*69*

המקום שבו אין מתים לעולם

*69*

(השורות מחולקות וממוספרות לפי ספר הדפוס, מספר השורה יבוא בסוגריים בתחילת השורה)

היה היה עלם. ביום בהיר אחד אמר: "חי נפשי (חי נפשי - לשון שבועה: ביטוי המשמש לחיזוק הדברים הנאמרים (בעיקר להבעת תדהמה)", זה שמספרים

שבמוקדם או במאוחר כל בני האדם צריכים למות, לא מוצא חן

בעיניי. אני רוצה ללכת לחפש מקום שבו אין מתים לעולם".

אמר שלום לאבא, לאמא, לדודים, לדודות ולבני הדודים, ויצא

(5) לדרך. הלך ימים, הלך חודשים, וכל מי שפגש שאל אם יכול הוא

להראות לו את הדרך למקום, שבו אין מתים לעולם; אבל איש

לא הכיר מקום כזה ולא ידע כיצד הולכים אליו. יום אחד פגש

זקן שהיה לו זקן לבן ארוך עד הברכיים, שדחף מריצה (מריצה - עגלה הנדחפת ע"י האדם, عربة يد) מלאה

אבנים. שאל אותו העלם: "אולי אתה יכול להראות לי את הדרך

(10) למקום שם אין מתים לעולם?"

"מה, אינך רוצה למות? אז הישאר אתי. כל עוד לא אגמור להוביל

במריצה שלי את כל ההר הזה, אבן על אבן, לא תמות".

"וכמה זמן זה יארך (יארך - יתמשך, يستمر، يطول)?"

"מאה שנים".

(15) "ואחר כך אצטרך (אצטרך - איאלץ, אהיה חייב, اضطر) למות?"

"אוי, בטח!"

"לא, לא זה המקום שאני מחפש: אני רוצה להגיע למקום שבו לא

מתים לעולם".

הוא נפרד מהזקן לשלום, ויצא מיד לדרך. הלך והלך עד שהגיע

(20) ליער, שהיה גדול כל-כך, שלא ראו את קצהו (קצהו - חלקו האחרון והמרוחק, طرفه). היה שם זקן ולו

*70*

זקן לבן ארוך עד לקרסוליים (קרסוליים - ביחיד, קרסול: המפרק המחבר את כף הרגל אל השוק, كاحل، رسغ القدم), בידו אחז גרזן והיה חוטב ענפים

מהעצים.

שאל אותו העלם: "בבקשה ממך, את הדרך למקום שבו אין

מתים לעולם, יודע אתה?"

(25) "הישאר אתי", אמר לו הזקן. "כל עוד לא אספיק לחטוב את כל

עצי היער בגרזן הזה, לא תמות".

"וכמה זמן זה יארך?"

"נניח... מאתיים שנה, בערך".

"ואחר כך אצטרך בכל זאת למות?"

(30) "בטח! האם מאתיים שנה לא יספיקו לך?"

"לא, לא זה המקום שאני מחפש. אני מחפש מקום שבו אין מתים

לעולם".

אמרו שלום זה לזה והבחור פנה לדרכו. עברו כמה חודשים והוא

הגיע לשפת הים. היה שם זקן ולו זקן ארוך כמעט עד הרגליים.

(35) הזקן הסתכל בברווז ששתה ממי הים.

"אמור נא, אם תדע, איפה המקום שבו אין מתים לעולם".

"אם אינך רוצה למות, הישאר אתי. הבט: כל עוד הברווז הזה לא

יצליח לייבש במקורו את הים, לא תמות".

"וכמה זמן זה יארך?"

(40) "המממ... בחשבון חפוז (חפוז - מהיר, חטוף, سريع)… ובכן, אולי שלוש מאות שנה".

"ואחר כך אצטרך למות?"

"ומה אתה רוצה? כמה שנים עוד היית רוצה לחמוק (לחמוק - להשתמט, ان يتهرب) מהמוות?"

"לא, לא, גם המקום הזה לא בשבילי; אני מוכרח להגיע למקום

שבו אין מתים לעולם".

*71*

(45) הוא חזר לדרך. ערב אחד הגיע לארמון נהדר. נקש (נקש - דפק, طرق) בדלת, פתח

לו זקן אחד, שהיה לו זקן לבן ארוך עד למטה מרגליו, שדרך עליו

כל פעם שפסע.

"מה רצונך, עלם טוב שלי?"

"אני מחפש את המקום, שבו אין מתים לעולם".

(50) "יופי, הגעת אליו. זה בדיוק המקום שבו אין מתים לעולם. כל זמן

שתישאר אתי, לא תמות".

"סוף-סוף! כבר הסתובבתי בכל העולם, וזהו המקום שחיפשתי!

אבל... האם באמת ירשה (ירשה - יסכים, يسمح) לי אדוני להישאר אתו?"

"האם ארשה לך? אשמח, אשמח מאוד! סוף-סוף תהיה לי

(55) חברה".

וכך היה. העלם התיישב לו בארמון, עם אותו זקן, ובילה שם יפה,

והרגיש עצמו כמו מלך. חלפו השנים והעלם לא הרגיש בכך, שנים

על שנים חלפו.

יום אחד אמר העלם לזקן: "בחיי, אני מרגיש כאן מצוין, עם

(60) האדון, אבל היה לי חשק ללכת לראות מה קרה למשפחה שלי".

"איזו משפחה, ומה אתה רוצה לראות? ודאי כבר מתו כולם

מזמן".

"אם כן, אלך לראות קצת את העיר שלי, ואולי אפגוש שם את

בני-הבנים של משפחתי".

(65) "אם אתה מתעקש, אגיד לך מה תעשה; גש לאורווה (אורווה - מבנה הסוסים, إسطبل), קח את

הסוס הלבן שלי, שמסוגל לדהור במהירות הרוח, אבל זכור היטב:

אל תרד ממנו אף פעם, אף פעם לא, כי אם תרד ממנו, תמות

מיד".

*72*

"תנוח דעתך (תנוח דעתך - הירגע, אתה יכול להיות שקט ובטוח, ارتاح)", אדוני, לא ארד ממנו אפילו לרגע, אני כל-כך מפחד

(70) למות!"

הלך לאורווה, הוציא ממנה את הסוס הלבן, עלה והתיישב באוכף (אוכף - מושב עור המונח על גבו של הסוס, سرج),

וקדימה בדהרה (דהרה - ריצה מהירה, عدو، جري), במהירות הרוח. עבר במקום שבו פגש בזקן עם

הברווז: מקום שהיה ים, היה עכשיו מישור משתרע (משתרע - מתפרס, يمتد) עד האופק,

ובצד מוטלת ערמת עצמות: עצמותיו של הזקן. "הבט, הבט!"

(75) אמר הבחור לעצמו. "באמת היטבתי לעשות שלא נשארתי אתו

והמשכתי בדרכי; אילו נשארתי אתו הייתי מת מזמן גם אני."

המשיך בדרכו. במקום שלפנים (שלפנים - בעבר, سابقًا، فيما مضى) היה היער הגדול, שהזקן היה

צריך לחטוב ענפיו בגרזן, היה הכול חשוף (חשוף - גלוי, مكشوف) וערום: אפילו עץ

אחד לא נראה עד קצה האופק. "גם עם הזקן הזה", חשב הבחור,

(80) "הייתי מת מזמן".

עבר במקום שם היה ההר העצום, שבו הזקן היה צריך להעביר

אבן אחר אבן: עכשיו היה כאן מישור (מישור - אזור שטוח, سهل) חלק כמו שולחן.

"אפילו העצמות שלי לא היו נותרות (נותרות - נשארות, تبقى), אילו נשארתי עם הזקן

הזה!"

(85) רכב, דהר, עד שהגיע לכפרו, אבל הכול כאן השתנה. חיפש את

ביתו, אפילו הרחוב כבר לא היה קיים. שאל על בני המשפחה שלו,

אבל את שם המשפחה אף איש לא שמע.

*73*

העלם נעצר. לשם מה לי לשוטט (לשוטט - להתהלך ממקום למקום ללא מטרה מוגדרת, ان يتشرد، ان يتسكع) כאן? מוטב שאחזור אל הזקן

שלי, אמר לעצמו.

(90) הפנה את הסוס לאחור והתחיל לדהור בדרך חזרה. לא הספיק

לעבור אפילו מחצית הדרך, ופגש עגלון. העגלון הוביל עגלה מלאה

נעליים ישנות; והעגלה הייתה רתומה (רתומה - קשורה, مربوطة) לשור. "אדוני, עשה נא

חסד עמדי!" הפציר בו (הפציר בו - הרבה לבקש ממנו, الح عليه) העגלון. ירד נא רגע מעל סוסו ויעזור לי

לחלץ (לחלץ - לשחרר, أن يخرج) את הגלגל הזה ששקע בבוץ".

(95) "אני ממהר, איני יכול לרדת מהסוס", אמר העלם.

"יחוס (יחוס - ירחם, يشفق) נא האדון, יעשה עמי את החסד הזה, אני לבדי כאן, וכבר

יורד הערב..."

העלם חש רחמים וירד מהסוס. בטרם הספיק לשחרר את רגלו

השנייה מן המשוורת (משוורת - טבעת המחוברת לאוכף, שבה הרוכב מניח את כף רגלו בזמן הרכיבה, ركاب), תפס אותו העגלון בזרועו ואמר: "הא!

(100) סוף-סוף תפסתי אותך! אתה יודע מי אני? המוות! רואה אתה

את כל הנעליים הבלויות בעגלה? אלה הן כל הנעליים שביליתי

בגללך, כשרדפתי אחריך. עכשיו נפלת בפח! כולכם, כולכם תיפלו

בסופו של הדבר בידי, אין לשום אדם דרך להתחמק!"

והעלם המסכן נאלץ גם הוא למות.

איטלו קאלווינו, עיבוד מתוך: סיפורי עם איטלקיים, ספריית פועלים, תשמ"ט, 1988, מאיטלקית: גאיו שילוני

*74*

תוכן הסיפור

לפנינו עיבוד של סיפור עם איטלקי, ובו סיפורו של צעיר שלא רצה למות. עזב הצעיר את ביתו ויצא לחפש את המקום, שבו אין מתים לעולם. אנשים שונים, שפגש בדרכו, הציעו לו להצטרף אליהם למשימות שונות. לדברי האנשים כל משימה דורשת זמן רב, וכל עוד יש לבצעה הצעיר לא ימות. אבל הצעיר אינו רוצה לדחות את יום מותו, אלא רצונו בחיי נצח. לכן דחה את כל ההצעות שניתנו לו. יום אחד הגיע הצעיר אל ארמון, שבו גר זקן אחד, שהציע לו להישאר בארמון ולחיות בו לעד. אכן טובים היו החיים בארמון, אך הצעיר רצה לצאת ולראות מה עלה בגורל משפחתו ועירו. הזקן הציע לו את סוסו הלבן והבטיח לצעיר, כי כל עוד יישאר על גב הסוס, המוות לא ישיגו.

במסעו אל עיר הולדתו עבר הצעיר דרך כל המקומות, שבהם רכב בצעירותו, והנה כל מי שפגש אז כבר מת, גם בעירו לא הכיר דבר, לכן החליט לחזור לארמון הנצח. בדרכו פגש זקן, שעגלתו עמוסת הנעליים שקעה בבוץ. העגלון ביקש מהצעיר והתחנן אליו, שיעזור לו לדחוף את העגלה, ואז...

*75*

הפעלות

מה הפירוש!

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהסיפור: עלם, לעולם, הבט, פסע, חלפו, מוטב, הוביל, עמדי, דהר, בלויות.

הפירושים בעברית: עמי, עדיף, בחור, עברו, קרועות, הוליך, הסתכל, צעד, לנצח, רץ.

הפירושים בערבית: --

2. העתק למחברתך והתאם את הביטוי למקבילה בערבית.

3. א. "ובילה שם יפה" (שורה 56).

ב. "הנעליים שביליתי בגללך" (שורה 101).

השורש ב.ל.ה מופיע בשני המשפטים ובאותו בניין, פיעל, אך בשתי משמעויות שונות. מה הפירוש של הפועל "בילה" בכל אחד משני המשפטים?

4. חפש במילון:

במוקדם או במאוחר (שורה 2)

*76*

כניסה לעולם היצירה

1. תאר בלשונך את הדמויות השונות, שפוגש הצעיר בדרכו אל המקום, שבו אין מתים לעולם.

2. איזו משימה מציעה כל דמות לצעיר, וכמה זמן היא אמורה להימשך?

3. מדוע מזמין הזקן את הצעיר להישאר עמו במקום, בו אין מתים לעולם?

4. מה טוען הזקן, כאשר הצעיר מספר לו על רצונו לחזור ולראות את משפחתו ואת עירו?

5. מהן החוויות, שעובר הצעיר ברוכבו בדרך חזרה אל עירו?

6. מי הוא העגלון, בעל העגלה, ששקעה בבוץ, ומדוע עגלתו עמוסה נעליים?

7. ניתן לחלק את הסיפור לחלקים.

א. הצע חלוקה משלך, ותן כותרת לכל חלק.

ב. השווה את החלוקה, שהצעת לזו של שכנך לשולחן הלימודים.

שאלות חשיבה ופרשנות

8. קרא שנית את תשובתך לשאלה 5 ואת חלקו האחרון של הסיפור: מהו הצד השלילי של ההתחמקות מהמוות ושל חיי נצח?

9. לסיפור מאפיינים של סיפור עממי. ציין לפחות ארבעה מאפיינים, והסבר כיצד הם באים לידי ביטוי בסיפור.

*77*

משימות יצירה ושאלות השוואה

10. סיפורים וסרטים רבים מספרים על ניסיונות של בני אדם להאריך את החיים, או לחזור אל עולם החיים לאחר המוות, ואף לנצח את המוות.

בדוק אם זקני משפחתך מכירים סיפורים עממיים על ניסיונות לגבור על המוות. אם כן, רשום את הסיפור מפיהם והבא לכיתה.

11. קרא את הדברים הבאים:

המיתולוגיה ההינדית מספרת על מלחמתם של האלים בשדים, אשר נמשכה כשנים עשר ימים. במהלך המלחמה הצליח האל וישנו להימלט עם הכד (הקומב) שבתוכו הנקטר (משקה האלים), הנשאב ממעמקי האוקיאנוס, ואשר שתייה ממנו מעניקה חיי נצח. ואכן, מלחמת השדים באלים הסתיימה לאחר שנים עשר יום בניצחונם של האלים, אשר שתו את הנקטר האלמותי וחיו מאז חיי נצח.

ההינדים מאמינים, כי מספיקה טיפה אחת של נקטר חיי הנצח, אשר טפטפה לנהר הגאנגס בזמן מלחמת האלים בשדים, בכדי להפוך את הנהר לקדוש ולבעל כוחות ריפוי וטיהור. אמונה זו מביאה מיליוני מאמינים לנהר לטבילה וניקוי מכל חטא ורשע ותקווה לחיי נצח. לקוח מתוך:

http://www.snunit.k.12.il/vmuseum/india/cmpa-mala0.html

א. מה מלמדת האגדה על שאיפותיהם של בני האדם?

ב. חפש באינטרנט (באמצעות מנוע החיפוש google) אגדות ומעשיות נוספות על הרצון בחיי נצח ובשימור הנעורים (דרך מילות חיפוש כמו "חיי נצח"). הבא לכיתה אגדה אחת, שמצאה חן בעיניך.

*78*

שיר בביצועו של הזמר עופר לוי אומר כך:

איש זקן אמר לי שיש בהרים בין סלעי בזלת מעין סתרים. השותה ממנו מזלו יאיר. לעולם, לנצח, יישאר צעיר.

מעין הנעורים - אושרך יאיר,

קמתי והלכתי בדרכים, לחפש יצאתי את מעין הסתרים. חודשים חיפשתי, שאלתי בכפרים,

אבל לא מצאתי כל מעין סתרים.

נערה הכרתי, נערת רועים, ובה התאהבתי שם בין ההרים.

ורק אז הבנתי, זה כל כך בהיר, מי שאהבה יש בו - לעולם צעיר. מי שאהבה יש בו - לעולם צעיר.

וכשבגרתי, עם חלוף הזמן, לידידי סיפרתי על הנערה:

איך זקן גילה לי שיש בהרים בין סלעי בזלת מעין סתרים

איך מצאתי אושר שם בין ההרים.

המילים נלקחו מאתר שירונט

א. כיצד מקשר השיר בין אושר, אהבה ונעורים?

ב. האם גם בסיפור "המקום שבו אין מתים לעולם" נוצר קשר כזה?

*79*

כסף בא וכסף הולך והמקצוע לעולם עומד

*79*

(השורות מחולקות וממוספרות לפי ספר הדפוס, מספר השורה יבוא בסוגריים בתחילת השורה)

מלך צעיר ויפה תואר רצה לדעת על הנעשה בבירת מלכותו. מה

עשה? ערך טיול בחוצות (חוצות - ריבוי של חוץ: רחוב, שוק) העיר. כאשר לא מצא דבר שיעניין אותו,

רצה לחזור לארמונו, והנה הוא עומד ליד בית גדול ויפה, וסביבו

גינת פרחים המפיצים ריחות נעימים. התקרב המלך לבית, והנה

(5) יושבות על המרפסת שלוש דמויות: זוג בגיל העמידה ועלמה יפת

תואר. הייתה זו כנראה בתם שישבה ורקמה מפה. שאל המלך:

האוכל להיכנס פנימה ולנוח מעט?

- בבקשה! הזמינוהו יושבי המרפסת. נכנס המלך פנימה והעלמה

היפהפייה הגישה לו קפה. בשעת השתייה נתקשרה שיחה ערה

(10) והמארחים שאלו את האורח: כיצד הגעת לכאן ומה בקשתך?

ענה המלך המחופש: באתי לקנות יהלומים ואבנים יקרות, כי זה

עיסוקי.

השגיח המלך כי לשמע דבריו עשתה העלמה אוזניה כאפרכסת,

ודבר זה נסך בלבו עוז (נסך בלבו עוז - נתן לו כוח, --) וביטחון. כאשר יצאו הוריה לרגע קט אל

(15) החדר השני, פנה אל העלמה בשאלה: התסכימי להינשא לי? מאוד

מאוד מצאת חן בעיניי.

- לא אינשא לאיש שאין לו מקצוע. כסף בא וכסף הולך, והמקצוע

לעולם עומד. והוא יעמוד לו תמיד לאדם שלא ידע חרפת רעב.

- אלך ואלמד מקצוע - אמר המלך.- אך תבטיחי לי שתחכי

(20) לי ולא תינשאי לאיש.

*80*

הבטיחה העלמה לחכות לו והמלך חזר אל ארמונו והזמין אורג-

שטיחים נודע, נתן בידו סכום כסף גדול וביקשו: למדני את המלאכה

של אריגת שטיחים.

האומן הסכים והתחיל ללמד למלך את המלאכה והיא מלאכת

(25) מחשבת.

כאשר הרגיש המלך כי ידיו מאומנות דיין, הודיע על כך לאהובת

לבו, וזו הזמינה אותו לביתה.

קיבל המלך את ההזמנה. בדרך, בהיותו צמא, ירד ליד בית-קפה

ושתה כוס קפה. כאשר ניגש לשלם, נפל מלוא קומתו למרתף (מרתף - מחסן בחדר שמתחת לרצפת הבית, --)

(30) חשוך. התחיל לחפש מישהו, כדי שיוכל בעזרתו לצאת מן המרתף,

אך לפתע שמע צווחה איומה (צווחה איומה - צעקה מפחידה, --): לא לזוז! כל ניסיון מצדך לצאת מק-

ברך זה ייגמר במוות. רק אם תתן לנו כופר-נפש הגון תשוחרר.

- כסף אין לי, ענה השבוי, אך יודע אני לארוג שטיחים, מלאכת

מחשבת. אותם אפשר למכור ולקבל כסף רב.

(35) - מסכים אני, ענה הקול, בתנאי שכבר תתחיל במלאכה. אושיב

אותך בחדר סגור, ולשם יביאו לך אוכל וכל מה שנחוץ לך. ואתה

תעסוק באריגת שטיחים.

הוכנס האיש לחדר צדדי, ובו אוכל ונול אריגה, והתחיל לארוג בו.

כעבור חודש ימים יצא מתחת ידיו שטיח נפלא, עין לא ראתה!

(40) לקח אחד השומרים את השטיח והלך למוכרו לאחד הסוחרים

הנודעים. זה מצאו משובח ביותר, והתחיל במשא ומתן עם המוכר.

*81*

בינתיים השגיח הסוחר כי בין פרחי השטיח רקומה באותיות

זעירות כתובת (כתובת - מילים או סימנים הכתובים או חרותים על דבר-מה, מימרה קצרה): "המלך בצרה! אסרו את מוכר השטיח הזה!" אגב

ניהול משא-ומתן ועמידה על המקח, הודיע הסוחר על כך למשטרה.

(45) מיד הגיעו שוטרים למקום ואסרו את המוכר. תחילה שיקר ואמר

שדבר לא ידוע לו על מקום הימצאו של המלך, אבל כאשר איימו

עליו (איים עליו - הפחיד אותו, --) בתלייה בראש חוצות, סיפר את הכול והוביל (הוביל - הוליך, --) את השוטרים

למקום מעצרו.

תלו את בעל בית-הקפה, והמלך המשוחרר נשא לאישה את

(50) העלמה הפיקחת. בעת החגיגה סיפר המלך את קורותיו (קורותיו - דברים שקרו לו, --) וסיים

את הסיפור באומרו: כסף בא וכסף הולך, והמקצוע לעולם עומד.

בזכות המקצוע נחלצתי (נחלצתי - ניצלתי, --) מצרה.

(טוניסיה, אסע"י), מתוך: דב נוי, שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי תוניסיה, הוצאת בתפוצות הגולה, תשכ''ז

*82*

תוכן הסיפור

סיפורי עם רבים מספרים על מלך, שמשוטט בתחפושת ברחבי ממלכתו, כדי ללמוד מה חושבים בני העם. העלילה מסתבכת בסיפורים אלה בגלל אירועים, שקורים למלך במהלך שיטוטיו. המלך הצעיר שבסיפורנו יוצא לעירו, אך אינו רואה דבר מעניין. בדרכו לשוב הוא רואה מרפסת, שעליה עלמה יפהפייה והוריה. הוא מבקש רשות להיכנס ומתקבל במאור פנים. הנערה היפה מוצאת חן בעיניו, והוא מבקש את ידה, אך זו מסרבת להינשא לאיש, שלא למד מקצוע. המלך הולך לארמונו ולומד את מלאכת האריגה. בסיימו את הכשרתו הוא עושה דרכו בחזרה לבית העלמה, אך בדרכו הוא נשבה בידי חוטפים, המבקשים כופר נפש, כסף רב, עבור שחרורו. המלך משכנע את חוטפיו לאפשר לו לארוג עבורם שטיח, אותו ימכרו בכסף רב ויתעשרו. החוטפים מוכנים לעסקה, והמלך אורג שטיח, שבו ארוגה (רקומה) בקשה להצלה. כאשר רואה סוחר השטיחים את בקשת העזרה, הוא פונה מיד למשטרה. זו משחררת את המלך ותופסת את החוטפים. סוף הסיפור טוב: המלך נושא את העלמה לאישה ומודה בצדקתה.

*83*

הפעלות

מה הפירוש?

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהסיפור: רקם, כופר, מקצוע, חוצות, עלמה, שבוי, מרתף, משובח.

הפירושים בעברית: --

הפירושים בעברית: פדיון, רחובות, ארג, מחסן, מעולה, נערה, עיסוק, אסיר.

הפירושים בערבית: --

2. העתק למחברתך והתאם את הצירופים למקבילות שלהם בערבית.

3. חפש במילון:

א. עשה אוזניו כאפרכסת (שורה 13)

ב. עמד על המקח (שורה 44)

כניסה לעולם היצירה

1. מה רואה המלך בסיורו בבירת מלכותו?

2. מדוע נכנס המלך לבית המשפחה, על-פי הפסקה הראשונה?

3. כיצד מציג עצמו המלך בפני בני המשפחה?

*84*

4. מדוע מסרבת העלמה להינשא למלך המחופש?

5. מה עשה המלך בעקבות הסירוב של העלמה?

6. ספר בלשונך איזה מכשול מנע מהמלך להגיע אל העלמה, לאחר שסיים את לימודי המקצוע.

7. כיצד ניצל המלך?

8. מה אומר המלך לכל המוזמנים בחגיגת החתונה?

שאלות חשיבה ופרשנות

9. המלך מציג עצמו כסוחר יהלומים ואבנים יקרות, אך העלמה אינה רואה בכך מקצוע.

א. מהו מקצוע בעיניה של העלמה?

ב. מהו מקצוע בעיניך אתה?

10. מה היו תכונותיה המיוחדות של העלמה?

כיצד השפיעו תכונות אלו על גורלו של המלך?

11. כמו בסיפורים רבים אחרים, יש בסיפור מצבים מנוגדים באופן קיצוני, כלומר, קיטוב.

א. תאר שלושה קיטובים, שאתה מוצא בסיפור.

ב. הסבר מה תפקידם.

12. דמויות בסיפור העממי מוצגות באפיון ישיר מאוד תמציתי וסטריאוטיפי (סטריאוטיפי - שהוא בגדר מוסכמה כללית, שתואם לדעה הכללית (לרוב הפשטנית) המקובלת.

א. הבא דוגמאות לאפיון זה מהסיפור.

ב. הסבר כיצד אפיון זה משפיע על הדמיון של הקורא.

*85*

13. כותרתו של הסיפור מופיעה יותר מפעם אחת בסיפור.

א. היכן היא מופיעה, ומה תרומתה כל פעם?

ב. מדוע היא חוזרת יותר מפעם אחת?

14. סיפורי עם של עמים רבים משבחים את המלאכה. האם גם בחברת ימינו משבחים את המלאכה?

15. מלאכת אריגת השטיחים היא "מלאכת מחשבת".

ציין מקצוע אחד ממקצועות ימינו, הנחשב למלאכת מחשבת.

הסבר את דבריך.

משימות יצירה ושאלות השוואה

16. אחד משיריו של חיים נחמן ביאליק שר בשבחה של העבודה והמלאכה.

א. קרא את השיר ורשום מה הם כל הדברים בעולמנו המחייבים מלאכת כפיים, על-פי השיר.

ב. האם הרעיון בשיר תואם או סותר את הרעיון בסיפור? נמק דבריך.

שיר העבודה והמלאכה

מי יצילנו מרעב?

מי יאכילנו לחם רב?

ומי ישקנו כוס חלב?

למי תודה, למי ברכה?

לעבודה ולמלאכה!

מי יתן לנו כסות בקור?

ומי בחושך לתן אור?

מי יעל מים מן הבור?

למי תודה, למל ברכה?

לעבודה ולמלאכה!

*86*

ומי נטע עצים בגן,

לפרי ולצל, כל-מין וזן,

ובשדות זרע דגן?

למי תודה, למי ברכה?

לעבודה ולמלאכה!

מי הכין לנו פנת גג,

גדר לגן, לכרם סיג,

ומי טרח ומי דאג

לכבוד שבת, לכבוד החג?

למי תודה, למי ברכה?

לעבודה ולמלאכה!

על-כן נעבד, על-כן נעמל

תמיד בכל ימי החל,

כבד העל, נעים העל!

ובעת הפנאי נשיר בקול

שירי תודה, שירי ברכה

לעבודה ולמלאכה!

17. "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה" אמרו חז"ל. כוונת האמרה היא שכל מלאכה מכבדת את בעליה. איזו מלאכה, לדעתך, מכבדת את בעליה?

18. על-פי סקרים, המקצוע המועדף על סטודנטים בראשית האלף העשרים ואחד הוא מנהל עסקים. כיצד תסביר תופעה זו? מה הייתה אומרת על כך העלמה מן הסיפור?

*87*

המסמר

*87*

(השורות מחולקות וממוספרות לפי ספר הדפוס, מספר השורה יבוא בסוגריים בתחילת השורה)

" - יא אבו-ח'אלד, הגיעה השעה להחליף את משכנך. וכי עד מתי

יוכל איש כמוך לגור, יסלח לי אללה, בכלוב עופות או במלכודת

עכברים? הנה הילדים גדלים מיום ליום, ומהם כבר נשאו נשים

והעמידו ולדות (העמידו ולדות - ילדו, --). וידיד כי יפקוד (יפקוד - יבקר, --) את ביתך היכן תשכיבנו? לא,

(5) יא אבו-ח'אלד, כבודו של אדם ביתו - והברכה, חמדללה, מצויה.

קנה לך בית וירווח לך (ירווח לך - יוקל לך, תחוש הקלה, --)".

כך היו מדברים על לבו הקרובים והידידים, ואילו הרחוקים

היו מתלחשים כי מנוי וגמור (מנוי וגמור - נחוש בדעתו, --) עם כילי זה לכלות (לכלות - לגמור, --) את ימיו על

המזבלה שירש מאביו.

(10) לאמיתו של דבר, חפץ (חפץ בו - רצה אותו, היה מעוניין בו, --) גם אבו-ח'אלד בבית, ולא סתם בית, אלא

בית אבנים ובו דיוואן גדול לקבלת האורחים, וחצר מוקפת גדר

גבוהה, ובור מים, ומרתף לאצור (לאצור - לשמור, --) בו את הקמח והאורז והשמן

והלבנה והזיתים, שהקרירות יפה להם, ואף סככה לקשור בה

החמור. אולם קמצן היה האיש. חס על (חס על - היה חבל לו להפסיד אותו, --) הפרוטה ולא על נקלה (על נקלה - בקלות רבה, --)

(15) ישקול את הכסף לידי הבנאים. לכן המתין לשעת כושר, שבוודאי

תבוא לו ביום מן הימים.

והנה נזדמן (נזדמן - הגיע לידיו במקרה, --) לו בית כלבבו. בית אבנים שתקרתו מעוגלת

*88*

וחלונותיו מסורגים (מסורגים - סגורים ומוקפים בסורגים, --). בית המכבד את בעליו, ומחירו זול מן

הגינון - שמונה מאות דינר. שמעו ידידים ותמהו: רק שמונה מאות

(20) דינר? הייתכן?! אין זאת אלא שמארה (מארה - קללה, --) רובצת על הבית ובעליו

יחפוץ להיפטר ממנו (להיפטר ממנו - להשתחרר ממנו, --), או השדים והרוחות ישכנו בו. שהרי מה

הם שמונה מאות דינר לעומת בית אשר כזה? יא אבו-ח'אלד, פקח עיניך...

אולם המוכר, החאג' עבדאללה, נשבע באלהים ובנביא, כי המארה

(25) והשדים ועין הרע לא עברו מעולם את סף הבית, ומי שאינו מאמין

יתבונן בבניו של החאג' עבדללה, שכולם גברתנים (גברתנים - חסונים, חזקים ומוצקים, --) וחסונים

וצאצאיהם מרובים. ואשר למחיר נכון החאג' להסתפק במחיר

זה ולמכור את הבית, אלא שתנאי הוא מתנה (מתנה - מעמיד תנאי, --): המסמר הנעוץ

בקיר הדיוואן אינו נכלל בממכר (ממכר - מכירה, --). מסמר זה יוסיף להיות רכושו

(30) וקניינו (קניין - נכס, רכוש, --) של החאג'.

שמע אבו-ח'אלד ויאמר בלבו: הנה בית כחפצי, ומה לי ולמסמר?

רוצה החאג' עבדללה להשאיר המסמר לעצמו? יערב לו מסמרו. חי

אלהים, לא אגע במסמר עד אשר תאכלנו החלודה.

שקל אבו-ח'אלד שמונה מאות דינרים טבין ותקילין (טבין ותקילין - כסף טוב, סכום נכבד ששולם, --), העידו

(35) העדים וחתם המוכתר בחותמו (חתם בחותמו, --) והבית קם למקנה (מקנה - קנייה, רכישה בכסף, --) לאבו-

ח'אלד, ועם תום ימי צום הרמדאן עבר אבו-ח'אלד לביתו החדש.

הביאו ככר לחם ומלח ובצל ירוק והכניסום לבית, למען תשכון

*89*

בו הברכה, קבעו פרסה במשקוף, להרחקת המזיקים (מזיקים - שדים, רוחות, --) פרשו את

המצעים (מצעים - כלי מיטה: סדינים, שמיכות, --) ושכבו לישון.

(40) לא יצאה שעה קלה והנה דפיקות בשער הברזל. "מי הדופק?"

"אני, החאג' עבדללה".

"ומה רצונך באישון הליל?"

"פתח ואומר לך".

פתח לו אבו-ח'אלד. "השכחת דבר, יא חאג'?" - שאל.

(45) "לא שכחתי מאומה".

"ומה תבקש אפוא?"

"רצוני לראות את המסמר".

"המסמר? וכי מה אירע למסמר? כלום (כלום - האם, משתמשים במילה זו לשאלה בתמיהה, --) אוכלי מסמרים אנו?"

תמה אבו-ח'אלד.

(50) "חלילה, יא אבו-ח'אלד. אולם אל נכון (אל נכון - ללא ספק, בוודאי, --) יודע אתה, בית חדש,

והנשים ניקו, שטפו ורחצו הקירות, ושמא הזיזו או עקרו? רגע

אציץ במסמר ואלך לי".

בדק החאג' את מסמרו ומצאו קבוע ואיתן (איתן- חזק, --) ופנה והלך לדרכו.

חזר אבו-ח'אלד ועלה על יצועו, מהרהר בהליכותיהם של הבריות,

(55) משתאה (משתאה - מתפלא, --) מה רבה אהבת החאג' למסמר מתכת.

למחבת היום נתמלא הבית ידידים וקרובי משפחה. הזינו האורחים

עיניהם (הזינו עיניהם - הביטו במראה מרהיב, שגרם להם הנאה, --) בקירות האבן העבים, שתו קפה ושחו (שחו - דיברו, שוחחו, --) בהוויות העולם (הויות העולם - כל המתרחש בעולם, --),

*90*

ונשתהו (נשתהו - התעכבו, --) עד שעה מאוחרת. עודם יושבים והנה שב וחזר החאג'

עבדללה, נכנס לבית ובירך את המסובים (מסובים - המשתתפים בסעודה, --) בברכת ערב טוב, פשט

(60) את העבאיה מעל כתפיו, תלה אותה על המסמר ונסתלק כלעומת

שבא (כלעומת שבא - כפי שבא, --).

הקיצור, מה אומר לכם, אבו-ח'אלד לא ידע שלווה בביתו החדש.

החאג' עבדללה לא הרפה מן (לא הרפה מן - לא עזב, --) המסמר. פעם יתלה עליו כתונת,

פעם מעיל ופעם כפיה. הוא פקד את מסמרו בכל עת - בצהריים,

(65) לעת ערב ובאשמורת הבוקר, בטרם יקרא השכוי (בטרם יקרא השכווי - לפני קריאת התרנגול, --) שהרי כתוב

וחתום עמו שהמסמר לא נמכר כלל, והוא מוסיף להיות רכושו

וקניינו של החאג'. ואילו אבו-ח'אלד - נדמה היה לו כי מסמרו של

החאג' אינו מסמר, אלא חנית שננעצה בלבו ויש להוציאה, יהיה

אשר יהיה. אולם הוא לא אבה (אבה - רצה, --) שקלונו יתגלה ברבים, שהרי

(70) אם יוודע הדבר יהיה לשחוק וללעג בפי הבריות: שוטה קנה בית

- וחכם נעץ מסמר! הרי לך... ובעקבות ההפסד יבואו גם הבושה

והקלון (קלון - בושה, ביזיון, --) את הכסף והבית כבר לא ניתן להציל - יציל אפוא את הכבוד.

קרא אבו-ח'אלד לבניו הגדולים ויאמר להם: "יא שבאב, תנו

(75) דעתכם. אל תפריעו לחאג' מלהשתמש במסמרו. נהגו עמו

בסבלנות ובאורך רוח, וחלילה לכם לפגוע בו או להכותו, כי אין

ברצוני לנפול בפי הבריות. אביכם טעה ועליכם לשאת טעותו! אל

יצא איש מגדרו עד שנראה איך יפול דבר".

כך היה החאג' לבן בית במשפחת אבו-ח'אלד, אשר קיווה ביום

(80) מן הימים לקנות את המסמר ולהיות אדון לביתו. באחד הערבים

*91*

הופיע החאג' ואמר לתלות את מעילו. "אל נא תתלהו - פנה אליו

אבו-ח'אלד - הלילות קרירים ועשוי אדם להיזקק (להיזקק - להזדקק, --) למעילו".

השיב החאג': "לכשיזדקק אבוא ואקחנו". "אמנם כן" – נענה

אבו-ח'אלד - אך עומדים אנו לנסוע, להיעדר מן הבית כשבועיים

(85) ימים. אחי אשר בעיר הסמוכה אומר להשיא (להשיא - לחתן, --) את בנו ויש בדעתנו

להתארח בביתו".

"הא, כיצד?" - שאל החאג'.

"הוא אשר אמרתי. הבית יעמוד סגור על מסגר, וטוב תעשה אם

לא תשאיר בו את מעילך".

(90) "ומסמרי מה יהיה עליו?"

"הקץ לדברי להג (הקץ לדברי להג - נגמרו השטויות, --), יא חאג'" - אמר אבו-ח'אלד בקורטוב (קורטוב - שמץ של, מעט, --) של

רוגזה - "וכי אסיר אני? כלום חייב אני לשבת בביתי ולשמור את

מסמרך כל ימי חיי?"

"לא זאת אמרתי, יא אבו-ח'אלד" - אמר החאג' - "אך אדם צריך

(95) למסמרו, והרי המסמר שלי הוא. רצונך לנסוע מכאן? סע לשלום

וחזור בשלום. אולם את מסמרי אל תמנע ממני".

"ומה רצונך אפוא?"

"רצוני כי תשאיר את המפתח בידי אדם, למען אוכל לצאת ולבוא

אל מסמרי".

(100) נתמלא אבו-ח'אלד חימה, אך כבש כעסו בלבו ולמחרת הפקיד את

מפתח השער בידי החאג'.

עברה עוד שנה אחת ובני הבית הסכינו (הסכינו - התרגלו, הסתגלו, --) למסמר והתרגלו לביקוריו

התכופים (תכופים - המתרחשים לעתים קרובות, --) של החאג', ואף ידידות החלה נקשרת ביניהם, הם

*92*

צירפוהו לשתיית הקפה ויש שאף סעד עמהם, והפעוטות כינוהו (כינוהו - נתנו כינוי לו, --)

(105) בשם דוד. באחוד הלילות, כשהשמים היו מכוסים עבים ומטר

סוחף ניתך (ניתך - נשפך, --) ארצה, שמעו בני הבית נביחות קרבות והולכות אל

הבית. פתח אבו-ח'אלד את השער והנה החאג' לקראתו, רטוב

מכף רגלו ועד המצנפת (מצנפת - כובע, --) שלראשו, נוהג עמו כלב גדול כעגל, שחור

כולו ורעמה (רעמה - השיער הארוך של הצוואר, --) לו כרעמת הארי, לועו פעור ולשונו משורבבת (משורבבת - שלוחה, מתוחה, --) והוא

(110) זועף ונוהם.

"מהו זה, יא חאג'?" - שאל אבו-ח'אלד. "כלב, במחילה מכבודך"

- השיב החאג'.

"ולמה לך הכלב?"

"כלב זה אין דומה לו. שומר הוא על העדר מפני הזאב ומפני הגנב.

(115) כבשה כי תתעה יצא בעקבותיה וישיבנה, אף יכנס את העדר אל

הדיר לעת ערב, ואין לך אלא לשכב בצלו של עץ, והכלב יעשה את

מלאכתך".

"הקנית לך עדר, יא חאג'?"

"לא".

(120) "אם עדר אין לך, למה אפוא הכלב?"

"טוב שיהיה לו לאדם כלב, וכלב אשר כזה על אחת כמה וכמה (על אחת כמה וכמה - בוודאי ובוודאי, --).

מי יודע? אולי אקנה לי עדר ביום מן הימים, והרי לך כלב מן

המוכן", הסביר החאג'.

"ומה יעשה הכלב עד אשר תקנה העדר?"

(125) "מאומה, יא אבו-ח'אלד, ישוטט (ישוטט - יתהלך, --) לו בשדה או ייקשר למסמר".

אמר, ניגש אל המסמר וקשר אליו את הכלב. לא הספיק החאג'

*93*

לקשור עד תום (עד תום - עד הסיף, --) והכלב החל משתולל, מקפץ ושועט (שועט - מתקדם במהירות, --), מושך

בחבל ומותחו בכוח, כשפיו הנורא פולט (פולט - מוציא, --) נביחות אימים (נביחות אימים - נביחות מפחידות). ראוהו

הנשים ופרצו בזעקה והילדים נסו (נסו - ברחו, --) בבהלה לחדרים שמשני עברי

(130) הדיוואן.

עמד אבו-ח'אלד, נועץ מבטו בכלב. הנה ייקרע החבל או ייעקר

המסמר - ומה יהא על הילדים? היישן אדם בלילה וחיה רעה (חיה רעה - חיית טרף, --)

בביתו?

"אנא, יא חאג'" - פנה אל החאג' עבדללה - "עינית (עינית - ייסרת, --) אותי במסמרך

(135) וירדת לחיי (ירד לחייו - הציק לו מאוד, התנכל לו, --) ולא אמרתי לך דבר. אך בשם אללה ונביאו, סלק את

החיה הטמאה מכאן, הלוא תראה כיצד היא מנהמת ומשתוללת".

"הירגע נא, יא אבו-ח'אלד", הארך רוחך ואל תירא (תירא - תפחד, --). צייתן הכלב

ונוח מאין כמוהו, ורק הרעב מציק לו (מציק לו, --). נסה ותן לו מעט אוכל

וראית כיצד ישקוט כטלה רך".

(140) לשמע הדברים האלה פקעה סבלנותו של אבו-ח'אלד: "זקן

אשמאי (זקן אשמאי - אדם, לא צעיר, שהתנהגותו אינה מוסרית, --) ונוכל (נוכל - רמאי, --)! הגם את כלבך עליי להאכיל בעבור המסמר?

בואו, נערים, נצא את הבית, מחלתי על רכושי, מחלתי על כספי ועל

ביתי! נלך מפה, ובלבד שלא אראך, נבל, ואת מסמרך הארור!"

אליהו נאווי, עיבוד מתוך: דאוד אל נאטור, סיפורי ערב, כתר, 1984

*94*

תוכן הסיפור

הסיפור העממי "המסמר" זכה לעיבודים רבים (ראו גם בהמשך הפרק). בסיפור זה מבקש אבו ח'אלד לרכוש לו בית חדש כראוי למעמדו ולעושרו, אולם משום שהוא קמצן, הוא מבקש בית זול שבו-בזמן יהלום את מעמדו ועושרו. הוא אכן מוצא בית כזה. חאג' עבדאללה מוכן למכור לו בית עם חדר אורחים יפה ומרווח, אבל הוא דורש שהמסמר שבקיר חדר האורחים יישאר שלו, ובתמורה הוא מוזיל את מחיר הבית. אבו-ח'אלד קופץ על המציאה.

מרגע שמשפחתו של אבו ח'אלד קובעת משכנה בבית החדש, מופיע חאג' עבדאללה בזמנים לא סבירים ולעתים תכופות לראות מה שלום מסמרו. הוא מתחיל בכניסה מהירה באישון לילה לראות מה שלום המסמר, ממשיך בביקור בעת הסעודות, מרחיק לכת, כאשר הוא תולה על המסמר את מעילו, ועובר כל גבול, כאשר הוא קושר אל המסמר כלב ענק ומפחיד. במהלך הזמן מבין אבו ח'אלד שטעה, כאשר העדיף בית זול עם מסמר של מישהו אחר, מאשר בית יקר יותר שהוא כולו שלו, אך אין הוא מוכן להודות בטעותו ולהיות לצחוק. עם הזמן מתרגלים אבו-ח'אלד ובני ביתו לארח ולהאכיל את חאג' עבדאללה, על-אף שהם סובלים מהטרדותיו הבלתי פוסקות. כאשר קושר חאג' עבדאללה את הכלב הענק למסמר, וזה מאיים על שלומם של בני ביתו, מוחל אבו-ח'אלד על כבודו ועוזב את הבית.

*95*

הפעלות

מה הפירוש?

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהסיפור: משכן, יגור, כיליי, מוקפת, נעוץ, מאומה, אירע, קלון, חמה, עבים.

הפירושים בעברית: קמצן, תקוע, קרה, בית, עננים, מכותרת, ישכון, בושה, כעס, דבר.

הפירושים בערבית: --

2. העתק למחברתך והתאם את הביטוי למקבילה בערבית.

*96*

3. א. "אביכם טעה ועליכם לשאת טעותו" (שורה 77).

ב. "כבשה כי תתעה יצא בעקבותיה וישיבנה" (שורה 115).

מה ההבדל בין "טעה" ל"תעה"?

4. חפש במילון:

א. עלה על יצועו (שורה 54)

ב. יצא מגדרו (שורה 78)

ג. כבש כעסו (שורה 100)

ד. במחילה מכבודך (שורה 111)

ה. עלה אחת כמה וכמה (שורה 121)

כניסה לעולם היצירה

1. הסבר, במילים שלך, כיצד משכנעים הקרובים והידידים את אבו ח'אלד לרכוש בית חדש: מה הם אומרים לו, ואל אילו רגשות הם פונים?

2. מה הדבר החשוב לאבו-ח'אלד יותר מכול בביתו החדש?

3. כיצד פירשו הבריות את מחירו הנמוך של הבית, ומה הייתה הסיבה האמתית למחיר זה?

4. תאר בלשונך את שרשרת הביקורים של חאג' עבדאללה בבואו לבדוק את המסמר.

5. אילו מחשבות חושב בלבו אבו ח'אלד על העסקה, שעשה עם חאג' עבדאללה, וכיצד הן מעידות על מצבו?

6. מה קורה לאבו ח'אלד בסיום הסיפור, כאשר חאג' עבדאללה טוען, שהכלב שנקשר למסמר הוא צייתן ונוח מאין כמוהו?

*97*

שאלות חשיבה ופרשנות

7. לפנינו עיבוד של סיפור עממי:

א. אילו מאפיינים של סיפור עממי קיימים בו(ציין ארבעה מאפיינים לכל הפחות)?

ב. מהם, לדעתך, אותם יסודות שנוספו לסיפור, כאשר עובד והועלה על הכתב?

8. ניתן לראות בסיפור משל. כלומר, הסיפור מייצג דמויות, יחסים ומצבים במציאות. העלה השערות בדבר הנמשל של הסיפור.

9. "ואילו אבו-ח'אלד - נדמה היה לו כי מסמרו של החאג' אינו מסמר אלא חנית שננעצה בלבו ויש להוציאה, יהיה אשר יהיה" (שורות 67-69).

א. הסבר את הדימוי במשפט זה.

ב. מה מעיד הדימוי על רגשותיו של אבו-ח'אלד כלפי חאג' עבדאללה ומסמרו?

ג. האם הצליח אבו ח'אלד להוציא את החנית שננעצה בלבו?

10. בסיפור מופיע הפתגם: "שוטה קנה בית - וחכם נעץ מסמר!" (שורות 70-71).

א. מה פירושו של הפתגם?

ב. מיהו החכם בסיפור ומיהו הטיפש, לדעתך?

ג. האם אתה או בני משפחתך מכירים פתגמים דומים? אם כן - הבא את נוסח הפתגם לכיתה.

11. תכונותיהם של אבו-ח'אלד וחאג' עבדאללה אינן מסתכמות ב'טיפוש' לעומת 'חכמה'. אילו תכונות נוספות מיוחסת לשתי דמויות אלה? נמק דבריך על-פי הסיפור.

*98*

משימות יצירה ושאלות השוואה

12. לפניך גרסה אחרת לאותו סיפור.

א. קרא אותה וציין במה שונות הגרסאות זו מזו.

ב. איזו מן הגרסאות טובה יותר בעיניך (התייחס לרצף הסיפור, לעיצוב הדמויות, למתח ולניגוד בין הדמויות, לחשיבות ולהרחבה של חלקי הסיפור השונים ועוד).

באחד הימים יושב היה חאג' אסמאעיל בביתו ומהרהר בעתידו. האיש הגיע לגיל העצה, ובמשך חייו עשה האיש חיל בכלכלה, והגיע למעמד של גביר בסביבתו. אבל לפתע הרגיש כי הדירה, שבה הוא גר, קטנה עליו וצפופה. והגיעה השעה, כי יגיע אל המנוחה ואל הנחלה. חאג' אסמאעיל פנה אל ידידיו והודיע, כי מחפש הוא לרכוש לעצמו אחוזה מרווחת, שבה יכול אדם במעמדו ליהנות מן השקט ומן הטבע שהאל, ישתבח שמו, ברא לתועלת האדם.

חאג' אסמאעיל גם הוסיף בפני ידידיו, כי האחוזה חייבת להיות רחבת ידיים. שיהיו בה חצר גדולה, באר מים ומחסן גדול, וכמו כן כמה עצי לימון ותפוזים, דיר גדול שישמש את הצאן אשר יקנה לו. ומה שחשוב מכול, הדיוואן (חדר אורחים) חייב להיות רחב ידיים שיעיד על עושרו, כאשר יארח בו את אורחיו. ידידי החאג' יצאו מיד לחפש לו אחוזה שתהלום את מבוקשו. לאחר חיפושים רבים, שבהם ראו הרבה אחוזות עייפו האנשים, שכן כל האחוזות שראו לא עמדו בדרישותיו של החאג'. ולפתע פגעו בג'וחא באקראי, ומפיו נודע להם, שיש את רצונו למכור את אחוזתו המרווחת. ידידי החאג' סרו יחד עם ג'וחא כדי לראות את אחוזתו. והנה יש בה כל אשר לבו של החאג' חפץ בו. הלכו ובישרו לחאג': מצאנו.

כמה דורש האיש עבור אחוזתו, שאל החאג'. לא התפנינו לשאלת המחיר

*99*

בטרם נדע אם החאג' חפץ באחוזה, השיבו לו. ואז שאל החאג' את ידידיו, אם האחוזה מכילה את כל דרישותיו, והם השיבו בחיוב על כל שאלה משמע, שהאחוזה מתאימה. לכו ותתמקחו על המחיר, ציווה החאג'.

בדרך כלל, מחירה של אחוזה בסדר גודל כזה עמד על אלפיים דינר. אבל ג'וחא הסכים להפחית מן המחיר חמש מאות דינרים, בשל הסתייגות אחת: על הקיר הדרומי הפונה למכה תקוע מסמר. המסמר יקר לו מאוד, וג'וחא אינו מוכן למכרו. בשל יוקרו של המסמר, ג'וחא היה מוכן להפחית מן המחיר רבע ממחיר האחוזה.

שמחים וטובי לב מן המציאה שמצאו, רצו השליחים אל החאג' לבשר לו על כי מצאו עבורו את משאת חייו. מה גם שהאחוזה מוצעת במחיר מציאה. לשאלת החאג', מדוע הסכים המוכר להפחית כל כך הרבה ממחיר האחוזה, השיבו לו, בגלל מסמר קטן. הם זלזלו בג'וחא שבגלל מסמר הפחית כל כך הרבה ממחיר האחוזה. קיצורו של דבר, ג'וחא והחאג' נפגשו באחוזה במעמד המכירה. ג'וחא הראה לחאג' את המסמר בדיוואן, שכה יקר לו, ולכן הוא מסרב למכרו. החאג' לא נתן דעתו כל כך על המסמר, שלשל לידיו של ג'וחא אלף וחמש מאות דינרים, והאחוזה על כל מה שיש בה, עברה לבעלותו של חאג' אסמאעיל - למעט כמובן המסמר.

חודש ימים לאחר שהחאג' נהנה מאחוזתו, ערב אחד מישהו מתדפק על הדלת. משפתח המשרת את הדלת, ראה כי מולו עומד ג'וחא. הוא הכניסו פנימה לדיוואן, מקום שם ישב החאג'. ח'יר, מה קרה? שאל החאג' את ג'וחא. התגעגעתי למסמר הקטן היקר שלי, ולכן חפצתי לראותו. הבט בו כאוות רצונך, השיב לו החאג'. וכך בקוריו של ג'וחא הלכו ותכפו. פעם היה בא בצהרי יום, ויש שהיה מופיע בלילה, ואפילו עם שחר לפני התפילה. הבין החאג' שהוא נפל קרבן לגחמותיו של ג'וחא וחשש

*100*

ששמעו כשוטה, ייצא ברבים: אהבל קנה בית - וחכם תקע מסמר. שעה שבמציאות, הרי ג'וחא הוא הידוע והמוכר כשוטה הכפר. לכן ציווה על בניו לכבד את ג'וחא ואת גחמותיו.

אלא שביקוריו הצפופים של ג'וחא החלו להטריד את החאג' והפכו את חייו לבלתי נסבלים. עד כדי כך, שכאשר בישר לג'וחא כי עליו לנסוע לכמה ימים - ג'וחא התנגד, אלא אם כן יפקיד החאג' את מפתחות האחוזה בידיו, כדי שיוכל לבוא ולבקר את המסמר בכל עת שיחפוץ. כאן התפרץ החאג' כלפי ג'וחא, זרק לו את המפתחות באומרו: "אני מסתלק מכאן, ובלבד שלא אראה את פרצופך יותר לעולמי עד".

מתוך הפינה של שמעון מנדס באתר "קולמוסנט":

http://kulmosnet.co.il/writers/mendes.htm

*101*

מעשה בסנדלר שמח בחלקו

*101*

(השורות מחולקות וממוספרות לפי ספר הדפוס, מספר השורה יבוא בסוגריים בתחילת השורה)

שיח' עבאס היה מלך אוהב צדק ויושר. ערב-ערב היה מתחפש

ומסייר בחוצות העיר (חוצות העיר - רחובותיה, --) כדי להכיר את אזרחיה. לעתים קרובות

היה מתחפש לדרוויש (נזיר) ויוצא לפרברי (פרבר - פרור, שכונה בקצה העיר, --) העיר להתבונן בחיי

דלת העם (דלת העם - עניי העם, --).

(5) פעם אחת, בעוברו באחד הרחובות בשעות הלילה, ראה זיק אור.

הלך בכיוון האור וראה בקתה (בקתה - סוכה, צריף, --) דלה ובה אדם אחד יושב ומנגן.

לפניו - מאכלים פשוטים, והוא אוכל, מנגן ומבלה את זמנו בשירים

ובתשבחות (תשבתות - שבחים, דברי הלל) נכנס שיח' עבאס פנימה ושאל: "הרצוי לך אורח?" ענה

האיש: "אורח מתנת אלוהים הוא. שב בבקשה, תשתתף אתי". ישב

(10) שיח' עבאס, והאיש כיבד אותו בכל מה שהיה לו. שוחחו על דא ועל

הא. שאל אותו שיח' עבאס: "מה מעשיך? במה אתה מתפרנס?"

ענה האיש: "אני סנדלר, מתקן נעליים, מסתובב במשך היום בחוצות

העיר ומתקן את נעלי האזרחים. בפרוטות שאני מרוויח אני קונה

לי בערב צורכי אוכל".

(15) שאלו שיח' עבאס: "ומה תעשה למחרת?"

ענה האיש: "ברוך השם יום-יום!" ישב אתו שיח' עבאס שעה

ארוכה. נפרד ממנו ואמר לו: "מחר אשוב".

חזר שיח' עבאס לארמונו, ולמחרת, בבוקר השכם, הוציא כרוז (כרוז - מכריז, קול קורא, אדם שתפקידו להשמיע בקול הודעה שנועדה לפרסום בציבור, --)

*102*

בחוצות העיר האוסר תיקון נעליים בלי רישיון. שמע זאת הסנדלר,

(20) הלך ושאב מים בשביל כמה אזרחים, והרוויח את שכר יומו, ובערב

קנה את המנות הרגילות שלו. בלילה בא שיח' עבאס לביקור, והנה הוא

רואה את הסנדלר יושב כרגיל, אוכל, שותה, מנגן ונהנה מן החיים.

שאל אותו שיח' עבאס: "נו, מה עשית היום?"

סיפר לו האיש: "בצאתי מן הבית שמעתי את הכרוז מכריז שאסור

(25) לתקן נעליים. הלכתי, שאבתי מים בשביל כמה אזרחים, והרווחתי

את שכר יומי".

אמר שיח' עבאס: "דאגתי לך מאוד בשומעי שאוסרים לתקן נעליים.

ומה תעשה אם יאסור המלך את שאיבת המים?"

ענה הסנדלר: "ברוך השם יום-יום!"

(30) הלך לו שיח' עבאס לארמונו, ולמחרת בבוקר הכריז על איסור

שאיבת המים. שמע זאת האיש, הלך וחטב עצים בשביל כמה

אזרחים, והרוויח את שכר יומו, ובערב קנה את המנות הרגילות

שלו. בלילה בא שיח' עבאס לביקור, והנה הוא רואה את הסנדלר

יושב כרגיל, שותה, מנגן, ונהנה מן החיים. בירכו לשלום ושאל: "מה

(35) עשית היום?" אמר לו: "חטבתי עצים והרווחתי את שכרי".

שאל אותו השיח': "מה יהיה אם מחר יאסור המלך את חטיבת

העצים?" ענה האיש: "ברוך השם יום-יום!"

ישבו שניהם כרגיל ובילו בנעימים. בהיפרדו הבטיח השיח' לחזור

מחר.

(40) למחרת, בבוקר השכם, יצא הכרוז והכריז, כי כל חוטבי העצים מגוי-

סים לשמירה. בא גם הסנדלר לארמון ושם נתנו לו חרב למלא תפקידו

כשומר. בערב מסר האיש את להב החרב (להב החרב - החלק החד שלה, --) כעירבון (עירבון - עבוט, משכון, --) לחנווני, ותמורתו

*103*

קיבל מצרכי מזון והלך הביתה. בבית לקח חתיכת קרש, והתאים

ממנה להב ניצב (ניצב - ידית, --). עודו עסוק בעבודתו, והנה הופיע השיח' המחופש

(45) ושאלו: "מה זה? מה יום מיומיים?" סיפר לו האיש: "שמרתי היום

על הארמון, אבל לא היה לי כסף ונתתי את הלהב עירבון לחנווני,

כעת אני מתאים לחרב להב-עץ". שאל אותו השיח': "ומה יהיה אם

יבדקו מחר את החרבות של אנשי המשמר?" ענה האיש: "ברוך השם

יום-יום!" ישבו שניהם ליד השולחן, ובילו את זמנם בנעימים.

(50) למחרת קרא הממונה (ממונה - פקיד, --) לסנדלר שלנו, מסר בידו אסיר ואמר לו:

"אסיר זה נידון למוות ואתה תערוף את ראשו". אמר האיש: "מימיי

לא רצחתי איש, ואינני יכול להרוג אדם". אמר לו הממונה: "זו

היא פקודת המלך ועליך למלא אחריה!"

החזיק האיש ביד אחת בניצב החרב, וביד שנייה בנדנה (נדן - נרתיק החרב, --), והכריז

(55) לפני כל העם: "אלוהים אדירים! גלוי וידוע לפניך שאינני רוצח.

אם האסיר הזה בן-מוות הוא, תהיה חרבי חרב. אבל אם נקי

אסיר זה מעוון, הפוך-נא את להב הפלדה ללהב של עץ". ותוך כדי

דיבורו שלף את הניצב, והנה להב הפלדה הפך ללהב עץ. ראו זאת

כל העומדים מסביב והתפלאו.

(60) קרא לו שיח' עבאס לארמונו, נשק לו על פיו, התוודע אליו ומינהו

לאחד היועצים החשובים ביותר.

זבולון קורט (אפגניסטן), מתוך: סיפורי עם מפי יהודי אפגניסטן, דביר, תשמ''ג

*104*

תוכן הסיפור

סיפורי עם רבים מספרים על מלך שמשוטט בתחפושת ברחבי ממלכתו כדי ללמוד מה חושבים בני העם. העלילה מסתבכת בסיפורים אלה בגלל אירועים שקורים למלך במהלך שיטוטיו. המלך בסיפורנו אף הוא יוצא לרחובות עירו מחופש לנזיר כדי להכיר את תושביה.

בהגיעו לרובע העניים הוא פוגש סנדלר עני, מאושר ושמח בחלקו, שאוכל בהנאה את מזונו הדל ושר שירי הלל לאלוהיו. הוא מארח בשמחה את המלך ומסביר לו, שהוא סומך על האל שיספק לו פרנסתו: "ברוך השם יום יום!"

המלך מחליט להעמיד את הסנדלר בניסיון ולראות, אם שמחתו ואמונתו יחזיקו מעמד, כאשר יצטרך לעמוד בפני מצוקה כלכלית, והאם ימשיך לומר: "ברוך השם יום יום". הסנדלר שאינו יודע שהוא נבחן על ידי המלך, מצליח כל פעם למצוא לעצמו פרנסה חדשה, שמאפשרת לו לקנות את מזונו הדל, והוא ממשיך להיות לבבי ושמח בחלקו. המבחן האחרון הוא הקשה מכל, אך גם ממנו מצליח הסנדלר להיחלץ, והפעם בזכות חכמתו.

כאות הערכה ממנה המלך את הסנדלר להיות לאחד מיועציו החשובים.

*105*

הפעלות

מה הפירוש!

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהסיפור: מבלה, השכם, התפלא, עוון, מתפרנס, מתחפש, הכריז, נמנה.

הפירושים בעברית: חטא, מתנכר, מתענג, מעביר, הודיע, מוקדם, מתכלכל, השתאה.

הפירושים בערבית: --

2. העתק למחברתך והתאם את הצירופים למקבילות שלהם בערבית.

3. חפש במילון:

א. על דא ועל הא (שורה 10)

ב. בילה בנעימים (שורה 49)

כניסה לעולם היצירה

1. מה רואה המלך בשיטוטו הלילי בראשית סיפורנו?

2. "אורח מתנת אלוהים הוא" (שורה 9): מה מעיד משפט זה על אומרו?

*106*

3. העתק את הטבלה הבאה למחברתך ומלא אותה, על-פי הדוגמה.

4. מה גמולו של הסנדלר על עמידתו במבחנים? האם זהו גמול שביקש לעצמו?

5. באילו אמצעים מאופיינת דמותו של הסנדלר?

שאלות חשיבה ופרשנות

6. החזרה היא אחת מהתחבולות הבולטות בסיפורנו. ציין אילו חזרות אתה מזהה, והסבר מהו תפקידן.

7. אילו תכונות מפגין לדעתך הסנדלר, כאשר הוא מתמודד עם האתגרים, שמציב המלך בפניו? נמק דבריך.

8. מה, לדעתך, היה מבחנו הקשה ביותר של הסנדלר, וכיצד התמודד עמו?

9. כיצד מתקשר הפתגם "איזהו עשיר? השמח בחלקו" למסופר בסיפור?

*107*

10 .אילו "משאלות כמוסות (משאלה כמוסה - דבר שאנשים רוצים בסתר לבם, --) נרמזות באמצעות הסיפור, לדעתך?

11. בסיפור מוצגים ארבעה מקצועות, בהם עסק הגיבור לפרנסתו. הסבר באיזו מידה ובאיזו דרך קיימים מקצועות אלה גם בימינו (לדוגמה, כיצד שואבים מים בימינו, בתקופת הטכנולוגיה).

12. האם גם בימינו מחליפים מקצוע, כפי שעשה הסנדלר? נמק דעתך.

משימות יצירה ושאלות השוואה

13 .דמיין לעצמך, שאתה המלך היוצא מחופש לחקור את סביבתך / שכונתך / עירך / כפרך. תאר תמונה אחת שראית, וספר את מחשבותיך על מה שתראה (ללא נקיטת שמות מזהים).

14. צא עם חבר ללימודים, כשאתם מצוידים במצלמה וברשמקול, לחפש את האנשים המאושרים בחלקם באזור מגוריכם. הכינו אלבום, שבו מספר תמונות של מי שמצאתם, ולידן ראיון קצר שניהלתם עמם.

*108*

האיש במלבן השמש

*108*

(השורות מחולקות וממוספרות לפי ספר הדפוס, מספר השורה יבוא בסוגריים בתחילת השורה)

יצאתי בבוקר לפגוש אנשים. פגשתי איש בתוך מלבן של שמש,

בגבעון, רחוב צדדי מוצל וצר בנחלאות. הוא ישב לבדו על ספסל

לשניים, וכשעצרתי מולו, הצל שלי עצר עליו. הוא חייך וביקש

שאזוז. סיפרתי לו ששם, בעיירה הקטנה בפולין, כשהייתי נכנס

(5) לביתו של שכן, לא דפקתי בדלת. לחצתי על הידית והייתי בפנים.

והשכן, כשהיה נכנס אליי, גם הוא נהג (נהג - התנהג, --) כך.

האיש קם מן הספסל, יצא ממלבן השמש, אמר שקוראים לו אורי,

וסיפר לי את קורות חייו. הוא בן שבעים ושמונה, ועדיין סנדלר.

הוא נולד במרוקו. הוא חיבק אותי, ולשעה קלה היה מוכן להיות

(10) לי כאותו שכן בפולין, אדם שהוא דלת, ובלחיצה קלה נפתח.

צלם וצלמת - היא קצוצת שיער, הוא עם זנב סוס ארוך - תפסו

אותנו מתחבקים. עומדים כפתור אל כפתור, מצח אל מצח,

והקרחת שלי מפולין, והקרחת של אורי ממרוקו, היו בתצלום (תצלום - תמונה שצולמה במצלמה, --)

שלהם למגרש אחד.

יוסל בירשטיין, מתוך: סיפורים רוקדים ברחובות ירושלים, הספרייה החדשה, הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, 2000

*109*

תוכן הסיפור

לפנינו טקסט הקרוב בסוגו יותר לרשימה מאשר לסיפור. הדובר מספר על מפגש עם אדם זר לו, שישב על ספסל ברחוב גבעון, שבשכונת נחלאות בירושלים. במהלך המפגש מסתבר, ששמו של האיש על הספסל הוא אורי. צלו הנופל של הדובר על מלבן השמש בתוכו יושב אורי, מזכיר לדובר זיכרונות מארץ הולדתו פולין, ועל יחסי ההכנות הטובים שהיו שם. הזיכרונות מקרבים בין השניים, והם מתחבקים. חיבוק זה נתפס בעדשת המצלמה של זוג צלמים, שעברו במקרה באותו מקום. אין בטקסט עלילה במובן הרגיל של המונח, אלא תיאור מקרה או מצב, שמתוכו ניתן להסיק על יחסים בין בני אדם.

*110*

מה הפירוש?

1. העתק למחברתך והתאם את המילים והצירופים להסבריהם.

2. "האיש במלבן השמש"

העתק למחברתך והשלם את החסר ב"צורה ההנדסית" המתאימה, מתוך הרשימה:

א.ה -- הוא מרובע בעל ארבע זוויות ישרות, שרוחבו שונה מאורכו.

ב.ה -- הוא צורה הנדסית בעלת שלוש צלעות ושלוש זוויות.

ג.ה -- הוא קו עקום מעוגל סגור.

ד.ה -- הוא צורה בעלת ארבע צלעות שוות וארבע זוויות ישרות.

ה.ה -- הוא מרובע שרק שתיים מצלעותיו מקבילות זו לזו, ואורכן אינו שווה.

הרשימה: ריבוע, מלבן, טרפז, משולש, מעגל

3.א. "כפתור אל כפתור"(שורה 12)

ב. "מצח אל מצח" (שורה 12)

מילת היחס "אל" מציינת כאן הצמדה. הבא עוד שתי דוגמאות לכך.

*111*

4. "הוא עם זנב סוס ארוך" (שורה 11). משמעות המשפט היא:

א. הוא תופס בזנב הארוך של הסוס.

ב. הוא בעל שיער ארוך, הדומה לזנב הסוס.

ג. הוא מזדנב תמיד בסוף.

כניסה לעולם היצירה

1. הרשימה נפתחת במילים: "יצאתי בבוקר לפגוש אנשים". מה מעיד משפט זה על מנהגיו של הדובר?

2. מה מספר הדובר לאורי, לאחר שהציגו עצמם זה בפני זה?

3. מה סיפר אורי על עצמו לדובר?

4. מה רואים בתמונה, שצילמו הצלם והצלמת?

שאלות חשיבה ופרשנות

5. "ולשעה קלה היה מוכן להיות לי כאותו שכן בפולין, אדם שהוא דלת, ובלחיצה קלה נפתח" (שורות 9-10).

א. לפנינו שימוש במטפורה: "אדם שהוא דלת, ובלחיצה קלה נפתח". הסבר את משמעות המטפורה.

ב. מה אומרת המטפורה על רגשותיו של הדובר כלפי אורי?

ג. חבר, עם שכנך לשולחן הלימודים, מטפורות נוספות, שמרמזות על יחסים בין בני אדם. למשל: אדם שהוא עץ, צלו היציב תמיד מגן עליך.

6. ברשימה מוזכרות דמויות שונות, נוספות לדובר ולאורי.

א. מי הן הדמויות הללו, ומה נאמר עליהן?

ב. כיצד נוצר קשר בין כל הדמויות הללו?

*112*

7. "הקרחת שלי מפולין והקרחת של אורי ממרוקו, היו בתצלום שלהם למגרש אחד" (שורות 13-14). המשפט הזה מכיל בתוכו ניגוד ובו-בזמן אחדות, שוני ובו-בזמן דמיון. הסבר את הרעיון.

8. מלבן השמש - המלבן מתפקד בראשית הסיפור כאילו הוא שטח פרטי של אורי.

א. הבא את המובאה מהסיפור שמוכיחה זאת.

ב. מה קורה במלבן השמש במהלך המפגש?

ג. איך מתקשר מלבן השמש למוטיב 'הדלת הנפתחת' שמופיע בסיפור?

9. הצע לרשימה כותרת חלופית שתואמת, לדעתך, את הרעיונות הנובעים ממנה. הסבר את הקשר בין הכותרת שהצעת, לבין תוכני הרשימה ורעיונותיה.

משימות יצירה ושאלות השוואה

10. עם צאתו של הספר "כתם של שקט", שבו סיפורים קצרים של יוסל בירשטיין, נכתבה עליו ביקורת באתר האינטרנט "האייל הקורא". קרא את הדברים וציין מה מתוכם מתאים, לדעתך, גם לסיפור "האיש במלבן השמש":

בירשטיין הולך וסובב ברחובות ירושלים ונצרת עילית, עולה ויורד באוטובוסים, נכנס לדירותיהם של שכנות ושכנים, כדי לאסוף סיפורים קטנים. נטול כל יומרה (יומרה - שאיפה להשיג הישגים שמעבר ליכולת האדם, או להתגדר בדברים או בתכונות שאין בו), בעל עין חדה ובוחנת, הומור דק מן הדקים, לב אוהב וכישרון של מכשף, כותב בירשטיין את סיפורם

*113*

של זקנים וזקנות, ערירים, נשואים וגרושים, תלושי (תלושים - עקורים, --) אירופה, מאמיני ירושלים וקבצני חיפה.

בשפה חפה מכל הצטעצעות (הצטעצעות - התקשטות) והתנשאות, בלי לגלוש לציניות, רושם ומאייר יוסל בירשטיין את דמותם של האנשים, אותם הוא פוגש ברחוב. כל סיפור הוא פנינה המאירה נקודה קטנה בעולמן של דמויותיו, ומשתקפת כאן איזה חמלה והבנה, כזו שאינה מנסה ללמד או להעביר מסר הרה גורל (הרה גורל - גורלי, מכריע, --). סתם חיים, אך לא חיים סתמיים: "מה חבל שאנשים אינם נעצרים לשניות ספורות כדי ליהנות מהמראה. מוטרדים, עמוסים בדאגות הבוקר, בשרידי מחשבות מאתמול, הם ממהרים לעבודה ואינם ערים למתרחש סביבם", אומר לו האיש אותו פגש על האי בשדרות הרצל.

באחד מסיפוריו מתוודה בירשטיין על כי "בעצם, רציתי להיות משורר - לכתוב שירים עצובים עם קצת חיוך בתוכם. אולם הצלחה רבה לא הייתה לי. כשכבר חיברתי שיר עצוב, הוא יצא קצר מדי, והחיוך נשאר בחוץ". אל תאמינו לו. הסיפורים השיריים אמנם קצרים, אך מרצדים (מרצדים - מהבהבים) כפנינים קטנות, העצב העדין עוטף אותם, והחיוך, החיוך נותר בקרבם.

עובד מכתבתו של רון בן-יעקב.

לקוח מתוך: http://www.haayal.co.il

*114*

שוקולד

*114*

(השורות מחולקות וממוספרות לפי ספר הדפוס, מספר השורה יבוא בסוגריים בתחילת השורה)

העשן שעלה מן הארובה (ארובה - מתקן בבניין שדרכו יוצא העשן מתנור, בנוי כצינור היוצא דרך הגג, --) היה לבן. הארובה השחורה הגיחה (הגיחה - יצאה, התפרצה, הופיעה, --)

מן הגג השטוח ונתקעה בבטן הרכה של העננים הנמוכים.

ירד שלג.

העשן הסמיך נמרח על השמים והתפזר ברוח, בין הפתיתים (פתיתים - פירורים, --)

(5) הלבנים.

הרוח נשבה לאט מעבר לנהר הקפוא. היא נשאה את הפתיתים

הדקים בשקט והביאה אותם עד לתוך הנחיריים הפעורים

לרווחה (לרווחה - הרבה ככל האפשר, --). שם נמס הקרח והפך למים נוזלים. הילד שעמד לבדו

ברחוב הריק ניגב אותם במטפחת אפורה. הוא עמד מול בית-

(10) החרושת שמעבר לנהר והביט בארובה השחורה ובעשן הלבן

והסמיך שהתמר (התמר - עלה, --) ממנה לתוך שמים אפורים שהשירו (השירו - הורידו, --) פתיתי

שלג דקים, כמעט שקופים.

הפתיתים הלבנים נערמו (נערמו - הצטברו, --) על כתפיו של הילד, על ראשו ועל ילקוט

הגב שלו, שהיה מלא ספרים. הוא לבש מעיל צמר כהה שהלבין

מן השלג וכיסה את גופו עד למטה מהברכיים. לראשו חבש כובע

פרווה אפור, עיניו הגדולות והירוקות היו קרועות לרווחה ודמעו

מול הרוח השקטה שבאה כל הזמן מעבר לנהר הקפוא. לחייו

*115*

היו אדומות כמו תנוכי אוזניו (תנוכי אוזן - החלק התחתון הרך של האוזן, --) צעיף צמר חום, עבה וגס סגר על

צווארו וגירה (גירה - עורר רגישות מסוימת, --) את העור הרך. הילד רצה להתגרד, אבל כפות ידיו

(20) היו תקועות עמוק בכיסי מעילו, בתוך הכפפות החמות.

הוא נשם עמוק. נחיריו התכווצו (התכווצו - הצטמצמו, --) והתרחבו.

כמו בכל יום, בדרך חזרה הביתה, הוא התעכב בדיוק כאן, ברחוב

שהיה תמיד ריק באותה שעה, ונשם עמוק את ריח השוקולד

שנשאה הרוח מבית-החרושת. זה היה בית-החרושת הגדול

(25) לשוקולד בעיר הבירה, והא פעל במשמרות, ללא הפסקה, עשרים

וארבע שעות ביממה.

השוקולד המשובח הזה היה יקר כמעט כמו זהב. ומעטים היו

המאושרים שידם השיגה אותו. אולי רק הצאר (צאר - תוארו של קיסר רוסיה עד המהפכה בשנת 1917, --) והמשפחות

הגדולות של האצולה (אצולה - האנשים האצילים בני המעמד הגבוה, --) והמסחר. אבל פעם אחת ביום, באותה

(30) שעת אחר-צהריים מתה, נשאה הרוח שבאה מעבר לנהר את ריחו

אל הרחוב הזה, שבו עמד הילד לבדו, היה זה ניחוח (ניחום - ריח נעים וטוב, ריח ערב, --) עדין, מיוחד

במינו, והוא נישא חינם אין כסף מעל הקרח שכיסה את הנהר,

בתוך האוויר היבש, בין הבתים הדלים שקירותיהם התקלפו

מטיח והתפוררו (התפוררו - התפרקו לחלקים, לפירורים, --), מעל הגגות שהשלג נערם עליהם, בין צמרות

(35) העצים הערומים.

*116*

הילד ידע את השעה ולפיה כיוון את קצב הליכתו מבית-הספר

הביתה.

ככה היה עומד שם לבדו, שואף לתוכו את הניחום עד הרגע

האפשרי האחרון, ואחר-כך ממשיך בדרכו הביתה, לפני שיחשיך.

(40) ברבות הימים גדל הילד, נשא אישה והוליד ילדים שגדלו, נשאו

נשים והולידו ילדים.

אחד הנכדים האלה הייתי אני, והילד ההוא היה סבי. כל ערב,

לפני השינה, הוא היה מתיישב לרגע על קצה מיטתי, מניח קוביית

שוקולד ריחנית (ריחנית - בעלת ריח נעים, --) על הכרית הצחורה והקרה, מחייך מתחת

(45) לשפמו (שפם, --) הלבן, ואומר לי בשקט: "לילה טוב".

וכך מדי לילה, עד יום מותו.

ראובן מירן, מתוך: זיכרונות מעונה מתה, ידיעות אחרונות, ספר חמד, 1996

תוכן הסיפור

התמונה המרכזית של הסיפור מתרחשת ברוסיה, בימים של טרם המהפכה הקומוניסטית. אנו רואים לנגד עינינו ילד ברחוב ריק, ביום חורפי מושלג וברוח מקפיאה. הוא עומד אל נוכח הנהר הקפוא, אל מול פני הרוח, ומריח את ריח השוקולד המגיע מארובות המפעל עם הרוח. אין ביכולתו לאכול שוקולד, שהיה בימים ההם מאכל לבני אצולה. אך הריח נישא אליו חינם, וכל יום הוא עומד באותו מקום כדי להריח את ריח השוקולד.

בחלקו השני של הסיפור, חלקו הקצר והאחרון, אנו מדלגים על פני שנים ומגלים, שהילד הוא סבו של המספר. הסבא נותן לנכדו מדי ערב קוביית שוקולד יחד עם ברכת ליל מנוחה.

*117*

מה הפירוש!

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהסיפור: נמס, ניגב, נערם, גס, פעור, משובח, התעכב, דל, צחורה, מניח.

הפירושים בעברית: השתהה, עבה, שם, הצטבר, התמוסס, לבנה, ייבש, מעולה, פתוח, עלוב.

הפירושים בערבית: --

2. העתק למחברתך והתאם את הביטוי למקבילה בערבית.

3. מה ההפך:

1. התפזר

2. דקים

3. כהה

4. הלבין

5. פעור

6. גס

7. התרחב

8. עירום

9. יקר

10. סמיך

*118*

כניסה לעולם היצירה

1. מהן המחשבות שעולות בראשך, כשאתה שומע או קורא את המילה 'שוקולד'?

2. בחר את אפשרות א' או ב':

א. תאר, בלשונך, את הילד: לבושו, תחושותיו ומראהו.

ב. צייר את הילד על-פי תיאורו בסיפור, והסבר את פרטי הציור.

3. תאר את הסביבה, שבה עומד הילד: מזג האוויר והמראות מסביב.

4. הסבר מדוע עומד הילד כל יום, בכל מזג אוויר באותה נקודה.

5. "ברבות הימים גדל הילד, נשא אישה והוליד ילדים שגדלו, נשאו נשים והולידו ילדים. אחד הנכדים האלה הייתי אני, והילד ההוא היה סבי."(שורות 40-42) מה מלמד אותך משפט זה על מספר הסיפור?

שאלות חשיבה ופרשנות

6. יש בסיפור ניגודים בין צבעים, בין תחושות ובין זמנים.

א. הבא דוגמה לניגוד מכל סוג.

ב. מהו, לדעתך, תפקידם של הניגודים, ואיך הם בונים את משמעות החוויה שמתוארת בסיפור?

7. הסיפור פונה אל החושים של הקורא, אל חוש הראייה, חוש הריח, חוש המישוש, ואף חוש הטעם.

א. הבא דוגמה לפנייה זו אל כל אחד מהחושים.

ב. מהי, לדעתך, תרומתה של פנייה זו לעיצוב החוויה שבסיפור?

8. מה, לדעתך, מבקש הסב לומר לנכדו ולעצמו בקוביית השוקולד, שהוא שם על הכרית מדי לילה?

*119*

9. ניתן לראות בשוקולד סמל לדבר-מה רחב יותר מאשר המאכל עצמו. מאמציו של הילד-הסבא, להריח את ריח השוקולד ומנהגו לתת לנכדו קוביית שוקולד מדי לילה, מלמדים שהשוקולד מסמל עבורו משהו חשוב. מה, לדעתך, מסמל השוקולד בסיפור?

10. הסיפור "שוקולד" מבוסס על זיכרון ילדות, שאף הוא מבוסס על זיכרון ילדות. הסבר קביעה זו והראה כיצד רבדים שונים של זיכרונות ילדות עומדים בבסיס הסיפור.

11. יש הטוענים, שאנו נוהגים לפצות את ילדינו על דברים, שחסרו לנו בילדותנו. כיצד באה נטייה זו לביטוי בסיפור 'שוקולד'?

12. בדברי הסיכום של ד"ר שחר ברם, שערך מהדורה נוספת של הספר "זיכרונות מעונה מתה", הוא אומר את שני המשפטים הבאים: "הזיכרון אינו רק מכל אחסון, הוא לא רק מכווץ ומקפיא, אלא גם יוצר ומכונן מחדש". "הספר הזה ... בוחן את טיבו של הזיכרון ואת דרכי הפעולה שלו, את מגבלותיו ואת כוחו היצירתי."

(ראו: אתר טקסט, http://www.text.org.il)

כיצד מתפקד הזיכרון בסיפור "שוקולד", מהן דרכי פעולתו וכוחו היצירתי המכונן?

משימות יצירה ושאלות השוואה

המבוגרים במשפחתנו (הורים, סבים וסבתות) נוהגים לספר לנו מדי פעם זיכרונות, שנושאים עבורם משמעות עד היום.

א. ראיין את אחד מהוריך או סביך על זיכרון, שיש לו מימי ילדותו - הקשור במאכל מסוים, ושאל אותו מדוע זיכרון זה חשוב לו.

ב. ספר סיפור זיכרונות, שאחד מסביך או הוריך היה נוהג, או עדיין נוהג לספר לך. הסבר מה מלמד אותך הסיפור.

*120*

14. קרא את הסיפור הבא, שאף הוא שאוב מהספר "זיכרונות מעונה מתה" מאת ראובן מירן:

כל הסיפור היה בפנים

הרוח שירדה מן ההרים שטפה את החוף. פיסות נייר התעופפו מערבה, אל הים. ביניהן התגלגל כדור גדול, שלא השאיר שום סימן בחולות. מרחוק הוא נראה כמו כדור צמר חום, אבל מקרוב אפשר היה לראות שהייתה זאת פקעת (פקעת - כדור או צרור של חוטים הכרוכים יחד) סבוכה של סלילי (סליל - גליל שסביבו כרוך חוט או סרט) הקלטה קרועים ומסובכים זה בזה. כל הסיפור היה בפנים.

אילו קווי דמיון אתה מוצא בסגנון הכתיבה בין סיפור זה לבין הסיפור "שוקולד"?

15. עמוד במטבח ביתך, או ליד מסעדה טובה, או ליד חלון שעולה ממנו ריח תבשיל. תאר במילים מה התחושות, שעוברות בך והמחשבות שבראשך, כאשר אתה מריח את ריח המאכל.

*121*

לשבור את החזיר

*121*

(השורות מחולקות וממוספרות לפי ספר הדפוס, מספר השורה יבוא בסוגריים בתחילת השורה)

אבא לא הסכים לקנות לי בובה של בארס סימפסון. אמא דווקא

כן רצתה, אבל אבא לא הסכים לי, אמר שאני מפונק. "למה

שנקנה, הא?" אמר לאמא. "למה שנקנה לו? הוא רק עושה פיפס (עושה פיפס - בלשון הדיבור, משמיע קול חסר משמעות, משמיע צפצוף)

ואת כבר קופצת לדום." אבא אמר שאין לי כבוד לכסף, ושאם

(5) אני לא אלמד את זה כשאני קטן, אז מתי אני כן אלמד? ילדים

שקונים להם בקלות בובות של בארט סימפסון גדלים אחר-כך

להיות פושטקים (פושטקים - ריבוי של פושטק: סלנג, פרחח, ילד רחוב ריקני ופוחז, --) שגונבים מקיוסקים, כי הם מתרגלים שכל מה

שהם רק רוצים בא להם בקלות. אז במקום בובה של בארט הוא

קנה לי חזיר מכוער מחרסינה עם חור שטוח בגב, ועכשיו אני

(10) אגדל להיות בסדר, עכשיו אני כבר לא אהיה פושטק.

כל בוקר אני צריך לשתות עכשיו כוס שוקו, אפילו שאני שונא.

שוקו עם קרום זה שקל, בלי קרום זה חצי שקל, ואם אני ישר

אחרי זה מקיא (מקיא - מוציא מתוך הקיבה מזון דרך הפה, --), אז אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות (מטבעות - ריבוי של מטבע, --)

אני מכניס לחזיר בגב, ואז, כשמנערים (מנערים - מטלטלים, --) אותו הוא מרשרש (מרשרש - משמיע רעש קל, --)

(15) כשבחזיר יהיו כבר כל-כך הרבה מטבעות, שכשינערו אותו לא

יהיה רעש, אז אני אקבל בובה של בארט על סקטבורד (סקטבורד - החלופה העברית: גלגשת, לוח צר המורכב על שני זוגות גלגלים קטנים, המשמש לספורט ולשעשוע). זה מה

שאבא אומר, ככה זה חינוכי.

*122*

החזיר דווקא נחמד, האף שלו קר כשנוגעים בו, והוא מחייך

כשדוחפים לו את השקל בגב וגם כשדוחפים לו רק חצי שקל, אבל

(20) מה שהכי יפה זה שהוא מחייך גם כשלא. המצאתי לו גם שם, אני

קורא לו פסחזון, על שם איש אחד שפעם גר בתיבת דואר שלנו,

ושאבא שלי לא הצליח לקלף (לקלף - להסיר, --) לו את המדבקה. פסחזון הוא לא

כמו הצעצועים האחרים שלי, הוא הרבה יותר רגוע, בלי אורות

וקפיצים ובטריות שנוזלות לו בפנים. רק צריך לשמור עליו שלא

(25) יקפוץ מהשולחן למטה. "פסחזון, תיזהר! אתה מחרסינה," אני

אומר לו, כשאני קולט אותו מתכופף (מתכופף - נוטה כלפי מטה, --) קצת ומסתכל על הרצפה,

והוא מחייך אליי ומחכה בסבלנות עד שאוריד אותו ביד. אני מת

עליו כשהוא מחייך, רק בשבילו אני שותה את השוקו עם הקרום

כל בוקר, בשביל שאוכל לדחוף לו את השקל בגב ולראות איך

(30) החיוך שלו לא משתנה חצי. "אני אוהב אותך, פסחזון," אני אומר

לו אחרי זה, "פייר (פייר - באמת, בחיי, --), אני אוהב אותך יותר מאבא ואמא. ואני גם

יאהב אותך תמיד, לא חשוב מה, אפילו אם תפרוץ לקיוסקים.

אבל דיר באלק אם אתה קופץ מהשולחן!"

אתמול אבא בא, הרים את פסחזון מהשולחן והתחיל לנער אותו

(35) הפוך ובפראות (בפראות - בצורה פראית, פרועה, בגסות ובאלימות, --). "תיזהר, אבא," אמרתי לו, "אתה עושה לפסחזון

כאב בטן." אבל אבא המשיך. "הוא לא עושה רעש, אתה יודע

מה זה אומר יואבי? שמחר תקבל בארט סימפסון על סקטבורד".

"יופי, אבא," אמרתי, "בארט סימפסון על סקטבורד, יופי. רק

תפסיק לנער את פסחזון, זה עושה לו להרגיש רע." אבא החזיר

*123*

(40) את פסחזון למקום והלך לקרוא לאמא. הוא חזר אחרי דקה,

כשביד אחת הוא גורר את אמא וביד השנייה הוא מחזיק פטיש.

"את רואה שצדקתי," הוא אמר לאמא, "ככה הוא ידע להעריך

דברים, נכון יואבי?" "בטח שאני יודע," אמרתי, "בטח, אבל למה

פטיש?" "זה בשבילך," אמר אבא ושם לי את הפטיש ביד. "רק

(45) תיזהר." "בטח שאני איזהר," אמרתי, ובאמת נזהרתי אבל אחרי

כמה דקות לאבא נמאס והוא אמר "נו, תשבור כבר את החזיר."

"מה?" שאלתי, "את פסחזון?". "כן. כן את פסחזון", אמר אבא.

"נו, תשבור אותו. מגיע לך הבארט סימפסון, עבדת מספיק קשה

בשבילו."

(50) פסחזון חייך אליי חיוך עצוב של חזיר מחרסינה שמבין שזה

הסוף שלו. שימות הבארט סימפסון, שאני אתן עם הפטיש בראש

לחבר? "לא רוצה סימפסון". "החזרתי לאבא את הפטיש: "מספיק

לי פסחזון." "אתה לא מבין," אמר אבא, "זה באמת בסדר, זה

חינוכי, בוא אני אשבור אותו בשבילך." אבא כבר הרים את

(55) הפטיש, ואני הסתכלתי על העיניים השבורות של אמא ועל החיוך

העייף של פסחזון וידעתי שהכול עליי, אם אני לא אעשה כלום

הוא מת. "אבא," תפסתי לו ברגל, "מה יואבי?" אמר אבא, כשהיד

עם הפטיש עוד באוויר. "אני רוצה עוד שקל, בבקשה," התחננתי (התחננתי - ביקשתי והפצרתי, --).

"תן לי עוד שקל לדחוף לו, מחר, אחרי השוקו. ואז לשבור, מחר,

(60) אני מבטיח." "עוד שקל?" חייך אבא ושם את הפטיש על השולחן,

"את רואה? פיתחתי אצל הילד מודעות." "כן, מודעות," אמרתי,

"מחר." היו לי כבר דמעות בגרון.

אחרי שהם יצאו מהחדר חיבקתי את פסחזון חזק-חזק ונתתי

*124*

לדמעות לבכות. פסחזון לא אמר כלום, רק רעד לי בשקט בידיים,

(65) "אל תדאג," לחשתי לו באוזן, "אני אציל אותך."

בלילה חיכיתי שאבא יגמור לראות טלוויזיה בסלון וילך לישון.

ואז קמתי בשקט-בשקט והתגנבתי (התגנבתי - הסתכנתי,--) ביחד עם פסחזון מהמרפסת.

הלכנו המון זמן ביחד בחושך עד שהגענו לשדה עם קוצים.

"חזירים מתים על שדות," אמרתי לפסחזון כששמתי אותו על

(70) הרצפה של השדה, "במיוחד על שדות עם קוצים. יהיה לך טוב

כאן." חיכיתי לתשובה, אבל פסחזון לא אמר כלום, וכשנגעתי

לו באף בתור שלום, רק תקע בי מבט עצוב. הוא ידע שלא יראה

אותי יותר לעולם.

אתגר קרת, מתוך: געגועי לקיסנג'ר, עמודים לספרות עברית, 1988

*125*

תוכן הסיפור

הסיפור מסופר מפיו של ילד צעיר, בשם יואבי, שמבקש מאביו לקנות לו בובה של 'בארט סמפסון'. האב מסרב לקנות את הבובה בטענה שאם יואבי יקבל את כל בקשותיו ללא כל מאמץ מצדו, יגדל ללא כבוד לכסף ויהפוך לפושטק (ילד רחוב ריקני ופוחז). במקום בובה של בארט סמפסון קונה האב לבנו קופת חרסינה בצורת חזיר. האב מוכן לתת לבנו שקל מדי בוקר, אם ישתה שוקו עם הקרום, וחצי שקל אם ישתה שוקו ללא הקרום. אם יקיא את מה ששתה, לא יקבל דבר. במהלך הימים הבאים מתחיל הילד לחבב את בובת החזיר, הוא נותן לה שם, מדבר אליה ורואה בה ידיד. כאשר מגיע היום ואביו אומר לו, שהקופה מלאה כסף ושניתן לשבור אותה, כדי לקנות בכסף שבבטנה את בובת בארט סמפסון, הילד נבהל. אין הוא מוכן לשבור את החזיר, משום שהחזיר הוא ידידו. ברור לו שאמו לא תעזור לו מול אביו, ולכן, כדי להעביר את רוע הגזירה הוא מבקש מהאב יום ארכה נוסף, ובאותו לילה הוא מוציא את הקופה אל השדה, מתוך מחשבה ששם בשדה ייטב לחזיר. ברור לו שלעולם לא יראה יותר את החזיר מחרסינה. העובדה שהסיפור מסופר דרך עיניו של הילד הצעיר נותנת לסיפור איכות ייחודית.

*126*

מה הפירוש?

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

2. המילים מהסיפור: חור, בטריה, רעש, רגוע, גורר, כלום, נמאס, עצוב, מודעות, התגנב.

הפירושים בעברית: שליו, נשתעמם, הסתנן, נקב, עגום, סוללה, הכרה, סוחב, המולה, מאומה.

הפירושים בערבית: --

2. מה ההפך:

א. הסכים

ב. בקלות

ג. מכוער

ד. שונא

ה. מתכופף

ו. בסבלנות

ז. בפראות

3. חפש במילון:

1. קפץ לדום (שורה 4)

2. תקע בו מבט (שורה 72)

כניסה לעולם היצירה

1. אילו משמעויות יש למילה 'חזיר' בסביבתך ובעולמך, ואילו רעיונות העלתה בך הכותרת של הסיפור 'לשבור את החזיר'?

2. המשפט הפותח את הסיפור מעיד על מערכת היחסים בבית בין האב, האם והילד: מהי אותה מערכת יחסים? באיזה מקום נוסף בסיפור יש אישור לדבריך?

*127*

"ילדים שקונים להם בקלות בובות של בארט סימפסון גדלים אחר-כך להיות פושטקים שגונבים בקיוסקים, כי הם מתרגלים שכל מה שהם רק רוצים בא להם בקלות" (שורות 5-8). איזו השקפת עולם חינוכית מרומזת בדבריו של האב?

4. בפסקה השלישית מסופר כיצד פיתח יואבי חיבה ואהבה לחזיר: תאר, במילים שלך, מה חושב הילד על קופת החזיר, ואיך הוא מתייחס אליה. הבא הוכחות מתוך הסיפור.

5. מדוע אוהב יואבי את בובת החזיר יותר מכל צעצועיו האחרים, ואפילו יותר מאשר את הוריו?

6. 'האנשה' היא תופעה שבה מייחסים לדוממים או לבעלי חיים תכונות אנושיות. הבא ארבע דוגמאות ממקומות שונים בסיפור, שמעידים על כך שיואבי מאניש את קופת החזיר, כלומר, רואה בה יצור אנושי.

7. כאשר נותן האב פטיש לבנו, מתנהל ביניהם דו-שיח, שמעיד על כך שיואבי לא מבין את כוונת אביו, והאב לא מבין מה חושב יואבי על החזיר. הסבר באיזה אופן חושף הדיאלוג בין השניים את אי ההבנה ההדדית.

8. מה רואה הילד על פני החזיר, ומה הוא רואה בעיניה של אמו, רגע לפני שאביו מניף את הפטיש כדי לנפץ (לשבור) את קופת החרסינה?

9. כיצד מצליח הילד לסכל את כוונת אביו לקנות לו בובת בארט סמפסון בכסף, שנצבר בבטן חזיר החרסינה?

*128*

שאלות חשיבה ופרשנות

10. משום שהסחיר מסופר על ידי מספר בגוף ראשון, שהוא ילד, אין לנו מידע ישיר ואמין על הדמויות. עלינו להסיק זאת מתוך הסיפור של הילד. אחד הכלים שבידינו הוא היחס אל החזיר.

א. איך מתייחסת כל דמות, האב, האם ויואבי, אל החזיר?

ב. כיצד מעיד יחס זה על אופייה, על מחשבותיה ועל מעמדה של הדמות?

11. לחיוכים ולעיניים יש תפקיד חשוב בעיצוב הדמויות, כפי שיואבי תופס ומתאר אותן. תאר את מבעי הפנים, החיוכים והעיניים שי הדמויות השונות, והסבר מה הם מלמדים על כל דמות ודמות (גם החזיר הוא דמוה בעיני הילד).

12. הילד המספר לנו את סיפורו הוא 'מספר בלתי מהימן'. בדוק מה משמעותו של מושג ב 'מילון המונחים' של הסיפורת.

א. כיצד אנו רואים, שיואבי אינו מבין את המצב, כפי שמבינים אותו המבוגרים?

ב. כיצד יוצרת הבנתו הילדותית של יואבי אפקט הומוריסטי?

ג. כיצד גורמת לנו נקודת התצפית הילדותית של יואבי לראות את פעולות האב במבט ביקורתי?

13. יש בסיפור ביטויים המעידים על גילו הצעיר של יואבי, ולעומתם ביטויים המעידים על הבנה בוגרת למדי ויכולת לשונית מפותחת.

א. הבא שתי דוגמאות לכל אחד מסוגי הביטויים.

ב. מה, לדעתך, אומר סגנון מסירה זה על יואבי?

14. מעשיו של האב נובעים מרצונו לחנך את בנו:

א. האם אתה מסכים עם העיקרון, שיש ללמד ילדים מהו ערכו של הכסף? נמק דעתך.

*129*

ב. האם אתה סבור, שפעולתו של האב אכן לימדה את יואבי, מהו ערכו של הכסף? נמק דבריך.

15. סיפור של התבגרות הוא סיפור, שבו לומדת הדמות הראשית אמת חשובה על החיים, אמת שגורמת לה להתבגר ולאבד חלק מתמימותה. האם ניתן לומר שהסיפור "לשבור את החזיר" הוא סיפור של התבגרות?

16. ניתן לטעון, שהאב רצה לחנך את יואבי, אך למעשה יואבי חינך את אביו. חווה דעתך על טענה זו.

17. באתר אינטרנט נמצאה השאלה הבאה: "אנו לומדים בכיתה את הסיפור הקצר "לשבור את החזיר" של אתגר קרת. יש שאלה, מי הדמות הראשית בסיפור, יואבי או החזיר. חלק אומרים כך, וחלק אומרים כך. אשמח אם מישהו יוכל לעזור לי להשיג את אתגר קרת ולשאול אותו". נסה אתה לענות לתלמיד המתלבט, ונמק את תשובתך.

18. מהו הניגוד הנוצר בין החזיר בסיפור, לעומת משמעויותיו היומיומיות-תרבותיות של החזיר (היעזר בתשובתך בשאלה הראשונה)? כיצד מתקשר ניגוד זה לניגודים נוספים שקיימים בסיפור?

משימות יצירה ושאלות השוואה

19. ספר את האירועים מנקודת התצפית של האם או של האב. במה דומה הסיפור שכתבת לסיפור המקורי, ובמה הוא שונה ממנו?

20. כתוב מכתב לאביו של יואבי, ובו ספר לו מה אתה חושב על עקרונותיו, על החלטותיו החינוכיות ועל יחסיו עם בנו: היכן אתה מסכים עמו, ובמה שגה לדעתך.

*130*

שלום בית

*130*

(השורות מחולקות וממוספרות לפי ספר הדפוס, מספר השורה יבוא בסוגריים בתחילת השורה)

חיים הוא סבל. כאשר עובר חיים ברחוב עם ארון על הגב, אין

רואים אותו כלל; נדמה שהארון מתקדם בעצמו. אבל חיים נושם

בכבדות וזאת שומעים למרחוק.

אך הנה הביא חיים את המשא למקום שנקבע וקיבל את הכסף

(5) שהבטיחו לו. הוא ממהר אל הבאר לשתות מים קרים ומשם – הוא

רץ הביתה. והנה הוא עומד בחצר שלו ומרים את ראשו למעלה

למעלה. והוא קורא:

- חנה!

בפינת הגג נפתח חלון קטן ובחלון - ראש אישה, ראש קטן ועליו

(10) מטפחת לבנה. האישה קוראת מיד:

- חיים?!

הזוג מביט זה אל זה ברצון ובנחת.

הוא שם את הכסף שקיבל בתוך נייר וזורק אותו למעלה, לחלון.

חנה תופסת אותו באוויר; היא למדה זאת מזמן.

(15) - בריה נפלאה! - אומר חיים. אין לו חשק לזוז מן המקום.

- לך, לך-לך, חיים - אומרת האישה בשקט - אינני יכולה לעמוד

בחלון... אני צריכה לשוב לילד החולה.

- מה שלומו?

- יותר טוב!

(20) - תודה לאל! ואיפה הניה?

- הלכה לה אל התופרת.

- ויוסיל?

- ב"חדר", כמובן!

חיים הולך לו. חנה מביטה אחריו עד שאין רואים אותו עוד.

(25) ביום חמישי ושישי נמשכת השיחה יותר זמן.

*131*

- כמה יש לך בנייר הזה? - שואלת חנה. היא פוחדת שהכסף לא יספיק לכל צורכי שבת.

- וכמה נחוץ לך עוד, חנה?

- שש פרוטות לרפואה (רפואה - תרופה, --) בשביל הילד. חלות כבר יש לי, גם בשר...

(30) נחוץ לי עוד: נרות, יין לקידוש ומעט עצים לתנור.

- יש עצים בשוק, אני אביא לך.

- ועוד נחוץ לי...

אחרי שיחה ארוכה, הם מסכימים שהעיקר הוא הנרות לשבת

והרפואה לילד החולה. אם, בעזרת השם, הילדים בריאים, המשפחה

(35) הענייה עליזה ושמחה בחלקה; ובפרט אם הכינה חנה פשטידה (פשטידה - מאכל אפוי עשוי מקמח בלול בשמן ומתובל בתבלינים שונים)

לכבוד שבת.

חנה יודעת להכין פשטידה באופן נפלא. תמיד חסר לה משהו בשביל

הפשטידה: פעם - קמח; פעם - ביצים; פעם - שומן. ולבסוף יוצאת

פשטידה יפה, שמנה ומתוקה.

(40) - המלאך מבשל - אומרת חנה בצחוק.

- בוודאי - עונה חיים - האם אינך מלאך אלוהים? המעט את סובלת

ממני ומהילדים? ולא שמעתי מעולם מילה מפיך. האם את צועקת

פעם כמו הנשים האחרות.

חנה צוחקת והוא ממשיך:

(45) - ומה הוא כל "העולם הזה" שלך? גם את וגם הילדים ערומים

ויחפים, אין לכם בגדים ואין לכם נעליים. לפעמים אתם גם רעבים...

למה אני כשר - למה אני טוב? "לא לקידוש ולא להבדלה (לא לקידוש ולא להבדלה - אינו מתאים לשום דבר)", כמו

שאומרים. אפילו זמירות של שבת (זמירות של שבת - שירים ומזמורים שנוהגים לשיר בשעת הסעודה בשבת) אינני יודע לשיר יפה.

- ובכל זאת - אומרת חנה - אתה בעל נאמן ואב טוב... בעל כזה

*132*

(50) ייתן ה' לכל בנות ישראל... הזוג מביט זה בזה בידידות כאילו יצאו

ברגע זה מתחת לחופה.

שבת. ידוע כי "שינה בשבת זהו תענוג". אחרי השינה הולך חיים

אל בית-המדרש הקטן לשמוע תורה. המלמד קורא. בעיקר מעניין

אותו, את חיים, וגם את השומעים האחרים, עניין העולם הבא

(55) - הגיהינום והגן-עדן. חיים יושב ליד התנור, העיניים שלו מלאות

דמעות - פעם מצער ופעם משמחה. הוא כולו רועד. הוא סובל יחד

עם הרשעים בגיהינום וטועם טעם גן-עדן יחד עם כל הצדיקים:

הנה האור הנפלא, מלאכים פורחים באוויר, חתיכות לווייתן, הדג

הגדול, ושור-הבר, יין משומר (לווייתן, שור הבר, יין משומר - סעודת המטעמים של הצדיקים בגן עדן, עפ"י האמונה)... כאשר המלמד סוגר את הספר,

(60) מתעורר חיים מן החלום הנפלא וחוזר בלי רצון לעולם הזה. חיים

מתפלל בלבו: ריבונו-של-עולם! תן לי רק מעט, רק משהו של גן-עדן

בשבילי ובשביל אשתי ובשביל בניי!

ומיד הוא חושב: באיזו זכות? לא מגיע לי, לא מגיע לי...

פעם אחת ניגש חיים אל המלמד ואמר לו:

(65) - רבי! - וקולו רועד מאוד - רבי! מה אני צריך לעשות כדי שאגיע

לחיי עולם הבא?

- עסוק בתורה, בני! עונה המלמד.

- אבל אני בור (בור - אדם שלא למד כלום).

- למד פרקי-אבות.

(70) - אמרתי כבר: אני עם-הארץ (עם הארץ - אדם שאינו בקי בתורה).

- אמור תהלים בכל יום.

*133*

- לזה אין לי פנאי, רבי.

- התפלל ברצון ובהבנה.

- אינני מבין את המילים, רבי.

(75) המלמד מביט אליו ברחמים. הוא שואל:

- מה העבודה שלך?

- סבל אני.

- טוב מאוד! שמש תלמידי-חכמים.

- ואיך?

(80) - המלמד חושב רגע ועונה:

- הבא בכל ערב מים קרים לשתייה ללומדים בבית-המדרש.

- רבי -אמר חיים - ואשתי?

הסביר לו המלמד: כאשר הבעל יושב על כיסא בגן-עדן, אשתו

יושבת להדום רגליו (הדום רגליים - שרפרף (כיסא קטן), שעליו משעין היושב את רגליו). חיים חזר הביתה לעשות "הבדלה (הבדלה - ברכה שאומרים על כוס יין במוצאי שבת ויום טוב)". הוא

(85) סיפר לאשתו על השיחה עם המלמד; ופתאום התמלא לבו רחמים

על אשתו והוא אמר:

- לא חנה! אינני רוצה בזה! בשום אופן לא אסכים שאת תהיי

לרגליי. אני ארים אותך ואושיב אותך לידי. יחד נשב! יש די מקום

לנו על כיסא יחד! והוא הוסיף באומץ לב:

(90) - אני בטוח שהקדוש-ברוך-הוא יסכים לזה, בוודאי יסכים, מוכרח יהיה להסכים.

י. ל. פרץ, מתוך: כל כתבי י "ל פרץ, ספר ראשון, כרך רביעי, דביר, תשי"ג

*134*

תוכן הסיפור

חיים הוא סבל עני ובור. הוא עובד בפרך למחייתו, וכל פעם שהוא מסיים משימה הוא חוזר לביתו עם שכר עבודתו. עומד למטה ליד ביתו וצועק לאשתו, חנה, שבקומה העליונה. כאשר ראשה מציץ בחלון, הוא זורק לה את הכסף, מתעניין בשלום הילדים, ומתקשה לעזוב את המקום בשל אהבתו הרבה לאשתו. שיחתם מתארכת בימי חמישי ושישי לפני השבת, כאשר הם דואגים שמא לא יספיק שכר עבודתו של חיים לשלם עבור צורכי שבת.

בשבת הולך חיים אל בית המדרש, ומקשיב לדברי המלמד על העולם הבא, כשהוא מדמיין לעצמו את חיי גן העדן.

יום אחד הוא מחליט לעשות מעשה, שיבטיח את הגעתו לגן העדן, ולשם כך הוא פונה למלמד שיסביר לו מה לעשות. המלמד מציע לחיים הצעות שונות, שחיים אינו יכול לבצע, משום שאינו תלמיד חכם. לבסוף מציע לו המלמד לשאוב מים לתלמידי חכמים, כאשר הם לומדים תורה. אבל חיים מתעניין מה יהיה גורל אשתו, האם גם היא תבוא עמו לגן העדן. המלמד מגלה לו, שאשתו תשב על הדום לרגליו, אך לא על כיסא לידו. בבואו לביתו מספר חיים על השיחה לאשתו, ותוך כדי סיפור הוא מתמלא עליה רחמים, ומבטיח לה שלא ייתן לה לשבת לרגליו, אלא ידאג שתשב לצדו על אותו כיסא, והוא אף משוכנע שאלוהים בכבודו ובעצמו יסכים לכך.

*135*

מה הפירוש?

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהסיפור: בכבדות, חשק, רפואה, כשר, שימש, זמירות, תענוג, מלמד.

הפירושים בעברית: שירת, מרפא, הנאה, בקושי, מורה, רצון, מתאים, שירים.

הפירושים בערבית: --

2. העתק למחברתך והתאם את הצירופים למקבילות שלהם בערבית.

3. חפש במילון:

לא לקידוש ולא להבדלה (שורה 47)

כניסה לעולם היצירה

1. תאר, במילים שלך, מה היה חיים עושה, כאשר קיבל את שכרו על עבודתו.

*136*

2. מה מדאיג את חיים ואשתו בימי חמישי ושישי?

3. מה אוהב חיים לשמוע בבואו לבית המדרש בשבת, ומה הוא מדמיין לעצמו?

4. ספר על הצעותיו של המלמד לחיים, ועל תגובתו של חיים להצעות השונות.

5. מה מעמדה של האישה בגן העדן, על-פי דברי המלמד?

6. מה מבטיח חיים לאשתו בסיום הסיפור?

שאלות חשיבה ופרשנות

7. היכן, לדעתך, מתחילה עלילת הסיפור, וכיצד תכנה את הפסקאות שלפני התחלה זו? היעזר ב"מילון המונחים".

8. יש בסיפור ניגוד בין מעלה ומטה. הבא לו שלוש דוגמאות, והסבר מה תרומתן לעיצוב מערכת היחסים בין חיים ואשתו.

9. לא נאמר במפורש, שחיים אוהב את אשתו והיא אוהבת אותו, אך מתוך התנהגותם הדבר משתקף. הבא לכך שלוש דוגמאות שונות.

10. הפערים החברתיים בין חיים והמלמד ניכרים מתוך שיחתם. הסבר קביעה זו תוך הדגמה מהסיפור.

11. מה הקשר בין כותרת הסיפור לתוכנו ומסריו?

12. לעתים דווקא התם והבור מגלה בדבריו את הליקויים של החברה בה הוא חי. כיצד משתקפת אמת זו בסיפור שלפנינו?

*137*

13. לפניך כמה מניעים לדברים, שאומר חיים לאשתו בסיום הסיפור:

א. חיים מאמין בשוויון בין המינים.

ב. חיים אוהב את אשתו ולא מוכן לשבת רחוק ממנה.

ג. חיים סבור שאשתו צדקת לא פחותה ממנו.

אילו מן המניעים מתאימים לרוח הסיפור, לדעתך? הסבר.

14. "אני בטוח שהקדוש-ברוך-הוא יסכים לזה, בוודאי יסכים, מוכרח יהיה להסכים" (שורות 90-91) - יש העצמה במשפט זה. ציין מהי, והסבר כיצד היא מעידה על אמונותיו ותפיסותיו של חיים, לעומת אלה של המלמד.

משימות יצירה ושאלות השוואה

15. כתוב חיבור ובו מחשבותיה של חנה לשמע דברי בעלה בסיום הסיפור.

16. על-פי דברי המלמד, יש ארבע דרכים מרכזיות להגיע לגן העדן: לימוד תורה, אמירת פרקי תהלים מדי יום, תפילה מתוך כוונה וסיוע לתלמידי חכמים. אילו מעשים מבטיחים לאדם גן עדן בתרבותך?

17. סיפור זה אינו סיפור עממי מובהק, אלא עיבוד ספרותי שלו.

א. ציין אילו מאפיינים של סיפור עממי נותרו בעיבוד זה.

ב. מה, לדעתך, נוסף לסיפור בעיבוד הספרותי?

*138*

כהרף-עין

*138*

א

(השורות מחולקות וממוספרות לפי ספר הדפוס, מספר השורה יבוא בסוגריים בתחילת השורה)

מירקאדו קמחי איש גברתן (גברתן - רב כוח, --) היה: גבה-קומה, רחב-כתפיים וחסון-

גו (חסון גו - אדם חזק, --). גם פרצופו עטוי הדר-גברים: זקן רחב, צפוף, יורד על פי מידותיו (יורד על פי מידותיו - יורד על חזהו),

כאילו היה רב בישראל או גביר בעמיו. גם קולו, בשיחו שיחת-רעים,

נשמע חזק ומלא. ואלמלי רכות קלה שבפניו, זוך עיניו היפות וצחוק

(5) החן, שמצוי לרוב בין שפתותיו, היו רואיו מדמים לעצמם שהוא בעל

מלאכה כבדה - נפח, קצב, או ראש לעדת סבלים.

אבל מלאכת-ידו נקייה: חייט הוא לכפתני (כפתן - מעיל עליון, --) גברים. לרוב כפתני-משי

לשבת וימים טובים. אפשר, שממגעו כל הימים במשי ובאריגים

יקרים וטובים הגיעו לו כמה ממידותיו (מידה - סגולה, תכונה, --) הטובות והיקרות: טוב-

(10) עין, רחבות-לב והסברת פנים לכול. אבל מי שהכיר את אשתו

לינדה אמר: ודאי היא שגרמה לא-מעט לנועם הליכותיו ולטיב

מידותיו.

ב

לינדה הייתה אישה קטנה, עדינה ויעלת-חן. ונוסף למתות-החן

אשר בפניה, להליכותיה היקרות ברוב שלווה ורוך, לקולה השקט

(15) והענוג, היו עיניה מופלאות ביופיין. באמת אמרו: מפלאות הבורא,

שאין שני בני-אדם שתהיינה עיניהם דומות אלו לאלו. לכל אדם

עיניים שונות מעיני זולתו.

*139*

אבל יתרון מיוחד לעיני לינדה: לא זו בלבד שהן קוסמות ביופיין,

אלא כל סגולות נפשה - ענוות-רוחה, תום-לבה וטוהר-רגשה – היו

(20) כמשתקפות ונגלות מזוהר מבטי עיניה.

אכן סגולות טובות אלו ואחרות, דומה, עצמו (עצמו - התחזקו, --) בה ברוב הימים

בגלל גורל חייה, גורל קשה ומר, אשר נגזר עליה מאז, עקרות (עקרות - אי-פריון, --).

כעשרים שנה חלפו מאז הייתה לאישה למירקאדו ופרי-בטן (פרי בטן - בנים, צאצאים, --) לא

היה לה. ומהפכה ימים על ימים בכיסופי נפשה, מצעדה, תדיר (תדיר - תמיד, --)

(25) בשממון-ביתה, בודדה, יחידה, עגומה (עגומה - עצובה, --) - ירדה עליה דומייה גדולה

ונתנה אותותיה בכל הליכותיה של לינדה.

לשבחו של בעלה, אמרו הבריות, לא חוללה דומייה זו מפיו מעודו

אפילו ברמז תרעומת (תרעומת - מורת רוח, --). אוזן זר, שכן או מודע (מודע - מכר, --), לא קלטה מעולם

דבר וחצי דבר מיגון (יגון - צער, --) גורלם של האיש והאישה. לכל היותר בהזדמנות

(30) שעות-שמחה בבית ידידים, כשברכום הבריות שימלאו השמים

משאלות לבם, ראה הרואה בהיתקל מבטי האיש והאישה זה בזו

וברחף מבטיהם בחלל החדר כציפורים מתלבטות בכלוב סגור.

ג

באחד הימים קמה לפתע פתאום מהומה גדולה בדומיית ביתה של

לינדה, כבעת תקום פתאום רוח סערה בלי דעת מאין בואה.

*140*

(35) על מפתן (מפתן הבית - פתח הבית, הסף, --) ביתה עמד אחד בבוקר שמש בית הדין והזמינה לבוא

עמו לבית הדין.

תמוהה ונדהמת מפני סתמיות ההזמנה, כלפני גורל סתום כמוות,

שאלה את השמש: האין טעות עמך, אחא? האותי, לינדה קמחי,

יזמינו לבית הדין?

(40) - ברור, ברור, אחות; אין טעות עמי.

- ומה פשר הדבר, הלא תדע אתה?

- החכמים הדיינים יודעים לכלכל דברם במשפט. מוטב שתשמעי

הדבר מפיהם.

- ובעלי? איכה אלך לבית הדין והוא אינו עמי?

(45) - על-פי דבר בעלך יזמינוך.

- אלי, אלי! החולמת אני בהקיץ? האם בעלי שם, בבית הדין?

- לא אחות. שמעתי אומרים נסע חברונה ואת דברו מסר לבית

הדין.

כמובלה לגרדום (גרדום - מקום ההוצאה להורג, --) על-פי גזר-הדין נעלם הלכה אחר השמש נבוכה,

(50) נכנעת ודוממה.

ד

שאון והמולה בחדר החיצוני בבית הדין. קול מדנים (מדנים - ריב, --) ,רוגז ונאצה

(נאצה - קללה, חרפה, --) בחלל החדר, ולינדה מכווצה (מכווצה - מצטמצמת, מקופלת, --) בפינה כשבויה חרדה שהובאה ליריד

של תגרים. אחר שעה קלה, עם צאת בעלי הדין מהחדר הפנימי

- מושב הדיינים - נקראה לינדה פנימה.

*141*

(55) אב בית הדין פנה אליה בקול מתון, קול אבהי ספוג רחמים,

והודיעה שבעלה גמר אומר לתת לה גט, כי כלתה נפשו לזרע של

קיימא. אכן גירושי אישה מבעלה קשים כחורבן בית המקדש, אבל

תורתנו הקדושה נותנת זכות לבעל לשלוח את אשתו בגלל חפצו

להקים לו בן.

(60) ומראות הרב את חיוורון פניה ומשמעו את תרעומת דברה, כי הניף

בעלה גרזן-מוות על ראשה לפתע פתאום, סח (סח - שח, אמר, הגיד) לה הרב: לא דבר

פתאום ולא קשי-לב הוא עם בעלה. נהפוך (נהפוך - להפך, --) הוא: זה שנים אחדות

שבא ולקח דברים כמה פעמים עם בית הדין וגם קיבל עליו לסלק

כפל על דמי כתובתה (כתובה - כתב הנישואין, --), אבל מרחמיו עליה חזר מפעם לפעם בדיבורו;

(65) אבל עתה גמר אומר ועשה מעשה, לבל (לבל - כדי שלא, --) ישנה דעתו, ומינה שליח

כדת וכדין שיתן לה הגט. והנה נגמרו הסידורים ושמש בית הדין

הוא השליח. מידו תקבל את הגט.

כאחד נתון תחת גלי מפולת, אשר יתאמץ להשמיע קולו מן המחנק,

כן אזרה לינדה כל חיליה (חיליה - כוחותיה, --) והשמיעה דברה חנוק מבכי:

(70) - שפחתכם אני, אדונים חכמים, כפות רגליכם אשק, אך תנו לי

ואדבר. אם נגזר עליי דין-גירוש לא אקבלנו כי אם מידי בעלי. מידי

אחר לא אקבל הגט. המיתוני, אדונים חכמים ולא אקבל.

שבו הדיינים ונשאו ונתנו בינם לבין עצמם עד שנמנו וגמרו למלא

רצונה. בו בשבוע ביום חמישי, יתן הבעל הגט מידו לידה.

*142*

ה

(75) ביום המועד נקבע דבר מסירת הגט בראש כל ענייני בית הדין.

דממה עצורה בחדר. הכל מצפים לבוא הבעל. עיני הנוכחים

חוזרות וצופות באישה היושבת כפופה בקצה החדר ולבושה

שחורים כאבלה.

משנכנס הבעל קרא אותו ראש בית הדין אליו וסח עמו בלחש. הכל

(80) הכירו שהנה שוב ינסה להשיבו מדעתו ברגע האחרון, אך הכרת

פניו ותנועות ידיו יענו בו שתקיף הוא בדעתו.

אז יעמדו הדיינים על רגליהם. קרא ראש בית הדין לבעל לקרוב

לפני הדיינים. הוא צעד בטוחות ממקומו, כמאושש (מאושש - חזק, --) ותקיף. אחר

קרא הראש לאישה והיא קרבה כושלת ונכנעת. הורה שמש בית

(85) הדין לאישה, שעליה להרים זרועותיה כשכפות ידיה מחוברות

בפרקן ואצבעותיה מפושקות לקבל אל תוכן את הגט כדין.

נתנו הגט בידי הבעל והורו לו להורידו מלמעלה מידו לידיה. איש

ואיש מן הנאספים ראה בשלוח מירקאדו את מבטי עיניו לכל רוח,

ובלבד שלא יפלו בפני אשתו.

(90) הרימה האישה ידיה כפי שהורו לה והייתה עמידתה, כשידיה פרושות

אל על, כמי שנושא תפילה לאלוהי מרום בטרם יעלה לגרדום.

ובהחזיק הבעל את הגט בידו למעלה - נשמע אז קול חנוק, כקול

עולה מארץ: יסלח לך האל, אהובי; אני סולחת לך.

*143*

אז הפנה מבט עינו של מירקאדו על-כורחו אל פני אשתו בהרף-

(95) עין (בהרף עין - כהרף-עין, בן-רגע, תכף ומיד, --) - והיה כנרתע. ידו רפתה (רפתה ידו - נחלשה ידו) וירדה. מיד שב והתאושש והיה

כעוקר ודוחה בידו השנייה משהו מלפניו והרים את ידו האוחזת

בגט אל על. אך ידו רעדה, כי נצמדו עיניו בכוח לא-ידע אל עיני

אשתו. נשתררה (נשתררה - השתלטה, --) דומייה דקה בחדר, ציפייה וחרדה בכל לב.

שנית רפתה ידו וחרדה.

(100) - לא אוכל - אמר לנפשו ולאוזני הדיינים - זאת אשר יגורתי (יגורתי - פחדתי, --) ...

מפני עיניה יגורתי...

מיד נשמע קולו כנחפז: המותר לקרוע הגט?

- קרע! הורה אב בית הדין.

קול הקריעה נפל בחלל החדר כקול-בשורה מעולם אחר, רחוק, טמיר...

יהודה בורלא, מתוך: רשפים: סיפורים, דביר, תשכ"א

(בספר איור, היעזר במנחה)

*144*

תוכן הסיפור

הסיפור פורש בפנינו את חייו של זוג ירושלמי, שאחרי עשרים שנות נישואין הוא עדיין חשוך ילדים. שני בני הזוג, מירקאדו ולינדה, אהודים בחברתם ומוערכים, אך כולם חשים ויודעים שהשניים סובלים, משום שאין להם ילדים. מירקאדו התלבט, לא פעם, אם לגרש את אשתו ולשאת אישה אחרת על פניה, אך נמנע מכך כל השנים. על אף יחסו העמוק והחם ללינדה מגיע הרגע, בו הוא מחליט לתת לה גט, כדי להינשא שנית ולהביא בן לעולם. הרצון ביורש גובר על אהבתו לאשתו. אך הוא יודע, שאם יידרש לתת ללינדה גט במו ידיו, לא יעמוד בפני מבט עיניה ולא יצליח לממש את רצונו. הוא מנצל את הרשות הניתנת בדת היהודית לשלוח גט בידי שליח, ושולח אליה את שליח בית הדין. לינדה אינה מוכנה לקבל את הגט מידי שליח, ודורשת לקבל את הגט מידי בעלה. הדיינים נכנעים לרצונה. ביום מתן הגט מתאספים כולם בבית הדין. לינדה עומדת מול בעלה, מתבוננת בו ואומרת לו: "יסלח לך האל, אהובי; אני סולחת לך". דברים אלה ועיניה הספוגות כאב, עלבון וכעס של לינדה גורמים למירקאדו לסגת מתכניתו, ולתת הוראה לקרוע את הגט.

*145*

הפעלות

מה הפירוש?

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהסיפור: גביר, סגולה, מהומה, סח, נצמד, גורל, פשר, נרתע.

הפירושים בעברית: רעש, נקשר, נסוג, עשיר, מזל, פירוש, תכונה, דיבר.

הפירושים בערבית: --

2. העתק למחברתך והתאם את הצירופים למקבילות שלהם בערבית.

*146*

3. התאם את הביטויים לפירושים:

כניסה לעולם היצירה

1. תאר את דמותו של מירקאדו במילים שלך, על-פי התיאור שבפרק א'.

2. תאר את דמותה של לינדה במילים שלך, על-פי המסופר בפרק ב'.

3. מהו האירוע, שבו מתמקד הפרק השלישי של הסיפור?

4. כיצד מתוארת לינדה בפרק הרביעי, בבואה לשיחה עם הרב?

*147*

5. מה מספר הרב ללינדה על התלבטויותיו של בעלה?

6. מה דורשת לינדה מאת הדיינים, וכיצד הם מגיבים?

7. כיצד נראים הבעל והאישה בראשית טקס מתן הגט?

8. מהו רגע המפנה, בו מתערער בטחונו של מירקאדו בכוחו לתת לאשתו גט?

9. היכן מופיע בסיפור הביטוי "כהרף עין", ולמה הוא מתקשר?

10. הסיפור מסתיים במשפט: "קול הקריעה נפל בחלל החדר כקול בשורה מעולם אחר, רחוק, טמיר...".

א. הסבר בלשונך את המשפט.

ב. מהו, לדעתך, אותו עולם אחר?

ג. מה מבקש סימן הפיסוק של שלוש נקודות לרמז לקורא בסיום הסיפור?

שאלות חשיבה ופרשנות

11. פרקי הסיפור: תן כותרת משלך לכל פרק ופרק מפרקי הסיפור. ציין מה תפקידו של כל פרק בהתפתחות העלילה (קרא ב"מילון המונחים" על העלילה והמונחים הנקשרים אליה).

12. המספר נוקט לשון ציורית, כאשר הוא מתאר את רגשותיה הכמוסים של האישה. א. הבא דוגמה לשלושה ציורי לשון כאלה. ב. נסה להגדיר את סוגם. ג. הסבר את משמעותם ואת תרומתם לעיצוב מצבה של לינדה.

13. הדמויות בסיפור מאופיינות באמצעות קולן. בדוק תופעה זו לגבי מירקאדו, לינדה והרב, והסבר כיצד מאפיין הקול כל דמות.

*148*

14. מירקאדו ולינדה מאופיינים, הן על ידי התנהגותם במצבי שיגרה ויומיום, והן על ידי התנהגותם בזמן משבר. בחן תופעה זו והראה כיצד התנהגותן של הדמויות מלמדת אותנו על אופיין ומצבן בימי שגרה ובימי משבר.

15. לעיניים תפקיד של מוטיב חוזר בסיפור: בחן את הופעת העיניים, והסבר מהו תפקידן בסיפור (האם הן מאפיינות דמויות? האם הן מקדמות עלילה?).

16. חזור וקרא את פרק ד'. מהי עמדתו של המספר כלפי הרב והדיינים? האם הוא מתארם באופן שלילי או חיובי? חווה דעתך, והבא דוגמאות מתוך הסיפור.

17. מדוע, לדעתך, העדיף מירקאדו לתת לאשתו גט בידי שליח?

18. הגט נקרע בסופו של דבר. אבל האם רק הגט נקרע באותו אירוע? חווה דעתך כיצד ישפיע האירוע על חיי בני הזוג.

משימות יצירה ושאלות השוואה

19. ניתן לגנות את מירקאדו על מעשיו וניתן להצדיקו. מהי עמדתך בשאלה זו? חבר כתב גינוי או כתב זיכוי על-פי עמדתך, ובו אתה מסביר מדוע יש לגנות או להצדיק את מעשיו של מירקאדו.

20. כתוב חיבור ובו תפרוש את מחשבותיה ורגשותיה של לינדה במעמד נתינת הגט, מרגע כניסתה לחדר ועד יציאתה ממנו.

21. לו אתה במאי סרטים: איך היית מעצב את תמונת מתן הגט? חשוב על הדברים הבאים: מראה החדר, לבושם של הסובבים, הקולות בחדר, במה תתמקד המצלמה כל שלב, וכדומה.

*149*

22. הסופרת דבורה בארון, שהייתה בתו של רב, משלבת בסיפוריה רגעים קשים, בהם גירשו גברים את נשותיהם מסיבות שונות. בסיפורה "כריתות" היא מספרת על אישה שלא ילדה לבעלה עשר שנים, והוא נתן לה גט, נישא לאחרת ולאחר שנה נולד לו בן. האישה המגורשת הלכה ודעכה ותוך שנים ספורות מתה בודדה. אחת משכנותיה אומרת: "מדוע לא מותתו אותה, את האישה הזאת, אז, בזמנה, תיכף? לשם מה באו עוד עינויי הגסיסה האלה? - אם כורתים אתם את הראש - אמרה נזעמה, כשהדמעות נושרות לה מעיניה - אז כרתו אותו, לפחות, כליל, בבת אחת" (פרשיות, תשכ"ח, עמ' 291). איך מתייחסת אותה שכנה למנהג לגרש אישה שלא ילדה לבעלה ילדים, וכיצד מאירים דבריה את המעשה עליו מסופר בסיפור "כהרף עין"?

*150*

סובבתהו בכחש

*150*

(השורות מחולקות וממוספרות לפי ספר הדפוס, מספר השורה יבוא בסוגריים בתחילת השורה)

כידוע, עשירים נדיבי לב ובעלי אצילות - נדירים מאוד בעולם.

אחד מאלף או שניים מרבבה. על-פי הרוב, היפוכן של נדיבות

וא-צילות אתה מוצא בין עשירים. ואין מן הצורך להרבות דברים בזה

העניין, דיו לכך משל מובהק מסניור יעקב נחשון, הגביר מירושלים.

(5) על עושרו של זה היו אומרים: "נזם זהב באף חזיר". שכן, מה טעם

ומה תועלת לעושר, ששמור בידי איש כילי רע עין ועם הארץ?

ונוסף על כל אלה, אותו גביר גם רע מראה וטרוט עיניים (טרוט עיניים - עיניים חלשות). ואין

צורך לומר שמעולם לא נתן לשום דבר של צדקה ולא נידב נדבה

הגונה כראוי לו. ואפילו מעניים ומאביונים היה קופץ ידו (קופץ ידו - מונע עזרתו), ולא

(10) היה נותן לעני אלא פרוטה קלה שבקלות.

וכשהיו באים אליו מחזרים במצוות לבקש נדבה לעניין חשוב

- כיצד היה פוטר עצמו מהם ומדיבוריהם ומתביעותיהם בלא

ליתן כלום?

היה פוטר עצמו מהם בשתיקה. פשוטו כמשמעו. הם היו מדברים,

(15) והוא היה שותק. הם טוענים, והוא מחריש. הם מנסים למצוא

דברים שיהיו נכנסים ללבו, והוא - כבול עץ (בול עץ - כינוי גנאי לאדם שתפיסתו קשה) יושב לפניהם. ואם

היה אחד מתרגש וטוען לפניו דברים ברתחנות, היה הוא נועץ עיניו

בתקרה או בקרקע כאינו מרגיש במציאותו של המדבר. ואף אם

היה המבקש מוציא מפיו דברים קשים ועולבים - לא היה עונה

(20) אף בדיבור קל שבקלים. בקיצור, לב ברזל ומצח נחושה.

ועם כל מידות מגונות אלו שום עשיר לא היה מצליח כמותו. בכל

*151*

ששלח ידו (שלח ידו - עסק ב-) - ראה ברכה. מחיל אל וחיל הלך. מטוב אל טוב ומגיל

אל גיל, עד שהיו הבריות מלעיזות (מלעיז - מוציא דיבה, --) כלפי שמים ואומרות: ההצלחה

לא בידי שמים היא, אלא השמים הם בידי ההצלחה, שהרי הצלחתו

(25) של זה כאילו מכריחה את השמים שיהיו מצייתים לו, שאם לא

כך - היאך מסייעים מן השמים לברנש כזה? בפרט נראתה מידת

עוול זו שבהצלחתו בענייני נשים שלו. אשתו הראשונה, שהייתה

שנואה עליו הרבה - מתה בדמי ימיה מיתה חטופה. שנים רבות

הייתה אישה זו מצפה שיגרשנה ותיפטר ממנו - אלא שהוא לא

(30) העלה כלל על דעתו מחשבה זו, היאך יוציא ממון לשלם כתובתה?

אבל מחשבות אחרות היה מעלה יום יום בראשו: היאך לגרום

לה ייסורים ועינויים ועלבונות, עד שתהיה מצטמקת בביתו

ומתאבדת מן העולם. ושמונה שנים לאחר שנישאה לו, מילאו

השמים משאלות לבו ונסתלקה מן העולם.

(35) ומיד לאחר ה"שלושים" לפטירתה - לקח לו הגביר בתולה בת

טובים, חמודה ויעלת חן, היא ריקוג'ה לבית חפץ. והוא אז כבן

שלושים והיא כבת עשרים.

היו הבריות מנידות ראש על אותה בחורה ואומרות: חבל על האי

שופרא (שופרא - שפר, יופי, תפארת, --)! איכה יועם זהב? ויש שגרסו לשון גנאי: איכה יעם זהב (יעם זהב - יכהה, יפוג זוהרו),

(40) כלומר איכה יסמא הזהב אפילו עיני בתולה שפירתא נאה וחסודה

כריקוג'ה חפץ, שתיתן עצמה בידיו של פיגול (פיגול - כינוי גנאי לאדם מסריח, המוקצה מחמת מיאוס) זה?

ויש שתלו הקולר בצווארי אבי הבת, חכם יעקב חפץ, שאף שהיה ירא

שמים, שתקן ומצניע לכת, בכל זאת ריח מרובה של כילאות (כילאות - קמצנות) היה

*152*

נודף הימנו ומידה זו היא שפיתתה אותו למכור את בתו בהון.

(45) לאחר החתונה, ככל שעבר הגביר הלז ברחוב והוא לבוש קפטן (קפטן - כפתן, גלימה רחבה לגברים)

משי, הדור במעיל יקר ועטור מצנפת פסים כמנהג גבירים, פניו

מבהיקים כמשוחים בשמן ועיניו טרוטות מאדימות, פיאותיו

מרוטות בדומה לקרחת שבראשו - הייתה עולה בעיני הבריות

דמות דיוקנה שלה, של ריקוג'ה, שכל הון שבעולם לא היה שווה

(50) לה. באמת אמרו: מי שהיה מביט בפניה של זו, הייתה דעתו מת-

רחבת עליו. שכן אור רך היה פרוש בלבנונית שבפניה, כאורו של

ירח שמפציע ועולה. ועיניים טובות וטהורות היו לה, שכל שהניחה

מבטה על אחד, הייתה משכיחה ממנו צער ועגמימות שבלבו. ואף

קולה היה עולה חנון ואהוד לאוזן השומע, עד שהיה מבחין בו

(55) מטיבו של קול זמר, ועל כל אלה היה דיבורה מתון, שקול ורצוף

דברי בינה וטוב טעם.

משום כך היו הבריות מצטערות על אותה ריבה, כמי שרואה יונה

נקלעת למאורת נחש. ומשום כך היו רבים מתרעמים ומטיחים

דברים כלפי מעלה: ריבונו של עולם! על מה ולמה יהא זוכה גרוע

(60) שבגברים בעטרת תפארת שבנשים?

ורבים היו מצפים ומשתוקקים לידע היאך יעלה זיווג זה של מין

שלא במינו. ובאמת היו חייהם של זוג זה קלועים חידה בתוך

חידה, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. בתחילה, כשנתיים ויותר, ראו

הבריות עין בעין בצערה של ריקוג'ה, שחוט של עלבון היה פרוש

(65) על פניה, כבת מלכה שנתכשפה ביד אשף (אשף - קוסם, מכשף). לעתים רחוקות ראו

אותה יוצאת בין הבריות, אם משום שהוא היה מרחיקה מחברתם

של בני אדם, או שהיא הרחיקה עצמה מחמת עגמימות שבלבה.

*153*

כל כבודה אשת הגביר פנימה. קרובים מעטים פקדו את ביתה,

ומעט פקדה היא בתי קרובים. גם בשמחות שלה בלדתה בן בכור

(70) ואחר זמן בת ראשונה, וגם בעתות קשות - מחלת ילדים וכדומה

- בקרירות ובדידות עשתה ימיה.

ברם (ברם - אך, אולם) לאחר שנים מועטות היו הבריות, שהיו מקורבות לביתה במ-

קצת, רואות בהליכותיה של סיניורה ריקוג'ה - פליאות מפליאות

להשתומם. מרחוק ראו שבביתו של הגביר מתרחשים ממש מעשי

(75) נסים. מעטה סוד פרוש על זה הבית כפרגוד (פרגוד - מחיצה ניידת) שבארמון מלכים,

ומעשי חסד נעשים שמה. עקרת הבית הרי לכאורה כבולה היא

כשפחה שבויה בידיו של הגביר! ברם, למעשה, נוהגת היא כאשת

חיל צופייה הליכות ביתה. כפה פרושה לעני וידיה שלוחות לאביון.

אין מצווה ואין דבר צדקה ואין מעשה חסד בעיר, שלא תיתן חלקה

(80) בעין יפה. אבל בסוד גמור ובהסתר דבר מהגביר. ורבים קשי יום

ומרי נפש שעולים לביתה (בזהירות מדוקדקת ובציפייה מחושבת

- בשעה שאין "הוא" בבית), נכנסים שמה עגומים ומרים ויוצאים

מפויסים ומרוצים. ולא בלבד בנדבות ידה מצילה ומושיעה לכל

שדופק על דלתה, אלא בברכות פיה, באימרות חן ובדברי חמימות

(85) שמסעדים לבו של אדם, עד שהמקבל אינו מרגיש שנדבה הוא מקבל,

אלא שזו הנותנת אחות היא לו שנותנת לו משלו. שכן רבים שמעו

תדיר (תדיר - לעתים קרובות) דברים מתוקים וחביבים בפיה; למשל: כשאחד היה מבקש

להעלות בפיו דברי תודות לאוזנה, הייתה משתיקתו ואומרת: אל

נא, כן תחיה, אל נא תדבר כך. מצווה שאני עושה להנאתי ולתועלתי

(90) אני עושה. ויותר שאתה זקוק לה אני זקוקה לה. וחייך שאני זקוקה

לה מכמה פנים... ועד שאתה תודה לי, אני חייבת להודות לך. או,

*154*

כשהייתה מכירה אחד צנוע שהוא ביישן ואינו בא לעתים קרובות

לביתה, הייתה מוכיחה אותו בלשון מבודחה: כך אתה נוהג בריקוג'ה

שדואגת לך כאחות? כלום כל כך איני ראויה שתחשבני לאחות לך?

חייך שאילו הייתי יכולה לצאת מן הבית, הייתי יורדת ומושכת אותך

(100) לפני חכם אחד שישפוט בינינו, אם כך נוהגים באחות. ולתלמידי

חכמים צנועים הייתה שולחת להם לביתם בצנעה שיהיו מתפללים

ומליצים עליה, שהחכמים קרובים למלכות ודברם עובר לפני מלך

מלכי המלכים. והפלא שבכל המעשים הללו - שהגביר היה נותן

לה מטבע אחת קטנה לחודש, שאינה מספיקה אלא כמה פרוטות

(105) לעניים. וכסף שלו שבבית היה סגור ומסוגר בחשבון מדוקדק בארגז

ברזל שלו, והיה מקפיד ודורש על כל הוצאה שבבית עד פרוטה קטנה

שבקטנות. ואם היא אין לה משלה כלום והוא אינו נותן לה כלום

ואף פרוטה קטנה אינה מתעלמת מעיניו - היאך היא נותנת כל

הימים ממון הרבה לכאן ולכאן, והכול ביד פתוחה ובעין יפה?

(110) סוד זה סתום לכול, ומלבד הוריה וכמה מקורבים לא ידעו הבריות פשר

חידה זו. כמה פעמים היה הגביר עצמו חושש וחושד ב"נוות ביתו (נוות ביתו - אשתו, רעייתו)",

ולבו היה דופק בו ולא ידע למה דופק. שכן אירע כמה פעמים שעשה

בערמה ובתחבולה ותבע ממנה פתאום חשבון הוצאות הבית וחשבון

סכום כסף פיקדון שנתן בידה בכוונה תחילה (ושם עצמו שהסיח דעתו

(115) ממנו כמה שבועות). אבל מיד פרשה לפניו כל שדרש ממנה, וראה

ונוכח שאין שום חסר ושום יתר בכסף ובשווה כסף. ובעיקר נתעורר

חשדו של הגביר מחמת שעידן ועידנים לא עברו שתדלנים (שתדלן - משתדל לטובת האחרים) ועסקנים

בצורכי ציבור על ידו ולא פנו ולא הטרידו אותו בשום תביעה ובשום

נדבה, אלא שלא נתעמק לחשוב בדבר. מרוצה היה שאין מטרידים

(120) אותו ואין מכבידים עליו.

*155*

שנים על שנים עברו וחלפו ועולם - בביתה של הגבירה – כמנהגו

נוהג. הילדים גדלו ונעשו נערים והגיעו לימי בחרות. הבן הבכור יוסף

היה לבחור חמד ושתי הבנות אף הן טובות וחמודות. ואף להם,

לבנים, מעט שבמעט גילתה אוזנם בסוד מעשיה, כדי לחנכם במצוות

(125) ולהרגילם במעשים טובים. עד שאירע מעשה ועקרת הבית חלתה

מחלה קשה וממושכה. אז נשתומם הגביר מרוב תמיהה שנודע לו,

שהרבה חכמים ועניים היו עורכים תפילות ותחנונים בבתי כנסיות

ובבתי מדרשות ובקברות צדיקים והיו מבקשים רפואה לגבירה.

ואף שהוא עצמו נתן ממון לשם כך - אבל שהוא היה סוחר ויודע

(130) חשבון הכיר וידע שרבה-רבה הסחורה מכפי המחיר שהוא נותן

בעדה. הוא נותן דמי מניין אחד ללימוד בכותל המערבי, ונודע לו

שארבעה מניינים ערכו תפילה ולימוד במקומות קדושים.

חידה היא ותהי לחידה.

כמה שבועות הייתה הגבירה שוכבת חלושה ודוויה בערש דווי.

(135) לאחר חג הפסח ביקשה יום אחד בבוקר לישב נשענת במיטתה.

מיד ביקשה מבעלה, שיקרא שני תלמידים חכמים פלוני ואלמוני

וגם את חכם דוד ששון, אדם אחד שהיה שכנם לפנים – שרצונה

לומר וידוי.

נתמלא הגביר תמיהה ובהלה ושלח מיד לעשות רצונה.

(140) משבאו החכמים ואותו אדם שלישי, נתחזקה וישבה נשענת

במיטה. פתחה ואמרה לבעלה בדיבור מתון, אבל בדעה צלולה

ובלשון ברורה:

"יראה נא, סניור שלי, בעתות כאלו שאני הולכת מכאן, חייבת אני

לומר וידוי ולבקש מחילה ממנו על כל שגנבתי דעתו ועל שהלכתי כל

(145) הימים בכחש עמו. שכל השנים לקחתי כסף וזהב - שלא מדעתו,

ונתתיו למקומות שהיה דרוש ונחוץ".

נתפלא הרבה הגביר והיה חושש שמא מחולשה היא מדברת דברים

*156*

שאין להם שחר. בכל זאת ביקש להשקיט רוחה ואמר לה לשון

מעורבה חיבה ותמיהה כאחד:

(150) "מהו שאת סחה, חביבה שלי, מה לקחת ואיך לקחת? והרי כל כספי

וכל הוני עומד אצלי בחשבון ולא חסרה ממנו אף פרוטה אחת".

"כן, סניור שלי, ובכל זאת אני החסרתיו הרבה הרבה..."

אמר לה דרך בדיחה: "כמה, למשל?"

"דומני בדיוק, או בקרוב, שלושים וחמישה אלף מטבעות זהב."

(155) "הא כיצד?"

"התכשיטים שלי. כל התכשיטים שלי. אל יחשבנה לי לחטא. לא

לעצמי לקחתים. אף פרוטה לא לקחתי לעצמי. למעשים טובים

פיזרתים, כדין וכחוק".

"התכשיטים שלך? הרי לפני שני שבועות בחג הפסח פתחתי הארגז

(160) שלך וראיתי כל התכשיטים שלך במקומם - ונצטערתי ובכיתי הרבה,

שהם מונחים בקרן זווית בארגז ואת מוטלת בקרן זווית במיטה".

"אמת שהם מונחים שם, אבל ימחל לי שהם מזויפים. לקחתי קמעה

מידות קטנות של זהב והנחתי תחתיהם באותה מידה ובאותו משקל

נחושת ובדיל (בדיל - מתכת לבנה בעלת ברק של כסף, --) מצופים זהב. והוא, הצורף, חכם דוד ששון, שהוא

(165) ירא שמים בעל יושר - הוא שהיה בעזרי זה שבע עשרה שנה".

מיד פלטו שפתי הכיליי לשון שבורה: "וכלום בטוחה את שעשו לך

חשבון נכון כראוי? סכום עצום כזה?"

"הרי תודות לאל שנתן בלבי מן הפעם הראשונה לעשות חשבון.

אני איני בקיאה בכתיבת חשבון. אבל הוא, חכם דוד ששון, האל

(170) ישלם לו כפועלו, הוא רשם בפנקס הכול מאז ועד היום - עד

*157*

שנגמרו כל התכשיטים".

פנתה לחכם דוד ששון ואמרה: "שמא ימחל הרבה ויביא לנו

הפנקס?"

"הרי הוא עמי". הוציא הלה (הלה - אותו אדם) מחיקו פנקס עבה והניחו לפני

(175) הגביר.

לקחו הגביר ודפדף במה שרשום בתקופה של שבע עשרה שנה

ומעלה - והאריך מבטו בפנקס. כשהרים עיניו והביט בפני אשתו

ראה שעיניה סגורות. נכלם בפני עצמו שנתן דעתו עכשיו לחשבונות

ונזדרז ואמר: "הרי... ריקוג'ה... מחול לך: כל שלקחת, מתכשיטים

(180) שלך לקחת".

נענעה לו בראשה נענוע קל, שלא היה בכוחה לדבר לעת כזו... לא

עברו שני ימים עד שמסרה נשמתה למרום.

מששמעו הבריות כל אותו מעשה מופלא - היו מספרים מעשיה

של אותה צדקת והיו זוכרים היאך הייתה יוצאת בימי שבתות

(185) ובימים טובים ענודה עדי עדיים מזהב ומאבנים יקרות, בשעה

שכל שהיה עליה לא היה אלא נחושת ובדיל.

אמרו: "אפשר שעיניה היו אז מבריקות ופניה מאירים בגלל תכשיטים

מזויפים אלו. וכשראתה שכלו תכשיטיה - כלו חייה...".

והיו שאמרו: "ודאי בגלל מעשי זיוף ותרמית כאלה - העולם מתקיים".

יהודה בורלא, עיבוד מתוך: במעגלי אהבה, עס עובד, תשי"ג

*158*

תוכן הסיפור

הסיפור הוא סיפורה של ריקוג'ה הנעימה, הנדיבה והיפה, שנישאה ליעקב נחשון העשיר מירושלים, לאחר שזה התאלמן מאשתו הראשונה. יעקב נחשון מתואר כאדם קמצן, גאוותן ולא נעים, בעוד אשתו הצעירה, ריקוג'ה, מתוארת כאישה אוהבת חיים, יפה, נעימה ונדיבה. חיי נישואיה מסתוריים למדי. בשנים הראשונות מצטערים האנשים לראות את פניה המתקדרות. אך לאחר מכן נוכחים האנשים לדעת שהיא מנהלת את ביתה בשכל ומקפידה לעשות מעשי צדקה מפליגים תוך סבר פנים יפות ושמירת כבודם של הנזקקים. איש אינו מבין כיצד היא עושה זאת ליד בעלה, שאינו מוכן לתת פרוטה אחת לצדקה. לאחר מותה מתפרסם הסיפור, כיצד רימתה את בעלה הקמצן כדי להשיג כספים לצדקה. את תכשיטיה היקרים המירה בתכשיטים מזויפים, שנראו בדיוק כמו התכשיטים האמתיים. בעלה לא הבחין בזיוף כי זה היה עשוי היטב. את הכסף שקיבלה תמורת התכשיטים הייתה מחלקת לנזקקים, שבאו לחפש אצלה סיוע. לפני מותה התוודתה על מעשיה בפני בעלה, ואף הראתה את פנקס החשבונות, שבו נרשמו בקפידה תנועות הכספים. ריקוג'ה מתה לאחר שהמירה את כל תכשיטיה, ולא נותרה לה פרוטה אחת לצדקה.

*159*

הפעלות

מה הפירוש?

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהסיפור: כחש, פוטר, עולב, מצפה, פתה, כבולה, בצנעה, מחילה.

הפירושים בעברית: משפיל, סליחה, שדל, מרמה, בחשאיות, משחרר, קשורה, מחכה.

הפירושים בערבית: --.

2. העתק למחברתך והתאם את הצירופים למקבילות שלהם בערבית.

*160*

3. התאם את הביטויים לפירושים:

כניסה לעולם היצירה

1. מה מסופר על תכונותיו, הליכותיו והתנהגותו של יעקב נחשון בראשיתו של הסיפור, עד לנישואיו לריקוג'ה.

2. לאור התשובה הקודמת, הסבר למה אמרו על יעקב נחשון את הפתגם: "נזם זהב באף חזיר"?

3. מה סברו האנשים בירושלים על נישואיה של ריקוג'ה ליעקב נחשון?

4. המספר מתאר את מראהו של יעקב נחשון, לעומת מראיה של רעייתו ריקוג'ה. תאר את הניגוד במראה החיצוני של השניים.

5. מה מוסר המספר על השנים הראשונות של נישואי ריקוג'ה?

6. לאחר כמה שנים רואים אנשי ירושלים כי "בביתו של הגביר מתרחשים ממש מעשי נסים" (שורה 74). מהם אותם "מעשי נסים"?

*161*

7. האם ער יעקב נחשון למעשים המוזרים שמתרחשים בביתו? הסבר דבריך.

8. מה מספרת ריקוג'ה לבעלה לפני פטירתה?

9. מה חושבים אנשי ירושלים, לאחר ששמעו את סיפורה של ריקוג'ה, ומה הם אומרים עליה?

שאלות חשיבה ופרשנות

10. הסיפור פותח באקספוזיציה רחבה: מהו המידע הניתן באקספוזיציה על זמן ההתרחשויות ומקומן, על הדמויות ועל זרעי הקונפליקט שיתפתח בסיפור?

11. מאיזו נקודת תצפית מסופר הסיפור: זו של יעקב נחשון, זו של ריקוג'ה, זו של אנשי ירושלים, או זו של חכם דוד ששון? נמק דעתך.

12. בסיפור פזורים פערי מידע זמניים.

א. קרא על מושג זה ב"מילון המונחים" והבא להם דוגמה.

ב. מתי מתמלאים הפערים?

ג. מה תרומתם של הפערים למתח בסיפור?

13. יש בסיפור ניגודים בין דמויות ובין מצבים. הבא דוגמה לשלושה ניגודים לכל הפחות והסבר מהי, לדעתך, תרומתם לעיצוב הדמויות, למתח בעלילה ולמסר החבוי בסיפור.

14. הסיפור נקרא "סובבתהו בכחש". אילו ציפיות מעוררת כותרת כזו, ומה אנו חושבים עליה בסיום הקריאה?

*162*

15. האנשים אומרים: "ודאי בגלל מעשי זיוף ותרמית כאלה - העולם מתקיים". משפט זה כשלעצמו נשמע לא הגיוני, אך לאחר קריאת הסיפור הוא נשמע הגיוני ביותר. הסבר.

16. הבא מספר סיבות לכך שיעקב נחשון מוחל וסולח לאשתו על מעשי המרמה שלה.

משימות יצירה ושאלות השוואה

על-פי אמונה עממית יהודית, אדם שנפטר מגיע אל מעמד משפט בשמים. ושם שופטים את מעשיו עלי אדמות. בצדו האחד עומד המלאך הטוב שמציג את מעשיו הטובים של האדם. בצדו האחר עומד המלאך הרע ומציג את מעשיו הרעים של האדם. מה יציג המלאך הטוב, ומה יציג המלאך הרע במשפטה של ריקוג'ה?

גרשון שקד טוען על יהודה בורלא ש"שליטתו ברמה של סיפור המעשה מביאה לידי אפקטים מזעזעים, למפנים מפתיעים, למיתות משונות ולמעשים מופלאים" (שקד תשמ"ג, עמ' 98). אילו אפקטים מזעזעים ומפנים מפתיעים מתגלים בסיפור שלפנינו?

*163*

העוגה

*163*

(השורות מחולקות וממוספרות לפי ספר הדפוס, מספר השורה יבוא בסוגריים בתחילת השורה)

בקיץ 1950 פתח איש חנות ברחוב גאולה 28. בבוקר אחד בא

אליו צייר שלטים, מתח בעיפרון שני קווים ישרים ומקבילים

על משקוף החנות, ושרטט (שרטט - סרטט, רשם, --) ביניהם את שמה, באותיות לבנות

ומאירות-עיניים על רקע חום:

"הכול מתוק"

(5) רחוב גאולה נמצא באזור שקט של מגורי הפועלים וחנויות נפתחו

בו לעתים רחוקות. היו לנו שם מספרה, בית-מרקחת, צרכנייה

וסנדלר. ממתקים נחשבו למותרות (מותרות - דברי תפנוקים, --), ומי שפתח עסק למכירתם

בעיצומו של הצנע (צנע - הכוונה כאן לחוקי הצנע, שהם תקנות כלכליות של ממשלת ישראל בעשור הראשון, שתוקנו כדי להתגבר על מצב כלכלי קשה במדינה. חוקי הצנע שמרו שהאזרחים יצרכו בצניעות על-פי אישורים מיוחדים) היה בוודאי טיפש או אופטימיסט (אופטימיסט - מאמין בטוב שיבוא, --) או בעל

חוש-הומור מיוחד במינו.

(10) לאיש קראנו "הכול מתוק", על שם החנות. המבחר בחנות, שהוכתב

על-ידי חוקי הצנע החמורים, היה קטן ומצומצם. היו שם ברז של

סודה, מכלי זכוכית עם תרכיז צהוב ואדום להכנת גזוז, מקרר-קרח

ובו כמה בקבוקי מיץ וצוף, צנצנת ובתוכה מסטיקים עגולים בצבעים

שונים, קופסת קרטון עם ואפלים ושקיק של בד לבן-אפור עם גרעיני

(15) חמניות מלוחים. בתוך ארון בעל דלתות זכוכית היו נעולים דברי

הערך: קופסאות סיגריות, שתי בונבוניירות (בונבוניירה - קופסת פאר לממתקים, --), ובאמצע, גולת הכותרת

- העוגה. לפעמים אני חושב, שבתחילה הייתה העוגה, ובגללה החליט

"הכול מתוק" לפתוח חנות.

*164*

היא הייתה יחידת-סגולה וכמוה אפשר היה אולי לראות בסרטים.

(20) עוגה גדולה ועגולה, שציפוי הסוכר הלבן שעליה מחורץ ביד אמן

לגזרות, כאילו יבוא מישהו וירצה לחתוך לעצמו מנה. כל גזרה

מקושטת בפרח קצפת ובדובדבן משומר אדום מכאן, ובצמה (צמה - מקלעת של שערות הראש, --)

קלועה משוקולדה מכאן, ובמרכז שוכנת לבטח שושנה גדולה וורודה

מקרם מוקשה. בעיניי היה זה לא רק נס גסטרונומי (גסטרונומי - השייך אל אמנות הבישול המשובח), אלא גם

(25) יצירת אמנות ומפעל ארכיטקטוני (ארכיטקטוני - אדריכלי, --), שהרשים אותי יותר משבעת

פלאי העולם עליהם קראתי באנציקלופדיה "נעורים".

ילדי רחוב גאולה היו באים ל"הכול מתוק" פעמים רבות בכל יום.

אם אתה בר-מזל, הרי אתה קונה בעצמך, וזהו עניין מכובד ומורכב

הדורש שעה ארוכה של דיונים והתייעצויות עם החברים הנלווים

(30) אליך ועם "הכול מתוק" בעצמו. לרוב קונים סודה או גרעינים בחצי

גרוש מנייר של אגד. מי שרוצה להישאר בעל רכוש גם אחרי הזלילה (זלילה - אכילה גסה, --),

יכול לקנות ואפל-ספורט עם תמונות של שחקני-כדורגל, ולפעמים, אם

יש, ואפל אנה, המעניק לאוכליו תמונת קרטון מטושטשת מתוך הסרט

"אנה", וקונים אותו בגלל המילים המופלאות של השיר מתוך הסרט,

(35) המודפס על צדה השני של התמונה באותיות עבריות מנוקדות.

אם אין אתה קונה, אתה יכול להתלוות על תקן של יועץ,

נדרש או בלתי-נדרש. לא רק שאתה מרגיש שותף בעסקה, אלא

שברגעים של נדיבות-לב מטעם המשקיעים, אתה עשוי לזכות

בכיבוד. אם אינם מכבדים, אפשר גם לבקש. בתחילה מבקשים

(40) בתחינה, אחר-כך בתקיפות ולבסוף גם באיום, תלוי בגיל ובחוזק

של מי שקונה.

*165*

אחר כך אפשר לעמוד ליד החנות ולחכות. בינתיים, אפשר לדבר

ולחשוב על העוגה.

את העוגה אין איש מעלה בדעתו לקנות, שכן היא מעבר להישג כולנו

(45) בגשמי וברוחני. מחיר כל חתיכה, אומר לנו "הכול מתוק", תוך שהוא

מרים את גבותיו כדי שנשתומם כפי שהוא משתומם, הוא עשרה

גרוש. אנו משתוממים עוד יותר ממנו. כשאין קונים הוא מרשה

לנו להביט בעוגה מבעד לזכוכית. אנו מדמיינים לעצמנו כיצד היא

נמוחה (נמחקה - מתמסמסת, --) בפה ביחד עם דובדבניה, פרחי הקצפת וצמת-השוקולד.

(50) בעיני אבי היו כל הממתקים מוקצים לא רק מחמת מיאוס, אלא

גם מכיוון שקנייתם הייתה כרוכה (כרוכה - קשורה, --) בהוצאת כסף. קשה היה לבקש

מאבא, ועוד יותר היה קשה לקבל. תמיד היה שואל אם כבר הרווחנו

כל-כך הרבה כסף, אם אנו יודעים כמה כיכרות לחם אפשר לקנות

בזה. הסיפור שאני עומד לספר לא היה מתרחש, אלמלא הופיעה

(55) בביתנו בבוקר אחד של חופשת-הקיץ דודה רוחל'ה, אחותו של

אבא, ונתנה לכל אחד מאתנו מטבע של עשרה גרוש.

איני זוכר מה עשה בכסף אחי הבכור, שמואל. את גיורא הקטן

פיתה (פיתה - שידל, --) אבא למסור לו את הכסף למשמרת, והוא אמנם מסר

ואף קיבל את הכסף חזרה יחד עם חלקו בירושה אחרי עשרים

(60) ושמונה שנים. אני החזקתי במטבע ביד קמוצה, שהתחילה להזיע.

ידעתי בדיוק מה אעשה בכסף, והוא דבר גדול ונורא מכל הדברים

שעשיתי עד היום ההוא. התחלתי פתאום לחוש (לחוש - להרגיש, --) בהולם הלב

בתוך החזה והרוק שבפי יבש. אני, אמרתי, קונה את העוגה אצל

"הכול מתוק".

*166*

(65) בבית הושלך הס. אבא החוויר וקפץ את שפתיו (קפץ את שפתיו - סגר את פיו, השתתק, --) והיה כלא-מאמין.

בוודאי היה מונע ממני לבצע את זממי, לולא אמרה דודה רוחל'ה

שהכסף כספי והרשות נתונה.

גיורא היה הראשון שקלט את גודל האירוע. הוא קפץ ממקומו,

פרץ בריצה אל עבר חדר-המדרגות ושעט (שעט - רץ בצעדים מרעישים וחזקים, --) הרחובה תוך שהוא

(70) צורח לכל העברים:

"הוא קונה את העוגה!

"הוא קונה את העוגה!"

בחדר-המדרגות נפתחו דלתות. עקרות-בית נדהמות בהו (בהו - הביטו במבוכה ובפליאה, --) אל עבר

דירתנו, שהיא הגדולה והגבוהה מכל הדירות, לראות מי יקנה את

(75) העוגה. כמה מהן העירו את בעליהן, שנמו את שנת היום אחרי עבודה

במשמרת הלילה בחברת-החשמל או בפיניציה (פיניציה- מפעל זכוכית שהיה פעם בחיפה, והיום הוא באתר ציפורית), למען יהיו אף הם

עדים למה שעמד להתרחש. ילדים יצאו מכל הדירות והבתים ורצו

אל הרחוב אחרי גיורא.

בין שכנות מתלחשות ופועלים בפיז'מה ירדתי זקוף במדרגות.

(80) הרגשתי, שכל העולם עוצר את נשימתו ומביט איך ילד אחד הולך

לקנות את העוגה אצל "הכול מתוק".

כולם היו נוהרים אל "הכול מתוק". הוא עצמו עמד כתמיד בפתח

החנות, לבוש במכנסי ח'אקי קצרים ובגרבי ח'אקי ארוכים, וכאילו

לא הבין את פשר המהומה.

(85) חציתי את הרחוב וכל הקהל מלווה אותי. ילדים מרחוב עקיבא,

שלא הכירו אותי, חקרו את חבריהם מרחוב גאולה וקיבלו את

*167*

כל המידע הדרוש. ואפילו ילדים גדולים באמת, מכיתה ז' או ח',

הצטרפו לכל השאר לראות איך ייפול הדבר.

כשנכנסנו אל החנות נסוג "הכול מתוק" אל מעבר לדלפק (דלפק - דוכן בחנות שהמוכר עומד מאחוריו, --). כל

(90) הקהל מילא את החנות, הצביע לעברי וצעק כי אני קונה את

העוגה. "הכול מתוק" הוציא מכיסו מפתח וכמעט שפתח את

דלתות הזכוכית, כשלפתע חשד במשהו, הסתובב ופנה אליי. "קודם

כסף", אמר. כל הילדים, הגדולים עם הקטנים, חזרו על קביעתו,

מי במלמול ומי בקול רם, ואני פתחתי לאט את כף ידי. המטבע

(95) הרטוב עבר אל כיסו של "הכול מתוק". העוגה הוצאה בזהירות

ולאט, כפי שמוציאים את ספר התורה מארון-הקודש של בית

הכנסת של בית-ספר "גאולה".

כאילו חיכה כל הימים לרגע ההוא, לקח "הכול מתוק" פיסת נייר

עיתון מרובעת ופרס אותה על הדלפק. אחר-כך נטל סכין וגזר

(100) בזהירות גזירה מן העוגה, תוך שהוא מקפיד שלא אצא מקופח

חלילה, ואקבל כל מרכיב ממרכיביה המופלאים:

דובדבן אחד, פרח אחד, צמת שוקולד אחת ואפילו עלה-כותרת

מן השושנה הוורודה. לקחתי את נייר העיתון עם הנתח (נתח - חתיכה, --) הגדול

של עוגת חיי. הקהל כולו עמד מוקסם ובחנות הושלך הס. בזווית

(105) עיני ראיתי כי אנשים שלא נמצא להם מקום בתוך החנות הקטנה

הצטופפו (הצטופפו - נדחקו זה לזה, --) גם לפתחה, וכמדומני שאף זיהיתי ביניהם דמותו של

אבא, פתחתי את פי ונגסתי (נגס - נשך וחתך בשיניו, --) מן העוגה. כמה ילדים שהיו לידי

הסתכלו ישר לתוך פי ולעסו יחד עמי בפה ריק.

*168*

טעם העוגה היה נורא. איני יודע אם היו אלה שינויים שנגרמו עקב

(110) הזמן הממושך שעבר מאז הגיעה העוגה לסביבתנו, או שהיא הייתה

מיועדת לתפאורה (תפאורה - קישוטים המיועדים לעיצוב בימת התאיטרון, --) ולא לאכילה. הרגשתי כי אני לועס עיסה (עיסה - בצק, --)

שמנונית, דביקה ומסריחה (מסריחה - מעלה ריח רע, --). הריח השולט שעלה ממנה הזכיר

יותר מכל דבר אחר סבון-כביסה, אם כי לדובדבן הרקוב (רקוב - מושחת, --) היה ריח

של זבל ממש. הרגשתי כי אם אבלע את זה, אקיא. הייתי אז בן

(115) אחת-עשרה, והתנסיתי כבר בהרבה שמן-דגים, שיכול היה להיחשב

לנקטר (נקטר - יין משובח, --) לעומת הדבר המגעיל והמבחיל שבפי.

כל העיניים היו תלויות בי בשאלה. אם אירק את מה שיש לי בפה,

אני אהיה לילד הכי עלוב והכי מצחיק בחיפה. לא יכולתי לעשות את

זה לעצמי, לחברים שלי, לגיורא שמעריץ אותי ובעיקר לאבא, שאולי

(120) עומד בחוץ ורואה איך עשרה גרוש שלא הרווחתי אף פעם, ושאפשר

לקנות בהם מי יודע כמה כיכרות לחם, נעלמים להם לשווא.

בלעתי את כל העוגה ההיא, נגיסה אחרי נגיסה, תוך שאני מתפלל

בייאוש שפתאום יקרה משהו: שמסתננים (מסתננים, --) יזרקו פצצה, שתהיה

רעידת-אדמה, או שפתאום יגלה מישהו שיש לו שיתוק ילדים

(125) וכולם יתפזרו. במעורפל (במעורפל - במטושטש, בצורה לא ברורה, --) שמעתי איך ילדים שואלים איך זה.

ואיך שהם מבקשים כיבוד. אני לא עניתי. המשכתי לבלוע עד

שגמרתי את הכול, עד הפירור (פירור - חתיכה קטנה, גרגר קטן, פתית, --) האחרון, שלא יישאר סימן, ואז

הסתובבתי, עברתי את הכביש ועליתי הביתה. הייתי בטוח שאני

*169*

אמות. נכנסתי אל הדירה ויצאתי אל המרפסת הגדולה. נשענתי

(130) על המעקה, הסתכלתי באניות שבמפרץ חיפה, ובכיתי.

הרבה שנים שנאתי את "הכול מתוק". שנאתי אותו גם כאשר עבר

למקום אחר, ובמקום חנות הממתקים פתח משרד להשכרת כלים

לחתונות ולבר-מצוות. בשנים האחרונות, כאשר הגעתי לגילו בימים

ההם, התחלתי לחשוב כי בעצם גם הוא לא ידע מה באמת היה

(135) בעוגה ההיא. היום אני חושב לי, שהוא היה סתם איש, די אמיץ,

שפתח באמצע הצנע חנות לממתקים ברחוב גאולה.

כשאני עובר היום בחיפה, אני יכול לזהות את מי שפונה אליי לפי

השם בו הוא מכנה אותי. מי שקורא לי יצחק היה אתי בעממי (עממי - קיצור מקובל בלשון הדיבור של "בית ספר עממי", --),

מי שקורא לי קרונזון למד אתי בתיכון, מי שקורא לי קוק היה

(140) בתנועה-המאוחדת ומי שקורא לי דוקטור שירת אתי בצבא, אבל

כאשר איזה איש מסתכל בי ואומר "אתה זה שאכל את העוגה של

'הכול מתוק'?" אני יודע שהוא היה ברחוב גאולה בקיץ של 1950.

יצחק קרונזון, מתוך: אמא, שמש ומולדת - סיפורים, שבא הוצאה לאור, 1985

*170*

תוכן הסיפור

סיפורו של קרונזון מתחולל בחיפה של שנות החמישים במחצית המאה העשרים. תקופה זו הייתה תקופת הצנע, שבה נדרשו אנשים להסתפק במוצרים בסיסיים מאוד ובקצבת מזון שחולקה על-פי תלושים.

הסיפור הוא זיכרון ילדות שמסופר ממרחק זמן. ברחוב של המספר הייתה חנות ממתקים, ובחלון הראווה שלה עמדה עוגת תפארת. הילדים שעברו במקום היו מדמיינים לעצמם מה טעמה הנפלא של העוגה. המספר לא יכול היה לרכוש לעצמו פרוסת עוגה, משום שאביו היה חסכן וקפדן, ואכילת ממתקים ועוגות נחשבה בעיניו דבר מותרות. יום אחד קיבל הילד מתנה מדודתו. המתנה, עשרה גרושים, מחוללת מפנה, משום שכרגע יש בידי הילד כסף. הילד החליט לקנות פרוסת עוגה. שכנועיו של האב לחסוך את הכסף לא הועילו. הילד היה איתן בדעתו לטעום מהעוגה. הידיעה נפוצה חיש קל, וכל אנשי השכונה ליוו את הילד שירד לחנות, קנה פיסת עוגה והכניסה לפיו. הטעם היה נורא. הילד התאמץ להעמיד פנים, כדי לא להיות לצחוק בקרב חבריו, כאילו לעוגה טעם שמיימי, אך כאשר חזר לחדרו - בכה.

*171*

הפעלות

מה הפירוש?

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהסיפור: אירוע, משתומם, מרשה, כרוך, צווח, פשר, מקפיד, עלוב.

הפירושים בעברית: מתיר, צועק, מחמיר, מקרה, פירוש, מסכן, מתפלא, קשור.

הפירושים בערבית: --.

2. העתק למחברתך והתאם את הצירופים למקבילות שלהם בערבית.

*172*

3. התאם את הביטויים לפירושים:

כניסה לעולם היצירה

1. בראשית הסיפור מקפיד המספר לתאר פרטים מדויקים על הזמן והמקום של סיפורו. ציין אותם פרטים.

2. מה מוסר המספר על החנות "הכול מתוק" ועל מה שיש בה?

3. היו ילדים שקנו בחנות והיו שהגיעו כיועצים. תאר את יחס הילדים לחנות ואת מנהגיהם בבואם לקנות בה.

4. כיצד התייחס אביו של המספר לחנות "הכול מתוק", ולמה?

5. מה קרה בבית, כאשר נתנה הדודה רוחל'ה עשרה גרושים למספר ולאחיו?

6. תאר את אנשי הבית והרחוב בעת הליכתו של המספר לחנות לקניית העוגה.

*173*

7. כיצד מתאר המספר את טעמה של העוגה?

8. מה היו המחשבות, שעברו בראשו של המספר ברגע שטעם מהעוגה, ומה קיווה שיקרה?

9. מה חושב המספר על חוויית העוגה, כאשר הוא מבוגר?

שאלות חשיבה ופרשנות

10. "כגודל הציפייה כך גודל האכזבה":

א. הסבר את הביטוי.

ב. קרא ב"מילון המונחים" על המושג "אירוניה", והסבר איזו אירוניה קיימת בסיפור.

11. כותרת הסיפור היא "העוגה", ויש לעוגה תפקיד מרכזי בסיפור. קרא ב"מילון המונחים" על המונח "מוטיב", וענה על שתי השאלות הבאות:

א. כיצד מאפיינת העוגה את הדמויות בסיפור?

ב. כיצד העוגה מקדמת את עלילת הסיפור?

12. העתק למחברתך את תיאורי העוגה ותיאורי הוצאתה מחלון הראווה: אילו חשיבות מקנים תיאורים אלה לעוגה, וכיצד הם מעידים על יחס המספר כלפיה?

13. פתגם ידוע אומר: "אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו". כיצד מתקשר פתגם זה למסופר בסיפור?

14. מדוע, לדעתך, נחרתה חוויה זו בזיכרונו של המספר?

15. נסה ליצור תרשים של התפתחות הסיפור, על ידי שימוש במונחים אקספוזיציה, סיבוך, שיא והתרה (הסברים למונחים תמצא ב"מילון המונחים").

*174*

משימות יצירה ושאלות השוואה

16. גם בסיפור "לשבור את החזיר" חווה הילד אכזבה קשה שגורמת לו להתבגר בבת אחת. השווה בין שני הסיפורים מהבחינות הבאות:

א. סוג המספר. ב. קרבת הזמן לאירוע המסופר. ג. מהי ציפייתו של המספר. ד. מה גורם לאכזבת המספר.

17. מי משני המספרים בשני הסיפורים "לשבור את החזיר ו"העוגה" יצא, לדעתך, מתוסכל יותר מהחוויה עליה סיפר? הסבר דבריך.

18. בשני הסיפורים "לשבור את החזיר" ו"העוגה" יש הומור. כיצד נוצר ההומור בשניהם?

19. ערוך טבלה ובה תכתוב בצד ימין, אילו מחשבות היו לילד המספר בעודו נוגס בעוגה, ובצד שמאל רשום מה, להשערתך, היו המחשבות של חבריו שעמדו לצדו, קינאו בו, וניסו לנחש מה טעמה של העוגה.

20. ספר על אירוע, בו פיתחת ציפיות גבוהות כלפי דבר-מה, אך התאכזבת מאוד בסופו של דבר. מה היו מחשבותיך ורגשותיך, כשהבנת שהציפיות התבדו?

*175*

מכשיר גילוח

*175*

(השורות מחולקות וממוספרות לפי ספר הדפוס, מספר השורה יבוא בסוגריים בתחילת השורה)

היום אני חושב שמעולם לא ראיתי את אבי מתגלח.

בימי חול (יום חול - יום רגיל, כל יום חוץ משבתות וחגים, --) הוא היה יוצא מגולח לעבודתו כשעתיים לפני שקמנו

לבית-הספר, ובשבתות היה מתגלח ומכין לנו ארוחת בוקר עם

"חביתה של שבת", לפני שהיה מעיר אותנו בשבע בבוקר, על-מנת

(5) שלא נבזבז את השבת בשינה.

ריח משחת הגילוח ("שמן") המעורב בריח החביתה, ומראה צווארו

השרוט (שרוט - פצוע פצעים שטחיים, --) והמנוקד בקרעים קטנים של נייר עיתון סופג דם מלווים

אותי בבוקרי השבתות שנים רבות לאחר מותו (אמי וגם אחי הבכור

חשבו שהחתכים בעור נגרמו בגלל השימוש החוזר, מטעמי חיסכון,

(10) בסכין גילוח "אוקבה 8").

בגיל שלוש-עשרה בערך החלטתי, שאתחיל להתגלח בעצמי. זקן עוד

לא צמח לי, אבל מישהו בבית-הספר (או בתנועה) סיפר שהגילוח

החוזר מעורר את צמיחת הזיפים (זיפים - שערות קשות, --).

פעם בשבוע הייתי מתגנב לחדר האמבטיה, נועל את הדלת, מרכיב

(15) את מכשיר הגילוח של אבי, שעלה אתו לארץ מליטה ב- 1934 (מוט

קצר מנחושת שהתברג אל שני מלבנים משוננים שביניהם נקבע

הסכין), ומעביר אותו במהירות על עור פניי החלק ועל הפלומה (פלומה - שערות רכות, --)

הדלילה שעל השפה העליונה.

אחרי כשנתיים נוכחתי, ששלושה או ארבעה ימים לאחר הגילוח, היה

*176*

(20) אפשר להבחין באור יום מלא בזיפים אחדים על לחיי, שדמו לזקן

של מבוגרים מתגלחים. נזהרתי להתגלח רק בימי שלישי. החשבון

היה פשוט - בלילות שבת היינו מתכנסים ל"ערב חופשי" בתנועה.

בערב זה התמלאו כל המאוויים (מאוויים - תשוקות, --) החברתיים שלנו בגיל ההתבגרות.

חשבתי, שאם אתגלח ביום שלישי, ואשב מתחת למנורה כשהצדודית

(25) שלי מופנית אל אחת הבנות, יהיה סיכוי שתבחין שאני כבר מתגלח.

ואמנם, שלושה או ארבעה חודשים אחרי שהתחלתי להתגלח,

שבמהלכם כמעט התפתח אצלי קשיון עורף מן המאמץ להפנות לחי אל

הבת שלצדי, אמרה ברכה שפילמן בקול רם שהגיע גם לאוזני אחרות:

"מה? אתה כבר מתגלח?!"

(30) כשאני מסכם את חיי עד עכשיו, אני מעריך את המשפט ההוא

כניסיוני המיני המוצלח הראשון.

כשמלאו לי שש-עשרה שנה, נשטף אבי בגל לא-מובן של אהבה,

וקנה לי מתנה. היה זה מחוה (מחווה - מוט שבעזרתו מצביעים על גבי לוח, מפה, שקופית וכד', --) נדיר שהפתיע את כל מי שהכיר את

טבעו החסכני. בארוחת הבוקר של שבת, בשבע בבוקר, העביר אליי

(35) בטקסיות, לעיני כל משפחתנו המשתאה, מכשיר גילוח חדש מצופה

כסף. הודיתי לו בהתרגשות, והוא נשא נאום קטן: "אתה מתבגר,

ועוד מעט תצטרך להתחיל להתגלח. כשתתגלח בפעם הראשונה

אעמוד לצדך ואלמד אותך, כפי שלימד אותי אבי".

באותו זמן כבר התגלחתי באופן סדיר כשלוש שנים. הסתכלתי

(40) בצווארו המרוט (מרוט - תלוש, --), וחשבתי, כמו כל מתבגר, שאין לי כבר מה ללמוד מן המבוגרים.

יצחק קרונזון, מתוך: מי מקבל את בלגיה-סיפורים, עם עובד, 1991

*177*

תוכן הסיפור

סיפורו של קרונזון הוא זיכרון מימי נעוריו. כנער רצה להתבגר מהר, ולכן בגיל שלוש עשרה החל להתגלח במכשיר הגילוח הישן של אביו, ללא ידיעת הוריו. למרבה הפלא, עשה זאת כבקי ומיומן, ללא שריטות ופציעות. בגיל חמש עשרה, כשצמחו מעט זיפים בלחייו, תכנן את הגילוח, כך שהזיפים יחלו לצמוח ביום שישי, יום המפגש בתנועת הנוער, כדי שהבנות יראו שהוא כבר מתגלח. הגילוח נחשב אות לגבריות. כאשר אחת הבנות באמת הבחינה בגילוח, הוא היה מרוצה מאוד. בגיל שש עשרה קנה לו אביו מכונת גילוח והעניק אותה בטקסיות שהפתיעה את הנער. האב, שתמיד נחתך בגילוח, אף הציע לבנו שילמד אותו להתגלח.

(בספר איור של בחור ובחורה)

*178*

הפעלות

מה הפירוש?

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהסיפור: מתגנב, נוכחתי, דמו, מתכנסים, בטקסיות, סיכוי, מופנית, דליל.

הפירושים בעברית: נדמו, מסתנן, מתאספים, בלתי-צפוף, אפשרות, השתכנעתי, בחגיגיות, מכוונת.

הפירושים בערבית: --.

2. העתק למחברתך והתאם את הצירופים למקבילות שלהם בערבית.

3. חפש במילון:

נשא נאום (שורה 36)

כניסה לעולם היצירה

1. הסיפור מתחיל במשפט "היום אני חושב שמעולם לא ראיתי את אבי מתגלח" (שורה 1). מה זוכר המספר על הגילוח של אביו?

*179*

2. למה החליט המספר להתחיל להתגלח בגיל שלוש עשרה?

3. מה מסופר על מכשיר הגילוח של האב?

4. מדוע מקפיד המספר, שהגיע לגיל חמש עשרה, להתגלח רק בימי שלישי בשבוע?

5. כיצד מעריך המספר, ממרחק הזמן, את דבריה של ברכה שפיגלמן: "מה? אתה כבר מתגלח?!" (שורה 29)

6. ספר מה קרה ביום הולדת שש-עשרה בארוחת הבוקר של שבת?

שאלות חשיבה

7. כאשר אומר המספר בסיום הסיפור: "חשבתי, כמו כל מתבגר, שאין לי כבר מה ללמוד מן המבוגרים" (שורות 40-41), הוא מסתכל על עצמו במבט ביקורתי. הסבר את התופעה.

8. לפנינו סיפור עם מבנה מיוחד, ולא דומה לסיפורים קלאסיים אחרים.

א. חלק את הסיפור לחלקים.

ב. תן כותרת לכל חלק.

ג. מה מחבר את כל חלקי הסיפור ליצירה אחת, לדעתך?

9. הסיפור חושף הוי (אורח חיים) של נעורים בתנועת נוער: מה זוכר המספר מתנועת הנוער ועד כמה זו משמעותית בחייו, על-פי היצירה?

10. מה מידת הקשר והקרבה בין האב לבנו, לפי הסיפור? נמק דעתך.

11. "אלמד אותך, כפי שלימד אותי אבי" (שורה 38).

א. מי אמר דברים אלה ובאיזו סיטואציה?

ב. על איזו תפיסת עולם מעידים הדברים?

*180*

12. כיצד מתבטא "מרד הנעורים" בסיפור זה?

משימות יצירה ושאלות השוואה

13. כתוב חיבור, שבו תספר מה אתה עושה כדי שתיראה "מבוגר" (תסרוקת, ביגוד, סגנון הליכה, סגנון דיבור, חברויות ועוד). אם אינן רוצה לכתוב על עצמך, המצא דמות בדויה של נער/ה בגילך.

14. קרא את שירו של ע. הלל "כשדודי שמחה מתגלח". השווה בין שתי היצירות: מיהו המספר בכל אחת מהן? מה רואה המספר בכל יצירה? מהו היחס לגילוח בכל יצירה?

כשדודי שמחה מתגלח

כשדודי שמחה מתגלח

(ענין שהוא לרב שוכח),

אני בשקט מתפלח,

את הדלת קצת פותח,

מבלי ששמחה בי מרגיש

עומד אני

ומסתכל:

איך -

איך- זה האיש,

דודי שמחה מתגלח!

איך מברשתו ביד לוקח,

איך קצף לחייו מורח,

איך בשיחה דודי פותח -

אז תשאלו עם מי?

עם דודי שמחה שבראי

דודי שמחה (האמתי)

משוחח.

כל ילד במקומי

היה נורא צוחק.

אבל אני

עומד לי בשקט

ומתאפק.

ע. הלל

*181*

תמונת מחזור

*181*

(השורות מחולקות וממוספרות לפי ספר הדפוס, מספר השורה יבוא בסוגריים בתחילת השורה)

את תמונת המחזור של בוגרי בית-הספר החקלאי

הוא מחזיק בין עמודי הכרך הראשון של האנציקלופדיה (אנציקלופדיה - ספר, בד"כ בהרבה כרכים, שיש בו הסברים ומידע על נושאים שונים, הסדורים בו בסדר האלף-בית, --)

העברית. רק לעתים רחוקות, בשעות שבהן הוא נתקף

באותה עגמימות של חשבון-נפש, הוא מפשפש, מעלה את הצילום

(5) המצהיב, מתבונן בו רגע ארוך ואחר נחפז לקבור אותו שוב בין

עמודי הכרך העבה.

ידידיו לספסל הלימודים היו לפרופסורים, אנשי מדע ומחקר אלה,

שכמו גלגל שיניים הפועל בתוך מכונה משומנת, הם נושאים על

כתפיהם את כל העול של פיתוח ומחקר חקלאי בשקט, בלי

(10) להרעיש.

נשאר במושב, חקלאי. מסלול ישר נמתח מהכפר לצבא, ומשם

בחזרה לכפר.

עכשיו, כשהוא יושב ומתבונן בתמונת המחזור, חש אותה צרבת

של כישלון. הבטחה (הבטחה - סימן או רמז לדבר (לרוב דבר טוב) שוודאי יהיה בעתיד, --) שלא התגשמה. לפעמים, כשהייתי בא אליו,

(15) היינו יושבים בסלון הרחב, שותים משהו, והוא היה מפליג (מפליג - מרבה בדבר מה עד כדי הגזמה, --) באותו

חשבון-נפש עגום של מי שיש לו מאות דונם פרדסים, מטעים, גן-

ירק, ויש לו הרגשה שהוא בזבז את חייו.

נפגשנו בשירות סדיר. היה מלא חלומות. הוא התכוון לצאת ללמוד

בפקולטה (פקולטה - יחידה באוניברסיטה הכוללת כמה מחלקות, --) לחקלאות, להיות חוקר. אחר-כך לעבור לקליפורניה,

*182*

(20) ללמוד שם שיטות השקיה, אחר-כך לצאת לאפריקה כמומחה

חקלאי, ליישם (ליישם - להביא לידי שימוש מעשי, --) את תפיסותיו במישורי הענק החמימים של

היבשת השחורה.

אבל לא כך התגלגלו הדברים. כשעמד על סף השחרור חלה אביו.

נשאר היורש האחד של אדמות המושב. תחילה ראה בכך תקופת-

(25) ביניים. אין בעיות. הוא רק יעמיד את המשק (משק - חווה חקלאית, --) על רגליו, ואחר-כך

יוכל לצאת ללימודים. אבל בלי לחוש הוא נקלע בתוך אותו מעגל

קסמים, של חריש, זריעה, צמיחה, קציר, דיש, ושוב חריש. מעגל

קסמים, שהוא היה לכוד בו בלי יכולת לצאת מתוכו.

בשיחות שלנו תמיד היה אומר: "זה עניין של שנה ואני יורד

(30) לרחובות". אחר-כך ירדה עליו איזו שלווה אדישה, מכאיבה.

דומה, שכבר חש את הכבלים על ידיו. "זהו" - היה נוהג לומר

לי - "שוב לא אוכל לצאת מכאן לעולם. עד שהבן לא יגדל, עד

שלא יכול לעבד לבד את המשק, ואז אני אהיה זקן מדי בשביל

להתחיל ללמוד".

(35) איכר מצליח. מנהל את המשק שלו למופת. במושב מעריכים

את השתקנות שלו. את התבונה. כמו שאומרים, "הוא לא מאלה

שהולכים עם הפנקס והעיפרון בכיס, ובכל פעם שאתה פוגש אותו,

הוא עושה פרצוף חשוב, מוציא את הפנקס ואומר: "את שק השעורה

שלקחת לא החזרת".

(40) מטבעו לא נדחק לעסקנות (עסקנות - התעסקות בעניינים הנוגעים לצורכי הציבור). מתרחק מאותה המולה של

פוליטיקה שהיא ספורט פופולרי במושב. כאילו גזר על עצמו

*183*

שתיקה והוא פותח את סגור לבו רק לעתים נדירות לפני ידידיו

ששירתו אתו יחד בצבא, או לפני חבריו שלמדו אתו בבית-הספר

החקלאי.

(45) יש לו משק משגשג. הוא אוהב לצאת מוקדם לשדות. אוהב את

שלוות הצהריים בביתו הקריר, בית מרווח-ידיים שירש מאביו,

הרחיב אותו והפך אותו לחווילה (חוילה - חלופה עברית ל "וילה") נאה. אוהב את הספרים שלו.

אוהב את שלוות הערב שבו הוא יושב בביתו על המרפסת, אוכל

אבטיח, ענבים, פרות אדמתו. כן. הוא אוהב את האדמה שלו. כאן

(50) על האדמה הזאת, משחקים שלושת ילדיו. אבל אותו יתוש של

כישלון מכרסם (מכרסם - נוגס, נושך, --) בו לעתים והופך אותו לשקדן יותר, כאילו מבקש

לפצות על לימודיו האבודים בהצלחה משקית.

לעתים נדירות הוא מגיע למסיבות המחזור של בית-ספרו. הכנס

נראה לו ילדותי. חוץ מזה, התזכורת לא תמיד נעימה. השנה הוא

(55) עורך את כנס-המחזור בבית שלו. אינו מבין מדוע הסכים. אולי

משהו מהיהירות (יהירות- התנשאות, התרברבות, --) הזאת של בן-כפר להפגין בפני ידידיו את שדותיו,

את ביתו, את הצלחתו.

אותו יום עבד בשדה כרגיל. השקה את חלקת העגבניות, ריסס את

הפרדס. חזר, החליף בגדים, ורק אחר-כך חש אותו רטט (רטט - התרגשות, --) של מבוכה

(60) לקראת המפגש. אשתו כבר הכינה הכול, יחד עם כמה מידידותיה

דאגו לכיבוד, ערכו את השולחנות בסוכה הסגורה שגפן מטפסת

עליה מלמעלה כסכך. באנחה תקע את רגליו לנעליים הצרות. לבש

את חליפתו וירד לקדם את פני אורחיו.

*184*

עשרים וחמש שנה עברו מאז. הם באו, כבדים, גדולים, שער מכסיף.

(65) קרחת, כרס, באו, טפחו איש על כתפי רעהו. סיפרו בדיחות. חיפשו

אחר חברים לספסל-הלימודים.

המסיבה קלחה (קלחה - נתמשכה, --) באותה דרך מביכה במקצת של אנשים הנפגשים

רק אחת בשנה לכמה שעות. אתה לא יכול לחזור ולהתרפק (להתרפק על - להתגעגע)

על עולם הילדות, כאשר נשים שהדבר איננו אומר להן כלום,

(70) יושבות לצדך. ואז התבונן אחד הפרופסורים על סביבותיו,

ואמר למארח: "אתה יודע, אנחנו כל החיים מקשקשים (מקשקשים - מפטפטים, מדברים שטויות) על-יד

הקתדרות (קתדרה - בימת המרצה, --) משרבטים (משרבטים - מקשקשים, משרטטים, רושמים --) מילים בספרים או חיים בתוך איזו

בועה אקדמאית. אבל אתה, מכל תלמידי המחזור שלנו, הגשמת

באמת את ששאפנו לו. אתה נשארת חקלאי! אנחנו בגדנו בזה

(75) אחר זה בחלום החקלאי. אתה נשארת על האדמה. בסופו של

דבר, מה שחסר לנו באמת היום זה לא עוד פרופסור, אלא חקלאי

שיושב ומעבד את אדמתו. אתה יודע, מכולנו אתה היחיד

שהצלחת...".

יגאל לב, מתון: הזאב והלב, שלגי, 1993

*185*

תוכן הסיפור

הסיפור מתמקד במחשבותיו וברגשותיו של איכר מצליח במושב, שמארח בביתו רחב הידיים את בני כיתתו משכבר. את הסיפור מוסר, כנראה, אחד מידידיו של אותו איכר.

האיכר, ששמו לא נמסר לנו, חש כל חייו שהוא כישלון, משום שבניגוד לבני כיתתו חזר לאחר השרות הצבאי לביתו, לעבד את אדמתה של משפחתו. הוא לא הלך ללמוד, לא רכש תואר, לא עסק בפוליטיקה, ואף לא בעסקים. הוא בעל מקצוע מצוין, שמשקו משגשג, ושכניו בכפר מעריכים אותו ואת צניעותו. האיכר אוהב את משקו ואדמתו, את ביתו המרווח, את משפחתו, את ספריו ואת שלוותו. אבל תמיד הוא מאוכזב מעצמו, שלא יצא מעבר לגבולות הכפר.

כאשר מגיעים אורחיו, אומר לו אחד הפרופסורים דברים, שמציגים לו את המציאות באור חדש. הפרופסור אומר לו, שהוא, האיכר, היחיד שהגשים את הערכים עליהם התחנכו, בכך שחזר לעבד את אדמת הארץ, בעוד הם כולם כותבים מילים וניירות בעולם האקדמי התלוש.

(בספר איור, היעזר במנחה)

*186*

הפעלות

מה הפירוש?!

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהסיפור: עגמימות, התגשמה, נחפז, עול, לכוד, מופת, משגשג, כנס.

הפירושים בעברית: ממהר, דוגמה, קדרות, פורח, כינוס, נטל, התממשה, שנלכד.

הפירושים בערבית: --.

2. העתק למחברתך והתאם את הצירופים למקבילות שלהם בערבית.

3. חפש במילון:

א. העמיד אותו על הרגלים (שורה 25)

ב. פתח את סגור לבו (שורה 42)

*187*

כניסה לעולם היצירה

1. ארגן את המידע על קורות חייו של האיכר, על-פי סדר הזמנים, מהיום שסיים את בית הספר ועד ליום מסיבת המחזור.

2. הסיפור נפתח בתמונת המחזור: א. היכן שומר אותה האיכר? ב. מתי הוא מתבונן בה? ג. מה הוא חש כשהוא מסתכל בה?

3. מה היה חלומו של האיכר, כאשר היה בחור צעיר בצבא?

4. מדוע נאלץ הצעיר לחזור לנחלת הוריו, ומה קרה לו מאז?

5. למה מופיע האיכר רק לעתים נדירות למסיבת המחזור?

6. מה אומר הפרופסור לאיכר המארח? הסבר בשפתך.

שאלות חשיבה ופרשנות

7. המספר מאפיין את ידידו האיכר בעזרת אפיון ישיר (קרא על המושג ב"מילון המונחים"). מה המידע, שהוא מוסר לנו על אופיו של האיכר ועל רגשותיו ומחשבותיו?

8. מדוע, לדעתך, חש האיכר שהוא כישלון ביחס לחבריו המלומדים והעסקנים?

9. איזו אמת חיים מציבים דבריו של הפרופסור בפני האיכר? האם אתה מסכים עם הפרופסור?

10. האם ניתן לראות בדבריו של הפרופסור לידידו האיכר פואנטה (קרא על המושג "סיפור פואנטה" ב"מילון המונחים")? הסבר דעתך.

11. יש בסיפור זה אירוניה. קרא מהי אירוניה במילון המונחים, והסבר כיצד נוצרת האירוניה בסיפור.

*188*

משימות יצירה ושאלות השוואה

12. הסתכל בתמונת מחזור מבית הספר היסודי או חטיבת הביניים: כתוב מה המחשבות שלך, כאשר אתה מתבונן בתמונה?

13. ספר מהו החלום, שאתה מטפח לגבי עתידך?

14. כתוב,לפי דמיונך, מה הייתה תשובתו של האיכר לפרופסור.

15. פתגם ממזרח אירופה אומר, ש"האדם מתכנן ומחשב ואלוהים צוחק". כיצד בא פתגם זה לידי ביטוי בסיפור?

*189*

על הימים שנחשבתי לנער מופרע

*189*

(השורות מחולקות וממוספרות לפי ספר הדפוס, מספר השורה יבוא בסוגריים בתחילת השורה)

בסוף חופשת הקיץ של שנת חיי העשירית, הרגשתי בבירור שחלו

בי תמורות (תמורות - שינויים, --). מרבה הייתי לשבת בספרייה העירונית, ואחר כך

רץ לים ומתהפך בחול הלוהט. הצלחתי להוסיף שלוש אונקיות

למשקלי, ומלא שמחה הייתי על כך. כוחות סמויים (סמויים - נסתרים) התרוצצו בי

(5) בכוח, ולכן, משום טובת הציבור, חיפשתי את הבדידות.

חופשת הקיץ נסתיימה זה עתה, ולבוש חולצה לבנה ומכנסיים

כחולים קצרים, הלכתי לבית הספר. הדבר הראשון שעשיתי

בהיכנסי לחצר - השכבתי את יוסקה, יריבי הנועז ביותר. יכולתי

להמשיך ולהשכיב גם את שם-טוב ולזכות בתהילה רבתי (רבתי - גדולה, רבה), אך

(10) ידעתי שאם זה ינוצח, ילך ויביא את אחיו ואם זה לא יעזור, יביא

את אביו, וכך עלול אני להסתבך עם כל המשפחה.

כאמור, הוספתי משקל ומלא שמחה הייתי על כך, אך היו כמה דברים

שהעכירו את רוחי וציערו אותי, כמו למשל שעקרו את הדחליל (דחליל, --)

מן הגינה, או שהבטיחו לי, בבית, אופניים ולא קנו, אך כל אלה היו

(15) דברים של מה בכך, לעומת מה שציער באמת, והוא הפרדה מהמורה

סוניה. המורה סוניה הייתה מורתנו מכיתה א'. אהבנו אותה. ועכשיו

משעלינו לכיתה השישית, החליט המנהל להעמיד לנו מורה רצינית

יותר. תחילה לא מצאה מורה חדשה זו חן בעיניי. לא הייתי מנחש

בה מורה דווקא. הייתה מהדרת בלבושה, יושבת על השולחן, כשהיא

*190*

(20) משלבת רגל ברגל ומציגה אותן לראווה (לראווה, --) היו לה נעליים אדומות

בעלות עקב דק וגבוה, ובסוף כל שיעור הייתה מוציאה מארנקה

ראי קטן ומיטיבה שפתיה בממרח אדום.

אפס (אפס- אבל, אך, אולם) כל אלה פרטים תפלים היו, שלא הייתי נותן עליהם את

הדעת, אלמלא נטפלה אליי (נטפלה אליי - נדבקה אליי והטרידה אותי בלי הפסק) לפתע בטענה שאני מופרע. הדבר החל

(25) ביום השלישי לשנת הלימודים השישית. בשעת הפסקת האוכל

עברה בין השורות וביקשה לראות, מה הביאו הנערים לארוחת

הבוקר. היא ריחפה בחדווה בין השולחנות וחייכה חיוכים, אך

כשהגיעה לשולחני הרצינה (הרצינה - נעשתה רצינית, --).

"מה זה?" - אמרה בזעם, בהורותה על המפית שפרסתי.

(30) "זו מפית" - אמרתי - "מפית, שאמי רקמה לי ליום הולדתי".

"כן, אני יודעת שזו מפית" - אמרה - "אבל איזה מין אוכל אתה

אוכל?"

שאלה זו הביאתני בקצת מבוכה, משום שהבאתי ארבעה צנימים (צנימים - (יחיד-צנים) פרוסות לחם מיובשות, --),

שלוש סוכריות, ושני בטנים (בטנים - פיסטוקים, --) בסך הכול.

(35) "מצטער" - אמרתי - "אמי נתנה לי. ארוחה של ממש מקבל אני

רק בצהריים".

"תביא את אמך" - פסקה.

את אמי לא הבאתי, אך מאותו יום נאלצתי לטלטל עמי שתי

פרוסות לחם מרוחות חמאה, שתי בננות, ושני תפוחים. הייתה

(40) מסתכלת בי בסיפוק, ובלכתה לחדר-המורים, נותן הייתי הכול

*191*

ליוסקה ולשאר זאטוטי (זאטוט - ילד, --) הכיתה ורץ אל צ'יפיפו הזקן וקונה אצלו

משהו מתוק.

דומה היה, שסוף סוף תפול שלווה ואנו נלמד ונעריץ את מורתנו,

אלא שלא כך קבע הגורל.

(45) יום אחד יושבים היינו בכיתה וקוראים בעניין את השיר "הוי ארצי

מולדתי", כשלפתע קרה אסון ליוסקה. מורתנו החיננית (חיננית - מלאה חן ונועם) התהלכה

כארי בסוגר וציוותה לפתוח את כל החלונות. צווחה מלוא הפה,

שאנו נבזים (נבזים - בזויים, --) וחסרי נימוס, ושהיא עוד תעשה מאתנו בני אדם.

כולם היו מבוישים והשפילו עיניהם בפחד. הגנבתי בזהירות מבט

(50) ליוסקה וקרצתי לו בעיני השמאלית "יישר כוחך". למזלי הרע,

הבחינה בקריצת עין (קריצת עין - מצמוץ, --) זו, הסתערה עליי בחמה (חמה - כעס, --) והעיפה אותי

החוצה. המנהל שהסתובב במסדרון וחיכה להזדמנויות מעין אלו,

נגש אליי בצעדים מהירים, בירכתיו לשלום, אבל במקום לענות

הנחית עליי מכת לחי.

(55) "שמעתי הכול" - אמר - "אתה מושחת. מחר תקלקל גם את האווירה".

"זה לא אני" - צעקתי - "זה יוסקה".

"תביא את ההורים" - פסק.

ידעתי שאם אחזור הביתה בשעה מוקדמת וטביעת אצבעות (טביעת אצבעות, --) זו

על פרצופי, יסתיים הדבר ודאי ברצח. נרגש ומיואש ברחתי אל פסי

(60) הרכבת, כפי שנהגתי בכל שעת פורענות (פורענות - צרה, אסון, --). שם כבר חיכו לי נסים,

גרשון ובני ועוד כמה טיפוסים שתמהתי תמיד, מה צורה איומה

*192*

תהיה להם כשיהיו גדולים, משום שהיו מגרשים אותם מבית הספר

(65) כמעט בקביעות, וגדלו בחיק הטבע. שיחקנו כרגיל ב"שוטרים

וגנבים" וקלענו (קלע - זרק, --) אבנים ברכבת. שכחתי קיומו של העולם, וכל

הדאגות כולן ממני והלאה. ידעתי שעד הצהריים לא יישאר שום

סימן על פרצופי, ואחותי תזייף לי פתק (פתק, --) בשם ההורים, כפי שהייתה

נוהגת. וכך היה. למחרת הבאתי פתק שאבי חולה אנוש (חולה אנוש - חולה במצב קריטי, חולה שאין לו מרפא) והבטחתי

(70) להביאו ברגע שיחלים (יחלים - יבריא, --). העניין היה משתכח, אלמלא החליטה מורה

זו לא להרפות ממני. הלכה וסיפרה למנהל שאני ממצמץ בעיני

השמאלית, ומראה סימנים ברורים של נער מופרע.

"אתה תישאר בכיתה" - אמרה יום אחד לאחר השיעורים. נשארתי

בכיתה. נתיישבה לידי וניסתה להתחבב.

(75) "כמה נפשות אתם בחדרכם הקטן?" - שאלה.

בחדרנו הקטן, תמהתי בלבי, ודאי ראתה סרטים.

"ארבע נפשות, בארבעה חדרים אנו" - אמרתי. "אבי, אמי, אחותי

ואני. לכל נפש חדר משלה. הדבר היחידי שמאחד אותנו לכלל

משפחה אחת, הוא הפסנתר של אחותי. כל אימת (כל אימת ש- כל זמן ש-) שפוצחת היא

(80) מנגינות, מתכנסים אנו לחדר אחד ומקשיבים, משפותחת את פיה

אנו חוזרים איש לחדרו".

"ומה אתה נוהג לעשות בחדרך?", שאלה בסקרנות.

"קורא ספרים", אמרתי, "קורא ספרים וקם מדי פעם כדי לעמוד

על השינויים שחלו בי".

(85) "הוא שאמרתי, מופרע" - אמרה המורה בנעימה (נעימה - נימה, --) של ניצחון

- "תלך למנהל, הוא כבר יודע מה לעשות בך".

*193*

המנהל לא הרבה דברים ורק ישב ונעץ בי מבטים תמוהים. אחר

כך קם והחל פוסע בצעדים מדודים, הלוך ושוב, כשידיו שלובות

אחורנית. שולחנו היה ערוך בקפידה, שני עפרונות צהובים נחו על

טסית (טסית - מגש קטן) שחורה. קצותיהם מחודדים היו כדי אימה.

(90) "החלטנו אמש המועצה הפדגוגית (המועצה הפדגוגית - צוות ההוראה והחינוך, --) לשלוח אותך לפסיכולוג", אמר.

קפצתי מכיסאי ומחיתי.

"מה פתאום, מה ההתעללות הזאת. מורה זו ששלחת לנו השנה,

נטפלת אליי סתם. לא אסכים בשום פנים להיות קורבן".

"איך לא תבוש לדבר כך במורתך החיננית", אמר.

(95) "אין היא חיננית" -אמרתי - "מושפעת היא מסרטים".

"תלך לפסיכולוג", - אמר - "אין בזה כל רע. גם אני הלכתי בנעוריי

לפסיכולוג, הוא יקבע אם אתה מופרע".

"מה מופרע, איזה מופרע, מעולם לא הפרעתי לה".

"לא זאת" - אמר המנהל - "מופרע, פירושו שמשהו מן החוץ

(100) מפריעך. אתה ממצמץ בעינך השמאלית, וזה סימן שמשהו סמוי

מפריעך ומטרידך. מה מטריד אותך, בני?" - שאל בנעימה אבהית.

איש לא מפריע. כל השכנים שלנו שקטים, חוץ מזוג צעיר שגר

למעלה. אך איני כועס. כשהוא חובט בה והיא צועקת, יודע אני

שהאביב הגיע".

(105) "כן" - אמר המנהל - "למה אינך מסתפק במה שאומרת לך מורתך

על האביב, כלום אין היא מבשרת לכם את בוא האביב? כלום אין

היא שרה לכם שירים?".

"כן" - עניתי - "אך אין היא מעמידה אותנו על טיבו, וחוץ מיוסקה

ועוד כמה מטומטמים, איש לא מאמין לה".

(110) "תלך לפסיכולוג" - פסק המנהל.

*194*

הלכתי לפסיכולוג. צלצלתי בפעמון. ילדה קטנה פתחה לי את

הדלת והורתה על חדר ההמתנה. היו לה עיני תכלת גדולות ושיער

שצבעו כצבע הערמון (צבע הערמון, --).

"מאיזה בית-ספר אתה?" - שאלה הילדה - "בית הספר המעורב"

(115) - אמרתי.

"יה" - אמרה הילדה וצחקה - "זה בית ספר של מטומטמים".

נענעתי לה בראשי וחייכתי. נראה שהדבר מצא חן בעיניה, משום

שצחקה שנית. מאחד החדרים יצא לפתע אדם עטוף חלוק לבן

וגער בה: "עפרה, נא להכין את השיעורים".

(120) עפרה הלכה להכין שיעורים, ולי רמז שאיכנס לחדרו. ישב ורשם משהו

באריכות על גיליון נייר, בהגניבו אליי מדי פעם מבטים כדי לראות

במה אנו עוסק. לבסוף אמר: "ובכן נערי, מה אתך?" - " ממצמץ בעיני

השמאלית" - עניתי.

"תמהני (תמהני - אני מתפלא, הדבר תמוה בעיניי, --)" - אמר הפסיכולוג - "אתה עושה רושם טוב. יודע אתה"

(125) - המשיך - "בנעוריי כשהיו ממצמצים בעין אחת, הייתה בכך משום

כוונה מסוימת, ואתה, למה אתה מתכוון? אל תתבייש. רוצה אני

לדעת, אם נשתנו הכוונות מאז הייתי נער".

"הו", אמרתי, "אין לי שום כוונות ואיני מבקש דבר. מורה משעממת

יש לנו וממצמץ אני מתוך שעמום בלבד".

"למה לא תמצמץ בשתי עיניך?" - שאל - "מצמץ בשתי עיניך לסירוגין (לסירוגין - בדילוגים, לא בזה אחר זה, --),

פעם בשמאלית ותכף לאחר מכך בימנית. זה ייראה טבעי ומובן. שוב

לא תהיה מבוכה בין הילדים ולא תדאיג את מורתך".

הבטחתי לעיין בדבר והלכתי בשמחה הביתה.

עבר החורף, חלפו ימות האביב, הכול נשתפרו ונתעדנו, ואילו אני

(135) לא נגמלתי ממצמוץ מביש זה שבעיני השמאלית. כל מה שמנסה

*195*

הייתי לערוך את מצמוצי, בצורה שהציע הפסיכולוג, מתבלבל הייתי

ושוב מנסה וחוזר על התרגיל מחדש.

הדברים הגיעו לידי כך, שהייתי לצחוק בבית-הספר. המורה

התעלמה מקיומי. לא הייתה מסתכלת בי ולא הייתה נותנת לי את

(140) רשות הדיבור כשהייתי מצביע. שנת הלימודים השישית נסתיימה,

ואני קיבלתי תעודה פושרת.

עם פתיחת שנת הלימודים השביעית באתי לבית הספר ורוחי

נכאה (רוחי נכאה - רוחי עצובה ומדוכאת). לא התכתשתי (התכתשתי - התגוששתי, --) עם שום טיפוס משום שידעתי בבירור,

שלא חלו בי שום תמורות מאלפות, כל מה שרציתי לדעת הלא

(145) הוא: מי תהיה מורתנו החדשה.

בצעדים כושלים נכנסתי לכיתה והופתעתי למראה אדם בגיל העמידה

ליד הקתדרה (קתדרה - הבימה הקטנה שהמרצה עומד עליה, --). הוא קיבל את פניי בחביבות. עמדתי כמאובן.

הסתכלתי בו כמי שאינו מאמין למראה עיניו, ולפתע פסקו מצמוציי.

תחילה גרמה לי תמורה פתאומית זו בהלה, ניסיתי להניע את

(150) עפעפיי שנית כדי להרגיש בהם, ולא יכולתי. הייתי יושב בכיתה

כשעיניי קפואות כזכוכית ומסתכל במורה החדש בלי להניד עפעף.

הוא עשה רושם נרגז ובהפסקה פנה למנהל. טען - כך נודע לי

- שיש במבטי משהו מוזר ובלתי אנושי וצריך לשלוח אותי, ללא

כל דיחוי, לפסיכולוג.

אהרן אלמוג, מתוך: אל תצחיקו את סבתא-סיפורים, זמורה-ביתן, 1994

*196*

תוכן הסיפור

כותרת הסיפור מכילה את המילים "נחשבתי לנער מופרע". אנו נרמזים, עוד בטרם קראנו את הסיפור, כי אחרים חשבו את המספר לנער מופרע, לאו דווקא הוא עצמו. הסיפור מספר על שנה בחיי המספר, כאשר עלה לכיתה ו'. הוא מספר לנו על גדילתו במהלך הקיץ ועל כניסתו בשערי בית הספר ביום הראשון ללימודים. במקום המורה שאהב, מקבלת כיתתו מורה חדשה, צעירה יותר, הדורה בלבושה, שמקפידה עליו שיביא לארוחת העשר "אוכל בריא".

יום אחד קרץ המספר לחברו, שהפיח נפיחה שהסריחה את חלל הכיתה. המורה, לא רק החליטה שהוא מופרע, הממצמץ בעינו השמאלית, אלא הוא האשם בריח הנורא. הוא נשלח למנהל, שפסק, שעליו להביא את ההורים. המספר שידע שאביו יגיב במכות, שיחק ברחוב בהנאה רבה כל היום. בערב זייף, בעזרת אחותו, מכתב של ההורים למורה. כאשר ניסתה המורה לשוחח עמו, הוא סיפר לה שהוא אוהב לקרוא, וכי מדי פעם הוא קם לראות, מהם השינויים שחלו בו. זה הספיק למורה כדי להחליט, שהוא מופרע, ושלחה אותו למנהל. המנהל שלח אותו לפסיכולוג. הפסיכולוג דווקא סבר שהילד מאוד נורמאלי, ויעץ לו למצמץ בשתי עיניים ולא רק באחת. כל ניסיונותיו של המספר להפסיק למצמץ בעינו השמאלית נכשלו. הוא הפך לצחוק בעיני כיתתו. ציוניו ירדו. כשחזר בשנת הלימודים הבאה לבית הספר, הופתע לפגוש מורה חביב ליד הלוח. מרוב פתיעה חדל למצמץ. הוא תקע מבטו במורה החדש, ולא חדל עד כי זה סיפר למנהל בסוף היום, שיש במבטו של הילד דבר-מה לא אנושי, וכי יש לשלוח אותו לפסיכולוג.

*197*

הפעלות

מה הפירוש?

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהסיפור: נגמל, חדוה, מבוכה, קלקל, בקפידה, מחיתי, תבוש, נעימה.

הפירושים בעברית: השחית, ערערתי, השתחרר, טון, שמחה, תתביש, בלבול, בדיקנות.

הפירושים בערבית: --

2. העתק למחברתך והתאם את הצירופים למקבילות שלהם בערבית.

3. חפש במילון:

א. כארי בסוגר (שורה 47)

ב. העמיד מישהו על טיבו (שורה 108)

*198*

כניסה לעולם היצירה

1. מדוע שמח הנער לחזור לבית הספר אחרי החופש הגדול?

2. כיצד הוא מתאר את מורתו החדשה?

3. מהם הסימנים של מופרעות, לדעתה של המורה החדשה?

4. מהי מערכת היחסים במשפחתו של המספר? ציין מניין אתה שואב את המידע.

5. מה שואלת המורה את הילד, ומהן תשובותיו?

6. כיצד תופס הנער את תפקידו של המנהל?

7. אלימות מלווה את הנער בהזדמנויות שונות בחייו. ציין באילו הזדמנויות הוא נותן או מקבל מכות, ומה ניתן להסיק מכך על חייו.

8. השיחה עם הפסיכולוג: מדוע סבר הפסיכולוג, שאין לנער כל בעיה?

9. מה מלמדת אותנו שיחתו הקצרה של הנער עם עופרה, בתו של הפסיכולוג?

10. מה גרם לנער להפסיק למצמץ? האם הגיע בכך אל השלווה?

שאלות חשיבה ופרשנות

11. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של הנער: האם, לדעתך, מסופרים הדברים סמוך לזמן התרחשותם, או לאחר שהנער בגר? נמק דעתך.

12. באילו דרכים מאפיין הנער את המורה ואת המנהל (שים לב למראה, התנהגות, פעלים הנקשרים לדמויות)?

*199*

13. חייו של הנער רצופי עימותים. תאר שלושה עימותים, שעמם הוא מתמודד, וספר כיצד מסתיים כל אחד מהם.

14. אומרים שהנער מופרע, אבל אין הוא מופרע. לאחר שקראת את הסיפור, נסה לגבש דעה מה מאפיין את הנער, ומדוע בעצם משך את תשומת לבם של המורה והמנהל?

15. מהו, לדעתך, השיא בסיפור? נמק דבריך.

16. האם ניתן לראות בסיום הסיפור פואנטה (קרא את ההגדרה למושג ב"מילון המונחים")? נמק דעתך.

משימות יצירה ושאלות השוואה

17. השווה את הקשרים בין המספר לאביו בסיפורים "סיפור על הימים שנחשבתי לנער מופרע" ו"מכשיר גילוח".

18. פעמים רבות ילדים צעירים חושפים בסיפוריהם עיוותים ועוולות, שקיימים בעולם המבוגרים. התייחס לסוגיה זו, על-פי שני הסיפורים "לשבור את החזיר" ו"על הימים שנחשבתי לנער מופרע".

19. המחיזו שלוש תמונות מתוך הסיפור:

א. שיחתה של המורה עם הנער.

ב. שיחתו של הפסיכולוג עם הנער.

ג. המפגש של הנער עם המורה החדש בכיתה ז'.

חשבו על הלבוש של הדמויות, על סגנון הדיבור ועל תנועות הגוף.

*200*

כפר החלומות רחוק מן הירח

*200*

(השורות מחולקות וממוספרות לפי ספר הדפוס, מספר השורה יבוא בסוגריים בתחילת השורה)

המכונית חלפה. מכונית כהה. הכול התרחש כהרף-עין (כהרף-עין - בן-רגע, בזמן קצר מאוד, --).

עובר-אורח ניסה לחצות את הכביש. המכונית חבטה בו, בכנף

הימנית, העיפה אותו אל שולי הכביש והשאירה אותו שם, רובץ,

שותת דם. המכונית המשיכה דרכה בדהרה (דהרה - נסיעה מהירה).

(5) ממקום מחבואם, עקבו השלושה אחר התאונה. שלושה נערים

צעירים, אשר ברחו ממוסד לעבריינים צעירים. זה היה היום

השני, שהם בדרך מנוסתם. שני ימי נדודים (נדודים - נדידה, --) בכבישי הארץ, כאשר

חלומם האחד - להגיע ל"כפר קטן", מקום שלא שומעים בו רדיו,

שלא קוראים בו עיתונים. כפר נידח, שבו לא ישאל עליהם איש.

(10) להתיישב שם. לגור בבית נטוש. להפוך אותו לבסיס ממנו יצאו

לפשיטות שוד קטנות, רק לצורכי פרנסה, ואליו ישובו. ברשות

עצמם. מאושרים.

זה היה היום השני שהם נמצאים במסע הבריחה. מסע עליז

והרפתקני (הרפתקני - מלא מאורעות של העזה, --). בשעת אחר צהריים זו, עמדו אצל כביש שומם בדרך

(15) חיפה. המתינו מעט לטרמפ, אך לאחר מכן נמלכו בדעתם והתחילו

לצעוד. כאן, על הכביש, השיגה אותם התאונה. הם ראו היטב את פניו

המבוהלות של הנהג, את נתיב בריחתו, ואת הכול, את האיש הפצוע,

שנותר שוכב בשולי הכביש ונאנח. עצרו רגע. זו הפעם השנייה במשך

יומיים, שהם צריכים לקבל החלטה מהירה, גורלית. מה לעשות?

(20) לעצור ולהחיש עזרה לפצוע, ובכך להיכנס הישר ללוע המשטרה

*201*

המחפשת אחריהם, או להשאיר את הפצוע על הכביש, כפי שעשה

הנהג הבוגר, האדון במכונית ההדורה? הם עצרו.

שניים מהם אמרו שצריך להמשיך ללכת, הם ביטאו זאת בדרך

האופיינית לנערים במוסד לעבריינים:

(25) - מה זה נוגע לנו? שיילכו...

- עזוב אותו במנוחה, בחייך. מישהו כבר יעבור ויאסוף אותו. מה

אנחנו צריכים לשבור לנו את הראש עליו? לאן ניקח אותו? לבית

חולים? שם יעצרו אותנו!

- המשטרה תחקור אותנו. רק צרות.

(30) הנער השלישי, שביקש לעצור, היה בן ארבע עשרה. רחב כתפיים,

בעל ראש מורכן קמעה קדימה, כמבקש לנגח יריב נעלם. הוא נטע

את שתי רגליו בכביש בעקשות:

- אנחנו לא יכולים להשאיר פצוע כאן! - ולאחר שיקול (שיקול - הערכה, עיון, --), הוסיף

- חבר'ה, אתם יודעים מה? יסתלקו אתם, ואני אישאר כאן. אני

(35) אעצור איזו מכונית, ואחרי שאביא אותו לבית-החולים אשיג

אתכם. אולי באמת לא כדאי לסכן את כולנו יחד...

רגע ארוך עמדו כל השלושה שותקים. מזה יומיים הם בורחים.

הם דילגו מעל גדר-המוסד ופתחו במנוסה. עצרו מכוניות, הפליגו (הפליג - התרחק, --)

בטרמפ. אוכלים בפונדקים, כשהם מממנים (מממנים - מקציבים את הכסף הדרוש, --) ארוחותיהם במעשי

(40) כייסות (כייסות - גניבה, --) קטנים, פה ושם.

העולם נראה בעיניהם יפה כל כך. שמש. אביב ראשון. השדות

ירוקים. המוסד האפור, הארור, נשאר אי-שם, רחוק. הדרך למקום

*202*

המחבוא מתפתלת, נעלמת, ואף-על-פי-כן היא ממשית כמו החופש.

כמו הבטחה. ופתאום - התאונה הארורה הזאת. האיש הזה השוכב

(45) כאן ודמו שותת, חסר ישע (חסר ישע - חסר אונים, חסר כוח, --).

ושוב אמר אחד:

- למה, לכל הרוחות, אנחנו צריכים להתחשב בפצוע, כאשר מי

שפגע בו הוא מבוגר ו"אדון"? אם הוא לא עצר, אפילו שהוא פגע

בו, אנחנו צריכים לעשות את זה? למה לנו להכניס ת'ראש שלנו

(50) לצרות?!

שניים החליטו. הם המשיכו בדרך. רק רחב-הכתפיים נשאר אצל

הפצוע. הוא גרר אותו לצל צוק סלע בצד הכביש ושם ישב ממתין.

עכשיו היה הפצוע מחוסר הכרה. היום ארוך. הכביש נידח. אף

מכונית לא מופיעה. שני ידידיו נעלמו זה מכבר מעבר לעיקול הכביש,

(55) ועתה הוא לבדו. לרגע תקף אותו הרהור: איזה חמור אני. למה לי

צרות? ונתקף כעס על עצמו.

הרכות לא הייתה מתכונותיו. להפך, במוסד נחשב ל"בריון קשקשת",

בחור שהטיל מרותו על כל השאר. בחוץ, לפני שנכנס לכלא, נחשב

לברנש (ברנש - איש, כינוי של זלזול באדם, --) ש"עתידו" מובטח לו, עלייתו בסולם המוצב במרתף העולם

(60) שמעבר לחוק, לא הייתה מוטלת כלל בספק.

עכשיו, כאשר הוא יושב כך, בשולי הכביש, ולצדו הפצוע, הוא חש

במרירות הזוחלת ועולה בו, מרירות על עצמו, על רגשי החמלה

שלו. הנה חבריו השניים, "לא שמו" על (לא שם על - סלנג, לא החשיב, לא העריך, לא היה לו אכפת מ-) הפצוע. הם צועדים עכשיו

בדרכם אל החופש, אל בית-החלומות בכפר הרחוק, הנטוש, הבית

*203*

(65) הקטן החבוי והשקט, שצריך להיות להם מקלט. והוא? הוא ייעצר

ויחזור למוסד! שוטה חסר תקווה שכמותו.

גל של רחמים על עצמו שטף אותו ונגע בעיניו.

הנה מכונית באה ממול. הוא היה שקוע כל כך בעצמו, עד שכמעט

לא הבחין בה כשעצרה לידו. רק כאשר שמע את חריקת הבלמים,

(70) נשא את עיניו. היה זה "פורד-סטיישן". הנהג היה ערבי. לידו ישבו

השניים. שני חבריו...

הם הרחיקו ללכת -כך סיפרו- לא רק על גבי הכביש. ואז באה

מכונית. ממול. לא בכיוון מטרתם, צפונה, אלא בדרך חזרה, הנה.

הם לא יכלו להסביר, כיצד זה שניהם כאחד, עצרו אותה. כאילו

(75) מחשבה אחת אחזה בהם והכריחה אותם לעשות זאת. הם עצרו

את הנהג, הסבירו לו בקצרה, כי שם, במרחק לא רב, שוכב פצוע

תאונה, ועל ידו נער אחד. חבר שלהם.

כך הגיעו לכאן בחזרה...

הם היו נבוכים. רצו מאוד, אך התקשו להסתיר את התרגשותם.

כל הארבעה ביחד הרימו את הפצוע והשכיבו אותו בזהירות על

(80) המושב האחורי. המכונית נסעה במהירות לעבר בית החולים

הקרוב בעיר.

כאן הכול נחפזים. אנשים בחלוקים לבנים. אלונקה על גלגלים,

חדר מיון. השלושה נשארו אצל הדלת כמרותקים (מרותקים - כבולים, קשורים, --). אחד ה"אחים"

(85) הסביר להם, כי כדאי שימתינו רגע, עד שיבוא איש המשטרה, לגבות

מהם עדות. כך ניתן יהיה לאתר את הנהג - אמר.

*204*

המילה "משטרה" חלפה בהם כמו זיק חשמלי. משטרה פירושה

חוק! פירושה חזרה למוסד! פירושה - כל הדברים שמהם ברחו!

וכבר הגיע סמל המשטרה לגבות עדות מפי שלושת הצעירים. הוא

(90) מצא את הפרוזדור ריק. הנהג הערבי סיפר כיצד עצרו אותו שני

הנערים. הוא תיאר את פניהם של השלושה. השוטר הקשיב בע-

ניין וכיווץ את עיניו - אולי השלושה האלה, הם הנערים שנמלטו

מהמוסד, ב... ואולי כדאי בהזדמנות זו להחזיר אותם? כך חשב

לרגע קט. אבל בכל משחק יש "פיר פלי (פיר פלי - משחק הוגן, התמודדות הוגנת, --) - נזכר - והוא הבין כי

(95) יש לתת הפעם לצעירים את ההזדמנות שלהם. לפחות לא לתפוס

אותם עכשיו, כשעשו מעשה טוב...

שבוע לאחר מכן, שוב היו כל השלושה במוסד. הכפר החלומי לא

היה קיים. הבית הקטן והנטוש היה תפוס על ידי אחרים... הם

נעצרו, כשניסו לפרוץ לחנות מכולת. הם היו פשוט רעבים.

(100) עכשיו הם במוסד. כפר החלומות רחוק יותר מן הירח. משהו טוב

נשאר להם בכל זאת מימי הבריחה: זכר הפצוע שהחישו אותו

לבית-החולים. בדרכם שלהם, הם מנסים להעמיד פנים ציניות,

כאשר הם חוזרים ומספרים לחבריהם במוסד:

- איזה טמבלים היינו, לבזבז יום שלם של חופש על נסיעה

מחורבנת לבית-חולים...

יגאל לב, מתוך: תקווה שריג (ליקטה וערכה), כולם בסנדלים - סיפורי סף עשרה, הקיבוץ המאוחד, תשל"ג (פרק א' מתוך הסיפור "הקשוחים והרכים")

*205*

תוכן הסיפור

שלושה נערים, שברחו ממוסד לנערים קשי-חינוך היו עדים, ביום השני לבריחתם, לתאונת פגע-וברח (תאונת פגע וברח - תאונת דרכים, שבה הפוגע בורח מן המקום מבלי לעצור ומבלי להגיש עזרה לנפגע). הנהג הפוגע נמלט, ואילו קורבנו שכב פצוע על הכביש. לאחר ויכוח שהתנהל בין השלושה, החליטו שניים להמשיך בדרכם, ואילו השלישי החליט להביא את הפצוע לבית החולים, על אף שהדבר מסכן אותו. בעודו יושב לצד הכביש, כועס על עצמו, מחכה למכונית, שתעבור ותאסוף אותו ואת הפצוע, עצרה לידו מכונית ובה נהג ערבי ושני חבריו, שהחליטו לחזור ולעזור לו. בבית החולים נבהלו הנערים, כששמעו שעליהם לחכות לשוטר שיגבה מהם עדות, ומיד הסתלקו. הנהג הערבי מסר עדות ותיאר את הנערים. השוטר הבין מיד, שמדובר בנערים שנמלטו מהמוסד החינוכי, אך החליט לא להסגירם בשל העובדה שביצעו מעשה טוב, שסיכן את הצלחת בריחתם. אחרי כמה ימים נוספים של שוטטות נתפסו הנערים, כשפרצו לחנות מכולת. הם הוחזרו אל המוסד, וחלום החופש נראה רחוק מתמיד. אך זיכרון המעשה הטוב שעשו נותר בהם.

*206*

מה הפירוש?

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהסיפור: נטוש, נתיב, מנוסה, מרות, עיקול, נבוך, איתר, פשיטה.

הפירושים בעברית: דרך, סיבוב, שליטה, התנפלות, עזוב, מצא, בריחה, מבולבל.

הפירושים בערבית: --

2. העתק למחברתך והתאם את הצירופים למקבילות שלהם בערבית.

3. חפש במילון:

א. נמלך בדעתו (שורה 15)

ב. החיש לו עזרה (שורה 20)

*207*

כניסה לעולם היצירה

1. רשום את סדר אירועי הסיפור, על-פי רצף הזמן, למן הרגע שהנערים ברחו, ועד לרגע שהוחזרו למוסד.

2. מדוע ברחו הנערים מהמוסד, ולאן קיוו להגיע?

3. תאר את התאונה, כפי שראו אותה הנערים.

4. התאונה הציבה בפני הנערים דילמה. מהי הדילמה?

5. מה טען כל אחד משלושת הנערים, כאשר דנו בדילמה שעמדה בפניהם?

6. מה חושב לעצמו הנער השלישי, שנותר עם הפצוע בצד הכביש? ספר, במילים שלך, את המונולוג הפנימי שלו.

7. מדוע ברחו הנערים מבית החולים?

8. מדוע החליט השוטר, לא להסגיר את הנערים לרשויות המוסד?

9. מה מספרים הנערים לחבריהם על ההרפתקה, שעברו ומה הם חושבים בסתר לבם?

שאלות חשיבה ופרשנות

10. יש בסיפור התנהגויות מנוגדות: ציין ותאר ניגוד אחד כזה.

11. יש בסיפור ניגוד בין חלום למציאות: מהו הניגוד, וכיצד הוא בא לידי ביטוי?

12. יש בסיפור ניגוד בין ציפייה לבין תוצאה: הבא לפחות שתי דוגמאות לניגוד כזה. איזה אירוניה נוצרת כתוצאה מכך?

*208*

13. מהו מגוון המשמעויות של "משטרה" בסיפור זה? חשוב על תפיסותיהם של הנערים מחד גיסא, ועל פעולת המשטרה בסיפור, מאידך גיסא.

14. "למה לנו להכניס ת'ראש שלנו לצרות?? "(שורות 49-50) שואל אחד הנערים בסיפור. חווה דעתך על גישה זו לחיים, והשפעתה על חיי החברה סביבך.

משימות יצירה ושאלות משוואה

15. צייר את כפר החלומות, כפי שרואים אותו בדמיונם שלושת הנערים.

16. ספר את סיפורו של הנהג הערבי, מנקודת התצפית שלו, מרגע שהסכים לעצור לשני הנערים שבצד הכביש, ועד לרגע שסיים עדותו והמשיך בדרכו.

17. במקראה שלפניך יצירות נוספות, שעוסקות בחלומותיהם של בני אדם וביכולתם לממש חלום זה. למשל הסיפורים "תמונת מחזור", "העוגה", "המקום בו אין מתים לעולם", "שוקולד" ועוד. בחר יצירה אחת והשווה בין החלום והתגשמותו בסיפור "כפר החלומות רחוק מן הירח" ובסיפור שבחרת.

18. מועדון ויכוחים: הנושא לוויכוח הוא האמירה של הנערים: "איזה טמבלים היינו!" (שורה 105) אם אתה סבור כמותם, כתוב חיבור טיעון המסביר למה השלושה התנהגו כטמבלים. אם אינך סבור כמותם, כתוב חיבור טיעון בו אתה מסביר למה נהגו כשורה. התכונן לקרוא בקול את חיבורך במטרה לשכנע את אלה, שאינם חושבים כמוך.

*209*

התענוג כחטא

*209*

(השורות מחולקות וממוספרות לפי ספר הדפוס, מספר השורה יבוא בסוגריים בתחילת השורה)

זה שעישון הסיגריות הוא תענוג-שהוא-חטא, בכך לא היה לאורי

ספק. אולי לכן דווקא נהנה במיוחד משאיפת העשן לריאותיו,

מכל המשחק הזה - לשלוף את הסיגרייה מהחפיסה, לגלגל אותה

בין האצבעות, להריח אותה, להדק את הטבק, להצית (להצית - להדליק, --) ולשאוף.

(5) פסיכולוגים טוענים, שחלק גדול מההנאה שבעישון אינה דווקא

החדרת העשן לריאות, אלא מין ריפוי בעיסוק. כלומר – הסיגרייה

פועלת כסם הרגעה לא רק בגלל הניקוטין שבה, אלא משום שהיא

כלי משחק בידי המעשן, מאפשרת לו להחזיק משהו בין האצבעות.

להיות עסוק.

(10) בימים אלה שוב החלו לדבר בפנטהאוז (פנטהאוז - כינוי לדירה יוקרתית הממוקמת על גגו של בניין רב-קומות, שחלק מן הגג השטוח משמש לה מרפסת רחבה) בחטא העישון, ולא רק

בגלל גל הפרסום האדיר של המתנגדים לו. נכון, "מרחב המחיה"

של המעשנים נעשה מוגבל יותר ויותר, אוסרים עליהם לעשן

במקומות ציבוריים וגם במקומות העבודה. אבל בבית דיברו בכך

בגלל בריאותו הרודפת של אורי, שלדעת גליה, נפלה קורבן לתאוות

(15) העישון שלו ולעובדה שאין לו משמעת עצמית.

גליה ידעה, שאין דבר יותר מגוחך מצירוף המילים "אורי" ו "חוסר

משמעת עצמית". אם היה משהו שאפיין את אורי יותר מכול, היה

זה דווקא משמעת הברזל שחי בה. לא היה דבר, שלא היה מסוגל

לכפות על עצמו, אם חשב שהוא נחוץ או שחיסרונו עלול להוליך אותו,

(20) חלילה, אל השוליים האדומים של החוק. הוא מקפיד לשלם מסים

בזמן, יוצא למילואים, מתנדב לפעילויות ומשימות שונות. גליה תמיד

טענה, שאורי הוא אזרח יותר מדי טוב, וזה כשלעצמו כבר חשוד.

*210*

דווקא לכן לא יכלה שלא לפרגן (לפרגן להחמיא, --) לו את עישון הסיגריות. לרינה וניר

הסבירה: "אני אוהבת את אבא שלכם דווקא בגלל החולשות שלו, ואין

(25) לו הרבה. אל תקחו ממנו את החולשה היחידה, הרצינית באמת...".

בתקופה האחרונה אורי לא מרגיש טוב. בבוקר הוא קם עם שיעול

קל, יובש בגרון. עייפות נצחית מעיקה עליו כמו עופרת. אפילו

התחיל לדלג על טיול הערב הקבוע עם בוני, כלבו הנאמן. אפילו

חלומותיו התחילו להיות מעייפים.

(30) בארוחת הערב ניר דרש מאבא שיפסיק לעשן. גם רינה הצטרפה:

"הגיע הזמן שאבא יתחיל לשמור על הבריאות שלו. בוני יודע מתי

אבא בא הביתה עוד כשהוא נמצא למטה, רק לפי השיעול שלו".

ואורי אמר כמעט בלי לחשוב: "או-קי, בואו נעשה הסכם, אתם

תפסיקו לזלול שוקולד, ואני אפסיק לעשן".

(35) ובלילה אמר לגליה: "את יודעת כמה הם אוהבים שוקולד. הם

בולעים אותו בחפיסות שלמות... כשאת מכינה עוגת שוקולד

- אוכלים אותה עוד לפני שהיא מצטננת. רציתי להעמיד אותם

במבחן". גליה אמרה שזה לא הוגן. לא צודק להעמיד ילדים במבחן,

שבשבילם הוא קשה כל-כך. ילדי הפנטהאוז היו מכורים לשוקולד

(40) בדיוק כפי שאורי היה מכור לסיגריות, אבל אורי כבר אדם מבוגר

ואפשר לדרוש ממנו...

אותו לילה דיבר אורי גם על הסיגרייה הראשונה שלו: "בשכונה

שלנו לא יכולנו, כמובן, לקנות סיגריות. המחירים היו בשמים. היינו

כורתים את הגבעולים החלולים של צמח מטפס, שיש לו פריחה

(45) כחולה יפה, מציתים את הקצה, ומעשנים אותם בכיף".

*211*

אורי נשמע כמצטדק (מצטדק - מתנצל). גליה הרגישה שגם הוא מייסר את עצמו

על המבחן שהציב לילדיו. "הרי כבר כמה פעמים ניסיתי להפסיק

לעשן, אבל זה לא הלך. כנראה, שאני באמת זקוק לעשן הארור

הזה, לא רק ל'משחק' שמסביב. אני נהנה מהעישון נטו".

(50) אורי נדהם מהעובדה שבני-הבית ויתרו על הממתקים. התחושה הזו

שכל בני ביתך חושבים על בריאותך, דואגים לך ומוכנים להקריב

לשם כך את הדבר הטעים ביותר והאהוב עליהם ביותר – הייתה

מפתיעה. "לכל הרוחות", רטן (רטן - אמר דברים לא ברורים בלחש, התמרמר בקול שקט) ניר אחר ארוחת-הצהריים, "כל-כך

אהבתי מוס שוקולד כמנה אחרונה, את יודעת (פנה לגליה) שאחרי

(55) ארוחת צהריים אני לא יכול בלי משהו מתוק".

לגבי רינה היה הקורבן גדול עוד יותר. בת ה- 15 הוזמנה למסיבה

אצל חברה, ובדרך הטבע שלחה יד למגש השוקולד. בסופו של דבר

זה היה בבית סמוך, איש לא ידע על ההבטחה, איש לא ראה אותה.

אבל אותו יושר פנימי שלה, שאורי טען כי ירשה אותו מגליה ואפיין

(60) גם את שאר בני המשפחה, עצר בעדה; גרם לה להניח את קוביית

השוקולד הטעימה חזרה במגש.

אורי חש בעצמת הלחץ המוסרי המופעל עליו להפסיק לעשן. כשהיה

עם עצמו, במשרד, הרגיש את ידו נשלחת באורח מתורגל ואוטומטי

אל קופסת הסיגריות ואל המצית. אבל הוא עצר אותה. אינך יכול

(65) לחנך ילדים על שקר. אם בני הבית ויתרו על השוקולד – הוא

יוותר על הסיגריות. הוא ידע היטב, שאף אחד משני בניו לא יאכל

שוקולד בשום מקום (על-אף שקצת חשד ברינה).

בערב ראה אותם מתבוננים בו. פתאום הבין שהם דואגים לו

*212*

באמת. הקורבן שהקריבו לא היה משחק, שבו כל אחד בוחן את

(70) עצמו ומוותר על דבר יקר. הוא הבין שהתנאי שהעמיד להם בלתי

הוגן. הם מקריבים את השוקולד כדי שהוא ישמור על בריאותו,

ואילו הוא מציב להם תנאים. ואז אמר, כבדרך אגב: "או-קי, אתם

יכולים לחזור לאכול שוקולד".

רינה שאלה בחשדנות. "אתה רוצה להגיד לנו שחזרת לעשן?"

(75) "אני לא רוצה להגיד לכם כלום, אבל המשחק נגמר".

"אז שוב התחלת לעשן, מה?" שאל ניר.

"הייתם רוצים?"

"אנחנו רוצים אותך בריא. בלי הסירחון הזה של הסיגריות, בלי

השיעול".

(80) גליה יצאה למטבח, חזרה והניחה על השולחן חפיסת שוקולד

שוויצרי ריחני. הסירה את העטיפה, שברה את החפיסה לקוביות.

רגע של דממה. אורי היה הראשון שלקח מהשוקולד. גליה הייתה

שנייה. אבל הם הרי לא התחייבו להיכנס למשחק. רינה הרגישה

שידה מושטת כאילו אין לה שליטה. היא הכניסה את קוביית

(85) השוקולד לפה, עצמה את העיניים ואכלה אותו בתענוג, חוטפת

ובולעת, מתחרה בידו הגדולה של ניר, שחפנה מלוא הכף קוביות

שוקולד שנעלמו בפיו.

עכשיו התבוננו כולם באורי. לרגע התפתה להושיט יד ולהצית

סיגרייה. גופו רעב אל העשן, בעיקר אחרי האוכל. אבל הוא התבונן

(90) בבני המשפחה, שאף לתוכו את הדאגה האוהבת, שריחפה בחדר

כמו עשן סיגריות, רק משכרת יותר, שלף את החפיסה מכיסו, מעך

אותה והשליך לפח.

וגליה אמרה לאורי: "הבעיה היא שכל אדם צריך חטא אחד לפחות.

איזה חטא תבקש עכשיו כתחליף?" השאלה הדאיגה אותה באמת.

יגאל לב, מתוך: פגישה עם הגורל - סיפורים, שלגי, 1989

*213*

תוכן הסיפור

הכותרת של הסיפור מציבה דילמה, משום שהיא מציגה את התענוג כחטא. החטא בסיפורנו הוא העישון.

גיבור סיפורנו הוא אורי המכור לעישון. כל ניסיונותיו לחדול מעישון עולים בתוהו, על אף שהוא אדם אחראי מאוד ובעל משמעת עצמית גבוהה. כאשר בריאותו מתרופפת, לוחצים עליו ילדיו ואשתו לחדול מעישון. בצר לו פולט אורי כלפיהם: אני אחדל לעשן בתנאי שאתם תחדלו לזלול שוקולד. הוא סבר שבכך תחדלנה ההצקות. אך לא היא. בני ביתו, שדאגו לו מאוד, חדלו לאכול שוקולד, על-אף שהיו מכורים לו ממש כפי שאורי היה מכור לסיגריות. אורי מבין שהציב לפני ילדיו מבחן לא הוגן. הוא מסכן את בריאותו, והם מתוך דאגה מתנזרים מאכילת מאכל כה אהוב עליהם. המבחן קשה לשני הצדדים, אך הם בעלי משמעת עצמית. לבסוף, אומר אורי לילדיו, שהם חופשיים לאכול שוקולד, מקמט את קופסת הסיגריות וזורק אותה לפח. הוא החליט לחדול מעישון ולהפסיק להתנות זאת במעשי ילדיו. אבל אשתו מציגה בעיה חדשה כשהיא טוענת, שכל אדם צריך חטא קטן אחד לפחות, ואם אורי חדל לעשן, איזה חטא יבחר לו כעת?

*214*

הפעלות

מה הפירוש?

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהסיפור: תענוג, הצית, נחוץ, מעיקה, הסכם, הוגן, מצטדק, הציב.

הפירושים בעברית: הדליק, מתנצל, מציקה, העמיד, חוזה, הנאה, הכרחי, צודק.

הפירושים בערבית: --

2. העתק למחברתך והתאם את הצירופים למקבילות שלהם בערבית.

3. חפש במילון:

א. כפה על עצמו (שורה 19)

ב. העמיד אותו במבחן (שורה 37)

*215*

כניסה לעולם היצירה

1. מהו התענוג של אורי? תאר אותו, על-פי הפסקה הראשונה.

2. למה תענוג זה הוא חטא?

3. מה חושבת גליה, אשתו של אורי, על אופיו של בעלה?

4. מה הסיבה, שכל המשפחה מתגייסת נגד העישון של אורי?

5. כיצד קיווה אורי להדוף את הלחץ המשפחתי שיחדל לעשן?

6. כיצד הגיבו בני המשפחה לאתגר, שהציב בפניהם אורי, ואילו בעיות גרם להם הדבר?

7. מה עושים ניר ורינה, כאשר אביהם מודיע להם שהמשחק בטל, והם יכולים לאכול שוקולד?

שאלות חשיבה ופרשנות

8. אורי חושב לעצמו "אינך יכול לחנך ילדים על שקר "(שורות 64-65).

א. מתי מתעוררת בו מחשבה זו?

ב. האם אתה מסכים עמו?

9. כיצד מעידות התגובות של ניר ורינה על הקושי שלהם להתאפק ולא לאכול שוקולד?

10. "לא הוגן להעמיד ילדים במבחן, שבשבילם הוא קשה כל כך" (שורות 38-39).

א. מי טוען דבר זה?

ב. היש סיבה נוספת, בגללה המבחן לא הוגן?

*216*

11. "כל אחד צריך חטא אחד לפחות" - למה מתכוונת גליה בדברים אלה, והאם אתה מסכים עמה?

משימות יצירה ושאלות השוואה

12. התבונן בעטיפה של קופסת סיגריות: חפש עליה מסרים שמפתים לעישון, ובצדם מסרים שמזהירים מפני עישון. האם יש, לדעתך, ערך לאזהרות שעל קופסאות הסיגריות?

13. אם אחד מבני משפחתך עבר את החוויה של הפסקת עישון, ראיין אותו על קשייו ועל הצלחתו.

14. תאר את ה "חטא" הקטן שלך, אותה התמכרות למשהו, שאינו נחשב מקובל, רציני, חשוב או בריא, אך גורם לך עונג רב (כגון, אכילת שוקולד או גלידה, שיטוט בקניונים, צפייה בסרטים מצוירים, גזירת תמונות של אליל ספורט ועוד).

15. ראיין מספר חברים שלך, שנוהגים לעשן, ושאל אותם את השאלות הבאות: א. למה הם מעשנים? ב. מה הייתה חוויית העישון הראשונה שלהם?

*217*

ילד זר

*217*

המשורר המוכיח (מוכיח - מטיף מוסר, דרשן המייסר בדברים על מעשים שנעשו, --) ישב בחדרו וכתב קובלנה (קובלנה - תלונה, --) נמרצת על האדישות האנושית, על העניין הישן-חדש של "איש לבצעו (איש לבצעו - איש שדואג אך ורק לעצמו ולענייניו הפרטיים, ואינו דואג לזולת)", על שהנה נופל האחד באמצע הרחוב - ואין שם אליו לב!

כך ישב וכתב - ונזדעזע: קול בכי ילד עלה באוזניו מן החוץ, ששם שיחקו ילדיו. עם הקולמוס (קולמוס - עט, --) ביד רץ ויצא אליהם בהול, ושמחה גדולה תקפתו: ילד זר בוכה!

ילד זר.

גרשום שופמן, מתוך: ילקוט סיפורים, יחדיו בשיתוף עם אגודת הסופרים, 1966

(בספר איור, היעזר במנחה)

*218*

תוכן הסיפור

רשימה קצרה זו מספרת על איש-רוח, משורר שמרבה לבקר את החברה שסביבו. בעודו יושב וכותב מאמר על האדישות החברתית, ועל כך שכל אחד עסוק רק בשלו, הוא שומע בכי ילד בחוץ. מבוהל הוא פורץ החוצה, שמא אחד מילדיו בוכה. אך כשהוא מגיע החוצה, הוא חש רווחה, משום שהבוכה הוא ילד זר.

הפעלות

מה הפירוש?

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהסיפור: זר, מוכיח, קובלנה, נמרצת, בצע, נזדעזע, בהול.

הפירושים בעברית: תלונה, תועלת, חפוז, נכרי, נדהם, מטיף, תקיפה.

הפירושים בערבית: --

2. העתק למחברתך והתאם את הצירופים למקבילות שלהם בערבית.

*219*

3. "שמחה גדולה תקפתו" (שורה 6)

משמעות המילה "תקפתו" היא:

א. מתחה עליו ביקורת חריפה

ב. השתלטה עליו, אחזה בו

ג. פתחה במלחמה נגדו

כניסה לעולם היצירה

1. מה נושא הקובלנה, שכותב המשורר?

2. מה זעזע את המשורר, שהיה שקוע בכתיבתו?

3. ברשימה זו ניתן לראות שני חלקים. במה עוסק כל חלק?

שאלות חשיבה ופרשנות

4. הבא שתיים עד שלוש דוגמאות לאדישות אנושית בחברה שלנו.

5. המשורר מכונה ברשימה "מוכיח". מדוע ניתן לו כינוי זה.

6. פעמיים עובר המשורר מהפך רגשי. מה גורם לכל מהפך? מה חש המשורר כל פעם?

7. ברשימה זו יש אירוניה, הנובעת מהפער בין ציפייתנו מהמשורר למעשיו. הסבר תופעה זו.

8. קרא את ההסבר למונח "פואנטה" ב"מילון המונחים", וקבע אם רשימה זו מסתיימת בפואנטה אם לאו. נמק דבריך.

9. הסבר את הקשר בין הרשימה "ילד זר" לבין הפתגמים הבאים:

א. "טול קורה מבין עיניך!" ב. "נאה דורש - נאה מקיים".

10. הצירוף "ילד זר" מופיע פעמיים בסוף הרשימה. מה תרומתה של חזרה זו, לדעתך?

*220*

השניים

*220*

(השורות מחולקות וממוספרות לפי ספר הדפוס, מספר השורה יבוא בסוגריים בתחילת השורה)

בתוך קהל צפוף, בתאטרון או באולם-זמרה יש שלאיש (או

לאישה) נעשה רע פתאום והוא נופל מתעלף (מתעלף - מאבד הכרתו, --). רוב האנשים מסביב

סוטים (סוטים - נוטים, סרים, --) מעליו, מתרחקים, משתמטים (משתמטים - מתחמקים, --), ורק שניים נמצאים תמיד,

שחשים לעזרתו (חשים לעזרתו - ממהרים להגיש לו עזרה, --), נושאים ומוציאים אותו למרחב, ושם לא ירפו

(5) ממנו עד שישיבוהו לאיתנו.

נכפה (נכפה - חולה במחלת הנפילה, חולה באפילפסיה, --) כי יפול על המדרכה בבוקר-סתיו - סמרמורת-זוועה (סמרמורת זוועה - צמרמורת, רעדה מחרידה, --)

תוקפת את העוברים-והשבים, והרי הם אצים (אצים - ממהרים, --) איש לעברו ועוצמים

עיניהם מראות בפרפורי (פרפור - פרכוס, --) האדם; אבל הנה כבר צצו השניים, כמו מן

האדמה, נוטלים את הנופל, זה בראשו וזה ברגליו, נושאים אותו אל

(10) תוך פרוזדור-בית ומתאמצים להקל לו ככל אשר יהיה לאל ידם.

מישהו התנפל בייאושו אל הנהר הגדול. ההמונים הסקרנים צובאים (צובאים - מתקהלים, מתאספים, --)

צפופים עם הנערות אל מעקה-הגשר, ומביטים, מביטים - ואילו

שני מלאכי-החיים הללו כבר קפצו אחריו, שוחים ומפליגים בזרם

האדיר והקר וחותרים למשותו (למשותו - להוציאו מן המים, --), להצילו. הנה הנם!

(15) כי על כן אל נא תירא, בן-אדם, בצאתך: באשר תיפול - להקימך

יחושו... השניים.

גרשום שופמן, מתוך ילקוט סיפורים, יחדיו בשיתוף עם אגודת הסופרים, 1966

*221*

תוכן הסיפור

ברשימה זו מספר שופמן על התופעה שבה תמיד, בכל עת של מצוקה, יופיעו שניים שיעזרו ויושיעו. ברשימה מתוארים שלושה מצבים: אדם שמתעלף באולם דחוס ואיש אינו מסייע לו, אדם חולה מחלת הנפילה שנתקף בהתקף מחלה ברחוב והאנשים מתעלמים ממנו, אדם שמרוב ייאושו מנסה לקחת את חייו ולקפוץ מגשר אל הנהר מתחת. בכל שלושת המקרים יופיעו משום מקום שניים שיעזרו, יקלו ויצילו. הרשימה מסתיימת בפנייה מרגיעה אל הקורא האומרת שעל אף אדישות הבריות, תמיד אפשר לסמוך על כך, שיהיו שניים שיופיעו ויתמכו. אחרים סבורים, כי זוהי פנייה מתריעה ומזהירה: אם יפול האדם מעטים יבואו לעזרתו, לכן צריך להיזהר ולהיות מודאג. מכאן המשפט האחרון נאמר באירוניה.

(בספר איור, היעזר במנחה)

*222*

הפעלות

מה הפירוש?

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהסיפור: סוטים, משתמט, סמרמורת, ייאוש, צובא, תירא, צפוף, על-כן.

הפירושים בעברית: תפחד, לכן, מתחמק, תסכול, דחוס, צמרמורת, נוטים, מתקהל.

הפירושים בערבית: --.

2. העתק למחברתך והתאם את הצירופים למקבילות שלהם בערבית.

3. חפש במילון:

א. ישיבוהו לאיתנו (שורה 5)

ב. יש לאל ידו (שורה 10)

*223*

כניסה לעולם היצירה

1 שרטט במחברתך טבלה כדוגמת הטבלה שלהלן ומלא אותה:

2. חומרת המצוקה עולה ממקרה למקרה - הסבר קביעה זו והדגם, על פי הרשימה.

3. כיצד מתנהגים הבריות, כאשר מישהו לידם נמצא במצוקה, על-פי הרשימה? בחן כל מקרה, ותאר את התנהגות הקהל.

4. מדוע, לדעתך, מופיעים שני מצילים? מדוע לא אחד או שלושה?

5. מהו יחסו של המספר אל השניים? מצא ברשימה ביטויים המוכיחים טענתך.

6. ברשימה נקראים השניים "מלאכי חיים". המילה 'מלאך' בעברית נושאת שתי משמעויות: א. שליח, ב. ישות על-טבעית שמימית. איזו משמעות נדמית לך מתאימה יותר במקרה שלפנינו?

7. האם המשפט האחרון נאמר, לדעתך, בטון מרגיע או בטון אירוני? הסבר.

8. האם הרשימה מבטאת השקפת עולם אופטימית או פסימית? הסבר דעתך.

משימות יצירה ושאלות השוואה

9. ברשימה "ילד זר" מופיע איש רוח המוכיח את החברה על אדישותה לסובב. קרא רשימה זו, ועמוד על זיקות בינה לבין הרשימה "השניים".

*224*

10. כתוב על מקרה נוסף, כדוגמת שלושת המקרים ברשימה, מתוך ניסיונך האישי או מקרה עליו שמעת.

11. קרא את השיר "אני ואתה נשנה את העולם". האם שיר זה מתאים לדיוקנם של השניים המתוארים ברשימה?

אני ואתה

אני ואתה נשנה את העולם,

אני ואתה אז יבואו כבר כולם,

אמרו את זה קדם לפני,

לא משנה - אני ואתה נשנה את העולם.

אני ואתה ננסה מהתחלה,

יהיה לנו רע, אין דבר זה לא נורא,

אמרו את זה קדם לפני,

לא משנה - אני ואתה נשנה את העולם.

אני ואתה נשנה את העולם,

אני ואתה אז יבואו כבר כולם,

אמרו את זה קדם לפני,

לא משנה - אני ואתה נשנה את העולם.

אריק איינשטיין

מתוך: שירונט, http://www.shiron.net

*225*

בעד החלון

*225*

(השורות מחולקות וממוספרות לפי ספר הדפוס, מספר השורה יבוא בסוגריים בתחילת השורה)

ראיתי את הנערים הקטנים, וגם בני ביניהם, חוטפים ומלקטים

את האגוזים הנושרים (נושרים - נופלים ממקום חיבורם, --) בסער (סער - סערה, סופה, -- (בהשאלה: נפילה ממקום גבוה)) מעץ-האגוז האדיר שממול ביתנו.

אי-אי - עוקבות עיניי אחרי שלי - חטפן גרוע הוא מאוד! הנה

הוא עט (עט - הסתער, התנפל, --) אל המפל (מפל - פרי בשל הנושר מעצי-הגן) - ואחר כבר השכים (השכים - הקדים, --) וחטף.

(5) רואה אני, שהוא יבוא וכיסיו ריקים. רפיון (רפיון - חולשה, חוסר אונים, --) זה ירש ממני. גם אני

בילדותי לא יכולתי לחטוף. חבריי חטפו ומילאו את כיסיהם. ואני

העליתי חרס.

לא טוב, לא טוב. סימן רע הוא זה לו ולמלחמת קיומו בעתיד.

תקוותי היחידה היא, שעד שיגדל יתהווה (יתהווה - יקום, --) סדר עולם כזה,

(10) שלחטיפה (חטיפה - לקיחה במהירות, --) לא יהיה בו מקום.

תקוותי היחידה.

גרשום שופמן, מתוך: כל כתבי ג' שופמן, כרך שני, דביר ועם עובד, 1960

*226*

תוכן הסיפור

רשימה זו נמסרת מפיו של דובר בגוף ראשון, שמסתכל בעד חלונו על הילדים המשחקים בחוץ. הוא רואה אותם מלקטים אגוזים ושם לב, שבנו שלו אינו חוטף כמו האחרים, אלא הוא איטי וחלש יותר, ולכן יחזור, כנראה, כשכיסיו ריקים מאגוזים. הדובר סבור שבנו ירש ממנו תכונה זו של חולשה, איטיות ורפיון. הוא חושש, שבנו יתקשה לפלס דרכו בעולם וללחום את מלחמת הקיום. לכן, הוא מקווה שעד שבנו יתבגר, ישתנה הסדר החברתי, והכוחנות לא תהיה מפתח להצלחה בחיים.

(בספר איור, היעזר במנחה)

*227*

הפעלות

מה הפירוש!

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהסיפור: חוטפים, נושרים, אדיר, עוקב, גרוע, השכים, ירש, רפיון.

הפירושים בעברית: נחל, עצום, נופלים, נחות, חולשה, גונבים, מתבונן, הקדים.

הפירושים בערבית: --

2. העתק למחברתך והתאם את הצירופים למקבילות שלהם בערבית.

3. חפש במילון:

העלה חרס (שורה 7)

כניסה לעולם היצירה

1. מה רואה הדובר מבעד לחלונו?

2. מה חושב האב הדובר על תכונותיו של בנו?

*228*

3. את מי מאשים האב בתכונותיו של בנו?

4. מדוע חושב האב, שתכונות הבן יקשו עליו?

5. מה מקווה האב עבור בנו?

שאלות חשיבה ופרשנות

6. בפסקה הראשונה בולטים פעלים, שמשמעותם כוחנית ונמרצת. הבא דוגמאות לפעלים אלה, והסבר את תרומתם לעיצוב דאגתו של האב.

7. מהי מלחמת קיום, וכיצד היא באה לידי ביטוי במשחקם של הילדים בחצר?

8. האם אתה מסכים לטענה, שבחברת ימינו החזק יכול להסתדר, ואילו החלש נדרס על ידי החזקים? הבא דוגמאות לטענתך.

9. האב מקיש על בנו מחייו שלו. כיצד עשוי הדבר להשפיע על הבן, לדעתך?

10. איזה מספר קיים ברשימה זו (קרא על המספר ב"מילון המונחים") וכיצד משפיע הדבר על עיצוב הרעיון?

11. הדובר מפריד בין חטפנים לאלה שחוטפים להם. מהן התכונות של "חטפנים", לדעתך?

משימות יצירה ושאלות השוואה

12. הצע כותרת אחרת לרשימה, כותרת שתתייחס לרעיון המרכזי שבה. נמק הצעתך.

*229*

13. בפורום דיונים באינטרנט נמצאת התייחסות מעט שונה לחוזק ורפיון, חוזק וחולשה. קראו את הדברים הבאים וענו על השאלות שבהמשך:

בואו נפריד בין חזקים וחלשים כלכלית, ובין חזקים וחלשים אקדמית.

האוניברסיטאות אכן נותנות מלגות הצטיינות על הישגים בלימודים - כפי שמקובל גם במדינות אחרות. מלגות אלו ניתנות בזכות ולא בחסד, ונועדו לעודד מצוינות - שתבוא לידי ביטוי גם בהמשך הקריירה האקדמית. האם רק מי שחזק כלכלית יכול להקדיש מספיק זמן ללימודים בכדי להגיע להישגים גבוהים? אני לא חושבת. חברה טובה שלי זכתה לאחרונה במלגה מכובדת למדי על הישגיה (הגבוהים) - למרות שהיא עובדת במקביל במשרה מלאה.

אין ספק שבנוסף למלגות שנועדו לעודד הישגים אקדמיים, יש מקום - אולי אף מקום רב יותר - למלגות שנועדו לעודד את החלשים כלכלית להשתלב בלימודים אקדמיים. זאת בנוסף לתכניות אחרות, שיכולות לסייע לאוכלוסיות חלשות יחסית להשתלב בלימודים - הכנה ללימודים, שיעורי עזר, שירותי ייעוץ במידת הצורך וכו'.

א. מה הכוונה ב'חזק וחלש' בקטע מהכתבה?

ב. במה שונה השימוש במונחים הללו בכתבה מזה שברשימה "בעד החלון"?

ג. חזור לשאלה 8 ובחן תשובתך: האם כתבה זו שינתה במעט את דעתך? אם כן - כיצד?

*230*

(עמוד ריק)

*231*

אופק חדש

א'

שירה

*231*

*232*

(עמוד ריק)

*233*

השושן

*233*

כתנות פסים (כתונת פסים - כתונת מגוונת, והכוונה כאן לפריחה הרבגונית, --) / לבש הגן / וכסות רקמה (כסות רקמה - מלבוש עשוי אריג רקום חוטים צבעוניים, והכוונה לפריחה הססגונית) / מדי (מדים (מדים) - בגדים, לבוש) דשאו, ומעיל תשבץ (מעיל תשבץ - לבוש המקושט בצורת משבצות) / עטה (עטה - לבש, התכסה) כל עץ / ולכל עין / הראה פלאו (פלאו - הדרו, יופיו, --). כל ציץ (ציץ - פרח, עלי הכותרת בפרח) חדש / לזמן חדש / יצא שוחק (שוחק - צוחק, שמח, צוהל) / לקראת בואו - אך לפניהם / שושן (שושן - צמח בעל בצל ופרחים לבנים גדולים מאוד, הכוונה, אולי, לוורדים שהעיר גרנאדה האנדלוסית הצטיינה בהם במיוחד) עבר, / מלך, כי על / הורם כסאו. יצא מבין / משמר עליו (משמר עליו - העלים המכסים את הפרח ושומרים עליו, עלי הגביע) / וישנה (וישנה - החליף, המיר) את / בגדי כלאו (בגדי כלאו - בגדי מאסרו, --). מי לא ישתה / יינו עליו (יינו עליו - לכבודו, או: על ידו - בשבתו על יד ערוגת השושן) - / האיש ההוא / ישא חטאו (ישא חטאו - ישא בתוצאות חטאו, יקבל עונש המגיע לו)!

משה אבן-עזרא, מתוך: חיים שירמן, השירה העברית בספרד ובפרובאנס, ספר ראשון, חלק ב'

מוסד ביאליק ודביר, 1960

*234*

תוכן השיר

השיר מתאר את פריחת הגן עם בוא האביב. הגן כאילו לובש בגדי פאר: כתנות פסים, מדים, בגדי רקמה ותשבץ. כל הצמחים מתחדשים. המשורר מדמה את פריחת הגן לתהלוכת פאר שבראשה השושן. השושן, שכותרתו הצבעונית פורחת מבין עלי הגביע, מדומה למלך שמחליף בגדי כלא לבגדי מלכות ויוצא בראש התהלוכה. השיר מסתיים בבית מפתיע, משום שאין בו תיאור הגן, אלא הזמנה לשתיית יין. השיר הקצר הוא בן שישה בתים, כאשר כל בית בנוי מארבע צלעיות שוות-משקל. מקצבו מהיר ועליז ממש כמו תוכנו. כפי שנראה בהמשך, לשונו של השיר שואבת מפסוקים המרמזים לסיפור יציאה מעבדות לחירות, כך שהשיר הוא שיר טבע (אביב) ויין, שיש בו גם רמזים לגאולה.

(בספר איור, היעזר במנחה)

*235*

הפעלות

מה הפירוש!

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהשיר: כתונת, כסות, עטה, פלא, שוחק, על, ישנה, חטא.

הפירושים בעברית: לבוש, צוהל, עוון, מעלה, חולצה, יחליף, התעטף, הדר.

הפירושים בערבים: --

2. העתק למחברתך והתאם את הצירוף למקבילה בערבית.

3. חפש במילון את משמעות הצירופים הבאים, והסבר כיצד כל אחד מתקשר לשיר.

א. עלה גביע

ב. עלה כותרת

כניסה לעולם היצירה

1. "כתנות פסים לבש הגן":

א. איזה ציור לשוני נמצא בביטוי זה (היעזר ב"מילון המונחים")?

ב. הבא דוגמה לציורי לשון נוספים מאותו סוג.

*236*

2. נסח, בלשונך, את הרעיון המרכזי של הביטויים הבאים:

3. "אך לפניהם שושן עבר": לפני מי עובר השושן, ואיזו תמונה יוצר הביטוי?

4. נסח, בלשונך, את הדרישה שמובאת בבית האחרון של השיר.

שאלות חשיבה ופרשנות

5. תיאור הגן הפורח נובע מהעולם, שבו נכתבו השירים: חצר הנגיד בימי הביניים, המשופע בגנים מוקפדים ויפהפיים. כיצד בא הדבר לידי ביטוי בשיר?

6. באיזה אופן נוצרת אווירת עליזות ושמחה בשיר?

7. הצימוד הוא אחד מאמצעי העיצוב (הקישוט) בשירת ימי הביניים: הבא דוגמה לצימוד מתוך השיר.

8. כתנות פסים - קרא את שני הפסוקים הבאים וחשוב איזה מהם מתאים יותר לעולם השיר:

*237*

א. "ועליה כתונת פסים, כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים" (שמואל ב', י"ג, 18).

ב. "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו, ועשה לו כתונת פסים" (בראשית, ל"ז, 3). נמק דעתך.

9. הבתים, הרביעי והחמישי, מתארים את פריחת השושן בלשון המרמזת לפסוקים הבאים: א. "וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצוהו מן הבור ויחלף שמלותיו" (בראשית, מ', 41). ב. "נשא מלך בבל את ראש יהויכין מלך יהודה, ויוצא אותו מבית הכלא, וייתן את כיסאו ממעל לכיסא המלכים אשר איתו בבל, ושינה את בגדי כלאו" (ירמיהו, נב, 31). מה מוסיפה הרמיזה לפסוקים אלה לתיאור פריחת השושן?

10. תפארת החתימה שבבית האחרון, בנויה משיבוץ (קרא על המונחים ב"מילון המונחים"), שנלקח מדיני הפסח שבמקרא. שם כתוב, שמי שלא יקריב את קורבן הפסח "חטאו ישא האיש ההוא" (במדבר, ט, 13), ואילו בשיר שלפנינו נאמר "האיש ההוא ישא חטאו". מה תורמת הרמיזה לחג הפסח לעיצוב הרעיונות שבשיר?

משימות יצירה ושאלות השוואה

11. חפש באינטרנט תמונה של גני ארמון אלהמברה (Alhambra --) בספרד, וציין במה דומה התמונה שבשיר, לזו שבתמונה של גני הארמון.

12. צייר את הגן המתואר בשיר "כתנות פסים" או צלם תמונת גן, שלדעתך, תואמת את התיאורים שבשיר. הכן עצמך להסביר את שיקוליך בעת ביצוע המשימה.

*238*

13. קרא, להנאתך, את שירה של המשוררת רחל, והשווה בינו לבין השיר "כתנות פסים":

אביב / רחל

כזה מעודו: מתגלה במפתיע

ומשיח, משיח ללב,

בלי אמר -

רק רמז, רק זיע.

אל גדר דחויה, אפרת פנים,

רבת הכנעה לגורל,

קבצנים עליזים - סביון וחרדל -

נדחקים בסך.

ציץ הגנה - ואני.

עוף השמים - ואני.

שהגיעני לחג האביב - יברך!

מתוך: "שירת רחל", ת"א, הוצאת דביר, תשל''א

השאלות:

א. אילו צמחים מתוארים בשני השירים?

ב. מה תרומת ההאנשה בשני השירים?

ג. מהו העולם המתואר בכל אחד מהשירים?

*239*

בעת חשק

*239*

בעת חשק (יעירני (יעירני - יעיר אותי, --), אדלג

כאיל לחזות עיני כבודה (כבודה - הבתולה המיוחסת, ביטוי לאהובה, המבוסס על הפסוק: "כל כבודה בת-מלך פנימה" (תהלים מ"ה, י"ד),

ואבואה, והן (והן - והנה) אמה לנגדה

ואביה ואחיה ודודה!

אשורנה (אשורנה - אסתכל בה, אראנה, --), ואפנה לאחורי

כאלו לא אני רעה (רעה - ידידה הקרוב, --) ידידה.

ירא מהם, ועליה לבבי (עליה לבבי - כואב לי עליה, --)

כלב אשה משכלת (משכלת - שוכלת, מאבדת יקיר, --) יחידה.

ר' יצחק אבן כ'לפון, מתוך: חיים שירמן, השירה העברית בספרד ובפרובאנס, ספר ראשון, חלק א', מוסד ביאליק ודביר, 1960

*240*

תוכן השיר

לפנינו שיר חשק ששר האוהב, החושק. בשיר מתלונן החושק, שכאשר רצה לראות את פני אהובתו, דילג בזריזות אל ביתה, אך, אבוי, כל משפחתה נמצאת לצדה. האוהב, החושש ממשפחת אהובתו, מביט בה ופונה לאחור, כאילו אין הוא מכיר אותה. לבו כואב עליו שעזב אח אהובתו, אך הוא ירא ממשפחתה. יש בשיר נימה הומוריסטית: הפתעתו של האוהב המוצא, במקום אהובה, את כל משפחתה.

*241*

הפעלות

מה הפירוש?

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהשיר: עת, חשק, איל, דלג, לנגדה, ירא.

הפירושים בעברית: קפץ, מולה, זמן, צבי, פוחד, תשוקה.

הפירושים בערבית: --

2. המשורר משתמש בשירו בלשון המקרא. הבא דוגמה אחת לכך.

3. חפש במילון:

לבי עליו (שורה 7)

כניסה לעולם היצירה

1. לפניך מילות השיר. הסבר כל קטע, בשפתך:

*242*

2. כיצד משפיע מראה המשפחה על החושק, שמגיע לבית אהובתו?

3. יש בשיר התקדמות ונסיגה. היכן ההתקדמות, והיכן הנסיגה?

4. הדובר מדמה עצמו לאיל. מה תורם דימוי זה לעיצוב דמותו של האוהב?

5. הדובר מדמה עצמו לאישה שכולה: מה תורם דימוי זה לתיאור מצב רוחו של הדובר?

שאלות חשיבה ופרשנות

6. מדוע, לדעתך, ירא הדובר ממשפחתה של אהובתו?

7. צירוף האותיות הפותחות את הבתים יוצר את המילה "בואי". תופעה זו נקראת "אקרוסטיכון". קרא על מושג זה ב "מילון המונחים", והסבר כיצד תורם האקרוסטיכון לעיצוב תחושות הדובר.

8. ניתן לפרש את השיר כשיר הנותן ביטוי לתסכול, לאכזבה ולכאב, ואפשר לראותו כשיר הומוריסטי מלגלג. איזו פרשנות אתה מעדיף, ומדוע?

משימות יצירה ושאלות השוואה

9. כתוב מערכון (מחזה) קצר, שבו משתתפים האוהב, האהובה, אביה ואמה. שים דברים בפי כל אחת מהדמויות, ופרט את הוראות הבימוי שיש לתת לשחקנים.

10. בשירו של נתן אלתרמן "בכרם תימן" יש דו-שיח בין בחור ובחורה, כאשר הבחורה חוששת, שהוריה ישמעו את השיחה. קרא את השיר, והסבר מה משותף לשני השירים:

*243*

ברכם תימן

בית א'

"בכרם תימן ירח שט (ירח שט - מליצית, הירח נראה כאילו הוא שט או צף בשמים) רוח צחה (צחה - זכה, טהורה, --) נושבת.

ואנכי בשמלת שבת על מפתני יושבת.

בית ב'

יבוא חתני,

צעיר ויפה עינים,

אשיר לו אני

והוא ימחא כפים.

בית ג'

לבי הומה (הומה - נסער, מתרגש מאוד) בי פנימה..."

"הס, אל תעיר את אמא..."

"אל תפחדי, תמר,

אמא יודעת כבר.

בית ד'

בדירתנו תשבי, תמר,

נאום חתנך סעדיו -

ותלבשי רק משי יקר

ותנגני על רדיו.

בית ה'

תאכלי פיסטוקים

ומזמורים תשמיעי

ושנים מתוקים

את בחיקך תניעי.

בית ו'

תני את ידך, אגע בה..."

"אל נא תעיר את אבא..."

"אל תפחדי, תמר,

אבא יודע כבר.

בית ז'

בכרם תימן ירח שט

רוח צחה נושבת.

צמד (צמד - זוג) עיניך בבת אחת

בי מדליקות שלהבת (שלהבת - להבה, אש בוערת)."

בית ח'

"מכה בי הלב,

אחז אחז בי ואל תנוע,

ראשי עלי סובב

ולא אדע מדוע.

בית ט'

ונשמתי רועדת,

ולבתי (לבתי - חלופה מליצית של לב) פוחדת"

"אל תפחדי, תמר,

זה יעבור מחר!"

מתוך: שירונט, http://www.shiron.net

*244*

אלי, רפאני

*244*

אלי, רפאני (רפאני - טפל בי עד שתחלוף מחלתי ואחזור לבריאותי, --) וארפא (ואירפא - נרפאתי, החלמתי, חזרתי לבריאותי, --),

אל יחרה אפך (אל יחרה אפך - אל תכעס, --) ואספה (איספה - איכלה, אמות)!

סמי ומרקחי (סם ומרקח - תרופות מעשי ידי אדם, --) לך (לך - פעולתם תלויה בך) - בין טוב,

בין רע, ובין חזק ובין רפה (רפה - חלש).

אתה אשר תבחר ולא אני,

על דעתך הרע והיפה.

לא על רפואתי (רפואה - תרופה, סם ריפוי) אני נסמך (נסמך - נשען, מסתמך, --) - רק אל רפואתך אני צופה (צופה - מקווה, מאחל).

ר' יהודה הלוי (ריה"ל), מתוך: חיים שירמן, השירה העברית בספרד ובפרובאנס, ספר ראשון, חלק ב', מוסד ביאליק ודביר, 1960

*245*

תוכן השיר

שיר תפילתו של חולה, המבקש מאלוהיו לרפאו. תפארת הפתיחה ממצה (מסכמת) את התוכן של התפילה, ואף מציגה את הניגוד המרכזי של השיר: ריפוי מול מוות. המשורר מציין שכל סמי המרפא שלו אינם מועילים, אם האל אינו בוחר לרפאו. המשורר אינו נסמך על רפואות הרופא שקיבל, אלא על רפואת האל. תפארת החתימה סוגרת את התפילה בהכנעה הגמורה של החולה, השם בטחונו המוחלט באל.

הפעלות

מה הפירוש?

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהשיר: אלי, ארפא, סם, רפה, נסמך, צופה.

הפירושים בעברית: נרפאתי, מאחל, חלוש, אלוהי, רפואה, נשען.

הפירושים בערבית: --

2. המשורר משתמש בשירו בלשון המקרא. הבא דוגמה אחת לכך.

3. --

מה הקשר בין הפסוקים האלה לבין השיר?

4. חפש במילון:

א. חרה אפו (בית א)

ב. על דעתו (בית ג)

*246*

כניסה לעולם היצירה

1. לפניך בתי השיר, נסח את תוכנם בשפתך:

2. הכתובת הפותחת את השיר היא: "ואמר כאשר שתה משקה של רפואה". מדוע פונה המשורר במצב זה לאלוהים, ומה מבקש הוא ממנו? מה ניתן ללמוד מכך על הדובר?

שאלות חשיבה ופרשנות

3. ציין שלושה ניגודים שקיימים בשיר, והסבר מהי תרומתם לעיצוב התפילה.

4. תפארת החתימה בנויה מתקבולת ניגודית (קרא על המונח ב "מילון המונחים") - מהי תרומתה לעיצוב הרעיון המרכזי בשיר?

5. מהו, לדעתך, מצב הרוח של המשורר? נמק דבריך.

6. בשיר בולטת אפסות האדם אל מול גדולת האל. כיצד בא הדבר לידי ביטוי בשיר?

7. איזו מילה ואיזה שורש חוזרים ומופיעים בשיר, ומהי תרומתם לעיצוב הרעיון שבו?

*247*

8. כיצד מדגיש החרוז המבריח (קרא על המושג ב "מילון המונחים") את הניגוד המרכזי בשיר?

משימות יצירה השוואה

9. "שבועת היפוקרטס" היא שבועתם של הרופאים. קרא את הקטע הבא מנוסח השבועה, וענה על השאלה שאחריה.

"אני נשבע להתייחס בכבוד לאלו שלימדוני מקצוע זה, להתייחס אליהם כאל אבי ואמי, ולחלוק עמם את רכושי במידת הצורך.

אני מתחייב לספק מרפא לכל נזקק לפי מיטב שיפוטי, להימנע מאבחנה לא נכונה של חולי, ולהימנע מלקיחת חיים בזדון.

אני מתחייב לשמור את מקצועי טהור, להימנע מעימות עם הסובבים אותי ולסגת מכל עימות בכבוד.

בכל בית בו אבקר, אני מתחייב לטפל בדייריו מתוך כבוד והגינות, ולא לבוא במגע אינטימי עם מטופלי.

אני מתחייב לשמור את כל המידע שהגיע לאוזני לגבי החולים בסוד, ולא לעשות בו שימוש זדוני או להפיצו ברבים מתוך כוונה רעה.

אני מתחייב למלא שבועה זו עד תומה, ומבקש מן האלים להעניק לי אושר וסיפוק בעיסוקי.

להיות מקובל ומפורסם בין האנשים.

אם לא אמלא שבועה זו, מי ייתן והאלים יענישו אותי."

שאלה:

מהי העזרה שמבקשים הרופאים מהאל. במה היא שונה מתפילת החולה, שבשירו של ריה"ל?

*248*

אבא אמא

*248*

האשה הזו בשמלה הכחלה ברעלה הלבנה

היא אמא שלי, משורר ערבי-עברי-עברי-

ערבי לסרוגין.

הוא לא בבית!

אומרת בערבית. והטלפון השבור

מצלצל כאורלוגין (אורלוגין - שעון גדול בסגנון עתיק התלוי על קיר או ניצב כארון, --).

האיש הזה בעביה האפרה בכאפיה הצחורה

הוא אבא שלי.

רצה שאלמד רפואה, ואפשר להסתפק במשפטים (משפטים - תורת המשפט כתחום לימודים, מדע המשפט, --).

מדבר קצת עברית. מבטא (מבטא - צורת הגייה, אופן הביטוי האופייני לאדם או לקבוצה, --) מצחיק.

אפשר להבין.

נעים עריידי, מתוך: חזרתי אל הכפר - שירים, עם עובד, 1986

*249*

תוכן השיר

לשירו של נעים עריידי שני בתים. בבית הראשון מתאר הדובר את אמו, ובבית השני - את אביו. הדובר מתאר את הוריו באמצעות לבושם ולשונם.

אמו לבושה שמלה כחולה ורעלה לבנה, ואביו - עביה אפורה וכאפיה צחורה. אמו מדברת ערבית, ואילו אביו מדבר מעט עברית במבטא מצחיק. בתוך תיאור ההורים שוזר הדובר גם פרטים על זהותו שלו. הוא משורר ערבי-עברי או עברי-ערבי, לפי ההקשר. אביו קיווה שיהיה רופא או משפטן, אך הוא משורר.

פתיחתו של כל בית: "האישה הזו..." "האיש הזה..." מעוררת מחשבה, שאולי מדובר בהתבוננות בתצלום והעלאת המחשבות, שמעורר התצלום.

שפתו של השיר היא עברית תקנית ללא מליצה, ואף יש בה קריצה לשפה מדוברת. יש אמנם חלוקה לשני בתים, אך אין מקצב קבוע בטורי השיר, ואף לא חריזה שיטתית. המבנה החופשי, השפה הפשוטה והפרטים היומיומיים המעטים שנמסרים, מחזקים תחושה של אהבה להורים, על אף שהוא, הדובר, שונה מהם.

*250*

הפעלות

מה הפירוש?

1. התאם בין הפריט לתיאורו.

2. א. רעלה לבנה (בית א)

ב. כאפיה צחורה (בית ב)

מהו המשותף בין "הרעלה הלבנה" ובין "הכאפיה הצחורה"?

3. "רצה שאלמד רפואה, ואפשר להסתפק במשפטים" (בית ב).

מהו המשותף בין רפואה למשפטים?

4. "טלפון שבור" (בית א)

א. מה משמעות הביטוי "טלפון שבור"?

ב. שלב את הביטוי הזה במשפט משלך.

*251*

5. "מבטא מצחיק" (בית ב)

"מבטא - צורת הגייה, אופן הביטוי האופייני לאדם או לקבוצת אנשים והמעיד על מוצאם או על השתייכותם לחוג מסוים, מכלול התכונות הפונטיות לקבוצה לשונית החורגת מן המקובל בלשון נתונה" (מילון "רב מילים").

א. מה משמעות המושג "מבטא" בערבית?

ב. הבא כמה סוגים של מבטא.

6. חפש במילון:

לסרוגין

כניסה לעולמה של היצירה

1. בנה מחדש את הבית הראשון (ללא המשפט האחרון), כשלושה משפטים מסודרים ומאורגנים באופן תקני. לאחר שרשמת את שלושת המשפטים במחברתך, הסבר איזה מידע ניתן בהם על האם ועל בנה המשורר.

2. טלפון שבור:

מהו הקשר בין "הטלפון השבור" למשפט שלפניו.

3. מהו המידע, שמוסר הבית השני, על האב ועל קשריו עם בנו?

4. "אפשר להבין":

הבא שני הסברים שונים למשמעותו של ביטוי זה בסיום הבית.

5. כינויי הרמז (אזכור): המילים 'זו' ו'זה' הן כינויי רמז, הבאים להצביע על אדם, או על פרט מסוים. דמיין לעצמך את הסיטואציה (המצב), שבה אומר הדובר "האישה הזו... היא אמא שלי" ו "האיש הזה ... הוא אבא שלי": היכן הוא נמצא, אל מי הוא מדבר, על מה הוא מצביע ולמה הוא מתייחס?

*252*

שאלות חשיבה ופרשנות

6. תיאור ההורים נוקט קו של פשטות. כיצד בא הדבר לידי ביטוי בתוכני השיר?

7. הפשטות שבשיר, באה לידי ביטוי גם בשימושי הלשון שבו: בכל השיר יש רק משפט אחד, שהוא ציור לשוני (דימוי ו/או מטפורה): "והטלפון השבור מצלצל כאורלוגין".

א. מהי המטפורה, מהו הדימוי, ומהי תרומתם לשיר?

ב. מדוע, לדעתך, מופיע המשפט בסוף הבית המתאר את האם, ולא בבית המתאר את האב?

8. מה נרמז, לדעתך, באופן בו מציג הדובר את עצמו: "משורר ערבי-עברי-עברי-ערבי לסירוגין"? התייחס למשמעותה של המילה "לסירוגין" בהקשר זה.

9. אביו של הדובר יודע מעט עברית. אמו אינה יודעת עברית, והוא עצמו משורר, שכותב בעברית ובערבית באותה קלות. על איזו מציאות ישראלית מעיד מצב זה?

10. במאמרו של נעים עריידי, באתר הארץ, הוא מספר: "פעם התלונן בפניי הסופר הנהדר יוסל בירשטיין על השניים שמתקוטטים כל הזמן בתוכו, ואני אמרתי לו: אשריך על שרק שניים יש, אצלי הם לפחות חמישה."

ה'שניים' המתקוטטים בקרבו של יוסל בירשטיין, הם הפולנית והעברית. מהם, לדעתך, 'החמישה' המתקוטטים בתוכו של הדובר שבשיר "אבא אמא"?

משימות יצירה ושאלות השוואה

11. נסה להביע בשיר את מחשבותיך למראה תצלום של הוריך.

*253*

חזרתי אל הכפר

*253*

בית א'

חזרתי אל הכפר

בו ידעתי לבכות בראשונה

חזרתי אל ההר

בו הנוף הוא הטבע

ואין מקום לתמונה

חזרתי אל ביתי העשוי אבנים

אותן חצבו (חצבו - חפרו בסלע, היכו בסלעים כדי לעקור מהם גושים, --) אבותי מסלעים

חזרתי אל עצמי -

וזו היתה הכונה.

בית ב'

חזרתי אל הכפר.

כי חלמתי על הלדת קשה

של הזעתר הנשכח ממלוני השירי

ועל הלדת קשה יותר

של שבלים באדמה התחתית (אדמה חתחתית - אדמה שיש בה שקעים המהווים מכשול, --) עזובה

כי חלמתי על הלדתה של אהבה.

*254*

בית ג'

חזרתי אל הכפר

בו הייתי בגלגולי הקודם (גלגולי הקודם - השלב שבו נשמתי חיה לאחרונה בגוף אחר)

שרש מני רבוא (רבוא - רבבה, עשרת אלפים) הגפנים

על האדמה הטובה

עד שבאה הרוח הזאת

ותדפני (ותדפני - פיזרה אותי, ) רחוק ותחזירני

בגלגולי כחוזר בתשובה.

בית ד'

הוי, חלומי השלשים ושנים במספר

הנה השבילים שאינם

ובתים שגבהו כמגדל בבל

הוי חלומי הכבד הזה -

נצר משרשיך לא יפרה (יפרה - יצמח, --)!

בית ה'

היכן הם ילדי העני

קרועי-עלי-השלכת?

היכן כפרי שהיה

ובו נתנו שמות לשבילים

שהיו לכבישי אספלט?

בית ו'

הוי כפרי הקטן שהיה

לעירה מתרבתת

חזרתי אל הכפר

בו גועו (גוועו - הלכו ונעלמו) נביחות הכלבים

והשובך (שובך - בית היונים, --) נעשה מגדל מואר.

כל הפלחים שרציתי לשיר אתם

שירת חציר (חציר - עשב שנקצר, --) במנגינת הזמיר

נעשו פועלים ועשן בגרונם

היכן כל אלה שהיו ואינם?

בית ז'

הו חלומי הכבד הזה

חזרתי אל הכפר

כבורח מפני התרבות

ובאתי אל הכפר

כמי שבא מגלות (גלות - שהייה ממושכת מחוץ למולדת, --) לגלות.

נעים עריידי, מתוך: חזרתי אל הכפר - שירים, עם עובד, 1986

*255*

תוכן השיר

לשיר שבעה בתים, שאינם אחידים באורכם ובארגונם. כותרתו של השיר "חזרתי אל הכפר" היא גם השורה הפותחת את שלושת הבתים הראשונים, והיא חוזרת ומופיעה בשני הבתים האחרונים. השיר מספר על שיבתו של הדובר מהעיר אל כפרו. שלושת הבתים הראשונים מתייחסים בשפה ציורית לסיבות, שהביאו את הדובר לעקור ממקום מגוריו בעיר, בחזרה אל כפר ילדותו. זוהי מעין חזרה אל עצמו, אל צור מחצבתו (שורשיו, מולדתו).

בבית הרביעי חל מהפך, כי מסתבר שהחלום שטיפח הדובר על שובו אל הכפר, אין בו ממש. הכפר שאליו שב הדובר, דומה כבר לעיר, ואינו המקום שזכר וראה בעיני דמיונו. הבתים הפכו לרבי קומות, השבילים נעלמו והריהם כבישים, הכפר הקטן הפך עיירה מתורבתת, שאפילו כלבים אינם נובחים בה. את מקומה של עבודת האדמה תפסה התעשייה המזהמת. למרבה מפח הנפש, הבריחה מהתרבות העירונית אל הפשטות הכפרית מתגלה, כמעבר מגלות מסוג אחד אל גלות מסוג שני.

יש בשיר יסודות אוטוביוגרפיים וביטוי שירי למצב אקטואלי. לשונו פיוטית, ומשולבים בה רמזים למקרא.

*256*

הפעלות

מה הפירוש?

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהשיר: נוף, עזוב, מני, נצר, שביל, גבהו, היכן, פלח, מנגינה.

הפירושים בעברית: דרך, ענף, איכר, לחן, מראה, איפה, נטוש, התנשאו, מן.

הפירושים בערבית: --

2. העתק למחברתך והתאם את הביטוי למקבילה בערבית.

3. "בראשונה " (בית א) - (לראשונה), כלומר, בהתחלה, בפעם הראשונה. שלב את תואר הפועל "בראשונה" במשפט משלך.

4. הסבר את שני הצירופים הבאים, ושלב אחד מהם במשפט משלך:

א. חזר אל עצמו (בית א)

ב. חזר בתשובה (בית ג)

*257*

כניסה לעולם היצירה

בית ראשון

1. הבית מדבר בשורשים העמוקים, שיש לדובר בכפרו. אילו ביטויים מעידים על שורשים אלה?

2. בבית הראשון פזורים ביטויים, שמעידים על טבעיות ועצמה. מהם אותם ביטויים? איזו תמונת עולם הם מציירים?

בית שני

3. באיזו אדמה חי הדובר, ובאיזו אדמה הוא חפץ לחיות, על-פי בית זה?

4. מה הקשר בין הזעתר, השיבולים והאדמה לבין אהבה, לדעתך?

בית שלישי

5. בבית זה מדבר הדובר על גלגולים שהוא עובר: גלגול קודם וגלגול עכשווי. תאר כל גלגול.

6. מה המשמעות של 'הגפן' בתרבות בכלל, ובבית זה בפרט?

בית רביעי

7. הבית בנוי משני חלקים הפותחים במילת הקריאה 'הוי'. מה תפקידה, לדעתך?

8. מהם המראות, שרואה הדובר בשובו לכפרו, על-פי בית זה?

9. בבית זה מדמה הדובר את בתי הכפר למגדל בבל. סיפור מגדל בבל מספר בניסיון של בני האדם, כאשר עדיין דיברו ביניהם בשפה אחת, לבנות מגדל ענק שראשו בשמים. כאשר גבה המגדל, הפיץ אלוהים את בני האדם ברחבי התבל, ובלבל את לשונותיהם, כך שלא יבינו איש את רעהו, ולא יוכלו להתגייס כולם יחד למשימת הבנייה (בראשית, י"א, 1-9).

*258*

איזו איכות מוסיף הדובר לבתי הכפר באמצעות דימויים למגדל בבל?

10. הסבר, בשפתך, את הביטוי "נצר משורשיך לא יפרה!" (היעזר בשאלה מס' 18).

בית חמישי

11. בית זה מחולק לשתי שאלות רטוריות המתחילות במילת השאל "היכן" - מה מחפש הדובר בכל אחת מהשאלות?

בית שישי

12. בבית זה מזכיר הדובר מראות נוספים שציפה לפגוש, אך התבדה והתאכזב. מה קיווה למצוא, ומה מצא? ציין ארבעה מראות שונים.

13. בבית זה חוזרים ביטויים, שמצאנו כבר בבתים הקודמים. מהם? מהי תרומתה האפשרית של חזרתם?

בית שביעי

14. מה משמעות המושג 'תרבות' בהקשר של בית זה ושל השיר בכלל?

15. הדובר טוען, שהוא בא מגלות לגלות - הבא שני פירושים אפשריים למילה 'גלות', בהקשר של השיר.

שאלות חשיבה ופרשנות

16. הדובר חוזר לכפרו על בסיס זיכרון מימי נעוריו וילדותו. ערוך טבלה, שתסכם מה זכר וקיווה למצוא, ומה פגש במציאות.

17. מוטיב השיבה המאוחרת: בשיר מופיע מוטיב השיבה המאוחרת, שהוא מוטיב קדום. אך שיבה כזו קיימת בעיקר באגדות. במציאות, הדברים שונים - אדם עוזב את ביתו לתקופה ארוכה, וכשהוא חוזר

*259*

הוא מוצא בית אחר: הבית השתנה, אך יותר מכך האדם עצמו השתנה. השיבה המאוחרת גוררת עמה בדרך כלל אכזבה, ואף עזיבה מחדש. בחן כיצד בא מוטיב זה לידי ביטוי בשיר "חזרתי אל הכפר".

18. בבית הרביעי קיים ארמז (אלוזיה) לספר ישעיהו, פרק י"א, שם כתוב, בין השאר: "ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משורשיו יפרה". פרק זה מספר על חזון שיבת מלכות בית דוד. המלך שימלוך באחרית הימים יהיה נצר לבית ישי, הוא ימשול בצדק, בדעת וביושר ובימיו ישרור שלום עולמי. מה, לדעתך, תפקידה של האלוזיה הזו בבית הרביעי?

19. 'תלוש' הוא מי שנותק ממקורו, ומי שאינו חש שייכות לחברה או לתרבות. האם אתה מסכים לטענה, שהדובר בשיר מבטא חוויה של תלישות? נמק דבריך.

20. יש בשיר חזרות רבות על ביטויים ועל מילות קריאה. בחר שתי חזרות, שנראות לך משמעותיות.

א. ציין מהי החזרה, ובאילו בתים היא מופיעה.

ב. מהו, לדעתך, תפקידה של החזרה, וכיצד היא תורמת לעיצוב החוויה בשיר.

21. דמיין לעצמך, שהדובר בשיר מספר לך על כוונתו לעזוב את העיר, ולחזור לכפרו הקטן, הזכור לו מימי ילדותו. מה תהיה תגובתך? נמק דבריך.

22. בחן את האתר האישי של נעים עריידי: אילו היבטים אוטוביוגרפיים ניתן למצוא בשיר?

23. 'נוסטלגיה' היא געגועים אל מה שהיה בעבר, התרפקות על זכר ימים מאושרים שחלפו (מילון "רב-מילים").

כיצד באה הנוסטלגיה לידי ביטוי בשיר, וכיצד היא מאירה את אכזבתו של הדובר?

*260*

משימות יצירה ושאלות השוואה

24. לזכור מה שהיה:

א. קח מצלמה, חפש באזור מגוריך מקום, ששינה פניו בשנים האחרונות בשל תהליכים של מודרניזציה, וצלם אותו.

ב. ראיין אדם אחד או שניים, שראו וחוו את תהליך השינוי, ונסה להבין מה יחסם לשינוי.

25. אתה מוזמן לקרוא את מאמרו של נעים עריידי "מטרופולין של כל הדתות", מאמר שמספר על מקומו של כפרו, מע'אר, ועל אורח החיים שבו. המאמר נמצא באתר של הסתדרות המורים, במדור כתבי עת ומאמרים (כמו כן הודפס בכתב העת "פנים", גיליון 13, שנת 2000).

שאלה:

אילו קשרים אתה מוצא בין השיר לבין דרכו של עריידי לתאר את כפרו?

*261*

אבא גם

*261*

לאבא שלי

שנולד במורד ההר

והביט על האגם (אגם - מקווה מים גדול טבעי או מלאכותי, --),

לא היה דרכון מעולם.

ואפלו לא תעודת מעבר.

הוא חצה את ההרים

כאשר הגבולות לא זרמו בנהר.

לאבא שלי

לא היה דרכון בעולם.

לא מפני שלא היתה לו

ארץ וחותם (חותם - סימן רשמי מיוחד המוטבע על גבי מסמך כאישור רשמי, --).

רק מפני שהארץ

תמיד שכנה לה שם בנחת

בכפות ידיו.

וכמו שהארץ לא חמקה

מידיו אף פעם

ונסעה אל מעבר לים,

אבא - גם.

סלמאן מצאלחה, מתוך: אחד מכאן, עם עובד, 2004

*262*

תוכן השיר

השיר מספר על זהותו של אבי הדובר ועל היחסים בינו לבין ארצו.

מבנה השיר חופשי ואין בו ארגון, מבנה ומקצב קבועים, אלא זרימה בין הטורים השיריים. שני בתיו של השיר פותחים במילים "לאבא שלי".

בבית הראשון מספר הדובר, שאביו נולד במורד ההר אל מול פני אגם. הוא לא נזקק מעולם לדרכון או תעודת מעבר, משום שיכול היה לחצות את ההרים בימים, שבהם הנהרות לא היו גבולות.

בבית השני מוסיף הדובר ומספר, שאביו לא נזקק לדרכון, משום שהארץ תמיד שכנה שם עבורו, בלי שיהיה זקוק לאישור. כפי שהארץ לא נדדה אל מעבר לים, כך גם אביו של הדובר לא נדד, אלא נותר בה, בארצו.

*263*

הפעלות

מה הפירוש?

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהשיר: מורד, הביט, דרכון, חצה, זרם, שכנה, חמקה, בנחת.

הפירושים בעברית: גרה, פספורט, ברחה, מדרון, קלח, בשקט, הסתכל, עבר.

הפירושים בערבית: --

2. העתק למחברתך והתאם את הביטוי למקבילה בערבית.

3. "הארץ לא חמקה / מידיו אף פעם" (בית שני).

מה פירוש הצירוף "אף פעם"?

4. "אבא - גם" (שורה אחרונה).

הקו המפריד יבוא, בין היתר, במקום שיש השמטה במשפט. במקום מה בא הקו המפריד בשורה האחרונה בשיר?

*264*

כניסה לעולם היצירה

1. הבית הראשון בנוי משלושה משפטים, שנפרשים על פני שמונה טורים שיריים. רשום את שלושת המשפטים.

א. הסבר, בשפתך, מה אומר כל משפט על אביו של הדובר.

ב. מה מאפיין את המשפט השני, לעומת שני המשפטים המקיפים אותו.

2. בבית הראשון עומדים זה מול זה יסודות של טבע ומרכיבים מעשה ידי אדם. מהם אותם יסודות ומרכיבים?

3. מהן המילים החוזרות והמקשרות בין הבית הראשון לשני?

4. בבית השני ארבעה משפטים, שנפרשים על פני אחד עשר טורים שיריים:

א. רשום את ארבעת המשפטים, והסבר אותם בשפתך.

ב. במה חורגים המשפטים האמצעים (השני והשלישי) מהמבנה התקני של משפט?

5. המשפט האחרון בבית השני עורך השוואה בין האב לבין הארץ.

הסבר השוואה זו.

שאלות חשיבה ופרשנות

6. המטונימיה בראשית השיר:

בחן ב "מילון המונחים" מהי מטונימיה. לאחר מכן חזור וקרא את הבית הראשון. מה, לדעתך, מייצגים ההר והאגם בראשיתו של השיר?

7. הדובר אומר על אביו, שחצה את ההרים, כאשר הגבולות לא זרמו בנהרות.

א. איזה ציור לשוני קיים בביטוי זה?

ב. מה תרומתו של ציור לשוני זה לאפיון האב?

*265*

8. הדובר טוען, כי הארץ תמיד שכנה בכפות ידיו של אביו (בית שני).

א. מהו הציור הלשוני שלפניך?

ב. מה, לדעתך, מתכוון הדובר לומר על אביו בביטוי זה?

9. המקצב של השיר:

בשאלות 1 ו-4 יכולת להבחין בקיומה של פסיחה, כאמצעי עיצוב בשיר.

א. קרא מהי פסיחה ב "מילון המונחים".

ב. הסבר מה תרומתה של הפסיחה בשיר זה לעיצוב עולמו של האב.

10. ראיין את סביך או הוריך, או בני משפחה אחרים:

אילו 'גבולות' חצו במהלך חייהם? לאילו דרכונים ותעודות מעבר נדרשו במהלך חייהם, ואיזה סיפור ניתן לספר מתוך תעודות אלה? האם כל חציית גבולות או מעבר, אכן דרשו קיומם של דרכון ותעודה?

11. האם נכון יהיה לייחס לדמות האב את המושג 'שורשיות'? חווה דעתך.

משימות יצירה ושאלות השוואה

12. אם אהבת את שירו של מצאלחה, אתה מוזמן לקרוא שירים נוספים, פרי עטו באתר שירשת (סנונית):

http://www.snunit.k12.il/shireshet/salman1.html

שאלה:

בחר שיר אחד, ובחן דמיון בינו לבין השיר "אבא גם", מהיבט אחד, לפחות, מההיבטים הבאים: שימוש במבנה חופשי, שימוש בציורי לשון, נושא ורעיון, קיומם של ניגודים, או השוואות בין יסודות.

*266*

תרזה יפה

*266*

תרזה (תרזה - חלופה עברית למילה טיליה (לטינית tilia): סוג של עצים נשירים גדולי ממדים הנפוצים כעצי נוי. לטילייה עלים דמויי לב ותפרחות קטנות הנושאות פרחים צהבהבים וריחניים, שמהם מפיקים תה בעל סגולות מרפא, --) יפה ועבתה (עבתה - סבוכה ומסועפת, --)

על היאר עומדת מטה (מטה - נטויה, כפופה, --);

כל-היום במים צופה,

חושבה: מה-יהא בסופה?

גדלה, פרחה, ריחה זלף,

אביב בא ואביב חלף;

כבר מגיעים ימים קרים -

ואנה באו הצפרים?

ובתוך חדרה מול המראה

עומדה כל-היום הנערה,

כל-היום בדמותה צופה,

חושבה: מה-יהא בסופה?

גדלה, פרחה, ריחה זלף,

אביב בא ואביב חלף;

אנחות ליל וימי שמורים -

והיכן המה (המה - בלשון המקרא, הם) הבחורים!

ח.נ. ביאליק, מתוך: "כתבי ח"נ ביאליק", דביר, תשמ"ג

*267*

תוכן השיר

השיר "תרזה יפה" נכלל בין הפזמונים (פזמונות) שכתב ביאליק. בפזמוניו של ביאליק יסודות עממיים משולבים במבנה, בחריזה ובקצב החוזרים על עצמם. מקצבם של הפזמונים מהיר ועליז, על-אף שלעתים תוכנם אינו עליז כלל.

בשיר ארבעה בתים בעלי מבנה קבוע, כמו גם מקצב וחריזה קבועים. שני בתיו הראשונים של השיר עוסקים בעץ התרזה הצומח מעל לנהר צלול (היאור), וענפיו משתקפים במים. שני בתיו הסוגרים של השיר עוסקים בנערה היושבת בחדרה, ופניה משתקפים במראה. כלומר, ניתן לראות בשיר שתי חטיבות, שבכל אחת מהן דמות מרכזית אחרת. הקורא אינו יכול שלא להבחין בהשוואה הנוצרת בין התרזה לבין הנערה, כאשר כל אחת מהן "מביטה" בעצמה וחושבת מה יהא עתידה.

(בספר איור, היעזר במנחה)

*268*

הפעלות

מה הפירוש?

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהשיר: יאור, צופה, פרחה, חלף, מראה, אנה, יהא, המה.

הפירושים בעברית: מביטה, לאן, עבר, הם, נהר, ראי, לבלבה, יהיה.

הפירושים בערבית: --

2. מה ההפך:

א. יפה ב. עבותה ג. מוטה ד. פרחה ה. חלף

3. מה פירוש הצירוף "ריחה זלף" (בית ב) בערבית?

4. "ליל (יום) שימורים"(בית ד)

א. חפש במילון את משמעות הצירוף הזה.

ב. שלב אותו במשפט משלך.

כניסה לעולם היצירה

1. ספר, בלשונך, את התוכן של כל בית, ותן לו כותרת.

2. מה, על-פי הבית השני, מטריד את התרזה, ומה על-פי הבית הרביעי, מטריד את הנערה?

3. בבית השני ובבית הרביעי נאמר: "גדלה, פרחה, ריחה זלף" - הסבר, בלשונך, מה משמעות הטור לגבי כל אחת מהדמויות, התרזה והנערה.

שאלות חשיבה ופרשנות

4. הדמיון בין שתי חטיבות השיר:

ערוך במחברתך רשימה של כל היסודות הדומים בשתי חטיבות השיר:

א. מבחינת התכנים, ב. מבחינת המבנה והארגון.

*269*

5. האנשת התרזה

קרא ב"מילון המונחים" מהי האנשה, ובחן כיצד מאניש הדובר את התרזה. מה, לדעתך, תרומתה של ההאנשה לעיצוב הבעיה בשיר?

6. הדובר בשיר מקנה תכונות אנושיות לתרזה, ותכונות של צמח לנערה.

א. הבא את הביטויים המוכיחים קביעה זו.

ב. מהי, לדעתך, תרומתם של אמצעים אלה לעיצוב עולמו של השיר?

7. לאחר שבחנת את הדמיון בין הנערה לתרזה, יש לחשוף את המבחין ביניהן. רשום במחברתך את כל היסודות המפורשים בשיר והמבדילים בין התרזה לנערה.

8. הזמן הוא גורם משמעותי במצבן של התרזה והנערה. כיצד משפיע הזמן על כל אחת מהן? עם מי הוא מיטיב, ועם מי מרע?

9. על-פי הרשימה, שערכת בתשובה לשאלות 7 ו-8: מי משתי הדמויות בשיר נמצאת בבעיה יותר קשה? הסבר דעתך.

10. קרא את ההסבר למונח 'אנלוגיה' ב "מילון המונחים". שאלות 4-7 עסקו בבירור מרכיבי האנלוגיה בין התרזה לנערה. האם, לדעתך, האנלוגיה בין השתיים באה להדגיש את הדמיון ביניהן (אנלוגיה משלימה), או שמא להדגיש את ההבדל ביניהן (אנלוגיה ניגודית). הסבר דעתך.

11. אנחותיה של הנערה על הבחורים שנעלמו, מעידות על תפיסת עולם מסוימת באשר למקומה, לתכליתה ולייעודה של הנערה. נסח את תפיסת העולם, כפי שאתה מבין אותה מתוך השיר.

משימות יצירה ושאלות השוואה

12. הבא שיר-עם המוכר לך מסביבתך, שעוסק אף הוא ברצונה של נערה למצוא לעצמה חתן, או בקשיים העומדים בפניה. במה דומה השיר שהבאת לשיר "תרזה יפה" ובמה הוא שונה?

13. עצב מצגת בת שקופית אחת עד שלוש לכל היותר, ובה תמחיש בעזרת חצים, מבנים, וסדר הופעת הדברים את המחזוריות בחיי התרזה, לעומת רצף הזמן החד-כיווני בחיי הנערה.

*270*

מנהג חדש

*270*

מנהג חדיש בא למדינה:

שמלת שש וכתונת פסים (כתונת פסים - סוג של בגד יקר ששימש כלבושם של בני מעלה, --)

ובשבתות, בין העצים,

פורחים נשיקות ואגסים.

מנהג חדש בא למדינה:

נעלי משי עם קשורים (קשורים - סרט, רצועה, שרוך, --)

ועלי צואר נערה אחת

תולים עצמם שני בחורים.

מנהג חדש בא למדינה:

אתמול חנה, מחר פננה;

אבל חזקאלי מחמדי

לי לבדי, לי לבדי.

חיים נחמן ביאליק, מתוך: כתבי ח"נ ביאליק, דביר, תשמ"ג

*271*

תוכן השיר

השיר "מנהג חדש" שייך אף הוא למחזור "שירי העם" של ביאליק.

השיר נאמר מפיה של אישה צעירה, שחוששת שמא המנהגים החדשים, שהגיעו לאזור יגרמו לכך שיחזקאל, מחמד לבה, יעזוב אותה לטובת נערות אחרות. מנהגים אלה כוללים לבוש צבעוני וחדש, נכונות להתנשק בציבור בגני העיר בשבתות, ואף להתחבק בגלוי. לא רק זאת, אלא בחורים נוטים להחליף נערות מהיום למחר.

לשיר שלושה בתים מסוגננים ומוקפדים. כל בית מתחיל במשפט "מנהג חדש בא למדינה". בשני הבתים הראשונים עוסקת הדוברת באפנת לבוש חדשה, שמושכת את עינו של המתבונן ובהתנהגות החופשית בין המינים. בבית השלישי מספרת הדוברת על המנהג החדש להחליף נערות חדשות לבקרים (לעתים קרובות), אבל מוסיפה בהדגשה חוזרת, שאהובה שלה הוא, שלה בלבד.

שיר זה פורסם יחד עם השיר "תרזה יפה".

(בספר איור, היעזר במנחה)

*272*

הפעלות

מה הפירוש?

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהשיר: מנהג, פורח, מחמדי, כתונת, משי.

הפירושים בעברית: :אהובי, הרגל, משגשג, בד עדין, חולצה.

הפירושים בערבית: --

2. נקודתיים

כל אחד משלושת הבתים מתחיל במשפט המסתיים בנקודתיים:

"מנהג חדש בא למדינה:"

א. מה משמש סימן הפיסוק 'נקודתיים' במשפט זה?

ב. כתוב משפט המכיל בתוכו 'נקודתיים'.

3. השלם את החסר, לפי הדוגמה:

א. עלי - צורה מליצית של על.

ב. אלי - צורה מליצית של --

ג. עדי - צורה מליצית של --

ד. מני - צורה מליצית של --

כניסה לעולם היצירה

1. תאר, בלשונך, מהם המנהגים החדשים, שמתארת הדוברת בבית הראשון.

2. תאר, בלשונך, מהם המנהגים החדשים, שמתארת הדוברת בבית השני.

3. לשני הבתים הראשונים מבנה זהה, וניתן לחלק כל אחד מהם לשני חלקים בני שתי שורות. מהו המוקד של כל חלק בכל אחד משני הבתים?

*273*

4. הבית השלישי חורג משני קודמיו ומרמז על הסיבה, שבגללה מספרת הדוברת על המנהגים החדשים. במה חורג בית זה משני קודמיו?

שאלות חשיבה ופרשנות

5. האם, לדעתך, הדוברת משבחת את המנהגים החדשים, או מגנה אותם? נמק דבריך.

6. דמיין לעצמך שאתה הדוברת בשיר, ונסח מכתב לידידתך, שפותח במילים הבאות: "מרים היקרה, לא תאמיני מה קורה אצלנו..."

7. בוודאי גם אתה רואה מנהגים חדשים בסביבה, בה אתה חי, בתחום הלבוש, ההופעה החיצונית והתנהגות בציבור. ספר על חידוש, שנראה לך נכון וחיובי ושכדאי לאמצו, ולעומת זאת, ספר על חידוש, שלדעתך, יש לשלול ולגנות. הסבר גישתך.

משימות יצירה ושאלות השוואה

8. כתוב בית נוסף שיפתח במילים: "מנהג חדש בא למדינה" ובו אתה מצביע על אפנות חדשות, שמשפיעות על חיי הצעירים בסביבתך. נסה לשמור על מבנה הבית וחריזתו, על-פי הדגם של השיר.

9. כתוב כתבה עיתונאית (15-20 שורות), שבה אתה נוקט עמדה כלפי אחת מהאפנות המתוארות בשיר. בכתבה עליך לתאר את התופעה, להסביר את השפעתה על החברה, להבהיר מהי עמדתך בנושא, ולהציע תכנית פעולה.

10. עצב עם חבר/ה ללימודים כרזה, שמזהירה מפני אפנות חדשות, או לחילופין מעודדת כניסתן של אפנות כאלה. חשוב על אמצעים מילוליים וחזותיים מתאימים, שיעשו את הכרזה מעניינת ומושכת.

*274*

לאט עולים סוסי

*274*

לאט עולים סוסי

על מעלה ההר,

לילה כבר שוכן שחור

בנו ובכל.

כבדה תחרק (חרק - השמיע קול חריקה עקב חיכוך של שני דברים זה בזה, --) עגלתי לרגעים

כעמוסה אלפי מתים.

זמר חרישי אשלח

על פני גלי הליל,

שעבר למרחק.

סוסי מאזינים ועולים לאט.

דוד פוגל, מתוך: כל השירים, הקיבוץ המאוחד, תשל"ב

*275*

תוכן השיר

שירו של דוד פוגל הוא שיר הפתיחה לקובץ השירים "לפני השער האפל" שפורסם בשנת 1923. השיר מתאר עלייה איטית וקשה של הדובר במעלה הר, כשסוסיו מושכים עגלה כבדה עמוסה משא נורא. במהלך השיר משתנה הנימה הכבדה ומופיע זמר חרישי, שנשמע למרחק ומפיח כוח ותקוות-מה להמשיך בדרך העולה.

נשיר ארבעה בתים, שאינם שווים במבנם ובארגונם. בבית הראשון ארבע שורות המתארות תמונה מעורפלת. בבית השני שתי שורות המתייחסות לעגלה הכבדה. הבית השלישי מונה שלוש שורות, שהן משפט אחד המתייחס לזמר החרישי המתפשט במרחבי הליל, ואילו הבית הרביעי הוא בן שורה אחת בלבד. בשורה זו חוזר הדובר ומתייחס לסוסים המפלסים דרכם במעלה ההר.

תמונותיו של השיר מערבות דמיון במציאות, והן משולבות סמלים שאינם חד משמעיים, אלא פתוחים לפרשנות עשירה.

(בספר איור, היעזר במנחה)

*276*

הפעלות

מה הפירוש?

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהשיר: מעלה, עמוסה, זמר, חרישי, ליל, מאזין.

הפירושים בעברית: שקט, שיר, מקשיב, עלייה, לילה, טעונה.

הפירושים בערבית: --

2. "לילה כבר שוכן שחור" (בית א)

למילה "שכן" משמעויות רבות:

א. חי בקביעות במקום ששימש לו בית, גר

ב. נמצא, היה ממוקם

ג. קינן, היה קבוע

מהי המשמעות המתאימה כאן?

3. "תסלק עגלתי "(בית ב)

חרק - השמיע קול חריקה עקב חיכוך של שני דברים זה בזה.

חריקת העגלה - כלומר, הקול הנשמע כתוצאה מחיכוכה בדרך.

הבא עוד שני צירופים של המילה "חריקה".

כניסה לעולם היצירה

1. הבית הראשון בונה תמונה: מה אתה רואה בדמיונך, כאשר אתה קורא בית זה?

2. מה, לדעתך, משמעות הדימוי שבבית השני, וכיצד הוא תורם לתחושת העייפות והכובד שבו?

3. מנין מגיע הזמר ומה כוחו, על-פי הבית השלישי?

שאלות חשיבה ופרשנות

4. הדובר אומר: "לילה כבר שוכן שחור / בנו ובכל". הביטוי מכיל סמל

*277*

ומטפורה. קרא ב"מילון המונחים" על שני מושגים אלה והסבר: מהי המטפורה, ומהו הסמל? מהי תרומתם של המטפורה והסמל ליצירת האווירה בבית הראשון?

5. גם בשיר זה בולט אמצעי הפסיחה, ויש לו תפקיד ביצירת האווירה והקצב של השיר. הבא דוגמאות לפסיחה, והסבר מה תרומתן בעיצוב האווירה והרעיון בשיר.

6. "כבדה תחרוק עגלתי לרגעים / כעמוסה אלפי מתים" - קרא ב "מילון המונחים" על המושג "מצלול". ציין אילו צלילים, לדעתך, עוזרים בבניית האווירה הכבדה והמטרידה של בית זה? נמק דעתך.

7. המילה 'לאט' פותחת את השיר וסוגרת אותו. אמנם אותה מילה, אך משמעותה משתנה בשל מקומה במשפט ובשל הנאמר בשיר. מה, לדעתך, משמעותה בראשית השיר ובסיומו?

משימות יצירה ושאלות השוואה

8. שירת פוגל נתקלה עם פרסומה בביקורת בני דורה. אביגדור המאירי (סופר) כתב: "מה הוא רוצה? טוב, תמונה, ושוב תמונה, ועוד תמונה...אך ראשית, התמונות אינן ברורות, לגמרי לא ברורות. ושנית: מה הוא רוצה בתמונות הללו? " אברהם שלונסקי (משורר) כתב: "לפני השער האפל"...ברו: כריכה שחורה. ותוכו: "ארונות שחורים", "ציפורים שחורות", "הספינה השחורה", "עוגב הלילה השחור", "יין אפל", "כתב אפל", "יער אפל" ולילה-לילה-לילה..." (ראו: פגיס, תשל"ב, עמ' 35-36). כעשרים שנה לאחר מכן משתנה הכיוון, והמבקרים רואים בשירת פוגל פנים חדשות. הם מדגישים את בחירת המילים הקפדנית, את הרמז במקום בו אין צורך לפרש, ואת השתיקה במקום בו אין צורך לדבר. המבקרים דווקא משבחים את התמונות הרב-משמעיות שבשירים ואת העובדה, שכל שורה יש לה חיים ומשמעות משלה (שם, עמודים 39-40).

שאלה:

לאיזה מחנה מבקרים אתה משייך עצמך? נמק דבריך.

*278*

בעיות זהות (זהות - כלל האפיונים וסימני ההיכר המייחדים אדם, --)

*278*

צפור מה את מזמרת

מישהו אחר

מזמר מגרונך

מישהו אחר

חבר את שירך

שר בבית

דרך גרונך.

צפור צפור

מה את שרה

מישהו אחר שר

דרך גרונך

יונה וולך, מתוך: תת-ההכרה נפתחת כמו מניפה, סימן קריאה - הקיבוץ המאוחד, 1992

(בספר איור, היעזר במנחה)

*279*

תוכן השיר

בשיר "בעיות זהות" פונה הדוברת אל ציפור כלשהי ומתלוננת כלפיה, שאין היא שרה את שירה שלה, בקולה שלה, אלא את שירו של מישהו אחר.

השיר בנוי בשורות קצרות, בנות שתים עד ארבע מילים לכל היותר, תוך שימוש בפסיחות המזרימות את השיר מטור לטור, ותוך חזרה על הטענה המרכזית.

באחד עשר הטורים השיריים, מופיעות רק שתי נקודות של סיום משפט, ואין בהם כל סימן פיסוק אחר. הכותרת "בעיות זהות" לקוחה מעולם המושגים של הפסיכולוגיה, ומעוררת בקורא שאלות ותהיות, בנוגע לקשר בין כותרת השיר לפנייה אל הציפור.

זהו שיר מאוד אישי, שאין לו קשר לשאלות של זהות לאומית או תרבותית, אלא לקול האישי, הייחודי והפנימי.

הפעלות

מה הפירוש?

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהשיר: בעיה, אחר, מזמר, חיבר, דרך.

הפירושים בעברית: כתב, קושי, שונה, באמצעות, שר.

הפירושים בערבית: --

2. "בעיות זהות" - (כותרת השיר)

א. מה משמעות המילה "זהות"?

ב. מאיזו מילה היא נגזרה?

3. על דרך "דרך גרונך" אומרים: "דרך עיניו".

מה משמעות הביטוי "דרך עיניו"?

*280*

כניסה לעולם היצירה

1. מהן המחשבות, שמעלה צירוף המילים "בעיות זהות"?

2. סימני פיסוק עוזרים לקרוא בהתאם למשמעות הכתוב. הוסף לשיר סימני פיסוק, שיעזרו לך לקרוא את השיר כפי, שלדעתך, יש לקרוא אותו. הכן עצמך לקריאה קולית בכיתה.

3. נסח, במילים שלך, את הטענה שטוענת הדוברת כלפי הנמענת, הציפור, שבשיר.

שאלות חשיבה ופרשנות

4. מבנה השיר, כלומר, הפסיחות הרבות שבו והחזרות, משפיע על הנימה (הטון) שבו. מהי, לדעתך, הנימה שבשיר (כעס? התרגשות? דחיפות? התפעלות? תמיהה?)

5. ניתן לראות בציפור, שמישהו אחר שר דרך גרונה, ציור סמלי למצבים מציאותיים. הבא דוגמה למצב כזה ממציאות חייך.

6. במה מתאימה דווקא הציפור, ולא בעל חיים אחר, לבטא את הרעיון שבשיר?

א. מה מסמלת, בדרך-כלל, הציפור בספרות ובתרבות?

ב. כיצד סמליות זו תורמת, לדעתך, לעיצוב הרעיון בשיר?

7. כיצד מתקשרת, לדעתך, הכותרת של השיר לתוכנו?

8. שוש ויג, מורה לספרות, טוענת: בשיר "בעיות זהות" וולך מתוודה באופן שמזכיר מטופל, שבא לרופא ומספר לו על בעיות נפשיות. כמובן, שהפנייה לציפור היא פנייה של הדוברת לציפור נפשה. היא משיחה עם עצמה, וכמה הולם לה לשוחח עם עצמה, אם היא באמת מכונה יונה,

*281*

שהיא ציפור" (http://www.e-mago.co.il/editor/literature-547.htm) האם גם אתה סבור, שהדוברת בשיר מדברת על עצמה ואל עצמה? הסבר דבריך.

משימות יצירה ושאלות השוואה

9. באחד מאתרי האינטרנט אומרת משתתפת-מגיבה: "שיר שמאפשר באופן מדויק להמחיש את ההרגשה הזו של הפחד המשתק, כשמשהו שאין לך שליטה עליו, משתלט לך על הגוף והנשמה, ועושה בך כרצונו" (http://www.notes.co.il/gil/1616.asp).

באתר אחר טוענת הכותבת, שהשיר מבטא את: "היכולת שלי לדבר את עצמי דרך כתיבתו של האחר, אשר פעמים רבות עושה זאת טוב ממני, ובכל זאת הוא עושה זאת כמוני בדיוק... כמוני, כפי שהייתי כותב את עצמי אילו הייתי הוא..."

http://www.hebpsy.net/community.aspid=4&article=418

שאלה:

עם איזו משתי הפרשנויות אתה מסכים יותר? נמק דבריך.

*282*

קו העני

*282*

כאלו אפשר למתח קו ולומר: מתחתיו העני.

הנה הלחם שבצבעי אפור זולים

נהיה שחר

והזיתים בצלחת קטנה

על מפת השולחן.

באויר, עפו יונים במטס הצדעה

לצלילי הפעמון שביד מוכר הנפט בעגלה האדומה,

והיה גם קול הנחיתה (נחיתה - ירידה מן האוויר אל הקרקע, --) של מגפי (מגף - נעל גבוהה וסגורה עשויה גומי המגיעה עד השוק (חצי מגף) או עד מתחת לברך (מגף גבוה), --) הגומי באדמה הבצית.

הייתי ילד, בבית שקראו לו צריף,

בשכונה שאמרו עליה מעברה (מעברה - כינוי לשכונת מגורים ארעיים, ששימשה בשנות החמישים לקליטה זמנית של העלייה ההמונית, --).

הקו היחיד שראיתי היה קו האפק ומתחתיו הכל נראה עני.

רוני סומק, מתוך: גן עדן לאורז, זמורה-ביתן, 1996

*283*

תוכן השיר

השיר פותח בשורה, שמגיבה לביטוי "קו העוני". זהו מושג סטטיסטי מקובל בדיונים כלכליים-חברתיים, והוא מופיע מדי שנה בדו"ח הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על ממדי העוני בישראל.

השיר יוצר פער בין המושגים, בהם משתמשים קובעי המדיניות החברתית-כלכלית, לבין מציאות החיים של ילד, שגדל במשפחה המוגדרת כחיה מתחת לקו העוני.

השיר צומח מחוויה אוטוביוגרפית, ומתאר את המציאות דרך עיני ילד, שכל הוויית חייו היא עוני, והקו היחיד מול עיניו הוא בעצם קו האופק הרחוק. על שולחן ביתו של הדובר לחם שחור פשוט וזיתים. בשבילי השכונה עוברת עגלתו של מוכר הנפט. האדמה בוצית בחורף, משום שאין מדרכות וכבישים. הבית הוא בית עץ רעוע, צריף, והשכונה היא מעברה - שכונה שנבנתה בחיפזון לשכן אנשים, שהגיעו זה מקרוב לארץ, והם חסרי דיור. השיר בנוי כחטיבה אחת, והטורים השיריים בעלי אורך משתנה, תוך גלישת המשפטים מטור לטור.

מהו קו העוני?

הקביעה של "קו העוני" מטרתה להפריד בין ההכנסות של פרטים ושל משפחות, המאפשרות להן קיום ראוי בחברה, לבין ההכנסות שאינן מאפשרות קיום ראוי. במדינה הדמוקרטית יש לכל אדם זכות לקיום ראוי. אנשים ומשפחות המצויים מתחת לקו העוני, מקבלים מהמדינה הטבות למיניהן, כדי לאפשר להם לשמור על רמת חיים הוגנת. הביטוח הלאומי משמש כזרוע של המדינה במימוש מדיניותה החברתית, בכך שהוא משלים הכנסות למשפחות המצויות מתחת לקו העוני, מפצה על תאונות עבודה, משלם למובטלים וכדומה.

*284*

הפעלות

מה הפירוש?

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהשיר: מתח, זיל, עפו, צריף, נהיה, נראה.

הפירושים בעברית: טסו, הפך, העביר, מופיע, לא יקר, פחון.

הפירושים בערבית: --

2. העתק למחברתך והתאם את הצירופים לפירושיהם.

3. "כאילו אפשר למתוח קו" (שורה 1).

מה משמשת מילת החיבור "כאילו"?

4. א. קול הנחיתה (שורה8)

ב. הכול נראה (שורה 11)

שתי המילים: "קול" ו"כול" דומות בצלילן ושונות במשמעותן.

הבא עוד שלושה צמדי מילים כאלה.

*285*

כניסה לעולם היצירה

1. חפש במילון ביטויים שונים, שהמילה "קו" מופיעה בהם, ורשום אותם ואת הסבריהם במחברתך.

2. "למתוח קו" - ביטוי זה רווח בציבור במצבים שונים. באילו מקרים "מותחים קו" ובין מה למה מפריד הקו?

3. המילה "כאילו" פותחת את השיר.

א. מה משמעות המשפט הראשון של השיר?

ב. מה התרומה של פתיחה במילה "כאילו", לדעתך?

4. אילו תמונות, מעברו ומילדותו, בוחר הדובר לתאר? באיזה רגש קשורות (כרוכות) תמונות זיכרון אלה, לדעתך? הסבר דבריך.

5. כיצד ממחישה הפסיחה האחרונה את הביטוי "קו העוני"?

6. בשיר, שימוש רב בחושי הראייה והשמיעה: הבא מקומות אלה, והסבר מהי תרומתם לעיצוב הזיכרון של הדובר בשיר.

שאלות חשיבה ופרשנות

7. רוני סומק מספר על חייו במעברה:

"שש בבוקר, אמא ואבא שלי עוטפים אותי בשמיכה ומעבירים אותי מהצריף במעברה לבית האבן של סבא וסבתא באותה מעברה. הייתי אז בן שלוש. ההורים שלי מיהרו לאולפן ולעבודה. סבא וסבתא שלי מיהרו לפנק אותי". (אתר נענע-תרבות).

כיצד מתיישב זיכרון זה עם השיר "קו העוני"?

8. באותו ראיון טוען רוני סומק:

"השירה היא חלון הראווה של החיים שלי. הכול מונח שם". כיצד באים הדברים לביטוי בשיר "קו העוני"?

*286*

9. 'עוני' הוא מונח סטטיסטי, ובו-בזמן הוא מצב שאנשים חווים מדי יום. קרא את הקטע הבא, והסבר כיצד הוא מאיר מזווית אחרת את "קו העוני":

"עוני בעיני הוא להגיד לילדים שאין סרט, אין קייטנות, אין לונה פארק, אין חוגים, אין בר מצווה. עוני הוא הצורך הבלתי נגמר לרוץ לוועדת הנחות, ועדת קולגות, לשכת הרווחה, לבקש, להתחנן, להביא מסמכים (...) עוני זה לעמוד ליד חלון ראווה של חנות פשוטה ולדעת שלעולם לא אוכל לקנות את המעיל בחלון (המעיל האחרון שקניתי היה לפני עשר שנים), את הנעליים האלו, את התיק הזה (...) לדעת שלעולם לא אוכל לקנות בושם לטעמי או קרם לחות, וגם לא להיכנס למספרה. עוני הוא לשנן לעצמי, מי שעני אין לו זכות להיראות יפה ולהריח טוב" (מתוך "אשכול" לכיתה ט').

משימות יצירה ושאלות השוואה

10. לפניך שיר נוסף, שנכתב על ידי יענקל'ה רוטבליט.

קו העוני

הוא מסתובב לו כבר הרבה זמן ככה,

הוא לא יוצא יותר לעבודה.

קשה לחיות בלי פרנסה מבטחת,

כשיש בבית ילד וילדה.

פשוט אמרו לו: אתה צריך ללכת.

שנים עבד בפרך בלי תלונות.

מאיפה הוא יביא הביתה כסף?

כבר נגמרו לו כל החסכונות!

*287*

המדפים מתפוצצים משפע,

הם בשבילו גבוהים יותר מדי,

כי לשלם מזמן אין לו מאיפה,

ואין בהקפה לאין אשראי.

הילד הגדול זקוק לבגד.

לבית הספר הוא צריך ספרים.

והאשה לוחשת, היא מודאגת,

שהקטנה צריכה חלב טרי.

אל הלשכה הולך בכל יומים,

והם אומרים: בינתים, שום דבר.

ורק התור שם מתארך כפלים

באנשים שאין להם מחר.

עיניו כבויות והוא נושך שפתים.

מה יעשה שהוא עוד לא עשה?

חסר אונים יושב פורש ידים,

ידים חזקות מלאות בושה.

הוי, כמה סבל עוד יכול לשאת

בן אדם כמוני!

זה ההבדל בין יש ואין,

זהו קו העני!

השיר נשאב מתוך האתר של יענקלה רוטבליט: http://www.rotblit.co.il/lyrics.htm

שאלה:

במה דומים, ובמה שונים שני השירים?

*288*

אדם

*288*

עשו אותי בעינים

אחר כך הוסיפו איברים (איברים - ריבוי של איבר: חלק של גוף, --) אחרים

בסוף נתחבר לו הגוף

והוסיפו גם עצם זנב,

שלא תזוח עלי דעתי.

אחר כך הוסיפו חושים אחרים:

אזן לשמע, אף להריח ולב לבכות

או להקשיח (הקשיח לבו -) לסבלם של אחרים.

אני אדם. יש לי בררה.

יצירה משלמה, אני יכול לבחור

בין טוב לרע, ואפלו רע יותר.

אני אדם, אני יכול

לעשות כל שטות שבעולם כרצוני

כי אני אנושי

בין כל הגברים והנשים שבעולם

אני כמו כולם,

מעולם לא הייתי חסר למישהו

ומישהו מסוים לא חסר לי.

במותי

אחסר לכולם

וכולם יחסרו לי!

נתן זך, מתוך: כיוון שאני בסביבה, הקיבוץ המאוחד, תשנ"ו

*289*

תוכן השיר

השיר הוא מעין חשבון חיים של הדובר הבוחן, מהי משמעות היותו אדם. בשפתו הפשוטה שקורצת גם לשפת הסלנג, מעורר השיר מחשבות עמוקות על 'יתרונו' של האדם על פני צורות חיים אחרות.

הדובר טוען, שעשו אותו על ידי הוספה והדבקה של איברים שונים, חושים ואיכויות נפשיות. כאדם עומדות בפניו אפשרויות, והוא יכול לבחור ביניהן, אם לטוב, אם לרע, ואם לרע יותר. אנושיותו דומה לזו של כל הגברים והנשים בעולם. הדובר מסיים את השיר בהתייחסות למערכת הקשרים שלו עם בני אדם אחרים: עד כמה הוא חסר לאחרים, ועד כמה אחרים חסרים לו.

לאורך השיר, ניכרת עין צוחקת-אירונית שמתבוננת בדברים, שאומרת דבר אחד, אך אינה מתכוונת לדברים כפשוטם, ושולחת את הקוראים לבחון את המרחב של אפשרויות הפרשנות. זהו שיר, שהדובר בו מעיד על ראייה בוגרת, שכבר אינה מייפה את הדברים, וגם אינה משלה עצמה בחלומות רחוקים.

כראוי לחשבון חיים, נפתח השיר בעשיית האדם, ומסתיים במותו.

*290*

הפעלות

מה הפירוש?

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהשיר: נתחבר, סבל, בררה, יצירה, מושלם, שטות, אנושי.

הפירושים בעברית: אפשרות, מעולה, הצטרף, הומני, בריאה, כאב, איוולת.

הפירושים בערבית: --

2. העתק למחברתך והתאם את הצירוף לפירוש שלו.

3. חפש במילון:

א. זחה עליו דעתו (שורה 5)

ב. היה חסר למישהו (שורה 17)

4. איך נקראת "עצם הזנב" בערבית?

*291*

כניסה לעולם היצירה

1. "עשו אותי בעינים" - פתיחה זו מזכירה לנו את ביטוי הסלנג "לא עשו אותי באצבע" במשולב עם הביטוי "עבדו עליי בעיניים".

א. מה כוונת הביטוי בשפת היומיום?

ב. איזו ציפייה עוררה בך פתיחה זו של השיר?

2. קרא שנית את השיר, וחלק אותו לחטיבות (יש יותר מאפשרות אחת). תן כותרת לכל חטיבה.

3. מאילו חלקים חומריים בנוי האדם, על-פי השיר?

4. מדוע הוסיפו לאדם עצם זנב, על-פי השיר? הסבר את הנימוק שניתן בשיר.

5. כאשר מספר הדובר על החושים ששולבו בו, הוא מתחיל אכן בחושים, אך עובר לדבר על הלב.

א. מה אומר הדובר על הסיבה, בגללה שולב בו לב?

ב. במה דומה הלב, ובמה שונה מהחושים האחרים, על-פי השיר?

6. פעמיים חוזר הדובר על האמירה "אני אדם":

מה, לפי דבריו, מאפיין אדם?

הבא את השורות המתאימות כלשונן, והסבר אותן בשפתך.

7. מה, על-פי הדובר, מערכת קשריו עם בני אדם סביבו?

שאלות חשיבה ופרשנות

8. הדובר טוען בשורה העשירית, שהוא "יצירה מושלמה". הבא שתיים או שלוש אפשרויות שונות להבין ביטוי זה.

9. כאשר אומר הדובר "אני יכול / לעשות כל שטות שבעולם כרצוני / כי אני אנושי", הוא מרמז לדעות שונות על טבע האדם.

*292*

א. מה, לדעתך, הוא מתכוון במשפט זה?

ב. האם אתה מסכים עם אמירה זו?

10. בסיום השיר טוען הדובר, שכולם יחסרו לו במותו - האם הדברים נאמרים, לדעתך, ברצינות או בנימה אירונית? נמק דבריך.

11. בשורותיו הראשונות של השיר, הדובר מקבל פעולות שעושים עליו אחרים: "עשו אותי" "הוסיפו". בהמשך הדובר פורש את יכולותיו: "אני יכול לבחור" "אני יכול לעשות". מה פירוש הדבר, לדעתך, שהדובר אינו מציין מה אכן פעל, עשה, או יזם במציאות?

12. מדוע, לדעתך, מתחיל תהליך בניית האדם מהעיניים? מה תרומתן של 'העיניים' לעיצוב דמות האדם שבשיר?

13. האם לאחר קריאת השיר כולו ומחשבה עליו, מקבלת שורת הפתיחה משמעות נוספת? חווה דעתך.

משימות יצירה ושאלות השוואה

14. השיר "כי האדם עץ השדה" מתייחס אף הוא למחות האדם. אילו קווי דמיון ושוני אתה מוצא בין שני השירים בתכנים, בשימושי הלשון, בנימה ובדרכי העיצוב והארגון?

15. אהוד מנור כתב את הפזמון "בן-אדם":

בן-אדם

הוא רק בשר ודם,

אבק פורח במדבר.

בן-אדם

בדרך העולם

כצל עובר כחרס הנשבר.

*293*

אדם הוא רק אדם ורב ימיו לילות,

ואין אדם משלם בכל המעלות

אז תן לו לחלום ותן לו נשימה,

תן לשם, תן לחם, תן ליפת נחמה,

אל תכביד ידך עליו ותן תקווה,

ואל תדון אותו תמיד לכף חובה,

כי אדם הוא אדם, הוא אדם, הוא רק אדם.

בן-אדם

נעור וכבר נרדם,

ימיו קצרים סופם עצוב.

בן-אדם

אורח בעולם,

בא מעפר ולעפר ישוב.

פזמון: אדם הוא רק אדם...

הוא לא ילמד לנצח,

הוא שוכח לאהוב,

הוא לא יודע, שיומו קרוב.

פזמון: אדם הוא רק אדם...

מתוך "אין לי ארץ אחרת", 2003, הוצאת דניאלה די-נור והקיבוץ המאוחד, עמי 283

שאלה:

במה שונה תיאור האדם בשירו של נתן זך, משירו של אהוד מנור?

*294*

לו יהי

*294*

בית א'

עוד יש מפרש (מפרש - יריעת אריג הפרושה בתורן הספינה, --) לבן באפק

מול ענן שחור כבד

כל שנבקש - לו יהי

ואם בחלונות הערב

אור נרות-החג רועד (אור רועד י- אור חלש, מתנודד)

כל שנבקש - לו יהי

פזמון

לו יהי - לו יהי - אנא לו יהי

כל שנבקש - לו יהי

בית ב'

מה קול ענות (קול ענות - קול זמרה ושירה) אני שומע

קול שופר (שופר - כלי נשיפה ותקיעה המשמש בעיקר לקיום מצוות התקיעה בו בראש השנה. קול השופר, המסמל את יום הכיפור (השיר קשור למלחמת יום הכיפורים), התמזג עם קולות המי לחמה ("קול תופים"), --) וקול תפים

(כל שנבקע - לו יהי)

לו תשמע בתוך כל אלה

גם תפלה אחת מפי

כל שנבקש - לו יהי

פזמון

לו יהי - לו יהי - אנא לו יהי

כל שנבקש - לו יהי

בית ג'

בתוך שכנה קטנה מצלת (מצלה - ניצלה מהמלחמה, --)

בית קט (קט - קטן) עם גג אדום

כל שנבקש - לו יהי

זה סוף הקיץ, סוף הדרך

תן להם לשוב הלום (הלום - הנה, לכאן)

כל שנבקש - לו יהי

פזמון

לו יהי - לו יהי - אנא לו יהי

כל שנבקש - לו יהי

בית ד'

ואם פתאם יזרח מאפל (אופל - חושך)

על ראשנו אור כוכב

כל שנבקש - לו יהי

אז תן שלוה ותן גם כוח

לכל אלה שנאהב

כל שנבקש - לו יהי

פזמון

לו יהי - לו יהי - אנא לו יהי

כל שנבקש - לו יהי

נעמי שמר, מתוך: הספר השני, לולב, 1975

*295*

תוכן השיר

לפנינו פזמון, שנכתב במטרה להיות מולחן ומושר. השיר מבטא תקווה ומשאלה לעתיד טוב יותר, והוא בנוי מבית ופזמון לסירוגין. הפזמון חוזר ומבקש "כל שנבקש - לו יהי", כמו מעין תפילה.

הבית הראשון מברך על קיומו של מפרש לבן באופק, על רקע ענן שחור כבד, ומברך על ימי חג. אמנם נחמה מועטה מול הקדרות והחושך, אך האור המועט נותן תקווה. בבית השני מבקשת הדוברת, שבתוך קולות ההמולה תישמע גם תפילתה החרישית. בבית השלישי מבקשת הדוברת, שהבנים ישובו בשלום לביתם הקטן בשכונה המוצלת, ואילו בבית הרביעי מברכת הדוברת על אור כוכב, הזוהר בשמי אפלה, ומבקשת שלום ושלווה לכל אהוביה.

הביטוי "כל שנבקש - לו יהי" חוזר באמצעו של כל בית, ואף סוגר אותו. בכל בית אנו רואים תמונה מסוימת הפונה אל חושינו, ולרוב זו תמונה מוכרת, שכל אחד מאתנו יכול לדמיין לעצמו, ובכך לחוש קרוב לתפילה ולהשתתף בה.

(בספר איור, היעזר במנחה)

*296*

הפעלות

מה הפירוש?

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהשיר: לו, רועד, תפלה, קט, אופל, שלוה, הלום.

הפירושים בעברית: משאלה, חושך, הלואי, לכאן, רוטט, קטן, רוגע.

הפירושים בערבית: --

2. למילה "אופק" (בית א) מופיעים במילון הפירושים הבאים:

א. הקו הרחוק, שבו נראים השמים נוגעים באדמה או בים.

ב. סיכוי, אפשרות, הזדמנות חדשה.

ג. תחום הידיעות של האדם, היקף המחשבות וההשגות שיש איזה פירוש מהם מתאים לשיר, ומדוע?

3. לצירוף "סוף הדרך" (בית ג) שני פירושים:

א. מבוי סתום

ב. סיומה של תקופה

איזה פירוש מתאים לשיר, ומדוע?

כניסה לעולם היצירה

1. בבית א' שתי תמונות נפרדות, ובכל אחת מהן ניגוד.

א. מהן שתי התמונות?

ב. מהו הניגוד בכל אחת מהתמונות?

2. הבית השני פונה אל חוש השמיעה, וגם בו ניגוד.

מהו הניגוד בבית השני?

3. בבית השלישי תמונה, ובהמשכה בקשה.

א. נסח, בלשונך, את התמונה ואת הבקשה.

ב. למי רומזת המילה "להם" בשורה החמישית?

*297*

4. הבית הרביעי מתחיל בתמונה, שיש בה ניגוד, וסוגר בבקשה:

מהו הניגוד שבתמונה, ומהי הבקשה?

5. סכם את מכלול הניגודים שמצאת בשיר, על-פי תשובותיך לשאלות קודמות:

א. מהם הניגודים המרכזיים בשיר, לדעתך?

ב. מהי, לדעתך, תרומתם לעיצוב התפילה?

שאלות חשיבה ופרשנות

6. מהן משאלותיה של הדוברת בשיר? בסס דבריך על תשובותיך לשאלות הקודמות.

7. הדוברת משתמשת בסמלים כדי להביע את תקוותיה. עיין שוב בבית הראשון והאחרון, והסבר מהם הסמלים המופיעים בהם, ומה הם מייצגים.

8. המפרש הלבן (בית א') והבית הקט עם הגג האדום (בית ג') הם מטונימיות. עיין ב"מילון המונחים" והסבר מה מייצגות המטונימיות הללו, ומהי תרומתן לעיצוב הרעיון בכל בית.

9. נוטים לראות בשיר תפילה, הנובעת ממצב המלחמה באזורנו.

האם זהו הפירוש היחיד המתאים לשיר? חווה דעתך.

משימות יצירה ושאלות השוואה

10. חבר בית נוסף, בעל מבנה דומה, שיש בו משאלה לעתיד טוב יותר.

11. 'המפרש הלבן' הוא מוטיב חוזר בספרות העולם. קראו את הקטעים מתוך שני הסיפורים העממיים המפורסמים.

קטע מהסיפור על טריסטן ואיזולדה:

"במסר ששלח טריסטן לאיזולדה הבהירה הוא השביע אותה, כי אם אמנם תבוא אליו, תעלה מפרש לבן בתורן הספינה שבה תפליג לבריטן. כשבאה הספינה, הניפה אמנם איזולדה הבהירה מפרש לבן,

*298*

אבל כאשר שאל טריסטן את אשתו מה צבע המפרש, מאחר שמרוב חולשה אין הוא מסוגל לקום ולהסתכל בעצמו, אמרה לו אשתו כי המפרש שחור. הוא מת מייאוש, וכשבאה אהובתו ומצאה אותו מת, מתה גם היא. אחרי קבורתם צמחו עצים מקבריהם, וצמרותיהם התחברו מעל לקברים, כך שאי אפשר היה להפריד ביניהן".

עיבוד מתוך אתר האייל: http://www.haayal.co.il

הסיפור על תיזאוס, שניצח את מפלצת המינוטאור (מפלצת המינוטאור - מיתולוגיה יוונית, מפלצת שראשה ראש פר וגופה גוף אדם):

"מינוס, מלך כרתים, הטיל עליהם לשלוח לכרתים שבע בנות ושבעה נערים, קרבן אדם למאכל המינוטאור.

המינוטאור היה בנו החורג; בן הכלאים (בן כלאים - בעל חיים שהוא תוצר הכלאה של שני מינים, או גזעים שונים) - חציו אדם וחציו פר - אשר נולד לאשתו, פסיפאה, כעונש על חטאיה. המינוטאור נכלא במבוך, אשר תכנן דדלוס בכרתים.

תיזאוס, בנו של אגיאוס מלך אתונה, נשלח כקרבן למינוטאור. כשעזב החליט על סימן מוסכם בינו ובין אביו - אם ישוב חי, יהיו, המפרש של הספינה לבן, אם ימות - יתנוסס מפרש שחור. משהגיע לכרתים, התאהבה בו אריאדנה, בתו של מינוס, והחליטה לעזור לו. היא נתנה בידיו סליל חוטים, בעזרתו מצא תיזיאוס את דרכו חזרו, מן המבוך, לאחר שהרג את המינוטאור.

על-פי אחת הגרסאות, שכח תיזיאוס להחליף את המפרש השחור של ספינתו במפרש לבן. אביו, כשראה את המפרש השחור - בחושבו כי בנו מת, איבד את עצמו לדעת מצער, וקפץ אל הים אל מותו".

עיבוד מתוך אתר "צורה": http://www.tzura.co.il

שאלה

מה מסמל "המפרש הלבן" בשני הסיפורים המוזכרים בקטע זה, ומה הוא מסמל בשירה של נעמי שמר? איזה חוט מקשר עובר בין "המפרשים הלבנים" בכל היצירות?

*299*

הן אפשר

*299*

בית א'

בשלכת (שלכת - נשירת העלים בסתיו, --) נושב כבר הסתו,

האבק בדרכים אט שקע (שקע - ירד, --),

והיום רק אליך נשרף

וחולם על פגישה רחוקה.

בית ב'

הן אפשר כי עוד ערב יבוא

והשער יחרק (יחרוק - ישמיע קול חיכוך, --) לו דומם,

ועיניך יהיו כה טובות,

כמו אין מלחמה בעולם...

פזמון

הן אפשר, הן אפשר,

שיהיה זה, פשוט, כבר מחר.

הן אפשר ובג'יפ שעבר -

שאגו (שאגו - צעקו, --) בחורים, כי נגמר.

הן אפשר, הן אפשר,

שיהיה זה, פשוט, כבר מחר.

בית ג'

הן אפשר כי חדרך העצוב

מחכה בחורון קירותיו (חיוורון קירותיו - קירותיו החיוורים, הדוהים (שצבעם דהה), --),

וקורא הוא לשנינו לשוב

מקרבות, מדרכים ומסתו.

בית ד'

הן אפשר, כי פתאום נפגש

במשלט (משלט - מאחז צבאי, מוצב, --), או בדרך-עפר,

הן אפשר בין עשן ובין אש-

גם לחלום שהכול כבר נגמר...

פזמון

הן אפשר, הן אפשר,

שיהיה זה, פשוט, כבר מחר.

הן אפשר ובג'יפ שעבר -

שאגו (שאגו - צעקו, --) בחורים, כי נגמר.

הן אפשר, הן אפשר,

שיהיה זה, פשוט, כבר מחר.

חיים חפר, מתוך: ספר הפזמונים של חיים חפר, ידיעות אחרונות, 1981

*300*

תוכן השיר

לפנינו פזמון, שנכתב במטרה להיות מולחן ומושר. השיר מבטא תקווה ומשאלה להפסקת המלחמה והקרבות. הפזמון בנוי משני חלקים, כשכל חלק מכיל שני בתים. ובין החלקים מופיע פזמון חוזר.

הדובר הוא, כנראה, גבר הנמצא רחוק מהבית, והוא נושא דבריו אל נמענת שהיא, כנראה, אישה אהובה. השיר נפתח באווירת סתיו, שגורמת לדובר להתגעגע ולחלום על פגישה עם אהובתו. הוא מדמיין לעצמו את שער הבית נפתח, ואת עיניה הטובות של אהובתו. בבית השלישי מתקוב הדובר במחשבותיו אל אהובתו, ומדמיין את קירות חדרה העצוב, המחכה שישובו אליו דייריו. בבית הרביעי והאחרון מדמיין הדובר, שאולי פתאום ייפגשו הוא והאהובה במקום כלשהו, והוא טוען, שגם באש הקרב ועשן השריפות אפשר לחלום, שהמלחמה נגמרה, והכול כבר עבר. הפזמון חוזר ומביע תקווה, שאולי כל זה יקרה כבר מחר. שאולי מחר, הבחורים בג'יפ הנוסע יצעקו, שהמלחמה הסתיימה. אולי מחר: "הן אפשר, הן אפשר, שיהיה זה פשוט, כבר מחר."

*301*

הפעלות

מח הפירוש?

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהשיר: אט, שקע, דומם, שאגו, עצוב, קרבות, משלט.

הפירושים בעברית: מצער, לאט, מלחמות, מוצב, ירד, צעקו, בדממה.

הפירושים בערבית: --

2. למילה "הן" משמעויות רבות:

א. הכינוי הפרוד של גוף שלישי, נקבה, רבים.

ב. הרי, הלוא.

ג. כן, טוב, בסדר, נכון.

איזו משמעות מתאימה לשיר, ומדוע?

3. תחום משמעות - כלומר, כל המילים השייכות לנושא מסוים.

ציין, מתוך השיר, את המילים השייכות לתחום המשמעות של מלחמה.

כניסה לעולם היצירה

1. כיצד מתואר הסתיו בבית הראשון, ואילו תכונות מוענקות לו?

2. הביטוי "והיום רק אליך נשרף" הוא ציור לשוני. מה, לדעתך, הוא מביע?

3. תיאור חריקת השער בבית השני מכיל אוקסימורון. קרא על משמעות המונח ב "מילון המונחים", והסבר מהי תרומת האוקסימורון ליצירת האווירה של הבית.

4. תיאור חדרה של האהובה מכיל האנשה: תאר, במילים שלך, את החדר והסבר מה תורמת ההאנשה ליצירת האווירה בבית זה.

*302*

5. במה שונה התקווה, המובעת בראשיתו של הבית הרביעי, מחכמיהה המובעת בכל הבתים הקודמים?

6. היכן נמצא הדובר על-פי סיום השיר, ועל מה הוא חולם?

7. כיצד מחזק הפזמון החוזר את חלומו של הדובר?

שאלות חשיבה ופרשנות

8. שלושת הבתים הראשונים מכילים תיאורים לא שגרתיים של מצבים מוכרים.

א. ציין מהם אותם תיאורים.

ב. פרט אילו שימושי לשון הם מכילים.

ג. הסבר כיצד הם מחזקים את אווירת העצב הקיימת בשיר.

9. קיים ניגוד בין אווירת בתיו של השיר לאווירה של הפזמון החוזר. הסבר מהו ניגוד זה, ואיך הוא מחזק את חלומו, כמיהתו, של הדובר.

10. הצע הסבר לכך, שבשלושת הבתים הראשונים מתייחס הדובר לפגישה בביתה של האהובה, אך בבית האחרון הוא עובר לדבר על פגישה בשדה הקרב.

משימות יצירה ושאלות השוואה

11. אהוד מנור כתב את השיר "הלוואי", ובו יסודות דומים לשירו של חיים חפר "הן אפשר".

הלואי

הלואי ומענן תרד עלינו קשת

הלואי שלעולם הזה יש תקנה.

הלואי ויום יצמח מתוך סופה גועשת

הלואי ולא תאבד לעד המתנה

הלואי שהמדבר יצמיח עשב דשא

*303*

הלואי ועוד נשב בצל התאנה.

הלואי שלא נכאב ואיש אחיו יאהב

הלואי ויפתחו שוב שערי גן עדן

הלואי ויתמזגו מזרח ומערב

הלואי הלואי ונחדש ימינו כאן כקדם.

הלואי ולא ישא עוד גוי אל גוי חרב

הלואי ולא ננטש את דרך התקווה

הלואי והאדם יהיה רחום עד ערב

הלואי שיש סכוי אחד לאהבה.

הלואי שלא נכאב ואיש אחיו יאהב

הלואי ויפתחו שוב שערי גן עדן

הלואי ויתמזגו מזרח ומערב

הלואי הלואי ונחדש ימינו כאן כקדם.

לקוח מתוך אתר: http:// www.shirim.net/abc/11.htm

שאלה:

אילו יסודות של דמיון קיימים בין שני השירים, ובמה הם שונים זה מזה?

*304*

החגיגה נגמרת

*304*

בית א'

ולפעמים

החגיגה נגמרת

כבוי אורות

החצוצרה אומרת

שלום לכנורות

אשמרת (אשמורת - אשמורה, חלק מן הלילה) תיכונה נושקת לשלישית

לקום מחר בבקר ולהתחיל מבראשית

פזמון חוזר

לקום מחר בבקר עם ישיר חדיש בלב

לשיר אותו בכח - לשיר אותו בכאב

לשמע חלילים ברוח החופשית

ולהתחיל מבראשית

בית ב'

מבראשית

את עולמך בבוקר תמיד לברא:

האדמה, העשב וכל המאורות (מאורות - כוכבים)

ואז מן והעפר, בצלם-אנשים

לקום מחר בבקר ולהתחיל מבראשית

פזמון

לקום מחר בבקר...

בית ג'

גם אצלך

החגיגה נגמרת

ובחצות

הביתה את הדרך

קשה לך למצא

מתוך החשכה אנחנו מבקשים -

לקום מחר בבקר ולהתחיל מבראשית

פזמון

לקום מחר בבקר...

נעמי שמר, מתוך: ספר גימל, לולב, 1982

*305*

תוכן השיר

לפנינו פזמון, שנכתב במטרה להיות מולחן ומושר. יש בו שלושה בתים, כשביניהם מפריד הפזמון החוזר. השיר פותח בתמונה מוכרת של מסיבה המסתיימת בלילה, מכבים את האורות, התזמורת חדלה מנגן, כמעט בוקר, וצריך מחר בבוקר לחזור אל השגרה, להתחיל יום חדש. הפזמון החוזר מלמדנו, שתחילת היום החדש צריכה להיות מתוך תחושת כוח, ומתוך אומץ להתחיל מחדש, עם שיר חדש בלב, ולא מתוך רפיון, עייפות וחולשה.

הבית השני מלמדנו, שיש לקום כל בוקר כאילו העולם נברא מחדש, כל יום לחזור על מעשה הבריאה. מעשה היצירה והבריאה נותן את הכוח לקום בבוקר, עם שיר חדש בלב.

הבית השלישי מתכנס אל נבכי הנפש (מעמקיה) של האדם הבודד. הפנייה היא בלשון נוכח, אתה. הדוברת חוזרת אל תמונת המסיבה, אך הפעם זוהי מסיבה מטפורית. הדוברת כאילו משוחחת עם הנמען ואומרת, שלכל אחד מאתנו יש הרגעים הקשים, בהם חשוך בנשמה, וקשה למצוא את הדרך. אך דווקא מתוך החשכה, יש לחפש את הדרך כדי לקום מחר בבוקר ולהתחיל מחדש במשנה כוח (בכוח כפול ומכופל).

*306*

הפעלות

מה הפירוש?

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהשיר: חגיגה, תיכונה, נושקת, בראשית, מאורות, צלם, חשכה.

הפירושים בעברית: כוכבים, נוגעת, אמצעית, חושך, צורה, התחלה, מסיבה.

הפירושים בערבית: --

2. ציין את כלי הנגינה המופיעים בשיר.

3. תחום משמעות - כלומר, כל המילים השייכות לנושא מסוים.

ציין, מתוך השיר, את המילים השייכות לתחום המשמעות של זמן.

4. חפש במילון:

בצלם אנוש (בית ב)

כניסה לעולם היצירה

1. אילו פרטים מציינים את סיום המסיבה, על-פי הבית הראשון?

2. מה התפקיד של האדם במעשה הבריאה, על-פי הבית השני?

3. אל מי פונה הדוברת בבית השלישי, ומה היא מספרת לו?

4. אילו ארבע דרישות דורשת מאתנו הדוברת בפזמון החוזר, ומה, לדעתך, משמעותן?

5. איזו מילה יכולה להחליף (להמיר) את המילה 'מבראשית' בביטוי "להתחיל מבראשית"?

*307*

שאלות חשיבה ופרשנות

6. בספר "בראשית" נאמר, שהאדם נוצר בצלם אלוהים (בראשית, א', 27), ואילו בבית השני אומרת הדוברת "ואז מן העפר, בצלם-אנשים / לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית".

מה יכולה להיות הכוונה בביטוי "צלם-אנשים"?

7. החגיגה, החשכה והקימה בבוקר - הן סמל. מהי, לדעתך, משמעות הסמלים הללו?

8. ארבע הדרישות שבפזמון, הן ביטוי מטפורי לגישה לחיים.

הסבר מהי אותה גישה לחיים, שהשיר מנסה לתת לה ביטוי.

9. כל בית ובית מסתיים באותה שורה: "לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית" - מדוע, לדעתך, יש לחזור על דרישה זו כה הרבה פעמים?

10. הביטוי "החגיגה נגמרת" מופיע בשיר פעמיים: בבית הראשון ובבית השלישי. אבל הביטוי "להתחיל מבראשית" מופיע שש פעמים בשיר. על-אף זאת נקרא השיר "החגיגה נגמרת".

איזו נימה, לדעתך, נותנת כותרת זו לשיר כולו?

משימות יצירה ושאלות השוואה

11. לאה גולדברג ב"שירי סוף הדרך" פונה בתפילה אל האל:

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל

בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל,

לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום.

לבל יהיה עלי יומי הרגל.

אילו יסודות דומים ניתן למצוא בין שירה של לאה גולדברג, לשירה של נעמי שמר?

*308*

12. איזה שימוש יומיומי נעשה בלשון הדיבור בביטוי "החגיגה נגמרה"? האם הוא נושא אותה משמעות, כמו הביטוי בשירה של נעמי שמר: "ולפעמים החגיגה נגמרת..."?

13. כאשר נפטרה נעמי שמר, אמרה שרת החינוך, התרבות והספורט את הדברים הבאים לזכרה:

"נעמי שמר, כלת פרס ישראל, מלכת הזמר העברי, הלכה מאתנו באמצע התמוז, וגם ניבאה זאת כשכתבה: 'ואני אמות באמצע התמוז'. נעמי שמר ביקשה בצוואתה, שלא יינשאו הספדים על קברה. בחרתי, אפוא, לקרוא בית משיר אופטימי אחד, מתוך למעלה מאלף שירים, שהשאירה לנו ולדורות רבים אחרינו:

ולפעמים

החגיגה נגמרת

כבוי אורות

החצוצרה אומרת

שלום לכנורות

אשמרת תיכונה נושקת לשלישית-

לקום מחר בבקר ולהתחיל מבראשית.

מתוך: הודעת מזכיר הממשלה, בסוף ישיבת הממשלה, לאחר פטירת המשוררת.

שאלה

באיזה אופן מטפורי אפשר להבין את סיום החגיגה ואת הצורך להתחיל מחדש בהקשר, שבו נישא נאום שרת החינוך?

*309*

אבי

*309*

זכר (זכר - דמותו או דיוקנו של מישהו כפי שנותרו בזיכרון, --) אבי עטוף (עטוף - מכוסה, --) בניר לבן

בפרוסות (פרוסה - חתיכת לחם, כיכר לחם) ליום עבודה.

כקוסם (קוסם - מכשף, --), המוציא מכובעו ארנבות ומגדלים,

הוציא מתוך גופו הקטן - אהבה.

נהרות ידיו (נהרות ידיו - זרועותיו הארוכות והשופעות כמו נהרות)

נשפכו לתוך מעשיו הטובים.

יהודה עמיחי, מתוך: שירים 1948-1962, שוקן, תשל"ב

(בספר איור, היעזר במנחה)

*310*

תוכן השיר

בשלושה בתים קצרים מביע הדובר אהבה, הערכה והערצה לאביו. בבית הראשון מציין הדובר, כיצד הוא זוכר את אביו. זכרו כרוך בנייר הלבן, שבו עטפו סנדוויצ'ים ליום העבודה. בבית השני מדמה הדובר את אביו לקוסם, שמצליח לעשות את הבלתי ייאמן: הוא הצליח להוציא מתוכו אהבה אדירה, על אף שהוא עצמו קטן מידות. בבית השלישי משווה הדובר את ידיו של אביו לנהרות, שנשפכים אל ים של מעשים טובים, שזורמים מתוכן. השיר אמנם קצר מאוד, אך בנוי משלוש תמונות מילוליות עשירות מאוד, ופתוחות לפרשנויות מגוונות.

הפעלות

מה הפירוש?

1. חפש במילון משמעות הניב הבא, והסבר את הקשר שלו לשיר.

שלף שפן מהכובע

כניסה לעולם היצירה

1. מה זוכר הדובר על אביו, על-פי הבית הראשון?

2. למה, לדעתך, מדמה הדובר את האב לקוסם בבית השני?

3. כיצד מצליח הבית השלישי לומר לנו, שמעשיו הטובים של האב היו רבים מספור?

*311*

שאלות חשיבה ופרשנות

4. הצבע הלבן מלווה אותנו בטקס הכלולות בשמלת הכלה הטהורה, וכן בטקס הבאה לקבורה, בתכריכים שעוטפים את המת. מה תורמות שתי משמעויות אלה לעיצוב זכר האב בבית הראשון?

5. בכל בית יש פסיחה. הפסיחה יוצרת מתח בין הטור הראשון למשפט השלם. בחן את הפסיחות בתשומת-לב, והסבר מה הן תורמות, לדעתך, לעיצוב דמותו של האב?

6. יש הטוענים, שכל בית מתייחס לתחום אחר בחייו של האב. בחן טענה זו, ונסה להגדיר לאיזה תחום מתייחס כל בית. נמק דבריך.

7. המטפורות והדימויים, שבוחר הדובר, מאדירים ומעצימים את דמות האב. בחר מטפורה אחת ודימוי אחד, והסבר את תרומתם להאדרת דמותו של האב.

משימות יצירה ושאלות השוואה

8. בחר בית אחד, ותן לו ביטוי חזותי באמצעות ציור או קולאז'.

9. נסה להוסיף בית משלך, המתאר בעזרת ציור לשוני יסוד אחר בדמות האב (למשל, חכמה, שמחת חיים וכדומה).

10. השווה בין השיר "אבי" מאת יהודה עמיחי, לבין אחד משני השירים הבאים: "כל הכבוד לאבא" מאת פרץ בנאי, או "נוסח" מאת בן-ציון תומר. במה דומים השירים זה לזה, ובמה הם שונים?

*312*

שיר החוט למחט

*312*

כמה עמלתי עד שלך חברתי -

יחדו עכשו, אל יעודך נקשרתי.

בה במדה שאתקצר,

עושה את את דרכך יותר מהר.

בסוף, בכל זאת תנתקי. אני נשאר

תוך גורל של בד גדול וזר.

לנצח שם אהיה כלוא, נואש,

ואת - אל חוט אחר, אל בד חדש.

יהודה עמיחי, מתוך: שירים 1948-1962, שוקן, תשל"ב

תוכן השיר

בשיר הקצר שלפנינו, פונה החוט אל המחט. בארבעה בתים קצרים, בני שני טורים כל אחד, מתלונן החוט על תהליך חיבורו וניתוקו מהמחט.

בבית הראשון הוא מציין, שעמל קשות כדי להתחבר למחט, וברגע שהתחבר, הרי הוא ממלא יחד עמה את הייעוד שלה. בבית השני הוא אומר, שככל שהמחט ממהרת לדרכה, הוא הולך ומתקצר. בבית השלישי מציין החוט, שבסופו של דבר, הוא נשאר ארוג בתוך בד, ואילו המחט מתנתקת. הוא, לפי הבית הרביעי, כלוא לנצח באותו בד, והיא, המחט עושה דרכה אל חוט חדש ואל בד חדש. כאשר קוראים את השיר, מוצאים רמזים לכך, שניתן לראות ביחסים בין החוט, המחט והבד - אלגוריה או סמל ליחסים אחרים.

*313*

הפעלות

מה הפירוש?

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהשיר: עמלתי, חוברתי, יחדיו, יעוד, תנתקי, זר, כלוא.

הפירושים בעברית: תשתחררי, טרחתי, נכרי, אסור, נקשרתי, מטרה, יחד.

הפירושים בערבית: --

2. "ואת - אל חוט אחר, אל בד חדש" (בית ד).

הקו המפריד בא כאן בין חלקי המשפט כדי להביע ניגוד.

הסבר מהו הניגוד.

3. חפש במילון:

בה במדה (בית ב)

כניסה לעולם היצירה

1. דמיין לעצמך את התמונה, וציין מדוע טוען החוט, שעמל קשות עד שחובר למחט?

2. הסבר, בלשונך, את הביטוי "אל ייעודך נקשרתי" (בית א).

3. תאר את הקשר בין דרכה של המחט לאורכו של החוט.

4. כיצד מסתיימת מערכת הקשרים בין החוט למחט, על-פי הבתים הרביעי והחמישי?

*314*

שאלות חשיבה ופרשנות

5. בחן את סוג החריזה בשיר, והסבר תרומתו של סוג זה לרעיון הקשר בין החוט למחט.

6. מבין כל ארבעת הבתים, בולטת הפסיחה בבית השלישי. מה תרומת הפסיחה לעיצוב התמונה והרעיון שבבית זה?

7. בין החוט למחט יש קשרים של ניגוד. ציין שני ניגודים, והראה כיצד הם נבנים בשיר.

8. 'חוט' הוא מילה זכרית, ואילו 'מחט' היא מילה נקבית.

האם ניתן לראות בשיר מערכת יחסים 'בינו לבינה', כלומר בין גבר ואישה? נמק דעתך בהרחבה.

9. איזה אמצעי ספרותי תומך ברעיון, שמערכת הקשרים בין החוט למחט מייצגת מערכת יחסים אחרת?

10. יש הרואים בשיר אלגוריה ליחסי גוף ונפש.

א. אילו מילים תומכות בכיוון פרשני זה?

ב. תאר, בלשונך, את מערכת היחסים בין הגוף לנפש, כפי שהיא מוצגת בשיר.

משימות יצירה ושאלות השוואה

11. לפניך עיבוד של סיפור ידוע על יחסי גוף ונפש. קרא אותו ובחן כיצד מתוארים בו יחסי גוף ונפש, לעומת תיאורם בשיר "שיר החוט למחט": "אמר אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה יכולים לפטור עצמם מן הדין (אחרי המוות).

כיצד?

גוף אומר: נשמה חטאה! והראיה (ההוכחה), מיום שפרשה ממני הריני מוטל כאבן.

ונשמה אומרת: גוף חטא! שמיום שפרשה ממנו היא פורחת באויר כציפור.

*315*

אמר לו רבי לאנטונינוס: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך שהיה לו פרדס נאה, והיו בו פרות נאים, והושיב בו שני שומרים: חיגר וסומא. אמר לו חיגר לסומא: פרות נאים אני רואה בפרדס, הרכיבני על שכמך ונביאם לאוכלם.

לימים בא בעל הפרדס.

אמר להם: היכן הפרות הנאים?

אמר לו הסומא: כלום יש לי עיניים לראות?!

ואמר לו החיגר: כלום יש לי רגליים ללכת?!

מה עשה בעל הפרדס? הרכיב חיגר על סומא, ודן אותם כאחד.

אף הקדוש-ברוך-הוא מביא את הנשמה וזורק אותה בתוך הגוף, ודן אותם כאחד." (סנהדרין צא)

12. יהודה עמיחי כתב גם את השיר הבא. קרא אותו וענה על השאלה שאחריו:

שיר אוהב וכואב

כל זמן שהיינו יחדו,

היינו כמספרים טובים ומועילים.

אחר שנפרדנו חזרנו

להיות שתי סכינים חדות

תקועות בבשר העולם,

כל אחד במקומו.

שאלות:

בשני השירים יש שימוש במכשירים פשוטים ומוכרים כדי לתאר יחסים בין גבר ואישה.

א. תאר תופעה זו בשני השירים.

ב. כיצד תורמת האנשת המכשירים בכל אחד מהשירים לעיצוב היחסים?

*316*

המקום שבו אנו צודקים

*316*

מן המקום שבו אנו צודקים,

לא יצמחו לעולם

פרחים באביב.

המקום שבו אנו צודקים

הוא רמוס (רמוס - שרמסו ודרסו אותו, שדרכו עליו ומעכו אותו, --) וקשה

כמו חצר.

אבל ספקות ואהבות עושים

את העולם לתחוח (תחוח - אדמה מפוררת ע"י עידור, --)

כמו חפרפרת (חפרפרת - חולד, --), כמו חריש.

ולחישה תשמע במקום

שבו היה הבית

אשר נחרב.

יהודה עמיחי, מתוך:שירים 1948-1962 שוקן, תשל"ב

*317*

תוכן השיר

שיר זה הוא שיר, ששזורה בו ביקורת כלפי הסתגרות והתעקשות בעמדה, תהיה צודקת ככל שתהיה. הדובר טוען, כי הצדק אינו מאפשר פריחה וצמיחה, משום שהוא מקשיח ולא נותן לאוויר לחדור, ואילו הספק והאהבה הם הקרקע, שעליה ניתן להתפתח ולבנות מחדש.

שני בתיו הראשונים של השיר הם בני שלוש שורות, וכל בית הוא תמונה מילולית שלמה. הבית הראשון טוען, שמהמקום בו בני אדם צודקים, לא יפרחו פרחים, ואילו הבית השני מחזק ומסביר את הטענה, ואומר שהקרקע במקום בו בני אדם צודקים, היא רמוסה וקשה, כמו חצר שחזרו והידקו את אדמתה. הבית השלישי הוא בן שש שורות, והוא טוען שאהבות מצד אחד וספקות מצד שני, עושים את העולם למקום תחוח ומאוורר, שבו יש מקום לצמיחה. השיר מסתיים במשפט, שניתן לפרשו לכיוונים שונים, שבעולם התחוח תישמע לחישה מתוך בית שנחרב. הקורא יכול לפרש בכיוונים שונים את משמעותם של הבית שנחרב ושל הלחישה הנשמעת מתוכו.

הפעלות

מה הפירוש?

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהשיר: יצמחו, לעולם, רמוס, ספקות, חפרפרת, לחישה.

הפירושים בעברית: לנצח, אי-ודאות, חולד, קול חלש, דרוס, ינבטו.

הפירושים בערבית: --

2. למילה "חפרפרת", בנוסף למשמעות הפשוטה, יש משמעות מושאלת. מהי המשמעות המושאלת, ומהו הקשר בין שתי המשמעויות?

*318*

כניסה לעולם היצירה

1. מהם המובנים השונים של המילה "צדק"?

2. מה מאפיין התנהגותו של אדם, הסבור שהוא צודק?

3. יש בשיר שלוש טענות, המעוצבות בעזרת תמונות מעולם החקלאות.

נסח את שלוש הטענות, בשפתך.

4. מהי הפעולה האלימה, שעושה הצדק, על-פי השיר?

5. בין הבית הראשון לבית השני יש יחס של סיבה ותוצאה. באיזה בית מתוארת הסיבה, ובאיזה התוצאה? נמק דבריך.

6. מה מסמנת המילה "אבל" בראשית הבית השלישי?

7. מה, לטענת הדובר, הופך את העולם לחצר רמוסה, ומה הופך אותו לשדה מצמיח?

8. כיצד, לדעתך, מתקשרות שלוש שורותיו האחרונות של הבית השני, לשלוש השורות הפותחות אותו?

שאלות חשיבה ופרשנות

9. השיר מציג פרשנות לא מקובלת לכוחו של צדק. מהי אותה פרשנות?

10. למה אהבה וספק יש בכוחם לעודד צמיחה, על-פי השיר? מה משותף לשתי תחושות אלה, שמאפשר להן ליצור אווירה של צמיחה?

11. הפסיחות משרתות את יסוד ההפתעה בשיר. כיצד?

12. השיר מאניש את הצדק, ונותן לו כוח לרמוס את האדמה.

מהי הביקורת החבויה במטפורה זו? האם אתה מסכים עמה?

*319*

13. השורה הראשונה אומרת "מן המקום שבו אנו צודקים"

האם, לפי שורה זו, מדובר בצדק אוניברסאלי, או בצדק של קבוצה אנושית כלשהי? נמק דעתך.

14. "הבית אשר נחרב" (בית ג) - מהו, לדעתך, אותו בית, ומי החריב אותו? נסה להציע יותר מפרשנות אחת.

משימות יצירה ושאלות השוואה

15. רוגני בספרו "מול הבית שנחרב" (2006, חיפה: הוצאת פרדס) טוען כי "השיר מציג ניגוד בין ערכים סותרים: צדק מול אנושיות. ייתכן שהצדק עם הקהילה, שהדובר שייך אליה, (...) אך פירושו של "להיות צודק" עלול להיות גם לא אנושי (...) הצדק, על-פי השיר הוא צחים, עקר ואכזרי, ועומד בניגוד לצמיחה, לפוריות, לאהבה, לספק" (עמ' 202).

האם אתה מסכים עם פרשנות זו? הסבר דעתך.

16. "הרדיפה אחר הצדק, אוניברסאלית היא. דרושה היא בכל מקום, טובה היא לכל אדם, מתאימה היא לכל זמן."

http://www.yeshiva.org.il

א. השווה גישה זו לגישה, המובעת בשירו של יהודה עמיחי.

ב. עם איזו גישה אתה מסכים יותר? נמק דבריך.

17. נסה לבנות מטפורה משלך, שתביע את יחסך ותפיסתך למושג "צדק".

*320*

כל הכבוד לאבא

*320*

כל הכבוד לאבא

שלא חסך (חסך - מנע, --) ספר

במחסור ורעב

לבוש בלואים (בלואים - בלויים, בגדים ישנים וקרועים) בילדותי

ישבתי בשפת השורות

וכל השאר לא חשוב

כמו אבא אז וספר בין אצבעותיו

אמר:

פה טמון (טמון - מסתתר, --) כל הסכר שבעולם

פרץ בנאי, מתוך: חמדן-שירים, סתווית, 1980

תוכן השיר

שירו של פרץ-דרור בנאי הוא שיר אהבה והוקרה לאביו, שעל-אף המצב הכלכלי הקשה, לא חסך מבנו השכלה. הספרים היו הפתח, דרכו יכול היה הנער הצעיר להכיר עולמות אחרים ולשכוח מעט מצרות היומיום. האב הוקיר השכלה והעביר הוקרה זו גם לבנו.

שלושה בתים לשיר, וכל בית הוא משפט, שאינו מסתיים בסימן פיסוק כלשהו. במשפט הראשון, הדובר מביע באופן מפורש את ההערכה שלו כלפי אביו. שני הבתים הבאים יוצרים תמונה מילולית של הדובר, היושב בילדותו לבוש קרעים וקורא בספר, ושל האב האוחז בספר ומלמד את בנו, שבין האותיות טמון כל הטוב (הסוכר) שבעולם.

*321*

הפעלות

מה הפירוש?

1. "שלא חסך ספר" (בית א)

למילה "חסך" משמעויות רבות:

א. צבר סכום כסף

ב. מנע בזבוז

ג. מנע

מהי המשמעות המתאימה כאן?

2. "לבוש בלואים" (בית ב")

בלואים - בלויים, בגדים ישנים וקרועים

מהו הביטוי בערבית המקביל למילה זו?

3. "ישבתי בשפת השורות" (בית ב)

המילה "שפה" היא דו-משמעית כאן.

מהן שתי המשמעויות שלה, על-פי הבית השני?

כניסה לעולם היצירה

1. מהי הסיבה, שבגללה מעריך הדובר את אביו? הבא את המובאה המתאימה מהשיר, והסבר אותה בשפתך.

2. כיצד מעיד הביטוי "לבוש בלואים" על מצב הדובר?

מה פירושה של האמירה של הדובר, שכל השאר היה לא חשוב?

3. ישבתי בשפת השורות / וכל השאר לא חשוב

מה פירושה של האמירה של הדובר, שכל השאר היה לא חשוב?

*322*

4. הבית השלישי פותח במילה "כמו" ומסתיים ללא נקודה. המשך את הבית, כך שהמילה "כמו" תמצא את השלמתה.

5. 'הספר' הוא מטונימיה בשיר לעולם ההשכלה. קרא ב'מילון המונחים' על המטונימיה, והסבר כיצד מייצג הספר את עולם ההשכלה.

שאלות חשיבה ופרשנות

6. 'הסוכר' הוא סמל, שבאמצעותו משתדל האב ללמד את בנו, כי בספרים טמונים כל הדברים המתוקים והטעימים בעולם.

כיצד ניתן להבין את דבריו של האב?

הבא 2-3 פרשנויות אפשריות.

7. מהי תרומתו של המבנה לעיצוב התחושה והרעיון בשיר (ללא פיסוק, שלושה משפטים שהם שלושה בתים)?

8. כיצד מתייחסים להשכלה בסביבתך הקרובה:

א. אסוף משפטים ואמירות, שאתה שומע בנושא זה במשפחתך ובשכונתך.

ב. אילו תפיסות עולם משתמעות מתוך המשפטים שאספת?

משימות יצירה ושאלות השוואה

9. בנה קולאז' (תצריף) של תמונות של אנשים וילדים קוראים (תמונות משפחה, תמונות מעיתונים, תמונות מהאינטרנט). נסה לבנות את הקולאז', כך שיבטא את יחסך לקריאה ולספרים.

10. בפרקי אבות ג', 17, כתובים הדברים הבאים, מפי אלעזר בן עזריה:

"אם אין קמח, אין תורה.

אם אין תורה, אין קמח".

כיצד מאיר השיר את הפתגם ומתייחס אליו?

*323*

נוסח

*323*

אבי באבן את חייו חקק (חקק - חרט, --)

אני ברוח.

אבי רהט ביתו בצבע חם וחום ובמוצק (מוצק - חזק, --),

אני בצבע כפור (כפור - קרח, --) וברהיטי נוצה קלים מרוח.

אבי נשם עם אלהיו,

אני עם עיט (עיט - סוג של ציפור טורף, --).

אבי צמח מרחוביו

אני אפלו לא מבית.

אבי ישתק. לבו הלם (הלם - פעם, --).

אני הולם. לבי שותק.

אבי כבר מת. מקדש מעט (מקדש מעט - 1) המצבה שעל הקבר 2) המורשת שהנחיל אחריו) לו: אבן.

אני עוד חי ומקדשי ברוח.

מה ישרד (ישרד - יישאר, --) עת אסער (אסוער - אפוזר, --) כתבן?

בני את שמי לא יחקק על לוח.

בן-ציון תומר, מתוך: על קו המשווה, עקד, תשכ''ט

*324*

תוכן השיר

הדובר בשיר עורך סיכום של אופי חייו, לעומת אופי חיי אביו. בסיכום זה משווה הבן בין עולמו היציב והעתיק של האב, לעומת עולמו שלו הארעי והחדשני. השיר מתאר לסירוגין את עולם האב ואת עולם הבן, כאשר בסיומו מנבא הדובר משהו על דרך חייו של בנו, כלומר, הנכד של אביו.

הדובר מציין, שעולם חייו וערכיו של האב חקוקים באבן, בעוד עולמו שלו - ברוח. האבן והרוח הם שני סמלים, שמופיעים לאורך השיר ברב-משמעותם. לאב היה בית בעל רהיטים מוצקים וחומים, ואילו ביתו בעל רהיטים קלים וניידים. אביו היה קשור לסביבה, לתרבות ולאמונה, ואילו הוא חסר בית יציב וחסר אמונה. הדובר מציין, שהוא יודע לדבר, אך לבו שותק, בעוד אביו היה שתקן, אך היה בעל לב חם והולם.

בסיום השיר מספר הדובר כי אביו מת, והוא הנציח את שמו במצבת אבן בבית הקברות, אך הוא אינו יודע איך ינציח בנו שלו את שמו לאחר מותו.

(בספר איור, היעזר במנחה)

*325*

הפעלות

מה הפירוש?

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהשיר: חקק, מוצק, כפור, הלם, עיט, עת.

הפירושים בעברית: קרח, זמן, פעם, קשה, חרת, בז.

הפירושים בערבית: --

2. מהו הביטוי בערבית המקביל ל:

א. חקק באבן (בית א)

ב. לבו הלם (בית ג)

3. חפש במילון את משמעות הביטוי "קל כנוצה", והסבר את הקשר שלו לשיר.

כניסה לעולם היצירה

1. למונח "נוסח" משמעויות שונות בעברית, בהתאם להקשר בו הוא מופיע. רשום לעצמך את מובניו השונים של המונח, וחשוב אילו מהם רלבנטיים (קשורים) לשיר.

2. ערוך במחברתך טבלה, בה תשווה בין האב לבן. מלא אותה, על-פי הדוגמה.

*326*

המשך

3. תן הסבר לשורות: "אבי שתק. לבו הלם / אני הולם. לבי שותק".

4. הסבר את השורות: "אבי נשם עם אלוהיו / אני עם עיט".

5. מהי משמעות המקדש המוזכר בבית האחרון: "מקדש מעט" "מקדשי ברוח". שים לב: על-פי המילון "מקדש-מעט" הוא כינוי מליצי לבית כנסת או לבית מדרש. בלשון ספרותית זהו מקום, שמורגשת בו השראה מיוחדת; מקום שמוקדש לעיסוק רוחני חשוב.

6. "מה ישרד עת אסוער כתבן?" - מה משמעות המשפט?

7. סכם, במילים שלך, מהם ההבדלים בין החיים, אותם ניהל האב, לחיים אותם מנהל בנו, הדובר בשיר.

שאלות חשיבה ופרשנות

8. כדי לאפיין את עולמו של האב ואת עולמו שלו, נעזר הדובר במטונימיות. הבא דוגמה למטונימיה אחת, והסבר תרומתה לעיצוב העולם שבשיר.

9. "האבן" היא סמל רב-משמעי. מחד גיסא (מצד אחד), היא סמל לעקרות, לקיפאון, לחוסר שימוש. מאידך גיסא (מצד אחר), היא סימן ליציבות ולנצחיות. איזו משמעות היא נושאת, לדעתך, בשיר זה?

10. הרוח היא סמל רב משמעי. מחד גיסא, היא סמל לרוחניות, מחשבה גבוהה, אלוהיות, עיסוק בנשגב. מאידך גיסא, היא חולפת וארעית. איזו משמעות היא נושאת, לדעתך, בשיר זה?

*327*

11. המטפורה היא אחד האמצעים של הדובר לתאר את עולמו ועולם אביו. ציין שתי מטפורות, והסבר תפקידן בעיצוב העולמות שבשיר.

12. בחן את הפעלים בשיר, ושייך אותם לאב ולדובר. מה מסקנתך מארגון זה של הפעלים?

13. באיזה שלב של חייו עורך, לדעתך, הדובר את חשבון הנפש שבשיר? נמק דעתך.

14. יש בשיר שלושה דורות. מהו התהליך, שמתאר הדובר ביחס לאותם דורות?

15. האם הדובר מתגעגע, לדעתך, אל עולמו של אביו, או דוחה אותו? נמק דבריך.

16. מדוע ומתי ניתק, לדעתך, הבן מעולמו של האב? האם בעולם סביבנו אתה מוצא תופעות דומות?

משימות יציר ושאלות השוואה

17. פער בין עולם הורים ובנים, קיים גם בסיפורים "לשבור את החזיר" ו "מכשיר גילוח". במה שונה הפער המעוצב בשיר זה מהפערים המעוצבים באחד מן הסיפורים?

18. בחר אחד ממאפייני עולמם של האב והדובר, ותן להם ביטוי חזותי בצילום, ציור או קולאז'.

19. עזיבת הכפר ומעבר אל לימודים או מגורים בעיר גדולה, כרוכים אף הם בניתוק של הבן מעולם האב. באיזו סדרה של ניגודים ניתן לתאר את עולם האב, שנותר בכפר למול עולם הבן שעבר לעיר?

20. דמיין מפגש בעולם הבא בין האב לדובר, כאשר יגיע יומו של הדובר, ואף הוא ימות. מה, לדעתך, יאמרו זה לזה? כתוב את הדיאלוג בין שניהם.

*328*

ודוי הגדול

*328*

אמי

היתה באה אלי

בכל

קיץ

עיניה יגעות מקריאה

עברה עמוס לעיפה (לעייפה - עד כדי עייפות)

מספרת היתה

ומספרת

על מה ספרה ועל מה לא

ספרה

קולה מתנגן

כעוד

וכפות-ידיה מבארות

צמידיה (צמידיה - עדייה, תכשיטיה, --) מצטלצלים

זהב-אל-זהב

כאותן אמרות-כנף (אימרות כנף - מימרות המהלכות בציבור, פתגמים, --)

שבפיה

שאין לזמן שליטה בן -

ואני

כלי

אזן סתומה

שקוע בלהוציא

את הקבוץ מן

הבוץ

להזיז דברים קדימה

ולמי

(נו - באמת)

יש פנאי

לאמא

מסך (מסך - חיץ, --)

בין קולות תמוליה (קולות תמוליה - קולות עברה)

לבין אזן הכרויה (אוזן כרויה - אוזן קשובה, --)

לשאון קבוצה ומפעליה

היא מספרת

על בן-צרויה (בן צרויה - שר צבאו של דוד)

ועל סגולות הקמע (קמע --)

ואני

מניד ראשי

כשומע

*329*

קיץ אחד

לא

באה

ובחורף

נפטרה

מן העולם

ומן הצרות

הצרורות בצרור החיים (צרור החיים - כינוי לתקופת חייו של האדם)

חלף אביב

כלה קיץ

ובסתיו

התחילה ידי

מעלה על הכתב -

ספורים

קראתי

ומצאתי

את עולמה

של אמא

תרבות-חיים

שהלכה

לעולמה (הלכה לעולמה - מתה, אבדה)

אפשר

אזני היתה סתומה

ולבי ער

ואולי

חלחלו (חלחלו - חדרו --) הדברים

בדרך אחר

רציתי

להשמיע ספורי

באזנה

של אמא

בקשתי

לשמע עוד ועוד

ממנה

אך אמי

שהיתה

כל קיץ

עמי

(מעבר לאותו החיץ)

היתה -

ואיננה

אמנון שמוש, מתוך: דיואן ספרדי, מסדה, 1981

*330*

תוכן השיר

בשיר שלפנינו יש יסוד סיפורי בולט. הדובר מספר לנו, בחלקו הראשון של השיר, כיצד הייתה אמו באה לבקרו בקיבוץ מדי קיץ, ובבואה הייתה מספרת לו כל מיני סיפורים, שלא עניינו אותו כלל, משום שהיה שקוע בענייני קיבוצו. סיפוריה נגעו לעולם אחר מעולמו שלו, ולכן לא היה פנוי להקשיב לה. בחלקו השני של השיר מספר הדובר שאמו נפטרה, ושנה אחרי מותה הוא החל להעלות על הכתב סיפורים. הוא רצה להשמיע את סיפוריו באוזני אמו, אך זו כבר לא הייתה עמו. אחרי מותה מצא שסיפוריה, תרבות חייה ומילותיה חסרים לו, והוא היה מוכן לתת הכול, ובלבד שתחזור, והוא יוכל לשמוע שוב את סיפוריה. אלא שאת החיץ שיוצר המוות, אין הוא יכול לבטל. בשורות קצרות מאוד, לעתים בנות מילה אחת, ובאמצעות פסיחות המזרימות את השיר הסיפורי מטור לטור, מביע הדובר געגועים אל האם וחרטה על כך שהוא, הדובר, לא היה פנוי אליה ואל סיפוריה בעודה בחיים.

(בספר איור, היעזר במנחה)

*331*

הפעלת

מה הפירוש?

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהשיר: וידוי, מבארות, צמידים, שקוע, מסך, סגולות, חלף, חלחלו.

הפירושים בעברית: עדיים, מרוכז, מחיצה, מסבירות, חדרו, עבר, תכונות, התוודות.

הפירושים בערבית: --

2. העתק למחברתך והתאם את הצירוף למקבילה בערבית.

3. חפש במילון:

א. עמוס לעיפה (שורה 6)

ב. אוזן כרויה (שורה 32)

כניסה לעולם היצירה

1. תאר את דמות האם, כפי שהדובר מתאר אותה בחלקו הראשון של השיר.

*332*

2. מה אפיין את דיבוריה של האם, על-פי הבתים, השלישי והחמישי?

3. כיצד מתאר הדובר את עצמו בחלק הראשון של השיר.

4. תן כותרת, שתשקף את התכנים, לכל אחד מבתי השיר.

5. הביטוי "כולי אוזן" משמעו בעברית: אני מקשיב בתשומת לב.

כיצד משחק הדובר בביטוי זה בחלקו הראשון של השיר?

6. כיצד מסביר הדובר את העובדה, שרבים מסיפוריה של אמו בכל זאת נקלטו בלבו?

7. הביטוי "תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים" הוא ביטוי שנאמו בתפילה על המת, הוא הבעת תקווה וברכה, שנשמת המת תחזור לתחייה ולחיים באחרית הימים. כיצד משחק הדובר בביטוי זה בחלקו השני של השיר?

8. מהו וידוי, ומה הקשר בינו לבין השיר?

שאלות חשיבה ופרשנות

9. שרטט במחברתך טבלה, ורשום את הניגודים בין חלקו הראשון של השיר לחלקו השני:

*333*

10. הבן התרחק מאמו בעודה בחיים. מדוע התרחש ריחוק זה, על-פי השיר?

11. מדוע, לדעתך, כותב הדובר סיפורים?

12. השיר מרובה פסיחות - מה תרומתן לאווירה שבשיר?

13. יש היפוך ברצונות האם והדובר במהלך השיר. מהו ההיפוך?

14. בשיר עומדים זה מול זה דברים, שלזמן יש שליטה בהם, ודברים שלזמן אין שליטה בהם.

מהם אותם דברים, ומהם תורמים לעיצוב הרעיונות בשיר?

15. יש בשיר מצלול עשיר וחריזה: הבא דוגמאות לחריזה ומצלול, וציין מה תרומתם, לדעתך, לבניית המקצב בשיר וליצירת האווירה בו.

16. מוטיב הצלילים וההאזנה חוזר ומופיע בשיר: ציין היכן הוא מופיע, והסבר מה תפקידו בעיצוב מערכת היחסים בין הדובר לאמו.

17. יש בשיר אירוניה הניזונה מהדמיון בין הבן והאם. במה דומים הבן ואמו, ומהי האירוניה?

משימות יצירה ושאלות השוואה

18. השווה את האופן, בו מתאר הדובר את אביו בשיר "אבי" מאת יהודה עמיחי, לאופן בו מתאר הדובר את אמו בשיר "וידוי הגדול" מאת אמנון שמוש.

19. קרא על קורות חייו של אמנון שמוש, והסבר אילו יסודות אוטוביוגרפיים קיימים בשיר.

20. הבא תמונה או צייר את דמות האם, כפי שאתה מדמיין אותה (היעזר גם במידע אודות המשורר).

*334*

ברק לפנות-בוקר

*334*

ברק ושחר. אור פגע באור.

שני אבירים הנלחמים בסיף.

נשלף הנשק מנדני (נדן - נרתיק של חרב, --) השחור

ורעמים הריעו (הריעו - מחאו כפיים או קראו קריאות עידוד להביע התלהבות, תמיכה, אהדה וכד',--) מאפסים (אפסים - קצוות, --)

ענן אפל ואפק שחרב -

לא רחמים וחסד בשמים.

ושוב ברק ושחר בדוקרב (דוקרב - קרב בין שני יריבים, בנוכחות עדים, המתנהל על-פי כללי טקס קבועים, --)

לקול שריקה של סילוני המים.

כך יום נולד. והוא החל לחיות

באור לוחם, בחרב פיפיות.

לאה גולדברג, "ברק לפנות בוקר", מתוך: שירים, כרך שני, ערך: ט' ריבנר, ספריית פועלים והקיבוץ הארצי, תשל"ג

*335*

תוכן השיר

שירה של לאה גולדברג "ברק לפנות בוקר" מתאר שחר של יום חורפי, בו ברקים מאירים את השמים. אור הברק ואור השחר נפגשים. הדוברת מדמה את המפגש הזה למלחמתם של שני אבירים. הרעמים המלווים את הברקים וסילוני הגשם, הם קולות הקרב הנשמעים למרחקים. היום החורפי נולד מתוך הקרב.

השיר בנוי משלושה בתים: שני הבתים הראשונים מתארים את הקרב, והם בני ארבע שורות כל אחד, וחריזה מסורגת. הבית האחרון הוא בן שתי שורות, החריזה צמודה אא, ויש בו מעין מסקנה או סיכום של הדברים שתוארו קודם.

הפעלות

מה הפירוש?

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהשיר: שחר, פגע, סיף, אפל, חרב, חסד, החל.

הפירושים בעברית: חרב, נהרס, בוקר מוקדם, נגע, התחיל, חשוך, רחמנות.

הפירושים בערבית: --

2. העתק למחברתך והתאם את הביטוי למקבילה בערבית.

*336*

3. "חרב פיפיות" (בית ג)

חרב פיפיות - חרב שהלהב שלה מחודד משני צדיו.

בהשאלה: כינוי לנשק מסוכן שעלול לפגוע גם במשתמש בו.

א. מהו הביטוי בערבית המקביל לביטוי זה?

ב. שלב את הביטוי הזה במשפט משלך.

4. במשפט הבא חל שיבוש לשוני. תקן והעתק אותו למחברתך.

שוב פעם ירדו גשמים עזים.

כניסה לעולם היצירה

1. בבית הראשון יש תמונה מילולית (ראה הסבר למונח ב "מילון המונחים") של מאבק בין הברק והשחר. מה המראות שמתארת הדוברת, ומה הקולות שנשמעים?

2. כיצד נראים פני השמים, על-פי הבית השני? הבא את הביטוי המתאים, והסבר אותו בלשונך.

3. בבית השלישי עומדים זה מול זה לידה ומלחמה. הסבר קביעה זו.

שאלות חשיבה ופרשנות

4. קרא בקול את השורה הראשונה: מהם הצלילים הבולטים בשורה זו? קרא את המידע על המונח "מצלול", וחווה דעתך מה תפקידם של צלילים אלה.

5. מצא מקומות נוספים בשיר, שבהם למצלול יש תפקיד ביצירת האווירה והתמונה בשיר. הדגם והסבר לפחות שני מקרים נוספים.

6. יש בשיר ניגוד בין "שחור" ו "לבן" וביטוייו מצויים במקומות שונים בשיר. הבא שתי דוגמאות, אחת מכל בית מהבתים הראשון והשני.

*337*

7. יש בשיר ניגוד בין "חסד" ל "אכזריות" -

כיצד ניגוד זה בא לידי ביטוי בשיר?

8. המטפורה "אור לוחם"(בית ג):

א. מהם אברי המטפורה, ומאילו עולמות היא בנויה?

ב. אילו משמעויות ניתן לתת לביטוי המטפורי "אור לוחם"? הבא רעיונות שונים.

9. "חרב פיפיות" (בית ג).

מדוע, לדעתך, ניתן לראות ב'אור הלוחם' חרב פיפיות?

10. בשירים רבים מופיעה הקבלה בין עולם האדם לעולם הטבע. לעתים הטבע בשיר הוא אמצעי לבטא דבר-מה על עולם האדם, ולעתים הטבע הוא המרכז, ועולם האדם הוא האמצעי לתיאורו.

א. מה תפקיד הטבע, לדעתך, בשיר זה?

ב. מה, לדעתך, תפקיד ההקבלה בין טבע ואדם בשיר?

11. השיר מתאר את השחר החורפי, כמאבק בין שני כוחות. מי אמור לנצח במאבק זה, ומי אמור להפסיד? הסבר דעתך.

משימות יצירה ושאלות השוואה

12. הבא צילומים או תמונות של שמים, שניתן לראות בהם מלחמת האור באור של הברק, עם תום הלילה וראשית היום (למשל, דרך אתר גוגל, דרך מילת החיפוש lightning). הסבר מדוע תמונה זו מתאימה, לדעתך, לרוח השיר.

*338*

זמר למשחק ולמפוחית (מפוחית - מפוחית פה, בלי נגינה, --)

*338*

צמחה בקמה (קמה - תבואה בשלה מוכנה לקציר, --), בשדה עבת (עבות - סבוך ומסועף, --)

שבילת יורקת העין.

כמוה היו רבוא רבבות

שבלים ירוקות-עינים.

אך לנו בלבד זכרון ומבט

ואנו נבחר לעולם באחת.

אחרות על פניך אין,

ירוקת העין.

לאה גולדברג, מתוך: שירים, כרך שני, ערך: ט' ריבנר, ספריית פועלים והקיבוץ הארצי, תשל"ג

תוכן השיר

כותרתו של השיר אינה מעידה על תוכנו. אין בשיר לא מפוחית ולא זמר, אלא התבוננות במאפייני הזיכרון האנושי. לשיר שני בתים, וכל בית בנוי ארבעה טורים. הבית הראשון מציין את צמיחתה של השיבולת ירוקת העין, שדומה בצורתה לעשרות אלפי שיבולים אחרות, שצמחו בשדה. הבית השני מציין, שעל-אף דמיונה לשיבולים אחרות, דווקא שיבולת זו נחרתה בזיכרוננו כמשהו ייחודי.

אמנם השיר מתאר שיבולת בשדה שיבולים, אך יש לבחון מה מסמלת אותה שיבולת.

*339*

הפעלות

מה הפירוש?

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהשיר: זמר, עבות, כמוה, ריבוא, לעולם.

הפירושים בעברית: סבוך, דוגמתה, לנצח, שיר, רבבה.

הפירושים בערבית: --

2. "אחרות על פניך אין" (בית ב)

משמעות הצירוף "על פניך" הוא:

א. על הפנים, מצבך גרוע מאוד

ב. לכאורה, למראית עין, בהתרשמות ראשונית

ג. במקומך

כניסה לעולם היצירה

1. מהן ציפיותיך מכותרת כמו "זמר למשחק ולמפוחית"?

2. מהי התמונה, שאתה רואה בדמיונך לשמע הביטוי "שיבולת ירוקת העין"?

3. הבית הראשון בנוי משני משפטים, וכל אחד מהם מתייחס לשדה השיבולים, מנקודת תצפית שונה. מה מייחד את נקודת התצפית של כל אחד מהמשפטים?

4. בדוק את החריזה של הבית הראשון. איזה חרוז מדגיש את השוני בין נקודות התצפית הללו?

5. הבית השני פותח במילת הניגוד "אך". למה מתייחסת מילה זו, ואיזה ניגוד היא מדגישה?

*340*

6. מה טוענת הדוברת על הזיכרון האנושי בשתי השורות הראשונות של הבית השני?

7. הצע ניסוח חלופי, שיסביר את כוונת הביטוי "אחרות על פנייך אין" (בית שני, שורה שלישית).

8. כיצד תומכת החריזה, שבבית השני, ברעיון שבו, וכיצד היא מדגישה אותו?

9. תן כותרת לכל אחד משני בתי השיר. כיצד הכותרת מבטאת את הייחוד של כל בית?

שאלות חשיבה ופרשנות

10. השיר מסתיים בטור בן שתי מילים "ירוקת-העין".

כיצד מדגיש סיום זה את הרעיון המרכזי של השיר?

11. בשירים רבים מופיעה הקבלה בין עולם האדם לעולם הטבע. לעתים הטבע בשיר הוא אמצעי לבטא דבר-מה על עולם האדם, ולעתים הטבע הוא המרכז, ועולם האדם הוא האמצעי לתיאורו.

א. מה תפקיד הטבע, לדעתך, בשיר זה?

ב. מה, לדעתך, תפקיד ההקבלה בין טבע ואדם בשיר?

12. סוג החריזה שונה בבית הראשון מזה שבבית השני. העלה השערה אחת או יותר לתרומתו של שינוי זה לעיצוב הרעיון בשיר (חשוב על השוני בין הבתים, שאלה 9)

משימות יצירה ושאלות השוואה

13. בספרו המפורסם "הנסיך הקטן" מספר סנט-אכזופרי על הנסיך ויחסיו עם השושנה שלו. על כוכבו של הנסיך צומחת שושנה מפונקת ויפהפייה, שמעייפת את הנסיך בדרישותיה המתמידות (פרק שמיני).

*341*

כאשר הוא מגיע לכוכב ארץ, הוא פוגש גן שושנים ומתאכזב לראות כה הרבה פרחים דומים לחלוטין לשושנה שלו (פרק עשרים). אבל לאחר מפגשים נוספים, הוא מבין דבר מה חדש עליו ועל יחסיו עם השושנה, והוא פונה ואומר לשושנים שבגן: "אינכן דומות לשושנה שלי כל עיקר! ... אינכן עדין אלא סתם שושנים... הנכן יפות, אך ריקניות, וכלום כדאי להקריב את החיים למענכן? בעיני הזר העובר לתומו, אין השושנה שלי שונה, ונבדלת מכן. אולם בעיניי אני, הריהי חשובה מכולכן, כי רק אותה השקיתי יום-יום; רק אותה שמתי תחת פעמון-זכוכית, אף שכותי עליה בפרגוד מפני הרוחות העזות...רק לקולה האזנתי שעה שקבלה או התפארה, ולעתים אף בשעה שהחרישה, שהרי זו השושנה שלי..." (פרק 21).

א. במה דומים דברי הנסיך על יחסיו עם השושנה לדברי הדוברת בשיר, על השיבולת ירוקת העין?

ב. במה שונים דברי הנסיך הקטן מדברים הנאמרים בשיר, על הבחירה באחד המיוחד?

14. עצב בעזרת צבעים, גזרי נייר, גירים, חומר, עבודת אומנות, שתבליט את "השיבולת ירוקת-העין" על פני שאר השיבולים (באופן דמוי מציאות או באופן מטפורי-סמלי). היה נכון להסביר את לבטיך ושיקוליך בעת ביצוע המשימה.

*342*

בגני נטעתיך

*342*

בגני נטעתיך,

בגני המוצנע (מוצנע - חבוי, נסתר, --) - בלבי.

השתרגו (השתרגו - התפתלו, נשזרו סביב משהו, הסתבכו, --) פארותיך (פארותיך - ביחיד, פוארה: ענף, --)

ועמקו (עמקו --) שרשיך בי.

ומשחר עד לילה

לא ישקיט, לא ירגיע הגן -

זה אתה בו, אתה בו

באלפי צפריך רן (רן - שר, --).

רחל, מתוך: רחל - שירים, מכתבים, קורות חיים, ערך: א' מילשטיין, זמורה-ביתן, 1985

תוכן השיר

שירה של רחל נותן ביטוי לרגש אהבה עז, שכולו פנימי, ללא ביטוי חיצוני. בבית הראשון מדמה הדוברת את לבה לגן, ואת אהובה - לעץ.

היא נטעה בלבה את אהובה, ורגש האהבה צומח ומתפתח. הדוברת נותנת לכך ביטוי באמצעות התפתחות העץ: העמקת שורשיו וגדילת ענפיו.

בבית השני מתארת הדוברת את התוצאה של צמיחת האהבה בלבה, את חיי גן-הלב: הגן אינו שקט ואינו דומם, אלא נשמעת בו שירת הציפורים. יש לזכור שהגן והציפורים, הם מטפורה לתהליכים בנפשה של הדוברת. איננו יודעים מה יחסו של האהוב אל הדוברת, משום שהיא מדברת עליו, אך אין אנו שומעים את קולו.

*343*

הפעלות

מה הפירוש?

1. העתק למחברתך והתאם את המילים לפירושים.

המילים מהשיר: נטע, מוצנע, השתרגו, עמק, ירגיע, רן.

הפירושים בעברית: ישקוט, השריש, חבוי, שר, נשזרו, שתל.

הפירושים בערבית: --

2. פעמיים מופיע הקו המפריד בשיר.

ציין אותן, והסבר את פשר השימוש שלו בכל אחת מהן.

כניסה לעולם היצורה

3. העתק למחברתך את הטבלה הבאה, ומלא אותה:

4. תן כותרת לכל אחד מבתי השיר, ונמק אותה.

5. יש בשיר שלושה שלבים ברצף התפתחות האהבה, שבלב הדוברת.

מהם שלושת השלבים?

*344*

שאלות חשיבה ופרשנות

6. שתי השורות הראשונות של השיר פותחות במילה "בגני". תופעה זו נקראת "אנפורה". קרא על משמעות המונח ב "מילון המונחים". מה מחדדת השורה השנייה, שלא היה מפורש בשורה הראשונה?

7. לא ישקוט, לא ירגיע הגן - מה תורמת, לדעתך, החזרה בטור זה?

8. זה אתה בו, אתה בו - מה תרומתה של החזרה בטור זה, לדעתך?

9. מה, לדעתך, מייצגות הציפורים, ומדוע נבחרו לתאר את רגשי לבה הדוברת?

10. שים עצמך במקומה של הדוברת, ודמיין שהיא מבקשת לספר לאהובה על צמיחת אהבתה אליו: נסח את דבריה, בשפתך.

11. בן-עמי פיינגולד (1996) טוען: "אין בשיר כולו אף לא ביטוי אחד, המרמז על איזו שהיא מערכת יחסים הדדית ומשמעותית בינו לבינה "(עמ' 233).

מיהו, אם כן, אותו "אתה", אליו פונה הדוברת בשיר? נסה להביא שתי פרשנויות שונות.

12. בשירים רבים מופיעה הקבלה בין עולם האדם לעולם הטבע. לעתים הטבע בשיר הוא אמצעי לבטא דבר-מה על עולם האדם, ולעתים הטבע הוא המרכז, ועולם האדם הוא האמצעי לתיאורו.

א. מה, לדעתך, תפקיד הטבע בשיר זה?

ב. מה, לדעתך, תפקיד ההקבלה בין טבע ואדם בשיר?

משימות יצירה ושאלות השוואה

13. הבא תמונה, או צייר בעצמך את גן לבה של הדוברת. היה נכון להסביר את שיקוליך.

*345*

אופק חדש א'

מילון מונחים לסיפורת

*345*

*346*

עמוד ריק

*347*

מילון מונחים לסיפורת

אירוניה

אירוניה היא דרך לבטא דברים באופן דו-משמעי.

אירוניה לשונית היא אמירה הנשמעת לכאורה פשוטה, אך מבין מילותיה מציץ רמז להיפוכו של הנאמר בגלוי, היא אמירה אירונית. כלומר, התבטאות שבה, המשמעות הגלויה של הדברים שונה מן הכוונה הסמויה שלהם, ולעתים אף מנוגדת להם.

אירוניה יכולה לפנות כלפי דמות אחרת, ואז היא אירוניה חיצונית, אך יש שהדמות מפנה את האירוניה כלפי עצמה, ואז זו אירוניה פנימית.

אירוניה טרגית נוצרת, כאשר יש פער בין הציפייה להתממשות דבר-מה לבין התוצאה. בלשון היומיום אנו מדברים על "צחוק הגורל".

אירוניה דרמטית - נוצרת, כשיש פער בין הידיעה של הדמות ביצירה לבין הידיעה של דמות אחרת או של הקורא / הצופה.

אלגוריה

בסיפור האלגורי מתייחס כל פרט מציאותי אל פרט משמעותי, שהוא על פי רוב מופשט, כגון תכונה שבנפש האדם, תופעה חברתית, תהליך היסטורי וכדומה. אנשים, בעלי חיים, צמחים, תופעות טבע, מקומות, אירועים וכו' המופיעים בסיפור, מסמלים ומייצגים תכונות, התנהגויות וערכים אנושיים. כלומר, המישור הריאלי והמוחשי שבטקסט מייצג מישור מופשט ואידיאי.

אלוזיה - רמיזה ספרותית, ארמז

צירוף לשוני שמכוון את הקורא אל יצירה אחרת, וקושר קשר בין הטקסט הנקרא לטקסט הנרמז. לעתים היצירה הנרמזת היא מפתח להבנת היצירה הנקראת. היצירה הנרמזת יכולה להיות מתחומים שונים:

*348*

כתבי קודש, יצירות קלאסיות, יצירות אמנות שונות וכדומה. כדי להבחין באלוזיה ולתת לה משמעות, צריך הקורא להכיר את היצירה הנרמזת, ואף להתמצא ברקע התרבותי, ההיסטורי או הלשוני של היצירה.

אנלוגיה

הקבלה בין דמויות (מצבים או מרחבים) בתוך הסיפור, ואף בין דמויות מחוצה לו. ההקבלה נובעת מיסוד של דמיון או גורם משותף בין הדמויות. למשל, שתי דמויות שנולדו באותו מקום, שתי דמויות מאותה משפחה, שתי דמויות שמבקשות להגיע למשרה מסוימת ועוד.

אנלוגיה משלימה - כאשר ההקבלה מחזקת את הדמיון בין הדמויות, ובכך מדגישה רעיון או מצב מסוים.

אנלוגיה ניגודית - כאשר הניגוד בין שתי הדמויות האנלוגיות כה קיצוני עד כי הדמיון מדגיש את הייחוד של כל דמות, למשל, שני אחים שהאחד מהם קמצן מאוד והשני נדיב מאוד. ביצירות שונות נבנית אנלוגיה בין דמות מתוך הסיפור לבין דמות מוכרת מיצירה תרבותית אחרת, למשל, מכתבי הקודש. במקרה זה נדבר גם על רמיזה ספרותית או אלוזיה.

אקספוזיציה

היצג - חלק ביצירה הספרותית שתפקידו הצגת מידע ראשוני ובסיסי לקורא. המידע בהיצג כולל בדרך כלל את המקום והזמן שבהם מתרחשת העלילה, וכן תיאור של המצב טרם תחילת ההתרחשויות המתוארות ביצירה. בדרך כלל במצב זה כלולים גם רמזים להתפתחויות שיצמחו בהמשך היצירה.

ההיצג עשוי להכיל פרטי מידע, שנראים בלתי-חשובים תחילה, אך מתגלים מאוחר יותר כמשמעותיים.

היצג יכול להיות מפוזר בין חלקי היצירה או מרוכז בפסקה או בקטע

*349*

מסוימים. הוא יכול להופיע בתחילת היצירה, במהלכה או בסופה. היצג תחילי (המופיע בתחילת היצירה) מאפיין יצירות קלאסיות.

מכאן שלא כל פתיחה של סיפור היא אקספוזיציה, וראוי להבחין בין השתיים.

בסיפור עממי ובסיפור הקצר הקלאסי מופיעה בדרך כלל האקספוזיציה בראשית הסיפור.

ארגון הזמן

ארגון הזמן ביצירה סיפורית כולל כמה ממדים:

סדר הזמן - האם הסיפור מסופר על-פי סדר ההתרחשויות, כלומר, הרצף הכרונולוגי, או שרצף זה משובש.

הטרמה - מבט לפנים. אזכור מוקדם של אירוע שטרם התרחש ברצף העלילה, קפיצה בזמן.

נסיגה - מבט לאחור. אזכור של אירוע שכבר עבר זמנו ברצף הזמן של היצירה. חזרה ונסיגה לאחור בזמן.

משך הזמן - משך הזמן המוקדש לתיאור אירוע או חוויה. במובן זה קיימת תופעת האטה - כאשר רגע מהיר במציאות, זוכה לתיאור איטי ומפורט ביצירה הספרותית. לעומתה קיימת תופעה האצה - כאשר התיאור מאיץ את משך הזמן, ואירוע שמתפרש במציאות על פני זמן ארוך, זוכה להתייחסות קצרה מאוד ביצירה. בצד ההאצה נמצא גם הדילוג בזמנים, כאשר הסיפור פוסח על תקופה מסוימת או פרק זמן מסוים, ולא אומר עליהם דבר.

תדירות - מושג זה מתייחס למספר הפעמים שבהן מוצג אירוע מסוים. ייתכנו מצבים שבהם אירוע אחד זוכה לתיאור כמה פעמים לאורך היצירה, ולחזרה זו יש תפקיד בעיצוב תפיסתנו את האירוע.

*350*

דמות

הישות, הגורם, הסובייקט הפועל ביצירה והמניע את העלילה.

סוג דמויות

דמות ראשית: הדמות שבה מרוכזת העלילה והיא שותפה לרוב אירועי העלילה, מראשיתה ועד סופה. עניינה מובלט ביצירה והיא מעסיקה במעשיה, בגורלה וגם בעולמה הפנימי את תשומת לבו של הקורא. ביצירה הסיפורית הקצרה יש בדרך כלל דמות מרכזית אחת.

דמות משנית: הדמויות שאינן הדמות הראשית בסיפור. ביניהן יש דמויות חשובות יותר ודמויות שוליות יותר. על-פי רוב, דמויות משניות מיועדות לעצב את הדמות הראשית, לעצב מצבים וקונפליקטים, לקדם עלילה, ואף לאפיין את הרקע החברתי, שבו היא מתרחשת.

דמות עגולה לעומת דמות שטוחה: ביצירות סיפוריות ארוכות, כמו נובלות ורומנים, מוצגות הדמויות בהרחבה, ויש עיסוק עמוק באופיין וחיי הנפש שלהן. במקרים כאלה אנו יכולים לראות אם הדמות בעלות תכונות אופי שונות, פנים שונות, מצבי רוח מנוגדים, בדומה לדמויות אנושיות בחיים הריאליים. במקרה זה נאמר שהדמות עגולה. במקרים שבהם מוצגת הדמות באמצעות תכונה בולטת אחת או צרור תכונות אחד, נאמר שהיא דמות שטוחה.

דמות מתפתחת לעומת דמות סטטית: דמות עגולה יכולה להתפתח בהתאם לאירועים, לחוויות ולניסיונות שהיא חווה. היא יכולה להיות דמות לומדת ומשתנה. במקרה זה נאמר שהיא דמות מתפתחת. לעומת זאת, דמות שטוחה אינה יכולה כלל להתפתח, משום שכולה מתמצה בתכונה אחת או בצרור תכונות. לכן היא דמות סטטית. לעתים נמצא ביצירות דמויות עגולות, שאף הן אינן מתפתחות (בעיקר אם הן משניות).

*351*

דרכי עיצוב של דמויות

היצירה הספרותית מעצבת את הדמויות בעזרת מילים בלבד. יש כמה אמצעים שמסייעים לעצב את הדמויות, כך שהקורא יוכל להתייחס אליהן ולבנות לעצמו רושם מגובש עליהן.

מאפיון הישיר: ציון ישיר של תכונות הדמות מטעמו של קול מוסמך, לרוב המספר. הגדרה ישירה זו של תכונות הדמות נעשית, בדרך כלל, על ידי תיאורים שונים, כמו "היא הייתה יפהפייה", או "הוא היה כילי וצר עין".

האפיון העקיף: כל הדרכים שבהן מוצגת ומודגמת דמות, ולא מוגדרת ישירות. להלן כמה דרכים מקובלות לאפיון עקיף של דמות:

אפיון על ידי פעולות - פעולות שגרתיות ופעולות חד-פעמיות. הקורא נוטה להסיק על הדמות מתוך פעולותיה.

אפיון על ידי הדיבור - סגנון הדיבור של הדמות ותוכן דבריה מאפיינים אותה.

אפיון על ידי התודעה והתת-מודע - מחשבותיה של דמות מאפיינות אותה כמו גם חלומותיה, שאליהם אינה מודעת.

אפיון באמצעות היחס של דמויות אחרות - יחסן של הדמויות המשניות לדמות הראשית מעיד עליה ועל מצבה.

אפיון על ידי הופעה חיצונית - לבושו של אדם, מראה פניו, צבע שערו ועיניו גורמים לנו לגבש דעה עליו, על שייכותו החברתית-מעמדית, ולעתים גם על תכונותיו. שפתיים רכות של דמות גורמות לקורא לייחס לדמות רכות. עיניים קשות גורמות לקורא לייחס לדמות רוע או קשיחות.

אפיון על ידי סביבה - ביתו של אדם, סביבתו, חדר מגוריו, הנופים שבהם הוא חי, הם גורם נוסף שיוצר אצל הקורא רושם על הדמות. כאשר מתארים חדר, שכל רהיטיו נוצצים מניקיון ולא זזים ממקומם, הקורא נוטה לייחס לדמות אופי קפדני וכפייתי.

אפיון באמצעות אנלוגיה (ניגודית או משלימה) - כאשר נוצרת הקבלה בין

*352*

דמויות בשל דמיון בתכונותיהן או בפעולותיהן, ההשוואה שאנו עורכים בין הדמויות מביאה אותנו להסיק עליהן מסקנות ולגבש דעה על אופיין ומצבן.

אפיון באמצעות שם - ביצירות רבות מוענקים לדמויות שמות טעונים משמעות. השמות יוצרים אצל הקורא ציפייה לגבי הדמות, וגורמים לו להסיק לגביה מסקנות שונות. לעתים השם משלים את הדמות, לעתים הוא מנוגד לה.

ז'אנר (סוגה)

סוג ספרותי. מחלקים את הספרות לסוגים, לתת-סוגים ולצורות כתיבה שונות. אריסטו סיווג את הספרות לשלושה סוגים: 1. האפי (הסיפורי). 2. הלירי (השירי). 3. הדרמטי. יש סוגים ספרותיים שמכילים יסודות של שניים או שלושה ז'אנרים. למשל, הבלדה היא סוג ביניים, מאחר שיש בה יסוד לירי, אפי ודרמטי. אך אין זה הסיווג היחיד. יש המסווגים לז'אנרים לפי אורך היצירה, למשל רומן וסיפור קצר. יש סיווג על פי הנושא: סיפור התבגרות, סיפור וידוי, סיפור מסע, ז'אנר סיפורי בלש ועוד. נמצא סיווגים על פי זמן הסיפור, למשל ז'אנר של הסיפור ההיסטורי, לעומת ז'אנר סיפורי המדע הבדיוני ועוד. הז'אנר הספרותי אינו בר הגדרה חד משמעית והוא נתון להבחנות שונות. לז'אנר או סוגה ספרותית יש מאפיינים משותפים, ולכן כשאנו יודעים שיצירה מסוימת מסווגת לז'אנר מסוים אנו מצפים למצוא בה את מאפייני הז'אנר. ראו גם את האבחנה בין אגדה למעשייה בסיפור העממי.

מוטיב

למונח "מוטיב" פירושים שונים. נביא כאן שלוש הגדרות שונות על-פי תפקידיו השונים של המוטיב:

1. מוטיב כיסוד חוזר ביצירה הבודדת - מוטיב הוא יסוד חוזר ביצירה

*353*

הספרותית (כגון: חפץ, דמות, ביטוי, מקום). חזרתו של היסוד במקומות שונים ובעיצוב שונה בונה קשרים בין רכיבים בעלילה, וכך יוצרת משמעות. לעתים רבות, צובר המוטיב החוזר איכות של סמל, כלומר, הוא מבטא משמעות רחבה שמעבר ליסוד עצמו. כאשר המוטיב החוזר נושא תפקיד מרכזי ביצירה, כלומר, הוא מאפיין דמויות, מקדם עלילה, ואף מסייע בבניית רעיונות ומסרים, הוא מכונה "לייט-מוטיב" או "מוטיב מנחה".

2. מוטיב כנושא חוזר בספרות העולם - יצירות ספרות סובבות סביב נושאים החוזרים על עצמם בספרות העולם. למשל, פער הדורות, אהבה נכזבת, מלחמתם של העשוקים, אהבה עזה כמוות ועוד. נושאים אלה נקראים מוטיבים בספרות העולם.

3. המוטיב כיסוד עלילתי מצומצם - המונח התפתח בחקר הסיפור העממי. חוקרים שונים בדקו את הרכיבים העלילתיים, שחוזרים בסיפורי העם ושבונים את העלילות השלמות והמפותחות. לאותן יחידות עלילתיות מצומצמות קוראים "מוטיבים", ואף יש מפתח למוטיבים בספרות העממית. מוטיב כזה הוא למשל צפרדע, שנשיקת נסיכה הופכת אותה לנסיך, גנב שמצליח לגנוב ביצים מתחת לציפור הדוגרת, שד היוצא ממנורת קסמים ומציל מצרה, ילד קטן המנצח את יריבי משפחתו בעזרת חכמתו, ועד כהנה וכהנה.

מילה מנחה

בשם זה מציינים מילה או שורש לשוני, החוזרים בתוך הטקסט חזרה רבת משמעות. העוקב אחר חזרות אלה, מתפענחת לו או מתבהרת לפניו ביתר שאת כוונת הטקסט.

חזרה זו אינה חייבת להיות דווקא של אותה מילה ממש, אלא גם של שורש. יותר מזה, עצם השוני בין המילים עשוי להגביר את כלל הפעולה

*354*

הדינמית של החזרה, כלומר, בין המילים החוזרות נוצרת מעין תנועה. המילה המנחה מלכדת את המשפטים הפזורים בטקסט.

מספר

המספר הוא הקול המוסר לנו את הסיפור. אין הוא זהה למחבר, אלא הוא דמות בדויה, שנוצרה כדי למסור את הסיפור.

מספר בגוף שלישי - מספר שנמצא מחוץ לעולם הסיפור ולכאורה בודה את הסיפור ומספר אותו לקורא. בדרך כלל, הקורא נוטה לקבל המספר בגוף שלישי, כסמכות שניתן לסמוך על דבריה. מספר בגוף שלישי יכול לבחור את נקודת התצפית, דרכה יציג את הסיפור, משום שהוא זה שבודה את הסיפור. פעמים רבות מכונה המספר בגוף שלישי "מספר כל יודע", משום שהוא יכול לדעת מה היה בעבר, בהווה ובעתיד; הוא יכול להיות בעת ובעונה אחת בכמה מקומות ולספר לנו מה מתרחש במחשב, ואף בתת-מודע של דמויותיו.

מספר בגוף ראשון - מספר שהוא חלק מעולם הסיפור. הוא אחה מדמויות הסיפור, ולכן הוא נקרא לעתים "מספר דמות". הוא יכול להיות עד לאירועים, ואז הוא "מספר עד", הוא יכול להיות שותף פעיל באירועים, ואז הוא מספר משתתף. הוא יכול לספר את האירועים סמוך להתרחשותם או לאחר זמן. הקורא המיומן נוטה, שלא לסמוך באופן עיוור על המספר בגוף ראשון, דווקא בשל מעורבותו בהתרחשויות. מספר בגוף ראשון יכול לספר את הסיפור רק מנקודת התצפית שלו עצמו. אם הוא מספר את הסיפור ממרחק זמן, ייתכן שכבר השלים את פערי המידע שהיו לו בעת ההתרחשויות, או שבגר והבין אחרת את האירועים. אך גם אז, הוא מספר מהזווית האישית שלו.

מספר בלתי מהימן הוא מספר בגוף ראשון, שמסיבות שונות אין הקורא יכול לסמוך עליו, שהוא מבין את משמעות הדברים שעליהם הוא מספר, או שיש לחשוד, שהוא מספק פרשנויות שגויות למה שהתרחש. קיימים

*355*

כמה סוגים של מספרים בלתי מהימנים: מספר שהוא ילד רך, שידיעתו מוגבלת, ולכן פרשנותו עלולה להיות שגויה; מספר שהוא מפגר או לא בריא בנפשו, עלול שלא להבין את משמעות הדברים המתרחשים והגיונם המקובל; מספר מעורב שנקודת התצפית שלו כה סובייקטיבית, עד שאינו יכול לראות את התמונה השלמה.

נקודת תצפית

הזווית ונקודת המבט שמהן נמסר הסיפור. נקודת התצפית משפיעה על המידע שיקבל הקורא, ומכאן גם על פרשנותו לאירועים השונים וליצירה כולה.

סיפור קצר

ז'אנר ספרותי.

יצירה עלילתית המניעה דמות אחת או דמויות ספורות ביצירה לא ארוכה. לסיפור הקצר המובהק שלבים ידועים של התחלה, אמצע, שיא וסוף. קו ההתרחשות בו ישיר, בהיר וחד-כיווני. הוא נמנע מסטיות ומאפיזודות והוא נשבר לעתים בנקודת מפנה חדה ופתאומית. היריעה הקצרה של הסיפור משפיעה על דרכי עיצוב הדמויות, המצבים והעימותים, וכן על תפקוד המספר. נושאי הסיפור הקצר, סגנונותיו ואופני הביטוי שלו אינם מוגבלים. הסיפור הקצר המודרני אינו שומר בהכרח על המאפיינים של הסיפור הקצר הקלאסי, שהוגדרו בסוף המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20.

סוגי סיפורים

סיפור עממי, סיפור התבגרות, סיפור פואנטה, רשימה

סיפור עממי - הסיפור העממי זכה לכמה הגדרות. על-פי הגדרה אחת (של האסכולה הפילולוגית) סיפור עממי מקיים את שלושת התנאים

*356*

הבאים: א. החומר הסיפורי צריך להימסר בעל-פה (ספרות אורלית). ב. החומר צריך לעבור מדור לדור, כאשר עליו להיות רווח לפחות שני דורות. ג. חברה שלמה צריכה למסור את החומר ולשמור עליו, כלומר החומר עובר על ידי החברה.

הגדרה אחרת של הסיפור העממי (יסיף, תשנ"ד): סיפור עם, הוא סיפור הקיים בעל-פה או בכתב בקרב קבוצה חברתית נתונה, ואשר מצוי לפנינו בנוסחאות שונות. כלומר, לסיפור יש "קיום מרובה" אם בכתב ואם בעל-פה.

הסיפור העממי הוא ביסודו שמיעתי, נמסר מדור לדור על ידי מסרנים. המסרנים הצטיינו בזיכרון מעולה ובכושר משחק. פעולת העברת הסיפון נקראת "היגוד", והיא נעשתה בפני קהל, בסיטואציה עממית (משפחה, בית ספר וכו'). המסרנים היו גם יוצרים, שהתאימו את העלילה לרוח התקופה, אך נשארו נאמנים לאמצעים האמנותיים של הסיפור העממי. משמעותם של סיפורי העם נובעת מהסיטואציה, שבה סיפרו אותם, לא פחות מאשר מתוכנם. לסיפורי העם תפקיד חברתי וחינוכי מובהק. הסיפורים ששורדים בחברה הם סיפורים שממלאים תפקיד ונושאים משמעות לבני החברה המספרת.

סוגים של סיפור עממי

מוכרים שני סוגים מרכזיים, והם האגדה והמעשייה.

האגדה היא סיפור עממי, שהחברה תופסת כסיפור "אמתי" בעל אחיזה במציאות. לרוב, נקשר הסיפור לדמות היסטורית או למקום גיאוגרפי. סיפורי אגדות משמרים מוסדות חברתיים, אמונות ומסורות.

המעשייה היא סיפור עממי, שהחברה תופסת אותו כבדיוני. המעשייה נועדה בעיקר לשעשע. היא, לרוב, על-זמנית ועל-מקומית ועשירה יותר ביסודות פלאיים.

*357*

מאפייני הסיפור העממי

החוקים האפיים של הסיפור העממי נחשפו ונוסחו על ידי החוקר הדני אקסל אולריק בשנת 1909. להלן החוקים המרכזיים:

חוק הפתיחה

בסיפור עם הפתיחה קצרה, ויש לה תבניות קבועות. הפתיחה, בדרך כלל, רגועה ושלווה כדי לתת פתח להפתעה בהמשך וליצור מתח באשר להמשך הסיפור. פתיחות אופייניות לסיפורי עם הן: "היה היה...", "יום אחד...", "לפני שנים רבות...", "מעשה באחד ש...", "פעם אחת...", ועוד. על הפתיחה לתפוס את הקהל השומע ולהבטיח שיישאר לשמוע את הסיפור.

חוק הסיום

ברוב סיפורי העם הסיום הוא בטוב: כל הבעיות שהועלו בסיפור נפתרות, משאלות הלב מתגשמות, והדמות השלילית נענשת. סיום בטוב אופייני מאוד למעשיות. בסוגים מסוימים של אגדות לא נמצא סוף כזה.

חוק החזרה

בסיפור העממי יש חזרות על מצבים ועל פעולות. החזרות תמכו במספר, שהיה צריך לזכור את עלילת הסיפור, וכמו כן תרמו לשיתוף הקהל בסיטואציית ההיגוד.

חוק השילוש

החזרה באה לידי ביטוי בדרך כלל בשילוש: שלושה אחים, שלושה ניסיונות, שלוש מתנות וכדומה.

חוק מיעוט התיאורים

סיפור שמסופר בעל-פה ואמור לזרום ולרתק כל הזמן, אינו יכול להרשות לעצמו תיאורים מורכבים וארוכים. לכן הסיפור העממי נוטה לתיאורים מועטים וסטריאוטיפיים.

חוק הקיטוב

הסיפור העממי נוטה למצבים מנוגדים ולדמויות מנוגדות: טוב מול רע,

*358*

יפה מול מכוער, כישלון לעומת הצלחה, עני לעומת עשיר.

לעתים נמצא בסיפור גיבור חיובי, גיבור שלילי וגיבור ניטרלי. במקרה זה יחבור הגיבור הניטרלי אל הגיבור החיובי לקראת סוף הסיפור.

חוק ריבוי הדיאלוגים

הסיפור העממי חייב לשמור על זרימה מהירה ועל מתח תמידי. אחד האמצעים הוא הדיאלוג. הדיאלוג מאפשר למספר "להמחיז" ו"להציג" את המצב, ובכך למשוך את תשומת לב שומעיו.

אפיון הדמויות

מכל האמור עד כה ניתן להבין, שהדמויות בסיפור העממי מאופיינות על ידי מעשיהן, על ידי דבריהן ועל ידי אפיונים ישירים, תמציתיים וסטריאוטיפים.

חוק השניים על הבמה

האופי הדרמטי וריבוי הדיאלוגים בסיפור העממי מביא לכך, שבכל סצינה בסיפור, ניתן לשמוע ולראות שתי דמויות פעילות.

חוק התאומים

פירושו פיצול אחד הגיבורים לשניים: שתי דמויות, שאין הבדל מהותי ביניהן. מול שני הגיבורים הללו (שהם בעצם אחד) עומד היריב (לדוגמה: אם חורגת ומולה האחים עמי ותמי, שהם גיבור אחד).

חוק משחק המיליה

גם חוק זה נועד למשוך את תשומת לבו של המאזין אל המספר וסיפורו. בסיפור העממי יש ריכוז רב יותר של משחקי מילים, חריזה וכו' מאשר בכל סיפור אחר. חלק ממשחקי הלשון נעלמים לאחר העלאת הסיפור על הכתב.

חוק השאלה הרטורית

המספר העממי משתמש באמצעי זה כדי להביא לשינוי הטון, להגביר את המתח בהשהיה, ולשמש רמז לבאות ("ומה, אתם חושבים, הוא עשה?"). שאלה רטורית משמעה שאלה שהתשובה עליה ידועה, ואין מצפים

*359*

לתשובה. היא מופיעה בעיקר כדי לגוון את דרך מסירת הסיפור ולעורר את השומעים.

מאפיינים תוכניים

סיפורי עם מרוכזים סביב עימות או קונפליקט. בסוגים שונים של סיפורי עם יש ריבוי יסודות על-טבעיים (אם נס ואם פלא), ובאחרים מצליחות הדמויות בזכות פיקחותו ותושייתן. בדרך כלל נותנים הסיפורים ביטוי מרומז למשאלות של החברה המספרת, או מקפלים בתוכם מחאה חברתית מרומזת.

סיפור התבגרות - סיפור חניכה

סיפורים שעניינם תהליך התפתחות והתבגרות, תהליך צמיחה רוחנית, של הדמות המרכזית. בסיפורים אלה הדמויות המשניות מסייעות להתפתחותו של הגיבור, אם ביודעין ואם שלא ביודעין, והגיבור עובר חוויות שונות, שמבגרות אותו ומלמדות אותו אמתות חשובות על החברה, על החיים ועל עצמו.

סיפור פואנטה (סיפור חוד)

בסיפור פואנטה קיים סוף מפתיע, המעמיד את הדמות המרכזית ואת הקורא בפני מידע חדש, שיוצר מפנה. הפואנטה כופה על הקורא קריאה חוזרת, שחזור המסופר ועריכת הפרטים מחדש. בסיפור פואנטה, או בעברית, סיפור חוד, שלב השיא הוא גם שלב ההתרה. הפואנטה יכולה ליצור אווירה קומית, כמו בבדיחה, אך באותה מידה היא יכולה ליצור אירוניה טרגית ותחושה של צחוק הגורל.

רשימה

סיפור קצרצר וממוקד העוסק בנושא יומיומי ואקטואלי. הרשימה היא התרשמות אישית ותגובה לתופעה כלשהי. יש ברשימה דמויות

*360*

מעטות, שמעוצבות באופן מצומצם. לעתים רחוקות הדמויות נושאות שם. המספר מצטייר כבעל ניסיון חיים וכבעל ראייה חדה, והוא מתבונן בדברים ומביע את השקפתו בקשר למסופר. העלילה קצרה, הזמן ממוקד והאירוע ספציפי. אבל מהאירוע הספציפי יש התרחבות והשלכה אל משמעות סמלית או כללית, שהיא מוקד הרשימה. הפירוש הניתן לאירוע חשוב מהאירוע עצמו. לעתים מסתיימת הרשימה בסיום מפתיע, המעורר לחשיבה מחודשת על משמעות הרשימה כולה.

עלילה ומושגיה: סיבוך, התרה, שיא

המושג "עלילה" נוגע למישור האירועים והדמויות הפועלות בטקסט. נוהגים להבחין בין שני רבדים של מישור זה: א. מישור הטקסט: רצף האירועים, כפי שהוא מסופר ביצירה הכתובה, כלומר בטקסט.

ב. מישור השחזור: ארגון ושחזור האירועים, לפי סדרם הכרונולוגי. מישור זה מכונה גם "סיפור המעשה".

כאשר ארגון הזמנים בסיפור אינו זהה לרצף הכרונולוגי, יהיה שוני בין מישור השחזור למישור הטקסט. כפי שנאמר למעלה, בהסבר למונחי ארגון הזמן, מישור הטקסט מעצב את תפיסת הקורא ומשפיע על פרשנותו להתרחשויות.

בדרך כלל, כאשר אנו מדברים על עלילה בלימודי הספרות, אנו מתכוונים לרצף האירועים על פי סדרם הכרונולוגי והקשר ביניהם.

שלבים בעלילה

הסיפור הקלאסי מכיל שלושה שלבים: סיבוך, שיא והתרה. בדרך כלל פותח הסיפור הקצר הקלאסי במתן רקע (ראו אקספוזיציה) לפני תחילת העלילה.

סיבוך - התנגשות בין רצונות, עימות, מתח בין דמויות וכוחות, שמפרים את האיזון והשלווה, וגורמים לדמויות לפעול כדי להשיג את רצונן.

*361*

הסיבוך יכול להיות חיצוני, כלומר, להתבטא בעימות ובמתח בין דמויות, איך הוא יכול להיות גם פנימי, כלומר, הדמות נלחמת עם עצמה ומתלבטת בין רצונות שונים. אם יש סיבוך, יש בדרך כלל התרה.

התרה - פתרונה של הבעיה העלילתית שהציב הסיבוך. הפתרון יכול להיות טוב או רע. כאשר יש פתרון עלילתי בסיומו של הסיפור, נאמר שלסיפור יש "סיום סגור". בסיפורת המודרנית אנו מוצאים סיפורים, שבהם אין התרה ואין פתרון. במקרה זה נאמר, שסיומו של הסיפור הוא "סיום פתוח". לעתים נמצא שאכן יש מעין פתרון, אך הוא מחזיר אותנו לנקודת ההתחלה, והסיפור עשוי לחזור על עצמו. במקרה זה נדבר על "סיום מעגלי".

שיא - השיא הוא אותה נקודה של מפנה, של הצטברות מתח, התגברות הקונפליקט, פסגה עלילתית. פעמים רבות הוא מוליך להתרה. לא פעם, הזיהוי של השיא תלוי בפרשנותו של הקורא לסיפור, וייתכן שקוראים שונים יצביעו על נקודת שיא שונה, בשל פרשנותם למהותו של הסיבוך והתפתחות האירועים.

פערי מידע

פערי מידע נוצרים מכך שהמספר אינו מוסר הכול. הוא מברר אילו חומרים ימסור לקורא / לשומע, ואילו מהם יעלים ממנו. כמו כן, הטקסט הספרותי לעולם אינו יכול למצות את התמונה בשלמותה. במהלך הקריאה עולות בנו שאלות לגבי מניעים, פרטי רקע, פעולות שלא נמסרו בשלמות וכדומה. כל אלה יוצרים "פערי מידע", שהקורא מבקש למלאם.

פערי מידע זמניים - פערי מידע שמקבלים תשובה בטקסט. הם נוצרים מכך, שהמידע לא נמסר באופן כרונולוגי ופרטים מסוימים נמסרים לנו באיחור, או מכך שהמספר בכוונה מוסר לנו מידע רק בסוף הסיפור. פערים כאלה מאפיינים סיפורי פואנטה.

*362*

פערי מידע תמידיים - פערי מידע ושאלות, שלא זוכים לתשובה לכל אורך היצירה, ומספקים לקורא כר נרחב למילוי פערים מתוך תפיסותיו ועולמו הוא.

רומן

יצירה סיפורית ארוכה (מאות עמודים) שהתפתחה במאה ה- 19 מהסיפור הקצר והנובלה. ביצירה זו העלילה יכולה להיבנות מכמה קווי עלילה ואפיזודות משנה שמשולבים זה בזה, והיא עשויה לתאר את האירועים המתרחשים על פני תקופה ארוכה. ייתכנו דמויות רבות ופרקים מרובי תיאורים, הן תיאורי סביבה והן תיאורי רגש.

מקורות ל"מילון המונחים לסיפורת":

אבן, תשל"ח, 1983; דינגוט, 1981; יסיף, תשנ"ד; סמדר ולוין, 2001; ריבלין, 1978; רמון-קינן, 1989.

*363*

אופק חדש א'

מילון מונחים לשירה

*363*

*364*

עמוד ריק

*365*

מילון מונחים לשירה

אוקסימורון

האוקסימורון הוא ביטוי מטפורי או אחר החותר תחת כללי ההיגיון, באמצעות צירוף של דבר והיפוכו. השניים, הסותרים לכאורה זה את זה, יוצרים אחדות מפתיעה וחדשה בצירוף לשוני משותף. למשל: סוד גלוי; דממה רועמת, צעקה לוחשת.

אירוניה

האירוניה היא דרך לבטא דברים באופן דו-משמעי.

אירוניה לשונית - אמירה הנשמעת לכאורה פשוטה, אך מבין מילותיה מציץ רמז להיפוכו של הנאמר בגלוי, היא אמירה אירונית. יסוד האירוניה הוא, אם כן, בהיתממות, המתגלה כמסוה.

אירוניה טרגית - נוצרת כאשר יש פער בין הציפייה להתממשות דבר-מה לבין התוצאה. בלשון היומיום אנו מדברים על "חוק הגורל".

אירוניה דרמטית - נוצרת כשיש פער בין הידיעה של הדמות ביצירה לבין הידיעה של דמות אחרת או של הקורא / צופה.

אלוזיה - רמיזה ספרותית, ארמז

צירוף לשוני שמכוון את הקורא אל יצירה אחרת וקושר קשר בין הטקסט הנקרא לטקסט הנרמז. לעתים היצירה הנרמזת היא מפתח להבנת היצירה הנקראת. היצירה הנרמזת יכולה להיות מתחומים שונים: כתבי קודש, יצירות קלאסיות, יצירות אמנות שונות וכדומה. כדי להבחין באלוזיה ולתת לה משמעות, צריך הקורא להכיר את היצירה הנרמזת, ואף להתמצא ברקע התרבותי, ההיסטורי והלשוני שלה.

*366*

אנלוגיה

הקבלה בין מצבים, תמונות, בתים או ביטויים.

אנלוגיה משלימה - כאשר ההקבלה מחזקת את הדמיון בין היסודות, ובכך מדגישה רעיון או מצב מסוים.

אנלוגיה ניגודית - כאשר הניגוד בין היסודות האנלוגיים כה קיצוני, עד כי הדמיון מדגיש את הייחוד של כל יסוד ויסוד.

אנפורה

סוג של חזרה על מילה או על ביטוי המופיעים בתחילתן של שורות השיר. לעתים קרובות האנפורה, בדומה לפזמון חוזר, תישאר חרותה בזיכרון זמן רב לאחר ששאר מילות השיר אולי כבר יישכחו. האנפורה יוצרת אפקט צלילי וקצבי ומפנה את תשומת לבו של הקורא (או השומע) ליסוד החוזר, הנתפס כמרכזי לשיר כולו.

אפיפורה

סוג של חזרה על מילה או ביטוי המופיעים בסופי שורות. האפיפורה יוצרת סוג מיוחד של חריזה וחזרה צלילית. היא תישאר חרותה בזיכרון, זמן רב לאחר ששאר מילות השיר אולי כבר יישכחו. האפיפורה יוצרת אפקט צלילי וקצבי ומפנה את תשומת לבו של הקורא (או השומע) ליסוד החוזר, הנתפס ממילא כמרכזי לשיר כולו.

אקרוסטיכון

תופעה מקובלת בשירת ימי הביניים, ובעיקר בשירת הקודש, שבה מצטרפות האותיות שבראשי הבתים למילה בעלת משמעות או לרצף נושא משמעות (רצף א-ב). בשירת הקודש משמש האקרוסטיכון לציין את שם המשורר.

*367*

בית

חלק משיר המורכב משתי שורות או יותר (לעתים מופיע בית בן שורה אחת, ראו בשיר "לאט עולים סוסיי"). בית מכיל יחידה שירית מקצבית ומצלולית, המתבטאת ברעיון שלם ובתמונה שלמה. אחידותו של הבית היא באופן החריזה, המשקל והמקצב. בשירת ימי הביניים הבית הוא טור אחד המתחלק לשני חלקים: דלת וסוגר. הדלת והסוגר דומים זה לזה במשקלם ובמקצבם. ה"דלת" היא הצלע הפותחת את הבית, ואילו ה"סוגר" הוא הנועל את הבית. בדרך כלל בסיום הסוגר יופיע החרוז המבריח (ראו ערך "חריזה").

דובר

הדובר הוא אותו "קול" האומר את הדברים בשיר. בשירים מסוימים הוא סתמי, כלומר, הוא אינו מזוהה כדמות אלא כקול בלבד, ובשירים אחרים הוא מופיע כ"אני", כלומר בגוף ראשון. כאשר אנחנו קוראים שיר בלשון "אני" - בגוף ראשון - יש לנו נטייה לזהות (בצדק או שלא בצדק) את הדמות שמדברת על עצמה בשיר עם המשורר עצמו.

דובר מסוג זה מכונה לעתים קרובות ה"אני השר". כדאי להיזהר מקביעה חד-משמעית שה"אני השר" הוא אכן המשורר.

דימוי

סוג של לשון ציורית, ביטוי היוצר השוואה בין שני דברים מתחומי מציאות שונים.

אחד מסימני ההיכר המובהקים של הדימוי הוא כ' הדמיון או המילה "כמו" (ומילים מקבילות לה).

דימויים שגורים ודימויים מפתיעים

הדימוי הוא צורת לשון השגורה מאוד בשפת היומיום: חיוור כמו סיד, ארוך כמו שרוך, שמן כמו פיל, מהיר כמו טיל. כל אלה הם דימויים

*368*

רווחים, שכמעט איננו מודעים להם.

לעומת זאת, מדימויים בשירה אנו מצפים לאיזו הפתעה, למין הלם קטן שיאלץ אותנו להיעצר לרגע, לגייס את הדמיון ואת הניסיון האישי כדי לראות את העולם המוכר באור חדש, מקורי, שיכול לעורר מחשבה, לשעשע או לזעזע.

דלת וסוגר

ראו ערך "בית".

האנשה

ראו ערך "מטפורה"

הפלגה, הגזמה

אחד מהאמצעים השיריים המקובלים בשירת ימי הביניים, ואף נמצא בשירה מודרנית. הפרזה שמטרתה להעצים מצבים, להאדיר רגשות ולהדהים. למשל, אישה יפה מדומה לשמש מסנוורת. כדי לתאר צער גדול, מדמה הדובר את עצמו כמי ששוחה בים של דמעות.

חריזה

חזרה צלילית על תנועות ועיצורים המתרחשת בדרך כלל בסיומות של שורות השיר.

בשירה אנו מייחסים לחריזה ערך רב, ומצפים ממנה שלא תהיה טכנית בלבד, אלא תתרום גם ליופיו של השיר ולמשמעויותיו.

טיב החרוז

טיבו של חרוז נבחן על-פי הרכבו, כלומר על-פי מספר ההגאים - העיצורים והתנועות - המשתתפים בחריזה. בהתאם לכך נוהגים להבחין בין חרוזים דלים לחרוזים עשירים. בהקשר לכך יש לציין, כי

*369*

חריזה דקדוקית (הנשענת בעיקר על הטיות דקדוקיות) נחשבת בדרך כלל מוצלחת פחות מחריזה שאינה דקדוקית.

במיטבו מבליט החרוז את החוויות המרכזיות בשיר. הוא נבחן לא רק בעושרו הצלילי, אלא גם בחיבור שלו למשמעות.

סוגי חריזה

מבחינים בכמה סוגי חריזה, לדוגמה:

חריזה צמודה: א א ב ב

חריזה סרוגה: א ב א ב

חריזה חבוקה: א ב ב א

קיימת גם תופעה של חריזה פנימית - חריזה בתוך השורה - והיא נפוצה למדי בשירה המודרנית.

חרוז מבריח

החרוז שסוגר כמו בריח (מנעול) את כל הבתים בשיר. טכניקה מקובלת בעיקר בשירת ימי הביניים. המוסכמה לסגור את כל בתי השיר באותו חרוז, יצרה לעתים רבות צורך להשתמש בחרוז דקדוקי, אף שנחשב פחות עשיר מחרוזים אחרים.

טון, נימה

טון הדיבור קשור לקולו של הדובר (להרמת הקול, להנמכתו), וממנו אפשר ללמוד על רגשותיו של המדבר ועל יחסו לדברים שהוא מבטא. משמעות המילה "טון" בלעז היא צליל. גם המונח העברי "נימה" נושא משמעות זו (אך גם משמעות נוספת כמו מיתר, חוט, שערה). אפשר לדבר על נימה עצובה, נימה מהורהרת, נימה החלטית, נימת לגלוג, נימה משועשעת ועוד ועוד.

מבחינות רבות, הנימה היא קרובת משפחה של האווירה. שתיהן שותפות ליצירת מצב הרוח של השיר, ולעתים קשה להפריד ביניהן. המונחים

*370*

"טון" או "נימה" שמורים בעיקר לדובר, לאופן הביטוי שהוא נוקט. הטון משקף את עמדתו הרגשית או המוסרית של הדובר כלפי הנאמר, ובמילים אחרות, הוא קשור מאוד לסיטואציה התקשורתית המתקיימת בין דובר לנמעניו. לכן, הבנת הטון או הנימה שבהם נכתב השיר, היא מפתח חשוב להבנת השיר כולו.

טור, שורה

קוראים מזהים טקסט כשיר כבר במבט ראשון, על-פי האופן שבו הוא 'מונח' על הדף. כלומר, על-פי השורות, שבדרך כלל אינן מגיעות למלוא רחבו של הדף. זהו ההבדל החזותי הבולט ביותר בין שירה לפרוזה. אך שורות השיר אינן רק יחידות "חזותיות" המארגנות את צורת השיר; לעתים קרובות, במיוחד עד לשנות ה- 50, הן מהוות יחידות קצביות, שבסיומן גם מתארגנת מתכונת החריזה.

כל שורה בודדת בשיר דורשת מן הקורא תשומת לב רבה, גם אם אין היא בהכרח יחידת תוכן כשלעצמה. יש שירים רבים, בעיקר בשירה המודרנית, הבנויים משורות באורך משתנה, ללא סדירות קצבית ברורה, ולעתים קרובות גם ללא חריזה.

מטונימיה

צורה של לשון ציורית, שבה פרט מסוים בא לייצג את השלם או להחליף פרט אחר הסמוך או הקשור אליו.

למשל: כשגבר מציע לאישה נישואין, נאמר עליו שהוא "מבקש את ידה". ברור מאליו שלא רק היד מעניינת אותו, אלא שהוא בא להציע לבעלת אותה יד חיים משותפים. היד, במקרה זה, מייצגת את האישה כולה, וכן את הקשר הזוגי המיוחל.

או למשל, כאשר אומרים על מישהו שהוא "איבד את ראשו", מתכוונים לומר שהוא איבד את כושר החשיבה ההגיונית, המתרחשת בראש. בביטוי

*371*

זה מחליף הראש את הפעולה המתבצעת בתוכו. כשאומרים "אנשי הצווארון הלבן", "הצווארון" משמש מטונימיה למקצועות חופשיים, שאינם כרוכים בעבודה גופנית מלכלכת וקשה. אנשים העובדים בעבודות כאלה באים לעבודה בחולצות לבנות ומגוהצות. חלק הבגד מייצג את לובשו.

גם הביטוי "הבית מעיד על יושבו" מבוסס על מטונימיה: הבית מעיד על מי שבתוכו ושייך לו.

מטפורה

ביטוי לשוני אשר בו תכונות של דבר מתחום אחד מושאלות ומועברות לדבר מתחום אחר, על בסיס של דמיון. במילים אחרות: מטאפורה היא ביטוי המערב באמצעות השפה בין תחומים שונים של המציאות.

למשל: אש האהבה לא תכבה. המילה "אהבה" מסמנת רגש, ואילו המילה "אש" מסמנת תופעה פיזיקלית בעלת תכונות ידועות: להט, סכנה, סגולת התפשטות וכד'. אש בוערת כאשר יש לה חומרי בערה, והיא נכבית כאשר היא מכלה חומרים אלה, או כאשר שופכים עליה מים, למשל. הצירוף הלשוני בין שני התחומים - אש ואהבה - מעביר את תכונות האש (החום, הלהט, אולי גם הסכנה) אל האהבה.

בעוד הדימוי בונה השוואה בין שני תחומים, המטפורה יוצרת ביניהם זהות: אש האהבה.

מטפורה שגורה (או מטפורה מתה) - מטפורה שמשתמשים בה בלשון הדיבור וכבר לא שמים לב לייחודו של השימוש הלשוני, למשל: פקק תנועה.

מטפורה חיה (או מטפורה חופשית) - מטפורה מפתיעה, מחדשת, שמכריחה את הקורא / שומע להתעכב ולחשוב על משמעותה ולהתענג על רעננותה.

לעתים המטפורה היא מקומית, והופעתה מוגבלת לביטוי אחד או לשורה בודדת בשיר. אך יש שירים שבהם המטפורה "מכסה" את השיר כולו.

*372*

האנשה - מטפורה המעניקה לדוממים, צמחים ובעלי חיים תכונות אנושיות.

הנפשה - מטפורה המעניקה לצמחים ולבני אדם תכונות של בעלי חיים.

מילה מנחה

מילה או שורש לשוני, החוזרים בתוך הטקסט חזרה רבת משמעות. העוקב אחר חזרות אלה, מתפענחת לו או מתבהרת לפניו ביתר שאת כוונת הטקסט.

חזרה זו אינה חייבת להיות דווקא של אותה מילה ממש, אלא גם של שורש. יותר מזה, עצם השוני בין המילים עשוי להגביר את כלל הפעולה הדינמית של החזרה. כלומר, בין המילים החוזרות נוצרת מעין תנועה. "המילה המנחה" מלכדת את המשפטים הפזורים בטקסט.

מצלול

מכלול התופעות הצליליות של השיר. הוא נוצר בעקבות ריכוז וחזרה על צלילים זהים או דומים במילות השיר שאותו אנו שומעים. יש המבחינים בין צלילים נעימים לאוזן לבין צלילים צורמים. יש גם המייחסים לצלילים מסוימים משמעות. הדרך שבה "מפרשים" את המצלול בשיר אינה תמיד חד-משמעית, אך מי שמאזין לצליליות בתשומת לב עשוי להשיג הבנה נוספת למלאכת השיר.

מצלול אונומטופאי - אונומטופאה היא תופעה שבה המילה מחקה את צליל הטבע, למשל כמו במילה "בקבוק", שמחקה את קול הנוזל היוצא מהכלי, או המילה "רשרוש". לעתים יש בשיר ריבוי של הצלילים השורקים, כאשר מתארים רוח נושבת.

מצלול אקספרסיבי (מבטא) - ריכוז צלילים המסייעים לבניית אווירה ומבטאים תחושה. למשל, ריבוי הצלילים ל', מ' ו-נ' משרה אווירה נעימה ורכה.

מצלול ממקד - חזרה צלילית שמטרתה למקד את תשומת לבו של הקורא לתופעה או לביטויים מסוימים.

*373*

גם תופעות, כמו אנפורה וחריזה, יוצרות אפקטים צליליים המשפיעים על הקורא / השומע.

ניגוד

אמצעי מקובל בשירה להציג השתנות, היפוך או קונפליקט. הניגוד בין מצבים, דמויות, בתים ויחסים תורם לעיצוב הרעיונות בשיר, ומזמין את הקורא להסתכל באור חדש על מצבים מוכרים.

נקודת תצפית

הזווית ונקודת המבט שממנה מדבר "הקול הדובר" בשיר או "האני השר". נקודת התצפית משפיעה על הגישה, על הנימה ועל האווירה בשיר.

סמל

צורה של לשון ציורית, אשר בה דבר מסוים - על-פי רוב מוחשי - מחליף ומייצג דבר-מה אחר, שהוא בדרך כלל מתחום המופשט. למשל, סולם או מדרגות יכולים, בהקשרים מסוימים, לייצג ולסמל מהויות מופשטות, כגון התעלות רוחנית (אישית או לאומית). יונה לבנה, בסך הכול סוג עוף, היא סמל אוניברסלי לשלום.

יש סמלים תרבותיים המשותפים לחברה שלמה, ולעומתם סמלים הנוצרים באופן ייחודי וחד-פעמי ביצירה הפרטית.

פזמון

כינוי לשיר קליל שנועד להיות מושר ומנוגן. בפזמון הייחוד הקצבי והייחוד הצלילי בולטים מאוד.

פזמון חוזר

קבוצת טורים החוזרים על עצמם בין בתי השיר. פזמון חוזר מקובל בפזמונים המושרים, אך קיים גם בסוגים מסוימים בשירת ימי הביניים (בשירת אזור, --).

*374*

פסיחה, גלישה

פסיחה היא קטיעה של הרצף התחבירי בסיום שורת שיר. היא נוצרת באותם מקרים, שבהם סיום השורה קוטע את השטף הטבעי של המשפט. הפסיחה נקראת גם "גלישה" שכן המשפט התחבירי גולש משורה לשורה. הפסיחה משפיעה על האופן שבו אנו קוראים את השיר ועורכים את ההפסקות בין מילות השיר.

צימוד

שתי מילים או יותר שדומות בצלילן, אך שונות במשמעותן. אחד האמצעים המקובלים לקישוט השירה בימי הביניים. בימינו נקרא אמצעי זה "לשון נופל על לשון". לעתים הצימוד מדגיש אחד הרעיונות בשיר, ולעתים הוא קישוט בלבד.

שיבוץ

תופעה אופיינית לשירת ימי הביניים: שילוב של פסוק או חלקי פסוק מהמקרא או מהתפילה כלשונם בגוף השיר. לשון המקרא נחשבה כלילת יופי (מושלמת), ולכן משוררים ראו באמצעי זה דרך לייפות את לשון השיר.

שירה וסוגיה

שירה היא אחד משלושת הז'אנרים הספרותיים העיקריים. בעבר הייתה השירה כפופה למוסכמות של מבנה, חריזה ומקצב. גם היום יש סוגים שונים של שירים הנענים לכללים מחייבים של מספרי שורות וסוגי חריזה. השירה המודרנית נוטה למסגרות רופפות יותר, ומאפשרת חריזה חופשית, אורך טורים לא קבוע ומבנה בתים משתנה, כאשר המבנה והמקצב משרתים את העיצוב של המבע, הרעיון והטון בשיר.

*375*

שירה אפית - שירה שיש בה יסוד עלילתי סיפורי.

שירה לירית - שירה אישית המבטאת רגשות והלכי נפש.

שירה דרמטית - שירה שיש בה יסודות דרמטיים דיאלוגיים.

שירת חול - שם כולל לשירים מתקופת ימי הביניים, שנכתבו למטרות חברתיות, תרבותיות ואסתטיות ולא למטרות דתיות ופולחניות. שירת חול עברית החלה להתפתח במאה התשיעית לספירה, והושפעה מאוד מהשירה הערבית בת התקופה.

שירת קודש - שם כולל לשירים שנכתבו למטרות דת ופולחן. שירים ופיוטים שנועדו להיקרא בבתי הכנסת בימים טובים, שבתות וחגים. גם שירה זו הושפעה מאוד ממוסכמות השירה הערבית בת התקופה, ובו בזמן היוותה המשך למסורת ארוכה של שירה דתית.

תפארת החתימה

כינוי לקישוט האופייני לבית המסיים בשירת ימי הביניים. בית זה אמור להיות כליל היופי (מושלם ביופיו), משום שהוא הדבר האחרון ששומעת האוזן.

תפארת הפתיחה

הבית הראשון הפותח את השיר בתקופת ימי הביניים. בית זה שמפגיש את השומע עם השיר, אמור היה למשוך את אוזנו. הוא מקפל בתוכו בצורה תמציתית, ועם זאת יפה, את רעיון השיר. תפקידי תפארת הפתיחה הם שלושה: א. להכיל את הרעיון המרכזי של השיר. ב. לחרוז את הדלת והסוגר, כאמצעי להרבות יופי ונעימות. ג. להיות תואם ללא קטיעת מילים באמצען בשל שיקולי משקל.

*376*

תקבולת

הקבלה בין צלעות הטור השירי.

תקבולת נרדפת: כאשר צלע ב' חוזרת במילים אחרות על הרעיון של צלע א.

תקבולת משלימה: כאשר צלע ב' מוסיפה ומשלימה את צלע א'.

תקבולות ניגודית: כאשר צלע ב' נוגדת את צלע א'.

תקבולת כיאסטית (תצלובת): תקבולת בתבנית מצטלבת. כאשר סדר הפריטים בצלע א' הפוך מסדר הפריטים בצלע ב'.

מקורות ל"מילון המונחים לשירה": בן-שחר, 1990; הרשב (2000); ריבלין, 1978; התקליטור "שירים בתערוכה" בהוצאת מט"ח.

*377*

אופק חדש א'

על היוצרים במקראה

*377*

*378*

עמוד ריק

*379*

על היוצרים במקראה

אלמוג, אהרון (1931-)

משורר עברי, מספר ומחזאי. נולד בתל-אביב. סבו עלה לארץ מתימן בשנת 1889. באחדים משיריו עוסק אהרון אלמוג בשינוי שם המשפחה ובמשמעויותיו.

למד בבית הספר החקלאי במקווה-ישראל, שם היה עד לרצח שבעת הנוטרים על כביש יאזור, חוויה מעצבת שעסק בה בשיריו. היה בין מייסדי קיבוץ גזר שבשפלה. לימים הקדיש לעלייה לגזר סיפורים ושירים. שנים רבות עסק בהוראה ובניהול בתי ספר.

החל לפרסם את שיריו לאחר מלחמת העצמאות. ספר שיריו הראשון הוא "אביב עצבת ביהודה", מחזהו הראשון "תיקון חצות", וסיפורו הראשון הוא "הימים הראשונים".

אהרון אלמוג זכה בכמה פרסים ספרותיים נחשבים, הוא חתן פרס ברנר (1982), ובשנת 1999 זכה בפרס ביאליק.

בורלא, יהודה (1886-1969)

נולד בירושלים, נצר למשפחה של רבנים ומשכילים שמוצאה באיזמיר שבטורקיה, שהתיישבה בירושלים במאה ה- 18. למד ב"חדר" ובישיבה וסיים את בית המדרש למורים של חברת "עזרה" בירושלים. בעת מלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הטורקי כמתרגם. לאחר המלחמה נתמנה כמנהל בתי הספר העבריים של ההסתדרות הציונית בדמשק, שבה התגורר במשך חמש שנים. הוא היה מורה בזכרון-יעקב, בחיפה ובתל-אביב. זמן-מה עמד בראש המחלקה הערבית בוועד הפועל של הסתדרות העובדים. עם קום המדינה ניהל את מחלקת ההסברה במשרד המיעוטים. יצא בשליחות לחו"ל וכיהן כנשיא אגודת הסופרים העברים, והיה ממייסדי המכון הביו- ביבליוגרפי "גנזים". בנו הבכור הוא הסופר עודד בורלא, ובנו הצעיר הוא הסופר יאיר בורלא. זכה פעמיים בפרס ביאליק, ב- 1939 וב- 1954.

*380*

בירשטיין, יוסל (1920-2003)

סופר ישראלי שכתב בשתי שפות: ביידיש ובעברית. נולד בעיירה ביאלה-פודלסקה שבפולין (המופיעה רבות בספריו). בילדותו למד במערכת החינוך הדתית שבעיירה, ב"חדר". לאחר מכן הצטרף אל תנועת הנוער "השומר הצעיר". בגיל 17 היגר לבדו לאוסטרליה, ואף שירת כחייל אוסטרלי במלחמת העולם השנייה.

משפחתו של יוסל בירשטיין נספתה בשואה. ב- 1950 עלו בירשטיין ואשתו לישראל והתיישבו בקיבוץ גבת, שם היה בירשטיין רועה צאן במשך 11 שנה.

לאחר מכן עבר בירשטיין להתגורר בטבעון, ואחר כך בנצרת עילית. עבד כפקיד בבנק הפועלים, והגיע לתפקיד של מנהל מחלקת השקעות (על רקע עבודתו זו נולד ספרו "המוטבים"). ב- 1982 עבר להתגורר בירושלים ועבד בבית הספרים הלאומי.

ב- 1949 פרסם קובץ שירה ראשון ביידיש, שיצא לאור במלבורן, ולווה ברישומים של חברו הצייר יוסל ברגנר. ספרו הראשון, "במדרכות צרות", פורסם ביידיש ב- 1958, ובעברית ב- 1959. כתב רבים מספריו ביידיש, ובתרגומם לעברית הסתייע בנסים אלוני ובמנחם פרי. בנוסף, עסק בתרגום מיידיש לעברית ומעברית ליידיש. מרבית ספריו יצאו לאור במסגרת "הספרייה החדשה". סיפוריו מתאפיינים בהסתכלות אירונית על מצבו של האדם.

פרופ' מנחם פרי, המו"ל והעורך של ספריו, אמר על יוסל בירשטיין: "הוא בעיניי אחד משלושת-ארבעת-חמשת הסופרים היהודים הגדולים במאה העשרים, ואני מדבר על סדר גודל של קפקא ועגנון. יש לו יתרונות עליהם, כמו שלהם יש יתרונות עליו" (ידיעות אחרונות, 13.2.04).

*381*

בלובשטיין (סלע), רחל (1890-1931)

ידועה יותר בכינויה הפשוט והקצר רחל.

רחל נולדה בעיר על גדות נהר הוולגה ברוסיה. בצעירותה עברו הוריה לפולטבה שבאוקראינה, שם למדה בבית הספר היהודי ובגימנסיה כללית. בגיל 15 החלה לכתוב שירים ברוסית. בגיל 17 עברה לקייב ולמדה שם ציור.

ב- 1909, בהיותה בת 19, סיירה בארץ עם אחותה שושנה. השתיים, שהיו בדרכן לאיטליה ללמוד שם אמנות ופילוסופיה, החליטו להישאר בארץ ולהשתלב בבנייתה. הן התיישבו במושבה רחובות, ולמדו עברית בגן ילדים. ברחובות היה לרחל הרומן הראשון שלה, עם בן המושבה נקדימון אלטשולר, שממנו נפרדה ביומה האחרון. רחל רצתה לעסוק בחקלאות, ולכן עברה ל"חוות העלמות" הלימודית בחוות כינרת, שם נפגשה עם אהרון דוד גורדון, שהשפיע עליה רבות, ולאות תודה הקדישה לו את השיר הראשון שכתבה בלשון העברית - "הלך נפש". שם גם הכירה את זלמן רובשוב, מי שלימים נודע כזלמן שז"ר והיה לנשיא המדינה השלישי, וקשר רומנטי נוצר ביניהם. אף לו הקדישה כמה משיריה, כמו "גן נעול", שהולחן לאחר מכן בשנות השבעים.

ב- 1913 עזבה את הארץ כדי להמשיך ולהשתלם במקצוע החקלאות, ועברה ללמוד את מקצוע האגרונומיה בטולוז שבצרפת. שם פגשה את אהבת חייה, המהנדס היהודי מיכאל ברנשטיין, אליו קראה מאוחר יותר בשירה הפותח במילים "התשמע קולי, רחוקי שלי". עם סיום לימודיה התעכבה מלשוב ארצה בשל מלחמת העולם הראשונה, ובינתיים שבה לרוסיה ועסקה שם בהוראת ילדי פליטים יהודים. ב- 1919 חזרה ארצה ושבה אל הכינרת האהובה עליה, לקבוצת דגניה.

לאחר תקופה קצרה נתגלו אצלה ניצני מחלת השחפת. המחלה, שנחשבה אז לחשוכת מרפא, גרמה לגירושה המיידי מדגניה. כדי למצוא מזור

*382*

(תרופה) למחלתה נדדה רחל בין צפת, ירושלים ותל-אביב. בימיה האחרונים שהתה בבית מרפא לחולי שחפת בגדרה.

יום לפני פטירתה, בעודה גוססת, רצתה להיפרד מידיד נעוריה, האיכר נקדימון אלטשולר מרחובות, וביקשה שיישאו אותה על עגלה ויביאו אותה אליו. אלטושלר, שהיה אז כבר בעל משפחה, יצא לראותה ופרץ בבכי. מילותיה האחרונות של רחל היו "שלום נקדימון". לימים מספר אלטשולר: "ראיתי לפניי שבר אדם, כולו עצמות, ורק עיניה העצובות היו הדבר היחיד, שהביע דבר מה והוכיח כי לפניי ניצב אדם שעדיין חי".

רחל נפטרה בהיותה בת ארבעים, ונקברה, כפי שביקשה בשירה "אם צו הגורל", בבית הקברות כינרת. שירה האחרון "מתי", שנמצא לאחר מותה על הכוננית בחדרה, מלמד שהיא חשה בודדה לקראת סופה, וכל שנותר לה היו רק חלומותיה.

בן ציון, תומר (1928-1988)

נולד בפולין. בזמן מלחמת העולם השנייה ברח עם הוריו לרוסיה, הגיע לעיר סמרקנד שבאוזבקיסטן, הוגלה לסיביר ולאחר גלגולים שונים הגיע לארץ ב- 1943 עם קבוצת ילדי טהרן. אלה היו כ- 700 ילדים שנאספו עם תום מלחמת העולם השנייה, לאחר שנדדו לבדם ברחבי ברית המועצות רעבים וחסרי כול. הקבוצה הועלתה לארץ דרך טהרן. לחוויותיו הקשות מאותה תקופה נתן ביטוי בשירתו ובמחזהו "ילדי הצל".

במלחמת תש"ח (1948) לחם בגוש עציון ונפל בשבי ירדן. כששוחרר מהשבי למד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, והיה לעורך הספרותי של כתב העת "משא". פרסם שירים, סיפורים ומחזות. מיצירותיו: המחזה "ילדי הצל", וספרי שירה: "נהר חוזר" ו"על קו המשווה".

*383*

בנאי פרץ (1947-)

משורר. נולד בקאמישלו בסוריה. גדל והתחנך ברולב בבית הספר הפרוטסטנטי ועלה לארץ ב-1962. מגיל 13 נאלץ לעזור בפרנסת המשפחה. במקצועו הוא חותך יהלומים. לדבריו, הוא כותב את שיריו בעת נסיעה באוטובוס. בשיריו תמונות מעולם ילדותו, משפחתו הענייה ומרובת הילדים, חייו במעברה ותיאורי נוף. שיריו אנושיים מאוד, ולעתים יש בהם גוון פוליטי, הממזג את האישי-לירי עם החברתי. עוסק גם בתרגום השירה הערבית לעברית.

גולדברג, לאה (1911-1970)

משוררת עברית, סופרת למבוגרים ולילדים, מתרגמת ומסאית. נולדה בקינגסברג, אך זיכרון ילדותה הראשון הוא מקובנה שבליטא, שהייתה אז תחת שלטון רוסיה. בנעוריה למדה בגימנסיה העברית בקובנה. כשהייתה בת עשר, כתבה ביומנה בעברית: "שום דבר נפלא לא היה אתי היום, התחלתי לעשות את השיעורים, הלכתי לנגן בפסנתר כמו בכל יום. בשובי הביתה הבטתי על השמים וראיתי עננים קטנים כמלאכי אור, ששטו על פני הרקיע. אין מה לכתוב על היום. די!" לכאורה, כתיבה של ילדה, אבל כבר כאן נמצאים יסודות משירתה הבוגרת: מעין קוצר רוח כלפי היומיום, אהבה עמוקה למראות הטבע וגעגועים למשהו אחר, "נפלא".

בצעירותה למדה מדעי החברה. ב- 1933 קיבלה תואר דוקטור מאוניברסיטת בון על מחקרה בבלשנות שמית. בתום לימודיה חזרה לליטא ולימדה ספרות בגימנסיה העברית בראסיין.

ב- 1935 עלתה ארצה והצטרפה לחבורת הסופרים, שבראשה עמד המשורר אברהם שלונסקי. קבוצה זו ביקשה לגבש צורות ודרכי ביטוי חדשות בשירה ולהשתחרר מהשפעתו האדירה של ביאליק.

פעילותה הספרותית הייתה עשירה ורבת פנים: היא כתבה שירה לירית,

*384*

רומן "והוא האור", סיפורים קצרים, מחזות "בעלת הארמון", וכן מאמרים של פרשנות ספרותית. לאה גולדברג תרגמה לעברית שירה, דרמה ופרוזה משפות שונות, ואף הקדישה חלק חשוב מיצירתה לכתיבה לילדים (23 ספרים, בהם: "דירה להשכיר", "ידידי מרחוב ארנון", "מה עושות האיילות", "המפוזר מכפר אז"ר", "נסים ונפלאות"). בד בבד היא כיהנה כפרופסור לספרות כללית באוניברסיטה העברית. בשנת 1970 אחרי מותה, הוענק לה פרס ישראל לספרות.

וולך, יונה (1944-1985)

נולדה בכפר אונו (קריית אונו) בשנת 1944. אביה נהרג במלחמה העצמאות בשנת 1948, כאשר הייתה כבת ארבע. וולך גדלה ונפטרה ברחוב הקרוי על שם אביה. היא נתגלתה על-ידי המשורר מקסים גילן, שהציג אותה בפני העורך גבריאל מוקד, שהיה הראשון שפרסם את שיריה בכתב העת "עכשיו" בשנת 1964. וולך הייתה ממייסדי כתב העת "פשיטא", שביקש להכניס אל השירה את השפה היומיומית. בגיל 21 התאשפזה וולך מרצון במוסד לחולי נפש, וחלק מחוויותיה במוסד זה מוצא ביטוי בכמה משיריה.

בשנים האחרונות לחייה חזרה וולך לגור עם אמה, אותה סעדה נפשית ופיזית כמעט עד יום מותה. כארבע שנים לפני מותה צירפה אליה את חברה הצעיר, המוזיקאי יובל ריבלין. לאחר כשנה עם יובל, נתגלתה אצל יונה מחלת הסרטן, אשר ממנה נפטרה לאחר כשלוש שנים, והיא רק בת 41.

עם מותה הפופולריות שלה הגיעה לשיאים, אך מועטות היו העבודות והביקורות על שירתה. אלו החלו להופיע מראשית שנות התשעים, ועמן עיסוק חדש במשוררת. וולך זכתה לפופולריות רבה גם בקרב אמנים אחרים: קדישמן צייר אותה; רוני סומק, דליה רביקוביץ' ועוד שוררו עליה; אילן ויצברג, ערן צור, ברי סחרוף ורבים אחרים הלחינו משיריה.

*385*

זך, נתן (1930 -)

נחשב לאחד המשוררים החשובים, ובעיני רבים נחשב לפורץ דרך בשירה העברית המודרנית, משנות ה- 50 של המאה ה- 20, יותר מכל משורר אחר שכתב בתקופתו. הוא נולד בברלין לאב גרמני ולאם איטלקייה, ועלה לארץ בגיל חמש. בשנת 1955 פרסם את אוסף שיריו הראשון "שירים שונים".

למד באוניברסיטה העברית בירושלים פילוסופיה ומדעי המדינה. בהמשך דרכו למד באוניברסיטת תל אביב ספרות עברית והשוואתית. בשנים 1967-1978 גר זך באנגליה, ושם כתב את עבודת הדוקטורט שלו. זך הוא פרופסור לספרות עברית והשוואתית. עבד במערכת "עומר" של מפלגת העבודה, וכן כדובר במשרד העבודה. ערך את כתב העת "לקראת" ומאוחר יותר את כתב העת לספרות "יוכני".

בשנת 1959 פרסם נתן זך מניפסט בשם "הרהורים על שירת אלתרמן", ובו קרא תיגר כלפי נורמות השירה, שהיו מקובלות על דעתם של קובעי הטון בעולם השירה והיצירה הספרותית בישראל בשנים אלה. במאמרו הוא יוצא חוצץ נגד מוסכמת השלמות הצורנית, שבאה לידי ביטוי במשקל קבוע, בארגון סימטרי של הבתים והטורים ובחריזה מוקפדת, וקורא לתפיסה שונה של השירה ומוסכמותיה. קריאתו מצאה הד בלב המשוררים הצעירים, ומשנות ה- 60 ואילך כבר קשה למצוא משוררים, שהמשיכו את מסורת השירה האלתרמנית. הטיעונים של זך ביחס לשירתו של אלתרמן הופרכו בידי חוקרים שונים, אך השפעתם על השירה העברית לא נמוגה עקב כך.

נתן זך פרסם ספרי שירה, סיפורת, ספרי ילדים, ואף עוסק בתרגום. זכה לפרסים שונים.

ראו דברים, שנשא פרופסור דן מירון בעת מתן פרס ביאליק לנתן זך - אתר משרד החינוך, תכניות לימודים, שירה:

http://207.232.9.131/tochniyt_limudim/shira/m_6.htm

*386*

חפר, חיים (1925 -)

נולד בפולין, עלה לארץ בשנת 1936, התגורר עם משפחתו ברעננה. שירת בפלמ"ח (פלוגות מחץ) וייסד בימי מלחמת תש"ח את להקת הבידור המוצלחת "הצ'יזבטרון". בשנות ה- 50 ערך עם הסופר דן בן-אמוץ את "ילקוט הכזבים", ריכוז של כזבים, סיפורי הווי ומימרות שנולדו בפלמ"ח. באותה תקופה ייסד עם בן-אמוץ את מועדון "החמאם" ביפו, שהתבסס על חומרים מימי ראשית היישוב והפך למוקד חברתי ותרבותי, והפיק את הרכבי הבידור "רביעיית מועדון התיאטרון" ו"שלישיית גשר הירקון".

רבים משיריו של חפר פורסמו בעיתונים, ואף היה לו טור קבוע בעיתון "ידיעות אחרונות", שבו פרסם מדי שבוע מקאמה. חפר ידוע בתרומתו לזמר העברי. הוא כתב לטובי הזמרים, ללהקות צבאיות ולקבוצות זמר רבות. כתב שירים גם למופעי קברט, ואף למחזות ולסרטים כמו "קזבלן" ו-"I Like Mike . רבים משיריו נקשרים למלחמות ישראל, והמפורסמים בהם: "היו ימים", "הן אפשר", "המלחמה האחרונה".

לב, יגאל (1933-2001)

סופר ועיתונאי בן קיבוץ גבעת השלושה.

התפרסם בעיקר כעיתונאי של העיתון "למרחב", ולאחר מכן כבעל טור בעיתון "מעריב".

שימש יושב ראש האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל, וכן היה חבר נשיאות מועצת העיתונות. זכה בפרס "שווימר" לעיתונות.

ספריו הרבים היו רבי מכר. רבים מהם נולדו מתוך מציאות בתי המשפט לפלילים ונוער, אותם סיקר בעבודתו העיתונאית.

*387*

מירן, ראובן (1944 -)

סופר, מתרגם, מבקר ספרים, מוציא לאור, תסריטאי ומנחה סדנאות ליצירה ספרותית. גדל ולמד בכפר סבא. בשנים 1955-1970 שימש בתפקידים שונים בשירות משרד החוץ. למד פילוסופיה בסורבון בפריז. החל לפרסם מסיפוריו הקצרים מגיל צעיר מאוד: היה כבן 17 בעת שסיפורו הראשון נדפס.

ראובן מירן החל לתרגם לאחר שובו ארצה, קודם מצרפתית, ואחר כך גם מאנגלית. לאחר שבנה את ביתו בבנימינה, בשנות ה- 90, החל גם בקריירה של מוציא לאור, והקים עם אחרים הוצאת ספרים קטנה בשם "נהר".

מספריו: "שלוש סיגריות במאפרה" (ידיעות אחרונות, 2001), "זיכרונות מעונה מתה" (ידיעות אחרונות, 1996), "מרק צבים לארוחת בוקר" (כתר, 1995), "דרומית לאנטארקטיקה" (כתר, 1990), "התוכי שתק פעמיים" (זמורה ביתן 1987), "לילה על העיר" (תרמיל, 1986), "שלדגים" (הקיבוץ המאוחד, 2006) ועוד.

מצאלחה, סלמאן (1953 -)

משורר, מסאי ומתרגם ערבי-ישראלי, הכותב בערבית ובעברית.

מצאלחה נולד בכפר הגלילי מע'אר, ובשנת 1972 עבר להתגורר בירושלים. הוא דוקטור לשירה ערבית קלאסית. הוא לימד ספרות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים והשתתף בעריכת הקונקורנציה לשירה ערבית קדומה.

מאמרים, שירים ותרגומים שלו מתפרסמים בעיתונות, במגזינים ובאנתולוגיות בערבית ובעברית, ומתורגמים גם לשפות אחרות, חבר מערכת בכתב העת הערבי "משארף", שבו הוא מפרסם מבחר תרגומיו מהשירה העברית. פרסם ספרי שירה בשפה הערבית וספר שירה אחד שנכתב בעברית, "אחד מכאן" (עם עובד, 2004). בספטמבר 2006 זכה

*388*

בפרס נשיא המדינה לספרות, על ספרו "אחד מכאן". תרגם מערבית לעברית שירים מאת מחמוד דרוויש, סחר ח'ליפה ואחרים.

במאמר מאת לילי גלילי שפורסם באתר עיתון "הארץ", סופרו על סלמאו מצאלחה הדברים הבאים: "ב- 11 בספטמבר השנה (2006) על המרפסת של מלון 'המלך דוד' בירושלים, הכריז הד"ר סלמאן מצאלחה על הקמתה של 'מדינת הומלנד'. הוזה המדינה - כינוי שהוא בחר לעצמו - הוא משורר דרוזי, ערבי על-פי הגדרתו. בעיקר, הוא 'אחד מכאן', כמאמר הכותרת של ספר השירים החדש שלו. בניגוד לישראל, שבה כה חשובות הגדרות הזהות המדוקדקות והמבחינות, בהומלנד לא יהיה להן מקום ותוקף. שהרי זו כל מהותה של הומלנד, שבה כולנו - יהודים, ערבים ואחרים - נהיה 'הומלנדים' שווי זכויות ומעמד. ההוזה, אגב, דוחה על הסף את רעיון המדינה הדו-לאומית, שאותו אינו מבין כלל, אך הוא מצדד בגיוון אנושי. 'לו הייתי חי במדינה שיש בה רק ערבים, הייתי יוצא מדעתי', הוא מתוודה, 'אני לא רוצה מדינה משעממת'. הומלנד ודאי לא תהיה משעממת. בעצם, היא תהיה כל מה שישראל אינה: מדינה של כולם מכאן'.

במקום אחר באותו מאמר הוא אומר דברים, שנקשרים גם לדברי שירו של נעים עריידי "חזרתי אל הכפר": "את כפר הולדתו, מע'אר, עזב מצאלחה לפני יותר מ- 30 שנה. בא ללמוד בירושלים, ונשאר בה. אין הוא מרבה לנסוע לכפר הולדתו. לא נוח לו שם. לא נותר הרבה מהכפר, שהיה נוף ילדותו".

נאווי, אליהו (1920 -)

היה ראש העיר השלישי של באר שבע מטעם התנועה העצמאית אש"ל, שהייתה קשורה למפא"י ולמפלגת העבודה ומומחה להווי הערבי. הוא כיהן בתפקיד זה 23 שנים, בין 1963 ל- 1986. לימים כיהן גם כשופט

*389*

מחוזי, ואף כתב ספר בשם "סיפורי ערב", שבו עיבודים של סיפורי עם ערביים.

נאווי נולד בעיר בצרה שבעיראק. בשנת 1947 הוזמן להגיש תכנית רדיו בערבית. נאווי, שהכיר היטב את ההווי הערבי, שידר בתחנה זו תכנית אקטואליה, ובניגוד לרוב התכניות ששידרו בערבית ספרותית, דיבר נאווי בתכניתו בערבית מדוברת, תחת השם הבדוי "דאוד א(ל)נאטור" ("דוד השומר"). הוא שוחח על ענייני היום בשפה עממית-ציורית, תוך שימוש במשלים ובפתגמים מן התרבות הערבית. שידוריו היו ידועים ואהובים בישראל ומחוצה לה, ויעיד על כך קטע ממאמר של שמעון מנדס באתר "קולמוסנט":

היו ימים שהיום קוראים להם "ימי הרדיו", עוד לפני עידן הטלוויזיה, שלכל מדינה באזור הייתה תחנת רדיו אחת ממשלתית. בימים ההם ממשלת ישראל ראתה חשיבות רבה גם היא בהפעלת תקשורת רבת השפעה על העולם הערבי. במקביל להרחבת השפעתה של ישראל ב"מעגל השני" לשכנותיה, כמו קשירת קשרים דיפלומטיים עם מדינות כמו אירן, טורקיה ומדינות אפריקה, החליטה הממשלה על הקמת משדר רדיו בעל עצמה גדולה עבור המחלקה הערבית בקול ישראל, כדי ששידורי המחלקה הערבית יישמעו היטב בכל רחבי המזרח התיכון. כמו כן הוחלט להסתייע בתא דואר במדינה אירופית, לשם הגיעו מכתבי פונים רבים בשאלות מהותיות על המתרחש באזורנו בכלל, ובמדינתם בפרט. התכניות המוצלחות ביותר בשידור הערבי, שהיה להן שיעור האזנה גבוה מאוד - ואת זאת למדו ברדיו מתגובות המאזינים, היו "דאוד אל-נאטור" (--) ו"אמתות החושפות שקרים" (--). התכנית הראשונה הוגשה על ידי אליהו נאווי, שהיה ראש עירית באר-שבע, והתכנית השנייה נערכה והוגשה על ידי העיתונאי

*390*

שאול מנשה. בימים ההם ניהל את המחלקה הערבית ברדיו יעקב חזמה ז"ל, כולם היו אנשי תרבות וספר, וההסברה הישראלית בעולם הערבי חגגה. מכתבים מכל מדינות ערב הגיעו לתיבת הדואר באירופה. השואלים נענו אחד לאחד, תוך כדי הקפדה על שמירת העיקרון "בעילום שם", עד לראשית עידן הטלוויזיה.

סומק, רוני (1952 -)

נולד בבגדד ועלה ארצה בגיל שנה. שמו המקורי סומך, אך עם פרסום שירו הראשון נרשם בטעות שמו כסומק, והוא החליט לאמץ שם זה. ילדותו המוקדמת עברה במעברה, ששכנה על גבול חולון-בת ים, ובה גדל עד גיל שש, תקופה שהוא זוכר כמאושרת למדי. הוא כותב ומפרסם שירים מגיל 16. בנעוריו שיחק כדורסל בקבוצת הנוער של מכבי תל-אביב, ובצעירותו עבד עם נוער עבריין. הוא ניסה את כוחו במשחק בתיאטרון ולמד רישום במכון "אבני", וספרות ופילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל-אביב. הוא עובד כמורה לספרות וכמדריך לכתיבה יוצרת. ספרו הראשון "הגולה" הופיע בשנת 1976. רוני סומק קיבל פרסים רבים על שירתו ויצירתו האמנותית, ואף הפיק תקליטורים בשיתוף פעולה עם המוזיקאי אליוט שארפ.

עמיחי, יהודה (1942-2000)

נולד בגרמניה ועלה עם הוריו ב- 1935. בתקופת מלחמת העולם השנייה שירת בבריגאדה היהודית בצבא הבריטי. במלחמת השחרור שירת בפלמ"ח, ולחם בקרבות קשים, שהד להם ניתן למצוא בשירתו. עמיחי למד באוניברסיטה העברית ספרות ולימודי מקרא, וכן לימד במסגרות אקדמיות שונות בארץ ובחו"ל. בנוסף לספרי שירה, פרסם עמיחי גם שני רומנים, אוסף סיפורים קצרים, כמה ספרי ילדים, ומחזות

*391*

אחדים שהועלו על במות שונות בארץ. שיריו של עמיחי הולחנו על ידי מלחינים רבים, וביניהם המלחין הפופולרי גידי קורן. ב- 1976 זכה בפרס ביאליק וב- 1982 זכה בפרס ישראל על מכלול יצירתו. שירתו של עמיחי מצטיינת בסגנון כתיבה פשוט, בעל לשון יומיומית כמעט, לצד שימוש במטפורות שנונות, מדויקות, רבות עצמה ומפתיעות. הוא ידוע גם בטיפולו המרענן בקלישאות כמו "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" ובטקסטים מוכרים, מתפילות ("אל מלא רחמים") ועד למשפטים מתמטיים ("דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד"). שירתו נכללת בין הגדולות שביצירה היהודית המודרנית, וידועה ברחבי העולם כולו. עד כה היא תורגמה ל- 33 לשונות.

עריידי, נעים (1950 -)

משורר בן העדה הדרוזית, נולד בכפר מע'אר שבגליל.

את השכלתו האקדמית רכש באוניברסיטת חיפה, בחוג לספרות עברית והשוואתית. עבודת הדוקטור שלו באוניברסיטת בר-אילן עוסקת בחקר שירתו של אורי צבי גרינברג.

עריידי כותב את שיריו בעברית ומעיד על עצמו שהוא "משורר ערבי עברי-עברי-ערבי לסירוגין". השניות היא אבן יסוד בשיריו של עריידי, שחי בין שני עולמות ומעורב בהוויה הפוליטית, התרבותית והחברתית של יחסי יהודים-ערבים בארץ. עריידי פרסם גם רומן ועוסק בתרגום שירה מערבית לעברית.

ספריו: "אולי זו אהבה", "איך אפשר לאהוב", "חזרתי אל הכפר", "בחמישה ממדים".

*392*

פוגל, דוד (1891-1944)

היה משורר עלום שם עד פרסום רשימתו של נתן זך "בעקבות משורר שנשכח" במוסף הספרותי "משא", ב- 23 בספטמבר 1954. ברשימה זו הציב זך את פוגל כאלטרנטיבה למשוררים המובילים בישראל של אותה תקופה, ובראשם נתן אלתרמן.

פוגל נולד בפולין ונראה שהתייתם מאביו בגיל צעיר. רוב חייו נדד ממדינה למדינה וחי בדלות. חלק נכר מחייו חי בווינה, בפריז ובמקומות נוספים. הוא אמנם ביקר בארץ, אך לא הסתגל לתרבות ולאקלים, וחזר לאירופה. על אחריתו יש ידיעות-שמועות שונות וסותרות. על כל פנים, בתחילת 1944 מצאו הנאצים את דוד פוגל בהוטוויל (שבדרום-צרפת, שם שהתה אשתו בבית מרפא לחולי שחפת), הוציאוהו משם ושלחוהו, כנראה, למחנה השמדה.

בחייו פרסם פוגל ספר שירה אחד, ובו 72 שירים: "לפני השער האפל". הספר לא התקבל בהתלהבות, משום שסגנונו חרג מהקו המקובל בתקופתו (ראו פגיס, תשל"ב). רק בשנות ה- 60 החלה קרנה של שירתו לעלות. באתר ויקיפדיה נכתב על שירתו: "כוחה של שירתו האקספרסיוניסטית של פוגל בצמצומה, בניקיונה ובדימויים הסתומים, הטורדים ורבי העצמה שבה. על הפלטה השירית שלו צבעים בודדים ופשוטים: שחור, לבן, כתום, צהוב, לילה, דממה, שתיקה, ארון, מלתחה, נהר, כלב וכו'. המבנה השירי אף הוא פשוט: בתים ספורים בני שלוש או ארבע שורות, לא נחרזים". פגיס מציין שלושה נושאי יסוד בשירתו של פוגל - החידלון, האהבה והילדות. לדבריו, השירים בקובץ "לפני השער האפל" מציירים מחזור של חיים בצל המוות (פגיס, תשל"ב).

פוגל כתב גם פרוזה: הנובלות "בבית המרפא" ו"לנוכח הים" והרומן "חיי נישואין". פרסום מחודש של הרומן בשנת 1986, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, עוררה עניין מחודש ביצירתו של פוגל.

*393*

פינק, אידה (1921 -)

נולדה במזרח פולין. אף שהמשפחה הייתה בעלת זהות יהודית ברורה וחגגה את החגים היהודים, התרבות בבית הייתה פולנית-גרמנית. אידה פינק למדה בילדותה בבתי ספר פולניים, ואף הספיקה ללמוד בקונסרבטוריון (מוסד למוזיקה). בהיותה בת 18 פרצה מלחמת העולם השנייה. שנה שלמה חייתה תחת שלטון הכיבוש הגרמני, ואז ברחה לגרמניה עם אחותה, כשבידיהן תעודות מזויפות המציגות אותן כפולניות. את סוף המלחמה ראתה אידה פינק בגרמניה. לאחר המלחמה חזרה לפולין ומצאה שם אביה. מכל משפחתה הרחבה שרדה רק דודה אחת. בשנת 1957 הותרה יציאתה מפולין, והיא עלתה לארץ.

אידה פינק כותבת בפולנית ויצירתה מתורגמת לעברית על ידי דוד ויינפלד. ספריה עוסקים באירועים, בחוויות ובטראומות שהייתה עדה להם, ואף חוותה בצעירותה בתקופת השואה.

הספר המספר על קורותיה בתקופה זו הוא "נלך בלילות, נישן בימים" (1993) בהוצאת עם עובד.

פרץ, יצחק לייבוש (1851-1915)

י"ל פרץ הוא שם העט וקיצור שמו המלא של יצחק לייבוש פרץ, מחשובי הסופרים ביידיש ובעברית בתקופת ההשכלה. הוא נולד בפולין וקיבל חינוך יהודי מסורתי. בנעוריו גילה את ההשכלה והמדע ולמד בכוחות עצמו. בצעירותו למד משפטים, אך לא זכה לרישיון, משום שהשתייך לתנועה הסוציאליסטית היהודית.

י"ל פרץ תיאר באהבה ובאהדה רבה את חיי הקהילה היהודית במזרח אירופה, הזדהה עם סבלות פשוטי העם, ואף כתב באור חיובי ואוהד על תנועת החסידות, שהייתה בתקופה זו יעד להתקפות עזות, הן מצד המשכילים היהודיים והן מצד נאמני הדת במתכונתה המסורתית הישנה ("הליטאים").

*394*

מרבית יצירותיו של פרץ הם סיפורים קצרים, אך הוא כתב גם שירה, סיפורים ארוכים יותר, תרגומים - בעיקר של יצירותיו שלו עצמו מיידיש לעברית, וכן עסק בהוראה ובעידוד סופרים עבריים צעירים.

בניגוד לסופרים אחרים בתנועת ההשכלה, שתקפו את הבערות והניוון של הקיום היהודי בגולה, י"ל פרץ כתב על חייהם הפשוטים בחיבה ובאהבה, הדגיש את רחמנותם, טוהר לבם וגדלות נפשם. כך בקובץ הסיפורים "מפי העם" ו "שלום בית", הוא כותב בחיוב על הנכונות למסור את הנפש על קידוש השם, מעריץ צניעותה, טוהרה וחכמתה של האישה היהודית. פרץ מרבה לכתוב על חיי החסידים העוסקים בעבודת השם מתוך אהבה ושמחה אמתיים. הוא הדגיש את ההתעלות הדתית, הבאה ממעמקי הנפש מתוך הארה פנימית, ולא מתוך נאמנות עיוורת לרבי ולשלטונו. בשנותיו האחרונות השקיע רבות בתרגום כתביו לעברית, ואף כתב בעברית, מתוך תפיסה שהעברית היא הלשון הנצחית של העם היהודי, ולא היידיש.

קרווינו, איטלו (1923-1985)

נולד להורים בוטנאים ידועים בקובה. בגיל צעיר מאוד עבר עם הוריו לאיטליה והתגורר עמם בסן-רמו. במלחמת העולם השנייה היה בתנועת נוער פשיסטית, ואף השתתף בכיבוש האיטלקי של הרביירה הצרפתית. תוך כדי המלחמה עבר לעיר טורינו, ולקראת סיומה הצטרף לפרטיזנים שלחמו בפאשיזם, ולאחר מכן הצטרף למפלגה הקומוניסטית. שנים רבות פעל כעיתונאי במסגרת המפלגה הקומוניסטית האיטלקית. הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת טורינו וקשר קשרים עם יוצרים איטלקיים מפורסמים נוספים. על-אף היותו קומוניסט הורשה לבקר בארצות הברית, ובה התפעל בעיקר מהעיר ניו-יורק. בערוב ימיו עזב את המפלגה הקומוניסטית. הוא פרסם ספרים וכתבים רבים, ובין הידועים יותר נמצאים הספרים "הערים הסמויות מן העין" ו "אם בלילה חורפי עובר אורח". אסופת סיפוריו "סיפורי עם איטלקיים" תורגמה לעברית על ידי גאיו שילוני.

*395*

קרונזון, יצחק (1939 -)

נולד בחיפה ב- 1939 וגדל ברחוב גאולה. למד במוסדות חינוך בעיר וסיים את בית הספר הריאלי. למד רפואה באוניברסיטה העברית. במהלך חייו עבד בעבודות רבות, ואף עבד כמורה. כיום, הוא פרופסור לרפואת לב בניו-יורק.

הוא מעיד על עצמו בגב ספרו "אמא, שמש ומולדת" שלמד קוסמות, עבד בחקלאות, הועסק כמציל בברכה וכמורה להתעמלות, לימד כימיה ועברית, ואף היה במאי להצגות ילדים.

קרונזון פרסם ספרים גם ברפואת לב וגם ספרים, שבהם סיפורים אוטוביוגרפיים על ילדות ונעורים בחיפה של שנות ה- 50. תיאוריו הומוריסטיים ולבביים. ספריו הם "אמא, שמש ומולדת" ו "מי מקבל את בלגיה?"

קרת, אתגר (1967 -)

סופר, תסריטאי ויוצר קומיקס ישראלי. מהיוצרים הפופולריים בספרות הישראלית של שנות ה- 90 ואילך. קרת יליד רמת-גן, בן להורים ניצולי שואה. בילדותו, כך סיפר באחד הריאיונות עמו, נמנע מלבכות או מלבטא כאב, כי הרגיש שאין כאבו יכול להשתוות לזה של הוריו, וגם רצה לחסוך מהם צער נוסף. לדבריו, החל לכתוב סיפורים כדי למצוא "מקום מסתור" מהחיים עצמם. סיפוריו של קרת משלבים מציאות שגרתית עם אלמנטים פנטסטיים, פעמים רבות נעים סביב עלילה פרדוקסלית הגובלת באבסורד. שפתו פשוטה וישירה, נאמנה לשפת היומיום. יש הרואים ביצירתו את אחד הייצוגים הבולטים ביותר לתרבות הפוסט-מודרנית בחברה הישראלית של שנות ה- 90. יצירתו זוכה לפופולריות רבה גם בארץ וגם בעולם, וחלק מסיפוריו אף מופיעים בתכנית הלימודים בבתי הספר. נוסף על כתיבתו הספרותית, כתב קרת גם מערכונים לתכנית הטלוויזיה "החמישייה הקאמרית", וכן כתב וביים עם רן טל את דרמת הטלוויזיה זוכת האוסקר הישראלי

*396*

"מלכה לב אדום" (1996). בשנת 1993 זכה בפרס ראשון בפסטיבל עכו על "מבצע אנטבה המזמר" שכתב עם יונתן בר-גיורא. כמו-כן כתב שני ספרי קומיקס וספר ילדים. ספריו תורגמו ל- 15 שפות ויצאו לאור במדינות רבות. ספרו "הקייטנה של קנלר" נבחר בשנת 2003 בצרפת עי' ידי רשת FNACכאחד מ- 200 הספרים הטובים של העשור. זוכה פרס ראש הממשלה לספרות לשנת 1996.

שופמן, גרשום (1972-1880)

סופר. עסק בכתיבת סיפורים, בעריכה ובתרגום. חתן פרס ביאליק לשנת 1974. גדל במשפחה שהשתייכה לפלג חסידי חב"ד. אביו וסבו עסקו בהוראה בישיבות, ושופמן הילד למד והתחנך בחסותם ב"חדר". בהיותו נער עסק ביצירת חבלים לשם מחיה. שופמן נחשף לתרבות חילונית בגיל מאוחר יותר, כנראה, בהשפעת אחיו הבכור. הוא היה בקיא בספרות עברית ורוסית. בשנת 1901, בהיותו בן 19, נסע לוורשה ושם פגש סופרים עבריים אחרים. בשנים 1902-1904 שירת בצבא הרוסי. בשנת 1904, כאשר פרצה המלחמה בין רוסיה ליפן, ברח לגליציה והתיישב בלבוב. מכאן שלח את כתביו לכתב העת "שילוח" שבעריכת ביאליק. בתקופה זו נאסר. חוויות הישיבה בכלא מוזכרות ביצירותיו. בלבוב כתב את עיקר יצירתו. עמד בקשרים עם ברנר ויחד הם ערכו את כתבי העת: "המעורר" ו"רביבים". כשברנר עלה לארץ, ערך שופמן לבדו את המאסף "שלכת".

ב- 1913 עבר לווינה שבאוסטריה, שם התגורר כפליט בתקופת מלחמת העולם הראשונה. בתקופה זו עסק בהוראה. מ- 1919 השתפר מצבו והוא החל לפרסם את כתביו בהוצאת שטיבל. ממקום מושבו עמד בקשר תמידי ופעיל עם הספרות העברית ויוצריה. פרסם בכתבי עת עבריים בארץ. ב- 1921 נשא אישה. עם השתלטות הנאצים וכיבוש אוסטריה בשנת 1938 עלה עם משפחתו לארץ וחי תקופת מה בתל-אביב. מאוחר יותר עבר לחיפה. כתב בעיתון "דבר" וערך את המדור הספרותי של העיתון "ידיעות אחרונות".

*397*

עיקר פרסומו של שופמן כיוצר ספרותי, נודע בכתיבה של הסיפור הקצר והתמציתי שבסיומו פואנטה. נחשב לאחד ממייסדי הזרם המודרני בספרות העברית.

שמוש, אמנון (1929 -)

נולד בחאלב שבסוריה למשפחה מושרשת בעיר מדורות. ראשית חינוכו הייתה ב"תלמוד תורה" בעיר הולדתו. בגיל שמונה עלה ארצה עם הוריו שהתיישבו בתל-אביב. למד בבית הספר "ביאליק" וסיים את הגימנסיה הרצליה. ב- 1946 התנדב לפלמ"ח וכעבור שנה השתתף עם חבריו להכשרה בייסוד הקיבוץ מעין-ברוך. בתש"ז נסע ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, ואת מלחמת העצמאות עשה כחייל בעיר הנצורה. בתום המלחמה שב לקיבוץ. היה מרכז הדיר, מזכיר הקיבוץ ומדריך קבוצות נוער עולה. לאחר שסיים את המדרשה לחינוך משותף בבית ברל והשתלם באוניברסיטה העברית, עבר להוראה וניהל את בית החינוך המשותף בעמק החולה. יצא לשליחויות שונות מטעם המדינה. ספרו "מישל עזרא ספרא ובניו" עובד לסרט טלוויזיה וזיכה אותו בפרס ירושלים לספרות יפה ע"ש ש"י עגנון. ב- 1979 הוענק לו פרס ראש הממשלה ליצירה.

שמר, נעמי (1930-2004)

מחשובות היוצרים של הזמר העברי. נעמי שמר נולדה בקיבוץ כינרת. כילדה הצטיינה בנגינה. למדה באקדמיה למוסיקה בתל-אביב ובירושלים, וכשחזרה לקיבוץ כמורה לריתמיקה - חיברה מספר שירי ילדים לצורך עבודתה: "הדואר בא" ,"אחינו הקטן" ועוד. את שירותה הצבאי עשתה בנח"ל במחלקת התרבות של החיל. לאחר שחרורה נישאה לגדעון שמר, וב- 1956 עברו לתל-אביב והעלו בתיאטרון "אוהל" את המחזמר "חמש חמש". בעקבות הצלחת המחזמר החלה נעמי שמר כותבת שירים ללהקות צבאיות. בשנת 1960 זכה שירה "הופה הי" לפרס ראשון בפסטיבל בינלאומי באיטליה.

*398*

נעמי נפרדה מבן-זוגה גדעון, ונסעה עם בתה לפריז, שם כתבה את "העיר באפור". בשובה לארץ, כתבה גרסאות עבריות לשירים צרפתיים רבים, בהם "שלגיה", "אילו ציפורים" ושירי ברסנס (משורר וזמר צרפתי).

לקראת פסטיבל הזמר 1967 הזמין טדי קולק אצל נעמי שמר שיר על ירושלים, מחוץ לתחרות. כשהשלימה נעמי את כתיבת השיר, היא בחרה, בהמלצת בתה, בזמרת שולי נתן לביצוע השיר. השיר זכה לתשואות אדירות, ובתום הפסטיבל, לבקשת טדי קולק, הוא הושר בשנית - והפעם שר כל הקהל עם שולי נתן את הבית החוזר. שלושה שבועות אחר-כך פרצה מלחמה ששת הימים, וירושלים הפכה לעיר אחת. משיר תפילה הפך "ירושלים של זהב" למעין המנון. לפני מלחמת ששת הימים כתבה נעמי שמר את השיר "שנינו מאותו הכפר", שביטא את כאב השכול של כל המלחמות.

מלחמת יום הכיפורים הביאה אותה לחבר את השיר "לו יהי", שהפך לאחד משירי התקווה הגדולים ביותר. הזדהותה עם גוש אמונים הקימה עליה ביקורת ציבורית רחבה והרחיקה אותה מלב הקונצנזוס. שיריה של נעמי שמר החלו לעבור פרשנות נוספת, הפעם של מבקרים פוליטיים. לימים נישאה לסופר המשפטן מרדכי הורוביץ.

במלאת שנה לרצח רבין, תרגמה והלחינה לזכרו את שירו של המשורר האמריקאי וולט ויטמן "הו רב חובל". ב- 1983 קיבלה את פרס ישראל, וכן זכתה במשך השנים בתוארי דוקטור של כבוד מארבע אוניברסיטאות בארץ וממכון ויצמן. בשנת 2000 שבה אל הבמה במופע המצליח "אלף שירים ושיר". בשנת 2003 יצא לאור הספר "סימני דרך - 121 שירים נבחרים" ובו מיטב שיריה של נעמי שמר.

המידע נלקח ברובו מהאתרים הבאים:

אתר לקסיקון הספרות העברית החדשה; ויקיפדיה - האנציקלופדיה העממית; המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מט"ח); עמלנט; שירשת באתר "סנונית", וכן אתר עיתון "הארץ".

*399*

אופק חדש א'

ביבליוגרפיה

*399*

*400*

עמוד ריק

*401*

ביבליוגרפיה

כללי

אבן, י' (תשל"ח). מילון מונחי הסיפורת. ירושלים: אקדמון.

אבן, י' (1983). הדמות בסיפורת. תל-אביב: ספריית פועלים הקיבוץ המאוחד.

בן-שחר, ר' (1990).סגנון הסיפורת - הלשון, הסגנון ולשון הספרות. סדרת הפואטיקה של הספרות, יחידות 9-10. רמת גן: האוניברסיטה הפתוחה.

הרשב, ב' (2000). אומנות השירה. ירושלים: כרמל.

דינגוט, נ' (1981) מוסכמות יסוד של הרומן במאה התשע-עשרה. יחידה

1. רמת גן: האוניברסיטה הפתוחה.

פוני, מ' (1994). הסיפור הקצר. תל-אביב: ידיעות אחרונות.

פינגולד, ב' ע' (1989). הוראת הסיפור הקצר. תל-אביב: רמות, אונ' תל-אביב.

פר', מ' (1979). הדינאמיקה של הטקסט הספרותי, הספרות 28, עמ' 6-46.

ריבלין, א' א' (1978). מונחון לספרות. תל-אביב: ספריית פועלים הקיבוץ המאוחד.

רמון-קינן, ש' (1989). הפואטיקה של הסיפורת בימינו. תל-אביב: ספריית פועלים.

שקד, ג' (תשמ"ג). הסיפורת העברית 1880-1980. כרך ב'. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד וכתר.

על הסיפור העממי

אולריק, א' (תשל"ט). החוקים האפיים של הספרות העממית. בתוך:

פרקים בתולדות יהודי המזרח. כרך 4. ירושלים, עמ' 121-129.

יאקובסון, ר', ובוגרטירייב, פ' (תשמ"ו).'הפולקלור כצורה מיוחדת של יצירה', סמיוטיקה, בלשנות, פואטיקה, תל-אביב: אונ' תל-אביב, מכון פורטר, עמ' 276-286.

*402*

יסיף, ע' (תשנ"ד). סיפור העם העברי. ירושלים: מוסד ביאליק ואוניברסיטת בן-גוריון.

כהן, י' (2001). הסיפור העממי. בתוך: ס' אייל ונ' ולוין (עורכות), פשוט ספרות לכיתות ז' - מדריך למורה (עמ' 35-43). תל-אביב: כינרת. מצה, ד' (1994). הספרות העממית - יסודות ודרכי הוראתה.

משרד החינוך: מופ"ת.

משיח, ס' (תשנ"ד) מאגדת-עם אל הטלי-מעשיה, טעמים, 1, עמ' 47-50.

רובינשטיין, ב' (תשנ"ג) המקום שבו אין מתים לעולם. בתוך: פ' שירב (עורכת). מגוון לכיתות ז' - מדריך למורה (עמ' 125-126).

ירושלים: מעלות.

שנברג, ג. (1998). שלושה חזירונים, זאב אחד ומאה סיפורים: שינויי פרשנות של סיפור ילדים ביחס למקורו כתוצאה מתהליך העיבוד.

מעגלי קריאה, 26-25, עמ' 77-92.

שנהר, ע' (1982). הסיפור העממי של עדות ישראל. תל-אביב: גומא וצ'ריקובר.

על היוצרים והיצירות

אבינור, ג' (1974). גורל ואמונה אצל יהודה בורלא. בתוך: השקף אחורה

בעצב: מאמרים בביקורת הספרות העברית. (עמ' 88-95). חיפה.

בן-דוד, י'. (1981). "חמצן". עתון 25, עמ' 57.

בנימיני, י' (1971). עיון בשיר "ברק לפנות בוקר" והצעה להוראתו.

בתוך: לאה גולדברג - מדריך למורה. תל-אביב: משרד החינוך והתרבות.

בנימיני, י' (1987). "סוד החברה של מרכבת השיר" - הפואטיקה של המשורר פרץ דרור בנאי. פרקים: דיונים בשאלות חינוך והוראה, כרך ד, עמ' 21-35.

בקון, י' (2006). דוד פוגל: המשורר כאמן "נסתר", כרמל.

*403*

ברזל, ה' (2001). שירת ארץ ישראל: א. שלונסקי, נ. אלתרמן, ל. גולדברג, תולדות השירה העברית. כרך ה'. תל אביב: ספריית פועלים.

ברם, ש' (2006). חלל הריק המקיף את המילים - אחרית דבר. בתוך: ר' מירן, זיכרונות מעונה מתה. נהר-ספרים.

ברקאי, ע' (1997). אבות ובנים בשירת עמיחי. עלי שיח, 4-6 עמ' 164-167.

ברתנא, א' (1984). זך באור זך: שירתו של נתן זך בשנות החמישים והשישים לאור מסות הביקורת שלו באותה תקופה.

דבר, כ"ט באלול תשמ"ד, 26 בספטמבר, עמ' 18, 20;

דבר, ט' בתשרי תשמ"ה, 5 באוקטובר, עמ' 19;

דבר, ט"ז בתשרי תשמ"ה, 12 באוקטובר, עמ' 17.

גולד-שרף, נ' (תשנ"ד). לא כברוש: גלגולי אימאג'ים ותבניות בשירת יהודה עמיחי. ירושלים ותל-אביב: שוקן.

גוברין, נ' (1975). מעגלים - על מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, גרשום שופמן ודבורה בארון. רמת-גן: אגודת הסופרים העברים בישראל ליד הוצאת מסדה.

גיא (קנר), ח' (1977). ציפור ססגונית - מחקר בתימות ובסימבולים בשירת לאה גולדברג. תל-אביב: הוצאת גומא וצ'ריקובר.

גרנות, מ' (2003). "דימוי חייב להבעיר שדה שעד לפני רגע היה אפור מקוצים": ריאיון עם המשורר רוני סומק. אפיריון, 83, עמ' 14-18.

הולצמן, א' (עורך) (תשס"ה), חיים נחמן ביאליק - השירים - המהדורה המלאה והמעודכנת. ישראל: דביר.

וייכרט, ר' (1998). מה יישאר עת אסוער כתבן. מעריב, מוסף שבת - ספרות וספרים, 22 במאי, עמ' 28.

זילברמן, ד' (1990). העברית היא אישה מתרחצת - שישה פרקים על שירת יונה וולך. תל-אביב: ירון גולן.

*404*

חבר, ח' (2005). נחש שנשבה. בתוך: קורא שירה (עמ' 38-344). קשב לשירה.

חפר, ח' (2004). חיים חפר מספר ומזמר: השירים הנבחרים ומה שמאחוריהם. אור יהודה: זמורה-ביתן.

יפה, א. ב. (1980). לאה גולדברג - מבחר מאמרים על יצירתה. תל-אביב: עם עובד וקרן תל-אביב לספרות ולאמנות.

יצחקי, י' (1995). "זכר אבי". עיתון 77 לספרות ולתרבות, 185, עמ' 28-29.

כצמן, ר' (תשס"ה). געגועים למיתוס: אישיות, אתיקה ואידיאולוגיה במיתופואסיס הפוסטמודרני של אתגר קרת. מכאן, ד', עמ' 20-41.

לוז, צ' (1964). "לפני השער האפל", עיון בשיריו של דוד פוגל, מולד, כב, עמ' 218-224.

לידובסקי-כהן, צ' (2000). יונה וולך כגיבורת תרבות ישראלית, מאזניים, ע"ד (9).

לנדר, פ' (1980). שירה בסימן הגשמיות המבושמת. מאזנים, נ"א, גל' 6, עמ' 474-475.

מוקד, ג' (2006). ארבעה משוררים - דברים על יהודה עמיחי, נתן זך, דוד אבידן ויונה וולך, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון.

מזור, י' (1996). מקסימום המסגר, שיינקין אולי, סביבות בוגרשוב. לא בבלי: שירת רוני סומק: פורטרט של פואטיקה אורבנית. בתוך: משדות שבעמק עד רחוב המסגר: שירה עברית עכשווית (עמ' 141-154). תל-אביב: פפירוס, אוניברסיטת תל-אביב.

מזור, י' (2005). דיוקן הרומנטיקן כאמן קאראטה: עדות אופי על "עדות יופי" מאת רוני סומק, בהקשר מקיף של שירתו כולה. בתוך: אהבה במושב האחורי: השירה העברית בשנות השישים (עמ' 281-291). אור יהודה: זמורה-ביתן.

*405*

מזור, י' (1994). את שלגיה לא תמצאו שם גם לא את הנסיך הקטן: על שירת יונה וולך. עיתון 77, גל' 175-176, עמ' 20-27.

מילמן, י', (1995). אש קרה זרה: רומנטיקה וניכור בשירת נתן זך. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

מילשטיין, א' (עורך) (1985). רחל - שירים, מכתבים, רשימות, תל-אביב: זמורה- ביתן.

מירון, ג' (1994). על "החמיקה מחורי הרשת" - בשירת פרץ דרור-בנאי.

אפיריון, 33, עמ' 53.

מנדלסון-מעוז, ע' (תשנ"ז). עולמות אפשריים ביצירתם של אורלי קסטל-בלום ואתגר קרת. עלי-שיח, 38, עמ' 39-64.

מנדלסון-מעוז, ע' (תשנ"ח). סיטואציות קיצוניות זוועתיות וגרוטסקיות ביצירותיהם של קסטל-בלום וקרת. דפים למחקר בספרות, 11, עמ' 269-295.

מעפיל, א' (2004). הדוכיפת, הנערה והגן - "שיר העם" של ח"נ ביאליק.

תל-אביב: הוצאת מופ"ת.

מרגלית, ד' (1997). כמה אוויר מפריד בינינו. עתון 77, גל' 203, עמ' 10-11.

נתנזון, מ' (1992). בן-תומר ציון: "האדם והיצירה" (ריאיון). מפגש, רבעון לרב-שיח תרבותי וליצירה. 19, עמ' 26-41.

סומך, ש' (2001). ספרות ללא קהל - סופרים יהודים כותבי ערבית בישראל. גג, 4, עמ' 90-96 (בין היתר דן גם בפרץ-דרור בנאי).

סומק, ר' (2002). המילים שפעם נתקעו לי בפה. בתוך: ר' קרטון-בלום (עורכת), מאין נחלתי את שירי: סופרים ומשוררים מדברים על מקורות השראה (עמ' 181-191). תל-אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד.

סמדר, א' ולוין, נ' (2001). פשוט ספרות, מסע מודרך אל הספרות היפה, כיתה ז', מדריך למורה. (עמ' 35-43). חמ"ד, כינרת.

*406*

סרנה, י' (1993). יונה וולך (ביוגרפיה). ירושלים: כתר.

ערפלי, ב' (תשמ"ז). הפרחים ואגרטל - שירת עמיחי: מבנה, משמעות פואטיקה. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

פגיס, ד' (תשל"ה) מבוא. בתוך: פוגל, ד' (תשל"ב) כל השירים (עמ' 13-69).

תל-אביב: עם עובד.

פוני, מ' (1998). השירה העברית במאה העשרים - פרקי לימוד. (עמ' 300-307). תל-אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד.

פיינגולד, ב"ע (1996). ללמוד רחל. תל-אביב: אונ' תל אביב ורמות.

צוויק, י' (עורכת) (1988). יהודה עמיחי - מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

קלדרון, נ' (1985). פרק קודם: על נתן זך בראשית שנות השישים. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה.

קרטון-בלום, ר' וויסמן, ע' (עורכות), (2000). פגישות עם משוררת,מסות ומחקרים על יצירתה של לאה גולדברג. תל-אביב: המכון למדעי היהדות, האוניברסיטה העברית וספרית פועלים.

קריץ, ר' (1987). על שירת רחל. חיפה: פורה.

רובינזון, מ' (1975). האהבה בסיפורי בורלא. בתוך: יהודה בורלא - מבחר מאמרים על יצירתו (עמ' 40-49). תל-אביב: עם עובד.

רובינשטיין, ב' (2003). לאן מובילות הדרכים (עמ' 115-118). בתוך: שירים ומה שביניהם. תל-אביב: עם עובד.

רוגני, ח' (2006). "רמוס וקשה כמו חצר". בתוך: מול הכפר שחרב. (עמ' 202-206). חיפה: פרדס.

ריבנר, ט' (1980), לאה גולדברג, מונוגרפיה. תל-אביב: ספריית פועלים והקיבוץ המאוחד.

רמון-קינן, ש' (1989) הפואטיקה של הסיפורת בימינו. תל-אביב: ספריית פועלים.

*407*

רתוק, ל' (1997). מלאך האש - על שירת יונה וולך. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

רתוק, ל' (תשנ"ה) עיון בשיר "וידוי הגדול" אמנון שמוש. מגוון לכיתות ט', מדריך למורה, (עמ' 76-79). ירושלים: מעלות.

שה-לבן, י' (1978). גרשון שופמן. תל-אביב: אור-עם.

שירב, פ' (תשנ"ג). מגוון לכיתה ח', מדריך למורה (עמ' 249-251). ירושלים: מעלות.

שלגי, מ' (תשס"ב). קריאת אתגר - ניתוח מבחר סיפורי אתגר קרת. תל-אביב: אנקורי ספרים.

שמיר, ז' (תשנ"ו), בין כנות להתחכמות - על שיר-העם של ביאליק "תרזה יפה", מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי,יח, עמ' 105-120.

שמיר, ז' (1991), מה זאת אהבה (עמ' 117-120). תל-אביב: הוצאת דביר. שקד, ג' (1977). הסיפורת העברית 1880-1980,כרך א': בגולה. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד וכתר.

שקד, ג' (תשמ"ג). הסיפורת העברית 1880-1980. כרך ב': בארץ ובתפוצה. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד וכתר.

*408*

אתרי אינטרנט

(החומרים נבדקו באתרים בדצמבר, 2006)

אתר הספרות של בית הספר אלוני יצחק: http://www.knay.alona.k12.il

על הסיפור "סובבתהו בכחש" מאת יהודה בורלא; על השיר "אבי" מאת יהודה עמיחי)

אשד, א'. "אין יותר חזון בפזמונים?" על הפזמון העברי לדורותיו. בתוך: היקום של אלי אשד, אתר אינטרנט: http://www.notes.co.il/eshed/9737.asp

בלטמן דניאל, אנחנו אסירים של הזיכרון ושל הזמן - ריאיון עם אידה פינק

http://www.amalnet.k12.il/meida/sifrut/sifshoa/maamarim/ssi00001.htm

בן-ציון, ש' (2005). יהודה בורלא - ריאליסט לירי שגלה מעירו. באתר אימגו:

http://www.e-mago.co.il/editor/literature-556.htm

ברם, ש' (2006). חלל הריק המקיף את המילים - אחרית דבר.

לוי, נילי, בין "פתח לנו שער" ל"אדם שהוא דלת, ובלחיצה קלה נפתח" - השער הנעול כמטפורה בפיוט ובספרות החדשה. מתוך אתר משרד החינוך, הפיקוח על הוראת

http://cms.education.gov.il/educationcms/units/mazkirut_pedagogit/sifrut/yetzirotsvivnose/shaarnaul

פרישמן, ד'. על י''ל פרץ. מתוך אתר "פרויקט בן יהודה"

http://bonyehuda.org/frischmann/ylperets.html

צור, ע'. "מטו-מה? מטונימיה". על המושג "מטונימיה" באתר אימגו:

http://www.e-mago.co.il/e-magazine/metonymy.html

שגב, נ'. על "סובבתהו בכחש" מאת יהודה בורלא. באתר ביה"ס נופי גולן, מקצועות לימוד, ספרות: http://www.nofey-golan.org.il