מסע אל העבר

עולמות נפגשים

מאות 16-5

ד"ר קציעה אביאלי-טביביאן

עריכה לשונית: נועה שליטין

מטח הוצאה לאור בע"מ

המרכז לטכנולוגיה חינוכית

ישראל, 2011

כרכים

כרך ראשון

עמודים i

עמודי דפוס

עמודי בראיל

העתיקה: מירי איתח

הספרייה המרכזית לעיוורים

נתניה ישראל 2012

תוכן העניינים

כרך ראשון:

TOC \o "1-3" \n \h \z \u פתח דבר

יחידה 1: אירופה הנוצרית

*102

-9

פרק א': לידת אירופה

*10

פרק ב: הפיאודליזם האירופי

*25

פרק ג: יחסי הכנסייה והמדינה

*39

פרק ד: צמיחת הערים

*52

פרק ה: הנצרות בראי האמנויות

*68

פרק ו: הקהילה היהודית באשכנז

*83

פרק ז: יהודים בקרב נוצרים

*95

יחידה 2: האסלאם והאימפריה המוסלמית

*134

-103

פרק ח: לידת האסלאם

*104

פרק ט: האימפריה המוסלמית ותושביה

*119

פרק י: המרכז היהודי בבבל

*135

יחידה 3: בין נוצרים, מוסלמים ויהודים

*198

-143

פרק יא: מסעות הצלב: עימות פוליטי ודתי

*144

פרק יב: היהודים בימי מסעות הצלב

*161

פרק יג: היהודים בספרד – בין נוצרים למוסלמים

*168

פרק יד: המגפה השחורה

*191

יחידה 4: אופקים חדשים

*261

-199

פרק טו: הרנסנס וההומניזם באיטליה

*200

פרק טז: מהפכת הדפוס

*216

פרק יז: מסעות ותגליות

*224

פרק יח: הרפורמציה מהפכה דתית

*247

תוכן כרך ראשון:

*7*

פתח דבר

*7*

חלוקה לתקופות היסטוריות

העת העתיקה: 1000-1 לפני הספירה

ימי הביניים: 1000 לספירה

העת החדשה: 2000 לספירה

כאשר ההיסטוריונים האירופים במאה החמש עשרה בחנו את העבר של אירופה הם הצביעו על שלוש תקופות היסטוריות גדולות: העת העתיקה – ובה דנו בעיקר בעולם היווני והרומי; התקופה שלהם – אותה הם כינו "העת החדשה"; וכל השנים שבין שתי התקופות האלה – אותן הם כינו "ימי הביניים".

אותם היסטוריונים טענו כי בזמנם, במאה החמש עשרה – נפתחת תקופה חדשה ושונה מן המאות הקודמות. הם האמינו שהם מחזירים לחיים את התפארת של התקופה הקלסית, את ימי יוון ורומא של העת העתיקה, אחרי כאלף שנה של שקיעה וניוון מאז התמוטטותה של האימפריה הרומית. לכן הם כינו את תקופתם "תקופת הרנסנס" – לידה מחדש (עמ' 202). היסטוריונים אלו הושפעו מאוד מההישגים של המהפכה המדעית – ובהם תגליותיהם של המדענים ניקולס קופרניקוס (1543-1473), שהתבסס על חישובים מתמטיים וטען כי כדור הארץ, כמו גם שאר כוכבי הלכת, נע מסביב לשמש, ולפיכך השמש היא מרכז היקום; וגלילאו גליליי (1642-1564), שתמך ברעיונות אלו. ההיסטוריונים בני המאה החמש עשרה הושפעו גם מהפריחה המחודשת של הספרות והפילוסופיה הקלסית. לכן הם נטו לזלזל בתקופה שהפרידה בינם לבין העת העתיקה וראו בה

תקופת ביניים, שבה לא התרחשו אירועים חשובים ולא הושגו הישגים גדולים במדע, באמנות ובספרות. בני המאה החמש עשרה "האשימו" את הנצרות במצב הזה.

לפיכך, המושג "ימי הביניים" הוא מושג שיפוטי שקבעו מלומדים מראשית העת החדשה במבט לאחור. לעומתם, האנשים שחיו בתקופת ימי הביניים לא ראו את עצמם כמי שחיים ב"תקופת ביניים". היום גישה שלילית זו כלפי התקופה כבר אינה מקובלת בקרב ההיסטוריונים, וחוקרים של תקופת ימי הביניים מצביעים על תהליכים חשובים ורבי משמעות שאירעו בשנים אלו – בימי הביניים התפתחו בין היתר דת האסלאם, האוניברסיטה, הפרלמנט, האלגברה, הניקוד העברי ושפות הדיבור: צרפתית, ספרדית, איטלקית, גרמנית ואנגלית. בתקופה זו גם הושגו הישגים מדעיים, והומצאו המצאות וחידושים טכנולוגיים שהביאו לשינויים מרחיקי לכת בתחומי חיים מגוונים; לדוגמה: נבנו טחנות מים, התפתחה תעשיית הנייר, ובאירופה החל השימוש במצפן. עם זה, חלוקה זו לתקופות, כמו גם המושג "ימי הביניים", נשמרו עד ימינו.

היסטוריונים חלוקים ביניהם בקביעת השנים המדויקות שבהן התחילו ימי הביניים, וכן בשנות סיומם. ההיסטוריונים של ראשית העת החדשה קבעו את תחילתם של ימי הביניים בשנת 476 לספירת הנוצרים (לסה"נ), השנה שבה מת רומולוס אוגוסטוס, הקיסר הרומאי האחרון באימפריה הרומית המערבית. הם קבעו שהרנסנס, שהחל במאה החמש עשרה ובתקופתו התחדש העניין בתרבות הקלסית, הוא סופם של ימי הביניים וראשיתה של

*8*

העת החדשה. ואולם, עד מהרה מלומדים הבינו שלשנת 476 אין משמעות בפני עצמה – שכן תהליך התפוררותה של האימפריה הרומית החל עוד קודם לכן – וקבעו את תחילת ימי הביניים לשנת 284 לסה"נ, עם ראשית כהונתו של דיוקלטיאנוס, קיסר האימפריה הרומית שחילק אותה לשניים – אימפריה מזרחית ומערבית (מפה 2 עמ' 12). היסטוריונים מאוחרים יותר קבעו כי ימי הביניים החלו עם גלי הפלישה הראשונים של שבטים גרמאניים לאירופה במאה השלישית, אשר זרעו הרס בתחומי האימפריה הרומית (עמ' 13-12), ואילו אחרים קבעו את ראשית ימי הביניים עם התנצרותה של האימפריה הרומית, בסוף המאה הרביעית בערך (עמ' 11). את סופה של התקופה יש המציינים בכיבושם של העות'מאנים את העיר קונסטנטינופול, בירתה של האימפריה הרומית המזרחית, בשנת 1453 לסה"נ, ובעליית ההומניזם (עמ' 204) וגילוי העולם החדש במאה החמש עשרה (עמ' 235-226).

היום מוסכם בקרב רוב ההיסטוריונים כי ימי הביניים נמשכו מסביבות המאה החמישית לסה"נ עד למאה החמש עשרה בערך. כלומר, אפשר לראות שהמושג "ימי הביניים" מורה על תקופה ארוכה מאוד, המשתרעת על פני כאלף שנים. לפיכך נהוג לחלק אותה לשלוש תקופות-משנה: ימי הביניים המוקדמים (מהמאה החמישית עד המאה העשירית), ימי הביניים התיכוניים (מהמאה העשירית עד המאה הארבע עשרה) וימי הביניים המאוחרים (מאות ארבע עשרה וחמש עשרה).

לעומת זאת, חוקרים קובעים את תקופת ימי הביניים בהיסטוריה של עם ישראל לפי אירועים אחרים. ימי הביניים בהיסטוריה של עם ישראל נפתחים בכיבושי האסלאם במאה השביעית, ומסתיימים עם עליית התנועה המשיחית של שבתאי צבי במאה השבע עשרה. לפני תקופה זו שלטו ביהודים ממלכות ואימפריות פוליתאיסטיות (שמאמינות בכמה אלים), כגון הפרסים והרומים; ואילו מתחילתה של התקופה, רוב רובו של העם היהודי ישב במסגרת מדינית אחת חדשה – האימפריה המוסלמית. שאר היהודים היו תחת שלטונה של הדת הנוצרית. כלומר, במהלך אלף השנים הללו ישבו היהודים בשטח שלטונן של שתי הדתות המונותאיסטיות (שמאמינות באל אחד) האחרות – האסלאם והנצרות.

אף שהמאפיינים של תקופת ימי הביניים בהיסטוריה של עם ישיאל שונים ממאפייני התקופה בהיסטוריה של מערב אירופה, בכל זאת יש ציר משותף לשתי ה"היסטוריות" – והוא ציר האמונה. העולם נתפס כמונע מכוח עליון, והחיים כולם התנהלו סביב האמונה. לאמונה ולדת ניתנה חשיבות מרכזית בחיי האדם, בקהילה ובחברה בימי הביניים. משום כך התקופה זכתה גם לכינוי "תור האמונה".

(בספר תמונה)

קליאו, המוזה של ההיסטוריה

על פי המיתולוגיה היוונית המוזות הן אלות האמנויות והמדעים. תשע המוזות הן בנותיו של זאוס, ראש האלים; ואחת מהן, קליאו, היא המוזה של ההיסטוריה.

*9*

יחידה 1: אירופה הנוצרית

-9

פתיחה וציר הזמן

313 – הקיסר קונסטנטינוס מפרסם את הצו המדיולני ובו מתיר לקיים את הנצרות באימפריה הרומית

395 – האימפריה הרומית נחלקת לשניים: הקיסרות הרומית המזרחית והקיסרות הרומית המערבית

410 – הוויזיגותים כובשים את העיר רומא

476 – הוויזיגותים מדיחים את הקיסר הרומי

496 – המלך הפרנקי קלוביס מתנצר

610 – על פי המסורת המלאך גבריאל התגלה למוחמד

622 – ההג'רה – מוחמד וחסידיו בורחים ממכה לאל-מדינה

800 – האפיפיור לאו השלישי מכתיר את קרל הגדול לקיסר הרומאים

843 – חתימה על הסכם ורדן – האימפריה של קרל הגדול מחולקת בין יורשיו

1028 – מות ר' גרשום מאור הגולה

1066 – ויליאם מנורמנדיה כובש את אנגליה

1073 – בין האפיפיור גרגוריוס השביעי לבין קיסר גרמניה היינריך הרביעי מתחיל סכסוך

1077 – היינריך הרביעי מתנצל לפני האפיפיור גרגוריוס השביעי בקנוסה

1084 – יהודי העיר שפייר מקבלים פריווילגיה מבישוף העיר

1088 – האוניברסיטה הראשונה באירופה נפתחת בבולוניה שבאיטליה

1105 – מות רש"'

1122 – הסכם פשרה בין המלוכה לאפיפיור על תחומי הסמכות של המדינה ושל הכנסייה

1144 – עלילת הדם הראשונה בעיר נוריץ' שבאנגליה

1215 – פרסום המגנה כרטה באנגליה

1240 – דיון משפטי על התלמוד מתחיל בפריז

1242 – שרפת התלמוד בפריז

1265 – הפרלמנט באנגליה מתכנס בפעם הראשונה

1290 – גירוש יהודי אנגליה

1306 – גירוש ראשון של יהודי צרפת

1309 – "גלות בבל של האפיפיור" מתחילה

1394 – גירוש נוסף של יהודים מצרפת

(בספר תמונה)

מראה פנימי של כנסייה בסגנון גותי, לינקולן, אנגליה

*10*

פרק א': לידת אירופה

*10*

תהליך התמוטטות האימפריה הרומית חולל שינויים ברחבי אירופה, בשטחי האימפריה הרומית קמו ממלכות חדשות, ובהדרגה התנצרו שליטי הממלכות ונתיניהם.

מה גרם להתמוססות האימפריה הרומית? מהן הממלכות החדשות שקמו? מדוע התנצרו תושביהן?

התמוטטות האימפריה הרומית

הבעיות בניהול האימפריה מחריפות

האימפריה הרומית השתרעה על פני שטחים נרחבים באירופה, באסיה ובאפריקה. הקיסרים ששלטו בה התקשו לשמור על האימפריה כעל יחידה מדינית אחת ולפקח מרומא על יחידות הצבא שהגנו על גבולותיה הארוכים. בעיה זו החריפה במיוחד במאות השנייה והשלישית לסה"נ.

(בספר מפה)

מפה 1: האימפריה הרומית בשיאה, המאה הראשונה לסה"נ

עיינו במפה, בשם המפה ובמקרא, וענו:

1. האימפריה הרומית השתרעה על פני שטחים נרחבים באירופה, באסיה ובאפריקה.

א. כיצד המפה מבטאת את העובדה הזאת? הדגימו.

ב. המפה רומזת על כמה מהבעיות ששליטי האימפריה יידרשו להתמודד עמן. מהן?

2. הרומאים כינו את הים התיכון "הים שלנו". מדוע?

*11*

הקיסרים שעמדו בראש האימפריה לא תמיד התאימו לתפקידם: הם לא הקפידו לנהל את האימפריה, ובעת כהונתם העדיפו לנצל את מעמדם ובכסף של האימפריה ונתיניה הגדילו את רכושם האישי. רוב הקיסרים בתקופה זו שלטו במשך תקופות קצרות, והיו אף תקופות שבהן שלטו באימפריה שני קיסרים. קיסרים אחדים נרצחו על ידי יריביהם, ואחרים הודחו על ידי מתחריהם.

האימפריה מתמודדת עם בעיות ביטחון

נוסף על בעיות הניהול, האימפריה הרומית התמודדה עם בעיות ביטחון קשות: בגבולה המזרחי איימה עליה האימפריה הפרסית (האימפריה הפרסית – התקיימה כמאתיים שנה, בשנים 331-539 לפסה"נ. בשיאה היא חלשה על פני שטחים נרחבים מאסיה הקטנה עד מצרים במערב ועד הודו במזרח.), ושבטים ברברים (שבטים ברברים – היוונים היו הראשונים שהשתמשו בכינוי זה; הם נהגו לכנות כך את כל מי שלא היה דובר יוונית ולא השתייך לעולם התרבות היווני. הרומאים כינו בשם זה את העמים שישבו מחוץ לאימפריה הרומית ואת מי שלא היה חלק מעולם התרבות הרומי.) שישבו סמוך לגבולותיה איימו לפלוש לשטחיה, והיא התקשתה להגן על גבולותיה. השבטים הנודדים פשטו על שדות וכפרים ששכנו בקרבת גבולותיה של האימפריה הרומית, ובהדרגה חדרו לשטחיה.

מסוף המאה השנייה התירו הרומאים לשבטים הברברים להתנחל בתחומי שלטונם והעניקו להם אדמות תמורת גיוסם לשירות בצבא האימפריה. הלוחמים הללו רכשו ידע צבאי, התאמנו בשיטות לחימה ובכלי לחימה של הצבא הרומי, ואף השתתפו במלחמות. הודות לאדמות שקיבלו השתפר מצבם הכלכלי, ובהדרגה הם החלו להפנות את כוחם נגד האימפריה.

הנצרות נהפכת מדת נרדפת לדת האימפריה

במצב זה, שבו התמודדה האימפריה עם בעיות רבות, ביקשו שליטיה לעצור את התפשטות הנצרות בשטחיה – הם חששו שהנוצרים יפצלו את האימפריה וחולשתה תגבר, ולכן הם רדפו את הנצרות. לדוגמה, הקיסר דיוקלטיאנוס (שלט בשנים 305-284) ציווה להרוס כנסיות ולשרוף את כתבי הקודש של הנוצרים.

מעמדה של הנצרות באימפריה הרומית השתנה בהיותה בשלטון הקיסר קונסטנטינוס: בשנת 313 הוא פרסם את הצו המדיולני (הצו המדיולני – הצו נקרא כך על שם העיר מדיולנום שבו הוצא. מדיולנום הוא שמה העתיק של העיר מילנו.),ובו התיר לנוצרים לקיים את פולחני דתם, והורה להחזיר לנוצרים את הרכוש שלקחו מהם קיסרים קודמים. קונסטנטינוס התנצר, ומאז כל הקיסרים של האימפריה, פרט לאחד, היו נוצרים.

במאה הרביעית חולקה האימפריה לשני חלקים: הקיסרות הרומית המזרחית, המכונה גם "הקיסרות הביזנטית" או "ביזנטיון"; והקיסרות הרומית המערבית.

(בספר תמונה)

חיילים ברברים נופלים בשבי הרומאים, תבליט, המאה השנייה

התבליט מנציח את ניצחונו של אחד הקיסרים במלחמתו בברברים במאה השנייה לסה"נ. בתבליט נראים חיילים רומאים, חובשי קסדה ומוגנים בשריון, לוקחים בשבי לוחמים ברברים.

*12*

(בספר מפה)

מפה 2: חלוקת האימפריה הרומית

שבטים נודדים פולשים לקיסרוות הרומית המערבית

במחצית השנייה של המאה הרביעית שבטים שישבו במרכז אסיה החלו לנוע מערבה, כנראה כדי לחפש מזון. הם חדרו לתחומים שישבו בהם שבטים אחרים; וכאשר גבר לחצם של השבטים הנודדים על השבטים שישבו סמוך לגבולות האימפריה הרומית, החלו השבטים הקרובים לגבולות האימפריה לחדור לתוכה. פלישתם הייתה אחד הגורמים להתמוטטותה של האימפריה.

שבט הוויזיגותים פלש לשטחי האימפריה, בשנת 410 כבש את העיר רומא ושדד ובזז אותה. כיבוש העיר רומא, שסימלה את מעמדה המדיני הרם של האימפריה ואת תרבותה, יצר זעזוע עמוק באימפריה. בשנת 476 הדיח שבט הוויזיגותים את הקיסר הרומאי, ושנה זו מסמלת את התמוטטות הקיסרות הרומית המערבית. הקיסרות הרומית המזרחית, הקיסרות הביזנטית, המשיכה להתקיים עוד כאלף שנה אחריה, עד 1453. תהליך התמוטטותה של הקיסרות הרומית המערבית היה איטי והדרגתי, ועל חורבותיה הקימו כמה מן השבטים את ממלכותיהם.

(בספר תמונה)

כיבוש רומא, תחריט, המאה התשע עשרה

מנהיג שבט הוויזיגותים שכבש את רומא (רוכב על סוס) מלווה בלוחמיו.

1. כיצד התמונה מתארת את הוויזיגותים כובשי רומא? מה ביקש האמן להביע בכך?

2. עבודת אמנות זו נעשתה במאה התשע עשרה, יותר מאלף שנה לאחר כיבוש רומא. שערו מדוע בחר האמן לעסוק בנושא זה?

*13*

(בספר מפה)

מפה 3: פלישות של שבטים לאירופה מהמאה השלישית עד המאה העשירית

עיינו במפה, בשם המפה ובמקרא, וענו:

1. אילו שני שבטים נדדו במסלול ארוך במיוחד?

2. איזה שבט נדד למרחק קצר?

3. אילו שבטים נדדו בגל נדידה מוקדם ואילו שבטים נדדו בגל נדידה מאוחר באופן יחסי?

4. בימינו משתמשים במונחים "אנגלו-סקסים" ו"ונדליות". מצאו את פירושם במילון. מה מקורם? עיינו במפה.

שאלות לסעיף: התמוטטות האימפריה הרומית (עמ' 13-10)

1. אילו קשיים עמדו בפני הקיסרים, שליטי האימפריה הרומית?

2. מהם השינויים שחלו במעמד הדת הנוצרית באימפריה הרומית?

3. בחרו מן הסעיף שני אירועים מכוננים בהיסטוריה של האימפריה הרומית. ציינו מה אירע בהם, ומדוע לדעתכם הם אירועים מכוננים.

*14*

תמורות מדיניות באירופה

הפרנקים – שבט נודד מתיישב .בגאליה

אחד השבטים שנדדו באירופה היה שבט הפרנקים, שמוצאו באזור השפך של נהר הריין. שבט זה התיישב במאה החמישית באזור שהרומאים קראו לו גאליה. תחום שלטונו החל להיקרא מאז ממלכת הפרנקים, ומשם זה נגזר מאוחר יותר השםFrance , ובעברית "צרפת"(מפה 3 עמ' 13). המלך קלוביס שלט בממלכה כשלושים שנה (511-481), והוא נחשב למייסד של ממלכת הפרנקים.

כמו כל השבטים שפלשו לאימפריה הרומית, גם הפרנקים היו עובדי אלילים. כנראה בשנת 496 התנצר המלך קלוביס, ואתו התנצרו לוחמיו – ובעקבותיהם התנצרו גם יתר בני שבט הפרנקים. ואולם, גם לאחר שהתנצרו המשיכו הפרנקים לשמור על מנהגים אליליים, כגון טקסי פריון – טקסים שנועדו להגביר את פוריות האישה – וטקסים לגירוש רוחות רעות.

התנצרות הפרנקים וחייהם בגאליה בצד הרומאים הביאו להתקרבות בין הרומאים ובין הפרנקים: הם השתתפו באותם טקסים בכנסיות, והיו ביניהם קשרי נישואים; פרנקים רבים אימצו שמות רומיים, ורומאים אימצו שמות של פרנקים. כך החלה להתהוות בגאליה חברה ששילבה את מנהגי הפרנקים עם מנהגי הרומאים. לדוגמה, הרומאים לובשי הטוגות – גלימות רחבות בלי שרוולים – למדו מהפרנקים ללבוש מכנסיים; ואילו הפרנקים שותי הבירה למדו מהרומאים לשתות יין.

(בספר תמונת פסל)

רומאי לבוש טוגה, מאה ראשונה לסה"נ

(בספר תמונה)

אצילים סועדים, מתוך שטיח באיה, המאה האחת עשרה

האציל היושב ראשון משמאל שותה יין מקרן.

שטיח באיה הוא רקמה בחוט צמר על בד. שטיח זה נעשה באנגליה במאה האחת עשרה על פי הזמנת הבישוף של העיר באיה והוא מתעד את כיבוש אנגליה על ידי ויליאם הכובש ב-1066 (עמ' 46). אורכו כשבעים מטרים ורוחבו כחצי מטר. השטיח שמור במוזאון בעיר באיה בנורמנדי.

*15*

תעודה

התנצרות קלוביס

תיאור התנצרותו של קלוביס כפי שסיפר גרגוריוס (540?-594) מן העיר טור בחיבורו "ספר ההיסטוריה של הפרנקים". בשנת 573 התמנה גרגוריוס לבישוף העיר טור (צרפת).

הכיכרות הוצלו בחופות צבעוניות, הכנסיות קושטו במסכים לבנים, הוכן אגן הטבילה, הופצו ריחות בשמים, הודלקו נרות שעווה מפיצי ריח נעים, וכל היכל הטבילה התמלא ניחוח שמימי. (...)

כך, לאחר שהכיר המלך באל הכל יכול שבשילוש, נטבל בשם האב והבן ורוח הקודש, ונמשח בשמן המשחה הקדוש בסימן הצלב של כריסטוס (ישוע). ומאנשי צבאו נטבלו עמו יותר משלשת אלפים איש. (א' לימור וי' חן, ראשיתה של אירופה, כרך ב, עמי 36)

1. תארו את ההכנות לטקס הטבילה. שערו מה היו מטרותיהן.

2. מה היו השלבים בטקס ההתנצרות על פי התעודה?

(בספר תמונה)

התנצרותו של קלוביס מלך הפרנקים, איור לכתב יד מן המאה הארבע עשרה

1. תארו את טקס ההתנצרות וזהו מיהן הדמויות המרכזיות המשתתפות בו.

קרל הגדול מקים אימפריה

המלכים הפרנקים שהתיישבו בשטחי האימפריה הרומית לא ראו את עצמם כמחריבי האימפריה הרומית, אלא כיורשיה ומחיי תרבותה. הם גם החשיבו את עצמם למגני האמונה הנוצרית. מגאליה הם יצאו לכיבושים, וגודל ממלכתם הגיע לשיא בימיו של קרל הגדול (814-768).

במהלך המלחמות שניהל קרל הגדול, הוא כפה את הנצרות על השבטים עובדי האלילים שהכניע, וכך התהדקו והתבססו קשריו עם האפיפיור (אפיפיור – בישוף העיר רומא, כוהן דת בדרגה בכירה בכנסייה. כמוהו היו בישופים גם בערים אנטיוכיה, אלכסנדריה, ירושלים וקונסטנטינופול. ואולם, לבישוף של רומא היה מעמד מיוחד, והוא נחשב לממלא מקומו של פטרוס, תלמידו הנאמן של ישוע, שהיה בעבר הבישוף של רומא. משום כך רק הוא קיבל מן המאה הרביעית ואילך את הכינוי"אפיפיור". לאחר חורבן האימפריה הרומית המערבית התחזק מעמדו של האפיפיור – הוא כיוון את תהליך ההתנצרות במערב אירופה, ובהדרגה היה לראש הכנסייה הקתולית.) לאו השלישי. קרל סייע לאפיפיור מול מתנגדיו והכיר בשלטונו על שטחים באיטליה. האפיפיור מצדו הכתיר את קרל ב-25 בדצמבר שנת 800, בעת מיסת חג המולד שנערכה בכנסיית פטרוס הקדוש ברומא, והעניק לו את התואר "קיסר הרומאים". קרל הגדול ויורשיו ראו את עצמם כמחדשי הקיסרות הרומית שחרבה.

(בספר תמונה)

הכתרת קרל הגדול, איור לכתב יד מן המאה הארבע עשרה

קרל כורע לפני האפיפיור המניח את הכתר על ראשו. מאחוריו עומד בישוף ומחזיק בידו את מטה הרועים. מטה הרועים מסמל את תפקיד הבישוף: כשם שהרועה מנהיג את הצאן, כך הבישוף מנהיג את בני עדתו. בתמונה נראים גם אנשי כנסייה אחרים.

*16*

(בספר מפה)

מפה 4: שלבים בהתפתחות האימפריה של קרל הגדול, 814-768

עיינו במפה, בשם המפה ובמקרא, וענו:

1. אילו מדינות שוכנות בימינו בתחומי האימפריה של קרל הגדול? היעזרו במפה מדינית של אירופה. מה תוכלו להסיק מכך?

2. לאימפריה של קרל הגדול היו גבולות ימיים. אילו?

3. האימפריה של קרל הגדול גבלה באזורים מוסלמיים ובאזורים נוצריים. ציינו היכן.

4. אתרו במפה שטחים שכבש קרל הגדול ואזורי השפעה שלו. מה ההבדל בין שטחי כיבוש לאזורי השפעה? שימו לב היכן נמצאים האחרונים.

5. מה לדעתכם אפשר ללמוד מקיומם של כמה ארמונות מלכותיים באימפריה של קרל הגדול?

6. מה אפשר ללמוד מקיומם של מנזרים גדולים באימפריה של קרל הגדול?

לאחר מותו של קרל הגדול לא הצליחו יורשיו לשמור על שלמות האימפריה, ובשנת 843 בהסכם ורדן היא חולקה ביניהם. מאות שנים מאוחר יותר קמו בשטחיה המדינות צרפת, גרמניה ואיטליה של ימינו. בשטח שבין צרפת לגרמניה קמה ממלכה נוספת, אך היא התפוררה במהירות. שטחיה חולקו בין צרפת לגרמניה, והחלוקה יצרה סכסוכים בין שתי המדינות האלה במשך שנים רבות.

(בספר מפה)

מפה 5: חלוקת האימפריה של קרל הגדול, 843

*17*

קרל הגדול מתמודד עם בעיות בניהול האימפריה

כדי לנהל את האימפריה שהשתרעה על פני שטחים נרחבים, חילק קרל את הממלכה למחוזות, ובכל מחוז מינה מושל, שכונה "דוכס" או "רוזן". לרשות כל מושל היה גם צבא, שבעזרתו הגן על האזור, ובעת הצורך השתתף במלחמות לצד המלך. למושל היו גם סמכויות שיפוט וסמכויות לגביית מסים מן התושבים. חלק מן המסים נמסרו למלך וחלק אחר לקופת המושל, והוא השתמש בהם לצורכי האזור, כמו למשל לתיקון דרכים וגשרים.

קרל הגדול רצה לפקח על הנעשה בממלכתו ולשם כך שלח למחוזות שליחים כדי שיבדקו את הנעשה בהם וידווחו לו. לשליחים אלו הייתה סמכות להעניש את המושלים ואפילו להדיח את מי שלא ביצע את תפקידו כנדרש. פעמיים בשנה הזמין קרל את המושלים לכינוסים בחצרו, ובהם העלה לפניהם הצעות חוק ונהלים שביקש לקבוע בממלכה והקשיב לחוות דעתם. המלך שמע מכל מושל על הנעשה במחוז ששלט בו – למושל שהצטיין בתפקידו נתן אדמות נוספות או הגדיל את צבאו; ואילו מושל שהתרשל בתפקידו סולק מתפקידו או נלקחו ממנו אדמות וחיילים.

קרל נעזר גם בבישופים ובנזירים לשם ניהול ממלכתו ופיקוח על תושביה. הוא הקים בתי ספר ליד כנסיות ומנזרים, ובהם למדו התלמידים קריאה, כתיבה, חשבון ולטינית. הבישופים ניהלו את הכנסיות, רשמו נישואים, לידות וצוואות. היו מהם שמונו לשרים בחצר המלך ולמושלי מחוזות בממלכתו. קרל הגדול סיפק לנזירים בממלכתו קרקעות, ועליהן בנו מנזרים. הנזירים הדריכו את תושבי האזור הסמוך למנזר בעבודות חקלאיות, הגישו להם עזרה רפואית ועודדו את ההתנצרות בקרבם.

קרל מטפח קשרים עם הח'ליפים המוסלמים

קרל הגדול פעל להפצת הנצרות, אבל קשר קשרים גם עם האימפריה המוסלמית. הוא שלח משלחת של שלושה אנשים, ובהם היהודי יצחק, אל הח'ליף (השליט) המוסלמי הארון א-רשיד, שישב בבגדד. מספרים שהח'ליף שלח לקרל הגדול מתנה שהייתה נדירה ויקרת ערך באירופה: פיל גדול. המתנה עוררה רושם רב בממלכה הפרנקית, עד כי בספר תולדותיו של קרל הגדול נרשם אירוע מותו של הפיל – הפיל נהרג בקרב בתחילת המאה התשיעית.

המשלחת ששלח קרל הגדול הגיעה גם לירושלים, שהייתה אז תחת שלטון המוסלמים. עם שובה הביאה המשלחת לקרל מתנות מראש הכנסייה הנוצרית בירושלים: המפתח של כנסיית הקבר הקדוש ( כנסיית הקבר הקדוש – נבנתה בירושלים במאה הרביעית, בתקופת שלטונם של הרומאים. לפי המסורת הנוצרית זהו מקום קבורתו של ישוע. ראו גם עמ' 144 ) ודגל העיר. כך התחדש הקשר בין הנוצרים בירושלים ובין אחיהם שבאירופה. הקשר התהדק כאשר קרל הגדול בנה בירושלים מבנים, כגון כנסייה ואכסניה לצליינים (צליינים – עולי רגל נוצרים שהגיעו מאירופה לביקור במקומות המקודשים להם בירושלים.

(בספר תמונה)

היהודי יצחק מביא לקרל הגדול פיל, מתנת הח'ליף, האטלס הקטלאני, המאה הארבע עשרה

האטלס מיוחס לכרטוגרפים (מציירי מפות) היהודים ממיורקה אברהם קרשקש ובנו יהודה (עמ' 229).

*18*

(בספר מפה)

מפה 6: אירופה לקראת שנת 1000

עיינו במפה, בשם המפה ובמקרא, וענו:

1. אילו ארגונים מדיניים (ממלכה, קיסרות, ח'ליפות) היו באירופה לקראת שנת 1000?

2. הציגו שלוש דוגמאות לארגונים מדיניים שהוקמו בשטחי האימפריה הרומית שהתמוטטה. היעזרו במפה 2 עמ' 12.

שאלות לסעיף: תמורות מדיניות באירופה (עמ' 18-14)

1. לפניכם שלושה היגדים המבטאים את התמורות המדיניות שחלו באירופה מהמאה החמישית. הציגו עובדות המבססות את המידע שבכל היגד.

א. שבט הפרנקים התנצר.

ב. קרל הגדול הקים ממלכה על פני שטחים נרחבים באירופה.

ג. קרל הגדול פעל בכמה דרכים כדי לשלוט בממלכה הגדולה שהקים.

2. השלימו את הפרטים ב"תעודת הזהות" של שבט הפרנקים:

שמנו: פרנקים. מוצאנו:

. המקום שהתיישבנו בו:

הדת הקדומה שלנו:

. הדת שקיבלנו:

השפה שפיתחנו:

. המלך שלנו שהקים אימפריה:

3. נניח שלאימפריה של קרל הגדול היה דגל. ציירו אותו והסבירו את השיקולים לעיצובו.

4. עם אילו קשיים התמודד קרל הגדול בניהול האימפריה שהקים? באיזו דרך?

5. אילו מן המעשים של קרל זיכו אותו בתואר "הגדול"?

*19*

תמורות דתיות ותרבותיות באירופה

מיסיונרים ונזירים מפיצים את הנצרות באירופה

כבר באמצע המאה הרביעית לסה"נ, עוד לפני התמוטטות האימפריה הרומית, הופצה הנצרות בקרב בני השבטים הברברים שגויסו לצבא הרומי. לאחר התמוטטות האימפריה הרומית הלכה הנצרות והתפשטה באירופה. תרמו לכך מיסיונרים – אנשים שקיבלו על עצמם את השליחות להפיץ את הנצרות. המיסיונרים סבבו בקרב עובדי האלילים ושכנעו אותם להצטרף אל הנצרות.

במהלך התפשטותה של הדת הנוצרית בקרב עובדי האלילים השתלבו בה פולחנים ומנהגים שהיו נפוצים בקרבם, ומנהגים אלו נעשו חלק מטקסי הכנסייה. מלבד המיסיונרים הפיצו גם נזירים את הנצרות אצל עובדי האלילים.

עד תום האלף הראשון התנצרו רבים מתושבי אירופה, וברחבי היבשת היה אפשר להבחין בכנסיות ומנזרים רבים בנויים עץ או אבן. בעוד במאה השישית בנו את המנזרים בישופים בתוך הכפרים, הרי במאה השביעית נבנו מנזרים רבים ביוזמתם של אצילים על אדמותיהם הפרטיות. גם מלכים תמכו בבניית מנזרים – וכך כאמור נהג קרל הגדול(עמ' 17). ככל שגדל קהל המאמינים הנוצרים, כן גבר כוחו של האפיפיור.

תעודה

הוראות האפיפיור גרגוריוס הגדול למיסיונרים באנגליה, 600 לסה"נ

אין צורך להרוס את מקדשי האלילים של אומה זו; יש להרוס את (צלמי) האלילים בלבד. יטלו מים קדושים (מים קדושים – מים לצורכי פולחן דתי; מייחסים להם קדושה.) במקדשים; יבנו מזבחות וישימו בהם שרידי קדושים) שרידי קדושים – שרידי גוף או חפצים של אנשי כנסייה שנחשבו לקדושים). שכן אם המקדשים הללו בנויים היטב, מן הראוי שיוסבו מפולחן השדים לעבודת האל האמיתי (...) וכיוון שהם רגילים לטבוח שוורים רבים כקרבן לשדים, יש לשנות את החגיגה הזאת במידת מה: ביום חנוכתן (של הכנסיות), או ביומם של המרטירים (מרטירים – אנשים שסבלו והקריבו את חייהם למען אמונתם הדתית.) הקדושים, ששרידיהם הונחו בהן, ייבנו מסביב לכנסיות, שהיו קודם לכן מקדשים, סוכות מענפי עצים ויחגגו במשתאות דתיים את החגיגה. לא לשטן יקריבו את החיות, אלא ישחטו אותן לתהילת האל ולמאכל לעצמם ויודו לנותן הכל על שבעם (...) אין ספק, כ' אין זה אפשרי לשרש בבת אחת את הכל מנשמות קשות, שכן גם זה הרוצה לטפס לפסגה עולה צעד-צעד או שלב-שלב, ולא בקפיצות. (א' קליינברג, הנצרות מראשיתה ועד הרפורמציה, עמ' 66)

1. אילו מבנים ומנהגים של עובדי האלילים אימצו המיסיונרים?

2. העתיקו משפט המסביר את יחסם של המיסיונרים אל עובדי האלילים והסבירו אותו.

3. אפשר לומר שהמיסיונרים התייחסו אל עובדי האלילים בתבונה. מדוע?

4. "הרוצה לטפס לפסגה עולה צעד-צעד" – כיצד משפט זה מביע את התמודדותם של המיסיונרים עם האמונות הקדומות של בני השבטים?

*20*

אורח חיים מיוחד לנזירים

הנזירים הקדישו את חייהם לעבודת האל, ושאפו ללכת בדרכיהם של ישוע (ישוע – על פי האמונה הנוצרית ישוע הוא המשיח. הנצרות הטילה על היהודים את האחריות למותו, ואף טענה כי כעונש על שהיהודים לא הכירו במשיחיותו חרב מקדשם, הם גורשו מארצם ונגזר עליהם לנדוד עד אחרית הימים. עמדה זו של הכנסייה הקתולית שונתה ב-1965 בוועידת הוותיקן. הוועידה הסירה מהיהודים את האשמה ברצח ישוע. בפי היהודים כונה ישו.) ושליחיו. הם חיו במנזרים ונדרו לעבוד את אלוהים, לחיות בפרישות – לא להקים משפחה, ולהסתפק במועט. הנזירים נשבעו לציית לאב המנזר שלהם ולתקנון המנזר. הם עסקו בעבודות כפיים: חקלאות, בנייה, העתקת ספרים ומלאכות אחרות שסיפקו את צורכיהם.

בזכות מסירותם של הנזירים לעבודת האל, העריצו אותם התושבים והרבו לתת להם מתנות ותרומות. כך צברו המנזרים נכסים רבים, וכוחם הכלכלי גדל. גם מספר האנשים שבחרו להצטרף אל המנזרים הלך וגדל, והשפעתם התרחבה. במשך הזמן חדלו הנזירים לעסוק בעבודת כפיים, והאדמות שהיו בבעלותם עובדו בידי איכרים שעיבדו את האדמות ומסרו למנזר חלק מן היבולים.

אחת הפעולות החשובות של הנזירים הייתה העתקת כתבי יד. באותה תקופה עדיין לא הומצא הדפוס, ואת הספרים היו מעתיקים על קלף בעט עשוי נוצה – עבודה מייגעת וממושכת. המעתיקים גם הקפידו לצייר יפה את האותיות ולעטר את כתבי היד. הנזירים העתיקו את הברית החדשה לצורכי הפולחן הדתי, וכן כתבי יד בפילוסופיה (פילוסופיה – מילה יוונית; בעברית: אהבת החכמה. הפילוסופים חוקרים שאלות בעניין האדם והעולם, לדוגמה: איך נוצר העולם? האם יש חיים לאחר המוות? מהי האמת? מהו אלוהים? מהו הצדק? ומנסים למצוא להן תשובות.), ברפואה, בהיסטוריה ועוד. כך נשתמרו רבות מיצירות התרבות החשובות של העולם העתיק. הכותבים התמידו במלאכתם שעות רבות ביום, גם בחורף, ואצבעותיהם סבלו מקור באולמות הקרים של המנזר. בכתיבה הם ראו דרך להילחם בשטן.

מחיי הנזירים

(בספר תמונות)

גרגוריוס הגדול ושלושה כותבים, תבליט שנהב מן המאה התשיעית

גרגוריוס הגדול היה אפיפיור בשנים 604-590, בן למשפחת אצולה רומית. הוא בנה שבעה מנזרים, ומנזר אחד ברומא, וחי חיי נזיר עד מותו. בהיותו אפיפיור הוא מינה נזירים למשרות חשובות בכנסייה, כתב ספרי פרשנות למקרא וכתבים דתיים.

נזירים מייצרים יין במנזר, איור בתוך אות פתיחה בכתב יד מן המאה החמש עשרה, צרפת

*21*

תעודה

החיים במנזר, מתוך תקנון מן המאה השישית

על החיים במנזר אפשר ללמוד מתקנון מן המאה השישית המיוחס לבנדיקטוס מנוירסיה שבאיטליה.

מנזרים רבים אימצו את התקנון הזה. (הסעיפים שלפניכם אינם מופיעים לפי הסדר.)

48. חוסר המעש הוא אויב הנשמה. לכן חייבים האחים (הנזירים) להיות מועסקים בשעות קבועות בעבודת כפיים ובשעות אחרות בקריאה בכתבי הקודש. אנו סוברים שלמטרה זו יש לקבוע את ההסדר הבא לשתי עונות: מחג הפסחא ועד ה-14 בספטמבר יתחילו לעבוד השכם בבוקר, ומן השעה הראשונה (השעה הראשונה – שעה אחת לאחר זריחת השמש). ועד השעה הרביעית יבצעו את העבודות הדרושות, מן השעה הרביעית ועד השעה השישית יקדישו עצמם לקריאה, לאחר השעה השישית יקומו מן השולחן וינוחו על מיטותיהם בדממה מוחלטת; אך אם חפץ אחד מהם לקרוא לעצמו, יקרא באופן שלא יפריע לאחרים. את תפילת השעה התשיעית יאמרו מוקדם, באמצע השעה השמינית; לאחר מכן ימשיכו לעבוד לפי הצורך עד תפילת ערבית. אם נסיבות המקום או עוניים יחייבו אותם לאסוף את הקציר בעצמם, אל להם להתעצב על כך, שכן כאשר יחיו מעמל כפיהם יהיו באמת לנזירים, על-פי המופת של אבותינו ושל השליחים (תלמידי ישוע). וכל הדברים ייעשו במתינות מתוך התחשבות בחלשים. (...)

גם בימי ראשון יקדישו עצמם הכול לקריאה, פרט לאלה שהוקצו להם משימות שונות. אם יימצא מישהו כה רשלן וכה עצל שלא ירצה או לא יוכל להגות או לקרוא – תינתן לו עבודה כלשהי, כדי שלא יתהלך בטל. לאחים חולים או רפים (חלשים) תוקצה עבודה או מלאכה כזו, שלא ילכו בטלים אך גם לא יעיק עליהם קשי העבודה ולא ירחיק אותם מן המנזר; על אב המנזר להתחשב בחולשתם.

33. (...) בל יעז מישהו לתת או לקבל משהו שלא ברשות אב המנזר, או לשמור איזה דבר שהוא לעצמו – לא ספר, לא לוחות כתיבה לא חרט ולא חפץ אחר, שכן אל להם לנזירים להיות אפילו אדונים לגופם ולרצונם. (...) יהיו כל הדברים קניין משותף לכל.

35. האחים הנזירים ישרתו בתורנות במטבח ולא ישוחרר מכך איש אלא מטעמי בריאות. (...)

55. אשר למצעי המיטה – מספיקים מזרן, שמיכה, כסוי מיטה וכר. אב בית המנזר יחפש לעתים מזומנות במיטות כדי לחשוף כל צבירה. ואם יימצא דבר אשר הנזיר לא קיבל מאב המנזר, יישא הנזיר בעונש חמור ביותר. כדי למנוע כל תירוץ לאגירה, יספק אב המנזר לכל אחד מן הנזירים את כל הדרוש לו: ברדס (ברדס – כיסוי לראש, המחובר אל המעיל מאחור.), גלימה, מנעלים, גרביים, חגורה, סכין, חרט (חרט – קנה מחודד ששימש לכתיבה.), מחט, מטפחת ולוחות כתיבה.

66. (...) אם אפשר יהיו למנזר בתחומיו כל צורכי החיים: מים, טחנה, גן, מאפייה, בעלי מלאכה, כדי שלא תהיה לאחים כל עילה לצאת אל מחוץ לכותלי המנזר.

(על פ' ע' מיוחס-ג'יניאו (עורכת ומתרגמת), מתפללים, לוחמים ועמלים באירופה הלטינית במאות ה'-י"ב, עמ' 90-82)

1. מה התקנון קובע בעניין עבודת כפיים, חיי שיתוף וציות?

2. מה כותב התעודה חושב על ייעודו של הנזיר, על חולשות אנושיות כגון בטלה וצבירת רכוש, ועל תפקיד הקריאה בחיי הנזיר?

3. א. תארו יום בחיי נזיר במאה השישית כפי שהיה רושם ביומנו.

ב. אילו שאלות הייתם רוצים לשאול אותו?

*22*

לשונות השבטים מושפעות מהשפה הלטינית

השילוב בין תרבות השבטים ובין תרבות האימפריה הרומית בממלכות החדשות שקמו התבטא גם בשפות הדיבור. שפת האימפריה הרומית הייתה לטינית, אך בגלל המגע הממושך בין אנשי השבטים לבין תושבי האימפריה חלו שינויים בלשונותיהם של שני הצדדים.

שפות השבטים הושפעו מן הלטינית, וכך התפתחו כמה שפות הקרובות אליה. בגאליה סיגלו לעצמם הפרנקים צורה גאלית של הלשון הלטינית ויצרו את הצרפתית; באיטליה השתנתה הלטינית ונוצרו ניבים שונים של השפה האיטלקית; בספרד ובפורטוגל התפתחו מן הלטינית ספרדית ופורטוגלית.

לעומת זאת, שבטים גרמאניים שחיו מחוץ לאימפריה הרומית, כגון השבטים שבסקנדינביה ובאנגליה, שמרו על לשונותיהם המיוחדות, ועם הזמן התפתחו השפות גרמנית, אנגלית, הולנדית, שוודית, דנית ונורווגית.

למרות התפתחות השפות האחרות, השפה הלטינית לא נעלמה – היא הוסיפה להיות שפת ההשכלה והכתיבה: השפה שבה אנשי הכנסייה כתבו את כתביהם, שליטים כתבו את חוקיהם וסופרים את ספריהם. אמנם רוב העמים באירופה דיברו בלשונותיהם המיוחדות, אך כל המשכילים למדו שפה אחת והשתמשו בה – לטינית.

כדאי לדעת

היום תושבי אירופה מדברים שפות שונות, אך הן קרובות זו לזו. לפניכם טבלה המדגימה את הקרבה בין הלשונות האירופיות:

מילה, לטינית, צרפתית, איטלקית, ספרדית, אנגלית, גרמנית

אחת unum un uno uno one eins

שתיים duo deux due dos two zwei

שלוש tres trois tre tres three drei

עשר decem dix dieci diez ten zehn

אב pater Pere padre padre father vater

אם mater mere madre madre mother mutter

שאלות לסעיף: תמורות דתיות ותרבותיות באירופה (עמ' 22-19)

1. הנזירים דגלו בססמה "התפלל ועבוד"(ora et labora). כיצד הדבר בא לידי ביטוי בחייהם במנזר? בתשובתכם אתם יכולים להיעזר בתעודה "החיים במנזר" מתוך תקנון מן המאה השישית, עמ' 21.

2. מה הייתה תרומתם של הנזירים לחיי הדת והתרבות?

3. הסבירו את המשפט: השילוב בין תרבות השבטים ובין תרבות האימפריה הרומית בממלכות החדשות שקמו התבטא גם בשפות הדיבור. הציגו דוגמאות לביסוסו של המשפט.

*23*

סיכום

האימפריה הרומית השתרעה על פני שטחים נרחבים באירופה, באסיה ובאפריקה. הקיסרים ששלטו בה התקשו לשמור על האימפריה כעל יחידה מדינית אחת ולפקח מרומא על יחידות הצבא שהגנו על גבולותיה הארוכים של האימפריה. בעיה זו החריפה במיוחד במאות השנייה והשלישית לסה"נ.

נוסף על כך התמודדה האימפריה עם בעיות ביטחון קשות. בגבולה המזרחי איימה עליה האימפריה הפרסית, שבטים ברברים שישבו סמוך לגבולותיה איימו לפלוש לשטחיה, והיא התקשתה להגן על גבולותיה.

שנת 476, שבה הדיח שבט הוויזיגותים את הקיסר הרומאי, מסמלת את התמוטטותה של הקיסרות הרומית המערבית. על חורבותיה של הקיסרות הרומית המערבית, שתהליך התמוטטותה היה איטי והדרגתי, הקימו כמה מן השבטים את ממלכותיהם.

אחד השבטים הנודדים הללו היה שבט הפרנקים, והוא התיישב בגאליה (צרפת של ימינו). הפרנקים היו עובדי אלילים, אך במאה החמישית התנצר מלכם קלוביס, ובעקבותיו גם בני שבטו. הפרנקים הקימו ממלכה, ובימי קרל הגדול (814-768) הגיעה הממלכה לשיא התפשטותה. כדי לנהל את האימפריה חילק קרל את הממלכה למחוזות, ובכל מחוז מינה מושל, שכונה "דוכס" או "רוזן". קרל הגדול כפה את הנצרות על השבטים שהכניע, וסייע לאפיפיור מול מתנגדיו. בזכות זאת בשנת 800 הכתירו האפיפיור בתואר "קיסר הרומאים". לאחר מותו של קרל לא הצליחו יורשיו לשמור על שלמות האימפריה, והיא חולקה ביניהם. בשטחיה קמו איטליה, גרמניה וצרפת של ימינו.

לקראת תום האלף הראשון חלו באירופה תמורות בכמה תחומים. אחד מהם היה התחום הדתי: רוב תושבי אירופה התנצרו, ומעמדו של האפיפיור התחזק. הנצרות הופצה ברחבי אירופה על ידי מיסיונרים ונזירים. הנזירים חיו במנזרים והקדישו את חייהם לעבודת האל – הם לא הקימו משפחה, הסתפקו במועט ועסקו בעבודות כפיים. במשך השנים צברו המנזרים רכוש מתרומות התושבים; הם נעשו בעלי אדמות, וכוחם והשפעתם גדלו. אחת הפעולות החשובות של הנזירים הייתה להעתיק כתבי יד: כתבי קודש וכתבי מדע, כגון פילוסופיה, רפואה והיסטוריה. כך נשתמרו יצירות התרבות החשובות של העולם העתיק.

השילוב בין תרבות השבטים ובין תרבות האימפריה הרומית בממלכות החדשות שקמו התבטא גם בשפות הדיבור. שפות השבטים הושפעו מן הלטינית, וכך התפתחו כמה שפות הקרובות אליה: צרפתית, איטלקית ועוד. למרות התפתחות השפות האחרות, השפה הלטינית לא נעלמה – היא הוסיפה להיות שפת ההשכלה והכתיבה.

*24*

לחזרה ולדיון

לפניכם רשימת שמות ומושגים: אפיפיור, האימפריה הרומית הקדושה, הארון א-רשיד, לטינית, מיסיונרים, נזירים, פרנקים, קרל הגדול, פלישות השבטים, הצו המדיולני, קלוביס.

א. בחרו חמישה שמות או מושגים מן הרשימה וציינו באיזה עניין הם נזכרו בפרק.

ב. מצאו צמדים או קבוצות של שמות ומושגים וציינו מה הקשר ביניהם. לדוגמה: קרל הגדול-הארון א-רשיד – שני שליטים באותה התקופה, האחד קיסר האימפריה הרומית הקדושה והאחר ח'ליף של האימפריה המוסלמית.

2. מיינו את המשפטים הבאים למשפטים המביעים עובדות ולמשפטים המביעים דעות.

א. האימפריה הרומית התמוטטה בהשפעת אירועים פנימיים ואירועים חיצוניים.

ב. פלישת השבטים לאימפריה הייתה הגורם הראשי להתפוררותה.

ג. הצו המדיולני חיזק את האימפריה.

ד. הצו המדיולני חיזק את הנצרות.

ה. הכתרת קרל הגדול על ידי האפיפיור חיזקה את הקשר בין הכנסייה לממלכה הפרנקית.

ו. הכתרת קרל הגדול על ידי האפיפיור חיזקה את האפיפיור.

ז. העתקת כתבי היד על ידי הנזירים סייעה בשימור יצירות של העולם העתיק.

3. א. לפניכם טבלה המסכמת את התמורות שחלו באירופה לקראת תום האלף הראשון.

העתיקו אותה והשלימו.

מאפיינים, אירופה במאה החמישית, אירופה בתום האלף הראשון

מסגרת ארגונית,

דת,

שפות,

שליטים,

ב. בחרו שני תחומים שחלו בהם שינויים וציינו:

מהם השינויים? כיצד הם השפיעו על חיי האנשים באותה תקופה?

ג. איזה מהשינויים היה המכריע ביותר בעיצוב פני אירופה?

תולדוט

www.toldot.cet.ac.il

לומדים היסטוריה

*25*

פרק ב: הפיאודליזם האירופי

*25*

בשטחים נרחבים של מערב אירופה ומרכזה פעלה שיטת ארגון כלכלית, חברתית, מדינית וצבאית המכונה "פאודליזם", בעיקר בתקופה שבין המאה העשירית למאה השלוש עשרה.

מהם הגורמים להיווצרותו של הפיאודליזם? מהם מאפייניו הבולטים? כיצד השפיעה שיטת ארגון זו על החברה?

צמיחתן של החברה והמדינה הפאודלית

אנשים באירופה מחפשים ביטחון

לאחר מותו של קרל הגדול לא הצליחו יורשיו לשמור על שלמות האימפריה, וב-843 היא חולקה ביניהם (עמ' 16). מלחמות פרצו בין שליטים שביקשו להרחיב את שטחי שלטונם, וגלים חדשים של שבטים נודדים חצו את אירופה ובזזו את התושבים (מפה 3 עמ' 13). כך, בהיעדר שלטון מרכזי מבוסס, גבר האי-ביטחון בקרב האנשים. תושבים בקהילות כפריות ועירוניות חששו לחייהם, כי לא יכלו לסמוך עוד על המלך, שהיה רחוק מהם ולא היה באפשרותו להגן עליהם.

במצב זה לא הייתה מדינה חזקה, ונוסף על כך בהדרגה התרופפו גם הקשרים השבטיים – אנשים רבים חיפשו אדונים שייתנו להם חסות וביטחון ושיוכלו להבטיח את כלכלתם. בתמורה לחסות שקיבלו הם נאלצו להעניק שירותים לאדוניהם. היו ששימשו לוחמים של האדונים: הלוחמים היו אנשים בעלי רכוש, כי באותה תקופה הלוחמים, שכונו פרשים, היו צריכים להביא עמם את ציודם הצבאי – שכלל קסדת מתכת, שריון, חנית, סוס מלחמה וגם סייס.

(בספר תמונה)

לוחמים במאה האחת עשרה, מתוך שטיח באיה, שטיח קיר רקום

1. מהו ציודם של הלוחמים בתמונה?

*26*

מערכת חדשה של קשרי תלות וחסות

האדון נותן החסות נקרא סניור, והוא עצמו נזקק לעזרתם של לוחמים מיומנים כדי להגן על בני חסותו. אותם לוחמים נקראו וסאלים, ובתמורה לשירותיהם העניק להם הסניור אחוזות. לא אחת נזקקו סניורים לחסותם של חזקים מהם, והם עצמם נעשו וסאלים של סניורים אחרים. כך נוצרה מערכת מדורגת של סניורים ווסאלים, והיו ביניהם קשרי תלות וחסות אישיים.

הווסאלים היו לוחמים מקצועיים והתגאו בעיסוקם המכובד. בהדרגה אימצו הווסאלים סגנון חיים של שכבת האדונים והיו לחלק ממנה. כאמור, הווסאל היה קשור לאדונו, אך לא היה משועבד לו ולא עסק בעבודת כפיים. הקרקע שהאדון העניק לו בתמורה לשירותיו נקראה פאודום. בפאודום שקיבל הווסאל התגוררו איכרים שעיבדו את הקרקעות והעלו לו מסים.

הפאודום הוענק בטקס ההומגיום, ובו ניתן תוקף ליחסים הווסאליים. היה זה טקס אישי ובו המועמד להיות וסאל הניח את ידיו בין כפות ידיו של האדון והצהיר כי הוא מבטיח לשמור לו אמונים, ולעתים השניים התנשקו בפיהם. הטקס כלל גם שבועת נאמנות של המועמד להיות וסאל לאדוניו – בעת השבועה הניח המועמד להיות וסאל את ידיו על שרידי קדושים (שרידי קדושים – שרידי גוף או חפצים של אנשי כנסייה שנחשבו לקדושים.) או על הברית החדשה (הברית החדשה – קובץ של עשרים ושבעה ספרים המקודשים לנוצרים, נוסף לספר התנ"ך, המכונה בקרב הנוצרים "הברית הישנה".) הפרת השבועה נחשבה לחטא, ונהגו לומר כי "הבוגד באדוניו כופר באלוהיו". הסניור התחייב להגן על הווסאל, על משפחתו ועל רכושו כל ימי חייו.

ההתחייבויות שניתנו בטקס ההומגיום היו בתוקף למשך כל ימי חייהם של הסניור והווסאל. אמנם, בתחילה קיבל הווסאל את הפאודום לשימושו בלבד, ולא היה רשאי להוריש אותו למשפחתו – הפאודום נשאר ברשותו כל עוד הוא מילא את חובותיו לאדון. ואולם, בהדרגה החל להתבסס נוהג אחר: כאשר מת האדון או הווסאל חודשו קשרי התלות עם היורשים על ידי טקס הומגיום חדש, שיצר קשר אישי בין הצדדים.

(בספר תמונה)

סניור מעניק פאודום לווסאל, ספרד, המאה השתים עשרה

תעודה

הרוזן (הסניור) שאל את הווסאל שלעתיד לבוא אם ברצונו להיעשות איש שלו בלא סייג (בלא גבול), והוא השיב "רוצה אני". אחרי כן, כשידיו צמודות ולפותות בין ידי הרוזן, נחתמה הברית ביניהם בנשיקה (לציון הסכמתם וידידותם), שנית, האיש נשבע אמונים באלו המילים: "מבטיח אני באמונתי כי מעתה והלאה נאמן אהיה לרוזן ויליאם ואקיים את נאמנותי אליו לפני כל אדם בתום לב ובלא כל מרמה". ושלישית, כל הדברים האלה אושרו בשבועה על שרידי קדושים. (פ"ל גאנסהוף, פיאודליזם, עמ' 83)

שאלות לתעודה ולתמונה

1. אילו מהפעולות המתוארות בתעודה נמצאות גם בתמונה?

2. מדוע נשבע הווסאל על שרידי קדושים?

*27*

כך החלו הווסאלים להוריש לבני משפחתם את הפאודום שקיבלו, ובאירופה התפתחה אצולת קרקעות – אצולה שמעמדה וכוחה נבעו מן הקרקעות שברשותה. הפאודום חזר לאדון שהעניק אותו רק כאשר הווסאל מת ולא הותיר יורשים, או כאשר הוא הוחרם לאחר שהווסאל עבר על החוק. על שמו של הפאודום, העומד במרכז הקשר שבין סניורים לווסאלים, נקראת החברה כולה חברת פאודלית.

לאדון ולווסאל חובות הדדיות

הווסאל היה חייב לציית לאדונו, לשמור לו אמונים ולסייע לו כאשר יזדקק לו. הסיוע ניתן בשירות צבאי בעת הצורך ובתמיכה כספית, במקרים כגון פדיון האדון משבי, השבעת בנו הבכור של האדון לאביר, או נישואי הבת הבכורה של האדון. בתמורה לשירותיו בדרך כלל קיבל הווסאל מאדונו חלקת אדמה, ואותה הוא עיבד בכוחות עצמו או על ידי צמיתים. היו אדונים ששיכנו את הווסאלים שלהם באחוזה שבבעלותם ודאגו למחייתם. האדון מצדו היה חייב לספק לווסאל הגנה משפטית, ובמותו של הווסאל לדאוג לילדיו הקטנים עד הגיעם לבגרות.

המלכים מעניקים אדמות לווסאלים הכפופים להם

לא רק רצונם של התושבים להגן על חייהם הביא ליצירת המערכת הפאודלית – כאמור, גם חולשת המלכים תרמה לכך: המלכים התקשו לפקח על נתיניהם ולגבות מהם מסים בגלל הדרכים המשובשות והמסוכנות. מכיוון שהמלכים לא גבו מסים, לא היה באוצרם מספיק כסף כדי לנהל את ענייני הממלכה – ובלי כספים לא יכלו המלכים לחייב את נתיניהם להתגייס לצבא, כי הם לא יכלו לשלם להם שכר. ואולם, מכיוון שהמלכים נזקקו ללוחמים, העניקו גם הם אדמות ללוחמים שהיו מוכנים לשרת בצבא. כאמור, לוחמים אלו היו בעלי רכוש והביאו עמם את ציודם הצבאי (עמ' 25). במקרה הזה המלך המעניק את האדמות הוא הסניור – האדון, ומקבלי הפאודום הם הווסאלים הכפופים לו. המלך עמד בראש המערכת הפאודלית, ואירופה התפצלה לאחוזות קטנות שבראשן עמדו סניורים שהיו להם וסאלים. היו וסאלים שהיו לסניורים כאשר הם העניקו אדמות לווסאלים אחרים.

לווסאלים הישירים של המלך היו חובות כלפי המלך – הם התחייבו להיות נאמנים לו, לסייע לו בעת מלחמה על ידי שליחת הווסאלים שלהם לצבא המלך עד ארבעים יום בשנה, לארח את המלך בעונת הציד, להעניק לו מתנות ולפדות אותו מן השבי במלחמות. כמו כן היה עליהם להשתתף באספות שיזם המלך ולייעץ לו.

(בספר תמונה)

נסיך מקבל פאודום ממלך, איור לכתב יד מן המאה הארבע עשרה

1. השוו בין תמונה זו ובין התמונה של סניור מעניק פאודום לווסאל (עמ' 26). במה הן דומות ובמה מן שונות?

*28*

באספות נדונו ענייני הממלכה, כגון הסכמים בין מלכים, יציאה למלחמה, חתימה על הסכמי שלום ומחלוקות עם האפיפיור. ההשתתפות של הווסאלים באספות אלו ביטאה את הכרתם בסמכות המלך ובעובדה שהם הווסאלים שלו וקיבלו את הפאודום מידיו.

הכנסייה משתלת במערכת הפאודלית

אנשי כנסייה, ובעיקר בעלי הדרגות הגבוהות בה, השתלבו גם הם במערכת הפאודלית: היו בהם וסאלים של המלך והיו בהם גם סניורים לווסאלים אחרים שהגנו על האדמות. את האדמות עיבדו האיכרים שישבו עליהן, והם קיבלו חסות מן הכנסייה. מאמינים רבים מסרו לכנסיות ולמנזרים אדמות ונכסים כפאודום בתמורה לגאולת נשמותיהם. כך השיגה הכנסייה קרקעות ועושר רב.

שאלות לסעיף: צמיחתן של החברה והמדינה הפאודלית (עמ' 28-25)

לפניכם שני טורים: בטור הימני מושגים ובטור השמאלי הגדרותיהם. העתיקו אותם והתאימו ביניהם.

טור ימני

סניור

פרש

וסאל

פאודום

חברה פאודלית

טור שמאלי

נחלה שהאדון העניק לווסאל בתמורה לשרותיו.

אדון שהעניק אדמות ללוחמים בתמורה לשירותם הצבאי ולנאמנותם.

מערכת שיש בה קשרי תלות בין סניורים לווסאלים. קשרים אלו מבוססים על הענקת הפאודום.

לוחם מיומן שהביא לשירותו הצבאי, נוסף על ציודו האישי, גם סוס וסייס.

לוחם שכפוף לסניור ומקבל ממנו נחלה בתמורה לשירותיו.

2. תארו את טקס ההומגיום. מהי חשיבותו?

3. כתבו שאלון לריאיון עם האדון או עם הווסאל שהשתתפו בטקס ההומגיום.

4. ציירו קומיקס המתאר את טקס הענקת הפאודום.

חשבו על איור המאפיין כל אחת מן הדמויות. היעזרו בתמונות שבפרק.

*29*

האחוזה הכפרית

האחוזה – יחידה כלכלית, חברתית ומשפטית

היחידה הבסיסית שבה חיו התושבים בראשית האלף השני באירופה הייתה האחוזה הכפרית. בראש האחוזה עמד אדון, ובדרך כלל הוא חי בטירה עם בני ביתו. בחסותו היו גם נערים שהתחנכו לאבירות, ומשרתים. האחוזה הכפרית הייתה מורכבת מכמה משקים חקלאיים ובהם חיו איכרים שהיו כפופים לאדון האחוזה.

(בספר איור)

האחוזה, איור

1. לפי האיור, מה נכלל באחוזה?

2. כמה כפרים קשורים לטירה באיור זה?

3. השוו בין סוגי המגורים שבתחומי האחוזה.

4. אתרו את טחנת הקמח. מהו הכוח שהניע אותה?

5. שערו מי מיושבי האחוזה יכול להיות בעל הטחנה? מדוע?

*31*

-30

טירה

חיי האדון ובני ביתו בטירה

כדי להכיר את חיי היום-יום בטירה התבוננו בציור וענו:

1. אילו אמצעי הגנה היו בטירה?

2. אילו מבנים נועדו לספק את הצרכים של תושבי הטירה?

3. במה עסקו תושבי הטירה?

4. זהו את הכנסייה. על פי מה זיהיתם?

5. כיצד בני משפחתו של האדון בילו את שעות הפנאי שלהם?

טירה

*32*

חיי האיכרים באחוזה

בתקופת האימפריה הרומית השתמשו בעבדים לעבודות קשות, ובכלל זה עיבוד האדמות. העבדים היו בדרך כלל שבויים מן המלחמות שניהלה האימפריה הרומית; אבל ככל שהתמעטו כיבושיה פחת מספר העבדים, עד שבחלוף השנים העבדות נעלמה בהדרגה מאירופה. הקיסרים פרסמו צווים מיוחדים שעל פיהם חל שינוי במעמד האיכרים, וכמעט שלא היה הבדל בינם לבין עבדים: הם חויבו לעבד את אדמות האדון ולא נהנו מחופש לנוע ממקום למקום; נוסף על כך, לא הייתה להם זכות משפטית לתבוע את האדון, וכאשר הוא מכר את האחוזה או מסר אותה בירושה עברו גם הם לרשות הבעלים החדשים. איכרים אלו כונו איכרים צמיתים, כי הם היו קשורים לאדוניהם לצמיתות – לזמן בלתי מוגבל.

האיכרים חיו בבקתות עץ שגגותיהן היו מכוסים קש או כבול (שיירים של צמחי ביצה שהתפחמו באדמה) ולעתים רחוקות רעפים. ברוב הבקתות לא היו חלונות, ולכן האור והאוויר בהן היו דלים. בבקתה היה חלל אחד בלבד ששימש לכל צורכי המשפחה: לבישול, למגורים וללינה. הריהוט בבקתה היה מועט ורובו מעשה ידי האיכרים; הצפיפות בה הייתה רבה, ובחורף נהגו להכניס לתוכה גם את בעלי החיים כדי להגן עליהם מן הקור העז.

האיכרים הצמיתים שחיו באחוזה היו משועבדים לאדון: הם עיבדו את הקרקעות שהעניק להם האדון, ובתמורה העלו לו מס של חלק ניכר מיבוליהם: חיטה, דבש, תרנגולות, אווזים או שומן ששימש למאכל בימי החורף. כמו כן הם סיפקו לאדון שירותי הובלה, בנייה, קציר ואסיף, ושירותים אחרים.

(בספר תמונות)

עבודות איכרים

עבודת השדה, איור לכתב יד מן המאה הארבע עשרה, אנגליה

חליבת כבשים, איור לכתב יד מן המאה הארבע עשרה, אנגליה

1. מיהם העובדים ואילו עבודות הם מבצעים?

נוסף על האדמות שהאדון מסר לעיבודם של הצמיתים, הם עיבדו גם את אדמות האדון בימי עבודה שהקדישו במיוחד לצורך כך. הם רעו את צאנו ובישלו בעבורו שכר (משקה אלכוהולי תוסס). כדי לזבל את אדמות האדון הם השאירו את בהמותיהם כמה ימים בשדותיו, והן הטילו שם את גלליהן. האיכרים היו גם חייבים לטחון את תבואתם בטחנת הקמח של האדון, לאפות לחם בתנורו, לבשל את השכר שלהם במבשלת השכר שלו, ובתמורה

*33*

הפרישו לו מס – חלק מן הקמח שטחנו, מן הלחם שאפו ומן השכר שבישלו. האדון התיר להם לרעות את צאנם בשטחי המרעה ביער, וכן ללקט ביער פרות, לצוד בו חיות ולאסוף זרדים.

מלבד החובות והמטלות הקבועות היו להם גם חובות עונתיות: באביב ובקיץ הם בנו את הטירה או שיפצו את קירותיה ואת החפיר (חפיר – תעלה חפורה באדמה מסביב לחומת הטירה, או המבצר, או מסביב לחומת העיר, ומטרתה לעכב ולמנוע גישה של האויב.) שסביבה; סללו ושיפצו דרכים וגשרים; ובעת מלחמה גויסו לצבא ושימשו בו לוחמים רגליים או נושאי כלים לפרשים.

האיכרים הצמיתים ובני משפחותיהם היו כפופים לאדון, והוא נחשב לשופט בתחומי האחוזה: לפניו הם הציגו את סכסוכיהם והוא שפט בעניינם. האדון היה רשאי לאסור איכרים שלא מילאו את חובותיהם ולא שילמו מסים ותשלומים אחרים שהוטלו עליהם. חופש התנועה שלהם הוגבל, ולא הותר להם לעבור ממקום למקום בלי רשות האדון; הצמיתים שילמו מס לאדון כאשר נשאו אישה, וחויבו לקבל ממנו היתר לשאת אישה שהגיעה מחוץ לאחוזה. בתמורה לעבודתם הם זכו להגנת האדון.

עם התחזקות הקהילות הכפריות, החובות לאדון נראו לאיכרים מעיקות יותר ויותר, והצמיתות משפילה. במשך שנים רבות נאבקו האיכרים באדונים כדי להשיג זכויות; ותוך כדי מאבקים ופשרות הלכו ופחתו בהדרגה חובות האיכרים לאדוניהם.

האבירים – לוחמים בשירות האדון

בחסות האדון היו גם אבירים. האבירים היו לוחמים שהוכשרו לתפקיד מגיל צעיר. הילדים המועמדים לאבירות נשלחו בהיותם בני שבע-תשע מבית הוריהם לבית האדון. כאשר המתחנך לאבירות שהה בבית האדון הוא שירת את אחד האבירים, וכך למד להכיר חלק מתפקידי היום-יום בבית האדון: טיפול בסוסים וברתמותיהם, בכלבי הציד, במגנים ובכלי הנשק.

בגיל שתים עשרה החל המתחנך לאבירות באימונים צבאיים: הוא למד להשתמש בכלי נשק – חרב, רומח, מגן, חץ וקשת; לתקוף דמויות דמה, להסתייף ולהתגושש; ויצא עם האדון לציד – הציד היה עיסוק חשוב של האביר בימי שלום אך גם אימון צבאי. במהלך מסע הציד למד המתחנך לאבירות לשלוט בסוס, שהיה כלי מלחמה, וכן להשתמש בכלי הנשק. בדרך כלל סיים המתחנך לאבירות את אימוניו הצבאיים בגיל חמש עשרה והיה לנושא כלי המלחמה של האדון בפשיטות על יריביו. את התואר אביר קיבל בגיל שבין שש עשרה לתשע עשרה בטקס מיוחד.

(בספר תמונה)

אימון בחץ וקשת של מתחנך לאבירות, איור לכתב יד מן המאה הארבע עשרה, אנגליה

*34*

כל אביר התחייב לנהוג כראוי ללוחם נוצרי. לשם כך נוסחו כללי ההתנהגות של האבירים. לפי כללים אלו האביר חייב להיות נאמן לנצרות ולאדון. עליו להיות לוחם אמיץ, נדיב, רודף אמת וצדק, עניו ומגן על החלשים. כמו כן עליו להגן על הכנסייה והאמונה הנוצרית, והוא מחויב להילחם למענן בכופרים ובכל אויב אחר.

על האביר לדעת לרקוד ולהתנהג בנימוס ובכבוד בחברת גבירות. עליו לדבר בשפה מליצית, לחבר שירים לכבוד מאורעות מיוחדים וללוות את שירתו בנגינה. הדרישות האלה ריככו ועידנו מעט את חינוכו הצבאי של האביר. למרות כללי ההתנהגות האלה אבירים רבים השתתפו במעשי ביזה ושוד בכפרים ובדרכים, שרפו כפרים ושדדו עוברי אורח.

האבירים נהגו לערוך משחקים ותחרויות, ובהם ניסו להפיל זה את זה מעל הסוס בעזרת חרבות או רמחים. תחרות כזאת נקראה טורניר, מונח המציין שהיא מתנהלת לפי חוקים מסודרים.

כדאי לדעת

טורניר

המונח טורניר מוכר לנו היום מתחרויות ספורט. המשתתפים בטורניר משחקים זה עם זה לפי סדר מסוים שנקבע מראש. בימי הביניים היה הטורניר תחרות בין אבירים – הם התחרו ביניהם על אומץ לב וגבורה, על דבקות במטרה ונאמנות, וכן על כישורים צבאיים. הכישורים הללו כללו זריזות בקרב, שליטה בסוס, קליעה למטרה והטלת חנית.

אחת התחרויות הנפוצות בטורניר הייתה קרב חרבות או רמחים בין אבירים שרכבו על סוסים. רק בני משפחות האצולה השתתפו בתחרויות, וכלי הנשק שהשתמשו בהם היו בדרך כלל קהים כדי למנוע את הריגת המתחרים.

(בספר תמונה)

טורניר, איור לכתב יד, צרפת, המאה החמש עשרה

1. כיצד הגנו האבירים על גופם?

2. באיזה כלי נשק השתמשו האבירים?

3. מיהם הצופים בטורניר?

*35*

מן המחקר

ילדים בחברה פאודלית

א. חייהם של ילדי איכרים

ילדי האיכרים ראו מקטנותם הרכה את הוריהם עובדים ליד הבית ולעתים אף בשדה. בהיותם כבני שבע החלו למלא שליחויות, להביא אוכל לעובדים בשדה ולרעות את האווזים, את הפרה או מספר קטן של חזירים או כבשים שהיו למשפחה. משגדלו מעט החלו להאכיל את הסוסים, לשאוב מים, לנכש עשבים, לסקל אבנים, לקטוף ירקות, לסייע באילום האלומות אחר הקציר, לסייע בזריעה, להפריד בין התבן למוץ, לסייע בסיכוך הגגות (התקנת סכך), לדרבן את בהמות החריש ולכוון אותן. הם רכשו את המיומנויות השונות תוך כדי עבודה לצד המבוגרים ובהדרכתם.

היו גם משימות קלות ונעימות: על הילדים הוטל לקטוף פרות בר, ללקט גרגרים למיניהם, להביא כבול, לקושש עצים ולדוג. כך סייעו הילדים למלא את סל המזונות של המשפחה.

לא ידוע אם היו לילדי האיכרים צעצועים כלשהם, אך ידוע ששיחקו במשחקי חבורה מחוץ לבית או בחומרים ובעצמים טבעיים. בין היתר רצו בעקבות נוצות מעופפות או הניסו את האווזים והברווזים. משבגרו החלו הנערים להתאמן בשימוש במקל בקרבות מבוימים ובקליעה למטרה בחץ וקשת. (ש' שחר, ילדות בימי הביניים, עמ' 382-381)

1. באיזו דרך רכשו הילדים את מיומנויות העבודה שלהם? במה דרך זו שונה מהמקובל בימינו?

ב. משחקיהם של הנערים המתחנכים לאבירות

קבוצת האימונים (של המתחנכים לאבירות) הייתה גם קבוצה למשחקי חבורה שונים, והילדים והנערים שיחקו גם במשחקי זוגות למיניהם. בין היתר היה משחק שבו ישבו הילדים במעגל. על אחד המשחקים היה לקרוא בשם אחד הילדים ולומר: "קוםו" אם לא הזדרז לקום – ספג משהו בפניו. בין הנערים מקובלים היו בעיקר משחקי כדור שונים, עם מחבט ובלעדיו – שבחלקם מזכירים את משחקי הטניס, הגולף והקרוקה (קרוקה – קרוקט. משחק תחרות בין שתי קבוצות: כל משחק בתורו משתדל להעביר כדור עץ על ידי הקשות בפטיש עץ מיוחד דרך שורה של "שערים".); משחקים אחרים שנהגו היו כדורת (כדורת – באולינג. משחק תחרות: מגלגלים כדור במישור כדי שייגע בכדור אחר או שיפיל מערכת של בובות עץ הניצבות במרחק מהמשחקים.), משחק בפקק נוצות עם מחבט, דיסקוס (דיסקוס – טבלת מתכת עגולה וכבדה שהספורטאים מתאמנים בהטלתה למרחקים.) קטן ומשחק יתדות (משחק יתדות – טיבו של משחק זה אינו ברור) המתחנך להיות אביר למד גם את משחק השחמט ומעין "שש-בי" הנקרא טריק-טרק, (ש' שחר, ילדות בימי הביניים, עמ' 333)

(בספר תמונות)

- משחקי ילדים

בתמונה יש כמה משחקים: ילד משחק בהליכון, ילד מסובב סביבון בזרת חבל דק, ילד צד פרפרים.

- ילדים משתעשעים על קורה, אנגליה, המאה השלוש עשרה

1. במה משחקיהם של ילדי האיכרים נבדלים ממשחקיהם של צעירים המתחנכים לאבירות? ממה נובעים ההבדלים הללו?

2. במה המשחקים של ילדי האיכרים ושל המתחנכים לאבירות דומים למשחקים שלכם ובמה הם שונים מהם?

*36*

שאלות לסעיף: האחוזה הכפרית (עמ' 35-29)

1. א. מיינו בעזרת הטבלה את סוגי החובות של האיכרים באחוזה.

עבודות חקלאיות:

עבודות עונתיות:

מסים ושירותים:

ב. מה תוכלו להסיק מן הטבלה על חיי האיכרים?

ג. טוענים כי האדון שאב מן האיכרים הכנסות רבות וכוח עבודה. כיצד הטבלה מבטאת זאת?

2. איכרים מורדים במאה הארבע עשרה נשאו במאבקם את הססמה: "כשאדם חרש וחווה טוותה – היכן הייתה אז האצולה?".

הסבירו את דבריהם. אילו עובדות מצדיקות אותם?

3. סמכויותיו של האדון העומד בראש האחוזה לא היו מוגבלות. מדוע?

4. א. בטבלה רשומות משימות שמילאו אבירים ומתחנכים לאבירות.

רשמו כותרת לכל סוג של פעולות.

- טיפול בסוסים טיפול בכלבי ציד טיפול ברתמה טיפול בכלי נשק.

- שימוש בכלי נשק תקיפת דמות דמה, אימוני סיף, התגוששות.

- התנסחות בשפה עשירה, חריזת שירים, שירה, נגינה, ריקוד התנהגות מנומסת בחברת גבירות.

ב. מה הטבלה מלמדת על דמות האביר?

5. א. המילה "אביר" נמצאת בביטויים רבים בשפה. מצאו במילון לפחות שני ביטויים וצירופי לשון כאלה והסבירו אותם.

ב. האם הדימוי העולה מהביטויים וצירופי הלשון שמצאתם דומה לדימוי המצטייר בסעיף או שונה ממנו? הסבירו.

6. האחוזה הכפרית והטירה השוכנת בה סיפקו לתושביהן את הצרכים הכלכליים, הביטחוניים, החברתיים והמשפטיים. הסבירו כיצד.

*37*

סיכום

החיים באירופה בתחילת האלף השני לא היו בטוחים: שבטים נודדים עדיין חצו את היבשת ובזזו את התושבים; האימפריה של קרל הגדול התמוטטה, ומכיוון שלא היה שלטון מרכזי מבוסס, גבר האי-ביטחון. האנשים שחיפשו ביטחון נאלצו להעניק שירותים לבעלי אדמות וללוחמים, ובתמורה לכך זכו בחסותם. האדון נותן החסות נקרא "סניור". הסניור עצמו נזקק ללוחמים נוספים כדי להגן על בני חסותו. לוחמים אלו נקראו וסאלים, ובתמורה לשירותיהם העניק להם הסניור אדמות שישבו בהן איכרים. אדמות אלו נקראו "פאודום", והן הוענקו בטקס איש', שכלל שבועת אמונים מצד הווסאל לסניור שלו. הסניורים עצמם נזקקו לעתים לחסותם של חזקים מהם, ונעשו בעצמם וסאלים לסניורים אחרים. עם הזמן נוצרה מערכת מדורגת של סניורים ווסאלים שביניהם קשרי תלות וחסות. החברה כולה באותה תקופה הורכבה מקשרים אלו, והיא נקראת "החברה הפאודלית".

גם חולשתם של המלכים תרמה ליצירת המערכת הפאודלית. המלכים התקשו לגבות מסים מנתיניהם, ולכן לא היה בידיהם כסף לגייס לוחמים ולשלם את שכרם. ואולם, הם נזקקו ללוחמים, ולכן העניקו אדמות למי שהיו מוכנים לשרת בצבא. במקרה הזה המלך המעניק את האדמות הוא הסניור ומקבלי הפאודום הם הווסאלים הכפופים לו. הווסאלים התחייבו להיות נאמנים למלך ולסייע לו בשעת מלחמה. בימי שלום כינס המלך את הווסאלים שלו לפגישות, ובהן נדונו ענייני הממלכה. אנשי כנסייה ובעיקר בעלי הדרגות הגבוהות בה השתלבו גם הם במערכת הפאודלית – כמה מהם היו וסאלים של המלך ואחרים היו גם סניורים לווסאלים אחרים שהגנו על האדמות.

היחידה הבסיסית שבה חיו התושבים בראשית האלף השני באירופה הייתה האחוזה הכפרית. בראש האחוזה עמד אדון, שחי בטירה עם בני ביתו. לאדון היו איכרים הכפופים לו שחיו בקהילות כפריות הקשורות לטירה. האיכרים חיו בבקתות עץ שהאור והאוויר בהן דלים, הריהוט מועט והצפיפות רבה. האיכרים היו צמיתים: הם עיבדו את הקרקעות שהאדון העניק להם, ובתמורה מסרו לו חלק ניכר מהיבול. נוסף על האדמות שהאדון מסר לעיבוד, היו לו גם אדמות משלו, וגם אותן עיבדו הצמיתים. האדון התיר לאיכרים לרעות את צאנם בשטחי המרעה, ללקט ביער פרות, לצוד בו חיות ולאסוף זרדים. מלבד החובות והמטלות הקבועות היו לצמיתים גם חובות עונתיות, כגון שיפוץ הטירה, וחובות אחרות, כגון התגייסות לצבא בעת מלחמה.

בחסות האדון חיו גם אבירים – לוחמים שהוכשרו לתפקידם מגיל צעיר. בגיל שתים עשרה החל המתחנך לאבירות באימונים צבאיים, ובמהלך מסעות הציד למד להשתמש בכלי נשק ולרכוב על סוס. כל אביר התחייב לנהוג בהתאם לכללים המחייבים את האבירים: להיות נאמן לאדונו, לוחם אמיץ, נדיב, רודף צדק ומגן על החלשים ועל הכנסייה והאמונה הנוצרית. למרות כללי ההתנהגות האלה, אבירים רבים השתתפו במעשי ביזה ושוד בכפרים ובדרכים.

*38*

לחזרה ולדיון

1. לפניכם רשימת שמות ומושגים: אביר, אדון, אחוזה, איכר, אריס, וסאל, טורניר, טירה, מלך, סניור, פאודום, פרש, צמית, בקתה, הומגיום.

מצאו בה צמדים או קבוצות שיש ביניהם קשר והסבירו את הקשר ביניהם. לדוגמה: טירה-אחוזה – הטירה שכנה באחוזה.

2. א. שרטטו דגם המתאר את החברה הפאודלית. הסבירו את השרטוט שלכם.

ב. מה הביא ליצירת החברה הפאודלית?

ג. מדוע החברה הפאודלית מאופיינת בהיותה חברה שיש בה קשרי תלות וחסות?

3. הפאודליזם הוא שיטת ארגון כלכלית, חברתית, מדינית וצבאית. הסבירו.

4. א. יש הרואים בחברה הפאודלית חברה מעמדית של מתפללים, לוחמים ועמלים. מדוע?

ב. מהם התפקידים של כל מעמד?

5. תארו פגישה בין בן אבירים לבן איכרים. מה הם יספרו זה לזה על מקום מגוריהם, עיסוקיהם, עיסוק הוריהם ומשחקיהם? תוכלו לבצע משימה זו בעצמכם או בזוגות.

6. התחלקו לקבוצות והכינו תסריט או סרט וידאו ובו הציגו את חיי היום-יום באחוזה מנקודת מבטו של אדון או מנקודת מבטו של האיכר.

7. האם לדעתכם הפאודליזם היה שיטת ארגון שנתנה מענה לבעיות שהתמודדה אתן אירופה בתחילת האלף השני?

תולדוט

www.toldot.cet.ac.il

לומדים היסטוריה

*39*

פרק ג: יחסי הכנסייה והמדינה

*39*

הכנסייה והמדינה היו שתי מערכות נפרדות שפעלו זו בצד זו. היחסים בין שתי מערכות אלו היו מורכבים: לכל אחת מהן היו תחומי סמכות משלה וכל אחת מהן טענה כי לה הסמכות העליונה. בצד שיתופי פעולה נוצר בין הכנסייה למדינה מתח בעניינים הקשורים לסמכויות של כל אחת מהן.

מה אפיין את מבנה הכנסייה, ומה היו מקורות כוחה? מה אפיין את תהליך התגבשותן של המדינות, ומה היה מקור כוחם של שליטיה? מה היו היחסים בין הכנסייה למדינה?

הכנסייה – מערכת דתית ממוסדת

מבנה מדורג מאפיין את הכנסייה

המונח כנסייה מצביע על מבנה (המקום) שבו מאמינים נוצרים מתרכזים לתפילה ובו מתקיימים הטקסים הדתיים. למונח כנסייה יש משמעות נוספת המצביעה על ארגון: כלל המאמינים הנוצרים ומי שהקדישו את חייהם למילוי תפקידים דתיים.

מבנה הכנסייה הקתולית הוא מבנה הייררכי(מדורג) המבוסס על אזורים גאוגרפיים: בכל אזור ואזור פועלים נציגי הכנסייה. האזור הגאוגרפי הקטן ביותר מכונה פרוכייה – קהילה. הפרוכייה היא כפר קטן, ולעתים אזור בעיר, ובראשו כומר – כוהן דת. כמה פרוכיות מתלכדות לאזור גאוגרפי רחב יותר, המכונה דיוקסייה, ובה עיר מרכזית שבה יושב בישוף. כמה דיוקסיות מצטרפות לפרובינצייה, ובראשה ארכיבישוף.

בראש הכנסייה הקתולית עומד האפיפיור – בישוף העיר רומא, שמן המאה הרביעית קיבל את הכינוי"אפיפיור". הבישוף של רומא נחשב לממלא מקומו של פטרוס תלמידו הנאמן של ישוע, שהיה בעבר הבישוף של רומא. בצד ארגון מדורג זה נמצאו גם מנזרים, ובהם חיו נזירים ונזירות שפעלו בקרב המאמינים (עמ' 20).

הכנסייה מעורבת בחיי המאמינים

בתהליך התפתחותה של הנצרות נוצרו סקרמנטים – טקסים שבהם חייב להשתתף כל נוצרי במהלך חייו. על פי אמונת הנוצרים, באמצעות הסקרמנטים החסד האלוהי מועבר למאמין, והם מסמלים את הקשר בין המאמין לבין האל. המאמין הנוצרי אינו יכול לזכות בחסד האלוהי בלא התיווך של הכנסייה.

מספר הסקרמנטים השתנה מעת לעת, ורק במאה השלוש עשרה נקבע כי מספרם יהיה שבע. שלושה מהסקרמנטים הם: סקרמנט הטבילה – לזכר טבילת ישוע בירדן כל תינוק נטבל בכנסייה, סמל לקבלת הדת הנוצרית; סקרמנט המיסה – טקס בכל יום ראשון בכנסייה המלווה בתפילה ובדרשה, ובו כוהן הדת מחלק לכל משתתף פיסת לחם ומעט יין המסמלים את בשרו ודמו של ישוע – סקרמנט המיסה נערך לזכר הטקס שערך ישוע עם תלמידיו בשעת הסעודה האחרונה בערב חג הפסח, סקרמנט הווידוי – ובו המאמין מתוודה לפני כוהן הדת על חטאיו.

הסקרמנטים ליוו את המאמינים בחייהם וחיזקו את הקשר שלהם לכנסייה ולנציגיה. בעוד טקס הטבילה, לדוגמה, נערך פעם אחת בחיי המאמין, הרי טקסים אחרים, כגון המיסה והווידוי, התקיימו פעמים רבות בחייו. כך נזקקו המאמינים כל חייהם לשירותי הכנסייה.

*40*

נוסף על הסקרמנטים ערכו אנשי הכנסייה גם טקסים אחרים, לדוגמה: ברכות לתנובת השדות, תפילות להורדת גשם או בעת מגפות, קבורת מתים. טקסים אלו הידקו גם הם את הקשר בין אנשי הכנסייה למאמינים.

הכנסייה מעורבת בניהול המדינה

הכנסייה ראתה את עצמה כבעלת תפקיד חשוב יותר מתפקידו של השליט – המלך או הקיסר, שכן היא עוסקת בעולם הרוחני ולא החומרי, ודואגת לגאולת נשמותיהם של מאמיניה. עם זאת, עד המאה האחת עשרה שתי המערכות – הכנסייה והמלוכה – שיתפו ביניהן פעולה: המלך נחשב למי שמולך בחסד האל, ואנשי הכנסייה שימשו לו יועצים וסייעו לו בפיתוח תחומים כגון חינוך וחקלאות. לדוגמה, בשנת 800 הכתיר האפיפיור לאו השלישי את קרל הגדול לקיסר בכנסיית פטרוס הקדוש ברומא, ולשם ניהול ממלכתו ופיקוח על תושביה נעזר קרל בבישופים ונזירים (עמ' 17).

הכנסייה צברה במשך מאות שנים רכוש רב – כסף, זהב, מבנים וקרקעות בכפרים ובערים. הרכוש נאסף מגביית מסים ותשלומים, וכן ממתנות המאמינים ומרכוש שהם הורישו לכנסייה במותם. אנשי הכנסייה גם נהנו מזכויות יתר – שלא כשאר האנשים, הכנסייה הייתה פטורה מלשלם מסים לשליטים, ולכן קיימה ברווחה את נושאי התפקידים הבכירים בה.

נוסף לכך, נושאי המשרות בכנסייה ידעו קרוא וכתוב, והבכירים שבהם שלטו ביסודות המנהל וידעו לארגן ולנהל מערכת כספים. משום כך המלכים נהגו להיעזר בהם ומינו אותם ליועצים, לשרים ולמנהלים בלשכת המלך. בתמורה לשירותים הללו העניקו המלכים לכנסייה נחלות קרקע כפאודום. כך השתלבה הכנסייה בשיטה הפאודלית וראשיה היו לווסאלים של המלכים (עמ' 28).

מלכים ואדונים בחרו אנשי כנסייה למשרות בכנסייה והחלו לדרוש מאנשי הכנסייה שהם מינו להישבע להם שבועת נאמנות. כך נעשו אנשי הכנסייה כפופים להם. השליטים היו מעורבים גם במינויים של אנשי הכנסייה הבכירים ביותר, ובהם האפיפיור.

נזירים תובעים תיקונים בכנסייה

במאה האחת עשרה התארגנה בכנסייה תנועת רפורמה, כלומר תנועה למען תיקון ושינוי של הכנסייה. התנועה שאפה לנתק את הכנסייה מחסותם של שליטים ואצילים ולארגן אותה מחדש. הפעילים בתנועת הרפורמה היו נזירים ואנשי כנסייה, והנהיג אותה האפיפיור. הם דרשו שהבכירים בכנסייה, ולא מנהיגים "חילונים" (חילונים – בימינו הכוונה לאנשים, בעלי גישה ביקורתית כלפי הדת שרואים את עצמם חופשיים באמונותיהם. לא כך בימי הביניים, אז המונח "חילונים" הצביע על נוצרים מאמינים שאינם בעלי משרות בכנסייה, ולא על אנשים שלא האמינו בנצרות הקתולית.) – נוצרים קתולים שאין להם משרות בכנסייה – ימנו אנשי כנסייה לתפקידים בה.

עוד דרשו הפעילים בתנועת הרפורמה שכמרים ימונו למשרותיהם בזכות כישוריהם ולא הודות לקשריהם, ושלא יישאו נשים. הפעילים בתנועת הרפורמה סברו שהכנסייה צריכה לעסוק בעניינים רוחניים ונעלים יותר מהעולם הגשמי, שהחיים הדתיים חשובים יותר מהחיים המדיניים, ושהמלוכה צריכה להיות הזרוע המבצעת של הכנסייה. היו כמרים ובישופים שקיבלו את משרותיהם מידי "חילונים" ולכן התנגדו לתיקונים, ולעומתם היו "חילונים" שהסכימו לתיקונים ורצו בטיהור הכנסייה.

*41*

תעודה

"התכתיב האפיפיורי" של גרגוריוס השביעי, 1075

המסמך מציג את תביעותיו של האפיפיור גרגוריוס השביעי כשנתיים לאחר שנבחר לתפקיד האפיפיור.

- רק האפיפיור יכול להדיח בישופים או להשיבם על כנם.

- רק הוא יכול לחוקק חוקים חדשים (...)

- האפיפיור הוא האדם היחיד, שכל השליטים מנשקים את רגליו.

- מותר לו להדיח קיסרים.

- אסור לשום אדם לשפוט אותו.

- אסור לאיש לבטל את פסק דינו, ורק הוא יכול לבטל כל פסק דין של כל אדם אחר.

(א' קליינברג, הנצרות מראשיתה ועד הרפורמציה, עמ' 87)

1. מהן לדעת גרגוריוס השביעי הסמכויות שיש להעניק לאפיפיור?

2. מהו הקשר הראוי בין הכנסייה לבין המדינה לפי תפיסתו של האפיפיור גרגוריוס השביעי?

3. כיצד לדעתכם הגיבו המלכים לתביעותיו של גרגוריוס השביעי?

אפיפיור מדיח קיסר

דרישותיה של תנועת הרפורמה איימו לשנות את יחסי הכוחות בין הכנסייה למדינה ויצרו סכסוכים בין התומכים למתנגדים. דוגמה לכך היא הסכסוך שפרץ ב-1073 בין האפיפיור גרגוריוס השביעי לבין היינריך הרביעי קיסר גרמניה.

היינריך הרביעי מינה ארכיבישוף לעיר מילנו, והאפיפיור גרגוריוס השביעי דרש ממנו לבטל את המינוי, כי מדובר בתפקיד דתי, ולכן לקיסר – שתפקידו "חילוני" – אין זכות לקבוע מי ימלא אותו. האפיפיור אף איים בחרם על הקיסר אם לא יבטל את מינוי הארכיבישוף. בתגובה לכך ב-1076 כינס היינריך הרביעי את הבישופים מגרמניה והודיע שהוא מדיח את האפיפיור.

בתגובה הדיח האפיפיור את כל הבישופים הגרמנים, החרים את היינריך הרביעי והדיח אותו, ושחרר את כל הווסאלים שלו מחובת הנאמנות כלפיו על פי השבועה הפאודלית שנשבעו לו (עמ' 26). על ידי כך התיר האפיפיור לווסאלים האלה למרוד בקיסר (במלך), וכך לפגוע בכוחו הצבאי. ואכן, היו נסיכים בגרמניה שמרדו בקיסר ועברו לצדו של האפיפיור.

היינריך הרביעי חשש לגורל ממלכתו ולעתיד מלוכתו ושינה את עמדתו. בשלג הכבד של ינואר 1077 הוא הלך אל האפיפיור, ששהה אז בעיירה קנוסה (בטוסקנה שבאיטליה), וביקש ממנו סליחה. הקיסר נאלץ להמתין שלושה ימים בשלג לפני שערי הטירה, יחף ולבוש שק, ולבקש רחמים. אז הואיל האפיפיור למחול לו. אמנם היינריך איבד מכבודו, אך לא מכוחו מול הווסאלים שלו.

(בספר תמונה)

היינריך הרביעי בקנוסה, איור לכתב יד, המאה השתים עשרה

1. זהו בתמונה את האפיפיור ואת הקיסר. על פי מה זיהיתם?

*42*

הסכם פשרה בין הקיסר לאפיפיור

ההליכה של היינריך הרביעי לקנוסה ביטאה את ההכרה שבסמכותו של האפיפיור להדיח את הקיסר מתפקידו, והיא מסמלת את כניעת הקיסר לכנסייה; אבל בפועל המאבק בין היינריך הרביעי ובין האפיפיור גרגוריוס השביעי הסתיים בלא הכרעה ברורה – האפיפיור נכשל בניסיון להמריד את הווסאלים של הקיסר נגדו. האפיפיור חזר לרומא, וכאשר פלשו אליה השבטים הנורמנים (שבטים נורמנים – כינוי לשבטים של עמי סקנדינביה: שוודים, נורווגים ודנים. הכינוי נורמנים הוענק להם בשל מוצאם מצפון אירופה (North – צפון). הם מכונים גם ויקינגים.), הם לקחו אותו בשבי ושם מת. לעומת זאת, מעמדו של הקיסר היינריך הרביעי התחזק, אבל הוא נאלץ להכיר בעליונות הרוחנית של אנשי הכנסייה.

בשנת 1122 הגיעו האפיפיורות והמלוכה להסכם פשרה, ובו נקבעו תחומי הסמכות של הכנסייה ושל המדינה: התערבות המלך בבחירת בישופים ואבות מנזרים צומצמה, אך נשמרה זכותו להיות נוכח בתהליך בחירתם, להכריע בחילוקי דעות ביניהם ולהעניק לבישופים נכסים. גם לאחר ההסכם הוסיפו להתקיים מאבקים בין הכנסייה למדינה על סמכויות. למשל, בתחום המשפטי עלתה השאלה למי הסמכות לשפוט איש כנסייה – לבית הדין הכנסייתי או לבית הדין של המדינה? הכנסייה והמדינה היו חלוקות בעניין זה.

הכנסייה מתפתחת למערכת ריכוזית

בעקבות תנועת הרפורמה התפתחה הכנסייה מרשת של קהילות נוצריות הפזורות באירופה לגוף ריכוזי ומאורגן. בראשה עמד האפיפיור, ושליחיו סיירו בארצות, כינסו אספות, העבירו הוראות מטעמו, שמעו תלונות והכריעו במחלוקות. כל ממלאי התפקידים במערכת הכנסייה היו גברים, ואילו נשים יכלו להיות נזירות בלבד.

רומא, עיר מושבו של האפיפיור, הייתה למרכז הכנסייה: בה חוקקו החוקים ונוהלו ענייני הכנסייה. פעמיים בשנה ערך האפיפיור כינוסים ברומא, ובהם הצהיר על מדיניותו בנושאים שונים והכריז על הוראות ותקנות שחייבו את המאמינים. מאמינים ממקומות רבים באירופה פנו אל המרכז שברומא בבקשות, בתלונות, במשפטים שלא נפתרו ובבעיות.

(בספר תמונה)

לוחמים נורמנים במאה התשיעית, ציור, המאה העשרים

*43*

הריכוזיות והאחידות של הכנסייה התבטאו גם בשפת הפולחן בכנסיות. עד הרפורמה התנהל הפולחן בכנסיות בלטינית או באחת השפות המקומיות, ואילו לאחר הרפורמה שפת הפולחן בכנסיות הייתה אחת בלבד – לטינית.

במאות שלאחר הרפורמה בנתה הכנסייה למען המאמינים כנסיות, בתי ספר, בתי חולים ובתי מחסה לנזקקים. כך הלכה הכנסייה והתפתחה לגוף מבוסס וחזק באירופה.

שאלות לסעיף: הכנסייה – מערכת דתית ממוסדת (עמ' 43-39)

1. א. הסבירו את כותרת הפסקה "מבנה מדורג מאפיין את הכנסייה".

ב. שרטטו תרשים המדגים את המבנה המדורג של הכנסייה.

ג. מה יכלה הכנסייה להשיג בעזרת מבנה מדורג זה?

2. נושאי משרות בכנסייה מילאו תפקידים שבמדינה היום ממלאים שרים. מהם התפקידים? אילו שרים ממלאים היום תפקידים שבעבר מילאו אנשי הכנסייה?

3. מהי תנועת הרפורמה? מה היו דרישותיה? מה היו הישגיה?

4. יש הטוענים שבקשת המחילה של היינריך הרביעי הייתה מהלך מבריק שאפשר לו להיחלץ מעמדת חולשה. מה דעתכם?

5. שערו, מדוע היה האפיפיור חייב להיענות לבקשת הסליחה של הקיסר?

6. הביטוי "ללכת לקנוסה" מקורו באירוע הקשור בהיינריך הרביעי ובגרגוריוס השביעי. היעזרו במקורות מידע ובררו מהי משמעות הביטוי.

צרפת ואנגליה – הממלכות המלוכדות ויחסן לכנסייה

באירופה מתרחש תהליך של גיבוש מדינות

בין המאה החמישית למאה העשירית נחלשה המערכת המדינית באירופה, ושליטים מקומיים ניהלו את ענייני אזורם. מן המאה האחת עשרה החלו להתגבש באירופה מדינות ובראשן מלכים. כדי לבסס את שליטתם היו המלכים צריכים להקים מערכת פקידות יעילה, לגבות מסים באופן סדיר ולגייס לוחמים לצבא. המלכים יכלו ללמוד מן הכנסייה כיצד לארגן מערכת מנהל וכספים, כי לכנסייה כבר היה ניסיון בכך. במערב אירופה התגבשו שתי מדינות: צרפת ואנגליה.

שושלת מלכים יציבה פועלת בצרפת

תהליך גיבושה של צרפת למדינה החל בתקופתה של שושלת המלכים לבית קאפה – שושלת יציבה, שהשלטון עבר בה מאב לבן במשך יותר משלוש מאות וארבעים שנים (1328-987). יציבות זו סייעה למלכים לגבש את הנסיכויות הפאודליות שבצרפת לממלכה מאוחדת.

בתחילה שלטו מלכים אלו על אזור קטן לאורך הנהרות סן ולואר ובין הערים פריז ואורלאן. באותו אזור עברו נהרות ודרכים מרכזיות בצרפת. אזורים אחרים של צרפת נחלקו לנסיכויות, ובהן נורמנדיה, שמפן ופלנדריה. רוב חלקה המערבי של צרפת היה נתון לשליטתם של מלכי אנגליה. אמנם הם היו וסאלים של מלך צרפת, אך כוחם היה רב מכוחו של מלך צרפת, כי הם שלטו על אדמות רבות.

*44*

מלכי צרפת מחלישים את הסניורים הגדולים ואת הכנסייה

בפעולות שנמשכו שנים רבות הצליחו מלכי בית קאפה להחליש את הסניורים הגדולים. הם תמכו בערים שנאבקו בסניורים הפאודלים והעניקו להן כתבי זכויות. בתמורה לתמיכתם גבו המלכים מן הערים מסים. המלכים גייסו צבא שכיר כדי לצמצם את תלותם בכוח הצבאי של הסניורים הפאודלים. מלכי בית קאפה חילקו את צרפת למחוזות, מינו בהם פקידים שהיו כפופים להם, וכך לא נזקקו עוד למנהל הכנסייתי. הם אף ראו את עצמם ממונים על הכנסייה בצרפת, ובאמצעותה הרחיבו את השפעתם.

ככל שהשפעתם של הסניורים הפאודלים הגדולים והשפעת הכנסייה צומצמו, כן גבר כוחו של המלך. בית הדין של המלך בפריז היה לסמכות המשפטית העליונה בכל צרפת. בתחילה היו חברים בו סניורים, ומאוחר יותר הצטרפו אליו אנשים שסיימו לימודי משפטים באוניברסיטה, והם היו האחראים לרישום פקודות של המלך. מבית הדין הזה התפתחה אספת המעמדות של צרפת. באספה השתתפו אנשי כנסייה, אצילים ואזרחי הערים. המלך כינס את הנציגים לפי צרכיו – לעתים הוא כינס את כולם ולעתים נציגים של אחת מהקבוצות.

מלך צרפת מדיח אפיפיור וממנה אפיפיור

התחזקות המלוכה בצרפת ניכרה בימי מלכותו של פיליפ הרביעי, המכונה פיליפ היפה (1314-1285). כדי לממן את הוצאות המלחמה באנגליה הטיל פיליפ היפה מסים על אנשי הכנסייה בצרפת, בלי לבקש רשות מן האפיפיור. האפיפיור התנגד למהלך הזה מחשש שהכנסותיו ומעמדו ייפגעו, ולכן ב-1302 הוא פרסם הוראה מיוחדת, ובה אסר על אנשי הכנסייה לשלם מסים למלך בלא אישורו.

באותה השנה, כאשר החריף העימות בין המלך לבין האפיפיור, גייס המלך לעזרתו את אספת המעמדות. זו הייתה הפעם הראשונה שהמלך כינס את האספה. באספה דרש המלך להדיח את האפיפיור, והנציגים אישרו את בקשתו. בתגובה הטיל האפיפיור חרם על המלך, אבל שליחי המלך חדרו לטירת האפיפיור שברומא ואסרו אותו באשמת שחיתות, רצח וניאוף.

בחסות פיליפ היפה נבחר לתפקיד האפיפיור בישוף צרפתי, והוא נאלץ לשבת באוויניון שבדרום צרפת, ולא ברומא. במשך כשבעים שנה (1378-1309) ישבו האפיפיורים באוויניון והחלטותיהם הושפעו מרצונותיהם של מלכי צרפת. התקופה הזאת כונתה גלות בבל של האפיפיור (גלות בבל של האפיפיור – נקראה כך על שם גלות בבל של עם ישראל אחרי חורבן בית המקדש הראשון, שלפי המסורת נמשכה שבעים שנה.), והיא מסמלת את ירידת כוחם של האפיפיור והכנסייה ואת עליית כוחם של המלך והמדינה.

(בספר תמונה)

ארמון האפיפיורים באוויניון, צרפת

*45*

(בספר מפות)

מפה 7: צרפת ואנגליה לקראת סוף המאה השתים עשרה מפה 8: צרפת ואנגליה בתחילת המאה הארבע עשרה

מפה 7: צרפת ואנגליה לקראת סוף המאה השתים עשרה

מפה 8: צרפת ואנגליה בתחילת המאה הארבע עשרה

עיינו במפות, בשמות המפות ובמקרא, וענו:

1. אילו שינויים חלו בשטחי צרפת ואנגליה בזמן התגבשותן לממלכות?

מלך צרפת רודף קבוצות תושבים במדינתו

פיליפ היפה רדף קבוצות של תושבים כדי למלא את האוצר הריק של ממלכתו. ב-1306 הוא גירש את היהודים מצרפת והחרים את כל רכושם. זו הייתה רק ההתחלה: חמש שנים לאחר גירוש היהודים ציווה פיליפ היפה לגרש את הלומברדים – סוחרים וחלפנים איטלקים – וגם את רכושם החרים; נוסף על כך החרים גם את רכושם של חברי מסדר הטמפלרים – מסדר נוצרי שצבר נכסים וכספים (עמ' 551) – ועל ידי כך קנה כוח כלכלי בצרפת. כך הלכו והתעצמו עושרו של פיליפ היפה וכוחו.

וסאל של מלכי צרפת כובש את אנגליה

ההיסטוריה של צרפת וההיסטוריה של אנגליה קשורות זו בזו, כי מלכי אנגליה באו מבית מלוכה שמוצאו בצרפת. וסאל של מלכי צרפת, ויליאם, דוכס נורמנדיה (מפה 8 עמ' 45), פלש ב-1066 לאנגליה. הוא בא להדיח את הרולד, שתפס את השלטון לאחר מותו של מלך אנגליה. ויליאם טען שהכתר הובטח לו. הרולד נהרג בקרב, וויליאם הצליח לכבוש את כל האי הבריטי, ולכן כונה ויליאם הכובש. בעת הכיבוש ישבו באנגליה שבטים אנגליים וסקסוניים. הארכיבישוף שלהם, שהיה ראש הכנסייה הקתולית באנגליה, ישב בעיר קנטרברי, שהייתה מרכז כנסייתי חשוב.

(בספר תמונה)

ויליאם הכובש וחייליו פולשים לאנגליה, מתוך שטיח באיה, המאה האחת עשרה

תמונה זו היא חלק משטיח קיר רקום ענק המתעד את הגרסה הנורמנית להשתלטותו של ויליאם על אנגליה.

מלכי אנגליה מרכזים את סמכויות השלטון בידיהם

כמו מלכי צרפת, גם מלכי אנגליה שאפו לרכז בידיהם את השלטון. מכיוון ששטחה של אנגליה קטן משטחה של צרפת, ומכיוון שהיא נכבשה בבת אחת, תהליך ריכוז השלטון בה היה מהיר יותר. ויליאם ארגן מחדש ובמהירות את סדרי השלטון: הוא החרים את האחוזות של האנגלו-סקסים שלחמו בו, ורוב האדמות באנגליה עברו לידיו. הוא העניק אותן לנורמנים נאמניו, והם נעשו וסאלים שלו. המלך גם ריכז בידיו את סמכויות המשפט בבתי דין מלכותיים, והדבר חיזק את כוחו.

גם מלכי אנגליה, כמו מלכי צרפת, חיזקו את כוחם על ידי החלשת הסניורים הגדולים. המלך הנרי השני (1189-1154) הרס טירות של סניורים שלא נשמעו להוראותיו. הוא מינה פקידים שסבבו ברחבי המדינה, גבו מסים ופתרו בעיות וסכסוכים בין התושבים.

כדי להחליש את אנשי הכנסייה החליט הנרי השני לבטל את זכויות היתר שלהם: הוא ביטל את הפטור ממסים שהם נהנו ממנו, וכן דרש להשתתף במינוי מועמדים לתפקידים בכירים בכנסייה.

*47*

על רקע זה פרץ סכסוך בינו לבין האפיפיור, ובמהלכו רצחו אנשי המלך את הארכיבישוף מקנטרברי, תומס בקט, שתמך באפיפיור. רציחתו של בעל תפקיד כה בכיר בכנסייה בידי שליחיו של המלך זיעזעה את הקתולים באנגליה ומחוצה לה. מאז נחשב תומס בקט לקדוש בעיני הנוצרים.

מלכי אנגליה מעניקים חירויות לקבוצות במדינה

לא תמיד ידם של מלכי אנגליה הייתה על העליונה במאבקם בסניורים הגדולים ובכנסייה. בראשית המאה השלוש עשרה נאלץ המלך להגדיר את זכויותיהם של הסניורים הפאודלים, של העירונים ושל אנשי הכנסייה. הזכויות הוגדרו במסמך משנת 1215 הנקרא מגנה כרטה ליברטטום – מגילת החירויות הגדולה, והיו בה כשישים סעיפים. החירויות של המגנה כרטה הורחבו בהדרגה ונעשו נחלתן של קבוצות נוספות בחברה.

המגנה כרטה אסרה על המלך להטיל מסים בלא אישורה של אספת החצר, שכללה את אנשי הכנסייה והסניורים הפאודלים הגדולים. היא אף מנעה מהמלך לאסור את הסניורים הפאודלים הגדולים בלא משפט. חוק חשוב זה חל כעבור זמן גם על המעמדות האחרים, וממנו בא הכלל החשוב שאין לאסור אדם בלא משפט. כמו כן הוקמה מועצה של עשרים וחמישה סניורים פאודלים, והיא פיקחה על קיום סעיפי המגנה כרטה בידי המלך. יותר משלושים פעמים חזרו ואישרו מלכי אנגליה את המגנה כרטה.

(בספר תמונה)

המגנה כרטה, 1215

כדאי לדעת

רובין הוד

רובין הוד, ציור, המאה העשרים

רובין הוד הוא גיבור של אגדות אנגליות מימי הביניים. לפי האגדות לחם רובין הוד בראש חבורת לוחמים נגד הכובשים הנורמנים בסוף המאה השתים עשרה. הוא מתואר כצעיר יפה תואר, החובש לראשו כובע ירוק ועליו נוצה, והוא מצויד בקשת ובחצים. הוא שדד עשירים וחילק מכספם לעניים, ולכן נודע בהיותו שודד אמיץ ונדיב.

אחת האגדות מספרת שרובין הוד וחבורתו ארבו ביער שרווד לשיירות של גובי מסים, שדדו מהם את תיבות המטבעות וחילקו את השלל בין העניים. ספר ראשון על עלילות רובין הוד יצא בדפוס בשנת 1510. האם רובין הוד היה דמות אמיתית? ההשערות על כך מרובות מן העובדות.

*48*

הפרלמנט משתתף בניהול ענייני המדינה

בניהול ענייני המדינה נעזרו מלכי אנגליה בפרלמנט (פרלמנט – מקור השם פרלמנט הוא במילה הצרפתית parler – לדבר, להתווכח. במאה הארבע עשרה כלל הפרלמנט שני בתים: בית הלורדים ובית הנבחרים. בבית הלורדים , ישבו ראשי הכנסייה והסניורים הגדולים שהמלך הזמין; ובבית הנבחרים ישבו אבירים ועירונים) שהתכנס בפעם הראשונה בשנת 1265. בפרלמנט ישבו נציגים של הסניורים הגדולים, של אנשי הכנסייה, של עירונים מן הערים הגדולות ושל האצולה הנמוכה. לא היו בו נציגים של איכרים או של בני השכבות הנמוכות בערים. חברי הפרלמנט לא היו מושלים – זה היה תפקידם של המלך ואנשיו; הם רק נקראו להביע דעה בענייני המדינה.

בהדרגה התרחבו סמכויותיהם של חברי הפרלמנט, והמלך לא היה רשאי להטיל מסים בלא אישורם. בכך השפיע הפרלמנט גם על ענייני החוץ של המדינה, כי המלכים היו זקוקים למסים כדי לממן מלחמות. גם התקציב של בית המלוכה היה תלוי באישורם של חברי הפרלמנט, והדבר הגביר את התלות של המלכים בפרלמנט. לחברי הפרלמנט הייתה זכות להגיש למלך בקשות, וזכות זו התפתחה לסמכות להציע חוקים. כך הלכה והתפתחה אנגליה והייתה למדינה שבראשה בית מלוכה השולט בעזרת פרלמנט ומערכת חוקים.

(בספר תמונה)

הכתרת המלך הנרי הרביעי, איור לכתב יד מן המאה החמש עשרה

1. מיהם המשתתפים בטקס ההכתרה?

2. מי מכתיר את המלך? מהי המשמעות של עובדה זו?

3. כיצד ביטא המאייר את מעמדו הרם של המלך?

*49*

שאלות לסעיף: צרפת ואנגליה – הממלכות המלוכדות ויחסן לכנסייה

(עמ' 48-43)

1. א. לפניכם שני טורים. התאימו לכל מושג או שם מהטור הימני בן זוג מהטור השמאלי ונמקו את בחירתכם.

טור ימני

פיליפ היפה

אספת המעמדות

אוויניון

ויליאם הכובש

גירושי יהודים

תומס בקט

טור שמאלי

בית קאפה

גירוש הלומברדים

הארכיבישוף מקנטרברי

גלות בבל של האפיפיורים

בית הדין של המלך

דוכס נורמנדיה

ב. ציינו עובדה אחת הקשורה בכל אחד מן הצמדים.

ג. עבדו בזוגות: הוסיפו לפחות שלושה צמדים של שמות ומושגים.

2. א. העתיקו את הטבלה והשוו בין תהליך ההתגבשות של צרפת למדינה לבין תהליך ההתגבשות של אנגליה למדינה.

מאפיינים, צרפת, אנגליה

מעמד הסניורים הגדולים,

מעמד של הכנסייה והאפיפיור,

הרכב הפרלמנט / אספת המעמדות,

תפקידי הפרלמנט / אספת המעמדות,

סמכויות המלך,

מגבלות המלך,

ב. אילו מסקנות עולות מן ההשוואה?

3. כיצד פעלו מלכי צרפת ואנגליה לגיבוש ממלכתם?

4. כיצד החלישו מלכי בית קאפה ומלכי אנגליה את מעמד הכנסייה?

5. אתם חברים בפרלמנט שבאנגליה. התכנסתם כדי לדון בתקציב של בית המלוכה. העלו טיעונים בעד ונגד אישור התקציב.

*50*

סיכום

המונח "כנסייה" מצביע על מבנה שבו המאמינים הנוצרים מתרכזים לתפילה ובו מתקיימים הטקסים הדתיים. למונח כנסייה משמעות נוספת: כלל המאמינים הנוצרים ומי שהקדישו את חייהם למילוי תפקידים דתיים.

מבנה הכנסייה הקתולית הוא מבנה הייררכי (מדורג) ובראשו עומד אפיפיור. בתהליך התפתחותה של הנצרות נוצרו סקרמנטים (טקסים) שכל נוצר' במהלך חייו חייב להשתתף בהם. הסקרמנטים – ובהם הטבילה, המיסה והווידוי – ליוו את המאמינים בחייהם, וחיזקו את הקשר שלהם לכנסייה ולנציגיה.

במאה האחת עשרה התארגנה בכנסייה תנועת רפורמה שרצתה לנתק את הכנסייה מחסותם של שליטים ואצילים, ולארגן אותה מחדש. המאבקים בין תומכי הרפורמה למתנגדיה התבטאו גם בסכסוך בין האפיפיור גרגוריוס השביעי ובין מלך גרמניה היינריך הרביעי (1077-1073). ב-1122 נחתם בין האפיפיורות למלכות הסכם פשרה ובו נקבעו תחומי הסמכות של הכנסייה והמדינה. הכנסייה הייתה לגוף ריכוזי ומאורגן ובראשו אפיפיור.

כשם שהכנסייה נעשתה גוף ריכוזי ומאורגן, כך גם הנסיכויות הפאודליות של אירופה התגבשו לממלכות מאוחדות. מלכי בית קאפה ששלטו בצרפת בשנים 1328-987 החלישו את הסניורים הגדולים והשתחררו מן התלות במנהל הכנסייתי. ב-1302 אסר המלך פיליפ היפה את האפיפיור ותחתיו מינה לאפיפיור בישוף מצרפת. במשך כשבעים שנה (1378-1309) ישבו האפיפיורים באוויניון שבצרפת, ולא ברומא, והיו נתונים להשפעתם של מלכי צרפת.

הסמכות המשפטית העליונה בכל צרפת הייתה בית הדין של המלך בפריז. מבית הדין הזה התפתחה אספת המעמדות של צרפת, ובה השתתפו אנשי כנסייה, אצילים ואזרחי הערים. המלך כינס את הנציגים לפי צרכיו – לעתים הוא כינס את כולם ולעתים נציגים של אחת הקבוצות.

לאחר כיבוש אנגליה על ידי ויליאם דוכס נורמנדיה ב-1066 החל בה תהליך מהיר של ריכוז סמכויות השלטון בידי המלך. גם מלכי אנגליה, כמו מלכי צרפת, חיזקו את כוחם על ידי החלשת הסניורים הגדולים. המלך הנרי השני ביקש להחליש את הכנסייה והחליט לבטל את זכויות היתר שלה – הוא ביטל את הפטור ממסים שממנו נהנו אנשי הכנסייה, וגם דרש להשתתף במינוי מועמדים לתפקידים בכירים בכנסייה. על רקע זה פרץ סכסוך בינו לבין האפיפיור, ובמהלכו רצחו אנשי המלך את הארכיבישוף מקנטרברי, תומס בקט, שתמך באפיפיור. רצח של בכיר בכנסייה בידי שליחי המלך זיעזע את הקתולים באנגליה ומחוצה לה.

ב-1215 הגדירו מלכי אנגליה את סמכויותיהם של הסניורים הגדולים, העירונים ואנשי הכנסייה במגנה כרטה ליברטטום – מגילת החירויות הגדולה. בניהול ענייני המדינה נעזרו מלכי אנגליה בפרלמנט, שהתכנס בפעם הראשונה בשנת 1265. בפרלמנט ישבו נציגים של הסניורים הגדולים, של אנשי הכנסייה, של עירונים מן הערים הגדולות ושל האצולה הנמוכה, וכולם נקראו להביע דעה בענייני המדינה.

*51*

לחזרה ולדיון

לפניכם רשימת שמות ומושגים: גלות בבל של האפיפיורים, אוויניון, לומברדים, תומס בקט, פרלמנט, קנוסה, תנועת הרפורמה, ויליאם הכובש, בית קאפה, כנסייה קתולית, טבילה, אספת מעמדות, אפיפיור, פיליפ היפה, מגנה כרטה, היינריך הרביעי, סקרמנטים, בישוף.

א. בחרו חמישה מהם והסבירו אותם.

ב. מצאו צמדים או קבוצות של שמות ומושגים מתוך הרשימה שיש ביניהם קשר. הסבירו מהו הקשר.

לדוגמה: אוויניון-גלות בבל של האפיפיורים – לאחר שהאפיפיורים גלו מרומא הם ישבו באוויניון.

2. במהלך התפתחותן של המדינות נאבקו שליטיהן בכנסייה וניסו להפחית מכוחה. אילו עובדות בפרק מוכיחות טענה זו?

3. באילו אמצעים השתמשו המלכים והכנסייה במאבקם זה בזה? על מה מעיד השימוש באמצעים אלו?

4. המגנה כרטה והפרלמנט הגבילו את כוחו של המלך באנגליה. כיצד?

5. כתבו מסמך אישי – מכתב, דף מיומן או רשימה – באחד מהנושאים:

א. ליוויתי את היינריך הרביעי במסעו לקנוסה.

ב. השתתפתי באספה שבה דרש פיליפ היפה להדיח את האפיפיור.

ג. רצח תומס בקט זיעזע אותי.

תולדוט

www.toldot.cet.ac.il

לומדים היסטוריה

*52*

פרק ד: צמיחת הערים

*52*

התפתחות הערים באירופה בימי הביניים החלה במאה האחת עשרה והגיעה לשיאה במאה השלוש עשרה. הערים של ימי הביניים היו שונות מהערים המודרניות בימינו, וגם החיים בהן היו אחרים.

כיצד התפתחו הערים בימי הביניים? מי היו תושביהן? מה היו תנאי חייהם ומעמדם?

התפתחות הערים באירופה

ערים באימפריה הרומית יורדות מגדולתן

האימפריה הרומית הלכה ונחלשה כתוצאה מפלישה של שבטים נודדים אליה (מפה 3, עמ' 13): הצבא הרומי לא הצליח לשמור על ביטחון הערים, הדרכים שובשו, מעשי שוד סיכנו את חיי העוברים בהן וקשרי המסחר בין הערים התערערו. הערים הפורחות של האימפריה הרומית הלכו והידלדלו; ותושבים עשירים החלו לנטוש אותן ועברו להתגורר באחוזותיהם שבכפרים.

כך נעזבו ערים רבות, והן נשדדו ונהרסו. ערים מעטות המשיכו להתקיים תחת שלטון בישופים שישבו בהן. מספר התושבים בערים האלה היה מועט בהשוואה למספרם בימי גדולתה של האימפריה הרומית. כמה מן המבנים שנבנו בערים בתקופה הרומית נהרסו, ושטחים רבים נהפכו לגני ירק ולשדות מרעה.

מרכז החיים בערי הבישופים היה הכנסייה ושוק קטן שהיה סמוך לה. בשוק התרכזו סוחרים ועולי רגל שבאו לפקוד את שרידי הקדושים השמורים בכנסייה. מאחר שלא היו מדינה וצבא שיגנו על תושבי האזור, בעתות מלחמה הם נהגו לברוח אל עיר הבישוף כדי למצוא מקלט בין חומותיה.

ערים חדשות צומחות באירופה

במאה האחת עשרה התחדש המסחר, והערים באירופה חזרו להתפתח ולצמוח. ערים חדשות התפתחו מערים רומיות עתיקות, כדוגמת רומא, קלן, מילנו ומרסיי. ערים אחרות התפתחו סמוך לדרכים ראשיות, וכעבור זמן נעשו למרכזי מסחר ומלאכה, לדוגמה: ונציה, גנואה ופיזה שבאיטליה, וגנט ובריז' שבפלנדריה (בלגיה של ימינו). ערים נוספות צמחו בקרבת מבצרים, כגון פרייבורג (בגרמניה של ימינו) ושטרסבורג (בצרפת של ימינו).

גם כפרים הסמוכים למבצרים התפתחו לערים – בתחילה התיר אדון המבצר לקיים בכפר שוק, וכאשר גדל הכפר העניק האדון ליושביו זכויות מוגבלות והוא גדל והיה לעיר. בקהילות הכפריות שצמחו סביב מנזרים עסקו התושבים נוסף על חקלאות גם במלאכה ובמסחר, ועם הזמן גדלו הקהילות הכפריות האלה והיו אף הן לערים – כאלה היו קליני שבצרפת ופולדה שבגרמניה.

אין עדויות ברורות על אופן התפתחותן של ערים במרכז אירופה ובמזרחה. הערים שם התפתחו כנראה ממצודות של שבטים או ממקומות מפגש של סוחרים. שטחן של ערים אלו היה קטן בהשוואה לערים במערב אירופה, והן היו מוקפות סוללות עפר ופיגומי עץ. בתחילה ישבו בהן הסוחרים בסוכות עץ רק בימי השוק, ולאחר זמן התפתחה שם עיר. ייתכן שהעיר המבורג וערים השוכנות לחופי הים הבלטי התפתחו בדרך זו.

*53*

(בספר מפה)

מפה 9: ערים באירופה במאה השלוש עשרה וכלכלתן

עיינו במפה, בשם המפה ובמקרא, וענו:

1. ציינו שמות של ערים שהתפתחו מערים רומיות.

2. ציינו שמות של ערים שהתפתחו בקרבת מבצר.

3. אתרו במפה ערי מסחר וערי ירידים. באילו אזורים התרכז המסחר של אירופה?

4. אילו סחורות יוצאו מאירופה ואילו סחורות יובאו לאירופה?

5. מה אפשר ללמוד על חייהם של תושבי אירופה מרשימת הסחורות המצוינות במפה?

6. הסבירו בעזרת המפה את הקשר בין התפתחות המסחר לבין התפתחות הערים.

(בספר תמונה)

מבט על העיר קרקסון בצרפת

1. זהו בתמונה את המבנים המיוחדים לעיר: חומה, מבצר או מצודה, כנסייה ובתי מגורים.

2. מה הקשר בין המבנים שזיהיתם בתמונה לבין התפתחות העיר בימי הביניים?

*54*

תעודה

כיצד התפתחה העיר בריז' שבפלנדריה

אותה עיר החל בולדווין הראשון להקים, כשבנה מבצר נגד הפולשים הדנים ושודדי הים. ובאותו מבצר הקים כנסייה למריה הקדושה (...). לאחר מכן החלו יושבי המבצר לצאת מחוץ לעיר אל גשר המבצר, מי לצורך עבודה ומי בשל צורך אחר, ושם נקבצו תגרנים (רוכלים), סוחרים בסחורות יקרות ערך וכן פונדקאים ובעלי אכסניה לסיפוק צורכיהם ולאכסונם של אלה שהיו להם עסקים במקום עם הנסיך. הם בנו בתים למגוריהם של אלה אשר לא יכלו להתגורר בתוך חומות המבצר. גם כאשר התפתח המקום לעיר, נהגו התושבים לומר: "נלך אל הגשר". עד עתה העיר נקראת בשפת המקום ברוגה (בריז') שפירושו "גשר". (ע' מיוחס-ג'יניאו (עורכת ומתרגמת), מתפללים, לוחמים ועמלים בארירופה הלטינית במאות ה'-יב, עמ' 380, 382)

1. אתרו במפה 9, עמ' 53, את העיר בריז'.

2. מדוע נקראה העיר בשם זה? מה היו עיסוקיהם של מי שהגיעו להתיישב בעיר?

(בספר תמונה)

בתים מימי הביניים בעיר בריז', בלגיה

בשנת 2000 הוכרז האזור כאתר מורשת עולמית

תנאי החיים בעיר

בין החומות השתרעה עיר ובה סמטאות צרות ומפותלות. מערכת ביוב ופחי אשפה לא היו בעיר, ולכן בסמטאות זרמו מי ביוב ונערמו תלי אשפה. עגלות שעברו ברחובות הצרים האלה הכתימו בבוץ וברפש את העוברים ושבים. בגלל התנאים ההיגייניים הלקויים וצפיפות הדיור פרצו מדי פעם בפעם מגפות בעיר, והן הפילו חללים רבים.

ברוב שעות היום שררה בעיר אפלולית, כי הבתים הצפופים והצמודים זה לזה הסתירו את אור היום. אף הבתים היו חשוכים, מה גם שהחלונות ברוב הבתים אז לא היו עשויים זכוכית אלא אריג משומן או עור חזיר, ומבעדם חדר רק אור עמום לתוך הבית.

בלילות שררה בעיר חשכה, וכאשר תושבי העיר יצאו מבתיהם, הם האירו את דרכם בעזרת לפידי אש. השימוש בלפידים לתאורת הרחובות והבתים גרם לשרפות רבות – לא אחת כילו השרפות ערים שלמות, כי רבים מהמבנים בעיר היו עשויים עץ. השרפות נגרמו גם מגחלים לוחשות שהשאירו התושבים בבתים כדי להבעיר מהן אש, שהרי מדובר בתקופה שלפני המצאת הגפרורים.

*55*

מן המחקר

העיד פריז בימי הביניים

מרכז פריז היה האי של העיר, באמצע הנהר סן, ובאי הזה נמצאו הכנסייה של נוטרדאם, בית החולים הציבורי וארמון המלוכה שבנה המלך לואי הקדוש. הגדה הימנית (של הסן) הייתה מוקד חיי המסחר והתעשייה, השווקים הציבוריים והסחר במוצרי מותרות, וכן אזור מגוריהם של עשירי העיר. בגדה השמאלית, שגרו בה פחות תושבים מאשר בימנית, בלטה האוניברסיטה של פריז (...).

הרחובות הראשיים בעיר היו סלולים ורחבים דיים למעבר שתי עגלות או מרכבות בעת ובעונה אחת. שאר רחובות העיר היו צרים, בוציים ומעלי צחנה (ריח רע) מפאת תעלות השופכין הפתוחות שזרמו בהם (...).

פקקי תנועה חסמו את הרחובות הצרים שעה שפרדות עמוסות סלים כבדים משני העברים נתקלו ברוכלים המוליכים את מריצותיהם ומגשי הסחורה שלהם, או בסבלים הכורעים תחת משא עצי ההסקה או הפחמים. שלטי בתי מרזח שניצבו על מוטות ברזל ארוכים רק הגבירו את תחושת הדוחק ברחובות העיר. שלטי החנויות היו ענקיים ונועדו לצוד את עיני הלקוחות, כי על החנוונים נאסר לקרוא ללקוחות בכוח כל עוד לא יצאו מפתחן של חנויות סמוכות. עוקר שיניים הכריז על מלאכתו בשלט ענק ובו ציור של שן, גדולה כגודל כורסה, ותופר כפפות תלה מעל לחנותו ציור גדול של כפפה, שבכל אצבע שלה אפשר לשאת תינוק.

שאון השלטים המתנופפים התחרה בקריאות הרוכלים, המולת הפרדות, מצהלות הסוסים והודעות הכרוזות (...) שנשלחו (...) להכריז על צווים חדשים, על מסים, על ירידים ועל טקסים, על בתים המוצעים למכירה, על ילדים הנעדרים מבתיהם, על נישואים, מיתות, לוויות, לידות וטקסי טבילה. (...)

בעיר היו בתי מרחץ ציבוריים ובהם אמבט' אדים או מים חמים. בסקר משנת 1292 נמנו עשרים וששה בתי מרחץ. (...) הרשויות השתדלו להפעיל את בתי המרחץ גם בימי החורף הקרים. על קבוצות שונות נאסר להתרחץ בבתי המרחץ: חסרי בית, נוודים ומצורעים. פתיחת בתי המרחץ הותרה רק לאחר עלות השחר, בשל סכנת ההליכה ברחובות בשעת הלילה (...)

מלבושי ההולכים ושבים ברחובות העיר הוסיפו להם גוון צבעוני; צבעי הארגמן, הירוק והאריגים הצבעוניים יוחדו, מחמת מחירם הגבוה, לבני האצולה, לראשי הכנסייה ולסוחרים העשירים בעיר. כמרים הורשו ללבוש בגדים צבעוניים ובלבד שיהיו גלימותיהם ארומת ומכופתרות היטב. עם שקיעת החמה נישא קולם של פעמונים המורים על הפסקת העבודה וסגירת החנויות; השקט השתרר בעיר וההמולה פסקה.

(ב' טוכמן, ראי רחוק, עמ' 167-165)

(בספר מפה)

מפה 10: התפתחות העיר פריז

עיינו במפה, בשם המפה ובמקרא וענו:

1. מה אתם יכולים ללמוד על מן המפה על התפתחות פריז ועל המוסדות בה?

1. אתרו במפה מקומות הנזכרים במסמך.

2. במה פריז של המאה הארבע עשרה דומה לעיר בימינו ובמה היא שונה ממנה? תוכלו להזכיר את תנאי החיים בעיר, מוסדותיה, תושביה ועיסוקיהם, דרכי הפרסום ומסירת החדשות.

*56*

המעמד המיוחד של תושבי העיר

בתחילת התפתחותה של העיר לא היה הבדל גדול בינה לבין הכפר – רבים מתושביה המשיכו לעסוק בחקלאות והיא הייתה מוקפת גני ירק ושדות מרעה. העיסוק בחקלאות נמשך בעיר גם כאשר הלך וגדל בה מספר הסוחרים ובעלי המלאכה.

(בספר תמונה)

פריז והשטחים החקלאיים בקרבתה מתוך "ספר השעות" של הדוכס מברי, המאה החמש עשרה, צרפת

1. אילו מבנים שאופייניים לעיר בימי הביניים אתם מזהים בתמונה?

2. מיהם העובדים בשדה? איזו עבודה הם מבצעים ובאילו כלי עבודה הם משתמשים?

3. מה תוכלו להסיק מן התמונה על כלכלת העיר?

ההבדל העיקרי בין העיר לכפר התבטא במעמדם של תושבי העיר – לעומת האיכרים, שהיו קשורים לקרקע ומשועבדים במידה רבה לאדוניהם, תושבי העיר היו חופשיים יותר. אמנם, הם היו כפופים לאדון שבתחום שלטונו התפתחה העיר ונשפטו לפניו; הם שילמו לו מסים על החזקת רכוש בעיר ועל רווחים מן המסחר בשוק, וכן דמי מעבר בדרכים ובגשרים – אך במשך הזמן העניק להם האדון כתב חירויות שנקרא פריווילגיה. כתב החירויות קבע את מעמדם המיוחד בעיר, ובו הוגדרו זכויותיהם וחובותיהם, לדוגמה המסים שהוטלו עליהם והמסים שהיו פטורים מהם. כתבי החירויות היו שונים מעיר לעיר. רק לעתים רחוקות העניקו האדונים חירויות מלאות לתושבי הערים.

תושבי העיר רצו להשתחרר לחלוטין מהתלות באדון ונאבקו בו כדי להשיג חירויות מלאות. לעתים הם הצליחו במאבקם ולעתים המאבק דוכא. כאשר הם הצליחו להשתחרר מחסות האדון, עבר ניהול ענייני העיר לידי מועצה עירונית, שחבריה היו בדרך כלל מעשירי העיר ונכבדיה. המועצה קיבלה סמכויות בתחומים רבים: לשפוט, לגבות מסים ולבנות כנסיות,

*57*

גשרים ושווקים. כמו כן מועצת העיר דאגה לתחזק את החומה ולנקות את החפיר שסביבה. תושבי העיר נקראו אזרחים, וכל אזרח בעיר נשבע שבועת אמונים לעיר ולמועצת העיר, ולא לאדון. אזרח היה רשאי לנוע ממקום למקום כרצונו, לשנות את עיסוקו, להעניק השכלה לבנו או להצטרף לשורות הכמורה בלי להיזקק לרשות מהאדון.

המבנים הציבוריים בעיר, כגון בית העירייה, הדגישו את המעמד המיוחד של העיר. ככל שהאזרחים צברו רכוש וקיבלו עוד זכויות הם היו תלויים פחות באדון העיר ובית העירייה שלהם היה מפואר יותר. חומות העיר הגנו על חיי התושבים וגם נועדו להדגיש את הקיום המיוחד והנפרד של העיר ולהגן על החירויות של אזרחיה. לכן גם אזרחי ערים קטנות דאגו להקיף את עריהם בחומות, אף על פי שבבנייתן ובאחזקתן הוטל עליהם עול כבד.

(בספר תמונה)

בית העירייה של העיר בריז', בלגיה

בית העירייה נבנה במאה הארבע עשרה

תעודה

מתקנות העיר קלן, אמצע המאה הארבע עשרה

וזאת השבועה שיישבעו כל אלה שיתקבלו כאזרחים חדשים בקלן. ראשית יישבעו, שיהיו נאמנים ומסורים לעיר קלן ולמועצתה, שיפעלו למען טובתה, שימנעו ממנה נזקים בכל מקום שייוודע להם על כך, נוסף על כך, כאשר מזעיק אותם פעמון העיר, עליהם להופיע כשהם חמושים, לטובתה של העיר קלן ומועצתה. לאחר שנשבעו שבועה זו – תוענק להם זכות עירונית (אזרחות העיר) על כל חירויותיה, כפי שנהנים מהן שאר אזרחי העיר. (מ' זיו, ח"ה בן ששון וי"מ לנדאו, דברי הימים, ימי הביניים, עמ' 172)

1. למה מתחייבים אזרחי העיר בשבועת?

2. מה ההבדל בין השבועה הפאודלית (עמ' 26) לבין שבועתו של אזרח העיר?

כדאי לדעת

על ערים עתיקות באירופה

אנשים רבים באירופה חיים היום בערים שנוסדו בימי הביניים. הם הולכים ברחובות של אותם ימים ומתפללים בכנסיות שנבנו באותה תקופה. גם המטיילים ברבות מערי אירופה יכולים לסייר בעיר העתיקה שצמחה בימי הביניים ולהתרשם מחומות העיר, מצפיפות הבתים, מהכנסייה ולעתים גם מרחוב היהודים.

המעבר החד של המטייל מן העיר החדשה והמודרנית אל העיר העתיקה מאפשר לחוש בהבדל בין התקופות, הניכר בגובה המבנים, בחומרי הבנייה, בסגנון הבנייה, באורך הרחובות וברוחבם, באופי החנויות ועוד. כך למשל בערים פיזה שבאיטליה, פואטייה ורואן שבצרפת.

(בספר תמונה)

העיר מון סו מישל, צרפת

העיר הוקמה על אי סמוך לחופי נורמנדיה ונראית היום כפי שנראתה בימי הביניים.

שאלות לסעיף: התפתחות הערים באירופה (עמ' (58-52

1. כיצד התפתחו הערים בימי הביניים? היכן שכנו?

2. לפניכם שמות של ערים באירופה: שטרסבורג, המבורג, רגנסבורג. סיומי השמות של הערים הללו שווים – המילה בורג (burg), שפירושה בגרמנית מבצר או מצודה.

א. היעזרו באטלס ומצאו במפה מדינית של אירופה עוד ערים ששמותיהן מסתיימים ב"בורג".

ב. מה אפשר להסיק מכך על ראשיתן של הערים האלה?

3. במה הייתה העיר של ימי הביניים דומה לכפר באותה התקופה? היעזרו גם בתמונה בעמ' 56.

4. השוו בין תנאי החיים בעיר של ימי הביניים לבין תנאי החיים בעיר של ימינו. בתשובתכם תוכלו להזכיר היבטים כגון אמצעי תחבורה, בתי מגורים, תעסוקה והיגיינה.

5. אתם בני עיר הפוגשים בן כפר. ספרו לו על ההבדל בין המעמד של אזרח בעיר לבין מעמדו של איכר. כתבו את עיקרי הדברים שעלו בשיחה. אתם יכולים לבצע את המטלה בזוגות או בקבוצות קטנות.

*59*

תושבי העיר

סוחרים ובעלי מלאכה מתרכזים בעיר

בעיר התרכזו קבוצות שונות של אזרחים: סוחרים ובעלי מלאכה, אנשי כנסייה, איכרים, וגם יהודים. כל אזרחי העיר – חוץ מאנשי הכנסייה והיהודים – היו כפופים לחוק ולמשפט שווים.

בדרך כלל התרכזו בעיר סוחרים, ובעקבותיהם באו אל העיר גם בעלי מלאכה שרצו להיות בקרבת הסוחרים. הערים גנט ובריז' הנמצאות באזור פלנדריה מדגימות את הקשר שבין הסוחרים לבעלי המלאכה (מפה 9 עמ' 53). תושבי הכפרים של פלנדריה ייצרו אריגים בבתיהם, ובתהליך זה השתתפו כמה בעלי מלאכה: לבנים, שניקו את הצמר והלבינו אותו; צבעים; ואורגים. כאשר התפתחו ערים בפלנדריה, עברו בעלי המלאכה לעיר. בעיר יכלו האורגים להשיג ביתר קלות צמר שהביאו הסוחרים, והלבנים והצבעים השיגו ביתר מהירות סבון וחומרי צביעה; לבסוף, כאשר האריג היה מוכן, הם מסרו אותו לסוחרים שבקרבתם כדי שימכרו אותו – כלומר, תהליך ייצור הסחורות ושיווקן בעיר היה מהיר יותר משהיה בכפר.

(בספר תמונות)

- טוויה, אריגה ומלאכת תחרה, איור לכתב יד מן המאה הארבע עשרה

- צביעת בדים, איור לכתב יד מן המאה החמש עשרה

1. מיהם העובדים במלאכות על פי התמונות?

2. אילו כלי עבודה אתם יכולים לזהות בתמונות?

*60*

אנשי כנסייה פועלים בעיר

חלק חשוב ונכבד באוכלוסיית הערים היו אנשי כנסייה – בישופים, כמרים, נזירים ונזירות – שחיו ופעלו בכנסיות ובמנזרים בעיר. כאמור, היה להם מעמד מיוחד וזכויות מיוחדות, ובין השאר הם היו פטורים מתשלום מסים. בכל עיר בימי הביניים שימשה הכנסייה מרכז דתי, תרבותי וחברתי: בה התנהלו התפילות, וכל התושבים הנוצרים השתתפו בהן בימי ראשון ופעמים אחדות במהלך השבוע. נוסף על כך קיימו הכמרים והבישופים מגע הדוק עם המאמינים וערכו טקסים דתיים (עמ' 39).

(בספר תמונות)

- קתדרלה בסגנון גותי, קלן, גרמניה

בניית הקתדרלה החלה במאה השלוש עשרה. ב-1996 הוכרזה כאתר מורשת עולמית.

- מראה פנימי של כנסייה בסגנון גותי, לינקולן, אנגליה

בניית הכנסייה החלה במאה השתיים עשרה. סגנון האדריכלות הגותי החל להתפתח במאה השתים עשרה בצרפת. הכנסיות הגותיות גדולות וגבוהות מאוד, והדלתות והחלונות שלהן בנויים בצורת קשתות מחודדות. הכנסיות הגותיות עשירות בקישוטים: פסלים, ויטרז'ים (חלון צבעוני המשובץ פיסות זכוכית על פי דגם) ותבליטים. ראו גם עמ' 71-70.

איכרים וצמיתים מגיעים לעיר

אל הערים הגיעו איכרים רבים, ובהם גם צמיתים שברחו מן האחוזות. הם קיוו להשתחרר בעיר מן החובות לסניור ולזכות בחירות אישית. הסניורים חיפשו צמיתים שלהם בערים וניסו להחזיר אותם אל האחוזה. משום כך נקבע באזורים מסוימים כי מי שגר בין חומות העיר במשך שנה ויום יזכה בחירות ולא יהיה עוד משועבד לסניור שלו. במקומות האלה נהגו לומר: "אוויר העיר משחרר".

*61*

יהודים מוזמנים להתגורר בעיר

אדוני העיר שאפו להגדיל את הרווח שהפיקו מכלכלת עריהם, ולשם כך הזמינו לעריהם מתיישבים יהודים שהיו בעלי ניסיון במסחר, במלאכה ובמנהל. היהודים קיבלו מן האדון פריווילגיות, ובהן הוגדרו זכויות היתר שלהם (עמ' 84-83). הודות לכך קמו קהילות יהודיות בערים רבות, והמפורסמות שבהן היו קהילות אשכנז (כינוי לקהילות היהודיות בגרמניה ובצרפת): שפיירא (בעיר שפייר), ורמייזא (בעיר וורמס) ומגנצא (בעיר מיינץ) (מפה 9 עמ' 53). סוחרים יהודים מאשכנז שנסעו ממקום למקום לצורך עסקיהם קשרו קשרים עם יהודים באיטליה, בארץ ישראל, בצפון אפריקה ובבבל.

(בספר תמונה)

כתב פריווילגיה שניתן ליהודי וורמס

1. למה נועד החותם שעל כתב הפריווילגיה?

שאלות לסעיף: תושבי העיר (עמ' 61-59)

1. מיינו את תושבי העיר לקבוצות. תנו שם לכל קבוצה.

2. בחרו אחת מקבוצות התושבים בעיר וציינו מהי תרומתה לעיר.

3. "אוויר העיר משחרר" – מהי המשמעות של משפט זה?

העיר היא מרכז כלכלי, חברתי ותרבותי

השוק – לב העיר

בלב העיר, סמוך לכנסייה, שכנה כיכר השוק. בימי חג התכנסו בה סוחרים ובעלי מלאכה ומכרו חפצי קודש ונוי. פעם בשבוע נערך בכיכר יום השוק. איכרים הגיעו מן הכפר כדי למכור את עודפי היבול שלהם: תבואות, ירקות, עופות, וכן חומרי גלם, כגון עורות וצמר, שהיו נחוצים לבעלי המלאכה שבעיר. בשוק קנו האיכרים מוצרים מעשה ידיהם של האומנים: כלי עבודה, בדים, נעליים ועוד.

בשווקים הסתובבו פקידים וגבו מכס מעסקאות; ופקחים פיקחו על המחירים, על המידות והמשקולות ועל טיב התוצרת. לדוגמה, כאשר פקח בשוק של קיימברידג' שבאנגליה גילה סוחר שמכר יין מקולקל, הוא דן אותו לשתות בעצמו את היין.

(בספר תמונה)

יריד שנתי בחסות הבישוף, פריז, איור לכתב יד מן המאה החמש עשרה

1. אילו מבנים ואילו סחורות אתם מזהים ביריד זה?

*62*

הסוחרים והאומנים מקימים גילדות

ככל שהתפתחה העיר, גברה התחרות בין העוסקים באותם ענפי מסחר ומלאכה בעיר. התחרות גברה גם בין סוחרים ובעלי מלאכה מערים שונות. כדי למנוע פגיעה בפרנסתם, סוחרים ואומנים שעסקו באותו הענף בעיר התארגנו באגודות שנקראו גילדות. כך קמה בעיר גילדה של סוחרי צמר, גילדה של סוחרי יין וכן גילדות של יצרני בדים, סנדלרים, אופים, בנאים, מעבדי עורות ועוד.

הגילדות היו אגודות לעזרה הדדית שסיפקו לחבריהן ביטחון כלכלי: הן נאבקו נגד עול המסים והגנו על עניינים משותפים של חבריהן באמצעות תקנות; הן קבעו את מכסת הסחורות שמותר לכל אומן לייצר, את מחיר המוצרים, איכותם ומשקלם, את מספר השוליות (המתלמדים) שכל אומן רשאי להחזיק, ואת שלבי ההכשרה המחייבים את השוליות כדי להגיע לדרגת אומנים במקצועם. העיסוק במסחר ובמלאכה בעיר הותר לחברי הגילדה בלבד, ואילו לסוחרים זרים לא הותר למכור שם סחורות שמכרו סוחרי העיר.

הגילדה היא גם ארגון חברתי

לכל גילדה היה סמל מיוחד וקדוש נוצרי שנחשב למגן על חבריה. היו גילדות שגם הקימו לעצמן כנסיות. חברי הגילדות גרו לעתים קרובות באותו אזור בעיר, והרחובות נשאו את שמות המקצועות שלהם: רחוב האופים, רחוב הקצבים וכדומה. חברי הגילדה הגישו עזרה לחברים חולים, ליתומים ולאלמנות. הגילדה לא הייתה אפוא רק ארגון כלכלי ומקצועי שהגן על הסוחרים ובעלי המלאכה אלא מילאה גם תפקיד חברתי.

(בספר תמונות)

סמלי הגילדות

- הסמל של גילדת הבנאים, פיזה, המאה הארבע עשרה

- הסמל של גילדת יצרני הצמר, פירנצה, המאה השש עשרה

1. כיצד ביטאו הסמלים את עיסוקיהם של חברי הגילדות?

2. מה תרמו הסמלים לחברי הגילדה? ומה הם תרמו ליתר תושבי העיר?

*63*

היריד – מרכז למסחר ושעשועים

עם התפתחות המסחר החלו להיערך ירידים בערים מרכזיות, כגון טרואה וגנט (מפה 9 עמ' 53), ששכנו בקרבת דרכים ראשיות. לירידים הגיעו סוחרים ממקומות מרוחקים, ובהם גם סוחרים יהודים. היריד נמשך כשישה שבועות, ובמהלכו חתמו הסוחרים על הסכמים לקנייה ומכירה של סחורות. סוחרים יהודים נפגשו ביריד עם סוחרים יהודים מקהילות מרוחקות; הם העבירו מכתבים וידיעות מקהילה לקהילה, ולא אחת קבעו שידוכים בין בני קהילות מרוחקות.

ימי היריד היו ימי חג לתושבים בערים ובכפרים הסמוכים לעיר שהיריד נערך בה – הם השתתפו ביריד ויכלו להתרשם ממראה הסחורות הרבות שהוצגו בו. כמו כן הם יכלו להשתעשע ולהתבדר: לצפות בלהטוטים, ליהנות מהלצות הבדחנים, להאזין לזמרתם של הזמרים הנודדים ולהמר בקרבות תרנגולים.

בילוי ביריד

(בספר תמונות)

- צופים בקרב תרנגולים, איור לכתב יד מן המאה הארבע עשרה, פלנדריה

- להטוטן, איור לכתב יד מן המאה האחת עשרה, צרפת

הבנקים מסייעים בהתפתחות המסחר

הסוחרים נזקקו להלוואות כדי לקנות סחורות. גם בעלי המלאכה היו זקוקים לכסף כדי לשלם בעד חומרי הגלם שרכשו. השימוש הגובר בכסף כאמצעי תשלום במקום בסחר חליפין הביא להתפתחות הבנקים. הבנקים הראשונים נפתחו בערי המסחר שבצפון איטליה: פירנצה, ונציה וגנואה (מפה 9 עמ' 53). גם המילה בנק (בנק – מקור המונח במילה banca – שולחן ארוך שעליו הניחו הסוחרים את המטבעות כדי לקבוע את ערכם.), שמשמשת בשפות רבות עד היום, מקורה באיטלקית. הסוחרים האיטלקים הלומברדים (מאזור לומברדיה) נודעו בהיותם בנקאים ומלווים בריבית. תמורת ההלוואות גבו הבנקים ריבית גבוהה.

האוניברסיטה – מרכז ידע

העיר הייתה לא רק המרכז של חיי המסחר אלא גם מרכז של השכלה וידע. מן המאה האחת עשרה קמו בערים באירופה אוניברסיטות. אוניברסיטה פירושה בלטינית התאגדות, והכוונה לאגודה של מורים או של תלמידים, או לאגודה של מורים ותלמידים. רוב האוניברסיטות התפתחו מבתי ספר שקמו ליד מנזרים וכנסיות. כאשר גדלה אוכלוסיית הערים וגבר הרצון לרכוש ידע והשכלה, ובתי הספר שליד הכנסיות והמנזרים לא יכלו עוד לספק את צורכי האוכלוסייה – אז התפתחו האוניברסיטות.

*64*

האוניברסיטה הראשונה באירופה קמה בבולוניה שבאיטליה בשנת 1088 והתפרסמה בלימודי המשפטים. אוניברסיטות אחרות התמחו בנושאים אחרים. לדוגמה, האוניברסיטה בסלרנו שבאיטליה הייתה מרכז חשוב ללימודי הרפואה (מפה 11 עמ' 65).

התלמידים החלו ללמוד באוניברסיטה בהיותם בני ארבע עשרה או חמש עשרה. הם היו חייבים ללמוד בתחילה בפקולטה לאמנויות את המקצועות דקדוק לטיני, ספרות, אמנות הנאום (רטוריקה), מוזיקה, גאומטרייה ואסטרונומיה – ורק מעטים מהם המשיכו בלימודים גבוהים: במקצועות תאולוגיה (תורת הדת), משפטים או רפואה. לימודי התאולוגיה, שנחשבו היוקרתיים ביותר, נמשכו זמן רב יותר מן הלימודים האחרים. האפיפיורים גילו עניין רב באוניברסיטות ורצו לפקח על הלימודים בהן ובדרך זו להגדיל את השפעת הכנסייה.

השיעורים ניתנו בבתים פרטיים או בבתים שנשכרו במיוחד לשם כך, בשעות היום, מכיוון שבערב לא יכלו התלמידים לרשום את ההרצאות בגלל תנאי התאורה. היו תלמידים ששילמו מראש בעד כל שיעור, ואם המורה לא הופיע לשיעור הוא נדרש להחזיר להם את כספם.

הלטינית הייתה שפת ההוראה והספרים בכל האוניברסיטות, ומערכת הלימודים הייתה דומה בכולן. משום כך נהגו התלמידים לנדוד בין האוניברסיטות שבאירופה כדי ללמוד אצל מורים מפורסמים.

(בספר תמונה)

תלמידים באוניברסיטה של בולוניה שבאיטליה, תבליט שיש מן המאה הארבע עשרה

1. תארו את מעשיהם של התלמידים בעת השיעור.

*65*

(בספר מפה)

מפה 11: אוניברסיטה ומרכזי תרגום מהמאה השתים עשרה עד המאה הארבע עשרה

המתרגמים תרגמו ספרים מיוונית לערבית ומערבית ללטינית. הספרים המתורגמים היו מתחומי מדע שונים, לדוגמה: פילוסופיה, רפואה, אסטרונומיה, אלגברה גיאומטריה, ביולוגיה ובוטניקה.

שאלות לסעיף: העיר היא מרכז כלכלי, חברתי ותרבותי (עמ' 64-61)

1. במה השוק והיריד שונים זה מזה?

2. אפשר להשוות את הקניון של ימינו ליריד בימי הביניים. מה משותף להם ומה שונה ביניהם?

3. מה היה תפקידם של הפקידים והפקחים בשוק?

4. מהי גילדה? מה היו סמכויותיה?

5. אתם חברים בגילדת הכובענים בלונדון. קבעו תקנות לכל יצרני הכובעים, לדוגמה: החומרים שיש לתפור מהם את הכובעים; כמות הכובעים שמותר לכל כובען לייצר; עיצוב הכובעים ומחירם.

6. א. השלימו כותרת לכל עמודה בטבלה.

העיר כמרכז..., העיר כמרכז..., העיר כמרכז...

כמרים, בעלי מלאכה, אוניברסיטה

בישוף, סוחרים, משפטים

טבילה, בנקים, לטינית

וידוי, גילדות, בתי ספר

ב. בחרו אחת מן העמודות שבטבלה וכתבו פסקה על העיר כמרכז. השתמשו במושגים המופיעים בעמודה ובפרק.

7. העיר שימשה זירה למפגש בין אנשים שונים. כיצד? כיצד תרם מפגש זה להתפתחותה של העיר?

*66*

סיכום

במאה האחת עשרה החלו הערים באירופה להתפתח ולצמוח: ערים רומיות עתיקות התחדשו; וערים אחרות צמחו בקרבת מבצרים או מנזרים וסמוך לדרכים ראשיות. התפתחות זו הושפעה מהתחדשות המסחר.

העיר של ימי הביניים הייתה מוקפת חומה – ברחובותיה הצרים והמפותלים נערמה אשפה, ולעתים קרובות פרצו בה מגפות. גם שרפות התפשטו בעיר, והן כילו בתים רבים שהיו בנויים עץ. בתחילת התפתחותה לא היה הבדל רב בין העיר לכפר, ורבים מתושביה המשיכו לעסוק בחקלאות; אבל תושבי העיר היו חופשיים יותר מן האיכרים. אמנם אדון העיר גבה מהם מסים, אבל במשך הזמן הוא העניק להם חירויות והגדיר את הזכויות והחובות שלהם. לאחר מאבק ממושך הצליחו תושבי העיר להשיג עוד חירויות, וניהול העיר עבר לידי מועצה עירונית.

בין חומות העיר חיו קבוצות מיוחדות של תושבים, ולכל אחת מהן היו מעמד משפטי, זכויות, חובות ואורח חיים משלה. בעיר התגוררו סוחרים, בעלי מלאכה, אנשי כנסייה, איכרים וצמיתים, ויהודים. אדוני הערים הזמינו יהודים לגור בעריהם מכיוון שהיו בעלי ניסיון במסחר, במלאכה ובמנהל. כך קמו קהילות יהודיות בערים רבות, והמפורסמות שבהן היו קהילות אשכנז.

פעם בשבוע נערך בעיר יום השוק. בערים מרכזיות התארגנו ירידים – הם נמשכו שבועות אחדים, והגיעו אליהם סוחרים ממקומות מרוחקים. הסוחרים היהודים ניצלו את היריד להעברת מכתבים וידיעות מקהילה אחת לאחרת, וגם לקביעת שידוכים. עם התפתחות המסחר נפוץ השימוש בכסף, והדבר הביא לשגשוגם של בנקים.

ככל שהתפתחו המסחר והמלאכה בעיר, גברה התחרות בין האנשים העוסקים באותם עיסוקים. כדי למנוע פגיעה בפרנסתם התארגנו קבוצות של סוחרים ואומנים בכל מקצוע ובכל עיר ועיר באגודות שנקראו "גילדות". הגילדות קבעו תקנות כדי להגן על חבריהן ולקבוע את תנאי התחרות ביניהם. מן המאה האחת עשרה קמו בערים אוניברסיטות. הראשונה הוקמה ב-1088 בבולוניה שבאיטליה. השיעורים ניתנו בלטינית, והתלמידים נהגו לנדוד בין האוניברסיטות כדי ללמוד אצל מורים מפורסמים.

*67*

לחזרה ולדיון

1. לפניכם רשימת שמות ומושגים: אדון העיר, יריד, אוניברסיטה, אזרח, בית העירייה, קהילות אשכנז, בנק, בעלי מלאכה, גילדה, יום שוק, מועצת העיר, סוחרים, פריווילגיה, שפיירא, בולוניה.

א. מצאו צמדים או קבוצות של מושגים ושמות שיש ביניהם קשר והסבירו אותו. לדוגמה: אדון העיר-פריווילגיה – אדון העיר העניק פריווילגיה ליהודים.

ב. מיינו את המושגים לקבוצות ותנו שם לכל קבוצה.

2. אתם סוחרים המעוניינים להזמין את התושבים לבקר ביריד. חברו כרזות הקוראות לתושבים לבקר בו.

3. בעיר היו קבוצות של תושבים: סוחרים, בעלי מלאכה, תלמידים, מורים באוניברסיטה, אנשי כנסייה ויהודים.

א. מה כל אחת מן הקבוצות תרמה לעיר?

ב. הציגו דוגמה לזכויות מיוחדות של שתיים מן הקבוצות שנזכרו.

4. לפניכם טבלה המדגימה את ההבדלים בין העיר לכפר. העתיקו והשלימו אותה.

מאפיינים, בעיר, בכפר

התושבים,

בעל הסמכות,

מבני ציבור,

אמצעי הגנה,

זכויות וחובות של התושבים,

תעסוקה,

5. לקטו מן הפרק חמישה עשר שמות ומושגים הקשורים בעיר והכינו משחק זיכרון, ובו התאמה בין המושג לבין הגדרתו.

תולדוט

www.toldot.cet.ac.il

לומדים היסטוריה

*68*

פרק ה: הנצרות בראי האמנויות

*68*

המבנים ויצירות האמנות של הדת הנוצרית בימי הביניים נועדו לשרת את קהל המאמינים הנוצרי: במבנים התקיימו הטקסים הדתיים; ובאמצעות הפיסול, הציור והפסיפס למדו המאמינים, שרובם לא ידעו קרוא וכתוב, את עקרונות הנצרות והכירו את סיפוריה המרכזיים.

אילו מטרות שירתו האדריכלות והאמנות הנוצרית באירופה בימי הביניים? מה אפשר ללמוד מהן על עקרונות הנצרות בתקופה זו?

האדריכלות בשירות הכנסייה

האדריכלות משרתת את הפולחן ומשקפת רעיונות נוצריים

את הפולחן הנוצרי משמשים שלושה סוגי מבנים עיקריים: כנסייה, קתדרלה (כנסיית הבישוף) ובפטיסטריום (בית טבילה). כנסייה היא מבנה המשמש לטקסים הדתיים שאותם מנהל הכומר. גם קתדרלה היא כנסייה, אלא שהיא משמשת כנסייה ראשית, מקום מושבו של הבישוף שאחראי על כמה כנסיות או על כמה מחוזות. בפטיסטריום הוא אולם או מבנה הממוקם סמוך לכנסייה או מחובר אליה, ובו מתקיימת הטבילה של תינוק שמוכנס אל חיק הנצרות או של מבוגר הרוצה להיהפך לחבר בקהילה הנוצרית (עמ' 72-71).

המבנים הנוצריים בימי הביניים נועדו להכיל קהל גדול של מאמינים, לאפשר את קיומם של הטקסים הדתיים ולבטא רעיונות סמליים. לדוגמה: גובהה העצום של תקרת הקתדרלה (עמ' 70) נועד למשוך את עיני המאמינים לכיוון השמים; צורתם המתומנת (בעלת שמונה צלעות) של מבנים (עמ' 72) מסמלת לידה מחדש, חיי נצח ועוד. ישנם מאפיינים משותפים למבנים שנבנו לאורך ימי הביניים, אך בכל תקופה ובכל מקום למבנים יש גם מאפיינים ייחודיים.

(בספר תמונה)

כנסיית אפולינרה הקדוש, רוונה, איטליה, 549-533, צילום חוץ

*70*

כנסיית אפולינרה הקדוש – כנסייה מתקופת הנצרות המוקדמת

כנסיית אפולינרה הקדוש היא בעלת צורה אורכית – כנסייה בעלת צורה כזו נקראת גם בזיליקה. צורה זו מבוססת על הבזיליקה הרומית – מבנה ששימש למטרות אזרחיות של משפט, מסחר וממשל. כאשר הפכה הנצרות לדת הרשמית של האימפריה הרומית היא אימצה את המבנה של הבזיליקה, עם שינויים והתאמות, ובימי הביניים מבנה זה שימש למטרות דתיות ולא אזרחיות.

הכנסייה משתרעת על שטח גדול כדי שתוכל להכיל את הקהל הרב המגיע אליה, וצורתה המיוחדת נועדה לכוון את תשומת לבם של המאמינים אל המקום שבו מתקיים הטקס – האפסיס. לכל אחד מחלקי הבזיליקה משמעות סמלית, למשל: הקשת המקיפה את האפסיס מסמלת את תהילתו של ישוע, האור החודר מהמזרח דרך חלונות האפסיס במהלך טקס המיסה (עמ' 39) מסמל את תחייתו של ישוע, והתקרה היא סמל לשמים.

(בספר איור)

תכנית קרקע של כנסיית אפולינרה הקדוש, רוונה, איטליה

אפסיס

אגף

אולם תווך

אגף

(בספר תמונה)

כנסיית אפולינרה הקדוש, רוונה, איטליה, 549-533

צילום פנים – מבט מאולם התווך אל האפסיס.

1. תכנית הקרקע מתארת את חלקיו של המבנה במבט-על.

ציינו שני מאפיינים של כנסיית אפולינרה הקדוש שאפשר ללמוד עליהם מתכנית הקרקע ושני מאפיינים שאפשר ללמוד עליהם מהצילומים, עמ' 69-68.

*70*

קתדרלת נוטר-דאם בשארטר – קתדרלה מהתקופה הגותית

קתדרלת נוטר-דאם (גברתנו) בשארטר נבנתה בסגנון הגותי, סגנון באמנות ימי הביניים שראשיתו באמצע המאה השתים עשרה (עמ' 60). שמה של הקתדרלה – נוטר-דאם, גברתנו – מתייחס למרים, אם ישוע, ומעיד על חשיבותה בנצרות. צורתה של הקתדרלה מבוססת על מבנה הבזיליקה, אולם היא משתרעת על שטח גדול הרבה יותר, מתנשאת לגובה רב יותר, ומורכבת הרבה יותר.

(בספר איור)

תכנית קרקע

קפלות

אפסיס

אגף, אולם תווך, אגף

אולם רוחב

אגף, אולם תווך, אגף

מבואה

(בספר תמונות)

צילומי חוץ

צילום פנים של אולם התווך לכיוון האפסיס.

קתדרלת נוטר-דאם, שארטר, צרפת, 1220-1145

משמאל: תכנית קרקע; מימין: צילומי חוץ; למטה משמאל: צילום פנים של אולם התווך לכיוון האפסיס.

1. השוו את תכנית הקרקע של קתדרלת נוטר-דאם לתכנית הקרקע של כנסיית אפולינרה הקדוש (עמ' 69). ציינו שתי נקודות דמיון ושתי נקודות שוני.

2. בצילומי החוץ של המבנים רואים את החזית שממנה נכנסים לכנסייה. איזה רושם מותירה בצופה כל אחת מהחזיתות?

*71*

תכנית הקרקע של קתדרלת נוטר-דאם בשארטר דומה לזו של כנסיית אפולינרה הקדוש, אבל ממרכז המבנה תכנית הקרקע גדולה ומורכבת הרבה יותר.

הקתדרלה הגותית מתנשאת לגובה עצום, הרבה יותר מגובהה של הכנסייה המוקדמת. בצילום הפנים אפשר לראות כי בקתדרלת נוטר-דאם בשארטר, כמו בכנסיית אפולינרה הקדוש, מפרידים בין אולם התווך לבין האגפים טורי עמודים, אולם בקתדרלה בשארטר החלל המרכזי מתנשא לגובה עצום ורכיביו מדגישים גובה זה: לדוגמה, מעל העמודים ישנן קשתות מחודדות המכוונות את המבט מעלה.

כדי שהקירות הגבוהים באולם התווך ישמרו על יציבותם פיתחו האדריכלים הגותים תמיכה חיצונית לקירות: מערכת עמודים שמהם יוצאות קשתות תומכות. מערכת התמיכה גלויה לעיני כול והיא תורמת למראה המרשים של המבנה. על חזיתות הקתדרלה ישנם פסלים רבים.

בית הטבילה של יוחנן הקדוש – בית טבילה מהתקופה הרומנסקית

לתכנית הקרקע של הבפטיסטריום (בית טבילה) של יוחנן הקדוש צורת מתומן, מלבד אזור המזבח שחורג מעט מהצורה. בתי טבילה רבים בימי הביניים נבנו בצורת מתומן או עיגול המכותר בכיפה. המקור לצורה זו הוא בתקופה הרומית. המספר שמונה סימל בימי הביניים חיי נצח, לידה מחדש ושינוי. לפי האמונה הנוצרית, בבית הטבילה מתרחש באדם שינוי והוא כמו נולד מחדש, שכן במבנה זה הוא נטבל ונהפך לנוצרי (עמ' 39). הקירות החיצוניים של בית הטבילה מעוטרים בלוחות שיש בצבעי ירוק ולבן היוצרים צורות גאומטריות.

השוואה בין שלושת המבנים ממחישה את ההבדלים העצומים בסגנונות הבנייה בתקופות שונות ובאזורים שונים בימי הביניים.

כדאי לדעת

אמנות הוויטרז'

אמנות הוויטרז' זכתה לשגשוג; בתקופה הגותית. אחד המאפיינים של הקתדרלות הגותיות הוא החלונות העצומים בגודלם שמהווים חלק גדול מקירות המבנה, עד שלעתים קשה להאמין שקירות אלו מצליחים להישאר על תלם. קביעתם של חלונות כה גדולים בקירות התאפשרה בזכות מערכת התמיכה החיצונית. חלונות גדולים אלו עוצבו במלאכת הוויטרז' שבה הדימויים והעיטורים נבנים מחלקי זכוכית צבעונית המחוברים זה לזה (בדרך כלל ברצועות עופרת). קרני השמש חודרות מבעד לחלונות הוויטרז' ומאירות את הקתדרלה באור צבעוני ומיוחד. רבים ראו את האור הממשי הזה כסמל:לאור רוחני.

(בספר תמונה)

הקפלה הקדושה, 1248-1243, פריז

*72*

(בספר איור)

תכנית קרקע

אגן טבילה, מזבח

(בספר תמונות)

צילום חוץ

צילום פנים – מבט לכיוון הכיפה.

הבפטיסטריום (בית הטבילה) של יוחנן הקדוש (סן ג'ובאני), פירנצה, איטליה, 1150-1060 בערך

משמאל: תכנית קרקע

למטה מימין: צילום חוץ

למטה משמאל: צילום פנים – מבט לכיוון הכיפה.

1. התבוננו בצילומים של הבפטיסטריום. כתבו תיאור של המבנה: התייחסו לצורת המבנה ולעיטור הקירות החיצוניים.

שאלות לסעיף: האדריכלות בשירות הכנסייה (עמ' 72-68)

1. המבנים האדריכליים מוצגים בפרק באמצעות תכנית קרקע ותמונות. איזה מידע ניתן להפיק מהתמונות על אודות המבנים? הסבירו.

2. המבנים הנוצריים בימי הביניים מבטאים רעיונות סמליים. הדגימו טענה זו בעזרת אחד המבנים.

3. הקשת המקיפה את האפסיס במבנה הכנסייה (עמ'69) שאולה מקשתות הניצחון של הרומים.

א.היעזרו במקורות מידע וציינו אילו קשתות ניצחון נבנו ברומא העתיקה, ומה הייתה המטרה שלהן.

ב. השוו בין המשמעות של קשת הניצחון הרומית לבין המשמעות של הקשת המקיפה את האפסיס במבנים הנוצריים.

4. קראו על המקור לצורה האורכית של כנסיות ולצורה המתומנת או העגולה של בתי טבילה. מה אתם למדים מכך על התפתחות האדריכלות הנוצרית? היעזרו גם בתשובתכם לשאלה 3.

*73*

עקרונות הנצרות וסיפוריה באמנות

האמנות מספרת את סיפור חייו של ישוע

המטרה העיקרית של האמנות הנוצרית בימי הביניים הייתה למסור לקהל המאמינים את עקרונות הנצרות. האמנות לסוגיה – פיסול, פסיפס, ציור קיר, ויטרז' – הוצגה על מבנים, על חפצי פולחן ובכתבי יד מאוירים. נושאיה של האמנות היו רבים ומגוונים.

סיפור חייו של ישוע מסופר בספר המקודש לנוצרים, הברית החרשה, והוא נושא מרכזי באמנות ימי הביניים. בתבליט שנהב משנת 1084 מתואר אחד האירועים בסיפור חייו של ישוע – סיפור הולדתו. בברית החדשה, בפרק ב' בבשורה על פי לוקס, מסופר בקצרה כי מרים, אשת יוסף מנצרת שהרתה מרוח הקודש, ילדה את ישוע בעיר בית לחם. את התינוק היא השכיבה באבוס (מעין ארגז שבהמות אוכלות ממנו). התיאור על לוח השנהב מוסיף מידע לסיפור.

(בספר תמונה)

הולדת ישוע, פרט מתוך תבליט של כיסוי מזבח, שנהב, 1084 בערך

1. הולדת ישוע מוזכרת בברית החדשה בבשורה (על פי מתי א 25) ומתוארת בקצרה בבשורה (על פי לוקס ב 7-6): כאשר היו שם מלאו ימיה ללדת והיא ילדה את בנה הבכור. לאחר שחתלה אותו השכיבה אותו באבוס, כי לא היה להם מקום במלון.

ציינו שני דברים שאינם כתובים בטקסט ומופיעים בתבליט.

2. מה לדעתכם הרגישו הדמויות באירוע? באיזה אופן רגשות אלו באים לידי ביטוי בתבליט?

*74*

מרים שוכבת על שטיח או מזרן והיא הדמות המרכזית: היא במרכז וממלאת שטח גדול מאוד. סביב ראשה מופיעה הילה בצורת עיגול, המעידה על קדושתה. דרך תיאור זו מעידה על החשיבות הרבה של מרים בנצרות בשל האמונה שהיא האישה שנבחרה ללדת את המשיח. בחלק העליון מתואר ישוע התינוק על מזבח אבן, אף שבברית החדשה כתוב שהוא הונח באבוס. למזבח משמעות סמלית ולכן הוא מופיע בתיאורים רבים של לידת ישוע – המזבח רומז על מותו הצפוי של ישוע. מעל ישוע מתואר כוכב – זהו הכוכב שראו חכמים מעל בית לחם ושבישר את לידתו.

בתבליט מופיעות דמויות נוספות – יוסף, בעלה של מרים, אליו היא מביטה; מיילדת מצדה האחר; שור וחמור משני צדיו של ישוע. דמויות אלו מופיעות בתיאורי לידתו של ישוע ביצירה זו וביצירות אחרות שקדמו לה ושנוצרו אחריה. הנוכחות של השור והחמור בתיאורי הלידה מבוססת על הפרשנות הנוצרית לדבריו של הנביא ישעיהו בפרק א' שבספר ישעיהו. בפרשנות שנכתבה במאה השמינית, מסופר כי ביום השלישי לאחר הלידה נכנסה מרים למערה והניחה את ישוע באבוס: "ושור וחמור העריצו אותו (את ישוע)". כך התקיים מה שאמר הנביא ישעיהו, "ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו". לפי הנצרות, נבואתו של ישעיהו מצביעה על ההכרה של כל בני האדם שישוע הוא המשיח, שכן השור והחמור מסמלים הן את היהודים והן את הגויים עובדי האלילים.

במקרים רבים האירועים שהברית החדשה מספרת עליהם כתובים בצורה תמציתית. כאשר האמנים תיארו את אותם האירועים הם הוסיפו דברים שלא מופיעים בטקסט. בדרך זו התגבשו דרכים מקובלות להצגת הסיפורים. כך, למשל, אמנים בימי הביניים המוקדמים הוסיפו את השור והחמור לתיאור הולדתו של ישוע, ואלו המשיכו להופיע בתיאורים של הולדת ישוע גם בתקופות מאוחרות יותר.

האופן שבו מתוארים בתבליט השנהב המרחב והבעות הפנים של הדמויות אופייני ליצירות רבות מימי הביניים. המרחב בתבליט מתואר בצורה שונה מהאופן שבו אנו רואים מרחב במציאות היום-יומית. במציאות, כשאנו נמצאים בתוך מבנה (למשל בתוך חדר) אנו יכולים לראות את המתרחש בחוץ אך ורק דרך החלונות או דרך דלת פתוחה. לעומת זאת בתבליט אנו רואים את המתרחש בתוך המבנה – מרים שוכבת על סדין, כד, כיסאות ועוד – ובאותו הזמן רואים את העולם החיצוני – בניינים. במציאות אנו מתבוננים בעולם בכל רגע נתון מנקודת מבט אחת, ואילו בתיאור הולדתו של ישוע אנו מתבוננים במתרחש מכמה נקודות מבט: את המזבח, את כיסאו של יוסף ואת המבנים אנו רואים מן החזית; ואילו על המזרן שמרים שוכבת עליו אנו מתבוננים מלמעלה. נוסף לכך, יחסי הגודל בין החלקים המרכיבים את התבליט אינם ראליים – מרים גדולה מהדמויות האחרות, כנראה כדי להצביע על חשיבותה.

לא רק תיאור המרחב שונה מהאופן שבו אנו רואים מרחב במציאות היום-יומית. גם הבעות הפנים של הדמויות מתרחקות מהמציאות כפי שאנו מכירים אותה. לידתו של תינוק היא אירוע מרגש, ולידתו של ישוע היא גם אירוע פלאי, שהרי מרים הרתה שלא כדרך הטבע. אירוע כזה מעורר רגשות הבאים לידי ביטוי בהבעות פניהם של בני האדם. לעומת זאת בתבליט הבעות הפנים של הדמויות אינן מבטאות התרגשות או פליאה. רמזים קלים לרגשות נמסרים דרך מבטה של מרים אל יוסף ובאמצעות תנוחות הידיים, אולם הבעות הפנים קפואות.

האמנות מספרת על אודות יהודה איש קריות

בברית החדשה מסופר על יהודה איש קריות, שהיה אחד משנים עשר השליחים של ישוע (תלמידיו של ישוע שהפיצו את תורתו) ובגד בו. ראשי ההנהגה היהודית רצו לאסור את ישוע, הן בשל טענתו שהוא בנו של האלוהים והן משום שחששו שהוא יוביל מרד בשלטון הרומי. על פי המסופר בברית החדשה, יהודה איש קריות הסגיר את ישוע, ומהלך זה הוביל לצליבתו. בתמורה להסגרת ישוע הציעו לו המנהיגים היהודים כסף.

(בספר תמונה)

יהודה איש קריות מקבל שלושים מטבעות כסף, פרט מתוך מסך בית המקהלה, קתדרלת נאומבורג, גרמניה, 1255-1249 בערך

1. תארו את הבעות הפנים ואת תנוחות הגוף של האנשים בתבליט.

2. השוו את הדמויות בתבליט זה לדמויות בתבליט שבעמ' 73. התייחסו לתנוחות הגוף, לקפלי הבגדים, להבעות הפנים ולקשר בין הדמויות.

בברית החדשה לא מתואר האירוע שבו קיבל יהודה איש קריות את הכסף, אולם האמן בתבליט זה מתאר אירוע כזה. חמישה אנשים המייצגים את ראשי ההנהגה היהודית מתוארים בתבליט – ארבעה עומדים ואחד יושב, סופר את הכסף ומעביר אותו למעין שק או בד שיהודה איש קריות אוחז. ראשי ההנהגה היהודית מתוארים כחורשי מזימה – הגבר בצד ימין לוחש

*76*

לעומד לידו, ואילו הגבר בצד שמאל לוחש למי שסופר את המטבעות. אולי יש בתיאור זה כדי לרמוז למזימה שלהם לתפוס את ישוע. היחיד שאינו נמצא בסוד העניינים ואינו יודע מהם הדברים הנאמרים ביניהם הוא יהודה איש קריות, העומד כפוף ופניו מצביעים על מתח ופחד. אולי הבעת הפנים הזאת היא רמז לרגשותיו בהמשך הסיפור. לפי הברית החדשה, כאשר ראה יהודה איש קריות את תוצאות הבגידה שלו, הוא התחרט ואמר: "חטאתי, כי דם נקי הסגרתי" (הבשורה על פי מתי כז 4).

ראשי ההנהגה היהודית חובשים כובעים מחודדים כמו אלו שנהגו לחבוש יהודים בגרמניה בימי הביניים (עמ' 98). הבחירה לתאר את הדמויות חובשות כובעים מהתקופה שבה נוצר התבליט המציג את הולדת ישוע מזהה אותן מצד אחד עם הדמויות מהברית החדשה ומצד אחר עם דמויות של יהודים בני התקופה. משום כך התבליט אינו מספר רק את הסיפור מהברית החדשה אלא גם מלמד על השקפות עולם באותה תקופה בעניין היהודים. התיאור של ספירת כסף ותיאורם של היהודים כערמומיים וחורשי מזימה מייצגים את דעותיהם של אנשים רבים באותה תקופה (עמ' 96).

סגנונו של התבליט המציג את יהודה איש קריות שונה מהסגנון של התבליט המציג את הולדת ישוע (עמ' 73). התבליט המציג את הולדת ישוע הוא תבליט נמוך (כלומר הדמויות והעצמים המתוארים בו בולטים מעט מהרקע), ואילו התבליט המספר על יהודה איש קריות הוא תבליט גבוה, עד כדי כך שבמידה רבה הדמויות נראות כפסלים חופשיים שאינם מחוברים לרקע. אופן תיאור הדמויות מזכיר הרבה יותר את מראן של דמויות בעולם סביבנו – פניהן מלאי הבעה, הן מתייחסות זו לזו ולא אל הצופה, והבגדים שלהן עוטפים את גופן באופן המזכיר את מראהו של בד על גוף האדם.

סיפורי התנ"ך מוצגים למאמינים הנוצרים

ספרי התנ"ך נקראים בפי הנוצרים הברית הישנה, וסיפוריהם מוצגים באמנות הנוצרית. בעמוד מתוך כתב יד מאויר משנת 840 מתואר סיפורם של אדם וחווה, מבריאתם ועד לגירוש מגן עדן. בקטע תמונה זה ארבעה אירועים הקשורים לחטא הקדמון, חטאם של אדם וחווה שאכלו מפרי עץ הדעת שבגן העדן.

ברצועה העליונה בצד שמאל מתוארים האירועים מספר בראשית פרק ג, פסוקים 6-1. הנחש מתפתל סביב הגזע של עץ הדעת ומגיש לחווה פרי. חווה מתוארת פעמיים – פעם אחת כשהיא לוקחת את הפרי ופעם אחרת כשהיא מגישה אותו לאדם ושניהם אוכלים.

הרצועה העליונה בצד ימין מתייחסת לפסוקים 13-7. אדם וחווה מכסים את מבושיהם בעלי תאנה לאחר שהבינו שהם עירומים, ובצדם הנחש. תנועות הגוף שלהם מעידות על חוסר נוחות – אולי בשל הבושה בעירום ואולי משום דברי התוכחה שמפנה אליהם אלוהים, הניצב מצדו האחר של העץ וידו מצביעה לכיוונם. אדם מצביע על חווה וחווה מצביעה על הנחש, דבר המלמד שכל דמות מגלגלת את האשמה אל דמות אחרת: "ויאמר האדם האשה אשר נתתה עמדי הוא נתנה לי מן העץ ואכל. ויאמר יהוה אלהים לאשה מה זאת עשית ותאמר האשה הנחש השיאני ואכל" (בראשית ג 13-12).

ברצועה התחתונה בצד שמאל מתואר הגירוש של אדם וחווה מגן העדן כשהם לבושים בכותנות עור (פסוק 21). תיאור זה מוסיף פרט שלא כתוב בסיפור – מלאך הוא המגרש את אדם וחווה. לפי הטקסט המקראי אלוהים גירש אותם, ואין אזכור למלאך שמבצע זאת בשמו: "וישלחהו יהוה אלהים מגן-עדן לעבד את-האדמה אשר לקח משם. ויגרש את-האדם" (בראשית ג 24-23).

*77*

(בספר תמונה)

פרט מתוך דף המספר את סיפור גן העדן, ספר התנ"ך של מוטייה גרנדוול, 840

1. באיור מופיעים ארבעה אירועים.

א. קראו את פרק ג בספר בראשית ונסו לזהות את האירועים באיור. (שימו לב: הסיפור מתחיל ברצועה העליונה וממשיך בתחתונה, ויש לקרוא אותו משמאל לימין.)

ב. האם יש באיור אירוע (או אירועים) שהתקשיתם לזהות בטקסט? מהו?

2. סביב ראשיהן של שתי דמויות באיור יש הילות בצורת עיגול (עמ' 74). מיהן הדמויות? מה מלמדת ההילה על הדמויות האלה?

מלאך מוזכר בהמשך הסיפור: לאחר שגורשו אדם וחווה הציב אלוהים שמירה על גן העדן – מלאך וחרב. ייתכן שזה המקור להופעתו של המלאך בתיאור הגירוש מגן העדן, וייתכן שזו הסיבה שהוא אוחז במטה או בחרב. המלאך מופיע בתיאורי הגירוש ביצירות רבות לאורך תקופות שונות, כמו השור והחמור המצטרפים לסיפור הולדתו של ישוע אף שאינם מוזכרים בברית החדשה.

בצד ימין מתוארים אדם וחווה אחרי הגירוש, מחוץ לגן העדן. השמים הכחולים והבהירים של גן העדן התחלפו כאן בשמים כהים. ייתכן שהאמן לא התכוון לציין שהאירוע מתרחש בשעות הלילה, אלא להדגיש את ההבדל בין גן העדן, שבו הכול טוב, לבין העולם שעברו אליו אדם וחווה. בעולם שמחוץ לגן העדן חווה יושבת בסוכה ומיניקה תינוק, ואדם עובד את האדמה באמצעות מעדר. תיאור זה של חייהם של אדם וחווה מחוץ לגן העדן אינו מופיע בספר בראשית, והוא מזכיר למתבונן את העונשים שהטיל עליהם אלוהים: "אל האשה אמר (...) בעצב תלדי בנים (...) ולאדם אמר (...) ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך (...) בזעת אפיך תאכל לחם"(בראשית ג 19-16).

*78*

על פי האמונה הנוצרית, העונש שהוטל על אדם וחווה (בני האדם הראשונים) הפך להיות העונש של כל בני האדם, שהפסידו את הזכות לחיות חיי נצח בלא מאמץ ובלא דאגה בגן העדן. אדם וחווה מייצגים את כל בני האדם, ולכן כולנו חוטאים. ישוע נולד והגיע לעולם של בני האדם כדי לסבול ולמות וכך לכפר על חטאיהם של בני האדם, שהחלו באותו חטא קדמון. בבואו השני של ישוע, ביום הדין האחרון, הצדיקים יזכו לחזור אל גן העדן שממנו גורשו אדם וחווה.

יום הדין האחרון מומחש באמנות הנוצרית

על פי האמונה הנוצרית, באחרית הימים ישוב ישוע לעולם ואז יתרחש יום הדין, שבו המתים יקומו לתחייה ויעמדו לדין: הצדיקים יישלחו לגן העדן והחוטאים לגיהינום. יום הדין האחרון מופיע בתיאורים רבים באמנות ימי הביניים, המבוססים על טקסטים מהברית הישנה ומהברית החדשה.

בתיאורי יום הדין האחרון מתואר גן העדן מימין לישוע והגיהינום משמאלו – אנחנו הצופים רואים זאת הפוך: הגיהינום תמיד יהיה בצד ימין של התיאור וגן העדן בצד שמאל.

(בספר תמונה)

יום הדין האחרון, טימפנון בשער המערבי, כנסיית המנזר סנט פואה, קונק, צרפת, הרבע השני של המאה השתים עשרה

1. התבוננו בחלק התחתון של התבליט. תארו את המתרחש בגן העדן מימין לישוע (צד שמאל שלנו) ובגיהינום משמאל לישוע (צד ימין שלנו).

2. במרכז יושב ישוע – ידו האחת מורמת מעלה והשנייה פונה מטה. שערו מהי המשמעות של תנועות הידיים האלה.

*79*

בתבליט יום הדין בכנסיית המנזר פואה הקדושה ישוע יושב במרכז, ומלאכים אוחזים בכיסאו. הוא מפנה את ידו הימנית (הצד של נשמות הצדיקים וגן העדן) מעלה, ואת ידו השמאלית (הצד של נשמות החוטאים והגיהינום) מטה. מעל ישוע מלאכים אוחזים בצלב, סמלו של ישוע, ומתחתיו נשקלות הנשמות כדי לקבוע את הגורל הצפוי לכל אחת מהן. מימין לישוע (שמאל שלנו) נמצאים מרים, פטרוס (הבכיר מתוך שנים עשר השליחים של ישוע), שמחזיק מפתחות לשער גן העדן, וקדושים אחרים. משמאל לישוע (ימין שלנו) ארבעה מלאכים, אחד מהם אוחז בספר החיים.

מתחתיהם מתוארים גן העדן והגיהינום. גן העדן מתואר כמבנה שבתוכו יושבים הצדיקים. במרכז יושב אברהם ומחבק שתי נשמות. מעל המבנה בצד שמאל נראית פואה הקדושה, אשר לה הוקדשה הכנסייה, ידיה בתנוחת תפילה ויד אלוהים מושטת אליה. מעל המבנה בצד ימין נראים מלאכים פותחים קברים שמהם יוצאים הקמים לתחייה. הדמויות בגן העדן זקופות, שקטות, רגועות ומסודרות. בגיהינום, לעומת זאת, יש תנועה רבה ואי-סדר. משער הגיהינום מגיח פיה של חיה ענקית הבולעת את החוטאים אל תוך הגיהינום. במרכז המבנה מופיע השטן וסביבו שדים המענישים בעונשים נוראים את החוטאים.

תיאורים אלו של הגיהינום הפחידו מאוד את הקהל שהגיע לכנסייה. בימי הביניים תוחלת החיים הממוצעת הייתה כשלושים שנה, תמותת ילדים הייתה דבר נפוץ וכך גם מגפות ומחלות קשות. אנשי התקופה חששו מהמוות האורב להם והאמינו בחיים שלאחריו. משום כך האיום שיישלחו לגיהינום אם יחטאו היה מוחשי מאוד בעבורם.

האמנים הנוצרים ממחישים רעיונות ומושגים בעזרת דמויות

האמנים הנוצרים בימי הביניים תיארו דמויות אלגוריות, כלומר דמויות שמייצגות רעיון. כאלה הם פסלי הסינגוגה, המסמלת את היהדות, והאקלזיה, המסמלת את הנצרות, המופיעים בכנסיות, לדוגמה בקתדרלת שטרסבורג משני צדי שעריה (עמ' 80). הדמויות מיוצגות בדרך ניגודית, משום שהכנסייה הקתולית שאפה להמחיש למאמין הנוצרי את עליונותה של הנצרות לעומת היהדות.

שתי הדמויות מתוארות כנשים צעירות הלובשות שמלות ארוכות, אולם כל אחת מהן בעלת אטריבוטים שונים. אטריבוט הוא מאפיין פיזי או חפץ שמשמש סימן היכר של דמות ביצירת אמנות. לדוגמה, בתיאור יום הדין האחרון פטרוס מחזיק בידו מפתחות: המפתחות הם אטריבוט של פטרוס, ובימי הביניים כל נוצרי שראה דמות של קדוש אוחז מפתחות ידע לזהות במי מדובר.

הסינגוגה מרכינה את ראשה ועיניה מכוסות במטפחת – זהו אטריבוט המסמל את הרעיון שהיא אינה יכולה לראות את האמת; היא אוחזת בידה מטה שבור, ובידה השנייה היא אוחזת בלוחות הברית. האקלזיה זקופה ומביטה קדימה; יש לה סיכה משובצת וכתר; והיא מחזיקה ביד אחת במטה הצלב וביד השנייה בגביע היין, המסמל את דמו של ישוע.

האקלזיה והסינגוגה מתוארות בתנוחות טבעיות, המזכירות את תנוחותיהם של בני אדם במציאות. גם נפח גופן וקפלי בגדיהן מתוארים בצורה הקרובה במידה רבה למציאות. גישה זו לעיצוב הדמויות שונה מהגישה שבלוח השנהב מ-1084(עמ' 73).

*80*

(בספר תמונות)

אקלזיה, סינגוגה

1. התבוננו בשתי הדמויות – תארו כל אחת מהן: את תנוחת גופה ואת החפצים הנלווים לה – אלו שהיא אוחזת או מונחים עליה.

2. מה רצה האמן לומר על כל אחת מהדמויות? הסבירו.

שאלות לסעיף: עקרונות הנצרות וסיפוריה באמנות (עמ' 80-73)

1. השוואה בין סיפורים מהברית הישנה ומהברית החדשה לבין התיאורים שלהם באמנות מגלה שהאמנים שינו או הוסיפו דברים שאינם כתובים בטקסט. התבוננו בתמונות שבעמ' 73, 75 ו-77. בכל יצירה ציינו מה שינה או הוסיף האמן ומדוע.

2. במאה האחת עשרה החלו להופיע במקומות מרכזיים תיאורים של יום הדין האחרון, וקהל גדול מאוד ראה אותם. מדוע, לדעתכם, היה נושא זה חשוב כל כך?

3. כיצד לדעתכם פסלי האקלזיה והסינגוגה יכלו להשפיע על המאמינים שביקרו בכנסייה? הסבירו.

*81*

סיכום

האדריכלות הנוצרית בימי הביניים נועדה לשרת את קהל המאמינים הנוצרי ולאפשר את קיומם של הטקסים הדתיים. המבנים, וכמוהם הרהיטים וחפצי הפולחן שבתוכם, היוו מצע למגוון רחב של יצירות אמנות – פיסול, תבליט, פסיפס ועוד. לאמנות היה תפקיד חשוב מאוד: בימי הביניים רוב האוכלוסייה לא ידעה קרוא וכתוב, והאמנות הייתה אחת הדרכים העיקריות לספר למאמינים את סיפורי הברית הישנה והברית החדשה ואת סיפוריהם של קדושים, וכן למסור להם את עקרונותיה של הנצרות. למשל, תיאורי יום הדין האחרון שימשו אזהרה למאמינים שלפיה אם לא ינהגו על פ' עקרונות הנצרות בחייהם, גורלם ביום הדין האחרון יהיה רע ומר.

האמנות הנוצרית של ימי הביניים מלמדת אותנו על תפיסות עולם שרווחו בעולם הנוצרי בתקופה זו: על המשמעות שייחסו אנשי הכנסייה לסיפורי הברית הישנה – התנ"ך, על חשיבותה של מרים, אמו של ישוע, באמונה הנוצרית; ועל תפיסות שרווחו בנצרות ביחס ליהדות וליהודים.

במהלך ימי הביניים התגבשו דגמים משותפים שהפכו למסורת באדריכלות ובאמנות. האמנים שיצרו את התבליטים, הציורים והפסיפסים לא היו מוכרחים לחזור ולקרוא את הסיפור בברית החדשה כדי לתאר אותו, ולא נדרשו להמציא בכל פעם דרכים חדשות להשלים את הפערים בסיפור. במקום זה הם פנו ליצירות אמנות שהם הכירו ותיארו את הסיפור בדרכים דומות. דוגמה לכך היא תיאורי הולדתו של ישוע: השור והחמור מופיעים ביצירות המתארות את הולדת ישוע שנוצרו בתקופות שונות, אף שאינם מוזכרים בברית החדשה.

*82*

לחזרה ולדיון

1. בפרק הוצגו שלושה מבנים אדריכליים, אולם במהלך ימי הביניים נבנו עוד מבנים רבים בסגנונות דומים לאלו ובסגנונות שונים מהם. חפשו באינטרנט תמונות ותבניות קרקע של עוד שני מבנים מימי הביניים והשוו ביניהם.

2. מהי הסיבה (או הסיבות) להצגת אמנות על המבנים ובתוכם?

3. בימינו יש יצירות אמנות הנמצאות בגלריות ובמוזאונים שאליהם הולכים אנשים במיוחד כדי לראות אמנות, ואחרות נמצאות במרחב הציבורי – בפארקים, בבנייני ציבור וכדומה.

א. באיזה מרחב נחשף הציבור הרחב בימי הביניים ליצירות אמנות: במרחב הציבורי או בגלריות ובמוזאונים?

ב. מהם היתרונות בהצגת יצירות אמנות במרחב זה?

4. התבוננו בשתי יצירות: התבליט המתאר את הולדת 'שוע (עמ' 73) והתבליט המתאר את יהודה איש קריות מקבל שלושים מטבעות כסף (עמ' 75). באיזו משתי היצירות בולטת יותר התחושה של התרחשות ופעולה? מדוע?

5. ביצירה המתארת את יהודה איש קריות מקבל שלושים מטבעות כסף (עמ' 75) ובפסלי האקלזיה והסינגוגה (עמ' 80) בא לידי ביטוי יחסה של הכנסייה אל היהדות ואל היהודים. אילו תכונות אופי או מאפיינים שייחסו הנוצרים ליהודים באים לידי ביטוי בכל אחת מהיצירות? הסבירו על פ' היצירות. היעזרו גם בפרק ז.

תולדוט

www.toldot.cet.ac.il

לומדים היסטוריה

*83*

פרק ו: הקהילה היהודית באשכנז

*83*

ברבות מערי אירופה בימי הביניים היו קהילות יהודיות. אדוני הערים שאפו להגדיל את הרווח שהפיקו מכלכלת עריהם והזמינו אליהן מתיישבים יהודים שהיו בעלי ניסיון במסחר, במלאכה ובמנהל. קהילות היהודים המפורסמות ביותר היו קהילות אשכנז. מה היה מעמדה של הקהילה היהודית? מה היו המוסדות של הקהילה באשכנז? כיצד שמרה הקהילה על הזהות היהודית של חבריה?

מאפייני הארגון הקהילתי

אדוני העיר מעניקים ליהודים זכויות יתר

מכל קהילות אשכנז התפרסמו בעיקר הקהילות שפיירא – בעיר שפייר, ורמייזא – בעיר וורמס, ומגנצא – בעיר מיינץ (מפה 9 עמ' 53). קהילות אלו נקראו בראשי תיבות קהילות שו"ם, והן היו מרכזי תורה.

בפריווילגיות שהיהודים קיבלו מאדוני הערים הוגדרו זכויות היתר שלהם. לדוגמה, בפריווילגיה שניתנה ב-1084 ליהודי שפיירא הותר להם להישפט לפני בית הדין של הקהילה ולקיים שחיטה כשרה.

אדוני הערים הגנו על היהודים והעניקו להם חסות. היו ערים שבהן היהודים גרו בקרב שכניהם הנוצרים, ובערים אחרות גרו היהודים ברחוב או בשכונה מיוחדים, שנקראו "רחוב היהודים" או "שכונת היהודים" – אזור זה נוצר מתוך התחשבותם של אדוני העיר ברצונם של היהודים לחיות יחד. עם זאת, לעתים גרו גם נוצרים ברחוב היהודי. כך, כפי שחברי כל גילדה גרו ברחוב או באזור מיוחד בעיר, גם היהודים התרכזו באזור מיוחד.

שכונת היהודים הייתה ממוקמת בדרך כלל בלב העיר, ברחוב או ברחובות הקרובים לשוק. לעתים התירו השליטים ליהודים להקיף את שכונותיהם בחומה עם שערים כדי להגן עליהן מפני זרים.

(בספר תמונות)

- רחוב היהודים בעיר שפייר, גרמניה

הרובע נבנה במאה האחת עשרה. על השלט (בן ימינו) כתוב "רחוב היהודים", והוא מעיד על הקהילה היהודית שישבה במקום.

- מראה העיר וורמס, דף ממחזור ליום הכיפורים, המאה השלוש עשרה, גרמניה

בראש העמוד אפשר להבחין בחומת העיר ובגגות של בתי העיר.

*84*

תעודה

הפריווילגיה ליהודים שהתיישבו בעיר שפייר, 1084

בשם השילוש הקדוש ושאינו מחולק, אנוכי רודיגירוס, (...) בישוף שפייר, בעשותי את העיר אשפירה (שפייר) לכרך(עיר גדולה) חשבתי כ' אוסיף אלף מונים (פעמים) על כבוד מקומנו אם אביא גם יהודים לשכון בו.

א. את היהודים שהובאו הושבתי מחוץ לעדה (התושבים הנוצרים) ולמקום מגוריהם של שאר התושבים, למען לא יהיו בנקל (בקלות) למפגע לפרעות ההמון הגס, הקפתי אותם חומה. ואת מקום מושבם (...) מסרתי להם בתנאי, כי מדי שנה בשנה עליהם לשלם שלוש ליטראות וחצי בכסף אשפירה (שפייר) לצורכיהם הכלליים של האחים (הנזירים במנזר המקומי).

ב. נתתי להם רשות וזכות לעסוק בחילופין של זהב וכסף ולקנות ולמכור כטוב בעיניהם בקרב מקום מושבם וכן מן המקום מחוץ לנמל ועד לנמל האוניות ובנמל עצמו. את הרשות הזאת נתתי להם (גם) בכל העיר.

ג. ונוסף על זה נתתי להם מאחוזת הכנסייה מקום קבורה לנחלה.

ד. וכשליט העיר בין התושבים, כך ראש הכנסת בין היהודים. עליו לחרוץ כל ריב ומשפט אשר יהיה ביניהם או עליהם. אולם במקרה שלא יוכל לחרוץ משפט (להכריע ולפסוק), יבוא הדבר עד בישוף העיר (...).

ה. השמירה בלילות, ההגנה והביצור של החומה מוטלת עליהם רק במקום מושבם.

ו. מותר להם לקחת מיניקות (אישה המיניקה תינוק זר תמורת שכר) ופועלים שכירים משלנו.

ז. בשר שחוט האסור עליהם לפי חוקי דתם מותר להם למכור אותו לנוצרים ומותר לנוצרים לקנותו. ולמען לא יקום אחד הבאים אחרי לגרוע מן הזכויות וההנחות הללו או לשים עליהם מס כבד (...) באתי על החתום בכתב ידי ובחותם טבעתי (...).

ניתן ב-13 בחודש ספטמבר 1084.

(מ' הנדל (עורך), מקורות ללימוד ההיסטוריה הישראלית והכללית, כרך ג, עמ' 56-55)

1. כיצד הסביר בישוף שפייר את הזמנת היהודים אל העיר? חוו את דעתכם על ההסבר הזה.

2. אילו זכויות ניתנו ליהודים כדי להקל את חייהם בעיר?

3. שערו, אילו זכויות ניתנו ליהודים בעקבות דרישותיהם מבישוף העיר? נמקו את תשובתכם.

4. מה אתם יכולים ללמוד מן הפריווילגיה על היחסים שבין היהודים לבין תושבי שפייר?

5. בפריווילגיה יש מידע על מקום המגורים של היהודים, עיסוקם הכלכלי, הנהגת הקהילה וקשרי היהודים עם שכניהם הנוצרים. בחרו שניים מן הנושאים הללו וכתבו מה נקבע בפריווילגיה בעניינם.

6. הפריווילגיה העניקה אוטונומיה (שלטון עצמי) לקהילה היהודית. על מה קביעה זו מסתמכת?

7. כיצד נתן בישוף שפייר תוקף לפריווילגיה?

*85*

הארגון הקהילתי מאפשר את טיפוח הזהות היהודית

התפקידים שקיבלה הקהילה היהודית הקיפו את כל תחומי החיים בעיר, ובמסגרתה יכלו היהודים לקיים ביתר קלות את אורח החיים היהודי ולשמור על זהותם היהודית. תפקיד מרכזי בחיי הקהילה מילאו בית הכנסת והמוסדות הסמוכים לו: בית מדרש (ישיבה); בית תמחוי, שסיפק ארוחות לעניים ולעוברי אורח; בית חתונות; ועוד. בבית הכנסת התקיימו תפילות וגם טקסים, כגון ברית מילה, שאותו ביצע מוהל. בני הקהילה תרמו כספים לבניית בית הכנסת, לשיפוצו בעת הצורך וגם לאחזקתו היום-יומית, כמו לדוגמה קניית מנורות שמן ונרות לתאורה.

מסגרות החינוך מילאו תפקיד חשוב בקהילה ותרמו להמשך קיום החיים היהודיים. בתי הספר של הקהילה היו תלמוד התורה ובית המדרש, והם שכנו בבית הכנסת או במבנה צמוד לו. הטקס שבו הילד נכנס ללימודים בתלמוד תורה נערך בבית הכנסת. בנות לא חויבו בלימוד תורה, אך ידוע שהיו הורים שלימדו את בנותיהם.

בקהילות גדולות פעל בית דין, והוא התכנס בבית הכנסת, והוקם בית עלמין. מנהיגי הקהילה גם דאגו לשחיטה כשרה, לבית מרחץ ולמקווה טהרה.

למנהיגי הקהילה הייתה סמכות להטיל עונשים על בני הקהילה. בדרך כלל העונשים שהטילה הקהילה היו קנסות או מלקות. העונש החמור ביותר היה חרם, שפירושו נידוי המוחרם מן הקהילה – הוא לא הורשה להשתתף בחיי הקהילה: לא הוזמן לעלות לתורה בבית הכנסת, לא מכרו לו בשר כשר וכדומה.

תעודה

כשאדם מכניס את בנו לתלמוד תורה כותבין לו את האותיות על לוח. ומרחיצין אותו. ומלבישין אותו בגדים נקיים. ולשין (לשים) לו ג' חלות של סולת בדבש (...) ומבשלים לו ג' ביצים. ומביאין לו תפוחים ומיני פירות ומחזרין אחר חכם וחשוב להוליכו לבית הספר. ומכסהו תחת כנפיו. ומעלהו לבית הכנסת.

ומאכילין אותו חלות בדבש. מן הביצים והפירות. ומקרין (מקריאים) לו את האותיות. ואחר כך מחפין (מכסים) אותן בדבש. ואומרים לו: לחוךו (לקק) ומחזירין אותו לאמו אף מכוסה. וכשמתחילין ללמדו: בתחילה מפתין אותו, ולבסוף רצועה על גביו. ופותחין לו (מתחילים) בתורת כוהנים (כינוי לספר ויקרא) תחילה: ומרגילין (מרגילים) אותו לנענע בגופו כשהוא לומד. (מחזור וטרי לרבנו שמחה, חלק שני, סי' תקח, תרפ"ג)

1. תארו את סדר יומו של ילד בקהילה ביום הראשון ללימודים בתלמוד תורה.

2. באילו דברי מתיקה נהגו להאכיל את הילד ביום הראשון ללימודים? שערו מדוע.

3. מי מלווה את הילד ללימודים בתלמוד תורה ביום הראשון? מדוע?

4. מה הכוונה במשפט "בתחילה מפתין אותו, ולבסוף רצועה על גביו"?

5. השוו בין ההכנות שלכם לקראת יום הלימודים הראשון בבית הספר ובין ההכנות המתוארות בתעודה. מה תוכלו להסיק מהדומה ומהשונה?

6. הלימודים בתלמוד תורה החלו בחג השבועות, חג מתן תורה. מה מסמלת הבחירה ביום זה?

7. בבית הספר בימינו נהוג להתחיל את לימודי התורה בספר בראשית. באיזה ספר התחילו ללמוד בתלמוד תורה? שערו מדוע.

8. מה אפשר ללמוד מן התעודה על יחס ההורים בקהילה לחינוך ילדיהם?

9. לאיזה מידע המופיע בתעודה אפשר למצוא ביסוס בתמונה הכנסת ילד ללימודים, עמ' 87?

*86*

מן המחקר

על לימוד בנות

לגבי הבנות, נתקיימה בדרך כלל ההנחה מזמן התלמוד, שאין מלמדים אותן תורה וכתב (כתיבה), אך מצאו לפעמים היתר גם להן. למשל, אחד מראשי אשכנז, ר' אליעזר מוורמס מספר שחסיד אחד לימד את בנותיו לכתוב והסביר זאת כך: "אם לא ידעו לכתוב, יצטרכו לבקש ממישהו לכתוב כתבים למשכונות ולמילוות, ויוכלו לבוא לידי מכשולים; לכן כדאי שידעו לכתוב בעצמן". (ח"ה בן ששון, פרקים בתולדת היהודים בימי הביניים, עמ' 200)

1. מדוע לימד החסיד את בנותיו לכתוב? מה דעתכם על הסברו?

2. שערו, מדוע בדרך כלל העדיפו שלא ללמד בנות תורה וכתיבה?

מוסדות ובעלי תפקידים בקהילות אשכנז

(בספר תמונות)

- דגם בית הכנסת של קהילת וורמייזא, גרמניה

בית הכנסת נבנה במאה האחת עשרה.

- הכניסה למקווה הטהרה של קהילת שפיירא, גרמניה

מקווה הטהרה הוא ברכת מים שעל פי ההלכה היהודית יש לטבול בה את הגוף כדי להיטהר מטומאה. ברקע התמונה אפשר לראות את בית הכנסת העתיק של שפיירא. בית כנסת זה נבנה במאה השתים עשרה.

- בית העלמין של קהילת וורמייזא, גרמניה

בבית עלמין זה נמצאו מצבות של הרוגי גזרות תתנ"ו, 1096 (עמ' 161).

*87*

(בספר תמונות)

- חתן וכלה בטקס קידושין, איור מתוך מחזור וורמס, גרמניה המאה השלוש עשרה

הכובעים שעל ראשיהם של האנשים הם כובעי היהודים – כובעים מיוחדים ליהודים (עמ' 98).

- הכנסת ילד ללימודים, איור לפיוט לחג השבועות, מחזור לייפציג, גרמניה המאה הארבע עשרה

- מלמד ותלמידו, איור מתוך חומש קובורג, גרמניה המאה הארבע עשרה

ברקע התמונה נראים בתי העיר.

1. כיצד מתבטאים בתמונה היחסים בין המלמד לתלמידו?

שאלות לתמונות בעמ' 87-86

1. אילו מוסדות ואילו בעלי תפקידים מוצגים בתמונות ?

2. כיצד סייעו המוסדות ובעלי התפקידים הללו ליהודים בשמירה על מנהגיהם ואורח חייהם?

*88*

שאלות לסעיף: מאפייני הארגון הקהילתי (עמ' 87-83)

1. בפריווילגיות שקיבלו היהודים מאדוני העיר הוגדרו זכויות היתר שלהם.

א. מדוע העניקו אדוני העיר פריווילגיות ליהודים?

ב. ציינו שלוש דוגמאות לזכויות יתר שקיבלו היהודים. היעזרו בפריווילגיה שניתנה לקהילת שפיירא.

2. א. השלימו את הטבלה העוסקת בבית הכנסת ובמוסדות הסמוכים לו. היעזרו בדוגמה המוצגת בטבלה.

המוסד / נושא התפקיד, תיאור הפעילות, מטרת הפעילות

בית תמחוי, מתן ארוחות חינם או במחיר מוזל, תמיכה במעוטי יכולת ועזרה להם; חיזוק תחושת הערבות ההדדית

ב. מה מעיד על כך שבית הכנסת היה המוסד החשוב ביותר בקהילה היהודית? כיצד תרמו מוסדות הקהילה ונושאי התפקידים בה לקיום החיים היהודיים ולשמירת הזהות היהודית?

4. אילו מוסדות ותפקידים בקהילה היהודית בימי הביניים קיימים גם בימינו? מי ממלא אותם? מה מסקנותיכם מכך?

חכמים ותקנות

חכמים מתקנים תקנות למען הכלל ולמען הפרט

למנהיגי הקהילה הייתה סמכות לתקן תקנות, כעין חוקים שנועדו להסדיר את חיי היום-יום של היהודים בה. התקנות חייבו כל אחד ואחת מבני הקהילה. התקנות היו בתחומי חיים שונים, כגון מסחר, מגורים ויחסים בין אדם לחברו. תקנות שנקבעו בקהילה מסוימת לא תמיד חייבו את בני הקהילות האחרות – אלא אם הסכימו על כך. כל יהודי שהצטרף לקהילה התחייב לשמור על תקנותיה.

תקנות אחדות שחוברו בקהילות אשכנז במאה העשירית הסדירו את זכותו של הפרט בתוך הקהילה. לדוגמה, תקנת חרם היישוב קבעה כי יהודים חדשים יוכלו להצטרף לקהילה רק בהסכמת תושביה הוותיקים. תקנה זו נועדה למנוע תחרות כלכלית בין המצטרפים החדשים לתושבים הוותיקים בקהילה, והיא דומה לתביעתן של הגילדות של בעלי המלאכה באירופה למנוע כניסה של מהגרים חדשים. דוגמה אחרת היא המערופיה – תקנה שהבטיחה למשפחות המייסדות של הקהילה מונופול (שליטה) במסחר בסחורות מסוימות, ואפשרה רק להן לקיים קשרי מסחר עם סוחרים נוצרים. תקנה זו נועדה למנוע תחרות כלכלית ומתח חברתי בין בני הקהילה היהודית.

יש הטוענים כי תקנות אלו נועדו לחזק את המשפחות המייסדות של הקהילה ולמנוע כל אפשרות לתחרות כלכלית מצד יהודים אחרים ובכך היו מנוגדות לערבות ההדדית (רגש של הזדהות ואחווה המובע בעזרה לזולת) בקרב היהודים.

*89*

לעומתן היו תקנות שביטאו דאגה לנזקקים ועזרה הדדית – לדוגמה, תקנת הצדקה נקבעה בקהילת מליינה שבגרמניה ב-1313. התקנה קובעת מתן צדקה לחברי הקהילה ולאורחים בקהילה ודורשת מבני הקהילה לתרום לקופת הצדקה של הקהילה.

תקנות בעניין צדקה חיזקו את הערבות ההדדית בקרב חברי הקהילה, וכך גם המנהג של עיכוב התפילה: לכל אחד מבני הקהילה ניתנה הרשות להפסיק את תפילת הציבור בבית הכנסת ולהפנות את תשומת לב הציבור לעוול שלדבריו עשו לו אדם אחר או קבוצת אנשים בקהילה. מעכב התפילה היה יכול לעכבה על פי החלטתו, עד שישמע כל הציבור את טענותיו לשביעות רצונו. עיכוב התפילה היה יכול להימשך זמן רב, ויש עדויות על עיכוב התפילה למשך כל היום. על ידי עיכוב התפילה ניתנה לבן הקהילה הזדמנות להציג את בעייתו ולמצוא לה פתרון. כדי להימנע ממקרים תכופים של עיכוב תפילה קבעו הקהילות תקנות מתי מותר ומתי אסור לעכב את התפילה.

כדי לחזק את הקהילה ומוסדותיה תוקנו תקנות גם בעניין המוסרים. מוסר הוא מי שמערב את רשויות המדינה בחיי הקהילה – לדוגמה, כאשר חבר הקהילה מסרב להישפט לפני בית הדין של הקהילה ומתעקש להישפט לפני בתי הדין של המדינה. המוסרים במעשיהם מנעו ממוסדות הקהילה להחליט ולהכריע בענייני הקהילה, ולכן הוטל עליהם חרם.

(בספר תמונה)

מתן צדקה לעניים ערב הפסח, קמחא דפסחא, הגדת הזהב, ספרד המאה השלוש עשרה

האיור נלקח מהגדה לפסח מספרד, אך המנהג של מתן צדקה אפיין גם את קהילות אשכנז.

תעודה

ואלו הן ההסכמות (ההחלטות) שהסכמנו עליהן: כל המלווה בריבית ומקבל את התשלום ביבול כגון חיטה, שיפון (סוג דגן), כוסמת (סוג דגן) או ענבים, יביא אחד חלקי עשרים מרווחיו לקופת הצדקה.

ועוד הסכמנו לתת לכל אורח ואורח סכום כסף מקופת הצדקה. ועוד הסכמנו שאם יבוא איש או אישה (מבני הקהילה) לקבל צדקה לנשואי בת או אחות, יתנו להם הגבאים מקופת הצדקה.

ועוד הסכמנו כ' גבאי הקהילה רשאים להשתמש בכספי קופת הצדקה לתשלום נטל המלך (המסים למלך) ולצורכי הקהל. ועוד הסכמנו כ' הכסף יהיה מונח בארגז בבית אחד הגבאים, והמפתח יהיה בידי גבאי אחר. ולא ייפתח הארגז אלא ברשות שני הגבאים האלה. (...)

*90*

ועוד הסכמנו כי איש או אישה שיבואו לגור בקהילה יישבעו לשמור על תקנותינו, ואם יסרבו להישבע ולתרום לקופת הצדקה כמוסכם, יתרחקו מהם כל חברי הקהילה ולא יתקרבו אליהם עד שיקבלו על עצמם את כל החובות.

כדי להעניק תוקף לכל ההסכמות, נשבענו על התורה כל אחד ואחת מבני קהלנו. (מעובד על פי תקנת מליינה, בתוך: ש' שוורצפוקס, בר אילן – ספר השנה למדעי היהדות והרוח)

1. על פי התקנה, למה נועדו כספי הצדקה?

2. מדוע לדעתכם נקבע שגם אורחים בקהילה זכאים לקבל מכספי הצדקה?

3. מי היו האחראים על שמירת כספי הצדקה? כיצד הם נשמרו?

4. א. אילו החלטות בתקנה מלמדות על הערבות ההדדית בקרב חברי הקהילה ועל הערבות ההדדית כלפי כל יהודי?

ב. מדוע לדעתכם הערבות ההדדית חשובה בחברה?

5. מה היה עונשם של בני הקהילה שסירבו להישבע שישמרו על התקנות ויתרמו לקופת הצדקה של הקהילה? מדוע לדעתכם הוטל עליהם עונש זה?

6. התעודה מעידה על כפיית מתן צדקה. מה דעתכם על כך?

7. כיצד הוענק תוקף להחלטות של תקנה זו? מדוע נבחרה דרך זו להענקת התוקף?

ר' גרשום מתקן תקנות

אחד ממנהיגי היהודים באשכנז היה ר' גרשום בן יהודה, המכונה מאור הגולה, ובקיצור רגמ"ה. ר' גרשום (נולד ב-960 כנראה ונפטר ב-1028) חי בקהילת מגנצא (בעיר מיינץ). הוא ייסד בה ישיבה, ותלמידים ממקומות רבים באו אליה. נוסף על ההוראה בישיבה הוא כתב פירושים לתלמוד, השיב על שאלות של יהודים בענייני הלכה, חיבר פיוטי תפילה ותיקן תקנות. התקנות המיוחסות לו התקבלו בכל קהילות אשכנז, אף על פי שכאמור, בדרך כלל תקנות שתוקנו בקהילה אחת לא חייבו קהילות אחרות.

התקנות של רגמ"ה עסקו בנושאים שונים. בעניין החיים בקהילה הוא קבע כי חובה לשלם מסים לקהילה מיד ואין לדחות את התשלום, אבל למשלם יש זכות לערער לפני בית דין אם לדעתו נעשה לו עוול. תקנות אחרות של רגמ"ה נוגעות לחיי היחיד והמשפחה, אך יש חוקרים הסבורים כי לא כל התקנות המיוחסות לו הן באמת שלו. אחת התקנות של ר' גרשום אוסרת על היהודי לשאת יותר מאישה אחת – ייתכן שבדרך זו הוא רצה לשמור על שלום בית, על השלום במשפחה. חוקרים משערים כי תקנה זו נקבעה לאחר שהתברר שסוחרים יהודים ששהו תקופות ממושכות בארצות האסלאם נשאו שם אישה שנייה. תקנה אחרת נועדה להגן על האישה, וקבעה שאסור לבעל לגרש את אשתו נגד רצונה. תקנות אלו שיפרו את מעמדה של האישה היהודייה באשכנז.

בתקנה אחרת אסר ר' גרשום על מעבירי מכתבים ממקום למקום לקרוא את המכתבים בלא ידיעת שולחיהם – תקנה זו נבעה מהשיטות של משלוח המכתבים באותה תקופה: מכיוון שלא היה דואר מסודר, נהגו לתת ליהודי שנסע מחוץ לעיר מכתבים כדי שימסור אותם למכותבים; אך היה חשש שבדרך הנוסע יעיין במכתב ויגרום נזק לשולח אם יפיץ את המידע שבו; לדוגמה,

*91*

אם היה במכתב מידע על עסקי מסחר, מחירי סחורות וכמויות של סחורה, היה הנוסע עלול להעביר את המידע למתחרהו של שולח המכתב. התקנה של ר' גרשום באה למנוע נזק מסוג זה. גם היום יש אנשים הכותבים על מכתביהם בחדר"ג – כלומר בחרם דרבנן גרשום.

ר' גרשום גילה התחשבות רבה ביהודים שהמירו את דתם ואחר כך חזרו ליהדות. הוא קבע שאם ברצונם לחזור לחיק היהדות, יש לקבלם ברצון ולא להזכיר להם את עברם. ייתכן שתקנה זו קשורה במשפחתו: אחד מבניו כנראה התנצר בעקבות רדיפות בקהילת מגנצא ב-1012.

רש"י – מנהיג, פרשן ופוסק הלכה

אחת הדמויות הבולטות שהשפיעו על עיצוב הזהות של היהודים בקהילות רבות הוא רש"י (1105-1040). רש"י הוא קיצור שמו של ר' שלמה יצחקי, שחי בעיר טרואה (טרויש בפי היהודים) שבצרפת. רש"י למד בישיבות בקהילות במגנצא ובוורמייזא, שבהן למדו תלמידים מקהילות יהודיות שונות, וכך הכיר מסורות ומנהגים מגוונים של קהילות רבות, ובהן המסורת של לימוד התלמוד הבבלי.

לרש"י היו כרמים, אבל הוא לא התפרסם בהיותו יינן אלא בזכות היותו פרשן המקרא והתלמוד. פירושיו תורגמו לשפות רבות והם נלמדים גם בימינו. בפירושיו הוא הדגיש את הצד הלשוני של המילה, ולשם כך הביא פעמים רבות את השורש שלה. רש"י רצה שקוראיו יבינו במדויק את המילה המקראית, ולכן נהג לתרגם מילים מן התנ"ך והתלמוד לצרפתית – השפה שבה דיברו יהודי צרפת. במקרה כזה היה רש"י כותב ליד התרגום את המילה "בלע"ז", שיש הרואים בה ראשי תיבות של "בלשון עם זר". בפירושיו של רש"י מופיעים כשלושת אלפים מונחים בלעז; ובעזרתם יכלו חוקרים בתקופה מאוחרת לשחזר חלקים מן הצרפתית הקדומה.

רש"י גם חידש כאלף ושלוש מאות מילים בעברית, ובהן המילים "התרסה" ו"הצלחה", ולמילים אחרות נתן משמעות חדשה – לדוגמה, "כפוף" במשמעות "נכנע". בפירוש לתלמוד הבבלי הקל רש"י על הלומד על ידי פירוש של המילים הארמיות ושל שמות הכלים והמאכלים המוזכרים בו, שהיו מוכרים ליהודי בבל (שם חובר התלמוד הבבלי) אך לא ליהודי אשכנז. אף שהיה בקיא בנושאים מגוונים, היו מקרים שבהם כתב "אינני יודע מה פירושו", או "לא ידעתי".

נוסף על פירושיו של רש"י למקרא ולתלמוד הוא כתב עוד חיבורים, ובהם סידור רש"י, וכן קובץ של כשלוש מאות וחמישים תשובות לשאלות ששלחו לו יהודים מצרפת ומאזור הריין. יצירתו הענפה סייעה לאנשים רבים ללמוד בעצמם את המקורות היהודיים, וכתביו הופצו בקהילות צרפת וגרמניה והגיעו גם לספרד ולצפון אפריקה. בגלל המספר הגדול של תלמידיו שלמדו בישיבה שהקים בטרואה והמשיכו לפעול בקהילות רבות כונה רש"י המורה הגדול.

(בספר תמונה)

בית המדרש של רש"י, וורמס, גרמניה, דגם, בית התפוצות

*92*

פעילותו של רש"י השפיעה גם על סביבתו הנוצרית. אחד האנשים שהושפעו מפירוש רש"י היה הנזיר ניקולס דה לירה (1340-1270). הוא היה בקיא בעברית ולמד את פירושי רש"י למקרא, הסתמך בפירושיו על פירושי רש"י, ואף טען שר' שלמה, כך קרא לרש"י, הוא הפרשן ההגיוני ביותר של כתבי הקודש.

פירוש רש"י למקרא היה הספר העברי הראשון שהודפס אי פעם, והוא יצא לאור בשנת 1475 באיטליה. במהדורה זו השתמש המדפיס בעיצוב מיוחד של אותיות, ולדעת חוקרים הוא המציא אותו כדי לחסוך מקום. האותיות האלה מכונות כתב רש"י, אף על פי שאין להן קשר לרש"י עצמו (עמ' 218).

כמו רגמ"ה, גם רש"י הקל עם יהודים שהתנצרו בגלל רדיפות וביקשו לאחר זמן לחזור ליהדות. בתשובות לשאלות שהופנו אליו בנושא זה הבהיר רש"י כי יש לקרבם אל הציבור היהודי ופסק על פי הכלל שכל אדם מישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא; ועוד הוא קבע כי מי שהמיר את דתו ושב ליהדות, אין להזכיר לו את חטאו.

(בספר תמונה)

קטע מפירוש רש"י לפרק כב בספר שמות, כנראה המאה השלוש עשרה

כדאי לדעת

השפה המוכרת של הקהילה היהודית באשכנז הייתה יידיש – גרמנית יהודית. היא החלה להתפתח כנראה לפני כאלף שנה בקרב יהודים שהיגרו מצרפת ומאיטליה לאזור של דוברי גרמנית. באזור זה התפתחו הקהילות של קלן, מיינץ, וורמס ושפייר. היהודים אימצו לעצמם מילים מן הגרמנית ויצרו עירוב של גרמנית ועברית. ככל שפה אחרת הלכה היידיש והתפתחה במהלך השנים; וכאשר יהודים היגרו לארצות במזרח אירופה, פולין וליטא, קלטה היידיש השפעות מן השפות המדוברות שם. היידיש המדוברת היום אינה אותה שפה שהתפתחה לפני כאלף שנה, אולם מראשית התפתחותה ועד ימינו היא נכתבת באותיות עבריות.

בצד היידיש נשתמרה בקהילה היהודית באשכנז גם העברית – לשון הקודש – והיא שימשה שפת התפילה והשפה ללימוד התורה. כמעט כל גבר יהודי ידע לקרוא עברית ולהתפלל בעברית, גם אם לא תמיד הבין את מה שקרא. היו גם נשים שידעו לקרוא עברית. מפרשים של המקרא והתלמוד תרגמו לפעמים מילים קשות ללשון המקום, וכתבו את התרגום באותיות עבריות. לדוגמה, רש"י תרגם את המילה "צמר גפן ל"קוטון", ואת המילה "נמל" ל"פורט".

*93*

שאלות לסעיף: חכמים ותקנות (עמ' 92-88)

1. הציגו דוגמאות לשלוש תקנות והסבירו: אילו בעיות הן נועדו לפתור?

2. מדוע לדעתכם התירו לעכב את התפילה? ציינו נימוק אחד בעד עיכוב התפילה ונימוק אחד נגדו.

3. אילו אפשרויות יש לאזרח במדינה בימינו להציג את בעיותיו ולנסות לפתור אותן?

4. במה תרמו התקנות להמשך הקיום של אורח החיים היהודי בקהילות?

5. מדוע לדעתכם כינו היהודים את ר' גרשום "מאור הגולה"?

6. מדוע לדעתכם כינו היהודים את רש"י "המורה הגדול"?

סיכום

אדוני הערים באירופה הזמינו יהודים לגור בעריהם מכיוון שהיו בעלי ניסיון במסחר, במלאכה ובמנהל. כך קמו קהילות יהודיות בערים רבות, והמפורסמות שבהן היו קהילות אשכנז. היהודים קיבלו משליטי העיר זכויות מיוחדות, כגון רשות לגור ברחוב או בשכונה משלהם ולהקים סביבם חומה, כדי להגן עליהם.

במסגרת הארגון הקהילתי יכלו היהודים לקיים את אורח החיים היהודי ולשמור על זהותם היהודית. במרכז חיי הקהילה עמד בית הכנסת, ופעלו בה עוד מוסדות: תלמוד תורה, בית מדרש, בית תמחוי, בית חתונות, מקווה, בית עלמין ועוד.

למנהיגי הקהילה הייתה סמכות להטיל עונשים על בני הקהילה. העונש החמור ביותר היה חרם, שפירושו נידוי המוחרם מן הקהילה. למנהיגי הקהילה הייתה גם הסמכות לתקן תקנות שנועדו להסדיר את חיי היום-יום של חבריה. התקנות חייבו כל אחד ואחת מבני הקהילה, והתפרסו על פני תחומי חיים רבים ומגוונים: מסחר, מגורים ויחסים בין אדם לחברו. תקנות שנקבעו בקהילה מסוימת לא תמיד חייבו את בני הקהילות האחרות – אלא אם הסכימו על כך. כל יהודי שהצטרף לקהילה התחייב לשמור על תקנותיה.

אחד ממתקני התקנות הגדולים היה ר' גרשום מאור הגולה. גם רש"י – ר' שלמה יצחקי – השפיע על חיי היהודים באשכנז; הוא חי בצרפת במאה האחת עשרה ונודע בהיותו פרשן של המקרא והתלמוד.

*94*

לחזרה ולדיון

1. לפניכם היגדים מן הפרק. בססו את הרעיון המובע בהם בעזרת עובדות.

א. שליטי הערים העניקו זכויות יתר ליהודים.

ב. בקהילה יכלו היהודים לקיים אורח חיים יהודי ולשמור על זהותם היהודית.

ג. תקנות הרגמ"ה עסקו במעמד האישה היהודייה בקהילות אשכנז.

ד. רש"י היה פרשן ופוסק הלכה.

2. לפניכם שלוש קבוצות של מושגים הקשורים בקהילה היהודית. מהו הנושא המשותף לכל קבוצה?

א. בית תמחוי, ישיבה, בית חתונות, בית כנסת

ב. שוחט, רב, מוהל

ג. חרם היישוב, מערופיה, צדקה

3. כיצד התמודדו רגמ"ה ורש"י עם המרת הדת של יהודים לנצרות בימי מצוקה? על מה דרך התמודדותם מעידה?

4. כיצד הגנה הקהילה על היחיד וכיצד הגנה על הכלל?

5. חברו מודעה ללוח המודעות בבית כנסת באחת מקהילות אשכנז המפרסמת את הופעת פירושו של רש"י לתלמוד או לתורה.

תולדוט

www.toldot.cet.ac.il

לומדים היסטוריה

*95*

פרק ז: יהודים בקרב נוצרים

*95*

שאלת היחס אל היהודים החיים בקרב נוצרים חזרה ועלתה אצל אנשי הכנסייה, ואפיפיורים דנו בה. בחיי היום-יום נרקמו קשרים כלכליים וחברתיים בין יהודים לנוצרים, ומנגד נקבעו חוקים ותקנות שנועדו להשפיל את היהודים ולדחוק אותם מן החברה והמדינה באירופה. מה היה יחס הכנסייה אל היהודים? כיצד התבטאה עמדת הכנסייה בקשרים בין יהודים לנוצרים בחיי היום-יום ובמדיניות שקבעו שליטי המדינות?

היהודים – בין השתלבות לדחיקה

הכנסייה קובעת כי הנצרות היא הדת המנצחת

בימי הביניים התלבטה הכנסייה בשאלת היחס אל היהודים: האם לכפות עליהם את הנצרות? האם לאפשר להם להמשיך לחיות בין הנוצרים כיהודים? על פי העמדה שאפיינה את הכנסייה אין לכפות על היהודים את הנצרות אלא לאפשר להם להמשיך לחיות בין הנוצרים אך במעמד נחות ומושפל. לדעת הכנסייה מצבם זה של היהודים יעיד על צדקתה של הנצרות ויבהיר את ההבדל בין הנצרות – הדת המנצחת – לבין היהדות – הדת המנוצחת. הכנסייה טענה שמשום שהיהודים דחו את בשורתו של ישוע הם אינם עוד העם הנבחר, ושהבחירה עברה אל הנוצרים, והם ישראל האמיתי.

היהודים כפופים לרצון השליט

היהודים במדינות הנוצריות היו בעלי זכויות מיוחדות. שליטים הזמינו יהודים להתיישב בעריהם כדי שיתרמו לפיתוח הערים וכלכלתן, ובתמורה העניקו להם פריווילגיות (עמ' 84). לעתים, כאשר השליט שינה את מדיניותו, או כאשר התחלף השליט, ניטלו אותן זכויות מן היהודים.

בתהליך גיבושן של המדינות הוגדר מעמד היהודים בהן – הם היו בני חסותו של השליט וכונו משרתי האוצר. השליט הגן על חייהם ורכושם ונענה לבקשותיהם המיוחדות בפריווילגיות שהעניק להם, משום שהיו מקור של עושר וכוח למלכים.

חסות השליטים הייתה לא רק מקור כוחם של היהודים, אלא גם סיבת חולשתם – הם היו תלויים בשליט, וכשרצה לגרשם היה יכול לעשות זאת. השליטים הרבו להטיל על היהודים מסים כבדים. כך עשה גם מלך צרפת פיליפ השני בשנת 1180: כאשר נזקק לכספים הוא אסר את כל היהודים שבתחום שלטונו, ושחרר אותם רק לאחר ששילמו לו כחמישה עשר אלף מרקים.

(בספר תמונה)

סינגוגה ואקלזיה, תבליט, ונציה, איטליה 1732

סינגוגה פירושה בלטינית בית כנסת, אקלזיה פירושה כנסייה נוצרית. סינגוגה מסמלת את היהדות המנוצחת, ואקלזיה מסמלת את הנצרות המנצחת.

1. זהו את הסינגוגה ואת האקלזיה. על פי מה זיהיתם?

2. השוו פסל זה לפסל הסינגוגה והאקליזה שבעמ' 80.

3. פסל זה נוצר בראשית המאה השמונה עשרה. מה תוכלו להסיק מכך?

*96*

קרבה בחיי היום-יום בין היהודים לשכניהם

בין היהודים לבין שכניהם הנוצרים נרקמו קשרים כלכליים. יהודים ונוצרים סחרו אלה עם אלה בשווקים וחתמו בירידים על עסקאות משותפות. סוחרים יהודים העסיקו נוצרים בגביית כספים ובהעברת סחורות, ובמקרים של אי-הסכמה פנו אל בתי דין.

היו יהודים שהעסיקו משרתים נוצרים בבתיהם, והם עבדו בכל עבודות הבית, ובכלל זה בישול; היו יהודים שאף לקחו מיניקות נוצריות לילדיהם. הקשרים בין המעבידים היהודים לעובדים הנוצרים היו כה הדוקים, עד שבחג הפורים קיבלו מיניקות נוצריות דמי פורים כפי שקיבלו הילדים היהודים. על פי עדות מצרפת מן המאה השתים עשרה, כאשר ערב חג הפסח חל ביום הפסחא של הנוצרים, היו יהודים שלא יכלו לאפות מצה כי משרתיהם הנוכרים נעדרו ביום הזה מן העבודה.

הקשרים בין היהודים – שהיו מיעוט – לבין שכניהם הנוצרים – שהיו הרוב – גררו המרת דת מרצון הן מצד יהודים והן מצד נוצרים. אין בידינו מספרים מדויקים על יהודים או נוצרים שהמירו את דתם, ונראה שמספרם היה מועט; אבל שאלות שהופנו אל רבנים בעניין מומרים מלמדות שהתופעה הייתה קיימת. יהודים פנו אל רבנים בשאלות, לדוגמה: האם מותר ליהודי להלוות בריבית ליהודי מומר? הרבנים השיבו כי אין להלוות לו בריבית, כפי שאין להלוות בריבית ליהודי, כי גם אם חטא יהודי והמיר את דתו, עדיין הוא נחשב יהודי. בשאלה אחרת נשאלו רבנים: מהו מעמדו של יהודי מומר שחזר ליהדות? האם יש לזכור לו את חטאו, או שהוא ככל יתר היהודים? הרבנים קבעו כי יהודי מומר השב ליהדות נחשב יהודי לכל דבר (עמ' 92 ,91).

(בספר תמונה)

מסחר בין יהודי לאיכר נוצרי, איור לכתב יד מן המאה השלוש עשרה, דרזדן, גרמניה

1. זהו את היהודי. על פי מה זיהיתם אותו?

2. מה היהודי קונה בעסקה זו? מה אפשר ללמוד מכך על עיסוקיו?

היהודים מלווים בריבית

אחד מהעיסוקים שהביאו להידוק הקשרים בין היהודים לשכניהם היה הלוואת כספים בריבית. הלווים היו חייבים לפרוע את ההלוואה במועד שהוסכם מראש, ולהוסיף על הסכום אחוז מסוים, שהוא הריבית. בימינו הבנקים ממלאים את התפקיד הזה, אבל באותה תקופה המלווים היו אנשים פרטיים.

יהודים רבים בגרמניה, בצרפת ובאנגליה עסקו במאות השתים עשרה והשלוש עשרה בהלוואת כספים. ההלוואה בריבית נקשרה ביהודים קשר כה הדוק, עד שהשמות "יהודי" ו"מלווה בריבית" היו למילים נרדפות – אף על פי שהיו גם נוצרים שעסקו בהלוואה, כגון הלומברדים באיטליה.

אל המלווים בריבית פנו בני כל השכבות החברתיות, ולוו מהם כספים לצרכים שונים: עניים לוו לצורכי יום-יום, איכרים לקבלת אשראי עד עונת האסיף, אבירים למימון מלחמותיהם או לפדיון קרוביהם משבי, וסוחרים לרכישת סחורות ולמימון של מסעות מסחר. בתמורה להלוואה הפקידו הלווים משכון אצל המלווה. המשכון היה חפץ בעל ערך כספי, כגון תכשיטים וכלי כסף. אם ההלוואה לא נפרעה במועד המוסכם היה המלווה רשאי למכור את המשכון. כך התפתח בקרב היהודים מסחר בחפצים משומשים שקיבלו מהלווים. עיסוק זה הגביר

*97*

את השנאה והחשדנות כלפי היהודים המלווים בריבית, והם נחשבו לחסרי רחמים, למרוויחים רווח קל בלי לעבוד ולמתקיימים ממצוקתם של הנוצרים.

היהודים עסקו בהלוואה בריבית מסיבות שונות. בשנת 1179 אסרה הכנסייה על נוצרים להלוות בריבית בטענה שזהו חטא וגזל. בעקבות כך מלכים, סניורים פאודלים ואפילו בישופים התירו ליהודים לעסוק בהלוואה בריבית, והם התבקשו שלא לקחת ריבית מופרזת. היהודים השתלבו ברצון בעיסוק הזה כי ההכנסות ממנו היו גבוהות. גם השליטים נהנו מן המצב, כי הם גבו מסים גבוהים מהרווחים של המלווים בריבית.

גם דחיקתם של היהודים מענפי כלכלה רבים אחרים תרמה לפנייתם להלוואה בריבית. בערים חלו הגבלות על הסוחרים היהודים, והגילדות של הסוחרים והאומנים היו חסומות בפניהם. נוסף על כך, מן המאה השתים עשרה ואילך הגיעו גם סוחרים נוצרים למזרח ורכשו שם סחורות שלא היו לפני כן באירופה. אותם סוחרים לא נזקקו עוד לתיווך היהודים, והיהודים הלכו ונדחקו גם מן המסחר הבין-לאומי.

(בספר תמונה)

הלוואת כספים תמורת משכון, המאה הארבע עשרה

1. אילו חפצים ניתנו משכון תמורת הלוואה?

עלילות של נוצרים נגד היהודים מתרבות

בצד הידוק הקשרים בין יהודים לבין שכניהם, גברה גם השפעתן של עלילות נגד יהודים. העלילות התבססו על בערות, אמונות עממיות והסתה של כמרים ונזירים, ומצאו אוזן קשבת אצל רבים. העלילות חיזקו בקרב הנוצרים את הנטייה לראות את היהודים כקשורים בשטן. היהודים תוארו כדמויות מעוותות בעלות זנב וזקן תיש – כפי שתיארו לעתים את השטן. תיאורים אלו רווחו בסיפורים עממיים שנמסרו בעל פה, בכתב ובציורים.

*98*

העלילה הנפוצה ביותר אצל הנוצרים הייתה עלילת הדם, ולפיה הואשמו היהודים בחטיפת ילדים נוצרים לפני חג הפסח ובשימוש בדמם כדי לאפות מצות. המאמינים בעלילות הדם טענו כי במעשה הזה היהודים משחזרים את רצח ישוע, שלפי אמונתם היהודים אחראים לצליבתו בפסח. הילדים, שלמעשה מתו ממחלה, מתאונה או מסיבות אחרות – שאינן קשורות ביהודים – נחשבו במותם לקדושים, ונערכו לכבודם טקסים דתיים.

עלילת הדם המתועדת הראשונה אירעה בעיר נוריץ' שבאנגליה ב-1144. יהודי העיר הואשמו ברצח ילד נוצרי, אך אשמתם לא הוכחה. כך קרה גם בעלילות דם אחרות, כאשר הגיעו למשפט. ואולם, ברוב העלילות היהודים כלל לא הועמדו למשפט, כי לא נמצאו עדויות מרשיעות. האפיפיורים פרסמו צווים שגינו את עלילות הדם, והן לא זכו לתפוצה באזורים שהיו בשליטתם. למרות זאת המוני העם הושפעו מעלילות הדם והאמינו בהן.

עלילה אחרת נגד היהודים הייתה עלילת לחם הקודש – לחם המשמש בטקסי הכנסייה הקתולית, ולפי אמונת הנוצרים נהפך בטקס מיוחד לגופו של ישוע. לפי עלילה זו היהודים היו גונבים מן הכנסיות את לחם הקודש ומחללים אותו, ובכך היו בזים לנוצרים.

(בספר תמונה)

השטן והיהודים

השטן מכסה את עיניה של דמות המייצגת את היהדות.

הכנסייה מחוקקת חוקים כדי להבדיל את היהודים משכניהם

מדיניות הכנסייה כלפי היהודים באה לידי ביטוי בהחלטות של ועידת הכנסייה שהתכנסה ברומא ב-1215. ההחלטות נועדו להבדיל את היהודים מן הנוצרים ולצמצם את המגע ביניהם: בוועידה נקבע שהנוצרים צריכים להימנע מקשר עם יהודים מלווים בריבית ולהימנע מלהעסיק יהודים בתפקידים ציבוריים; כמו כן נקבע כי יהודים ומוסלמים ילבשו בגד מיוחד שיזהה אותם ויבדילם מן הנוצרים. בממלכות הנוצריות חויבו היהודים לשאת על בגדיהם סימן עגול – טלאי היהודים – שצבעו היה אדום או לבן או אדום ולבן; היו מקומות שבהם נקבעו סמלים אחרים ליהודים: ב-1360 הגברים היהודים ברומא חויבו ללבוש מעין שכמייה אדומה קצרה, ואילו הנשים היהודיות חויבו ללבוש חצאיות אדומות; בגרמניה לא היה צורך לקבוע סימן זיהוי ליהודים, כי גם כך הם נהגו לחבוש מרצונם כובע מחודד שנקרא כובע היהודים והיה בעיניהם סמל מייחד, ולא סמל משפיל. צבעו של כובע זה היה בדרך כלל צהוב, ולעתים לבן או אדום – בהדרגה חדלו היהודים בגרמניה לחבוש את הכובע, כנראה מפני שסיכן את חייהם. משום כך במאה החמש עשרה נחקקו בגרמניה חוקים שחייבו את היהודים לחבוש את הכובע.

קביעת סימן מזהה ומייחד ליהודים באירופה בימי הביניים לא הייתה תופעה מיוחדת. בתקופה זו לבשו בני קבוצות שונות בגד מזהה או ענדו סמל מיוחד על בגדיהם – בהם היו אבירים, נזירים וחברי גילדות. ואולם, הסימן המבחין בין היהודים לבין סביבתם היה בעבורם סימן משפיל, והוא היה עלול גם לסכן את חייהם. משום כך ניסו היהודים להימנע מנשיאת הסימן, ואף ניסו לשלם כסף תמורת ביטול החובה לשאתו.

(בספר תמונה)

היהודי זיסקינד, זמר נודד, שר לפני הבישוף

1. מיהו היהודי ומיהו הבישוף? על פי מה זיהיתם?

2. מה אפשר ללמוד מן התמונה על יחסי יהודים ונוצרים?

*99*

תעודה

יש מדינות שבהן הלבוש השונה מפלה את היהודים ואת הסרצנים (כינויי למוסלמים) מן הנוצרים, אולם יש מדינות שבהן נתערבבו התחומים עד כדי כך שכל הבדל ביניהם אינו ניכר. כיוון שכך, יש מקרים שבטעות נוצרים קושרים קשרים עם נשים יהודיות או סרצניות, או יהודים או סרצנים – עם נשים נוצריות. כדי למנוע ממי שלוקח חלק בזיווג פסול כזה את הטענה כאילו אינו יודע במי מדובר, הננו קובעים שאנשים אלה, בין גברים בין נשים, ייבדלו משאר האוכלוסייה על-ידי צורת לבושם בכל עת, בכל ארצות הנוצרים. (ב"צ דינור, תולדות ישראל: ישראל בגולה, ב, עמ' 111)

1. כיצד הסבירה ועידת הכנסייה את ההחלטה על לבוש מיוחד ליהודים ולמוסלמים?

2. איזו מציאות עולה מן ההסבר?

דיון משפטי על התלמוד נערך בפריז

את החרפת היחסים ביו יהודים לנוצרים מבטא דיון משפטי פומבי שנוהגים לכנותו משפט פריז, והוא נערך ב-1240 בארמונו של מלך צרפת.

הכנסייה חששה מהתחזקותם של הכופרים (כופרים – יהודים ומוסלמים שלא קיבלו את האמת הנוצרית.) והמינים (מינים – נוצרים שסטו מן האמונות המקובלות בכנסייה.), ולכן קבע האפיפיור כי יש לחקור אותם ולהעמידם למשפט. מכיוון שהיהודים נחשבו לכופרים, הוחלט להעמיד למשפט גם אותם. היהודים הועמדו לדין על הכתוב בתלמוד – על הכתוב בתנ"ך לא יכלו הנוצרים לשפוט את היהודים, כי הוא חלק מכתבי הקודש שלהם, הכוללים את הברית הישנה (התנ"ך) ואת הברית החדשה. מכיוון שהתלמוד לא היה מקובל על הנוצרים, הוא היה הבסיס למשפט נגדם.

חבר השופטים הורכב מאנשי הכמורה הגבוהה בפריז. את הכנסייה ייצג המומר ניקולס דנין, שהכיר את התלמוד וידע לקרוא גם את חלקיו הכתובים ארמית. את היהדות ייצגו ארבעה נציגים של יהודי צרפת, ובראשם ר' יחיאל מפריז. ר' יחיאל לימד בישיבת פריז, הישיבה המרכזית של יהודי צרפת, הנהיג את הציבור היהודי ותיווך בין היהודים לבין השלטון הנוצרי, ולכן הוא נבחר לעמוד בראש היהודים גם במשפט זה.

בדיון המשפטי נאסר על היהודים להעלות טיעונים משלהם, והם נדרשו רק לענות על השאלות שהוצגו לפניהם. ניקולס דנין ציטט מן התלמוד קטעים וטען כי התלמוד מצווה על כפירה בעקרונות הנצרות ועל איבה כלפי הנוצרים, ומתיר ליהודים לרמות את הגוי, לגזול אותו ולהרגו. הרבנים השיבו כי התלמוד דן רק בנוכרים שחיו בזמן חיבורו, ולכן אין ללמוד דבר מן הקטעים המצוטטים על היחס לנוצרים בימיהם. הם הדגישו את היחסים הטובים שבין יהודים לשכניהם הנוצרים כהוכחה שהיהודים אינם מצווים לשנוא את הגויים.

(בספר תמונה)

ויכוח בין יהודים לנוצרים, איור לכתב יד של המקרא, צרפת אמצע המאה השלוש עשרה

1. מיהם הנוצרים ומיהם היהודים? לפי מה זיהיתם אותם?

*100*

בסיום הדיון דן חבר השופטים את התלמוד לשרפה. ניסיונותיהם של היהודים למנוע את ביצוע גזר הדין נכשלו: ספרי התלמוד הוחרמו, ובמשך יום וחצי נשרפו בפריז עשרים וארבעה קרונות מלאים של ספרי תלמוד (כנראה ב-1242).

בעקבות הכישלון להגן על התלמוד כתב ר' יחיאל את ספר ויכוח, ובו שחזר ויכוח בין נוצרים ליהודים. בעזרת הספר חשב ר' יחיאל לתת בידי היהודים טענות שיסייעו להם בוויכוחים עם הנוצרים. קרוב לשנת 1260 עלה ר' יחיאל לארץ ישראל.

(בספר תמונה)

שרפת התלמוד בפריז, 1242, דגם, בית התפוצות

המלכים מגרשים את היהודים

ככל שמלכי אנגליה וצרפת הצליחו להחליש את הסניורים הגדולים ואת הכנסייה ולרכז את סמכויות השלטון בידיהם, הם לא נזקקו עוד ליהודים, והחלו לראות בהם גורם זר, מיותר ומפריע במדינה. על כך נוספו העלילות, שהגבירו את המתח ביחסים שבין היהודים לבין שכניהם הנוצרים.

מלכי אנגליה וצרפת קבעו מדיניות של גירוש היהודים ממדינותיהם. ראשונה גירשה אנגליה את היהודים ב-1290 – היהודים הגיעו לאנגליה עם הכיבוש הנורמני ב-1066, ובפקודת הגירוש הם הצטוו לעזוב את המדינה בתוך שלושה חודשים. הותר להם למכור את חפציהם או לקחת אותם עמם; ובתיהם ובתי הכנסת שלהם הוחרמו. רוב המגורשים פנו לצרפת, אבל כעבור

*101*

שש עשרה שנים, ב- 1306, הם גורשו גם משם, עם יהודי צרפת. היהודים גורשו מצרפת כמה פעמים. לאחר הגירוש האחרון, ב-1394, נותרו בצרפת יהודים מעטים בלבד, והם התגוררו באזורים שהיו בשליטת האפיפיור.

המלכים של צרפת ואנגליה ניסו להעניק לגירוש אופי דתי וכלכלי – הם טענו כי היהודים פגעו באמונה הנוצרית וכי הגירוש ישחרר את האוכלוסייה הנוצרית מתשלום ריבית ליהודים המלווים בריבית. אף על פי כן תושבי אנגליה וצרפת היו אדישים לגירוש היהודים, ואפילו אנשי הכנסייה לא שיבחו את המדיניות הזאת.

תעודה

הגירוש בעיני ג'פרי מפריז

הממלכה התדרדרה והלכה. גורל מר נפל בחלקם של הנוצרים (...). אילו נשארו היהודים בממלכת צרפת, הנוצרים היו יכולים להסתייע בהם (...) שהרי אין היום נוצרי המוכן לעזור לרעו, המוכן להלוות לו כספים. (ס' מנשה, "לשאלת גירושי היהודים מאנגליה ומצרפת", ציון, נא, עמ' 326)

1. מדוע הצטער ג'פרי על גירוש היהודים מפריז?

סיכום

הכנסייה קבעה כ' אין לכפות על היהודים את הנצרות אלא לאפשר להם להמשיך לחיות בקרב הנוצרים במעמד נחות ומושפל. על פי תפיסתה, מצבם זה של היהודים יעיד על צדקתה של הנצרות ויבהיר את ההבדל בין הנצרות – הדת המנצחת – לבין היהדות – הדת המנוצחת.

במדינות הנוצריות של אירופה היו היהודים בעלי זכויות מיוחדות: הם היו בני חסותו של השליט וכונו "משרתי האוצר"; השליט הגן על חייהם ורכושם והעניק להם כתבי זכויות. חסות השליטים הייתה המקור לכוחם של היהודים, וגם הסיבה לחולשתם – המלכים יכלו לגרשם, להטיל עליהם מסים כבדים ולהחרים את רכושם.

בין היהודים לבין שכניהם נרקמו קשרים כלכליים, והם סחרו אלה עם אלה בירידים ובשווקים, ואחרים פנו לעסוק בהלוואה בריבית. יהודים אף העסיקו את שכניהם הנוצרים בבתיהם בתפקיד משרתים. הקרבה בין יהודים לנוצרים גרמה להמרות דת בשתי החברות.

בצד הידוק הקשרים בין יהודים לשכניהם התחזקו גם עלילות נגד יהודים. העלילה הנפוצה ביותר הייתה עלילת הדם. בוועידת הכנסייה שהתכנסה ב-1215 הוחלט להבדיל בין הנוצרים לבין היהודים, והם חויבו לשאת סימן זיהוי. גילוי נוסף להידרדרות היחסים בין יהודים לנוצרים היה הדיון המשפטי בארמון המלך בפריז ב-1240 על התלמוד, ובסיומו נידון התלמוד לשרפה.

ככל שגבר כוחם של מלכי אנגליה וצרפת על הסניורים והכנסייה, הם נזקקו פחות ליהודים, והחליטו על גירוש היהודים. בפעם הראשונה גורשו היהודים מאנגליה, ב-1290. מצרפת הם גורשו כמה פעמים, והגירוש האחרון של יהודים מצרפת היה ב-3941.

*102*

לחזרה ולדיון

1. כיצד המושגים דת מנוצחת, דת מנצחת ו"ישראל האמיתי" מבהירים את יחס הכנסייה אל היהודים?

2. מה היה מעמדם של "משרתי האוצר"? במה הוא מבטא כוח ובמה הוא מבטא חולשה?

3. הציגו שני גילויים המעידים על השתלבות היהודים בקרב נוצרים בחברה ובמדינה ושני גילויים המעידים על דחיקתם של היהודים מקרב הנוצרים.

4. מדוע הסימן שנדרשו היהודים לשאת על בגדיהם נחשב בעיניהם משפיל לעומת הסמלים שנשאו חברי הגילדות או האבירים?

5. החלטותיה של ועידת הכנסייה בעניין הלבוש, "משפט פריז" וגירוש היהודים מן המדינות מציינים שלושה שלבים ביחס אל היהודים.

א. מה מאפיין כל שלב?

ב. איזה שלב לדעתכם הוא הקשה ביותר בעבור היהודים? נמקו.

6. אילו קבוצות של תושבים היו מעוניינות בגירוש היהודים מן המדינה? נמקו.

7. כתבו מכתב, דף מיומן או רשימה – על אחד מהנושאים האלה:

א. ליוויתי את ר' יחיאל בדיון המשפטי בפריז.

ב. הייתי מהיהודים המגורשים מאנגליה.

תולדוט

www.toldot.cet.ac.il

לומדים היסטוריה

*103*

יחידה 2: האסלאם והאימפריה המוסלמית

-103

פתיחה וציר הזמן

500 – נחתם התלמוד הבבלי

610 – על פי המסורת המלאך גבריאל התגלה למוחמד

622 – ההג'רה – מוחמד וחסידיו בורחים ממכה לאל-מדינה

632 – מות מוחמד. אבו בכר נבחר לח'ליף

651 – דברי אללה קובצו לספר הקוראן

638 – הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב כובש את ירושלים

843 – חתימה על הסכם ורדן – האימפריה של קרל הגדול מחולקת בין יורשיו

928 – רב סעדיה גאון מתמנה לראש ישיבת סורא

942 – מותו של רב סעדיה גאון

1038 – מותו של רב האי גאון. סוף תקופת הגאונים

1066 – ויליאם מנורמנדיה כובש את אנגליה

1084 – יהודי העיר שפייר מקבלים פריווילגיה מבישוף העיר

1099 – הצלבנים כובשים את ארץ ישראל מידי המוסלמים

1144 – עלילת הדם הראשונה בעיר נוריץ' שבאנגליה

1242 – שרפת התלמוד בפריז

1258 – קצה של הח'ליפות העבאסית: שבטים מונגוליים כובשים את בגדד והורגים את הח'ליף

1290 – גירוש יהודי אנגליה

1306 – גירוש ראשון של יהודי צרפת

(בספר תמונה)

בתמונה: צריח מסגד מן המאה התשיעית, סאמארא, עירק

*104*

פרק ח: לידת האסלאם

*104*

בתחילת המאה השביעית לסה"נ החלה להתפתח בחצי האי ערב דת חדשה – דת האסלאם – ומאמיניה מכונים "מוסלמים". היום מונים המוסלמים יותר ממיליארד וחצי נפש, והם מפוזרים ברחבי העולם, שאוכלוסייתו מוערכת בכשישה וחצי מיליארד נפש.

מי היה מייסדה של דת האסלאם, ומי היו האנשים שחברו אליו? מה היו הרעיונות שהעלתה, ואילו אמונות היא דחקה? מהן החובות שהוטלו על המאמינים באסלאם?

תושבי חצי האי ערב ואורח חייהם

תנאי טבע קשים סוררים בחצי האי ערב

חצי האי ערב הוא אזור מדברי, ותנאי האקלים בו קשים: במשך שעות היום שורר באזור חום כבד, ובלילה קור עז; מקורות המים במקום מועטים, אדמות החול והטרשים אינם טובים לעיבוד חקלאי, ויש בהם שטחי מרעה מועטים.

(בספר מפה)

מפה 12: תנאי הטבע בחצי האי ערב

עיינו במפה, בשם המפה ובמקרא, וענו:

1. מהם תנאי הטבע המאפיינים את חצי האי ערב? בתשובתכם הזכירו צורות נוף, מקורות מים ואקלים.

2. אתרו את העיר אל-מדינה. מהו הקשר בין התפתחות עיר באזור זה לבין תנאי הטבע?

תנאי הטבע משפיעים על מנהגיהם של התושבים

התושבים בחצי האי ערב חיו בשבטים. מרביתם היו שבטים נודדים, ומיעוטם היו יושבי קבע בנאות מדבר (נאות מדבר – (ביחיד: נווה מדבר) מקורות מים במדבר, כגון מעיין או נהר, המשמשים בית גידול לצמחייה ולחי. בנאות מדבר רבים התפתחו יישובים.) ובערים. נוסף על קשיי האקלים ארבו לתושבי המדבר סכנות רבות – ובהן פשיטות, התנפלויות ומעשי שוד של בני שבטים עוינים. בני המדבר נזקקו להגנה; ובאין מדינה ובתי משפט, הגנו בני המשפחה אלה על אלה. כך התפתח בקרב בני השבטים המנהג שלפיו קרובי הנרצח חייבים לנקום את מותו על ידי פגיעה ברוצח או בבני משפחתו. מנהג זה נקרא גאולת דם. חששם של בני השבטים מפני גאולת הדם הרתיע מביצוע מעשי הרג, ובזכות המנהג היה אפשר לשים קץ לנקמה ולסכסוך בלי אלימות, באמצעות טקסי פיוס. הודות להתמודדות עם סכנות רבות העריכו בני השבטים את אומץ הלב והנאמנות.

הקשיים במדבר הובילו גם להתפתחותו של מנהג הכנסת האורחים. בני השבטים נהגו לארח בנדיבות את עוברי האורח הזרים ודאגו לשלומם ולביטחונם בזמן ששהו במחיצתם. לדוגמה: בני השבטים היהודיים שחיו בח'יבר (מפה 13 עמ' 105) לא נעלו בלילות את שערי בתיהם, כדי שהעוברים בדרך יוכלו להיכנס לבתיהם וללון בבטחה.

*105*

את המנהגים השונים של בני השבטים וחיי היום-יום שלהם תיארו המשוררים והמשוררות בשיריהם: הם עודדו את הלוחמים בצאתם לקרב, פיארו את המנצחים, ספדו למתים, ולאוהבים שרו שירי אהבה. המשוררים זכו לכבוד רב בקרב בני שבטם, ואפשר לראות בהם כעין עיתונאים של ימינו, המפיצים ידיעות וכותבים את קורות החיים של השבט.

(בספר מפה)

מפה 13: חצי האי ערב וסביבותיו בראשית המאה השביעית לספירה

עיינו במפה, בשם המפה ובמקרא, וענו:

1. אתרו את דרך המסחר שיצאה מדרום חצי האי ערב צפונה ואת העיר מכה.

שערו, מה היו מקורות הפרנסה העיקריים של תושבי מכה?

2. אתרו את דרכי המסחר בחצי האי ערב והסבירו מדוע עברו הסוחרים דווקא במסלולים אלו?

3. זהו את דרכי המסחר היבשתיות והימיות וציינו שני יתרונות ושתי מגבלות לכל דרך.

4. זהו את דרך המשי וציינו היכן עברה. מהו לדעתכם מקור שמה?

(בספר תמונה)

נוה מדבר, לוב

*106*

תעודה

מנהגי השבטים על פי שירים מן התקופה שלפני הופעת האסלאם

על אם הדרך מתחת לסלע

מונח הרוג, דמו לא נגאל,

השאיר לי חובה כבדה וצוני

ועשה אעשה מה על שכמי מוטל.

תאבט שרן

בידי אם הפקידו, באומן שמרתי

ואפלו בגדו רבים למדי.

ואפלו תועפות ראם היו אלה,

אני לא אמעל, בחיי אדוניו

סמואל בן עאדיא (שמואל בן עדיה)

הדלק את המדורה, הוי משרתי

כי הרוח שורקת והלילה קר;

אם האש הזו אורח תביא,

תהיה מחר לבן-חורין.

חאתם א-טאאי

1. אילו מנהגים מתוארים בשירים?

2. מדוע לדעתכם צמחו מנהגים אלו בקרב בני המדבר?

בני השבטים מאמינים בדתות ובאמונות שונות

מרבית השבטים בחצי האי ערב היו עובדי אלילים, אך היו בהם גם שבטים של יהודים ושבטים של נוצרים.

בני השבטים עובדי האלילים נהגו לערוך טקסים מיוחדים לכבוד האלילים המקודשים להם; וכמו שבטים במקומות אחרים הם האמינו בקדושתם של עצים ומעיינות ובקיומם של רוחות ושדים. כמה מהם האמינו גם באללה – אל עליון – ובאלילים הכפופים לו. לאללה היה מקודש האתר החשוב ביותר בחצי האי ערב, הכעבה (כעבה – מבנה דמוי קובייה. גובהו חמישה עשר מטרים, רוחבו עשרה מטרים ואורכו שנים עשר מטרים.) שבעיר מכה.

שבטי הבדווים נודדים במדבר

השבטים הנודדים בחצי האי ערב נקראו שבטי הבדווים – שבטי המדבר. כל בני השבט, על אוהליהם ועדרי הגמלים והצאן שלהם, נדדו בחיפושים אחר מקורות המים ושטחי המרעה. לעתים קרובות פרצו מריבות קשות בין שבטים, ולא אחת הן הסתיימו במעשי הרג.

לכל שבט היה ראש שבט, שנבחר בידי נכבדי השבט והתייעץ עמם בכל תחומי החיים. לדוגמה, בקביעת החוקים של השבט ובהשכנת שלום בין שבטים יריבים. בן שבט שסירב לציית להחלטותיהם של ראש השבט והנכבדים היה צפוי לגירוש.

בחיי היום-יום נעזרו הבדווים בגמלים: על הגמלים רכבו, ועליהם העמיסו את חפציהם בנדידתם ממקום למקום; עורותיהם שימשו להכנת אוהלים ובגדים, מבשרם אכלו, את חלבם שתו, וגלליהם שימשו להבערת אש. הקשר בין הבדווי לגמל בא לביטוי בשפה הערבית: כאלף מילים וביטויים בערבית קשורים בגמל.

האישה הבדווית מילאה תפקידים רבים וחשובים: היא יצאה עם עדרי הצאן למרעה, חלבה את הכבשים, הכינה חמאה, אפתה לחם, תפרה אוהלים ובגדים, וגידלה את הילדים.

(בספר תמונה)

הכעבה במכה, אריחים מצויירים, תורכיה המאה השמונה עשרה

*107*

תעודה

הגמל בפתגמים ערביים

"הגמל אינו רואה את עקמומיות צווארו".

משמעות הפתגם: האדם אינו מבחין בחסרונותיו שלו.

"מי שרוצה לנהוג את הגמלים, צריך להרחיב את דלת ביתו".

אחת המשמעויות לפתגם: מי שרוצה להיות מנהיג צריך להתנהג בהתאם – עליו להיות נדיב, אמיץ, ישר וכדומה.

"לא די שהרכבנו אותו על הגמל, הושיט ידו לשקים".

משמעות הפתגם: אנחנו התייחסנו אליו בנדיבות, אך הוא היה כפוי טובה כלפינו.

1. כיצד הפתגמים מבטאים את מרכזיות הגמל בתרבות הבדווית?

2. הציגו פתגם בעברית המבטא רעיון המקביל לאחד מן הפתגמים מן התרבות הבדווית.

שבטים אחדים הם יושבי קבע

חייהם של השבטים שישבו ישיבת קבע היו נוחים מחיי השבטים הנודדים: הם התגוררו בבתי אבן שהיו מוגנים בשערי ברזל כבדים.

שתי הערים המרכזיות שיושבי הקבע שכנו בהן היו ית'רב ומכה. העיר ית'רב שכנה בנווה מדבר ותושביה התפרנסו מחקלאות וממסחר. הם גידלו ירקות, תבואה ותמרים, ורעו צאן וגמלים. תושבי ית'רב סחרו עם הבדווים הנודדים: בתמורה ליבולי אדמתם הם קיבלו עורות ובשר.

בצד שבטי הערבים חיו בית'רב שלושה שבטים של יהודים. אין יודעים בבירור מתי הגיעו היהודים לית'רב, ולא ברור אם בני שבטים אלו הם צאצאי יהודים או צאצאי שבטים ערביים שהתגיירו. עדויות רבות מלמדות על הקשרים הטובים ששררו בין שבטי הערבים בית'רב לבין שבטי היהודים, ואף ידוע שערביי ית'רב נהגו לשלוח את ילדיהם להתחנך אצל יהודים.

העיר החשובה בחצי האי ערב הייתה מכה. במכה עברו כמה דרכי מסחר, ואחת מהן נקראה דרך הבשמים (דרך הבשמים – יצאה מדרום חצי האי ערב צפונה. היא נקראה כך כי העבירו בה בשמים. משערים שבנתיב זה עברו שיירות כבר לפני כשלושת אלפים שנה, אז ביית האדם את הגמל.). בדרכי המסחר נעו שיירות של סוחרים שנשאו סחורות יקרות מן המזרח: תבלינים, בשמים, שנהב, אריגי משי ועוד. סוחרים ממקומות מרוחקים נפגשו במכה אלה עם אלה וכך הכירו מנהגים ואמונות של אחרים. שיירות הסוחרים נהגו לעצור בדרכן בתחנות המסחר שלאורך הדרכים כדי לנוח ולהצטייד במים ובמזון. השיירות היו חשופות לסכנות: שודדים ארבו להן בדרכים, תקפו אותן ושדדו את הסחורות. כדי להגן על השיירות חתמו שליטי מכה על הסכמים עם שבטים שישבו ליד דרכי המסחר. בהסכמים נקבע שבני השבטים ילוו את הסוחרים ויגנו עליהם.

מכה נודעה בחשיבותה והתפרסמה בעיקר בשל האתר החשוב שבה – הכעבה. בקדושת הכעבה ובקדושת האבן השחורה הקבועה בה האמינו כל השבטים עובדי האלילים בחצי האי ערב. במשך שלושה חודשים בשנה הם נהגו לעלות לרגל לכעבה. חודשי העלייה לרגל היו חודשים מקודשים, ובהם נאסר על בני השבטים להילחם אלה באלה. בחודשים אלו נערך במכה יריד גדול, והמסחר בעיר פרח.

על הנעשה במכה פיקחו שליטי העיר – בני שבט קורייש. הם היו מופקדים על שמירת הכעבה, ובחודשי העלייה לרגל דאגו לאירוח של עולי הרגל הרבים. הם גם דאגו לאספקת המים לעיר ולשאר צורכי היום-יום של תושביה. בשל פעולות אלו זכו בני שבט קורייש בכוח רב ובכבוד.

*108*

שאלות לסעיף: תושבי חצי העיר ערב ואורח חייהם (עמ' 107-104)

1. תנאי החיים במדבר היו קשים. מהם הקשיים וכיצד התמודדו אתם בני המדבר?

2. א. הטבלה שלפניכם מפרטת כמה מאפיינים של השבטים הנודדים ושל השבטים יושבי הקבע בתחומי חיים שונים. העתיקו את הטבלה והשלימו.

מאפיינים, השבטים הנודדים, השבטים יושבי הקבע

מסגרת ארגונית, שבטים, שבטים

צורת מגורים,

מקורות פרנסה,

דת,

מנהגים,

ב. מה אפשר להסיק מן ההשוואה? כתבו לפחות שתי מסקנות.

3. תארו בקצרה את אורח החיים של השבטים בחצי האי ערב. היעזרו בנתונים שהצגתם בטבלה. אפשר לכתוב את התיאור בגוף ראשון, כאילו סופר מפיו של ראש שבט בדווי, מפיו של תושב מכה או מפי סוחר המסע בדרכים.

הנביא מוחמד – מייסד האסלאם

מוחמד מקבל עליו שליחות

מוחמד, בן לשבט קורייש, היה מייסד דת האסלאם. פירוש המילה "אסלאם" הוא התמסרות מלאה ושלמה לאל המתבטאת בכניעה וציות. מוחמד נולד בערך בשנת 570. אביו נפטר עוד לפני לידתו או מיד אחריה. בהיותו בן שש התייתם גם מאמו. הוא גדל בבית סבו ואחר כך בבית דודו.

מוחמד עסק במסחר ויצא למסעות במקומות רבים. במסעותיו הוא פגש יהודים ונוצרים, שמע מהם על אמונותיהם והכיר את מנהגיהם. בהיותו כבן עשרים וחמש נשא לאישה את חדיג'ה, אלמנה עשירה, שהייתה מבוגרת ממנו, ואצלה עבד במסחר. על פי עדותו, בשנת 610, בהיותו כבן ארבעים, כשהתבודד כהרגלו בהרים, התגלה לפניו המלאך גבריאל. המלאך ציווה עליו למסור לבני האדם את דברי האל. הוא התעלם מן הציווי, אך המלאך התגלה אליו שוב ושוב. אז הבין מוחמד שהאל בחר בו לנביא. הוא החליט לקבל עליו את השליחות וקרא להאמין באללה, אל יחיד ובלתי נראה.

תושבים במכה מתנגדים למוחמד

תחילה פנה מוחמד אל בני שבטו ואל תושבי מכה האחרים. הוא הורה להם לעזוב את האלילים שהאמינו בהם ועבדו אותם ולהאמין באללה. הוא הורה לעשירים לתת מכספם לעניים והזהיר אותם מפני יום הדין, שבו ישפוט אללה את בני האדם על כל מעשיהם.

*109*

במכה הקשיבו לדברי מוחמד רק מעטים: בעיקר אשתו חדיג'ה, בני משפחתו ואחר כך גם אנשים מבני המעמד הנמוך – עבדים משוחררים וצעירים, בעיקר אנשים שלא היו מרוצים מהנהגת מכה. האחרים טענו נגדו שבדה את סיפור ההתגלות מלבו, לעגו לו וסירבו לקבל את דבריו ולהישמע להוראותיו: הם חששו שכאשר הכעבה לא תהיה עוד מרכז פולחן לאלילים, כבר לא יגיעו למכה עולי רגל, בעיר לא ייערכו עוד ירידים ופרנסתם תיפגע.

תושבי ית'רב מקבלים את מוחמד

לעומת תושבי מכה, תושבי ית'רב הטו אוזן קשבת למוחמד. דבריו לא היו זרים להם: גם שכניהם, בני השבטים היהודים, לא עבדו אלילים, גם הם האמינו באל אחד בלתי נראה וביום הדין. הקשר בין תושבי ית'רב למוחמד התחזק לאחר ששליחי מוחמד הצליחו להשכין שלום בין שבטים יריבים בעיר, והתושבים הזמינו את מוחמד ומאמיניו לעירם.

ככל שגברה ההתנגדות של תושבי מכה, גברה הסכנה לשלומם של מוחמד ומאמיניו ולחייהם. לכן הם עזבו בסתר את מכה וברחו לית'רב. בריחה זו מכונה "הג'רה" (הגירה). ההגירה התרחשה בשנת 622 לסה"נ, ומאז מתחילה ספירת השנים" (ספירת השנים – ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים יש שלוש דרכים שונות לספירת השנים המיוחדות לאמונתם, אך ספירת השנים המקובלת היא הספירה הנוצרית. ספירה זו מתחילה בשנת הולדתו של ישוע – שנה לספירת הנוצרים (ובקיצור: לסה"נ). השנים שלפני הולדת ישוע מכונות "לפני ספירת הנוצרים" (ובקיצור: לפסה"נ). ספירת השנים על פי האמונה היהודית מתחילה בבריאת העולם, לפני 5,771 שנים נכון לשנת התשע"א. ספירת השנים על פי האסלאם מתחילה כאמור בשנה שבה ברח מוחמד ממכה ליתר'ב (622 לסה"נ), והיא מכונה שנה 1 להג'רה.) של המוסלמים. שנת 622 לסה"נ היא השנה הראשונה בלוח המוסלמי – שנה 1 להגירה. כתוצאה מהגירת מוחמד לית'רב גדלה חשיבותה של העיר, והיא נקראה "מדינת א-נבי" – עיר הנביא, ובקיצור: אל-מדינה – העיר.

מוחמד מפיץ את האסלאם בחצי האי ערב

בית'רב הצטרפו אל מוחמד עוד ועוד מאמינים, וכאשר גבר כוחם הם יצאו להילחם בשבטים בחצי האי ערב וכפו עליהם את האסלאם. בעקבות ניצחונותיו של מוחמד במלחמות, פנו אליו שבטים רבים וגם הם ביקשו לקבל עליהם את האסלאם. אפילו שליטי מכה כרתו אתו ברית שלום – שמונה שנים לאחר שנמלט מן העיר.

מההגירה ועד מות מוחמד בשנת 632 לסה"נ חלפו עשר שנים, ובהן הוא הצליח לצרף אל האסלאם שבטים רבים. כדי ללכד את בני השבטים השונים קבע מוחמד שכולם משתייכים לעדת מאמינים אחת וקרא לה "אומה". דת האסלאם, המשותפת לבני עדת המאמינים, חשובה מהמוצא השבטי שלהם ומהשייכות שלהם למשפחה. מוחמד אף קבע שהמלחמות בין חברי האומה אסורות.

מוחמד נפגש עם שבטי היהודים והנוצרים

מוחמד טען שהוא אינו מייסד דת חדשה וששליחותו בתפקיד נביא מצטרפת אל שליחויותיהם של משה וישוע ומשלימה אותן. לדבריו, היהודים והנוצרים לא שימרו כהלכה את ספרי הקודש שנתן להם האל ולכן הוא מביא מן האל ספר קודש אחר בשפה הערבית.

תחילה התיר מוחמד לשבטי היהודים באל-מדינה לקיים את מצוות דתם ואף הבטיח להגן עליהם. מוחמד ציפה שגם היהודים יצטרפו לאסלאם ואף קיווה להיעזר בהם בהפצת דתו. הוא ציווה על מאמיניו לפנות בתפילתם לכיוון ירושלים – כשם שעושים היהודים – ולצום בחודש העשירי – אף זאת כמנהג היהודים. ואולם, מאחר שהיהודים לא הצטרפו אליו, הוא שינה כמה מן המצוות שקבע: הוא הורה

*110*

למוסלמים להתפלל כשפניהם לכיוון מכה, לצום במשך החודש התשיעי בכל שנה ולהתפלל בציבור בכל יום שישי בצהריים.

מוחמד גם שינה את יחסו אל היהודים והחל להילחם בשבטי היהודים שישבו באל-מדינה. כתוצאה מכך נאלצו שני שבטים לעזוב את העיר, והשאירו בה את כל רכושם. מקצת בני השבטים שעזבו את אל-מדינה התיישבו בח'יבר (מפה 13 עמ' 105), אחרים נדדו והגיעו לסוריה, לבבל ולאזור יריחו. השבט השלישי, שבט קורייט'ה, יצא להילחם במוחמד, וגורלו היה רע ומר: הגברים בני השבט נרצחו, ואילו הנשים והילדים נמכרו והיו לעבדים. לאחר מכן פנה מוחמד להילחם בשבטי היהודים בח'יבר. אלה נכנעו, ונקבע שמחצית מיבוליהם הם ייתנו למוסלמים. היהודים בח'יבר המשיכו לקיים את מנהגי דתם.

גם עם שבטי הנוצרים בחצי האי ערב יצר מוחמד קשרים. באחד ההסכמים בינו לבין נוצרים שישבו בנג'ראן (מפה 13 עמ' 105) נקבע שהנוצרים יוכלו לקיים את דתם בתנאי שישלמו למוסלמים מס קבוע, ובעת מלחמה יספקו להם מצרכי מזון.

שאלות לסעיף: הנביא מוחמד – מייסד האסלאם (עמ' 110-108)

1. במה יחסם של אנשי מכה למוחמד היה שונה מיחסם של אנשי ית'רב כלפיו? מה גרם להבדל ביחס?

2. הסבירו את הפתגם "אין נביא בעירו". האם אתם מוצאים קשר בין הפתגם ובין קורותיו של הנביא מוחמד? מהו?

3. מדוע לדעתכם בחרו המוסלמים למנות את השנים מיום ההג'רה – הגירת מוחמד ממכה בשנת 622 לסה"נ – ולא מזמן הופעתו כנביא בשנת 610 לסה"נ?

4. מוחמד הפך ממנהיג של מעטים למנהיג של רבים.

א. עם אילו קשיים הוא התמודד?

ב. כיצד הוא הצליח להפיץ את האסלאם?

5. דמיינו שאתם בני שבט של עובדי אלילים או בני שבט של יהודים. אתם נמצאים במכה בזמן שנערך בה יריד, ונקלעים שם לוויכוח בעניין ההצטרפות למוחמד ולאסלאם. העלו נימוקים בעד ההצטרפות לדת החדשה או נגד ההצטרפות אליה.

*111*

דת האסלאם

חמש מצוות היסוד של המוסלמי

עם התפשטותה של דת האסלאם הלכו והתגבשו מצוותיה, ובתקופה שלאחר מות מוחמד נקבעו חמש מצוות היסוד שלה, והן מכונות "עמודי האסלאם". מצוות היסוד מחייבות את כל המוסלמים – גברים ונשים – והן נהוגות גם בימינו.

א. העדות – א-שהאדה: המוסלמי מצהיר על אמונתו באמרו את המשפט: "אשהד אן לא אלה אלא אללה ומחמד רסול אללה". פירוש המשפט: אני מעיד כי אין אלוהים מבלעדי אללה ומוחמד הוא שליחו של אללה. ההצהרה מורכבת משני חלקים: בחלק הראשון המאמין מכיר בקיומו של אל אחד בלבד, ובחלק השני הוא מכיר בהיות מוחמד שליחו של האל. זהו ה"אני מאמין" של המוסלמי. כל מוסלמי חוזר על הצהרה זו פעמיים ביום, ומי שכופר בה נחשב למי שנטש את דת האסלאם.

המואזין, הכרוז במסגד, מזמין את המאמינים לתפילה בהשמיעו את המשפט הזה, ובעת התפילה אף קהל המאמינים אומרים אותו. המוסלמי אומר את העדות לפני מותו, והמתאסלם אומר משפט זה שלוש פעמים בטקס התאסלמותו לפני עדים ובכך מצהיר על אמונתו.

(בספר תמונה)

המואזין קורא לתפילה

המואזין הראשון קורא לתפילה, אירן

מימין: המואזין הראשון קורא לתפילה, אירן

מואזין בימינו קורא לתפילה

משמאל: מואזין בימינו קורא לתפילה

בעבר היה המואזין קורא בקולו, ואילו בימינו בדרך כלל משמיעים הקלטה באמצעות רמקול.

*112*

ב. התפילה – א-סלאת: המוסלמי מתפלל חמש פעמים ביום: בוקר, צהריים, מנחה, מעריב ולילה. הוא יכול להתפלל בכל מקום שהוא נמצא, ביחידות או בציבור. הקריאה לתפילה נעשית על ידי המואזין מצריח המסגד. המוסלמים מטהרים את גופם – רוחצים רגליים, ידיים ופנים – ורק לאחר מכן פותחים בתפילה. התפילה כוללת את העדות ואת הפרק הראשון של הקוראן (בערבית: אל-קראאן) – ספר הקודש של המוסלמים (עמ' 114), ואחר כך המתפללים אומרים פסוקים נוספים מן הקוראן, על פי בחירתם. בצד דברי התפילה המתפללים משלבים בתפילותיהם גם תנועות גוף – התכופפות, השתחוות ונגיעת המצח באדמה. לתנועות הגוף יש חשיבות מרכזית, שכן הן מבטאות את כניעותו של האדם לפני האל. שפת התפילה היא ערבית והמוסלמים רואים בה שפת קודש, כי היא השפה שבה הורד הקוראן מן השמים.

את תפילת הצהריים של יום שישי חייב המוסלמי להתפלל בציבור, בדרך כלל במסגד, בהתכנסות של ארבעים מתפללים לפחות. לתפילה זו נוספת דרשה העוסקת בנושאים דתיים, ולעתים קרובות גם בענייני יום-יום: נושאים חברתיים ופוליטיים.

(בספר תמונות)

פסוק מן הקוראן העוסק במצוות הצדקה, אירן המאה השש עשרה

תרגום הפסוק: ישאלוך, מה הוא אשר יפזרו מהונם? אמר: אשר תפזרו מן הטוב והיה להורים ולקרובים וליתומים ולעניים ולהלך וכל הטוב אשר תעשו ידענו אלהים (פרשת הפרה, רי"א).

למעלה מימין: צריח מסגד מן המאה התשיעית, סאמארא, עירק

צריח מסגד מן המאה התשיעית, סאמארא, עירק

צריח המסגד מתנוסס לגובה של חמישים מטרים.

למעלה משמאל: מוסלמים כורעים בעת תפילה ברחבת כיפת הסלע, ירושלים

מוסלמים כורעים בעת תפילה ברחבת כיפת הסלע, ירושלים

המוסלמי נוהג לשאת עמו שטיח קטן ואותו הוא פורס לפניו בעת התפילה.

ג. הצדקה – א-זכאת: המוסלמי נדרש לתרום מכספו לצדקה לפחות פעם בשנה. כספי הצדקה מיועדים לנזקקים, כגון עניים, אלמנות ויתומים; לעוסקים בעבודת האל; להפצת האמונה; ובעת מלחמה משתמשים בהם גם לצורך פדיון שבויים. בעבור המוסלמי, הצדקה היא חלק מאמונה באל ומהקפדה על קיום המצוות. הצדקה גם יוצרת ערבות הדדית בין עשיר לעני ומעלה את האדם, השקוע בחיי היום-יום ובעניינים חומריים, למדרגה של רוחניות.

*113*

ד. הצום – א-סום: המוסלמי צם בכל ימי חודש הרמדאן, החודש התשיעי בלוח השנה המוסלמי. חודש זה מציין את תחילת ההורדה של הקוראן מן השמים אל מוחמד. הצום נמשך מזריחת השמש ועד שקיעתה, ובשעות החשכה האכילה מותרת. כל מוסלמי ומוסלמית חייבים להתחיל בהדרגה בקיום מצוות הצום מגיל שבע. הצום נועד לבטא תשובה, חרטה על חטאים, שליטה עצמית, התקרבות לאל וניסיון להרגיש את סבלם של העניים ולהזדהות אתם. בשל השיטה שלפיה נקבע לוח השנה המוסלמי – על פי מולד הירח – ומכיוון שעיבור השנה באסלאם אסור, חודש הרמדאן אינו חל בעונה קבועה בשנה.

במהלך צום חודש הרמדאן המוסלמים ממשיכים לעבוד, אם כי משתדלים לקצר את יום העבודה. הצום מסתיים בעיד אל-פיטר, חג הפסקת הצום, והוא נמשך שלושה ימים.

כדאי לדעת

לוחות השנה השונים מבוססים על תופעות טבע: הקפת כדור הארץ את השמש והקפת הירח את כדור הארץ. הלוח העברי והלוח המוסלמי מבוססים על חודשי הירח, כלומר על תקופה שבין מולד אחד של הירח לבין המולד הבא אחריו – זוהי התקופה של הקפה אחת של הירח סביב כדור הארץ. שנים עשר החודשים שבהם הירח משלים שתים עשרה הקפות סביב כדור הארץ כוללים שלוש מאות חמישים וארבעה ימים (שנת ירח); ואילו זמן ההקפה של כדור הארץ סביב השמש, שעל פיו נקבע לוח השנה הנוצרי, הוא שלוש מאות שישים וחמישה ימים (שנת שמש).

מכיוון שהחגים היהודיים חייבים לחול בכל שנה באותה עונה, כי הם חגים חקלאיים, בלוח העברי הפער בין הקפות כדור הארץ סביב השמש ובין הקפות הירח סביב כדור הארץ נסגר בכל כמה שנים על ידי הוספת חודש בשנה – אדר א; ושנה כזאת נקראת "שנה מעוברת". לא:כך בלוח המוסלמי: מוחמד אסר על המוסלמים לעבר את השנה, ולכן החגים של המוסלמים נעים מעונה לעונה. חודש הרמדאן, למשל, יכול לחול בכל אחת מעונות השנה. לעומת זאת הלוח הנוצרי מבוסס על שנת השמש – בלוח זה שנים עשר חודשים, ובהם שלושים או שלושים ואחד ימים, למעט חודש פברואר, שבו עשרים ושמונה ימים, ולעתים עשרים ותשעה ימים.

ה. העלייה לרגל – אל-חג': על כל מוסלמי הבריא בגוף ובנפש חלה חובת העלייה לרגל לכעבה שבמכה ולאתרים מקודשים בסביבתה לפחות פעם אחת בחייו. עולה הרגל חייב לבצע לקראת כניסתו למכה כמה פעולות: להיטהר, להתבשם, לגזוז ציפורניים, לגלח את שפמו, ללבוש בגדים לבנים ולא לכסות את ראשו. אישה העולה לרגל חייבת גם היא להיטהר ולהתבשם. לאחר פעולות אלו עולה הרגל צריך להתפלל ולהצהיר על כוונתו לקיים את מצוות העלייה לרגל, וכן לקרוא

תפילת המוסלמים ליד הכעבה בעת החג', סוף המאה העשרים

*114*

קריאות המבטאות כניעה לאל. לאחר הכניסה למתחם המקודש, עולי הרגל מקיפים את הכעבה שבע פעמים ומנסים להגיע אל האבן השחורה ולנשק אותה. עולה רגל שלא הצליח לנשק את האבן השחורה מפאת הצפיפות במקום יכול להסתפק בהצבעה לעברה. במהלך החג' עולה הרגל מקיים טקסים דתיים נוספים. החג' מקבץ מוסלמים מכל העולם ויוצר ביניהם תחושת לכידות ואחדות.

נוסף על מצוות יסוד אלו נאסר על המוסלמים לשתות יין, לאכול בשר חזיר, לאכול בשר שלא נשחט בשחיטה כשרה על פי הדין המוסלמי, לעשות תמונות ופסלים בדמותם של בני אדם ולשחק משחקי הימורים.

הקוראן הוא ספר הקודש של המוסלמים

ספר הקודש של המוסלמים הוא הקוראן ועל פיו מתנהלים חייהם. על פי המסורת המוסלמית אללה חיבר את הקוראן והוריד אותו מן השמים אל מוחמד קטעים-קטעים. מוחמד מסר את דברי אללה למאמיניו בצורת אמרות קצרות, והם רשמו אותן על כפות תמרים, על פיסות עץ ועל עצמות. רק באמצע המאה השביעית, בשנת 651, קובצו האמרות לספר – ספר הקוראן. בקוראן מאה וארבעה עשר פרקים ובהם נאומי הנביא וחזיונותיו. כל פרק בקוראן נקרא סורה. הסורות מופיעות בקוראן לפי אורכן: מהארוכה ביותר ועד הקצרה, חוץ מסורת הפתיחה, שהיא סורה קצרה.

(בספר תמונה)

סורת הפתיחה של הקוראן

מתוך קוראן מפואר מן המאה הארבע עשרה, אירן

פרשת הפתיחה:

בשם אלהים הרחמן והרחום.

א התהלה לאלהים רבון העולמים: ב הרחמן והרחום: ג אדון יום הדין: ד אותך נעבד וממך נבקש עזר: ה הנחנו בארח מישרים: ו ארח אלה אשר חנות אותם: ז (אשר) לא החרון עליהם ואינם מן התועים:

*115*

הסונה משלימה את הקוראן

אורח חייו של המאמין המוסלמי נקבע גם על פי הסונה, שפירושה בעברית מנהג, אורח חיים. הסונה היא מעין התורה שבעל פה והיא משלימה את הקוראן. היא כוללת אוסף של מסורות המתארות את אורח החיים של הנביא מוחמד, אמרותיו ומנהגיהם של חסידיו הראשונים. מסורות אלו מדריכות את המוסלמי במהלך חייו בתחומים מגוונים, ובהם: נישואים, משפחה וחינוך הילדים.

כל אמירה של הנביא ושל חסידיו הראשונים נקראת חדית', כלומר, שיחה. בדורות הראשונים לקיומה של דת האסלאם הועברו החדית'ים בעל פה. מאוחר יותר הם קובצו בשישה ספרים שכתבו מחברים אחדים. המוסלמים הנוהגים על פי הקוראן והסונה נקראים מוסלמים סונים. רוב המאמינים המוסלמים הם סונים.

תעודה

לפניכם סיפור עדותו של עולה רגל, סולימאן מג'דאללה מן העיר באקה אל-גרביה, ישראל. מסמך זה נקרא תעודה אף שאינו שייך לתקופה שבה התפתחה דת האסלאם.

בתחילה בקרנו באלמדינה שם נבנה מסגדו של הנביא מוחמד ושם הוא נקבר לאחר מותו. כשהתפללנו בעיר הקדושה חשתי שבפעם הראשונה בחיי קיימתי את התפילה במקום הטהור ביותר בעולם. הביקור באלמדינה אמנם אינו חובה דתית, אך הוא חובה מוסרית של כל מאמין מוסלמי.

במהלך הביקור באלמדינה חייב כל עולה רגל להתפלל במשך שמונה ימים רצופים חמש תפילות בכל יום. התפילות נערכות במסגדו של הנביא מוחמד, ולאחר סיומן יצאנו מן העיר בדרכנו למכה. כעשרה ק"מ מאלמדינה, במקום שנקרא אאבאר עלי (בארות עלי), מצווים החאג'ים להחליף את בגדיהם וללבוש את בגדי ה"אחראם". התלבושת, שאינה תפורה, מורכבת משתי מגבות העוטפות – אחת את חצי הגוף התחתון והשנייה את חצי הגוף העליון, מלבד כתף ימין. האחראם דומה לבגדו של תינוק תמים, וכך החאג', שמסיים את ביקורו בערים הקדושות חוזר לארצו חף מכל חטא.

מכה מרוחקת 380 ק"מ מאלמדינה. ככל עולה רגל, מיד עם הגיעם לעיר הקדושה נכנסנו מ"דלת השלום" והקפנו את הכעבה שבע פעמים (...) לאחר סיום ההקפות הולך כל חאג' למקום שבו חיפשה הגר מים לבנה אסמאעיל (ישמעאל) ועובר גם בו שבע פעמים. מצווה נוספת שבלעדיה לא יזכה החאג' לתוארו, היא לעלות בתאריך קבוע מראש להר שבו הכיר אדם את חוה. במהלך הימים ששהינו במכה הקפנו את הכעבה בכל יום מספר פעמים וכך גם ביום שעזבנו את העיר. בכל שנה מבקרים בערב הסעודית בין 3 ל-5 מיליוני מאמינים מוסלמים (...) לאחר שמילאנו בקפדנות את כל מצוות החאג' וחשנו שאכן זכינו בעושר רוחני שלמענו יצאנו לדרך הארוכה הזו, היינו מוכנים למסע הארוך הביתה. (על פי מסע אחר)

1. מדוע לדעת הכותב הביקור באל-מדינה הוא חובה מוסרית?

2. ציינו שני מנהגים שהמוסלמי מקיים בעת העלייה לרגל.

3. על פי עדותו של עולה הרגל, אילו סיפורים מן התורה מופיעים גם במסורת המוסלמית?

4. מדוע לדעתכם מצוות העלייה לרגל למכה חשובה במיוחד למאמין המוסלמי?

*116*

שאלות לסעיף: דת האסלאם (עמ' 115-111)

1. מצוות היסוד של האסלאם נקראות בערבית "ארכאן אל-אסלאם". רכן,

פירושו העמוד המרכזי באוהל, וארכאן פירושו עמודים. מדוע השתמשו בכינוי זה?

2. במה הפולחן הדתי שנערך בכעבה בתקופה שלפני הופעת מוחמד שונה מהפולחן שנערך מאז הופעתו כנביא?

3. מהן ההכנות של המוסלמי לפני שהוא מתפלל?

4. המוסלמי מתפלל את אותה תפילה חמש פעמים בכל יום. אילו יתרונות יש לכך?

5. כיצד מצוות היסוד של האסלאם תורמות לליכוד של עדת המאמינים?

6. פתגם מוסלמי אומר: "כשם שלא תוכל להחיות את המת, כך לא תוכל לחקות את שפת הקוראן". מה אפשר להבין מן הפתגם על יחס המוסלמים לשפת הקוראן?

7. א. לשלוש הדתות – האסלאם, הנצרות והיהדות – יש מאפיינים דומים, אך יש ביניהן גם שוני. העתיקו את הטבלה ומלאו אותה.

מאפייני הדת, אסלאם, נצרות, יהדות

ה"אני מאמין",

, אמונה בשילוש הקדוש,

, קוראן,

לשון ספר הקודש,

, בית כנסת

אתרי העלייה לרגל,

המתווך בין האדם לאל,

, כמרים,

ב. הוסיפו בטבלה עוד מאפיין להשוואה בין הדתות ומלאו אותה.

ג. מה תוכלו להסיק מן ההשוואה בין הדתות?

*117*

סיכום

דת האסלאם החלה להתפתח בחצי האי ערב במאה השביעית. תושבי חצי האי ערב היו מאורגנים בשבטים, שמרביתם היו עובדי אלילים, אך היו בהם גם שבטים יהודיים ושבטים נוצריים. רוב השבטים היו נוודים, ושבטים אחרים היו יושבי קבע ועסקו בחקלאות ובמסחר.

שתי ערים מרכזיות היו בחצי האי ערב – מכה וית'רב. מכה הייתה מרכז הפולחן לאל אללה, וכל השבטים עובדי האלילים האמינו בקדושת הכעבה והאבן השחורה הקבועה בה. הם נהגו לעלות לרגל לכעבה. חודשי העלייה לרגל נחשבו מקודשים, ובמהלכם נאסרו המלחמות בין השבטים. במכה עברו דרכי מסחר, ותושביה התפרנסו מאירוח של עולי הרגל ושיירות הסוחרים, וממסחר עם הבדווים.

מוחמד, בן לשבט קורייש, השבט ששלט במכה, עסק במסחר. לדבריו, בשנת 610 לסה''נ, בהיותו כבן ארבעים, התגלה לו המלאך גבריאל וציווה עליו למסור לבני האדם את דבר האל. לאחר שההתגלויות של המלאך חזרו ונשנו הבין מוחמד כי האל בחר בו לנביא. הוא קיבל את השליחות והחל לקרוא לאנשים להאמין באללה – אל יחיד ולא נראה.

תושבי מכה התנגדו למוחמד וחששו שפרנסתם תיפגע אם הפולחן בכעבה יפסק. רק אשתו ובני משפחתו הקרובים האמינו בו. מחשש לחייהם, בשנת 622 לסה"נ ברחו מוחמד ומאמיניו ממכה לית'רב – שם התקבלה תורתו. בריחה זו כונתה "הג'רה", ובשנה זו מתחיל מניין השנים על פ' האסלאם.

משהתחזק כוחו של מוחמד הוא כפה את האסלאם על בני השבטים בחצי האי ערב. גם שליטי מכה כרתו אתו ברית שלום. ית'רב הייתה לעיר מרכזית ונקראה "אל-מדינה" – העיר. בתוך עשר שנים, מההג'רה ועד מותו, הצליח מוחמד ללכד את בני השבטים לעדת מאמינים – אומה – ואסר עליהם להילחם אלה באלה.

מוחמד העניק למוסלמים ספר קודש בשפה הערבית, הקוראן, ומלבדו יש למוסלמים גם תורה שבעל פה – הסונה, המשלימה את הקוראן. הקוראן והסונה מדריכים את המאמין המוסלמי. מי שנוהגים על פי הקוראן והסונה נקראים "סונים".

חמש מצוות היסוד שכל מאמין חייב לקיים מכונות "עמודי האסלאם" והן: העדות – הצהרת המוסלמי על אמונתו; התפילה – נאמרת חמש פעמים ביום וכוללת את העדות ואת הפרק הראשון של הקוראן; הצדקה – תרומה לנזקקים; הצום – בכל ימי חודש הרמדאן מזריחת השמש ועד שקיעתה; והעלייה לרגל לכעבה שבמכה ולאתרים מקודשים בסביבתה, לפחות פעם אחת בחיי המוסלמי.

*118*

לחזרה ולדיון

1. לפניכם רשימת שמות ומושגים: אומץ לב, בדווים, גאולת דם, האבן השחורה, הכנסת אורחים, ית'רב, כעבה, נאמנות, נווה מדבר, מכה, שבט, ראש שבט, קורייש.

א. בחרו חמישה שמות ומושגים והסבירו אותם.

ב. מצאו צמדים או קבוצות של מושגים שיש ביניהם קשר והסבירו אותו. לדוגמה: נווה מדבר-ית'רב – ית'רב שכנה בנווה מדבר.

ג. ציינו לכל שם ומושג ברשימה לאילו מנושאי הפרק הם קשורים.

2. בחיי מוחמד שלוש תחנות: מוחמד הסוחר; מוחמד הנביא; מוחמד המנהיג.

א. הציגו עובדה אחת הקשורה בכל תחנה.

ב. מהי בעיניכם התחנה החשובה בחיי מוחמד? נמקו.

3. מוחמד יצר דת חדשה, אך הוא לא רק חידש, אלא גם הושפע מן הסביבה שחי בה.

א. מה היו העקרונות של הדת החדשה שיצר?

ב. מה היו ההשפעות שקלט מסביבתו?

ג. מדוע לדעתכם התיר מוחמד לקיים מנהגים שהיו מקובלים אצל השבטים לפני הופעתו כנביא?

ד. יש הטוענים שאף שמוחמד הושפע מאוד מהסביבה, הוא חולל מהפכה דתית. האם לדעתכם טענה זו נכונה? נמקו.

4. באילו דרכים התפשט האסלאם בחצי האי ערב בימיו של מוחמד?

5. א. השלימו את הטבלה המפרטת מאפיינים בחייהם של תושבי ערב.

מאפיינים, לפני הופעת האסלאם, אחרי הופעת האסלאם

מסגרת ארגונית,

יחסים בין השבטים,

דת,

מרכז דתי,

מערכת חוקים,

קובעי החוק,

ספר הקודש,

שפת הכתב,

ב. מהו לדעתכם השינוי העיקרי שחל בחיי התושבים בחצי האי ערב לאחר הופעת האסלאם? נמקו.

תולדוט

www.toldot.cet.ac.il

לומדים היסטוריה

*119*

פרק ט: האימפריה המוסלמית ותושביה

*119*

בשלטון הח'ליפים – יורשיו של מוחמד – יצאו הערבים לכיבושים מחוץ לחצי האי ערב, וכתוצאה מהם הוקמה אימפריה מוסלמית שהשתרעה על שטחים באסיה, באפריקה ובאירופה, וחיו בה בני דתות ועמים שונים. מה הניע את הערבים לצאת למסעות כיבושים? כיצד ביססו הח'ליפים את שלטונם באימפריה הגדולה שהקימו? מה אפיין את התרבות שהתפתחה באימפריה זו?

הח'ליפים – יורשי מוחמד

מחלוקת בקרב הערבים המוסלמים לאחר מות מוחמד

לאחר מות מוחמד בשנת 632 שרר אי-סדר בחצי האי ערב. שבטים אחדים חזרו בהם מקבלת האסלאם, פרשו מעדת המאמינים והכריזו שחוקיה אינם חלים עליהם עוד. אחרים טענו שמוחמד לא היה כלל שליח אללה, משום שמת ככל האדם. אלה וגם אלה סירבו להמשיך לשלם את מס הצדקה. המבוכה והבלבול עוד החריפו, כי מוחמד לא השאיר אחריו בן ואף לא מינה לו יורש.

קבוצות מקרב המאמינים דרשו שהמנהיג היורש ייבחר מתוכן. אנשי מכה, מראשוני המאמינים במוחמד ואלה שהיגרו אתו לאל-מדינה, טענו שגם הם – כמו מוחמד – נרדפו, וכמותו היו נתונים בסכנה. תושבי אל-מדינה, שסיפקו למוחמד ולאנשיו מקום מקלט, תבעו שהיורש ייבחר מקרבם. אפילו בני שבט קורייש ממכה, שבטו של מוחמד, שהתנכרו לו בראשית דרכו, דרשו שהמנהיג ייבחר מתוכם.

הח'ליף הוא מחליפו של מוחמד

לאחר שהושגה פשרה, בשנת 632 לסה"נ נבחר אבו בכר, חותנו של מוחמד, ליורש. אבו בכר היה בן לשבט קורייש, מראשוני המאמינים במוחמד ומן המהגרים אתו לאל-מדינה. הוא נחשב למנהיג הראוי לגשר בין הקבוצות היריבות שביקשו את המנהיגות. לאחר היבחרו הוא קיבל את התואר ח'ליפת רסול אללה – המחליף של שליח האל, ובקיצור ח'ליפה, ובעברית: ח'ליף.

הח'ליף לא נחשב בעיני המוסלמים לנביא כמוחמד. על פי אמונתם, מוחמד הוא הנביא האחרון בשורה של נביאים שהחלה במשה, המשיכה בישוע והסתיימה במוחמד. לכן מוחמד מכונה חותם הנביאים. הח'ליף היה מנהיג מדיני – הוא היה אחראי לחקיקת החוקים, לענייני הכלכלה והמסחר ולענייני הצבא – והוא היה גם מנהיג דתי, ובימי שישי ניהל את תפילת הצהריים במסגד, ולאחריה נשא דרשה.

(בספר תמונה)

הנביא מוחמד (יושב משמאל) ויורשיו: עלי, אבו בכר, חוסיין וחסן, פרס המאה השש עשרה

*120*

תקופת שלטונו של אבו בכר ארכה שנתיים בלבד (בשנים 634-632 לסה"נ), ובמהלכה הוא נאלץ להתמודד עם הבעיות שהתעוררו בעקבות מות מוחמד. אל השבטים שפרשו מן האסלאם וסירבו לשלם את מס הצדקה הוא שלח צבא, דיכאם ביד קשה, השיבם לאסלאם ואיחד את כל תושבי חצי האי ערב תחת שלטון הח'ליף.

כדי למנוע אי-סדר ומאבקים על השלטון לאחר מותו, הזדרז אבו בכר למנות לו יורש. למרות זאת המאבקים על משרת הח'ליף נמשכו גם בימי יורשיו. אחד היורשים היה עלי, בן דודו וחתנו של מוחמד, ואף הוא דרש להיבחר לח'ליף, אך בשנת 661 נרצח בידי מתנגדיו. בנו חוסיין נהרג בקרב נגד סונים בעיר כרבלאא' בשנת 680. התומכים בתביעתם של עלי ובניו לכס הח'ליפות נקראו שיעים (שיעים – המילה שיעה, פירושה בערבית סיעה. השיעים הם פלג באסלאם. הם נבדלים מרוב המוסלמים, הסונים, במנהגים ובאמונות המיוחדים להם שפיתחו וגיבשו במשך השנים. לדוגמה, השיעים מציינים את חג העאשוראא' לזכר הירצחו של חוסיין בנו של עלי ובמהלכו הם מכים את עצמם עד זוב דם. רוב תושבי אירן היום הם שיעים, ויש מיעוטים של שיעים בלבנון, בעירק ובמדינות אחרות.)

הח'ליפים יוצאים לכיבושים

כבר בתקופת שלטונו של אבו בכר יצאו הערבים למסעות כיבושים אל מחוץ לחצי האי ערב. כיבושים אלו הניחו את היסוד לאימפריה, והיא הגיעה לשיאה בימי הח'ליפים שבאו אחריו.

מוחמד אסר על המוסלמים להילחם בינם לבין עצמם, והם יצאו למלחמות מחוץ לחצי האי. המלחמות הללו לוו בהתלהבות דתית ונחשבו בעיני המוסלמים לג'האד (ג'האד – משמעות המושג היא מאמץ למען אללה. הפועל ג'הד בערבית משמעו: השתדל לעשות כמיטב יכולתו.) – מלחמת מצווה בעובדי האלילים ובכופרים. לפי אמונתם, לוחם שנהרג במלחמת המצווה הוא שהיד – קדוש, ויזכה להיכנס לגן עדן. מלחמת המצווה חשובה בעיני המוסלמים, ויש המוסיפים אותה לחמשת עמודי האסלאם ומכנים אותה "העמוד השישי". על פי האסלאם העולם נחלק לשניים: דאר אל-אסלאם – תחום האסלאם, שהארצות בו נשלטות על ידי מוסלמים, ודאר אל-חרב – תחום המלחמה, שהארצות בו אינן תחת שלטון מוסלמי ויש לכבוש אותן.

כמו בני שבטים אחרים שפשטו על ממלכות וקיוו לכבוש אזורים פוריים, גם הלוחמים הערבים קיוו להגיע אל האזורים שבין הפרת לחידקל (מפה 14 עמ' 121), שאדמותיהם עשירות במים, שלא כאדמות החול והטרשים שבמדבר. גם המחשבה על השלל העתיד ליפול לידיהם עודדה אותם לצאת למלחמות: על פי המנהג, הלוחמים קיבלו את רוב השלל, ורק חמישית ממנו הועברה לשליטים.

חולשתן של שתי האימפריות השכנות, פרס וביזנטיון (ביזנטיון – בסוף המאה הרביעית לסה"נ חולקה הקיסרות הרומית לשניים: הקיסרות המערבית, שמרכזה רומא; והקיסרות המזרחית, שמרכזה העיר ביזנטיון (היום העיר איסטנבול שבתורכיה). עיר זו נקראת גם "קונסטנטינופול", על שם הקיסר קונסטנטינוס שהפך אותה לבירה. האימפריה הביזנטית התקיימה במשך כאלף שנה (מפה 13 עמ' 105), עודדה את הערבים לצאת לכיבושים. פרס וביזנטיון נחלשו בגלל סכסוכים פנימיים ומלחמות ממושכות, ושליטיהן לא הצליחו לפקח על הנעשה בהן. הכובשים הערבים ניצלו מציאות זו – וכך לדוגמה כבשו את ארץ ישראל, שהייתה נתונה לשליטת האימפריה הביזנטית, בכיבוש שהחל בשנת 636. היהודים היו מעוניינים לסייע לערבים וקיוו שהם יקלו בעול המסים הכבד שהטילו עליהם הביזנטים. ואמנם, בתמורה לעזרתם התיר הח'ליף עומר בן אל-חיטאב(הח'ליף בשנים 644-634) לשבעים משפחות יהודיות להתגורר בירושלים, שנכבשה בידי הערבים בשנת 638. כתוצאה מכיבושי הערבים, כבר באמצע המאה השביעית התפוררה ממלכת פרס, ושטחה של ביזנטיון צומצם. את קונסטנטינופול, בירת ביזנטיון, לא הצליחו הערבים להכניע.

*121*

הערבים, שהיו פרשים וקשתים מעולים, למדו במהלך המלחמות להשתמש בסוגי נשק חדשים, כגון מכונות מצור. הם גם הצליחו לבנות צי של אניות במספנות שהקימו בערים צור, טריפולי, עכו ואלכסנדריה, השוכנות לחוף הים התיכון. בעזרת צי זה הם הביסו את הצי הביזנטי הגדול וכבשו את האיים קפריסין, כרתים ורודוס.

(בספר תמונה)

לוחמים מוסלמים, איור לכתב יד מן המאה השלוש עשרה

1. מהם כלי הנשק שהלוחמים משתמשים בהם?

(בספר מפה)

מפה 14: שלבים בהתפתחות האימפריה המוסלמית

עיינו במפה, בשם המפה ובמקרא, וענו:

1. כמה זמן נמשכו הכיבושים של הח'ליפים?

2. לאילו יבשות התפשטו הערבים?

3. באילו אימפריות נלחמו הח'ליפים? היעזרו במפה 13 עמ' 105 וכן בעמ' 120.

4. באיזו מן התקופות נכבשו האזורים הנרחבים ביותר?

5. מה אפשר ללמוד מן המפה על תהליך הקמתה של האימפריה המוסלמית?

*122*

מן המחקר

מקומה של ירושלים במסורת המוסלמית

המרכז הדתי של הערבים היה בערים מכה ואל-מדינה. אם כן, כיצד נוצר הקשר בין האסלאם לירושלים?

לפי המסורת המוסלמית מוחמד הורה תחילה למוסלמים להתפלל לכיוון ירושלים ורק אחר כך קבע כי יתפללו לכיוון מכה.

בקוראן ירושלים לא נזכרת בשמה (בקוראן, סורה יז 1, נאמר: "ישתבח שמו אשר עבדו הועף בלילה מן המסגד הקדוש...". פרשנים מוסלמים מסבירים כ' במילים "המסגד הקדוש" הכוונה היא למסגד אשר במכה, ובמילים "המסגד בקצה המרוחק" הכוונה למסגד אל-אקצא בירושלים.), אך מסופר בו שמוחמד טס ממכה, רכוב על בהמת הפלא שלו אל-בוראק – שראשה ראש אדם, גופה גוף סוס ולה כנפיים – הוא קשר את אל-בוראק לטבעת שהייתה קבועה בכותל המערבי, ומשם עלה להר הבית ולשמים. משום כך הכותל המערבי נקרא בפי הערבים "אל-בוראק". לזכר אירוע זה המוסלמים חוגגים חג מיוחד ונושאים תפילה מיוחדת.

לקראת סוף המאה השביעית בנה הח'ליף עבד אל-מלכ בירושלים את מבנה כיפת הסלע (המכונה מסגד עומר). עבד אל-מלכ קיווה שירושלים תחליף את מכה, שהייתה תחת שלטון מתנגדיו, ותהיה מרכז למוסלמים.

הוא ראה בירושלים כנסיות רבות ומפוארות וכנראה רצה לבנות מבנה שיעלה ביופיו על הכנסיות וישמש מקור גאווה למאמינים המוסלמים. בנו אל-וליד בנה מדרום לכיפת הסלע את מסגד אל-אקצא. בניית מסגד אל-אקצא הוסיפה לקדושת ירושלים בעיני המוסלמים. למקום הגיעו עולי רגל בדרכם למכה או בשובם ממנה; ואחרים, שלא יכלו לעלות לרגל למכה, באו לירושלים.

הקמת כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא לא מנעה מן היהודים לבוא ולהתפלל בכותל המערבי ובהר הבית. מקורות מוסלמיים מעידים כי עבד אל-מלכ מינה עשר משפחות יהודיות לשרת בכיפת הסלע, והיו בהם אומנים שיצרו כוסות, נרות, מנורות ופתילות לשימוש המוסלמים. בתמורה, יהודים אלו ובניהם היו פטורים מתשלומי מסים. (מעובד על פי מקורות אחדים)

(בספר תמונות)

- כיפת הסלע, ירושלים

1. מדוע הקים עבד אל-מלכ את כיפת הסלע בירושלים?

2. איזה מנהג הנזכר בקטע מלמד שבעיני המוסלמים ירושלים היא עיר קדושה

- הרכיבה של מוחמד לירושלים, איור לכתב יד מן המאה החמש עשרה

1. זהו בתמונה את מוחמד ואת אל-בוראק. כיצד הציג אותם המאייר?

2. מעל איזו עיר טס מוחמד? כיצד זיהיתם אותה?

*123*

שאלות לסעיף: הח'ליפים – יורשי מוחמד (עמ' 122-119)

1. מה היה המניע הדתי ליציאת הערבים לכיבושים? ומה היה המניע הכלכלי לכך?

2. להצלחת הערבים בכיבושיהם היו סיבות אחדות – מקצתן פנימיות וקשורות בערבים, ומקצתן חיצוניות וקשורות באימפריות השכנות.

א. מהן הסיבות הפנימיות ומהן הסיבות החיצוניות?

ב. אילו סיבות ייחשבו בעיני המאמינים המוסלמים למכריעות? מדוע?

ג. האם נכון להניח כי השילוב בין הסיבות החיצוניות לסיבות הפנימיות גרם להצלחת הערבים בכיבושיהם? נמקו.

ניהול האימפריה

הח'ליפים קובעים ערי בירה חדשות

כבר במהלך המלחמות החלו הח'ליפים לארגן את השלטון בשטחי האימפריה שהקימו. הם הבינו כי לא יוכלו לשלוט ממכה או מאל-מדינה על אימפריה המשתרעת על פני שטחים נרחבים באסיה, באפריקה ובאירופה, ולכן קבעו את עיר הבירה במרכז האימפריה: הח'ליפים מבית אומיה – שושלת ח'ליפים ששלטה באימפריה במשך כתשעים שנה (750-661) – קבעו את בירתם בדמשק; וח'ליפי בית עבאס – שושלת ח'ליפים ששלטה באימפריה במשך כחמש מאות שנה (1258-750) – קבעו לתקופה מסוימת את בירתם בבגדד (מפה 14 עמ' 121). מערי הבירה פיקחו הח'ליפים על הנעשה בתחום שלטונם – בח'ליפות. בניגוד לח'ליפים הראשונים ולח'ליפי בית אומיה, ח'ליפי בית עבאס לא כונו עוד ח'ליפת רסול אללה, כלומר ממלא מקומו של שליח האל, אלא ח'ליפת אללה, כלומר ממלא מקומו של האל עצמו, או לחלופין ט'ל אללה עלא אל-ארד – צל אלוהים עלי אדמות.

העברתה של בירת הח'ליפות מדמשק, שהייתה בירתה של ח'ליפות בית אומיה, לבגדד הייתה שינוי פוליטי. ח'ליפי בית עבאס נטו להתרחק מהעיר דמשק ומחצי האי ערב, שבהם התרכזה עיקר התמיכה בח'ליפות בית אומיה, וביקשו לכונן את מרכז הח'ליפות שלהם במקומות שהיו בעבר בשליטת הממלכה הפרסית. אזורים אלו היו מאוכלסים במתאסלמים, שלא היו ממוצא ערבי, ומהם שאבה הח'ליפות העבאסית את עיקר כוחה.

(בספר תמונה)

המצור המונגולי על בגדד במאה השלוש עשרה, איור מכתב יד, המאה החמש עשרה

אף שהאיור הוא מן המאה החמש עשרה אפשר להתרשם ממראה העיר בגדד, מחומותיה וממבניה.

*124*

תעודה

בניית העיר בגדד

את העיר בגדד בנה הח'ליף השני לבית עבאס – ג'עפר אל-מנצור (ח'ליף בשנים 775-754) – והיא הייתה לבירת הח'ליפות העבאסית. בניית העיר נמשכה כארבע שנים (762-766). על פי העדויות ההיסטוריות, השתתפו בבנייתה כמאה אלף בעלי מלאכה מרחבי הח'ליפות.

כאשר הוא החליט לבנות את העיר, זימן אל-מנצור את המהנדסים, את האדריכלים ואת המומחים למדידה ולתכנון. הוא הראה להם את התכנית שעלתה על דעתו, ואז הוא הביא פועלים פשוטים ואומנים מומחים שכללו נגרים, כורים, נפחים ופועלים אחרים. הח'ליף קצב להם את שכרם ואז כתב לכל עיר בקשה שישלחו אליו מתיישבים עם ידע בענף הבנייה. אולם הוא לא החל במלאכת הבנייה עד שמספרם של בעלי המלאכה והעובדים המיומנים שבנוכחותו הגיע לאלפים רבים. אזי הוא סימן את תכנית העיר בעשותו את העיר עגולה. אומרים שאין כל עיר עגולה אחרת הידועה בכל העולם כולו. היסודות (של העיר) הונחו בזמן שנקבע לאל-מנצור על ידי האסטרולוג נאובאח'י.

אבו ג'עפר (אל-מנצור) סיים את בנייתה של העיר, התיישב בה עם חילותיו, וכינה אותה עיר השלום (מדינת א-סלאם), מאה וארבעים וחמש שנים, ארבעה חודשים וחמישה ימים אחרי ההג'רה. חומתה החיצונית של בגדאד וכל העבודות הקשורות בה הושלמו מאה וארבעים ושמונה שנים, שישה חודשים, וארבעה ימים אחרי ההג'רה. (אלח'טיב אל-בגדאדי, "ההיסטוריה של בגדאד", בתוך: י' לסנר, הטופוגרפיה של בגדאד, עמ' 46-45)

1. אילו בעלי מלאכה השתתפו בבנייתה של בגדד, ומתי החלה עבודתם?

2. מה אפשר להסיק מהרשימה של בעלי המלאכה ומעיסוקיהם על חיי היום-יום במאה השמינית?

3. שערו, מדוע הונחו היסודות לעיר בזמן שקבע אסטרולוג?

4. שערו, מדוע קרא הח'ליף אל-מנצור לבגדד "עיר השלום"?

5. על פי התעודה, מהו התאריך שבו הושלמה הקמת העיר על פי מניין השנים המוסלמי? ומהו התאריך על פי מניין השנים הנוצרי?

(בספר מפה)

מפה 15: בגדד בשנים 922-772

עיינו במפה, בשם המפה ובמקרא, וענו:

1. תארו את מבנה העיר בגדד. מה מיוחד בה?

2. מה היו דרכי התעבורה בבגדד?

3. מה מיוחד במיקומה של בגדד וכיצד הוא היה יכול לסייע בפריחתה?

*125*

הח'ליפים מבססים את שלטונם באימפריה

הח'ליפים סללו דרכים לאורכה של האימפריה ולרוחבה כדי לבסס את שליטתם בה, ובצדן הוקמו במרחקים קבועים תחנות דואר. שליחי הדואר, רכובים על גבי סוסים מהירים ומאומנים, או על גבי פרדים או גמלים, עברו מתחנה לתחנה והעבירו דואר ומידע ממקום למקום. בתחנות הם יכלו להצטייד במזון ובשתייה, להחליף את סוסם העייף בסוס רענן, וכך גם פרד או גמל, ולהמשיך בדרכם. מלבד איסוף ידיעות והעברתן, הם עסקו גם בבילוש ובפיקוח מטעם הח'ליפים, והעבירו לח'ליף מידע על הנעשה ברחבי האימפריה. כדי להעביר ידיעות דחופות השתמשו ביוני דואר (יוני דואר – יונים שאומנו לעוף למרחקים גדולים ופיתחו חוש התמצאות שבאמצעותו הן מסוגלות לשוב למקום מוצאן ממרחק רב. יונים מאומנות מסוגלות לעבור גם מרחק של כאלף ק"מ ביום. בעזרת יוני דואר נהגו בעבר להעביר ידיעות בעת מלחמה. הידיעות נכתבו על גבי נייר דק שהוצמד בחוט לרגלי היונים. ביוון העתיקה פרסמו בעזרתן את השמות של המנצחים במשחקים האולימפיים.). בשירותי הדואר של הח'ליפות יכלו להשתמש גם תושבי האימפריה – תמורת תשלום.

בדרכים שנסללו עברו גם שיירות סוחרים, עולי רגל – מוסלמים, יהודים ונוצרים בדרכם למקומות הקדושים לדתותיהם – וגדודי צבא במסעותיהם. לרווחת הנוסעים נקדחו לאורך הדרכים בארות מים לשתייה ונבנו אכסניות למנוחה וללינה.

בניהול האימפריה נעזרו הח'ליפים בנתיניהם. במשרות הפקידות הגבוהה של הח'ליפות העבאסית בלטו פקידים מנוסים מפרס, וגם יהודים ונוצרים. יהודים ונוצרים ידעו קרוא וכתוב, והכובשים הערבים סמכו על נאמנותם והפקידו בידיהם תפקידי מנהל רבים. הפקידים האלה ניהלו את ענייני האימפריה בלשון המקום שבו התגוררו, לדוגמה: יוונית בדמשק שבסוריה, ופרסית בעירק ובפרס.

עם חלוף הזמן התבססה האימפריה, הח'ליפים החלו למנות לתפקידי מנהל בכירים יותר פקידים ערבים, והשפה הערבית הייתה לשפת המנהל של האימפריה. כך יכלו הח'ליפים לפקח ביתר קלות על עבודתם של הפקידים.

לכובשים הערבים בראשית התפשטותם לא היו מטבעות מיוחדים להם – הם השתמשו במטבעות של הארצות שכבשו: באזורים שלפני כן היו תחת שלטון ביזנטיון השתמשו במטבעות ביזנטיים שטבוע בהם צלב; ובשטחי האימפריה הפרסית לשעבר במטבעות פרסיים. במשך הזמן טבעו הערבים מטבעות משלהם, ועליהם כתובות מן הקוראן, בשפה הערבית.

המטבעות הערביים הראשונים הוטבעו בדמשק בשנת 693 לסה"נ. אמנם מטבעות אלו לא הפכו למטבעות הבלעדיים באימפריה, אך הם סייעו בהפיכת הערבית לשפת האימפריה.

(בספר תמונות)

- כתובת בערבית המציינת פריצת דרך, המאה השביעית

האבן נמצאה בשנת 1962 במי הכינרת, סמוך לצמח. הכתובת החקוקה על האבן מעידה על דרך שנסללה מדמשק לעמק הירדן ומשם לירושלים.

- מטבעות ערביים שנמצאו בקבר ויקינגי בשוודיה, המאה העשירית

1. על מה מעידה העובדה שמטבעות של הערבים נמצאו בשוודיה?

*126*

מן המחקר

המסחר בח'ליפות העבאסית

השפע בתוצרת חקלאית ובמוצרי תעשיה, רשת הדרכים הימיות והיבשתיות, הביטחון הרב בדרכים, היציבות המדינית ויחסי השלום עם השכנים, המצב הגיאוגרפי הנוח של האימפריה העבאסית בין המזרח הרחוק לאזור הים התיכון ואירופה – כל אלה נתנו אפשרות לפיתוח מסחר בקנה מידה עצום.

עיקר המסחר היה סחר החוץ, יבוא ויצוא של סחורות מארצות רבות ורחוקות ואליהן. הקשר לדרום-מזרח אסיה ולמזרח הרחוק – הודו, ציילון, איי הודו וסין, התנהל הן דרך הים, מנמלי המפרץ הפרסי, והן דרך היבשה, בדרכים ההולכות להודו דרך אפגניסתאן, ולסין דרך אסיה המרכזית. הסוחרים הביאו מארצות אלה מיני משי, תבלינים, בשמים, עצים, חרסינה, כלי כסף וזהב, תכשיטים וכדומה. מסין והודו במיוחד הובאו חיות שונות, אבנים טובות, עצים יקרים ועור. כן הגיעו המוסלמים במסעותיהם עד רוסיה – דרך הים הכספי, הים השחור והערבה האסיאתית, והביאו משם סוגי פרוות ומיני עורות, ענבר, בקר וכיוצא בזה. על המסחר עם עמי רוסיה והצפון מעידים מטמונים של עשרות אלפי מטבעות מוסלמיות מן התקופה העבאסית, שנמצאו בארצות סקנדינביה, ויש מקום להניח כי הועברו לשם על-יד' סוחרים-מתווכים בולגרים וכזרים, שבאו במגעי-מסחר עם המוסלמים בערבות רוסיה.

גם על אפריקה לא פסחו הסוחרים המוסלמים והביאו משם בעיקר עבדים שחורים וזהב. מבחר הסחורות העצום, שהובא על-ידי הסוחרים העבאסים, לא שימש את צרכי האימפריה בלבד, אלא נועד גם ליצוא לארצות אחרות. זאת ועוד: הסוחרים המוסלמים ייצאו לארצות חוץ גם את תוצרת ארצם, כגון מוצרי חקלאות, סוכר, כותנה ומוצרי תעשיה – צמר ועוד. אך שלא כתעשיה, לא קיבל המסחר עידוד מהמדינה. אמנם, הסוחר היה מכובד ביותר בחברה העבאסית והטביע את חותמו על התפתחות הספרות והדת, אולם יחד עם זאת נאלץ לעמוד במאבק מתמיד נגד הפקידות החמסנית (העושקת) ונגד המונופולים (שליטה בלעדית) שהמדינה הנהיגה מאוחר יותר על מצרכים מסויימים. במסחר מילאו תפקיד חשוב היהודים, אשר יכלו לקשר בין מזרח האימפריה המוסלמית ואירופה הנוצרית הודות לקשריהם המשפחתיים, לשונם המשותפת (עברית!), האמון ההדדי ביניהם וההסתמכות על חוק ומשפט אחידים. (מ' מעוז, "בית עבאס: הכלכלה העבאסית", בתוך: ח' לצרוס יפה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאסלאם)

1. הציגו שלושה הסברים לשגשוג במסחר בח'ליפות העבאסית ומיינו אותם להיבטים (תחומי חיים).

2. מיינו לקבוצות את מוצרי המסחר בתקופה העבאסית, והציגו שלוש דוגמאות לכל קבוצה.

3. המסחר בח'ליפות העבאסית חצה יבשות. בדקו את נתיבי המסחר על פי מפה 14 עמ' 121. באילו אזורים ויבשות עברו הסוחרים?

4. בזכות מה מילאו הסוחרים היהודים תפקיד חשוב במסחר באימפריה העבאסית?

*127*

תושבים באימפריה מתאסלמים

מלבד ערבים-מוסלמים, שמוצאם מחצי האי ערב, חיו באימפריה שהקימו הח'ליפים גם בני עמים ודתות אחרים. המוסלמים כפו את האסלאם על עובדי האלילים, ומספר המתאסלמים מקרב עובדי האלילים וגם מבני דתות אחרות הלך וגדל.

תחילה היה מעמדם של תושבי האימפריה המתאסלמים נחות ממעמדם של הערבים-המוסלמים. הערבים- המוסלמים נמנעו מלהתחתן עמם ואף לא העניקו להם תפקידים במערכת המנהל של האימפריה. מלבד זאת הם חויבו במסים מיוחדים – ג'זיה, מס גולגולת, וח'ראג', מס קרקע – ובתמורה הגנו הח'ליפים על חייהם ועל רכושם. ברבות השנים קיבלו המתאסלמים זכויות שוות לזכויות הערבים-המוסלמים ואף מונו לתפקידים בצבא ובמערכת המנהל והמשפט.

ליהודים ולנוצרים מעמד מיוחד באימפריה המוסלמית

יחסם של המוסלמים ליהודים ולנוצרים תושבי האימפריה היה שונה מיחסם לעובדי האלילים: המוסלמים לא כפו על היהודים והנוצרים את האסלאם, וקיוו שיתאסלמו מרצונם. היהודים והנוצרים נהנו מיחס מועדף וזכו למעמד מיוחד של בני חסות, כי נחשבו לעמי הספר, אהל אל-כתאב – עמים שבידם ספר קודש ובשורה דתית שקדמה למוחמד. לכן התירו להם המוסלמים לחיות על פי מנהגי דתם. עם זה, כמו המתאסלמים, שילמו גם הם מס גולגולת ומס קרקע, ובתמורה השלטונות הגנו על חייהם ועל רכושם.

אף על פי שהח'ליפים העניקו ליהודים ולנוצרים מעמד של בני חסות, הוטלו עליהם הגבלות משפילות, והן מכונות חוקי עומר. בחוקי עומר נקבעו איסורים: על היהודים והנוצרים נאסר לבנות בתי כנסת או כנסיות חדשות, וכדי לשפץ את אלה שניזוקו או נהרסו נדרש היתר מיוחד; נאסר עליהם לערוך תהלוכות דתיות ברחובות וללמוד את הקוראן; הם לא הורשו למסור בבית המשפט עדות נגד מוסלמי ונאסר עליהם לרכוב על סוס; יהודים ונוצרים נדרשו לשאת על בגדיהם סימני היכר חיצוניים – סימן צהוב ליהודים, וכחול לנוצרים. לא ברור מיהו הח'ליף שהטיל את ההגבלות – עומר בן אל-ח'טאב (עמ' 120) או עומר השני (הח'ליף בשנים 720-717) – וכמו כן אין מסמך ברור המעיד על ההגבלות. בחיי היום-יום חוקים אלו כמעט שלא נאכפו, והח'ליפים המשיכו להיעזר בבני החסות לתפקידים מגוונים בח'ליפות, כגון פקידים, רופאים, מתורגמנים וסוחרים.

כדאי לדעת

על הנייר

משערים כי בערך בשנת 2500 לפסה"נ החלו במצרים להשתמש ביריעות לכתיבה. יריעות אלו יוצרו מסיבים של צמח הגומא – קני סוף שצמחו בדלתה של הנילוס. הגומא מכונה פפירוס, וזה מקורה של המילה נייר בשפות אירופיות רבות, למשל בשפה האנגלית paper, ובצרפתית papier.

את המצאת הנייר מייחסים לטצאי לונג, פקיד בחצר המלוכה בסין, שייצר נייר בשנת 104 לסה"נ מעיסה של שבבים מגזעי עצים, רשתות דייגים וקנבוס. בזכות המצאתו זו הוא זכה בתואר אצולה.

בשנת 712, כאשר המוסלמים כבשו את העיר סמרקנד, הם למדו מהשבויים הסינים את סוד ייצור הנייר והחלו לייצר אותו בכמה מרכזים באימפריה שלהם: במאה השמינית בבגדד, ומאוחר יותר בדמשק ובקהיר. בהבדל מן הסינים, המוסלמים ייצרו את הנייר מבדי כותנה. השימוש בנייר התפשט באירופה רק במאה האחת עשרה, והוא החל בצרפת, באיטליה, בסיציליה ובגרמניה. יש הטוענים כי השימוש בנייר באירופה החל מאוחר משום שהכנסייה סירבה להשתמש במוצר של המוסלמים, ויש הטוענים כי השימוש המאוחר נבע מהתנגדותם של יצרני הקלף (שעליו נהגו לכתוב עד שהשימוש בנייר נהיה רווח), שחששו לפרנסתם. בסוף המאה השמונה עשרה בצרפת המציא לואי רובר את מכונת ייצור הנייר הראשונה, ומחיר הנייר הוזל.

*128*

האימפריה המוסלמית שוקעת ומתפוררת

האימפריה המוסלמית ידעה תקופות של פריחה ושגשוג ותקופות של הידרדרות ודעיכה. תהליכים רבים שהתרחשו בתוך האימפריה ומחוצה לה גרמו להתפוררותה: לכס הח'ליפות הגיעו ח'ליפים רבים שהתרשלו בניהול ענייני המדינה והקדישו את מרצם ואת כספי האימפריה לעריכת משתאות ולמימון חיי הוללות; בתוך האימפריה החריפו מחלוקות בין זרמים דתיים שונים שהתפתחו באסלאם והן החלישו את האימפריה; באזורים אחדים פרצו מרידות וקמו ח'ליפויות עצמאיות; לארץ ישראל הגיעו צלבנים נוצרים, ובשנת 1099 הם כבשו אותה מידי המוסלמים והקימו בה ממלכה (עמ' 150). הח'ליפות שקעה ולבסוף התפוררה כאשר שבטים מונגוליים שפלשו ממרכז אסיה הרגו בשנת 1258 את הח'ליף העבאסי האחרון.

(בספר תמונה)

דרכי בילוי בבית עשירים, פרס המאה השש עשרה

1. אילו דרכי בילוי מוצגות בתמונה?

2. אילו כלי נגינה תוכלו לזהות בתמונה? מיינו אותם לסוגים.

3. מהי אופנת הלבוש של העשירים על פי התמונה?

תעודה

הפאר וההדר של חצר הח'ליפות, המאה העשירית

הח'ליף העבאסי היה מוקף אנשי חצר רבים, ובחצרו נערכו טקסים מפוארים שסגנונם הושפע מן הטקסים שנערכו בחצרותיהם של מלכי האימפריה הפרסית. התעודה מתארת כיצד קיבל הח'ליף את פניו של שגריר ביזנטיון בשנת 917 לסה"נ

לאחר מכן הביאו אותם (את השגריר והמתורגמן שלו) מארמון זה אל ביתן העץ. במרכז בריכת מים גדולה, עגולה ומלאה במים צלולים ניצב עץ. לעץ היו שמונה עשר ענפים. לכל ענף זלזלים (ענפים דקים) רבים, ועליו עופות וציפורים מכל סוג עשויים מזהב וכסף. מרבית זמורות (ענפי) העץ היו עשויות כסף, ומקצתן זהב. מעת לעת התנועע העץ, ולו ענפים עשויים בצבעים אשר כולם זעו כפי שהרוח מנענעת את ענפי העץ, וכל אחת מן הציפורים הללו תצפור או תשרוק. בצד אחד של הביתן מימין לבריכה היו חמישה עשר פסלים של פרשים רכובים על חמישה עשר סוסים, לבושים משי ובדים יקרים נוספים. ביד כל אחד רומח (מוט שקצהו עשוי מתכת מחודדת) ארוך. כולם נעו והסתובבו בקו אחד במערך מלחמתי. בצד שמאל של הבריכה היה דבר דומה.

*129*

הם כולם הובאו לפני הח'ליפה(הח'ליף) אל-מוקתדר. הוא ישב בארמון הכתר (א-תאג') אשר סמוך לחידקל. הח'ליפה לבש בגרי משי רקומים בזהב. הוא ישב על כיסא עשוי מעץ הבנה אשר כוסה במשי מוזהב, ועל ראשו כתר. בצד ימין של הכס היו תלויות תשע מחרוזות דומות למחרוזות תפילה (מחרוזת תפילה – מכונה בערבית מסבחה, והיא עשויה מתשעים ותשעה חרוזים המסמלים את שמותיו של אללה. בעת אמירת שמותיו של האל המוסלמי מעביר את החרוזים מצד לצד.). בצד שמאל תשע מחרוזות נוספות. כולן עשויות מפנינים מפוארות ביותר. הגדולה אשר בהן הבהיקה באור חזק, עז יותר מאשר אור היום. לפניו ניצבו חמישה מבניו. שלושה מצד ימין ושניים מצד שמאל. אזי הוצגו השגריר ומתורגמנו לפני אל-מוקתדר. (אלח'טיב אל-בגדאדי, "ההיסטוריה של בגדאד", בתוך: א' ח'וראני, היסטוריה של העמים הערביים, עמ' 71)

1. באילו חומרים השתמשו כדי לקשט ולפאר את חצר הח'ליפות והארמון? על מה הדבר מעיד? חשבו על החומרים שהקישוטים עשויים מהם ועל בעלי המקצוע, האמנים והידע שנזקקו לו כדי לבצע את עבודתם.

2. תארו את לבושו של הח'ליף. מאילו חומרים הוא עשוי? על מה הדבר מעיד?

3. מדוע חיי פאר והוללות בחצר עלולים להחליש את האימפריה ולהביא להתפוררותה?

שאלות לסעיף: ניהול האימפריה (עמ' 129-123)

1. תהליך ארגון האימפריה נמשך שנים רבות ונעשה בדרכים שונות.

א. לפניכם טבלה ובה רשימת הפעולות של הח'ליפים. העתיקו את הטבלה והשלימו.

פעולה, מטרה

קביעת עיר בירה,

סלילת דרכים,

קביעת תחנות דואר,

ארגון מערכת הפקידות,

טביעת מטבעות, יעילות בגביית המסים ובפעילות המסחר

מינוי מנהיגים לעדות דתיות,

ב. מהי לדעתכם הפעולה החשובה ביותר לביסוס שלטונם של הח'ליפים? נמקו.

2. מהן הבעיות שעמדו בפני הח'ליפים בשלבי הקמת האימפריה וביסוסה? הציגו שלוש בעיות וציינו את הפתרונות שמצאו להן הח'ליפים.

3. לפניכם רשימת שמות ומושגים: סימן צהוב, אימפריה, חוקי עומר, מס גולגולת, בני חסות, דמשק, מס קרקע, סימן כחול, עמי הספר, בגדד.

א. בחרו חמישה שמות או מושגים והסבירו אותם.

ב. מצאו צמדים או קבוצות של מושגים שיש ביניהם קשר, והסבירו אותו. לדוגמה: עמי הספר-בני חסות – שני הכינויים מורים על יהודים ונוצרים בח'ליפות.

*130*

התרבות באימפריה המוסלמית

תרבות עשירה מתפתחת באימפריה

באימפריה המוסלמית חיו בני דתות שונות ובני תרבויות שונות. בצד הערבים חיו בני התרבות הפרסית, בני התרבות הביזנטית, קבוצות שהושפעו מתרבויות יוון ורומא ואפילו קבוצות שהושפעו מתרבויות הודו וסין. העמים השונים השפיעו אלה על אלה בתחומים רבים – כגון שפה, מנהגים, אמנות, ספרות ומדע. כתוצאה ממגע בין תרבויות ומסורות התפתחה תרבות עשירה, והיא השפיעה מאוד על סביבתה.

אדריכלות ואמנות: הערבים הקימו ברחבי האימפריה מבנים מפוארים – מסגדים, ארמונות ומבני ציבור. מכיוון שהאסלאם אוסר ציור או פיסול של דמויות, פיתחו המוסלמים צורת עיטור מיוחדת והיא נקראת ערבסקה. הערבסקה מבוססת על צורות הנדסיות מסוגננות ועל שילוב צורות של עלים וצמחים, ואותיות ערביות מעוצבות.

למבנה המסגד ולעיטורו הקדישו המוסלמים משאבים רבים. המסגד כולל בדרך כלל אכסדרת עמודים, שבה ברכת טבילה המשמשת את המתפללים, והם טובלים במימיה את ידיהם ורגליהם לפני התפילה כדי להיטהר; אולם התפילה מכוסה שטיחים, ואין בו ספסלים או כיסאות. המסגדים קושטו באריחי קרמיקה, בגילופי עץ, בריקועי מתכת ובבדי משי.

(בספר תמונות)

- ערבסקה, קטע מכיפת הסלע

- החצר הפנימית של מסגד אבן טולון בקהיר

המסגד נחשב לשלישי בגודלו בעולם ובנה אותו במאה התשיעית השליט אחמד אבן טולון.

*131*

מתמטיקה: האלגברה, ענף במתמטיקה, פותחה בידי הערבים, ומקור שמה במונח הערבי אל-ג'אבר. את החיבור האלגברי הערבי הראשון, שעסק בפתרון משוואות ובבעיות היסוד של האלגברה, כתב המתמטיקאי הערבי אל-ח'וארזמי(מת בשנת 850).

הערבים הפיצו את הספרות ההודיות, המקובלות בימינו, ובהשפעתם התקבלו ספרות אלו באירופה הנוצרית. הספרות היו נוחות לכתיבה ולפיענוח, יותר מן הספרות הרומיות, שנכתבו כאותיות. קבלת הספרות ההודיות חוללה מהפכה בתחום החשבון, מכיוון שהיא אפשרה את השימוש בספרה אפס. השימוש בספרה אפס אפשר את פיתוח השיטה העשרונית, והיא תרמה להתפתחות המתמטיקה והמדעים.

הערבים כינו את האפס "צפר", ופירושו ריק. המילה תורגמה ללטינית "זיפירוס", וברבות השנים שובשה והפכה למילה זרו (zero), שהוא הכינוי המקובל לאפס ברוב הלשונות האירופיות.

תרגומים: הח'ליפים עודדו תרגומים של ספרי מדע יווניים לערבית ותמכו במתרגמים. כך לדוגמה, בשנת 830 ייסד הח'ליף אל-מאמון (הח'ליף בשנים 833-813) את דאר אל-חכמה, בית החכמה בבגדד. במקום פעלו מתרגמים, והם קיבלו שכר על תרגומיהם מקופת הח'ליפות. בדאר אל-חכמה הייתה ספרייה גדולה ומצפה כוכבים.

המתרגמים הערבים תרגמו לערבית חיבורים של פילוסופים יוונים, כמו למשל את חיבוריהם של אריסטו ואפלטון. מהערבית תורגמו חיבורים אלו ללטינית, ובכך הערבים סייעו להפצתם במערב אירופה. המלומדים האירופים רחשו כבוד רב לפילוסופים המוסלמים ולתרגומיהם.

התרגומים של חיבורי אריסטו ואפלטון לערבית השפיעו על הפילוסופיה הערבית, ובעבור המוסלמים המונח "פילוסופיה" היה בדרך כלל זהה לרעיונות שיוחסו לאריסטו. הפילוסוף המוסלמי מוחמד אבן רושד, בן המאה השתים עשרה, נודע במיוחד בפירושיו לפילוסופיה של אריסטו.

הערבים תרגמו לערבית חיבורים מדעיים גם בנושאים אחרים: רפואה, רוקחות, בוטניקה זואולוגיה, גאוגרפיה, מתמטיקה ואסטרונומיה.

(בספר תמונות)

- משפט פיתגורס, דף מספר לימוד ערבי מן המאה הארבע עשרה

משפט פיתגורס הוא משפט בגאומטריה המיוחס למתמטיקאי היווני פיתגורס, בן המאה השישית לפסה"נ. המשפט היה ידוע כאלף שנים קודם לכן בבבל ובמצרים. מניחים כי המשפט נקרא על שם פיתגורס כי כך נקבע בספרו של המתמטיקאי היווני אוקלידס (275-330 לפסה"נ), שנחשב לאבי הגאומטריה.

- הספרייה בבצרה, איור לכתב היד "אל-מקאמאת" מאת אל-חרירי, בגדד המאה השלוש עשרה

1. מה מעשיהם של היושבים בספרייה?

2. היכן לדעתכם מונחים הספרים בספרייה? במה ספרייה זו שונה מספרייה המוכרת לכם הקיימת היום?

*132*

(בספר תמונות)

- אסטרונומים במצפה הכוכבים באיסטנבול, איור לכתב יד מן המאה השש עשרה

- רופא וחולה, איור לכתב יד מן המאה החמש עשרה

גאוגרפיה: נוסעים מוסלמים יצאו למסעות לארצות רבות, קרובות ורחוקות, ותיעדו אותם בספרים. אחד הנוסעים היה הגאוגרף וההיסטוריון אל-יעקובי, בן המאה התשיעית, והוא כתב את "ספר הארצות". גם הנוסע הירושלמי אל-מוקדסי, בן המאה העשירית, כתב על מסעותיו. נאצר ח'וסרו, בן המאה האחת עשרה, הגיע במסעותיו להודו, למכה ולירושלים, וחיבר את "ספר המסע". ספרים אלו ואחרים תרמו להתפתחות של מדע הגאוגרפיה. הנוסעים המוסלמים גם ציירו מפות – והן סייעו לנוסעים לכעבה במכה, לסוחרים שנסעו עם סחורותיהם לסין ולחופי אפריקה, ולנוסעים ולהרפתקנים שיצאו לארצות רחוקות.

אסטרונומיה: הערבים פיתחו את מקצוע האסטרונומיה. הם הקימו מצפי כוכבים והכינו לוחות אסטרונומיים, שקבעו את מקומם של גרמי השמים ביחס לנקודות ביבשה ובים. הלוחות סייעו לנוסעים בים וביבשה לנווט את דרכם. פיתוח האסטרונומיה סייע למוסלמים לקיים את מצוות דתם: צפייה בגרמי השמים סייעה בידם לחשב את תחילת צום הרמדאן ולקבוע מכל אתר שנמצאו בו את הכיוון המדויק למכה, שאליה פנו בעת תפילתם.

רפואה: הערבים היו הראשונים שזיהו את התופעה של מחלות מידבקות – מחלות המתפשטות על ידי הידבקות. הם היו הראשונים שאפיינו את מחלת החצבת ואת מחלת האבעבועות. הרופאים הערבים השתמשו בצמחי מרפא, ביצעו ניתוחים מורכבים והשתמשו בסמי הרגעה. בית החולים הראשון הוקם בדמשק במאה השמינית. גם בבגדד הוקם בית חולים במאה השמינית, וידוע ששכן במבנה מפואר.

בצדם של ענפי תרבות אלו התפתחו בח'ליפות המוסלמית עוד ענפי תרבות, ובהם פילוסופיה וספרות. ח'ליפים תמכו בסופרים ומשוררים והזמינו אותם לחצרותיהם, האזינו ליצירותיהם והעסיקו אותם בהעתקה ובתרגום לערבית של יצירות מפרסית, מיוונית ומלטינית, ומימנו הקמת ספריות.

*133*

שאלות לסעיף: התרבות באימפריה המוסלמית (עמ' 132-130)

1. הציגו דוגמה להתפתחות בחיי התרבות באימפריה המוסלמית שמשפיעה על חיינו היום. נמקו.

2. הציגו דוגמה להתפתחות בחיי התרבות באימפריה המוסלמית הקשורה לצרכים של המאמין המוסלמי. הסבירו את הקשר.

3. טוענים כי הערבים היו יוצרי תרבות וגם מעבירי תרבות. מדוע?

4. בזכות מה התפתחה תרבות כל כך עשירה באימפריה המוסלמית?

סיכום

לאחר מות מוחמד שררו בחצי האי ערב אי-סדר ומלחמת ירושה. ליורש נבחר אבו בכר, חותנו של מוחמד ומראשוני המאמינים בו. הוא קיבל את התואר ח'ליף – המחליף של שליח האל. הח'ליף היה מנהיג דתי ומדיני, אך לא נחשב לנביא.

כבר בתקופתו של אבו בכר יצאו הערבים למסעות כיבושים מחוץ לחצי האי ערב. הם הניחו יסוד לאימפריה שהגיעה לשיאה בימי הח'ליפים שבאו אחריו. הח'ליפים ארגנו את השלטון בשטחי האימפריה – הם קבעו את ערי הבירה, סללו דרכים והקימו בהן תחנות דואר, וטבעו מטבעות. הח'ליפות הגיעה לקצה עם כיבושה על ידי שבטים מונגוליים ב-1258.

הערבים כפו את האסלאם על עובדי האלילים באימפריה שלהם, ומספר המתאסלמים גדל. היהודים והנוצרים באימפריה זכו ליחס מיוחד – הם כונו "עמי הספר", עמים שיש בידם ספר קודש ובשורה דתית שקדמה להופעת מוחמד. המתאסלמים שילמו מס גולגולת ומס קרקע, ובתמורה השלטונות הגנו על חייהם ועל רכושם. יהודים ונוצרים שירתו במשרות פקידות באימפריה כי ידעו קרוא וכתוב והיו נאמנים לח'ליפים.

באימפריה התפתחה תרבות עשירה: הוקמו בתי חולים, ורופאים ערבים זיהו מחלות וערכו ניתוחים מסובכים; נבנו מצפי כוכבים ופותחה האסטרונומיה; פותחה האלגברה; ותורגמו ספרי פילוסופיה מיוונית לערבית. הערבים הפיצו את הספרות ההודיות המקובלות אצלנו עד היום והחלו להשתמש בספרה אפס. עוד ענפי תרבות התפתחו באימפריה, ובהם: פילוסופיה, גאוגרפיה, אמנות, אדריכלות, ספרות ועוד.

*134*

לחזרה ולדיון

1. מלאו את הפרטים החסרים ב"תעודת הזהות" של האימפריה המוסלמית.

שמי: האימפריה המוסלמית. העומד בראשי מכונה בשם

. ערי בירה השוכנות

בשטחי:

. שושלות חשובות ששלטו בי:

. השפה הרשמית

של תושביי:

. התושבים היהודים והנוצרים שישבו בשטחי כונו

2. זהו אילו מההיגדים הבאים מבטאים עובדות ואילו מבטאים דעות.

א. לאחר מות מוחמד התעוררה מחלוקת בקרב המוסלמים בעניין המנהיג היורש.

ב. אבו בכר, חותנו של מוחמד, התמנה לח'ליף הראשון לאחר מות מוחמד.

ג. הג'האד, מלחמת המצווה בכופרים, היה מהמניעים העיקריים לכיבושי הערבים.

ד. האימפריה המוסלמית התפשטה על פני שטחים ביבשות אסיה, אפריקה ואירופה.

ה. ההחלפה של עיר הבירה של האימפריה המוסלמית בימי בית עבאס נבעה בעיקר משיקולים פוליטיים.

ו. השפה הערבית הייתה לשפה הרשמית באימפריה.

ז. המסחר בימי האימפריה העבאסית זכה לפריחה ולשגשוג.

3. הח'ליפים הקימו אימפריה שהשתרעה על פני שטחים נרחבים.

א. ציינו שלושה קשיים שעמדו בפני הח'ליפים הערבים בניהול האימפריה. כיצד הם התמודדו עם הקשיים הללו?

ב. בשלטון הח'ליפים נהפך האסלאם מדת של עם אחד בחצי האי ערב לדת של עמים רבים בכמה יבשות. פרטו את התהליכים שהובילו לשינוי זה.

ג. בשלטון הח'ליפים הפכה האימפריה מאימפריה ערבית לאימפריה מוסלמית. למה הכוונה?

4. נבחרתם לתפקיד הח'ליף באימפריה. ברצונכם לשאת נאום לפני התושבים בעיר הבירה ולספר על המדיניות שתנקטו.

א. התחלקו לקבוצות והכינו את הנאום. לפני כן קבעו לאיזו שושלת אתם משתייכים, מהי עיר הבירה שלכם, מה תהיה מדיניותכם בענייני הפנים של האימפריה ומה תהיה מדיניותכם בענייני החוץ.

ב. הציגו את הנאום שחיברתם לפני הכיתה.

5. לאימפריה המוסלמית היו הישגים חשובים בתחומים מגוונים: מדעים, רפואה, פילוסופיה ואמנות. ציינו מהם?

6. לפניכם רשימת מילים הנהוגות בעברית, אך מקורן בערבית או בעולם האסלאם: אדמירל, אופק, אורז, אלגברה, אלכוהול, אלכימייה, אקלים, ג'ירפה, הנדסה, כותנה, לחן, משמש, סירופ, ספרה, קוטב, קוטר.

א. מצאו במילון את פירוש המילים שאינן ידועות לכם.

ב. מיינו את המילים לקבוצות על פי תחומיהן.

ג. המילים שברשימה מעידות על תרומתם של הערבים והאסלאם בתחומי תרבות מגוונים. מהם התחומים?

7. התרבות האנושית מתפתחת מתוך מפגש בין תרבויות.

א. הציגו דוגמאות לכך מחיינו היום.

ב. הציגו דוגמאות למפגש בין תרבויות באימפריה המוסלמית.

ג. שערו, מדוע ההשפעות על התרבות המוסלמית הגיעו מארצות במזרח (הודו ופרס) ולא ממערב אירופה? תוכלו להיעזר בעמ' 153, מן המחקר.

ד. שערו, האם תהליך המפגש הבין-תרבותי יכול רק להעשיר תרבויות או גם לסכן תרבויות?

תולדוט

www.toldot.cet.ac.il

לומדים היסטוריה

*135*

פרק י: המרכז היהודי בבבל

*135*

כתוצאה מכיבושי הערבים במאות השביעית והשמינית ישב כמעט כל העם היהודי (למעלה מתשעים אחוזים ממנו) בשלטון הח'ליפות. הריכוז הגדול ביותר של היהודים היה בבבל, והמרכז היהודי בבבל הנהיג את העם היהודי כולו.

מי הייתה ההנהגה שעמדה בראש המרכז היהודי בבבל? כיצד היא עיצבה את חיי העם היהודי בתפוצות?

ההנהגה היהודית בבבל מעצבת את חיי העם

הקהילה היהודית בבבל היא קהילה עתיקה

בשנת 586 לפסה"נ כבשו הבבלים את ממלכת יהודה ואת ירושלים, והרסו את בית המקדש הראשון. היהודים גלו לבבל, ומאז הלך והתפתח בה היישוב היהודי. בתקופות של קשיים בארץ ישראל עברו יהודים רבים לבבל. כך היה לדוגמה לאחר חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לסה"נ.

עוד לפני הכיבוש הערבי המנהיג של יהודי בבל היה ראש הגולה, והוא זכה לכבוד רב בציבור היהודי. היהודים ראו בו נצר לבית דוד, בית המלוכה, וחלקו לו כבוד מלכים. בבבל קמו ישיבות חשובות: ישיבת סורא וישיבת פומבדיתא, ובשנת 500 לסה"נ נחתם בה התלמוד הבבלי, המכונה בארמית גמרא (גמר שווה למד). התלמוד מכונה גם ש"ס – שישה סדרים (חלקים).

התלמוד הבבלי נכתב בארמית, והוא כולל דיונים וויכוחים על הקביעות שבמשנה. המשנה נערכה ונחתמה בארץ ישראל בשנת 220 לסה"נ ומכונסות בה הלכות שקבעו חכמים במשך שנים ונהגו לשננן ולהעבירן מדור לדור בעל פה עד לחתימתה. המשנה לאחר חתימתה הייתה לחיבור הלכתי מקובל ללימוד ולפסיקת הלכה בארץ ישראל ובתפוצות. חכמי התלמוד התאימו את הלכות המשנה לזמנם; ובתלמוד משולבים גם אגדות, סיפורים, משלים, וכן עצות רפואיות של החכמים. התלמוד תרם לליכוד העם היהודי: מאז חתימתו (ועד ימינו) הוא מופץ ונלמד בכל הקהילות.

ראש הגולה עומד בראש היהודים בח'ליפות

הריכוז הגדול ביותר של יהודים בח'ליפות היה בבבל. כנראה הח'ליפים ראו במנהיג של יהודי בבל, ראש הגולה, מנהיג של היהודים בכל ארצות הח'ליפות. הח'ליפים כיבדו אותו בכבוד מלכים והוא הוזמן לחצרם כדי לדון בענייני היהודים.

לא נמצאה עדות ישירה למינוי של ראש הגולה, אך נמצא כתב מינוי שנתן אחד הח'ליפים לקתוליקוס – ראש העדה הנוצרית במזרח. מכיוון שבדרך כלל זכויותיהן של העדות הלא-מוסלמיות היו דומות אלה לאלה, ומכיוון שהן היהודים והן הנוצרים בח'ליפות נחשבו לעמי הספר והוגדרו בני חסות (עמ' 127), אפשר להסיק מכתב מינוי זה על הסמכויות שהוענקו גם לראשי הגולה.

לקתוליקוס הנוצרי הוענקה סמכות לנהל את החיים הדתיים של בני עדתו, לפקח על המשפט ולהיות אחראי לגביית המסים בקרב בני עדתו. גם לראש הגולה היהודי ניתנו סמכויות דומות: גם הוא היה אחראי על גביית המסים והעברתם לשלטון, גם הוא פיקח על המשפט, מינה דיינים והעניש את מי שסירבו לקבל את מרותו.

*136*

תעודה

מעמדו של ראש הגולה

אם הסכימה דעת הקהל למנותו, מתקבצין שני ראשי הישיבות עם בני ישיבתן עם כל ראשי הקהל והזקנים בבית הכנסת ביום חמישי, ומברכין אותו (...) ותוקעין בשופר להשמיע את כל העם מקטן ועד גדול. וכששומעין הדבר, כל אחד ואחד משגר לו מנחה כפי כוחו והשגת ידו. (...)

וכשמשכים ללכת ביום השבת לבית הכנסת, רבים מגדולי הקהל מתקבצים עמו ללכת לבית הכנסת (...) וכשרואים אותו כל העם עומדים על רגליהם עד שישב על מגדל שעשו לו (...) וכשיוצא ראש גלות (מבית הכנסת ללכת לביתו), כל העם יוצאים לפניו ולאחריו, ואומרים לפניו דברי שיחת ותשבחות עד שהוא מגיע לביתו. (...)

ואם רוצה לצאת (לענייניו, בימות החול) רוכב במרכבת המשנה כמרכבת שרי מלך, בבגדים נאים, והולכים אחריו עד ט"ו אנשים (...) ולעולם אינו יוצא עד שהולכים אחריו כל סיעתו. ודומה בהליכתו כאחד שרי המלך.

וכשהוא רוצה להיכנס לפני המלך, לבקש ממנו דבר או לראות פניו, מבקש משרי המלך ועבדיו הנכנסים אליו תמיד שייתן לו רשות להיכנס אליו. ונותן לו רשות ומצווה על השוערים להכניסו. וכשהוא נכנס רצים לפניו כל עבדי המלך. והוא כבר הכין בחיקו זהובים וזוזים, שייתן לאותם עבדים הרצים לפניו (...) והם מכבדים אותו ואוחזים בידו עד שהוא בא ועומד לפני המלך. (ר' נתן הבבלי, מתוך: א' גרוסמן, ראשות הגולה בבבל בתקופת הגאונים, עמ' 83-81)

1. במה התבטא הכבוד שחלקו היהודים לראש הגולה? בתשובתכם הזכירו אירועים שונים המוצגים בתעודה.

2. כיצד התייחס הח'ליף לראש הגולה ואילו סמכויות העניק לו?

תעודה

קטעים מכתב המינוי של הקתוליקוס, אמצע המאה האחת עשרה

הופיעה קבוצה מן הנוצרים (...) והם אמרו (...) כ' יש לבחור אותך לראשות דתם ולשמירת ענייניהם והנהלת הקדשותיהם וליישוב (ריב ומדון) בבוררות צדק בין החזק והחלש שבהם (...) ויוצאת פקודת האימאם (הח'ליף) (...)

ולציין אותך בפני כל שאר בני מעמדך על ידי הזכות ללבוש בגדי השרד (הבגדים הייצוגיים) המקובלים לקתוליקוס בבתי התפילה שלכם ובמקומות האספה לעבודת אלוהיכם (...) וכן לערוב לך ולבני אמונתך ביטחון בנפש וברכוש, להבטיח לכלל תנאי חיים מסודרים, להמשיך ולקיים את המנהג המקובל בדבר קבורת מתיכם, לתת חסות לבתי תפילתכם ולמנזריכם (...)

וכמו כן ניתנת פקודה שבעניין גביית מס הגולגולת תדאג לגבייתו מן הגברים אשר בכם בני הדעת ואשר ידם משגת, להוציא את הנשים ואלה מילדיכם שלא הגיעו לבגרות. וגביית המס תהיה בבת אחת כל שנה (...)

וניתנת לך הרשות להתערב כבורר בסכסוכיהן של קהילות המצרים ולשפוט בצדק את החלש בריבו עם החזק ולהוביל אל דרך הצדק. (א' גרוסמן, ראשות הגולה בבבל בתקופת הגאונים, עמ' 60-58)

1. מהן הסמכויות שהעניק הח'ליף לקתוליקוס בתחומים משפט, קבורה וגביית מסים?

2. מה אפשר להסיק מסמכויות הקתוליקוס על סמכויותיו של ראש הגולה?

3. מה אפשר להסיק מן הכבוד שחלקו לראש הגולה על הכבוד שהוענק לקתוליקוס?

*137*

ראשי הישיבות של בבל מנהיגים את העם

בצד ראש הגולה הנהיגו את היהודים ראשי הישיבות: ראש ישיבת סורא וראש ישיבת פומבדיתא. תוארו של ראש הישיבה היה "ראש ישיבת גאון יעקב", ובקיצור גאון. על שם הגאונים נקראת התקופה מהמאה השביעית ועד תחילת המאה האחת עשרה תקופת הגאונים. מקובל לראות את סוף תקופת הגאונים בשנת 1038, עם מותו של רב האי גאון, ראש ישיבת פומבדיתא בשנים 1038-1004. תפקיד הגאון עבר בירושה מאב לבן, ובדרך כלל מוצא הגאונים היה מחמש משפחות מיוחסות בבבל.

(בספר תמונה)

הישיבה בבבל בתקופת הגאונים, דגם

חכמי הישיבה יושבים בשבע שורות – עשרה חכמים בכל שורה. לפניהם יושב הגאון – ראש הישיבה. סדר השורות מעיד על גדולת החכמים בתורה ועל ייחוסם המשפחתי: היושבים בשורה הראשונה הם הנכבדים ביותר.

הגאונים לימדו את התלמוד הבבלי ופסקו הלכות. הם מינו תלמידים מצטיינים לדיינים בקהילות רחוקות ואלה הפיצו את הלכותיהם. הישיבות כינסו אליהן ללימוד לא רק את התלמידים הקבועים אלא את כלל הציבור היהודי במסגרת ירחי כלה (ירחי כלה – פירוש המילה ירח הוא חודש. המונח כלה אינו ברור ויש לו פירושים שונים. דוגמאות: כלה מלשון כול – בירחי כלה הגיעו ללמוד אנשים מכל המקומות, או בירחי כלה באו הכול ללמוד בישיבות; כלה מלשון לכלות, לסיים – בירחי כלה סיימו ללמוד נושא שנבחר מראש; יש הסבורים כי השם המקורי הוא "ירחי כלא" – ראשי תיבות של המילים כנסת לומדי אורייתא ( שווה תורה).)

ירחי כלה חלו פעמיים בשנה, בחודשים אדר ואלול, ובהם אל תלמידי הישיבות הצטרפו לומדים ממקומות שונים. אנשים אלו – שהיו טרודים יום-יום בפרנסת משפחותיהם, בחקלאות, במלאכה ובמסחר – התפנו בחודשים אדר ואלול מעיסוקיהם ובאו ללמוד בישיבות. המתכנסים האזינו לדבריו של ראש הישיבה ולדיונים של תלמידי החכמים. בסוף כל אחד מירחי הכלה הודיע ראש הישיבה על נושא הלימוד בירח הכלה הבא. כך הנחילו הגאונים את התורה ואת המשנה לכלל הציבור היהודי.

*138*

(בספר מפה)

מפה 16 : אזור ההשפעה של הישיבות

1. כיצד המפה מבטאת את העובדה שישיבות בבל עיצבו את חיי העם היהודי?

חכמי בבל עונים לשאלות הציבור היהודי

המתכנסים בישיבות בירחי כלה הציגו לחכמים שאלות שנשאלו בקהילותיהם. שאלות אחרות הגיעו על ידי סוחרים ונוסעים גם ביתר ימות השנה. השאלות עסקו בנושאים מתחומים שונים: מסחר וכלכלה, חינוך ילדים, נישואים וירושות ועוד. לדוגמה: האם מותר ללמד ילדים יהודים, נוסף על לימוד התורה, גם ערבית וחשבון? האם מותר לילדים מוסלמים ללמוד בבית הכנסת עם יהודים? האם מותר למנגנים מוסלמים לנגן בחתונה של יהודים? בישיבה דנו בשאלות, הגאון פסק את התשובה, לאחר מכן כתב אותה הסופר, הגאון חתם עליה, והיא נשלחה אל השואל. התשובה, בדרכה אל השואל, הועתקה בכל קהילה שחנו בה נושאי התשובה, והיא הוקראה בבתי הכנסת וכך הופצה בקהילות. כך נשמרו מנהגים והתפתח אורח חיים דומה בקרב יהודים בארצות שונות.

תשובות הגאונים, שהתבססו על התלמוד הבבלי, סייעו בהפצת התלמוד, ועליו נסמכות הלכות ותקנות בתחומי חיים רבים ורחבים של רוב היהודים בימינו.

(בספר תמונה)

תשובה של רב האי גאון לשאלה שנשלחה מקהילת סיג'ילמסה שבמרוקו, המאה האחת עשרה

*140*

תעודה

מספרות השאלות והתשובות

א. שאלה לרב האי גאון

ונהגו במקומנו זה בבתיהם של חתן וכלה שהנשים משחקות בתופים ובמחולות, ומביאים גויים משמחם בכלי נבל וכינור ועוגב. שרי (מותר) או אסור? (אוצר הגאונים לגיטין)

1. כתבו בלשונכם את השאלה שנשלחה לרב האי גאון.

2. מה אפשר ללמוד מן השאלה על מנהגי היהודים? ומה אפשר ללמוד ממנה על

קשריהם עם שכניהם?

ב. דברי רב האי גאון על לימודי ילדים

ומשמו של רב האי נאמר: מותר ללמד תינוקות של בית הכנסת אגב לימוד תורה כתב ערבי וחשבונות, אבל שלא עם תורה אינו נכון. ותינוקות של גויים ללמדם שם (בבית הכנסת), ככל שיכול לדחותן – דוחין; ואם חוששים לתרעומות אין דוחין מפני השלום. (ספר העתים, עמ' 256)

1. היכן למדו הילדים היהודים? מה הם למדו בעיקר?

2. מה נשאל רב האי בעניין נושאי הלימוד של הילדים, ומהי תשובתו?

3. מה נשאל רב האי בקשר ללימודי ילדים מוסלמים? מהי תשובתו?

4. מה תוכלו ללמוד מן התעודה על יחסי יהודים-מוסלמים?

הקראים מערערים על סמכות הגאונים

לא כל היהודים קיבלו את סמכות הגאונים בקביעת אורחות חייהם. במתנגדים בלטו הקראים – הם כונו בשם זה מפני שהסתמכו על המקרא: הם טענו שכל אדם יכול למצוא במקרא תשובה לכל שאלה, ולכן אין צורך בהלכות שקבעו חכמי התלמוד והגאונים ובפירושיהם.

פעילות הקראים החלה בסוף המאה השמינית בבבל והגיעה לשיאה במאות העשירית והאחת עשרה. הקראים הקימו קהילות בבבל, בארץ ישראל ובמצרים. קבוצות של קראים קיימות עד היום, ובארץ כמה מהם מתגוררים בעיר רמלה.

רב סעדיה גאון משמש ראש ישיבת סורא

רב סעדיה גאון (רס"ג) (942-882) מכונה אל-פיומי, בשל מוצאו ממחוז פיום שבמצרים. בהיותו בן שלושים בערך הוא עבר לארץ ישראל וכנראה גר בטבריה, שם פעל עד שנת 921, אך עיקר פעילותו הייתה בבבל. בתחילה הוא הצטרף לישיבת פומבדיתא, ובשנת 928 הזמין אותו ראש הגולה דוד בן זכאי לעמוד בראש ישיבת סורא והעניק לו את התואר גאון ישיבת סורא – אף על פי שכאמור התפקיד הוענק בדרך כלל לבני משפחות מיוחסות בבבל ולא לזרים (עמ' 137), מה עוד שהוא היה בן למשפחה פשוטה. רס"ג היה ראש ישיבת סורא בשנים 930-928 ונטש את הישיבה בגלל סכסוך עם ראש הגולה. הוא שב ועמד בראש הישיבה משנת 937 ועד מותו בשנת 942.

רס"ג לקח חלק בוויכוח קשה שהתחולל בתקופתו בין הקראים לבין הגאונים. הוא חשש מפני העלייה במספר הקראים ותקף אותם בחיבורים שכתב. רס"ג טען כי אין לבסס את החיים היהודיים על המקרא בלבד מבלי להתייחס למסורת של המשנה והתלמוד. הוא היה הראשון

*140*

שתרגם את המקרא לערבית ופירש אותו בערבית – כך ביקש רס"ג לאפשר גם ליהודים שלא ידעו עברית לקרוא את התורה ואת פירושה ולחזק את אמונתם בה. בעזרת התרגום הוא ביקש גם לדחות את הפרשנות של הקראים למקרא ולהילחם בהלכות שהם קבעו.

רס"ג כתב ספרים בתחומים רבים, לדוגמה: ספר המועדים עוסק בחישובים לצורך קביעת לוח השנה העברי; האגרון – מילון עברי-ערבי ראשון, את המהדורה הראשונה שלו חיבר בגיל עשרים עוד בהיותו במצרים; ספר צחות לשון העברים עוסק בדקדוק השפה העברית ונכתב בערבית; ספר האמונות והדעות הוא ספר פילוסופיה שנכתב בערבית ומוסברים בו עקרונות האמונה היהודית והקשר ביניהם לבין השכל האנושי.

רס"ג ידע כי רבים מן היהודים דוברים ערבית בלבד ואינם מבינים את שפת התפילה, ולכן חיבר סידור תפילה עם פירושים בערבית. בסידור התפילה שחיבר הוא ביקש להציג נוסח תפילה אחיד שיהיה פשרה בין נוסחי התפילה ומנהגיה בקרב היהודים במצרים, בארץ ישראל ובבבל – המקומות ששהה בהם בחייו.

(בספר תמונות)

- שער הספר "אמונות ודעות", אמסטרדם, 1648

- גאון ישיבת סורא וראש הגולה בארמון הח'ליף, בגדד, המאה העשירית, דגם

הח'ליף מקבל בארמונו את גאון ישיבת סורא, רב סעדיה גאון ואת ראש הגולה, דוד בן זכאי.

*141*

תעודה

השפה הערבית בחיי היהודים בח'ליפות

ויהי כי ארכו לנו הימים בגלותנו (...) וגברה מלכות הערביים (...) עמדו הגאונים ומרביצי התורה וראשי הישיבות אשר בכל הארצות ההם, ופירשו התורה שבכתב ותורה שבעל פה (המשנה) בלשון ערבי, לפי שבאותה הלשון היו מדברים המון העם. (ר' שלמה בר יוסף, הקדמה לתרגום "פירוש הרמב"ם על סדר נזיקין")

1. כיצד התעודה מבטאת את המרכזיות של השפה הערבית בקרב היהודים?

כדאי לדעת

על הניקוד העברי

הניקוד העברי המשמש אותנו היום הומצא בתקופת הגאונים בטבריה (המאה העשירית), ולכן הוא נקרא "הניקוד הטברני". הניקוד הטברני הונהג בכל תפוצות הגולה ומשקף את המבטא הטברני, שהיה רק אחד מהמבטאים בעברית ונחשב למבטא העברי הנכון. המצאת סימני הניקוד סייעה לקריאה מדויקת של התנ"ך, ומטבריה יצאו מורים לקהילות בבבל, בצפון אפריקה ובאשכנז, והפיצו את הקריאה העברית הנכונה.

היו קהילות ששלחו חכמים לטבריה כדי ללמוד את המבטא העברי הנכון. חכמים שלא זכו ללמוד בעצמם בטבריה השתדלו להשיג ספרי תנ"ך שנכתבו ונוקדו בידיהם של סופרי טבריה.

סיכום

ראש הגולה, שהיה מנהיג יהודי בבל, עמד כנראה בראש היהודים בכל ארצות הח'ליפות. הוא נחשב נצר לבית דוד ולכן זכה לכבוד רב בקרב היהודים. גם הח'ליפים זיכו אותו בכבוד והוא הוזמן לחצרם לדון בענייני היהודים. ראש הגולה היה אחראי לגביית המסים ופיקח על המשפט.

גם הגאונים, ראשי ישיבות סורא ופומבדיתא, השתתפו בהנהגת הציבור היהודי: הם לימדו בישיבות, פסקו הלכות, מינו תלמידים מצטיינים לדיינים בקהילות רחוקות והשיבו תשובות לשאלות שהגיעו אליהם מרחבי התפוצות. התשובות הופצו בקהילות רבות וסייעו בשמירת מנהגים ואורח חיים אחידים בקרב היהודים ברחבי התפוצות.

גאון ישיבת סורא, רב סעדיה גאון, תרגם את המקרא לערבית ופירשה. הוא גם חיבר סידור תפילה ובו פירושים לערבית, חיבור פילוסופי "אמונות ודעות", וחיבורים אחרים. נוסף על כך הוא נלחם בקראים שאיימו לפלג את העם.

*142*

לחזרה ולדיון

1. א. לפניכם שני טורים.

התאימו לכל מושג בן זוג ונמקו את בחירתכם.

(טור ימין)

ראש גולה

תלמוד בבלי

גאונים

סורא

שאלות

ירחי כלה

(טור שמאל)

פומבדיתא

חודשי לימוד בישיבה

תשובות

ראש היהודים

גמרא

ראשי הישיבות

ב. ציינו עובדה אחת הקשורה בכל אחד מן הצמדים.

2. א. אילו סמכויות העניקו הח'ליפים לראש הגולה? היעזרו גם בתעודות בעמ' 136.

ב. מדוע העניקו הח'ליפים סמכויות לראש הגולה?

3. מיהם הגאונים? מה היו פעולותיהם?

4. תארו את מסלולה של תשובה לשאלה שנשלחה מקירואן לפומבדיתא. כיצד התקבלה התשובה בקרב בני הקהילה? היעזרו במפה 14 עמ' 21 ו ובמפה 6 עמ' 138.

5. א. אילו חיבורים כתב רב סעדיה גאון? היעזרו גם במקורות מידע.

ב. מה הייתה חשיבותם של חיבוריו בדורו? מה הייתה חשיבותם בדורות הבאים אחריו?

6. במה ערערו הקראים על סמכות הגאונים?

7. מה הייתה חשיבותו של המרכז היהודי בבבל ליהודי בבל ולעם היהודי בתפוצות?

תולדוט

www.toldot.cet.ac.il

לומדים היסטוריה

*143*

יחידה 3: בין נוצרים, מוסלמים ויהודים

-143

פתיחה וציר זמן

711 – התחלת הכיבוש המוסלמי של חצי האי האיברי

929 – מוקמת ח'ליפות קורדובה

970 – מות חסדאי אבן שפרוט

1056 – מות ר' שמואל הנגיד

1073 – שבטים תורכיים-סלג'וקיים כובשים את ירושלים

1095 – בוועידת קלרמו| האפיפיור קורא לנוצרים לצאת למסע צלב

1096 – מתחיל מסע הצלב הראשון. גזרות תתנ"ו – פרעות בקהילות אשכנז

1099 – הצלבנים כובשים את ירושלים. מוקמת ממלכת ירושלים הצלבנית

1104 – הקיסר היינריך הרביעי מתיר ליהודים שהמירו את דתם לחזור ליהדות

1187 – צלאח א-דין מביס את הצלבנים בקרב קרני חיטין. המוסלמים כובשים

את ירושלים

1189 – מתחיל מסע הצלב השני

1190 – יהודי העיר יורק באנגליה מתים על קידוש השם. הרמב"ם מסיים את כתיבת ספרו "מורה נבוכים"

1263 – ויכוח ברצלונה

1291 – מסתיים השלטון הצלבני בארץ ישראל

1347 – המגפה השחורה מחריפה

1391 – גזרות קנ"א נגד יהודי ספרד

1469 – פרננדו ואיסבלה נישאים. ממלכת אראגון וממלכת קסטיליה מתאחדות למדינה אחת

1478 – פרננדו ואיסבלה מקימים בארצם את האינקוויזיציה

1492 – כיבוש גרנדה. סיום השליטה המוסלמית בספרד. גירוש יהודי ספרד

(בספר תמונה)

בתמונה: קיר בבית הכנסת אבולעפיה, ספרד (פרט)

*144*

פרק יא: מסעות הצלב: עימות פוליטי ודתי

*144*

בשנת 1096 נענו המוני נוצרים לקריאת האפיפיור ויצאו מאירופה לקונסטנטינופול, בירת ביזנטיון הנוצרית, כדי להציל אותה מפני המוסלמים שאיימו לכבשה. משם הם המשיכו לכיוון ארץ ישראל במטרה לשחרר את קבר ישוע בירושלים מן הכובשים המוסלמים. מאז, ובמשך מאתיים שנה, שישה מסעות צלב ביטאו עימות בין העולם הנוצרי לבין העולם המוסלמי. מדוע יצאו אנשים רבים בני כל השכבות בחברה למסעות כה מסוכנים ולמרחק של אלפי קילומטרים מארצותיהם? מה היו הקשיים שהתמודדו אתם? האם הם השיגו את יעדיהם?

מסע הצלבנים לירושלים

האפיפיור קורא לאבירים לצאת למלחמה במזרח

מן המאה העשירית נדדו שבטים תורכיים –סלג'וקיים (תורכים -סלג'וקים – נקראים על שם משפחת סלג'וק, משפחה מכובדת בשבטי התורכים שהתאסלמה בראשית המאה העשירית.) ממרכז אסיה, וכבשו את פרס, סוריה, מצרים וארץ ישראל. בשנת 1073 הם כבשו את ירושלים. השבטים הכובשים היו מוסלמים באמונתם והקשו על עולי רגל נוצרים לפקוד את המקומות הקדושים להם בעיר.

השבטים האלה איימו לכבוש גם את קונסטנטינופול, בירת ביזנטיון הנוצרית – לכן פנה קיסר ביזנטיון אל האפיפיור אורבן השני וביקש ממנו לקרוא למאמינים הנוצרים להתגייס להגנה על הבירה. ואכן, ב-1095 בוועידת הכנסייה, שהתכנסה בעיר קלרמון שבצרפת, הודיע האפיפיור שהוא נענה לבקשתו של קיסר ביזנטיון. האפיפיור גם קרא לאבירים במערב, ובמיוחד בצרפת, לצאת למסע צבאי במטרה להציל את ירושלים ואת קונסטנטינופול מידי המוסלמים. כדי לשכנע אותם הוא הזכיר בנאומו את הסכנה הנשקפת לקונסטנטינופול בירת ביזנטיון מצד המוסלמים, והוסיף ותיאר את סבל הנוצרים בירושלים, שכבר נמצאים תחת שלטון המוסלמים. האפיפיור קרא לאבירים לשחרר מידי המוסלמים את הקבר הקדוש, קבר ישוע בירושלים.

האפיפיור נענה לבקשת הסיוע של קיסר ביזנטיון לא רק ממניעים דתיים – היו לו עוד מטרות. באותה תקופה היה סכסוך בינו לבין קיסר גרמניה היינריך הרביעי, והאפיפיור האמין שמסע כזה יסייע לו לבסס את כוחה של הכנסייה ולהחליש את קיסר גרמניה (עמ' 41). ועוד, האפיפיור קיווה שהמסע למזרח יסייע לו להרחיב את השפעתו גם על הנוצרים שבמזרח, שלא ראו בו מנהיג דתי.

(בספר תמונה)

איש כנסייה מטיף לצאת למסע הצלב הראשון, איור לכתב יד מתחילת המאה הארבע עשרה

1. זהו את כוהן הדת ותארו את לבושו.

2. על בגדיהם של כמה מן המאזינים ועל בהמות הרכיבה מצויר סמל. מהו? מדוע ציירו אותו? היעזרו בעמ' 145.

*145*

תעודה

נאום האפיפיור בוועידת קלרמון, 1095

הנאום המקורי לא נשמר, וזמן מה לאחר הוועידה נכתבו לו גרסאות שונות. זוהי אחת מהן.

הידיעות הקודרות שהגיעו מירושלים ומקונסטנטינופול מספרות כי גזע זר וארור (...) הגיח מפרס ופלש לארצות הנוצרים האלה ונתן אותן לחמס (שוד, לאש ולחרב. יש מהנוצרים שהובילו אותם בשבי, אחרים הכריעו למות, אחרים עשו מטרה לחציהם (כלומר, התורכים-הסלג'וקים שדדו ושרפו רכוש והרגו בני אדם בארצות שכבשו), את הכנסיות השמידו או הפכו למסגדים. ומוטב שלא להזכיר את מעשיהם האיומים בנשים. (...) ומי ינקום את נקמתם וירפא את שברם (אסונם) אם לא אתם? (...) זכרו במיוחד את הקבר הקדוש של אדוננו ומושיענו (ישוע) הנמצא עתה בידי עמים טמאים ואת המקומות הקדושים האחרים המחוללים בטומאתם. (...) אל יעצרוכם אחוזותיכם והדאגה לרכושכם. ארצכם מוקפת מכל צד ים והרים ומאוכלסת היא יתר על המידה. אין בה מן השפע, ופרי אדמתכם אינו מסייע להחזקתכם אלא בצמצום. ומשום כך הנכם נלחמים זה בזה, הנכם נהרגים ומושמדים (...) צאו לארץ הקבר הקדוש על מנת לכבשה מידי הזרים ולהפכה לנחלתכם. (ירושלים) (...) שבויה עתה בידי האויב ונטמאה בידי אלה שאינם יודעים את האל (המוסלמים). היא נכספת (שואפת ומקווה) לשחרור ואינה חדלה מבקשכם להיחלץ לעזרתה. שימו לדרך פעמיכם (צאו לדרך) ויכופרו עוונותיכם. (מ' הנדל (עורך), מקורות ללימוד ההיסטוריה הישראלית והכללית, כרך ב, עמ' 46-45)

1. האפיפיור מנסה לשכנע את הנוצרים לצאת למסע למזרח בטיעונים מגוונים. מהם? מיינו את הטיעונים שרשמתם להיבטים: היבט דתי, היבט כלכלי, היבט מוסרי והיבט מדיני.

2. איזה מן הטיעונים שכנע ביותר את הנוצרים לצאת למסע הצלב? נמקו.

המונים נענים לקריאת האפיפיור

להפתעת הכול, ובכלל זה האפיפיור עצמו, המוני מאמינים נוצרים מיהרו להיענות לבקשתו. היוצאים למסע תפרו צלבים על בגדיהם כדי לציין שהם נלחמים למען ישוע והנצרות – לכן הם נקראים צלבנים, ומסעותיהם נקראים מסעות הצלב. במסעות הצלב השתתפו מלכים, נסיכים ואבירים מנוסים במלחמות ומצוידים בנשק, ולצדם כמרים, נזירים והמוני עם: איכרים ואפילו נשים וילדים.

מסע הצלב הראשון החל ב-1096 ויצאו אליו אבירים והמוני איכרים; לכן הוא כונה גם מסע הצלב של האיכרים. היוצאים למסע הצלב לקחו את משפחותיהם עמם, את חפציהם העמיסו על עגלות, ויצאו למזרח, בלא כל ארגון וסדר. כאשר הם התקרבו לטירה או לעיר כלשהי, הם שאלו מתוך תקווה והתלהבות אם זוהי ירושלים, מאחר שלא ידעו היכן נמצאת ירושלים ואיך היא נראית. במהלך המסע התקיימו ההמונים משוד ומגזל של תושבי היישובים שעברו בהם. כדי למנוע מעשים אלו העדיפו התושבים לתת להם מזון ובלבד שימשיכו בדרכם.

סיבות כלכליות ודתיות מניעות את הצלבנים

רק מעטים מן היוצאים למסע הצלב הראשון הצליחו להגיע לקונסטנטינופול. רבים מתו בדרך, ואחרים שבו על עקבותיהם. בינתיים התארגן באירופה מסע צלב של אבירים, ואליו נלווה שליח של האפיפיור.

*146*

גורמים אחדים הביאו אנשים רבים כל כך להיענות לקריאת האפיפיור, להיפרד מבני משפחותיהם, לעזוב את האחוזות והכפרים ולצאת לדרך כה מסוכנת: בקרב הצלבנים היו שראו במסע הצלב הזדמנות להגר מאירופה – באותה התקופה גדלה אוכלוסיית אירופה, ותושביה נזקקו לאזורי התיישבות חדשים שיספקו להם מקורות מחיה נוספים; נוסף על כך, המעבר לאזור התיישבות חדש לא היה מעשה יוצא דופן באותם הימים – במאות האחת עשרה והשתים עשרה התרחבו אזורי ההתיישבות באירופה גם לפרוסיה ופולין שבמזרח אירופה ולאיסלנד שבצפון אירופה (מפה 17 עמ' 147).

אבירים שיצאו למסעות הצלב במזרח קיוו להשיג אדמות, איכרים שאפו לזכות בחירות ובאדמות, וסוחרים היו מעוניינים למצוא במזרח שווקים לסחורותיהם ולהביא סחורות מן המזרח לאירופה.

ואולם, הגורם העיקרי שתרם להחלטתם של נוצרים לצאת למסע היה הקשר החזק שחשו למקומות המקודשים להם בארץ ישראל. מסיפורי התנ"ך והברית החדשה, ששמע כל נוצרי בילדותו, הם ידעו על מקומות בארץ ישראל הקשורים בחיי ישוע, כגון בית לחם ונצרת. צליינים (עולי רגל) סיפרו על כנסיית הקבר הקדוש בירושלים ואף הביאו אתם מזכרות: כלים קטנים ובהם מי ירדן, הקדושים לנוצרים, וכן צלבים.

הנצרות אינה מחייבת את מאמיניה לבקר במקומות המקודשים לנוצרים – שלא כדת האסלאם, המחייבת את המאמין לעלות למכה לפחות פעם בחייו (עמ' 113). אף על פי כן, כאשר נודע שהמוסלמים מפריעים לעולי רגל נוצרים לפקוד את המקומות הקדושים להם, חשו נוצרים רבים חובה וגם זכות לצאת למסע לגאולת הקבר הקדוש – הם ראו בכך מלחמת קודש, בייחוד כאשר הובטח להם שבתמורה למסע חטאיהם יכופרו וחובותיהם יידחו עד שובם ממנו.

מן המחקר

מסחר בתבלינים ובאריגים מן המזרח

מה שדחף את בני אירופה מזרחה מסתכם במילה אחת: תבלינים. בימי הביניים הייתה למילה זו משמעות רחבה בהרבה מאשר בימינו; נכללו בה לא רק נותני טעם, חומרי צביעה ורפואות מן המזרח, אלא גם כמעט כל סוג של יבוא מאפריקה ומן המזרח. לחומרי צביעה היה ביקוש במרכזי הטקסטיל הגדולים בצפון איטליה, במפעלי אריגה בפלנדריה ובמרכזים קטנים יותר בצרפת, בגרמניה ובאנגליה. (...) "תבלינים" אחרים כללו בשמים וקטורת מכל הסוגים.

(...) צרכני הבשמים לא היו רק נשים; (...) בימי הביניים נהגו גם גברים להשתמש בבשמים, כולל אנשי דת (...)

מן המזרח הובאו לאירופה אריגי פאר ובדי משי, דמשק (בד מדמשק), טפטה פרסית, אריגי מוסלין ממוצול (עירק), סטן מסין (ועוד), האריגים פיארו לשכות מפוארות של אנשי הכנסייה באירופה ומלתחות של מלכים ונסיכים. (י' פראוור, עולם הצלבנים, עמ' 199, 201)

1. מהי משמעות המושג תבלינים בימי הביניים?

2. על פי קטע זה, מה גרם לבני אירופה לצאת למסע מזרחה?

3. לאילו קבוצות בחברה אפשר לייחס מניע זה?

*147*

(בספר מפה)

מפה 17: מסעות הצלב וההתפשטות של אזורי ההתיישבות באירופה

עיינו במפה, בשם המפה ובמקרא, וענו:

1. כמה מסעות צלב מסומנים במפה? כמה מסעות התקיימו? היעזרו בעמ' 145.

2. על מה מעיד המספר הרב של המסעות?

3. מאין יצאו המסעות המסומנים במפה? מה תוכלו להסיק מכך? לאן הגיעו?

4. זהו במפה את המסלול של מסע הצלב הראשון. איזה מרחק עבר צלבן שיצא מן העיר טולוז או בריז' בדרכו לירושלים? היעזרו בקנה המידה של המפה.

5. עקבו אחר המסלול של אחד המסעות לפי בחירתכם. שערו, עם אילו קשיים וסכנות נדרשו להתמודד היוצאים למסע? אתם יכולים להיעזר גם בכתוב בפרק.

*148*

תעודה

תגובות לקריאה לצאת למסע צלב

א. הכנותיו של צלבן למסע הצלב

ביום שישי אמרתי להם: "ידידי, עד מהרה אצא אל מעבר לים, ואיני יודע אם אי פעם אשוב. לפיכך, אלה מכם שתלונה בפיהם יצעדו נא קדימה. אם עשיתי לכם עוול כלשהו, אתקן אותו". ולאחר מכן הסכמתי בלא ערעור לכל תביעותיהם. מכיוון שלא רציתי לצאת ובכיסי אגורה אחת שאינה מגיעה לי, משכנתי (למשכן – לתת משכון. משכון הוא חפץ בעל ערך כספי שנותנים כעירבון לאדם שלווים ממנו כסף. לאחר זמן מוגדר אפשר לפדות את המשכון תמורת החזרת ההלוואה והריבית.) את רוב אדמתי. (...) שלחתי לקרוא לראש מנזר שמינון (...), והוא נתן ל' את המטה ואת תרמיל הצליין שלי. עזבתי את ז'ואנוויל ברגל, כשרגלי יחפות ורק כתונתי לעורי. בלבוש זה הלכתי אל המקומות שבהם מצויים שרידי קדושים. (...) ובמשך כל הדרך לא החזרתי ראשי לעבר ז'ואנוויל אפילו פעם אחת, פן יימלא לבי געגועים לטירתי הנאה ולשני הילדים שהותרתי מאחור. (י' פראוור, עולם הצלבנים, עמ' 153)

ב. התנגדותו של אביר להצטרף למסע הצלב

האמנם חושב אתה שאקח את הצלב ואלך לי אל מעבר לים? וכי אתן את נחלתי השווה מאה מעות, תמורת ארבעים מעות בלבד? האעזוב את אשתי וילדי, את כל רכושי וירושתי, והלכתי לכבוש ארץ נוכרייה שלא תיתן ל' שום שכר כלל? יכול אני לעבוד את האלוהים בפריז כמו בירושלים, איני חפץ כלל ללכת ולבקש לי מלחמה בקצה תבל. (...) אתם כולכם, הגדולים עם הקטנים, העולים לרגל לארץ המובטחת, צריכים הייתם להיעשות שם קדושים מופלגים: ואיך זה החוזרים משם רובם בני בליעל המה? אילו הייתה כאן רק שאלה של צליחת נחל כי אז הייתי מדלג מעליו חפץ לב – הייתי אפילו חוצה אותו. אך המים מכאן עד עכו רבים הם ועמוקים. האלוהים נמצא בכול: בעיניך אולי אין הוא נמצא אלא בירושלים, אך מבחינתי נמצא הוא גם כאן, בצרפת. (פ' הר, ימי הביניים ותרבותם: אירופה 1350-1100, עמ' 117)

1. מהן ההכנות של הצלבן לפני יציאתו לדרך? מדוע הוא עורך אותן? מה דעתכם על הכנות אלו?

2. א. אילו טיעונים מעלה האביר נגד היציאה למסע הצלב?

ב. מהו לדעתכם הטיעון המרכזי שלו? נמקו.

3. שערו על פי דברי האביר באילו נימוקים ניסה הצלבן לשכנע אותו לצאת למסע. 4. מה אפשר ללמוד מן התעודות על הקשר של הדוברים עם בני משפחותיהם?

5. מי משני הדוברים משכנע יותר במעשיו ובדעותיו? מדוע?

*149*

הצלבנים נתקלים בקשיים במסעם למזרח

ההכנות למסע היו ממושכות ורבות: הצלבנים נזקקו לכסף רב כדי לממן את הוצאות הדרך, והאבירים שבהם היו צריכים לממן גם סוס וכלי נשק – קסדה, חרבות ומגנים. משום כך בעלי האדמות מכרו חלק מאדמותיהם או החכירו אותן, וחסרי הרכוש עבדו וחסכו כסף כדי להשתתף במסע.

במהלך המסע נתקלו הצלבנים בקשיים רבים: ליוצאים לדרך לא היו מפות שיסייעו להם למצוא את דרכם, ולעתים הם נאלצו לשלם למורה דרך מקומי כדי שיוביל אותם; מדי פעם בפעם תקפו את הצלבנים שודדים, וכדי להתגונן מפניהם הם התקבצו בחבורות וסייעו אלה לאלה; אחרים הצטרפו לאבירים חזקים, וכך זכו לביטחון במסעם בדרכים; לא אחת מתו הסוסים מרעב או מקשיי המסע בדרכים משובשות, והאבירים המשיכו את המסע ברגל.

המסע לירושלים ארך זמן רב. לדוגמה, מסע מניקיאה לאנטיוכיה (מפה 17 עמ' 147), מרחק של כשבע מאות ועשרים ק"מ, נמשך כארבעה חודשים. גם ההפלגה בים הייתה מסוכנת: אניות תעו וטבעו, וצלבנים רבים שלא היו רגילים לטלטולי המסע בים חלו ומתו.

ככל שהתרחקו הצלבנים מבתיהם, הכביד עליהם המחסור במזון – הם התקשו להשיג מזון ומים נקיים לשתייה, ואכלו בעיקר לחם יבש ובשר מומלח (המלחת הבשר הייתה שיטה לשמר אותה. בשני המסעות הראשונים צלבנים מתו ברעב יותר משמתו בקרבות. צלבנים עניים גנבו כדי להתקיים והטילו פחד על התושבים במקומות שהגיעו אליהם. אפילו קיסר ביזנטיון, שביקש עזרה מן האפיפיור מפני הכובשים המוסלמים, זירז את הצלבנים לעזוב את ממלכתו בגלל מעשיהם.

(בספר תמונה)

צלבנים מפליגים באנייה בדרכם לירושלים, המאה השלוש עשרה

הצלבנים מטילים מצור על ירושלים

מסע הצלבנים לעבר ירושלים במסע הצלב הראשון נמשך כשלוש שנים. על אף המסע הממושך ועל אף הקשיים הרבים, הצליחו הצלבנים לכבוש מידי המוסלמים אזורים נרחבים במזרח. כמה מהם נשארו בהם והקימו נסיכויות, ואחרים המשיכו להתקדם לעבר ירושלים.

בהגיעם לירושלים התקשו הצלבנים לפרוץ את חומות העיר. המצור הוטל על ירושלים בקיץ, והאקלים החם של הקיץ במזרח הכביד על בני אירופה. על כך נוסף מחסור במים, והצלבנים נאלצו ללקק טל, לשתות מי בורות או לקנות מים – ומחיר המים הלך והאמיר, שכן מקורות המים היו מעטים והביקוש להם רב.

*150*

בעת המצור על ירושלים קראו מנהיגי הצלבנים ליום צום, הקיפו בתהלוכה את חומות העיר וקיוו לנס נפילת החומות, כפי שנפלו חומות יריחו לפני בני ישראל בימי יהושע – אבל הנס לא קרה, והצלבנים המשיכו בהכנותיהם למלחמה. הם תכננו לבנות מגדלי מצור (מגדלי מצור – מגדלים בנויים עץ שהתנשאו לגובה רב יותר מן החומה שצרו עליה. כדי להגן עליהם מאש הניחו עליהם עורות לחים של בהמות שנשחטו או לבד ספוג חומץ.) ניידים שיסייעו להם להתקרב אל החומה ולהשליך אש ואבנים כבדות אל תוך העיר. ואולם, המוסלמים גדעו את העצים שבקרבת ירושלים, והצלבנים לא יכלו להשיג עצים לבניית המגדלים. משום כך הם פירקו את הספינות שעגנו בנמל יפו והעבירו לירושלים את התרנים, את לוחות העץ ואת חבלי הספינות, ובעזרתם הצליחו לבנות שני מגדלים. הצרים גם השתמשו באיל ברזל (איל ברזל – גוש עץ ענק עם חוד ברזל, תלוי על שרשרת. אנשים טלטלו אותו לעבר החומות כדי להבקיע אותן.) כדי להבקיע את החומות ובכלי ירייה שהשליכו אבנים אל החומות ואל העיר. המוסלמים מצדם השיבו להם בהשלכת אבנים כבדות ובהטלת אש יוונית (אש יוונית – אמצעי לחימה ביזנטי שהמוסלמים נעזרו בו. לתוך כלי חרס בגודל של חבית הוכנסה תערובת של נפט, שמנים, גפרית ונסורת עצים. התערובת הוצתה והושלכה למרחק. הצלבנים לא הצליחו לחקות נשק זה.)

ירושלים נכבשת בידי הצלבנים

לאחר מצור של כחמישה שבועות, בשנת 1099 כבשו הצלבנים את ירושלים. הם טבחו במוסלמים וביהודים תושבי העיר ואסרו עליהם לגור בה. רחבת הר הבית נהפכה למקום מקודש לנוצרים בלבד, והמבנים המקודשים למוסלמים – כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא – היו לכנסיות.

עם כיבוש ירושלים הסתיים מסע הצלב הראשון. אחרי כארבע מאות שנות שלטון מוסלמי עברה ירושלים לידי הנוצרים. הם הקימו ממלכה צלבנית והפכו את ירושלים לבירתה (מפה 18 עמ' 152). הממלכה התקיימה כתשעים שנה, בשנים 1187-1099.

(בספר תמונות)

- איל ברזל מבקיע את חומת העיר ירושלים, איור לכתב יד מן המאה השתים עשרה

- קרב בין צלבנים למוסלמים בעת כיבוש ירושלים, איור לכתב יד מן המאה הארבע עשרה

1. זהו מיהם המוסלמים ומיהם הצלבנים. על פי מה זיהיתם?

*151*

תעודה

כיבוש ירושלים בידי הצלבנים

(ביום שישי, 15 בחודש יולי) עלה בידי אחד האבירים שלנו, לותרד שמו, לעלות על החומה של העיר, ואז החלו מגיניה להימלט לתוך העיר. אנשינו רדפו אחריהם עד מקדש שלמה ועשו בהם הרג רב. הטבח היה כאן גדול כל כך עד שאנשינו בוססו בדם עד קרסוליהם. (...)

אנשינו התפזרו בעיר כולה, שדדו זהב וכסף, סוסים ופרדות, כבשו בתים מלאי כל טוב. (ואחרי כן) מיהרו כולם, ודמעות גיל בעיניהם, לקבר של גואלנו ישו, כדי לכבדו ולפרוע את החוב העיקרי. (...)

על טבח כזה של כופרים לא שמע איש עד כה, ואף לא ראה כמותו. (מעשיהם של הפראנקים ונוסעי צלב אחרים, מחבר לא ידוע)

1. כיצד התייחסו הצלבנים אל תושבי ירושלים המוסלמים והיהודים?

2. מחבר הספר שממנו נלקח המסמך הזה אינו ידוע. האם הוא צלבן או מוסלמי? צטטו מן המסמך ביטויים להוכחת תשובתכם.

3. מה הכוונה בביטוי "ולפרוע את החוב העיקרי"?

4. מה לדעתכם מרשים במיוחד בעדות שבמסמך זה?

שאלות לסעיף: מסע הצלבנים לירושלים (עמ' 151-144)

1. מדוע עודד האפיפיור את הנוצרים לצאת למסע הצלב?

2. א. מיינו את המשפטים הבאים להיבט דתי ולהיבט כלכלי של מסעות הצלב.

- ליוצאים למסע הבטיחו כפרה על החטאים שלהם.

- גידול רב באוכלוסייה של תושבי אירופה הביא למחסור באדמות.

- הכנסייה הבטיחה למשתתפים להקפיא את חובותיהם עד שישובו.

- איכרים קיוו להשתחרר משעבוד לאדון ולהיות בעלי אדמות.

- סוחרים קיוו למצוא במזרח סחורות ושווקים חדשים.

- הנוצרים שאפו לגאול את הקבר הקדוש מידי המוסלמים.

ב. איזה מן ההיבטים משכנע יותר? הסבירו מדוע.

3. מיינו את הקשיים שהצלבנים נתקלו בהם לפי הפירוט שבטבלה:

קשיים בהכנות למסע:

קשיים במסע:

קשיים במלחמה בירושלים:

4. ירושלים נכבשה בידי המוסלמים במאה השביעית (עמ' 120), ובידי הנוצרים במאה האחת עשרה. השוו בין יחסם של המוסלמים אל תושבי ירושלים היהודים לבין יחסם של הנוצרים אליהם.

*152*

ממלכת ירושלים הצלבנית

הצלבנים מארגנים את ממלכתם

בראש ממלכת ירושלים הצלבנית עמד גוטפריד מבויון – הוא הוכתר למלך בטקס בכנסיית הקבר הקדוש. הצלבנים הנהיגו בממלכתם את המשטר הפאודלי שהיה מקובל במערב אירופה והתאימו אותו לתנאי המזרח. כמו באירופה, גם כאן נוצרו אחוזות פאודליות והתגבשו משפחות אצולה. ואולם, שלא כמו במערב אירופה, שבה הייתה האחוזה מרכז המבנה הפאודלי (עמ' 29) – בממלכה הצלבנית שבמזרח, העיר הייתה המרכז.

בואם של הצלבנים ועולי הרגל, הצליינים, לממלכת ירושלים הצלבנית והגידול בייצוא סחורות מן המזרח לאירופה הביאו לשגשוג של ערי הנמל. אחת הערים האלה הייתה עכו, והתפתחו בה מושבות של סוחרים איטלקים מגנואה, מוונציה ומפיזה – כל מושבה ברובע נפרד משלה. השליט העניק לסוחרים האלה מעמד מיוחד: הם לא שילמו מכס על סחורות, הם הקימו לעצמם כנסייה והיו אחראים לניהול כל ענייניהם. הסוחרים סייעו לשמור על קשר בין הממלכה הצלבנית לבין אירופה.

(בספר מפה)

מפה 18: ממלכת ירושלים הצלבנית

עיינו במפה, בשם המפה ובמקרא, וענו:

1. מהן ערי הנמל של ממלכת ירושלים:

2. המפה מלמדת על קושי מרכזי של הצלבנים בהגנה על ממלכתם. מהו?

3. אתרו במפה את המבצרים הצלבניים. היכן הוקמו? מדוע? היעזרו בעמ' 155-154

החותם של ממלכת ירושלים הצלבנית, תחילת המאה השלוש עשרה

הצלבנים מתרחקים מן התושבים המקומיים

כאשר הסתיים מסע הצלב הראשון, חזרו רוב הצלבנים לאירופה, ורק מעטים מהם התיישבו במזרח. אף על פי שהשלטון בממלכת ירושלים היה בידי הצלבנים, הם היו מיעוט בין התושבים, עד כדי כך שלא יכלו לאכלס אפילו רובע אחד בירושלים בירתם. אמנם בממלכה חיו נוצרים בני המזרח, אבל במנהגיהם ובשפתם הם דמו יותר למוסלמים, ולכן הצלבנים לא ראו בהם נוצרים כמותם – כך איבדו הצלבנים בעלי ברית שיכלו לסייע להם להשתלב במזרח ולהתאקלם בו.

*153*

יתר התושבים בממלכה הצלבנית היו יהודים, מוסלמים, שומרונים (שומרונים – בני עמים שונים שמלך אשור הגלה לשומרון לאחר חורבן ממלכת ישראל (721 לפסה"נ). הם קיבלו עליהם את הדת היהודית, אבל הכירו בתורה בלבד, ונתנו לחגים ולמנהגים פירושים משלהם. השומרונים בנו לעצמם מקדש בהר גריזים שליד שכם, ועד היום נוהגים לעלות לשם בפסח ולהקריב את קרבן הפסח. היום נשארו בישראל כמה מאות שומרונים בלבד, הם נחשבים לעדה דתית, ומרביתם גרים בחולון ובשכם.), דרוזים ושבטים נודדים של בדווים ותורכים. בהשפעת השלטון המוסלמי הממושך הייתה שפתם של רוב התושבים ערבית. הם עסקו בעיקר בחקלאות, ושילמו מסים לשליט הצלבני.

הצלבנים כונו בפי תושבי הארץ פרנקים, על שם פרנקיה (צרפת) הארץ שממנה הגיע רובם המכריע – והם העדיפו להתבדל מן התושבים המקומיים. נוסף על ההבדל הדתי, היו עוד גורמים שהרחיקו אותם מיתר תושבי הממלכה: בני אירופה התקשו להסתגל לתנאי האקלים החם במזרח, הלבוש המזרחי היה זר להם, והם לא הבינו את לשונותיהם של התושבים המקומיים. ואולם, במרוצת השנים היו צלבנים שהסתגלו למזרח, נשאו נשים מבנות המקום וקשרו קשרי מסחר וחברה עם התושבים.

(בספר תמונה)

אבירים משחקים שחמט, כתב יד מן המאה הארבע עשרה

אחד המנהגים שאימצו הצלבנים מן המזרח היה משחק השחמט. השם "שחמט" מקורו בשפה הפרסית, ופירושו המלך (שאה) מת (מט). מקורו של המשחק בהודו, וממנה הוא הועבר לפרס ולחצי האי ערב.

מן המחקר

השתלבות הצלבנים

לא הייתה למתיישבים האירופים ברירה אלא לנסות ולהתאים את עצמם לסביבתם החדשה (...). הקיץ הארוך והחם לימד אותם כ' עליהם ללבוש בגדים שונים, לאכול מזון שונה, ולשנות את סדר היום שלהם. עליהם להסתגל לדרכי החיים המקומיות, ועליהם להעסיק משרתים מקומיים. מטפלות מקומיות טיפלו בילדיהם, וסייסים מקומיים בסוסיהם. הם נתקלו במחלות זרות שלא היו לרופאיהם תרופות לרפא אותן, ולכן היה עליהם לסמוך על רופאים מקומיים. הם למדו להבין את בני המקום ולעבוד יחד אתם. לעומת העושר במזרח היו החיים באירופה המערבית פשוטים וקשים. לבוש האנשים היה עשוי מצמר, ולא כובס לעיתים תכופות. האפשרויות להתרחץ היה מועטות (...). אפילו בטירות הגדולות ביותר באירופה היה הריהוט גס ופשוט, ושטיחים לא היו ידועים כמעט. המזון היה פשוט וחסר גיוון וזאת בייחוד בחודשי החורף הארוכים. המזרח הפראנקי היה שונה באופן מדהים (...). כל אציל וכל סוחר עשיר מילא את ביתו בפאר רב: בשטיחי רצפה ובשטיח, קיר, בשולחנות אלגנטיים משובצים ומקושטים, בארגזים מגולפים, בסדינים לבנים ובמפות שולחן נקיות, בכלי אוכל מזהב, מכסף (...) ולעיתים אף מפורצלן (חרסינה), שיובא מן המזרח הרחוק (...). הלבוש של המתיישבים האירופיים נעשה אוריינטלי (מזרחי) אף הוא. כשאביר לא לבש שריון, הוא לבש גלימת משי ולרוב חבש טורבן לראשו (...). הנשים קיבלו את הנוהג המזרחי ללבוש שמלה ארוכה ומעליה מעיל קצר, עם קישוטי תחרה עשירים עשויים מחוטי זהב, ולעתים משובצת יהלומים. שעה שהנשים יצאו לרחוב הן היו רעולות כמוסלמיות. (נ' שור, תולדות עכו, עמ' 63-62)

1. כיצד השתלבותם של הפרנקים במזרח התבטאה בחיי היום-יום?

2. במה החיים באירופה היו שונים מן החיים במזרח?

3. מה היו תוצאותיו של המפגש בין הפרנקים לבין תושבי המזרח?

*154*

(בספר תמונה)

מזרח ומערב: מנהגי סעודה

- מוסלמים סועדים, איור לכתב יד מן המאה השלוש עשרה

- פרנקים סועדים, איור למגילת רות, מתון תנ"ך מאויר בממלכה הצלבנית, עכו המאה השלוש עשרה

1. השוו בין שתי הסעודות. כתבו על אופן הישיבה, כלי האוכל, המאכלים ואופנת הלבוש של הסועדים.

מבצרים מגנים על הממלכה הצלבנית

השליטים של ממלכת ירושלים לא הצליחו לחזק את ממלכתם על ידי הגדלת מספר תושביה הנוצרים, כי מספר הצלבנים שרצו להשתקע בה היה מועט. משום כך הם הקימו מבצרים, שנועדו להגן על הגבול הארוך של הממלכה ועל הדרכים בה – בעיקר היו חשובות הדרכים המוליכות לירושלים, כי המוסלמים שאפו לכבוש אותה. מבצרים הוקמו גם בערי החוף כדי לשמור על הקשר עם אירופה (מפה 18 עמ' 152).

(בספר תמונה)

שרידי המבצר הצלבני כוכב הירדן

המבצר הצלבני כוכב הירדן השתייך למסדר השתייך למסדר ההוספיטלרי וכונה "יפה נוף" (Belvoir) בשל הנוף היפה הנשקף ממנו. השם "כוכב הירדן" ניתן לו על שם העיירה היהודית מימי המשנה והתלמוד – כוכבא, או כוכב. המבצר חולש על נהר הירדן ועל דרכים חשובות לדמשק ולעכו.

*155*

במבצרים ישבו חיילים ופקידים, והם פיקחו על הנעשה בסביבה. התושבים באו אל המבצר לצורכי מסחר ומשפט, ובימי מלחמה מצאו מחסה בין חומותיו. הקשר בין המבצרים התנהל באמצעות משואות (לפידי אש) שהיו מדליקים, והן נראו ממבצר למבצר, או באמצעות שיגור יוני דואר – שיטה שהצלבנים למדו מן המוסלמים (עמ' 125). כך יכלו יושבי המבצרים להעביר במהירות וביעילות ידיעות מעבר הירדן דרך ירושלים אל יפו ואל עכו.

על ביטחונה של ממלכת ירושלים הצלבנית שמרו גם מסדרים (מסדר – ארגון של אנשים או קהילות החיים לפי כללים מסוימים.) צבאיים, שהוקמו בממלכה הצלבנית. שני המסדרים הגדולים היו מסדר ההוספיטלרים (מסדר ההוספיטלרים – שם המסדר מקורו במילה הלטינית Hospitium – אכסניה, בית הארחה, בית חולים. עוד לפני מסעות הצלב דאגו המוסדות האלה לעולי רגל נוצרים שהגיעו למרכזי הדת הגדולים: רומא, קונסטנטינופול וירושלים.) ומסדר הטמפלרים (מסדר הטמפלרים – נקרא כך משום שאנשיו התאכסנו באחד מאגפיו של מסגד אל-אקצא שבירושלים, שכונה בפי הצלבנים Templum Salomonis (מקדש שלמה). ראשון הוקם מסדר ההוספיטלרים, והוא ניהל בית הארחה ובית מחסה לחולים. המסדר פעל ליד כנסיית הקבר הקדוש ואנשיו נתנו שירות רפואי לעולי רגל שחלו ולאבירים שנפצעו בקרבות, וכן לתושבי המקום. במשך הזמן קיבל המסדר על עצמו גם תפקיד של לחימה כדי להגן על עולי הרגל ועל ממלכת הצלבנים.

מסדר הטמפלרים הוקם כדי להגן על עולי רגל נוצרים שהגיעו לבקר במקומות המקודשים להם באזור ירושלים ובארץ ישראל כולה. הטמפלרים הגנו על הצליינים בדרכם מנמל יפו לירושלים ולמקום של טבילת ישוע בירדן.

כוחם של המסדרים נבע מהיותם צבא מאורגן ומוכן למלחמה, ובעת הצורך הם עמדו לרשות השליט של ממלכת ירושלים הצלבנית. לשני המסדרים האלה קמו גם סניפים באירופה. הם התעשרו מכספים שקיבלו ממלכים, מאנשי כנסייה ומסוחרים, וכך צברו כוח כלכלי.

הצבא הצלבני מובס על ידי המוסלמים

כאמור, מספרם של הצלבנים שרצו לחיות בארץ ישראל הלך ופחת. לעומת זאת, שאיפתם של המוסלמים לכבוש את הארץ מידי הנוצרים הלכה וגברה, שכן הם ראו במלחמתם בצלבנים מלחמת מצווה נגד הכופרים (עמ' 120). למוסלמים קם מנהיג חזק – צלאח א-דין (צלאח א-דין – בן השושלת ששלטה במצרים, בסוריה ובתימן במאות השתים עשרה והשלוש עשרה.) הוא איחד את מצרים, סוריה ועירק לח'ליפות תחת שלטונו, וזכה לאהדה רבה בקרב המוסלמים; ואילו השליט של ממלכת ירושלים הצלבנית לא זכה לסיוע מצד המערב הנוצרי, על אף בקשותיו.

(בספר תמונה)

כלי נשק מהתקופה הצלבנית

כלי הנשק התגלו במצד (ביצור קטן ונמוך) עטרת, בקרבת גשר בנות יעקב שעל נהר הירדן.

*156*

בשנת 1187 הצליח צלאח א-דין להביס את הצלבנים בקרב קרני חיטין (בקרבת טבריה). הקרב התנהל בעיצומו של הקיץ: הלוחמים הצלבנים וסוסיהם היו צמאים למים, והשריון הכביד על האבירים; לעומתם, חייליו של צלאח א-דין היו רגילים לחום, ובלי שריון היו גם קלי תנועה – הם הצליחו להרוג את מרבית הלוחמים בצבא הצלבני, ולקחו אחרים בשבי. מלך ירושלים הצלבנית והצלב הקדוש – הסמל של ממלכת ירושלים הצלבנית, שהובא לקרב כדי לעודד את הלוחמים – נפלו אף הם בשבי, והדבר עודד במיוחד את חייליו של צלאח א-דין.

ירושלים הצלבנית נכנעת למוסלמים

חודשים אחדים לאחר המפלה בקרני חיטין נכנעה גם ירושלים, בירת הממלכה הצלבנית, לפני צלאח א-דין, ומפתחות העיר נמסרו לו. אמנם הוא התיר לנוצרים לשבת בירושלים, אך הפך אותה לעיר מוסלמית: המסגדים טוהרו בשמן ורדים מיוחד שהובא מטהרן שבפרס, הצלבים הוסרו מגגותיהם, ומוסלמים החלו לפקוד אותם. הפעמונים של מגדלי הכנסיות סולקו, ורבות מהן הוסבו לבתי תפילה ובתי ספר של מוסלמים. לרגל הניצחון על הנוצרים הוכנס למסגד אל-אקצא דוכן חדש ומפואר לדרשן, שהוכן במיוחד לקראת שחרור העיר מידי הנוצרים.

מלכי אירופה מנסים לכבוש מחדש את ירושלים

מלכי אירופה – הקיסר פרידריך הראשון מגרמניה, ריצ'רד לב הארי (ריצ'רד לב הארי – כינוי לריצ'רד הראשון מלך אנגליה (1199-1189). בדרכו חזרה ממסע הצלב שבה אותו קיסר גרמניה בגלל סכסוך שהיה ביניהם בעת מסע הצלב. אגדות רבות קשורות בריצ'רד הראשון. אחת מהן מספרת כי בהיותו במאסר גבר על אריה מורעב שהוכנס לתאו – הוא דחף את ידו ללוע הארי והצליח לעקור את לבו, ומכאן כינויו.) מלך אנגליה ופיליפ השני מלך צרפת – הזדעזעו מנפילת ירושלים בידי המוסלמים והזדרזו לארגן מסע צלב נוסף. מסע זה יצא לדרך בראשותם בשנת 1189, אבל מלכי אירופה לא הצליחו לכבוש את ירושלים. גם מסעות צלב אחרים נכשלו, וירושלים נשארה תחת שלטון מוסלמי.

למסעות האחרונים יצאו הצלבנים כשהם מאורגנים היטב. במסעות אלו השתתפו חיילים מקצועיים שקיבלו תשלום תמורת השתתפותם במסעות. גם תנאי המסע למזרח היו טובים מבעבר: הצלבנים חצו את הים התיכון באניות, ולא נאלצו עוד לצעוד במסע הרגלי עמוס הקשיים; גם מזון ואספקה הגיעו אליהם ביתר קלות – לדוגמה, לצבאו של מלך אנגליה ריצ'רד לב הארי היה בסיס באי קפריסין, ואניות הביאו מזון וציוד משם לחייליו שבארץ ישראל. הוא אפילו מינה משרתים שינקו את בגדי חייליו.

(בספר תמונה)

מוסלמים לוחמים נגד צלבנים, איור לכתב יד מן המאה הארבע עשרה, צרפת

1. מיהם המוסלמים ומיהם הצלבנים? על פי מה זיהיתם?

עכו – הבירה של הממלכה הצלבנית השנייה

לאחר שירושלים נכבשה בידי המוסלמים, העבירו הצלבנים את בירתם לעכו. עכו הייתה שונה מירושלים: מכיוון שהייתה עיר נמל, פרח בה המסחר, ואפשרויות הפרנסה בה היו רבות יותר משהיו בירושלים.

*157*

בעכו התקיימה גם קהילה יהודית והוקמה בה ישיבה שהיו לה קשרים עם יהודי מצרים, ספרד ואשכנז. הרמב"ם (עמ' 175) שהה בעכו תקופה קצרה (1166-1165), וגם הרמב"ן (ר' משה בן נחמן) הגיע אליה (1267) (עמ' 180). הרמב"ן התרשם מפריחת היישוב היהודי בעכו, אבל לא נשאר בה, אלא העדיף לגור בירושלים ובכך לחזק את היישוב היהודי המועט בעיר.

הממלכה הצלבנית השנייה, שבירתה עכו, התקיימה כמאה שנה. כאשר הממלוכים (ממלוכים – כינוי לגדודי עבדים, בעיקר תורכים וצ'רקסים, שהשתלטו משנת 1250 על מצרים, ארץ ישראל, סוריה ואסיה הקטנה. שלטונם נמשך עד 1517.) עלו לשלטון במצרים הם החלו להילחם בממלכת הצלבנים. בשנת 1291 הצליחו הממלוכים לכבוש גם את עכו, והשלטון הצלבני בארץ ישראל הסתיים.

(בספר תמונות)

- חותם המיוחס לרמב"ן

חותם הרמב"ן התגלה ב-1972 בעמק עכו, ליד תל כיסאן. ליד התל עברה דרך מרכזית מעכו למרכז הארץ. ייתכן שהרמב"ן עבר בה בדרכו לירושלים או בסיוריו לגליל. הכתובת על החותם: משה בר' נחמן נ' ג' ג'ירונדי חזק.

- אולמות אבירים בעכו

באזור זה בעכו התיישבו ההוספיטלרים. בחפירות ארכאולוגיות נחשפו אחד עשר אולמות אבירים.

1. למה שימשו אולמות האבירים? היעזרו במקורות מידע.

כדאי לדעת

ר' בנימין מטודלה, "תרמילאי" מן המאה השתים עשרה

ר' בנימין, בן העיר טודלה שבצפון ספרד, יצא למסעות הרחק ממולדתו – רק מעטים עשו זאת באותם הימים, במאה השתים עשרה (מפה 19 עמ' 158). הוא עבר בארצות שונות וכתב בעברית ספר מסעות, ובו תיאר את המקומות שביקר בהם, ובמיוחד את קהילות היהודים. בספר מסעותיו הוא הזכיר מקומות בארץ ישראל הנתונה תחת שלטון הצלבנים. על עכו כתב: "ושם נמל גדול לכל התועים (עולי הרגל הנוצרים) ההולכים לירושלים בספינות (...) ושם כמו מאתיים יהודים". ועל קיסריה: "עיר יפה וטובה על הים ובה כמו מאתיים יהודים". ביפו הוא מצא "יהודי אחד צבע". ועל אשקלון כתב: "באים אליה בסחורה מכל המקומות כי היא יושבת בקצה גבול מצרים ובה כמו מאתיים יהודים רבניים וכמו ארבעים קראין (כוונתו לקראים, עמ' 139)".

לא רק ערים בארץ ישראל תיאר ר' בנימין – הוא התפעל מיופייה של קונסטנטינופול, וכתב: "העיר קונסטנטינופול חציה על הים וחציה על היבשה (...) והיא עיר הומייה (...) ואין כמותה בכל הארצות חוץ מבגדד".

ועל ירושלים כתב: "ויש שם בית הצביעה שקונים אותו היהודים בכל שנה מהמלך, שלא יעשה שום אדם צביעה בירושלים כי אם היהודים לבדם. והם מאתיים יהודים, דרים תחת מגדל דוד בפאת המדינה. (...) ולפני אותו מקום (אלאקצא) – כותל מערבי, והוא אחד מן הכתלים שהיו בקודש הקודשים".

*158*

(בספר מפה)

מפה 19: מסעות בנימין מטודלה

1. אתרו במפה את העיר טודלה. ציינו איפה היא נמצאת.

2. אילו מדינות שוכנות בימינו במקומות שבהם ביקר ר' בנימין מטודלה?

שאלות לסעיף: ממלכת ירושלים הצלבנית (עמ' 158-152)

1. מה היו הקשיים של ממלכת ירושלים הצלבנית? מיינו אותם להיבטים (תחומי חיים).

2. בעכו של ימינו אפשר למצוא את כיכר גנואה, כיכר ונציה וכיכר פיזה. מהו המקור לשמות אלו?

3. בחרו שני מבצרים צלבניים, ורשמו פרטים ומאפיינים של כל אחד מהם. היעזרו במקורות מידע.

4. אילו תפקידים חברי המסדרים קיבלו על עצמם?

5. במה השפיעו המערב והמזרח זה על זה בממלכת ירושלים הצלבנית?

6. אילו יתרונות היו לחייליו של צלאח א-דין על הצלבנים?

7. מדוע קרב קרני חיטין נחשב לראשית חורבנה של ממלכת ירושלים הצלבנית?

8. בתקופה של מסעות הצלב כבשו את ירושלים הצלבנים והמוסלמים. במה מעשי הצלבנים בירושלים לאחר הכיבוש (עמ' 150) דומים למעשי המוסלמים לאחר הכיבוש עמ' 156), ובמה הם שונים מהם?

*159*

סיכום

שבטים תורכיים-סלג'וקיים, מוסלמיים באמונתם, כבשו ב-1073 את ארץ ישראל. כאשר הם איימו לכבוש גם את קונסטנטינופול, בירת ביזנטיון המצרית, פנה קיסר ביזנטיון אל האפיפיור אורבן השני וביקש ממנו לגייס את המאמינים המצרים כדי שיגנו על הבירה. האפיפיור נענה לבקשתו, וקרא לאבירים לשחרר גם את הקבר הקדוש שבירושלים, קבר ישו, מידי המוסלמים.

המונים נענו לקריאת האפיפיור, וב-1096 יצאו למסע הצלב הראשון. מסעם נקרא "מסע הצלב" על שם הצלב שנשאו על בגדיהם. למשתתפים במסעות הצלב היו מניעים מגוונים: מציאת אזורי התיישבות חדשים ומקורות מחיה נוספים בעבורם לנוכח הגידול באוכלוסייה באירופה; האבירים רצו אדמות, האיכרים ביקשו חירות מאדוניהם, והסוחרים קיוו למצוא שווקים חדשים; גם הקשר הדתי של הנוצרים לארץ הקודש היה מניע – גאולת הקבר הקדוש בירושלים הייתה בעיניהם מלחמת קודש. תמורת השתתפותם של היוצאים למסע הובטח להם שחטאיהם יכופרו ושתשלום חובותיהם יידחה.

ב-1099 כבשו הצלבנים את ירושלים, הקימו ממלכה צלבנית וקבעו את ירושלים לבירתה. ממלכת ירושלים הצלבנית הייתה נתונה כל העת לאיום של כיבוש מוסלמי. כדי להגן על הגבול הארוך של הממלכה ועל הדרכים בה, הקימו הצלבנים מבצרים. ואולם, ב-1187 הצליח צלאח א-דין להביס את הצלבנים בקרב קרני חיטין ואחר כך כבש את ירושלים. הממלכה הצלבנית התקיימה כתשעים שנה (1187-1099).

לאחר כיבוש ירושלים העבירו הצלבנים את בירתם לעכו. הממלכה השנייה של הצלבנים התקיימה עוד כמאה שנים, עד שנפלה בידי הממלוכים ב-1291.

*160*

לחזרה ולדיון

1. מלאו את הפרטים החסרים ב"תעודת הזהות" של הצלבנים.

הכינוי שלנו: צלבנים. דתנו:

. השתתפנו ב

. מטרתנו

. הקמנו ממלכה שנקראה

. בירת הממלכה היא

. שטח ממלכתנו הצטמצם בקרב

. עיר הבירה של ממלכתנו השנייה היא

2. לפניכם רשימת שמות ומושגים: קרב קרני חיטין, מסדרים צבאיים, הקבר הקדוש, תורכים-סלג'וקים, ממלכת ירושלים הצלבנית, רמב"ן, מסע הצלב של האיכרים, ועידת קלרמון, עכו, מבצרים, צלאח א-דין, צליינים, אורבן השני, ביזנטיון.

א. מצאו צמדי מושגים או קבוצות שיש ביניהם קשר, והסבירו אותו.

לדוגמה: רמב"ן-עכו- הרמב"ן שהה בעכו, ובחפירות ארכאולוגיות נמצא בה חותם המיוחס לו.

ב. חברו תפזורת שמופיעים בה שמות ומושגים לפי בחירתכם, וחברו להם הגדרות.

3, בחרו שישה היגדים ורשמו על אילו עובדות הם מבוססים.

א. סיבות דתיות וסיבות כלכליות הניעו את הצלבנים לצאת לדרך.

ב. האפיפיור היה מעוניין במסע הצלב כדי לקדם את המטרות הפוליטיות שלו.

ג. שליטיה של ממלכת ירושלים הצלבנית דאגו לביטחון ממלכתם.

ד. צלאח א-דין הוביל את המוסלמים להצלחות צבאיות.

ה. הצלבנים כובשי ירושלים נהגו באכזריות כלפי היהודים והמוסלמים.

ו. הצלבנים הסתגלו בקושי רב לחיים במזרח.

ז. מסעות הצלב היו חלק מתהליך של חיפוש אחר אזורי התיישבות חדשים לתושבי אירופה.

ח. הצלבנים טעו כאשר התרחקו מהנוצרים שישבו במזרח.

ט. במסעות הצלב השתתפו בני שכבות חברתיות שונות.

4. כתבו פרקי יומן של צלבן שהשתתף בכיבוש ירושלים. אתם יכולים לכתוב את התיאור מפיו של אביר, איש כנסייה, סוחר, מלך או כל דמות אחרת. תארו את תנאי החיים, הרגשות והמחשבות של הדמות שבחרתם. הציגו את פרקי היומן שכתבתם לפני מליאת הכיתה.

5. כתבו כתבת חדשות ובה סקרו אחד מהנושאים האלה:

א. מסעות הצלב – בכתבה הזכירו למשל את הקריאה למסע, ההכנות למסע וכו'.

ב. ממלכת ירושלים הצלבנית – בכתבה הזכירו למשל את כיבוש ירושלים, החיים בממלכה וכו'. הכינו את הכתבה בעצמכם, בזוגות או בקבוצות.

6. א. בפרק מוזכרים כלי נשק שהשתמשו בהם בתקופה הצלבנית. מהם ולמה הם שימשו?

ב. כלי הנשק הללו היו ברמות טכנולוגיה שונות. דרגו אותם לפי רמת שכלולם.

ג. חפשו במקורות מידע פרטים נוספים על אותם כלי נשק.

7. בדקו, האם בקרבת מגוריכם יש אתרים או שרידים מן התקופה הצלבנית? אם כן, אילו? למה הם שימשו? אם ביקרתם בהם או באתרים אחרים, ספרו על רשמיכם.

8. הכינו דף מידע למטייל בנושא "בעקבות הצלבנים בארץ ישראל". כתבו על אתרים וסיפורים המסתתרים מאחורי האבנים והחומות. היעזרו בפרק ובמקורות מידע ושלבו תמונות ומפה.

תולדוט

www.toldot.cet.ac.il

לומדים היסטוריה

*161*

פרק יב: היהודים בימי מסעות הצלב

*161*

יעדם של הצלבנים שיצאו מאירופה היה להגיע למזרח התיכון ולארץ ישראל ולשחרר את ירושלים ואת הקבר הקדוש שבה מידי המוסלמים. ואולם, בדרכם הם פגעו בקהילות היהודים ובעיקר באלו ששכנו בעמק הריין. מדוע פגעו הצלבנים בקהילות היהודים ששכנו בדרכם? כיצד התמודדו היהודים עם מעשיהם? מה הייתה עמדתם של השלטון ונציגי הכנסייה בעניין מעשים אלו?

גזרות תתנ"ו ותוצאותיהן

הצלבנים פורעים ביהודים

הצלבנים בדרכם למזרח עברו דרך הערים שקהילות אשכנז שכנו בהן. המפגש עם יהודים אלו עורר בקרב רבים מהם לבטים: מדוע הם יוצאים להילחם בכופרים במזרח בשעה שבאירופה, בקרבתם, יושבים היהודים שצלבו את ישוע נביאם? משום כך הם החלו לפרוע ביהודים שבאותן הקהילות, בנימוק שהיהודים – כמו גם המוסלמים – הם כופרים, ורוצחי ישוע. אירועים אלו נקראים בתולדות ישראל גזרות תתנ"ו – פרעות 1096.

תעודה

מניעי הצלבנים לתקיפת היהודים, 1146

דבריו של פטרוס ונרביליס, אב המנזר בקליני שבצרפת ערב מסע הצלב השני.

מה בצע לנו לרדוף אחר אויבי התקווה הנוצרית בקצווי תבל כל עוד שלאנשים הגרועים מן הסרצנים (המוסלמים) בהרבה, ליהודים, ניתן פתחון פה לנאץ ולחרף ולגדף את המשיח (ישוע הנוצרי) ואת כל קדשי הנצרות בחוצפה ואין מוחה בידם! איך תלהט הקנאה בלב בני האלהים (הנוצרים), אם יחיו בשלווה לעיניהם האויבים בנפש של המשיח ושל מאמיניו (היהודים) (...)?

אם מתעבים אנו את הסרצנים (הגורסים כמונו, מכל מקום, שהמשיח נולד מבתולה והמסכימים אתנו בדברים רבים הנוגעים לו, אלא שכופרים הם באלוהים (...), הלא היהודים הכופרים במשיח ובאמונתו מעיקרו ובלידתו מן הבתולה ומשליכים אחרי גוום את כל קדשי הגאולה, מנאצים אותם ומהתלים בהם, על אחת כמה וכמה שיש לשימם לשמצה ולשנאם. (ב"צ דינור, תולדות ישראל – ישראל בגולה, כרך ב, עמ' 63)

1 מדוע לדעת אב המנזר בקליני היהודים גרועים מן המוסלמים?

2. על פי דבריו של אב המנזר, מהם מניעי הצלבנים ברדיפת היהודים?

3. מה צלבן צריך להסיק מדברים אלו?

קהילות יהודיות נחרבות בידי הצלבנים

היהודים במצוקתם פנו אל הקיסר היינריך הרביעי, והוא הורה לשליטים בממלכתו להגן על היהודים. בכמה מהמקומות ניסו הבישופים ותושבי העיר למנוע את הפרעות ואף שילמו על כך בחייהם, אך היו מקומות שבהם פתחו התושבים את שערי העיר והצטרפו לפורעים. לדוגמה, תושבי וורמס הצטרפו לצלבנים בהסתערות על הרובע היהודי ודרשו מן היהודים להיטבל

*162*

לנצרות או למות. היו יהודים שהצליחו להימלט לארמון הבישוף והתבצרו שם, אך הצלבנים גברו עליהם והרגו אותם. מעריכים כי מספר הקרבנות היהודים בעיר וורמס הגיע לכשמונה מאות.

מוורמס המשיכו הצלבנים למיינץ. משהגיעו אל העיר גילו כי שעריה נעולים בפקודת הארכיבישוף, אבל למחרת פתחו לפניהם אנשים מן העיר את השער. יהודי מיינץ ביקשו להציל את חייהם ושילמו כסף וזהב לארכיבישוף ולרוזן העיר כדי שיגנו עליהם – אבל גם כאן נדרשו היהודים להיטבל לנצרות, ואם סירבו נידונו למיתה. מעריכים כי כאלף יהודים נרצחו במיינץ.

בעת הפרעות בקהילות של וורמס ומיינץ קרעו הצלבנים ספרי תורה ושרפו בתי כנסת. פרעות היו גם ביהודי קלן וביישובים הסמוכים לה, שיהודי העיר ברחו אליהם והסתתרו בהם בעזרת הארכיבישוף של העיר.

לעומת הקהילות בערים וורמס ומיינץ, שהוחרבו, בערים אחרות, כדוגמת שפייר, התערב הבישוף לטובת היהודים והגן עליהם, כפי שהתחייב בפריווילגיה שהעניק להם (עמ' 84). באותן הערים היהודים לא נפגעו.

מן המחקר

השפעתן של גזרות תתנ"ו על חיי הרוח של היהודים

מהי עוצמת פגיעתן של הגזירות במסע הצלב הראשון במרכזי התורה אשר באשכנז? האם הביאו למשבר ולמפנה מבחינת הפעילות הרוחנית והיצירה הספרותית? (...)

מן המקורות – ובעיקר מרשימות הזכרת הנשמות של הנספים בתתנ"ו – עולה, כי רובם הגדול של בני משפחות אלה, דהיינו: חכמיהן המובהקים של מגנצא (קהילת מיינץ) ושל ורמייזא (קהילת וורמס), נהרגו באותן גזירות (...) חכמים אלה במגנצא ובורמייזא נספו יחד עם בניהם. מכאן, שנושאיה העיקריים של היצירה הרוחנית – בניהן של אותן משפחות מיוחסות – אבדו מן העולם. די בה בעובדה זו לבדה כדי ללמד, כי פגיעתן של גזירות תתנ"ו הייתה קשה ביותר. יחד עם חכמים אלה נבזזו ונקרעו גם ספריהם. אלה מעטים ויקרים היו בלאו הכי, ואין צורך להאריך בדברים כדי להדגיש את משמעותה של פגיעה חמורה זו. (א' גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, עמ' 435)

1. כיצד פגעו פרעות תתנ"ו בחיי הרוח של היהודים בעת התרחשותן?

2. על פי קטע מחקר זה, כיצד השפיעו הפרעות על חיי הרוח של הדורות הבאים?

יהודים בוחרים למות על קידוש השם

יהודים רבים סירבו להתנצר, ובחרו למות על קידוש השם (קידוש השם – מוות על קידוש השם איננו חדש בהיסטוריה של העם יהודי: בעת העתיקה ידוע לנו לדוגמה סיפורם של חנה ושבעת בניה שבחרו במוות במקום להיכנע לגזרות אנטיוכוס.) היו אבות ואמהות שלפני מותם המיתו גם את ילדיהם – בעיניהם הנצרות הייתה עבודה זרה, והאפשרות שהם או ילדיהם יחיו כנוצרים הייתה קשה ממוות. לפני מותם הם אמרו את הפסוק "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" – כדי להדגיש את האמונה היהודית באל אחד, בניגוד לאמונה הנוצרית.

*163*

מן המחקר

על כוונתם של מקדשי השם

הם (מקדשי השם) ביקשו להעיד עדות לאמיתות דתם (...) בסיפורים על מותם הודגש חזור והדגש שהמעשה "נעשה לעיני השמש", "לעין כל העולם". (...) ביהדות אשכנז בימי הביניים היה קידוש השם מכוון בהבלטה נגד העולם הנוצרי. הכוונה הייתה להעמיד את הנוצרים על אמיתות הדת היהודית. אולי לא הפליגו (הגזימו) לקוות שבעקבות העדות הזאת יקבלו נוצרים את הדת היהודית, אך ודאי שקיוו, כי הנוצרים יודו בטעותם וברשעתם שהביאה אותם להתנכל לנושאיה של דת האמת (היהדות). (י' כ"ץ, בין יהודים לגויים, עמ' 96)

1. מה הייתה מטרתם של מי שמתו על קידוש השם? כיצד הם השיגו מטרה זו? 2. האם נכון לטעון כי קידוש השם הוא ביטוי למאבק בין דתות? נמקו.

יהודים רבים מתנצרים

לעומת היהודים שבחרו למות על קידוש השם, רבים אחרים בחרו להמיר את דתם. מומרים אלו נקראו אנוסים, כי נאלצו להמיר את דתם נגד רצונם.

התופעה של התנצרות מרצון מוכרת עוד מן התקופה שלפני מסעות הצלב. רגמ"ה (ר' גרשום מאור הגולה, עמ' 90) ורש"י (ר' שלמה יצחקי, עמ' 91), וכן חכמים אחרים, קבעו שיהודים מומרים, אף שהמירו את דתם, נשארים יהודים. לכן הם פסקו שאסור להלוות בריבית ליהודי שהמיר את דתו ומצווה לתמוך בו כפי שתומכים בכל יהודי על ידי הלוואה בלא ריבית. העונש היחיד שהוטל על המומר היה שהוא איבד את חלקו בירושת המשפחה. צעד זה ננקט כדי להרתיע אחרים מלהמיר את דתם.

ואולם, בתקופת מסעות הצלב, כשהמרות הדת היו לתופעה המונית, השתנה היחס של החברה היהודית כלפי המומרים. היו שכינו אותם משומדים, כדי לבטא את העובדה שלא עמדו בניסיון בעת גזרות השמד של שנת תתנ"ו ולא בחרו בתגובה הראויה של מוות על קידוש השם. היו אף חכמים שקבעו הלכה ועל פיה מותר להלוות בריבית ליהודי שהמיר את דתו. עם זאת, נקבע כי אין לבייש את המבקשים לחזור ליהדות ואין להזכיר להם את התנצרותם. ואכן, רבים מן היהודים שהתנצרו בעת גזרות תתנ"ו חזרו אל היהדות.

בשנת 1104 פרסם הקיסר היינריך הרביעי פקודה שהתירה ליהודים שהמירו את דתם במהלך מסע הצלב הראשון לחזור ליהדות. פקודת הקיסר עמדה בניגוד לעמדה הרשמית של הכנסייה הקתולית, שאתה היה בוויכוח באותה העת (עמ' 41). הכנסייה אמנם התנגדה להמרה מאונס, וב-1199 פרסמה צו למען היהודים, ובו הדגישה כי אסור לכפות על היהודים להמיר את דתם; אבל מכיוון שעל פי האמונה הנוצרית אין אפשרות לבטל את הטבילה, הכנסייה הייתה נחושה בדעתה להוסיף ולהחזיק במומרים, והענישה יהודים שניסו לסייע למומרים לחזור ליהדותם.

בשאלת היחס אל המומרים פרסם האפיפיור קלמנט הרביעי ב-1267 צו שקבע כי חזרה של מומרים ליהדותם תיחשב לכפירה ותטופל על ידי האינקוויזיציה – בית הדין שקם כדי להתמודד עם תופעות של כפירה בנצרות.

*164*

היהודים מנסים להתגונן

בהשפעת האירועים במסע הצלב הראשון, בזמן מסעות הצלב הנוספים נאספו היהודים במבצרים, אבל גם בדרך זו ניצלו רק מעטים. לדוגמה, ב-1190, בעת מסע הצלב השלישי, התבצרו יהודי העיר יורק שבאנגליה במצודה סמוכה לעיר. לאחר כמה ימי התגוננות הם החליטו למות על קידוש השם והעלו את המצודה באש כשהם בתוכה; יהודים מעטים שיצאו מן המצודה והסגירו את עצמם נרצחו. לזכר היהודים שנהרגו בעיר זו החרימו יהודי אנגליה את העיר וגזרו שיהודי לא ילון בה.

גם בירושלים, היעד של הצלבנים, ניסו היהודים להגן על עצמם. לדוגמה, כשכבשו אותה הצלבנים ב-1099 השתתפו היהודים בהגנה על העיר עד שהצלבנים הצליחו לפרוץ את החומות (עמ' 150). אז הצטופפו כולם בבית הכנסת הגדול, אך הצלבנים הציתו אותו. רק יהודים מעטים שהתחבאו במצודת העיר עם שרידי חיל המצב המוסלמי שרדו. יהודים אחרים נלקחו בשבי, והועסקו, כמו השבויים המוסלמים, בפינוי גופות ההרוגים שהיו מונחות בראש חוצות.

גזרות תתנ"ו מונצחות ביצירה היהודית

בעקבות ההרס וההלם שהותירו גזרות תתנ"ו נכתבו קינות (שירי אבל על חורבן וצרה). הקינות על הנרצחים במסעות הצלב נוספו בקהילות באשכנז לקינות שיהודים אומרים בתשעה באב. חוברו גם כרוניקות (דיווח על אירועים לפי סדר זמנים) שתיארו את מעשי הצלבנים ואת תגובות היהודים ומעשי הגבורה שלהם – תיאורים שנועדו לחזק את היהודים. בבתי הכנסת בקהילות שנפגעו הוקראו במשך מאות שנים לאחר מכן רשימות מפורטות של היהודים שנהרגו על קידוש השם. השמות של הנספים הונצחו בספרי זיכרון (ממורבוך).

(בספר תמונה)

קטע מתפילת יזכור, מתוך ספר זיכרון של קהילת פרנקפורט ע"נ מיין

*165*

תעודה

קינת ר' אלעזר ממגנצא (מיינץ) על אשתו ובנותיו שמתו בפרעות 1188-1187

אשת חיל מי ימצא

כאשתי החסידה מרת דולצא

אשת חיל עטרת בעלה בת נדיבים

אשה יראת-השם המהללת במעשיה הטובים:

(...)

חגרה בעז מתניה ותפרה כארבעים ספרי תורה

טבחה טבחה ערכה שלחנה לכל החבורה:

(...)

כפה פרשה לעני והאכילה בניה ובנותיה ובעלה

עשתה רצון בוראה בחפץ יומם ולילה:

לא-יכבה בלילה נרה עשתה פתילות

למקדש-מעט ולמדרשים ואומרת תהלות:

(...)

סדרי תפלה בבקר ובערב סודרת

ולבית הכנסת מקדמת ומאחרת:

(...)

פיה פתחה בחכמה ואסור והתר יודעת

את-יום השבת ישבת דרשת בעלה שומעת:

רצו רגליה לבקר חולים ולעשות מצוות בוראה

מאכלת בניה ודחקתם ללמד ועובדת הי"ת (ה' יתברך) ביראה:

(...)

אספר מעשה בלט בתי הגדול

בת-שלש-עשרה שנה היתה צנועה ככלה:

למדה כל-התפלות והזמירות מאמה

צנועה וחסידה ונעימה וחכמה:

(...)

זריזה בבית בלט ומדברת רק אמת

עבדת בוראה וטווה ותופרת ומרקמת:

(...)

אספר מעשה בתי הקטנה

קראה קריאת-שמע בכל-יום פרשה ראשונה:

בת שנים שש היתה וטווה ותופרת

ומרקמת ומשעשעת אותי ומזמרת:

אוי-לי על-אשתי אוי-לי על-בנותי

אקונן קינה, כמה השיגוני עונותי:

(א"מ הברמן, ספר גזרות אשכנז וצרפת)

1. מהי משמעות הביטוי אשת חיל?

2. מדוע ר' אלעזר מכנה את אשתו "אשת חיל"?

3. מה היו הגילים של בנות ר' אלעזר ועיסוקיהן?

4. כיצד ר' אלעזר מסביר את האסון שקרה לו? (חזרו וקראו את שתי השורות האחרונות.)

5. מה אפשר להסיק מן הקינה על חייהן של נשים בקהילות אשכנז באותה תקופה?

6. הקינה שחיבר ר' אלעזר נסמכת על הפיוט "אשת חיל", המופיע בספר משלי (לא 31-10) וכתוב על פי סדר אותיות הא"ב. הפיוט חולק שבחים לאישה, ובקהילות רבות נוהגים לשיר אותו בכל ליל שבת לפני הקידוש.

א. קראו את הפיוט בסידור או בספר משלי. במה הוא דומה ובמה הוא שונה מן הקינה שחיבר ר' אלעזר?

ב. מדוע בחר ר' אלעזר לחבר קינה בנוסח הדומה לפיוט המופיע במשלי?

*166*

תעודה

קטע מכרוניקה המתארת את מניעי הצלבנים

הכרוניקה מיוחסת לר' שלמה בר שמשון, שהיה ילד בשנת 1096, כשהאירועים התרחשו. את עדותו כתב בערך בשנת 1140, כארבעים וארבע שנים לאחר מכן.

קמו תחילה עזי פנים עם לועז (אומה מאומות העולם חוץ מן היהודים) הגוי המר והנמהר, צרפתים ואשכנזים (הכוונה לגרמנים), ויתנו לבם ללכת אל עיר הקודש (ירושלים) (...) לבקש שם קבר תרפותם (קבר שמתקיימת בו עבודת אלילים, הכוונה לקבר ישוע) ולגרש משם את הישמעאלים (המוסלמים) (...) וישימו סימן פסול על בגדיהם שתי וערב (הכוונה לצלב), (...) עד כי רבו מארבה על פני האדמה אנשים ונשים וטף.

ויהי כעוברם דרך העיירות אשר שם יהודים, אמרו אחד לחברו: הנה אנחנו הולכים בדרך רחוקה (...) לנקום נקמתנו מן הישמעאלים, והנה היהודים היושבים בינינו אשר אבותיהם הרגוהו וצלבוהו חינם. ננקמה מהם תחילה ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל, או יהיו כמונו. (קנת סטאו)

1. על פי תעודה זו, מדוע יצאו הצלבנים למסע הצלב?

2. מדוע ביקשו הצלבנים לפגוע ביהודים שפגשו בדרכם?

סיכום

יעדם של הצלבנים שיצאו מאירופה היה להגיע למזרח התיכון ולארץ ישראל ולשחרר את ירושלים ואת הקבר הקדוש שבה מידי המוסלמים; אולם בדרכם הם פגעו בקהילות היהודים. כך לדוגמה נפגעו קהילות היהודים בערים וורמס, מיינץ וקלן. אירועים אלו נקראים בתולדות ישראל "גזרות תתנ"ו – פרעות 1096. היו ערים, כדוגמת שפייר, שבהן הבישוף התערב לטובת היהודים והגן עליהם, כפי שהתחייב בפריווילגיה שהעניק להם. באותן הערים היהודים לא נפגעו.

הצלבנים דרשו מן היהודים להיטבל לנצרות או למות. יהודים רבים העדיפו למות על קידוש השם, אך רבים אחרים המירו את דתם. מומרים אלו נקראו "אנוסים", כי אולצו להמיר את דתם נגד רצונם. רבים מן היהודים שהתנצרו בעת גזרות תתנ"ו חזרו אל היהדות.

קינות נכתבו בעקבות ההרס וההלם שהותירו גזרות תתנ"ו, וחוברו כרוניקות שתיארו את מעשי הצלבנים ואת תגובות היהודים ומעשי הגבורה שלהם. השמות של הנספים הונצחו בספרי זיכרון.

*167*

לחזרה ולדיון

1. לפניכם רשימה של שמות ומושגים: גזרות תתנ"ו, קידוש השם, אנוסים, משומדים, אינקוויזיציה, ספרי זיכרון. באיזה הקשר נזכר כל אחד מהם בפרק?

2. מה הייתה ההתלבטות של יהודים בקהילות אשכנז בימי גזרות תתנ"ו, וכיצד התמודדו אתה?

3. מסעות הצלב כוונו נגד המוסלמים במזרח. כיצד הסבירו הצלבנים ואנשי כנסייה את הפגיעה ביהודים באירופה בעת המסעות?

4. א. מסעות הצלב נזכרים בהיסטוריה של עם ישראל כאירוע המציין אסון לאומי. היעזרו במקורות מידע וציינו דוגמאות לעוד שני אירועים כאלה.

ב. ציון ימי אסון בהיסטוריה הלאומית מאפיין גם עמים אחרים. הציגו שתי דוגמאות לכך.

ג. שערו, מדוע עמים מקפידים לציין ולזכור אירועים כאלה?

תולדוט

www.toldot.cet.ac.il

לומדים היסטוריה

*168*

פרק יג: היהודים בספרד – בין נוצרים למוסלמים

*168*

במהלך התפשטות האימפריה המוסלמית כבשו הערבים את רוב חצי האי האיברי מידי הנוצרים. הכיבוש החל בשנת 711, ובמשך כחמש שנים נכבשו מרבית השטחים בחצי האי בידי המוסלמים. לאחר מלחמות ממושכות, שנמשכו מאות שנים, הושלם ב-1492 כיבוש ספרד בידי הנוצרים. המאבק בין מוסלמים לנוצרים בספרד השפיע גם על חיי היהודים בה.

מה היו השינויים הפוליטיים בחצי האי האיברי וכיצד הם השפיעו על מעמד היהודים? מה אפיין את היצירה התרבותית-הרוחנית של היהודים בשלטון המוסלמים והנוצרים?

עימות בין מוסלמים לנוצרים בחצי האי האיברי

המוסלמים מקימים ח'ליפות באנדלוסיה

בתחילת המאה השמינית, בשנים 715-711, כבשו המוסלמים אזורים נרחבים מחצי האי האיברי. לאזור שהיה נתון לשלטונם קראו הערבים אנדלוסיה (אנדלוסיה – . בתחילת המאה החמישית פלשו שבטים ונדליים לאזור, ועל שמם נקראה הארץ ונדלוס, ומכאן אנדלוס בערבית.) ואילו בצפון חצי האי האיברי המשיכו להתקיים ממלכות נוצריות עצמאיות: אראגון, נוורה, קסטיליה ולאון.

בשנת 756 הגיע לאנדלוסיה עבד א-רחמן, בן למשפחת הח'ליפים של בית אומיה שנמלט מפני משפחת שליטי בית עבאס, שעלתה לשלטון בבגדד (עמ' 123). הוא תפס את השלטון ושלט באנדלוסיה כשלושים שנה (עד שנת 788). עבד א-רחמן קבע את בירתו בעיר קורדובה. אנדלוסיה הגיעה לשיא כוחה בימיו של עבד א-רחמן השלישי (הח'ליף בשנים 961-912) ב-929 הוא ניתק את עצמו מהאימפריה המוסלמית, והקים בספרד את ח'ליפות קורדובה, שהייתה ח'ליפות עצמאית, ולא ראתה את עצמה חלק מהאימפריה המוסלמית. ח'ליפות קורדובה כונתה בשם העיר קורדובה, בירתה.

(בספר מפה)

מפה 20: ח'ליפות קורדובה, 1031-711

עיינו במפה, בשם המפה ובמקרא, וענו:

1. באיזה אזור של ספרד שלטו המוסלמים? ובאיזה אזור שלטו הנוצרים?

2. מה ההבדל בין המבנה המדיני של האזור שבשליטת המוסלמים לבין המבנה המדיני של האזור שבשליטת הנוצרים?

3. זהו במפה את מקומה של העיר קורדובה. שערו, מדוע היא התאימה לשמש בירת הח'ליפות?

*169*

באנדלוסיה שורר שגשוג כלכלי ותרבותי

אנדלוסיה התפרסמה בעושרה הכלכלי. החקלאות באנדלוסיה שגשגה בזכות המשקעים הרבים והטמפרטורות הנוחות ברוב עונות השנה. היא נודעה בכרמי הזיתים ובשדות הדגן שלה, ואליה הביאו הערבים גידולים חדשים, שהיו מוכרים במזרח, כגון רימונים, לימונים ואפרסקים. תושבי אנדלוסיה עסקו גם במלאכות, כגון ניפוח זכוכית, קדרות (יצירת כלי חרס), אריגת משי וטוויית צמר. מכבשים מזן מרינו שהיו בספרד נגזז צמר באיכות מעולה, ויהודי ספרד נודעו בהיותם מומחים בכל הענפים של תעשיית הצמר.

אנדלוסיה נודעה במבנים הרבים שהוקמו בה לצורכי הח'ליפים ולרווחת התושבים: ארמונות מפוארים, מסגדים, ספריות, בתי מרחץ ציבוריים ושווקים שחנויותיהם היו עמוסות סחורות. בארמון הח'ליפות שכנה הספרייה המרכזית הגדולה של קורדובה, ומשערים שהיו בה כארבע מאות אלף ספרים – יותר משהיו בצרפת כולה באותה תקופה, בסוף המאה העשירית. בחצר הח'ליף עבד א-רחמן השלישי ישבו מעתיקי ספרים ומתרגמי ספרים ותרגמו מיוונית ומלטינית ספרי מדע ופילוסופיה. הח'ליף ביקש כי קורדובה תהיה מרכז תרבותי שיתחרה בבגדד – הבירה של ח'ליפות בית עבאס – ולכן תמך במעתיקים ובמתרגמים.

(בספר תמונות)

המסגד הגדול בקורדובה, ספרד

- שער הכניסה

- מראה פנימי

1. אילו רכיבים זהים יש בשני המבנים?

*170*

הנוצרים בספרד נלחמים במוסלמים

הנוצרים התנגדו לכיבוש המוסלמי ורצו להחזיר לידיהם את השלטון בכל ספרד. מן המאה האחת עשרה, ובמשך כארבע מאות שנים, התנהלו מלחמות בינם לבין המוסלמים. במהלך המלחמות האלה השתלטו בהדרגה הנוצרים על אזורים נרחבים בספרד, ובשטחים שכבשו התגבשו שתי ממלכות: ממלכת קסטיליה וממלכת אראגון (מפה 20 עמ' 168). ב-1031 התפרקה ח'ליפות קורדובה, ובמקומה קמו ממלכות קטנות, וכל אחת מהן נקראה בשם בירתה: גרנדה, סביליה, סרגוסה, ואחרות.

הנוצרים ראו במלחמותיהם במוסלמים מלחמות קודש – מסע צלב נגד המוסלמים; גם המוסלמים מצדם ראו בהן מלחמות קודש, ג'האד, נגד הנוצרים. לעזרת המוסלמים בספרד הגיעו לוחמים מוסלמים מצפון אפריקה, שנקראו אל-מווחדון (אל-מווחדון – שבטים מוסלמים קנאים שפלשו לספרד מצפון אפריקה בשנת 1148. הם כפו את האסלאם על יהודים ונוצרים.) ולעזרת הנוצרים הגיעו אבירים מצרפת, מאנגליה, מגרמניה ומאיטליה. הלוחמים שהגיעו מחוץ לגבולות ספרד היו חדורי להט וקנאות דתית. רגשות אלו אפיינו את הקשרים שהתקיימו בחיי היום-יום בין מוסלמים לנוצרים.

הנוצרים כינו את המלחמות שבמהלכן כבשו אזורים מידי המוסלמים רקונקיסטה, בספרדית: כיבוש מחדש. מלחמות הרקונקיסטה הסתיימו ב-1492 עם כיבוש גרנדה – המעוז האחרון של המוסלמים בספרד. המלחמות הממושכות בין המוסלמים לנוצרים השפיעו על חייהם של היהודים בספרד: השלטון עבר מיד ליד, והם היו נתונים פעם לשלטון הנוצרים ופעם לשלטון המוסלמים.

(בספר תמונה)

מזרקת האריות בחצר ארמון אלהמברה, גרנדה, ספרד

תעודה

דברי אלפונסו השישי למוסלמים, 1086

כך כתב (אלפונסו השישי, מלך קסטיליה, לפני צאתו למלחמה במוסלמים בשנת 1086) אל נגיד המאמינים לאמור: מחר יום שישי, ואיני אוהב להילחם בכם ביום זה, כי הנו יום חגכם; ואחריו יום שבת, יום חגם של היהודים, והם רבים בארצנו; ואחריו יום ראשון, יום חגנו. (...) ותהי המערכה ביום שני. (ב"צ דימר, תולדות ישראל: ישראל בגולה, כרך ב, עמ' 311)

1. מיהו הנמען של דברי אלפונסו השישי ומהו תוכן דבריו?

2. מה תוכלו ללמוד מדברי המלך אלפונסו השישי?

*171*

(בספר תמונות)

מחייהם של נוצרים ומוסלמים בספרד

- נוצרים משחקים טריק-טרק (שש-בש), איור מספר המשחקים של אלפונסו העשירי, ספרד המאה השלוש עשרה

1. על פי מה אפשר לקבוע שהמשחקים הם נוצרים?

- מוסלמי ונוצרי מנגנים בלאוטה, איור מספר המשחקים של אלפונסו העשירי, ספרד המאה השלוש עשרה

1. זהו את המנגן הנוצרי ואת המנגן המוסלמי. על פי מה זיהיתם אותם?

2. מקור השם לאוטה הוא בשם של כלי נגינה רבי אל-עוד, שערו, כיצד התפשט השימוש בלאוטה?

- מוסלמים משחקים שחמט, איור מספר המשחקים של אלפונסו העשירי, ספרד המאה השלוש עשרה

1. על פי מה אפשר לקבוע שהמשחקים הם מוסלמים?

*172*

שאלות לסעיף: עימות בין מוסלמים לנוצרים בחצי האי האיברי (עמ' 171-168)

1. תחת שלטון המוסלמים התפתחה אנדלוסיה בתחומים שונים. אילו? העתיקו את הטבלה ותנו כותרת לכל אחד מן התחומים.

- רימונים, תפוזים, לימונים, אפרסקים:

- טוויית משי, טוויית צמר, ניפוח זכוכית, ייצור כלי חרס:

- ארמונות, בתי מרחץ, שווקים:

- מסגדים, ספריות:

2. כתבו מכתב מיהודי בח'ליפות קורדובה ליהודי בבבל, ושלבו בו את השמות והמושגים האלה: רקונקיסטה, ח'ליפות קורדובה, ממלכת אראגון, גרנדה, ממלכת קסטיליה, אנדלוסיה, חצי האי האיברי.

3. מה מאפיין את המפגש המדיני בין המוסלמים לנוצרים בספרד?

4. הלוחמים במלחמות הרקונקיסטה שבאו לספרד מחוצה לה היו קנאים לדתם יותר מתושבי ספרד – הנוצרים, המוסלמים והיהודים. איך תוכלו להסביר זאת?

היהודים בשלטון המוסלמים – סובלנות ושילוב

היהודים מסייעים לח'ליפים

כאמור, המוסלמים כבשו את רוב שטחו של חצי האיברי מידי הנוצרים. היהודים קיבלו בתחושת רווחה והקלה את הכיבוש, כי הנוצרים הוויזיגותים (ויזיגותים – שבט נודד שהתיישב בגבולה של האימפריה הרומית. הוויזיגותים הקימו ממלכה בדרום צרפת ובחלק מספרד. במאה השישית כבשו הפרנקים את הממלכה, ממלכת הוויזיגותים הצטמצמה לספרד בלבד, ובירתם הייתה טולדו.) ששלטו עליהם לפני כן, תיקנו נגדם תקנות חמורות. לדוגמה, בשנת 613 הם קבעו שכל היהודים חייבים להתנצר, והמתנגדים נדרשו לעזוב את המדינה. היהודים קיוו שיחסם של הכובשים המוסלמים אליהם יהיה טוב יותר.

הערבים, כדי לבסס את שלטונם, היו צריכים להקים מערכת מנהל, ובדומה לאזורים אחרים באימפריה המוסלמית הם נעזרו גם כאן ביהודים (עמ' 125). הח'ליפים הניחו שהיהודים, שקידמו אותם בברכה בעת הכיבוש, יהיו נאמנים להם. היהודים ידעו את שפת המקום, ולכן המוסלמים מינו יהודים למשרות בכירות: מנהלים, חיילי משמר בערים הכבושות, יועצים מדיניים ויועצים כלכליים לשליטים.

כמו בארצות האחרות באימפריה המוסלמית, גם בח'ליפות קורדובה היו היהודים בני חסות, ושילמו לשלטון מס קרקע ומס גולגולת. בתמורה הותר להם לקיים את דתם, והם זכו להגנת הח'ליפים (עמ' 127).

*173*

היהודים משתלבים בחיי הכלכלה של ח'ליפות קורדובה

בערים שבח'ליפות קורדובה התפתחו קהילות יהודיות, ואליהן הצטרפו מהגרים יהודים מצפון אפריקה, מן המזרח התיכון ומצפון אירופה. מלבד בקורדובה היו קהילות גם בסביליה, בטולדו, בלוסינה ובערים אחרות. היהודים שחיו בערים האלה גרו בקרב שכניהם, אך הייתה להם גם אפשרות להתגורר בשכונות מיוחדות להם, שקמו לרוב במרכזי הערים.

היהודים התקיימו למחייתם מחקלאות – גידול כרמי גפן וזית – וכן ממלאכות – צביעת בדים, עיבוד עורות, טוויית משי וצמר, סנדלרות וצורפות. יהודי ספרד עסקו גם במסחר – היו בהם בעלי חנויות בשוקי הערים; ואילו אחרים סחרו עם צפון אפריקה, מצרים וארצות אחרות במזרח.

חסדאי אבן שפרוט – מנהיג בח'ליפות ומנהיג היהודים

הקשרים ההדוקים בין היהודים לח'ליפים המוסלמים התבטאו בתפקידים שמילאו מנהיגי היהודים בחצרות השליטים. אחד המנהיגים היה חסדאי אבן שפרוט (970-910 בערך), שחי בקורדובה. הוא היה רופא, בין היתר של הח'ליף עבד א-רחמן השלישי. בזכות השכלתו הרפואית ושליטתו בשפה הערבית תרגם אבן שפרוט ספרי רפואה מיוונית לערבית. את התרגומים כתב עם נזיר ושמו ניקולס, שקיסר ביזנטיון שלח לקורדובה במיוחד לצורך זה (בשנת 949).

מכיוון שהיה בקיא בשפות של תושבי הסביבה – הערבית ולשונות הרומנס (רומנס – השפה המדוברת בפי הנוצרים, ובה כמה ניבים: אראגונית, קסטיליאנית, קטלאנית ופורטוגלית. מקורה בלטינית.) – מילא אבן שפרוט תפקיד בכיר בח'ליפות. הוא היה יועץ כלכלי של הח'ליף והאחראי על גביית המכס מן האניות שהגיעו לאנדלוסיה. עוד הוא עסק בענייני חוץ. למשל, מטעמה של ממלכת לאון הוא נשלח לממלכה הנוצרית לשאת ולתת עמה כדי להשכין ביניהן שלום (מפה 20 עמ' 168).

בצד תפקידיו בחצר השליט סייע חסדאי ליהודים בח'ליפות קורדובה ומחוצה לה. הוא ניצל את קשריו ההדוקים עם הח'ליף כדי להביא לפניו את ענייני היהודים. הוא גם קשר קשרים עם קהילות יהודים מרוחקות – עם ראשי הישיבות בארץ ישראל ובבבל – והזמין חכמים מישיבות בבל לבוא וללמד בישיבות שבאנדלוסיה. הוא גם קשר קשרים עם תושבי מדינת הכוזרים (כוזרים (וגם כזרים) – עם שממלכתו השתרעה בין הים הכספי לים השחור. מלך הכוזרים והמקורבים לו התגיירו כנראה במאה השמינית. אגדות רבות נקשרו באירוע זה, ולא ידוע כיצד התגיירו ומה הניע אותם לעשות זאת. במאה העשירית חרבה ממלכת הכוזרים, והם נטמעו בקרב שכניהם הרוסים והתורכים. התגיירות הכוזרים שימשה בסיס לחיבור הפילוסופי"הכוזרי" שכתב ר' יהודה הלוי (עמ' 177). בספר זה הציג ריה"ל את דעותיו בשיחה בין רב יהודי, כוהן דת נוצרי וחכם מוסלמי, הפורסים לפני מלך הכוזרים את עקרונות דתם. המלך בוחר ביהדות.) שהתגיירו.

חסדאי אבן שפרוט תמך בבלשנים (חוקרי לשון) ובמשוררים שישבו בחצרו. שניים מהם היו מנחם בן סרוק (970-920 בערך) ודונש בן לברט (990-920 בערך). מנחם התפרסם בחקר הלשון העברית. הוא חיבר את המחברת – מילון עברי ובו פירושים של המילים המופיעות בתנ"ך. לטענתו, בשורש של מילה עברית יש אות אחת או שתי אותיות, או יותר. דונש בן לברט הסכים עמו בנושא זה. רק אחר כך קבעו מלומדי ספרד שלשורשים של רוב המילים בעברית יש שלוש אותיות, ותפיסה זו מקובלת עד ימינו. "המחברת" של מנחם בן סרוק הופצה גם בקהילות אשכנז, וכמאה שנים אחר כך, באשכנז, הסתמך רש"י בפירושיו על המילים במילונו ועל הפירושים שחיבר (על רש"י, עמ' 91).

*174*

דונש בן לברט נולד בעיר פס שבמרוקו, למד בישיבת סורא שבבבל והיה תלמידו של רב סעדיה גאון (עמ' 139). לאחר לימודיו בבבל עבר לקורדובה שבספרד ושימש רב ודיין. דונש גם נודע בהיותו בלשן ומשורר. הוא היה המשורר העברי הראשון ששילב בשירה בעברית רכיבים ששאל מן השירה הערבית, ובהם את החריזה ואת המקצב השירי שלפיו כל שורה בשיר התחלקה למספר קבוע של הברות ואלו העניקו לשיר את קצבו. מעטים משיריו שרדו והגיעו לידינו – אחד הידועים ביותר הוא הפיוט (מזמור תפילה) "דרור יקרא", ונוהגים לשיר אותו בשבת. בפיוט זה חתם דונש את שמו: האותיות הראשונות של כל אחת מן השורות מצטרפות לשמו הפרטי.

הבלשנים, המשוררים, הסופרים ופרשני התנ"ך שחיו בספרד כתבו את יצירותיהם בעברית, ובדרך זו תרמו לשפה, העשירו אותה ושימרו אותה.

תעודה

"דרור יקרא", דונש בן לברט, קטעים

דרר יקרא לבן ולבת

וינצרכם (ישמור עליכם) כמו בבת (כמו על בבת העין)

נעים שמכם ולא ישבת

שבו נוחו ביום שבת

דרש נוי ואולמי

ואות .ישע עשה עמי

נטע שורק (זן של גפן) בתוך כרמי

שעה שועת (הקשב לצעקת) בני עמי

ר' שמואל הנגיד מנהיג את יהודי ספרד

מנהיג נודע במדינה ובקהילה היה מנהיגם של יהודי גרנדה – ר' שמואל הלוי אבן נגרילה (1056-993). הוא נשא את התואר נגיד – מנהיג יהודי ספרד – ולכן נודע בשם ר' שמואל הנגיד.

בגרנדה הייתה קהילה יהודית גדולה ובה כחמשת אלפים יהודים, והיא כונתה בפי המוסלמים גרנטה אל-יהוד – גרנדה היהודית. כמו חסדאי אבן שפרוט בקורדובה, גם שמואל הנגיד מילא תפקידים בחצר השליט בגרנדה ובקהילה היהודית וייצג את יהודי גרנדה לפני השלטונות: הוא עסק בגביית מסים, ואחר כך מונה לשר אוצר ולווזיר (ראש השרים); במסגרת תפקידו זה הוא שימש שר צבא של הח'ליף והשתתף במלחמות באויבי גרנדה.

נוסף על כישורי הניהול שלו היה שמואל הנגיד בקיא באסטרונומיה ובמתמטיקה ומשורר. הוא כתב סוגי שירה מגוונים: שירי אהבה, שירי מלחמה ופיוטים. כמו חסדאי אבן שפרוט, גם שמואל הנגיד תמך במשוררים יהודים שישבו בחצרו, ובהם המשורר ר' שלמה אבן גבירול (1058-1020). שמואל הנגיד טיפח קשרים עם יהודים בארץ ישראל, בבבל, במצרים ובקירואן שבצפון אפריקה. שמואל הנגיד טען כי בצד לימוד התורה והתלמוד צריך כל לומד לעסוק גם ב"תבונת היוונים" וב"חכמת הערבים" – בפילוסופיה היוונית והערבית.

אחרי מותו מילא בנו יהוסף את תפקידו, אך כעבור עשר שנים, ב-1066, הוא נרצח בפרעות שיזמו מסיתים מוסלמים בגרנדה, בטענה שהמדינה נשלטת בידי יהודי.

יהודי ספרד מפתחים תרבות עשירה

תקופת השלטון המוסלמי בספרד הייתה תקופה של פריחה ושגשוג של התרבות היהודית, עד שיש המכנים אותה תור הזהב. יהודים מספרד פיתחו תרבות עשירה בתחומים מגוונים: חקר הלשון העברית, פילוסופיה, אסטרונומיה, שירה, רפואה ועוד. רישומה של תרבות זו ניכר עד ימינו.

*175*

דוגמאות לתחומי תרבות ולדמויות מרכזיות שתרמו לפיתוחם

חקר הלשון העברית: נוסף לפועלם של דונש ומנחם בחקר הלשון העברית, בספרד פעל גם יונה אבן ג'נאח במחצית הראשונה של המאה האחת עשרה. הוא היה רופא וחוקר הלשון העברית. אבן ג'נאח חקר את השורשים של המילים בעברית בעזרת המקרא, דברי חז"ל והשפה הערבית.

פילוסופיה: אחד הפילוסופים היהודים שנאלץ לברוח מספרד הוא ר' משה בן מימון, הרמב"ם. הרמב"ם נולד בשנת 1138 בקורדובה שבספרד. הוא ומשפחתו נאלצו לברוח מעירם בשנת 1159 בשל גל של רדיפות של אל-מווחדון, ולאחר נדודים בערים אחדות בדרום ספרד ובצפון אפריקה התיישבה המשפחה בעיר פס שבמרוקו ב-1158. בשנת 1165 הם נאלצו לעזוב גם את פס והשתקעו בעיר פוסטאט, היא קהיר העתיקה. הרמב"ם מת בקהיר בשנת 1204, ועל פי המסורת נקבר בטבריה.

אף על פי שרוב יצירותיו נכתבו בהיותו במצרים ולא בספרד הן מייצגות את התרבות של יהודי ספרד. בשל יצירתו בנושאי הלכה ופילוסופיה נהגו לומר עליו כי "ממשה (רבנו) עד משה (בן מימון) לא קם כמשה (בן מימון)". ספרו מורה נבוכים הוא ספר פילוסופיה שנועד לפתור בעיה שהתעוררה אצל יהודים שהצביעו על סתירות בין תורת ישראל לבין הפילוסופיה היוונית. כתיבת הספר הסתיימה ב-1190, והרמב"ם הוכיח בו שאין סתירה בין האמונה היהודית לבין הפילוסופיה היוונית. הספר נקרא "מורה נבוכים" כי הוא נועד לנבוכים – אלו שלמדו גם את התורה וגם את המדעים והגיעו לכלל מבוכה בשל הסתירות לכאורה בין האמונה למדע. הספר נכתב בערבית ותורגם לעברית וללטינית, והשפיע על יהודים, מוסלמים ונוצרים.

תוכנו של הספר עורר ויכוח בקרב לומדיו היהודים והתעוררה התנגדות לרמב"ם. הוויכוח הראשון החל בדרום צרפת בשנת 1232, כארבעים שנה לאחר פרסום הספר, וכתוצאה מכך הוטל חרם על הספר, והיו מקומות שבהם הספרים נשרפו. עם זה, היו מקומות שבהם הניסיון להחרים את הספר נכשל – כך היה בעכו לקראת סוף המאה השלוש עשרה.

(בספר תמונות)

- ספר השורשים, יונה אבן ג'נאח, עמוד השער, ברלין 1898

ספר השורשים נכתב בערבית, ותרגם אותו לעברית יהודה אבן תיבון (עמ' 219).

- דף מתוך מורה נבוכים לרמב"ם, בתרגום שמואל בן יהודה אבן תיבון, 1348

*176*

הספר היחיד שהרמב"ם כתב בעברית הוא הספר משנה תורה. הספר כולל ארבעה עשר חלקים, ולכן הוא נקרא גם הי"ד החזקה (י"ד שווה ארבע עשרה). בספר זה קיבץ הרמב"ם את כל ההלכות מן התורה, המשנה והתלמוד, מיין אותן על פי נושאים וניסח אותן בקצרה ובבירור, כי הוא ייעד את הספר לציבור הרחב ולא רק לדיינים ולתלמידי חכמים.

אסטרונומיה: אישים יהודים עסקו באסטרונומיה, ועל כן מכתשים על פני הירח מכונים על שם אסטרונומים יהודים מספרד: אברהם זכות (Zagut), אברהם אבן עזרא (Abenezra), ור' לוי בן גרשום (Rabbi Levi).

האסטרונום אברהם זכות (1525-1452?) היה בן למשפחה שגלתה מצרפת לקסטיליה. הוא למד אסטרונומיה ואסטרולוגיה באוניברסיטה של סלמנקה בספרד, ואחר כך לימד שם את המקצועות הללו. הוא התיידד עם הבישוף של סלמנקה, וזה ביקש ממנו לפרסם בספר את ידיעותיו ממחקריו באסטרונומיה. זכות כתב את הספר בעברית, והוא תורגם לספרדית וללטינית. כאשר היהודים גורשו מספרד ב-1492 (עמ' 184) גלה אברהם זכות לפורטוגל, והיה אסטרונום החצר של מלכי פורטוגל. מפורטוגל נדד לתוניסיה ומשם הגיע לארץ ישראל, והוא חי בירושלים בעוני רב.

אברהם זכות נודע בעבודתו המדעית: הוא שכלל את האצטרולב (עמ' 230) וחיבר לוחות אסטרונומיים שבעזרתם יכלו הספנים לחשב את קו הרוחב הגאוגרפי שהם נמצאים בו ואת הזמנים של ליקויי השמש והירח בדיוק רב. לוחות אלו זכו לתפוצה רבה. מגלי הארצות כריסטופר קולומבוס ווסקו דה גמה (עמ' 227) נפגשו עם אברהם זכות לפני צאתם למסעותיהם ונעזרו בלוחות האסטרונומיים שחיבר.

(בספר תמונה)

קטע ממפת הירח ובו מכתשים על שם אסטרונומים יהודים

שירה: המשוררים היהודים בספרד כתבו שירי קודש – פיוטים בלשון המקרא המיועדים לתפילה ולחגים – והם שולבו בתפילות החג והשבת של יהודי ספרד. נושאי השירה עסקו בחטאיו של האדם, בציפייתו לכפרה מהאל, בתפילה על עם ישראל המתמודד עם רדיפות ובקשר בין המאמין לבין האל. בצד שירי הקודש חוברו גם שירי חול – שירים אלו עסקו בחיי האדם ועולמו: שירי אהבה, שירי חתונה, שירי טבע, שירי יין, שירי קינה והספד; שירים שבהם הביעו רגשות בעניינים פרטיים: שמחה, הנאה ובילוי בצד צער ומכאוב. השירים נכתבו בשפה עברית מקראית, והם מעידים על ההשפעה הרבה שהייתה לתרבות המוסלמית על היהודים בספרד, הן בבחירת הנושאים לשירה והן מבחינת החריזה והמקצב השירי ששאלו המשוררים מן השירה הערבית. המשוררים היהודים העריצו את השירה הערבית וראו בה מופת שראוי לחיקוי. גם כתיבת השירה בעברית המקראית מעידה על השפעת השירה הערבית: השירה הערבית נכתבה בלשון הקוראן, והשירה העברית בלשון המקרא.

*177*

הנושאים של שירת החול הושפעו גם מחייהם של המשוררים. שמואל הנגיד, לדוגמה, כתב גם שירי מלחמה. שירי המלחמה שכתב הושפעו משירי המלחמה בערבית; אבל בניגוד לשירה הערבית, שהביעה לעג לאויב או רצון למות בקרב, שיריו הביעו בעיקר תקווה לניצחון והצלה, והודיה לאל על הניצחונות.

אחד המשוררים היהודים בספרד הוא ר' יהודה הלוי, ריה"ל (1475-1411 בערך). ריה"ל היה רופא, אך נודע גם בהיותו משורר ופילוסוף, ובזכות ספרו הכוזרי (עמ' 173). הוא כתב שירי טבע, שירי אהבה, פיוטים ושירי קינה, ונודע בסוג מיוחד של שירים: שירי ציון – שירים המביעים געגועים לציון. בהיותו בן שישים וחמש הוא החליט לעלות לארץ ישראל. לאחר מסע ימי קשה, שאותו תיאר בשירי הים שחיבר, הגיע לאלכסנדריה שבמצרים, ושם התארח אצל מנהיגי הקהילה. ממצרים הוא הפליג במסע לארץ ישראל ולא ידוע בבירור מה עלה בגורלו. מניחים כי הגיע לארץ ישראל ונפטר כעבור זמן קצר. על פי האגדה, כאשר השתטח בתפילה מול הכותל המערבי, דרס אותו פרש ערבי.

תעודה

לבי במזרח, ר' יהודה הלוי, קטע

לבי במזרח (בארץ ישראל) ואנכי בסוף מערב (בספרד)

איך אטעמה את אשר אכל ואיך יערב (יהיה טעים)

איכה אשלם נדרי ואסרי, בעוד

ציון בחבל אדום (בשלטון ספרד הנוצרית) ואני בכבל ערב (בשלטון ספרד המוסלמית).

1. המשורר נמצא במערב. מהו המערב?

2. מהו המזרח? מהו יחסו של המשורר למזרח?

3. מדוע המשורר אינו יכול להגיע למזרח?

שאלות לסעיף: היהודים בשלטון המוסלמים – סובלנות ושילוב (עמ' 177-172)

1. כיצד התייחס השלטון המוסלמי בספרד ליהודים? מדוע?

2. השוו בין חסדאי אבן שפרוט ובין שמואל הנגיד. תוכלו ליצור טבלה ולציין בה את ההיבטים: מקום פעילותם, עיסוקיהם, תפקידם במדינה, פעילותם למען יהודים ופעילותם בתחום התרבות. מה תוכלו להסיק מן ההשוואה? פרטו לפחות שתי מסקנות.

3. מצאו במילון את פירוש הביטוי "איש אשכולות". כיצד הביטוי מתקשר לשמואל הנגיד ולחסדאי אבן שפרוט?

4. מהי משמעות המושג "תור הזהב"? מדוע יש המכנים את התקופה בשם זה?

5. הציגו שתי דוגמאות המייצגות את תחומי פריחתה של התרבות היהודית בספרד.

*178*

היהודים בשלטון הנוצרים – מסובלנות לקנאות

השליטים הנוצרים נעזרים ביהודים

כאשר הנוצרים כבשו את השטחים של ח'ליפות קורדובה, ברחו תושבים מוסלמים ממקומותיהם ואחרים גורשו. הנוצרים מצאו באזורים שכבשו מערכת מפותחת של מנהל וכספים, ורצו לאמץ אותה – לשם כך הם נזקקו לסיועם של מתווכים. תפקיד זה מילאו היהודים, שידעו ערבית והכירו את מערכת הכספים והמנהל של המוסלמים. היהודים תחת שלטון הנוצרים שותפו אפוא בניהול המדינה, כמו בשלטון המוסלמים.

רופאים יהודים התמנו לרופאי השליטים, ולא אחת הם תיווכו בין השליטים הנוצרים לבין התושבים המוסלמים. מלכים נוצרים, לדוגמה אלפונסו השישי, אף עודדו את היהודים להתיישב באזורים שהתרוקנו מתושבים מוסלמים, והעניקו להם אדמות, בתים, וכרמי זיתים וגפנים. משום כך המשיכו יהודים מארצות בצפון אירופה להגר לספרד גם לאחר שנכבשה בידי הנוצרים.

(בספר תמונות)

שרידים מחיי היהודים בספרד

- בית הכנסת אבן שושן, טולדו

בית הכנסת נבנה או שופץ ביוזמתו של יוסף אבן שושן בסוף המאה השתים עשרה. הוא נהפך לכנסייה ולמנזר סנטה מריה לה בלנקה, כנראה בשנת 1411.

- בית הכנסת שמואל הלוי אבולעפיה, טולדו

המקום מכונה בספרדית "אל טרנסיטו"(המעבר). הוא נבנה בשנת 1357 ונקרא על שם מקימו, שהיה שר האוצר של מלך קסטיליה. מעל החלונות ניתן לזהות את פסוקים 8-7 מתוך ספר תהילים פרק פד: "עברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה; ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון." בית כנסת זה נהפך למנזר, והיום הוא משמש מוזאון לתולדות יהודי ספרד.

179

יהודים ונוצרים מתרגמים ספרי מדע

באזורים שכבשו הנוצרים מידי המוסלמים הם מצאו ארמונות ומסגדים מפוארים, בתי מרחץ משוכללים ומבני ציבור מעוטרים בערבסקות (עמ' 130). הם התרשמו במיוחד מן הספריות הגדולות, שהכילו אוספי ספרים בתחומי המדע: פילוסופיה, רפואה, אסטרונומיה, אסטרולוגיה, ביולוגיה, בוטניקה, אלגברה, גאומטרייה ועוד. כמה מן הספרים נכתבו במקור בערבית ואחרים תורגמו לערבית מיוונית. שפע הספרים ומגוון נושאיהם עוררו את סקרנותם של מלומדים נוצרים ואת התפעלותם, והם החלו לתרגם אותם. התרגום נעשה בזוגות: מתרגם נוצרי – שידע לטינית ולא ידע ערבית – ויהודי – שידע ערבית, אך לא ידע לטינית. הרומנס על ניביה הייתה הלשון המשותפת לזוג המתרגמים, ובאמצעותה נעשתה מלאכת התרגום. מתרגם ידוע היה המלומד היהודי אבן דאוד מטולדו, והוא השתתף בתרגומם של ספרים רבים (מפה 3, עמ' 13).

(בספר תמונות)

- קערה לפסח,ספרד המאה החמש עשרה

הקערה עשויה חרס מזוגג. הקדר שיצר אותה כנראה לא היה יהודי. בכך אפשר להסביר את שגיאות הכתיב בכתובת שבמרכז הקערה: סור שווה סדר, פסר שווה פסח, מצע שווה מצה.

- שרידי מקווה, ביסלאו, ספרד

המקווה הוקם כנראה במאה השתים עשרה ונחשף בשנת 1964.

- מנורת חנוכה מברונזה יצוקה, דרום צרפת או ספרד המאה ארבע עשרה

*180*

יחסם של השליטים הנוצריה אל היהודים משתנה לרעה

ככל שהמלכים הנוצרים ריכזו בידיהם עוד ועוד סמכויות, כן גבר כוחם, ושלטונם במדינה הלך והתבסס. הם לא נזקקו עוד ליהודים, ומנעו מהם לקבל תפקידים במערכת הממשל. אחד הביטויים להרעה ביחס אל היהודים היה ויכוח ברצלונה – ב-1263 נערך ויכוח בין ר' משה בן נחמן, הרמב"ן (1270-1195), ראש ישיבת גרונה (במחוז קטלוניה בצפון ספרח, לבין הנזיר פבלו כריסטיאני, שהיה יהודי מומר. הרמב"ן הוזמן מטעם המלך להשתתף בוויכוח בארמונו בברצלונה, ולא יכול לסרב להזמנה. הוויכוח היה מעין משפט: המומר הציג לרמב"ן שאלות הנוגעות להבדלים שבין עקרונות האמונה של היהדות לבין עקרונות הנצרות, לדוגמה: מהו ספר הקודש האמתי – זה שבידי היהודים או זה שבידי הנוצרים? האם ישוע הוא המשיח – כפי שהנוצרים מאמינים, או שהמשיח עדיין לא הגיע והוא עתיד לבוא – כפי שמאמינים היהודים? הרמב"ן נדרש להשיב על השאלות האלה, וכמעט שלא הורשה להציג שאלות בעצמו.

הוויכוח נמשך ארבעה ימים, ונכחו בו מלך אראגון, אנשי שלטון ואנשי כנסייה בכירים. בשבת שלאחר הוויכוח הגיע המלך עם אנשי כנסייה לבית הכנסת של יהודי ברצלונה ונשא שם דרשה, ובה חזר וטען כי ישוע הוא המשיח. הוא התיר למטיפים נוצרים לשאת דרשות בבתי כנסת ובמסגדים, וחייב את היהודים והמוסלמים בברצלונה להשתתף בהן. מי שלא השתתף בדרשות אלו היה צפוי לקנס.

לפי בקשת הבישוף של גרונה סיכם רמב"ן את הוויכוח בספר – שהוא כפי הנראה "ספר הוויכוח" שבידינו – וכתוצאה מפרסום הספר דרשו ב-1265 יוזמי הוויכוח להעמיד את רמב"ן למשפט, אך בתיווכו של מלך אראגון המשפט נדחה. בשנת 1267 השיגו יוזמי הוויכוח דרישה בכתב מן האפיפיור להעניש את רמב"ן על דבריו ב"ספר הוויכוח", וכתוצאה מכך באותה שנה נאלץ רמב"ן לברוח מספרד ועלה לארץ ישראל כשהוא בן שבעים ושלוש. הוא הגיע לארץ ישראל ושהה בעכו ובירושלים (עמ' 157). רמב"ן נפטר בעכו שלוש שנים לאחר עלייתו, בשנת 1270.

תושבים נוצרים פוגעים ביהודים

לא רק היחסים בין היהודים לשלטון הידרדרו – מתח השתרר גם ביחסים בין היהודים לבין הנוצרים תושבי הערים. הנוצרים ראו ביהודים מתחרים במסחר ובמלאכה, ותבעו מהשליטים לטהר את ספרד מיהודים ולהותיר בה רק נוצרים. המתח הזה שימש קרקע נוחה להתפתחות גל של מעשי אלימות – הוא החל ב-1391 בסביליה, התפשט ברחבי ספרד, ובמהלכו נהרגו יהודים רבים. אירועים אלו מכונים גזרות קנ"א.

במהלך אירועי גזרות קנ"א היו שליטים או אצילים מעטים שהסכימו להגן על קהילה מסוימת ולא פרעו בה, אך חוץ ממקרים יוצאי דופן אלו, קהילות רבות חרבו, לדוגמה הקהילה היהודית בברצלונה. בעקבות הפרעות עזבו יהודים רבים את ספרד ויצאו לארצות צפון אפריקה ולארץ ישראל. לעומתם יהודים אחרים המירו את דתם.

*181*

נוצרים רודפים יהודים מומרים

היה אפשר לצפות שהנוצרים יקבלו בברכה את התנצרותם של היהודים, אך המרת הדת דווקא הגבירה את המתח בין היהודים לנוצרים.

לאחר שהיהודים המירו את דתם, שוב נפתחה לפניהם הדרך למלא תפקידי פקידות בממשל. ואולם, המוני העם ראו במומרים מתחרים הזוכים במרמה בעמדות כוח במדינה – הם טענו כי יהודים אלו המירו את דתם רק כדי לזכות ביתרונות שהיו שמורים לנוצרים בלבד. לדעתם, אותם נוצרים חדשים לא היו אלא מתחזים, שאינם נאמנים לנצרות כפי שהנוצרים הוותיקים נאמנים. לכן המוני העם תבעו לבודד את הנוצרים החדשים, כפי שנהגו להשפיל את היהודים, ולמנוע מהם להגיע למעמד חברתי גבוה משל הנוצרים שיאיים עליהם. היהודים המומרים גם כונו בכינוי הגנאי מרנוס, חזירים. על רקע זה התרחשו גילויי אלימות כלפי מומרים, כגון פרעות בטולדו ב-1449 ומהומות אלימות בין "נוצרים חדשים" לבין "נוצרים ותיקים" בערים שבדרום ספרד ב-1473.

אנוסים שומרים בסתר על עהדותם

טענותיהם של הנוצרים התחזקו בגלל האנוסים. האנוסים היו יהודים שנאלצו להמיר את דתם, אבל המשיכו לשמור על יהדותם בסתר על אף הקשיים שהיו כרוכים בכך. בעיקר השתדלו האנוסים לקיים את צום יום כיפור ולהתפלל בו – היו שהתחזו לחולים כדי שיוכלו לצום, אחרים השתדלו ללבוש ביום זה בגדים לבנים כפי שנהוג ביום כיפור. בסוכות נהגו האנוסים לצאת אל השדה ולבנות לעצמם סוכות; ולקראת פסח אפו מצות וערכו בסתר את הסדר.

ואולם, האנוסים לא יכלו לשמור את סודם זמן רב – שכניהם הנוצרים שמו לב שהם ממשיכים לקיים אורח חיים יהודי אף על פי שהמירו את דתם. כאשר הבחינו הנוצרים כי בשבתות של היהודים ובחגיהם עשן אינו מיתמר מארובות בתיהם של שכניהם המומרים, או כאשר ראו כי שכניהם מקפידים לקנות בשר רק אצל קצב מומר, או כשהבחינו כי בניהם ובנותיהם של מומרים נישאים אלה לאלה – מיהרו והלשינו עליהם לפני הכנסייה. הכנסייה ראתה בקיום מנהגים יהודיים בקרב המומרים סטייה מן ההלכה הנוצרית, והכריזה כי דינם מוות.

כדאי לדעת

על האנוסים בבלמונטה

בעיירה בלמונטה שבצפון פורטוגל שרדה קהילה ובה כמאתיים יהודים מצאצאי האנוסים. במשך מאות שנים הם קיימו כמה ממנהגי היהדות: הם שמרו את צום יום כיפור, וקראו לו "היום הגדול" או "היום הטהור", אבל עשו זאת בי"א בתשרי (ולא בי' בתשרי), כדי שלא להיות חשודים בעיני האינקוויזיציה בשמירת מנהגים יהודיים. את חג הפסח – "החג הקדוש" – חגגו במשך שמונה ימים, והנשים, לבושות לבן, אפו מצות בטקס מיוחד. לזכר קריעת ים סוף נהגו לצאת ביום החמישי של החג לנהר הסמוך לבלמונטה, והיכו על המים בענפי זית. את התפילות והטקסים של אנוסי בלמונטה ניהלו הנשים. המילה העברית היחידה שנשמרה אצלם היא "אדוני", ואותה נהגו לומר בתפילות ובברכות.

בשנת 1991, חמש מאות שנה אחרי גירוש ספרד, החלו יהודי בלמונטה לחזור בגלוי לחיק היהדות, בעזרת שליחים מישראל, המלמדים אותם את מנהגי היהדות. בחג החנוכה תשנ"ז (1997) נחנך בבלמונטה בית כנסת חדש.

*182*

תעודה

בשנת 1411, כשהיהודייה אלווירה גונסלס הייתה בת אחת עשרה, היא, אמה ואחותה המירו את דתן לנצרות. לימים נישאה אלווירה גונסלס ליהודי מומר.

עדים סיפרו לחוקרי האינקוויזיציה (בית דין לחקירה), שאלווירה הכירה תפילות יהודיות ואף לימדה אישה אחרת אשר לא ידעה אותן, ועוד שהייתה מתפללת כשראשה מכוסה. היא נהגה לבקש משלושת אחייניה היהודים שיאמרו באוזניה את "תפילת השבת". אלווירה דאגה לקבל עופות ובשר מידי יהודים. היא נהגה להעלות בערב שבת תבשילי חמין על שולחנה. פטימה, מוסלמית שהתנצרה ששימשה משרתת בביתה של אלווירה, סיפרה שנענשה במלקות על כי לא נזהרה בשמירת החמין.

אלווירה נהגה לשלוח לבני משפחתה היהודים לחם וחסה בצאת חג הפסח, וקיבלה מצות מקרוביה היהודים. כמו כן צמה ביום הכיפורים ושלחה שמן למאור לבית הכנסת.

אישה אחרת הייתה ביאטריס גונסאליס, שהועמדה לדין האינקוויזיציה ונידונה לעלות על המוקד (1501). מעדויות לפני האינקוויזיציה עולה, כי ביאטריס קיבלה מפי אמה את המסורת של הדלקת נרות שבת ואת דיני הכשרות. היא נמנעה מלעשות מלאכה בשבת והחליפה בגדיה ללבוש נקי באותו היום; היא שמרה על ימי צום, ובעיקר צום יום הכיפורים. כשנפטרה אמה, קיימה דיני אבלות כמנהג ישראל. כמו כן נדבה צדקה לבית הכנסת. (ע' מיוחס-ג'יניאו, "נשים בקהילת המומרים לנצרות בספרד של המאה הט"ו, פעמים 47-46, עמ' 186-185)

1. אילו מצוות ומנהגים מן היהדות השתדלו הנשים המומרות לקיים?

2. איזה מידע בתעודה מעיד שגם נשים מוסלמיות המירו את דתן?

3. אילו סיכויים ואילו סיכונים עמדו בפני האנוסים?

שאלות לסעיף: היהודים בשלטון הנוצרים – מסובלנות לקנאות עמ' 182-178)

1. כותרת הסעיף היא "מסובלנות לקנאות – תחת שלטון הנוצרים".

א.הסבירו את משמעות הכותרת.

ב. הציגו לפחות שתי דוגמאות המצדיקות כותרת זו. נמקו את בחירתכם.

ג. מה היו הגורמים למעבר מסובלנות לקנאות תחת שלטון הנוצרים?

2. לדחיית היהודים מצד הנוצרים יש היבט כלכלי והיבט דתי. תנו דוגמאות לכל אחד מן ההיבטים.

3. אתם יהודים החיים בספרד הנוצרית בתקופת גזרות קנ"א. לפניכם שלוש אפשרויות: להמשיך לחיות כיהודים, להתנצר ולחיות כאנוסים, להתנצר ולחיות כנוצרים.

א.בחרו באחת מהאפשרויות ותארו את הלבטים והקשיים שאתם מתמודדים אתם.

ב. הציגו את עמדתכם בכרזה או בנאום לפני יהודים.

4. אתם בנים למשפחת אנוסים. תארו יום בחיי המשפחה: אחד מימי החול, שבת או חג. כתבו על הקשיים שלכם, על הקשרים עם השכנים, ועל הקשרים בקרב בני המשפחה. מלאו את המשימה בעצמכם או בזוגות.

*183*

דחיקת יהודים ומוסלמים מהערים ומהמדינה

יהודים ומוסלמים מגורשים בתוך הערים

ככל שכיבוש ספרד בידי הנוצרים הלך והושלם, כן גברה נטיית השליטים לטהר את ספרד מבני דתות אחרות. מגמה זו התחזקה כאשר התאחדו אראגון וקסטיליה למדינה אחת עם נישואיהם של פרננדו מלך אראגון ואיסבלה בתו של מלך קסטיליה ב-1469. פרננדו ואיסבלה כונו המלכים הקתולים בגלל דבקותם בדת ופעילותם לחיזוק הכנסייה בספרד ולחידוש המשמעת במנזרים.

ב- 1477 אסרו פרננדו ואיסבלה על יהודים ומוסלמים לגור בשכונות שגרים בהן נוצרים, וטענו שהיהודים והמוסלמים משפיעים לרעה על הנוצרים. את ההפרדה בין הנוצרים לבין יהודים ומוסלמים ביצעו מועצות הערים במשך שנתיים. יהודים ומוסלמים נדרשו לעזוב את בתיהם ולעבור לשכונות אחרות: השכונות שנועדו למגורשים היו מרוחקות ממרכז העיר, וכמה מהן היו באזורים לא נעימים למגורים – לדוגמה בקרבת בתי מלאכה לעיבוד עורות, שהפיצו ריח רע. כדי לזרז את המעבר מועצות ערים אחדות הציעו ליהודים ולמוסלמים מגרשים ובתים במחירים נוחים, והתירו להם לבנות במקומות מגוריהם החדשים בתי כנסת ומסגדים.

(בספר תמונה)

פרננדו ואיסבלה, המאה השמונה עשרה

האינקוויזיציה חוקרת נוצרים שסטו מאמונתם

כחלק ממאמציהם של פרננדו ואיסבלה לחזק את הנצרות במדינתם וללכד את תושביה הם הקימו ב-1478 באישור האפיפיור אינקוויזיציה – בית דין לחקירה. חוקרי האינקוויזיציה שפטו והענישו כל נוצרי שנחשד בסטייה מדרך הישר או בהתנהגות ובאורח חיים שאינם לפי הנצרות. החוטאים היו מכל שכבות החברה: אנשי כנסייה, מאמינים נוצרים, ויהודים ומוסלמים שהתנצרו. עדים שהופיעו לפני בית הדין של האינקוויזיציה סיפרו על מעשי הנידונים – נוצרים העידו נגד יהודים מומרים, בנים העידו נגד הוריהם, נשים נגד בעליהן, וכן העידו יהודים ששיתפו אנוסים בקיום מצוות היהדות. חוקרי האינקוויזיציה עינו את הנידונים כדי להביא אותם לידי חרטה וגם כדי לסחוט מהם וידויים. בדרך זו הם קיוו למנוע מיהודים מומרים לחזור ליהדות.

*184*

תעודה

רדיפת האנוסים

עברות שהעובר אותן צפוי לעמוד לדין האינקוויזיציה:

קיום המצוות של תורת משה: (...) מילה; (...) שמירת שבת;, (...) מנהגי קבורה יהודיים; לימודים שיהודים מלמדים תינוקות של אנוסים בבתי הכנסת (...).

עברות על חוקי הנצרות: (...) עבודה בימי ראשון בשבוע; השתמטות מהזכרת שמו של ישו ושל אמו, מריה; (...) הימנעות מלהתוות את סימן הצלב; העמדת פנים שילדים הנולדים הם בסכנת חיים ומשום כך יש לערוך להם טבילה פרטית בבית בלא טקס בכנסייה; שטיפת מי הטבילה עם שובם של ההורים שהטבילו את ילדם בכנסייה; (...) וידויי שקר לפני כמרים. (אלונסו דה אספינה, מתוך ח' ביינארט (עורך), "השמד הגדול, בעיית האנוסים וגורלם במאה הט"ו", מורשת ספרד, עמ' 294-293)

1. תנו דוגמאות לקשיים שהתמודדו אתם האנוסים.

2. כיצד נדרשו האנוסים לפעול כדי להימנע מלהישפט לפני האינקוויזיציה?

(בספר תמונה)

טקס אוטו-דה-פה גרמניה, המאה התשע עשרה

אוטו-דה-פה פירושו: מעשה של אמונה, בטקס זה האינקוויזיציה המיתה בשרפה את הכופרים בנצרות. בדרך כלל הטקס נערך בפומבי בככר העיר, והמונים באו לצפות בו.

1. מדוע נערך טקס זה בפומבי?

המלכים הקתולים מגרשים את היהודים מספרד

המלכים הקתולים הגיעו לשיא הצלחתם בחיזוק האופי הנוצרי של ספרד ב-1492, עם כיבוש גרנדה המוסלמית – האזור האחרון שנותר בשליטת המוסלמים בספרד. עתה יכלו מלכי ספרד להמשיך ולבסס את הנצרות בממלכתם.

בהמלצת האינקוויזיציה הם פרסמו ב-1492 את פקודת גירוש היהודים מספרד. הפקודה הוקראה מפי כרוז בכל עיר ועיר, והיהודים נצטוו לעזוב את ספרד בתוך שלושה חודשים ולא לחזור אליה לעולם. כמו כן נאסר על המגורשים לקחת אתם דברי ערך, כגון זהב וכסף. פרננדו ואיסבלה סברו כי גירוש היהודים יקל על המומרים היהודים להשתלב בנצרות, משום שכך ינותקו קשריהם עם אחיהם. רק בשנת 1968, ארבע מאות שבעים ושש שנים לאחר שניתנה פקודת הגירוש, הצהירה ממשלת ספרד על ביטולה בטקס שנערך בבית כנסת במדריד.

*185*

זעזוע תקף את יהודי ספרד. שלושת החודשים שהקציבו השלטונות למגורשים להתארגן ליציאה היו זמן קצר לעזיבת מולדת. משפחות התפלגו ביניהן בשאלות רבות, לדוגמה: האם לצאת מספרד או להמיר את הדת ולהישאר בה? לאן להגר? האם לשבת בקרבת ספרד או לפנות לארצות רחוקות ממנה? האם לנסות להבריח דברי ערך שיעזרו למשפחה להתחיל את חייה במקום מגוריה החדש שתמצא, או להימנע מסיכון ולצאת מיד בלא רכוש?

רבים מכרו את נכסיהם בזול ויצאו מן המדינה; אחרים לא הספיקו למכור, ונטשו את רכושם. רבים מבני השכבות העשירות המירו את דתם ונשארו בספרד. היו גם יהודים שיצאו בעת הגירוש, אבל משנתקלו בקשיים, חזרו לספרד ואז המירו את דתם.

השליטים החרימו בתי כנסת, בתי קברות ורכוש של הקהילה. בתי כנסת הוסבו לכנסיות. אין מידע מדויק על מספר היוצאים – היסטוריונים אומדים אותו בין שבעים אלף לשלוש מאות אלף נפש.

(בספר תמונה)

פקודת הגירוש של יהודי ספרד, 31 במרס 1492, ספרד

תעודה

קטעים מפקודת הגירוש

כיוון שמוכח שהם (היהודים) תמיד משתדלים בכל הדרכים והאמצעים שברשותם, להרוס ולהרחיק מאמונתנו הקתולית הקדושה את הנוצרים המאמינים, להפריד אותם ממנה, לקרבם ולהשתיתם באמונתם ובהשקפתם המזיקה, (...) וכדי שלא יהיה פתח לפגוע יותר באמונתנו הקדושה (...).

לכן אנו (...) הסכמנו לצוות לגרש את כל היהודים והיהודיות ממלכויותינו. ושום פעם לא ישוב ולא יחזור מישהו מהם. (...) וכך אנו מצווים לכל היהודים והיהודיות מכל גיל שיהיו, החיים וגרים ונמצאים במלכויות, ובבעלויותינו (...), שעד סוף חודש יולי הבא ראשון בשנה זו, יצאו ממלכויותנו ומבעלויותינו הנזכרות, עם בניהם ובנותיהם, משרתיהם ומשרתותיהם ובני משפחותיהם היהודים, כגדולים וכקטנים (...).

ואנו מצווים ואומרים, ששום אדם במלכויותינו אלה, מאיזה מעמד שיהיה, מצב ודרגה שיהיו, לא יעזו לקבל, לתת מחסה, לשכן ולהגן, לא בגלוי ולא בסתר, כל יהודי ויהודייה לאחר המועד הנזכר של סוף חודש יולי הבא ואילך, לעולם ועד (...).

וכדי שזה יוכל להגיע לידיעת כולם, ושאיש לא יעמיד פנים כאילו לא ידע, אנו מצווים שפקודתנו זו תוכרז במקומות ובכיכרות המקובלים בעיר הזו ובערים הראשיות, בכפרים ובמקומות היישוב בשטח ההגמון (הבישוף), על-ידי הכרוז ולפני הנוטריון הציבורי (בעל הסמכה מן השלטון לאשר תעודות וחתימות).

ניתן בעירנו גרנדה, 31 בחודש מארס בשנה 1492, אני המלך. אני המלכה. אני חואן די קולומה, מזכיר המלך והמלכה. אדונינו, כתב כפי שנצטווה. (ח' ביינארט, גירוש ספרד, עמ' 41-39)

1. על פי הפקודה, מה הייתה הסיבה לגירוש היהודים?

2. צטטו משפט שלפיו גירוש היהודים מספרד הוא לצמיתות.

3. כיצד הופצה פקודת הגירוש ברחבי ספרד?

4. שערו מדוע הזהירו המלכים את תושבי מדינתם מלהגיש עזרה ליהודים.

*186*

היהודים מגורשי ספרד מחפשים מקלט

היהודים שגורשו מספרד יצאו לחפש להם ארץ אחרת. רבים פנו לפורטוגל השכנה, ששפתה ותרבותה היו מוכרות להם, ולכן חשבו שייקלטו בה בלא קושי מיוחד. ואולם, מלכי ספרד הבינו כי כל עוד יתקיים יישוב יהודי בפורטוגל, יצטרפו אליו אנוסים הבורחים מן האינקוויזיציה בספרד. משום כך, בעידודם, ב-1496, ארבע שנים לאחר שגורשו מספרד, גורשו היהודים גם מפורטוגל.

קבוצות אחרות של מגורשים פנו צפונה, לארצות השפלה (הולנד, בלגיה ולוקסמבורג של ימינו), ואחרים יצאו למסע ימי והגיעו לצפון אפריקה, לאיטליה ולארצות האימפריה העות'מאנית.

(בספר מפה)

מפה 21: ממלכת ספרד הנוצרית וגירוש ספרד, 1492

עיינו במפה, בשם המפה, ובמקרא, וענו:

1. השוו מפה זו למפה 20, עמ' 168. אילו שינויים חלו בספרד בין שתי התקופות?

2. לאילו ארצות פנו היהודים שגורשו מספרד?

3. שערו עם אילו קשיים התמודדו המגורשים בתהליך היקלטותם במקומות החדשים.

מן המחקר

תלאות הגירוש – סיפורו של ר' יהודה חייט

נדודיו של ר' יהודה חייט מאפיינים את אשר אירע ליהודים רבים מן המגורשים. הוא ומשפחתו יצאו בעת הגירוש מקסטיליה והגיעו לליסבון (פורטוגל). מכאן יצאו בחורף 1493, עם עוד 250 איש, לעבר איטליה. על האונייה פרצה מגפה ולא התירו לה לעגון בשום נמל. האונייה נדדה בים במשך ארבעה חודשים, והמזון בה הלך ואזל. שודדי ים שבו את האונייה והובילו אותה לנמל מלגה (בספרד). כאשר עגנה שם, לא הרשו ראשי העיר למגורשים לרדת אל החוף. אבל ראשי העיר הגיעו אל האונייה והטיפו לנוסעיה להמיר את דתם. כמאה מנוסעי האונייה ירדו אל החוף והתנצרו. כחמישים נוסעים מתו ברעב ובמחלות, ובהם גם אשתו של יהודה חייט.

*187*

מנמל מלגה שוב יצאה האונייה אל הים הפתוח, ולבסוף הגיעה לעיר פס שבמרוקו. בפס הושלך ר' יהודה חייט למאסר. גם שם ניסו להשפיע עליו להמיר את דתו, הפעם – להתאסלם. לאחר 40 יום במאסר, פדו אותו יהודי שרשן, ור' יהודה נתן להם תמורת פידיונו קרוב ל-200 ספרים, מרכושו שהציל בעת הגירוש.

לאחר גלגולים רבים הצליח ר' יהודה חייט להגיע לאיטליה. הוא שהה בנפולי ומשם עבר לוונציה, ולבסוף השתקע בעיר מנטובה. (ח' בביינארט, גירוש ספרד, עמ' 264-263)

1. באילו ארצות וערים עבר ר' יהודה חייט בנדודיו?

2. עם אילו קשיים נאלץ ר' יהודה חייט להתמודד?

3. כתבו מכתב לר' יהודה חייט והביעו בו את דעתכם בעניין.

המלכים הנוצרים רודפים גם את המוסלמים

כזכור, הנוצרים כבשו את גרנדה המוסלמית וכפו על תושביה את הנצרות – נאסר עליהם להשתמש בשפה הערבית בשיחה ובכתב, ללבוש את הלבוש המסורתי המוסלמי ולנגן בכלי נגינה מוסלמיים. כשמונה שנים לאחר הכיבוש, בשנת 1500, ציוו מלכי ספרד על המוסלמים בגרנדה להתנצר או לעזוב את ספרד. פקודה דומה ניתנה ב-1502 למוסלמים בקסטיליה.

היו מוסלמים שבחרו לעזוב את ספרד, ואחרים המירו את דתם. רבים מן המוסלמים שהתנצרו קיימו בסתר את מצוות דתם, ולכן היו חשודים בעיני האינקוויזיציה והשלטונות. שכנים נוצרים הלשינו עליהם לפני בית הדין של האינקוויזיציה – הם טענו שהמומרים המוסלמים ממשיכים להימנע מאכילת בשר חזיר, האסור לאכילה על פי חוקי האסלאם, ושהם ממשיכים להקפיד על צום בחודש הרמדאן. המצווה שהמוסלמים התקשו במיוחד לקיים במציאות החדשה שנכפתה עליהם הייתה מצוות העלייה לרגל למכה. לבסוף גורשו מספרד בשנים 1614-1609 גם המוסלמים שהתנצרו.

(בספר תמונה)

מוסלמי שהתנצר כורע ברך לפני דמות מדונה

תעודה

עצות של מורה הלכה למוסלמים שהתנצרו באנדלוסיה, 1504

קיימו את התפילה ואפילו תעשו זאת באופן מרומז (...) כדי להיטהר (לפני התפילה), התרחצו בים או בנהר (...). בצעו את טקס הטהרה ללא מים אפילו יהיה זה שפשוף הידיים על הקיר (...).

ואת מבטיכם (בשעת התפילה) הפנו אל הפסלים שעה שהנוצרים עושים זאת; אולם את כוונתכם הפנימית הפנו אל אלוהים, אפילו אם פניכם אינן מופנות למכה (כיוון התפילה המקובל באסלאם).

אם אתם נאלצים לאכול חזיר, אכלו אותו, תוך שאתם מטהרים את כוונותיכם, ומכירים בכך שהדבר פסול. וכזאת עשו עם כל דבר אחר אסור. (ר' ברקאי, "אנדלוסים בין איסלאם ונצרות", זמנים 14, עמ' 17)

1. מה מאפיין את עצותיו של מורה ההלכה למוסלמים המומרים?

*188*

שאלות לסעיף: דחיקת יהודים ומוסלמים מהערים ומהמדינה

(עמ' 187-183)

1. ציינו שלוש דוגמאות לדמיון בין יחסם של הנוצרים למוסלמים לבין יחסם ליהודים.

2. יש הרואים בהפרדה בין היהודים והמוסלמים לביו הנוצרים כעין גירוש בתוך הערים. מדוע?

3. נגד מי פעלה האינקוויזיציה ומה היא ביקשה להשיג?

4. ססמת הקרב של הלוחמים הנוצרים בגרנדה המוסלמית הייתה "למות למען המולדת והאמונה". על מה הדבר מעיד?

5. כאשר נוצרים בספרד חיפשו משהו והתקשו למצאו, נהגו לומר: "למצוא את זה, זה כמו לחפש את מוחמד בגרנדה". מהו המקור לפתגם?

6. אתם נערים או נערות יהודים בני שלוש עשרה-ארבע עשרה; בני משפחתכם קיבלו פקודת גירוש. ספרו לחברכם הנוצרי: מה קורה בביתכם בתקופה זו? על מה אתם משוחחים במשפחה? באילו עניינים אתם מתלבטים? כיצד אתם נפרדים ממקומות ילדותכם? ממה אתם חוששים? אילו תקוות מתעוררות בכם?

עבדו בעצמכם או בזוגות.

סיכום

במהלך התפשטות האימפריה המוסלמית כבשו הערבים את רוב חצי האי האיברי מידי הנוצרים. הכיבוש החל בשנת 711, ובמשך כחמש שנים נכבשו מרבית השטחים של חצי האי בידי המוסלמים. לאזור שהיה בשליטתם קראו "אנדלוסיה".

אנדלוסיה הגיעה לשיא כוחה בימי הח'ליף עבד א-רחמן השלישי. ב-929 הוא ניתק את עצמו מהאימפריה המוסלמית, והקים בספרד את ח'ליפות קורדובה, שהייתה ח'ליפות עצמאית, ולא ראתה את עצמה חלק מהאימפריה המוסלמית. ח'ליפות קורדובה כונתה בשם העיר קורדובה, בירתה.

באנדלוסיה שגשגו קהילות יהודיות – היהודים השתלבו במנהל הח'ליפות בזכות נאמנותם לשליטים ובזכות ניסיונם. היו בהם ממלאי תפקידים בכירים: חסדאי אבן שפרוט שימש רופא, יועץ כלכלי ומדינאי בחצר הח'ליף, ושמואל הנגיד היה שר אוצר ושר צבא בממלכת גרנדה וגם נודע בהיותו משורר. שניהם דאגו לענייני היהודים בחיליפות וקשרו קשרים עם יהודים בקהילות שמחוץ לספרד. בספרד המוסלמית פרחה השפה העברית, ובשפה זו נכתבו יצירות מקוריות: שירה, פיוטים, פירושים למקרא, מילונים וספרי לשון. כמו כן נכתבו חיבורים שדנו בנושאים מן הפילוסופיה ומן האסטרונומיה. יש המכנים את התקופה של פריחת התרבות היהודית בספרד בשם "תור הזהב".

*189*

במשך כארבע מאות שנים נלחמו הנוצרים במוסלמים כדי לכבוש מחדש את ספרד. למלחמות האלה הם קראו"רקונקיסטה" (בספרדית: כיבוש מחדש), וראו בהן מלחמת קודש נגד הכופרים. הרקונקיסטה הושלמה ב-1492 עם כיבוש גרנדה – המעוז המוסלמי האחרון בספרד.

תחילה כיבושי הנוצרים לא יצרו שינוי של ממש בחיי היהודים – הנוצרים נזקקו לשירותיהם במנהל, בתרגום וברפואה; אך ככל שהתבססו הנוצרים בשלטון, הם נישלו את היהודים ממעמדם המועדף והחלו לרדוף אותם בשל דתם. ביטוי לכך היה ויכוח ברצלונה ב-1263 בין הרמב"ן לבין נזיר שהיה בעבר יהודי. בעקבות ויכוח ברצלונה נאלצו יהודים ומוסלמים בברצלונה להשתתף בדרשות של כמרים בבתי הכנסת ובמסגדים.

גם הקשרים בין תושבי הערים הנוצרים לבין תושביהן היהודים התערערו – גל של מעשי אלימות ב-1391, המכונה "גזרות קנ"א", הביא לחורבנן של כמה קהילות יהודיות, ובהן קהילת ברצלונה. עקב הפרעות עזבו יהודים רבים את ספרד, ואחרים התנצרו. יחס השלטון כלפי היהודים שהתנצרו היה מורכב: אמנם לפני המומרים נפתחו מחדש משרות שלטון ומנהל, אבל הדבר עורר את קנאתם של הנוצרים – הם טענו כי היהודים המירו את דתם רק כדי לזכות ביתרונות השמורים לנוצרים. בקרב המומרים היו אנוסים, ששמח בסתר את מצוות היהדות ומנהגיה. לא אחת הלשינו נוצרים על האנוסים לכנסייה, והיא רדפה אותם.

כאשר ב-1469 נישאו פרננדו, מלך אראגון, ואיסבלה, בתו של מלך קסטיליה, אוחדו שתי הממלכות הללו. פרננדו ואיסבלה, המלכים הקתולים, פעלו לחיזוק הנצרות בממלכתם המאוחדת. באישור האפיפיור הם הקימו אינקוויזיציה – בית דין לחקירה. האינקוויזיציה חקרה והענישה מינים – נוצרים שנחשדו בסטייה מדרך הישר – ובהם גם את המומרים היהודים והמוסלמים.

כיבוש גרנדה המוסלמית ב-1492 היה ניצחון גדול למלכים הקתולים. כעבור זמן קצר הם פרסמו פקודת גירוש לכל יהודי ספרד ודרשו מהם לעזוב את הממלכה בתוך שלושה חודשים. רבים מהיהודים עזבו את מולדתם, ואחרים התנצרו. רכוש הקהילה הוחרם, ובתי כנסת נהפכו לכנסיות. המגורשים התפזרו בארצות ובאזורים רבים: פורטוגל, ארצות השפלה, צפון אפריקה, איטליה והאימפריה העות'מאנית. פקודת הגירוש בוטלה בשנת 1968. בעידודם של מלכי ספרד גורשו היהודים גם מפורטוגל. על פי המדיניות שנקטו פרננדו ואיסבלה, חיזוק הדת הקתולית, הם רדפו גם את המוסלמים – הם כפו עליהם להתנצר או לעזוב את ספרד, וגם רבים מהמוסלמים נאלצו להמיר את דתם. בתחילת המאה השבע עשרה גורשו גם המוסלמים מספרד.

*190*

לחזרה ולדיון

1. לפניכם רשימת שמות ומושגים: דונש בן לברט, ח'ליפות קורדובה, חסדאי אבן שפרוט, רקונקיסטה, מלכים קתולים, אנוסים, ויכוח ברצלונה, מנחם בן סרוק, אינקוויזיציה, רמב"ן, נוצרים חדשים, שמואל הנגיד, שירי קודש, רבי יהודה הלוי, גרנדה, מומרים, פקודת הגירוש, ר' משה בן מימון, גזרות קנ"א, אברהם זכות, שירי חול.

א. מצאו צמדים או קבוצות של שמות ומושגים שיש ביניהם קשר והסבירו מהו הקשר. לדוגמה: גרנדה-רקונקיסטה – עם כיבוש גרנדה הושלמה הרקונקיסטה בספרד.

ב. חברו תפזורת ושלבו בה לפחות שמונה מן השמות והמושגים.

2. א. השוו בין חיי היהודים תחת שלטון המוסלמים לבין חייהם תחת שלטון הנוצרים. תוכלו לשרטט טבלה ולפרט בה את המאפיינים האלה: מנהיגים ואישים, עיסוקים, תפקידים בשירות המדינה, יחס השלטון ליהודים ויחס התושבים אל היהודים.

ב. הביאו דוגמאות מן הרשימה שלכם לדו-קיום ולגילויי סובלנות בין היהודים לבין שכניהם, ודוגמאות להפרדה ולהיבדלות של היהודים משכניהם.

3. מדיניותם של מלכי ספרד כללה כמה שלבים עיקריים: הקמת אינקוויזיציה, כיבוש גרנדה, צווי גירוש.

א. כיצד השפיע כל שלב ושלב על המוסלמים והיהודים?

ב. מה השיגו מלכי ספרד לאחר ביצוע כל שלב?

ג. שערו, לפי הפעולות האלה, מה הייתה מטרת מדיניותם של מלכי ספרד?

4. גירוש יהודי ספרד נחשב לאירוע שגרם לשבר בהיסטוריה של יהודי ספרד ובהיסטוריה של העם היהודי. מדוע?

5. בני משפחות רבות בישראל הם צאצאים של יהודי ספרד ונושאים שמות משפחה שמקורם בספרד – כגון טולדו, קורדובה, בנבנישתי ואחרים. היעזרו בבני משפחתכם ובררו אם הם מכירים עוד שמות משפחה כאלה. רשמו אותם ובררו את משמעותם.

6. היעזרו בהוריכם או במכרים ובררו אם הם מכירים משפחה המתייחסת לצאצאי יהודי ספרד. שאלו אותם על מנהגים ומסורות מיוחדים שנשמרו במשפחה.

תולדוט

www.toldot.cet.ac.il

לומדים היסטוריה

*191*

פרק יד: המגפה השחורה

*191*

במאה הארבע עשרה התפשסה באסיה ובאירופה מגפת דבר בכמה גלים – שיאם היה בשנים 1351-1347, והיא גבתה קרבנות רבים. כתוצאה מהמגפה, אוכלוסיית אירופה הידלדלה מאוד. ההערכות לאומדן האוכלוסייה שהוכחדה במהלך המגפה נעות בין רבע, שליש וחצי(!) מאוכלוסיית אירופה.

מה היו הגורמים למגפה? כיצד ראו אותה בני התקופה? כיצד היא השפיעה על החברה האירופית?

מגפה קטלנית מכה באירופה

מגפת הדבר מתפשטת באירופה

מגפת הדבר הופצה ככל הנראה לאורך דרכי המסחר באניות שעשו את דרכן מתחנות מסחר באסיה, כנראה מסין, לנמלים של מסינה, גנואה וונציה שבאיטליה. מאיטליה התפשטה המגפה לצרפת, ועד מהרה הגיעה לאירופה כולה (מפה 22 עמ' 192). הגורם למחלה היה כנראה חיידק בגופם של עכברושי האניות, והיא הועברה ראשית דרך נשיכות העכברושים ועקיצות פרעושים שחיו על העכברושים, ולאחר מכן האנשים נדבקו זה מזה על ידי מגע ובמעבר של החיידק בדרכי הנשימה. ואולם, החיידק שגרם למחלה זוהה רק בסוף המאה התשע עשרה, כחמש מאות שנה לאחר המגפה.

המגפה קוטלת המונים מדי יום ביומו

אנשי התקופה לא ידעו מהו הגורם למחלה, והם כינו אותה פשוט המגפה, או המוות הנורא. לימים זכתה המגפה לכינוי המוות השחור או המגפה השחורה, משום שעל עורם של החולים הופיעו בועות וכתמים שחורים. האנשים שחלו סבלו מכאבים עזים, ומתו בתוך ארבעה-חמישה ימים מרגע הופעתם של סימני המחלה. בימי החורף שככו גילויי המגפה, אך כשהגיע הקיץ שבה המגפה לקטול קרבנות רבים. תנאי התברואה של התקופה סייעו להתפשטות המהירה של המגפה: בבתי האנשים לא זרמו מים, מי השופכין זרמו ברחובות, ואשפה נמצאה בכל מקום. בשל הצפיפות ותנאי ההיגיינה הירודים בערים, מספר המתים בהן היה גדול ממספרם בכפרים, אף שהמחלה לא פסחה גם על הכפרים הקטנים ביותר. מרבית הקרבנות היו עניים וחסרי רכוש, אך גם אצילים לקו במחלה, ואף בני מלוכה, וכן כמרים, נזירים, סוחרים, בעלי מלאכה, פקידי ממשל, וכמובן רופאים שבאו במגע עם החולים.

בשל המתים הרבים, בתי הקברות מלאו עד אפס מקום, ובמקומות רבים נאלצו לקבור את הגופות בקבורה המונית. המתים נגררו מתוך הבתים אל המפתנים ומשם נאספו והובאו לקבורה. הכמרים לא יכלו להתמודד עם הכמות העצומה של המתים, וגם נמנעו מלהגיע לביתו של החולה מחשש להידבקות, וכך אנשים רבים מתו בלי טקס המשיחה האחרונה, שבו הכומר מעניק מחילה לאדם הגוסס על חטאיו כדי שיזכה להגיע לגן עדן. בתקופה זו, שבה לדת היה תפקיד מרכזי בחיי האנשים, מצב זה יצר פחד נורא אצל החולים, ובכמה מהמקומות התירה הכנסייה לכל אדם, ולא רק לכמרים, לשמוע את וידוייהם של העומדים למות.

*192*

בני התקופה מחפשים הסברים למחלה

בקרב בני התקופה היו שהסבירו שהמחלה עוברת על ידי ראייה, וקשר עין בלבד עם חולה עלול להדביק במחלה. מלומדי התקופה טענו שהמחלה עוברת דרך האוויר, באדים מסריחים ורעילים שנוצרו בהשפעת גרמי השמים. ההסבר הרשמי שהתקבל היה של רופאים מאוניברסיטת פריז, שהשתמשו במונחים מתחום האסטרונומיה וטענו כי המגפה נגרמה בשל המפגש בין הכוכבים יופיטר, שבתאי ומרס. עם זה, רוב הציבור לא קיבל את ההסבר הזה, אלא האמין כי הסיבה למגפה היא זעמו של האל, המעניש את האנושות על חטאיה. מאחר שגורם המחלה לא היה ידוע, איש לא ידע כיצד לרפא אותה. הרופאים הציעו דרכים מגוונות להתמודד עם המחלה: תרופות, עשבי מרפא, אבקות ושיקויים, הבערת חומרים לטיהור האוויר, שינוי הרגלי התזונה והקזות דם – אך דבר לא הועיל.

באווירה זו אנשים רבים סברו כי סוף העולם מתקרב וכי האל החליט להשמיד את האנושות כולה. לפיכך, בקרב מי שניצלו מהמחלה שררו ייאוש ואדישות. מרבית האנשים נמנעו מלעזור זה לזה והתנכרו איש לרעהו. רבים הזניחו את משק הבית שלהם, חדלו לעבד את האדמות, לקצור את היבולים ולטפל בבהמות, מתוך מחשבה שאין בכך תועלת מכיוון שהמין האנושי עומד להיעלם מעל פני האדמה.

תעודה

על מגפת הדבר באיטליה, דקמרון, ג'ובני בוקצ'ו

ג'ובני בוקצ'ו, הסופר האיטלקי בן המאה הארבע עשרה, תיאר את המגפה בספרו "דקמרון" – ספר ובו סיפורים של עשרה חברים שעברו לכפר למשך עשרה ימים בעת מגפת הדבר בפירנצה בניסיון לשכוח מעט את פגעי המגפה.

לעיר המהוללה פירנצה, היפה יותר מכל עיר איטלקית אחרת, הגיעה המגפה הקטלנית, שאולי באה בהשפעת גרמי השמיים, ואולי אלוהים עצמו הוא ששילחה בצדק וברוב כעסו בבני-התמותה, להענישנו על מעשי העוול שלנו. (...) ולא הועילו נגדה שום עצה נבונה ואף לא אחת מהתקנות שתיקנו בני-האדם: על-פי תקנות אלה ציוו הפקידים הממונים לטהר את העיר מאשפות רבות, אסרו על כל אדם חולה להיכנס אל העיר עצמה והשיאו עוד עצות רבות לשמירת הבריאות; ולא עוד, אלא פעמים רבות עשו אנשים יראי שמים תהלוכות מסודרות, ובהן – וכן בדרכים אחרות – שיטחו ברוב הכנעה תחינות לפני האל. אך לקראת תחילת האביב בשנה האמורה החלה המגפה להראות כאן את סימניה הכואבים, ובאורח נורא מאין כמוהו. (...) המגפה החמירה ביתר-שאת מפני שעקב המגע התדיר עם החולים היא תקפה את הבריאים, בדיוק כמו האש האוחזת בדברים יבשים או משומנים אם מקרבים אותם אליה מאוד. זאת ועוד: לא רק המגע או השיחה עם החולים גרמו לבריאים לחלות או שהיו הסיבה למותם עם כולם יחד, אלא נדמה שגם הנגיעה בבגדים, או בכל חפץ אחר שנגעו בו החולים הללו או השתמשו בו, העבירה את המחלה לנוגע. מפליא לשמוע את אשר עלי לומר זה עתה: אכן דבר שאלמלא ראוהו רבים במו עיניהם ואף אני עצמי ראיתיו בעיניי, כמעט לא הייתי מעז להאמין שאכן קרה וודאי שלא הייתי מעלהו על הכתב, גם לו שמעתי עליו מפי אדם מהימן. (...)

התעוררו בלב הנותרים בחיים חששות ודמיונות שונים, וכמעט כולם מכוונים באכזריות רבה לעניין אחד בלבד: איך להימנע מהמגע עם החולים ועם חפציהם ואיך להתרחק מהם; ובדרך זו חשב כל אדם שיוכל לקנות לעצמו בריאות. היו גם מי שסברו כי אם יחיו חיי צנע ויתחרו מכל המותרות, יסייע הדבר מאוד לכוח עמידתם באסון; ולכן עשו חבורה לעצמם וחיו נבדלים מכל השאר, מכונסים יחד ומסוגרים בבתים שלא נמצא בהם אף חולה אחד,

*193*

ואשר ניתן לחיות בם חיים נוחים יותר; שם ניזונו במידה ובאיפוק ממאכלים עדינים מאוד ושתו יינות משובחים, אך נמנעו מכל הוללות, ולא התירו לאיש לספר להם על מוות ועל חולים, אף לא רצו לשמוע שום בשורה מבחוץ בעניין זה, אלא בילו את זמנם בנגינה ובכל העינוגים שהיו בהישג ידם. אחרים, שהסיקו מסקנה הפוכה מזו, טענו כי השתייה היתרה והתענוגות והשוטטות ברחובות העיר תוך כדי שירה וזמרה והשעשועים ומילוי כל התשוקות עד כמה שאפשר, וכן הלעג והצחוק למגפה, הם תרופה בדוקה ביותר לאותה רעה חולה (...). באותם הימים הפקיר כל אחד את רכושו כפי שהזניח את הטיפול בעצמו, כמו כבר נגזר עליו להסתלק מן העולם, וכך נעשו הבתים רכוש הציבור, וכל זר שנכנס אליהם באקראי נהג בם כבתוך שלו (...). פג כוח סמכותם הנעלה של החוקים, הן חוקי אמש והן חוקי האל (...) על-כן היה כל אחד רשאי לעשות ככל העולה על רוחו. (...) וכמה מהם החזיקו פרחים בידיהם, אחרים נשאו עשבי-בשמים או מיני תבלינים שונים והגישום אל חוטמם לעתים קרובות, שכן סברו כ' דבר מצוין מאין כמותו הוא לאשש (לחזק) את המוח בריחות אלה, כיוון שהאוויר כולו היה רווי צחנת הגוויות, הנגעים והתרופות, ואילו כמה מהם, באכזריות רבה יותר (אף שאולי בחרו בדרך הבטוחה מכולן), טענו כי כנגד מגפות אין תרופה מועילה וטובה יותר מהמנוסה מפניהן; ומכוח הטענה הזאת נטשו גברים ונשים רבים את עירם, את בתיהם, את מקומותיהם, את קרוביהם ואת רכושם, לא דאגו אלא לעצמם בלבד, וביקשו מקלט בכפרים שבמחוזות אחרים או לכל הפחות באלה שבמחוזם: כאילו חרון-אפו של האל לא שולח להעניש את בני-האדם על רשעותם בכל מקום שהם, על-ידי המגפה, אלא התעורר לפגוע אך ורק במי שהיו בתוך חומות עירם, או כמו התריע כי לא ייוותר שום אדם בתוך העיר, שכן באה שעתה האחרונה. (ג'ובאני בוקאצ'ו, דקאמרון, גאיו שילוני (מתרגם), עמ' 31-29)

1. מה אפשר ללמוד מהקטע על תגובתם של בני התקופה למגפה?

2. כיצד התמודדה הנהגת העיר פירנצה עם המגפה, וכיצד התמודדו עמה התושבים?

3. מה אפשר ללמוד מהקטע על הדרך שבה תפסו את ההידבקות באותה

(בספר תמונה)

מצעד הניצחון של המוות, פרסקו, איטליה, המאה החמש עשרה

*194*

(בספר מפה)

מפה 22: אירופה בתקופת המגפה השחורה

עיינו במפה, בשם המפה ובמקרא, וענו:

1. מגפת הדבר הגיעה לשיאה בשנים 1351-1347. כיצד המפה מבטאת את העובדה הזו?

2. כיצד המפה מעידה על האשמת היהודים בהתפשטות המגפה?

יהודים מואשמים בהפצת המגפה

המגפה השחורה הגבירה את השנאה כלפי היהודים. בהיעדר הסבר למגפה ובאין אשמים, היו היהודים, שהתבדלו מהנוצרים, מטרה נוחה להמוני העם לפרוק את זעמם: היהודים הואשמו בהרעלת בארות המים במטרה להמית את הנוצרים ולהשתלט על העולם. כבר בשנת 1348 החלו מעשי פרעות נגד היהודים בכמה מערי צרפת. באותה שנה פרסם האפיפיור קלמנס השישי צו האוסר להרוג יהודים, להמיר את דתם בכפייה ולהחרים את רכושם בלא משפט, וטען כי המגפה היא משמים ותובעת קרבנות גם מהיהודים, ומכאן נובע שאינם אשמים בהפצתה. גם מועצות ערים יצאו להגנת היהודים; אך ככל שהתפשטה המגפה, המוני העם התעלמו מקריאות אלו, ומעשי האלימות נגד היהודים גברו – בעיקר בצרפת, בשווייץ ובגרמניה.

האלימות כלפי היהודים הוחרפה עם הופעתה של כת הפלגלנטים (מהמילה הלטינית flagellare, שפירושה להלקות, להצליף), שחבריה נהגו להלקות את עצמם במטרה לכפר על חטאי החברה כולה. בימי המגפה עברו הפלגלנטים מעיר לעיר וביקשו מחילה ורחמים מן האל, בעוד תושבי העיר צופים בהם ומביעים אהדה לסבלם. הפלגלנטים התסיסו את תושבי הערים נגד היהודים היושבים בקרבם, וקראו לנקום בהם על הרעלת הבארות ולטבוח בהם.

*195*

בכמה מהמקרים הועמדו היהודים למשפט, עונו ואולצו להתוודות על המעשים שיוחסו להם, ולבסוף הועלו על המוקד. במקרים אחרים, כגון בזל שבשווייץ וסטרסבורג שבצרפת, קהילת היהודים כולה הועלתה באש. היו אף מקרים שבהם יהודי המקום בחרו להמית את עצמם, בטרם יעשה זאת ההמון. יהודים אחרים נמלטו ממקום מושבם. בסוף המאה הארבע עשרה, כששככה המגפה, כמעט שלא נותרו יהודים במערב אירופה.

גם המצורעים (מצורעים – חולים במחלת הצרעת. הצרעת היא מחלה שאינה חולפת, ומאופיינת בגידולים מכאיבים מתחת לעור ובעיוות של חלקי גוף. בעבר נהגו לבודד את חולי הצרעת בבתי מצורעים ובאיים מבודדים מחשש הידבקות במחלה.) הואשמו בהפצת הדבר, ואף בהם פרע ההמון. גם האשמה זו הייתה עלילה – המצורעים חיו בבתי מצורעים, מבודדים מיתר האוכלוסייה, ולאחר מותם נקברו בחלקות מיוחדות, ולפיכך לא יכלו להדביק איש.

המגפה משפיעה על החברה והכלכלה

כתוצאה מהתמותה הגבוהה בעקבות המגפה נוצר מחסור בידיים עובדות. מצב זה עורר את העובדים לדרוש העלאה בשכרם. בתגובה, ב-1349 פרסמו שליטי אנגליה צו שלפיו שכרו של כל עובד ייקבע לפי השכר ששולם לו לפני המגפה, ומי שיסרב לעבוד או ששכרו יעלה – ייענש. גם בצרפת ניסו להגביל בחוק את העלאות השכר. ואולם, ניסיונות אלו כשלו – הפועלים התמידו בדרישותיהם, והמעסיקים נכנעו להן.

ערך הקרקעות ירד בעקבות המגפה, משום שמספרם של האיכרים פחת, ואדמות רבות ננטשו ולא עובדו. בעלי קרקעות רבים הפחיתו את דמי החכירה של הקרקע שברשותם כדי שאיכרים ישובו ויעבדו אותה; ואילו רבים מהאיכרים העניים השתלטו על רכושם של המתים שלא השאירו אחריהם צוואות: קרקעות, בתים, כלי עבודה, בהמות ואף בתי מלאכה. האיכרים יכלו להיות בררנים יותר בעבודתם ולהציב דרישות לפני האדונים. יש הטוענים שכתוצאה מהמגפה נוצרו יחסי כוחות חדשים בין האדונים לאיכרים, והם היו הגרעין לביטול הפאודליזם (עמ' 28-25).

(בספר תמונה)

העלאה באש של יהודים בימי המוות השחור, המאה החמש עשרה

*196*

השפעת המגפה על החברה ניכרה גם באמנות של התקופה. לאחר המגפה החלו להופיע ציורים המציגים את דמותו של המוות, ואת האנשים כרוקדים את ריקוד המוות – המסמל את מותם. היוצרים ביקשו להעביר ביצירות אלו את המסר שהחיים הם בני חלוף, ועל כל אדם – עני או עשיר, איכר, אציל או כומר – נגזר למות. דבר לא יוכל להגן על האדם מפני המוות – לא כבוד, לא עוצמה, לא חוכמה ולא עושר. על כן החיים בעולם הזה הם הבל, ורק לחיים שאחרי המוות יש חשיבות.

(בספר תמונה)

ריקוד המוות, המאה החמש עשרה

המגפה משפיעה על מעמד הכנסייה וכוהניה

גם מעמדן של הכנסייה והכמורה התערער בעקבות המגפה. הכמרים הואשמו בכך שלא מילאו את חובתם בימי המגפה ולא ערכו את טקס המשיחה האחרונה לגוססים, ואף גבו מחיר גבוה מהרגיל על שירותיהם. נוסף לכך, מאחר שאנשי כנסייה רבים מתו במגפה, היא נדרשה למנות במהירות כוהני דת אחרים, ולכן פעמים רבות נבחרו לתפקיד אנשים שלא היו מוכשרים דיים – רבים מהם בורים שאינם יודעים קרוא וכתוב. גם לאחר המגפה דרשו הכמרים מחיר גבוה מאוד תמורת שירותיהם והואשמו בתאוות בצע. יש הטוענים שפגיעה זו במעמד הכנסייה הייתה אחד מניצני הרפורמציה, שהחלה באירופה כמאה ושבעים שנה מאוחר יותר וביטאה את התערערות מעמדה של הכנסייה הקתולית (עמ' 259-247).

המגפה וגודל האסון שהביאה עמה זרעו בקרב האנשים ששרדו פחד, עצב וייאוש, ועוררו תחושה של ערעור היציבות. בני האדם החלו לשאול את עצמם שאלות רבות בדבר האל והסדר הקיים. יש הטוענים שהאסון הביא את הקץ לצייתנות ודחף את האדם לעמדה ביקורתית של מצפונו האישי ושל צרכיו הפרטיים, ובכך שימש בסיס לצמיחת האדם החדש שיצר הרנסנס (עמ' 213-203).

*197*

סיכום

במאה הארבע עשרה הגיעה המגפה השחורה מאסיה לאירופה בתחנות שלאורך דרכי המסחר. הגורם למחלה היה חיידק שמועבר על ידי עכברושים, ולאחר מכן עברה המגפה בין בני אדם במגע ובדרכי הנשימה, אך בני התקופה לא ידעו זאת. החולים סבלו מכאבים עזים, על עורם הופיעו כתמים שחורים, והם מתו בתוך ארבעה-חמישה ימים. המחלה לא פסחה על שום מעמד, וגבתה קרבנות רבים. בני התקופה לא ידעו מהו הגורם למחלה – היו שהאמינו שהיא עוברת דרך הראייה, אחרים טענו שהיא עוברת דרך האוויר, ואילו ההסבר הרשמי היה שהמחלה נגרמה כתוצאה ממפגש של כמה כוכבים. עם זה, רוב הציבור האמין שהמחלה היא עונש של האל על חטאיהם של בני האדם ושמטרתו היא להשמיד את האנושות. לפיכך, רבים נמנעו מלעזור איש לרעהו.

גם היהודים נפגעו במגפה, ואף על פי כן הם הואשמו בהרעלת בארות המים ובגרימת המגפה במטרה להמית את הנוצרים. בצרפת, בשווייץ ובגרמניה החלו פרעות ביהודים, והן לא פסקו גם לאחר קריאתו של האפיפיור לחדול מהן. האלימות כלפי היהודים הוחרפה עם הופעתה של כת הפלגלנטים, שקראה לנקום ביהודים על הרעלת הבארות. גם המצורעים הואשמו בהפצת המגפה וסבלו מאלימות.

כתוצאה מהתמותה הגבוהה נוצר מחסור בידיים עובדות. מצב זה עורר את העובדים לדרוש העלאה בשכרם. בתגובה, שלטונות אנגליה וצרפת ניסו להגביל בחוק את העלאות השכר. ואולם, הפועלים התמידו בדרישותיהם, והמעסיקים נכנעו להן. כמו כן, ערך הקרקעות ירד, אדמות רבות ננטשו ולא עובדו, והאיכרים יכלו להיות בררנים יותר בעבודתם ולהציב דרישות לפני האדונים.

מעמדן של הכנסייה והכמורה התערער בעקבות המגפה – כמרים הואשמו שלא מילאו את חובתם בימי המגפה ובתאוות בצע.

המגפה וגודל האסון שהביאה עמה זרעו בקרב האנשים ששרדו פחד, עצב ויאוש, ועוררו תחושה של ערעור היציבות.

*198*

לחזרה ולדיון

1. ציינו אילו מן ההיגדים הבאים מביעים דעה ואילו עובדה.

א. המגפה השחורה נגרמה על ידי חיידק.

ב. למגפה השחורה היו השפעות כלכליות וחברתיות.

ג. בני התקופה חשו שסוף העולם קרב, ומשום כך לא היה טעם לעזור זה לזה.

ד. גרמי השמים השפיעו על התפשטות המגפה.

ה. בימי הקיץ המגפה גבתה קרבנות רבים יותר מאשר בחורף.

2. כיצד הסבירו בני התקופה את הסיבות למגפה? מה אפשר להסיק מכך על תפיסת עולמם?

3. לפי מדע הרפואה המודרנית, מה גרם למגפה? מה השפיע על התפשטותה המהירה?

4. כתבו כתבה לעיתון שכותרתה "מגפת המוות השחור הגיעה לעירי". תוכלו להיעזר בתעודה שבעמ' 193-192.

5. יש הטוענים כי המגפה השחורה השפיעה על ביטול הפאודליזם, על הרפורמציה (עמ' 259-247) ועל צמיחת האדם החדש שיצר הרנסנס (עמ' 213-203). על מה הטענות הללו מתבססות? מה דעתכם עליהן?

תולדוט

www.toldot.cet.ac.il

לומדים היסטוריה

*199*

יחידה 4: אופקים חדשים

-199

פתיחה וציר זמן

1258 – קצה של הח'ליפות העבאסית

1271 – מרקו פולו יוצא למסעו הראשון

1321 – מת דנטה אליגיירי מחבר היצירה "הקומדיה האלוהית"

1374 – מת פרנצ'סקו פטררקה, משורר בן תקופת הרנסנס

1376 – מת ג'ובני בוקצ'ו, מחבר היצירה"דקמרון"

1415 – פורטוגל כובשת את סווטה

1434 – משפחת מדיצ' עולה לשלטון בפירנצה

1456 – יוהן גוטנברג מוציא לאור את הספר המודפס הראשון

1475 – באיטליה יוצא לאור הספר העברי המודפס הראשון – פירוש רש"י לתורה

1487 – ברתולומאו דיאס מקיף את כף התקווה הטובה

1488 – באיטליה בפעם הראשונה הודפס התנ"ך בעברית

1492 – כריסטופר קולומבוס יוצא למסעו הראשון. גירוש היהודים מספרד

1493 – כריסטופר קולומבוס יוצא למסעו השני

1498 – וסקו דה גמה יוצא להודו

1501 – אמריגו וספוצ'י מבין כי הגיע ליבשת חדשה – אמריקה

1517 – מרטין לותר מפרסם את"תשעים וחמש התזות"

1519 – פרננדו מגלן יוצא להקיף את העולם

1520 – האפיפיור מטיל חרם על מרטין לותר

1525 – מרד האיכרים פורץ בגרמניה

1534 – המלך הנרי השמיני מכריז על עצמו שהוא ראש הכנסייה באנגליה.

מוקם מסדר הישועים

1542 – האפיפיור מקים את האינקוויזיציה הרומית

1555 – נחתם שלום אוסבורג

1564 – מת הצייר והפסל מיכלאנג'לו

1572 – 24 באוגוסט – טבח ליל ברתלומאו

1618 – פורצת מלחמת שלושים השנה

1648 – שלום וסטפליה שם קץ למלחמת שלושים השנה

(בספר תמונה)

וסקו דה גמה, ציור, תחילת המאה התשע עשרה

*200*

פרק טו: הרנסנס וההומניזם באיטליה

*200*

בסוף המאה הארבע עשרה ובמאה החמש עשרה התחוללה באיטליה מהפכת תרבות, והיא באה לידי ביטוי ברנסנס ובהומניזם: ההומניזם העמיד במרכז את האדם וביקש לספח את הרוח האנושית ולחנך אדם שקול יותר; הרנסנס הותיר לתרבות המערב מבנים ויצירות אמנות, המפארות עד היום מבנים, מוזאונים, כנסיות וארמונות באירופה.

מה היו המאפיינים של הרנסנס וההומניזם, ומה הייתה השפעתם על החשיבה וההתנהגות של בני אירופה? מה היו הגורמים לפריחת התרבות? ומדוע התחילה פריחה זו דווקא באיטליה?

איטליה – מולדת הרנסנס

לידתה של תקופה חדשה

כבר בסוף המאה הארבע עשרה טענו מלומדים וסופרים כי בזמנם נפתחת תקופה חדשה ושונה מן המאות הקודמות. מלומדים אלו האמינו שהם מחזירים לחיים את התפארת של התקופה הקלטית, את ימי יוון ורומא העתיקות, אחרי כאלף שנה של שקיעה וניוון מאז התמוטטותה של האימפריה הרומית. אותם סופרים היו הראשונים שחילקו את ההיסטוריה לשלוש תקופות עיקריות: העת העתיקה; ימי הביניים, והעת החדשה, שלדבריהם התחילה בזמנם. חלוקה זו משמשת אותנו עד היום (עמ' 7).

איטליה מפוצלת למדינות

כאמור, הסימנים הראשונים למהפכת תרבות נראו באיטליה כבר בסוף המאה הארבע עשרה. מעיון במפה (מפה 23 עמ' 201) אפשר לראות שאיטליה הייתה אז מפוצלת למדינות: בממלכת סיציליה שלט בית מלוכה מספרד; ובנפולי שלט בית מלוכה צרפתי; במרכז איטליה שכנה מדינת האפיפיור ומרכזה היה ברומא; ובצפון איטליה היו מדינות קטנות, ערי מדינה, והן ניהלו בעצמן את חייהן וכלכלתן ודאגו לביטחונן – החשובות שבערי המדינה הללו היו ונציה, גנואה ופיזה, ששלטו על דרכי המסחר הימיות, וכן מילנו ופירנצה, שישבו על דרך המסחר היבשתית שבין דרום אירופה לצפונה. לאחר תקופה של מלחמות ממושכות בין ערי המדינה, עלה כוחן של ונציה, פירנצה ומילנו, והן בלטו בחשיבותן ובעושרן הכלכלי.

משפחות עשירות שולטות בוונציה

מדינת ונציה הייתה רפובליקה (רפובליקה – צורת שלטון שבה תושבי המדינה בוחרים את המנהיגים לתקופה קצובה.) ובראשה עמדו אצילים. למרות עושרם לא נהגו אצילים אלו להקדיש את כל זמנם לחגיגות ולבילויים: מקצתם ישבו בבנקים שהקימו בשוקי העיר; מקצתם היו סוחרים שיצאו למסעות מסחר, ואף הגיעו לערים כגון אלכסנדריה וביירות; ואחרים יצאו למסעות באניותיהם והיו רבי חובלים.

ונציה הייתה עיר ססגונית וסואנת; ברחביה סבבו סוחרים ועולי רגל בדרכם למקומות הקדושים. סוחרי ונציה סחרו בסחורות יקרות שהובאו מאזורים שונים: תבלינים מהודו, אריגים מדמשק ומפלנדריה, עצים ופרוות מסקנדינביה, צמר מאנגליה, יין מצרפת ועוד.

*201*

(בספר מפות)

למעלה - מפה 23: איטליה וקשרי המסחר של עריה במאה החמש עשרה למטה - מפת ונציה, המאה השבע עשרה

- מפה 23: איטליה וקשרי המסחר של עריה במאה החמש עשרה

עיינו במפה, בשם המפה ובמקרא, וענו:

1. איזה מידע עולה מן המפה על איטליה במאה החמש עשרה? בתשובתכם הזכירו את המבנה המדיני שלה וכלכלתה. מפת ונציה, המאה השבע עשרה

- מפת ונציה, המאה השבע עשרה

1. איזה מידע על ונציה בתקופה ההיא עולה מן התמונה?

*202*

פירנצה תחת שלטון בית מדיצ'י

פירנצה הייתה בתחילת המאה הארבע עשרה אחת מחמש הערים הגדולות באירופה, וחיו בה לפחות שבעים אלף תושבים. כמו ונציה הייתה גם היא עיר מסחר. שמות הרחובות בעיר מעידים על כלכלתה ועל עיסוקי תושביה: רחוב יצרני הסבון, רחוב רוקחי הבשמים, רחוב צורפי הכסף ועוד.

בעיר פעלו גילדות של סוחרים עשירים: יבואני אריגים, יצרני אריגים, סוחרי משי, פרוונים, חלפני כספים ועוד. כמו כן התקיימו בה גילדות של אומנים ובעלי מלאכה: קצבים, סנדלרים, נפחים, בנאים, מוכרי מלח, אופים ועוד. פירנצה נודעה במיוחד בתעשיית בדי הצמר – הצמר יובא מאנגליה ומספרד, ובפירנצה סרקו אותו (הפרידו אותו לחוטים), צבעו וארגו לבדים. הבדים המעובדים יוצאו מפירנצה לארצות אירופה. לחברות המסחר של משפחות מפירנצה, ובראשן משפחת מדיצ'י, שנודעה בעושרה, היו סניפים ברבות מערי אירופה (מפה 23 עמ' 201). במשך כל תקופת הרנסנס ניהלה משפחת מדיצ'י את ענייני העיר בזכות עושרה וקשריה המסועפים.

בדומה לוונציה, גם פירנצה הייתה רפובליקה, ולמשרות השלטון בה נבחרו עשירי העיר. בשנת 1434 החל בעיר שלטון יחיד של קוזימו דה מדיצ'י, ואחר כך של יורשיו.

עושרם של בני מדיצ'י ניכר בארמון המפואר שבנה קוזימו דה מדיצ'י, בטקסים הראוותניים שנערכו בו ובחפצי האמנות הרבים שהוצגו בחדריו. בני מדיצ'י יכלו בזכות עושרם לשמש פטרונים (נותני חסות) לאמנים רבים, וכמה מהם פיארו את ארמון מדיצ'י במזרקות מסוגננות, בפסלים מהודרים ובציורים.

בפירנצה החלה להתפתח תרבות מיוחדת, והיא מכונה תרבות הרנסנס. רנסנס היא מילה צרפתית שפירושה "לידה מחדש", והיא הוענקה במאה השמונה עשרה למהפכת התרבות שהתרחשה בעיקר באיטליה בסוף המאה הארבע עשרה ובמאה החמש עשרה. כאמור, המלומדים של המאה החמש עשרה חשו בשינוי שחל בתקופתם וכינו אותה "העת החדשה".

(בספר תמונה)

אחדים מבני משפחת מדיצ'י ובני לווייתם, איטליה המאה החמש עשרה

קוזימו דה מדיצ'י (משמאל), רוכב על הסוס הלבן, היה שליט פירנצה משנת 1434. מימינו בנו פיירו דה מדיצ'י, ששלט בפירנצה אחריו.

שאלות לסעיף: איטליה – מולדת הרנסנס (עמ' 202-200)

1. בסעיף זה מופיעים מושגים הנוגעים לחלוקה לתקופות היסטוריות. מהם? כתבו הגדרה לכל תקופה. היעזרו בפתיחה לספר (עמ' 8-7).

2. אתם בני משפחות השולטות בוונציה ובפירנצה. הכינו כרזות הקוראות לבוא ולבקר בעירכם.

3. היעזרו במקורות מידע וכתבו על פעולותיהם של קוזימו דה מדיצ'י, בנו פיירו דה מדיצ'י ונכדו לורנצו לפיתוח פירנצה.

*203*

מהפכה בחיי הרוח

התפתחות הספדות בשפה האיטלקית

מהראשונים שביטאו את רוח הרנסנס היה המשורר האיטלקי דנטה אליגיירי (1321-1265) בן פירנצה, שיצירתו המפורסמת היא הקומדיה האלוהית. דנטה כתב באיטלקית. גם המשורר פרנצ'סקו פטררקה (1374-1304) כתב באיטלקית, אף על פי שבאותה תקופה נחשבה הלטינית לשפת ההשכלה והתרבות. מאחר שלא היה מקובל לכתוב שירה וספרות בלשונות המקומיות, כתיבת שירה באיטלקית הייתה חידוש גדול. כמותם גם הסופר האיטלקי גיובני בוקצ'ו (1375-1313), מחבר דקמרון – אוסף סיפורים שסיפרו עשרה חברים שהתכנסו למשך עשרה ימים כדי לברוח ממגפת הדבר בפירנצה (עמ' 193-192). כך החלה להתפתח ספרות הכתובה באיטלקית.

כתיבת יצירות ספרות באיטלקית הרחיבה את מעגל הקוראים, ועתה יכלו לקרוא אותן לא רק מלומדים ואנשי כנסייה, שידעו לטינית, אלא כל מי שידע לקרוא. מהפכת הדפוס שהתחוללה באירופה במאה החמש עשרה תרמה להפצת ספרים ולעלייה במספר הקוראים, וכן להפצת ספרים בלשונות הלאומיות (עמ' 221).

עוד חידוש בכתיבתם של הסופרים בתקופת הרנסנס היה התמקדות בתיאור עולמו האישי של האדם, רגשותיו וחוויותיו. דוגמה לכך אפשר למצוא בתיאור שכתב פטררקה בלטינית, ובו הוא מציג את חוויותיו ואת יפי הטבע שהתגלה לו בטיול אל פסגת הר ונטו שבדרום צרפת.

(בספר תמונה)

פרנצ'סקו פטררקה, פירנצה, המאה החמש עשרה

תעודה

ההעפלה על הר ונטו – מכתב של פרנצ'סקו פטררקה, 1336

הר ונטו נמצא בפרובנס, בדרום מזרח צרפת.

היום העפלתי על ההר הגבוה ביותר באזור זה, הנקרא – ובצדק – פסגת הרוחות. רק הרצון לראות את גובהו המרשים הניעני לכך. שנים רבות שאפתי לצאת למסע זה. יודע אתה כי מאז ילדותי המוקדמת טולטלתי למחוזות אלה בידי הגורל המטלטל ענייני אנוש. והר זה, הנראה למרחקים מכל עבר, ניצב תמיד לפניך. לכן נתפסתי לבסוף בדחף לממש את מה שרציתי לעשות מאז ומתמיד. הדבר התרחש שעה שקראתי שוב בהיסטוריה הרומית של ליביוס (היסטוריון רומי בן המאה הראשונה), והגעתי לקטע שבו פיליפוס, מלך מקדוניה, אותו פיליפוס שפתח במלחמה נגד העם הרומי, מעפיל להר בתסליה.

(...) בתחילה עמדתי שם כמעט הלום רעם, אחוז תזזית, כפי שלא חשתי מעולם, נוכח המראה הפתוח והרחב כל כך. הבטתי סביבי: עננים התקבצו לרגלי, אתוס ואולימפוס (שני הרים ביוון) נעשו מוחשיים יותר (...). משם הפניתי את מבטי לעבר איטליה, שאליה שוקקת נשמתי בלהט כה גדול. האלפים היו קפואים ועטופי שלג – אותם הרים שדרכם עבר פעם אותו אויב אכזר של רומא (...). הם נראו קרובים אלי למרות ריחוקם הרב. התגעגעתי, אני מודה, לאוויר איטלקי. נתקפתי, אני מודה, ברצון עז לראות שוב את ידידי ואת מולדתי.

(ב' ארבל (עורך), מקורות לתולדות העת החדשה המוקדמת, עמ' 26)

1. מה הניע את פטררקה להעפיל להר ונטו? מה מאפיין מניעים אלו?

2. ציינו מילים שבהן הביע פטררקה את הרגשתו כאשר הגיע לפסגת ההר.

*204*

מלומדי איטליה שבים אל תרבות יוון ורומא

היצירות שכתב פטררקה באיטלקית נחשבות ליצירות מופת, אך הוא עצמו סבר שלטינית ויוונית הן שפות התרבות, ואילו באיטלקית אפשר לכתוב רק דברי הבל ושטות. הוא קרא לבני דורו לשוב אל הספרות שכתבו היוונים והרומים בעת העתיקה ולקרוא בה. פטררקה העריץ את היוונים והרומים ושאף לחקות את אורח חייהם ואת אופן הכתיבה שלהם. הוא למד את כתביהם והתייחס אליהם עצמם כאילו היו ידידיו האישיים, ולכן, בין היתר, חיבר מכתבים אל קיקרו, מדינאי וסופר שחי ברומא (43-106 לפסה"נ). כאשר הוכתר פטררקה למשורר (1341), הוא עטה על ראשו זר של עלי דפנה, כפי שנהגו ברומא העתיקה.

בהדרגה הלך והתרחב חוג האנשים שהתעניינו בספרות ובפילוסופיה היוונית והרומית. בשונה מאנשי ימי הביניים, שלמדו את כתבי יוון ורומא מכתבי יד בלטינית שתורגמו מכתבים בערבית – ולא בשפת המקור – המלומדים בתקופת הרנסנס רצו לקרוא וללמוד את אותם כתבים בשפה שנכתבו בה. לכן הם חיפשו כתבי יד מקוריים ביוונית וברומית. כתבי היד לא תמיד נשמרו במצב טוב: אחדים מהם היו קרועים ונמחקו מהם אותיות, וגם נפלו בהם שיבושים רבים תוך כדי ההעתקה.

המלומדים השוו בין עותקים, תיקנו שגיאות, חקרו את הלשון ואת התוכן, פירשו את הטעון פירוש ולימדו את הכתבים בשפת המקור שלהם. חקירת כתבי היד הביאה את המלומדים לכתוב חיבורים משלהם, כגון ספרי דקדוק ללשונות היוונית והרומית, מילונים, פירושים ומאמרי ביקורת. מלומדים אלו נקראו הומניסטים, כינוי שמקורו במילה הרומית "הומו", אדם.

ההומניסטים מציגים את האדם במרכז

ההומניסטים החלו ללמד מקצועות שנקראו לימודים הומניסטיים – לימודים של רוח האדם. הלימודים ההומניסטיים כללו את תורת הנאום (רטוריקה), דקדוק, היסטוריה, פילוסופיה וספרות. בעזרת הוראת לימודים אלו הם קיוו לטפח את הרוח האנושית, לחנך ולטפח אדם שקול יותר. הם הדגישו כי נוסף על הטיפוח של רוח האדם יש לטפח גם את גופו, ולכן יש לעסוק בספורט.

ההומניסטים העמידו במרכז התעניינותם את האדם ואת יכולתו לבחור, לשקול ולהחליט לגבי גורלו. בהבדל מתקופת ימי הביניים, שבה הנזיר המקדיש את חייו לעבודת האל, או האביר הלוחם, נחשבו למייצגים של דמות האדם האידאלית, נוספה בתקופת הרנסנס עוד דמות אידאלית: האדם המשכיל. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות העולם הנוצרי שהמלומדים ואנשי הרוח לא באו משורות הכמורה בלבד.

המחקר וההוראה לא היו עיסוקם היחיד של ההומניסטים – הם השתתפו גם בניהול ענייני המדינה. שליטתם בלטינית, יכולת הנאום שלהם ובקיאותם בנושאים רבים אפשרו להם לייצג את אזרחי המדינה בנושאים של מדיניות פנים וחוץ.

*205*

תעודה

הנאום על כבוד האדם – ג'ובני פיקו דלה מירנדולה, המאה החמש עשרה

פיקו דלה מירנדולה מסביר מהו מקומו של האדם בבריאה. לדבריו האל העמיד את האדם במרכז הבריאה ואמר לו:

אתה, שהנך חופשי ממגבלות, תוכל לקבוע בעצמך את טבעו, בהתאם לרצונך החופשי, שבידיו הפקדנו אותך. שמנוך במרכז העולם, כדי שתוכל להשקיף ממנו ביתר קלות על היקום כולו. בראנו אותך לא שמימי ולא ארצי, לא בן תמותה ולא בן אלמוות, כדי שתוכל לעצב את עצמך בכל צורה שבה תבחר, באופן חופשי ומכובד יותר כבורא וכיוצר של עצמך. יהיה בכוחך להידרדר לדרגות החיים הנחותות ביותר, אלה של חיות הפרא, ויהיה באפשרותך להיוולד מחדש בצורות העליונות, האלוהיות, בכוח שיפוטה של נשמתך. (ב' ארבל (עורך), מקורות לתולדות העת החדשה המוקדמת, עמ' 32)

1. העתיקו מן המסמך משפטים המעידים על מעמדו המיוחד של האדם.

2. פיקו דלה מירנדולה אמר: "אתה, שהנך חופשי ממגבלות". שערו לאילו מגבלות התכוון. האם לדעתכם נכון שהאדם חופשי לגמרי ממגבלות?

3. חכם יהודי אמר: "האדם הוא נזר הבריאה"; וחכם מוסלמי אמר: "אין דבר מופלא מן האדם".

א. הסבירו את הביטויים הללו. תוכלו להיעזר במקורות מידע.

ב. האם לדעתכם פיקו דלה מירנדולה היה מסכים עם אמירות אלו?

אפיפיורים ושליטים פועלים ברוח ההומניזם

תפיסות העולם של ההומניסטים התקבלו גם בקרב האפיפיורים, ונמצאו בהם תומכים ברעיונותיהם. אחד מהם היה האפיפיור ניקולס החמישי, והוא הקדיש כסף רב לתרגום ספרים מיוונית ללטינית – תורגמו יצירותיו של המשורר היווני הומרוס (כנראה בן המאה השמינית לפסה"נ), כתבי הפילוסוף היווני אפלטון (בן המאה הרביעית לפסה"נ) וספרו של ההיסטוריון היווני הרודוטוס (425-484? לפסה"נ), העוסק במלחמות בין הפרסים ליוונים וסיבותיהן.

האפיפיורים היו פטרונים לאמנים: הם נתנו להם חסות והזמינו אצלם יצירות אמנות בנושאים דתיים. כמה מן הספרים בספריית הוותיקן והיצירות שבמוזאון האמנות שבוותיקן נאספו אז, ומיטב אמני הרנסנס השתתפו בתכנון ובבנייה של כנסיית סנט פטרוס ברומא.

(בספר תמונה)

ככר סנט פטרוס ברומא

פירנצה הייתה מרכז להומניזם, ובכך סייע שליטה קוזימו דה מדיצ'י: הוא הקים ספרייה, שכר מעתיקי ספרים, והם העתיקו במשך שנתיים כמאתיים ספרים שונים; בפירנצה הוא הקים אקדמיה שהמשיכה את רעיון האקדמיה של אפלטון, מוסד שהתקיים ביוון במאה הרביעית לפסה"נ, וחבריו נהגו להתכנס כדי לדון בתורת אפלטון;

*206*

האקדמיה באתונה, רפאל פרסקו, המאה השש עשרה

במרכז התמונה עומדים הפילוסופים היוונים: משמאל אפלטון (בדמות לאונרדו דה וינצ'י), ומימין אריסטו. מלבדם שילב בתמונה עוד מלומדים מן העולם הקלסי: הפילוסוף דיוגנס (יושב על מדרגה), הגאוגרף תלמי (מימין, בידו גלובוס), והמתמטיקאי פיתגורס (למטה, שני משמאל). בתמונה תלמידים לומדים בקבוצות. בין התלמידים שילב רפאל את דיוקנו שלו.

1. אתרו במקורות מידע על הדמויות שבתמונה – אפלטון, אריסטו, פיתגורס, תלמי ודיוגנס – והסבירו מדוע שילב רפאל את דמויותיהם בציור.

2 .כיצד הציור מבטא את רעיונות הרנסנס ואת כללי הפרספקטיבה? היעזרו בעמ' 204 ו- 210.

בכינוסי האקדמיה בארמון של בית מדיצ'י דנו המתכנסים בשאלות פילוסופיות – אך בהבדל מימי הביניים, קבוצת משכילים זו לא באה מקרב אנשי הכנסייה. גם ברומא נוסדה אקדמיה, וחבריה עסקו בעתיקות; ובנפולי קמה אקדמיה לספרות.

ההומניסטים חוקרים את הלשון העברית

מתוך החזרה אל תרבות העבר המפוארת החלו ההומניסטים להתעניין גם בלשון העברית, שנחשבה לאחת הלשונות העתיקות, ולמדו אצל יהודים עברית ותנ"ך. באוניברסיטות של בולוניה ורומא נפתחו מחלקות ללימוד עברית, והדבר קידם את חקר הלשון העברית.

ברנסנס השתלבו גם יהודים. אחד מהם, הרב אליהו דל מריגו (1460-1497) מן האי כרתים, התפרסם בזכות ידיעותיו הרבות בספרות היוונית והלטינית. בהרצאותיו באוניברסיטה השתתפו סטודנטים רבים שלמדו עברית וגם קבלה. מתוך תרגומיו מערבית ללטינית יש גם חיבורים של הפילוסוף המוסלמי אבן רושד (עמ' 131).

גם אליהו לויטה, שמכונה אליהו בחור, לימד את ההומניסטים לשון עברית ודקדוק. הוא פעל בעיקר באיטליה, וכאשר הוזמן ללמד עברית באוניברסיטה של פריז סירב להזמנה. יש הסוברים כי לא הסכים להיות היהודי היחיד שהותר לו להתגורר בצרפת לאחר שהיהודים גורשו משם.

*207*

היהודים גורשו מצרפת בפעם הראשונה ב-1306, ולאחר הגירוש האחרון ב-1394 נותרו בה יהודים מעטים בלבד (עמ' 101). אחרים טוענים שסירב להזמנה כי חשש שלא יוכל לקיים את מצוות היהדות במקום שאין בו ארגון קהילתי, כפי שהיה בכל מרכז יהודי. אליהו בחור חיבר ספרי דקדוק של הלשון העברית, מילונים לעברית ולארמית ואת המילון היידיש-עברית הראשון, המכיל מילים ביידיש ובצדן תרגומן לעברית, ללטינית ולגרמנית.

שאלות לסעיף: מהפכה בחיי הרוח (עמ' 207-203)

1. בחרו שני מקצועות שההומניסטים לימדו והסבירו מדוע הם כינו אותם "לימודים של רוח האדם".

2. כיצד הגשימו ההומניסטים את הביטוי "נפש בריאה בגוף בריא"?

3. אילו מעשים של ההומניסטים מעידים כי הרנסנס הוא תחיית העולם הקלסי?

4. אילו מעשים של בית מדיצ'י מבטאים את רוח הרנסנס?

מהפכה באמנויות

אמני הרנסנס מפתחים סגנון אמנותי חדש

כפי שההומניסטים נשענו על כתבי יוון ורומא, כך גם האמנים בתקופת הרנסנס השתמשו ביסודות האמנותיים של האמנות הקלסית, והוסיפו לה יסודות חדשים. בדרך זו התפתחה האמנות המאפיינת את תקופת הרנסנס. בניגוד לקודמיהם בימי הביניים, אמני הרנסנס – ציירים, פסלים, אדריכלים ומלחינים – נהגו לחתום את שמותיהם על יצירותיהם, ולכן הם ידועים ומפורסמים עד היום.

הבנייה בתקופת הרנסנס

משפחות העשירים בערי איטליה רצו לגור בבתים יפים ומרווחים, שופעי אוויר ואור ונוחים לקבלת אורחים ולמסיבות. המבנים שנבנו בתקופה העתיקה התאימו לכך. אמנם, המבנים העתיקים לא נשמרו בשלמותם, אבל מן השרידים יכלו האמנים ללמוד, והם פיתחו סגנון בנייה חדש שניכרה בו השפעתו של סגנון הבנייה בעולם העתיק.

האדריכלים האיטלקים בני המאה החמש עשרה יצאו לרומא, חקרו את עתיקותיה ולמדו את סגנון הבנייה של הרומים. הם התרשמו במיוחד ממבנה הפנתאון (פנתאון – מקדש ברומא שהוקם בפעם הראשונה בשנת 27 לפסה"נ, ולאחר שנשרף נבנה מחדש בימי הקיסר אדריאנוס במאה הראשונה לסה"נ המקדש היה מוקדש לאלים רבים והשתמר כמעט בשלמותו.), מהקולוסאום (קולסאום – אמפיתאטרון גדול שבנה הקיסר אספסיינוס במאה הראשונה לסה"נ. שטחו כתשעים דונם וגובהו המקורי ארבעים ושמונה מטרים. הוא נבנה בשלוש קומות, והיו בו מקומות לכחמישים אלף צופים. הקולוסאום נפגע כמה פעמים ברעידות אדמה ושרפות אבל חלק גדול ממנו השתמר עד היום.) ומהקשתות בשערי הניצחון (שער ניצחון – את הניצחונות במלחמות חשובות נהגו הקיסרים הרומים להנציח בשערי ניצחון שבנו. בשערי הניצחון היו חקוקים תבליטים שתיארו את האירוע. אחד משערי הניצחון המפורסמים הוא שער טיטוס ברומא, שנבנה לאחר כיבוש ירושלים על ידי הרומים (בשנת 70 לסה"נ). בתבליטים על השער מוצגים השבויים שלקחו הרומים וכלים מבית המקדש.) – בהשפעתם, במבנים מתקופת הרנסנס נבנו עמודים, קשתות וכיפות. בשונה מהאדריכלים מימי הביניים שאינם ידועים בשמם, האדריכלים של תקופת הרנסנס היו מוכרים, וזכו להערכה ולפרסום בקרב שליטי הערים.

*208*

(בספר תמונות)

בנייה בתקופה העתיקה ובנייה בתקופת הרנסנס

- שרידי הקולוסאום ברומא

- בית היתומים בפירנצה, נבנה במאה החמש עשרה

בית היתומים בפירנצה נחשב לבניין הראשון שנבנה בסגנון הרנסנס. תכנן אותו פיליפו ברונלסקי, העיצוב בקשתות רחבות הושפע מסגנון הבנייה הקלסי. שימו לב לדמיון בקשתות בין מבנה זה ובין הקולוסאום.

- שרידי האקרופוליס באתונה, יוון

אקרופוליס הוא מקום מבוצר וגבוה בערים יווניות עתיקות; המפורסם שבהם הוא האקרופוליס שבאתונה.

- אולם מרכזי בכנסיית סנטו ספיריטו, פירנצה, נבנה במאה החמש עשרה

העמודים הנישאים מעלה הם העתק של עמודים שהוקמו ביוון העתיקה.

1. אילו השפעות מן התקופה העתיקה תוכלו לאתר במבנים מתקופת הרנסנס?

*209*

הפיסול בתקופת הרנסנס

גם הפסלים של תקופת הרנסנס הושפעו מן האמנות היוונית והרומית העתיקה. בערי איטליה נראו פסלים או שרידי פסלים מן התקופה העתיקה. לפסלים מימי הביניים היה מראה קפוא; ולעומתם בפסלים של תקופת הרנסנס אפשר להבחין בהבעות הפנים, בתנועה ובשרירי הגוף, וזאת בהשפעת הפיסול העתיק. גם נושאי הפסלים השתנו – בימי הביניים פוסלו בעיקר פסלי קדושים בתוך הכנסיות או כחלק מן הבניינים, ולעומתם אמני הרנסנס פיסלו בכל נושא שרצו, גם בנושאים דתיים, וחידשו את הסגנון של העמדת פסל באמצע כיכר העיר. כדי לפסל או לצייר את גוף האדם במדויק, האמנים ניתחו גוויות. התמחותם בנושא הייתה רבה ואפשרה להם לחבר חיבורים על מבנה גוף האדם.

(בספר תמונות)

פיסול בתקופת הרנסנס ופיסול בתקופה העתיקה

- משה, מיכלאנג'לו, רומא המאה השש עשרה

הקרניים שעל ראשו של משה מקורן בפירוש מוטעה לפסוק "כי קרן עור פניו" (שמות לד 29)

- סוקרטס, רומא המאה הרביעית לפסה"נ

- דוד, מיכלאנג'לו, פירנצה המאה השש עשרה

- אפרודיטה, רומא המאה השניה

1. איזה דמיון אתם רואים בין הפיסול בתקופה העתיקה לבין הפיסול באיטליה בתקופת הרנסנס?

*210*

תעודה

מהו הפסל המושלם?

התכונה הבולטת ביותר (של הפסל) היא, שבהיותו מוצג לעינינו עליו להקרין את ההבעה המבוקשת כבר ממבט ראשון. הבעה זו יכולה להיות גאווה, צניעות, שמחה או עצב, בהתאם לדמות שמפסלים. התכונה השנייה מחייבת שכל אבריה של הדמות יהיו תואמים, כלומר אסור שיפסלו לה רגליים ארוכות וראש שמן, או זרועות מעוותות וקצרות. (...)

עצב את שער הראש והזקן בעדינות וברכות כשהשיער מסודר ומתולתל כך שייראה מסורק. כל זאת עשה כשאתה מעניק לעיצובם של שער הראש והזקן את הרכות והעדינות הרבות ביותר בעזרת האזמל שלך. (ג' וזארי, בתוך: אליק מישורי, אמנות הרנסאנס באיטליה, יחידה 5, עמ' 38)

1. מהן ההנחיות שניתנות בתעודה לפסלים?

2. האם לדעתכם הנחיות כאלה פוגעות באמן וביצירתו? נמקו.

הציור בתקופת הרנסנס

ציירי הרנסנס שאפו להגיע להתאמה מלאה בין הציור לבין המראה שהעין רואה וניסו לצייר העתק מדויק ככל האפשר של המציאות. לדבריהם יצירה שאינה מתארת את המציאות בצורה מדויקת ראויה ללעג, ומציירה "עיוור". כדי להגיע לדיוק מרבי בציור, ניסחו במאה החמש עשרה את כללי הפרספקטיבה, שיצרה אשליה של עומק בציורים. השימוש בפרספקטיבה בציור נועד לשקף את המציאות. כדי ליישם בצורה נכונה ומדויקת את כללי הפרספקטיבה, האמנים נדרשו להיות בקיאים בגאומטרייה, וכדי לדייק בחישוביהם נעזרו בכלי הנדסה.

מגוון הנושאים שציירו ציירי הרנסנס היה רחב: הם לא ציירו רק את חיי ישוע והקדושים, אלא גם ציורים בנושאים מן המיתולוגיה של העולם העתיק, את הטבע, וכן דמויות של גברים ונשים מסביבתם. נוסף על החתימה על יצירותיהם, לעתים שילבו הציירים בציור את דיוקנם שלהם.

(בספר תמונה)

האביב, סנדרו בוטיצ'לי, איטליה המאה החמש עשרה

התמונה מציגה אביב בכפר. ונוס, אלת האהבה והאביב, מרימה את ידה בתנועה של קבלת פנים. נלווה אליה בנה קופידון, אל האהבה. הוא קשור עיניים ויורה חצי אהבה בנערותיה של ונוס, המייצגות את אלת הקסם, אלת החן ואלת היופי. בגן שצייר בוטיצ'לי יש יותר מארבעים סוגים של צמחי מרפא.

*211*

(בספר תמונות)

- ידיים, רישום, לאונרדו דה וינצ'י

- סוסים דוהרים, רישום, לאונרדו דה וינצ'י

1. מה מיוחד ברישום הידיים וברישום הסוסים?

2. לאונרדו דה וינצ'י טען כי על האמן "לדעת לראות". כיצד הרישומים מבטאים את תפיסתו?

3. לאונרדו אמר לאמנים: "תחילה למדו לתאר את כל חלקיו המפורטים של העצם שאתם מבקשים לעצבו". מדוע דרש זאת מעצמו ומאמנים אחרים?

שאלות לסעיף: מהפכה באמנויות (עמ' 211-207)

1. בחרו אחד מאמני הרנסנס הנזכרים בסעיף ולמדו על חייו ויצירתו. היעזרו בספרי אמנות ובמקורות מידע.

2. במה הושפעו אמני הרנסנס מאמני התקופה הקלסית ומה חידשו?

מורשת הרנסנס

הרנסנס צומח באיטליה

מפירנצה, מרכז הרנסנס, התפשט הרנסנס גם לערי איטליה האחרות, ובעיקר לרומא. במאה השש עשרה התפשט הרנסנס מאיטליה לארצות אחרות באירופה. לא מפתיע שהרנסנס צמח דווקא באיטליה – יש לכך כמה גורמים.

באיטליה נותרו שרידים רבים של התרבות הרומית העתיקה – תושבי איטליה יכלו לטייל ברומא ובפירנצה ולהתרשם מן היופי של מבני הציבור העתיקים, הבתים המפוארים והפסלים, אף על פי שלא כולם שרדו בשלמותם. לשליטי הערים העשירות היה די כסף באוצרם, הם תמכו באמנים, והללו פיארו את הערים בכיכרות, בפסלים ובמבנים מפוארים. סוחרים ואצילים עשירים יכלו לבנות לעצמם בתים שמשולבים בהם יסודות מן האדריכלות העתיקה ולהיות פטרונים לאמנים; והאמנים תכננו למענם בתים, ציירו ופיסלו למענם.

*212*

תושבי הערים באיטליה נחשפו למגוון תרבויות, קרובות ורחוקות, והן השפיעו על אורח חייהם ועל תפיסת עולמם. עולי רגל מארצות שונות הסתובבו בערים ובשווקים, שהכילו שפע סחורות מביזנטיון, מסין, מהודו ומארצות האסלאם. לאיטליה הגיעו גם אנשים רבים שברחו מביזנטיון לאחר כיבוש קונסטנטינופול בידי העות'מאנים ב-1453 (עמ' 8) – הם הביאו אתם כתבי יד, וכתבי יד אלו שימשו את ההומניסטים במחקריהם. צירוף של כל הגורמים האלה עשה את איטליה לארץ ההולדת של מהפכת תרבות.

הרנסנס מעמיד את האדם במרכז

השינוי העיקרי שהתרחש בתקופת הרנסנס התבטא בתפיסת העולם של בני אותה תקופה: שוב לא התעניינו רק בשאלות דתיות שבין האדם לבין האל, אלא העמידו את האדם במרכז העולם והתמקדו בו ובסביבתו, בצרכיו, ברצונותיו, בחוויותיו וברגשותיו. לכן נכתבו אז ביוגרפיות (כתיבת תולדות חיים של אדם מסוים) ואוטוביוגרפיות (תולדות חייו של אדם, שהוא עצמו כתב); והיו שהזמינו אליהם אמנים שציירו או פיסלו את דמותם. השפעת הדת על חיי הפרט הלכה ונחלשה, דאגת האדם לגורלו בעולם הבא דעכה, והתחזק רצונו לשמוח וליהנות בחיי היום-יום.

הרנסנס משפיע על חיי היום-יום

בתחילה רווחה תרבות הרנסנס רק בשכבה דקה של משפחות עירוניות עשירות באיטליה. אחר כך היא התפשטה גם לחצרות של נסיכים, מלכים ואצילים. הרדיפה אחר תענוגות הביאה למעשי שחיתות אפילו בחצר האפיפיורים. עם זה, רוב תושבי איטליה היו עדיין כפריים וחסרי השכלה.

העשירים נתנו חסות לאמנים, אספו ספרים וחפצי אמנות, הפגינו ידיעה בשפות והבנה בספרות ובמוזיקה, ענדו תכשיטים מעוצבים ונהגו על פי כללי נימוסים והליכות. נימוסי השולחן של שכבה דקה זו התעדנו, והאנשים שהשתייכו אליה החלו אוכלים בעזרת מזלגות וכפות עשויים נחושת או כסף, ולא בידיהם. אופנת הלבוש של נשים וגברים נעשתה מהודרת – נשים לבשו שמלות קפלים מקטיפה וממשי; השמלות היו ארוכות והודקו אל המותניים; הן נעלו נעליים גבוהות עקבים שהגנו על השמלות מפני הלכלוך ברחובות. העשירים אהבו להפגין את עושרם והתחרו ביניהם בהפגנת העושר.

גם יהודים עשירים באיטליה השתלבו במגמה זו ובנו לעצמם בתים מרווחים, ריהטו אותם ברהיטים מסוגננים, לבשו בגדים מהודרים ורכשו תכשיטים יקרי ערך ובשמים. נשים יהודיות החלו לכסות את ראשיהן בפאות, ואף ידוע על אישה יהודייה שמכרה תכשירים לטיפוח היופי. יהודים גם השתתפו בהימורים ובמשחקי קלפים.

תעודה

על המזלג

כשאנו אוכלים אנו משתמשים במזלג כבדרך שגרה ובהיסח הדעת. האם כך היה מאז ומעולם? השימוש במזלג האישי החל כנראה בביזנטיון במאה הרביעית לסה"נ – היה זה מזלג עם שתי שיניים שסייע באכילת בשר. כאשר בימי הביניים השיאו נסיכה ביזנטית לשליט ונציה, היא הביאה אתה בנדוניה (רכוש או כסף שההורים נותנים לבתם בעת נישואיה) גם כמה מזלגות כאלה. המזלגות עוררו תדהמה רבה בקרב תושבי ונציה, שלא הכירו אותם לפני כן. במאות השש עשרה והשבע עשרה החל המזלג להופיע על שולחנות האצילים והעשירים ברחבי אירופה, אבל רק במאה השמונה עשרה הוא נעשה לנחלת הכלל, ורק אז רווחה הדעה שהאכילה באצבעות אינה מנומסת. במשך הזמן הוסיפו למזלג שן שלישית ורביעית, והן מנעו את נשירת המזון בדרכו מן הצלחת אל הפה.

(בספר תמונה)

מזלגות, מאה שמינית או תשיעית

*213*

(בספר תמונה)

אופנת הלבוש בתקופת הרנסנס, קטע מציור קיר, פירנצה המאה החמש עשרה

1. תארו את אופנת הלבוש של הנשים ושל הגברים בתמונה. הזכירו גם את צבעי הבגדים והתסרוקות.

תעודה

כללים להתנהגות טובה מתוך ספר נימוסים

- חייב כל אדם להתלבש יפה, לפי גילו ומעמדו בחברה. אם אינו עושה כן (...) כאילו בז הוא לזולתו.

- כל מי שרגליו דקות מדי, או עבות במידה בלתי-רגילה, או אולי מעוקלות, אל ילבש מכנסיים שצבעיהם עזים או מנומרים, שלא ישימו לב למומיו.

- הימנע ככל האפשר מלהשמיע קולות הצורמים את האוזן, כגון חריקת שיניך או מציצתן.

- יקפיד אדם (...) שלא יגאל אצבעותיו בשומן עד כדי לטנף בהן את מפיתו כי לצנינים (למטרד) יהיה המראה בעיני זולתו. כן אין זה מן הנימוס לקנחן בלחם.

(ג'ובאני דלה קאזה, "גלטאו" (ספר הנימוסים), 1558, בתוך: ג' הייל, הרנסאנס, עמ' 57)

1. לאילו תחומי חיים נוגעים הכללים שבתעודה? הדגימו.

2. מדוע נוסחו כללים להתנהגות טובה? נמקו.

שאלות לסעיף: מורשת הרנסנס (עמ' 213-211)

1. מהן הסיבות לצמיחת הרנסנס דווקא באיטליה? מיינו את הסיבות להיבטים (תחומי חיים).

2. האם נכון לטעון שהמפגש הבין-תרבותי באיטליה גרם לצמיחת הרנסנס? נמקו.

*214*

סיכום

הרנסנס וההומניזם מבטאים מהפכת תרבות שהתחוללה באירופה. המילה "רנסנס" פירושה לידה מחדש, והיא מכוונת לחידוש התרבות הקלטית – התרבות של יוון ורומא בתקופה העתיקה. ניצני הרנסנס ניכרו בשירה ובספרות האיטלקית. המשורר פטררקה וסופרים אחרים פיתחו את הספרות הכתובה באיטלקית, ואילו לפני כן כתבו בלטינית בלבד. חוג האנשים שהתעניינו בתרבות הקלסית וחקרו אותה הלך והתרחב, והם נקראים "הומניסטים", מן המילה הרומית "הומו" – אדם. ההומניסטים הציבו במרכז התעניינותם את האדם ואת יכולתו לחשוב, לבחור ולעצב את גורלו. בצד עיסוקם במחקר ובהוראה הם השתתפו בניהול המדינה. פירנצה הייתה מרכז להומניזם, ושליטה קוזימו דה מדיצ'י הקים בה ספרייה גדולה ואקדמיה. ההומניסטים התעניינו גם בלשון העברית ובתרבותה וחקרו אותה.

האדריכלים, הציירים והפסלים של תקופת הרנסנס שאבו אף הם השראה מן התרבות הקלטית. האדריכלים הוסיפו למבנים שבנו עמודים, קשתות וכיפות בהשראת מבנים עתיקים. הפסלים ניסו לבטא תנועה והבעות פנים ופיסלו גם נושאים חילוניים. אידאל הציור בתקופת הרנסנס היה ליצור העתק מדויק ככל האפשר של המציאות – כללי הפרספקטיבה נוסחו, והאמנים נעזרו במדע הגאומטרייה לצורך חישוביהם. האמנים חתמו על יצירותיהם בשמותיהם ולכן הם ידועים ומוכרים עד היום.

הרנסנס צמח דווקא באיטליה בהשראת שרידי התקופה הקלסית שנותרו בה, הודות לעושרם של שליטי הערים ובעזרת כספיהם של סוחרים ואצילים עשירים, שיכלו להשקיע מכספם בבניית בתים מפוארים וארמונות, בציור ובפיסול והיו פטרונים לאמנים. ואולם, תרבות הרנסנס רווחה רק בשכבה דקה של משפחות עירוניות עשירות באיטליה, ואחר כך התפשטה גם לחצרות של נסיכים, מלכים ואצילים – ואילו רוב תושבי איטליה היו עדיין כפריים חסרי השכלה.

*215*

לחזרה ולדיון

1. לפניכם ארבעה היגדים. בססו את הרעיון המובע בהם על עובדות מן הפרק.

א. ההומניסטים הציבו את האדם במרכז העולם.

ב. בתקופת הרנסנס נולדה מחדש התרבות הקלטית של יוון ורומא.

ג. תרבות הרנסנס רווחה רק בשכבה דקה של אנשים.

ד. בני הרנסנס שאפו ללמוד את המורשת הקלטית ממקור ראשון.

2. לפניכם רשימת שמות ומושגים מן הפרק: רנסנס, פטררקה, הומניסטים, אקדמיה, אליהו בחור, פרספקטיבה, התקופה הקלסית.

א. הגדירו שלושה מהשמות והמושגים.

ב. רשמו באיזה הקשר נזכר כל אחד מהם בפרק.

3. הטבלה שלפניכם מציגה כמה הבדלים בין ימי הביניים לרנסנס.

א. העתיקו את הטבלה והשלימו.

מאפיינים, ימי הביניים, תקופת הרנסנס

דמות האדם האידאלי,

מאפייני האדם האידאלי,

שפת היצירה הכתובה,

אדריכלות,

פיסול,

ציור,

ב. נסחו בלשונכם: מה מייחד את תקופת הרנסנס?

4. עיינו בתמונות של פסלים ומבנים מימי הביניים ומתקופת הרנסנס. ציינו אילו מאפיינים אמנותיים יש בהם. אתם יכולים להיעזר בתמונות של פסלים מימי הביניים, בעמ' 80, 96; ושל מבנים, בעמ' 60, 68, 70; וכן בספרי אמנות.

5. אתם מלומדים איטלקים שהצליחו להשיג כתב יד מיוון העתיקה. תארו את הרגשתכם כשכתב היד הגיע לידיכם ובאילו קשיים נתקלתם במהלך חקירתו.

6. אתם בן או בת למשפחת אצולה בוונציה. בעליית הגג מצאתם יומנים עתיקים של בני המשפחה מימי הביניים ומתקופת הרנסנס. תארו את חיי היום-יום בשתי התקופות הנזכרות כפי שהוא עולה מן היומנים.

תולדוט

www.toldot.cet.ac.il

לומדים היסטוריה

*216*

פרק טז: מהפכת הדפוס

*216*

המצאת הדפוס באירופה באמצע המאה החמש עשרה נחשבת למהפכה, ואפשר להשוותה לשינויים שמהפכת המחשב גורמת בימינו: בעזרת המחשב אפשר להיחשף לידע רב ולהפיצו במהירות לאזורים מרוחקים בעולם, וכך להכיר בני תרבויות רחוקות, להשפיע עליהם ולהיות מושפעים מהם. תהליך דומה התרחש עם המצאת הדפוס באירופה: הספרים המודפסים הכילו ידע רב, הודפסו במספר עותקים גדול בהרבה ממספרם של כתבי היד המועתקים שקדמו להם, והופצו בארצות רבות. מהי המצאת הדפוס באירופה? מה היו התנאים שתרמו להתפתחותה? אילו תמורות היא חוללה? ומדוע היא נחשבת למהפכה?

אותיות ניידות ומכבש הדפוס יוצרים מהפכה

יוהן גוטנברג – ממציא הדפוס באירופה

יוהן גוטנברג, צורף זהב מן העיר מיינץ שבגרמניה, נחשב לממציא הדפוס באירופה. בשנת 1456 הוא הוציא לאור בבית הדפוס שלו את הספר המודפס הראשון באירופה – כתבי הקודש (כתבי הקודש – כתבי הקודש הנוצריים כוללים את התנ"ך ואת הברית החדשה. הנוצרים מכנים אותם "ביבלייה" (באנגלית: bible). בשפה הלטינית. הדפסת הספר נמשכה שלוש שנים והוא יצא בהוצאה מהודרת.

לפני המצאתו של גוטנברג נהגו לגלף בלוח עץ אותיות צמודות זו לזו, למרוח עליהן צבע ולהדק אליהן נייר. כל לוח התאים להדפסת עמוד אחד בלבד, בכמה עותקים; ואילו גוטנברג בנה מתקן ליציקת אותיות מעופרת מותכת, ובעזרתו יצק כמות גדולה של אותיות ניידות (אותיות ניידות – במאה האחת עשרה הומצאו בסין האותיות הניידות, כארבע מאות שנה לפני שהומצאו באירופה. תחילה הן היו עשויות חרס, ואחר כך בדיל; אך מכיוון שהכתב הסיני כולל עשרות אלפי סימנים, ולא את אותיות האל"ף-בי"ת (או אותיות בשפות אחרות, שמספרן אינו גדול במיוחד), לא התפתחה בסין תעשיית דפוס כפי שהתפתחה באירופה.) של האל"ף-בי"ת הלטיני בגובה אחיד. האותיות הניידות הונחו בתיבת אחסון המחולקת לתאים – תא לכל אות. את האותיות הללו היה אפשר לצרף למילים ולמשפטים, ולסדר בתבנית – בשורות, בטורים ובעמודים.

גוטנברג נזקק לדיו מתאים להדפסה – הדיו ששימש לכתיבה ולהעתקה ביד לא התאים לאותיות המתכת של הדפוס. בעזרת צבעי שמן של ציירים הוא הכין דיו מתאים. הוא משח בו את אותיות הדפוס, הכניס את לוחות האותיות למכבש דפוס והידק עליהם את גיליון הנייר. כדי להדפיס כמה עותקים הוא חזר על פעולת ההידוק על גבי דפים נקיים. כשסיים להדפיס גיליון, פירק את האותיות, החזיר אותן לתיבת התאים והשתמש בהן שוב ושוב לסידור ולהדפסה של גיליונות נוספים.

(בספר תמונות)

- דיוקן של יוהן גוטנברג. תחריט מן המאה החמש עשרה, גרמניה

- דף מכתבי הקודש שהדפיס גוטנברג, מיינץ, גרמניה המאה החמש עשרה

*217*

המצאתו של גוטנברג הופצה במהירות. כחמישים שנה לאחר הדפסת כתבי הקודש בבית הדפוס של גוטנברג כבר היו בתי דפוס במאתיים ושישים ערים באירופה. הספרים המודפסים במספר העותקים הרב ביותר היו כתבי הקודש וספרים בודדים מתוכם, בעיקר ספר תהילים.

(בספר תמונות)

כתב היד והספר

- העתקת ספרים, כתב יד מן המאה הארבע עשרה, צרפת

1. זהו בתמונה את כלי הכתיבה של המעתיקים. מהם?

- הדפסת ספרים, חיתוך עץ מן המאה השש עשרה, גרמניה

1. על פי התמונה, מהם תפקידיהם של העובדים בבית הדפוס? היעזרו בעמ' 221.

כדאי לדעת

לואי ברייל – גוטנברג של העיוורים

כשלוש מאות ושבעים שנה לאחר המצאת הדפוס נמצא פתרון לבעיית הקריאה והכתיבה של העיוורים. לואי ברייל, נער עיוור מצרפת (1852-1809) הוא שמצא את הפתרון, וזכה לכינוי "גוטנברג של העיוורים". כשהיה בן שלוש התעוור ברייל באופן חלקי, וכעבור זמן התעוור לגמרי. הוא נשלח ללמוד קריאה במכון לעיוורים, שבו למדו עיוורים לקרוא בעזרת אותיות רומיות מובלטות. הכתב הרומי המובלט לא היה קריא די הצורך, וברייל החליט לחפש דרך לעזור לעיוורים לקרוא ולכתוב. כשהיה בן שבע עשרה הוא המציא שיטת קריאה וכתיבה המשמשת את העיוורים עד ימינו. השיטה מבוססת על סימנים מוסכמים הבנויים מצירופים שונים של שש נקודות ומייצגים את אותיות המודפס בכתב ברייל האל"ף-בי"ת, את תווי המוזיקה וסימנים מתמטיים.

(בספר תמונה)

עיוור קורא בספר המודפס בכתב ברייל

*218*

הדפוס העברי מתפתח

בשנת 1475, כעשרים שנה לאחר הדפסת כתבי הקודש בלטינית, ראה אור באיטליה הספר העברי המודפס הראשון: פירוש רש"י לתורה. המדפיס השתמש באותיות בעיצוב מיוחד, המכונה עד ימינו כתב רש"י (עמ' 92). ב-1488 הודפס באיטליה בפעם הראשונה גם התנ"ך בעברית. המדפיסים בעברית הרבו להדפיס תחילה ספרי תנ"ך ופירושים שלהם, סידורים, לוחות שנה וחלקים מן התלמוד.

עד סוף המאה החמש עשרה קמו בתי דפוס שהדפיסו ספרים בעברית בכמה ארצות: איטליה, ספרד, פורטוגל ושטחי האימפריה העות'מאנית. לפיתוח הדפוס העברי תרמו בני משפחת שונצינו, שהגיעו מאשכנז לעיר שונצינו שבאיטליה. בסוף המאה החמש עשרה ובתחילת המאה השש עשרה הם הדפיסו כמאתיים ספרים בעברית, באלפי עותקים, בבתי דפוס באיטליה, בסלוניקי ובאיסטנבול. בשנת 1577 הוקם בית דפוס גם בצפת, אבל הוא נסגר במהרה, לאחר שהודפסו בו שישה ספרים בלבד.

בית הדפוס של דניאל בומברג, מדפיס נוצרי מוונציה, התחרה בבתי הדפוס של משפחת שונצינו. הספר הראשון שהדפיס היה התנ"ך. הוא הדפיס גם סידורי תפילה, אך התפרסם בעיקר בזכות הדפסת חלקים מן התלמוד. הצורה המיוחדת של דף התלמוד שעיצב דניאל בומברג נשמרה עד היום.

(בספר תמונות)

- מגדל עוז שם יי בו ירוץ עריק ונשגב

סמל בית הדפוס של גרשום שונצינו

לכל בית דפוס היה סמל מיוחד לו. סמל זה, שנראה בו מבצר (מגדל) ולפניו רחבה, הופיע בספרים שהדפיס גרשום שונצינו בשנת 1522. הפסוק המעטר את הסמל לקוח ממשלי יח 10.

- עמוד הפתיחה של פירוש רש"י לתורה, דפוס שונצינו, 1487

- דף מן התלמוד שהדפיס בומברג, ונציה 1528

*219*

הדפסת ספרים של מחברים יהודים יצרה בסיס דתי ותרבותי משותף ומאחד לקוראים וללומדים היהודים שחיו במקומות שונים. הודות לדפוס, ספרים שחיברו יהודים שחיו תחת שלטון המוסלמים הופצו גם בריכוזי היהודים באירופה. למשל, "אמונות ודעות", ספר פילוסופיה של ר' סעדיה גאון (עמ' 140); "מורה נבוכים", ספר פילוסופיה של הרמב"ם (עמ' 175); ואחרים.

גורמים חברתיים וטכנולוגיים מובילים להמצאת הדפוס

הצורך בספרים הולך וגובר

המצאת הדפוס במאה החמש עשרה ענתה על צורך חברתי-תרבותי: בערים ובמדינות שהתפתחו באירופה נדרשו אנשים משכילים, שיוכלו למלא תפקידים במנהל, במסחר ובבנקאות; אנשים רבים רצו ללמוד, ולכן הוקמו בערים רבות אוניברסיטות (מפה 11, עמ' 65). מספר הלומדים גדל, ועמו גם הביקוש לספרים; אבל המחסור בספרים היה גדול – בכל רחבי אירופה היו אז רק כמה אלפי כתבי יד, והמעתיקים לא הצליחו לספק את הדרישה הרבה. אמנם לקראת סוף המאה השתים עשרה עברה המלאכה של העתקת ספרים מידי נזירים גם לידי מעתיקים מקצועיים, והם החלו לכתוב גם על נייר, ובכל זאת המחסור בספרים היה גדול.

כדי להקל על מצוקת הספרים של התלמידים קבעו האוניברסיטות תקנות שהסדירו את מחירי הספרים ותשלומים בעבור ההשאלה. נוסף לכך הקימו האוניברסיטות ספריות, ובהן ספרים שנועדו לקריאה במקום בלבד. בספריית האוניברסיטה של בולוניה, שנחשבה לאחת הגדולות באירופה, היו במאה הארבע עשרה כאלף ספרים. ספרים בעלי ערך רב היו קשורים בשרשראות לעמודי קריאה או למדפים, כדי למנוע את גנבתם. בספרים רבים נכתבו קללות או אזהרות, כגון "ארור האיש אשר יגנוב את הספר או יתלוש ממנו דפים או ישחיתו בצורה כלשהי". הביקוש לספרים הלך וגדל בתקופת הרנסנס וההומניזם (עמ' 213-203).

אצל היהודים מתפתח מחסור רב בספרים

המחסור בספרים אצל היהודים היה גדול במיוחד. ספרים רבים אבדו במהלך גירושי היהודים מאנגליה (ב-1290), מצרפת (ב-1306) ומספרד (ב-1492); בזמן הפרעות, כגון גזרות תתנ"ו (1096) באשכנז (עמ' 161) וגזרות קנ"א (1391) בספרד (עמ' 180); וכתוצאה משרפת ספרים, כגון שרפת התלמוד בפריז כנראה ב-1242 (עמ' 100-99).

חכמים המליצו לאנשים שיש ברשותם ספרים להשאיל אותם למבקשים, לדוגמה: "אל יאמר אדם: 'לא אשאיל ספרים לבני אדם כי הם יטשטשו אותם ויהיו נמחקים', כי טוב לו שילמדו בספריו ויימחקו, משיהיו הספרים במקום מוצנע ולא ילמדו בהם". המתרגם יהודה אבן תיבון יעץ לבנו בצוואתו (בערך בשנת 1190): "אל תימנע מלהשאיל את ספריך למי שאין בידו לקנות ספר, ובלבד שמובטח שיחזירם לך".

*220*

התפתחות טכנולוגית מסייעת בהמצאת הדפוס

ההתקדמות הטכנולוגית בתחומים רבים באירופה יצרה תנאים טובים להמצאת הדפוס: תעשיית הנייר שהתפתחה באירופה הייתה תנאי מוקדם למהפכת הדפוס; לתעשיית הנייר סייעה תעשיית האריגים – כמויות גדולות של אריגים יוצרו עם התפתחות השימוש באופן טווייה המונע בכוח מים, וכאשר התגבר במאה הארבע עשרה הייצור של בגדי פשתן, החלו להפיק נייר מבגדים שיצאו מכלל שימוש. כך צמח עיסוק חדש – סמרטוטר, אדם הקונה בגדים ישנים ומוכר אותם ליצרני הנייר. ככל שהתרבו המרכזים שייצרו בהם נייר וככל שגדלה כמות הנייר, כן פחת מחירו (על הנייר עמ' 127).

גם תעשיית המתכת תרמה להתפתחות הדפוס. ליציקת תותחים, לדוגמה, נדרשה כמות גדולה של ברזל וארד (ברונזה). במהלך העבודה למדו היצרנים את התכונות של נתכי הברזל: קשיות, חוזק וגמישות, וכן למדו להפיק מתכת נוזלית ולצקת אותה בתבניות.

עקרון הכבישה – שכלל לחץ, דחיסה והידוק בכוח כדי להדפיס על נייר – כבר לא היה חדש. כבר בסין השתמשו המדפיסים במכבש, ובארצות הים התיכון השתמשו בו עוד לפני הספירה כדי לכבוש זיתים לשמן ולסחוט ענבים ליין.

(בספר תמונות)

הקלף והנייר

- נזיר בודק קלף עשוי עור, איור בתוך אות פתיחה בכתב יד, המאה השלוש עשרה

כדי להפיק קלף לכתב יד אחד של התנ"ך נדרש עור של כמאה ושישים עגלים או כבשים.

- ייצור נייר מאריגים, תחריט מן המאה השמונה עשרה, צרפת

1. זהו בתמונה את השלבים של ייצור הנייר: סינון העיסה לאחר הרתחת הבדים, הכנת גיליון נייר מהעיסה והידוק העיסה באמצעות מכבש.

*221*

מהפכת הדפוס מחוללת תמורות באירופה

הדפוס מסייע להפיץ דעות של הממסד ושל מתנגדיו

המצאת הדפוס באירופה נחשבת למהפכה. הדפוס שימש כלי ביטוי לכול: המלכים פרסמו באמצעותו חוקים וצווים, וגם הדפיסו בולים ועליהם הדיוקנות שלהם. גם מתנגדי השלטון הדפיסו חיבורים והצהרות שבהם הם הביעו את דעותיהם נגד השליטים או הכנסייה והפיצו אותם. לעתים הכנסייה מנעה הפצת דעות שנחשבו מסוכנות בעיניה על ידי החרמת ספרים או שרפתם (עמ' 259-258). מעמדו של הדפוס בעולם המוסלמי היה שונה, כי חכמי הדת אסרו על הדפסת ספרים בערבית.

השפות הלאומיות מתגבשות

רוב כתבי היד שהועתקו עד המצאת הדפוס נכתבו בלטינית, שהייתה גם שפת הלימוד בכל האוניברסיטות (עמ' 64) ושפת הפולחן בכנסיות. ואולם, עם המצאת הדפוס החלו להדפיס ספרים בלשונות המדוברות בארצות אירופה: אנגלית, צרפתית, איטלקית, ספרדית, גרמנית ועוד. בשפות האלה הודפסו כתבי קודש (עמ' 217), ספרות יפה וספרי מדע, ולפיכך גם אנשים שלא ידעו לטינית יכלו לקרוא את כתבי הקודש בלשונותיהם ולרכוש ידע בתחומים רבים. ככל שגדל מספר הספרים המודפסים בלשונות האירופיות, התרחב קהל הקוראים בהן והלשונות הללו התעשרו – לפני התפתחות הדפוס היו אלה רק לשונות מדוברות, ואילו עם התפתחותו הן היו לשפות לימוד, מחקר וספרות.

מספר הלומדים הולך וגדל

הדפוס הביא לשגשוג בהפצת ספרים. מעריכים שלפני המצאתו היו באירופה כמה אלפי כתבי יד בלבד, ומחירם היה גבוה; ואילו כחמישים שנה לאחר המצאת הדפוס הופצו באירופה קרוב לעשרה מיליון עותקים של ספרים מודפסים. אמנם, הספרים המודפסים הראשונים היו יקרים כמעט כמו כתבי היד, אבל ככל שגדל מספר העותקים המודפסים, כך הוזלו מחירי הספרים.

במשך דורות רבים היו הידע וההשכלה נחלתם הבלעדית של יחידים מן המעמדות העליונים: עשירים, אנשי כנסייה ואנשי שלטון. המצאת הדפוס אפשרה לאנשים רבים, ובהם פשוטי העם, ללמוד קרוא וכתוב ולרכוש השכלה. הלומדים לא היו צריכים עוד לשנן בעל פה ולזכור מידע רב, אלא יכלו להיעזר בספרים. עם התפתחות הדפוס נוספו לספרים עזרים, כגון תוכן עניינים ומספרי עמודים, והם הקלו על ההתמצאות בספרים. הלימוד נעשה אפוא קל ונוח, ואנשים במספר הולך וגדל יכלו להצטרף אל קהל הלומדים.

הדפוס יוצר מקצועות חדשים

המצאת הדפוס הביאה להתפתחות של מגוון מקצועות חדשים הקשורים בו: בעל בית דפוס או מוציא לאור, סדר (מעמד העמודים), מגיה (בודק טעויות דפוס), דפס (פועל דפוס), עיתונאי, מוכר ספרים וספרן. כאמור, גם הסמרטוטר, שסחר בבגדים משומשים, שהשתמשו בהם בתעשיית הנייר, שייך לקבוצת המקצועות הללו.

*222*

סיכום

יוהן גוטנברג, צורף בן המאה החמש עשרה מגרמניה נחשב לממציא הדפוס באירופה. הוא יצק אותיות ניידות מעופרת בגובה אחיד, סידר אותן על לוחות בשורות ובעמודים, מרח עליהן דיו, הידק לגיליון נייר והדפיס באמצעות לחץ של מכבש. בתום ההדפסה פירק את הלוח והשתמש באותיות לסידור עמודים נוספים. הספר הראשון שהדפים גוטנברג היה התנ"ך בלטינית.

המצאתו של גוטנברג התפשטה במהירות ברחבי אירופה, ובמהרה התפתח גם הדפוס העברי, והודפסו התנ"ך ופירושיו, סידורים ופרקי תלמוד. הדפסת ספרים בעברית יצרה בסיס דתי ותרבותי משותף ליהודים בכל התפוצות.

ההתקדמות הטכנולוגית בתחומים מגוונים באירופה יצרה תנאים טובים להמצאת הדפוס, והמצאה זו הביאה להתפתחות של מגוון מקצועות חדשים. בדפוס נעזרו שליטים שפרסמו חוקים וצווים, וגם מתנגדי השלטון הפיצו בעזרתו את עמדותיהם. המצאת הדפוס אפשרה לאנשים רבים, ובהם פשוטי העם, ללמוד קרוא וכתוב ולרכוש השכלה.

*223*

לחזרה ולדיון

1. העתיקו את התרשים והשלימו במסגרות את התהליכים והגורמים שהביאו להמצאת הדפוס:

(בספר תרשים) המצאת הדפוס:

א. מיינו את התהליכים והגורמים להיבטים (תחומי חיים): טכנולוגי, חברתי, תרבותי.

ב. מה תרם כל אחד מהם להמצאת הדפוס?

ג. האם נכון לטעון שהמצאת הדפוס הייתה הכרח המציאות?

2. לפניכם כמה היגדים. בחרו ארבעה מהם ובססו אותם על עובדות מן הפרק:

א. התפתחות הדפוס תרמה להתגבשות השפות הלאומיות באירופה.

ב. התפתחות טכנולוגית הביאה להמצאת הדפוס.

ג. הדפוס תרם לגידול במספר המשכילים באירופה.

ד. הדפוס הוציא את השליטה על הידע מידיהם של אנשי כנסייה.

ה. המצאת הדפוס יצרה מגוון עיסוקים חדשים.

ו. הדפוס העברי יצר בסיס תרבותי משותף ליהודים בתפוצות.

ז. המצאת הדפוס ענתה על צורך חברתי-תרבותי.

3. א. חברו שאלון לריאיון עם אחת מהדמויות: עובד בבית הדפוס של גוטנברג; נזיר מעתיק ספרים; חבר בגילדה של מעתיקי ספרים; גוטנברג בזקנתו.

ב. שערו אילו תשובות הייתם יכולים לקבל מן הדמות.

4. נסו לדמיין את עולמנו בלא המצאת הדפוס. אילו דברים יחסרו לכם?

5. "כתיבת ספרים עולה על נטיעת גפנים, כ' הנוטע גפן משרת את בטנו, אך הכותב ספר משרת את נשמתו". מהי תפיסת העולם המובעת במשפט זה?

6. בכתבי יד יהודיים מופיע לפעמים הכתוב: "הקורא בו ישמח והגונבו יכישו נחש". הסבירו את המשפט והסבירו מדוע הוא שולב בכתב היד.

7. על המצאת הדפוס אמר ההומניסט ההולנדי ארסמוס: "בית הדפוס יוצר ספרייה גדולה שקירותיה הם גבולות העולם". הסבירו את המשפט הזה והדגימו אותו על פי המידע בפרק.

8. יהודה אבן תיבון כתב בצוואתו לבנו: "אל תימנע מלהשאיל את ספריך למי שאין בידו לקנות ספר, ובלבד שמובטח שיחזירם לך". מהי תפיסת העולם העולה מדבריו?

תולדוט

www.toldot.cet.ac.il

לומדים היסטוריה

*224*

פרק יז: מסעות ותגליות

*224*

במאה החמש עשרה החלו בני אירופה לחפש את הדרך הימית להודו. בשם "הודו" הם כינו את מזרח אסיה כולה. משם הגיעו לאירופה מוצרי מותרות: תבלינים, בשמים, בדים משובחים, אבנים יקרות, תכשיטים וחפצי אמנות. הניסיונות להגיע למזרח אסיה בדרך הים הובילו את האירופים לגלות יבשות ותרבויות שלא הכירו עד אז.

מה היו המסעות הבולטים ומי היו יוזמיהם? מה היו הקשיים שהתמודדו אתם הנוסעים? מה התרחש במפגש בין בני התרבויות השונות ומה היו תוצאותיו?

בני אירופה שואפים להגיע למזרח אסיה

מרקו פולו מכונה "הנוסע הגדול"

בימי הביניים הגיעו לאירופה סחורות וידיעות ממזרח אסיה (מזרח אסיה – נוהגים לכנות את מזרח אסיה "המזרח הרחוק". את הכינוי העניקו לאזור האירופים – בהיותו רחוק מאירופה. אזורנו כונה בפיהם "המזרח התיכון" או"המזרח הקרוב", בשל קרבתו היחסית לאירופה.) על ידי סוחרים מוסלמים. היו גם סוחרים ומיסיונרים נוצרים שנסעו למזרח אסיה ואחר כך חזרו לארצם. המפורסם שבהם היה מרקו פולו – סוחר מוונציה בן המאה השלוש עשרה. מרקו פולו סייר במזרח אסיה, ואפילו שהה בארמונו של קיסר סין (מפה 4 עמ' 228). בספר המסעות שלו הוא תיעד את מסעותיו, וכאשר שב לאיטליה הוא פרסם אותו. הספר תורגם לכמה שפות אירופיות, ובזכות התפתחות הדפוס הופיעו כמאה ושישים מהדורות שלו.

סיפוריו של מרקו פולו שלהבו את דמיונם של האירופים – הם רצו לדעת עוד ועוד על המזרח העשיר, על תושביו ומנהגיהם.

(בספר תמונה)

מרקו פולו לפני אחד משליטי המזרח, ציור, המאה התשע עשרה

1. מיהם המשתתפים במפגש על פי התמונה?

2. כיצד צייר האמן את דמותו של מרקו פולו? וכיצד צייר את דמות המלך?

3. כיצד הציור מבטא את עושר המזרח?

*225*

העושר במזרח אסיה מבליט את הדלות באירופה

בהשוואה לשפע של מזרח אסיה הייתה אירופה ענייה; לעומת העושר והגיוון במאכלים של בני המזרח (עמ' 153,146) היה מזונם של האירופים דל: האירופים נהגו לאכול קטניות, דגנים, ירקות ופרות מעטים בעונה המתאימה; העשירים אכלו גם בשר, שהיה מצוי בשפע בסתיו – בעונה זו נאלצו לשחוט את הבהמות, כי היה ברור שבימות החורף הן ימותו מחוסר מזון ומקור. לעתים קרובות התקלקל הבשר, כי היה קשה לשמר כמויות גדולות ממנו; וכדי למנוע את קלקולו שימרו אותו על ידי המלחה או עישון.

תושבי אירופה השביחו את טעמו של המזון התפל שלהם בתבלינים יקרים שהגיעו מן המזרח: פלפל שחור מהודו ומאפריקה, קינמון מציילון, זנגויל מסין וציפורן מאינדונזיה ומסומטרה. האירופים השתוקקו גם למוצרי מותרות אחרים: משי מסין, וכותנה ואבנים יקרות מהודו, מטיבט ומציילון.

תעודה

מרקו פולו מתאר את יפן

סיפאנגו (יפאן) היא אי גדול למדי באוקיינוס המזרחי (...). יושביו בהירי פנים, חטובי אברים ובני תרבות בנימוסיהם. דתם היא עבודת אלילים. אין הם תלויים במעצמה זרה, ורק מלכיהם מושלים בהם. הזהב מצוי אצלם בשפע שאין למעלה ממנו, ומקורותיו בלתי- נדלים, אך הואיל ואין המלך מרשה להוציאו מן הארץ, מעטים הסוחרים המבקרים שם, ומעטות האוניות הבאות לשם ממקומות אחרים.

הגג (של ארמון השליט) כולו מצופה ריקוע זהב, ממש כדרך שאנו מצפים בתים, או ביתר דיוק כנסיות, בעופרת. תקרות האולמות אף הם עשויים אותה מתכת יקרה; בהרבה מן החדרים יש שולחנות קטנים של זהב טהור, בעובי ניכר; וגם לחלונות קישוטי זהב. (...) באי הזה יש גם פנינים בכמויות גדולות, אדומות בצבען, עגולות בצורתן וגדולות במידתן, והן שוות בערכן לפנינים הלבנות או אף עולות עליהן. (...)

ואולם, מן הראוי להודיע לקורא שכאשר תושביהם עובדי האלילים של האיים האלה תופסים אויב, שאין לאל ידו (אין ביכולתו) לשלם כופר נפש, הריהם מזמינים לביתם את כל קרוביהם וידידיהם, ולאחר שהוציאו את השבוי שלהם להורג, הם מבשלים את הגופה ואוכלים אותה. ("מסעות מרקו פולו הוונציאני", בתוך: א' זכאי, אירופה והעולם החדש, 1993, עמ' 184)

1. מיינו לנושאים את המידע שמרקו פולו מוסר על יפן ועל תושביה.

2. בחרו לפחות שני נושאים ופרטו מה מרקו פולו מספר בעניינם.

שאלות לסעיף: בני אירופה שואפים להגיע למזרח אסיה (עמ' 225-224)

1. מי היו הנוסעים בתקופת ימי הביניים? מה הייתה מטרת נסיעתם?

2. מדוע מרקו פולו מכונה "הנוסע הגדול"?

3. מה היה הקסם המיוחד של המזרח בעיני האירופים?

*226*

פורטוגל יוזמת מסעות לאורך חופי אפריקה

פורטוגל כובשת עיר בצפון אפריקה

המדינה הראשונה שיזמה מסעות מרוחקים מאירופה הייתה פורטוגל. בחסות מלך פורטוגל נכבשה ב-1415 סווטה, עיר קטנה בצפון אפריקה (מפה 24 עמ' 228), מידי המוסלמים. הייתה זו הפעם הראשונה מאז מסעות הצלב שהאירופים כבשו אזור מחוץ לאירופה. לכיבוש סווטה נודעה גם חשיבות כלכלית, בהיותה מרכז מסחרי חשוב: סוחרים פורטוגלים וספרדים קנו בה זהב שהובא ממרכז אפריקה ודגנים ממרוקו, והביאו אותם לאירופה.

מלכי פורטוגל תומכים במסעות לאורך חופי אפריקה

בכיבוש סווטה היה מעורב הנסיך הפורטוגלי אנריקה. בתמיכת מלך פורטוגל, מ-1420 הוא ארגן הפלגות לאורך חופי אפריקה. מסעות אלו נערכו בזהירות רבה משום שהספנים לא ידעו מה אורכה של אפריקה, ועד אז הם לא העזו להפליג דרומה לאורך חופיה. מלבד זאת, רווחו אמונות שהאזור מסוכן: שוכנות בו מפלצות והים רותח.

(בספר תמונה)

אנייה בדרכה לפורטוגל, גרמניה המאה השש עשרה

1. כיצד התמונה ממחישה את הסכנות האורבות בים?

*227*

למרות הקשיים והפחד הפליגו ספניו של אנריקה לאורך חופי אפריקה, ובאמצע המאה החמש עשרה החלו להביא משם זהב ועבדים. כמו כן הם הגיעו לאיים באוקיאנוס האטלנטי (האיים הקנדיים, האיים האזוריים, איי מדרה ואיי כף ורדה), שלא היו מוכרים להם לפני כן. באיים אלו הקימו הפורטוגלים חוות ומטעים, במיוחד מטעי סוכר, ובהם עבדו עבדים שהובאו מאפריקה. לאחר זמן כונה אנריקה בזכות פעילותו זו אנריקה הנווט.

האפיפיור מכיר בזכויות של פורטוגל באפריקה

כדי להבטיח את הזכויות של פורטוגל באזורים באפריקה שהגיעו אליהם ספניה, פנה אנריקה אל האפיפיור וביקש ממנו להכיר בחסות של פורטוגל על התגליות הגאוגרפיות שלה. באותה תקופה הכירו מדינות אירופה בסמכות האפיפיור, והיה מקובל לפנות אליו כדי להשיג פשרה בסכסוכים בין מדינות, גם אם לא תמיד קיימו את החלטותיו. האפיפיור קבע שכל קו החוף המערבי של אפריקה יהיה בבעלות פורטוגל. בעקבות החלטה זו יצאו מיסיונרים מפורטוגל לאזורים האלה והחלו לנצר את תושביהם.

ספנים מפורטוגל מגיעים להודו

אחד ההישגים החשובים של פורטוגל קשור בברתולומאו דיאס – ב-1487 הוא הצליח להקיף את כף התקווה הטובה; והישגו זה היה מהפכה מבחינה גאוגרפית, כי הוא הוכיח שאפשר להקיף את אפריקה ולהגיע אל האוקיאנוס ההודי (מפה 24 עמ' 228).

כעשר שנים אחר כך, ב-1498, יצא וסקו דה גמה להודו עם ארבע ספינות כדי לחקור את חופי האוקיאנוס ההודי ולסחור עם המזרח הרחוק. בעזרת נווטים מוסלמים הצליח דה גמה להגיע לעיר הנמל קליקוט שבהודו. עיר זו הייתה באותם הימים צומת מסחרי חשוב ומרכז לגידול פלפל שחור. דה גמה שב

לפורטוגל והביא באניותיו מטען של תבלינים מן המזרח – וכך, לאחר כשמונים שנה של מסעות לאורך חופי אפריקה, שהחלו בכיבוש סווטה, הצליחו הפורטוגלים להגיע אל אחד ממרכזי התבלינים במזרח.

(בספר תמונה)

וסקו דה גמה, ציור, תחילת המאה התשע עשרה

*228*

(בספר מפה)

מפה 24: מסעות ותגליות במאה החמש עשרה ובראשית המאה השש עשרה

עיינו במפה, בשם המפה ובמקרא, וענו:

1. אתרו את העיר סווטה. באיזו מדינה של ימינו היא נמצאת? היעזרו במפה מדינית.

2. זהו במפה את נתיב המסע של מרקו פולו. באילו ארצות של ימינו הוא עבר? היעזרו במפה מדינית.

3. זהו במפה את נתיבי המסע של ברתולומאו דיאס, וסקו דה גמה וכריסטופר קולומבוס (עמ' 234-232). נסו לחשב לאיזה מרחק הפליג כל אחד מהם.

שאלות לסעיף: פורטוגל יוזמת מסעות לאורך חופי אפריקה (עמ'228-226 )

1. לכיבוש סווטה נודעה חשיבות מדינית וכלכלית. מדוע?

2. לפניכם משפטים המתייחסים למסעות ותגליות. ציינו ליד כל היגד אם הוא מאפיין היבט כלכלי, מדיני או דתי.

א. הפורטוגלים הביאו תבלינים מן המזרח הרחוק.

ב. האפיפיור קבע שקו החוף המערבי של אפריקה יהיה בבעלות פורטוגל.

ג. סוחרים קנו בסווטה זהב ודגנים והעבירו אותם לאירופה.

ד. מיסיונרים מפורטוגל יצאו לאפריקה לנצר את התושבים.

ה. באיים באוקיאנוס האטלנטי הקימו הפורטוגלים חוות ומטעים, ובהם עבדו עבדים.

3. שחזרו יומן מסע של אחד המגלים או של איש צוותו. חשבו אילו אירועים, מחשבות ורגשות הייתם מתעדים ביומן.

4. הפורטוגלים העניקו לחופים במערב אפריקה שמות כגון "חוף השנהב", "חוף הזהב", "חוף העבדים" ו"חוף הפלפל". אתרו אותם באטלס. מה לדעתכם המקור לשמות הללו?

5. ציירו דגל לספינת המסע של אחד המגלים. הסבירו מדוע בחרתם בעיצוב הזה.

*229*

שכלולים והמצאות מסייעים למגלים

מפות מסייעות למגלים במסעותיהם

אנריקה הזמין מלומדים – ובהם קרטוגרפים (קרטוגרפים – ציירי מפות. במאה הארבע עשרה החלו האיטלקים לצייר מפות של חופי הים התיכון. למפות אלו הם קראו"פורטולני" (מפות חופים). מפות אלו עודכנו ותוקנו על פי הניסיון שנצבר במסעות. אסטרונומים ובוני אניות – וכן מכשירי ניווט, כדי שיסייעו לו בתכנון המסעות, בהסקת מסקנות מן המידע שהביאו הספנים ממסעותיהם ובבניית מכשירי עזר לימאים. ואכן, המידע שאספו מלומדים אלו, המפות ששרטטו והכלים שבנו סייעו לספנים במסעותיהם.

עד אז ברשותם של היוצאים למסעות היו מפות מעטות, בעיקר מפות עתיקות שציירו היוונים. בדרך כלל נהגו הספנים לקבל מידע בעל פה מחבריהם לפני צאתם לדרך – אלה סיפרו להם על מסלולי ההפלגה והזהירו אותם מפני הסכנות הצפויות בדרך. אנריקה דרש מהימאים שיצאו מטעמו לנהל יומני מסע מדויקים ולציין כל קושי שנתקלו בו בעת ההפלגה ולדווח על כל דבר חשוב שראו. מידע זה שימש גם את הקרטוגרפים. ככל שרבו המסעות, וציירי המפות קיבלו מידע רב יותר, נעשו המפות מדויקות יותר. הספנים למדו להשתמש במפות, והן העניקו להם ביטחון במסעותיהם.

אחד הקרטוגרפים שסייעו לאנריקה היה יהודה קרשקש. הוא סייע לאביו, אברהם קרשקש, להכין אטלס (אטלס – קובץ של מפות גאוגרפיות, נקרא על שם אטלס, גיבור המיתולוגיה היוונית שנשא על כתפיו את כדור הארץ.) בעבור מלך אראגון. יהודה קרשקש נאלץ לעזוב את אראגון בגלל רדיפות היהודים בה, מצא מקלט בפורטוגל, ואנריקה הזמין אותו לעבוד לצדו. האטלס שציירו במאה הארבע עשרה, האטלס הקטלאני, מתאר את תפיסת העולם של בני אירופה באותה תקופה: לא מופיעות בו אירופה הצפונית, אסיה הצפונית ואפריקה הדרומית (תמונה עמ' 17).

(בספר תמונה)

מפת העולם, המאה החמש עשרה

1. כיצד נראה העולם בעיני הקרטוגרף שצייר את המפה? נסו לזהות בה יבשות, ימים וארצות.

*230*

אמצעי ניווט מסייעים ליוצאים למסעות

מכשירים אחדים הקלו על היוצאים למסעות ותרמו להגנה על ביטחונם. אחד הכלים החשובים היה המצפן. הסינים השתמשו במצפן כבר בשנת 1000 בערך, ורק כעבור מאתיים שנה החלו להשתמש בו גם באירופה. אין אנו יודעים כיצד הגיע המצפן לאירופה, אבל ידוע כי בתחילה חששו יורדי הים באירופה להשתמש בו – הם חשדו שהנטייה הקבועה של המחט המגנטית צפונה היא מעשה כישוף. משום כך בתחילה רבי החובלים השתמשו במצפן בסתר, אך כעבור זמן העמידו אותו בגלוי על הסיפון ואף נהגו להצטייד בכמה מחטים מגנטיות להחלפה בשעת הצורך.

לפני שהונהג השימוש במצפן נהגו הספנים לצאת למסעות בעיקר בעונת הקיץ, כי אז יכלו לנווט את ספינתם לפי השמש ביום ולפי כוכב הצפון בלילה; ואילו מאז המצאת המצפן היה אפשר להפליג בביטחון גם בעונת החורף הקשה. משום כך דרש אנריקה מספניו להשתמש למען ביטחונם במצפן.

נוסף על המצפן פותח גם האלמנך הימי – לוח שנה שכלל מידע על מקום השמש, הירח וכמה מהכוכבים בכל יום מימות השנה. האלמנך הימי סייע לספנים למדוד ולחשב את מקום הימצאם לפי זווית השמש ביחס לכדור הארץ ולפי מפת הכוכבים.

הנוסעים השתמשו גם באצטרולב, מכשיר ששימש למדידות אסטרונומיות ולניווט. אסטרונומים וספנים השתמשו בו מאז המאה השלישית לפסה"נ ועד המאה השמונה עשרה. הערבים שכללו את האצטרולב והם שהפיצו אותו באירופה.

(בספר תמונולת)

- מצפן ימאים בקופסת שנהב, המאה השש עשרה, כנראה מאיטליה

- אצטרולב, בגדד המאה התשיעית

אנייה מיוחדת נבנית למסעות בלב ים

אנריקה ואנשיו הבינו כי האניות ששימשו למסחר בים התיכון אינן מתאימות למסעות באוקיאנוסים וכי עליהם לבנות אניות שיהיו מסוגלות לשוט ברוחות הסערה המנשבות באוקיאנוסים ולהתקדם למרחקים גדולים. אניית מסע כזו הייתה צריכה להיות חזקה ובעלת יכולת תמרון גבוהה.

המומחים שהעסיק אנריקה בנו סוג של אנייה שנקראה קרוולה. הייתה זו ספינה קלה, מהירה ובעלת כושר תמרון, שנבנתה מעצי אלון ואורן. מעצי האורן גם הפיקו שרף כדי לאטום את החבלים, התרנים, המפרשים וסדקים בגוף האנייה. הקרוולה יכלה לסייר סמוך לחופים וגם להפליג בקלות בלב ים בשעת סערה, מכיוון שיכלה לתמרן ולהפליג בזווית לכיוון הרוח. הביצועים האלה התאפשרו בזכות מפרש משולש שבוני הקרוולה הוסיפו למפרשים המרובעים הרגילים. את הרעיון הזה הם אימצו מן המוסלמים, שכבר נהגו להשתמש במפרש כזה.

*231*

(בספר תמונה)

שלוש קרוולות, אניות המסע של קולומבוס, המאה התשע עשרה, ספרד

כריסטופר קולומבוס (1506-1451) הפליג למסעו מחופי ספרד ב-1492 בשלוש קרוולות: פינטה, ניניה וסנטה מריה (עמ' 232).

שאלות לסעיף: שכלולים והמצאות מסייעים למגלים (עמ' 231-229)

1. רשמו את האמצעים שנזקקו להם היוצאים למסעות. מיינו את רכיבי הרשימה לסוגים. חשבו על אמצעי הובלה, אמצעי ניווט וכו'.

2. נסו לשער מהו הידע הנדרש היום לקרטוגרף המעוניין לשרטט מפה. כיצד הוא יכול להשיגו?

3. במה המפות ששורטטו בעבר שונות מן המפות המשורטטות בימינו? בתשובתכם היעזרו במפה של יהודה קרשקש, תמונה בעמ' 17.

*232*

ספרד תומכת במסעות

מלכי ספרד נותנים חסות למסעו של קולומבוס

בעקבות פורטוגל הלכה גם ספרד. לאחר היסוסים רבים נתנו פרננדו ואיסבלה, מלכי ספרד, את חסותם למסע בראשותו של כריסטופר קולומבוס. קולומבוס היה יורד ים איטלקי, כנראה מן העיר גנואה. הוא קרא את ספרו של מרקו פולו ואף רשם הערות רבות על דפיו. תכניתו הייתה להגיע להודו בהפלגה מערבה ובחציית האוקיאנוס האטלנטי. רעיונו של קולומבוס, שאפשר להגיע אל המזרח אם מפליגים מערבה, היה מהפכני. הוא היה משוכנע שמסע כזה אפשרי, אך הוא לא העריך נכון את גודלו של האוקיאנוס האטלנטי ואת המרחק העצום שבין אירופה לאסיה.

קולומבוס הציג את תכניתו לפני השליטים של פורטוגל, אנגליה וצרפת, וביקש מהם שיממנו את מסעותיו, אבל הם דחו אותו. רק לאחר שפנה כמה פעמים אל מלכי ספרד הם נענו לבקשתו והסכימו לתמוך במסעו.

(בספר תמונות)

- כריסטופר קולומבוס, ציור שמן, המאה השש עשרה

- פרדה מקולומבוס ומאנשי צוותו

1. מהן הרגשות והתחושות שהביעו הנשארים בספרד בעת הפרדה מן היוצאים למסע?

2. מדוע בחר האמן להציג את הפרדה בדרך זו?

קולומבוס יוצא למרחבי האוקיאנוס האטלנטי

בשנת 1492 יצא קולומבוס למסעו בשלוש קרוולות ובהן כתשעים איש. בקרב הנוסעים היה גם יהודי שהתנצר, וקולומבוס ייעד לו תפקיד של מתרגם לעברית, לערבית ולארמית, כי חשב שיגלה במסעו את עשרת השבטים (עשרת השבטים – ממלכתם של שנים עשר שבטי ישראל חרבה בשנת 720 לפסה"נ על ידי ממלכת

אשור, ועשרה מהשבטים (כולם חוץ משבט יהודה ובנימין) הוגלו. מעשיות רבות חוברו על עשרת השבטים, ובהן כאלה המספרות על ממלכתם ששכנה כביכול באזורים גאוגרפיים שונים.) ההפלגה במרחבי האוקיאנוס העלתה חששות כבדים בקרב המלחים, וכאשר הנסיעה התמשכה, ויבשה לא נראתה באופק, דרשו כמה מן המלחים לחזור לספרד, מכיוון שלא היו רגילים לשהות הרחק מן היבשה לתקופה כה ממשכת.

*233*

רק כעבור שלושים ושלושה ימים הגיעו קולומבוס ואנשיו ליבשה. הוא היה בטוח שהגיע אל המזרח הרחוק, אל הודו, אבל למעשה הגיע לאי בים הקריבי, והוא קרא לו "סן סלוודור", ואחר כך לקובה, ולאי אחר, וקרא לו "אספניולה" (האיטי והרפובליקה הדומיניקנית של ימינו). קולומבוס השאיר במקום כמה מאנשיו ומיהר לשוב לספרד לדווח למלכיה על הישגיו. לעדות הביא עמו ילידים מאספניולה וכן תוכיים ומעט פרות. מסע זה הוא המסע המתועד הראשון בהיסטוריה לחציית האוקיאנוס האטלנטי.

תעודה

קטעים ממכתב של קולומבוס לשר האוצר של מלכי ספרד, 1493

קולומבוס, בדרכו חזרה לספרד ממסעו הראשון, נקלע לסערה עזה. כמנהגם של יורדי ים הוא תיעד את המסע, הטמין את הדיווח בחבית והשליך אותו לים. קולומבוס הצליח להגיע בשלום לספרד, אבל המכתב לא נמצא. המכתב המובא כאן הוא שחזור של המכתב המקורי, שכתב קולומבוס לאחר זמן. לא ברור אם כל התיאורים המופיעים במכתב מהימנים.

יושבי האי (אספניולה) בני שני המינים ויושבי כל האיים האחרים שראיתי בעצמי, או שנודע ל' על קיומם, מסתובבים תמיד עירומים כביום היוולדם, להוציא כמה מן הנשים, המכסות עצמן בעלה או בענף קטן או בסינר כותנה שהן מכינות למטרה זו. לאיש מהם, כפי שאמרתי קודם, אין ברזל מסוג כלשהו ואף לא כלי זין, שכן אין הם מכירים אותם ואף אינם יודעים כיצד להשתמש בהם, לא מחמת מום גופני (שכן הם כולם בנויים היטב), אלא מאחר שהם חששנים ומלאי אימה. אף-על-פי-כן, תחת כלי נשק הם נושאים קנים שיובשו בשמש ובקצותיהם הם קובעים חודים מושחזים מעץ מיובש, וגם באלה אין הם מעזים להשתמש דרך קבע; שכן לא אחת, כאשר שלחתי שניים או שלושה מאנשי אל כפר כלשהו לדבר עם הילידים, יצאו אלה בטור לא מסודר ונמלטו במהירות כה רבה, משקרבו אנשינו, עד שאבות נטשו בנים ובנים נטשו אבות. (...) הם רכי לב ונוטים להיבהל מטבעם. אולם משהם מבינים שלא נשקפת להם סכנה, וברגע שהם מתגברים על פחדם, הם פשוטים וישרים מאוד ונדיבים ביותר באשר לכל מה שברשותם; אם תבקש מהם משהו מן המצוי ברשותם, לא תושב ריקם; להיפך: הם הזמינונו לבקש זאת מהם. אהבתם לזולת עולה על אהבתם את עצמם. הם גם נותנים חפצים רבי ערך בעד זוטות, ומסתפקים בתמורה של מה בכך או במאומה. אני, מכל מקום, אסרתי לתת להם זוטות אלה או חפצים חסרי ערך (כגון שברי צלחות, מגשים וזכוכית, מפתחות ורצועות עור), אף-על-פי שאילו עלה בידם להשיגם, היו בעיני עצמם בעלי הנאים שבתכשיט עולם. קרה אפילו שבתמורה לרצועת עור קיבל מלח זהב בערך של שלושה דינרי זהב (...) בסחר חליפין כזה הם המירו כשוטים כותנה וזהב בשברי קשתות, בכוסות, בבקבוקים, בצלוחיות; דבר שאסרתי עליו, בהיותו לא הוגן, ואילו אני עצמי נתתי להם, חינם אין כסף, חפצים רבים נאים ונחמדים שנשאתי עמי; כך נהגתי כדי שאוכל לרצותם ביתר קלות להפוך לנוצרים וכדי שייטו לכבד את המלך והמלכה, את נסיכים ואת כל הספרדים, וכדי שאוכל לשכנעם לחפש ולאסוף בחריצות ולמסור בידינו את הדברים המצויים ברשותם בשפע והנחוצים לנו מאוד. (מ' אליאב-פלדון, "מכתב קולומבוס", בתוך: זמנים 41, עמ' 74-70)

1. מה מיוחד במראה החיצוני של יושבי האי בעיני קולומבוס?

2. מה אסר קולומבוס על אנשיו לעשות? על איזו תכונה של קולומבוס איסור זה מעיד?

3. אילו עובדות ואילו דעות אתם יכולים לזהות במכתב של קולומבוס?

4. אילו מניעים של קולומבוס לצאת למסע עולים ממכתב זה?

*234*

תוצאות מסעו הראשון של קולומבוס

מלכי ספרד התקשו להאמין שקולומבוס הגיע למזרח אסיה. הילידים שהביא עמו לא היו דומים לבני אסיה. למרות זאת הם העניקו לו את התואר מושל ומשנה למלך באיים החדשים. הם גם פנו אל האפיפיור כדי שיאשר את חסותם על האזורים שגילה קולומבוס. ב-1493 פרסם האפיפיור הוראה מיוחדת, ובה תיאר קו דמיוני הנמתח מצפון לדרום על מפת העולם, וקבע כי כל מה שנמצא ממזרח לקו זה, וכבר התגלה או יתגלה בעתיד, שייך לפורטוגל, וכל מה שממערב לו שייך לספרד.

(בספר תמונה)

קולומבוס בשובו מן המסע נפגש עם פרננדו ואיסבלה, המאה התשע עשרה

1. זהו את הדמויות בתמונה מה מעשיהן?

2. אילו אירועים הנזכרים בפרק באים לידי ביטוי בתמונה?

קולומבוס יוצא למסעות נוספים

למסע השני יצא קולומבוס ב-1493 בראש שבע עשרה אניות ובהן כאלף ומאתיים אנשי צוות, שכמה מהם התכוונו להתיישב בארצות החדשות. הפעם הוא היה בטוח יותר בדרכו, אך כאשר שב לאספניולה, גילה שהאנשים שהשאיר שם נרצחו בידי בני המקום.

קולומבוס במסעו האחרון ב-1502 הגיע לחופי הונדורס וקוסטה ריקה, עדיין משוכנע שהגיע להודו (India), ולכן קרא לתושבי המקום אינדיאנים. עד יום מותו ב-1506 היה קולומבוס משוכנע כי גילה את הדרך הימית להודו.

*235*

הראשון שהבין כי הגיע ליבשת חדשה היה אמריגו וספוצ'י, איש עסקים מפירנצה שבאיטליה. ב-1501 הוא הבין שהתגליות שלו ושל קולומבוס הן מהפכה גאוגרפית ושבעולם יש ארבע יבשות, ולא שלוש, כפי שנהגו לחשוב עד ימיו. לכן היבשת החדשה נקראה על שמו, אמריקה, אף על פי שקולומבוס כבר גילה את קיומה.

מגלן מקיף את כדור הארץ

אחד המסעות הנועזים בחסות מלך ספרד היה מסעו של פרננדו מגלן. ב-1519 יצא מגלן מספרד לעבר דרום אמריקה, שט לכיוון דרום לאורך חופיה המזרחיים של אמריקה, וחצה מצר שנקרא היום על שמו – מצר מגלן. חציית המצר נמשכה שלושים ושמונה ימים, יותר מהזמן שנדרש לקולומבוס לחצות את האוקיאנוס האטלנטי. גם היום זהו אחד המעברים הימיים המסוכנים ביותר. מגלן הגיע לאוקיאנוס השקט (האוקיאנוס השקט – מגלן הוא שהעניק את השם "השקט" לאוקיאנוס, כאשר הגיע אליו לאחר שחצה את המצר המסוכן.) ולאיים הנקראים היום "הפיליפינים", ושם נהרג בהיתקלות עם בני המקום. סגנו השלים את המסע: הוא חצה את האוקיאנוס ההודי, הקיף את אפריקה ממזרח למערב ושב לספרד שלוש שנים לאחר תחילת המסע, ועמו רק שתיים מחמש האניות שיצאו למסע ורק מעטים מהאנשים. הייתה זו הפעם הראשונה שבני אדם הקיפו את כדור הארץ באנייה.

(בספר תמונות)

- דיוקן של אמריגו וספוצ' מפירנצה שבאיטליה.

- מפת העולם, המאה השש עשרה

1. במה מפה זו שונה מן המפה שצוירה בסוף המאה החמש עשרה (עמ' 229)?

2. במה מפה זו דומה למפת העולם המוכרת לכם היום ובמה היא שונה ממנה?

*236*

כדאי לדעת

ארץ האש

בקצה הדרומי של אמריקה נמצא אזור הנקרא "ארץ האש" (פטגוניה). זהו האזור היבשתי הקרוב ביותר לקוטב הדרומי. בין ארץ האש לבין היבשת מפריד מצר מגלן, המחבר בין האוקיאנוס האטלנטי לאוקיאנוס השקט. כפי הנראה, מגלן הוא שהעניק לארץ האש את שמה. הוא ואנשיו ראו בעת מסעם בים מדורות על היבשה, והסיקו שחיים באזור אנשים, אף על פי שהיה מכוסה שלגים בגובה רב. כעבור זמן נודע כי האנשים שישבו באותו אזור נהגו להשאיר מדורות בוערות כי הטכניקה של הצתת אש לא הייתה מפותחת אצלם.

שאלות לסעיף: ספרד תומכת במסעות (עמ' 236-232)

1. כיצד קולומבוס לא הבין שטעה והגיע ליבשת אחרת?

2. כאשר אניותיו של קולומבוס נקלעו לסערה שאיימה להטביע אותן כתב קולומבוס מכתב, הטמין אותו בחבית והשליך לים. שחזרו מה היה כתוב במכתב. היעזרו גם במכתבו של קולומבוס (עמ' 233).

3. כיצד הייתם מאפיינים את סיפור חייו של קולומבוס? לדוגמה: טרגיות, אומץ, מרדנות. נמקו את תשובתכם.

4. האם גילוי אקראי של יבשות ייתכן גם בימינו? הסבירו את תשובתכם.

5. בים הקריבי יש קבוצת איים הנקראת "איי הודו המערבית", אף על פי שהם רחוקים מהודו. מצאו אותם באטלס ונסו להסביר מה מקור שמם.

*237*

המפגש בין תרבות אירופה לתרבויות אמריקה

הספרדים משתלטים על התרבויות הקדומות באמריקה

בני אירופה פגשו בדרום אמריקה ובמרכזה ממלכות בעלות תרבויות מפותחות: הממלכה האצטקית, ממלכת המאיה וממלכת האינקה. במהלך הכיבוש ובעת שלטונם במקום הם הכחידו את התרבויות המקומיות. במקומן הם רצו ליצור עולם חדש, דומה לעולם האירופי שממנו באו – לפיכך הם קראו לאימפריה האצטקית ספרד החדשה, והערים החדשות שבנו דמו לערים שבספרד.

(בספר מפה)

מפה 25: תרבויות קדומות באמריקה

עיינו במפה, בשם המפה ובמקרא, וענו:

1. איזו ממלכה היא הגדולה ביותר בשטחה ואיזו הקטנה ביותר?

2. עיינו במפה מדינית של אמריקה. אילו מדינות שוכנות היום בשטחיהן של הממלכות הקדומות?

כדאי לדעת

על מאצ'ו פיצ'ו

מאצ'ו פיצ'ו הייתה אחת הערים של בני האינקה (מפה 25). פירוש השם הוא "מקום שהשמש קשורה אליו". מבנים רבים בעיר זו נותרו בשלמותם, ומשערים שהכובשים הספרדים שכבשו את פרו כנראה לא הבחינו בה מפני שנבנתה באזור גבוה מאוד.

לפני כתשעים שנה בלבד גילה את העיר חוקר אמריקני, וכינה אותה "עיר האינקה האבודה". יש בה אתרי פולחן לשמש ולגשם, מאוזולאום (אחוזת קבר), מחצבה שבה נחצבו אבנים לבניית בתי העיר, מקדש ועוד. המבנים בעיר בנויים מאבנים גדולות ומסותתות, והן הותאמו בדייקנות זו לזו בלא שכבת טיט ביניהן.

(בספר תמונה)

שרידי העיר מאצ'ו פיצ'ו

*238*

(בספר תמונות)

מפגש בין ספרדים לאינדיאנים המאה השש עשרה

- אינדיאנים מעניקים מתנות לספרדים

- ספרדים מאלצים אינדיאנים לשאת את הרכוש שבזזו מהם

- אינדיאנים בדרום אמריקה מטביעים ספרדים במים כדי לבדוק אם הם בני אלמוות

1. זהו בתמונות את האינדיאנים ואת הספרדים. על פי מה זיהיתם?

2. על פי התמונות, מה מאפיין את המפגש בין הספרדים לאינדיאנים? מה גרם לכך?

שוני תרבותי בין הספרדים לבין האינדיאנים

האירופים ראו באינדיאנים אנשים בעלי מנהגים מוזרים – אך גם האינדיאנים חשבו שהלבנים שהגיעו אליהם הם יצורים ייצאי דופן. ספינות המפרש שלהם, צבע עורם הלבן, לבושם, גופם השעיר וזקניהם העבותים – כל אלה היו זרים להם ומשונים בעיניהם. גם הסוסים והכלבים שהביאו עמם הלבנים, כלי הנשק וכדורי הרובים הרעשניים שלהם היו חדשים להם.

אף שמספר הספרדים היה מאות בודדות והילידים באמריקה רבים מהם, כבשו הספרדים בקלות את הממלכות העצומות ביבשת החדשה. גורמים אחדים הביאו לכך. בין הספרדים לבין ילידי אמריקה היה פער טכנולוגי ותרבותי גדול: לספרדים היה נשק משוכלל – הם נלחמו בעזרת רובים, תותחים וחרבות פלדה – ואילו האינדיאנים היו מצוידים בחניתות עשויות בזלת שחורה, בחצים ובקשתות; הלוחמים הספרדים היו מוגנים בשריון מתכת, ואילו בני אמריקה לבשו מגני כותנה מרופדים; הפרשים הספרדים נלחמו נגד לוחמים רגלים בני המקום. הפערים הללו מסבירים מדוע נהרגו אינדיאנים רבים במלחמות נגד הספרדים. נוסף על כך, הספרדים ניצלו את הסכסוכים בין קבוצות התושבים במקום וכך לדוגמה אינדיאנים סייעו לספרדים לכבוש את הממלכת האצטקית (מפה 25 עמ' 237).

האינדיאנים הולכים ונכחדים

הספרדים התייחסו אל האינדיאנים בזלזול. הדבר התבטא בכינויים שנתנו להם: "חיות מדברות", "עם אכזר וחייתי" ו"חיות בצורת בני אדם". הם ראו בהם כוח עבודה זול וניצלו אותם בעבודה במכרות, במטעים ובבנייה. אינדיאנים רבים, שלא היו רגילים לעבודה מסוג זה, מתו במהלכה, ואחרים התאבדו מצער וייאוש.

*239*

גם מחלות זיהומיות שהביאו עמם האירופים ליבשת פגעו בילידי אמריקה: אבעבועות, שפעת, חצבת ודבר. האינדיאנים, שהיו מנותקים משאר היבשות, לא נחשפו לפני כן למחלות האלה ולכן לא היו מחוסנים מפניהן.

כתשעים אחוזים (!) מהאוכלוסייה המקומית הוכחדו. אין מספרים מדויקים, אך משערים שבמקסיקו לפני בואם של הספרדים ב-1519 חיו כעשרים וחמישה מיליון תושבים; כעבור שלוש עשרה שנים, ב-1532, נותרו כשישה עשר מיליון תושבים; ובשנת 1580 כשני מיליון בלבד. רק באזורים מרוחקים – על ראשי הרים גבוהים או בג'ונגלים, שאליהם לא הצליחו האירופים להגיע – ניצלו האינדיאנים מהכחדה.

עבדים שחורים מובאים מאפריקה לאמריקה

במקום האינדיאנים, שהלכו ונכחדו, החלו האירופים להביא מאפריקה לאמריקה כוח עבודה זול אחר: עבדים שחורים. קבוצה ראשונה של עבדים מאפריקה הגיעה לאמריקה בשנת 1505. מעריכים כי במשך שלוש מאות שנים, עד סוף המאה השמונה עשרה, נלקחו מאפריקה כשלושים מיליון עבדים שחורים. רק מחציתם הגיעו לאמריקה, והיתר מתו בגלל קשיי הדרך. העבדים השחורים עבדו במלאכות מפרכות במטעים של סוכר, כותנה, טבק ואורז. בואם שינה את פני אפריקה ואת פני אמריקה: אוכלוסיית אפריקה הלכה והתמעטה, ובאמריקה החלה להתבסס העבדות.

(בספר תמונה)

מצודת סנט ג'ורג', אלמינה, גאנה המאה השבע עשרה

לאורך חופי גאנה (לשעבר חוף הזהב) הקימו האירופים שבעים ושש מצודות צבאיות, ובהן נכלאו גברים ונשים שהיו מיועדים להישלח לעבדות. הפורטוגלים בנו את מצודת סנט ג'ורג' בשנת 1482.

*240*

בעלי חיים חדשים מגיעים לאמריקה

לאינדיאנים כמעט שלא היו בעלי חיים מבויתים – ובעלי החיים שבדרך כלל השתמשו בהם נשאו על גופם משאות. יוצאת מן הכלל הייתה ממלכת האינקה, שתושביה נעזרו בבעלי החיים הלאמה והאלפקה: הם אכלו את בשרן ושתו את חלבן, הכינו בגדים ושמיכות מן הצמר שלהן, והשתמשו בהן כדי לשאת משאות. הספרדים בבואם לאמריקה הביאו עמם בקר וצאן מבויתים. כאן נמצאו להם כרי מרעה נרחבים, והם הלכו והתרבו. בעקבות זאת השתנה מזונם של בני המקום, והם החלו אוכלים בשר. כמו כן התפתחה תעשיית הצמר, והאינדיאנים הועסקו בה. הפונצ'ו, שמיכת הצמר של האינדיאנים, הוא תולדת ההצלחה בגידול צאן במקסיקו ובאזורים אחרים ביבשת. גם החמור והסוס הובאו מאירופה לאמריקה ושימשו בהמות משא, וכן לרכיבה (בציד ובמלחמה) ולעבודה.

באירופה ובאמריקה נחשפים לגידולים חקלאיים חדשים

המפגש בין תושבי אירופה לתושבי אמריקה הביא גם לשינוי בתרבות האכילה ובסוגי המזון בשתי היבשות. האירופים הביאו לאמריקה גידולים חקלאיים: סוכר, קפה, כותנה, חיטה, אורז; וכן פרות וירקות – תפוזים, תפוחים, תאנים, זיתים, כרוב ולפת. ואילו באמריקה האירופים גילו סוגי גידולים חדשים להם: התירס, שהיה באמריקה מוצר המזון הבסיסי – מגרעיניו טחנו קמח לאפייה והוא שימש לאותם צרכים ששימשו החיטה ודגנים אחרים באירופה; נוסף על כך גילו האירופים את הקקאו, הטבק, תפוח האדמה, הקישוא, המלפפון ועוד. הגידולים שהגיעו מאירופה לאמריקה ומאמריקה לאירופה גיוונו את מזונם של התושבים בשתי היבשות, ונוצרה קרבה בין הטעמים והמאכלים של שתי התרבויות.

(בספר תמונה)

גידולים שהובאו מאמריקה לאירופה

מעניין שעד לפני כחמש מאות שנה לא הכירו באירופה את תפוח האדמה והתירס, לא אכלו שוקולד ולא עישנו טבק; ואילו באמריקה לא ראו סוס, לא אכלו בשר בקר ולא הכירו את החיטה.

הספרדים כופים את הנצרות על תושבי אמריקה

בואם של הספרדים, שהיו נוצרים קתולים, ליבשת אמריקה חולל שינוי גם באמונותיהם של בני המקום. מיסיונרים התאמצו לנצר אותם, כי ראו במנהגיהם ובאמונותיהם עבודת אלילים. את המגמה הזאת חיזק האפיפיור פאולוס השלישי כאשר פרסם ב-1537 הוראה מיוחדת, ובה קבע כי האינדיאנים הם בני אדם אמיתיים, ולא חיות, וכי הם מסוגלים לקבל על עצמם את הנצרות. כך נאלצו האינדיאנים לוותר על חגיהם ומנהגיהם – אליליהם נותצו, מקדשיהם נהרסו, ובמקומם נבנו כנסיות. ספרי החוקים שלהם נשרפו, וכוהני הדת נרדפו ונהרגו. הם חויבו לקבל עליהם את הנצרות, ולשם כך נערכו הטבלות המוניות.

*241*

לאחר שהאינדיאנים התנצרו בכפייה, הותר להם לשאת אישה אחת בלבד, דבר שלא היה מקובל אצלם ושינה את מבנה המשפחה. רוב האינדיאנים סיגלו לעצמם את הנצרות רק כלפי חוץ אך המשיכו לשמור על פולחניהם המיוחדים – הם המשיכו לעבוד את האלים המקומיים והמשיכו לעבד את השדות המקודשים לאותם האלים.

(בספר תמנוה)

קתדרלה בסנט דומינגו

סנטו דומינגו נמצאת באי שקולומבוס קרא לו "אספניולה", ובימנו הוא נקרא "הרפובליקה הדומיניקנית".

תעודה

על פעילות הנזירים במקסיקו, 1634

תיאור של אלונסו דה בנאווידס, כומר שהיה אחראי על פעולות המיסיון במקסיקו. ברוב המנזרים יימצא נזיר אחד בלבד, והוא משמש ארבעה, שישה או יותר פואבלוס (עיירות של אינדיאנים) שבסמוך (...). למעלה מעשרים אינדיאנים המסורים לעבודת הכנסייה גרים אתו במנזר. הם מתחלפים במשמרות כסבלים, שמשים, טבחים, פעמונרים (מפעילים פעמונים גדולים), גננים, דיילים, ובשאר מלאכות. (...)

בכל פואבלו שבו יושב נזיר יש לו בתי אולפן להוראת תפילה, זמרה, נגינה ושאר דברים מעניינים. השכם עם שחר אחד הזמרים האינדיאנים (...) הולך לצלצל בפעמון לתפילת שחרית (...) הזמרים שרים תפילת שחרית במקהלה. הנזיר חייב להיות נוכח בכל זה, והוא רושם את אלה שלא מילאו את החובה הזאת, כדי לגעור בהם אחרי כן. כאשר הכל נקי ומסודר, שוב הם מצלצלים בפעמון וכל איש ואיש הולך ללמוד את מקצועו המיוחד, הנזיר מפקח על כל אלה (...) לאחר שהועסקו באופן זה במשך שעה ומחצה, מצלצלים בפעמון לתפילת המיסה. (...)

אחד מימי החול שאינו עמוס כל כך מוקדש לטבילה, וכל הצריכים להיטבל באים ביום ההוא לכנסייה, אלא אם כן צץ איזה עניין דחוף; (...)

אחד מתפקידיהם הגדולים ביותר של הנזירים הוא לפשר במחלוקות שבין האינדיאנים לבין עצמם, כי הואיל ובעיניהם אב הוא (הנזיר), הריהם מביאים לפניו את כל צרותיהם, והוא צריך להשתדל ולהשכין שלום ביניהם. אם מדובר בשאלה של אדמה ורכוש, הרי עליו ללכת עמהם ולסמן את גבולותיהם, ובכך להשכין שלום ביניהם. (א' זכאי, אירופה והעולם החדש, עמ' 394-393)

1. תארו סדר יום של נזיר בפואבלו.

2. אילו תפקידים מילאו הנזירים? מי ממלא תפקידים כאלה בימינו?

3. כיצד סייעו הנזירים להפיץ את הנצרות באמריקה?

*242*

הספרדים מקימים מערכת ממשל ביבשת

במהלך המאות השש עשרה והשבע עשרה התגלתה ונכבשה כל יבשת אמריקה. הכובשים והמתיישבים הספרדים הקימו ערים חדשות, ובהן מקסיקו סיטי, פנמה סיטי, בוגוטה, קיטו, לימה, בואנוס איירס ועוד. הערים הללו שימשו מרכזי שלטון ופקידות ונבנו במתכונת הערים שבספרד – במרכז העיר כיכר, כנסייה ובית עירייה.

הספרדים חילקו את אמריקה לאזורים כדי לשלוט בשטחים שכבשו – בראש כל אזור עמד מושל שמינה מלך ספרד, ותחתיו כיהנו פקידים, שנשלחו מספרד לתקופות מוגבלות. כל החלטה של השלטון המקומי הייתה טעונה אישור מן השלטון בספרד. גם את מערכת המשפט ניהלו שופטים שנשלחו מספרד, והם בררו במחלוקות של מתיישבים ספרדים ושל בני המקום.

שאלות לסעיף: המפגש בין תרבות אירופה לתרבויות אמריקה (עמ' 242-237)

1. מה קיבלו תושבי אמריקה מן האירופים ומה קיבלו האירופים מבני היבשת? מיינו את הפריטים לקבוצות ותנו שם לכל קבוצה.

2. אילו שינויים חלו באמריקה ואילו שינויים חלו באפריקה כתוצאה מן התגליות?

3. הכינו שאלון לריאיון עם אינדיאני שפגש אדם לבן או עם אפריקני שהובא לאמריקה להיות עבד.

4. עיינו במפה מדינית של ספרד ופורטוגל ובמפה המדינית של אמריקה, ומצאו בהן ערים ששמותיהן זהים. על מה הדמיון בשמות מעיד?

5. מיינו את הסיבות לכיבוש המהיר של יבשת אמריקה על ידי בני אירופה לגורמים הקשורים בכובשים ולגורמים הקשורים בנכבשים. הציעו מיון נוסף משלכם.

מהפכה כלכלית ומסחרית באירופה

זהב וכסף מגיעים מאמריקה לאירופה

השפעתן של התגליות על החיים באירופה הייתה גדולה. זהב וכסף הגיעו לאירופה בכמות רבה, וכך מילאו את המחסור בהם והעשירו את אירופה. תחילה שדדו הספרדים את אוצרותיהם של בני היבשת, ולאחר זמן יזמו כריית מתכות יקרות במכרות שהתגלו בצפון מקסיקו, בפרו ובבוליביה. אניות משא נשאו את המתכות היקרות לאירופה כשהן מלוות באניות מלחמה, שהגנו עליהן מפני שודדי ים. הזהב והכסף סייעו למלכי ספרד לממן את מלחמותיהם, את חיי הראווה והפאר של החצר ואת הקישוטים בכנסיות ובארמונות.

*243*

מרכזי מסחר חדשים מתפתחים באירופה

המסחר שפרח בעקבות התגליות הביא להתפתחות של ערי מסחר במדינות בצפון אירופה ובנמלים שלאורך חופי האוקיאנוס האטלנטי והים הצפוני, שאליהם הגיעו נתיבי המסחר. את תפקידה של איטליה בהיותה מרכז מסחרי תפסו פורטוגל, ספרד, ארצות השפלה ואנגליה. ערי מסחר השוכנות לחופי הים התיכון, כגון ונציה שבאיטליה, איבדו מחשיבותן, ובמקומן עלו והתפתחו ערי מסחר חדשות, כגון אנטוורפן שבבלגיה.

עם התפתחות המסחר צמחה בערים שכבה של משפחות עשירות. היו אלה משפחות של סוחרים, בנקאים ובעלי אניות. בהבדל מימי הביניים, שבהם נקבע מעמדו של האדם על פי הקרקע שברשותו, התבסס עתה מעמדו של אדם על ההון שלו.

(בספר תמונה)

שוק בארצות השפלה, ציור, המאה השבע עשרה

1. בתמונה שלוש נשים. מה עושה כל אחת מהן?

2. אילו סחורות אתם יכולים לזהות בשוק?

*244*

תעודה

העיר אנטוורפן ותושביה בשנת 1567

רוב תושביה של עיר זו עוסקים במסחר (...). הם נימוסיים, אדיבים, פיקחים, מהירים לחקות זרים ולהתחתן אתם. יש ביכולתם להתגורר בקצווי תבל ולנהל משם את עסקיהם. רובם, גם הנשים, דוברים שלוש או ארבע שפות, גם אם לא יצאו את הארץ מעולם, ויש גם השולטים בחמש, שש או שבע שפות. הדבר אינו רק מעורר פליאה, אלא יש בו יתרון גדול. יש ביניהם בעלי מלאכה מיומנים בכל תחום, ומוצריהם כה מעולים, עד שיש בידם למכרם לפני השלמתם. (...)

באשר לסוגי המלאכות והיקפן בעיר הזאת, ניתן כמעט לומר כי יש בה הכל. כי כאן מייצרים אריגים, בדי פשתן מכל סוג, שטיחי קיר, מרבדים (שטיחים) טורקיים ואריג, פשתן וכותנה, שריון ושאר כלי זין. הם עוסקים בבורסקאות, בצביעה, בייצור צבעים, בציפוי כסף וזהב, (ובעשיית) זכוכית בסגנון ונציאני. הם מייצרים אריגי מותרות מסוגים שונים: מזהב, מכסף, ממשי, מחוטים, מצמר, כלי מתכת קטנים מכל סוג (...). כמו כן מייצרים כאן אריגי משי למיניהם, כגון קטיפה, אטלס, אריג דמשק, טפטה ועוד. למרות טבע הארץ ואקלימה, הצליחו לגדל בה תולעי משי, ומהם מייצרים הם ואורגים משי משלהם, אם כי בכמויות קטנות. זאת בנוסף על כמויות רבות של משי המגיעות לכאן מבחוץ, מעובד בדרכים שונות. תעשיית הזיקוק מפותחת אף היא – מתכות, שעווה, סוכר ושאר מוצרים. ורק כאן מייצרים ששר (צבע אדום). אף כי חלק מפשוטי העם ואנשים אחרים מתקיימים בצניעות, עובדה היא כי בדרך כלל חיים כאן האנשים בפאר רב, ואולי אף יותר מכפי שנראה לעין. גברים ונשים בני כל גיל מתהלכים בחוצות לבושים היטב, איש איש לפי יכולתו ומעמדו, בהתאם לאופנה החדשה ובטעם, ורבים לבושים בעושר ובפאר גדולים יותר מן המתחייב ממעמדם. בכל שעה תראה פה טקסי נישואים, משתאות וריקודים. בכל מקום נשמע צלילם של כלי הנגינה, שירים וצהלות שמחה. בקיצור, עושרה, כוחה ותפארתה של העיר ניכרים בכל דרך אפשרית.

עיקר קיומה במסחר, תהילתה וצמיחתה (של העיר) תלויים בזרים. (...) יש כאן גרמנים, דנים, (...) איטלקים, ספרדים, אנגלים ופורטוגלים (...) הזרים נהנים כאן באנטוורפן ובכל ארצות השפלה מחופש רב יותר מאשר בכל מקום אחר עלי אדמות. דבר מופלא הוא לחזות בתערובת כזו של בני אדם מסוגים כה רבים, ומופלא עוד יותר לשמוע את השפות הרבות, שהן כה שונות זו מזו, כך שבלי לצאת את הארץ יש ביכולתך להתבונן בטבען, באורחות חייהן ובמנהגיהו של אומות שונות. (ב' ארבל (עורך), מקורות לתולדות העת החדשה המוקדמת, חלק א, עמ' 15-14)

1. אילו עובדות מבטאות את עושרה של אנטוורפן ואת חשיבותה הכלכלית והבין-לאומית?

2. אתם תיירים, כתבים כלכליים או כתבים חברתיים של עיתון המבקרים באנטוורפן. תארו את המתרחש בעיר.

(בספר תמונה)

חלפן כספים ואשתו, ציור, המאה השש עשרה

*245*

סיכום

המדינה הראשונה שיזמה הפלגות מרוחקות מאירופה הייתה פורטוגל. בתמיכתם של מלכי פורטוגל החלו בראשית המאה החמש עשרה הפלגות לאורך חופי אפריקה – ומשם הביאו לאירופה זהב ועבדים. נוסעים בולטים היו ברתולומאו דיאס, שב-1487 הצליח להקיף את כף התקווה הטובה והוכיח שאפשר להגיע לאוקיאנוס ההודי דרך הקפת אפריקה, ווסקו דה גמה שהצליח להגיע לעיר הנמל קליקוט שבהודו ב-1497. הנוסעים נעזרו במפות ובאמצעי ניווט: מצפן, אלמנך ימי ואצטרולב. גם בניית האניות השתכללה, ונבנתה הקחולה, ספינה קלה שהתאימה גם להפלגה בלב הים.

בעקבות בית המלוכה בפורטוגל הלכו מלכי ספרד פרננדו ואיסבלה, והם נתנו את חסותם למסע בראשותו של כריסטופר קולומבוס. קולמבוס הגה רעיון מהפכני לאותה תקופה: להפליג מערבה, לחצות את האוקיאנוס האטלנטי ולהגיע להודו. כעבור שלושים ושלושה ימי מסע הגיע קולומבוס ליבשה והיה משוכנע שהגיע להודו, אבל למעשה הגיע לאיים בים הקריבי. קולומבוס יצא לעוד שלושה מסעות, ועד מותו היה משוכנע שהגיע להודו. הראשון שהבין כי יבשת חדשה התגלתה היה האיטלקי אמריגו וספוצ'י, ולכן היבשת נקראה על שמו: "אמריקה". מסע נועז ורצוף סכנות היה מסעו של פרננדו מגלן – הוא יצא למסעו מספרד ב-1519, הגיע לאוקיאנוס השקט ונהרג באיים הנקראים היום "הפיליפינים". סגנו השלים את המסע והייתה זו הפעם הראשונה שבני אדם הקיפו את כדור הארץ באנייה.

במרכז אמריקה ובדרומה פגשו האירופים שלוש ממלכות בעלות תרבויות מפותחות: הממלכה האצטקית, ממלכת המאיה וממלכת האינקה. במהלך הכיבוש והשלטון במקום הכחידו האירופים את התרבויות האלה. הכיבוש המהיר של מרכז אמריקה ודרומה על ידי כמה מאות ספרדים התאפשר בגלל הפער הטכנולוגי שבין האירופים לתושבי המקום.

תחת הכיבוש האירופי הוכחדו כתשעים אחוזים מהאוכלוסייה המקומית. הדבר נגרם בגלל מחלות זיהומיות חדשות שהביאו האירופים ליבשת, ובגלל ניצול האוכלוסייה והפיכתה לכוח עבודה זול במכרות ובמטעים. כדי להשלים את כוח העבודה הביאו האירופים לאמריקה עבדים מאפריקה. הספרדים כפו את הנצרות על התושבים המקומיים, הרסו את מקדשיהם, הקימו בעבורם כנסיות, ובהן ערכו הטבלות המוניות.

בעקבות גילוי אמריקה חלו באירופה שינויים כלכליים: זהב וכסף הגיעו בכמויות גדולות, ערי מסחר צמחו בנמלים שלאורך חופי האוקיאנוס האטלנטי והים הצפוני, והתפתחו לערי כלכלה ותרבות חשובות. פורטוגל, ארצות השפלה ואנגליה היו למרכזי מסחר.

*246*

לחזרה ולדיון

1. א. העתיקו את הסבלה והשלימו אותה:

הספן:

מטרת הנסיעה:

הישגים:

ב. איזה מן המסעות היה לדעתכם הנועז ביותר? מדוע? איזה מהם היה החשוב ביותר? במה חשיבותו?

2. לפניכם רשימה של שמות ומושגים מן הפרק: תבלינים, סווטה, דה גמה, קליקוט, מצפן, אינדיאנים, כף התקווה הטובה, קרוולה, אמריגו וספוצ'י, אנריקה הנווט, ברתולומאו דיאס, יהודה קרשקש, אלמנך ימי, כריסטופר קולומבוס, פרננדו מגלן, ממלכת המאיה, ספרד החדשה, ממלכת האינקה.

א. בחרו חמישה מהם וציינו באיזה הקשר הם נזכרו בפרק.

ב. מצאו קבוצות של מושגים וציינו מה הקשר ביניהם. לדוגמה: מצפן-אלמנך ימי – אמצעי ניווט לימאים.

3. צאצאיהם של התושבים המקוריים ביבשת אמריקה וצאצאיהם של תושבי אפריקה שהובאו לאמריקה להיות בה עבדים רואים היום את בוא האירופים לאמריקה כאסון. על אילו עובדות הם מתבססים? מהי דעתכם?

4. האירופים רואים במסעות לאמריקה התקדמות של האנושות ותחילתו של עידן חדש. על מה הם מתבססים? מהי דעתכם?

5. האירועים שהחלו בשנת 1492 זכו לכינויים שונים בקרב האירופים ותושבי אמריקה: פלישה, כיבוש, גילוי, הכחדה, חורבן, מפגש. מיינו אותם לכינויים שהשתמשו בהם בני אמריקה ולכינויים של האירופים. נמקו את המיון שלכם.

6. בחרו שני טיעונים שלדעתכם הם החשובים ביותר בנושא מסעות ותגליות. נמקו.

א. בני אירופה שפלשו לעולם החדש חוללו מהפכה דתית בחיי האינדיאנים.

ב. העולם החדש של אמריקה התגלה באקראי.

ג. התגליות חוללו מהפכה כלכלית בעולם.

ד. המסעות הימיים חוללו מהפכה בתפיסת פני כדור הארץ.

ה. הכנסייה הקתולית שאפה לחזק את אחיזתה בעולם החדש.

7. דונו בגילוי אמריקה. התחלקו לקבוצות שיציגו את הילידים, האירופים, העבדים האפריקנים ואנשי הכנסייה. כל קבוצה תכין נייר עמדה לקראת הדיון. בחרו יושב ראש ונציג מכל קבוצה שיציג את עמדתה בדיון משפטי. הכינו מסמכים, כרזות, תלבושת מאפיינת ועדים.

8. אתם חברים בצוות המחקר שנלווה לאחד המגלים. הרכיבו משלחת שתחקור את האזור. חשבו אילו בעלי מקצועות תצרפו למשלחת, לדוגמה: זואולוג, בוטנאי, רופא.

9. הכינו בזוגות ריאיון עם אחד המגלים. החליפו את השאלון שלכם עם זוג אחר והשיבו תשובות לריאיון. תוכלו להכין סרטון על המגלה שריאיינתם.

תולדוט

www.toldot.cet.ac.il

לומדים היסטוריה

*247*

פרק יח: הרפורמציה מהפכה דתית

*247*

במאה השש עשרה התרחשה באירופה מהפכה דתית, והיא פילגה את הנצרות. מהפכה זו לוותה במלחמות דת. המלחמות נמשכו למעלה ממאה שנים, ומאות אלפי בני אדם נפגעו במהלכן. מי יזם את המהפכה הדתית בעולם הנוצרי במאה השש עשרה? מה היו העקרונות החדשים שהוא הציע? כיצד השפיעה המהפכה בנצרות על המבנה הפוליטי של אירופה?

הכנסייה הקתולית מתפלגת

קשרים הדוקים בין הכנסייה למאמיניה

כוחה של הכנסייה הקתולית היה רב, והשפעתה על מאמיניה חזקה. כוחה זה נבע מן הרכוש הרב – אדמות, מבנים, חפצים וכספים – שהכנסייה צברה ומן הקשר ההדוק שהיה לה עם מאמיניה על ידי נציגיה ושליחי האפיפיור לדרגותיהם: כמרים, בישופים, ארכיבישופים ונזירים.

המאמינים מכל המעמדות בחברה השתתפו בתפילות ובטקסים שנערכו בכנסייה: טבילה, וידוי, מיסה ועוד. הכנסייה תמכה ביתומים ובאלמנות, ודאגה להעניק לחולים סיוע רפואי, במנזרים היא ניהלה בתי ספר שהתחנכו בהם בני כל השכבות בחברה, והיא פיקחה על הלימודים באוניברסיטות (עמ' 64-63).

ואולם, היו בכנסייה מאמינים לא מעטים שלא היו מרוצים מפעולותיה ומתחו עליה ביקורת. הם התארגנו בקבוצות ושאפו לקיים את אמונתם הנוצרית בדרך שונה מזו שהכתיבו האפיפיור ושליחיו. במהלך ימי הביניים הצליחה הכנסייה הקתולית לדכא את התנועות האלה.

מרטין לותר צופה בחרדה בהתנהלות הכנסייה

בעולם נוצרי קתולי זה גדל מרטין לותר (1546-1483), בן לכורה נחושת מסקסוניה שבגרמניה. בהיותו בן עשרים ושתיים הוא בחר להצטרף למנזר וללמוד תאולוגיה במטרה לקיים את מצוות הדת במלוא חומרתן. אחר כך, כאשר הוקמה אוניברסיטה בעיר ויטנברג, הוא התמנה בה לפרופסור לתאולוגיה.

ב-1511 ביקר מרטין לותר ברומא ונדהם למראה עושרן של הכנסיות: פסלים, ציורי קיר וויטרז'ים מרהיבים פיארו אותן (עמ' 71). האפיפיורים בנו ארמונות פאר ונהגו לערוך בהם סעודות רבות משתתפים. הבזבוז והמותרות קוממו את לותר – הוא טען שרומא מושחתת יותר מסדום ושחיי המותרות והראווה שאנשי הכנסייה מנהלים מנוגדים לעקרון ההסתפקות במועט של אבות הכנסייה הראשונים.

(בספר תמונה)

דיוקן של מרטין לותר, גרמניה, המאה השש עשרה

*248*

לותר הזדעזע מן השחיתות שהלכה והעמיקה בקרב ממלאי תפקידים בכל הדרגות בכנסייה: במנזרים נמצאו נזירים שלא צייתו לחוקי התקנונים במנזרים; כמרים רבים לא ידעו קרוא וכתוב ולא שמרו על פרישות מנשים, כנדרש על פי חוקי הכנסייה; אפילו אפיפיורים חטאו בכך, וגם מינו את בניהם למשרות בכנסייה; כמו כן נהגו למכור משרות תמורת כסף רב; ולא אחת רכשו אנשי כנסייה כמה משרות, ומשום כך לא יכלו למלא את כל תפקידיהם כנדרש.

לותר תוקף את מעשי הכנסייה

לותר חלק על דברי האפיפיור, הבישופים והכמרים, שעל פיהם חטאי המאמינים יכופרו ויימחלו אם רק יקיימו את כל הטקסים והמצוות, והוא החל לתקוף את מעשי הכנסייה הקתולית. תחילה תקף לותר את אחת השיטות המקובלות של הכנסייה לגייס כספים מן הציבור: מכירת שטרי מחילה – אינדולגנציות.

שטרי מחילה היו ניירות שהבטיחו למי שקנה אותם כפרה על חטאים וגאולה בעולם הבא תמורת תשלום כספי. החוטא אף לא נדרש להביע חרטה על חטאיו כדי לזכות במחילת האל. שליחי האפיפיור, כמרים ונזירים, הסתובבו בקהילות הנוצריות ומכרו שטרי מחילה כאלה למאמינים תמימים. לותר ראה במעשים אלו של הכנסייה רמאות והולכת שולל. מכירת השטרות הכניסה לאוצר האפיפיורים כסף רב, ובו הם השתמשו כדי לבנות כנסיות מפוארות, לשלם לציירים ולפסלים שעיטרו אותן ולערוך חגיגות בזבזניות.

כאשר החלו גם תושבים בוויטנברג, עירו של לותר, לרכוש שטרי מחילה, החליט לותר לפרסם ברבים את ביקורתו נגד הכנסייה. בשנת 1517 הוא תלה על דלת הכנסייה בעיר מסמך ובו ביטא את דעותיו נגד הכנסייה. המסמך נקרא תשעים וחמש התזות – תשעים וחמשת העקרונות.

תעודה

סעיפים מתוך תשעים וחמש התזות של לותר

6. האפיפיור עצמו אינו יכול למחול על אשמה, אלא רק להצהיר ולאשר שאלוהים מחל עליה. (...)

20. לכן, כאשר האפיפיור מדבר על מחילת עונשים מלאה, אין כוונתו לכל העונשים, אלא רק לאלה שהוא עצמו הטיל.

21. לכן מטיפי האינדולגנציות טועים באומרם כי האדם נמחל ונושע מכל עונש באמצעות כתבי המחילה של האפיפיורים. (...)

32. כל אלה הבטוחים בישועתם בזכות כתבי המחילה, יהיו ארורים לנצח, יחד עם מוריהם.

43.יש ללמד נוצרים כי הנותן לעניים או מלווה לנצרך מיטיב לעשות מרוכש כתבי מחילה. (ב' ארבל (עורך), מקורות ללימוד העת החדשה המוקדמת, עמ' 62-61)

1. לטענת לותר, למי יש סמכות להעניק מחילה?

2. לדעת לותר, מהי המשמעות של הענקת מחילה מטעם האפיפיור? מה ביקש לותר להביע בכך?

3. מה מאפיין את המעשים שלותר ייעץ לנוצרים לעשות?

4. מה התעודה מלמדת על השקפת עולמו של לותר? נמקו.

*249*

באותה תקופה נהג כל מלומד שרצה להתווכח בנושא כלשהו לפרסם בפומבי את ראשי הפרקים של תורתו. בביקורתו נגד הכנסייה טען לותר כי רק האל – ולא האפיפיור – יכול למחול על חטאים. לדבריו, סיוע לעניים עדיף על רכישת שטרי מחילה.

תלמידים ואוהדים של לותר תרגמו מלטינית לגרמנית את תשעים וחמש התזות, והדפיסו והפיצו אותן בתוך חודשים אחדים ברחבי גרמניה. הודות להמצאת הדפוס הודפסו כתביו בעשרות אלפי עותקים, ודעותיו הופצו במהירות במרכז אירופה ובמערבה. מחאתו של לותר הובילה למהפכה דתית, והיא נועדה להביא לרפורמציה – תיקון ועיצוב מחודש של הכנסייה והחזרתה לטהרתה.

עיקרי תורתו של לותר

לותר, למרות למדנותו ודבקותו באל, חשש כי לא יזכה לאחר מותו בגאולת הנפש. השאלה כיצד אדם נעשה צדיק בעיני האל, החרדה מפני זעמו של האל והתחושה שאין למאמין אפשרות לכפר על חטאיו – כל אלה הטרידו את מנוחתו. הוא טען כי האדם מטבעו חלש וחוטא, ואינו יכול לכפר על חטאיו ולרצות את האל על ידי מצוות, מעשים טובים וטקסים דתיים כגון וידוי, רכישת שטרי מחילה או נזירות – רק האמונה שבלב הופכת את האדם לצדיק בעיני האל ולראוי לגאולה. האדם צריך להאמין בדברי האל המובאים בכתבי הקודש – התנ"ך והברית החדשה – ואין כל צורך בפרשנות ובהסברים של הכנסייה וגם לא בתיווך של הכמרים. לכמרים אין כוחות יוצאי דופן ואף לא קשר מיוחד עם האל.

מעקרונות אלו הסיק לותר שהמערכת של הכנסייה הקתולית כולה מיותרת: אין צורך במעמד מיוחד של כמרים, כי אנשי הכנסייה לדרגותיהם – כמרים, בישופים וכו' – אינם יכולים לתווך בין המאמינים לבין האל על ידי טקסים בכנסיות; אין משמעות לחיי נזירות; ורוב טקסי הפולחן של הכנסייה אינם נחוצים; חוקי הכנסייה וצווי האפיפיור אף הם חסרי ערך. לכן דרש לותר לבטל את הטקסים וגם את הזכויות המיוחדות של אנשי הכנסייה. הייתה זו התגרות נועזת וחמורה ביותר בכנסייה הקתולית.

האפיפיור מחרים את לותר

האפיפיור ואנשי הכנסייה ראו בדעותיו של לותר איום על מעמדם וכוחם. לכן ב-1520 הטיל האפיפיור חרם על לותר ודרש להעמידו למשפט – אבל לותר לא נבהל מהחרם, והוא ותלמידיו שרפו בפומבי את כתב החרם, ולאחר מכן גם את הספרים שהכילו את חוקי הכנסייה. בכך הכריז לותר על כפירתו בסמכות האפיפיור. מעשים אלו היו מעין הכרזת מלחמה מצד לותר על הכנסייה הקתולית.

הקיסר מחרים את לותר

למזלו הרב של לותר החליט נסיך סקסוניה למנוע את הסגרתו המידית של נתינו למשפט – הוא דרש שלותר יישמע ויישפט על אדמת גרמניה. -ב-1521 הוזמן לותר להתייצב לפני קיסר גרמניה קרל החמישי (קיסר גרמניה בשנים 1558-1519) ולפני הרייכסטג (רייכסטג – המועצה העליונה של הקיסרות הגרמנית. חברי המועצה היו נסיכים ונציגי ערים, ולאצולה הנמוכה ולאיכרים לא היה בה יצוג. הרייכסטג התכנס לפי הזמנת המלך.) , שהתכנס בעיר וורמס כדי להציג את טענותיו.

*250*

מסעו של לותר מוויטנברג עיר מגוריו לוורמס היה מסע של מנצח: בדרכו נאספו המונים, בירכו אותו והריעו לו על שהעז לצאת נגד הכנסייה החזקה והעשירה. בנאום שנשא באוזני הקיסר, הנסיכים ואנשי הכנסייה הבכירים סירב לותר לסגת מעמדתו ולבטל את דברי הביקורת שלו כלפי הכנסייה. הוא חזר על העקרונות שדגל בהם וטען שאם יוכיחו לו על סמך כתבי הקודש כי דבריו הם דברי כפירה – רק אז יחזור בו. "זהו צו מצפוני, אינני יכול אחרת" אמר מרטין לותר, ולא חזר בו מהתקפותיו נגד הכנסייה הקתולית.

בתגובה אישר קרל החמישי את החרם שהטיל האפיפיור על לותר והכריז כי יש להעמידו למשפט באשמת מינות – סטייה של נוצרי מן הכנסייה הקתולית ומעקרונות האמונה שלה. בכך הפך לותר לא רק לחוטא בעיני הכנסייה אלא גם לפושע לפי חוקי הקיסרות. ואולם, השפעתו של לותר לא פחתה, וסביבו כבר התכנסו תומכים רבים, והם הפיצו את חיבוריו ואת דעותיו.

(בספר תמונה)

מרטין לותר מציג את טענותיו לפני הקיסר קרל החמישי בוורמס, תחריט, המאה השש עשרה

*251*

תעודה

מתוך פנייה פומבית של לותר אל הקיסר ואל שליטי גרמניה, 1520

נאמני רומא הקיפו עצמם בשלוש חומות, ובאמצעותן הגנו על עצמם עד עתה, כך שאיש לא הצליח לתקנם.

החומה הראשונה – הם המציאו הבחנה ולפיה הם מכנים את האפיפיור, הבישופים, הכמרים והנזירים "השדרה הרוחנית", בעוד שנסיכים, אדונים, בעלי מלאכה ואיכרים מכונים "ארציים". זוהי פרשנות נחמדה, אך אל לאיש לחשוש ממנה, שכן כל הנוצרים הם למען האמת בני השדרה הרוחנית (...). כולנו נוצרים במידה שווה, שכן הטבילה, הבשורה והאמונה לבדן הופכות אנשים לרוחניים ולנוצרים. (...)

החומה השנייה – אנשי רומא מתיימרים להיות המפרשים הבלעדיים של כתבי הקודש, אף-על-פי שאינם לומדים דבר הכלול בהם (בכתבי הקודש) במשך כל חייהם. הם טוענים לסמכות בלעדית ועושים בפנינו מעשי להטוטים במילים ללא בושה, בטענה כי האפיפיור אינו מסוגל לטעות בעניינים שבאמונה, יהיה הוא רע או טוב; אך אין הם מסוגלים לצטט אף אות אחת מן הכתובים שתתמוך בטענה זאת. (...)

החומה השלישית – אם האפיפיור נוהג בניגוד לכתוב בכתבי הקודש, חובה עלינו לדבוק בכתובים. עלינו להענישו ולאלצו, (...) (בעיקר מפני) שעושה הרע הוא זה המושל על כולנו וגורם נזק ועוולה לכל השאר בהתנהגותו. ואם חייב אני להאשימו בפני הכנסייה, הרי שעלי לכנס אותה יחדיו. אין לאנשי רומא כל ראיה בכתבי הקודש לטענתם כי רק לאפיפיור הזכות לכנס או לקדש מועצת כנסייה. זוהי תקנה שלהם ויש לה תוקף רק כל עוד אין היא פוגעת בטובת הנצרות או נוגדת את חוקי האל. אך אם האפיפיור טועה, אין תוקף לתקנה זאת, שכן נגרם נזק לטובת הנצרות אם אין מענישים אותו באמצעות מועצה. (ב' ארבל (עורך), מקורות לתולדות העת החדשה המוקדמת, עמ' 68-66)

1. הסבירו מהן שלוש החומות שהכנסייה הקיפה את עצמה בהן. מה היא השיגה בכך?

2. כיצד ערער לותר את החומות הללו?

לותר מתרגם את כתבי הקודש לגרמנית

מרטין לותר, מחשש לחייו, הסתתר באחד המבצרים של נסיך סקסוניה, והנסיך הגן עליו. שם תרגם לותר את כתבי הקודש – שהיו בעיניו הבסיס החשוב של האמונה – מלטינית לגרמנית. עותקים רבים מן התרגום הזה הודפסו, ורבים רכשו אותם. עתה יכלו המאמינים לקרוא ולהבין את כתבי הקודש בלשונם, בלי תיווכם של הכמרים, שנהגו לקרוא ולפרש את הכתוב. גם מזמורי התפילה תורגמו לגרמנית, והמאמינים הנוצרים יכלו עתה לשיר אותם בשפתם, ולא בלטינית, ולהבין מה הם שרים. הקשר הישיר של המאמינים לכתבי הקודש ולפרקי התפילה בלא תיווך הכמרים חיזק את החוויה הדתית ואת האמונה בקרב חסידי לותר.

חסידי לותר מגבשים את כנסייתם

הדעות שהציגו לותר וחסידיו פילגו את הנצרות לשני מחנות יריבים. מול הנוצרים הקתולים, שהכירו במרות האפיפיור שישב ברומא, הלכו והתגבשו הנוצרים הפרוטסטנטים (הנוצרים הפרוטסטנטים – במקור כינוי לתומכי לותר על שם המחאה (protest) שהם ביטאו. הכינוי הורחב וכלל את כל חסידי הרפורמציה בארצות אירופה שניתקו את קשריהם עם הכנסייה הקתולית. בני כתות רבות בנצרות – אנגליקנים, קלוויניסטים, פוריטנים ועוד – כולם נקראים פרוטסטנטים.), שניתקו כל קשר עם האפיפיור.

*252*

ההבדלים בין הקתולים לבין הפרוטסטנטים ניכרו לעין המתבונן מן הצד. הכנסיות הקתוליות היו גבוהות, כללו מגדלי פעמונים והיו מעוטרות בפסלים, בפיתוחי אבן ובתמונות יקרות ערך. לעומתן הפרוטסטנטים הקימו כנסיות פשוטות, מסוידות לבן, בלא מגדלי פעמונים ובלא קישוטים יקרים, ורק הצלב התנוסס עליהן.

כתבי הקודש ומזמורי התפילה, שבכנסייה הקתולית נאמרו רק בפי הכומר או הבישוף בשפה הלטינית, החלו להיאמר בכנסייה הפרוטסטנטית בפי כל המאמינים, בשפת המקום: גרמנית בגרמניה, צרפתית בצרפת וכו'. רוב המתפללים בכנסייה הקתולית לא הבינו את תוכן התפילה כי לא הבינו לטינית, ואילו המתפללים בכנסייה הפרוטסטנטית יכלו להבין את תוכן התפילה שנשאו.

בכנסייה הקתולית התקיימו טקסים רבים ואילו הפרוטסטנטים שמרו רק על שניים מהם: הטבילה והמיסה, כי לדבריהם הם נזכרים בברית החדשה (סקרמנטים, עמ' 39).

גם צורת הישיבה בשתי הכנסיות הייתה שונה: בכנסייה הקתולית הפרידה גדר בין כוהן הדת שניהל את התפילה לבין המאמינים; ואילו בכנסייה הפרוטסטנטית כל המאמינים קראו יחד את התפילה, בלי מחיצה בין כוהן הדת לקהילה.

הכומר הקתולי נמשח לתפקיד – הוא לא צמח מן הקהילה ששירת אלא הגיע אליה מבחוץ; הוא נחשב לבעל כוח מיוחד לתווך בין הקהילה לבין האל, ולא היה אפשר לפטר אותו מתפקידו. לעומתו רועה הקהילה, כוהן הדת של הפרוטסטנטים, נבחר על ידי בני הקהילה, והם יכלו להדיחו אם לא מילא את תפקידו כראוי. לרועה הקהילה לא ייחסו כוחות יוצאי דופן ולא קשר מיוחד עם האל, וגם לא היו לו זכויות מיוחדות, כגון פטור ממסים, כפי שהיו לכומר הקתולי. תפקידו היה ללמד את עיקרי האמונה, לנהל את התפילה, לייעץ למאמינים ולהדריכם. הפרוטסטנטים התירו לכוהני הדת לשאת נשים. גם לותר, שהיה בעבר נזיר, נשא אישה שהייתה נזירה לשעבר.

בנצרות הקתולית האפיפיור העומד בראש הממסד הכנסייתי הוא בעל הסמכות הקובעת בכל הנושאים, ואילו אצל הפרוטסטנטים אין תפקיד מרכזי דומה: בקרב הפרוטסטנטים צמחו כמה מנהיגים, וסביבם התקבצו קהילות מאמינים, ומבנה הכנסייה היה אפוא פחות ריכוזי מזה של הכנסייה הקתולית.

(בספר תמונה)

כנסייה אנגליקנית, ציור מן המאה השש עשרה

באנגליה הסבו כנסיות קתוליות לכנסיות אנגליקניות, וכמה מן הפסלים ותמונות הקדושים הוסרו מהם (עמ' 256).

*253*

שאלות לסעיף: הכנסייה הקתולית מתפלגת (עמ' 252-247)

1. תורתו של לותר מושפעת ממעשי הכנסייה הקתולית ומתפיסתו הדתית. תנו דוגמה לכל סוג של השפעה.

2. הייתם בקרב ההמונים שהריעו ללותר במסעו מוויטנברג לוורמס. אילו קריאות קראתם לעברו? אילו קריאות שמעתם מסביב?

3. כיצד תרם התרגום של כתבי הקודש ומזמורי התפילה לשינוי בקשר שבין המאמין לכנסייה?

4. א. השוו בין הכנסייה הקתולית ובין הכנסייה הפרוטסטנטית בעזרת הטבלה שלפניכם.

מאפיינים, הכנסייה הקתולית, הכנסייה הפרוטסטנטית

ראש המערכת, האפיפיור,

כוהן הדת מעמדו וסמכותו,

שפת התפילה,

טקסים,

המבנה החיצוני של הכנסייה,

היחס לנזירות,

ב. בחרו שלושה מאפיינים מן הטבלה והסבירו את משמעות ההבדלים שבין הכנסייה הקתולית לכנסייה הפרוטסטנטית.

5. באיזה משני הזרמים בנצרות המאמין יכול להביע את אמונתו בדרך ישירה ואישית יותר? נמקו.

מלחמות דת באירופה

המחלוקת הדתית מעוררת מלחמה

הפיצול הדתי הוליד סכסוכים אלימים בין מדינות באירופה וגם בין בני אותה מדינה. לכן השנים 1648-1525 נקראות תקופת מלחמות הדת. המלחמות התנהלו בעיקר בגרמניה, בצרפת ובארצות השפלה (הולנד, בלגיה ולוקסמבורג של ימינו). תוצאותיהן של מלחמות הדת ניכרות עד ימינו בפיצול בין זרמים שונים בנצרות ובמאבקים אלימים על רקע הפילוג הדתי, כפי שקורה מעת לעת באירלנד, למשל.

בהשפעתה של תורת לותר האיכרים מורדים

מעשי האלימות הראשונים החלו במלחמת אחים שפרצה בגרמניה בין איכרים לנסיכים. כאשר לותר ביטל את המעמד המיוחד של בעלי תפקידים בכנסייה וקרא לחיזוק האמונה, הבינו האיכרים שזוהי גם קריאה לשוויון בין המעמדות בחברה. לכן הם תבעו חירות אישית במקום שעבוד לבעלי אחוזות, וכן את הזכויות לדוג בנהר, לרעות באחו, לצוד ביער ולקושש עצים

*254*

בלא תשלום לאדון. האיכרים דרשו גם זכות לבחור את רועה הקהילה ולפטרו. הנסיכים לא היו מוכנים למלא את תביעות האיכרים, מפני שהן איימו לפגוע במעמדם וברכושם; ובתגובה ב-1525 פרץ מרד איכרים. המרד לווה במעשי אלימות רבים: האיכרים הרסו טירות, מנזרים וכנסיות והציתו שדות ויבולים.

לותר תמך בנסיכים וקרא לאיכרים לחדול ממאבקם. הוא הסביר כי מעשי שוד ורצח מנוגדים לרצון האל. הנסיכים הקתולים והפרוטסטנטים בגרמניה התאחדו ודיכאו את המרד ביד קשה – וכמאה אלף איכרים נהרגו במהלכו.

שליטי הנסיכויות נלחמים בקיסר

בקרב השליטים של נסיכויות גרמניה היו שתמכו ברעיונותיו של לותר. הם שאפו לחזק את כוחם, ולשם כך ביקשו להחרים את רכוש הכנסיות והמנזרים שעל אדמותיהם ולהעביר את תשלומי המסים לקופות מדינותיהם, ולא לשלוח אותם לרומא. בשנים 1547-1546 נלחמו הנסיכים האלה נגד הקיסר קרל החמישי, שתמך כאפיפיור ובנצרות הקתולית.

מלחמה זו בתוך גרמניה הסתיימה בפשרה שנוסחה בחוזה שנקרא שלום אוגסבורג, והוא נחתם בשנת 1555 באוגסבורג (מפה 26, עמ' 257). באותו חוזה נקבע הכלל: למי השלטון – לו הדת; כלומר, השליט הוא הקובע מה תהיה דתם של נתיניו. נתין שלא קיבל על עצמו את דתו של הנסיך השולט היה רשאי לעבור למקום אחר, אבל לא הותר לו להישאר במקומו ולהאמין בדת אחרת. החלטה זו חיזקה את כוחם של הנסיכים והכירה בקיום נצרות פרוטסטנטית בצד הנצרות הקתולית. גרמניה התחלקה בין שני הזרמים בנצרות: הנסיכויות שבצפונה היו פרוטסטנטיות, ואילו הנסיכויות שבדרום המשיכו במסורת הנוצרית הקתולית.

(בספר תמונה)

חתימה על חוזה שלום אוגסבורג, ציור, גרמניה המאה השבע עשרה

במרכז הציור ישוב קרל החמישי וסביבו נסיכי גרמניה. משני צדדיו שתי כנסיות: מימין הקתולית ומשמאל הפרוטסטנטת.

1. כיצד אפשר לזהות בתמונה את הכנסייה הקתולית ואת הכנסייה הפרוטסטנטית?

*255*

הנצרות הקתולית מאבדת מכוחה

בעקבות הרפורמציה ומלחמות הדת חל שינוי גדול באירופה: הנצרות הקתולית איבדה את מעמדה כאמונה הנוצרית הבלעדית במרכז אירופה ובמערבה. הרפורמציה התפשטה לארצות נוספות: דנמרק, שוודיה, שווייץ, ארצות השפלה, צרפת, הונגריה, פולין ועוד. כמו בגרמניה, גם בארצות הללו תורגמו כתבי הקודש לשפת המקום. עד שנת 1550 תורגמו כתבי הקודש ומזמורי התפילה לכל השפות האירופיות.

מלחמות אחים פרצו גם בארצות אחרות. בצרפת ניטשה מלחמת אחים קשה במשך כארבעים שנה בין הקתולים לפרוטסטנטים הצרפתים, שנקראו הוגנוטים (הוגנוטים – אימצו את תורתו הנוצרית של קלווין, ולכן נקראו גם "קלוויניסטים". קלווין פעל בז'נווה שבשווייץ משנת 1536 ואילך, והיו לו חסידים שם, וכן בארצות השפלה, בצרפת ובסקוטלנד. במרכז תורתו של קלווין עומד רעיון הגזרה הקדומה, ולפיו האל החליט מראש מי יזכה לגאולה באחרית הימים ומי נידון לגיהינום.). המלחמה הגיעה לשיא ב-24 באוגוסט 1572 כשהרוב הקתולי בצרפת טבח במיעוט הפרוטסטנטי, ובמהלך הטבח נרצחו אלפים. אירוע זה מכונה טבח ליל ברתולומאו הקדוש.

בארצות השפלה התפתחו מלחמות הדת למלחמות שחרור משלטון ספרד הקתולית; ובמהלכן הכריזה הולנד הפרוטסטנטית על עצמאותה.

(בספר תמונות)

טבח הקתולים בהוגנוטים בפריז בליל ברתולומאו הקדוש, גרמניה המאה השש עשרה

פרוטסטנטים הורסים פסלים בכנסיות קתוליות, צרפת המאה השש עשרה

מלחמות הדת בצרפת

למעלה: טבח הקתולים בהוגנוטים בפריז בליל ברתולומאו הקדוש, גרמניה המאה השש עשרה למטה: פרוטסטנטים הורסים פסלים בכנסיות קתוליות, צרפת המאה השש עשרה

*256*

מלך אנגליה מנתק את קשריו עם האפיפיור

הרפורמציה באנגליה קשורה במלך הנרי השמיני (1547-1509). הוא רצה להיפרד מאשתו, כנראה מפני שלא נולד לו ממנה בן יורש, ולשאת אישה אחרת. לפי חוקי הכנסייה הקתולית הגירושים אסורים. משום כך הוא פנה אל האפיפיור וביקש ממנו היתר לגירושיו – האפיפיור סירב לבקשתו, ולמרות זאת נשא המלך לאישה את אן בולין.

בתגובה לסירוב האפיפיור חוקק הנרי השמיני שני חוקים: האחד חוק הירושה, המכיר בנישואיו לאן בולין ומכריז שצאצאיהם הם היורשים החוקיים; והאחר חוק העליונות, המכריז כי המלך הוא ראש הכנסייה באנגליה, ששמה מעתה הכנסייה האנגליקנית והיא אינה כפופה לאפיפיור שברומא. הנרי השמיני פירק את המנזרים, החרים את רכושם וציווה להציב בכל כנסייה עותק של כתבי הקודש בשפה האנגלית. השינויים שקבע הנרי השמיני לא עוררו מהומות רבות בימיו, אך במשך הזמן נוצרו גם באנגליה מתחים בין הזרמים הדתיים השונים, ומתחים אלו היו אחת הסיבות למלחמת האזרחים באנגליה במאה השבע עשרה.

הדת האנגליקנית היא דת המדינה באנגליה

גיבושה הסופי של הכנסייה האנגליקנית נעשה בימיה של המלכה אליזבת הראשונה (1603-1559), בתם של אן בולין והנרי השמיני. הפרלמנט קבע בחוק כי הדת האנגליקנית היא דת המדינה. בכנסייה האנגליקנית שלטה פשרה: מצד אחד התפילות וכתבי הקודש נאמרו באנגלית ולא בלטינית, והודגשה חשיבות האמונה; ומהצד האחר נשמרו בכנסייה האנגליקנית סממנים קתוליים – כנסיות מפוארות מימי הביניים לא נהרסו, ורק פסלים ותמונות אחדים של הקדושים הוצאו מהן. המבנה הפנימי של הכנסייה לא השתנה, ונשארה גדר המפרידה בין המתפללים לבין כוהן הדת.

לפשרה זו התנגדו הן קתולים והן פרוטסטנטים באנגליה – קבוצות של קתולים לא יכלו להשלים עם ניתוקם מן האפיפיור; וקבוצות של פרוטסטנטים לא השלימו עם היסודות הקתוליים שנותרו בכנסייה האנגליקנית, וביקשו לטהר את הכנסייה האנגליקנית מן הקתוליות, ולכן נקראו פוריטנים, מן המילה האנגלית pure, טהור.

(בספר תמונות)

- הנרי השמיני, ציור, המאה השש עשרה

- המלכה אליזבט הראשונה, ציור המאה השש עשרה

*257*

מלחמות הדת מסתיימות בהסכם

מלחמות הדת הגיעו לשיא במלחמת שלושים השנה בשנים 1648-1618. הייתה זו סדרה של מלחמות בין מדינות אירופה, רובן נערכו על אדמת גרמניה, ומיליוני אנשים נהרגו במהלכן. במלחמות השתתפו נסיכויות גרמניה, ספרד, דנמרק, שוודיה וצרפת. הן הסתיימו ב-1648 בהסכם שנקרא שלום וסטפליה. ההסכם היה דומה להסכם שלום אוגסבורג שנחתם בשנת 1555 (עמ' 254) בין נסיכויות גרמניה. גם בהסכם הזה, בעניין המדינות במרכז אירופה ובמערבה נקבע כי דת השליט היא דת הנתינים. נוסף על הנצרות הקתולית, בהסכם ניתנה הכרה גם בזרמים של הפרוטסטנטים.

לאחר למעלה ממאה שנות מלחמה הסתיימו מלחמות הדת באירופה. תהליכים ואירועים אלו הנציחו את הפילוג בנצרות ברחבי אירופה.

(בספר מפה)

מפה 26: הנצרות באירופה במאה השבע עשרה

עיינו במפה, בשם המפה ובמקרא, וענו:

1. מהם האזורים העיקריים באירופה שבהם התבססה הרפורמציה?

2. איזה זרם בנצרות שלט ברוב שטחי אירופה?

3. מדוע נכון לטעון כי לותתר וחסידיו נחלו הצלחה אף על פי ששלטו באירופה ב

אזורים מועטים בהשוואה לקתולים?

*258*

כדאי לדעת

על ציד המכשפות

מכשפות היו נשים שייחסו להן כוחות על-טבעיים, המאפשרים להן לחולל נסים: לרפא ולגרום מחלות, ליצור ולהרוס, לברך יבולים ובהמות ולקללם. האפיפיור אינוצנטיוס השמיני הכריז ב-1487 שהכישוף הוא כפירה בדת ושיש להילחם בו. מאז, במשך כמאתיים שנה, נרדפו הנאשמים בכישוף בכל רחבי אירופה. רוב הנאשמות בכישוף היו נשים חלשות: עניות, עריריות וזקנות. המכשפות וגם המאמינים בהן נשפטו, עונו והועלו על המוקד. התופעה נקראה "ציד מכשפות". עד היום משתמשים בביטוי זה במשמעות של רדיפה מטעם השלטון אחר קבוצות בחשד שווא. לא במקרה מוכרת לנו התמונה של מכשפה מעופפת רכובה על מקל: במשפטי המכשפות הודו הנאשמות כ' שד, שליחו של השטן, העניק להן משחת קסמים שאותה מרחו על קלשון או על מקל של מטאטא, והוא הפך לכלי תעופה בעבורן. הודות לכושר הטיסה, כך נאמר, יכלו המכשפות להתכנס בכינוסים המוניים שבהם סגדו לשטן וחיללו את קודשי הנצרות. כינוסים אלו נקראו לעתים "שבת מכשפות". בכינוי זה הדגישו את הקשר שבין השטן והכישוף לבין היהודים.

(בספר תמונה)

מכשפה רוכבת על מטאטא ועל כתפיה חתול שחור, המאה התשע עשרה

שאלות לסעיף: מלחמות דת באירופה (עמ' 258-253)

1. "למי השלטון – לו הדת". כיצד משפט זה מבטא את השינוי במעמדה של הכנסייה?

2. מלחמות הדת באירופה התבטאו לפעמים במלחמות בין תושבים בתוך מדינות ולפעמים במלחמות בין מדינות. תנו דוגמה לכל סוג של מלחמה וציינו עובדות הקשורות בה.

המאבק של הכנסייה הקתולית ברפורמציה

האפיפיור מקים אינקוויזיציה

הכנסייה הקתולית בראשות האפיפיור נערכה למאבק נגד הרפורמציה, שהתפשטה בחלקים נרחבים במרכז אירופה ובמערבה. מאבק זה מכונה קונטרה-רפורמציה (קונטרה פירושו נגד). במסגרת הקונטרה-רפורמציה הקים האפיפיור ב-1542 את האינקוויזיציה הרומית – בית דין לחקירת חשודים במינות. נוסף לכך פעלה מטעם הכנסייה צנזורה, שפיקחה על כל מה שהודפס: נקבעה רשימת ספרים האסורים בקריאה, ומדי פעם בפעם נוספו לה ספרים חדשים; היו גם ספרים שהותר לקרוא בהם לאחר שהוצאו מהם קטעים שנחשבו מסוכנים.

*259*

מי שנתפס בהחזקת ספר המופיע ברשימת הספרים האסורים, בקריאתו או בהדפסתו הועמד לדין האינקוויזיציה והוטלו עליו עונשים כבדים. בספרים האסורים היו ספרים של הוגי דעות הומניסטים ופרוטסטנטים וספרי מדע.

מסדר הישועים משרת את האפיפיור

האפיפיור במאבקו נעזר במסדר נזירים חדש שהוקם ב-1534 – מסדר הישועים. חברי המסדר היו כפופים לאפיפיור ונאמנים לו. הם פעלו כדי לחזק את הנצרות הקתולית ולהפיצה, והיו להם סניפים בארצות אירופה (מפה 26 עמ' 257) ובמושבות שמעבר לים. הם לא הסתגרו במנזרים, אלא שימשו מורים באוניברסיטות, יועצים לשליטים ודיפלומטים. בתפקידים בכירים אלו יכלו הישועים לחדור לחוגים רחבים בחברה ולהפיץ את דעותיהם נגד הפרוטסטנטים. הם יסדו בתי ספר בארצות רבות והעניקו בהם חינוך משובח; בדרך זו הם משכו אליהם תלמידים וחינכו אותם ברוח הקתוליות.

הכנסייה הקתולית מבהירה את עקרונותיה

המאבק נגד הפרוטסטנטים אילץ את האפיפיור לנסח מחדש את עיקרי הנצרות הקתולית. לשם כך הוא כינס ועידה של הכנסייה בעיר טרנטו שבצפון איטליה. ועידה זו התכנסה לסירוגין במשך שמונה עשרה שנה – בשנים 1563-1545, אך הקתולים שהתכנסו בוועידה לא הצליחו להגיע להסכמה עם הפרוטסטנטים, וכתוצאה מכך המאבק נגדם החריף.

הוועידה קבעה שכתבי הקודש יופצו בנוסח הלטיני בלבד, ולא בשפות המדוברות במדינות. רק הלטינית לבדה – ולא כל שפה אחרת – תהיה שפת התפילה. כמו כן נקבע שכל הטקסים בכנסייה יתקיימו בתיווכם של הכמרים, ואלה יישארו מחויבים בפרישות.

בוועידה נקבע גם לטהר את הכנסייה ולחסל את מעשי השחיתות. המועמדים לתפקידים בכנסייה נבחרו לאחר מיון קפדני, ודאגו להכשיר אותם לתפקידם ולוודא שרמת ההשכלה שלהם גבוהה. עוד הוחלט להקפיד שבידי אדם אחד לא יופקדו כמה משרות בכנסייה. החלטות הוועידה חיזקו את התפיסות המקובלות של הנצרות הקתולית, ובכך חיזקו את כוחם של האפיפיורים.

שאלות לסעיף: המאבק של הכנסיה הקתולית (עמ' 259-258)

1. העתיקו את הטבלה שלפניכם ומיינו בה את פעולות הקונטרה-רפורמציה.

פעולות ענישה:

פעולות שיקום:

*260*

סיכום

במאה השש עשרה התחוללה באירופה מהפכה דתית והיא פילגה את הנצרות. בתוך הכנסייה הקתולית התעוררה ביקורת נוקבת ועלתה דרישה לשינוי. אחד המבקרים היה מרטין לותר, פרופסור גרמני לתאולוגיה ונזיר – הוא הזדעזע מן השחיתות שנתגלתה בכנסייה, מגיוס הכספים מן המאמינים על ידי מכירת שטרי מחילה, ומחיי הפאר והמותרות של האפיפיורים ובכירי הכנסייה.

בשנת 1517 פרסם לותר במסמך שנקרא "תשעים וחמש התזות" את ביקורתו נגד הכנסייה, ותלמידיו הפיצו אותה. כתוצאה מביקורתו קמה תנועה שביקשה לתקן את הכנסייה, והיא נקראת "רפורמציה". לותר טען שהמאמץ הנוצרי אינו זקוק לתיווך של כומר בינו לבין האל – הוא יכול לקרוא בעצמו בכתבי הקודש, להתפלל ולהאמין, רק האמונה שבלב תגאל אותו מחטאיו, ולא שטרי המחילה. מכך הוא הסיק שכל המערכת של הכנסייה הקתולית מיותרת.

בעקבות פעילותו של לותר הטיל עליו האפיפיור חרם וביקש להעמידו למשפט. לאחר שלותר סירב לחזור בו מהתקפתו על הכנסייה, אישר הקיסר קרל החמישי את החרם של האפיפיור ותבע להעמיד את לותר למשפט.

כתוצאה מהפעילות של לותר וחסידיו התפלגה הנצרות לשני מחנות: הכנסייה הקתולית והכנסייה הפרוטסטנטית. על רקע הפילוג הדתי התחוללו בגרמניה בשנים 1628-1525 מלחמות דת בין תומכי הרפורמציה למתנגדיה. המלחמה הסתיימה בפשרה בשלום אוגסבורג בשנת 1555, שבו נקבע העיקרון "למי השלטון – לו הדת". כלומר, השליט הוא הקובע את דת נתיניו. החלטה זו הכירה בקיומה של הנצרות הפרוטסטנטית בצד הקתוליות.

הכנסייה הקתולית יצאה למאבק נגד הרפורמציה – קונטרה-רפורמציה. האפיפיור הקים ברומא אינקוויזיציה, כדי שתחקור ותשפוט חשודים במינות. הצנזורה פיקחה על כל מה שהודפס וקבעה רשימת ספרים האסורים לקריאה. האפיפיור במאבקו נעזר במסדר הישועים, שפעל לחיזוק הכנסייה הקתולית. עקרונות הנצרות הקתולית הוגדרו מחדש בוועידה מיוחדת בעיר טרנטו שבצפון איטליה, והיא חיזקה את כוחו של האפיפיור.

*261*

לחזרה ולדיון

1. לפניכם רשימה של שמות ומושגים מן הפרק: כנסייה קתולית, לותר, כנסייה אנגליקנית, רפורמציה, פרוטסטנטים, מלחמות דת, שלום אוגסבורג, תשעים וחמש התזות, קונטרה-רפורמציה, מסדר הישועים, שטרי מחילה. מצאו צמדי מושגים או קבוצות שיש ביניהם קשר, והסבירו אותו. לדוגמה: שטרי מחילה-לותר – לותר מחה נגד מכירת שטרי מחילה.

2. לפניכם כמה היגדים. הסבירו אותם בעזרת עובדות מן הפרק.

א. מהפכת הדפוס סייעה לרפורמציה להכות שורש באירופה.

ב. עקב הרפורמציה התרחשו באירופה שינויים מדיניים.

ג. הכנסייה הקתולית איבדה מכוחה הדתי בגלל הרפורמציה.

ד. הנצרות הפרוטסטנטית מעניקה למאמין כוח רב.

3. לפניכם משפטים מן הפרק.

מיינו אותם למשפטים המביעים עובדות ולמשפטים המביעים דעות.

א.לותר שרף את כתב החרם של האפיפיור.

ב. רק האמונה שבלב הופכת את האדם לצדיק בעיני האל.

ג. קניית שטרי מחילה מכפרת על חטאים, והרוכשים אותם יזכו לגאולה בעולם הבא.

ד. מכירת שטרי מחילה הכניסה לאוצר האפיפיורים הון רב.

ה. הרפורמציה באנגליה קשורה במלך הנרי השמיני.

ו. משפטי המכשפות דמו למשפטי עלילות הדם.

ז. החוק היחיד המחייב את בני האדם הוא דבר האל המובא בכתבי הקודש.

ח. הכנסייה הקתולית לחמה בפרוטסטנטים בעזרת האינקוויזיציה.

ט.לותר הופיע לפני הקיסר והרייכסטג.

4. אתם כותבים ספר על מרטין לותר והמהפכה הדתית שחולל. הציעו שם וראשי פרקים לספר.

5. א. בגלל אילו מעשים ותכונות נחשב לותר למנהיג?

ב. ערכו כתבת תחקיר לעיתון בנושא "לותר המנהיג". כתבו על דעותיו ופעולותיו באירועים שונים: מרד האיכרים וכדומה.

6. תארו ויכוח בין כוהן דת פרוטסטנטי לכומר קתולי. אפיינו את הדמויות לפי תפקידיהן בקהילה ולפי ארצותיהן, ורשמו את תוכן הוויכוח. אתם יכולים להמחיז את הוויכוח או לצלם אותו.

תולדוט

www.toldot.cet.ac.il

לומדים היסטוריה

*262*

הספר עולמות נפגשים מציג כאלף שנות היסטוריה, מהמאה החמישית ועד המאה השש עשרה. סיפורה של תקופה זו מוצג מתוך הבנה שההיסטוריה האנושית נבנית בהשפעת מפגשים בין-תרבותיים בין עולמות שונים.

במאות השנים האלה התקיימו מפגשים בין בני דתות שונות: בין עובדי אלילים לבין נוצרים, בין עובדי אלילים לבין מוסלמים, ובין יהודים למוסלמים ולנוצרים; מפגשים בין תושבי יבשות שונות: בין בני אירופה לבין בני היבשות אמריקה, אפריקה ואסיה. לעתים היו המפגשים הבין-תרבותיים הללו מפגשים אלימים והם התאפיינו במאבקים ובמלחמות עקובות מדם, ולעתים הם התנהלו מתוך גילויי סובלנות והתאפיינו בחיקוי, בהשתלבות ובהיטמעות. בצד מלכים ושליטים, גיבורי התקופה הם בני שבטים נודדים ובני שבטים יושבי קבע, סוחרים ואיכרים צמיתים, סטודנטים שוחרי דעת באוניברסיטות ונוודים עניים, נשים וילדים.

במאות השנים הללו התרחשו תהליכים ואירועים רבי תהפוכות בתחומי חיים שונים. בתהליך הפצת הנצרות באירופה, הכנסייה הקתולית הלכה והתחזקה. מעמדה הרם נסדק על ידי משכילים "חילונים", שאינם משתייכים לממסד הכנסייתי, והיא איבדה את כוחה במאה השש עשרה עם הרפורמציה. המהפכה הדתית שחוללה הרפורמציה התרחשה בזמנן של התמורות האדירות שחוללו התגליות הגאוגרפיות, תמורות ששינו את מפת העולם בתודעתם של בני התקופה וגרמו לשינויים כלכליים ופוליטיים באירופה. שינויים בעולם הדתי התחוללו במאות שנים אלו עם לידתה של דת האסלאם בחצי האי ערב והקמתה של האימפריה המוסלמית.

בצד אלה התפתחו ענפי תרבות: פילוסופיה, מתמטיקה, אסטרונומיה ועוד אחרים. בתהליך המפגש הבין-תרבותי בין עולמות שונים תרגמו הערבים את כתביהם של הפילוסופים היוונים, למשל אריסטו ואפלטון, וכן יצירות מפרסית ומלטינית לערבית. ועוד, הערבים הפיצו את הספרות ההודיות ובהשפעתם התקבלו ספרות אלו באירופה הנוצרית.

*263*

כתוצאה מן המפגש בין עולמות מרוחקים גם טעמיהם של האנשים נעשו דומים, וכך לדוגמה בהשפעת מסעות הצלב הגיעו לאירופה מן המזרח ביתר קלות מוצרי מותרות והשימוש בהם התרחב: תבלינים יקרים מן המזרח – פלפל שחור, קינמון; אריגים מיוחדים – משי מסין, בדים מיוחדים מדמשק ומפרס וכותנה; ואבנים יקרות מהודו ואף מטיבט. בהשפעת המפגש הבין- תרבותי שיצרו התגליות הגאוגרפיות השתנו תרבות האכילה וסוגי המזון הן באירופה והן באמריקה: האירופים גילו באמריקה את הקקאו, הטבק ותפוחי האדמה; והם הביאו לאמריקה פרות וירקות – תפוזים, תפוחים, זיתים ועוד.

במהפכת התרבות שהחלה באיטליה בסוף המאה הארבע עשרה העמיד ההומניזם במרכז את האדם וראה באדם המשכיל את דמות האדם האידאלית. אמני הרנסנס הותירו אחריהם יצירות אמנות לסוגיהן, המעוררות השתאות עד ימינו. מהפכת הדפוס היא שאפשרה את יישום הערך העליון של ההומניזם והרנסנס – השכלה ודעת. עם מהפכת הדפוס גדל בהתמדה מעגל הקוראים והלומדים; כבר בתקופת הרנסנס החלה כתיבה בשפות המדוברות: איטלקית, צרפתית ואנגלית, והלטינית, שהייתה שפת התרבות, הלכה ונדחקה.

ובעולם היהודי, בצד הקמת קהילות של יהודים ששימרו את הזהות היהודית, שני אירועים המציגים את אופיו האלים של המפגש הבין-דתי השפיעו על דמותו של העם היהודי באותה תקופה ובדורות שאחריה: מסעות הצלב שראשיתם בשלהי המאה האחת עשרה ושלוו בפרעות בקהילות היהודים, וגירוש היהודים מספרד בשלהי המאה החמש עשרה. במאות שנים אלה הפילוסופיה היהודית התעשרה הודות לחיבורים כמו "ספר האמונות והדעות" של רב סעדיה גאון וספר "מורה נבוכים" של הרמב"ם, ובצדם פירושים לתורה, כמו פירוש רש"י. השתלבות היהודים במפגש הבין-תרבותי בלטה אף היא בפעילות של אישים יהודים, לדוגמה: הרב אליהו דל מדיגו השתלב במהפכת התרבות של ההומניזם והרנסנס; האסטרונום אברהם זכות והקרטוגרפים אברהם ויהודה קרשקש תרמו בפעילותם המדעית למגלי הארצות.

סוף הספר