\

מסורת ומהפכות

מסורת ומודרנה בתולדות העמים ובתולדות ישראל

משברים ותקומה - כרך ראשון

תהילה הרץ, פנינה רותם

מכון הר ברכה

ישראל, תשע"ד, 2014

ב

--

כרכים

כרך ראשון

עמודים

עמודי דפוס 4-300

עמודי ברייל

העתיקו: מירית זנזורי

הספרייה המרכזית לעיוורים

נתניה  ישראל   2015

העתקה או העברה של העותק המותאם בניגוד להוראות חוק התאמת יצירות, ביצועים ושידורים לאנשים עם מוגבלות התשע"ד - 2014, מהווה הפרה של זכות היוצרים.

*4*

הנחיות ללומד

*4*

ספר לימוד זה נועד לסייע לתלמיד הלומד את הנושאים עפ"י תוכנית הלימודים.

הספר מורכב משלוש חטיבות מרכזיות, כפי שנקבע בתוכנית הלימודים. בהקדמה לכל חטיבה הצגנו בקצרה את הנושא המרכזי שלה. ההקדמה לחטיבה הראשונה היא גם ההקדמה לספר כולו. הקדמות אלו מבוססות על תוכנית הלימודים.

עיקרי הדברים חוזרים בכל פרק שלוש פעמים: במבוא, תוך הצגת תוכן הפרק; בפרק עצמו; בסיכום הפרק, לחזרה על עיקרי הדברים שנלמדו בפרק.

שמות הסעיפים, תתי הסעיפים וסעיפי המשנה נוסחו באופן שיסייע לתלמידים בלמידה. לצורך חזרה על החומר ניתן להיעזר ברשימה מרוכזת של כותרות אלה, המופיעה בתוכן העניינים של הספר.

מבואות לפרקים כוללים הסבר לשם הפרק, קישור לחומר קודם, רשימת סעיפי הפרק ורשימת המושגים המרכזיים שילובנו במהלך הפרק.

על מנת למקד את הלמידה, הצגנו שאלה מנחה לכל פרק ולכמעט כל הסעיפים בפרקים. השאלה המנחה נועדה לכוון את הלומד לסוגיות המרכזיות ולמוקדי ההוראה שנקבעו בתוכנית הלימודים. תשובות לשאלות המנחות ניתנו בסיכום הסעיפים והפרקים.

סיכומי הפרקים מכילים, בנוסף לידע ומענה לשאלה המנחה של הפרק גם התייחסות לסוגיה ערכית הקשורה לנושא המרכזי של הפרק. הדיון בסוגיה ערכית חשוב להבנת חשיבות הרקע ההיסטורי כתשתית לגיבוש עמדות ערכיות בסוגיות ההווה, ולהענקת משמעות ללימוד.

בסוף כל פרק הוצג תאריכון המסייע לסידור כרונולוגי של החומר הנלמד בפרק.

במהלך הפרקים שולבו שאלות ברמות מיומנות שונות: נמוכות וגבוהות. מומלץ לתלמיד להשיב על שאלות אלו כתרגול לשאלות ידע, הבנה וניתוח מקורות כתובים ומקורות חזותיים. כן הוספנו שאלות לדיון ומחשבה. סוגי השאלות השונות מסומנות בסמלים חזותיים ובצבעי רקע שונים.

בספר זה התאריכים הם לועזיים מטעמי נוחות והרגל. עם זה, כחלק מתהליך של השבת לוח השנה העברי למרכז החיים היהודיים במדינת ישראל, צירפנו גם את התאריך העברי באופן שלא יכביד על הלימוד.

העיצוב החזותי נועד לסייע לתלמיד להבחין בין חלקים שונים של פרק הלימוד. גוף הידע שהרקע שלו לבן הוא חובה עבור התלמיד. קטעים המסומנים כקטעי העשרה ונועדו להרחיב את הדעת או לעדכן את התלמיד על מה שקרה בסוף התופעה (כמו: מה עלה בגורל סטלין או מוסוליני), אינם חלק מחומר החובה ולפיכך אין עליהם שאלות.

לנוחות הלומד הוספנו בסוף הספר רשימת מושגים לפי סדר הא'-ב' עם הפנייה לעמוד בו הוסברו המושגים.

*5*

מקראה לסמלים חזותיים

*5*

(בספר תמונות של הסמלים)

שאלה מנחה - תמונה של פנס מאיר; רקע בצבע חום לטקסט.

קטע מקור - תמונה של ספר פתוח; רקע בצבע ירוק לטקסט.

שאלות - תמונה של סימן שאלה; רקע בצבע חום לטקסט.

לדיון ומחשבה - תמונה של בועת מחשבה ובתוכה הסימנים "?!"; רקע בצבע כתום לטקסט.

הסבר מושג - (הטקסט נמצא בתוך רקע בצבע תכלת) מס עקיף: מס שמוטל על רכישת מוצרים או שירותים מסוימים.

קטע העשרה - תמונה של ינשוף עם כובע סטודנטים קורא בספר; רקע בצבע צהוב לטקסט.

*6*

(עמוד ריק)

*7*

חטיבה ראשונה: המודרנה בתולדות העמים

*7*

*8*

המודרנה - מבוא

*8*

שאלה: התמונות שלפניכם ממחישות כמה מההבדלים בין ימי הביניים לבין ימינו. ציינו (חמישה) מההבדלים הללו.

בספר עשר תמונות, התיאורים הכתובים מתחת לתמונות:

(בספר תמונה של מטבח תעשייתי, ימי הביניים)

1. מטבח תעשייתי, ימי הביניים

(בספר תמונה של מטבח תעשייתי מודרני)

2. מטבח תעשייתי מודרני

3. שוק בימי הביניים

(בספר תמונה של קניון מודרני)

4. קניון מודרני

בספר תמונה של טרקטור

5. חריש ימי ביניימי

(בספר תמונה של חריש מודרני)

6. חריש מודרני

*9*

(המשך מהעמוד הקודם)

(בספר תמונה של מצודת טרסקון ומגדלי עזריאלי)

7. מצודת טרסקון, צרפת

8. מגדלי עזריאלי, תל אביב

(בספר תמונוץ מספר 9 ו-10 )

9. אדוארד השלישי, מלך אנגליה בשנים רפ"ז-של"ז (1377-1327)

10. אליזבת השנייה, מלכת אנגליה מאז שנת תשי"ב (1952) ועד היום

כפי שנוכחתם, התמונות שלפניכם מצביעות על שינויים עצומים שהתחוללו בעולם מאז המאה ה-18. שינויים אלו הם חלק מתופעה המשפיעה באופן מכריע על חיינו: המודרנה (מקור המילה בלטינית: modo - ממש עכשיו). נתוודע לתופעה זאת בחטיבה הראשונה של ספר לימוד זה (פרקים 6-1). מהי המודרנה?

המודרנה היא תופעה שראשיתה ביבשת אירופה במאה ה-18 אשר התפשטה (בהיקפים שונים) לכל היבשות בעולם במהלך המאות ה-19 וה-20.

*10*

אין הגדרה מוסכמת לתופעת המודרנה אך מוסכם שהיא כוללת כמה ממדים. נציג אותם לפי סדר התגבשותם:

א. ממד פוליטי-מדיני (מוצג בפרק 1): היוצרות סוג חדש של מדינה - מדינה ריבונית ריכוזית.

ב. ממד תרבותי (מוצג בפרק 2): שינוי מקיף בכלל הערכים, האמונות ותפיסות העולם שרווחו בקרב בני אדם - הופעת תרבות "הנאורות". זהו שינוי רוחני בעיקרו, אך הוא משפיע גם על העולם החומרי.

ג. ממד טכנולוגי (מוצג בפרק 3): ההתפתחות הטכנולוגית הולידה את מהפכת התיעוש, שחוללה שינויים חברתיים, כלכליים, דמוגרפיים ופוליטיים-מדיניים.

ד. ממד רעיוני (מוצג בפרקים 6-4): התגבשות אידיאולוגיות מודרניות (אידיאולוגיה בהקשר זה היא משנה רעיונית מגובשת, המבוססת על ניתוח המציאות - טבע האדם והעולם ומערכת ערכים הנגזרת מכך. בכל אידיאולוגיה מושגי היסוד של התרבות (כמו זמן, מקום, אדם, חברה מוסר וכו') מתפרשים באופן שונה. האידיאולוגיה חותרת לשנות ולעצב את פני החברה והמדינה בהתאם לעקרונותיה.

לאידיאולוגיות המודרניות האלו היו אמנם מקורות השראה היסטוריים או אפילו תקדימים, אך הללו לא הגיעו לאותה רמת גיבוש כמו במאה ה-19.)

במאה ה-19. אידיאולוגיות אלו נועדו להציע פתרונות לתיקון חיי החברה והמדינה במציאות המודרנה המתהווה, ושאבו את עיקרי רעיונותיהם מן הנאורות. במילים אחרות, אידיאולוגיות אלו מושפעות משלושת הממדים הראשונים.

הבולטות בין אידיאולוגיות אלו הן הליברליזם (פרק 4), הלאומיות (פרק 6) והסוציאליזם (פרק 5). הן קנו להן תמיכה בקרב ציבורים רחבים והולידו תנועות ומפלגות פוליטיות, שפעלו ליישמן הלכה למעשה. בפועל, יצאו שלוש האידיאולוגיות הללו כנגד הסדר החברתי והמדיני הישן (מלוכה, מעמדות וכו'), שעקרונותיו התגבשו אף הן לכלל אידיאולוגיה - השמרנות - שהצדיקה אותו מבחינה רעיונית.

המודרנה הינה אפוא תופעה מורכבת, הכללת ממדים שונים המשפיעים באופנים שונים על כל מדינה ועל כל חברה. לכן לא דומה התפתחות המודרנה במערב אירופה לזו שבמזרח אירופה, והתפתחותה בשני אזורים אלו אינה דומה להתפתחותה באפריקה, באסיה ובמדינות דוברות ספרדית ופורטוגזית ביבשת אמריקה.

רבים באירופה במאה ה-19 האמינו שהמודרנה הינה תופעה חיובית ביסודה, שתוביל את העולם כולו לקדמה, כלומר להתפתחות עולם טוב יותר, לעולם בו הטכנולוגיה משפרת את איכות חייו של האדם מבחינה פיזית, והתרבות הנאורה משפרת את איכות חייו החברתיים והפוליטיים. ניתן אפוא לראות בקדמתו של העולם בעקבות המודרנה גרסה חילונית של האמונה המשיחית הדתית.

אולם אירועים שונים במחצית הראשונה של המאה ה-20, בראשם מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) וצמיחת משטרים טוטליטריים לאחריה המוצגים להלן בחטיבה השנייה של ספר הלימוד (פרקים 8-7), גרמו למשבר באמונה שהמודרנה מובילה בהכרח לקדמה. נוראות מלחמת העולם השנייה (ובולטת ביניהן שואת היהודים) - עליהן נלמד בספר אחר - העמיקו משבר זה. נחשפה אפוא השניות שבמודרנה: מצד אחד היא מסוגלת להיטיב עם האדם, אך מצד שני היא מסוגלת גם להרע עימו.

המודרנה השפיעה על היהודים גם באירופה במאה ה-18 וגם במקומות אחרים שהמודרנה הגיעה אליהם במאות ה-19 וה-20. על כך נלמד בחטיבה השלישית (פרקים 14-9). גם הם נאלצו, ונאלצים עדיין, להתמודד עם המורכבות ועם השניות שבמודרנה.

לסיכום: אפשר לתמוך במודרנה, אפשר להסתייג מהיבטים מסוימים שלה ואף מהתופעה כולה, אך אי אפשר להישאר אדיש כלפיה. השפעתה של המודרנה כה רבה עד שגם המתנגדים לממדים שונים שלה, ובעיקר לממד התרבותי והרעיוני, מושפעים ממנה, הן בהשקפת עולמם והן בפיתוח האמצעים להתמודד עימה.

*11*

תאריכון:

1900

1893 (תרנ"ג) - מתן זכות בחירה לנשים בניו זילנד

1889 (תרמ"ט) - הקמת האינטרנציונל הסוציאליסטי השני

1880

1871 (תרל"א) - איחוד גרמניה

1864 (תרכ"ד) - הקמת האינטרנציונל הסוציאליסטי הראשון

1860

1860 (תר"כ) - איחוד איטליה

1848(תר"ח) - מהפכות "אביב העמים" באירופה ופרסום המניפסט הקומוניסטי

1844 (תר"ד) - המצאת הטלגרף

1820

1800

1814-1815 (תקע"ד-תקע"ה) - קונגרס וינה

1804 (תקס"ד) - פרסום קוד נפוליאון

1800

1789 (תקמ"ט) - המהפכה הצרפתית

1780

1776 (תקל"ו) - הכרזת העצמאות של ארה"ב

1774 (תקל"ד) - המצאת מנוע הקיטור של ואט

1760

1740

1720

1700

1687 (תמ"ז) - פרסום חוקי הכבידה והתנועה של אייזק ניוטון

1680

1660

1651 (תי"א) - פרסום הספר "לויתן" מאת תומס הובס

1648 (ת"ח) - שלום וסטפליה

שאלה: התמונות שלפניכם מדגימות את ההבדלים בהתפשטות המודרנה בימינו. בתמונות 4-1 נבחין בהבדלים דרך רחובות במקומות שונים בעולם ואילו בתמונות 9-5 ניתן להבחין בהבדלים דרך קו הרקיע (קו רקיע של עיר הוא מונח המתאר את הצללית של העיר, כאשר מוצגים בצללית המבנים והנופים הבולטים ביותר באותה עיר. קו הרקיע מהווה "טביעת אצבע" של העיר, כלומר מעין סימון המאפיינים של העיר.) של מספר ערים.

(בספר שתי תמונות של ערים מהעולם: 1. בוסטון, 2. קאבול, אפגניסטן.)

*12*

(המשך מהעמוד הקודם)

(בספר חמש תמונות של ערים מהעולם: 3. שוק בצנעא, 4. מוגדישו, סומליה, 5. בוסטון, מסצ'וסטס, ארצות הברית, 6. קאבול, אפגניסטן, 7. לה פס, בוליביה.)

*13*

(המשך מהעמוד הקודם)

(בספר תמונה של שוק בצנעא)

(בספר תמונה של מוגדישו)

(בספר שתי תמונות של ערים מהעולם: 8. צנעא, תימן, 9. ירושלים - קו הרקיע משלב אזורים מודרניים אזורים עתיקים.)

*14*

המודרנה

(בספר תרשים - היעזרו במנחה.)

ביטויי המודרנה - המדינה הריכוזית (פרק 1), בנאורות (פרק 2) , מיכון ותיעוש (פרק 3)

אידיאולוגיות מחוללות שינויים חברתיים ומדיניים (נוצרו בעקבות)

המדינה הריכוזית - פרק 1 - לאומיות - פרק 6

הנאורות - פרק 2 - ליברליזם - פרק 4

מיכון ותיעוש - פרק 3 - סוציאליזם - פרק 5

*15*

פרק ראשון: צמיחת המדינה הריכוזית

*15*

מבוא

בימי הביניים התקיים בארצות אירופה שלטון של אצילים מקומיים ששלטו באחוזותיהם, ומעליהם כיהן מלך בעל סמכויות מוגבלות, ששלט גם הוא באחוזה משלו. ראשיתה של העת החדשה באירופה הביאה להתפתחותה של המדינה הריכוזית המודרנית, אשר בה הסמכויות נמצאות בידי שלטון מרכזי. בפרק זה נלמד על תהליך התפתחות המדינה הריכוזית, שהחל במאה ה-17 ונמשך עד לסופה של המאה ה-18, ועל תהליכי ההאחדה שערכה המדינה המודרנית בחברה ובמוסדותיה, ונערוך השוואה בין דגם המדינה שהתפתחה אז לדגם המדינה העכשווית.

שאלה מנחה לפרק: כיצד התפתחה המדינה הריכוזית המוכרת לנו כיום?

סעיפי הפרק:

סעיף א': ריכוזיות השלטון

סעיף ב': תהליך ההאחדה

מושגים מרכזיים:

מדינה ריכוזית

מרקנטיליזם

אבסולוטיזם

האבסולוטיזם הנאור

סעיף א': ריכוזיות השלטון

שאלה מנחה לסעיף: באילו תחומים באה ריכוזיות המדינה לידי ביטוי?

א. 1. רקע היסטורי

באירופה של ימי הביניים נהגה השיטה המדינית-כלכלית הפיאודלית. לפי שיטה זו, סמכויות שלטוניות רבות היו נתונות לאצילים - בעלי הקרקעות. המלכים היו תלויים באצילים מקומיים, שריכזו בידיהם כוח צבאי. האדם הפשוט היה נתון למרותו הישירה של האציל, שניצל אותו כרצונו. בהקשר הזה אתם מכירים בוודאי סיפורים רבים על האציל ("פריץ" בעגה היהודית) שהשליך את יוסק'ה החוכר היהודי ומשפחתו לבור, רק מפני שלא שילם לו בזמן את דמי החכירה.

האם הייתם מדמיינים מצב כזה היום? האם המעסיקים של ההורים שלכם יכולים לפגוע בהם מפני שהעבודה לא בוצעה לשביעות רצונם? קשה לנו לתפוס מציאות כזו, בה אין חוק ומשטר מרכזי, אלא כל בעל קרקעות עושה בשטחו כרצונו. היום לאדם פרטי אין סמכויות כאלה, ואין זה משנה כמה רכוש יש לו.

*16*

במהלך המאה ה-16, בארצות מערב אירופה (אנגליה, צרפת וספרד), החלו המלכים ליטול לעצמם סמכויות שלטוניות מאת האצילים המקומיים ולרכז אותן בידיהם. מגמה זו הלכה והתחזקה במהלך המאות ה-17 וה-18 והפכה להיות גם מנת חלקן של מדינות נוספות באירופה (כמו פרוסיה ואוסטריה). ריכוזיות הכוח בידי המלכים בתקופה זאת מכונה בשם אבסולוטיזם.

תמיד רצו המלכים להגדיל את הכוח שבידם. עם הפיתוחים המדעיים של כלי נשק ושיטות כלכליות, ניתנה בידם האפשרות להגשים את רצונם. תרמו לכך, בין השאר, מלחמות הדת הרבות שנערכו באירופה במאה ה-17. מלחמות אלו לוו בכניסתם של אמצעי לחימה חדשים כמו תותחים ואבק שריפה, והצריכו צבאות גדולים ומאומנים. רק יחידת שלטון גדולה כמו המדינה יכלה לנהל צבאות גדולים. שכלול אמצעי הלחימה דרש ידע ומקצועיות, שלא היו בידי האצילים. בעלי המקצוע שמחו לעקוף את האציל ולשתף פעולה עם המלך, שטיפח את מעמדם.

גורם נוסף היה התפתחות שיטה כלכלית בשם מרקנטליזם (בשפה הלטינית "mercari" משמעותו "לבצע סחר"). שיטה זו דגלה במעבר מחקלאות, שהייתה הבסיס הכלכלי במשטר הפיאודלי, למסחר ולצבירת הון. עושרה הכספי של המדינה נעשה המטרה העליונה של כל פעילות כלכלית. המלכים התערבו בכלכלה וצברו הון באמצעות עידוד היצוא והטלת מכס (מכס - תשלום על העברת סחורה ממדינה למדינה) על הייבוא, כיבוש ארצות מעבר לים ובזיזת אוצרות הזהב והכסף שלהם. כוחו של המלך מול האצילים גבר כיוון שהאצילים לא יכלו לגבות מכס מעבר לגבולות אחוזתם, ולא היה להם די כוח לשלוח משלחות אל מעבר לים.

המלכים רצו לגרום לנתינים להסכים עם ריכוז הכוח בידיהם, ולכן פיתחו אידיאולוגיה מדינית אשר הצדיקה את הריכוזיות. מעניין שחלק מהוגי הדעות של המאה ה-17 שאבו את הצידוק לאידיאולוגיה זו מהדגם התנ"כי של מלכות בית דוד ואילו אחרים הצדיקו אותה מנימוקים אחרים.

האבסולוטיזם דגל בשליטתו המלאה והבלעדית של המלך בכל מנגנוני המדינה. כך, למשל, בצרפת של המחצית השנייה של המאה ה-17 שלט לואי ה-14, שריכז בידיו את כל סמכויות השלטון, ולו מיוחסת האמירה "המדינה - זה אני".

(בספר תמונה של לואי ה-14 (1715-1638, שצ"ח-תע"ה) מלך אמנם שבעים ושתיים שנה, אך מהמלכתו בגיל 5 ועד הגיעו לגיל 23 שלט בפועל הקרדינל מאזראן. לכן חלק מהפעולות המיוחסות ללואי ה-14 נעשו בפועל על ידי הקרדינל מאזראן.)

*17*

למעשה, סמכויותיו של לואי ה-14 היו כמעט בלתי מוגבלות:

א. הוא היה ממנה את כל הפקידים והשרים ומפטר אותם כרצונו.

ב. הוא היה המחוקק הבלעדי.

ג. הוא היה המפקד העליון של הצבא והצי.

ד. כספי המיסים היו רכושו הפרטי והוא קבע את התקציב וחלוקתו.

ה. לואי התערב גם בענייני הדת: הפרוטסטנטים (ראו להלן עמוד 26) נרדפו על ידיו, וכרבע מיליון מהם ברחו מצרפת.

ו. גם בכלכלה הוא התערב כמובן: הוא הטיל מיסים על הייבוא, הגביר את העושר על ידי פיתוח תשתיות והגביר את הייצור והייצוא (מושגים שהכרתם בשיטת המרקנטיליזם).

ז. הוא פיקח על הפעילות האינטלקטואלית, הפעיל צנזורה, (צנזורה - פיקוח וסינון פרסומים שאינם לרצון השלטון) ואת האקדמיות למדעים העביר לחסות המלוכה.

הריכוזיות של המדינה המודרנית באה לידי ביטוי במספר מישורים: הקמת ביורוקרטיה (ראו להלן) ומיסוי מרכזיים; יצירת מערכת משפטית-חוקתית אחידה; גיבוש תרבות אופיינית; שפה תקנית ורשמית למדינה במקום מספר ניבים מקומיים; ומונופול (מונופולין - שליטה בלעדית על תחום מסוים.) על כוח הכפייה - הצבא והמשטרה.

א 2. מערכת הבירוקרטיה וגביית המיסים

המלך רצה לשלוט על כל מה שקורה במדינה, אך כמובן הוא לא היה יכול לעשות זאת בכוחות עצמו בלבד. על כן, החל מהמאה ה-16 טיפחו המלכים ביורוקרטיה - מערכת פקידות רחבת היקף שפעלה מטעמם והייתה נאמנה להם. הפקידים פעלו בעיקר בתחומי ניהול של אזורים מסוימים, שיפוט וגביית מיסים. מספר הפקידים, שמונו על ידי המלך וקיבלו את משכורתם ממנו, הלך וגדל, מה שהביא לריכוז הכוח בידי המלך ולחיזוק סמכותו ושליטתו על חשבון האצילים.

כך, למשל, בצרפת של המחצית הראשונה של המאה ה-17, בתקופת שלטונו של לואי ה-13, מונו 30 מפקחים מטעם המלך שנשלחו לכל אזורי צרפת כדי לפקח על גביית המיסים, על השיפוט, על שמירת הסדר ועל ארגון המשטרה המקומית. למעשה החליפו הפקידים את האצילים המקומיים בתפקידים אלה. מהלך דומה אירע גם בפרוסיה במחצית השנייה של המאה ה-17, תחת שלטונו של פרידריך וילהלם, "הנסיך הבוחר הגדול".

באותן שנים נערכו לראשונה מפקדי אוכלוסין (מפקד אוכלוסין - ספירת אוכלוסייה נתונה, שבמהלכה נאספים נתונים שונים המשמשים כבסיס לניתוח מעמיק של מאפייניה השונים.) ונאספו נתונים סטטיסטיים (סטטיסטיקה - תחום ידע העוסק באיסוף נתונים, ניתוחם, והצגת מסקנות.) כדי לייעל את המערכת השלטונית.

המלחמות הרבות שהתנהלו במאה ה-16 והתרחבות מערכת הפקידים הממשלתית דלדלו את אוצרותיהם של המלכים. לא היה די במכסים ובמיסים עקיפים (מס עקיף - מס המוטל על רכישת מוצרים או שירותים מסוימים.) (בדומה למע"מ של ימינו) על מכירת מוצרים כמו יין, בשר, מלח ואריגים שהונהגו בעבר, והממשל החל לגבות מיסים ישירים (מס ישיר - מס שמוטל על הכנסותיו של האזרח.) מהאזרחים (בדומה למס ההכנסה של ימינו). עם זאת, צעד זה של גביית מיסים ישירים על בסיס קבוע לא היה מובן מאליו - אנשים בדרך כלל לא אוהבים לשלם מיסים, והמלכים נזקקו למידה מסוימת של הסכמה ציבורית. המלכים הצרפתיים קנו את הסכמת האצילים למהלך זה בכך שפטרו אותם ממיסים, והמלכים האנגלים השיגו את הסכמתם על ידי העצמת כוחו של הפרלמנט, שהורכב מהאצולה (האנשים הפשוטים היו כפופים לאצולה ולכן לא יכלו להתנגד). דרכים נוספות של הממלכות לגיוס כספים היו: הטלת מלוות ציבוריות והנפקת אגרות חוב ממשלתיות.

א 3. חוק ומשפט

בעידן הפיאודלי של מערב אירופה נהגו מערכות חוקים שונות בכל אזור ואזור, והסמכות המשפטית הייתה נתונה בידי האצילים המקומיים (יוצאת דופן מבחינה זאת הייתה אנגליה, שכבר מאמצע המאה ה-12 נהג בה חוק אחיד). מציאות פיאודלית זו נמשכה גם במאה ה-18. בדרום צרפת, למשל, שלט החוק הרומי, ואילו במרכזה ובצפונה היו מערכות משפטיות

*18*

אחרות, אשר התבססו על נוהג מקומי. מנהגים אלה היו שונים, לעיתים, ממחוז למחוז ואפילו מכפר לכפר באותו מחוז.

במהלך המאה ה-18 התקיים תהליך האחדה של מערכות החוקים השונות ובניית מערכת בתי משפט בחסות ממלכתית. המהלך התחיל אצל מלכים באירופה של המאה ה-18, אשר פיתחו צורת שלטון שכונתה "האבסולוטיזם הנאור". שיטה זו דוגלת בשלטון על פי חוקים וכללים קבועים ורציונליים, ולא על פי שרירות לב השליט או מצב רוחו. מלכים אלו ניסו להתאים את שלטונם למגמות חדשות, עליהן נלמד בפרק הבא. הדבר בא לידי ביטוי בתחומים רבים ושונים: יחס אנושי יותר לעבריינים, חקיקת חוק חינוך חובה, פיתוח התרבות והאמנות, ביטול הצמיתות, תיקונים מנהליים ועוד.

(בספר תמונה של פרידריך הגדול השני (1786-1712, תע"ב-תקמ"ו), מלך פרוסיה בשנים 1786-1740,. בשל מעלותיו הרבות והחיבה לה זכה בקרב נתיניו, הוא ידוע בכינוי "פרידריך הגדול".)

הדוגמה הבולטת לכך היא תקופת שלטונו של פרידריך הגדול (פרידריך השני). פרידריך ראה את עצמו כמשרת ציבור וכמגן על זכויותיהם של נתיניו. פרידריך שאף לבנות מערכת משפט שיטתית, הפועלת במסגרת חוקים מוגדרים. הוא ערך רפורמה מקיפה במערכת המשפט והפך אותה למהירה יותר, זולה ונגישה לכול. הוא הקים מבנה היררכי (היררכי - מדורג, בעל מספר ערכאות, שכל אחת כפופה לזו שמעליה.) של בתי משפט, דאג למינוי שופטים מיומנים שקיבלו את משכורתם מהממלכה, ואף הכין קודקס משפטי (קודקס משפטי - קובץ מסודר של חוקים.) חדש של החוק הפרוסי והחיל אותו על כל חלקי המדינה.

במהלך דומה נקט גם קרלוס השלישי בספרד. רפורמה משפטית דומה, שנעשתה בצרפת בשנות השבעים של המאה ה-18, נכשלה. למעשה, רק עם פרסום קוד נפוליאון בשנת 1804 (תקס"ד), הייתה מערכת המשפט הצרפתית מאוחדת.

א 4. תרבות

מגמת הריכוזיות ששלטה במאות ה-17 וה-18 ניכרה גם בתחום התרבות. המלכים באירופה ייסדו או לקחו תחת חסותם אקדמיות (אקדמיה - בהקשר שלנו מדובר בגוף ציבורי המורכב ממדענים, אמנים או אנשי רוח מובילים, שמטרתו לפתח תחומי מדע ותרבות מסוימים ולבצע פרויקטים מדעיים או תרבותיים גדולים.) למדעים ולאמנויות, והפכו למעשה לפטרוני התרבות של מדינתם.

האקדמיה של פריז, שנוסדה ב-1627 (שפ"ז) כגוף פרטי, הוכרה בימי לואי ה-14 (זוכרים?) כאחד ממוסדות המדינה, ומקומה נקבע בחצר המלך. היא עסקה בשכלול הלשון הצרפתית ומנתה ארבעים חברים. בימיו גם הוקמו אקדמיות מלכותיות נוספות: האקדמיה לציור ולפיסול (1648); האקדמיה למדעי הרוח (1663), שהוקדשה להיסטוריה, בלשנות וספרות; והאקדמיה למדעי הטבע (1666). בשנת 1662 נוסדה באנגליה החברה המלכותית, שעסקה במדעים המדויקים.

(בספר תמונה של כרזה צרפתית לציון 200 שנה לקוד נפוליאון.)

*19*

בשנת 1700 (ת"ס) נוסדה בפרוסיה על ידי פרידריך הראשון (שלט 1707-1688) האקדמיה של ברלין, שעסקה במדעי הרוח ובמדעי הטבע כאחד. ברוסיה נוסדה בשנת 1724 על ידי פיוטר הגדול (שלט 1725-1682) האקדמיה למדעים. האקדמיות הללו הוציאו תחת ידן פרסומים חשובים כגון: מילונים, כתבים קלאסיים וחיבורים מקיפים בהיסטוריה ובפילוסופיה.

לאקדמיות המלכותיות הייתה עוצמה אדירה והן למעשה שלטו על התחומים עליהם הופקדו. כך, למשל, האקדמיה המלכותית לציור ולפיסול בצרפת שמה דגש על הדרכתם והכשרתם המקצועית של האמנים, שיועדו לשמש כציירים ופסלים של החצר - כדי להאדיר את שמם של הממלכה והמלך. היא נוהלה על ידי פקיד ממשלתי, שבהמלצתו נבחר "הצייר הראשון של המלך" - תפקיד בעל יוקרה ומשכורת נאה. האקדמיה השליטה מערכת של כללים אמנותיים נוקשים שקבעו מדרג של סוגים וסגנונות של ציור. היא הנהיגה תערוכות רשמיות שהביאו לחשיפה של יצירות האמנות של האמנים בהם היא חפצה. באופן זה נוצרה תלות בין האמנים לבין הממסד.

א 5. שפה רשמית

בימי הביניים הייתה הלטינית שפת החוק והמנהל המקובלת במדינות אירופה, כלומר: הלטינית הייתה השפה הרשמית במדינות אלה. אולם, כבר בשנת 1539 (רצ"ט), הכריז המלך הצרפתי פרנסואה הראשון על הצרפתית כשפתה הרשמית של צרפת. במדינות אחרות המעבר לשפה רשמית מקומית התרחש במאות שלאחר מכן, עם התפתחותן של תרבויות לאומיות בשפה המקומית. באוסטריה, למשל, רק לקראת סוף המאה ה-18 הכריז יוזף השני על הגרמנית כשפה רשמית למדינה וביטל את המעמד הרשמי של הלטינית והשפות המקומיות האחרות.

א 6. הצבא והמשטרה

בתקופה הפיאודלית היו האמצעים להפעלת הכוח בידי האצילים, והם נהנו מהזכות החוקית להכריז על מלחמות פרטיות כשרצו בכך. עם צמיחת המדינה הריכוזית ניטלה זכות זו מהאצילים וניתנה למלך באופן בלעדי. בשלב הראשון, החזיקו המלכים צבא קבע גדול של חיילים שכירים, שבדרך כלל לא היו נתינים של אותה מדינה, וקיבלו את משכורתם מקופת הממלכה. הצבאות הללו סייעו לתהליך ההפיכה של המדינות לריכוזיות ולהשלטת מרותו של המלך על נתיניו. בשלב השני, גויסו החיילים מקרב אזרחי המדינה, ולשם כך הונהגה, בחלק מהמדינות, חובת שירות.

בניגוד לצבאות הפיאודליים, הצבא המודרני התבסס על עקרונות מקצועיים: המפקדים נבחרו על בסיס כישורים צבאיים ולא רק על בסיס המעמד החברתי, הוכנסו שיטות אימונים חדשות ושופרו תנאי התברואה.

בשנת 1667 (תכ"ז) הקים לואי ה-14 בצרפת את המשטרה האירופית הראשונה כגוף עצמאי ללא תלות בצבא, והפקיד בידיה את האחריות על שמירת הסדר הציבורי. גוף זה היה למעשה זרוע שלטונית, ושימש גם לפיקוח על מתנגדי השלטון. המשטרה המודרנית, האחראית לאכיפה שוויונית של החוק והסדר גם על אנשי השררה, הופיעה לראשונה רק בשנות השלושים של המאה ה-19 באנגליה.

לסיכום הסעיף: ריכוזיות השלטון באה לידי ביטוי בתחומים רבים, כמו מערכת אחידה של בירוקרטיה, מיסים, חוק וסדר לכל המדינה, וכן תרבות אחת משותפת ושפה רשמית אחת לכלל בני המדינה.

*20*

סעיף ב': תהליך ההאחדה

שאלה מנחה לסעיף: במה בא לידי ביטוי תהליך האחדתה של המדינה וכיצד תהליך זה קשור להיווצרותה של המדינה הריכוזית?

לתהליך הריכוזיות השלטונית נלווה תהליך של האחדה בתחומים רבים הקשורים למדינה: המעמדות השונים בחברה והמחוזות הגיאוגרפיים השונים. כמו כן, נוצרו סמלים ומנגנונים המסייעים לעיצובה של תחושת אחווה משותפת לכלל אנשי המדינה.

ב 1. צמצום מעמד הדת בממשל

בימי הביניים הייתה הכנסייה בעלת כוח פוליטי רב השפעה, לעיתים אף יותר מזה של הממשל המדיני. התפיסה המקובלת, לפיה סמכותו של השליט היא דתית בהיותו "שליט בחסד האל", העצימה את כוחה הפוליטי של הכנסייה. בנוסף לתפקידיה בתחום הדת, היא נהנתה משליטה כמעט מלאה במערכת החינוך, וחלשה במידה רבה גם על מערכת הבריאות, הסעד והרווחה. בעקבות זאת, השליטים האירופיים היו כפופים במידה מסוימת לשלטון האפיפיור שברומא.

המלכים ביקשו לקבל לידיהם את סמכויות הכנסייה. כך, כשהחלה הרפורמציה בנצרות ועלה הזרם הפרוטסטנטי במאה ה-16, ניצלו חלק מהשליטים באירופה את ההזדמנות וניסו להתנתק מהשפעת האפיפיור ולחזק את כוחם על חשבון הכנסייה. בתום מאבק שנמשך כמאה שנה התחזק מעמדם של השליטים עד כדי כך שדת המדינה נקבעה לפי דת המלך, גם אם היא אינה קתולית.

במאות ה-17 וה-18 גם בארצות קתוליות דחקו המלכים את השפעת הכנסייה. כך, למשל, לואי ה-14 דרש מן הכמורה הצרפתית הקתולית להישמע להוראות שלו ולא להוראות האפיפיור ואילץ את הכמורה להודות ששלטונו של המלך אינו תלוי באפיפיור. יוזף השני קיסר אוסטריה חייב את הבישופים להישבע לו אמונים, והעביר את תהליך הכשרת הכמרים האוסטרים לשליטת המדינה. בשנות השישים של המאה ה-18 גורשו הישועים (ארגון נזירים קתוליים שהוקם במאה ה-16), שהיו כפופים ישירות לאפיפיור, מרחבי פורטוגל, צרפת וספרד הקתוליות. צמצום השפעתו של האפיפיור התבטא גם בביטול מעמד השפה הלטינית.

ב 2. ביטול המעמדות מימי הפיאודליזם

במאה ה-18 מדינות שונות באירופה היו עדיין מחולקות למעמדות חברתיים. בני המעמד העליון היו אנשי האצולה והכמורה שנהנו מזכויות יתר כמו פטור ממיסים, ובני המעמד הנמוך היו הבורגנים והאיכרים. בין האצילים היו אבירים, בעלי קרקעות מימי הפיאודליזם ואצילים חדשים, שהחזיקו במשרות פקידותיות רמות-דרג וקנו את התואר מן המלך. אלו גם אלו הורישו את תארי האצולה שלהם לבניהם.

קטע מקור:

משפטן צרפתי בשם שארל לואזו (1627-1564) הסביר את ההיגיון שמאחורי החלוקה המעמדית:

הכרחי שיהיה סדר בכל הדברים. כיוון שאין אנו יכולים לחיות יחדיו בשוויון מבחינת תנאי חיינו, הכרחי הדבר שיהיו כאלה שיצוו ואחרים שיצייתו (...) כיוון שהעם הוא גוף בעל כמה ראשים, הוא מסודר במעמדות, בשדרות, או מחולק לפי מקצועות מסוימים. יש המקדישים עצמם לשירות האל, אחרים להגנת המדינה בנשק, ועוד אחרים להזנתה ולכלכלתה באמצעות עיסוקים שונים. אלה הם שלושת המעמדות, או ה'שדרות הכלכליות' של צרפת: הכמורה, האצולה והמעמד השלישי."

(מתוך: תרבות ההשכלה, מבואות היסטוריים, האו"פ - תל אביב, תשנ"ב, עמ' 44)

*21*

שאלה: מדוע לפי לואזו שיטת המעמדות הכרחית?

איכרים רבים היו במעמד פיאודלי של צמיתים, כלומר לא הייתה להם אפשרות לעזוב את העבודה אצל האציל שהעסיק אותם. שליטים נאורים שונים, כדוגמת פרידריך הגדול מפרוסיה ויוזף השני מאוסטריה, ביטלו את עיקרון הצמיתות והעניקו לאיכרים זכויות, אך השאירו את הדירוג המעמדי על כנו.

בעקבות המהפכה הצרפתית בוטלו לראשונה מעמדות חברתיים אלו. החוקה הצרפתית של 1791 (תקנ"א), (עליה נלמד בפרק הבא,) הכריזה על ביטול האצולה, האפליה בין המעמדות והעברת תואר או משרה כלשהי בירושה. במהלך המאה ה-19 בוטלו 'השדרות החברתיות ברוב מדינות אירופה, אם כי לא בכולן. בגרמניה נעשה הדבר רק בשנת 1918 (תרע"ט), לאחר מלחמת העולם הראשונה.

ב 3. ביטול הגבולות הפנימיים של המדינה

מלבד החלוקה המעמדית, ברוב המדינות הייתה גם חלוקה פנימית של אזורים בעלי מסורות שונות, מורשת ימי הביניים. בכל אזור הייתה מערכת שונה של חוקים, מידות ומשקלים, וחובת תשלום מכס על מי שמכניס סחורה מאזור אחר. שליטים אבסולוטיים נאורים כמו יוזף השני החלו בתהליך של ביטול גבולות המכס הפנימיים במדינה והאחדת המערכות השונות. בצרפת בוצע תהליך זה בעקבות המהפכה הצרפתית.

צרפת לפני השלמת האחדת המדינה

(בספר תמונות של מפת צרפת והאי קורסיקה, המחולקת לאזורים המסומנים בצבעים שונים. )

מקרא צבעים - חלוקה לפי מס המלח:

אזור מס המלח הגדול - בצבע ורוד

אזור מס המלח הקטן - בצבע כתום

אזור מס המלח של רתל (מחוז בצפון צרפת) - בצבע ירוק עם גבולות בצבע ירוק כהה

אזור מס עבודות המלח - בצבע כחול

אזור אלזס-לורן - בצבע ורוד עם גבולות בצבע ורוד כהה

אזור "הפרובינציות הפדויות" - בצבע כתום עם גבולות בצבע כתום זוהר

אזור "הפרובינציות החופשיות" - בצבע ירוק

מקרא צבעים - חלוקה לפי סוגי המשפט:

המשפט הכתוב (הרומי) - בצבע כתום

המשפט המקובל (הפאודלי) - בצבע ירוק

את מיקום האי קורסיקה תוכלו לראות במפה בעמוד 61.

*22*

ב 4. יצירת סמלי המדינה: דגל, המנון וסמל

אם אתם חברים בתנועת נוער, אתם בטח מכירים את חשיבותם של הדגל, ההמנון והסמל, היוצרים תחושה של קבוצה. השליטים האירופיים רצו שלכל בני המדינה תהיה תחושה של אחווה מאחדת ואף הם השתמשו בכלים אלה. החל מסוף המאה ה-18 נוצרו סמלים שונים שייצגו את המדינה והתיימרו לבטא את המכנה המשותף של אזרחיה.

דגלי הערים, הפטרונים הדתיים והמלכים הוחלפו בדגל מאחד של המדינה. בצרפת, בשנת 1794 (תקנ"ד), נקבע הדגל בעל שלושת הצבעים ("הטריקולור"): כחול, לבן ואדום, כשילוב של הרקע הלבן של בית המלוכה עם צבעיה של העיר פריז, ואילו בארה"ב נטולת המסורת הימי-בניימית הורכב הדגל בשנת 1777 (תקל"ז) משלושה עשר פסים המייצגים את שלוש עשרה המושבות המייסדות של ארה"ב עם מספר כוכבי זהב משתנה, בהתאם למספר המדינות המרכיבות את הפדרציה (כיום חמישים).

בסוף המאה ה-18 הוכרזו גם המנונים למדינה, חלקם חוברו במיוחד וחלקם היו שירי עם ותיקים שאומצו כהמנונים. ההמנונים ביטאו את ההיסטוריה או המסורת המיוחדת של המדינה ועוררו רגשות גאווה וכבוד בלב האזרחים כל אימת שהושמעו.

בעיתות של מהפכות וחילופי שלטון עמוקים הוחלפו, על פי רוב, גם סמלי המדינה, בהתאם למגמה החדשה שלה ושל השלטון.

קטע מקור:

1. לפניכם ההמנונים של צרפת (בחלקו) ואנגליה, כפי שנכתבו בסוף המאה ה-18. מה הרעיון המרכזי של כל אחד מהם?

המנון צרפת (ה"לה-מארסייז"):

קומו ילדי המולדת,

הגיע יום התהילה.

נגדנו ניצבת העריצות,

דגל מוכתם בדם הונף

דגל מוכתם בדם הונף

(...)

אל הנשק, אזרחים!

היערכו בגדודים,

הבה נצעד, הבה נצעד!

ירווה דם טמא

את תלמינו.

המנון אנגליה:

אלוהים נצור את מלכתנו

רבת החמד, תאריך ימים

מלכתנו האצילה, אלוהים

נצור את המלכה:

הבא לה ניצחון, אושר

ותהילה, כדי שיארכו שנות

מלכותה עלינו: אלוהים

נצור את המלכה.

הו ה' אלוהינו, קום, הנס

את אויביה, והבא לנפילתם.

בלבל את מדיניותם, סכל

את תכסיסיהם הנבזיים, בך

אנו תולים את תקוותינו,

אלוהים נצור את כולנו.

את מתנותיך המובחרות,

המטר עליה בטובך; שתמלוך

שנים ארוכות: ותגן על

חוקינו, ותיתן לנו תמיד

סיבה לשיר בלבנו ובקולנו,

אלוהים נצור את המלכה.

*23*

ב 5. פיתוח מערכת חינוך ממלכתית

בימי הביניים ובראשית העת החדשה היה נתון תחום החינוך בידי הכנסייה. רוב הילדים לא זכו ללמוד קריאה וכתיבה בסיסיים, והחינוך התמקד בהכשרה מקצועית ממוקדת. חלק מהשליטים האבסולוטיים הנאורים הכירו בתועלת שבהקמת מערכת חינוך ממלכתית לקידום המדינה. מערכת חינוך המנוהלת על ידי המדינה מהווה למעשה כלי ליצירת נאמנות למשטר, והיא יכולה לספק את הצרכים של המדינה על ידי הכשרה מקצועית בתחומים הנדרשים. כמו כן, היא תורמת לתהליך ההאחדה, הן בהנחלת השפה הרשמית של המדינה לכל והן ביצירת זהות משותפת על ידי המעשה החינוכי.

בפרוסיה הנהיג פרידריך הגדול, בשנת 1763 (תקכ"ג), חובת לימוד כללית לבני 13-5, וחייב את הציבור לממן את שכר הלימוד של בני העניים. הוא קבע את שעות ההוראה, המקצועות וספרי הלימוד עבור כל בתי הספר הממלכתיים במדינה והנהיג פיקוח על בתי הספר השונים. גם קיסרית אוסטריה מריה תרזה הקימה בשנת 1744 בתי ספר ממלכתיים בכל הערים והכפרים, קבעה את תוכנית הלימודים שלהם והנהיגה פיקוח עליהם. כחלק מבניית מערכת החינוך הממלכתית הוקמו מוסדות להכשרת מורים בידי המדינה.

במאה ה-19 הוקמו מערכות חינוך ממלכתיות במדינות רבות נוספות באירופה ובארה"ב, בין השאר בהשפעת האידיאולוגיה של הנאורות, שראתה בחינוך ערך אנושי, כחלק מאמונתה במימוש הפוטנציאל הטמון בכל אדם ובתהליך הקידמה (על כך ראו בפרק 2). בצרפת הוקמה מערכת חינוך ממלכתית בתקופתו של נפוליאון, שביקש להנחיל בעיקר חינוך מדעי וטכני לצרכי המדינה.

לסיכום הסעיף: כדי לבסס את שלטונו של השליט ולתת לו כוח מוחלט, צומצם מעמד הדת במדינה ובוטלו המעמדות שנהגו מימי הפיאודליזם. כדי ליצור מדינה מאוחדת ולפתח זהות משותפת בין התושבים, בוטלו הגבולות הפנימיים של המדינה, נוצרו סמלים מאחדים כהמנון או דגל, ומערכת החינוך פותחה.

קטע מקור:

במאמר על צורות השלטון ועל חובות השליטים כתב פרידריך הגדול:

"ממש כשם שכל קפיצי השעון פועלים למען תכלית אחת ויחידה, דהיינו, מדידת הזמן, כן כל קפיצי הממשלה צריכים להיות מכוונים כך שכל חלקי המנהל השונים יתרמו באופן שווה לתועלתה המרבית של המדינה - אותה תכלית חיונית, שלעולם אין לשכחה."

שאלות:

1. מה הנמשל של השינויים שנערכו בעת יצירת המדינה המודרנית האחידה?

2. איזה חלק בדבריו של פרידריך הגדול תואם את היותו שליט אבסולוטי נאור דווקא?

(בספר תמונה של הפילוסוף והסופר הצרפתי וולטר בארמונו של פרידריך הגדול.)

*24*

לסיכום הפרק

החל מהמאה ה-17 החלה להתעצב דמותה של המדינה המודרנית כפי שהיא מוכרת לנו, המדינה המודרנית מתאפיינת בריכוז הסמכויות השונות בידי השלטון, המפעיל מערכת בירוקרטית מסועפת של מנהלים ופקידים, ואחראי באופן בלעדי על מנגנוני הכפייה והפעלת הכוח של הצבא והמשטרה. כמו כן, המדינה המודרנית מפעילה חוק ומס אחיד לכלל תושביה, יש לה סמלים המבטאים את ייחודיותה ועל פי רוב גם שפה רשמית אחת, והיא אחראית גם על חינוך הדור הבא על פי ערכיה וצרכיה.

קטע העשרה:

אליזבת' השנייה, מלכת אנגליה משנת 1952 (תשי"ב) ועד היום. מאז שהוכתרה אליזבת למלכה עד ימינו השתנו בעולם דברים רבים. אמנם גם היום רוחשים האנגלים למלכתם כבוד מלכים ושרים לה במלוא הרצינות את ההמנון (שפגשתם במהלך הפרק) - "אלוהים נצור את המלכה", אך אין לה סמכויות שלטוניות משמעותיות. המלכה אליזבת קוראת נאומים לציבור, אך לא היא כותבת אותם; היא מקבלת דיווחים יומיים מפורטים על כל הנעשה בממלכה, אך אין באפשרותה לשנות החלטה כלשהי; היא עומדת בראש מדינות רבות מלבד אנגליה: קנדה, ניו-זילנד וברבדוס, אך אין לה שליטה ממשית עליהן; היא ממונה על תחומים רבים ואפילו משמשת כראש הכנסייה האנגליקנית, אך כל תפקידיה הם ייצוגיים בלבד.

(בספר תמונה של אליזבת השנייה )

שאלה לסיכום הפרק:

1. כיצד שינתה המדינה הריכוזית את מעמדם ומצבם של: (א) המלך, (ב) האצילים, (ג) אנשי הדת, (ד) המעמד הבינוני, (ה) המעמד הנמוך, (ו) הילדים.

לדיון ולמחשבה: ראינו בקטע ההעשרה שבאנגליה נהוגה גם היום מלוכה, אך סמכויותיה נחלשו מאוד (וכך גם במדינות נוספות באירופה). על סמך הידוע לך, אילו דברים נוספים הקשורים למדינה הריכוזית השתנו מראשית העת החדשה וכבר אינם קיימים היום במדינות מתוקנות?

תאריכון:

1800

1763 (תקכ"ג) - נחקק חוק חינוך חובה בפרוסיה

1786-1740 (ת"ק-תקמ"ו) - מלכות פרידריך השני (פרידריך הגדול) בפרוסיה

1700

1667 (תכ"ז) - הוקמה המשטרה הצרפתית

1715-1643 (ת"ג-תע"ה) - מלכות לואי ה-14 בצרפת

1600

1539 (רצ"ט) - הצרפתית הוכרזה כשפה רשמית של צרפת

1534 (רצ"ד) - ייסוד הכנסייה האנגליקנית בידי הנרי השמיני

*25*

פרק שני: הנאורות

*25*

מבוא

המאה ה-18 במערב ומרכז אירופה כונתה, הן על ידי אינטלקטואלים מובילים מן התקופה ההיא והן על ידי היסטוריונים שחקרו אותה, "עידן הנאורות" (באנגלית: Enlightenment), מלשון אור. כינוי זה מבטא את ההבדל בין המאה ה-18 לתקופה שקדמה לה, שנתפסה על ידם כתקופת חושך ובערות.

תופעת הנאורות התפתחה על ידי קבוצה של הוגי דעות ממדינות שונות במערב אירופה ובמרכזה. הם יצרו תנועה פילוסופית ומדעית אשר הציעה הבנה חדשה של העולם ועקרונות חדשים לעיצוב היחסים בין בני אדם.

בפרק זה נכיר את העקרונות המרכזיים של הוגים אלה ונראה כיצד יושמו בארצות הברית ובצרפת.

שאלה מנחה: אילו שינויים חוללו רעיונות "הנאורות"?

סעיפי הפרק:

הקדמה: שורשי הנאורות

סעיף א': עקרונות הנאורות

סעיף ב': מאפייני הנאורות

סעיף ג': יישום רעיונות הנאורות

מושגים מרכזיים:

- "נאורות"

- זכויות טבעיות

- אמנה חברתית

- הפרדת רשויות

- אינדיבידואליזם

- רציונליזם

- חילון

- דאיזם

- אתאיזם

הקדמה - שורשי הנאורות

רעיונות רבים של הנאורות נמצאו כבר בתקופות קודמות. אחד המרכזיים שבהם - החינוך ההומניסטי, השם את האדם במרכז, הועלה על נס כבר בתקופת הרנסנס באירופה (המאות ה-15 וה-16).

רעיונות אלו זכו לחיזוק עם עליית הזרם הפרוטסטנטי בנצרות, שהדגיש את יכולתו וזכותו של כל אדם להשתמש בשכלו שלו על מנת להבין את האמור בכתבי הקודש.

*26*

מלחמות הדת הרבות בין הקתולים לפרוטסטנטים, שמילאו את אירופה בדם במהלך המאה ה-16 וה-17, הניעו אנשי רוח רבים להעמיד את האמונה ואת חובת האדם לנהוג באופן מוסרי. הוגים אלה קראו לסובלנות דתית, לצמצום כוחה הפוליטי של הכנסייה ולעיתים אף לעזיבתה לגמרי.

לכך הצטרפה המחשבה המדעית החדשה, המבוססת על הביקורת והניסוי, שקראה תיגר על תיאור העולם של הכנסייה. מחשבה זו החלה עוד בתגליתו של קופרניקוס במחצית הראשונה של המאה ה-16, לפיה כדור הארץ סובב סביב השמש ולא להיפך. היא התפתחה ביתר שאת במאה ה-17 במחקריהם של גלילאו גליליי ופרנסיס בייקון, והגיעה לשיאה עם תגליותיו של אייזיק ניוטון (1727-1643, ת"ג-תפ"ז) - כוח הכבידה (גרביטציה) וחוקי התנועה והשימור, שהסבירו את מרבית התופעות שבטבע באופן חדש. המלומדים, שהתרשמו עמוקות מגילויי המדע החדש והפיתוחים הטכנולוגיים שבעקבותיו, ראו בעקשנותה של הכנסייה להתעלם מההתפתחויות המדעיות החדשות הוכחה נוספת לכך שאין להכפיף אליה את כל תחומי החיים.

(בספר תמונות של המדענים המפורסמים ששמותיהם מוזכרים בקטע לעיל.)

(בספר תמונות של המדענים המפורסמים ששמותיהם מוזכרים בקטע לעיל.)

(בספר תמונות של המדענים המפורסמים ששמותיהם מוזכרים בקטע לעיל.)

(בספר תמונות של המדענים המפורסמים ששמותיהם מוזכרים בקטע לעיל.)

- קופרניקוס (1543-1473, רל"ג-ש"ג): אסטרונום פולני. המדען הראשון בעת החדשה שהציע תיאוריה שבה כדור הארץ לא ממוקם במרכז היקום.

- גלילאו גלילאי (1642-1564, שכ"ד-ת"ב): מתמטיקאי, פיזיקאי ואסטרונום איטלקי. הוא הניח את הבסיס לשיטת הניסוי במחקר. הוא היה תומך נלהב של התיאוריה של קופרניקוס, אלא שהכנסייה הכריחה אותו להצהיר שהוא נסוג מדעותיו הקלוקלות. האגדה מספרת שבאותו הזמן מלמל גלילאו את המשפט המפורסם: "אף על פי כן, נוע תנוע".

- אייזיק ניוטון (1727-1642, ת"ג-תפ"ז): מתמטיקאי ופיזיקאי בריטי, מגדולי המדענים בכל הזמנים. בין השאר, הוא גילה את כוח הכבידה וניסח את חוקיו המתמטיים (מכירים את האגדה על התפוח שנפל על ראשו?), המציא את החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי ושם לב גם לכך שהאור מורכב משילוב של צבעי היסוד.

כמו כן, השפיעו הטכנולוגיה, הרעיונות והערכים של הנאורות לא רק על מוחותיהם וכתביהם של הוגים בודדים, אלא על ציבור הולך ומתרחב. מתחילת המאה ה-18 עד לסופה גדל מספר יודעי קרוא וכתוב במערב אירופה פי עשרה. שכלול הדפוס הביא לכך שניתן היה להפיץ את רעיונות הנאורות בקרב מעמד האצולה והכמורה והמעמד העירוני, ציבורים שהיו אז בעלי ההשפעה הגדולה ביותר. תרבות זו הופצה בדרכים שונות: ספרים, מאמרים בעיתונות, מחזות בתיאטרון, קונצרטים, אופרות ותערוכות פומביות. בתקופה זו ניזונו אנשי הרוח לראשונה לא מפטרונים עשירים אלא מקהל הקוראים, הצופים והמאזינים, שרכש את יצירותיהם והזדהה במידה זו או אחרת עם דעותיהם, מה שאפשר להם יותר חופש יצירה. כך הגיעו רעיונות הנאורות לחלקים נרחבים של אירופה ואף מעבר לים, לאמריקה הצפונית. השפעתה של הנאורות ניכרה באותה העת בעיקר באנגליה, בצרפת ובפרוסיה.

*27*

סעיף א': עקרונות הנאורות

שאלה מנחה לסעיף: מה היו עקרונותיה המרכזיים של תנועת הנאורות?

א 1. האדם אחראי לגורלו

הנאורות קוראת לבחינה יסודית ועמוקה של כל מקורות הסמכות, כולל אלה של הממסד הדתי. לפי תפישה זו, האדם ניחן מטבעו בתבונה, במצפון וביכולת להכיר את המציאות, לחקור אותה ולגלות את חוקיה. בכוחו לארגן את החיים החברתיים ולקבוע אמות מידה אובייקטיביות להתנהגות מוסרית. התבונה והמצפון צריכים להנחות את האדם בכל הליכותיו, וכל דבר צריך לעמוד תחת משפטם.

הנאורות יצאה כנגד הנוהג שהיה מקובל בימי הביניים - לקבל דברים מכוח המסורת והסמכות של אבות המשפחה, האצולה וכהני הדת. הסדרים והמנהגים הישנים צריכים להיבחן מחדש במבחן התבונה; האחריות עוברת לאדם המשכיל. לעומת החברה הישנה, שחבריה ניצבו חסרי אונים אל מול פגעי הטבע, הרעב והמחלות, הרי שבאמצעות התבונה והמדע מסוגל האדם להבין את הסיבות למתרחש סביבו ולמצוא דרכים לרפא את המחלות ולנצל את כוחות הטבע למטרותיו. באמצעות התבונה, האדם יכול לגאול את עצמו ולסלק את הסבל האנושי למיניו, סבל שנובע מבערות ואמונות הבל.

בשנת 1784 ביקש הפילוסוף עמנואל קאנט להגדיר את המונח "נאורות", עליו דובר רבות בתקופתו:

קטע מקור:

"הנאורות פירושה יציאתו של האדם ממצב של קטינות שהוא עצמו גרם לה. משמע שהאדם איננו מסוגל להשתמש בשכלו בלא הדרכה של מישהו אחר. קטינותו זו נגרמת באשמתו, כאשר סיבתה איננה חוסר שכל, אלא חוסר החלטה ואומץ להשתמש בו ללא הדרכה של אחר. העז לדעת - אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך! זוהי, אפוא, סיסמתה של הנאורות."

(בתוך: קאנט, "הנאורות מהי?", 1784 (תקמ"ד), מצוטט מתוך: "הנאורות - פרויקט שלא נשלם? שש מסות וצל נאורות ומודרניזם", תרגום: ידידיה פלס, תל אביב תשנ"ז, עמוד 45)

שאלות:

1. לפי קאנט, מתי נחשב האדם ל"קטן"?

2. לפי קאנט, מדוע עד לעידן הנאורות נחשבו בני האדם ל"קטנים"?

3. קאנט טוען שצריך אומץ כדי להשתמש בשכל - הסבירו טענה זאת. האם אתם מקבלים את טענתו?

4. מהם הדמיון והשוני שניתן לזהות בין עמדת קאנט לבין העמדה הפרוטסטנטית, המוצגת לעיל בעמוד 26?

*28*

(בספר תמונה של קאנט )

עמנואל קאנט (1804-1724, תפ"ד-תקס"ד), פילוסוף גרמני. נחשב בעיני רבים כפילוסוף החשוב ביותר בעת החדשה. פיתח תיאוריות חדשות ומהפכניות בתחום תורת ההכרה והמוסר.

א 2. כבוד האדם וחירותו

המסורת הנוצרית הכירה מראשיתה בעיקרון התנ"כי על פיו האדם נברא בצלם אלוהים, אולם הדגש העיקרי בתפישת העולם של הכנסייה היה אפסותו של האדם והצורך שלו להכפיף את עצמו לדעת הכמרים. הנאורות, בהשפעת ההומניזם, טענה שבריאת האדם בצלם אלוהים מדגישה את ערכו, עצמאותו וחירותו של כל אדם ואדם, כדברי הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק (1704-1632, שצ"ב-תס"ה):

קטע מקור:

"כי כל בני-האדם הם יצירי כפיו של בורא אחד כל-יכול וחכם לאינסוף, כולם משמשים ריבון אחד עליון, אשר קבע להם מקום עלי אדמות למען יעשו את דברו; הריהם, אפוא, קניינו של מי שברא אותם, ומיועדים הם להתמיד בקיום כחפצו ולא כרצון פלוני או אלמוני מקהלם."

(ג'ון לוק, על הממשל המדיני, (מתרגם: יוסף אור,) ירושלים תשל"ג, עמוד 6)

מאוחר יותר הוגדרה הכרה זאת כעיקרון כבוד האדם. היה זה קאנט שקבע כי יש לראות בכל אדם לא רק אמצעי לקידום מטרותיו של אדם אחר אלא גם מטרה בעלת ערך מוחלט העומדת בפני עצמה, כלומר - לעולם אין להתייחס לאדם כאל חפץ.

א 3. ערך השוויון

עד לעידן הנאורות, התחלקה החברה באירופה למעמדות. מעמדו של כל אדם נקבע על פי המסורת, כלומר ייחוסו לשושלות אצולה או מלוכה, או הסמכות, כלומר ההשתייכות לממסד הכנסייתי.

לעומת זאת, הנאורות העלתה על נס את הערך העצמי של כל אדם, ללא קשר למוצאו ולתפקידו. רבים מהוגי הנאורות טענו שכל בני האדם נמצאים באותה נקודת פתיחה ולכולם זכויות שוות, ללא קשר למוצאם או לתפקידם. הסופר והוגה הדעות הצרפתי ז'אן ז'אק רוסו, למשל, טען שאי-השוויון החברתי התפתח באופן מוטעה ולא מוצדק. הוא יצא כנגד התפישה שאי-השוויון החברתי מוצדק מפני שהוא נובע מאי-השוויון הטבעי (כמו כישורים גופניים ושכליים), וברוח תקופת הנאורות הוא קרא לשנות את הסדר החברתי הקיים.

(בספר תמונה של ג'אן ז'אק רוסו)

(בספר תמונה של ז'אן ז'אק רוסו.)

ז'אן ז'אק רוסו (1778-1712, תע"ב-תקל"ח): פילוסוף וסופר צרפתי. עסק בפילוסופיה מדינית ובתיאוריות חינוכיות.

עקרון הנאורות החל להתפשט במיוחד בקרב המעמדות הנמוכים והמיעוטים השונים. עתה נרחיב ביישומו של העיקרון בציבור המהווה כמחצית מהאוכלוסייה - הנשים.

*29*

בראשית העת החדשה היה מעמדה המשפטי של האישה באירופה (כמו ברוב החברות האנושיות) נחות ביחס לזה של הגבר. מעמדה הנחות ניכר במיוחד בשלילת זכויות פוליטיות ובזכות הירושה, שהייתה מופחתת משל הגבר. הנשים נתפשו כיצור רגשני ולא תבוני, והן לא זכו לחינוך ברמה גבוהה.

על רקע זה התפתח רעיון הפמיניזם, תפיסת עולם התומכת בהעצמת נשים ושואפת לשוויון בין גברים ונשים. אחת מהבולטות מבין הפמיניסטיות היא הסופרת הבריטית מרי וולסטונקרפט. היא יצאה נגד הדעה הרווחת לפיה נשים רגשניות מטבען ואינן מסוגלות לחשוב חשיבה רציונלית, וקראה להעניק להן זכויות שוות. בחיבורה "הצדקה של זכויות הנשים" (1792, תקנ"ב), טענה כי כל בני האדם נולדו שווים, והרמה השכלית של הנשים אינה שונה משל הגברים. את התדמית הרגשנית של הנשים תלתה וולסטונקרפט ברמה הנמוכה של ההשכלה שהוענקה להן. אם יקבלו חינוך ראוי, טענה, הן ישתוו בכישוריהן לגברים, ויוכלו לתרום לחברה בתחומים שונים, כמו רפואה, פוליטיקה ועסקים.

קטע מקור:

במבוא לחיבורה זה כתבה: "לו רק גברים ינתקו בטוב לבם את כבלינו, ויסתפקו בחברות רציונלית במקום בצייתנות עיוורת, הם ימצאו שאנו בנות קשובות יותר, אחיות מלאות חיבה גדולה יותר, רעיות נאמנות יותר ואימהות הגיוניות יותר - במילה אחת, אזרחיות טובות יותר."

(בתוך: ללמוד פמיניזם - מקראה: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2006, עמוד 30)

שאלות:

1. לפי התיאור של וולסטונקרפט, כיצד התייחסו הגברים לנשים בתקופתה?

2. כיצד צריכים הגברים להתייחס לנשים לפי וולסטונקרפט?

3. כיצד מתקשרים דברי וולסטונקרפט לתנועת הנאורות? בססו את תשובתכם על הציטוט.

4. במי תולה וולסטונקרפט את היכולת הבלעדית לשינוי? מה מראה הדבר על המצב בתקופתה?

5. כיצד מנסה וולסטונקרפט לשכנע את הקוראים בתועלת שבמתן זכויות לנשים?

(בספר תמונה של מרי וולסטונקרפט)

(בספר תמונה של מרי וולסטונקרפט.)

מרי וולסטונקרפט (1797-1759, תקי"ט-תקנ"ז), סופרת בריטית. הראשונה שקראה להעניק זכויות שוות גם לנשים.

וולסטונקרפט הציעה להקים בתי ספר יומיים לכל - לבנים ולבנות, במקביל לחינוך ביתי, שאף לו יש חשיבות. לדעתה, יש חשיבות רבה לכך שגברים ונשים יתחנכו על פי אותו מודל.

קטע העשרה:

מקובל להבדיל בין פמיניזם ליברלי לפמיניזם רדיקלי.

הפמיניזם הליברלי שואף לשוויון בין נשים וגברים בתחומים שונים: חינוך, תעסוקה, זכות בחירה ועוד. זהו הפמיניזם לפי וולסטונקרפט.

לעומתו, הפמיניזם הרדיקלי (הקיצוני) שואף לא רק לשוויון בין גברים לנשים אלא גם לשינוי סדרי החברה מן היסוד. הוא רואה את המבנה המסורתי של החברה, המבוסס על העובדה שהאישה יולדת את הילדים ומטפלת בהם במשך זמן רב יותר מן האיש, כדרך לדיכוי האישה. הפמיניזם הרדיקלי מציע, על כן, לבסס את המבנה החברתי והתרבות בדרך שונה לחלוטין, דרך המבוססת על צורת החשיבה ועל ניסיונן של נשים.

*30*

א 4. עיקרון הזכויות הטבעיות

ג'ון לוק היה הראשון שדיבר על זכויות טבעיות, זכויות שניתנו לבני האדם על ידי הבורא ואינן תלויות בהחלטה אנושית כלשהי, ומשום כך הן תקפות בכל מקום ובכל זמן והשלטון חייב להגן עליהן.

לפי לוק, הבורא ברא את העולם ואת האנושות, והוא חפץ בקיומם והתפתחותם, על כן אין רשות לאף אדם לפגוע בזולתו (למעט לצורך הגנה עצמית או ענישת עבריין):

קטע מקור:

"הואיל וכל בני האדם שווים ועומדים ברשות עצמם, אסור שמי מהם יעשה רעה לחברו בכל הנוגע לחייו, לבריאותו, לחירותו או לרכושו."

(ג'ון לוק, "על הממשל המדיני", (מתרגם: יוסף אור,) ירושלים תשל"ג, עמוד 6)

מי שפוגע בזכויות הטבעיות של זולתו מפר את רצונו של הבורא.

הזכויות הטבעיות כוללות את הזכות לחיים, לחירות ולקניין פרטי. הזכות לחירות קיבלה פרשנויות שונות במשך הזמן, אך על פי רוב מוסכם כי החירויות הבסיסיות ביותר הנן חירות המצפון, חירות המחשבה וחירות הביטוי. כלומר זכותו הטבעית של האדם לפעול, או להימנע מלפעול, על פי צו מצפונו; לכל בני האדם יש זכות טבעית לחשוב באופן חופשי; ולכל בני האדם הזכות להביע את דעתם. גם הסופר הצרפתי הנודע וולטר הטיף לחופש הביטוי ולסובלנות אף כלפי אנשים שדעותיהם נתפסות כמסוכנות והזויות. מייחסים לו את המשפט: "אני לא מסכים אתך, אך אלחם עד מוות על זכותך להביע את דעתך".

(בספר תמונה של וולטיר)

וולטיר (1778-1694, תנ"ה-תקל"ח), פילוסוף ומדען צרפתי. וולטיר היה שם העט שלו - הוא נולד בשם פרנסואה מרי ארואה. כל חייו נאבק במה שנתפס בעיניו כאי צדק וחוסר סובלנות, ובכך הפך לאחד ממיצגיה הבולטים של תנועת הנאורות.

זכות הקניין שבאה להגן על רכוש האדם שייכת למערכת הזכויות הטבעיות, אולם על פי השקפתו של לוק יש הבדל מהותי בינה לכל שאר הזכויות. הרכוש אינו חלק מגופו של האדם ולא ניתן לו עם הולדתו. מה הופך אותו, אם כן, לזכות טבעית? התשובה של לוק היא:

קטע מקור:

"אף על פי שהארץ וכל היצורים הנמוכים (בעלי החיים) ניתנו במשותף לכל בני האדם, כל אדם הוא בעל קניין ביחס לגופו שלו; ורק הוא בלבד יש לו זכות לגופו. עבודת גופו ועמל כפיו - על אלה אפשר לומר על פי הדיוק שאמנם לו הם. כל דבר, אפוא, שהאדם מפקיעו מן המצב שהתקין לו הטבע, הריהו מערב בו את עבודתו ומוסיף עליו משהו משלו, ובאורח זה הופכו לקניינו."

(ג'ון לוק, שם)

הזכות הטבעית לקניין פרטי, אם כן, נובעת מזכות האדם על גופו. יש לציין שהוגים רבים עד ימינו חולקים על לוק ואינם רואים בזכות הקניין זכות מוחלטת כמו זכויות היסוד האחרות.

*31*

קטע מקור:

אדמונד ברק, המבקר הבולט של המהפכה הצרפתית, התנגד לתפיסת הזכויות הטבעיות של האדם. הוא טען כי לא ניתן לדבר על האדם כדבר מופשט ותלוש מסביבתו, מעמו, מהמסורת שלו ומההיסטוריה ארוכת השנים. לדבריו, זכויותיו של אדם אינן ניתנות לו על ידי הטבע אלא על ידי המדינה, וזאת בתמורה לתרומתו לחברה, כלומר: הזכויות ניתנות רק לאדם הממלא את חובותיו האזרחיות. ברק כתב:

"אני מתברך בלבבי שאני אוהב חירות אנושית (...) אבל אינני יכול לצאת מעורי ולהלל או לגנות דבר כלשהו הקשור בעשייתם ובענייניהם של הבריות רק על סמך הסתכלות במשא, כשהוא עומד מעורטל מכל זיקה, בתכלית עירומה ובדידותה של הפשטה מטאפיזית. האם משום שחירות מופשטת יכולה להימנות עם ברכות האושר של המין האנושי אברך ברצינות משוגע שברח ממעצר המגן שלו ומן החשכה הבריאה של תא כלאו על שהוא זוכה ליהנות שוב מאור ומחופש? וכי אברך שודד דרכים ומרצח שברח מבית האסורים על כי השיב לו את זכויותיו הטבעיות?"

(אדמונד ברק, מחשבות על המהפכה בצרפת, ירושלים, תשנ"ט, עמודים 30-29)

שאלות:

1. מהי טענתו של ברק? כיצד ממחיש ברק את טענתו?

2. באיזו משתי הדעות אתם מצדדים - של לוק או של ברק? נמקו את עמדתכם.

א 5. המדינה - מוסד שמטרתו לפעול לטובת האזרחים

כפי שראינו בפרק הקודם, המקור המוסרי של סמכות השלטון המלוכני בימי הביניים היה הממסד הדתי הנוצרי. המלך נתפס כ"שליט בחסד האל". על פי תפיסת המלוכה האבסולוטית, המלך הוא הריבון וטובתו האישית היא טובת הממלכה. במהלך המאה ה-18 החלה להתפתח באירופה, בהשפעת רעיונות הנאורות, צורת שלטון שכונתה אבסולוטיזם נאור. המלכים רצו אמנם שלטון מלוכני שמרכז את כל הכוח בידיהם, אך עם זאת הם הכירו בטובת הציבור וראו את עצמם כמשרתי הציבור.

אחת הסוגיות המרכזיות שזכתה לבחינה מחודשת על ידי הוגי הנאורות הייתה סוגיית סמכות המדינה. השאלה שנשאלה הייתה: מה ההיגיון העומד מאחורי צייתנותו של אדם לחוקים הפוגעים בחירותו? הרי הצידוק הדתי של ימי הביניים כי המלך הוא שליט בחסד האל כבר לא נתן מענה מספק בתקופה זו, שבה השכל נדרש לספק את התשובות.

כבר במאה ה-17 התמודד הפילוסוף האנגלי תומס הובס עם שאלה זו והציע תיאוריה משלו להבנתה, תיאוריה המכונה "האמנה החברתית", לפיה בני האדם ויתרו בעצמם על חירותם והקימו את הגוף המדיני לטובתם האישית, אך הגרסה המוכרת יותר של תיאוריה זו היא הגרסה של לוק.

הובס עצמו היה פסימי ביחס לטבע האדם, וסבר כי לפני הקמת הארגון הנקרא "מדינה" כל אחד דאג רק לרווחתו הפרטית, וכך שררה בעולם מהומה ומלחמה, מה שנקרא: "אדם לאדם זאב". כדי להבטיח את ביטחונם האישי מפני מצב מסוכן זה, כרתו בני האדם אמנה בה ויתרו על חירויותיהם למען גוף מדיני סמכותי, שאמור לשמור על ביטחונם ורווחתם.

(בספר תמונה של תומס הובס.)

תומם הובס (1679-1588, שמ"ח-ת"מ): פילוסוף מדיני אנגלי.

*32*

ברוח הנאורות, היה לוק אופטימי באשר לטבע האדם וסבר כי במצב הטבעי (ללא המדינה) נשמרת על פי רוב הזכויות הטבעיות של האדם. עם זאת, כדי לטפל במקרים בהם נפגעות הזכויות הטבעיות ובני אדם עושים דין לעצמם באופן שרירותי, מוותרים בני האדם על זכותם לשפוט ולהעניש בעצמם לטובת גוף מדיני. לגוף מדיני זה הם מוסרים את סמכות השיטור, השיפוט והענישה. במצב המדיני, בני האדם מעניקים סמכויות מוגבלות לממשל. ייעודו של השלטון להיטיב את מצב העם. ממילא אם השלטון הופך לעריץ ופוגע בזכויות הטבעיות הוא מאבד את הלגיטימיות שלו ומותר למרוד בו.

(בספר תמונה: תמונת השער המקורית של ספרו של תומס הובס "לוויתן". מקור השם, בפסוק המדבר על הלויתן: "הוא, מלך על-כל-בני-שחץ" (איוב, מ"א, כ"ו). המדינה מכונה על ידי "לויתן", מכיוון שבדומה ללויתן בתנ"ך, גם היא רבת כוח והשפעה ותפקידה לרסן 'בני שחץ'.)

(בספר תמונה של ג'ק לוק (1704-1632, שצ"ב-תס"ה), פילוסוף אנגלי שלשיטתו נודעה השפעה רבה על הליברליזם הפוליטי.

קטע מקור:

"כל בני האדם חופשיים מטבעם, שווים ועומדים ברשות עצמם, ועל כן אי אפשר להוציא שום אדם מכלל מצב זה ללא הסכמתו ולעשותו כפוף לשלטונו המדיני של זולתו. הדרך היחידה שבה מוותר אדם על חירותו הטבעית ומקבל על עצמו את קשרי החברה האזרחית, היא דרך של הסכם עם בני אדם אחרים להתחבר ולהתאחד כעדה לשם חיי רווחה משותפים, חיי בטחה ושלום, כשהם נהנים באין מפריע מקנייניהם ומוגנים יותר מלפנים מפני כל מי שאינו מבני חברתם... משהסכים מספר כלשהו של בני אדם לכונן עדה אחת או ממשל משותף, נעשים הם אגודה אחת, גוף מדיני אחד, שהרוב זכאי בו לפעול ולהחליט בשם כל בני הגוף."

(ג'ון לוק, על הממשל המדיני, (מתרגם: יוסף אור,) ירושלים, תשל"ג, עמוד 72)

בדומה ללוק ובניגוד להובס, גם ז'אן ז'אק רוסו בספרו "על האמנה החברתית" (1762, תקכ"ב) חשב שהאדם ביסודו הוא יצור חיובי. הוא לא הסכים שהמצב הטבעי הוא "אדם לאדם זאב". אף על פי כן, סבר רוסו שעם הזמן ועם הגידול במספר בני האדם, נוצרת באופן טבעי חברה. חברה כזאת עלולה להיות חברה לא צודקת, שבה החזקים ינצלו את החלשים, והאנשים כולם יהיו משועבדים לרדיפה אחרי ממון, כבוד ותאוות. כדי לתקן את המצב הזה, מחליפים בני האדם את החברה הטבעית בחברה חדשה, שהם מייסדים על סמך עקרונות רציונליים. חברה זו בנויה כך שכל יחיד שומר על החופש וטוב הלב שהיה לו במצב הטבעי הראשוני, טרם היווצרות החברה.

*33*

במסגרת האמנה מוותרים בני האדם על חירויותיהם לטובת הכלל-הריבון. לפי רוסו, הריבון הוא כלל האזרחים ולא רק נציגיהם. הריבון פועל אך ורק על פי הרצון הכללי של האזרחים, דהיינו: על פי האינטרס של כל אחד כאזרח המהווה חלק מהמדינה וכיצור תבוני (זאת בניגוד לרצון הפרטי, שמייצג את האינטרס של כל אדם כיחיד).

כך, למשל, על פי הרצון הפרטי של האזרח הוא יתנגד לתשלום מיסים, אך על פי הרצון הכללי הוא יתמוך בהטלת מיסים על האזרחים. הרצון הכללי חייב ליצור מצב שוויוני בחברה, אחרת הוא לא יהיה כללי אלא רק של קבוצה מתוך החברה. הריבון מאציל סמכויות לרשות מבצעת לצורך הניהול השוטף של ענייני המדינה, אך אנשי הרשות המבצעת הינם משרתי ציבור ואינם מורמים מעם.

קטע מקור:

"בני האדם שבידם הופקדה הרשות המבצעת אינם אדוני העם אלא פקידיו. העם זכאי למנותם ולפטרם כרצונו..."

(ז'אן ז'אק רוסו, "על האמנה החברתית", ירושלים, תשמ"ד, עמוד 150)

שאלה: האם לדעתכם מצליח הריבון לפעול לפי הרצון הכללי של האזרחים כפי שרוסו קיווה? נמקו דעתכם.

שימו לב שעל פי תיאוריית האמנה החברתית, הגוף המדיני נוצר על ידי בני האדם למטרה מסוימת. לכן הם גם יכולים לשנותו, אם הם חושבים שהוא לא משיג את מטרתו. ואולם, ההגבלות על השלטון שהציבו הובס, לוק ורוסו לא נתפסו כמספיקות בעיני הברון שארל לואי דה מונטסקייה.

הברון שארל לואי דה מונטסקייה (1755-1689, תמ"ט-תקט"ו): פילוסוף, היסטוריון וסופר צרפתי.

כל השיטות שראינו, תיארו את דמותו של הממשל האידיאלי בעיניהן. אך מונטסקייה שאל: מי מבטיח לנו, שאכן הממשל יישאר הוגן לאחר שניתן את הכוח בידיו? כיצד ניתן להגן על החברה מפני צמיחתו של משטר עריץ, שעלול לפגוע באזרחים?

מונטסקייה טען שניתן להשיג זאת על ידי חלוקת הכוח של השלטון בין רשויות (גופים שלטוניים) שונות, שיאזנו זו את זו ויבלמו את הגוף הנוטה לעריצות, במקרה הצורך. הצעתו ידועה בתיאוריית הפרדת הרשויות.

לפי תיאוריית הפרדת הרשויות, לכל שלטון יש שלושה תפקידים עיקריים. הראשון - קביעת עקרונות התנהגות ומדיניות כלליים (חקיקה). השני - יישום העקרונות הללו במקרים פרטיים (ביצוע). והשלישי - התערבות במקרים של סטייה מהעקרונות הללו, וענישת האחראים במקרה הצורך (שפיטה).

אם כל התפקידים הללו יינתנו בידי רשות אחת או אדם אחד (זוכרים למשל את לואי ה-14 מתחילת הפרק הקודם?), הוא עלול לפעול באופן שרירותי ובעריצות. מכיוון שהוא גם המחוקק, גם המבצע וגם השופט, הוא יוכל להתאים את החוק לטובתו, ולאכוף אותו, ללא כל פיקוח יעיל. על כן הציע מונטסקייה, שהתפקידים הללו יבוצעו על ידי שלוש רשויות שונות,

כך כל רשות תאזן את רעותה, תגביל את שליטתה, ותמנע שלטון עריצות. הרשות המבצעת תהיה מחויבת לחוק שחוקקה הרשות המחוקקת, ולא תוכל לנהל מדיניות עצמאית, והרשות המחוקקת תוכל לפקח על הרשות המבצעת.

לדיון ולמחשבה: האם הפרדת הרשויות מחייבת משטר דמוקרטי?

*34*

לדיון ולמחשבה:

אדמונד ברק כתב בספרו על המהפכה הצרפתית (פורסם ב-1791, תקנ"א):

קידוש המדינה על ידי ממסד דתי של מדינה נחוץ גם כדי להשרות חרדת קודש בריאה של אזרחים בני חורין (...) כל אלה שזכו במנת שררה כלשהי יש להחדיר בהם רעיון חזק ומעורר כבוד שפיקדון הוא בידם, ושעתידים הם לתת דין וחשבון על מנהגם בפיקדון הזה לאדון הגדול האחד, שהוא מחולל החברה ומייסדה."

(אדמונד ברק, מחשבות על המהפכה בצרפת, ירושלים תשנ"ח, עמוד 100)

שאלות:

1. מהו תפקיד הדת לפי ברק? בססו את תשובתכם על ציטוט מדבריו.

2. מדוע, לפי ברק, מקור לגיטימציה זה מבטיח שהנמצאים בשלטון לא ינצלו את כוחם לרעה? בססו את תשובתכם על ציטוט מדבריו.

לסיכום הסעיף: הוגי הנאורות האמינו כי על האדם להשתמש בתבונתו כדי לחקור את הסובב אותו ולכוון את חייו. כמו כן, הם קבעו כי לכל אדם יש זכות טבעית לממש את רצונותיו ולשמור על כבודו וחירותו; כל בני האדם שווים זה לזה, ומטרת המדינה היא לדאוג לטובת האזרחים, ולא להיפך.

סעיף ב': מאפייני הנאורות

עד כה למדנו על העקרונות שהנחו את הוגי הדעות והמנהיגים החברתיים בתקופת הנאורות. כעת נפנה לראות איזו תרבות התפתחה כתוצאה מהפצתם ויישומם של העקרונות הללו ברחבי אירופה.

שאלה מנחה לסעיף: מהם מאפייניה המרכזיים של תנועת הנאורות?

ב 1. אינדיבידואליזם

ראינו שהוגי הנאורות קראו לכל אדם לקחת את גורלו בידיו מבלי להיות תלוי בחסדי אחרים. הם קבעו שלכל אדם ישנן זכויות טבעיות. רעיונות אלה מתאפיינים באינדיבידואליזם, כלומר: התייחסות לכל אדם כפרט בודד ועצמאי ולא כחלק ממכלול משפחתי, חברתי, דתי או לאומי כלשהו.

בדורות שקדמו לנאורות, היותו של האדם חלק ממשפחה, קהילה ומדינה היה דבר מובן מאליו. הפרט נתפס תמיד כחלק מקבוצה, מחברה. אריסטו, (אריסטו (322-384 לפה"ס, ג'שע"ו-ג'תל"ח): פילוסוף ומדען יווני, חקר וכתב בכל תחומי המדע של זמנו. דעותיו נשארו ככללים ברורים שאינם ניתנים לערעור במשך יותר מ-1500 שנה לאחר מותו. היה המורה הפרטי של אלכסנדר מוקדון.) למשל, סבר שהאדם הוא יצור חברתי מטבעו, או בלשונו: "מי שאינו יכול להשתתף בחברה, או מי שמספיק לעצמו" הוא "או בהמה או אל".

*35*

הנאורות הציגה תפישה אחרת. ראינו שהוגי הנאורות קראו לכל אדם לקחת את גורלו בידיו, מבלי להיות תלוי בחסדי אחרים. הם קבעו שלכל אדם ישנן זכויות טבעיות. רעיונות אלה מתאפיינים באינדיבידואליזם. התייחסות זאת אף באה לידי ביטוי בתיאוריית האמנה החברתית בה זכויות הפרט ניצבות במרכז, והמדינה צריכה להצדיק את קיומה ובמיוחד את הפגיעה שלה, בשעת הצורך, בזכויות הפרט.

קטע העשרה:

הביטוי הספרותי המובהק לאינדיבידואליזם נמצא בספרו רב המכר של הסופר האנגלי דניאל דפו - "רובינזון קרוזו" (1719, תע"ט). הספר מגולל את סיפורו של ימאי אנגלי שספינתו נטרפה בים, נקלע לאי בודד ומצליח לשרוד בו בכוחות עצמו במשך שנים רבות. הוא לומד לנצל את כוחותיו האנושיים כדי להתמודד עם המציאות אליה נקלע. במשך הזמן הוא לומד לצוד, לבנות בתים, לייצר כלים ורהיטים, לביית בעלי חיים, לגדל חיטה ולכלכל משק בית בתבונה. הספר מעלה על נס את תושייתו של האדם ועוז רוחו ויכולתו להתגבר על פגעי הטבע ולכלכל את מעשיו בתבונה. הספר זכה למספר רב של מהדורות ותורגם לשפות רבות. הפילוסוף הצרפתי רוסו אף טען שספר זה הינו ספר יסוד בחינוך הילדים לקראת עיצוב דמותם הבוגרת.

(בספר תמונה מתוך הספר רובינזון קרוזו, בה רובינזון קרוזו משוחח עם תוכי.)

ב 2. רציונליזם

ראינו שהוגי הנאורות הרבו לבקר את הממסד הכנסייתי, המדע הישן, הסדרים החברתיים ועוד. על כל דבר הם שאלו שאלות, ולכל קביעה הם ביקשו הצדקה. הם ביקשו לשנות את המנגנונים החברתיים הקיימים כדי לשפר את איכות החיים שלהם. כל הפעולות הללו מתאפיינות ברציונליזם (ratio - תבונה בלטינית), כלומר: האמונה שבכוח התבונה להכיר את המציאות ולהאיר לפני האדם את הדרך הנכונה לפעול בה.

ב 3. ספקנות וחילון

כפי שראינו, יסודה של הנאורות בבחינה מחדש של סמכויות העבר, בעיקר זו של הממסד הכנסייתי. אז התפתחה הדרישה, השלטת עד ימינו ברוב המדינות המפותחות, להפרדת הכנסייה מן המדינה, כלומר: הממסד הדתי לא יהווה חלק מהמדינה ולא יוכל לנצל את כוח הכפייה של המדינה כדי לקדם את אמונתו הדתית ואת האינטרסים של הכנסייה. זאת הייתה בעצם דרישה לחילון, שמשמעותו הפקעת תחומי חיים מהכוונתה של הדת. תרמו לכך גם הסלידה מאמונות טפלות דתיות והביקורת על שחיתות מוסרית של אנשי כמורה.

אולם צמצום סמכותה של הכנסייה לא היה רק בעל משמעות פוליטית חברתית, אלא גם בעל משמעות דתית, שהרי במשך מאות שנים הייתה הכנסייה עבור אנשי אירופה הסמל המרכזי והבולט ביותר של האמונה הדתית בכלל. חלק מהוגי

*36*

הנאורות ראו עצמם כנוצרים אדוקים והמשיכו להשתתף בטקסי הכנסייה. צמצום כוחה הפוליטי והחברתי היה בעיניהם דווקא חזרה לאידיאולוגיה הנוצרית המקורית, שקראה למאמינים להתרכז בגאולת הנפש ולהותיר לשלטון החילוני את ניהול ענייני העולם הזה.

הוגים אחרים של הנאורות לא היו בהכרח נוצרים אדוקים, אבל בהחלט נותרו דתיים. כך, למשל, המדען הבריטי הנודע אייזיק ניוטון האמין לא רק בקיומו של אלוהים ובבריאת העולם (הוא טען כי חוקי הכבידה מסבירים את תנועות הכוכבים, אך לא עונים על השאלה מי הניח את הכוכבים במסלולם) אלא גם בהשגחה אלוהית מתמדת. הוא דימה את היקום לשעון מכני ענק שכל חלקיו פועלים בדייקנות ובהרמוניה על ידי יוצר השעון - אלוהים - שמכוון את מחוגיו בכל רגע.

(בספר תמונה של תרשים של בית המקדש, מכתביו של ניוטון )

רבים מאנשי הנאורות החזיקו בתפישה דתית המכונה דאיזם. זאת תפיסה דתית השונה מזו שהייתה המקובלת בחברה המסורתית. הדאיסטים האמינו במציאותו של כוח עליון, מקור החכמה והחסד שברא את העולם, אך שללו את האמונה בהתגלות היסטורית ובהשגחה פרטית ואת הצורך בכנסיות ובטקסים דתיים. הם הדגישו את חוסר יכולתו של האדם לדעת את האמת אודות אלוהים וכל מה שלמעלה מן הטבע, וממילא הדגישו את הספקנות הבריאה, המתחייבת בנושאים אלה. לדעתם, די באמונה כללית באל חכם, טוב ומיטיב, שנתן לאדם את הדת הטבעית, המתבטאת בחוכמה שבחוקי הטבע ובחובות המוסר הכלליות. הן חוקי הטבע והן חוש המוסר המשותף לכלל המין האנושי - האינסטינקט המורה לאדם לתפוס מעשים מסוימים כטובים ואחרים כרעים - מקורם באלוהים. רוסו, למשל, כתב שיש לגרש מן המדינה את מי שאינו מאמין באלוהים מפני שלא ניתן לסמוך על התנהגותו המוסרית. הוגי הנאורות כיבדו את כתבי הקודש, אבל רבים מהם ראו בהם בעיקר ביטוי ליצירה אנושית נשגבה, ולא בהכרח התגלות אלוהית ישירה כפי שהאמינו אנשי הדתות המסורתיות.

במידה רבה נבע הדאיזם מכך שתמונת העולם הרציונלי והמסודר, שסיפק המדע הניוטוני, הפכה את האמונה בהתגלות אלוהית ניסית, שסותרת את חוקיות הטבע, למיותרת. חוקי הטבע הקבועים הפועלים בעולם, הינם עדות שאין להפריכה למציאות האל ולעובדה כי הוא ברא את העולם. במקום התפיסה הנוצרית, על פיה האדם הוא חסר ישע וזקוק לנס, הציבו הוגי הנאורות את האידיאל של האדם, שהאל חנן אותו בחוכמה ובכישרון לתקן את העולם בעצמו.

מבין הדאיסטים, היו גם כאלה שנטו לדבר בזלזול מסוים על המורשת הדתית. הבולט שבהם הוא הצרפתי וולטיר. כאשר נשאל פעם האם אין מקום לטקס ציבורי דתי, ענה:

קטע מקור:

"הבה ניפגש ארבע פעמים בשנה בהיכל גדול, נשמיע מוסיקה ונודה לאל על כל מתנותיו. יש שמש אחת. יש אל אחד. הבה נקבל עלינו דת אחת, ואז יהיו כל בני המין האנושי אחים זה לזה."

לעומתו, כאמור, היו שהתייחסו ברצינות רבה למורשת הדתית, כמו האנגלי לוק, שאת דבריו ראינו בתחילת הפרק. בהמשך נראה כיצד היחס השונה לדת בא לידי ביטוי במהפכות בצרפת ובמושבות הבריטיות באמריקה.

*37*

קטע העשרה:

למרות הזלזול של חלק מהוגי הנאורות בסמלי הדת ובכתבי הקודש, רובם האמינו באלוהים, ורק מעטים כפרו בקיומו. דוגמה בולטת אך מאוחרת בכמאה שנים להוגה כזה הינה הגרמני פרידריך ניטשה (1900-1844, תר"ה-תר"ס), שדיבר על "מות האלוהים", כלומר על סילוקו מתפיסת העולם של בני האדם.

ואולם, נראה שהשמועות על מותו של אלוהים היו מוגזמות למדי. ברבע האחרון של המאה ה-20, לאחר משברים של המודרנה שעל חלקם נלמד בפרקים הבאים, שבה קרנה של הדת לעלות במרבית הארצות המערביות הנוצריות, וכידוע גם בארצות האיסלם ניכרת חזרה אל הדת.

ב 4. ידע

בתקופות שקדמו לנאורות ניהלו רוב בני האדם את חייהם על פי הרגלים ומסורות. בעלי המלאכה, למשל, פעלו על פי שיטות קבועות וישנות, בדיוק כפי שהיה בדורות הקודמים, ללא שכלול ופיתוח. גם תחומי העניין של רוב האנשים היו מועטים והקיפו בעיקר את מה שנוגע לחיי היום יום שלהם.

אך הפיתוחים המדעיים והתקשורתיים, יחד עם השינויים הערכיים והחברתיים שהתרחשו בתקופת הנאורות, יצרו חברה המבוססת הרבה יותר על ידע. בעלי מלאכה למדו ויישמו שיטות חדשות, מוסדות חברתיים ופוליטיים חדשים נוצרו על פי תיאוריות חדשות, ואנשים רבים גילו עניין בענייני המדינה. ידע כללי, ולא רק הכשרה מקצועית, נתפסו כחלק בלתי נפרד מן החינוך בגיל הצעיר. התוצאה הייתה שלאדם הממוצע בתקופת הנאורות הייתה השכלה רחבה הרבה יותר מאשר בדורות שקדמו לה.

אחד הביטויים המרשימים למקומו של הידע בתרבות החדשה של הנאורות הוא האנציקלופדיה, שיצאה לראשונה לאור בצרפת בין השנים 1772-1751 (תקי"א-תקל"ב). האנציקלופדיה, שנכתבה על ידי עשרות אנשים, הכילה יותר משבעים אלף ערכים. היא חולקה לשלושה מדורים, לפי שלושת הכישורים של רוח האדם: זיכרון, תבונה ודמיון. האנציקלופדיה זכתה לתפוצה רחבה, ובין מנוייה היו אנשי המעמד הבינוני והגבוה, כולל פקידים ממשלתיים בכירים ואנשי הכמורה הגבוהה. רעיונות הנאורות באו לידי ביטוי לא רק במבנה האנציקלופדיה ובמטרת כתיבתה אלא גם בתכניה. העורכים שאפו להפיץ את ערכי הנאורות דרך האנציקלופדיה.

היבט נוסף של הפצת הידע בא לידי ביטוי, באותה העת, בפריחתם של "קבינטים של הטבע". הללו היו אולמות בהם הוצגו אוספים של כל מיני בעלי החיים, הצמחים והמינרלים המוכרים. היו בהם מוצגים מארצות שונות, כולל מיבשות מרוחקות כמו אמריקה ואפריקה, ואפילו מאיים נידחים באוקיינוס ההודי. למעשה, הם ניסו להציג מעין סיכום של עולם הטבע. האוספים הללו היו פתוחים בפני הקהל הרחב, שהגיע בהמוניו לצפות בהם. אותם אוספים היוו את הבסיס למוזאונים החשובים באנגליה וצרפת, כדוגמת מוזאון אשמולין באוקספורד, המוזאון הבריטי בלונדון והמוזאון להיסטוריה של הטבע בפריז.

ב 5. קידמה

גילויי המדע החדש לא היו עניין רק למדענים. הניסוחים המדויקים של חוקי הטבע היו בסיס למגוון רחב של טכנולוגיות שהשפיעו בכל תחומי החיים - חקלאות, תעשייה, רפואה ועוד. זאת לעומת מאות שנים בהן הבטיחה הכנסייה למאמיניה ישועה, אבל בפועל הטיפול בענייני העולם הזה הוזנח.

*38*

הדגשת השימוש בתבונה כדי לחקור את הטבע הביאה תוך זמן קצר לשיפור עצום בתנאי החיים. התחושה הייתה שהאנושות סוף סוף עלתה על המסלול הנכון, ובקרוב יימצאו תרופות לכל המחלות ותשובות לכל השאלות. מכאן צמח רעיון הקידמה, כלומר: האנושות הולכת ומתקדמת לקראת עתיד שיהיה טוב יותר מכל התקופות שלפניו, הן בתחום החומרי והן בתחום המוסרי-חברתי.

אמונה זו באה בניגוד לאמונה הנוצרית, לפיה עידן האושר יבוא רק בעולם הבא, וגם בניגוד לאמונה של אנשי הרנסנס, לפיה תור הזהב של האנושות היה בעבר, בימי יוון ורומא.

לסיכום הסעיף: עקרונות הנאורות - ההכרה בערך האדם ובזכויותיו הטבעיות - גרמו לשינויים מפליגים במאפייניה של התרבות האירופית. בעבר, השלטון והכנסייה היו מקור הסמכות, הידע ותחושת ההשתייכות של אנשי אירופה. כעת, הלכה ונוצרה חברה שהדגישה את האינדיבידואליות, את עצמאותו של האדם לעומת סביבתו, את כוחה של התבונה להדריך את החיים ואת הספקנות כלפי הדת ומסורות העבר.

סעיף ג': יישום רעיונות הנאורות בארה"ב ובצרפת

שאלה מנחה לסעיף: כיצד באו רעיונות הנאורות לידי יישום?

ג 1. ארה"ב והנאורות

המושבות הבריטיות בצפון אמריקה נוסדו בעקבות גלי הגירה שהחלו בראשית המאה ה-17. עד שנת 1733 הוקמו שלוש עשרה מושבות בריטיות בחוף המזרחי של אמריקה הצפונית. המהגרים יצרו למעשה חברה חדשה - אמריקנית, שנבדלה בדברים רבים מהחברה האנגלית. הממשלה הבריטית התערבה באופן מינימלי בחיי המושבות, והשתתפות בני המושבות בשלטונם העצמי הייתה גבוהה.

לאחר תום מלחמת שבע השנים (1763-1756, תקט"ז- תקכ"ג) בין בריטניה ובנות בריתה לבין צרפת ובנות בריתה, שהתקיימה גם בקולוניות של המדינות הללו באמריקה, במזרח אסיה ובאפריקה ונסובה על שליטה בטריטוריה ומשאבי טבע, הידלדלה קופת הממלכה הבריטית ועל כן החל השלטון לגבות מיסים ומכסים חדשים מבני המושבות. אף על פי כן, תשלום המיסים לא זיכה את בני המושבות האמריקניות בהשפעה פוליטית כלשהי בבריטניה (למשל, הם לא הורשו לשלוח נציגים לפרלמנט). הדבר נתפס בעיני האמריקנים כפגיעה בוטה בערכי הצדק והשוויון. לדעתם, תשלום מיסים לבריטניה צריך היה לעשות אותם אזרחים שווי זכויות. עמדתם באה לידי ביטוי בסיסמה המפורסמת "אין מיסוי ללא ייצוג".

(בספר תמונה של מפת 13 המושבות הראשונות של ארה"ב.)

*39*

השילוב של הלחצים הכלכליים עם חוסר הצדק והשוויון חוללו את מלחמת העצמאות של שלוש עשרה המושבות הבריטיות באמריקה (1781-1775), אבל ערכי הנאורות באו לידי ביטוי בעיקר בטקסטים המכוננים של מדינת ארה"ב, בראשם הכרזת העצמאות וחוקתה. אחדים ממנהיגי המהפכה האמריקנית, כמו בנג'מין פרנקלין, תומאס פיין ותומאס ג'פרסון, היו בעצמם אנשי הנאורות. הם היו אנשי אשכולות, שידם רב להם בתחומי הגות ומדע. הם האמינו בזכויות הטבעיות של האדם, בסובלנות דתית ובריבונות העם, פרנקלין ופיין אף היו דאיסטים בהשקפתם הדתית. מנהיגים אלו השפיעו רבות על עיצוב חוקתה של ארה"ב.

(בספר תמונות של אנשי הנאורות ששמותיהם מוזכרים בקטע לעיל.)

(בספר תמונות של אנשי הנאורות ששמותיהם מוזכרים בקטע לעיל.)

- בנג'מין פרנקלין (1760-1706, תס"ו-תק"כ): מדינאי אמריקני. התפרסם כמדען מהשורה הראשונה, אשר המציא את כליא הברק וקידם את יכולת השימוש בכוח החשמלי.

- תומאס פיין (1809-1737, תצ"ז-תקס"ט): פוליטיקאי והוגה דעות מדיני אמריקני. נחשב לאחד מהאבות המייסדים של ארצות הברית. פעל למען זכויות אדם ונגד העבדות.

- תומאס ג'פרסון (1826-1743, תק"ג-תקפ"ו): מהאבות המייסדים של האומה האמריקנית. מנסח הכרזת העצמאות של ארה"ב. שגריר ארה"ב בצרפת. הנשיא השלישי של ארצות הברית. פעל למען הפסקת העבדות, אך בעצמו החזיק עשרות עבדים באחוזתו הפרטית.

בארבעה ביולי 1776, בעיצומה של מלחמת העצמאות האמריקנית, הוצגה בפילדלפיה הכרזת העצמאות של ארה"ב, ולאחר מכן חתמו עליה נציגי המושבות השונות. אירוע זה סימל את השתחררותן של המושבות מעול השלטון הבריטי ואת הקמתה של המדינה החדשה - ארצות הברית של אמריקה. את ההכרזה ניסח תומאס ג'פרסון. עיקרה של ההכרזה הוא הסבר לשינוי המצב הפוליטי הקיים, כלומר: להיפרדות המושבות מממלכת בריטניה ובחירתם להקים גוף מדיני עצמאי חדש. הסבר זה בא לבסס גם את הלגיטימציה - התוקף המוסרי והחוקי לעצמאותה של המדינה החדשה. להלן קטע מהחלק הראשון של ההכרזה:

קטע מקור:

"מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי אפשר לשלול מהם וביניהם הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר; שכדי להבטיח זכויות אלה מוקמות בקרב בני האדם ממשלות אשר סמכויותיהם הצודקות נובעות מהסכמת הנמשלים; שבכל מקרה שצורת ממשל כלשהי נעשית מנוגדת למטרות אלה, זכותו של העם לשנותה או לבטלה ולייסד ממשל חדש שיושתת על עקרונות אלה, ויארגן את סמכויותיו כך שייראו להם כמבטיחות ביותר את ביטחונם ואת אושרם. אכן, הזהירות השקולה מחייבת שצורות ממשל הקיימות זמן רב לא תוחלפנה בגלל סיבות קלות וחולפות. כך גם מראה הניסיון כי בני האדם מעדיפים לסבול כל עוד העוול נסבל מאשר לתקן את מצבם על ידי ביטול צורות הממשל שהורגלו בהן. אולם כאשר שרשרת ארוכה של מעשי עוול ועושק-זכויות המכוונים ללא הפסק לאותה מטרה (בהמשך מפרטת ההכרזה את מעשי העוול שבוצעו כלפי המתיישבים על ידי השלטון הבריטי) מצביעה על תכנית לשעבודם לרודנות מוחלטת, זכותם וחובתם להפיל ממשל בזה ולקבוע ערבויות חדשות לביטחונם בעתיד."

(מתוך אתר האינטרנט של שגרירות ארה"ב בישראל)

*40*

שאלות:

1. אלו מעקרונות הנאורות באים לידי ביטוי בחלק הראשון של הכרזת העצמאות של ארה"ב? נמקו את תשובתכם תוך ציטוט מהקטע.

2. בארה"ב נהגה עבדות עד לאמצע המאה ה-19, גם בקרב מעצבי הכרזת העצמאות שלה - האם תוכלו לשער כיצד הסבירו תומכי העבדות שהיא אינה נוגדת את הכרזת העצמאות של ארה"ב?

3. באיזו מידה השפיעה האמונה הדתית על ניסוחה של הכרזת העצמאות?

(בספר תמונה: החתימה על הכרזת העצמאות של ארה"ב.)

בשנת 1787 (תקמ"ח) התקבלה ברוב קולות החוקה האמריקנית. החוקה קבעה משטר פדראלי בארצות הברית. משמעות המשטר הפדראלי היא קיום שלטון מרכזי משותף העוסק בתחומי פעילות משותפים לכל המדינות (כמו הגנה על המדינה, יחסים עם מדינות אחרות ומדיניות כלכלית), ובצדו שלטונות מקומיים של כל מדינה ממדינות הברית העוסקים בענייניה הפנימיים.

ההשראה למבנה זה הייתה המדינה העברית הקדומה, שהיה בה שלטון מרכזי במקביל להמשך קיומם של שבטי ישראל. גם הקמת עיר בירה לפדרציה שאינה שייכת לאף מושבה (וושינגטון) הייתה בהשפעת התנ"ך - שירושלים, הבירה מתקופת דוד ואילך, לא השתייכה לשום שבט.

הונהג משטר דמוקרטי ייצוגי, בו החלטות מתקבלות על ידי נציגים הנבחרים על ידי הציבור. ואמנם, בתחילה הורשו להצביע רק אזרחים משכילים, משלמי מיסים וחסרי עבר פלילי, כך שחלקים גדולים מאוד באוכלוסייה לא השתתפו בבחירות. עם הזמן הוסרו המגבלות, עד שהתנאי היחיד שנותר כיום הוא הגיל. כמו כן, אומצה ההצעה של מונטסקייה בדבר הפרדת הרשויות: הרשות המחוקקת היא הקונגרס, המורכב מבית הנבחרים (בו לכל מדינה מספר נציגים לפי גודל אוכלוסייתה) והסנאט (בו לכל מדינה שני נציגים בלי קשר לגודלה); הרשות המבצעת הכוללת את הנשיא ואת המנגנון הממשלתי; והרשות השופטת הכוללת את בתי המשפט של המדינה לסוגיהם.

הרשויות הינן נפרדות ועצמאיות ומרסנות זו את זו. כך, למשל, יכול בית המשפט העליון לבטל חוק המנוגד לחוקה, הקונגרס יכול לא לאשר הכרזת מלחמה של הנשיא, והנשיא יכול להטיל וטו על חוק שהתקבל בקונגרס.

החוקה אמנם הוגדרה כשומרת החירות, אך היו חסרים בה סעיפים הנוגעים לזכויות הפרט. כתוצאה מכך, נוספו ב-1791 עשרה תיקונים, שנודעו בשם "מגילת הזכויות", ומטרתם הגנה על הזכויות הטבעיות. החשוב שבהם הוא התיקון הראשון לחוקה.

קטע מקור:

"הקונגרס לא יחוקק חוק הנוגע למיסודה של דת, או אוסר פולחן דת חופשי, או מגביל את חופש הדיבור את העיתונות או זכותם של בני אדם להתכנס בדרכי שלום ולבקש מן הממשל תיקונן של עוולות."

(מתוך אתר האינטרנט של שגרירות ארה"ב בישראל)

תיקון זה מסדיר את ערך הסבלנות הדתית והחופש לבחירת דת, את חופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש ההתאגדות וחופש המחאה.

*41*

קטע העשרה:

אחד העקרונות העומדים בבסיסה של החוקה האמריקנית הינו הפרדת הכנסייה מן המדינה - הממשל אינו רשאי להתערב בסדרי הפולחן הדתי, ואנשי הדת אינם רשאים להתערב בסדרי הממשל. אולם בניגוד לצרפת, שם חששו מכך שאנשי הדת ישפיעו על השלטון, הרי שבארה"ב הפרדת הכנסייה מהמדינה נועדה דווקא להגן על חופש הדת מפני התערבות שלטונית.

עם זאת, רבים מסמליה הרשמיים של ארה"ב הם דתיים במובהק. כך, על כל שטר כסף מודפס המשפט "באל אנו בוטחים", והנשיא, חברי הפרלמנט, השופטים והעדים המעידים במשפט מחויבים כולם על פי חוק להישבע תוך הזכרת שם שמים. עד היום, החוק האמריקני סובלני מאוד כלפי סוגים שונים ומשונים של אמונות וכתות דתיות.

הכרזת העצמאות והחוקה של ארה"ב מהוות עד לימינו דגם של משטר נאור. הם השפיעו גם כמה שנים לאחר מכן על מנהיגי המהפכה הצרפתית, כשהתכנסו לנסח את עקרונותיה.

שאלה לסיכום: ישנם המכנים את הקמת ארה"ב כ"המהפכה האמריקנית".

א. הסבירו: מהי "מהפכה"?

ב. מדוע ניתן לראות בהקמת ארצות הברית מהפכה?

ג 2. המהפכה הצרפתית והנאורות

גם בצרפת, כמו בארה"ב, הגורמים הישירים למהפכה (1799-1789, תקמ"ט-תקנ"ט) היו בעיקר כלכליים, אך לוו גם בפן אידיאולוגי. משבר כלכלי חמור פקד את צרפת, משבר שכלל בין השאר עליית מחירים ואבטלה. למרות זאת, לא הסכימו אנשי המעמדות הגבוהים לוותר על הפריבילגיה הפוטרת אותם מתשלום מיסים.

בספר הרבה אנשים בתוך אולם שמצביעים על בן אדם אחד שעומד באמצע מעל כולם

עקב כך, כונסה במאי 1789 בורסאי (עיר המלוכה הסמוכה לפריז) אסיפת המעמדות של צרפת, שכללה את נציגי שלושת המעמדות: האצולה, הכמורה והמעמד השלישי - העירונים והאיכרים. נציגי המעמד השלישי התעקשו שההצבעה תיערך לפי נציגים ולא לפי מעמדות, כדי שיתרונם המספרי יבוא לידי ביטוי. לפיכך, באמצע יוני, הם הכריזו על עצמם כאסיפה הלאומית של צרפת והסכימו ביניהם לא להתפזר עד שינסחו חוקה לצרפת. המהומות האלימות שפרצו חודש לאחר מכן עקב החשש של תושבי פריז מפיזור האסיפה והתקוממויות של איכרים נגד אצילים שבאו בעקבותיהם, הניעו את חברי האסיפה לבטל את המעמדות מבחינה משפטית. גם כאשר בהמשך בוטלו רבים מהישגי המהפכה, הרי שצרפת לא חזרה עוד למבנה הפיאודלי - מורשת ימי הביניים (ראו בפרק הראשון של יחידה זו).

(בספר תמונה: הציור "שבועת מגרש הטניס". המלך גירש את בני המעמד השלישי שפרשו מאסיפת המעמדות הרשמית, מהאולם המקורי שלהם בארמון ורסאי, ואסר עליהם להמשיך בדיונים עקב הכרזתם על עצמם כאסיפה הלאומית. על כן הם עברו לאולם הטניס המלכותי, אך גם משם גירש אותם המלך זמן קצר לאחר מכן.)

*42*

מנהיגי האסיפה הלאומית הושפעו מרעיונות הנאורות וביקשו לתת להם ביטוי בחוקה החדשה עליה שקדו. ב-26 באוגוסט 1789 פרסמה האסיפה הלאומית את הצהרת זכויות האדם והאזרח, שאף צורפה שנתיים לאחר מכן כמבוא לחוקה החדשה. ההצהרה כוללת 17 סעיפים והיא נושאת אופי אוניברסלי. בניגוד להכרזת העצמאות של ארה"ב, שנועדה להצדיק את הלגיטימציה של המדינה החדשה, ההצהרה הצרפתית התיימרה להתוות כיוון לאנושות כולה.

להלן שני קטעים מהצהרת זכויות האדם והאזרח.

שאלה: אלו מעקרונות הנאורות ומאפייניה באים לידי ביטוי בהצהרה זאת? נמקו את תשובותיכם תוך ציטוט מההצהרה.

קטע מקור:

מתוך המבוא להצהרה

"נציגי העם הצרפתי, שנתכנסו לאסיפה לאומית רואים את אי ידיעת זכויות האדם, הזנחתן או את הזלזול בהן כסיבות היחידות של פגעי הציבור ושל שחיתות הממשלות. לכן החליטו להסביר בהצהרה חגיגית את זכויות האדם הטבעיות הבלתי משתנות והקדושות כדי שהצהרה זו, אשר תהיה תמיד לנגד עיני בל בני החברה האנושית, תזכיר להם תמיד את זכויותיהם ואת חובותיהם. כדי שאפשר יהיה להתאים מדי פעם את פעולותיהן של הרשות המחוקקת ושל הרשות המבצעת אל מטרתם הסופית של כל המוסדות המדיניים, וכך תכובדנה יותר; וכדי שדרישותיהם של האזרחים, אשר תהיינה מיוסדות מעכשיו על עקרונות ברורים שאינם ניתנים לערעור, תהיינה מכוונות תמיד לשמירת החוקה ולטובת הכלל."

קטע מקור:

ששת הסעיפים הראשונים של ההצהרה

1. בני האדם נולדים ונשארים בני חורין ושווי זכויות. ההבדלים החברתיים אינם יכולים להיות מיוסדים אלא על טובת הכלל בלבד.

2. מטרתה של כל התאגדות פוליטית היא השמירה על זכויותיו הטבעיות והבלתי מתבטלות של האדם. זכויות אלה הן: החירות, הקניין, הביטחון וההתנגדות לדיכוי.

3. מקורה של כל ריבונות הוא לפי מהותה באומה. שום גוף חברתי ושום יחיד אינו יכול להשתמש בסמכות שלטון שאינה נובעת במפורש מן האומה.

4. חירות פירושה יכולת כל אדם לעשות כל דבר שאינו מזיק לזולת; לכן אין שום סייגים לשימוש האדם בזכויותיו הטבעיות, מלבד הסייגים הנחוצים כדי להבטיח גם לבני החברה האחרים את ההנאה מאותן הזכויות עצמן. סייגים אלה יכולים להיקבע רק בתוקף החוק בלבד.

5. אין החוק רשאי לאסור אלא פעולות העלולות להזיק לחברה. אין למנוע שום פעולה שהחוק לא אסר אותה, ואין להכריח אדם לעשות דבר שהחוק לא פקד לעשותו.

6. החוק הוא ביטויו של רצון הכלל. כל האזרחים רשאים להשתתף ביצירתו, בעצמם או על ידי נציגיהם. חוק אחד צריך להיות לכל, הן מבחינת החסות שהוא מעניק והן מבחינת העונש שהוא מטיל. כל האזרחים שווים בעיני החוק והם זכאים במידה שווה להתקבל לכל משרות הכבוד, המשרות והשירותים הציבוריים בהתאם ליכולתם ובלי כל הבדל אחר מלבד ההבדלים המותנים ע"י סגולותיהם וכישרונותיהם.

(בתוך: יעקב טורי (עורך) מקורות לתולדות המהפכה הצרפתית, ירושלים תש"י, עמודים 22-26)

שאלה: באיזו מידה השפיעה המסורת הדתית על ניסוחה של הצהרת הזכויות?

*43*

קטע העשרה:

בנוסף לניסוח ההצהרה, מובילי המהפכה יזמו מספר צעדים קיצוניים: הם הוציאו להורג רבים מאנשי השלטון וממשפחות האצולה, ביטלו לחלוטין את כל הכנסיות והפכו אותן ל"היכלי התבונה", קבעו שבוע חדש בן עשרה ימים (דקאדה), חודש בן שלוש דקאדות, ושנה המורכבת מ-12 חודשים שלמים של 30 יום, ועוד 5 ימי חג לכבוד המהפכה (על מנת להתאים לשנת השמש בת 365 יום). הם ייסדו יחידות מדידה חדשות - מטר, ליטר וקילוגרם, ועוד. צעדים אלה ואחרים ביטאו בעיני המהפכנים את מיגורו של הסדר הישן והשלטת התבונה במקומו.

כפי שאתם יכולים לראות היום, חלק גדול מן השינויים הללו לא החזיקו מעמד. יש לציין, שהמהפכה הצרפתית לא הייתה "סוף פסוק". כפי שתראו להלן בעמוד 61, בשנת 1815 (תקע"ה) חזרה המלוכה לצרפת ואיתה חלק משמעותי מהסדרים הישנים. אחריה באו סדרה של מהפיכות ומהפיכות שכנגד, כולן מלוות במידה כזו או אחרת של אלימות ושפיכות דמים. יציבות שלטונית של ממש הושגה רק באמצע המאה ה-20. לשם המחשה, המשטר הנוכחי של צרפת מכונה "הרפובליקה החמישית" (!) עד היום, המדיניות הרשמית של צרפת היא החילוניות.

לסיכום הסעיף: ארצות הברית היא דוגמה למדינה שהוקמה על בסיס רעיונות הנאורות מתוך כבוד למסורת הדתית, ואילו המהפכה הצרפתית היא דוגמה בולטת לניסיון לשנות באופן מיידי וקיצוני את סדרי העולם הישן על פי עקרונותיה של תנועת הנאורות בגרסה החילונית הקיצונית שלה.

שאלה: לסיכום סעיף ג' נשווה בין הקמת ארצות הברית (המהפכה האמריקאית) לבין המהפכה הצרפתית. מלאו את הטבלה הבאה.

לסיכום הפרק

ה"נאורות" קראה לבני האדם לבחון מחדש את האמונות המסורתיות ואת המבנים החברתיים שלהם לאור התבונה, המצפון וגילויי המדע. הוגי הנאורות גזרו את עיקרון השוויון בין כל בני האדם מן ההכרה בערכו של האדם. חלקם, ובראשם ג'ון לוק, סברו כי לכל אדם ישנן זכויות טבעיות לחיים, חירות וקניין.

עיקרון השוויון לא פסח גם על הנשים: מרי וולסטונקרפט העלתה את הטענה כי לנשים כישורים שכליים כשל הגברים ועל כן יש לתת להם חינוך רציונלי זהה.

*44*

בתחום המדיני, סברו הוגי הנאורות כי מקור הסמכות של המדינה הוא "האמנה החברתית", חוזה בלתי כתוב שנכרת בין בני האדם על מנת לשפר את מצבם האינדיבידואלי ולהגן על זכויותיהם, וכי האזרחים הם הריבון האמיתי במדינה. מונטסקייה עיצב את התפיסה לפיה כדי למנוע עריצות, יש לדאוג שלא ייווצר ריכוז גדול מדי של כוח, ועל כן יש לפזר את הסמכויות בין גופים שלטוניים שונים.

בתחום הדתי, סברו הוגי הנאורות כי יש לנהוג בסובלנות כלפי בני הדתות השונות. הנאורות גם הטיפה לאינדיבידואליזם, רציונליזם, הפצת הידע ואמונה בקידמה.

לבסוף, הנאורות הותירה את חותמה על החוקות החדשות של ארה"ב וצרפת ובכך השפיעה, למעשה, על חייהם של כל האזרחים במדינות הללו ובמדינות אחרות שצעדו בעקבותיהן.

הנאורות הציבה אתגר גדול בפני כל השקפות העולם השמרניות והדתיות ובפני מוסדות וארגונים עתיקים. גם היהדות ניצבה בפני אתגר ההתמודדות עם המודרנה בכלל והנאורות בפרט, כפי שנלמד בפרקים 14-9.

אולם חשיבותה של הנאורות איננה מסתכמת ברעיונות שנמנו כאן, והיא כוללת גם את השפעתה על השקפות עולם שונות אשר התפתחו במאות הבאות. לאור ערכי הנאורות קמו תנועות אידיאולוגיות שהדגישו ערך מסוים כעיקר וטענו כי הוא העיקרון שיוביל את האנושות לאותו אידיאל של עידן הנאורות. תנועות אידיאולוגיות אלו גם התמודדו עם המסגרת המדינית המודרנית - המדינה הריכוזית והריבונית (עליה למדנו לעיל בפרק 1). בפרקים הבאים נכיר שלוש תנועות כאלה: הליברליזם (בפרק הרביעי), הסוציאליזם (בפרק החמישי) והלאומיות (בפרק השישי), אך טרם נעשה זאת. קודם כל נדון בשינויים אשר התרחשו באירופה בעקבות התיעוש, שינויים אשר השפיעו על האידיאולוגיות האלו.

שאלות חשיבה:

1. א. הביאו דוגמה מהפרק לכך שהמודרנה איננה סותרת בהכרח את הדתיות.

ב. ציינו אחד ממרכיבי הנאורות שעלול להוביל לחילון.

*45*

תאריכון:

1800

1790

1799-1789 (תקמ"ט-תקנ"ט) - המהפכה הצרפתית

1789 (תקמ"ט) - "הצהרת זכויות האדם והאזרח"

1791-1787 (תקמ"ז-תקנ"א) - חוקת ארצות הברית

1780

1776 (תקל"ו) - הכרזת העצמאות של ארה"ב

1781-1775 (תקל"ה-תקמ"ב) - מלחמת העצמאות של שלוש עשרה המושבות הבריטיות באמריקה

1770

1760

1797-1759 (תקי"ט-תקנ"ז) - מרי וולסטונקרפט

1763-1756 (תקט"ז-תקכ"ג) - מלחמת שבע השנים

1750

1826-1743 (תק"ג-תקפ"ו) - תומאס ג'פרסון

1740

1809-1737 (תצ"ז-תקס"ט) - תומאס פיין

1730

1781-1729 (תפ"ט-תקמ"א) - גוטהולד אפרים לסינג

1797-1729 (תפ"ט-תקנ"ז) - אדמונד ברק

1804-1724 (תפ"ד-תקס"ד) - עמנואל קאנט

1720

1778-1712 (תע"ב-תקל"ח) - ז'אן-ז'אק רוסו

1710

1760-1706 (תס"ו-תק"כ) - בנג'מין פרנקלין

1710

1778-1694 (תנ"ה-תקל"ח) - וולטיר

1690

1755-1689 (תקמ"ט-תקט"ו) - הברון דה מונטסקייה

1727-1643 (ת"ג-תפ"ז) - אייזיק ניוטון

1704-1632 (שצ"ב-תס"ה) - ג'ון לוק

*46*

(עמוד ריק)

*47*

פרק שלישי: המיכון, התיעוש והשלכותיהם

*47*

מבוא

במקביל לתמורות הפוליטיות והאידיאולוגיות עליהן למדנו בשני הפרקים הראשונים - התפתחות המדינה הריכוזית ותרבות הנאורות - החלה אירופה לעבור גם תמורה כלכלית משמעותית שנקראת "המהפכה התעשייתית". המהפכה התעשייתית החלה באנגליה לקראת סוף המאה ה-18, ובמהלך המאה ה-19 התפשטה למדינות נוספות במערב ומרכז אירופה: בהתחלה לצרפת, הולנד, בלגיה ופרוסיה, ומאוחר יותר אף הגיעה לדרום ומזרח היבשת. בתקופה זו הומצאו המצאות רבות ונוצרו פיתוחים שונים. בשל היקפה הגדול, הקצב המהיר שלה וההשלכות העצומות על תחומי הכלכלה והחברה, - נחשבת המהפכה התעשייתית לאחת המהפכות המשפיעות ביותר ששינו את אופי העולם ללא היכר.

שאלה מנחה לפרק: מה הם השינויים המרכזיים שחלו בחברה ובמדינה בעקבות התיעוש?

סעיפי הפרק:

סעיף א': מאפייני התיעוש

סעיף ב': ההשלכות החברתיות

סעיף ג': השלכות על המדינה

מושגים מרכזיים:

- מהפכה תעשייתית

- פרולטריון

- מיכון

- אימפריאליזם

- תיעוש

- חברת המונים

- עיור

סעיף א': מאפייני התיעוש

שאלה מנחה לסעיף: מה הם מאפייני התיעוש?

כמה חקלאים פגשתם בחייכם? אילו חייתם באירופה של ימי הביניים, הייתם מכירים בעיקר חקלאים. עד למהפכה התעשייתית הייתה הכלכלה באירופה מבוססת בעיקר על החקלאות. כך למשל, בשנת 1750 (תק"י) יותר מ-80 אחוז מהאנגלים עסקו בחקלאות, ואילו בשנת 1850 - תוך מאה שנים בלבד - פחות מ-40 אחוז (היום המספר אף קטן מזה). הטכנולוגיה שעמדה לרשות המשק האירופי הייתה דלה וכושר הייצור היה נמוך. מציאות זו השתנתה ללא היכר בעקבות שורה של המצאות טכנולוגיות, תהליך מיכון (ייצור על ידי מכונות) ושינויים מבניים במשקים של כמה מדינות.

*48*

המצאת מנוע הקיטור על ידי המהנדס הסקוטי ג'יימס ואט העלתה את כושר הייצור והתובלה בעשרות מונים. מכונות גדולות, שהופעלו באמצעות מנועי קיטור בענפי החקלאות, הטקסטיל והחרושת, הגבירו את קצב הייצור מחד והביאו לחיסכון משמעותי בכוח העבודה מאידך. גם תחום התחבורה השתכלל פלאים: הרכבות ואניות הקיטור, שהחליפו את העגלות הרתומות לסוסים ואת אוניות המפרש, הביאו למהפך בתחום הובלת הסחורות - הן בכמות והן בזמן.

(בספר תמונה של מנוע הקיטור של ג'יימס ואט)

(בספר תמונה של ג'יימס ואט)

(בספר שלוש תמונות:).

1. מנוע הקיטור של ג'יימס ואט;

2. ג'יימס ואט: 1819-1736, תצ"ו-תקע"ט;

(בספר תמונה של רכבת קיטור)

3. רכבת קיטור.)

שאלה: שימו לב לגודלו של המנוע. האם הוא דומה למנועים של היום?

מנועי הקיטור נבנו מברזל והופעלו באמצעות פחם. בנתונים הבאים ניתן לראות את הגידול בתפוקת הברזל והפחם (הנחוצים למנועי הקיטור) באנגליה ערש המהפכה - כמעט פי שניים בעשרים שנה בלבד!)

תפוקת הפחם באנגליה

1815 - תקע"ה - 16,000,000

1835 - תקצ"ה - 30,000,000

1848 - תר"ח - 50,000,000

תפוקת הברזל באנגליה

1815 - תקע"ה - אין

1835 - תקצ"ה - 1,000,000

1848 - תר"ח - 2,000,000

(מבוסס על דייויד תומסון, אירופה מאז נפוליאון, כרך א', עמ' 171)

למעשה, מבחינת ההתקדמות הטכנולוגית, המהפכה לא פסקה מעולם. המצאות חדשות ומכונות יעילות יותר מופיעות חדשות לבקרים, עד היום הזה. כך, למשל, המחשבים הראשונים תפסו חדר שלם, והיום אפשר להכניס לתוך הכיס מחשבים משוכללים הרבה יותר, כלומר: המאפיין הראשון של התיעוש הוא ההתחדשות המתמדת.

השתכללות התיעוש גרמה גם להשתכללות אופן הייצור. המוצרים לא הוכנו עוד על ידי בעל מקצוע אחד, אלא עברו תהליך של תיעוש, כלומר נוצרו על ידי פס ייצור ארוך ומשומן, שעל כל שלב ושלב שלו אחראי עובד אחר. שיטת הייצור ההמונית

*49*

החדשה, הבנויה גם על מכונות גדולות ומספר רב של עובדים, הצריכה מעבר מבתי מלאכה קטנים לבתי חרושת גדולים. אופי הייצור היה המוני ואחיד. העובדים בתעשייה לא היו עוד בעלי מלאכה המייצרים מוצר שלם, אלא פועלים האחראים על שלב אחד בשרשרת הייצור הארוכה. לשיטת הייצור החדשה היו השלכות חברתיות רבות והרות-גורל, עליהן נלמד בהמשך הפרק.

קטע העשרה:

המהפכה התעשייתית וההלכה

המהפכה התעשייתית וההתחדשות המהירה והבלתי פוסקת בכל תחומי החיים הולידו שאלות הלכתיות והצריכה התייחסות של פוסקי ההלכה. כך, למשל, התפתחות החשמל עוררה את הצורך לדון בהגדרתו ההלכתית, עד שנקבע שהוא אסור בשימוש בשבת. המצאת הרכבת העלתה את השאלה: האם מותר לנסוע בשבת ברכבת כשהנהג גוי? והמכונות התעשייתיות שייצרו חוטי ציצית ומצות לפסח עוררו את השאלות: האם ניתן להכין מצות וציציות במכונה כהלכה, האם מצה המיוצרת בה כשרה למצוות אכילת מצה בליל הסדר, והאם גדילי ציצית שנטוו במכונת טוויה כשרים למצוות ציצית? שימו לב: מצד אחד, המכונה אפשרה להכין ציציות ומצות במחיר זול ובכמויות גדולות, ומצד שני, התערערה כשרותן. מבחינה מסוימת, השאלה הזו לא הוכרעה עד היום ולכן יש המקפידים לאכול בליל הסדר דווקא מצת עבודת-יד או ללבוש ציצית עבודת-יד.

השאלות שתוארו לעיל עלו בעקבות ההתחדשות התעשייתית המתמדת של המהפכה התעשייתית. האם תוכלו להסביר כיצד המעבר לייצור המוני הוליד את התפקיד "משגיח כשרות"?

לסיכום הסעיף: מיכון, התחדשות טכנולוגית מתמדת וייצור המוני בקו ייצור אחד הם מאפייני התיעוש.

סעיף ב': ההשלכות החברתיות

שאלה מנחה לסעיף: מה הן ההשלכות החברתיות של התיעוש?

למהפכה התעשייתית היו השלכות חברתיות עצומות. חלקן זמניות, ומאז הספיקו לשוב ולהשתנות, וחלקן מאפיינות את החברה המתועשת עד ימינו.

ב 1. עיור

עם התפתחות התעשייה בערים נוצר תהליך מואץ של עיור - מעבר של המונים מהכפר אל העיר. אנשים שנפלטו מענף החקלאות עברו לגור בקרבת בתי החרושת שעבדו בהם. הללו הוקמו באזורי תעשייה הסמוכים לערים, והדבר הביא להתרחבותן וגדילתן של הערים. כמו כן, נבנו ערים חדשות סמוך למכרות פחם וברזל, וערים שנמצאו בקרבת צומתי תחבורה ראשיים ונמלי ים התפתחו באופן מואץ וגדלו לבלי היכר.

(בספר תמונה של מכונת טוייה)

(בספר תמונה של מכונת טוויה.)

*50*

בשנת 1850 חיו בחלק הארי של אירופה כ-22 אחוז מהאוכלוסייה בערים, ואילו בשנת 1910 כ-44 אחוז. מספר הערים הגדולות, שאוכלוסייתן עלתה על מאה אלף תושבים, גדל כמעט פי ארבעה.

(מתוך: אליעזר דומקה, "העולם והיהודים בדורות האחרונים - חלק א", עמוד 19)

שאלה: באיזו עיר הייתה העלייה הגדולה ביותר בכמות האוכלוסייה?

ב 2. דמוגרפיה

תוצאה נוספת של התיעוש והקדמה המדעית הייתה הגידול הדמוגרפי המשמעותי באירופה. עד המאה ה-18 גדלה אוכלוסיית אירופה בקצב איטי. בין 1750-1650 (ת"י-תק"י) גדלה האוכלוסייה מ-100 מיליון איש ל-140 מיליון איש בקצב גידול של שליש אחוז בשנה. במהלך המאה ה-18 חל גידול ממשי באוכלוסייה שהלך והתרחב בעקבות התפתחות המהפכה התעשייתית. במהלך המאה ה-19 גדלה אוכלוסיית אירופה ביותר מפי שניים: מ-185 מיליון איש בשנת 1800 (תק"ס) ל-400 מיליון איש בשנת 1900 (תר"ס) בקצב של 0.7 אחוז בשנה.

בראש ובראשונה תרמה לכך התפתחות הרפואה המודרנית, שהעלתה את תוחלת החיים והפחיתה משמעותית את תמותת התינוקות, המגפות והמחלות הקטלניות. בנוסף לכך, הוגברה הבקרה של המדינות הריכוזיות (ראו פרק ראשון), על הצומח ובעלי החיים, ונחסמה אספקה של מזון מקולקל או נגוע. הייעול של תהליך ייצור המזון, כמו גם המהפכה בתחום התובלה, הביאו להיצע גדול, מגוון ואיכותי יותר של מוצרי מזון שונים, ולאספקה מהירה שלהם וכך פחתה תופעת הרעב בעולם ועלתה המודעות לחיים בריאים יותר. גם רמת ההיגיינה האישית השתפרה; עד אז הייתה ההיגיינה הירודה גורם מרכזי בגרימתם והעברתם של מחלות. הייצור ההמוני הביא להיצע של מוצרי היגיינה שונים, למשל הסבון. כמו כן, עם חיבור הבתים לאספקת מים שוטפת עלתה תדירות הרחצה והכביסה. עד אז נאלצו רוב התושבים להביא מים מן הבאר או מן הנהר, והשימוש במים היה מצומצם.

ב 3. הגירה

בחלק ממדינות אירופה לא התקדמה המהפכה בקצב כה מהיר, אולם גם באותן מדינות, כמו רוסיה, איטליה ואוסטריה, גדלה האוכלוסייה בקצב מואץ הודות להתקדמות הרפואה. מדינות אלו נקלעו למשבר משום שהן לא יכלו לספק את צרכיה

*51*

החומריים של האוכלוסייה הגדלה. על כן החלה תנועה של הגירה המונית לארצות שמעבר לים: יבשת אמריקה ואוסטרליה. המהגרים קיוו שבארץ החדשה יצליחו יותר, ואת קשיי הקליטה הרבים שנתקלו בהם, הם ראו כדרך לתקווה, לעושר ולחופש.

יעדי ההגירה מאירופה 1930-1815 (תקע"ה-תר"צ) -

(בספר תרשים עוגה יעדי ההגירה מאירופה 1930-1815 (תקע"ה-תר"צ) -)

ארה"ב - 32.6

קנדה - 7.2

ברזיל - 4.3

ארגנטינה - 6.4

אוסטרליה - 3.5

(מתוך: Dudley Baines, Emigration from Europe 1815-1930, Cambridge University Press 1995, page 2)

מה באופייה של ארצות הברית משך אליה את רוב המהגרים? בפרק 10 נלמד על כך עוד.

ב 4. מעמדות חדשים

המהפכה התעשייתית הובילה גם לשינוי המצב החברתי. בתקופה שבה החקלאות כבר הצטמצמה, האצילים, שהיו בעלי האדמות, כבר לא היו במעמד הגבוה. קודם לכן היה מורכב המעמד השלישי (למעמד הראשון והשני, ראו עמוד 20), שהיווה למעשה את רוב רובה של האוכלוסייה והיה מורכב בעיקר מאיכרים. בעקבות המהפכה צמחו שני מעמדות חברתיים חדשים, שהאפילו על האיכרות: הבורגנות (המעמד הגבוה החדש, במקום האצולה) והפרולטריון.

העירוניים נחשבו למעמד החברתי המבוסס ביותר מבחינה כלכלית לאחר שקיעתה של האצולה. הבורגנות (בורג - עיר בגרמנית) כללה בתוכה שלוש שכבות מרכזיות: בעלי הון - יזמים, בנקאים מובילים ובעלי מפעלים ובתי מסחר גדולים; בעלי מקצועות חופשיים - רופאים, מהנדסים, עורכי דין, מורים ועוד; וזעיר בורגנים - בעיקר סוחרים קטנים, בעלי מלאכה ונותני שירותים, כגון הסעה והסעדה. כלומר: בורגני הוא כל אדם המתפרנס באופן עצמאי מרכושו או השכלתו. בורגנים רבים נהנו מרווחה כלכלית ויכלו להרשות לעצמם העסקת משרתים ופעילות תרבותית בשעות הפנאי שלהם. בדומה למעמד החברתי של האיכרים לפני המהפכה התעשייתית, גם בקרב הבורגנות המשפחה הייתה המוסד המרכזי שסביבו התנהלו החיים.

הפרולטריון הוא מעמד חדש לגמרי, שצמח בעקבות המהפכה התעשייתית. פרולטריון הוא מעמד השכירים, עובדים המקבלים שכרם מבעל העסק ואינם עומדים ברשות עצמם. הפועלים הרוויחו שכר נמוך ביותר ונאלצו לעבוד ברוב שעות היממה. יום עבודה של פועל בבית החרושת או במכרה ארך 14 שעות (!) תנאי העבודה היו קשים - העבודה במכרות הייתה מפרכת והפועלים סבלו ממחסור באוויר; בבתי החרושת השגיחו המפקחים מטעם בעלי העסק על הפועלים, ולא נמנעו לקנוס במקרה של איחורים והתבטלות; לפועלים לא היה ביטוח תאונות, ביטוח רפואי, חופשת מחלה או דמי פיצויים, כמו בימינו; כשנבצר מעובד להגיע לעבודה מסיבה כלשהי, הוא פוטר מיד, ללא זכאות לדמי אבטלה. השכר הנמוך אילץ משפחות רבות להוציא גם את האישה והילדים לעבודה כדי לסייע בפרנסת המשפחה. מציאות זו פגעה במבנה המשפחתי והביאה להתרופפות הקשרים שבין ההורים והילדים: ילדים רבים נאלצו לעבוד בעצמם שעות רבות ביממה, ואחרים נותרו בבתיהם ללא השגחת הוריהם והדרכתם. אלה גם אלה לא זכו לחינוך יסודי ולמשחקים בשעות פנאי, בניגוד לילדי הבורגנים.

*52*

(בספר תמונה של ילדים עובדים בבית חרושת)

שאלה: מה גילם של הילדים בתמונה? מה עושים כיום ילדים שאתם מכירים בגיל זה?

(בספר תצלום של שכונת פועלים בגלזגו, סקוטלנד (1871 - תרל"א).) )

(בספר שתי תמונות: ).

(בספר ציור מאת גוסטב דורה, מבט על לונדון (1872 - תרל"ב), )

שאלה: מה מלמדת התמונה על תנאי המגורים של מעמד הפועלים?

*53*

המציאות הקשה שבה חיו הפועלים הובילה להתאגדויות של פועלים בדרישה לשפר את תנאי העבודה שלהם, להפחית את שעות העבודה ולהעלות את השכר. מפלגת הפועלים הראשונה באירופה נוסדה בגרמניה בשנת 1863 (תרכ"ג). בעקבותיה קמו מפלגות נוספות במדינות שונות, שחרתו על דגלן את המאבק בבעלי ההון ובממשלות למען צמצום הפערים החברתיים בין המעמדות השונים. רוב המפלגות הללו הושפעו מהאידיאולוגיה הסוציאליסטית של קרל מרקס (על קרל מרקס והסוציאליזם ראו פרק 5). המפלגות הללו צברו תאוצה ומספר תומכיהן הלך וגדל - הפועלים, שהיו רבים מן הבורגנים, התאגדו וצברו כוח רב, ובהשפעת אגודות אלה החלה חקיקה סוציאלית נרחבת במדינות המערב. המדינה, הכוח החזק החדש, החלה לדאוג לאזרחיה; כך נוצר המצב המוכר לנו כיום, שבו המדינה עצמה דואגת לזכויותיהם ולטובתם של הזקן, העני, הנכה, לזכויותיה של האישה ההרה ואפילו של האם, שמטפלת בילדים קטנים.

לסיכום הסעיף: המהפכה התעשייתית לוותה בתהליך של מעבר לאורח חיים עירוני בשל תהליך העיור. החברה באירופה גדלה מאוד בעקבות המהפכה התעשייתית. הקושי למצוא מקומות עבודה בעקבות גידול האוכלוסייה גרם לתופעת הגירה נרחבת, ורבים ניסו למצוא לעצמם מקורות פרנסה מחוץ לאירופה. התיעוש יצר גם מעמד חדש: מעמד הפועלים - הפרולטריון.

סעיף ג': ההשלכות על המדינה

שאלה מנחה לסעיף: מה הן ההשלכות של התיעוש על המדינה?

בפרק הראשון, שדן בהתפתחות המדינה הריכוזית, למדתם כיצד הפכה המדינה למעין קהילה אחת גדולה. המהפכה התעשייתית השפיעה גם היא על אופייה של צורת המדינה החדשה המתפתחת, בעיקר בתחום הכלכלי והחברתי.

ג 1. עושר והתפשטות

המהפכה התעשייתית הביאה לצמיחה כלכלית מואצת. התוצר הגולמי (מוצרים, שירותים וחומרי גלם) באירופה שילש את עצמו במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19, ובמדינות כמו אנגליה וגרמניה אף יותר מזה: באנגליה גדל התוצר הלאומי הגולמי בין השנים 1913-1850 (תר"י-תרע"ג), מ-12.5 מיליארד דולר ל-44 מיליארד דולר בקירוב, ובגרמניה הוא גדל באותה תקופה מ-10.5 מיליארד דולר ל-50 מיליארד דולר בקירוב.

התוצרת הרבה עלתה על שיעור הצריכה, ונוצרו עודפים גדולים. חישבו על כך: בעבר חייט עבד כמה שעות עד שהצליח ליצור חולצה ראויה לשמה - ואז הוא היה מנסה למכור אותה לשכנים שלו. אם לכל אנשי העיירה היו חולצות טובות, הוא היה מסתובב בעיירות השכנות, ובסופו של דבר הוא היה מוצא אדם שזקוק לחולצה. לאחר המהפכה התעשייתית, למפעלים הגדולים החדשים הייתה כמות גדולה של חומרי גלם, כוח עבודה זמין וזול ביותר, ופס ייצור משומן ומהיר - וכך הם ייצרו כמות עצומה של חולצות בכל יום! בשלב מסוים לכל בני העיר היו כבר חולצות טובות, ובסופו של דבר כבר אי אפשר היה למצוא בכל המדינה קונים לחולצות.

זה היה אחד הגורמים להתפתחות המדיניות האימפריאליסטית (אימפריאליזם - תופעה של השתלטות מדינות על מדינות אחרות.) של המדינות שבהן התחוללה המהפכה התעשייתית (בייחוד אנגליה, צרפת וגרמניה). (מדיניות זו שונה מהמדיניות הקולוניאליסטית שהחלה בסוף המאה ה-15, שהתמקדה דווקא באמריקה ומטרתה הייתה בעיקר ניצול אוצרות הטבע.) המדינות הללו כבשו ארצות רבות באפריקה ומזרח אסיה ושלטו על תושביהם. כך, למשל, השתלטו האנגלים על הודו (1818 - תקע"ח), הצרפתים על אלג'יריה (1830) ועל תוניסיה (1881 - תרמ"א), והגרמנים על נמיביה (1884). אחת המטרות של ההשתלטות הזו הייתה, בפשטות, למצוא קונים חדשים לעודף המוצרים הגדול בארצות שבהן

*54*

תהליך הייצור היה עדיין ארוך ויקר. כלומר: המדינות המתקדמות "קנו" לעצמם שווקים חדשים.

הסבר נוסף לתופעה של השתלטות על ארצות לא מפותחות הוא הגידול הדמוגרפי המואץ עליו למדנו בתחילת הפרק. בארצות המתפתחות, האוכלוסייה גדלה כל כך עד שלא היה מקום לכולם, והיה צורך למצוא שטחי מחיה ומגורים חדשים.

ג 2. האחדה

למהפכה התעשייתית היו גם השלכות על תהליך ההאחדה של מדינות אירופה, שהתחיל עוד במאות שקדמו לה (על כך ראו בפרק הראשון). המפעלים הגדולים שבמדינה היו בנויים על המוני הפועלים הפרולטריון. על מנת להמשיך לצבור עושר, היה על המדינה לדאוג להשכלתם הבסיסית של אזרחיה באמצעות הקמת מערכת חינוך כללית ממלכתית שתפתח, בין השאר, את הכישורים הנדרשים להשתלבות בחברה התעשייתית. החינוך הנגיש הביא לעלייה משמעותית במספרם של יודעי קרוא וכתוב. עקב כך פרחו הספרות הפופולרית, שהתאימה להמונים, והעיתונות הכתובה, והתפתחה התרבות ההמונית, או בשמה החדש - תרבות הפנאי. תרבות זו, סיפקה בידור ושעשוע לא רק לבני המעמדות הגבוהים, הן מבחינת הרמה והן מבחינת המחיר, ועיצבה מחדש את הפעילות החברתית. למשל, באמצעות מופעים בהשתתפות המונית שניתקו, לזמן מה, את הפועלים המיוגעים מחיי העמל הקשים בעולם התעשייתי החדש.

התפתחות אמצעי תחבורה המוניים ויעילים כמו רכבת ואוטובוס, חיברה בין מקומות מרוחקים והפכה, לראשונה, את כל מרחבי המדינה לנגישים לכל. הדבר הביא גם להנהגת זמן אחיד במדינות השונות בהתאם לשעונים של חברות הרכבות. המצאת הטלגרף (1844- תר"ד) ולאחר מכן הטלפון (1876) יצרה תקשורת בין אנשים הגרים במקומות מרוחקים. המדינה הפכה פתאום לכפר קטן: אפשר לדבר עם כולם, לשמוע מה קורה בימים אלה בישובים מרוחקים או לקפוץ לביקור בקצה השני של המדינה.

ג 3. חברת ההמונים

התרבות יודעי קרוא וכתוב הביאה גם להתרחבות מעגל האנשים המשכילים. יותר ויותר אנשים היו מודעים למשמעויות השונות של מה שמתרחש סביבם, ומעורבותם בחיים הפוליטיים והחברתיים גברה. תהליך זה עשה את דעת הקהל לגורם משמעותי במדינה.

לתהליך התיעוש, העיור והתפתחות חברת ההמונים היו גם השלכות פסיכולוגיות. באופן כללי, השתנתה כל צורת החיים: צורת החיים השבטית, לפיה אדם חי בכפר, מתגורר ועובד בקרב משפחתו המורחבת (בית האב או החמולה המשפחתית), ונתון למרותו של מנהיג המשפחה, הלכה ונעלמה. תחתיה צמחה צורת חיים של משפחה גרעינית (אבא, אמא וילדיהם) שחיה בנפרד מהמשפחה המורחבת באזור מקום העבודה של אבי המשפחה, בדירה שהצליחו לשכור, או לעיתים נדירות, לרכוש.

הכוח התומך, שהיה מרוכז בעבר בקרב המשפחה המורחבת בתחומי הבריאות, החינוך והסעד, עבר לידיהם של הארגונים והמוסדות הגדולים - כמו בתי חרושת, בתי חולים, בתי יתומים ובתי ספר, שסיפקו את הצרכים הבסיסיים של תושבי המקום. מעבר זה יצר תחושת ניכור ובדידות בקרב אנשים רבים, שכבר לא הכירו באופן אישי את שכניהם כבעבר. חיי הקהילה הוחלפו בחיי היחידה הנפרדת, והיחסים בין האנשים נעשו פונקציונליים (לצורך קבלת שירות מסוים) ותו לא, נטולי רגשות קרבה ואחווה. נוצרה, אפוא, חברת המונים, חברה בה בעקבות התהליכים המודרניים יחידת ההתייחסות המשמעותית-הבסיסית היא היחיד ולא המשפחה או השבט.

*55*

קטע העשרה

בסרטו "זמנים מודרניים" (ארה"ב, 1936- תרצ"ו) מבקר צ'רלי צ'פלין את העולם המודרני המתועש, שלדעתו חושב בעיקר במונחים כמותיים, סוגד ליעילות ולרווח ומאבד את אנושיותו. הסצנות המרכזיות בסרט מתרחשות בבית חרושת מודרני, שבו הופכים העובדים עצמם למעין מכונות אוטומטיות. באיזשהו שלב מתחיל הגיבור להבריג אפים, כי זו הפעולה היחידה שהוא מכיר. הפועלים מפוקחים בכל מקום על ידי המנהלים, הדואגים לניצול מקסימלי של כוח העבודה. כדי לחסוך בזמן הפסקת הצהריים, עוברת פעולת האכילה תהליך של מיכון.

(בספר תמונה: צילום של גלגלי שיניים במפעל, מתוך הסרט "זמנים מודרניים".) )

לסיכום הסעיף: התיעוש הגדיל מאוד את התוצר הגולמי של המדינה מעבר ליכולת הקנייה של האזרחים במדינות אירופה. הצורך לחפש שווקים לעודפי הייצור התעשייתי היה אחד הגורמים להשתלטות מדינות אירופיות על ארצות באסיה ובאפריקה (מדיניות אימפריאליסטית). התיעוש גם סייע לתהליך האחדה של המדינה מבחינה תרבותית ותחבורתית. המדינה נאלצה להתחיל להתמודד גם עם גידול מעורבות האזרחים כפרטים בחיים הפוליטיים, שעה שהלכה ונוצרה חברת המונים שבה הקשרים המשפחתיים והקהילתיים התרופפו.

לסיכום הפרק

המהפכה התעשייתית השפיעה על תחומים רבים ונרחבים של החיים, והביאה לשינויים מרחיקי-לכת בחברה האירופית של המאה ה-19. בתחום הכלכלי, התעשייה הפכה לענף הדומיננטי. תהליך המיכון הביא לייעול של הייצור: חיסכון בכוח עבודה, קיצור זמן העבודה והגדלת כמות המוצרים. בתחום החברתי, חל גידול דמוגרפי משמעותי והואץ תהליך העיור. המעמדות החברתיים השתנו וצמח מעמד חדש - הפרולטריון, לצד המעמד הבורגני, שהלך וגדל. המדינות התעשרו בקצב מהיר והשינויים שחלו בהם הביאו, בין השאר, להשתלטות על ארצות נוספות מעבר לים. תהליך ההאחדה של המדינות התגבר, והדבר ניכר בתחום החינוך והתרבות, כמו גם ביכולת הממשית לפגוש או לתקשר עם אנשים מהקצה השני של המדינה. לבסוף, הביאה המהפכה התעשייתית לעלייתה של דעת הקהל ולעליית חברת ההמונים, שבה היחיד מאבד את המשענת המסורתית התומכת שלו.

המהפכה התעשייתית יצרה, בתקופת פריחתה, קשיים רבים. חישבו, למשל, על חייט, בקיא במלאכתו, ממשיך דורות של חייטים מוכשרים ומסורים. הוא השתלם במקצועו כל חייו והגיע לרמת גימור ודיוק גבוהה בעבודתו. אנשים היו מוכנים

*56*

לשלם יפה בתמורה לעבודתו היסודית והמושקעת, והוא פרנס את משפחתו בכבוד ואף הנחיל את המקצוע לבניו, כפי שעשה אביו. ואמנם, כעת הופיעה בסערה המהפכה התעשייתית - המפעלים הגדולים מייצרים בגדים טובים יותר ויפים יותר ובמאמץ קל, שלא כמוהו; כל מה שהם צריכים הוא מספר פועלים שיודעים להפעיל את המכונות! כך אין מי שיקנה את בגדי החייט היקרים. לפיכך, נאלץ החייט לנסות להשתלב בעבודת המפעל - אך איזו חשיבות יש שם למקצועיותו הרבה? יש שם צעירים וחזקים ממנו. כשהוא מצליח למצוא עבודה במפעל בשכר נמוך, אשתו גם כן נאלצת לצאת לעבוד, כי הכסף לא מספיק. לבסוף גם ילדיו מצטרפים לעבודה במפעל. כבר אין לו פנאי לשבת איתם כבעבר וללמד אותם, וגם לו היה לו זמן - מה היה מלמד אותם?

כיום, לאחר שעברנו את השלב הקשה הזה, המצב טוב יותר. מפעל לא יכול לנצל את עובדיו כרצונו, ומלבד זאת, יש היום גם חשיבות רבה למקוריות המוצר, יופיו או ייחודו, כך שאדם יכול להשתמש בכישוריו הייחודיים, והנא אינו "בורג" במכונה התעשייתית.

החסרונות במעבר לחברת ההמונים נותרו בעינם ואולי אף התעצמו. על כן יש לשאול: האם בדור של תקשורת קלה ומהירה כל כך, התקשורת הבין-אישית בעולם אכן טובה יותר? האם היכולת לדבר עם אדם הנמצא בקצה השני של העולם, ולראות אותו בזמן אמת של השיחה - אכן מסייעת לקשר, או גורמת לאדם לשמור על קשר קלוש, עם כמות גדולה מדי של אנשים? האם בחברה המונית כזו, שיכולה להיות עולם וירטואלי באינטרנט, לא נאבד את הקשר הישיר, הפשוט, החם, שהיה לאותו הכפר הקטן, על כל חסרונותיו?

עם זאת, אסור לשכוח את השינוי הבסיסי שנוצר בעקבות המהפכה התעשייתית, והוא הקדמה הטכנולוגית. יש המצאות שאנחנו כמעט לא יכולים לדמיין את חיינו בלעדיהן. אדם שנמצא בצרה יכול להזעיק עזרה תוך רגעים ספורים, נפטרנו מטרחה בחימום הבית, בהכנת האוכל ובכביסה. האם לא נברך על כך שבשל המהפכה איננו צריכים להקדיש יום שלם בשבוע לכביסה? לפני המהפכה התעשייתית, מלאכות אלו, שנעשו בדרך כלל ע"י האישה, גזלו ממנה זמן רב, עד שלנשים רבות לא היה כלל זמן ללמוד קרוא וכתוב!

גם החיים היהודיים נהיו קלים יותר בעקבות המהפכה. חישבו איך הייתה נראית השבת ללא אור החשמל או פלטה לחימום האוכל! (גם להתפתחות התקשורת ונגישות המידע יש תועלת רבה בעולם הדתי. למשל, הנגישות מאפשרת לכל אדם להקדיש עיתים לתורה, כמעט ללא תלות בזמן שנותר לו ביום, באמצעות טלפון, מחשב, חוברות יומיות וכדומה. כמו כן, קל יותר בעולם המודרני לאתר בעלים שניתקו קשר עם נשותיהם, דבר המסייע להקטין את הממדים של תופעת נשים עגונות - נשים שאינן יכולות להינשא כל עוד לא קיבלו גט מבעליהן.) אמנם המהפכה התעשייתית עוררה שאלות הלכתיות חדשות, אך בסופו של דבר גם הקלה מאוד על שמירת מצוות.

אנשי רוח שונים התייחסו לצדדים השונים שבתמורות הללו. מצד אחד ברכו על ההישגים הטכנולוגיים והכלכליים, שהביאו לשגשוג חומרי. מצד שני הביעו חרדה לנוכח ההשלכות החברתיות והרוחניות של התמורות הללו, שאיימו על חלק מההיבטים החיוביים של העולם הטרום-תעשייתי. בתנועת המוסר (ראו פרק 12), שהחלה לפרוח בליטא באמצע המאה ה-19, נהגו לומר על פירושו של רש"י לסוף פרשת בראשית, לפיו הנחמה שהביא נח לעולם היא המצאת המחרשה, כי אמנם המצאה טכנולוגית זו הביאה עמה חיסכון בכוח העבודה ושגשוג כלכלי, אך היא לא פתרה את הבעיות המוסריות שבין אדם לחברו ואולי אף העצימה אותן, ועל כן בא המבול.

*57*

תאריכון:

1900

1844 (תר"ד) - המצאת הטלגרף

1830 (תק"צ) - נחנך קו הרכבת ליברפול-מנצ'סטר

1800

1774 (תקל"ד) - המצאת מנוע הקיטור של ואט

1764 (תקכ"ד) - המצאת מכונת הטוויה

שאלות לסיכום הפרק:

1. א. הציגו את התוצאות השונות של המהפכה התעשייתית בתחום הכלכלי, הטכנולוגי, הדמוגרפי, האישי והחברתי.

ב. האם לדעתכם רוב התוצאות הן שליליות או חיוביות? נמקו את העמדה השלילית או החיובית.

2. א. האם כל התוצאות השליליות של המהפכה התעשייתית תוקנו בחברתנו כיום? נמקו את תשובותיכם.

ב. לדעתכם, באלו תחומים השינויים חיוביים ובאלו תחומים שליליים? נמקו עמדתכם.

לדיון ולמחשבה:

בתחילת הפרק למדנו שהמהפכה התעשייתית היא כינוי לתופעה שהחלה במאה ה-18 ונמשכה במאה ה-19. לפיכך, עסקנו בסיכום הפרק רק בהשפעות של המהפכה התעשייתית בתקופה זו.

ואולם, ההתפתחות הטכנולוגית הולכת ונמשכת מאז וקצב ההתפתחות הולך וגובר. התפתחות זו אפשרה היווצרותה של מציאות חדשה במדינות המפותחות במחצית השנייה של המאה ה-20: חברת השפע. לפניך תיאור קצר של מציאות זו ולאחריה מספר שאלות לדיון ולמחשבה:

חברת השפע הוא מונח המתייחס לתושבי מדינות בעלות רמת חיים גבוהה, הנהנים משפע של מוצרי צריכה. המונח הוטבע (ב-1958 - תשי"ח) על ידי הכלכלן ג'ון קנט גלברייט (2006-1908, תרס"ח-תשס"ו) כמונח אירוני לחברה האמריקנית המשופעת בעושר חומרי וחסרה ערכים תרבותיים.

*58*

(המשך מהעמוד הקודם)

חברת השפע מאופיינת:

1. בהכנסה פנויה ניכרת של הרבים. (הכנסה פנויה - כסף שנותר אחרי כל הוצאות החובה. כמו תשלום עבור דיור, רפואה, מים, חשמל, מזון ובגדים). הכנסה הפנויה הביאה בעקבותיה לדרבון הצריכה וליצירת צרכים חדשים: (כלומר, האדם צורך כעת יותר מותרות, כמו בית גדול, מכונית אחת לפחות לכל משפחה, בילויים.)

2. כמו כן, עלו בחשיבותם שיקולי קנייה שאינם נובעים ממחיר המוצר. הצרכן מוכן לשלם יותר תמורת נוחות ויוקרה (כלומר, אנשים מוכנים לשלם יותר עבור מותגים וקנייה קרוב לבית גם כשהיא יקרה יותר).

3. החלו לפתח ולייצר מוצרים ושירותים שנועדו לספק צרכים פסיכולוגיים, חברתיים ותרבותיים של הצרכנים, (כמו מוצרים הקשורים לספורט, לרשתות חברתיות באינטרנט (פייסבוק, למשל), למוזיקה ולתיאטרון).

(עיבוד מתוך האתר "מעות",http://www.maot.co.il/lex10 /glossary/g_778.asp)

שאלות:

1. אילו ממאפייני חברת השפע הם מאפיינים חיוביים לדעתכם? נמקו את תשובתכם.

2. אילו ממאפייני חברת השפע הם מאפיינים שליליים לדעתכם? נמקו את תשובתכם.

3. האם במדינת ישראל קיימת חברת שפע? נמקו והדגימו את תשובתכם.

4. אילו אתגרים רוחניים מעמידה חברת השפע בפני יהודי שומר תורה ומצוות?

*59*

פרק רביעי: התנועות האידיאולוגיות המודרניות - ליברליזם

מבוא

אידיאולוגיות כמחוללות שינויים חברתיים ומדיניים

בפרק 2 ראינו שתנועת הנאורות התבססה על כמה עקרונות יסוד, בהם החירות, השוויון, כבוד האדם, תיקון המדינה והשימוש בתבונה. ערכים אלה השתלבו כולם ליצירת שינוי בתפיסת העולם ובסדרי החברה באירופה. אף על פי כן, מדובר בערכים השונים זה מזה. הניסיון לנהוג על פי ערך אחד עשוי, לפעמים, לבוא על חשבונו של ערך אחר. לכן, במהלך התפתחותה של תנועת הנאורות, צמחו מתוכה אידיאולוגיות (אידיאולוגיה - היא ניסוח פשוט ותמציתי של מערכת של ערכים ואמונות אשר מציבים חזון ודורשת ממי שמאמץ אותה לציית לה ולנהל את חייו על פיה. ככל שהאידיאולוגיה מפותחת יותר, היא נוגעת לתחומים רבים יותר בחייו של האדם) שונות שהדגישו את אחד מעקרונותיה יותר מן האחרים. פרק זה ופרקים חמישי ושישי יוקדשו ללימודן של אידיאולוגיות אלה.

האידיאולוגיה הראשונה שנלמד עליה נקראת "ליברליזם" (מלטינית libertas, חירות) והיא מדגישה את ערך החירות - החופש של כל אדם לפעול כרצונו ולהגיע למימוש עצמי. שיטת הליברליזם מקבלת את עיקרון הזכויות הטבעיות והבלתי ניתנות לערעור של ג'ון לוק (על כך ראו בפרק השני) לחיים, לחירות ולקניין פרטי, וטוענת שעל המדינה להגן עליהן. על פי הליברליזם, זכויות האדם קודמות לחובותיו, והפרט קודם - מבחינת החשיבות - לקבוצה ולמדינה. הליברליזם מבליט את הזכויות הטבעיות של האדם וחירויות היסוד שלו, בהן חירות המחשבה והביטוי, חירות האמונה הדתית וחירות ההתאגדות; השיטה הזו הובילה לתפיסה כי על המדינה להתערב כמה שפחות בחיי האזרחים על מנת לא לפגוע בזכויות הטבעיות שלהם ובחירותם.

שאלה מנחה לפרק: האם החופש (הליברליזם) אכן צריך להיות חלק בלתי נפרד מהמדיניות של מדינות מתוקנות?

סעיפי הפרק:

סעיף א': הנחות היסוד של הרעיון הליברלי

סעיף ב': עידן הליברליזם במאה ה-19

סעיף ג': הדמוקרטיות הליברליות במאה ה-20

סעיף ד: התפתחויות חדשות בליברליזם המאוחר

מושגים מרכזיים:

- ליברליזם

- לסה פר (laissez-faire)

- קפיטליזם

- דמוקרטיה

- סופרג'יסטיות

- זכויות קבוצתיות

- דה-קולוניזציה

*60*

סעיף א': הנחות היסוד של הרעיון הליברלי

שאלה מנחה לסעיף: מה הן הנחות היסוד של הליברליזם?

אחד ההוגים הבולטים של הליברליזם היה הפילוסוף האנגלי ג'ון סטיוארט מיל. בספרו "על החירות" הוא ניסח שני כללים, המהווים עד היום אבני היסוד של המחשבה הליברלית:

1. עיקרון ריבונות היחיד על עצמו, כלומר שיש להניח ליחיד לעשות מה שטוב בעיניו.

קטע מקור:

"על עצמו, על גופו ונפשו שלו - היחיד הוא הריבון."

(ג'ון סטיוארט מיל, "על החירות", (מתרגם: אהרן אמיר) הוצאת שלם, ירושלים, תשס"ז, עמוד 13)

עיקרון זה עשוי להישמע היום מובן מאליו ואפילו מיותר, אך באותם הימים, לנוכח תופעות של עבדות ושלטון עריץ, היה צריך לנסח מחדש את הכלל הפשוט הזה.

2. עיקרון ההיזק, לפיו האדם חופשי לעשות כטוב בעיניו, ובלבד שלא יפגע בזולתו.

קטע מקור:

"המטרה היחידה אשר למענה אפשר להפעיל כוח בצדק כלפי כל חבר בקהילה מתורבתת בניגוד לרצונו היא כדי למנוע נזק לאחרים. טובתו שלו, הפיזית או המוסרית, אינה הצדקה מספקת."

(מיל, שם, עמוד 53)

גם עיקרון זה נראה פשוט ומובן, אך למעשה לקביעתו הייתה השפעה רבה מאוד. עד לקבלתו של עיקרון ההיזק הייתה מקובלת גישה בשם פטרנליזם (מלטינית: pater, אבא), על פיה התייחסו המוסדות לאדם כמו שאב מתייחס לילדיו הקטנים. הם הטילו עליו מגבלות וחובות מתוך תפיסה שהם יודעים יותר טוב ממנו מה טוב בשבילו. קבלת העיקרון משמעותה צמצום משמעותי בתפקידה של המדינה, ועוד יותר מכך - של הכנסייה והמוסדות הדתיים.

שאלות:

1. על פי העיקרון השני של מיל, האם על המדינה להתערב כדי למנוע מהאדם (במקרים שלא נשקפת סכנה לאחרים):

- להשתכר?

- לנהוג ללא חגורת בטיחות?

נמקו את תשובתכם.

2. האם אתם מסכימים עם עיקרון ההיזק? נמקו את תשובתכם.

(בספר תמונה של ג'ון סטיוארט מיל.)

ג'ון סטיוארט מיל (1873-1806, תקס"ו-תרל"ג): פילוסוף וכלכלן פוליטי אנגלי, הוגה הדעות הליברלי המשפיע ביותר במאה ה-19.

כדאי לשים לב לעובדה מעניינת: מיל מגביל את הפעלת הכוח רק כלפי חבר בקהילה המתורבתת. מותר, לעומת זאת, להפעיל כוח כלפי פראים וברברים, גם כאשר אינם פוגעים באיש. הסיבה היא שלגביהם ממשיך הליברליזם לנקוט גישה פטרנליסטית. כשם שילדים אינם בשלים להכרעות חופשיות וזקוקים להשגחה חיצונית ולחינוך, כך גזעים מסוימים ותרבויות מסוימות של האנושות נמצאים עדיין במצב של קטנות וזקוקים לחינוך ולהדרכה.

גישה פטרנליסטית זו מצביעה על כך שמלבד העקרונות והזכויות, כל חברה ליברלית מבוססת גם על ערכים שמקורם במורשת התרבותית שלה, והשמירה עליהם לא תמיד ניתנת להצדקה באמצעות עקרונות הליברליזם. למשל, כיום ברוב המדינות המפותחות קיים חוק האוסר עירום בפומבי למרות שהדבר איננו גורם לנזק (ואכן, ישנן תרבויות אנושיות שבהן הדבר מקובל), זאת מפני שמקור האיסור איננו בעקרונות הליברליים, אלא בערכים התרבותיים של החברה.

לסיכום הסעיף: ריבונות הפרט ועקרון ההיזק הן הנחות יסוד של הליברליזם.

*61*

סעיף ב': עידן הליברליזם במאה ה-19

שאלה מנחה לסעיף: על איזה רקע הופיע הליברליזם ובאילו תחומים הוא נגע?

ב 1. הליברליזם הפוליטי

כדי להבין את הרקע לתנועת הליברליזם, צריך להבין במה היה עליה להיאבק. השלטון באירופה ניסה לשמור בכל כוחו על המצב הישן שהתקיים לפני המהפכה הצרפתית שבו המלוכה, הכנסייה והמעמדות קבעו את גורלו ומעמדו של האדם.

בפרק השני למדנו על המהפכה הצרפתית. לכאורה היה נראה כי העולם צועד כעת לכיוון של קידמה וזכויות לכל. כיבושי נפוליאון (בראשית המאה ה-19) הפיצו את בשורת השינוי לארצות הכבושות. יותר ויותר אנשים בארצות מרכז ומערב אירופה החלו ליהנות מחירויות חדשות ומשוויון בפני החוק, שהגיעו אליהם בהתאם למדיניותו הנאורה של הקיסר הצרפתי, אך לאחר מפלת נפוליאון בשנת 1814 (תקע"ד) התכנסו ראשי המדינות המנצחות בווינה כדי לקבוע מחדש את הסדר המדיני באירופה. הדמות הבולטת באסיפה זו היה ראש ממשלת אוסטריה קלמנס פון מטרניך, שהוביל את הקו הריאקציוני (תגובת נגד) של חזרה לסדר המדיני והחברתי הישן שלפני המהפכה הצרפתית, מהלך שכונה "רסטורציה" - שיבה למצב הקודם.

קלמנס ונצל פון מטרניך (1858-1773, תקל"ג-תרי"ח), דיפלומט ופוליטיקאי אוסטרי. כיהן במשך ארבעים שנה כראש ממשלת אוסטריה. מדיניותו השמרנית הטביעה את חותמה על הסדר המדיני באירופה, לאחר מלחמות נפוליאון.

מהלך זה ביטל את השינויים של המהפכה הצרפתית ואת העקרונות שקבעה הצהרת זכויות האדם והאזרח (1789, תקמ"ט) והשיב, בארצות בהם שלט בעבר נפוליאון, את זכויות היתר של האצולה והכנסייה ואף את השלטון המלוכני על כנם. מצדדי המהלך טענו שהסדר הישן הוא הסדר הטבעי, שנקבע על פי רצונו של האל. הם גם הצביעו על הסבל וחוסר היציבות שנוצרו בעקבות המהפכות, לעומת החיים השלווים יחסית שהתנהלו תחת הסדר הישן.

(בספר תמונה: קונגרס וינה (1815-1814, תקע"ד- תקע"ה), בראשות מטרניך, שבו התקבלו ההחלטות הריאקציונריות.)

(בספר תמונה של מפת כיבושי נפוליאון באירופה בשנת 1811 - תקע"א. כל מדינה צבועה בצבע אחר.)

מקרא צבעים:

בצבע סגול כהה - האימפריה הצרפתית:

בצבע סגול - מדינות לוויין בשלטון צרפת:

בצבע סגול בהיר - בנות ברית של צרפת:

*62*

אולם את הגלגל קשה היה להשיב לאחור. תושבי אירופה כבר טעמו את טעמו של החופש, ותומכי הליברליזם, שבאו בעיקר מקרב הבורגנות במדינות אירופה השונות, החלו להתארגן ולהיאבק נגד המגמות השמרניות. (שמרנות - שמרנות היא אידיאולוגיה המתנגדת לשינויים חברתיים משמעותיים המתרחשים בבת אחת מתוך חשש להפרת האיזון בין הגורמים השונים המרכיבים את החברה. לפי השמרנים, שינויים בחברה צריכים להתבצע בהדרגה, על פי שיקול דעת מעמיק ומתוך כבוד למסורת שהתהוותה במשך דורות ארוכים, ואשר אוצרת בתוכה חכמת חיים שנתגבשה מתוך הניסיון ורוח העם.) הם דרשו שינויים מדיניים ומשפטיים שיביאו להגנה על זכויות הפרט הטבעיות. בשנת 1820 (תק"פ) התקוממו הליברלים בספרד נגד המגמות האבסולוטיות של פרננדו השביעי (מלך ספרד בין השנים 1833-1813, תקע"ד-תקצ"ד) ואילצו אותו להישבע אמונים לחוקה הליברלית שהם ניסחו, המבטיחה רבות מחירויות הפרט. המשטר הליברלי בספרד החזיק מעמד רק שלוש שנים. בשנת 1830 (תק"צ) פרצה בצרפת התקוממות כנגד שארל העשירי (מלך צרפת בין השנים 1830-1824, תקפ"ד-תק"צ) מפני שפגע קשות בחירויות שהיו מעוגנות בחוקה המתונה אותה קיבל לואי ה-18, שקדם לו. הוא החזיר את הפיקוח על בתי הספר לכנסייה, הטיל צנזורה חמורה על עיתונים וספרים וסירב לכנס את הפרלמנט שנבחר. בעקבות ההתקוממות ויתר שארל על כיסאו.

בשנת 1848 (תר"ח) פרצו במדינות רבות במרכז אירופה התקוממויות נגד המשטרים השמרניים, שיחדיו נודעו בכינוי "אביב העמים". חלק נכבד מהן הובלו על ידי גורמים ליברליים, שביקשו לעגן את חירויות הפרט בחוקה ולהרחיב את זכות הבחירה לפרלמנט. בצרפת הודח המלך לואי-פיליפ (מלך צרפת בין השנים 1848-1830, תק"צ-תר"ח) על ידי ההמונים. באוסטריה התפטר ראש הממשלה השמרן מטרניך וגלה מן המדינה לאנגליה. בהונגריה פרץ בשנת 1848 מרד שעיקרו היה בקשת עצמאות לאומית, אך גם הוא, בדומה למרידות בארצות שנמנו לעיל ובדומה למרידות בחלק מארצות גרמניה, הוביל להקמת ממשלות ליברליות שהבטיחו לכונן חוקה נאורה.

אף על פי כן, כעבור מספר חודשים גברו הכוחות השמרניים, והממשלות הליברליות פוזרו. כישלון המהפכות נבע בין השאר מפיצול הכוחות של המתקוממים, שהחזיקו באידיאולוגיות שונות: ליברליזם, סוציאליזם (סוציאליזם - אידיאולוגיה החותרת לצמצום הפערים הכלכליים והחברתיים בחברה, ולעיתים אף דורשת שוויון כלכלי מוחלט.) ולאומיות לאומיות - הרעיון שכל עם זכאי למדינה משלו.) ומשכו לכיוונים מנוגדים.

עם זאת, למרות הכישלון בטווח הקצר, האידיאולוגיה הליברלית המשיכה להוות גורם משמעותי בפוליטיקה האירופית ובמהלך ארוך והדרגתי הביאה לשינויים מדיניים וחוקתיים ביבשת. באנגליה הובלו תיקונים ליברליים על ידי המפלגה הליברלית, שהוקמה באמצע המאה ה-19 והייתה בשלטון במשך שנים רבות לסירוגין עד למלחמת העולם הראשונה. כך, למשל, כבר בשנת 1828 (תקפ"ח) נקבע בחוק שגם קתולים יוכלו למלא תפקידים בממשל ובצבא, למרות האופי הפרוטסטנטי של אנגליה.

ויליאם גלדסטון (1898-1809, תק"ע-תרנ"ח): כיהן כראש ממשלת בריטניה במשך ארבע קדנציות לא רצופות בין השנים 1894-1868, הנהיג במדינה שינויים ליברליים רבים - ביטול עונשי הגוף בצבא, פתיחת שערי האוניברסיטאות לבני כל הדתות (לפני כן למדו בהן רק פרוטסטנטים) והפחתת המעורבות הממשלתית בכלכלה.

ב 2. הליברליזם החברתי-כלכלי

פן נוסף של הליברליזם נגע לתחום הכלכלי. כזכור, אחת מזכויות היסוד עליהן הצביע לוק היא זכות הקניין. התומכים בליברליזם הכלכלי טענו שההשלכה המעשית לכך היא שעל המדינה לא להתערב בתחום הכלכלי: רכושו של האדם שייך לו בלבד, וזאת אחת מזכויותיו הטבעיות להחזיק בו ולעשות בו כרצונו.

ההוגה הבולט של הליברליזם הכלכלי היה הפילוסוף הסקוטי אדם סמית.

(בספר תמונה של אדם סמית.)

אדם סמית (1790-1723, תפ"ד-תק"נ): פילוסוף וכלכלן סקוטי וממניחי היסוד לכלכלה המודרנית.

*63*

בספרו "עושר העמים" (תקל"ו - 1776) ניתח סמית את המציאות הכלכלית של תקופתו, וטען כי תועלת הפרט היא העיקרון המניע את הפעילות הכלכלית של החברה האנושית. לטענתו, הכלכלה מתנהלת בדרך נסתרת, באופן כזה שכל אחד שואף להגדיל את תועלתו הפרטית ו"יד נעלמה" מביאה לכך שפעולה זו תורמת בסופו של דבר לטובת הכלל, אף שהפרטים לא מתכוונים לכך. לפי סמית, אותה "יד נעלמה", היא מעין חוק טבע, ועל כן אל לה למדינה להתערב בפעילות הכלכלית ולהגביל את חופש הפעולה הכלכלי של האזרח. כל מה שצריך לעשות הוא לעזוב את הטבע לנפשו. אם תניח המדינה לכלכלה ותאפשר לכוחות הטבעיים לפעול, תגיע המדינה למידת העושר הגדולה ביותר.

ממשיכיו של סמית, שדגלו בסיסמא הצרפתית "לסה פר" (laissez-faire, "הנח לעשות"), התנגדו להתערבות הממשלתית בחיי הכלכלה, ביקשו לצמצם את המיסים ואת פעילות הרווחה למינימום ההכרחי, ולבטל את מכסי המגן ואת הפיקוח על התחרות, השכר והמחירים במשק. הם אף טענו שיש להעביר את כל החברות והמפעלים מידי הממשלה לידיים פרטיות. לפי דעתם, ככל שתגדל מעורבות המדינה במשק הכלכלי, כך תגבר אי היעילות, וככל שהמשק יוחזק בידיים פרטיות, שהתועלת האישית היא המנחה אותם, כך תגבר התחרות והשווקים יתרחבו, ועימם התפוקה הכללית. תפישה זו מכונה גם שיטת "השוק החופשי", ומאוחר יותר כונתה "קפיטליזם" (מלשון capital - הון). תמכו בה בעיקר כלכלנים ופוליטיקאים בריטיים ואמריקנים, והיא הונהגה במידה זו או אחרת במדינות הללו במהלך המאה העשרים, אך לא באופן מלא.

שאלה: האם לדעתכם יכול להיות:

- ליברליזם כלכלי, ללא ליברליזם פוליטי?

- ליברליזם פוליטי, ללא ליברליזם כלכלי?

נמקו את דעתכם.

לסיכום הסעיף: הליברליזם הופיע על רקע הריאקציה שלאחר המהפכה הצרפתית. הוא פעל בתחום הפוליטי וקרא לחקיקה התומכת בזכויות הפרט, והאמין גם בחופש הכלכלי-חברתי.

סעיף ג': הדמוקרטיות הליברליות במאה ה-20

שאלה מנחה לסעיף: כיצד בא הליברליזם לידי ביטוי במדינות הדמוקרטיות שקמו במאה ה-20?

ג 1. ליברליזם ודמוקרטיה

בשלב הראשון לא זוהה הליברליזם עם הדמוקרטיה (משטר שבו העם שולט באמצעות נציגיו), והיו לא מעט הוגי דעות ליברליים שהתנגדו להעניק זכות בחירה לכל משום שסברו שלא ראוי שאנשים נבערים ואנאלפביתים ישתתפו בעיצוב המדיניות. הם לא סמכו על המוני העם שישימו את הערכים הליברליים לנגד עיניהם. עוד בשנת 1896 (תרנ"ו) כתב ליברל תיאודור הרצל (עליו ראו בפרק 14) בספרו "מדינת היהודים", כי הוא מעדיף שיטת משטר של רפובליקה אריסטוקרטית (רפובליקה - שלטון של נציגים ללא מלוכה שושלתית השם לנגד עיניו את טובת הנשלטים, גם אם הנציגים אינם נבחרים בבחירות דמוקרטיות על ידי העם כולו.

אריסטוקרטיה - שכבת אצולה מסורתית הממלאת את תפקידי המפתח במדינה.) על פני דמוקרטיה. ההמונים, לדעתו, "כפופים לכל אמונת שווא ונוטים להישמע לכל צעקן קולני" (ב"ז הרצל, מדינת היהודים, ת"א תרל"ח, עמוד 61). עם זאת, במחצית השנייה של המאה ה-19 נכנס מושג נוסף לשיח הליברלי: הזכות ל"שוויון פוליטי". עיקרון זה, יחד עם האמונה כי לכל אדם באשר הוא אדם יש זכות שווה ליטול חלק בהכרעות שישפיעו על גורלו, על אף שאינו מלומד ובעל מקצוע בתחומים המדיניים - הובילו לדרישה לזכות בחירה כללית (קול אחד לאדם אחד), ובהדרגה להפיכת המשטרים ליותר דמוקרטיים (שלטון העם), כלומר: משטרים שבהם העם מעורב בבחירת השלטון ובעיצובו, על ידי הכרעת הרוב.

(בספר תמונה: כריכת השער של הספר "מדינת היהודים".)

*64*

מספר הוגים ליברליים הצביעו על התנגשות אפשרית בין ערכי החירות והשוויון או בין ליברליזם ודמוקרטיה, במקרים שבהם הכרעת הרוב עלולה לפגוע בחירויותיהם של בני המיעוט. הם ביקשו למנוע זאת על ידי חקיקת חוקה המעגנת את חירויות היסוד של הפרטים, בדומה לחוקה האמריקנית, ואינה יכולה להתבטל על ידי רוב פרלמנטרי מזדמן. כיום כולל המונח "דמוקרטיה", בעיני רבים, לא רק את עקרונות ריבונות העם והכרעת הרוב וקיומן של בחירות, אלא גם את המשנה הליברלית של הגנה על חירויות הפרט.

המאבק למען הגנה על זכויות האדם ושווין זכויות נמשך עמוק לתוך המאה ה-20 וכלל קבוצות שונות ומגוונות, שרבות מהן קמו בעקבות משברים ומלחמות. ביניהן היו מפלגות ליברליות שנוסדו ברחבי מרכז ומערב אירופה וארגונים עולמיים ששמו לעצמם למטרה שמירה על זכויות האדם, מניעת אפליה של אדם או קבוצה והרחבת הדמוקרטיה. באירופה, תמכו הליברלים גם במתן אמנציפציה ליהודים (על כך ראו בפרק 9). בחלק מהמקרים המאבק נחל הצלחות, ובאחרים מפלות. גם במדינות שנחשבו ליברליות כארה"ב ומדינות מערב אירופה היו תנודות בהנחלת הערכים הליברליים.

בשנת 1948 (תש"ח) התקבלה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות (ארגון בינלאומי שנוסד בשנת 1945 (תש"ה) לאחר תום מלה"ע השנייה במטרה לקדם שיתוף פעולה בתחומים רבים בין המדינות השונות ולמנוע ככל האפשר מלחמות.) ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, שאימצה חלק נכבד מעקרונות הכרזת העצמאות האמריקנית והכרזת זכויות האדם של המהפכה הצרפתית. החידוש הגדול שבה היה קבלתה על ידי כל המדינות החברות באו"ם.

(בספר תמונה של סמל האו"ם )

(בספר תמונה של סמל האו"ם - האומות המאוחדות.)

קטע מקור:

סעיף ב' של ההכרזה מצהיר:

"כל אדם זכאי לזכויות ולחירויות שנקבעו בהכרזה זו ללא אפליה כלשהי מטעמי גזע, צבע, מין, לשון, דת, דעה פוליטית או דעה בבעיות אחרות, בגלל מוצא לאומי או חברתי, קניין, לידה או מעמד אחר. גדולה מזו, לא יופלה אדם על פי מעמדה המדיני (...) של המדינה או הארץ שאליה הוא שייך."

(http://www.knesset.gov.il/docs/heb/un_dec.htm, מתוך אתר הכנסת)

שאלות:

השווה בין הקטע הכתוב לעיל לבין הקטעים המצוטטים בפרק השני מתוך הכרזת העצמאות האמריקנית והכרזת זכויות האדם של המהפכה הצרפתית.

1. מה הם הערכים הזהים המופיעים בשני המסמכים הללו?

2. מה יש בהצהרה זו שנעדר מההצהרות של סוף המאה ה-18?

ובכל זאת, דיבורים לחוד ומעשים לחוד. למרות השוויון העקרוני בין כל בני האדם, התברר מיד שהאידיאל הליברלי איננו מיושם בשווה עבור כל החלקים באוכלוסייה. הדבר הוביל בין השאר לשני מאבקים שנלמד עליהם מיד - מאבק השחורים ומאבק הנשים.

*65*

ג 2. מאבק השחורים בארה"ב

בארה"ב נקבעו זכויות שוות לשחורים כבר בשנת 1868 (תרכ"ח), אולם המציאות הייתה שונה לחלוטין. רוב מדינות ארה"ב ומוסדותיה (בעיקר במדינות הדרומיות), פעלו על פי העיקרון המכונה "שווה אך נפרד": היו אוטובוסים גם לשחורים, אך הם לא נסעו באותם אוטובוסים ביחד עם לבנים. הם לא למדו אפילו באותם בתי ספר ולא אכלו באותן מסעדות. בפועל, הלבנים הופלו לטובה, מפני שהם זכו לשירותים רבים וטובים יותר. למשל, בתי הספר שלהם היו גדולים יותר ולימדו ברמה טובה יותר מאשר בתי הספר של השחורים.

השחורים, בהנהגת מרטין לותר קינג (מרטין לותר קינג (1968-1929, תרפ"ט-תשכ"ח) - כומר בפטיסטי שחור, ממייסדי האגודה לזכויות האזרח בארה"ב ומנהיג מאבק השחורים לשוויון זכויות. נרצח ע"י מתנקש.), נאבקו לביטול העיקרון "שווה אך נפרד" בטענה שעצם ההפרדה איננה שוויונית. לחצם גבר בשנים שלאחר מלה"ע השנייה, בה נלחמו שחורים עם לבנים כתף אל כתף ללא הפרדה. לבסוף ניצחו השחורים במאבקם, אולם היה זה רק בשנת 1964 (תשכ"ד), כאשר נחקק בארה"ב חוק זכויות האזרח, שאסר להפלות מיעוטים בתעסוקה, בחינוך ובמשפט וקבע את זכותם לבחור ולהיבחר.

(בספר תמונה: הפגנה של חברי האגודה לזכויות האזרח בארה"ב, אלבמה, 1965. במרכז - מרטין לותר קינג. שני מימין - פרופסור אברהם יהושע השל.)

(אברהם יהושע השל (1972-1907, תרס"ז-תשל"ג): הוגה דעות ופרופ' למחשבת ישראל בסמינר התיאולוגי יהודי של התנועה הקונסרבטיבית בניו יורק. פעיל בתנועה לזכויות האזרח של ארה"ב ובמאבקה לשוויון מלא לשחורים במדינה.

ג 3. מאבק הנשים לשוויון

ראינו בפרק השני את הקולות שעלו בשיח של ההשכלה בסוף המאה ה-18 למען מתן זכויות לנשים. קולות אלה לא הביאו לכלל שינוי מהותי באותה העת. עם זאת, חשיפתן של נשים רבות יותר להשכלה במהלך המאה ה-19 הגבירה אצלן את המודעות למצבן המשפטי הנחות. הנשים דרשו שוויון זכויות בחברה: בחינוך, בתעסוקה ובזכות לבחור ולהיבחר. כמו כן, הן דרשו שוויון זכויות בנישואין, זכות לקניין (היכולת להחזיק ברכוש פרטי בנפרד מהבעל), לחופש תנועה (יציאה מהבית בלא להזדקק לאישור הבעל) וליוזמה בתחום הגירושין.

מובילות המאבק באנגליה, שכונו "סופרג'יסטיות" (נגזר מהמילה האנגלית suffrage, שפירושה זכות הצבעה), התאגדו בארגונים שנקטו בשיטות מחאה לוחמניות. מאבקן, שסחף נשים בכל העולם המערבי, נשא פרי בסופו של דבר, ובמהלך המאה ה-20, בייחוד מסוף מלחמת העולם הראשונה, ניתנו על פי חוק זכויות רבות לנשים, כולל זכות הבחירה, ברוב המוחלט של מדינות אירופה ואמריקה. כך, למשל, באנגליה ניתנה זכות בחירה לנשים בשנת 1918 (תרע"ח) ובארה"ב ניתנה זכות בחירה כללית לנשים בכל מדינותיה בעקבות תיקון של החוקה בשנת 1920 (תר"פ). המדינה המערבית האחרונה אשר העניקה זכות בחירה לנשים הייתה שוויץ (1971).

(בספר תמונה של אישה סופרג'סטית מחזיקה שלט מחאה.)

*66*

קטע העשרה

המאבק למען השחורים והנשים, לא עצר בבקשת השוויון. מובילי המאבק שבאו כמה עשרות שנים לאחר מכן, טענו שגם ללא אפליה מובנית בחוק, סובלים השחורים והנשים מנחיתות בשל ההיסטוריה שלהם כקבוצות מדוכאות, הדימוי הנמוך שלהם בעיני עצמם ובעיני אחרים ומצבם הכלכלי הנחות. מסיבה זו הונהגה מדיניות המכונה העדפה (או: הפליה) מתקנת, על פיה מופלים השחורים והנשים לטובה בתחומים שונים, למשל בקבלה לאוניברסיטאות ולמשרות בשירות המדינה. לדוגמה, במקרים מסוימים יתקבל לאוניברסיטה בארה"ב אדם שחור למרות שציוניו נמוכים יותר משל מועמד לבן שלא יתקבל.

בישראל אישה עשויה להתמנות לחברה במועצת המנהלים של חברה ממשלתית, למרות שנתוניה טובים פחות מאלה של מועמדים גברים.

הדוגלים בגישה זו, רואים בה את המשכו הטבעי של הליברליזם, המבקש שוויון בפועל ולא רק שוויון על פי החוק. חלק סבורים שמוצדק לנקוט באפליה מתקנת רק באופן זמני, עד שהדימוי השלילי של השחורים והנשים יישכח. המתנגדים לגישה טוענים שהיא מנוגדת לערכי הליברליזם, מהם מתחייב יחס שווה לכל אדם ללא הבדל גזע ומין. לדעתם, אפליית השחורים והנשים לטובה כיום איננה מוצדקת, בדיוק כפי שלא הייתה מוצדקת אפלייתם לרעה בעבר.

לסיכום הסעיף: הליברליזם כיוון במידה רבה את מדיניותן של המדינות הדמוקרטיות במאה ה-20. הוא נגע בתחומים רבים, ואף הוביל להחלטות בנוגע לזכויות האדם שהתקבלו באופן בינלאומי (באו"ם). מניעת זכויות לחלקים באוכלוסייה הובילה למאבקים בעלי אופי קבוצתי, שחתרו לשוויון מלא.

סעיף ד': התפתחויות חדשות בליברליזם המאוחר

הליברליזם הוא ביסודו אידיאולוגיה בעלת אופי אוניברסלי (כלל עולמי), שאמורה לחול בשווה על כל בני האדם. בפועל, ראינו שערכים ומסורות תרבותיות השפיעו על מידת יישומם על הערכים הליברליים עבור קבוצות מסוימות באוכלוסייה, מה שהוביל ליצירת תודעה קבוצתית של קבוצות מסוימות הנאבקות על זכויותיהן כנגד הממסד הליברלי הכללי. כעת נפנה לבחון התפתחויות משמעותיות ביותר של תודעה קבוצתית זו. התפתחויות אלה קשורות גם בשילובה של האידיאולוגיה הליברלית עם האידיאולוגיה הלאומית (פרק 6) והסוציאליסטית (פרק 5).

ד 1. דה-קולוניזציה

מאז המאה ה-16 מדינות מערב אירופה - בייחוד בריטניה, צרפת, ספרד ופורטוגל - שלטו באזורים נרחבים באמריקה, באסיה ובאפריקה (המדינות הנשלטות כונו "קולוניות", כלומר, מושבות). הנחת היסוד שעמדה בבסיס המדיניות הקולוניאלית הייתה כי האדם האירופי הלבן נעלה מבחינה תרבותית מבני אמריקה, אסיה ואפריקה, ולכן ראוי לשלוט עליהם; אך האירופים לא נהגו בהתאם לערכים הליברליים. במקום לנסות לקדם את מעמדם של ילידי הקולוניות עד שיהפכו להיות אזרחים שווי זכויות, הם נהגו כלפיהם בדיכוי קשה וביחס מפלה, שפגעו קשות בחירויות היסוד שלהם ובשאר זכויותיהם. במספר מקרים הגיעו הכיבוש והדיכוי לכדי הרג המוני ולרצח עם. כך, לדוגמה, הספרדים טבחו באצטקים שבדרום אמריקה, והמתיישבים הבריטים והצרפתים טבחו באינדיאנים שבצפונה. העם הטזמני, שחי באי מדרום לאוסטרליה, אף הוא הוכחד כולו על ידי הבריטים במאה ה-19!

*67*

במאה העשרים החלו בני הקולוניות לדרוש את זכויותיהם, כולל את הזכות להיות שותפים בקביעת גורלם - על ידי אפשרות לבחור ולהיבחר, וכן את הזכות להגדרה עצמית - דרישה שהושפעה גם מעלייתה של האידיאולוגיה הלאומית, עליה נלמד בהמשך. לאחר תום מלה"ע השנייה ויתרו מעצמות המערב על הקולוניות שלהם באסיה ובאפריקה, והן קיבלו עצמאות. משנת 1960 (תש"כ) נתקבלה בעצרת האו"ם שורת החלטות השוללות את עצם הקולוניאליזם. התפתחות פוליטית דרמטית זו מכונה דה-קולוניזציה - ביטול היחס לארצות אלו כאל מושבות וכשטח השייך למדינה הכובשת. עם זאת, בהתאם לרוח הליברליזם, התנו מדינות אירופה וארה"ב את הקמתן של המדינות החדשות בקבלת חוקה המעגנת את זכויות האדם הבסיסיות ואת הערכים הליברליים העיקריים.

ד 2. זכויות קבוצתיות

מושג חדש נוסף שנכנס לשיח הליברלי במאה ה-20 הוא זכויות קבוצתיות, כלומר: מתן זכויות לקבוצת מיעוט מסוימת החיה באותה מסגרת מדינית של קבוצת הרוב. קבוצת המיעוט עשויה להיות מיעוט לאומי עם היסטוריה של מגורים במקום (כמו האינדיאנים בארה"ב), אבל גם קבוצה של מהגרים בעלי לאום או דת שונים מאלה של הרוב. מגמת השמירה על זכויות קבוצת המיעוט החלה עם חקיקת חוזי המיעוטים במדינות החדשות שקמו לאחר מלחמת העולם הראשונה, ונמשכה לאחר מכן גם במספר מדינות מערביות.

בשנת 1966 (תשכ"ו) התקבלה בעצרת הכללית של האו"ם הזכות של קבוצות מיעוט לנהוג לפי המסורת שלהם. בסעיף 27 של האמנה הבינלאומית נקבע כי:

קטע מקור:

"באותן מדינות שבהן קיימים מיעוטים אתניים, דתיים או לשוניים לא ישללו מבני האדם המשתייכים למיעוטים אלה את הזכות לקיים את תרבותם, להחזיק בדתם ולשמור על מצוותיה או להשתמש בלשונם בצוותא עם החברים האחרים שבקבוצתם."

(מקור: http://www.court.org.il/nato/nato39.htm)

שימו לב: לא מדובר עוד רק בליברליזם אינדיבידואלי של חירויות וזכויות אזרח שוות ומניעת אפליה מכוונת כלשהי כלפי בן המיעוט. אדרבה; רוח האינדיבידואליזם שהליברליזם נשא בכנפיו גרמה לפגיעה במרקם החברתי של חברות מסורתיות רבות. תרבותן של חברות אלה הדגישה את היותו של כל אחד חלק מן הקבוצה, המגדירה את מקומו ואת תפקידו. על כן, התעוררה דרישה להכרה מצד המדינה בייחודה התרבותי של קבוצת המיעוט ושמירתו. הזכויות הקבוצתיות כוללות זכות לחינוך על פי האמונה הדתית והמורשת התרבותית של הקבוצה, דיבור בשפת הקבוצה, תקצוב מוסדות החינוך והתרבות של קבוצת המיעוט והכרה בשפתם כשפה רשמית נוספת. הטענות העומדות ביסוד זכות זו הן שהתרבות היא חלק מהותי מחייו של הפרט, ועל כן ההגנה עליה ושימורה היא זכות בסיסית. כמו כן, התעלמות מתרבות המיעוט והתייחסות לתרבות הרוב בלבד פוגעת בעיקרון השוויון.

בחלק מהמקרים קיבלו קבוצות המיעוט אוטונומיה (שלטון עצמי) לנהל את חייהם בתחומים רבים של החיים. כך, למשל, ביקשו האינדיאנים בארה"ב באמצע המאה ה-20, לאחר שכבר קיבלו שוויון זכויות כפרטים, להגן על השמורות שלהם כדי שיוכלו להמשיך את המסורת התרבותית הנבדלת שלהם. במסגרת זו נהנים האינדיאנים מאוטונומיה חוקית ותרבותית ואינם כפופים לחוקי המדינה שבה הם נמצאים, אלא רק לחוק הפדרלי.

יש הטוענים כי האוטונומיה התרבותית שהוענקה למיעוטים הכניסה בדלת האחורית ערכים המנוגדים לליברליזם אל תוך השיח הליברלי, ובכך למעשה ניתן להם "הכשר". למשל, היחס לנשים בקרב החברה הבדואית הכולל, לדוגמה, נישואין למספר נשים. בחברה ליברלית נחשב יחס זה לא ראוי ולא מוסרי, ולמרות זאת, מתוך הרצון לשמור על המסורת העדתית, המדינה לא יוצאת נגדו.

*68*

לסיכום הסעיף: עם הזמן התפתחה האידיאולוגיה הליברלית והכירה לא רק בזכויות של אנשים פרטיים, אלא גם בזכויות של עמים וקבוצות. לעיתים הכרה זו הובילה לנקיטת פעולות הפוכות מאלה של אנשי הליברליזם המקורי.

לסיכום הפרק

במהלך המאה ה-19 התפשטה האידיאולוגיה הליברלית באירופה כשהיא מושכת אחריה תומכים רבים מקרב המעמד הבורגני ומותירה את חותמה על החיים הציבוריים. עקרונותיה היו: הגנה על חירויות הפרט והזכויות הטבעיות - כולל זכות הקניין, ואי התערבות בחיים הכלכליים. באופן מעשי, ביקשו תומכי הליברליזם לעגן את הערכים הללו בחוקה.

במחצית השנייה של המאה ה-19 הרימו רבים מתומכי הליברליזם גם את דגל השוויון ודרשו להרחיב את הדמוקרטיה במערכות הפוליטיות. במאה ה-20 התנהלו מאבקים של קבוצות בעלי מעמד משפטי נחות, כדוגמת הנשים וקבוצות מיעוט, לקבלת זכויותיהן הטבעיות ולשוויון בחברה. מאבקים קבוצתיים נוספים היו של תושבי הקולוניות להשתחרר מעול המדינות המערביות ששלטו בהם וקיפחו את זכויותיהם. המאבקים הללו נשאו פרי במדינות הדמוקרטיות. השלב האחרון הוא הכרה בזכות קבוצת המיעוט כקבוצה ולא רק בזכויות היחידים המשתייכים אליה בשם השוויון והזכות לתרבות.

כיום הופנמו הערכים הליברליים במערכות המשפטיות והשלטוניות של המדינות הדמוקרטיות, ולכן המפלגות הליברליות הפכו בעצם למיותרות - וכך הן ירדו מגדולתן. כך, למשל, הפכה המפלגה הליברלית באנגליה, שהייתה לפני מאה שנה המפלגה הגדולה ביותר, למפלגה קטנה המזדנבת אחרי שתי המפלגות הגדולות: המפלגה השמרנית ומפלגת הלייבור. עם זאת, עדיין מתפתחים ויכוחים שמעוררים לעיתים רעש גדול בציבור בשאלה מתי מוצדק לפגוע באי אלה מזכויותיו הטבעיות של אדם, או במקרים של התנגשות בין ערך החירות והשוויון או בין שני ערכים ליברליים שונים, כדוגמת חופש המידע והעיתונות אל מול הפגיעה בשמו ובכבודו של אדם.

הליברליזם עשוי להישמע אידיאלי לחלוטין - הרי מטרתו היא חירות הפרט: החופש של האדם לנהל את חייו כרצונו, והזכויות הניתנות לו על מנת שיוכל לעשות זאת. מה יכול להיות רע בזה? אף על פי כן, יש הטוענים שבנקודה זו בדיוק טמונה גם הבעייתיות שבליברליזם: מצד אחד, הליברליזם, מכוח שאיפתו להגן על הפרט, גרם לפגיעה במרקם החברתי. מצד שני, האם נרצה לנתק את האדם מהחברה שבה הוא חי? האם זהו מצב אידאלי, לגרום לכל אדם לחיות רק לעצמו, על מנת לממש את רצונותיו האישיים בלבד? אם נתרכז רק בפרטים - האם לא נשכח את האידיאל הנשגב של החברה, את התרבות, הערכים והמוסר?

ואכן, היו כאלה שהתנגדו בלהט לערכים שהובילה הליברליות, וטענו שמעל לחופש של הפרט למימוש רצונותיו עומד אידאל אחר, נשגב הרבה יותר: על האדם לדאוג לחברה שבה הוא חי, ולא רק לעצמו; על החברה לדאוג שכל אנשיה יוכלו להגיע למימוש שאיפותיהם באופן שווה ולא לאפשר תחרות חופשית, הפוגעת בחלק מבני החברה. על גישה זו נלמד בפרק הבא.

*69*

תאריכון:

1980

1966 (תשכ"ו) - האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות

1964 (תשכ"ד) - חוק זכויות האזרח בארצות הברית (העניק שוויון גמור לשחורים)

1960

1948 (תש"ח) - ההכרזה בדבר זכויותיהם של כל בני האדם מתקבלת באו"ם

1940

1920

1918 (תרע"ח) - הענקת זכות בחירה לנשים בבריטניה

1900

1889 (תרמ"ט) - הקמת "האינטרנציונל השני"

1885-1884 (תרמ"ד-תרמ"ה) - ועידת ברלין חלוקת אפריקה בין מעצמות אירופה

1880

1860

1848 (תר"ח) - אביב העמים

1840

1830 (תק"צ) - התקוממות ליברלית בצרפת

1820 (תק"פ) - התקוממות ליברלית בספרד

1815-1814 (תקע"ה) - קונגרס וינה

שאלה: 1. נסו "להיכנס לנעליו של אדם" שמרן בן התקופה (ראו עמוד 62). איך הוא היה מתייחס להלכי הרוח החדשים, המאיימים לערער את סדר העולם הישן והטוב אליו הוא רגיל? תארו את יחסו והסבירו את עמדתו ביחס לתחומים הבאים:

א. הליברליזם הכלכלי-חברתי

ב. שוויון הנשים

ג. דה-קולוניזציה

ד. זכויות מיעוטים

נמקו את תשובתכם.

לדיון ולמחשבה:

1. הליברליזם ביקש לקדם ערכים שונים ואלו עלולים להתנגש ביניהם. הצע דוגמה להתנגשות אפשרית בין ערכים ליברליים. הסבר אלו ערכים ליברלים מתנגשים בדוגמה שהצעת.

*70*

(עמוד ריק)

*71*

פרק חמישי: התנועות האידיאולוגיות המודרניות - סוציאליזם

מבוא

בפרק השלישי למדנו על התוצאות של המהפכה התעשייתית, כשאנשים רבים הפכו לפועלים שכירים. אמנם הפועל יכול היה לעזוב את העבודה כשרצה, בניגוד לעבד, אולם אם עשה כן הוא היה מפוטר, ולא היה לו לחם לאכול, פשוטו כמשמעו! במפעלי התעשייה הועסקו גם ילדים בגיל 10, כפי שראיתם בתמונה. כדי לפרנס את משפחתם היה עליהם לעבוד יותר ממחצית היממה ולהישמע להוראות מנהל העבודה, שניצל את חולשתם.

על רקע התופעות הללו קמו הוגים שוחרי צדק ושאלו את עצמם: עד מתי? היכן עובר הגבול? האם לא חזרנו למצב שהיה בימי הביניים, כשהאציל עשה ככל העולה על רוחו באיכרים הצמיתים - והחלפנו אותו במודל מודרני יותר, בדמות מנהל המפעל?

כך התפתחה האידיאולוגיה של הסוציאליזם - אידיאולוגיה החותרת לצמצום הפערים הכלכליים והחברתיים בחברה, ולעיתים אף דורשת שוויון כלכלי מוחלט.

שאלה מנחה: כיצד הציע הסוציאליזם להתמודד עם השינויים הכלכליים-חברתיים שיצרה המהפכה התעשייתית?

סעיפי הפרק:

סעיף א': המרקסיזם וייחודו

סעיף ב': סוציאל-דמוקרטיה

מושגים מרכזיים:

- סוציאליזם

- מרקסיזם

- מלחמת מעמדות

- קומוניזם

- המניפסט הקומוניסטי

- האינטרנציונל הראשון

- סוציאל-דמוקרטיה

- מדינת סעד

*72*

סעיף א': המרקסיזם וייחודו

שאלה מנחה לסעיף: כיצד הציע המרקסיזם לשפר את המצב שנוצר בחברה?

א 1. האידיאולוגיה המרקסיסטית

ההוגים הסוציאליסטים ביקשו לשפר את תנאי הפועלים ואת שכרם ועל כן פנו אל בעלי המפעלים בדרישה לתת לפועלים את המגיע להם. המעסיקים, שכל הכוח היה נתון בידיהם, לא נענו לדרישות הסוציאליסטים מחשש לצמצום רווחיהם. הם העדיפו, כמובן, את האידיאולוגיה הליברלית, שלמדנו עליה בפרק הקודם, התומכת בחופש מוחלט למעסיק ומכוונת אותו לדאוג רק להצלחתו שלו! כפי שלמדנו בסיכומו של הפרק הקודם, זאת אחת הבעיות העיקריות של השיטה. הסוציאליזם הציג אידיאל הפוך - החברה דואגת לכל פרט ופרט ושואפת לשוויון מוחלט בין האנשים, כלומר חלק מהאנשים צריכים לוותר על יתרונותיהם.

כישלון הסוציאליסטים האוטופיים (אוטופיה - "בשום מקום", ובהשאלה: רעיון שאינו בר מימוש) לשפר את תנאי הפועלים ואת שכרם דרך בעלי המפעלים הוביל לגישה סוציאליסטית אחרת, זאת המזוהה עם קרל מרקס: אם בעלי המפעלים לא נענים לדרישותינו, עלינו לפנות לפועלים עצמם. הם רבים יותר, ובוודאי רוצים בשוויון! ואם המצב הקיים גרוע כל כך, למה להסתפק בכמה שיפורים קטנים ולא לשנות את סדרי החברה מן היסוד?

(בספר תמונה של קרל מרקס)

קרל מרקס (1883-1818, תקע"ח-תרמ"ג): נולד בגרמניה למשפחה יהודית. בהיותו בגיל שש המירה משפחתו את דתה לנצרות. מרקס למד באוניברסיטה משפטים, היסטוריה ופילוסופיה. בשנות הארבעים של המאה ה-19 עבר לפריז, שם פגש את פרידריך אנגלס, שהיה איש כלבבו, והשניים החלו לגבש את משנתם הסוציאליסטית המהפכנית. לאחר כישלון מהפכות "אביב העמים" באירופה עבר מרקס ללונדון, שם התגורר עד סוף חייו.

(בספר תמונה של פרידריך אנגלס)

פרידריך אנגלס (1895-1820, תק"פ-תרנ"ה), נולד בגרמניה למשפחת תעשיינים. הוא סייע כלכלית למרקס ויחד עמו פיתח וגיבש את רעיונות הסוציאליזם הקומוניסטי. לאחר פטירת מרקס סיים את חיבורם המשותף "הקפיטל" (ההון) ותרגם אותו לשפות שונות.

קרל מרקס וחברו פרידריך אנגלס הניחו ש"לא תודעת בני האדם היא הקובעת את הווייתם, אלא להיפך, הווייתם החברתית היא הקובעת את תודעתם" (הקדמה ל"ביקורת הכלכלה המדינית", 1859), כלומר הסביבה מעצבת את התודעה (התפיסה של האדם את עצמו ואת סביבתו), ועל כן היא צריכה לעמוד במרכז העיון והחקירה בבואנו להבין את נפש האדם ואת תולדותיו.

על פי הניתוח ההיסטורי שלהם, דברי ימיה של האנושות בכלל וממילא גם של כל חברה בפרט מאופיינים במלחמת מעמדות בין מדכאים, השולטים על אמצעי הייצור, ובין מדוכאים. מרידות העבדים באימפריה הרומית בעת העתיקה הביאו לפיתוחה

*73*

של השיטה הפיאודלית. שינויים כלכליים וטכנולוגיים שהתרחשו אחר כך גרמו למעבר לשיטה הקפיטליסטית.

על פי המציאות, שבה היה פער עצום ברמת החיים בין מעמד הפועלים לבין המעמד הבורגני, קבעו השניים כי מוכרחת לבוא מהפכה של הפרולטריון (מעמד הפועלים) שתביא בסופו של דבר לצורת חיים שיתופית-שוויונית-הקומוניזם.

הם טענו שהניתוח של מלחמת המעמדות בהיסטוריה הוא ניתוח מדעי מדויק המעניק להם הבנה מדויקת של התהליכים המרכזיים בהיסטוריה האנושית, כמו גם יכולת לחזות בדיוק מה יקרה בעתיד. הם טענו שקיים גם חוק מדעי שיוביל למהפכה וליצירת סדר חברתי חדש. הם קראו לו: "חוק הדלות הגוברת". משמעותו היא שבמצב הקפיטליסטי, שבו יש תחרות מתמדת בין יצרנים שונים, בעלי ההון חייבים כל הזמן להציע מוצר טוב יותר וזול יותר על מנת לעמוד בתחרות. לשם כך הם דורשים מן העובדים יותר כדי לשפר את המוצר, אך משלמים להם פחות על מנת להוזיל אותו. זה מוביל למצב שהפועלים יהיו יותר ויותר עניים במהלך הזמן, עד שלא יוכלו לסבול עוד. זה יוביל אותם לפיתוח תודעה מעמדית, ולשאלה המתבקשת: האמנם המצב הזה חייב להימשך? כך ייוולד אצלם הרצון לחולל מהפכה שתשנה את הסדר מן היסוד. לדעת מרקס ואנגלס כל זה יקרה בהכרח, ואי אפשר למנוע זאת.

מכיוון שהפועלים לא רגילים לצבור רכוש, הם לא יחמדו את רכוש הבורגנים לעצמם, אלא ישתלטו באלימות על אמצעי הייצור וינהלו אותם במשותף לרווחת הכלל. שלב זה כונה על ידם "הדיקטטורה של הפרולטריון", כלומר שהפועלים הם אלה ששולטים באמצעי הייצור. בסופו של יום ייעלמו המעמדות החברתיים ויבוטל הקניין הפרטי. כל אחד ואחד יעבוד כפי יכולתו ויקבל על פי צרכיו. השלב המהפכני הוא מרכזי במשנתם של מרקס ואנגלס, ומרקס אף דימה את המהפכה למיילדת - המייצרת מעמד חדש, וידיה מגואלות בדם.

מרקס ואנגלס ראו את כל ההיסטוריה המוכרת בצורה שונה לחלוטין ממה שמקובל לחשוב: מבחינתם, המלחמות על רקע לאומי או דתי אינן משחקות תפקיד משמעותי בתולדות העולם. באופן כללי, הם ראו בדת ובלאומיות אידיאולוגיות פיקטיביות, שנועדו להסיט את תשומת הלב של ההמונים המדוכאים ממצבם הקשה ומאויביהם האמיתיים. לטענתם, הדת היא כלי שמשרת את האינטרס של בעלי ההון. הדת גורמת לאנשים להצדיק את הדין ואת המצב שהם נמצאים בו ולומר על מצבם החברתי-כלכלי הקשה: "זוהי גזירה משמים". באופן זה הדת משמשת ככלי המרדים את ההמונים מלחולל מהפכה, או כפי שהם כינו אותה מהסיבה הזו: "אופיום (סם) להמונים", (כלומר, משהו שנועד להשכיח מהאדם את סבלו ולמנוע ממנו לחשוב על כך ולהתמרד). באופן דומה, הלאומיות משמשת כלי בידי המעמדות הגבוהים על מנת לייצר סולידריות מלאכותית בין בני העם, המפנים את האיבה והשנאה כלפי האויב החיצוני במקום כלפי בעלי ההון.

בשנת 1848 (תר"ח) פרסמו מרקס ואנגלס את המניפסט הקומוניסטי, הפורש את משנתם החדשה ומסיים בקריאה לפועלי כל העולם להתאחד על בסיס מעמדי לקראת המהפכה הקומוניסטית:

קטע מקור:

"הקומוניסטים מכריזים בגלוי שאין להשיג את מטרותיהם אלא על ידי ניתוץ כל סדרי החברה הקיימים בכוח הזרוע. ירעדו נא המעמדות השליטים מפני מהפכה קומוניסטית. אין לפרולטריון מה להפסיד מלבד כבליו, יש לו עולם ומלואו להרוויח. פועלי כל העולם - התאחדו!"

המניפסט הקומוניסטי נפתח במשפט הבא:

"רוח בלהות מהלכת באירופה - רוח בלהות של הקומוניזם".

(בספר תמונה של כריכת השער של "המניפסט הקומוניסטי")

(בספר תמונה: כריכת השער של "המניפסט הקומוניסטי".)

*74*

שאלות:

1. מדוע מכנים מרקס ואנגלס את הקומוניזם "רוח בלהות"?

2. בעיני מי, לדעתם של הכותבים, נתפס הקומוניזם כ"רוח בלהות"?

3. המניפסט הקומוניסטי קורא לפועלי העולם להתאחד נגד בעלי ההון. כיצד, לפי מרקס ואנגלס, יצליחו הפועלים להתאחד למרות ההבדלים הלאומיים והדתיים ביניהם?

4. כיצד מתפרש עיקרון החירות על ידי הקומוניזם? כיצד מתפרש על ידיו עיקרון השוויון?

א 2. התגבשות אגודות הפועלים

במחצית השנייה של המאה ה-19 הוקמו באירופה מפלגות סוציאליסטיות שנאבקו בעד רווחתם של הפועלים ולצמצום הפערים החברתיים. בשנת 1864 (תרכ"ד) הקים מרקס בלונדון את "האינטרנציונל הראשון" כאיגוד בינלאומי של פועלים. גוף זה כלל קבוצות של פועלים מאנגליה, צרפת ואיטליה, אך התפרק כעבור עשור עקב חילוקי דעות חריפים.

בשנת 1889 הוקם "האינטרנציונל השני" כגוף המאגד את כל המפלגות הסוציאליסטיות בעולם. בין החלטותיו הבולטות הייתה קביעת יום אחד במאי כיום הפועל הבינלאומי. תאריך זה נבחר בעקבות האולטימטום שנתנו ארגוני העובדים בארה"ב לממשל להגביל את שעות העבודה לשמונה שעות ביום - עד לאחד במאי 1886. חוסר ההיענות לדרישות העובדים גרר שביתה והפגנות אלימות, שבמהלכן נהרגו עשרות מפגינים.

בשנת 1871, בעקבות התבוסה של צרפת לפרוסיה במלחמת צרפת-פרוסיה, נתפס השלטון בפריז על ידי מהפכנים סוציאליסטים למשך כחודשיים. השלטון המהפכני, שנקרא "הקומונה הפריזאית" החל להנהיג שינויים ברוח מרקסיסטית: הקפאת החובות, ביטול הריבית על הלוואות, הלאמת רכוש הכנסייה, איסור על לימודי דת וביטול משמרות הלילה במאפיות. אך לפני שהשלים את מלאכתו נכבשה פריז על ידי הממשלה הזמנית הצרפתית והקומונה פוזרה באכזריות רבה. הניסיון הסוציאליסטי המהפכני שימש מאוחר יותר כמקור השראה לתנועות סוציאליסטיות רבות לאופן האלים שבו יש לבצע מהפכה. באותה שנה חובר בשפה הצרפתית השיר "האינטרנציונל", שתורגם לשפות רבות והפך ברבות הימים להמנון התנועות הסוציאליסטיות למיניהם.

קטע מקור:

ב-1871 (תרל"א) חובר בשפה הצרפתית השיר "האינטרנציונל", שתורגם לשפות רבות והפך ברבות הימים להמנון התנועות הסוציאליסטיות למיניהם:

האינטרנציונל (תרגום: אברהם שלונסקי)

הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל

קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה (שפל)

עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב

אֵשׁ הַנְּקָמוֹת הַלַּב לִחֵכַה

לִקְרַאת אוֹיַב הִכּוֹן לַקְרָב.

עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה

מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעוֹל

אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה

לֹא כְלוּם מִתְּמוֹל,

מָחָר - הַכֹּל.

זֶה יִהְיֶה קְרַב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם

עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנַל יַעוֹר, יִשְׂגָב אָדָם

רַק לָנוּ עֲמֵלֵי כַּפַּייִם

רַק לָנוּ עֲמֵלֵי הַיְּקוּם

הָאֲדָמָה וּבִרְכוֹתֶיהָ

וּלְכָל הוֹלְכֵי בָּטֵל לֹא כְלוּם

אֵין רַב רִבֵּנוּ וּמוֹשִׁיעַ

לֹא אֵל, לֹא מֶלֶךְ, לֹא גִּיבּוֹר

בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה נַבְקִיעַ

אֲנַחְנוּ דֶּרֶךְ אֶל הָאוֹר

זֶה יִהְיֶה קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם

עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל יֵעוֹר, יִשְׂגַּב אָדָם!

עֲבוּר הַדְּרוֹר וּפְדוּת הָרוּחַ

וּפְרֹוק הָעוֹל מִגַּב הָעָם

לַבֵּה הָאֵשׁ וְהַךְ בְּכוֹחַ

כָּל עוֹד הבַּרְזֶל עוֹדֶנּוּ חַם

וְכִי רַעַם אֲבָדוֹן יָרִיעַ

עַל רֹאשׁ אוֹיְבֵינוּ לְהַמֵּם

עָלֵינוּ שֶׁמֶש דְּרוֹר תַּפְצִיעַ

לִשְׁפֹוּךְ אֶת זוהרהּ הַחַם

זֶה יִהְיֶה קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם

עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל יֵעוֹר, יִשְׂגַּב אָדָם!

*75*

שאלות:

1. אלו יסודות מהמשנה המרקסיסטית נמצאים בשיר זה?

2. השיר קובע כי "זה יהיה קרב אחרון במלחמת עולם". הסבירו מדוע, לאור מה שלמדתם על הקומוניזם.

לסיכום הסעיף: המרקסיזם טען שהדרך היחידה לשינוי המצב החברתי-כלכלי הקיים היא הפיכה שתבטל את כל המעמדות הקיימים ותוביל לשוויון מוחלט בחברה. ברוח זו הוקמו אגודות פועלים שונות.

סעיף ב': סוציאל-דמוקרטיה

שאלה מנחה לסעיף: אלו בעיות קיימות בשיטה הסוציאליסטית, וכיצד הציעה הסוציאל-דמוקרטיה לפתור אותן?

הסוציאליזם, בסגנונו המהפכני והאלים ובדרישתו להקמת דיקטטורה של פרולטריון, מנוגד כמובן לדמוקרטיה. האמנם הם צריכים להיות מנוגדים? האם הדרישה לשוויון אינה אחת משאיפותיה של הדמוקרטיה, הקובעת כי ישנן זכויות יסוד השייכות לכל אדם ואדם ללא תלות במעמדו או רכושו? מדוע הפועלים לא יכולים להשתמש בדמוקרטיה, בחופש הדעות והפעולה שניתנו להם בשם הליברליזם, כדי להגשים את מטרותיהם?

מפלגות סוציאליסטיות קמו והתבססו, וההצלחה הביאה חלק ממנהיגי הסוציאליסטים למחשבה כי אין צורך במהפכה אלימה על מנת להנחיל את הערכים הסוציאליסטיים. הם סברו כי השיטה הדמוקרטית וזכות הבחירה, שניתנה באותה העת לכל, אפילו להמוני הפועלים - בין השאר, בזכות המאבק שלהם - היא הדרך הנוחה ביותר להשגת השוויון החברתי. אחדים מן ההישגים של המפלגות הללו היו עקיפים. כך, למשל, בגרמניה בשנת 1880 (תר"מ), הנהיג ראש הממשלה אוטו פון ביסמרק ביטוח בריאות ותאונות עבודה וגמלת זקנה (פנסיה) לעובדים, דווקא כדי לבלום את התחזקותה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית.

רבים מהסוציאליסטים אף לא קיבלו את תפישתו הקיצונית של מרקס, שהיעד האחרון הוא ביטול מוחלט של הקניין הפרטי ויצירת חברה קומוניסטית. חלקם התייחסו ליעד זה כאל יעד לא מציאותי, ואחרים גם ראו בו פגיעה בערך הליברלי של זכות הקניין. משום כך הם הסתפקו בקביעת יעדים צנועים יותר כמו השגת זכויות לעובדים ולמעמדות הנמוכים ובשיפור מצבם הכלכלי.

בעקבות כך החלה להתגבש אידיאולוגיה השוללת באופן עקרוני את המהפכנות האלימה ואת הדיקטטורה של הפרולטריון כאמצעים להשגת מטרות פוליטיות. גישה זו דגלה בשילוב של דמוקרטיה וסוציאליזם, וראתה בשניהם ערכים חיוניים וכלים הכרחיים להשגת חירות, שוויון וצדק. אדוארד ברנשטיין, יהודי והוגה דעות חשוב של השיטה הסוציאל-דמוקרטית סבר כי הסוציאליזם הוא הרחבה של הליברליזם (ראו בפרק הרביעי), והוא המשיך את "תהליך הקידמה" (ראו לעיל בפרק השני) מהנקודה שבא נעצר הליברליזם, כלומר: לא רק זכויות פוליטיות ומשפטיות שוות לכל, לא רק חופש דעה ומצפון, אלא גם דאגה לצרכיהם החומריים של כלל האנשים.

(בספר תמונה של אדוארד ברנשטיין)

(בספר תמונה של אדוארד ברנשטיין.)

אדוארד ברנשטיין (1932-1850, תר"י-תרצ"ג): הוגה ופוליטיקאי יהודי-גרמני. נחשב לאחד מאבות הסוציאל-דמוקרטיה. ברנשטיין היה שותף להקמת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (SPD), אחת המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות הראשונות והחזקות באירופה.

*76*

קטע מקור:

איבן דרבין (1948-1900, תר"ס-תש"ח), מהאידיאולוגים הבולטים של מפלגת הלייבור הבריטית במאה העשרים, הסביר נקודה זו:

"הגשמת אידיאלים דמוקרטיים מהווה בחלקה כבר משהו מהגשמת סוציאליזם. בגידה בערכים דמוקרטיים היא בגידה בערכים סוציאליסטיים. הדמוקרטיה אינה קישוט לסוציאליזם, אלא מקור לכל תקוותיו. כי אם המלחמה בכוח הזרוע היא השיטה, הרי שעלינו לדחות עד לאין סוף את תוחלת (הציפייה לקראת) הצדק. טרור ומעשי אכזריות ישלטו בכל ונהיה נידונים להתהלך תמיד בצילו של הפחד. בתורת יחידים יכול שנהיה בשורותיה של הקבוצה המנצחת במאבק, או שנהיה בין המובסים. כך או אחרת, בניצחון או בתבוסה, נחיה בפחד בשל הדם אשר נשפך. המנצחים יחיו בפחד מפני הנדכאים, והמנוצחים יחיו באימה מפני המנצחים, וכל הלוחמים יישאו בלבם את אשמת ההרס."

(איבן דרבין, "במאבק על הסוציאליזם הדמוקרטי", בתוך: המחשבה הסוציאליסטית בת זמננו, פרק ב, תל אביב 1950, עמוד 21)

שאלה: כיצד מנמק דרבין את התנגדותו למהפכה אלימה?

למרות ההתרחקות של הסוציאל-דמוקרטיה מהמרקסיזם וההתקרבות לליברליזם, עדיין נותרו הבדלים משמעותיים בין הסוציאל-דמוקרטיה לליברליזם. אמנם שניהם דוגלים בעקרונות הדמוקרטיה, אך בעוד הליברליזם רואה בערך החירות את הערך החשוב ביותר המאפיל על ערך השוויון, רואה הסוציאל-דמוקרטיה את השוויון כערך המרכזי, גם במחיר של פגיעה מסוימת בחירות.

למשל, האמצעים שמציעה הסוציאל-דמוקרטיה להשגת השוויון מחייבים פגיעה מסוימת בזכות הקניין (אם כי בניגוד למרקסיזם, היא מתנגדת לביטול מוחלט של הקניין הפרטי). אדם לא יכול לעשות כרצונו המוחלט בכספו. הוא צריך לשלם מיסים כדי לסייע, בסופו של דבר, לנזקקים. כדי להשיג שוויון, או לפחות לשפר את רמת החיים של הפועלים העניים ולצמצם כמידת האפשר את הפערים הכלכליים בחברה, יש להרחיב את השירותים החברתיים שמספקת המדינה בתחומי הרווחה, החינוך והבריאות, ולהסדיר ביטוח לאומי חובה לכל העובדים שיפצה אותם במקרה של אובדן כושר עבודה, וגמלת זקנה (פנסיה) שתאפשר להם חיים בכבוד לאחר שיפסיקו לעבוד. לשם כך יש צורך להעלות את המיסים במידה ניכרת ולפגוע בהכנסותיהם של המשתכרים שכר גבוה, וזו למעשה פגיעה קשה בזכות הקניין של בעלי הון. למשל, מיסים המוטלים על ירושות מגדילים את הכנסות המדינה ויחד עם זאת מביאים באופן ישיר לצמצום הפערים.

הסוציאל-דמוקרטיה דוגלת גם בארגון כוח העבודה, על ידי הקמת ארגוני עובדים במתן תנאים סוציאליים לעובדים על ידי המעסיקים ובזכות לשביתה מאורגנת במקרה של חוסר שביעות רצון מתנאי העבודה והשכר.

לסיכום, בניגוד למרקסיזם, הסוציאל-דמוקרטיה לא מבקשת לבטל את זכות הקניין ולשנות את הסדר הקיים מן היסוד, אלא תומכת בהתערבות של המדינה בצורות שונות כדי למתן את הבעיות החברתיות. היא מתנגדת לשליטה של הפועלים עצמם באמצעי הייצור, אך תומכת בכך שחלק גדול מהם יהיה בשליטה ממשלתית (נציגי העם, הכלל את הפועלים). היא תומכת בפיקוח ממשלתי הדוק על המשק הכלכלי ועל מחירי המוצרים. היא מתנגדת למהפכה אלימה ונכונה לקבל הזדהות לאומית כבסיס למאבק החברתי לעומת המרקסיזם, שהוא אנטי-לאומי ביסודו.

בניגוד לליברליזם, היא מתנגדת ל"לסה פר" (הנח לעשות, אי התערבות של המדינה בעניינים כלכליים; ראו לעיל בפרק הרביעי) ולהפרטה מלאה (הפרטה - מעבר של רכוש מבעלות המדינה לבעלות פרטית.) ותומכת בהלאמת השירותים החיוניים. (הלאמה - מעבר של רכוש מבעלות פרטית לבעלות המדינה.)

*77*

לסיכום הסעיף: הסוציאל-דמוקרטיה הגבילה את הסוציאליזם ובעצם הפכה אותו להמשך של הליברליזם. היא טענה שהדרך לסוציאליזם צריכה להיות דמוקרטית ולא אלימה, וכך גם דרך השלטון והתפעול של המערכת הסוציאליסטית - לא שליטה מוחלטת של הפועלים, אלא ממשלה שדואגת להם.

לסיכום הפרק

בעקבות המהפכה התעשייתית והרעת תנאי חייהם של הפועלים, החלו להתגבש במאה ה-19 באירופה אידיאולוגיות ותנועות סוציאליסטיות, שחתרו להטבת תנאיהם של הפועלים ולשוויון כלכלי-חברתי. באמצע המאה ה-19 כבשה משנתו של קרל מרקס את הבכורה בקרב התנועות הללו והיא הכתיבה את סיסמת המאבק של המהפכה הקומוניסטית: לבטל את הקניין הפרטי ולהותיר את אמצעי הייצור בידי הכלל. ההצלחה המשמעותית של אידיאולוגיה זו הגיעה במהפכה הבולשביקית ברוסיה בשנת 1917 (על כך ראו בפרק 8), ובהשפעתה גם במדינות נוספות, חלקן מחוץ לאירופה.

החזון המרקסיסטי מעורר את השאלות - האם השוויון הכלכלי-חברתי הוא אידיאל שנכון בשבילו להקריב את הכל? האם אכן טוב שנהיה כולנו שווים? ואולי עדיפה תחרות חופשית, שבה כל אדם עובד ומגיע למימוש ייחודיותו ותורם תרומתו העצמית לחברה? אם נעניק לכל פרט את כל הדרוש לו, והקניין יהיה כללי, שאינו דורש מאמץ להשיגו, האם לא נאבד את המרץ והעילה לעבודה ולהתקדמות? אם כולם יקבלו אותו שכר בדיוק, האם עדיין יהיו לנו רופאים מעולים, מדענים מבריקים, המצאות ושכלולים טכנולוגיים? איך יראה העולם שלנו, בלי תחרות?

לעומת זאת, אם נחזור לשאלה שעלתה מן הפרק הקודם, איך יראה עולם שמושתת כולו על תחרות? אנשים אמנם יגיעו להישגים, אך האם יהיו בעולם כזה דאגה לזולת, אידיאל חברתי וערכים? בלי הסוציאליזם, לא היו לנו היום גם הזכויות לחלש המעוגנות בחוק, כמו חופשת מחלה, חופשת לידה, פנסיה, קצבאות ילדים, דמי אבטלה - חישבו על כך שבלעדיהן אישה הרה תפוטר, והעובד יאלץ לעבוד עד כלות כוחותיו כדי לספק את צרכי הקיום.

בסופו של דבר, המדינות המתוקנות בעולם הגיעו למסקנה שגם קפיטליזם קיצוני וגם סוציאליזם קיצוני הם רעים. מאז מלחמת העולם השנייה נסוב הוויכוח על המינון: כמה חופש וכמה שוויון יהיו במדינה. מהקפיטליזם התפתח דגם "מדינת הסעד" (כמו ארה"ב), שהיא מדינה המסייעת רק לנזקקים ביותר ורק במינימום ההכרחי; במקביל, פרחה במדינות המערב במאה ה-20 האידיאולוגיה הסוציאל-דמוקרטית, שדגלה בשילוב של דמוקרטיה וסוציאליזם, והתנגדה למהפכה אלימה.

עם היווצרותה של השיטה החברתית הסוציאל-דמוקרטית עלתה גם השאלה: מה הם תפקידי המדינה? עד המאה ה-19, ולפי השיטה הליברלית, המדינה דאגה לחוק וסדר. הסוציאל-דמוקרטיה מטילה עליה תפקיד נוסף - דאגה לאזרחים במצוקה. ומכאן עולות שתי שאלות נוספות:

- האם אזרחי המדינה יכולים להסיר מעליהם את האחריות לנזקקים כשהמדינה מטפלת בהם? אדם עלול לחשוב, למשל, שאין צורך עוד לתת צדקה, לעשות חסד או לדאוג לרווחת זולתו, שכן הוא משלם מיסים.

- האם הרחבת תפקידי המדינה מגבירה את כוחה של המדינה הריכוזית (ראו בפרק 1) ואת כוחו של השלטון על חשבון כוחם של האזרחים?

בפרק הבא נלמד על עלייתה של הלאומיות - אותו הגורם שבו זלזלו כל כך מרקס ואנגלס וחזו כי יעלם מן העולם. הלאומיות לא נעלמה מעולם, ותמיד היה לה תפקיד מרכזי בהתפתחות תולדות העולם. דווקא בתקופה זו כוחה עלה, והיא חוללה מהפכות ושינויים אדירים בעולם כולו.

*78*

תאריכון:

1900

1890

1889 (תרמ"ט) - הקמת "האינטרנציונל השני"

1880

1875 (תרל"ה) - הקמת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה

1870

1864 (תרכ"ד) - הקמת "האינטרנציונל הראשון"

1860

1850

1932-1850 (תר"י-תרצ"ג) - אדוארד ברנשטיין

1848 (תר"ה) - פרסום "המניפסט הקומוניסטי"

1840

1830

1820

1883-1818(תקע"ח-תרמ"ג) - קרל מרקס

לדיון ולמחשבה:

1. צעירים רבים נמשכו במאות ה-19 וה-20 לקומוניזם. התוכלו לשער מדוע?

2. התוכלו להסביר מדוע יהודים רבים נמשכו לקומוניזם?

3. איזו מדיניות נהוגה כיום במדינת ישראל - של רווחה או של סעד? נמקו את דעתכם.

*79*

פרק שישי: התנועות האידיאולוגיות המודרניות - לאומיות

*79*

מבוא

בפרק 4 למדנו על השינויים שהתחוללו באירופה בעקבות האידיאולוגיה הליברלית. בפרק 5 למדנו על האידיאולוגיה הסוציאליסטית, שהפכה לכוח משפיע ומכריע במחצית השנייה של המאה ה-19. בפרק זה נלמד על אידיאולוגיה שצמחה מוקדם יותר והייתה דומיננטית כבר במחצית הראשונה של המאה ה-19: הלאומיות. הלאומיות מדגישה את עובדת היותה של כל אומה בעלת מאפיינים מיוחדים ומבקשת לאפשר שלכל אומה תהיה מדינה משלה. למעשה, הלאומיות מבקשת להשיג ריבונות (עצמאות) לבני האומה, כלומר: סמכות בלעדית להפעיל כוח לשם אכיפת חוק וסדר על האזרחים היושבים בשטחי הלאום ולשם הגנה מפני אויבים מבחוץ בשטח המסוים בו יושבת האומה.

שאלה מנחה: מה אפיין את תנועת הלאומיות שפרחה באירופה בתחילת המאה ה-19?

סעיפי הפרק:

סעיף א': קווים עיקריים בהתפתחות הלאומיות באירופה במאה ה-19

סעיף ב': דגמי לאומיות שונים

סעיף ג': הלאומיות - היבט היסטוריוגרפי

סעיף ד': מיעוטים אתניים במדינות לאום

מושגים מרכזיים:

- לאומיות

- לאומיות ליברלית-אזרחית

- גישה מודרניסטית ללאומיות

- גישה רציפה ללאומיות

- הגדרה עצמית

- הסכם המיעוטים

- מדינת לאום

- מדינה דו-לאומית

- מדינה רב לאומית

*80*

(בספר תמונה של מפת אירופה לפני התנועות הלאומיות בשנת 1815)

(בספר תמונה של מפת אירופה לפני התנועות הלאומיות בשנת 1815- תקע"ה.)

סעיף א': קווים עיקריים בהתפתחות הלאומיות באירופה במאה ה-19

שאלה מנחה: מה הם קווי ההתפתחות העיקריים של הלאומיות באירופה במאה ה-19?

תפישה לאומית מסוימת ניתן למצוא כבר בעת העתיקה אצל אומות שונות, ובצורה מובהקת מאוד - ביהדות. התנ"ך מספר על חלוקת האנושות לאומות (בראשית פרקים י-יא), וכמובן, בני ישראל נחשבים כעם בעל היסטוריה, בחירה וייעוד.

אצל עמי אירופה ניתן להבחין בטשטוש של התפישה הלאומית בימי הביניים, בהשפעת הנצרות שמיקדה את הזהות באמונה הדתית ולא בשאלה הלאומית, ובהשפעת האימפריה הרומית שדגלה בהתייחסות שווה לכל אזרחי האימפריה ללא קשר למוצאם הלאומי. עם זאת, כבר בימי הביניים ניתן להבחין בהתגבשות לאומית אצל עמי אירופה הבולטים, למשל באנגליה ובצרפת. בראשית העת החדשה (במאות ה-16 וה-17) התגברה התודעה הלאומית אצל עמים מסוימים, בפרט בעמים שאמצו את הנצרות הפרוטסטנטית ושאבו השראה לתפישה הלאומית מן התנ"ך. כך, למשל, ניתן לזהות תודעה לאומית חזקה באנגליה במאה ה-17 בזמן מלחמת האזרחים, וכן בהולנד במאות ה-16 וה-17 בשעה שנלחמו על עצמאותם עם האימפריה הספרדית (מלחמת 80 השנים: 1648-1568, שכ"ח-ת"ח).

החל מתחילת המאה ה-19, בעקבות המהפכה הצרפתית ומלחמות נפוליאון, התפשטה האידיאולוגיה הלאומית באירופה. במהפכה הצרפתית דובר מפורשות על שלטון העם; מנגד, נציגיו של נפוליאון בארצות שכבש מנעו השתתפות של תושבי הארצות בניהול חייהם וטשטשו את המאפיינים התרבותיים המיוחדים שלהם. עובדה זו גרמה לתגובת נגד אידיאולוגית ומעשית. האידיאולוגיה הלאומית גררה אחריה יתר תשומת לב לייחודן התרבותי והאתני (בעל המוצא המשותף) של היחידות הלאומיות, להבלטת השונה בין בני אדם. כלומר: נפוליאון, דווקא בכך שניסה לטשטש את המאפיינים הלאומיים, גרם להתחזקותם עקב ההתנגדות שקמה לשלטונו.

במקביל קמו תנועות לאומיות, בעיקר בקרב מיעוטים לאומיים שחיו באימפריות רב-לאומיות ותבעו עצמאות מדינית בטריטוריה שבה התגוררו.

- יוון: בשנת 1822 (תקפ"ב) הכריזו היוונים על עצמאותם והתנתקותם מהאימפריה העות'מנית, ובשנת 1832- לאחר מלחמה ממושכת הוכרה עצמאותם.

*81*

- פולין: הפולנים בפולין הקונגרסאית (פולין הקונגרסאית - מדינת חסות של האימפריה הרוסית שהתקיימה בין השנים 1863-1815 (תקע"ה-תרכ"ג) במרכזה של פולין ההיסטורית.) פתחו בשתי מרידות לאומיות כנגד האימפריה הרוסית (1832, תקצ"ב ו-1863, תרכ"ג), אך הם לא זכו לעצמאות עד לאחר מלחמת העולם הראשונה.

- הונגריה: בשנת 1848 (תר"ח), תבעו המפגינים ההונגרים בבודפשט להתנתק מאוסטריה. בדומה לבני פולין, דרישתם המלאה התממשה רק לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. עם זאת, מאבקם הביא לקבלת אוטונומיה מלאה בענייני פנים כבר בשנת 1867.

מטרה נוספת של התנועות הלאומיות באה לידי ביטוי ברצונן של מדינות קטנות בעלות מאפיינים אתניים ותרבותיים משותפים להתאחד למדינה אחת גדולה וחזקה.

- גרמניה: תהליך האיחוד של עשרות הארצות הגרמניות בראשותה של פרוסיה התחיל ב-1865 והסתיים בשנת 1871, כשנוסדה מדינה אחת והוקם "הרייך (ממלכה גדולה) השני". תהליך האיחוד לווה במלחמות עם דנמרק, אוסטריה וצרפת, כשידה של גרמניה הייתה על העליונה.

- איטליה: בשנת 1849 פתחו האיטלקים במרד נגד האימפריה האוסטרו-הונגרית בצפון מזרח איטליה ובשנים 1860-1859 הצליחו לשחרר את צפון מזרח איטליה (למעט ונציה, ששוחררה ב-1867) ולאחדה עם נסיכויות איטלקיות מפוצלות - סרדיניה וטוסקנה בצפון מערב וממלכת שתי הסיציליות בדרום, אותה כבשו משליטה זרה. ואמנם, רק בשנת 1870 הושלם איחודה של איטליה, שרומא בירתה, לאחר כיבוש העיר מידי האפיפיור וצבאו.

אם כן, איטליה השיגה את שתי המטרות של הלאומיות: שחרור מעם אחר ואיחוד מדינות קטנות למדינה אחת גדולה.

לסיכום הסעיף: הלאומיות של מדינות אירופה התחילה להתגבש כבר בימי הביניים והגיעה לשיאה במאה ה-19 בעקבות המהפכה הצרפתית וכיבושי נפוליאון.

בדרך כלל תבעה הלאומיות היפרדות מדינית של לאום מהאימפריה הרב-לאומית שבתוכה הוא התקיים. במספר מקרים תבעו בני לאום אחד שחיו במדינות זרות להתאגד עם בני עמם במסגרת מדינית אחת.

מובן שתביעות אלו נדחו בידי אותן מדינות מאחר שנדרשו לוותר מכוחן ומשליטתן לצורך מימוש שאיפות לאומיות של קבוצות החיות בתוכן, ולכן מימושן היה כרוך במאבקים.

(בספר תמונה של מפת אירופה בתום איחוד גרמניה ואיטליה.)

סעיף ב': דגמי לאומיות שונים

שאלה מנחה: מה הם סוגיה העיקריים של הלאומיות?

ניתן להצביע על שני דגמים עיקריים של לאומיות שהתפתחו באירופה: לאומיות אתנית-היסטורית ולאומיות ליברלית-אזרחית.

ב 1. דגם הלאומיות האתנית-היסטורית

הלאומיות האתנית-היסטורית שמה את הדגש על היסודות האתניים, ההיסטוריים, התרבותיים והלשוניים המשווים לאומה את אופייה המיוחד. קרבת הדם של בני האומה, ההיסטוריה (האמיתית או המדומה) המשותפת שלהם, על גיבוריה, משבריה והישגיה, התרבות המיוחדת והשפה הלאומית - כל אלה מעוררים רגשות של שותפות וסולידריות ורצון לחיות יחד בחטיבה מדינית אחת.

*82*

קרבת משפחה ושאר המאפיינים המשותפים איחדו קבוצות אנושיות לאורך ההיסטוריה כולה, אך מקורה של הלאומיות האתנית-היסטורית בצורתה המודרנית הוא בזרם האינטלקטואלי-אומנותי הרומנטיקה, שצמח בגרמניה בשלהי המאה ה-18 כתגובה לזרם "הנאורות" ולאידיאולוגיה הליברלית, שהדגישה את השוויון והזהות בין כל בני האדם. זרם זה הדגיש את הייחודי, החד-פעמי, הדמיוני והלא רציונלי. מייצגיו הבולטים בסוף המאה ה-18 ובמאה ה-19 היו הרדר ופיכטה.

יוהאן גוטפריד הרדר (1803-1744, תק"ד-תקס"ד): משורר ופילוסוף גרמני. מהדמויות הבולטות של זרם הרומנטיקה.

יוהאן גוטליב פיכטה (1814-1762, תקכ"ב-תקע"ד): תלמידו של הפילוסוף עמנואל קאנט ומחשובי הפילוסופים הגרמנים בעת החדשה.

הרומנטיקה גרסה שהגיוון התרבותי הוא מאפיין יסודי של התרבות האנושית ויסודו בייעוד הבריאה, שכן בורא העולם רוצה שהאנושות לא תתפתח באופן אחיד, אלא תממש את מלוא מגוון האפשרויות הטמונות בה. על כן קיימת חובה מוסרית להיות נאמן לאופי הייחודי המעוגן בטבע, לפתחו ולשכללו כפי האפשר. האומה היא קהילה תרבותית בעלת אופי מיוחד, שהייעוד שלה הוא להוציא אל הפועל את אותו האופי.

שני אמצעים חיוניים למימוש ייעוד זה: שפה לאומית אחת ומדינה אחת. השפה הלאומית היא הקובעת את צורת המחשבה ועוצמת הרגש של דוברה (חישבו על ההבדל בין שיחה באנגלית לבין שיחה בערבית, למשל), וממילא כל אדם הוא גם תוצר תרבותי של האומה שלו. המסגרת המדינית הכרחית לקיום התרבות הלאומית ולהתפתחותה ללא הפרעות. אומה שחיה כמיעוט לאומי בתוך אומה אחרת עלולה להתמזג בתרבות ובשפה של האומה השלטת, וכך תרבותה הייחודית תתנוון. גם המצב ההפוך - כשאומה מפוזרת בכמה מדינות - הוא בעייתי, כיוון שפיצול הכוחות מקשה על התפתחות התרבות הלאומית.

על פי דגם הלאומיות האתנית-היסטורית, האומה היא ישות טבעית, או לכל הפחות ישות היסטורית שנוצרה במשך מאות ואלפי שנים. האדם נולד לתוכה ולא יוכל להמיר אותה באומה אחרת. לאומה יש גם ייעוד היסטורי: לפתח ולשכלל את התרבות המיוחדת שלה.

דגם זה אומץ על פי רוב במדינות מרכז ומזרח אירופה, גרמניה בראשן.

(בספר שתי תמונות: 1. תמונה של יוהאן גוטפריד הרדר, 2. תמונה של יוהאן גוטליב פיכטה.)

(בספר שתי תמונות: 1. תמונה של יוהאן גוטפריד הרדר, 2. תמונה של יוהאן גוטליב פיכטה.)

ב 2. דגם הלאומיות הליברלית-אזרחית

הלאומיות הליברלית-אזרחית שמה את הדגש על המסגרת המדינית. המדינה, על ערכי היסוד שלה, היא המאחדת את אזרחיה ומעניקה להם את הגדרתם כאומה. השותפות במסגרת המדינית היא הגורם לרגשי הסולידריות והפטריוטיות של האזרחים השונים.

*83*

על פי דגם זה, האומה - כמו המדינה, שנוצרה בעקבות אמנה חברתית - היא התאגדות פוליטית של יחידים שכרתו אמנה ביניהם מרצונם החופשי. אמנם היחיד לא יכול לחיות מחוץ למסגרת של אומה, אך הוא יכול לבחור את האומה שאליה הוא רוצה להשתייך. חברי האומה מאוגדים יחדיו באמצעות חוקים, והם יוצרים קהילה פוליטית שנוהגת על פי חוק אחד ושותפה לתרבות פוליטית אחת בטריטוריה אחת. על פי תפישה זו ישנה זהות בין המדינה ללאום, ובכל מדינה קיים רק לאום אחד.

דגם זה אומץ במדינות ותיקות במערב אירופה, כגון בריטניה וצרפת, וגם במדינות שנוסדו בעת החדשה בעקבות הגירה מאירופה, כגון קנדה, אוסטרליה ובייחוד ארצות הברית.

ארצות הברית נחשבת לדוגמה מובהקת של דגם הלאומיות הליברלית-אזרחית, שכן התנאים לקבלת אזרחות בה הם מגורים רציפים של מספר שנים בארצות הברית, הצהרת נאמנות למדינה, היעדר עבר פלילי וידע בסיסי באנגלית ובהיסטוריה ובחוקה של ארצות הברית. עם קבלת האזרחות נחשב האזרח החדש לחלק מהאומה האמריקאית.

ואמנם, יש לציין שגם במדינות שהדגישו את הלאומיות האזרחית קיימת בפועל תרבות דומיננטית (שולטת, משפיעה ביותר), שהיא בדרך כלל תרבותה של קבוצה אתנית מסוימת. למשל, כל מי שמבקש לקבל אזרחות של ארה"ב נדרש לדעת את השפה האנגלית. גם ימי החופש בארה"ב נקבעים ברובם על פי חגי המסורת הנוצרית (ראו עוד בפרק 2). מצד שני, גם במדינות שהדגישו את הלאומיות האתנית ישנה פתיחות ברמה זו או אחרת לקבלת בני עמים אחרים, וככל שהם משתלבים בתרבות הרווחת, כך טמיעתם בחברה המארחת שלמה יותר.

ברשימה הבאה מסכמת בקצרה את ההבדלים בין שני הדגמים:

הגורם המאחד את בני הלאום:

לאומיות אתנית-היסטורית: מאפיינים אתניים משותפים: שפה, תרבות, לשון, מוצא והיסטוריה,

לאומיות ליברלית אזרחית: עצם השתייכות האזרחים למסגרת המדינית הופכת אותם לבני לאום אחד

מיעוט לאומי במדינה:

לאומיות אתנית-היסטורית: בדרך כלל יש מיעוט לאומי השונה מהרוב מבחינה אתנית,

לאומיות ליברלית אזרחית: המדינה יוצרת את הלאום ולכן כל התושבים הם בני אותו לאום (קיומו של מיעוט לאומי אינו אפשרי)

שאלות:

1. איזה דגם מקל על יהודים, סינים וטורקים לחיות בתוך אומה אחרת? נמקו תשובתכם.

2. קראו את שני הקטעים הבאים וענו על השאלה שלאחריהם:

קטע מקור:

קטע א':

"מיהו אמריקני? מה הוא אדם חדש זה? (ראשית,) הוא בן אירופה או מצאצאיו. (אבל) יש כאן אותה תערובת דמים מוזרה, שלא תמצאנה בשום ארץ אחרת. יכולתי להראותך משפחה אשר סבה היה אנגלי ואשתו הולנדית, ובנם נשא אישה צרפתייה, וארבעת בניו כיום נשואים לארבע בנות לאומים שונים. הוא אמריקני, שעזב מאחוריו את כל דעותיו הקדומות והרגליו הישנים, וקנה לו במקומם חדשים מאורח החיים החדש שקיבל עליו, מן הממשל החדש שהוא נשמע לו ומן המעמד החדש שזכה בו. הוא נעשה אמריקני כשהוא נאסף לחיקה הרחב של האם האומנת הגדולה שלנו. יחידי אדם מכל האומות מותכים כאן לגזע אנשים חדש, אשר מפעליהם ועתידיהם יחוללו באחד הימים תמורות גדולות בעולם."

(קטע מחיבור שפרסם בשנת 1782 (תקמ"ב) מישל גיום ז'ן דה-קרבקר, מצוטט בתוך: י' אריאלי, המחשבה המדינית בארצות הברית, פרק א, עמוד 74)

*84*

(המשך מהעמוד הקודם)

קטע ב':

"מדוע אני אוהב את איטליה? (...) אני אוהב את איטליה משום שאמי איטלקייה, מפני שהדם הזורם בעורקי הוא איטלקי, מפני שאיטליה היא האדמה שבה קבורים המתים שאמי מבבה ואני מוקיר, מפני שעיר הולדתי, לשון דיבורי והספרים שעליהם אני מתחנך הם איטלקיים. מפני שאחי, אחותי, חברי, והעם הגדול שבמחיצתו אני חי, והטבע היפה הסובב אותי וכל הנגלה לעיני, כל שאוהב אני, שאני לומד, ואני מעריץ - כל זה הוא איטלקי."

(קטע מתוך ספרו של אדמונדו דה-אמיצ'יס, "הלב", עמוד 105)

שאלה: איזה דגם של לאומיות מוצג בכל אחד מהקטעים הללו? נמקו את תשובתכם.

לסיכום הסעיף: ללאומיות שני דגמים עיקריים: דגם אתני-היסטורי, המבוסס על היסודות האתניים המשותפים לרוב אנשי המדינה, ודגם ליברלי-אזרחי, שבמרכזו המדינה הפוליטית.

קטע העשרה:

החלוקה בין דגם הלאומיות הליברלי-אזרחי לבין דגם הלאומיות האתנית היסטורית מבוססת על יסוד תפיסת החוקרים שמגדירה את הלאומיות המערב אירופית כמתקדמת, ואילו את הלאומיות במרכז ובמזרח אירופה כנחותה. ואולם, תפישה זאת היא בעייתית אם מתחשבים באלימות הרבה שנדרשה ליצירת לאומיות אזרחית. בצרפת, למשל, התהליך לווה ב"צרפתיזציה" כפויה של אזורי הפריפריה אחר המהפכה הצרפתית, כפייה באלימות לדבר ולחנך בצרפתית. כמו כן, דיכוי המיעוטים שם נמשך עד היום (האלזסים, הברטונים, הבסקים הצרפתים, הקורסיקאים וכדומה).

סעיף ג': הלאומיות - היבט היסטוריוגרפי (היסטוריוגרפיה - תולדות הכתיבה ההיסטורית.)

שאלה מנחה לסעיף: האם הלאומיות היא תופעה מודרנית או קדומה?

ג 1. הגישה המודרניסטית ללאומיות

מלחמת העולם השנייה ותוצאותיה הנוראיות הגבירו את "משבר המודרנה", עליו נלמד להלן בפרקים 9-8. בקרב קבוצות שונות התפתח אי-אמון ברעיון המרכזי של המודרנה, שהעולם צועד לקראת עתיד טוב יותר ושבכוח הלימוד וההשכלה ניתן לגאול את האנושות מצרותיה. חלק מהאנשים הסתייגו מהלאומיות, שנתפסה כחלק מהמודרנה, והיו אף הוגים מודרניים שהתנגדו לאידיאולוגיה הלאומית.

יש שחששו שהיא תהפוך ללאומנות, כלומר דאגה לטובת האומה תוך פגיעה באומות אחרות ושלילת זכותן של אומות אחרות להגדרה עצמית ולריבונות. האימפריאליזם, שעליו למדנו בפרק 3, נתפס כביטוי של לאומנות. התפישה הלאומנית של המשטרים הפשיסטי והנאצי, שעליהם נלמד בפרקים 2-1 בחטיבה הבאה של הספר, גרמה למלחמת העולם השנייה.

סכנות אלו הביאו חוקרים שונים לערער על הרעיון הלאומי ולאמץ את הגישה ה"מודרניסטית" בחקר הלאומיות - גישה הכופרת בהנחת היסוד של הלאומיות שקיומן של אומות הוא עתיק יומין.

הגישה "המודרניסטית" מכונה כך משום שהיא סוברת שהלאומיות היא תופעה השייכת באופן מובהק לעידן המודרני, ושניתן להצביע על גורמים שונים השייכים לתקופה המודרנית שהביאו לעלייתה של הלאומיות דווקא בתקופה זו.

*85*

אחד החוקרים הבולטים המצדדים בגישה זו הוא בנדיקט אנדרסון. אנדרסון טען שאנשים מרגישים צורך להיות חלק מקבוצה גדולה. עד לזמן המודרני, צורך זה התמלא על ידי השתייכות לדת, אך בזמן המודרני התערערה האמונה בהשתייכות זו. קרנה של הדת, שבימי הביניים הייתה הקהילה המדומיינת העיקרית, ירדה. אובדן הלגיטימיות של מקור הסמכות הדתי של המלוכה הימי-ביניימית - "מלך בחסד האל" - הביאה לחיפוש אחר מקור סמכות חדש.

אנדרסון מונה מספר גורמים חיוביים שהביאו לעלייתה של הלאומיות, ביניהם:

1. הדפוס המודרני, שהונע ממניעים כלכליים, בחפשו אחר שווקים חדשים, החל לפנות אל השפות המדוברות ולא רק לשפה הגבוהה - הלטינית, שהייתה השפה של המלומדים. התהליך של הדפסת ספרים בכמויות גדולות הביא לאיחוד דיאלקטים (ניבים) (דיאלקט - צורת הגיה ודיבור אחת מני כמה של שפה כלשהי.) לשוניים, הוסיף יציבות לשפה ויצר השתייכות מסוג חדש בין בני אותה השפה, שהחלו לקרוא את אותם עיתונים וספרים. בכך ניתנה, למעשה, משמעות חדשה לעובדה שבני אדם דוברים את אותה שפה.

2. המעבר של האימפריות הגדולות באירופה לשפת מדינה רשמית גרם לאותם אנשים החולקים את אותה שפה ומתגוררים בסביבה גיאוגרפית משותפת לדמיין שהם חלק מקהילה אחת מגובשת וטבעית, שהיא מעין משפחה גדולה ותומכת, על רצף הזמן.

על הרקע הזה אפשר להבין את האמונה בהשתייכות לאומה כקהילה פוליטית מדומיינת, שחבריה מדמיינים לעצמם שהם בני אומה אחת, אף שהם לא מכירים כלל את רוב חבריה. בלשונו של אנדרסון:

קטע מקור:

"אומה היא קהילייה פוליטית מדומיינת (...) זוהי קהילייה מדומיינת, משום שאפילו באומה הקטנה ביותר, אין החברים בה מכירים את רוב החברים האחרים, אינם פוגשים אותם, או אפילו אינם יודעים עליהם משהו, ועם זאת, בתודעתו של כל חבר באומה, יש דימוי של שייכותם לאותה קהילה."

(בנדיקט אנדרסון, "קהיליות מדומיינות", תל אביב, 1992, עמוד 36)

לגישה המודרניסטית השפעה רבה על המחקר האקדמי, במיוחד בעידן שלנו - עידן של גלובליזציה, שבו אמצעי התקשורת מקשרים בין בני אדם בעולם כולו, וישנו רצון להדגיש את המשותף בין בני האדם ולא את המפריד ביניהם.

ג 2. הגישה הרציפה ללאומיות

ואולם, הגישה המודרניסטית נתקלת בביקורת מצד המצדדים בגישה "הרציפה", אשר מדגישה את הרציפות שבין תופעת הלאומיות המודרנית לתקופות קודמות ושוללת את הקביעה הנחרצת כי הלאומיות שייכת דווקא לעידן המודרני.

אחד החוקרים הבולטים המצדד בגישה זו הוא החוקר אנתוני סמית. סמית מבקר את הגישה המודרניסטית וטוען כלפיה כי היא מתעלמת מהקבוצות האתניות, שהתקיימו בעת העתיקה ובימי הביניים ויצרו תשתית תרבותית להופעת הלאומיות המודרנית.

לדעתו, אכן ישנו חידוש מסוים בתופעת האומות המודרניות, אך אלה אינן נוצרות יש מאין, אלא נעוצות בקבוצות האתניות, שהתקיימו כבר בעת העתיקה או שהתגבשו בתהליך של מאות שנים לפני התקופה המודרנית.

הקבוצות האתניות התייחדו בשותפות תרבותית, שכללה בעיקר מיתוסים, (מיתוס - סיפור עם על אירוע מכונן של הקבוצה או שיש לו חשיבות עבורה.) זיכרונות היסטוריים וסמלים. המיתוסים המרכזיים עוסקים בראשיתה של הקבוצה האתנית, שליחותה הדתית ההיסטורית, הארץ המקודשת ותור זהב (תור זהב - עידן היסטורי שבו מגיעה האומה לשיא של שגשוג כלכלי, פוליטי וצבאי. כך, למשל, בתולדות ישראל נחשבת תקופת מלכות דוד ושלמה כתור זהב.) קדום - מיתוסים שהתנ"ך ותולדות עם ישראל הם האב-טיפוס (אב-טיפוס - דגם ראשוני ומאפיין שחוזר על עצמו לאחר מכן בהקשרים שונים.) שלהם.

לכן, לדעתו, החידוש של התקופה המודרנית אינו בהמצאת האומות, אלא בהוספת הממד הפוליטי התובע מדינה בטריטוריה המשותפת לאומה ההיסטורית כדי להביא לידי ביטוי מלא את התרבות המיוחדת שלה. הלאומיות איננה המצאה מודרנית

*86*

מתחילתה ועד סופה, כפי שטוען אנדרסון. לדעת סמית, מורכבת האומה מיסודות היסטוריים עמוקים - קרבת דם, היסטוריה משותפת, חזון, תפישת עולם, דת וכדומה, ומיסודות מודרניים - מבנה המדינה הריכוזית ומושג מדינת הלאום (מדינה המזוהה עם לאום אחד).

לכן, טוען סמית, שהלאומיות אינה תופעה קצרת ימים, כפי שטוענים חלק מהחוקרים המודרניסטים, הרואים בלאומיות ובמדינות הלאום פרי חולף של מצב היסטורי-תרבותי מסוים. אדרבה; שורשי הלאומיות נעוצים עמוק בטבע האדם, והיא מעוגנת באופן עמוק ביותר בהיסטוריה ובתרבות האנושית. הלאומיות פושטת צורה ולובשת צורה בכל תקופה היסטורית, אך היא יציבה ודומיננטית בתולדות האנושות ולא צפויה להיעלם בעתיד הנראה לעין. ייתכן שבעתיד הלאומיות לא תתבטא דווקא במדינות לאום ריכוזיות, אך היא תמשיך להוות יסוד מרכזי בחיים האנושיים.

לסיכום הסעיף: לדעת אנדרסון, הלאומיות היא תופעה מודרנית (שמקורה בצורך האנושי להשתייכות), ולדעת סמית יש לה מקורות קדומים (שורשים אתניים, היסטוריים ותרבותיים), הבאים לידי ביטוי במבנה המודרני של מדינת לאום.

שאלות:

1. עם איזו גישה אתם מסכימים - של סמית או של אנדרסון? הסבירו דעתכם. (שימו לב, למשל, לסוג הלאומיות של העם היהודי. איזו גישה מתאימה לתיאורו?)

2. השלימו את הטבלה שלפניכם, המסכמת את המחלוקת בין הגישה המודרניסטית לבין הגישה הרציפה.

סעיף ד': מיעוטים אתניים במדינות לאום

שאלה מנחה לסעיף: כיצד השפיעה היווצרות מדינת הלאום על המיעוטים האתניים במדינה?

עם תום מלחמת העולם הראשונה עוצבה מחדש המפה המדינית של אירופה. האימפריה האוסטרו-הונגרית חולקה למספר מדינות על בסיס לאומי, למעט צ'כוסלובקיה, שהייתה מעין פדרציה ( פדרציה - איגוד של איזורים ריבוניים למחצה תחת ממשל מרכזי.) של שני לאומים עיקריים : הצ'כים והסלובקים; בבדיחות הדעת נהגו לומר שהצ'כוסלובקים האמיתיים היחידים הם היהודים, שהרי כל השאר הם או צ'כים או סלובקים. בבלקן הוקמה מדינה חדשה - יוגוסלביה, שהייתה מעין פדרציה סלבית של סרבים, קרואטים וסלובנים, שהראשונים הם הגורם המרכזי בה. מהאימפריה הרוסית, שהפכה זה מכבר למדינה קומוניסטית, נלקחו השטחים הצפון מערביים, בהם נוסדו שלוש המדינות הבלטיות: ליטא, לטביה ואסטוניה (ששפותיהן אינן רוסית). לבסוף, המדינה הפולנית הוקמה מחדש ברוב השטחים שהיו בריבונותה לפני חלוקתה המשולשת בסוף המאה ה-18 על ידי רוסיה, אוסטרו-הונגריה ופרוסיה. העיקרון שהנחה את החלוקה המחודשת הזו היה עיקרון ההגדרה העצמית הלאומית (עיקרון הקובע כי עם או אוכלוסייה מקומית זכאים להחליט באופן חופשי ובלא התערבות חיצונית על אופי השלטון הרצוי להם ועל האופן שבו הוא יתממש) ועל פי רוב חפפו המסגרות המדיניות החדשות לקבוצות הלאומיות שחיו תחת ריבונותן. בדרך כלל - אך לא תמיד - נחשבת השפה למאפיין הלאומי העיקרי.

*87*

עיקרון זה לא היה יכול להתממש במלואו מבלי לבצע חלוקות משנה רבות, כולל כאלה הפוגעות ברצף טריטוריאלי של מדינות אחדות. במדינות רבות נותרו קבוצות מיעוט משמעותיות מבחינה אתנית-לאומית שלא יכלו לבטא את הייחודיות הלאומית שלהם בתוך המדינה בה ישבו. בצ'כוסלובקיה הייתה קבוצה גדולה של גרמנים וקבוצה קטנה יותר של הונגרים. ביוגוסלביה נותרו קבוצות מיעוט של בוסנים ואלבנים, שהיו לא רק דוברי שפה שונה, אלא גם בעלי דת אחרת (מוסלמים). גם ברומניה נותרה אוכלוסייה הונגרית גדולה.

המעצמות המנצחות ביקשו, ברוח הליברליזם (פרק 4), לשמור על זכויותיהם של המיעוטים הלאומיים במדינות החדשות. לשם כך התנו המעצמות את ההכרה במדינות החדשות בקבלת חוקות המבטיחות למיעוטים הללו זכויות אזרחיות וחירויות דתיות, אוטונומיה בתחום החינוך והכרה בלשונם, במסורתם הלאומית ובמנהגיהם.

קטע העשרה:

הסכם לוזאן

במהלך הדיונים על עתיד אסיה הקטנה (כיום אזור אנטוליה בטורקיה) שהתנהלו בועידת השלום בפריז בתום מלחמת העולם הראשונה, פלשו כוחות יוונים לאיזמיר. צעד זה סימן, למעשה, את תחילתה של מלחמת טורקיה-יוון, שנמשכה כשלוש וחצי שנים. במהלך המלחמה נפגעו ונהרגו אזרחים רבים משני הצדדים כתוצאה מהמאבק הצבאי ומהתנגשויות בין האוכלוסייה היוונית לאוכלוסייה הטורקית. לאחר הפסקת האש בין הצדדים וקביעת הגבולות, נחתם ב-1922 הסכם לוזאן, שהסדיר, בין השאר, את בעיית המיעוט היווני בטורקיה והמיעוט הטורקי ביוון.

בעקבות הניסיון השלילי של תקופת המלחמה, קבע ההסכם שנתמך על ידי בריטניה, צרפת ויוון, כי 1.2 מיליון יוונים המתגוררים בטורקיה יועברו ליוון ו-600,000 טורקים המתגוררים ביוון יועברו לטורקיה, במה שכונה "חילופי אוכלוסין" או "טרנספר". בנוסף לכך, הסדיר ההסכם את זכויות המיעוט היווני שנותר בטורקיה והמיעוט הטורקי שנותר ביוון, במיוחד בהיבט הדתי, שהרי היוונים הינם נוצרים והטורקים מוסלמים. כך, למשל, הותר לפטריארך היווני להמשיך ולמלא את תפקידו באיסטנבול עבור המיעוט היווני הקטן שנותר שם.

אחת הדוגמאות הבולטות למדינה חדשה בעלת מיעוט לאומי היא פולין. 30 אחוז מהאוכלוסייה שישבה בשטחה של פולין לא השתייכה ללאום הפולני: ביניהם היו גרמנים, ליטאים אוקראינים ויהודים. היהודים היוו כ-10 אחוז מאוכלוסיית פולין, ובערים הגדולות היוו יותר מ-30 אחוז. כדי למנוע פגיעה בזכויות המיעוטים בפולין, חתמו פולין וארבע המדינות המנצחות במלחמה על "הסכם המיעוטים" כתנאי להענקת עצמאות למדינה הפולנית. בהסכם נכתב, בין השאר:

קטע מקור:

פולין מתחייבת להגנה מלאה על חייהם ועל חירותם של תושבי פולין, ללא הבדל מוצא, השתייכות לאומית, שפה, גזע ודת... לאזרחים פולנים המשתייכים למיעוט גזעי, דתי או לשוני (...) זכות שווה להקים מוסדות צדקה, דת וחברה, ולנהל אותם ולפקח עליהם. והוא הדין לגבי בתי ספר ושאר מוסדות חינוך, תוך שימוש בשפתם ודתם ללא פגיעה.

בערים ובמחוזות שבהם יש משקל נכבד לאזרחים פולנים שאינם דוברי פולנית, תספק פולין את האמצעים המבטיחים כי בבתי הספר העממיים יוכלו התלמידים ללמוד בשפתם...

יהודים לא יחויבו לעשות כל דבר המנוגד לחוקי השבת שלהם.

(בתוך: אליעזר דומקה, העולם והיהודים בדורות האחרונים, חלק ב-1, עמ' 36)

*88*

(בספר תמונה של מפת פולין וסביבתה, המתארת את פיזור השפות המדוברות בפולין בשנת 1937.) (היעזר במנחה)

(בספר שני תרשימים 1. שפות 2. דתות )

שאלה: האם הסכם המיעוטים מתיישב עם עיקרון ההגדרה העצמית הלאומית של המדינה?

רוב היהודים חיו, למעשה, במעין אוטונומיה תרבותית לאומית. 85 אחוז מהם דיברו בשפת היידיש ורק 7 אחוז בשפה הפולנית. היתר דיברו בעברית. הם קראו עיתונים וספרים יהודיים, בעיקר ביידיש, והלכו להצגות תיאטרון ביידיש. הם למדו במוסדות חינוך יהודיים, אם כי במשך הזמן עברו חלק מהתלמידים לבתי הספר הפולניים. הם השתייכו למפלגות יהודיות: מפלגות ציוניות, אגודת ישראל והבונד (על "הבונד" ראו להלן פרק 13; על המפלגות הציוניות ואגודת ישראל ראו בפרק 14), ושלחו את ילדיהם לתנועות נוער יהודיות.

למרות הסכם המיעוטים, נהגו שלטונות פולין יחס נוקשה כלפי קבוצות המיעוט. אותן הקבוצות נמנעו מהשתלבות במדינה על מנת לשמור על ייחודן. השלטון, מבחינתו, ראה בכך סיבה מוצדקת להפלות את קבוצות המיעוט ובייחוד את היהודים. בראשית שנות העשרים, תחת ממשלתו של ולדיסלב גרבסקי, הוטלו מיסים מיוחדים על סוחרים יהודים והוגבלה קבלתם לעבודה במשרות ממשלתיות וללימודים אקדמאיים. המצב השתפר בימי שלטונו של יוזף פילסודסקי (1935-1926, תרפ"ו-תרצ"ה), אך לאחר מכן הורע שוב עד לפלישה הגרמנית שהחלה את השואה.

לסיכום הסעיף: נעשו ניסיונות רבים להגן על בני המיעוטים הלאומיים באמצעות חקיקה והסכמים שונים, אך בפועל היו פגיעות במיעוטים - המדינה הזדהתה עם לאום מסוים, ועל כן לא התחשבה במיוחד בזכויותיהם של אלו שלא רצו להזדהות עימו.

לסיכום הפרק

לאורך ההיסטוריה כולה חיו בני האדם בקבוצות בעלות מאפיינים משותפים, ולעיתים גם בממלכות לאומיות בהם הקבוצה הלאומית הייתה חופפת לאזרחות הפוליטית. במהלך המאה ה-19 התפשטה באירופה האידיאולוגיה הלאומית בגרסתה

*89*

המודרנית. אידיאולוגיה זו שמה דגש על ייחודיותם של העמים השונים וביקשה ליצור זהות בין היחידה הלאומית ליחידה המדינית. תנועות לאומיות נוסדו במרחבי אירופה, בעיקר בקרב מיעוטים לאומיים, שחיו במדינות בהם רוב התושבים היו בני לאום אחר. במרכז אירופה ומזרחה התפשטה בעיקר תפישה של לאומיות אתנית, השמה את הדגש על היסודות האתניים, התרבותיים והלשוניים של האומה המייחדים אותה מאומות אחרות, בעוד שבמערב אירופה ובמדינות הגירה כארה"ב ודומותיה, התפשטה בעיקר תפישה של לאומיות ליברלית-אזרחית (המכונה גם לאומיות פוליטית) השמה את הדגש על ההשתייכות לגוף המדיני ולהזדהות עם מורשתו הצעירה.

חוקרי הלאומיות המודרנית חלוקים ביניהם על מקורה של תופעת הלאומיות. רבים מהם רואים בה תופעה חדשה השייכת באופן מובהק לעידן המודרני, בעוד אחרים מצביעים על הרצף שבין הלאומיות המודרנית לתופעות מקבילות של לאומיות בתקופות קודמות.

לאחר מלחמת העולם הראשונה פורקו האימפריות הרב-לאומיות, ותחתן צמחו מספר מדינות על בסיס ההגדרה העצמית הלאומית, אך גם חלוקה מדינית מחודשת זו לא יכלה לפתור את כלל הבעיות של המיעוטים הלאומיים באירופה. כדי להגן על זכויותיהם של המיעוטים הלאומיים שנותרו תחת שלטונם של בני לאומים אחרים, חתמו מדינות הלאום החדשות על חוזים שעיגנו את הזכויות של המיעוטים. אך גם המהלך הזה לא הביא לפתרון הבעיה מיסודה, והיא צצה ועלתה בהזדמנויות שונות ואף עמדה ברקע של מלחמת העולם השנייה.

לקראת תום מלחמה זו ולאחריה התקיימו נדודי אוכלוסין המוניים של מיעוטים לאומיים ממקום מושבם ההיסטורי אל מדינת הלאום שלהם. 12 מיליון גרמנים אתניים ברחו או גורשו מפולין, צ'כוסלובקיה, הונגריה ויוגוסלביה לגרמניה, כמיליון וחצי פולנים גורשו משטחי אוקראינה ורוסיה הלבנה לפולין, וכחצי מיליון אוקראינים גורשו מפולין לשטחי הונגריה. חילופי אוכלוסין נוספים על בסיס לאומי-אתני בוצעו בכפייה גם בין הונגריה לצ'כוסלובקיה ובין הונגריה ליוגוסלביה.

רוב מדינות הלאום שנוצרו לאחר מלחמת העולם הראשונה והשנייה היו חד-לאומיות, כלומר מזוהות עם לאום אחד, אף על פי שחיו בהן לאומים נוספים. שאר המדינות שקמו אז היו דו-לאומיות (מדינות המזוהות עם שני לאומים) או רב-לאומיות (מדינות המזוהות עם שלושה לאומים או יותר).

בעשרות השנים שחלפו מאז, חלק מהמדינות הדו-לאומיות והרב-לאומיות התפצלו למדינות לאום חד-לאומיות. לדוגמה: צ'כוסלובקיה התפצלה לצ'כיה וסלובקיה; יוגוסלביה התפצלה לסרביה, קרואטיה, סלובניה ובוסניה; וברית המועצות התפצלה ליותר מעשר מדינות. במדינות רב-לאומיות אחרות קיימת פריחה של תנועות לאומיות החותרות לריבונות על בסיס לאומי, כדוגמת: בלגיה, קנדה, ספרד ובריטניה.

במדינות רבות מאיימות מגמות גלובליות חזקות לטשטש את המאפיינים התרבותיים הלאומיים. תגובות הנגד למגמות אלו הן מודעות וחשיבה שמטרתן למנוע את התהליכים הללו. כך, למשל, בצרפת הוחלט לאפשר כניסה חופשית למוזיאונים להיסטוריה ולאומנות לכל אזרחי צרפת הצעירים כדי לחשוף אותם למורשת ולתרבות הצרפתית. כמו כן, אוסר החוק הצרפתי על פעולות המדגישות הבדלים תרבותיים בין אזרחי צרפת (למשל, נשיאת סמלים דתיים בולטים ברשות הרבים).

*90*

תאריכון:

1880

1870

1871-1865 (תרכ"ה-תרל"א) - השלמת איחוד גרמניה

1860

1850

1870-1849 (תר"ט-תר"ל) - השלמת איחוד איטליה

1848 (תר"ח) - "אביב העמים", תחילת המאבק ההונגרי לעצמאות

1840

1832, 1863 (תקצ"ב-תרכ"ג) - מרידות לאומיות בפולין

1830

1832-1822 (תקפ"ב-תקצ"ב) - המאבק לעצמאות יוון

1820

1810

1800

1776 (תקל"ו) - הכרזת עצמאות ארצות הברית

שאלות לסיכום הפרק:

1. לאיזה מדפוסי הלאומיות דומה הלאומיות היהודית היום - האזרחית או האתנית? הסבירו את דעתכם.

2. האם גם בדגם של לאומיות ליברלית-אזרחית קיימת בעיית המיעוטים האתניים?

*91*

חטיבה שנייה: משברי המודרנה

*92*

הקדמה לחטיבה השנייה - משברי המודרנה

*92*

בהקדמה לספר ולחטיבה הראשונה כתבנו:

רבים באירופה במאה ה-19 האמינו שהמודרנה הינה תופעה חיובית ביסודה והיא תוביל את העולם כולו לקידמה, כלומר להתפתחות עולם טוב יותר, לעולם בו הטכנולוגיה משפרת את איכות חייו של האדם מבחינה פיזית ואילו תרבות הנאורה משפרת את איכות חייו החברתיים והפוליטיים. ניתן אפוא לראות באמונת הקדמה של העולם בעקבות המודרנה גרסה חילונית של האמונה המשיחית הדתית.

בחטיבה זו נלמד על מספר תופעות אשר ערערו את התמיכה ברעיון הקידמה של המודרנה, או שלכל הפחות חייבו שינויים בו. תופעות אלו התרחשו באירופה במחצית הראשונה של המאה ה-20, והן אף שינו את המפה המדינית והפוליטית של אירופה, ובעקיפין של העולם כולו.

התופעות עליהן מדובר הן: מלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה (פרק 7) והיווצרותם של משטרים טוטליטריים במספר מדינות חשובות (פרק 8).

תופעות אלו מעוררות מספר שאלות לדיון:

- כיצד משתלבות תופעות אלו בעולם התרבותי, המדעי והטכנולוגי המודרני ובאמונה בקדמה אנושית?

- האם ניתן לתקן את שעוללו תופעות אלו?

- מהי המסקנה העולה מאותן התופעות? חוסר התוחלת שבמודרנה ובקידמה? או חוסר אחריותם של האנשים והמנהיגים שלא הצליחו להשליט את ערכי המוסר?

- או שיש לנתק את רעיון הקידמה מהמודרנה, ולראות במודרנה תופעה, שאין לדעת לאן תוביל, ואפשר שהיא תוביל לתוצאות שונות במקומות שונים?

לסיכום: התופעות אליהן נתוודע בחטיבה זו עוררו אז - ומעוררות גם היום - שאלות מוסריות, תרבותיות, רעיוניות, דתיות ופוליטיות רבות. וכדרכם של בני אדם, לשאלות אלו הושבו תשובות רבות, שרק למקצתן נתוודע בחטיבה זו.

תאריכון:

1940

1945-1939 (תרצ"ט-תש"ה) - מלחמת העולם השנייה

1933 (תרצ"ג) - עליית הנאצים לשלטון בגרמניה

1930

1924 (תרפ"ד) - מות לנין וראשית עלייתו של סטלין לשלטון

1922 (תרפ"ב) - תפיסת השלטון באיטליה על ידי הפשיסטים

1920

1917 (תרע"ז) - המהפכה הבולשביקית ברוסיה

1918-1914 (תרע"ד-תרע"ח) - מלחמת העולם הראשונה

*93*

משברי המודרנה

(בספר תרשים)

הביטוי / הגורם - מלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה (פרק 7)

מלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה (פרק 7) - תוצאה של המלחמה: צמיחת משטרים טוטליטריים - קומוניזם, פשיזם, נאציזם (פרק 8)

*94*

(עמוד ריק)

*95*

פרק שביעי: מלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה

*95*

מבוא

בפרקים הקודמים למדנו על המודרנה - התוודענו לצמיחת המדינה הריכוזית (פרק 1),לנאורות (פרק 2) ולמהפכה התעשייתית (פרק 3) והכרנו את התנועות האידיאולוגיות המרכזיות שצמחו בעידן המודרני (פרקים 6-4).

כפי שלמדנו לעיל, אחד הרעיונות המרכזיים של הנאורות היה הקידמה. אנשים רבים בעידן המודרני האמינו כי האנושות צועדת לקראת שכלולה החומרי והרוחני: במדע, ברפואה, בחקלאות ובתעשייה, באמנות, במוסר ובסדר החברתי.

מלחמת העולם הראשונה העמידה בסימן שאלה אמונה זו.

שאלה מנחה לפרק: האם מלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה שיקפו את הישגי המודרנה, הנאורות והקידמה, או שמא פגעו בהם?

סעיפי הפרק:

סעיף א': הגורמים לפרוץ המלחמה

סעיף ב': אופייה הייחודי של מלחמת העולם הראשונה ונוראיותה

סעיף ג': תוצאות מלחמת העולם הראשונה

מושגים מרכזיים:

- מעצמה

- אימפריאליזם

- מרוץ החימוש

- מלחמה טוטלית

- הרג אתני

- ארבע עשרה הנקודות של ווילסון

- חוזה ורסאי

- חבר הלאומים

- מנדט

- הרפובליקה של ויימאר

- הפרייקורפס

- הליגה הספרטקית

סעיף א': הגורמים לפרוץ מלחמת העולם הראשונה

שאלה מנחה: כיצד פורצת מלחמה שאיש לא רוצה בה?

כשפרצה מלחמה בין הקיסרות האוסטרו-הונגרית לבין סרביה ב-1914 (תרע"ד) לא שיער איש שהיא תתפתח למלחמה חסרת תקדים בהיקפה: למלחמת עולם. אם כך, כיצד הפכה מלחמה מקומית למלחמה עולמית?

*96*

מספר גורמים שחברו יחד הביאו לכך:

א 1. עליית רעיונות אנטי ליברליים וראיית החיוב של השימוש בכוח

לפני העת החדשה נחשבה מלחמה לדרך לגיטימית לקידום אינטרסים של המדינות. לכאורה, הרעיונות הליברליים-הומניסטיים אשר התגבשו במאה ה-19 היו אמורים להסיר את הלגיטימציה לקידום אינטרסים על ידי מלחמה, שכן מתוך הליברליזם (ראו פרק 4) התגבשה תפיסת עולם הרואה במלחמות את גילויו של תמצית הרוע האנושי ומדגישה את העובדה כי מלחמות גורמות לסבל והרג רבים שיש להימנע מהם בכל מחיר, או לכל הפחות להשתמש בהן רק כמוצא אחרון.

ואולם, גם מדינות כמו בריטניה, צרפת וארה"ב, בהן הופצו הרעיונות הליברליים ואומצו על ידי השלטון, נקטו במדיניות אלימה וניהלו מלחמות אימפריאליסטיות - מלחמות המיועדות לכיבוש שטחים נוספים עבור המעצמות במדינות שונות באפריקה ובאסיה. במהלך הכיבושים הללו נהרגו אנשים רבים ובהם אזרחים של המדינות הנכבשות, זאת בניגוד מוחלט לרעיונות הליברליים עליהם דיברו אנשי הרוח וקובעי המדיניות במדינות אלה.

כתגובה לתנועות שהכריזו על התנגדות למלחמה ועל תמיכה בליברליזם הומני או סוציאליזם אוטופיסטי (אם כי חלק מהן לא נמנעו משימוש תדיר בכוח ובמלחמה!), קמו הוגי דעות שהעלו את המלחמה על נס כאידיאל. דוגמה לכך ניתן למצוא אצל אחד מגדולי הוגי הדעות בגרמניה, פרידריך ניטשה, שכתב:

קטע מקור:

השלום אהבו כאמצעי למלחמות חדשות, ואת השלום הקצר - יותר מן הארוך (...) אומרים אתם: העניין הטוב, הוא המקדש גם את המלחמה? ואני אומר לכם: המלחמה הטובה, היא המקדשת כל עניין.

(פרידריך ניטשה, (תרגום: ישראל אלדד), "כה אמר זרתוסטרה", הוצאת שוקן, ירושלים, תשל"ה. עמוד 46)

שאלות:

1. מהי המטרה העליונה לדעת ניטשה?

2. האם מקבל ניטשה את השלום כערך? הסבירו.

3. שערו: מדוע טוען ניטשה כי המלחמה היא מטרה בפני עצמה?

גישה זאת השפיעה על שליטים שונים באירופה, בעיקר על קיסר גרמניה וילהלם השני, שנתן משקל גדול במיוחד לפיתוח הנשק והצבא הגרמני.

נראה כי הן השלילה העקרונית והן החיוב העקרוני של המלחמה לא התקבלו על דעתם של רוב של בני אותה תקופה. אלה החזיקו בתפיסה מעשית שהמלחמה היא כלי לגיטימי ורב עוצמה להשגת מטרותיהם השונות. לפיכך, בעבור רוב בני התקופה לא הייתה בעיה מוסרית להשתמש במלחמה ככלי לפתרון סכסוכים בין מדינות.

הלך הרוח אשר רווח באירופה בתקופה זו וצידד במלחמה כאמצעי מקובל לפתרון יכול להסביר מדוע במדינות רבות באירופה נהנו החיילים מכבוד רב מצד האוכלוסייה כולה. בצרפת, לדוגמה, נהגו ההמונים להסיר את כובעיהם למראה גדוד חיילים. באחת ההצגות המפורסמות שהועלו בתיאטרון בפריז אומר הגיבור על הצבא הצרפתי כי: "הצבא הוא כל מה שנשאר לנו מתהילת העבר, הוא משמש לנו מקור נחמה על ההווה ונותן לנו תקווה לעתיד" (ברברה טוכמן, המגדל הגאה, תל אביב, הוצאת דביר, תשנ"ח, עמוד 206), כלומר: הצבא נהנה מהערכה של ההמונים ומראייתו כמקור כוח ותקווה למדינה כולה.

*97*

קראו את קטע המקור שלפניכם וענו על השאלות שלאחריו.

קטע מקור:

כשפורצת מלחמה גדולה או מהפכה גדולה, הרי זה משום שעם גדול, גזע גדול, חייב לשחרר לחץ, משום שנקעה נפשו, בעיקר מן השלום. פירוש הדבר, בכל המקרים, שהמון רב חש צורך דוחק, צורך מסתורי בתנועה גדולה (...) צורך פתאומי בתהילה, במלחמה, בהיסטוריה."

(התיאורטיקן הצרפתי שרל פגי, מובא אצל ברברה טוכמן, המגדל הגאה, הוצאת דביר, תל אביב, 1998, עמ' 202)

שאלות:

1. לאיזה זרם רעיוני שייך שרל פגי?

2. מה היה המצב באירופה לפני מלחמת העולם הראשונה לפי פגי?

3. מהי העמדה המוסרית כלפי המלחמה שנוקט פגי?

4. מה ההבדל המרכזי בין דברי פגי לדברי ניטשה אותם קראתם?

אולם ברעיונות בלבד אין די בכדי להסביר את התפרצותה של המלחמה בהיקפים כה גדולים. לרעיונות האנטי ליברליים חברה מציאות מורכבת שאפיינה את אירופה בתחילת המאה ה-20.

א 2. משבר המדינות הרב-לאומיות

(בספר מפה - האימפריה העות'מאנית הלכה ודעכה. ב-1876 (תרל"ו) איבדה טורקיה את שליטתה בבולגריה וברומניה, וכתוצאה מהמאבקים עם מדינות אלה התרופפה שליטתה במדינות נוספות בבלקן)

(בספר תמונה של מפת אירופה) (היעזר במנחה)

*98*

בשלוש מהמעצמות (מעצמה - מדינה בעלת כוח צבאי וכלכלי גדול ובעלת השפעה בינלאומית) באירופה אנו יכולים לראות מורכבות לאומית רבה: האימפריה העות'מנית, אוסטרו-הונגריה ורוסיה. שלוש המדינות הללו היו מורכבות מלאומים רבים ומגוונים בעלי אינטרסים שונים ומנוגדים.

התעוררות הלאומיות בעולם, עליה למדנו בפרק הקודם, חלחלה ללאומים רבים בעולם שעד כה לא חשו צורך בביטוי לאומי ייחודי. פולין שאפה לעצמאות מדינית וכמוה הונגריה, ארמניה, פינלנד ומדינות נוספות.

נוסף על כך, בסוף המאה ה-19 פרצו מרידות נרחבות בכל אזור הבלקן: סרביה (1877 - תרל"ז), הרצגובינה (1875), מונטנגרו (1876) בוסניה (1875) ומקדוניה (1875) תבעו את עצמאותן מהאימפריה העותמנית והתקוממו כנגדה. רוסיה ואוסטרו-הונגריה ניצלו את חולשתה של האימפריה העות'מנית ונכנסו עם צבאותיהן לחלק ממדינות הבלקן. טורקיה, בנסותה לדכא את המרידות, חוללה מעשי טבח רבים באוכלוסיותיהן. המעצמות באירופה חפצו ליישב את הסכסוך בבלקן בדרך דיפלומטית, אך לא הצליחו בכך. למעשה, בעוד עמי הבלקן תובעים את עצמאותם המדינית, נוצרו בבלקן אזורי שליטה של רוסיה ואוסטרו-הונגריה ולא מדינות לאום כפי ששאפו אנשים רבים בבלקן.

התסיסה הלאומית נוצלה על-ידי המעצמות השונות. כל אחת מהן גילתה תמיכה בלאומים המתמרדים במעצמות האחרות באמצעות עזרה צבאית ותמיכה כלכלית. לא ייפלא, אפוא, שכעשר שנים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה אמר אוטו פון ביסמרק, קאנצלר גרמניה: "שטות ארורה כלשהי בבלקנים תצית את המלחמה הבאה" (ברברה טוכמן, אוגוסט 1914, 1964, עמוד 72), שכן הבלקן היה מוקד למתחים בין המעצמות השונות במשך תקופה ארוכה.

אנו רואים, אם כן, שהתנגדות המדינות הרב-לאומיות לאפשר את מימוש הרעיון הלאומי של עמים שונים בקרבן גרם למאבקים פנימיים בתוך מדינות אלו, והיו לה השלכות קשות על מערכות היחסים בין מעצמות שונות באירופה. הסכסוכים בין המעצמות החמירו עקב המאבק על שליטה במדינות שונות באפריקה ובאסיה, כפי שנראה בפיסקה הבאה.

א 3. האימפריאליזם

כפי שלמדנו בפרק שלישי, שלטו המעצמות האירופיות לא רק על חלקים נרחבים באירופה, אלא גם על מדינות רבות באסיה ובאפריקה. גם ארה"ב הצטרפה לשליטה באסיה וכבשה את הפיליפינים מספרד ב-1898 (תרנ"ח, בעזרת הפיליפינים), ומיד אחר כך (1899 - תרנ"ט) ניהלה מלחמה נגד הפיליפינים עצמם שהתאכזבו מכך שלא קיבלו עצמאות.

את השליטה ביבשות אלה השיגו מכיוון שהיו מדינות מפותחות יותר ובעלות יכולת טכנולוגית וכלכלית משופרת מזו של רוב המדינות באסיה ובאפריקה. המדינות הנשלטות נקראו 'מושבות' (קולוניות), והיחס אל תושביהן מצד המעצמות האירופיות היה מזלזל ומתנשא. תושבי המושבות נקראו 'ילידים', והאירופים ייחסו להם תכונות שליליות רבות. דוגמה לכך ניתן לראות בשירו של רודיארד קיפלינג (יוצרו של 'ספר הג'ונגל'), משא האדם הלבן:

קטע מקור:

שאו את משא האדם הלבן -

שלחי לך את טובי בנייך,

שלחי את בנייך לגלות

למען ישרתו את צורכי נתינייך.

שם יישאו בעול למען

בני עם מוזר ופרא

עמייך החדשים הדוממים

שדים-למחצה וילדים-למחצה.

שאן את משא האדם הלבן -

מלחמות נוראות של שלום -

השביעו את פי הרעב

מגרו החולי עד תום;

וכאשר אל היעד תקרבו

שכולו למען הכלל,

ראו איך עצלות ושכלות הבורים

שמות תקוותיכם לאל.

*99*

שאלות:

1. באילו כינויים מכנה קיפלינג את הילידים תושבי הקולוניות, ועל מה מעיד הדבר?

2. מהו תפקיד האימפריאליזם לדעת קיפלינג? בססו את תשובתכם על דבריו.

3. ססיל רודז, מדינאי בריטי שהשתייך למפלגה הליברלית, כתב כך: "אני טוען שאנו הגזע הטוב ביותר בעולם, וככל שנאכלס חלק גדול יותר מן העולם, כך ייטב למין האנושי" (1877 ,Confession of Faith. תורגם מהקישור הזה: http://pages.uoregon.edu/Idmball/Rhocles-Confession.htm). מה ההבדל בין תפיסת עולמו של רודז לתפיסת עולמו של קיפלינג לגבי האימפריאליזם?

4. מה משותף לשניהם?

המעצמות האירופיות ניצלו את המשאבים שנמצאו באסיה ואפריקה (דוגמת אוצרות טבע וכוח אדם זול וממושמע) וכתוצאה מכך זכו להתפתחות ניכרת בתחומים רבים. שאיפתן של המעצמות החזקות להביא תחת פיקוחן מדינות נחשלות מבחינה תרבותית וכלכלית נקראת: אימפריאליזם.

(בספר תמונה של מפת העולם, ובה מסומנות בצבע המדינות שיש להן מושבות באסיה ובאפריקה.)

שאלות:

1. על פי מה שלמדתם בפרק 4, מהו הקשר בין האימפריאליזם לעידן המודרני?

2. כיצד, לדעתכם, עשוי האימפריאליזם להשפיע על היחסים בין מעצמות אירופה?

העמים האפריקניים, 'הילידים' החלו להתקומם כנגד האימפריאליזם, ובסוף המאה ה-19 פרצו מרידות שונות כנגד השליטים האירופים. בסודן התמרדו כנגד הבריטים (1885, תרמ"ה); במרוקו כנגד הצרפתים (1906, תרס"ו); וכן במדינות נוספות. מרידות אלה היו דועכות ומדוכאות בקלות יחסית בגלל יתרונותיהן הטכנולוגיים של המעצמות, אולם המעצמות השונות ששאפו לחזק את שליטתן באסיה ובאפריקה התערבו בחיכוכים הללו וסייעו למורדים השונים. כל אחת מהמעצמות סירבה לוותר על הכוח ועל השליטה במושבות באסיה ובאפריקה וכך הפכו גם הן לאחד ממוקדיו של סכסוך בינלאומי.

*100*

לסיכום הסעיף: בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 התפתחו באירופה תנאים לפריצת מלחמה חדשה. שלושה מוקדי סכסוכים הצטברו: סכסוכים ותיקים בין מדינות, סכסוכים הקשורים להתפוררות המדינות הרב-לאומיות וסכסוכים הקשורים לאימפריאליזם. הלכי רוח מלחמתיים הגבירו את הנכונות לפתוח במלחמה שהפכה, מהרגע שפרצה בין שתי מדינות, למלחמה כללית בין מספר מדינות, ולבסוף למלחמה עולמית מבחינה גיאוגרפית.

וכך כותב ההיסטוריון הבריטי דיוויד תומסון:

קטע מקור:

שילוב זה של בעיות שהסתבכו זו בזו לבלי התר... הניב חומר נפץ עז יותר משניתן לכלאו במבנה המעורב של היחסים הבינלאומיים. בשנת 1914 כבר לא הייתה טורקיה 'האיש החולה' היחיד באירופה; זו הייתה אירופה עוצמה קודחת וסוערת, ובעלת נטיות התאבדות חזקות.

(אירופה מאז נפוליאון, דיוויד תומסון, זמורה ביתן, תל אביב 1984, עמ' 514-513)

למעשה, מסוף המאה ה-19 תססה אירופה כולה משטף של רעיונות ומתחים שהובילו לכך שאנשים רבים באירופה חשו כי מלחמה הולכת וקרבה. חלקם אף חששו שהמלחמה תהיה קשה לאין ערוך מכל קודמותיה. מנהיגים רבים ואף אזרחים פשוטים סברו כי מלחמה תוכל להתנהל במהירות וביעילות, וצבאות יכניעו זה את זה בקרב אחד או שניים וכך ישתפר מצבן המדיני והכלכלי של מדינותיהם. הם לא יכלו לתאר עד כמה תהיה מלחמה זו רבת עצמה בהיקפה, בזמנה ובמספר קורבנותיה.

במקביל, היו סימנים רבים לכך שהמלחמה דווקא הולכת ומתרחקת. סברה זו התחזקה בגלל העובדה שבד בבד עם המתיחות בין המעצמות נוצרו גם איים רבים של שיתוף פעולה כלכלי וחברתי. ההתפתחות הטכנולוגית שגרמה ל"מרוץ החימוש" הביאה גם רווחה כלכלית להמוני בני אדם וסייעה בידם לשפר באופן משמעותי את איכות חייהם. הסברה המקובלת בעולם כי ככל שהאזרח יחוש כי חייו הפרטיים טובים יותר יקטן הסיכוי למלחמה התנפצה אל קרקע המציאות עם פרוץ המלחמה באוגוסט 1914.

אמנם נראה כי לא היו אנשים רבים באירופה שהיו מעוניינים בפריצתה של מלחמה, אך אף על פי כן, כאשר השתלבו זה בזה הסכסוכים והמתחים אותם תיארנו ונוספה להם האמונה הרווחת כי שימוש באלימות ובכוח יוכלו לפתור את בעיותיהן של המעצמות השונות, פרצה המלחמה הגדולה, שהייתה שונה מקודמותיה בהיקפיה יוצאי הדופן, כפי שנראה בהמשך. נוסף על כך, איש ממעצבי המדיניות באירופה של אותם ימים לא תיאר לעצמו שהמלחמה תימשך זמן רב כל כך ותגרום לנזק רב כל כך, הן מבחינת היקפי ההרג והפגיעה בבני אדם והן מבחינה כלכלית.

על אף כל הגורמים שתיארנו לעיל, מלחמה אינה פורצת כך סתם; יש צורך בגפרור שיצית את גורמי השריפה המתפתחים. הגפרור הזה הוצת ביוני 1914.

ב-28 ביוני 1914 (ד' בתמוז תרע"ד) רצחו לאומנים סרביים את יורש העצר האוסטרו-הונגרי פרנץ פרדיננד. הם ביקשו לספח לסרביה שטחים שהיו בעבר שייכים למדינתם. כתגובה ביקשה אוסטרו-הונגריה לפגוע בעצמאותה של סרביה. מאותו רגע, במשך חודש שלם, התנהלה באירופה מערכה מדינית רבת היקף אשר הלכה והחריפה את היחסים המתוחים ממילא בין המעצמות. עימות מקומי הפך למלחמה כלל-אירופית (בדרך למלחמה עולמית) בעקבות סבך של בריתות חשאיות וגלויות שנוצרו באירופה ערב המלחמה. בסבך הבריתות היו קשורות רוסיה (שתמכה בסרביה), צרפת ובריטניה מחד וגרמניה, אוסטרו- הונגריה והאימפריה העות'מנית מאידך.

(בספר תמונה: אירופה, התפרצות הר געש. על הר הגעש כתוב Central Europe. אמן: W. K. Haselden, פורסם ב-4 בנובמבר 1918 בעיתון Daily Mirror.)

*101*

סעיף ב': נוראות מלחמת העולם הראשונה

שאלה מנחה: במה שונה מלחמת העולם הראשונה מהמלחמות שקדמו לה?

קטע העשרה:

המחנות הלוחמים:

מדינות ההסכמה - בריטניה, צרפת, רוסיה (עד 1918)

מדינות שהצטרפו לצד מדינות ההסכמה - איטליה (מ-1915), ארה"ב (מ-1917), יפן ומדינות נוספות באירופה.

מעצמות המרכז - גרמניה, האימפריה האוסטרו-הונגרית, האימפריה העות'מנית, בולגריה (מ-1915).

(בספר מפה של המדינות שהשתתפו במלחמה ב-1915,) (היעזר במנחה)

כמובן, בני התקופה לא קראו למלחמת העולם הראשונה בשם זה (הם לא ידעו שתהיה מלחמת עולם נוספת). הם קראו לה בשם "המלחמה הגדולה". מכינוי זה משתמע שההבדל היחיד בין מלחמה זאת לקודמותיה היה היקפה, אך לא כך הוא. נציג כעת שווי היבטים בהם שונה המלחמה הזאת מאלו שקדמו לה.

ב 1. מלחמה טוטאלית

מלחמה זאת הייתה מלחמה כוללנית (טוטאלית) מכמה היבטים:

ב 1 א. אזורי המלחמה וגיוס החיילים

במלחמת העולם הראשונה לחמו זה כנגד זה חיילים ברחבי העולם כולו במשך למעלה מארבע שנים.

*102*

מהרשימה שלפניך למדים אנו שבמלחמה השתתף מספר עצום של חיילים: כ-65 מיליון. מתוכם נפגעו (נהרגו או נפצעו) במהלך המלחמה למעלה ממחציתם. מהיקפה הגדול של המלחמה נגזרים, למעשה, ההיבטים האחרים.

היקף גיוס החיילים והפגיעה בהם:

מדינות ההסכמה

רוסיה:

סה"כ כוח מגויס - 12,000,000

הרוגים - 1,700,000

פצועים - 4,950,000

שבויים ונעדרים - 2,500,000

סה"כ נפגעים - 9,150,000

אחוז הנפגעים מכלל הכוח - 76.3

צרפת:

סה"כ כוח מגויס - 8,410,000

הרוגים - 1,357,000

פצועים - 4,266,000

שבויים ונעדרים - 537,000

סה"כ נפגעים - 6,160,000

אחוז הנפגעים מכלל הכוח 76.3

בריטניה:

סה"כ כוח מגויס - 8,904,467

הרוגים - 908,371

פצועים - 2,090,212

שבויים ונעדרים - 191,652

סה"כ נפגעים - 3,190,225

אחוז הנפגעים מכלל הכוח - 35.8

איטליה:

סה"כ כוח מגויס - 5,615,000

הרוגים - 650,000

פצועים - 947,000

שבויים ונעדרים - 600,000

סה"כ נפגעים - 2,197,000

אחוז הנפגעים מכלל הכוח - 39.1

ארצות הרית:

סה"כ כוח מגויס - 4,355,000

הרוגים - 126,000

פצועים - 234,000

שבויים ונעדרים - 4,500

סה"כ נפגעים - 364,000

אחוז הנפגעים מכלל הכוח - 8.2

יפן:

סה"כ כוח מגויס - 800,000

הרוגים - 300

פצועים - 907

שבויים ונעדרים - 3

סה"כ נפגעים - 1,210

אחוז הנפגעים מכלל הכוח - 0.2

רומניה:

סה"כ כוח מגויס - 750,000

הרוגים - 335,706

פצועים - 120,000

שבויים ונעדרים - 80,000

סה"כ נפגעים - 535,706

אחוז הנפגעים מכלל הכוח - 71.4

סרביה:

סה"כ כוח מגויס - 707,343

הרוגים - 45,000

פצועים - 133,148

שבויים ונעדרים - 152,958

סה"כ נפגעים - 331,106

אחוז הנפגעים מכלל הכוח - 46.8

בלגיה:

סה"כ כוח מגויס - 267,000

הרוגים - 13,716

פצועים - 44,686

שבויים ונעדרים - 34,659

סה"כ נפגעים - 93,061

אחוז הנפגעים מכלל הכוח - 34.9

יוון:

סה"כ כוח מגויס - 230,000

הרוגים - 5,000

פצועים - 21,000

שבויים ונעדרים - 1,000

סה"כ נפגעים - 17,000

אחוז הנפגעים מכלל הכוח - 11.7

פורטוגל:

סה"כ כוח מגויס - 100,000

הרוגים - 7,222

פצועים - 13,751

שבויים ונעדרים - 12,318

סה"כ נפגעים - 33,291

אחוז הנפגעים מכלל הכוח - 33.3

מונטנגרו:

סה"כ כוח מגויס - 50,000

הרוגים - 3,000

פצועים - 10,000

שבויים ונעדרים - 7,000

סה"כ נפגעים - 20,000

אחוז הנפגעים מכלל הכוח - 40

סה"כ מדינות בהסכמה:

סה"כ כוח מגויס - 42,188,810

הרוגים - - 5,152,115

פצועים - 12,831,004

שבויים ונעדרים - 4,121,090

סה"כ נפגעים - 22,104,209

אחוז הנפגעים מכלל הכוח - 52.3

מדינות המרכז

גרמניה:

סה"כ כוח מגויס - 11,000,000

הרוגים - 1,773,700

פצועים - 4,216,058

שבויים ונעדרים - 1,152,800

סה"כ נפגעים - 7,142,558

אחוז הנפגעים מכלל הכוח - 64.9

אוסטרו-הונגריה:

סה"כ כוח מגויס - 7,800,000

הרוגים - 1,200,000

פצועים - 3,620,000

שבויים ונעדרים - 2,200,000

סה"כ נפגעים - 7,020,000

אחוז הנפגעים מכלל הכוח - 90

טורקיה:

סה"כ כוח מגויס - 2,850,000

הרוגים - 325,000

פצועים - 400,000

שבויים ונעדרים - 250,000

סה"כ נפגעים - 975,000

אחוז הנפגעים מכלל הכוח - 34.2

בולגריה:

סה"כ כוח מגויס - 1,200,000

הרוגים - 87,500

פצועים - 152,390

שבויים ונעדרים - 27,029

סה"כ נפגעים - 266,919

אחוז הנפגעים מכלל הכוח - 22.2

סה"כ מדינות המרכז:

סה"כ כוח מגויס - 22,850,000

הרוגים - 3,386,200

פצועים - 8,388,448

שבויים ונעדרים - 3,629,829

סה"כ נפגעים - 15,404,477

אחוז הנפגעים מכלל הכוח - 67.4

סה"כ

סה"כ כוח מגויס - 65,038,810

הרוגים - 8,538,315

פצועים - 21,219,452

שבויים ונעדרים - 7,750,919

סה"כ נפגעים - 37,608,686

אחוז הנפגעים מכלל הכוח - 57.6

שאלה: 1. העלו השערה מהן ההשלכות האפשריות של הרג המוני בסדר גודל כזה?

ב 1 ב. מלחמה כלכלית

למלחמה היה גם מחיר כלכלי, והוא הושפע, כמובן, מגודלם של הצבאות המשתתפים בקרבות וממשך המלחמה. מלחמת העולם הראשונה נמשכה ארבע שנים - פרק זמן ארוך וממושך שגרם לעלויות גבוהות ביותר.

כדי לנהל מערכה גדולה כל כך יש צורך במשאבים עצומים. מדינות אירופה גייסו את כלכלתן על מנת לעמוד באתגר שעמד בפניהן.

*103*

עלות המלחמה הכוללת הייתה עצומה. ההוצאות הישירות של כלל המדינות שהשתתפו בה היו כ-200 מיליארד דולר, (הנתונים לקוחים מהאתר http://www.spartacus.schoolnet.co.uk/FWWcosts.htm) שערכם היום למעלה מ-15 ביליון דולר (ביליון - 1000 מיליארד). לשם השוואה, תקציב מדינת ישראל עומד על כ-100 מיליארד דולר לשנה. כלומר, עלות המלחמה הייתה פי 150 מהתקציב השנתי של מדינת ישראל.

אולם המערכה הכלכלית לא התבטאה רק בסכומי הכסף האדירים אלא גם בשינויים הכלכליים הנרחבים שהתחוללו בכל המדינות הלוחמות. החיילים שגויסו למלחמה הותירו אחריהם חלל בתעשייה ובחקלאות, כך שנוצרו מקומות עבודה רבים בלתי מאוישים. נשים רבות נכנסו למעגל העבודה על מנת למלא את מקומם של הגברים. נוסף על כך, חלה ירידה חדה ביכולתן של המדינות השונות לספק מזון באופן סדיר לאוכלוסייה, ועל כן הונהג בהן פיקוח על המזון. בגרמניה, לדוגמה, הוחלט בחורף של שנת 1917-1916 (תרע"ז) לקצוב את המזון ולספק לכל אדם 1400 קלוריות ליום (כאשר הצריכה המומלצת היא 2000 קלוריות ליום). באותו חורף ירד משקלם הממוצע של אזרחי גרמניה, על פי נתונים שונים, ב-10 עד 20 ק"ג, והדבר מעיד על מצבה הכלכלי הקשה באותה תקופה. גם ברוסיה ובצרפת הונהג קיצוב במזון, והאזרחים חשו את הקשיים הכלכליים שגרמה המלחמה בחיי היומיום שלהם.

כמו כן, המדינות השונות הוצרכו לגייס כספים רבים כדי לעמוד בעלויות המלחמה הכבדות. לשם כך לוו המדינות כספים בקני מידה עצומים שמאוחר יותר התקשו להחזירם. אפילו בריטניה, שהייתה במצב הכלכלי הטוב ביותר בין כל המדינות הלוחמות (מלבד ארה"ב), צברה חוב לאומי פי שלושה מכושר הייצור הכלכלי שלה לשנה. החובות הכבדים ואי היכולת להחזירם השפיעו מאוד על היחסים הבינלאומיים לאחר המלחמה, כפי שנראה בהמשך.

על מנת לעמוד באתגר הכלכלי ניהלו כל המעצמות האירופיות כלכלת מלחמה. במערכת הכלכלית הזו הועמדו הצבא וצורכי המלחמה בראש סדר העדיפות הלאומי והם נהנו מתקציבי ענק. גם תעשיות הנשק זכו לתקציבים מוגדלים.

על מנת שיוכלו לעמוד באתגרים הכלכליים תבעו מדעות רבות מאזרחיהן מלווה מלחמה וגייסו כספים מהאזרח הפשוט על מנת לעמוד במערכה הכלכלית.

(בספר כרזה בריטית האומרת: "כתוב צ'ק היום למען אגרות החוב הלאומיות של המלחמה!". אמנם בריטניה נלחמה על רקע אימפריאליסטי ולא לאומי, אך המנהיגים הבינו שכדי לגייס את האזרחים צריך לעורר את רגשותיהם הלאומיים.)

(בספר כרזה רוסית האומרת: "מלווה חירות, מלחמה עד הניצחון". )

העידן המודרני בא בכרזה לידי ביטוי בשלושה אופנים:

1. עצם השימוש בכרזה כתעמולה.

2. גיוס מלווה מלחמה מהעם כאמצעי כלכלי.

3. שימוש בערך החירות על מנת לעודד פעולה.

*104*

למערכה הכלכלית היו השפעות חברתיות מרחיקות לכת, והתחושה כי כל אזרח ואזרח היה שותף למלחמה והקריב מחייו למענה הייתה רבת עוצמה והקיפה את כל שכבות האוכלוסייה במדינות אירופה השונות.

ב 1 ג. מלחמת העורף

במהלך המלחמה הלכו הצבאות השונים וגדלו. ההתגייסות לצבא רוקנה את רחובות אירופה מגברים צעירים בגילאי 40-20. עקב כך עלה מאוד מעמדן של הנשים בחברה והן למעשה ניהלו חלק גדול מהחיים האזרחיים במדינות אירופה השונות. הגיוס הנרחב יצר תחושה של גיוס בקרב כלל העם. גל הפטריוטיות הגדול ששטף את מדינות אירופה השונות נוצל על ידי המנהיגים לגיוס האזרחים לסיוע כלכלי ולקיומו של עורף אזרחי חוק התומך במלחמה.

צרפת:

מספר החיילים בתחילת המלחמה - 4,017,000

מספר החיילים בסוף המלחמה - 8,410,000

היקף הגידול - פי 2

גרמניה:

מספר החיילים בתחילת המלחמה - 4,500,000

מספר החיילים בסוף המלחמה - 11,000,000

היקף הגידול - פי 2

איטליה:

מספר החיילים בתחילת המלחמה - 1,251,000

מספר החיילים בסוף המלחמה - 5,615,000

היקף הגידול - פי 4

בריטניה:

מספר החיילים בתחילת המלחמה - 975,000

מספר החיילים בסוף המלחמה - 8,904,000

היקף הגידול - פי 9

ב 1 ד. מלחמת תעמולה

על מנת לשמר את ההתלהבות הזו ולחזקה השתמשו מנהיגי אירופה בתעמולה.

כבר בשלבים הראשונים של המלחמה נעשה שימוש בתעמולה על מנת לגייס את החיילים לצבא, אלא שהשימוש בתעמולה התרחב הרבה מעבר לכך: המדינות השונות השמיצו זו את זו בכרזות שהתפרסמו ברחובותיהן ומעל דפי העיתונים; הן גם טענו בכל דרך אפשרית כי מלחמתן מול האויב צודקת וכי הם חזקים ומצליחים יותר מאויביהן.

(בספר שלוש תמונות)

1. כרזה גרמנית האומרת: 2 נגד 7 - לאחים שאנו מלמדים לרוץ, תמיד שמרו על הפה והברכיים קדימה. הבורחים מייצגים את המדינות: צרפת, אנגליה, בלגיה, רוסיה, סרביה, יפן ומונטנגרו.

2. כרזה בריטית האומרת: "המטבח הוא המפתח לניצחון! אכול פחות לחם". - כרזה זו קוראת לאזרחים להישמע למשטר הצנע שהונהג לגבי אכילת לחם.

3. כרזה צרפתית המתפארת בתותח הצרפתי שקוטרו 75 מ"מ: "75 המהולל שלנו".

*105*

שאלות:

1. איזה שימוש עשו המדינות השונות בכרזות התעמולה?

2. חלק מהתעמולה כוון לצורכי פנים וחלק לצורכי חוץ. מיינו את הכרזות שראיתם על פי קריטריון זה.

התעמולה העניקה למנהיגים גב אזרחי לניהול מלחמה ממושכת. אזרחי המדינות האמינו שמדינתם תנצח אם הם יסייעו למאמץ המלחמתי.

קטע מקור:

גם גיוס החיילים למלחמה נעשה באמצעות כרזות תעמולה.

בספר כרזה פורסמה באנגליה, לונדון 1915 (תרע"ה). נכתב בה: "אבא, מה אתה עשית במלחמה הגדולה?"

בספר כרזה פורסמה באנגליה, לונדון 1915 (תרע"ה). נכתב בה: "אבא, מה אתה עשית במלחמה הגדולה?"

שאלות:

1. מהי דמותו של החייל כפי שמצטיירת מהכרזות?

2. מהם הנימוקים שמציעות הכרזות להתגייסות למלחמה?

3. ככל הידוע לנו גויסו ברחבי אירופה 65 מיליון בני אדם לצבאות השונים. העלו השערה: מה היו המניעים השונים של המגויסים?

4. החל מאמצע המאה ה-19 הנהיגו רוב המדינות באירופה גיוס חובה, כלומר כל אזרח חייב היה לשרת בצבא. מדוע, אם כן, נזקקו המדינות השונות לתעמולת הגיוס?

קטע העשרה:

התעמולה הייתה הכרחית מכיוון שלראשונה הועמדו החייל והאזרח במבחן נאמנות ראשון מסוגו.

במהלך המאה ה-19 יצרו אנשים רבים לעצמם נאמנויות מורכבות. הם היו אזרחי מדינה אחת, אך לעיתים גם חברים לרעיון ולדרך של אזרחי מדינות אחרות וגם שייכים למשפחה שהתפזרה על פני ארצות נוספות. בתקופת המלחמה נדרש האדם לממש בעקביות את הנאמנות למדינה בה חי ולהתכחש לזהויותיו האחרות ולרעיונות שעימם הוא מזדהה, לדוגמה: אדם אזרח גרמניה מחד ומאידך היה פעיל ומאמין בדרך הסוציאליסטית, ובני משפחתו התגוררו בבלגיה. בייחוד נגע עניין זה לחיי היהודים האירופיים, שחשו בראש ובראשונה שייכות וקשר לעם היהודי ולקרוביהם שהיו פזורים במדינות וארצות שונות, ועם זה היו נאמנים למדינותיהם (כ-100,000 יהודים גויסו לצבא הגרמני וכ-500,000 לצבא הרוסי. עשרות אלפים מהם נהרגו במלחמה), ורבים מהם היו פעילים בתנועות רעיוניות שונות. המלחמה כבשה את כל ישותו של החייל ודרשה ממנו להתעלם מרגשי רחמים או הזדהות עם בני עמו ומשפחתו אזרחי מדינות אויבות.

*106*

קטע מקור:

שני המחנות הלוחמים פנו גם ליהודים כחלק ממלחמת התעמולה כפי שניתן לראות בכרזות הבאות:

(בספר שתי תמונות של כרזות תעמולה ליהודים הכתובות בשפת היידיש.)

(בספר שתי תמונות של כרזות תעמולה ליהודים הכתובות בשפת היידיש.)

1. בכרזה נראה חייל על רקע קרב קשה ונאמר בה: כאשר אנו עוברים את זה (הכוונה למלחמה) אנו זקוקים לכל העזרה שאתם יכולים לתת. את הכרזה פרסם ארגון רווחה יהודי בניו יורק 1918 (תרע"ח).

2. כרזה ביידיש המראה חייל המסיר את כבליו של יהודי, האומר "חתכתם את כבליי והפכתם אותי לבן חורין, כעת תנו לי לסייע לכם לשחרר אחרים". בגוף הכרזה נאמר: "יהודי העולם כולו אוהבים חירות, נלחמו למענה ויילחמו למענה.

אנגליה מצפה מכל יהודי למלא את חובתו. התגייסו לתגבורת חי"ר בפיקודו של קפטן איזידור פרידמן."

הכרזה פורסמה במונטריאול, 1918 (תרע"ח).

שאלות:

1. מהו הנימוק לגיוס שמציגה הכרזה הבריטית?

2. מה הייתה מטרתם של ארגונים יהודיים דוגמת הארגון שפרסם את הכרזה בארה"ב?

ב 2. הרג המוני

המאפיין השני של מלחמת העולם הראשונה הוא ריבוי ההרוגים, אזרחים וחיילים כאחד.

ב 2 א. הרג החיילים

במלחמת העולם הראשונה נהרגו 10 מיליון חיילים. בצרפת נהרג, לדוגמה, אחד מכל שני גברים בגילאי 30-20 שנים. בקרב הבריטים נהרגו רבע מכלל הסטודנטים באוניברסיטאות קיימברידג' ואוקספורד. ההרג ההמוני הזה נגרם עקב השימוש בכלי הנשק החדשים שיכולת ההרג שלהם הייתה גדולה לאין ערוך מבעבר. גם כאן אנו יכולים לראות את ההשפעה של התפתחות הטכנולוגיה בעידן המודרני שהביאה לייצור כלי נשק אלו:

(בספר תמונה של תת מקלע)

(בספר ארבע תמונות של כלי הנשק החדשים בהם השתמשו במלחמת העולם הראשונה.)

- תת מקלע: בשימוש לראשונה במלחמת העולם הראשונה. תת המקלע יורה לטווח של כ-100 מטר.

- מטוס קרב צרפתי: למרות שהמטוס הומצא רק כעשור אחד לפני פרוץ המלחמה, שימשו מטוסים במלחמת העולם הראשונה הן כמובילים, הן כמפציצים ובסוף המלחמה כמטוסי קרב של ממש.

- תותח רכבת: התותח מסוגל להגיע לטווח של עד 35 ק"מ.

- תותח העל הגרמני, תותח פאריז בעל טווח של 120 ק"מ! התותח יועד להפגזת פאריז על ידי הגרמנים. בגלל גודלו העצום הצליחו הגרמנים להשתמש בו רק בתחילת המלחמה ובאמצעותו להכניע את מבצרי העיר לייז' בבלגיה.

- הטנק הבריטי, טנק סימן 1 - הטנק הראשון בעולם. יכולתו של חיל השריון להכריע קרבות במלחמת יבשה לא הוכחה עדיין במלחמת העולם הראשונה, אך כבר אז הטנק היה יכול להרוג חיילים רבים מבעבר.

*107*

(בספר תרשים עוגה)

(בספר תרשים עוגה)

מספר חיילי "מדינות ההסכמה" שנהרגו:

צרפת - 1,357,800

האימפריה הבריטית - 908,000

איטליה - 650,000

רוסיה - 1,700,000

ארצות הברית - 126,000

מספר חיילי מעצמות המרכז שנהרגו:

אוסטרו-הונגריה - 1,200,000

גרמניה - 1,773,700

האימפריה העות'מנית - 325,000

ב 2 ב. הרג האזרחים

כבר בשבועות הראשונים למלחמה ניתן היה להיווכח כי כמות ההרוגים ואכזריות המלחמה לא יהיו דומות למלחמות העבר. יתר על כן, במלחמה זו נרצחו אזרחים רבים במכוון. בכך שונו כללי המלחמה שהיו מקובלים במשך דורות ארוכים על מדינות העולם.

לדוגמה: בראשית 1915 (תרע"ה) פתחו הגרמנים במלחמת צוללות שכללה הטבעת אוניות נוסעים השייכות למדינות האויב, ובכך שברו את כללי המלחמה המקובלים.

(בספר תמונה: אוניית הנוסעים הבריטית לוזיטניה שטובעה על ידי צוללת גרמנית ב-1915 (תרע"ה) ואיתה טבעו 1198 נוסעים.)

יתרה מזו, לאחר ההטבעה הנפיקה גרמניה מדליה מיוחדת לכבוד האירוע והוענקו אותות הצטיינות לצוות הצוללת שהטביע את האונייה.

(בספר תמונה: מדליה גרמנית שהונפקה לציון הטבעת הלוזיטניה.)

גם אזרחי גרמניה סבלו מאוד מהמלחמה וכמיליון מהם מתו כתוצאה מהרעב שהשתרר בגרמניה עקב הסגר הימי המוחלט שהוטל עליה.

*108*

ב 2 ג. טיהור אתני

אך בכך לא די. מלחמה זו מתאפיינת בהיבט נוסף - הרג אתני, כלומר רצח מכוון של בני לאום אחד בידי לאום אחר תוך התעללות.

האירוע הקשה ביותר הקשור באזרחים הוא רצח העם הארמני בידי הטורקים. רצח זה הינו הרצח האתני (ג'נוסייד) הראשון בהיסטוריה של העת החדשה. האימפריה העות'מנית ניסתה לכפות על נתיניה, ביניהם הארמנים, התגייסות לצבא הטורקי, אך בעקבות דרישתה של ארמניה לעצמאות, הצטרפו צעירים ארמנים רבים ללחימה כנגד טורקיה במסגרת הצבא הרוסי. בתגובה הוציאו הטורקים מבתיהם כשני מיליון אזרחים ארמנים, בהם זקנים, נשים וילדים, והצעידו אותם לעבר הגבול הטורקי. במהלך הצעדה רצחו הטורקים תוך עינויים והרעבה כמיליון וחצי ארמנים.

(בספר ארבע תמונות:)

(בספר תמונה של מוזיאון שואת העם הארמני )

1. המוזיאון ואתר ההנצחה לשואת הארמנים בירוואן, בירת ארמניה.

2. תובעים להתקבל: יתומים ארמנים בשערי בית היתומים גיומרי.

3. בית פליטים, כמה מטרים של אדמה או אבן; דייריו מחכים למוות או לגאולה.

4. אחות ואח מורעבים שהתייתמו במעשי הטבח. דר-זור, 1919.

התמונות לקוחות מתוך האתר הרשמי של מוזיאון ההנצחה לרצח העם (ג'נוסייד) הארמני.)

לאחר הטבח נותרו ילדים רבים יתומים, והטורקים הכניסו אותם לבתי יתומים טורקים, שם אסרו עליהם לדבר בארמנית ומחקו את זהותם הלאומית. רוב הילדים הללו נשלחו לבסוף לעבוד כמשרתים בבתיהם של טורקים עשירים.

קטע העשרה:

בשנת 1995 (תשנ"ה) הוקם אתר ההנצחה הלאומי של הארמנים בעיר ירוואן. למרות המאמץ הארמני המתמשך, טורקיה מסרבת עד עצם היום הזה להכיר ברצח העם הארמני, ומדינות רבות בעולם החוששות לטיב יחסיהן עם טורקיה אינן מכירות בטבח העם הארמני שנעשה בידי הטורקים.

שאלה: מדוע, לדעתכם, לא נזעקו מדינות המערב להגן על הארמנים בעת התרחשותו של הרצח?

לסיכום הסעיף: במלחמת העולם הראשונה נהרגו כ-17 מיליון בני אדם, 7 מיליון מתוכם היו אזרחים. לשם השוואה, במלחמת נפוליאון שהתרחשה כמאה שנה מוקדם יותר, נהרגו 400,000 איש, והיא נראתה לאירופים כמלחמה רבת עצמה בהיקפה ובכמות חלליה!

נוסף על ההרג העצום שהסבה המלחמה, אנשים רבים נפצעו או נשבו, ועל כן ניתן לומר כי הפגיעה בחיי אדם הייתה גדולה יותר ממספר ההרוגים.

ואולם, לא רק היקפי הפגיעה בבני אדם הפכו את מלחמת העולם הראשונה לשונה מקודמותיה. גם ההתנהלות הכלכלית במהלך המלחמה וחיי היומיום בשגרת מלחמה במדינות הלוחמות צרבו בתודעתם של רוב אזרחי אירופה חוויה קשה ביותר ושינו את חייהם. המלחמה נגעה בכל קצוות האוכלוסייה: במשפחות החיילים שסבלו סבל ניכר באותן שנים, בנשים שמעמדן

*109*

התחזק באופן משמעותי, בחקלאים שתוצרתם הפכה להכרחית עבור המדינה ובאזרחים הפשוטים שחשו במלוא עוצמתה של התעמולה.

סעיף ג': תוצאות מלחמת העולם הראשונה

שאלה מנחה: האם תוצאות מלחמת העולם הראשונה חיזקו את המשבר שחל באמונה ברעיון הקידמה?

ג 1. סיומה של מלחמת העולם הראשונה

1917 (תרע"ז) - ארה"ב מצטרפת למלחמה לצד בנות הברית ושולחת חיל משלוח לחזית המערבית.

1918 (תרע"ח): בחודש ינואר נשיא ארה"ב, וודרו וילסון, נואם בפני שני בתי הקונגרס האמריקניים. בנאום, שנקרא ארבע עשרה הנקודות של ווילסון, משרטט ווילסון את תוכניתו לסיומה של מלחמת העולם הראשונה.

מרץ - חתימת הסכם בין רוסיה לגרמניה; על פי ההסכם נסוגה רוסיה מכל השטחים שכבשה במלחמה והיא מחויבת לתשלום פיצויים לגרמניה.

מאי - המתקפה הגדולה של הארמנים, הקרב האחרון בו ניסו הגרמנים להכניע את מדינות ההסכמה. הקרב הסתיים בכישלון גרמני וכתוצאה ממנו החליטה גרמניה לבקש שביתת נשק.

1919 (תרע"ט) - החתימה על חוזה ורסאי, שסיימה, למעשה, את מלחמת העולם הראשונה.

עם חתימת החוזה הסתיימה מלחמת העולם הראשונה, אולם בכך לא תמו השפעותיה של המלחמה על האנושות.

מותם של מיליונים במלחמה ומחיקתו של בני דור שלם הביאה למשבר עמוק - משבר שכלל בתוכו מרכיבים כלכליים, מוסריים, אידיאולוגיים וחברתיים.

(בספר תמונה של החתימה על חוזה ורסאי)

(בספר תמונה של החתימה על חוזה ורסאי)

ג 2. הפסימיות החברתית, האבטלה ומשבר האמונה

באופן כללי, ניתן לומר כי לאחר המלחמה נמוגה האמונה שהעולם צועד לקראת עתיד טוב יותר, ואת מקומה של אמונה זו מילאה פסימיות עמוקה לפיה העולם הולך ומידרדר ואין דרך לשקמו לאחר המלחמה. פסימיות זו נשענה על מספר גורמים:

ג 2 א. החלל שיצרה המלחמה

המלחמה הותירה בכל מדינות אירופה חלל עצום, בראש ובראשונה במבנה החברתי של המדינות השונות. כפי שכבר למדנו, נהרגו במלחמה למעלה מעשרה מיליון בני אדם, שרובם הגדול היו גברים מתחת לגיל ארבעים. נוסף על כך, למעלה מעשרים מיליון בני אדם נפצעו ורובם נשארו נכים לצמיתות.

*110*

(בספר מפה שמתארת את מספרי ההרוגים באירופה)

(בספר תמונה של מפת אירופה - בכל מדינה ישנם סמלילים של דגלים וגולגולות, המסמלים את כמות ההרוגים במלחמת העולם הראשונה. כל דגל מייצג 100,000 חיילים שנהרגו מהצבא של אותה מדינה, וכל גולגולת מייצגת 100,000 אזרחים שנהרגו מאותה מדינה.) (היעזר במנחה)

(מתוך האתר: http://users.erols.com/mwhite28/wwi-loss.htm)

לדיון ולמחשבה:

עם סיומה של המלחמה היו ברחבי אירופה בתי קברות ענקיים בהם נקברו מיליוני ההרוגים, רובם חיילים. בתי קברות אלה וכן האנדרטות השונות שנבנו להנצחת הנופלים בקרב ביטאו את יחסה של החברה האירופית לקורבנות המלחמה.

1. מהו המאפיין הבולט ביותר בבית הקברות הצבאי?

2. לפני המלחמה כתב הסופר סטפן צוויג, שנקט עמדה פציפיסטית לכל אורך המלחמה, כי עם פרוץ המלחמה הפרט שוב אינו מבודד כי אם מהווה חלק מן העם, ולחייו ניתנת משמעות חדשה.

האם ניתן, לדעתכם, לראות גם בבית הקברות הצבאי ביטוי לערכים אלה? נמקו.

בספר תמונה של בית קברות

3. באיזו מידה מבטא בית הקברות הצבאי את התפתחות הלאומיות אותה תיארנו בפרק הקודם? הסבירו את תשובתכם.

4. העלו השערה: מה יתחולל בקרב הלוחמים, אשר חשו את תחושת הרעות והשייכות במהלך המלחמה, כאשר ישובו לבתיהם עם סיומה?

*111*

אולם בעוד בבתי הקברות הצבאיים ניסו החיילים המשוחררים ומנהיגי המדינות ליצור זיכרון מכובד למתים ולהראות כי למחיר הכבד ששולם יש משמעות, הרי שבחיים עצמם הייתה המציאות שונה לחלוטין.

ג 2 ב. תחושת הניכור של החיילים

קטע מקור

כבר במהלך המלחמה יכלו חיילים שיצאו לחופשות קצרות לחוש כי הרוח הנושבת בקרב האזרחים אינה נוטה לכבד אותם ואת הקורבן שהקריבו למען המלחמה. כך מספר אביגדור המאירי, ששירת כחייל בצבא אוסטרו-הונגריה, על אחת מחופשותיו בבודפשט:

"קיבלתי חופש לשני חודשים ובאתי "העירה" - נסעתי לבודפשט היפה, ההומייה, היקרה. ופה נפתחה בפני התהום האנושית בכל רפשה ומוראה. בודפשט היא העיר העליזה השנייה במדרגה אחרי וינה (...) אולם מה שנעשה כעת - בעת המלחמה, הרי זה כבר לא מעשה הוללות כי אם רציחה. רציחת כל מין רגש אנושי ויחס כבוד מינימלי כלפי אותם המיליונים הסובלים בעד ההוללים האלה והמתים באלפי מיתות משונות בשביל להגן על שלומם ואושרם ושכרונם ביין, בכסף ובנשים.

חיי הלילה היו ידועים לי ידיעה מובהקת מאז, אך בעת מוצא אני אנשים חדשים, בריות חדשות לגמרי; בני אדם תולעים, המוצאים הנאה מיוחדת ביחס הבוז שלהם אל כל הבא מן החזית. תחילת המלחמה היה להיפך: איש הצבא הרגיש ביתרונו, ביתרון קורבנותיו שהוא מביא על מזבח העיר. והתולעים הללו (...) כיווצו אז את זנב כלבם והרגישו כבוד לסובלים שם בבור הרפש והמוות. וכעת - כנראה שבתחילה התרגלו לדבר ואחר כך, כשראו שאין סכנה יותר וחיי האושר הולכים במסלולם הטבעי - "התעלו", התקוממו נגד ה"עבדות" שלהם ומרדו בכל רגש היושר האהבה והכבוד כלפינו."

(אביגדור המאירי, השיגעון הגדול, רשימות של קצין עברי במלחמה הגדולה, דביר, 1989, עמ' 56-52)

שאלות:

1. אילו מעשים מכונים בפיו של המאירי: "רציחת הרגש האנושי"? מדוע?

2. איזה תהליך התחולל במהלך המלחמה ביחס לחייל באירופה?

היחס המנוכר לחיילים החריף מאוד לאחר המלחמה וגם החיילים פיתחו יחס דומה כלפי האזרחים. אזרחים רבים לא הבינו את עולמם הציני של החיילים וסברו כי החיילים ששבו משדה הקרב אינם גיבורים, אלא אנשים שהיו כלי משחק בידי המנהיגים, זאת מכיוון שלא היו חכמים דיים בכדי להבין נכונה את המציאות. החיילים, ששבו משדה הקרב נכונים היו להעניק משמעות לסבל שלהם ולמות חבריהם. הם ביקשו לשמר את אידיאל הרעות ואחוות הלוחמים שהכירו בקרב והתקשו מאוד ליחס חשיבות כלשהי לחיי היומיום האפורים. רבים מהם חשו כי האנשים הסובבים אותם בוגדים בזכר חבריהם המתים, אותם העלו לדרגת קדושים. בהקשר זה כתב ג'ון מקריי, המשורר החייל, את השיר הבא:

קטע מקור:

בשדות פלנדריה / ג'ון מקויי

בפלנדריה פורחים פרגים

בין מצבות, טורים טורים,

ציון זכרנו; במרום

ציפור תפגין שמחה ורון

לא תישמע בין רעמים.

מתים כעת. אתמול עומדים

חיים, מול שחר משתאים

אהבנו, אהבונו, דום

בפלנדריה.

ריב את ריבנו באויבים:

לך ביד רפה מוסרים

לפיד; שאהו בגאון.

אם בנו המתים תבגוד

ניעור, אף שפרגים עולים

בפלנדריה.

*112*

כלומר, החיילים מבינים כי זכר המתים לא ימומש דווקא בחיי היומים אך חשים כי חייבים הם להיות נאמנים למתים ולקורבנם בכל אורח חייהם, ועליהם להמשיך ולתת משמעות למוות אותו ראו שנים רבות מול עיניהם.

למרות האכזבה ניסו חיילים רבים לשוב לחיים רגילים, חיי משפחה ועבודה, אך לרוב ניסיונותיהם נכשלו.

ג 2 ג. אבטלה

השנים הראשונות לאחר המלחמה היו שנים של אבטלה ברבות ממדינות אירופה. ניתן לציין חמישה גורמים לגידול בשיעור האבטלה:

- ריבוי מבקשי העבודה עם שחרורם של המוני חיילים מהצבא.

- רבים מהחיילים המשוחררים היו נערים שהתבגרו סמוך למלחמה או בתוכה ולא הספיקו לרכוש לעצמם מקצוע מבוקש.

- התעשייה הביטחונית הצטמצמה, והיה על המדינות לעבור מ"משק של מלחמה" ל"משק של שלום". מעבר זה היה כרוך בפיטורים המוניים עד להתבססות המשק של השלום.

- הצטרפותן של נשים למעגל העבודה בתקופת המלחמה. במשך שנות המלחמה מילאו הנשים, כפי שלמדנו, שורה ארוכה של תפקידים גבריים מסורתיים, דוגמת נהיגה במשאיות ורכבי הובלה. בשל המחסור בגברים צעירים, רבות מהנשים נותרו רווקות, והן יכלו להקדיש לעבודתן שעות רבות, וממילא יכלו למלא גם תפקידים שנחשבו בעבר לגבריים. לדוגמה: את רוב משרות הפקידות באירופה, משרות שלפני המלחמה היו מסורות כולן בידי גברים, מילאו כעת נשים, ועשו זאת בהצלחה לא פחותה מהגברים.

קטע העשרה:

מלחמת העולם הראשונה זירזה את שינוי מעמדן המשפטי של הנשים. תרומת הנשים למאמץ המלחמתי הגדילה את ההערכה כלפיהן והפגינה את נחיצותן לכלכלה הלאומית. בעקבות כך זכו הנשים ב-1918 (תרע"ח) באפשרות לבחור ולהיבחר למוסדות השלטון בבריטניה, אסטוניה, גרמניה, הונגריה, לטביה, ליטא, פולין ורוסיה, וב-1920 בארמניה, אזרבייג'ן, בלרוס, בלגיה, גאורגיה, לוקסמבורג, שוודיה, אוקראינה, אלבניה, צ'כיה וסלובקיה. בארצות הברית הוענקה זכות זאת רק ב-1921.

בעיית האבטלה אף החריפה כאשר ב-1924 (תרפ"ד) סגרה ארה"ב את שעריה למהגרים, דבר שמנע ממחוסרי עבודה לחפש, כבעבר, פתרון לפרנסתם מעבר לים.

רק באמצע שנות ה-20 הלכה ונפתרה בעיית האבטלה, כשהכלכלה במדינות אירופה התחילה להשתקם מהחורבן שהמיטה עליהן מלחמת העולם.

ג 2 ד. האינפלציה

ברוב המדינות שנטלו בחלק במלחמת העולם נוצרה אינפלציה (ירידת ערך המטבע המקומי הגורמת לעליית מחירים) גבוהה. בגרמניה, שהפסידה במלחמה, המצב היה קשה הרבה יותר משום שעל פי חוזה ורסאי הוטלו עליה הגבלות בתחומי הייצור, והאזורים בעלי המשאבים החזקים נלקחו ממנה ונוצלו על ידי אנגליה וצרפת.

על מנת להתמודד עם האינפלציה הגואה הדפיסו הממשלות השונות כסף בכמויות גדולות, אך הדפסת הכסף רק החמירה את המצב. התוצאה הייתה אינפלציה עצומה שלא הייתה כמותה באירופה בשום תקופה אחרת בהיסטוריה.

*113*

סבסטיאן הפנר היה ילד במלחמת העולם הראשונה. הפנר, ששמו האמיתי הוא ריימונד פרטצל, נולד בברלין לאב שהיה פקיד פרוסי. הפנר גדל בגרמניה וחווה את כל התהפוכות ההיסטוריות שעברו עליה במאה ה-20. בשנות ה-20, כאשר הנאצים החלו לצבור כוח רב יותר ויותר בחברה הגרמנית, התנגד להם הפנר בכל כוחו. בגלל קשריו עם חברתו היהודייה עזב את גרמניה ב-1938 (תרצ"ח). בהיותו באנגליה כתב את הספר 'סיפור של גרמני'. בספר זה תיאר הפנר את תולדות חייו שלו בגרמניה ואת תחושותיו לגבי מלחמת העולם הראשונה וההתפתחויות ההיסטוריות שבאו לאחריה. הספר פורסם ב-1939, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, והפנר מזהיר בו את העולם מפני הסכנה הטמונה בגרמניה הנאצית. בספר תיאר הפנר את חיי משפחתו בצל האינפלציה הדוהרת:

קטע מקור:

"כך נראו חייה של משפחת עובד מדינה פרוסי בכיר. ב-31 או באחד לחודש קיבל אבי את המשכורת החודשית שלו, שממנה היה עלינו לחיות. חשבונות בנק ופנקסי חסכונות איבדו מזמן את ערכם. קשה להעריך כמה הייתה שווה אז המשכורת (...) מכל מקום, אבא ניסה לקנות מהר בכל האפשר כרטיס חודשי לרכבת התחתית, בך שיוכל לפחות להגיע לעבודה וממנה במהלך החודש הבא... אחר כך היה צריך לשלם את דמי השכירות ואת שכר הלימוד, ואחר הצהריים הלכה כל המשפחה להסתפר. מה שנשאר עבר לאמא ובבוקר המחרת השכימה כל המשפחה בארבע או חמש בבוקר ונסעה במונית לשוק, שם קנינו בכמויות גדולות ותוך חצי שעה כילינו את משכורתו החודשית של פקיד ממשלתי בכיר... כסף לא היה יותר במשך כל החודש."

(סבסטיאן הופנר, סיפור של גרמני, הוצאת חרגול, 2002, עמ' 44-43)

שאלות:

1. תארו את סדר העדיפות של משפחתו של הפנר בשימוש בכספי המשכורת.

2. מדוע לא השתלם למשפחה זו לשמור את הכסף לימים הבאים?

3. שערו, אילו תוצאות עלולות להיות למצב כלכלי קיצוני המתואר בדבריו של הפנר?

ערכו של מטבע יכול היה להשתנות בצורה קיצונית בתוך שעות ספורות ושטרות רבים, שכבר היו חסרי משמעות, הוצאו מהמחזור.

לקראת אמצע שנות העשרים התייצב המצב הכלכלי ברוב מדינות אירופה, והאינפלציה חזרה לשליטה.

ג 2 ה. המשבר הדמוגרפי

בעקבות ההרג ההמוני והפגיעה האנושה בגברים צעירים כה רבים, הופר האיזון הקיים בדרך כלל בין מספרי גברים לנשים, בייחוד בגרמניה, בריטניה וצרפת, בהן אחוזי ההרוגים הצעירים היו גבוהים במיוחד. נוסף על כך, עקב המשבר הקשה שחוו, לא הצליחו רבים מהחיילים המשוחררים לקיים חיי משפחה תקינים, הם לא נישאו ולא הביאו ילדים לעולם. כתוצאה מכך בשנים הראשונות אחר המלחמה נולדו מחזורים שלמים קטנים מהרגיל, ובכל מדינות אירופה התקיימו דיונים ברעיונות שונים על מנת לעודד את הילודה. רק בשנות השלושים של המאה נוצרו מחזורי ילודה גדולים מהרגיל. לבתי ספר באירופה בשנות השלושים היה מראה משונה - בכיתות הנמוכות כמות ילדים עצומה ובכיתות הגבוהות כמות מעטה באופן חריג.

(בספר תמונה של ילדים משחקים בשטרות שהוצאו מהמחזור.)

*114*

ג 3. ראשית הדה-קולוניזציה

כפי שלמדנו, אחד הגורמים למלחמת העולם הראשונה היה סבך הבריתות שהקיף את רוב מדינות אירופה. על מנת להסדיר את היחסים הבינלאומיים ולשים קץ לדיפלומטיה החשאית קבע הנשיא ווילסון כי יש להקים חבר לאומים, ארגון של מדינות העולם שתפקידו יהיה להחליף את סבך הבריתות החשאיות וכן לדאוג לרווחתם ולמימוש זכויותיהן של אומות קטנות, שעד כה נדרסו באמצעות כוחן ועוצמתן של המעצמות הגדולות. בכך יבוא לידי פתרון גורם משמעותי נוסף לפרוץ מלחמת העולם הראשונה: האימפריאליזם.

אכן הסעיף הראשון בחוזה ורסאי עסק בהקמתו של חבר הלאומים ובינואר 1920 נפתחה העצרת של חבר הלאומים. ההחלטה הראשונה של העצרת הייתה אשרור של חוזה ורסאי, וכך הגיעה מלחמת העולם הראשונה לסיומה הרשמי.

אחת הוועדות החשובות שהקים הארגון הייתה ועדת המנדטים.

(בספר תמונה: העצרת הראשונה של חבר הלאומים ינואר 1920, ז'נבה)

ג 3 א. הדה קולוניזציה - מנדטים במקום סיפוח

מכיוון שהאימפריאליזם היה הגורם העיקרי למלחמת העולם הראשונה כפי שלמדנו בפרק הקודם, נדרש חבר הלאומים לטפל בבעיה זו ברוח ארבע עשרה הנקודות של וילסון ועיקרון ההגדרה העצמית (ראו פרק 6, סעיף ד). על פי סעיף 22 באמנת חבר הלאומים, יוסדר מעמדן של כל הקולוניות שהיו תחת שלטון אימפריאליסטי של גרמניה והאימפריה העות'מנית באופן הבא: טריטוריות בהן התושבים מסוגלים לנהל מדינה עצמאית יקבלו מנדטור (מדינה שליחה מטעם חבר הלאומים) אשר תסייע בידן להקים מדינות עצמאיות לכל דבר אשר יצורפו לחבר הלאומים עם הקמתן.

טריטוריות שבהן התושבים אינם מסוגלים לנהל מדינה, יקבלו מנדטור אשר ידאג לכל התפקודים שלהן כמדינות, אך יותיר בידן חופש מוחלט בענייני דת ומצפון. מנדטור זה ימונה על ידי חבר הלאומים והוא יכוון ויוביל מדינות אלו בתהליך ארוך לעצמאות מלאה.

לטריטוריות קטנות, דלות תושבים ומרוחקות מהציוויליזציה (העולם התרבותי) המודרנית ימונה מנדטור אשר הינו שליט למעשה על טריטוריות אלה, אך גם זאת באופן זמני בלבד.

בכל המינויים של המדינות המנדטוריות ייקח חבר הלאומים בחשבון את הרצון של הלאומים השונים וידאג לכך שהמנדטור יהיה מותאם לרצונות אלה. בנוסף לכך תבחן המועצה של חבר הלאומים מדי שנה בשנה את בקשות העצמאות של המדינות השונות, ואם תתקבל בקשתן, יבוטל המנדט הקודם ותוכרז מדינה עצמאית.

כלומר השלטון בקולוניות באפריקה ובאסיה ישתנה, והשולטים בהן יהפכו ממספחים המשתמשים במושבה ובאוצרות הטבע שלה למטרותיהם שלהם, למכוונים ומדריכים את המושבה עד שתוכל להגיע לעצמאות מדינית מלאה. בכך החל תהליך של דה-קולוניזציה, כלומר נסיגה מהקולוניזציה.

העצרת הראשונה של חבר הלאומים, ינואר 1920, ז'נבה

*115*

קטע העשרה:

תהליך הדה-קולוניזציה התחזק ביתר שאת לאחר מלחמת העולם השנייה. נוסף על כך, האו"ם, שהוקם לאחר מלחמת העולם השנייה, תבע את עצמאותן של המושבות השונות באפריקה ואסיה ולמעשה כפה במקרים רבים עצמאות זו על מעצמות אירופה.

לבריטניה, למשל, ניתן המנדט על ארץ ישראל. כמדינה השייכת לקטגוריה הראשונה - A, אשר על פי הערכת חבר הלאומים:

קטע מקור:

הגיעה לרמת התפתחות שבה ניתן להכיר בקיומם כאומה עצמאית בהינתן ייעוץ מנהלי וסיוע על ידי כוח מנדטורי, עד לאותה עת שבה הם יכולים לעמוד בזכות עצמם. שאיפותיהן של קהילות אלה צריכות להיות השיקול המנחה בבחירת המנדט.

(בספר תמונה של מפה של מנדטים) 1. מנדט צרפתי בסוריה, 2. מנדט צרפתי בלבנון, 3. מנדט בריטי בארץ ישראל, 4. מנדט בריטי בעבר הירדן, 5. מנדט בריטי בעיראק, 6. מנדט בריטי בטוגולנד, 7. מנדט צרפתי בטוגולנד 8. מנדט בריטי בקמרון 9. מנדט צרפתי בקמרון, 10. רואנדה-אורונדי, 11. טנגניקה, 12. דרום-מערב אפריקה.)

בסעיף זה נתן חבר הלאומים ביטוי לכך שהמעצמות אינן דוגלות עוד באימפריאליזם כפי שנהגו לפני מלחמת העולם הראשונה, אלא רואות את תפקידן כמסייעות בידי המדינות הלא מפותחות להגיע לעצמאות ולכל הלאומים להגיע לכדי מימוש זכותם הטבעית להגדרה עצמית.

שאלה: עיינו בשיר "משא האדם הלבן" עליו למדנו בתחילת הפרק (עמוד 98) וענו: איזו משתי שיטות השלטון האירופי על אירופה ואסיה עונה טוב יותר על דרישותיו של קיפלינג: הקולוניות או שיטת המנדטים? נמקו את תשובתכם.

קטע העשרה:

סמל חבר הלאומים מורכב מכוכב מחומש גדול, המסמל את חמש היבשות, ובתוכו כוכב מחומש קטן יותר, המסמל את חמשת הגזעים מהם מורכב המין האנושי.

בתוך הרווחים שנוצרו רשמו את שמות המדינות החברות בחבר הלאומים.

(בספר תמונה של הסמל של חבר הלאומים.)

בסוף 1939, לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, סיים חבר הלאומים את תפקידו ורק ב-1946 תפס את מקומו ארגון האומות המאוחדות, האו"ם.

*116*

ג 4. עליית הדמוקרטיות החדשות ושברן

בהתאם להצעתו של נשיא ארה"ב, וילסון, הוקמו באירופה מדינות לאום רבות לאחר המלחמה. במדינות אלה הוקם שלטון דמוקרטי, וזאת על אף העובדה שברובן הגדול לא הייתה כל מסורת דמוקרטית מוקדמת. אנו ועסוק בשתי הדמוקרטיות הגדולות שהוקמו לאחר המלחמה, גרמניה ופולין. ונבדוק איך הוקם בהן השלטון הדמוקרטי, ובאיזה אופן התבדתה התקווה כי השלטון החדש יישא בכנפיו בשורה חדשה לעולם כולו.

גרמניה- הרפובליקה של ויימאר

ג 4 א. השפעתו של חוזה ורסאי על גרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה

במהלך המלחמה, השתלטה על גרמניה דיקטטורה צבאית, בראשות הגנרלים אריך לודנדורף ופאול פון הינדנבורג. הם ניהלו את גרמניה בזמן המלחמה, והשתמשו בקיסר וילהלם השני, כבובה. עם סיומה של המלחמה, נאלץ הקיסר לברוח מגרמניה. גרמניה מצאה את עצמה מובסת ומושפלת, מוגבלת בעצמאותה ובכוחה הצבאי, כאשר בתוכה המוני חיילים משוחררים, החשים נבגדים בידי הפוליטיקאים שחתמו על חוזה ורסאי. החוזה, שנחתם באולם המראות בארמון ורסאי שבצרפת, הטיל את האחריות לפרוץ המלחמה על גרמניה והעמיד בפניה שורה של עובדות קשות ביותר לעיכול:

- הסדרים טריטוריאלים

מגרמניה נקרעו חבלי ארץ שנראו בעיני גרמנים רבים חלק בלתי נפרד מגרמניה, שהתגוררו בהם מיעוטים גרמניים בהיקפים גדולים, דוגמת חבלי אלזס ולורן במערב, אשר הועברו לשליטת צרפת, פוזן ופומרניה והערים דנציג וממל במזרח, שהועברו לשליטת פולין החדשה וליטא (ראו להלן מפה בעמ' 153). בסך הכל 16 אחוזים משטחה של גרמניה. נוסף על כך, נלקחו מגרמניה מושבותיה באפריקה ובמזרח הרחוק כגון נמיביה, רואנדה, איי מרשל הגרמניים, והועברו לשליטת המדינות המנצחות.

- הגבלות מדיניות:

על גרמניה נאסר לכרות ברית עם מדינות שכנות דוגמת אוסטריה, כמו כן נקבע שהמיעוטים הגרמניים הגדולים באותם החבלים שנלקחו ממנה, לא יוכלו לדרוש הגדרה עצמית או אוטונומיה.

- הגבלות צבאיות:

המטה הכללי הצבאי של גרמניה פורק והצבא הגרמני הועמד תחת פיקוח של המדינות המנצחות. כמו כן הוגבלו גודל הצבא וטיב הנשק שהיה יכול לרכוש או לייצר.

- תשלום פיצויים:

גרמניה חויבה לשלם פיצויי מלחמה בסכומים גבוהים מאוד למדינות המנצחות.

בהתאם לחוזה ורסאי הוקם בגרמניה, לראשונה בתולדותיה, שלטון דמוקרטי. חוקתו של המשטר החדש נוסחה בעיר ויימאר, ועל כן נקראה המדינה החדשה 'הרפובליקה של ויימאר'.

ג 4 ב. משברי רפובליקת ויימאר

במדינה החדשה רווחו מספר מגמות סותרות ורבות עצמה בתחום החברתי, הפוליטי והאידיאולוגי.

- מצבה החברתי

בתחום החברתי סבלה גרמניה שלאחר המלחמה ממשברים חוזרים ונשנים. החיילים המשוחררים כונו בני 'הדור האבוד' והיוו

*117*

בעיה קשה בכל מדינות אירופה ובייחוד בגרמניה. חיילים אלה התקשו לטוב אל החיים האזרחיים. רבים מהם היו מובטלים, ולא הצליחו להינשא ולקיים חיי משפחה תקינים. האבטלה גאתה ובעקבות הצורך לשלם פיצויים כפי שנקבע בחוזה ורסאי, נקלעה גרמניה למשבר כלכלי חמור ביותר. המשבר של המובטלים היה לא רק משבר כלכלי כי אם גם שבר חברתי הנובע מחוסר היכולת לקיים חיים תקינים בכל מעגלי החיים של האדם.

- מצבה הכלכלי

גרמניה סבלה מאינפלציה חסרת תקדים, כך שלעיתים נאלצו מעסיקים לשלם לעובדיהם את המשכורת פעמיים ביום. בגלל האינפלציה חדלה גרמניה מתשלומי הפיצויים ועל כן פלשה צרפת לחבל הרוהר, עתיר המפעלים והמחצבים. פלישה זו גררה בעקבותיה משבר כלכלי חמור עוד יותר וגררה שוב עלייה עצומה במספר המובטלים, שכן כל עובדי בתי החרושת בחבל הרוהר פוטרו מעבודתם. לאחר הפלישה הצרפתית לחבל הרוהר עלה מספר המובטלים בגרמניה כמעט לארבעה מיליון, חלקם הגדול אנשים צעירים.

מאוחר יותר הצליחה ממשלה בראשותו של שטרוזמן לעצור את ההידרדרות הכלכלית. האינפלציה נבלמה ושוב יכלו אנשים עובדים לפרנס את משפחותיהם בכבוד. גם בשיעורי האבטלה חל שיפור אך הוא היה איטי יותר ונדרשו עוד שנים ארוכות על מנת לשקם את יכולת התעסוקה בגרמניה. אולם בעוד בני המעמד הבינוני והגבוה, ובהם יהודים רבים, התאוששו במהירות והחלו ליהנות מפירות השינוי ( מה שהוביל להתפתחות אמצעי הבילוי השונים ותרבות שעות הפנאי), בני המעמדות הנמוכים יותר לא חשו בשינוי לטובה והוסיפו לחוש ייאוש הולך וגובר מהרפובליקה במצבה הנוכחי. רבים מהם לא הצליחו למצוא עבודה ולא יכלו לפרנס את בני משפחותיהם.

- מצבה הפוליטי

בתחום הפוליטי - התחזקו המגמות הקיצוניות מימין ומשמאל. מימין - הוקמו בזו אחר זו מפלגות וארגונים שפנו ברובם להמוני החיילים המשוחררים וניסו להעניק משמעות לקורבנות שגבתה המלחמה. הימין טען כנגד השלטון הדמוקרטי כי הוא אינו מסוגל להוביל את גרמניה ליציבות ולהשיב לה את הכבוד האבוד. כמו כן סברו רבים בחוגי הימין כי למעשה ניתן היה להימנע מהחתימה על חוזה ורסאי המשפיל ולהתחמק ממתן הפיצויים למעצמות היריבות. הם טענו, כי החותמים על החוזה תקעו "סכין בגב" האומה הגרמנית, כלומר, פעלו לכאורה לטובת המדינה אך למעשה בגדו בה ובערכיה. הם כינו את מובילי החוזה "פושעי נובמבר" וטענו כי רבים מהם היו מדינאים ממוצא יהודי.

תליית האשמה ביהודים קיבלה חיזוק מכך, שבחוזה ורסאי נכתבו סעיפים המסדירים את מעמדם של מיעוטים שונים ברחבי העולם. סעיפים אלה כוונו בעיקרם כלפי היהודים אף כי לא צוין כך במפורש. לוועד המשלחות היהודיות שהוקם כדי ללחוץ על המעצמות להגיע לאחר המלחמה לשוויון זכויות מלא ליהודים בכל רחבי העולם, הייתה השפעה מכרעת על ניסוחם של סעיפים אלה, שליוו את כל הסכמי השלום שנחתמו לאחר המלחמה.

הכללתם של סעיפים אלה בחוזה חיזקה בקרב חוגים אחדים את התחושה כי היהודים מנהלים את הדיפלומטיה בעולם וממילא הם האחראים על מצבה המדיני הקשה של גרמניה.

כוחו של הימין התחזק עם הקמתם של הפרייקורפס - גדודי מתנדבים שהוקמו על ידי הרפובליקה והופקדו על שמירת הסדר הציבורי ברחובות גרמניה. בפרייקורפס היו חברים כ-300,000 בני אדם בעוד הצבא הגרמני הוגבל ל-100,000 בלבד. כלומר, הפרייקורפס היוו את העתודה הצבאית החזקה והמהימנה של גרמניה באותן שנים.

*118*

(בספר שתי תמונות)

1. תמונה של אנשי הפרייקורפס, 1920 תר''פ

2. אחד מגדודי הפרייקורפס צועד בדרכו לדכא את מרד הספרטקיסטים

שאלות:

1. אילו לא ידעתם כי מדובר בגדודי מתנדבים, כיצד הייתם מתארים את האנשים בתמונות שלפניכם, הוכיחו את טענתכם.

2. מדוע, לפי דעתכם, הורכבו הפרייקורפס מחיילים משוחררים אשר לחמו במלחמת העולם הראשונה?

מנגד, גם השמאל בגרמניה הלך והתחזק והמפלגות הקומוניסטיות השונות הלכו והתפתחו. כבר בנובמבר 1918, לקראת סופה של מלחמת העולם הראשונה הצליח קורט אייזנר, מנהיגה היהודי של המפלגה הסוציאליסטית בבוואריה, להדיח את המלך לודביג, ששלט בה, ולהקים ממשלה סוציאליסטית. בכך תם שלטונו בן מאות השנים של בית וויטלסבאך בממלכת בוואריה. שלושה חודשים לאחר מכן נערכו בחירות בהן הודח אייזנר מכס ראשות הממשלה. בעודו בדרכו להגיש את התפטרותו באופן רשמי, נרצח על ידי לאומן גרמני. לאחר מותו הוקמה ממשלה קומוניסטית בבוואריה, וזו פינתה את מקומה לאחר חודשיים לממשלה סוציאל-דמוקרטית, שהוחלפה אף היא כעבור מספר חודשים על ידי שלטון חצי צבאי, אשר עודד את הימין בבוואריה. בשנים הבאות, הפכה בוואריה למרכז נאצי רב חשיבות. הצלחתו של אייזנר, וכן הצלחתו של השמאל הגרמני שהגיעה לשיאה עם תפיסת השלטון בברלין בכוח על ידי הקומוניסטים באירוע המכונה 'מרד הספרטקיסטים', גרמו לכך שהיהודים הגרמנים זוהו בתעמולה הגרמנית עם השמאל הקומוניסטי ורבים חששו ממהפכה קומוניסטית אותה יובילו היהודים.

קטע העשרה

הליגה הספרטקית הייתה קבוצה קומוניסטית קיצונית שפרשה מהמפלגה הקומוניסטית הגרמנית עם תחילת מלחמת העולם הראשונה. חברי הליגה התנגדו למלחמה בכל תוקף וחלקם אף נעצרו באשמה כי לא סייעו למולדת בזמן מלחמה. הליגה כינתה עצמה בשם זה על שמו של מנהיג מרד העבדים ברומא, ספרטקוס.

לאחר המלחמה שוחררו מנהיגי הליגה מהכלא, והנהיגו את מרד הספרטקיסטים, בו ניסו להשתלט בכוח על השלטון בגרמניה. המרד דוכא באכזריות על ידי הפרייקורפס ושני מנהיגי הליגה, רוזה לוכסמבורג היהודייה וקרל ליבקנכט נרצחו.

רוזה לוקסמבורג, שהייתה נואמת מוכשרת, סימלה עבור גרמנים רבים את ה"סכנה האדומה", סכנת הקומוניזם המתפשט בגרמניה. בשבתה בכלא כתבה רוזה מכתבים לידידיה שמחוץ לכלא. מכתבים אלו פורסמו ואף תורגמו לעברית. מהמכתבים עולה דמות רבת עוצמה המתמודדת עם קשיי החיים באמצעות האמונה באידיאולוגיה הממלאת את נפשה. באחד המכתבים כותבת רוזה כך:

בספר תמונה של רוזה לוקסמבורג

בספר תמונה של קרל ליבקנכט

"מה מוזר הדבר כי הנני שרויה תמיד כבתוך שכרון של שמחה - ללא שום סיבה מיוחדת לכך... הנה שוכבת אני בודדה ודמומה, עטויה רדידים שחורים רבים אלה, מעטה החושך, השעמום... ועם כל אלה הולם לבי משמחה פנימית לא נודעת שאין להבינה כלל... ואני מחייכת באפלה אל מול פני החיים, כאילו ידוע לי איזה סוד של כשפים, השם לאל כל רשע וכל עצבות והופכם להיות אך זוהר ואושר".

(בספר תמונות של רוזה לוכסמבורג וקרל ליבקנכט)

*119*

אי היציבות הפוליטית נמשך לאורך כל שנות קיומה של הרפובליקה של ויימאר והתבטא בין היתר ברציחות פוליטיות רבות מספור. בשנים 1922-1919 בוצעו 354 רציחות פוליטיות ובהן נרצח שר החוץ של הרפובליקה, ולטר רתנאו שהיה גם הוא ממוצא יהודי. ב-1923, בעקבות ניסיון של הפרייקורפס לתפוס את השלטון בגרמניה בכוח, פורקו יחידות אלה, אולם רבים מבין יוצאי הפרייקורפס מצאו עצמם בשורות המיליציות (הקבוצות הצבאיות) אותן הקימה המפלגה הנאצית. הממשלות שהוקמו ברפובליקה של ויימאר לא הצליחו להחזיק בשלטון למשך תקופות ארוכות, ובמהלך ארבע עשרה שנות קיומה של הרפובליקה כיהנו בה למעלה מעשר ממשלות שונות.

ג 4 ג . המתחים האידיאולוגיים ברפובליקה של ויימאר

מצד אחד התפתחה בגרמניה אידיאולוגיה הרואה במולדת הגרמנית את חזות הכל כפי שראו זאת חיילים רבים בזמן המלחמה עת צעדו לקרבות, ושירת ההמנון 'גרמניה גרמניה מעל הכל' על שפתיהם. על פי האידיאולוגיה הזאת נוצרה דמות אידיאלית של אדם גרמני שהוא גבר רב כוח ועוצמה שאינו נכנע לחולשותיו. גבר זה מקים משפחה למופת ומוכן להקריב את חייו למען המולדת. אידיאל זה חוזק באמצעות מחזות שירים וסיפורים, כמו דברי הגיבור במחזה שנכתב על אחד מקרבות מלחמת העולם הראשונה:

קטע מקור

חרב ערומה צומחת מתוך ידי

חומרת השעה מפעמת בתוכי, קשה כפלדה.

הנה אני ניצב לבדי גאון ותמיר,

שיכור מן התחושה שעתה הייתי לגבר.

(ג'ורג' מוסה, הנופלים בקרב, עם עובד, תל אביב 1990, עמ' 165)

שאלות

1. מדוע חש הגיבור במחזה שהמלחמה היא שהופכת אותו לגבר?

2. העלו השערה, מה חשו הצופים במחזה לגבי המלחמה?

קטע העשרה

גם האנדרטאות הגרמניות שנבנו לזכר חללי המלחמה הנציחו אידיאל זה. ככל שהלכה והעמיקה האידיאולוגיה הלאומית הגרמנית התפתחו גם האנטישמיות והגזענות. היהודים, וכן קבוצות מיעוט אחרות, נתפסו כסותרים את האידיאולוגיה הלאומית וכמפריעים ל"פולק", הלאום הגרמני, להתפתח. ניצנים של גישה זו נתגלו כבר בזמן המלחמה עת הוכרז על ידי המטה הכללי הצבאי בגרמניה כי נעשית ספירה של כמות החיילים היהודים בתוך הצבא הלוחם, וזאת על מנת להוכיח את אי הנאמנות של היהודים לגרמניה. בסופו של דבר לא פורסמו תוצאות הספירה מכיוון שהיהודים דווקא הפגינו נאמנות מיוחדת למולדת הגרמנית בהתגייסותם הנלהבת לצבא גרמניה, ורבים מהם ראו במלחמה את שיא האמנציפציה אליה הגיעו יהודי גרמניה. את הלאומיות החדשה, הקיצונית, אשר אינה מקבלת את המיעוטים, מכנים ההיסטוריונים לאומנות.

בד בבד עם פריחתה של האידיאולוגיה הלאומנית צמח ברפובליקה של ויימאר ליברליזם קיצוני, שגינה כל שימוש בכוח ובאלימות, והדגיש את חשיבותו של הפרט ומימושו העצמי. אידיאולוגיה זו באה לידי ביטוי בפריחה תרבותית חסרת תקדים. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה החלו להסתמן בגרמניה זרמים חדשים בספרות ובאמנות. זרמים אלה העמידו במרכז יצירתם את האדם האנושי, וכחלק מהעיסוק באדם, עסקו רבות במעמד החברתי החדש - הפרולטריון.

קטע העשרה

ברוח התקופה גם האדריכלים הגרמניים יצרו תפיסה חדשה באדריכלות. על-פי תפיסה זו על האדריכל להעמיד את דיירי הבית המיועד במרכז חשיבתו ולתכנן עבורם בית שיהיה נוח ונעים לשימוש. כמו כן, עליו לשלב בבנייה אמנויות נוספות כגון פיסול וציור. בית ספר לאמנות ברוח זו הוקם בעיר ויימאר ונקרא הבאואהאוס. הבתים, שנבנו על פי תפיסה זו הפכו להיות

*120*

(המשך מדף קודם)

משמעותיים מבחינה אמנותית. עם עליית הנאצים לשלטון, נסגר בית הספר ואדריכלות הבאואהאוס הופסקה.

אדריכלים יהודים שעלו לארץ ישראל מגרמניה בנו בתים, בעיקר בתל-אביב, בסגנון זה. בשנת תש"ע נפתח בתל אביב מוזיאון הבאוהאוס בעזרתו של האדריכל הישראלי רון ארד.

בספר תמונה של בנין

(בספר תמונה)

בית בסגנון הבאוהאוס בתל אביב

קטע מקור

המתחים בין האידיאולוגיות השונות, הובילו לידי כך שמפלגות קיצוניות חדרו אט אט למרכז הבמה הפוליטית וסחפו אחריהם המונים בהבטיחן תקווה לעתיד טוב יותר עבור גרמניה. הליברלים הגרמניים לא זיהו את עוצמת הסכנה הטמונה במפלגה הנאצית, שהלכה והתפתחה, וחששו יותר מעלייתו של הקומוניזם הגרמני. אפילו יהודים ליברלים חששו יותר מהקומוניזם והעדיפו לעיתים את הנאציזם על פניו. כך סיפר בנו פרנק, שהיה במאי תיאטרון יהודי בברלין:

אבי היה פולני-רוסי. הוא ברח מרוסיה והתאהב בגרמניה. הוא הרגיש, שבניגוד לרוסייה ופולין זוהי ארץ של אפשרויות, זוהי ארץ ששוררים בה חוק וסדר. והוא היה מאוד אופטימי. הוא אמר: באשר יגיע היטלר לשלטון - זה לא יהיה כל-כך נורא, מפני שהוא יתאים את עצמו לחוקים הקיימים. כל מה שרואים עכשיו - זוהי תעמולה. תנו לו הזדמנות! מפני שהסכנה החמורה ביותר היא הבולשביזם. והוא, היטלר, ילחם בבולשביזם. למעשה, אבא ראה בקומוניזם סכנה גדולה יותר מהיטלר.

(עמוד האש, עורך: יגאל לוסין, הוצאת כתר ושקמונה, ירושלים 1982, עמ' 183)

שאלות

1. מדוע חששו הליברלים מהקומוניזם?

2. מה סבר אביו של בנו פרנק על האידיאולוגיה של היטלר?

הליברלים ראו כל ניסיון של פגיעה בהתפתחות הנאציזם כפגיעה בערכי חופש הדיבור והמחשבה, שהיוו חלק מרכזי בהשקפת העולם הליברלית. מסיבה זו לא עשתה הרפובליקה של ויימאר כל צעד על מנת להגן על עצמה מפני האלימות שהופעלה על ידי הנאצים ולא עצרה את השתלטותו של היטלר על גרמניה.

ג 5. פולין

החל מהמאה העשירית תפקדה פולין כמדינה עצמאית והצליחה לשמור על עצמאותה במשך מאות שנים. במאה ה-17 חוקקה פולין את החוקה שלה. בחוקה זו הופיעו לראשונה באירופה יסודות דמוקרטיים רבים, ובכך הייתה פולין למדינה הראשונה באירופה שקיבלה על עצמה יסודות דמוקרטיים. ברבע האחרון של המאה ה-18 השתלטו שכנותיה של פולין על אדמותיה וחילקו את שטחה ביניהן. במשך 130 שנה ייחל העם הפולני לשוב לעצמאות במדינתו. לאחר מלחמת העולם הראשונה נקבע, על פי דרישתו של נשיא ארה"ב וילסון, כי פולין תהיה מדינה עצמאית ולה מוצא לים (דרך שטחים גרמניים). בפולין העצמאית הוקם שלטון דמוקרטי.

השלטון החדש נדרש להתמודד עם מציאות מורכבת: שליש מאוכלוסייתה של פולין היו למעשה בני מיעוטים שונים: אוקראינים, גרמנים, רוסים, יהודים ועוד, מציאות זו הקשתה על הפולנים לעצב לעצמם אופי לאומי ייחודי.

*121*

נוסף על כך, פעלו בסיים (הפרלמנט) הפולני מפלגות רבות שגודלן לא איפשר לממשלה הפולנית להגיע ליציבות שלטונית.

במשך ארבע שנים כיהנו בפולין חמש עשרה ממשלות שונות. מעל לכל, סבלה פולין מקשיים כלכליים חמורים. פולין הייתה מדינה קטנה ונחשלת שרבים מאוצרות הטבע שלה נפגעו בסערת מלחמת העולם הראשונה. החקלאות והתעשייה נותרו בלתי מפותחות והמלאכות השונות נעשו בשיטות מיושנות שלא תאמו את ההתפתחות הטכנולוגית של המאה ה-20.

פולין, הנאמנה למורשת הדמוקרטית שלה, הייתה המדינה הראשונה באירופה שחתמה על חוזה המיעוטים לאחר המלחמה. כפי שלמדנו בפרק הקודם, ניתנו למיעוטים זכויות לאומיות כגון חופש חינוך ודת בהתאם לתרבותו הייחודית של המיעוט. וכן התחייבה פולין להגן על בני המיעוטים כאזרחים שווים במדינה.

עם זה, בעקבות החתימה על החוזה התקשתה פולין ליצור אחדות לאומית סביב סמלי האומה הפולנית, וחלק מהמיעוטים דרשו יתר עצמאות וערערו את סמכותו של השלטון. כמו כן, גבולותיה של פולין לא היו מוסדרים דיים וב-1920 פרץ עימות צבאי בינה לבין רוסיה. לאחר מספר חודשים נקבע הגבול בין רוסיה לפולין, אולם פולין הוסיפה לחשוש כל העת מפלישה רוסית לאדמותיה. השלטון הדמוקרטי לא הצליח לשפר את מצבה של פולין באף אחת משאלות היסוד של קיומה, ובשנת 1926 התחוללה בפולין מהפכה צבאית, והגנרל פילסודסקי תפס את השלטון בעזרתו של חלק מהצבא הפולני.

הגנרל יחף פילסודסקי, שהיה שותף למאבקים ארוכי שנים למען עצמאותה של פולין, הצליח להקים ממשלה יציבה שניהלה מדיניות, שמיתנה את המשבר הכלכלי, וגרמה לפיתוח מואץ של התעשייה בפולין. בנוסף לכך, דגל הגנרל במתן זכויות נרחבות למיעוטים ועל כן הפכו רבים מהם לנאמני שלטונו. פילסודסקי גילה יחם סבלני כלפי מתנגדיו ולא ניהל את המדינה בעריצות האופיינית לשליט יחיד. עם זה, הרכיב בעצמו את הממשלה ומינה את העומד בראשה, ובשנת 1930 אף פיזר את הסיים הפולני. ב-1935 חלה פילסודסקי אנושות ובעת מחלתו התקבלה בפולין חוקה חדשה הסותרת את כל עקרונות הדמוקרטיה. החוקה החדשה הביאה לשלטון לאחר מותו של פילסודסקי שליטים שדרדרו שוב את המדינה לחוסר יציבות כלכלי, למרמור של המיעוטים הלאומיים וגם לאנטישמיות הולכת וגוברת, בדומה לנעשה בקרב שכנתה הגדולה של פולין, גרמניה.

האנטישמיות בפולין הלכה וגברה, לדוגמה סיפר ראש הממשלה לשעבר, מנחם בגין, על אביו בבריסק:

קטע מקור

המאורע המרכזי שנחרת בזיכרוני ונתן את אותותיו כעבור עשרות שנים הוא מאורע הקשור במישרין לאבי, שהיה מזכיר הקהילה היהודית. הוא הלך יחד עם הרב ברחוב. בימים ההם אחד המעשים המחפירים של פולנים, כנגד היהודים, היה ניסיון לגזוז את הזקן היהודי. וכך קרה, שסמל מן הצבא הפולני ניגש אל הרב, והחל במלאכה הבזויה הזו. אבי לא היסס והיכה במקלו על ידו. בימים ההם להכות סמל פולני! זה היה צריך להיות סימן לפוגרום. אסרו את שניהם, גם את הרב וגם את אבי, העבירו אותם דרך הנהר (אותו נהר בוג אשר בו הטביעו הנאצים אחר כך 500 יהודים יחד עם אבי) ואיימו עליהם להטילם לנהר. הכו אותם עד זוב דם. אבי שב הביתה במצב קשה, אבל אני חייב לומר, היה מאושר. אמר: זה היה קידוש השם. הגנתי על כבודו של העם היהודי ושל רב יהודי.

(בספר תמונה של גנרל פילסודסקי)

(עמוד האש, עורך: יגאל לוסין, הוצאת כתר ושקמונה, ירושלים, 1982, עמ' 145)

שאלות

1. מהם המאפיינים המשותפים למשטרים הדמוקרטיים שהוקמו בפולין וגרמניה?

2. במה שונה נפילתו של המשטר הדמוקרטי בפולין מנפילתו בגרמניה? נסו לשער מדוע.

(בספר תמונה)

*122*

לסיכום הפרק

'המלחמה הגדולה', כפי שכונתה בזמן התרחשותה, החלה באוגוסט 1914 (תרע"ד) ונמשכה עד שלהי 1918. המלחמה השפיעה עמוקות על העולם כולו, ובישרה את משבר המודרנה. ניתן להבין כי השפעותיה של המלחמה על העולם, בהן נדון להלן, הקיפו מדינות רבות והורגשו בחייהם של בני אדם רבים וניתן אף להרחיק לכת ולומר כי למלחמת העולם הראשונה הייתה השפעה מכרעת בעיצוב פני העולם שלאחריה.

אנו יכולים לומר עוד כי במלחמת העולם הראשונה נעשה שימוש חסר תקדים במגוון הטכנולוגיות המודרניות החדשות, ובהם: כלי הנשק המודרניים אותם תיארנו, מלחמת התעמולה והיכולות הכלכליות המתפתחות. עם זה המלחמה חשפה גם את הצד השני של המטבע, המודרניזם: הרג המוני חסר הבחנה, ופגיעה קשה באמונתו של האדם, כי העולם צועד לקראת קידמה בכל התחומים וכך מתאר זאת ההיסטוריון דן דינר:

קטע מקור

הישגי הטכנולוגיה והקידמה שנחגגו עד אז כמעיין בלתי נדלה של עושר חברתי כשחרור מאומללות ומצוקה, עתידים לחשוף את צדם ההרסני (במלחמת העולם הראשונה)... בעיניים עצומות נקלעה הציוויליזציה (התרבות) של אירופה אל תוך יקום של הרס שטבע את חותמו על המאה העשרים.

(שבר זמן, תל-אביב: עם עובד, תשס"ט 2009 . עמ' 29-28)

מבחינה זו סימנה המלחמה את סיום השלב הראשון במשבר המודרנה, ובישרה לעולם כי יש לבחון את המודרנה במבט מורכב יותר.

גם למדנו כי למלחמת העולם הראשונה הייתה השפעה קריטית על העולם שנוצר לאחריה. הפסימיות החברתית והכלכלית לוו במשבר אמונה ברעיון הקידמה, והובילו לכך שאנשים רבים ברחבי אירופה לא ראו את עתידו של העולם באור חיובי. הם סברו כי האנושות נקלעה לשעה קשה במיוחד, והחלו לחפש פתרונות למצב. גם שיטת האימפריאליזם שהייתה נהוגה אז, לא תאמה את רעיונות הקידמה, וכל מה שהוצע לתיקונה היה למעשה אותה גברת בשינוי אדרת, כלומר, תיקון חיצוני ללא שינוי מהותי ביחסן של המעצמות למושבות ולעמים החיים בהן. יתרה מזו, הניסיונות הפוליטיים החדשים שהוצעו במדינות שונות דוגמת גרמניה ופולין, הובילו לערעור היציבות ולתחושה כי צורת השלטון הדמוקרטית לא תוכל להושיע את העולם מבעיותיו. על רקע זה נקל להבין כי חוויתו הבסיסית של האדם האירופי בתקופה זו הייתה תחושה של אובדן דרך. כך תיאר זאת הפילוסוף היהודי בן התקופה מרטין בובר:

קטע מקור

דורנו נתנסה בזה שיתוק הנפש... באימה גדולה והולכת הכיר האדם בימי מלחמת העולם הראשונה, בכל מערכות הנלחמים, עד כמה נתון הוא בידי כוחות שהם מחוץ לפיסת שכלו, שלכאורה תלויים הם ברצונם של בני-אדם, אבל מנתקים הם מדי פעם את כבליהם, והופכים בדרכם את כל המטרות האנושיות על פיהן וסופם שמביאים חורבן על הכל, על המנצחים והמנוצחים כאחד.

(בובר, פני אדם, ירושלים, מוסד ביאליק, 1965, עמ' 56-54 )

כלומר המלחמה השפיעה על האנושות, כך ששוב לא האמינה כי היא צועדת לקראת שכלולה בכל התחומים. בחיפושי הדרך הנואשים אחר פתרון לבעיות העולם נהו רבים אחרי אידיאולוגיות רדיקליות שהציעו תפיסת עולם חדשה לחלוטין, על רקע זה צמחו המשטרים הטוטליטריים, עליהם נלמד בפרק הבא.

*123*

תאריכון

1919

1919 (תרע"ט) - חוזה ורסאי

1918

1918 (תרע"ח) - 1. הסכם שלום בין רוסיה לגרמניה. כניעת האימפריה העותומנית ומאוחר יותר גם הקיסרות האוסטרו-הונגרית. הקיסר הגרמני בורח, גרמניה נכנעת ומכריזה שביתת נשק. תמה המלחמה.

2. ייסוד רפובליקת ויימאר והרפובליקה השנייה של פולין

1917

1917 (תרע"ז) - הצטרפות ארה"ב למלחמה. פרוץ מהפכה קומוניסטית ברוסיה. הכרזה על שביתת נשק בין רוסיה לגרמניה.

כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים.

1916

1916 (תרע"ו) - הבריטים כובשים את אל-עריש מידי העות'מאנים.

1915

1915 (תרע"ה) - הצטרפות איטליה ובולגריה למדינות ההסכמה. הגליית הארמנים ורצח 1.5 מיליון מהם.

1914

1914 (תרע"ד) - פרוץ מלחמת העולם הראשונה

שאלות

1. תאר את ההשפעה של המדינה הריכוזית, המיכון והתיעוש והלאומיות על הגורמים שהביאו לפרוץ מלה"ע הראשונה ועל נוראותיה.

2. הסבירו מדוע נוצר משבר אמון ברעיון הקדמה של תנועת הנאורות (לעיל עמ' 38-37) בעקבות מלחמת העולם הראשונה ונוראותיה.

3. הסבירו כיצד אחת מתוצאות מלחמת העולם הראשונה שבסעיף ג' מחזק או מחליש את המשבר ברעיון הקדמה.

*124*

(עמוד ריק)

*125*

פרק שמיני: המשטרים הטוטליטריים

*125*

מבוא

אחת מתוצאות מלחמת העולם הראשונה הייתה היווצרותם של משטרים טוטליטריים (טוטליטרי - כוללני) באירופה. משטרים אלו התיימרו לעסוק בכל תחומי החיים, לרפא את חוליי המודרניות ולפתור את כל בעיותיו של האדם.

בפרק זה נכיר את המאפיינים של שלושה משטרים טוטליטריים, אלה שנוצרו ברוסיה, איטליה וגרמניה בין שתי מלחמות העולם - 1939-1919 (תרע"ט-תרצ"ט) - ואת הרקע להיווצרותם. כך נוכל להבין טוב יותר את טיבו של סוג משטר זה אשר כדוגמתו מצויים גם היום במספר מדינות בעולם (כמו צפון קוריאה וקובה).

סעיפי הפרק:

סעיף א': מאפייני המשטר הטוטליטרי

סעיף ב': המשטר הקומוניסטי ברוסיה

סעיף ג': המשטר הפשיסטי באיטליה

סעיף ד': המשטר הנאצי בגרמניה

מושגים מרכזיים:

- טוטליטריזם

- פולחן אישיות

- מפלגת המונים

- מונופול

- משבר המודרנה

- קומוניזם

- מהפכה בולשביקית

- מלחמת המעמדות

- דיקטטורה של הפרולטריון

- יבסקציה

- פשיזם

- החולצות השחורות

- המצעד על רומא

- ציר רומא ברלין

- פולקיזם

- תורת הגזע

- מרחב מחיה

- ההאחדה- הנאציפיקציה

- מיין קאמפף

- הרייך השלישי

שאלה מנחה לפרק: במאה העשרים הגיעו לשלטון ברוסיה, איטליה וגרמניה משטרים המבוססים על אידיאולוגיות שהבטיחו מרפא לחוליי המודרניות. אז כיצד צמחו מתוכן משטרים טוטליטריים?

*126*

סעיף א': מאפייני המשטר הטוטליטרי

שאלה מנחה: מהם המאפיינים של משטר טוטליטרי?

חוקרים רבים עסקו בקביעת המאפיינים המשותפים לכל המשטרים הטוטליטריים. אנו נמנה את ששת המאפיינים המקובלים על רוב החוקרים. על פי הגדרת חוקרים אלו, רק משטר המכיל את כל ששת המאפיינים הוא משטר טוטליטרי. בכל אחת מהמדינות הטוטליטריות באים הדברים לידי ביטוי באופן שונה, כפי שנראה בהמשך הפרק.

א 1. אידיאולוגיה רשמית מחייבת

אידיאולוגיה היא ניסוח פשוט ותמציתי של מערכת של ערכים ואמונות, אשר דורשת ממי שמאמץ אותה לציית לה ולנהל את חייו על פיה. ככל שהאידיאולוגיה מפותחת ינתר, היא נוגעת לתחומים רבים יותר בחייו של האדם. המשטרים הטוטליטריים אמצו אידיאולוגיה רשמית כוללנית, וחייבו את כל אזרחי המדינה לחיות על פיה.

האידיאולוגיה במשטר הטוטליטרי נגעה לא רק לחיים הציבוריים, אלא במידה רבה גם לחייו הפרטיים של כל אזרח ואזרח, והאזרחים נדרשו להפגין נאמנות לאותה אידיאולוגיה. משטרים עריצים אחרים תבעו מאזרחיהם נאמנות לשלטונם, אבל לא היתה להם אידיאולוגיה רשמית, וכל אזרח היה רשאי לאמץ לעצמו אידיאולוגיה כרצונו.

א 2. מפלגת המונים אחת ומנהיג אחד

מאפיין נוסף שאובחן במשטרים הטוטליטריים הוא קיומה של מפלגה חוקית אחת בלבד. מבחינה אידיאולוגית, במדינות דמוקרטיות מפלגות שונות מייצגות אידיאולוגיות שונות. אך כיוון שבמדינה הטוטליטרית שולטת אידיאולוגיה אחת, יש מקום למפלגה אחת בלבד.

מבחינה שלטונית, תפקיד המפלגות במדינות דמוקרטיות הוא לאפשר התאגדות של אנשים אשר מבקשים להשפיע על המדינה באמצעות ייצוג במערכת השלטון. במדינות שאינן דמוקרטיות, אין צורך במפלגות, כיוון שהשליטים אינם עומדים לבחירה של האזרחים. בכל זאת, העדיפו השליטים הטוטליטריים לקיים מפלגה, על מנת ליצור מראית עין של דמוקרטיה. יחד עם זאת, כדי למנוע אפשרות שהם יאבדו את השלטון, הם הוציאו מחוץ לחוק את כל המפלגות האחרות, וכך נוצרה זהות בין המפלגה ובין השלטון. זהות זו הפכה את המפלגה למפלגת המונים, כלומר, למפלגה אשר חברים בה המוני בני אדם, ורבים עוד יותר תומכים בה מבלי להיות חברים של ממש. כל חברי המפלגה נהנו מזכויות יתר במדינה הטוטליטרית, וכל שאר האזרחים חויבו למעשה לתמוך במפלגה זו.

בראש המפלגה עמד למעשה מנהיג אחד אשר הכתיב את המדיניות, שלט בכל הרשויות, ולמעשה במדינה כולה. על האזרחים כולם היה לציית לדבריו ללא עוררין. שלטונו של המנהיג היה כה חזק, עד שמצאנו לדוגמה, את אחד משופטי בית המשפט העליון בגרמניה הנאצית, רוברט לי, שביטא זאת כך: "היטלר הוא המצפון שלי". כלומר, עבורו, המנהיג קבע את כל מערכת האמונות והערכים, ולא היו לו כל ערכים אחרים מלבד עשיית דברו של המנהיג.

כיצד מצדיק המשטר הטוטליטרי את שלטונו של המנהיג האחד? השיב על כך היטלר ימ"ש, מנהיגה של המדינה הנאצית הטוטליטרית (עליה נלמד להלן בסעיף ד):

קטע מקור

תנועה צעירה... דוחה את עקרון הכרעת הרוב המעמיד את המנהיג בדרגה משפילה, כמוציא לפועל את רצונם ודעתם של אחרים (...) הקידמה ותרבות האנושות אינן תוצר הרוב, הן נובעות בלעדית מן הגאוניות וכושר הפעולה של אישיות הפרט (...) המנהיג, בעל החשיבה הגאונית, מטיף את השקפותיו ורוכש לעצמו אט-אט חוג של אוהדים (...) הפרלמנט הוא אחת מתופעות ההתנוונות הקשות ביותר של האנושות.

(מיין קאמפף, פרקים מתוך "מאבקי" של אדולף היטלר כרך א / עריכה מדעית - משה צימרמן ועודד היילברונר; תרגום - דן ירון. ירושלים 1992, עמ' 119-117)

*127*

שאלות

1. מדוע, לדעת היטלר, צריך המנהיג האחד לשלוט לבד?

2. מדוע מתנגד היטלר למשטר בו המנהיג כפוף לפרלמנט (בית המחוקקים)?

3. היטלר מציג טענה שכבר נטענה לפניו, שהאדם הבודד יכול להשפיע לבד על ההיסטוריה האנושית - האם אתם מסכימים עם טענה זאת? נמקו והדגימו את תשובתכם.

שלטונו של המנהיג מתבסס על פולחן אישיות סביב דמותו. בפולחן אישיות המנהיג מוצג לציבור כדמות מורמת מעם, שאינה טועה לעולם, כל תכונותיו נחשבות חיוביות, ולעיתים הוא מושווה לאל. האזרחים נדרשים להאמין כי כל דבריו ומעשיו של המנהיג נכונים וטובים. המדינה הטוטליטרית משקיעה משאבים רבים בהאדרת כוחו ויכולותיו של המנהיג, כפי שנראה בדוגמאות בסעיפים הבאים.

פולחן האישיות סביב המנהיג סיפק להמונים תחושת עוצמה וביטחון. מחקרים מראים כי האזרחים במדינות טוטליטריות מגלים יחם אמיתי של אהבה למנהיג, ועם מותו חשים רבים מהם כי איבדו אדם קרוב ויקר.

(בספר שתי תמונות)

בכי קולקטיבי בצפון קוריאה, דצמבר 2011, עם מותו של מנהיג המדינה, הדיקטטור, קים ג'ונג איל

לדיון ולמחשבה

במצוה רנ"ז כותב ספר החינוך:

"שנצטווינו לכבד החכמים ולקום מפניהם שנאמר... והדרת פני זקן, פירשו זכרונם לברכה אין זקן אלא מי שקנה חכמה... לפי שעיקר היות האדם נברא בעולם הוא מפני החכמה, כדי שיכיר בוראו, על כן ראוי לבני אדם לכבד מי שהשיג אותה, ומתוך כך יתעוררו אחרים עליה".

מימין- חיילים. משמאל- אזרחים

שאלה

מה ההבדל בין חובת כיבוד החכמים ובין פולחן האישיות במשטר הטוטליטרי?

א 3. השימוש בטרור

מנהיגי המשטרים הטוטליטריים רצו להבטיח את שלטונם מפני מתנגדיהם מבית, ולהשליט את האידיאולוגיה על ההמונים.

הם השתמשו בטרור נגד תושבי המדינה, בכל מקרה של חשד, ולו קל ביותר, לחוסר נאמנות לשלטון ולדרכו. ראשון לכולם בהשלטת הטרור היה המשטר הקומוניסטי בראשות לנין (להלן פרק 8), שהגדיר את הטרור 'הדרך הטובה ביותר לשכנע בני אדם באידיאולוגיה הקומוניסטית' (מצוטט אצל טלמון, מיתוס האומה וחזון המהפכה, עמ' 410).

הכלי החשוב ביותר בהשלטת טרור במדינה הייתה המשטרה החשאית. משטרה זו השתמשה בכל אמצעי כדי לרדוף את מתנגדי המשטר, למשל הפעלת מחנות לדיכוי המתנגדים, והשלטת תרבות של הלשנות בכל מקום, בבתי הספר, במקומות העבודה ואפילו בחיק המשפחה.

לטרור בכל המדינות הטוטליטריות מאפיינים דומים: הוא מופעל באופן שרירותי, בלי שניתן יהיה למצוא היגיון ועקביות בפעולות אלה. הוא חודר לכל תחומי החיים של האזרחים, הוא מופעל בגלים בהתאם לרצונו של השלטון, ומשליט פחד בקרב

*128*

אזרחי המדינה. הפחד מנווט את חייהם של אזרחי המדינה ועל פיו הם בונים את השקפותיהם ועמדותיהם בנושאים שונים.

כך הסביר זאת מנחם בגין (ראש ממשלת ישראל 1983-1977, תשל"ז-תשמ"ג) בשהותו בכלא הסובייטי: "בממלכת ה-נקו"ד (המשטרה החשאית הרוסית) שורר רק שוויון אחד, שוויון הפחד" (מנחם בגין, בלילות לבנים, דביר, תל אביב 1995, עמ' 307).

יש לציין, כי רק הודות להתפתחות הטכנולוגית בראשית המאה ה-20 ניתן היה ליצור משטרה חשאית עוצמתית, ולהפעיל טרור ורצחנות בהקפים עצומים כל כך.

הטרור חדר לתוך הבתים, ושינה את חיי המשפחה והחברה של אנשים רבים. בעיתונות הקומוניסטית לילדים הובאו עדויות של ילדים שהלשינו על בני משפחותיהם, כדי לעודד ילדים נוספים לנהוג כך בעצמם.

קטע מקור

דיווח אחר תיאר תלמיד בשם מיטיה גורדינקו, אשר הלשין על אנשים רעבים (אשר גנבו). בהופעתו כעד בבית המשפט אמר: "אחרי חשיפת הגנבים אני מתחייב לארגן שמירה על היבול ולנהל את אוטרייד החלוצים (קבוצות אנשים שעבדו ביחד את האדמה והעבירו את התוצרת החקלאית לשלטון הסובייטי.). בעקבות הלשנתו של מיטיה, הוצא אחד המבוגרים להורג והשני נשלח לעשר שנות מאסר אכזרי. מיטיה קיבל פרס - שעון, חליפת חלוצים, מגפיים ומנוי שנתי לעיתון המקומי. השלטונות עודדו גם הלשנות קטנות. לדוגמה, ילדים-כתבים בעיתון "פיונרסקיה פרבדה" דיווחו על תלמידים מאחרים, על מי שמשתמט מהכנת שיעורים ועל ילדים המבקרים בכנסייה. הקומיסר העממי אשר היה אחראי על נושא החינוך, אנדריי בובנוב, ציווה בשנת 1934 לשפוט הורים לא אמינים, ובכך אפשר לילדים לדווח למורים על הוריהם. בית הספר הגיש נגד אחד ההורים תביעה משפטית. ילדים עודדו להלשין גם על מוריהם. הם עשו זאת ברצון רב.

(רעיה צימרמן, מיתוס פבליק מורוזוב ומקומו בחינוך האידיאולוגי הקומוניסטי בשנות ה-30, כתב העת ספרות ילדים ונוער, דוד ילין, דצמבר 2006)

שאלות

1. על פי הקטע המצוטט, באיזה אמצעי השתמש השלטון כדי להשליט את אמונתו על כלל האזרחים?

2. האם תוכלו לשער מה הייתה השפעת ההלשנות על היחסים המשפחתיים?

א 4. מונופול על התקשורת ועל מערכות החינוך

בצד הטרור, נקטו המשטרים הטוטליטריים בשני אמצעים נוספים לביסוס השלטון והשלטת האידיאולוגיה: תעמולה וחינוך. תחומים אלה היו נתונים בשליטתה הבלעדית של המדינה וכל מסגרת תעמולה וחינוך אחרת לא התאפשרה. שליטה בלעדית מוחלטת כזו נקראת מונופול.

א 4 א. תעמולה

המשטרים הטוטליטריים הרבו להשתמש בתעמולה לאחר התבססותם בשלטון. הם השתלטו על כל אמצעי התקשורת שהיו בזמנם: העיתונות, הרדיו והקולנוע. הם הנהיגו צנזורה קיצונית על כל המתפרסם במדינתם, כלומר, הפעילו גוף שתפקידו למנוע פרסום עובדות או דעות שיש בהן כדי לפגוע בשלטון או לערער על האידיאולוגיה שלו. גם היכולת ליצור מונופול זה נוצרה בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית שאפשרה שליטה על אזורים מרוחקים מאוד ממוקד השליטה המרכזי, וכך ניתן היה לשלוט בכל אמצעי התקשורת במדינה.

כחלק מהתעמולה שלהם, הרבו כל המשטרים הללו להשתמש בסמלים לאומיים, ולפרוט על נימי הרגש של האזרחים. בסעיפים ב-ד נכיר כמה דוגמאות לכך.

*129*

קטע מקור

אין לנו לא סוכר

ולא סבון,

ורק לאחר ויכוחים רבים,

עולה החמאה על שולחננו.

הדגים יקרים מדי,

וכך גם הסלט,

אבל בחינם לגמרי, בחינם

לגמרי,

זהו - הפלקט (כרזה).

הוא מודבק בכל פינה,

(מצוי) בכל חנות גם כן,

בתוכו פנימה מתחבאים להם

הבצל והכרישה.

אני קונה לי אותו,

ומלקק את שניהם מבוקר

ועד ליל,

ולקינוח יש, ולקינוח יש,

עוד פלקט אחד.

(השיר מופיע אצל דרור שרמן, המודרניות בגרמניה כקריקטורה, עם' 74-73)

שאלות

1. מה חסר לאנשים הנתונים תחת משטר טוטליטרי?

2. מהו הדבר המצוי בשפע במדינות הטוטליטריות?

3. העלו השערה: מה יהיה תוכן הפלקטים?

4. מדוע לדעתכם נזקק השלטון הטוטליטרי לשימוש נרחב כל כך בתעמולה?

א 4 . חינוך

גם על מערכות החינוך, הפורמלי והבלתי-פורמלי, השתלטו המשטרים הטוטליטריים. הם ייחסו חשיבות רבה לחינוך הדור הצעיר מתוך הנחה שיוכלו בקלות יחסית להלהיב את הנערים, ולרתום אותם למאבק אכזרי במתנגדי השלטון. משאבים גדולים מאוד הושקעו על מנת להטמיע במערכת החינוך את האידיאולוגיה הרשמית. מורים שלא צייתו לערכי המשטר פוטרו מבתי הספר, ולמערכת השעות הוכנסו שיעורי אידיאולוגיה. הוקמו תנועות נוער, אשר הודרכו ומומנו באופן מלא על-ידי השלטון המרכזי. נוסף על כך, השלטון חדר לתוך האוניברסיטאות ומינה למשרות החשובות בהן את נאמניו. כך שלמעשה כל המערכת החינוכית במדינה הייתה נאמנה לשלטון ולאידיאולוגיה שלו.

2(בספר תמונה של נוער היטלר (גרמניה)

(בספר תמונה של קומסומול (רוסיה)

(בספר שלוש תמונות)

(בספר תמונה של נוער באלילה איטליה)

שאלות

1. על פי התמונות, מהם המאפיינים המשותפים לכל תנועות הנוער?

2. מדוע לדעתכם, כפה השלטון הטוטליטרי על בני הנוער להצטרף לתנועות הנוער?

א 5. מונופול על השימוש בכוח

צבא ומשטרה הסרים למרותו של השלטון בלבד, הם מסממניה של כל מדינה ריכוזית מתוקנת. יחד עם זאת, במדינות רבות רשאי האדם הפרטי להחזיק בביתו נשק משלו להגנה עצמית. לא כן הדבר במדינות הטוטליטריות. במדינות אלו אסור היה לאדם הפרטי להחזיק נשק בביתו, וזאת מכיוון שהשלטון הטוטליטרי, שכופה עצמו על הציבור, חושש ממרידות. כצידוק

*130*

לאיסור זה, חוזר המשטר על טענתו כי הוא פותר את כל בעיותיו של האזרח. החזקת נשק פרטי מעידה, לטענתו, על חוסר אמון של האזרח ביכולתו של השלטון לפתור את כל בעיותיו.

א 6. פיקוח מרכזי על הכלכלה

הטוטליטריזם כשלטון כוללני לא נמנע משליטה על המערכת הכלכלית. השלטון הוא זה שהחליט, האם להעדיף יוזמה פרטית כזו או אחרת, או לצמצמה, והוא התערב במערכות הכלכליות בהתאם לאינטרסים של המדינה והמשטר באופן ובמידה שראה לנכון.

נוסף על כך, אסר השלטון על קיומם של ארגונים כלכליים כמו איגודים מקצועיים, ארגונים שאיגדו בתוכם את כל בעלי מקצוע מסוים ודאגו לזכויותיהם מול גורמים שלטוניים שונים, או שהשתלט על ארגונים אלה ומינה את נאמניו לעמוד בראשם.

לדיון ולמחשבה

שאלה א'

במדינות טוטליטריות מתקיימות לעיתים מערכות בחירות ובהן ניתנת אפשרות בחירה אחת בלבד - מפלגת השלטון. בבחירות אלה בדרך כלל שיעור ההשתתפות עומד על למעלה מ-90 אחוזים מבעלי זכות הבחירה.

1 מדוע לדעתכם, מעוניין השלטון הטוטליטרי בקיומן של בחירות?

2. העלו השערה, מדוע משתתפים אזרחים כה רבים בבחירות שתוצאותיהן ברורות מראש ואפשרות הבחירה היא אחת בלבד?

שאלה ב'

הטוטליטריזם התפתח באירופה במאה ה-20 והתפשט לאחר מכן לאזורים נוספים ברחבי העולם. צורת המשטר הזו, הקיימת גם כיום במספר מדינות בעולם, שוללת את זכויות האדם ופוגעת בהן, באמצעות טרור קיצוני ועל-ידי שליטה מוחלטת בכל תחומי החיים במדינה. כאשר אנו מנסים להבין איך משלימים האזרחים במדינות אלה עם שלילת חירותם כבני אדם, אנו מוצאים כי בראשיתו, המשטר הטוטליטרי מעניק יציבות וביטחון לאזרחים. אחר כך, כשהוא מטיל מגבלות על חייהם באנפן הדרגתי, חלקם מוכנים לקבלן למען הביטחון והיציבות, חלקם מתרגלים, ואלו שאינם מתרגלים, כבר אינם מסוגלים להתקומם כנגדו. כך מתאר זאת אחד המתנגדים הנוצרים לשלטון הנאצי בגרמניה:

תחילה תקפו (הנאצים) את היהודים. לא פציתי פה. לא הייתי יהודי.

אחר-כך תקפו את הקומוניסטים. לא פציתי פה. לא הייתי קומוניסט.

אחר-כך תקפו את אנשי האיגודים המקצועיים. לא פציתי פה. לא הייתי איש האיגודים המקצועיים.

אחר-כך תקפו אותי. ואז כבר לא היה איש שישמיע קולו למעני.

האנציקלופדיה של השואה, תל אביב, יד ושם, 1990. ערך 'נימלר', עמ' 814.

1. באילו תחומים קיימת הדרגתיות בשלטון הטוטליטרי?

2. באיזה אופן משפיעה ההדרגתיות על התנגדות האזרחים לשלטון, ומדוע?

*131*

קטע העשרה

למשטרים הטוטליטריים שישה מאפיינים עליהם עמדנו בפרק זה. ישנם המצביעים על תכונה נוספת:

אימפריאליזם, או לכל הפחות ניהול מדיניות חוץ תוקפנית. באמצעות התוקפנות, הכוללת מלחמות וכיבושי שטחים שונים מבקשת המדינה הטוטליטרית להפוך למעצמה ולהחיל את האידיאולוגיה שלה על אוכלוסיות נוספות. גם כאשר המשטר לא מפעיל בפועל מדיניות תוקפנית, הוא משתמש בשפה תוקפנית ביותר כלפי מדינות אחרות וזאת ככל הנראה כדי לחזק את מעמדו כלפי פנים.

מלבד המערכות הכלכליות חדר השלטון הטוטליטרי לכל ארגון או גוף שהיו להם סמכויות שלטוניות ומוסריות כלפי האזרחים. למערכת המשפט, למערכות דתיות, דוגמת הכנסיות השונות, וכפי שציינו לעיל גם למערכות הצבא והמשטרה.

לסיכום הסעיף: המשטרים הטוטליטריים מימשו אידיאולוגיות כוללניות שהתיימרו לפתור את כל בעיותיו של האדם והתייחסו לכל תחומי חייו. המשטרים הטוטליטריים האמינו כי מנהיג אחד חייב לנווט את השלטון ועל הכול לסור למרותו. בכל המדינות הטוטליטריות הונהג פולחן אישיות למנהיג ודמותו זכתה להערצה רבה. על מנת להשליט את האידיאולוגיה שלהן ולדכא כל התנגדות, השתמשו המדינות הטוטליטריות בטרור כנגד מתנגדיהן. הטוטליטריזם ייחס חשיבות רבה לחינוך ולתעמולה, שבאמצעותם חונך העם להאמין באידיאולוגיה השלטת. בכל המדינות הטוטליטריות הונהג מונופול על כל כלי הנשק ובחלק מן המדינות הנהיג השלטון כלכלה ריכוזית. בכל הדרכים הללו השתמש השלטון הטוטליטרי על מנת לממש את האידיאולוגיה שלו.

סעיף ב': המשטר הקומוניסטי ברוסיה

שאלה מנחה לסעיף: כיצד צמח משטר טוטליטרי מהאידיאולוגיה הקומוניסטית אשר ביקשה ליצור שוויון כלכלי-חברתי בין בני אדם ולבנות חברה למופת?

ב 1. האידיאולוגיה הקומוניסטית

האידיאולוגיה הקומוניסטית הניעה את המהפכה הבולשביקית ברוסיה (מהפכת 1917 - תרע"ז, ראו להלן בהמשך הסעיף) ועיצבה את בנייתה של ברית המועצות. אידיאולוגיה זו מבוססת על עקרונות המרקסיזם, אותם טבע קרל מרקס (כפי שלמדנו בפרק 5). לנין השתמש באותם העקרונות והתאים אותם למציאות הרוסית.

(בספר תמונה של ולדימיר איליץ' לנין)

ולדימיר איליץ' לנין (1924-1870, תר"ל-תרפ"ד), נולד למשפחה רוסית אמידה ומשכילה. בצעירותו רכש השכלה משפטית. לנין ייסד את המפלגה הבולשביקית והנהיג אותה ממקום גלותו מחוץ לרוסיה. עמד בראש המהפכה הבולשביקית ב-1917 (תרע"ז) ושימש כראש הממשלה של רוסיה הסובייטית בשנותיה הראשונות.

*132*

רוסיה, ככל מזרח אירופה, התפתחה לאט יותר, ורוב האזרחים בה היו עדיין איכרים. רוסיה, טען מרקס, איננה בשלה למהפכה סוציאליסטית אלימה כי טרם התפתח בה מעמד פועלים מקופח שיקדם את המהפכה. לפי הבנתו המהפכה הייתה אמורה לפרוץ במדינות קפיטליסטיות מתועשות. אולם מרקס טעה בהערכתו. דווקא ברוסיה התרחשה המהפכה הקומוניסטית הראשונה, אף שלא התקיים בה מעמד פועלים.

לנין, למרות היותו מרקסיסט, טען שניתן לדלג על השלב הקפיטליסטי המפותח, ולעבור ישר למהפכה סוציאליסטית. הוא קרא לאיכרים ולפועלים המנוצלים לשתף פעולה ולחולל מהפיכה שתפגע בבעלי ההון הפרטי בערים ובכפרים כאחד, תעביר לרשותם את הקרקע השייכת להם מכוח עבודתם בה, ותבטיח להם יכולת פרנסה סבירה.

קטע העשרה

דגלה של ברית המועצות. על הדגל מופיעים סמל הפטיש והמגל וכוכב חמישה קודקודים. הצבע האדום מסמל את הסוציאליזם. מכיוון שנהוג היה לומר כי לאצילים יש "דם כחול" ואילו דמם של פשוטי העם, שבשמם פעל הסוציאליזם, הוא "דם אדום". וזו גם הסיבה שהצבא הקומוניסטי נקרא "הצבא האדום". משרבו הפגנות השמאל ברחבי אירופה שבהן נפצעו ונהרגו מפגינים רבים, התחזק מעמדו של הצבע האדום כצבע המסמל את השמאל העולמי. סמל הפטיש והמגל מבטא את העובדה כי על הפועלים מחזיקי הפטיש, ועל החקלאים, מחזיקי המגל להתאחד על מנת ליצור את המהפכה הקומוניסטית. הכוכב בעל חמשת הקודקודים מסמל את חמש אצבעות הפועל, מתוך הערכה וחשיבות למלאכת הכפיים, ואת חמש היבשות המיושבות בעולם, שבהן הקומוניזם עתיד לשלוט.

(בספר תמונה של דגל ברית המועצות)

לנין קבע, כי לאחר המהפכה תוקם דיקטטורה של הפרולטריון, אשר ישליט את כוחו על בעלי ההון הפרטי: ילאים את רכושם, יכפה עליהם לצאת ממעגל המנצלים ולשוב למעגל העבודה. בדיקטטורה זו, בניגוד לדיקטטורות אחרות בהן קיים שלטון יחיד, תשלוט קבוצת אנשים המורכבת מאיכרים פשוטים ומפועלים. קבוצה זו תשלוט ללא גבולות, ולא תותיר מקום לכל דעה או אידיאולוגיה אחרת. לנין סבר, כי לאחר שההמונים יפנימו את הרעיון הקומוניסטי ויישבו בקסמו ניתן יהיה להפחית את הסממנים הדיקטטוריים בשלטון, ולאפשר לעם לבחור את מנהיגיו. אולם ככל שחלפו השנים הבינו הקומוניסטים כי הליכה בדרך זו תגרום לקריסת המשטר הקומוניסטי ולכן מנעו כל גילוי של חופש מחשבתי באכזריות רבה. השלטון הקומוניסטי התקיים במתכונתו הדיקטטורית כשבעים שנה.

ב 2. עליית הקומוניסטים לשלטון ברוסיה

המצב הכלכלי הקשה והתבוסות של רוסיה מול גרמניה גרמו בפברואר 1917 (תרע"ז) למהפכה ברוסיה. הצאר ניקולאי נאלץ לוותר על כסאו. הוקמה ממשלה זמנית שהורכבה מכוחות סוציאליסטים וליברלים בראשות גריגורי לבוב. הממשלה הומנית המשיכה להילחם כנגד גרמניה ובקרב חיילים רבים הלך וגבר המרמור כלפיה בשל כך.

לנין והקומוניסטים הבולשביקים (בני סיעת הרוב) התנגדו נחרצות למלחמה וטענו כי המלחמה הינה כלי בידי הממשלות השונות על מנת להמשיך ולשעבד את המוני העם העניים. לנין ניצל את התפוררותו של צבא רוסיה בעקבות כשלונותיו במלחמה ושכנע חיילים רבים שייחלו לסיום המלחמה, לתמוך במהפכה הבולשביקית המכונה גם "מהפכת אוקטובר" (כי זה היה מועד המהפכה לפי לוח השנה שהיה מקובל אז ברוסיה). יחידות צבא רבות הפנו את נשקם כלפי תומכי שלטון הצאר ותומכי הממשלה הזמנית. הצאר ומשפחתו הושמו במעצר וכעבור מספר חודשים נרצחו בידי הבולשביקים.

*133*

בעקבות המהפכה הבולשביקית פרצה מלחמת אזרחים ברוסיה. לאחר שלוש שנות מלחמה (1920-1917, תרע"ח-תרפ"א), הצליח הצבא האדום (הצבא הקומוניסטי בראשות ליאון טרוצקי) לגבור על הצבאות הלבנים (מתנגדי הבולשביקים) ולהשתלט על המדינה.

מכיוון שהבולשביקים הניחו כי לא יוכלו לנצח במלחמת האזרחים וגם במלחמה נגד גרמניה, הם העדיפו להפסיק את המלחמה נגד גרמניה, וחתמו עם גרמניה על חוזה ברסט-ליטובסק אשר כלל ויתורים מפליגים כלפי גרמניה.

ב 3. המאפיינים הטוטליטריים של המשטר הקומוניסטי

ב 3 א. מפלגה אחת

כפי שלמדנו, תחת המדינה הרוסית הישנה קמה "ברית המועצות". ברית זו הורכבה ממועצות פועלים שנבחרו על ידי הפועלים, האיכרים והחיילים בכל אחת מהרפובליקות השותפות (רוסיה, אוקראינה, בלארוס וקווקז). המפלגה הקומוניסטית (הבולשביקית), היא המפלגה היחידה ברוסיה, כינסה במוסקבה מועצה עליונה, שבה כיהנו נציגים מהמועצות אלה, ושלטה בה. הלשכה המדינית של המפלגה - "הפוליט-בירו", גיבשה מדיניות מפלגתית רשמית מחייבת. השמעת דעות אחרות וקיומן של מפלגות אחרות נאסרו.

ב 3 ב. עקרון המנהיג האחד ופולחן אישיותו

אישיותו החזקה של לנין וצורת הניהול הריכוזית שהנהיג הפכה אותו לשליט יחיד שהכול נתון בידיו. לאחר מותו, הפך סטלין, מזכיר המפלגה, למנהיג המדינה הקומוניסטית. המשטר החדש טיפח את פולחן האישיות שנעשה לסטלין: הוא הוצג כנטול חולשות אנושיות וכונה "שמש העמים". תמונותיו ופסליו הוצבו בכל רחבי המדינה.

(בספר תמונה של יוזף סטלין)

יוזף סטלין (1953-1879, תרל"ט-תשי"ג), נולד בגרוזיה למשפחה ענייה, בצעירותו למד בסמינר לכמרים. הצטרף למפלגה הבולשביקית ולקח חלק במהפכת אוקטובר 1917. לאחר מכן, כיהן כשר לענייני מיעוטים וכמזכיר המפלגה הקומוניסטית. לאחר מותו של לנין ב-1924 (תרפ"ד) השתלט על המפלגה והנהיג את ברה"מ בעריצות רצחנית עד מותו.

ב 3 ג השימוש בטרור

השלטון הבולשביקי הפעיל טרור כלפי מתנגדיו ולא נמנע מחדירה לרשות היחיד כדי למנוע פעילות אנטי ממשלתית. צווים חדשים התירו לבצע חיפושים בבתים פרטיים, והוקמו משטרה חשאית (הצ'קה - 1917. בהמשך כונתה נקו"ד ולבסוף קג"ב) ובתי דין מהפכניים, שפעלו ב"יעילות" כנגד מתנגדי המשטר. במסגרת הטרור שהופעל על ידי המדינה הקומוניסטית בשנות שלטונו של לנין נרצחו מאות אלפי בני אדם והטרור כונה: "הטרור האדום".

סטלין ששלט במדינה אחריו, לא נתן אמון באיש. הוא הנהיג שלטון יחיד והגלה או חיסל כל מי שעלול היה, לדעתו, לאיים על שלטונו, ביניהם רוב בכירי המפלגה. אל טרוצקי, למשל, שלח סטלין מתנקש שרצח אותו ב-1940 (ת"ש) במקום גלותו במכסיקו. (המחלוקת בין סטלין לטרוצקי נסבה על האופן בו יש להנהיג את המפלגה, ועל השאלה אם הגיע הזמן לפעול להפצת הקומוניזם מחוץ לגבולות ברית המועצות.)

בספר תמונה של פולחן אישיות סטאלין

פולחן אישיות סטאלין

*134*

(בספר תמונה של ליאון טרוצקי)

ליאון טרוצקי (1940-1879, תרל"ט-ת"ש), נולד כלייב בורנשטיין למשפחה יהודית בכפר באוקראינה. הוגה דעות מרקסיסטי ונואם מחונן. הצטרף לבולשביקים ערב מהפכת אוקטובר 1917. כיהן כשר החוץ וכשר הצבא. לאחר מות לנין והשתלטות סטלין על המפלגה גורש ממנה ומברה"מ. נרצח על ידי מתנקש, בשליחות סטלין, בביתו שבמכסיקו.

מדיניות הטרור של סטלין כללה הגליות לסיביר, כליאה במחנות עבודה, עינויים במרתפי המשטרה החשאית, משפטי ראווה פומביים ואף הוצאות להורג ללא משפט. מתנגדיו הואשמו בבגידה ובריגול, ועברו עינויים עד שהודו בחטאים שלא עשו והביעו חרטה פומבית. לאחר מכן נשפטו על סמך הודאתם ונגזר עליהם עונש מוות. איכרים או פועלים שלא עמדו במכסות שהוקצבו להם הוגלו לסיביר, ונלקחו לעבודות כפייה בתנאים קשים. הטרור הופעל בגלים, כאשר כל גל פגע במגזר מסוים: אינטלקטואלים, אנשי צבא, קבוצות אתניות שונות או תומכיו של איש מפלגה שסומן כבוגד. עד כדי כך עמוקה הייתה מדיניות הטרור והרצח של סטלין, שערב מלחמת העולם השנייה, בין השנים 1938-1936 (תרצ"ו-תרצ"ט) כשהמתח האזורי היה בשיאו, הורה סטלין על חיסול יותר משמונים אחוזים מהקצונה הבכירה בצבא האדום. ההערכה היא, שיותר מעשרה מיליון איש נרצחו במהלך שלטונו של סטלין.

האימה שיצר סטלין הייתה כה עמוקה, עד כי אזרחים במדינה שאלו את עצמם תכופות האם הם נאמנים מספיק לאידיאולוגיה הקומוניסטית או שמא סטו ממנה.

(בספר תמונה של ליאון טרוצקי)

ב'גולאגים', מחנות העבודה הסיביריים אותם פיתח סטלין, נכלאו מיליוני בני אדם והוכרחו לעבוד עבודת פרך בתנאים קשים ביותר. ילינה ולדימרובה, שנכלאה בגולאג באיזור קולימה, בו היו מכרות פחם רבים, כתבה את השיר הבא:

החולים, הלא יוצלחים,

החלשים מדי לעבודה במכרות,

מורדים מטה, נשלחים

למחנה שלמטה

כדי לחטוב את עצי קולימה.

כה קל לכתוב זאת על הנייר. אך איני יכולה לשכוח

את שרשרת המזחלות בשלג

ואת האנשים הרתומים אליה.

הם מאמצים את חזותיהם השטוחים ומושכים את העגלות.

עוצרים למנוחה,

או כושלים במדרונות התלולים...

המשא הכבד מתגלגל

ובכל רגע

הוא עלול להפילם ארצה...

מי לא ראה סוס כושל?

אך אנו ראינו בני אדם רתומים...

(גולאג, אן אפלבאום, הוצאת האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשס"ה, עמ' 240)

שאלות

1. יוצרי הגולאגים טענו כי הם מחנכים את האנשים הכלואים בהם לעבוד עבודת כפיים. באילו אמצעים נעשה "חינוך" זה?

2. הסבירו את כוונתה של ולדימורבה במילים: "אנו ראינו בני אדם רתומים"

*135*

ב 3 ד. השימוש בתעמולה ובחינוך

את העמדה המפלגתית השמיע ביטאונה הרשמי של המפלגה "פרבדה" (אמת) והממשלה שלטה בכל אמצעי התקשורת במדינה. גם בחינוך ראה לנין חשיבות ראשונה במעלה ועל כן דאג שבבתי הספר תילמד האידיאולוגיה הקומוניסטית כאידיאולוגיה היחידה הפותרת את בעיותיו של האדם בעידן המודרני. בנוסף לכך הוקמו תנועות נוער קומוניסטיות: הפיונרים, לילדים הצעירים יותר והקומסומול, לבני הנוער מעל גיל 14. הילדים ובני הנוער חויבו להצטרף לתנועת הנוער ומי שסירב לעשות כן סבל מהצקות והטרדות בלתי פוסקות.

המשטר הסובייטי בראשותו של סטלין העמיק את החינוך הקומוניסטי באמצעות תעמולה שהופצה בכלי התקשורת ובשלטי חוצות. הוא פרט על הנימים הפטריוטיים של האזרחים והעלה על נס גיבורים חדשים ובמיוחד את אלה שהצטיינו בעבודה.

סטלין החשיב מאוד את חינוכם של הילדים ובני הנוער. הוא פעל רבות להנחלת ידיעת קרוא וכתוב. בימיו הושם דגש על חינוך מקצועי בענפים נצרכים בתעשייה הסובייטית. הממשלה היא זו שאישרה את ספרי הלימוד, ששימשו למעשה כמכשיר תעמולתי של המשטר. בתחום ההשכלה הגבוהה נדרשו אנשי המדע ליישר קו עם האידיאולוגיה המרקסיסטית. גם הסופרים והמשוררים נדרשו לכך. סרטי קולנוע חדשים הוקרנו רק לאחר שקיבלו את אישורו של סטלין עצמו, לאחר שצפה בהם ומצא שהם מתאימים לקו האידיאולוגי שהתווה. כמו כן תנועות הנוער אשר הוקמו עוד בימיו של לנין, שימשו ככלי להנחלת האידיאולוגיה לילדים ולבני הנוער.

קטע העשרה

כיתוב: "יחיו הפיונרים הצעירים דור העתיד הראוי לקומסומול (תנועת הנוער)

של לנין וסטאלין".

שאלות

1. על מה מעידות תמונותיהם של לנין וסטלין המופיעות ברקע הכרזה?

2. מדוע חויבו בני הנוער והילדים להצטרף לתנועות הנוער?

3. מהי המטרה של לבישת המדים בתנועות הנוער?

ב 3 ה. פיקוח על הכלכלה ־ המדיניות הכלכלית

(בספר תמונת כרזה)

מיד עם פרוץ המהפכה, באוקטובר 1917 ביטלו הקומוניסטים את הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור והלאימו את הקרקעות, המפעלים, התחבורה,

הבנקים והמסחר, בהתאם לאידיאולוגיה הקומוניסטית. הם אסרו על שביתות במשק והכריחו את האיכרים למסור לידי הממשלה את עודפי התוצרת החקלאית. התנגדויות של איכרים, ששרפו את עודפי התוצרת ושחטו את הבקר, הביאו לתגובות קשות נגדם מצד המשטר. התפוקה בעבודה ירדה ירידה חדה גם בחקלאות וגם בתעשייה. מציאות זו הביאה למשבר כלכלי ורעב כבד השתרר במדינה.

לנין נאלץ לנקוט במדיניות כלכלית חדשה (הנא"פ - New Economic Policy, ובאופן דומה ברוסית), לפיה נדרשו האיכרים למסור לממשלה רק חלק מיבולם ואת השאר הורשו למכור בשוק החופשי. כמו כן, הותרה יוזמה פרטית בתחום התעשייה הזעירה והמסחר. מדיניות זו, שהיוותה סטייה מהאידיאולוגיה הקומוניסטית, הוסברה על ידי לנין כנסיגה זמנית לשם הסתערות וזינוק קדימה, ביתר עוז, לאחר מכן.

*136*

ואכן, מספר שנים לאחר מכן, העמיק סטלין את השליטה במשק. ב-1928, ארבע שנים לאחר עלייתו לשלטון, הנהיג סטלין תוכניות חומש, כלומר תוכניות לחמש שנים, שנועדו להפוך את ברית המועצות למדינה מתועשת, בדומה לשאר מעצמות המערב, ועם זאת, שיתופית באופן מלא. הוקמו מפעלים תעשייתיים חדשים וגדולים ובוצעו מיזמים בקנה מידה עצום כמו בניית סכרים ותחנות כוח, סלילת כבישים ומסילות ברזל. רוב כוח העבודה למיזמים אלו גויס מקרב האסירים הפוליטיים במחנות העבודה הרבים, ה"גולאגים", אותם הקים סטלין בסיביר ובמקומות נוספים. בסמוך למפעלי התעשייה החדשים ואזורי המחצבים הוקמו ערים חדשות. סטלין ארגן את החקלאות מחדש על בסיס משקים שיתופיים - קולחוזים - במקום המשקים הפרטיים. בקולחוזים התגוררו משפחות של חקלאים שניהלו משק שיתופי, בדומה לקיבוץ שלנו. המדינה היא שקבעה את המדיניות החקלאית והיא שסיפקה את האמצעים הממוכנים החדישים ואת האדמות, מה שיצר תלות מוחלטת של החקלאים בממשלה.

המבנה החדש של החקלאות ותהליך המיכון של הענף הביא לכך, שמיליוני איכרים הפכו למיותרים. הללו שימשו ככוח אדם במפעלים החדשים והם הועברו בכפיה לערים החדשות ולעיסוקם החדש.

(בספר תמונה של חקלאים בקולחוז)

קטע העשרה

גם לאחר מותו של סטאלין, בשנת 1953 (תשי"ג), הוסיפה ברית המועצות להתנהל כמדינה טוטליטרית. בגלל הכלכלה הקומוניסטית ודיכוי היוזמה הפרטית, פיגרה ברית המועצות אחרי העולם הליברלי בתחומי המדע, הטכנולוגיה והתעשייה, והפכה למדינת עוני ודלות שאסור היה להגר ממנה. הפער בינה ובין העולם החופשי הלך וגדל. בשנות ה-80 של המאה, מזכיר המפלגה, מיכאל גורבצ'וב, ערך שינויים יסודיים במשטר הרוסי: הוא הנהיג חופש דיבור, הפחית את מעורבות השלטון בכלכלה, וביטל את מחויבותן של מדינות הגוש המזרחי לקומוניזם. בעקבות מהלכים אלה התפרקה ברית המועצות ב- 1991 (תשנ"א), ובמקומה קמו מדינות עצמאיות.

ב 4. יחס המשטר הקומוניסטי למיעוטים לאומיים ודתיים

רוסיה וברית המועצות כללו בתוכן מיעוטים לאומיים ודתיים. מרקס ראה בדת ובלאומיות אידיאולוגיות מאחזות עיניים, שנועדו להסתיר מהפועלים את אויביהם האמיתיים - הבורגנים (כפי שלמדנו בפרק 5). בהתאם למשנתו, כבר בינואר 1918 (תרע"ח) הופרדה ברוסיה הדת מן המדינה, והכנסייה האורתודוקסית, שהייתה בעלת מעמד מועדף במשטר הקודם, איבדה את התמיכה הממשלתית. המשטר גם יזם תעמולה אנטי דתית חריפה.

ברוח הקומוניזם התנגד לנין לאימפריאליזם, ותמך בזכות ההגדרה העצמית של הלאומים שישבו בתחומי ברית המועצות, אך יחד עם זאת הוא ציפה שפועלי הלאומים כולם יתפסו את ההנהגה ויצטרפו לשלטון הקומוניסטי. בין שני קטבים אלו נע היחס ללאומים השונים גם בתקופתו של סטלין, שהוא עצמו היה בן מיעוטים מגאורגיה (הנקראת גם: גרוזיה). המיעוטים הלאומיים, שהיוו כמחצית מאוכלוסיית ברית המועצות, קיבלו אוטונומיה תרבותית ורשות לנהל את מערכת החינוך שלהם בלשונם הלאומית, ויחד עם זאת, בעתות של טיהורים פוליטיים, הודגשה הזהות שבין הלאומיות ובין החתירה נגד המהפכה והקומוניזם, והמנהיגים ואנשי הרוח של המיעוטים הלאומיים היו הראשונים להיפגע.

*137*

הדוגמא היהודית ־ היבסקציה

עוד בתקופת ממשלת המעבר, במרץ 1917 (תרע"ז), קיבלו יהודי רוסיה שוויון זכויות מלא. השלטון הבולשביקי המשיך מדיניות זו והאנטישמיות נאסרה על פי חוק. לנין לא ראה ביהודים אומה בפני עצמה, אלא סבר שהם בני דת אחת אשר עקב דיכויים במשך שנים, זקוקים לאידיאולוגיה הקומוניסטית ולשוויון אף יותר מבני קבוצות אחרות. מסיבה זו שאפה ההנהגה הבולשביקית להנחיל את האידיאולוגיה הקומוניסטית להמוני היהודים ופתחה במלחמת חורמה נגד הדת היהודית והתנועה הציונית, שנתפסו כמעכבים העיקריים של הפצת הקומוניזם בקרב היהודים. לשם כך הוקמה בשנת 1918 על ידי הבולשביקים היבסקציה (המחלקה היהודית) כגוף האחראי להנחלת הקומוניזם בקרב הציבור היהודי. גוף זה הורכב מיהודים קומוניסטים.

חברי היבסקציה ביקשו לחסל את המוסדות הדתיים של היהדות. הם סגרו בתי כנסת, ישיבות ותלמודי תורה והגלו רבנים לסיביר. כתחליף לדת היהודית הם ניסו ליצור תרבות יהודית חילונית, ששפת היידיש במרכזה. הם יזמו הוצאת עיתונים ביידיש, ספרות יידיש והקמת תיאטראות, שהעלו הצגות בשפה היידית.

בד בבד הם נאבקו במפלגות הציוניות. לנין הגדיר את התומכים בתנועה הלאומית היהודית כאויבי הפרולטריון ושותפי הבורגנות, משום שהם מונעים מהפועלים היהודים להתמזג עם עמיתיהם בני האומות השונות לגוף סולידרי אחד. חברי היבסקציה הביאו לסגירתן של המפלגות והמוסדות הציוניים. מנהיגים ציונים נכלאו, ולימוד השפה העברית והוצאת ספרים בעברית נאסרו.

נוסף על כך, כחלק מהמאבק הקומוניסטי במפלגות אחרות והפיכת המפלגה הקומוניסטית למפלגה האחת והיחידה, נאבקו חברי היבסקציה במפלגות היהודיות הסוציאליסטיות דוגמת ה"בונד", (עליה ראו להלן ענו 258-257) והביאו למיזוגן המלא עם המפלגה הקומוניסטית.

פעילות משולבת כנגד הדת והלאומיות היהודית, באה לידי ביטוי במאבקם של חברי היבסקציה בהשתתפות יהודים בחג הפסח. כך נכתב, למשל, בספר שיצא לאור במוסקבה ב-1924:

קטע מקור

כל פועל יהודי, כל איכר, בעל מלאכה, מורה ופקיד, חייב להראות בימי הפסח שהוא בא לעבודתו, שהוא קרע כל קשר עם המנצלים (...) אסור לכל עמל יהודי בעל תודעה להשתתף בטקסים הדתיים השונים. עליו להימנע מהמאכלים המסורתיים של הפסח, וכך להראות שהוא ניתק כל קשר עם הכוחות הקונטרה-מהפכניים, הריאקציוניים והאפלים, הגלויים והנסתרים. גם תלמידי בתי-הספר חייבים להופיע ללימודים בימי החג, ועל כולם, צעירים ומבוגרים, להשפיע על הורים, אחים וחברים לוותר על חגיגת הפסח, 'חג השעבוד והשוביניזם (לאומניות)'.

(אלפא אומגה, החגים הנוצריים והיהודיים, מקורם הפאגאני ותולדותיהם, מוסקבה 1924 (תרפ"ד), עמ' 153-147. מצוטט בתוך: יעקב רואי, "חג הפסח

מול המשטר הסובייטי", ספר השנה בר-אילן, כד-כה (תשמ"ט), עמ' 195-173)

המאבק של היבסקציה בגילויי הדת והלאומיות היהודית הצליח, לדעת מנהיגי המשטר, ובשנת 1930 הם הגיעו למסקנה שאין בה עוד צורך והיא נסגרה. לאחר מכן, במסגרת ה"טיהורים" של סטלין, נרדפו חלק מחברי היבסקציה ועמם אנשי הרוח והאומנות, שטיפחו את תרבות היידיש. הם הוקעו כ"אויבי המהפכה", ונשפטו למוות או למחנות כפייה בסיביר.

יחד עם זה היו יהודים, ובהם רבנים רבים, שלא נכנעו לטרור אותו הפעילה המדינה והם שמרו על יהדותם גם במחיר פגיעה קשה בהם ובפרנסתם. לדוגמה, כך סופר על חייו של ר' משה פיינשטיין (שהיגר אחר כך לארה"ב ונחשב לגדול פוסקי הדור בימיו), ברוסיה באותם ימים:

קטע מקור

השלטונות דאז - עם מה שהכריזו על חופש דת- חיסלו את הרבנות ברוסיא על ידי שהטילו בשנת תר"ץ מס גבוה מאד - בסך שבעת אלפי רובל לשנה על רבנים, שלפי הגדרת השלטון היו טפילים עושקי ההמונים. רוב הרבנים התפטרו מחמת שלא יכלו

*138*

לעמוד בתשלום המס. כאשר רב היה עוזב את הרבנות היה נפטר מתשלום המס מיד. אבל עם עזיבתו היו עיתוני המפלגה מפרסמים בקולי קולות שעוד רב יהודי "ראה את האור" והשליך את הדת מאחרי גוו. כך השתמשו ברבנים המתפטרים בדי להחליש את רוחם של הדבקים בתורה.

רבנו ראה את עזיבת הרבנות בחיזוק הכפירה ורדיפת התורה, וממילא אסורה עזיבת הרבנות ביהרג ואל יעבור. לכן היה עליו לשלם את המס בעזרת הקהילה. מאחר שכל הכנסותיו ממכירת השמרים הוצאו לתשלום המס כך שלא נותרה פרוטה למזונותיו ומזונות אנשי ביתו. מאוחר יותר הפקיעו השלטונות את הזכות לייצור שמרים מידיו. כדי שלא להפחית מכבוד הרבנות על ידי נתינת כסף ישירה מקופת הקהל לפרנסת הרב, הטילה הקהילה מכס על השחיטה לצורך זה. מאחר שהעוני היה גדול בעיירה, ורק מעט אנשים שחטו, הייתה פרנסתו של רבנו דחוקה בתכלית הדוחק.

(מתוך "מאן מלכי רבנן" הקדמה לאגרות משה חלק ח', עמי 18)

רוסיה הקומוניסטית השליטה אפוא את האידיאולוגיה שלה על בני המיעוטים שבתוכה. נאמנה לאמירה כי כל בני האדם נולדו שווים, העניקה המדינה שוויון זכויות מלא לבני המיעוטים כולם, אפילו ליהודים. כמו כן, כמתנגדת נחרצת לאימפריאליזם, העניקה רוסיה אוטונומיה תרבותית לבני המיעוטים תנך ניסיון לחנכם ולהביאם לאמונה באידיאולוגיה הקומוניסטית. משהושגה מטרה זו לדעת השלטון - כמו: אצל היהודים באמצעות פעולותיה של היבסקציה - נסוג השלטון מהאוטונומיה שאותה העניק בתחילה. וזאת מכיוון שבשלב זה בני המיעוטים התנתקו מהלאום או הדת שלהם, והפכו לחברים ברוסיה הגדולה ולאזרחי המדינה הקומוניסטית.

כפי שעולה מסיפור במקור השני לעיל ומעדויות רבות אחרות, בחלק מהלאומים נשאר מיעוט קטן שהוסיף להיאבק על זהותו. מיעוט זה נרדף בידי השלטון הקומוניסטי ורבים מנאמני הלאום או הדת נענשו והוגלו לסיביר. כמו כן, אנו רואים את הצלחתו של השלטון הקומוניסטי לנתק בני מיעוטים רבים ובהם יהודים, מזהותם הלאומית והדתית.

לסיכום הסעיף: האידיאולוגיה הקומוניסטית ביקשה לכונן חברה שוויונית מבחינה כלכלית-חברתית כדי ליצור חברה טובה יותר. אולם המהפכה הקומוניסטית ברוסיה יצרה מדינה טוטליטרית ובה שלטת אידיאולוגיה אחת בלבד: האידיאולוגיה הקומוניסטית. המדינה הונהגה על ידי מפלגה אחת ולה מנהיג אחד. אידיאולוגיה זו הושלטה באמצעות טרור, תעמולה וחינוך כבר בימיו של לנין. בתקופת סטלין העמיקו מאוד הסממנים הטוטליטריים של מדינה זו ובמיוחד מדיניות הטרור, כל אדם בברית המועצות חש מאוים תחת הטרור ו"הטיהורים" הפוליטיים, בהם נרצחו למעלה מעשרה מיליון בני אדם, ורבים אחרים נכלאו במחנות העבודה לשנים ארוכות.

במסגרת הטיהורים הפוליטיים והמאסרים בסיביר ניתן יחס מיוחד לבני מיעוטים לאומיים ודתיים אשר בתחילה ניתנה להם אוטונומיה תרבותית שמטרתה הייתה חינוכם מחדש ועיצוב השקפתם כך שיהפכו לקומוניסטים ויראו בזהות הקומוניסטית את זהותם היחידה. בני מיעוטים לאומיים ודתיים שלא שוכנעו והמשיכו להיות נאמנים ללאומיותם או לדתם נענשו במסגרת הטיהורים אותם הנהיג סטלין. כמו כן הונהגה מדיניות כלכלית ריכוזית ושליטה מוחלטת בכל הנשק המוחזק במדינה. השליטה הריכוזית הכלכלית נוצלה לתיעוש מהיר וכפוי בברית המועצות, במטרה לצמצם את הפער בינה ובין אירופה המתועשת.

בנוסף לכך, הנהיגה המדינה הקומוניסטית בימי לנין מדיניות חוץ שהייתה על פי רוב תוקפנית כלפי מדינות אחרות, וזאת על מנת להפיץ את האידיאולוגיה הקומוניסטית בעולם כולו. בתקופת סטלין חל שינוי במדיניות זו. סטלין בניגוד לטרוצקי, דגל ב"סוציאליזם במדינה אחת", כלומר על מנת להפיץ את הקומוניזם בעולם יש תחילה לבססו אך ורק בברית המועצות ולהשקיע בכך את מירב המשאבים, ורק לאחר שנים ארוכות של התבססות ניתן יהיה להפיצו ברחבי העולם. בפועל, לאחר מלחמת העולם השנייה, פעלה ברית המועצות לעודד את המפלגות הקומוניסטיות ברחבי העולם ולחזק אותן.

*139*

(בספר תמונה לנין נואם לפני חיילי הצבא האדום בצאתם למלחמה נגד פולין)

תאריכון

1921-1919 (תרע"ט-תרפ"א) - מלחמת רוסיה-פולין. מלחמת האזרחים ברוסיה עודדה את פולין, שקיבלה את עצמאותה לאחר מלחמת העולם הראשונה, לכבוש שטחים שמעמדם לא היה ברור בחוזה ורסאי. הבולשביקים, שעמדו על סף ניצחון במלחמת האזרחים, חשבו כי המלחמה תסייע להתפשטות הקומוניזם לארצות נוספות מלבד ברית המועצות. המלחמה הסתיימה בחתימה על הסכם ריגה הקובע כי פולין ורוסיה יחלקו ביניהן את שטחי אוקראינה ובלארוס, ופולין תקבל את הזכות לשלוט בחלקים נרחבים מליטא

1922 (תרפ"ב) - הקמת ברית המועצות, כאיחוד של רוסיה עם אוקראינה, בלארוס והקווקז, אשר הכריזו על עצמאותן מעט קודם לכן, לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה.

1924 (תרפ"ד) - לנין מת.

1928-1924 (תרפ"ד-תרפ"ח)- סטאלין שולט בשיתוף עם זינובייב וקמנייב (היהודים) תוך הגליית ליאון טרוצקי למכסיקו (ולאחר מכן, ב-1940 רציחתו שם).

1928 -1953 (תרפ"ח-תשי"ג) סטאלין שליט יחיד ברוסיה. ב-1935 (תרצ"ה) העמיד סטלין לדין את זינובייב וקמנייב באשמת הקמת ארגון טרור כנגד סטלין, ושניהם הוצאו להורג ב-1936 (תרצ"ו).

המדינה הקומוניסטית יצרה מציאות שבה כל אדם קיבל את המינימום הדרוש למחייתו: קורת גג מעל ראשו, מזון לקיומו והשכלה לילדיו. וכן הפכה את רוסיה ממדינה חקלאית נחשלת, למדינה תעשייתית שאין בה כמעט בערות ואנאלפבתיות. אולם המדינה הקומוניסטית לא הצליחה להגיע לרמת ההתפתחות של המדינות הדמוקרטיות במערב אירופה.

האם הכשל היה טמון בעצם האידיאולוגיה הקומוניסטית או בדרכי יישומה? לפניכם שתי תשובות שניתנו על ידי בני התקופה לשאלה זו:

קטע א':

קטע מקור

בשם סדר סוציאליסטי מבינים אנו שיטה, אשר תסדר את בל היחסים החברתיים אחת ולתמיד ותבטל את ההבדל בין עני לעשיר, ואחר כך לעולמים לא תהיה עוד החברה זקוקה לתיקונים סוציאלים נוספים (...) חיסרון אחד יש בשיטה הזאת - האדם יחדל לשאוף, ללחום, לתור אחר הטוב ביותר, כי לא תהא שום תועלת בדבר: מצבו של כל אחד קבוע ומסודר מראש, לא יהיה בכוחו לשנות מאומה, אסור לו לחלום על כך, אין קיים דבר שבעבורו כדאי לאמץ את השכל, אין דחיפה עצמית לגלות שיטות עבודה חדשות, אפילו המצאות טכניות (...)

(זאב ז'בוטינסקי (נולד ברוסיה) רעיון בית"ר 1934 (תרצ"ד), כרך בדרך למדינה, עמ' 333-334)

שאלות

1. מהו הקומוניזם על פי ז'בוטינסקי?

2. מהי התשובה של ז'בוטינסקי לסיבת כשלון המשטר הקומוניסטי ברוסיה?

*140*

(בספר תמונה של הרב משה אביגדור עמיאל)

הרב משה אביגדור עמיאל (תרמ"ב-תש"ו, 1946-1882), רב, דיין והוגה דעות מראשי תנועת המזרחי והציונות הדתית. כיהן כרב בליטא ובבלגיה, ולאחר מכן עלה לארץ וכיהן כרבה הראשי של תל אביב. בין ספריו: הגיונות אל עמי, המידות לחקר ההלכה.

קטע ב':

קטע מקור

והנה אנו רואים מחזה חדש בשנים האחרונות, כי נתעוררו ברוסיא אנשים נלהבים שהרבה המה ממקור ישראל, שניסו להשליך גם את העול מלכות וגם את העול דרך ארץ, זהו הבולשביזם הידוע.

אבל האם היה זה בכלל ניסיון שהצליח? תבוא המציאות המרה ותשיב על זה.

במציאות אנו רואים כי במעשה יצא ממש ההיפך משל מחשבה תחילה. במקום החירות שרצו להביא - הביאו עבדות שלא הייתה כמוה גם בהימים היותר קשים של ממשלת יחיד. בטלו לא רק את חופש הדיבור, אך גם חופש המחשבה בטלו, וכל איש שם איננו בן חורין גם במחשבתו. כל הטורח שטרחו היה, כביבול, בשביל לבטל את המעמדים השונים ולהביא שוויון ואחווה בעולם, ובשביל זה שפכו כל כך הרבה דם - (...)סוף סוף נשארו עדיין עליונים ותחתונים, והעליונים של עכשיו מדכאים את התחתונים עוד באכזריות יותר נוראה מכפי שדכאו העליונים שלפנים.

(הרב אביגדור עמיאל, דרשות אל עמי ב'. אנטוורפן תרפ"ו, עמ' 174-173)

שאלות

1. מהי מטרתו של הקומוניזם לפי הרב עמיאל?

2. מדוע נכשל המשטר הקומוניסטי ברוסיה לפי הרב עמיאל?

3. האם תשובתו של הרב עמיאל סותרת את תשובת ז'בוטינסקי שבקטע א' או משלימה אותה? נמקו את תשובתכם.

סעיף ג': המשטר הפשיסטי באיטליה

שאלה מנחה לסעיף: כיצד צמח משטר טוטליטרי מהאידיאולוגיה הפשיסטית?

ג ו. האידיאולוגיה הפשיסטית

הפשיזם (מושג שכינויו נובע מסמל הפשקס, עליו נרחיב בהמשך פרק זה) הוא אידיאולוגיה שהייתה פופולארית באירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה, לצד הליברליזם והסוציאליזם. מדינות ומפלגות פוליטיות אימצו אידיאולוגיה זו ובראשן איטליה.

האידיאולוגיה הפשיסטית שמה במרכז את הכלל, הקבוצה. על פי אידיאולוגיה זו ניתן להעריך את הפרט אך ורק על פי השתייכותו ותרומתו לקבוצת ההשתייכות שלו. תפיסת הכלל לא הייתה אחידה ובמקומות ובארצות שונות הגדירו את הכלל, הקבוצה, באופן שונה. בהונגריה, למשל קיבל הפשיזם את ההגדרה האתנית של הלאום עליה למדנו בפרק 6, וטען כי כל בני הלאום ההונגרי צריכים להיות מאוחדים במדינה ההונגרית. משמעות הדבר היא, כי הונגריה צריכה להשתלט על אזורים

*141*

במדינות השכנות בהם חיים הונגרים. באיטליה לעומת זאת טען המנהיג הפשיסטי בניטו מוסוליני כי כל האנשים החיים באיטליה הגדולה שייכים למדינה האיטלקית והיא הערך העליון על פיו נבחן ערכו של כל פרט ופרט. ביחסו זה אל הכלל קיבל מוסוליני את התיאוריה הגורסת, כי הלאומיות המשמעותית היא הלאומיות האזרחית-פוליטית ולא הלאומיות האתנית, כמו שגרסו הפשיסטים בהונגריה. וכך אמר:

קטע מקור

לדידו של הפשיזם, המדינה היא המהות המוחלטת, אשר ביחס אליה יחידים וקבוצות הם יחסיים בלבד. עצם קיומם של יחידים וקבוצות מותנה בכך שהם נכללים בתוך המדינה.

(בספר תמונה של בניטו מוסוליני)

בניטו מוסוליני (1945-1883 תרמ"ג-תש"ה), נולד בכפר קטן בצפון איטליה. משפחתו השתייכה למעמד הפועלים. בבגרותו היה פעיל במפלגה הסוציאליסטית האיטלקית ועורך בטאונה. במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא פרש ממנה על רקע תמיכתו הנלהבת במלחמה והצטרף לקבוצה מהפכנית לאומית. לאחר המלחמה הפכה הקבוצה לתנועה הפשיסטית. בין השנים 1943-1922 (תרפ"ג-תש"ג) היה מנהיגה הבלתי מעורער של איטליה.

יחסם של הפשיסטים ליהודים נגזר מהגדרת הכלל. במדינות בהן הקבוצה המשמעותית הייתה האומה, נחשבו היהודים לנטע זר שפוגע בהתהוות האומה. בהונגריה וברומניה, נהגו הפשיסטים באנטישמיות קיצונית. בהיותם בשלטון הם היו מעורבים בפוגרומים וברציחות של יהודים.

אולם באיטליה, נחשבה המדינה לכלל, בין היתר בהשראת האימפריה הרומית, שאת ימיה ביקש מוסוליני לחדש. האנטישמיות לא הייתה מרכיב באידיאולוגיה הפשיסטית. במשך רוב שנות השלטון הפשיסטי באיטליה התייחס השלטון בשוויוניות אל היהודים, והיהודים יכלו להיות שותפים מלאים בשלטון: במפלגה הפשיסטית ובמוסדותיה ואף בממשלה. מוסוליני אף הצהיר כי הוא מתנגד לאנטישמיות, והעניק תמיכה ממשלתית למוסדות יהודיים. עם זאת, בשנת 1938 (תרצ"ח), בלחץ הנאצים, נחקקו באיטליה חוקי גזע, שהפלו לרעה את היהודים, אך הם לא נאכפו באופן מדוקדק. רק ב-1943, כשכבשו הגרמנים את איטליה, החלה רדיפה שיטתית של יהודי איטליה, והם נשלחו למחנות ההשמדה.

הפשיזם מתנגד לליברליזם השם את היחיד וזכויותיו במרכז תשומת הלב, ולסוציאליזם החותר לרומם את מעמד הפועלים. על פי הפשיזם הכלל המבוטא על ידי המדינה, קודם לכל והאינטרס שלו הוא הקובע, גם על חשבון פגיעה קשה בזכויות הפרט או בתנאי ההעסקה.

מבחינה כלכלית רואה הפשיזם במדינה גוף אחד ומאוחד, החף ממאבקים פנימיים הפוגעים בתפקודו ובאחדותו. במדינה פשיסטית אין מקום לארגוני עובדים ושביתות. המדינה היא האחראית לפתור את הסכסוכים שבין העובדים למעסיקים, באמצעות השלטת המונופול שלה על כל הפעילות הכלכלית, כך שכל דרישה תידון אך ורק על פי הצרכים של המדינה, שכן, הפשיזם מתייחס לפרט רק מכוח שייכותו לכלל.

הפשיזם (בדומה לגישות פילוסופיות עליהן למדנו לעיל בפרק 7) רואה במלחמה מצב טבעי ומבחן לעליונותה של המדינה. המלחמה מייצגת ערכים נעלים של גבורה והקרבה למען המדינה. הפשיזם מעלה על נס את הצבאיות ואת השימוש בכוח, ומעודד את הקמתם של תנועות נוער וארגונים צבאיים למחצה, כמו גם מפגני עוצמה ומצעדים המוניים. הלך רוח זה, יחד עם הרצון להפוך את איטליה למעצמה אזורית בהשראת האימפריה הרומית הקדומה, גרמו למשטר הפשיסטי באיטליה להגדיל את הצבא האיטלקי ולחתור להתפשטות טריטוריאלית (כיבוש אתיופיה ב-1936-1935 ואלבניה ב-1939) ולהתערב במלחמת האזרחים בספרד (1939-1936) לצד הכוחות השמרניים בהנהגת גנרל פרנקו.

*142*

קטע מקור

מוסוליני קבע לאיטליה סמלים חדשים שהחיו את עברה של איטליה כרומא העתיקה.

סמלה של איטליה הפשיסטית: במרכז סמל הפשקס fascis (ממנו נגזר השם פשיסטים)- גרזן מוקף אגודת זרדים, שלא ניתן להפרידם זה מזה, ובגלל היותם עומדים כאגודה הם רבי כוח ועצמה. כך נהגו לעטר את כלי המלחמה של המנצחים ברומא העתיקה.

שאלות

1. מדוע לדעתכם רצה מוסוליני להחיות את סמלי רומא העתיקה בקרב הציבור האיטלקי?

2. אילו ערכים פשיסטיים באו לידי ביטוי בסמל הפשקס?

הפשיזם רואה בשוויון ערך מלאכותי, לא טבעי, כיוון שמעמדו של היחיד נגזר ממידת תרומתו למדינה שהיא הערך העליון. לדוגמה, חייל תורם למדינה תרומה משמעותית יותר ממנקה הרחובות ועל כן ערכו כאדם גדול יותר לדעת הפשיזם.

קטע מקור

אנו מעדיפים את האיכות מן הכמות. אנו רוצים בגרעין מצומצם, נחוש והחלטי בעל עקרונות מבוססים. היודע מה רצונו והצועד הישר אל מטרותיו, ולא בעדר צייתני וכנוע, ההולך בעקבות הרועה ונפוץ לכל עבר עם הישמע נהמתם הראשונה של זאבים.

(מוסוליני, בתוך: בנימין נויברגר, איטליה הפשיסטית, רעננה: האו"פ תשס"ט, עמ' 99)

לאידיאולוגיה הפשיסטית נלווה גם עיקרון עליונות המנהיג, לפיו המנהיג מייצג את האינטרס של המדינה, הוא שומר על אחדותה ומוביל אותה בדרך הנכונה. המנהיג ניחן בסגולות מיוחדות שמכשירות אותו למלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר. הוא לא רק מנהל אלא גם מחנך ומורה דרך. כמובן אין להחליף את המנהיג, ועל האזרחים לציית לרצונו באופן מוחלט.

ההתנגדות לעיקרון השוויון והתמיכה בעיקרון עליונות המנהיג, לוו בהתנגדות לשיטה הדמוקרטית, אשר לטענת הפשיסטים, פוגעת באחדותה של המדינה, ביציבותה וביכולת מנהיגיה לשלוט בה ולכוונה.

הפשיזם התפשט באירופה כולה לאחר מלחמת העולם הראשונה. החיפוש אחר עולם מתוקן וטוב יותר, העסיק רבים מאזרחי אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה, כפי שלמדנו בפרק 7. חיפוש זה היווה קרקע פורייה לצמיחתן של אידיאולוגיות דוגמת הפשיזם והקומוניזם אשר הציגו מתווה לבניית עולם ערכים חדש ופוליטיקה שונה משהייתה בעבר. איטליה הייתה המדינה הראשונה בה הוקם משטר פשיסטי שהפך גם למשטר טוטליטרי.

ג 2. עליית הפשיזם לשלטון באיטליה

איטליה של מוצאי מלחמת העולם הראשונה, על אף השתייכותה למחנה המנצח של בנות הברית, הייתה נתונה במשבר חברתי-כלכלי ומוראלי קשה. ההוצאות הכספיות של המלחמה דלדלו את קופת המדינה. במלחמה נהרגו כשש מאות אלף חיילים וכחצי מיליון נוספים נפצעו. מיליוני החיילים המשוחררים התקשו למצוא עבודה. נוסף על כך שטחים שהובטחו לאיטליה עם כניסתה למלחמה לא ניתנו לה בסופו של דבר. מציאות זו, אשר לוותה בחוסר יציבות פוליטי ועלייתן ונפילתן של ממשלות בזו אחר זו, יצרה תחושת השפלה ומרמור בקרב איטלקים רבים.

(בספר תמונה של החולצות השחורות במצעד לרומא)

*143*

על רקע זה הוקמה במרץ 1919 (תרע"ט) המפלגה הפשיסטית, בראשותו של בניטו מוסוליני. במקביל הקימה המפלגה ארגון חצי צבאי בשם החולצות השחורות, שהטיל אימה על המפלגות היריבות. בין השאר השתתפו חברי הארגון בשבירת שביתות במשק באמצעים אלימים. במאי 1921 זכתה המפלגה ב-35 נציגים מתוך 535 חברי פרלמנט. המפלגה גדלה בהדרגה, ובשנת

1922 מנתה כשלוש מאות אלף חברים. ראש ממשלת איטליה היה מוכן לצרף את הפשיסטים לממשלתו, אך מוסוליני לא הסתפק בכך, הוא רצה את השלטון לעצמו. באוקטובר ארגנו הפשיסטים הפגנת כוח, שנודעה בשם המצעד על רומא. חברי "החולצות השחורות" רוכזו בנקודות מפתח סביב רומא והחלו לצעוד לכיוון העיר משלושה כיוונים שונים. מלך איטליה לא רצה להגיע לשפיכות דמים ועל כן סירב להפעיל את הצבא נגד הפשיסטים. במקום זאת, הוא הזמין את מוסוליני לעמוד בראשות הממשלה והלה הצליח להרכיב ממשלה חדשה, שקיבלה את אישור הפרלמנט.

ג 3. איטליה הופכת למדינה טוטליטרית

הפשיסטים החלו בהדרגה להשתלט על כל מוסדות המדינה ולהפוך את הדמוקרטיה האיטלקית לרודנות טוטליטרית. נבחן את השלטת הפשיזם באיטליה על פי המאפיינים של מדינות טוטליטריות, עליהם למדנו בסעיף א'.

מפלגה אחת

בשלב הראשון הכריז מוסוליני על בחירות חדשות לפרלמנט (1924 - תרפ"ד) תוך שהוא משנה את חוק הבחירות, באופן כזה שיבטיח למפלגה הגדולה רוב אוטומטי של שני שליש. בבחירות, שלוו באלימות ומרמה ניצחו הפשיסטים והשתלטו למעשה על הפרלמנט.

ב-1929 קיים מוסוליני בחירות לפרלמנט בשיטה חדשה. לפי שיטה זאת הבחירה הייתה רק בין רשימות שונות שהוצעו על ידי המפלגה הפשיסטית וכל המתמודדים היו חברי המפלגה. כך הפכה איטליה למדינת המפלגה הפשיסטית.

לבסוף, ב-1938, ביטל מוסוליני אף מראית עין דמוקרטית זו, והפך את מועצת המפלגה הפשיסטית לפרלמנט.

ג 3 ב. עיקרון המנהיג האחד ופולחן אישיותו

ב-1925 (תרפ"ו) הכריז מוסוליני על עצמו כראש הממשלה והדוצ'ה (דוכס - מנהיג) של הפאשיזם. במועצה הפשיסטית העליונה, ששלטה בפרלמנט האיטלקי, כיהנו אנשים שמונו על ידי מוסוליני וכל מי שהביע התנגדות למעשיו פוטר ממנה. גם בממשלה עצמה החזיק מוסוליני ברוב התיקים כאשר מינוי השרים ופיטורם היה נתון להחלטותיו הבלעדיות. כל זאת מתוך העיקרון הפשיסטי ולפיו מנהיג אחד המחליט ומבצע יוכל להוביל את המדינה למימוש כוחותיה בצורה הטובה ביותר ויהיה מסוגל לשעבד את הפרטים וצרכיהם לאידיאל זה. נוסף על כך ביטל מוסוליני את הסמכויות שהיו נתונות בידי המלך האיטלקי ולמעשה נטל לידיו את מרב הסמכויות. בין היתר נטל מוסוליני לידיו את סמכות החקיקה ונהג למנות ולפטר שופטים לפי "התאמתם הפוליטית".

מתוך הכרה בהשפעת הכנסייה הקתולית על האוכלוסייה האיטלקית, חתם המשטר הפשיסטי בשנת 1929 (תרפ"ט), על הסכם עם האפיפיור, לפיו איזור הוותיקן ברומא הוכר כמדינה ריבונית של הכנסייה, והנצרות הקתולית הוכרה כדת המדינה האיטלקית. על אף שצעד זה פגע בריבונותה של איטליה, הוא חיזק את שלטונו של מוסוליני ומנע אופוזיציה קתולית לשלטונו, שהרי האפיפיור בכבודו ובעצמו הכיר בו.

הפשיזם האיטלקי פיתח את פולחן האישיות של הדוצ'ה מוסוליני, והתעמולה הפשיסטית הפיצה את התדמית שלו כאב האומה האמיץ והגיבור. ברחובות נתלו כרזות ובאמצעי התקשורת סיפרו על סגולותיו הרבות. בני הנוער למדו לשנן את

*144*

הסיסמה "הדוצ'ה תמיד צודק". על מנת לבסס את תדמיתו זו נהג מוסוליני לנאום את נאומיו ממרפסת ארמון ונציה, וניסה להיראות בהם כאדם תקיף, נמרץ ובעל אומץ רב.

(בספר תמונה שלמוסוליני בביקור בגנואה 1932)

ג 3 ג השימוש בטרור

הפשיסטים הפעילו טרור נגד יריבים פוליטיים, עוד בטרם עלו לשלטון. מוסוליני הקים את "החולצות השחורות" - תנועה חצי צבאית ובה חיילים משוחררים רבים, אשר הפעילה טרור על מתנגדי הפשיזם במהלך הבחירות ב-1922 (תרפ"ב) ולאחריהן. כפי שלמדנו, "החולצות השחורות" צעדו לרומא ולמעשה תפסו את השלטון באיטליה בכוח הזרוע. כשהפך מוסוליני לשליטה היחיד של איטליה הוא מיהר להקים משטרה חשאית, שפיקחה, בעזרת מלשינים רבים, על התנגדויות למשטר. כל פעילות אופוזיציונית נתקלה בתגובה אלימה, ומנהיגים אופוזיציונים רבים ברחו מאיטליה.

(בספר תמונה של סמל החולצות השחורות)

ג 3 ד השימוש בתעמולה וחינוך

הפשיסטים השתלטו גם על אמצעי התקשורת ומינו את עורכי העיתונים, שמצדם שיבחו והיללו את הממשלה. אלה מהם שסטו מהקו האידיאולוגי גורשו מאיטליה.

מערכת החינוך האיטלקית הפכה לכלי תעמולה בידי המשטר.

תוכניות הלימודים הותאמו לאידיאולוגיה הפשיסטית והמורים נדרשו להחדיר את הערכים הפשיסטיים בקרב התלמידים.

מציאות זו החלה בגן הילדים והמשיכה עד לאוניברסיטה, כך שב-1931 (תרצ"א) חויבו כל המרצים באוניברסיטאות להישבע אמונים למשטר הפשיסטי. המשטר גם תמך בתנועת הילדים והנוער הפשיסטית באלילה, שחינכה ילדים ובני נוער בכל הגילאים לאידיאולוגיה "הנכונה".

(בספר תמונה של ילדים בתנועת באלילה)

*145*

המנון הפשיסטים הצעירים:

להבתה של וסטה הדולקת מחוץ למקדש, (וסטה היא אלילה יוונית שהאיטלקים סגדו לה ובנו עבורה מקדשים והדליקו בהם אש. השיר אומר שהלהבה של וסטה היא הנוער הפשיסטי הנלהב).

בני הנעורים העוברים בסך מכונפים ונלהבים

לפידים בוערים על מזבחות וקברים,

אנו תקוות העתיד.

דוצ'ה דוצ'ה, הוא שאינו יודע מוות מהו,

הוא שלעולם לא יתכחש לשבועתו.

שלוף את החרב מנדנה!

בעת פקודה, זקופים אל מול פני הרוח נהיה עימך!

נשקם וניסיהם של גיבורי קדם,

למען איטליה הו דוצ'ה! אנו נבהיק בחמה!

החיים חולפים ונושאים אותנו עימם, תקוות העתיד,

נוער גברי הניחן ברצון רומאי, נכון לקרב.

בוא יבוא היום ואם הגיבורים תקרא:

למען הדוצ'ה, המולדת והמלך!

לנו! אנו ננחיל תהילה ואימפריה מעבר לימים.

(מצוטט אצל איטליה הפשיסטית, בנימין נויברגר,

עמ' 187)

שאלות

1. מהן תכונותיו של הדוצ'ה המתוארות בהמנון זה?

2. מהו הערך הנעלה ביותר בתנועת הנוער הפשיסטית עפ"י ההמנון?

ג 3 ה. מונופול על הכלכלה

המשטר הפשיסטי התנגד למאבקים שבין העובדים והמעסיקים, וסבר שהם חותרים תחת עיקרון עליונות האינטרס של המדינה. הוא אסר על פעילותם של איגודים מקצועיים לא פשיסטים, ואסר על הפועלים ועל המעסיקים לקיים שביתות. עם זאת, הוא קבע שאין לעבוד יותר משמונה שעות ביום וחייב את המעסיקים להשתתף בדמי הביטוח הסוציאלי של עובדיהם. הוא הקים איגודים מייצגים למעסיקים בענפי המשק המרכזיים, שמטרתם לפתור את הסכסוכים שבין הצדדים, וחייב אותם להתדיין בפני בתי דין מיוחדים של המדינה במקרה שהצדדים לא הגיעו לעמק השווה.

בנוסף לכך הפך מוסוליני את כל האגודות הכלכליות לגופים פוליטיים שהיו בשליטת המועצה הפשיסטית העליונה, וכך רתם את היכולות הכלכליות שלהם לתועלת המדינה, על פי תפיסת עולמו.

תחת שליטתו של מוסוליני הוטב המצב הכלכלי, ולראשונה מזה שנים ארוכות הצליחה איטליה לספק את כל צרכי התבואה שלה בכוחות עצמה. מוסוליני גם הצליח להתגבר על המשבר הכלכלי העולמי ב-1929 (תרפ"ט) באמצעות יצירת עבודות ציבוריות יזומות בהיקף נרחב ובהן ייבוש ביצות ליד רומא. העבודות היזומות מיתנו את האבטלה באופן ניכר וסייעו לאיטליה לייצב את כלכלתה.

*146*

ג 3 ו. מונופול על הנשק

נאמן להשקפתו כי המלחמה היא ערך עליון ריכז מוסוליני בידיו את כל המסגרות של מחזיקי כלי הנשק: הצבא והמשטרה, ואסר החזקת נשק בידיים פרטיות.

שאלות

1. המשטר הפשיסטי באיטליה סווג בפרק זה כמשטר טוטליטרי בדומה למשטר הקומוניסטי ברוסיה ולמשטר הנאצי בגרמניה. אולם חלק מהחוקרים סבורים שלמשטר הפשיסטי באיטליה אין את כל המאפיינים של משטר טוטליטרי ולכן יש לסווג אותו באופן שננה.

חוו דעתכם במחלוקת זאת. בנימוקיכם התייחסו למאפייני המשטר הטוטליטרי עליהם למדנו לעיל בסעיף א'.

(בספר תמונה)

מוסוליני על סוס

ג 4. התפשטות הפשיזם

בספר תמונה של כרוז מודיע הודעה על גבי סוס

מפלגות פשיסטיות קמו גם במדינות נוספות באירופה, בעשור שלפני מלחמת העולם השנייה. הגורמים שתרמו לפופולאריות שלהם היו הצלחת המשטר הפשיסטי באיטליה, המשבר הכלכלי העולמי והפחד מפני השתלטות הקומוניזם.

ברומניה הוקמה מפלגת "משמר הברזל" (נודעה גם כ"לגיון המלאך מיכאל") בשנת 1927 (תרפ"ז). המפלגה הייתה לאומנית קיצונית ודגלה בטרור נגד יריביה ובאנטישמיות עמוקה. ב-1937 היא הייתה המפלגה השלישית בגודלה וקיבלה בבחירות לפרלמנט, שישית מכלל הקולות. בשנת 1940 הייתה המפלגה השותפה לשלטון ברומניה יחד עם הגנרל אנטונסקו. היא זרעה טרור ואימה ברחובות ובאה חשבון עם יריביה הותיקים. בתחילת 1941 פתחו חבריה במרד נגד אנטונסקו אך בסופו של דבר נחלו מפלה.

(בספר תמונה של פרנץ סאלאשי)

פרנץ סאלאשי, מדינאי הונגרי. ב-1937 (תרצ"ז) הקים את המפלגה הפשיסטית 'צלב החץ' וב-15 באוקטובר 1944 (תש"ד) תפס את השלטון בהונגריה בעזרת הגרמנים, לאחר הדחתו של מיקלוש הורטי. לאחר המלחמה נתפס סאלאשי על ידי האמריקנים, הוסגר להונגריה ונידון למוות. הוא הוצא להורג ב-12 במרץ 1946 (תש"ו).

בהונגריה הוקמה מפלגת "צלב החץ" בראשות פרנץ סאלאשי, בשנת 1937 (תרצ"ז). המפלגה הייתה לאומנית קיצונית ודגלה בהתפשטות טריטוריאלית של הונגריה והחזרת השטחים שנלקחו ממנה בעקבות חוזה טריאנון (1920). בבחירות של שנת 1939 זכתה המפלגה ב-750,000 אלף קולות מתוך שני מיליון, אך לא שותפה בשלטון. באוקטובר 1944, לאחר שהנאצים כבר כבשו את הונגריה, מונה סאלאשי על ידי הגרמנים כראש ממשלת הונגריה, ואנשי מפלגתו פתחו במסע של טרור ורצח, בעיקר כנגד יהודים. בעקבות הכיבוש הסובייטי של הונגריה, בחודשים הראשונים של 1945, חדלה המפלגה מלפעול וחבריה נרדפו על ידי השלטון החדש.

*147*

במערב אירופה לא נחלו המפלגות הפשיסטיות הצלחות מרשימות. המצליחה מביניהם הייתה המפלגה ה"רקסיסטית" בבלגיה, שזכתה בבחירות הכלליות של 1936 ב-12 אחוזים מסך כל הקולות, אך לא הצליחה לשמר את כוחה לאורך זמן. גם בבולגריה הוקמה מפלגה פשיסטית וזו אף הצליחה לאחוז בהגה השלטון בשנת 1934. שנה לאחר מכן חזר המלך הבולגרי לשלוט במדינה והוא יצר שיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית. מפלגות פשיסטיות שקמו בשנות השלושים בהולנד, צרפת, אנגליה ונורווגיה היו פופולאריות עוד הרבה פחות ולא הותירו את חותמן על הפוליטיקה המקומית. באנגליה ובצרפת אסרו הממשלות על קיום ארגונים בעלי מאפיינים צבאיים ובכך שמטו את הקרקע להתעצמותן של המפלגות הללו.

לסיכום הסעיף: האידיאולוגיה הפשיסטית חשבה להתמודד עם חוליי המודרנה באמצעות העמדת הכלל, הקבוצה, במרכז. אולם, התוצאה הייתה הקמת משטרים טוטליטריים, כשזה באיטליה היה הראשון והבולט ביניהם. הפשיזם באיטליה ראה במדינה ובעומד בראשה את חזות הכל, ושאף להנחיל לאיטליה את תהילת העבר שאבדה לה בימי מלחמת העולם הראשונה. המשטר הפשיסטי האיטלקי הנהיג במדינה משטר של טרור ופגיעה בכל מתנגדיו. כמו כן, מערכת החינוך כולה הותאמה בכוח לאידיאולוגיה הפשיסטית, ונערכה תעמולה פשיסטית ענפה. נוסף על כך, נוהלה הכלכלה האיטלקית בשיטה ריכוזית, ומוסוליני, מנהיג המפלגה הפשיסטית באיטליה, ריכז בידיו את מרב הסמכויות בכל התחומים.

כמו כן, בשל הרצון להשיב לאיטליה את תהילת העבר של האימפריה הרומית, ועל פי התפיסה הרואה במלחמה אידיאל, ניהלה איטליה מדיניות חוץ תוקפנית ונערכה להתפשטות טריטוריאלית באירופה ומחוצה לה. כדי לממש את רעיונותיה כרתה איטליה ברית עם גרמניה הנאצית בה ראתה קווים דומים לאידיאולוגיה הפשיסטית. ברית זו, ציר רומא-ברלין, התקיימה עד שנת 1943 (תש"ג).

קטע העשרה

ב-1943 החלו בנות הברית לכבוש את איטליה. ביולי 1943 הודח מוסוליני ממשרתו על ידי המועצה הפשיסטית העליונה בשיתוף עם המלך האיטלקי. אולם גרמניה הנאצית השתלטה על רוב שטחה של איטליה ומינתה את מוסוליני לשליט בובה של גרמניה (כלומר, שליט שעושה את רצונה ונטול יכולת הכרעה עצמית). עם התמוטטות הצבא הגרמני באיטליה ב-1945 ניסה מוסוליני להימלט לשוויץ אולם נתפס בידי פרטיזנים איטלקים והוצא להורג. לאחר מכן גופתו נתלתה בכיכר העיר. כך למעשה הסתיים השלטון הפשיסטי באיטליה.

במדינות נוספות באירופה קמו מפלגות פשיסטיות וחלקן הצליחו בנסיבות שונות לתפוס את השלטון במדינותיהם. בחלק מהמדינות פשיזם ואנטישמיות היו כרוכים זה בזה. יחד עם זה כל המדינות הפשיסטיות קיימו זיקה כלשהי לגרמניה הנאצית, שכן, כפי שנלמד בפרק הבא הייתה קירבה רעיונית בין חלק מרעיונות הפשיזם והנאציזם.

דיון ומחשבה

אם רוצים אנו לעמוד על אופייה של אומה זו, אזי צריכים אנו קודם כל לעמוד על השקפתה של אומה זו על האדם בכלל.

כי אמנם לא רק שאלוקי ישראל איננו זה של הגויים, אך גם האדם שלנו, כלומר, השקפתנו על האדם, רחוק מזה של הגויים כרחוק מזרח ממערב.

(...) אצלם כל חשיבותו של האדם הפרטי הוא רק במידה זו שהוא מביא תועלת בקיומו להחברה, להכלל, שרק הוא קנה

*148*

(המשך מעמוד קודם)

המידה לה"ערכון" (לערך) שלו; ואצלנו להיפך, כל עיקרה של החברה לא באה אלא כדי להנעים ולשפר את חיי האדם הפרטי, שיקרים הם מצד עצמם.

(...) גם המשמר של ממשלת היחיד, גם זה בא תמיד רק בשם הכלל, שהוא - היחיד - המושל בחסד אלוהים מחזיק את עצמו לבא כוחו של הכלל הזה, שנתמנה עליו על ידי ההשגחה העליונה...

(הרב משה אביגדור עמיאל, דרשות אל עמי, כרך ב', אנטוורפן, תרפ"ו, עמ' 190-189)

שאלות

1. הרב עמיאל חי ופעל באירופה בין שתי מלחמות העולם עד להיותו רב ראשי של תל-אביב בשנת 1935. איזו ביקורת מרומות הוא מטיח בפשיזם לפי קטע זה?

2. מהי מטרת קיומו של הכלל לפי הרב עמיאל?

לדיון ולמחשבה

1. הסבירו: מדוע משטר טוטליטרי, כפי שהיה באיטליה, אינו ראוי לשמש ככלי לחיזוקו של הכלל?

סעיף ד': המשטר הנאצי בגרמניה

שאלה מנחה: כיצד צמח משטר טוטליטרי מהאידיאולוגיה הנאצית?

לאחר מלחמת העולם השנייה כתבה המשוררת הפולנייה, זוכת פרם נובל לספרות, ויסלבה שימרובסקה את השיר הבא על בסיס תמונתו של היטלר כתינוק בברונאו שבאוסטריה:

ומיהו התינוקון הזה שבמתניה?

זהו אדולפיק הקטן, בנה של משפחת היטלר!

אולי יהיה דוקטור למשפטים כשיגדל?

או טנור באופרה של וינה?

של מי היד הקטנטנה הזאת, של מי האוזן, העין, האף הזעירים?

של מי הבטן הקטנטנה המלאה חלב, עדין לא ידוע:

של דפס, רופא, סוחר, כומר?

לאן יגיעו הרגלים הקטנטנות, המצחיקות הללו, לאן?

לגנון, לבית הספר, למשרד, לחתונה

אולי עם בתו של ראש העיר.

כאן ממשיכה שימרובסקה ומתארת את כל האפשרויות שעומדות בפני התינוק אדולף היטלר ומראה כי העולם לא חש ולא ידע עד כמה גורלי אירוע זה של הולדת היטלר ולבסוף היא כותבת כך:

...יבבת הכלבים ופעמי הגורל אינם נשמעים.

המורה להיסטוריה מרופף את צווארונו

ומפהק מעל למחברות.

(ויסלבה שימרובסקה, שלהי המאה, מבחר שירים, תרגם רפי וייכרט, תל אביב: קשב לשירה, תשנ"ח. עמ' 9-8)

(בספר תמונה של אדולף היטלר )

(בספר תמונה של אדולף היטלר)

אדולף היטלר, נולד ב-1889 (תרמ"ט) באוסטריה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא הגרמני. לקראת סוף המלחמה נפצע בעיניו ממתקפת גזים, ובעודו מחלים מפציעתו בבית החולים, נודע לו על הסכם הכניעה עליו חתמה גרמניה. בעקבות כך החליט להיות פוליטיקאי. היטלר עמד בראש המפלגה הנאציונל- סוציאליסטית ובשנת 1933 מונה לקאנצלר גרמניה. לאחר מינויו מימש את האידיאולוגיה הנאצית כחלק ממנה פתח בשנת 1939 במלחמת העולם השנייה. בימים האחרונים למלחמה (1945) הסתתר בבונקר שלו בברלין, שם התאבד.

*149*

העולם, המיוצג על ידי המורה להיסטוריה, עדיין אינו מבין את האופן בו ההיסטוריה שינתה את מהלכה עם לידתו של התינוק אדולף היטלר. השפעתו של היטלר על ההיסטוריה הינה מכרעת. התינוק הקטן שבתמונה הגה חלקים גדולים מהאידיאולוגיה הנאצית כפי שנלמד בפרק זה, ומימש אותה באמצעות שלטונו על גרמניה ופתיחת מלחמת העולם השנייה. יחד עם זה, יש לציין כי אלמלא הייתה נתונה גרמניה במשבר קשה - אותו תיארנו לעיל בפרק 7 - היטלר לא היה מצליח להפוך לקאנצלר גרמניה ולממש את האידיאולוגיה עליה נלמד בפרק זה.

השלכותיה של מלחמת העולם השנייה ושל הנאציזם ניכרות גם כיום, לא רק בקרב העם היהודי שהיה הקורבן המרכזי לרצחנות הנאצית, אלא בעולם כולו. התרבות המערבית שבה ועוסקת בשנים אלה וברוע שהביאו איתן לעולם. בפרק זה נעסוק בנאציזם ובאופן בו עלה לשלטון בגרמניה. נבחן את המאפיינים שלו כמשטר טוטליטרי בהתאם למה שלמדנו בסעיף א' על המשטרים הטוטליטריים ונדון ברכיבים מרכזיים של האידיאולוגיה הנאצית. בספר הבא נעסוק בשואה ובהשפעותיה על העם היהודי ועל העולם כולו.

הנאציזם והתבססותו - תאריכון בסיסי

1919 (תרע"ט) - הקמת רפובליקת ויימאר לאחר קיומן של בחירות דמוקרטיות. מרד הספרטקיסטים: ניסיון קומוניסטי לתפוס את השלטון בגרמניה בכוח.

חתימה על חוזה ורסאי.

(בספר תמונה של מצעד אנשי ס"א)

1920 (תר"פ) - היטלר מנהיגה של המפלגה הנאציונאל סוציאליסטית והוא מנסח את מצעה.

בספר תמונה של צבא הנאצים

1921 (תרפ"א) - הקמת הס"א, פלוגות הסער (המקור בגרמנית: Sturmabteilungen־SA-). הס"א הוקמו כקבוצה בעלת מאפיינים צבאיים אשר שימשה את היטלר להפעלת אלימות כלפי מתנגדיו בייחוד כלפי הקומוניסטים. הס"א לבשו מדים חומים ועל כן כונו: "החולצות החומות". הס"א הוצאו אל מחוץ לחוק לאחר ניסיון ההפיכה של היטלר במינכן ב-1923, אך חזרו לפעול ב-1924 תוך הבטחה של היטלר כי לא יפגעו ברפובליקת ויימאר. מרגע זה ואילך הפעיל אותם היטלר על פי רצונותיו עד פירוק הס"א ב-1934.

1922 (תרפ"ב) - רצח שר החוץ היהודי של גרמניה ולטר רטנאו לאחר חתימת הסכם ראפלו, על פיו ברית המועצות וגרמניה מוותרות זו לזו על כל התביעות הממוניות שהיו להן בעקבות מלחמת העולם הראשונה והן מייצרות שיתוף פעולה כלכלי ביניהן.

1923 (תרפ"ד) - ניסיון להפיכה של היטלר ("פוטש מרתף הבירה"). הניסיון נכשל והיטלר ותומכיו נאסרו.

1924 (תרפ"ד) - היטלר כותב בכלא את הספר מיין קאמפף (המערכה שלי). בספר זה פרס היטלר את עקרונותיו, השקפת עולמו ותכנית פעולה מעשית כיצד לממש עקרונות אלו.

1925 (תרפ"ה) - הקמת הס"ס כיחידת עילית בתוך הס"א (המקור בגרמנית: SS-Schutzstaffel, פלוגות המגן), שמטרתה הגנה על היטלר ושאר בכירי המפלגה הנאצית.

(בספר תמונה של כריכת הספר מיין קאמפף)

*150*

הינדנבורג נבחר לנשיא גרמניה. הינדנבורג היה מפקד הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה ובחירתו היוותה חיזוק משמעותי לתומכי הימין במדינה הגרמנית.

1929 (תרפ"ט) ־ הימלר מתמנה למפקד הס"ס.

פרוץ משבר כלכלי עולמי בעקבות נפילת הבורסה בארה"ב. רוב מדינות העולם היו ותומת במשבר הכלכלי עד אמצע שנות השלושים. אירופה וארה"ב חוו ירידה בערך הכסף, מיתון עמוק ושיעורי אבטלה גבוהים. גרמניה, שכלכלתה טרם התאוששה ממלחמת העולם הראשונה הייתה נתונה במשבר עמוק במיוחד.

1933 (תרצ"ג) - היטלר מונה לקאנצלר גרמניה על ידי הנשיא הידנבורג.

המפלגה הנאצית - NSDAP

(בספר דיאגרמה של הקולות שקיבלה המפגלה הנאצית בבחירות בין שתי מלחמות העולם )

1919 - 0 אחוזים

1920 - 0 אחוזים

1924 - 7 אחוזים

1928-1924 - 3 אחוזים

1930-1928 - 2 אחוזים

1932-1930 - 19 אחוזים

1932 - 38 אחוזים

1933-1932 - 34 אחוזים

1933 - 45 אחוזים

ד 1. האידיאולוגיה הנאצית

ד 1 א. תורת הגזע

ביסודה של האידיאולוגיה הנאצית עומדת תורת הגזע. על פי תורת הגזע הנאצית, העולם נחלק לגזעים אנושיים אשר ההבדל ביניהם הינו מולד ובלתי ניתן לשינוי. לדוגמה: מי שהוא בן לגזע הארי לא יוכל להפוך את עורו ולהיות אינדיאני.

זאת ועוד, על פי הנאציזם השוני בין הגזעים אינו רק טבוע ובלתי ניתן לשינוי אלא גם קובע את ערכם של הגזעים בעולם. ישנם גזעים שערכם וחשיבותם עבור העולם גדול, וישנם גזעים נחותים אשר קיומם שולי או אפילו מזיק. על פי תורת הגזע הנאצית, הגזע הארי הוא גזע יוצר תרבות. מבחינה חיצונית, הטיפוס הארי הוא בלונדיני, כחול עיניים, גבוה ובעל תווי פנים ישרים וחדים. לעומתו הגזע היהודי הוא גזע מהרס תרבות, ומבחינה חיצונית הוא רחוק מאידיאל היופי הארי: שיער שחור, אף עקום ועוד. שאר הגזעים בעולם נתונים בתווך, בין הגזע העליון - הגזע הארי, ובין תת הגזע ההרסני - הגזע היהודי. כמו למשל הגזע הסלבי, שמצוי בעיקר במזרח אירופה ונמצא במדרג הגזעים מתחת לגזע הארי ומעל לגזעים הנחותים: צוענים, שחורים ועוד ולתת הגזע היהודי. גזע זה אינו מסוגל ליצור תרבות אלא רק לקיים אותה והוא נועד, על ידי הנאצים, לשרת את הגזע הארי.

באמצעות הפיכתה של תורת הגזע לעיקרה של האידיאולוגיה הנאצית שינה היטלר את הבנת הלאומיות הגרמנית מלאומיות פולקיסטית ללאומיות גזעית. הנאצים התבססו אמנם על הפולקיזם (מושג הנובע מהמילה הגרמנית פולק - עם) הגרמני,

*151*

ששם את האומה כערך העליון, אך במקום להדגיש את ההיבט התרבותי הייחודי של האומה הם הדגישו את ההיבט הביולוגי- גזעי.

על פי הפולקיזם, שורשיו של כל עם הן הקבוצות האתניות המרכיבות אותו. כפי שלמדנו בפרק 6, המדינות צריכות להיווצר בהתאם ללאומים השונים, וכך גם יש לקבוע את גבולותיהן. תורות הגזע השונות לא קיבלו את הפולקיזם, משום שלטעותן, שורשיו של הלאום נטועים בגזע אחד ולא בשילוב של מספר יסודות אתניים. על אף זאת השתמש הנאציזם ביסודות הלאומיות הגרמנית כפי שבאו לידי ביטוי בפולקיזם שקדם לו.

לטענת היטלר כל ההיסטוריה האנושית מוסברת על ידי תורת הגזע, וכל הרוע נובע מערבוב בין גזעים עליונים לנחותים. כך למשל נטען כי התפוררותה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה ולאחריה נעוצה בעובדה שהגזע הארי התערבב עם גזעים נחותים ממנו ולא שמר על טהרתו ואיכותו.

יש חוקרים שטוענים, כי הלאומנות הגרמנית ייחסה לעצמה תמיד ערכים כאכזריות ושנאת זרים. הלאומיות הגרמנית הוטבעה גם בחותם הזיכרון של גרמניה כמעצמה עולמית בתקופת הרייך (הקיסרות) הראשון והשני (הרייך הראשון התקיים בין השנים 1806-961 (ד' תשכ“א-ה'תקס"ו). למעשה הרייך הראשון נחלש מאוד מאז המאה ה-16, ופורק סופית על ידי נפוליאון בראשית המאה ה-19. ב-1862 (תרכ"ב) מונה ביסמארק לראש ממשלת פרוסיה. ביסמארק ביסס את שלטונו והצליח לאחד מחדש את הנסיכויות הגרמניות למדינה אחת (1871- תרל"א). המדינה המאוחדת נקראה הרייך השני. הרייך השני התקיים עד סוף מלחמת העולם הראשונה ב-1918 (תרע"ח).). היטלר ביסס את הלאומיות שלו על תורת הגזע וראה את השתיים כישות אחת שלא ניתנת להפרדה.

אחד המושגים שבלטו בשיח הנאצי, היה הרייך השלישי. הנאצים שאפו להקים אימפריה חדשה בגרמניה שתשלוט בעולם כולו תמיד ומשום כך כונתה גם הרייך בן אלף השנים. כדי לא לחזור על טעויות קודמיו, הרייך החדש ישמור באופן מוחלט על טוהר הגזע הארי, יסלק מהחברה האנושית את תתי האדם (היהודים), ייצור גזע אדונים וישעבד את שאר האנושות על-פי מדרג הגזעים.

האידיאולוגיה הנאצית לא הסתפקה בקביעת אופייה של המדינה הגרמנית והגזע הארי, אלא קבעה גם איך צריך האדם הארי להיראות ולחיות בצורה אידיאלית. האדם הארי צריך להיות חזק פיזית, בעל תכונות אופי קשוחות, להיות מחובר לטבע, ולפעול על פי דחפיו הטבעיים והיצריים. נוסף על כך, האדם נדרש לשמרנות ביחסיו המשפחתיים ועליו להקים משפחה בריאה וחסונה.

לאישה במערכת הזאת מיועדים התפקידים המסורתיים: ילודה ושמירה על המשפחה. (תפקידה של האישה צוין על ידי שלושת ה - K kuche, kinder, kirche מטבח, ילדים וכנסייה). כאשר תפקידה העיקרי של אישה בריאה, הוא ללדת ילדים טהורי גזע ולחנכם לאור האידיאולוגיה הנאצית.

אחד מתפקידיה החשובים של המדינה העתידה לקום יהיה השמירה על טוהר הגזע ואיכותו:

קטע מקור

המדינה הלאומית היא שצריכה להשלים מה שמוזנח כיום בתחומים אלה מכל עבר. עליה להציב את הגזע כמרכז חיינו הציבוריים ולדאוג לטוהרו. עליה להכיר בילד כנכס היקר ביותר של האומה. כן היא צריכה לדאוג שרק הורים בריאים יולידו ילדים. קיימת רק חרפה אחת: שיוולדו ילדים להורים חולים או בעלי מום, וקיים הכבוד הגדול ביותר: הוויתור עליהם. פסול הדבר, אם מונעים מן האומה ילדים בריאים. המדינה צריכה להיות שומרת העתיד בן אלף השנים, ולעומת זאת אסור שרצונו ואנוכיותו של הפרט ייחשבו ועליו לכפוף את עצמו למדינה. על המדינה להעמיד את אמצעי העזר המודרניים ביותר לרשות הכרה זו. כל הנראה כמחלה וכפגם תורשתי, העלול להיות גם נחלת הדורות הבאים, יוכרז כבלתי כשיר להוליד ילדים, וזאת יש לקיים הלכה למעשה. לעומת זאת, על המדינה לדאוג לכך שפוריות האישה הבריאה לא תוגבל, עקב ניהול כלכלה קלוקלת מצד מערכת השלטון, שהופכת את ברכת ריבוי הילודה לקללת ההורים.

(מיין קאמפף, פרקים מתוך "מאבקי" של אדולף היטלר כרך א / עריכה מדעית - משה צימרמן ועודד היילברונר; תרגום - דן ירון. ירושלים, 1992. עמ' 158)

*152*

שאלות

1. לפי הקטע המצוטט, כיצד תשמור המדינה העתידה לקום על טוהר הגזע?

2. העלו השערה: על פי היחס המוצע על ידי היטלר לבעלי מום, איך יתייחס היטלר לקשישים?

הנאצים ביקשו לבנות עולם חדש שיושתת על הערכים החדשים של הנאציזם ויהיה שונה לחלוטין מהעולם שקדם לו.

אלפרד רוזנברג, שהיה האידיאולוג הבלתי רשמי של התנועה הנאצית וממחברי מצעה, טען כי האדם, שיהיה שותף ליצירת עולם זה, ישליט את הגזע הארי על אירופה בדם ואש, על יסודות של דבקות באדמה, הישמעות לאינסטינקטים גבריים ול"קול הדם" והינתקות מהמוסר היהודי-נוצרי. כלומר, בעולם החדש, הערך החשוב ביותר יהיה העוצמה הגלומה בבני האדם העליונים, כלומר בגזע הארי.

על האנטישמיות, שהיא חלק אינטגרלי (בלתי נפרד) מהאידיאולוגיה הנאצית, נלמד בכרך הבא, העוסק בנושא השואה. על מנת להבין בצורה הטובה ביותר איך מימש היטלר את האידיאולוגיה הנאצית שגיבש במיין קאמפף נעסוק במבצע T4, האותונזיה. המילה אותונזיה פירושה המתת חסד.

לדיון ולמחשבה

חלק ממבצע התעמולה בגרמניה הנאצית כוון נגד בעלי מומים וחולי נפש. היטלר סבר כי שמירה על טוהר הגזע מחייבת מניעת הולדתם של ילדים פגועים ולכן פתח במבצע עיקור של אנשים בעלי מוגבלויות. במסגרת העיקור טופלו ארבע מאות אלף בני אדם ונמנעה מהם יכולת ההולדה. אולם חודש לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, באוקטובר 1939, התקדם מבצע העיקור צעד נוסף, והיטלר החליט על רציחתם של בעלי מומים שונים: מפגרים, נכים וחולי נפש. הרצח בוצע באמצעות לקיחתם של בעלי המוגבלויות מבתיהם וכינוסם בשישה מוסדות ברחבי גרמניה. אח"כ הומתו האנשים בתאי גזים, או באמצעות זריקת רעל. לבני המשפחות נשלחה הודעה על המוות בנסיבות שקריות, כגון דלקת ריאות. המבצע נחשף כאשר בטעות קיבלו חלק מהמשפחות שני מכתבים ובהם הודעה על מות יקיריהם בשתי דרכים שונות. הכנסייה הגרמנית החלה למחות כנגד ביצוע הרצח ובאוגוסט 1941 נשא הכומר קלאוס פון גאלן סידרת דרשות נגד מבצע האותונזיה. בתחילה הורה היטלר על רציחתו של הכומר, אולם לאחר שחשו הוא ועוזריו כי נוצרת בגרמניה מחאה עממית כנגד האותונזיה, הכריז היטלר כי לא ידע על הרציחות וכי הוא מפסיקן לאלתר. אף על פי כן המבצע המשיך בחשאי עד תום מלחמת העולם השנייה, ובמסגרתו נרצחו כ-200,000 חולי נפש ובעלי מומים אחרים ברחבי גרמניה הנאצית.

(בספר תמונה של תמונת גבר חולה במחלה תורשתית והכיתוב מורה כי קיומו של גבר כזה עולה לאוצר המדינה הגרמני 60,000 רייכסמארק לשנה.)

שאלות

1. אילו יסודות באידיאולוגיה הנאצית באים לידי ביטוי באותונזיה?

2. חוקרים טוענים כי גם דיקטטורים זקוקים לדעת הקהל על מנת לקיים את שלטונם. הוכיחו טענה זו ממבצע האותונזיה.

3. מדוע לפי דעתכם לא קמה בגרמניה תנועת התנגדות בעלת עוצמה גדולה יותר כנגד הנאציזם?

ד 1 ב. מרחב המחיה

כדי להתמודד עם גידול אוכלוסיית הלאום הגרמני, התפתח עיקרון מרחב המחיה. על פי עיקרון זה, על הלאום הגרמני לכבוש שטחים נרחבים באירופה, שיאפשרו לו להביא לידי ביטוי את כל כוחותיו הלאומיים והיצירתיים.

*153*

זאת כמובן מלבד החזרתם של כל השטחים, המיושבים בבני הלאום הגרמני (פולקסדויטשה), והיו בעבר חלק מגרמניה, דוגמת חבל אלזס-לורן בצרפת, אוסטריה וחבל הסודטים בצ'כיה.

היטלר טען גם כי: "גרמניה תהיה מעצמה עולמית או שלא תתקיים כלל". כלומר גרמניה חייבת לחזור למעמדה כמעצמה שאם לא כן אין לה זכות קיום. על מנת לחזור למעמדה זה עליה להתפשט טריטוריאלית.

(בספר מפה )

בספר מפה

בספר מפה

(בספר שתי מפות - היעזר במנחה)

מפה של גרמניה בתקופת השיא שלה כאימפריה 1918-1871

מפה של גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה

שאלות

1. התבוננו בשתי המפות שלפניכם. אילו אזורים רצה היטלר להכליל בגרמניה הגדולה? הסבירו את ההיגיון שבכך על פי המפות.

2. איפה יכולה גרמניה למצוא את "מרחב המחיה" שלה על פי המפות שלפניכם?

לדיון ולמחשבה

שאלות חשיבה

כדגלה של התנועה הנאצית ושל הרייך השלישי העתיד לקום קבע היטלר את הדגל הבא:

"הצבע האדום - הרעיון הסוציאלי של התנועה; הצבע הלבן - הלאומיות, (כמו צבע הדגל בימי הרייך הראשון); צלב הקרס מסמל את שליחות מאבקנו למען ניצחון האדם הארי (צלב הקרס נתפס כסמל קדום לשבטים שמהם נוצר הגזע הארי)".

(היטלר, מיין קאמפף, עמ' 209-208 . מצוטט מתוך פרקים מתוך "מאבקי" של אדולף היטלר כרך א / עריכה מדעית - משה צימרמן ועודד היילברונר; תרגום - דן ירון. ירושלים, 1992)

שאלות:

1. אלו ערכים של הנאציזם באים לידי ביטוי בדגל הנאצי?

2. אלו ערכים ואמונות שרווחו באירופה אינם באים לידי ביטוי באידיאולוגיה ובדגל הנאצי?

*154*

ד 2. עליית הנאציזם לשלטון בגרמניה

ב-30 לינואר 1933 (ה' שבט תרצ"ג), שוכנע הינדנבורג נשיא גרמניה על-ידי אילי התעשייה הגרמניים וגורמים נוספים למנות את היטלר לקאנצלר גרמניה. חוקרים טוענים כי תומכי הממשלה החדשה, שברובם לא היו נאצים, האמינו שרק היא תוכל לשחרר את גרמניה מהפרלמנטריזם, מהסכנה הקומוניסטית ומן הדמוקרטיה כולה. כפי שלמדנו בפרק 7 גרמניה הייתה נתונה במשבר מתמשך לאחר מלחמת העולם הראשונה. המשבר הקיף את התחום הכלכלי, החברתי והפוליטי, והאזרחים בגרמניה חשו כי אף אחת מהממשלות שקמו ונפלו בזו אחר זו לא הצליחו לתת תשובה לאתגרי התקופה. זו הייתה הסיבה לכך שהנאציזם נתפס בעיני רבים ובהם הינדנבורג כבשורה חדשה, שתצליח אולי לחלץ את גרמניה מהמשבר בו הייתה נתונה.

עם מינויו של היטלר לקאנצלר גרמניה, החל היטלר לפעול למימוש ערכי המפלגה הנאצית המנוסחים במצע המפלגה.

קטע מקור

מתוך מצע המפלגה הנאצית:

1. אנחנו דורשים את ליכוד כל הגרמנים בגרמניה הגדולה, על-סמך זכות העמים להגדרה עצמית.

2. אנחנו דורשים שוויון זכויות לעם הגרמני לעומת האומות האחרות, ביטול חוזי השלום של ורסאי וסן ז'רמן.

3. אנחנו דורשים ארץ וקרקע לתזונת עמנו וליישוב עודף אוכלוסייתנו.

10. חובתו הראשונה של האזרח צריכה להיות שיעבוד ברוחו או בגופו. אסור שפעולת יחיד תפגע באינטרסים של הכלל, אלא צריך שהיא תיעשה במסגרת הכלל ולתועלת הכל.

20. על הממלכה לדאוג לפיתוח יסודי של כל מערכת החינוך הכללי שלנו... על בית הספר להקנות הבנת רעיון המדינה כבר בתחילת התפתחות השכל.

21. המדינה חייבת לדאוג להעלאת רמת הבריאות של העם, על-ידי הבטחת הכושר הגופני תוך קביעת חובת ההתעמלות והספורט בחוק, על ידי תמיכה מכסימלית בכל האגודות העוסקות בחינוך גופני לנוער.

(השואה בתיעוד: מבחר תעודות על חורבן יהודי גרמניה ואוסטריה, פולין וברית-המועצות / ירושלים: יד ושם, תשל"ח. עמודים 26-25)

שאלות

1. מצאו בסעיפי המצע של המפלגה הנאצית שקראתם את עקרונות האידיאולוגיה הנאצית עליהם למדתם.

2. מהי מטרת סעיף 21?

ד 3. גרמניה הופכת למדינה טוטליטרית

ד 3 א. מפלגה אחת

למחרת מינויו של היטלר לקאנצלר הוא הכריז על בחירות חדשות לרייכסטאג שייערכו חמישה שבועות לאחר מכן, על מנת לזכות בבחירות הללו ברוב גדול יותר בפרלמנט. תוך כדי מערכת הבחירות הפעיל היטלר את הס"א כנגד כל מתנגדיו ובייחוד כנגד הקומוניסטים.

שבוע לפני הבחירות, ב-27 לפברואר 1933 (א' אדר תרצ"ג), עלה בניין הרייכסטאג בלהבות. הנאצים האשימו את הקומוניסטים בשריפה ומיד ביצעו מאסרים נרחבים של חברי המפלגה הקומוניסטית. למרות האווירה הטרוריסטית אותה השליטו ברחבי המדינה (רצח של למעלה מחמישים איש ופציעתם של מאות אנשים) זכו הנאצים רק ל-44 אחוזים תמיכה.

*155*

ב-23 במרץ חוקק הפרלמנט הגרמני את חוק ההסמכה, שהסמיך את הממשלה לחוקק חוקים בעצמה מבלי להידרש לפרלמנט. מאז, היטלר יכול היה לחוקק חנקים כרצונו.

במאי 1933 חוקק היטלר את החוק להגנת אחדות המפלגה והרייך, ולפיו נאסרת כל פעילות של מפלגה אחרת מלבד המפלגה הנאצית. בנובמבר 1933 קיים היטלר בחירות מחודשות לרייכסטאג ובהן השתתפה מפלגה אחת בלבד: המפלגה הנאצית. רוב מוחלט של אזרחי גרמניה הצביעו בבחירות אלה (95 אחוזים) והנאצים זכו בכל המושבים ברייכסטאג. מיום זה ואילך היה לרייכסטאג תפקיד טכסי בלבד, ללא כל סמכויות שלטוניות והיטלר יכול היה לחוקק חוקים כרצונו.

היטלר השתמש בחוקת ויימאר, וראה חשיבות גדולה בחקיקת החוקים שהעניקו לו ולמפלגתו את כל הסמכויות במדינה, זאת מכיוון שהיטלר הבין כי המסורת הגרמנית ארוכת השנים מייחסת חשיבות רבה לשמירת החוק והסדר. עבור גרמנים רבים ברגע שפעולותיו של היטלר, גם הקיצניות ביותר, היו מעוגנות בחוק, הרי הן הפכו לפעולות לגיטימיות.

ד 3 ב. עיקרון המנהיג האחד ופולחן אישיותו

כפי שלמדנו לעיל בעמוד 126 היטלר קבע שמנהיג אחד בלבד צריך להוביל את המדינה ולקבוע את מדיניותה בכל התחומים. נאמן לשיטתו זו מיעט היטלר בישיבות ממשלה, על אף ששריה היו נאצים שמונו על ידו, ובדצמבר 1933 הכריז על אחדות המפלגה והמדינה. כלומר, מנהיג המפלגה הוא מנהיג המדינה ואין כל סמכות אחרת מלבדו. אותה עת הלך ונחלש מעמדו של הינדנבורג, נשיאה של גרמניה, ועם מותו באוגוסט 1934 נטל היטלר ־ לעצמו גם את תפקיד הנשיא. בתוקף תפקידו הכפול כנשיא וכקאנצלר היה היטלר גם למפקד כל הכוחות המזוינים בגרמניה.

על מנת לבסס את שלטונו ולממש את ערכי הנאציזם בגרמניה נקט היטלר שורה של פעולות שנקראו תהליך ההאחדה (נאציפיקציה), שבסופו נוצרה זהות מוחלטת בין המדינה הגרמנית למפלגה הנאצית וערכיה. כל מוסדות המדינה, הרשויות המקומיות, הפרלמנט, האוניברסיטאות, הכנסייה, האיגודים המקצועיים, הפקידות והמשטרה הפכו להיות נאצים על אנשיהם וערכיהם. בקיומו של תהליך זה ביטא היטלר את השקפתו: עם אחד, מדינה אחת, מנהיג אחד. כלומר העם הגרמני צריך להיות מאוחד במדינתו ותחת שלטונו של היטלר עצמו.

נוסף על כך ניהלה גרמניה הנאצית פולחן אישיות חסר תקדים סביב היטלר ואישיותו. היטלר ניחן בכושר נאום מעולה שבא לידי ביטוי כבר בשנים שקדמו לעלותו לשלטון. המפלגה הנאצית כינסה אסיפות המונים בהן היה היטלר הנואם הראשי. נאומיו של היטלר סחפו את ההמון וביססו את התפיסה כי היטלר הנו אדם גאוני בעל יכולות מיוחדות שאינו טועה לעולם. עם עלותו לשלטון ביסס היטלר הנחות אלו באמצעות מתן הוראות עמומות לכפופים לו, והם התחרו ביניהם על הביטוי הנכון לרצונו של המנהיג. כך יכול היה היטלר גם לחמוק מאחריות כאשר פעולותיו של המשטר החדש לא צלחו, ולטעון כי לא הוא היה האחראי להחלטות הכושלות. נוסף על כך, יום ההולדת של היטלר נקבע כיום חג בגרמניה הנאצית.

דמותו של היטלר תוארה כאיש ארי המנהל חייו בפשטות ובתרבותיות, חובב מוסיקה וציור ואוהב ילדים. בעיני רבים מאזרחי גרמניה נחשב היטלר כמעט אלוהים. גבלס אמר עליו כי הוא שגרירו של אלוהים בעולם, והבישוף הנאצי של גרמניה, מילר, אמר כי היטלר הוא התגלמות רוח הקודש בעצמה.

היטלר נהנה מאהדה והערצה עצומה בקרב אזרחי גרמניה עד שרבים מהם כינו אותו: "מיין פיהרר" (המנהיג שלי). ילדים בגרמניה הפנו אל היטלר את תפילותיהם במילים: "פיהרר שלי, אמונתי שלי, אורי שלי, 'הייל', פיהרר שלי".

(על פי ספרו של גיורא שוהם, מיתולוגיה של הרוע, ההוצאה לאור של משרד הביטחון, (1990) סדרת אוניברסיטה משודרת, עמ' 63)

(בספר תמונה של היטלר עם ילדים)

*156*

אזרחים רבים בגרמניה סיימו כל שיחה שניהלו או מכתב שכתבו בברכה 'הייל היטלר' וסיגלו לעצמם את ההצדעה הנאצית המקובלת: הצדעה במועל יד. שיאו של פולחן האישיות בא לידי ביטוי בכך שכל אסיפות ההמונים שקוימו לאחר עליית היטלר לשלטון התנהלו באותו אופן: ההמונים מתכנסים לקול מוסיקה קצבית ותרועות וממתינים לבואו של היטלר, אשר הופעתו מבססת את תחושת ההמונים כי היטלר הוא שליח האלוהים או אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו.

ד 3 ג. השימוש בטרור

מרגע עלותו של היטלר לשלטון הוא השתמש בס"א ובס"ס על מנת להשליט טרור ברחבי גרמניה.

במרץ 1933 (51 יום לאחר עלותו של היטלר לשלטון) הוקם מחנה הריכוז הראשון, דכאו, וניהולו נמסר לס"ס. מטרתו של מחנה הריכוז הייתה לחנך מחדש את האסירים. המחנה יועד למתנגדי המשטר. מעל שער המחנה מתנוססת הכתובת: "העבודה משחררת" ועם הכניסה למחנה נתקל האדם בכתובת:

"קיימת דרך אל החופש, שאבני היסוד המציינות אותה הן: צייתנות, כנות, ניקיון, פיכחות, שקדנות, סדר, רצון, הקרבה, יושר ואהבת המולדת".

אל המחנה הובאו בתחילה אסירים פוליטיים, בעיקר פעילים קומוניסטים. אולם בהמשך נאסרו בו גם אנשי דת, מנהיגי איגודים מקצועיים, וכן אנשים א-סוציאלים כמו נוודים, הומוסקסואליים, אלכהוליסטים וכדומה. בשלב מאוחר יותר נכלאו במחנה גם אסירים יהודים. דכאו הפך להיות לאבטיפוס לשאר מחנות הריכוז שהוקמו ברחבי גרמניה. עם כניסתו למחנה נלקחו מהאסיר כל סממני האישיות שלו: בגדיו, חפציו ורכושו ובמקומם ניתנו לו מדים מפוספסים ומספר אסיר. במחנה הונהגו שיטות ענישה קשות שכללו עונשים גופניים והרעבה. בנוסף, נדרשו האסירים לעבוד במפעל התחמושת שבמחנה. אסירים ששוחררו מדכאו חזרו שבורים בגופם ובנפשם ורבים מהם שוב לא הביעו כל התנגדות לנאצים מפחד להיאסר שוב במחנה ריכוז.

דכאו הפך להיות גם מחנה אימונים ליחידות הס"ס שנקראו גולגולת המוות, והשתתפו מאוחר יותר ברצח השיטתי שהתקיים במחנות ההשמדה. עשרות אלפי אסירים מצאו את מותם בדכאו עצמו, ומאות אלפים בשאר מחנות הריכוז. כאשר אסיר גרמני מת במחנה, גופתו נשרפה ואפרו נשלח למשפחתו בתוך קופסת פח, כך שהדי הטרור הגיעו לאזרחים רבים שחוו על בשרם את משמעותו, והבינו כי כל מי שיביע התנגדות למשטר מסתכן בשליחה למחנה ריכוז ובמוות.

ב-30 ביוני 1934 (תרצ"ד) התרחש "ליל הסכינים הארוכות". בלילה זה נערכה מתקפה מתוכננת של אנשי הס"ס בראשות הימלר על הס"א בתואנה כי הם מבקשים למרוד בהיטלר. באותו לילה למעשה חוסל הס"א וחלק מאנשיו השתלבו מאוחר יותר בפלוגות שונות של הס"ס. מתקפה זו הבהירה היטב לעם הגרמני כי כל התנגדות, ולו הקלה ביותר להיטלר ולמנהיגותו תחוסל באכזריות רבה.

לאחר חיסולו של הס"א בידי הס"ס, הוקמו יחידות נוספות בתוך הס"ס דוגמת יחידת המודיעין - הס"ד שתפקידה היה לבדוק את טוהר הגזע של חברי הס"ס. הס"ס התנהלה כיחידה סגורה המיועדת להיות העלית הגזעית והתרבותית של גרמניה החדשה. הם חונכו למשמעת ולצייתנות מוחלטת ולהערצה עיוורת להיטלר. אנשי הס"ס הפעילו את כל מנגנון ההשמדה של יהודי אירופה וכן את מחנות הריכוז והעבודה שיצרה גרמניה הנאצית.

בנוסף הוקם הגסטפו, המשטרה החשאית הגרמנית. הגסטפו עודד הלשנות בלתי פוסקות בין חברים, שכנים ואף בתוך המשפחה.

כל אדם הפך למודיע גסטפו בפוטנציה וכמעט בלתי אפשרי היה להביע דעות כנגד הנאצים מבלי להיקרא לחקירה. כרבע מיליון גרמנים שהו במחנות הריכוז בשנים 1939-1933 (תרצ"ג-תרצ"ט). חלקם נרצחו וחלקם שוחררו לבתיהם ונקראו פעם אחר פעם לחקירות בגסטפו.

*157*

ד 3 ד. השימוש בחינוך ובתעמולה

כפי שלמדנו, ראה היטלר בילדים את הנכס החשוב ביותר של האומה הגרמנית, ולכן השקיע משאבים רבים בחינוכם של הילדים ובני הנוער על ברכי האידיאולוגיה הנאצית.

היטלר רצה שהחינוך יהיה לאומי ושהוראת ההיסטוריה תכלול שיעורים על תורת הגזע, בהם תבוא לידי ביטוי העובדה, שתורה זו היא המפתח להבנת ההיסטוריה. הוא הציע דרכים שונות לעיצוב התודעה הגרמנית של הילדים, כמו יצירת מאגר של גיבורים גרמניים במהלך ההיסטוריה תוך הדגשת האריות שלהם.

סדר העדיפות החינוכי אותו קבע היטלר היה: בניית הגוף וחוסנו באמצעות פעילות ספורטיבית אינטנסיבית, לאחר מכן הקניית תכונות כגון אומץ לב ואכזריות. עולם הרוח, שיכלול את ההבנה והאמונה באידיאולוגיה הנאצית, יבוסס בשלב מאוחר יותר. רק אחרי כל אלה, יוענקו לילדים לימודים והשכלה.

היטלר ראה בילדים בני עשר ומעלה את קהל היעד המרכזי שלו, אשר בעתיד הלא רחוק יהפכו לחיילי המדינה הנאצית. הנאצים הקימו בתי-ספר יוקרתיים ובהם למדו הילדים משמעת וסדר. הסיסמאות שליוו ילדים אלה היו:' לא נחוצים לנו כרגע מלומדים, אלא הסוני מגינים קשוחים על המולדת' וכן: 'גופך שייך לאומה ומחובתך להיות בריא! (שלמה פרל, אירופה, עמ' 105). אולם גם בשאר בתי הספר נהגו בשיטות חינוך דומות אשר הטמיעו את ערכי הנאציזם ותורת הגזע בילדים. נוסף על כך, הודגשה חשיבות המדינה וכן ערך הציות להיטלר, הפיהרר של גרמניה. עקב כך נוצרה מציאות שילדים הלשינו לעיתים על בני משפחותיהם, מתוך אמונה כי הם ממלאים בכך את חובתם לפיהרר.

כל הילדים חויבו להשתתף בפעילות ההיטלר יוגנד, תנועת הנוער הנאצית, במסגרתה נלמדו עקרונות האידיאולוגיה הנאצית.

תנועת הנוער ומערכת החינוך כולה חינכו את הנערים למלחמה והגנה על גרמניה והשלטון הנאצי, ואת הנערות לשמור על המשפחה הגרמנית וללדת ילדים ארים רבים ובריאים.

היטלר שאף להשתלט גם על האוניברסיטאות ועל החינוך האקדמי בגרמניה. משימה זו הייתה קלה יחסית, שכן באוניברסיטאות ברחבי גרמניה השתרר הלך רוח ימני קיצוני ואנטישמי עוד לפני עלותו של היטלר לשלטון

(בספר שתי תמונות)

1. הנוער ההיטלראי-בנות

2. הנוער ההיטלראי

באפריל 1933 חוקק הרייכסטאג את חוק הפקידות עליו נלמד בספר הבא. על פי חוק זה סולקו כל היהודים מהמוסדות האוניברסיטאיים השונים ומיד לאחריו החל תהליך הנאציפיקציה של האקדמיה בגרמניה. כחלק מתהליך הנאציפיקציה של המדינה כולה בוטלו הבחירות למוסדות האקדמאיים ובראשם הועמדו אנשי המפלגה הנאצית. כל אנשי הסגל האקדמי חויבו להצהיר אמונים להיטלר ולמפלגה הנאצית. כל מי שלא עשה כן פוטר ממשרתו ונרדף על-ידי הגסטפו. חומר הלימודים בכל המוסדות שונה ברוח האידיאולוגיה הנאצית ולכל המדעים הוצמד התואר 'גרמני': כלכלה גרמנית, ביולוגיה גרמנית, פיזיקה גרמנית וכדו', באוניברסיטאות כולן השתררה אווירת אלימות קשה וכל המתנגדים לאידיאולוגיה הנאצית נאלצו לרדת למחתרת, או לעזוב את גרמניה כפי שעשו מדענים וחוקרים רבים. כהמשך לכך הצליח היטלר ליצור אווירה דומה גם

*158*

בקרב יוצרי התרבות והאומנות. הוא הקים את 'לשכת הרייך לתרבות' ובתוכה מחלקות שונות לכל מגוון האומנויות: ספרות, תיאטרון, ציור, קולנוע ועוד. היוצרים חויבו להישבע אמונים להיטלר ולמפלגה הנאצית ולציית להוראות הלשכה. מי שסירב לעשות כן גורש או נכלא במחנה ריכוז. השלטון הנאצי פרסם רשימות שחורות ובהן נכללו כל היצירות האסורות. ב-10 במאי

1933 (י"ד אייר תרצ"ג) יזם איגוד הסטודנטים הגרמני את שריפת הספרים. באירוע זה הוצאו מהספריות הציבוריות מיליוני ספרים של סופרים יהודים וקומוניסטים והועלו על המוקד בפומבי. בהקשר זה מקובל לצטט משפט מפורסם שכתב היינריך היינה, משורר גרמני יהודי מומר, בעקבות שריפת ספרים בגרמניה מאה שנה קודם לכן: "במקום שבו שורפים ספרים ישרפו בני אדם".

בנוסף לחינוך, ייחס היטלר חשיבות עליונה לתעמולה ועל כן הקים משרד שיעסוק בכך, ובראשו הציב את יוזף גבלס. גבלס נקט בדרכים שונות על מנת לשכנע את ההמונים בערכי הנאציזם. עקרונות התעמולה שלו היו חזרה על מסרים קיצוניים, גירוי יצרי השנאה והקנאה הלאומיים והגזעיים ופנייה אל נימי נפשו של הציבור הגרמני.

(בספר תמונה של שריפת הספרים)

(בספר תמונה של יוזף גבלס)

יוזף גבלס, 1897-1945 (תרנ"ז-תש"ה). ב-1922 (תרפ"ב) הצטרף למפלגה הנאצית והאמין בכל מאודו בהיטלר ובאידיאולוגיה הנאצית. ב-1929 מונה למנהל התעמולה הנאצית, תחום אותו ביסס לאחר עלות היטלר לשלטון. מששמעו גבלס ואשתו על התאבדותו של היטלר הם הרגו את ששת ילדיהם והתאבדו בעצמם.

המסרים של גבלס היו חדים וברורים: היטלר הינו שליח ההשגחה העליונה לגאול את גרמניה, הגזע הארי הוא הגזע העליון והיהודים הם מקור הרוע והחולשה כאחד ועל כן יש לפגוע בהם בכל דרך אפשרית.

גבלס השתמש בתקשורת ההמונים על-מנת להפיץ את התעמולה שלו. הנאצים השתלטו על כל אמצעי התקשורת: הרדיו העיתונים והקולנוע. הם חילקו חינם מקלטי רדיו להמונים. במקלט הרדיו שודר קול אחד בלבד: קולו של היטלר בנאומים להמוני העם הגרמני.

בקולנוע הוצגו סרטים נאצים והעיתונות תמכה חד-משמעית בהיטלר ובמפלגתו.

קטע העשרה

ב-1934 (תרצ"ד) הפיקה המפלגה הנאצית סרט בבימויה של לני ריפנשטאהל. הסרט נקרא "ניצחון הרצון" והוא מתעד את הכנס הנאצי שהתקיים בנירנברג בשנה זו.

בפתיחת הסרט מופיע קיר אבן ועליו הכתובת הבאה: "ב-5 בספטמבר 1934 - 20 שנה לאחר פרוץ מלחמת העולם, 16 שנים לאחר תחילת סבלנו, 19 חודשים לאחר תחילת הרנסאנס הגרמני, אדולף היטלר טס לנירנברג לראות את שורות מאמיניו הנאמנים".

בסרט נראים הנואמים הנאצים ומתועדת הופעתו של היטלר היוצא ממטוסו אל ההמונים.

נוסף על כך נראים המוני גרמנים צועדים לכינון הכנסייה של נירנברג שמול חזיתה מתחוללת סצנת הסיום: קידוש הדגלים של קבוצות נאציות שונות באמצעות נגיעה של דגליהם בדגל הדם הנאצי - הדגל ששימש את הנאצים בפוטש "מרתף הבירה" והוכתם בדם החללים שנהרגו באותו יום.

דגל הדם מונף בסצנה זו על ידי היטלר עצמו והוא מבצע את פעולת קידוש הדגלים.

*159*

שאלות

(בספר תמונה של היטלר מתוך הסרט ניצחון הרצון )

1. כיצד מוצג היטלר בתמונה?

2. כיצד מצליח הצלם ליאור תחושה זו? חשוב: היכן עומד האלם המצלם את היטלר?

3. חוו דעתכם על צילומו של הסרט: האם מוסרי לצלם סרט כזה?

כמו כן קיימה המפלגה הנאצית מצעדים ואסיפות המונים רבים בכל ערי גרמניה.

בספר תמונה של חיילים צועדים

קטע מקור

מצעדים ושירה ברחובות היו לעניין של יומיום (...) הס"א, הס"ס,

היטלר-יונגרד, (...) ושאר מי יודע מי צעדו ברחובות, שרו: "התראה במזרח השמש עולה" או את "שדות המולדת", התאספו במקום כלשהו, האזינו לנאום, נהמו מתוך אלפי גרונות "הייל"! ושוב הצליחו להכות באויב. עבור סוג מסוים של גרמנים היה זה גן עדן ממש (...) במו עיני ראיתי נשים זקנות, בידן סלי קניות, עומדות ומביטות בעיניים זורחות בתולעת הצבא החומה הצועדת ושרה בפאתוס. "אפשר לראות", אמרו, "אפשר ממש לראות- לא כן? - איך העניינים שוב מתקדמים בכל התחומים".

(סבסטיאן הופנר, סיפור של גרמני, חרגול 2002, עמ' 158)

שאלות

1. מה גרם לנשים הגרמניות לחשוב כי המדינה מתקדמת בכל התחומים?

ד 3 ה. המדיניות הכלכלית

נאמן לשיטתו הריכוזית, פרסם היטלר בראשית דרכו כקאנצלר גרמניה את תכנית ארבע השנים. לפי תכנית זו הממשלה תרכז את כל הסמכויות הכלכליות בידיה, תיצור מקומות תעסוקה באמצעות עבודות ציבוריות רחבות היקף וכך תניע את גלגלי המשק הגרמני.

ואכן היטלר פתח בסדרה של עבודות ציבוריות ובהן סלילת כבישים מהירים ושיפור כל תשתית התחבורה בגרמניה וכן ייצור נשק גובר והולך. נוסף על כך, הוא סגר את כל האיגודים המקצועיים ובמקומם פתח ארגון גג שנקרא חזית העבודה הגרמנית.

כל העובדים חויבו להשתייך לארגון זה ובמקומות העבודה התקיימו אסיפות בהן הוסברה האידיאולוגיה הנאצית. עובד שלא השתתף באסיפות סומן כחשוד ולעיתים הוזמן לחקירה בגסטפו. בנוסף לכך בוטלה זכות השביתה והעובדים נקראו לתת מלווים שונים ממשכורותיהם על מנת לחזק את הכלכלה הגרמנית.

*160*

ב-1936 (תרצ"ו) הכריזה הממשלה על תכנית ארבע שנים נוספת שעיקרה היה הכנתם של המשק והצבא הגרמני לקראת מלחמה. לשם כך סבר היטלר כי על הכלכלה הגרמנית להפוך להיות עצמאית לחלוטין ובלתי תלויה בכל ייבוא מבחוץ. לשם צמצום התלות בייבוא פותחו חומרים מלאכותיים שונים כגון חומרי טכסטיל מלאכותיים ועוד. היטלר סבר כי אחת הסיבות לכישלון הגרמני במלחמת העולם הראשונה הייתה התלות בייבוא, ועל כן ראה בעצמאותה הכלכלית המוחלטת של גרמניה ערובה להצלחה במלחמה העתידה לבוא. ההצלחה של המדיניות הכלכלית הייתה מהירה ויוצאת דופן בעוצמתה: משישה מיליון מובטלים ב-1933 נותרו בגרמניה כמאתיים אלף מובטלים בלבד ב-1935, רמת החיים של האזרח עלתה וההרגשה הלאומית כי גרמניה אינה מושפלת עוד התחזקה.

ד 3 ו. מונופול על כלי הנשק

מיד עם מינויו לקאנצלר גרמניה, מינה היטלר את הרמן גרינג לשר הפנים של פרוסיה, המדינה החשובה ביותר מכל המדינות הגרמניות. על פי חוקת ויימאר היה שר הפנים השר הממונה על המשטרה הגרמנית.

(בספר תמונה של הרמן גרינג)

הרמן גרינג, 1946-1893 (תרנ"ג-תש"ו). במלחמת העולם הראשונה הצטיין כאחד ממפקדי הטייסות הגרמניות. שימש בתפקידים רבים בממשל הנאצי. נידון למוות בתליה במשפטי נירנברג.

גרינג הפך במהרה את כל הכוח המשטרתי הפרוסי לכוח המשרת את הנאצים וזאת על-ידי מינוים של מפקדים מהס"א והס"ס. הוא הורה להם להתעלם מפעולותיהם האלימות של אנשי הס"א והס"ס והרכיב כוח משטרתי גדול מאנשיהם. כוח העזר המשטרתי סייע בהשלטת הטרור בכל רחבי גרמניה.

לאחר ליל הסכינים הארוכות (1934) מינה היטלר את היינריך הימלר למפקד כל הכוחות המשטרתיים הנאציים ובהם: הס"ס, הס"א הס"ד והגסטפו. בתוקף תפקידו זה ותוך שיתוף פעולה הדוק עם גרינג הצליח הימלר לטהר את כל המשטרות בכל מדינות גרמניה מיסודות אנטי נאצים וב-1936 היה למפקד המשטרה בגרמניה כולה.

(בספר תמונה של היינריך הימלר)

היינריך הימלר, 1945-1900 (תר''ס-תש"ה). הימלר הצטרף למפלגה הנאצית ב-1923 והשתתף בפוטש מרתף הבירה. מאוחר יותר היה למעשה האחראי על רצח יהודי אירופה. לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה ניהל הימלר מגעים עם בנות הברית על כניעה של גרמניה, ולבסוף נעצר בידי הבריטים והתאבד בכלאו באמצעות בליעה של ציאניד.

ב-1934 (תרצ"ד) התחיל היטלר את תהליך הנאציפיקציה של הצבא: בתחילה התעקש היטלר כי כל מפקדי הצבא יהיו אנשים מקצועיים שצמחו בתוך הצבא עצמו, וסירב למנות אנשי ס"א למפקדים בצבא. עם זה ראה היטלר חשיבות עליונה בהפיכתו של הצבא לגוף הנאמן לנאציזם ועל כן דרישתו הראשונה מאנשי הצבא הייתה כי כל חייל גרמני יישבע אמונים לו עצמו. ב-1935 החזיר היטלר את גיוס החובה לגרמניה תוך הפרה בוטה של הסכמי ורסאי. לאחר מכן הוא מינה לכל אחת מזרועות הצבא מפקדים מקצועיים מתוך הצבא שגילו נאמנות לו ולנאציזם. כך הושלמה הכפפתם של כל נושאי הנשק בגרמניה להיטלר עצמו.

בספר תמונה של היינריך הימלר

*161*

תאריכון התבססות היטלר בשלטון:

1933 (תרצ"ג) - שריפת הרייכסטאג בפברואר. היטלר טען כי הוא הוצת בירי הקומוניסטים (למעשה היה זה הס"ס שהעלה אותו באש). כך יכול היה היטלר לטעון כי יש צורך בהפעלת צווי חירום ששיתקו למעשה את הדמוקרטיה בגרמניה.

בחירות לרייכסטאג, בהן זוכה המפלגה הנאצית ל-44 אחוזים בלבד (מרץ).

חקיקת חוק ההסמכה (מרץ). החוק העניק להיטלר את הסמכות לחוקק חוקים ללא אישור הרייכסטאג ובניגוד לחוקת גרמניה. רוב הצירים הקומוניסטיים לא נכחו בזמן חקיקתו משום שהיו במעצר או ירדו למחתרת מפחד הכוחות הנאצים. בניין האופרה, בו נערכה ההצבעה נשמר על-ידי אנשי הס"א והס"ס והם איימו על הצירים כדי שיצביעו בעד החוק. מרגע בו התקבל חוק ההסמכה הפכה גרמניה לדיקטטורה חוקית, והוקם בפועל הרייך השלישי.

על אף אלימות קשה שהופעלה על ידי הס"א והס"ס. היטלר חתם על הסכם עם האפיפיור ברומא (יולי). על-פי ההסכם הזה התחייב היטלר לתת חופש דת לקתולים ולאפשר את קיומו של חינוך קתולי. בתמורה לכך קיבל היטלר השפעה על מינוים של תפקידים שונים בכנסיה הקתולית הגרמנית והבטחה כי הכנסייה לא תתערב בפוליטיקה הגרמנית.

פרישה מחבר הלאומים (אוקטובר).

קיום הבחירות האחרונות בגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה (נובמבר). בבחירות השתתפה המפלגה הנאצית בלבד וזכתה בכל המושבים ברייכסטאג.

1934 (תרצ"ד) - מותו של הינדנבורג נשיא גרמניה ומינויו של היטלר לנשיא במקומו (אוגוסט). התחלת הפרה שיטתית ומוצהרת של הסכמי ורסאי. ראשית בוטלו ההגבלות הצבאיות וההגבלות על ייצור כלי הנשק. נחתם הסכם עם פולין בניגוד להסכמי ורסאי ולפיהם אמור לגרמניה לחתום על חוזים עצמאיים עם מדינות שונות.

1935 (תרצ"ה) - רוב תושבי חבל הסאר מצביעים בעד סיפוח לגרמניה. הסכם עם איטליה.

1936 (תרצ"ו) - הכנסת צבא לחבל הריין המפורז (ליד הגבול עם צרפת). הסכם עם אוסטריה. אולימפיאדת ברלין.

1938 (תרצ"ח) - סיפוח אוסטריה (האנשלוס - התחברות). סיפוח חבל הסודטים מצ'כוסלובקיה, בעקבות "הסכם מינכן".

1939 (תרצ"ט) - השתלטות על מה שנותר מצ'כוסלובקיה. סיפוח ממל (עד אז חלק ממדינת ליטא) הסכם עם ספרד.

קטע העשרה

האנשלוס

סיפוח אוסטריה לגרמניה אושר במשאל עם בו התבקשו אזרחי אוסטריה למלא את טופס משאל העם.

על הטופס נכתב: האם אתה מסכים לאיחוד מחדש בין גרמניה לאוסטריה? האם תצביע עבור מנהיג המפלגה שלנו אדולף היטלר? "כן" יש לסמן בעיגול הגדול ו"לא" בעיגול הקטן. ליד כל אזרח שבא להצביע במשאל העם עמדו אנשי ס"ס במדים שבדקו את תשובתו. לא ייפלא איפוא כי 99 אחוזים מהאזרחים ענו "כן".

(בספר תמונה של טופס משאל סיפוח אוסטריה)

*162*

לסיכום הסעיף: האידיאולוגיה הנאצית ביקשה להתמודד עם קשיי המודרנה באמצעות טיפוח תורת הגזע. היטלר, מנהיג הנאצים בגרמניה, השתמש בכלים הדמוקרטיים על מנת להגיע לשלטון אך עם היבחרו לקאנצלר גרמניה הוא מיהר להפוך את גרמניה למדינה טוטליטרית על כל הסממנים שבה: הוא ריכז את כל סמכויות השלטון בידיו והפך להיות שליט יחיד שעל פיו יישק כל דבר בגרמניה. היטלר ניצל את חוקת ויימאר הדמוקרטית וחוקק בזה אחר זה חוקים שעיקרו את החוקה המקורית מתוכנה. על פי חוקת ויימאר כל אחת מהמדינות הגרמניות המרכיבות את גרמניה המאוחדת נוהלה בידי פרלמנט עצמאי. היטלר חוקק את חוק ההאחדה, ולפיו בוטלו הפרלמנטים המקומיים במדינות הגרמניות וכולן הוכפפו לשלטון המרכזי. על פי חוקת ויימאר הנשיא הוא האחראי על הצבא ועל כלי הנשק במדינה. היטלר חוקק חוק ולפיו הוא יהיה גם הנשיא וכך הפך למפקד הצבא. כמו כן ביטל היטלר באופן הדרגתי את כל המשמעויות הדמוקרטיות של חוקת ויימאר.

המפלגה הנאצית הייתה המפלגה היחידה, וכל ניסיון התנגדות לערכיה דוכא באכזריות רבה. היטלר השליט בגרמניה טרור קיצוני באמצעות הס"ס בראשותו של הימלר שריכז בידיו את כל נושאי הנשק במדינה. בנוסף לכך הכפיף היטלר את כל הגופים השלטוניים והאזרחיים בגרמניה למפלגה הנאצית ואליו באופן אישי.

ההערצה להיטלר הפכה לפולחן אישיות עד כדי הפיכתו לנציג האל. היטלר ייחס חשיבות מיוחדת לחינוך הילדים והנוער ברוח הנאציזם ואף השקיע רבות בתעמולה הנאצית.

יחד עם זה, הוא הצליח בתוך שנים ספורות להביא לפריחה כלכלית, ולהשבת הכבוד הגרמני על ידי רמיסת הסכמי ורסאי והשבתם של שטחים רבים לידיים גרמניות.

קטע העשרה

ב-1933 (תרצ"ג) פרשה גרמניה מחבר הלאומים. וב-1934 החל היטלר בהפרה שיטתית ומוצהרת של הסכמי ורסאי. ראשית בוטלו ההגבלות הצבאיות וההגבלות על ייצור כלי הנשק. לאחר מכן נחתמו הסכמים עם פולין (1934), איטליה (1935), אוסטריה (1936) וספרד (1939), זאת בניגוד להסכמי ורסאי ולפיהם אסור לגרמניה לחתום על חוזים עצמאיים עם מדינות שונות. לאחר מכן החל היטלר לממש את כוונות ההתפשטות שלו בהתאם לעיקרון מרחב המחיה: הוא פלש לחבל הסאר (1935), ולחבל הריין (1936), וסימן כמטרה את כל השטחים שבהם היו אוכלוסיות גרמניות גדולות.

גרמנים רבים, גם מבין אלה שלא תמכו בנאציזם ובהיטלר בראשית הדרך, חשו כי גרמניה אכן מתקדמת בכל התחומים והביעו תמיכה במשטר החדש.

אולם יחד עם זה, השנים הבאות אשר הביאו בכנפיהן את מלחמת העולם השנייה שגבתה עשרות מיליוני הרוגים, ואת רצח העם היהודי בשואה, אוששו את טענתו של הגנרל לודנדורף ממפקדי גרמניה במלחמת העולם הראשונה, שהיה אף הוא נאצי, במברק ששלח לנשיא הינדנבורג עם מינוי של היטלר לקאנצלר גרמניה:

"במינוי היטלר לראש הממשלה, אתה מסרת את ארצנו הקדושה לאחד הדמגוגים הגדולים בכל הזמנים. אני מנבא לך שאיש רע זה, יוביל את הרייך לתהום ויגרום לחורבן אומתנו. הדורות הבאים יקללו אותך בקברך על פעולתך זו".

*163*

לסיכום הפרק

פעמים רבות אנו יכולים לשמוע את השאלה: איך ייתכן שבעידן המודרני נוצרו משטרים הפוגעים בצורה קשה כל כך בזכויות האדם כמו המשטרים הטוטליטריים? כיצד ייתכן שדווקא בתקופה שאנשים בקיאים בכל סודות הטכנולוגיה המודרנית, מתבצעים פשעים קשים כל כך נגד האנושות? ובכלל, כיצד אנשים מסכימים לוותר על חירותם?

לשאלות אלה ניתנו תשובות שונות:

1) היכולות הטכנולוגיות שהתפתחו בעידן המודרני, יצרו תשתית שמאפשרת קיום של משטרים טוטליטריים. קיומן של מפלגות ההמונים, מרכזיותו של המנהיג, הפצת האידיאולוגיה שלו בקרב ציבור גדול ושליטה מוחלטת בתכנים המגיעים לאנשים, תלויים כולם בתקשורת ההמונים. כמו כן, הטכנולוגיה המתפתחת אפשרה לקיים שלטון טרור, כולל משטרה חשאית המפקחת על כל מרחבי חייו של האדם: בעבודתו, במשפחתו ובמוסדות החברתיים אליהם הוא משתייך.

2) הטכנולוגיה לא הולידה את המשטר הטוטליטרי אלא רק אפשרה אותו. למעשה חוותה האנושות שינויים פנימיים באמונה במודרנה ובקידמה בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה. כפי שראינו בפרק 7, לאחר המלחמה התגלע משבר של ייאוש ואובדן דרך בקרב שכבת האינטלקטואלים והאמנים. תחושות הבלבול וחוסר השייכות של האדם שנבעו מליברליזם וחילון, הועצמו בעקבות המלחמה. המשטרים שקמו בעקבות המלחמה לא הצליחו ליצור יציבות פוליטית וכלכלית, והאכזבה מהעולם הנאור שאפשר את המלחמה הייתה קשה ביותר. על רקע אובדן הדרך קמו התנועות הטוטליטריות והתיימרו לספק פתרונות כוללים לבעיות העולם.

כך תיאר ריכרד בנץ (היסטוריון גרמני, מתומכי הנאציזם) את התהליך הזה:

קטע מקור

"רחוב עיר גדולה בערב, מנצנץ מאורות פרסומת, מלא באמצעי תחבורה דוהרים ומחרישי אוזניים, מכוניות ורכבות חשמליות; הוא גועש מלמעלה ומתגלגל מלמטה על ידי רכבות עיליות ותחתיות; המון אדם כהה שלא ניתן להבחין בו, נדחק אל חלונות ראווה מסנוורים המציגים סחורות; אל מול אולמות קולנוע מגרים... עומד ההמון בצפיפות, הכול קידמה, טכניקה, מציאות

ערכים עולמית...

...ולפתע: צעד אחיד של יחידה של דמויות צעירות, לבושות בלוחמנות לא עירונית, ממושמעת באופן צבאי; היכן שהוא מונף הדגל, מישהו נושא כרזה. בחרדה, ועם זאת בהתפעמות אוהדת, מביט האזרח אחוז הקצב בקיפאון; אלה אינם משוללי זכויות חברתיות הבוזזים עסקים ומבקשים להפקיע מותרות של אחרים; רצונם אינו חומרי, הוא טהור".

(מובא אצל נוימן, בעז. ראיית העולם הנאצית: מרחב, גוף, שפה, חיפה; הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, תשס"ב 2002, עמודים 138-137)

שאלות

1. לפי הפסקה הראשונה, מהו הקושי המרכזי של האדם בעידן המודרני?

2. לפי הפסקה השנייה, כיצד עונה הטוטליטריזם על קושי זה?

המשטר הטוטליטרי כצורת שלטון ששואף לפתור את כל בעיותיו של האדם יכול היה להיווצר רק בתקופה המודרנית, בה התפתחה המדינה הריכוזית, כפי שלמדנו בפרק 1, שהתיימרה לספק שליטה על תושביה. המודרנה תרמה להיווצרות המשטרים הטוטליטריים באמצעות ההתפתחות הטכנולוגית והיכולת ליצור מפלגות המונים ולשכנע את ההמונים באמצעות תעמולה באידיאולוגיה אחידה.

יתר על כן, בתקופת המודרנה האמינו רבים, כפי שלמדנו בפרק 6, כי העולם צועד קדימה וכי אפשר שיהיה עולם מתוקן וטוב יותר. האידיאולוגיות הטוטליטריות גרסו כל אחת לשיטתה, כי הן יתקנו את העולם ויצעידו אותו לעתיד טוב יותר.

*164*

נוסף על כך, בעקבות המודרנה, הליברליזם, התיעוש והחילון נוצרו תחושות ניכור וחלל ערכי, שהחריפו מאוד לאחר מלחמת העולם הראשונה. בעקבות המשבר חשו רבים באירופה צימאון לסדר חדש ולנתינת משמעות לחיים הפרטיים והציבוריים. זאת הסיבה שהמתים ברחבי העולם נהו אחרי מפלגות טוטליטריות, שטענו כי בידן המפתח לישועת האדם והעולם ובידן הפיתרונות היחידים למשבר המודרנה. על-כן התפתחותו של הטוטליטריזם במאה ה-20 נתפסת כתוצאה ישירה של המודרנה.

(בספר תמונה של גורג' אורוול)

גורג' אורוול, שם העט של הסופר האנגלי אריק ארתור בלייר. (1950-1903, תרס"ג-תש"י). יליד המושבה הבריטית בהודו. אורוול פיתח את השקפת עולמו תוך כדי חוויות משמעותיות כגון מגורים ברבעי העוני בלונדון ולחימה במלחמת האזרחים בספרד. ספריו המפורסמים ביותר הם חוות החיות ו-1984. בספרו 1984 טבע אורוול מושגים שהפכו למושגי יסוד ביחס למדינות הטוטליטריות כמו 'האח הגדול', שמשמעותו פיקוח השלטון על כל מעשיו ומחשבותיו של כל אזרח במדינה. השלטון מציג עצמו כאח הגדול הדואג לאזרחי המדינה ואחראי עליהם.

לדיון ולמחשבה

השלטון הטוטליטרי ברוסיה, איטליה וגרמניה נמשך מספר שנים. ברוסיה שלט המשטר הטוטליטרי הקומוניסטי במשך כ-70 שנה. את תחושות האזרחים במדינות הללו היטיב לבטא גורג' אורוול בספרו חוות החיות. הספר כתוב כמשל ובו סיפור על חווה שבעלי החיים השתלטו עליה וגירשו ממנה את האדם שניהל אותה, ג'ונס. לאחר מאבקים פנימיים בין בעלי החיים מצליח אחד החזירים הגדולים של החווה, נפוליאון, לסלק את מתנגדיו ולנהל בחווה שלטון טוטליטרי לכל דבר. אורוול, שהיה מתנגד חריף ביותר לקומוניזם, כתב את הספר כמחאה על השתלטות הקומוניזם על רוסיה. הוא תיאר במדויק את שלטון הטרור ומערכת התעמולה המנוהלת במדינות הטוטליטריות. לדוגמה, לאחר אחת מהתקפות הטרור של נפוליאון, בה נרצחים בעלי חיים רבים מהחווה, ממחיש אורוול בקטע הבא את תחושות בעלי החיים, אזרחי המדינה הטוטליטרית:

בעלי החיים הצטופפו סביב קלוור, (אחת מסוסות החווה) שותקים. מן הגבעה ששכבו עליה יכלו לראות חלק גדול מאזור הכפר. מרבית 'חוות החיות' הייתה בתחום ראייתם (...) מעולם לא נראתה לבעלי החיים החווה מקום נחמד כל כך. כשהביטה קלוור במורד הגבעה נמלאו עיניה דמעות. אילו יכלה לבטא את מחשבותיה, הייתה אומרת שלא זו הייתה מטרתם כשהחליטו לפעול לפני שנים להפלת הגזע האנושי. מראות אלה של אימים וטבח, לא לאלה ייחלו בלילה ההוא שעורר בו אותם מייג'ור הזקן לראשונה לקום ולמרוד (...)

אילו חייתה לה עצמה איזו תמונה של העתיד, הייתה זו תמונה של חברת בעלי חיים ששוחררו מרעב וממלקות, שווים כולם, כל אחד עובד כפי יכולתו, החזקים מגנים על החלשים. במקום זה - והיא לא ידעה מדוע - הגיעו לימים שבהם אף אחד לא מעז להגיד את מה שבליבו, כלבים אכזריים נוהמים משוטטים בכל מקום, ואת חייבת לראות את חברייך נקרעים לגזרים לאחר שהתוודו על פשעים מזעזעים.

שום מחשבת מרי או מרד לא הייתה בליבה, ידוע ידעה שאפילו כאשר פני הדברים הם כמו שהם מצבם טוב הרבה יותר משהיה בימיו של ג'ונס ושהחשוב מכל הוא למנוע את שובם של בני האנוש. יקרה מה שיקרה היא תשאר נאמנה, תעבוד קשה, תמלא את הפקודות שיינתנו לה, ותקבל את מנהיגותו של נפוליאון. ואף-על פי כן, לא לזה היא ושאר בעלי החיים קיוו ועמלו. לא לשם כך בנו את תחנת הרוח ועמדו מול כדורי הרובה של ג'ונס. אלה היו מחשבותיה, אף כי לא מצאה מילים לבטאן בהן. לבסוף, מתוך הרגשה שזה איכשהו תחליף למילים שלא יכלה למצוא, החלה לשיר את 'חיות אנגליה'. שאר בעלי החיים היושבים סביבה החרו החזיקו אחריה, והם שרו אותו שלוש פעמים - בצליל נעים מאוד, אבל לאט לאט ובעצבות. כך עוד לא שרו אותו מעולם.

(חוות החיות, עמ' 85-84)

*165*

שאלות

1. זהו את האלמנטים מתוך המשל המרכיבים את חוויותיהם של אזרחים במדינה טוטליטרית.

2. מהו הסיכוי לפי דעתכם ששלטונו של נפוליאון (או דיקטטורים אחרים) יקרוס, על פי אורוול? נמקו את תשובתכם!

3. מהי חשיבותו של ספר כחוות החיות במאה ה-20? נמקו את תשובתכם!

תאריכון

1950

1945 (תש"ה) - נפילת השלטון הנאצי בגרמניה (עם מפלתה בסוף מלחמת העולם)

1943 (תש''ג) - הדחת מוסוליני (בעקבות פלישת בעלות הברית לדרום איטליה וגרמניה לצפונה)

1940

1933 (תרצ"ג) - היטלר מתמנה כראש ממשלה בגרמניה

1930

1924 (תרפ"ד) - מות לנין, עליית סטאלין לשלטון בברית המועצות

1923 (תרפ"ד) - ניסיון הפיכה כושל של היטלר בגרמניה

1922 (תרפ"ב) ־ 1. הקמת ברית המועצות 2. מוסוליני מתמנה כראש ממשלה באיטליה

1920

1917 (תרע"ח) - המפלגה הבולשביקית בראשות לנין משתלטת על רוסיה

1910

שאלות לסיכום הפרק

1. האם יש קשר בין התפתחות המשטר הטוטליטרי למאפייני המדינה הריכוזית ולמודרנה. נמקו את תשובתכם.

2. המשטרים הטוטליטריים שצמחו באירופה בין שתי מלחמות העולם ביקשו לקדם את מדינותיהן לעתיד טוב יותר - במה שונה שאיפה זו מרעיון הקדמה של הנאורות? הדגם את תשובתך בעזרת שני המשטרים הטוטליטריים עליהם למדת בפרק זה.

*166*

סיכום חטיבה שניה

המודרנה הביאה את האנושות לאמונה כי היא צועדת קדימה ומתפתחת בכל התחומים: הטכנולוגיה, התרבות, הפוליטיקה והאידיאולוגיה. אולם בחלוף השנים חשו בני אדם כי המודרנה הביאה בכנפיה גם בעיות רבות: היעדר משמעות ותחושת שייכות של האדם למשפחתו ולקהילתו. כמו גם שחיקה של היחיד מתחת גלגלי המכונה התעשייתית והפוליטית. המשבר הגיע לידי ביטוי קיצוני במהלך מלחמת העולם הראשונה ובעקבותיה. המלחמה הוכיחה כי לא די לאדם בטכנולוגיה מתקדמת וברעיונות מרחיקי לכת על מנת לבטא את כוחותיו החיוביים. המלחמה, והסבל האנושי שהלך והתעצם בעקבותיה, גרמו לאדם לחפש משמעות חדשה לחייו ולהאמין כי יש בכוחו של העולם להתקדם ולצאת מהמשבר העמוק אליו נקלע.

הגישה הטוטליטרית שאפיינה את הקומוניזם, הפשיזם והנאציזם, קנתה לה אוהדים רבים שחשו כי רק גישה זו עשויה לתת מענה למכלול הבעיות של האדם שצצו בחריפות רבה בעקבות המלחמה.

ג'ורג' מוסה שחקר את ההיבטים הפנימיים במהפכים שעברה אירופה במאה ה-20, טוען כי עם סיום המלחמה העולמית הראשונה השתררה ברוב מדינות אירופה התחושה כי המלחמה לא הסתיימה כלל, וכי היא עתידה להתחדש בקרוב. מוסה טוען עוד כי המלחמה חיזקה את האידיאל שהוביל את התנועות הטוטליטריות ליצור אדם חדש בעל ערכים שונים מהאדם של לפני מלחמת העולם הראשונה. נוסף על כך נתפסה המלחמה כחיובית בקרב רבים מעמי אירופה, למרות הסבל העצום שחוו במהלכה, וזאת בגלל תחושת הלכידות והאחווה שנוצרה בין החיילים שלחמו בה:

קטע מקור

"המוות שכן בקרבם תמיד, וארב לחיילים לא רק בשעת הקרב אלא גם בשטח ההפקר ובחפירות עצמן.(...) אך בעודם ניצבים מול ההרג ההמוני האורב מכל עבר, התרשמו החיילים מהיבט אחר של החיים בחפירות: אחוות הלוחמים (...) היבט זה נתפס בסוף המלחמה בהתנסות חיובית, שכן עוד לפני המלחמה נשאו רבים את נפשם לחברה שיש עימה משמעות - במתכונת זו או אחרת - בעולם המודרני, כתרופה שכנגד לתחושת הבדידות המעיקה".

(ג'ורג' מוסה, הנופלים בקרב, הוצאת עם עובד תל אביב 1993, תשנ"ג, עמ' 19)

נוראות המלחמה ואכזריותה לא תפסו את המקום המרכזי בלבם של אירופים רבים, אלא דווקא האתגר שבמלחמה והיכולות שלה להוציא מהאדם את כוחותיו הגבריים ואת רעות הלוחמים. באווירה זו נקלטו התנועות הטוטליטריות היטב: הן הוסיפו להעניק לאדם תחושת שייכות לדבר מה גדול ממנו והן השתמשו בכוח, שנתפס ככלי עוצמתי על מנת להשליט את דעותיהן. האדם האירופי, שחש חולשה רבה בחייו הפרטיים והציבוריים כמה לעוצמה שבאה לידי ביטוי במצעדים ואסיפות ההמונים שארגנו התנועות הטוטליטריות השונות.

אירופה בין שתי מלחמות העולם נקלעה למשבר עמוק ומתמשך, וחיפשה נואשות פתרונות למצוקותיה. אולם תחת התקדמות לקראת יעדי השוויון והחירות המוכרים לנו מהמאות הקודמות צעדה כעת אירופה למימוש אידיאולוגיות כוללניות שהנחילו לעולם סבל רב משידע אי פעם. הקומוניזם, שטען לשוויון לכל, הביא להירצחם של מיליוני בני אדם במחנות העבודה בסיביר ובמרתפי העינויים של ה-נקו"ד וה-קג"ב, הפשיזם, שטען לעליונות של הכלל, הביא למותם של אלפים, ואילו הנאציזם, שטען לעליונותו של הגזע הארי הביא למלחמת העולם השנייה על 60 מיליון הרוגיה ולשואת יהודי אירופה. השאלה שהדהדה בעולם לאחר מלחמת העולם השנייה משקפת בצורה הטובה ביותר את שאלתה של האנושות בעקבות משבר המודרנה: הזהו אדם?

לדיון ולמחשבה

רבים מצביעים על הדת כגורם למלחמות ולסבל אנושי רב ולכן מטיפים לצמצום מקומה של הדת בחיים הציבוריים.

האם ניתן להסיק מהקמת משטרים טוטליטריים באירופה ומהתמיכה בהם במדינות נוספות, שגם ערכים חילוניים עלולים להביא למלחמות ולסבל אנושי רב? נמקו את תשובתכם.

*167*

חטיבה שלישית: התמודדות העם היהודי עם אתגרי העת החדשה

*168*

הקדמה לחטיבה שלישית - התמודדות העם היהודי עם אתגרי העת החדשה

*168*

(בספר תמונה של חיים חבשוש )

(בספר תמונה של יאנוש קורצאק)

העם היהודי הושפע רבות ממהלך ההיסטוריה העולמית, ולכן היא מהווה רקע הכרחי להבנת היסטוריה היהודית. לא ניתן להבין את ההיסטוריה היהודית מבלי להתייחס להיסטוריה העולמית, כשם שלא ניתן להבין את תולדותיו של אדם מסוים אם נתעלם לחלוטין מהרקע שממנו הגיע.

כמו כן, החטיבה הראשונה של הספר (פרקים 6-1) היא רקע הכרחי להבנת החטיבה השלישית (פרקים 14-9). תופעת המודרנה לא פסחה על העם היהודי. כל אחת מקהילות ישראל נפגש עמה במוקדם או במאוחר ובצורה זאת או אחרת, וכך גם אנו ואבותינו. למשל: הפרק השלישי, הדן בתופעת התיעוש הוא הרקע לפרק 10, המתאר את השפעותיה של תופעה זו על העם היהודי.

המודרנה הציבה אתגרים לא פשוטים על זהותו הדתית והלאומית של הפרט ושל הכלל. עידן של הקלה בתנאי החיים של רבים על ידי שיפור מעמדם המשפטי, החברתי והכלכלי, אמור היה להיות עידן נוח לשימור הזהות הדתית והלאומית. אולם דווקא אז גדל מספר היהודים שזהותם הדתית או הלאומית נחלשה או אף הפסיקה להוות גורם בחיי היום-יום שלהם. כיצד ניתן להסביר תופעה זאת? ננסה לענות על שאלה זאת במהלך הפרקים הבאים.

דרכים שונות הוצעו כדי להתמודד עם האתגרים שהציבה המודרנה, חלקן דגלו במחויבות לתורה ומצוות וחלקן הביעו חריגה מהמחויבות. לענייננו חשובות במיוחד אותן דרכים המבקשות לקיים מחויבות לתורה ולמצוות תוך מיצוי המרכיבים החיוביים שבמודרנה ונטישת המרכיבים השליליים שבה.

הכרת דרכים אלו מסייעת לנו להבין טוב יותר את מציאות החיים היהודיים בימינו, שגם היא מושפעת מהמפגש עם המודרנה.

בחטיבה השלישית (פרקים 14-9) נתוודע להשפעות המודרנה על העם היהודי בתחומים שונים כמו: מעמד משפטי, השקפות עולם, אורחות חיים, ארגון הקהילה, חינוך, התערות בחברה הכללית, כלכלה ומגורים.

*169*

תאריכון

1910

1902 (תרס"ב) הקמת "המזרחי"

1900

1897 (תרנ"ז) הקמת ההסתדרות הציונית והקמת הבונד

1890

1882-1881 (תרמ"א-תרמ"ב) פוגרום "הסופות בנגב" והתארגנותם של אגודות חובבי ציון

1876 (תרל"ו) פולמוס הפרישה מקהילת האם של האורתודוקסיה הגרמנית

1870

1870 (תר"ל) הקמת בית הספר החקלאי "מקווה ישראל" על יד יפו

1860

1860 (תר"ך) הקמת כי"ח

1854 (תרי"ד) הקמת בית המדרש לרבנים בברסלאו

1850

1846-1844 (תר"ד-תר"ו) אסיפות הרבנים הליברלים באשכנז

1840

1840 (ת"ר) עלילת דמשק

1830

1820

1819 (תקע"ט) פולמוס ההיכל בהמבורג

1812 (תקע"ב) אדיקט האמנציפציה ליהודי פרוסיה

1810

1806 (תקס"ו) כינוס "הסנהדרין של פריס" על ידי נפוליאון

1802 (תקס"ב) הקמת ישיבת וולוז'ין

1800

1791 (תקנ"א) אמנציפציה ליהודי צרפת

1790

1783-1782 (תקמ"ב-תקמ"ג) צו הסבלנות של יוזף השני, פרסום "דברי שלום ואמת" מאת נ"ה וייזל, ו"ירושלים" מאת משה מנדלסון.

1780

*170*

(בספר תרשים)

התמודדות העם היהודי עם אתגרי העת החדשה - גורמים שהשפיעו על היהודים.

הנאורות (פרק 2)

הלאומיות (פרק 6)

השינוי במעמדם המשפטי (פרק 9)

המהפכה התעשייתית והגידול הדמוגרפי (פרק 10)

אנטישמיות (פרק 13 סעיף א)

תגובות היהודים

התעוררות לאומית (פרק 13)

הגירה מעבר לים (פרק 10)

תנועת ההשכלה (פרק 11)

התבוללות (פרק 9)

תנועות ל"תיקונים בדת" (פרק 12 סעיף א')

ציונות (פרק 14)

המענה האורתודוקסי (פרק 12 סעיף ב')

*171*

פרק תשיעי: שינויים במעמד היהודים בעת החדשה משלהי המאה ה-18 עד ראשית המאה ה-20

*171*

מבוא

עד כה עסקנו בתהליכים הכלליים שעברו על אירופה ומושבותיה, מתחילת המאה ה-18 ועד המאה ה-20. כעת, נפנה לבחון תהליכים אלה מן הזווית המיוחדת של עם ישראל. שכן, להתפשטות רעיונות הנאורות והליברליזם באירופה, הייתה השפעה מכרעת גם על חיי היהודים. תחילה נלמד על השינוי המשפטי במעמדם של היהודים: קבלת האמנציפציה (שוויון זכויות) - תחילה בארצות הברית, ולאחר מכן בצרפת, וברבות ממדינות מערב אירופה ומרכזה - ובעקבותיה, שינוי של אורחות חייהם ודרך מחשבתם של חלק מהיהודים שחיו בארצות אלה.

בפרק זה נכיר את התמורות שחולל הליברליזם על החברה היהודית: שינוי במעמדם המשפטי על ידי מתן אמנציפציה והשפעת האמנציפציה על היהודים.

בפרקים הבאים, נלמד על התנועות השונות שצמחו בתוך העם היהודי, על מנת להתמודד עם האתגרים החדשים. הבנת דרכי ההתמודדות של קהילות ישראל השונות עם תהליכי המודרנה, יכולה לסייע לנו להבין כיצד נוצרה המציאות שאנו חיים בה היום.

שאלה מנחה לפרק: כיצד ניתנה האמנציפציה ליהודים, ומה הייתה השפעתה על חייהם?

סעיפי הפרק:

סעיף א': השינוי במעמד המשפטי של היהודים

סעיף ב': השפעת האמנציפציה על החברה היהודית

מושגים מרכזיים:

אמנציפציה

התבוללות

סעיף א': השינוי במעמד המשפטי של היהודים

שאלה מנחה לסעיף: איזה שינוי חל במעמדם המשפטי של היהודים בעת החדשה?

א 1. המעמד המשפטי של היהודים לפני העת החדשה

אנשי אירופה, עד לעת החדשה, לא האמינו כלל בשוויון בין כל בני האדם. החברה נחלקה למעמדות שונים, ולכל מעמד זכויות וחובות שונות. בני המעמד העליון (אצילים, אנשי הכמורה הבכירים) נהנו מזכויות רבות ומחובות מעטות ואילו לבני המעמד התחתון (איכרים ובעלי מלאכה פשוטים) היו זכויות מועטות וחובות רבות.

*172*

היהודים היוו קבוצה נבדלת ונפרדת, שמעמדה היה נחות לעומת המעמד העליון, ובהיבטים שונים היה נחות גם מהמעמד התחתון. נחיתות זאת התבטאה לא רק במיעוט זכויות אלא גם בהשפלת היהודים, שנחשבה אפילו עיקרון דתי בהסתמך על הדוקטרינה (שיטה) של אוגוסטינוס (ד'קט"ו-ד'ק"צ, 430-354), אחד מאבות הכנסייה: בארצות אירופה, הכנסייה ראתה בהשפלתם של היהודים, שמתוכם צמחה הנצרות, הוכחה לאמיתותה של הנצרות. בין השאר, הסתמך אוגוסטינוס על הפסוק בתהילים (נט, יב)"אל תהרגם פן ישכחו עמי..." כמקור המורה להותיר את היהודים, במצב שפל, כעדים חיים לצדקת הנצרות.

הסיפור הבא מדגים את מעמדם המושפל של היהודים אף בראשית העת החדשה:

קטע מקור

באחד מערבי קיץ 1780 (תק"מ) טייל ברחובות ברלין המפורסם שביהודי תעיר, הפילוסוף רב המוניטין משה מנדלסון (עליו נלמד בפרק 11), בחברת רעייתו פרומט ובמה מילדיהם. חבורת נערים התנכלה לבני המשפחה בקריאות קצובות ומתגרות "יהודים! יהודים!" ויידתה בהם אבנים. מה עשינו להם, אבא? מדוע הם תמיד רודפים אחרינו ומקללים? שאלו ילדיו הנדהמים והמבוהלים. אביהם - נסער, מתוסכל וחסר אונים - לא מצא באותו הרגע מילות הרגעה והסבר ורק מלמל לעצמו בזעם כבוש: בני אדם, בני אדם, מתי בבר תפסיקו עם זה?

(שמואל פיינר, משה מנלסון, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים תשס"ה, עמ' 9)

מעמדם המשפטי הנחות של היהודים לא נקבע בצורה אחידה ומסודרת, ועל כן זכויותיהם השתנו בהתאם לתקופות ולארצות השונות - על פי רצונם של השליטים, הכנסייה, האצילים ואף בהשפעת המון העם. בשל מעמדם הנחות, מצבם של היהודים היה מעורער ולא בטוח. כך למשל השליטים יכלו לגרשם ממדינתם ללא כל התגרות מיוחדת מצדם של היהודים, כפי שאכן נעשה בצרפת (1182 - ד'תתקמ"ב, 1306- ה'ס"ו), באנגליה (1290 - ה'נ') ובספרד (1492- ה'רנ"ב). היהודים הורשו לגור רק במקומות מסוימים ונאסר עליהם לעסוק בחלק מהמקצועות. כמו כן, הם חויבו במסים מיוחדים.

(בספר שתי תמונות של יהודים מוורמייזה, המאה ה-16 עם טלאי צהוב (טבעתי))

עם זה, השלטונות העניקו בדרך כלל מעמד משפטי לקהילה והיא נהנתה מאוטונומיה, כלומר הייתה לה סמכות שלטונית של ממש בתחומים מסוימים: גביית מסים וצדקה, הכרעה בסכסוכים משפטיים ואפילו הטלת עונשי גוף, ממון וחרם.

היהודי הפשוט לא בא במגע עם שלטון הגויים, אלא בתיווך של ראשי הקהילה. אוטונומיה זאת היטיבה, מבחינה מסוימת, את מצבם של היהודים ביחס למעמדות הנמוכים בחברה, שכן המנהיגות היהודית בקהילה התאפיינה באחריות והתנהלה ברוב המקרים על פי חוקים צודקים ושוויוניים, ביחס הוגן ובדאגה לכל חבריה, לעומת השליטים הגויים שדאגו בדרך כלל לעצמם תוך פגיעה בבני המעמדות הנמוכים.

גם בארצות האסלאם, ההשפלה של אלו שאינם מוסלמים הייתה הוכחה לעליונותו של האסלאם. מצד אחד, היהודים (כמו הנוצרים) נחשבו מבחינה משפטית לבני עם הספר (התנ"ך) ולכן הוגדרו כבני חסות ("ד'ימים"), הגדרה שמכוחה זכו בהגנה על חייהם (לעומת עובדי אלילים שדינם היה מוות), חופש דתי ואוטונומיה קהילתית. מצד שני, הם לא קיבלו את האסלאם

(בספר תמונה של יהודים מוירמיזא המאה ה16 עם טלאי צהוב)

*173*

ועל כן התייחסו אליהם כבני מעמד נחות (היהודים אף כונו על ידי האסלאם כ"בני קופים וחזירים"). על כן הם חויבו במס גולגולת ("ג'יזיה") מיוחד. כדי ליישם את נחיתותם של היהודים (והנוצרים) נקבעו (כנראה במאה ה-8) תנאי עומאר, שמטרתם הייתה הגבלת היהודים בתחומים רבים, והדגשת מעמדם המושפל. נאסר על היהודים לבנות בתי כנסת חדשים, לבנות בתים גבוהים יותר מבתי המוסלמים, לרכוב על סוס, או לשאת חרב. הם חויבו בלבוש מיוחד, וכן לקום ולהשתחוות בפני כל מוסלמי עובר. הגבלות אלו והגבלות נוספות נהגו להלכה בכל רחבי ארצות האסלאם, אך למעשה קיומם בפועל היה תלוי באופייה של המדינה - במדינות מסוימות החמירו יותר, במדינות מסוימות פחות, ובמדינות אחרות התעלמו מהם.

א 2. הרקע לשינויים במעמד המשפטי של היהודים

השינוי במעמדם המשפטי של היהודים נבע מתוך שינוי כללי בתפיסת העולם. שינוי זה החל להתרחש באירופה, בעקבות עידן הנאורות (ראו לעיל פרק שני) שבו הונחו המעשים והאמונות על ידי ערכי החופש, החירות והשוויון ולא רק על ידי האינטרסים של השליטים או אנשי הדת. על-פי אותם ערכים יש להכיר בשוויונם של בני האדם, מפני שכולם נבראו בצלם אלוהים. המשמעות המעשית של תהליך זה הוא מתן שוויון זכויות - אמנציפציה בפי בני התקופה. במקור, אמנציפציה הוא מונח המתייחס לשחרורה של קבוצה משעבוד או מהגבלות משפטיות כלשהן - כמו שחרור העבדים, או ביטול שעבודם של האיכרים לאצילים - והוא הועתק גם לשוויון הזכויות של היהודים.

לכאורה, הכרת המשכילים בעיקרון הכללי של השוויון די היה בה כדי להחילו על היהודים ולהעניק גם להם אמנציפציה שתשווה את זכויותיהם ומעמדם לכלל האזרחים. בפועל, ברוב מדינות אירופה התקיים דיון נפרד בדבר עצם הענקת אמנציפציה ליהודים והם זכו בו באיחור לעומת נוצרים מזרמי המיעוט במדינות השונות.

קטע מקור

אפילו וולטיר (1778-1694 תנ"ה-תקל"ח), פילוסוף צרפתי, מהוגי הדעות הגדולים של תנועת הנאורות, שדגל בערכי צדק וסובלנות, התבטא בשלילה כלפי היהודים:

קיצורו של דבר - עם זה אינו אלא עם נבער מדעת, שחברו בו יחד, מזה הרבה ימים, קמצנות בזרה ואמונה טפלה נתעבת ביותר ושנאה עזה לבל העמים שהיו סובלים אותו. אך על פי כן, אין להעלותו על המוקד.

(וולטיר, מילון פילוסופי, ערך "יהודים", סוף פרק א'. בתוך: תולדות עם ישראל בעת החדשה, בן ששון, ח' (עורך), חלק ג,', דביר, ת''א תשכ"ט, עמ' 34)

שאלות

1. על-פי דברי וולטיר, מה הייתה דמותו של היהודי בעיני הגויים?

2. במי תולה וולטיר את היחס השלילי של הגויים ליהודים?

3. במה מושפע וולטיר מרעיונות "הנאורות" ביחסו ליהודים?

השינוי התרחש בשלב הראשון רק במדינות מערב אירופה ומרכזה, שהיו מתקדמות מבחינת התפתחותן הכלכלית והמשפטית. אל מזרח אירופה, בה התקיים הקיבוץ היהודי הגדול ביותר, הגיע השינוי רק לאחר מלחמת העולם הראשונה. ואילו התמורות בארצות האסלאם היו קשורות, על פי רוב, בהשפעת המדינות האירופיות הקולוניאליסטיות שכבשו אותן (ראו לעיל פרק שלישי). אך גם במערב אירופה ובמרכזה לא בקלות הושג השינוי במעמדם המשפטי של יהודי אירופה. עוד קודם שאפשר היה לשנות את מעמדם המשפטי של היהודים, היה הכרח לשנות את תודעתם של הגויים כלפי היהודי.

*174*

לשינוי היחס כלפי היהודים תרמו אישים שונים, ביניהם גוטהולד אפרים לסינג, שבשניים מהמחזות שלו - "היהודים" (1749, תק"ט) ו"נתן החכם" (1779, תקל"ט), הציג דמויות של יהודים אנושיים, ואף ראויים להערכה: ספרות כזו קידמה את הטמעת התפיסה שהכנסת היהודים לחברה כשווים היא מחשבה הגיונית. בהדרגה החלה התודעה העולמית להיפתח לקראת שינוי במעמדם של היהודים.

(בספר תמונה של גוטהולד אפרים לסינג)

גוטהולד אפרים לסינג (1781-1729 תפ"ט-תקמ"א), משורר, סופר ומבקר גרמני. מאישי הרוח המרכזיים של גרמניה בתקופת הנאורות. את ההשראה לדמותו של היהודי ב"נתן החכם" קיבל לסינג ממשה מנדלסון ידידו.

כרקע לשינוי היחס כלפי היהודים ניתן להצביע על ירידת השפעתה המפלגת של הנצרות מצד אחד ועליית השפעת ערכי הנאורות על החברה הכללית מצד שני. השליטים, הוגי הדעות ורבים מהמוני העם, החלו לנהל את חייהם על בסיס שוויוני יותר והדגישו את הכללי והמאחד את כל בני האדם.

שיטי היחס התבטא גם בחקיקת מספר חוקים שנועדו לשפר את מעמדם המשפטי של היהודים. באוסטריה נחקק צו הסובלנות (1782 ־ תקמ"ב) של יוסף השני, שעל אף שהגביל רבות את היהודים, הסיר הגבלות ישנות על מקומות מגורים ותחומי תעסוקה, ועודד את השתלבותם בחברה, בליוורנו הורשו היהודים לראשונה לבחור נציגים לעיריות (1780), בצרפת בוטל מכס הגוף, שהיו צריכים לשלם היהודים כשעברו ממקום למקום (1784). לא תמיד החזיקו חוקים אלו מעמד: חוק משנת 1753, בדבר מתן אפשרות להתאזרחות היהודים באנגליה, בוטל עוד באותה השנה. עוד ארוכה הייתה הדרך לשוויון זכויות כולל של היהודים באירופה.

כעת נעקוב אחר תהליך שינוי המעמד המשפטי של היהודים במדינות שונות, תהליך ששיאו מתן האמנציפציה.

א 3. ארצות הברית

ארצות הברית הייתה המדינה הראשונה שהעניקה אמנציפציה ליהודים, ללא מאבק או מהפכה. אך לא הייתה התייחסות מיוחדת לעניין היהודים. השוויון היה תוצאה טבעית של התפתחותה של ארצות הברית.

כמדינה שקמה לא מכבר, ארצות הברית הייתה חופשייה לבחור את דרכה, בלא תלות במערכת הדעות והאמונות של אנשי אירופה, שבתחומים רבים היו שקועים עדיין בסגנון המחשבה של ימי הביניים. אדרבה, בוני המדינה החדשה רצו להקים עולם חדש וטוב יותר מהעולם הישן שהכירו. ואכן הם פנו לשיטת שלטון שונה לחלוטין מהנהוג באירופה: ארה"ב קמה ב-1776 (תקל"ו) כמדינה שבה אין מלך ואצילים בעלי זכויות יתר, הכנסייה נפרדת מן המדינה ואינה חלק ממוסדותיה. משום כך הובטח שוויון מלא וחופש דת לכל האזרחים, כלומר שמעמדו ודתו של האדם אינם משפיעים על זכויותיו. מכיוון שרוב היהודים הגיעו לאמריקה מלכתחילה כפרטים ולא מאוגדים במסגרת של קהילה, היה קל יותר לראות בהם אזרחים שווים, השונים אך ורק באמונתם הדתית.

עיקרון חופש הדת אושר גם במגילת הזכויות שצורפה לחוקת ארצות הברית ב-1791, שנתיים לאחר שנכנסה החוקה לתוקפה. במדינה כזו, כל אדם הרוצה להשתייך לחברה האמריקנית, הרי הוא אמריקני - ואין זה משנה כלל מהי דתו:

קטע מקור

שהרי כל בני האדם נבראו שווים, ובוראם העניק להם זכויות שאין ליטול מהם, ביניהן - חיים, חירות והחתירה ארור האושר.

(מתוך הכרזת העצמאות של ארצות הברית)

*175*

קטע מקור

"הקונגרס לא יחוקק חוק הנוגע למיסודה של דת, או אוסר פולחן דת חופשי".

(מתוך מגילת הזכויות המצורפת לחוקת ארצות הברית)

מצב יהודי ארצות הברית, בהיותן מושבות אנגליות, היה טוב יותר משאר אחיהם בעולם: אנגליה העניקה להם זכות התאזרחות כבר ב-1740 (ת"ק) - עוד קודם שניתנה זכות זו ליהודי אנגליה עצמם! עתה, כשהובטח מעמדה של הקהילה היהודית הקטנה (כ-2000 איש) והיציבה מבחינה כלכלית, היא החלה לפרוח, עד שהפכה תוך מספר דורות לקהילה היהודית הגדולה בעולם.

נציין שהיהודים יכלו ליהנות משוויון זכויות מכיוון שצבע עורם היה בהיר (לבן). השחורים בארצות הברית לא זכו לאמנציפציה עד לתום מלחמת האזרחים ב-1865 (תרכ"ה) וגם לאחר מכן נזקקו למאה שנים נוספות כדי ששוויון הזכויות יוגשם בפועל בכל ארצות הברית.

א 4. המהפכה הצרפתית והאמנציפציה

המרעה הראשונה באירופה שהעניקה אמנציפציה הייתה צרפת, שנתיים אחרי שנכנסה לתוקפה חוקת ארה"ב. היא הוענקה על רקע המהפכה הצרפתית, אחת המהפכות החשובות ביותר שידע העולם.

כבר עם פרוץ המהפכה (ב-1789, תקמ"ט), פורסמה "הצהרת זכויות האדם והאזרח" שפרטה את "זכויות האדם הטבעיות, הבלתי משתנות והקדושות", וקבעה כי "כל בני האדם נולדים ונשארים בני חורין ושווי זכויות". (ראו פרק שני, סעיף ג). לכאורה די היה בכך כדי להשוות את היהודים לשאר האזרחים, אך למרות זאת, היהודים לא זכו לשוויון מיד עם פרסום הצהרת זכויות האדם והאזרח. אף אלו שהכירו בזכותו של האדם לשוויון, לא תמיד ראו את היהודי כזכאי לשוויון זה, כל עוד הוא שומר על זהותו הלאומית:

קטע מקור

אין להרשות שהיהודים יהוו בממלכה גוף מדיני מיוחד או מעמד. יש צורך שכל אחד מהם לחוד יהיה אזרח (...) אם הם אינם רוצים בזאת, יודיעו נא על כך - ואז יהיה צורך לגרש אותם.

(מתוך דברים שנשא קלרמון-טונר בדיון האסיפה הלאומית הצרפתית בדצמבר 1789 (תק"נ). בתוך: תולדות עם ישראל בעת החדשה, בן ששון, ח' (עורך), חלק ג', דביר, ת"א תשכ"ט עמ' 33)

שאלות

1. מה תבעו הצרפתים מן היהודים?

2. כיצד תביעה זו מושפעת ממה שלמדתם בפרק הראשון על צמיחת המדינה הריכוזית?

3. באיזו מידה דברים אלה תואמים את עקרונות הנאורות עליהם למדתם בפרק השני?

ראשונים לקבלת האמנציפציה היו יהודי בורדו שבדרום מערב צרפת, בשנת 1790. יהודים אלה היו ממוצא ספרדי, עשירים, משכילים, ומעורבים באוכלוסייה הצרפתית ובתרבותה. רק בשנת 1791 הוענקה אמנציפציה מלאה גם ליהודי אלזס-לוריין (חבל ארץ שנמצא בין צרפת ובין המדינות הגרמניות). העיכוב בהענקת אמנציפציה נבע מכך, שאלה היו יהודים ממוצא אשכנזי אשר שמרו על ייחודיותם ומסורתם, נבדלו מהחברה המקומית והדגישו דווקא את רצונם בשמירה על האוטונומיה הקהילתית שלהם ועל ייחודם הדתי. ואכן, בסופו של דבר ויתרו יהודי אלזס-לוריין, תחת לחץ, על האוטונומיה הקהילתית, בתמורה לקבלת האמנציפציה.

*176*

(בספר מפת כיבושי נפוליאון (1811 תקע"א)

מצב זה המשיך גם עם סיום תקופת המהפכה - בתקופתו של נפוליאון. נפוליאון כבש את רובה של אירופה, והביא עימו לכל הארצות את בשורת המהפכה הצרפתית, אשר כללה חירות ושוויון ליהודים בתמורה לשלילת האוטונומיה של הקהילה.

(בספר תמונה של נפוליאון בונאפרטה)

נפוליאון בונאפרטה, (נפוליאון הראשון) - 1821-1769 (תקכ"ט-תקפ"א). בשנת 1799 (תקנ"ט) תפס את השלטון, והנהיג שלטון יחיד במקום שלטון העם של המהפכה הצרפתית, שימש כקיסר צרפת (1815-1804 - תקס"ה-תקע"ה). פרסם את קודקס נפוליאון, קובץ חוקים אזרחיים. חלש כמעט על כל אירופה בכיבושיו. לאחר מפלתו ב-1813 (תקע"ג) הוגלה לאי אלבה. ב-1815 (תקע"ה) שב לצרפת למסע כיבושים של מאה ימים, שבסופם נחל מפלה בווטרלו, והוגלה לאי סנט הלנה עד לסוף ימיו.

אך בהמשך השתנה יחסו של נפוליאון ליהודים, מתוך חשש שהיהודים לא מתכוונים להשתלב כמצופה בחברה הצרפתית ולהביע נאמנות והזדהות מוחלטת עם העם הצרפתי. ב-1808 (תקס"ח) הוא פרסם פקודה אשר חייבה את היהודים לשרת בצבא, והגבילה את אזורי המגורים שלהם ואת זכותם לעסוק במסחר. למרות שמטרת הפקודה הייתה לשלב את היהודים, היא בעיקר הגבילה את זכויותיהם, ולכן היא כונתה "הפקודה המחפירה". הפקודה הוגבלה לעשר שנים, שלאחריהן הייתה צריכה להתחדש האמנציפציה במלואה.

קטע העשרה

"הפקודה המחפירה" ניתנה בעקבות כינום ה"סנהדרין של פריז" (הסנהדרין של פריז. (1807 , תקס"ז). ב-806 ו הפנה נפוליאון 12 שאלות בנוגע ליחסה של היהדות לנושאים שונים ל"אסיפת הנכבדים" היהודיים שכינס. שנה לאחר מכן כינס 71 נכבדים יהודים, רובם רבנים - "הסנהדרין" - על מנת שזו תאשר את התשובות של אסיפת הנכבדים, תעניק להן אופי של תקנות הלכתיות ותשמש כסמכות הדתית הפועלת על פי עקרונות שלטון נפוליאון.) על ידי נפוליאון. מטרת כינוס ה'סנהדרין' הייתה לבדוק את יחסם של היהודים לחברה, ולהשפיע, דרך פרסום תקנות ה'סנהדרין', על יחס זה. עם פרסומן ברבים של תשובות ה'סנהדרין', הוסיף עליהן נפוליאון את "הפקודה המחפירה".

כהקדמה לדבריה קבעה ה'סנהדרין' כי תקנות האסיפה "תגדנה אל כל עם ולשון כי דרכי אמונתנו שלמים המה את חוקי דתי המדינות אשר בצילן נחיה, ומאגודת בני האדם לא יפרידונו" (תקנות הסנהדרין, פריז, תקס"ז). נוסח תקנות ה'סנהדרין' מלמד על הקושי שהיה בקביעתם: מחד, הם חששו לפגוע בתשובותיהם במעמדם של היהודים, ומאידך, ניסו שלא לפרסם דברים שמנוגדים לגמרי לתורה ולהלכה. הם טענו שבדרך-כלל קיימת התאמה בין דיני התורה לבין דיני המדינה, ובמקרה של אי התאמה ביניהם במישור האזרחי - יש להתחשב בדיני המדינה, כיוון שהמצוות המדיניות היהודיות "אינן נוהגות מאז חדל ישראל שכון לשבטיו, עם לבדד" (שם). אמנם בהכרעה למעשה השתדלו להיצמד להלכה היהודית. כך לדוגמה הם קבעו, כי לדיני הנישואים והגירושים היהודיים יהיה תוקף הלכתי רק לאחר שסודרו מבחינת חוק המדינה - קביעה שאינה פוגעת באופן משמעותי בהלכה היהודית, כיוון שאינה מתירה את האסור.

*177*

תקנות ה'סנהדרין' פורסמו בצרפתית ובעברית במקביל. בסנף התקנה הנוגעת ל"ענייני האחווה המדיניים" קבעו חברי ה'סנהדרין' קביעה בעייתית מבחינה הלכתית, "כי בני ישראל הנפקדים לצאת חלוצי צבא, כל זמן שהם חייבים לעמוד על משמרתם ולעבוד עבודתם. במשך השירות פטורים הם מן הדין משמירת המצוות אשר קיומם ימנעם ממשמרת משאם" (שם, עמ' 97).

בתרגום העברי מופיעה המילה "במלחמה" במקום "במשך השירות". נסו לשער: מה הסיבה לשינוי?

(בספר ציור של מפגש נפוליאון עם אספת הנכבדים ב-1806 (תקס"ו))

למרות הפגיעה הזמנית בשוויון הזכויות ליהודי צרפת, השפיעה צרפת על מעמדם המשפטי של היהודים בעולם כולו: אם בהשפעה ישירה, בשטחים שכבשה בחלק מארצות אירופה וארצות האסלאם (כמו אלג'יר, שבהיותה כבושה הוענקה אזרחות צרפתית לכל יהודיה ב-1870 - תרל"א), ואם בהשפעה עקיפה, של התפשטות רעיונות המהפכה ברחבי העולם.

א 5. האמנציפציה במערב אירופה

צרפת נשאה עמה את בשורת האמנציפציה לכל הארצות שנכבשו על ידה. בארצות מערב אירופה (כולל צרפת עצמה) נותרה האמנציפציה על כנה גם לאחר נפילת שלטונו של נפוליאון. כמו כן התקבל עיקרון האמנציפציה בהולנד (ב-1796, תקנ"ו). בבלגיה, לא התגוררו כמעט יהודים, ונתינת האמנציפציה (1831, תקצ"א) לא עוררה מלכתחילה כל התנגדות.

א 6. המאבק לאמנציפציה במרכז אירופה (הארצות הגרמניות ואוסטרו-הונגריה)

בשנת 1812 (תקע"ב), ניתן בחלקים מפרוסיה, אותם חלקים שלא נכבשו על ידי נפוליאון, צו המקנה אזרחות ליהודי המדינה. על האזורים שחזרו לשליטת פרוסיה לאחר מפלת נפוליאון, לא חל צו זה. שאר מדינות מרכז אירופה, לעומת זאת, ביטלו את עקרון האמנציפציה, עם שחרורן מעול הכיבוש הצרפתי. יהודי מרכז אירופה, שנשמו כבר את אוויר השוויון והחופש עם הכיבוש הצרפתי, הוכרחו שוב לסגת אל בין חומות הגטו; היה עליהם למכור את הקרקעות שרכשו מחוץ לתחומים המותרים, לעזוב עבודות אשר לא נחשבו עוד כהולמות את מעמדם ולצאת מבתי הספר שהורשו להיכנס אליהם.

*178*

(בספר תמונה של פרעות ה'הפ-הפ' בגרמניה, 1819, תקע"ט)

יתר על כן, ב-1819 (תקע"ט) פרצו בבוואריה פרעות ה'הפ-הפ' ("הפ-הפ" היא הקריאה שהייתה שגורה בפי המתפרעים. "הפ" הם ראשי התיבות של Hierosolyma est perdita (לטינית) - "ירושלים אבודה",

קריאה שקראו החיילים הרומיים ולאחר מכן גם הצלבנים, בעת כיבוש ירושלים במסעי הצלב.) שכללו פגיעה ביהודים וברכושם, והתפשטו למדינות גרמניות נוספות. המיוחד בפרעות אלו היא העובדה שדווקא גורמים שהיו אמורים להיות מושפעים מרעיונות הנאורות, כמו הסטודנטים, הם אלו שיזמו את הפרעות וחוללו אותן. התברר, שעליית השכלה ונאורות אינן מובילות בהכרח ליצירת חברה מתוקנת יותר (כפי שלמדנו בפרקים 8-7 העוסקים במשברי המודרנה).

כך ידע תהליך מתן האמנציפציה עליות ומורדות. השינויים היו תלויים במידה רבה בגלי המהפכות ששטפו אז את מרכז אירופה, ובעיקר את המדינות הגרמניות, ונסיגתם מוטטה שוב ושוב את המעט שהחל להיבנות במעמדם של היהודים. בשנת 1848 (תר"ח) שטף את אירופה גל מהפכות המכונה אביב העמים (אביב העמים, מהפכות 1848. שורת מהפכות ליברליות ולאומיות באירופה, שבאו בתגובה למצוקה הכלכלית ולמדיניות השמרנית שלאחר נפילת נפוליאון. כל המהפכות דוכאו תנך פחות משנתיים, כך שיעדיהן (כמו שוויון וחירות) הושגו באופן זמני בלבד, אך למרות זאת השלטונות שנותרו על כנם התחשבו בהן, ולכן במידה מסוימת הן נחשבות לסיום תקופת הריאקציה (ראו פרק 4).), שבמהלכן ניתנו זכויות ליהודים בחלק מארצות מרכז אירופה. אמנם מהפכות אביב העמים העניקו שוויון זמני בלבד ליהודים - האמנציפציה בוטלה עם דיכויים המהיר של ההפיכות - אך עם זאת, החשיבות של מהפכות אלו הייתה בעצם התקדים: בפעם הראשונה ניתנה האמנציפציה מרצונם החופשי של עמי מרכז אירופה.

כשהחלה שוב התעוררות לאומית מהפכנית במרכז אירופה, והוקמו מדינות חדשות (כמו גרמניה ואיטליה) כבר הוכשרה הקרקע לצירוף עיקרון האמנציפציה לעקרונות המהפכניים. כשהוקם ב-1867 (תרכ"ז) הפרלמנט ההונגרי העצמאי כחלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית הוא הכריז בחוקתו ש"התושבים הישראליים הם שווים בזכויותיהם האזרחיות והמדיניות לתושבים הנוצריים". עם השלמת איחודה של איטליה (ב-1870, תר"ל, עם סיפוח רומא לאיטליה) ושל גרמניה (1871 תרל"א) - הושלמה גם האמנציפציה בארצות אלו. עם הכרזת האמנציפציה בשוויץ (1874, תרל"ד) הושלמה האמנציפציה במרכז אירופה, כמעט מאה שנה לאחר שהוכרזה במערבה.

א 7. צפון אירופה

במדינות סקנדינביה שבצפון אירופה היו קהילות יהודיות קטנות ביותר (בזמן שניתן שוויון הזכויות בדנמרק היו שם רק כ-2,000 יהודים, ובשוודיה עוד פחות מכך), על כן האמנציפציה שם הושגה בקלות יחסית. דנמרק קדמה לכל ארצות מרכז אירופה בנתינת האמנציפציה ליהודים (בשנת 1849- תר"ט), ולמעשה הייתה המדינה האירופית הראשונה שעשתה זאת ללא קשר לכיבושי המהפכה הצרפתית. בשוודיה התקבלה האמנציפציה ב-1870, אם כי עדיין נאסר על היהודים לכהן במשרות ציבוריות.

*179*

א 8 - האמנציפציה השקטה

בניגוד למערב אירופה ומרכזה, מאז הורשו היהודים להתגורר באנגליה בשנת 1955 (תט"ו), לא הופלו היהודים לרעה באותה מידה שהופלו אחיהם בשאר המדינות. ההפליה התבטאה בעיקר בחיוב הצהרה על נאמנות לנצרות לכל מי שביקש לקבל אזרחות או לשמש בתפקיד במוסדות. במהלך הרבע השני של המאה ה-19, התבטלה חובת השבועה, והיהודים יכלו לעבוד כעורכי דין, להצביע בבחירות לפרלמנט ולקבל תארים אוניברסיטאיים. התפתחות האמנציפציה באנגליה תואמת את צורת התפתחותה האטית וההדרגתית בכל התחומים, הנובעת מן האופי האנגלי השמרני.

עם זה, הכניסה לפרלמנט הייתה עדיין חסומה בפני יהודים. כל יהודי יכול היה להיבחר לפרלמנט האנגלי, אך הוא לא הורשה להיכנס אליו בפועל, מבלי להישבע בנוסח המקובל. אחד מבני משפחת רוטשילד, ליונל, נבחר פעמיים, אך אולץ לוותר על מקומו בשל השבועה. יהודי בשם דוד סלומונס, שניסה להשמיט את הפסקה הנוצרית מן השבועה לאחר היבחרו ־ הוצא מן הפרלמנט בכוח והועמד לדין. רק ב-1858 (תרי"ח) הותר לשנות את נוסח השבועה בפרלמנט האנגלי, ובכך הושלמה האמנציפציה ברוב מדינות מערב אירופה, פרט לספרד ופורטוגל.

א 9. מזרח אירופה

ככלל, בארצות מזרח אירופה לא חדרו רעיונות הנאורות במידה שהכשירה את הקרקע לשוויון, ועל כן הן לא ששו לאמץ את האמנציפציה שהגיעה ממערב. ואולם מכיוון שמדינות אלו היו נחשלות מבחינה כלכלית, הן הושפעו ממדינות מערב, שאת קרבתן ותמיכתן ביקשו, וכך רעיון השוויון חדר גם אליהן, בהדרגה ובאופן חלקי.

בשנת 1878 (תרל"ח) התכנס בברלין קונגרס בינלאומי, אשר דן, בין השאר, בשאלת עצמאותן של מדינות חדשות שהוקמו אז במזרח אירופה - בולגריה, סרביה ורומניה. קונגרס ברלין קבע כי הנהגת המדינה החדשה על פי חוקי השוויון והחירות תהווה תנאי להכרה בעצמאותה. כך הפכה האמנציפציה לעקרון אירופי בינלאומי.

מבין המדינות הללו, בולגריה וסרביה אכן קיבלו את עקרון השוויון כסעיף בחוקתם. אך רומניה, שגם עצמאותה הוכרה על ידי הקונגרס, לא קיבלה את חוקי השוויון שקבע הקונגרס: אמנם, לאחר דחיות רבות, היא הוסיפה את חוקי השוויון לחוקתה - אך התנתה את קבלת האזרחות, שבה תלויות כל הזכויות, ברצונה של המדינה. כך נותרו מרביתם של היהודים משוללי אזרחות, ומצבם לא השתפר בהרבה.

אף על פי כן, הייתה להכרזת קונגרס ברלין חשיבות מרובה, מפני שהיא הפכה את האמנציפציה לעיקרון בסיסי שמדינות הרואות את עצמן כנאורות אינן חולקות עליו.

על רוסיה רעיונות האמנציפציה כמעט שלא השפיעו. ברוסיה שלטה שושלת צארים, הקרקעות היו נחלתם הבלעדית של האצילים והיא הייתה מדינה נחשלת מבחינה תעשייתית. בשעה שכבר הוכרזה בארצות הברית האמנציפציה הראשונה, לא הורשה להתגורר בכל רחבי רוסיה הגדולה אפילו יהודי אחד. לאחר חלוקותיה של פולין (ב-1772- תקל"ב, 1793, ו-1795) סופחו לרוסיה חלקים מפולין, אשר בהם התגוררו כמיליון יהודים (בכך הפכה רוסיה למדינה בעלת הריכוז הגדול ביותר של יהודים!). אך רוסיה לא העניקה אמנציפציה ליהודים, אלא להפך, היא הגבילה אותם באופנים רבים ושונים, וניסתה לגרום להם לעזוב את המדינה (על יחס הרוסים ליהודים, ראו להלן פרק 13).

*180*

א 10 .ארצות האסלאם

גם כשהתפשטה האמנציפציה באירופה, המוסלמים לא העלו בדעתם להעניק שוויון זכויות ליהודים, שכן רעיונות הנאורות טרם התפשטו שם.

בארצות שנשלטו על ידי שיעים (שיעה - הזרם השני בגודלו באסלאם) - תימן ואיראן - לא חל כל שינוי, ואפילו בשעה שכבר הושלמה האמנציפציה במרכז אירופה, יהודי תימן הוכרחו לרוקן את כל הביבים בעיר שהם גרים בה, ולטאטא את רשות הרבים, אסור היה להם לערוך קניות לפני שהמוסלמים יצטיידו בכמות הראויה להם, כך שהם היו צפויים לסכנת רעב, כל יתום מתחת לגיל 15 הוכרח להתאסלם, גם כשקרוביו יכלו ורצו לגדלו ("גזירת היתומים"). באיראן, בנוסף לתנאי החסות המשפילים, נאסר על היהודים לצאת מפתח ביתם ביום גשום, מחשש שיותזו מים מתחת רגליהם אל רגלי המוסלמים ויטמאום.

עם זה במאה ה-19, החל מצבם המשפטי של היהודים בחלק מארצות האסלאם להשתנות בהדרגה. ברובן של הארצות שהיו בשליטת הזרם המוסלמי הסוני, המתון יותר, השתפר מצב היהודים בתקופה זו. ניתן לציין שני גורמים שהביאו לכך: הגורם הראשון הוא הקולוניאליזם: המעצמות האירופיות כבשו חלקים מהאימפריה העות'מנית, והחילו בארצות הנשלטות את הסדר המקובל באירופה, כולל האמנציפציה. הגורם השני הוא היהודים האירופים אשר פעלו למען אחיהם בני המזרח. באלג'יריה, שנכבשה על ידי צרפת ב-1830 (תק"צ), ניתנה ב-1870 אזרחות צרפתית מלאה לכל היהודים ("פקודת כרמיה", על שם שר המשפטים היהודי של צרפת שפעל להענקת האזרחות, אדולף כרמיה). כאזרחי צרפת השלטת הם זכו למעמד גבוה יותר משל המוסלמים המקומיים, שהיו אזרחי אלג'יריה הנשלטת. גם בשאר הארצות שהיו תחת שליטה קולוניאלית של צרפת ובריטניה השתפר מצבם של היהודים. לדוגמה: תוניסיה, הייתה תחת שליטה קולוניאלית צרפתית (החל מ- 1881 - תרמ"א), יחסם של השליטים הצרפתים ליהודים היה חיובי, ובשנת 1910 אף הורשו חלק קטן מיהודיה להחזיק באזרחות צרפתית. במצרים, שהייתה תחת השפעה בריטית חזקה (אם כי לא תחת שלטון קולוניאלי), בוטל מס הגולגולת (1855).

האימפריה העות'מנית היא דוגמה יוצאת דופן לארץ שבה השליטים המוסלמים יזמו את האמנציפציה בלא התערבות ישירה של אירופה. האימפריה העות'מנית הייתה בשלבי נסיגה והתפוררות (כפי שלמדנו לעיל בפרק 7), ושליטיה ניסו להציל את מצבה (החל משנת 1839 - ת"ר) על ידי הפיכתה למדינה מתקדמת יותר לפי אמות מידה אירופיות. מדיניות זו נקראה טנזימאט (ארגון מחדש). כחלק ממהלך המודרניזציה הושווה בהדרגה מעמדם של היהודים והנוצרים למעמדם של המוסלמים: בוטל מס הגולגולת, יהודים הורשו להתגייס לשורות הצבא ולהשתתף במועצות העירוניות והוסרו ההגבלות על לבושם. חוקה ברוח זו התקבלה בשנת 1876, אך בוטלה שנתיים בלבד לאחר מכן. ב-1908 (תרס"ח) תפסה את השלטון מפלגת "הטורקים הצעירים", שמטרתה הייתה להחזיר את החוקה המתקדמת של ה"טנזימאט" (שכללה בתוכה שוויון זכויות ליהודים), ובכך לנסות לשקם את האימפריה. אך למעשה הנהיגו "הטורקים הצעירים" שלטון דיכוי לאומני, שלא הכיר כלל בזכויות המיעוטים. לאחר נפילת האימפריה במלחמת העולם הראשונה, הוסדרו גבולותיה של טורקיה בחוזה לוזאן (1923, תרפ"ג), והיא חויבה לתת למיעוטים השונים, ובכללם היהודים, מעמד של מיעוט מוגן עם אוטונומיה תרבותית. אך הטורקים דחקו ביהודים לוותר על זכויותיהם כקבוצת מיעוט בתמורה להפיכתם לאזרחים שווי זכויות, וצימצמו את האוטונומיה הדתית-התרבותית שלהם. כך למשל, נאסר לימוד השפה העברית ונישואים דתיים הותרו רק לאחר נישואים אזרחיים.

לסיכום הסעיף: קודם התפשטות ערכי הנאורות, הן באירופה והן בארצות האסלאם, מעמד היהודים היה נחות ממעמד שכניהם הגויים, אבל ניתנה ליהודים אוטונומיה קהילתית בינם לבין עצמם. אמנם, המצב המשפטי הרשמי לא תמיד שיקף את מצבם בפועל, שהיה הרבה פחות יציב. במקומות רבים הצליחו ראשי הקהילה היהודית להגיע להבנות עם השליטים והשופטים המקומיים או לשחד אותם, כדי להיפטר מחלק מן המגבלות שהוטלו עליהם. מצד שני, מפעם לפעם הופיעו התפרצויות אנטישמיות שהובילו לגירוש, פוגרומים או פרעות ביהודים וגזל רכושם, בניגוד להגנה המשפטית שהובטחה

*181*

להם. במקומות עם השפעה חזקה של אנשי הדת, הופעל לפעמים לחץ על היהודים להמיר את דתם, כמן כן שליטים שנקלעו לקשיים כלכליים, הטילו מיסים נקנסות על היהודים כדי למלא את קופתם.

התפשטות ערכי הנאורות באירופה, הביאה לבחינה מחדש של מעמד היהודים ולהתפתחות מגמה להשוות את זכויותיהם בחוק כדי לשלבם בחברה. על פי רוב, חוקים ותקנות אלה לא החזיקו מעמד.

בשנת 1776 (תקל"ו) ניתן לראשונה שוויון זכויות מלא ליהודים בארצות הברית, עם הקמתה. בשנת 1791 ניתן לראשונה שוויון זכויות ליהודים (אמנציפציה) באירופה, במהלך המהפכה הצרפתית. שוויון הזכויות ליהודים התפשט במערב אירופה ובמרכזה, בעקבות כיבושי נפוליאון (היו גם ארצות שבהן התקבלה האמנציפציה ללא קשר לכיבוש הצרפתי, כמו אנגליה, הרבה יותר מאוחר, בשנת 1858 - תרי"ח). במרכז אירופה בוטל השוויון עם השחרור מעול הכיבוש הצרפתי, הוחזר זמנית במהפכות אביב העמים (1848), והתקבל סופית עם הקמתן של המדינות החדשות במרכז אירופה (הראשונה, הונגריה, ב-1867).

לאמנציפציה היה גם מחיר, להלכה ולמעשה: ויתור על עצמאותה וסמכותה של הקהילה וויתור של רבים על שאיפות לאומיות יהודיות (הגדרת היהדות כדת בלבד ולא כלאום).

במדינות שרעיונות הנאורות לא התקבלו, גם האמנציפציה לא הצליחה לחדור. במזרח אירופה המשיכו לנהוג גזירות וחוקים נגד היהודים. בארצות האסלאם המצב נשאר כמעט כמו בימי הביניים. יוצאות דופן הן אותן ארצות שנשלטו על ידי אחת מארצות אירופה, והושפעו ממנה במידה מסוימת, שבהן חל שיפור במצבם של היהודים.

סעיף ב': השפעת האמנציפציה על החברה היהודית

שאלה מנחה לסעיף: מה הייתה השפעת האמנציפציה על החברה היהודית?

ב 1. ההשפעה על הפרט

יחסם של היהודים אל החברה הסובבת אותם השתנה בעקבות האמנציפציה. עד לעת החדשה היהודים אמנם סבלו ממעמדם המושפל, אבל רובם לא היו מוכנים להשתלב בחברה הכללית כדי לחמוק ממעמדם זה, בעיקר בגלל התנאי שהציבה החברה הנוצרית להשתלבותם: התנצרות. התודעה בקרב היהודים הייתה של "עם לבדד ישכן" ו"אתה בחרתנו מכל העמים". תודעה זו קיבלה חיזוק מתמיד מסגנון חייהם של הגויים, שבניגוד ליהודים, למעלה מ-90 אחוזים מהם לא ידעו קרוא וכתוב, ולא מעטים מהם נהגו בפראות ואכזריות. משאימצה החברה הכללית את ערכי הנאורות ולא נדרש מהיהודים להתנצר עוד, חשו יהודים רבים יותר רצון לפתוח את שערי החומות ולהשתלב בחברה הכללית.

לאמנציפציה, לאחר שהתקבלה, הייתה השפעה אדירה על חייהם של היהודים. מעתה, לא הייתה להם עוד כל כפיה חיצונית להיבדלות מהחברה הכללית, על פי החוק הם יכלו להשתלב בה כרצונם: להתלבש כרצונם, לגור היכן שליבם חפץ - ולא רק באזורי מגורים יהודיים, לעסוק בכל עיסוק (בעבר הורשו יהודים לעסוק בהלוואה בריבית וברוכלות בעיקר). שינויים אלו השפיעו באופן טבעי גם על אורחות החיים של היהודים.

דוגמה לשינוי אורחות החיים באותה התקופה, היא שינוי שפת הדיבור. יהודים החלו לדבר בשפת המקום - גרמנית, צרפתית (גם בצפון אפריקה!), איטלקית או אנגלית. רוב השמות הפרטיים כבר לא היו שמות יהודיים. הם הוחלפו בשמנת הנפוצים בחברה בה הם חיו, כשלעיתים השתמשו בשם העברי רק בטקסים יהודיים, כמו בעת קריאת התורה.

*182*

קטע העשרה

כאשר שאל הרצל* את מקם איזידור (יצחק) בודנהיימר (מייסד ההסתדרות הציונית בגרמניה), לפשר שמותיו הפרטיים, ענה האחרון:

"שמותי הנם תוצר גלותי מובהק. השם העברי יצחק, אותו נשא בגאון סבי, לא היה מודרני דיו, ולפיכך צורף אליו השם היווני איזידור (מתנת האלה המצרית "איזיס"). אולם, לאחר שרבים מבני דתי אימצו לעצמם שם זה, הוא איבד מיוקרתו (הלא יהודית) והומר איפוא בידי קרובים וחברים בעלי רצון טוב בשם שצלצולו טוב יותר - מאקסימיליאן, ובקיצור מכנה אני את עצמי מאקס".

(חנה בודנהיימר, ראשון הציונים, ירושלים: הוצאת ראובן מס, 1991, עמ' 13)

שימו לב גם לשמו הפרטי של הרצל עצמו: שמו הלועזי הוא תיאודור, ושמו העברי הוא בנימין זאב.

גם הלבוש, באופן טבעי, החל להשתנות: יהודי שרצה להתקבל כשווה בעיני החברה לא רצה להישאר בלבושו המסורתי הבולט והמייחד אותו כיהודי.

(בספר שתי תמונות)

1. יהודי תוניס 1900

2. יהודי הרי אטלס (מרוקו, אלג'יריה ותוניס) 1900

שינוי השם, הלשון והלבוש הוביל בסופו של דבר אף להתבוללות. בפרוסיה לדוגמה, שבה ניתנו רוב הזכויות האזרחיות ליהודים כבר ב-1812 (תקע"ב), בתקופת מלחמת העולם הראשונה (מאה שנה מאוחר יותר) היוו נישואי התערובת כ-30 אחוזים מכלל נישואי היהודים.

התבוללות: היו שהתבוללו בהשפעת רעיונות הנאורות. אחרים בחרו להתכחש לזהותם ולתרבותם לא משיקולים עקרוניים אלא כדי להשיג משרה טובה יותר, או כדי להשתלב טוב יותר בחברה. היו גם יהודים, ביניהם ילדיו של מנדלסון (ראו עליו להלן פרק 11), שבחרו בדרך הקיצונית ביותר, המרת הדת, כדי לנתק כל קשר בינם לבין הקהילה היהודית, ולהתערות לחלוטין

*183*

בחברה הכללית, שכן התברר כי האמנציפציה, שיוויון הזכויות המשפטי-חוקי, לא היה מלווה בשוויון זכויות חברתי, וחברת הגויים לא התייחסה אליהם כשווים בפועל. במקרים רבים, יהודי לא היה יכול להתפרנס ולבטא את כישרונו כרופא, סוחר, עורך דין, או בשאר תחומי העיסוק השונים שנפתחו בפניו. אם כן, האמנציפציה, שגרמה למיצוי כוחות חבויים רבים בקרב היהודים, ולהגדלת כוח השפעתם בעולם - גרמה גם לאובדן חלק מהעם היהודי.

קטע העשרה

הדרך הקיצונית ביותר להיטמעות בחברה הייתה המרת הדת. בפרוסיה בלבד התנצרו כ-5,000 יהודים בין 1800 ל-1848 (תק"ס-תר"ח), רובם הגדול בברלין. משנת 1848, שנת אביב העמים, פחת מספר המומרים: היהודים העדיפו להשתלב בחברה באמצעות השוואת זכויותיהם, בלא לאבד את זהותם. אך גם לאחר קבלת האמנציפציה השלמה היו יהודים שהתנצרו. רק חלק קטן עשה זאת מתוך הזדהות עמוקה עם ערכי הנצרות, ורובם של המומרים בחרו בדרך זו כדי להשיג משרה טובה יותר, כדי להינשא לבן זוג נוצרי, או כדי להשתלב טוב יותר בחברה. בנו של מנדלסון כתב לבתו, לרגל התנצרותה, כי הם גידלו אותה בהתאם לערכים אלו מפני שזהו "דפוס אמונה המשותף לרוב האנשים המתורבתים" (תולדות יהודי גרמניה בעת החדשה, מאיר, מיכאל (עורך), כרך ב', מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"א, עמ' 173) זמן קצר לאחר מכן התנצר אף הוא.

רבים מהמתנצרים זכו למעמד כלכלי ומקצועי גבוה, חלק מהם נעשו מדענים, אנשי רוח, בנקאים ומדינאים מהשורה הראשונה, הם הצעידו את המדינות שבהן חיו ואת אירופה ככלל להישגים כבירים. השפעתם הייתה גדולה לאין ערוך מחלקם באוכלוסייה.

אך ההתנצרות לא פתרה את בעיותיהם. החברה הנוצרית על פי רוב לא האמינה בכנות ההמרה של המתנצרים, ולא קיבלה את המומר אל תוכה. היהודי המומר איבד את כל העולמות. "18 שנים חלפו מאז שהוטבלתי לנצרות, והדבר כלל אינו עוזר לי" - קבל פעם לודוויג ברנה, סופר גרמני ממוצא יהודי (1837-1786 - תקמ"ו-תקצ"ז). כך תיאר את העובדה שגם ההתנצרות אינה מוציאה את היהודי מיהדותו, גם לא בעיני החברה הכללית:

"ממש מדהים! חוויתי זאת אלף פעם, ובכל פעם זה חדש עבורי. קבוצת אנשים שומרת לי טינה בשל היותי יהודי; קבוצה שנייה סולחת לי על כך, השלישית אפילו משבחת אותי על כך, ואולם כולם חושבים על כך. נדמה כאילו הכול לכודים במעגל קסמים יהודי זה, ואיש אינו יכול להיחלץ ממנו".

(לודוויג ברנה. בתוך: תולדות יהודי גרמניה בעת החדשה, מאיר, מיכאל (עורך), כרך ב', מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"א, עמ' 230)

הינריך היינה (1856-1797- תקנ"ח-תרט"ז) היה משורר וסופר גרמני דגול שנולד כיהודי אך התנצר ב-1825 . במרבית כתביו התייחס ליהדות בסאטירה מהולה בלעג, אך סמוך למותו חזר להביט בה בגעגועים: "עתה הנני יהודי על ערש דווי, דמות דיוקן כחושה של ייסורים, בן אנוש אומלל!". הוא רחש בוז לאלו שאינם נאמנים לזהותם. על חבר שהתנצר מספר חודשים אחריו כתב היינה: "ובכן זחלת אל הצלב / אל הצלב, שהיה בעיניך נתעב / שעד לפני שבועות מספר / חשבת לרמוס עד עפר!"

(שם). במחזה שכתב, "הרבי מבכרך", הדמות היהודית האהודה היחידה היא דווקא הרוכל לומפ (בגרמנית נוכל) - יהודי פשוט, עובד קשה במשך כל השבוע ושב בשבת אל ביתו - יהודי שלא החליף את זהותו.

*184*

בפועל, המציאות החדשה גרמה לתגובות שונות בקרב היהודים. מרביתם בחרו בשלב ראשון בדרך ביניים. הם הושפעו באופן טבעי מאווירת השוויון והחופש, וממגוון האפשרויות החדשות שנפתחו בפניהם, וניסו לשלב בין עולמם היהודי המוכר לבין העולם הנוכרי החדש. הם השתלבו באוניברסיטאות, במקצועות החופשיים, במוסיקה, באומנות. דוגמה לשינוי תחומי העניין והעיסוק של היהודים באותה התקופה, הוא הצייר היהודי-גרמני מוריץ דניאל אופנהיים (1882-1801 - תקס"א-תרמ"ב), שנחשב לצייר היהודי הראשון.

(בספר שתי תמונות)

1. דיוקן עצמי בלבוש אציל פולני (1874 - תרל"ד)

2. יהודים מתפללים בבית כנסת ביום כיפור (1878 - תרל"ח)

שני הציורים הללו נעשו בידי אותו הצייר, מאוריצי גוטליב (1879-1856 תרט"ז-תרל"ט), יהודי פולני שחי בגליציה שהייתה באותה העת תחת שלטון אוסטרו-הונגריה.

הציורים משקפים את רוח התקופה שבה חי ואת מצבו של העם היהודי, הנקרע בין הרצון "להיות ככל הגויים" ולהיטמע בתרבות האירופית, ובין הרצון לשמר את המסורת היהודית. הציור מימין, בו גוטליב מנסה לראות עצמו כאציל פולני, מראה על רצון להזדהות גמורה עם תרבותה וערכיה של החברה הפולנית.

הציור משמאל, שצויר שנה לפני פטירתו של גוטליב (בגיל 23 בלבד), לא מתאר רק תפילה בבית הכנסת. גם הוא מעין דיוקן עצמי של גוטליב. גוטליב צייר בו את עצמו שלוש פעמים: בדמות הילד העומד משמאל, בדמות הנער הלומד עם אביו מימין, ובדמותו הבוגרת, העומדת מימין לחזן (הנושאת אף תליון עם ראשי תיבות של שמו). על ספר התורה כתב גוטליב כתובת זיכרון לעצמו: "נדבה לזיכרון נשמת המנוח כמהר"ר משה גאטיליעב זצ"ל".

בראיון שנערך עימו בשנת 1878 הסביר גוטליב את התהליך שעבר עליו:

בהיותי בבית הציורים היה לבי מלא על כל גדותיו ממלאכת מחשבתי, ונפשי הייתה שבורה מכל הגדולות והנשגבות אשר סביב שתו עלי, עד כי האמנתי בחפזי כי כבר נפלה החומה המבדלת אותי מכל בני העמים, כי הרחיבו גבולות-עולם לפני עד אי קץ, ואהיא בעיני אח ורע לכל בני האדם, אין גדר ואין מסך מבדיל, כולנו אחים ורעים, כולנו בני אב אחד, אל אחד בראנו - אך עודני חוזה את החלום הנעים הזה והנה נגעה בי יד ואיקץ מחלומי. אחד מתלמידי האקאדעמיא, אשר בא בריב עמדי הוציא עלי רוחו בדברים מרים כלענה באמרו: 'אל נא תשכח מי ומה אתה, רק יהודי נקלה, בזוי עם, תולעת ולא איש, מרמס

*185*

היית מאז ומעולם לכל רגל, וגם עתה יוכל כל איש להשכין לעפר כבודך, ולך אין הצדקה לתבוע את עלבונך...' בשמעי את הלעג הנורא הזה, אשר כבר נשכח כמת מלבבי החל דמי לרתוח בקרבי כסיר נפוח, לבבי חש מכאוב איום ונורא, כל פצעי בת עמי התעוררו בקרבו, קראו ולא דמו - אז נשבעתי להקדיש כל כוחי ואוני לבת עמי הנהלאה.

(נתן סאמועלי, זכרונות (על קבר הצייר מרדכי גאטטליעב), אחיאסף, תרנ"ה)

ב 2. ההשפעה על הקהילה היהודית

השוויון לציבור הכללי דרש את מחיר הויתור על האוטונומיה: פעמים רבות כבר לא ניתן היה לשמור על האוטונומיה הקהילתית, ובמיוחד על אפשרות השיפוט הפנימית העצמאית. הדרישה לויתור על האוטונומיה כתנאי להשתתפות שוויונית בחיי המדינה, תאמה את מגמת ההאחדה של המדינה, ולא אפשרה הכרה בקבוצה נפרדת עם הגדרות לאומיות משלה. כשם שמקומה של הדת במדינה הריכוזית החדשה צומצם, ציפה השלטון כי מקומה של הדת בחיי היהודים יצומצם גם הוא (ראו לעיל בפרק 1 סעיף ב').

כבר בתקופת המהפכה הצרפתית, נדרשו יהודי צרפת לוותר על האוטונומיה הקהילתית בתמורה לאמנציפציה. בשנת 1808 (תקס"ח), הקים נפוליאון את הקונסיסטואר - מעין תחליף למסגרת של הקהילות היהודיות בצרפת - אך הוא היה מוסד מדיני שהוגדר כמוסד לענייני דת בלבד, כך שנשללה ממנו הסמכות הקהילתית בתחומי החינוך, השיפוט ואיסוף המס.

שינוי אופייה של הקהילה היהודית נבע גם מיחסם של היהודים עצמם אליה. אלה מבין היהודים שרצו להשתלב ולהתערות בחברה ככל האפשר, לא רצו לשייך עצמם לקהילה שהגדירה אותם כקבוצה נבדלת משאר האוכלוסייה. הקהילה היהודית נצרכה להתמודד עם המצב החדש שנקלעה אליו: סמכויות השיפוט והכפייה נשללו ממנה, ויהודי שנפגע מעמדת הקהילה פנה למערכת הכללית שתגן על עמדתו. יעילותו של החרם כאמצעי כפייה נחלשה, כיוון שרבים כבר ראו עצמם חלק מן החברה הכללית ולא חששו מפניו. בחלק מהמדינות בוטלה החובה החוקית להשתייך לקהילה היהודית. כך שאופייה של הקהילה היהודית עבר שינוי: עליה למשוך את בני קהילתה להשתתפות בחיי הקהילה בזכות התרבות והמסגרת החברתית היהודית שהיא מעניקה לחבריה.

סימם הסעיף: השפעת האמנציפציה על חיי היהודים הייתה גדולה מאוד. כבר לא חלו עליהם הגבלות חוקיות, והם יכלו להשתלב בחברה כחברים שווי זכויות. מצד אחד נפתחו בפניהם אפשרויות רבות, אך מצד שני הדבר גרם לירידה במעמדה של הקהילה היהודית ולעלייה ברמת ההתבוללות בחברה הכללית.

לסיכום הפרק

לקראת סוף המאה ה-18, בהשפעת רעיונות הנאורות, השוויון והקדמה, החל להשתנות גם מצבם של היהודים: מעמדם המשפטי של היהודים החל להשתפר בארצות השונות, עד להענקת שוויון זכויות מלא - האמנציפציה -במערב אירופה ובמרכזה ובארה"ב.

המדינה הראשונה שבה הושוו היהודים לכלל האוכלוסייה הייתה ארצות הברית (1776 - תקל"ו), שבה נבע השוויון באופן טבעי מאופייה של המדינה החדשה שהוקמה. צרפת הייתה המדינה הראשונה שבה ניתנה האמנציפציה ליהודים בפני עצמם (1791 בעקבות המהפכה הצרפתית). על ידי כיבושיה של צרפת החלה האמנציפציה להתפשט באירופה. לאחר נפילת צרפת

*186*

נשארה האמנציפציה בארצות מערב אירופה ובצפונה (מלבד אנגליה, שלא נכבשה כלל על ידי צרפת והאמנציפציה הושגה בה בדרך הדרגתית). במרכז אירופה נתבטלה האמנציפציה עם השחרור מעול צרפת, חודשה באופן זמני במהפכות אביב העמים (1848 - תר"ח), ובאופן סופי - עם התעוררותן מחדש של המהפכות הלאומיות במרכז אירופה. במזרח אירופה ובארצות האסלאם כמעט שלא התפתחה האמנציפציה, בשל העדר השפעה של ערכי השוויון והמודרנה באזורים אלה. כשניתנה בהן האמנציפציה, היה זה רק כהשפעה כפויה של מעצמות אירופה הנאורות (כדוגמת "פקודת כרמיה" שבאלג'יריה), או מתוך הכרח בינלאומי בעקבות קונגרס ברלין.

האמנציפציה השפיעה רבות על אורחות חייהם של היהודים כפרטים - על סגנון לבושם, על שפתם, על תחומי העניין והעיסוק שלהם. כמו כן היא פתחה בפני היהודים אפשרויות חדשות: הם יכלו להשתלב בחיי השלטון, התרבות, הכלכלה והמסחר, שהיו חסומים בפניהם בעבר. רבים מן המובילים בתחומים הללו היו יהודים. עם ההשתלבות בחברה הכללית, גברו מאוד גם מגמות של התבוללות, נישואי תערובת ואף התנצרות.

האמנציפציה השפיעה רבות גם על היחס בין היהודי הבודד לבין החברה היהודית. זאת בגלל התביעה מן היהודים להפסיק לראות את עצמם כקבוצה נבדלת מן החברה הכללית.

האמנציפציה השפיעה גם על הקהילה היהודית, אשר סייעה ליהודי לשמור על יהדותו במשך מאות בשנים. מתן האמנציפציה היה כרוך בפגיעה משמעותית בסמכויות הקהילה היהודית ובעצמאותה, פגיעה שנבעה בחלקה ממגמות ההאחדה והריכוזיות עליהן למדנו לעיל בפרק 1, אך גם מהרצון לעודד את השתלבות היהודים בחברה הכללית על ידי החלשת זיקתם לאחיהם היהודיים.

האמנציפציה הציבה אפוא אתגר עצום בפני היהודים: כעת אין הם חייבים לחיות כיהודים אלא עליהם לבחור ביהדותם.

לדיון ולמחשבה

במחצית הראשונה של המאה ה-20, בתום תהליך האמנציפציה ליהודי אירופה, חיווה ברל כצנלסון, אחד ממנהיגי מחנה הפועלים בארץ ישראל, את דעתו על הרווח וההפסד של היהודים בעקבות האמנציפציה. קראו את דבריו וענו על השאלות.

בלי שניכנס בהשוואת עולמנו הרוחני שלנו לעולמם הרוחני של דורות קודמים בישראל, אפשר להניח כי מבחינה נפשית מסוימת היה כוחם עדיף. רגילים אנו לראות את היהודי הגטואי כשפל ברך המתרפס לפני מעניו ומבזיו, נטול רגש כבוד; ולעומתו את יהודי האמנציפציה - הבנקאי, הרופא, העורך דין, הסופר, המדינאי - כבני חורין זקופי קומה.

אך אין להתעלם מן העובדה, כי תוכם של הדברים הללו איננו כברם, וכי כאן לפנינו איזה מעשה התחפשות של הדורות. אותו יהודי גטואי, הכלב המוכה, היה בהרגשתו הפנימית בן מלך, ו(גם) אם מודח. הוא לא "התפעל" מתפארת האבירים ולא ביקש להידמות אליהם, לא ראה עצמו צריך להסכמתם, לא מדד עצמו במידות שלהם. ו(אילו) יהודי האמנציפציה, שיצא מעבדות לחירות וממחנק למרחבים, היה מהלך בעולם הגדול בהרגשה בי הוא סוחב את גבנונו. הוא סיגל את כל הנימוסים הנאים, למד את מושגי הכבוד של החברה השולטת, רכש לו תוארי כבוד רבים, ורגש הכבוד לעצמו ניטל ממנו. הוא רכש 'זכות בחירה' והפסיד את 'הרגשת הבחירה'. היה מבקש להיות לא-הוא, היה מודד עצמו במידות לא לו, היה נצרך להסכמת הבעלים...

(כתבי ברל כצנלסון, הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ה - 1948 , כרך תשיעי, עמ' 257 - 258)

שאלות

1. לפי דברי הכותב, כיצד השפיעה האמנציפציה על דמותו של היהודי, לחיוב ולשלילה?

2. האם האמנציפציה העלתה את מעמדו של היהודי בעולם? השוו מה שלמדתם בפרק בעניין זה עם הנאמר בקטע המצוטט.

*187*

תאריכון )

תאריכי מתן האמנציפציה (הסופית) בארצות השונות עד מלחמת העולם הראשונה:

1880

1878 (תרל"ח) - סרביה, בולגריה

1874 (תרל"ד) - שוויץ

1871 (תרל"א) - גרמניה

1870

1870 (תר"ל) ־ איטליה, שוודיה, אלג'יריה

1867 (תרכ"ז) - אוסטרו-הונגריה

1860

1858 (תרי"ח) - אנגליה

1850

1849 (תר"ט) - דנמרק

1840

1831 (תקצ"א) - בלגיה

1830

1820

1812 (תקע"ב) - פרוסיה (באופן חלקי)

1810

1800

1796 (תקנ"ז) - הולנד

1791 (תקנ"ב) - צרפת

1790

1780

1776 (תקל"ו) - ארצות הברית

1770

שאלות

היעזרו בציר הזמן נענו על השאלות הבאות:

1.א. כמה שנים עברו מאז ניתנה האמנציפציה לראשונה, עד להשלמתה במערב אירופה ובמרכזה?

ב. מה הדבר מלמד על תהליך מתן האמנציפציה?

2. מהי הסיבה לכך שאין כמעט מדינות אסלאמיות או מזרח-אירופיות שהעניקו אמנציפציה ליהודים?

*188*

(עמוד ריק)

*189*

פרק עשירי: השפעת התיעוש על החברה היהודית

*189*

מבוא

(בספר תמונה של צמח הנקרא 'היהודי הנודד')

צמח עלווה רב שנתי, בעל אופי צימוח משתרע ומשתלשל. גובה הצמח כ-25 ס"מ, ועלוותו ארגמנית ומפוספסת בשני פסים מכסיפים. מתאים לשתילה בכל עונות השנה. הזברינה מתרבה בקלות ופורחת כמעט כל השנה - אביב עד סתיו. בפריחה צבעו סגול. הצמח זורע את עצמו, ואפשר גם להכין ייחורים מקצות הענפים משתרשים בקלות רבה. הצמח זקוק למקום מואר, או לקרינה ישירה, ולהשקיה בינונית. מרחק השתילה הרצוי הוא 40-30 ס"מ.

(על פי נתונים מאתר "ירוק לבן", צמחי נוי ישראליים)

1. על שם מה נקרא הצמח "יהודי נודד"?

2. אילו תכונות ומאפיינים של העם היהודי מציין שם הצמח?

3. מהן הסיבות האפשריות לתכונות אילו?

למדנו בפרק השלישי על ההשפעה העצומה של המהפכה התעשייתית על קצב הגידול באוכלוסייה, על המעבר לערים, על השינוי ברמת החיים ועל הנטייה להגירה מערבה, לארצות מפותחות יותר. היהודים ככל העמים היו שותפים לתהליך זה, אך אצלם התהליך היה מואץ, עוצמתי ומשמעותי יותר. בפרק זה נלמד על התפתחות תהליך זה אצל היהודים בתחומי הדמוגרפיה, העיור, הפרולטריזציה וההגירה.

סעיפי הפרק:

סעיף א': דמוגרפיה

סעיף ב': עיור

סעיף ג': פרולטריזציה

סעיף ד': הגירה

מושגים מרכזיים:

דמוגרפיה

עיור

פרולטריזציה

התאגדות מקצועית

*190*

שאלה מנחה לפרק: כיצד השפיע התיעוש על החברה היהודית?

סעיף א': דמוגרפיה (דמוגרפיה - מחקר סטטיסטי של אוכלוסיית האדם - גודלן, תפוצתן, הרכבן, והשינויים החלים בהם)

שאלה מנחה לסעיף: כיצד השפיע התיעוש על היקף האוכלוסייה היהודית?

אחד השינויים הבולטים שחלו בעקבות מהפכת התיעוש היה ריבוי האוכלוסייה היהודית במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20.

לפניכם שתי טבלאות הממחישות זאת:

גידול האוכלוסייה היהודית בעולם

שנה,  אירופה,  אמריקה,  אסיה-אפריקה,  סה"כ יהודי העולם

1700 - ת"ס,  720,000,  5,000,  375,000,  1,100,000

1800 - תק"ס,  2,020,000,  8,000,  472,000,  2,500,000

1900 - תר"ס,  8,765,000,  1,055,000,  780,000,  10,600,000

(לפי: Encyclopaedia Judaica, דה לה פרגולה ושמלץ. כרך 2007,5, עמ' 556)

גידול האוכלוסייה היהודית ברוסיה האירופית (לרבות פולין)

1825 - תקפ"ה,  1,600,000

1850 - תר"י,  2,350,000

1880 - תר"מ,  3,980,000

1897 - תרנ"ז,  5,082,000

1914 - תרע"ד,  6,100,000 (אומדן)

(אליעזר דומקה, העולם והיהודים בדורות האחרונים, מרכז זלמן שזר, תשנ"ח, חלק א', עמ' 80).

טבלאות אלו מלמדות אותנו על גידול עצום באוכלוסייה היהודית בעת החדשה. בראשית המאה ה-19 מנה העם היהודי כ-2.5 מיליון, בראשית המאה ה-20 מנה כ-10.6 מיליון, וערב מלחמת העולם הראשונה למעלה מ־13 מיליון! נשווה את הנתונים לקצב הגידול באוכלוסייה הכללית. על פי מה שלמדנו בפרק השלישי, אוכלוסיית אירופה אמנם הכפילה את עצמה במשך 100 שנה, אבל העם היהודי הכפיל עצמו פי חמישה בכ-115 שנה!

לשם המחשת הגידול המספרי העצום, שימו לב גם לטבלה המתארת את הגידול המספרי ברוסיה, הריכוז היהודי הגדול ביותר באותה התקופה: ריבוי עצום במספר היהודים באזור, תוך פחות משנות דור - והנתונים הללו מרשימים עוד יותר לנוכח ההגירה העצומה מרוסיה: בשנים 1914-1880 הגרו ממנה כ-2.5 מיליון יהודים! (על ההגירה נלמד בהמשך הפרק). השינויים הדמוגרפיים האדירים הללו, תוך זמן קצר כל כך, השפיעו על צורתו של העם היהודי. מרכזי הכובד שלו (כלומר, המקומות בהם היו היהודים מרוכזים; על כך נלמד בהמשך הפרק) השתנו, וכך גם השתנה היחס המספרי בין העדות בתוך העם היהודי: בראשית המאה ה-19 היוו יהודי ארצות האסלאם למעלה מ-20 אחוזים מכלל היהודים, ואילו בשנות ה-80 של המאה ה-19 הם היוו כ-10 אחוזים.

מה גרם לשינויים הדמוגרפיים העצומים האלה אצל היהודים, ובקצב מהיר כל כך?

אין הסכמה בין החוקרים בדבר הסיבות המדויקות להבדל בין קצב גידול האוכלוסייה היהודית לבין קצב גידול כלל האוכלוסייה. נראה שהיקף תמותת התינוקות אצל היהודים היה קטן יותר מאשר בכלל האוכלוסייה. דאגה ליתומים ועניים, ריבוי רופאים יהודיים ופתיחות לקבלת שירותי בריאות, תרמו למציאות זו. מסתבר שגם היווצרותה של המדינה הריכוזית, ששמרה על

*191*

זכויות קיום מסוימות של היהודים, וצמצמה את הפוגרומים והפרעות, אפשרה עלייה עקבית במספר היהודים. סיבה נוספת אפשרית היא היעדרם של יהודים ממקומות עבודה מסוכנים, כמו כריית פחם או שירות צבאי.

לדיון ולמחשבה

שאלת טעמי המצוות זכתה למגוון תשובות במהלך הדורות. היו שטענו למשל, כי קיום המצוות מועיל לא רק מבחינה רוחנית, אלא גם מבחינה גשמית.

יש טוענים, שבזכות אורח החיים היהודי, קצב הריבוי של היהודים היה גדול יותר. באופן כללי, קדושת החיים במסורת היהודית העלתה את המודעות בכל הנוגע לשמירת החיים. והרבה מצוות, מנהגים והרגלים יהודיים תרמו גם הם לשמירה על הבריאות: בזכות הרגלי הניקיון בחברה היהודית - שטיפת ידיים לפני הארוחה ואחרי שירותים, ורחיצת הגוף במים חמים בכל יום שישי (אחרים בתקופה זו לא תמיד הקפידו אפילו על מקלחת שבועית...) - שופרו תנאי החיים שלהם, והם נשמרו יותר ממחלות; בזכות ההקפדה על הכשרות - ההימנעות מאכילת טרפות (בעלי חיים חולים) ונבלות - הם ניצלו ממחלות ופגעים נוספים; בזכות תודעת האחריות למשפחה, הילדים זכו לתשומת לב יתרה ולחינוך, רבים יותר הגיעו לגיל הבגרות, וגיל הנישואין היה נמוך יותר; בזכות תודעת האחריות הקהילתית, הנזקקים - החולים והעניים - קיבלו סיוע בהתמודדות עם מלחמת הקיום. כך שהמצוות, המוסריות היהודית והיחס לחיי האדם בחברה היהודית - סייעו להם גם בחיים הגשמיים.

מנגד, בקרב החברה הלא יהודית (במיוחד במזרח אירופה), ערך החיים, ואף הרמה המוסרית בחברה, היו נמוכים יותר. למשל, בקרב האצילים, הסטודנטים והאמנים נחשב דו-קרב לחיים ולמתת פתרון תרבותי ולגיטימי לוויכוחים. בחברה הנמוכה, אלימות, הן במשפחה והן מחוצה לה, הייתה תופעה יומיומית, ולעיתים הגיעה לכדי שפיכות דמים. כמו כן ניתן לציין את תופעת השכרות, שפגעה בתוחלת החיים של השתיינים.

לסיכום הסעיף: במהלך המאה ה-19 הצטברו תנאים ששיפרו את רמת החיים בחברה הכללית (התפתחות הרפואה, ירידה בתמותת התינוקות, עלייה ברמת החיים), ויחד עם מערכת החיים היהודית המסורתית, הביאו לגידול דמוגרפי מדהים בעם היהודי ולשינוי היחס המספרי בתוך העם היהודי.

סעיף ב': עיור

שאלה מנחה לסעיף: כיצד השפיע תהליך העיור על ההתיישבות היהודית?

בדומה לאוכלוסייה הכללית, גם היהודים עברו תהליך של עיור. לדוגמה, בסוף המאה ה-19, 80 אחוזים מיהודי רוסיה היו יושבי ערים. תהליך העיור אצל היהודים היה מואץ יותר מאשר אצל שאר האוכלוסייה: בשנות השלושים של המאה ה-20 היה שיעור העירוניים בקרב היהודים יותר מכפול משיעורו בשאר האוכלוסייה. כך למשל בוורשה, בירת פולין, שבאמצע המאה ה-19 חיו בה כ-41,000 יהודים, בין השנים 1935-1927 (תרפ"ז-תרצ"ה) חיו בה כבר כ-353,000 יהודים. בפולין כולה היה שיעור היהודים העירוניים בתקופה זו (בשנת 1931) 76.4 אחוזים מכלל היהודים שבפולין, לעומת זאת שיעור העירוניים אצל כלל האוכלוסייה היה 22.1 אחוזים בלבד - יותר מפי שלושה! היהודים, שממילא לא הרבו לעסוק בחקלאות, השתלבו במהירות במגמה זו של המעבר לערים הגדולות.

גם תהליך העיור, שנראה אולי כהעתקת הדירה מהכפר לעיר ותו לא, השפיע על אופיים של החיים היהודיים. חישבו: האם חיים בכפר או בעיירה קטנה, דומים לחיים בעיר הגדולה? חלקכם אולי לומדים או מתגוררים ביישוב קטן, ואם לא, אתם

*192*

בוודאי מכירים מקום כזה. האם החיים בו דומים לחיים בעיר? קצב החיים בעיר סואן הרבה יותר, וקשה למצוא בה את הפרטיות והחמימות של היישוב הקטן. המעבר לעיר השפיע על צורת החיים של המשפחה היהודית, על קצב החיים שלה, על עיסוקיהם של בני הבית, ואף על תחושת שייכותם לקהילה - שבעיר בוודאי הייתה פחות חמה, משפחתית ומוכרת מאשר בעיירה או בכפר. הערים הגדולות היו גם מודרניות וחילוניות יותר מהכפר, בו נשתמרה בדרך כלל הפשטות ואורח חיים מסורתי. דבר זה השפיע מאוד על צורת חייהם של היהודים. גם דרך חייו של מי שעבר לעיר מסיבות טכניות - בגלל הנוחות שבה, או אפשרויות התעסוקה הרבות - הושפעה מהמעבר, ובוודאי חיי ילדיו.

לסיכום הסעיף: היהודים עברו תהליך עיור בדומה לכלל האוכלוסייה, אך בהיקף גדול בהרבה. לעיור הייתה השפעה על אופי החיים, ובתוך כך על הקשר למסורת.

(בספר תמונה של סביבה עירונית)

סעיף ג': פרולטריזציה

שאלה מנחה לסעיף: כיצד השפיע התיעוש על משלחי ידם של היהודים?

ראינו בפרק השלישי כיצד כל התהליכים הללו - של התקדמות התיעוש, העיור והגידול הדמוגרפי - גרמו בחברה הכללית לעליית מעמדות חדשים: הבורגנות (העירוניים המתפרנסים באופן עצמאי) והפרולטריון (הפועלים השכירים). גם העם היהודי עבר תהליך של שינוי המעמדות וצורת התעסוקה: יהודים רבים איבדו את מקצועותיהם המסורתיים (רוכלות בכפרים ובעיירות, הלוואה בריבית, ומלאכות כמו חייטות, סנדלרות ונגרות), אך הסתגלו במהירות יחסית למציאות המשתנה, מצאו עבודות חדשות, והשתלבו במעמדות החדשים.

הקידום במעמדם המשפטי והחברתי של היהודים באזורים מסוימים, (כפי שלמדנו בפרק 9) תרם גם הוא לכניסתם למעמד הבורגנות. בגרמניה של סוף המאה ה-19, לדוגמה, מחצית מהיהודים עברו לעסוק במסחר (בסגנון העירוני הנהוג היום - שלא כמו הרוכל העובר בין העיירות), למעלה מ-20 אחוזים נכנסו לתחום המלאכה והתעשייה (במפעלים הגדולים, השונים מאוד מהסנדלר של פעם, שמתקן מנעלים בביתו או בחדרון קטן), וכ-7 אחוזים במקצועות החופשיים (כמו רפואה, הנדסה, הוראה וכו').

במזרח אירופה, לעומת זאת, מעט יהודים הפכו לבורגנים (ובתוכם היו רבים שנאבקו על מקומם בתחום המסחר); רוב היהודים השתלבו בתהליך הפרולטריזציה, כלומר, השתלבות במעמד הפרולטריון, ונאבקו על מקומות עבודתם כפועלים בבתי מלאכה. הסולידאריות היהודית גם כאן נתנה את אותותיה, ועל אף התחרות הקשה על מקומות העבודה נוצרו התאגדויות מקצועיות של קבוצות פועלים, סוחרים ובעלי מלאכה, בצד התאגדויות שקמו במאה הקודמת. היהודים אף השתלבו בארגונים סוציאליסטיים למיניהם או הקימו ארגונים משלהם (למשל הבונד (להלן בפרק 13), שהיה חלק מהתנועה הסוציאליסטית הרוסית ברוסיה הצארית), במטרה לשפר את מעמדם כפועלים יהודים (אמנם כשם שהתנועה הסוציאליסטית הכללית ברוסיה הצארית לא הצליחה לשפר את מצב הפועלים, גם הבונד לא הצליח לשפר את מצב הפועלים היהודים. בפולין היו לו הצלחות מסוימות, בעיקר בשיפור היחס של המעסיקים היהודים לפועליהם.)

*193*

קטע העשרה

באותם ימים לאיגוד המקצועי, שנועד בדרך-כלל לשמור על זכויות העובדים, הייתה משמעות חברתית. השייכות המקצועית של האדם פעמים רבות גם הייתה ממש חלק בלתי נפרד מההגדרה החברתית שלו. כך למשל היו בתי כנסת נפרדים לאומנים מסוימים כמו "השניידערישע שיל" (בית הכנסת של החייטים) בקימפולונג שהיה חלק מבית הכנסת הישן - "די אלטע שיל"

(בספר תמונה של בית כנסת לחייטים

(מתוך הספר: ספר זכרון לקהילת יהודי קימפולונג-בוקובינה והסביבה / עורך: ש. אבני, תל אביב: תשס"ג, עמוד 66-64)).

גם במקומות שחברי האיגוד המקצועי היו חלק מבית הכנסת, הם ראו עצמם עדיין כיחידה נפרדת, דבר שלפעמים עורר בעיות. במקור הבא תראו עדות של מנהיגי הקהילה בוולדובה שבפולין, שבה החייטים כן היו חלק מקהילת בית הכנסת.

ומה מאד דע המעשה על החייטים שמחקו שם אומנין מן הבלעכין (מעיל) של הספר תורה השייך לכלל החבורה וחקקו עליהם שם חייטים ועל זה בוודאי ראויים היו החייטים לקנס עצום אך אנו העברנו על המידה מליטול מהם קנס...אבל חל על החייטים תיכף לתקן את המעוות על הבלעכין הנ"ל (...)

(וולדובה, 1765 - תקכ"ה. מתוך: "תעודות לתולדות הקהילות היהודיות בפולין", דב ויינרב)

לסיכום הסעיף: השינוי במעמד החברתי גרם להשתלבותם של יהודים בחברה הבורגנית ובמקצועות החופשיים. רוב היהודים, בדומה לחברה הכללית, היו חלק ממעמד הפועלים (פרולטריון). במסגרת זו הם הצטרפו לאיגודים מקצועיים ואף הקימו התאגדויות מקצועיות משלהם.

סעיף ד': הגירה

שאלה מנחה לסעיף: כיצד השפיע התיעוש על הגירת היהודים מאירופה?

בפרק השלישי למדנו שצפיפות האוכלוסין - עקב התיעוש והעיור, הריבוי הדמוגרפי ובעיות הפרנסה - הובילה לתנועת הגירה כללית מערבה, אל ארצות אירופה המערבית, ובעיקר אל מעבר לים - לאמריקה. אצל היהודים היקף ההגירה היה הגדול ביותר. מדוע דווקא היהודים היו נכונים בקלות להגר מארץ לארץ? יהודי בגלות, גם אם הוא נולד בארץ שבה הוא

*194*

חי, ואפילו אם סבא שלו נולד בה - עדיין מרגיש בגלות, והרדיפות והשנאה ממחישות לו עוד יותר את היותו נטע זר בעיני הסביבה. בארצות רבות אסור היה ליהודים להחזיק בקרקעות. לכן, כאשר נפתחת אפשרות להגר, היהודים רואים בכך הזדמנות לשפר את מצבם, והם גם לא מרגישים שצעד זה מנתק אותם מהמולדת שלהם.

גל ההגירה, המכונה ההגירה הגדולה, הגיע ברובו הגדול מהאימפריה הרוסית. הגידול הדמוגרפי העצום של יהודי מזרח אירופה במאה ה-19 (עליו למדנו בתחילת הפרק), יחד עם הגבלות תחום המושב (תחום המושב - היה כינויים של השטחים שרק בהם הותר ליהודי האימפריה הרוסית להתגורר, בין השנים 1917-1791, תקנ"א - תרע"ז.), המצוקה והעוני בקרב יהודי מזרח אירופה - גרמו ליהודי רוסיה לחפש מקום עם הזדמנויות טובות יותר. האנטישמיות הגבירה אף היא את ממדי ההגירה. לאחר פרעות "הסופות בנגב" (ראו לקמן פרק 13) (1882-1881) והחוקים האנטי-יהודיים שנחקקו בעקבותיהן החלה "ההגירה הגדולה" מרוסיה: משנת 1881 עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914) היגרו מרוסיה כ-2.5 מיליון יהודים!

לאן בחרו אותם מהגרים ללכת? בתרשים הבא תוכלו לעמוד על היעדים של ה"הגירה הגדולה":

יעדי ההגירה היהודית בין השנים 1914-1881- תרמ"א-תרע"ד (באחוזים):

(בספר תרשים עוגה)

ארה"ב - 86 אחוזים

ארץ ישראל - 3 אחוזים

אחרות - 86 אחוזים

(האטלס ההיסטורי, תולדות עם ישראל, עורך ראשי אלי בר נביא, הוצאה ידיעות אחרונות, תשנ"ג, עמ' 195-194)

קטע מקור

שמועה הגיעה אלינו, כי שכנתנו פסי ובעלה משה הכורך ובל בני החבורה כולם נוסעים עכשיו לאמריקה. מתחילה קוננה עלינו את הקינה הגדולה, שנוסעים אנו לארץ רחוקה, ועכשיו אף היא עצמה נוסעת לשם. הכול נוסעים עכשיו לאמריקה.

כך כותב אלינו מחותננו, יונה האופה. אף הוא נוסע לאמריקה...

(מוטל בן פייסי החזן, שלום עליכם, בתוך: כתבי שלום עליכם, כרך שביעי, תרגום י.ד. ברקוביץ, דביר, ת"א תשט"ו)

שאלות

1. "הכול נוסעים עכשיו לאמריקה" - על-פי הנתונים, עד כמה התרשמותו של מוטל הצעיר הייתה קרובה למציאות?

2. מה לדעתכם השפיע על בחירת יעדי ההגירה?

מלחמת העולם הראשונה (1918-1914 - תרע"ד-תרע"ח) האטה מאוד את קצב "ההגירה הגדולה", אך בתום המלחמה עלה קצב ההגירה שוב. אחרי מלחמת העולם הראשונה חלו שני שינויים בולטים בהגירה היהודית: שיעור המהגרים משטחי האימפריה הרוסית לשעבר הצטמצם מאוד (מרוסיה ופולין הגרו רק כ-215,000 בשנים 1939-1920); וחלה ירידה באחוז המהגרים לארה"ב ועלייה באחוז העולים לארץ ישראל (ראו את התרשים הבא).

*195*

יעדי ההגירה היהודית בין השנים 1939-1921 - תרפ"א-תרצ"ט (באחוזים)

(בספר תרשים עוגה של יעדי הגירה בין השנים 1921-1939 )

ארה"ב 44 אחוזים

ארץ ישראל - 24 אחוזים

אחרות - 32 אחוזים

על פי גור אלרואי, ההגירה אל המדינות שמעבר לים, זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני- מבט אנציקלופדי כרך ראשון, (ירושלים): כתר, (2007), עמוד 258

מדוע ירד חלקם היחסי של המהגרים לארצות הברית בתקופה זאת? מתברר שבארצות הברית חששו מחדירת סוכנים קומוניסטים שעלולים לגרום למהפכה קומוניסטית אצלם (על כך ראו לעיל בפרק 8). לכן ב-1924 צמצמה ארצות הברית באופן חריף את מספר אישורי הכניסה למהגרים בכלל, כולל היהודים - ובמיוחד ממזרח אירופה. התוצאה הייתה שבעוד שב- 1924 הגרו 50,0000 יהודים לארה"ב, ב-1925 הגרו לשם רק כ-10,600 יהודים (על הסיבות שהובילו לגידול באחוזי העלייה לארץ ישראל נלמד בספר השלישי).

להגירה בממדים גדולים כאלה הייתה השפעה עצומה על העם היהודי. קודם כל, מבחינת מרכזי הכובד של פזורת העם היהודי. אם עד אמצע המאה ה-19, קודם להגירה הגדולה, היו 70 אחוזים מכלל היהודים בעולם על אדמת אירופה - משנה זו ואילך, כפי שראינו בנתוני ההגירה, החל הכול להשתנות בקצב מהיר. ערב מלחמת העולם השנייה, מחצית מהעם היהודי חיו באירופה וכשליש ביבשת אמריקה. ארצות הברית, "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", משכה אליה כבחבלי קסם את היהודים הנענים והמושפלים על אדמת אירופה. ארצות הברית הייתה לאגדה - ארץ הזהב והחופש שמעבר לים.

קטע העשרה

לאחר רצח ששה מיליון מיהודי אירופה בשואה, גדל חלקם היחסי של יהודי אמריקה עוד יותר, ועמד על כמחצית מכלל יהודי העולם. אירופה, שהייתה המרכז של העם היהודי לאורך כל התקופה המודרנית, איבדה את מקומה זה רק לפני כ-70 שנה. במקומה עלו שני מוקדים: אמריקה, "העולם החדש"; ולצדה צמח שוב המרכז הישן והקדום ביותר של העם היהודי, עם קום מדינת ישראל.

גם הקשר ליהדות ושמירת המצוות הושפעו מההגירה. כפי שכבר למדנו בנושא העיור, מעברי דירה פגעו במידה מסוימת בשמירת תורה ומצוות, אפילו כשמדובר במעבר קטן יחסית - מהכפר לעיר. על אחת כמה וכמה במעבר ממדינה למדינה, או מיבשת ליבשת. במיוחד על מי שעבר מארצות מסורתיות יותר (כבמזרח אירופה) לארצות בעלות אופי חילוני יותר (כארה"ב). המעבר החד מהקהילה הדתית המוכרת, חברים, משפחה רחבה, תרבות חיים מסוימת - לארץ זרה, לא מוכרת, שמנהגיה שונים וחדשים, השפיע רבות על המהגרים, ובעיקר על בני הדור הצעיר, שעוד לא גיבשו לגמרי את השקפת עולמם והיו נתונים יותר להשפעה חיצונית (ועוד יותר על אלה שנולדו לתוך המציאות החדשה). היו גם קשיים נוספים בשמירת מצוות בארצות החדשות: בארצות הברית, למשל, רוב המהגרים שעבדו כשכירים נדרשו לעבוד גם בשבת, וחלק מן המעסיקים העמידו את העבודה בשבת כתנאי קבלה לעבודה.

מסיבה זו, רבני מזרח אירופה שראו את ההשפעה הקשה שהייתה לארצות היעד על חלק מהמהגרים, התנגדו לתופעת ""ההגירה הגדולה"" (היו שהתנגדו להגירה מסיבות אחרות לגמרי. בין המתנגדים להגירה היו כאלו שחשבו שצריך להתבולל בחברה של מזרח אירופה, והיו גם כאלה שהאמינו בסוציאליזם - וטענו שרק מתוך מאבק סוציאליסטי של היהודים במקום מגוריהם הם יגיעו, בסופו של דבר, לשוויון הנכסף.)

*196*

(בספר גלוית שנה טובה שהודפסה בארה"ב בראשית המאה ה-20 )

1. מהו הסמל שמעל ראשי האנשים שבצידה הימני של הגלויה?

2. הצג את המאפיינים של אנשים אלו.

3. האם תוכלו לשער מיהם האנשים המצוירים בצידה השמאלי של הגלויה? מהם המאפיינים של אנשים אלו?

4. מה מבטאת הגלויה?

5. איזה שינוי בולט מתרחש אצל היהודי המגיע לארה"ב?

קטע מקור

וזה לי קרוב לשתי שנים אשר זכיתי לעלות לאה"ק (ארץ הקודש) (...) ובאתי ממדינות ארצות הברית, ושם הייתי קרוב לב' שנים, ושמה ראיתי את הסוחרים הבאים, בני הנעורים שנדדו מארץ מולדתם ובאו לאמריקה, והרבה מהם הכניסו עם הכפירה ר"ל (רחמנא ליצלן, בארמית, כמו "ה' ירחם") ביחד (...) ויש מקומות אשר שם אי אפשר בשו"א (בשום אופן) להשיג מקום שישבתו ביום השביעי, שבת קודש (...)

(הרב דוד יעקב וילובסקי, שו"ת בית רידב"ז, הקדמה, עמי ט"ז-י"ז)

קטע מקור

בשבת הראשונה באוניה, חשקה הנפש ללכת ולראות כיצד יהודים נוסעים, ולדבר עמהם על מה שעזבו מאחוריהם ועל הסיכויים שיש להם בעתיד. עומדת לה קבוצה של יהודים, ביניהם כמה אנשים שפרקם נאה וזקנם מגודל, ובפניהם ניכר שבמקומות מולדתם היו מבעלי הבתים החשובים (...) קבוצה זו של יהודים עסקה בשיחה על "טילטולי הדרך" שהיו להם (...) והשיחה נתגלגלה גם על זה שהיום בפעם הראשונה בחייהם אכלו טריפה, כאן באוניה. נשאלו האנשים: למה היה לכם לאכול טריפה, בזמן שיש כאן מאכל כשר? ודרך אגב עוד שאלה: מי התיר לכם או מי הכריח אתכם לנסוע ברכבת בשבת בזמן שאפשר היה לכם לבוא לכאן ביום שישי עם ערב וללון פה ואפילו לקבל סעודת שבת? (...) ואותו היהודי שפרקו נאה וזקנו מגודל, הנוסע להתחיל חיים חדשים בארץ החדשה, משיב תשובה אופיינית: למאי נפקא מינה (מה זה משנה? (בארמית)),

שבוע ימים קודם או שבוע ימים לאחר מכן? הרי בין כך ובין כך נוסעים לאמריקה, שאין שם לא שבת ולא כשרות.

(הרב מאיר בר אילן, מוולוז'ין עד ירושלים, כרך ב', תל אביב, תשל"א, עמ' 424)

שאלות

1. נסו לתאר את התחושה אותה הרגישו הנוסעים לארה"ב, על-פי תיאורו של הרב בר אילן.

2. האם אתם יכולים לראות את התהליך שמתואר במקורות אלו גם בגלוית ה"שנה טובה" שהובאה למעלה?

*197*

לסיכום הסעיף: התיעוש היה אחד הגורמים להגירת יהודים מאירופה (כפי שגרם להגירה בחברה הכללית). היקף ההגירה בעם היהודי היה עצום בהשוואה לאוכלוסייה הכללית: ליהודים ממילא הייתה נטייה להגר - ונטייה זו הצטרפה למגמת ההגירה הכללית באותה התקופה. גם התנאים הקשים במיוחד של יהודי האימפריה הרוסית, שבה היה הריכוז הגדול של היהודים בתקופה זו השפיעו על ממדי האגירה. ההגירה הגדולה השפיעה על מרכזי הכובד של העם היהודי, ואף גרמה לשינויים בקשר של חלק מהמהגרים אל המסורת ושמירת המצוות, ובמבנה המשפחתי.

קטע העשרה

ראינו שרוב המהגרים פנו לארה"ב, וכך נוצרה שם הקהילה היהודית הגדולה. אך הייתה השפעה נוספת להגירה הגדולה, שבנתונים היבשים פחות רואים אותה, ותרומתה להיסטוריה היהודית הייתה גדולה הרבה יותר: העלייה לארץ ישראל.

העולים לישראל, אף כי היו אחוז קטן מהעולים (12 אחוזים בלבד לפי חישוב הממוצע הגבוה ביותר) - הציבו את התשתית לבניין הארץ.

לסיכום הפרק

השפעותיה של המהפכה התעשייתית והשלכותיה על היהודים היו גדולות, יותר מאשר על כלל האוכלוסייה. העם היהודי עבר בתקופה זו שינויים עצומים: ריבוי אוכלוסין מדהים, עיור מואץ, השתלבות מהירה במקצועות העירוניים, והגירה גדולה, בעיקר אל יבשת אמריקה - הגירה שהפכה את צפון אמריקה לאחד ממרכזי הכובד הגדולים של העם היהודי, אשר בשנות ה-40 של המאה ה-20 עתיד להחליף את המרכז האירופי. לאחר קום מדינת ישראל ב-1948 (תש"ח), הפכה ארץ ישראל, בתהליך הדרגתי, למרכז יהודי שקול מבחינה דמוגרפית לארצות הברית, ומשמעותי יותר בחיי העם היהודי.

ההגירה הגדולה גרמה לקשיים רבים, אותם קשיים שסבל מהם "היהודי הנודד" תמיד, שהלכו והתעצמו עתה, עם התגברות ההגירה: קושי להיקלט בארץ זרה, קושי להתרגל מחדש לתרבות אחרת, ושפה זרה.

בעקבות הנדידה הגדולה, משפחות רבות התפזרו ברחבי העולם - ובעידן שבו אין אפשרות לקפוץ לביקור משפחתי בטיסה של כמה שעות, משמעות הפיזור הזה הייתה ניתוק ממש, עד שאחים לא ראו שוב זה את זה, או את הוריהם, עד יום מותם. גם במשפחות שנותרו מאוחדות גיאוגרפית, ונדדו ביחד, לא חסרו בעיות בקשר ביניהם, לדוגמה, הדור הצעיר קלט מהר יותר את השפה והתרבות החדשה, כתוצאה מכך הילדים התרחקו מהוריהם - וההורים נעשו תלויים בילדיהם.

הריחוק הזה גרם פעמים רבות גם לעזיבת התורה והמצוות על ידי בני הדור הצעיר. אפילו אצל הדור המבוגר, המעבר גרם לעיתים לפגיעה ברמתם הדתית. הדבר קרה בעיקר במעבר לארצות שמעבר לים, שם לא היו קהילות יהודיות מבוססות.

שאלות לסיכום הפרק:

1. א. היכן היה מרכז הכובד של העם היהודי מהמאה ה-16 עד סוף המאה ה-19?

ב. היכן שני מרכזי הכובד העיקריים של העם היהודי היום?

ג. הסבירו את ההתפתחויות שהובילו לשינוי החד הזה.

2. התהליכים שעברו על העם היהודי בעקבות התיעוש, עליהם למדתם בפרק זה, מכונים על ידי חלק מהחוקרים "מהפכה דמוגרפית". חוו דעתכם: האם אכן ניתן לכנות תהליכים אלו בשם מהפכה? (חישבו על משמעות המושג "מהפכה").

*198*

3. האם יש בכיתתכם עולים חדשים? אולי אתם עצמכם עליתם מארץ אחרת - או אפילו "רק" עברתם דירה, או בית ספר? האם אכן אתם מכירים חלק מהתופעות שתוארו בפרק?

4. בפתיחה לפרק ראינו את הדמיון בין היהודים לצמח "היהודי הנודד" - דמיון שהעניק לצמח את כינויו.

(1) אילו מאפיינים של העם היהודי, המתוארים בסעיפי הפרק, תואמים לתכונות הצמח 'יהודי נודד'?

(2) האם לדעתכם דמיון זה קיים גם בדורנו? נמקו.

*199*

פרק אחד עשר: תנועת ההשכלה היהודית

מבוא

"כי לא להם לבדם ניתנו אלה החכמות"

על פי רוב, יחסם הכללי של חכמי ישראל ללימוד החכמות השונות, היה מאז ומתמיד חיובי. רבים מחכמי המשנה והתלמוד היו בקיאים בחכמות שונות, ואף תוקנה ברכה על ראית חכם מחכמי אומות העולם - "שנתן מחכמתו לבשר ודם". אמנם במהלך הדורות לימוד החכמות הוביל לעיתים להיחלשות האמונה ולרפיון בשמירת המצוות (בעיקר היה הדבר קשור בלימוד הפילוסופיה, שבאותה העת עדיין לא הייתה מופרדת בחלוקה ברורה ממדעי הטבע). משום כך, היו רבנים שהורו למעט בעיסוק בחכמות והטילו הגבלות שונות על לימודן. גם גדולי תורה בתחילת העת החדשה, כמו הרמ"א מקרקוב והמהר"ל מפראג, שהעריכו את לימוד החכמות ואף עודדו אחדים מתלמידיהם לעסוק בהם, העמידו באופן ברור את לימוד התורה כתחום נעלה יותר מלימוד החכמות. דבר זה, בשילוב עם קשיי הפרנסה והחיים של היהודים, הוביל לכך שהעיסוק בחכמות הכלליות בציבור היהודי באירופה לא היה נפוץ לפני תקופת הנאורות. היו מעטים שלמדו באופן עצמאי את החכמות, אך לא היו מוסדות רשמיים לשם כך.

מצב זה עמד להשתנות, בעקבות השפעתם של רעיונות הנאורות האירופיים על חייהם של היהודים (עוד לפני האמנציפציה). חלק מן היהודים שנחשפו לתרבות הנאורות האירופית וראו את הפריחה הגדולה בעולם הידע הכללי - החלו לחוש נחיתות אינטלקטואלית כלפי החברה הסובבת. תחושת נחיתות זו הולידה שאיפה בעם היהודי, להוכיח שלא אבדה חוכמתה ובינתה של האומה היהודית. לכך התלוותה תשוקה אדירה שהתפתחה אז, להקיף את כל תחומי הידע האנושי. המשכילים היהודיים החלו לקרוא בלהט את עולם הידע שנפתח לפניהם (לצורך כך היה עליהם כמובן לרכוש שפות חדשות), ואף היו מביניהם שפרסמו חיבורים בנושאי מדע, פילוסופיה, רפואה ונושאים רבים נוספים - כל נושא שעורר את התעניינותם.

(בספר איור המשווה את גוף האדם לבית, מתוך הספר "מעשה טוביה")

קטע מקור

ומדי יום ביומו היו מתווכחים עמנו (הגויים שעימם נפגשו) (...) ולפעמים חרפו אותנו באמרם איה חכמתכם ובינתכם, כבר נטלה מכם ונתנה לנו, כי אין אתכם יודע עד מה ואין בכם שום ידיעת חכמה. ובזה תכירו ותדעו נאמנה בין אין אלוק בקרבכם על כן נאבדה ונסרחה חכמתכם (...) אז לבשה אותי רוח הקנאה, קנאת ה' (...) אחבר בע"ה חיבור כולל כמה חכמות וידיעות להשיב חורפי דבר ולהראותם כי לא להם לבדם ניתנו אלה החכמות.

(מתוך הקדמתו של הרופא היהודי טוביה כהן (1652-1729 ־ תי"ב-תפ"ט) לספרו "מעשה טוביה", חיבור בענייני רפואה, תס"ז)

*200*

תופעת ההשכלה סחפה יהודים רבים. לאחר ההתלהבות הראשונית החלו להקים מסגרות לימוד ולבנות מערכת שלמה של ערכים ושיטות. כך החלה להיווצר במאה ה-18 במרכז אירופה - בה פרחה תרבות הנאורות - תנועת ההשכלה היהודית אשר מקובל לתארך את פועלה משנות ה-70 של המאה ה-18 (תק"ל), עד שנות ה-80 של המאה ה-19 (תר"מ). תנועה זו השפיעה לא רק על רכישת השכלה, אלא גם על אורח חייהם ואמונותיהם של היהודים. בפרק זה נלמד על התפתחותה של תנועת ההשכלה, ועל יישומם של רעיונות ההשכלה בעולם היהודי - בתחומי הלבוש, השפה, העיסוק והחינוך.

סעיפי הפרק:

סעיף א': תנועת ההשכלה היהודית ותחומי פעילותה

סעיף ב': השפעת רעיונות ההשכלה על החברה היהודית (במזרח אירופה ומחוצה לה)

מושגים מרכזיים:

תנועת ההשכלה היהודית

השכלה מטעם

דרדעים

עקשים

שאלה מנחה לפרק: מה הייתה השפעת הנאורות על החברה היהודית?

קטע העשרה

"התורה והחוכמה נצמדים יחד"; ההשכלה אצל הגר"א.

"והנה בהיותי בק"ק וילנא המעטירה, אצל הרב המאור הגאון הגדול מ" ו מאור עיני הגולה החסיד המפורסם כמוה"ר אלי' נר"ו (הגאון מוילנא), בחודש טבת תקל"ח, שמעתי מפי קדוש, כי כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משארי החכמות

- לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחוכמת התורה, כי התורה והחוכמה נצמדים יחד... וציווה לי להעתיק מה שאפשר ללשוננו הקדוש מחכמות... וישוטטו רבים ותרבה הדעת בין עמינו ישראל, ותוסר גאון עוזם וגאות עריצים המון עמים ולשון לאומים, אשר כשאון מים רבים ישאון לעומתינו: איפה חוכמתכם?, ונמצא שם שמים מתחלל".

(מתוך הקדמתו של הרב ברוך משקלוב (הרב ברוך שיק משקלוב. (1808-1744- תק"ד-תקס"ח). רב ודיין, מתלמידי הגר"א. התעניין בחוכמות כלליות ואף חיבר ספרים באסטרונומיה, באנטומיה וברפואה וכן תרגומים לעברית של ספרים העוסקים במתמטיקה.) לתרגומו לעברית לספרו של אוקלידס היווני, האג, תק"מ)

שאלות

1. מהם שתי התועלות הנובעות מלימוד החכמות הכלליות, על פי דברי הרב ברוך משקלוב?

2. איזו מן התועלות דומה לתועלת שהובאה בהקדמתו של טוביה הרופא?

*201*

ראינו בעדותו של הרב ברוך משקלוב, מתלמידיו הגדולים של הגר"א, כי הגר"א ראה בידע החכמות הכלליות ערך עצום כמשרת את לימוד התורה - חוסר כלשהו בחכמות כלליות, גורם לחוסר גדול פי מאה בלימוד התורה עצמו!

בדברים הבאים, מתוך יומנו של היעב"ץ (הרב יעקב בן צבי) עמדן, נוכל לראות את התשוקה האדירה שהייתה לו לעולם החכמה, ולמאגר הידע האנושי כולו.

(בספר תמונה של הרב יעקב עמדן)

הרב יעקב עמדן (1776-1698, תנ"ח-תקל"ו), מגדולי גרמניה במאה ה-18. חיבר ספרים רבים בתחומי ההלכה והמחשבה. היה תקיף מאוד במלחמתו בפוגעים ביהדות, וביניהם הרב יהונתן אייבשיץ, שחשד כי הוא קשור לתנועה השבתאית.

קטע מקור

ולבי היה נוטה תמיד לדעת לחקור גם כן ענייני העולם והאומות והאמונות ומידותיהם ודעותיהם וקורותיהם וחכמותיהם, שלא יודעו עניינם מתוך ספרינו הקדושים (...) כל אלה חשקה נפשי לדעת מתוך ספריהם העצמיים. ולא מצאתי דרך ואופן להגיע אל זה, כי לא הרשיתי עצמי לשכור לי מלמד קריאת ספרי לעז, כי יראתי מביטול גדול. (...) והנה ידעתי נער אחד מן המשרתים לומד כתיבה וקריאה בלשון לעז (...) וביקשתי ממנו שיראה לי צורת האותיות של א"ב של לעז (...) עם בל זה מיהרתי לקרוא בכל ספרי דפוס שלהם (...) לעמוד על כל דעות אנשי העולם באמונות, בדתות ומנהגים, ולחשוף מחשבותיהם עלינו ועל אמונתנו הקדושה. גם נכספה כלתה נפשי לדעת ולהבין ישוב כדור הארצי כמבואר בספריהם מתנועת גרם השמימי, עם היותו מבואר בספרינו הוא דרך קצר מאוד. גם חפצתי לדעת ולהשכיל בדברים הטבעיים, וטבע המחצבים וסגולות צמחים ועשבים, וחוכמת הרפואה בייחוד, והנהגות המדינות והמלכים והמלחמות, וסיפורי דברי הימים שלהם (...) ומלאכת מחשבת ואומנויות (...) וסיפורי הבלים בהמצאות בדויות - את כל אלה ראתה עיני בספריהם, בקי אני בהם ובמעשיהם, וכל מחשבותיהם, זיופיהם וטובותיהם - את הכול ידעתי וגלוי לפני, שלא להיות ערום מחוכמת אנשי עולם. אבל נזהר אני שלא לקרותן ולעיין בהם אלא במקום שאסור להרהר ברברי תורה, לא זולת כלל. אכן כסה פעמים הוצאתי מתוק מעז, ודבש שמצאתי בהם רדיתי אל כפי, להשתמש בו למלאכת הקודש, בכמה עניינים סתומים וחתומים. ועל כולם עלתה בידי על ידי בך לידע להשיב, וגם שלא להיחשב סכל בעיניהם.

(מגילת ספר, רבי יעקב עמדן (היעב"ץ), ורשא תרנ'ז, עמ' 96-98)

שאלות

1. היעב"ץ מוסיף שלוש תועלות שיוצאות מלימוד החכמות. מהן?

2. א. היעב"ץ כותב שנמנע בתחילה מללמוד דברים אלו מחשש "לביטול גדול". למה כוונתו? (היעזרו במשפט המודגש בהמשך הקטע).

ב. איך פתר היעב"ץ בעיה זו, כשהחל לעסוק בחכמות אלו?

ג. חישבו: האם הדבר מצביע על סכנה שאורבת לפתחה של תנועת ההשכלה?

*202*

סעיף א': תנועת ההשכלה היהודית ותחומי פעילותה במערב אירופה ובמרכזה

שאלה מנחה לסעיף: מה היה אופי תנועת ההשכלה ותחומי פעילותה העיקריים במערב אירופה ובמרכזה?

א 1. מנלסון

(בספר תמונה של משה מנדלסון)

משה מנדלסון (1786-1729 תפ"ט-תקמ"ו), הוגה דעות יהודי-גרמני, נחשב לאבי תנועת ההשכלה היהודית.

משה מנדלסון נחשב למעצב המרכזי של תנועת ההשכלה היהודית. מנדלסון, בנו של מופר סת"ם מדסאו שבגרמניה, למד בצעירותו אצל הרב דוד פרנקל (בעל פירוש "קורבן העדה" על התלמוד הירושלמי), ונחשב ל"עילוי". בגיל 14 עבר בעקבות רבו לברלין. מנדלסון הצעיר נחשף לתרבות הברלינאית הסוחפת, ולבו - שמאז ומתמיד נמשך ללימודי הפילוסופיה - משך אותו עתה לחברתה המשכילה של ברלין. שם התמסר ללימוד הספרות הגרמנית, לשונות אירופיות, מדע ופילוסופיה, והתוודע לסופר הגרמני גוטהולד אפרים לסינג (ראו עליו בפרק שני) שהחל להוציא לאור את חיבוריו הפילוסופיים, ודרכו יצר מנדלסון קשר עם חברת ההשכלה הגרמנית הגבוהה. מנדלסון ־ שהפך גיבן מרוב רכינה על ספרים, בעל אף בולט ומרשים (שנתפס בעיני גויים רבים כ"אף יהודי") - היה לאחד מהוגי הדעות המוכרים ביותר בגרמניה ומחוצה לה, וליהודי המפורסם ביותר בחברה הכללית במאה ה-18.

מנדלסון החשיב במשנתו הפילוסופית את עקרונותיה של הדת הטבעית (ראו פרק שני) ־ דת התבונה והמוסר האוניברסליים, שאליה ניתן להגיע באמצעות השכל, וניתן לדון ביסודותיה באמצעות ההיגיון האנושי - ואת המצוות המעשיות ראה כמסגרת חיים שניתנה ליהודים, כדי שיוכלו לשמור על עקרונות הדת הטבעית ככל האפשר ולהפיצם בעולם. המשמעות המעשית של עיקרון זה בחייו של מנדלסון עצמו, היא הקפדתו על שמירת מצוות, עם חופש מחשבה בנושאי אמונות ודעות.

בוויכוחיו עם מלומדים נוצרים, הם חזרו ודרשו ממנדלסון, שיסתור את עיקרי הנצרות או יתנצר. דרישה זאת הדהימה את מנדלסון, אשר לא העריך נכון את השפעת הנצרות (גם על אנשים הדוגלים ברעיונות הנאורות) ואת היותה מרכיב מרכזי בזהותה של חברת הרוב. ולכן ראה מנדלסון צורך להדגיש את עיקרון הסובלנות הדתית (ראו פרק 13): הדת אמורה למשוך אליה את מאמיניה בכוח השכנוע והאהבה, ואסור שיהיו לה סמכויות או כוח כפייה כלשהו (בנושא זה עסק בספרו "ירושלים", 1783 - תקמ"ג). המשמעות המעשית של רעיון זה היא ערעור על חלק מסמכויותיה של הקהילה היהודית כארגון אוטונומי, בעל סמכויות משפטיות (כמו האפשרות להטלת חרם, שמנדלסון התנגד לה). מרעיון זה נובע גם עיקרון ההפרדה בין המדינה לבין הדת, הפרדה שבזכותה יכולים היהודים (כמו כל אדם) לחיות על פי דתם, גם כשהיא שונה מדת הרוב, מבלי לפגוע בקשריהם עם המדינה בה הם חיים. מנדלסון טען גם כי התקווה לבוא המשיח - שנראה כי היא פוגעת בקשרי היהודים עם מדינתם הנוכחית - לא תשפיע על חיי היום יום לאחר שיינתנו ליהודים זכויות, והם יחושו "בבית" במקום מגוריהם, וכך היא תישאר כחלק מתחום התפילות בבית הכנסת בלבד.

*203*

בציור מאת מוריץ דניאל אופנהיים (1856 - תרט"ז) נראה מנדלסון (יושב בצד שמאל) מתפלמס עם כומר נוצרי (יושב בצד ימין), כשמאחוריהם ניצב לסינג.

שאלות

א. על השולחן מונח לוח עם כלי שחמט - האם תוכלו לשער מדוע בחר הצייר דווקא במשחק זה?

ב. הצייר הציב את לסינג ברקע הוויכוח - האם תוכלו לשער מדוע בחר הצייר דווקא בו? היעזרו בדברים שלמדתם עליו בפרק 9.

א 2. תחומי פעילותה של תנועת ההשכלה

בני חוגו וממשיכי דרכו של מנדלסון פעלו נמרצות לשינוי אורחות חייהם של היהודים - הרבה יותר ממנדלסון עצמו, שפנה בכתביו אל הציבור היהודי רק בערוב ימיו, ובאופן כללי נרתע מהתערבות בדרכי הנהגתם של הרבנים - כדי להובילם להשתלבות בחברה הכללית, שנחשבה נאורה ינתר בעיניהם. אף שהמשכילים שאפו להתקרב לתרבות הנאורות מבחינה אינטלקטואלית בעיקר, השינויים אותם הובילו לא הסתכמו בתחומי הידע, הספרות והמחשבה. משהתקרבו המשכילים לחוגי התרבות הכללית הגבוהה, הם סגלו לעצמם גם את סגנון לבושם, את מנהגיהם, את נימוסיהם ואת תרבות הפנאי שלהם. נראה שהם חשו הכרח לבצע שינויים חיצוניים כדי להתקבל כשווים בחברה.

אחד התחומים הראשונים שאומץ על ידי המשכילים, בדומה ליהודים אחרים שהושפעו מהאופנות החדשות במרכזי התרבות של אירופה, היה הלבוש (אמנם שינוי הלבוש לא היה דבר מהותי ומרכזי בעקרונות ההשכלה, אך התחלנו בו כיוון שתיארנו את שינויי המשכילים מהחיצוני ביותר, הלבוש, עד לדרישתם לשינויים מהותיים ועקרוניים יותר, כמו בתחום השפה, משלח היד, וכמובן העקרוני מכולם - החינוך.). הלבוש המסורתי נזנח מהר מאוד. ראינו בתמונה לעיל שכבר מנדלסון עצמו בחר לטשטש את רוב הסממנים היהודיים בלבושו.

(בספר ציור מאת מוריץ דניאל אופנהיים )

בתחילת הפרק הובא דף מתוך הספר "מעשה טוביה", שנדפס בשנת 1707 (תס"ז).

שאלות

1. במה שונות פני האדם שבציור מפניהם של מנדלסון וחבריו בציורו של אופנהיים?

2. כיצד ניתן להסביר שוני זה?

*204*

דמותו של מנדלסון, היהודי המפורסם ביותר באירופה במאה ה-18, העניקה השראה מרובה לדור צעיר של משכילים, שהחל את צעדיו הראשונים בזירה הציבורית, בשנות השמונים של המאה ה-18. הם הזדהו עם עקרונות הנאורות אותן אימץ והטמיע בתוך משנתו היהודית-הדתית, והתפעלו מהישגיו האינטלקטואלים - פילוסופיים בשדה התרבותי הכללי. הוא היה מבחינתם דגם ליהודי הגאה במורשתו ועם זאת פועל גם בחזית התרבותית הלא יהודית בהצלחה מרובה, תוך הכרה של מיטב המלומדים בפרוסיה.

שלא כמו מנדלסון, הייתה להם תוכנית פעולה מגובשת להפצת רעיונות הנאורות בקרב הציבור היהודי הרחב. היוזמה לאגד את המשכילים השונים בגוף מלוכד אחד ולקדם ביחד את השפעת רעיונות ההשכלה בחברה היהודית יצאה מקניגסברג שבפרוסיה: בסוף שנת 1782 (תקמ"ג), נוסדה בקניגסברג "חברת דורשי לשון עבר". מנהיגה של החברה והרוח החיה בה היה יצחק אייכל, שהיה תלמידו של הפילוסוף עמנואל קאנט באוניברסיטה המקומית. החברה ייסדה את כתב העת העברי "המאסף", בתור במה למשכילים היהודים השונים, בה יוכלו לשתף את הקוראים בהגיגיהם ובהצעותיהם לשיפור החברה. "המאסף" הטיף לחשיבה רציונאלית ולעליונות התבונה, להרחבת הדעת ולסובלנות דתית, והביע את אמונתם של חוג המשכילים ברעיון הקידמה. כתב העת נחל הצלחה. תפוצתו גדלה משנה לשנה בקרב שכבת המשכילים. בין מנוייו נמנו גם יהודים עשירים מפרוסיה.

המשכילים קראו גם לשינוי השפה בה השתמשו היהודים - יידיש (ראו פרק 13). ראשית, מפני ששפה זו הבדילה אותם מן הסביבה הנוכרית; שנית, מפני שהיידיש היא ערבוב של גרמנית, עברית ופולנית, ועל כן היא לא נחשבה בעיניהם לשפה מדויקת, תרבותית וגבוהה. כבר מנדלסון הוציא לאור תרגום של החומש לגרמנית גבוהה ("הביאור", תרגום בצירוף פירוש רציונאלי לפי הפשט, 1783-1778 - תקל"ח-תקמ"ג), שנועד לכאורה לסייע להבנת המקרא, והוביל להכרת השפה הגרמנית וללימודה, שכן הרמה שבה נכתב דרשה ידע נרחב בשפה הגרמנית. יחד עם הדגשת החשיבות בהכרת שפת המדינה, כמסייעת להשתלבות בחברת הנאורות ובתרבותה, הדגישו המשכילים גם את השפה העברית, ככלי להעמקת התרבות היהודית המקורית. אתת ממטרותיו של "המאסף" הייתה העמקת הידיעה של הלשון העברית.

"הביאור" של מנדלסון: בעיניו, ובעיני רב בן התקופה.

קטע מקור

(1) בעיני מנדלסון

ומאז ועד עתה אין איש שם על לב לתקן המעוות, ולתרגם את התורה הקדושה בלשון המתוקן הנהוג ומורגל בדורנו, וילדי בני ישראל אשר להם לב להבין אמרי בינה ישוטטו לבקש את דבר ה' מעל העתקות חכמי הנוצרים, בי הנוצרים מתרגמים את התורה בבל דור ודור ללשונותם בגוייהם, כפי צורך הזמן (...) אמנם הדרך ההוא אשר דרכו בו רבים מבני עמנו, הוא רב המוקש והמכשול למועדי רגל, ורעה גדולה יצאה משם, בי המתרגמים הנוצרים אחרי שאין בידם קבלת חז"ל ואינם שומעין אל דברי המסורה (...) עושים דברי התורה בחומה פרוצה, יעלה כל איש נכחו ועושה בה כרצונו, והם מוסיפים וגורעים ומשנים בתורת ה' (...) כפי מחשבות לבם והשגתם, ועל ידי זה פעמים שלא יקראו בתורה את הכתוב שם, כי אם את העולה על רוחם.

(משה מנדלסון, "אור לנתיבה" (הקדמה לביאור), בתוך: נתיבות השלום, ורשה תרמ"ז, עמי 16)

קטע מקור

זהו הצעד הראשון לקראת התרבות שממנה מרוחקת לצערי אומתי כל כך עד שאפשר להתייאש מן האפשרות של תיקון.

(מתוך מכתבו של מנדלסון על מפעל הביאור, לידידו איש הממשל אוגוסט הנינגס מדנמרק, 1779 (תקל"ט), מצוטט אצל: שמואל פיינר, מהפכת

הנאורות, ירושלים תשס"ב, עמ' 153)

*205*

שאלות

1. מהו המניע לחיבור ה"ביאור" לפי כל אחד מהמקורות?

2. כיצד ניתן להסביר מדוע מנדלסון לא הציג את הנימוק השני בהקדמתו ל"ביאור"?

3. האם אלו מניעים מנוגדים או משלימים? נמקו את עמדתכם.

4. מנדלסון היה גם איש השכלה וגם שומר מצוות - באיזה קטע מן המקורות עולה באופן ברור כל אחד משני ההיבטים האלה בחייו?

קטע מקור

(2) בעיני רב בן התקופה ־ הרב יחזקאל לנדא

ואולי הייתה כוונת המחבר (מנדלסון) כדי שלא יביטו לחפש בספרי הביבל (תרגומי הנוצרים), ורצה לתקן לפי דעתו. אבל באמת אנחנו רואים כי אין כאן שום תיקון - והנער, בטרם ידע מאוס ברע ובחור בטוב, כבר נשכח כל טוב טיב לשון הקודש ממנו; בי מתוך שהמתרגם ההוא העמיק שפה לדבר בלשון אשכנז עמוק מאוד, שלא הורגלו בו כי אם הבקיאים ביותר בדקדוק לשון אשכנזי, ומתוך שכבד על הנער להבינו, צריך המלמד המלמדו לעסוק עמו רוב היום להעמידו על דקדוק לשון אשכנזי, ומתוך כך פנה היום, ונשאר הנער ערום מעקרי התורה (...) ונעשית תורתנו בשפחה המשמשת את לשון אשכנז שיתפשט בדור, ופירוש המלות של לשוננו העברי אינם יודעים. ואף אם היה כוונת המתרגם לטובה, באשר הזכרתי למעלה, כי כן חובה עלינו לדון את כל האדם לכף זכות, וקו"ח (קל וחומר) לאיש המפורסם לחכם, אבל מה נעשה לתחילת המחשבה - אם סוף המעשה נהפך לרועץ? ולדעתי המתרגם בעצמו התחרט על שגגתו בזה.

(המאסף, ג (תקמ"ז), עמ' 143)

שאלות

1. איך מסביר הרב יחזקאל לנדא את התנגדותו לתרגום של מנדלסון?

2. מהו חסו הכללי של הרב לנדא למנדלסון כאדם?

(בספר תמונה שח יחזקאל לנדא)

הרב יחזקאל לנדא (1793-1713, תע"ד-תקנ"ט), מחשובי רבני אירופה במאה ה-18. כיהן כרב פראג משנת 1755 (תקט"ו) ועד פטירתו, מכונה ה"נודע ביהודה", על שם השו"ת שחיבר.

גם את תחומי העיסוק היהודיים שאפו המשכילים לשנות. ברוח הוגי התקופה, שזלזלו במסחר - שעיקרו תיווך בין היצרן לקונה ־ ורוממו לעומתו משלחי יד יצרניים כחקלאות ומלאכה, ניסו המשכילים להוביל לשינוי משלחי היד היהודיים המסורתיים ולדמותם לעיסוקי הסביבה - למשל, דרך הכנסת לימודי מלאכה לבתי הספר שהוקמו על ידם.

*206*

אך עיקר מרצם של המשכילים הופנה לתחום החינוך, ככלי השפעה על הדור הבא של צעירי ישראל. כשפורסם באוסטריה כתב הסובלנות ב-1782 (תקמ"ב) (ראו פרק 13), הוציא נפתלי הרץ וייזל, מבני חוגו של מנדלסון, חיבור בשם "דברי שלום ואמת", בו קרא להיענות לדרישות השלטון ולשנות את סדרי החינוך היהודי (שכללו עד עתה לימודי קודש בלבד): להקדים את ידיעת "תורת האדם" - המדעים הכלליים והמוסר האוניברסלי, ללימודי "תורת האלוהים" - כתבי הקודש (ראוי לציין שמנדלסון עצמו דווקא הסתייג מהתייחסות נלהבת כל כך להצעתו של הקיסר האוסטרי.)

(בספר תמונה של נפתלי הרץ וייזל)

נפתלי הרץ וייזל (1805-1725, תפ"ו-תקס"ה), בלשן ומשורר עברי, מאבות תנועת ההשכלה היהודית. בצעירותו למד תנ"ך וגמרא, כמקובל, ונמשך גם ללימודי חכמות נוספות כדקדוק עברי, היסטוריה וטבע. כתב בתחומים רבים, ביניהם פירושים לחלק מהתנ"ך (בהם השתדל ליישב את הפסוקים עם דרשות חז"ל, ולהראות כי בלשון הקודש לכל מילה יש משמעות נפרדת), קובץ "שירי תפארת" המתאר בשירה את סיפורי התנ"ך, בעיקר עפ"י הפירושים המקובלים ודרשות חז"ל, ו"ספר המידות" העוסק במידות ובמוסר.

קטע מקור

לכן המסכל (המבטל) חוקי האלוהים ויודע תורת האדם, אף על פי שלא ייהנו מאורו חכמי ישראל בחכמת התורה, ייהנו ממנו שאר בני האדם שבכל העמים; והמסכל תורת האדם, אף על פי שיודע חוקי האלוהים, אינו משמח לא את חכמי עמו ולא את שאר בני האדם.

(נפתלי הרץ וייזל, דברי שלום ואמת, ורשה 1886 (תרמ"ו), עמ' 6)

שאלות

1. איזה תחום דעת חשוב יותר, על פי וייזל?

2. כיצד הוא מנמק העדפת תחום זה?

3. הסבירו, לאור דברים אלו, מדוע התגברה ההתנגדות הרבנית דווקא לאחר פרסום "דברי שלום ואמת", ולא בעקבות "הביאור" של מנדלסון?

גם במסגרת לימוד התורה היו למשכילים תוכניות לשינוי: הם קראו לפתוח בלימודי השפה העברית ודקדוקה, אותם העריכו ביותר, רק לאחר מכן לעבור ללימוד התנ"ך וההלכות הבסיסיות, ובשלב זה - רק למתעתדים לעסוק ברבנות יש להיכנס לעולם ההלכה והתלמוד; על רוב הנערים לפנות ללימודי מלאכה. אמנם גם לפני כן, רוב הנערים הפסיקו ללמוד לאחר גיל מצוות, אך הדבר נעשה בעיקר מתוך כורח המציאות, לצורך פרנסת המשפחה. רק מעטים יכלו להרשות לעצמם להמשיך ללמוד, בדרך כלל מתוך עוני והקרבה גדולה, בתמיכה של הקהילה או של קרובי משפחה עשירים. השוני הוא בעצם היחס ללימוד תורה: האם הוא אידיאל כללי לכל בני העם, או שמא כלי למלאכת הרבנות בלבד (כשיטת המשכילים)? בחברה הדתית, גם אלו שהוצרכו לפנות לעבודה, המשיכו לראות את התורה ולומדיה כמרכז הקהילה והחיים היהודיים; ואילו ההשכלה, לעומת זאת, העמידה את דמות המשכיל כאידיאל חילופי לדמותו של לומד התורה.

*207*

בית הספר הראשון שהוקם ברוח תנועת ההשכלה היה בית הספר "חינוך נערים" בברלין (1778 - תקל"ח). במקור הוא הוקם בידי בעלי ההון של ברלין, כמפעל חינוכי שנועד לסייע ברכישת השכלה גם לאלו שאין ידם משגת לשלם למורים פרטיים, ועל כן הוגדר כבית ספר חופשי מחובת שכר לימוד. בעקבותיו הוקמו בתי ספר משכיליים רבים, ואף בתי ספר לבנות (הראשון הוקם בפראג ב-1785).

מסגרת חינוכית רשמית מסודרת לבנות הייתה חידוש של תנועת ההשכלה (כפי שבתי ספר לבנות בציבור הכללי היו חידוש של תקופת הנאורות - ראו פרק שני), שכן עד אז בנות חונכו בדרך כלל בביתן, על ידי אמותיהן או מורים פרטיים. המשכילים ראו בחינוך הבנות משימה חשובה, כיוון שדרכן שאפו להשפיע על הדורות הבאים, כאשר האם היהודייה תגדל את בניה ברוח ההשכלה.

כיתה בפתח תקווה 1950 (תש"י)

1. מורה יהודי ותלמידיו, אוזבקיסטן, 1870 (תר''ל) בערך

חדר יהודי, מזרח אירופה, 1930 (תר"ץ) בערך

2. חדר יהודי, מזרח אירופה, 1930 (תר"ץ) בערך

3. כיתה בפתח תקווה 1950 (תש"י)

. מורה יהודי ותלמידיו, אוזבקיסטן, 1870 (תר''ל) בערך

(בספר תמונה כיתה מודרנית במעלה אדומים )

שאלות

ציינו ארבעה הבדלים בין כיתות הלימוד שאינן מודרניות (תמונות 1-2) לכיתות הלימוד המודרניות (תמונות 3-4)

לסיכום הסעיף: תנועת ההשכלה היהודית במערב אירופה ובמרכזה עסקה בשילוב רעיונות הנאורות במחשבה וביצירה היהודית, במאבק לשילוב היהודים בחברה הכללית ובהכנסת מאפיינים מודרניים להתנהלות החיים היהודיים: שינוי צורת הלבוש והדיבור, מעבר למשלחי יד יצרניים יותר, וכן שינויים בחינוך היהודי.

*208*

קטע העשרה

משבר ההשכלה בברלין

בסופה של המאה חל משבר חמור בהתפתחותה של תנועת ההשכלה הברלינאית. משכילי ברלין צפו בתדהמה בהידרדרותה המהירה של התנועה. ערכי התרבות המקוריים של תנועת ההשכלה - חזרה לשפה העברית ולתרבות יהודית מקורית - נעלמו: הועלתה הצעה להוציא את "המאסף" בגרמנית, משום שאין עוד קהל קוראים עברי; אף את תרגומו של מנדלסון הוצע להדפיס באותיות גרמניות ולא עבריות (כפי שנדפס במקור) - כי אף אחד לא מסוגל לקרוא אותיות עבריות.

"צר לי לאמור", כותב בצער וייזל, בבוחנו את תוצאות פעולותיו הנלהבות לשינוי סדרי החינוך היהודי בהשפעת צו הסבלנות של הקיסר האוסטרי: "הוקם (התקיימה) מצוות הקיסר יר"ה (ירום הודו), ותורת ה' יעזובו" (וייזל, מכתבים שונים, וויען תקפ"ז, עמ' 217.). בני דורו של וייזל כבר לא מצאו את מקומם בחברת האינטליגנציה היהודית של ברלין שדחקה מהר כל כך את רגליהם. "הישנים יחשדוני למחדש, והמחדשים יחשדוני לישן" (משה מנדלסון-פרנקפורטר (שימו לב! זהו אינו משה מנדלסון המפורסם, שלמדנו עליו), פני תבל, אמסטרדם תרל"ב, עמ' 241.) , קובל וייזל המזדקן של סוף המאה ה-18 זוהי כבר אינה השכלה, טענו דור המשכילים הראשון - ולדעתם גם האחרון - של ברלין: זו אינה הפנמה עמוקה של ההשכלה, אלא חיקוי חיצוני בלבד של התרבות הנוכרית וגינוניה, הצטעצעות וצביעות. משכילים צעירים שומרי מצוות כמנדלסון וכוייזל כמעט שלא נמצאו. גל של המרות דת החל לסחוף את האינטליגנציה היהודית של ברלין, ולא פסח גם על ביתו של מנדלסון עצמו: מבין ששת ילדיו ארבעה התנצרו, ומבין תשעת נכדיו רק אחד נותר יהודי.

המשבר שפקד את השכלת ברלין, בסוף המאה ה-18, לא הביא לקיצה של התנועה. במהלך המאה ה-19 נוסדו מרכזים חדשים של תנועת ההשכלה ברחבי אירופה, למן לונדון ואמסטרדם במערב ועד לשקלוב, אומן וברדיצ'ב במזרח. חלקם נוסדו על ידי משכילים שהיו קשורים להשכלת ברלין, ובעקבות מורת רוח שחשו עקב ההתפתחויות השליליות בבירה הפרוסית, היגרו למקומות אחרים, כשהם נושאים עמם את בשורת ההשכלה. אך בברלין עצמה גוועה התנועה.

סעיף בי: השפעת רעיונות ההשכלה על החברה היהודית במזרח אירופה ומחוץ לאירופה

שאלה מנחה לסעיף: כיצד השפיעה ההשכלה על החברה היהודית במזרח אירופה ומחוץ לאירופה?

ב 1. התפתחות ההשכלה במזרח אירופה

תנועת ההשכלה ברוסיה התפתחה מאוחר יותר מזו בברלין מכיוון שגם הסביבה הרוסית הנוכרית לא הייתה נאורה: רוסיה בתקופה זו הייתה ארץ בעלת אופי חקלאי ושלטון עריץ. בנוסף, המשכילים הרוסים היו קומץ חסר השפעה ישירה על החברה היהודית, שהייתה ברובה הגדול שומרת מסורת.

מצב זה החל להשתנות, בעקבות פרשה המכונה פרשת ההשכלה מטעם (השלטון). לחבורות המשכילים שהתגבשו באימפריה הרוסית בשנות העשרים של המאה ה-19, הייתה ביקורת על צורת התעסוקה של היהודים. המשכילים קיוו, כי הצעות השיווי שלהם יזכו לאהדה ותמיכה בקרב השלטון הרוסי, שבתקופת שלטונו של הצאר ניקולאי הראשון (1855-1825 - תקפ"ו-

*209*

תרט"ו) הגביר את התערבותו בחיים הפנימיים של היהודים. בשנת 1841, לאור התייעצות עם משכילים יהודים, החליט השלטון הרוסי לפתוח בתי ספר ברוח ההשכלה, שמטרתם להרחיק את היהודים מלימוד הגמרא ולקרבם ללימודים הכלליים. מכיוון שמוסדות אלה נפתחו ביוזמת השלטון, ולא מרצונם של היהודים, הם כונו "מוסדות מטעם", כלומר - מטעם השלטון.

לצורך ביצוע ההחלטה פנה שר החינוך הרוסי למקס לילינטל, משכיל יהודי צעיר יוצא גרמניה, בהצעה לעמוד בראש המפעל החינוכי החדש. לילינטל יצא למסע שכנוע בקהילות רוסיה, אך נתקל בהתנגדות נמרצת. רוב היהודים ראו זאת כגזירת השלטון שמיועדת להוביל להמרת דתם, ואילו לילינטל ניסה לשכנעם כי השלטון רוצה בטובתם של היהודים. ייתכן שלילינטל עצמו נוכח לדעת שהצדק עם הציבור היהודי, שכן הוא עזב את התוכנית לאחר ארבע שנים. אך בתי ספר ממשלתיים ברוח ההשכלה אכן הוקמו, ובתי הספר הדתיים נרדפו. ההתנגדות החזקה של הציבור היהודי ברוסיה לגזירות השלטון ולרוח ההשכלה גרמה לכך שלמוסדות ה"השכלה מטעם" הייתה השפעה מועטה ביותר. ובכל זאת פרשה זאת חיזקה את תחושת הביטחון בקרב המשכילים שרצו להשפיע על החברה היהודית.

(בספר תמונה של מקס לילינטל)

מקס לילינטל (1882-1815, תקע"ו-תרמ"ב), קיבל תואר דוקטור באוניברסיטת מינכן ב-1837. ב-1839 החל לנהל בית ספר בריגה ברוח ההשכלה. ב-1845 (תר"ה) עבר לארצות הברית, שם מונה לרב הקהילה הרפורמית של יוצאי גרמניה בניו יורק.

בנוסף לבתי הספר הממשלתיים ברוח ההשכלה, הוקמו על ידי המדינה גם שני "בתי מדרש לרבנים" שנועדו ליצור שכבה של מנהיגי קהילה עתידיים ברוח ההשכלה - אך בפועל רמת הידע התורנית שלהם הייתה נמוכה ביותר, וחלקם אף המירו את דתם.

משכילים יהודים החלו לפעול בדרך זו, של שיתוף פעולה עם השלטון, בתחומים נוספים. כך היו משכילים שעודדו את השלטון במאמציו לשנות את הלבוש היהודי באמצעי כפייה (איסור גורף על תלבושת יהודית, כולל זקן ופיאות, הוטל בחורף 1850 - תרי"א). אמנם, ייתכן שהם רצו להשיג על ידי כך שיפור במצבם של היהודים, אך התייצבותם לצדו של שלטון שגזר גזירות כאלה וגייס בכוח נערים יהודים לעבודות הצבא (גזירת הקנטוניסטים - ראו עליה בפרק 13) עוררה חשדות בקרב הציבור היהודי לגבי כוונותיהם של המשכילים, וכך נוצר באזור זה מתח חריף בין המשכילים לשומרי המצוות.

קטע מקור

גלוי לכל עם בני ישראל אשר בארצנו כי הגדיל אדוננו הקיסר יר"ה חסדו עמנו ונתן דת בכל מדינות מלכותו להיות היהודים לבושים בגדי חופש ככל עם הארץ... לא יבדלו בבגדיהם מכל משפחות אדמת רוסיא ולא ישאו עוד חרפה וכלימה על לבושיהם הזרים, אשר רק בעבורם יצחקו עליהם צעירים ולא יחסרו רוק מפניהם. יהי שם אדוננו הקיר"ה (הקיסר ירום הודו) מבורך מעתה ועד עולם, ולא ימוש מפינו ומפי זרענו כי גלל חרפת מחרפינו מעלינו.

(...) ויותר מהמה הפליא עצה להגדיל תושיה אדוננו הקיסר החסיד יר"ה (ירום הודו) אשר בראותו כי בושש העם להסיר מעליהם בגדי חרפתם, ורבים מעמי הארץ מתחסדים לאמור, כי בגדי אבותיהם קדושים בעיניהם (...) והחטאים האלה

*210*

קטע מקור

בנפשותם מרפים גם ידי העם הסרים למשמעתם (...) וירא אדוננו הקיר"ה את ענינו ואת לחצנו (...) ויקם ויושיענו בפקודה נכונה וישרה מעידה על צדקתו ורחמיו, להיות כל איש ישראל לובש בגדי המדינה ככל תושבי הארץ לא יבדל מהמה (...) לכן הסכמנו יחד אנו החתומים מטה (...) להסיר מעלינו הבגדים הנכרים והזרים במדינתנו, וללבוש בגדים חדשים במנהג המדינה.

(מתוך הסכם של משכילי העיר ווהלין על החלפת בגדיהם, תר"ה. צוטט בתוך: יהודה סלוצקי, תנועת ההשכלה ביהודי רוסיה, (מקורות לתולדות עם

ישראל, ספר ה'), מרכז זלמן שזר, ירושלים תשל"ז, עמ' 54-55)

שאלות

1. מהי התועלת משינוי סגנון הלבוש, על פי נוסח ההסכם של משכילי ווהלין?

2. מדוע, לדעתכם, "רבים מעמי הארץ" לא הסכימו להחליף את בגדיהם?

(בספר תמונה)

ציור משנת תרכ"א / תרכ"ה, בעקבות גזירת הלבוש. הציור מתאר קוזאקים מתנפלים על עוברי אורח יהודים בוארשה וגוזזים את זקניהם ופאותיהם. הובא נכתב עת "בית יעקב", תשכ"ד, גליון 56-55, עמ' 23, לציון 100 שנה למאורעות.

שאלות

1. אילו תחושות עולות מן התמונה?

2. השוו תחושות אלו לתחושות שעולות ממכתבם של משכילי ווהלין. מה מלמדת ההשוואה?

שיתוף הפעולה של משכילים מרוסיה עם השלטון יכול ליצור את ההבנה שהם היו יותר מזוהים עם החברה הרוסית מאשר משכילי ברלין לפניהם, למשל. אך ההפך הוא הנכון - ההשכלה היהודית ברוסיה התאפיינה דווקא בהדגשת התרבות והשפה העברית, הרבה יותר מההשכלה במרכז אירופה, שנטתה, כפי שראינו (לכל הפחות לאחר דעיכתה המהירה) להתקרב לתרבות האירופית ולהידמות לה.

מה גרם לשוני הגדול בין שני מרכזי ההשכלה? נראה ששורש הדבר נעוץ באופייה של החברה הנוכרית שסבבה אותם. בברלין הייתה זו חברה שנתפסה כתרבותית ונאורה, וגרמה לתחושת נחיתות של המשכילים היהודיים בפניה (כפי שראינו במבוא לפרק), וחברה נאורה זו גם נתנה להם את התקווה להשגת אמנציפציה - כך שרבים מהשינויים נועדו גם להוכיח לחברה כי היהודים ראויים לה. החברה הרוסית, לעומת זאת, לא נתפסה כנאורה, כך שהמשכילים היהודים לא שאפו לחקות את התרבות הרוסית: הם לא חשו נחותים כלפיה, ולא ניסו להוכיח שהם ראויים לאמנציפציה - לא נראה באופק צל של סיכוי לקבלה. כך הם היו פנויים להשקעה דווקא בתרבות השפה העברית.

בספר תמונה של אנטישמיות

*211*

נראה, אם כן, שהבדל זה בין שני מרכזי ההשכלה מסביר לנו את שעלה בסופם. בברלין, המשבר גרם לעזיבת התרבות היהודית ולהיטמעות בחברה. ברוסיה, כשחל משבר בתנועה, בעקבות "הסופות בנגב" (1882-1881, תרמ"א-תרמ"ב - ראו עליהן להלן עמ' 252) - הזעזוע הוביל אצל רבים מן המשכילים דווקא לחיזוק הלאומיות היהודית.

קטע מקור

מה תיתן לנו שפת עבר? ישאלו. אני אשמיעם מה תיתן היא לנו. היא תיתן לנו כבוד ועוז, היא תקשרנו מעדנות להיקרא בשם ישראל. ...אין לנו לא מצבה ולא ארץ, לא שם ולא זכר, רק המצבה האחת, הזיכרון האחד הנשאר לנו מחורבות בית מקדשנו - היא השפה העברית, והמה יבושו וימאסו בה! (...) הנה המה אומרים לנו: "נהיה ככל הגויים"! גם אני אשנה אחריהם: נהיה ככל הגויים לרדוף ולהשיג את הדעת (...) אך גם נהיה ככל הגויים לבלתי נבוש במקור ממנו חוצבנו, נהיה ככל הגויים להוקיר שפתנו וכבוד עמנו. לא לבושת ולא לחרפה היא לנו האמונה כי יבוא קץ לגלותנו וכי יבוא יום ותשוב הממלכה לבית ישראל (...) פנינו לא יחוורו אם נחזיק בידי השפה הזקנה, אשר התהלכה אתנו מגוי אל גוי, אשר בה שוררו משוררנו וחוזי עמנו בעת ישבו במנוחות שאננות על ארצם, ואשר בה שפכו כמים ליבם אלפים מאבותינו עת נשפך דמם כמים לעיני השמש (...) כי השפה תחזיק במעוזי הלאומים, ואם היא תרד נשיה, אז יסוף גם זכר הגוי כולו בקרב הארץ.

(פרץ סמולנסקין, מצוטט בתוך: יהודה סלוצקי, תנועת ההשכלה ביהדות רוסיה, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשל"ז, עמ' 113-112)

(בספר תמונה של פרץ סמולנסקין)

פרץ סמולנסקין (1885-1840, ת"ר-תרמ"ה), מראשוני סופריה העבריים של ההשכלה, ומראשוני הזרם הלאומי בה. הוציא לאור וערך את עיתון "השחר" (1885-1868, תרכ"ח-תרמ"ה).

שאלות

1. לדעתכם, כנגד מי מופנים דברי הכותב?

2. "היא תקשרנו מעדנות להיקרא בשם ישראל" - לאור ההתפתחויות השונות שראינו בתנועת ההשכלה, האם אכן נכונה אמירה זו? נמקו את תשובתכם.

3. משכילים רבים צדדו בשימוש בשפה העברית כסמולנסקין. בקטע הנ"ל סמולנסקין הולך צעד נוסף שמוביל ליצירת הזרם הלאומי בהשכלה. צטטו את המשפט המתאים.

4. כשהכותב קורא לעם ישראל "להיות ככל הגויים" - הוא אינו מתכוון למשמעות המקובלת של הביטוי. הסבירו את המשמעות שהכותב מתכוון אליה.

ב 2. השפעת ההשכלה במזרח התיכון וארצות האסלאם

במזרח התיכון וארצות האסלאם, שבהם כמעט ולא הוכרו רעיונות הנאורות בחברה הכללית, לא התפתתה גם תנועת השכלה יהודית. חדירת רעיונות ההשכלה נעשתה בעיקר דרך בתי ספר שהוקמו על ידי ארגונים יהודיים מארצות אירופה, ובמיוחד חברת כי"ח הצרפתית (ראו עליה להלן בפרק 13). בבתי הספר של כי"ח הלימודים התנהלו בשפה הצרפתית, וכמו כן הושם בהם

*212*

דגש על לימודים כלליים ורכישת מקצוע. בית הספר הראשון של כי"ח נוסד ב-1862 (תרכ"ב) במרוקו. כי"ח ייסדה גם את בית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל (מקווה ישראל, 1870). לקראת מלחמת העולם הראשונה התפשטה רשת מוסדותיה של כי"ח על פני אפריקה הצפונית, ארצות הבלקאן, טורקיה ופרס, וכללה כ-170 בתי ספר, בהם למדו כ-50,000 תלמידים.

בתי הספר של כי"ח עוררו התייחסויות שונות: מחד, הם אכן הובילו לשיפור מעמדם של היהודים, ולהרחבת אפשרויות התעסוקה לבוגרי בתי הספר; ומאידך, הם הובילו לתחילת החילון בחברה שהייתה כולה נאמנה למסורת. כך למשל במרוקו (המקום בו החלה כי"ח בפעילותה), שבה קיבלו בברכה את הקמת בתי הספר של כי"ח, קמה לבסוף גם התנגדות חזקה אליהם. לעומת זאת, רבני האי ג'רבה, ששמרו בקנאות על אופייה המסורתי של הקהילה, התנגדו מלכתחילה לחדירת בתי הספר כי"ח, ואף הכריזו חרם נגד פתיחת בית הספר של הארגון.

טע מקור

פאריז, 17 נובמבר 1864

לכבוד הרב הגאון המפואר בשערי ישראל אב" ד דק"ק סלוניקי הי"ו,

(...) לדאבון ליבנו הוגד לנו, אשר יש בתוך עירכם אנשים אשר חשבו קנאתם קנאת ה', בעומדם נגד אוהבי הדעת והחוכמה. וכת המחשיכים האלה, המתקדשים בעיניהם, ישאו ראש במחנה אחינו, לרדוף את הנאמנים אשר היה עם ליבם לסקל את מכשול הסכלות ממסילת ישראל. בעבור זה נבוא לפני כסא כבודו ונתחנן אליך, שתזרז את בני עמינו לבלתי יאמינו לדברי האווילים וחוזי השווא המתנגדים לתועלת ילדי אחב"י (אחינו בית ישראל),ולא יטו להם אוזן קשבת.

(...) רק זאת נגלה אוזנך כהיום בי המטע אשר שתלו חברינו למען יישא פרי לתועלת עמינו נטוע הוא בסתר (בחסות) ממשלת צרפת (...) אומנם נקווה כי לא יוכרחו הזרים להגן בעדינו נגד רוח משחית יוצא מקרב ישראל. כי נ

ירא מאוד מחילול ה', ובלי ספק ישמעו אחינו לקול מוסרך ולא ימנע כבוד מבעליו.

סוף דבר הננו נותנים לך את בריתנו שלום...

ראש החברה, יצחק כרמו (שמו העברי של אדולף כרמיה.)

סופר ומזכיר החברה, הצעיר יאודה וורדמאן

(תולדות היהודים בארצות האסלאם, חלק שני - מקורות, אטינגר, שמואל (עורך), מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים תשמ"ו, עמ' 152-153)

שאלות

1. מי הזאת "החברה" העומדת מאחורי המכתב? (שימו לב לפרטים המודגשים בשורת התאריך ובשורת החתימה. ניתן להיעזר בפרוש המושג כי"ח).

2. מהו הרקע לכתיבתו?

3. עיינו בפסקה השנייה שבמכתב. מהו הרמז לאזהרה ואיום?

4. בית הספר של כי"ח בסלוניקי הוקם רק בשנת 1873 (תרל"ג). בהתייחס לכך, שערו מה הייתה תשובת רב העיר למכתב זה.

*213*

בתימן, באופן יוצא דופן ביחס לשאר ארצות האסלאם, היה להיבט הרציונאלי של ההשכלה השפעה משמעותית. נוסעים יהודיים שהגיעו לתימן הביאו עמם את רעיונות ההשכלה, ורעיונות אלו התחברו לרעיונותיהם של אלו מהתימנים שניסו ללכת לאור שיטתו המחשבתית של הרמב"ם (שכן, מבחינה הלכתית רואים יהודי תימן את הרמב"ם כמנהיגם). שיטתו השכלתנית של הרמב"ם, בשילוב עם רעיונות ההשכלה, גרמו להם לפסול את לימוד הקבלה, מכיוון שהוא איננו מובן על ידי השכל. מנהיג שיטה זו היה הרב יחיא קאפח, וסיעתו כונתה הדרדעים - מלשון "דור דעה". המתנגדים להם כונו על ידם עקשים - מלשון עיקשות. הפולמוס התפרץ בצנעא בשנת תרע"ג (1912/3), והגיע עד לדיונים בבית המשפט המוסלמי(!), שהובילו למאסרים וסגירת מוסדות לימוד ובתי כנסת על ידי המוסלמים. הפולמוס פילג את יהודי תימן לשני המחנות. אך שלא כמו באירופה, שבה רוב מחנה המשכילים התרחק מן הדת היהודית, בתימן שני המחנות גם יחד היו נאמנים למסורת, והמחלוקת נגעה רק לאופן הבנת המסורת היהודית.

עיקר הפולמוס נסב סביב לימוד הקבלה, השאלה אם ספר הזוהר אכן קדום ותואם את מסורת ישראל - הדרדעים טענו שספר הזוהר נוגד את עיקרי המסורת היהודית. אך היו גם מחלוקות רבות נוספות לגבי מנהגי תימן, כאשר הדרדעים התנגדו לחלק מהמנהגים, באומרם כי אלו לא מנהגי תימן המקוריים. כך למשל הם קראו לחזור לנוסח התפילה המקורי של תימן (הנוסח ה'בלדי', המקומי, שתואם את הכתוב במשנה תורה של הרמב"ם), למרות תפוצתו הרחבה של נוסח ה'שאמי' (נוסח ספרדי). הרב יחיא קאפח התנגד גם למנהג המקובל התימני להחזיר את השולחן לברכת המזון (בתימן היו יושבים על מחצלות הפרוסות על הרצפה), בהסתמכו על דברי הרמב"ם. כותב ממחנה העקשים תיאר את המהומה שקמה סביב נושא שולי זה:

קטע מקור

בסעודת המצווה ישבו המזומנים ליד שולחנות קטנים. לקראת ברכת המזון הוצאו השולחנות. הנוכחים ישבו על המחצלות והכסתות. שולחן בודד נותר רק ליד המברך. "מי שמשאיר שולחן לפניו כאילו עובד עבודה זרה", טענו הדרדעים. ואז הועף השולחן. ואז פרצה התגרה. העימות על השולחן פרץ כמעט בכל סעודת נישואין.

(עראקי-קלורמן, בת ציון, יהודי תימן, כרך ג', בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, רעננה תשס"ח. עמ' 54)

(בספר תמונה של הרב יחיא קאפח )

הרב יחיא קאפח (1932-1850, תר"י-תרצ"ב) מנהיג הדרדעים, בשנת 1899 (תרנ"ט) נבחר לתפקיד חכם באשי (רב ראשי) בצנעא, ומילא את התפקיד שנתיים.

(בספר תמונה של הרב יחיא יצחק הלוי )

הרב יחיא יצחק הלוי (1932-1868), תרכ"ח-תרצ"ב), מנהיג העקשים, בגיל 34 כבר מונה לאב בית הדין של צנעא, בשנת 1906 (תרס"ו) מונה לחכם באשי בצנעא, את שני התפקידים מילא עד פטירתו.

*214*

לסיכום הסעיף: השפעת ההשכלה היהודית הגיעה גם אל המקומות בהם היא לא פרחה בראשית צמיחתה, אם כי בדרך כלל, באזור שלא הייתה בו תנועת השכלה כללית, גם תנועת ההשכלה היהודית התפתחה מאוחר יותר, ובעוצמה פחותה יותר. לאחר שקיעתו של המרכז בברלין, עבר מרכזה של תנועת ההשכלה אל מזרח אירופה, שם האדירו המשכילים את השימוש בשפה ובתרבות העברית, וגם שיתפו פעולה עם השלטון בניסיון לכפות על ההמון הדתי שינויים בלבוש, בשפה ובחינוך. לארצות האסלאם הגיעה ההשכלה בעקיפין, על ידי מוסדות שהוקמו בידי יהודים אירופיים. לתימן הגיעה רוח ההשכלה על ידי נוסעים משכילים, והפולמוס שהתעורר סביב רעיונותיה פילג את יהודי תימן לשני מחנות: דרדעים ועקשים.

לסיכום הפרק

על רקע רעיונות הנאורות צמחה תנועת ההשכלה היהודית, אשר כללה, מלבד עקרונותיה הכלליים של הנאורות (כמו האדרת כוחו של השכל האנושי) גם את הרצון להשתלבות בתרבות החברה הכללית. רצון זה גרם לשינוי בתחומי הלבוש, השפה, העיסוק, סדרי החינוך, והיחס למסורת.

המשכילים שאפו להשפיע על היהודים שבסביבתם הקרובה, ואף על הרחוקים יותר: במזרח אירופה גייסו המשכילים לעזרתם את השלטון, במזרח התיכון ובארצות האסלאם נפתחו בתי ספר של כי"ח, ונוסעים יהודיים שהגיעו לשם הביאו עמם את רעיונות ההשכלה.

לאחר מאות שנים של חיים בסביבה עוינת בגלות, נאלצה החברה היהודית להתמודד עם רעיונות שנראו הוגנים, מוסריים צודקים, וכפותחים פתח לעתיד טוב יותר ומשום כך קסמו להרבה אנשים. רעיונות אלו לא נתפסו בראשיתם כמתנגשים באופן ישיר עם הדת היהודית, ולחלקם אף היה יסוד ביהדות. אמנם, בפרק הבא נראה, שבסופו של דבר היו שערערו גם על עיקרי הדת. החברה היהודית נאלצה להתמודד עם אתגר רוחני, מוסרי וחברתי שמזה זמן רב לא התמודדה עמו.

בפרק הבא נראה כיצד התמודדו היהודים עם רעיונות אלו ועם השפעות הליברליזם (פרק 9) והתיעוש (פרק 10) על החברה היהודית.

*215*

תאריכון

1950

1913-1912 (תרע"ה) - התפרצות פולמוס הדרדעים והעקשים בצנעא שבתימן

1900

1862 (תרכ"ב) - בית הספר הראשון של כי"ח נוסד במרוקו

1850

1840 (תר"ב) - פתיחת בתי ספר ברוח ההשכלה ברוסיה

1800

1782 (תקמ"ב) - וייזל מפרסם את "דברי שלום ואמת"

1780 (תק"מ) - מנדלסון מפרסם את הכרך הראשון של הביאור

1782(תקמ"ב) - וייזל מפרסם את "דברי שלום ואמת", 1780 (תק"מ) - מנדלסון 1778 (תקל"ח) - נוסד בית הספר "חינוך נערים", בברלין

1750

1786-1729 (תפ"ט-תקמ"ו) משה מנדלסון

1805-1725 (תפ"ו-תקס"ה) נפתלי הרץ וייזל

1700

שאלות לסיכום:

1. במה שונות עמדותיהם של ממשיכי מנדלסון מעמדותיו של מנדלסון עצמו?

2. כיצד השפיעה תנועת ההשכלה על יחסם של היהודים ליהדותם?

3. ממה נובע ההבדל באופי הפעולה בין משכילי מערב אירופה ומרכזה, לבין אלו שבמזרחה?

4. מהו השוני בין אופי ההשכלה האירופית, לבין זה שבמזרח התיכון וארצות האסלאם? ההשכלה בתימן נחשבת יוצאת דופן לעניין זה. הסבירו, מהו הדמיון לאופי ההשכלה האירופית, ומהו השוני המהותי שבכל זאת קיים בינה לבין ההשכלה באירופה?

*216*

(עמוד ריק)

*217*

פרק שנים עשר: תנועות וזרמים דתיים במאות ה-19 וה-20

מבוא

השיח של הנאורות, אבדן האוטונומיה הקהילתית והציפייה לקבלת שוויון זכויות הציבו אתגרים חדשים בפני היהודים. בפרק זה נלמד כיצד התמודדו קבוצות שונות בעם היהודי עם האתגרים הללו וכיצד התפצלה היהדות במאה ה-19 לכמה זרמים דתיים.

סעיפי הפרק:

סעיף א': תנועות ל"תיקונים" בדת

סעיף ב': תגובת האורתודוקסיה למודרנה

מושגים מרכזיים:

התנועה הרפורמית

התנועה הפוזיטיבית-היסטורית

התנועה הקונסרבטיבית

אורתודוקסיה

ניאו־אורתודוקסיה

ישיבות ליטא

"עדה", "חצר" (בחסידות)

שאלה מנחה לפרק: איזה מענה דתי הציעו יהודים לאתגרי העת החדשה?

סעיף א': תנועות ל"תיקונים" בדת

שאלה מנחה: כיצד ניסו התנועות שדרשו "תיקונים" בדת להתמודד עם אתגרי העת החדשה?

א 1. מבוא

קטע מקור

אדון נכבד מאוד, אוהב אדם נערץ! ,

(...) אנו בנים להורים יהודים וחונכנו על ברכי הדת היהודית (...) בבית האב קוימו המצוות בקפדנות יתרה. הן הפכו אותנו לזרים במעגל החיים הרגיל; הקפדה על מנהגים חסרי תוכן אלה (...) המנהגים והנוהגים שבחלקם הם מפחידים ובחלקם דוחים, ההבדלות שהתורה דורשת והפוגעת ביחסים חברתיים (...) כל זה הביא אותנו בדרך הטבע לבדיקה של תורת משה, של רוחה ומטרותיה ושל התאמתה למנהגינו, לאקלים ולסדרי השלטון של ימינו (...)

(דויד פרידלנדר, אגרת להוד מעלתו האדון טלר, מהדורה מצולמת של דפוס ראשון, ברלין 1799 - תקנ"ט, בתרגומה של מרים דינור ובצירוף מבוא מאת ירחמיאל כהן, מרכז שז"ר, ירושלים תשל"ו, עמ' 8-3)

(בספר צילום של האגרת להוד מעלתו טלר)

*218*

מכתב זה (בהמשך הפרק יובא ציטוט ארוך יותר מן המכתב.) נשלח בשנת 1779 על ידי דויד פרידלנדר (1834-1750, תקי"א-תקצ"ה), משכיל ברלינאי צעיר, כבן שלושים, מהקיצוניים שבבני חוגו של מנדלסון (ראו לעיל, פרק 11). במכתבו הוא פנה בהצעה ל"הוד מעלתו האדון טלר", להצטרף לכנסייתו תוך שמירה על רעיונות דתיים כלליים - בלי להתחייב לקבל את כל כללי הנצרות. משנדחתה הצעתו, פנה פרידלנדר "לתקן" את הדת היהודית - כדי שלא תהווה מחסום בפני האמנציפציה.

על פי רוח הדברים במכתב שקראתם, בוודאי תוכלו לשער איזה סוג של שינויים ביקשו פרידלנדר ואחרים לחולל בדת ובתרבות היהודית. בפרק זה נלמד על השינויים הללו, ועל תהליך היווצרותה של התנועה הליברלית המכונה היום התנועה הרפורמית; כמו כן נלמד על התנועה שקמה בעקבותיה וניסתה למתן את השינויים, תנועה המכונה היום התנועה הקונסרבטיבית.

שתי התנועות הללו פעילות גם היום וייתכן ששמעתם עליהן, אך מוקד פעילותן נמצא בארצות הברית. בסעיף זה נלמד על ראשית היווצרותן.

(בספר תמונה של דויד פרידלנדר בציור משנת 1834, שנת פטירתו)

א 2. תנועת הרפורמה

פרידלנדר לא היה היחיד שניסה להוביל לשינויים בדת היהודית. בתקופה סוערת ומלאת תהפוכות זו, שבה דובר לראשונה על שילובם של היהודים בחברה הכללית, יהודים רבים סברו שההנהגה והמסורת היהודית אינן תואמות לחייהם החדשים. ההתערות התרבותית וקבלת מושגיה וערכיה של החברה האירופית הנוצרית הביאו יהודים רבים להערכה מחודשת של משמעות השתייכותם ליהדות, ולהזדהות גדלה והולכת עם המדינה והלאום שבתוכם הם יושבים. חלקם עזבו לגמרי את הקהילה היהודית, או אף התנצרו, כדי להשתלב היטב בחברה הנוכרית (ראינו זאת לעיל בפרק 9, סעיף ב).

אך היו גם כאלה שלא רצו לעזוב הכול. נדמה היה להם שחזון הגאולה היהודי העתיק ותיקון העולם הוא מרוחק ולא מציאותי. הם חשו שלמציאות היהודית כפי שהכירו אותה אין תקווה, ולא הבינו איך שמירת המצוות מובילה לעתיד מתוקן. נראה היה להם שהרבנים, המוקד האינטלקטואלי והמוסרי של עם ישראל, משמרים מנהגים ומצוות חסרי תועלת או אפילו מזיקים, ולכן רצו להשתחרר מהמחויבות אליהם. הם ראו בנאורות חזון חלופי לתיקון העולם, ובמשכילים הגויים בני ברית לשאיפתם זו.

אך הם גם ידעו שלא ימצאו בנצרות מסגרת מתאימה יותר לשאיפותיהם וגם לא רצו להיחשב בוגדים בדתם, לכן הם ביקשו ליצור מענה בתוך המסגרת היהודית. הם הקימו קהילות משלהם, עם מערכת חוקים מתאימה. במיוחד, חשוב היה להם להתנער מההלכות המבטאות את היותו של עם ישראל עם סגולה, ואשר יוצרות הבדלה בין ישראל לעמים, ומקשות על ההשתלבות בחברה הכללית.

הם התחילו לערוך שינויים בהלכה ובאורח החיים היהודי, שינויים שהם קראו להם "תיקונים" - כינוי שנועד לטשטש את חומרת הסטייה. בתחילה "תיקונים" אלו נוצרו בצורה ספונטאנית ואחר-כך כשהתמסדו, הביאו אותם "התיקונים" להתגבשות הקהילה והשיטה - היא התנועה הרפורמית. תנועה זו החלה בגרמניה של המאה ה-19 ונקראה שם התנועה הליברלית. גרמניה הייתה קרקע נוחה לצמיחתה של תנועה זאת. היהודים בגרמניה נאבקו למען שוויון זכויות, נפגשו עם התרבות הנוכרית, וניסו להוכיח שתרבותם ויכולת השכלתם אינה נופלת ממנה.

"תיקונים" ראשונים החלו דווקא על-ידי גורם חיצוני. למדנו (ראו לעיל, פרק 9) על התערבותו של נפוליאון בסדרי הקהילה היהודית: הוא הקים מעין מוסד הלכתי, הסנהדרין של פריז, וקבע תחליף לקהילה היהודית - הקונסיסטורה. ואכן היו יהודים שבחרו לשתף פעולה עם המהלך הזה. כזה היה ראש הקונסיסטורה של וסטפליה (ממלכת וסטפליה (1813-1807, תקס"ז-תקע"ג) הוקמה על ידי נפוליאון בטריטוריה המהווה היום חלק מגרמניה. בראשה הועמד אחיו הצעיר, ז'רום בונפרטה. הממלכה הייתה עצמאית לכאורה, אך למעשה הייתה מדינה גרורה של צרפת. התקיימה עד לנפילתו של נפוליאון.), ישראל יעקובסון (1828-1768

דויד פרידלנדר בציור משנת 1834, שנת פטירתו

*219*

- תקכ"ט-תקפ"ט). הוא החל להנהיג ב-1810 סדר תפילה שונה אשר כלל: ליווי התפילה בנגינת עוגב; דרשה בענייני מוסר, בסגנון פרוטסטנטי, בשפה הגרמנית, כחלק בלתי נפרד של תפילת השבת; הזזת הבמה ממרכז בית הכנסת לקדמתו, כדי להגביר את ההקשבה והסדר בעת הדרשה. לאחר התפרקות ממלכת וסטפליה עבר יעקובסון לברלין (1815 - תקע"ה), וגם שם הנהיג תפילה. בתחילה בביתו, וכשגדל הקהל עבר בית הכנסת לביתו של יעקב הרץ בר מברלין. בשנת 1818 מנה הקהל שהשתתף בתפילה זאת כאלף איש - כרבע מיהודי ברלין! הקץ לתפילות אלה הושם דווקא על ידי הממשלה הפרוסית, מתוך חשש שמא כת דתית יהודית חדשה תמשוך אליה גם נוצרים. בנוסף לכך, השלטון התנגד באופן כללי לייסוד כתות דתיות חדשות, מפני חששו לערעור הסדר הקיים.

בהמבורג, שבה היה יותר חופש מדיני ואפשרויות לשינוי, הוקם ב-1818 (סוכות תקע"ט) הטמפל (ההיכל) - כך קראו הרפורמים לבתי הכנסת שהקימו - כינוי כללי למקום תפילה, כינוסים ואירועים, לעומת "בית כנסת" שהוא מושג יהודי. ההיכל בהמבורג הוציא את סידור התפילה הרפורמי הראשון (1819), שבו הושמטו קטעים היוצרים תחושה של הבדלה בין עם ישראל לאומות, וכן קטעים המביעים רצון לגאולה לאומית-מדינית, לשיבת ציון ולחידוש עבודת הקורבנות.

קטע מקור

עיינו בקטעים להלן, הלקוחים מתוך סידור אורתודוקסי והשוו לקטעים מולם הלקוחים מתוך סידור רפורמי.

תקע בשופר גדול לחרותנו, ושא נס לקבץ גלויתינו, וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ. ברוך אתה יי מקבץ נדחי עמו ישראל.

רצה יי אלוהינו בעמך ישראל ובתפילתם והשב את העבודה לדביר ביתך. ואישי ישראל ותפלתם באהבה תקבל ברצון, ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך. ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים. ברוך אתה יי, המחזיר שכינתו לציון

סידור נוסח אשכנז, עמי 45-42, הוצאת קורן, ירושלים, תשמ"ח

תקע בשופר גדול לחרות כל-העמים ושא גם ליחדם בברית שלום וקרבם אליך לעבדך באמת. ברוך אתה יי חובב עדת לאומים:

רצה יי אלוהינו בעמך ישראל, ותפילתם באהבה תקבל ותחי לרצון תמיד עבודתם: ותחזינה כל-ממלכות הארץ אורך ואמתך ויבוא כל-בשר להשתחוות לפניך. ברוך אתה יי שאותך לבדך ביראה נעבוד:

סידור "מנהג אמריקה", בלוך, 1872

שאלות

1. אלו דברים הושמטו מן הברכה?

2. האם תוכלו להסביר מדוע?

3. לפניכם תפילות נוספות ששונו או הושמטו מן הסידור הרפורמי. נסו להסביר את הסיבה להשמטה או לשינוי של כל אחת מהתפילות הבאות על ידי הרפורמים בסדר התפילה.

- עלינו לשבח

- "ולהלשנה" במקום "ולמלשינים" (בברכת "ולמלשינים אל תהי תקווה" בתפילת שמונה עשרה)

- תפילת מוסף

*220*

(בספר תמונה)

"תפילת יום כיפור". מתוך כתב העת Ameican Jewess

שאלות

1. האם האירוע המתואר בציור אכן נראה כמו "תפילת יום כיפור" בבית הכנסת? במה הוא שונה מהאווירה שאתם מכירים בבית הכנסת? הסבירו.

2. שימו לב: היכן ממוקמת הבימה בציור?

3. איזו אווירה יוצר השינוי במקום הבמה בבית הכנסת?

"תפילת יום כיפור". מתוך כתב העת Ameican Jewess

קטע מקור

בית הכנסת ברחוב פאזאנן (בברלין) מילא תפקיד מכריע בחיי היהודים בבירה. הוא היה, אפשר לאמור, סמל ל'מרחק שתוכל להרחיק לכת' האמנציפציה של יהודי גרמניה (...) התקיימה בו מסורת שנוצרה דור קודם לכן: סגנון מודרני עם תוכן ישן (...) כאן מילא החזן הראשי, מגנוס דוידזון, זמר אופרה לשעבר עם הופעה של טנור ואגנרי, את תפקידו במשך עשרות שנים (...) הוא היה מגיע אל התיבה - ששימשה עבורו במה - רק לאחר שנשמעה נעימת הפתיחה של העוגב, ואז הייתה נפתחת דלת עם ציפוי נוצץ, והוא היה צועד בראש מורם אל דוכן החזן עם ספר המזמורים המכונה סידור תחת זרועו, כומתת כמרים בצורת כוכב על ראשו, עוטה גלימה של כומר וטלית מונחת כגלימה על כתפיו.

(תולדות יהודי גרמניה בעת החדשה, חלק ג', מאיר, מיכאל (עורך), מרכז זלמן שזר, ירושלים תשס"ה, עמ' 102-103)

שאלות

1. ציינו לפי הקטע, אלו מרכיבים מסורתיים יש לתפילה ואלו חדשים.

2. מה מקור ההשראה של המרכיבים החדשים?

3. מדוע לדעתכם התרכזו השינויים הראשונים דווקא בתחום בית הכנסת?

רוב השינויים הללו היו ספונטניים: הרפורמים - שרצו להידמות יותר לסביבתם, ועם זאת לשמור על הקשר של בני הדור הצעיר ליהדות - ניסו לשנות את סדרי התפילה ומנהגים שונים כדי להשיג מטרות אלו. כל קהילה בחרה לה את השינויים המתאימים לה ולסביבה כמיטב הבנתה. חברי התנועה הרפורמית החלו לתהות: התנועה הרפורמית לאן? האם כל אדם יעשה כרצונו, או שתיווצר כאן שיטה? הרפורמים חשו שאין די בוויתור על המצוות שמפריעות להם, הם רצו שיטה, הנהגה, קהילה, ולכן החלו לפעול למיסוד התנועה הרפורמית.

*221*

(בספר תמונה של אברהם גייגר )

אחד האנשים הבולטים שהובילו למיסודה של התנועה הרפורמית היה אברהם גייגר (1810- 1874 - תק"ע-תרל"ה), שהיה האידיאולוג החשוב של התנועה. לפי שיטתו של גייגר, התורה שבכתב והתורה שבעל-פה הינן יצירה אנושית, שהתאימה למציאות הרוחנית בתקופה שנוצרו בלבד, על כן אין להם תוקף נצחי, וניתן ואף רצוי לשנות את היהדות על פי המציאות הרוחנית של כל דור ודור. הוא נטל חלק מרכזי בוועידות של הרבנים הרפורמים, שבהן ניסו להגיע ליצירת קו ברור לשיטה הרפורמית. שלושת הכינוסים הגדולים של הרבנים הרפורמיים בגרמניה התנהלו בשנים 1846-1844. הכינוס הראשון אישר את החלטותיה של הסנהדרין של פריז (ראו לעיל, פרק 9). החלטות אלו כוללות גם התרת נישואי תערובת; הכינוס הוסיף סייג אחד בלבד להיתר זה, והוא מתן אפשרות מצד חוקי המדינה לגדל את הילד כיהודי, אם ההורים יהיו מעוניינים בכך. בכינוס השני בוטלה חשיבותה של העברית כלשון התפילה, ובוטלו התפילות לשיבת ציון ולחידוש עבודת הקורבנות. כמו כן הותרה נגינה בעוגב בשבת בבית הכנסת - גם על ידי יהודי (בניגוד לטמפל בהמבורג בו הותרה נגינה בעוגב רק על ידי גוי). בכינוס השלישי הותרו מלאכות מסוימות בשבת - אך נדחתה הצעה קיצונית יותר להעביר את יום המנוחה ליום ראשון. בוטל "יום טוב שני של גלויות", והתקבלו הקלות מסוימות בדיני מילה ואבלות.

מכיוון שהרפורמים כבר לא ראו עצמם כלאום נפרד (בגרמניה הם כינו עצמם "גרמנים בני דת משה"), ממילא חזון שיבת ציון, המדבר על גאולה לאומית של עם ישראל, כבר לא היה רלוונטי עבורם. את החזון הזה הם המירו ברעיון "התעודה" (יעוד) של ישראל כאור לגויים: מטרת הפיזור של עם ישראל באומות, ועצם ייעודו בעולם - להוביל את האנושות כולה לאמונה טהורה באלוהים אחד ולשמירה על עקרונות מוסר אוניברסליים. התנועה הרפורמית המירה, אם כן, את האמונה במשיח ובקיבוץ גלויות ברעיון משיחי אוניברסלי, שלפיו יגיע העולם כולו, באחרית הימים, לתקופת שלום ורעות.

קטע מקור

אדון נכבד מאוד, אוהב אדם נערץ!

...אנו בנים להורים יהודים וחונכנו על ברכי הדת היהודית (...) בבית האב קוימו המצוות בקפדנות יתרה. הן הפכו אותנו לזרים במעגל החיים הרגיל; הקפדה על מנהגים חסרי תוכן אלה - שלא השפיעה על שאר עיסוקינו - הביאה רק לכך שהביכה אותנו וגרמה לנו לעיתים הרגשת אי נוחות בחברת אנשים בני דת אחרת, אפילו משרתים (...) אין אנו מהססים להודות בכך באופן גלוי, שלבדיקה יסודית של תורות דת בכלל ושל העקרונות עליהם מושתתת תורת משה בפרט גרמה גם סיבה אחרת, נוספת, לעניין שיש לנו באמת הצרופה. מעמדם המדיני של אחינו, כמעט בכל אזורי אירופה, תרם לא מעט לכך (...) מדכא הבוז שהם סובלים ממנו, פעמים יותר ופעמים פחות, אשר בהכרח מכאיב את הלב כבר מגיל צעיר וזורע מרירות בנפש. בהתבוננות אובייקטיבית אין אנו יכולים להתעלם מכך שהתנהגות זו כלפינו, שהיא כמעט נחלת הכלל, איננה רק תוצאה חד צדדית של שנאה דתית נוצרית ודעות קדומות נוצריות המושרשות עמוק. אין צורך בהתבוננות מעמיקה על מנת לראות שיש לזקוף חלק מן האשמה על חשבון דעות קדומות שלנו עצמנו (...) וביחוד על חשבון מצוות הדת שלנו, המנהגים והנוהגים שבחלקם הם מפחידים ובחלקם דוחים, ההבדלות שהתורה דורשת והפוגעות ביחסים חברתיים (...) בל זה הביא אותנו בדרך הטבע לבדיקה של תורת משה, של רוחה ומטרותיה ושל התאמתה למנהגינו, לאקלים ולסדרי השלטון של ימינו (...)

(דויד פרידלנדר, אגרת להוד מעלתו האדון טלר, מהדורה מצולמת טל דפוס ראשון, ברלין 1799 תקנ"ט, בתרגומה של מרים דינור ובצרוף מבוא מאת ירחמיאל כהן, מרכז שז"ר, ירושלים תשל"ו, עמ' 8-3)

שאלות

1. עיינו במכתבו של דויד פרידלנדר (שצוטט בחלקו בתחילת הפרק). האם תוכלו להסביר, לאור התחושות העולות ממנו, את המניעים לשינויים השונים המתוארים בפרק?

*222*

א 3. התנועה הפוזיטיבית-היסטורית

הנושא הראשון שהועלה לדיון בכינוס השני של הרבנים הרפורמים (1845 - תר"ה) היה, כאמור, חשיבותה של השפה העברית. רבים מן המשתתפים לא ראו סיבה או צורך בשמירה על השפה העברית כשפת התפילה, מכיוון שהיא לא הייתה שפה מדוברת בשום מקום בעולם. גם יהודים לא דיברו בה בחיי היום יום, ולכן היה להם קשה "להתחבר" למילות התפילה. הוועידה החליטה לבטל את החיוב להתפלל בלשון הקודש, תוך הבעת עמדה שמעודדת הכרת העברית ושימוש חלקי בה.

על רקע החלטה זו קם ופרש אחד מהמתונים שבמשתתפי הוועידה, זכריה פרנקל (1875-1801 תקס"ב-תרל"ה). פרישתו דווקא על רקע זה מתאימה באופן כללי לגישתו של פרנקל למסורת ול"תיקונים" בדת: הנקודות החשובות בעיניו היו התרבות, המסורת, האמונה הכללית. מצד אחד הוא התנגד ל"תיקונים" שפגעו בהן, גם כשסבר, שההלכה מתירה אותם, ומצד שני הוא דגל בשינויים מתונים, גם בניגוד להלכה.

את שיטתו כינה פרנקל "היהדות הפוזיטיבית (חיובית) - היסטורית". משמעות הכינוי פוזיטיבית-היסטורית היא ששיטתו מתייחסת בצורה חיובית להלכה ולמסורת היהודית, אך יחד עם זאת רואה צורך לערוך שינויים בהלכה ובמסורת כתוצאה מהתפתחויות היסטוריות. פרנקל האמין בהתגלות האלוקית של התורה שבכתב, אך סבר שלחכמים ניתנה סמכות, חירות ויוזמה לעצב את התורה שבעל-פה בהתאם להתפתחות ההיסטורית. פרנקל ראה את דרכו כ"שביל הזהב" בין הרפורמים לשומרי המסורת. בהמשך, כונתה המקבילה האמריקנית לתנועה זו התנועה הקונסרבטיבית (השמרנית).

(בספר תמונה של זכריה פרנקל)

קטע מקור

ישיבה ב-17 ביולי 1845.

פרנקל: ...גייגר אומנם סבור ששפה היא משהו לאומי, והשאיפה לשמור על העברית, עשויה להעיד, כפי הנראה, על מגמה לאומית; אך נקודה זו חסרה כל משמעות לגבי השאלה שבה אנו דנים עתה. עניין האמנציפציה רחוק מכל דתיות, ולמען האמנציפציה אין להקריב שום יסוד דתי.(...) הלשון העברית בתפילה משמשת את המטרה הזאת - להחיות תמיד בזיכרוננו את הכתוב בכתבי הקודש, את בריתנו עם אלוהים. אמצעי זיכרון שונים אלה דומים לצרור הקנים במשל הידוע: בל עוד הקנים מאוגדים יחד, אין לשבור אותם; אך אם יוצאו אחד אחד, בזה אחר זה, יישבר הצרור כולו על נקלה. בלאו הבי כבר

נמחה הרבה כל כך ממה שהיה אופייני ליהדות, והגיעה השעה להיעצר.

(מתוך פרוטוקול אסיפת הרבנים השנייה. בתוך: רבקה הורוביץ, זכריה פרנקל וראשית היהדות הפוזיטיבית-היסטורית, מרכז זלמן שז"ר, ירושלים תשמ"ד, עמ' 107-106)

שאלות

1. מדוע רצה גייגר לוותר על השפה העברית?

2. מה הייתה תגובתו של פרנקל?

3. האם ניתן ללמוד מכאן על שוני בגישתם ללאומיות היהודית? הסבירו.

4. האם ניתן ללמוד מכאן על שוני בגישתם לשינויים ביהדות? הסבירו.

תנועה זו הייתה קטנה ביותר, אך נודעה לה השפעה לא מועטה, מכיוון שבית המדרש לרבנים בברסלאו, שהיה המוסד הראשון בגרמניה, שהכשיר דור חדש של רבנים מודרניים, נוסד על ידי זכריה פרנקל, בשנת 1854 (תקט"ו). המוסד המקביל הליברלי, בית הספר הגבוה למדע היהדות בברלין, נוסד רק כעבור שמונה עשרה שנה.

*223*

קטע העשרה

כפי שניתן לשער, מאחר שכל אזכור של גאולה הושמט מן הסידורים הרפורמים, והללו ראו עצמם כבני הלאום הגרמני או האמריקני, התנועה הרפורמית התנגדה בתחילה לציונות. אך השואה והקמת מדינת ישראל חוללו מפנה בגישתם: בשנת 1937 (תרצ"ז), בעקבות התגברות האנטישמיות והפיכתה למדיניות הרשמית בגרמניה, הכירה "ועידת קולומבוס" במרכזיותה של ארץ ישראל, ובחובה לסייע בבניינה. בשנת 1972 (תשל"ב) הצטרפו הרפורמים לקונגרס היהודי העולמי, בשנת 1975 הצטרפו להסתדרות הציונית העולמית ובשנת 1976 הצטרפו הקונסרבטיבים לתנועה הציונית.

בארצות הברית, התנועה הרפורמית היא הזרם הגדול ביותר. אך גם חברי התנועה עצמה מתחילים להבין, כי במחיר השמירה על גודל הקהילה, הם איבדו את הדת עצמה - את עצם האמונה באלוהים, בנבואה ובכוחם של חכמי התורה שבעל פה. ואף שמספר היהודים החברים בתנועה זו הוא הגדול ביותר - בפועל כמחצית החברים מבני הזרמים הללו נישאים ללא יהודים ולמתבוללים. ייתכן שאף הם החלו לחוש בבעיה שבשיטתם, תוך נכונות לחזור ולהתקרב למסורת באופן חלקי: כשם שחזרו בהם בהקשר לתנועה הציונית, משחזו בפועל בהצלחתה, כך גם קבעה ועידת הרבנים הרפורמים בשנת 1999 (תשנ"ט) כי הגיע הזמן לשמירת חלק מהמצוות, אותן ביטלו בקלות רבה כל כך בעבר.

התנועה הרפורמית מכנה את עצמה היום (גם בישראל) "התנועה ליהדות מתקדמת". התנועה הקונסרבטיבית מכנה עצמה היום "התנועה ליהדות מסורתית". תנועות אלה פעילות בעיקר בארצות הברית.

(בספר תרשים עוגה על זרמים יהודיים )

הזרמים היהודיים בארצות הברית, באחוזים (תשע"ג)

אורתודוקסים 10 אחוזים

קונסרבטיבים 18 אחוזים

רפורמים 36 אחוזים

ללא זיקה לדת 30 אחוזים

אחרים 6 אחוזים

על פי סקר של מכון Pew משנת 2013 (תשע"ג)

שאלות

1. מבין הזרמים הדתיים השונים של יהודי ארצות הברית, מהו הזרם הגדול ביותר? ומהו הזרם הקטן ביותר?

2. בישראל, על פי סקר שנערך באותה שנה, הרפורמים היו אחוז אחד בלבד, והקונסרבטיבים - פחות מאחוז! איך ניתן להסביר את השוני הגדול הזה בין הקהילות?

קטע מקור

מצע סן פרנסיסקו: "יהדות רפורמית ־ מבט לאחור אחרי מאה שנה" (1976 - תשל"ו)

באין ספק, הרבה השתנה במאה השנים שעברו. אנו ממשיכים לחקור את האירועים יוצאי הדופן של הדור האחרון, בבקשנו להבין את משמעותם ולשלב אותם בחיינו אנו. באה השואה וניפצה לרסיסים את האופטימיות קלת הדעת שלנו בכל הנוגע לאנושות והתקדמותה הבלתי נמנעת. באה מדינת ישראל והעלתה באמצעות השגיה הרבים, את הבנתנו את היהודים כעם, לפסגות חדשות של שאיפות ומסירות. האיומים הנרחבים על חירות האדם, הבעיות הנובעות מהתפוצצות המדע החדש ומהגידול המתמיד בעוצמת הטכנולוגיות, והריקנות הרוחנית של חלק כה רב מתרבות המערב - כל אלו לימדונו לסמוך פחות על ערכי החברה הסובבת אותנו ולהדגיש אותם ערכים במשנת היהדות, שתוקפם עומד לעד.

(הובא בתוך: מיכאל מאיר, בין מסורת לקידמה, מרכז זלמן שזר, ירושלים תש"ן - 1989, עמ' 453)

*224*

שאלות

1. במה האמינו "מתקני הדת" מלכתחילה?

2. מה לימדה אותם ההיסטוריה ביחס לערכי החברה הסובבת? ומה היא לימדה אותם ביחס לערכי היהדות?

3. קטע זה נכתב כסיכום התקופה, בידי מנהיגי הרפורמים עצמם. האם יש בו כדי להסביר את היחסים השונים בתוך קהילות ארצות הברית וישראל? הסבירו.

לסיכום הסעיף: בהשפעת הרעיונות האוניברסליים של הנאורות נבשל שאיפתם למעט ככל הניתן את ההבדלים שבין יהודים לנוצרים, כדי לזכות באמנציפציה, ביקשו הרפורמים לעשות "תיקונים" ביהדות, הן בהלכה והן בהמרת חזון הגאולה של שיבת ציון בחזון אוניברסלי אירופי.

זכריה פרנקל יצא כנגד נטישת הלשון העברית וחזון הגאולה מצד הרפורמים וייסד את הזרם הפוזיטיבי היסטורי. עם זאת גם אנשי זרם זה דגלו ב"תיקונים" בדת, אם כי מתונים יותר, כדי להתאימה למציאות החדשה.

סעיף ב': תגובת האורתודוקסיה למודרנה

שאלה מנחה: כיצד התמודדה האורתודוקסיה עם אתגרי העת החדשה והתנועות שדרשו "תיקונים" בדת?

ב 1. מבוא

בפרקים הקודמים ראינו את השינויים הגדולים שעברו על העולם בכלל (פרקים 6-1), ועל העולם היהודי בפרט (פרקים 11-9). חלק מהשינויים היו חיצוניים, כמעט בלי יכולת בחירה של היהודים (כמו האמנציפציה - פרק 9, והשינויים הדמוגרפיים - פרק 10), וחלק מהשינויים היו מבחירתם של היהודים, כתגובה לשינויים שחלו בעולם, ובהשפעתם (כמו ההשכלה - פרק 11, הרפורמה והתנועה הקונסרבטיבית - בסעיף הקודם).

בפני היהודים שהאמינו במסורת היהודית עמדו אתגרים ושאלות לא פשוטות, לנוכח השינויים העצומים המתרחשים. האם צריך לשמור על העולם היהודי בדיוק כפי שהיה לפני שינויי המודרנה, והאם אפשרי בכלל לעשות זאת? האם השינויים הללו הם שליליים מעיקרם, או שמא הם חיוביים ורצויים? איך להתמודד עם הקשיים בשמירה על המסורת בעולם שמשתנה בקצב מהיר כל כך, ואיך יודעים מתי כן להשתלב עם השינוי, או אפילו לראות אותו כדבר שיכול לקדם ולעזור בעבודת ה'?

בפרק זה תכירו את דרכי התגובה של חברת שומרי התורה והמצוות, לשינויי המודרנה. חברה זו כונתה בשם אורתודוקסיה,

כלומר, בעלי הדעה הנכונה (מיוונית: אורתו-ישר, דוקסה-דעה) לגבי אמונת התורה וההלכה. היום היינו קוראים לציבור זה "הדתיים". דרכי התגובה שעליהם תלמדו בפרק זה, קיימות עד היום בציבור הדתי, כמובן בשינויים והתאמות לנוכח תהליכים שהתרחשו בעולם בזמן שחלף (למשל העלייה לארץ וקום המדינה).

שאלה מעניינת אשר תלווה אותנו במהלך פרק זה היא, האם האורתודוקסיה של המאה ה-19 זהה לחברה המסורתית הישנה? או שמא עצם השמרנות, בדור כזה של חידוש ושינוי, הייתה דבר חדש?

במהלך הסעיף נבחן את השיטות השונות הכלולות בזרם האורתודוקסי, וננסה לענות על שאלה זו.

*225*

ב 2. האורתודוקסיה מבית מדרשו של החת"ם סופר - "חדש אסור מן התורה"

בדור התהפוכות הסוער, שבו איים העולם להתהפך על פניו, והמסורות הישנות פינו את מקומן לטובת ערכים חדשים, היו רבים שנותרו נאמנים למסורת - האורתודוקסים.

ניצניו של הזרם האורתודוקסי ביהדות הופיעו כבר במחצית השנייה של המאה ה-18, והתבטאו במאבקים של רבנים בתנועת ההשכלה היהודית, שהחלה אז לצבור תנופה - והם זיהו בה סכנה למסורת. בראשית המאה ה-19 החל הזרם הזה להתגבש כהתנגדות ל"תיקונים" המוקדמים של הרפורמים. האורתודוקסיה שללה את סטיותיה של הרפורמה ורצתה לשמור על היהדות המסורתית, מקומן של התורה, המצוות וארץ ישראל ביהדות.

אחד ממנהיגיה הבולטים היה הרב משה סופר, המוכר בכינוי החת"ם סופר. החת"ם סופר העריך את החכמה האנושית. הוא עצמו למד בנעוריו מדעים ושפות, וכיבד את המלומדים בתחומים אלה. גם עבור ילדיו שלו הוא שכר מורה מיוחד שילמדם מדעים. יחד עם זאת, נודע החת"ם סופר בהתנגדותו, לפריצת גדרי המסורת שחלה בעקבות המודרנה, ובעיקר לתנועת הרפורמה. בפסקיו הוא הצביע על הנטייה, שהחלה להופיע בתקופתו, לשנות מהמנהגים המקובלים ולהתאים אותם למנהגים הדתיים של הנוצרים. הוא התנגד לנטייה זאת וביסס את האיסור ההלכתי שבכך, תוך שימוש במושג "חדש אסור מן התורה" בהקשר זה. (מושג הלכתי שבמקור קשור לאיסור "חדש", כלומר אכילת התבואה החדשה לפני הנפת העומר. החת"ם סופר השתמש בביטוי זה בהשאלה, ולא בהקשר ההלכתי המקורי.) בדור תהפוכות ושינוי סדרי עולם, הדגיש החת"ם סופר את הצורך להיבדל מן הגויים כחיץ מפני הרוחות החדשות המנשבות באירופה. הוא השתמש בכלל זה, של "חדש אסור מן התורה", בעיקר במקרים שאכן השינוי היה כרוך באיסור הלכתי כללי של הליכה בחוקות הגויים ובסטייה ממנהגים מסורתיים, אליהם התייחס כנדר מן התורה. ביטויים נוספים להתנגדות לשינויים, המופיעים בתשובותיו ההלכתיות, הם "וכל המשנה ידו על התחתונה", ו"כל ישראל יוצאים ביד רמ"א", כלומר אל להם ליהודי אשכנז לסטות מפסקי רבי משה איסרליש בהגהותיו לספר "שולחן ערוך".

(בספר תמונה של הרב משה סופר (שרייבר))

הרב משה סופר (שרייבר). ז' תשרי תקכ"ג - כ"ה תשרי ת"ר (1839-1762) מכונה "החת"ם סופר" על שם ספרו "חידושי תורת משה". כיהן משנת 1806 (תקס"ז) כרבה של קהילת פרסבורג, הקהילה החשובה ביותר ביהדות הונגריה באותה התקופה.

כך הוא נימק את התנגדותו לשינויים בסדר התפילה, להעברת הבימה ממרכז בית הכנסת לקדמתו, לעריכת חופות בתוך בית הכנסת, ולשינויים רבים נוספים שהנהיגו הרפורמים. על הרפורמים אמר החת"ם סופר, שאם היה בידו הדבר, הוא היה מוציאם מכלל ישראל, בדומה לקראים.

החת"ם סופר התייחס לאמנציפציה בשלילה, גם מחשש שתגביר את החילון וההתבוללות, וגם מחשש שתרחיק את היהודים מתקוות החזרה לארץ ישראל. הנא נודע בחיבתו המיוחדת לארץ ישראל, ובתמיכתו ביושביה.

(בספר תמונה של הרב משה סופר (שרייבר))

*226*

קטע מקור

יחסו של החת"ם סופר לאמנציפציה

בשנת תקצ"ג, כאשר ישבו שרי המדינה במושב הוועד הגדול (רייכסטאג) בפרעשבורג אשר הי' מקום הוועד מאות בשנים התווכחו על מעמד היהודים במדינתנו, ונמנו וכמעט גמרו החוק ליתן גם לאחב"י (לאחינו בית ישראל) כל החירות אשר לשאר תושבי המדינה (עמאנציפאציאן). ואז באו אלופי הקהל אל זקיני זצ"ל (הכוונה לחת"ם סופר) ובקשו יען בי דבר גדול הוא מה שנמנו עליהם שרי המדינה והמה יושבים בעירנו ע"כ מן הראוי ליתן תודה (...) וזקיני זצ"ל היטה להם אוזן קשבת ודרש בש"ק (בשבת קודש) בבהכ"נ (בבית הכנסת) הגדולה ובסיום הדרשה היטה למשל אוזנו ופיו פתח בחוכמה:

משל לבני מלך שגלו מעל שולחן אביהם והלכו מגולה אל גולה וסבלו צרות הרבה וקבלו הכול באהבה בידעם בי סופם לחזור לגדולתם (..) ויהי באשר עברו עליהם ימים רבים של צער, והאב נכמרו רחמיו עליהם שלח להם בעלי מלאכה שיבנו להם בית מלכות בגולה שלהם ושלח להם ממון רב. הבנים המשכילים האלה קבלו את הממון ואת בעלי המלאכות, וגם כתבו להאב כתב תודה ושבח על כל הטובה. אך במסתרים בכתה נפשם בכה רב. ושאלו להם: על מה נהפכה שמחתכם לרועץ? והשיבו: הלוא כל הצרות שעברו עלינו עד עתה אינן שקולות כצרה הגדולה הזאת. הנה אנחנו גולים וסורים זה זמן רב וסבלנו הכול בטוב, כי חשבנו, קרבה שנת פדותנו וגאולתנו. והנה אחרי כל הצרות האלה שולח לנו אבינו לבנות טירת מלכים בגולה. ועד מתי נהיה עוד פזורים? וכי מפני זמן מועט שולח לנו ממון הרבה ובנה פלטרין? אין זה כי אם ח"ו דעתו להזניחנו בגולה!

כן אנחנו בעוה"ר (בעוונותינו הרבים) סבלנו גלויות ושמדות וצרות רבות ורעות זה קרוב לאלפיים שנה, והכול סבלנו, כי אמרנו: קרוב קץ פדות נפשנו. והנה עכשיו היטה ה' עלינו חסד בעיני שרים ומלכים בכול העולם, ולחדש עלינו גזירות טובות. נודה לה' על כל הטוב, ונודה למלכי העמים אשר אנו יושבים בצלם. אבל במסתרים תבכה נפשנו, ועד מתי עוד נהיה פזורים ולא נקווה לשוב לציון? הלוא רק שם בארצנו ציווה ה' את הברכה האמיתית, ברכת הנפש והחיים עד העולם.

רבותי, לא אוכל עוד לשום מעצור לרוחי, נאלצתי להטיח דברים כלפי מעלה. מה לו לאב שהגלה את בניו? מה חסר לו לאבינו שבשמיים? אשרי למלך שמקלסין אותו בביתו כך - בתורה ובתפילה - ומה גם בארץ נוכריה? אבל, אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם! וגעה בבכי, ונמס כל לב. וסיים דרושו לזאת: אחי ועמי, נשא לבבנו וכפינו יהי' שטוחות אל אבינו שבשמים, נא תרחם עלינו להחזיר אותנו לארצנו, שמה נהיה סמוך על שולחן אבינו. כי לא יזנח לעולם ה' ונצח ישראל לא ישקר ובא לציון גואל בב"א (במהרה בימינו אמן).

(הפסקאות הראשונה והאחרונה מתוך ספר חוט המשולש, הרב שלמה סופר, בלייער עט קאהן מונקאטש, תרנ"ד, עמ' ל"ב:-ל"ג:. פסקאות שנייה ושלישית עפ"י לשונו של החת"ם סופר בדרשותיו, צוטט בתוך: החת"ם סופר ותלמידיו: יחסם לארץ ישראל, וינגרטן, שמואל הכהן, הוצאת המחלקה לענייני נוער -

המדור הדתי של ההסתדרות הציונית בסיוע מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ה, עמ' 42-40)

שאלות

1. למה ממשיל החת"ם סופר את האמנציפציה?

2. מה ניתן ללמוד מכך?

3. הסבירו, מדוע מתנגד החת"ם סופר לאמנציפציה, על פי המשל והנמשל?

*227*

בצוואתו לצאצאיו מבהיר החת"ם סופר את שיטתו, ומדגיש את התנגדותו להשכלת ברלין, לרפורמה ולהתערות בחברה הכללית.

קטע מקור

"אתם בני ובנותי, חתני ונכדי ובניהם שמעוני וחיו, אל תט לבכם לדבר רע לחתעולל עלילות ברשע את אנשים פועלי אוון - החדשים מקרוב נתרחקו מאת ה' ותורתו בעו"ה (בעוונותינו הרבים) - אל תדורו בשכנותם, ולא תתחברו עמהם כלל וכלל, ובספרי רמ"ד (ר' משה דסאו, הוא משה מנדלסון) אל תשלחו יד, אז רגליכם לא ימעדו לעולמי עד (...) הזהרו משינוי השם, ולשון ומלבוש נוכרים (...) ועמוד התפילה וסדרי בתי כנסיות כאשר היה עד היום הזה כה יהיה וכה יקומו לנצח וחלילה לשום אדם לשנות הן בבניין הן בסידור התפילה (...) וכל המשנה פניו ישונה והצדיקים כל אוון לא יאונה".

(צוואת משה, החת"ם סופר, נדפס בשטעטטין, ללא פרטי הוצאה ותאריך, עמ' א'-ד')

שאלות

1. צטטו מן הצוואה את התנגדותו לדברים הבאים:

- ההשכלה

- ההתערות בחברה הכללית

- הרפורמה

2. "אל תדורו בשכנותם, ולא תתחברו עמהם כלל וכלל". למי מתכוון החת"ם סופר בדברים האלו?

לפניך משל של החת"ם סופר כפי שהוא מסופר על ידי נכדו:

קטע מקור

מלך אחד הייתה לו בת, והיא נפלה למשכב בחולי חמורה, ואביה המלך שלח אליה רופאים אשר משמשים בבית המלך. ואחרי ימים בא המלך לבקר את בתו החולנית, ומצא לפני פתח חדרה עומד שמה רופא מומחה אחד, וכלי זיינו בידו. ובראות המלך כן, שאלו: הלא לרפאות את בתי שלחתיך, ומה לך לעמוד לפני החדר וכלי זיין בידך? וענה ואמר: אדוני, כל זמן שהיה לי תקווה לרפאות מחלת בתך, השתדלתי בכל האפשר בחדרה פנימה; אבל מאחר שלפי ידיעתי בחוכמה זו רואה אני שאין לה תקנה, על כן חשבתי: יען כי מחלה ההיא בטבעה היא מתדבקת לכל המתקרב אליה, ונחלה גם הוא, ע"כ חפצי ורצוני להציל עכ"פ הבריאים שלא יתקרבו אליה בני ביתך היקרים, ולהרחיקם בכל כוחי, למען לא יאונה להם כל רעה.

(ספר חוט המשולש, סופר, ר' שלמה, בלייער עט קאהן מונקאטש, תרנ"ד, עמ' ל"א)

1. מיהם הבריאים ומיהי החולה בנמשל?

2. החולה במשל היא בתו של המלך. מה מלמד הדבר על יחסו האמיתי של החת"ם סופר ל"חולים" שבדורו?

3. הסבירו את דרכו של החת"ם סופר, עפ"י המשל שסיפר.

*228*

לאחר פטירת החת"ם סופר אחדים מתלמידיו בהונגריה שינו והקצינו בהרבה את שיטתו, מתוך חשש מסכנות המודרנה והרפורמה. שיטתם מכונה ה"אולטרה (קיצונית) אורתודוקסיה", ויחסם היה קיצוני הרבה יותר כלפי שינויי המודרנה והרפורמה. הם דגלו בעמדה שלילית כלפי כל לימודי החול, ואף נלחמו ביהודים אורתודוקסים שגילו לדעתם סימני התפשרות עם שינויי התקופה. הביטוי "חדש אסור מן התורה" הפך בפיהם להתנגדות גורפת לכל שינוי, גם כשאין בו איסור הלכתי כלל. מקרב קבוצה זו יצאו מייסדי העדה החרדית בירושלים. למרות שהם לא היו רוב בקרב האורתודוקסיה בהונגריה,

הם השפיעו עליה. הם גם השפיעו על הקמת קהילות אורתודוקסיות נפרדות בהונגריה, ועל הפרישה ב-1868 (תרכ"ט) מן הארגון הכללי של יהודי הונגריה, שהיה ניאולזגי (קבוצה שדמתה בהיבטים מסוימים לרפורמים) ברובו.

לדיון ולמחשבה

...לא אמר מקרא "ואספת דגנך" אלא בארץ ישראל ורוב ישראל שרויין (נמצאים עליה), שהעבודה בקרקע גופה (עצמה) מצוה, משום ישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציוותה התורה "ואספת דגנך". ...ובאילו תאמר: לא אניח תפילין, מפני שאנוכי עוסק בתורה; הבי נמי (כך גם) לא יאמר: לא אאסוף דגני, מפני עסק התורה. ואפשר אפילו שארי אומנויות שיש בהם יישוב העולם הכל בכלל מצוה.

(חידושי חת"ם סופר, מסכת סוכה (פרק לולב הגזול), ניו יורק ללא שנת הוצאה, עמ' נ"ד)

1. למה משווה החת"ם סופר את עבודת האדמה בארץ ישראל? איך הוא מגדיר אותה?

2. האם החת"ם סופר מעודד את תושבי ארץ ישראל ללמוד כל היום תורה, או לעסוק גם במלאכה? צטטו את המילים המוכיחות את תשובתכם!

3. מהדורה זו של חידושי החת"ם סופר יצאה בשנת תרנ"א. במהדורה מאוחרת יותר הושמטו דפים מ"ט-נ"ז, ובהם חידושים אלה. האם תוכלו לשער מדוע נעשה הדבר?

4. מי, לדעתכם, עשוי להשמיט דברים אלו?

ב 3. הניאו-אורתודוקסיה - "הרמת הזמן אל התורה"

לא כל האורתודוקסים בחרו להדגיש את החשש מפני המודרנה. מתוך האורתודוקסיה צמחה גם הניאו-אורתודוקסיה (האורתודוקסיה החדשה), שטענה כי יש במודרנה צדדים חיוביים שלא סותרים את קיום ההלכה, וכי אפשרי, ואפילו רצוי, לבחור בדברים הטובים שבמודרנה ולשלבם בחיים היהודיים.

רוב הרבנים בגרמניה ובשאר ארצות מערב אירופה, ראו את המשבר הרוחני הגדול שהמודרנה עלולה לגרום, אך למרות זאת האמינו כי יחד עם ההתנגדות הנחרצת לעזיבת התורה והמצוות, יש לקבל את הטוב שבמודרנה. בין הרבנים המפורסמים שתמכו בעמדה זו, החל מאמצע המאה ה-19, היו הרב עזריאל הילדסהיימר (רבה האורתודוקסי של ברלין ומייסד בית המדרש לרבנים שם.), הרב יצחק דב במברגר (רבה של העיר וירצבורג. על המחלוקת בינו לבין רש"ר הירש בשאלת הפרדת הקהילות בגרמניה ראו להלן עמי 231.) והרב דוד צבי הופמן (ראש בית המדרש לרבנים לאחר פטירתו של הרב הילדסהיימר.)

הרב הילדסהיימר הקים בברלין מוסד בשם "בית המדרש האורתודוקסי לרבנים". מטרתו של בית המדרש הייתה לגדל דמות חדשה של רב, שבנוסף לידע ההלכתי המסורתי, יהיה גם בעל השכלה כללית רחבה וקשוב לשאלות הזמן. מסיבה זו, כל התלמידים נדרשו, במקביל ללימודי בית המדרש, ללמוד גם לקראת תואר ד"ר באחת האוניברסיטאות בגרמניה. הרב הילדסהיימר קיווה שעל ידי יצירת אליטה אינטלקטואלית אורתודוקסית הוא יוכל לבלום את השפעת הרפורמה.

*229*

דוברה המפורסם ביותר של הניאו-אורתודקסיה, היה הרב שמשון בן רפאל (הרש"ר) הירש.

(בספר תמונה של הרב שמשון בן רפאל הירש)

הרב שמשון בן רפאל הירש, כ"ד סיוון תקס"ח - כ"ז טבת תרמ"ט; (1888-1808) - כיהן כרב בקהילות אולדנבורג, אמדן, ניקולשבורג ופרנקפורט. חיבורו הראשון בו פרש את משנתו נקרא "אגרות צפון", והוא מנוסח כתשובות לצעיר תוהה ונבוך בסערות הזמן. הרש"ר הירש חיבר פירוש מקיף ומעמיק לחמישה חומשי תורה ולתהילים, וכן את הספר "חורב", על טעמי המצוות.

הרש"ר הירש ראה את השינויים הגדולים שהתחוללו בתקופתו כחיוביים, כביטוי וכהזדמנות להתעלות ולהתקדמות העולם והיהדות.

קטע מקור

המצב בישראל ישתנה. תקופתנו מוכיחה זאת בעליל. אל תראה את תקופתנו בצבעים כה שחורים, ידידי! אמנם היא מטילה עלינו אימה גדולה, כאימה השוררת בבית אישה שאחזוה חבלי לידה. אבל טובה פי אלף האימה בבית האישה היושבת על המשבר, מאשר שלוות העקרה שמלבה חלפו כל שמחה ותקווה. יתכן שחבלי הלידה יאריכו ימים יותר מימינו, ימי בנינו ובני בנינו. אבל הדור השלישי אחרינו יגיל וישמח, בראותו שחבלי לידה אלה הולידו יהדות היודעת את עצמה.

(רש''ר הירש; אגרות צפון, תל אביב, נצח, ה'תש"ח, אגרת י"ח, עמ' 99)

שאלות

1. למה ממשיל הרש"ר הירש את תקופתו, ומהי משמעות המשל?

2. נסו לחשוב: מהי כוונת הביטוי "יהדות היודעת את עצמה"?

3. גם מחלה (הדימוי של החת"ם סופר, כפי שראינו בסעיף הקודם) וגם חבלי לידה (הדימוי של רש"ר הירש) גורמים לכאבים - מהו ההבדל בין סוגי הכאבים האלה? מה זה מלמד על היחס של כל אחד מהם לשינויי המודרנה?

הרש"ר הירש קרא להתחדשות היהדות על ידי לימוד עיוני של התנ"ך, לשון הקודש וספרות האגדה; לימוד שמכוון להכרת השקפת העולם המקורית של היהדות והנחלתה לדור הצעיר.

הרש"ר הירש עצמו פנה לרכישת השכלה כללית, ואף למד באוניברסיטה (אמנם לא סיים את לימודיו). גם את בית הספר התיכון שהקים ניהל ברוח דומה, ושילב בו מקצועות חול שכללו לימוד השפה העברית ברמה גבוהה. שיטה זו בוטאה על ידו בסיסמת "תורה עם דרך ארץ (ביטוי שנלקח ממסכת אבות ב, ב - "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ") - התורה צריכה להיות משולבת בדרך הארץ, דרך העולם. הוא הקים גם בית ספר לבנות - תופעה חדשה בקרב היהדות האורתודוקסית.

הרש"ר הירש ייסד גם עיתון אורתודוקסי בשם "ישורון", ששימש כשופרה של השיטה. הוא אף עודד את יצירתה של ספרות יפה, רווית יראת שמים, ככלי לחיזוק הדבקות במסורת. סיפוריה של בתו הבכורה, שרה גוגנהיימר, התפרסמו תדיר בעיתונו.

קטע מקור

קטע א'

והוכיח (מנדלסון) לאחיו ולעולם כולו, שיכול בן אדם להיות יהודי שומר ומדקדק במצוות, ואף על פי כן להצטיין ולהיות מכובד בעיני כל כ"אפלטון הגרמני". וה"אף על פי כן" הכריע את הכף.

(רש"ר הירש, שם, עמ' 95)

*230*

קטע מקור

קטע ב'

בן הזמן הזה! מי אמר לך שעליך להסתיר את יהדותך? היה יהודי, היה יהודי נאמן, התרומם להיות באמת יהודי, על ידי זה שתשמור את התורה וכל מעשיך יהיו מבוססים על אדני הצדק והאהבה, כדי שאחרים יכבדוך באשר יהודי אתה, ולא למרות שיהודי אתה. דע את עצמך בתור יהודי, והודע את מהות היהדות על ידי דבורך, ועוד יותר על ידי חייך, בין אחיך הלא יהודים, - ואז לא תתלונן שאין אתה יכול להסתיר את יהדותך מעין זר.

(רש"ר הירש, אגרות צפון, אגרת ט"ו, נצח, תש"ח, עמ' 82-81)

שאלות

1. מהו היסוד המשותף לשתי המובאות הללו?

2. הסבירו את החשיבות שביסוד זה בשיטת הרש"ר הירש, בהתמודדות עם אתגרי המודרנה.

קטע מקור

קטע ג'

התאחזותנו בארצות פזורינו אפשרית היא, בלי לפגוע ברוח היהדות; יען כי גם עצמאותנו המדינית בימי קדם לא היותה את עצם הלאומיות של עם ישראל, ולא שמשה מטרה לה, כי אם הייתה רק אמצעי למילוי יעודו הרוחני. אף פעם לא היו הארץ והקרקע הקשר המאחד את ישראל, אלא התורה. על כן ישראל גוי אחד בארץ הוא אף בהיותו רחוק מאדמתו (...) הנני מקדם אותה (את האמנציפציה) בברכה רק כשישראל רואה באמנסיפציא, לא את תכלית יעודו, כי אם מפנה חדש בו, ומקבל אותה כמבחן חדש, קשה יותר מאשר מבחן הסבל והלחץ (...) עלינו להיות ליהודים, ליהודים במלוא מובן המילה, חדורי רוח התורה,

בראותנו בה את חיינו ואורך ימינו. ואז גם רוח היהדות תקדם בברכה את האמנסיפציא, כדרך סלולה למילוי דרישותיה, להגשמת חזונה בחיים.

(רש"ר הירש, שם, אגרת ט"ז, עמ' 86-83)

שאלות

1. מהי התועלת שבאמנציפציה, עפ"י הרש"ר הירש?

2. מהו יחסו של הרש"ר הירש ללאומיות העם היהודי?

3. במה דומה נקודה זו בגישתו לשיטת הרפורמים?

4. במה היא שונה?

5. השוו בין יחסו של הרש"ר הירש ללאומיות, ליחסו של החת"ם סופר.

6. "ניסיון חדש חמור יותר מניסיון הלחץ והמועקה". - הסבירו משפט זה, לאור מה שלמדתם בפרקים הקודמים ביחידה זו.

הרש"ר הירש ראה בחיוב את האמנציפציה. הוא סבר בי היא מגדילה את האפשרויות של העם היהודי להגיע להגשמת ייעודו ולהפצתו בעולם (אגרות צפון, עמ' ס"ג) אך מלחמתו ברפורמה לא ידעה פשרות. דווקא הוא הוביל להיבדלות מוחלטת מהרפורמים, תוך פירוד מלא של הקהילה היהודית. ב-1850 (תר"י) הוזמן לשמש כראש קהילה קטנה של אחת עשרה משפחות שפרשו מקהילת פרנקפורט, ויצרו להם תת-קהילה משלהם, בשם "עדת ישורון". למרות היותו רב של קהילה גדולה, הוא בחר לעזוב את קהילתו ולהיענות להזמנה. באותם הימים, היה חייב כל אדם להיות כפוף לקהילה דתית מסוימת, ואי אפשר היה לפרוש מהקהילה היהודית מבלי להצטרף לקהילה הנוצרית. על כן, גם הפרישה של קהילת "עדת ישורון" לא הייתה מוחלטת. הם היו

*231*

כפופים עדיין לחובות הקהילה, כמו תשלום מסים. בשנת 1876 הוביל הרש"ר הירש לשינוי החוק, וקהילתו נפרדה מקהילת פרנקפורט הגדולה באופן מוחלט. אפילו בית הקברות של הקהילה הפורשת הופרד מבית הקברות הישן של קהילת פרנקפורט.

קטע העשרה

מהלך זה גרר אחריו פרישה של קהילות אורתודוקסיות נוספות מהקהילות הכלליות של עירם, ועורר את פולמוס הפרדת הקהילות. מתנגדיו מקרב האורתודוקסים טענו, כי כל עוד ניתן לשמור את חיי ההלכה בקרב הקהילה הכללית, אין לפרוש ולהקים קהילות נפרדות. אחד ממתנגדיו הבולטים של רש"ר הירש בשאלת הפרדת הקהילות, היה הרב יצחק דב במברגר, אף הוא מראשי הניאו-אורותודוקסיה בגרמניה. הרב במברגר ראה ערך חשוב בהישארותם של כל היהודים, רפורמים ואורתודוקסים, בקהילה אחת. אמנם, הוא התנה את ההישארות בקהילה בכך שהיא תספק את כל צרכי הדת של האורתודוקסים, ולא תחייב אותם לקחת חלק בטקסים הרפורמיים או להשתתף בתשלום עבורם.

לאחר שפסק הרב במברגר נגד הפרישה מן הקהילה, כתב אליו הרש"ר הירש מכתב גלוי (ב-27 במרץ 1877 - י"ג בניסן תרל"ז):

קטע מקור

... ההתרחקות המצווה עלינו מכל כפירה יהודית עקרונית בתורה ובמצוות גדולה יותר מאשר ההתרחקות המצווה עלינו מעובדי עבודה זרה. נשאלת השאלה כיצד יורשה ליהודי אורתודוקסי להימנות על קהילת מינות, להיות חבר בקהילת מינות, שעל ההתרחקות ממנה אנו מצווים בחומרה גדולה פי כמה מאשר עבודה זרה. היש חילול השם גדול מזה? (...) מעולם לא הותר לקהל המנוכר ליהדות להישאר במסגרת הקהילה היהודית. והקראים יוכיחו. הרי בעניין הקראים הוחלט על הפרדה מוחלטת הנמשכת עד עצם היום הזה.

...משוכנעני שכנוע עמוק כי הרפואה היחידה לזמננו ולתחלואים הפוקדים את יהדות גרמניה זה יותר מיובל שנים אינה אלא אותה הפרדה המתאפשרת לנו עתה בחסדי השם בתוקף החוק מה-28 ביולי 1876 (ז' באב תרל"ו). כל מי שהאמת הדתית יקרה לו, כל מי שהדת לא הפכה עבורו למשחק צורות חסר תוכן עם כללים בלתי מחייבים ללא כל משמעות, חייב לתמוך בהפרדה זו. מי שמעכב את הפרישה מהקהילות מעכב את גאולתנו הרוחנית".

על מכתב זה הגיב הרב במברגר גם כן במכתב גלוי:

אדם שדעותיו השתבשו בשל חוסר הבנה בפסוקים אינו נקרא מין כלל ועיקר. אף מי שכופר בעיקר כה מרכזי, לא יחשב למין בל עוד טעותו אינה נובעת מהרצון לכפור. (...) עתה רק נותר לבדוק באילו קטגוריות מצויה קהילת פרנקפורט. (...) בשיחות אותן ניהלתי עם אנשי המקום נודע לי על נכונות הנהלת הקהילה לבוא עתה לקראת החברים האורתודוקסים ולאפשר להם להקים מכספי הקהילה מוסדות דתיים כפי צרכם (...) נאמר באופן ברור כי הנהלת הקהילה מכירה בצדקת דרישות האורתודוקסים ואך תסייע בידם.(..) אף כי דבר זה אינו גורע כהוא זה מחוסר האחריות ואף מהנבזות של העקרונות האנטי-תורניים בהם דוגלת הרפורמה על כל תפיסתה ומפעליה, נעשה כאן על כל פנים באמצעות הצעת פשרה ניסיון שלא להראות כ'להכעיס וכמסית ומדיח'. (...) בראשית דבריו מביא כבודו אמרה מפיו של רבי טרפון הסובר כי במצב של פיקוח נפש מותר להסתתר בבית עבודה זרה אך לא בבית המינין. אמירה זו משמשת לו כהוכחה למה שכתב קודם על הפסיקה ההלכתית המחייבת הרחקה גדולה יותר ממינות ואפיקורסות מאשר עבודה זרה.(...) אולם לא זה המצב אדוני הרב. אדרבא, המינין המוזכרים אצל רבי טרפון כבר לא היו יהודים. הם כבר המירו בפועל את דתם לעבודה זרה ולא זו בלבד הם ניסו למשוך אחריהם אנשים נוספים לשם כך (...) המינין זכו להכיר את דת האמת אך בעטוה ועזבוה. נשגב מבינתי אדוני הרב כיצד יכול כבודו לגזור גזרה שווה מהמינין הנ"ל לתקופתנו."

לדיון ולמחשבה

1. לו פעלו הרש"ר הירש והרב במברגר במדינת ישראל של ימינו, בה רוב אזרחי המדינה אינם שומרי תורה ומצוות - האם היו מורים להקים קהילות נפרדות? נמקו את תשובותיכם.

*232*

הניאו-אורתודוקסיה בגרמניה הצמיחה דמות של יהודי השונה מזו של היהודי על פי הדגם הליטאי או החסידי. הייתה זו דמות בעל הבית משכיל ובעל מקצוע חופשי, השומר באדיקות על מצוות הדת. הסיפור שלהלן ממחיש את האתוס (החזון) הניאו-אורתודוקסי:

קטע מקור

חבר נאמן של הוועד (הקהילה האורתודוקסית הפורשת של פרנקפורט) היה מייסדו של עסק לסחר עתיקות בעל שם עולמי. ביום השישי "הקצר" באחד מחודשי החורף אחר הצהרים מופיעים בחנותו קיסר רוסיה וגיסו הדוכס הגדול מהסן. הקיסר מתבונן בסחורות ובודק ובוחן ואינו מבחין בכך שהבעלים, עם חלוף הזמן, נעשים עצבניים יותר ויותר. לבסוף הם קוראים לדוכס הגדול הצידה ולוחשים לו מילים של הסבר ושל בקשת סליחה. לא בלי מבוכה פונה הדוכס הגדול אל גיסו, שליטם של כל הרוסים: 'עלינו לחדול עכשיו, האדונים הם ישראלים אדוקים, הם מחזיקים את החנות סגורה בשבת.' 'מה? אם כן אנו ממש מושלכים החוצה? הצאר קצת מופתע ונרגז 'הוד מלכותך, זהו לנו רצון האל!' הצאר נפרד בחטף ו - חוזר ביום שניע הקרוב.

(יצחק ברויאר Weltaende. ירושלים תשל"ט, עמ' 169)

לדיון ולמחשבה

1. גישתו של הרש"ר הירש מכונה "ניאו אורתודוקסיה" - אורתודוקסיה חדשה. האם הכינוי הזה משקף את הגישה לדעתכם?

2. במובאה שהבאנו בתחילת הפרק ראינו שהרש"ר הירש האמין כי "הדור השלישי אחרינו יגיל וישמח, בראותו שחבלי לידה אלה הולידו יהדות היודעת את עצמה". אתם כבר עברתם את ה"דור השלישי הזה". האם אתם חושבים שהדבר אכן קרה?

בשני הסעיפים הבאים נעסוק בהתמודדותן של החסידות והישיבות עם המודרנה, ההשכלה והחילון. תנועות אלו התפתחו מתוך צימאון פנימי לאמונה ודבקות בה', להתעלות בתורה, במצוות ובמעשים טובים, ונבעו קודם כל מתוך היהדות, בלא קשר לתנועת ההשכלה. כאשר הגיעו גלי ההשכלה למזרח אירופה נמצא כי בתנועות אלו קיימים אמצעים רבים להתמודדות עם רוחות החילון, וכך אצל רבים נעשתה הדרך החסידית, הישיבתית, או המוסרית, כתריס בפני החילון.

בפרק 4 ו נלמד על הפתרון שהציעו מבשרי הציונות ברוח בית מדרשו של הגר"א - העלייה לארץ ישראל.

ב 4. חסידות

התפתחות החסידות

קטע העשרה

במאה ה-17 וה-18 התרחשו מספר אירועים ותהליכים במזרח אירופה שגרמו להיחלשות הקהילה היהודית ולקשיים משמעותיים עבור יהודים רבים באזורים אלה. בין אירועים אלה ניתן למנות פרעות ופוגרומים שנערכו ביהודי מזרח אירופה עקב היחלשות השלטון המרכזי, כך שבטחונם של יהודים היה מעורער ביותר וגרר בעקבותיו קשיים כלכליים. הקשיים הכלכליים החריפו בגלל התפתחות המסחר הימי במקום המסחר היבשתי דבר שפגע קשות בפרנסתם של יהודים רבים. עקב כך, התמעטה מאוד היכולת של יהודים רבים ללמוד תורה ונחלשה ההנהגה המרכזית של יהודי מזרח אירופה. למעשה, יהודי פשוט, בעל מלאכה או אפילו סוחר שהתגורר בשנים אלה במזרח אירופה מצא את עצמו מוקף בבעיות בלתי פתירות: הוא חווה איבה על רקע דתי שסיכנה פעמים רבות את ביתו ואת חייו, הוא חווה מצוקות כלכליות ואף בהנהגה היהודית נוצר

*233*

(המשך מעמוד קודם)

חלל. בנוסף לכל אלה, בסוף אותה תקופה, נשבו ממערב אירופה רוחות מודרניות שגם עימן היה על אותו יהודי פשוט לנסות ולהתמודד. החסידות כפי שנראה בהמשך היוותה תשובה למכלול בעיותיהם של יהודים רבים במזרח אירופה. אי לכך הפכה החסידות לתנועה עממית נרחבת באזורים הללו.

הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות החל את פעילותו באוקראינה בשנת 1750. הבעש"ט עסק בקבלה עיונית ומעשית ונודע כמחולל פלאים ומרפא חולים. הבעל שם טוב הדגיש מאוד את עבודת ה' של כל יהודי ויהודי במצבו הנוכחי בלי צורך בלימוד תורה מעמיק אלא בפנייה ישירה של האדם אל האלוקים באשר הוא נמצא, בייחוד באמצעות התפילה. כך כל אחד יכול ומסוגל להיות קשור אל האלוקים ולהתחבר אליו. הבעל שם טוב הפיץ את תורתו באמצעות נדידה בכפרים באוקראינה, חלקם נידחים וקטנים בהם התגוררו יהודים מעטים. יהודים אלה, שהיו בודדים בין הכפריים הגויים וסבלו הן מקשיים כלכליים רבים והן מהתנכלויות אנטישמיות אלימות, קיבלו עידוד עצום מהמפגש עם הבעש"ט ומהחשיבות שנתן להם ולחייהם כיהודים. בימיו של הבע־ל שם טוב לא צברה החסידות תנופה אלא הייתה דרך של יהודים מעטים שחלקם הפכו לתלמידיו הנאמנים של הבעש"ט.

עם פטירתו של הבעש"ט החל תלמידו המגיד ממזריטש בהפצה של תורת החסידות במזרח אירופה. המגיד עמד בראש חצר חסידית ושלח שליחים שגייסו מצטרפים חדשים לחצרו. לאחר פטירתו המשיכו תלמידיו בדרכו. הם הקימו חצרות חסידיות משלהם והחלו ללמד את תורת החסידות לציבור הרחב. מכיוון שהחסידות איפשרה לכל אדם לעבוד את ה' באשר הוא, בלי לערוך שינויים באורחות חייו ותוך הכרה בחשיבותה של עבודת ה' של כל אדם ואדם, והימנעות מסיגופים למיניהן, רבים מיהודי מזרח אירופה חשו כי החסידות נותנת מענה לקשיים הכלכליים היומיומיים בהם היו נתונים, ומהווה מרפא לתחושה כי היהדות היא נחלתה של אליטה מצומצמת הלומדת תורה. בזו אחר זו קמו חצרות חסידיות שונות במזרח אירופה כאשר הצדיק סביבו התגבשה כל חצר חסידית שימש עבור מאמיניו יועץ בכל תחומי החיים, כמו גם צינור דרכו הם יכולים לעבוד את ה'. בסוף המאה ה-18 הייתה החסידות תנועה עממית יהודית בתנופה. בגלל התפשטותה הנרחבת של התנועה קמו לה מתנגדים ובראשם הגאון מווילנה. המתנגדים טענו כי יש בחסידות מימד חתרני אנטי מסורתי, וסברו שיש להתנגד לה בנחרצות. עקב כך התפצלו קהילות רבות במזרח אירופה לחסידים ומתנגדים, ובערים מרכזיות התקיימו שתי קהילות אלה זו לצד זו תוך חיכוכים רבים ביניהן.

כשלמדנו על ההשלכות שהיו לאמנציפציה על חיי היהודים, ראינו שהיא גרמה במידה רבה לירידת מקומה של הקהילה היהודית (ראו לעיל, פרק 9). ראינו שהדבר קרה גם בגלל כפייה של השלטונות, אך גם בגלל היהודים עצמם - שכבר לא תמיד ראו עצמם משויכים לקהילה, ואף סמכותה ועוצמתה אבדה בעיניהם.

במזרח אירופה לא הייתה אמנציפציה, אך גם בה היו משברים קשים בתפקוד הקהילות, ותופעות של תככים בהנהגה ונתק בינה לבין הציבור הפשוט. את החלל הזה, של העדר כוח הנהגה חזק וקהילה יציבה ותומכת, מילאה במידה רבה תנועת החסידות. כל קבוצת חסידים - עדה ־ התאגדה סביב החצר, מקום מושבו של הצדיק (האדמו"ר). בכך היוותה החצר החסידית תחליף משמעותי לקהילה השוקעת. אמנם, עדיין הקהילה ניהלה את חייו של החסיד מבחינה טכנית, אך החצר החסידית הייתה הרבה מעבר לזה.

ה"חצר" סבבה סביב דמות הצדיק, הרבי. בשונה מרב הקהילה, מעלתו הרוחנית והכריזמה האישית של הרבי הייתה היסוד למנהיגותו, ולאו דווקא הלמדנות והידע התורני. בחצר החסידים הדגישו מאוד את עבודת ה' ברגש ובשמחה, תוך דיבוק חברים. בשונה מן הקהילה, גם לא הייתה חשיבות למיקום הגיאוגרפי של החצר. היו חסידים שנסעו אל הרבי רק פעם בשנה, ובכל זאת הרגישו מחוברים אליו ולעדתו. כך העניקה החצר החסידית תחושת שייכות ויציבות לחסידים.

*234*

דרך עבודת ה' העיקרית בחסידות היא ההידבקות בצדיק:

קטע מקור

(ש)ודאי תכלית כל המצוות שיזכו למצוות" ובו תדבק" (דברים י',כ') (...) רק זה אי אפשר לכל אדם (...) לכך אמרו "הידבק בתלמידי חכמים", שהוא דבוק בה' יתברך ואז על ידו יכול הוא גם כן לדבוק בשם יתברך.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, קארעץ תק"מ, פרשת ויקרא)

ההידבקות נעשית דרך הקרבה אל הצדיק, ההתבוננות בו, בדרכיו, ובהליכותיו, באמצעות הבקשה לקבל שפע גשמי ורוחני דרכו (על ידי ה"קוויטעל" - פתק שמוגש לרבי), השתתפות בעבודת ה' שלו ־ כמו למשל דרך הטיש (שולחן ביידיש): ישיבה סביב השולחן של הרבי, השתתפות בסעודה ובשירה, ואכילת השיריים ממאכלי הרבי - כדרך לספוג מהשפעתו ומדבקותו.

החסידות היוותה למעשה חיץ מפני המודרנה והנאורות. לאדם הפשוט, שהועמד אל מול שאלות וניסיונות שלא נפגש בהם בעבר, היה קשה מאוד

בספר תמונה של הרבה חסידים

להתמודד. החסידות העלתה על נס את עבודתו התמימה של היהודי הפשוט. היא התמקדה בחוויה וברגש, ולא ביכולות או בכישרון (זה הכלל, ומובן שהיו גם יוצאים מן הכלל. היו חסידויות שהתאימו רק לעילית מועטה של חסידים, כמו חסידות קוצק, שהדגישה את העבודה העצמית תוך ביקורת עצמית גבוהה; והיו כאלה שהדגישו מאוד את חשיבות לימוד התורה, כמו חסידות סוכאצ'וב, או חב"ד - חוכמה, בינה ודעת.), היא הראתה איך אדם מסוגל להגיע לדרגות רוחניות גבוהות, באמצעות תפילה מהלב או אמונה תמימה.

בספר תמונה של טיש בחסידות בעלז בפורים תשס"ו)

כל אלה נטעו תקווה בלב היהודים פשוטי העם, ומשכו המונים לתנועת החסידות.

החסידות פיתחה מספר דרכים להתמודדות עם ההשכלה והמודרנה. אחת מהן היא שלילת הרציונליזם, והדגשת האמונה התמימה. הדמות הבולטת שהדגישה את העיקרון הזה בצורה הקיצונית שלו, היא רבי נחמן מברסלב.

קטע מקור

העיקר והיסוד שהבול תלוי בו לקשר עצמו להצדיק שבדור ולקבל דבריו על כל אשר יאמר כי הוא זה דבר קטן ודבר גדול ולבלי לנסות ח"ו מדבריו ימין ושמאל (...) ולהשליך מאתו כל החכמות ולסלק דעתו באילו אין לו שום שכל, וכל זמן שנשאר אצלו שום שכל עצמו אינו בשלמות ואינו מקושר להצדיק.

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן קכ"ג.)

שאלות

1. "ולהשליך מאתו כל החכמות ולסלק דעתו כאילו אין לו שום שכל" - כנגד איזו תופעה שפשטה בדור זה מכוונים הדברים?

2. האם האורתודוקסים, הניאו-אורתודוקסים והאולטרה-אורתודוקסים יסכימו לאמירה זו לגבי השכל?

*235*

(בספר תמונה של קבר רבי נחמן מברסלב )

רבי נחמן מברסלב (תקל"ב-תקע"א, 1810-1772). פעל בעיקר בברסלב, נפטר ונקבר באומן. ב-1798 (תקנ"ח) ביקר בארץ ישראל. נפטר ממחלה בגיל 38 בלבד. נודע בתורותיו ובסיפורי מעשיות שדרכם העביר יסודות משיטתו בעבודת ה'. תורתו הגיעה אלינו בעיקר דרך תלמידו רבי נתן. שיטתו הייתה שנויה במחלוקת בימיו.

גם בין גדולי החסידים היו שנקטו בשיטה דומה לזו של האורתודוקסיה מבית מדרשו של החת"ם סופר, של התנגדות לשינויים בהלכה ובמנהג והיבדלות מהמשכילים.

קטע מקור

והשולח יד לבטל שום מנהג ממנהגם של ישראל חוששין עליו שרוצה לקעקע ביצתן (כמו: ליבש את מעיינם) של ישראל לגמרי.

(מכתב לקהילת ורשה. הובא אצל: ישראל ארליך, אבירי הרועים ־ אבני נזר לדמותם של האדמו"רים לבית סוכאטשוב, הוצאת מורשה, תל אביב, תשמ"ה, עמ' רנז-רנח)

והיו אף שפעלו בצורה קיצונית יותר מהחת"ם סופר (שהוא עצמו לא תיקן תקנות שיביאו לבידוד חברתי של פורקי העול): כך למשל, תיקן רבי צבי אלימלך מדינוב מספר תקנות לצאן מרעיתו בהן אסר, בין השאר, על הליכה לבתי מרזח ולבתי תיאטרון, וקבע שמי שמגלח זקנו ופאותיו לא ייכלל בחבורת 'תמכין דאורייתא', שהיא התלכדות של יראי ה'. על כך הוסיף איסור לגדל בלורית, איסור לצרף לחבורה מי שלובש שעטנז, ואיסור "ללבוש מלבושי שחץ ומלבושי זרים" ועוד.

שאלות

1. עיינו במפה בעמ' 243. מהו המעמד המשפטי של היהודים בארצות בהן התפשטה החסידות? (היעזרו במה שלמדתם בפרק 9).

2. במה התייחדה דרך החסידות מדרכיהם של החת"ם סופר והרש"ר הירש בהתמודדות עם בעיות המודרנה?

ב 5. ישיבות ליטא

ב 5 א. ישיבת וולוז'ין - אם הישיבות הליטאיות

למרות ההצלחה הרבה שנחלה החסידות באזור אוקראינה ופולין, במדינת ליטא לא הצליחה החסידות להכות שורש. הרבנים הליטאים הדגישו את מרכזיותו של לימוד התורה בחיים היהודיים, והתנגדו לחסידות מחשש שתגרום לירידה במקומם הערכי של לימוד התורה והדקדוק במצוות.

בשנת 1802 (תקס"ב) הקים רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגר"א, את ישיבת "עץ חיים" בוולוז'ין. ישיבה זו הייתה שונה מן הישיבות שקדמו לה כבר בעצם הקמתה. היא לא הייתה קשורה לקהילת וולוז'ין דווקא, ופעלה כמוסד על קהילתי, העומד ברשות עצמו. התלמידים הגיעו מקהילות רבות, ולישיבה הוקמה מערכת ארגונית מסודרת של תמיכה והשגת כספים. החיבור של הכוחות הלמדניים הטובים שהיו בישיבה, עם יציבותה, תרמו לתחושות השייכות והיציבות אצל

*236*

הבחורים. בדומה ל"חצר" החסידית, הם הישיבה היוותה תחליף למוסד הקהילה ההולך ונעלם מנוף החיים היהודיים.

(בספר תמונה של ישיבת 'עץ חיים' בוולזין)

הרב חיים מוולוז'ין (תק"ט-תקפ"א, 1821-1749). בגיל 19 נעשה לתלמידו של הגאון מווילנא, ובהכוונתו קיבל עליו את עול הרבנות בעיירה וולוז'ין. לאחר פטירת הגאון מווילנא, הקים בוולוז'ין את ישיבת עץ חיים. ספרו הידוע הוא "נפש החיים", העוסק בענייני אמונה.

קטע מקור

שלום רב לאוהבי התורה (...)

שליחא דציבורא אני (...) אשר ליבם דואג בקרבם ונאנחים ונאנקים על התורה שמשתבחת מישראל (...) וחלילה לנו לדבר על עם ה', בי באמת לא במרד ולא במעל ח"ו מתרחקים מן התורה, אבל יש שרוצים ללמוד ואין להם מלוא כף קמח, ויש שיש להם ורוצים ללמוד אבל אין להם רב ללמוד דרכי ההיגיון האמיתי, כי זה ימים רבים לישראל שהאנשים הגדולים בתורה במדינתנו זאת כל אחד בונה לו חדרו לעצמו, ואומר: לעצמי אני מציל וכונס בדור שאין התורה חביבה על לומדיה. ועתה שמעתי קול רעש גדול האומרים שהגיעו ימים שהתורה חביבה על התלמידים, ועם ב"י (בית ישראל) רעבים גם צמאים נפשם חשקה בתורת ה' (...) אבל מעת שפסקו מלהחזיק ישיבות במדינה זו ומאז בל מבקשי ה' ותורתו ית"ש נפוצים המה כצאן אשר אין להם רועה...

אחינו ב"י אולי הגיעה השעה לגדור הפרצה הזאת ונשוב להחזיק בתורת ה' בבל כוחנו, ומי ומי המתנדבים ללמד את התלמידים, ומי ומי המתנדבים להיות תומכי דאורייתא במאודם (...)

(קול קורא מאת הרב חיים מוולוז'ין על יסודה של הישיבה, תקס"ג, כתב עת הפלס, שנה שנייה, חוברת שלישית (טבת תרס"ב) עמ' 142-140)

שאלות

1. מה ניתן ללמוד מדברי הרב חיים על היחס בין לומדי התורה לבין המוני העם?

2. "ומי ומי המתנדבים להיות תומכי דאורייתא במאודם" - מה מבקש הרב חיים מוולוז'ין ב"קול הקורא"? ניתן להיעזר בפירוש רש"י לפסוק "בכל מאודך" (דברים ו', ה').

החידוש שבישיבה הליטאית לא הסתכם בפן הארגוני והחברתי. ברבות השנים, התפתחה בישיבות שיטת עיון המבוסס על היגיון חריף, וחדירה לעומק הסוגיה - וזו, בין השאר, תרמה לתחושת הסיפוק שקיבלו התלמידים מהלימוד (חשבו: כשחומר הלימודים מעניין, האם תזדקקו להפסקת התרעננות?). בתקופה שבה משכילים וחוקרי מדעי היהדות מהאקדמיה נחשבו דגם לחשיבה, היגיון ומחקר, הרגישו בני הישיבות כי הלימוד המעמיק של התורה הוא בשבילם מענה ראוי.

*237*

עד להקמת ישיבת וולוז'ין והישיבות שבאו אחריה, הייתה הישיבה חלק מן הקהילה שבה שכנה. הישיבה החדשה, הבנויה כמערכת ארגונית מסודרת ובלתי תלויה, בודדה את התלמידים מהשפעה חיצונית וסייעה להם להתכנס בתנך עולם הלימוד. בשילוב עם שיטת הלימוד החדשה שיצרה עולם שלם של שאלות, חקירות ומושגים, שהיו מובנים רק לבני הישיבות, יצרה המסגרת הישיבתית החדשה עולם סגור משלה, שכונה בהמשך "עולם הישיבות". עולם רוחני זה, נתן הגנה וחסינות מסויימת מפני השפעתן של רוחות המודרנה.

ב 5 ב. תנועת המוסר

המסגרת היציבה והסגורה של מוסד הישיבה החדש לא נתנה מענה לרצונם של רבים מלומדי התורה להתעלות ברמתם המוסרית והרוחנית, לחבר את הלב עם המוח ולתקן את המידות.

בעקבות הרגשת החוסר שהקיפה רבים מהלומדים, קם וקרא רבי ישראל סלנטר להשקיע זמן ללימוד בספרי המוסר בשיטתיות. קריאה זו היוותה את נקודת הפתיחה לתנועת המוסר: "בעלי בתים" (כינוי ליהודים עובדים, שלא לומדים תורה במשך כל היום). ותלמידי ישיבה, שהפכו את לימוד המוסר והעבודה העצמית על פיו לחלק מחייהם.

קטע מקור

הלוא ידוע כי האהבה היותר גדולה שאפשר להימצא בעולם הוא אהבת האדם את עצמו. (...) וכל חפצו ותשוקת! כל ימי היותו על אדמתו הוא רק להפיק רצון גויתו (...) ואם כן היתכן כי ידאוג האדם בעד נפשו וגויתו רק עד עת בא חליפתו, והוא עד רגע אחרונה של ימי חייו? ומה שיהיה עמו ברגע שלאחרי כן לאחר פרדת הנפש מהגויה לא יחוש כלל ויעזוב ביד המקרה?

(אור ישראל, מכתבי הרב ישראל סלנטר שקובצו ביד תלמידו הרב יצחק בלאזער, וילנא תר''ס, עמ' 22)

הרב ישראל סלנטר הנהיג בשנת 1840 (ת"ר) בישיבתו שבווילנה "סדר מוסר", כחלק מסדרי הלימוד בישיבה - דבר שאולי נראה היום מובן מאליו, אך באותה תקופה עורר התנגדות, בטענה שאין להפחית מלימוד הגמרא לצורך לימוד מוסר. רק בתחילת המאה ה-20 התקבלה שיטת המוסר בעולם הישיבות הליטאיות. על החינוך המוסרי בישיבה מונה "משגיח" - מחנך שתפקידו לעורר את התלמידים בעבודת ה', והושם דגש רב על לימוד מוסר ברגש ו"בהתפעלות", בצורה שתשפיע על תיקון מידות הנפש.

(בספר תמונה)

הרב ישראל סלנטר (תק"ע-תרמ"ג 1883-1810) מגיל 12 למד בישיבה בסלנט, ונודע כעילוי. בין השנים 1848-1840 (ת"ר-תר"ח) שימש כראש ישיבה בווילנה, ושם מלבד הכנסת המוסר לסדרי הלימוד בישיבה, פעל גם לעידוד לימודו בקרב הציבור הרחב.

קטע מקור

נכנסתי לישיבה בשעה שתים, כחצי שעה לפני תפילת מנחה, השעה שהייתה קבועה יום יום ללימוד המוסר, ושהייתה נקראת בשם המשונה: "הבירזה" (הבורסה) (...) השם "בירזה" בא להדגיש שכשם שהאנשים העוסקים בהבלי העולם הזה נוהגים להקצות שעות אחדות ביום לעניינים הגשמיים, והולכים "לעשות עסקים בבירזה", כך צריך גם איש הרוח לקבוע לכל הפחות שעה אחת ביום לחשבון הנפש שלו ולטפל בה בענייניו הרוחניים באותה ההתלהבות המציינת את השאון וההמולה אשר בבורסה האירופית. וכשנזדמן לי לאחר שנים אחדות להיות בפריז, ראיתי את התבונה וההתרוצצות של הקהל הענקי (...) נוכחתי, שהשם הזה היה מוצלח מאוד (...) מחזה הישיבה בשעות ההן היה מחזה של בורסה ממש. כל בחורי הישיבה שהיו

*238*

במקום היו מתכנסים בשעה זו בתוך הישיבה ומטיילים להם זוגות זוגות לארכו ולרחבו של האולם, מתוך התלהבות (...) באנשים המטפלים בעניינים היותר חשובים והיותר חיוניים שלהם.

(משה זילברג, נוברדהוק, בתוך: ישיבות ליטא, פרקי זכרונות, עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי - עורכים, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל ומרכז דינור

לחקר תולדות ישראל, ירושלים תשס"ד, עמ' 363-362)

שאלה

איזה עיקרון מופיע הם בקטע זה וגם בדברי רבי ישראל סלנטר, שהובאו לעיל?

ב 6. רבני הקהילות בארצות האסלאם מול העולם החדש

אם תבקרו בארצות שונות בעולם, תוכלו לראות גם היום הבדלים בולטים מאוד בין הארצות השונות. ביקור בתימן, באיראן או במצרים לא יהיה דומה כלל לביקור באנגליה, בגרמניה או בצרפת. קרוב לוודאי, שדווקא במדינות האחרונות, האירופיות, תמצאו אורח חיים מוכר, דומה לסגנון החיים שלכם. מן הסתם תופתעו לגלות תופעות שונות בארצות המזרח, שחשבתם שכבר עברו מן העולם: נערות צעירות שואבות מים בכדים מן הבאר, או צעירים רועים צאן, במקום ללכת כמותכם לבית הספר. תוכלו לשער שחייהם של הילדים האלה שונים מאד משלכם, וההתמודדויות שלהם בחיי היומיום - שונות מאוד מההתמודדויות שלכם.

כעת, חשבו איך נראו החיים לפני 150 או 200 שנה בארצות האסלאם, כאשר המודרנה צברה תאוצה באירופה, ובארצות האסלאם המשיכו לקיים אורח חיים מסורתי יותר (ראו בפרקים 3, 10). החידושים והשינויים הגדולים של המודרנה הגיעו עם הזמן גם אל ארצות האסלאם (ראו פרק 4), אך הדבר קרה לאט יותר, ובעוצמה חלשה יותר.

קטע העשרה

כשם שהיו הבדלים בקצב ההיחשפות למודרנה בין מדינות אירופה, למשל בין גרמניה שבמרכז אירופה לרוסיה שבמזרחה, כך היו הבדלים הדולים בין ארצות האסלאם השונות. בארצות שהיו תחת השפעה קולוניאלית אירופית תהליך המודרניזציה היה מהיר יותר בדרך כלל. צפון אפריקה למשל הושפעה רבות מהתרבות הצרפתית ששלטה בה, ולעומתה בתימן, לא הייתה שליטה אירופית. גם בתוך המדינה היה ניכר הבדל בין אזורים שונים (כשם שבאירופה היה הבדל בין ברלין לבין עיירה קטנה). כך למשל במרוקו היה הבדל בולט בין ערי החוף, שאליהן חדרה יותר השפעה אירופית בשל היותן נתונות בקשרי מסחר עם מדינות אירופיות, לבין האזור ההררי, שאופיו היה פרימיטיבי יותר.

על כן ברור שדרך ההתמודדות עם השינויים שהתפתחו הייתה שונה ממקום למקום. ההיחשפות האיטית והחלקית למודרנה והעדר תנועה הדורשת "תיקונים" בדת, גרמו לכך שלא הייתה תחושה חזקה של איום ממשי על המסורת. אווירה זו הובילה ליחס סובלני ומקבל יותר לשינויים ולחידושים של המודרנה מצד רבני קהילות האסלאם.

כך למשל כשב-1864 (תרכ"ד) הקימה חברת כי"ח (עליה נרחיב בפרק הבא) תלמוד תורה בבגדאד, ששילב לימודי חול עם לימודי הקודש, נשא ה"בן איש חי" דרשה בשבח המקום.

(בספר תמונה של רבי יוסף חיים מבגדאד)

רבי יוסף חיים מבגדאד (תקצ"ד-תרס"ט, 1909-1834), מגדולי רבני ארצות האסלאם בדורות האחרונים, פוסק, מקובל ומנהיג. הנהיג את קהילת בגדאד במשך 50 שנה. חיבר ספרים רבים, שרובם נכתבו בצורה של דרש (גם ספרי ההלכה שלו נכתבו כדרשות על סדר פרשת השבוע). מכונה "בן איש חי", על שם ספרו המפורסם ביותר. ביקר בארץ ישראל בתרכ"ט, והשתטח על קבת של בניהו בן יהוידע, על שמו קרויים רבים מספריו. למרות שהבן איש חי גר בבגדאד הוא שלח את ספריו להדפסה בירושלים, כדי לחזק את היישוב.

*239*

קטע מקור

והנה בודאי כאשר יהיו שני לימודים אלו (...) בזמן אחד במשך שעות היום, יזדמן שיחסר מעט משעות המיוחדים ללימוד התורה (...) ועכ"ז (עם כל זה) אם יהיו נדחקים (צריכים) לעשות כך לית לן בה (אין בזה עוון),מאחר שלימוד הדרך (החכמות החיצוניות והמעשיות) גם הוא צורך גדול להילדים. אך בתנאי שיזהר המשגיח על ביהמ"ד הזה שיש בו שני לימודים אלו יחד, לקשור אהבת התורה ומשפטיה בלבבות הילדים ויחזק אמונתם בה שלא יסורו מכל הלכה והלכה (...)

(רבי יוסף חיים מבגדאד, אמרי בינה, (ירושלים תרס"ח) עמ' ק"ז)

שאלות

1. מדוע לדעת הבן איש חי אפשר להכניס לתלמודי התורה גם לימודי חול?

2. מה התנאי שמציב הבן איש חי לשילוב?

גם הרב אברהם פאלאג'י התייחס בחיוב לפתיחת בית ספר המשלב לימודי חול עם לימודי קודש, כעולה מדרשתו הבאה:

קטע מקור

דרוש שדרשתי בתוך קהל ועדה על חינוך תלמוד תורה של האיסקולה (בית הספר) ביום ב' לחודש רחמים שנת התרל"ג. (...) באנו לתת הודאות ותשבחות לבורא העולם קל עליון אשר עשה עימנו כיום הזה. זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו בחנוכת הבית הגדול הזה איסקולה מפוארה מאוד חשובה ומהוללה אשר עיקרא נעשתה ללמד לנערי בני ישראל העניים והאביונים תלמוד תורה ודרך ארץ מלאכת הכתיבה טאלייאן ופראנסיס ואינגליס (איטלקית, צרפתית ואנגלית) וגם בני עשירים יבואו לה. ובימינו ראינו דבר פלא מה שלא ראו אבותינו חכמות ולימודים כאלה בארצות האלה ארץ תוגרמה (טורקיה) וחובה עלינו להתפלל בשלום האנשים האלה (...) והאיסקולה הלזו תהא לשם טוב ולתהלה ולכבוד ולתפארת לעם בני ישראל תושבי פה איזמיר יע"א כשישמעו אנשי ארץ אירופה שנתקן בעירנו דבר טוב וקיים בזה, יפה אף נעים, ולנשיאי העדה הקדושה וקופת מחזיקי עניים (...) לכולם יהיה תועלת גדול.

(אברהם את ידו, לרב אברהם פאלאג'י, ח"ב, איזמיר תרמ"ה, צ"ו ע"א)

שאלות

1. אלו רגשות מביע הרב פאלאג'י לרגל פתיחת בית הספר?

2. מהם התועלות, בנוסף לידע, שמונה רבה של איזמיר לפתיחת בית הספר?

3. רבי אברהם פאלאג'י היה רבה של איזמיר. ראינו במקור הקודם שגם הבן איש חי נשא דרשה לכבוד פתיחת בית הספר של כי"ח בעירו. מה ניתן ללמוד מכך?

השוו דרשות אלו למכתב ראשי כי"ח בסלוניקי המובא לעיל בעמ' 212.

4. האם בכל מקום היה יחסם של קהילות ארצות האסלאם לפתיחת בתי ספר אלו זהה?

5. נסו לשער, מה גרם להבדל בין איזמיר ובגדאד, לסלוניקי.

6. עיינו בתאריך שבראש המכתב של אנשי סלוניקי, ושל הדרשה של רבה של איזמיר.

(ו) במה שונה שיטת התיארוך?

(2) הסבירו את השימוש בסוג התאריך בכל אחד מן המקרים.

*240*

ההבדל בין תגובתם של רבנים יוצאי אירופה לבין תגובתם של רבנים יוצאי ארצות האסלאם ניכר בפרשת בית ספר 'למל' בירושלים (1856 - תרט"ז). בפני רבני הקהילה האשכנזית והקהילה הספרדית בירושלים הונחה אותה השאלה: האם לתמוך בבית ספר מודרני שמשלב לימודי חול לצד לימוד התורה? האשכנזים החרימו את בית הספר מתוך מודעות לתהליך החילון המהיר שמתחולל באירופה ולהשפעות השליליות שעשויות להיות למודרנה. הם האשימו את יוזם הרעיון, כי רוחו של מנדלסון מדברת מתוך הצעתו וכי הוא הולך בדרכי הרפורמה. לעומת זאת הספרדים, שהיו רחוקים יותר מהשפעותיה השליליות של המודרנה, בחנו את הדברים לגופם, והחליטו לשתף פעולה ואף שלחו את ילדיהם למוסד זה.

כאשר השפעת החילון גברה בארץ, נחלקו הדעות בין הרבנים הספרדים כפי שנחלקו בין האשכנזים, וחלקם אף אימצו את העמדה הקיצונית ביותר של העדה החרדית, ששללה לחלוטין לימודי חול ושיתוף פעולה עם חילונים.

לסיכום הסעיף: רוב היהודים באירופה במאה ה-19 התנגדו לתיקונים בדת.

חלק מהם סירבו להיענות לכל השפעה חיצונית על היהדות תוך שמירה על יחס חיובי ללימוד המדעים ויחס מתון כלפי יהודים עוזבי תורה ומצוות, שאינם רפורמים מתוך אידיאולוגיה (האורתודוקסיה).

אחרים התנגדו בתקיפות רבה לרפורמה, אך ראו את המודרנה באור חיובי והאמינו כי אין בעיה באימוץ חלקים ממנה כתוספת וככלי עזר למסורת (הניאו-אורתודוקסיה).

החסידות, ישיבות ליטא ותנועת המוסר התפתחו מתוך צימאון פנימי לאמונה ודבקות בה', להתעלות בתורה, במצוות ובמעשים טובים, ונבעו קודם כל מתוך היהדות, בלא קשר לתנועת ההשכלה. אך כאשר הגיעו גלי ההשכלה למזרח אירופה נמצא כי בתנועות אלו קיימים אמצעים רבים להתמודדות עם רוחות החילון, וכך אצל רבים נעשו החסידות, ישיבות ליטא ותנועת המוסר תריס בפני החילון.

גם רבני ארצות האסלאם התמודדו עם המודרנה ותוצאותיה. אולם התמודדות זאת הייתה מתונה יותר מאשר באירופה, בגלל התנאים השונים: היחשפות איטית וחלקית למודרנה והעדר תנועה המבקשת לערוך "תיקונים" בדת.

לסיכום הפרק

דרכים שונות הוצעו להתמודד עם אתגרי העת החדשה. הרצון להשתלב בחברה, תוך שמירה על חלק מן הדת והתרבות היהודית והפנמת ערכי הנאורות, הוביל ליצירת שינויים שונים ביהדות - בתחומי תפילה ובית הכנסת, נישואי תערובת, שבת, ועוד - וכך התפתחה התנועה הרפורמית. אברהם גייגר ניסח את ההנחות העיקריות שלה.

זכריה פרנקל, המתון יותר, הקים את התנועה הפוזיטיבית-היסטורית, שמקבילתה בארה"ב מכונה התנועה הקונסרבטיבית: תנועה הרואה חשיבות במסורת, אך גם היגיון בכפיפותה להתפתחות ההיסטורית.

התנועות ל"תיקונים" בדת סברו, שיש להתאים את היהדות לדרישות העת החדשה ולשם כך יש לבצע רפורמות. לעומתם, האורתודוקסים התנגדו לרפורמות ביהדות.

בפני האורתודוקסים עמדה השאלה העקרונית: האם אני בעד ההשכלה או נגדה? המתח בשאלה זו נבע משתי עמדות, שכל אחת מהן נכונה.

המתנגדים להשכלה, חששו שהיא תיצור התקרבות יתרה בין הדור היהודי החדש ובין הגויים. ואכן, כך קרה. חששם התאמת כבר בדור הבא. התקרבות זו התבטאה הן בהתרחקות ממסורת האבות ומהקהילה, והן בהתבוללות גמורה - שגרמה להתנצרות מרצון בממדים שלא היו כמותם. זה היה הבסיס לעמדה נגד ההשכלה.

*241*

התומכים בהשכלה (עליהם למדתם בתחילת הפרק) טעמם עמם. מעבר לערך שבלימוד החכמות (כפי שלמדנו), אי אפשר וגם לא ראוי להחזיק ציבור מוכשר כל כך בכלוב מלאכותי, כשמסביב יש התפתחות מדעית ותרבותית. כלוב כזה יוצר גם השפלה וגם התרוששות כלכלית, כיוון שהוא שולל השתלבות במסגרות הכלליות. ככל שרצה היהודי להיות צדיק יותר, להסתגר יותר - כך הורעו חייו.

בפרק הנוכחי התוודענו לדרכי התגובה הרבות, השונות והמגוונות של האורתודוקסיה לנוכח אתגרי המודרנה והתנועה ל"תיקונים" בדת. ראינו כיצד יכל כל יהודי לבחור את דרך ההתמודדות שלו: האם להשקיע את כוחותיו בשמירה על הקיים, תוך היבדלות והרחקת כל גורם העלול להזיק ולפגוע (כדרכה של האורתודוקסיה מבית מדרשו של החת"ם סופר) - או שמא לראות את העולם הזה דווקא כחלק בלתי נפרד מעולמו ואף לאמץ כמה מערכי המודרנה שאינם נוגדים את היהדות (כדרכה של הניאו-אורתודוקסיה)? האם לעבוד את ה' ע"י דבקות בצדיק ובדרכיו (כדרכה של החסידות) - או שמא דרך לימוד התורה (כדרך ישיבות ליטא), והתמקדות בעבודה על המידות (כדרך תנועת המוסר)? ואולי מוטב להיות סובלני יותר, ופתוח לשינויים, ובתנאי שיהיו מתונים ואטיים (כדרכם של רבני ארצות האסלאם בתקופה הראשונה לפגישתם עם המודרנה)?

החת"ם סופר והרש"ר הירש, ניסו לשמר את כוחה של הקהילה על ידי הפרדתה מן הרפורמים. החת"ם סופר הדגיש את ביצור חומות הקהילה והשמירה על המסורת, והרש"ר הירש הדגיש את הצורך לקבל את הערכים הטובים שבמודרנה ולהכיל אותם במסגרת הקהילה של יראי ה'. החסידות וישיבות ליטא, הציעו מוסדות חדשים כתחליף לקהילה: החסידות את ה"חצר" החסידית, וישיבות ליטא - את מוסד הישיבה. בארצות האסלאם, לא התערער מעמדה של הקהילה, ולכן הרבנים שם היו יכולים להסכים לשינויים מתונים והדרגתיים.

כל דרך גבתה מחיר משלה. זוהי הטרגדיה של היהדות בגולה, והיא באה לידי ביטוי באופן החריף ביותר במאה התשעה עשרה. אלה הם תנאי היסוד שיצרו את חוסר המוצא. לאן שפנה היהודי - הוא היה במלכודת. הקיום היהודי בגולה נדון לכליה. אם ימשיך בהתבדלות הרי הוא נידון לעוני והשפלה, אם ינסה להשתלב הרי הוא נידון לשמד. לשתי העמדות מטרות טובות, אבל בסופו של דבר שתיהן מובילות לאסון, כי אי אפשר לקבע את היהדות בגלות. היהדות אינה יכולה להסתפק בקיום המצוות בגולה תוך התעלמות מהייעוד האלוקי ומחזון הדורות של תחיה לאומית; וגם אינה יכולה להשלים עם השתלבות, כי פירושה בגידה ביעוד של העם היהודי.

ייתכן שבמהלך הפרק שמתם לב לכך שהעולם הזה, שצריך להתמודד עמו, הוא במידה רבה אותו העולם שגם אתם ניצבים היום מולו (כמובן, העולם הסובב אותנו עבר גם שינויים נוספים - למשל, משברי המודרנה, עליהם למדתם בחלק השני בספר). כל החידושים הללו, השינויים והמהפכות, שהחלו בדורות הקודמים, עומדים בפנינו גם היום, ואף משתכללים ללא הרף (מכשירים סלולריים, לדוגמה, שהיו נדירים בילדותכם, והיום כמעט אין מי שלא משתמש בהם, עם מצלמה, יומן אלקטרוני, אינטרנט וכו'). גם אתם היום עומדים בפני העולם החדש הזה, גם אם הוא כבר מוכר, ובוחרים את דרך ההתמודדות שלכם. בפרק הבא נלמד על ההבדל בין ההתמודדות שלהם ובין ההתמודדות שלנו: שיבת ישראל לארצו. התנועה הלאומית היא שאיפשרה להיפתח למודרנה, תנך נאמנות למסורת ולזהות היהודית.

*242*

תאריכון

1890

1882 (תרמ"ב) - הקמת ישיבת המוסר הראשונה בסלובודקה

1880

1876 (תרל"ו) - פרישת רש"ר הירש ובני עדתו מקהילת פרנקפורט

1873 (תרל"ד) - פתיחת בית המדרש האורתודוקסי לרבנים בברלין

1870

1868 (תרכ"ט) - פרישת האורתודוקסים מארגון הקהילות של יהודי הונגריה

1860

1854 (תרט"ו) - פתיחת בית המדרש לרבנים בברסלאו

1850

1845 (תר"ה)- פרישת זכריה פרנקל מהכינוס השני של הרבנים הרפורמים 1844 (תר"ד) - הכינוס הראשון של הרבנים הרפורמים

1840

1840 (ת"ר) - רבי ישראל סלנטר מכניס לימודי מוסר לישיבתו שבווילנא

1836 (תקצ"ו) - פרסום "אגרות צפון"

1830

1820

1819 (תקע"ט) - פורסם הסידור הרפורמי הראשון וכתגובה לו פורסם הקונטרס "אלה דברי הברית", המאגד את התנגדותם של עשרות

1818 (סוכות תקע"ט) - הוקם הטמפל הרפורמי בהמבורג שבגרמניה

רבנים מאירופה להיכל הרפורמי בהמבורג וסידור התפילה החדש שלו.

1810

1810 (תק"ע) - יעקובסון מנהיג סדר תפילה שונה מהמקובל בווסטפליה שבגרמניה

*243*

(בספר מפה)

שאלות לסיכום הפרק:

ו. א. הסבירו את דרך ההתמודדות של כל אחת מהשיטות שלמדתם עליה, עם הדברים הבאים:

- חילון

- התבוללות

- הצעה ל"תיקונים בדת"

ב. (בספר מפה - היעזר במנחה) עיינו במפה, והסבירו את הקשר שבין

התפשטותם הגיאוגרפית של תומכי השיטה לבין אופייה.

2. א. כתבו מהם הדברים המשותפים בדרכם של החת"ם סופר ושל הרש"ר הירש.

ב. הציגו שלושה הבדלים ביניהם.

ערים מרכזיות o במרכז אירופה ובמזרחה

3. א. מהם הדברים המשותפים בדרכן של תנועת החסידות ותנועת המוסר. ב. הציגו שלושה הבדלים ביניהם.

4. מהו המשותף בדרך ההתמודדות של תנועת החסידות ועולם הישיבות?

5. מהו השוני היסודי במצבם של קהילות האסלאם, ואיך הדבר השפיע על דרך התמודדותם?

6. מהו הדבר המשותף לכל הקבוצות שהוזכרו בפרק?

7. א. נסו לתאר את עצמכם חיים בדור ההוא. עם איזו דרך אתם מזדהים? איזו דרך הייתם בוחרים?

ב. ובדור הזה, האם הדרך שאתם פועלים בה תואמת את אחת השיטות שהכרתם בפרק? אם לא, לאיזו שיטה היא הכי דומה לדעתכם? נמקו את תשובתכם.

לסיכום ולחשיבה

1. בפתיחה לפרק הועלתה השאלה: האם האורתודוקסיה של המאה ה-19 זהה לחברה המסורתית הישנה? או שמא עצם השמרנות, בדור כזה של חידוש ושינוי, הייתה גם היא לדבר חדש?

לאור מה שלמדתם בפרק - מהי תשובתכם לשאלה זו?

נמקו תשובתכם, תוך התייחסות נפרדת לכל אחד מסוגי האורתודוקסיה שלמדתם עליהם בפרק זה.

*244*

(עמוד ריק)

*245*

פרק שלושה עשר: התעוררות הלאומיות היהודית המודרנית

מבוא

אוטואמנציפציה - תמונת דף השער של הספר מאת י"ל פינסקר

שאלות

ו. המושג אוטואמנציפציה מורכב משתי מילים: 'אוטו' - עצמי. ואמנציפציה', שעליה למדנו בפרק 9. נסו להסביר את משמעותו של הביטוי.

2. עפ"י כותרת הספר נסו לשער מהו תוכן הקריאה של מחבר הספר לבני עמו? היעזרו גם במשפט שנוסף בתרגום מעל שם המתרגם.

כפי שכבר למדנו, בעקבות האמנציפציה גברה מגמת ההשתלבות וההיטמעות בחברה הכללית. מגמה זו התבטאה בלבוש, בשפה, בתרבות, בתנועות שביקשו לשנות את הדת היהודית כדי להתאימה לדת ששלטה במקום (ראו לעיל, פרק 12) ובריבוי נישואי תערובת (ראו לעיל, פרק 9). אך במחצית השנייה של המאה ה-9 ו הופיעה גם מגמה הפוכה. במקום היטמעות בחברה הכללית, יהודים החלו להתלכד בקבוצות ובארגונים יהודיים. במקרים רבים היו אלה אותם יהודים שבעבר הובילו את מגמת ההשתלבות. כיצד קרה הדבר? מה גרם ליהודים שנאבקו במסירות על השוויון ועל השתלבותם בחברה, לעזוב את האידיאל הזה לטובת הדגשת לאומיותם? בפרק זה (א) ננסה להסביר את הרקע שהוביל להתעוררות הלאומיות היהודית בדור זה, וכן (ב) נלמד על הארגונים והתנועות שקמו במסגרת התעוררות זו.

(בספר תמונה של ליב פינסקר)

יהודה ליב פינסקר (תקפ"ב-תרנ"ב 1921-1821), משכיל יהודי ורופא ברוסיה הצארית. בעקבות 'הסופות בנגב' חיבר את הספר 'אוטואמנציפציה', בו קרא לפתרון בעיית היהודים באמצעות כינון שלטון יהודי עצמי. עמד בראש תנועת 'חיבת ציון'.

*246*

שאלה מנחה לפרק: כיצד הושפעה הלאומיות היהודית מהתמורות שחלו בחברה היהודית והאירופית בעקבות המודרנה?

סעיפי הפרק:

סעיף א': הנסיבות להתעוררות הלאומיות היהודית המודרנית

סעיף ב': ארגונים ותנועות לאומיות כפתרון להמשך הקיום היהודי

מושגים מרכזיים:

אנטישמיות מודרנית

לאומיות יהודית

כי"ח (אליאנס)

טריטוריאליזם

בונד

אוטונומיזם

סעיף א': הנסיבות להתעוררות הלאומיות היהודית המודרנית

שאלה מנחה לסעיף: מה היו הגורמים להתעוררותה של הלאומיות היהודית המודרנית?

מאז ומעולם הייתה בעם היהודי תחושה של השתייכות לאומית נבדלת. יהודים, בכל מקום בעולם, דאגו זה לזה, וחשו קשורים ליהודי בן ארץ אחרת, יותר ממה שחשו ללא יהודים בני ארצם שלהם. במאה ה-19 חל פיחות בתחושה זו בארצות האמנציפציה. מלבד זאת יהודים חלמו והתפללו בכל הדורות על גאולה לעמם, וראו עצמם כעם המצפה לתקומתו, וידעו כי כאשר יבוא אותו היום, הם יעזבו את מדינתם - הצרפתית, הפולנית או המצרית - וילכו לבנות את מולדתם, את ארץ ישראל.

במחצית השנייה של המאה ה-19, עם התפשטות האידיאולוגיה הלאומית בקרב עמי אירופה, החלה להתחזק גם הלאומיות היהודית, ולקראת סוף המאה נעשתה לתנועה מודרנית, ממוסדת, וניסתה להקים מוסדות עולמיים יהודיים שיאחדו וילכדו את העם היהודי גם בצורה חיצונית ורשמית, לא רק בתחושה הפנימית. הלאומיות המודרנית שהתעוררה בתקופה זו, היוותה דוגמה לחיקוי לתנועה הלאומית היהודית, והייתה הגורם החיובי לתקומתה של התנועה, אך היה גם גורם נוסף, שלילי, שדחף את היהודים למימוש לאומיותם מהכיוון השני - האנטישמיות, שדחתה את ניסיונות השתלבותם של היהודים בחברה, ובכך תרמה להבנתם שעליהם למצוא בעצמם את הדרך לגאולתם.

א 1. השראת התנועות הלאומיות בעמים

במהלכה של המאה ה-19, בפרץ של התעוררות לאומית, קמו באירופה מדינות חדשות ועמים משועבדים נלחמו למען עצמאותם (ראו לעיל פרק שישי). יותר ויותר יהודים ראו לנגד עיניהם עמים מחולקים, מפורדים או נדכאים - כמו העם היווני, האיטלקי או הגרמני - מתאחדים ושואפים לעצמאות; והם שאפו לקומם כך גם את העם היהודי.

*247*

המקור הבא ממחיש את השפעת ההתעוררות הלאומית באירופה על התעוררות הלאומיות היהודית:

קטע מקור

עם תחייתה של איטליה תתחיל גם תקומתה של יהודה. גם בניה המיותמים של ירושלים רשאים יהין לקחת חלק בתחיית העמים הגדולה ולהתנער יחד עם בולם משנת המוות החורפית של ימי הביניים וחלומותיה הרעים. (...) תחיית המתים שוב אינה חזון תמוה כלל בתקופה זו, אשר בה יוון ורומי מתעוררות לחיים חדשים, פולין שאפה רוח, הונגריה מתעתדת לקרב המכריע (...) עם העמים אשר כמתים נחשבו ואשר יכלו עתה מתוך הכרת תעודתם ההיסטורית לתבוע את זכויותיהם הלאומיות, נמנה לכל הדעות גם עם ישראל, שלא על חינם עמד איתן בפני סערות העולם משך אלפיים שנה, ומכל קצווי תבל

- מקום אך שמה הטילוהו נחשולי המאורעות - נשא תמיד, ונושא עוד ביום הזה, את עיניו לעבר ירושלים.

(משה הס, רומי וירושלים, הספרייה הציונית, ירושלים תשמ"ג עמ' 25)

שאלות

1. איזו הוכחה מביא משה הס (1875-1812 - תקע"ב-תרל"ה) להגדרת עם ישראל כלאום?

2. מדוע קרא לספרו "רומי וירושלים"?

א 2. היהודים בין השתלבות בחברה הסובבת ובין דחיה

מלבד ההשראה שלקחו היהודים מתקומתם הלאומית של העמים שבקרבם חיו, גם התייחסותם של העמים האחרים כלפי היהודים גרמה להם להבין שפתרונם היחיד הוא בתקומה לאומית ועצמאות של העם היהודי. אתם ודאי זוכרים מפרק 9, כיצד תרמה האמנציפציה לתחושת הביטחון של היהודים ולשילובם של רבים בחברה: הם היו בטוחים שכעת הדרך סלולה, הוסרו כל המגבלות החוקיות והחברתיות הישנות, והם יוכלו סוף סוף לחיות, להתחתן, ללמוד, ואפילו לבלות - כמו כל אזרחי המדינה. ההצלחה הייתה חלקית, בדרך כלל היהודים נתקלו באותם המחסומים, אם לא מבחינה חוקית, אז מבחינה חברתית. למשל, בחור יהודי שהתקבל סוף סוף ללימודי משפטים, גילה עם סיום לימודיו שהוא לא ימונה לעולם לשופט, ואפילו לא לעורך דין.

במערב אירופה ובמרכזה יהודים רבים ויתרו על זהותם ועל תרבותם על מנת להשתלב בעולם הנוכרי שנפתח בפניהם, אך לא תמיד החברה הייתה מוכנה לקבל אותם אל תוכה. חלק מן האוכלוסייה אכן קיבל את רעיון השוויון, ובשל כך ניתנה הכרה לנישואי התערובת, אך לפעמים דווקא הענקת זכויות ליהודים גרמה להתפרצות חדשה של שנאה ליהודים. ראינו שכבר בדיונים שנערכו בתקופת המהפכה הצרפתית נטען כי שוויון הזכויות ליהודים עלול לגרום דווקא לפגיעה בהם, מצד סביבתם העוינת (ראו לעיל, פרק 9). טיעונים דומים הועלו גם בארצות נוספות, ולפעמים אף התגלה שהייתה להם הצדקה. כך למשל כשהורשו היהודים במהלך מהפכות אביב העמים (ראו לעיל, פרק 6) להתגורר באזור הלא יהודי של רומא, פרצו פרעות ביהודים בכל חלקי העיר. לפגיעה ביהודים היו שני פנים: פרעות ומעשי הרג, ופגיעה חברתית, כשנחסמה דרכם של יהודים להתקדמות בחברה. בחלק מן המקרים הפגיעות היו מעוגנות בחוק.

ב-1813 (תקע"ג) הועלה בגרמניה מחזה בשם "אנשי שלומנו", שתיאר את ניסיונותיו של יעקב היהודי, בן הרוכל, להשתלב בחברה. "אני אשליך מעלי את היהודי, אחרי הכל אני משכיל - אין בי שום דבר יהודי!" קורא גיבור המחזה; אך ניסיונותיו המגוחכים, מעוררי הלעג, עולים בתוהו: במערכה האחרונה של המחזה הוא חוזר לרוכלות.

*248*

שאלות

(בספר קריקטורה)

"יום שישי בערב", קריקטורה אנטישמית, 1879 (תרל"ט), גרמניה

שאלות

1. היכן ממוקמים היהודים בקריקטורה? איך ניתן לזהות אותם?

2. איזו השקפת עולם רצה המאייר לבטא בקריקטורה, בקשר להתערות היהודים בחברה ובתרבותה?

בספר תמונה של קונצרט

בארצות האסלאם בלטה ההתייחסות החברתית הדוחה עוד יותר: הם כשהושגה אמנציפציה רשמית בחלק מארצות האסלאם, כמעט תמיד לא הייתה לה משמעות חברתית-מעשית: החברה האסלאמית לא הסכימה לקבל את היהודי המושפל כשווה, וההשפעה האירופית הכפויה לא יכלה לבטל זאת. לדוגמה בדו"ח שנערך אחרי הפיכת הטורקים הצעירים (ראו לעיל, פרק 9)

(1908 - תרס"ח) ע"י קונסול בריטי בשטחי האימפריה העות'מנית נכתב שיחס המוסלמים אל היהודים הוא כיחס אדון אל עבדיו. מצבם של היהודים הוסיף להיות שפל מן התושבים המוסלמים - אם לא להלכה, אז למעשה. בחלק מן הארצות המצב נשאר כך עד היום הזה.

בארצות שבהן הייתה למדינות אירופה השפעה קולוניאלית, נוצר שילוב מסוכן של שנאת ישראל המסורתית של המקומיים עם האידיאולוגיות ה"מתקדמות" של השליטים. היהודים נמצאו בין הפטיש לסדן; בין קנאתם של המקומיים בהשתלבותם והתקרבותם המהירה אל התרבות השלטת, לבין איבתם של השליטים - שלא רצו בהשתלבותם, וראו בהם מתחרים. באלג'יריה לדוגמה, שהייתה נתונה תחת השפעתה של צרפת, ניתנה כבר ב-1870 (תר"ל) אזרחות צרפתית ליהודים (ראו לעיל, פרק 9), וחברת כי"ח פעלה שם רבות לטובת השכלתם והתקדמותם. יחד עם זה גאתה האנטישמיות שצמחה מתוך קנאה בהתקדמות היהודים. בבחירות של שנת 1898 בעיצומה של פרשת דרייפוס (ראו בהמשך הפרק, בסעיף 2 ג), ארבעה מתוך ששת נציגי המחוזות שנבחרו באלג'יריה היו אנטישמיים.

קטע העשרה

(בספר תמונה של אוטו (שלמה ויינינגר)

אוטו (שלמה) ויינינגר (1903-1880- תר"ם-תרס"ד)

תחושת הדחייה מכיוון החברה שהיהודים רצו דווקא להשתלב בה, גרמה להם לקושי רגשי עצום. חישבו על תלמיד חדש שמגיע לכיתה, ועושה את הכול על מנת להשתלב ולהיות חלק בלתי נפרד מהקבוצה, אבל תמיד נחשב זר, ואפילו שנוא. זו אחת מהתחושות הקשות ביותר שיכול האדם לחוש.

אחרי שנרגעה ההתלהבות הגדולה מהאמנציפציה מצאו יהודים רבים את עצמם במצב כזה. הקושי הזה גרם לבלבול עמוק, תחושה של חוסר זהות עצמית - ואפילו שנאה עצמית. דוגמה קיצונית במיוחד לתופעה: צעיר יהודי אוסטרי בן 23 בשם אוטו ויינינגר, פרסם ספר אנטישמי עב כרס, בן כ-600 עמודים.

"מה שגיליתי מכאיב לי יותר מאשר לכל אדם אחר", כתב ויינינגר. "הספר הזה פירושו פסק דין מוות ־ לספר או למחברו".

עם פרסום הספר ויינינגר התאבד, והספר הפך לרב מכר.

א 3. צמיחת האנטישמיות המודרנית

מגמת השנאה לא נעצרה בדחיקת רגליהם של היהודים מן החברה הכללית. דווקא בתקופת האמנציפציה התפתחה שנאת היהודים והשתכללה. היינו מצפים שבתקופה כזו, של נאורות וקידמה, תיעלם שנאת ישראל הישנה - המבוססת על דעות קדומות ואמונות טפלות - מן העולם, אך לא כך קרה. שנאת ישראל המוכרת מהעת העתיקה וימי הביניים הוסיפה להתקיים ואף נוספה לה צורה חדשה - האנטישמיות המודרנית. בעידן הנאורות, הדת כבר לא תפסה מקום מרכזי בתודעתו של האדם, ולא היה ניתן עוד לתלות את השנאה ליהודי רק בדתו השונה, ושונאי ישראל פיתחו הסברים אחרים, מודרניים יותר, כהצדקה לשנאת היהודים. כך הפכה שנאת ישראל המסורתית לאנטישמיות המודרנית.

*249*

שנאת ישראל בזמן העתיק ובימי הביניים נבעה מהשנאה אל האחר, אל החלש ואל השווה, והיא הוצגה כשנאה אל המתריס והשטני (הדמוני). דרכה של חברה אנושית, שלפעמים דווקא אדם חלש ושונה הוא זה המלבה את יצריו האפלים של האדם (למרבה הצער, ייתכן שאתם יכולים להביא דוגמאות רבות לכלל הזה. האם לא נפגשתם במקרים שבהם ילדי הכיתה מתנכלים דווקא לילד החלש מבחינה לימודית, או לזה שאף פעם לא מצליח לקלוע אל הסל?). העם היהודי בהחלט היה כזה. תמיד שונה: בעת העתיקה, היה הוא היחיד שנשא את דגל האמונה באל אחד. בימי הביניים, הוא נחשב באירופה בעיני הנוצרים לרוצחו של משיחם ולמחלל הקודש מכיוון שסירב לקבל את הדת הנוצרית, שהייתה הדת השלטת ברוב ארצות אירופה. על היהודים נגזרו דחייה מהחברה האירופית והשפלה, על מנת שישמשו עדות חיה לגורל המר של מי שדוחה את הנצרות.

בהדרגה הלך והתפתח סטריאוטיפ (דימוי קדום, מכליל) שלילי של היהודים ולפיו הם גזלנים (בשל היותם מלווים בריבית) ורוצחים (ילדים נוצרים לשם אפיית מצות בפסח, כביכול).

קטע העשרה

סטריאוטיפ

המחשבות והרגשות שעולים מיד כשרואים או חושבים על דברים מסוימים, נקראים "סטריאוטיפים" - דימויים קדומים ומכלילים, שלפעמים קשה לנו מאוד להשתחרר מהם. אמנם בפרק זה אתם פוגשים באחד מהביטויים הקשים ביותר לסטריאוטיפ.

שאלה

1. אלו תכונות גופניות ותכונות אופי שליליות מיוחסות ליהודים בארבעת האיורים שלפניכם?

איור 1

איור מתוך פנקס המסים ששלמו היהודים בעיר נוריץ' באנגליה, שנת 1233 (תקצ"ג). בראש הציור נראה עשיר יהודי כמפלצת בעלת שלושה ראשים, תחתיו זוג יהודי שגבה עבורו כספים, עם השטן ביניהם. בשמאל הציור מתואר לא יהודי המשיב הלוואה בריבית ליהודי. בציור נראים כמה שדים שמסייעים ליהודי בצבירת העושר.

איור 2

קריקטורה מאת המאייר הצרפתי קראן דה אש, 1898 (תרנ"ח). המהפכה הצרפתית: לפני ואחרי. אמנם במשטר הישן האציל רכב על האיכר ודיכא אותו, אך במצב החדש, למרות השכלולים (שימו לב למחרשה), הדיכוי קשה יותר: הבורגני והמהפכן הסוציאליסט רוכבים על האיכר, ועל שלושתם רוכב היהודי שזכה לאמנציפציה.

איור 3

שטרות שהונפקו בשטרנברג שבגרמניה בשנת 1922 (תרפ"ב). האיורים שמופיעים בשטרות הם איורים משנת 1492 (רנ"ב-רנ"ג). העליון מתאר עלילה נגד היהודים על כך שהם דוקרים את לחם הקודש בסכינים ומחללים אותו, והתחתון מראה את עונשם של היהודים - מוות בשריפה. אירוע זה התרחש בשטרנברג שבגרמניה, ונרצחו בו 27 יהודים. שנה לאחר מכן ערכו תושבי העיר פוגרום ביהודים, ובעקבותיו גורשו היהודים מן העיר.

שטרות שהונפקו בשטרנברג שבגרמניה בשנת 1922 (תרפ"ב). האיורים שמופיעים בשטרות הם איורים משנת 1492 (רנ"ב-רנ"ג). העליון מתאר עלילה נגד היהודים על כך שהם דוקרים את לחם הקודש בסכינים ומחללים אותו, והתחתון מראה את עונשם של היהודים - מוות בשריפה. אירוע זה התרחש בשטרנברג שבגרמניה, ונרצחו בו 27 יהודים. שנה לאחר מכן ערכו תושבי העיר פוגרום ביהודים, ובעקבותיו גורשו היהודים מן העיר.

(בספר קריקטורה)

*250*

ניתן היה לצפות שבעידן החדש ישתנה היחס כלפי היהודים. אולם הסטריאוטיפ השלילי של היהודים נטבע כה עמוק בתרבות האירופית, עד שהשינוי היחיד שהתרחש בו היה הצידוק ליחס השלילי. באנטישמיות של העת החדשה, השנאה אמנם הייתה אל היהודי כאחר; אך לא כחלש, ולאו דווקא בשל היותו שונה. בתקופה זו היהודי דווקא ביקש להשתלב בציבור הכללי ולכן הצטייר כחזק ומאיים. היהודים התערו בחברה בהתלהבות ובמרץ, והצליחו בכל תחום אפשרי. המצב החדש יצר קנאה בטיפוס היהודי המצליח - אך הפעם, שלא כמו בימי הביניים, לא תמיד ניתנה ליהודי הזדמנות לשפר את מצבו החברתי - שכן גם כאשר היה היהודי מוכן לוותר על זהותו, ולראות עצמו כגרמני או כצרפתי, החברה, פעמים רבות, המשיכה לראות אותו כיהודי. התפתח אפוא סטריאוטיפ שלילי חדש של יהודי.

קטע מקור

כבר במחצית הראשונה של המאה ה-19 משפחת רוטשילד, שפעלה בתנופה אדירה בעסקים והייתה מעורבת כך גם בחייהם הפוליטיים והכלכליים של ממלכות וממשלות, הפכה לסמל להשתלטות היהודית העולמית. בקריקטורה צרפתית משנת 1898 (תרנ"ח) מופיעה דמותו של רוטשילד כפי שהיא נתפסת על ידי ההמון החושש מפני השתלטות יהודית. זו דוגמה לסטריאוטיפ מודרני של היהודים.

(בספר קריקטורה של רוטשילד)

שאלות

1. כיצד ניכר שרוטשילד הוא יהודי?

2. אלו תכונות מיוחסות לרוטשילד? ־ שימו לב לכתר שעל ראשו!

3. במה מואשם רוטשילד?

4. מדוע הקריקטורה של רוטשילד משקפת סטריאוטיפ נגד כלל היהודים?

גם התפיסה המודרנית של "מדינת הלאום", הביאה להתייחסות ליהודים כאל גוף זר מבחינה לאומית. באותה העת החלו גם לצוץ תיאוריות גזעניות, שראו ביהודים גזע שלילי (לעיל פרק 8), אם כי הן נותרו בשוליים בשלב הראשון.

האנטישמיות החדשה התמקדה בתחומי הכלכלה, החברה והתרבות. היהודים הואשמו בהשתלטות על מוקדי ההשפעה ונישול אזרחי המדינה ממשרותיהם, החדרת ערכים יהודיים זרים אליהם, שבירת הדפוסים המסורתיים בחברה, והחדרת מידות רעות של חמדנות ואגואיזם.

מטרתה של האנטישמיות החדשה הייתה לבטל את האמנציפציה ולמנוע את היטמעותם של היהודים בחברה, לעומת שנאת ישראל המסורתית, שיעדה היה דווקא היטמעות היהודים בחברה, על ידי המרת הדת. בעוד ששונאי ישראל ראו ביהודי האדוק בדתו את אויבם המושבע, אויבם של האנטישמיים היה דווקא היהודי המתבולל.

א 4. ביטויי האנטישמיות במערב אירופה ובמרכזה

למרות שהאנטישמיות המודרנית נשאה אופי חדש ושונה, הביטויים הישנים של השנאה לא חלפו מן העולם, בעיקר במדינות הפחות מודרניות אך לא רק בהן; כך למשל באוסטרו-הונגריה, גם בסוף המאה ה-19, אירע מאורע של עלילת דם, עלילת פולנא: בשנת תרנ"ט (1899), הואשם סנדלר יהודי מהעיירה פולנא ברצח נערה למטרות דת, ונידון למוות בתליה. בעקבות גזר הדין פרצו פרעות ביהודים בכל רחבי המדינה. לבסוף הומתק הדין למאסר עולם - והיהודי ישב בכלא כעשרים שנה עד שניתנה לו חנינה, בתקופת מלחמת העולם הראשונה.

במערב אירופה ובמרכזה, שם הייתה אמנציפציה, נוצרו ביטויים חדשים לשנאה. למשל הקמת מפלגות אנטישמיות. המפלגה האנטישמית הראשונה הוקמה בשנת תרל"ח (1878) בגרמניה, בשם "מפלגת הפועלים הנוצרית-סוציאליסטית". החלה להופיע גם ספרות אנטישמית אשר האשימה את היהודים בכל הבעיות בעולם ובמזימה להשתלט על העולם: בגרמניה התפרסם ספרו של וילהלם מאר, "ניצחון היהדות על הגרמניות" (1879), בו לראשונה דובר על מאבק גזעי בין הגרמנים

בספר קריקטורה

*251*

ליהודים. עיתונות אנטישמית הופיעה לראשונה בצרפת - שם גאתה האנטישמיות, אף שהיא הייתה המדינה הראשונה שהעניקה זכויות ליהודים - העיתון האנטישמי הראשון יצא בשנת תרנ"ב (1892), ונקרא בשם "הדיבור החופשי".

פרשת דרייפוס - בשנת 1894 (תרנ"ד) נאסר קצין צרפתי יהודי בשם אלפרד דרייפוס, באשמת ריגול לטובת גרמניה. הוא נידון להגליה לכל ימי חייו. האנטישמים ראו בזאת הוכחה לכישלון האמנציפציה ולבגידה היהודית. גם כשעלו חשדות שהמסמכים המרשיעים היו מזויפים התנגדו המפלגות האנטישמיות לבדיקה חוזרת של המשפט. סערה ציבורית ומהומות אנטישמיות התפשטו בכל רחבי צרפת. אפילו לאחר שהתגלה הזיוף, והקצין מזייף המסמכים התאבד, דרייפוס לא זוכה מאשמתו במשפט חוזר שנערך ב-1899, אלא רק זכה לחנינה. ורק בשנת 1906 טוהר שמו לגמרי.

קטע העשרה

המאבק להוכחת חפותו של דרייפוס

לאחר סיום משפטו של דרייפוס בדצמבר 1894 הוחלט להחמיר בעונשו ובחמישי לינואר 1895 נשלח דרייפוס לאי השדים תוך שלילת הדרגות שלו והשתוללות ההמון בקריאות 'מוות ליהודים'. אולם לא כל הצרפתים השתתפו בהוקעת דרייפוס והיהודים. ליברלים צרפתיים יצאו להגנתו של דרייפוס בדרכים שונות. שלוש שנים לאחר כליאתו של דרייפוס באי השדים, הוקיע בית הנבחרים הצרפתי את כל תומכי דרייפוס בטענה שהם 'מפריעים את שלום העם'. כמו כן, בית הדין הצבאי דן את האשם האמיתי, שאכן ריגל לטובת גרמניה, אסטרהזי, וזיכה אותו מכל אשמה על אף הראיות הברורות נגדו. בתגובה לשני המאורעות הללו, יצא אמיל זולא, סופר צרפתי ליברלי, במכתב גלוי לנשיא צרפת, שכותרתו "אני מאשים". את המכתב פירסם זולא בעיתון הצרפתי השחר, בתאריך 13 לינואר 1898, ובו חשף את השחיתות והליקויים שהובילו להרשעתו של דרייפוס ולזיכויו של אסטרהזי. במכתבו טען זולא כי הרשעתו של דרייפוס היא כתם על ערכי החופש והשיויון בהם דגלה צרפת במאה ה-19. וכך כתב:

פשע הוא למסוך רעל בליבם של קטני ארץ וענווי ארץ, להעיר ולעורר את תאוות...הקנאות, לבקש מחסה בצל האנטישמיות הנתעבה, העתידה להשיא מוות על צרפת הגדולה, הליברלית, צרפת של זכויות האדם, אם לא תשוב תירפא ממנה. פשע הוא לנצל את הפטריוטיזם לשם מעשי איבה, ופשע הוא לרומם את החרב כמין אלוה חדש, בעוד שמדעי אנוש עמלים כולם למען האמת והצדקה העתידים לבוא.

(אמיל זולא, אני מאשים, תרגום יצחק שנברג, ירושלים 1949, עמ' לה-לו)

לזולא היה חשוב יותר מכל להבהיר כי לא את רק את חפותו של דרייפוס הוא מבקש להוכיח אלא ברצונו לזעוק להחזיר את צרפת לערכי האמת והצדק שהנחו אותה. וכך כתב:

אשר לאנשים שאני מאשימם - איני מכיר אותם, מעודי לא ראיתים, ואין בליבי עליהם לא טינה ולא שנאה... ואשר אני עושה בזה אינו אלא מעשה מהפכני שכוונתו להחיש את מצמח האמת והצדק.

אך תאווה אחת יש בי, תאווה לאור, בשם האנושיות אשר התענתה בעינויים רבים בל כך וזכות בידה לנחול אושר.

מחאתי הלוהטת אינה אלא זעקת נשמתי.

יקומו נא ויערבו את ליבם להביאני בפלילים, תיערך נא החקירה לאור יום! אני מחכה.

(שם, עמ' לט)

בסוף מכתבו כתב זולא את האשמותיו הגלויות כנגד בית הדין הצבאי שדן את דרייפוס לגלות וכנגד עדי השקר ומומחי כתב היד שהעידו עדות שקר. כמו כן הוא קיבל על עצמו בבירור את ההתמודדות במשפט דיבה שיוגש נגדו בעקבות פרסום המכתב. ואכן זולא הואשם בהוצאת דיבה ונידון למאסר. זולא ברח לאנגליה וחזר לצרפת שנים מספר לאחר מכן. רק ביולי 1906 (תרס"ו), זוכה דרייפוס מכל אשמה. אולם האנטישמיות בצרפת הגיעה לשיאים חדשים בעקבות הפרשה. גם כיום ניתן למצוא כתובות אנטישמיות על הפסל של דרייפוס שמוצב בפריז.

*252*

(בספר קריקטורה)

(בספר קריקטורה )

קטע מקור

קריקטורה המתארת ארוחה משפחתית.

בכיתוב מעל התמונה העליונה: "מעל הכול! הבה לא נדבר על פרשת דרייפוס!"

בכיתוב מעל התמונה התחתונה: "הם דיברו על זה..."

שאלה

מה מלמדת הקריקטורה על פרשת דרייפוס?

א 5. שנאת היהודים ברוסיה

ברוסיה, האנטישמיות הייתה חלק ממדיניות הממשלה (לעומת מערב אירופה ומרכזה, שבה המדיניות הרשמית של השלטונות לא הייתה אנטישמית). כל הצעה לתיקון מצבם של היהודים כביכול, גררה עמה גזרות חדשות שנועדו לשנות את אורח חייהם בכוח. כשניתנה ליהודים זכות הישיבה בערים - הפכה זו לחובה: היהודים הורחקו מן הכפרים באוקראינה (1804- תקס"ה), ובהמשך אף הוטלו מסים מיוחדים על ישיבתם בערים. היהודים חויבו ככל אזרחי רוסיה להתגייס לצבא, אך בשונה מכלל האוכלוסייה ראה השלטון בגיוס היהודים הזדמנות להשפיע עליהם ולשנות את אורח חייהם ולכן הדבר בא לידי ביטוי בגילם הצעיר של המגויסים היהודים (12 שנה), שבו קל יותר לעצב את אישיותו של הנער, בניגוד לגיל הגיוס בשאר האוכלוסיות, שעמד על עשרים ("גזירת הקנטוניסטים", 1856-1827).

השלטונות הטילו הגבלות רבות נוספות על יהודי רוסיה, ביניהן:

- חוקי מאי נחקקו במאי 1882 (תרמ"ב) ומטרתם הייתה לשעבד את היהודים, בייחוד מבחינה חברתית וכלכלית. על היהודים נאסר להשתקע מחוץ לערים, עיירות, ומושבות חקלאיות; הם חויבו להפסיק את קיומם של כל שטרי המכירה והמשכנתא, ואת חוזי המכירה על נכסי דלא-ניידי הנמצאים מחוץ לתחומן של הערים והעיירות; ונאסר עליהם לעסוק במסחר בימי ראשון ובימי החגים הנוצריים. התקנות היו תקפות רק בשטחי "תחום המושב".

- ה"נומרוס קלאוזוס" (מלטינית: "מספר סגור") הוא שם כולל לשיטות להגבלת מספר הסטודנטים בבתי ספר תיכוניים ובאוניברסיטאות, בשל חוסר במקומות לימוד או בשל סיבות פוליטיות וחברתיות שונות. המונח בתולדות ישראל מתייחס להגבלות על מכסת היהודים במוסדות הלימוד באימפריה הרוסית (בשנים 1917-1887). גזירה זו פגעה דווקא ביהודים שחפצו להתערות בחברת הגויים, ולא הייתה לה השפעה על היהודים השמרנים שממילא לא רצו ללמוד באוניברסיטאות.

־ גירוש מוסקבה - בשנת 1891 (תרנ"א) גורשו כ-30 אלף יהודים ממוסקבה.

במקרים של פוגרומים, פרעות ועלילות דם, השלטונות הרוסיים לא התערבו ולא מנעו את שפיכות הדמים והעדיפו להביט מן הצד בשוויון נפש בהתפרצויות הזעם של ההמון. כך היה בפרעות "הסופות בנגב" ובפרעות קישינב.

סופות בנגב (1882-1881), כך נקראים הפוגרומים שעשו ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית. הפרעות פרצו לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני, והן לובו על ידי עיתונים אנטישמיים ונציגי השלטון. הכינוי לפוגרומים אלו נבע מחשש מהצנזורה של השלטון, והוא התבסס על פסוק בישעיה כ"א, א' (הפרעות - סופות, בדרומה - נגב של רוסיה).

*253*

הפרעות (בעיר) קישינב פרצו בשנת 1903, בעקבות תעמולה אנטישמית והסתה שנוהלה על ידי השלטונות הרוסיים. 45 יהודים נרצחו בפרעות אלה וכ-600 יהודים נפצעו.

משפט בייליס, (1911) היא עלילת דם בה הואשם יהודי בשם מנדל בייליס ברצח נער נוצרי בחג הפסח על מנת להשתמש בדמו להכנת מצות. בסוף 1912 הועמד בייליס למשפט, למרות שבידי המדינה היו ידיעות על הרוצחת, אלא שבאותה עת פעלו ברוסיה כוחות ליברלים רבים שהבינו כי הממשל העליל על בייליס עלילות לשווא. טובי עורכי הדין ברוסיה התגייסו לעזרתו ואכן לאחר כשלוש שנים זוכה בייליס מחוסר הוכחות.

ברוסיה גם התפרסמה ספרות אנטישמית. ספר שהגיע לפרסום רחב בעולם הוא הפרוטוקולים של זקני ציון (1903 - תרס"ג). גרסתו המפורסמת נכתבה בידי סופר רוסי נוצרי אדוק. בספר מתוארים דיונים הסודיים, שנערכו כביכול במקביל לדיוני הקונגרס הציוני הראשון (1897), על השתלטות היהודים על אוצרות העולם והנהגת המדינות. אחרי מלחמת העולם הראשונה תורגמו הפרוטוקולים ליותר מעשרים שפות.

שאלות

1. לפניכם ביטויי אנטישמיות שהופיעו ברוסיה בתקופה המודרנית. כתבו ליד כל ביטוי האם הוא מתאים לשנאת ישראל המסורתית, או לאנטישמיות המודרנית. נמקו את דעתכם.

- איסור ישיבה בערים

- גזירת הקאנטוניסטים

- סופות בנגב

- משפט בייליס

- נומרוס קלאוזוס

2. לאור תשובותיכם לשאלה ו: האם שנאת ישראל ברוסיה תואמת את שנאת ישראל המסורתית, או את האנטישמיות המודרנית? הסבירו את דעתכם.

3. הציגו שלושה הבדלים בין האנטישמיות (או שנאת ישראל) ברוסיה לבין זו שבמערב אירופה ומרכזה.

תגובות היהודים לביטויי האנטישמיות

יהודי רוסיה הגיבו לאנטישמיות בדרכים שונות: המוני יהודים היגרו מרוסיה, בעיקר לארצות הברית (לעיל עמ' 194). אצל מיעוט קטן התעורר הרגש הלאומי שבא לידי ביטוי בעלייה לארץ ישראל ובהקמת אגודות "חובבי ציון" ותנועת "חיבת ציון" (להלן פרק 14). אחרים העדיפו להישאר ברוסיה תוך ניסיון להגן על עצמם.

במערב אירופה ומרכזה רק חלק קטן מהיהודים הגיבו לגילויי האנטישמיות בהתעוררות לאומית. שם הם עדיין האמינו באמנציפציה ובאפשרות להשתלב בחברה וראו באנטישמיות תופעה זמנית שניתן להיאבק בה בכלים דמוקרטיים. לכן היו יהודים שגם כאשר חשו דחייה, ניסו להשתלב בכל כוחם בחברה, לשפר את מעמדם ולהיות חלק מהלאום במדינת מגוריהם. לשם כך גם הקימו ארגונים כמו האגודה המרכזית של בעלי האמונה היהודית בגרמניה (נוסדה בשנות ה-90 של המאה ה-19) ואיגוד יהודי אוסטריה, שחרתו על דגלם התערות בלאום הגרמני והאוסטרי, יחד עם מלחמה באנטישמיות.

לסיכום הסעיף: לחזון הנביאים על קיבוץ הגלויות ותקומת ישראל בארצו, נוספו בעידן המודרני שני גורמים שהביאו להתעוררות התנועה הלאומית: האחד על דרך החיוב, ההשפעה הרעיונית של הלאומיות האירופאית; האחר על דרך השלילה, הרדיפות האנטישמיות וכישלון האמנציפציה שגרמה לקשיים בהשתלבות של היהודים בחברה הנוכרית.

*254*

סעיף ב': ארגונים ותנועות לאומיות כפתרון להמשך הקיום היהודי

שאלה מנחה לסעיף: מה היו ביטוייה העיקריים של התעוררות הלאומיות היהודית המודרנית?

ב 1. סולידריות יהודית

עוד בטרם קמה לעם היהודי תנועה לאומית מגובשת בעלת יעד לאומי מוגדר, הופיעו מספר נקודות מפנה שסייעו לליכודם של היהודים.

באמצע המאה ה-19 החלו להופיע עיתונים יהודיים, שהופצו לכלל יהודי העולם. דבר זה השפיע מאוד על האיחוד והליכוד בין חלקים שונים בעם היהודי. בכל המקומות קראו היהודים את אותו המידע, והעיתונים שנכתבו בעברית פיתחו את התחושה הלאומית של העם היהודי, שחזר להשתמש בשפתו העתיקה כשכל בניו, במזרח ובמערב, יכולים לקרוא את אותו הגיליון.

כך למשל מקום הוצאתו לאור של השבועון "המגיד" שהיה במקור בפרוסיה, עבר במשך שנות פעילותו (1903-1856 - תרט"ז-תרס"ג) לפולין, ולאחר מכן לאוסטריה - בשעה שרוב קוראיו היו תושבי רוסיה הצארית.

(בספר צילום של שבועון "המגיד")

היכן רואים בתמונה את השפעת העיתון על ליכוד העם היהודי?

עלילת דמשק הייתה המאורע הראשון בו התגלתה סולידריות יהודית בינלאומית מאורגנת למען יהודים נרדפים, גם אם נעשה הדבר בצורה לא ממוסדת.

עלילת הדם התחוללה בדמשק בשנת 1840 (ת"ר), ונוהלה בידי מושל סוריה, בעידודו של הקונסול הצרפתי. היהודים הואשמו ברציחת נזיר נוצרי ומשרתו המוסלמי. בחקירה האכזרית מצאו את מותם כמה מיהודי הקהילה.

יהודי העולם נזעקו לעזרתם של יהודי דמשק: בהשתדלותם של משה מונטיפיורי מאנגליה, משפחת רוטשילד ואדולף כרמייה מצרפת אצל הממשלות השונות, שוחררו לבסוף האסורים שנותרו בחיים.

(בספר תמונה של אדולף כרמייה )

אדולף כרמייה (1880-1796 תקנ"ו-תר"מ), מדינאי יהודי צרפתי, עסקן ולוחם זכויות יהודי. במקצועו היה עורך דין, אך שימש כחבר פרלמנט, שר המשפטים וחבר הסנט הצרפתי. פעל לביטול העבדות במושבות הצרפתיות. פעל רבות בעניינו היהודים בעולם כולו. ממייסדי חברת כי"ח ונשיאה.

(בספר תמונה של משה מונטיופיורי )

משה מונטיפיורי (1885-1784 תקמ"ה-תרמ"ה), יהודי אנגלי ממוצא ספרדי, שומר מצוות ומתנגד לרפורמה. במהלך המחצית השנייה של חייו, נודע לו תפקיד מרכזי בשמירת הקשר בין הקיבוצים היהודיים בארצות השונות. דמותו הפכה לסמל של סולידריות יהודית ונתפסה כחוליה מגשרת בין יהודי מערב אירופה ליהודי מזרח אירופה והמזרח התיכון, בין אדוקים למשכילים ובין היישוב היהודי בארץ ישראל לקהילות היהודיות בגולה. הוא ביקר שבע פעמים בארץ ישראל, ובא לעזרת היהודים שבגולה (כפי שראינו בעלילת דמשק).

*255*

קטע העשרה

השר משה מונטיפיורי / חיים חפר

וכשהיה השר מונטיפיורי בן שמונים

אז באו לביתו המלאכים הלבנים

עמדו על מיטתו וכך אמרו אליו:

"הקדוש ברוך הוא רוצה אותך אליו"

וכך ענה השר מונטיפיורי בדיוק:

"סלחו לי רבותי, אך באמת אני עסוק

כי יש הרבה צרות לאחינו בעולם

הנה פוגרום ברוסיה, איך לא אבוא אצלם?

כי מי אם לא אני יעזור פה לכולם?"

והוא עלה למרכבה ו"דיו" לסוסים אמר

ופה מתן בסתר ושמה נדבה

פה צביטה בלחי או ליטוף של אהבה

ולכל היהודים שמחה וגאווה

וכל הכבוד לשר, וכל הכבוד לשר!

וכשהיה השר מונטיפיורי בן תשעים

אמרו לו: "תעלה, כי שם למעלה מבקשים"

שאל אותם השר: "הגידו איך אוכל?

איך עלילת הדם בדמשק תבוטל?

הלא צריך ללכת לפחה הנבזה,

ל'גיד לו: תתבייש ואיך מרשים דבר כזה

ואם צריך לשים לו ביד איזה בקשיש

מן מתנה גדולה, אך שאיש בה לא ירגיש

אז מי אם לא אני לתורכי את זה יגיש?"

והוא עלה למרכבה...

וכשהיה השר מונטיפיורי בן מאה

אמר: "מספיק לי כבר, הנשמה שלי שבעה

הלכו מליונים לירות ופרנקים ובישליק

אבל ליהודים זה אף פעם לא מספיק"

אמרו לו: "כבודו, רק יבוא ויסתכל

צריך לבנות עוד חדר לקבר של רחל

להגביה ת'כותל המערבי

לנווה שאננים יהודים יש להביא

ומי אם לא אתה יא מורי, יא לבבי?"

והוא עלה למרכבה...

וכשהיה השר בן מאה ועוד שנה

נשקוהו מלאכים בנשיקה האחרונה

וכך את העיניים עצם הוא בבקשו

רק אבן ירושלמית מתחת לראשו.

עטוף טלית של משי ונח בתוך ארון

גמר השר משה את מסעו האחרון

אך יש עוד אנשים המוכנים להישבע

שלפעמים בלילה כשחושך בסביבה

ראו את מונטיפיורי על יד המרכבה

והוא עלה למרכבה...

(בספר תמונה של מרכבת מונטיפיורי )

(בספר תמונה של טחנת הקמח בימין משה )

קטע העשרה

פרשת מורטרה הייתה גילוי נוסף של סולידריות יהודית. בשנת 1858 (תרי"ח) התוודתה משרתת נוצרייה מבולוניה שבאיטליה, באוזני הכומר שלה, על כך שהטבילה לנצרות את אדגר מורטרה, בן המשפחה שבביתם שרתה, שהיה בן שש. מכיוון שלפי חוקי הדת הנוצרית לא ניתן לבטל את ההטבלה, הילד נחשב מבחינתם כנוצרי לכל דבר. שליחי משמר האפיפיור חטפו בפקודתו את הילד מבית הוריו.

*256*

המשך מעמוד קודם

כל המאבקים להשבתו של אדגר הצעיר לבית הוריו לא צלחו. משה מונטיפיורי נסע לרומא על מנת לשכנע את האפיפיור להחזיר את הילד למשפחתו. חברת כי"ח החלה לפעול בעניין מיד עם הקמתה; קיסר צרפת עצמו התערב בפרשה, וכמוהו גם קיסר אוסטריה, אך דבר לא עזר. גם כיבושה של בולוניה ב-1860 לא פתר את הבעיה, שכן אדגר הועבר לרומא.

בבגרותו כבר לא רצה אדגר לשוב ליהדות, ואף ניסה להשפיע על משפחתו להתנצר כשנפגש עימם, בגיל 26. מורטרה מת בשנת 1940 (ת"ש) במנזר בבלגיה.

(בספר תמונת אדגר מורטרה ככומר מרצון בבגרותו, ולידו אמו. רומא 1879 (תרל"ט))

פרשת מורטרה עוררה סערה ציבורית גדולה, ואצל יהודים רבים רווחה הדעה שכנגד עריצותו ועוצמת כוחו של האפיפיור יש לייסד אגודה יהודית עולמית, שתוכל לפעול למען היהודים בכל מקום בעולם; שגם לדת היהודית יהיה ייצוג בעולם, כשם שיש לכל דת אחרת.

שנתיים לאחר מכן הוקם בפריז ארגון בשם "ברית ישראלית כלל עולמית", או בקיצור: "אליאנס" (ברית בצרפתית). סיסמתו של הארגון הייתה "כל ישראל ערבים זה בזה", וממנה כינויו העברי של הארגון: "חברת כל ישראל חברים", או בקיצור: כי"ח.

שם הארגון מוכר לכם? הזכרנו אותו בעבר, כאשר למדנו על ההשכלה היהודית והתפשטותה בארצות האסלאם, שלא היו מפותחות ולא נהנו מקדמה ונאורות. אכן, כבר עם הקמתו החל כי"ח בייסוד בתי ספר, שעל ידם רצה להשיג שיפור במצבם של היהודים בארצות אלו. הזכרנו כבר, שבבתי ספר אלו התנהלו הלימודים בצרפתית. חברת כי"ח כיוונה באופן כללי את תלמידיה לרכישת תרבות צרפתית; אמנם החברה הייתה אות ומופת לסולידריות יהודית, אך היא לא שאפה לפיתוח לאומיות יהודית ותרבות מיוחדת לעם היהודי.

כי"ח פעלה גם בתחומים רבים נוספים. היא הוציאה לאור עיתון, שמטרתו הייתה להפיץ ידיעות על מצבם של היהודים במדינות השונות; היא פעלה רבות נגד אפליות של יהודים או פגיעות בהם; לפעמים ניסתה לגייס את המעצמות הגדולות - בעיקר את צרפת, ערש מולדתו של הארגון - להשפיע על גורלם של היהודים בארצות שתחת השפעתן. (לעיתים אף נגד דעתם של היהודים בני המקום. בפרק 12 למדנו על הקמת בית הספר של כי"ח בסלוניקי, וראינו שאנשי כי"ח רמזו על אפשרות לכפות את דעתם על המתנגדים להקמת בית הספר, על ידי התערבות של ממשלת צרפת).

אחת הפעולות החשובות של כי"ח למען קידום מצבם של יהודי העולם הייתה שליחת משלחת יהודית אל קונגרס ברלין: המשלחת הביאה לכך שסעיף על הענקת זכויות אזרח ליהודים נכלל בדרישות להכרה בינלאומית במדינות חדשות (ראו לעיל, עמ' 87).

(בספר תמונה מתוך דיווח עיתון חבצלת, ר"ח סיוון תרל"ה (1875)

שאלות

1. קטע ידיעה זה מדגים את התועלת העיקרית שבקיום עיתון יהודי. מהי?

2. מהי בקשתו של מחבר הידיעה מחברת כי"ח?

*257*

מאוחר יותר, קמו לכי"ח חברות מתחרות במדינות אחרות כמו "עזרה" של יהודי גרמניה והג'וינט האמריקני.

קטע העשרה

"עזרה". (קיצור השם "חברת העזרה ליהודי גרמניה"). 1941-1901 (תרס"א-תש"א). נוסדה בברלין. עסקה בעיקר בהקמת מוסדות חינוך במזרח אירופה ובמדינות הבלקן, ובהמשך גם בארץ. אחת ממטרותיה של "עזרה" הייתה הפצת התרבות הגרמנית בקרב יהודים מחוץ לגרמניה.

(בספר תמונה של פאול נתן, מייסד עזרא)

ג'וינט. (קיצור ראשי התיבות באנגלית של המילים "הוועד היהודי האמריקני המאוחד לסיוע"). נוסד בשנת 1914 (כסלו תרע"ה). מרכזו בניו יורק. במהלך מלחמת העולם הראשונה תמך ביהודים באירופה ובארץ. ניסה לסייע ולהציל את יהודי אירופה במהלך מלחמת העולם השנייה, וסייע בשיקום פליטי השואה. סייע גם ביישוב הארץ, בעלייה, ובתמיכה בעולים. ממשיך עד היום לסייע ליהודים נזקקים בעולם.

היו גם אידיאולוגיות ותנועות שקמו כתנועות לאומיות יהודיות עם יעד לאומי מוגדר. רוב תנועות אלה לא ראו את ייעודו של העם היהודי באדמת הארץ דווקא, והעדיפו לעסוק בשמירת התרבות היהודית בגולה. בהמשך נלמד על שלוש תנועות כאלה (על התנועה הלאומית הציונית - נלמד בפרק הבא).

ב 2. הבונד

כמעט ארבעים שנה לאחר הקמתה של הברית הצרפתית, הוקמה ברית אחרת, ברית יידישאית - הבונד. "הבונד" (ברית ביידיש) הנקם ב-1897 (תרנ"ח) בווילנה שברוסיה הצארית. הוא היה אחד הארגונים היהודיים הגדולים ביותר במזרח אירופה. בשיא גדלו של הארגון, הוא מנה 30,000 חברים. אך מטרת הקמתו הייתה שונה מאוד מזו של אליאנס: לעומת אליאנס, שיועדה להיות "ברית ישראלית כלל עולמית", הבונד הגדיר עצמו "הברית הכללית של הפועלים היהודים בליטא, פולין ורוסיה". כלומר, הוא לא ראה עצמו כאיגוד של כל יהודי העולם, ולא פעל לטובת כלל המטרות היהודיות, אלא דאג לרווחתם של פועלי אזור רוסיה הצארית, השתייך למפלגה הסוציאל-דמוקרטית (ראו לעיל, פרק חמישי) הרוסית הכללית, ופעל גם למען מטרות המפלגה הגדולה, וגם למען הפועל היהודי, שזכויותיו נרמסו. הדרישה היחידה שדרש הבונד בשם כלל האומה היהודית הייתה הדרישה לשוויון זכויות אזרחי.

- שימו לב לשפה שבה נכתבה הכרזה - יידיש! כל פעילותו של הבונד התנהלה ביידיש. הבונד ראה ביידיש את שפתו המדוברת של העם היהודי, ועל כן ביקש להכיר בה כאחת מן השפות הרשמיות במדינה, כחלק מדרישתו לאוטונומיה לאומית, ואף הקים בתי ספר ששפת הלימוד בהם הייתה יידיש. היידיש נחשבה לשפה חילונית (קצת קשה לראות היום את היידיש כשפה חילונית, אך באותם ימים היא נתפשה כשפת החול - לעומת העברית שהינה שפת הקודש, המשמשת לתפילה וללימוד תורה.), ומשום כך התאימה לדרישתו של הבונד - להכיר בשוויונו של העם היהודי לעמים אחרים ולא להיבדל מהם. מסיבה זו התנגד הבונד לציונות. על פי חזונה של תנועת הבונד, ישתלב הפרולטריון היהודי בפרולטריון הכללי - תוך שמירה על תרבותו, כשם שישמרו העמים האחרים על תרבותם.

(בספר תמונה של הפגנה של חברי הבונד, 1917 (תרע''ז)

*258*

עם הזמן הפך הבונד לארגון בעל נטייה לאומית יותר. בוועידה שנערכה בשנת 1901 (תרס"א) הוחלט כי הבונד ידרוש מן המפלגה הסוציאליסטית הרוסית את הפיכתה של רוסיה לפדרציה של לאומים, שלכל אחד מהם אוטונומיה לאומית גמורה. הוועידה אף הדגישה את ראייתה את העם היהודי כלאום, הזכאי לאוטונומיה זו (ראו פירוט על זכויות המיעוטים בפרק שישי) אך הבונד נחל אכזבה: המפלגה הצהירה שעוד לא הגיע הזמן לכך, שכן הגדרת זכויות לאומיות עלולה לפגוע ב"תודעה המעמדית של הפרולטריון", כלומר, הפועל עלול להזדהות עם בני עמו יותר מאשר עם אחיו הפועלים בני אומות אחרות. על רקע חילוקי דעות אלו פרש הבונד מהמפלגה הרוסית הכללית ב-1903 לשלוש שנים.

ארגון הבונד ברוסיה בא לקיצו לאחר המהפכה הבולשביקית וביטול שאר המפלגות, אך נותר חזק מאוד בפולין ובליטא. לדוגמה - בבחירות לקהילת ורשה, הגדולה בקהילות היהודיות באירופה, שהתקיימו בשנת 1936, היה הבונד המפלגה הגדולה ביותר, עם יותר מרבע מכלל הקולות ועם 15 מתוך 50 נציגים בוועד הקהילה. לשם השוואה, הן אגודת ישראל והן מפלגת הגוש הציוני (עליהן ראו להלן פרק 14) זכו ל-11 נציגים כל אחת. לאחר מלחמת העולם השנייה, שרידי תומכיו של הבונד לא הצליחו לשקמו והוא נותר חסר משמעות.

ב 3. אוטונומיזם

קטע מקור

מקור חיוניותה של תאומה הישראלית הוא בכך, שאומה זו, לאחר שעברה את דרגת הלאומיות הגזעית, התרבות הקדמונית, והארציות המדינית - הספיקה להתבסס ולהתבצר במדרגה העליונה, הרוחנית או התרבותית היסטורית, זכתה להתגבש כאומה רוחנית (...)

(דובנוב שמעון, מכתבים על היהדות הישנה והחדשה, הוצאת החוקר ע"י דביר, ת"א תרצ"ז, עמ' 12)

מדברים אלו עולה תפישה הרואה בלאומיות היהודית צורת לאומיות שונה בתכלית מצורת לאומיותם של כל שאר העמים. העם היהודי, על פי שיטה זו, אינו צריך לשבת בארץ אחת ולדבר בשפה אחת ובסגנון אחד; העם היהודי הינו תרבות, לאומיותו היא רוחנית.

הדוגלים בשיטה זו קראו לאוטונומיה תרבותית של העם היהודי בגולה ולכן שיטה זאת מכונה אוטונומיזם. אמנם הם התנגדו להתבוללות, אך לא שללו את הגולה - וגם לא שאפו לתקומת עם ישראל בארצו (על שיטה דומה, שיטת הציונות הרוחנית - נלמד בפרק הבא).

ההוגה העיקרי של שיטה זו היה שמעון דובנוב.

(בספר תמונה של שמעון דובנוב)

שמעון דובנוב (1941-1860, תרכ"א-תש"ב), היסטוריון והוגה דעות יהודי. נולד ברוסיה. כתב סדרת ספרים שסוקרים את ההיסטוריה היהודית מראשיתה עד לימיו.

- לסדרת ספרי ההיסטוריה שלו קרא דובנוב "דברי ימי עם עולם". בהקדמה לסדרה הסביר את פירוש השם: "דברי הימים לעם, שכל העולם הוא מקומו" (כרך א', הוצאת דביר ת"א 1958, עמ' 1). הסבירו את הקשר בין שם הסדרה ההיסטורית לשיטתו הכללית של דובנוב.

(בספר תמונה של שמעון דובנוב)

*259*

קטע מקור

אירופה משמשת מולדת לרוב העם הישראלי במשך אלפיים שנה; בחיק אדמתה מצאו את מנוחתן עצמות אבותינו ואבות אבותינו... כאן פיתחנו בעצמנו תרבות רוחנית וכלכלית, שהשפיעה גם על שכננו הנוצרים.... מה הן תביעותיהן של תפוצות ישראל? בתור תושבי אירופה קדמונים תובעים היהודים שווי זכויות אזרחיות ומדיניות; בתור בני אומה היסטורית מאוחדת בתרבותה תובעים הם אבטונומיה במידה הראויה לכל אומה השואפת להתפתחות חופשית.

(דובנוב שמעון, מכתבים על היהדות הישנה והחדשה, הוצאת החוקר ע"י דביר, ת"א תרצ"ז, עמ' 34-32)

האם דובנוב רואה סתירה בין השתלבות בארצות הגולה, לבין התפתחותו הלאומית של העם היהודי? הסבירו.

קטע העשרה

בשנת 1922 (תרפ"ב) עבר דובנוב לברלין, ועם עליית הנאצים לשלטון (1933) עבר לריגה בירת לטביה. בריגה כתב את הכרך האחרון של "דברי ימי עם עולם", ובו סקר את הזעזועים הגדולים שעברו על העם היהודי לנגד עיניו, שאת סופם עוד לא ידע.

דובנוב סירב לברוח מריגה, בהסבירו כי על אף שעז רצונו להגיע לארץ ישראל, אין הוא רוצה לעזוב את "מעט הצאן" באירופה.

באור לי"ח כסלו תש"ב (1941), לאחר מספר חודשי מגורים בגטו ריגה, נרצח על ידי הנאצים ונקבר בקבר האחים שבריגה.

בסיום סדרת "דברי ימי עם עולם", כתב דובנוב:

"ועם כל הצרות והפורענויות של השנים האחרונות, אין להתייאש.

עם ישראל מנה בראשית המאה ה-19 שלושה מיליונים באירופה, ורק כרבבה אחת באמריקה, וקומץ מקוננים ליד הכותל המערבי בירושלים. עכשיו קמו לנו היישוב היהודי העצום באמריקה, וארץ ישראל המחודשת, המדינה בדרך.

ובכן, דברי ימי ישראל נמשכים והולכים".

(דובנוב שמעון, דברי ימי עם עולם, כרך י', הוצאת דביר, ת"א תשי"ח, עמ' 300)

ב 4. טריטוריאליזם

כבר בראשית המאה ה-19 נעשה ניסיון ראשון לפתרון טריטוריאלי של "הבעיה היהודית", כלומר, פתרון המבוסס על התיישבות בשטח אדמה (טריטוריה) איפשהו, מיוחד ליהודים. ניסיון זה נעשה על ידי יהודי אמריקני בשם מרדכי מנואל נוח (1851-1785 - תקמ"ה-תרי"א). נוח קרא להקמת מדינה יהודית, כחלק מארצות הברית של אמריקה. מדינה זו, שלה הציע לקרוא "אררט", אמורה הייתה לקום על האי גרנד איילנד, קרוב לגבולה של ארצות הברית עם קנדה. מעניין שבדומה להרצל גם הוא שילב עיתונאות, מחזאות ועריכת דין; אך אף על פי, שלא כהרצל, היה נוח גם דיפלומט רשמי, שופט ושריף ואף הייתה בידו אפשרות מימון לתוכניתו - לא עלתה התוכנית בידו. היהודים לעגו לו, ולא מיהרו להיענות לקריאתו; גם כשהחלה ההגירה הגדולה לארצות הברית, הם לא פנו דווקא לאי ששליש ממנו כבר רכש נוח. כיום אין בגרנד איילנד אפילו קהילה או בית כנסת יהודי אחד. נוח עצמו הכיר בכישלון תוכניתו, ובמשך שארית חייו תמך בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

גם הברון הירש (שמו המלא הוא הברון מוריס דה הירש אאוף גרניט (תקצ"ב-תרנ"ו, 1896-1831). היה יהודי גרמני שסייע רבות ליהודים ברחבי העולם.) ניסה למצוא פתרון טריטוריאלי ליהודים. הוא הקים מושבות יהודיות בארגנטינה, בהן ישבו כ-6,000 יהודים. הרצל ידע על התוכנית ונפגש עם הירש. כאשר כתב הרצל את ספרו "מדינת היהודים", הוא הקדיש סעיף שלם לדיון בשאלה "פלשתינה או ארגנטינה?", ולא הכריע בה באופן מוחלט.

*260*

בקונגרס הציוני השישי (על התפתחות התנועה הציונית תלמדו עוד בפרק הבא), שהתקיים בשנת 1903 (תרס"ג), לאחר פוגרום קישינב, הביא הרצל בפני הקונגרס את הצעת הבריטים להתיישבות יהודית באוגנדה, אזור באפריקה המזרחית, וביקש לשלוח משלחת למקום, על מנת לבדוק את האפשרות להקים שם "מקלט לילה" ליהודים. הצעתו אושרה; אך בקונגרס השביעי (1905), לאחר פטירתו של הרצל, נדחתה תכנית ההתיישבות (על הצעת אוגנדה, ראו להלן 276). לאור זאת פרשו הטריטוריאליסטים - אל שהאמינו שכדאי לפתור את בעייתם של היהודים על ידי טריטוריה כלשהי, לאו דווקא ארץ ישראל - בהנהגתו של ישראל זנגוויל, והמשיכו בחיפושים אחר אפשרות טריטוריאלית מתאימה, שבה יוכלו להקים מדינה ליהודים, במקומות כמו קנדה ואוסטרליה. לאחר התבססות הרעיון הציוני, עם הצהרת בלפור (1917), הפכה תנועה זו מיותרת ולא-מעשית; זנגוויל חזר לתנועה הציונית, והתנועה הטריטוריאליסטית דעכה.

(בספר תמונה של ישראל זנגוויל)

ישראל זנגוויל (1926-1864, תרכ"ד-תרפ"ו), סופר יהודי-אנגלי ופעיל ציוני. בכתביו הביא ביטוי לחיי היהודים בתקופתו, ללבטי האמונה, לחיי היהודים בגטו ולמאבקם לצאת ממנו אל העולם. פעל גם למען שחרור האישה, ולמען שלום עולמי.

קטע מקור

הייתי נוטה לפנות למקום אחר בחיפושי אחר ארץ ישראל זמנית. כל טריטוריה, שהיא יהודית, תחת דגל יהודי, תציל את גופו ונפשו של היהודי. (...) ואלה הסבורים, ששום דבר קדוש או יהודי אינו יכול לקרות מחוץ לארץ ישראל צריכים לזכור, שעשרת הדיברות ותורת משה כולה ניתנו לפני שהיהודים הגיעו בכלל לארץ ישראל (...)

(ישראל זנגוויל, הדרך לעצמאות: נאומים, מאמרים ומכתבים, בן ציון נתניהו (עורך), 1938 ,עמ' 101)

שאלות

1. האם ראה זנגוויל את התנועה הטריטוריאלית כאידיאל? צטטו מן הקטע מילה המוכיחה את דעתכם, והסבירו.

2. איך הוא מצדיק את שיטתו בכל זאת?

לסיכום הסעיף: ארגונים ומוסדות שונים קמו כחלק מהתעוררותה של הלאומיות היהודית המודרנית. היו ביניהם שטיפחו את הסולידאריות והקשר בין כל יהודי העולם (כמו למשל כי"ח), והיו ביניהם שחיפשו פתרונות למצוקתו של העם היהודי. אלה גם אלה סייעו בתהליך ליכודו של העם היהודי.

לסיכום הפרק

ראינו בפרק זה כיצד הלאומיות שפרחה בקרב העמים במהלך המאה ה-19, בשילוב עם המשבר שנוצר אצל היהודים בעקבות קשיי ההשתלבות בחברה הכללית והתעוררות האנטישמיות, גרמו לחלק גדול מן היהודים לפעול כלאום, ולחפש דרכים לממש את לאומיותם בארצות מגוריהם. למדנו על חלק מן הדרכים הללו: על העיתונות, שהפיצה ידיעות ואיחדה בכך את העם היהודי; על חברת כי"ח, ששמה לה למטרה לדאוג לרווחתם של היהודים בכל רחבי העולם; על הבונד, שניסה לפתור בעיקר את בעיותיו של הפרולטריון היהודי, אך גם קרא להענקת אוטונומיה לאומית (בלי ייחוד תרבותי דווקא) ליהודים; על האוטונומיסטים, ששאפו לאוטונומיה תרבותית-רוחנית של העם; ועל הטריטוריאליסטים, שחיפשו מקום בו יוכל העם

*261*

היהודי להתקיים כעם בעל חבל ארץ משלו. כמו כן ראינו שיהודים ממדינות שזכו בהם לאמנציפציה ניסו לסייע לאחיהם הנרדפים (עלילת דמשק ופרשת מורטרה).

למדנו בפרק זה על התעוררותה של הלאומיות היהודית שתכליתה המשך חייהם בארצות מגוריהם; אך לא ראינו עדיין תנועה לאומית החותרת להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, תנועה שקמה בתקופה זו ואכן הצליחה לחולל שינוי של ממש בחייו של העם היהודי. על המהפך הגדול הזה בהיסטוריה של עמנו, נלמד בפרק הבא.

תאריכון

1900

1899 (תרנ"ט) - עלילת פולנא

1897 (תרנ"ח) - הקמת הבונד

1894 (תרנ"ד) - תחילת פרשת דרייפוס

1892 (תרנ"ב) - עיתון אנטישמי ראשון, צרפת

1882-1881 (תרמ"א-תרמ"ב) - סופות בנגב

1880

1880 (תר"ס) - טביעת המונח אנטישמיות

1878 (תרל"ח) - קונגרס ברלין

1878 (תרל"ח) מפלגה אנטישמית ראשונה, גרמניה.

1870

1860

1860 (תר"כ) - הקמת כי"ח

1856 (תרט"ז) - הופעת השבועון העברי הראשון - "המגיד

1850

1840

1840 (ת"ר) - עלילת דמשק

1830

1820

1810

1800

1791 (תקנ"ב)- אמנציפציה מלאה בצרפת

1790

שאלות לסיכום הפרק

1. איזה מן הגורמים מסביר לדעתכם טוב יותר את התעוררותה של הלאומיות היהודית: צמיחת האנטישמיות המודרנית, או השראת התנועות הלאומיות בעמים? הסבירו ונמקו את דעתכם.

2. א. הסבירו את נקודת המבט של בונדיסט, אוטונומיסט וטריטוריאליסט בן התקופה, לגבי הדרך הטובה ביותר לפתרון בעיותיו העם היהודי. מדוע בחר בדרך זו?

ב. האם אתם מצדדים בשיטה מסוימת? נמקו את דעתכם.

*262*

קטע מקור

אין אנו דורשים מאומה זולתי כברת-ארץ גדולה לאחינו העניים, ארץ אשר לנו תהיה לעולם ואדונים זרים לא יוכלו לגרשנו מעליה.(...)

בחיי העמים, כמו בחיי האיש הפרטי, יש רגעים חשובים בלתי חוזרים תדיר, אשר באופן השימוש בהם תלוי כל גורל העם או האיש בעתיד לטוב או לרע לו. רגע כזה עובר עלינו עתה. הברת העם נתעוררה. האידיאות הגדולות של המאה ה י"ח והי" ט לא עברו לבטלה גם על עמנו. (מרגישים אנו בעצמנו שלא יהודים בלבד אנו, אלא גם בני אדם - ובהיותנו בני אדם, רוצים אנו לחיות כבני אדם ולהיות לאומה כאחרים.) ואם באמת ובתמים אנו רוצים בכך, צריכים אנו קודם כל להמיש צווארנו מן העול הישן (ולזקוף קומתנו כבני אדם). (...)

מה תהי איפוא ראשית מעשינו, איך תעשה ההתחלה? אנו מאמינים שהגרעין אשר ממנו תצמח ההתחלה כבר ישנו בעולם,

והוא - באותן החברות הגדולות Alliancen הנמצאות מכבר. הן ראויות לכך (...)

(מתוך תרגומו של אחד העם לאוטונאמנציפציה של י''ל פינסקר, שעם תמונת הכריכה שלו פתחנו את הפרק. בתרגומו של אחד העם נקרא הספר

"אבטואימנציפציא")

שאלות

1. לאיזו גישה נוטה פינסקר?

2. פינסקר מציע להשיג את המטרה באמצעות חברת כי"ח (Alliancen). לפי מה שלמדנו על כי"ח, מדוע לא הצליח פינסקר?

3. עיינו במשפטים המודגשים בסוגריים בקטע. איזו שאיפה בסיסית משותפת לשני המחנות המנוגדים - תומכי האמנציפציה, ותומכי האוטואמנציפציה?

קטע מקור

פתגם מלפני השואה קובע ש''אם (העם) היהודי לא יעשה קידוש - הגוי יעשה הבדלה".

שאלות

1. מהי כוונת הביטוי? (למה הכוונה כאן במושגים "קידוש" ו"הבדלה"?)

2. לאור מה שלמדתם בפרקים הקודמים: מי עלול להיחשב כיהודי "שלא עשה קידוש"?

3. לאור מה שלמדתם בפרק זה - כיצד ניתן להסביר את סוף הביטוי?

4. אכן ראינו בפרק כי הגויים "עשו הבדלה". אך כיצד בחרו היהודים להתייחס לכך? הסבירו את שתי דרכי התגובה העיקריות של היהודים בדור זה.

*263*

פרק ארבעה עשר: ייחודו של הפתרון הציוני

*263*

מבוא

קטע מקור

לעולם איני יכול לכבוש את התרגשותי בזוכרי את המחזות שראיתי בעודני ילד בבית זקני החסיד בבון, בימי האבל על חורבן ירושלים. בתשעת הימים הראשונים של חודש אב גברה האבלות (...) בבוא 'תשעת הימים' הפסיק (סבי) ממשנתו (מלימוד התורה). אז היה קורא עם נכדיו, שהיה מושיבם ערים עד חצות הלילה, את אגדות החורבן והגלות. והיו עיניו זולגות דמעות ויורדות על זקנו הלבן כשלג; אף אנחנו, הילדים, לא יכולנו להתאפק אותה שעה והיינו גועים בבכיה.

(משה הס, (עליו נלמד להלן בסעיף א'), רומי וירושלים וכתבים יהודיים אחרים, ירושלים תשמ"ג, עמ' 41)

כמיהתו של העם היהודי לארץ ישראל התבטאה במהלך הדורות בצורות שונות. בהיבט הרעיוני, סממני האבלות על החורבן, כפי שעוצבו על ידי חז"ל לאחר חורבן הבית השני, היו שיאם של הביטויים המעשיים של כמיהת הדורות לשיבת ציון. ניתן לציין תקנות כגון ימי תעניות, קינות, תפילות ומנהגים שונים, כדוגמת הצהרת כל חתן, קבל עם ועדה, תחת החופה: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני...". עוד מנהג מעניין בהקשר הזה הוא המנהג לסיים את קריאת מגילת איכה בתענית תשעה באב בפסוק "חדש ימינו כקדם", שמקפל בתוכו את הכמיהה המתמשכת לשוב לציון, ולקומם בה את החיים היהודים המדיניים והדתיים שאבדו. עצם הגדרת המציאות ההיסטורית כ"גלות" טמנה בחובה את הנחת היסוד, שהמציאות בה אין ליהודים מדינה משלהם, והם חיים בקרב עמים אחרים, היא מציאות זמנית ולא טבעית והיא חייבת להשתנות.

בהיבט המעשי, חכמים העדיפו מתן צדקה לעניי ארץ ישראל על פני צדקה אחרת, ויש שקבעו שעניי ארץ ישראל קודמים אפילו לעניי העיר. הקשר עם ארץ ישראל נשמר על ידי שד"רים (שלוחי דרבנן) מארץ ישראל לגולה. אפילו משיחי השקר שקמו במשך הדורות והלהיבו המוני יהודים, מעידים על הכמיהה לארץ ישראל ולגאולה שליוותה את העם בכל הדורות, קשר זה בא כמובן, לידי ביטוי בעליות, המצומצמות אמנם, לארץ ישראל, אשר שמרו על רציפות היישוב. החשובות שבהם בתקופה המודרנית, עד לעליות הציוניות, היו עליית החסידים (החל מ-1777 - תקל"ז) ועליית תלמידי הגר"א (החל מ-1808 ־ תקס"ח).

קטע העשרה

עליית תלמידי הגר"א היא עלייתן של קבוצות לארץ ישראל בהשראת משנת הגאולה של הגאון מוילנא (הגר"א - הגאון רבי אליהו, ת"פ-תקנ"ח 1797- 1720), לפיה יש לעלות לארץ ישראל ולהתחיל להתכונן לביאת המשיח. הקבוצה הראשונה, בראשותו של הרב מנחם מנדל משקלוב, מתלמידיו המובהקים של הגר"א, עלתה לארץ בשנת 1808. העולים התיישבו בצפת, ואליהם הצטרפו, במהלך השנתיים הבאות, שתי קבוצות של עולים, שממנהיגיה הבולטים היה הרב ישראל משקלוב, גם הוא מתלמידיו המובהקים של הגר"א. ב-1816 הגיעו העולים גם לירושלים, וייסדו בה מחדש את הקהילה האשכנזית.

מנהיג העולים לירושלים, לאחר פטירת מ"מ משקלוב, היה שלמה זלמן צורף, שהצליח להשיג את אישור הרשויות לבניין חצר האשכנזים ובית כנסת "החורבה". בשנת תקצ"ט (1839) חכר בנו, מרדכי סלומון צורף, יחד עם שותף מהעדה הספרדית, שטח בכפר הערבי אל-מנסורה (בקרבתו הוקמה בהמשך המושבה מזכרת בתיה- עקרון), והקימו בו משק חקלאי. הניסיון בעבודה החקלאית הביא אותו לחבר תזכיר בצירוף תוכנית מפורטת, בדבר ייסוד כפר חקלאי בארץ ישראל. את התזכיר העביר

*264*

לשר משה מונטיפיורי, בעת שזה ביקר בירושלים. למעשה ביקש סלומון ממונטיפיורי עזרה לביצוע תוכנית התיישבותית על ידי קבלת רישיון מאת אברהים פאשה ממצרים, השליט בארץ ישראל באותן שנים, ובהעמדת שומרים חמושים להגן מפני שודדים. תוכנית זו לא התממשה בין היתר גם מפני שאברהים פאשה איבד את שלטונו, שחזר לידי העותומנים.

תלמידי הגר"א וקבוצות העולים שבאו בעקבותיהם לקחו חלק בהקמת יישוב יהודי גדול בעיר העתיקה בירושלים, וכן בהקמת השכונות שמחוץ לחומות בעיר החדשה ("היציאה מן החומות"), בהקמת בית החולים "ביקור חולים" (1875 - תרל"ה) ומוסדות חינוך (כמו תלמוד תורה עץ חיים). צאצאיהם השתתפו בהקמת המושבות גיא אוני (שהייתה ל"ראש פינה", המושבה היהודית הראשונה), מוצא ופתח תקווה (הנחשבת לאם המושבות).

אולם כמיהה זאת לא זכתה לקרום עור וגידים עד להופעת הציונות, התנועה שדגלה בהשבת היהודים לארץ ישראל ובכינון שלטון יהודי-עצמאי בה. הציונות היא תופעה שאין לה אח ורע בתולדותיהם של עמי העולם. למדתם בפרק השישי על מדינות שקמו על בסיס עקרונות וערכים משותפים, למדתם גם על מדינות שקמו על בסיס שפה, קרבת דם, לשון ותרבות משותפים, המכנה המשותף לכל המדינות שקמו מאז ומעולם, הוא הטריטוריה. הארץ תמיד הייתה קיימת, והעם תמיד שכן עליה. אמנם לפעמים גבולות הטריטוריה השתנו, ולפעמים המדינה הוקמה תוך מאבק לשחרור מעול כובש זר, או על-ידי איחוד נסיכויות רבות לכדי ממשלה אחת, אך תמיד הייתה ארץ. והעם היהודי? רובו היה מפוזר בעולם. אמנם הנא חלם תמיד על ארצו, ובודדים וקבוצות עלו ליישבה, אך בארץ ישראל לא היה רוב יהודי במשך כאלפיים שנה. איך בזמן קצר כל כך התקבצו המוני יהודים לעלייה לארץ, וראו את עצמאות ישראל בארצו כתקווה ממשית וקרובה, ניתנת להשגה?

איך קרה הדבר? מה גרם למהפך העצום הזה בתולדותיו של העם? כיצד הצליח הרעיון הציוני והתנועה הציונית להוציא את הכמיהה הנושנה לפועל, ולהופכה לתנועה מודרנית המשתמשת בכלים מעשיים ופוליטיים כדי להגיע למטרה? בפרק הקודם למדנו על הרקע לכך: ההשפעה הרעיונית של הלאומיות האירופאית, האנטישמיות וקשיי ההשתלבות של היהודים בחברה הנוכרית. בפרק זה נלמד על התפתחותה של התנועה שהובילה את המהלך הזה (על התקדמות המהלך הציוני עד כדי הקמת המדינה תלמדו בספר השלישי בסדרה זו.).

שאלה מנחה לפרק: כיצד התפתחה הלאומיות הקשורה לארץ ישראל?

סעיפי הפרק:

סעיף א': שורשי הרעיון הציוני

סעיף ב': התנועה הציונית בראשות הרצל

סעיף ג': זרמים בתנועה הציונית

סעיף ד: ההתנגדות לציונות

מושגים מרכזיים:

- מבשרי ציונות

- חיבת ציון (חובבי ציון)

- ועידת קטוביץ

- "מדינת היהודים"

- הקונגרס הציוני

- תכנית באזל

- ציונות מעשית

- ציונות מדינית

- ציונות רוחנית

- ציונות סוציאליסטית

- ציונות דתית, המזרח"י

- אגודת ישראל

*265*

סעיף א': שורשי הרעיון הציוני כלאומיות מודרנית

שאלה מנחה לסעיף: מהם שורשיה של התנועה הציונית, כתנועה לאומית מודרנית?

א 1. מבשרי הציונות

הרב יהודה אלקלעי (1878-1798, תקנ"ח-תרל"ט), הרב צבי הירש קאלישר (1874-1795), ומשה הס (1875-1812) (ואישים נוספים שפעלו בדומה להם בעיקר ברבע השלישי של המאה ה-19, באירופה) נחשבים למבשרי הציונות. הם זכו לכינוי "מבשרים" מכיוון שקדמו לתנועה המוכרת, וכביכול "בישרו" את בוא התנועה, כמו שסנוניות מבשרות את בוא האביב: קדמו לה וסימנו את בואה, גם אם לא הצליחו בעצמם להגיע להישגים מעשיים. הם העלו רעיונות דומים וסייעו לראשית ההתלכדות החברתית של תומכי הרעיון הציוני.

קטע העשרה

עם מבשרי הציונות ניתן למנות עוד דמויות. ביניהם היו שבאו מרקע משכילי מערב-אירופי על סף ההתבוללות כמו יוסף סלוודור (1873-1796), שנולד בדרום צרפת וקיבל חינוך חילוני ואוניברסיטאי בתחום הרפואה; היו שבאו מרקע משכילי-חילוני מזרח-אירופי כמו פרץ סמולנסקין (1885-1842), שנולד בעיירה קטנה בתחום המושב ברוסיה, אך בשנות העשרים לחייו עבר לעיר המודרנית אודסה ושם רכש השכלה כללית ע"י לימוד עצמי; היו שבאו מרקע דתי מרכז-אירופי כמו יוסף נטונק (1892-1813), שנולד וחי בהונגריה, ואף שימש כמורה בבית ספר יהודי ולאחר מכן כיהן תקופה מסוימת כרב, ודוד גורדון (1886-1831), שנולד בליטא, למד בצעירותו בישיבה בווילנה, (אם כי קנה לו גם מעט השכלה כללית), וב-1858 עבר לליק שבמזרח פרוסיה והיה לעורך המשנה של השבועון העברי "המגיד"; והיו רבנים ותיקים, כמו הרב נתן פרידלנד (1883-1808) מליטא והרב אליהו גוטמכר (1874-1796), שכמו הרב קאלישר נולד וכיהן כרב באזור המערבי של ממלכת פולין (שעבר לשלטון פרוסיה בסוף 1795).

בשנת 1843 (תר"ג) פרסם הרב יהודה אלקלעי חיבור בשם 'מנחת יהודה', בו קרא לישב את ארץ ישראל. הרב אלקלעי אף תכנן לקבל רישיון התיישבות בארץ ישראל מהסולטאן העות'מאני, בתמיכת המעצמות האירופאיות ולכנס אסיפת זקנים (מנהיגי הקהילות היהודיות בעולם), שתוביל את תהליך שיבת ציון. הוא עצמו עלה לארץ ישראל בשנת 1871.

בשנת 1862 יצאו לאור ענד שני חיבורים חשובים שקראו לעליה לארץ ישראל והתיישבות בה: הספר 'דרישת ציון', שקרא לעליה לארץ ישראל, להקמת מושבות חקלאיות בה ולחידוש עבודת הקרבנות, נכתב בידי הרב צבי הירש קאלישר. הרב קאלישר אף ניסה לרתום יהודים עשירים ובעלי מעמד פוליטי במדינות אירופה כמו כרמייה, מונטפיורי ובני רוטשילד להגשמת חזונו.

את הספר 'רומי וירושלים' שכתב משה הס בשנת 1862 פגשנו בפרק הקודם (בסעיף א' 1), בתור דוגמה להשפעת הלאומיות בעמים על התגבשות התנועה הלאומית היהודית. הס, שהיה סוציאליסט, ראה בתקומתו של עם ישראל בארצו הזדמנות ליישם את ערכי הסוציאליזם אותם ראה כנובעים מתורת ישראל. הס סבר שבתקופה זו של התעוררות הלאומיות באירופה יש להשיב את העם היהודי לגדולתו על מנת שתוקם שוב מדינה יהודית שתהיה לה השפעה חיובית על העולם כולו.

(בספר תמונה של הרב יהודה אלקלעי)

הרב יהודה אלקלעי (תקנ"ח-תרל"ט, 1878-1798), נולד בסרייבו שבבלקן וכיהן כרב בזמלין שבדרום האימפריה :ההבסבורגית (כיום בשטחה של סרביה).

(בספר תמונה של הרב קלישר )

הרב צבי הירש קאלישר (תקפ"ה-תרל"ה, 1874-1795), נולד בליסא שבפולין, ולמד תורה מפי רבי עקיבא איגר. בהיותו בן 29 התמנה לרב ודיין בעיר טורון, ושימש בתפקיד זה ללא שכר במשך עשרות שנים (משפחתו התפרנסה מחנות קטנה שניהלה אשתו).

*266*

(בספר תמונה של משה הס )

משה הס (תקע"ב-תרל"ה, 1875-1812), נולד במערב גרמניה. בצעירותו קיבל אמנם חינוך יהודי מסורתי, אך בבחרותו נטש את העולם המסורתי ולמד באוניברסיטה של בון, ואף מצא את דרכו אל חבורת הגליאנים שמאלנים שעם חבריה נמנה גם קרל מרקס.

מבשרי הציונות עסקו כולם ברעיון שיבת היהודים לארץ ישראל. התפתחות הרעיונות הלאומיים באירופה השפיעה, במידה זו או אחרת, על תפיסת עולמם, כפי שלמדנו בפרק הקודם. בנוסף, התייחסו כל מבשרי הציונות לשאלת הפרודוקטיביות (היצרנות) של יהודי העולם. מכיוון שרוב היהודים לא היו בעלי מלאכה ובוודאי לא עסקו בחקלאות, שאפו מבשרי הציונות, בדומה למשכילים לפניהם, לשנות פן זה בחיי היהודים בגולה. הם סברו ששיבה לארץ ישראל תחייב את היהודים לעסוק גם במלאכת כפיים ובייחוד בחקלאות ותגרום לשיבת העם היהודי למציאות כלכלית נורמלית. בנוסף לכך, מבשרי הציונות שבאו מהעולם הדתי יצאו נגד תפיסה שרווחה בקרב יהודים רבים ולפיה על העם היהודי לחכות עד בוא המשיח על מנת לעלות לארץ ישראל. הם סברו כי על העם היהודי לגאול את עצמו מהגולה וכי הגאולה לא תהיה ניסית בלבד אלא תגיע ראשית כל בדרך הטבע. הרבנים קלישר ואלקלעי טענו גם כי הגאולה תבוא קמעא קמעא, כלומר בהדרגתיות והתבססו בדבריהם על אגדה המופיעה בתלמוד הירושלמי:

קטע מקור

א. רבי חייא רובא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה (ר חייא הגדול ור' שמעון בן חלפתא, היו מהלכים בבקעת ארבל סמך לעלות השחר). ראו אילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חיא רובה לרבי שמעון בן חלפתא בר רבי: כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קימעא קימעא, כל שהיא הולכת היא הולכת ומאיר.

(ירושלמי יומא פרק ג', הלכה ב')

כלומר, הגאולה השלימה לא נגלית בבת אחת אלא מופיעה בהדרגתיות כאשר השיבה הטבעית לארץ ישראל הינה אחת מהמדרגות בהופעתה של הגאולה.

קטע מקור

גאולת ישראל אשר אנו חובים (מחכים) לה, אל יחשוב החושב בי פתאום ירד ה' יתברך שמו משמים ארץ, לאמר לעמו צאו, או ישלח את משיחו ברגע מן השמים לתקוע בשופר גדול על נדחי ישראל ויקבצם ירושליימה.(..) לא כן, קורא משכיל! ודאי כל ייעודי הנביאים יתקיימו באחרית הימים, ולא יפול חס וחלילה דבר ארצה. ולא במנוסה נלך, ולא בחיפזון יום אחד, כי אם מעט מעט תבוא גאולת ישראל, לאט לאט תצמיח קרן ישועה. (...) ועתה, למה אנו מחשים? עד מתי לא נרחם את ירושלים? עד מתי לא נחון אבניה, ועפרה לא נרצה? עד מתי לא נכסוף לבית אבינו שבשמים, ועד מתי לא נעשה גם אנחנו לביתנו? עד אנה נאהב זרים, נחבק אדמת ניכר, ונחשוב כי בכוסף הלב לבד נעוף ההרה, הר הקודש, ונחשב לנו לצדקה?

(...) וכי תאמר: למה מימות החורבן עד עתה פועל ידנו יד כהה, ידינו אסורות, ועתה אתה אומר: התר פיסת ידך לפעולת בני אדם, לעורר מלמטה אתערותא דלעילא? על זה אשיב אמרי לך: בי מעת החורבן עד היום הזה לא היה לנו שרי וחורי ארץ בישראל כמו בדור הזה, ולא היינו נשואי ראש כלל, כי כולנו כלימה כיסתה פנינו, לעג וקלס היינו, ומי ידרוך בנפשו עוז להרים ראש? אך בדור נבון הזה, אשר ברוב העולם חופשה (אמנציפציה) ניתן לנו, ויש בישראל שרים רבים ונכבדים מושלי ארץ. על כן בואו ונתחזקה בעד עמנו ובעד ארצנו, ונייסד חברת ארץ נושבת אשר יתחברו בה רעים אהובים.

(הרב קאלישר, דרישת ציון, מוסד הרב קוק תשס"ב, עמ' 37, 85-84)

שאלות

א. כנגד איזו גישה בתהליך הגאולה יוצא הרב קאלישר? בססו תשובתכם על ציטוט.

ב. כיצד יתרחש תהליך הגאולה לפי הרב קאלישר? בססו תשובתכם על ציטוט.

ג. הסבירו כיצד באים לידי ביטוי רעיונות מודרניים בדברי הרב קאלישר. בססו תשובתכם על ציטוט.

*267*

את הרעיונות ותפיסות העולם שלהם הביעו מבשרי הציונות באמצעות ספרים ומאמרים שפורסמו והופצו ברחבי אירופה. בנוסף, החלו בפעולות מעשיות על מנת ליישם את אמונתם. הרב אלקלעי ניסה להקים מסגרת ארגונית באמצעותה יאספו כספים להתיישבות בארץ; הוא כתב תכנית מפורטת להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל בספרו "עולה לה';" הרב קלישר ניהל חלופת מכתבים עם משה מונטיפיורי ואדולף כרמיה בבקשה כי יתמכו כלכלית ופוליטית בשיבת ציון; הוא אף עמד בראש חברה ליישוב ארץ ישראל ביחד עם הרב אליהו גוטמאכר; משה הס סייע בהתארגנות זו ואף פנה לחברת כי"ח בבקשה כי תסייע להתיישבות היהודית בארץ ישראל; מבשרי הציונות עודדו רבים לעלות לארץ, והרב אלקלעי אף עלה לארץ ישראל בעצמו.

כאשר אנו באים לבדוק את הצלחתם של מבשרי ציון, אנו מוצאים, כי על אף העובדה שמבשרי הציונות הביעו את רעיונותיהם בצורה בהירה וברורה ומעל כל במה אפשרית, ולמרות שהם נקטו בפעולות מעשיות רבות למען מימוש החזון אותו הציבו לעצמם, אנו רואים כי זרם העולים לארץ ישראל בשנים אלה לא היה גדול במיוחד, ההתיישבות בארץ ישראל לא התרחבה כמעט, ואף יחסן של המעצמות השונות לרעיון המדינה היהודית נותר שולי בלבד. הסיבות לכישלון זה נעוצות במספר גורמים: כל עוד עם ישראל בגולה יכול היה להתקיים קיום נסבל ואף חש שיפור במצבו בשל האמנציפציה - או התקווה להשיגה בקרוב -היה זה כמעט בלתי אפשרי לגרום לעליית המונים לארץ ישראל הבלתי מפותחת ומרובת הסכנות. זאת ועוד, מבשרי הציונות פעלו כיחידים ולא היה בכוחם הפוליטי והכלכלי ליצור ולממש את העלייה ההמונית לארץ ישראל וההתיישבות בה. באותה העת היה קשה מאוד ליהודים לרכוש אדמה בארץ וללא קרקע - התיישבות חדשה מאין? יחד עם זה, לא יהיה זה נכון לומר שמבשרי ציון נכשלו, שהרי פחות ממאה שנים לאחר פעילותם התממשו תכניותיהם ומדינה יהודית הוקמה בארץ ישראל. גם ההתיישבות היהודית החקלאית הראשונה - מקווה ישראל (1870), יצאה אל הפועל בעידודם ודחיפתם. אין ספק שהנדבך אותו תרמו מבשרי ציון היווה אבן דרך חשובה בדרך למימוש ערכי הציונות.

'מנחת יהודה' יצא לאור יותר מחמישים שנה לפני 'מדינת היהודים' - הספר שסימן את הולדת התנועה הציונית בראשות הרצל. פעולותיהם של הרב אלקלעי, הרב קאלישר והם קדמו בהרבה לפעולותיה של התנועה הציונית בראשות הרצל - ובכמה מובנים דמו לה: גם הם שאפו להקים מדינה יהודית בארץ ישראל על ידי גיוס היהודים לפעילות של יישוב ובניין הארץ (ולא, למשל, בהמתנה לנס משמים), וחלק משיטות הפעולה שנקטו בהן היו דומות (בזאת תוכלו להיווכח בהמשך הפרק, כשתלמדו על פעולותיה של התנועה הציונית.). אלא שהתנועה הציונית נולדה בעקבות האנטישמיות המודרנית ותחושת כישלון האמנציפציה (על ההשפעה של האנטישמיות המודרנית, תחושת הדחייה מהחברה, ועל הקמתן של תנועות לאומיות יהודיות למדנו גם כן בפרק הקודם.), ובתקופתם של אותם האישים גורמים אלו לא היו משמעותיים, והמבשרים פעלו יותר כתגובת נגד לביטול הסממנים הלאומיים שביהדות ובייחוד זניחת חזון הדורות לשיבת ציון על ידי הרפורמים מאשר הצלה ורווחה. זוהי הסיבה המרכזית לכך, שהתנועה הציונית בראשות הרצל הצליחה להוביל לתנועה לאומית-המונית, ואילו הם - לא.

א 2. תנועת חיבת ציון

מעט לאחר פועלם של מבשרי הציונות החלו גלי פרעות גדולים ביהודי רוסיה (ראו עליה לעיל בפרק 13) שפתחו את הסכר לגלי הגירה גדולים מערבה (ראו עליה לעיל פרק 10). אולם מיעוט מבין יהודי רוסיה, בהשפעת הרעיון הלאומי, בחר בדרך אחרת להתמודד עם הפרעות. הם הקימו כמה עשרות אגודות מקומיות קטנות - שנקראו חובבי ציון - ברוסיה וברומניה שעסקו ברעיון הציוני בשנות השמונים של המאה ה-19. אגודות אלה קמו ללא סדר או הנהגה מרכזית.

אגודות אלו קראו לעליה לארץ ישראל, סייעו בארגונה, והקימו יישובים חדשים בארץ, עלייה זו נקראה, מאוחר יותר, העלייה הראשונה (ראו עליהם בספר שלישי פרק ראשון). חובבי ציון ביקשו לפתור את מצוקת היהודים באופן מיידי ועל כן הם התמקדו בעידוד עלייה לארץ ישראל והתיישבות חקלאית חדשה ולא בהקמת מדינה יהודית, שהייתה יעד ארוך טווח שלא יכול היה לפתור את הבעיות המיידיות של יהודי מזרח אירופה.

*268*

היוזמה לאיחוד אגודות אלה תחת הנהגה אחת הובלה על ידי יהודה לייב פינסקר (1891-1821, תקפ"ב-תרנ"ב). פינסקר ומנהיגים מקרב חובבי ציון החליטו לאחד את כל אגודות חובבי ציון לתנועה אחת שתנהיג את השינוי המיוחל בעם היהודי, תנועה שסיכוייה להצליח יהיו טובים יותר מאלו של האגודות הקטנות והלא מלוכדות.

פינסקר, היה בתחילה משכיל חילוני שקרא להשתלבות בחברה הכללית, אך בהשפעת הפרעות שינה את דעתו כמו רבים אחרים, ופרסם ב-1882 את ה"אוטואמנציפציה" (ראו לעיל ראש פרק 13). לדעת פינסקר רק העם היהודי אחראי על גורלו שלו ולכן עליו להכין את עצמו ולחתור בכל דרך אפשרית להקמת יישות מדינית יהודית. פינסקר לא ראה הכרח שישות מדינית זו תהיה בארץ ישראל דווקא, אולם ייחס חשיבות עליונה לגורם הזמן: "אוי לצאצאינו ואבוי לזכר היהודים בני זמננו אם נניח לרגע הזה לחלוף" (אוטואמנציפציה, עמ' 50). בהמשך הבין פינסקר כי מחשבתו, שניתן להקים מדינה יהודית במקום אחר מלבד ארץ ישראל לא תתקבל על דעת רוב העם היהודי. יתירה מזו, פינסקר הבין כי חלקים גדולים בעם היהודי עודם רחוקים מאוד מרעיון המדינה היהודית העצמאית, וכי תנועת חיבת ציון תוכל בשלב זה של קיומה לבצע פעולות מעשיות לעידוד עלייה לארץ ישראל והתפתחות היישובים בה, אך לא מעבר לכך.

פינסקר וחבריו כינסו ב-1884 את חברי האגודות בעיר קטוביץ, לוועידה שייסדה את הארגון היהודי הלאומי-העולמי הראשון (כיוון שלוועידה הוזמנו גם נציגים של אגודות חובבי ציון מעטות שקמו בארצות אחרות) - תנועת "חיבת ציון". פינסקר נבחר לראשות התנועה, והרב שמואל מוהליבר - שהיה ראש אגודת 'בני ציון', אחת האגודות הראשונות שקמו - נבחר ליושב ראש של כבוד. לוועד המנהל נבחרו מאוחר יותר (ועידת דרוזגניק 1887) גם הרב מרדכי אליאשברג והנצי"ב מוולוז'ין. רבנים אלו היו מגאוני הדור, והיו נערצים על כלל הציבור היהודי.

(בספר תמונה של הרב שמואל מוהליבר)

(בספר תמונה של הנצ"ב מוולזין )

הנצי"ב מוולז'ין הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (תקע"ז-תרנ"ג, 1893-1817), ראש ישיבת וולוז'ין. הצטרף לתנועת חיבת ציון בראשית דרכה.

הרב שמואל מוהליבר (תקפ"ד-תרנ"ח, 1898-1824), ממייסדי חיבת ציון. הוסמך לרבנות על-ידי ראשי ישיבת וולז'ין בהיותו בגיל שמונה-עשרה וחצי. במסגרת ניסיונותיו לגייס תומכים להתיישבות בארץ נפגש עם הברון רוטשילד ושכנעו לרכוש קרקעות להקמת יישוב חקלאי בארץ ישראל. כתוצאה מפגישה זו הוקמה עקרון, אשר שמה שונה לאחר מכן ל"מזכרת בתיה" על שם אמו של הברון. זו הייתה הפתיחה למעורבותו של הברון רוטשילד בהתיישבות בארץ, שהייתה משמעותית מאוד לקידום ההתיישבות. הרב מוהליבר בחר את המתיישבים המתאימים ליישוב החדש, והיה קשור אליו כל חייו. הרב מוהליבר נקבר בעירו, ביאליסטוק. מאוחר יותר הועלו עצמותיו למזכרת בתיה, בסמוך לקברי מייסדי המושבה.

(בספר תמונה של משתתפי ועידת קטוביץ. פינסקר יושב במרכז השורה הקדמית, משמאלו הרב מוהליבר.)

ועידת קטוביץ התנהלה בחגיגיות, מתוך הכרה בחשיבותו ההיסטורית של המעמד. בועידה הוגדרו מטרותיה של תנועת 'חיבת ציון'.

החלטות ועידת קטוביץ:

א. מטרת חובבי ציון היא להשיב לפחות חלק מהיהודים לעבודת אדמה בארץ הקודש. הארגון הכללי ייקרא על שם

*269*

משה מונטיפיורי, וזה שמו מעתה: "מעשה הצדקה למזכרת השר משה בארץ הקודש".

ב. אגודות חובבי ציון כולן תתרכזנה תחת הארגון הכללי הזה, שבראשו יעמדו אנשים נבחרים.

ג. על מנת שגם יהודי רוסיה יוכלו להשתתף במעשה הצדקה הזה, לסייע ליהודים שירצו להתפרנס בכבוד על ידי עבודת האדמה והמלאכה בארץ הקודש, נבחרו אנשים נכבדים המוכשרים להשתדל לקבלת רישיון מממשלת רוסיה להשתתפות בפעילות הארגון.

ד. מכיוון שהאימפריה העות'מאנית מונעת הקמת יישובים חדשים ומעמידה מכשולים רבים בפניהם, תתמוך האגודה רק בישובים קיימים, הזקוקים לסיוע, כיוון שיישובים אלה הם הבסיס שכל עניין היישוב בעתיד תלוי בו.

ה. תישלח משלחת לבדיקת התנאים בארץ: אלו מושבות זקוקות ביותר לסיוע, ואם ניתן להתגבר על מכשולי האימפריה העות'מאנית, ולהשתדל אצלם שיסירו את ההגבלות.

(סיכום ההחלטות שהודפסו בעיתון המגיד, ב' כסלו תרמ"ה, עמ' 1)

שאלות

- באיזה תחום פעילות מתמקדות החלטות הוועידה? (שימו לב: האם מופיעה כאן תכנית להשגת מדינה?)

- בסעיף א' נקבע שם האגודה: "מעשה הצדקה למזכרת השר משה בארץ הקודש". האם שם זה הולם את מטרות הארגון?

- האם תוכלו להסביר מדוע?

- מה קיוו ראשי התנועה להשיג בצירוף שמו של מונטיפיורי לארגון?

מלבד המפנה ההיסטורי שחוללה הוועידה בעצם קיומה, היה הישגה העיקרי השגת התמיכה הכלכלית והארגונית של הברון רוטשילד במושבות שהוקמו בארץ ישראל. אלמלא תמיכת הברון רוטשילד תרומתה המעשית לציונות הייתה קלושה, ולא הרבה יותר משמעותית מזו של מבשרי הציונות.

התנועה נתקלה בקשיים רבים בפעילותה. ראשית, לא גויס מספיק כסף לרכישת אדמות בארץ ישראל, מה גם שמחיר הקרקעות הלך ועלה. כמו כן, נוצר פער בין האידיאולוגיה הנחרצת בעד עלייה לארץ ישראל ובין יישומה בפועל. יהודים רבים חששו לעזוב את המוכר והידוע על אף הפרעות והאנטישמיות, לטובת ארץ נחשלת כמו שהייתה ארץ ישראל באותם ימים. יהודים אלה העדיפו להגר לארה"ב החופשית והמתפתחת שם החיים היו נוחים יותר מהחיים בארץ ישראל תחת השלטון העותומאני.

אחד הקשיים המרכזיים של הארגון נוצר בגלל הייחודיות של התנועה, שחברו בה יהודים דתיים וחילונים. על רקע זה נוצרו בתנועה חילוקי דעות על אודות הדומיננטיות של המרכזים באודסה וורשה, שנשלטו על ידי המשכילים ועל מידת הכפייה לשמירת המצוות בקרב המתיישבים החדשים בארץ, ובייחוד הביל"ויים" בני גדרה. ויכוחים אלה ואחרים הביאו לידי נסיונות פשרה בלתי פוסקים. בתחילה (ב-1887 - תרמ"ז), כניסיון פשרה, נבחר ועד של שישה חברים, חציים דתיים וחציים משכילים, שהתווספו להנהגתו של פינסקר. אך כשגם צורת הנהגה זו לא שיפרה את המצב, נבחרו (ב-1889) שלושה מנהיגים להנהגה משותפת של הארגון (אחד מהם היה הרב מוהליבר). יחד עם זה, המחלוקות נשארו בעינן והעיבו על פעילות התנועה.

קושי נוסף היה ניהול הארגון במחתרת, מתוך חשש מתגובת השלטונות ברוסיה, שם היה מרכז התנועה, וזאת מכיוון שלאורך שנים לא הצליחו חברי התנועה להשיג היתר משלטונות רוסיה לפעול בגלוי.

תנועת חיבת ציון נכשלה אפילו בהשגת היעדים המוגבלים שקבעה לעצמה מראש. לכישלון זה חברו בעיית ההנהגה והקשיים אותם תיארנו. יחד עם זה, לא ניתן לשפוט את תפקידה ההיסטורי של התנועה בראי מימוש היעדים והמטרות שהציבה לעצמה, אלא להתבונן בהשפעה שהייתה לתנועה על התפתחות התנועה הציונית.

*270*

הקונגרס הציוני הראשון בבאזל שאב את השראתו בין היתר מועידת קטוביץ בה יוסדה תנועת 'חיבת ציון'. הרצל עצמו אמנם התנגד לפעילותה המעשית של תנועת חיבת ציון וזאת בגלל עמדתו בזכות הציונות המדינית וההתמקדות בניסיון להשיג ריש יון להתיישבות מהמעצמות, אך יחד עם זה, העליות לארץ, ההתיישבות בה והקמת המושבות החדשות בידי תנועת 'חיבת ציון', היוו את התשתית להתפתחות היישוב היהודי בארץ בדרך להפיכתו למדינה. כמו כן, ההתעוררות הלאומית שהצליחה תנועת 'חיבת ציון' לחולל הובילה לעליות ההמוניות הראשונות לארץ ישראל (מקובל לציין את תחילת העלייה הראשונה בשנת 1881, תרמ"ב). ורבים מחברי התנועה הצטרפו לתנועה הציונית אותה הוביל הרצל בשנים הבאות.

לסיכום הסעיף: לתנועה הציונית כתנועה לאומית מודרנית קדמו מבשרי הציונות, שהיו הוגים ראשונים של הרעיון הציוני כרעיון מודרני והטיפו למימושו; חובבי ציון ותנועת חיבת ציון, כהתארגנות מעשית משמעותית ראשונה בכיוון זה. התארגנות זו הובילה לעליות הראשונות הגדולות לארץ ישראל.

סעיף ב': התנועה הציונית בראשות הרצל

שאלה מנחה לסעיף: כיצד התבססה והתפתחה התנועה הציונית בראשותו של הרצל? מה היו הישגיה וכישלונותיה?

ב 1. הרצל

הרצל לא היה מעודכן בפעולותיה של חיבת ציון. ד"ר תיאודור (בנימין זאב) הרצל היה צעיר וינאי רגיל, כתב של "נויה פריה פרסה", עיתון נחשב באותם ימים. הוא היה רחוק מאוד מכל סממן של לאומיות יהודית, והיה קרוב הרבה יותר לתרבות הגרמנית. הוא היה חבר באגודה לאומית גרמנית עד שנאלץ לעזוב אותה בגלל היותו יהודי. סילוקו מן האגודה והיחס העוין מצד החברה, שהוא וחבריו עשו הכול כדי להיות חלק ממנה, גרמו לו ולצעירים יהודים אירופיים אחרים, לזעזוע קשה. אחד האירועים שהשפיע על הרצל היה משפט דרייפוס המפורסם, שהרצל נכח בו ככתב של "מיה פריה פרסה" בפריז, וזועזע מהאנטישמיות של ההמון.

(בספר תמונה של תיאודור (בנימין זאב) הרצל)

תיאודור (בנימין זאב) הרצל (1904-1860, תר"כ-תרס"ד), עיתונאי, משפטן, סופר, מחזאי ומדינאי יהודי. מפתח רעיון הציונות המדינית ומייסד הציונות כתנועה לאומית-מדינית ממוסדת. נחשב ל"חוזה המדינה". נולד בבודפשט למשפחה מתבוללת. ב-1884 (תרמ"ד) קיבל תואר דוקטור למשפטים, אך בפועל עסק רק שנה אחת במקצוע זה, ולאחר מכן התמסר לכתיבה עיתונאית, מחזאית וספרותית.

גם בצעירותו הייתה להרצל מספיק גאווה יהודית כדי לעזוב בית ספר שלמד בו בשל העוינות והזלזול שהפגינו כלפי הדת היהודית. בנאום הפתיחה שלו בקונגרס הראשון אמר הרצל: "הציונות היא שיבה אל היהדות, עוד לפני השיבה אל ארץ-היהודים".

"הבעיה היהודית" העסיקה את הרצל, ולא הרפתה ממנו. בתחילת דרכו, בעודו נער, השתעשע בינו לבין עצמו בכמה תוכניות דמיוניות, כמו קריאה לראשי האנטישמיים לדו-קרב, או התנצרות המונית וגאה של כל היהודים, חוץ ממנו, באופן שיפתור את הבעיה אחת ולתמיד, בלי לפגוע בכבוד העם היהודי. התודעה הלאומית נבנתה אצלו בהדרגה והוא החל להזדהות יותר עם יהדותו. הוא הכיר בעובדה שהאנטישמיות היא בעיה לאומית, והפתרון שלה צריך להיות דווקא לאומי פוליטי, והוא פנה לחפש פתרון כזה.

הרצל נכנס לעניין בכל נפשו ומאודו. לצורך זה הוא נפגש עם אילי הון יהודיים, כברון הירש וכמה מבני משפחת רוטשילד; כהכנה למפגש הוא כתב את ה"נאום אל הרוטשילדים", שבו הציע בהתלהבות רבה את רעיונותיו. הרצל לא נשא את הנאום חוצב הלהבות המתוכנן, אך הוציא לאור עיבוד שלו ב-1896(תרנ"ו) כחוברת קטנה, "מדינת היהודים".

בספר תמונה של בנימין זאב הרצל

*271*

(בספר תמונה של הרצל וחברים בתנועה לאומית גרמנית)

הרצל (הראשון מימין) עם חבריו באגודת סטודנטים לאומנית גרמנית

קטע העשרה

ב"מדינת היהודים" תיאר הרצל את התוכנית להקמת מדינת היהודים באופן מציאותי ובהיר ככל האפשר, כדי להוציא את התוכנית מגדר חלום דמיוני. וכך כתב בהקדמה לספר מדינת היהודים:

קודם כל עלי להוכיח כי הצעתי אחננה מקסם כזב ואו אפשר לחשב אותה כאוטופיה... ולמען הסיר מעל הצעתי את תאר האוטופיה, אחדל מהרבות דברים על ציורי הארה וצבעיה הפרטים.

(מדינת היהודים, תרגום פרויקט בן יהודה, עמי 1)

למרות הפחד של הרצל פן יחשיבו את רעיון מדינת היהודים לחלום בלתי מציאותי שהוא אולי אידיאלי אך אינו עתיד להתגשם הוא תיאר ב'מדינת היהודים' את המדינה החדשה שתקום לפרטי פרטים. בחזונו ראה הרצל מדינה אירופאית מתקדמת בכל התחומים, המקיימת משטר דמוקרטי כפי שייסד הוא עצמו בקונגרס הציוני. המדינה אותה חזה אינה קפיטליסטית ואף לא סוציאליסטית אלא היא מדינת רווחה שמאפשרת מצד אחד מרחב ליוזמה פרטית ולשוק חופשי אולם דואגת לחינוך ובריאות לכל, וכן לרווחתם של החלשים בחברה.

ב-1902 (תרס"ב), שנתיים לפני מותו של הרצל, הוא פרסם רומן דמיוני בשם "אלטנוילנד" (ארץ ישנה חדשה), שבו הוא תיאר את מדינת היהודים שתקום. הרומן הוא למעשה אוטופיה, תיאור דמיוני אידיאלי, של מדינת היהודים אותה חזה הרצל. בספר זה ביקש הרצל להנחיל להמוני היהודים את האמונה כי החלום אותו חזה וכתב ב'מדינת היהודים', ולמענו הקדיש את כל פעילותו המדינית, הוא חלום אידיאלי, כך שיהודי העולם ירצו במדינה החדשה לא רק כפיתרון לבעיות היהודים אלא גם כחזון חיובי של מציאות אידיאלית שיכולה להתקיים בצורה ממשית. הצעיר עליו מסופר ביומן מגיע לארץ ישראל בדרכו להיענות להצעת התבודדות באוקיינוס השקט כבריחה מרומן שנכשל. לאחר עשרים שנה הוא שב לארץ והוא מופתע למראה מדינת היהודים המתקדמת הנגלית לעיניו. הארץ כולה מנוהלת בסדר מופתי, התחבורה בתוכה מוסדרת בצורה אידיאלית באמצעות רשת רכבות בין הערים ובתוכן. ערכי השוויון והשלום מתקיימים בארץ בצורה מושלמת וערביי הארץ הנהנים מהרווחה הכלכלית שמחים בשלטון היהודי בארץ ישראל. השיטה הכלכלית הנהוגה בארץ כפי שנוסחה כבר בספרו מדינת היהודים גורמת לרוגע ושלוה בכל התחומים, למערכות חינוך ובריאות משגשגות וכן לפריחה תרבותית.

לדוגמה:

חולה חסר אמצעים צריך רק לפנות למשרד הרווחה, שאינו דוחה איש. בתי החולים מחוברים, כמובן, למרכזייה טלפונית. כך, על ידי תיאום מוקדם, אפשר למנוע מחסור זמני במקומות אשפוז. זה הרי מסוכן, וגם מביש, לטלטל חולה מבית חולים אחד לשני. אם בית חולים מלא, עומדים בחצר כלי רכב שמסיעים מיד את החולה לבית חולים אחר, שעומד הכן לקלוט אותו...

בני החברים שלנו זכאים ללימודים חינם בכל שלב במסלול ההשכלה, כולל האוניברסיטה.

(תאודור הרצל, אלטנוילנד, תרגמה מרים קראוס, הוצאת בבל, 1997, עמ' 65)

על פי אלטנוילנד, ירושלים היא המרכז הרוחני של המדינה היהודית, וחיפה היא המרכז המעשי שלה. בטבורה של ירושלים עומד בית המקדש ולצידו ארמון השלום, הממלא את התפקידים השונים של מוסד האו"ם של ימינו:

על חלקת אדמה גדולה ומרובעת עמד ארמון השלום רב הרושם, שאירח כנסים בין-לאומיים של אוהבי שלום ושל אנשי מדע מכל התחומים. העיר העתיקה הייתה אתר בין-לאומי ושימשה מולדת לעמים רבים; היא הייתה ביתו של האנושי מכול: הסבל.

אבל כאן גם התקבצו כל צורות הסעד שהאנושות פיתחה במשך ההיסטוריה כדי להיאבק בסבל: האמונה, האהבה והידע.

(שם, עמ' 192)

החברה מנוהלת על פי ערכים של שוויון הזדמנויות תוך הכרה בשונות בין בני האדם:

"נראה שאלה ילדי עשירים, נכון?" שאל פרידריך. "הם לבושים בבגדים יפים וכל כך מסודרים."

*272*

"לא אדוני!" ענה הפקיד. "אלה ילדים של אזרחים מכל שכבות האוכלוסייה. בבתי הספר אין הבדל בין הילדים - לא בביגוד ולא בשום דבר אחר - פרט להבדלים בכישרון ובחריצות. החברה החדשה שלנו לא דוגלת בשוויוניות. כל אחד מקבל שכר לפי עמלו ופועלו. לא חיסלנו את התחרות, אבל תנאי הפתיחה שווים לכולם, כמו בתחרות ספורט.

(שם, עמ' 211)

על פי אלטנוילנד, ניכר רצונו של הרצל לא רק לפתור את בעיית היהודים אלא להציג לאנושות דגם של מדינה אידיאלית נקייה משחיתויות ומאי סדרים, מקום בו ניתן בקלות רבה יותר למצוא אושר, וכך כתב:

החברה הישנה הייתה עשירה מספיק כבר בסוף המאה הקודמת, אבל היא סבלה מחוסר סדר מדהים. היא דמתה לחדר מלא אוצרות, שאי אפשר למצוא בו אפילו כף מרק בשעת הצורך. אנשי אותה חברה לא היו טיפשים או רעים יותר מאתנו, ואם תרצו, אנחנו לא חכמים או טובים מהם. הסיבה להצלחת הניסוי החברתי שלנו היא אחרת: אנחנו ארגנו את החברה שלנו בלי מעמסה (של אי צדק, עוול וניצול) שקיבלנו בירושה (מהדורות הקודמים).

(שם עמ' 55)

הרצל ניסה באמצעות הכתיבה להחיות את המדינה שניסה להקים, ולא זכה לראותה. שני ספריו, מדינת היהודים ואלטנוילנד , השלימו זה את זה: בעוד האחד הוא תכנית מעשית לבניית המדינה היהודית הרי השני משרטט את הצורה האידיאלית בה תיבנה המדינה. בפתיחה לספר אלטנוילנד כתב הרצל את המשפט המפורסם "אם תרצו, אין זו אגדה". בסיומו כתב: "חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב, כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם וגם אחריתם - חלום היא... ואילו אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות".

קטע מקור

האמצעי להגיע לכך היה אותו אמצעי ששימש כמעט בכל ימיה של הציונות: השגת צ'רטר, או זיכיון, להתיישבות בארץ ישראל מאת השולט בה בפועל (בזמן הרצל - הסולטאן העותומאני), בתמיכתן של מעצמות אירופה.

תינתן נא לנו ריבונות בחבל ארץ כלשהו על פני האדמה, שיספיק לצורכי עמינו המוצדקים (...) "אגודת היהודים" תבוא במשא ומתן עם שלטונות הארץ הנוכחיים, וזאת בחסותן של המעצמות האירופיות.

(בנימין זאב הרצל, מדינת היהודים, הוצאת ידיעות אחרונות, תשל"ח, עמ' 27-26)

שאלות

1. לאיזו דרך של לאומיות יהודית, שלמדנו עליה בפרק הקודם, תואמים דבריו של הרצל?

2. האם בציטוט המובא מדבריו יש שינוי כלשהו מדרכם?

3. איזה ביטוי בדבריו ישתנה בעתיד, ויהפוך לאחד מעיקרי שיטתו של הרצל

?

הספרון הקטן חולל סערה. רבים התייחסו אליו, למרות מאמציו של הרצל, כאל פנטזיה תמהונית, ואל הרצל עצמו - כאל משיח שקר הוזה. בעוברו ברחובות וינה היו מכנים אותו בלעג "הרצל המלך". אחד מתושבי וינה המוכרים שנשאל מה הוא מוכן לעשות למען תנועתו של הרצל, ענה: "אם ייקחו את הרצל לבית משוגעים, אשמח להעמיד לרשותו את המרכבה שלי". אך היו גם כאלה שהספר נגע ללבם. למרבה הפתעתו של הרצל, היו אלה בעיקר אנשי מזרח אירופה - קהל שהוא כלל לא כיוון אליו, ולא היה מודע כמעט לקיומו. הרעיונות, ואפילו הצעת התוכנית של הרצל נשמעו לכם בוודאי מוכרים מתחילת הפרק (פעולותיהם של מבשרי הציונות ופינסקר דומות מאוד לפעולותיו של הרצל) - אך הרצל עצמו הופתע לגלות שקדמו לו. לימים התבטא, כי אילו התוודע ל"אוטואמנציפציה" של פינסקר, לא היה טורח לכתוב את ספרו. ואכן, היו כאלה שקדמו לו, אך מרגע שפרסם הרצל את "מדינת היהודים", העניינים התחילו לרוץ.

*273*

ב 2. הקונגרס הציוני ומוסדות התנועה

הרצל, בשיתוף עם האוהדים המעטים שדבקו בפרויקט, הביא לכינוסו של הקונגרס הציוני הראשון, בבאזל שבשוויץ, שנה בלבד לאחר פרסום הספר, בקיץ 1897 (תרנ"ז). היה זה מעין פרלמנט ללא מדינה וללא ארץ, אך הרצל השכיל לטעת בכמאתיים צירי הקונגרס תחושה של נציגי מדינת היהודים העתידית. הצירים נתבקשו לבוא לדיונים בלבוש רשמי מהודר: על כרטיסי ההזמנה לצירים צוין "חליפה רשמית שחורה (פראק) ועניבה לבנה הם חובה בישיבת הפתיחה החגיגית". ואכן ישיבת הפתיחה הייתה חגיגית במיוחד. ההתרגשות הרקיעה שחקים. נאומו של הרצל התקבל בתשואות סוערות. תחושה של מעמד היסטורי, חד-פעמי, עמדה באוויר. הנוכחים הרגישו כי הם יוצרים את המדינה היהודית בעצם נאומיהם ודיוניהם.

(בספר תמונה של ההזמנה לקונגרס הציוני הראשון)

שאלות

1. למי מיועדת ההזמנה? צטטו את המשפטים המוכיחים זאת.

2. אילו שלושה דברים מבטיחה ההזמנה לקורא, ואיך הם אמורים לעודד את יהודי רוסיה לבוא?

הקונגרס הציוני

1. הקונגרס הציוני הראשון

2. הקונגרס הציוני השלישי

קטע העשרה

הקונגרס הציוני. שימו לב ללבושם המהודר של המשתתפים, ולדגל המתנוסס מעל לאולם הקונגרס.

במדינת היהודים כתב הרצל:

אין לנו דגל. אנו זקוקים לדגל. שעה שרוצים להנהיג אנשים רבים, מן ההכרח הוא להניף סמל מעל לראשיהם, (על סמלים לאומיים וחשיבותם למדנו בפרק 6.)

אני מתאר לעצמי דגל לבן עם שבעה כוכבי זהב. היריעה הלבנה מסמלת את החיים החדשים, הטהורים; הכוכבים הם שבע שעות הזהב של יום העבודה שלנו. שכן בסימן העבודה הולכים היהודים אל הארץ החדשה.

(בנימין זאב הרצל, מדינת היהודים, הוצאת ידיעות אחרונות, תשל"ח, עמ' 63)

*274*

וביומנו שרטט הרצל את צורת הדגל, כפי שראה אותו בדמיונו:

אך כשחיפשו דגל לתלות על הכניסה של אולם הקונגרס בבאזל, קרא וולפסון: (דויד וולפסון (1914-1855 - תרט"ו-תרע"ד). איש עסקים, מנהיג ועסקן ציוני. היה ידידו הקרוב ועוזרו האישי של הרצל. נשיאה השני של ההסתדרות הציונית העולמית (בשנים 1-1905 191 -תרס"ה-תרע"א).) "אבל הרי יש לנו דגל! הוא כחול לבן, כמו הטלית. נפרוס את טליתנו לעיני כל העולם!" וכך נולד הדגל שלנו, טלית המעוטרת במגן דויד במרכזה.

ב 3. מצעה של התנועה הציונית

המצע של התנועה נוסח בקונגרס הראשון שבבאזל, ועל כן כונה תכנית באזל:

הציונות שואפת להקים לעם ישראל בית-מולדת בארץ ישראל, מובטח לפי משפט הכלל.

לשם השגת מטרה זו מתכוון הקונגרס לנקוט באמצעים אלה:

1. פיתוח תכליתי של ארץ ישראל על ידי יישובה ביהודים עובדי אדמה, בעלי מלאכה ועוסקים במשלח יד.

2. ארגון היהדות כולה וליכודה על ידי מפעלים יעילים, מקומיים וכלליים, בהתאם לחוקי כל ארץ וארץ.

3. הגברת הרגש הלאומי-היהודי וההכרה הלאומית-היהודית.

4. פעולות הכנה כדי להשיג את הסכמות הממשלות, שיש צורך בהן למען הגיע אל מטרת הציונות.

(תרגום מגרמנית, מ' היימן, י' ונקרט (עורכים), ציוני דרך בציונות, עמ' 18)

שאלה

1. אילו שני סעיפים בתוכנית תואמים למגמתן של התנועות הלאומיות שלמדנו עליהן בפרק הקודם, ואילו שני סעיפים מצביעים על ייחודה לעומתם - כתומכת בלאומיות המכוונת לארץ ישראל דווקא?

תוכנית זו, שהתוותה בצורה כללית ביותר את עקרונות הפעולה של התנועה הציונית, הוחלפה בדרישה מפורשת להקמת מדינה רק 45 שנה לאחר מכן, (בתוכנית בילטמור ירושלים (1942- תש"ב), עליה נלמד בספר השלישי.) שש שנים בלבד לפני הקמת מדינת ישראל.

(בספר תמונה של תוכנית באזל, המקור בגרמנית)

התחושה הזו לא הייתה מאוד רחוקה מן המציאות. רבים ממוסדות הקונגרס היוו את הבסיס למדינת ישראל שקמה למעלה מחמישים שנה מאוחר יותר. לקונגרס היה אופי של פרלמנט דמוקרטי רגיל (ויש להדגיש זאת, מכיוון שאז המשטר הדמוקרטי לא היה כה מובן מאליו כפי שהוא היום): הצירים נבחרו על ידי רוכשי השקל הציוני (ומעניין לדעת כי הייתה זו המועצה הראשונה באירופה, שהייתה בה זכות בחירה שונה לגברים ולנשים רוכשי השקל), וההחלטות נתקבלו ברוב. הקונגרס התכנס מדי שנה, ומהקונגרס החמישי - מדי שנתיים. חלק מן המוסדות שהוקמו בקונגרסים השונים קיימים עד היום, כמו למשל קק"ל - הקרן הקיימת לישראל, שהוקמה בקונגרס החמישי (1901) כגוף האחראי

מוסדות הציונות

C

מוסדות מדיניים

ההסתדרות הציונית העולמית (1897- תרנ"ז)

הקונגרס הציוני (1897 - תרנ"ז)

ועד הפועל הציוני

מוסדות מממנים

קרן היסוד (1920 - תר"פ)

אוצר ההתיישבות היהודים (1899 - תרנ"ט)

בנק אנגלו-פלשתינה (1902 - תרס"ב)

מוסדות מיישבים

הקרן הקיימת לישראל' (1901 - תרס"א)

משרד הארץ ישראלי (1907 - תרס"ז)

חברת הכשרת הישוב (1908 - תרס"ח)

*275*

לרכישת קרקעות בארץ ישראל עבור העם היהודי; ו"אוצר התיישבות היהודים", שנוסד בשנת 1898 וממנו יצא לימים "בנק אנגלו-פלשתין" ובשמו הנוכחי "בנק לאומי לישראל".

1. מוסדות מדיניים:

- ההסתדרות הציונית העולמית (1897- תרנ"ז) - היא כללה את כל האגודות הציוניות. כל בן 18 ומעלה היה יכול לשלם מס חבר בהסתדרות ולבחור את נציגיה.

- הקונגרס הציוני (1897 - תרנ"ז) - המוסד העליון שמייצג את נציגי האומה היהודית ומתכנס בזמנים קבועים. לאחר הקמת מדינת ישראל הקונגרס הציוני מתכנס בירושלים.

- הוועד הפועל הציוני (1913 - תרע"ג)- הועד נבחר מתוך הקונגרס הציוני, הוא כולל בין 20 ל-25 חברים והוא אחראי לביצוע החלטות הקונגרס. מתוך "הוועד הפועל הציוני" נבחר "הוועד הפועל המצומצם" שכלל 7 חברים והוא ריכז את ההנהלה הציונית, והיה אחראי לכל המגעים והפעולות של ההסתדרות הציונית.

2. מוסדות מממנים:

- קרן היסוד (1920 - תר"פ) - אחראית לסיפוק אמצעי מימון לעלייה ולהתיישבות בארץ ישראל.

- אוצר ההתיישבות היהודים (1899- תרנ"ט) - הגוף הכספי האחראי לפעילות המדינית-כלכלית של ההסתדרות הציונית.

- בנק אנגלו-פלשתינה (1902- תרס"ב) - המוסד הכספי של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל.

3. מוסדות מיישבים:

- הקרן הקיימת לישראל (1901 - תרס"א) - תפקידה לקנות אדמות בארץ ישראל ולהפוך אותן לאדמות לאום. בנוסף, הקרן הקיימת לישראל עסקה בפעילות התיישבותית עד למלחמת העולם הראשונה.

- המשרד הארץ ישראלי (1907 - תרס"ז) - ייצג את ההסתדרות הציונית בארץ ועזר לארגן תוכניות התיישבות ובביצוע שלהן בארץ ישראל.

- חברת הכשרת הישוב (1908- תרס"ח) - הייתה אחראית לרכישת קרקעות.

הרצל כתב ביומנו לאחר הקונגרס הראשון:

קטע מקור

אילו באתי למבט את קונגרס באזל במילה אחת - שעלי להישמר לא לבטאה בפומבי

- הרי היא זו: בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. אילו אמרתי זאת היום בקול, היו הכול צוחקים לי. אולי בעוד חמש שנים, וודאי בעוד חמישים שנה, יסכימו הכול.

המדינה כבר נוסדה, בתמצית מהותה, ברצון העם להיות מדינה (...) הטריטוריה היא רק המצע הגשמי (...) בבאזל יצרתי, איפוא, את הדבר המופשט הזה, שמטבעו עדיין נעלם מרוב הבריות. ובאילו אמצעים פעוטים! לאט לאט שיטיתי ודחפתי אותם למצב רוח ממלכתי ועוררתי בהם את ההרגשה שהם האסיפה הלאומית.

(תאודור הרצל, עניין היהודים - ספרי יומן, 1904-1895, ירושלים, מוסד ביאליק, תשנ"ו, א', עמ' 482)

(בספר תמונה של הרצל על מרפסת המלון שבו התארח בעת הקונגרס בבאזל)

*276*

ב 4. התבססות התנועה הציונית

התנועה הציונית התפתחה והתבססה בכל העולם: במזרח אירופה, שם כבר היה הבסיס הנלהב לעניין, באגודות חיבת ציון; במרכז אירופה, על אף נטייתה להתבוללות - מכורח האנטישמיות; בארץ ישראל, בה היא נתנה תנופה לעלייה ולהתיישבות, והפיחה תקווה בבניין הארץ; בארצות האסלאם, שם הידיעות על התנועה היו קלושות יותר, והיו שראו בהרצל מעין משיח שהחל לפעול להגשמת הנבואות והתפילות; ובארצות הברית, אף שהיא הייתה מוקד ההגירה הגדול ביותר, והמתחרה הגדולה לארץ הבחירה. אגודות וסניפים של התנועה הציונית קמו בכל מקום והפיצו את הבשורה.

התנועה הציונית ידעה לא רק התרחבות אלא גם נטישה. פרשת אוגנדה גרמה לפילוג בתנועה הציונית, ולירידה מסוימת בכוחה. ההצעה להתיישב באוגנדה (שבאפריקה המזרחית; רוב השטח המדובר נמצא בקניה של היום) באה מממשלת אנגליה. זו הייתה ההצעה הרשמית הראשונה שקיבלה התנועה הציונית ממעצמה אירופית. הרצל הביא את ההצעה בפני הקונגרס הציוני השישי, רק אחרי פוגרום קישינב (1903), כארץ מקלט זמנית בלבד, "מקלט לילה" בלשוננו. כיוון שזו הייתה האפשרות הרצינית הראשונה, היא גרמה למחלוקת חריפה בין הטריטוריאליסטים (ראו לעיל, פרק 13) לציוני ציון, אלו שהתעקשו על מדינה יהודית דווקא בארץ ישראל, ואיימה על שלמות התנועה. גם בין אלו שלא דגלו מלכתחילה בטריטוריאליזם, היו רבים שתמכו בהצעה: בעיקר היו אלה אנשי מערב אירופה, שחרדו לגורל אחיהם בני מזרח אירופה, שגלי הפרעות תקפו אותם, ולעומתם ציוני רוסיה דווקא התנגדו להצעה בכל תוקף. אך "ציוני ציון" חששו שמקלט הלילה יהפך למקלט קבע וטענו שהצעת אוגנדה היא סטייה ממטרת הציונות - הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

נתוני התפשטות גאוגרפית:

1911 תרע"א - תוניסיה

1910

1909

1908 תרס"ט - יוון, מרוקו

1907 תרס"ח - טורקיה, מצרים, אוסטרליה.

1906 תרס"ז - ארץ ישראל, סרביה, סלביה הדרומית (יוגוסלביה לשעבר).

1905 תרס"ו - אמריקה, ארגנטינה, בלגיה, בולגריה, גרמניה, אנגליה, צרפת, הולנד, איטליה, קנדה, אוסטריה, רומניה, רוסיה, שוויץ, סקנדינביה, דרום אפריקה, הונגריה.

מספר המשלמים דמי חבר בתנועה הציונית ("השקל הציוני")

1939 - תרצ"ט (כ"א) - 1,040,542

1933 - תרצ"ג (י"ח) - 691,386

1927 - תרפ"ז (ט"ו) - 416,767

1921 - תרפ"א (י"ב) - 778,487

1913 - תרע"ג (י"א) - 129,414

1903 - תרס"ג (ו') - 232,645

1899 ־ תרנ"ט (ג') - 114,370

הרצל, שניסה למנוע מחלוקת, נמנע, כדרכו תמיד בנושאים טעונים כאלה, מהעלאת הנושא באופן ישיר לדיון, וכך הועלתה לדיון רק השאלה אם לשלוח משלחת לבחינת אפשרות ההתיישבות באזור. הצעה זו התקבלה ברוב קולות, והמתנגדים לתוכנית אוגנדה יצאו מן האולם בסערה. הרצל יצא אחריהם לפייסם. את הקונגרס השישי נעל במילים "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני". אך בקונגרס הבא, שהיה כבר לאחר פטירתו של הרצל וירידת התוכנית מהפרק, פרשו הטריטוריאליסטים מן התנועה - פרישה שגרמה לירידה זמנית בכוחה של התנועה.

סיכום הסעיף: התנועה הציונית בראשות הרצל פעלה להשגת רישיון מצד האומות להקמת מדינה ריבונית יהודית בארץ ישראל. שני ההישגים הגדולים שלו היו ליכוד קבוצות מגוננות בתנועה אחת והפצת הרעיון בישראל ובעמים. התנועה התבססה והתפשטה בכל העולם, והחלה להתמסד מבחינה אירגונית.

*277*

סעיף ג': זרמים בתנועה הציונית

שאלה מנחה לסעיף: מה היו המחלוקות העיקריות בתוך התנועה הציונית?

תוך כדי התרחבות התנועה הציונית והתמסדותה נוצרו זרמים שונים בתוכה. זרמים אלו נוצרו סביב שתי שאלות יסוד:

מהי הדרך הנכונה לממש את מטרת הציונות, קרי, להשיג מדינה? מהם תחומי פעילותה של התנועה הציונית, האם רק אלו הקשורים להקמת מדינה או שמא גם תחומים שנועדו לעצב את אופייה של המדינה שתקום?

באישיותו החזקה והכריזמטית הצליח הרצל לאחד את האגודות הלאומיות הקטנות והמפוזרות לתנועה אחת, בעלת עוצמה הולכת וגוברת. התנועה הציונית נחלקה בתוכה לכיוונים וזרמים שונים, שלעיתים קשה היה לפשר ביניהם.

ג 1. הוויכוח על הדרך להשגת המדינה

ג 1 א. ציונות מדינית

גישתו של הרצל עצמו נקראת ציונות מדינית - ציונות שדרכי הפעולה שלה הן פוליטיות ודיפלומטיות. הרצל ניסה לפעול לטובת הרעיון הציוני במישור הפוליטי, אך כל ניסיונותיו עלו בתוהו. בין השאר, הוא נפגש עם אישים בולטים בפוליטיקה העולמית, כמו הסולטאן העותומאני, שר המושבות הבריטי וקיסר גרמניה, אותו נסע לפגוש במהלך מסעו לארץ ישראל (וזה היה ביקורו היחיד של הרצל בארץ).

שאלות

1. איזה סעיף ב"תכנית באזל" תואם במיוחד את מצדדי הציונות המדינית?

2. הוכיחו שהפתיחה של תוכנית באזל נוסחה גם היא בהתאם לגישת הציונות המדינית.

בספר תמונות של הרצל

קטע העשרה

(בספר שלוש תמונות)

הרצל, לפני היותו עיתונאי - היה מחזאי, ולפי העדויות שלו עצמו, לא הצליח במיוחד בתחום זה, אך תמיד שאף להתפרסם דווקא כמחזאי טוב. בנהלו את התנועה הציונית הכניס הרצל את תחום המחזאות לפוליטיקה: המשתתפים בקונגרסים היו מעין שחקנים של פרלמנט מדיני אמיתי, והרצל, כמו שראינו, האמין מאוד בכוחם של כללי הטקס והסמלים להוביל מהלכים היסטוריים. כשפגש הרצל את קיסר גרמניה במסעו בארץ ישראל הוא כבר החל לחוש שלא תצא מכך כל תועלת מעשית, אך הכיר בחשיבותו של המפגש - כחלק ממשחק הפוליטיקה העולמי. וולפסון התבקש לצלם את המפגש הראשון ביניהם, שהתקיים באופן בלתי רשמי במקווה ישראל, ואכן תיעד את רגע המפגש - אלא שרק רגלו של הרצל נכנסה לצילום (תמונה ימנית)... הרצל לא ויתר, וחזר להצטלם שוב באותה הנקודה, לבדו, כעומד לברך את הקיסר (תמונה אמצעית). את השילוב המקצועי ניתן לראות בתמונה המוכרת, שהוכיחה כי הרצל נפגש עם הקיסר (תמונה שמאלית). שימו לב, כי לצורך התמונה היה על הקיסר להחליף סוס.

*278*

ג 1 ב. ציונות מעשית

מנגד, גישתם של אחרים, ביניהם חובבי ציון - אשר הצטרפו לתנועה הציונית - נקראה ציונות מעשית: ציונות שדרך הפעולה שלה היא בקביעת מעשים בשטח, בהתיישבות ובנייה בארץ ישראל.

שאלה

1. איזה סעיף בהחלטות ועידת קטוביץ (שהובאו לעיל, בעמ' 268 בפרק זה) מבטא את דרך הפעולה של חובבי ציון?

שתי הדרכים הללו חלוקות בדבר האמצעי להשגת המדינה היהודית. כולם הסכימו, ששתי הדרכים דרושות לצורך הקמת המדינה, הוויכוח התמקד בתוכנית הפעולה: האם יש להתחיל בפוליטיקה, או במעשים? באיזו דרך כדאי להתחיל, כדי להגיע לריבונות יהודית בארץ ישראל?

המצדדים בפעילות פוליטית, קבעו כי למעשים הנעשים בגניבה, בצעדים קטנים ולא מורגשים, לא תהיה כל השפעה ממשית - ויותר מכך, ייתכן שאף הדבר יעורר את זעמה של דעת הקהל העולמית, שתראה בזה ניסיון להשגת המדינה בדרך לא חוקית, ואת זעמו של השלטון העותומאני, שעלול אף לפגוע בהתיישבות הלא-מאושרת. לעומתם, אלו שתמכו בפעולה מעשית טענו מנגד, כי דווקא המעשים הם אלו שיקבעו עובדות בשטח ־ ועל בסיס עובדות קיימות יהיה קל יותר להשיג את האישור העולמי. כמו כן, טענו התומכים בעשייה, שאי אפשר עוד לחכות עד להשגת האישור הנכסף.

(בספר תמונה של אחד הם גינצברג )

ג 2. הוויכוח על תפקיד הציונות

היו גם מחלוקות בנוגע לתחומי הפעילות של התנועה הציונית (האם עליה לעמוק, למשל, גם בתרבות וחינוך או רק בהתיישבות) ובדבר אופייה הרצוי של המדינה שתקום:

ג 2 א. ציונות רוחנית

"אחד העם" (שם העט של אשר צבי גינצברג, 1927-1856 - תרט"ז-תרפ"ז) הסופר וההוגה, הוביל גישה המכונה ציונות רוחנית. הוא טען שהבעיה הבוערת אינה צרת היהודים - האנטישמיות, אלא צרת היהדות - ההתבוללות ואובדן הזהות הלאומית. לדעתו, עוד קודם שפונים לעשייה מדינית או התיישבותית, יש להכשיר את הלבבות - להחיות את התרבות היהודית, כדי שהמוני העם יצטרפו לתנועה הלאומית.

קטע מקור

בכל העולם היהודים בצרה גדולה הם, בצרה גשמית או מוסרית. בארצות המזרח צרתם היא גשמית: מלחמה תמידית על צורכי הגוף(...) שמונעים אותם מפני שיהודים הם. ובארצות המערב, ארצות האמנציפציה, מצבם החומרי אמנם אינו רע ביותר, אבל לעומת זה גדולה שם צרתם המוסרית: רוצים הם ליהנות מזכויותיהם בשלמותן - ואינם יכולים; משתוקקים להידבק בעם הארץ ולהשתתף בחייו החברתיים - והם מורחקים בזרוע (...)

"מדינת היהודים" גם היא אין פירושה "קיבוץ גלויות", כי אם התיישבות חלק קטן מן העם בארץ ישראל (...) הצרה הגשמית לא תחדל איפוא על ידי יסוד המדינה - ובכלל, לא בידינו היא לשים קץ לה. ונמצאנו איפוא למדים, כי את היסוד היחידי והאמיתי של הציונות צריך לבקש רק בהצרה השנייה, המוסרית.

רוח עמנו שואף להתפתחות (...) מבקשת היא, היהדות, לשוב למרכזה ההיסטורי, בשביל לחיות שם חיים של התפתחות טבעית, להעביד כוחותיה בכל מקצועות התרבות האנושית, לפתח ולהשלים את קנייניה הלאומיים אשר רכשה לה עד כה (...) למטרה זו יכולה היא להסתפק לעת עתה במועט ואינה צריכה לממשלה מדינית. כי אם רק - לברוא לה בארץ מולדתה תנאים נאותים להתפתחותה, קיבוץ הגון של אנשים עברים העובדים, באין מפריע, בכל ענפי התרבות, מן עבודת האדמה ואומנות עד עבודת החוכמה והספרות. הקיבוץ הזה, אשר יתלקט מעט מעט, יהיה ברבות הימים למרכז האומה (...) ואז, כאשר התרבות הלאומית בארץ ישראל תגיע למדרגה כזו, נוכל לבטוח בה, כי היא עצמה תקים אנשים מבניה שיהיו מוכשרים להשתמש בשעת הכושר בשביל לייסד שם "מדינה" - לא רק מדינת יהודים, כי אם מדינה יהודית באמת.

(מדינת-היהודים ו"צרת-היהודים", אחד העם, נדפס ב"השילוח" כרך ג' חוב' א' (טבת תרנ"ח) בשם "לשאלות היום, א")

*279*

שאלות

1. מדוע לא תסייע הקמת המדינה בפתרון בעיותיו של העם היהודי?

2. כיצד צריכה להיות דרך תקומתו הלאומית של העם, על פי אחד העם?

3. חישבו: מדוע דווקא בארץ ישראל יש "תנאים נאותים" להתפתחות רוח התרבות של העם היהודי?

4. "לא רק מדינת יהודים, כי אם מדינה יהודית באמת" - מהו ההבדל בין שני המושגים?

לאור זאת טען 'אחד העם' כי התנועה הציונית אינה צריכה להתמקד בדיפלומטיה והתיישבות, שכן עוד לא הוכשרו הלבבות; ומאידך טען, כי עליה לעסוק יותר בתחומי התרבות והחינוך, כדי לקדם את התפתחותו הרוחנית של העם כשלב מקדים בדרך להפיכתו לאומה בעלת שלטון משלה. הצעתו המעשית הייתה לייסד מרכז רוחני בארץ ישראל, שישמש חיל חלוץ בפיתוח התרבות הלאומית המתחדשת וישפיע מרוחו על יהודי הגולה.

קטע העשרה

מן הסתם שמעתם על אחד העם כסופר (ואולי אתם מכירים אותו מקופסאות תה ויסוצקי, שעל גביהן מצוין שהוא ניהל את סניף החברה שבלונדון...). ואכן, אף כתביו העוסקים בהגותו הציונית נחשבים למופת לכתיבה יפה ורהוטה. הוא פעל גם בנושאי תרבות יהודית, וניסה להוציא לאור אנציקלופדיה עברית מקיפה.

למפעלו התרבותי והספרותי של אחד העם חברו סופרים והוגים נוספים, והמשיכו את פועלו. הבולט שביניהם הוא חיים נחמן ביאליק (תרל"ג - 1873, תרצ"ד - 1934), מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה - שאף זכה לתואר "המשורר הלאומי" - שהיה גם הוא הוגה וסופר, והשפיע רבות על התרבות היהודית המודרנית. "ספר האגדה", שביאליק היה אחד משני עורכיו, הוא דוגמה למפעל של הציונות הרוחנית. הספר הוא אוסף של אגדות ומדרשי חז"ל, כך שהוא מבטא את הרצון לשמירה על היהדות כתרבות - אך ללא כל מחויבות דתית: העורכים בחרו אילו מדרשים לקחת מחז"ל, והגישו אותם לקהל הקוראים בלבוש מודרני ועברי. למעשה הם ניסו ליצור מכלול ספרותי לאומי חדש במקום "ארון הספרים היהודי" המסורתי.

ג 2 ב. ציונות סוציאליסטית

הציונות הסוציאליסטית שילבה את האידיאולוגיה הציונית באידיאולוגיה הסוציאליסטית, וקראה לעם היהודי לקבל את האידיאולוגיה הסוציאליסטית ולשאוף להקמת מדינה ברוח זו. נחמן סירקין (1867 -1927, תרכ"ז-תרפ"ז), מייצגה הבולט של גישה זו, האמין שהמדינה היהודית שתקום (והוא לא התעקש שיהיה זה דווקא בארץ ישראל) צריכה להיות סוציאליסטית; ויותר מזה, סירקין פיתח תיאוריה שלמה המסבירה את הקשר בין הסוציאליזם לאנטישמיות, ועל כן הוא נחשב לאבי "הציונות-הסוציאליסטית", מונח שנשמע כסתירה פנימית - שכן הסוציאליזם תובע את איחוד הפרולטריון העולמי, ללא הגדרה לאומית כלשהי. סירקין הסביר שכל בעיית האנטישמיות המודרנית נובעת מגורמים חברתיים-כלכליים, ולא דתיים, לאומיים או גזעיים. מלחמת המעמדות החבויה, בין הפרולטריון והבורגנות, מוצאת את פורקנה באנטישמיות. הפרולטריון רואה ביהודי את תמצית הבורגנות, ועל כן שונא אותו; הבורגנות מצידה מנסה להפנות את שנאת ההמון הפרולטרי ממנה, אל היהודי. לפי סירקין, האמנציפציה אכן גרמה לכניסת היהודים למעמדות הבורגנות, ובכך להשחתת מעמדם המוסרי (שימו לב: זה בדיוק להיפך מהשיטה המשכילית המקובלת בזמנו, שתלתה את הבעיה בגטו, ולא ביציאה ממנו!), על כן המדינה היהודית שתקום צריכה להיות סוציאליסטית, ולהביא לחזרה למוסריות היהודית המקורית. גם מבחינה מעשית הכרחי שהמדינה היהודית שתקום תהיה סוציאלית, שכן זו הדרך היחידה למשוך אליה את המוני הפרולטרים היהודים. בניגוד לרעיון המרקסיסטי של מהפיכה אלימה ודיקטטורה של הפרולטריון, סבר סירקין שארץ ישראל היא קרקע בתולה מבחינה מעמדית, ועל כן אין צורך במהפכה ואפשר לייסד בה חברה שיתופית מלכתחילה.

(בספר תמונה של נחמן סירקין)

*280*

בשנת 1898 (תרנ"ח), שנתיים לאחר פרסום 'מדינת היהודים', פרסם סירקין את דעותיו בחוברת שנקראה: 'הבעיה היהודית ומדינת היהודים הסוציאליסטית'.

קטע מקור

באוצר התרבות של האדם, פרי יצירה ואגירה של דורות, תופסת השבת, שבת קודש, מקום חשוב מאד. (...) השבת היא הכסות הנאצלת המרחפת על פני כל תרבות האדם, האור המוסרי המאיר את ההיסטוריה ומתווה את דרכה. בעזרת השבת הגיע האדם לדרגת אישיות רוחנית, השתחרר מהכבלים הכובלים אותו לאדמה, כשעיני רוחו פונות לשמיים ומבט המוסר צופה לעתיד. שבת היא המתנה הגדולה שנתן אלוקים לבני אדם למען תיווצר מהם האנושות. (...) בתחילתו עם ככל הגויים, בהמשך הופך העם העברי בהתפתחותו ההיסטורית לעם מיוחד, עם הרוח, עם נבחר, ושבת הטבע הופכת לשבת רוחנית סוציאלית, לשבת קודש. מחיי הרועים עובר העם לחקלאות, צומחת ציביליזציה, מתרוממת מלחמת מעמדות, מתעוררת הנבואה הסוציאלית - ונוצרת האידיאה התרבותית החדשה של השבת, צורה יותר נעלה של חיי חברה וסמל היסטורי. זוהי קפיצת הדרך הנפלאה של דברי ימינו.

(סירקין, געקליבענע ציוניסטיש-סאציאליסטישע שריפטן, 'משמעות השבת', במקור ביידיש, בתוך: דאס נייע לאנד, ניו-יורק, 3/11/1919 (כתבים מקובצים),

א',(176-180) מתוך אתר האבות המייסדים)

שאלות

1. מהי הבשורה של העם היהודי לעולם, לפי סירקין?

2. איך הוא מסביר את מהות השבת?

3. עיינו בספר שמות כ', י', וכן בספר דברים ה', י"ד, ומצאו ביסוס להסברו של סירקין.

קטע העשרה

על פי כמה עדויות, סירקין, שגדל במשפחה דתית ונעשה חילוני כבר בנעוריו, חזר לפני מותו אל המסורת. על ערש דווי, יומיים לפני מותו, כתב סירקין שיר-תפילה בעברית:

ברוך אתה ה' אלוקי

רוח העולם,

אשר העברתני דרך מעבר יבוק של החיים

נהיה אורי הדל הפרטי

שוקע וצולל

בהאור המאיר

על פני כל היקום והנצח

חסלתי את סדר זיו.

בין השמשות של יקומי וחיי,

עומד אני בהמיית רוחי

לפני זריחת שמשי הצדה והכרתי הכוללת

האדם ההולך למות ולחיות

מרגיש באחדותו ואחריותו עם היקום והנצחי

כאשר הרגיש בזה המשל הקדמוני

שמע ישראל ה' אלוהינו

ה' אחד

ברוך אלוקי החיים והמוות,

הזיו והחסד.

(סירקין מרי, אבי, נחמן סירקין, הספריה הציונית, ירושלים, תש"ל).

סירקין נולד ברוסיה, אך פעל בעיקר בגרמניה (ולאחר מכן בארצות הברית). לרעיון זה, של ציונות סוציאליסטית, היו תומכים רבים ברוסיה. אחד ממנהיגיה הבולטים של התנועה ברוסיה היה דב בר בורוכוב (1919-1881- תרמ"א-תרע"ט), שב-1906 השתתף בייסוד אגודת 'הברית העולמית של פועלי ציון' (או בקיצור "פועלי ציון"), שאיחדה תחתיה את האגודות הציוניות- סוציאליסטיות. בשנת 1907 הצטרף סירקין לתנועת "פועלי ציון", שמשלב מסוים הייתה מפלגה בהסתדרות הציונית, וניהל את הסניף של התנועה בארצות הברית עד מותו.

*281*

ג 2 ג. ציונות דתית

האידיאולוגיה של הציתות הדתית, בצורתה המוכרת לנו, לובנה בתורתם של הרב קאלישר והרב אלקלעי, מבשרי הציונות, וממשיכיהם - ראשי הפלג הדתי של "חיבת ציון", בראשות הרב מוהליבר, שבאחרית ימיו אף תמך בפועלו של הרצל. לעומת החילונים, הם הדגישו את יישוב ארץ ישראל בזמן הזה כערך דתי ממדרגה ראשונה, בהתאם לחזון הדורות. עבור רבים מהוגי הציונות הדתית, השתלבה הציונות בתהליך הגאולה.

עד 1901 עת הוקמה "הסיעה הדמוקרטית" של הציונות הרוחנית, דתיים וחילוניים פעלו יחד בקונגרס הציוני בלי חלוקה לסיעות. אולם, ב- 1901 (תרס"א) קמה בתנועה הציונית הסיעה הדמוקרטית (1901), שתבעה התערבות של ההסתדרות הציונית בנושאי תרבות. אלא שרבים בתנועה הציונית, דתיים וחילוניים כאחד, התנגדו לעצם העיסוק של התנועה הציונית בשאלות אלה. הדתיים טענו שהעיסוק הציוני בתכני תרבות ורוח עלול להרחיק עוד יותר את הציבור האורתודוקסי מתמיכה בתנועה הציונית בגלל החשש כי ציונות מסוג זה תגרום לחילון בעם היהודי ותשמש תחליף לאמונה הדתית. ואילו החילוניים טענו שהתנועה הציונית צריכה לדבוק ביעדה המקורי: פעילות מדינית. לכן הם החליטו להקים סיעה חדשה אשר תייצג את עמדתם ותאבק כנגד מגמתה של הסיעה הדמוקרטית. לאחר פעולת הכנה שנמשכה כשנה הוקמה סיעת המזרח"י (ראשי תיבות: מרכז רוחני) בראשות הרב יצחק יעקב ריינס (1902).

(בספר תמונה של הרב יעקב ריינס )

הרב יצחק יעקב ריינס (ת"ר-תרע"ה, 1915-1839) היה בנו של אחד מהעולים לארץ לקריאתו של הגר"א אך שב לליטא כדי לגייס כספים לתמיכה ביישוב היהודי בארץ ישראל ונשאר בה לאחר שאיבד את כל משפחתו ברעידת האדמה הגדולה בצפת (1837 - תקצ"ז). הרב ריינס, בנו מנישואיו השניים, נולד וגדל בליטא. בצעירותו שימש הרב ריינס כגבאי של חברת יישוב ארץ ישראל, שבראשה עמדו הרב קאלישר והרב גוטמכר. לאחר מכן כיהן כרב בעיירות שונות בליטא. הרב ריינס הקים את ישיבת לידא, ישיבה ששילבה לימודי קודש וחול במטרה לאפשר לצעירים דתיים להיות משכילים ועם זאת להמשיך ולהיות לומדי תורה ושומרי מצוות. הרב ריינס נפטר בעיצומה של מהומת מלחמת העולם הראשונה, זמן קצר לפני שפלשו הכוחות הגרמניים לעיר.

קטע העשרה

כאמור לעיל, הרב ריינס הסכים עם הרצל שהציונות באה להגן על היהודים מפני האנטישמיות. לכן הוא תמך פומבית בהצעת הרצל בפרשת אוגנדה שהוזכרה לעיל בסעיף הקודם. בהצבעה עצמה נחלקו צירי המזרח"י פחות או יותר לשלוש קבוצות שוות: חלק תמכו בהצעת הרצל, חלק אחר התנגד וחלקם נמנע (כולל הרב ריינס

קטע מקור).

הקול הקורא בדבר הקמת תנועת 'המזרחי', וילנה, תרס"ב (1902):

עשרים שנה ויותר עברו עלינו למין היום אשר החל לשוב להתעורר בקרב ישראל הרעיון שאנו קוראים לו כיום "ציונות", ושבעצם עצמותו לא פסק מישראל למימי הנביאים הראשונים. יד מהפכת העתים, שנתהפכו עלינו מטובה לרעה, נגעה בנו (...) ותמריצנו לבקש מקלס לאלפי אחינו (...) אך עם מיחוש הצער

החיצון, התחיל להתרגש כאחד, ואולי ביתר עז, רגש הפנימי בלב רבים מאנשי הלב (...) כי בארצות הגולה אי אפשר עוד לנשמת

*282*

האומה, שהיא תורתנו הקדושה, להתקיים במלוא כוחה (...) הרוח הזאת נחה גם על רבותינו גדולי הדור שמפיהם אנו חיים, ויתיצבו בראשונה בראש תנועת שיבת ציון. אולם יען כי טבע העניין גרם, כי בני כל קצות עמנו ופנותיו השתתפו בו, בא איש איש ודעותיו בידו, ואנשים שהתחנכו מחוץ לתחום היהדות הנאמנה (...) ואשר על כן נמנעו רבים מאחינו היראים מתת ידם אל הענין.

שאלות

1. למי פונה הקול הקורא, ומהי מטרתו?

2. שימו לב: איך מכנים עצמם אנשי המזרח"י? (בכותרת התקנות בעמוד השני)

3. מה ניתן ללמוד מכך באשר לצורה שבה הם רואים עצמם, ביחס לאלו שהם פונים אליהם?

4. במה דומים ובמה שונים הנימוקים בעד הציונות בקול הקורא של המזרח"י לאלו של הרצל?

(בספר תמונה של הקונגרס הציוני השישי בבאזל (1903, תרס"ג). צירי המזרחי שבקונגרס)

מטרת המזרח"י הייתה לתרום לאווירה הדתית בתנועה הציונית, או למצער - לחסום פגיעה של זו בדת היהודית. הרב ריינס לא קרא לפיתוח תרבות דתית כחלק מהתנועה הציונית; להפך, הוא חשב כי אל לה לתנועה הציונית לעסוק בתחומים אלו. לעומתו, קולות אחרים בתנועה קראו לפעילות תרבותית דתית, כמשקל נגד לאחד העם, והדגישו את היותה חלק מתהליך הגאולה. בסופו של דבר, משהפעילות התרבותית של התנועה הציונית הייתה לעובדה, בעקבות החלטות הקונגרס הציוני החמישי בשנת 1901, דרשה המזרח"י כי במקביל לחינוך הציוני הכללי יוקם זרם חינוכי נפרד ליהודים אורתודוקסים. דרישה זו הייתה הבסיס עליו הוקמו בעתיד שני זרמי החינוך הממלכתי: החינוך הממלכתי הכללי והחינוך הממלכתי דתי. בהכוונתו של המזרח"י הוקמו בתי ספר דתיים שבהם שילבו לימודי קודש עם לימודי חול. כך למשל אומץ על ידי המזרחי בית ספר "תחכמוני", בית הספר המודרני הדתי הראשון ביפו-תל אביב. בית ספר" תחכמוני" נהנה לאחר מכן גם מתמיכתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

פועלה של המזרח"י נתקל בקשיים רבים. ההחלטה לעסוק גם בפעילות תרבותית-חינוכית גרם לנטישת החילוניים את הסיעה. גם עמדתה בפרשת אוגנדה, כשרבים מתוכה תומכים בהצעה, החלישה את כוחה. אך מעל לכל היא נאלצה להיאבק עם המתנגדים בקרב הדתיים וההנהגה הרבנית. מתנגדים אלו אף גרמו לפרישת קבוצה מתוכה ב-1911 (תרע"א), קבוצה שהייתה בין מקימי אגודת ישראל ב-1912 (ראו להלן סעיף ד).

כחלק מהמאבק במתנגדים הדתיים, הרב ריינס, הגם שראה באופן אישי בציונות את תחילת הגאולה, הדגיש בכתביו שנועדו לפרסום שעיקר התנועה הציונית הוא רק אמצעי הכרחי להצלת היהודים, או בלשונו "ישועה פשוטה (...) מקלט בטוח באוהל הורים". בכך הוא ניסה להסביר לדתיים שהתנגדו לציונות שלא מדובר כלל בדחיקת הקץ ואין כאן כל פעולה משיחית כפי שטענו המתנגדים הדתיים לציונות (ראו להלן בסעיף ד').

*283*

את הפעילות של הדתיים בתנועה שברובה הייתה חילונית והונהגה בידי חילונים הסביר הרב ריינס בכך שאין כאן התחברות מהותית, של קשר וקרבה והשפעה הדדית, אלא רק קשר טכני, תכליתי, לשם השגת המטרה.

קטע מקור

יש שני מיני התחברות בין אנשים זה לזה, התחברות תכליתית (כשהתכלית (המטרה) היא עצם ההתחברות, ללא מטרה מסוימת) והתחברות אמצעותית (כשההתחברות היא אמצעי להשיג מטרה מסוימת). הראשונה היא, כשאחד מתחבר לחברו לדבוק בו וללכת בדרכיו, והשנייה היא, בעת שאנשים מתחברים זה לזה באיזה ענין של משא ומתן למען הוציא איזה עסק לפועלו בכוח ידי כל המשתתפים בזה, ואם כן התכלית העיקרית בזאת ההתחברות היא הוצאת העסק לאור, וההתחברות בעצמה היא רק כאמצעי לזה. כל המקומות שנראה מהם אזהרה לבלי התחבר עם החופשים בדת כיוונו רק על ההתחברות התכליתית, אבל על האמצעית לא באה בל אזהרה מעולם.

(הרב ריינס, אור חדש על ציון, וילנא, ראם, תרס"ב, שער ז', פרק א' 222)

שאלות

1. ציינו דוגמה מחיי היום-יום להתחברות תכליתית ודוגמה להתחברות אמצעותית.

2. מהי מטרת השיתוף (התחברות) במעשה הציוני בין דתיים ושאינם דתיים לפי הרב ריינס?

3. מדוע חיבור זה מותר לפי דעתו?

כמו כן הרב ריינס האמין שבהצטרפותם של המוני היהודים הדתיים הם יוכלו להשפיע על צביונה של התנועה הציונית. על כן הוא ניסה לפעול רבות למען הצטרפותם של הדתיים לתנועה.

קטע העשרה

הרב ריינס לא ביקש שהעולים לארץ ישראל, והיישוב היהודי שיוקם שם יהיו שונים מהותית באופי חייהם הדתיים ובתפיסתם את התורה. לעומתו, בלטו בציונות הדתית קולות אחרים אשר הדגישו שהעלייה וההתיישבות בא"י צריכות לשנות הן את דמותו של היהודי הדתי והן את תפיסת התורה וכל זאת במסגרת האורתודוקסיה. דוגמה מובהקת לגישה השנייה היא זו של הרב קוק, אשר שאף לגילוי תורת ארץ ישראל, שתיתן מענה לשאלות הגדולות והסתירות לכאורה שהתעוררו בעת החדשה (נלמד על כך יותר בספר השלישי.)

.

פתחנו את דברינו בהתייחסות לאידיאולוגיה הציונית דתית ושם תיארנו את התפתחות התנועה הציונית הדתית כפי שהיא באה לידי ביטוי במזרח"י. נשוב כעת להשקפת העולם הציונית דתית אשר הלכה והתגבשה במהלך השנים. ואולי טוב יותר מכל סיכם אידיאולוגיה מגובשת זו הרב מיימון במילים אלה:

תורתנו אינה מפרידה בין שתי השקפות אלו היונקות שתיהן מתחום אחד, תחום של קיום האומה. תורת אלוהים חיים שהיא גם תורת חיים מדברת על יעודים חומריים, מדיניים, בשם שהיא מדברת על יעודים רוחניים דתיים.

(הרב יהודה ליב מיימון, ישראל תורה ציון, עמ' 92)

כלומר, על פי השקפת העולם הציונית דתית לא רק שהתמיכה בציונות אינה סותרת את האמונה בתורת ישראל אלא היא חלק בלתי נפרד מאמונה זו.

לסיכום הסעיף: מחלוקות בנוגע לדרך הקמת המדינה, לאופי התנועה הציונית והמדינה היהודית שתקום גרמו להיווצרות זרמים שונים בתוך התנועה הציונית: ציונות מדינית, ציונות מעשית, ציונות רוחנית, ציונות סוציאליסטית וציונות דתית.

*284*

סעיף ד': ההתנגדות לציונות

שאלה מנחה לסעיף: מי היו הגורמים שהתנגדו לציונות ומדוע התנגדו?

ד 1. מתבוללים

כל אלה שניסו להתערות בחברה הכללית (ראו לעיל פרק תשיעי) התנגדו באופן טבעי ל"שיגעון" החדש הזה, הציונות. הם, שכבר לא רצו לראות עצמם כשייכים ללאום היהודי הנבדל והנרדף, חששו מהקמת מדינה יהודית - שתחזק את ההכרה שהיהודים הם אומה, וכך תפריע להם להשתלב באומות האחרות.

קטע מקור

שמע, יהודי מאוסטריה: הנך אוסטרי! לכן לא ייתכן להשתייך לפי הצורך בו זמנית לאומה האוסטרית וגם ליהודית... הציתות הפוליטית היא בנם יקירם של אויבי היהודים. להצהיר על שייכות ללאומיות היהודית פירושו להיכנע לפני צלב הקרס!

(מתוך דברים שהתפרסמו בביטאון "האיחוד" היהודי-אוסטרי בשנת 1938 - תרצ"ח, בתוך: תולדות יהודי גרמניה בעת החדשה, ד', עמ' 91)

ד 2. רבנים ליברליים

הרבנים הליברליים, ששאפו שהיהדות תיחשב לדת בלבד (ראו לעיל פרק 12), נתנו נימוק דתי להתנגדותם לציונות, בהתאם להבנתם את הייעוד האוניברסאלי של היהדות. כך למשל, כתב רבה הליברלי המתון של וינה - מוריץ גידמן, בחוברת שהוציא כתגובת נגד ל"מדינת היהודים" של הרצל:

קטע מקור

המושג יהדות לאומית, והתנועה המתכנה כך, בנויים שניהם על סתירה פנימית. אין זה מתפקידה של היהדות, בעקבות שליחותה ההיסטורית, לתמוך בשיכרון חושים לאומני או בהתלהבות לאומנית צנטריפוגאלית על אחת כמה וכמה שאין היא צריכה ללכת בדרך זו. להיפך, עליה לפעול לביטול האינדיבידואליזם של האומות ולאיחוד כל האנשים למשפחת אדם אחת.

(מוריץ גידמן, יהדות לאומית, ירושלים תשנ"ה, עמ' 26)

ד 3. אורתודוקסים

ההתנגדות באה גם ממקום נוסף, צפוי ולא-צפוי: מצד חלק מן האורתודוקסים ממזרח אירופה.

ראשית ההתנגדות של חלק מהרבנים ותומכיהם לציונות הייתה מפני התגברות כוחו של אחד העם ותומכיו בתנועה הציונית, שדגלו בעיסוק בתרבות לאומית חילונית. עיסוק תרבותי וחינוכי מצד יהודים חילונים נתפס על ידם כמסוכן והם שללו כל שיתוף פעולה עמם. ראשי המדברים והמבקרים הללו היו הרב אליהו עקיבא רבינוביץ' והרב יהודה ליב צירלסון, שתמכו בתנועה בשנתה הראשונה. המתנגדים הקימו בפולין ב-1912 (תרע"ב) את אגודת ישראל כאיגוד של חסידים מפולין, בראשות האדמו"ר מגור, מתנגדים מליטא, בראשות הרב חיים עוזר גרודזנסקי, ומתנגדים נאו-אורתודוקסים מפרנקפורט, בראשות הרב שלמה ברויאר ויעקב רוזנהיים. מטרת האגודה, כפי שהוצהר בעת הקמתה, הייתה "לפתור ברוח התורה והמצווה את כל השאלות שתעלינה יום יום על הפרק בחיי עם ישראל". האגודה נועדה להיות משקל נגד לתנועה הציונית.

(בספר תמונה של יצחק ברויאר )

יצחק ברויאר (תרמ"ג-תש"ו, 1946-1883), משפטן והוגה דעות נאו אורתודוקסי. נכדו של רש"ר הירש ומחשובי פרשני משנתו. ממייסדי אגודת ישראל וממובילי הקו של עלייה והתיישבות חרדיים בארץ ישראל. את שיטתו כינה "תורה עם דרך ארץ ישראל". עלה בעצמו לארץ ישראל מפרנקפורט בשנת 1936. באחרית ימיו היה איש הרוח הבולט של פועלי אגודת ישראל.

(בספר תמונה של יעקב רזנהיים )

יעקב רוזנהיים (תרל"א-תשכ"ו, 1965-1870), יליד פרנקפורט, למד במוסדות החינוך של הקהילה הפורשת של רש"ר הירש. ב-1905 הפך לבעליו של העיתון האורתודוקסי החשוב בגרמניה Der Israelit . היה ממייסדי אגודת ישראל ונשיא הארגון במשך ארבעה עשורים. בשנת 1936 (תרצ"ו) היגר לאנגליה ולאחר מכן לארה"ב. בשנת 1950 (תש"י) עלה לישראל.

*285*

רבנים אחרים, דוגמת האדמו"ר ממונקץ' ור' יואל משה טייטלבוים מנהיגה של חסידות סאטמר, הרחיקו לכת יותר מאגודת ישראל: הם סברו שעלייה והתיישבות קיבוציים בזמן הזה אסורים על פי ההלכה. הנימוק ההלכתי המרכזי שלהם היה איסור "דחיקת הקץ". הביטוי "דחיקת הקץ" משמעו זירוז הקץ, גרימה לבואו טרם זמנו. מקור הביטוי הוא במדרש על הפסוק "השבעתי אתכם בנות ירושלים... אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" (שיר השירים ב', ז'; ג', ה'): הקב"ה משביע את בני ישראל שלא יקדימו לעורר את האהבה קודם זמנה.

קטע מקור

"השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה" וגו'... ג' שבועות הללו למה? אחת, שלא יעלו ישראל בחומה (כחומה, עלייה גדולה והמונית לארץ ישראל, ביד חזקה); ואחת, שהשביע הקב" ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם; ואחת, שהשביע הקב"ה את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי (שהאומות לא ישעבדו את ישראל יותר מדי).(...) ושלא ירחקו את הקץ (שלא ירחיקו את הקץ בעוונם. ויש גירסה האומרת "שלא ידחקו את הקץ" - ואז המשמעות היא הפוכה, ורש"י מפרש שהכוונה היא שלא ירבו על כך בתחנונים יותר מדי).

(תלמוד בבלי, מסכת כתובות דף קי"א עמוד ב')

לשיטה זאת, הקב"ה אוסר על עם ישראל לעלות בצורה המונית לארץ, בניגוד לרצון האומות, או למרוד בשלטונם; ואסור להם לדחוק את הקץ אפילו על ידי תחנונים ובקשות רבות מדי. התנועה הציונית גורמת להפרת השבועות ועלולה לגרום נזק כבד לעם ישראל. הנימוק השני של חוגים אלה היה כי הציונות עלולה לגרום להתבוללות של העם כולו ולא רק של יחידים בתוכו, מכיוון שהציונות היא כמו דת חדשה, המנסה להחליף את תורת ישראל והתנועה הציונית נלחמת בערכי התורה בכל דרך אפשרית. לדעתם, כל שיתוף פעולה עם הציונים עלול להיות הרסני לעם ישראל, ולכן הם התנגדו התנגדות נמרצת לעלייה לארץ ישראל ולכל קשר שהוא למפעל הציוני.

לסיכום הסעיף: ההתנגדות לציונות הופיעה בשלוש קבוצות בעם היהודי: הקבוצה הראשונה- תומכי רעיון ההשתלבות בחברה, חברי התנועה הרפורמית. אנשים אלה התנגדו לציונות, מכיוון שהם העדיפו להימנע מהדגשה של הלאומיות היהודית - כי הדגשה כזו, פירושה שהיהודים הם אכן עם נפרד, והם לא רצו להיפרד, אלא להשתלב ככל האפשר בעם שבקרבו חיו הקבוצה השנייה- רבנים אורתודוכסיים שהקימו את "אגודת ישראל" - רבנים אלה התנגדו לציונות מחשש שהיא עלולה לגרום להידרדרות ערכית בקרב העם היהודי וליתר חילוניות ואי שמירה על מצוות התורה. הם הקימו את 'אגודת ישראל' שמטרתה הייתה לאגד את כל היהודים שומרי המצוות, אך הם לא התנגדו לעלייה לארץ ישראל. הקבוצה השלישית- רבנים ואדמו"רים שפעלו בעיקר בהונגריה, והתנגדו לציונות התנגדות עקרונית והלכתית וסברו כי היא מנוגדת לתורת ישראל במהותה. כמו כן, הם האמינו, כרבני אגודת ישראל, שהציונות גורמת להידרדרות רוחנית בקרב מאמיניה ועל כן ציוו על חסידיהם להתרחק ככל האפשר מהתנועה הציונית ואסרו על עליית יהודים לארץ ישראל. בימינו, רבים החרדים משני הזרמים האחרונים, שעדיין מתנגדים לתנועה הציונית ומשתמשים באותם נימוקים אותם העלו הרבנים האורתודוקסיים בראשית קיומה של התנועה הציונית.

לסיכום הפרק

הפתרון הלאומי היהודי, הרעיון הציוני, החל להישמע במחצית המאה ה-19, מקולם של מבשרי הציונות. אגודות מקומיות פזורות שקמו וקראו לבניין הארץ - התאחדו בועידת קטוביץ (1884 - תרמ"ד) לתנועת חיבת ציון. גישתם, עלייה ובנייה עצמאית בארץ, נקראת ציונות מעשית.

האגודה המאוחדת לא הצליחה להגיע להישגים שיחוללו תהליך המביא להקמת מדינה, אם כי הובילו להגדלה משמעותית מאוד של ההתיישבות היהודית בארץ. האידיאולוגיה הציונית קיבלה תנופה עם פרסום "מדינת היהודים'' (1896) של הרצל והקמת מוסדות התנועה על ידו. הרצל גרם לתפנית בתנועה לכיוון הציונות המדינית - ניסיון להשגת רישיון חוקי להקמת מדינה יהודית מאת הסולטאן, בתמיכת מעצמות אירופה. בקונגרס הציוני הראשון (1897), התנועה התמסדה, הוקמו מוסדות ההנהגה של ההסתדרות הציונית, והוסדרו עקרונות הפעולה שמוכרים כתוכנית באזל. בעקבות כך התבססה התנועה בקרב יהודים מכל העולם.

*286*

ניתן להצביע על שני הישגים עיקריים של הרצל: הרעיון הציוני קיבל תנופה עם הקמת תנועה יהודית בינלאומית - התנועה הציונית - המכנסת תחת כנפיה יהודים רבים ושונים, והפצת הרעיון הציוני בקרב היהודים ובעולם.

היו מחלוקות רבות בתוך התנועה הציונית, שהיה צורך לגשר עליהן. מחלוקת אחת הייתה בנוגע לדרך הגשמת הציונות. הציונות המדינית סברה שפעילות פוליטית ודיפלומטית קודמת להתיישבות בפועל ואילו הציונית המעשית ייחסה חשיבות עליונה דווקא לקביעת עובדות בשטח. זרמים נוספים התגבשו בתנועה סביב שאלת תפקידי התנועה הציונית ואופי המדינה שתקום: ציונות רוחנית, בראשות אחד העם, שקראה להשקעה בתרבות הרוח של העם, קודם לפעילות למען כינון המדינה הגשמית; ציונות סוציאליסטית, בהשראתו של סירקין ודומיו, שראתה את הבעיה האנטישמית כחלק מהמכלול של מלחמת המעמדות בעולם, ותבעה הקמת מדינה סוציאליסטית; וציונות דתית, המזרח"י, בראשות הרב ריינס, שראתה ביישובה של ארץ ישראל ערך דתי, ודרשה בעיקר שהתנועה הציונית לא תתערב בענייני תרבות ודת.

למעשה, רוב העם היהודי לא תמך בפועל בציונות (לפחות עד למלחמת העולם הראשונה). ההתנגדות העיקרית באה מצד תומכי ההשתלבות בחברה, שסברו כי הציונות תפעל בניגוד לדרכם, ומצד חלק מהרבנים באירופה ותומכיהם, אשר חששו מהשפעת הרוח החילונית של אחד העם ובני חוגו, וראו בתנועה הציונית דחיקת הקץ.

במהותה של תנועת הציונות ישנן שתי נטיות המובילות לכיוונים שונים, שהקרינו על פעולותיה, על האישים שפעלו בה, ובהמשך - גם על אופייה של מדינה ישראל ומנהיגיה. מצד אחד, זוהי תנועה חילונית, מודרנית, שדוגלת בערכי השכלה ותרבות אוניברסאליים; אך מצד שני, היא מובילה לשיבה אל היהדות, אל המקורות, אל ראיית העם היהודי כלאום אחד, כקשור לארצו, למסורתו העתיקה. ב"אלטנוילנד", המדינה שראה הרצל בעיני רוחו, הוקם בית מקדש (גם אם בחזונו הוא היה דומה יותר לבית כנסת ליברלי); "אחד העם" ראה בציונות תחילה שיבה אל היהדות, אל המקורות של העם, ורק אחר כך התיישבות בארץ (גם אם ברעיונותיו הוא קירב את דמותה של המסורת היהודית להשכלה החילונית); אפילו מקם נורדאו, שותפו של הרצל, שהיה נשוי לגויה - ראה לנגד עיניו שישים ריבוא יהודים העולים אל הארץ, כבזמן יציאת מצרים.

על רקע זה גם נע יחסו של הציבור הדתי אל תנועת הציונות: בין רתיעה וריחוק בגלל אופייה החילוני הליברלי והתנכרותה למצוות התורה, לבין ראייתה כהמשך המהלך ההיסטורי האלוקי - האמצעי שדרכו בחר ה' להוביל את עמו לקראת הגאולה. ועל אותו הרקע צמחה השניות ביחסו של הציבור הדתי כלפי מדינת ישראל, כיום: מצד אחד, גורם שעלול לפגוע בשמירת התורה והמצוות, שממנו יש להתרחק, מצד שני - שלב משמעותי בדרך אל הגאולה, שבו יש להשתתף ולבנות. מבין הדתיים יש שבחרו באחד מן הקצוות של היחס אל המדינה, ויש שבחרו להכיר במורכבות ובשניות היחס אל המדינה והציונות, לבנות ולפעול יחד עם התמודדות עם מורכבותה. כמובן, אלה גם אלה לא רואים במדינה את פסגת הגאולה והגשמה מלאה של חזון הנביאים, אלא מקווים לגאולה השלמה.

קטע מקור

"שובי שובי השולמית", החל אתה מעט - ואז "נחזה בך", בהשגחה רבה, לגמור גאולת עולם סלה.

(...) עת וזמן לכל חפץ. עת דודים יגיע, קול התור יישמע בארץ, כי ישפוך ה' יתברך שמו את רוחו על בל יצוריו, רוח צח וטהור, רוח דעת ובינה, והריחו ביראת ה', כי נעור ה' ממעון קודשו ויגלה כבודו והדרו וקרני הודו יופיע. אז ישמח ה' במעשיו, כל הנשמה תהלל יה הללויה, אמן כן יהי רצון במהרה בימינו.

(הרב קלישר, דרישת ציון, מוסד הרב קוק תשס"ב, עמ' 70-66)

שאלות לסיכום

1. "שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם". איזו צורת פעולה לא פוגעת בשבועה זו - "הציונות המדינית" של הרצל, או "הציונות המעשית" של חיבת ציון? הסבירו.

2. בפרק זה ראינו כי היה על התנועה הציונית לגשר על זרמים רבים ושונים. מצאו בתוכנית באזל, מצע היסוד של התנועה, ניסיון לנסח עקרונות יסוד הכוללים כמה שיותר זרמים.

3. מהי שיטתו של הרצל בנוגע לדמות מדינה היהודית שתקום? האם היא זהה לאחת משלוש הגישות עליהן למדנו? (שימו לב, למשל, לדבריו על הדגל)

*287*

תאריכון

1920

1917 (תרע"ח) הצהרת בלפור

1912 (תרע"ב) - הקמת 'אגודת ישראל'

1910

1904 (תרס"ד) - פטירת הרצל

1903 (תרס"ג) - פרעות קישינב ופולמוס אוגנדה

1902 (תרס"ב) - הקמת 'המזרחי'

1900

1897 (תרנ"ז) - כינוס הקונגרס הציוני הראשון והקמת ההסתדרות הציונית 1896 (תרנ"ו) - פרסום 'מדינת היהודים' לבנימין זאב הרצל

1890

1884 (תרמ"ה) - ועידת קטוביץ'

1882 (תרמ"ב) - יסוד המושבות הראשונות של העלייה הראשונה

1878 (תרל"ח) - יסוד 'פתח תקוה'

1870

1870 (תר''ל) - הקמת בית הספר החקלאי 'מקוה ישראל'

1862 (תרכ"ב) - פרסום 'דרישת ציון' לרב קלישר ו'רומי וירושלים' למשה הס.

1850

1843 (תר''ג) - פרסום 'מנחת יהודה' לרי"א אלקלעי

1840

*288*

(עמוד ריק)

*289*

סיכום הספר: מסורת ומהפכות

בספר זה למדנו על תופעות המודרנה, משבתה וההתמודדות עמה. מתוך חשכת ימי הביניים, מתוך היררכיה שלטונית פיאודלית שנצלה את הווסאלים לצורכיהם של האצילים והמלכים ומתוך ממסד כנסייתי שולט שנשען על בורותו של ההמון, צמחה בהדרגה אירופה המודרנית והתארגנה כפסיפס של מדינות ריכוזיות החותרות להאחדה. ערעור מעמדה של הכנסיה הביא בסופו של דבר לחשיבה מחודשת בכל תחומי החיים: דת, מדע, חברה, מדינה, משפט, חינוך ועוד, שיצרה את תרבות הנאורות. שימת הדגש על המחשבה החופשית הובילה להישגים מרשימים גם בתחומי המדע והטכנולוגיה. כך התבססו מאפייני המודרנה: המדינה הריכוזית, הנאורות והמהפכה התעשייתית.

ההצלחה בשינוי פני המציאות הובילה הוגים לגבש אידאולוגיות לתיקון עולם, שבמרכזן עמדו ערכים שונים: חירות - ליברליזם, שוויון - סוציאליזם, אחווה - לאומיות. אידאולוגיות אלה התיימרו להגשים את חזון אחרית הימים של הנביאים ולעיתים אף למלא את מקומה של הדת בחיי האדם.

משהוציא האדם את האל מחייו התרופפה הסמכות המוסרית, והדבר בא לידי ביטוי במשברים איומים. מלחמת העולם הראשונה גבתה מחיר דמים שלא היה כמוהו בתולדות האנושות עד אז, ומשטרים טוטליטריים, שצמחו בעקבותיה, הביאו אכזריות ורצח בממדים מפלצתיים: בתת המועצות הקומוניסטית וגרמניה הנאצית (על חורבן יהדות אירופה נלמד בהרחבה בספר "חורבן ושואה").

החברה היהודית למודת הסבל בגלות, נהנתה מרעיונות של שוויון שנשבו מהוגי הנאורות והוטמעו במידה מסוימת במדינות שונות, ואף שגשגה חומרית בזכות המהפכה התעשייתית, אך נדרשה להתמודד גם עם מסורת אנטישמית אירופית ארוכת שנים, שקיבלה כעת פנים מודרניות-מדעיות, וניסתה לעשות זאת בדרכים שונות. היו שראו בהשכלה פתרון לניכור בין היהודים לסביבתם, אך זו הובילה פעמים רבות לחילון והתבוללות. היו שהציעו לערוך "תיקונים" בדת כדי לאפשר השתלבות בחברה המודרנית בלי לוותר על היהדות, אך משנשכח חזון הדורות, הגבירה גם דרך זו את העזיבה וההתבוללות. כתגובת נגד היו שניסו לחסום את הציבור מפני המודרנה וההשכלה, אך מצד אחד החסימה הצליחה רק חלקית ומצד שני מנעה מהציבור גם קדמה חיובית. רק פתרון אחד אפשר פתיחות להשכלה ולקדמה תוך נאמנות לתורה ולחזון הדורות: שיבת ישראל לארצו והיענות לגאולה המתעוררת (על התפתחות היישוב היהודי בארץ ישראל נלמד בספר "שיבת ציון").

*299*

מוקדש לעילוי נשמת אימנו וסבתנו רבקה קניסבכר בת שלמה ישעיהו לימן ז"ל

נושא ההיסטוריה היהודית היה קרוב לליבה של סבתא. אף שהתגוררה בבולטימור שבארה"ב, היתה קשורה בנפשה להיסטוריה היהודית, לארץ ישראל ולציונות. אישה משכילה ודעתנית היתה, בעלת ישרות טבעית, כבוד עצמי וכבוד לאומי. במשך שנים רבות היתה מפרסמת מאמרים ומכתבים בעיתונות המקומית, שהיתה מופצת למאות אלפי קוראים. בשפה ובסגנון יוצאי דופן הגנה על הערכים שהיו חשובים בעיניה.

שני נושאים עלו במכתביה כפזמון החוזר. האחד, זכותו של עם ישראל על ארצו. בנושא זה היתה משיבה בחריפות כנגד סילוף העובדות ההיסטוריות בנוגע לשיבת ציון ומלחמות ישראל. הנושא השני היה גבולות זכויות הפרט במדינה ליברלית כארצות הברית. מעת לעת היו מתפרסמות מעל דפי העיתון, בשם חופש הביטוי והחופש האקדמי, כתבות שנתנו לגיטימציה לשנאה, אנטישמיות או הכחשת שואה. מציאות זו הייתה בלתי נסבלת בעיניה וביקרה על כך את עורך העיתון בתקיפות אך בטוב טעם.

חוש הצדק המחודד של סבתא היה רגיש במיוחד לנושאים הנוגעים ללגיטימציה של מדינת ישראל וזכותה לריבונות. במאמר משנת 1997 (תשנ"ז), הגיבה בחריפות ובשנינות אופיינית, כלפי מתנגדים לריבונות ישראל על ירושלים: "מר פלוני במאמרו מציע להחיל 'סטאטוס בינלאומי או הגנה בינלאומית כלשהי' עבור ירושלים. האם מדובר באותו זן של הגנה בינלאומית שבוששה לבוא בשנת 1948, כאשר ירושלים, שהוגדרה 'אזור בינלאומי', היתה מוטלת תחת מצור ערבי, וישראל נשארה בודדה במערכה? לא תודה! היינו כבר בסרט הזה. ירושלים היא של ישראל. באיזו סמכות מציע מר פלוני או כל גוף אחר שהדבר אינו כן? האם זהו דמו שנשפך על הגנת ירושלים? הערבים אולי רוטנים על כך שאיבדו את העיר הקדושה אותה ניסו פעמיים למוטט, אבל הי, ככה זה בחיים. פתחת במלחמה - שא בתוצאותיה."

סבתא הייתה קמה בשעות הבוקר המקודמות לקרוא את העיתון, איתו ניהלה דו שיח באמצעות מאות מכתביה למערכת בשנים 2000-1952 (תשי"ב עד תש''ס). במכתב שכתבה למערכת ב-1933 (תשנ"ג) נגד פרופסור שהפיץ שקרים אנטישמיים, כשהרצה לתלמידיו על כך שקיימת "קונספירציה יהודית כנגד שחורים בארה"ב" כתבה סבתא: "הגענו לנקודה שבה סגידה עיוורת ל'חופש הביטוי' מטשטשת את ההיגיון הפשוט והשכל הישר. תכלית קיומה של האוניברסיטה היא לדאוג לכך שתלמידים ילמדו. אבל מה ילמדו? ששתיים ועוד שתיים שווה חמש? שהשמש זורחת במערב? כל מורה שהיה מתעקש ללמד רמאויות אלו היה נשלח לדרכו. הפצת שקרים כאלו על ידי מורה זהו אבסורד, המתנגש חזיתית עם משמעות המילה "ללמד", שמשמעותה "לחלוק ידע". "ידע" מוגדר כהיכרות עם עובדות, אמת... מטרת חופש הביטוי היא לאפשר החלפת רעיונות. ליבוי שנאה חותר תחת עקרון זה. דמגוגיה וליבוי יצרי ההמון מדכאים את השימוש בשכל הישר ומקדמים את אותה האווירה אשר מקפיאה חשיבה וביטוי חופשי..."

"...חייו של אדם עלולים להיות תלויים בזהותו הקבוצתית. שחורים סבלו לינצ'ים, רק משום היותם שחורים. תחת שלטונו של היטלר, יהודים הושמדו. חובה עלינו להבין את המימדים המזעזעים בפוטנציה של השנאה ולקחת אותם בחשבון. תאי גזים, קרמטוריומים וערמות של גופות מעוותות היו תוצאה ישירה של משטר שעלה לשלטון על ידי מצע של שנאה. כיצד נוכל להרשות למלבי השנאה להמשיך בניצול חופש הביטוי לרעה בהפצת רעלם הקטלני במחוזותינו?"

ריאה ומקס קניסבכר, י' אלול התשל"ה 17/8/1975

*300*

כאישה היושבת בתוך עמה כתבה: "לאלו העומדים על טהרתו של חופש הביטוי ממרום כורסתם, הנושא הזה הוא אולי אקדמי. אך למספר עצום של אנשים נגרם נזק של ממש על רקע שיוך קבוצתי - השמצה, הכפשה, פחד, בושה והשפלה. לבני אדם יש את הזכות להיות חופשיים מהטרדה שכזו... חופש הביטוי הוא זכות יקרה מפז, אך אל לנו להופכו לפרה קדושה, אמת מוחלטת אליה נסגוד על חשבון זכויות האדם הבסיסיות האחרות..."

הספר המונח לפניכם הינו ספר יסודי ומקיף, בהיר ומאיר עיניים, העוסק בין היתר בשורשיהם של שני הנושאים הנ"ל שהעסיקו רבות את סבתנו היקרה, זיכרונה לברכה. יהי הלימוד בספר לעילוי נשמתה.

סוף הספר