טוטליטריות ושואה

ספר לימוד לחטיבה העליונה

מאת: ישראל גוטמן

משרד החינוך

אישור מס' 4212 אושר בתאריך: 08/02/09

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל ירושלים

יד ושם

רשות הזיכרון לשואה ולגבורה

מהדורה מתוקנת

כל הזכויות שמורות למרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ט

Copyright by The Zalman Shazar Center for Jewish History, Jerusalem Printed in Israel, 2009

העתיק: רון דנקוביץ'

עמודי דפוס 6-389

הספריה המרכזית לעיוורים

תל-אביב, ישראל, 2019

מספר הסידורי: 56443

העתקה או העברה של העותק המותאם בניגוד להוראות חוק התאמת יצירות, ביצועים ושידורים לאנשים עם מוגבלות התשע"ד - 2014, מהווה הפרה של זכות יוצרים.

*3*

תוכן העניינים

עם הספר - עמוד 6

שער 1 - הטוטליטריות מאת צפריר גולדברג

מבוא - טוטליטריות מהי? - עמוד 8

יחידה ראשונה: הקומוניזם בברית המועצות

פרק 1. לנין והקמת המשטר הבולשביקי בברית המועצות - עמוד 13

פרק 2. סטלין ו"המהפכה השנייה" - עמוד 17

פרק 3. שלטון הטרור של סטלין - עמוד 21

יחידה שנייה: הפאשיזם

מבוא - עמוד 30

פרק 4. האידיאולוגיה הפאשיסטית - עמוד 30

פרק 5. הפאשיזם באיטליה - עמוד 32

פרק 6. הפאשיזם בארצות נוספות - עמוד 40

שער 2 - המדינות החדשות, שאלת המיעוטים, והיהודים בין שתי מלחמות העולם, מאת צפריר גולדברג

יחידה שלישית: המדינות החדשות והיהודים באירופה בין שתי מלחמות העולם פרק 7. המדינות החדשות ושאלת המיעוטים באירופה - עמוד 45

פרק 8. היהודים בברית המועצות - עמוד 47

פרק 9. היהודים בפולין - עמוד 56

יחידה רביעית: ארצות אגן הים התיכון והקהילות היהודיות

פרק 10. בין קולוניאליזם לתנועות לאומיות מקומיות - עמוד 70

פרק 11. היהודים בארצות האסלאם בין שתי מלחמות העולם - עמוד 74

*4*

שער 3 - נאציזם, מלחמת העולם השנייה והשואה מאת ישראל גוטמן

יחידה חמישית: עליית הנאצים לשלטון, החיים ברייך כיבוש פולין השלישי והיחס כלפי היהודים (1933-1939)

האנטישמיות - דברי מבוא - עמוד 86א

מבוא - הרפובליקה הויימארית - עמוד 87

פרק 12. יהודי גרמניה ברפובליקת ויימאר - עמוד 90

פרק 13. ראשיתה של המפלגה הנאצית - עמוד 97

פרק 14. דרכה של המפלגה הנאצית לשלטון - עמוד 102

פרק 15. א. התבססות המשטר הנאצי - עמוד 106

ב. המדיניות הנאצית כלפי היהודים - עמוד 112

פרק 16. גולים במולדתם: יהודי גרמניה, 1933-1939 - עמוד 124

פרק 17. עמדת העולם והיישוב היהודי בארץ ישראל כלפי מצוקת יהודי גרמניה 1933-1939 - עמוד 136

פרק 18. מדיניות החוץ של גרמניה הנאצית ותגובות המערב - עמוד 142

יחידה שישית: מלחמת העולם השנייה והמדיניות כלפי היהודים באזורי הכיבוש (1939-1941)

פרק 19. מלחמת העולם השנייה בשלביה הראשונים - עמוד 156

פרק 20. המדיניות כלפי היהודים לאחר כיבוש פולין - עמוד 163

פרק 21. ריכוז ובידוד: חיי היהודים בגטאות - עמוד 170

פרק 22. היודנראטים - הנהגה יהודית בצבת הכיבוש הנאצי - עמוד 187

פרק 23. א. יהודי מערב אירופה תחת הכיבוש הנאצי - עמוד 200

ב. אחידות ורבגוניות במדיניות הנאצית ובגורל היהודים - עמוד 210

יחידה שביעית: המלחמה העולמית ו"הפתרון הסופי" (1941-1945)

פרק 24. ממלחמה אירופית למלחמה עולמית - עמוד 213

פרק 25. מריכוז לרצח - ראשיתו של הפתרון הסופי - עמוד 220

*5*

פרק 26. הפתרון הסופי - עמוד 231

פרק 27. "בקרון החתום" - השילוחים למחנות - עמוד 244

יחידה שמינית: בין השמדה להתנגדות

פרק 28. עולם המחנות - עמוד 256

פרק 29. בצל הפשע וחוסר האונים - ההתנגדות היהודית לנאצים - עמוד 274

פרק 30. א. גורל היהודים במדינות הגרורות - עמוד 288

ב. יהודי צפון אפריקה בתקופת השואה - עמוד 300

יחידה תשיעית: בין מפנה לניצחון ובין ניסיונות הצלה להחרפת ההשמדה

פרק 31. המפנה בחזיתות המלחמה - עמוד 309

פרק 32. א. תגובת העולם לשואת יהודי אירופה - עמוד 315

ב. היישוב היהודי בארץ ישראל נוכח השואה - עמוד 325

פרק 33. הצלה והישרדות בתקופת השואה - עמוד 336

פרק 34. סיום המלחמה והמשך "הפתרון הסופי" בשלהי המלחמה - עמוד 350

פרק 35. שארית הפליטה - לחזור ולחיות - עמוד 359

פרק 36. שואה וזיכרון - עמוד 374

שמות ומושגים - עמוד 384

*6*

עם הספר

*6*

הספר "טוטליטריות ושואה" בא להסביר את התרחשותה של השואה מתוך כמה סוגיות היסטוריות. הוא מציע ללומדים מבט מקיף ומעמיק על רצח יהודי אירופה וההקשר ההיסטורי הכללי שבו התרחש. הוא אורג את האנטישמיות המודרנית, תהליך ההדרה ההדרגתי של היהודים והרצח של כשישה מיליון יהודים בימי הנאצים לתוך יריעה היסטורית רחבה, המציעה הסבר אפשרי לשאלה הקשה: מדוע התחולל רצח המוני חסר תקדים זה באירופה של אמצע המאה ה-20? המיזוג בין ההיסטוריה האירופית ובין תולדות היהודים והאנטישמיות מלמד על הקשר שבין ההתפתחויות והאירועים בזירה הכללית ובין המדיניות נגד היהודים והצעדים המעשיים שנגזרו ממנה. נקודת המבט המשולבת, הכללית והיהודית, מסייעת ללומדים להבין גם את הרצח ההמוני של מאות אלפי קורבנות לא יהודים, ולעמוד על מניעי ההשמדה ועל הנסיבות של כל אחת מהקבוצות הללו.

הוראת השואה במסגרת ההיסטוריה האירופית יכולה להיעשות בכמה הקשרים, כמו תולדות הלאומיות המודרנית, מלחמת העולם השנייה או ההיסטוריה של המאה ה-20 בכללה. מפאת המגבלות הנגזרות מאופיו של ספר לימוד, לא ניתן לדון באופן מעמיק בכל אותם הקשרים. הספר "טוטליטריות ושואה" מציג מספר נקודות השקה בין ההיסטוריה היהודית לזו האירופית, כמו התגבשותם של משטרים טוטליטריים, הסדר העולמי ושאלת המיעוטים בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, הקולוניאליזם ומלחמת העולם השנייה. חשוב לציין שאף אחד מההקשרים הללו אינו יכול לתת הסבר מספק בפני עצמו לשואת יהודי אירופה. כל אחד מהם זכה למגוון ניתוחים וביקורות, וכמה מהם אנו מבקשים להציג בספר. כל אחת מנקודות ההשקה חושפת אפוא היבט מסוים בתהליך רב-שלבי המוביל בסופו של דבר אל "הפתרון הסופי", וביחד הן מציגות תמונה משולבת של התפתחות היסטורית רבת פנים.

בספר שלושה שערים ובכל אחד מהם מספר פרקים. השער הראשון מוקדש לדיון בהתפתחותה ובהחלתה של שיטת המשטר הטוטליטרי, המסייעת להבנת אופן מימושן של אידיאולוגיות קיצוניות כמו קומוניזם, פשיזם ונאציזם. בה בעת יש להבחין בדיון האמור בין שלושת המשטרים, היות שרק הנאציזם אימץ את הגזענות כעיקרון מדיני, ובשמה ניהל רצח המוני ושיטתי של מיליוני בני אדם. השער השני דן בתמורות בזירה האירופית מסוף מלחמת העולם הראשונה ועד עליית הנאצים לשלטון ב-1933. השער עוסק בהתעצמותן של תנועות לאומניות, במתחים בינלאומיים ובמעמדם המשתנה של מיעוטים לאומיים ביבשת אירופה ובאגן הים התיכון. השער השלישי והרחב ביותר עוסק באנטישמיות, בנאציזם ובשואה. בשער זה מוצגת התפתחותה של האנטישמיות מגרסתה הישנה, המסורתית, לגרסתה המודרנית, ועד לאנטישמיות הנאצית הגזענית-הרצחנית. השער מתקדם על ציר כרונולוגי, המתחיל בלימוד נסיבות צמיחתה של המפלגה הנאצית עד התבססותה בשלטון והצעדים שנקטה נגד יהודי גרמניה. בהמשך נדונה הזירה האירופית הרחבה ונבחנות הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השנייה, תוך תיאור מדיניותם של הנאצים במדינות שכבשו. הפרקים הבאים עוקבים אחר התפתחות "הפתרון הסופי" והשמדת היהודים אל מול ביטויים של מרי והתנגדות, תוך סקירה של אירועי המלחמה. את הספר חותמים ניתוחים של ניסיונות הצלה ותגובות להשמדה, לרבות תיאור השיקום והחזרה לחיים של יהודי אירופה.

בספר מוקדשת תשומת לב מיוחדת להיבטים הדידקטיים. העיצוב מקל על הלומדים להתמצא במבנה הספר ובנושאים הנדונים. בכל פרק הודגשו המושגים המרכזיים והוצגו שאלות מנחות. בסוף הספר נמצא מילון מושגים, והמונחים הנכללים בו מצוינים בכוכבית בגוף הספר. הצילומים, האיורים והמפות ממחישים היבטים נבחרים של הדיון.

"טוטליטריות ושואה" מבוסס בחלקו העיקרי על ספר הלימוד "שואה וזיכרון". ברצוננו להודות לכל מי שסייע בהכנת הגרסה המקורית ובהתאמתה לתוכנית הלימודים החדשה. מר צבי יקותיאל, מנכ"ל מרכז זלמן שזר, ומר אבנר שלו, יושב ראש "יד ושם", יזמו, תמכו ועודדו לאורך כל הדרך. הספר לא היה רואה אור ללא טיפולם המסור של אנשי בית הספר המרכזי להוראת השואה ביד ושם (ד"ר מוטי שלם, אברהם מילגרם, נעמה גליל, אריה ספוזניק והדם שטויאר). סייעו בכתיבה ובהתאמה לתוכנית החדשה ד"ר אליעזר דומקה ז"ל וד"ר צפריר גולדברג. תודה לעורכת הלשון הגב' עירית לאופר. על הפקתו של הספר תודה מיוחדת לאנשי מרכז זלמן שזר (ובפרט לדבורה קליין וליחזקאל חובב) ולגאמא עיצובים. לכולם התודה והברכה.

ירושלים, ניסן תשס"ט

ישראל גוטמן

*7*

שער 1 - הטוטליטריות

מאת צפריר גולדברג

*8*

שאלת פתיחה

*8*

מדוע דווקא לאחר "ניצחון הדמוקרטיות" במלחמת העולם הראשונה, צומחת באירופה הטוטליטריות - צורת משטר המנוגדת באופן קיצוני לדמוקרטיה?

מבוא: טוטליטריות מהי?

*8*

מושגים

נפתח בכמה הגדרות קצרות שתאפשרנה אבחנה בין המושגים השונים:

שלטון - איש או קבוצת אנשים הניצבים בראש מדינה ומנהלים אותה.

משטר - אופי היחסים שבין השלטון לבין הציבור הרחב.

דמוקרטיה - צורת משטר שמעניקה לציבור את הזכות החוקית והאפשרות המעשית להחליף את השלטון מדי זמן קבוע, ולעצב את החוקים והמדיניות בעזרת נציגיו הנבחרים. הזכות החוקית קובעת שלאזרחים מעל גיל מסוים מותר לבחור ולהיבחר. כמו כן, נקבעים סדרי הבחירות בחוק. האפשרות המעשית פירושה שלאזרחים ניתנת הזכות להתארגן, להקים מפלגות, לעשות תעמולה וכיוצא בזה. המשטר הדמוקרטי קובע הסדרים שיגנו על האזרח מפני השלטון, כמו, למשל, הפרדת רשויות השלטון.

ליברליזם - מושג הקשור ישירות למשטר הדמוקרטי. פירושו שלאזרחים יש חופש מרבי, כל זמן שאינם פוגעים בזולת או בחוק. בדמוקרטיה ליברלית, השלטון מתערב מעט ככל האפשר בחיי האזרחים ועושה זאת רק לצורכי ביטחון ושמירת הסדר הציבורי.

דיקטטורה - צורת משטר שבה השליט מחזיק בידיו את מרב הסמכויות. בניגוד לדמוקרטיה, תקופת שלטונו אינה נקבעת מראש והיא מסתיימת בדרך כלל עם מותו, פרישתו מסיבות שונות או על ידי הדחה בכוח.

טוטליטריות - סוג שלטון דיקטטורי מודרני המקיים שליטה כוללת באזרח וחודר לכל תחומי החיים.

עם סיום מלחמת העולם הראשונה, נראה היה כי הניצחון שייך לדמוקרטיה. מעצמות "ההסכמה" שניצחו במלחמה היו בעלות משטר דמוקרטי, ובכל המדינות החדשות שהוקמו על שטחיהן של מעצמות המרכז המנוצחות קמו משטרים דמוקרטיים. והנה, כבר בעשור שלאחר המלחמה, צמחה באירופה צורת משטר, שעמדה בניגוד מובהק לדמוקרטיה והציבה בפניה אתגר ואיום. היתה זו שיטת המשטר הטוטליטרי. מספר תנועות אידיאולוגיות שתמכו בהקמת משטר כזה הגיעו לשלטון במדינות אירופה, כך הקומוניזם ברוסיה, הפאשיזם באיטליה והנאציזם בגרמניה. המשטרים הטוטליטריים שצמחו במדינות אלו שינו לחלוטין את חיי החברה והפרט בתוך המדינה. בהמשך, הם השפיעו גם על היחסים הבינלאומיים ואף הובילו למלחמה נוספת, מלחמת העולם השנייה.

במשטר טוטליטרי השלטון הוא כוללני, היינו מגיע לכל תחום של הכלל והפרט במדינה ועשוי להתערב באופן המרבי בכל תחום בחייהם. במדינה טוטליטרית, כפי שנראה להלן, אין המדינה מחויבת לזכויות האזרח. רוב התחומים שבהם פעל האזרח באופן חופשי וביוזמתו בדמוקרטיה הליברלית, מוגבלים על ידי השלטון הטוטליטרי. השלטון נשען על מערכת של הסדרים, מנגנוני פיקוח ושיטור, המאפשרים לו לשלוט באופן כולל בחיי המדינה ואזרחיה.

*9*

יש הרואים בטוטליטריות את אחת מתוצאותיה של מלחמת העולם הראשונה. האכזבה מן הממשלות שהובילו את עמיהן למלחמה עוררה בקרב רבים מנפגעי המלחמה רצון להחליף לחלוטין את המשטר. הקושי של המשטרים הדמוקרטיים-ליברליים להתמודד עם המשברים הכלכליים-חברתיים שלאחר המלחמה יצר תחושה כי רק מנהיגות חזקה שאינה מתחשבת בחירויות הפרט תוכל להחזיר את הסדר והרווחה. גם חוויית הסדר, האחדות והאחווה של תקופת המלחמה עוררה אצל רבים מבני דור המלחמה כמיהה למשטר סמכותי.

ואכן, שלוש מן המדינות שעברו משברים קשים בעקבות המלחמה, יצרו כל אחת בהתאם לנסיבותיה המיוחדות, צורת משטר שהפכה דוגמה לטוטליטריות. כך קמו במדינות אלה שלושה משטרים טוטליטריים שונים ואף עוינים זה לזה, אך בעלי מאפיינים דומים. מדינות אלו השפיעו זו על זו ואף נתנו השראה לעליית משטרים דומים בהמשך המאה ה-20. היו אלה ברית המועצות הקומוניסטית, איטליה הפאשיסטית וגרמניה הנאצית.

הזכרנו כבר את העובדה שדיקטטורות היו קיימות בעבר, אולם הטוטליטריות היא צורת משטר מודרנית מאוד. זוהי צורת משטר מודרנית משום שהיא צמחה בעשורים הראשונים של המאה ה-20 כתגובה למלחמה המודרנית המובהקת - מלחמת העולם הראשונה. הרושם שחוללה המלחמה, האכזבה מתוצאותיה, ובמקרים שונים מן המשטר שהביא את המדינה למצב זה, היו, אם כן, גורמים לעליית אותם משטרים. תפיסות מודרניות כגון הלאומנות, הרומנטיקה ורעיונות מודרניים כגון הברירה הטבעית השפיעו על הטוטליטריות כרעיון. אולם הטוטליטריות היא משטר מודרני גם מבחינה אחרת, הקשורה להתפתחויות הטכנולוגיות של התקופה. גם לפני המאה ה-20 היו מדינות לא דמוקרטיות וקמו שליטים עריצים שדיכאו את מתנגדיהם. עם זאת, שליטים אלו לא יכלו לנהל מדינה כה ריכוזית או לחדור לכל תחומי החיים של נתיניהם כמו במשטר הטוטליטרי. המשטר הטוטליטרי מנצל את המנגנון היעיל של המדינה המודרנית, ואת כלי התקשורת והתחבורה החדישים בכדי לאסוף ולהעביר מידע אודות האזרחים ואל האזרחים. הטלפון מקל על העברת ידיעות מרחבי המדינה אל הגופים המפקחים שבמרכז. אמצעי התקשורת ההמונית, כמו עיתונות ורדיו, מאפשרים לדיקטטור להשמיע קולו בכל בית. פיתוח אמצעי התחבורה מקל על נציגי השלטון להגיע לכל מקום במהירות רבה.

מה היו מאפייני משטר זה?

1. אידיאולוגיה מוחלטת: אידיאולוגיה יחידה, כוללנית ומוחלטת, המחלקת את העולם בחדות לטוב ורע. אידיאולוגיה זו מבטיחה לתומכיה שינוי העולם מהיסוד ועתיד טוב בהרבה, אם רק ייושמו עקרונותיה באופן מלא.

2. מפלגה יחידה ומנהיג יחיד: במשטר זה תתכן מפלגה אחת בלבד, וכל התארגנות מקצועית, כלכלית, תרבותית או חברתית קיימת אך ורק במסגרת המפלגתית. לרוב, עומד בראש המפלגה מנהיג יחיד, או קבוצה מצומצמת מאוד של מנהיגים.

(בספר תמונה: כרזת ענק של סטלין מתנוססת על בניין בלנינגרד)

3. תקשורת ותעמולה בשירות השלטון: כל אמצעי התקשורת ההמונית (עיתונות, רדיו ואחר כך גם טלוויזיה) פועלים במסגרת השלטון תחת פיקוח הדוק. מכיוון שאין היתר לקיים ארגונים מחוץ למפלגה, נאסרת גם השמעת דעה השונה מדעת המפלגה באמצעי התקשורת. התקשורת משמשת לתעמולה מתמדת למען האידיאולוגיה, יותר מאשר להעברת מידע חופשי ואמיתי.

4. פיקוח על חיי הפרט: השלטון מפקח באופן צמוד לא רק על ארגונים אלא גם על הפרט. האזרחים נמצאים תחת השגחה על ידי קיום מנגנון מסועף של משטרה חשאית המשתמשת בסוכני חרש ומלשינים.

5. טרור מטעם המדינה: שימוש באמצעי הפחדה והרתעה מטעם השלטון כלפי האזרחים. אלו מתבטאים בהענשתם וכליאתם של חשודים בהתנגדות למשטר, גם ללא הליך משפטי תקין. לעתים מקים השלטון מחנות ריכוז שהיחס בהם כלפי האסירים קשה במיוחד.

*10*

(בספר תמונה: משפחה מאזינה לנאומו של מוסוליני המשודר ברדיו (כרזה))

ביסוס המשטר הטוטליטרי התבצע בין היתר באמצעות אסיפות עם, מצעדים וטקסים.

(בספר תמונה: נוער מריע למוסוליני. רומא, 5 ביוני 1938)

6. טיפוח איום מדומה: משטרים טוטליטריים שונים מגייסים תמיכה ומצדיקים את צעדיהם הקיצוניים, על ידי יצירת תחושה ציבורית של סכנה. האזרחים מגויסים למלחמה מתמדת נגד "אויב" המאיים, כביכול, דרך קבע על הציבור. כך הוצגו היהודים בגרמניה הנאצית כאויבים שטניים ההורסים את גרמניה מבפנים על ידי חילול הגזע הארי והקושרים להשתלט על העולם. בברית המועצות תואר המשטר הקפיטליסטי שבמערב כזומם תמיד להשתלט על העולם ולהרוס את הקומוניזם.

7. דימוי של "שלטון העם": אף שקיימת מפלגה אחת בלבד ואין מתחרים על השלטון, נערכים במשטרים הטוטליטריים משאלי עם וגם בחירות. המאפיין הברור של משטר זה, בהבדל מן הדמוקרטיה, הוא שהשלטון זוכה תמיד ב-90 אחוזים ויותר מקולות הבוחרים.

בפרק הראשון ידובר בברית המועצות שבה התגבשה הדיקטטורה הטוטליטרית, בעיקר בתקופתו של סטלין. בפרקים הבאים, נדון באידיאולוגיה הפאשיסטית ובמקורותיה, וכיצד באה לביטוי בעיקר באיטליה.

*11*

טבלת השוואה בין דמוקרטיה ליברלית למשטר טוטליטרי

שאלות סיכום

1. הסבירו אילו ממאפייני המשטר הטוטליטרי נשענים על התפתחויות הטכנולוגיה והמינהל המודרניים?

2. יש הרואים בטוטליטריות תגובה למשבר שאחרי מלחמת העולם הראשונה. הסבירו אילו מאפיינים של המשטר הטוטליטרי עשויים להיראות כתשובה למצוקות שעלו בעקבות המלחמה?

שאלת העמקה

המשטרים הטוטליטריים התנגדו לדמוקרטיה והציגו עצמם כהיפוכה הגמור. השוו בין מאפייני המשטר הטוטליטרי והמשטר הדמוקרטי. בתחומים שבהם ניתן למצוא בכל זאת דמיון ביניהם, הסבירו - מדוע קיים דמיון זה?

*12*

יחידה ראשונה: הקומוניזם בברית המועצות

תקציר

ביחידה זו נעסוק במשטר הקומוניסטי בברית המועצות כניסיון להגשים אידיאולוגיה מהפכנית וכדגם ראשון ורב השפעה של משטר טוטליטרי. האידיאולוגיה הקומוניסטית רואה את ההיסטוריה העולמית כמבוססת על מאבק בין פועלים לבעלי ההון ומציעה את המהפכה כדרך לפתרון כולל של בעיות החברה והיחיד. הבולשביקים, הקומוניסטים הרוסים בהנהגת לנין, אימצו גישה זו וניסו ליישמה ברוסיה. ב"מהפכת אוקטובר" הם תפסו בכוח את השלטון ברוסיה והקימו בה את ברית המועצות. היתה זו דוגמה ראשונה למדינת מפלגה שבה נשלטו כל המוסדות על ידי מפלגה אחת, באופן כפייתי תוך חדירה לכל תחומי החיים. כלפי חוץ נאבקה ההנהגה הבולשביקית בהתערבות צבאות זרים, ואף ניסתה להפיץ את המהפכה בעולם על ידי הקמת הקומינטרן. כלפי פנים נאבקו הבולשביקים במתנגדיהם, הצבאות "הלבנים", והקימו את הצבא האדום וארגוני משטרה חשאית. בניסיון ליישם את גישתו החברתית-כלכלית השליט לנין שיטה שיתופית שכונתה "קומוניזם מלחמתי", אך מאוחר יותר מיתן את הכפייה ופתח ב"מדיניות כלכלית חדשה".

עם מותו של לנין, ולאחר מאבק ירושה עם טרוצקי, עלה לשלטון מזכיר המפלגה הקומוניסטית, סטלין. סטלין פעל לקידום הכלכלה בברית המועצות, ליישום מלא של האידיאולוגיה הקומוניסטית ולביסוס השליטה הבולשביקית. לשם כך יזם את תוכניות החומש, שכללו תיעוש מזורז, השקעה מסיבית בחינוך, וקולקטיביזציה (מעבר לשיתופיות) כפויה של החקלאות.

כדי להשיג את יעדיו השתמש השלטון הבולשביקי בתעמולה, כפייה וטרור. הממשלה השתמשה בחינוך, בתקשורת, באמנות ובמדע ככלים להפצת האידיאולוגיה הקומוניסטית. התקיים פולחן אישיות שפיאר את דמותו והישגיו של סטלין. מיליוני איכרים הועברו בכוח לערים או לחיים בקהילות שיתופיות. מיליונים נוספים, אלו שלא צייתו לשינויים הכפויים או נחשדו כמתנגדי המשטר, נשלחו למאסר ממושך במחנות עבודה - "גולאגים", בתנאים קשים ביותר. גם חברי המפלגה הקומוניסטית ומנהיגיה היו חשופים לשלטון האימים של סטלין. עשרות אלפים מהם הוצאו להורג או נשלחו למעצר, במסגרת "משפטי טיהור" שנועדו לכאורה להוציא מן המפלגה את אויביה. כך התבסס השלטון בברית המועצות כדגם של משטר טוטליטרי, החודר לכל תחומי החיים, בו שולטים מפלגה יחידה ומנהיג יחיד, בשם אידיאולוגיה מוחלטת, תוך הטלת טרור ממשלתי על האזרחים ושימוש מסיבי בתעמולה.

*13*

פרק 1. לנין והקמת המשטר הבולשביקי בברית המועצות

*13*

מושגים

- מדינת מפלגה

- קומינטרן

- ברית המועצות

- קומוניזם מלחמתי

- מדיניות כלכלית חדשה - נא"פ

שאלת פתיחה

כיצד ניסו לנין ותומכיו להגשים את הקומוניזם ברוסיה?

תפיסת השלטון על ידי הבולשביקים

במהלך מלחמת העולם הראשונה ספגה הקיסרות הרוסית מכות קשות. בתום שנתיים וחצי של לחימה הקריבה קרוב לשניים וחצי מיליון חיילים. המצב הכלכלי בעורף היה קשה במיוחד, הן בשל הגיוס ההמוני, הן משום שכל האספקה זרמה אל החזית. המצוקה הגבירה את ההתמרמרות, והתסיסה נגד השלטון גדלה והלכה.

במרס (פברואר לפי הלוח הרוסי) 1917 פרצה מהפכה. הצאר וממשלתו סולקו מן השלטון וממשלה זמנית הוקמה. היה ברור, עם זאת, שאם המלחמה תמשך גם היא לא תחזיק מעמד, אולם מעצמות ההסכמה דרשו מהממשלה הזמנית שלא לפרוש מן המלחמה. המשך המערכה ואבידות רבות נוספות החלישו את מעמדה של הממשלה הזמנית. עובדה זו נוצלה היטב על ידי הבולשביקים - הקומוניסטים הרוסים בראשות לנין, והם חוללו בנובמבר (אוקטובר על פי הלוח הרוסי של אז. לכן גם כונתה "מהפכת אוקטובר") מהפכה נוספת.

לנין ותפקיד האישיות בהיסטוריה

לנין הוא כינוי המחתרת של ולדימיר איליץ' אוליינוב (1870-1924), מהפכן רוסי, מנהיג המפלגה הבולשביקית ומנהיגה הראשון של ברית המועצות. נולד למשפחה רוסית אמידה ומשכילה, רכש השכלה כעורך דין. פנה לפעילות מהפכנית בעקבות הריגתו של אחיו על ידי השלטונות הרוסיים. הוגלה לסיביר ולאחר מכן אל מחוץ לרוסיה והיה פעיל בחוגי המהפכנים הרוסים הגולים במפלגה הסוציאל-דמוקרטית המהפכנית. הרבה לכתוב על דרכי הפעולה המעשיות המתאימות לקומוניסטים, והציג דגש ייחודי למהפכנים הרוסים. לנין התנגד לתפיסה הקומוניסטית המקובלת שהניחה כי מהפכת הפועלים תפרוץ במדינות המתועשות והמפותחות ביותר אירופה - גרמניה או בריטניה. לטענתו, הפועלים יצליחו לתפוס את השלטון ולהגשים את הקומוניזם דווקא במדינה הנחשלת ביותר באירופה - רוסיה, משום ששלטונה הוא החלש ביותר. לאחר "מהפכת פברואר", הגרמנים שנלחמו נגד רוסיה, סייעו ללנין לחזור מן הגלות אל רוסיה. צעד זה נעשה מתוך תקווה שלנין ייזום מהפכה שתחליש את ההנהגה ברוסיה, ושעם עלייתו לשלטון הוא יפסיק את הלחימה נגד גרמניה (כפי שאכן עשה). לנין התאפיין בשילוב ייחודי של קנאות אידיאולוגית עם גמישות פוליטית וכושר מנהיגות. הקומוניזם הדגיש את חשיבותן של התנועות החברתיות בהיסטוריה והמעיט בערך היחיד, אולם נראה כי במקרה של לנין השפעתו של היחיד על ההיסטוריה היתה דווקא מכרעת. סביר להניח שאלמלא הגיעה אישיות יחידה זו - לנין - לרוסיה, לא היו הקומוניסטים הרוסים יוזמים מהפכה או מצליחים לעלות לשלטון וכל מהלך ההיסטוריה של המאה ה-20 היה שונה.

*14*

מיד נעשתה פנייה אל גרמניה כדי לדון ברוחה על הפסקת המלחמה. בתוך כמה חודשים נחתם בין רוסיה לגרמניה חוזה שלום ברסט-ליטובסק שעל פיו ויתרו הרוסים לגרמנים על שסטים רבים. אולם לדברי לנין, הוויתורים היו חיוניים, שכן כדי לבסס את המהפכה היו חייבים לסיים את המלחמה. אלא שהשלום המיוחל עדיין היה רחוק. במשך שלוש שנים נוספות התחוללה ברוסיה מלחמת אזרחים בין השלטון החדש למתנגדיו. אחר כך פלשה פולין - המדינה החדשה שהוקמה על גבולה המזרחי של רוסיה - מתוך תקווה לזכות בשטחים נוספים, ואליה חברו כוחות של צבאות ה"הסכמה" שניסו להפיל את המשטר הקומוניסטי.

לנין ותומכיו הקימו צבא גדול שהיה מבוסס על יחידות מהצבא הרוסי שהביעו תמיכה בממשל החדש ועל מתנדבים ממעמד הפועלים והאיכרים. צבא זה כונה "הצבא האדום" על שם סמלה של התנועה הקומוניסטית - הצבע האדום. למרות שסבל ממחסור בנשק ואף במדים, צבא זה נהנה מתמיכה של השכבות העניות ומהנהגה ריכוזית, יעילה וכריזמטית של טרוצקי, אחד מתומכיו הבכירים של לנין.

לאחר שהצליחו להתגבר על כל יריביהם היה על הבולשביקים, הקומוניסטים הרוסים, להתמודד עם המצב הכלכלי הקשה, ולבנות את המשטר על פי האידיאולוגיה שבה האמינו. מה היתה השקפת עולם זו?

טרוצקי, כינוי מחתרתי של לאון-לב דודידוביץ' ברנשטיין

(1879-1940), מהפכן רוסי, ממנהיגי ברית המועצות בעשור הראשון לקיומה. בנו של איכר יהודי מאוקראינה. התקרב לסוציאליזם בזמן לימודיו באוניברסיטה, נאסר, הוגלה לסיביר וברח מרוסיה. השתייך למפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית, לפלג המנשביקי שהתחרה כנגד הבולשביקים, והצטרף לבולשביקים ב-1917, במהפכת אוקטובר. היה שר החוץ, ומאוחר יותר שר הביטחון של ברית המועצות, מקים ומפקד "הצבא האדום". טרוצקי האמין ברעיון "המהפכה המתמדת", שלפיו יש צורך להמשיך ולהרחיב את המהפכה אל יתר ארצות אירופה והעולם. טרוצקי היה מנהיג כריזמטי ואהוד על ההמונים בברית המועצות, אך היו לו מעט נאמנים בתוך מוסדות המפלגה הקומוניסטית, שבהם שלט סטלין. גם כאשר היה ברור לו שמנגנון המפלגה מופנה נגדו, הוא נותר מחויב אליה ולא התעמת עמה בגלוי. לאחר מות לנין, הפסיד טרוצקי לסטלין במאבק על ההנהגה, הודח מכל תפקידיו, הוגלה ונרצח. נפילתו מעידה על כך שמרגע שהמדינה הטוטליטרית התבססה, כוח המנגנון השלטוני עולה על כל ביטוי של רצון העם או של אופוזיציה הנשענת על האזרחים.

(בספר תמונה: טרוצקי מפקד "הצבא האדום" בפני חייליו בזמן מלחמת האזרחים - היעזר במנחה)

שאלה

כיצד ניתן לראות בלבוש הדמויות בצילום ביטוי לרעיונות השוויון הקומוניסטיים?

*15*

האידיאולוגיה הקומוניסטית

המהפכה הבולשביקית-קומוניסטית לא נועדה להחלפתו של השלטון בלבד, ובוודאי שלא היה בכוונתה להסתפק בפרישה מן המלחמה. היא נשאה עמה אידיאולוגיה - השקפת עולם כוללנית - שמטרתה לשנות את כל סדרי החיים בארץ.

השקפה זו, הקומוניזם, שנוסחה על ידי קרל מרקס ופרידריך אנגלס כשבעים שנה לפני המהפכה, קבעה כי ההיסטוריה הינה תהליך מתמשך של מאבק בין מעמדות מנצלים למנוצלים. במהלך הדורות התפתחה האנושות ממצב של חברה ובה עבדות, לחברה פיאודלית, וממנה עברה לחברה התעשייתית הקפיטליסטית. מרקס קבע כי בחברה הקפיטליסטית מעמד הבורגנות המנצל צובר הון, בעוד שמעמד הפרולטריון המנוצל (הפועלים) הופך לעני יותר ומספר המשתייכים אליו גדל והולך. תהליך זה יביא בהכרח למהפכה, שבמהלכה ישתלט הפרולטריון על אמצעי הייצור ו"המנשלים - ינושלו". תקום דיקטטורה של הפרולטריון, והיא תכשיר את הקרקע לחברה סוציאליסטית - חברה שיתופית, שוויונית וחסרת מעמדות, שבה יתרום כל חבר כפי יכולתו ויקבל על פי צרכיו. האידיאולוגיה הקומוניסטית, שכונתה בקצרה על שם מנסחה - מרקסיזם - קבעה עקרונות כלליים ללא הנחיות מעשיות לביצוע, ולכן נמצאו לה פרשנים רבים. אחד מהם היה מנהיג המהפכה ברוסיה, לנין, שעל פי תורת מרקס ניסח את המרקסיזם-לניניזם.

(בספר תמונה: קרל מרקס, 1818-1883)

(בספר תמונה: פרידריך אנגלס, 1820-1895)

מה הוסיף לנין לתיאוריה זו? שלא כמרקס, היה לנין ספקן לגבי יכולת הפעולה העצמאית של הפועלים. בחוברת שכתב ב-1902 ('מה יש לעשות?') גרס שיש להקים מפלגה קטנה וממושמעת של מהפכנים מקצועיים, שתשמש חיל החלוץ המהפכני (אוונגרד, avant-garde). מרקס חזה התפרצות מהפכה בחברות מתועשות ומפותחות כמו אנגליה, שבהן יש מעמד פועלים גדול שנאבק בבורגנים. לנין טען כי ברוסיה אומנם אין מעמד פועלים רחב, מכיוון שהקפיטליזם ברוסיה עדיין אינו מפותח, אך משום שהבורגנות חלשה, ניתן יהיה לעבור מן המלוכה ישירות אל המהפכה הסוציאליסטית. השנים הבאות הראו שהגשמת האידיאולוגיה נתקלה בקשיים שכפתה המציאות.

(בספר קריקטורה סובייטית מימי המהפכה - "לנין מטאטא את העולם מן הזבל" - היעזר במנחה)

שאלות

1. את מי מתארת הקריקטורה?

2. כיצד מרמזת התמונה על דרכי הפעולה של המשטר הקומוניסטי?

*16*

יצירת "מדינת מפלגה"

דרכי הפעולה של לנין ותומכיו התאפיינו כמעט מראשיתן בהעדפה לריכוזיות ופעולה כוחנית על פני ריבוי דעות והכרעה דמוקרטית בדרכי שכנוע. תומכי לנין כינו עצמם הבולשביקים (קבוצת הרוב) למרות שהיוו למעשה מיעוט במפלגה הקומוניסטית הרוסית. כינוי זה מבטא את תפיסתם כי גם אם אינם הרוב המספרי הם ראויים לקבוע את הדרך משום שהם מייצגים את התפיסה הנכונה. גם במהפכה הבולשביקית, "מהפכת אוקטובר", תפסו לנין ותומכיו, שהיו קבוצה קטנה ונחושה, את השלטון מידי הממשלה הזמנית הדמוקרטית שייצגה קבוצה רחבה של מפלגות. הממשלה הבולשביקית החדשה פנתה במהירות לבסס את שלטונה הבלעדי, ומנעה את פעילותן של מפלגות אחרות מלבד המפלגה הקומוניסטית. תחת המשטר החדש, נרדפו לא רק אנשי מפלגות שהתנגדו לקומוניזם, אלא גם פעילי מפלגות סוציאליסטיות, הקרובות לגישה הקומוניסטית של הבולשביקים. אלו נדרשו לוותר על הפעילות הנפרדת ולהצטרף לבולשביקים, ואם לא צייתו - הוגדרו כאויבי המהפכה.

באופן רשמי הוקמו ברחבי רוסיה רפובליקות דמוקרטיות עצמאיות לפי הקבוצות הלאומיות העיקריות שחיו בה. בכל רפובליקה, יישוב ומקום עבודה הוקמו מועצות עממיות שנועדו לאפשר לעם לנהל את חייו באופן דמוקרטי ושוויוני (הביטוי המקביל למועצה ברוסית הוא סובייט, והמשטר הבולשביקי כונה לעתים משטר סובייטי). כל הרפובליקות התאחדו באופן חופשי לכאורה למדינת-על אחת המכונה "ברית הרפובליקות הסוציאליסטיות המועצתיות" או בקצרה, ברית המועצות. בפועל, נבחרו למועצות אך ורק אנשי המפלגה הבולשביקית שצייתו להוראות מרכז המפלגה. כל הרפובליקות נוהלו באופן ריכוזי על פי הוראות הנהגת המפלגה הבולשביקית שישבה במוסקבה בירת רוסיה. במקביל, ניסו הבולשביקים לכפות את הנהגתם על כל המפלגות הקומוניסטיות במדינות שמחוץ לברית המועצות. זאת עשו על ידי הקמת ה"קומינטרן", ברית בינלאומית של המפלגות הקומוניסטיות. ברית זו פעלה בדרכים גלויות וסמויות למען הפצת הקומוניזם, ונועדה להגשים את הרעיון של מהפכה כלל עולמית. גישה זו של כפיית דרך אחת בכוח על ידי השלטון, הופנתה לא רק לתחום הפוליטי כי אם גם לתחום הכלכלה והתרבות.

הניסיון להגשים את הקומוניזם בתחום הכלכלי - הלאמה ופיקוח

מיד לאחר שעלו הבולשביקים לשלטון הם הלאימו (תפסו למען המדינה) את התעשייה ונטלו את הקרקע החקלאית מידי האצילים. הקרקע הועברה לידי האיכרים ואילו המפעלים והעסקים הועברו באופן רשמי לידי הפועלים. מהלך זה, שבוצע תוך כדי מלחמת האזרחים הממושכת, כונה בשם "קומוניזם מלחמתי". האיכרים האמינו שכעת יוכלו לעבד את הקרקעות שנלקחו מהאצילים וליהנות מיבוליהן. אך במהרה התברר להם כי עליהם למסור את היבולים למדינה בשם עקרונות השיתוף והשוויון. עם גזירה זאת הם סירבו לשתף פעולה. הניסיונות להפעיל נגדם כוח לא צלחו, ולנין הנהיג מעין משטר של פשרה ("מדיניות כלכלית חדשה" ובראשי תיבות ברוסית נא"פ - NEP) בין יוזמה פרטית לכלכלה שיתופית. תוך כמה שנים התייצב המצב.

בשנת 1924 נפטר לנין. נפתח מאבק על הנהגת ברית המועצות ובמהלכו גבר סטלין על טרוצקי שהיה בעבר שר החוץ ושר המלחמה. טרוצקי נאלץ לעזוב את רוסיה (שבאותה תקופה כבר נקראה ברית המועצות) ואחר כך נרצח במכסיקו על ידי שליחיו של סטלין. רוסיה נשלטה במשך 25 השנים הבאות על ידי סטלין שהנהיג בה דיקטטורה טוטליטרית, מן הקשות בהיסטוריה.

שאלות סיכום

1. עליית הקומוניסטים לשלטון מבטאת את היתרון שיש בזמן משבר לקבוצה קטנה, קיצונית ומאורגנת על פני קואליציה דמוקרטית רחבה. הסבירו טענה זו והדגימו מאירועי מהפכת אוקטובר.

2. כיצד הפכו הבולשביקים את רוסיה למדינת מפלגה? תארו שניים מצעדיהם.

3. לנין התאפיין לא רק בדבקות באידיאולוגיה אלא גם בגמישות. כיצד ניתן לראות זאת במעבר מקומוניזם מלחמתי למדיניות הכלכלית החדשה?

4. יש הרואים בלנין את המנהיג הראשון שעיצב משטר טוטליטרי בברית המועצות. אילו ממאפייני המשטר ניתן לזהות תחת הנהגתו?

*17*

שאלת העמקה:

יש הרואים בצעדי הבולשביקים תחת הנהגתו של לנין תוצאה מכוונת של אידיאולוגיה טוטליטרית, ויש הרואים בהם דרך התמודדות זמנית הכרחית עם המצב הצבאי, הפוליטי והכלכלי שנוצר ברוסיה. עם סיום המלחמה. הביעו עמדתכם בעניין זה ונמקו בעזרת דוגמאות מצעדיו של המשטר.

פרק 2. סטלין ו"המהפכה השנייה"

*17*

מושגים

- תוכניות החומש

- תיעוש מזורז

- המאבק בבערות

- קולקטיבזציה של החקלאות

- קולחוז

סטלין תיאר את עצמו כתלמידו של לנין וכממשיך דרכו. שליטתו במשרת מזכיר המפלגה אפשרה לו להוציא ממנה את מתנגדיו ולמנות עדת עוזרים נאמנים, כך הפך לשליט יחיד. עם ביסוס שליטתו במפלגה, פנה לחזק עוד יותר את שליטתה של המפלגה בברית המועצות. במקביל, דחף לביטול ההסדרים בכלכלה שביטאו פשרה בין האידיאולוגיה הקומוניסטית לבין רצונות האזרחים והמבנה הכלכלי המסורתי. הוא דחה את הרעיון של חתירה למהפכה קומוניסטית עולמית לשלב מאוחר יותר והעלה את גישת ה"סוציאליזם בארץ אחת". לפי גישה זו היה צורך ליישם באופן מלא את השיטה הסוציאליסטית ולהפוך את ברית המועצות לדוגמה למדינה מתקדמת שתוכיח את יתרונות השיטה.

סטלין, שמו המחתרתי של יוסף ויסריונוביץ' גוג'אשוילי (1878-1953).

(בספר תמונה של סטלין)

נולד בגרוזיה למשפחה ענייה, והצטרף לפעילות מהפכנית בעת שלמד בסמינר לכמרים. ניחן בכושר לארגן ולהפעיל אנשים מאחורי הקלעים. בילה שנים רבות במחתרת ובמעצרים בסיביר. לאחר "מהפכת אוקטובר" מילא שורה של תפקידים במפלגה הקומוניסטית, אך לא זכה לפרסום רב. עם הגיעו לתפקיד מזכיר המפלגה, זכה לשליטה על מינוי חברי מוסדות מרכזיים. סטלין הבין כי במדינה הנשלטת על ידי מפלגה אחת, אין חשיבות לפופולריות בעיני ההמונים, אלא לשליטה במנגנון המפלגה. העובדה שדאג למנות את נאמניו לחברים במוסדות, וליצור בריתות עם בעלי השפעה במפלגה היא שסייעה לו לנצח במאבק על ההנהגה נגד טרוצקי הפופולרי.

תוכניות החומש - כלכלה מתוכננת וכפייה במשטר טוטליטרי

מטרות תוכניות החומש

בהתאם לגישת "סוציאליזם בארץ אחת", פנה סטלין להגשים את השקפתו בצורה נוקשה וללא סטיות - ברית המועצות חייבת להיות סוציאליסטית (שיתופית

*18*

ושוויונית) ולהפוך מארץ נחשלת למעצמה תעשייתית מודרנית. התוכניות לפיתוח הכלכלה נקבעו מדי פעם לחמש שנים (משום כך כונו תוכניות חומש), ועד פלישת גרמניה לברית-המועצות (1941) הספיקו לבצע שתיים מהן, ועוד אחת באופן חלקי.

תוכניות החומש נועדו להשיג מספר מטרות כלכליות ופוליטיות בעת ובעונה אחת. באופן רשמי הן נועדו להפוך את ברית המועצות למדינה תעשייתית מתקדמת שתוכל לעמוד בתחרות עם מעצמות המערב המתועשות. לשם כך נדרשה בנייה של מפעלי תעשייה וחינוך והכשרה של עובדים משכילים ומיומנים.

תוכניות החומש נועדו גם לסייע בהפיכת הכלכלה לשיתופית. מטרה זו כללה, מצד אחד, את ביטול הבעלות הפרטית של האיכרים על האדמה, ומצד שני, יצירה של מעמד פועלים רחב העובד במפעלים שיתופיים השייכים למדינה.

מבחינה פוליטית, תוכניות החומש נועדו לבסס את שליטתו המוחלטת של המשטר הבולשביקי בברית המועצות. מטרה זו כללה את דיכוי כל הכוחות והמעמדות שיכלו להתנגד לשלטון, ואת פיתוח תלותם של האזרחים במשטר ונאמנותם כלפיו.

ניתן לראות כי מטרות תוכניות החומש של סטלין בתחומים השונים משתלבות ומקדמות זו את זו. כך, למשל, ביטול בעלותם של האיכרים על האדמה נועד לסייע להעברתם של מיליוני איכרים לעיר; מהלך זה אפשר את יצירתו של מעמד פועלים רחב בערים, אשר יוכל לספק כוח אדם להרחבתה של התעשייה השיתופית. כזכור, האיכרים שקיבלו לידיהם אדמות גילו כוח התנגדות לשלטונו של לנין וסירבו למסור יבולים. בביטול בעלותם על האדמה השיג סטלין מטרה פוליטית - החלשת כוחם ומניעת התנגדותם. שהרי ככל שהפועלים שיעבדו במפעלים שיתופיים שבבעלות המדינה יהיו תלויים בה יותר, כך תגבר נאמנותם למשטר. גם הענקת חינוך והכשרה שירתה שתי מטרות. היא נועדה לספק לברית המועצות כוח אדם משכיל לצורכי התעשייה והתחרות כנגד מעצמות אירופה המתקדמות. ובמקביל, החינוך נועד לשמש ערוץ לעיצוב תודעת העם ולטיפוח נאמנות למשטר הבולשביקי.

בנאום שנשא בתחילת 1931 נימק סטלין את הצורך בתיעוש מהיר:

לא, חברים... אסור להאיט את הקצב. נהפוך הוא, עלינו להחישו ככל שהדבר בכוחנו וביכולתנו. את זאת מכתיבות לנו התחייבויותינו כלפי העובדים והאיכרים של ברית-המועצות. את זאת מכתיבות התחייבויותינו כלפי מעמד הפועלים בעולם כולו. להאיט את הקצב, משמע: לפגר; והמפגרים סופם לנחול תבוסה. לא, איננו רוצים. בדברי ימיה של רוסיה... היא היתה סופגת מכות תמיד בשל נחשלותה... היא ספגה מכות, כיוון שכדאי היה להכותה וכיוון שהמכה לא בא על עונשו... אנו מפגרים בחמישים או במאה שנה אחרי הארצות המתקדמות. עלינו להדביק אותן בעשר שנים. אם לא נעשה זאת, הן תמגרנה אותנו.

(י' דויטשר, סטלין, תרגום: ב' לובוצקי, ש' שניצר, 1953, עמ' 291-292)

שאלות

1. אילו נימוקים השמיע סטלין בזכות זירוז התיעוש? האם הם מבטאים את כל מניעיו לביצוע תוכניות החומש?

2. מדוע בחר להדגיש דווקא נימוקים אלו ולא מניעים הקשורים לגישה הסוציאליסטית או למטרותיו הפוליטיות?

יישום תוכניות החומש: התיעוש המזורז

תוכנית החומש הראשונה (1928-1932) התרכזה בתעשייה הכבדה. מבין המפעלים הבולטים בה היו: הקמתם של סכר ותחנת כוח המונעת בכוח המים על הנהר דנייפר, מפעל מכונות חקלאיות - טרקטורים בעיקר - בסטלינגרד, שסייע רבות בהפעלת התוכנית החקלאית (שבה ידובר להלן) ומפעל המתכת הענקי ליד הנהר אורל. כמו כן נסללו כבישים והונחו מטילות ברזל ובכללן מסילה לאורך 1,500 ק"מ בין מערב סיביר למרכז אסיה, שאפשרה העברה מהירה של חומרי גלם ומוצרים מוגמרים בין שני אזורים מרוחקים אלה.

*19*

(בספר צילום: פועלות במפעל הטרקטורים בסטלינגרד - היעזר במנחה).

שאלה

כיצד מנסה הצילום להדגיש את עקרון השוויון ואת הקדמה שהביא הקומוניזם לרוסיה?

התוכניות הבאות נועדו לעבור לפיתוח מאוזן יותר, שיכלול גם ייצור מוצרי צריכה, אבל עליית הנאצים לשלטון בגרמניה והמתיחות הגדולה ששררה במהלך שנות ה-30 מיקדו שוב את תשומת הלב בתעשייה הכבדה, שכללה גם ייצור המוני של כלי נשק.

אף שמטרות תוכניות החומש היו יומרניות ביותר, התברר כי חלק מהן הושג. בכל הקשור לתפוקת ברזל ופלדה, למשל, דחקה ברית המועצות את בריטניה מן המקום השלישי בעולם, לאחר ארצות הברית וגרמניה.

מה אפשר לשלטון עמידה בתוכניות כה נרחבות? בראש וראשונה יש לזכור שהאוכלוסייה גדלה וסיפקה יותר ידיים עובדות. בשנת 1926 היו במדינה 147 מיליון תושבים וב-1939 כ-170 מיליון. אך בכך לא היה די. מכיוון שרוב האוכלוסייה היתה כפרית, היה צורך להעבירה לערים הגדולות ולערי התעשייה החדשות. הדבר נעשה גם בדרכי כפייה, ובשנות ה-30 גדלה האוכלוסייה העירונית פי שניים ויותר (מ-31 ל-66 מיליון).

בנוסף לכוח האדם הגדל נזקקה התעשייה המתפתחת גם למומחים בנושאים שונים. אף שהארץ לא היוותה מוקד משיכה לאנשי חוץ, בכל זאת הגיעו לא מעט מומחים ומהנדסים, שחלקם באו מתוך סקרנות או הזדהות אידיאולוגית, ואחרים בשל השכר הגבוה ששולם, וזאת בשעה שהמערב היה שקוע במשבר הכלכלי הגדול. במקביל, ניכרה השקעתו של המשטר בחינוך ובגיוס כוח אדם משכיל.

בתקופת תוכניות החומש הושם דגש רב על הוראת מקצועות טכניים במוסדות להכשרה מקצועית ובבתי ספר ערב לעובדים. כן טופחו מדעי הטבע באוניברסיטאות, ומספר הסטודנטים בהן גדל במידה ניכרת. מדעי הרוח סבלו מהזנחה מן הסיבה הפשוטה, שהיסוד המרכזי בהם - חופש הדעה והדיון - לא היה בנמצא במשטר זה; היסטוריה, פילוסופיה ושאר מדעי הרוח נחקרו ונלמדו בתאום עם העקרונות המרקסיסטיים בלבד.

חינוך ככלי לפיתוח ולשליטה במשטר הטוטליטרי

במקביל לייבוא המומחים מבחוץ, ומתוך מגמה לצמצם ככל האפשר את התלות בהם, נעשה גם מאמץ גדול להכשיר אנשי מקצוע. היה זה צד נוסף בתוכניות החומש שנועדו לקדם את המדינה - מאבק כולל בבערות שהיתה נחלת רוב האוכלוסייה בתקופה שלפני המהפכה. הפעולות בתחום זה החלו בקנה מידה נרחב כבר בשנות ה-20, ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה נעלמה האנאלפאביתיות כמעט לחלוטין. מספר התלמידים בבתי הספר היסודיים והתיכוניים, שעמד על כ-10 מיליון ב-1920, הגיע ליותר מ-30 מיליון כעבור 20 שנה.

(בספר תמונה: איכרים לומדים קרוא וכתוב - היעזר במנחה)

שאלות

1. מה המסר המועבר בתמונה לגבי יחס הממשל אל האזרחים?

2. מה מטרת לימוד זה על פי הידוע לך עד כה?

*20*

ספרי הלימוד היו תחת פיקוח מלא של השלטונות ולמעשה היוו מכשיר תעמולה ממשלתי. גם לאחר שעות הלימודים השקיע המשטר בחינוך. בני הנוער אורגנו במסגרת תנועת הנוער הבולשביקית, ה"קומסומול", שהפעילות בה היתה למעשה חובה. כאן חונכו לנאמנות מוחלטת למשטר.

הקולקטיביזציה - הפיכת החקלאות לשיתופית ודיכוי האיכרים

ומה באשר לחקלאות? הנא"פ השאיר כזכור מידה של עצמאות כלכלית ורכוש פרטי לאיכרים. אולם בתחילת 1928 הודיע סטלין על מחסור בתבואה, ויותר ממאה אלף שליחי מפלגה נשלחו לכפרים לנקוט צעדים לזרוז איסוף התבואה. מעלימי תוצרת נענשו קשות והוצגו כ"קולאקים" (מילולית "בעלי אגרוף"), כינוי לאיכרים אמידים, גם כשהיו בעלי אמצעים בינוניים ולא השתייכו לבעלי הנכסים הגדולים. סטלין קרא למלחמת חורמה במעמד זה:

עלינו למגר את הקולאקים, לחסלם כמעמד... אם לא נשווה לנגד עינינו את המטרות האלו, לא תהיה המתקפה אלא דקלום בעלמא, מלאכת שפתיים, דקלום ריק... עלינו למחוץ בקולאקים בכוח כזה, שלא יוכלו עוד לקום על רגליהם... הנוכל להרשות את הפקעת רכושם של הקולאקים? שאלה מגוחכת... אין אתה מקונן על אובדן שערות ראשו של מי שנערף... עלינו לשבור את התנגדות המעמד הזה בקרב גלוי.

(י' דויטשר, סטלין, עמ' 284)

שאלות

1. איזו עמדה רוצה סטלין ליצור בציבור ביחס לקולאקים? איזה מאפיין של המשטר הטוטליטרי הדבר מבטא?

2. מהו יחס המשטר כלפי זכויות האזרח וכלפי השימוש בכוח לפי נאום זה?

(בספר תמונה: איכרה נוהגת בטרקטור בקולחוז)

שאלה

הסבירו כיצד ניתן לראות בטרקטור אמצעי התורם גם לקידום החקלאות, אך גם לצמצום מעמד האיכרים והגברת תלותו במשטר?

המתיחות שנוצרה הגבירה את הקריאות, שנשמעו זה זמן רב, לארגן את החקלאות בצורה קולקטיבית, כלומר שיתופית, בבעלות וניהול המדינה. כאמור, בכך התכוונו להגשים כמה מטרות - אידיאולוגית (הגשמת הקומוניזם), חברתית-פוליטית (חיסול מעמד האיכרים העצמאיים) וכלכלית (פריון גדול יותר ואפשרות להפנות כוח אדם לתעשייה).

לאחר שהתברר כי האיכרים אינם ששים להצטרף מרצונם למשק השיתופי, הוכרז בינואר 1930 על "המרת הייצור הגדול של הקולאקים בייצור הגדול של הקולחוז". משמע, קולקטיביזציה של הקרקעות - כל המשקים הפרטיים הופכים לקולחוזים, משקים שיתופיים.

הקולחוז (משק קולקטיבי) היה קבוצה שיתופית שחכרה מן המדינה אדמה, בעלי חיים וציוד חקלאי קל. בקולחוז היו בממוצע 70-100 משפחות שניהלו את עבודתן במשותף, אף כי מבחינה מעשית המדינה היא שקבעה את המדיניות החקלאית. על הקולחוז הוטלה חובת תשלום מיסים ואספקת תוצרת למדינה במחיר שהיא קבעה.

העבודה בקולחוזים היתה מבוססת על שימוש במיכון חקלאי (טרקטורים וקומביינים, למשל) שהמדינה החזיקה במרכזים מיוחדים ואלה נתנו שירות למשקים השונים. התלות במיכון הניתן על ידי המדינה החלישה את עצמאות האיכרים וחיזקה את נאמנותם למשטר. כמו כן, השימוש במיכון מודרני אפשר לצמצם את מספר האיכרים שנדרשו קודם לכן לעבד שטח אדמה זהה. כך ניתן היה להעביר מיליוני איכרים לערים לעבודה בתעשייה.

*21*

האיכרים נאבקו נגד העברתם לקולחוזים או לעבודה בערים, בכל דרך אפשרית, ובכלל זה שחיטה של בעלי החיים והשמדת יבולים, שהובילו לרעב כבד בברית המועצות. אולם השלטון דיכא את התנגדותם באכזריות, לעיתים תוך שימוש במכונות ירייה ובמטוסים. מספר החללים מקרב תושבי המדינה, שעליהם נוספו הנספים בבצורת הקשה שפקדה אותה ב-1931/32, נאמד, בהתאם למקורות השונים, בין 1 ל-5 מיליון בני אדם. כמספר הזה גם הוגלו לסיביר ולמחנות עבודה - "גולאגים".

בסוף שנות ה-30 כבר ישבו כ-95 אחוזים מן האיכרים במשקים השיתופיים. חלף זמן, עם זאת, עד שהמשק החקלאי החל לתת פירות. ורק לקראת סוף שנות ה-30 נראה היה שיבולי החקלאות הגיעו לממדים שלפני הקולקטיביזציה.

שאלות סיכום

1. ניתן לראות כי תוכניות החומש משרתות גם מטרות כלכליות וגם מטרות אידיאולוגיות ופוליטיות. הוכיחו זאת באמצעות הסבר המטרות שעמדו מאחורי צעד אחד מתחום החקלאות וצעד אחד מתחום התעשייה.

2. באיזה אופן ניתן לראות בתוכניות החומש ודרכי יישומן ביטוי למאפייני המשטר הטוטליטרי?

3. יש הרואים בתוכניות החומש צעדים שהיו הכרחיים לקידומן של האוכלוסייה והכלכלה בברית המועצות. לעומת זאת, יש הרואים בהן תכסיס לביסוס השלטון הטוטליטרי של סטלין, שבוצע תוך פגיעה חמורה באוכלוסייה. הביעו עמדה במחלוקת זו תוך מתן דוגמאות מן הצעדים השונים ותוצאותיהם.

(בספר תמונה: נשים בדרכן לעבודה בשדות משאירות את התינוקות בפעוטון - היעזר במנחה)

שאלות

1. מה ניתן ללמוד מן התמונות שבעמוד זה על שיתופה של האישה בחיי הקולחת?

2. כיצד ניתן לראות בתמונות ביטוי להגשמת הרעיונות הקומוניסטיים כגון ערכי השיתוף והשוויון?

פרק 3. שלטון הטרור של סטלין

*21*

מושגים

- מחנות עבודה - "גולאגים"

- משפטי טיהור

- פולחן אישיות

- ז'דאנוביזם

- מדע ואמנות מגויסים

כאמור, פעולות השלטון מבטאות היטב את דרכי הפעולה של המשטר הטוטליטרי. השלטון הסובייטי היטיב להשתמש בשתי השיטות המוכרות מאז ומתמיד - לחץ ועונשים, מצד אחד, עידוד ותגמולים, מצד שני.

המשרד לענייני פנים (נקו"ד) היה הגוף שדאג להעניש את כל אלה שלא עמדו במטלות או שסירבו לשתף פעולה והוגדרו, לכן, כבוגדים בעם ומחבלים במפעל המהפכה. הפיקוח על האוכלוסיה היה צמוד ונרחב; מלשינים וסוכנים נמצאו בכל מקום עבודה ומסגרת חברתית. אזרחים נעצרו גם בשל ביטויי ביקורת או התבדחות על המשטר, ואף בקרב המשפחה המצומצמת לא היה אדם בטוח מהלשנה. במשך שנות ה-30 גדל מספר האסירים במחנות העבודה ממאות אלפים לכמה מיליונים.

*22*

אסירים אלה הועסקו בעבודות כפייה וחלק נכבד מפיתוח המסילות, הכבישים והמכרות נעשה על ידם בתנאים קשים ביותר, שהובילו לתמותה המונית. הנקו"ד הפך בכך למעסיק הגדול במדינה.

מספר האזרחים שמתו במחנות או נהרגו בידי שליחי המשטר עד סיום שלטון סטלין מוערך בין עשרה לשלושים מיליון. ה"גולאגים" הטילו אימה והיו יסוד מרכזי בטרור השלטוני המאפיין משטרים טוטליטריים.

לאחר ניצחונו של סטלין שוכתבה ההיסטוריה בכל הקשור לתרומתו של טרוצקי למהפכה. בתמונה המקורית נראה לנין נואם וטרוצקי ניצב מימינו, על המדרגות; בתמונה שהוכנסו בה שינויים, כפי שפורסמה לאחר ניצחונו של סטלין, נעלמה דמותו של טרוצקי.

שאלות

1. מדוע היה חשוב לסטלין למחוק את דמותו של טרוצקי מההיסטוריה?

2. כיצד מבטא שכתוב היסטורי זה את היקף השליטה של השלטון הטוטליטרי ואת מאפייניו?

מתחילת 1935 ועד 1938 נערכה סדרה של "משפטי טיהור" ובהם "טוהרו" שורות המפלגה מכל אלה שבצורה זו או אחרת, בכל תקופה שהיא, השמיעו דברי ביקורת. למעשה "טוהרה" המפלגה כמעט מכל ראשי המהפכה. מבין שמונה חברי הלשכה המדינית לאחר המהפכה, חמישה חוסלו ואחד התאבד (השניים הנותרים היו לנין וסטלין...).

משפטי הטיהור היו משפטי ראווה, שהתנהלו ברובם בדלתיים פתוחות וזכו לסיקור מלא באמצעי התקשורת; היו להם שלושה מאפיינים עיקריים:

1. רבים מן העומדים למשפט היו מראשי המפלגה ומחוללי המהפכה - אנשים שסטלין ראה בהם יריבים פוטנציאליים.

2. רוב הנאשמים הודו בפה מלא בכל אשר נטען כלפיהם, וזאת כתוצאה מן הסבל והעינויים הנפשיים שעברו במהלך חקירותיהם הממושכות.

3. רוב הנאשמים שבאו מן השורה הראשונה נמצאו אשמים בבגידה והוצאו להורג.

לא רק ראשי המפלגה כז'נוביב, קמניב, ראדק ובוכרין הומתו בשנים אלה. היו גם רבים מן הדרג היותר נמוך שהחרב לא פסחה עליהם. כך, למשל, חוסלו כ-100 מתוך 139 חברי הוועד המרכזי של המפלגה שנבחרו ב-1934. כמו כן הורחקו מאות אלפים מן המפלגה ורבים אחרים הוגלו למחנות עבודה בסיביר.

אחת הפרשיות הבולטות במשפטים אלה היתה המשפט החשאי שנערך בקיץ 1937 ל-8 ממפקדיו הבכירים של הצבא - הם הואשמו בקשר חשאי עם גרמניה, הורשעו והוצאו להורג. בהם היו כמה ממצביאיו המהוללים של "הצבא האדום", כמפקד כוחות היבשה המרשל טוחצ'בסקי. אולם היה זה קצה הקרחון בלבד; הטיהור שנערך בפיקוד הצבאי היה בממדים דמיוניים - בין המוצאים להורג היו 3 מתוך 5 מרשלים, 13 מתוך 15 מפקדי המחנות, 110 מתוך 195 מפקדי

*23*

(בספר תמונה: סטלין ושמונה מראשי המפלגה בשנת 1925. 14 שנה לאחר מכן פורסמה אותה התמונה ב"שינויים קלים" - חמש מן הדמויות נמחקו מן ההיסטוריה).

על הפער שבין העמדה הרשמית למצב המעשי; חוקת ברית המועצות

בעצם ימי משפטי הטיהור פורסמה חוקה הדשה למדינה (1936). על פניה נראתה החוקה דמוקרטית, בהעניקה זכות בחירה כללית לכל בני ה-18 ומעלה. בין החירויות המובטחות היו הזכות לעבודה, לביטחון, למנוחה ולחינוך. בלטו בה הסעיפים הבאים:

סעיף 125 - בהתאם לאינטרסים של המוני העמלים ולמען חיזוק השיטה הסוציאליסטית, מובטחים לאזרחי ברית-המועצות על ידי החוק

1. חופש הדיבור

2. חופש העיתונות

3. חופש ההתאספות, כולל אסיפות המוניות

4. חופש תהלוכות רחוב והפגנות

זכויות אזרח אלה מובטחות על ידי כך שלרשות המוני העמלים וארגוניהם יועמדו מכונות דפוס, מלאי נייר, בנייני ציבור, הרחובות, אמצעי תחבורה וכל חומר נוסף הנדרש למימוש זכויות אלה.

סעיף 126 - בהתאם לאינטרסים של המוני העמלים ולמען פיתוח היוזמה והפעילות הפוליטית של ההמונים, מובטחת לאזרחי ברית-המועצות הזכות להתארגן בארגונים המוניים - איגודים מקצועיים, חברות קואופרטיביות, ארגוני נוער - האזרחים הפעילים ביותר ובעלי התודעה הפוליטית בשורות המעמד העמל, האיכרים העמלים והאינטליגנציה העובדת מתאחדים מרצונם החופשי במפלגה הקומוניסטית של ברית-המועצות.

סעיף 127 - לכל אזרחי ברית-המועצות מובטחת אי פגיעה בשלמותם הגופנית. אדם לא יאסר אלא על פי החלטה של בית המשפט או על פי אישור של מי שהוסמך לכך.

סעיף 128 - שלמות בתיהם של אזרחים ופרטיות דברי הדואר שלהם מוגנים על פי החוק.

שאלות

1. האם סעיפים אלה תואמים את המצב ששרר אז בברית המועצות בפועל? נמקו את תשובתכם!

2. מה לדעתכם היתה מטרת פרסום החוקה?

*24*

האוגדות. ההערכות הן, שכ-80-90 אחוזים מן הקצונה הבכירה והמנוסה, טובי מוחותיה הצבאיים של המדינה חוסלו, וכל זה בשעה שהמתיחות הבינלאומית התגברה והמלחמה עמדה בפתח.

כיצד ניתן להסביר תופעה כה יוצאת דופן בקיצוניותה? סטלין היה בעל אופי כוחני ובדרכו לשלטון עבר שורה של מאבקים שבמהלכם ביסס את מקומו בצמרת, אולם חשדותיו היו גדולים. ככל שדוכאו מתנגדיו, התרכז כוח רב יותר בקרב הקבוצה המצומצמת שבהנהגה, ועל כן חשש סטלין בעיקר מחבריו להנהגה. חלק מחברי הצמרת האמינו באמת ובתמים כי חילוקי דעות בהנהגה הם דבר לגיטימי, אולם סטלין ראה בחולקים על דבריו בוגדים ומי שמסכנים את שלטונו. הוא שוכנע כי קיים קשר בינלאומי נגד ארצו ונגדו אישית, והמאורעות בזירה הבינלאומית חיזקו את דעתו. באותן שנים חתמו גרמניה, איטליה ויפן על "ברית האנטיקומינטרן", ואילו מדינות המערב, בריטניה וצרפת, שנקטו מדיניות של פיוס כלפי גרמניה ואיטליה, יצרו אף הן את הרושם של השתתפות בחזית שתפנה לבסוף נגד המשטר בברית המועצות.

בתקופת מלחמת העולם השנייה (1939-1945) מיתן סטלין את הטרור על מנת לשפר את רוח הלחימה והנאמנות של אזרחי ברית המועצות. אולם אחרי המלחמה החריף מחדש את שלטון האימים. ככל הנראה ההחרפה באה בתגובה לחשש מכך שמיליוני אנשים שחזרו למדינה - חיילים, שבויי מלחמה ועובדי כפייה, שנולדו או שגדלו במשטר הקומוניסטי ולא הכירו כל משטר אחר - באו במגע עם העולם החיצון ונחשפו להשקפות שונות. מאות אלפים מן השבויים והחיילים המשוחררים נכלאו במחנות מעצר לאחר שובם ורבים אחרים הוצאו להורג. גם לגבי כל היתר נוצר החשש כי הושפעו על ידי השקפות מערביות, שנפסלו על ידי המשטר. החל מסע תעמולה רחב הקף למען האדרת הישגי הקומוניזם הסובייטי וגינוי ה"ניוון" של המערב.

התעמלה

כפי שהוזכר, במקביל לשימוש שעשה השלטון הקומוניסטי בטרור כדי להטיל אימה על האזרחים ולהניעם לציות, הסתייע המשטר בתעמולה. תעמולה זו נישאה על גלי הרדיו, נצפתה בקולנוע והגיעה בכתב לכל יישוב, ובכך הדגישה את חשיבות התיעוש לחיזוק המולדת ולביצור המהפכה. התעמולה עוררה גם את הרגש הפטריוטי, בעיקר בקרב הדור הצעיר, שגדל לאחר פרוץ המהפכה ולא הכיר צורת משטר שונה. גיבורי התקופה, שהיוו דוגמה ומופת לכלל, היו אלה שעברו בשיעור ניכר את מכסת העבודה. הידוע שבכולם היה כורה הפחם אלכסיי סטאחאנוב, שלפי המסופר כרה כמות אדירה של פחם במשמרת אחת. המדינה יצאה בתעמולה נרחבת וקראה לחקות דוגמה זו, תוך הבטחת תגמולים נאותים לכל המצטיינים (שכונו "סטאחאנוביצ'ים").

אולם התעמולה התמקדה לפני הכל, לא בגיבורים מן העם הפשוט, אלא במנהיג. עוד לפני הקומוניזם הורגל העם הרוסי לראות באדם יחיד, הצאר - מלך רוסיה, את מייצג השלטון שיש לציית לו ולהעריצו. כדי לחזק את נאמנותו של העם הרוסי למשטר, הדגיש סטלין את דמותו כמנהיג יחיד ונערץ. אם ללנין סגדו לאחר מותו, הרי לסטלין עשו זאת עוד בחייו. יום הולדתו החמישים, שחל בדצמבר 1929, היווה הזדמנות לתלות את תמונותיו בכל מקום לצד תמונותיו של לנין, והשבחים שהושמעו בכל אמצעי התקשורת ביטאו פולחן אישיות שגדל והלך במשך השנים.

(בספר תמונה: במלאות 30 שנה למהפכה - תמונת תעמולה למען הקולקטיביזציה (1947) - היעזר במנחה).

שאלות

1. מה ביקש הצייר להשוות בתמונתו?

2. כיצד נועדה תמונה זו לעורר את רגשות התמיכה של העם בברית המועצות?

*25*

(בספר תמונה: דיוקנו של סטלין מעל הכיכר האדומה ביום הולדתו השבעים (דצמבר 1949) - היעזר במנחה)

שאלות

1. כיצד מוצג סטלין?

2. האם אופן ייצוגו של סטלין תואם את ערכי השוויון הקומוניסטיים או סותר אותם?

לאחר מלחמת העולם השנייה, אל מול החשש מהשפעות המערב, הועצם השימוש בתעמולה. בראש מסע התעמולה בתחום התרבות ניצב אנדרי ז'דאנוב, מקורבו של סטלין והמועמד לרשת אותו. מדיניותו, שכונתה "ז'דאנוביזם", קבעה שקיים מאבק אידיאולוגי בין הסוציאליזם לבין העולם הקפיטליסטי וכי יש להילחם בכל השפעה זרה, בכל תחום.

בתקופה זו הודגשה התרומה הרוסית לתרבות האנושית, אם בשחרור אירופה מהנאציזם, או בקידום המדע, על ידי ממציאים רוסים שהביאו, כביכול, לעולם את מקלט הרדיו, את התאורה החשמלית, את הפניצילין, את התעופה ועוד כמה מן הבולטות בהמצאות המאה ה-20. הספרות והאמנות המערבית הוכרזו כמושחתות ומרעילות נפשות, ואף סופרים ומוסיקאים רוסים, שכתבו בסגנון מערבי, לא היו פטורים מביקורת.

מדע ותרבות מגויסים

המשטר הקומוניסטי דרש מאנשי התרבות והמדע להתאים עצמם לערכי השלטון ולצורכי המדינה. כך למשל, גונתה המשוררת אנה אחמטובה, ששיריה ביטאו, על פי ז'דאנוב, "פסימיזם וניוון בורגני" במקום "אופטימיזם וריאליזם סוציאליסטי". בהתייחסו לשירתה כתב ז'דאנוב:

הצבא הסובייטי מנצח ואנו עולים על אירופה (בכל תחום)... הספרות הסובייטית חייבת לעזור בכך, עליה לתקוף את התרבות הבורגנית שהיא במצב של בלבול וניוון... מה היה קורה לו חינכנו את צעירינו ברוח של ייאוש וחוסר אמון בעבודתנו? מה שהיה קורה זה, שלא היינו מנצחים במלחמה הפטריוטית הגדולה (מלחמת העולם השנייה).

שאלה

מהו תפקיד האמנות והספרות לפי גישת ז'דאנוב? מה דעתך על השקפה זו?

הפיקוח חדר גם למדעי הטבע. המחקרים המדעיים בתחומים אלו שלא תמכו ברעיונות השוויון והשיתוף הוגדרו כ"בורגניים", היינו, בלתי לגיטימיים. מחקרים שתוצאותיהם נתפסו כתומכות ברעיון של שוויון ושינוי חברתי הוגדרו כ"סוציאליסטיים" - והוצגו כנכונים ותקפים. בתחום הביולוגיה בלט האגרונום ליסנקו, ששלל לחלוטין את תורת הגנטיקה. הוא קבע שלא הגנים הם הקובעים בתורשה, אלא ההשפעה הסביבתית. רעיון זה תומך בתפיסה הקומוניסטית כי כל בני האדם שווים וכי יצירת סביבה שוויונית תאפשר לכולם להצליח במידה שווה. ליסנקו הפך לאיש מרכזי בממסד המדעי הסובייטי, וכל מי שחלק על דעתו סולק מתפקידו, במקרה הטוב, או נשלח למחנה ריכוז.

שאלה

האם לדעתך יש להתאים את המחקר המדעי או יצירת האמנות לאידיאולוגיה השולטת במדינה?

*26*

היחסית בין ברית המועצות והעולם החיצון

בעשור הראשון לאחר המהפכה היתה ברית המועצות מבודדת במידה רבה ואף סבלה לעתים מחרם כלכלי. בהדרגה חודשו קשרי המסחר והטכנולוגיה עם יתר מדינות אירופה ואף נוצרו קשרים דיפלומטיים עם המעצמות שקודם לכן ניסו לדכא את המהפכה. באמצע שנות ה-30 התקבלה ברית המועצות ל"חבר הלאומים" ונהנתה ממעמד משפיע בתוכו. עם זאת, מעצמות המערב הגדולות (ארצות הברית, בריטניה וצרפת) גילו יחס חשדני כלפיה. אמנם, תחת שלטון סטלין זנחה ברית המועצות את רעיון הפצת המהפכה ומאז מלחמת האזרחים לא סיפחה שטחים נוספים, אך הדבר לא שינה את יחס המערב אליה. הדמוקרטיות חששו מכך שהקומוניזם יתפשט בעולם, ואף היו מוכנות לתמוך במדינות ומשטרים לא דמוקרטיים, שהצהירו על עצמם כאויבי הקומוניזם. נראה כי תמיכה זו היתה מהגורמים לגישה הפייסנית של בריטניה כלפי הפאשיזם האיטלקי והנאציזם הגרמני. לעומת זאת, ברית המועצות, בעת היותה חברה בעלת מעמד של מעצמה ב"חבר הלאומים", ניסתה להוביל קו פוליטי מכוון נגד הפאשיזם ובעיקר נגד הנאציזם הגרמני.

התנגדות ברית המועצות לפאשיזם נותרה בתוקפה עד הימים האחרונים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם השנייה. אז נחתם לפתע הסכם אי התקפה וחלוקת שטחים באירופה בין גרמניה הנאצית וברית המועצות (הסכם ריבנטרופ-מולוטוב).

הסכם ריבנטרופ-מולוטוב זעזע רבים מתומכי ברית המועצות בעולם החופשי. היה ברור כי הוא נוגד את ערכי הקומוניזם וכי בסופו של דבר תצא גרמניה נגד ברית המועצות. עם זאת כאשר הועבר לברית המועצות, סמוך לשבוע האחרון של יוני 1941, מידע אודות המועד שבו תותקף על ידי גרמניה הנאצית, היה זה סטלין, החשדן הפתולוגי, שמיאן להקשיב לאזהרות.

עם התקפת גרמניה התבררה החולשה של "הצבא האדום", שסבל מן הטיהורים ומהטרור שהופנה נגד חייליו ומפקדיו, אך לאחר הכישלון ההתחלתי הפך הצבא האדום לחומת מגן בפני הכוחות הנאציים.

השלטון הטוטליטרי הצליח לגייס את האזרחים למאבק מסור, ממושך ורב קורבנות. לאחר כשלוש שנות לחימה, כבש הצבא האדום את מרבית ארצות מזרח אירופה וטיהר אותן מן השלטון הנאצי ומבעלי בריתו. ניצחון הצבא האדום הציג את השלטון הסובייטי ואת סטלין כמשחררי אירופה מידי הנאצים וכמצילי היהודים. עם זאת, בפועל, עבור רוב יהודי אירופה הגיע "הצבא האדום" מאוחר מדי והביא עמו הצלה לשרידים בלבד. גם לעמים שבמזרח אירופה ודרום מזרח היבשת, הניצחון הסובייטי לא הביא את השחרור המלא המיוחל. לאורך כמחצית המאה נכללו ארצות אלה בגוש הסובייטי תחת המשטר שעיצבו סטלין ויורשיו בברית המועצות, שנסתיים רק עם קץ המשטר הזה בשנות ה-80 של המאה ה-20.

ברית המועצות ותומכיה במדינות העולם החופשי

סטלין, אנשיו והמוסדות הסובייטיים לא ויתרו על המונחים והסיסמאות הלקוחים מיסודות ההלכה המרקסיסטית. כך נלמדו יסודות המשטר בברית המועצות וכך גם הוצגו בארצות חוץ. עסקני המפלגות הקומוניסטיות בארצות העולם, סופרים ואינטלקטואלים, ביקרו מדי פעם בברית המועצות. הם זכו שם להדרכה שגילתה לפניהם צד אחד בלבד מן המתרחש, ורק חלק מבין המבקרים עשוי היה לשער את הצד האפל של המשטר. אפילו המשפטים הפומביים שערך סטלין כנגד אישים מפורסמים שסימלו את המשטר, לא פקחו עיניים של חסידים תמימים וקנאים, שהאמינו שמעשים אלה הם הכרח במציאות הסובייטית.

מה, אם כן, הניע רבים בארצות חוץ, ביניהם לוחמי חירות, אנשים חושבים ורגישים, לתת אמון במשטר שהתכחש לעקרונותיו ופעל כמאחז עיניים? אחת הסיבות החשובות - הפיקוח של השלטון הסובייטי על כל אמצעי התקשורת ההמונית. כל החדשות מברית המועצות הועברו על ידי השלטונות. ידיעות שונות שנתפרסמו על ידי מבקרים או נציגים דיפלומטים הוצגו לא פעם כתעמולה אנטי קומוניסטית. אחת הסיבות לתמיכה היתה גם העמדה הברורה של ברית המועצות כנגד הנאציזם הגרמני והפאשיזם האיטלקי עד 1939. תומכי השיתוף והשוויון בעולם העדיפו את ברית המועצות על המעצמות שגילו עמדה פייסנית כלפי גרמניה ואיטליה.

סוף תקופת שלטונו של סטלין ודעיכת שלטון הטרור

ב-1948 מת ז'דאנוב, שנועד להחליף את סטלין. מאבקים בצמרת גררו "משפטי טיהור" וחיסול יריבים. בחלק ממשפטי התקופה נשמעו נימות

*27*

אנטישמיות חזקות, כמו האשמת תשעה רופאים בכירים (ובהם שישה יהודים) בגרימת מותם של כמה מראשי המפלגה. חשדותיו של סטלין גברו והוא התקשה לתת אמון אף במקורביו. בימיו האחרונים פיטר את מזכירו, את רופאו האישי ואף את מפקד משמר ראשו.

ב-5 במרס 1953 מת סטלין. אנשי הצמרת, שחששו מפני מפקד משטרת הביטחון הכל יכול, בריה, הביאו למעצרו. זמן מה לאחר מכן נודע כי הועמד למשפט והוצא להורג באשמת ריגול למען בריטניה. כך הסתיימו 25 שנים של שלטון יחיד, מן הרודניים ביותר שידעה האנושות. מחליפו של סטלין בהנהגה, חרושצ'וב, הוקיע אותו וגינה את שלטון האימים שהשליט. עם עלייתו לשלטון התחילה תקופה קצרה של מיתון הפיקוח על התרבות וצמצום הטרור של המדינה כלפי אזרחיה. עם זאת, המשטר הטוטליטרי, הפיקוח על האזרחים והחדירה לכל תחומי חייהם נמשכו. גם הצגת המערב הקפיטליסטי כאויב, והמאבק המתמיד נגדו, שכונה "המלחמה הקרה", נמשכו עוד כ-40 שנים. השלטון הקומוניסטי בברית המועצות התקיים למעלה מ-70 שנים, ושום אופוזיציה פנימית או התנגדות של אזרחים לא הצליחו להפילו.

היוזמה שהביאה לפירוק ברית המועצות הגיעה בסופו של דבר ממנהיג המפלגה הקומוניסטית בסוף שנות ה-80, מיכאיל גורבצ'וב.

שאלות סיכום

1. כיצד שימשו ה"גולאגים" (מחנות העבודה) גם כמכשיר כלכלי, וגם כחלק ממנגנון הטרור בברית המועצות?

2. במה שונים "משפטי הטיהור" מהליך משפטי רגיל, וכיצד הם מהווים חלק מהתעמולה ומן הטרור הממשלתי?

3. מהם ביטויי פולחן האישיות של סטלין ומה מטרתם?

4. מדוע ניתן לראות את החוקה, האמנות והמדע כחלק מן התעמולה במשטר הקומוניסטי בברית המועצות?

טבלת תוכניות החומש יישומן ומטרותיהן

*28*

מאפייני הטוטליטריות בברית המועצות

שאלות לסיכום היחידה

1. האם יש לראות בלנין או בסטלין את המנהיג שעיצב את המשטר הטוטליטרי בברית המועצות? הביעו עמדה תוך מתן דוגמאות מפעולות השלטון בתקופתו של כל אחד מהם?

2. הסבירו את המטרות השונות של תוכניות החומש בתחום הכלכלי, החברתי-פוליטי והאידאולוגי.

3. תנו דוגמה לשתי דרכי הפעולה של השלטון הטוטליטרי - הסבירו מדוע לא השתמש השלטון רק בכוח?

4. האם לדעתכם יש לראות במשטר טוטליטרי בברית המועצות הגשמה של ערכי הקומוניזם או ניצול של ערכים אלו לשם השגת כוח?

*29*

יחידה שנייה: הפאשיזם

תקציר

הפאשיזם הינו סוג נוסף של אידיאולגיה וצורת משטר טוטליטרית, אשר קמה תוך למידה מן הקומוניזם ועימות עמו. כרקע לעלייתו שימשו המשברים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, וביקורות כלפי הדמוקרטיה ורעיונות החירות והשוויון. זוהי תפיסה המדגישה את עליונות המדינה והמנהיג, ומעריצה את הכוח והמלחמה. ממייסדי הגישה הפאשיסטית היה מוסוליני, שהקים באיטליה משטר המבוסם עליה. בעקבותיו קמו בשנות ה-30 משטרים קרובים לפאשיזם, כמו הנאציזם בגרמניה ותנועת הפלנגה שתרמה לשלטון הדיקטטורי של פרנקו בספרד.

הרקע לעליית הפאשיזם באיטליה היה אכזבה מתוצאות המלחמה, משבר כלכלי, וחולשה מתמשכת של השלטון הדמוקרטי. קשיים אלו התבטאו, למשל, בפרשת דאנונציו, שבה לאומנים איטלקים תפסו בכוח שטחים מיוגוסלביה בניגוד להחלטות הממשלה הדמוקרטית. מוסוליני ניצל את חולשת הדמוקרטיה האיטלקית ועלה לשלטון תוך שהוא משלב שימוש בכוח ופעילות פוליטית חוקית. הוא הקים את המפלגה הפאשיסטית וניהל תעמולת בחירות. במקביל, הקים ארגון צבאי למחצה - "החולצות השחורות" - ובעזרתו הטיל אימה על מתנגדיו ואף איים לכבוש את השלטון בכוח ב"מצעד על רומא". מנהיגי איטליה נחרדו מהאיום והעניקו לו את משרת ראש הממשלה, לכאורה באופן חוקי.

מוסוליני ניצל את השלטון בכדי להפוך את איטליה באופן "דמוקרטי" לדיקטטורה טוטליטרית. הוא שילב הטלת אימה על מתנגדיו, כמו בפרשת רצח המנהיג הסוציאליסטי מתיאוטי, עם תעמולה מסיבית ושינוי חוקי. בהדרגה הוגדרה המפלגה הפאשיסטית כמפלגה החוקית היחידה והוקמה מועצה פאשיסטית עליונה שפיקחה על ניהול המדינה.

מוסוליני ניצל את כלי התקשורת ואת מערכת החינוך לתעמולה למען הפאשיזם ולמען שלטונו האישי. הכלכלה הוכנסה תחת פיקוח מלא של השלטון, והוקמו קורפורציות המייצגות שיתוף בין עובדים לבעלי ההון למען המדינה.

בגרמניה, נהנו היהודים מהתנאים הנוחים ביותר להשתלבות ושגשוג, אולם בקהילה ניכרו סימני הצטמצמות, פיצול ובעיות זהות. למרות פעילות מסוימת של ארגונים אנטישמיים שהתבטאה אף ברצח שר החוץ היהודי רתנאו, היהודים הגרמנים הוותיקים חשו עצמם בדרך כלל כמצויים בסימביוזה עם הגרמנים ושגשגו בזכות ההשתלבות במקצועות חופשיים, מסחר וניהול. הם נטו לראות עצמם כגרמנים מבחינה לאומית ולהשתלב במוסדות פוליטיים וארגונים כלל גרמניים, דבר שאף הוביל לנישואי תערובת והצטמצמות הקהילה. הוותיקים גם ניסו להיבדל מ"יהודי המזרח", שהגיעו מפולין ונטו לשמור על תרבות מסורתית וייחוד. יהודי גרמניה לא הקימו ארגונים פוליטיים נפרדים, וביטאו את ייחודם היהודי בארגונים קהילתיים תרבותיים כגון "האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני האמונה היהודית", או "הברית הארצית של חיילי החזית היהודים".

מוסוליני לא דבק באופן מוחלט באידיאולוגיה הפאשיסטית ואף סטה ממנה כשהדבר נדרש לביסוס כוחו. כך, למשל, בכדי לזכות בתמיכתם של המוני הקתולים האדוקים באיטליה, חתם על הסכם עם האפיפיור, למרות שהפאשיזם התנגד לדת. במדיניות החוץ נקט מוסוליני בגישה מתונה, למרות שהעריץ את הכוח והמלחמה ולמרות הצהרותיו המלחמתיות. רק בסוף שנות ה-30 פנה לפעולה מלחמתית של ממש, כגון כיבוש אתיופיה ואלבניה.

*30*

מבוא

*30*

הפאשיזם הוא אידיאולוגיה שאימצו לעצמן תנועות פוליטיות שהיו בעלות השפעה גדולה בארצות אירופיות שונות בשנים 1919-1945. המשותף לתנועות אלה הוא העמדתם של האומה, המדינה או הגזע כרעיונות בעלי ערך עליון, הרבה מעבר למקומו של האזרח היחיד וזכויותיו. המאבק הכוחני בין מדינות, וביסוס כוחה של המדינה נתפסו כגורמים מרכזיים בהיסטוריה. בנוסף, משותף לתנועות האלה הדגש שהן שמו על סמכותו הבלתי מעורערת של המנהיג, שמאחוריו אמור כל העם להתלכד וליצור אחדות מוחלטת. מוסוליני, שהיה מנהיגה של איטליה הפאשיסטית, הוא שיצר מושג זה וכן את התנועה הפאשיסטית הראשונה והמדינה הפאשיסטית הראשונה. בארצות אחרות ניסו לחקות את הדוגמה האיטלקית, אף כי הפאשיזם היה שונה ממקום למקום, בהתאם למסורת הפוליטית המקומית, המבנה החברתי ואישיותו של המנהיג.

הפאשיזם לא נוצר יש מאין. היו לו כמה מקורות בתקופות קודמות, ועל בסיסן נבנתה האידיאולוגיה החדשה. שם התנועה נגזר מסמל רומאי עתיק - ה"פאשיו ליטורי"; אגודת זרדים העוטפים גרזן. הזרדים הנתונים בצרור סימלו את העם שכוחו באחדותו, והגרזן את סמכותו של השלטון. עם התפתחות המדינות המודרניות הראשונות באירופה, במאות ה-16 וה-17, קמו הוגי דעות שהדגישו את יסוד הכוח והשלטון המוחלט של המדינה. הוגה הדעות האיטלקי מאקייבלי טען שיש להישען בפוליטיקה על הכוח בלבד מבלי להתחשב בגורמים מוסריים. מאקייבלי האמין שניתן ליצור מדינה טובה אם יקום שליט חזק ("נסיך" בלשונו) שישתמש בכוחו בצורה נוקשה וערמומית. תומס הובס האנגלי טען כי המדינה חייבת להיות בעלת סמכויות בלתי מוגבלות, בלא התחשבות בזכויות הפרט, וכי עליה לכפות בכוח את הסדר והחוק על האזרחים. תפיסות הוגים אלו השפיעו על פוליטיקאים ואידיאולוגים של תנועות במאה ה-19 וה-20, שהדגישו את עליונות האומה והמדינה, את האחדות והכוח.

אחת מתופעות הלוואי של מלחמת העולם הראשונה היה הגידול בכוחה של המדינה תוך פגיעה בזכויות האזרחים. בתקופת המלחמה רוכזו כל המשאבים בעניין אחד - השגת הניצחון - וזכויות האזרח נפלו בחשיבותן מאחדותה וכוחה של המדינה. הממשלות התערבו בכל תחומי החיים וגייסו גם את האזרחים למשק המלחמתי בחקיקה, בתעמולה ובסעד. לאחר המלחמה פיתחו חלק מן האזרחים ציפיות שהממשלות ימשיכו להסדיר את כל תחומי החיים כפי שעשו בזמן המלחמה. חלק לא קטן מן החיילים המשוחררים שאפו לשמור על תחושת הסדר והסמכות הברורה שנתן להם הצבא. אולם, המצב הקשה ששרר בארצות שונות ואשר הוביל לאי סדר רב בכלכלה, בחברה ובפוליטיקה עורר אכזבה קשה. בקרב רבים מן האזרחים עלו ציפיות למשטר חדש שישליט סדר, יפתור בעיות ויציל את הכבוד הלאומי. הייאוש מן הדמוקרטיה, ואף ההתנגדות העקרונית כלפיה גברו.

וכך הובילה דעת הקהל להתחזקותן של מפלגות שביטאו את אי שביעות הרצון מן המצב הקיים. ביניהן בלטו הקומוניסטים שהתעודדו מניצחון המהפכה ברוסיה וכן לאומנים ופאשיסטים שניסו לחקות את הצלחתו של מוסוליני שעלה לשלטון באיטליה ב-1922. המשבר הכלכלי שפרץ בארצות הברית בסוף שנות ה-20 ועבר במהרה ליבשת אירופה, גרר בעקבותיו את עליית המפלגה הפאשיסטית-גזענית (הנאצית) בגרמניה. בשנים הבאות ניסו עוד מפלגות ברחבי אירופה לתפוס את השלטון וחלקן אף הצליחו לעצב משטרים בהשראת השיטה הפאשיסטית.

פרק 4. האידיאולוגיה הפאשיסטית

*30*

מושגים

- השפעות מלחמת העולם הראשונה

- עליונות האומה

- עליונות המנהיג

- הערצת הכוח והמלחמה

בניגוד לקומוניזם, שבאופן רשמי הצהיר על שאיפה לחירות האדם ולשוויון, והמשטר הטוטליטרי נתפס בו כשלב זמני לשם מאבק במתנגדי המשטר, הפאשיזם היה אידיאולוגיה שהטיפה באופן גלוי להקמת מדינה טוטליטרית. משום כך אין הבדלים רבים בין עיקרי האידיאולוגיה הפאשיסטית לבין מאפייני הטוטליטריות שהייתה דרך הביצוע שלה.

כאמור לעיל, במרכז האידיאולוגיה ניצבים המדינה, המנהיג והכוח.

*31*

עליונות המדינה. על פי השקפה זו היחידים אינם יוצרים את המדינה, כי אם המדינה היא שיוצרת את היחיד. לכן המדינה קודמת לכל, ונמצאת מעל לכל יחיד או ארגון המייצג את היחידים. מכאן שכל המוסדות והארגונים חייבים להיות כפופים למדינה ולממשלה המנהלת אותה. זכויות הפרט אינן חשובות, אלא אך ורק תרומתו של היחיד לאחדותה וכוחה של המדינה. מבחינה כלכלית התבטא הפאשיזם במשק קורפורטיבי (קורפוס - גוף בלטינית). זוהי שיטה הרואה במדינה גוף אחד מאוחד שאסור לנהל בתוכו עימותים. בגישה זו אין מקום לארגוני עובדים, שביתות ומאבק של מעמד הפועלים על זכויותיו כנגד המעסיקים. במקומם יש ליצור גופים משותפים בפיקוח המדינה, שבהם יהיה ייצוג לפועלים ולמעסיקים; גופים אלה אמורים לפתור את סכסוכי העבודה. שביתות נאסרו לחלוטין בכל המדינות שבהן התקיים המשטר הפאשיסטי.

עליונות המנהיג. ההשקפה הפאשיסטית דוחה את זכויות הפרט ואת עקרון השוויון בין בני האדם, ולכן התנגדה לדמוקרטיה. במקום להדגיש את זכותו של כל אחד מבני העם לייצוג שווה והשפעה על ההכרעות במדינה, היא הדגישה את סמכותו של המנהיג להכריע ולהוביל; בעוד שהמפלגות המייצגות את קבוצות האזרחים גורמות לפילוג וויכוחים, המנהיג המייצג את המדינה כולה יוצר בהכרח אחדות וסדר. כדי לשמור על האחדות והסדר על כל אזרח להאמין במנהיג ולציית לו ללא ספקות, וכך גם לכל ממונה ובעל תפקיד שמינה המנהיג. כביסוס להצדקת קיומו של השליט וסמכותו, הופצה התפיסה כי לא כל בני האדם שווים. ישנם אנשים שנולדו להיות מנהיגים, הם כריזמטיים ובעלי סגולות מיוחדות, על אנושיות. השליט לא הוגדר רק כבעל תפקיד בממשלה או כמשרת של העם; כינוייו הדגישו את מנהיגותו ואת תפקידו כמדריך ומנהיג ("דוצ'ה" באיטליה, "פיהרר" בגרמניה). היה מקובל לומר לגבי מוסוליני ואחר כך גם לגבי היטלר - "המנהיג תמיד צודק!".

הערצת הכוח והמלחמה. כדי לממש את מטרות המדינה, הפאשיזם דוגל בעיקרון של הפעלת כוח, וזאת משום שהמלחמה היא המצב הטבעי בין מדינות. המלחמה היא המבחן לערך המדינה, וכאשר היא מנצחת במלחמה מוכחת עליונותה על פני המדינות האחרות. המלחמה מהווה גם את מבחנו העליון של האדם. לכן מאופיין המשטר הפאשיסטי בהקמתם של כוחות צבאיים למחצה וחינוך לפולחן הכוח מגיל צעיר. חברי ארגונים אלה לבשו מדים וחונכו לנוקשות, עוד בטרם הגיעו לבגרות. חינוך זה נעשה תוך הדגשת סיסמאות בנוסח: "האמן, ציית, הילחם". "מוטב לחיות יום אחד כאריה מאשר מאה שנים ככבש". "המלחמה היא לגבר מה שהלידה היא לאישה". הערצת הכוח והמדים התבטאו פעמים רבות בעריכת תהלוכות, מצעדים וכינוסים המוניים.

באנציקלופדיה האיטלקית של שנת 1932 הופיע הערך "פאשיזם", כתוב על ידי שר החינוך ג'ובני ג'נטילה והמנהיג בניטו מוסוליני. מן הכתוב שם אנו למדים על הדרך שבה הגדיר הפאשיזם את עצמו עשר שנים לאחר שתפס את השלטון לראשונה בארץ גדולה:

תפיסת החיים של הפאשיזם מדגישה את חשיבות המדינה ומקבלת את היחיד רק אם האינטרסים שלו עולים בקנה אחד עם אלה של המדינה. הפאשיזם מתנגד לליברליזם הקלטי ומאשש את זכויות המדינה כביטוי התמצית האמיתית של היחיד... תפיסת המדינה של הפאשיזם גורפת - אין ערכים אנושיים או רוחניים, שיכולים להתקיים מחוצה לה. מכיוון שכך, הפאשיזם הינו טוטליטרי...

הפאשיזם מתנגד לאותה תפיסה של דמוקרטיה המזהה את הרוב עם האומה, אולם הוא מייצג את הצורה הטהורה ביותר של דמוקרטיה בהדגישו את האיכות ולא את הכמות...

הפאשיזם אינו מאמין באפשרות של שלום נצחי ובתועלת שבו. לפיכך הוא רואה בפציפיזם מטווה בלבד לפחדנות והיפוכה של ההקרבה העצמית. רק במלחמה מגיעים לשיאם כל הכוחות האנושיים...

הפאשיזם הוא השלילה המוחלטת של התורה שביסוד מה שקרוי סוציאליזם מדעי או מרקסיסטי... הפאשיזם מתנגד באופן נחרץ ושלם לתורות הליברליזם, הן בתחום המדיני והן בתחום הכלכלי... אם המאה ה-19 היתה המאה של היחיד (במובן הליברלי), הרי רשאים אנו להאמין שהמאה שלנו היא מאה "קולקטיבית", או המאה של המדינה...

מעולם לא כמהו אנשים לסמכות, להכוונה לסדר, כמו עתה. אם לכל תקופה יש תורה משלה, הרי סימנים רבים מעידים שהוסרה של ימינו היא הפאשיזם... הפאשיזם הופך עתה אוניברסלי, כמו כל התורות שבהשיגן ביטוי עצמי הן מייצגות מגמה בהיסטוריה של החשיבה האנושית.

(מוסוליני, הפאשיזם, 1932)

שאלות

1. כנגד מי כוון הפאשיזם?

2. במה תמך הפאשיזם?

*32*

ג'ובני ג'נטילה (1875-1944)

פילוסוף והיסטוריון איטלקי. נולד בסיציליה ולימד באוניברסיטת רומא. התחיל את דרכו כליברל, אך הפך לפילוסוף הרשמי של הלאומנות והפאשיזם האיטלקי. שימש כשר החינוך הראשון של איטליה הפאשיסטית. נהרג על ידי חברי המחתרת האנטי פאשיסטית לקראת סוף מלחמת העולם השנייה.

ניתן לומר שהפאשיזם הדגיש את התנגדותו כמעט לכל סוגי ההשקפות הפוליטיות הקיימות. הוא היה אנטי ליברלי (שלל את חופש הפרט), אנטי דמוקרטי (שלל את יכולת ההכרעה של האזרחים על המדיניות), אנטי סוציאליסטי (שלל ארגוני עובדים ומלחמת מעמדות). על אף יסודותיו העתיקים היה הפאשיזם אנטי שמרני, ושאף לשינוי החברה. עם זאת היתה בו נכונות לשיתוף פעולה זמני עם כוחות אחרים, מסורתיים ושמרניים, בעיקר של מפלגות הימין.

המשטר הזה התקיים בצורה הבולטת ביותר ובמשך תקופה משמעותית באיטליה (21 שנים) ובגרמניה (12 שנים). על שתי מדינות אלה ידובר להלן. אולם בארצות רבות, באירופה ומחוצה לה, הוקמו תנועות שניסו לחקות את התנועות והמשטרים הללו.

שאלות סיכום

1. מדוע גוברת הציפייה למשטר חדש ואחר בחלק מארצות אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה?

2. כיצד ניתן לראות בעיקרי האידיאולוגיה הפאשיסטית תשובה לצרכים ולבעיות שהתעוררו במדינות אירופה לאחר המלחמה?

פרק 5. הפאשיזם באיטליה

*32*

מושגים

פרשת ד'אנונציו

- "החולצות השחורות"

- "המצעד על רומא"

- רצח מתיאוטי

- תעמולה וחינוך

- קורפורציות

- ההסכם עם האפיפיור

- פלישה לאתיופיה

שאלת פתיחה

מה הן הסיבות והנסיבות לניצחון הפאשיזם באיטליה, ומה היה סוד קסמו באירופה שבין שתי מלחמות העולם?

הגורמים לעליית הפאשיום

אכזבה מתוצאות המלחמה

איטליה היתה מן המנצחות במלחמת העולם הראשונה - אחת מ"ארבע הגדולות" בהסדרי השלום - ובכל זאת מצאה עצמה בלתי מרוצה:

לעומת שאיפותיה שבוטאו בפומבי ודרישותיה שעוגנו בהסכמים הסודיים, היא זכתה ברווח טריטוריאלי קטן יחסית, בעוד שהמלחמה דלדלה בצורה קשה את משאביה הכלכליים. איטליה זו, שהתמהמהה כשנה לפני שהחליטה מי הן בעלות בריתה ונכנסה לצדן למלחמה, טיפחה רגשות תסכול גדולים עם סיומה; ואלה רווחו בעיקר בקרב החוגים שעוררו את ההתלהבות אשר הביאה בזמנו לכניסתה של איטליה למלחמה. התסכול גרם עד מהרה להתנגשות בינלאומית: עיר הנמל האדריאטית פיומה נלקחה על פי חוזה השלום מידי אוסטרו-הונגריה לשעבר ונמסרה ליוגוסלביה החדשה. החוגים הלאומיים באיטליה ציפו שהעיר תועבר לאיטליה וראו בצעד זה סטירת לחי שאי אפשר לעמוד בה. מנהיגם, המשורר ד'אנונציו, עשה מעשה: בעזרת יחידות של תומכים השתלט בספטמבר 1919 בכוח הזרוע על פיומה והקים בה רפובליקה בראשותו. החלטתה של ממשלת איטליה לעמוד בהתחייבויותיה הבינלאומיות הביאה לסילוקו מפיומה - אומנם רק לאחר יותר משנה - ובכך רק העמיקה את אי שביעות הרצון ששררה במדינה.

*33*

(בספר קריקטורה איטלקית המתארת את צרפת, בריטניה והנשיא וילסון חומדים את איטליה - היעזר במנחה)

שאלה

כיצד מתוארות המדינות הדמוקרטיות?

גבריאלה ד'אנונציו

משורר, מחזאי וגיבור מלחמה איטלקי. נולד באיטליה למשפחה אמידה, זכה לפרסום כאמן וניהל אורח חיים ראוותני. תמך בכניסת איטליה למלחמת העולם הראשונה, התגייס לחיל האוויר האיטלקי וזכה לעיטורים על גבורתו. אף שלא היה בעל תפקיד פעיל בתנועה הפאשיסטית, זכה לכבוד מחבריה ושימש השראה למוסוליני. ד'אנונציו מסמל את דמות האדם ורוח התקופה שהביאו לתמיכה בפאשיזם, את האמונה בפעולה צבאית וההערצה לכוח, כמו גם את הלאומנות האיטלקית.

ההשפעות הרוחניות של מלחמת העולם הראשונה

הדור שחווה את המלחמה - שכונה לעתים "הדור האבוד" או דור "החפירות" - מאס במכלול התרבות הבורגנית-ליברלית ששלטה באירופה לפני המלחמה. בקרב דור זה רווחו תפיסות של התנגדות לתועלתנות ולמתינות, להגיון ולשמירת החוק שבהם דגלו החברה והמנהיגים שלפני המלחמה. חלק מבני דור זה פנו לפציפיזם, אך רבים מהם, כמו תומכי ד'אנונציו ומוסוליני, פנו דווקא להערצת הצבאיות והכוח. אנשים אלו ראו במלחמה הזדמנות להרס העולם הישן ולשחרור מיטב כוחות האדם. הם ציפו למהפכה תרבותית חברתית שתאחד את ההמונים, תיתן טעם חדש לחייהם ותהווה אלטרנטיבה לפוליטיקה ולאידיאולוגיה המקובלות.

משבר כלכלי

המוני החיילים המשוחררים האיטלקים התקשו למצוא עבודה, האבטלה גדלה ועמה העוני והפערים הכלכליים. לאחר שבצבא נפגשו חיילים מכל רחבי איטליה, בלטו מאוד לעין גם הפערים הכלכליים בין האזורים העניים (בכפר ובדרום איטליה) לבין האזורים העירוניים המפותחים. התעשייה האיטלקית התקשתה להתחרות ביתר מדינות אירופה המפותחות ובארצות הברית. גם החקלאות לא סיפקה את כל צורכי העם, ואלפי איטלקים נדחקו להגר אל מחוץ לאיטליה.

חולשת הדמוקרטיה האיטלקית

לאווירת חוסר הביטחון תרמו במידה שווה גם ההתפתחויות בתוך המדינה עצמה.

הדמוקרטיה האיטלקית לא היתה בעלת מסורת ארוכה, וגם המסורת שהתפתחה לא עוררה בקרב הציבור האיטלקי אמון ואהדה רבה. בפרלמנט שלטה באופן מסורתי קואליציה דמוקרטית-ליברלית, שהתגברה בקלות יחסית ובעזרת סחר מכר קואליציוני על האופוזיציה הרדיקלית, הרפובליקנית ובעיקר הסוציאליסטית. אולם המלחמה שינתה את המפה הפוליטית: בבחירות שנערכו בשנת 1919 זכו הסוציאליסטים ב-156 מתוך 508 המושבים בפרלמנט, ועם ה"פופולרים" הקתולים (100 מושבים), הרדיקלים והרפובליקנים (67) הפכו את האופוזיציה לרוב. בקרב הסוציאליסטים הסתמנה מגמה ברורה בכיוון של מאבק חריף ואלים - שביתות והתנגשויות אלימות

*34*

הפכו לחלק בלתי נפרד מן היום יום האיטלקי. נוצרה תחושת ייאוש מאוזלת ידן של הממשלות הדמוקרטיות (תוך שלוש שנים התחלפו חמש ממשלות) ובציבור עלתה ציפייה לפתרון מסוג חדש - לא מתוך הפרלמנט ולא מקרב הפוליטיקאים הוותיקים והמשופשפים.

ייסוד המפלגה הפאשיסטית

בניטו מוסוליני - בעבר עורכו של העיתון הסוציאליסטי 'אוונטי' ('קדימה'), ולאחר שהוצא מן המפלגה הסוציאליסטית, עורך העיתון 'פופולו ד'איטליה' ('העם האיטלקי') - ייסד במרס 1919 בעיר מילנו תנועה חדשה: "Fasci di Combattimento" - "אגודות המאבק". מכאן ואילך נכנס המונח "פאשיסט" למילון הפוליטי.

ארגון המפלגה כתנועה לתפיסת השלטון

לו היה הפאשיזם רק מפלגה פוליטית, אולי לא היה בו הכוח להפוך דברים על פיהם. אלא שהתנועה - במידה רבה בהשפעת הדוגמה הקומוניסטית - דאגה לפעול במגוון תחומים שמעבר למערכת הפוליטית:

1. נבנתה דמות המנהיג, ה"דוצ'ה" ("Duce"). מוסוליני לא הוצג כעוד ראש מפלגה, אלא כבעל אישיות סוחפת, על אנושית, והמנגנון המפלגתי טיפח את דמותו בשיטתיות.

2. התנועה דאגה להגיע גם למרקם החיים של שכבות רחבות. כך נוסדה תנועת הנוער הפאשיסטית, שנועדה להכשיר נוער נאמן לשירות התנועה החדשה. נוסדו ארגוני נשים וארגונים מקצועיים ותרבותיים התומכים בפאשיזם.

3. המפלגה דאגה לזרוע צבאית משלה: "החולצות השחורות", שהיו מאורגנים בסדר צבאי ומיועדים להפעלת כוח וטרור, בעיקר נגד המפלגות המתחרות. לשיטת ארגון זו היה יתרון בהתנגשויות הרבות עם המשטר ועם נציגיו או עם היריבים הפוליטיים. הדוגמה המובהקת היתה שבירת השביתה שהכריזו האיגודים המקצועיים הסוציאליסטיים באביב 1922. לא זו בלבד שהפחד מנע השתתפות מלאה בשביתה, אלא שהתערבותו האלימה של "החולצות השחורות" הביאה לכישלונה המוחלט של השביתה. הפעלת הטרור על ידי הפאשיסטים ערערה את הביטחון האזרחי עוד יותר והניעה רבים להאמין, שהיחיד שיוכל להחזיר את הסדר הוא מוסוליני.

בניטו אמילקרה אנדריאה מוסוליני (1883-1945)

נולד באיטליה למשפחה ענייה ממעמד הפועלים, לאב שתמך בסוציאליזם. היה פעיל במפלגה הסוציאליסטית האיטלקית והפך לעורך ביטאונה ולאחד ממנהיגיה. בהתאם לעמדת המפלגה התנגד להצטרפותה של איטליה למלחמת העולם הראשונה. עם זאת, כמה חודשים לאחר פרוץ המלחמה שינה את דעתו והפך לתומך נלהב בהצטרפות למלחמה, עזב את שורות הסוציאליסטים והשתלב בקבוצה (פאשיו, באיטלקית) מהפכנית פרו מלחמתית. בהמשך הפך את הקבוצה לתנועה הפאשיסטית, בהנהגתו, ועלה לשלטון באיטליה, שנמשך כ-21 שנים. נחשב לאב הרוחני של הפאשיזם, למנסח ולמעצב המשטר הטוטליטרי ושימש דוגמה למנהיגים פאשיסטים אחרים.

תפיסת השלטון

בבחירות שנערכו ב-1919 עדיין לא נטלו הפאשיסטים חלק; אבל פרשת פיומה, ניסיון ההשתלטות של פועלים קומוניסטים על בתי החרושת שלהם שנה אחר כך, וחוסר היכולת של ראש הממשלה לייצב את הקואליציה שלו הביאו להקדמת הבחירות הבאות למאי 1921. הפעם הצליח מוסוליני להיבחר יחד עם עוד 42 נציגים של הפאשיסטים והלאומיים. מטרתו היתה לתקוע יתד במערכת הפרלמנטרית לא כדי לקיימה אלא כדי להרוס אותה מבפנים.

"המצעד אל רומא"

כוחה העולה של המפלגה הפאשיסטית הביא לכך שראש הממשלה היה מוכן לצרף לממשלתו כמה שרים ממפלגה זו. אלא שמוסוליני היה להוט לתפוס את השלטון לעצמו. בנאום בנפולי ב-24/10/1922 הודיע על כוונתו "לעלות על רומא". בערים השונות השתלטו "החולצות השחורות" על עמדות מפתח, כמו תחנת המשטרה, הטלגרף, תחנות הרכבת או מרכז השלטון המקומי. על פי התוכנית החלו לעלות על

*35*

רומא משלושה כיוונים טורים של "החולצות השחורות". לנוכח האיום על הסדר, היה אמור המלך להכריז על מצב חירום ולהפעיל את הצבא נגד הפאשיסטים. אילו עשה זאת, היה כוחו העדיף של הצבא מחסל במהירות את הפאשיסטים. אך המלך והצבא ביקשו להימנע מהתנגשות אלימה, ומוסוליני הוזמן להיות ראש הממשלה חמישה ימים לאחר שהכריז על "המצעד אל רומא". ההזמנה עצמה נעשתה על פי כללים הכתובים בחוקה, ולפיכך אפשר היה לטעון, כי עלייתו לשלטון של מוסוליני, מנהיג הפאשיסטים, נעשתה בסופו של דבר בדרך חוקית.

(בספר תמונה: המנהיגים האיטלקים החדשים ובראשם מוסוליני צועדים ברומא לאחר "המצעד אל רומא" - היעזר במנחה)

שאלה

מדוע רק מוסוליני לובש חליפה רגילה בעוד יתר המנהיגים שסביבו לובשים מדים?

צעדים לביסוס השלטון הפאשיסטי

כראש ממשלה המשיך מוסוליני באותה דרך: הוא לא שינה את החוקה ואף צירף לממשלתו שרים ממפלגות אחרות. הרוב בפרלמנט העניק סמכויות חירום לממשלה למשך שנה ובכך הפך למעשה את מוסוליני לדיקטטור למשך תקופה זו, בדומה לנהוג ברומא העתיקה בעת חירום.

כשנה לאחר מינוי מוסוליני שונה בהליך מסודר חוק הבחירות: מעתה המפלגה הגדולה ביותר (שלה לפחות רבע מן הקולות) תקבל שני שלישים מן המקומות בפרלמנט.

בבחירות 1924 היתה המפלגה הפאשיסטית הגדולה ביותר, ועל פי החוק השתלטה למעשה על הפרלמנט. מוסוליני הקים גם את "המועצה הפאשיסטית הגדולה" בראשותו, והיא הוסמכה לקבוע את יעדי האומה האיטלקית ואת קווי היסוד של המפלגה ושל הממשלה. מקץ ארבע שנים הפכה "המועצה הפאשיסטית הגדולה" על פי חוק למתאמת כל פעולות השלטון. אופיינית היתה החלטתה הראשונה של המועצה - לצרף את "החולצות השחורות" ככוחות עזר מתנדבים למשטרה. פורעי החוק האלימים היו עכשיו חלק מן הכוח שנועד לשמור על החוק והסדר, ויכלו לאיים על מתנגדי השלטון. צעדים אלה זכו לתמיכה ציבורית משום שנוצר הרושם, שאכן המשטר הזה מתקן את אי הסדר של העבר. סיסמתו של מוסוליני - "אצלנו יצאו הרכבות בזמן לדרכן" - נחשבת אופיינית לסוג זה של משטר.

מאפייני המשטר הטוטליטרי הפאשיסטי

ריכוזיות

כדי ליצור סדר הוחלט למרכז את השלטון - השלטון המקומי במחוזות איטליה בוטל לטובת שלטון המכוון מן המרכז. המרכוז אומנם נחשב יעיל, אך הוא בא על חשבון הדמוקרטיה ושותפות העם בשלטון. תהליך זה נעשה בשלבים במשך כתריסר שנים.

טרור מטעם המדינה

מובן שלא ביום אחד נמחקה ההתנגדות לפאשיסטים, אך אלה יכלו בקלות יחסית למחוץ אופוזיציה זו. מקרה מפורסם היה בשנת הבחירות 1924. המדינאי הסוציאליסטי מתיאוטי ביקר את הממשלה החדשה על הסילופים במערכת הבחירות, ובתגובה נרצח על ידי בריונים פאשיסטים. למרות שהדבר לא נעשה בפקודה מגבוה, היה במעשה כדי לרמוז למתנגדי המשטר על הגורל הצפוי להם. בשנת 1926, לאחר ניסיון התנקשות בחיי מוסוליני, נאסרה פעילותן של כל המפלגות פרט לזו הפאשיסטית, והוקמה משטרה חשאית, שפיקחה בעזרת מלשינים ומודיעים רבים על חייהם של האזרחים בכל פינה מפינות החיים.

*36*

גיאקומו מתיאוטי (1885-1924)

מנהיג המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית בשנות ה-20. נולד למשפחה איטלקית עשירה, למד משפטים והצטרף לפעילות סוציאליסטית בנעוריו. פעל נגד הצטרפותה של איטליה למלחמת העולם הראשונה וביקר את ממשלתה. הוביל את ההתנגדות לפאשיסטים בפרלמנט האיטלקי, לאחר עלייתו של מוסוליני לשלטון. כתב ספר כנגד הממשלה הפאשיסטית והוקיע את מעורבות מנהיגיה בשחיתות. בעקבות זאת נרצח על ידי חברי יחידת חיסול פאשיסטית. מוסוליני לא הודה כי הורה על הרצח, אך הצהיר כי הוא "נוטל אחריות פוליטית, מוסרית והיסטורית על מה שקרה".

תעמולה, תקשורת וחינוך

לא על הפחד לבדו ניתן היה לבנות משטר פאשיסטי - היה צורך בהתלהבות ובהסכמה עממית, ואלה הושגו וכוונו במידה מכרעת על ידי מערכת של תעמולה מודרנית. השתלטות על מערכת העיתונות כולה היתה עבור עורך העיתון לשעבר מוסוליני דבר מובן מאליו. הפיכתה של מערכת החינוך למערכת תעמולה התומכת במשטר גם היא לא היתה בחזקת חידוש עבור אומה, שהכנסייה השפיעה בה על מערכת החינוך מזה שנים רבות. תוכניות הלימודים הוכנו על פי האידיאולוגיה הפאשיסטית, והמורים הונחו ללמד על פי ערכיה, מבית הספר העממי ועד האוניברסיטה. המשטר השתמש כאן לא רק במערכת החינוך הפורמלית אלא גם באחד החידושים של שלהי המאה ה-19 - תנועות הנוער, שפעלו מחויך לשעות בית הספר. תנועת הנוער הפאשיסטית, שחבריה בקבוצות הגיל השונות, 4-21, לבשו מדים, הפכה לתנועה המאורגנת על ידי המדינה.

(בספר תמונה: מוסוליני לפני קהל ומאחוריו פסלים מתקופת האימפריה הרומית - היעזר במנחה)

שאלה

איזה דימוי ביקש מוסוליני ליצור לעצמו בעזרת הרקע שבחר לנאומו?

טכנולוגיה ותעמולה

בין החידושים הבולטים בתחום התעמולה של שנות ה-20 - והדבר נכון גם לגבי המשטר ברוסיה - היו האמצעים הטכניים החדשים והאפקטיביים שעמדו לרשות המשטר - הראינוע, הרדיו (מאמצע שנות ה-20) והקולנוע (מראשית שנות ה-30). אין דומה נאום בלא מיקרופון לנאום שבו יכול הנואם להגיע לעשרות אלפים בעזרת רמקולים; ותעמולה המשודרת בקול (ברדיו) ובתמונה (בקולנוע) משכנעת הרבה יותר מן התעמולה בעזרת עיתונות כתובה. מראית העין והאסתטיקה היו כלי משחק חשובים בידי המשטר - חגיגות ומצעדים ראוותניים תרמו להרגשת שביעות הרצון מן המשטר לא פחות מהאמונה במנהיג או מהתדמית הכוחנית.

*37*

(בספר תמונה: רחוב בפירנצה, תמונת מוסוליני על הקיר - היעזר במנחה)

שאלה

איזה רושם יש לאנשים העוברים ברחוב בראותם את תמונות המנהיג שלהם?

יישוס הפאשיזם בכלכלה

עבור המשטר הפאשיסטי היתה חשיבות רבה בפירוק המתח שבין המעמדות. אחת הבעיות שהטרידו את הכלכלה האיטלקית לפני שנת 1922 היתה אי שיתוף הפעולה בין העובדים לבין המעסיקים, והשביתות הרבות שפגעו בסדרי החיים. מוסוליני פעל לשכנוע העובדים על ידי שיפור תנאיהם, מצד אחד, והטלת פיקוח, מצד שני.

לשיפור תנאי העובדים הונהגו כבר ב-1925 שירותים סוציאליים ליולדות והוקם ה-Dopolavoro (לאחר העבודה), מוסד שסיפק לפועלים בידור ומתקנים לבילוי בשעות הפנאי. מן הצד השני, הוגבלה פעילות עצמאית של העובדים להגנה על זכויותיהם. חוק משנת 1926 אסר על קיומם של איגודים מקצועיים לא פאשיסטיים וכן נאסרו השביתות או ההשבתות. ב-1927 נקבעה "אמנת עבודה" שאישרה את חופש הקניין, כלומר את סמכות המעסיקים לנהל את העסק כרצונם. עם זאת, גם על המעסיקים הוטלו הגבלות. למשל, נאסר על העסקתם של עובדים יותר משמונה שעות ביום. המעסיקים גם חויבו להשתתף בדמי ביטוח של עובדיהם במקרים של מחלה, תאונות, אבטלה וזיקנה.

כדי לפקח על המשק ולהסדיר את היחסים בין עובדים למעסיקים נוצרה השיטה הקורפורטיבית, שיטה שלטענת מוסוליני איחדה את הפועלים ובעלי ההון במאמץ משותף למען המדינה. נקבעו איגודים שייצגו את העובדים ואת המעסיקים זה מול זה, בכל ענפי המשק המרכזיים (תעשייה, חקלאות, מסחר, תובלה, בנקאות, בידור וכו'). איגודים אלו, שכונו תחילה סינדיקטים ומאוחר יותר קורפורציות, היו אמורים לדון במשותף בכל הקשור להסכמי עבודה קיבוציים ולפתור סכסוכי עבודה. בעיות שלא נפתרו במסגרת זו הועברו לבתי דין מיוחדים מטעם המדינה, והחלטתם היתה מחייבת. הנציגים בקורפורציות אושרו בידי המפלגה, ובראש מבנה זה עמד שר הקורפורציות, תפקיד שמוסוליני ייעד לעצמו ואף החזיק בו במשך כמה שנים. על אף הייצוג השווה לכאורה, תמכה המדינה בסמכות בעלי העסקים. בשנת 1935, למשל, נדונו בפני הסינדיקטים של החקלאות והתעשייה כ-200,000 סכסוכים; כשני שליש מהם הסתיימו בקבלת החלטה לטובת המעבידים.

(בספר תמונה: מוסוליני מבקר חולים בבית חולים חדש שנבנה על ידי מחלקת הסעד הפאשיסטית)

*38*

בין אידיאולוגיה לתמרון פוליטי: ההסכם עם הכנסיה

על אף שהפאשיזם היה אידיאולוגיה אנטי שמרנית ואנטי דתית, ידע מוסוליני לסטות מערכיו כדי לחזק את כוחו. בהכירו בהשפעתו הרבה של ראש הכנסיה, האפיפיור, על העם (מרבית העם האיטלקי היה אדוק באמונתו בדת הקתולית) וכדי למנוע אופוזיציה מצד הכנסייה הקתולית, הגיע מוסוליני בשנת 1929 להסכם (קונקורדט) עם האפיפיור, ובכך תרם לסילוק ההתנגדות למשטר מכיוון נוסף ולחיזוק תחושת האחדות הלאומית האיטלקית. על פי ההסכם הוכר אזור הותיקן, שבו שלט האפיפיור, כמדינה ריבונית, והנצרות הקתולית הוכרה כדת המדינה. הכנסיה גם קיבלה פיצויים על נזקים שנגרמו לה בעת איחוד איטליה, כשישים שנה קודם לכן, ומוסוליני קיבל את הכרת הכנסיה בשלטונו. ההסכם סטה מעיקרון עליונותה של המדינה על פני כל ארגון הקיים בתוכה ואף מרעיון אחדות המדינה (שהרי הוא הכיר במדינה ריבונית נוספת בתוך איטליה). ניתן לראות בהסכם עדות לכך שהשגת הכוח ולא הגשמת האידיאולוגיה היתה המניע העיקרי של השלטון הפאשיסטי.

כמו הקומוניזם בברית המועצות, גם המשטר הפאשיסטי מהווה דוגמה מובהקת למשטר טוטליטרי. למעשה מקורה של מילה זו באיטליה של שנות ה-20 והיא מבטאת את אופייה וכוחה של המדינה החובקת כל. באמצעות נציגי המפלגה האחת החוקית, שולטת המדינה בכל ארגון ומוסד שקיומם הותר על פי החוק. כפי שראינו לעיל, כל מערכות המדינה בחינוך ובתרבות, בחברה ובכלכלה מגויסות לטובת המדינה. המדינה משתמשת בתעמולה וכתגמולים כדי לרכוש את נאמנות האזרח, אך במקביל מפעילה שלטון טרור בעזרת משטרה חשאית ובעזרת הזרוע הצבאית של המפלגה. באיטליה הפאשיסטית פעלו, אלה בצד אלה, מוסדות המדינה ומוסדות המפלגה, כשהגורמים המשותפים להם היו ראש הממשלה - הדוצ'ה מוסוליני - ו"המועצה הפאשיסטית הגדולה".

מדיניות החוץ

"הפאשיזם אינו מאמין באפשרות של שלום נצחי... רק במלחמה מגיעים לשיאם כל הכוחות האנושיים", קבע מוסוליני. אף ששנות ה-20 היו רגועות יחסית, הראה מוסוליני את כוחניותו פחות משנה לאחר שהגיע לשלטון. בקיץ 1923 האיטלקים הפציצו את האי היווני קורפו ואף השתלטו עליו. אף שפינו את האי לאחר גביית פיצויים מיוון, הודגשה בפעולה סמכותה והשפעתה של איטליה באזור.

עד סיום העשור לא נעשו פעולות צבאיות נוספות, אבל מוסוליני הנהיג מדיניות חוץ פעילה שהתבטאה בחתימת חוזים והסכמים שנועדו להעניק לאיטליה השפעה באזורים שונים. עם אלבניה, שאליה לטש עיניים ואותה עתיד היה לכבוש ב-1939, חתם הסכם ידידות (1926) שהפך אותה למעשה לתלויה מבחינה כלכלית באיטליה. גם בגבול בין איטליה לאוסטריה שררה מתיחות. האיטלקים שאפו לספח את חבל טירול ואף איימו בפלישה, אך גם במקרה זה הופשרה המתיחות, זמנית, על ידי הסכם ידידות בין שתי המדינות (1930).

(בספר תמונה: מוסוליני, שני משמאל, משתתף באימוני הצבא - היעזר במנחה)

שאלות

1 איזה רושם נועד צילום זה ליצור לגבי כישוריו של מוסוליני?

2. איזה ערך פאשיסטי מודגש בצילום? האם אכן ערך זה מומש במדיניות החוץ האיטלקית?

*39*

אף כי נראה היה שמוסוליני מנהל מדיניות חוץ מתונה המבוססת על הסכמי ידידות, הרי שבתחילת שנות ה-30 נקבעה תוכנית נרחבת להגדלתו של הצבא. בעזרת תקציבים גדולים הוקמו באיטליה צי מלחמתי וחיל אוויר בממדים מרשימים, ואלה עמדו להיכנס לפעולה במהלך העשור הבא. עוד ב-1928 נחתם הסכם ידידות בין אתיופיה לבין איטליה, שמושבותיה באפריקה גבלו בה. אולם, בסוף 1935, בעקבות סכסוך בין רועים בגבול בין המושבה האיטלקית סומאלי לבין אתיופיה, ניצל מוסוליני את ההזדמנות, פלש לאתיופיה, ותוך ניצול העליונות של צבאו השתלט עליה. פניית אתיופיה ל"חבר הלאומים" לא הביאה לה ישועה. בעקבות תהליך ההתקרבות שהחל בין איטליה וגרמניה הנאצית נחתמה ברית "ציר ברלין-רומא". שתי המדינות גם שיתפו פעולה במלחמת האזרחים בספרד (1936-1939), כאשר סייעו לכוחות הפאשיסטיים המקומיים להתקומם ולסלק את הממשלה החוקית.

מעודד משיתוף פעולה זה, הצטרף מוסוליני גם ל"ברית האנטי-קומינטרן" שנחתמה בין גרמניה ליפן והיתה מכוונת נגד ברית המועצות. באביב 1939 עשה צעד נוסף כאשר השתלט על אלבניה שאליה לטש עיניו מזה כמה שנים.

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה גם פלש לדרום צרפת. אולם כניסתו למלחמה היתה הימור מסוכן מדי. צבאו כשל במערכות שונות ולבסוף הופל מוסוליני מן השלטון; ואף כי זכה בסיוע מצד בעלי בריתו הגרמנים, כאשר הללו הוכו בשדה הקרב שוב לא נמצאה לו דרך הצלה. הוא נתפס על ידי לוחמי מחתרת איטלקים ונורה. יחד עמו ירד לטמיון גם משטרו הפאשיסטי (על כך ביתר פירוט בשער השלישי).

שאלות סיכום

1. מה הם הגורמים שהכשירו את עלייתה של המפלגה הפאשיסטית לשלטון?

2. מה היא הביקורת של הפאשיזם על הדמוקרטיה ועל הסוציאליזם?

3. מה היו מאפייניו של המשק הקורפורטיבי האיטלקי?

4. כיצד ניתן לכנות את מדיניות החוץ של מוסוליני בשנות ה-20 - כוחנית או מתפשרת?

מוסוליני, גרמניה הנאצית והיהודים באיטליה

יש לציין כי למרות היחסים ההדוקים עם גרמניה הנאצית האנטישמית, מוסוליני ומשטרו התייחסו במשך רוב שלטונם באהדה ליהודים ונמנעו מפגיעה בהם. יהודים השתלבו במינהל, למדו במערכת החינוך הפאשיסטית ואף בתנועת הנוער והיחס אליהם היה כאל כל אזרח. מוסוליני הצהיר כי הוא מתנגד לאנטישמיות ולגזענות, ואף פעל לטובת היהודים, למשל, בייסוד "איחוד הקהילות היהודיות" ב-1931, שהעניק תמיכה ממלכתית רשמית לגופים יהודיים שעד אז פעלו באופן פרטי. המשטר הפאשיסטי גם לא אסר פעילות של גופים ציוניים באיטליה, ובשנת 1924 התקיים בליבורנו כנס ההקמה של ארגון ציוני איטליה.

אף שבלחץ הנאצים נחקקו ב-1938 באיטליה חוקי גזע שפגעו ביהודים, הם לא יושמו באופן קפדני. המשטר הפאשיסטי תחת מוסוליני גם נמנע בדרך כלל מלשתף פעולה עם הנאצים בריכוז השמדת היהודים. רק כאשר כבשו הגרמנים שטחים מאיטליה כדי לסייע למוסוליני לאחר נפילתו, החלו חטיפות ורציחות של יהודים. בשלב זה הפך מוסוליני למעשה לבובה בידי הגרמנים ואף תמך במדיניות הנאצית אף על פי שידע שהובילה להשמדה.

שאלות העמקה

2. ציינו את השלבים ואת המהלכים שביצעו הפאשיסטים מאז עלייתם לשלטון בשנת 1922 ועד לביסוסו של המשטר. האם מדובר בתהליך דמוקרטי חוקי או בתפיסת השלטון בכוח?

3. יש הרואים בתמיכה בפאשיזם תגובה לחרדה מהקומוניזם. ציינו כיצד פעולותיו של הפאשיזם ענו על חרדה כזו.

*40*

פרק 6. הפאשיזם בארצות נוספות

*40*

כאמור, במקומות שונים קמו לפאשיזם האיטלקי מחקים. המפלגות הללו הצליחו להגיע לשלטון בעיקר בתקופת המשבר הכלכלי של שנות ה-30. הצלחות נוספות היו להן בארצות הכיבוש הנאצי במלחמת העולם השנייה. אולם בארצות שבהן היתה הדמוקרטיה מבוססת והן לא נכבשו, כמו, למשל, בריטניה, שווייץ או שוודיה, הצליחו הכוחות הדמוקרטים לבלום אותם.

בארצות שבהן לא היתה יציבות פוליטית היתה השפעתן של המפלגות הללו גדולה יותר. כך, למשל, ספרד שבה קמה מפלגת ה"פלנגה" שהיתה לאומנית ובעלת סממנים פאשיסטיים. בארץ זו עלתה לשלטון, בעקבות בחירות, "חזית עממית" שהורכבה מברית מפלגות השמאל (1936). אולם לאחר שכוחות הימין לא השלימו עם מפלתם, פרץ מרד מצד חלק מן הפיקוד הצבאי שזכה לתמיכת גורמים אנטי ממשלתיים נוספים ואף פרצה מלחמת אזרחים שבמהלכה עלה הגנרל פרנקו להנהגת המורדים. תחת פיקודו נוצר איחוד כוחות הימין בשיתוף מפלגת ה"פלנגה".

פרנקו זכה לסיוע רב מצד שתי המדינות "האחיות", איטליה וגרמניה, ששלחו חיילים לעזרתו ואף הפעילו את חיל האוויר להפצצת מגיני הרפובליקה. אל מולם נקטו מעצמות המערב עמדה נייטרלית, שהדגישה את חולשת הדמוקרטיה. לעזרת הרפובליקה נענו אלפי מתנדבים אנטי-פאשיסטיים מן העולם וכן ברית המועצות שסייעה בציוד, בעיקר לקומוניסטים הספרדים, ובכך עוררה פילוג. כוחות תומכי הרפובליקה היו מפולגים וסבלו ממחסור בציוד, וכך, בתחילת 1939 הובסה הממשלה החוקית של ספרד. קרוב למיליון מתומכי הרפובליקה נהרגו בקרבות או נרצחו על ידי המשטר החדש. פרנקו עלה לשלטון כשהוא מתבסס על ה"פלנגה" ומנהיג משטר פאשיסטי, בהישענו על חוגים שהיו בעלי הברית המסורתיים של הימין, הכנסייה ובעלי האחוזות הגדולות. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה - שבמהלכה הגישה ספרד סיוע סמלי לגרמנים במערכה בברית המועצות - המשיך פרנקו בשלטונו 30 שנים נוספות, תוך הנהגת משטר קיצוני פחות, שלא ניתן להשוותו לזה ששרר בגרמניה ובאיטליה בשנים הקודמות.

למעשה, כמעט בכל ארצות מזרח אירופה עלו במהלך התקופה שבין שתי מלחמות העולם משטרים דיקטטוריים בעלי מאפיינים פאשיסטיים שונים, אך הם נעדרו את היציבות של איטליה, גרמניה וספרד.

גם בארצות הדמוקרטיות קמו מפלגות ותנועות פאשיסטיות. באנגליה הקים שר לשעבר, אוסוואלד מוסלי, את "איחוד הפאשיסטים של בריטניה" שהיה ארגון צבאי למחצה. מוסלי נימק את הקמתו בצורך להגן על המולדת מפני הקומוניסטים, אולם לא הצליח למשוך המונים לתנועתו. לאחר התנגשויות רחוב באמצע שנות ה-30, אסרה הממשלה על קיום ארגונים בעלי מאפיינים צבאיים. בצרפת שסבלה רבות מחוסר יציבות פוליטית, קמו תנועות לאומניות שונות. הגדולה שבהן, בעלת מאפיינים פאשיסטיים בולטים, היתה "צלב האש" בהנהגתו של קולונל דה לה-רוק.

מפלתן של גרמניה ואיטליה דנה את הפאשיזם לכישלון. עם זאת, עדיין קיימות גם כיום בארצות שונות תנועות המזכירות בהשקפותיהן אידיאולוגיה זו, והן מתבססות על פחדים שרוחשים בציבור ונובעים משנאה לזר, בעיקר במקומות שאליהם מגיעים מהגרים, דעות קדומות גזעניות וכיוצא בזה.

פרנסיסקו פרנקו (1892-1975)

הקאודיליו (המנהיג) והגנרליסימו (מפקד עליון)

נולד בספרד למשפחה מן המעמד בינוני, הצטרף לצבא והתקדם בו במהירות לדרגת גנרל בעקבות הצטיינותו במלחמה במרוקו הספרדית. עם הקמת הרפובליקה בראשית שנות ה-30 הורחק מספרד, אך בעת שמפלגות הימין עלו לשלטון מונה למפקד הצבא. בעת המרד הלאומני נגד מפלגות השמאל פיקד על כוחות המורדים. עם ניצחונו נטל לעצמו את תפקיד ראש הממשלה, ראש המדינה והמפקד העליון של הצבא, והפך לדיקטטור ששלט בספרד בנוקשות במשך 36 שנים עד יום מותו. בניגוד לדיקטטורים לאומנים-פאשיסטים אחרים, כמוסוליני, לא היה פרנקו מנהיג כריזמטי ולא ניסח אידיאולוגיה רשמית.

*41*

מכלול הגורמים שתרמו לעליית הפאשיזם

עקרונות ויישום

*42*

מאפייני הטוטליטריות בפאשיזם האיטלקי

מדינת מפלגה: רדיפת מפלגות מתחרות וביטולן ההדרגתי, העמדת המועצה הפאשיסטית העליונה כגוף מפלגתי המתאם את פעולות השלטון

טרור ממשלתי: שימוש ב"חולצות השחורות" כזרוע משטרתית, רדיפת מתנגדי השלטון - רצח מתיאוטי

תעמולה: שליטה בכל אמצעי התקשורת ושימוש מאסיבי בהם להפצת מסרי המפלגה והערצה למוסוליני, החדרת האידיאולוגיה לכל תחומי החיים - אמנות, חינוך, מקום עבודה

שליטת הממשל בכלכלה: הכלכלה הקורפורטיבית

מנהיג יחיד: מוסוליני בתפקיד רשמי וקבוע כדוצ'ה, פולחן אישיות לדוצ'ה

אידיאולוגיה מוחלטת וקיצונית: תפיסת העולם כזירה של מלחמה מתמדת בין מדינות ועמים, אמונה מוחלטת באמת הפאשיסטית

שאלות סיכום

1. הפאשיזם הצליח לתפוס את השלטון בעיקר במדינות שבהן לא היתה עדיין מסורת דמוקרטית ממושכת. הביאו דוגמאות לכך ונסו להסביר מדוע.

2. כמו הקומוניזם, גם המשטרים הפאשיסטיים מנסים להפיץ את שיטתם. במה מלחמת האזרחים בספרד מהווה דוגמה לכך?

3. פרנקו נעזר במדינות פאשיסטיות בכדי לעלות לשלטון, אך לא אימץ את כל מאפייניהן. הסבירו במה נבדל שלטונו ממשטר טוטליטרי פאשיסטי?

שאלות לסיכום היחידה

1. כיצד ניתן לראות בעקרונות הפאשיזם היפוך לעקרונות הדמוקרטיה ותגובה לחולשותיו של המשטר הדמוקרטי?

שאלות העסקה

1. האם לדעתך צדק מוסוליני בטענתו כי הפאשיזם "הוא התורה של ימינו"? אילו אירועים ונסיבות בשנות ה-20 תומכים בהצהרה זו ואילו מוכיחים כי הפאשיזם לא היה תורה כי אם תכסיס לתפיסת שלטון?

2. האם הפאשיזם הוא "מגן מפני הקומוניזם" או חקיין שלו? ציינו את נקודות הדמיון והשוני בין שני המשטרים הטוטליטריים האלו?

*43*

שער 2 - המדינות החדשות, שאלת המיעוטים, והיהודים בין שתי מלחמות העולם

מאת צפריר גולדברג

*44*

יחידה שלישית - המדינות החדשות והיהודים באירופה בין שתי מלחמות העולם

תקציר

לאחר מלחמת העולם הראשונה קמו במרכזה ובמזרחה של אירופה שורה של מדינות חדשות. מדינות אלו התמודדו עם בעיות פנימיות קשות, פוליטיות וכלכליות, הקשורות לעיצוב משטר וממשל חדש. רוב המדינות הוקמו על בסיס עיקרון "ההגדרה העצמית" ונועדו לקום על הטריטוריה הלאומית של לאום אחד. בפועל, כפי שנלמד מהפרק השביעי, כללה כל מדינה שטחים שבהם ישבו מספר מיעוטים לאומיים. כך עלו בין המדינות תלונות על השתלטות על "אדמה שדודה", ובקרב המיעוטים הלאומיים עלה החשש שעמי הרוב יפגעו בהם. כדי להתמודד עם בעיה זו חתמו המדינות החדשות עם המעצמות המנצחות על "חוזי מיעוטים" שנועדו להגן על זכויות המיעוטים שבתוכן. שאלת היחס למיעוטים נגעה באופן מובהק ביהודים, שהיו מיעוט לאומי בכל אחת מהמדינות החדשות.

בפרק השמיני נדון ברוסיה, שהפכה ל"ברית המועצות", ואשר בה עברו על היהודים התמורות הכלכליות והחברתיות החדות ומלאות הסתירות ביותר. השלטון הקומוניסטי לחם כנגד האנטישמיות, ובמקביל, פעל לדיכוי הפעילות הציונית והדתית של היהודים. היהודים נפגעו כלכלית מההכרח לזנוח את הפרנסות המסורתיות שלהם בתחום המסחר והיוזמה הפרטית, אך אפשרויות חדשות נפתחו בפניהם בעזרת מוסדות החינוך וההשכלה הגבוהה. הממשל הטיל פיקוח צמוד ביותר על היהודים באמצעות הקומיסריון היהודי והיבסקציה, שהגבילו ופגעו בהיבטים רבים של החינוך והקיום היהודי, אך גם פעלו לטיפוח תרבות יהודית ייחודית בשפת היידיש. ההנהגה הקומוניסטית שכללה אחוז גבוה יחסית של יהודים, התנגדה לראיית היהודים כלאום, אך גם ניסתה ליצור טריטוריה לאומית יהודית ב"תוכנית בירוביג'אן".

בפרק התשיעי נעסוק בפולין שבה היה המיעוט היהודי הגדול ביותר באירופה באופן יחסי ומוחלט, ואשר בה זכו היהודים להכרה ב"חוזה המיעוטים". בעקבות זאת חל גידול עצום בפעילותם הפוליטית העצמאית של היהודים, שברובה הדגישה את הצורך באוטונומיה לאומית. הביטוי המובהק לכך היה האוטונומיה בחינוך והקמת מגוון גדול של מוסדות חינוך ותרבות יהודיים. היהודים שמרו במידה רבה על תעסוקותיהם המסורתיות במסחר ומלאכה, אך השתלבו באופן גובר בתעשייה ובמקצועות שנגזרו מריכוזם הגבוה בערים. השגשוג הכלכלי היחסי שממנו נהנו היהודים, נבלם בסוף שנות ה-20, והממשלה אף פגעה בחקיקה בחלק מהעסקים וענפי המסחר היהודיים. במקביל, גברה בתקופה זו האנטישמיות הפולנית. בתגובה פנו רבים מיהודי פולין לפעילות ציונית ולמפלגת הבונד.

*45*

פרק 7. המדינות החדשות ושאלת המיעוטים באירופה

*45*

מושגים

- הגדרה עצמית

- חוזה מיעוטים

- אדמה שדודה

שאלת פתיחה

האם הקמת המדינות החדשות סייעה לפתרון הבעיות הלאומיות של עמי אירופה או שחידדה את העימותים הלאומיים בין מדינות ובתוכן?

(בספר מפת אירופה בשנת 1914 ומפת אירופה בשנת 1919 - היעזר במנחה)

שאלה

אילו שינויים חלו במפת אירופה בין השנים 1914-1919?

המדינות החדשות

ועידות השלום ובראשן ועידת ורסאי, שנערכו עם סיום מלחמת העולם הראשונה, ערכו שינויים רבים במפת אירופה. מדינות חדשות הוקמו על שטחי הקיסרויות שהובסו (גרמניה, אוסטרו-הונגריה ורוסיה) ומדינות קיימות שינו את גבולותיהן. תמורה זו באה בהתאם לעיקרון "ההגדרה העצמית" שהביא עמו הנשיא האמריקני וילסון לוועידת השלום, היינו הרעיון שעל פיו כל עם זכאי לעצמאות בארצו. גורם נוסף שהשפיע על השינויים בקביעת הגבולות היה עמדתן של מדינות אלה בזמן המלחמה, אם היו בין המנצחים או בין המפסידים.

מבחינה מעשית קשה היה לקבוע גבולות על פי קווים לאומיים ברורים. הקיסרויות שלטו על שטחים שבהם ישבו עמים שונים, ובמהלך השנים חלו תזוזות אוכלוסייה שלא אפשרו לחצוץ בצורה מוחלטת בין עם אחד למשנהו. הבעיה בלטה בעיקר בשטחי רוסיה ואוסטרו-הונגריה, כלומר במזרח היבשת שבה קמו שש מדינות: הונגריה ובולגריה שהיו במחנה "המרכז" המובס, רומניה ויוגוסלביה (סרביה בתוספת שטחים שנלקחו מהאימפריה האוסטרו-הונגרית) שהיו במחנה "ההסכמה" המנצח ולכן גם הוגדל שטחן באופן משמעותי, ופולין וצ'כיה שלא היו קיימות כמדינות עצמאיות זה שנים רבות. אל הצ'כים צירפו כעת את הסלובקים, ומאותו זמן נקראה המדינה צ'כוסלובקיה.

היו הבדלים רבים בין מדינות אלה, הן בצורת המשטר - חלקן מלוכות וחלקן רפובליקות - והן בדת - מדינות בעלות רוב קתולי ואחרות אורתודוכסיות. מבחינה כלכלית היה מכנה משותף - רובן היו חקלאיות (פרט לצ'כוסלובקיה, ליתר דיוק, שחלקה המערבי, הצ'כי, היה יותר

*46*

מתועש). נתון זה מסביר את העובדה שהאוכלוסייה בארצות אלה היתה נחשלת בהשכלתה וברמת חייה יחסית למערב אירופה וחסרת זיקה לשלטון הדמוקרטי. ואומנם בשנות ה-30, לאחר פרוץ המשבר הכלכלי העולמי, גלשו רובן לעבר משטר דיקטטורי. צ'כוסלובקיה היתה המדינה היחידה ששמרה על משטר דמוקרטי עד ימיה האחרונים בסוף עשור זה.

שאלת המיעוטים

הבעיה המרכזית שהטרידה מדינות אלה היתה בעיית המיעוטים. אומנם, לאחר המלחמה וקביעת הגבולות החדשים היתה נדידה גדולה של מיעוטים אל ארץ האם שלהם. כך, למשל, קרוב למיליון גרמנים באו לגרמניה מארצות מושבם (פולין, הארצות הבלטיות, חבל אלזס שעבר לצרפת) וכ-400,000 הונגרים חזרו להונגריה משטחים שנשללו מארץ זו. על אף נדידות אלה, עדיין נותרו כ-22 מיליון בני מיעוטים בארצות השונות, שהיוו כ-20 אחוזים מאוכלוסייתן. ביניהם בלטו המיעוטים בפולין ובצ'כוסלובקיה שהיוו כשליש מכלל האוכלוסייה בכל אחת משתי הארצות.

ניתן לומר, אם כן, שבכל המדינות הללו היה חלק נכבד מן התושבים שלא הזדהה עם תרבות הלאום העיקרי במדינה ולא זכה למימוש זהותו הלאומית. אולם גם ה"מארחים", כלומר בני עם הרוב, לא התלהבו מן העובדה שהמיעוטים הללו יושבים בקרבם. עמים אלה, שזכו לאחר שנים רבות בהגדרה עצמית, היו קנאים לעצמאותם, לשפתם ולתרבותם. עקב כך לא תמיד הוענקו למיעוטים מעמד שוויוני ואפשרויות לטיפוח תרבותם וזהותם. במקרים רבים נוצרה חשדנות מצד הרוב כלפי המיעוט ולא פחות מכך, מצד המיעוט כלפי הרוב. המתיחות נוצרה בתוך המדינות ואף בין מדינות שכנות. היו מקרים רבים שבהם התלונן המיעוט בפני הממשלה של "מדינת האם" שמעבר לגבול, שבה היה הלאום שלו עם הרוב. ואילו המדינות שחלק משטחיהן, על התושבים שבהם, הועברו למדינה השכנה, שאפו במשך כל הזמן לגאול את "האדמה השדודה" ולספח את השטחים שבהם ישבו בני הלאום שלהן.

המתיחויות הפנימיות נוצרו לא אחת על רקע של פערים כלכליים, תרבותיים או דתיים. הקרואטים ביוגוסלביה שנשלטו בעבר על ידי הקיסרות האוסטרו-הונגרית ראו עצמם מערביים בתרבותם ובמסורת שלהם, והנה הוטל עליהם לחיות תחת עליונות הסרבים שחיו שנים רבות תחת שלטון תורכי; כך גם ראו עצמם ההונגרים שהועברו עם השטח שעליו ישבו לרומניה, והגרמנים שסופחו מאזורי פרוסיה למערב פולין.

במקרים כאלו ראה עצמו המיעוט נעלה מכל בחינה על הרוב ששלט בו. במקרים רבים אחרים ראה עצמו עם הרוב כנעלה על המיעוטים, כמו במדינות שבהן רווח יחס אנטישמי כלפי היהודים.

חוזי המיעוטים

המעצמות שקבעו את הגבולות צפו את הקשיים ביחסה של אוכלוסיית הרוב כלפי המיעוט. בניסיון להרגיע את המיעוטים נכלל בכל הסכמי השלום "חוזה מיעוטים". היה זה מסמך שאמור היה להבטיח שהמיעוט לא יקופח ושתישמרנה זכויותיו המיוחדות, כמו שמירת דת ושימוש בשפה. חוזים אלה, שחייבו את השלטונות במדינות החדשות לכבד את זכויות המיעוט, לא התקבלו בעין יפה על ידי בני לאום הרוב השולט. הם חשו שעצמאותם שזה עתה זכו בה אינה שלמה, וקיים עליהם פיקוח. יתר על כן, ההתמרמרות היתה גדולה גם מכיוון שהמעצמות המנצחות עצמן לא נדרשו לערוב לזכויות המיעוטים שיושבים בקרבן, כמו האירים בבריטניה, הגרמנים בצרפת והאוסטרים באיטליה.

ב"חוזה המיעוטים" התחייבה המדינה החותמת לכבד את זכויותיו המיוחדות של המיעוט. בחוזה חבר, למשל, על הזכות לקיים בתי ספר בשפתם של המיעוטים, וניתנה הזכות להשתמש בשפה זו בבתי משפט ובמוסדות ציבור שונים. לגבי יהודים נקבע גם, למשל, שלא ייערכו בחירות בשבת. ניתן לראות כי החוזה הבטיח זכויות קבוצתיות, בנוסף לזכויות האזרח הבסיסיות שמהן נהנים גם יתר האזרחים.

המדינות החדשות חתמו על החוזים באי רצון בולט, והפרה של סעיפי החוזים היתה תופעה נפוצה. אילו אמצעים עמדו בפני המיעוטים המקופחים? הם יכלו להתארגן במפלגות וללחום את מלחמתם במסגרת הפרלמנט המקומי (כמו שיתוף הפעולה בין מפלגות שיצרו את "גוש המיעוטים" בפולין), אך למעשה הם התקשו לפעול נגד הרוב. העובדה שזכויות אלה הובטחו גם בחוקות של המדינות, אפשרה להם לפנות לבתי המשפט, אבל גם משם לא תמיד באה הישועה.

נותרה הדרך של פנייה לחבר הלאומים שבמסגרתו פעלה ועדה לשאלת מיעוטים. פניות אלה נעשו על ידי נציגי המיעוט, או על ידי "המדינה האם", שממנה נקרעו. דרך זו, כמובן, לא נפתחה בפני המיעוטים היהודיים. הם סבלו מסוגים שונים של קיפוח שנבעו, בנוסף לנאמר לעיל, גם ממניעים אנטישמיים, שגברו בתקופה שבין מלחמות העולם. במשך התקופה שבין שתי מלחמות העולם הוגשו כ-900 פניות לחבר הלאומים, אשר רק כמחצית מהן נמצאו ראויות לטיפול. זאת

*47*

ועוד, הטיפול נמשך זמן רב, ומדינות שכלפיהן הוגשו תלונות, כמו פולין שהיתה בתקופה מסוימת חברה במועצת החבר, היו יכולות להפעיל את השפעתן כדי להכשילן.

עם זאת, חשוב לומר, לסיכום, כי אף שהחוזים לא הצליחו לשמור על זכויות המיעוטים בשלמותן, ללא ספק בלעדיהם המצב יכול היה להיות גרוע בהרבה.

פולין מתחייבת להגנה מלאה על חייהם ועל חירותם של תושבי פולין, ללא הבדל מוצא, השתייכות לאומית, שפה, גזע ודת... לאזרחים פולנים המשתייכים למיעוט גזעי, דתי או לשוני... זכות שווה להקים מוסדות צדקה, דת וחברה, ולנהל אותם ולפקח עליהם. והוא הדין לגבי בתי ספר ושאר מוסדות חינוך, תוך שימוש בשפתם ודתם ללא פגיעה.

בערים ובמחוזות שבהם יש משקל נכבד לאזרחים פולנים שאינם דוברי פולנית, תספק פולין את האמצעים המבטיחים כי בבתי הספר העממיים יוכלו התלמידים ללמוד בשפתם...

ועדות חינוך מקומיות מטעם הקהילות היהודיות ידאגו לחלוקה של כספי ציבור המיועדים לבתי ספר יהודיים, תחת פיקוח של המדינה...

יהודים לא יחויבו לעשות כל דבר המנוגד לחוקי השבת שלהם.

"חוזה המיעוטים" בין מעצמות ההסכמה לבין ממשלת פולין, 28/6/1919

שאלות

1. על אילו זכויות מגן חוזה זה? האם הוא יוצר שוויון או אפליה?

2. כיצד יראה החוזה בעיני בן הלאום הפולני?

שאלות סיכום

1. מדוע היה כה קשה להגשים את עקרון ההגדרה העצמית במדינות החדשות?

2. אילו טענות נגד "חוזה המיעוטים" עשוי להעלות אזרח המשתייך ללאום הרוב באחת מן המדינות החדשות, ואילו אזרח המשתייך למיעוט לאומי?

3. האם ריבוי קבוצות לאומיות במדינה הוא מכשול או משאב? הביעו דעה לאור העולה מן הפרק.

פרק 8. היהודים בברית המועצות

*47*

מושגים

- תמורות כלכליות בחברה היהודית

- הקומיסריון היהודי והיבסקציה

- חילון

- תוכנית בירוביג'אן

- "הקומוניזם היהודי"

- תרבות היידיש בברית המועצות

שאלות פתיחה

1. אילו תמורות התרחשו במצבה של יהדות ברית המועצות למן המהפכה ב-1917 ועד סוף שנות ה-30?

2. מהו לדעתך המאזן של התמורות האלה מנקודת מבט יהודית: שלילי או חיובי?

3. כיצד השפיעו תמורות אלה על מעמדה של יהדות רוסיה בקרב יהדות העולם?

חלפו כמה שנים למן פרוץ המהפכה הבולשביקית ועד להתייצבותו של המשטר הסובייטי החדש ושל ברית המועצות כמדינה. אירועים אלה גרמו לשינויים בעלי משמעות רבה במצב היהודים שם. בתחילה קיבלו היהודים את המהפכה בתקווה גדולה, ובציפייה לימים של שלום, ביטחון ושוויון. ואכן, הוענק להם במרס 1917 שוויון זכויות מלא,

*48*

שלו הם ציפו במשך שנים רבות. תוך פרק זמן קצר קמו ופעלו מפלגות וארגונים רבים אשר ביקשו להעניק ליהודים אוטונומיה יהודית לאומית. מפלגות שפעילותן נאסרה בעבר, כמו ה"בונד" או הציונים על פלגיהם, החלו בפעילות גלויה וענפה חסרת תקדים. הדרישה לאוטונומיה לאומית איחדה את כלל הציבור היהודי והיתה מכנה משותף לפעילותם של כל הארגונים היהודיים. בבחירות לאספה המכוננת הרוסית אף הופיעה רשימה יהודית-לאומית.

אלא שציפיותיהם של היהודים לא התממשו באופן מלא. רוסיה פרשה אומנם מהמלחמה העולמית, אך בתוכה החלה מלחמת האזרחים. במהלך מלחמת העולם נטבחו למעלה ממאה אלף יהודים באוקראינה ועוד כמה אלפים בשאר האזורים שבהם התנהלה. עם זאת, רוב היהודים נטבחו בפרעות ורק מקצתם נהרגו במהלך האירועים שהיו קשורים במלחמה. בחלק מהפרעות השתתפו גם הגופים הצבאיים השונים שפעלו ברחבי ברית המועצות, ובעיקר אלו שהתנגדו לבולשביקים. הם יצאו מקרב האוכלוסייה האנטישמית ונטו לזהות את היהודים עם הבולשביקים. דבר זה סיפק טיבה נוטפת לפרעות.

מלחמת האזרחים הסתיימה בניצחון המוחלט של הבולשביקים, שברוב המקרים נאבקו כנגד הצבאות הפורעים. אף שלעתים "הצבא האדום" פגע גם ביהודים, התנגדו מנהיגי המפלגה הבולשביקית לאנטישמיות וניסו למנוע אותה.

(בספר תמונה: יהודים שנפגעו בפוגרום)

כך נאמר בפקודה מטעם הבולשביקים בימי מלחמת האזרחים:

ברפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הרוסית, שבה הוכרז העיקרון של הגדרה עצמית של המוני העמלים מכל העמים, אין מקום לדיכוי לאומי. הבורגני היהודי הוא שונא לנו. לא כיהודי אלא כבורגני; הפועל היהודי הוא אחינו. כל הטתה נגד כל אומה שהיא - בוגדנית היא ומבישה, ואין להתירה.

מועצת הקומיסרים העממיים מצהירה, שהתנועה האנטישמית והפוגרומים נגד היהודים הרסניים הם לעניין מהפכת הפועלים והאיכרים, והיא פונה בקריאה לעם העמל של רוסיה הסוציאליסטית להילחם בכל האמצעים ברעה חולה זו.

השנאה הלאומית מחלישה את שורותינו המהפכניות, את חזית הפועלים המאוחדת, ללא הבדל לאום, ומסייעת רק לאויבינו.

יושב ראש מועצות הקומיסרים העממיים - אוליאנוב (לנין).

("איזוסטיה", 27/7/1918)

שאלות

1. מדוע התנגדה הממשלה הקומוניסטית לאנטישמיות?

2. האם כרוז זה נראה כמגשים את ציפיות היהודים ברוסיה מן המשטר החדש או סותר אותן?

הציפייה לשוויון וייצוג פוליטי נכזבה ברובה. לזכויות ולייצוג הפוליטי כמעט שלא היתה בסופו של דבר משמעות, שכן גורלה של רוסיה המהפכנית לא נקבע באופן דמוקרטי. הבולשביקים השתלטו בכוח על מוקדי השלטון ופיזרו את האספה המכוננת הרוסית (ינואר 1918). במסגרת דיכוי המסגרות הפוליטיות הלא קומוניסטיות, נרדפה, ולבסוף אף נאסרה, כל פעילות פוליטית יהודית שלא במסגרת המפלגה הבולשביקית. כך חוסלה התנועה הציונית על כל מרכיביה ודוכאו גם מפלגות יהודיות אנטי ציוניות כ"אגודת ישראל" ואף ה"בונד" שהזדהתה עם רוב עקרונות הקומוניזם.

*49*

מתוך השוואת מצבם של היהודים במדינה עם מצבם בתקופה שלפני 1917, ובעיקר עם זו שלאחר 1939, עולה שהתקופה שלאחר המהפכה מילאה משאלות רבות של היהודים במזרח אירופה: תרבות יהודית חדשה צמחה; נחקק חוק מיוחד האוסר על האנטישמיות; יהודים רבים השתלבו בהנהגת המדינה; הוקמה אוטונומיה לאומית, ויותר מכך - השלטונות הכירו ביהודים כלאום בעל זכויות; כמו כן, יהודים רבים עברו לעבודת אדמה, ורבים אחרים למקצועות חופשיים. כל אלה היו מהישגי היהודים ברוסיה באותה תקופה. אין להתפלא על כן, שנמצאו חוקרים רבים אשר כים תקופה זאת בשם "תקופת הבנייה" של היהודים ברוסיה, כל זאת בלא להעלים את הקשיים העצומים שבפניהם עמדו היהודים שם בשנים אלה.

תמורות דמוגרפיות וכלכליות

לאחר מלחמת העולם הראשונה נותקו מרוסיה אזורי פולין, המדינות הבלטיות וחבל בסרביה, ולפיכך נותרה בה פחות ממחצית האוכלוסייה היהודית שחייתה בה לפני המלחמה. מתוך שישה מיליון ב-1914 נותרו פחות משלושה בסיום המלחמה.

התמורות בהתפתחותם הכלכלית של היהודים ברוסיה הקבילו לתהליכים שעברה הכלכלה הסובייטית מאז המהפכה הבולשביקית. בשלוש השנים הראשונות (יולי 1918 - מרס 1921) התנהלה בברית המועצות מדיניות של "קומוניזם מלחמתי", שהיתה מבוססת על הלאמת מפעלים והון פרטי. מדיניות זאת פגעה בבורגנות ובחלק גדול מהסוחרים היהודים בני המעמד הבינוני והנמוך.

אך בשנים 1921-1928 השתפר במידת מה מצבם הכלכלי של הסוחרים היהודים לאחר שלנין וחבריו הנהיגו את "המדיניות הכלכלית החדשה" (נא"פ). עם זאת, מדיניות הממשלה עודדה את המגזרים הציבוריים תוך פגיעה בסקטור הפרטי. כתוצאה מכך, אם בראשית התקופה (1921) עדיין ניסו למעלה מ-35 אחוזים מהמפרנסים היהודים את מזלם במסחר, הרי שבסוף אותה תקופה (1928) ירד מספרם לכ-18 אחוזים בלבד. לעומת זאת גדל מספרם של היהודים בענפים שזכו לעידודו של המשטר - ענפי המלאכה, התעשייה, החקלאות, הפקידות והמקצועות החופשיים.

עם הנהגתן של תוכניות החומש (ראו פרק 2) אשר לא הותירו כל אפשרות של יוזמה פרטית, עברו היהודים מהפך כלכלי נוסף, שפגע ברבים מהם. מאות אלפי מפרנסים נדרשו להפסיק כל מסחר פרטי, ורבים עברו לתעשייה. אחוז המפרנסים בענפים הקשורים בתעשייה הקלה והכבדה עלה מעל ל-30 אחוזים (פי שניים מאשר בתקופה הקודמת, 1921-1928). ענפים כלכליים נוספים שאליהם הצטרפו יהודים בהמוניהם בסוף שנות ה-20 ובשנות ה-30, היו הפקידות והחקלאות. אם בראשית המאה עסקו רק 10 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית בפקידות ו-2.9 אחוזים בחקלאות, הרי שב-1939 כבר נמנו כ-41 אחוזים (!) מהמפרנסים היהודים בין הפקידים וכ-6 אחוזים התפרנסו מחקלאות. תופעה כלכלית-חברתית נוספת שרווחה בין היהודים היתה המעבר למקצועות חופשיים. ניתן לאמוד את חלקם של אלה בין כלל המפרנסים היהודים בכ-17 אחוזים. שליש מהם התפרנסו באופן ישיר ממקצועם (רופאים, חוקרים, הנדסאים וכו') ושני שלישים הפכו עם הזמן לפקידים.

(בספר תמונה: כרזה הקוראת ליהודים לעבוד את האדמה)

*50*

קיצורו של עניין - היהודים עברו מאז המהפכה הבולשביקית שינויים כלכליים וחברתיים, שהיו תוצאה של המדיניות הכלכלית שהונהגה על ידי הסובייטים. עיקרם של השינויים היה חיסול ענף המסחר היהודי ומעבר המוני של יהודים לענפי הפקידות והתעשייה, החקלאות והמקצועות החופשיים.

מדיניות השלטון הסובייטי כלפי היהודים

בתום מלחמת האזרחים והשתלטות הבולשביקים על רוסיה, התייצב השלטון הסובייטי ונקבעה מדיניות חדשה לגבי היהודים. יש חוקרים המגדירים תקופה זו כשלילית ליהודים, משום שהמשטר הסובייטי, על כל מרכיביו, ניסה בצורות שונות לפעול, לשיטתו, נגד כל בדלנות יהודית - נגד הדת היהודית ומוסדותיה ונגד כל פעילות ציונית. רבבות יהודים נושלו מפרנסתם, ופעילות אנטישמית באה לביטוי בקרב רבדים שונים בחברה הרוסית. לעומתם יש חוקרים הטוענים, כי בלי להכחיש את קיומן של התופעות הללו, ניתן לראות תקופה זאת באור אחר. בשנים אלה התפתחה תרבות יהודית בעלת צורה וגוונים ייחודיים ונעשו ניסיונות כנים לתת ליהודים אוטונומיה לאומית. העובדה, שיהודים מילאו משרות בכירות בהנהגה הקומוניסטית - הרבה מעבר לאחוז שלהם באוכלוסייה - וששוויון הזכויות ליהודים נשמר והממסד ניסה להילחם באנטישמיות, מאששת, לדעתם, הערכה חיובית זו. אך את הסיבה העיקרית לטיעונם הם תולים בהשוואת תקופה זו עם התקופות שקדמו לה, ובעיקר עם התקופה המאוחרת יותר (1935-1939).

כזכור, לפני המהפכה היה יחם השלטון הרוסי כלפי היהודים עוין, האנטישמיות טופחה על ידי הממשלה, ויש הרואים אותה כאחראית גם לחלק מן הפוגרומים (פרעות) שנערכו ביהודים. גם יחס המפלגה הקומוניסטית ליהודים כקבוצה לאומית לא היה חיובי. עד המהפכה טענו ראשי המפלגה הבולשביקית, כי היהודים אינם מהווים לאום אלא "שריד היסטורי" או "כת" בלשונו של לנין. עיקר טיעונם התבסס על ההנחה, כי ליהודים אין טריטוריה משלהם או לשון משותפת - שני היסודות המרכזיים, לדעתם, לקיומו של כל לאום.

כך הסביר זאת סטלין במאמר שפרסם בראשית 1913:

אמנם אפשר לתאר אנשים כבעלי "אופי לאומי" משותף, ואף על פי כן אי-אפשר לומר עליהם, שהם בגדר אומה, אם הם מפורדים מבחינה כלכלית ויושבים בטריטוריות שונות... איזו אומה היא האומה היהודית, למשל, המורכבת מיהודי גרוזיה, דאגיסטאן, רוסיה, אמריקה ושאר יהודים; אומה שבניה אף אינם מבינים זה את זה (שכן מדברים הם בשפות שונות).

(י' מאור, שאלת היהודים בתנועה הליבראלית והמהפכנית ברוסיה (1890-1914), תשכ"ד, עמ' 180)

שאלה

מדוע, לדעת סטלין, היהודים אינם אומה?

עמדת היבסציה (1/7/1922) לגבי חיסול התנועה הציונית

בתורת הסתדרות נציונליסטית (לאומית) היא מזיקה, משום שהיא מבטלת את עבודתם של הקומוניסטים היהודים המקנים את רעיונות הקומוניזם להמוני העם היהודי. בתומכה באינסטינקטים הנציונליסטיים ובטפחה אותם, היא מונעת בעד התמזגותם של העמלים בני האומות השונות למשפחת אחים אחת. מלבד זאת, שאיפתם העיקרית של הציונים היא יצירת מדינה יהודית בפלשתינה, או כמו שהם מכנים זאת בתוכניתם: "יצירת מקלט בטוח בארץ ישראל".

ובכן, משום מה עלינו להפריע אותם מזה?

מפני שבמקום תורכיה יכבידו האימפריאליסטים האנגלים והאחרים את עולם על צווארי האיכרים הערביים, שהם רוב אוכלוסי פלשתינה, ולמשרתים הם יקחו להם את הקפיטליסטים היהודים, העומדים למעשה בראש התנועה הציונית.

(ל' צנציפר, עשר שנות רדיפות, תר"ץ, עמ' 269-270)

שאלות

1. מדוע התנגד המשטר הסובייטי לציונות?

2. האם יש לראות בכך ביטוי של אנטישמיות?

3. האם הדבר נבע מתוך התנגדות לרעיון הלאומי או מתוך דאגה ללאומים אחרים?

*51*

לאחר המהפכה השתנה במידת מה יחסם של המנהיגים הקומוניסטים ליהודים. הם הכירו ביהודים כיחידה לאומית אוטונומית, שיש לטפל בה באופן שונה מיחידות לאומיות אחרות. לשם כך אף הקימו יחידות מנהליות מיוחדות.

אחת היחידות שהוקמו לטיפול בבעיית היהודים היתה הקומיסריון היהודי. גוף זה קם כמשרד ממשלתי שהקביל לקומיסריונים לאומיים אחרים. במשך חמש שנות קיומו (1918-1923) ביקשו ראשיו לפתור את בעיית היהודים, תוך ניהול תעמולה (ביידיש) במטרה לקרב את ההמון היהודי לקומוניזם וניסיון להיאבק במפלגות הציוניות והסוציאליסטיות היהודיות. יחידה נוספת, אשר היתה עד לחיסולה ב-1930 המוסד החשוב ביותר שטיפל ביהודים, היתה היבסקציה (קיצור של "יברסקאיה סקציה" - המחלקה היהודית), הגוף שאיחד את המחלקות היהודיות השונות במפלגה הקומוניסטית.

היבסקציה הוקמה ב-1918 על ידי הבולשביקים במטרה ליישם את עקרונות הקומוניזם בקרב היהודים. בראש וראשונה ביקשו להיאבק בדת היהודית, תוך כינון תרבות יהודית אלטרנטיבית, שתושתת על תפיסה חילונית ובה תהווה לשון היידיש שפה לאומית.

חברי היבסקציה ביקשו לחסל את מוסדות הדת היהודית, למן מוסדות הקהילה ובתי הכנסת ועד ה"חדרים" ושאר מוסדות החינוך. מאבקם בדת התנהל במקביל למאבקם במפלגות היהודיות, למן ה"בונד" ועד התנועה הציונית. שיטות המאבק היו חיסול איטי ומודרג של כל המוסדות והגופים המסונפים אליהם, עד לחיסולם המלא או עד להצטרפותן של מפלגות השמאל היהודיות - ה"בונד" ו"פועלי ציון" - למפלגה הקומוניסטית.

ואכן, מאבקם של אנשי היבסקציה בגילויי הלאומיות היהודית הלא קומוניסטית היה יעיל עד כדי כך, שבראשית שנות ה-30 חוסלה היבסקציה בנימוק שאין כבר טעם בקיומה. עם זאת, יש הטוענים כי היבסקציה חוסלה משום שהמשיכה בעיצוב תרבות יהודית עצמאית, דרך מוסדות התרבות והחינוך ביידיש. תמיכה לתפיסה זו ניתן למצוא בכך שהשלטון הבולשביקי ביטל מאוחר יותר את השימוש ביידיש. השלטון גם סגר את מוסדות התרבות היהודיים, כגון בתי ספר או קבוצות תיאטרון, גם אם אלו הזדהו עם הקומוניזם.

את שהחסירה היבסקציה מילאה המשטרה החשאית הסטליניסטית. החל בשנות ה-30 המאוחרות נעצרו רבים ממעצבי התרבות היהודית העצמאית, כך שבסוף שנות ה-30 הצטמצם מאוד מספר בתי הספר וה"חדרים", ומרבית התלמידים למדו בבתי ספר ממשלתיים. עם זאת, יש לציין כי היהודים הפיקו גם יתרונות ממערכת החינוך הממשלתית והשתלבו בה יותר מרוב קבוצות האוכלוסייה. מספר התלמידים היהודים היה גדול מאוד יחסית למספר התלמידים באוכלוסייה הרוסית. על פי הסטטיסטיקה הרשמית מ-1939, על כל 1,000 נפש באוכלוסייה היהודית היו 330 תלמידים שלמדו יותר מ-7 כיתות לימוד, לעומת 181 תלמידים לכל 1,000 נפש באוכלוסייה הלא-יהודית. בזכות השכלה זו גם התאפשרה הצטרפות היהודים למערכת הפקידות, שדרשה ידע בשפה הרוסית ובמקצועות אקדמיים שונים.

תרבות יהודית חדשה

מאז שנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19 עברה האוכלוסייה היהודית במזרח אירופה מהפכה תרבותית-חברתית, שבמרכזה עמד תהליך של חילון האוכלוסייה היהודית. בברית המועצות היה זה תהליך מזורז, וזאת משתי סיבות מרכזיות:

1. ריכוז גבוה יחסית של יהודים בערים הגדולות. באופן טבעי היה קשה יותר לשמור על אורח חיים מסורתי בערים הגדולות מאשר בעיירות ובכפרים. הלחץ החברתי בקהילה הקטנה על שמירת מסורת ישראל היה הרבה יותר משמעותי מלחץ דומה בעיר הגדולה.

2. הלחץ שהפעילו השלטונות הסובייטיים לשינוי פניה של החברה היהודית.

תהליך החילון והסובייטיזציה של המוסדות הקהילתיים גרם לשינויים בנטיות התרבותיות של היהודים. מאז 1918 אימצה היבסקציה את הרעיון להפוך את היידיש לשפתם של המוני היהודים. לפיכך היא דאגה לקדם את בתי הספר שבהם הונהגה שפה זו. כמו כן עברו מאז 1918 רבבות ילדים, חלקם מרצון וחלקם מחוסר ברירה, לבתי ספר רוסיים. ב-1932 כבר למדו למעלה משני שלישים מילדי היהודים בברית המועצות בבתי ספר כלליים. היתר למדו בבתי ספר שבהם היידיש היתה שפת הלימוד, ורק מיעוט קטן למד בשנה זו ב"חדרים" מסורתיים. החל משנת 1938 לא נותרו כלל "חדרים".

היבסקציה דאגה במסגרת מדיניות זו לטפח את תרבות היידיש על כל גווניה: היא הוציאה לאור עיתונים ביידיש, שבועונים וספרים; דחפה לייסודם של תיאטרונים רבים שבהם הוצג מיטב הרפרטואר היידי (מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, י"ל פרץ) בהשתתפותם של שחקנים שזכו לתהילה (כמו ש' מיכואלס). עד אמצע שנות ה-30 נדמה היה שתרבות היידיש בנוסח החילוני-קומוניסטי החדש כובשת לה מקום של כבוד

*52*

וזוכה למעמד שמעולם לא זכתה לו. היא נחשבה לשפה לאומית חיה שהשלטונות מטפחים אותה, עד כדי כך שסופרים ועיתונאים יהודים, שעזבו בעבר את ברית המועצות, חזרו אליה כדי ליצור בה. כך עשו ד' ברגלסון, פ' מרקיש ואחרים.

הרנסנס התרבותי ביידיש בא במקביל להתערותם העמוקה של היהודים בחברה הסובייטית. כבר ציינו את מקומם הבולט במפלגה הקומוניסטית. פה המקום לציין גם את הצלחתם של היהודים כאמנים. יהודים רבים בלטו באמנות הפלסטית, בספרות ובקולנוע. די אם נזכיר את א' אהרנבורג, י' באבל, ב"ל פסטרנק וסופרים רבים אחרים, שנחשבו בשנות ה-20 וה-30 לחלק מהעילית הספרותית הסובייטית, ואת ס' אייזנשטיין בקולנוע. יצירותיהם היו בסיס לתרבות קומוניסטית חדשה שהתפתחה בברית המועצות.

(בספר תמונה: תלמיד בבית הספר החקלאי של הג'וינט כותב על הלוח ביידיש)

שלמה מיכואלס (1890-1948)

שם הבמה של שלמה ופסי, בן למשפחה יהודית מלאטוויה. שחקן תיאטרון יידיש, מייסד ומנהל של התיאטרון הממלכתי הסובייטי היהודי שזכה לשם עולמי. שיחק והוביל במספר רב של הפקות תיאטרון של מחזות שנכתבו במקור ביידיש ושל מחזות שתורגמו ליידיש מתרבות העולם. במהלך מלחמת העולם השנייה הוביל את "הוועד האנטי פאשיסטי", גוף של יהודי ברית המועצות, שפעל לגייס את יהודי העולם לתמוך במלחמה נגד גרמניה הנאצית ותיעד את מאורעות השואה. מיכואלס נרצח, ככל הנראה בהוראת סטלין, בשנת 1948.

ניסיונות להקמת אוטונומיה יהודית - תוכנית בירוביג'אן

כזכור, הבולשביקים התנגדו לרעיון ההתיישבות הלאומית היהודית בארץ ישראל ולשאיפה להקים מדינה יהודית, שהציעה הציונות. עם זאת, בראשית קיומה של ברית המועצות השלטון הבולשביקי לא פסל לחלוטין את הקמתו של ריכוז לאומי יהודי במסגרת הקומוניזם. ב-1923 החלו להעלות במוסדות המפלגה הקומוניסטית את הפתרון של מתן אוטונומיה ליהודים במסגרת טריטוריאלית מוגדרת. ייתכן כי הצעה זו נועדה להתחרות בכוח המשיכה של התנועה הציונית, שהחלה להקים בתקופה זו בית לאומי בארץ ישראל בחסות הבריטים. במשך שנתיים התנהל ויכוח על טיב הפתרון, ובסופו של דבר הכריז יושב ראש נשיאות המדינה הסובייטית, מיכאל קאלינין, בנובמבר 1926, כי:

לפני העם היהודי עומד תפקיד גדול - לשמור על לאומיותו. לשם כך יש להפוך חלק ניכר של האוכלוסייה היהודית, לפחות מאות אלפים, לאוכלוסייה של איכרים וחקלאים היושבים בשטח רצוף. רק בתנאים אלה יוכל ההמון היהודי לקוות להמשך קיומו של הלאום היהודי.

שאלות

1. הצביעו על נקודות דמיון בין הכרזתו של קאלינין לבין גישותיהם של זרמים בתנועה הציונית.

2. מדוע מאמצים הקומוניסטים גישה זו?

*53*

בהמשך התנהל ויכוח היכן להקים את היחידה האוטונומית היהודית. אחדים גרסו שיש להקימה בדרום רוסיה, באזור קרים. אחרים ביקשו למקם אותה דווקא בשטחי בילורוסיה או אוקראינה, שבהם כבר התחילו השלטונות ליישב אלפי משפחות יהודיות שתעסוקנה בעבודה חקלאית. תוך מספר שנים גדלה האוכלוסייה החקלאית של היהודים שם מ-155,000 (1926) ל-250,000 (1930). אחרים, שדעתם ניצחה לבסוף, העדיפו את הקמת האוטונומיה היהודית במזרח ברית המועצות, באזור בירוביג'אן. דעה זאת התקבלה מכמה טעמים: החשש, שהקמת אוטונומיה ליהודים בשטחי אוקראינה או בילורוסיה תתקל בהתנגדות נחרצת של תושבי המקום; שאיפתה של ברית המועצות ליישב שטחים נרחבים בגבולותיה עם סין, תוך ניצול אוצרות הטבע הטמונים באזור; ובמקביל, דילול האוכלוסייה שישבה באזורים האירופיים הצפופים. במרס 1928 הוחלט על הקמתה של יחידה יהודית-לאומית בבירוביג'אן, ובאותה שנה החלו להתיישב שם יהודים.

(בספר תמונה: רחוב בבירוביג'אן)

מספר היהודים בבירוביג'אן, 1928-1937

(בספר מפה של איזור בירוביג'אן - היעזר במנחה)

שאלות

1. מה ניתן ללמוד מן המפה וממספר המתיישבים

2. האם תוכנית בירוביג'אן תופסת מקום מרכזי או שולי בעיני השלטון הקומוניסטי ובעיני היהודים?

*54*

מספר המתיישבים היהודים המועט, שגדל במקצת ב-1934, עם ההכרזה הרשמית על הקמת המחוז היהודי (עד אז הוכר המחוז היהודי רק כהתיישבות ניסיונית), היה קטן אף מהנתונים שבטבלה, מאחר שחלק ניכר מהיהודים שישבו בבירוביג'אן עזבו. יש האומדים את מספר העוזבים ב-60 אחוזים ממספר המתיישבים. הנתונים מלמדים על כישלון מוחלט של הניסיון להקים אוטונומיה לאומית טריטוריאלית ליהודים בבירוביג'אן. זאת בשל התנאים הפיזיים הקשים, הריחוק העצום מהמרכזים היהודיים המסורתיים ומהאלטרנטיבות שהיו ליהודים באזורים אחרים, ובשל מדיניות סובייטית בלתי עקבית, שגרמה למחסור באמצעי ייצור ובגורמי ייצור מינימליים.

למעשה, בפעילות היבסקציה, כמו גם בתוכנית בירוביג'אן, ניתן לראות ביטוי ליחס דו משמעי של הבולשביקים כלפי הלאומיות היהודית. מצד אחד, ביטוי להכרה בזהות ובתרבות הלאומית היהודית, שהביא להקמתן של היבסקציה וההתיישבות האוטונומית, ומצד שני, ביטוי לחשש מלאומיות בכלל ומהתבדלות לאומית יהודית בפרט, שהביא לסגירת היבסקציה, רדיפת התרבות היהודית והזנחת תוכנית בירוביג'אן.

(בספר תמונות: חותמות דואר מבירוביג'אן: ב-1935 הכתובות ביידיש וברוסית, ב-1939 ברוסית בלבד)

שאלה

כיצד מבטא ההבדל בין החותמות את שינוי היחס של השלטון הבולשביקי כלפי הלאומיות היהודית?

היחס ליהודים - בין "קומוניזם יהודי" לאנטישמיות

בדיון על מצב היהודים ברוסיה בשנים 1917-1939 ראוי לשים לב לאחוז הגבוה של יהודים בהנהגת המפלגה הבולשביקית. עובדה זו ראויה לציון משום שבעבר הלא רחוק לא היה אפשר להעלות על הדעת שיהודי ברוסיה ישמש במשרה בכירה כלשהי. אולם באופן מפתיע דווקא הנהגה זו, שהשתלבו בה יהודים, יזמה פעולות כנגד הלאומיות היהודית והנהיגה אוכלוסייה שנחשבה לאנטישמית.

בעיני רבים מחוץ לרוסיה ובתוכה, בעיקר ממתנגדי הקומוניזם, היה לקומוניזם ברוסיה דימוי "יהודי". דימוי זה נבע לא רק מהאחוז הגבוה של המצטרפים למפלגה או ממאבקם של ראשי המפלגה באנטישמיות, אלא גם מכך שקרל מרקם, בנו של יהודי מומר, אומץ על ידי אבות המהפכה הרוסית ונחשב לאביה הרוחני של האידיאולוגיה הקומוניסטית. גם חלק מממשיכיו הבולטים של מרקס ומהאידיאולוגים שפיתחו את תורתו היו יהודים. ואולי יותר מכל מקורו של הדימוי באחוז הגבוה של היהודים שהיו בהנהגה הקומוניסטית. ב-1918, למשל, שימשו 4 יהודים (סברדלוב, טרוצקי, זינוביב וסוקולניקוב) מתוך 14, כ-28 אחוזים, כחברי הוועד המרכזי שהנהיג את המפלגה. ומבין חברי הלשכה הפוליטית (ה"פוליטבירו"), האחראית בפועל על השלטון, נע אחוז היהודים בשנים 1918 ו-1926 בין 23 אחוזים ל-27 אחוזים (בין חבריה היו: טרוצקי, קמיניב וזינוביב). כך גם בגופים מרכזיים אחרים בממשל ואף בצבא. על פי אחד המחקרים, ב-20 השנים הראשונות לקיומו של המשטר הסובייטי תפסו היהודים בממוצע 6 אחוזים מהמשרות הבכירות בצמרת ההנהגה (27 מתוך 417) למרות שהיוו רק כ-2 אחוזים מהאוכלוסייה.

נמצא פער מסוים בין מקומם של היהודים בהנהגת המשטר הסובייטי לבין האנטישמיות המוסווית והגלויה, שהתקיימה עדיין בחברה הרוסית. כבר ציינו, שבשנות המהפכה ובמלחמת האזרחים (1917-1921) נערך טבח המוני ביהודים. חצי מיליון יהודים ברחו מבתיהם ונסו לערים הגדולות. כאמור למעלה, הקומוניסטים התנגדו לפוגרומים וראו בהם חלק מפגעי המלחמה והמשך לשנאת יהודים אוקראינית-פולנית מסורתית. המנהיגות הסובייטית כולה ראתה באור שלילי וחמור כל גילוי אנטישמי, ולנין עצמו הוקיע לא פעם את התופעה. עם זאת, העמדה הרשמית של ההנהגה הקומוניסטית לא מנעה גילויי אנטישמיות עם

*55*

אנטישמיות, התנגדות לקומוניזם ו"הפרוטוקולים עול זקני ציון"

הטענה בדבר "יהודיותה" של המפלגה הקומוניסטית לא נבנתה על סמך בסיס או נתונים עובדתיים, אלא על האמונה כי רוב ההנהגה שלה אכן יהודית. מתנגדי הקומוניזם השתמשו בטענה זו לחיזוק התנגדותם. שכן באירופה, שבה רווחה עדיין אנטישמיות גלויה וסמויה, הצגת תנועה פוליטית כ"יהודית" יכלה לשמש ככלי נשק נגדה.

הנוכחות של יהודים בהנהגת המפלגה חיזקה את טענות האנטישמים במערב שיהודים הם העומדים מאחורי המהפכה, שנועדה, כדברי מחולליה, להעביר את הרעיונות הקומוניסטיים למערב, ובעצם לעולם כולו. טענות אלה קיבלו סיוע על ידי מהגרים מרוסיה שנמלטו מן המהפכה והביאו עמם לארצות אירופה מסמך אנטי יהודי מזויף, שמקורו במשטרה החשאית הצארית והידוע כיום בשמו: "הפרוטוקולים של זקני ציון". כתב עלילה זה אמור כביכול להיות פרוטוקול מישיבה של קבוצת קושרים מבין גדולי תורה ואנשי ציבור יהודים, החותרים מזה חרות רבים להשתלטות יהודית על העולם. וכך, המתרחש ברוסיה והכוונה להעביר את המהפכה לארצות נוספות, פורש לעתים על ידי אנשים תמימים ולא רק אנטישמים מושבעים, כהוכחה לאמיתותם של "הפרוטוקולים".

אחוז היהודים שהצטרפו למפלגה הקומוניסטית הסובייטית, 1922-1939:

שאלה

האם טבלה זו מעידה על כך שהמפלגה הקומוניסטית היתה "מפלגה יהודית?" מה הבסיס לטענה זו?

(בספר תמונה: כרזה אנטישמית ברוסית - היעזר במנחה)

*56*

שוך הקרבות ובשנים שלאחריהן. עם עלייתו של סטלין לשלטון אף נראה היה כ' המשטרה החשאית פוגעת במיוחד ביהודים ובמוסדות תרבות יהודית.

לא אחת עלתה השאלה - האם היה סטלין אנטישמי? המשיבים בחיוב, התבססו על התבטאויות אנטי יהודיות שלו בחוגים סגורים. בשנים של הטיהורים הגדולים הוא הרחיק וחיסל חלק גדול מן המנהיגות שגיבש לנין בשעתו, מנחיתת שבה נכללו לא מעט יהודים. אולם בקבוצת המנהיגים הקטנה ששרדה תקופה זו, נשאר עדיין צמוד לסטלין, בדרגת שר, יהודי בן עניים שנשא שם יהודי מובהק, לזר כגנוביץ'. יהודי אחר, מקסים ליטביטב, היה שר החוץ של ברית המועצות בשנים 1930-1939 והוא שייצג את הקו הפוליטי האנטי פאשיסטי בחבר הלאומים במחצית השנייה של שנות ה-30. בעת ההתקרבות לגרמניה שהובילה לחתימת החוזה ההדדי על סף המלחמה, הודח ליטבינוב מתפקידו והוחלף במולוטוב. ב-1941, לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות, הוצב ליטבינוב מחדש בעמדה דיפלומטית חשובה לברית המועצות דאז, כשגריר בוושינגטון.

שאלות סיכום

1. מה היו תקוותיהם של יהודי רוסיה עם פרוץ המהפכה ומדוע נכזבו?

2. אילו תמורות התחוללו במצבם הכלכלי והחברתי של יהודי רוסיה בעקבות התבססותו של השלטון הסובייטי?

3. מה היתה העמדה האידיאולוגית הקומוניסטית כלפי "שאלת היהודים", ומה היתה מדיניות המשטר כלפיהם? ציינו את התמורות שעברה מדיניות זו בעשור הראשון שלאחר המהפכה.

4. מדוע היה למפלגה הבולשביקית דימוי "יהודי"? האם דימוי זה היה מוצדק?

5. סכמו: אורות וצללים בחיי היהודים ברוסיה הסובייטית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. האם המאזן הכולל, מבחינת היהודים, נוטה לדעתכם לחיוב או לשלילה?

פרק 9. היהודים בפולין

*56*

מושגים

- תמורות כלכליות

- אוטונומיה לאומית

- הבונד

- הציונות בפולין

- אוטונומיה בחינוך

שאלת פתיחה

כיצד התפתח היישוב היהודי בפולין הלאומית, בין מאבק על אזרחות שווה לדרישה לאוטונומיה לאומית נפרדת?

במדינות הלאומיות שנוצרו אחרי מלחמת העולם הראשונה באירופה נוצרה התשתית לדיון מקורי וחדש על "הבעיה היהודית". התפרקות האימפריות והקמתן של מדינות עצמאיות חדשות על חורבותיהן יצרו מסגרת חדשה גם עבור הקיום היהודי. התפיסה החדשה של הקיום היהודי כללה מידה של סתירה; מצד אחד, דרישה לשוויון זכויות ברוח הלאומיות הליברלית המערבית, ומצד שני, דרישה יהודית לאוטונומיה לאומית, המנוגדת לאופייה הלאומי של המדינה.

הדוגמה החשובה ביותר - ולו בזכות מספר היהודים שבה - היתה פולין. לאחר מלחמת העולם הראשונה, במהלך ועידת ורסאי, ראשי הציבור היהודי לא התווכחו על שאלת שיווי הזכויות אלא על השאלה: איזו צורת אוטונומיה יש לדרוש מהפולנים. זאת על רקע המאמץ לכפות על פולין את הסכם המיעוטים, שכן המדינה החדשה היתה מאוכלסת במיעוטים לאומיים רבים, שהיו שליש מאוכלוסייתה. גם יהודי פולין טיפחו תקוות למעמד דומה של מיעוט לאומי. תקווה זו אכן הוגשמה במידה מסוימת על ידי "חוזה המיעוטים" שנחתם עם פולין, כאשר גם

*57*

היהודים קיבלו אוטונומיה חלקית. אולם מעמד היהודים כמיעוט נבדל גם תרם להתעוררות אנטישמית ולניסיונות לפגוע בשוויון הזכויות שלהם כיחידים. סתירה זו - הענקת שיווי זכויות יתד עם זכויות מיוחדות כמיעוט לאומי - ערערה בסופו של דבר את היסודות שעליהם נבנה המעמד החדש שלו זכו היהודים גם במדינות אחרות: רומניה, סלובקיה והארצות הבלטיות.

יהדות פולין: התפתחות דמוגרפית וכלכלית

פולין הוקמה משטחים שנלקחו מרוסיה, אוסטרו-הונגריה, גרמניה ומדינות אחרות. בכל אחד מהם ישבו יהודים רבים, וכך הפכה פולין למדינה שבה ישב אחד הריכוזים היהודיים הגדולים בעולם. ב-1921 ישבו בגבולותיה 2.8 מיליון יהודים, והם היוו 10.5 אחוזים מהאוכלוסייה. כעבור 10 שנים הגיעה האוכלוסייה היהודית שם ל-3.1 מיליון, והם היוו 9.8 אחוזים מהאוכלוסייה. למעט היישוב היהודי בארץ ישראל, היה חלקם היחסי של יהודי פולין באוכלוסיית המדינה גדול מאשר בשאר קהילות היהודים בעולם. עם זאת, הקמת פולין העצמאית לא מחתה בן לילה את ההבדלים התרבותיים, החברתיים והמנטליים שהבדילו בין היהודים שישבו בעבר ברוסיה, בגרמניה או באוסטרו-הונגריה. השונות באה לביטוי בכל השטחים. היהודים הגליצאים, למשל, התפארו בנטיות התרבותיות האוסטרו-הונגריות שלהם; רבים מהיהודים שישבו בוורשה ובלודז' התגאו בתרבותם היהודית-פולנית, בעוד שה"ליטוואקים" (יושביהן היהודיים של ליטא ובילורוסיה) זלזלו בנטיות החברתיות והתרבותיות של יהודי ורשה וגליציה גם יחד. עם זאת, מאחר שהיהודים שבאו מ"פולין הקונגרסאית" (הרוסית) היו רוב בקרב יהודי פולין, למעלה מ-50 אחוזים, הם הפכו לדבריה המרכזיים של יהדות פולין.

סיבה נוטפת לכך שדווקא יהודי "פולין הקונגרסאית" בלטו מעל לאחיהם שבשאר האזורים, היתה העובדה שכ-80 אחוזים מהם התרכזו בערים, לעומת 19.2 אחוזים בלבד מהאוכלוסייה הכללית. הם היו מרוכזים בעיקר בשתי הערים התשובות בפולין - בעיר הבירה ורשה ובמרכז התעשייתי הגדול שבלודז'.

היהודים בפולין נטו למקצועות עירוניים מובהקים כגון מסתר, שבו היו מעורים עוד בעבר, ותעשייה זעירה ומלאכה, אשר היו מרכיב חשוב וחדש יחסית בכלכלתם בשנות ה-20 ועוד יותר בשנות ה-30. הלכו ורבו העוסקים במלאכה זעירה בקרב המפרנסים היהודים. זאת בשל הנגישות הקלה יחסית לחומרי גלם, הצורך בהון מועט לפתיחתו של בית עסק מעין זה והיכולת לפתוח בתי מלאכה במקומות קטנים, בבתים ובחנויות, בשעות נוחות. מעבר לכך, תחומי עיסוק במגזר הממשלתי היו לעתים קרובות חסומים בפני יהודים בשל שמרנות ואנטישמיות. לאור כל זאת, בעל החנות והחייט אפיינו את המפרנסים היהודים בשנים אלה.

טבלה 1: האוכלוסייה היהודית בערים הראשיות בפולין, 1931

שאלות

1. מהו הפער בין אחוז היהודים באוכלוסייה הפולנית הכוללת לבין אחוז היהודים באוכלוסיית הערים הגדולות בפולין?

2. כיצד פער זה יכול היה להשפיע על חיי היהודים ועל יחסה של האוכלוסייה הכללית אליהם?

*58*

טבלה 2: מקורות הפרנסה של יהודי פולין, 1921-1931

שאלה

מה תוכלו ללמוד מטבלה זו לגבי מאפייניה התעסוקתיים של יהדות פולין?

(בספר תמונה: מוכרת בדוכן ממתקים בוורשה - היעזר במנחה)

שאלה

במה ניתן לראות בתמונה ביטוי למאפייניה התעסוקתיים של יהדות פולין?

*59*

מטבלה 2 נלמד כי היה שינוי מסוים במקורות הפרנסה של יהודי פולין בשנים 1921-1931, בעיקר בכל האמור למעבר יהודים ממסחר למקצועות הקשורים בתעשייה קלה. בסעיף "שירותים" חל שינוי בין השנים הללו - רבים מהיהודים פנו למקצועות חופשיים, שאותם רכשו בבתי ספר גבוהים ובאוניברסיטאות. אחוז המתפרנסים ממקצועות חופשיים בין היהודים, בהשוואה למספרם באוכלוסייה הכללית, היה גבוה. כך, למשל, 56 אחוזים מהרופאים, 35 אחוזים מעורכי הדין, 22 אחוזים מהעיתונאים, 43.3 אחוזים מהמורים בבתי ספר הפרטיים ו-24.1 אחוזים מהרוקחים ומעובדי המעבדות בפולין היו יהודים (1931).

(בספר תמונה: רחוב יהודי בוורשה - היעזר במנחה)

שאלה

שימו לב לשפת השלטים וללבוש האנשים. מה ניתן ללמוד מהם על המצב הכלכלי והמאפיינים התרבותיים של יהודי פולין?

מן ההתפתחות הכלכלית של היהודים בפולין במחצית הראשונה של שנות ה-20 ניכר כי רמת החיים שלהם עלתה יחסית. אך במחצית השנייה של שנות ה-20, ובעיקר מתחילת המשבר הכלכלי (1929), השתנה מצבם הכלכלי. הסיבות לכך היו קשורות להידרדרות הכלכלה הפולנית מאז המשבר הכלכלי הגדול, וכן ליחסה של החברה הפולנית כלפי המיעוטים השונים ובעיקר כלפי היהודים. כבר בראשית עצמאותה של פולין לא התקבלו יהודים לשירות הציבורי, ורק מיעוט קטן היה יכול ללמד בבתי ספר ציבוריים. יהודים לא הועסקו בבנקים, בתחבורה הציבורית ובאותו פלח של התעשייה שלממשלה היה עליו מונופול, כמו תעשיית הטבק. יחס זה של החברה והשלטונות, כמו גם הטלת מיסים כבדים על תחומי עיסוק שבהם בלטו היהודים במספרם, היו מן הגורמים המרכזיים לעלייה לארץ ישראל בשנות ה-20 ("העלייה הרביעית"). בשנות ה-30 הלאימה הממשלה שירותים וענפי תעשייה נוספים, ופקידיה השליטו את מדיניותה המפלה נגד היהודים בסקטורים שהולאמו.

כך תיאר יצחק גרינבוים, אחד ממנהיגיה של יהדות פולין, את מצבם הכלכלי של היהודים בנאומו בפני הסים (הפרלמנט) הפולני ב-3 בפברואר 1930:

הרשו לי, אדונים, לנסות לנתח בקיצור את מצבם הכלכלי של היהודים. בהשוואה למה שהיה בפולין הקונגרסאית (פולין המרכזית) לפני המלחמה, הורע מעמדם עד למאוד. עובדה היא, שיהודי פולין הקונגרסאית וארצות הספר (פולין המזרחית) היו שולחים את תוצרתם ואת הסחורות שעברו מן המערב דרך פולין אל השוק הרוסי הגדול. שוק זה אבד עתה לחלוטין, והדבר גרם את הידלדלותם וסתימת מקורות הפרנסה והעבודה שלהם.

נשאר איפוא, כפי שאמרתי, השוק הפנימי; ומה מתרחש בשוק פנימי זה? המלאכה היהודית והתעשייה הזעירה היהודית מותקפות מכל צד, מוקפות, נדחקות; הן נתקלות על כל צעד במכשולים ובתחרות, שאין בכוחן להתגבר עליהם.

בכל המפעלים המוקמים על ידי המדינה, בכל הסדנאות - אין דריסת רגל ליהודים.

שאלות

1. מה היו הקשיים השונים שבפניהם ניצבה הכלכלה היהודית?

2. האם לפי השקפתו של גרינבוים, הקמתה של פולין שיפרה את מצב היהודים או דרדרה אותו? האם אתם מסכימים עם דעתו?

*60*

המשבר הכלכלי שעברה החברה הפולנית מאז 1928 השפיע על האוכלוסייה היהודית יותר משהשפיע על קבוצות אתניות ולאומיות אחרות בפולין, ובשנים האחרונות שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (1939) הועמקה הדלות בין היהודים בפולין והגיעה לממדים מחרידים.

שאיפות לאומיות אל מול המציאות

במפקד הכללי שנערך ב-1921, ובו הגדירו הנשאלים את הקבוצה הלאומית שהם שייכים אליה, הצהירו למעלה מ-75 אחוזים מהיהודים על שייכותם ללאום היהודי, לעומת מיעוט מהם שראה עצמו כפולני. 10 שנים אחר כך הצהירו כ-85 אחוזים מהיהודים על נאמנותם לשפת היידיש והכירו בה בשפתם הלאומית. 8 אחוזים ציינו את העברית בשפתם הלאומית, ורק 7 אחוזים את הפולנית. לכן מובנת דרישתם של היהודים לאוטונומיה, כפי שהובטח להם בוועידת ורסאי, על פי תוכנית האוטונומיה הלאומית.

נטייתם של היהודים להגדיר את עצמם כלאום נפרד מהסביבה הפולנית באה לביטוי גם בפעילותם הפוליטית. רק מעטים מהם הצטרפו למפלגות פולניות או הזדהו איתן. לעומת זאת, מרביתם שייכו את עצמם למפלגות יהודיות. המפלגות הציוניות קיבלו בבחירות 1919 ו-1922 למעלה מ-50 אחוזים מקולות היהודים. התעמולה של התנועה הציונית הדגישה את המאבק למען זכויות היהודים בפולין כנושא מרכזי בפעילותה הפוליטית, ועם זאת הכריזו מנהיגיה, כי יעדה הטופי הינו הקמת ישות לאומית ליהודים מחוץ לגבולות פולין.

רוב ציוני פולין בהנהגתו של יצחק גרינבוים, שאליו הצטרפו גם אנשי ה"מזרחי", דרשו להעניק אוטונומיה מלאה ליהודים ולהצטרף בכך לדרישות של שאר המיעוטים הלאומיים. גרינבוים וחבריו כרתו ב"סיים" ברית פרלמנטרית עם נציגי שאר הלאומים ("בלוק המיעוטים"), וזו היוותה במשך מספר שנים גורם חשוב במדיניות הפנים של פולין.

תוכנית האוטונומיה הלאומית

התוכנית פורסמה בעיתון היהודי Gazeta Zydowska ב-12 בינואר 1919.

תוכנית האוטונומיה הלאומית-פרסונלית ליהודים במדינה הפולנית (סקירה):

...הרינו מצהירים שתביעותינו אינן מיועדות לרופף בשום פנים את שלימות המדינה ואחידותה, אלא, אדרבא, להגן בכל כוחותינו על ליכוד המדינה. תוכניתנו נתפסת לפי התזות הללו:

1. הכרה ביהודים בציבוריות לאומית, תוך הבטחה שהשתייכות ללאומיות היהודית אינה יכולה לשמש מכשול להשגת מלוא הזכויות האזרחיות.

2. אין מקום לשום הגבלות בשימוש בלשון העברית וביידיש.

3. היהודים יבחרו נציגיהם לכל הגופים הממלכתיים המחוקקים על יסוד לאומי לשם הבטחת ייצוגם הפרופורציונלי.

4. האוטונומיה הלאומית לציבוריות היהודית תכלול את ההחלטות הבאות:

...

(2) ארגון האוטונומיה מתבסס על מוסדות הקהילות היהודיות. הקף פעולתן של הקהילות כולל את התחומים הבאים: (א) דת; (ב) תרבות; (ג) צדקה; (ד) עזרה סוציאלית; (ה) ייצוג פוליטי להגנת הזכויות; (ו) שאלות יישוב יהודים בארץ ישראל.

(4) בתחום החינוך היסודי תוענק ליהדות אוטונומיה המבוצעת על ידי נציגות של ארגון הקהילות היהודיות... בבתי ספר יהודיים יש להורות לשון פולנית וספרותה, וכן היסטוריה וגיאוגרפיה פולנית, באותו הקף הנלמד בבתי ספר פולניים. מאחר שההסתדרות הציונית אינה רואה ביידיש לשון מקורית, היא תשאף לקביעת העברית כלשון הלאומית של הציבוריות היהודית בחינוך ובחיים.

(5) התקציב האוטונומי של הארגון היהודי יכוסה כדלקמן: א) ממענק ממלכתי פרופורציונלי; ב) בדרך של מסים מיוחדים, המוטלים ע"י גופי האוטונומיה על האוכלוסייה היהודית.

(מ' לנדא, מיעוט לאומי לוחם, תשמ"ו, עמ' 345-346)

שאלות

1. מה המשמעות שיש לאוטונומיה יהודית לפי התוכנית הזו, ואילו תחומים נועדה להקיף?

2. האם תוכנית זו מתיישבת עם היותם של היהודים אזרחים פולנים?

*61*

גם במצען של שתי המפלגות היהודיות הגדולות האחרות - "אגודת ישראל" וה"בונד" הלא-ציונית - הודגש הממד היהודי הייחודי כנושא מרכזי. ראשי "אגודת ישראל" הדגישו, כי ברצונם לשמור על ערכיהם המקודשים: הם דרשו שבתי הספר יישארו בפיקוחם המלא וכי מוסדות קהילותיהם הקשורים בדת ינוהלו גם להבא על ידם. מן העבר השני ביקשו ראשי ה"בונד" לשמור בכל דרך על האינטרסים של הפועל היהודי. לצד הגנה מקצועית הם שאפו לספח בו את התרבות הלאומית היהודית, תוך הבלטת חשיבותה של השפה היידית בחינוך ובחיי היום יום. במקביל ניסה הבונד לקדם את רעיונות המפלגה וליצור שיתוף פעולה עם מפלגות סוציאליסטיות כלליות.

(בספר תמונה של כרזת בחירות למפלגת העם היהודית ("אידישע פאלקס פארטי"), 1921 - היעזר במנחה)

שאלה

במה מתבטאת הזהות הלאומית היהודית לפי כרזת הבחירות (שימו לב לשפה ולעיצוב הדמויות) ולפי הצילום של תהלוכת הבונד?

יצחק גרינבוים (1879-1970)

עיתונאי, חבר הפרלמנט הפולני ומנהיג ציוני מרכזי בפולין. גרינבוים ערך עיתונים בעברית ובפולנית, כגון "הצפירה" ו"היינט", והביע בהם תמיכה נלהבת בציונות. פעל לאיחוד יהדות פולין אך גם תרם לפילוגה הפוליטי כאשר תקף נמרצות את החרדים ואת "אגודת ישראל" שייצגה אותם.

ארגן שיתוף פעולה של המיעוטים הלאומיים ב"סיים" (הפרלמנט הפולני), כדי למנוע את ניסיון הרוב הפולני לצמצם את ייצוגם. עלה לארץ ישראל ב-1933, השתייך לסיעת "הציונים הכלליים" ביישוב, והיה חבר הממשלה הזמנית עם ייסוד מדינת ישראל.

(בספר תמונה: תהלוכה של ה"בונד" באחד במאי)

*62*

אתת ההתפתחויות התשובות בתולדות הציונות מאז מלחמת העולם הראשונה היתה הקמתן של תנועות נוער מגשימות: "החלוץ", "החלוץ הצעיר", "השומר הצעיר" ותנועות אחרות. התופעה בלטה מאוד בפולין, שבה הצטרפו רבבות בני נוער לתנועות אלה והפכו אותן לכוח פוליטי חשוב, כמו גם להתארגנות חינוכית וציונית-מגשימה מובילה בקרב יהודי פולין. במרכז מצען עמדה השאיפה להגשמה לאומית יהודית. בין היתר הן קיימו עשרות רבות של "הכשרות", שנועדו להדריך את חברי התנועות ולהכינם לקראת צאתם להתיישבות בארץ ישראל.

(בספר תמונה: צעירים חברי תנועת נוער במחנה הכשרה. דובנו, פולין)

חינוך ותרבות

במהלך המאה ה-20 עבר חלק גדול מיהודי פולין תהליכי חילון מואצים. מאז שקיבלה פולין את עצמאותה. בעקבות הדמוקרטיזציה בחברה הפולנית חשו רבים מהיהודים, כי בניגוד לעבר, שבו ראו עצמם כפופים למסורת אבותיהם והיו רשאים לבחור רק במערכת החינוך המסורתית, הם יכולים לבחור בסוג בית הספר המתאים לילדיהם, גם אם אינו כפוף למערכת החינוך המסורתית.

המעבר של רבבות ילדים יהודים לבתי ספר פולניים ביטא את המהפכה הגדולה ביותר בחינוך היהודי. מצד אחד, המעבר נעשה מרצון, כחלק מתהליך החילון, ומצד שני, היה זה תהליך כפוי; ממשלת פולין לא הכירה בבתי הספר היהודיים, בעברית וביידיש, ככאלה שמסוגלים להכשיר את תלמידיהם ללימודים גבוהים יותר, ואף לא לעבודה במוסדות הממשלתיים. לקראת המחצית השנייה של שנות ה-30 כבר למדו יותר ילדים יהודים במוסדות חינוך פולניים מאשר במוסדות חינוך יהודיים. עם זאת, גם במוסדות אלו נקבע לעתים כי יום המנוחה השבועי יחול בשבת, ורבים מן המורים בהם היו יהודים.

(בספר תמונה: ילדים לומדים ב"חדר" בלובלין)

(בספר תמונה: תלמידים וצוות מורי בית הספר "תרבות" בתצלום קבוצתי, 1929)

כתגובת נגד לתהליך ההשתלבות בחינוך הפולני ולמגמות החילון, התרחבה ללא הכר מערכת החינוך האורתודוקסית. בראשה ניצבו הישיבות הגדולות, שבהן התפרסמה פולין בעבר. לצדן התפתחו "חדרים", ישיבות ותלמודי תורה חדשים של "אגודת ישראל" ו"המזרחי". אך בד בבד נפתחו ברחבי המדינה מסגרות חינוך חדשות עבור ילדים יהודים. בחלקן אומנם נשמר עדיין העיקרון המסורתי, ולפיו רוב שעות הלימוד הוקדשו ללימודי קודש, אך הונהגו גם לימודים כלליים: לימודי היסטוריה יהודית ולימודי שפות, בעיקר לימוד השפה הפולנית. בנוסף,

*63*

יזמה התנועה הציונית את הקמתם של בתי ספר יהודיים, שבהם התנהלו הלימודים בשפה העברית, כגון רשתות בתי הספר של "תרבות" ו"תחכמוני". בחלק ניכר של בתי הספר למדו התלמידים ביידיש, למשל בבתי הספר שייסדו מפלגת ה"בונד" ו"פועלי ציון שמאל".

ברחבי פולין ובמיוחד בוורשה הוצאו לאור מדי שנה מאות ספרים שנכתבו על ידי יהודים. בחלקם, בעיקר באלה שנכתבו ביידיש (מיעוט קטן בעברית), תוארה ההוויה היהודית הפולנית. במאות התיאטראות שהוקמו על ידי יהודים הוצגו הצגות ששיקפו את חיי היום יום היהודיים. המוסיקה אף היא היתה תחום אמנותי שפרח בקרב היהודים בתקופה שבין המלחמות. מוסיקאים יהודים בלטו בחיי המוסיקה בפולין, ובין נגני התזמורות והסולנים היו היהודים מרכיב מרכזי.

עיתונות יהודית בפולין

צד נוסף בהתפתחות התרבותית קשור לעיתונות היהודית. מאז 1918 הוצאו לאור מאות עיתונים יהודיים, בעיקר ביידיש, אך גם בעברית ובפולנית. בעיתונים כמו 'היינט' ('היום'), או 'מאמענט' ('רגע'), שיצאו לאור באלפי עותקים מדי יום, ניתן לצד מידע כללי על הנעשה בפולין גם תיאור של חיי היהודים, על בעיותיהם הכלכליות והחברתיות. כמו כן הוקדש מקום נרחב לתרבות היהודית. הגיוון בשפות העיתונים, כמו גם בזהות הפוליטית ובקהל היעד שלהם, משקף את הרבגוניות של יהדות פולין.

(בספר תמונות: עיתונים יהודיים של תנועת בית"ר ושל קן השומר הצעיר, פולין, שנות ה-30)

(בספר תמונה: עיתונים יהודיים בפולין בשפת היידיש)

שאלה

כיצד מבטאים העיתונים את המגוון התרבותי והפוליטי בתוך יהדות פולין?

*64*

(בספר תמונה: ז'בוטינסקי עם ראשי בית"ר בוורשה)

האנטישמיות והשפעתה על היהודים

כאשר המצוקה הכלכלית בפולין גברה בסוף שנות ה-20 החלו להחריף הנימות האנטישמיות בחברה הפולנית. כך הפכה התביעה להגבלת פעילותם של היהודים לפופולרית מאוד ונחשבה תרופת פלא לתחלואי הכלכלה הפולנית. באוניברסיטאות צצו ביטויי איבה גלויים כלפי סטודנטים יהודים שהוצגו כתופסים את מקום הפולנים. לאחר עלייתו לשלטון של היטלר (1933), חוגים רחבים בפולין הושפעו מעמדותיו וממעשיו, והאנטישמיות הפכה לתופעה לגיטימית ברחוב הפולני. המצב החריף בעיקר לאחר מות מנהיגה של פולין, המרשל פילטודסקי (1935), אשר נחשב על ידי היהודים במשך שנות שלטונו כמעוז מפני האנטישמיות. בסוף שנות ה-30 כבר היו הפוגרומים נגד היהודים כמעט מעשה של יום יום, ומצען האנטישמי של המפלגות הפשיסטיות המתחזקות שוב לא נראה חריג.

לרבים מיהודי פולין, שתקוותיהם עלו בראשית שנות ה-20 נוכח שיווי הזכויות החוקי שקיבלו, היתה האנטישמיות משום הלם כפול ומכופל. הצעירים, לעומת זאת, ביקשו פתרונות רדיקליים למצבם, וחלקם הצטרף לתנועות נוער שהכשירו לעלייה לארץ ישראל. כ-75,000 יהודים הגשימו בשניים 1933-1937 את העלייה הלכה למעשה. בימין הציוני התעצמה המפלגה הרוויזיוניסטית. רבים נהרו אחרי מנהיגה זאב ז'בוטינסקי, אשר קרא לנוער היהודי למרוד בכל דרך ולעלות לארץ ישראל, בטרם יתאכזר אליהם גורלם עוד יותר. תנועת בית"ר הרוויזיוניסטית הפכה לשנייה בגודלה בין תנועות הנוער בפולין, לאחר "החלוץ". רבים אחרים הצטרפו לשמאל הציוני הרדיקלי; "פועלי ציון", "פועלי ציון שמאל", ובעיקר המפלגה הקומוניסטית, הפכו למפלגות המוניות. אך ההתרחשות הבולטת ביותר ברחוב היהודי היתה הנהירה אחרי ה"בונד" הלא ציוני. בשנות ה-30 הפכה מפלגה זאת לגדולה שבמפלגות היהודיות.

(בספר תמונה: הפגנה אנטישמית של חברי המפלגה הלאומית הדמוקרטית בוורשה)

שאלה

מדוע ניתן לראות בהתחזקות המפלגה הרוויזיוניסטית ובית"ר, השייכות למחנה הימין, תגובה להתחזקותה של האנטישמיות?

לסיכום, אם בתחילת עצמאותן של מדינות אלה התעצמו התקוות בקרב היהודים לשיווי זכויותיהם, לקידומם בחברה ולמימוש זכויותיהם הלאומיות, הרי שבהמשך הן התבדו, בעיקר לאחר שהחברה השלטת דחתה את התביעות הלאומיות של היהודים. יתרה מזאת, ככל שחלף הזמן, גברו הקריאות לערעור מעמדם, עד כדי שלילת שיווי הזכויות שקיבלו. המשבר הכלכלי של סוף שנות ה-20 ועליית היטלר לשלטון בגרמניה שימשו לגיטימציה לכוחות פאשיסטיים ופרו-נאציים, בעיקר במחצית השנייה של שנות ה-30,לאמץ מדיניות אנטישמית, לדחוק את

*65*

היהודים מפרנסותיהם ולהגביל את מידת השוויון שלהם. ההתפתחויות שעברו היהודים בפולין מייצגות במידה רבה גם את התהליכים שעברו היהודים ברוב מדינות הלאום החדשות במרכז אירופה ובמזרחה.

על האנטישמיות ראו להלן, אחרי עמ' 86.

שאלות סיכום

1. מה הן התמורות שחלו בכלכלה היהודית בפולין העצמאית בהשוואה לתקופה שלפני המלחמה? אילו מהן נבעו מבעיותיה של פולין ואילו מן הרצון להצר את תחומי הפעולה של היהודים?

2. במה שונות דרישות הבונד ו"אגודת ישראל" מאלו של הציונים? האם ניתן לראות גם בהן דרישות לאומיות? נמקו את עמדתכם.

3. בקרב יהודי פולין התנהל ויכוח על צורת האוטונומיה היהודית. מה דרשו אלה שצידדו באוטונומיה מלאה? האם המדינה הפולנית יכלה, לדעתך, להסכים לדרישות אלה?

4 מדוע השתנתה מדיניות הממשלה הפולנית כלפי היהודים בשנות ה-30? מהו הרקע האירופי הכללי ומה הן הסיבות הפנימיות "הפולניות" לתמורה זו?

5. במה התבטאה המהפכה התרבותית בקרב יהודי פולין?

האנטישמיות באירופה בין שתי מלחמות העולם

השנים שבין שתי מלחמות העולם הינן תקופה רבת ניגודים מבחינת יחס החברה האירופית אל היהודים. מחד, היו אלו שנים של השתלבות והתקדמות חסרת תקדים עבור רבים מיהודי אירופה. היו אלו שנים שבהן זכו היהודים למעמד אזרחי שוויוני בכל מדינות אירופה, השתלבו במערכות החינוך, הכלכלה והממשל. מאידך, מתרחבות ומתעצמות בשנים אלו, במיוחד בשנות ה-30, מגמות אנטישמיות שהתקבלו בציבורים נרחבים יותר ויותר. ניתן לראות ניגודיות זו כאופיינית לשנים של שינוי והתקדמות מהירים. לעתים עצם הכניסה של קבוצות חדשות לזירה החברתית מעוררת תחושות של איום ומובילה לנסיגה לתפיסות שמרניות ולשנאת השונה. התחזקות האנטישמיות בלטה במיוחד במדינות החדשות במרכז אירופה ומזרחה, שעם הקמתן חוו תושביהן שינויים ואי יציבות ניכרת. עם זאת, גם במדינות מערב אירופה ניכרות תופעות מתחדשות של עוינות ודחייה ליהודים. האנטישמיות המתחדשת, בעיקר בשנות ה-30, היתה בין הגורמים לאדישות הבינלאומית כלפי גורל יהודי גרמניה תחת הנאצים. מאוחר יותר היתה האנטישמיות שרווחה לפני המלחמה, על מאפייניה ועוצמתה הייחודיים בכל מדינה, לגורם משפיע מרכזי על מידת שיתוף הפעולה או ההתנגדות לפעולות הנאצים כנגד היהודים במדינות הכבושות.

חידוש והמשכיות באנטישמיות

ניתן לזהות באנטישמיות שבין מלחמות העולם קווים הממשיכים את מאפייני האנטישמיות בארצות אירופה שמלפני המלחמה. בחלק מארצות מזרח אירופה עדיין נשמעו הדים אף לאנטישמיות נוצרית מסורתית. עם זאת, ברוב ארצות אירופה ניכרת אנטישמיות מודרנית מובהקת. הייתה זו אנטישמיות פוליטית, שמפיציה היו לעתים קרובות פוליטיקאים ומפלגות שהתחרו על מקום בפרלמנט ותבעו חקיקה אנטישמית. בחלק מהמקומות נפוצה אנטישמיות "מדעית-ביולוגית" המעמידה את הגזע במרכז. בולטת יותר ברבות מארצות אירופה היתה אנטישמיות "חברתית", התוקפת את תפקידם הכלכלי של היהודים, או השתלטותם על משאבי המדינה. במקביל ניכר זיהוי של היהודים עם ברית המועצות והקומוניזם או הסוציאליזם. במדינות החדשות, הודגשה לעיתים גם עובדת היות היהודים מיעוט לאומי נבדל. תופעות אלו, אף שהמשיכו מאפיינים אנטישמיים קיימים, היו בבירור תגובה להתפתחויות הייחודיות של שנות ה-20 וה-30, כגון המשברים הכלכליים, המהפכה הקומוניסטית והקמת המדינות החדשות.

אנטישמיות חברתית-כלכלית והשפעת המשברים

ניתן לזהות שני גלי משבר כלכלי, זה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, וזה של המשבר הכלכלי הגדול של ראשית שנות ה-30. הקושי של מדינות מערב אירופה לחזור לכלכלת שלום, חובות המלחמה והחשדנות ההדדית בין מדינות הובילו בין השאר לחשש מזרים ומהגרים שיתפסו מקומות עבודה. כך ניתן לראות השפעות אנטישמיות בהגבלות על הגירה והתאזרחות של יהודים ממזרח אירופה, אפילו במעצמה דמוקרטית כארצות הברית. במקביל, במדינות החדשות במזרח ומרכז אירופה, התגלו קשיים ביצירת מערכות כלכליות עצמאיות ומצוקות הכרוכות בתיעוש ובמעבר מהכפר לעיר. היהודים, שנוכחותם בערים

*66*

בלטה הרבה מעבר לחלקם באוכלוסייה הכוללת, נתפסו כמשתלטים באופן לא הוגן על המסחר, התעשייה ועל הזדמנויות שהציעה המדינה כמקומות עבודה, והשכלה אקדמית.

ברבות מהמדינות החדשות יזמו השלטונות או מפלגות אנטישמיות הגבלות על מעורבות היהודים באקדמיה, בשירות הציבורי או בכלכלה. דוגמה בולטת לכך היתה החלת "נומרוס קלאוזוס" - הגבלה ממשלתית על מספר הסטודנטים היהודיים. באוניברסיטאות בהונגריה הונהגה הגבלה זו כבר ב-1920. ברומניה דרשו ארגוני הסטודנטים את הגבלת מספר היהודים באוניברסיטאות. אף שהאפלייה לא עוגנה בחוק, הסטודנטים הרומנים מנעו בכוח כניסת סטודנטים יהודים ללימודים, כאשר המרצים שיתפו פעולה בהדרגה. ברומניה גם נחקקו החל מ-1934 חוקים שהבטיחו 80 אחוזים ממקומות העבודה לעובדים ממוצא רומני. החוק יצר בפועל הגבלות קשות על מספר היהודים במגוון ענפי כלכלה כגון טקסטיל, בנקאות ומסחר, שבהם היה אחוז היהודים גבוה מחלקם באוכלוסייה. גם בפולין הוחל ה"נומרוס קלאוזוס" ברוב מוסדות ההשכלה הגבוהה, ואף הוטלו הגבלות על מקומות הישיבה שמותר ליהודים לתפוס בחדרי ההרצאות. במקביל, כאשר נקלעה פולין למשבר כלכלי הוטלו מסים וגזירות כלכליות שפגעו במיוחד בסוחרים היהודים.

השפעת זרמים רעיוניים אנטי דמוקרטיים

במדינות רבות באירופה היתה התגברות האנטישמיות קשורה לעליית מפלגות ותנועות אנטי-דמוקרטיות שהתחזקו בין שתי מלחמות העולם. בעיקר במחנה הימין, הושפעו מפלגות אנטי דמוקרטיות מן הגזענות הנאצית או אימצו את האנטישמיות בתקווה לזכות בתמיכת ההמונים. בארצות מסוימות זוהו היהודים עם המשטר הדמוקרטי, וההתנגדות לדמוקרטיה ולממשל לוותה בהסתה אנטישמית. כך למשל היה ברפובליקת ויימאר הצעירה בהסתה כנגד השר היהודי ולטר פון רתנאו שהסתיימה ברציחתו. תנועת "צלב האש" הפאשיסטית בצרפת מיקדה הרבה מהתקפותיה כלפי היהודים ובמיוחד כנגד ראש הממשלה היהודי ליאון בלום בעת שהנהיג "חזית עממית" לייצוב המשטר הרפובליקני. גם ברומניה תקפה התנועה האנטי דמוקרטית האלימה, "משמר הברזל", יהודים במקביל להתקפותיה על השיטה הדמוקרטית ועל חברי הפרלמנט.

במדינות אחרות, במיוחד אלו הקרובות לברית המועצות, זוהו היהודים עם הקומוניזם. האנטישמיות, יחד עם האיום במהפכה, שימשו עבור מפלגות ימין כדרך למשיכת אנשי המעמד הבינוני, להרחקת פועלים מהקומוניזם וכתירוץ לפגיעה ביהודים. המקרה הבולט ביותר של צירוף בין התנגדות לדמוקרטיה, עוינות לקומוניזם ואנטישמיות הוא זה של גרמניה הנאצית. עם זאת, כבר בראשית שנות ה-20 בהונגריה בלט צירוף זה, כאשר כוחות הדיקטטור השמרני מיקלוש הורסי עלו לשלטון תוך דיכוי מהפכה קומוניסטית וביצוע פרעות ביהודים. "הנקמה ביהודים הקומוניסטים" היתה גם ממניעי ההגבלות והאפליה שהונהגו נגד היהודים.

האנטישמיות בתגובה לבעיות המיעוטים במזרח אירופה

ברבות ממדינות הלאום החדשות היתה האנטישמיות חלק ממגמה רחבה יותר של שנאת זרים וחוסר סובלנות למיעוטים לאומיים. תופעות אלו נבעו לעתים מהשאיפה של עם הרוב במדינה ליצור אחדות לאומית, או כתגובה לעימותים בין מיעוטים לאומיים. העובדה שהיהודים זכו להגנת "חוזי המיעוטים" כמיעוט לאומי נבדל רק החריפה, בחלק מהמדינות, את העוינות שממנה בא החוזה להגן עליהם. לאום הרוב ראה בתרבות הלאומית הנפרדת של היהודים או בפניותיהם אל חבר הלאומים לשם שמירת זכויותיהם ביטויים של חוסר נאמנות למדינה. בלטה בכך למשל מפלגת ה"אנדקים" (הדמוקרטים הלאומיים) בפולין, ששאפה להקמת מדינה המבוססת רק על המיעוט הפולני-קתולי. האנדקים ראו ביהודים גורם זר המשתף פעולה עם אויבי פולין כברית המועצות וגרמניה, ומקור לבעיותיה הכלכליות של המדינה הצעירה. תפיסותיהם עמדו מאחורי רבות מההגבלות הרשמיות והבלתי רשמיות כנגד יהודים בפולין. גם במדינות רב לאומיות שבהן היו היהודים מיעוט זעיר, כגון בלגיה ויוגוסלביה, נטו חלק מהתנועות הלאומניות לאמץ תפיסות אנטישמיות, במסגרת העימותים והמתחים בין הקבוצות האתניות. כך היה בתנועות פלמיות ומלוכניות בבלגיה, ובתנועה הקרואטית הלאומנית ה"אוסטאשה".

לא תמיד הובילה האנטישמיות באופן ישיר לפגיעה אלימה ביהודים. כמו כן, רוב התנועות האנטישמיות לא השתתפו בזמן הכיבוש הנאצי באופן ישיר ברצח היהודים (בשונה מן האוסטאשה הקרואטית וצלב החץ הרומני). מנהיגים אנטישמיים מסוימים, דוגמת האדמירל הורטי בהונגריה, אף עיכבו לעיתים את ביצוע ההשמדה ההמונית של יהודי ארצם. עם זאת, במבט כולל ניתן לראות בהתפשטות גווניה השונים של האנטישמיות בין שתי מלחמות העולם, גורם רב השפעה על עמדות עמי אירופה כלפי היהודים בזמן המלחמה. האנטישמיות של האוכלוסייה הסובבת הובילה לאדישות כלפי גורל היהודים. היא אף צמצמה את נכונותן של תנועות ליברליות וסוציאליסטיות לסייע ליהודים מחשש שייחשדו ב"אהבת יהודים" ויאבדו תמיכה עממית.

*67*

טבלה: השוואה בין היהדויות

*68*

שאלות

1. מדוע הובילה הקמת מדינות חדשות במזרח אירופה לעלייה מחודשת באנטישמיות?

2. אילו מן הצעדים האנטישמיים ניתן לראות כביטוי של תחרות על משאבים כלכליים-מקצועיים?

3. ניתן לראות בעליית תנועות אנטישמיות השפעה של עליית המשטרים והאידיאולוגיות הטוטליטריות - הסבר טענה זו.

4. האם יש לראות באנטישמיות חלק מן המתחים בין מיעוטים לאומיים במדינות החדשות או תופעה ייחודית הנובעת ממצבו המיוחד של העם היהודי?

שאלות לסיכום היחידה

1. הציגו את הניגוד בין מצב היהודי היחיד ומצב הקהילה היהודית בברית המועצות, פולין וגרמניה (ראו פרק 12) בשנות ה-20 וה-30.

2. מהו הדמיון ומה השוני בין יוזמות האוטונומיה של יהודי פולין לבין פעילות היבסקציה ותוכנית בירוביג'אן בברית המועצות?

3. כיתבו חיבור מסכם קצר תחת הכותרת "בין פריחה להידרדרות". בחיבור יש להסביר מה מהווה בעיניכם ביטוי להישגים ומה ביטוי לנסיגה בחיי קהילות יהודי מרכז אירופה ומזרחה.

*69*

יחידה רביעית - ארצות אגן הים התיכון והקהילות היהודיות

תקציר

בשנות ה-20 התחוללו שינויים בארצות המזרח התיכון ובמצב היהודים שבתוכן, כאשר המגמות שלהם היו מגוונות ואף מנוגדות. מצד אחד, המשיכה מגמת הקולוניאליזם - ההשתלטות של מעצמות אירופיות, ומצד שני, חלו התפתחויות לכיוון של לאומיות מקומית והקמתן של מדינות ערביות עצמאיות. צרפת ובריטניה הרחיבו את חדירתן לאזור וקיבלו לידיהן את השליטה על שטחים שהיו בעבר תחת שלטון האימפריה העות'מאנית. השלטון על שטחים אלו - עיראק, סוריה, לבנון, ארץ ישראל ועבר הירדן - הוענק למעצמות מידי חבר הלאומים לפי שיטת המנדטים. בארצות נוספות, כגון מרוקו או מצרים, המשיכו המעצמות בניהול משטר חסות בעזרת מלכים ושליטים מקומיים. צרפת ובריטניה נבדלו זו מזו באופי השלטון ובדרכי ניהול שטחי השליטה. צרפת פעלה ברוח "השליחות התרבותית", כלומר, התערבות ישירה בשלטון ובתרבות הארצות שבהשפעתה. בריטניה נטתה לפתח מוסדות שלטון מקומיים, ולהיעזר בשליטים ערבים שמינתה, כדוגמת בני השושלת ההאשמית בעיראק וירדן. שתי המעצמות פעלו רבות לפיתוח מערכות מנהל, תשתיות, כגון תחבורה ותקשורת, וניצול משאבי טבע.

תחת השלטון האירופי התעצמה התודעה הלאומית של האוכלוסייה המקומית בארצות המזרח התיכון. תודעה זו התבטאה בהקמתן של תנועות לאומיות, ואף מרידות כגון "מרד הדרוזים" בלבנון. במקביל, פעלו מפלגות, כגון ה"וואפד" במצרים, באופן מדיני כדי להשיג את עצמאותה של מדינתם מידי השלטון הזר. ראוי לשים לב כי גם כאשר התנועות הלאומיות פעלו כנגד השלטון האירופי, הרי שהזהות הלאומית התעצבה במידה רבה על פי הגבולות שקבעו המעצמות האירופיות. בשנות ה-30 ניתן ביטוי לשאיפות הלאומיות בהכרה בעצמאותן של ארבע מדינות, שהיו תחת השפעתה של בריטניה: מצרים, עיראק, ערב-הסעודית ותימן.

במקביל לשינויים בארצות המזרח התיכון ובעקבותיהם, חלו שינויים בחיי היהודים באזור, במצבם האישי והקהילתי. אצל היהודים בכל ארצות האזור חל גידול דמוגרפי ניכר, בעקבות תהליך העיור ושיפור במצבם הכלכלי והתברואתי. כמו כן, חל שיפור במעמדם המשפטי, עם החלת חוקות מערביות על ידי המשטרים האירופיים. למעשה בוטל מעמד הד'ימי (בן החסות) של היהודים, הושג שוויון חוקי, והיהודים החלו לפעול במוסדות ייצוג, בפוליטיקה ובמנהל. בחלק מארצות השליטה של צרפת אף הוענקה ליהודים אזרחות צרפתית, שהעלתה את מעמדם מעל למעמדה של האוכלוסייה הערבית המקומית. שינויים אלו, יחד עם כניסתם למוסדות החינוך שהעניקו השכלה מערבית, יצרו שיפור ניכר בהזדמנויות התעסוקתיות ובמצב הכלכלי של חלק מן היהודים.

ההתקדמות הביאה עמה גם פערים ומתחים חברתיים פנימיים, שהתבטאו בפעילות הפוליטית ובעימותים בתוך הקהילות היהודיות. פעילות זו התאפשרה בעקבות תהליך הדמוקרטיזציה שעבר על כל הקהילות והקמת מועצות קהילה באזורי השליטה הצרפתיים. בולטת עלייה בפעילות הציונית, שהתבטאה בין השאר בהקמת אגודות, תנועות נוער, ועיתונות ציונית. עם זאת, התקיים יחס הפוך בין היקף הפעילות הציונית להיקף העלייה מארצות המזרח התיכון, כאשר עיקר העלייה באה דווקא מארצות בהן לא הותרה פעילות ציונית, כגון תימן. בשנות ה-30 גברה מעט העלייה בשל הרעה ביחסה של האוכלוסייה הסובבת אל היהודים.

יש לשים לב כי השיפור במצב היהודים היה לרוב ביוזמת השלטון האירופי, יוזמה שהובילה לעתים קרובות להתקרבותם לשלטון ולהתמערבות שלהם, ולאו דווקא להשתלבותם באוכלוסייה המקומית. העוינות ליהודים אף עלתה בשנות ה-30 בשל השפעותיה של האנטישמיות האירופית, ובשל ההקצנה שחלה בתנועות הלאומיות הערביות והתעצמות הסכסוך היהודי-ערבי בארץ ישראל. ביטוי לכך ניתן לראות במאורעות קונסטנטין (1934) באלג'יר ובהגבלות שהטילו שלטונות מקומיים על פעילות ציונית.

*70*

פרק 10. בין קולוניאליזם לתנועות לאומיות מקומיות

*70*

מושגים

- שיטת המנדטים

- משטר חסות

- השליחות התרבותית

- המודל ההאשמי

- ה"וואפד"

- לבנון הגדולה

- מרד הדרוזים

שאלת פתיחה

מה היו פני ארצות אגן הים התיכון בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה ואילו התפתחויות התרחשו בארצות השונות - העצמאיות ואלה שתחת חסות המעצמות?

הקולוניאליזם

ערב מלחמת העולם הראשונה היה רוב העולם הערבי נתון להשפעת האימפריה העות'מאנית מזה ומעצמות אירופה מזה, ולא היתה בו שום מדינה עצמאית וריבונית. לעומת זאת, ערב מלחמת העולם השנייה היו ארבע מדינות ערביות עצמאיות החברות ב"חבר הלאומים": מצרים, עיראק, תימן וערב הסעודית. שוני זה מבטא את התהליכים המרכזיים שעבר האזור בתקופה שבין המלחמות.

(בספר מפת שטחי ההשפעה במזרח התיכון לאחר הסכמי השלום - היעזר במנחה)

שאלות

1. זהו את הארצות שהוענקו כמנדטים למעצמות. איזו מעצמה זכתה לשטחי מנדט נרחבים יותר ובזכות מה (היעזרו במידע בהמשך העמוד)?

2. כיצד ניתן ללמוד מן המפה על שאיפת הבריטים לשליטה בדרך להודו ובמשאבי נפט?

בסיומה של מלחמת העולם הראשונה נשלטו מרבית ארצות האסלאם על ידי צרפת, בריטניה ואיטליה. צרפת שלטה על מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה, סוריה ולבנון. עם זאת, התהליכים שעברו החברות בארצות אלו היו שונים והושפעו ממועד ההשתלטות הצרפתית ומאופיה, ממעמדה המדיני של הארץ ומתגובת אוכלוסייתה להשתלטות. החלת המנדט הצרפתי על טוריה ועל לבנון היתה במידה לא מעטה המשך של מגמות ההשתלטות של צרפת על צפון אפריקה, שם הונהגה שיטה דומה מאוד לשיטת המנדטים, היינו: משטר חסות (פרוטקטוראט). עם זאת, יש

*71*

לשים לב להבדל - ההחלטה על כינון משטרי החסות בתוניסיה ובמרוקו היתה תוצאה של הסכמה בין מדינות קולוניאליות ולא הסכמה כללית בינלאומית, כפי שהיתה ההחלטה על המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון. כמו כן, לא נקבעו לשלטון החסות כללים המחייבים את המעצמה, או מועד לסיום השליטה.

בריטניה פרשה את חסותה על עיראק ועל ארץ ישראל, ובכך יצרה רצף טריטוריאלי של שליטה או השפעה בריטית מהים התיכון עד הודו, בנוסף על שליטתה בעדן ובמצרים. הנוכחות הבריטית במזרח התיכון היתה משמעותית יותר מזו הצרפתית, שכן צרפת לא כבשה את האזור אלא השיגה את המנדט בתוקף הסכמיה עם בריטניה. המתח ביחסים בין בריטניה לבין צרפת במזרח התיכון היה תוצאה של הבדלים בתפיסה הקולוניאלית ובהמשכה של מערכת יחסים קולוניאלית מהמחצית השנייה של המאה הקודמת. הקולוניאליזם הצרפתי היה מונחה על ידי תפיסה של מעורבות ישירה וניסיון להנחיל את תרבות המעצמה השלטת לאוכלוסייה המקומית. לגישה זו קראו הצרפתים: "השליחות התרבותית".

כפועל יוצא של גישה זו הוקמו בתי ספר צרפתיים ואוכלוסייה צרפתית התיישבה בחלק מארצות אלו. לכן, גם מידת המעורבות הצרפתית בחיי התושבים היתה גדולה לאין ערוך מזו שנהגה תחת השלטון הבריטי. הבריטים שאפו לשמור על האינטרסים הכלכליים והצבאיים שלהם, אך נמנעו לרוב מניהול ישיר של המדינה הנשלטת, וקיימו דיאלוג עם העולם הערבי ועם התנועות הלאומיות המקומיות. כתוצאה מכך התפתחו שלוש דרכים של שליטה בריטית במזרח התיכון:

1. "המודל ההאשמי", כלומר: ההסתמכות על משפחת בית המלוכה ההאשמי (כפי שהיה בעיראק ובעבר הירדן).

2. מתן עצמאות למדינה הנשלטת תוך שמירה על האינטרסים של המעצמה (כפי שהיה במצרים ובעיראק).

3. שיטת המנדט, כפי שיושמה בארץ ישראל, כללה שליטה ישירה בריטית, אך גם אפשרה לאוכלוסיות מקומיות (יהודים וערבים) להתפתח באופן עצמאי.

נוכחות איטליה בעולם הערבי לא היתה דומה לנוכחות צרפת ואנגליה. בהיותה מדינה קולוניאלית חדשה יחסית, היה לה רק נתח קולוניאלי אחד משמעותי ביותר בים התיכון - לוב, שאותה כבשה בשנת 1911. לאחר עליית מוסוליני לשלטון בשנת 1922, הקפיד השליט הפאשיסטי שלא להסתכסך עם המעצמות האחרות ונמנע מיוזמות קולוניאליות.

רק בשנות ה-30, במקביל לשיתוף הפעולה עם גרמניה הנאצית, ניסה מוסוליני להרחיב את השפעתו ושלטונו בעולם הערבי.

מספר קטן של מדינות - תימן, תורכיה, איראן וערב הסעודית - לא היו כלל בשליטה קולוניאלית. אף על פי כן, איראן ותורכיה נחשפו למערב ועברו תהליכי מודרניזציה, בעוד שתימן לא עברה תהליך כזה.

האכזבה מתוצאות מלחמת העולם הראשונה, ממימוש הסכמי השלום ומשיטת המנדטים עוררה מחשבות של עצמאות בקרב העמים הערביים. ואכן, מבחינה מדינית מתאפיינת התקופה שבין המלחמות בהתגברות המאבקים הערביים להשגת עצמאות ובהיחלשות כוחן של המעצמות. במקביל, התקיימו בעולם הערבי מאבקים פנימיים בין תפיסות הקוראות לאחדות ולשיתוף פעולה במחנה הערבי לבין תנועות לאומיות הקוראות לעצמאות ומדגישות את הייחוד הלאומי. חצי האי ערב נשאר אזור ללא השפעה מערבית משמעותית ולכן התחזקו שם מגמות האסלאם.

דומה כי שלושה גורמים מרכזיים תרמו לעליית חשיבותה של הלאומיות המקומית:

1. אירועי מלחמת העולם הראשונה, ובמיוחד "14 הנקודות של וילסון", חוזי השלום בוורסאי והסכמי המנדט שנתקבלו בוועידת סאן-רמו בשנת 1920.

2. פעולותיו של פייצל, השריף ממכה, במהלך המלחמה ולאחריה, והשלכותיו של המרד הערבי שהנהיג כנגד האימפריה העות'מאנית.

3. התנגדות למערב כיסוד מגבש של הלאומיות הערבית בכל אחת מהארצות.

תנועות לאומיות בארצות השונות

על אף הקשרים התרבותיים בין כל הארצות דוברות הערבית והסיסמאות שהועלו בהן בדבר "אומה ערבית", ההתפתחות הלאומית היתה בעיקרה מקומית. המדינות והגבולות שנוצרו בידי המעצמות קבעו במידה רבה את גבולות הפעילות הלאומית. התנועות הלאומיות בארצות השונות התגבשו ופעלו כל אחת בצורה שונה, על פי נתוני המקום, היחסים שנטוו במשך הזמן עם המעצמה השלטת ואופי התנועות והאישיות שעמדה בראש כל אחת מהן. להלן דוגמאות מכמה ארצות שיבהירו את

*72*

הרקע לסביבה שבה חיו הקהילות היהודיות באותה תקופה:

מצרים - עם סיום מלחמת העולם הראשונה קמה בארץ זו מפלגת ה"וואפד" ("המשלחת") ולנגד עיניה שתי מטרות - להפוך את מצרים למדינה דמוקרטית ומודרנית ולדחוק את בריטניה מן הארץ. אומנם הבריטים הצהירו חד-צדדית על עצמאותה של מצרים (1922), אך בתנאי שימשיכו לשמור על האינטרסים שלהם, הביטחוניים בעיקר, כאשר הכוונה היא בראש וראשונה לשליטתם בתעלת סואץ. המצרים לא קיבלו תנאים אלה והכריזו מצדם על עצמאות ואף הקימו פרלמנט. גורם נוסף שהיה מעורב במשחק הפוליטי היה המלך פואד, שישב על הכס בשנים 1917-1936 ועשה כל מאמץ לחזק את מעמדו בין הפרלמנט שנשלט על ידי ה"וואפד" לבין הבריטים. בתחילת שנות ה-30 עלתה המתיחות ופרצו מהומות אנטי בריטיות, אך ב-1936 בעקבות ניצחון ה"וואפד" בבחירות ומות המלך רפתה המתיחות. שני הצדדים הגיעו להסכם שעל פיו הסתיים הכיבוש הבריטי ומצרים הפכה עצמאית. המצרים הסכימו בינתיים להשארת כוחות בריטיים בתעלת סואץ עד שיוכשר צבא מצרי שיוכל לשלוט בתעלה. לאחר עלייתו לשלטון של המלך פארוק, בנו של פואד, עלו ממשלות שמרניות. חלקן הושפע מהלך הרוח הפאשיסטי ששרר אז באירופה וגילה עוינות כלפי בריטניה וכלפי מיעוטים זרים במצרים.

עיראק - היתה בעלת נתונים שונים לחלוטין ואפיין אותה הפיצול. עד תום מלחמת העולם הראשונה היתה מחולקת לשלושה מחוזות עות'מאניים שהתפתחו כל אחד בצורה שונה; היו בה מיעוטים שונים, ומתוכם בלטו הכורדים שהיוו קרוב ל-20 אחוזים מכלל תושבי הארץ; היה בה פיצול דתי - בין השיעים שהיוו קצת יותר מ-50 אחוזים לבין הסונים שהיוו כ-40 אחוזים. אלה האחרונים ישבו בעיקר בערים ונמנו על השכבות שהיו מבוססות יותר מבחינה כלכלית ובעלות השפעה פוליטית גדולה יותר. השלטון שהיה בריטי-מנדטורי הגיע כבר ב-1922 להסכם עם עיראק ולפיו תוענק לארץ עצמאות בתום עשרים שנים. לאור היחסים הרגועים ושיתוף הפעולה מצד המוסדות המקומיים שבראשם עמד המלך פייצל הראשון, נחתם כבר ב-1930 הסכם על עצמאות מלאה לעיראק, תוך הבטחת אינטרסים בריטיים כמו התערבות צבאית במקרה של מלחמה.

עיראק התקבלה לחבר הלאומים ונאלצה לחתום על "חוזה מיעוטים", בעיקר כדי להבטיח את זכויות הכורדים. היציבות שנשמרה, במידה מרובה הודות למדיניותו המתונה של המלך, התערערה לאחר מותו (1933). ב-1936 פרצה הפיכה במדינה שבעקבותיה התחלפו ממשלות, אישים פוליטיים נרצחו, מצב שנמשך עד להפיכה הפרו-נאצית (מרד ראשיד עלי) שהתחוללה ב-1941 ודוכאה בזמן קצר על ידי כוחות בריטיים.

סוריה - נמסרה למנדט צרפתי. אומנם, הנסיך פייצל שהגיע בראש המרד הערבי לדמשק, הומלך שם כמלך ערבי עצמאי, אולם הצרפתים לא קיבלו זאת והרחיקוהו (וכך הגיע בחסות בריטית לעיראק). השלטון הצרפתי דיכא בנוקשות כל ניסיון להתארגנות פוליטית. יתר על כן, הצרפתים הפרידו שטחים מסוריה כדי ליצור את "לבנון הגדולה". ב-1925 פרץ בהר הדרוזים מרד נגד הצרפתים. מספר הצלחות של המורדים גרמו להתפשטות המרד לרחבי המדינה. לאחר שהצרפתים נחלו כמה מפלות, ואף נאלצו לסגת זמנית מדמשק, הם החישו כוחות גדולים שדיכאו את המרד (1928). הניסיון להרגיע את הרוחות על ידי הקמת משטר פרלמנטרי לא עלה יפה. המתיחויות וההתנגשויות נמשכו בשנים הבאות ומספר ההרוגים גדל והלך. חילופי ממשלות בצרפת הביאו לניסיונות להגיע להסכם. ב-1936 נחתם חוזה בין הצרפתים לסורים ולפיו סוריה הפכה למדינה עצמאית, תוך הכרה בזכותם של הצרפתים להמשיך ולהחזיק בבסיסים צבאיים על אדמת סוריה. אולם חוסר היציבות הפוליטית בצרפת ונפילת הממשלה שיזמה את ההסכם הביא לכך שהוא לא אושר בצרפת ובוטל.

(בספר תמונה: סעד זגלול, ממנהיגי מפלגת ה"וואפד")

*73*

צפון אפריקה - מדינות צפון אפריקה - אלג'יריה, תוניסיה ומרוקו - נכבשו על ידי צרפת בשנים (על פי הסדר) 1830, 1881, 1912. כזכור, שלטונה התאפיין במעורבות בחיי התושבים ובמספרם הגדול של מתיישבים צרפתים (בעיקר באלג'יריה). אלג'יריה נשלטה על ידי מושל צרפתי כמחוז השייך לצרפת, ואילו מרוקו ותוניס נשלטו באופן רשמי על ידי מלכים מקומיים, אך בפועל נוהלו על ידי צרפת. בכל אחת מארצות אלה קמה תנועה שדרשה עצמאות. אולם הצרפתים, שניסו בתוניסיה, למשל, מדיניות יותר ליברלית, לא היו מוכנים להתפשר בכל הקשור לשלטונם. מרד במרוקו הספרדית (1924), המצויה צפונית למרוקו הצרפתית, עורר גל אהדה בקרב הלאומנים בצפון אפריקה. הצרפתים שחשו סכנה החישו עזרה לספרדים ודיכאו את המרד, תוך שהם סובלים אבידות קשות. בשנים הבאות לא נרגעו הרוחות. מפלגות לאומיות שונות קמו בארצות הללו, אולם הצרפתים דיכאו כל ניסיון להשגת עצמאות

(בספר תמונות: תמונה כיתתית בבית הספר של רשת החינוך הצרפתית, תוניסיה, לוחמי המרד הדרוזי בסוריה, נציגי מפלגת הוואפד המצרית - היעזר במנחה)

שאלות

1. מהן הדרכים השונות לביטוי השאיפות הלאומיות המשתקפות בתמונות?

2. כיצד קשור השוני בדרך המאבק הלאומי המופיעה בתמונות לשוני בדרכי השליטה של צרפת ובריטניה?

*74*

שאלות סיכום

1. הציגו את ההבדלים בין גישת השלטון הבריטי והצרפתי בניהול אזורי ההשפעה במזרח התיכון.

2. באילו ארצות במזרח התיכון התפתחו התנועות הלאומיות תוך עימות אלים עם המעצמה האירופית ובאילו תוך שיתוף פעולה?

3. איזו שיטת שליטה היתה מועילה יותר לארצות אגן הים התיכון ולמעצמה השלטת - השיטה הבריטית או הצרפתית? נמקו את עמדתכם.

4. מדוע דווקא מצרים, עיראק, תימן וערב הסעודית הגיעו למעמד מדינה עצמאית עוד לפני מלחמת העולם השנייה?

פרק 11. היהודים בארצות האיסלאם בין שתי מלחמות העולם

*74*

מושגים

- גידול דמוגרפי

- חוקות מערביות

- מעמד הד'ימי

- מועצות קהילה

- הדמוקרטיזציה בקהילות

- תנועות הנוער

- עיתונות ציונית

- השפעת האנטישמיות האירופית

- מאורעות קונסטנטין (1934)

שאלת פתיחה

מה היו גורמי היסוד שעיצבו את פני התקופה שבין המלחמות לגבי יהודי ארצות האסלאם?

לשליטה או לנוכחות הקולוניאלית בארצות האסלאם היתה חשיבות רבה עבור התפתחותן של החברות המקומיות ובכלל זה גם עבור התפתחותן של הקהילות היהודיות, שכן היא יצרה מוקד חדש של זיקה פוליטית, כלכלית ובעיקר תרבותית. העובדה שהשינויים הובלו "מלמעלה" על ידי מעצמה שחדרה לאזור, האיצה את ההתפתחויות בחיי היהודים. הגידול הדמוגרפי, השינוי בעיסוקיהם, הגברת הביטחון האישי, שינוי מסוים במעמדם המשפטי, פעילותם הפוליטית והשתלבותם בחברות שבהן חיו או בחברות הקולוניאליות - אלה היו ביטוייה של ההתפתחות המואצת בחיי היהודים בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.

השוני העיקרי בין תהליך המודרניזציה שעברה החברה היהודית בחלק ניכר מארצות האסלאם לבין זה שעברה החברה היהודית במערב אירופה מתמצה בעובדה, שבארצות האסלאם הוא התבצע תוך ניתוק מחברת הרוב המוסלמית שאיתה חיו היהודים מזה מאות בשנים. זאת בניגוד לאירופה, שבה התנהל התהליך מתוך רצון להשתלב בחברה הכללית שבה חיו היהודים ובה פעלו במשך מאות בשנים. היהודים בארצות האסלאם נאלצו לא רק לנתק עצמם מחברת הרוב שאיתה חיו, אלא אף לחפש דרכים שבאמצעותם יוכלו לרכוש את התרבות של השלטון הקולוניאלי ולהשתלב בה. השאלה המרכזית שעולה בתקופה זו שבין שתי מלחמות העולם ונודעת לה השפעה רבה על החברה היהודית היא: מה היתה תגובתן של החברה הקולוניאלית והחברה המוסלמית לתהליכי המודרניזציה האלה?

שינויים דמוגרפיים

מרבית היהודים חיו בערים הגדולות והמרכזיות של המדינה, בעיקר בערי הבירה. עם זאת, בדרך כלל בכל ארץ היו עוד שתיים עד שלוש קהילות אשר בהן התגוררה אוכלוסייה יהודית משמעותית. מעבר לכך חיו יהודים גם בעשרות קהילות קטנות. דפוס של פיזור היהודים בקהילות קטנות

*75*

בלט במרוקו (בעיקר בהרי האטלס), בתימן, באיראן ובכורדיסטאן האיראנית והעיראקית. כחלק מתהליכי המודרניזציה היגרו היהודים מאזורי הכפרים אל מרכזי הערים הגדולות ובעיקר אל ערי הבירה. בכל הארצות גדל מספר היהודים באופן ניכר. בארצות מסוימות, כמו מרוקו, הכפילה האוכלוסייה היהודית את גודלה. לגידול זה באוכלוסייה מספר הסברים: שיפור התנאים התברואתיים במעבר לעיר, ירידה בשיעור התמותה, שיפור יחסה של האוכלוסייה הכללית אל היהודים, השיפור במצבם הכלכלי ונגישות היהודים בעיר לפוקדי מפקד האוכלוסין.

המעמד המשפטי

הכיבוש הקולוניאלי של המזרח התיכון, חלוקתו למדינות וכינון חוקות מערביות הביאו לשינוי במעמדם המשפטי של היהודים במצרים, בעיראק, בסוריה ובלבנון. הבריטים הקפידו על כך שהחוקות של המדינות יכללו באופן מפורש סעיף המתייחס לשמירת זכויות האדם והאזרח. ואכן, בחוקות שפורסמו במצרים ובעיראק בשנת 1923 הושווה מעמדם של היהודים לזה של התושבים המקומיים. חוקות אלה ביטלו את ספיחי מעמד הד'ימי, בן החסות, שהיה נחלתם של מרבית היהודים (בחלק מהארצות בוטל מעמד זה ברפורמות שנערכו באימפריה העות'מאנית). כמו כן בוטלו להלכה ההשפלות שהיו מנת חלקם של היהודים. רשמית אומנם שונה מעמדם, אך בפועל הם היו עדיין מיעוט בחברה ויישום חוקות אלו נתקל בקשיים, בעיקר באזורים המרוחקים מהמרכז השלטוני.

מעמדם החוקי של היהודים בלבנון אושר בחוקה משנת 1926, ואילו בסוריה השתפר מצבם רק לאחר תום המרד הדרוזי ואישור החוקה בשנת 1930. במצבם של היהודים בשאר הארצות לא חלו שינויים משמעותיים: באיראן נשאר מעמדם של היהודים מעוגן בחוקה משנת 1906, אשר הבטיחה את שוויון זכויות היהודים ואת חופש הפולחן, ובתורכיה, לאחר הפיכת "התורכים הצעירים" בשנת 1908, הוכרו היהודים כשווים בפני החוק. חוזה השלום בלוזאן משנת 1923 הגדיר את היהודים כמיעוט לאומי יחד עם מיעוטים אחרים. היהודים החליטו לוותר מרצונם (יולי 1926) על מעמדם המיוחד וביקשו להיות אזרחים תורכים שווי זכויות. בתימן לא חל שינוי במעמד היהודים, מעמד הד'ימי, והוא אף חוזק בצו האימאם יחיא משנת 1905.

הגידול הדמוגרפי בין שתי מלחמות העולם

(הנתונים מבוססים ככל האפשר על מפקדים רשמיים. לא כולם נערכו באותן שנים, רוב המידע עפ"י Encyclopedia Judaica)

שאלות

1. מהי המגמה הדמוגרפית ברוב קהילות יהודי המזרח התיכון?

2. מדוע המגמה בטוריה ובתורכיה הינה הפוכה? בתשובתכם התבססו על הידוע לכם לגבי שינויים בגבולות המדינות בעקבות מלחמת העולם הראשונה.

במדינות שבשליטה קולוניאלית של צרפת ואיטליה, התבטא לעתים השינוי במעמד המשפטי גם בשינוי באזרחות. יהודים זכו לאזרחות של המדינה השלטת האירופית, בעוד שהערבים שחיו במדינות אלו לרוב לא זכו לה. הענקת אזרחות צרפתית או איטלקית העניקה מעמד

*76*

חוקי משופר ופתחה אפשרויות תנועה ותעסוקה עבור יהודים. בלוב שבשליטת איטליה חל שיפור במעמדם של היהודים, אך רק אחוז קטן מהם קיבלו אזרחות איטלקית. באלג'יריה, בה שלטו הצרפתים עוד מאמצע המאה ה-19, הוענק להם מעמד של אזרח צרפתי כבר ב-1870, ומעמד זה נשמר גם לאחר מלחמת העולם הראשונה. בתוניסיה הם הצליחו לשכנע את השלטון הצרפתי להרחיב את הוראות החוק משנת 1910, שקבע את התנאים לקבלת האזרחות, ועל ידי כך קיבלו יהודים רבים יותר אזרחות צרפתית. אחוז היהודים בעלי אזרחות צרפתית נאמד ב-12 אחוזים. ואילו במרוקו, שבה לא חל שינוי במעמד המשפטי של היהודים, חל שיפור ניכר במצבם הכולל.

מצבם של היהודים בארצות האסלאם בין המלחמות השתפר אם כן לאין ערוך יחסית למצבם במאה הקודמת, וזאת הודות לנוכחות הקולוניאלית והשפעותיה על מערכות החיים של המדינה, כמו גם על היהודים. שיפור זה לא חייב בהכרח את החלשת האוטונומיה הדתית-פולחנית שממנה נהנו בעבר. במרבית הארצות אפשרו החוקות גם את המשך האוטונומיה הדתית תחת ההגדרה של חופש הפולחן. מאידך, כוחה של הקהילה היהודית לכפות את אורחות חייה על חבריה היה קטן מבעבר. ואכן חל צמצום מסוים בשמירת המצוות וביכולתה של הקהילה לתפקד כמערכת ארגונית, כפי שנראה להלן.

המעמד הכלכלי והמקצועי

שנות ה-20 הביאו עמן תמורות חשובות גם בפעילות הכלכלית של היהודים בארצות האסלאם. אחד השינויים המרכזיים היה האפשרות שלהם להשתלב במקצועות חדשים שחייבו השכלה מתאימה. כך, למשל, למדו יהודים מקצועות כמו רפואה, עריכת דין, רוקחות ואדריכלות ורכשו מקצועות חדשים שלא היו נחלתם בעבר. חלקם היחסי של היהודים במקצועות אלה היה רב מחלקם היחסי באוכלוסייה. יהודים יכולים היו לעסוק במקצוע החדש שלמדו במסגרת החברה הכללית או במסגרת הקהילה היהודית. הם השתלבו גם במסגרות תעסוקתיות חדשות, כמו מערכת הבנקאות והעיתונות. כחלק מהעיסוק החדש התאפשר להם לשמש גם כמייצגים של חברות מסחריות אירופיות, והיו מהם שהפכו ליזמים בתחום התעשייה או החקלאות.

במצרים עסקו 21 אחוזים מכלל כוח העבודה היהודי בתחום התעשייה, ולמעלה מ-10 אחוזים במקצועות המוגדרים כ"ניהול כללי ושירות ציבורי". ניתוח נתונים לגבי יהודי עיראק מסוף שנות ה-40 מלמד, כי כ-35 אחוזים מכוח העבודה עסקו במלאכה ובתעשייה, וכ-22 אחוזים עסקו במקצועות חופשיים וטכניים, בפקידות ומינהל. באלג'יריה הגיע כלל המועסקים במקצועות החופשיים לקצת פחות מ-9 אחוזים ובתוניסיה לקצת מעל למספר זה. ואילו במרוקו, בעקבות הכיבוש המאוחר, הגיע מספר המועסקים בתחום זה לפחות מאחוז אחד.

המסקנה המתבקשת היא, שחל שינוי מסוים בעיסוקיהם של היהודים, אך הוא לא היה נחלת כלל האוכלוסייה היהודית. עקב כך נוצרו פערים כלכליים ותרבותיים ניכרים בתוך הקהילות ובין הקהילות. פער ניכר נפער בין היהודים שהצליחו לנצל את ההזדמנויות שיצרו המודרניזציה ושלטון המעצמות בתחום ההשכלה והכלכלה, לבין אלו שלא זכו לאותם יתרונות. ההבדלים בלטו בכל קהילה מקומית, בין עלית הקהילה לבין ההמון העני. הבדלים גדולים עוד יותר נוצרו בין הקהילות היהודיות העירוניות לכפריות. לפעילות הכלכלית היתה השפעה על חדירתן של נשים לשוק העבודה, על קיומה של עבודה שכירה, וכתוצאה מכך גם על התארגנויות חברתיות מקצועיות.

(בספר תמונה: תלמידות בבית הספר לבנות של אליאנס במרוקו, 1925 - היעזר במנחה)

שאלה

אילו שינויים ערכיים וכלכליים מבטאת תמונה זו?

*77*

בתי הספר של אליאנס כסוכן לאותיות יהודית ותרבות מערבית.

רשת "אליאנס" (כי"ח - כל ישראל חברים. תרגום עברי שלAlliance Israelite Universelle) היתה רשת מוסדות סעד וחינוך יהודיים שנוסדה על ידי יהדות צרפת. הרשת פעלה בקרב הקהילות היהודיות בארצות המזרח התיכון, בעיקר באלו שתחת שליטת צרפת, ייסדה בתי ספר יסודיים ותיכונים ואף הכשירה מורים. ייחודם של בתי הספר של אליאנס היה בכך שהעניקו, מעבר לחינוך היהודי, שורה של "מקצועות חול" הנדרשים להתקדמות בחברה המערבית. שפת ההוראה היתה צרפתית אך הוענקו גם שיעורים בעברית, בעוד שהערבית, השפה המקומית בארצות המזרח התיכון, לא נלמדה, או נלמדה כשפה זרה נוספת. השפעתם של בתי הספר של אליאנס היתה מורכבת ורבת פנים. מצד אחד, ביטאו מוסדות הרשת תפיסה של היהודים כעם אחד שבניו בכל העולם מחויבים זה לזה. תפיסה זו, יחד עם הוראת העברית והצמחת מנהיגות יהודית צעירה, תרמה לטיפוח זהות לאומית יהודית. מצד שני, מוסדות אליאנס הקנו לתלמידיהם תרבות מערבית צרפתית מובהקת, שהיתה מהגורמים לפופולריות הרבה שלהם. בוגרי בתי ספר אלו השתלבו בקלות במוסדות המעצמה הקולוניאלית ולעתים היגרו לצרפת ונטמעו בתרבות ובחברה הצרפתית. בשל השפעה זו נתפסו מוסדות אליאנס בחלק קטן מקהילות יהודי המזרח התיכון (בתוניסיה, למשל) כגורם להתבוללות ורבני הקהילה ניסו להחרימם.

שאלות

1. במה למיטב ידיעתכם, שונה תוכנית לימודים זו מהחינוך המוענק ב"חדר" חרדי או ב"תלמוד תורה"?

2. הסבירו כיצד ניתן לראות בתוכנית לימודים זו את הדגש שהושם על השתלבות בתרבות ובחברה הצרפתית?

תוכנית לימודי החובה בבית הספר היסודי של אליאנס לבנים

מתוך: חינוך, חברה והיסטוריה: "כל ישראל חברים" ויהודי אגן הים התיכון 1860-1929, אהרן רודריג. מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, 1991.

*78*

חיים פוליטיים וקהילתיים

בארצות שבהן התחוללו שינויים בעקבות ההשפעה הקולוניאלית, ניתן להציג מגמות ברורות של כמה שינויים בחיים הפוליטיים והקהילתיים של היהודים. שינוי משמעותי שחל עם השינוי במעמדם המשפטי והכלכלי היה כניסתם של יהודים כחברים במוסדות הניהול והייצוג של המדינה או בארגונים מסוימים. בשונה מהעבר, התקבלו היהודים כנציגים בפרלמנטים של חלק מהמדינות שבהן הם חיו. ראשיתו של תהליך זה עוד בתקופת הרפורמות הגדולות, התנט'ימאת, באימפריה העות'מאנית, ולאחר מלחמת העולם הראשונה התרחבה התופעה. כך היה הדבר בעיראק, בפרס, בתורכיה ובארצות צפון אפריקה (למעט מרוקו). לא פחות חשוב היה התהליך שבו העניקו ליהודים ייצוג במועצות הערים (בעיקר ערי הבירה, שבהן ליהודים היתה נוכחות נכבדה ביותר). יהודים השתתפו גם באיגודים מקצועיים באותן ארצות שבהן פעלו איגודים, מציאות שהיתה פועל יוצא של השינויים שחלו במקצועות היהודיים.

שינוי משמעותי נוסף הוא אימוץ של שיטות ייצוג אירופיות לקהילה היהודית. ברוב ארצות האסלאם הוקמו פרלמנטים ובחלק מהארצות הוקמו מועצות לקהילה היהודית, שנבחרו בבחירות דמוקרטיות וייצגו את הקהילה היהודית. ראשיתו של שינוי זה עוד במאה ה-19, כאשר הוקמו הקונסיסטוריות באלג'יריה (1845) וניתנו חוקות לקהילות אלכסנדריה וקהיר שבמצרים. בלוב ובתוניסיה הוקם גוף חדש, "מועצת הקהילה היהודית". בלוב הוקם הגוף על ידי האיטלקים במהלך מלחמת העולם הראשונה, ובתוניסיה היו אלה הצרפתים שהקימו אותו. מועצת הקהילה הפכה לגוף דמוקרטי. בשנים שבין המלחמות התנהלו בקרב יהודי מדינות אלה מאבקים על דמותה של הקהילה היהודית ועל השליטה במועצתה.

במקביל לביסוס מוסדות ייצוגיים, הוקמו מוסדות בקהילה, שמטרתם היתה לסייע בתחומי החינוך, הבריאות והסיעוד של הקהילה. תקופה זו הביאה איתה גם התארגנויות חברתיות יהודיות חדשות. כך, למשל, התנועה הציונית הפכה למוקד של זיקה ארגונית ואידיאולוגית עבור חלק מהציבור היהודי בארצות שבהן פעלה. הצטרפות היהודים לחיים הפוליטיים הכלליים, הקמת "מועצות יהודים" על ידי השלטונות הקולוניאליים, והופעת התארגנויות ואידיאולוגיות חדשות השפיעו בדרכים רבות על הקהילה היהודית. תהליכים אלה החלישו את האוטונומיה הקהילתית, פגעו בכוח הכפייה של הקהילה, תרמו להתרופפות הקשר שבין הפרטים בקהילה וגרמו למאבקים פנימיים על עיצוב דמותה.

הפעילות הציונית

גורמים שונים השפיעו על דמותה, התפתחותה ודפוסי פעולתה של הציונות בארצות האסלאם. אף שעוצמת פעולתם וחשיבותם היתה שונה מארץ לארץ, בכולן ניתן לזהות את הגורמים הבאים:

1. השלטון המקומי ויחסו אל הציונות

בחלק מהארצות היתה התנועה הציונית אסורה. כך במרוקו, עיראק, סוריה ולבנון. כל פעילות ציונית היתה בלתי חוקית ועלולה היתה לפגוע בפעילים הציונים. תגובות השלטון המקומי להתפתחויות בסכסוך הערבי-יהודי בארץ ישראל רק הוסיפו על הקושי לקיים פעילות ציונית.

2. חברת הרוב הסובבת

בדרך כלל לא ידוע על התנגדות של החברה המוסלמית לציונות בראשית שנות ה-20. לעומת זאת, בשנות ה-30 ההתנגדות לציונות בולטת בעיקר בגלל ההתפתחויות בסכסוך הערבי-יהודי בארץ ישראל.

3. עמדת הקהילה היהודית כלפי הציונות

לא בכל מקום ולא על ידי כל קבוצה בחברה היהודית התקבל הרעיון הציוני באהדה. שלוש קבוצות יהודיות בלטו בהתנגדותן לציונות: המצטרפים לתנועות הקומוניסטית או הסוציאליסטית, המתבוללים בתרבויות של השלטון הקולוניאלי, והמעדיפים להזדהות עם התנועה הלאומית הערבית. לא ידוע לנו על התנגדות עזה לציונות מצד הרבנים בארצות האיסלאם, דוגמת ההתנגדות של הממסד החרדי במזרח אירופה. מאידך, גם לא ידוע על אהדה רבה לציונות. הרבנים שיצאו באופן בולט להגנת הציונות היו כקול קורא במדבר. זאת ועוד, קהילות יהודיות שלא נחשפו לתהליכי מודרניזציה מואצים, כדוגמת הקהילה היהודית בתימן, ממילא לא גילו נטייה להתארגנות ציונית. עם זאת, דווקא בקהילות אלו היתה הזיקה המסורתית לציון חזקה. בארצות שבהן דרגת ההתבוללות של החברה היהודית היתה מפותחת מאוד, דוגמת זו שבאלג'יריה, לא היתה נטייה לפעילות ציונית משמעותית, בדיוק כפי שקרה בארצות מערב אירופה בתקופה זו.

*79*

4. יחס התנועה הציונית העולמית אל יהודי ארצות האסלאם

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם לא היתה יהדות ארצות האסלאם בראש מעייניה של התנועה הציונית העולמית. מיעוט של שליחים ואמצעים, העדר חומרי הסברה בשפות המדוברות והמקובלות על ידי יהודי ארצות האסלאם - כל אלה ועוד צמצמו את יכולת התפתחותה של התנועה הציונית בארצות אלה. עם זאת, אין לתלות את הקולר רק בסיבה זו; יש לזכור כי במקומות שבהם לא ניתן היה לפעול ממילא לא היתה לאמצעים כל חשיבות, ואילו בארצות שבהן ניתן היה לפעול היה בכך כדי לסייע להתפתחות הציונות.

אגודות ותנועות נוער

בתקופה זו נמשך הדגם של פעילות באמצעות אגודות ציוניות, ואלה צצו ופרחו ברוב ארצות האסלאם. מרביתן היו המשך של תנועות שקמו עוד קודם למלחמה, אך נוסדו גם התארגנויות חדשות, בין כזרמים של מפלגות פוליטיות ציוניות עולמיות ובין כתנועות נוער. ניקח כדוגמה את תוניסיה שבה התפתח דגם הציונות החזק והמשמעותי ביותר. פעלה שם פדרציה ציונית, שהוקמה כבר בשנת 1920 וניסתה לאחד את כלל הפעילות הציונית. מספרן של האגודות הציוניות צמח ל-22, והן היו פרוסות על פני כל הערים החשובות שבמדינה. החל משנת 1924 פעלו בתוניסיה רם תנועות נוער יהודיות; משנת 1928 פעלה תנועת "השומר הצעיר" ובשנת 1931 נוסדה תנועת "בית"ר" של התנועה הרוויזיוניסטית.

תנועת הנוער פעלה כהתארגנות חברתית חינוכית נוקשה למדי, שביקשה להתמודד עם תרבות שעות הפנאי של הילד היהודי, אשר בעקבות שינויי העת החדשה לא הלך עוד ל"חדר", אלא לבתי ספר שבהם למדו בדרך כלל בשעות הבוקר ובשעות אחר הצהריים המוקדמות. בתנועת הנוער שילבו בין פעילות חינוכית לבין פעילות צופית בחיק הטבע. בארצות האסלאם פעלו שלושה סוגים של תנועות נוער. הראשון - אגודות ספורט דוגמת "מכבי", שפתחה סניפים בחלק מהארצות, השני - התארגנויות מקומיות של בוגרי בתי הספר של "אליאנס", והשלישי - תנועות נוער במשמעות המלאה של המושג, מהן תנועות נוער יהודיות ומהן תנועות נוער ציוניות.

(בספר תמונה: קבוצת "מכבי" של בית הספר התיכון היהודי בבגדד, עיראק)

(בספר תמונה: נוער בתנועת "מכבי" בתורכיה, 1914)

במה היתה חשיבותן של תנועות הנוער?

1. תנועות הנוער יצקו יסוד של אחידות בפעילות הציונית: אחידות בגיל החברים, בהופעה חיצונית, באידיאולוגיות ודרכי פעולה. לא היו אלה האגודות הציוניות, אשר כל אחת מהן קבעה לעצמה את דפוסי פעולתה, אלא תנועות בעלות הנהגה ראשית וסניפים ("קנים", בלשון תנועות הנוער) ברחבי המדינה, והמבנה שלהן היה ריכוזי יותר.

*80*

2. תנועות הנוער התסיסו את הפעילות הציונית שהתנהלה בדרך כלל על ידי מבוגרים. החתך הגילי של חבריהן הביא לכך, שלחיים היהודיים נוסף יסוד של מרדנות בהנהגת הקהילה ובדפוסי הקיום היהודי בגולה, מרדנות שהיתה רוויה בלהטם האידיאולוגי של הצעירים.

3. תנועות הנוער היו אחד האמצעים להטמעתה של האידיאולוגיה הציונית באופן שיטתי.

4. תנועות הנוער היו גם המסגרת שבה הוכשרה ההנהגה שעתידה היתה להנהיג את התנועה הציונית לאחר מלחמת העולם השנייה, בתקופת ההגשמה הגדולה של הציונות. נערים שהצטרפו לתנועות הנוער בתקופה שבין המלחמות היו בשלים דיים לאחר המלחמה מבחינת גילם וההכרה הציונית שלהם כדי להימנות עם מנהיגיה של התנועה הציונית.

5. תנועות הנוער היו גם האפיק להצטרפותן המסיבית של בנות לתנועה הציונית. מבין תשעת חברי הוועד המנהל של "מכבי" בסוריה, שנוסד בתר"ף (1920), היו שתי נשים; אחת מהן היתה מזכירת האגודה ורושמת הפרוטוקולים, שאותם כתבה בעברית. בתוניסיה הקימה מרסל ולנסי אגודה ציונית לנשים בשם "התקווה".

(בספר תמונה: נוער בתנועת הצופים בבגדד, 1920 - היעזר במנחה)

שאלות

1. מה יש בתמונה שמצביע על אימוצם של מאפייני תרבות נוער מערבית?

2. האם ניתן לראות בתמונה ביטוי ללאומיות יהודית?

גם מאבקים פוליטיים בתוך הקהילה היהודית באו לביטוי ביחסים בין תנועות הנוער. בתוניסיה, למשל, התחולל מאבק בין "בית"ר" לבין "השומר הצעיר" בשנים 1932-1935, שהסתיים בניצחונה של "בית"ר". תנועת "השומר הצעיר" נאלצה להתפרק משתי סיבות מרכזיות: ראשית, הזיהוי של התנועה עם המפלגה הקומוניסטית, שהיתה בתקופה זו מחוץ לחוק בתוניסיה, ושנית, השילוב בין בנים ובנות בפעילות משותפת נתפס כפוגע באושיות המשפחה היהודית. מאבק זה לא היה שונה ממאבקים דומים בעולם היהודי בשנים אלה. כוחה הרב של הציונות אפשר לה לקחת חלק במאבקים הפנים יהודיים במסגרת הבחירות למועצת הקהילה היהודית ואף לזכות בהישגים לא מבוטלים.

עיתונות ציונית

רק בחלק קטן מארצות האסלאם יצאו לאור עיתונים ציוניים מובהקים. מבין ארצות אלה בולטות במיוחד מצרים ותוניסיה, שבהן היתה עיתונות ציונית ענפה במיוחד. בשנות ה-30 יצאו לאור בתוניסיה שבעה עיתונים ציוניים במקביל, מהם אפילו עיתון אחד בשפה העברית. במרוקו היה העיתון הפרו-ציוני החשוב, "העתיד המאויר", שיצא לאור בשנים 1924-1940. העיתון לא יכול היה לפרסם בגלוי ובאופן ישיר את אהדתו למפעל הציוני, שכן הציונות היתה תנועה אסורה במרוקו. העיתון ראה אור בצרפתית והופיע בקביעות בכל שבוע. בתוניסיה היו מספר עיתונים בעלי נטיות ציוניות שונות: "החלוץ" ייצג את תנועת "השומר הצעיר"; "היקיצה היהודית" (שנוסד בספאקס ב-1924 ויצא לאור עד 1935 בעריכת פליקס אלוש) ייצג את הזרם הרוויזיוניסטי; "מחברות בית"ר" ייצג את תנועת הסער בית"ר, ואילו "השחר החדש" ייצג את "מפלגת המדינה העברית", מפלגה שהתפלגה מהתנועה הציונית הרוויזיוניסטית. עיתון חשוב נוסף בארץ זו היה "העיתון של ישראל", שהופיע עד 1937 בעריכת אנדרי סממה. במצרים ראה אור העיתון "ישראל" בשתי שפות (ערבית וצרפתית). לעיתונים אלה היה משקל לא רק בקנה מידה של העיתונות היהודית המקומית, אלא גם בהשוואה עם העיתונות הכללית במדינה, ובהם באו לידי ביטוי כל המגמות הציוניות

*81*

של התקופה והמאבקים הפנים קהילתיים. תרומתם של היהודים להתפתחות העיתונות הכללית במדינה היתה רבה וחשובה ביותר.

עלייה לארץ ישראל

בתקופה שבין המלחמות נמשך זרם העולים מארצות האסלאם לארץ ישראל גם ברישיון וגם באופן בלתי לגלי. הכללה זו אינה משקפת את מלוא המורכבות של מסכת העלייה באותם ימים. כך, למשל, היתה העלייה מתימן בשיעור הגדול ביותר מכל ארצות האסלאם, למרות שהקשיים בדרך לארץ היו קשים מנשוא. עיון בנתוני העלייה מצביע על תופעה מעניינת ביותר - דווקא מארצות שבהן היתה פעילות ציונית ענפה למדי (תוניסיה, לוב, מצרים) היתה העלייה קטנה יחסית, ואילו מארצות שבהן היתה הציונות אסורה, היתה העלייה גדולה יחסית. במיוחד נכון הדבר לגבי ארצות כמו תימן, עיראק ואיראן. ההסבר לכך קשור בעובדה, שבארצות שבהן התקיימה פעילות חופשית של אגודות ציוניות, הציונות נתפסה כדרך לבטא זהות יהודית מודרנית, יותר מאשר כתנועה לשם הקמת מדינה. התנועה הציונית היתה התארגנות חשובה לצורך ניהול המאבקים בתוך הקהילה היהודית, על זהות ותרבות הקהילה. לכן לא היתה בתקופה זו ציונות מגשימה ונושא העלייה לארץ לא עמד בראש סדר העדיפויות של התנועה הציונית בארצות האסלאם.

יוסף בראמי (1888-1924)

רב, מורה ומנהיג ציוני תוניסאי. היה ממייסדי התנועה הציונית בתוניסיה, ונציג של יהודי תוניסיה לוועידת לונדון בנוגע להסדרים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. שימש כמזכיר הרבנות הראשית של העיר תוניס. היה פעיל בהקניית תרבות יהודית ועברית, ונטל חלק בוויכוח על שפות ההוראה ברשת "אליאנס" ואף ב"מלחמת השפות" בארץ ישראל. בדמותו בא לביטוי שילוב ייחודי לארצות אגן הים התיכון בין מסורתיות לבין פעילות ציונית ופתיחות למערב.

(בספר תמונה: החוג לעברית מודרנית עם המורה ר' יוסף בראמי, תוניסיה, 1922 - היעזר במנחה)

שאלה

מה בתצלום מהווה ביטוי לתודעה לאומית יהודית, ומה עשוי לבטא נטיות להשתלבות בתרבות האירופית?

*82*

העלייה מארצות המערב מול העלייה מארצות האסלאם בין שתי מלחמות העולם:

הערה: כל העולים - לרבות מעפילים ותיירים שהורשו להשתקע; התיירים שהורשו להשתקע נכללו בשנים שבהן נרשמו כעולים ולא בשנות כניסתם לארץ. מלבד התיירים, שקיבלו רישיון להשתקע בארץ מממשלת המנדט (כ-30,000), היו עוד כ-20,000 יהודים שנכנסו כתיירים ונשארו בה בלי רישיון (בעיקר בשנים 1919-1934).

שאלות

1. השוו את מספר העולים לארץ מארצות האסלאם למספר העולים לארץ מאירופה. הסבירו מה יכולים להיות הגורמים לפער ביניהם?

2. מהו האחוז של העולים מתוך כלל האוכלוסייה היהודית בתימן ובארצות צפון אפריקה (ראו טבלת דמוגרפיה)?

מה ההסבר להבדלים באחוז העולים מכל אחד מהאזורים?

*83*

האכזבה בשנות ה-30

שנות ה-20 היו שנות צמיחה ופריחה יחסית ליהודי ארצות האסלאם; על שנות ה-30, לעומתן, העיבו צילו של הסכסוך הערבי-יהודי וההשפעה הנאצית על ארצות האסלאם.

השפעת הסכסוך הערבי-יהודי בארץ ישראל

מאורעות הכותל בשנת 1929 בארץ ישראל היוו נקודת מפנה ביחסים שבין יהודים ומוסלמים בארצות האסלאם. משנה זו ואילך הפך הסכסוך המקומי בין היהודים לבין ערביי ארץ ישראל לסכסוך בין התנועה הציונית והעם היהודי לבין העולם הערבי. יתרה מכך, לסכסוך מקומי על אדמות ובעיות כלכלה נוסף כעת יסוד אידיאולוגי, לאומי ודתי. ערביי ארץ ישראל, ובראשם המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, היו לחוד החנית של המאבק בציונות והשמירה על המקומות הקדושים. בשנת 1931 התכנס בירושלים הקונגרס הפאן-אסלאמי הראשון, ובו נכחו נציגים מרוב העולם הערבי. אחת מהחלטותיו היתה לשלוח שליחים לכל ארצות האסלאם ולרתום את התנועות הלאומיות השונות למאבק הלאומי הפלסטיני, שהוא למעשה מאבקו של העולם הערבי נגד הציונות ובעקיפין נגד היהודים ונגד המערב.

משנת 1929 ואילך חודר אם כן יסוד חדש למערכת היחסים שבין היהודים והמוסלמים בארצות האסלאם - הסכסוך הערבי-יהודי בארץ ישראל. ככל שהמתח בארץ ישראל הלך וגבר, כך גדלה השפעתו על יחסי היהודים והמוסלמים בארצות האסלאם, אף כי לא היתה זו ההשפעה העיקרית. במרבית הארצות קמו ועדים להגנת פלסטין הערבית, שקיבלו השראה מהמופתי הירושלמי ופעלו נגד היהודים. פעילותם התבטאה בפרסום מאמרי הסתה בעיתונות המקומית, בארגון חרם על סחורות יהודיות, במניעת קיום עצרות ציוניות פומביות, באיסוף כספים למען ערביי פלסטין, בארגון ימי צום או תפילות מיוחדות ובהשתתפות בכינוסים כלל ערביים שנועדו לגבש עמדה ולנקוט צעדים נגד התנועה הציונית בכלל ונגד היישוב היהודי בארץ ישראל בפרט.

התוצאה הישירה של פעילות זו היתה האווירה העכורה שאפיינה את היחסים שבין יהודים לבין סביבתם בארצות האסלאם. בארצות הסמוכות לארץ ישראל - סוריה, עיראק, לבנון ואף מצרים - שבהן היתה לסכסוך הערבי-יהודי השפעה רבה יותר, הורע גם מצבם של היהודים. בארצות אלה לימדו מורים פלסטינים. בעיראק היו אף פגיעות פיסיות ביהודים על רקע זה. בתוניסיה מנעו הצרפתים, בלחצה של התנועה הלאומית התוניסאית, את ביקורו של ז'בוטינסקי שם בשנת 1932 ואת הקרנת סרט התעמולה של הקרן הקיימת "הארץ המובטחת". במרוקו לא אפשרו הצרפתים הופעתם של עיתונים ציוניים או ביקורים של נציגים ציונים. נוכחותו הממושכת של המופתי הירושלמי בעיראק בשלהי שנות ה-30 היתה בעלת השפעה רבה על החוגים הלאומיים העיראקיים. הוא הצליח ליצור הקבלה בין הדחייה של הציונות לבין הדחייה של היהדות וטען כי אין כל הבדל ביניהן. על אווירה עכורה זו שביחסים בין יהודים לבין מוסלמים נוספה גם התעמולה הנאצית.

השפעתה של האנטישמיות האירופית

ברוב ארצות האסלאם הורגשה במחצית השנייה של שנות ה-30 פעילות מוגברת שמקורה בגרמניה הנאצית. ככלל ניתן לקבוע, כי היטלר קיווה להסיט את תשומת הלב של המדינות הקולוניאליות, בריטניה וצרפת, מהנעשה באירופה על ידי התססת המושבות. אחת הדרכים הנוחות ביותר לכך היתה החדרת התעמולה האנטישמית לאזורים שונים בארצות האסלאם, שלהם ייחסו הגרמנים חשיבות גיאופוליטית. כך היתה פעילותם בעיראק ובאפגניסטן מיועדת בין היתר לסייע למאמץ המלחמתי העתידי שלהם נגד רוסיה, ואילו הפעילות בצפון אפריקה נועדה בעיקר לשם הסחת תשומת הלב. השיטה היתה להחדיר חומר תעמולה אנטישמי לארצות אלה באמצעות העיתונים, להשפיע על אישי ממשל שונים ולארגן תנועות נוער המזוהות עם הנציונאל-סוציאליזם. בולטת במיוחדת היתה פעילותם בעיראק. בארצות צפון אפריקה היתה הפעילות מתונה יותר. כך, למשל, הופעלה מהעיר בארי שבאיטליה תחנת רדיו, ששידרה שידורי תעמולה בערבית לכל מדינות ערב ובמיוחד לצפון אפריקה.

בארצות צפון אפריקה היתה ליהודים אפשרות מסוימת להגיב על תעמולה אנטישמית זו. בזכות העיתונות הציונית הענפה והחזקה נחשפה הפעילות הגרמנית בפני הציבור היהודי והוא נקרא להחרים את המוצרים הגרמניים שהגיעו לארצות אלה. בכך לקחה צפון אפריקה חלק במאבקה של היהדות העולמית בגרמניה הנאצית.

בארצות אלה היו מקורות נוספים לאנטישמיות - אנטישמיות איטלקית וצרפתית. הראשונה הורגשה בעיקר מסוף שנות ה-30, כאשר מוסוליני החליט לאמץ את "מניפסט הגזע האיטלקי", בלוב, שבה שלטה כזכור איטליה, ובתוניסיה, שבה היתה אוכלוסייה איטלקית גדולה. באשר לאנטישמיות הצרפתית, הרי שהיא היתה תוצאה של פעילות אנטישמית דומה בצרפת, שרווחה בקרב מפלגות המזוהות עם הימין הצרפתי (מפלגות אלה היו אנטישמיות לכל דבר). בארצות שבהן היתה

*84*

אוכלוסייה אירופית גדולה, כמו באפון אפריקה, הורגשה אנטישמיות זו. לשיאה היא הגיעה באלג'יריה, שם היו היהודים אזרחים צרפתים, והאוכלוסייה הצרפתית הנוצרית היתה גדולה במיוחד.

בראשית אוגוסט 1934 התרחשה התפרצות של אלימות קשה ביותר בעיר קונסטנטין שבמזרחה של אלג'יריה ובמהלכה נהרגו מעל 30 יהודים. התפרצות זו היתה בבחינת הפתעה לכל הגורמים באלג'יריה. אין ספק כי מעבר לגורמים מקומיים רבי השפעה היתה לאנטישמיות הצרפתית, וכן לאווירה שיצר הסכסוך הערבי-יהודי בארץ ישראל, השפעה לא מעטה על ההתפרצות. פגיעה קשה זו ביהודים לא היתה כדוגמתה בתקופה שבין המלחמות, וייתכן שיש לראות בה חריג שאינו מאפיין את מציאות החיים באותה תקופה.

(בספר תמונה: בית הכנסת של אלג'יר לאחר הפרעות של 1936)

סיכום

השנים שבין מלחמות העולם היו ככלל שנים טובות ליהודי ארצות האסלאם. ירידת כוחו של האסלאם, נוכחותו המשמעותית של השלטון הקולוניאלי, חדירתן של אידיאולוגיות מערביות ליברליות וכוחם של הארגונים היהודיים הבינלאומיים היו בין הגורמים העיקריים שאפשרו את התפתחותן של הקהילות היהודיות. מאמצע שנות ה-30 נעכרה האווירה, בעיקר בשל האירועים בארץ ישראל וחדירת האידיאולוגיה הנאצית.

שאלות סיכום

1. אילו שינויים בארגון הקהילות היהודיות ובחברה היהודית חלו בעקבות פעולות השלטונות האירופיים בארצות אגן הים התיכון?

2. תנו דוגמה לאופן בו הושפעה הפעילות הציונית מיחסם של השלטונות, החברה הסובבת והנהגת הקהילות.

3. מה היו תרומותיהן של תנועות הנוער לקהילות היהודיות?

4. מה היו הגורמים לשינוי ביחסה של האוכלוסייה אל היהודים בארצות המזרח וצפון אפריקה בשנות ה-30?

שאלת העמקה

כיצד השפיעו השינויים הדמוגרפיים, התמורות הכלכליות והמעמד המשפטי של היהודים על השתלבותם בחברה?

שאלות לסיכום היחידה

1. ניתן לטעון כי גם יהודי מרכז ומזרח אירופה וגם יהודי ארצות המזרח התיכון עברו תהליך של מודרניזציה, אולם היוזמה לתהליך והשפעתו על ההשתלבות באוכלוסייה היו שונות בשני האזורים. הוכיחו טענה זו בעזרת דוגמאות מהשינויים שעברו היהודים בכל אחד מאזורים אלו.

2. השינויים שחלו בחיי היהודים בין שתי מלחמות העולם השפיעו באופן מנוגד על היהודי היחיד ועל הקהילה היהודית. האם אתם מסכימים עם טענה זו? הביעו עמדתכם ובססו אותה על דוגמאות מקהילות בשתי ארצות שונות.

3. בראשית שנות ה-20 חל גידול מרשים בפעילות הציונית ברוב הקהילות היהודיות. עם זאת, לא חל גידול מקביל בעלייה לארץ ישראל. הסבירו מה גרם למצב זה, וכיצד השתנה היקף העלייה בשנות ה-30.

*85*

שער 3 - נאזיצם, מלחמת העולם השנייה והשואה

*86*

יחידה חמישית - עליית הנאצים לשלטון, החיים ברייך השלישי והיחס כלפי היהודים (1933-1939)

תקציר

בגרמניה הוקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה רפובליקה בעלת משטר דמוקרטי, רפובליקת ויימאר, אולם זו לא נהנתה מיציבות או מתמיכת ההמונים. משברים כלכליים, תחושת השפלה בשל התבוסה במלחמת העולם הראשונה ותנאי חוזה ורסאי הקשים, הובילו שכבות רחבות לחוש במרירות כלפי הממשל הדמוקרטי. בראשית שנות ה-20 הקים אדולף היטלר את המפלגה הנאצית, מפלגה בעלת אידיאולוגיה פאשיסטית וגזענית ותפיסות אנטישמיות קיצוניות. לאחר שכשל בתפיסת השלטון בכוח בפוטש בית הבירה, ניצל היטלר את חולשות הרפובליקה ואת המשבר הכלכלי העולמי בכדי לעלות לשלטון באופן דמוקרטי.

עם עלייתו לשלטון, ניצל היטלר את מנגנון הממשל הדמוקרטי בכדי להפוך את גרמניה למדינת מפלגה טוטליטרית. בתהליך "ההאחדה", הוא ביטל את המפלגות העצמאיות והארגונים שיכלו להתנגד לשלטונו, והשליט את האידיאולוגיה הנאצית בכל מוסדות השלטון. היטלר ניצל את מערכת התקשורת ומערכת החינוך ל"שטיפת מוח" של האזרחים בערכים כמו עליונות המנהיג, עליונות הגזע הארי ושנאת היהודים. הממשל הנאצי שיקם את המשק הגרמני תוך הטלת פיקוח על הכלכלה ופיתוח תעשיית הנשק. במדיניות החוץ פנה היטלר לגישה תוקפנית של הכנה למלחמה וסיפוח שטחים. מעצמות המערב אימצו גישה של פייסנות כלפיו, אף שהיתה בידיהן העוצמה לעצרו.

הממשל הנאצי שינה את המצב הזה ונקט במדיניות אנטי יהודית שהלכה והחריפה בשלושה גלים של הסלמה. בתחילה הושם דגש על חרם כלכלי ותרבותי ודחיקה ממוסדות המדינה. בהמשך הועברה חקיקה גזעית שביטלה את אזרחות היהודים ויחסיהם עם הגרמנים הארים. לבסוף ננקטה מדיניות של הגירה כפויה, העברת רכוש לידיים אריות, גירושים ואף טרור גלוי ורצח ב"ליל הבדולח".

יהודי גרמניה התקשו בתחילה להפנים את חומרת המצב החדש וניסו להשפיע על הממשל הנאצי בפעילות בלתי מתואמת של ארגוניהם השונים. עם ההכרה בעומק השינוי הקימו את הנציגות הארצית המאוחדת של יהודי גרמניה, ופעלו בתחומי החינוך, התעסוקה והסעד בכדי לפתור את מצוקותיהם של היהודים. במקביל, ניסו רבים להגר אל מחוץ לגרמניה, אולם שערי מדינות העולם הלכו ונסגרו, ובסוף שנות ה-30 הוגבלה גם העלייה לארץ ישראל.

מדינות העולם החופשי היו מודעות למצוקת היהודים ולמדיניות הגזענית של הנאצים, אולם ברובן נותרו אדישות לכך. יהודים בארצות הברית ובמערב ניסו לארגן חרם כנגד הנאצים ולעודד את קליטתם של יהודים שיצאו מגרמניה. כפי שהתברר בוועידת אוויאן, רק מדינות מעטות הסכימו לאפשר הגירתם של פליטים יהודים מגרמניה אליהן. רובן התנגדו לכך משיקולים כלכליים, דיפלומטיים או גזעניים. היישוב היהודי בארץ ישראל נחלץ לסייע ליציאת יהודי גרמניה ועלייתם לארץ ישראל. ביוזמת התנועה הציונית בארץ ובגרמניה, הוקמה "עליית הנוער" לעידוד עלייתם של בני נוער ללא הוריהם ונחתם "הסכם ההעברה" לעידוד עלייתם של בעלי הון.

*86*

האנטישמיות - דברי מבוא (העשרה)

*86*

א

בדברי מבוא אלה אנו מבקשים להתמקד באנטישמיות כאחד המאפיינים הבולטים ביותר של האידיאולוגיה והמשטר הנאציים. במחקר ההיסטורי המפורט והמעמיק שנערך בנושא הנאציזם והשואה, מאז סוף מלחמת העולם השנייה, יש הסכמה רחבה בין החוקרים שהאנטישמיות תפסה מקום מרכזי באידיאולוגיה הנאצית, בתחומי החברה והמדינה, בזירה הגרמנית והבינלאומית ובדפוסי המשטר. על כן רובם המוחלט של החוקרים רואים באנטישמיות את הרעיון המכונן שעמד מאחורי רדיפת היהודים בידי הנאצים.

האנטישמיות מלווה את העם היהודי למעלה מאלפיים שנה במקומות שונים בעולם. היא נחשפה לאורך ההיסטוריה בדימויים מגוונים ובצעדים מעשיים, קצתם תרבותיים וחברתיים, קצתם פוליטיים ומשפטיים, ולא אחת באה לידי ביטוי באלימות קשה. למרות זאת, לא היה בהיסטוריה תקדים לרצח של מיליוני יהודים, מתוך כוונה להביא לחיסולם המוחלט, כפי שאירע בשואה. עובדה מטרידה זו מציבה שתי שאלות מרכזיות: (א) מדוע הפך היהודי מושא לאפליה ולהדרה, כלומר הרחקה ובידוד, במהלך ההיסטוריה? (ב) במה התייחדה האנטישמיות הנאצית מיתר גלגוליה בעבר, עד כדי אימוץ השמדתם המוחלטת של היהודים כ"פתרון" ההולם ל"בעיה היהודית"?

כדי לענות על שתי השאלות הללו עלינו לסקור, גם אם בקצרה, את התפתחותה של האנטישמיות מאז העת העתיקה וראשיתה של הנצרות ועד הזמן החדש, ולאחר מכן לאפיין את האנטישמיות הנאצית.

אנטי-יהודיות בעולם העתיק ובימי הביניים

את המושג אנטישמיות טבע ב-1879 הפוליטיקאי, העיתונאי וההוגה הגרמני וילהלם מאר (Wilhelm Marr), ומאז נעשה בו שימוש גם ביחס לביטויים נגד היהודים והיהדות שקדמו להיווצרות המושג עצמו. את ראשיתה של תופעת האנטישמיות ניתן לזהות כבר בעולם העתיק, טרם היווצרותה של הדת הנוצרית. בתקופה מוקדמת זו הובחנו היהודים מסביבתם בשל היותם קבוצה יחידה בעלת אמונה מונותאיסטית, דהיינו מי שמאמינים באל אחד. אמונתם הדתית של היהודים, על פולחנה ומנהגיה, נראתה שונה ומתמיהה בעיני הסביבה האלילית, אך לא נתפסה כמאיימת על האמונה הרווחת ולא על ההגמוניה התרבותית של האוכלוסייה הלא-יהודית. לא אחת ניתן לזהות בעת העתיקה, באימפריות ההלניסטית והרומית, התבטאויות שונות נגד היהדות, ואולם לא היה בהן כדי להצביע על מגמה אנטישמית מובהקת ועקבית. עם התפשטותה של הנצרות באזורי האימפריה הרומית (בעיקר באירופה) והתגבשותה כדת שקראה תיגר על היהדות, החלה להתבסס תפיסה ברורה ועקבית ביחס ליהדות כדת וליהודים כמאמינים וכבני אדם. התפשטותה ההדרגתית של הנצרות הסתייעה בין השאר בייסודה של הכנסייה הנוצרית ובפעילות המיסיונרית ברחבי האימפריה הרומית. במסגרת התהליך האמור הועידה הנצרות ליהדות וליהודים מקום מוגדר. הם נחשבו אחראים לצליבתו של ישו ולכן היו "רוצחי האל", ובמובן זה ייצגו כוונה לעכב את התגלות האמת ואת בוא הגאולה. אמנם ישו עצמו היה יהודי, אך הוצאתו להורג בהוראת הרומאים לא מנעה מה"תפקיד" ההיסטורי של היהודים להשתרש במסורת הנוצרית במשך מאות שנים. זו היתה כביכול אשמה קולקטיבית של היהודים שחצתה גבולות זמן היסטוריים ומקומות גאוגרפיים.

במאה הרביעית לספירה הפכה הנצרות לדת הרשמית של האימפריה הרומית. הנצרות התמסדה והניחה את היסודות למספר זרמים ובהם הכנסייה הקתולית, והפעילות המיסיונרית התפשטה אל מעבר לגבולות האימפריה. עם שקיעתה של האימפריה הרומית, במאות הרביעית והחמישית ובראשיתם של ימי הביניים, התחזק מעמדה של הנצרות באירופה והיא הפכה למסגרת הרעיונית היחידה שהגדירה את מהות חיי הפרט והחברה ונתנה לגיטימציה לשלטון הפוליטי. התנצרותה ההדרגתית של אירופה - תהליך שנמשך מאות שנים - הובילה להדרת היהודים, על פי עקרונות הנצרות, מתחומי החברה והכלכלה, אף כי תנאי הזמן והמקום המשתנים גרמו למיתון או להחרפה של תהליך זה. על היהודים נאסרו עיסוקים מסוימים ולא הותרה להם בעלות על אדמות, ובמקומות שונים הם אף סומנו באמצעות פריטי לבוש כמו כובע מיוחד או טלאי שנתפר על הבגד. החל מהמאה האחת עשרה, עם ראשיתם של מסעי הצלב, היו מאות יהודים באירופה ובארץ ישראל קורבנות של האלימות הצלבנית מתוך כוונה לנצרם או לפגוע בהם בשל אמונתם. מאז המאות הארבע עשרה והחמש עשרה, סוף ימי הביניים וראשית תקופת הרנסאנס, נוספו לביטויים האנטישמיים גם עלילות הדם. באירופה ובאגן הים התיכון נפוצו בדיות עממיות על תכונותיהם הבלתי אנושיות של היהודים, ועל השימוש שהם עושים לכאורה בדמם של נוצרים לאפיית מצות. הם הואשמו בהתפשטותן של מגפות דוגמת "המגפה השחורה", שהביאה למותם של כ-25 מיליון בני אדם ונועדה לכאורה לפגוע בנוצרים. במשך כל אותה התקופה המשיכה התפיסה הנוצרית להזין את הגישה האנטישמית, אך גם סברה שהמשך קיומם של היהודים נחוץ בעצם היותם עדות לצדקתה של הנצרות, וכי בבוא העת יכירו בה גם הם.

*86*

ב

היחס ליהודים, שהשתרש במחשבה ובתרבות המצרית מאז ראשית ימי הביניים, התפשט בחברה בדימויים פופולריים, אמנותיים וממסדיים, באגדות ובמיתוסים, בתאולוגיה ובפילוסופיה, בחיי היומיום ובטקסי הדת. האנטישמיות חצתה את תקופת הרנסאנס אל תוך המאות ה-18 וה-19 אף שהחלו ניכרים בה שינויים מסוימים, שנגזרו מן התמורה המחשבתית-פילוסופית ומביטוייה המעשיים.

העת החדשה - תמורות לטוב ולרע

הפילוסופיה של הנאורות, שהתפתחה משלהי המאה ה-17 ובמהלך המאה ה-18, והליברליזם הפוליטי שנגזר ממנה, ביקשו להכיר בזכויותיו הטבעיות האוניברסליות של כל אדם באשר הוא: זכותו לחיים, לחירות ולקניין משלו. האוניברסליזם של הנאורות שאף לנתק את הקשר בין אמונתו הדתית של האדם לבין מעמדו וזכויותיו כמי שנברא בצלם. לפיכך, נוצרי ויהודי יכולים היו להיות שווים מבחינה פוליטית ומשפטית. נראה היה אפוא שהתמורה המחשבתית הזאת מבשרת את קץ הדרתם המתמשכת של היהודים ודימוים כהתגלמות הרוע, ואת ראשית האמנציפציה שלהם. המהפכה הצרפתית, שהחלה ב-1789 והביאה בעקבותיה השוואה במעמדם של היהודים בצרפת, נראתה כמבשרת תפנית ביחס אל היהודים; כיוצא בכך גם ביטויי סובלנות אחרים שהושמעו במדינות הריכוזיות שצמחו באותו הזמן (כגון הקיסרות ההבסבורגית). ואכן, בצרפת ובמדינות אחרות שכבש נפוליאון חל שינוי חוקתי מהותי במצב היהודים והם זכו לשוויון זכויות - במקומות מסוימים שוויון מלא, באחרים שוויון חלקי. האמנציפציה ההדרגתית של היהודים, בעיקר במערב אירופה, לוותה גם בהשתלבות מעמיקה יותר בחיי החברה והכלכלה ואפילו בפוליטיקה. התיעוש וההתרחבות של המערכת הקפיטליסטית יצרו מקצועות ותחומי עיסוק שלא היו קיימים קודם לכן, ויכולתם הכלכלית פתחה את התחומים הללו גם בפני היהודים, כמעט ללא הגבלה. עתה נוצרו מטרות משותפות ליהודים וללא-יהודים וניכר הידוק בשיתוף הפעולה ביניהם.

ואולם, התמורות המעשיות הללו לא שינו בהכרח את דפוסי החשיבה של רוב הציבור הנוצרי ביחס ליהודים. הלאומיות המודרנית ומאבקם של עמים באירופה לשחרור לאומי ולהגדרת זהות לאומית, כפי שנגזרו מן ההגות הליברלית הנאורה, לוו לעתים קרובות בהחרפת ההתבטאויות והמעשים נגד היהודים, והם נתפסו כ"אחר" החותר תחת האחידות והלכידות של הרוב. וכך, דווקא הלאומיות המודרנית, שהתבססה על עקרון הריבונות העממית והשחרור של העמים מעולם של שליטים אבסולוטיים וממערכות שלטון ישנות ודכאניות - דווקא היא חידדה את ההבדל בין היהודים לסביבתם. לעתים היא תרמה היבט ייחודי משלה למסורת האנטישמיות דווקא כשיהודים רבים ביקשו בכנות להשתלב בסביבתם. זה היה תהליך מתעתע ודו-משמעי: מצד אחד, השאיפה לכונן מדינה בעלת משטר דמוקרטי, ליברלי וחוקתי טמנה בתוכה את עקרון השוואת מעמדם של כל התושבים, לרבות היהודים, ואכן הם זכו לאמנציפציה במדינות שונות. מצד שני, בניית זהות לאומית וקנאות לטיפוח ה"עצמיות" וה"שורשיות" גרמו לכך שהיהודי יסומן כבלתי שייך, כ"אחר" המוחלט. תהליך זה העניק לאנטישמיות צביון מחודש בעידן המודרני.

האנטישמיות המודרנית בגרמניה ובאירופה

התהליך שתיארנו התרחש במדינות שונות באירופה, אך נדמה שההיסטוריה של מדינת הלאום הגרמנית, שנוסדה ב-1871, מדגימה יותר מכול את אותה דו-קוטביות של הלאומיות והאנטישמיות המודרניות, ויש בה כדי לסייע בהבנה של המעבר אל האנטישמיות הנאצית. חשוב לציין כבר בשלב זה כי לא ניתן לראות בנאציזם ובשואה המשך ישיר או "טבעי" של האנטישמיות המודרנית שהתפתחה בגרמניה, בעיקר מסוף המאה ה-19. לעומת זאת, ניתן לזהות באנטישמיות הגרמנית המודרנית יסודות שהנאצים הקצינו באופן חסר תקדים, יסודות שמשטרם הטוטליטרי יכול היה לתרגם בסופו של דבר לרצח המוני.

כאמור, גרמניה הפכה למדינה רק בסוף המאה ה-19, לעומת מדינות לאום אחרות באירופה, כמו אנגליה, צרפת וספרד, שהיו מדינות מגובשות מבחינה פוליטית מאות שנים קודם לכן. מדינת הלאום הגרמנית הורכבה משלל מדינות ונסיכויות גרמניות עצמאיות, ורבות מהן פיתחו עם השנים תרבות, מסורות שלטוניות ודפוסים פוליטיים משלהן. ואף על פי שאוכלוסייתן היתה ביסודה גרמנית אתנית, היא כללה במקצת המקרים גם מיעוטים שונים, כמו פולנים, צרפתים, דנים ויהודים. גם האוכלוסייה הגרמנית עצמה היתה מפוצלת, בין קתולים לפרוטסטנטים, והיא נקלעה לא אחת לעימותים חריפים. מדינת הלאום הגרמנית קמה אפוא כמעשה הטלאה, שדרש תהליך איחוי ארוך. הניסיונות המתמשכים של חוגים לאומיים במדינה החדשה לבסס ולחזק את הזהות הלאומית של תושביה הובילו בין היתר לצמיחתה של לאומיות קיצונית, לאומנות, והיא דחקה יותר ויותר את היסודות הליברליים של מדינת הלאום המודרנית. אותה לאומיות קיצונית שילבה בתוכה אנטישמיות חילונית, שביקשה להצביע על זרותם של היהודים גם באמצעות הוכחות מדעיות לכאורה. אכן בעידן המודרני, זה שאינו נתון עוד באופן מכריע להשפעת הדת, חיפשו חוגים לאומניים כלים רעיוניים אחרים כדי להוכיח שזרות ושייכות אינן רק ביטוי של אמונה דתית אלא גם קטגוריות הניתנות להגדרה רציונלית-מדעית.

*86*

ג

כמה מן התמורות המרכזיות שחוללה הנאורות באו לידי ביטוי בהקשר זה. העמדת האדם במרכז וההתבססות על התבונה האנושית, על הרציונליזם ועל החקירה המדעית כאמות מידה לאמת, למוסר ולצדק - כל אלה עודדו חיפוש וגילוי של אמיתות אחרות מאלה שהתבססו על הדת. את האיכויות של אדם או של קבוצת אנשים ניתן היה "למדוד" עכשיו בצורה מדעית ומדויקת יותר. התפתחות תחומי מחקר שונים כמו ביולוגיה, אנתרופולוגיה, בלשנות ורפואה הניחו את התשתית לתפיסת הגזע האנושי. על פי תפיסה זו, ניתן היה לזהות בקרב בני האדם מספר קבוצות או גזעים הנבדלים זה מזה במראם ובתכונותיהם. הגילויים המדעיים והתיאוריות של חוקר הטבע צ'רלס דרווין משנות ה-50 וה-60 של המאה ה-19, שעל פיהם קיים בעולם החי והצומח מאבק הישרדות בין מינים שונים, הוסבו במהלך השנים גם אל החברה האנושית. "הדרוויניזם החברתי" התבסס לכדי תיאוריה מדעית, שגרסה כי השתייכות לקבוצה נקבעת על פי מאפיינים גופניים מולדים, פיזיולוגיים וביולוגיים, ואיכויותיהם הן שקובעות את יכולת ההישרדות של אותה קבוצה או אותו גזע.

ההתפתחויות המחקריות הללו, ללא קשר למידת תוקפן המדעי, אומצו בעיקר בידי חוגים לאומניים בגרמניה, באוסטריה ובצרפת. חוגים אלה העניקו למסורת האנטישמית ביסוס ולגיטימציה מדעיים לכאורה. וכך הוצגו היהודים בשלל כתבים ופרסומים כמי שאינם שייכים לאומה במהותם, אף שמבחינה חוקתית-משפטית היו אותם יהודים שווי זכויות. ללאומיות המשולבת באנטישמיות הגזענית נודע כוח משיכה ניכר עבור בני התקופה והללו האמינו בכוחה המלכד. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היה סיפור בגידתו לכאורה של הקצין היהודי הצרפתי אלפרד דרייפוס בשנת 1894, שזכתה לכינוי "פרשת דרייפוס". ה"פרשה" אמנם התבררה כעלילת שווא, אך גררה מסע השמצה נגד היהדות שכלל מוטיבים גזעניים, ודווקא באותה העת שיהודי צרפת היו אזרחים שווי זכויות. ואף על פי כן, ניתן לקבוע כי האנטישמיות הגזענית עדיין לא הפכה באותה תקופה לגישה המרכזית כלפי היהודים: השפעתה העיקרית היתה על הדור הצעיר יותר - חברי תנועות נוער, אגודות סטודנטים, וצעירים שנכנסו זה עתה לשוק העבודה. לעומת זאת, ביטוייה הדתיים והמסורתיים של האנטישמיות ניכרו היטב בחברה הגרמנית - וכיוצא בכך אף בארצות אחרות ברחבי אירופה - גם בראשית המאה ה-20. כך, למשל, אחד מכתבי השטנה הבולטים ששילבו כמה מן המוטיבים האמורים היה החיבור המזויף "הפרוטוקולים של זקני ציון". מסמך זה הופץ בידי המשטרה החשאית הרוסית ובו הואשמו היהודים במזימה להשתלט על העולם.

את אימוצה של האנטישמיות בקרב חלקים רחבים של החברה הגרמנית בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 יש להסביר גם לנוכח תסכולים ומצוקות חברתיות-כלכליות שהוליד העידן המודרני. שכבות רבות בחברה חשו נפגעות מן הטלטלה העזה של המהפכה התעשייתית ומהשלכות הכלכלה הקפיטליסטית הדורסנית - המוני הפועלים הפשוטים, אנשי אצולה שירדו מנכסיהם, בעלי מלאכה שלא יכלו לעמוד מול שיטות השיווק המודרניות, ועוד. בחיפושם אחר הסבר למתרחש היו מי שתלו את העוולות של השיטה הזאת ביהודים: מכיוון שבני המיעוט היהודי אימצו את השינויים הכלכליים והשתלבו במערך החדש, הם נתפסו עכשיו ככוח הנסתר העומד מאחורי המצב שנוצר. הדימוי של היהודי המנצל והמצליח עמד מול עובד הכפיים הגרמני, הנאנק תחת עול התחרות הכלכלית.

יתרה מזו, המפלגות השמרניות והאריסטוקרטיות השתמשו בססמאות אנטישמיות כדי לשוות לעצמן תדמית עממית יותר ולמשוך לצדן בוחרים מן השכבות הנמוכות בחברה. האנטישמיות פעלה בגרמניה הקיסרית, זו של השנים 1781-1918, כ"קוד תרבותי". ההתבטאות באופן אנטישמי הצביעה על השתייכות למחנה הפטריוטי - לתרבות לאומית ימנית המנוגדת לערכים המיוחסים כביכול לשמאל, כמו סוציאליזם ודמוקרטיה. ואולם, גם המחנה הסוציאליסטי לא נמנע לחלוטין מהתבטאויות אנטישמיות. מצד אחד, הוזכר הצורך בסולידריות מעמדית המנותקת מכל זיקה אתנית, ומכאן שלא היה מקום לאנטישמיות. מצד שני, לא אחת נשמעו במחנה הסוציאליסטי קולות שדיברו על "הקפיטליסטים היהודים", מתוך ניסיון להראות שהסוציאליזם אינו "קבוצת מגן ליהודים".

כפי שכבר הוזכר, האנטישמיות המכונה מודרנית לא אפיינה רק את גרמניה, אלא היתה נפוצה גם במדינות אחרות באירופה, כמו צרפת והונגריה; אפילו באנגליה, בהולנד ובבלגיה היא מצאה לה תומכים, גם אם במידה פחותה בהרבה. ועם זאת, המקרה הגרמני מעורר עניין מיוחד בשל העובדה שהאנטישמיות הנאצית ותוצאותיה הרצחניות התחוללו בגרמניה. בנקודה זו עלינו לברר אם אכן קיים קשר ישיר והדוק בין האנטישמיות הגזענית הגרמנית המודרנית ובין גרסתה הנאצית הרצחנית.

האנטישמיות הנאצית

לא יהיה זה מרחיק לכת לקבוע שתכניה של האנטישמיות הנאצית - זו שראתה ביהודי יצור נחות מבחינה גזעית, טפיל מפיץ מחלות, אדם תאב בצע וגורם המסכן את שלום האומה הגרמנית ואת העולם בכלל - אומצו מן האנטישמיות המודרנית. ואם אלו הם פני הדברים, הרי שעלינו לברר מה בכל זאת ייחד את הגישה הנאצית ביחס ליהודים והוביל לרציחתם.

ביטוייה העיקריים של האנטישמיות המודרנית בגרמניה היו תרבותיים, כאמור לעיל. הדיון בה ובתכניה הגזעניים התנהל בעיקר בזירה הפוליטית ובקרב משכילים. היא מצאה את ביטויה בדיונים שונים שהתנהלו ברייכסטאג (הפרלמנט הגרמני), מעל דפי העיתונים, בספרים, בחיבורים

*86*

ד

אקדמיים, בכתבי עת ובספרות פופולרית. היא לא תורגמה בשלב זה לצעדים ממשיים נגד היהודים, לא הובילה לחקיקה מפלה בעניינם, ולא גלשה אלא במקרים מעטים ביותר לאלימות פיסית. אצל הנאצים, לעומת זאת, ניכרה התרחקות מן האנטישמיות הכתובה ושאיפה ברורה לצעדים מעשיים נגד היהודים.

זרעי הפורענות מצויים כבר באווירה הפוליטית שהשתררה בגרמניה ובאוסטריה בתום מלחמת העולם הראשונה, מלחמה שהביאה קטסטרופה על שתי מדינות אלה. לא רק שהנימה האנטישמית הוחרפה מאוד בתקופה זו, אלא שהיא הפכה אלימה יותר, ואחד מביטוייה הבולטים היה רצח שר החוץ הגרמני היהודי ואלטר ראתנאו (1922). המפלגה הנאצית, שראשיתה בגרמניה ב-1919, היתה תוצר של התקופה הזאת.

כבר בשנותיה של רפובליקת ויימאר (הדמוקרטיה הגרמנית שהתקיימה בין השנים 1919-1933) עשו הנאצים כל מאמץ להפיץ את אמונתם האידיאולוגית הגזענית בעצרות המונים, בטקסים ראוותניים ובנאומים משולחי רסן של ראשי המפלגה הנאצית, בכינוסים שונים ובאמצעות הרדיו. כבר בשנים מוקדמות אלה של התנועה הנאצית היו מקרים של התקפות אלימות נגד היהודים, אם כי אלה עדיין היו נדירות. משתפסו את השלטון ב-1933, הפכו הנאצים את האנטישמיות הגזענית למדיניות הרשמית, וכך נגזרו ממנה צעדים מעשיים נגד היהודים.

המקום המרכזי שהיה לדימויים האנטישמיים, בעיקר אלה המודרניים, בגיבוש מדיניותם של הנאצים כלפי היהודים ובהוצאתה אל הפועל טמן בחובו "פתרון" קיצוני ל"בעיה היהודית". שאיפתם לכונן אוטופיה גזעית - חברה המתנהלת על פי עקרונות גזעיים ובהתאם לכך שואפת לכונן סדר עולמי כולל - שאיפה זו לא יכולה היתה להותיר מקום ליהודי. מהותו השלילית המוחלטת של היהודי, כפי שהופיעה באידיאולוגיה הנאצית, חייבה את הנאצים "להיפטר" ממהות זו, גם אם בשלבים המוקדמים לא הצהירו בבירור שכוונתם להביא לחיסול פיסי מוחלט, דהיינו השמדה של היהודים באשר הם. האנטישמיות הנאצית, על אף התכנים ששאלה מהאנטישמיות המודרנית, היתה "אנטישמיות גואלת", במובן זה ששמה לה למטרה את "גאולת" החברה הגרמנית והעולם כולו מהיהודים, ומכאן ש"הפתרון" כבר היה מובנה בצורת ההתייחסות אל ה"בעיה".

בהתאם לכך עיצב הנאציזם את עצמו כדת פוליטית. בראשו עמד שליט שחזונו היה שינוי סדרי עולם על בסיסה של תורת הגזע, שאמנם היתה עמומה אך כיוונה היה ברור. משעלה הנאציזם לשלטון היו בידיו הכלים של מדינה מודרנית בעלת מנגנון ממשלתי מיומן. מכיוון שהמשטר הנאצי הצליח בשנותיו הראשונות להתמודד עם מספר בעיות יסוד כלכליות וחברתיות, הוא זכה לתמיכה מרצון שהלכה והתרחבה, גם אם היו למשטר תופעות לוואי שלא נעמו לכולם. מכך צמחה התופעה שהיסטוריונים רבים עסוקים בניסיון להבינה לעומק: הנכונות הרחבה כל כך לשרת את המשטר, לעבוד למענו ולהיות יצירתי בהצעת דרכים להצלחתו. האנטישמיות הגזענית, שעמדה במרכז חזונו של היטלר, הפכה לכוח מניע לא רק לשלטון אלא גם להמונים, שכן בכך חשו כי הם תורמים לחיזוקו של שלטון היודע את התשובות. דיטר ויסליצני, אחד מעוזריו של אדולף אייכמן, אמר על כך ביוזמתו מיד לאחר השואה: "עולם דימויים זה אינו ניתן להבנה כלל מתוך יסודות לוגיים או תבוניים; הוא סוג של דת... מיליוני אנשים האמינו בדברים אלה... דבר שניתן להשוותו רק לתופעות מסוימות מימי הביניים, כגון הפחד מן המכשפות".

תורת הגזע המדעית-לכאורה תורגמה, כפי שנראה בפרקים הבאים, לחקיקה מפלה, לסילוק היהודים ממשרותיהם הציבוריות, לנישולם מרכושם, לסימונם הפיסי והרשמי ביחס לאוכלוסייה הלא-יהודית, לבידודם, לשעבודם ולבסוף - לרצח שיטתי שלהם. הדיקטטורה הנאצית שהתבססה בשנים 1933-1934 בנתה ושכללה את מנגנוני הדיכוי והטרור, וגייסה את החברה הגרמנית כולה לפעול להדרתם של היהודים ולסילוקם מחיי המדינה והחברה. במסגרת תורת הגזע, שהפכה בידי הנאצים למורה דרך שהגדיר מחדש את חיי הפרט והכלל, פעלו הנאצים גם נגד קבוצות ומיעוטים "בלתי ראויים" אחרים, כגון צוענים, הומוסקסואלים וגרמנים בעלי מומים שונים.

ואולם, אם ביחס לאותן קבוצות אחרות ניתן להבחין בגמישות ביחס להגדרתן ולאופן "הטיפול" בהן, הרי שהיהודים היו הקבוצה היחידה שלגביה לא היו הנאצים מוכנים לפשרות. מפקד ה-ס"ס היינריך הימלר אמר באוקטובר 1943 על מבצע הרצח של היהודים, שהתנהל אז במלוא עוצמתו, כי רק מעטים מבינים שאין מקום ליוצאים מן הכלל במהלך "השמדת העם היהודי"; והוסיף: "יש לנו הזכות המוסרית וכן החובה כלפי עמנו לחסל את העם שרצה לחסל אותנו... אנחנו משמידים חיידק".

התרבות והרטוריקה האנטישמיים של סוף המאה ה-19 היו אפוא נקודת המוצא לברבריות ולמעשי הפשע בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20. אבל שואת יהודי אירופה, ששיאה ברצח השיטתי וההמוני של כל היהודים באירופה ובראשית המחשבה על הרחבת הרצח מעבר לגבולותיה של יבשת זו, ניתנת להסבר רק מתוך ראיית האנטישמיות כיסוד אידיאולוגי של משטר השואף לשנות סדרי עולם בהתאם לתפיסה גזענית אוטופית.

(מבוא זה נכתב בידי הצוות החינוכי עול בית הספר המרכזי להוראת השואה ביד ושם.)

*87*

מבוא - הרפובליקה הויימארית

*87*

גרמניה יצאה ממלחמת העולם הראשונה כשהיא מובסת. אי שביעות הרצון הביא למהפכה והקיסר נאלץ לצאת לגלות. הממשלה החדשה חויבה לחתום על חוזה ורסאי - הסכם שלום קשה ומשפיל. שטחים נלקחו, צבאה קוצץ באופן דרסטי והוטל עליה לשלם פיצויים בגובה רב. למרות טענותיהם של חוגי הימין שהמדינאים מבית "תקעו סכין בגב הצבא" על ידי אי תמיכתם בו, והביאו בכך למפלה, תמכו רוב הגרמנים בממשלה הרפובליקנית החדשה. בחירות שנערכו לאספה המכוננת, חודשיים לאחר סיום המלחמה, הביאו רוב של יותר מ-75 אחוזים לממשלה שנשענה על המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (ולה 38 אחוזים), מפלגת המרכז הקתולית והמפלגה הדמוקרטית.

האספה הנבחרת, שנועדה לכונן חוקה, התכנסה בעיר ויימאר, ולא במקרה. עיר זו נחשבה בעבר למרכז חיי התרבות הגרמנית, מקום מושבם של סופרים ומשוררים. המדינאים הגרמנים רצו להראות בכך שאין זו עוד גרמניה שואפת הכיבושים של העבר אלא גרמניה חדשה, תרבותית ונאורה. ומכאן הכינוי - הרפובליקה הויימארית.

החוקה החדשה קבעה משטר דמוקרטי וליברלי, ובו פרלמנט המורכב משני בתים. התחתון, הרייכסטאג ובו ייצוג יחסי למפלגות, והעליון, הרייכסראט ובו נציגי 18 המדינות שהרכיבו את הפדרציה הגרמנית, וכן ממשלה הפועלת בתמיכת הרוב בפרלמנט. בראש המדינה עמד נשיא שסמכויותיו סמליות בלבד. עם זאת, הוא הוסמך להתקין תקנות לשעת חירום. כלומר, בשעת חירום היו לו סמכויות בלתי מוגבלות למעשה, כדי לחלץ את המדינה מן המצב הקשה. ואומנם, משנתערער המצב לאחר כעשור והתברר שהממשלה לא מצליחה לגייס רוב בפרלמנט, היה זה הנשיא שהסמיך את הממשלה לפעול על פי אותן תקנות, ואף מינה את היטלר לראש ממשלה. בכל הקשור לזכויות האזרח ולמדיניות רווחה, היתה זו חוקה דמוקרטית מתקדמת ביותר.

14 שנותיה של הרפובליקה הויימארית ניתנות לחלוקה לשלוש תקופות משנה. הראשונה נמשכה כחמש שנים שבהן נאבקה הרפובליקה על קיומה נוכח הקשיים הפוליטיים והכלכליים של המשבר שלאחר המלחמה. לאחר שהתגברה על אלה באו חמש "השנים הטובות" שבהן נראה היה שהמדינה צועדת לקראת יציבות פוליטית וכלכלית. אולם אז בא המשבר הכלכלי הגדול והתברר כי הדמוקרטיה עדיין לא הכתה שורשים עמוקים. חולשותיה נחשפו באחת והיא נפלה בידי הנאצים.

המשבר שלאחר המלחמה

עוד בתקופה הראשונה לאחר המלחמה התברר כי על אף התמיכה הגדולה בממשלה, לא השלימו המפלגות שבקצותיה של המפה הפוליטית עם המשטר הדמוקרטי. ב-1919 ניסתה "ברית ספרטקוס" הקומוניסטית, בהנהגתם של רוזה לוכסמבורג (היהודייה) וקרל ליבקנכט לחולל מהפכה. המרד דוכא ומנהיגיו נרצחו. שנה לאחר מכן הרימו חוגי הימין את נס המרד בהנהגתו של מדינאי בשם וולפגאנג קאפ, שאף מונה על ידם כראש ממשלה. אז התברר שהצבא הגרמני היה מושפע ממפקדים תומכי הימין שסירבו לדכא את המרד. פועלי גרמניה היו הכוח שהגן על הדמוקרטיה בהכריזם שביתה כללית, שהכשילה את ניסיון המרד וקאפ נאלץ להסתלק.

למרות כישלונות נסיונות הפיכה אלה, גדלו המפלגות שלא השלימו עם המשטר. כאשר נערכו הבחירות לרייכסטאג התברר שהרוב של הקואליציה השלטת הצטמצם לפחות מ-44 אחוזים.

האירועים הללו התרחשו על רקע המצב הכלכלי שהחמיר והלך. אחד ממאפייני המשבר הכלכלי היתה אינפלציה שגברה והלכה במהירות מסחררת. הדבר פגע מאוד בהכנסות ממשכורת של בני המעמד הבינוני, המעמד שתמך בהקמת המשטר הדמוקרטי. הגרמנים לא עמדו בתשלום פיצויי המלחמה לצרפת וכוחות צרפתיים ובלגיים פלשו לחבל הרוהר הגרמני, העשיר במכרות, כדי ליטול ישירות את תפוקת הפחם. ניסיונות נוספים של כוחות השמאל, הקומוניסטים, וכוחות הימין לחולל מהפכה היו מתופעות הלוואי של משבר זה. בראש כוחות הימין עמד הפעם היטלר שניסה להתחיל במהפכה באמצעות השתלטות על מדינת בוואריה שבדרום (1923).

*88*

)בספר כרזת בהירות של המפלגה הדמוקרטית הגרמנית (1919) - "נגד דיקטטורה מימין ומשמאל" - היעזר במנחה)

שאלה

כיצד מתוארים ימין ושמאל?

(בספר תמונה: שטר של 20 מיליארד מרק מאוקטובר 1923, כשהאינפלציה התקרבה לשיאה)

(בספר תמונה: חייל גרמני קטוע רגל מקבץ נדבות ברחוב)

"השנים הטובות"

היציאה מן המצב הקשה התאפשרה בזכותו של מלווה אמריקני גדול שאפשר לגרמניה לשקם את כלכלתה. עלייתו של מדינאי מתון, מוכן להסדרים, בשם גוסטב שטרזמן, לראשות ממשלת גרמניה, סייעה אף היא. צרפת ובלגיה פינו את חבל הרוהר, גרמניה צורפה ל"חבר הלאומים" ואף התחייבה שלא לפעול לשינוי גבולותיה במערב (חוזה לוקרנו. יש לציין שגרמניה לא התחייבה כך לגבי הגבולות במזרח).

*89*

גרמניה נכנסה לתקופת רגיעה באמצע שנות ה-20. בחירתו של מועמד מפלגות הימין, הינדנבורג (הרמטכ"ל בתקופת המלחמה), לנשיא ביטאה השלמה מסוימת של מחנהו עם המשטר הדמוקרטי, אולם שלב זה נמשך שנים ספורות בלבד. המשבר שפרץ בסוף שנות ה-20 הכה קשות בדמוקרטיה שהתמוטטה ופינתה מקומה לדיקטטורה הנאצית.

המשבר הכלכלי הגדול של 1929 וגורמיו

המשבר הכלכלי הגיע מארצות הברית. מעצמה זו לא נפגעה ישירות, כמדינות היבשת האירופית, במלחמה. כלכלתה שהתבססה על משטר קפיטליסטי של יוזמה פרטית התפתחה במהירות, מפעלים רבים הוקמו, מוצרים חדשים הופיעו לרווחת האזרחים, החל ממכוניות ועד למכשירי חשמל שהוצעו לשירותה של עקרת הבית. האזרח הקטן השקיע את כל כספו במפעלים שייצרו עוד ועוד. אולם לא היה כל איזון בין ההיצע (כמות המוצרים) לבין הביקוש (מספר הקונים של כל מוצר), וכך נוצרו עודפים שלא נמכרו. מפעלים בקשיים נאלצו לפטר פועלים, שמצוקתם צמצמה עוד יותר את הביקושים, וכך נוצר מעין כדור שלג שגדל והלך. מספר המפוטרים גדל, מפעלים נסגרו וערך המניות ירד במהירות. האנשים שהשקיעו במניות לא יכלו לפדותן אלא במחיר זעום ביותר, עד שכבר לא נמצא להם קונה והבורסה קרסה (1929). הכלכלה האמריקנית הדרדרה ואזרחים במספר גדל והולך מצאו עצמם ללא עבודה וללא חסכונות. הממשל האמריקני בראשותו של הובר, נהג לפי עקרונות הדמוקרטיה הליברלית, ונמנע מהתערבות בכלכלה, מתוך ציפייה שכוחות השוק יבלמו את המשבר, אך זה רק הלך והחריף. לאחר כמה שנות משבר נבחר נשיא חדש, פרנקלין דלאנו רוזוולט, שהנהיג מדיניות של התערבות בכלכלה אשר נמשכה מספר שנים, וכתוצאה ממנה חלה התאוששות איטית בכלכלה האמריקנית.

כלכלת גרמניה, כמו גם כלכלתן של ארצות אחרות (אוסטריה, למשל), הסתמכה רבות על תמיכתה של ארצות הברית ועל קשרי סחר איתה. המשבר עבר אפוא במהרה ליבשת האירופית, שגם בה הממשלות נטו בתחילה שלא להתערב במשק. כלכלת גרמניה נפגעה קשות. מפעלים שלא הצליחו למכור את מוצריהם שותקו, אזרחים התרוששו והכנסות המדינה ממיסים נידלדלו לחלוטין. במצב זה לא היה בידי הממשלה כסף לתמוך במובטלים. סחר הפנים וסחר החוץ התקרבו אף הם למצב של קיפאון.

(בספר תמונה: מובטלים אמריקנים בתור לקבלת מזון בחינם)

שאלה

כיצד יכול היה המשבר הכלכלי ואופן הטיפול בו מצד ממשלות ליברליות לעורר התנגדות לדמוקרטיה ולערכי החירות?

*90*

פרק 12. יהודי גרמניה ברפובליקת ויימאר

*90*

מושגים

- יהודי המזרח

- האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני האמונה היהודית

- הסתדרות ציוני גרמניה

- הברית הארצית של חיילי החזית היהודים

- סימביוזה

- רצח רתנאו

- ברית המגן והמרי

שאלת פתיחה

מדוע תוארה יהדות גרמניה כבעלת זהות חצויה וכיצד הוכרעה לבסוף שאלת הזהות?

תולדות יהודי גרמניה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם מחולקות לשתי תקופות. הראשונה - ימי רפובליקת ויימאר, והשנייה, החל מינואר 1933 - תקופת השלטון הנאצי. בפרק זה תדון התקופה הראשונה. חוקת ויימאר היתה דמוקרטית והעניקה לראשונה שוויון מלא ליהודי ארץ זו. אומנם גם בימי הקיסרות הם נהנו מזכויות רבות, אבל היו עדיין מוגבלים בקבלה למשרות שונות במערכת הציבורית.

מלחמת העולם הראשונה, שבה נפלו 12,000 חיילים יהודים במדי צבא גרמניה, נתנה ליהדות הגרמנית הזדמנות להוכיח את נאמנותה למדינה ואת היות בניה ראויים למעמד של אזרחים שווי זכויות בכל. סיום המלחמה והקמת הרפובליקה הבטיחו, אם כן, עתיד טוב ליהודי ארץ זו.

התפתחות דמוגרפית וכלכלית

על פי המפקד שנערך בשנת 1925 היו בגרמניה 564,379 יהודים, הם חיו ב-1,600 קהילות והיוו 0.9 אחוזים מכלל האוכלוסייה. ב-50 השנים שקדמו לכך ירד חלקם באוכלוסייה מ-1.25 אחוז, בראשית תקופת הקיסרות, ל-1.04 אחוז, בתחילת המאה ה-20, ועד 0.9 אחוז, בשנות ה-20.

פיגור זה אחר כלל האוכלוסייה יש לייחס לכמה גורמים. ראשית, המעבר לעיר. אחד המאפיינים הבולטים שהבדיל בין היהודים לבין הסביבה היה ריכוזם בערים. כשני שלישים מתוכם ישבו בעיר לעומת כ-25 אחוזים מכלל האוכלוסייה. הקהילה הגדולה ביותר היתה זו שבברלין, ובה ישבו בשנות ה-20 יותר מ-30 אחוזים מיהודי גרמניה. ההתיישבות בעיר הקנתה ליהודים אורח חיים של בורגנות המצמצמת את הילודה. גורם נוסף לפיחות היחסי במספרם נבע מהגירה (בעיקר לארצות הברית), ולכך יש להוסיף את הנישואים המעורבים שהפכו לתופעה נפוצה. רבים מילדי הזוגות המעורבים לא גדלו כיהודים.

לעומת זאת היו לפחות שני גורמים שמנעו פיחות חמור יותר במספר היהודים. הראשון, תמותת תינוקות קטנה, שאותה יש לייחס לתנאי התברואה המשופרים בערים ולבית מסודר שהקנה יתר הגנה לתינוק ושיפר את סיכוייו לחיים. הגורם השני נבע מכניסתם של יהודים לגרמניה, בעיקר ממזרח אירופה (על כך, להלן).

אף שיהודי גרמניה השתדלו להידמות לסביבתם, הרי שמבחינה חברתית-כלכלית הם היו יוצאי דופן. רובם נמנו עם המעמד הבינוני ומעלה, והתפלגות עיסוקיהם היתה שונה מזו של הכלל, עובדה שיש לייחס, בין היתר, לישיבת רבים מהם בערים.

התפלגות העיסוקים הכלכליים בגרמניה,1925 (באחוזים)

(מ' ריכרץ, אזרחים על תנאי, תשנ"ד, עמ' 23)

*91*

שאלה

באילו ענפים קיים הבדל גדול בין היהודים לכלל האוכלוסייה ומה ההסבר לכך (התייחסו לאזורי המגורים, עמדות כלפי השכלה ומגבלות שהוטלו על יהודים בעבר)?

רוב יהודי גרמניה עסקו, אם כן, במסחר (אחוז קטן עסק בענפי התחבורה), החל ממסחר זעיר ועד לחנויות הכל-בו הגדולות, שרובן (כ-80 אחוזים) היו בבעלות יהודית. יהודים רבים עסקו גם בבנקאות, ועמם נמנו כמה מבנקאיה הגדולים של גרמניה.

מספר היהודים שעסקו במקצועות האקדמיים גדל אף הוא, ובמקצועות מסוימים היה חלקם גדול באופן משמעותי מחלקם באוכלוסייה. יש לשים לב כי חלק הארי ממקצועות אלו היה כרוך בחשיפה לציבור. כך, למרות מספרם הקטן של יהודי גרמניה הם זכו לבולטות ניכרת בתודעת הציבור הגרמני, במיוחד בתור אנשי מקצועות "צווארון לבן".

עיסוקיהם של אקדמאים יהודים, 1933

(מ' ריכרץ, אזרחים על תנאי, תשנ"ד, עמ' 25)

שאלות

1. פי כמה גדול אחוז היהודים בתחום המשפטים ומקצועות הרפואה מהאחוז שלהם באוכלוסייה?

2. אילו תחושות הדבר יכול היה לעורר בקרב גרמנים העוסקים בתחום זה?

אף שכרבע מיהודי גרמניה רשומים בתחום המלאכה והתעשייה, הרי שבין העוסקים בתעשייה גדול היה חלקם של אלה שעסקו בתפקידים מנהליים. בעבודות הכפיים עסקו בעיקר מי שכונו "יהודי המזרח".

"יהודי המזרח"

קבוצה זו ("אוסטיודן" - Ostjuden) מנתה בתקופה הויימארית כ-100,000 נפשות (קרוב ל-20 אחוזים מכלל היהודים בגרמניה), והיא נבדלה מן הכלל היהודי בארץ זו מבחינות רבות.

(בספר תמונה: שני יהודים מזרח אירופים בברלין - היעזר במנחה)

מאילו בחינות עשויים יהודים אלו וחנותם להיראות חריגים בגרמניה בשנות ה-20?

*92*

ראשיתה של קהילה זו בתקופת ההגירה הגדולה ממזרח אירופה החל בשנות ה-80 של המאה ה-19. גרמניה שימשה אומנם ארץ מעבר עבור היהודים שהיגרו מערבה, אבל חלק מקבוצת מהגרים זו נשאר בה ונקלט בקהילות היהודיות המקומיות. רובם לא קיבלו אזרחות גרמנית, לעתים גם אחרי ישיבה של שנים רבות בגרמניה. הם המשיכו להחזיק בנתינותם הזרה, ובזמן מלחמת העולם הראשונה נקלעו רבים מהם לקשיים בשל היותם נתיני ארץ אויב (רוסיה).

בקרב יהודי גרמניה הוותיקים, שישבו בה מזה דורות, נחשבו "יהודי המזרח" לבעלי מעמד נחות. הם השתייכו לרוב למעמד הבינוני ומטה, עבדו במלאכות ובמסחר זעיר ורבים היו שכירים. שפתם היתה היידיש, שנחשבה נחותה על ידי היהודים הגרמנים, שהקפידו על שפה גרמנית צחה. בעוד שבין יהודי גרמניה גדל חלקם של היהודים הרפורמים או המתבוללים, הביאו עמם רבים מ"יהודי המזרח" את אמונתם האורתודוקסית. גם בנטיותיהם הפוליטיות, הכלליות והיהודיות, נחשבו יוצאי דופן. בהשוואה ליהודי הגרמני, שנטה לליברליזם או לשמרנות והעדיף להדגיש את היותו גרמני, גדל חלקם של "יהודי המזרח" בין הסוציאליסטים - ובתנועה הציונית.

סיכומו של דבר, היהודים הגרמנים ראו ב"יהודי המזרח" גורם העומד למכשול על דרך ההתבוללות, ובהיותם יוצאי דופן בגרמניה - גם מעוררי אנטישמיות.

קורט בלומנפלד, שהיה מנהיג ציוני גרמני בתקופת ויימאר, התייחס לנושא זה בספרו על ימי נעוריו:

מוצאי ממשפחה יהודית בעלת תרבות גרמנית. אבי היה שופט באינסטרבורג. במשפחתה של אמי מילא הלך רוח גרמני את מקומה של המסורת היהודית שאבדה לה. על קיומה של שאלת יהודים מיוחדת לא ידעתי ולא כלום. חוג מכריהם של הורי היה מורכב כולו אך ורק מלא יהודים שהיתה להם נטייה לענייני רוח ומוסיקה. מן התנועה האנטישמית לא ראינו בעולם הסגור שלנו ולא כלום. אני לא הרגשתי שום אפליה בבית הספר ובחיים החברתיים...

אמא שלי, שהיה לה קול יפה מאד ומטופח, עודדה אמניות צעירות. זמרת אחת... הזמינה אותי שאלווה אותה בטיול... פגשנו יהודי רוסי או פולני, שפנה אלי בשאלה. אני לא עניתי. האיש דיבר יידיש. אם כי יידיש היתה זרה לי, הרי הבינותי את הכתובת שעליה הוא שאל. "מפני מה אין אתה עונה לאיש הזה?", שאלה הגברת, "אתה מתבייש אולי?" - הרגשתי עצמי נפגע והרוס. הראיתי לאיש את הדרך. אחר ברחתי בלי ברכת פרידה.

(ק' בלומנפלד, שאלת היהודים כחוויה, תשכ"ג, עמ' 11)

שאלות

1. כיצד ניתן להסביר את תגובתו של הנער?

2. מה ניתן ללמוד מתגובה זו לגבי יחס היהודים הגרמנים אל הזהות הלאומית היהודית ולגבי מידת הערבות ההדדית היהודית בגרמניה?

ההתארגנות היהודית

בשונה מיהודי פולין לא נטו יהודי גרמניה ליצור מסגרות פוליטיות על בסיס לאומי יהודי. רוב יהודי גרמניה לא הפגינו שאיפות לאומיות יהודיות ואף התנגדו להצגתם כלאום נבדל. עם זאת, היהודים היו מעורבים בפעילות ציבורית-אזרחית רבה, ובמסגרתה הקימו גם מגוון של התארגנויות קהילתיות. מספר הארגונים היהודיים היה גדול וניתן לחלקם לארגונים מקומיים וארציים. במישור המקומי היו קיימות בראש וראשונה הקהילות שבערים ובעיירות; כל אחת מהן נהנתה מאוטונומיה בכל הקשור לענייני דת, חינוך, סעד קהילתי וגביית מיסי קהילה. הקהילות נוהלו בצורה דמוקרטית, אף כי היו הבדלים בגישתן לשיתופם של "יהודי המזרח", שלא זכו בקהילות שונות למעמד שווה ליתר חברי הקהילה (זכות בחירה והיבחרות). היו קהילות שבהן התנהל מאבק על זכותן של נשים להיבחר למוסדות הקהילה.

מבחינה דתית היו קהילות שהתפצלו לאורתודוקסיות ולרפורמיות, והיו כאלה שבהן התקיימו ופעלו במסגרת קהילתית אחת אורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים. ההשתייכות לקהילה הממוסדת היתה

*93*

וולונטרית, ורבים מן היהודים, בעיקר אלה שנטו להתבולל, לא השתייכו אליה כלל. בכל קהילה היו ארגונים רבים - חלקם על בסיס מקומי, חלקם כסניפים של ארגונים כלל ארציים.

בין הארגונים הכלל ארציים בלטו שלושה:

1. "האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני האמונה היהודית" הוקמה בשנות ה-90 של המאה ה-19, על רקע התחזקות התנועה האנטישמית בארץ זו. מטרתה המוצהרת של האגודה היתה שמירה על שוויונם של היהודים בפני החוק וטיפוח ההשקפה הגרמנית. היא ייצגה את המגמה השלטת בקרב יהודי ארץ זו: בין שילוב לייחוד - גרמנים בלאומיותם ובתרבותם; יהודים במוצאם ובדתם. האגודה המרכזית נאבקה באנטישמיות והציעה סיוע ליהודים שנפגעו ממנה, בעיקר באמצעים משפטיים. באמצע שנות ה-20 היה זה הארגון היהודי הגדול ביותר בגרמניה, ובו כ-70,000 חברים (עם זאת החברות בארגונים שהיו קשורים ל"אגודה המרכזית" הגיעה באותה תקופה ל-400,000 בערך).

2. "הסתדרות ציוני גרמניה" נוסדה בארץ זו בעקבות הקמת ההסתדרות הציונית העולמית בקונגרס הציוני הראשון (1897).

(בספר תמונה: צעירים בחווה חלוצית ציונית ליד ברלין לומדים חקלאות)

מבחינות רבות עמדה הציונות בסתירה להשקפה ששלטה בקרב יהודי גרמניה, ובראש וראשונה בשאלת הזהות הלאומית. היהודי הגרמני הלא ציוני ראה עצמו כיהודי בדתו וגרמני בלאומיותו, הנאמן למולדת - גרמניה, בעוד שהציונים טיפחו את קיומה של לאומיות יהודית שיש להגשימה בארץ ישראל. ציוני גרמניה גם הדגישו התפרצויות של אנטישמיות, וראו בה תופעה קבועה המהווה הצדקה לתפיסתם. דבר זה עורר עוינות מצד אנשי "האגודה המרכזית" והמתבוללים.

מספר חברי ההסתדרות הציונית בגרמניה נע בשנות ה-20 בין 10,000 ל-20,000. רק מיעוטם עלו ארצה וחלקם של יוצאי גרמניה בכלל העולים לארץ ישראל בתקופה הויימארית (עד 1933) לא עלה על 2 אחוז.

3. "הברית הארצית של חיילי החזית היהודים" איגדה יהודים משוחררי מלחמת העולם הראשונה. הארגון, שנועד לסייע לחבריו שנפגעו במלחמה ולמשפחות הנופלים, מנה כ-40,000 חברים. המכנה המשותף בין חברי הארגון לא היה האמונה היהודית (הוא כלל גם מתבוללים). חיברה ביניהם חוויית המלחמה והתחושה שיהודים מימשו באופן מיטבי את הפטריוטיות הגרמנית. כתב העת שפרסמו הביא תיאורים רבים של התנדבות היהודים, אומץ ליבם ואותות ההצטיינות שבהם זכו.

במשך השנים נעשו ניסיונות רבים להקים ארגון מרכזי שיאחד את כל יהודי גרמניה. ניסיונות אלה לא עלו יפה הן בשל חוסר ההסכמה והמחלוקות שבין הקהילות והארגונים השונים, והן משום שעצם הקמת גוף מרכזי יהודי היה מציג אותם כגורם נפרד מכלל הגרמנים, דימוי שהאנטישמים רצו להדגיש, והיהודים ביקשו למנוע. רק לאחר עליית הנאצים לשלטון, כשהחוק קבע רשמית את שונותם, הוקמה "הנציגות הארצית החדשה של יהודי גרמניה".

היחסים עם הסביבה - מעורבות

יהודי גרמניה גילו בתקופה זו מעורבות גדלה והולכת בחיים הציבוריים, וזו התקיימה בדרגות שונות בתחומי התרבות, החברה, הכלכלה והפוליטיקה.

מבחינה תרבותית הם הקפידו, כאמור, על שפתם הגרמנית. רבים מן הסופרים היהודים באותה תקופה, כיעקב וסרמן, ארנולד צווייג ואמיל לודוויג, כתבו כגרמנים, לרוב על נושאים לא יהודיים. גם אנשי המדע (כאלברט איינשטיין) והאמנות (כצייר מקט ליברמן או המלחין ארנולד

יחידה חמישית: הנאצים, הרייך השלישי והיהודים

*94*

שנברג) פעלו כגרמנים ותרמו רבות לקידום שמה של גרמניה בחיי הרוח. תרומתם הגדולה של היהודים באה לביטוי בעובדה, שהם היוו יותר מ-30 אחוזים ממקבלי פרס נובל מכלל הגרמנים שזכו בפרס זה בתקופת ויימאר. חלקם של היהודים היה גדול גם בין העיתונאים הבכירים ועורכי העיתונים בגרמניה.

מבחינה חברתית היה תהליך של השתלבות בחברה הגרמנית, והוא בא לביטוי גם בנישואים מעורבים רבים. כ-25 אחוזים מכלל היהודים נישאו באותה תקופה לבן זוג לא יהודי. רבים מיהודי התקופה תיארו את היחסים בינם לבין סביבתם כ"סימביוזה" (מושג מתתום הביולוגיה, המתאר את הקשר שבין שני גופים, המעניק תועלת לכל אחד מן השניים). אולם היו אלה יהודים, ולא גרמנים, שהשתמשו במושג זה.

כפי שמראות הטבלות לעיל, מבחינה כלכלית היו היהודים יוצאי דופן בייצוגם הגדול בענפים מסוימים. כיושבי עיר עסקו בעיקר בפרנסות העירוניות, וכאן בלטו בנוכחותם הגדולה בענפי המסחר, כמו ביגוד וחנויות כל-בו, וכן בתחומי המשפטים והרפואה.

מעורבותם הפוליטית של יהודים בחיי הרפובליקה בלטה בשנים הראשונות. רבים מהם היו תומכי המפלגה הדמוקרטית וחבריה, כמו מנסח חוקת ויימאר הוגו פרויס ושר החוץ ולסר רתנאו (שנרצח ב-1922). כן היה גדול חלקם של יהודים במפלגה הסוציאל-דמוקרטית. כמה ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית ומעורכי ביטאוניה היו יהודים. הידועה שבכולם היתה רוזה לוקסמבורג, מ"יהודי המזרח" וממנהיגות "מרד ספרטקוס" ב-1919, שנתפסה ונרצחה בדם קר במהלך דיכוי המרד. אולם ככל שימיה של הרפובליקה התקרבו לסיומם, פחת והלך מספרם של נציגים יהודים במוסדות השלטון.

(בספר תמונה: רוזה לוקסמבורג נואמת בקונגרס של האינטרנציונל הסוציאליסטי השני, 1907)

אנטישמים גרמנים, ובעיקר הנאצים, טענו שהיהודים שולטים ברפובליקה, אבל הם חזרו שוב ושוב על אותם שמות בודדים של בעלי תפקידים. למעשה, בכל ממשלות התקופה הויימארית היו רק 3 שרים יהודים (ו-4 ממוצא יהודי) מתוך מספר כולל של כ-260 שרים.

היחסים עם הסביבה - דחייה

האנטישמיות בתקופת ויימאר לא היתה אחידה לכל אורך התקופה. בשנים הראשונות שלאחר המלחמה סבלה גרמניה קשיים מרובים - מפלה, אובדן שטחים, שלום משפיל, בעיות כלכליות שהביאו לאינפלציה ללא תקדים וניסיונות התקוממות מימין ומשמאל. כל אלה היוו קרקע פוריה לצמיחתן של תנועות אנטישמיות, שהאשימו את היהודים בכל צרותיו של העם הגרמני.

היהודי הגרמני הנרי בוקסבאום כתב בזיכרונותיו:

בד בבד עם תבוסת גרמניה ועם מהפכת נובמבר (1918) הלכה וחרגה התעמולה האנטישמית מגבולותיה של תופעת לוואי... האנטישמים והתועמלנים האנטישמים פעלו בכל מקום, אולם ביתר שאת - באוניברסיטאות. בימי לימודי בפרנקפורט (1919-1924) לא פחתה מעולם עוצמת התקיפות האנטישמית. כל כוחות האופל שהמלחמה קראה להם דרור מצאו חסידים רבים יותר בקרב הסטודנטים...

מיד לאחר המלחמה התחילה הציונות למלא תפקיד גובר והולך בגרמניה. בין חברי קהילתנו השמרנית השלווה אומנם טרם זכתה לחסידים, אולם לא חלפו ימים רבים והנה התלכדו כמה צעירים, בהשפעת קבוצת הסטודנטים הפעלתנית שלנו, לכדי חבורה קטנה ועם זאת נלהבת... היינו פוצחים בשיר, לא רק בשירי העם הגרמניים העתיקים... אלא גם במזמורים היידישאיים הנוגים ומלאי הרגש, וכן בראשוני הלחנים המרגשים של החלוצים (הארצישראליים).

(מ' ריכרץ, אזרחים על תנאי, 1993, עמ' 312, 314)

שאלה

מה הקשר שבין שתי התופעות המוזכרות בקטע?

*95*

ואלטר פון רתנאו (1867-1922) היה בן למשפחת תעשיינים יהודית עשירה. הוא חי רוב חייו כמתבולל וראה עצמו כגרמני לאומי. במלחמת העולם הראשונה הצטרף לממשל והיה דמות מרכזית בבניית הכלכלה המלחמתית שאפשרה לגרמניה להחזיק מעמד זמן כה רב במלחמה. לאחר הקמת רפובליקת ויימאר צורף לממשלה כשר השיקום, ואחר כך כשר החוץ. דווקא אדם זה שהדגיש את זהותו הלאומית הגרמנית מעל לכל שייכות יהודית, נרצח כ"תבוסתן יהודי". ההסתה נגד הרפובליקה החדשה ו"מקימיה" היהודים לוותה בגל של רציחות פוליטיות. ב-1922 הגיע גל זה לשיאו עם רצח רתנאו, שעורר עליו את חמתם של קיצונים לאומנים, לאחר שתמך בכך שגרמניה תשלם למערב את הפיצויים שהוטלו עליה בוורסאי, ומצד שני חתם על הסכם עם רוסיה הקומוניסטית (הסכם ראפאלו). אף שהטענות נגדו היו פוליטיות, השתמשו המסיתים בביטויים בנוסח "חזיר יהודי". עם זאת, ההסתה האנטישמית לא סחפה את העם הגרמני, כפי שמוכיחה התגובה לרצח רתנאו. עם היוודע דבר הרצח, יצאו המונים לחלוק לרתנאו כבוד אחרון ולמחות כנגד ההסתה ו"ברית המגן והמרי" הוצאה אל מחוץ לחוק. בחייו ומותו של רתנאו ניתן למצוא ביטוי גם להצלחת השתלבותם של יהודי גרמניה, אך גם לעוצמת העוינות שעוררה השתלבותם בחוגים מסוימים.

היו אלה גם ימיה הראשונים של המפלגה הנאצית, שהוצאה אף היא אל מחוץ לחוק בעקבות ניסיון הנפל של היטלר לתפוס את השלטון ב-1923, אבל חבריה המשיכו להתארגן במסגרת ששמה שונה.

(בספר תמונה: ברלינאים מתאספים להלוויית שר החוץ רתנאו שנרצח ביוני 1922 - היעזר במנחה)

שאלה

מה ניתן ללמוד מגודלו של הקהל בהלוויה לגבי יחסם של הגרמנים לרצח ולאנטישמיות?

מאות ארגונים אנטישמיים-גזעניים (פולקיסטים, מן המילה פולק - Volk - עם, בשפה הגרמנית) הפיצו מספר עצום של עיתונים ועלוני תעמולה ובהם הסתה נגד היהודים. בלטה ביניהם "ברית המגן והמרי", שמנתה כ-200,000 חברים, ופרסמה בשנת 1920 בלבד כ-20 מיליון כרוזי תעמולה.

*96*

האנטישמים לא הסתפקו בהסתה, ומפעם לפעם גם אירעו התנפלויות על יהודים. בנובמבר 1923 התרחשו מאורעות קשים בברלין, כאשר המון התנפל על מאות חנויות יהודיות וביצע בהן מעשי הרס וביזה.

ב"שנים הטובות" של הרפובליקה (1924-1929) השתפר מצבה הכלכלי והמדיני של גרמניה, והאנטישמיות שככה אף היא, אף כי לא נעלמה. נמשכו תופעות של חילול בתי עלמין יהודיים וציור סיסמאות נאצה על קירות של בתי כנסת. בתחום הפוליטי נשאה באותו זמן המפלגה הלאומית הגרמנית את נם האנטישמיות, והיא התחזקה בעיקר בקרב אגודות הסטודנטים באוניברסיטאות.

לקראת סוף שנות ה-20 שוב הופיעה המפלגה הנאצית, על רקע המשבר הכלכלי הקשה שפגע בצורה מוחצת גם בגרמניה וחיזק אגב כך את המגמות האנטישמיות. היהודים הגרמנים, שעסקו, כאמור, בעיקר במסחר, הוכו מכה כפולה - הם סבלו מן המשבר שהורגש בראש וראשונה בתנועת הסחר, ובאותו זמן נפגעו גם מתחייתה של האנטישמיות, שבין היתר קראה לחרם על חנויות יהודיות.

היתה זו אנטישמיות שונה מזו שהכירו עוד מן המאה ה-19. האנטישמיות החדשה אופיינה בהתלהמותה ובגילוייה האלימים. פלוגות הסער הנאציות, שצעדו ברחובות ושרו "כשדם יהודי יותז מן הסכין - כי אז ייסב לנו כפל כפליים", הלהיטו את הרוחות. אומנם ההתנגשויות ברחוב היו בעיקר בין נאצים לקומוניסטים וסוציאל-דמוקרטים, אבל הן יצרו אווירת אלימות שפגעה ביהודים רבים. הציבור היהודי חש מאוים, אבל בטח בשלטונות שיגנו עליו ולא האמין כי הנאצים יגיעו לשלטון.

"האגודה המרכזית" פעלה כמיטב יכולתה בתעמולה נגדית, והדגישה שהבעיה אינה יהודית אלא גרמנית - הנאצים מסוכנים קודם כל למשטר הדמוקרטי, לכלכלה וליחסי החוץ של גרמניה. ואילו "ברית חיילי החזית" הדגישה בפני הציבור את תרומתם של היהודים במלחמה. גם התנועה הציונית השמיעה את קולה ותבעה שהקהילות ייטלו על עצמן את המאבק באנטישמיות, וכי יוקם גוף מרכזי של יהודי גרמניה, שיעמוד מול ההסתערות עליהם. הציונים גם הרחיבו את מפעל ה"הכשרות", שנועד להכין את הצעירים לעבודה חקלאית בארץ ישראל.

מבחינה מעשית לא היתה לתעמולת הנגד כל השפעה על הציבור הגרמני, שהיה נתון במאבק על עצם קיומו נוכח המשבר המתגבר. מפלגות, שעבורן הצביעו יהודים ושנהגו לכלול יהודים ברשימות מועמדיהן בבחירות - ואף זכו על כך לכינוי "מפלגות יהודים" - החלו לשנות את יחסן. במערכות הבחירות שהתנהלו בשנותיה האחרונות של הרפובליקה פחת והלך מספרם של המועמדים היהודים ברשימותיהן. בציבור היהודי נוצר הרושם, שהארץ שאותה ראו כמולדתם האחת והיחידה החלה להפנות להם עורף.

תופעת לוואי של תחושות קשות אלה היתה מגמה של חזרה אל הקהילה היהודית וארגוניה - המסגרות היחידות שבהן היו רצויים באותן שנים. חלה מעין תחייה בקרב היהדות הגרמנית, שראתה את עצמה עד אז כגרמנית, אך מצאה עצמה, בניגוד לרצונה, קודם כל כיהודית.

עלייתו לשלטון של היטלר חיזקה מגמה זו. שוב לא היתה זו הסתה בלבד, שכן מעמדם כיהודים נקבע עתה על ידי החוק.

שאלות סיכום

1. באילו תחומים ניתן לראות ביהדות גרמניה "סיפור הצלחה" ומאילו בחינות ניתן לראותה כשרויה בנסיגה?

2. מדוע השתמשו יהודים, אך לא גרמנים, במושג "סימביוזה" בתיאור היחסים ביניהם?

3. מדוע בחרו יהודי גרמניה הוותיקים לבדל עצמם מ"יהודי המזרח"?

4. מדוע טענו יהודים גרמנים כי האנטישמיות היא בעיה גרמנית ולא יהודית?

5. בין אילו שתי זהויות נקרעו יהודי גרמניה? באילו תחומי פעילות התבטאה כל זהות?

*97*

פרק 13. ראשיתה של המפלגה הנאצית

*97*

מושגים

- אדולף היטלר

- המפלגה הנאצית (מפלגת הפועלים הגרמנית הלאומית-סוציאליסטית NSDAP)

- עקרון המנהיג

- עליונות האומה והגזע

- הערצת המלחמה

- תורת הגזע

- דימוי היהודי

שאלת פתיחה

מה היה ייחודן של המפלגה ושל האידיאולוגיה שייסד היטלר בראשית שנות ה-20?

הפשיזם האיטלקי הציג עצמו כאלטרנטיבה לדמוקרטיה הליברלית ולמהפכה הקומוניסטית גם יחד. יש יסודות משותפים לפשיזם ולנאציזם, אך גם הבדל יסודי אחד: האנטישמיות אינה סימן מובהק של הפאשיזם, ורק 16 שנה לאחר עליית מוסוליני, ב-1938, הותקנו חוקי גזע באיטליה. ואילו בנאציזם יושמה תורת הגזע מרגע כינונו של המשטר ומאז הלכה אכיפתו והקצינה.

כבר בעת מלחמת העולם הראשונה התארגנו בגרמניה כוחות פוליטיים לאומניים ושמרניים שהתנגדו למפלגות הדמוקרטיות וליוזמות השלום. לאחר שגרמניה נחלה מפלה במלחמה והמהפכה יצרה משטר דמוקרטי נמשך הניסיון לגייס את ההמונים אל הכוחות הלאומיים הלא דמוקרטיים, במטרה "להציל את גרמניה" מידי אלה "שתקעו סכין בגב הצבא" והם המהפכנים הסוציאליסטים והדמוקרטים (והיהודים).

בפרלמנט פעלה "מפלגת העם הלאומית גרמנית", שנטלה על עצמה לערער את יסודות הרפובליקה החדשה. במקביל פעלו מחוץ לפרלמנט אגודות של חיילים משוחררים ואזרחים מאוכזבים שהתקשו להשתלב בחיים רגילים לאחר המלחמה. אלו פנו להילחם בתנאי חוזה ורסאי, ב"השפעות זרות" (כגון "ההשפעה היהודית"), בסוציאליסטים ובשיטת המשטר. אך גם האגודות החוץ פרלמנטריות - בעיקר זו שנקראה "ברית המגן והמרי" ושמנתה כמאתיים אלף חברים - וגם המפלגות הלאומניות, נתפסו כאליטיסטיות והתקשו להשפיע על המערכת הפוליטית. ב-1919 נוסדה מפלגה שהחלה למלא את החסר - "מפלגת הפועלים הגרמנית".

אדולף היטלר (1889-1945), מנהיג המפלגה הנאצית הגרמנית, ראש ממשלת גרמניה והפיהרר (מנהיגה המוחלט) בשנים 1933-1945. נולד במשפחה בורגנית אוסטרית לאב פקיד מכס. בנעוריו האמין כי ניחן בכישרונות יוצאי דופן ושאף להיות אמן או אדריכל, אך לא הצליח להתקבל ללימודים בשל עצלות ואי סדר. חי כמובטל בווינה והתרשם מן הסוציאליזם, האנטישמיות והפופוליזם שאפיינו את הפוליטיקה העירונית בתקופה זו. במלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא הגרמני והצטיין כחייל קרבי במלחמת החפירות. חתימת הסכם הכניעה של גרמניה הפתיעה אותו והוא ראה בה "תקיעת סכין בגב" הצבא הגרמני. תסכולו החריף והוא הפך לאנטישמי, אנטי קומוניסטי ולאומן קיצוני. לאחר המלחמה חיפש את דרכו ופעל כדי לאתר קומוניסטים ולהופיע בשורות הצבא במסע הסברה נגדם. בהמשך ארגן את מפלגת הפועלים הלאומית הגרמנית, הפך אותה למפלגה הנאצית, והדגיש את תחומי התעמולה, הארגון והפעלת האלימות. היטלר היה נואם מרשים וניצל את כישרונותיו האמנותיים לעיצוב מעמדים המוניים של הפגנות ועצרות עם. בכך תרם רבות להצלחת המפלגה והגעתה לשלטון. כמו בנעוריו, גם בשיא הצלחתו, הוא סלד מעבודת מטה מסודרת. עם עלייתו לשלטון נמנע לעתים ממתן הוראות ברורות, קיבל החלטות על פי "תחושות בטן" והשאיר את עבודת המינהל בידי אחרים. חלק מעוצמתו נבע מכך שבגרמניה הנאצית לא נוצרה מערכת שלטונית סדורה, כי אם מספר מרכזי כוח, שכל העומדים בראשם נאבקו זה בזה על שליטה ואף השקיעו מאמץ ניכר בניסיון לזכות בתמיכתו ולרצות אותו.

(בספר תמונה: היטלר)

*98*

תוכנית המפלגה הנאצית

בפברואר 1920 נערכה אספה באחד מאולמי הבירה הגדולים שבמינכן ובה התקבלה תוכנית המפלגה בת 25 הנקודות. להלן כמה מהן:

1. אנו דורשים איחוד של כל הגרמנים בגרמניה גדולה בהתאם לזכותם של כל העמים להגדרה עצמית.

2. אנו דורשים שלעם הגרמני יהיו זכויות שוות לאלה של שאר האומות. חוזי ורסאי וסן ז'רמן יבוטלו...

4. רק בני עמנו ייחשבו לאזרחים. רק מי שדם גרמני זורם בעורקיו ייחשב בן עמנו, בלי שים לב לדתו. לפיכך, אין היהודי יכול להיות בן העם.

5. מי שאינו אזרח גרמני יחיה בגרמניה כזר. לזרים תהיה חוקת זרים...

7. אנו דורשים מהמדינה ליטול על עצמה להבטיח לכל אזרח הזדמנות לחיים סבירים ולפרנסה. אם אי אפשר להבטיח מזון לכל האוכלוסייה, אזי יש לגרש את הזרים (הלא אזרחים) מן המדינה...

שאלות

1. מה מיוחד בזהות הלאומית המבוטאת בתוכנית?

2. כיצד ניתן לזהות בתוכנית תגובה לפגיעות בגאווה הלאומית ובכלכלה שנגרמו עקב חוזה ורסאי?

מלכתחילה היתה זו עוד מפלגה קטנה ושולית בעיר הבירה הבווארית מינכן. עבור הצבא, שעמד על המשמר מפני מפלגות מהפכניות, היתה המפלגה עוד מטרה למעקב. לשם כך נשלח חייל מן היחידה הפוליטית ושמו אדולף היטלר. והנה, האיש שמלכתחילה נשלח כדי לרגל בתוך המפלגה הפך לא רק לחבר בה אלא אף למנהיגה. איש זה, שהכריז על רצונו להיות פוליטיקאי מיד עם סיום המלחמה, מצא את הכלי שבעזרתו יהפוך לכזה. כדי שהמפלגה תחרוג מעבר למספר חבריה הזעום - כמה עשרות בלבד - ניתן לה שם חדש: "מפלגת הפועלים הגרמנית הלאומית-סוציאליסטית (נאציונל סוציאליסטית)", היינו, מפלגה שמבטיחה לאחוז בשני הקצוות - הלאומי והסוציאליסטי. אלא שסוציאליזם זה לא היה בינלאומי כמו הסוציאליזם המרקסיסטי. היה זה סוציאליזם לאומי, גרמני, הרואה ב"שותפות העם" הגרמנית, המגשרת בין המעמדות, את הגשמת הסוציאליזם האמיתי. שמה הארוך של המפלגה קוצץ בפי יריביה מ"נאציונל-סוציאליסטים" ל"נאצים".

האידיאולוגיה הנאצית

מעבר לתוכנית העולה, גיבשה המפלגה הנאצית אידיאולוגיה כוללת, קיצונית ומוחלטת, המסבירה את העולם ושואפת לשנותו. במרכזה עמדו הגזע, המנהיג והכוח.

1. עליונות ואחדות האומה והגזע

היחיד מקבל את ערכו מתוקף שייכותו לאומה על בסיס מוצאו מלידה. צורכי האומה וחיזוקה עומדים מעל כל זכות של היחיד. היחיד צריך להיות מוכן להקריב עצמו למען האומה. אחדות האומה הגרמנית היא מעבר לכל פיצול מפלגתי, מעמדי או מקומי. לאומה יש רצון אחד ועל המשטר לתת לו ביטוי ולכפות אותו, ולא לאפשר מגוון דעות ומחלוקות. האומה צריכה לדאוג לעצמה בלבד והיא רשאית לפעול לשיפור מצבה על חשבון אומות, מדינות וקבוצות אחרות. גישה זו הובילה כמובן גם להתנגדות לדמוקרטיה, המדגישה את זכויות הפרט, ריבוי הדעות ופתרון סכסוכים בדרכי שלום.

2. עליונות המנהיג

מעמד חשוב באידיאולוגיה הנאצית ניתן לעקרון המנהיג (ה"פיהרר פרינציפ"). כדי לשמור על אחדות האומה ועוצמתה, ולקבוע את רצון האומה ודרכה, נדרש מנהיג יחיד ורב עוצמה. המנהיג ("הפיהרר") העשוי לבלי חת, נתפס כדוגמה מושלמת של הגזע הארי, וכמי שמייצג את כל מעלותיו, כוחו וצרכיו של העם הגרמני. עליונותו מחייבת את

*99*

האזרחים לציות מוחלט, ולקבלת סמכותם של כל המכהנים עליהם מטעם הממשל והמנהיג.

3. הערצת הכוח והמלחמה

כשם שבטבע קיימת מלחמת קיום מתמדת וכל היה ומין דואגים לעצמם ולהתרבותם, כך גם בין מדינות ועמים. מכיוון שכל אומה דואגת לעצמה על חשבון האחרות, קיים מצב מתמיד של מלחמה ביניהן, מלחמה הנתפסת כמצב "טבעי". המלחמה היא ערך חיובי משום שהיא בוחנת את כוח האומה והגזע ומאפשרת להם להוכיח את עליונותם המולדת. המלחמה גם מחנכת את היחיד להקרבה ומסירות לאומה ומחזקת את אחדות האומה.

4. תורת הגזע כייחודה של האידיאולוגיה הנאצית - הוספת היסוד הגזעני לגישה הטוטליטרית הפאשיסטית

במהלך המאה ה-19 התגלו עקרונות התורשה - ההעברה הגנטית של תכונות, ואף נוסחה תאוריה לגבי התפתחותם של מינים של בעלי חיים, שכונתה תיאורית "הברירה הטבעית". על פי תיאוריה זו בעלי חיים נמצאים בתחרות מתמדת על הישרדות והתרבות. בעלי החיים הכשירים ביותר שורדים, מפיצים את צאצאיהם וזוכים לשמר את תכונותיהם בעזרת התורשה. תורת הגזע באירופה של המאה ה-19 טענה שגם בין בני אדם עדיפותם של גזעים מסוימים על פני גזעים אחרים היא תופעה טבעית. ב"ברירה הטבעית" בין הגזעים האנושיים השונים, הגזעים המוצלחים והחזקים יותר הוכיחו את עליונותם וראויים לשלוט על האחרים.

הנאציזם אימץ תפיסות אלה והקצין אותן. ההיסטוריה כולה, טען היטלר, היא תולדותיה של מלחמת הישרדות ומאבק על שליטה בין הגזעים האנושיים, ואולם, על פי תפיסתו, בשל השיטה הליברלית-דמוקרטית איבד הטבע את דרכו ותהליכי הברירה הטבעית השתבשו. על האדם לתקן את המעוות. יש להחזיר את הגזע העליון, הגזע הארי, שהוא התמצית הקצרת והמקיימת את האנושות, לדרגה של שליטה ואדנות. כדי להוכיח את עליונותו הגזע הארי חייב לנצח את הגזעים האחרים. מכאן נובע כי תתקיים מלחמת חורמה בין הגזעים.

בני הגזעים עשויים בתבנית ביולוגית שאינה משתנה, ותכונותיהם הפיסיות, הרוחניות והנפשיות טבועות בדמם ומועברות בתורשה. "טוהר הדם", כלומר שמירה על נישואין והולדת ילדים רק בין בני הגזע, הוא אפוא הערובה החשובה ביותר לחיוניותו של הגזע. מיזוג הדם של הגזע הנעלה עם דמו של הנחות ממנו, על ידי זיווג ביניהם וערבוב תכונותיהם התורשתיות, מוליך בהכרח לניוון ולשקיעה של גזע השליטים.

את הגזעים האנושיים חילק היטלר לשלוש קטגוריות: יוצרי תרבות, נשאי תרבות ומהרסי תרבות. הגזע הארי המחונן (שהגרמנים הם הביטוי הטהור ביותר שלו) יצר למעשה את התרבות האנושית על כל גילוייה לכל אורך ההיסטוריה. בני גזעים אחרים, כגון היפנים, מסוגלים ללמוד ולחקות את התרבות, שהיא פרי יצירתו של הגזע הארי. אולם חלק ניכר מן הגזעים ראוי אך ורק לעבוד ולשרת את יוצרי התרבות. גזע עבדים כזה כלל, בעיני הנאצים, את רוב עמי מזרח אירופה, הסלאבים. לעומת זאת, ישנו גזע נחות ביותר, בעל תכונות טפיליות - היהודים. לא זו בלבד שאין הם יצרני תרבות, אלא הם חותרים להרוס את התרבות ולערער את הסדר הגזעי. פעולתם של היהודים תביא, על פי היטלר, לחורבן האנושות כולה.

היהדות, על פי התפיסה הנאצית, החדירה רעיונות חברתיים ופוליטיים - כגון מוסר חברתי, ליברליזם וסוציאליזם - המטיפים לשוויון ולסולידריות אנושית, ומערערים עקב כך את סמכותו וכוחו של החזק. רעיונות אלה מנוגדים לפיכך לא רק לאינטרס של העם הגרמני והגזע הארי, אלא גם לזה של האנושות כולה. המאה ה-20, לפי היטלר, היא נקודת ההכרעה בהתמודדות בין הגזעים. משימתם של הארים, בהנהגתם של הגרמנים, שהם המרכיב הגזעי הטהור ביותר, היא להחזיר את הסדר הגזעי התקין.

5. מרחב המחיה

על עיקרון זה ראו בהרחבה בעמ' 142.

דימוי היהודי באידיאולוגיה הנאצית

היהודי כטפיל

ייחודה של האנטישמיות הנאצית אל מול האנטישמיות המודרנית היה בהדגשת הנימוקים הגזעניים, בדימוי הלא אנושי הקיצוני שיצרה ליהודי, ובקריאה לטיהור החברה ממנו. על פי תפיסת עולמו של היטלר, היהודים אינם קהילה דתית או לאום במובן הרגיל אלא גזע. היהודים עושים שימוש במבנה הקהילה הדתית משיקולים של תועלת: כדי להתארגן ולתבוע זכויות מידי העמים שבתוכם הם יושבים. היהודים אינם מסוגלים לייסד מדינה משלהם ולקיימה משום שהם חסרי יכולת לעבוד וליצור. ריחוקם ממגע עם הטבע והאדמה, לצד העדר כושר של יצירה עצמית, הופכים אותם לאלמנט טפילי מובהק, בניגוד מוחלט לגזע הארי היוצר.

*100*

בספרו מיין קאמפף (מאבקי) כתב היטלר:

היהודי הוא הניגוד המוחלט של הארי. כמעט אצל שום עם בתבל לא מפותח יצר הקיום בעוצמה כה חזקה כמו אצל העם הנבחר כביכול. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא עצם עובדת הישרדותו של גזע זה... כיוון... שרק העם היהודי לא היה מעולם בעל תרבות משל עצמו, יסודות יצירתו הרוחנית שאובים תמיד מאחרים.

שאלות:

1. מדוע הישרדותו של העם היהודי עשויה להקשות על הצגתו כנחות לפי תורת הגזע?

2. כיצד ניסה היטלר לפתור קושי זה ולטעון בכל זאת לנחיתותם של היהודים?

גזע, שפה ו"מדעיות"

חשוב לשים לב כי תורת הגזע הנאצית היא המצאה ללא בסיס מדעי-ביולוגי. שני "הגזעים" המנוגדים - "הגזע הארי" ו"הגזע השמי" הינם קבוצות של אנשים שאינם קשורים זה לזה תורשתית אלא לשונית. "ארי" הוא ביטוי הודי ששימש בידי חוקרי שפות להגדרה של קבוצת שפות בעלות מאפיינים דקדוקיים דומים; השפות האריות. בין דוברי שפות אלו נכללים אנשים בעלי תכונות תורשתיות וחזויות שונות לחלוטין, כמו ההודים, האיטלקים והגרמנים. "שמי", ביטוי שמקורו בתנ"ך, שימש להגדרת קבוצה של דוברי השפות השמיות, כגון עברית, ערבית ואמהרית. גם בין דוברי שפות אלו ובתוכם יש הבדלים תורשתיים גדולים. כלומר, לא ניתן לראות באף אחת משתי הקבוצות, ה"שמית" וה"ארית", גזע בעל תכונות תורשתיות או "דם" משותפים. היטלר לא היה יחיד שעירבב בין גזע לבין תכונות תרבותיות, כשפה. יש לזכור כי מסוף המאה ה-19 ועד לאמצע המאה ה-20 היה המונח "גזע" רווח מאוד לאפיון קבוצות אתניות, ונחשב לגיטימי במדע ובהגות החברתית-הפוליטית. לעתים קרובות נועד המושג "גזע" להצדקת שליטתו של האדם הלבן בארצות שכבש ביבשות אחרות. מכאן גם דבקותו של היטלר ברעיון "מרחב המחיה" (על נושא זה ראו להלן, עמ' 142), כלומר הזכות שיש לבני הגזע הארי להתפשט לשטחי עמים וגזעים נחותים יותר ולשלוט שם.

שאלה

האם על פי הידוע לכם אכן היו לכל בני "הגזע" הארי תכונות גופניות משותפות שניתן למדוד אותן?

(בספר תמונות: מדידת גולגולת ובדיקת צבע עיניים, 1936-1937)

"טוהר הגזע" הפך בגרמניה הנאצית נושא למחקר ולהגדרות "מדעיות", ועמד בראש סדר העדיפויות של המשטר. "איכותו" הגזעית של הפרט נקבעה על פי נתונים הניתנים למדידה.

*101*

היהודים כגזע נבדל אך גם כגורם לעירוב גזעי

לטענת היטלר כישרונם של היהודים טמון בשימור טוהר גזעם, בחדירה לעורקי החיים הכלכליים של האומות ובהפצת רעיונות המקדמים את מטרותיהם. היהודים חותרים לשליטה בעולם על ידי השתלטות כלכלית ושיעבוד פוליטי. היהודי, טען היטלר בנאום משנת 1923: "הוא הרוח הרעה המפרידה בין עמים, הוא הסמל של ההרס הבלתי פוסק בחייהם". בספרו "מיין קאמפף" מתייחס היטלר לתהליכי ההשתלטות של היהודים על גרמניה עצמה, תוך הטעיית ה"ארים" בפרט והאנושות בכלל לגבי מטרותיהם הסופיות:

בערות ההמון הרחב באשר למהותו הפנימית של היהודי וצרות המוח והאטימות היהירה של השכבות הגבוהות, הופכים על נקלה את העם קורבן למסע השקרים היהודי... שליטתו של העם היהודי במדינה נראית עתה כה בטוחה, שהוא יכול לא רק להציג עצמו כיהודי, אלא גם להודות בהלכי המחשבה הלאומניים והפוליטיים שלו ללא רתיעה. חלק מגזעו מודה בגלוי בהיותו עם זר, אך גם בכך טמון שקר... הציונות מנסה לאחז את עיני העולם באומרה שהרהורי התשובה הלאומיים של היהודים ימצאו את סיפוקם ביצירת מדינה בפלשתינה - היהודים מערימים פעם נוספת על ה"גויים" המטומטמים. הם אינם מתכוונים כלל לבנות מדינה יהודית בפלשתינה כדי להתיישב בה, אלא כל שאיפתם היא להקים מרכז ארגוני למעשי ההונאה שלהם בממדים בינלאומיים.

שאלות

1. איזו בעיה מעוררת הציונות עבור התפיסה הגזענית הנאצית?

2. איך ניסה היטלר לפתור בעיה זו באופן הצגת הציונות בספרו?

היהודי הטפיל חי בקרב האומות, אך מעולם לא רצה להתמזג או להתבולל עם העם המארח אותו. סימני היכר חיצוניים שסיגל לו היהודי, כמו שפת הארץ שבה הוא חי, אינם אלא העמדת פנים, הבאה להסוות את דמותו האמיתית ואת המטרות שאליהן הוא מתכוון. ואולם, מצד שני, טען היטלר כי היהודים מעוניינים לגרום לערבוב גזעי של העמים בקרבם הם חיי ולטמאם על ידי זיווג עימם. מכיוון שתכונות הגזע מועברות בדם ובתורשה - הסכנה הגדולה שגורם היהודי המתחזה ללא יהודי היא בחילול הדם והגזע. היטלר ראה במוטיב הדם את תמצית חיוניותה וכוחה של האומה, ולכן טען: "בני אדם אינם אובדים בשל מפלות במלחמות אלא בגלל אובדן כוח ההתנגדות, תכונה הגלומה באופן בלעדי בטוהר הדם".

היהודי כחיידק או גורם מחלה

אם אומנם תתממש מזימת היהודים ויעלה בידם להטיל את מרותם על העולם, יסתיים הכל בהרס מוחלט, שיגרור עמו גם את היהודים, כי לאחר חיסול הגוף לא יוכל אף הטפיל עצמו להתקיים. בנאום שנשא עוד ב-1920 קבע היטלר:

אל יעלה בדעתכם כי ניתן להילחם במחלה (הרוח היהודית) בלא להרוג את מחוללה, בלא להשמיד את החיידק; ואל תדמו בנפשכם כי תצליחו להילחם בשחפת הגזע בלי להבטיח, שהעם יהיה נקי מהחיידק נושא מחלה זו. השפעותיה של היהדות לא יחלפו לעולם והרעלת העם לא תיפסק, כל עוד לא יסולק מגופנו מחולל הנגע - היהודי.

שאלות

1. כיצד דימוי היהודי לחיידק מסייע להסבר הצלחתם של היהודים אך גם יוצר להם דימוי נחות?

2. לאיזה סוג של פתרון נאצי עבור "הבעיה היהודית" מרמז דימוי היהודי לחיידק?

תערובת זו של דעות מופרכות ושל משפטים קדומים הביאה את היטלר לתחושת שליחות מעין משיחית. הוא חש כמי שהופקד להושיע את העולם מן החורבן הצפוי לו ולהציב את הגזע העליון, הנבחר מעצם טבעו, במעמד של מציל ושולט.

*102*

הגזענות הנאצית והציבור הגרמני

האם תומכי הנאצים בגרמניה, וכל מי שנתן להם את קולו בבחירות, האמינו גם הם ברעיונות הגזעניים הנאציים? אין ספק שרבים מהם לא הכירו את הרעיונות באופן יסודי, ולא עמדו על משמעותם המלאה. עם עליית הנאצים לשלטון, לא מיהרו רוב הגרמנים לפגוע ביהודים ואף סקרי דעת הקהל הסודיים של הנאצים מעידים על כך. היטלר אף התרעם על כך שהגרמנים עדיין אינם אנטישמים מספיק. בין כך ובין כך, ברור כיום שהאנטישמיות הנאצית, גם אם לא היתה תמיד עיקר כוח המשיכה לגבי חלק ממצביעיה של המפלגה, לא היתה גורם מרתיע מבחינתם. הם גם לא מחו כאשר יושמו רעיונות אלה במסגרת המדיניות האנטי יהודית של הרייך.

שאלות סיכום

1. במה ניתן לראות בעקרונות האידיאולוגיה הנאצית תשובה לרגשות התסכול והמצוקה של הגרמנים לאחר מלחמת העולם הראשונה?

2. עמדו על הדמיון והשוני בין האידיאולוגיה הנאצית והפאשיסטית.

3. מה ייחודה של האנטישמיות ודימוי היהודי באידיאולוגיה הנאצית?

פרק 14. דרכה של המפלגה הנאצית לשלטון

*102*

מושגים

- פוטש (מרד) בית הבירה ב-1923

- מאבקי

- פלוגות הסער

- נוער היטלר

- הנשיא הינדנבורג

- צווי חירום

שאלת פתיחה

כיצד הצליח מנהיג של מפלגה זניחה, שנכשל בתפיסת השלטון בכוח, להגיע באופן דמוקרטי לשלטון בגרמניה - מדינה מהגדולות והמתקדמות באירופה?

במשך כשלוש שנים פעלה המפלגה בבוואריה, אחת ממדינות גרמניה, בהצלחה מוגבלת. בנובמבר 1923, כשהאינפלציה הגיעה לשיאה, ארגנה המפלגה אספה גדולה בבית בירה ובה השתתף גם ראש ממשלת בוואריה. היטלר ניצל הזדמנות זו כדי להכריז על הקמת ממשלה חדשה בראשותו ואף ניסה לתפוס את מרכזי השלטון במדינה. הוא ושותפו, הגנרל לודנדורף, מבכירי הפיקוד בגרמניה בשנת המלחמה האחרונה, יצאו בראש אנשיו למצעד אל משרד הפנים המקומי, אולם בדרך ירו חיילי הממשלה בצועדים וניסיון המרד סוכל. כמה מהצועדים נהרגו והיטלר ואחרים נאסרו. אלא שהמשפט שנוהל נגד היטלר באשמת מרד הפך לבימה עבורו כדי להשמיע בפומבי את ביקורתו כנגד המשטר. עונש המאסר שהוטל עליו היה קל ואת המאסר ניצל היטלר כדי לחבר את הספר מאבקי ("מיין קאמפף"). ספר זה מתאר את דעותיו בעניינים פוליטיים, את דרכו הפוליטית עד לניסיון הפיכה ואת תוכניתו לעתיד. הספר לא היה הצלחה מסחרית גדולה כל עוד לא עלה היטלר לשלטון, אך מי שרצה להכיר את היטלר ואת מפלגתו יכול היה לקבל מידע רב מקריאתו.

כיבוש השלטון

המסקנה החשובה ביותר שהסיק היטלר מכישלון המרד של 1923 היתה, שאם ברצונו לעלות לשלטון עליו להיות מנהיגה של מפלגה שתהיה חלק מהמערכת הדמוקרטית, תשתתף בבחירות ותגיע לשלטון בדרך חוקית לפני שתבטל את הדמוקרטיה. החוק התיר למפלגה להתארגן מחדש רק בשנת 1925, ובמשך שלוש שנים היא הפכה ממפלגה בווארית למפלגה כלל גרמנית, אם כי ללא תמיכה נרחבת מצד הציבור: בבחירות של 1928 היא זכתה רק ב-2.6 אחוזים מן הקולות.

*103*

ההצלחה בבחירות לא היתה גדולה, אולם התארגנות המפלגה בשנים אלה יצרה בסיס להצלחה בעתיד. המפלגה אימצה לעצמה יחידות להפעלת כוח, יחידות כמו-צבאיות, שנקראו "פלוגות הסער" (בראשי תיבות: .S.A), ואלה מילאו תפקיד של שומרי הסדר באספות המפלגה ומפרי סדר באספות של מפלגות אחרות. ה-ס"א נלחם ברחוב בקומוניסטים ובסוציאל-דמוקרטים והטיל פחד על יריביו. המפלגה הקימה גם תנועת נוער, "נוער היטלר", וכן ארגונים נוספים דוגמת ליגת הנשים הנאציות, ארגון המורים הנאצים, ארגון הסטודנטים הנאצים ועוד. הוקמה יחידה לתעמולה שבמסגרתה הוכשרו מאות נואמים ואלה עברו ברחבי גרמניה, מבלי לדלג על יישובים, גדולים וקטנים, כשהם מביאים עמם את השקפות המפלגה והבטחותיה לחלץ את גרמניה ממצבה הקשה. בנוסף, נוצרו קשרים עם בעלי הון לשם גיוס כספים.

(בספר תמונה: מחנה מובטלים בגרמניה בנוי מפסולת ושאריות)

שאלה

מדוע היו תושבי מחנה המובטלים קהל יעד מוצלח לתעמולה הנאצית?

(בספר כרזה נאצית מנובמבר 1932. "תקוותנו האחרונה - היטלר" - היעזר במנחה)

שאלה

למי פונה המפלגה הנאצית בתעמולת בחירות זו?

*104*

יחידה חמישית: הנאצים, הרייך השלישי והיהודים

שעתה הגדולה של המפלגה הנאצית הגיעה לאחר שהמשבר הכלכלי פגע בגרמניה. בשנת 1930 נערכו בחירות מוקדמות לרייכסטאג (בית הנבחרים) והמפלגה סחפה 18.3 אחוזים מהבוחרים והיתה לשנייה בגודלה.

אפשר היה להבחין, כי אין מדובר בהצלחה מקרית או חד פעמית. בבחירות מקומיות או בבחירות לאיגודים שונים (כמו איגוד הסטודנטים או איגוד המורים) הצליחו הנאצים הצלחה ניכרת, ובמדינה אחת, טורינגיה, אף הפכו לשותפים בממשלה. חלפו שנתיים, שבהן החריף המשבר וצמחה האבטלה (עד ל-6 מיליון מובטלים), וההצלחה עוד גברה: באמצע שנת 1932 נערכו בחירות למשרה הרמה ביותר ברפובליקה, משרת הנשיא, והיטלר הצליח לקבל למעלה משליש הקולות, כשהוא מתמודד מול הנשיא שבתפקיד, גיבור המלחמה, המרשל הינדנבורג. ביולי אותה שנה נערכו בחירות לרייכסטאג, ועתה כבר זכו הנאצים ל-37.3 אחוזים והפכו למפלגה הגדולה במדינה. השיקול של היטלר, כי מוטב לנסות להגיע לשלטון בדרך חוקית ולא בהפיכה אלימה, נראה כמוכיח את עצמו.

הצלחת המפלגה הנאצית לא היתה העדות היחידה לכך שהרפובליקה אינה מחזיקה מעמד. בקצה האחר של הבמה הפוליטית התעצמה המפלגה הקומוניסטית, וגם לה היו כוונות לשנות את המשטר ולהקים דיקטטורה מן הסוג שכבר היה קיים בברית המועצות.

בבחירות 1930 זכתה המפלגה הקומוניסטית ב-13.1 אחוזים וביולי 1932 ב-14.3 אחוזים מן הקולות. עלייתה של מפלגה זו אומנם לא היתה דרמטית כמו עליית יריבתה מן הימין, אך היתה ניכרת. עלייתן של המפלגות הקיצוניות העוינות את הרפובליקה ואת הדמוקרטיה על חשבון המפלגות שבתווך הביאה למצב שבו יותר ויותר בוחרים ראו את העניין העיקרי בעצירת הגורם הקיצוני שמן הצד האחד על ידי תמיכה בגורם הקיצוני שמן הצד האחר. ואילו הממשלה, שנשענה על מפלגות המרכז והשמאל המתון, לא הצליחה לשכנע ביכולתה לחלץ את גרמניה מן המשבר - כוחה ירד והלך. ברייכסטאג, שהתכנס באוגוסט 1932, היה רוב למתנגדי הרפובליקה (שימו לב: כמה אחוזים יש לנאצים ולקומוניסטים יחד? הוסיפו עליהם גם את "המפלגה הלאומית הגרמנית" שזכתה ב-5.9 אחוזים). למעשה, המשטר הדמוקרטי, המבוסס על שלטון בעזרת רוב, חדל להתקיים ב-1930. באותו זמן לא נהנתה הממשלה מתמיכת רוב צירי הרייכסטאג, והחלטותיה אושרו בעזרת צווי חירום של הנשיא. לאחר בחירות יולי 1932 כבר היתה הדמוקרטיה הגרמנית בבחינת פגר מת.

תוצאות הבחירות לרייכסטאג בשנים 1928-1933 (באחוזים)

שאלה

אילו מפלגות התחזקו ואילו נחלשו, ואיזו מפלגה נשארה, פחות או יותר, יציבה במשך כל התקופה הנזכרת לעיל? התוכלו להסביר תופעות אלה?

לכאורה צריך היה נשיא הרפובליקה להטיל על ראש המפלגה הגדולה ביותר באוגוסט 1932 - היטלר - את תפקיד הקמת הממשלה. אולם לא רק הכוחות הדמוקרטיים ראו בכך התאבדות, אלא גם הנשיא,

*105*

שראה במפלגה הנאצית מפלגת אספסוף. הוא מינה ראש ממשלה שזכה לתמיכת השמרנים והצבא, אלא שבכל פעם שהרייכסטאג נדרש להצבעת אמון או לחקיקת חוקים, הממשלה נכשלה. הרייכסטאג פוזר, אך גם לאחר בחירות נוספות, אי הסדר נמשך. בקרב הימין גבר החשש מהקומוניזם, ובשלב זה נפלה ההחלטה להטיל על היטלר להקים את הממשלה הבאה בשותפות עם המפלגה הלאומית הגרמנית.

במכתב שכתבו כמה תעשיינים ואנשי כלכלה לנשיא נמנים השיקולים בעד מינויו של היטלר:

האמון בך הינו אמירת כן לממשלה שאינה תלויה במפלגתיות הפרלמנטרית... הבחירות ב-6 בנובמבר הוכיחו שהממשלה הנוכחית, שאין חולק על רצונה הכן... חסרה את התמיכה הרחבה של העם הגרמני, שעה שמטרת מדיניותך הנ"ל נתמכת על ידי כל העם הגרמני, להוציא הקומוניסטים. לא רק המפלגה הלאומית הגרמנית אלא גם המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית מתנגדת למשטר המפלגתיות הפרלמנטרית, וכך תומכת במטרתך אתה... לפיכך אנו מבקשים ארגון מחדש של הממשלה כך שתתבסס על הכוח העממי הרחב ביותר.

שאלות

1. האם בעיני כותבי המכתב, הנשיא הינדנבורג תומך בדמוקרטיה הפרלמנטרית או מתנגד לה? מה ניתן ללמוד מהמכתב על יחס העלית הכלכלית כלפי המשטר הדמוקרטי?

2. מה קיוו להשיג הכותבים על ידי צירוף הנאצים לממשלה?

השיקול הזה ליצור ממשלת ימין שמרנית בתמיכתו של הימין הקיצוני החדש, הנאצי, התקבל על ידי הנשיא ועל ידי נציגי הימין המסורתי מטיבה אחת: הם האמינו שהיטלר חסר הניסיון ישמש בובה בידי השמרנים בעוד שסגן הקנצלר, פון פאפן, ושר הכספים הוגנברג, ראש המפלגה הלאומית גרמנית, ינהלו את הממשלה. אלא שחישוב זה הסתבר בדיעבד כמוטעה מעיקרו: היטלר ומפלגתו הפכו תוך זמן קצר לשליטים האמיתיים של גרמניה ולקברני הרפובליקה. ב-30 בינואר 1933 זומן היטלר אל הנשיא הינדנבורג, וזה מינה אותו לקנצלר. תקופה חדשה החלה בתולדות גרמניה - והעולם כולו.

(בספר כרזה גרמנית מציגה את היטלר כמושיע המדינה. גרמניה מתוארת כנערה ארית טהורה הנשענת על כתפו. על הדגל: "נאמנות וסדר")

(בספר תמונה: היטלר, זמן קצר לאחר מינויו לקנצלר, בחברת הנשיא הינדנבורג. שנים ספורות לפני 1933 האמינו מעטים מאוד באפשרות שהיטלר יתמנה לתפקיד הרם)

*106*

שאלות סיכום

1. מה הוא הלקח שהפיק היטלר מכישלונו בהפיכה של 1923 ומה הוא עשוי ללמד על מידת עמידותו של משטר דמוקרטי?

2. מהם מאפייניה הייחודיים של המפלגה הנאצית בהשוואה למפלגות פוליטיות רגילות וכיצד סייעו להצלחתה?

3. סכמו את השלבים ואת הסיבות שהביאו את המפלגה הנאצית אל השלטון. הצביעו על נקודות הדמיון והשוני בדרכם של הנאצים והפאשיסטים לשלטון.

4. האם נשיא גרמניה והגורמים שדחפו למינויו של היטלר לראש ממשלה הזדהו עם הנאציזם? מה היו מניעיהם לתמוך במינוי?

5. מה ניתן לדעתכם ללמוד מדרך עלייתם של הנאצים לשלטון על התנאים שיוצרים איום על הדמוקרטיה ועל הדרך שבה היא צריכה להגן על עצמה?

פרק 15. א. התבססות המשטר הנאצי

*106*

מושגים

- שריפת הרייכסטאג "חוק ההסמכה"

- תהליך ה"תיאום" ("גלייכשאלטונג")

- גסטאפו

- "ליל הסכינים הארוכות"

- "תוכנית ארבע השנים"

- "כוח דרך שמחה" אותנסיה

שאלת פתיחה

באיזה אופן השתמש היטלר בכלי הממשל הדמוקרטי על מנת ליצור בגרמניה משטר טוטליטרי?

ממשלתו של היטלר כללה, נוסף עליו, שני שרים נאצים בלבד. האחרים היו חברי המפלגות השמרניות. אולם הקנצלר החדש לא התכוון להשאיר את הדברים כפי שהיו. הוא ניצב כעת בראש "הרייך השלישי", כפי שנקראה המדינה, ושאף להנהיגה על פי האידיאולוגיה הגזענית שהתווה (פירוש המילה "רייך" - ממלכה, מעצמה. "הרייך הראשון" הוקם בימי הביניים; "הרייך השני" נוצר עם איחוד גרמניה ב-1871).לשם כך נדרש להיטלר רוב מוחלט מקולות הבוחרים, שיאפשר לו לנהל מדיניות כרצונו. כדי להשיג רוב כזה נקבעו תוך זמן קצר בחירות לראשית מרס, ובינתיים הוחל בהטלת הגבלות שונות על פעילותן של המפלגות היריבות. כשבוע לפני הבחירות פרצה שריפה בבניין הרייכסטאג בברלין. היטלר האשים במעשה את הקומוניסטים, ופנה להילחם במפלגה זו לאחר שהצליח לשכנע את הנשיא הינדנבורג להוציא צו חירום. בעזרת הצו פגעו הנאצים בחופש הפעולה והביטוי של מתחריהם הפוליטיים הקומוניסטים, שהוגדרו כמסוכנים למדינה, תוך רדיפות ומעצרים ללא משפט. אנשי המפלגה הנאצית איימו גם על הסוציאל-דמוקרטים, שהשמיעו רמזים עבים כאילו הנאצים הם שניצבים מאחורי ההצתה. היטלר ניצל את המאורע בצורה שפגעה קשות במסע הבחירות של יריביו מן השמאל הקיצוני והמתון.

*107*

שינוי שיטה המשטר

התוצאות בישרו ניצחון של קרוב ל-44 אחוזים למפלגה הנאצית. שותפתה לקואליציה, המפלגה הלאומית הגרמנית, זכתה ב-8 אחוזים, וכעת יכול היה היטלר להקים ממשלה בעלת רוב מוחלט. כך נתאפשר לו להעביר את "חוק ההסמכה" (מרס 1933) שבו אישר הרייכסטאג את סמכותה של הרשות המבצעת בראשות הקנצלר לקבל כל חוק ללא צורך באישור הרשות המחוקקת. הנימוק - שעת החירום מחייבת ריכוז סמכויות. בכך התחיל המעבר מדמוקרטיה בעלת הפרדת רשויות למשטר שבו כל הסמכויות בידי המנהיג.

כעת החל התהליך שזכה לכינוי "המהפכה החוקית". מהפכה זו לא זכתה בכל תחום לברכתם המלאה של השותפים לקואליציה. רבים במנגנון המדינה נמנו עם חוגי הימין השמרנים המסורתיים. הם קיוו שהמשטר החדש לא ינהג בצורה קיצונית וכי ניתן יהיה לרסן את היטלר ותומכיו הנלהבים. אבל מעשית הם לא עשו דבר ואפשרו לנאצים לעשות במדינה כאוות נפשם. מכיוון שאחדות האומה עומדת מעבר לכל פילוג מפלגתי, מעמדי או מקומי, הקפידו הנאצים לבצע תהליך של "תיאום" (האחדה - Gleichschaltung) בין האומה והמדינה לבין המפלגה והשקפותיה.

תהליך ה"תיאום" התבצע על ידי שימוש באמצעי שכנוע, רמייה או כוח - אותם אמצעים שבהם השתמש היטלר יותר מאוחר במדיניות החוץ שלו. בתהליך זה פורק כל ארגון או גוף שיכול היה לבטא עמדות השונות מאלו של המשטר הנאצי, או לשמש מוקד כוח להתנגדות לנאציזם. בקיץ 1933 התקבל החוק שאסר קיום מפלגות נוספות והפך את גרמניה למדינת מפלגה. אחד הצעדים הראשונים ביטל את המבנה הפדרטיבי של המדינה. כמקום ברית בין 18 ה"ארצות" המרכיבות את גרמניה נקבעה מדינה ריכוזית, ובכל אחת מן ה"ארצות" לשעבר מונה נציב מטעם היטלר. האיגודים המקצועיים פורקו ורכושם הוחרם; במקומם הוקמה "חזית העבודה הגרמנית" שדאגה לתנאי העבודה של העובדים ולבילוי ובידור בשעות הפנאי. שביתות נאסרו לחלוטין.

פעולות הממשל הנאצי בתחומי התרבות והחינוך

בתקופה קצרה התפרקו ארגונים רבים בתחומי חברה, תרבות וספורט או שהצטרפו למסגרת המפלגתית. עבור העובדים הוקם מוסד "כוח דרך שמחה", שדאג לחיי התרבות ולאסתטיקה במפעלים ומקומות עבודה, ברוח האידיאולוגיה הנאצית. בבתי הספר ובאוניברסיטאות שונו תוכניות הלימודים והותאמו לעקרונות המשטר. סגל המורים והמרצים עבר "טיהור" יסודי, ומרצים שהתנגדו לעמדות המשטר הנאצי פוטרו. נערים הצטרפו לתנועת הנוער "נוער היטלר" ונערות ל"ברית הנערות הגרמניות". עורכי עיתונים ועיתונאים הוחלפו, ואמצעי התקשורת ההמונית הועמדו תחת פיקוח המשרד להשכלה עממית ולתעמולה בראשות גבלס (איש התעמולה של המפלגה הנאצית וממקורבי היטלר).

(בספר תמונה: חברים ב"נוער היטלר")

טרור מטעם הממשלה

כנגד דמוקרטים ואנשי שמאל ננקטו אמצעים נוקשים. בתי דין עממיים שפטו כל מי שנאשם בפעולות נגד המשטר, והמושגים "נאמנות" ו"בגידה" קיבלו פירושים נרחבים ביותר, בהתאם לאידיאולוגיה השלטת.

אחד האמצעים שהפעיל הממשל הנאצי למן עלייתו לשלטון היה הטרור, ובמסגרתו הוקמו מחנות הריכוז. בין השנים 1933-1936

*108*

(בספר תמונה: מחנה ריכוז אורניאנבורג עם שוטרי ס"א, 1933)

ליל הסכינים הארוכות

ב-30 ביוני 1934 נקט היטלר צעד קיצוני - ארנסט רהם מפקד ה-ס"א ורבים מהכפופים לו נרצחו באותו לילה ("ליל הסכינים הארוכות"). בהזדמנות זו חוסלו עוד כמה מן האנשים שהיטלר ראה בהם סיכון, כמו שותפו הקודם להנהלת המפלגה, גרגור שטראסר, וראש הממשלה שקדם לו, גנרל פון שלייכר.

הגורם לצעד זה היה תסיסה גדלה והולכת בקרב "פלוגות הסער" (ס"א). כוחות אלה ובראשם מפקדם רהם, שתרמו רבות לעלייתו של היטלר לשלטון, טענו שיש לחולל "מהפכה שנייה", חברתית, ולתפוס את עמדותיהם של בעלי ההון ומפקדי הצבא השמרנים. היטלר לעומת זאת, נזקק לתמיכתם של הגנרלים, משום ששאף ליטול על עצמו עוד שני תפקידים - הנשיא והמפקד העליון. בנוסף, הוא נזקק לצבא מקצועי ויציב שיוכל לממש את תוכניות המלחמה שלו, בעוד שאנשי ה-ס"א היו אספסוף פרוע והעומדים בראשו לא היו אנשי צבא מקצועיים. הגנרלים, שראו ברהם איום על מעמדם, לחצו על היטלר לפעול נגדו. זאת ועוד, היטלר רצה להוכיח כי אין לערער על מנהיגותו ולהתחרות בו בתוך המפלגה. משום כך פגע גם בנאצים נאמנים וותיקים, ואף הוקיע אותם כבוגדים בערכי המפלגה. ראשי הגסטאפו וה-ס"ס, שפעלו בתחילה להשלטת טרור יחד עם ה-ס"א, הם שביצעו את המעצר ורצח מנהיגיו. בכך הוכיחו הגופים היעילים והממושמעים הללו את נאמנותם להיטלר ואת עליונותם על תומכי המפלגה הוותיקים אך הפרועים. זוהי דוגמה לאופן בו ניצל היטלר את מאבקי הכוח בין גופים שונים ברייך לשם ביסוס שליטתו.

*109*

נאסרו בהם בעיקר מי שסווגו כמתנגדים פוליטיים. רבים מהם השתייכו למפלגות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות. אלפי בני אדם נעצרו ונכלאו במחנות ריכוז, שבהם שרר משטר נוקשה ואלים. לשם ביצוע משימות אלה הוקמו גופי משטרה מיוחדת ובהם בלטה משטרת המדינה החשאית (גסטאפו), ולצדה יחידות המשמר (ס"ס). יחידות הס"ס נועדו לשמור על ביטחון המדינה ומנהיגיה, והיו ממונות על מחנות הריכוז ברחבי גרמניה. יחידות אלו והמנהיגים הנאצים שפיקדו עליהן, הרמן גרינג והיינריך הימלר, היו מעורבים באחת מפעולות "הטיהור" הפנימי האכזריות במפלגה הנאצית, "ליל הסכינים הארוכות".

כחודש לאחר "ליל הסכינים הארוכות" נפטר הנשיא הינדנבורג, והיטלר נטל כעת גם את משרתו ואת הפיקוד העליון על הצבא. בעזרת איחוד סמכויות זה הוא הפך למנהיג היחיד להלכה ולמעשה - ה"פיהרר" (מנהיג) של גרמניה. הוא זוהה כעת עם המדינה, וכל החיילים נשבעו לו אמונים באופן אישי.

(בספר תמונה: היטלר מתקבל בתשואות על ידי מיליון אנשים)

בכך הוגשם יסוד חשוב באידיאולוגיה הנאצית - "עקרון המנהיג", ולפיו היחיד היה כפוף לתוכניות של ראש המדינה והמשטר. "עקרון המנהיג" הועתק לכל המסגרות במדינה הנאצית, והפרט נדרש לציות מוחלט לממונים עליו.

פעולות לביסוס המשטר בתחום הכלכלה

בצד ביסוס שלטונו היה חייב היטלר לטפל גם בבעיה הכלכלית. עוד בטרם עלייתו לשלטון ביקשה המפלגה הנאצית לכבוש גם את המוני הפועלים, שרבים מהם תמכו במפלגות השמאל, וכן את בני המעמד הבינוני. לכן כללה המפלגה במצעה גם תכנים סוציאליים. לאחר שעלה לשלטון הוא הציג את הטיפול באבטלה ההמונית ואת הדאגה לאיכרים כמשימה לאומית.

במקביל לכך פעל היטלר לקבל את תמיכתם של התעשיינים, שבלעדיה לא יכול היה להבריא את הכלכלה. ואומנם, ביטול האיגודים המקצועיים היה צעד לקראת התעשיינים. בשעה שהגיע לשלטון היו בגרמניה כשישה מיליון מובטלים. שתי מטרות ניצבו בפניו - יצירת מקומות עבודה למובטלים וחתירה לעצמאות כלכלית כאמצעי לביצור כוחה הצבאי של המדינה.

באביב 1933 פורסמה "תוכנית ארבע השנים" שנועדה קודם כל להילחם באבטלה. עבודות ציבוריות בקנה מידה נרחב, ובהן סלילת כבישים מהירים באורך אלפי ק"מ, סיפקו עבודה למובטלים רבים. ב-1935 הונהג גיוס חובה, שצמצם את מספר המובטלים, ותרומה נוספת לפתרון הבעיה באה מהקמתם של מפעלי התעשייה הביטחונית, שנועדו לחזק את עוצמתה הצבאית של המדינה. מפעלים רבים, שהוגדרו כבעלי חשיבות לאומית, זכו לעידוד בצורת סובסידיות והקלות במיסים.

בשנת 1936 הונהגה "תוכנית ארבע שנים" שנייה בניהולו של גרינג שנועדה לבסס את עצמאותה הכלכלית של המדינה ולהכינה למלחמה. נוסף למפעלים הפרטיים הוקמו מפעלים מטעם המדינה ונעשו מאמצים לפיתוח מחצבי הפחם והברזל ולייצור חומרים סינטטיים כגומי ודלק.

יישום תורת הגזע

הפעולות הבולטות ביותר בתחום הגזענות הנאצית ננקטו כלפי היהודים (ראו להלן). אולם לאורך כל שנות שלטונם של הנאצים בגרמניה נעשו פעולות שונות לשמירה על "טוהר הגזע". מעלותיו של הגזע הארי, על פי אידיאולוגיה זו, לא היו רוחניות בלבד, אלא גם פיזיות; הוא אמור היה להיות חזק ושופע בריאות.

*110*

(בספר תמונה: כרזת תעמולה נאצית, המהללת את האם הגרמנייה, שמגדלת את צאצאיה ה"נורדים" (הצפון-אירופיים))

לכן גרמניה הנאצית הקפידה להדגיש מושגים כמו "בריאות העם" ו"היגיינת הגזעים". שימור הגזע והשבחתו דרשו את הרחקתם של כל אותם שחרגו מן האחידות הגזעית - ארים חולים, חלשים ובעלי פגמים שונים, נפשיים וגופניים. למעשה, עוד לפני עליית הנאצים לשלטון היתה בגרמניה מסורת מסוימת של המתות חסד, כאשר היה מדובר בחולים חשוכי מרפא או ילדים שנולדו עם פיגור שכלי. לאחר 1933 נוסף הגורם האידיאולוגי, ואז החלו בעיקור של חולים תורשתיים ובכליאה בבתי מחסה של נכים, חולי רוח ובעלי פיגור שכלי. משפחות נאלצו להסתיר את בעלי הפגמים שבקרבן.

לאחר פרוץ המלחמה כבר ננקטו צעדים נמרצים יותר והונהגה "תוכנית אותנסיה" (אותנסיה - המתת חסד). 6 מוסדות "רפואיים" עסקו בכך בגרמניה ובהם הומתו האנשים בגז ובזריקות. כ-70,000 אנשים נרצחו כך במהלך השנתיים הראשונות למלחמה. רשמית הסתיים ביצוע תוכנית זו באוגוסט 1941, וזאת בעקבות ביקורת גדלה והולכת מצד חוגים שונים, ובהם חוגי הכנסייה בגרמניה. יש לציין שהיטלר נועץ בקשר לתגובה אפשרית של הכנסייה והגיע למסקנה שזו לא תביע התנגדות למהלך זה. ואומנם רק במקרים חריגים נשמעו מחאות מצד אנשי הדת.

מעשית, נמשכו ההמתות, למשל, של חולי רוח באזורי הכיבוש. במשפטי נירנברג, שנערכו לאחר המלחמה לפושעי מלחמה נאצים, דובר על כ-300,000 קורבנות של "המתות חסד" ובהם, בנוסף לבעלי מומים וחולי רוח, גם דיירי בתי אבות, הומוסקסואלים, חניכי מוסדות סעד, פועלים זרים ואסירי מחנות ריכוז.

עם זאת, הביטוי הקיצוני והעקבי ביותר של תורת הגזע היה כמובן במדיניות המשטר כנגד היהודים.

שאלות סיכום

1. כיצד שירתה שריפת הרייכסטאג את מטרותיהם של הנאצים?

2. אילו דרכי פעולה דמוקרטיות ניצל היטלר בכדי לבטל את הדמוקרטיה בגרמניה?

3. הציגו שלושה מצעדיו של היטלר לאחר עלייתו לשלטון והסבירו כיצד תרם כל אחד מהם לכוחו וכיצד ניתן לראותו כיישום של האידיאולוגיה הנאצית.

4. בתום שנתיים מאז עלייתו לשלטון הפך היטלר את גרמניה למדינה טוטליטרית מובהקת. הוכיחו טענה זו תוך התייחסות למאפייני המשטר הטוטליטרי.

5. כיצד התערב השלטון הנאצי בכלכלה ומה רצה להשיג בצעדיו השונים?

6. כיצד ניתן להסביר את העובדה, שגילויי ההתנגדות לשלטון הנאצי היו מועטים ביותר, על אף שרוב מוחלט של תושבי גרמניה (כ-65 אחוזים) לא הצביעו עבור מפלגה זו בבחירות הדמוקרטיות האחרונות?

*111*

עיקרי האידיאולוגיה הנאצית והצעדים להגשמתה מעליית הנאצים לשלטון עד פרוץ מלחמת העולם השנייה

*112*

ב. המדיניות הנאצית כלפי היהודים

*112*

מושגים

- האחדה

- חוקי נירנברג

- אריזציה

- שנת המפנה

- הגירה כפויה

- ליל הבדולח

שאלות פתיחה

1. כיצד ניתן לראות במדיניות הנאצית נגד היהודים חלק מתהליך ההאחדה וביסוס השלטון הנאצי?

2. כיצד מיישמים הנאצים את עיקרי האידיאולוגיה שלהם ביחס ליהודים?

3. מה היו הגורמים להסלמה ולרגיעה את השנים הללו ניתן לחלק לשלוש תקופות משנה במדיניות האנטי יהודית של הנאצים, ומה מאפייני כל שלב ביישום המדיניות?:

גיבוש המדיניות האנטי יהודית

למרות המקום המרכזי שתפסה השאלה היהודית באידיאולוגיה הנאצית, לא התנהל מסע הרדיפות נגד היהודים בגרמניה על פי תוכנית ערוכה מראש. בהתוויית המדיניות האנטי יהודית נאלצו הנאצים להתחשב לא רק באידיאולוגיה שהניעה אותם, אלא גם באילוצים פוליטיים וכלכליים שונים, שהשתנו לאורך שנים אלה, וכן בדעת הקהל בפנים ובחוץ. וכך, המדיניות האנטי יהודית התגבשה תוך ניסוי וטעייה, התגברות על מחלוקות פנימיות ונטרולם של אילוצים חיצוניים ופנימיים: ככל שהתחזקה גרמניה מבחינה כלכלית ומדינית, כך יכלו היטלר וראשי המפלגה להקצין את מדיניותם. לאחר כל תקופת הסלמה חלה רגיעה מסוימת בצעדים נרד היהודים. רגיעה זו חלה בדרך כלל בשל צורכי הדימוי של הנאצים בעיני העולם, או בשל התארגנות להחרפת הגזירות. עם זאת, היא גרמה לחלק מהיהודים להשלות עצמם כי המצב לא יידרדר יותר.

הסלמה לאורך שלוש תקופות

המטרות העיקריות של המדיניות האנטי יהודית בשנים 1933-1939 היו הפרדת היהודים מהחברה הגרמנית, דחיקתם ונישולם מבחינה כלכלית, ועידוד יציאתם מן הארץ. לשם כך נקטו הנאצים בשלושה אמצעים מרכזיים - תעמולה, חקיקה וטרור. בכל תקופה הודגש, בדרך כלל, אמצעי אחד יותר מן השאר, בהתאם לכוחה וביטחונה של ההנהגה הנאצית.

התקופה הראשונה מתחילה עם העלייה לשלטון ב-1933-1934. בתקופה זו מקום מרכזי לתעמולה באמצעי התקשורת ובחינוך ולפגיעה תעסוקתית.

התקופה השנייה מתחילה באביב 1935. במוקד תקופה זו בידוד ודחייה מן החברה והמדינה. שיא התקופה היה בחקיקת חוקי הגזע בשנת 1935.

התקופה השלישית, 1937-1939: תקופה זו עומדת בסימן של אלימות גלויה ונישול כלכלי. הופעלה מדיניות "אריזציה" של בתי עסק יהודיים, ושיאה של תקופה זו בא עם פוגרום "ליל הבדולח" בנובמבר 1938.

תקופה ראשונה חרם ודחיקה ממוסדות הממשלה (1933-1934)

חרם כלכלי

עליית המפלגה הנאצית לשלטון בינואר 1933 לוותה בגל של אלימות מצד פעילי מפלגה שיכורי ניצחון. האלימות כוונה בעיקר נגד מתנגדיו הפוליטיים של הנאציזם - ליברלים ואנשי שמאל - וכן נגד רכוש ומסחר יהודיים.

*113*

הפעולה האנטי יהודית המאורגנת והכלל ארצית הראשונה התרחשה באפריל 1933. הטרור הנאצי עורר גל מחאות בקרב יהודים ולא יהודים בארצות העולם, והממשל הנאצי הטיל על היהודים את האחריות להוקעתה של גרמניה בעולם. למעשה, לא זו בלבד שיהודי גרמניה לא היו יוזמי המחאה הפומבית בארצות אחרות, הם אף לא עודדו אותה.

בתגובה לתעמולה האנטי גרמנית מצד ארגונים יהודיים במערב, החליטה ממשלת היטלר להטיל חרם על בתי עסק יהודיים, ובכך הפך הממשל הנאצי את יהודי גרמניה לבני ערובה. המבצע עצמו הוטל על גורם מפלגתי - לא על גורם ממלכתי - ובראשו הועמד יוליוס שטרייכר, עורכו של השבועון "דר שטירמר" - עיתון הסתה נאצי. החרם התקיים בכל רחבי גרמניה ב-1 באפריל ונמשך באופן רשמי יום אחד, אם כי היו מקומות שבהם המשיך להתקיים חרם בלתי רשמי. משמרות נאציים הוצבו בפתחי חנויות שהיו בבעלות יהודית וקראו לציבור להימנע מקנייה אצל יהודים; חלונות ראווה נמרחו בסיסמאות; והיום כולו תוכנן כמפגן אנטי יהודי המוני.

(בספר תמונה: פרסומים לקראת החרם של 1 באפריל 1933)

מודעות רחוב מודיעות כי "עד שבת ב-10.00 בבוקר יש זמן ליהודים לחשוב; אחר כך יתחיל המאבק. היהודים מכל העולם רוצים להרוס את גרמניה. גרמנים! הגנו על עצמכם! אל תקנו אצל יהודים!)

שאלה

כיצד מציגים הנאצים את התוקפנות כלפי היהודים?

בפועל נתקלו מבצעי החרם בקשיים לא מעטים ביום החרם. הם לא הצליחו לגרוף עמם את ההמונים, ורבים באוכלוסייה גילו אדישות לחרם ולמטרותיו. גם תגובות אזרחי מדינות דמוקרטיות, יהודים ולא יהודים, שמחו כנגד הפגיעה ביהודים איימו על האינטרסים הכלכליים המיידיים של הרייך והחרם הופסק במהירות, אם גם ללא הודעה רשמית.

הרחקת יהודים מהשירות הציבורי, התרבות והאקדמיה

תהליך ההפרדה בין יהודים ללא יהודים ודחיקת היהודים ממשרות במנגנון הממשלתי והציבורי בא לידי ביטוי בחוק מ-7 באפריל 1933, שכונה "החוק בדבר החזרת הפקידות המקצועית על כנה". חוק זה נועד לסלק מהשירות הממלכתי יהודים ולא יהודים שנתקבלו לשירות בימי רפובליקת ויימאר ונחשבו לנאמני השלטון הקודם. בראשיתו היה החוק בעל תחולה מוגבלת למדי, והשפעתו הישירה הוגבלה למעשה לאלפים ספורים של יהודים, שנקלטו במינהל הגרמני מאז סוף מלחמת העולם הראשונה.

(בספר תמונה: גרפיטי על חלון ראווה של חנות בבעלות יהודית - "האם אינני גרמני טוב?" הכתובת כתובה בטעויות כתיב, האמורות להצביע על המבטא המיוחס ליהודים, הזרים לחברה הגרמנית, לתרבותה ולשפתה)

שאלה

אילו משתי הקבוצות שמהן הורכבה יהדות גרמניה מתאימה יותר לביקורת המרומזת ביחס לאי הכרת התרבות והשפה? מדוע קל יותר להסית נגד קבוצה זו?

*114*

הנשיא הינדנבורג נענה לפנייה של ותיקי החזית היהודים, וביקש מהיטלר שיוציא את ותיקי המלחמה מהציבור הכלול בחוק. "בימים האחרונים", כתב הינדנבורג להיטלר, "נמסר לי על שורה של מקרים, שבהם הושעו מתפקידם ופוטרו שופטים, פרקליטים ועובדי השירות המשפטי שהנם נכי מלחמה, בגלל מוצאם היהודי... התנהגות כזאת כלפי פקידים יהודים נכי המלחמה נראית לי בלתי נסבלת לחלוטין". היטלר השיב להינדנבורג, כי מטרת החוק היא "להרחיק מעמדות מפתח מסוימות את כל אותם היסודות שאינם ראויים לקבוע בשאלות גורליות של הרייך". עם זאת, מתוך התחשבות ב"רגשות האציליים" של הנשיא, נאות שלא להחיל את החוק על יהודים ששירתו במלחמה או נפגעו ממנה. כעבור שנתיים, עם מותו של הינדנבורג, הוצאו מהשירות גם חיילים לשעבר ונפגעי מלחמה יהודים אחרים.

לאחר עליית הנאצים לשלטון החל תהליך של דחיקת יהודים גם מיתר המערכות הציבוריות. רופאים ועורכי דין יהודים סולקו באופן הדרגתי ממשרותיהם שבשירות המדינה; יהודים הורחקו מהנהלות בנקים, גם אם היו שותפים בבעלות על הבנק או נמנו עם מייסדיו; מספר התלמידים היהודים בבתי הספר ובאוניברסיטאות הוגבל, ויהודים נדחקו מכל תחומי הפעילות התרבותית - סופרים, אמנים, מנצחי תזמורות, במאי סרטים ועורכי עיתונים. מבצע ה"טיהור" מיהודים לא פסח גם על מכוני מדע ואוניברסיטאות, והודחו מהם חוקרים ומדענים, כולל חתני פרס נובל בכימיה ובפיסיקה. בפעילות זו זכו השלטונות הנאציים לשיתוף פעולה נרחב מצד ההנהלות וחברי הסגל של מוסדות אלה. מדענים, חוקרים ואמנים רבים - כולל הבכירים שבהם, כגון אלברט איינשטיין - עזבו את גרמניה מיוזמתם. רבים אחרים, ובהם גם אישים הידועים כבעלי השקפות לאומיות-גרמניות קיצוניות, אולצו לעזוב. מוצאו של כל מי שנחשד כיהודי נבדק בקפדנות, ואפילו הנשואים ליהודים נדרשו לפנות את מקומותיהם.

הוקעה תרבותית

בד בבד עם הצעדים החוקיים והכלכליים האנטי יהודיים, התרחש תהליך עקבי של הוקעה תרבותית ובידוד חברתי: נאסר על יהודים, בין השאר, לשבת על ספסלים בגנים ציבוריים, להשתתף בארגוני ספורט שונים, ולהחזיק חיות בית. בפתחי כניסה לאולמות לימוד באוניברסיטאות עמדו אנשי אגודות הסטודנטים והזהירו מפני הצטרפות לכיתות לימוד שבהן המרצים הם יהודים. בכניסה למקומות רבים נתלו שלטים עם הכתובת "יהודים אינם רצויים". גם ביישובים קטנים, שבהם חיו היהודים בשלום עם סביבתם, התרבו סימני הניכור והעוינות, והלך וגדל מספר היהודים שעקרו לערים הגדולות, כדי להימצא בקרב ציבור יהודי רחב יותר.

במסגרת מאמציהם להשליט את הרוח הנאצית על התרבות והאמנות, ולמגר השפעות "מנוונות" ויהודיות, נערכה בליל 10 במאי 1933 שריפה פומבית של ספרים בערים רבות ברחבי גרמניה. ההמון המשולהב התכנס בכיכרות הערים והשליך לאש אוצרות רוח וידע של יהודים ושל אנשים שהצטיירו בעיני הנאצים כמתנגדים וכבעלי השפעה שלילית על התרבות הגרמנית. "אנשים המעלים ספרים באש", כתב כמאה שנים קודם לכן המשורר היהודי-הגרמני היינריך היינה, "סופם שיגיעו גם לשריפת בני אנוש".

תהליכי ההוקעה התרבותית נמשכו גם בשנים הבאות. חייהם של אנשי רוח ואקדמיה יהודים נעשו קשים יותר ויותר, וחיי התרבות כולם קיבלו את חותם האידיאולוגיה הנאצית.

(בספר תמונה: שריפת ספרים בהמבורג. הנאצים שאפו "לטהר" את התרבות הגרמנית מהשפעות זרות ומגונות, ובעיקר - מהשפעות יהודיות)

שאלה

מדוע הוציאו את הספרים היהודיים מן הספריות והחנויות דווקא בטקס פומבי?

*115*

תעמולת המונים

"דר שטירמר" היה שבועון גרמני אנטישמי. עורכו, יוליוס שטרייכר, בלט כאחד האנטישמים הקיצוניים בין מנהיגי המפלגה הנאצית. השבועון החל להופיע ב-1923, ועסק בעיקר בפרסום שערוריות בענייני פוליטיקה, מין ופשע. עם השנים גבר מסע התעמולה האנטי יהודי בשבועון, והדבר בא לידי ביטוי בזרם בלתי פוסק של האשמות נגד היהודים. עם עלייתו של היטלר לשלטון כבר הפך השבועון לאחד הפרסומים הנאציים הפופולריים ביותר, וההיבט האנטישמי הפך למרכיב בעל משמעות בעיתון.

השבועון ביקש להציג את היהודים כאויב הגדול ביותר של גרמניה ושל האנושות כולה, על ידי פרסום מאמרים בסגנון בוטה, תוקפני וקל להבנה. בכותרת עמודו הראשון הופיעה תמיד הסיסמה: "היהודים הם אסוננו". אחד האמצעים המרכזיים למגמה זו היה פרסום קריקטורות אנטישמיות פורנוגרפיות, שהופיעו בעמודו הראשון של העיתון בכל גיליון מאז 1925. היהודי הוצג בהן כדמות מעוררת בוז וגועל, וכבעלת תאווה מינית בלתי מרוסנת. "דר שטירמר" הפך גם להוצאת ספרים. במסגרתה פורסמו גם ספרי ילדים, רוויים אף הם בהסתה אנטישמית.

ב-1938 היתה תפוצת העיתון כ-500,000 עותקים, אך מספר קוראיו היה גדול בהרבה, כתוצאה משיטות הפצתו ושיווקו. הוא פורסם בלוחות תצוגה, שהוצבו במקומות מרכזיים בערים ואף במפעלים. לוחות התצוגה של העיתון הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי היום יום ברייך השלישי.

הסתה בתקשורת ובחינוך

כזכור, התעמולה הנאצית שילבה במסריה את הגזענות עם שנאת היהודים והציגה את היהודי כמזיק ביולוגי, טפיל, שסופו להיכחד. בכדי להעביר את המסר הזה השתמשו הנאצים בכל הכלים שעמדו לרשותם. במרס 1933 הקימו הנאצים את 'משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם', בראשותו של יוזף גבלס, והוא שלט על הרדיו, העיתונות, התיאטרון, הקולנוע והאומנויות. לסרטים נועד תפקיד חשוב בהפצת האידיאולוגיה הנאצית. ב-1939 הופקו הסרטים האנטי יהודיים הראשונים ושנה לאחר מכן הופקו הסרטים האנטישמיים "היהודי זיס" ו"היהודי הנצחי". הנאצים הציבו את היהודים כאיום מתמיד על העולם, ובתוכנית לסילוק הנגע היהודי הם ראו אמצעי הכרחי לטיהור הגזע הארי והאנושות כולה. מסרים אלה הועברו גם במערכת החינוך הנאצית והם שהכתיבו את תכניות הלימוד ואת התכנים שהועברו לנוער במסגרת תנועת הנוער ההיטלראי.

(בספר תמונה של קריקטורה: שער גיליון "דר שטירמר" ממאי 1934. בקריקטורה נראים יהודים אוספים את דמם של ילדים נוצרים. בתחתית העמוד מופיעה הכתובת "היהודים הם אסוננו". לצורכי תעמולה השתמשו הנאצים גם במוטיבים מן האנטישמיות הנוצרית, כל עוד שירתה את יעדם)

שאלה

לאילו חוגים באוכלוסייה פנה לדעתכם "דר שטירמר", ובאילו אמצעים נקט?

*116*

(בספר תמונה: כרזת הסרט "היהודי הנצחי", 1940. ההסתה התקשורתית נגד היהודים הלכה והחריפה במשך כל שנות המשטר)

שאלה

כיצד מוצג היהודי בכרזה?

(בספר תמונה של קריקטורה: בקריקטורה זו נראים בני זוג יהודים יוצאים מן הכנסייה לאחר שהתנצרו. על בני הזוג משקיפות שתי נערות אריות, והן אומרות אחת לשנייה: "הטבילה לא הפכה אותו ללא יהודי")

שאלות

1. כיצד מבטאת הקריקטורה את ההבדל בין העוינות הנוצרית כלפי היהודים לבין האנטישמיות הנאצית?

2. כלפי מי עוד מובעת ביקורת מרומזת, ומה הרווח שיכול המשטר הנאצי להפיק מביקורת זו?

*117*

שאלה מתמטית מתוך ספר לימוד נאצי

מטוס שטוקה שעומד להמריא נושא 12 תריסרים של פצצות, שכל אחת מהן שוקלת 10 ק"ג. המטוס ממריא לוורשה, המרכז של היהדות הבינלאומית. הוא מפציץ את העיר. בשעת ההמראה, כשמיכל הדלק שלו מכיל 1,000 ק"ג דלק, שוקל המטוס 8 טונות. עם שובו ממסע הצלב נותרו עדיין במיכלו 230 ק"ג דלק. מה משקלו של המטוס כאשר הוא ריק?

מתוך: פ' נוימן, המצעד השחור.

שאלה

כיצד הופך ספר הלימוד את השנאה ליהודים לעניין מובן מאליו?

תקופה שנייה - דחייה ציבורית וחקיקה גזעית

דחייה מהמרחב הציבורי

לקראת סוף שנת 1933 חלה רגיעה זמנית בלהט האנטי יהודי של המשטר החדש. היטלר עצמו אף הכריז על "קץ המהפכה". אך הרגיעה לא האריכה ימים, כפי שהתברר לאחר מכן.

שנת 1934 היתה שנה שקטה יחסית, ולא ניכרו בה סימנים של הסלמה חריפה במדיניות האנטי יהודית בגרמניה. גם גל ההגירה של יהודים, שהחל עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933, נחלש.

ההנהגה הנאצית היתה נתונה להשפעות שונות וללחצים מנוגדים. מצד אחד, לחצו פעילי שטח ומנהיגים רדיקליים בתוך המפלגה להקצנה במדיניות האנטי יהודית. מצד שני, לחצו גורמים אחרים בשלטון למתן את הפעילות האנטי יהודית, ובהם הממונים על הכלכלה, שבראש מעייניהם עמדה היציבות הכלכלית של גרמניה. ממניעים טקטיים, הקשורים בין השאר במדיניות החוץ שלו, היה להיטלר עניין להפחית בשלב זה את הצעדים האנטי יהודיים. רישומם של אלה עלול היה לגרור מחאות והתנגדויות בארצות חוץ ולהפריע במגמת הביסוס הכלכלי והצבאי של גרמניה. עם זאת, לא נטש היטלר את מחויבותו לאידיאולוגיה האנטישמית, שעמדה במרכז תפיסת עולמו.

באביב 1935 החל להסתמן שוב גל של טרור אנטי יהודי. גל זה צמח בעיקר מלמטה. במקומות רבים נאסרה כניסתם של יהודים לבתי קולנוע, למסעדות, לאתרי נופש ולבריכות שחייה ציבוריות. במקביל, נמשך הנישול על פי חוק של היהודים. במרס וביולי 1935 הוצאו היהודים מהצבא הגרמני המתחדש. כמו כן ניתנו הנחיות ברורות לבתי הספר לסלק תלמידים יהודים ולכנסם במסגרות נפרדות.

(בספר תמונה: אישה גרמניה נושאת שלט שעליו ההצהרה: "אני חזירה, שכבתי עם יהודי". קרלסבאך, גרמניה)

חוקי נירנברג (1935): חקיקה גזעית חסרת תקדים

מתוך היענות ללחצים מלמטה ומתוך רצון לתת למדיניות האנטי יהודית מסגרת תחיקתית כללית, החליט היטלר על כינוס הרייכסטאג במסגרת הוועידה השנתית של המפלגה הנאצית בנירנברג. בוועידה זו, שכונסה בספטמבר 1935, הציג היטלר שורה של חוקים גזעניים. חברי הרייכסטאג אישרו את החוקים החדשים, שנודעו כ"חוקי נירנברג". בין החוקים שהובאו בפני הרייכסטאג היו שני חוקים בסיסיים, שמהם נגזרו תקנות לביצוע מהלכים אנטי יהודיים: "חוק אזרחות הרייך" ו"החוק להגנת הדם והכבוד הגרמניים". חוקי נירנברג לא הסתפקו בשלילת הזכויות האזרחיות שהוענקו ליהודים בתהליך האמנציפציה. הם הרחיקו לכת יותר, וסימנו את היהודים כגזע נפרד, בעל דם שונה, שאינו יכול להיות חלק מן החברה הגרמנית.

החוק הראשון בין חוקי נירנברג, "חוק אזרחות הרייך", קבע, כי "אזרח הרייך הוא רק נתין המדינה בעל דם גרמני או בעל דם קרוב לו... אזרח הרייך הוא בלבד בעל הזכויות הפוליטיות המלאות". החוק השני, "החוק

*118*

להגנת הדם והכבוד הגרמניים", קבע ש"נישואים בין יהודים ובין נתיני המדינה בעלי דם גרמני או בעלי דם קרוב לו - אסורים". החוק הסיר את ההכרה גם מנישואים מסוג זה שנערכו מחוץ לגרמניה, תוך ניסיון לעקוף את החוק. כן נאמר בחוק: "יהודים אינם רשאים להעסיק במשק ביתם נתינות המדינה בעלות דם גרמני או בעלות דם קרוב לו, שהן למטה מגיל 45. אסור ליהודים להציג את דגל המדינה ולהציג את צבעי הרייך. לעומת זאת מותר להם להציג את הצבעים היהודיים".

חוקים אלה לא הגדירו במפורש מיהו יהודי. כדי למלא חסר זה, קבעה תקנה מ-14 בנובמבר 1935: "יהודי הינו מי שמוצאו משלושה סבים שהם יהודים גמורים לפי גזעם... ליהודי נחשב גם בן תערובת, נתין המדינה שמוצאו משני סבים יהודים גמורים". ואולם, לא עלה בידי מנסחי החוק להבהיר מה הם סימני ההיכר של בן הגזע היהודי. על אף דבקותם של הנאצים בתפיסות גזעניות והתעקשותם שהגדרת היהודי מבוססת על יסוד ביולוגי ולא על יסוד דתי, בפועל נזקקו המחוקקים להגדרה הדתית הקהילתית הישנה: בבואו לזהות מיהו יהודי, דיבר החוק על אנשים שהיו יהודים לפי דתם והשתייכו לקהילה היהודית. גם אנשים שהמירו את דתם וקיבלו את הדת הנוצרית סווגו כיהודים על פי חוקי הגזע, בשל שייכותם הדתית של הוריהם או סביהם.

חוקי נירנברג הגדירו גם דרגות שונות של מישלינגה - בני גזע מעורב. לאנשים אלה הותרו זכויות אזרח מסוימות שנשללו מיהודים מלאים, והם התקבלו לבתי ספר ולמוסדות להשכלה גבוהה. החובה להוכיח שמוצאו של אדם אין בו מרכיבים יהודיים כלשהם הפכה רווחת יותר ויותר בגרמניה.

יהודים ולא יהודים רבים קיוו, שקבלת חוקי הגזע של נירנברג תביא לסיומו של תהליך ההסלמה במדיניות האנטי יהודית של המשטר הנאצי, ותיצור מציאות שבה יוכלו יהודים להתקיים בגרמניה כקבוצה אוטונומית נפרדת. בפועל נאחזו מוסדות ורשויות הרייך בחוקים אלו כבסיס לגזירת חוקי משנה וצעדים אנטי יהודיים מתרחבים והולכים. גם כוונת השלטונות עצמם לא היתה חד משמעית. בדבריו בפני הרייכסטאג אמר היטלר, שבחקיקה הגזעית היתה "ממשלת הרייך הגרמני מודרכת על ידי המחשבה, שמא ניתן, באמצעות פתרון חילוני חד פעמי, ליצור בסיס שיביא את העם הגרמני ליחס נסבל כלפי יהודים". עם זאת, הוסיף: "אם תקווה זו לא תתממש, וההסתה היהודית בתוך גרמניה )ובמישור) הבינלאומי תימשך, ייבחן המצב מחדש...". בכך רמז להמשך ההסלמה ביחס ליהודים.

(בספר דיאגרמות המגדירות דרגות שונות של "מישלינגה" - בני הגזע המעורב, על פי כמות "הדם" היהודי - היעזר במנחה)

שאלות

1. כיצד מבטאת תמונה זו את הניסיון לתת דימוי מדעי-אובייקטיבי לתורת הגזע?

2. במה סותר אופן המיון את הדרך שלפיה זיהו בפועל שייכות האדם ליהדות?

*119*

קטעים מחוקי נירנברג

הרייכסטאג החליט פה אחד, על החוק הבא המתפרסם בזה:

1. (1) נתין המדינה הוא כל מי שנתון להסות הרייך הגרמני, ולכן הוא במיוחד מחויב כלפיו.

(2) נתינות המדינה מוענקת לפי הוראות חוק נתינות הרייך והמדינה.

2. (1) אזרח הרייך הוא רק אותו נתין המדינה בעל דם גרמני או בעל דם קרוב לו, המוכיח על ידי התנהגותו שהוא נכון וראוי לשרת בנאמנות את העם הגרמני והרייך.

(2) זכות אזרחות הרייך מוענקת על ידי מתן תעודת אזרחות הרייך.

(3) אזרח הרייך בלבד הוא בעל הזכויות הפוליטיות המלאות בהתאם לחוקים...

חוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני מיום 15 בספטמבר 1935

בהיותו חדור הכרה שטוהר הדם הגרמני הוא תנאי מוקדם להמשך קיומו של העם הגרמני, ובהיותו חדור רצון בלתי נכנע להבטיח את האומה הגרמנית לעולם, החליט הרייכסטאג פה אחד על החוק הבא המתפרסם בזה:

1. (1) נישואים בין יהודים ובין נתיני המדינה בעלי דם גרמני או בעלי דם קרוב לו - אסורים. נישואים שנערכו בניגוד (לחוק) בטלים, גם אם נערכו בחו"ל לשם עקיפת חוק זה.

(2) רק התובע הכללי יכול להגיש תביעה לביטול (הנישואים).

2. יחסים מחוץ לנישואים בין יהודים לנתיני המדינה, בעלי דם גרמני או בעלי דם קרוב לו - אסורים.

3. יהודים אינם רשאים להעסיק במשק ביתם נתיחת המדינה בעלות דם גרמני או בעלות דם קרוב לו, שהן למטה מגיל 45.

חוק אזרחות הרייך מיום 15 בספטמבר 1936

4. (1) אסור ליהודי להניף את דגל הרייך והמדינה ולהציג את צבעי הרייך.

(2) לעומת זאת, מותר להם להציג את הצבעים היהודיים. ביצוע היתר זה עומד תחת חסות המדינה...

תקנה ראשונה לחוק אזרחות הרייך מיום 14 בנובמבר 1935

4. (1) יהודי אינו יכול להיות אזרח הרייך, אין לו זכות הצבעה בעניינים פוליטיים; הוא אינו יכול לכהן במשרה ציבורית...

5. (1) יהודי הינו מי שמוצאו לפחות משלושה סבים, שהם יהודים גמורים לפי גזעם...

(2) כיהודי נחשב גם בן תערובת נתין המדינה שמוצאו משני סבים יהודים גמורים,

(א) אשר השתייך בעת הוצאת החוק לקהילה היהודית או נתקבל אליה לאחר מכן,

(ב) מי שהיה בעת הוצאת החוק נשוי ליהודי או התחתן עם יהודי לאחר מכן,

(ג) מי שמוצאו מנישואים עם יהודי כמשמעו בפסקה (1) שנערכ1 לאחר שהחוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני מ-15 בספטמבר 1935 נכנס לתוקפו,

(ד) מי שמוצאו מיחסים עם יהודי מחוץ לנישואים, כמשמעו בפסקה (1) ונולד מחוץ לנישואים אחרי 31 ביולי 1936...

שאלה

מה בניסוח של חוקים אלו ותוכנם מבטא שלב חדש במדיניות כלפי היהודים?

*120*

1936 - הפוגה והיערכות לקראת עידן חדש

בשנת 1936, לאחר קבלת חוקי נירנברג, חלה הפוגה מסוימת במדיניות האנטי יהודית, כתוצאה מההכנות לקראת האולימפיאדה ה-16, שהתקיימה בברלין בשנה זו. היטלר ייחס חשיבות רבה לאירוח האולימפיאדה וביקש לחזק באמצעותה את מעמדה ודימויה של גרמניה בעולם. כדי לרצות את דעת הקהל העולמית המסתייגת, ולהשקיט את הקריאות שנשמעו במקומות מסוימים להחרמת האולימפיאדה המתקיימת בגרמניה הנאצית, הוצנעו התעמולה הגזענית והפגיעות על רקע גזעני. כתובות אנטי יהודיות ולוחות ראווה עם גיליונות ה"דר שטירמר" נעלמו ממקומות ציבוריים. יתרה מזאת, בצוות הספורטאים האולימפי של גרמניה נכללו שני ספורטאים שלא ענו לכללי טוהר הגזע: סייפת יהודייה למחצה ושחקן הוקי קרח יהודי.

תקופה שלישית - מנישול וגירוש לטרור (1937-1938)

חידוש המערכה האנטי יהודית והסלמתה

ההפוגה במערכה האנטי יהודית, שבאה עקב האולימפיאדה, היתה הפסקה זמנית בלבד. למעשה ניתן לראות את שנת 1936 כתחילתה של תקופה חדשה בגרמניה - מבחינת יחסי החוץ של המדינה ומבחינת מצבה הפנימי. ככל שמעמדה הכלכלי והבינלאומי של גרמניה התעצם, כן גברה המדיניות האנטי יהודית. הכלכלה הגרמנית התחזקה, והאבטלה חוסלה כמעט כליל. עתה בא תור ההתייצבות, שאפשרה את יישום המטרה ארוכת הטווח של המשטר - הגברת החימוש וההיערכות לקראת עימות מלחמתי. שינויים כלכליים אלה, ובראשם הפחתת התלות הכלכלית בגורמי חוץ, הובילו לעליית מדרגה במדיניות האנטי יהודית. היא אופיינה עתה בשלושה קווי פעולה מרכזיים: אריזציה (העברה לבעלות ארית) מואצת שלבתי עסק יהודיים; מאמצים גוברים לכפות על היהודים הגירה מגרמניה; ופעילות תעמולתית קדחתנית, בקנה מידה עולמי, במטרה להדגיש את האיום היהודי ואת החתרנות היהודית.

אריזציה של הרכוש היהודי

בתהליך האריזציה השתלטו גרמנים "ארים" ואנשי המפלגה הנאצית על מפעלים ועל רכוש יהודי. את גרעיניו הראשונים של תהליך זה ניתן לזהות למעשה כבר ב-1933, אם כי לא בצורה שיטתית. תחילה שלחו הגרמנים יד ברכוש היהודי בדרכי שכנוע, ורק במקרים קיצוניים נקטו בשיטות אלימות. בשנת 1938, בעקבות חקיקה, התעצם מהלך האריזציה. באפריל חויבו היהודים לרשום רכוש שערכו עלה על 5,000 רייכסמארק. באותו זמן עדיין היו בידיים יהודיות כ-40,000 בתי עסק (לעומת כ-100,000 בשנת 1933). תוך שנה נגזלו 80 אחוזים מהם בדרכי כפייה.

1938 - שנת מפנה גורלית

בשנת 1938 עברה מדיניות החוץ הגרמנית לפסים תוקפניים יותר ויותר, שהתבטאו בכיבוש ובסיפוח שטחי אוסטריה וצ'כוסלובקיה. מיד עם השתלטות הנאצים הם החלו לרדוף את 185,000 יהודי אוסטריה, שחלקם המכריע היה מרוכז בווינה. החקיקה הגזענית שהיתה קיימת בגרמניה הועתקה עתה גם לאוסטריה, והיהודים סבלו השפלה ושיסוי פומביים, הורחקו מהחברה ונושלו מהכלכלה. בין התקנות המרובות של שנת 1938, הנחשבת לשנת מפנה במצבם של יהודי גרמניה, נכללו החובה לצרף שמות פרטיים יהודיים (ישראל ושרה) לשמותיהם, סימון דרכוני היהודים באות J וביטול המעמד המוכר של המסגרות הקהילתיות היהודיות.

(בספר תמונה: ילדים יהודים מושפלים בפני עמיתיהם לכיתה בווינה לאחר ה"אנשלוס" (סיפוח אוסטריה). ילדים יהודים אולצו להשתתף בשיעורים שעסקו בתורת הגזע וב"נחיתותם הגזעית של היהודים")

שאלה

מדוע בחרו מחנכים נאצים לחייב תלמידים יהודים להשתתף בשיעורים אלו?

*121*

הגירה כפויה

מעבר לגילויי ההשפלה והשיסוי, החל הממשל הגרמני באוסטריה להפעיל מדיניות הגירה המונית של יהודים, תוך שימוש באמצעי כפייה שלא הופעלו קודם לכן בגרמניה. מדיניות חדשה זו בתחום ההגירה בוצעה מטעם מדור בגסטאפו בראשותו של אדולף אייכמן.

כבר ב-1935 קראו אישים בממשל הגרמני להאיץ את ההגירה היהודית מגרמניה, אך כיוון זה לא התקבל כמדיניות רשמית ועקבית. על פי הניסיון שנרכש בטיפול ביהודי אוסטריה, החלה להתגבש בגרמניה מדיניות רשמית של הגירה כפויה. מדיניות זו נשענה על תפיסת ה-ס"ס, שיש להפעיל אמצעי כוח משטרתיים ברוטליים נגד היהודים כדי להכריחם להגר. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, ואף בשלביה הראשונים, נחשבה ההגירה - כלומר החתירה לטיהורה של גרמניה הגדולה מיהודים - ל"פתרון" הרצוי של "השאלה היהודית". רק זמן מה לאחר פרוץ המלחמה הקיץ הקץ גם על תפיסה זו.

(בספר תמונה: משחק ילדים "יודן ראוס" - "יהודים החוצה". הופץ בגרמניה בסוף שנות ה-30. על לוח המשחק מצוירות מספר חנויות יהודיות בתוך חומות עיר עתיקה על פי ההוראות, "המנצח במשחק הוא זה אשר מצליח לגרש שישה יהודים".

שאלה

כיצד מעיד המשחק על תפיסת הנאצים לגבי "פתרון הבעיה היהודית" בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה?

"ליל הבדולח"

באוקטובר 1938 גורשו באלימות ברוטלית כ-17,000 יהודים בעלי אזרחות פולנית, שחיו זמן רב בגרמניה. השלטונות הפולניים התכוונו לשלול מיהודים אלה את אזרחותם הפולנית. כדי למנוע בעיות מבחינתם, הקדימו הגרמנים וגירשו מיד את היהודים הללו. מרבית המגורשים נתקעו חסרי כל בעיירת גבול פולנית, זבונשין, כאשר הגרמנים חוסמים בפניהם את גבול ארצם והפולנים מונעים מהם כניסה לתוך פולין. בין המגורשים לזבונשין היתה משפחת גרינשפן, שבנה בן ה-17, הרשל גרינשפן, שהה באותה עת בפאריס. כשנודע לגרינשפן הצעיר על גירושם האכזרי של הוריו ובני משפחתו, הוא התנקש במזכיר של שגרירות גרמניה בצרפת ופצע אותו פצעי מוות.

(בספר תמונה: בית כנסת בפרנקפורט עולה באש בפרעות "ליל הבדולח", מול קהל גדול הצופה בלהבות)

מעשה זה שימש עילה לפוגרום שיזם שר התעמולה הגרמני, יוזף גבלס, בהסכמתו של היטלר. בלילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938 פשטו יחידות נאציות, יחד עם המון רב, על מבנים יהודיים, תקפו יהודים ברחבי המדינה והסיתו את ההמון המשולהב ליטול חלק בפרעות. בעיצומו של הפוגרום הוצתו ונהרסו יותר מ-1,400 בתי כנסת ברחבי הרייך, נשרפו ונשדדו יותר מ-8,000 חנויות, ומאות מקומות מגורים נהרסו או ניזוקו. הזכוכיות השבורות של בתי הכנסת ושל החנויות היהודיות הקנו לפוגרום זה את כינויו, "פוגרום ליל הבדולח". 400 יהודים נרצחו בפוגרום. כ-30,000 נעצרו ושולחו למחנות ריכוז, וכאלף מצאו שם את מותם. שחרור העצורים התאפשר רק לאחר שהוכח כי האסירים עומדים לעזוב את גבולות הרייך. היה זה חידוש מבשר רעות, שכן לראשונה נאסרו יהודים אך ורק בשל יהדותם. עד כה הופנו למחנות הריכוז רק מי שהוגדרו מתנגדי המשטר, גורמים א-סוציאליים, וצוענים. בכליאת היהודים החלה ההתייחסות אליהם כגורם מסוכן שיש לא רק לדחוק אותו החוצה מהחברה אלא גם לרכזו ולהגבילו.

*122*

(בספר תמונה: יהודים מגורשים למחנה הריכוז דכאו לאחר "ליל הבדולח" - היעזר במנחה)

שאלה

במה מבטא הצילום חידוש בשימוש של הנאצים במחנות הריכוז?

רכוש רב שנהרס בפוגרום היה מבוטח, והתשלום הטיל מעמסה לא קלה על חברות הביטוח ופגע בכלכלה הגרמנית. כדי לכסות הוצאות אלה הטילו השלטונות קנס קיבוצי על היהודים בגובה מיליארד מארק, שלפי ההערכות היה כרבע מהרכוש שנמצא באותה עת בידי יהודי גרמניה. לאחר גביית המס נטלה המדינה לעצמה גם את תשלומי הביטוח, והיהודים נדרשו לממן את תיקון נזקי הפוגרום בכספם. בשבועות שלאחר ליל הבדולח חוקקו השלטונות חוקים רבים, במטרה לדחוק סופית את היהודים אל מחוץ לתחומי החברה הגרמנית. לימודיהם של יהודים בבתי ספר גרמניים הופסקו כליל ופעולת המפלגות וההתאגדויות היהודיות בוטלה. נוספו הגבלות חריפות חדשות על זכויות הפרט של היהודים, עד לפרטים הקטנים ביותר של חייהם האישיים - כגון האיסור על החזקת רישיון נהיגה, ואיסור להיכנס למקומות ציבוריים.

גם מבנה הקהילה היהודית הלך והתפורר: הנציגות הארצית של היהודים פוזרה, וביולי 1939 הוצא צו רשמי, שהכיר בהתאחדות הארצית של היהודים (ראו בפרק הבא) בגרמניה כגוף היחיד המתאם בין המשטר לאוכלוסייה היהודית. כל הארגונים היהודיים האחרים בוטלו.

אלימות "ליל הבדולח"

בבוקר 10 בנובמבר 1938, בשעה שמונה, יצא האיכר וראש ה-ס"א באלברשטט, אדולף היינריך פריי, מלווה בכמה מרעיו, לביתה של האלמנה היהודייה סוזנה שטרן, בת שמונים ואחת. לדברי פריי, לא מיהרה האלמנה שטרן לפתוח את הדלת, וכשראתה אותו חייכה "חיוך מתגרה" ואמרה: "ביקור חשוב מאוד הבוקר". פריי הורה לה להתלבש ולבוא איתם. היא התיישבה על הטפה שלה והודיעה שלא תתלבש ולא תצא מביתה; הם יכולים לעשות בה כרצונם. פריי דיווח שחילופי דברים אלה חזרו חמש או שש פעמים, וכשאמרה שטרן שוב שהם יכולים לעשות כרצונם, שלף פריי את אקדחו וירה כדור בחזה.

"בירייה הראשונה התמוטטה שטרן על הספה. היא נשענה לאחור והניחה את ידיה על החזה. מיד יריתי את הירייה השנייה, והפעם כיוונתי לראש שלה. שטרן נפלה מן הספה והסתובבה. היא שכבה קרוב לספה, הראש שלה מופנה שמאלה, לחלון. באותו זמן היא עדיין הראתה סימני חיים. מפעם לפעם היא חרחרה, ואחר כך הפסיקה. שטרן לא צעקה ולא דיברה. חברי ק"ד הפך את ראשה של שטרן כדי לראות איפה נפגעה. אמרתי לו שאני לא מבין למה אנחנו עומדים פה; מה שצריך לעשות זה לנעול את הדלת ולמסור את המפתחות. אבל כדי להיות בטוחים ששטרן מתה יריתי בה באמצע המצח ממרחק של עשרה סנטימטרים בערך. אחר כך נעלנו את הבית ואני טלפנתי אל הקריסלייטר אולמר מהטלפון הציבורי באלברשטט ודיווחתי לו מה קרה."

מתוך: ש' פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות 1933-1939, תל אביב 1997, עמ' 305.

המדיניות הנאצית הגיעה, ערב פרוץ מלחמה עולמית חדשה, לידי התגבשות. מדיניות זו יצרה שיאים אנטישמיים חסרי תקדים, והצליחה להפוך את היהודים בקהילה יהודית שהיתה מן המעורות ביותר בחברה הסובבת לפליטים מנודים וחסרי זכויות, במדינה שבה נולדו ובה ראו את מולדתם. עם זאת, חשוב לציין שלאורך כל תהליך החרפת הגזירות ניסו יהודי גרמניה להתמודד עם המדיניות הנאצית המשתנה, בדרכים שונות ובאמצעים המוגבלים שהיו בידיהם.

*123*

שאלות סיכום

1. הפרק מציין שלושה אמצעים מרכזיים שבהם עשו הנאצים שימוש במדיניותם האנטי יהודית בשנים 1933-1939 (תעמולה, חקיקה וטרור). ציינו עד כמה מרכזי התפקיד שמילא כל אחד מאמצעים אלה בכל אחת משלוש תקופות המשנה שבין 1933-1939.

2. המדיניות האנטי יהודית בשנים 1933-1939 התאפיינה במגמות של החרפה ורגיעה לסירוגין. מה היו הגורמים שתרמו להסלמת המדיניות האנטי יהודית? אילו גורמים באותו פרק זמן עיכבו אותה?

3. שנת 1938 הוגדרה כשנת מפנה במדיניות הנאצית האנטי יהודית. האם לדעתכם הגדרה זו תואמת את ההתרחשויות? נמקו.

4. בחרו מספר מוקדים מרכזיים במדיניות האנטי יהודית (יום החרם, חוק הפקידות, שריפת ספרים, סילוק יהודים מאיגודים וממשרות, חוקי נירנברג, אריזציה, ליל הבדולח, הגירה כפויה), והסבירו: באיזו מידה נכפו צעדים אלה על הציבור הגרמני מלמעלה, ובאיזו מידה היו השלטונות תלויים בשיתוף פעולה (פסיבי או אקטיבי) של האוכלוסייה ביישום המדיניות?

הסלמה ורגיעה במדיניות האנטי יהודית

*124*

פרק 16. גולים במולדתם: יהודי גרמניה, 1933-1939

*124*

מושגים

- הברית הארצית של חיילי החזית היהודים

- התאחדות ציוני גרמניה

- "האגודה המרכזית של האזרחים הגרמנים בני דת משה"

- "הנציגות הארצית של היהודים בגרמניה"

- הגירה

- הסבה מקצועית

- חינוך

- איגוד התרבות היהודי

שאלות פתיחה

1. מה היו הקשיים שניצבו בפני יהודי גרמניה בשנים 1933-1939?

2. באילו דרכים ניסו היהודים להתמודד עם ההתפתחות ההדרגתית במדיניות הנאצית?

התמודדות עם מציאות משתנה

במהלך שש השנים שבין עליית הנאצים לשלטון לבין פרוץ המלחמה עמדו החיים היהודיים בגרמניה בסימן של מתח מתמשך - בין השאיפה לשמור על דפוסי קיום נורמליים, מצד אחד, לבין הניסיון לעמוד על הסכנות ההולכות וגוברות לקיומם, מצד אחר. ברמת המדיניות הממלכתית הלך מצבם של היהודים והתדרדר, ואילו ברמה החווייתית והאישית של חיי היום יום היתה למדיניות המשתנה השפעה בלתי אחידה. השפעה זו השתנתה מאדם לאדם ומשנה לשנה. אל מולה יהודי גרמניה חיפשו דרכי תגובה לגזירות ההולכות ומחריפות, ושאפו למצוא דרכים להמשיך את הקיום היהודי בדרך כלשהי.

שנתיים ראשונות

החקיקה האנטי יהודית, שהנאצים החלו בה בחודשים הראשונים לשלטונם, והחרם על העסקים היהודיים ב-1 באפריל 1933, הבהירו ליהודי גרמניה שהם עומדים בפתח עידן חדש. עם זאת, אופיו עדיין לא היה ברור. את התגובות ואת דרכי ההתמודדות השונות למצב החדש ניתן לראות כפועל יוצא מהגיוון האנושי של יהודי גרמניה וממצבם החברתי והתרבותי.

1. התגובה האישית - התנגדות, השלמה או הגירה?

התנגדות

יום החרם, 1 באפריל, היה לרבים חוויה קשה וקו פרשת מים שממנו והלאה החלו תפיסותיהם להשתנות. אדווין לנדאו, יהודי מעיירה קטנה בפרוסיה המערבית, תיאר את חוויותיו ביום זה:

...שני נאצים צעירים עמדו גם מול החנות שלנו, ומנעו מהלקוחות את הכניסה פנימה... אלה הם האנשים שאנחנו - היהודים הצעירים - לחמנו עבורם פעם בחפירות, ושפכנו את דמנו כדי להגן על המדינה מפני האויב. האם לא נותר אף חבר אחד לנשק מאותם הימים שחש גועל נפש כאשר ראה את המתרחש עתה?... לקחתי את עיטורי הצבאיים, ענדתי אותם, יצאתי לרחוב והלכתי למספר חנויות יהודיות. תחילה מנעו גם בעדי מלהיכנס אליהן. אבל אני רתחתי מזעם, ורציתי לצעוק את שנאתי לתוך פניהם של הברברים הללו. שנאה, תיעוב - ממתי אחז בי רגש זה? שינוי זה עבר עלי רק מזה שעות ספורות. המדינה הזו, האנשים האלה, שעד אותו רגע אהבתי והערצתי אותם, הפכו לפתע פתאום לאויבי. אם כן, אינני גרמני עוד - או שאינני אמור להיות גרמני. באופן טבעי לא ניתן היה לי לעכל ולסדר זאת בראשי בטווח של שעות ספורות. אך היה דבר אחד שאותו חשתי באופן פתאומי: התביישתי באמון שנתתי ברבים כל כך - אנשים שזה עתה נחשפו פניהם האמיתיים כאויבי בנפש. גם הרחוב עצמו נראה לי לפתע זר ומנוכר. כן, העיר כולה הפכה למקום זר ומנוכר.

מ' ריכרץ, אזרחים על תנאי: יהודי גרמניה - פרקי זכרונות 1780-1945, עמ' 323.

*125*

מטבע הדברים, חוויות אישיות הן מגוונות, ומובן שלא כל יהודי גרמניה חוו את הדברים באותה צורה. ניתן לראות כי היו גם כאלו שתבעו להתעלם מן הפגיעה.

השלמה

מתוך עלון הקהילה היהודית בפרנקפורט, אפריל 1933

בימים קשים אלה יש לנו צורך עמוק לפנות במילים אחדות לקהילתנו. כל אחד יכול להיות בטוח, שאנו משתדלים בכל כוחותינו להילחם, עם שאר קהילות גרמניה, בעד שוויון אזרחי-מדיני ליהודי גרמניה, ולעזור לאלה שבמצוקה, ולהבטיח את קיום קהילתנו. דבר אל יוכל לנזול מאיתנו את הקשר בן אלפי השנים למולדתנו הגרמנית, שום מצוקה וסכנה לא יוכלו להביא אותנו להתכחשות לאמונה שהורישו לנו אבותינו. ביישוב הדעת ובכבוד ניאבק על ענייננו. אם איש לא ירים קולו למעננו, יעידו בעדנו אבני העיר הזאת, שחייבת את שגשוגה לא במעט להישגי היהודים, שבה מעידים מוסדות רבים על אזרחות טובה של יהודים, והיחסים בין האזרחים היהודים ללא יהודים היו בה תמיד קרובים במיוחד. אל תתייאשוו סגרו את השורות! לא יברח יהודי בעל כבוד עצמי בימים כאלה! עזרו לנו לשמור על מורשת אבותינו, ואם המצוקה תוקפת את היחיד, זכרו את הפסוק, שאנו נאמר בחג הפסח, חג החירות הקרוב, מימים ימימה: "...שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם!".

מתוך: נ' ט' גידל, היהודים בגרמניה

שאלות

1. אילו מטרות הציבה לעצמה הקהילה היהודית בפרנקפורט באפריל 1933?

2. כיצד ראו כותבי העלון את היחסים בין יהודים לגרמנים?

(בספר תמונה: סדנה ללימוד סנדלרות)

ככל שהוגבלו תחומי העיסוק המותרים ליהודים, וככל שאיבדו יהודים את מקומות עבודתם, כך גבר הצורך במציאת חלופות. הארגונים היהודיים הקימו סדנאות להסבה מקצועית.

הגירה

הרגשת הזרות והניכור שאפפה את יהודי גרמניה, היתה בין הגורמים שהובילו להגירה מואצת של יהודים בשנה הראשונה לשלטון הנאצי. לאורך התקופה חלו שינויים בממדי ההגירה, שנבעו מפרשנות משתנה של היהודים למצב במדינה. בגל ההגירה הראשון עזבו את גרמניה, עד אביב 1934, קרוב ל-50,000 איש. אחוז ניכר מהם היה מורכב מיהודים מזרח-אירופים, שישבו בגרמניה ולא היו בעלי אזרחות גרמנית. לאחר 1934 חלה ירידה בממדי ההגירה, והיתה אף תופעה של הגירה חוזרת, כתוצאה מקשיים שונים שבהם נתקלו היהודים המהגרים. תופעה זו נבעה בין השאר מהיחס השלילי שבו נתקלו מקצת המהגרים בארצות אירופה השכנות, ומהמכשולים שעמדו בפני השתלבותם במערך העבודה שם.

ההגירה והחוויות הקשות הובילו את הארגונים היהודיים לתגובות משלהם. שאיפתם של הארגונים היתה, מצד אחד, להגיב על מדיניות השלטונות, ומצד שני, לספק תשובה ותמיכה ליהודים הנמצאים במצוקה מסוג שלא ידעו קודם לכן. גם תגובות הארגונים השונים נעו בהתאם להשקפותיהם האידיאולוגיות.

*126*

2. תגובות ארגונים וזרמים שונים לגזירות:

האגודה המרכזית

הארגון היהודי הגדול ביותר בגרמניה היה "האגודה המרכזית של האזרחים הגרמנים בני דת משה". תגובתה הראשונה של האגודה לעליית הנאצים לשלטון - כמו גם של מרבית הארגונים והמוסדות היהודיים - עמדה בסימן של מבוכה והתלבטות. המגמה המרכזית באגודה בשנים הראשונות לשלטון הנאצי היתה לשמור על מעמדם המשפטי של היהודים על פי רוח האמנציפציה, תוך חיפוש משענת וסיוע אצל חוגים שמרניים, שבשלב הראשון היו שותפים לשלטון עם המפלגה הנאצית. התפיסה שעמדה ביסוד מדיניותה של האגודה בשלב זה היתה מבוססת על הנחה אופטימית, ששלטון מעין זה אינו יכול להאריך ימים. ראשי האגודה סברו, שכאשר הנאצים ימצאו עצמם שליטים במדינה ויהיה עליהם להתמודד עם בעיות ממשיות בזירה הלאומית והבינלאומית, הם יאלצו למתן את תפיסותיהם האנטישמיות. ברונו וייל, מראשי האגודה, ניסח תפיסה זו באומרו, כי "מאות שנים של חיים משותפים עם העם הגרמני סופם להתגלות כחזקים יותר מכל המשפטים הקדומים". למרות המצב החדש, האמינו רבים באגודה כי עתידם של היהודים בגרמניה עדיין מובטח. מעטים בלבד - בכל החוגים היהודיים, ולא רק באגודה המרכזית - העלו על דעתם כי ההיסטוריה הארוכה והמפוארת של היהודים בגרמניה הגיעה לקיצה.

הביטוי המעשי לתפיסה זו הוא הניסיון לעשות שימוש בכלים משפטיים, כדי לעכב את נישול היהודים ממעמדם החברתי, הכלכלי והמקצועי. אנשי האגודה הסתייגו מרעיון של הגירה מואצת, והחלו לגבש תפיסה חדשה של משמעות האמנציפציה. במקום לשים את הדגש על זכויותיו ושוויונו של הפרט היהודי, כפי שהיה בשנים של גרמניה הליברלית, שאפה עתה האגודה להדגיש את זכויותיה ועצמאותה של הקהילה היהודית. שילובה של הקהילה בתוך המסגרת של הלאום הגרמני הפך עתה לקו המנחה של האגודה.

הברית הארצית של חיילי החזית היהודים

בניגוד לאגודה המרכזית, שראתה עצמה כנציגתה של יהדות גרמניה כולה, על מפלגותיה וקבוצותיה המגוונות, היו גם ארגונים יהודיים שייצגו קבוצות מסוימות בתוך האוכלוסייה היהודית. קבוצה אחת כזו היתה "הברית הארצית של חיילי החזית היהודים". ארגון זה היה אמנם קטן יחסית, אך ייצג קבוצה בולטת - יהודים ששירתו בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. חברי הארגון הדגישו את השתלבות היהודים בחברה הגרמנית ואת נאמנותם המלאה ללאומיות הגרמנית. הם ראו את עצמם כבני העם הגרמני לכל דבר, וההבדל בינם לבין גרמנים אחרים הוא בתחום הדת בלבד. כאשר החלו הנאצים בחקיקה אנטי יהודית, השתדלה ברית חיילי החזית להשיג פטורים לאוכלוסייה שהיא ייצגה - ותיקי מלחמת העולם הראשונה. באפריל 1933, בעקבות החרם הכלכלי, סייע הנשיא הינדנבורג במניעת אפלייתם לרעה של יהודים ששירתו בצבא הגרמני ושל בני משפחותיהם. עם חקיקת חוקי נירנברג, בספטמבר 1935, נסתם הגולל על ניסיונותיהם של ותיקי מלחמה אלה להגיע להסכם עם השלטונות ולהשתלב כיהודים בעלי מעמד מועדף במשטר הנאצי.

הארגונים האורתודוקסיים

האורתודוקסיה היהודית בגרמניה שאפה בראשית התקופה להגיע להסדר עם השלטונות הנאציים, שיאפשר את המשך קיומה כמסגרת דתית נפרדת. באוקטובר 1933 שלחו מספר ארגונים אורתודוקסיים עצומה לקנצלר, ובה הם קבלו על ההתדרדרות במצבם המשפטי, הכלכלי והחברתי של היהודים בגרמניה. אחד החוקים הבעייתיים ביותר בעבורם היה החוק שאסר על קיומה של שחיטה כשרה. הבקשה המרכזית של הארגונים האורתודוקסיים היתה: "מרחב מחיה בתחום מרחב המחיה של העם הגרמני, והאפשרות לקיים את מצוות דתנו ולעבוד במקצועותינו, מבלי להיות נתונים בסכנות ובהשמצות".

התאחדות ציוני גרמניה

עד 1933 היתה התנועה הציונית בגרמניה קטנה למדי. עם עלייתם של הנאצים לשלטון, ובפרט לאחר האירועים הראשונים של אלימות וחקיקה אנטי יהודית, עלה מעמדה של התאחדות ציוני גרמניה במידה ניכרת, בפרט בקרב הצעירים. מראשית ימיה היתה התנועה הציונית פסימית יותר לגבי יציבות האמנציפציה ואפשרות שילובם של היהודים בחברה האירופית. האידיאולוגיה הציונית הדגישה את עוצמת האנטישמיות, ואף הציעה פתרון - מולדת לעם היהודי.

נקודת המוצא הרעיונית של הציונים העניקה להם תחושה של זהות אחרת, וכך עזרה להם להשלים מהר יותר עם הוצאתם מהחברה הגרמנית. כבר בימים הראשונים לשלטון החדש הציעו הציונים את ההגירה והעלייה לארץ ישראל כפתרון לרבים מבין יהודי גרמניה. עם

*127*

זאת, גם הציונים ראו הכרח בהמשך הקיום היהודי בגרמניה - לפחות באופן זמני. הם שאפו להגיע להסדר עם השלטונות שיאפשר הגירה לחפצים בכך, וקיום של מיעוט בעל מעמד מוכר לנותרים בגרמניה. על אף תמיכתם בהגירה, חששו הציונים מבריחה בלתי מסודרת והמונית של יהודים.

כדי להכין את הציבור היהודי להגירה, הקימו הארגונים ותנועות הנוער הציוניים הכשרות חקלאיות, להכנת צעירים לקראת עלייה לארץ. במקביל, ייסדה רחה פראיר את "עליית הנוער", כבר בינואר 1933. שורשי הארגון היו נעוצים עוד בתקופת ויימאר, אך חשיבותו הפכה מרכזית יותר לאחר עליית הנאצים לשלטון. מטרת האגודה הוגדרה כ"הכשרתם המקצועית וסידורם בארץ ישראל של נערים יהודים מחוסרי עבודה הנמצאים בגרמניה". עבור היהודים שנשארו בגרמניה הקימו הגופים הציוניים, וכן ארגונים אחרים, מוסדות חינוך והשכלה למבוגרים, להעמקת זיקתם היהודית-הלאומית. השלטונות הנאציים, שבשלב זה ראו בהגירה פתרון לבעיה היהודית, ואף רצו לזרז את יציאתם, הותירו מרחב מסוים לפעילות הציונית, אף שהיא היתה נתונה לפיקוחו הרצוף של הגסטאפו.

פן חשוב בקידום העלייה לארץ בתקופת השלטון הנאצי היה "הסכם ההעברה" שנחתם בין השלטונות הנאציים לבין הסוכנות היהודית בארץ ישראל, בשיתוף ההתאחדות הציונית בגרמניה. ממשלת גרמניה אסרה על מהגרים להוציא כסף מן הארץ, תקנה שהעמידה קשיים גדולים בפני המהגרים. על פי "הסכם ההעברה", יכלו יהודים גרמנים שתכננו לעלות לארץ ישראל, להוציא את כספם בצורת סחורות גרמניות. הם העבירו את הכסף לחברה, הקשורה לסוכנות היהודית, שישבה בברלין. חברה זו היתה קונה סחורות גרמניות שהועברו לארץ ישראל. בארץ נמכרו סחורות אלה וההכנסה, בניכוי מסוים, הועברה לעולים. ההסכם הקל על עליית יהודים מגרמניה לארץ ישראל, אבל עמד בסתירה בולטת לחרם על המוצרים הגרמניים, שהכריזו יהודים בארצות שונות (ובארצות הברית בפרט), בתמיכתם של לא יהודים רבים. לפיכך, גרם ההסכם למחלוקת קשה בתוך הקהילות היהודיות ברחבי העולם, ולדחייה תקיפה מצד גופים שונים, שהבולט בהם היה התנועה הרביזיוניסטית. "הסכם ההעברה" נתפס בעיני יהודים אלה - וכן בעיני לא יהודים שתמכו ברעיון החרם - כהכשלת המאבק נגד השלטון הנאצי. ואולם, בזכות ההסכם באו אלפי עולים לארץ ישראל, וגדלה יכולת הקליטה של הארץ, כתוצאה מזרימת ההון שנתאפשרה בעקבות ההסכם. (על ההסכם, ראו גם להלן)

רוברט ולטש: "שאוהו בגאון, את הטלאי הצהוב"

מאמרו של רוברט ולטש, ממנהיגי הציונות בגרמניה, הופיע בעיתון הציוני "יידישה רונדשאו", ב-4 באפריל 1933, לאחר החרם על העסקים היהודיים:

היהדות המותקפת חייבת להגיע לידי תודעה עצמית... עם זאת שאנו עומדים היום אובדי עשתונות אל מול המתרחש בימים אלה, אסור לנו בכל זאת להתייאש ועלינו למסור דין וחשבון לעצמנו ללא כל אשליה עצמית. בימים אלה יש להמליץ שהיצירה שעמדה ליד עריסתה של הציונות, "מדינת היהודים" לתיאודור הרצל, תופץ במאות אלפי עותקים בין יהודים ולא יהודים...

היום מאשימים אותנו, כי בגדנו בעם הגרמני; העיתונות הנציונל-סוציאליסטית מכנה אותנו "אויבי האומה" ואנו חסרי אונים מול האשמה זו. אין זו אמת שהיהודים בגדו בגרמניה. אם בגדו במשהו, הרי שבגדו בעצמם, ביהדותם. מאחר שהיהודי לא נשא בגאווה את יהדותו כלפי חוץ, מאחר שהתחמק מהבעיה היהודית, הוא נעשה בכך שותף לאשמת השפלת היהדות...

העובדה שהנהלת החרם הורתה לתלות על גבי החנויות המוחרמות שלטים "עם טלאי צהוב על רקע שחור" היא סמל בעל משמעות עצומה. תקנה זו נועדה לגנאי ולבזיון. אך אנו נקבלנה וברצוננו להפכה לאות של כבוד.

במשך 24 שעות הועמדו יהודי גרמניה במידה מסוימת בפני עמוד הקלון. לצד סימנים אחרים וכתובות נראה לרוב בחלונות הראווה גם מגן דוד גדול, מגנו של המלך דוד. הכוונה היתה שלילת הכבוד. יהודים, קבלו אותו, את מגנו של דוד, ושאוהו בכבוד!...

מתוך: י' גוטמן, י' ארד, א' מרגליות (עורכים), השואה בתיעוד, ירושלים תשל"ח, עמ' 47-51.

שאלות

1. מהי טענתו המרכזית של רוברט ולטש כלפי יהודי גרמניה?

2. למה התכוון ולטש בקריאתו ליהודים "לשאת בגאון" את הטלאי הצהוב?

*128*

3. התמודדות מאוחדת - הקמת הנציגות הארצית של יהודי גרמניה

בעקבות עליית הנאצים לשלטון והמדיניות האנטי יהודית הגוברת חשו רבים מיהודי גרמניה בצורך בהיערכות מחודשת, שתאפשר להם לפעול באופן מלוכד ואחיד. על רקע זה התאחדו לראשונה רבים מהארגונים היהודיים הקיימים - ליברליים, ציוניים, אורתודוקסיים ואחרים - לצורך הקמת ארגון גג משותף: הנציגות הארצית של יהודי גרמניה. בראש הנציגות עמד הרב ליאו בק, שהיה דמות על-מפלגתית בעלת סמכות רוחנית, ומקובל על כל שותפי הנציגות. כארגון גג, הצליחה הנציגות ליצור מסגרת לשיתוף פעולה בין הארגונים השונים, אך הוסיפו להתקיים ביניהם מחלוקות רעיוניות ומאבקי כוח.

הנציגות הארצית היתה גוף וולונטרי, נעדר מעמד רשמי, ויכולתה לייצג את היהודים מול המשטר הנאצי היתה, מטבע הדברים, מוגבלת. היטלר והשלטונות לא טרחו כלל להתייחס לפניותיהם של אנשי הנציגות, ועד מהרה התברר שיש להעביר את מוקד הפעולה ממגרש המאבק המשפטי והפוליטי חסר התכלית לארגון פנימי מחודש של תחומי החיים השונים של היהודים בגרמניה. כך החלה הנציגות, בסיועם של ארגונים יהודיים בעולם, לפעול לשיפור תנאי חייהם היום יומיים של הפרט והמשפחה היהודיים בגרמניה. הפעילויות נועדו לתמוך ביהודים בדיוק באותן נקודות שבהן נפגעו ובתחומים שמהם נושלו. הנציגות עסקה בסיוע כלכלי, בעזרה במעבר לריכוזים יהודיים גדולים ובהסבה מקצועית. תחומי החינוך והתרבות היו אפוא בין מוקדי הפעילות, והעיתונות היהודית מילאה גם היא תפקיד חשוב בעיצובם מחדש של החיים היהודיים בגרמניה הנאצית.

חינוך

אריקה מאן, בתו של הסופר הגרמני הנודע תומם מאן, הביאה דוגמה לקשייהם הגדולים של התלמידים היהודים בבתי הספר הכלליים בגרמניה:

בזמן הפסקת הבוקר כל הילדים תפסו מקום בשורה שלפני הכניסה לקנטינה, שבה חולקו ספל חלב ופיסת לחם. כל אימת שהגיע תורה של ילדה יהודייה קטנה לקבל את הספל, הרימו המורה התורן וקרא: "הלאה לדרכך ילדה יהודייה, הבא בתור בבקשה". ומחזה זה חזר מדי יום ביומו. מן הילדים היהודים לא נחסכה החובה לעמוד בתור לספל, והם לא קיבלו אותו אף פעם. הילדים הנוצרים היו עדים לתמונה זו מדי יום ביומו, וכך למדו כיצד יש לנהוג כלפי ילד יהודי רעב.

עבור תלמידים יהודים רבים הפכו הלימודים בבתי הספר הגרמניים הציבוריים, שבהם נהגו לבקר עד 1933 כשווים בין שווים, לחוויה קשה ביותר. מבחינה חוקית יכלו תלמידים יהודים להמשיך וללמוד בתנאים מסוימים ובהגבלות רבות עד שנת 1938, אך המציאות היום יומית הפכה קשה ומעיקה מיום ליום. תורת הגזע הנאצית נלמדה בכל בתי הספר, ולא אחת סבלו תלמידים יהודים מרדיפות ומהטרדות של המורים והתלמידים. אך גם מעבר למתקפות ישירות, סבלו התלמידים היהודים ממדיניות הולכת ומסלימה שמטרתה היתה לבודדם ולהוציאם מן הכלל: מנהלי בתי ספר אסרו על תלמידים יהודים להשתתף באירועים ובטיולים של בית הספר; וכאשר הוקרנו סרטים נאציים, הוצאו הילדים היהודים מהאולם. מורה אחת שלחה לאמה של תלמידה את המכתב הבא:

היום הודיעו לנו בישיבת מורים כי יהודים או מישלינגה (בני גזע מעורב) אינם זכאים יותר לפרסים על הישגיהם. מכיוון שבתך היא התלמידה המצטיינת בכיתה, צעדים אלה ישפיעו עליה. אני מודיעה לך כדי שתוכלי להסביר לאירנה, וכדי שהיא לא תופתע ותיפגע במהלך טקס חלוקת הפרסים מחר. את יודעת עד כמה אני ובתך קרובות, אך למרבה הצער אין בידי אפשרות להתנגד למדיניות פוגעת ולא צודקת זו.

כבר ב-1934 קבע דין וחשבון של "האגודה המרכזית", שתלמידים יהודים רבים מגלים סימנים של הפרעה פסיכולוגית. מציאות זו הובילה צעירים יהודים רבים לעזוב את לימודיהם במוסדות חינוך כלליים ולעבור לבתי ספר יהודיים נפרדים.

גם המורים היהודים סבלו מנחת זרועו של המשטר החדש. במסגרת השאיפה לנקות את כל דרגי החינוך, ההשכלה והתרבות הגרמניים מהשפעות זרות - ובפרט מהשפעות יהודיות - פוטרו מורים יהודים רבים ממשרותיהם, ופנו לבתי הספר היהודיים.

מטרתם של מוסדות החינוך היהודיים היתה להעניק לילדים משענת רוחנית ונפשית שתעזור להם בהתמודדותם עם המשבר בחייהם. כמו כן, שאפה מערכת החינוך היהודית להעמיק את היכרותם של התלמידים עם מורשתם היהודית, ולספק להם ידע והכשרה מקצועית כהכנה לאפשרות של שינויים נוספים באורח חייהם - כולל אפשרות של הגירה וקליטה בארצות אחרות.

המציאות החברתית-הפוליטית השפיעה גם היא על חיי היום יום בבתי הספר היהודיים: הרכב התלמידים השתנה ללא הרף. בערים הגדולות נוספו תלמידים שהגיעו עם משפחותיהם מערי השדה, וילדים אחרים עזבו כאשר משפחותיהם היגרו מגרמניה. הכיתות הלכו והצטמקו עקב ההגירה, אך בד בבד גברה תחושת החירות והצוותא במסגרת היהודית.

*129*

יחד עם זאת, מאסרם של אבות ומצוקה כלכלית של משפחות השפיעו על מצבם הנפשי של התלמידים.

(בספר תמונה: ילדים יהודים חוגגים את חג החנוכה בגרמניה הנאצית בשנות ה-30. התמונה היא מאוסף זוננפלד, צלם יהודי מברלין שתיעד את חיי היהודים בגרמניה תחת המשטר הנאצי. הוא הרבה לצלם דמויות המגלמות התחדשות יהודית וזהות איתנה, ומיעט להציג את יסודות המשבר שעבר על היהודים בגרמניה בשנים אלה - היעזר במנחה)

שאלה

כיצד הדגיש הצלם את התקווה הצומחת מתוך המשבר שעוברים יהודי גרמניה?

ניתן לעמוד על השינוי בחייהם של היהודים באמצעות נתונים הנוגעים לחינוך היהודי: בשנת 1933-1934 למדו 12,000 מתוך 58,000 התלמידים היהודים בגרמניה בבתי ספר יהודיים (21.7 אחוזים). כעבור שנתיים, בשנים 1936-1937, הגיע אחוז התלמידים היהודים בבתי ספר אלה ל-61.3 אחוזים.

חינוך מבוגרים

הצורך במוסדות חינוך יהודיים נבע לא רק מהלחץ על מורים ותלמידים יהודים בבתי הספר הגרמניים. ניכר היה גם צורך פנימי שנבע ממצבו המשתנה של כלל הציבור היהודי בגרמניה. ככל שהלך והעמיק בידודם מן החברה הגרמנית הסובבת, חשו יהודים רבים צורך בהתלכדות עם יהודים אחרים ודחף לבחון מחדש את זהותם. אחת התוצאות היתה התעניינות מוגברת בלימוד מקורות יהודיים. ב-1934 הקים מרטין בובר, פילוסוף יהודי-גרמני שהיה פעיל בתנועה הציונית, את "הרשות להנחלת השכלה יהודית למבוגרים".

תרבות נפרדת - הקמת איגוד התרבות

מאבקם של הנאצים בהשפעתם התרבותית של היהודים בגרמניה הוביל לכך שאלפי אמנים יהודים מצאו עצמם מחיץ לכל תחומי העשייה התרבותית, מחוסרי עבודה ומנותקים מן הקהל ומאמצעי היצירה שלהם. במקביל, החלו יהודים רבים לחוש חוסר נוחות כאשר באו במגע עם קהל גרמני באירועי תרבות. כאשר הגיעו יהודים לתיאטרון או לקולנוע, נתקלו לא אחת בעוינות וביחס קשה. בנסיבות אלה החליטה קבוצה של אמנים יהודים בברלין, בקיץ 1933, ליזום את הקמתו של איגוד התרבות היהודי. איגוד התרבות נועד לשמש במה לאמנים וליוצרים יהודים ולאפשר להם להמשיך להופיע לפני קהל יהודי. לאחר קבלת האישור מן השלטונות, הוקמו לקראת סתיו 1933 תזמורת סימפונית, תיאטרון ובית אופרה יהודיים. עד ינואר 1934 הצטרפו לאיגוד 20,000 מנויים. לאור הצלחתו של האיגוד הברלינאי, הוקמו איגודים חמים בערים גדולות נוספות ברחבי המדינה.

(בספר תמונה: מחזה יהודי סאטירי על ההכרח להגר, הנדודים ממקום למקום והחיפוש אחר מולדת חדשה. גם בתנאים הקשים של גרמניה הנאצית ניתן היה למצוא תרבות וסאטירה)

*130*

העיתונות היהודית

עד 1933 היתה העיתונות היהודית בגרמניה בעיקר כלי ביטוי לארגונים ולמפלגות פוליטיים ולממסדים קהילתיים. בעקבות עליית הנאצים לשלטון ושינוי פני העיתונות הכללית ברות הנאצית, שינתה גם העיתונות היהודית את פניה, והפכה לאחד הכלים החשובים במאבקם של היהודים על מעמדם וקיומם. העיתון הנפוץ ביותר היה עיתונו של הארגון המרכזי של יהודי גרמניה. בהתאם לקו של הארגון כפי שתואר לעיל, ניתן היה למצוא בחודשים הראשונים למשטר החדש קריאות להמשך מאבקם של היהודים לאמנציפציה. אף הפטריוטיזם הגרמני לא נעלם מהעיתון בשלב זה. ואולם, בהדרגה החל להסתמן תהליך של הסתגלות למצב החדש, וביטויים של היערכות מחודשת החלו להיות הקו הדומיננטי של העיתון.

גם ביטאונה של התנועה הציונית, ה"יידישה רונדשאו", זכה לתפוצה ולפופולריות מוגברות. עיתון זה שיקף את העמדות הציוניות לגבי הבעיות העומדות בפני יהודי גרמניה.

(בספר תמונה: מודעה מן העיתון "יידישה רונדשאו" הציוני משנת 1936. מודעות רבות בעיתון קשורות ללימוד שפות זרות, כהכנה לקראת הגירה - היעזר במנחה)

שאלה

כיצד מבטאים המחזה והמודעות המופיעות בעיתון את אחת מדרכי התגובה המרכזיות של יהדות גרמניה למדיניות הנאצית?

1935-1937 השפעות חוקי נירנברג והתגובות עליהן

השפעת החוקים על יהודי גרמניה

על אף אופיים חסר התקדים ומשמעותם הקיצונית של חוקי נירנברג הגזעניים, הם לא גרמו זעזוע עמוק בקרב יהודי גרמניה, שכן הם נתנו ביטוי רשמי למצב שכבר היה קיים זמן מה. הצהרותיהם של המנהיגים הגרמנים, לרבות היטלר עצמו, אף הולידו תקווה בקרב היהודים, שהגדרת מעמדם במסגרת החוק תשמש בטיס להסדר קבוע, ולקיומם של היהודים בתור קבוצת מיעוט בגבולות המדינה.

הנציגות הארצית של יהודי גרמניה היתה בין הארגונים שהביעו תקווה, כי חוקי נירנברג יהיו בסיס לקיום יהודי נסבל בתוך המדינה הנאצית. עם זאת, בהשפעת החוקים החלו אנשי הנציגות הארצית לדון על הגירה, בפרט לארץ ישראל, כעל יעד מרכזי למספר רב של יהודים בגרמניה, בייחוד צעירים. החקיקה הגזענית לא הביאה לעלייה של ממש במספר המהגרים. עם זאת סברה הנציגות, שיש להימנע מיציאה בהולה מגרמניה ויש לבצע את ההגירה תוך הכנה מוקדמת והבטחת יעדי הגירה נאותים.

צמצום אפשרויות ההגירה

יהודי גרמניה נותרו במצב של שניות: מצד אחד הלכה וגברה ההכרה, שהחיים היהודיים במדינה אינם יכולים להימשך לאורך זמן. מצד שני, יהודים רבים לא ראו בהגירה פתרון מציאותי: מבוגרים חששו שמא לא יוכלו למצוא עבודה ולהתאקלם במדינה חדשה; ורבים חששו להינתק מביתם, ממשפחותיהם, מתרבותם ומשפתם. בנוסף לכך, המכשול העיקרי להגירה היה המדיניות של חסימת שערי ההגירה מצד ארצות העולם החופשי. ארצות רבות אחרות הגבילו מאוד את מספר המהגרים שהורשו להיכנס לגבולותיהן, בהשפעת המשבר הכלכלי העולמי. גם השלטונות הנאציים הקשו על הגירה של יהודים מגרמניה. מדיניותם עמדה בסימן של סתירה: מצד אחד רצון להיפטר מהיהודים, ומצד שני שיקולים כלכליים, שהובילו להגבלות קשות על הוצאת רכוש וכסף, והפכו את יצירתם של חיים חדשים בארץ חדשה לקשה עד מאוד. לפיכך, על אף העניין הגובר בהגירה, נשארו המאמצים לדאוג לנשארים במדינה בגדר דגש מרכזי של פעילות המוסדות היהודיים. גם שעריה

*131*

של ארץ ישראל ההלו להיסגר בידי שלטונות המנדט הבריטי. וכך, דווקא כאשר עלתה ההגירה למרכז סדר יומם של יהודי גרמניה, נקלעו הציונים למצוקה, לנוכח הקשחת מדיניות ההגירה של שלטונות המנדט הבריטי בארץ ישראל. לכן הרבו גם הציונים לדבר על פיתוח האוטונומיה היהודית בגרמניה ועל העמקת החיים הפנימיים בה.

(בספר תמונה: ההגירה היהודית מגרמניה. יהודים עולים על ספינה בדרכם לאמריקה)

(בספר תמונה של מפת ההגירה היהודית מגרמניה 1933-1939)

מהתמונה ניתן לראות את מספר המהגרים:

בריטניה: 40,000

ארצות הברית: 60,000

אמריקה המרכזית: 5,000

אמריקה הדרומית: 30,000

דרום אפריקה: 4,500

הולנד: 20,000

בלגיה: 15,000

צרפת: 30,000

שוויץ: 8,000

סקנדינביה: 5,000

פולין מזרח אירופה: 30,000

ארץ ישראל: 55,000

אסיה: 12,000

אוסטרליה: 4,500

דרום אפריקה: 4,500

ארצות אחרות: 5,000

שאלה

כיצד מתבטא במפה השינוי במעמד ארץ ישראל כיעד הגירה?

*132*

מעטים בציבור היהודי עדיין האמינו שיש עתיד להשתלבותם של היהודים בחברה ובמדינה הגרמנית. גם בקרב היהודים הפטריוטיים הגרמניים חשו רבים שחוקי נירנברג חיסלו באופן סופי את שאיפתם להוסיף ולהיות חלק מקהילת הלאום הגרמנית. רבים מהם, שיסודות זהותם העצמית זועזעו, נקלעו למשבר נפשי קשה.

(בספר צילום: "לאן?" - היעזר במנחה)

שאלה

מהי דרך התגובה שמבטא הצילום? מה היו המכשולים בפני דרך זו שהובילו לשאלה "לאן?"

(בספר תמונה: שלט של רופא יהודי משנת 1938. בנוסף למגן דוד המציין כי הוא יהודי, ניתן לראות כי לשמו הפרטי, רודולף, נוסף השם "ישראל". שם זה נכפה על כל הגברים היהודים למן 1937 (נשים הוכרחו להוסיף את השם "שרה" לשמותיהן). בתחתית השלט מצוין, שהרופא היהודי מוסמך לטפל אך ורק בחולים יהודים)

עזרה סוציאלית

חוקי נירנברג הביאו יהודים רבים בגרמניה להכרה שהשינוי לרעה הפך קבע. הכרה זו הובילה לשינויים בהיערכותם של הארגונים. הגירה המונית לא יכלה לצאת אל הפועל, ולכן התרכזו הארגונים היהודיים בהפעלת מערכת של עזרה סוציאלית עבור אותם יהודים לא מעטים שנשארו - לפחות לעת עתה - בגרמניה, והוצאו בהדרגה ממערך העזרה הסוציאלית הכללית. פעולות הסעד של הקהילה התמקדו במספר תחומים:

הסבה מקצועית

יהודים רבים איבדו את מקומות העבודה שלהם, וההסבה המקצועית הפכה לאחת מדרכי ההישרדות הכלכלית. המבנה הכלכלי של יהדות גרמניה עבר בשנים אלה שינויים מרחיקי לכת, אם באופן ספונטני ואם בתמיכת המוסדות. רופאים הפכו לטכנאי רנטגן, עורכי דין ופקידי

*133*

ממשלה הפכו לסוכני מכירות, ואנשים רבים למדו מלאכות חדשות, במקרים רבים בחסות המוסדות. עסק בכך בפרט "הוועד המרכזי לעזרה ובינוי של היהודים הגרמנים", שפעל בשיתוף עם הנציגות הארצית. עסקים יהודיים הפכו במקרים רבים לחברות משפחתיות, לאחר שסוחרים יהודים נאלצו להפסיק להעסיק עובדים "ארים". במקומם הם הכניסו לעבודה בני משפחה, שגם אפשרויות התעסוקה שלהם הצטמצמו. נשים וצעירים החלו לעבוד במקצועות ובתחומים שקודם לכן לא עסקו בהם, וכך החל גם מבנה המשפחה והחברה להשתנות.

"עזרת החורף"

פרויקט עזרת החורף הגרמני, שראשיתו בשלהי תקופת ויימאר, נועד לתמוך בנזקקים. עד 1935 תמך הפרויקט גם ב"לא-ארים", אך עם החלתם של חוקי נירנברג באה תמיכה זו לקיצה. עם הוצאתם ממעגל הנתמכים של "עזרת החורף", הורשו היהודים להקים "עזרת חורף" משל עצמם. פעילות זו סייעה מצד אחד בגיבוש הסולידריות הפנימית של הקהילה היהודית, ומצד אחר היתה צעד נוסף בבידודם המוחלט של היהודים מהכלכלה הגרמנית ויצירת מגזר כלכלי נפרד עבורם.

סיוע לנצרכים

עיסוק מרכזי נוסף היה סיוע לנצרכים שהתרוששו כתוצאה מהמדיניות הכלכלית הנאצית - יתומים, חולים ומוגבלים. כל הפעילויות הללו מומנו במידה הולכת וגוברת ממקורות יהודיים מחוץ לגרמניה, וגם מכספי היהודים הגרמנים עצמם, אף שהם הלכו ונעשו עניים יותר ויותר ככל שעבר הזמן. למרות התרוששותה הכללית של הקהילה היהודית, היא המשיכה במימון פעולות הסיוע, עד לגירושם הסופי של היהודים מן המדינה בשנות המלחמה.

(בספר תמונה: יהודים בעלי אזרחות פולנית שגורשו בידי השלטונות הגרמניים לזבונשין (עיירת גבול). המגורשים הורשו לקחת עמם עשרה מארקים בלבד, ונאסר עליהם לקחת כל דברי ערך. לפיכך, הם התקשו להגיע למקומות אחרים בתוך פולין)

שאלה

מהי הסתירה הפנימית במדיניות הנאצים כלפי היהודים המגורשים? כיצד היא יוצרת מצוקה נוספת עבור היהודים?

1938- החיים היהודיים בגרמניה מגיעים לסופם

המדיניות הנאצית בשנים שלאחר 1935 ידעה עליות ומורדות. קשה היה לדעת מהי מטרתם של הנאצים לטווח הארוך, ומהו גבול הגזירות האנטי יהודיות. עד שנת 1937, פעלו מפעלי תעשייה ועסקים שהיו בבעלות יהודית ללא הפרעות רבות. רבים סברו שגם הנאצים מעריכים את תרומתם של היהודים לכלכלה, ונמנעים מלפגוע בתחום זה. אך ב-1937 מתחיל להסתמן שינוי ניכר באווירה, עם התחזקות הכלכלה הגרמנית והגברת ההכנות לקראת מלחמה. בשלב זה מתרחבת מגמת האריזציה וההחרמה של עסקים יהודיים.

שנת 1938 היתה נקודת מפנה מכריעה. למצוקתם הכלכלית ולבידודם החברתי של היהודים נוספה בשנה זו גם אלימות גלויה, ותחושת הביטחון האישי אבדה. פוגרום "ליל הבדולח", בנובמבר 1938, הבהיר ליהודי גרמניה שהקיץ הקץ על מאות השנים של הקיום היהודי במדינה. כ-30,000 יהודים נאסרו במחנות ריכוז, והיה בכך משום תקדים: זו הפעם הראשונה מאז עליית הנאצים לשלטון שבה נאסרו יהודים רבים אך ורק בשל יהדותם. הביטחון האישי המועט שעדיין היה קיים אבד עתה לחלוטין. בבוקר 10 בנובמבר, למחרת הפוגרום, נפרצו ונהרסו בידי הגסטאפו משרדיהם של מרבית המוסדות היהודיים בגרמניה. התשתית הקהילתית, החברתית והתרבותית, שסייעה עד אז להישרדותם של היהודים בגרמניה, ספגה מכה אנושה. בשלהי 1938 החלה בריחה המונית של יהודים מתחומי הרייך הגרמני. במהלך השנה שלאחר הפוגרום ברחו מגרמניה כ-80,000 יהודים. בסך הכל עזבו את גרמניה

*134*

פרשת סנט-לואיס

ב-13 במאי 1939 יצאה האונייה סנט-לואיס מנמל המבורג בגרמניה כשעל סיפונה 936 נוסעים, מהם 930 יהודים בעלי רישיונות כניסה להוואנה שבקובה. היתה זו אחת האוניות האחרונות שיצאו מגרמניה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. הנוסעים היהודים, שקיוו למצוא מקלט בטוח הרחק מגרמניה הנאצית, הגיעו לחופי הוואנה ב-27 במאי. ואולם הממשלה הקובנית, שהיתה בעלת נטיות פרו-פשיסטיות, הושפעה מתעמולה אנטי יהודית שהפיצה שגרירות גרמניה, וחששה מפני ההשפעה הכלכלית של הגירה יהודית רבת ממדים. בנוסף לכך, היה מקום לספקות בדבר כשירותן של אשרות הכניסה של הפליטים, בשל שחיתות במינהל ההגירה הקובני. לפיכך, הודיעה הממשלה שהפליטים לא יורשו להיכנס למדינה.

נשיא קובה, פדריקו לרדו ברו, התעקש שהספינה תצא מנמל הוואנה, וב-2 ביוני יצאה סנט-לואיס, כשהיא נאלצת לשייט חסרת יעד ברור באזור שבין קובה לבין חופי ארצות הברית. כשהגיעה האונייה לחופי מיאמי, הודיעו פקידי הגירה אמריקנים כי גם לארצות הברית לא יורשו הפליטים היהודים להיכנס. בעוד האונייה משייטת סמוך לחופי קובה, ניסו ארגונים יהודיים להגיע להסדר עם הממשלה הקובנית. קבוצת נוסעים התארגנה אף היא ושלחה מברקים אל אישים בעלי השפעה בקובה ובארצות הברית.

ניסיונות של נציג הג'וינט הביאו להסכם, שיו תר לפליטים לרדת לחוף תמורת איגרות חוב בסך 453,000 דולר שיופקדו למחרת. הג'וינט לא הצליח להשיג את הסכום במועד שנקבע, וב-6 ביוני הפליגה האונייה בחזרה לגרמניה. בעת שעשתה האונייה את דרכה לגרמניה, הסכימו בריטניה, בלגיה, צרפת והולנד לקלוט את הפליטים. אלה הביעו רגשות שמחה והקלה עם הגעתם למה שנראה היה כחוף מבטחים. ברדתו מהאונייה אמר אחד הנוסעים, כי "שמונים אחוז מאיתנו היו קופצים מהאונייה אם הסנט-לואיס היתה חוזרת לגרמניה".

רוב הנוסעים מצאו מפלט זמני במדינות אירופה, אך במהרה שבו ומצאו עצמם תחת איום השלטון הנאצי, וחלקם נרצחו במסגרת הפתרון הסופי,

(בספר תמונה של דרכון של יהודיה):

במסגרת ניסיונותיה לצמצם את מספר היהודים העוברים לשטחה, פנתה ממשלת שווייץ ב-1938 לשלטונות הגרמניים בבקשה שדרכוניהם של יהודי גרמניה יסומנו באות J.

שאלה

מה מעידה בקשת ממשלת שווייץ על יחסה כלפי יהודים?

*135*

טבלת ממדי ההגירה היהודית מאזורי השליטה הנאצית

(מתוך: י' באואר, תגובות בעת השואה, האוניברסיטה המשודרת).

שאלה

נסו לזהות ולהסביר את התקופות בהן ניכרת עלייה בהיקף ההגירה.

בין 1933 ל-1939 כ-235,000 יהודים, שהם כמחצית ממספרם של יהודי גרמניה ערב עלייתו של היטלר לשלטון.

גם לאחר אירועי נובמבר 1938 הוסיפו מנהיגי הנציגות הארצית לנסות ולדאוג לחייהם של היהודים הנותרים בגרמניה. הם המשיכו, למשל, בניסיונות לקיים את מערכת החינוך היהודית, שהפכה חיונית עוד יותר, מאחר שנאסר עתה לחלוטין על תלמידים יהודים ללמוד בבתי ספר גרמניים.

היהודים שנשארו במדינה לאחר נובמבר 1938 הפכו למיעוט נרדף ומנודה. אפשרויות ההגירה המעטות שעדיין היו קיימות עד ספטמבר 1939, הפכו עם פרוץ המלחמה למוגבלות עוד יותר. בשלהי 1941 נסגרה כמעט לחלוטין כל אפשרות להגירה, ויהודי גרמניה - ובשלב הזה גם יהודים רבים ברחבי אירופה - הפכו עתה שבויים תחת השלטון הנאצי.

שאלות סיכום

1. כיצד הגיבו הזרמים השונים ביהדות גרמניה לעליית הנאצים לשלטון? הסבירו את הרקע הרעיוני לדפוסי התגובה השונים.

2. מה היו מוקדי הפעילות של הנציגות הארצית של יהודי גרמניה? מדוע בחרה הנציגות להתמקד דווקא בסוגי פעילות אלה?

3. לאחר חקיקת חוקי נירנברג, בשנת 1935, אנו עדים לירידה בממדי ההגירה של יהודים מגרמניה. מדוע?

4. עד 1938 חיפשו יהודי גרמניה דרכים שונות להתמודד עם מצבם המתדרדר. באילו דרכי התמודדות בחרו קבוצות האוכלוסייה השונות (אפיינו קבוצות על פי גיל, רקע רעיוני ומצב כלכלי)?

*136*

פרק 17. עמדת העולם והיישוב היהודי בארץ ישראל כלפי מצוקת יהודי גרמניה 1933-1939

*136*

מושגים

- החרם האנטי נאצי

- בעיית ההגירה 1933-1939

- ועידת אוויאן

- עליית הנוער

- הסכם ה"העברה"

- קליטת יהודי גרמניה בארץ ישראל

שאלות פתיחה

1. כיצד הגיב העולם החופשי על המדיניות הנאצית עד פרוץ המלחמה?

2. כיצד ניסה היישוב היהודי בארץ ישראל לסייע ליהודי גרמניה בשנים שקדמו למלחמה?

תגובות מדינות וארגונים בעולם

תגובות למדיניות האנטי יהודית ברייך השלישי

התגובות לעליית היטלר לשלטון, במרבית מדינות אירופה, התאפיינו במגוון רחב של עמדות והערכות. התגובה העיקרית היתה ציפייה דרוכה לצעדים שבהם ינקוט המשטר החדש במישור הבינלאומי. רבים סברו, ביניהם גם יהודים, שהרדיקליות האידיאולוגית הנאצית תתמתן לכשתעלה המפלגה הנאצית לשלטון ותתמודד עם ניהול המדינה, ומדינות המערב מצידן יאלצו להשלים עם השינויים בהסדרים שנקבעו בחוזה השלום בוורסאי ביחס לגרמניה.

(בספר תמונה: אסיפת מחאה שקראה לחרם אנטי נאצי, אולם מדיסון-סקוור-גרדן בניו יורק, 1937 - היעזר במנחה)

שאלה

מדוע הקפידו מארגני העצרת על הדגשת סמלים אמריקניים ולא הציגו בה שלטים או סמלים המרמזים על הפגיעה ביהודים?

עד מהרה התברר, שהרייך השלישי שואף להשיג שוויון במעמדה של גרמניה ביחס למדינות אירופה האחרות, תוך התנערות מהמחויבויות ומההגבלות שהוטלו בחוזה השלום בוורסאי. במקביל לכך ביצע המשטר החדש, זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון, שורה של מעשי תוקפנות מלווים באיומים כלפי היהודים, וכן צעדים תחיקתיים וכלכליים נגדם. העיתונות בארצות הדמוקרטיות במערב תיארה בהרחבה את המדיניות האנטי יהודית, אך הסיקור והמידע הזה לא הביאו לתגובות של ממש נגד גרמניה מצד מדינות המערב, לבד מהעלאת הנושא לדיון במספר פרלמנטים ובחבר הלאומים. הגרמנים מצידם טענו, שמדיניותם כלפי היהודים בארצם היא עניינם הפנימי, ואין לגורמים בינלאומיים כל זכות להתערב בכך. ואכן, מדינות המערב השלימו בפועל עם העמדה הגרמנית בדבר אי התערבות בצעדי המשטר לגבי היהודים. בהסכמים ובחוזים השונים שכרתו מדינות אירופה עם הרייך השלישי במהלך שנות ה-30 לא הועלתה שאלת היהודים כסעיף במשא ומתן ולא הופנו כל תביעות בנושא כלפי הצד הגרמני. המדינות הדמוקרטיות הגדולות, אנגליה וצרפת, היו מוטרדות מניסיונותיו של היטלר לקעקע את הסדרי השלום של ורסאי, וחיפשו דרכים לפייס אותו ולמנוע מתיחות

*137*

בינלאומית. בנסיבות אלה נתפס העיסוק במצב היהודים כהכבדה נוספת, המסיטה את תשומת הלב מן העיקר.

אחת התגובות המעשיות הראשונות שננקטו בתגובה לצעדים האנטי יהודיים היתה הקריאה להטיל חרם על סחורות ושירותים גרמניים ועל הסחר עם גרמניה. ראשיתה של תנועת החרם עוד בסוף ינואר ובתחילת פברואר 1933, בהתעוררות ספונטנית של קבוצות שונות, יהודים ולא יהודים, בארצות הברית ובאירופה. הכרזת הנאצים על יום החרם (1 באפריל 1933) רק הגבירה את הקריאה לחרם כלכלי על גרמניה. הפעילות האנטי גרמנית נוהלה בידי קבוצות וארגונים שונים, ללא מעורבות או תמיכה מצד גורמים ממלכתיים. לכאורה, חרם כלכלי היה יכול להביא לתוצאות מרחיקות לכת, מכיוון שהבראת המשק הגרמני והיציאה מהאבטלה היו המבחן החשוב והמכריע ביותר למעמדו של המשטר הנאצי בתחילת דרכו. ואולם, הצעת החרם נתקלה במכשולים רבים. היו שטענו, שפעולת החרם עומדת בניגוד לתפיסה הליברלית, הואיל והיא עושה שימוש בשיטות בעלות צביון טוטליטרי. גם בקרב היהודים שנרתמו לחרם וקיימו כינוסים לשם קידומו, למשל בפולין ובארצות הברית, נתגלו חילוקי דעות. הם נבעו, בין השאר, מהערכה שונה של יעילות החרם כאמצעי לחץ, ושל מידת הסכנה שהוא עלול להסב למצבם של יהודי גרמניה. התנועה הציונית, שהעמידה בראש סולם העדיפויות שלה את קידום בניין הארץ ועלייתם של יהודי גרמניה לארץ ישראל, חתמה על הסכם ה"העברה" (ראו לעיל) עם השלטונות הגרמניים. ההסכם עמד, כאמור, בניגוד למגמת החרם וספג ביקורת נוקבת מצד גורמים שונים בעולם היהודי וביישוב. בפועל, לא הצליחה תנועת החרם במטרה העיקרית שהציבה לעצמה: ניצול החרם כדי לכפות על גרמניה לשנות את מדיניותה כלפי היהודים.

בעיית ההגירה וועידת אוויאן

למן עליית הנאצים לשלטון הפכה ההגירה מגרמניה לבעיה המרכזית שהעסיקה את הקהילה היהודית המקומית. רבים מיהודי גרמניה היגרו למדינות שכנות, דוגמת צרפת, אנגליה, הולנד, שווייץ ובלגיה. יהודים אלה התקבלו בדרך כלל בחוסר רצון במדינות הללו. בכמה מן המדינות הם נתקלו בקשיים רבים: נמנע מהם העיסוק במקצועותיהם, ולעתים הוגבלה תעסוקתם כליל. בארצות הברית עמדו בתוקפם חוקי המכסות, והוכשלו הניסיונות להרחיב את מכסת הרישיונות בשל בעיית הפליטים. המדיניות של משרד החוץ האמריקני הביאה לכך שגם המכסות הקיימות לא מוצו עד תום. התנגדות ארצות העולם לקליטת פליטים בכלל, ופליטים יהודים בפרט, נבעה בין השאר מן השפל הכלכלי העולמי. שנים ספורות עברו מאז המשבר הכלכלי, ומדינות העולם עדיין לא התאוששו מתוצאותיו. במצב זה רווח החשש שהגירה מוגברת תביא לעלייה במספר המובטלים ולהעמקת השפל הכלכלי. גם להלכי רוח אנטי יהודיים, שהיו נפוצים למדי, היה משקל בהתנגדות לקליטת פליטים יהודים. ככל שעלה מספר הנמלטים מגרמניה הנאצית כך הוחרפה תגובתן של מדינות ההגירה: היו שחסמו את שעריהן בפני פליטים יהודים, והיו שהחמירו את תנאי הקיום של הפליטים ששהו בתחומן.

(בספר תמונה: קריקטורה מה"ניו יורק טיימס" על ועידת אוויאן: "האם תוביל אותנו ועידת אוויאן לחירות"? יולי 1938 - היעזר במנחה)

שאלה

כיצד מדגישה הקריקטורה את המצוקה ואת ה"מבוי הסתום" שבו נמצאו יהודי גרמניה?

כבר ב-1933 מינה חבר הלאומים את ג'יימס מקדונלד האמריקני לנציב עליון לענייני פליטים מגרמניה. על אף רגישותו למצוקתם של הפליטים היהודים, לא הצליח מקדונלד להשיג שיתוף פעולה בינלאומי להסרת ההגבלות על ההגירה, או לגייס משאבים למען הפליטים ההולכים ורבים. מתוסכל מחוסר ההיענות למאמציו, התפטר מקדונלד בסוף 1935.

ב-1938 חלה החמרה בבעיית ההגירה בעקבות סיפוחה של אוסטריה והפעלת מדיניות של הגירה כפויה בארץ זו, לצד החמרה בצעדים האנטי יהודיים בגרמניה עצמה. הדיווחים על המתרחש ברייך השלישי הביאו את דעת הקהל, בעיקר בארצות הברית, לפעולות מחאה, שכללו

*138*

הפעלת לחצים על הממשל לסטות מחוקי ההגירה הנוקשים שלפיהם פעל. בעקבות לחצים אלה החליט הנשיא, פרנקלין דלנו רוזוולט, להעביר את הבעיה לדיון בפורום בינלאומי, וקרא לכינוסה של ועידה בינלאומית למציאת מענה לבעיית הפליטים. הוועידה נערכה ביולי 1938 באוויאן שבצרפת, בהשתתפות נציגים מ-32 מדינות ובנוכחות משקיפים, יועצים ונציגי מוסדות יהודיים ולא יהודיים מרחבי העולם. ואולם, התוצאות המעשיות של הכינוס היו דלות ומאכזבות, וחשפו למעשה את חוסר נכונותן של המדינות החופשיות בעולם לקבל אליהן את היהודים המהגרים.

ארצות הברית, יוזמת הכינוס, הצהירה מראש שאין בדעתה לסטות ממכסות ההגירה הנוקשות שלה. בתור מחווה של רצון טוב, היא התחייבה למלא את המכסות האלה במלואן - דבר שלא נעשה עד כה. כ-63,000 יהודים היגרו לארצות הברית בשנים 1938-1939. מרבית הדוברים מטעם המדינות המשתתפות הסתפקו בהבעת דברי צער על מצבם הקשה של הפליטים ובהבהרת הטעמים המונעים מארצותיהם לקבל פליטים נוספים. נציגי קנדה וניו-זילנד הצהירו, שמצבן הכלכלי של ארצותיהם אינו מאפשר להן לקלוט מהגרים רבים. אוסטרליה הוסיפה, שהיא איננה סובלת מבעיות גזע בארצה, ולפיכך אין היא "מעוניינת לייבא את הבעיה הזאת". בריטניה, שבשנים שקדמו לוועידה תרה אחר מקומות נידחים ברחבי האימפריה שבהם תוכל אולי ליישב פליטים יהודים, ציינה שלא נמצא להם מקום. היא גם דאגה לכך - כנראה כתנאי להשתתפותה בהתכנסות - שדיוני הוועידה לא יעסקו בסוגיה של הרחבת ההגירה לארץ ישראל. רומניה ופולין לא היו מיוצגות בוועידה, אך שלחו הודעה לכינוס, הקוראת למצוא יעדי הגירה גם ליהודים הרבים היושבים בארצותיהם. מדינות אחדות הסכימו לאשר כניסה של פליטים מעטים. מדינה אחת, הרפובליקה הדומיניקנית, הביעה את הסכמתה לקלוט 100,000 מתיישבים יהודים, אך בשל קשיים שונים ביישום התוכנית, הגיעו למדינה בפועל רק מאות בודדות של יהודים עד 1942.

התוצאה המעשית הבולטת של ועידת אוויאן היתה כינונה של ועדה בין-ממשלתית לענייני פליטים, שאמורה היתה לאתר מקומות מקלט לפליטים, ולשתף את גרמניה בתוכניות ובהסדרים הכספיים שיכשירו את ההגירה. ואולם, הסמכויות שניתנו לוועדה היו מוגבלות והאמצעים הכספיים שעמדו לרשותה היו בלתי מספקים, על אף היותם גורם מפתח בקידום ההגירה. עבודת הוועדה התקדמה בעצלתיים, ועד פרוץ המלחמה לא הניבה תוצאות של ממש. בעקבות פוגרום "ליל הבדולח", בנובמבר 1938, התערער באופן מוחלט יסוד קיומם של יהודי גרמניה. ליהודי הרייך ולעולם החופשי כולו היה ברור שאין עוד כל אפשרות של קיום יהודי במדינה הנאצית. מצבם הקשה של יהודי הרייך הביא מספר מדינות, כמו בריטניה, להגמיש את החוקים המסדירים כניסת פליטים.

ואולם, לא ניתן להצביע על שינוי יסודי ביחסן של מדינות העולם לבעיית הפליטים היהודים ברייך המורחב.

תגובת היישוב היהודי בארץ ישראל

ב-1931, שנתיים לפני התפנית הקשה במצבם של יהודי גרמניה, מנה היישוב היהודי בארץ ישראל 175,000 נפש (18 אחוזםי מן האוכלוסייה הכללית). ערב מלחמת העולם השנייה מנה היישוב היהודי 472,000 נפש - כשליש מתושבי הארץ. בשנות ה-30 המוקדמות חש היישוב בארץ כי התפתחות המפעל הציוני בארץ נבלמת. והנה, החלה עלייה המונית לארץ, בפרט בשנים 1933-1936. היא נבעה בעיקרה מן המצוקה הגוברת של יהודי גרמניה ופולין בשנים אלה. גל העלייה הגדול מגרמניה מילא תפקיד חשוב, אם כי לא עיקרי, במהפך הדמוגרפי שעבר היישוב. העולים מגרמניה, שהיו כחמישית מן העולים לארץ בשנים 1933-1939 (העלייה החמישית), תרמו תרומה נכבדה לעוצמתו הכלכלית, הטכנולוגית והחברתית של היישוב, והוא שינה בשנים אלה את צביונו. כיצד קשורים שינויים אלו לאופן תגובת היישוב לבעיות יהודי גרמניה?

היערכות לקליטת יהודי גרמניה

עליית הנאצים לשלטון בגרמניה והצעדים האנטי יהודיים הראשונים הביאו את מוסדות היישוב לדון בשאלה של הטלת חרם כלכלי על גרמניה. כמו במקומות רבים אחרים בעולם, החלה גם ביישוב תנועה ספונטנית של החרמת סחורות גרמניות, שריפת דגלים והפגנות אנטי גרמניות אחרות. בניגוד לאווירה הכללית בציבור, שתמכה בחרם, נטו ראשי היישוב לא להתחייב לקחת בו חלק, בעיקר מפני שלא ראו בו צעד מעשי ורצוי מבחינתו של היישוב. ראשי היישוב סברו שיש ליזום מחאות ציבוריות ופעילות דיפלומטית נגד מדיניותה של גרמניה, אך יש להימנע מהכרזת חרם, כדי למנוע פגיעות נוספות ביהודי גרמניה. דיוני מוסדות היישוב התמקדו בשאלה כיצד להביא יהודים והון יהודי מגרמניה לארץ ישראל וכיצד להכין את היישוב לקליטת העלייה.

לראשונה בתולדותיהם ניצבו היישוב והתנועה הציונית לפני ההזדמנות והאתגר של קליטת עלייה ממדינת רווחה בהיקף ניכר - קיבוץ יהודי שרבים בו בני המעמד הבינוני והבינוני-הגבוה, בעלי רכוש והשכלה. זו היתה הפעם הראשונה שהציונות נדרשה לתת תשובה למצוקתו של קיבוץ יהודי שלם ההולך ומאבד את בסיס קיומו, ומצבו מגלם את התפיסה הציונית הבסיסית, בדבר חוסר התוחלת של הקיום היהודי בגולה.

*139*

מקום מרכזי בהיערכות לקליטה היה למוסדות "עליית הנוער", ארגון שהוקם על ידי רחה פראיר, פעילה ציונית גרמנית. הארגון הכיר בקשיי העלייה של יהודים מבוגרים מגרמניה, והתמקד בסיוע לבני נוער שעלו ללא הוריהם, או כהכנה לעליית המשפחה. בני נוער אלו קיבלו הכנה ערכית, מקצועית וחינוכית לקראת העלייה. עם עלייתם נקלטו בארץ בקיבוצים, מושבים ופנימיות, במסגרות שהודרכו ומומנו על ידי "עליית הנוער".

(בספר תמונה: נערים ונערות יהודים בחוות הכשרה ציונית בברנאו, גרמניה. חוות הכשרה אלה נועדו להכין את בני הנוער לקראת עלייתם ארצה)

שאלה

מדוע ראו הציונים בגרמניה ובארץ את מצוקת יהודי גרמניה גם כהזדמנות ולא רק כמשבר?

הסכם ה"העברה"

הדיונים בהנהלת הסוכנות בארץ התמקדו, החל במרס-אפריל 1933, בשאלות מעשיות הנוגעות לעליית יהודים מגרמניה. חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, סבר שיש לייחד פעילות רבה לעליית יהודי גרמניה, כדי להבטיח שיוכלו להביא עמם לפחות מקצת מרכושם.

עוד לפני עליית הנאצים לשלטון נחקקו בגרמניה חוקים שאסרו על הוצאת מטבע זר, במגמה למנוע בריחת הון, בעקבות המשבר הכלכלי העולמי. במאי 1933 ביקר ארלוזורוב בגרמניה והניח את התשתית לתוכנית ה"העברה". לאחר שהוא נרצח, ביוני 1933, המשיכה הסוכנות היהודית, בשיתוף עם "ההתאחדות הציונית בגרמניה", במשא ומתן עם רשויות הכלכלה הנאציות. ההסכם שנחתם באוגוסט 1933 אפשר ליהודים גרמנים להגר לארץ ישראל עם חלק מרכושם, וליהודים אחרים, שדחו לעת עתה את הגירתם, להשקיע בארץ חלק מכספם. בתמורה התחייבה הסוכנות לרכוש סחורות גרמניות. היא מכרה אותן בארץ ואת התמורה נתנה לעולים. בנוסף לכך היתה הסוכנות אחראית על כספי המשקיעים שנשארו בגרמניה.

(בספר תמונה: מודעה של חברת ה"העברה", 1936 - היעזר במנחה)

שאלה

אילו הישגים מדגישה המודעה? מדוע יש לראותה לא רק כהעברת מידע אלא גם כטיעון בוויכוח ציבורי על ה"העברה"?

*140*

ההסכם עורר ביקורת חריפה מצד חוגים יהודיים בארץ ובגולה, בעיקר מצדם של הרביזיוניסטים. הם ראו בו הפרה של החרם האנטי נאצי, שנחשב לנשק ההתגוננות החשוב ביותר של היהודים נגד השלטון הנאצי. שאלת ה"העברה" היתה אחת מנקודות המחלוקת החריפות ביותר בין חלקי התנועה הציונית ורישומה נותר זמן רב. תחילה טענו תומכי ההסכם שזהו הסדר פרטי בין הציונים בגרמניה לבין ממשלת גרמניה. רק בקיץ 1935 שונתה העמדה, בלחץ מפא"י, ונטען שההעברה היא הדרך המעשית היחידה המבטיחה עלייה מגרמניה.

ההסכם עם גרמניה פעל גם בחודשים הראשונים שלאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, עד שהופסק בשל ההסגר הכלכלי על גרמניה. בתוך פחות משבע שנים הועברו לארץ ישראל בזכות ההסכם שמונה מיליוני לירות סטרלינג במישרין ועוד שישה מיליונים בעקיפין. עשרות אלפי עולים הגיעו ארצה בסיוע הסכם ה"העברה", ומספר גדול בהרבה נהנה מן הגידול ביכולת הקליטה של הארץ, כתוצאה מהזרמת ההון שנתאפשרה בעקבות ההסכם.

(בספר תמונה: יהודים פונים למשרד הארצישראלי בברלין בבקשה לעלות ארצה, 1935 - היעזר במנחה)

שאלה

מה משדרים פניה של היהודייה מגרמניה המבקשת לעלות לארץ (משמאל לשולחן)? האם העלייה לארץ ישראל היא מימוש חלום או כורח המציאות?

תגובת היישוב לחוקי נירנברג

פרסומם של חוקי נירנברג ב-1935 גרם זעזוע ביהדות גרמניה ובציבור היהודי כולו, ונתן דחיפה מחודשת לפעילות למען יהודי גרמניה. ביישוב ובעולם היהודי נחלקו הדעות אם להגדיל את מכסות העלייה ליהודי גרמניה. הנהגת היישוב דנה בשאלת סדרי העדיפויות בקליטת עולים: מי נתון בסכנה ובמצוקה גדולים יותר - יהודי גרמניה או יהודי פולין? כיצד ניתן לשלב בין השאיפה לחיזוק המפעל הציוני בארץ לבין סיוע ליהודים הנמצאים במצוקה בעולם? מוסדות היישוב היו נתונים ללחצים מצד היהודים בגרמניה, בפולין וברומניה, ששיוועו לאשרות כניסה. הדעות בקרב מנהיגי היישוב היו חלוקות בשאלת סדרי העדיפויות, אבל הם החליטו שיש דחיפות בהצלת יהודי גרמניה, מכאן, וחשיבות בגיוס ההון שלהם למען בניין ארץ ישראל, מכאן. בן-גוריון טען כי: "השאלה העומדת בפנינו אינה רק איך לעזור לעליית יהודי גרמניה... תנועתנו תיתן את הדין אם לא תעשה את המאמץ הגדול ביותר להציל במינימום של זמן מקסימום של רכוש יהודי למען ארץ ישראל...". הסכנה שבה היו נתונים יהודי גרמניה הפחיתה מהערנות כלפי מצוקת היהודים בריכוזים גדולים אחרים, כמו פולין ורומניה. במדינות אלה הלכו והתחזקו הכוחות הפוליטיים האנטי יהודיים, שקראו ליציאתם של המוני היהודים. באותן שנים טרם חשב איש שהיהודים בארצות אלה עלולים להיקלע לסכנה של מלחמה ולכיבוש נאצי תוך מספר שנים.

ויכוח נוסף התנהל החל מאמצע שנות ה-30 בין היישוב לבין הגופים היהודיים הלא ציוניים בעולם סביב שאלת מרכזיותה של ארץ ישראל בקליטת יהודי גרמניה. בשנתיים הראשונות לאחר עליית היטלר לשלטון היתה ארץ ישראל היעד המרכזי, הן במספר היהודים שקלטה בהשוואה לארצות האחרות והן בפעילות היהודית למענם. מלבד הביקורת על הסכם ה"העברה", טענו חוגים ביהדות העולם שההסכם מנע מן העולים מגרמניה להגיע גם לארצות אחרות. גם בקרב הנהגת יהודי גרמניה היו מי שסברו, כי עליהם לסייע להגירה בכל דרך אפשרית ולכל יעד אפשרי, ולשם כך נערכו לגיוס הון יהודי. המשבר הכלכלי בארץ בקיץ 1935, ובעיקר המאורעות שפרצו באביב 1936, שינו את היחס לארץ ישראל. רבים בעולם היהודי העריכו, כי בנסיבות כלכליות ומדיניות אלה לא תוכל ארץ ישראל להוסיף ולמלא את התפקיד המרכזי שמילאה בעבר, כיעד הגירה מרכזי של היהודים. בן-גוריון ראה בהערכות אלה איום על עתידו של המפעל הציוני. שאלה זו הוסיפה לעמוד במרכז הוויכוח בעולם היהודי עד פרוץ המלחמה וגם במהלכה.

*141*

היישוב בארץ ישראל, 1936-1939 בין הגבלות הבריטים לבין התגייסות למען היהודים

במחצית השנייה של שנות ה-30 התמודד היישוב עם המרד הערבי, שהחל באפריל 1936 ונמשכו לסירוגין עד פרוץ המלחמה. המנהיגות הערבית יזמה את המהומות, והן כוונו נגד היישוב היהודי ונגד השלטון הבריטי. במאבקה נגד השלטון הבריטי ניסתה המנהיגות הערבית להסתייע באיטליה הפאשיסטית ובגרמניה הנאצית. הבריטים ניצבו בפני הסלמה פוליטית באירופה ובפני סכנה גוברת של מלחמה, ולכן נקטו במדיניות של ייצוב הסכסוך באזור זה, בשני אופנים: מצד אחד דיכאו את המרד הערבי, ומצד שני נקטו במדיניות של פיוס כלפי המנהיגות הערבית. מדיניות זו השפיעה גם על העלייה היהודית לארץ ישראל שהוגבלה בכדי להרגיע את הערבים.

לאחר שניסיונות שונים להרגעת הסכסוך בהסכם נכשלו פרסמה ממשלת בריטניה במאי 1939 את הצהרת המדיניות שלה לגבי ארץ ישראל - "הספר הלבן" של מקדונלד. ב"ספר הלבן" של 1939 התכחשה למעשה בריטניה למחויבויותיה הקודמות לציונות: מכסת הרישיונות של העלייה היהודית למשך כל חמש השנים הבאות הוגבלה ל-75,000 נפש. נקבע, שבתום חמש השנים תותנה עליית יהודים בהסכמה ערבית. זאת ועוד, רכישת קרקעות בידי יהודים הוגבלה באורח דרסטי לשטחים מוגדרים, שלאחר מכן נקבעו בחוק ("חוק הקרקעות") מ-1940. כמו כן נרמז כי תוקם בארץ ישראל מדינה דו-לאומית בעלת רוב ערבי.

בהצהרת מדיניות זו הבהירה ממשלת בריטניה כי הגיעה למסקנה, שתמיכת הערבים - או לפחות ניטרליות מצידם - חיונית למאבק הממשמש ובא עם הנאצים, ואילו תמיכתם של היהודים מובטחת ממילא, נוכח מדיניותו האנטישמית של היטלר.

הייאוש והאכזבה שאחזו ביישוב היהודי ובמנהיגיו עם פרסום ה"ספר הלבן" הביאו את מנהיגי היישוב להעריך מחדש את היחסים עם בריטניה. הוחלט להתנגד לניסיון הבריטי לממש את המדיניות החדשה בתחומי העלייה, ההתיישבות וקניית הקרקעות. בעקבות זאת הוקם המוסד לעלייה ב' כזרוע של התנועה הציונית, ותפקידו היה להעלות עולים ארצה בדרכים בלתי לגליות; הוחל בהתיישבות בלתי חוקית והתקיימה פעילות מדינית רחבה. מטרת הצעדים הללו היתה לפעול נגד המדיניות הבריטית ולשכנע את ממשלת המנדט לחזור בה ממדיניות ה"ספר הלבן".

(בספר תמונה: הפגנה בתל אביב נגד "הספר הלבן", 1939)

על סף המלחמה היה היישוב נתון במאבק ב"ספר הלבן", שהיה למעשה מאבק להצלת עתידו של המפעל הציוני בארץ. עד מהרה היה היישוב צריך להכריע כיצד יפעל במאבק סביב הישרדותו של העם היהודי באירופה.

*142*

(בספר תמונה: עולה מגרמניה ליד מקדחה. ארץ ישראל, סוף שנות ה-30 - היעזר במנחה)

שאלה

כיצד מבטאת התמונה את המסר שהעלייה כרוכה עבור יהודי גרמניה לא רק בשינוי מקום כי אם בשינויים נוספים?

שאלות סיכום

1. כיצד השפיעה מדיניות ההגירה של בריטניה וארצות הברית על אפשרויות ההגירה של יהודים מהרייך הגרמני עד 1939? כיצד שיקפו תוצאות ועידת אוויאן מדיניות זו?

2. מה הם השיקולים שהנחו את מוסדות ההנהגה הציונית לחתום על הסכם ה"העברה"? מה היו נימוקיהם של מתנגדי ההסכם?

3. אל מול מצוקת יהודי גרמניה עמד היישוב בפני התלבטויות רבות ביחס למדיניות חלוקת האשרות. מה היו ההתלבטויות ואילו החלטות התקבלו? כיצד ניתן להסביר את הוויכוחים בסוגיה זו עם היהודים בעולם?

פרק 18. מדיניות החוץ של גרמניה הנאצית ותגובות המערב

*142*

מושגים

- ההסכם הימי בין בריטניה לגרמניה

- הכנסת צבא לחבל הריין

- "הציר ברלין-רומא"

- "ברית האנטי-קומינטרן"

- "התזכיר של הוסבך"

- "אנשלוס"

- מדיניות פיוס

- "חוק עשר השנים"

- נוויל צ'מברליין

- ועידת מינכן

הסכם ריבנטרופ-מולוטוב

שאלת פתיחה

מה ניסה היטלר להשיג במדיניות החוץ שלו ומדוע לא בלמו מעצמות המערב את תוקפנותה של גרמניה?

מטרותיה של מדיניות החוץ הנאצית

יסוד מרכזי בתפיסת העולם הנאצית הוא עקרון "מרחב המחיה". הגזע העליון מבטא את כוחו בהשתלטות על שטחי גזעים נחותים יותר וניצולם לצרכי אוכלוסייתו הגדלה. במרכז שאיפתו ל"מרחב המחיה" הציב היטלר את שטחי המזרח - פולין ורוסיה. החתירה להתפשטות יבשתית בכיוון מזרח מוכרת מן ההיסטוריה הגרמנית, והיטלר אימץ גישה זו.

בחייו של עם יש מספר דרכים לתקן את היחס הלא נכון בין מספר התושבים לשטח הקרקע. הדרך הטבעית ביותר היא התאמת הקרקע מזמן לזמן למספר האוכלוסין. דבר זה דורש החלטיות והקרבת דם. הקרבת דם זו היא היחידה שמצדיקה בפני העם את ההכרח שהשטח הנוסף שזוכים בו נועד לצורכי התרבותו של העם, וזו משמשת תחליף לנופלים בשדה הקרב. מפצעיה של המלחמה צומח השלום.

מתוך: א' היטלר, הספר השני, 1928.

שאלות

1. כיצד מצדיק היטלר את רעיון מרחב המחיה?

2. לאילו ערכים ודרכי פעולה משכנע היטלר בעזרת רעיון זה?

*143*

מעבר להגשמת עיקרון מרחב המחייה, ובדרך למימושו, היו למדיניות החוץ הנאצית מספר מטרות נוספות. ראשית, היטלר שאף להשתחרר מהגבלות חוזה ורסאי, בתחום הצבאי והטריטוריאלי, ומן ההשפלה שנבעה מהן, כפי שתפסו זאת הגרמנים. שנית, הוא שאף לפורר את מערכת הבריתות שבנו המעצמות המנצחות, ובעיקר בריטניה וצרפת. היטלר העריך כי כאשר המדינות יפעלו לבדן הן יחושו חלשות יותר ויחששו לצאת לפעולה צבאית נגדו. במקביל, רצה לבסס מערכת בריתות שתחזק את גרמניה כנגד יריבותיה. בהמשך, שאף לאחד את כל הגרמנים היושבים באירופה, ולשם כך היה בכוונתו לטפח שטחים שבהם יושבים גרמנים מחוץ לגרמניה בכדי להקים באמצעותם מדינה גרמנית אחת גדולה.

מדיניות החוץ בשלוש השנים הראשונות - 1933-1936

היטלר העדיף קודם כל לבסס את עצמו מבית. לאחר השלמת השתלטותו על המדינה, ועם תחילת המפנה במישור הכלכלי, הוא פנה אל מדיניות החוץ. גם כשהחל לפעול במסגרת מדיניות החוץ הוא שידר תחילה מתינות ודיבר על שלום וצדק לגרמניה. בהתאם להצהרות אלה הודיע על פרישת גרמניה מחבר הלאומים ומן הוועידה לפירוק הנשק. הוא טען כי מכיוון שהובטח לגרמניה שפירוקה מנשק הוא הצעד הראשון לפירוק נשק כללי, ודבר זה לא נעשה, אין לגרמניה כל סיבה להישאר כחברה בוועידה. מדינאים שונים במערב, ובעיקר בבריטניה, ראו זאת כמחאה צודקת. תגובה זו - ודומות לה שנשמעו מאוחר יותר - הראו כי המערב נכון לנקוט כלפיו במדיניות פייסנית.

צעדיו של היטלר בהמשך היו זהירים. ניתן לדמותו למטפס על סולם שבוחן בכל שלב אם עמידתו עדיין איתנה. במילים אחרות, כל צעד שהיה נועז מקודמו נועד לבחון את תגובת המעצמות. בתחילת 1934 שכנע את הפולנים, שחששו מפני רצונו להחזיר לגרמניה שטחים שהועברו ממנה לפולין, לחתום עמו על הסכם אי התקפה לעשר שנים. כך "הרדים" את ערנותם ותקע טריז במערכת בריתות שהקימה צרפת במזרח אירופה.

ב-1935 נחל היטלר ניצחון תעמולתי גדול. חבל הסאר נלקח מגרמניה ל-15 שנים, עד לעריכת משאל עם במקום על עתיד החבל. במשאל שנערך, לאחר שבחבל נעשתה פעולת תעמולה נאצית נמרצת, הצביע רוב גדול בעד ה"חזרה למולדת הגרמנית". כעת חש יותר ביטחון ונקט בפעולה ראשונה להפרת חוזה ורסאי. הוא הודיע על ביטול המגבלות על הצבא הגרמני (גיוס לא יותר מ-100,000 חיילים והגבלה בכלי הנשק) והקמת צבא גדול בלא הגבלה על כמות הנשק שלו. צעד זה היה אמור להדאיג את צרפת, בראש וראשונה. מדינה זו, יחד עם בריטניה ואיטליה, כינסו ועידה וגינו את הצעד הגרמני. אולם שלישיה זו התפרקה במהרה. בעוד שצרפת חתמה מיד ברית הגנה עם ברית המועצות, הראתה בריטניה שפניה לפיוס. היא חתמה עם היטלר חוזה ימי ולפיו הכירה בזכות גרמניה להקים צי, כולל צוללות, בגודל מסוים. זמן קצר לאחר מכן פלשה איטליה לאתיופיה. התגובה השלילית לצעד זה מצד מעצמות המערב קירבה מאוד בין איטליה לגרמניה.

(בספר תמונה: הצבא הגרמני חוצה את גשרי הריין (מרס 1936) - היעזר במנחה)

שאלה

כיצד מגיבים התושבים?

*144*

מעודד מהישגיו הפר היטלר סעיף נוסף בחוזה ורסאי. הוא הכניס כוחות צבא להבל הריין, שהיה בתחום גרמניה, שאודותיו נקבע כי יהיה מפורז, היינו, ללא כוחות צבא. פירוז זה אמור היה להעניק יתר ביטחון לצרפת מפני פלישה גרמנית. לא היתה כל תגובה מעשית מצד בריטניה וצרפת. מסמכים גרמניים שנתגלו לאחר המלחמה מעידים כי אילו נקטה צרפת בפעולה צבאית היה צבא גרמניה נסוג. עם זאת, בריטניה, שהיתה בת בריתה של צרפת, מנעה ממנה את תמיכתה ובלמה בכך את התגובה הצרפתית. בעקבות הצלחתו חתם היטלר על ברית צבאית עם איטליה, שכונתה "ציר רומא-ברלין" והיוותה למעשה התאגדות של המדינות התוקפניות הפאשיסטיות באירופה כנגד המעצמות הדמוקרטיות.

בתקופה זו גם חיזק היטלר את קשריה של גרמניה עם מעצמה תוקפנית נוספת - יפן. השתיים חתמו על ברית צבאית שכוונה כנגד ברית המועצות. הברית כונתה "אנטי-קומינטרן", כלומר ברית המכוונת נגד "האינטרנציונל הקומוניסטי" והתפשטות הקומוניזם בעולם.

מדיניות החוץ של היטלר בשנים 1936-1939

עד שנת 1936 הגיע היטלר להישגים מרשימים. המטרות הראשוניות של הסרת ההגבלות מעל גרמניה הושגו - הוא הקים צבא וביטל את פרוז חבל הריין. אולם עדיין היה בתוקפו האיסור שחל בחוזי השלום על איחוד עם אוסטריה, שהיתה בעיני היטלר מדינה גרמנית. גם שטחים נוספים כגון חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה ושטחי מערב פולין, שבהם ישבו גרמנים, ציפו, על פי ההשקפה הנאצית, "להשבתם למולדת".

מלחמת האזרחים בספרד כהפגנת כוח של גוש המדינות הפאשיסטיות

(בספר תמונה: ביקור היטלר אצל פרנקו)

כשפרצה מלחמת האזרחים בספרד, בין המורדים לבין ממשלת "החזית העממית" של מפלגות השמאל, שלחו איטליה וגרמניה כוחות לעזרת המורדים, בהנהגתו של פרנקו. היתה זו התקפה ראשונה של ברית המדינות הפאשיסטיות כנגד ממשלה אירופית דמוקרטית והיא חשפה את החולשה והפילוג בקרב המדינות הדמוקרטיות. עבור היטלר היתה זו גם הזדמנות לבדוק את יכולתו של הצבא הגרמני החדש ואת טיב כלי הנשק שיוצרו בתעשייה הגרמנית. הגרמנים ערכו בספרד מעין חזרה גנרלית לקראת מלחמת העולם השנייה, כשהם מפעילים ללא רחם את מלוא עוצמתם בטנקים, תותחים ומטוסים. בריטניה וצרפת שוב הגיבו בצורה פסיבית. הן יזמו "מדיניות של אי התערבות" בספרד, וכל המעצמות, כולל הגרמנים והאיטלקים, הצטרפו באופן רשמי ליוזמה זו. בעוד שתי מעצמות המערב הדמוקרטיות נמנעו מלעזור לדמוקרטיה הספרדית המתגוננת, המשיכו בפועל שתי הדיקטטורות לעזור למורדים, עד לניצחונם ב-1939. ברית המועצות אמנם סייעה בסתר בציוד ל"חזית העממית", אך היא הפנתה אותו רק לידי הקומוניסטים ובכך תרמה בסופו של דבר לפילוג והחלשת כוחות הממשלה החוקית. עוצמת ההרס שגרמו הפצצות הגרמנים, שתועדה בתקשורת ובאמנות בת התקופה, השאירה רושם כבד במעצמות המערב הדמוקרטיות ותרמה לרתיעתן מעימות עם הגרמנים.

שאלה

מה היתה תרומתו של היטלר לעליית פרנקו?

*145*

בספרו מאבקי הדגיש היטלר:

הדרישה להחזרת הגבולות של שנת 1914 הינה שטות בעלת ממדים ותוצאות שכמוהם כפשע. יתר על כן, גבולות הרייך בשנת 1914 בהחלט לא היו הגיוניים. למעשה הם לא היו שלמים מבחינת אוכלוסיית הלאום הגרמנית ואף לא סבירים מבחינת יעילותם הצבאית-גיאוגרפית...

(פרקים מתוך מאבקי, של היטלר, מ' צימרמן, ע' היילברונר (עורכים), תרגום: ד' ירון, תשנ"ה, עמ' 266, 274-278)

שאלות

1. מאיזו בחינה יש להפוך את נבולות הרייך ל"שלמים" על פי היטלר?

2. לאילו אזורים על הרייך להתרחב כדי להפוך את גבולותיו ל"שלמים" לפי גישה זו?

אך היטלר שאף ליותר מכך, הוא הוסיף בספרו כי:

רק מרחב מחיה גמל במידה מספקת עלי אדמות מבטיח לעם את חירות קיומו... אנו הנציונל-סוציאליסטים חייבים להיצמד בלא היסוס למטרותינו בתחום מדיניות החוץ, כלומר להבטיח לעם הגרמני את אותם שטחי אדמה המגיעים לו עלי אדמות... כאשר אנו מדברים כיום באירופה על מרחבי אדמה חדשים, אנו יכולים להביא בחשבון רק את רוסיה ואת המדינות שבשוליה, הכפופות לה.

(שם, עמ' 274-278)

שאלות

1. להשתלטות על אילו אזורים תופנה מדיניות החוץ הגרמנית לפי ספרו של היטלר?

2. במה שונה המניע להתרחבות זו מן המניע להפיכת גבולות הרייך ל"שלמים" המוזכר בקטע הקודם?

היטלר העלה תוכניות אלו על הכתב עוד ב-1923, עשור לפני עלייתו לשלטון, אולם דברים אלה לא נשארו על הנייר בלבד. בנובמבר 1937 כינס היטלר ישיבה בנוכחות שרי המלחמה והחיץ וראשי הצבא, ובה פורטו מטרותיה של מדיניות החוץ לשנים הבאות. רישום הנאמר ("התזכיר של הוסבך", על שם שלישו של היטלר) חשף את העומד להתרחש. היטלר קבע כי מטרתה של גרמניה להשיג מרחב מחיה. אולם תנאי מוקדם לכך הוא איחוד האומה הגרמנית במדינה גדולה וחזקה ולשם כך יש בכוונתו לספח את צ'כוסלובקיה ואוסטריה. באמצעות סיפוחן יצטרפו לגרמניה מיליוני גרמנים ויוענקו לה גבולות נוחים יותר. בהמשך ניתן יהיה להתרחב מזרחה, אולם בדרך להשגת המטרה ניצבות לה כמכשול שתי מדינות החדורות בשנאה כלפיה, בריטניה וצרפת. כדי להתגבר עליו יש להביא בחשבון מלחמה עמן. ההחלטה לצאת למלחמה, הודיע היטלר, תימסר בעתיד הקרוב, ולא יאוחר מן השנים 1943-1945.

שר המלחמה (בלומברג) ושר החוץ (נויראט), שכיהנו כאנשים מקצועיים בממשלתו מאז 1933 וחלקו על דעתו, סולקו; היטלר נטל לידיו את תפקיד שר המלחמה, ואילו ריבנטרופ קיבל לידיו את משרד החוץ. כך גם הועברו מתפקידם הרמטכ"ל פריטש ושר הכלכלה שאכט, ששאפו למדיניות חוץ מתונה יותר. הדרך היתה פנויה למהלך הבא.

"האנשלוס" - סיפוח אוסטריה

"אוסטריה הגרמנית חייבת לחזור אל ארץ-האם הגרמנית הגדולה", כתב היטלר בספרו. היה זה הרצון לאחד את כל הגרמנים ברייך אחד, תוך התנערות מאיסורי חוזה ורמאי, ולא פחות מכך: שאיפתו של היטלר לאחד את ארץ מולדתו עם הארץ שבה שלט. באוסטריה פעלה מזה זמן תטעה נאצית מקומית ששאפה להגיע לשלטון ולהתאחד עם גרמניה, אולם ניסיון ההשתלטות הנאצי הראשון על אוסטריה ב-1934 נכשל. היטלר לא התערב אז, בין היתר בגלל התנגדותו של מוסוליני. כדי להרגיע את האיטלקים ואת האוסטרים חתם היטלר ב-1936 על הסכם עם אוסטריה ובו התחייב לכבד את ריבונותה.

אולם לאור הצלחותיו בשנים 1936-1937, התחזק ביטחונו של היטלר. על רקע מהומות שחוללו הנאצים האוסטרים הוא גרם בעזרת שורה של איומים צבאיים להתפטרות ראש ממשלת אוסטריה שושניג. מנהיג הנאצים האוסטרים זייס-אינקווארט היה לראש הממשלה, ועל פי הוראות היטלר הזמין את הצבא הגרמני לסייע בהשלטת הסדר באוסטריה. ב-12 במרס 1938 נכנסו כוחות גרמניה לאוסטריה והתקבלו

*146*

בתשואות על ידי ההמונים הנלהבים. למחרת נחקק חוק ה "אנושלוס" (סיפוח) ולפיו אוסטריה לא היתה עוד מדינה כי אם מחוז מזרחי ברייך הגרמני. כך הפר היטלר את חוזה ורסאי, כמו גם את ההסכם שחתם עם אוסטריה וסיפח ארץ ריבונית, כל זאת, לכאורה ללא שימוש בכוח צבאי. דפוס זה של חתימת הסכם והפרתו תוך איומים יחזור בהמשך.

מצד בריטניה, צרפת ו"חבר הלאומים" לא נשמעה כל הסתייגות של ממש למאורע זה למרות הפרת חוזה ורסאי. ומה באשר לאיטליה? איטליה התנגדה בעבר לסיפוח, שכלל שטחים שתבעה לעצמה, פגע בה כלכלית, והוריד מיוקרת מוסוליני. למרות זאת, ועל אף (או אולי מפני) שהסיפוח הביא צבא גרמני אל גבול איטליה, מוסוליני לא הגיב עליו ולא ערער את בריתו עם היטלר. עמדתו של מוסוליני כלפי הסיפוח לא היתה מובנת מאליה. היטלר שיגר אליו שליח מיוחד, הנסיך פיליפ מהסן, וזה דיווח בטלפון:

הנסיך: הדוצ'ה קיבל את כל העניין בצורה ידידותית מאוד... מוסוליני אמר כי אוסטריה אינה חשובה לו.

היטלר: אז אמור למוסוליני, כי לעולם לא אשכחנו על כך!...

אעשה איזה הסכם שהוא (ירצה), אינני מפחד עוד מהמצב הנורא שהיה יכול להיווצר מבחינה צבאית אילו היינו מסתבכים בסכסוך. יכול אתה לומר לו, כי אני מודה לו ממעמקי לבי. לעולם, לעולם לא אשכח זאת.

(ו' ל' שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, תרגם: ח' גליקשטיין, 1965, א, עמ' 278).

שאלות

1. מה ניתן ללמוד מתגובתו של היטלר על כוחה הצבאי האמיתי של גרמניה?

2. במה הדבר שונה מהאופן בו הציג היטלר את עוצמת גרמניה כלפי אוסטריה והדמוקרטיות?

)בספר תמונה: ההמון מריע עם כניסתו של היטלר לוינה)

שאלה

מה אתה למד מהבעת פניהם של ההמונים?

מדיניות הפיוס המערבית

כיצד ניתן להסביר את הפסיביות של בריטניה וצרפת - גישה שזכתה לכינוי "מדיניות הפיוס"? הרושם שנוצר הוא, שבריטניה היתה היוזמת של קו זה וצרפת החרתה-החזיקה אחריה. יש בכך מן האמת, אולם צרפת לא נגררה בניגוד לרצונה. לפנייתה של צרפת אל מדיניות הפייסנות חברו מספר גורמים. הגורם הראשון קשור לתחום הדמוגרפי. צרפת נפגעה קשות במלחמת העולם. היא איבדה כמחצית מבני ה-20-30 שלה וקצב הילודה שלה היה נמוך בהשוואה ליריבתה, גרמניה. כתוצא מכך, כוח האדם הלוחם שעמד לרשותה היה מצומצם יותר, וצרפת פיתחה תפיסה ביטחונית הגנתית שנועדה לחסוך בחיי אדם. ביטוי לתפיסה זו ניתן לראות בהקמתו של "קו מז'ינו", קו ביצורים אדיר על הגבול שבין צרפת לגרמניה. פירושה המעשי של ההשקעה העצומה בקו הגנה זה היה - צרפת לא תיזום התקפה. התפיסה הביטחונית כשלעצמה הפכה לגורם הדוחף לפייסנות.

גורם אחר היה שייך לפוליטיקה הצרפתית - הפיצול המפלגתי הגדול. מחנה הימין הצרפתי, התנגד להנהגה הדמוקרטית ממחנה השמאל, גילה אהדה ואף הערצה למשטרים הטוטאליטריים בגרמניה ובאיטליה,

*147*

ואף קיבל את צעדיהם. פיצול זה שלל מממשלות צרפת את יכולת ההחלטה. חילופיהן התכופים של הממשלות לא אפשרו לעצב מדיניות חוץ ברורה ועקבית. המנהיגים הצרפתים לא זכו לתמיכה רחבה ולכן לא הרשו לעצמם צעד בלתי פופולרי כגון עימות צבאי עם גרמניה.

אולם מעבר לכך, רבים ממהלכיה של צרפת, ושל "חבר הלאומים", נקבעו על ידי הבריטים, ובעיקר בכל האמור לגישה כלפי הדיקטטורות. מה היו הגורמים שהשפיעו על המדיניות הבריטית בנושא זה?

הלם המלחמה לא פסח על הציבור הבריטי ועל מנהיגיו. רבים האמינו שהכניסה למלחמת העולם הראשונה היתה משגה, וכי האזרחים טבלו ממנו בגלל כישלונותיהם של מדינאים וגנרלים. למלחמה, טענו, יש צורך בשניים, והיא לא תפרוץ אם צד אחד יישאר מאופק ולא יגיב גם על פרובוקציות. חלקים שונים של הציבור נטו לפציפיזם - התנגדות עקרונית לשימוש בכוח צבאי.

מדיניות של צמצום הצבא צמחה כתוצאה מהמגמות שהוזכרו אך גם משיקולים כלכליים. התעוררה בבריטניה תנועה למען פרוק הנשק, מתוך הנחה שמרוץ החימוש הוא שעודד את המלחמה. בשנת 1919 חוקקו הבריטים את "חוק עשר השנים", שהתבסס על ההנחה כי במשך עשר שנים אין לצפות להסתבכות בריטית במלחמה גדולה, ולכן יש לקצץ את תקציב הביטחון. גישה זו נמשכה גם בשנות ה-30 ויצרה מצב שבו, גם אם רצו הבריטים להציג עמדה תקיפה, לא היה להם כוח צבאי שיוכל לעמוד מאחוריה. זאת בשעה שגרמניה השקיעה משאבים רבים בפיתוח צבאה. במרס 1938, בעת המשבר סביב אוסטריה, כתב גנרל בריטי:

אין לנו האמצעים להגן על עצמנו... אין ביכולתנו עכשיו לחשוף את עצמנו להתקפה גרמנית. אם נעשה זאת, תהיה זאת פשוט התאבדות.

(כ' תורן, המלחמה קרבה 1938-1939, 1971, עמ' 22)

שאלה

האם לדעתכם דברי הגנרל משקפים תפיסה מציאותית או תבוסתנות? בתשובתכם התייחסו גם למקור בו מובאת תגובת היטלר להסכמת איטליה לאנשלוס.

(בספר: שער עיתון מצויר בריטי: "קצין מכבי אש מתכונן לגרוע מכל")

שאלה

אילו תחושות, לדעתכם, יוצרת תמונה זו בקרב הקוראים הבריטים?

רבים בבריטניה גם נטו להצדיק את עמדתה של גרמניה שטענה לקיפוח בחוזה ורסאי. הם הסכימו כי היא לא היתה האשמה היחידה בפרוץ מלחמת העולם ולכן יש לראות את טענותיה השונות כלגיטימיות.

והיתה סיבה חטפת לגישה הסובלנית כלפי מוסוליני והיטלר. שניהם היו אנטי קומוניסטים, שהוצגו במערב כמי שהצילו את ארצותיהם

*148*

ממהפכה "אדומה". במחצית השנייה של שנות ה-30, על רקע "משפטי הטיהור", הופיע סטלין כהתגלמות הרוע. מדינאים במערב, בעיקר השמרנים בבריטניה שהיו בשלטון, האמינו שהיטלר יבלום את הקומוניזם, מה גם שמרחב המחיה שאליו לטשו הנאצים את עיניהם היה מצוי במזרח.

מכל מקום, הם סברו כי יש לעשות הכל כדי שלא תפרוץ מלחמה. זו היתה גישתו של ראש ממשלת בריטניה מ-1937, נוויל צ'מברליין צ'מברליין לא זו בלבד שרצה לשמור את בריטניה מחוץ לסכסוך מזוין, אלא שהוא אף קבע נחרצות כי "חבר הלאומים" שוב אינו מסוגל לעמוד בתפקיד שייעדו לו - שמירת השלום. וכך אמר בעת המשבר האוסטרי:

האם מישהו כאן מאמין ש"חבר הלאומים", בהרכבו הנוכחי, יכול להעניק ביטחון קיבוצי?... אל לנו להונות את עצמנו, ויתרה מזאת, להשלות אומות קטנות וחלשות שהן תהיינה מוגנות על ידי ה"חבר" נגד תוקפנות...

(נאום צ'מברליין בבית הנבחרים, 22.2.1938)

האם לדעתכם דברי צ'מברליין משקפים את חולשת חבר הלאומים או מהווים גורם לחולשת החבר ותירוץ לפייסנות?

אף שעמדותיו של צ'מברליין נתמכו על ידי המפלגה השמרנית, נמצאו במפלגתו גם מי שחלקו על דעתו. בלט ביניהם שר החוץ אנתוני אידן, שהיה חסיד הביטחון הקולקטיבי, והתפטר כיוון שהתנגד לפייסנות. מתנגד שמרני חריף אחר למדיניות הפיוס היה צ'רצ'יל, בעבר שר ובשנות ה-30 הבר פרלמנט, שעתיד היה להחליף את צ'מברליין כראש ממשלה ב-1940, ואשר קרא לעמדה תקיפה נגד הדיקטטורים. אולם מתנגדים אלו לא השפיעו על קביעת המדיניות, ושאיפות הפיוס של צ'מברליין והדבקות בשלום בכל מחיר באו לביטוי ברור כאשר תביעותיו הנוספות של היטלר - והפעם נגד צ'כוסלובקיה - עלו על סדר היום.

שאלת צ'כוסלובקיה וועידת מינכן

צ'כוסלובקיה, שקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה, היתה מדינה חזקה, בעלת תעשייה מפותחת, רמת חיים גבוהה יחסית לשכנותיה במזרח, צבא מודרני, ביצורים חזקים ומשטר דמוקרטי. היא היתה היחידה מבין כל המדינות החדשות שבה שרד משטר זה. מצבה הביטחוני נראה יציב גם בשל הבריתות השונות שבהן היתה קשורה - "ההסכמה הקטנה" (עם יוגוסלביה ורומניה) וכן עם צרפת וברית המועצות. אך מלכתחילה לקתה מדינה זו בבעיה קשה, שהיתה נעוצה בהרכב אוכלוסייתה. כשליש מתושבי המדינה השתייכו לקבוצות מיעוטים, ובהן בלט המיעוט הגרמני הגדול שהתרכז במערב המדינה, בחבל הסודטים הגובל בגרמניה. למעשה היו הצ'כים היחידים שהזדהו בלב שלם עם המדינה. המיעוטים השונים נשאו עיניהם למדינות הלאום שלהם, וגם בין השותפים הסלובקים היה לחץ ליתר אוטונומיה.

מפקד האוכלוסין בצ'כוסלובקיה, 1930 (באלפים, מעוגל)

צ'כים - 7,447,000

גרמנים - 3,231,600

סלובקים - 2,309,000

הונגרים - 691,000

רותנים (אוקראינים) - 549,000

פולנים - 81,700

סך הכל - 14,309,300

*149*

לזכותם של הצ'כים ייאמר, כי יחסם למיעוטים היה טוב מזה שהנהיגו מדינות אחרות, ולכן במשך רוב שנות קיומה של המדינה לא התעוררו בעיות רציניות, והתסיסה בקרב המיעוטים היתה מזערית. הבעיות החלו להתעורר לאחר עלייתם של הנאצים לשלטון בגרמניה. באזור הסודטים קמה מפלגה נאצית, ומנהיגיה עמדו בקשר מתמיד עם ברלין. ה"אנשלוס" במרס 1938 לא בישר טובות לצ'כוסלובקיה. כעת היא היתה מוקפת על ידי גרמניה משלושה צדדים, והגרמנים בסודטים באו בדרישות שונות לממשלת פראג - החל באוטונומיה נרחבת ועד העברת החבל לגרמניה. המתח גדל - היטלר האשים את צ'כוסלובקיה ברדיפתם של תושבי הסודטים והדגיש כי יש ליישם את עקרון ההגדרה העצמית ולצרף את החבל לגרמניה.

במאי 1938 נפוצו שמועות על פלישה גרמנית קרובה, ובצ'כוסלובקיה הוכרז גיוס. צרפת היתה אומנם קשורה לצ'כוסלובקיה בברית, אך מפקדי צבאה, מרותקים לתפיסה ההגנתית של "קו מז'ינו", הודיעו למדינאיהם שהצבא לא יוכל להילחם מעבר לגבולות המדינה. צ'מברליין הודיע שלא יוכל לעזור לצ'כים, ואף לא לצרפת, אם תתערב בנעשה. ברית המועצות עודדה נקיטת קו תקיף נגד הגרמנים, אך במערב לא האמינו שהרוסים יוכלו לפעול, מה גם שהרוסים התנו את עזרתם בהשתתפות צרפתית בבלימתם של הגרמנים.

בריטניה וצרפת חששו אפוא מהתפרצות מלחמה, ושלב נוסף החל במדיניות הפיוס. הם פנו בדרישות לצ'כוסלובקיה, וזו החלה לסגת תחת הלחץ. צ'מברליין נסע פעמיים בתוך שבוע לפגוש את היטלר ולדבר על ליבו (ספטמבר 1938). עיתון צרפתי אף שיבח את "האיש בן השישים ותשע הטס לראשונה בחייו... כדי לנסות לגרש את חלום הבלהות האיום שנתלה מעלינו ולהציל את האנושות". אולם כאשר ממשלת פראג כבר היתה מוכנה לוותר על חבל הסודטים, הציג היטלר דרישות נוספות.

ובהתייחסו להיטלר אמר:

המתח גבר מיום לעם. בצרפת ובצ'כוסלובקיה הוחל בגיוס חיילי מילואים וגם בבריטניה נעשו הכנות לקראת אפשרות למלחמה. היטלר הודיע כי עד ה-1 באוקטובר על חבל הסודטים לעבור לגרמניה.

בנאום בבית הנבחרים תיאר צ'מברליין את המצב:

מה איום, דמיוני ובלתי מתקבל על הדעת הוא הדבר שאנו חופרים כאן חפירות ומודדים מסכות גז בגלל מריבה בארץ רחוקה ובין אנשים שאין אנו יודעים עליהם דבר!... לא הייתי מהסס לצאת לביקור שלישי בגרמניה לו חשבתי שיועיל הדבר... מלחמה היא דבר איום, ומן ההכרח שיהיה לנו ברור מאוד, בטרם נפתח בה, כי באמת עניינים גדולים הם המונחים בכף.

ובהתייחסו להיטלר אמר:

עלי להוסיף כי היטלר חזר ברצינות רבה על מה שכבר אמר בעבר, שזאת (התביעה לחבל הסודטים) שאיפתו הטריטוריאלית האחרונה באירופה, ושאין לו כל רצון להכליל ברייך הגרמני אנשים מגזעים בלתי גרמניים.

(ר' קליינברגר, מ' עדיאל; בין מלחמה לשלום, האגף לתוכניות לימודים, תשמ"ו, עמ' 120)

שאלות

1. כיצד ניתן לראות בדברי צ'מברליין ביטוי למניעים שהובילו את בריטניה למדיניות הפייסנות?

2. כיצד מציג צ'מברליין את צ'כוסלובקיה (בעלת בריתה של בריטניה) ואת היטלר, ומה חלקו של אופן הצגת הדברים בשכנוע שומעיו?

ברגע האחרון כמעט הציע מוסוליני עריכת ועידה בהשתתפותם של ראשי הממשלה של ארבע המעצמות. הבריטים והצרפתים "קפצו על המציאה", ונראה היה כי קיים סיכוי למנוע את המלחמה.

הוועידה התכנסה במינכן ב-29 בספטמבר בהשתתפותם של היטלר, מוסוליני, צ'מברליין ודלדיה, ראש ממשלת צרפת. נציגי צ'כוסלובקיה וברית המועצות לא הוזמנו. בתוך כמה שעות הגיעו הארבעה להסכם ולפיו יועבר חבל הסודטים לגרמניה. שכנות הספות של צ'כוסלובקיה, שלטשו אף הן עיניים לשטחיה, ניצלו את ההזדמנות, ובמהלך החודש הבא תלשו ממנה חלקים. פולין נטלה, לאחר שהגישה אולטימטום לממשלת פראג, את חבל טשן, שבו ישבו אומנם פולנים, אך רוב אוכלוסייתו היתה צ'כים. הונגריה תפסה חלקים מסלובקיה ורותניה. סלובקיה הפכה אוטונומית, ושם המדינה שונה לצ'כוסלובקיה.

בסך הכל איבדה צ'כוסלובקיה כ-28,000 ק"מ מרובעים משטחה וכשליש ממספר תושביה. פגיעה קשה במיוחד היתה בפוטנציאל הכלכלי שלה. 70-85 אחוזים מן המחצבים והתעשיות הקשורים בפחם, ברזל, פלדה, כימיקלים ותפוקת חשמל אבדו לה. כוחה הצבאי נחלש מאוד, וגרמניה זכתה בקו ביצורים איתן, שאודותיו אמר לימים אחד ממפקדי הצבא הגרמני: "אילו הגנה צ'כוסלובקיה על עצמה היו ביצוריה עוצרים אותנו, משום שלא היו לנו אמצעים לפרוץ דרכם".

*150*

למחרת ועידת מינכן רותמו היטלו וצ'מברליין על מסמך ובו נאמר כי ההסכם מסמל את רצון אומותיהם "לא לצאת לעולם למלחמה זו נגד זו". ראש הממשלה האנגלי חזר לארצו, ולקול תשואות ההמונים הכריז: "זהו שלום בדורנו". באותו זמן אמר שר החוץ הצ'כי לנציגי בריטניה, צרפת ואיטליה, שבאו לעודדו, כי "היום זה תורנו - מחר יגיע תורם של אחרים!"

(בספר תמונה: צ'מברליין חוזר ממינכן ומציג את המסמך שחתם עם היטלר: "זהו שלום בדורנו")

שאלה

רבים ראו בו את מציל השלום - נסו לתאר את נימוקיהם.

ואכן, מול תחושות ההקלה שרווחו בבריטניה ובצרפת, נשמעו גם קולות אחרים. אמר שר הימייה דאף-קופר, שהתפטר אז מן הממשלה:

ראש הממשלה מאמין ברצונו הטוב של מר היטלר ובהבטחתו, אף כי כאשר הפר מר היטלר את חוזה ורסאי (במרס 1935) התחייב לשמור על חוזה לוקרנו, וכאשר הפר את חוזה לוקרנו (מרס 1936) התחייב שלא להוסיף ולהעלות שום דרישות טריטוריאליות נוספות באירופה. כאשר נכנס לאוסטריה ביד רמה (מרס 1938), ייפה את כוחם של תלייניו לתת הבטחה מוסמכת שלא יתערב בענייניה של צ'כוסלובקיה. זה היה לפני פחות משישה חודשים. ואף על פי כן מאמין ראש הממשלה שיוכל לסמוך על היטלר שיקיים את הבטחותיו...

(צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, א, עמ' 265-266)

ועל כך הוסיף צ'רצ'יל דברים שנשמעו כנבואה שהתגשמה:

אינני חושב שבעתיד תוכל צ'כוסלובקיה להתקיים כישות עצמאית. עוד מעט תגלו, שתוך תקופה שייתכן שתימשך כמה שנים, וייתכן שתימשך רק כמה חודשים, תיבלע צ'כוסלובקיה בתוך המשטר הנאצי. סיפור זה תם ונשלם.

(בין מלחמה לשלום, עמ' 121)

ואכן, תוך מספר חודשים ניצל היטלר את הסכסוכים הפנימיים בין הצ'כים והסלובקים כתירוץ לחיסול צ'כוסלובקיה. תחת איומים בהפצצת הבירה פראג והרג המוני של אזרחים היטלר אילץ את נשיא צ'כוסלובקיה לחתום על הסכמה לפירוק המדינה. במקומה נותרו מחוזות חסות צ'כיים שסופחו לרייך (בוהמיה ומוראביה) ומדינת חסות סלובקית, עצמאית לכאורה. אף שהצבא הגרמני נכנס לצ'כיה נמנעו בריטניה וצרפת מפעולה, בטענה כי אין מחוייבות לסייע למדינה שהפסיקה להתקיים מרצונה. היטלר זכה ללא קרב בשטחים נרחבים ובמשאבי טבע ותעשייה מהחשובים באירופה.

משמעותו של הסכם מינכן היתה חמורה לא רק לגבי צ'כוסלובקיה שהופקרה לגורלה, אלא גם לגבי מדינות המערב. צרפת איבדה מאמינותה כבעלת ברית, והיתה לכך השפעה על בעלות בריתה הנותרות: פולין, רומניה ויוגוסלביה, ששוב לא יכלו לשים בה את מבטחן. אבל הצרפתים פגעו גם בביטחונם שלהם, בהזניחם בעלת ברית חזקה, שהיתה עשויה לסייע להם בעת מלחמה.

*151*

(בספר תמונה: כניסתו של הצבא הגרמני לפראג)

שאלה

השוו את תגובתו של הציבור כאן לתגובתם של תושבי וינה (ראו לעיל עמ' 145-146).

ברית המועצות הסיקה אף היא את מסקנותיה אודות מדינות המערב כשותפות אפשריות לבלימתו של היטלר, והדבר הקל עליה כעבור כשנה בחתימת ההסכם עם גרמניה.

יש גורסים כי עמידה נמרצת של הדמוקרטיות מול היטלר היתה עשויה לסייע בהדחתו מן השלטון. בקרב חוגים אופוזיציוניים בצבא ובאצולה הגרמנית היה חשש שהיטלר גורר את המדינה למלחמה כוללת. חוגים אלה שיגרו בחשאי נציגים ללונדון וביקשו מן הבריטים להציג עמדה תקיפה נוכח דרישותיו של היטלר. במקרה כזה, טענו, אם היטלר היה מממש את האיום לפלוש לצ'כוסלובקיה, היה נעצר ומודח. לדעתם, הציבור הגרמני היה נוכח לדעת כי שליטו גורר את הארץ להרפתקה מסוכנת ומקבל הפיכה כזו בהבנה. תרחיש זה היה אפשרי רק בתנאי שבריטניה וצרפת היו מודיעות כי הן ערבות לצ'כוסלובקיה. אבל שתיהן העדיפו ללכת למינכן.

וכך, שתי המעצמות הדמוקרטיות נטשו את הדמוקרטיה היחידה במזרח אירופה והקריבו אותה על מזבח של שלום מדומה. היטלר, המעודד מוויתורים אלה, יכול היה להתקדם צעד נוסף לקראת מטרתו - כיבוש "מרחב המחיה" לעם הגרמני.

פולין הבאה בתור

שמונת החודשים האחרונים של השלום היו רצופי אירועים. לאחר סיפורו צ'כיה, כפה היטלר בדרך דומה על ליטא למסור לידיו את עיר הנמל ממל (שהועברה מגרמניה לליטא ב-1919). ואילו מוסוליני הפר את התחייבותו לבריטניה כשפלשו כוחות איטליה לאלבניה (אפריל 1939) וסיפחו אותה. אולם חיסול צ'כוסלובקיה עורר את בריטניה וצרפת מתנומתן, וכאשר היטלר בא בדרישות לפולין למסירת העיר דנציג וה"פרוזדור" הפולני אל הים, הודיע צ'מברליין כי בריטניה וצרפת ערבות לשלמותה של פולין. היטלר לא נרתע. הוא לא האמין ששתי מדינות אלה יעשו יותר מכפי שעשו לפני כן. הוא חיזק את קשרי גרמניה עם איטליה ב"חוזה הפלדה" - ברית צבאית, שלפיה התחייבה כל אחת מהן לעזור לאחרת "אם תימצא אחת מהן מעורבת בסיבוכים מלחמתיים עם מעצמה אחרת או מעצמות אחרות". כך נתן למעשה מוסוליני להיטלר יד חופשית לתקוף את פולין, ואף הוא עצמו נגרר למלחמה. אולם היטלר רצה לבסס עוד את כוחו לפני יציאה למלחמה גלויה, ולשם כך פנה להשגת הסכם עם ברית המועצות.

הסכם ריבנטרופ-מולוטוב

אפשרות של הסכם בין ברית המועצות לגרמניה נראתה דמיונית. שתי המדינות היו בעלות אידיאולוגיות מנוגדות ולא הסתירו את עוינותן ההדדית. היתה זו אפוא הפתעה רבתי כאשר נתבשר העולם על ההסכם שנחתם ב-23 באוגוסט על ידי שני שרי החוץ, ריבנטרופ ומולוטוב. היה זה הסכם אי התקפה לעשר שנים. כן נאמר בו, שאם אחת מן השתיים תותקף על ידי מדינה שלישית, תשמור השנייה על ניטרליות. בנספח סודי הן חילקו ביניהן שטחים במזרח אירופה. "במקרה של שינויים טריטוריאליים או מדיניים" תיטול גרמניה את מערב פולין וליטא, ואילו ברית המועצות תשתלט על מזרח פולין, פינלנד, לטביה, אסטוניה וחבל בסרביה שברומניה.

מה היו הגורמים ל"מהפכה דיפלומטית" זו? מבחינת גרמניה, כאמור, המניע היה הרצון לתקוף את פולין בלא חשש לתגובה מצדה של ברית המועצות. מאחר שהחליטו לצאת למלחמה, שאפו למנוע את הקושי שבפניו ניצבה גרמניה במלחמת העולם הראשונה - מלחמה בשתי חזיתות. ממילא התכוון היטלר לשמור על ההסכם רק כל זמן ששירת את מטרותיו, כפי שגם נהג לגבי הסכמים אחרים. ואילו מיצדה של ברית

*152*

(בספר תמונה: מולוטוב חותם על ההסכם. מאחוריו סטלין וריבנטרופ)

שאלה:

מה אומרת הבעת פניהם של אישים אלה?

המועצות - סטלין נדחק בהדרגה, למראה הפיוס המערבי, בעיקר מאז ועידת מינכן, לעבר גרמניה. כבר מאפריל 1939 התנהל משא ומתן בין בריטניה לסובייטים על הסכם אפשרי לבלימתו של היטלר, אבל שתי המדינות פעלו על בסיס של חוסר אמון הדדי. מנהיגי המערב ראו את סטלין מחסל את צמרת הפיקוד של צבאו, וסברו כי ערכו כבעל ברית צבאי היה מפוקפק ביותר. סטלין ראה את מדינות המערב בחולשתן בשנים האחרונות. הוא התאכזב מכך שהבטחותיו לסייע לצ'כוסלובקיה, אם גם צרפת תפעל, נדחו ומאי שיתופו בועידת מינכן.

כמו כן, ביודעו שגרמניה מתעתדת לתקוף את פולין, ובריטניה וצרפת ערבות לה, הבין סטלין שעשוי להיווצר מצב שהמדינות האנטי קומוניסטיות יתישו זו את זו, בעוד הוא עומד מן הצד. זאת ועוד, הסכם עם המערב לא היה מעניק לו את הרווחים הטריטוריאליים הגדולים שגרמניה אפשרה לו בקלות כה רבה.

ושיקול אחרון: סטלין ידע שהיטלר תיכנן לכבוש את מזרח אירופה וכי ההסכם הוא זמני בלבד. אבל הוא היה זקוק לתקופת רגיעה כדי להעמיד את "הצבא האדום" על רגליו לאחר ה"טיהורים" שעבר זה עתה. ההסכם העניק לו את מרווח הזמן החיוני.

כעת היה היטלר חופשי לתקוף את פולין. בימים האחרונים של אוגוסט 1939 עדיין נעשו ניסיונות נואשים על ידי המדינאים - כולל נשיא ארצות הברית רוזוולט - למנוע את המלחמה, אבל ההחלטה כבר נפלה. באחד בספטמבר 1939, עם עלות השחר, פלשו כוחות גרמניה לפולין. הפעם היו בריטניה וצרפת נאמנות להתחייבותן. הן שיגרו אולטימטום לגרמניה ודרשו ממנה לסגת. משלא נענו בחיוב, הכריזו עליה מלחמה.

צ'מברליין, מרומה ושבור, הודיע בפרלמנט על כניסתה של בריטניה למלחמה:

זה יום עצוב לכולנו, ולאיש אין הוא עצוב יותר מאשר לי. כל מה שלמענו פעלתי, כל מה שהאמנתי בו בימי עבודתי הציבורית, התנפץ לרסיסים. לא נותר לי לעשות אלא דבר אחד: היינו, להקדיש את כל כוחי ומרצי למען ניצחון העניין, אשר לשמו אנו חייבים להקריב הרבה כל כך... מי ייתן ואחיה לראות בהרס ההיטלריזם ובשחרור אירופה.

(א' שירר, עמ' 496)

מלחמת העולם השנייה נמשכה קרוב לשש שנים. צ'מברליין לא זכה לראות את סופה.

*153*

(בספר מפה של מדיניות החוץ של מדינות הציר - היעזר במנחה)

*154*

שאלות סיכום

1. פרטו את מטרותיה של מדיניות החוץ של היטלר בשנים 1933-1939.

2. במה שונות דרכי פעולתו של היטלר בתחום מדיניות החוץ בשנים 1933-1936 מבשנים 1937-1939?

3. הציגו את השלבים של משבר חבל הסודטים ופירוק צ'כוסלובקיה. כיצד מתבטאים באירועים אלו מאפייני מדיניות הפייסנות המערבית ומניעיה?

4. נסו לשחזר ויכוח בין שני אזרחים בריטים על מדיניות הפיוס -

1. באמצע שנת 1936.

2. באמצע שנת 1937.

3. באמצע שנת 1938.

שאלות לסיכום היחידה

1. ניתן לטעון כי כל פעילותו של היטלר התאפיינה בצעדי "ניסוי וטעייה", כאשר הוא בודק את עמדות העומדים מולו, נסוג אל מול כוח ומפעיל תוקפנות אל מול חולשה. הוכיחו טענה זו בעזרת דוגמאות מפעילותו לפני עלייתו לשלטון, ממדיניות החוץ ומהיחס ליהודים.

2. במדיניות החוץ הנאצית ובמדיניות כנגד היהודים ניתן לזהות דפוס של הסלמה ורגיעה. תנו דוגמה לדפוס זה בשני התחומים והסבירו מדוע גרם לבלבול ואשליה אצל אלו שעמדו מולו.

3. יש הרואים בתוקפנות הנאצית ובפייסנות תוצאה של הבעיות בהסכמי ורסאי, ואילו אחרים טוענים כי דווקא זניחת הסכמי ורסאי היא הגורם להתעצמותו של היטלר, חוו דעתכם במחלוקת באופן מנומק.

4. האם יש לראות בתגובות המעצמות המערביות למדיניות החוץ ולמדיניות האנטי יהודית של הנאצים כישלון של הדמוקרטיה או ביטוי של אחריות ודאגה לשלום אזרחיהן?

צעדים ומטרות במדיניות החוץ של גרמניה עד לפרוץ מלחמת העולם השניה 1933-1939

*155*

יחידה שישית - מלחמת העולם השנייה והמדיניות כלפי היהודים באזורי הכיבוש (1939-1941)

תקציר

מלחמת העולם השנייה נפתחה בפלישת גרמניה לפולין, וחלוקת פולין בין גרמניה לבין ברית המועצות. באותו זמן השתהו בעלות בריתה של פולין, צרפת ובריטניה, מלהיכנס ללחימה בפועל. גרמניה ניהלה סוג חדש של מתקפה, מלחמת בזק, ולא בחלה בהפצצות אכזריות של שטחים אזרחיים. תוך פחות משנתיים כבשה גרמניה את רוב מדינות אירופה, מן הים התיכון עד הים הצפוני ומגבול רוסיה עד חופי צרפת. רק בריטניה עמדה במתקפות הגרמניות, בזכות ניתוקה מהיבשת, כוח הצי והאוויר שלה והנהגתו של צ'רצ'יל. את ניצחונותיה ניצלה גרמניה גם בכדי לנהל שלב חדש במדיניותה כנגד היהודים.

בפולין הכבושה החלו בצעדים לערעור הקיום היהודי; התעללות, חטיפות, הגבלות על חינוך ותרבות והחרמת רכוש. הועלו תוכניות של גירוש לאזורים מנותקים בלובלין ובמדגסקר. במקביל, ניתנו באיגרת הבזק של היידריך הוראות להקמת גטאות, לשם ריכוז ובידוד היהודים באזורים סגורים בערים, ליד נתיבי תחבורה. החיים בגטאות הפכו במהירות לבלתי נסבלים. היהודים סבלו מצפיפות, רעב, קור, מחלות, השפלות והגבלות על חיי התרבות והחינוך. עם זאת, נאבקו היהודים על "קידוש החיים" וההישרדות, תוך הקמת מערכות סעד ובריאות, תעשייה מחתרתית ורשתות להברחת מזון וציוד. היהודים נאבקו על קיומם הרוחני בהקמת מוסדות חינוך ותרבות ובהמשך פעילות תנועות הנוער.

לניהול הגטאות הקימו הנאצים יודנראטים - מועצות יהודים. גופי הנהגה יהודיים אלו היו לכודים בין תביעות סותרות - הרצון לסייע ולהציל את היהודים והצורך לציית לפקודות הנאצים. בשל כך נקלעו לעתים קרובות ללבטים בלתי פתירים. היודנראטים נאלצו לקבל על עצמם חובות וסמכויות של ניהול הגטאות כיחידות קיום עצמאיות בתנאי מחסור ודיכוי קיצוני. הם דאגו לצורכי כלכלה, תברואה, קבורה, סעד, תרבות ואף שיטור. מאידך, הם נדרשו לספק לנאצים שירותים, כספים, מידע דמוגרפי, עובדי כפייה, ולבסוף אף לבחור יהודים להשמדה. ראשי מועצות היהודים נבדלו אלו מאלו בדרכי ההנהגה הפנימית וביחסיהם עם הנאצים. אחדים פנו לגישת "העבודה כהצלה" והשליטו סדרי חיים נוקשים ופיקוח צמוד על הגטו, ואחרים נתנו יד חופשית לניהול החיים. היו ראשי יודנראט שניסו להתעמת עם המפקדים הנאצים או לעקפם ואחרים שנטו לציית על מנת לאפשר הישרדות של בעלי הסיכוי הגבוה לחיות ולהגן על חייהם.

עם המשך הכיבושים, פנו הנאצים לטיפול גם ביהודי מערב אירופה. יהודים אלו היו מפוזרים במדינותיהם ומשולבים בחברה הסובבת, והנאצים לא ניסו בתחילה לרכזם ולכלאם. אף שמדיניות הנאצים נגד היהודים השתנתה ממדינה למדינה בהתאם לאופי השליטה הנאצית ולמאפייני החברה המקומית, ניתן לזהות מספר דפוסים משותפים. ברוב הארצות נעשה ניסיון ליישם באופן מזורז את המדיניות שננקטה כלפי יהודי גרמניה. הוצאו חוקי גזע שבודדו את היהודים מן החברה, נטלו מהם את זכויות האזרח ופגעו בהם תעסוקתית. נוהלה תעמולה להחרמת היהודים, ובוצעה אריזציה של הרכוש. הוקמו גופים ארציים שנועדו לייצג את היהודים בפני הנאצים ולנהל עבור הנאצים את ענייני היהודים. בחלק מהארצות זכו היהודים באהדת האוכלוסייה המקומית, שהתנגדה לנאציזם, ובאחרות היו מקרים רבים של עוינות ושיתוף פעולה. עם זאת, לא התקיים קשר ישיר בין יחס האוכלוסייה ליהודים ובין היקף הפגיעה בהם.

*156*

פרק 19. מלחמת העולם השנייה בשלביה הראשונים

*156*

מושגים

- "בליצקריג"

- חלוקת פולין

- המלחמה המדומה

- "הנס של דאנקרק"

- הקרב על בריטניה

- מדינות חסות

- ממשלות גולות

שאלות פתיחה

1. כיצד הצליחה מדינה יחידה שהקימה את צבאה מחדש רק חמש שנים לפני המלחמה להשתלט במהירות על רוב שטח אירופה?

2. מה היו הגורמים לנפילתן או עמידתן של המדינות שלחמו כנגד גרמניה?

בדומה למלחמת העולם הראשונה, עמדה גם מלחמה זו, במחציתה הראשונה לפחות, בסימן עליונותה של גרמניה. כוחם של הגרמנים אף בלט כעת יותר משום שיריבותיה היו פחות מוכנות ויותר חלשות, יחסית, מאשר בשנת 1914. עד סוף 1941 ערכו הגרמנים (ובני בריתם באסיה, היפנים) מסע ניצחונות כמעט בלתי מופרע וקבעו את זירות המערכה על פי שיקוליהם. עד השלב הזה היתה זו בעיקרה מלחמה אירופית, אך עם תקיפת ברית המועצות על ידי הגרמנים ותקיפת יפן את ארצות הברית, נכנסה המלחמה לשלבה העיקרי והפכה למלחמה עולמית.

כוחן של המעצמות עם כניסתן למלחמה

הערות:

- נתוני הכוח הצבאי של איטליה הם ליוני 1940 ושל ארצות הברית ויפן לדצמבר 1941.

- כולל נושאות מטוסים, אוניות קרב, משחתות, סיירות, ספינות ליווי וצוללות.

- כולל מפציצים ומטוסי קרב.

(רוב המידע על פי: 1993J. Ellis, World War II: A Statistical Survey, New York)

שאלות

1. מה ניתן ללמוד מההוצאות על ביטחון כאחוז מהכנסה לאומית על כוונותיה ומוכנותה של כל מדינה?

2. כיצד ניתן ללמוד ממספרי החיילים והמטוסים כי היטלר נערך למלחמה כנגד בריטניה וצרפת גם יחד?

*157*

המערכה בפולין

ההתקפה הגרמנית נפתחה במתקפה אווירית גדולה. הפולנים, שהניחו כי תחילה יבואו גישושים זהירים משני הצדדים, הופתעו. בתוך 24 שעות לערך השיגו הגרמנים עליונות אווירית, לאחר שהשמידו את חיל האוויר הפולני על הקרקע ובקרבות אוויר (הגרמנים הקצו למערכה זו כ-1,600 מטוסים, בעוד שחיל האוויר הפולני כלל כ-500 מטוסים שמישים בלבד). תפקידם הבא של הטייסים הגרמנים היה בלימת תנועות הצבא הפולני על ידי הפצצת מסילות רכבת, דרכים ושיירות צבאיות. כמו כן סייעו לכוחות הקרקע והפציצו ערים במטרה להטיל אימה על האוכלוסייה האזרחית.

השריון הגרמני ניהל את המערכה תוך התבססות על מהירות. חדירתו לעומק, עד לעורף הצבא הפולני, הכניסה בלבול בשורות המתגוננים, שבחזיונות שונות הפעילו חילות פרשים נגד הכוח הפולש. בתוך שמונה ימים הגיע הצבא הגרמני לפרברי ורשה. עיר הבירה החזיקה מעמד עד ה-27 בספטמבר, ואז נכנעה. התנגדות שרידי הצבא הפולני נפסקה.

כשבועיים לאחר פתיחת המערכה חדר גם "הצבא האדום" הסובייטי לפולין, על פי המוסכם בחוזה ריבנטרופ-מולוטוב, והשתלט על מזרח המדינה. כ-150 שנה לאחר חלוקות פולין על ידי שכנותיה, באה חלוקה נוספת. ברית המועצות שלטה במזרח פולין, ואילו גרמניה פיצלה את שטחי שלטונה לשניים. החלק המערבי של פולין צורף ישירות לשטחי גרמניה ואילו החלק המרכזי, "הממשל הכללי", הופקד כשטח ממשל צבאי בידי מושל מטעמו של היטלר.

(בספר תמונה: חיל פרשים פולני בדרכו לפגוש את השריון הגרמני - היעזר במנחה)

שאלה

מה ניתן ללמוד מן התמונה על העומד להתחולל?

"מלחמת בזק" ("בליצקריג")

שיטת תקיפה שהגרמנים הפעילו אחר כך גם בחזיתות אחרות. בשיטה זו ניהלו הגרמנים מלחמת תנועה המבוססת על שיתוף פעולה בין חיל אוויר, חיל שריון וארטילריה, ובין כוחות רגלים ממונעים. ההתקפה היתה מבוססת על הטעייה, הפתעה, הפצצות מסיביות וריכוז כוחות בנקודות תורפה ממוקדות של האויב. לאחר הפריצה בנקודות תורפה חדרו הגרמנים עמוק לעורף המדינה המותקפת תוך פגיעה באזרחים, באופן שהקשה על הצבא המתגונן להעביר תגבורת ופגע במורל שלו. ה"בליצקריג" ניצלה את היתרונות הטכנולוגיים של הצבא הגרמני. צבאות מדינות אירופה התכוננו למלחמה שתידמה למלחמה הקודמת, והשקיעו בצי ובביצורים. ואילו הנאצים שהחלו בבניית צבאם מאוחר מכולם, עיצבו מלחמה מסוג חדש.

שאלה

ניתן ללמוד ממקרה ה"בליצקריג" כי דווקא הניצחון במלחמה הקודמת עשוי להכיל את זרעי הכישלון במלחמה הבאה. הסבירו מדוע.

*158*

(בספר מפת של חלוקת פולין אוגוסט 1939 - יוני 1941)

פולין הכבושה חולקה לשלושה אזורים עיקריים. חלקה המזרחי סופח לברית המועצות בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב, וחלקה המערבי סופח לרייך הגרמני. הנאצים חיסלו את המינהל הפולני בשטח המטופח. בחודשים הראשונים לכיבוש ביקשו לנקות את השטח מיהודים ומפולגים, אך חדלו מכך כעבור זמן. בחלקה המרכזי של המדינה הוקם הממשל המרכזי של פולין - ה"גנרל-גוברנאמן" ("הממשל הכללי"), בראשותו של המושל הנס פרנק. הוא בחר להפוך את קרקוב, בירתה העתיקה של פולין, למרכז שלטונו.

*159*

"מלחמת החורף"

הסכם ריבנטרופ-מולוטוב נתן לרוסים יד חופשית לפעולה באזור המזרחי של הים הבלטי. בסוף נובמבר 1939 פלש צבאם לפינלנד (צעד שבעקבותיו הורחקה ברית המועצות מ"חבר הלאומים"). לכאורה נראה היה שמערכה זו תסתיים חיש מהר. מול צבא בן כמיליון וחצי חיילים ניצבו כמה עשרות אלפי פינים בלבד. להפתעתם, נתקלו הרוסים בהתנגדות עזה, שנוספו עליה תנאי שטח קשים במיוחד כיערות, אגמים ומעברים צרים שכוסו בשלג רב. מאות הטנקים הרוסיים נתקעו בדרכים והותקפו מן המארב על ידי החיילים הפינים, שנעו במהירות על מגלשי סקי והסבו אבידות קשות לשריון ולחיל הרגלים. דרכי האספקה והקשר אל העורף הרוסי נותקו וכוחות רבים של הפולשים מצאו עצמם מבודדים וללא ציוד חיוני.

רק לאחר כחודשיים התעשתו הרוסים והזרימו כוחות גדולים נוספים אל שדה המערכה. בסיוע הפגזה ארטילרית כבדה הצליחו להבקיע את קווי ההגנה של הפינים, ואלה ביקשו שביתת נשק בתחילת מרס 1940. בין שתי המדינות נחתם חוזה שלום ועל פיו קיבלה ברית המועצות כמה משטחי פינלנד, ובהם אוכלוסייה של קרוב לחצי מיליון נפשות. שלושה חודשים לאחר מכן חדרו הרוסים גם לשלוש המדינות הבלטיות - ליטא, לטביה ואסטוניה.

הגרמנים נעים מערבה

בשעה שגרמניה השתלטה על פולין, גילו בריטניה וצרפת - שנכנסו למלחמה בגלל ההתקפה על פולין - התאפקות מוזרה. הן הצרפתים, הדוגלים בעמדה ההגנתית, והן הבריטים, שתוך חודש כבר הנחיתו בצרפת כ-150,000 חיילים, לא פעלו, וזאת כאשר לצרפת בלבד היו כוחות גדולים פי חמישה מן הכוח הגרמני שהוצב מולם.

מצב זה של חוסר פעילות בחזית המערב (שכונה "המלחמה המדומה") נשאר כמות שהוא במשך יותר ממחצית השנה ונוצל היטב על ידי הגרמנים לצורך המערכה הפולנית ולהתארגנות מחודשת לקראת ההמשך.

זירת הפעולה שבה כן התרחשו פעולות היתה הזירה הימית. צ'רצ'יל, שהוזמן על ידי צ'מברליין לכהן בממשלתו כשר הימייה, הפעיל את הצי כדי להגן על ספינות הסוחר הבריטיות. האירוע הימי הבולט באותה תקופה היה המרדף של אוניות מלחמה בריטיות אחר אוניית המלחמה הגרמנית "גרף שפה" עד חופי אורוגוואי - שם העדיף רב-החובל הגרמני להטביע את אונייתו לאחר קרב, בשל הכוחות העודפים שניצבו מולו (דצמבר 1939).

לאחר כיבוש פולין והתארגנות מחודשת של הצבא הגרמני, פנה היטלר מערבה ומטרתו הראשונה - למנוע מן הבריטים אחיזה בחופה המערבי של אירופה. בעקבות אולטימטום שהגיש לדנמרק ולנורווגיה נכנעו הדנים (9/4/1940), ואילו הנורווגים גילו התנגדות ולחמו. אך בתוך יום אחד השתלטו הגרמנים על המרכזים החשובים וערי הנמל שבחופה הארוך של ארץ זו. נאצים מקומיים בהנהגתו של וידקון קוויזלינג סייעו לגרמנים. קוויזלינג הפך להיות שליט-בובה במשך כל שנות הכיבוש הגרמני, ושמו הפך שם נרדף לבוגד.

ניסיונות של הבריטים שנחתו בנורווגיה להרחיק את הגרמנים עלו בתוהו, וכישלון זה עורר תסיסה בפרלמנט הבריטי. ראש הממשלה צ'מברליין איבד את אמון הבית, כולל חלק מחברי מפלגתו השמרנית. הוא התפטר, והמלך מינה במקומו את צ'רצ'יל. מאותו זמן נחשב צ'רצ'יל, הנואם המבריק, לאחד מנכסיה החשובים של בריטניה בשעותיה הקשות, בהנהגת המלחמה ובנאומיו מלאי האמונה, שאותה הצליח להפיח גם בבני ארצו.

אולם ההשתלטות הגרמנית על חופה המערבי של אירופה עדיין לא היתה שלמה. צרפת היתה אומנם אויבתם החזקה ביותר של הגרמנים במערב היבשת, אבל הם העדיפו לא להתנגש עם "קו מז'ינו" ובחרו לעבור בארצות השפלה שמצפון לצרפת, מהלך שהיה אמור לתת להם שליטה על קטע נוסף של החוף. בשבוע השני של חודש מאי הותקפה הולנד על ידי הפצצות קשות שלוו בהצנחת כוחות מן האוויר. באותו זמן חצו כוחות שריון את הגבול והשתלטו על נקודות מפתח. הצבא ההולנדי התגונן, אך ללא הועיל. ארבעה ימים לאחר הפלישה נכנעה הולנד.

הגרמנים חדרו גם לבלגיה וללוקסמבורג, ומיד אחר כך המשיכו אל תוך צרפת. המהירות שבה הגיעו הפתיעה את הפיקוד הצרפתי, שלא הצליח לבלום את הפולשים.

ליאופולד מלך בלגיה העדיף להיכנע מאשר להמשיך ולהילחם, ואז התברר שכוח גדול של יותר מ-350,000 חיילים בריטים וצרפתים, שחנה על חוף דאנקרק בצפון צרפת, נחשף מעברים שונים למתקפה גרמנית של כוח עודף. כדי למנוע את כתישתו של כוח זה על ידי הפגזות מן היבשה והאוויר, הוחלט על פינויו לבריטניה.

*160*

פינוי דאנקרק ("מבצע דינמו") היה אחד המבצעים הנועזים במלחמה, וזאת בשל גבורתם של מלחים ובעלי ספינות מכל גודל וסוג, החל בספינות טיולים מפוארות וכלה בספינות דייגים, שסייעו לצי הבריטי בתהליך הפינוי. במהלך שבוע עשו את הבלתי אפשרי כמעט ופינו לבריטניה יותר מ-90 אחוזים מחיילי הכוח. ה"נס של דאנקרק" התבצע תחת מטר הפגזות והפצצות, כאשר מלמעלה ניהלו טייסי חיל האוויר הבריטי מערכת הקרבה מול הטייסים הגרמנים, שעלו עליהם פי כמה במספרם.

מדוע לא ניצלו הגרמנים מצב נוח זה כדי להסתער על הכוח הנצור? יש טוענים כי האזור המשופע בחולות וביצות היה עלול להפוך מלכודת לטנקים הגרמניים. על פי גרסה אחרת, ביקש שר האווירייה הגרמני, גרינג, את כל התהילה לחיל האוויר שלו. הנחה נוספת היא, שהיטלר התכוון לאחר כיבוש צרפת להציע שלום לבריטניה, ועשה מעין מחווה כלפיה כשנמנע מהסתערות על הכוח הנצור. מכל מקום, מאות אלפי החיילים שהועברו לבריטניה תרמו מאוחר יותר לחיזוק הכוח שחזר ונחת ביבשת.

(בספר תמונה: צ'רלס קאנדל, הפינוי מדאנקרק; צויר בשנת 1940)

שאלות

1. אילו גורמים הקשו על הפינוי?

2. כיצד מסייע הציור להפוך אירוע שעשוי להיחשב לכישלון לאירוע של גבורה?

*161*

דיווחו של צ'רצ'יל לפרלמנט הבריטי על המבצע הפך לאחד הנאומים המפורסמים בהיסטוריה. בסיום דבריו אמר צ'רצ'יל:

אנחנו נמשיך עד הסוף. אנחנו נילחם בצרפת, אנחנו נילחם בים ובאוקיינוס, אנחנו נילחם בבטחה גוברת ובכוח גובר באוויר; אנחנו נגן על האי שלנו, ויהיה המחיר מה שיהיה. אנחנו נילחם בחופים, אנחנו נילחם בשדות התעופה, אנחנו נילחם בשדות ובחוצות, אנחנו נילחם בהרים; לעולם לא ניכנע; וגם אם ישועבד האי הזה או חלק גדול ממנו ויתעטף ברעב, דבר שאין אני מאמין בו גם רגע, אז תמשיך הקיסרות שלנו מעבר-לימים במאבק, כשהיא חמושה ומוגנת על ידי הצי הבריטי, עד אשר ירצה האלוהים ולמועד הנכון ייצא העולם החדש, בכל כוחו וגבורתו, להציל ולשחרר את הישן.

(ו' ס' צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, ב, עמ' 103)

שאלות

1. לאילו שלוש נקודות חוסן של הבריטים מתייחס צ'רצ'יל וכיצד הן יכולות לסייע בעידוד עמו?

2. למה כיוון צ'רצ'יל בדברו על "העולם החדש"?

לאחר פינוי דאנקרק נתקפה ממשלת צרפת רפיון, מה גם שבאותו זמן אזר מוסוליני עוז וב-10 ביוני 1940 הכריז עליה מלחמה. כמה ימים לאחר מכן נכנסו הגרמנים לפריס - שממשלתה עזבה עוד קודם לכן דרומה. חילוקי דעות בממשלה זו גרמו להתפטרותה, וראש ממשלה חדש נטל את הרסן. היה זה המרשל פטן בן ה-84, גיבור מלחמת העולם הראשונה. הוא פנה מיד לגרמנים בבקשה לחתום על שביתת נשק, וזו נחתמה ב-22 ביוני. על פי ההסכם שלטו הגרמנים ישירות בצפון המדינה (כולל פריס) ובמערבה, ואילו החלק הדרומי הפך להיות מדינת חסות וכבירתה נקבעה העיר וישי. ממשלתו של פטן הפכה דוגמה לשיתוף פעולה עם הכובש הנאצי, על כל המשתמע מכך ובכלל זה גם היחס ליהודים שחיו בשטחה.

באותו זמן הוקמה בלונדון מועצה לאומית של "צרפת החופשית" בהנהגתו של גנרל דה-גול, שהוכר על ידי הממשלה הבריטית כמנהיג הממשלה הגולה של צרפת וזכה לתמיכתה. בהמשך המלחמה הגיעו ללונדון מנהיגים שברחו ממספר ארצות שנכבשו על ידי הנאצים. אלו הקימו ממשלות גולות, שניסו לעודד את עמיהן להתנגד לנאצים וייצגו תקווה לשלטון עצמי לאחר הכנעת גרמניה.

הקרב על בריטניה

בתוך חודשיים ומחצה השתלט היטלר על חופי מערב אירופה (נורווגיה, דנמרק, הולנד, בלגיה, לוקסמבורג וצרפת) עד ספרד ופורטוגל, שהכריזו על נייטרליות. בריטניה נותרה בודדה במערכה, וכעת הגיע תורה. היטלר ציפה שלאחר נפילת צרפת תפנה אליו בריטניה בהצעה להפסקת אש, והוא אף פנה אליה בנאום ברייכסטאג, אבל הבריטים המשיכו להילחם. בניגוד למצב בתחילת המלחמה עמד בראשם כעת ראש ממשלה חדש ותקיף.

ביולי 1940 הורה היטלר להכין תוכנית פלישה לבריטניה ("מבצע ארי הים"). גרינג האמין שבאמצעות חיל האוויר יוכל לשתק את הכוחות הבריטיים באוויר ובים. בקיץ ובסתיו של שנת 1940 כיסו כמעט מדי לילה אלפי מטוסים גרמניים את שמיה של בריטניה וזרעו הרס ומוות. האוכלוסייה האזרחית נפגעה בהמוניה בהפצצות המסיביות שספגו הערים, ובעיקר לונדון, שתושביה ירדו מדי לילה למקלטים ולתחנות הרכבת התחתית - אבל רוחם לא נשברה.

צ'רצ'יל אומנם חיזק את רוחם של תושבי ארצו בנאומיו, אבל גורמים נוספים סייעו לבריטים לעמוד במערכה. המכ"ם (ראדאר) נכנס באותה תקופה לשימוש והתריע מפני כל תקיפה קרבה; מטוס הקרב הבריטי, הספיטפייר, עלה בביצועיו על המסרשמידט הגרמני, ואחרון אחרון - באלפי קרבות אוויר הוכיח הטייס הבריטי את עליונותו על יריבו הגרמני. בארבעה חודשים (יולי-אוקטובר 1940) איבדו הגרמנים 1,922 מטוסים והבריטים - 1,065.

*162*

(בספר תמונה: תושבי לונדון מבלים את הלילה בתחנת הרכבת התחתית)

שאלות

1. עד כמה תרמו האירועים ליצירת סולידריות בין האזרחים?

2. עד כמה הסולידריות בין האזרחים אפשרה את העמידה באירועים?

בעצם ימי המערכה אמר צ'רצ'יל בפרלמנט:

הכרת התודה של כל בית באי שלנו, בקיסרות שלנו... חייבת לפנות אל הטייסים הבריטים המתייצבים ללא חת וללא ליאות בפני כל קושי ובפני האתגרים המתמידים וסכנת המוות, והם ששינו את מהלך המלחמה על ידי עוז רוחם ומסירותם. בתחום העימותים בין בני האדם, מעולם לא היו רבים כל כך חבים כה הרבה למעטים כל כך.

הפלישה לבריטניה נדחתה מפעם לפעם ולבסוף לא בוצעה כלל. לחץ ההפצצות אומנם נמשך, בהפסקות, עד קיץ 1941, אך אז הוסטה תשומת לב הגרמנים אל מתקפתם בחזית המזרחית - נגד ברית המועצות.

המערכה במרכז אירופה וסביב הים התיכון

לאחר נפילת צרפת, שממנה נגס חלק, חש מוסוליני שהוא חופשי לפעול גם נגד יוון, אבל כוחותיו, שפלשו לארץ זו באוקטובר 1940, הוכו. צבא אנגלי חש ליוון לסייע לכוחות המקומיים, אך נאלץ לסגת לאחר כמה חודשים, כשהגרמנים השתלטו על הארץ.

צפונה משם חיזקה גרמניה את שליטתה על ידי חתימת הסכמים עם שורת מדינות - רומניה, בולגריה, הונגריה ויוגוסלביה - שהפכו למעשה למדינות חסות שלה. ביוגוסלביה נוצרה התנגדות, והגרמנים הגיבו בכיבוש הארץ. אולם התנגדות המחתרות, ובעיקר זו שבהנהגת טיטו, לא פסקה.

ומה באשר לחופו הדרומי של הים התיכון - צפון אפריקה? האיטלקים, ששלטו בלוב, פלשו מזרחה למצרים, מתוך כוונה להשתלט על תעלת סואץ. הבריטים החזיקו שם כוח, שהיה קטן מזה של האיטלקים, אבל במערכה מוצלחת הצליחו להדוף את הפולשים אל תוך לוב ולגרום להם אבידות קשות. בקרבות שנמשכו כחודשיים נפלו בשבי הבריטי כ-130,000 חיילים איטלקים. כוחות בריטיים נוספים הצליחו באביב 1941 להדוף את האיטלקים גם מאתיופיה. הקיסר היילה סלאסי חזר לארצו, חמש שנים לאחר שנאלץ לנטוש אותה.

ואילו בצפון אפריקה חזרה התמונה המוכרת מחזית יוון - במקום שבו האיטלקים נכשלים, גרמניה נאלצת לחוש לעזרתם. כוחות גרמניים תחת פיקודו של גנרל רומל, ממפקדיו המהוללים של הצבא הגרמני (שזכה לכינוי "שועל המדבר"), נחתו בלוב והחלו בהדיפת הבריטים מזרחה, לכיוון מצרים. לאחר סידרת קרבות, שבהם הדף כל צד את משנהו, הצליח רומל לחדור למצרים והגיע בקיץ 1942 לאל-עלמיין, כמאה ק"מ מערבית לאלכסנדריה. שני הצדדים המותשים הכינו עצמם לקראת הקרב הבא שפרץ בסתיו.

סיכום

בשלב הראשון של המלחמה זכו הגרמנים להצלחות חסרות תקדים. חלק מניצחונותיהם נבעו מההיערכות המוקדמת ומן האסטרטגיה של הצבא הגרמני. הצבא הגרמני ניצל את יתרונותיו הטכנולוגיים ועיצב סוג חדש של לחימה, מלחמת תנועה, הפתעה והטעייה, תוך שילוב חילות שונים, כשריון, תותחנים וחיל אוויר. מפקדי הצבא גם השתדלו להילחם בכל פעם במדינה אחת, לרכז במהירות כוחות העולים על אלו של האויב ולגרום לו הלם, גם על ידי פגיעה מסיבית

*163*

באזרחים. מניעת התערבותה של ברית המועצות בזכות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב והנייטרליות של ארצות הברית, בודדו את מעצמות המערב מסיוע משני המקורות הגדולים ביותר לכוח אדם ולתוצרת תעשייתית. במקביל, סייעו להצלחת הגרמנים טעויות מעצמות המערב. צרפת ובריטניה לא התכוננו למלחמה למרות תוקפנותו של היטלר וצבאותיהם סבלו מציוד מיושן ומחסור בכוח אדם. גם כאשר נהנו מיתרון מקומי על הגרמנים, היססו הצרפתים והבריטים ולא תקפו אותם. הצרפתים השקיעו את רוב משאביהם בתפיסה הגנתית ובעיצוב קו ביצורים מסיבי שבסופו של דבר כלל לא עמד למבחן. למרות עמידת הגבורה שלהם, גם הבריטים השקיעו בתחילת המלחמה את עיקר מרצם בהגנה על שטחיהם, במקום בנקיטת יוזמה שתפתיע את הגרמנים.

שאלות סיכום

1. מה היו הגורמים שאפשרו את הצלחותיה של גרמניה בשנתיים הראשונות למלחמה?

2. היו שטענו כי צ'רצ'יל היה "הנשק הסודי" של בריטניה. על מה ביססו דבריהם? אילו יתרונות אחרים עמדו לעזרת הבריטים?

פרק 20. המדיניות כלפי היהודים לאחר כיבוש פולין

*163*

מושגים

- איגרת הבזק

- תוכנית ניסקו (לובלין)

- מדגסקר

שאלת פתיחה

כיצד השפיעו פתיחת המלחמה והשליטה ביהדות פולין הגדולה על המדיניות האנטי-יהודית של הנאצים?

(בספר תמונה של בריחה המונית של אזרחי פולין מזרחה)

במהלך הקרבות לכיבושה של פולין החלה בריחה המונית של אזרחים מזרחה, לכיוון שטחי ברית המועצות.

בין הבורחים היו יהודים רבים, וביניהם ראשי הציבור היהודי. מקצת הבורחים נעזרו בעגלות, והאחרים נעו בשיירות ארוכות ושימשו מטרה נוחה להפגזות הגרמניות.

ערב המלחמה היו בפולין כ-3,300,000 יהודים. על פי החלוקה לתחומי הכיבוש בין גרמניה לבין ברית המועצות, נכללו בשטח הגרמני (האזור המטופח והגנרל-גוברנאמן) כ-2,100,000 יהודים ובתחום הסובייטי כ-1,200,000יהודים (ראו לעיל, עמ' 158).

במשך כשלושה חודשים לאחר פרוץ המלחמה, היה הגבול הסובייטי במזרח פתוח בפני יהודי פולין, ויהודים רבים נמלטו מזרחה. יש המעריכים את מספר היהודים הנמלטים בכ-300,000. רוב הנמלטים היו צעירים, וביניהם גם רבים מבין המנהיגים הפוליטיים והקהילתיים של יהודי פולין. הם חששו שפעילותם בעבר תסכן אותם, והשלטון הנאצי עתיד לפגוע קודם כל באנשי ציבור שנתנו בעבר ביטוי לדעותיהם האנטי נאציות. ואולם לא מעטים מהם חזרו לפולין, אם משום שמאסו בחיי פליטים בברית המועצות, ואם מפני שביקשו לחזור למשפחותיהם או לקהילות שבראשן עמדו לפני המלחמה. כך, למשל, אחדים מפעילי תנועות הנוער שנמלטו לאזור הסובייטי חזרו לפולין, מתוך מסירות לאנשי התנועה שנותרו שם. כעבור זמן הם היו למנהיגי המחתרת של תנועות הנוער בגטאות פולין.

*164*

היהודים שמצאו עצמם במרחב הסובייטי סבלו לא מעט, ורבים אף הוגלו למחנות בעומקה של ברית המועצות. ואולם, היחס אליהם לא היה שונה מיחס המשטר לשאר בני המיעוטים באזור המסופח. היהודים סבלו בשל היותם תושבי מדינה קומוניסטית, בעלת משטר טוטליטרי, ולאו דווקא בשל היותם יהודים. למעשה, אלו שהוגלו היו הבטוחים ביותר מרדיפות הנאצים.

פרוץ המלחמה מצא את יהודי פולין מופתעים ככלל תושבי המדינה, ובלתי ערוכים מחשבתית וארגונית לקראת הבאות. לא מעטים מיהודי פולין אף שמרו בזיכרונם את תקופת הכיבוש הגרמני בימי מלחמת העולם הראשונה. התנהגות הצבא הגרמני אז הקנתה לו שם של כובש מתון ומאופק ביחסו ליהודים. אל מול זיכרונות העבר הוטלו יהודי פולין למציאות בלתי צפויה, אלימה והרת אסון.

וכך תיאר חיים קפלן מוורשה ביומנו את הימים הראשונים לפלישת הנאצים לפולין:

ובינתיים - פולניה הולכת ונחרבת. בכל מקום אשר תדרוך רגל האויב שם הוא מביא חורבן ושממה. אין זו גרמניה של שנת 1914, המתורבתת, האצילה, המנומסת, השומרת חוק ונזהרת בעקרונות מוסריים. היום נכנסים לעיר הונים פראים, שאין כמוהם לאכזריות, לרשעות, לזדון ולברבריות. הרבה פליטים מהערים הנכבשות באו לוורשה להחבא מפני חמת האויב. סיפוריהם מקפיאים את הדם בגידים. מלבד חמס ושוד, הצבא הורג בלי חמלה את התושבים השלווים, ואפילו על נשים הרות ותינוקות שלא חטאו אינו חומל.

שלבים ראשונים במדיניות כלפי יהודי פולין

כיבושה של פולין לווה באלימות קשה כלפי הציבור היהודי וכלפי מי שהוגדרו כאויבי הרייך. כוחות האיינזצגרופן - עוצבות המבצע של המשטרה וה-ס"ס - התלוו לצבא הגרמני במהלך הכיבוש, כדי לפגוע במי שסווגו כאויביה הביולוגיים, התרבותיים והגזעיים של המדינה הגרמנית. הם הרגו אלפי פולנים מקרב האליטה והכמורה, ופתחו במסע התעללות, גירוש והרג של אלפים מיהודי פולין.

גם מבחינת ההתייחסות ליהודים ולבעיה היהודית, פתחה הפלישה לפולין שלב חדש מבחינתם של הגרמנים. שילוב של מספר גורמים הוביל להתרת הרסן כלפי היהודים:

(בספר תמונה: למן הימים הראשונים למלחמה הופגזה ורשה, בירת פולין, מן האוויר)

ההגנה נגד מטוסים קרסה כעבור שבוע, והמטוסים הגרמניים הטילו פצצות ללא הפרעה. בתי מגורים קרסו וורשה התמלאה בפליטים - הן כאלה שברחו או גורשו ממערבה של פולין, והן פליטים שבתיהם נהרסו ורכושם אבד.

שאלות

1. כיצד השפיע ה"בליצקריג" על האוכלוסייה האזרחית לפי התמונות מוורשה?

2. מדוע פגיעות אלו הקשו באופן מיוחד על האוכלוסייה היהודית?

1. במצב של מלחמה, כאשר החיילים נמצאים הרחק מן הבית ובאווירה של אלימות והעדר גבולות, משתחררים יצרים של הרם ולעתים גם של התעללות.

2. עם פרוץ המלחמה פחת הצורך בהתחשבות בדעת הקהל העולמית ובדעת הקהל בגרמניה עצמה.

3. עם כיבושה של פולין גדל פי שישה מספר היהודים במרחב השליטה הגרמני. השליטה הפתאומית בעוד כשני מיליון יהודים הובילה את הגרמנים לגבש דרכי פתרון אחרות מאלה שננקטו בזמן שרק יהודי הרייך היו נתונים לשליטתם. המלחמה גרמה לניתוק מיעדי ההגירה הפוטנציאליים. לפיכך היו צריכים הגרמנים, מצדם, להעלות רעיונות ודרכים חדשות לפתרון הבעיה היהודית.

*165*

4. התעמולה הנאצית הרבתה לתאר את היהודי ה"טיפוסי" כאיש בעל פאות וזקן, לובש קפוטה, על פי מסורת הדימויים האנטישמיים המסורתיים. בגרמניה עצמה, וכן באוסטריה ובצ'כוסלובקיה (השטחים שסופחו לרייך),לא נמצאו יהודים רבים שתאמו את הסטריאוטיפ היהודי. בפולין, לעומת זאת, היו רבים שהמשיכו ללבוש את הלבוש המסורתי. יהודי פולין ייצגו אפוא בעיני החיילים הגרמנים את הדימוי הסטריאוטיפי של היהודי, כפי שתואר בהרחבה בתעמולה הנאצית. המפגש של הדימוי עם המציאות בשטח גרם לחיילים הגרמנים לפרוק את יצריהם, ללא קשר לפקודות ולהנחיות שניתנו כעבור זמן קצר מברלין.

במכתב מהחזית בפולין תיאר חייל גרמני את המפגש הראשון שלו עם יהודי מזרח אירופה: "...נשלחנו לפולין לפני שמונה ימים... ביישוב זה יש כ-16,000 תושבים, מהם 14,000 יהודים, יהודים אמיתיים, מלוכלכים, ועם זקן, ליתר דיוק גרועים מכפי שהם מוצרים בשטירמר... האוכלוסייה כולה מלאה מגיפות וזוהמה".

כבר בימי הכיבוש הראשונים החלו היהודים להרגיש את נחת זרועם של הכובשים הנאצים.

חיים קפלן מוורשה תיאר ביומנו את התקופה הראשונה לכיבוש:

1 בנובמבר 1939

היום היה יום בהלות בוורשה האומללה, כמובן, בוורשה היהודית. הכובש מכלה את כל חמתו בעם חרמו... הכובש אינו פוסק לתפוס אך ורק יהודים לעבודה, ולא לעבודה סתם, אלא לעבודת פרך, ובשעת העבודה העובדים הרעבים והצמאים מוכים באכזריות נוראה. כשהחוטפים נכנסים לתפקידם מתחילים לברוח ומכל צד תקום מהומה, כי הכובשים רודפים אחרי הנסים וכל הנופל לתוך ידם הרצחנית יוצא בשן ועין. אבל מרבים להכות אף בלי שום סיבה; הסיבה היחידית היא - בן הגזע "הנמוך". בעלי זקן אינם יוצאים החוצה... קצינים "נהדרים" מחזיקים מספריים בכיסיהם בכדי להתעסק במלאכה נקייה וקלה זו.

שאלה

מה ביחסם של הגרמנים אל יהודי פולין מבטא הקצנה במדיניות הנאצית כלפי האוכלוסייה היהודית?

(בספר תמונה: גזיזת זקנו של יהודי בידי אנשי ס"ס)

(בספר תמונה: עשרה יהודים נתלו בוורשה זמן קצר לאחר כיבושה של העיר)

שאלות

1. כיצד מבטאת ההתעללות ביהודים בעלי זקן את התעמולה הנאצית בגרמניה?

2. מדוע באה לידי ביטוי התעמולה הנאצית במפגש עם יהודי פולין דווקא?

*166*

איגרת הבזק

בעת הפלישה לא הכין שלטון הכיבוש הגרמני תוכנית ערוכה מראש כיצד לנהוג ביהודי פולין. ההנחיות הראשונות הנוגעות ליהודי פולין הכבושה הועברו באיגרת שנשלחה ב-21 בספטמבר 1939, ובה הוראות ראש משטרת הביטחון, ריינהרד היידריך, אל מפקדי האיינזצגרופן (עוצבות המבצע) בשטחי הכיבוש. איגרת זו ידועה כאיגרת הבזק.

הוראותיו של היידריך מתמקדות בצעדים הארגוניים שיש לנקוט לקראת מה שהוא מכנה "המטרה הסופית" - מונח שמשמעותו המדויקת אינה ברורה בהקשר הספציפי. באיגרת מבחין היידריך בין המטרה הסופית (ארוכת טווח) לבין השלבים בביצועה (קצרי טווח):

1. יש לרכז במהירות את היהודים בכמה ערים גדולות, הנמצאות בצמתי רכבות או בסמוך למסילות ברזל. יש לטהר את השטחים שעתידים להיות מסופחים לרייך מהיהודים היושבים בתוכם.

2. יש להקים מועצות זקנים (יודנראטים) בקהילות היהודיות, שיורכבו "ככל האפשר מאישים סמכותיים ורבנים שנותרו".

מועצות הזקנים יחויבו "לביצוע מדויק, ולפי לוח הזמנים, של כל ההוראות שניתנו ויינתנו". המשימות המיידיות שיש להטיל על היהודים הן עריכת מפקד קהילתי על פי קבוצות גיל, והפיכת היודנראטים לגוף האחראי לפינוי היהודים ממקומות קטנים וקליטתם בערים גדולות יותר.

3. יש לחתור לאריזציה של מפעלים יהודיים, תוך התחשבות בצורכי הצבא ובחשיבותם הכלכלית של המפעלים: "לשם הבטחת האינטרסים הכלכליים הגרמניים בשטחים הכבושים, מובן מאליו שמוכרחים להותיר לפי שעה ענפי תעשייה ומפעלים יהודיים חשובים לקיום, למלחמה או לתוכנית ארבע השנים". כמו כן, הורה היידריך על מסירת אדמות של יהודים לאיכרים גרמנים או פולנים, כדי שיעבדו אותם תחת פיקוח הממשל במקום. יש להותיר "לעת עתה פה ושם סוחרים יהודים... באין ברירה אחרת".

הוראות אלה נכתבו לאחר התייעצות של כמה מאנשי הצמרת הנאצית, שבה נטל חלק גם היטלר. היידריך הזדרז להעביר את ההוראות, ובכך קבע למעשה שהשליטה ביהודים בארץ הכיבוש מסורה לידי ה-ס"ס וזרועות המשטרה. מגמה זו לא התממשה במלואה, היות שהשלטון האזרחי, שהוקם בשטח הכיבוש בסוף אוקטובר, היה קנאי לסמכויותיו ושמר ככל האפשר על שליטתו ביהודים. ואולם, החלק החשוב ביותר בהוראות היידריך מצוי בסעיף הפותח את המסמך. בסעיף זה הוא מציין, כי יש להבדיל בין "המטרה הסופית", שעליה "יש לשמור כסוד כמוס", לבין הצעדים המעשיים המפורטים, שהם רק "שלבים בביצוע (לקראת) המטרה הסופית".

ישנם חוקרים שזיהו את "המטרה הסופית", שעליה דיבר היידריך, עם תוכנית ההכחדה הפיסית המוחלטת, שהגרמנים כינוה בשלבים המאוחרים יותר בשם "הפתרון הסופי". ואולם, כיום מקובל במחקר, שבזמן כתיבתה של איגרת הבזק עדיין לא היתה קיימת תוכנית לחיסולם הפיסי של היהודים. סביר יותר להניח, שלהיידריך ולשולחיו לא היה עדיין כיוון חד משמעי לגבי פתרון הבעיה היהודית, וההוראה בדבר ריכוזם נועדה לבודד אותם. מכל מקום, ברור ששלטונות הרייך לא ראו באמצעים שננקטו כלפי היהודים בתחילת הכיבוש קווי מדיניות מחייבים לאורך זמן, אלא צעדים ראשונים לקראת "מטרות" ו"פתרונות" הצפויים בעתיד.

(בספר תמונה: חלוקת מצרכי מזון בסיסיים (חלב, קמח, שמן) לנצרכים היהודים בעיירה ז'לחוב בידי ארגון הג'וינט (1940))

עם התגברות המצוקה והתרחבות מעגל הנזקקים נעשה שימוש בכספי מוסד הסעד האמריקני, הג'וינט, למימון פעולות עזרה שונות ליהודי פולין.

שאלות

1. מה ניתן ללמוד מן ההיתר לחלוקת המזון על כוונות הנאצים - האם נתן לזהות הגיון ותכנון כלשהם בהתנהגות הנאצים כלפי היהודים?

2. כיצד השפיע מצב זה על היהודים ויכולתם להתכונן לבאות?

*167*

היבט חשוב נוסף העולה מאיגרת הבזק הוא, שמכאן ואילך יתמודד הממשל הנאצי עם שני ערוצי פעילות: ערוץ המלחמה ועריץ הטיפול ביהודים. בכמה מן המקרים התגלתה חפיפה בין שני הערוצים; אך לעתים באו לידי ניגוד. במקרים כאלו העדיפו לרוב את המשך הפגיעה ביהודים על פני השיקול המלחמתי.

אישה שיצאה מפולין בימים הראשונים שלאחר הכיבוש והגיעה לארץ ישראל, העידה על מצב היהודים בעיר מגוריה וולוצלאבק:

ימים מועטים לאחר כניסתם לוולוצלאבק התפרצו הגרמנים בליל יום כיפור לבית פרטי, שיהודים עמדו בו בתפילתם, וציוו על הנמצאים לצאת ולרוץ. אחר כך ציוו "לעמוד", אבל כמה יהודים לא שמעו את קול הצו והוסיפו לרוץ; אז פתחו בירייה והרגו חמישה או שישה. בעצם יום הכיפורים העלו הגרמנים באש את שני בתי הכנסת הגדולים. האש אחזה גם בכמה בתים פרטיים. היהודים זרקו את מטלטליהם החוצה ושם נשדדו בידי האספסוף הפולני. בהצתות השתתפו בעיקר אנשי ס"ס. היהודים התאמצו להציל את הבתים הבוערים. אז הוציאו הגרמנים מאחד הבתים את כל הגברים היהודים שנמצאו שם, 26 איש, וכפו עליהם לחתום על הצהרה, שהם הציתו את הבית. לאחר שקיבלו הצהרה זו, הודיעו הגרמנים לנאסרים, שצפוי להם עונש בעוון ההצתה ולא יוכלו להינצל אלא אם יתנו 250 אלף זלוטי כופר נפשם. האוכלוסייה היהודית בוולוצלאבק אספה בינה לבין עצמה את הסכום הנדרש והנאסרים שוחררו. אז התחילו עורכים התקפות ציד על הבתים. תפסו כ-350 יהודים והושיבום מקצתם בקסרקטינים ומקצתם בבית חרושת. משם היו מוציאים אותם יום יום לעבודה, אבל אוכל לא ניתן להם - ורק הירשו למשפחותיהם להמציא להם מזונות... עבודה קבועה זו של 350 הנאסרים לא הפסיקה בשום פנים את מעשי חטיפת היהודים לעבודה ברחובות העיר. ומלבד זה היתה המועצה היהודית (יודנראט), שנקבעה במקומו של שלטון הקהילה הקודם... מוציאה יום יום מספר מסוים של יהודים לפי דרישת הגרמנים. את הנלקחים והנחטפים לעבודה היו מכים ומתעללים בהם בלי רחם. על התנהגותם עם היהודים בשעת העבודה מעידה העובדה, שאחד היהודים האלה, יעקב היימאן, בן חמישים ושתיים שנה וחלש יותר מדי בשביל עבודה גופנית, הוכה ונדקר בפגיונות בשעת העבודה, וכעבור ימים מעטים לשובו הביתה מת מפצעיו.

(מתוך: ב' מינץ וי' קלויזנר, ספר הזוועות, ירושלים, תש"ה, חלק א').

ערעור בסיס הקיום היהודי

לאחר מספר שבועות של אי-בהירות, התארגן המינהל האזרחי הגרמני בראשות הנס פרנק, משפטן בהשכלתו וחבר בצמרת הממשל הנאצי. פרנק פתח את פעולתו בפרסום תקנות וגזירות אנטי יהודיות, ששיתקו כמעט לחלוטין את חיי הפרט והחברה היהודיים. הקו האנטי יהודי הופעל כמעט בו זמנית במחוזות השונים.

בהוראותיו של היידריך ובצווי המינהל האזרחי ניתן למצוא מספר דרכי פעולה שנועדו לערער את בסים חייהם של יהודי פולין.

1. ריכוז ובידוד. הגזירות והתקנות הנאציות נועדו ליצור הפרדה בין היהודים לבין האוכלוסייה המקומית הפולנית. כל יהודי מגיל עשר התחייב לסמן את הבגד העליון בסרט לבן עם מגן דוד כחול, או בטלאי צהוב. על היהודים נאסר להעתיק את מקום מגוריהם ללא רשות. צו נפרד הורה על סימון חנויות ובתי עסק יהודיים. הכניסה לרחובות מסוימים בערים והשימוש ברכבות נאסרו עליהם ללא קבלת היתר מיוחד, וחופש התנועה שלהם הוגבל באופן קיצוני.

2. הרס הבסיס הכלכלי. כבר בימי הממשל הצבאי החל תהליך ההחרמה והחיסול של מפעלים ובתי עסק יהודיים. מספר חודשים אחר כך פרסם פרנק הוראה, המחייבת למסור לידי הגרמנים כל עסק שבעליו אינם שוהים במקום או המתנהל באורח לא יעיל. הנימוק של אי-היעילות היה עילה לחיסול כל המפעלים ועסקי המסחר היהודיים הגדולים יותר. בידי היהודים נשארו רק חנויות קמעוניות - לרוב חנויות מכולת קטנות - ובתי מלאכה זעירים. דירותיהם של יהודים אמידים נלקחו מהם על תכולתן. נאסרה החזקת סכומי כסף גדולים במזומן. חשבונות הבנקים של היהודים הוקפאו, והותר להם למשוך מדי שבוע בשבוע סכום מזערי, שלא אפשר כל פעילות כלכלית.

בנוסף להחרמת מפעלים, עסקי מסחר ומלאכה, מקרקעין ובתים, הוחרמו סחורות ודברי ערך מבתים וממחסנים. יהודים שהחביאו סחורות היו צפויים להלשנות ולגזילת הרכוש.

כתוצאה מתקנות אלה מצאו עצמם רוב המפרנסים היהודים בפולין, שהיו שכירים ובעלי מקצועות חופשיים, ללא עבודה וללא יכולת למצוא מקור הכנסה אחר. הם התקיימו בדוחק ממכירת חפצים ומחסכונות שהצליחו להציל. תהליך הדחיקה הכלכלית, שתוצאותיו היו מחסור ורעב, לא החל אפוא בשלב הגטו, אלא כבר בחודשי הכיבוש הראשונים.

*168*

3. שימוש בכוח העבודה היהודי. כבר בימים הראשונים של הכיבוש החלו הגרמנים בחטיפת יהודים מרחובות הערים לעבודות מזדמנות, כגון סחיבת משאות, עבודות שירות במחנות הצבאיים, ופינוי הרחובות מהחורבות שנערמו בהם בימי ההפצצות. ביום הקמתו של הגנרל-גוברנאמן פורסמה הוראה, שכל הגברים היהודים בגיל העבודה חייבים לצאת לעבודת כפייה. על סמך הוראה זו החל שילוח של יהודים למחנות עבודה, והם הועסקו בוויסות נהרות, בסלילת כבישים, בחיזוק ביצורים, בבניין ובחקלאות. התנאים הקשים ששררו שם, מבחינת מזון, סניטציה ובריאות, גרמו להתשת כוחות, לפריצת מגפות ולתמותה רבה.

(בספר תמונה: כחלק מעבודות הכפייה שהוטלו עליהם, פינו יהודי ורשה את הריסות העיר, שניזוקה מההפצצות הגרמניות)

שאלה

הנאצים דרשו מן היהודים בגרמניה לכסות מכספם את נזקי "ליל הבדולח". מן היהודים בוורשה הם דרשו לפנות את ההריסות שנגרמו מן ההפצצות. מהו הקו המשותף לשני המקרים?

4. פגיעה תרבותית חינוכית. בתוקף אחת התקנות נסגרה מערכת החינוך היהודית. המורים, הילדים והנוער מצאו עצמם ללא מסגרת חינוכית, שהיתה יכולה לשמש בימי אימה אלה בסיס תמיכה ועידוד. תקנה נוספת, שמטרתה היתה לפגוע בחברה היהודית ובמנהגיה, אסרה על תפילה בציבור.

5. יצירת עמימות בחיי היהודים. המסע נגד היהודים התנהל לא רק במישור של צווים ותקנות, אלא גם במישור של יצירת תנאי קיום בלתי נסבלים, לא צפויים ורצופי התעללות והשפלה. תחושת הביזוי היתה לא פחות חריפה מתחושת הנישול. חטיפות של יהודים לעבודות מזדמנות הפכו לאירוע שבשגרה.

אדם שיצא מפתח ביתו לא ידע אם ישוב ואימתי. התעללויות ברחובות הערים, תלישת זקנים והוראה לנשים לנקות בלבניהן את רחובות העיר, הפכו מחזה של יום יום. נוצר מצב שיהודי לא ידע מה מותר ומה אסור. כך, למשל, היה כלל בלתי כתוב, שיש להסיר כובע בפני גרמני במדים. ואולם, היו גרמנים שהכו יהודים משום שהסירו את כובעם, ואילו אחרים הכו אותם מכיוון שלא הסירו אותו.

6. נישול היהודים ממקומם וגירושם ליעד ארעי ובלתי ידוע. זמן קצר לאחר כיבושה של פולין הורה היידריך על העברתם ההמונית של יהודים ופולנים מן השטחים שסופחו לרייך לשטחי הגנרל-גוברנאמן. הנס פרנק, שעמד לקלוט בתחומיו את המגורשים, התנגד לתוכנית ה-ס"ס, ובמרס 1940 אכן פסקו הגירושים. עד אז גורשו מן השטחים המסופחים כ-325,000 איש, כשליש מהם יהודים. במקביל ניהלו הגרמנים גירושים בתוך שטחי הגנרל-גוברנאמן. כך עקרו את היהודים, החרימו את רכושם והבסיס הכלכלי לקיומם נהרס. קרקוב יצרה בעיה ייחודית לממשל הנאצי, משום שבה רוכזו כל מוסדות המינהל של הגנרל-גוברנאמן, שאוישו באלפי קצינים וחיילים גרמנים. לפיכך ביקש פרנק "לטהר" את העיר מיהודיה. את סילוק היהודים מן העיר הוא נימק בכך, ש"לא יתכן שנציגי הרייך הזה יאלצו להיתקל ביהודים בזמן כניסתם לבתיהם או יציאתם מהם".

היהודים חשו כי בסים קיומם עורער לחלוטין. איש לא שיער אז שהיתה זו רק ההתחלה.

*169*

פתרונות לבעיה היהודית

כיבושה של פולין יצר שינוי מרחיק לכת בצעדים האנטי יהודיים שהנהיגו הגרמנים בשטחי הכיבוש. גודלה של הקהילה היהודית בפולין, מצד אחד, והצטמצמות אפשרויות ההגירה עקב המלחמה, מצד שני, הובילו את הגרמנים לחפש "פתרון" שונה מזה שננקט עד כה. היידריך ניסח את "הבעיה היהודית" עם הכיבוש באומרו: "אין עוד אפשרות לפתור את הבעיה הכוללת של שלושה מיליון ורבע יהודים בקירוב, הנמצאים בשטחים הנתונים לריבונות גרמנית, בדרך של הגירה, ויש צורך בפתרון טריטוריאלי".

במסגרת החיפושים אחר "פתרונות טריטוריאליים" לטווח הארוך, עלו במהלך השנים 1939-1940 שתי תוכניות. התוכנית הראשונה הציעה להקים מובלעת יהודית באזור לובלין. באוקטובר 1939 החל אדולף אייכמן, מן האישים הבכירים ב"רשות המרכזית של הרייך להגירת יהודים" (גוף שפעל במסגרת ה-ס"ס), בהעברת יהודים מווינה לכפר ניסקו ולסביבתו - ליד הנהר סאן שבאזור לובלין. בחודשי החורף של 1939-1940 הועברו יהודים נוספים לאזור - מן הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה (צ'כיה), מן השטחים המערביים של פולין שסופחו לרייך ומגרמניה עצמה. ההערכה היא, שמספרם עלה על 20,000. הכוונה היתה ליישב במקום כ-80,000 יהודים ואף יותר. התוכנית נתקלה בבעיות מנהליות רבות וסבלה מהעדר תכנון ממשי, ולכן נכשלה ובוטלה בראשית 1940. למגורשים לאזור לובלין נגרמו ייסורים רבים במהלך שהותם במקום. הם הובאו לפולין בלא שהוכן בשבילם מקום לשהות בו, וללא אספקת אמצעי קיום בסיסיים.

עם דעיכת רעיון המובלעת בלובלין עלתה הצעה אחרת: לרכז את היהודים באי מדגסקר שממזרח לדרום אפריקה. התוכנית הועלתה לאחר הניצחון על צרפת, במחצית השנייה של שנת 1940. בתזכירי משרד החיץ הגרמני הוצע, שבמסגרת ההסכמים שיושגו עם צרפת יימסר האי מדגסקר, שהיה עד אז שטח מנדט צרפתי, לשליטתה של גרמניה. הרעיון להעביר יהודים מאירופה לאי מדגסקר לא היה חדש. כבר בשנות ה-30 המאוחרות שקלו זאת הפולנים, והתנהל על כך משא ומתן ללא תוצאות עם צרפת, אלא שהתברר כי התוכנית אינה מעשית. בתוכנית מדגסקר הנאצית היה מעורב היטלר עצמו. הכוונה היתה להעביר לשם יהודים מאירופה ולהחזיק אותם בתנאי הסגר, תחת השלטון הנאצי, כדי שיוכחדו הדרגתית. אפשר לראות בהצעה זו צעד ראשון של שלטונות הרייך בכיוון ל"פתרון" האמור להקיף את יהודי אירופה כולה. עד מהרה התברר שמדובר בתוכנית הכרוכה בתנועה ימית בתנאי מלחמה, והיא הוזנחה, בלא שנעשה צעד מעשי למימושה.

נושא ה"מובלעות" דעך מאליו, במערכת ההתפתחויות והאילוצים של שנת 1940, והוא היה בגדר שלב קצר וחולף במדיניות האנטי יהודית. אך מדיניות זו לא דרכה במקום. ריכוזם ובידודם של יהודי פולין עם הכיבוש הפך במרוצת השנים הבאות לתהליך מתמשך של הסגר וגטואיזציה.

שאלות סיכום

1. בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב וכיבושה של פולין, חולקה המדינה לשלושה חלקים. מה היה מצב היהודים בכל חלק?

2. אילו גורמים השפיעו על התנהגות הגרמנים כלפי יהודי פולין?

3. אילו צעדים אפיינו את המדיניות הנאצית האנטי יהודית בפולין בחודשי הכיבוש הראשונים? במה הם מהווים הסלמה ביחס לתקופה הקודמת?

4. תוכניות מדגסקר ונימקו שליד לובלין היו ניסיונות לפתרון "הבעיה היהודית" בתקופה זו. הסבירו מדוע ניתן לראות תוכניות אלה כשלב חדש במדיניות האנטי יהודית אל מול המציאות החדשה?

*170*

פרק 21. ריכוז ובידוד: חיי היהודים בגטאות

*170*

מושגים

- גטו סגור וגטו פתוח

- יודנראט

- מצוקות חומריות

- השפעות על המשפחה

- הברחה

- ייצור מחתרתי

- "קידוש החיים"

- עזרה עצמית

- תנועות נוער בגטאות

שאלות פתיחה

1. מה היה מקומם של הגטאות בהתפתחות המדיניות האנטי-יהודית?

2. באלו דרכים ניסו היהודים להתמודד עם המציאות המשתנה בגטו?

גטאות באיזור גליציה המערבית

כם י

גבול מחוז בפולין. גזולגוברגאמן

הקמת הגטאות

באיגרת הבזק ששלח היידריך לעוצבות המבצע בפולין, ב-21 בספטמבר 1939, צוין כי הפעולה הראשונה שיש לנקוט בה ביחס ליהודים הינה ריכוזם והעברתם מן העיירות והכפרים לערים הגדולות. במקום אחר במסמך ציי היידריך:

"ריכוז היהודים בערים יחייב, כנראה, לתת הוראות מטעמי ביטחון משטרתי כללי, שרבעים מסוימים יהיו בכלל אסורים על היהודים; כמו כן, וזאת תמיד מתוך התחשבות בצרכים הכלכליים, לא יינתן להם, למשל, לעזוב את הגטו ולצאת אחרי שעה קבועה בערבים וכו'". בהנחיות אלה לא נמצאת הוראה מפורשת על הקמת גטאות, והמונח "גטו", שבו משתמש היידריך, מכוון ככל הנראה לשכונות היהודיות שהיו קיימות בערי פולין. גם הנס פרנק, עם מינויו למושל הגנרל-גוברנאמן, לא הוציא הוראה כוללת ומחייבת בדבר הקמתם של גטאות בשטחים הכפופים לסמכותו. הדבר בולט על רקע הוראות כוללות אחרות שפרנק התווה ויישם: הקמתם של יודנראטים (מועצות היהודים), סימון היהודים בטלאי או בסרט זרוע, והוצאתם לעבודות כפייה. בהעדר הוראה אחידה ומפורשת, היתה היוזמה להקמתם של הגטאות נתונה במידה רבה להכרעתם של השלטונות המקומיים בשטחי הכיבוש במזרח.

הגטאות לא הוקמו בעת ובעונה אחת ויש לראות את היווצרותם כתהליך מתמשך. הראשונים שבהם הוקמו כבר בחודשים האחרונים של 1939. מרבית הגטאות הוקמו בשנים 1940-1941, ובהם שני הגטאות הגדולים, בלודז' ובוורשה, עריה המרכזיות של פולין. הגטו בלודז', העיר השנייה בגודלה בפולין, נסגר למעבר חופשי ב-1 במאי 1940. בזמן סגירתו היו בו 164,000 נפשות. בנובמבר 1940 נסגר למעבר הגטו הגדול ביותר בארצות הכיבוש, גטו ורשה, שבשיא אכלוסו, במרס 1941, התגוררו בו כ-445,000 נפש. ב-1941 הוקמו גטאות גם בקרקוב ובראדום, ואילו בשלזיה, איזור שסופח לרייך, הועברו היהודים לגטאות רק בסוף 1942 ובתחילת 1943. הגטאות הגדולים ביותר באזור זה, סוסנוביץ ובנדין, הוקמו רק לקראת סוף חיסולה הפיסי של האוכלוסייה היהודית בשטחי הגנרל-גוברנאמן. גטאות הוקמו גם בשטחים שכבשה גרמניה מברית המועצות, לאחר הפלישה שהחלה ביוני 1941.

(בספר מפת גטאות באיזור גליציה המערבית)

שאלה

מה ניתן ללמוד מגודל הגטאות וממועדי הקמתם (ראו בפסקה הבאה) על מידת הציות להוראות "איגרת הבזק"?

*171*

סגירה ובידוד

חוסר אחידות אפיין לא רק את מועד הקמתם של הגטאות, אלא גם את אופן סגירתם למעבר חופשי. אף רמת השמירה עליהם היתה שונה ממקום למקום.

גטו ורשה

הגטו בוורשה הוקף חומת לבנים בגובה 3 מטרים, ועל החומה הונחו שברי זכוכית וגדר תיל. את מימון בנייתה של החומה, שכלאה קהילה יהודית גדולה ושוקקת, הטילו השלטונות הגרמניים על היהודים. בחומות הגטו הוקמו שערים, ומספרם השתנה בהתאם לשינויים שביצע הממשל הנאצי בגודלו ובמבנהו של הגטו. השמירה על חומות הגטו ועל שעריו הופקדה בידי שלוש משטרות שונות. המשטרה הפולנית שמרה על הכניסות לגטו; זקיפי המשטרה הגרמנית סיירו לאורך החומה ושמרו על בידודו מן החוץ; והמשטרה היהודית מילאה בשלב זה משימות של שיטור פנימי בתחומי הנטו עצמו.

הגטו בוורשה היה סגור ומנותק מן החוץ. רק ליהודים בודדים ניתן רישיון לצאת ממנו, אם ענה הדבר על צרכיו של הכובש הגרמני. רובם המכריע של היהודים לא יצאו מן הגטו, מיום כליאתם בו, באמצע נובמבר 1940, ועד לגירושם ממנו במשלוחים למחנות המוות (הגירושים החלו ביולי 1942 ונמשכו עד חיסולו של הגטו במאי 1943). למרות היותו סגור ומוקף חומה, מעולם לא היה גטו ורשה שרוי בבידוד מוחלט: כמה אלפי יהודים יצאו ממנו, מדי יום ביומו לעבודות כפייה, ורבים אחרים עסקו בהברחת מזון וסחורות. ההברחה החשאית אל הגטו וממנו הפכה לצינור הקשר החשוב ביותר בין שני צדי החומה: הברחת דברי ערך מן הגטו החוצה, והברחה רבת סיכון של מזון וסחורות פנימה.

(בספר תמונה: קטע מן החומה שהקיפה את גטו ורשה)

הגטו נבנה בעיבורה של העיר ורשה, באזור שרבים מתושביו היו יהודים. מתוך 1,800 רחובות העיר ורשה נכללו בתחומי הגטו 73 בלבד.

גטו קרקוב

הגטו בקרקוב הוקף גם הוא בחומת אבן. היא נבנתה מתוך דמיון ניכר לצורת המצבה היהודית - מלבן עוטה כיפה. מבנה החומה שבחר הממשל הנאצי במתכוון, העניקה לימים משמעות צינית וטרגית לקיום היהודי בתוכה. שלא כמו בגטו ורשה, היתה היציאה מן הגטו בקרקוב לצורכי עבודה קלה יותר.

גטו לודז'

בגטו לודז' הונהג משטר הבידוד וההפרדה הקיצוני ביותר מבין כל הגטאות. גטו לודז' היה סגור ומנותק לחלוטין מן החוץ - איש לא נכנס אליו בלא היתר גרמני רשמי, ולתושבי הגטו לא הותר לצאת ממנו. הגטו הוקף בגדרות עץ וקצתו בחומות אבנים. מן החיץ שמרו עליו כוחות שיטור גרמניים, ובגטו עצמו פעלה, כמו בכל הגטאות האחרים, משטרה יהודית.

גטאות קטנים

הגטאות הקטנים, שבהם ישבו מאות או אלפים בודדים של יהודים, היו שונים זה מזה מבחינת ממדי הסגירות והניתוק. גטאות אלה סומנו או הוקפו בגדר, אך לא הקפידו בהם על יצירת הפרדה מוחלטת. במקרים מסוימים הוקמו כגטו פתוח, ובמקומות אחרים הוקצו ליהודים שעות יציאה קצובות כדי להצטייד במזון. מדיניות האכיפה המתונה יותר בגטאות הקטנים נבעה בדרך כלל מהיקפו המצומצם של הכוח המשטרתי המקומי, שלא אפשר הנהגת פיקוח רצוף על היהודים.

ההבדלים במידת סגירותם של הגטאות קבעו במידה ניכרת את אפשרויות הקיום של היהודים ששהו בהם. במקומות שבהם היתה השמירה רופפת יותר, יכלו היהודים לסחור עם תושבי הסביבה, ובעלי

*172*

המלאכה היהודים יכלו לצאת עם כלי עבודתם לכפרים ולפרנס את משפחותיהם. הגטאות הגדולים, שממילא היו חייבים לדאוג לאספקה גדולה של מזון, היו גם הסגורים ביותר. כך נדונו מאות אלפי בני אדם לשקיעה פיסית ארוכה וכואבת.

(בספר תמונה: מראה רחוב בגטו לובלין, שהוקם באביב 1941)

במהלך שנת 1940 תחמו הגרמנים מספר רחובות בחלקה העתיק של לובלין ויצרו מסגרת של גטו פתוח; אך באפריל 1941 נסגר תחום הגטו וליהודים לא ניתן עוד לצאת ממנו. באביב 1942 גורשו יהודי לובלין למחנות ההשמדה. רובם נספו בבלז'ץ. צילם מקם קירנברגר, קצין גרמני ששירת במזרח.

הגטו הנאצי כתופעה ייחודית

כלפי חיץ נהגו הגרמנים להציג לעתים את הגטאות, באורח ציני, כמקומות שבהם יש ליהודים אוטונומיה פנימית, כלומר זכות לארגן את חייהם לפי ראות עיניהם. כמו כן טענו הגרמנים, שהגטו הינו למעשה חזרה לצורת החיים שניהלו היהודים בעבר, כאשר חיו בשכונות מבודדות מסביבתם הלא יהודית. מובן שלהצגה זו של הגטו לא היתה אחיזה במציאות. אין ולא היה כל דמיון בין הגטו בימי הביניים לבין צורת הבידוד שכפה הממשל הנאצי. אומנם, הגטאות בימי הביניים הוקמו כדי להשפיל ולהפריד את היהודים, אבל הם ענו במובן מסוים גם על צורכי הביטחון של הקהילה היהודית, ואפשרו טיפוח אורח חיים דתי-תרבותי נפרד. קיומם של הגטאות בימי הביניים לא הטיל מגבלה על ניידותם של היהודים או על תחומי עיסוקם. בתקופת הכיבוש היו היהודים עצמם מודעים לשוני בין הגטו בעבר לגטו הנאצי. בנובמבר 1940, זמן קצר לאחר סגירתו של גטו ורשה, כתב ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום: "הגטו היום מכאיב הרבה יותר מאשר בימי הביניים, משום שהגענו למדרגה כה גבוהה ועתה הנפילה תלולה כל כך".

הגירוש אל הגטאות

הגטו בלודז', שהיה השני בגודלו במרחב הכיבוש הגרמני במזרח אירופה, היה כאמור הגטו הסגור והמנותק ביותר. עם פרוץ המלחמה ישבו בלודז' כ-233,000 יהודים, אך בגטו נכלאו במאי 1940 רק כ-164,000 נפש. הירידה החדה, של יותר משליש מכלל יהודי העיר, נבעה בעיקרה מן הטרור והרדיפות שבהם החלו הנאצים מיד עם כיבוש העיר, הימלטותם של יהודים רבים מן המקום וגירושם של יהודים מן העיר. עם סיפוחה הרשמי של העיר לרייך החלו הגרמנים בפינוי יהודים ופולנים מדירות ומרובעי מגורים שהועידו לגרמנים. במקביל התנהל גירוש מן העיר אל שטחי הגנרל-גוברנאמן בחודשים דצמבר 1939 - ינואר 1940. הגירוש לווה באלימות ובשוד של רכוש. ב-8 בפברואר הוציאו השלטונות הגרמניים צו עקירה, שכלל את רשימת הרחובות המותרים למגורי יהודים ופירוט מדויק של תהליך הפינוי אליהם. קצב ההעברה לא סיפק את רצונם של הגרמנים, ובמהלך חודש מרס הם ערכו פוגרום, שבמהלכו אילצו אלפי אנשים לעבור לגטו בחוסר כל. במהלך הפינוי האכזרי נרצחו יהודים רבים.

(בספר תמונה: שמעון שרמן, גירוש לגטו לודז', 1940)

שרמן נולד בלודז' ב-1917. חי וצייר בגטו לודז' ונספה במחנה דכאו ב-1945

*173*

וכך מתאר ישראל טבקסבלט את אירועי הגירוש:

ביום ד' קר מסוים, 6 במארס (1940), סגרו את רחוב פיוטרקובסקה (רחוב מרכזי בלודז' שבו התגוררו יהודים רבים), בידי מחנה של כמה מאות אנשים במדים ואזרחים. השעה היתה חמש, וליהודים היה אסור לשהות ברחוב. הם חדרו לבתים, וביריות אקדחים הבריחו את האנשים מהדירות לרחוב. ניתנה פקודה: תוך חמש דקות על כולם לעזוב את דירותיהם. כך הוליכו קבוצות אנשים לגבולות הגטו. למחרת, ביום ה', במשך היום כולו חזרה התמונה הזאת ברחובות אחרים, באותו נוסח ולפי תוכנית זהה. רק לפנות ערב נסתיימה ההריגה בהמון. המטרה הזדונית הושגה. שארית הציבור היהודי, עשרות אלפים, החלה בבת אחת להימלט בבהלה ובעור שיניה בלי לשים לב לשעה המאוחרת, ממרכז העיר לעבר בלוטי (רובע העוני של העיר, שבו הוקם הגטו)... היתה זו תמונה טרגית ומזעזעת: שיירה של הולכי רגל עם חבילות ואריזות על גבם ועם ילדים פעוטים על ידיהם, והגדולים יותר לצדם אוחזים חבילות בידיהם. עמוסים בשארית מטענם העלוב הם נדחפים ומוכים בידי אספסוף ומלווים בקריאות גנאי ציניות.

בחודשים מרס-אפריל הוקף הגטו בגדר עץ ובתיל דוקרני, ובסוף אפריל ננעל גטו לודז' באורח רשמי.

הניסיון הגרמני הראשון להקים גטו בוורשה נעשה עוד בנובמבר 1939, אך ההוראה שניתנה באותו מועד בוטלה לבסוף בהשתדלות היודנראט. בתחילת קיץ 1940 החלו הגרמנים בהקמת חומות בצומתי דרכים בעיר. במרס 1940 הוצבו בפתחי הרחובות שפנו לשכונה היהודית עמודים, ועליהם כתובת גדולה, המזהירה מפני כניסה לאזור זה ה"נגוע במגיפה". הצו הרשמי בדבר הקמת גטו בוורשה הוצא ב-2 באוקטובר, וההודעה הושמעה עשרה ימים אחר כך ברמקולים שהוצבו בחוצות העיר. בהודעה נמסר, כי על הפולנים לעזוב אזור זה, ועל היהודים לעבור לשטח הגטו עד סוף אותו חודש. יום השמעת ההודעה הפומבית לא נבחר באקראי - היה זה יום הכיפורים תש"א, יום צום ותפילה, שקיבל בשנה זו משמעות טרגית מיוחדת. גבולות הגטו לא נקבעו באורח סופי ושונו מדי פעם בפעם בלחץ גורמים שונים. כך אירע שאנשים שהשיגו לאחר מאמצים רבים פינה בדירה בשטח הגטו, התבשרו שמקומם החדש הוצא מן התחום המיועד ליהודים. עמנואל רינגלבלום רשם ביומנו: "אנשים מסתובבים כסהרורים, משום שאינם יודעים לאן עליהם לעבור. אינך בטוח עוד בשום רחוב...".

לגטו קרקוב פונתה רק כחמישית מן האוכלוסייה היהודית בעיר. הנס פרנק ביקש להפחית ככל האפשר את מספרם של היהודים בעיר, שהפכה לבירת הגנרל-גוברנאמן ולמקום מושבה של הקצונה הנאצית הבכירה. לפיכך הוצא צו, שציווה על חלק ניכר מיהודי העיר לעבור לעיירות שבסביבה. מכלל 70,000 היהודים שהתקבצו בעיר, גורשו לרובע פודגוז'ה (הרובע שבתחומו נקבע הגטו) כ-18,000 יהודים.

תדיאוש פנקייביץ', רוקח פולני שבית המרקחת שבבעלותו שכן בגטו, תיאר שיירה של מגורשים החוצה את אחד מגשרי הוויסלה לכיוון הגטו המיועד:

התחילה נדידת עמים. מאור הבוקר עד שעות הערב המאוחרות, לאורך רחובות העיר נסחבו עגלות רהיטים, עגלות משא, עגלות איכרים ועגלות יד, כשהן מעבירות רכוש למקום המגורים החדש. ההעברות נעשו במהירות ותחת לחץ בלתי רגיל, כי הזמן היה קצר. הדירות המתקבלות על הדעת נתפסו מהר, וכל הקודם זוכה. כל יום היה דומה למשנהו. אותן הקובלנות, אותו הקצב המטורף, אותו הרעש, אותו הבכי; אנשים התעלפו מרוב עייפות, אחדים סחבו בעצמם עגלות עמוסות חפצים, אפילו מרחובות מרוחקים. פני רחובות קז'ימייז' (הרובע היהודי העתיק של קרקוב) השתנו מיום ליום. אופייה של השכונה שקנתה לעצמה ייחוד במשך מאות שנים, נעלם במהירות. משפחות שלא עקרו מכאן במשך דורות עזבו עכשיו; נסגרו חנויות, מסעדות, בתי כנסת, שמאות שנים של קיום הטביעו עליהם חותם עמוק.

המעבר לגטו מתואר ביומנים ובעדויות כחוויה קשה ביותר. פקודת המעבר לגטו ניתנה בדרך כלל בהתראת זמן קצרה. היהודים נאלצו למצוא לעצמם מקום מגורים חדש בתוך הרובע שהוקצה למחייתם, שהיה צפוף בלאו הכי, על פי תכנון גרמני קודם. הם הורשו לקחת איתם מעט מאוד חפצים - לעתים רק עגלת נשיאה אחת או כל שיוכלו לשאת על גופם. כך מצאו עצמם היהודים נאלצים להכריע תוך זמן קצר אלו חפצים יועילו להם בגטו, ולהיפרד בכאב ממקום מגוריהם ומן הקניין הרב או המועט שצברו בעמל של חרות.

*174*

(בספר תמונה: גירוש היהודים לגטו לודז' נערך בבהילות, בחורף 1940 - היעזר במנחה)

מסע הגירוש לווה בפוגרום, שבמהלכו נרצחו רבים מיהודי לודז'. היהודים אולצו לקחת אך מעט מרכושם ולעבור עמו לשכונת העוני בלודז', שבה הוקם הגטו.

שאלה

כיצד מדגישים הצילום בעמוד זה והציור בעמוד 170 את המהירות ואת אי הסדר שבהם התנהל הגירוש אל הגטו?

מדוע הוקמו הגטאות?

מה היתה מטרתם של השלטונות הגרמניים בהקמת הגטאות, שבהם נכלאו בהדרגה כל היהודים במזרח אירופה? השלטונות הגרמניים העלו נימוקים שונים להקמתם של הגטאות: כדי למנוע ספסרות במצרכי מזון; כדי לשים קץ להפצת ידיעות פוליטיות חתרניות ותבוסתניות מצדם של היהודים; כדי לחסום את הפצתן של המגיפות המידבקות, שמקורן ביהודים, ולשמור בדרך זו על מצב סניטרי תקין; ואף כדי לשמור על היהודים מפני האוכלוסייה המקומית העוינת.

לטענות אלה לא היה יסוד. ליהודים לא היתה כל אפשרות להשפיע על הכלכלה בארץ הכיבוש. בפועל הגביר קיומם של הגטאות את הכלכלה הבלתי חוקית בפולין הכבושה, עקב ההברחות התכופות של סחורות וחומרים בין הגטו לעולם החיצון; כמו כן, כמעט שלא היו מגעים בין יהודים לבין פולנים על בסיס פוליטי, ולכן יהודים לא יכלו להפיץ ידיעות ולהשפיע בתחומים אלה. באשר לסוגיית המחלות המידבקות, שאומנם פשטו בקרב היהודים מחמת התנאים הקשים במשטר הכיבוש, הרי הגטו הסגור לא שימש אמצעי להדברתן או לאיתורן, אלא גרם להתפשטות רבה יותר של מחלות אלה. ברור אפוא, שכוונתם הממשית של השלטונות היתה לבודד את היהודים מן האוכלוסייה הסובבת, מסיבות אידיאולוגיות ובירוקרטיות. הגטו היה מעין שלב במדיניות האנטי יהודית, שהיתה נתונה למן ראשית המלחמה בתהליך רצוף של הסלמה.

חוקרים מסוימים העלו את הטענה, שהגטאות שימשו אמצעי הכחדה "בלתי ישיר" של היהודים, כלומר לחיסולם הפיסי, על ידי מניעת אמצעי קיום בסיסיים. המצב ששרר בשני הגטאות הגדולים, לודז' וורשה, מאשר הנחה זאת במידה רבה. בין השנים 1941-1942 נספו קרוב ל-20 אחוזים מכלל תושבי שני הגטאות, בעיקר כתוצאה מרעב וממחלות. בגטאות קטנים יותר שררו מחסור חריף, עבודה כפויה וסבל קשה, אך במקרים רבים לא היתה בהם תמותה ברעב. לכן נכון יהיה לקבוע, כי הנאצים לא נרתעו ממותם של המוני היהודים בגטאות, בשל תנאי הרעב והמחסור ששררו בהם, אך אין הוכחה ודאית לכך שמלכתחילה הקימו הנאצים את הגטאות כמכשיר לחיסולם הפיסי של היהודים. אף לא ניתן לקבוע, שבמרוצת הזמן ביקשו הנאצים להפוך את הגטאות למקום חיסולם המוחלט של היהודים. את הגטאות יש לראות אפוא כשלב נוסף במדיניות האנטי יהודית המחמירה בהתמדה. הגטאות הראשונים היו מעין דגם, והשלטונות המקומיים ברחבי השטח הכבוש ביקשו להעתיקו וליישמו. עם הקמת הגטאות מומשה אפוא אידיאולוגיה: היהודים, שעל פי התפיסה הנאצית לא היה להם חלק בחברה האנושית, הפכו עתה בפועל למופרדים ולמנותקים ממנה.

החיים בגטו

צפיפות ורעב

הגטאות הוקמו במכוון בשכונות או בפרברים המוזנחים והדלים ביותר שבהם התגוררו היהודים. לרוב התאפיינו אזורים אלה בתנאי סניטציה גרועים במיוחד. שטח הגטו היה קטן מלהכיל את האוכלוסייה שנאלצה להצטופף בתחומיו. בוורשה היה שטח הגטו רק 2.4 אחוזים מכלל השטח העירוני, אך התגוררה בתחומיו כשליש מאוכלוסיית העיר. המצב בגטו ורשה הלך והחמיר, בשל זרם הפליטים שנשלח אל הגטו והצמצום המתמיד בשטחו.

*175*

(בספר תמונה: רחוב שוקק אדם בגטו ורשה)

ממדי הצפיפות בגטו חייבו את המשטרה היהודית לכוון את תנועת האנשים בגטו.

תנאי הצפיפות בגטו לודז' היו קשים ביותר אף הם. מספר הנפשות הממוצע בחדר אחד נע בין שישה לשמונה, והיו גם חדרים צפופים יותר.

אחד מכותבי היומנים בגטו תיאר את תנאי חייו:

ההעברה הסתיימה כהלכה. משפחתי השתכנה בחדר אצל סבא. היינו יחד שלוש משפחות שהן אחת עשרה נפשות. החדר היה לא גדול; ארבעה מטרים רוחבו ושישה אורכו. שכבנו לישון בשלוש קומות: על הרצפה, על המיטה, ועל השולחן. השכיבה לישון והקימה נערכו במשמרות וכן האכילה. ביום א' אפשר היה להיות בחדר מרוב מזוודות וחבילות שמילאוהו. עצם הסידור למשכב לילה ארך כשעתיים. ואף על פי כן נמנים עם המאושרים, שכן היתה לנו פינה משלנו. הצפיפות היתה רבה מאוד, במקום עשרות אלפים של פולנים באו מעל למאה אלף יהודים.

קושי נוסף היה המחסור החמור במזון. ממדי הניתוק ומספר היושבים בגטו קבעו במידה רבה את תנאי הקיום בו. בוורשה ובלודז', שהיו הגטאות הגדולים ביותר בפולין, שרר רעב כבד. עם זאת, היה הבדל בולט בין שני הגטאות: בשל ניתוקו המוחלט של גטו לודז', צרכו תושביו רק את המזון הירוד שהוקצב להם, ורק העובדים במפעלים שהוקמו בשטח הגטו קיבלו מעט תוספות. לעומת זאת, כ-80 אחוזים מצריכת המזון היומית בגטו ורשה הגיעה בצינורות ההברחה השונים. קבוצות מבריחים משני צדי החומה העבירו מדי יום ביומו טונות של מזון ומצרכים חיוניים מעל החומה, דרך בקיעים בתוכה ובאמצעות תעלות תת קרקעיות. הברחה זו נמשכה כל תקופת קיומו של הגטו, ומאות מן העוסקים בה מצאו בה את מותם. בנוסף להברחה המאורגנת פעלו בגטו גם מבריחים בודדים, בעיקר נשים וילדים, שהסתננו לחלקה הפולני של העיר כדי להביא מעט מזון למשפחותיהם.

(בספר תמונה: מקום מחסה לפליטים בבית הכנסת ברחוב נלבקי בוורשה)

בבית כנסת זה שוכנו יהודים שגורשו מלודז' ומעיירות במערב פולין. עד הקמתו של הגטו גורשו לוורשה כ-90,000 פליטים יהודים. היודנראט נאלץ לשכנם בבנייני ציבור שונים וביניהם גם בתי כנסת. המחסור הקשה, הצפיפות והייאוש ששררו בהם גרמו לכך שדיירי מקומות המחסה היו הקורבנות הראשונים שמתו מרעב וממגפות.

*176*

ההברחה הפכה הכרחית לאור מנות הרעב שחילקו השלטונות. המפתח הרשמי לחלוקת המזון היה אתני בעיקרו, ונקבע על פי הקטגוריות הבאות: לגרמנים 2,613 קלוריות ליום, לפולנים 699 קלוריות ליום, ואילו ליהודים 184 קלוריות בלבד - פחות מ-10 אחוזים מתצרוכתו המינימלית של אדם בוגר. יהודי הגטאות ניסו למכור את שארית רכושם למימון תוספות המזון, אך יתרות הרכוש שהיו בידם הלכו ואזלו במהירות. הרעב הציק ופגע הן בחיוניותו של האדם והן בליכודו של התא המשפחתי. הרעב המתמיד הביא לא פעם לחיכוכים פנים-משפחתיים.

ילדה אלמונית מגטו לודז' כותבת ביומנה, ביום 11 במרס 1942:

אין דבר לאכול אנו עומדים לגווע מרעב... גמרתי כמעט את כל הדבש. מה עשיתי? כמה אנוכית אני? מה הם יגידו? מה הם ימרחו על הלחם שלהם עכשיו? אמי נראית נורא, צל של עצמה, היא עובדת מאוד קשה... אין לי לב או רחמים, אני אוכלת כל מה שאני יכולה להניח עליו ידי. היום היה לי ריב עם אבי, העלבתי ואפילו קיללתי אותו. זה היה משום שאתמול שקלנו 20 גרמים של אטריות, אבל הבוקר לקחתי כף מלאה לעצמי. כשאבא חזר בלילה, הוא שקל שוב את האטריות. בוודאי שהיה חסר. הוא החל לצעוק עלי. הוא צדק כמובן. לא היתה לי הזכות לקחת לעצמי את כמה הגרמים היקרים של האטריות... הייתי נסערת וקיללתי אותו. אבא עמד ליד החלון ובכה כילד. שום זר מעולם לא גידף אותו כפי שאני עשיתי. כולם היו בבית. הלכתי מהר למיטה בלי לגעת בארוחת הערב...

בגטאות הקטנים יותר, שהיו פחות מנותקים, המשיכו יהודים רבים בעבודה מחוץ לגטו. הדבר אפשר לשמור על קשרים עם האוכלוסייה המקומית, והשגת המזון היתה קלה יותר. עם זאת, גם שם הורגש המחסור.

(בספר תמונות המתארות רעב בגטו ורשה)

שאלה

מה ניתן ללמוד מן הצילומים על הגורמים שהביאו לכך שהגטאות הגדולים, כמו גטו ורשה, הפכו "אמצעי השמדה בלתי ישיר"?

*177*

"שיחה עם ילד" - ולדיסלב שלנגל

אלף תשע מאות ארבעים ושתים,

אם ובנה, בית-מלאכה, בית...

כחולים הם פניו של הילד,

שערות האם כחלב לבנות,

הגידי, אמי - מקשה הפעוט -

מה זאת אומרת: רחוק...

רחוק, ילדי, זה אי-שם בהרים,

מעבר ליערות, מעבר לנחלים...

רחוקים הם פסי הרכבת...

ומסעות בים האין-סוף.

רחוקים ההרים אדומים כשלהבת...

וספינות באופק הסגול,

וצפרירי בוקר הקלילים כל כך,

רחוקים הם איי הפז,

ורחוק הוא הדשא ירוק ורענן

והחול היבש והרך.

אבל איך להסביר לילד

את המושג רחוק...

כשאינו יודע מה הם נהרות...

ומעודו לא ראה הר ירוק...

ולא נותרו בזיכרונו

כמו לאמו... תמונות חרותות כה עמוק.

אז איך להסביר לילד

מה זאת אומרת רחוק.

מתוך: ולדיסלב שלנגל, אשר קראתי למתים - שירי גטו ורשה, תל-אביב, תשמ"ז, עמ' 68)

ולאדיסלב שלנגל היה משורר ופזמונאי יהודי שכתב בפולנית. בתקופת הגטו כתב שלנגל קטעי שירה ופרוזה שעסקו במצוקת היהודים בגטו.

מאז תחילת הגירושים עסקה יצירתו בחשבון נפש נוקב עם בני האדם ועם אלוהים. שלנגל נספה באפריל 1943 בעת המרד בגטו ורשה.

(בספר תמונה: הלינה אולמוצקי, אם וילד, גטו ורשה 1943)

תברואה, מחלות ומוות

מצב התברואה הקשה בגטאות נבע מהעדר תשתית תברואתית הולמת באזורים שנקבעו כתחום הגטו. ברוב הגטאות שרר מחסור באמצעי הסקה, בסבון ובמים, ותושבי הגטו התקשו לשמור על ניקיון בסביבת מגוריהם ולהקפיד על ניקיונם האישי. ההזנחה הגופנית הוחרפה בשל הרעב והלחץ הפסיכולוגי שבו היו שרויים תושבי הגטו, כתוצאה מן המאבק היומיומי להישרדות. בנסיבות המתוארות פרצו בגטאות מחלות מדבקות ומגיפות, שגרמו לתמותה המונית. בוורשה ובלובלין התפשטה מגיפת טיפוס הבהרות ובלודז' מגפת השחפת.

*178*

גם לקור היתה השפעה על ממדי התמותה. לגטאות סופקו מעט מאוד חומרי הסקה. בגטו לודז' החלו האנשים, ברוב ייאוש, לחפש חומרי הסקה בכל מקום אפשרי. הם פירקו שרידי בתים הרוסים, רהיטים, לוחות של רצפות עץ, דלתות פנימיות ומשקופי בתים, כדי לחמם את בתיהם. חלק ניכר ממקרי המוות בחודשי החורף נגרמו עקב הקור המקפיא ששרר בבתים.

(בספר תמונה: ילדים מקבצים נדבות ברחובות גטו ורשה. הילדים היו הראשונים שנפגעו מהרעב הנורא ומהמחלות שפשו בגטו)

קשיי החיים וריבוי מקרי המוות בגטו הביאו למאבק מתמשך על עצם הקיום הפיסי והאנושי. משפחות שלמות נדונו לתהליך איטי ומתמשך של הידרדרות עד מוות. את אוכלוסיית גטו ורשה ניתן לחלק לשלושה רבדים: 3-5 אחוזים מן התושבים התפרנסו מעסקים בגטו, כגון הברחת מזון בלתי חוקית, ומעטים הצליחו לשמור בידם חלק מרכושם; אלה לא סבלו חרפת רעב. שאר תושבי הגטו נחלקו לשתי קבוצות שוות פחות או יותר מבחינת היקפן המספרי: כ-200,000 נפש סבלו מרעב, אך נאבקו בו עדיין במלחמת קיום יומיומית; כ-200,000 נפש היו שרויים במחסור וברעב חמורים, במצב של מעין כליה מתמשכת. לא היה זה מצב סטטי אלא תהליך של הידרדרות. מדי חודש בחודשו מתו אלפים מבין המשתייכים לרובד זה של האוכלוסייה. במקביל הצטרפו אלפים מבני הרובד הנאבק על קיומו לאלה שתוחלת חייהם היתה קצרה מאוד.

ההנהגה הציבורית בגטאות עשתה מאמצים להתמודד עם נגע המגפות והתחלואה הגוברת, אך המלאי המוגבל של התרופות והאמצעים הרפואיים לא אפשר מתן עזרה ממשית. הרופאים בגטו ניצבו עקב כך בפני הכרעות רפואיות ומוסריות קשות. בגטו וילנה הלך ואזל האינסולין בחורף 1942, ולא ניתן היה להשיג את התרופה אף ב"שוק השחור". כמות האינסולין שנותרה בגטו הספיקה להמשך הטיפול בחולי הסוכרת שלושה חודשים בלבד. ד"ר ויינריב, האחראי על תחום המחלות המדבקות בבית החולים בגטו, קיבל בעצמו, בניגוד לדעת יתר הרופאים, החלטה שהכריעה בשאלה "מי לחיים ומי למוות": הוא ביקש להאריך את ימיהם של החולים שהיה להם סיכוי להיוותר בחיים, בידיעה שהוא חורץ את גורלם של האחרים.

(בספר תמונה: בגטו ורשה פעלו מרפאות ובתי חולים, שגיסו להקל ולו במעט על החולים בגטו)

העדר תרופות, ציוד ומזון הפך פעילות זו לבלתי אפשרית במציאות של הגטו.

שאלות

1. מדוע מקפידים הרופאים והאחיות על תלבושתם המקצועית גם בזמן שהציוד והתרופות אזלו?

2. איזה מסר הם משדרים אל מול תנאי הקיום בגטו?

*179*

עבודת כפייה ותעסוקה בגטו

למן ימי הכיבוש הראשונים הוטלה על היהודים החובה לעבוד בעבודות כפייה. עבודות אלה היו קשות מבחינה פיסית ומשפילות מבחינה אנושית, אך רבים מיושבי הגטאות התנדבו אליהן, בשל ההטבות המסוימות שהעניקו - בעיקר הקצבת מזון נוספת. תחילה עבדו עובדי הכפייה בתוך הגטו או בסמוך לו, אך משלהי 1940 נשלחו עובדים גם למחנות עבודה. במחנות העבודה נשחקו כוחותיהם של האסירים, ומשפחות רבות בגטאות נותרו ללא האב המפרנס. עול כלכלת המשפחה הוטל על הנשים ועל הילדים הבוגרים.

אופי התעסוקה לא היה אחיד בגטאות השונים. הוא הושפע ממספר גורמים: ההנהגה היהודית המקומית, מדיניות הרשויות הגרמניות ומעורבותם של בעלי עסקים גרמנים.

ראש היודנראט של לודז', מרדכי חיים רומקובסקי, פנה לרשויות הגרמניות והציע לנצל את המיומנות המקצועית של תושבי הגטו. באחד מנאומיו הדגיש רומקובסקי: "הצבתי לעצמי משימה להסדיר את החיים בכל מחיר... מעל לכל ניתן היה להשיג מטרה זו על ידי תעסוקה כללית. ולכן גם הסיסמא הראשית שלי היתה לתת עבודה למספר הרב ביותר של אנשים". בשנה וחצי האחרונות לקיומו של גטו לודז' עבדו בו יותר מ-90 אחוזים מיושביו. עם זאת, עבודתם עבור הגרמנים במפעלי הייצור לא מנעה רעב. השכר שקיבלו העובדים וכמויות המזון שסופקו לגטו לא אפשרו מחיה וקיום לאורך זמן.

בגטו ורשה השתדל היודנראט להימנע ככל האפשר מלהתערב בחיים הפנימיים, ובכלל זה גם בחיים הכלכליים של הציבור היהודי. דרכו של אדם צ'רטאקוב, יושב ראש היודנראט של גטו ורשה, היתה שונה בבירור מן הקו הסמכותי שהנהיג רומקובסקי בלודז'. עם זאת, לאחר שהגטו נסגר הקימו גם אנשי היודנראט בוורשה מדור לייצור, תוך שהם מעודדים את היהודים לעבוד במפעלים שהוקמו שם - הן של הצבא הגרמני והן של יזמים גרמנים פרטיים. מנהיגי היודנראט ביקשו לשכנע את תושבי הגטו, שרק תמורת עבודה ניתן יהיה להשיג את הכסף הדרוש לרכישת המצרכים החיוניים לקיומו של הגטו. ואולם, מכיוון שהשכר ששולם במפעלים שבחסות היודנראט, ובמפעלים שהקימו הגרמנים בגטו ורשה, היה זעום והספיק רק בקושי לקניית מנת לחם יומית, סירבו רוב היהודים להיענות לפניות אלה.

בגטו פרחה מערכת ייצור חשאית ובלתי לגלית, ובאופן פרדוקסלי, גם הרשויות הגרמניות נזקקו לשירותיה באין ברירה.

(בספר תמונה: ילדים ונערים נושאים כרכרה ובה לחם בגטו לודז')

(בספר תמונה: סדנאות מלאכה של ילדים בגטו לודז')

המזון שסיפקו הגרמנים חולק בין כל אנשי הגטו. חלוקה זו, שעליה הקפיד יושב ראש היודנראט רומקובסקי, לא מנעה תמותה המונית מרעב.

שאלה

מדוע נרתמים בני הנוער והילדים לעבודות שיזם היודנראט למרות הקושי שבהן?

*180*

תיאר זאת ביומנו עמנואל רינגלבלום:

תעשיינים ובעלי מלאכה יהודים גילו כושר המצאה ואילתור בלתי רגיל בהמרת חומרים חסרים בתחליפים... כתומר גלם לייצור שימשו בגדים משומשים... את כל הסמרטוטים הללו צבעו מחדש במצבעה מיוחדת... מספרי חשבונות ישנים ושיירי נייר שונים עשו קרטון וייצרו ממנו מזוודות. התפתח בקנה מידה גדול ייצור מברשות משיער, נוצות אווז, מחבטי מרבדים ופסולת ממינים שונים... מפעלי בורסקאות בלתי לגאליים עיבדו עורות שהוברחו לגטו... יבוא חומרי הגלם וייצוא הסחורה המוכנה (לצד הארי) נעשה על ידי הברחה... בתי החרושת הללו או ליתר דיוק אותן הסדנאות פעלו בהסתר, במרתפים נסתרים. לאור היום אי אפשר היה להבחין כלל כי במקום פועלת תעשיה לילית.

בשלב השיא הועסקו בעבודות הייצור הרשמיות בגטו ורשה כ-60,000 איש. ההכנסה הזעומה לא מנעה רעב, אך אפשרה קיום בתנאי מצוקה לאותם אנשים שהתפרנסו ופרנסו אחרים כתוצאה ממנה.

(בספר תמונה: ילדים שנתפסו בידי המשטרה הגרמנית, כשהם מנסים להבריח מעט מזון למשפחותיהם בגטו)

עמנואל רינגלבלום כתב על המבריחים: "מחובתו של הגטו אחרי השחרור יהיה להציב אנדרטה למבריח האלמוני".

שאלות

1. מדוע היה דווקא לילדים תפקיד מרכזי ב"תעשיית" ההברחות?

2. כיצד שינה מצב זה את תפקידם המקובל במשפחה?

"המבריח הקטן" - הנריקה לזוברט

בין גדרות התיל ועיי-החרבות,

בין חומות וסדקים וחיל המשמר,

בעקשנות, באומץ ורעב מאוד חומק אני כמו עכבר.

עם שחר ובשעות צהרים,

בכפור מקפיא וביום של שרב,

מסכן אני את חיי שבעתים,

ומושיט צוארי הקט.

השק תחת זרועי,

ובלויי סחבות על הגו,

רגלים קטנות אך זריזות

ופחד תמיד שבלב.

כל זאת עלינו לשאת,

כל זאת עלינו לסבול,

כדי שיהיה לגבירים

לחם יום-יום לאכול.

בין חומות, בין גדרות ולבנים,

עם שחר, ביום ובליל,

מורעב, ערמומי וחצוף

חומק אני כמו צל.

ואם יד הגורל תפתיעני,

כמו במשחק מחבואים,

תהיה זו מלכודת אשר תלכדני,

את, אמא, אל תחכי.

לעולם לא אשוב עוד אליך,

קולי מרחוק לא ישיגך.

עפר הרחוב יכסני

אבוד גורלו של בנך.

ורק דאגה אחת

תקפא לי על השפתיים.

מי יביא לך, אמי,

מחר פת לחם וכוס של מים.

ָ

*181*

עולמה של המשפחה

מציאות החיים בגטאות השפיעה רבות על קיומה ותפקודה של המשפחה. אומנם, היתה בה לכאורה המשכיות של מסגרת החיים המשפחתית הקודמת, אבל היא יצרה שבר הן מבחינת סדרי חייה של המשפחה והן מבחינתו של היחיד בתוכה. את תפקיד ראש המשפחה תפסה פעמים רבות האישה, לאחר שגברים רבים נשלחו למחנות העבודה. לעתים חדלו גברים לתפקד בשל חוסר היכולת לקיים את משפחותיהם בתנאי הגטו, והנשים והילדים נטלו על עצמם את עול הקיום.

המאבק להישרדות חייב את המשפחה בכלל ואת הנשים היהודיות בפרט להתמודדות יומיומית עם הצורך בהשגת מזון, בתחזוקת הבית ובטיפול בילדים. נשים עמדו שעות ארוכות בתור לקבלת מזון. מן המזון הנחות ביותר, כגון קליפות תפוחי אדמה, הן אלתרו דברי מאכל. משימה נוספת היתה קיצוב המזון בתוך המשפחה, כדי למנוע מצב של מחסור מתמשך. כותבת על כך ניצולת גטו ורשה: "אמי הצליחה לשמור על הלחם בהחביאה אותו מאיתנו במיטה. אנחנו הילדים ידענו את מקום המחבוא אך היא תמיד השגיחה עליו. פחדנו לקחת אותו משום שהיא ידעה שאם נאכל אותו, לא יהיה אוכל אחר כך".

(בספר תמונה: ילדים עומדים בתור לקבלת מזון בגטו לודז')

הנשים נאלצו לתמרן בין ההכרח לעבוד למחייתה של המשפחה לבין הצורך בהשגחה על הילדים, ובמיוחד על הקטנים שבהם. בשטחי הגטאות לא היו גנים, עצים ושטחי נוי. אמהות לילדים תרו אחרי כל פיסת ירק שנותרה לפליטה בגטו, כדי להנעים את גידולם של הילדים ולנסוך בהם מעט מן הנורמליות.

הנריקה לזוברט (1910-1942) - משוררת יהודייה שכתבה בפולנית; נספתה בטרבלינקה. כתב עליה ברשימותיו ההיסטוריון מגטו ורשה עמנואל רינגלבלום:

"הנריקה לזוברט חלתה בריאותיה. בלי סכומי כסף גדולים, בלי רבבות זהובים, אי-אפשר היה לחלום על הצד הארי. היו לה ידידים פולנים רבים - שהרי לא אחת ערכו לה ערבים ספרותיים, והיא היתה חברה באגודת הסופרים הפולנית - ואף על פי כן לא נמצא לה לו גם ידיד אחד שיציל אותה. בעת מבצע החיסול הראשון, נספתה בטרבלינקה יחד עם אמה, מנהלת בית-ספר ממלכתי".

עבור הילדים היה המעבר לגטו כרוך בהעדרן של מסגרות החינוך הרגילות. בדצמבר 1939 נסגרו בהוראת השלטונות הנאציים כל בתי הספר היהודיים בוורשה. מאמצי היודנראט לחדשם נתקלו בסירוב של השלטונות. בתגובה, הופעלו מסגרות חינוך בלתי חוקיות. במקצת המקרים בידי היודנראט עצמו, ובמקרים אחרים בידי ארגון העזרה העצמית הסוציאלית, בשיתוף תנועות הנוער והמפלגות הפוליטיות. רק מקצת הילדים נקלטו במסגרות אלה, שכן קרוב ל-100,000 מיהודי הגטו היו ילדים עד גיל 15. גם בתי היתומים ומוסדות הסעד שפעלו בגטו התקשו לקלוט את הנצרכים מקרב הילדים והנוער. המצב הקשה בגטו דחף ילדים רבים להתארגן בקבוצות, שעסקו בהברחה ובקיבוץ נדבות למען משפחותיהם. חבורות של ילדים, רבים מהם בני עשר עד שלוש-עשרה, התגנבו ועברו כמעט מדי יום ביומו לחלקה הארי של העיר, כדי להביא מעט תפוחי אדמה או כל דבר מזון אחר לגטו.

כתב על כך קפלן ביומנו:

כנופיות כנופיות הם נראים מטפסים על החומה, מזדחלים בפרצות החומה, וכן עוברים בשערי הגטו הרשמיים. יש גרמנים המרחמים מעט על הילדים האומללים, מתעלמים מהם, הופכים פניהם במתכוון והילדים באדרותיהם הממולאות רצים כחץ מקשת ונראים כציפורים מנתרות. אך יש גם רוצחים המכים את הילדים מכות רצח, לוקחים מידיהם את תפוחי האדמה, ובמקרים רבים אף מפעילים את נשקם. ולא ילד אחד בלבד נפל קורבן לצימאון הדמים.

בגטו ורשה שכנו כאמור זה ליד זה הנורמלי והבלתי אנושי: רחובות של עיר וחיי משפחה לצד המוות, הרעב והצפיפות הקשה. עם זאת, מצאה החברה היהודית בשעת שבר זו כוחות חיות, שמקורם במסורת

*182*

של דורות. אלה באו לידי ביטוי בפעילותם של מוסדות וארגונים שונים, רשמיים או מחתרתיים, שניסו ואף הצליחו לשמור על מידה של סדר חברתי, עזרה הדדית ודאגה לחלש.

"קידוש החיים"

היהודים הכלואים בגטאות ניהלו מאבק עיקש להישרדות ("איברלבן" ביידיש). הניסיון היומיומי להחזיק מעמד ולשרוד היה במידה מסוימת תגובה אנושית טבעית. ביוני 1942, כחודש לפני ראשית השילוחים מגטו ורשה, כתב ביומנו המורה אברהם לוין, כי "אחת מתופעות הלוואי המפליאות ביותר של מלחמה זו היא ההיצמדות לחיים". לדבקות בחיים היה גם ממד מוסרי ודתי, שהתמצה במושג קידוש החיים. מושג זה יוחס לרב ניסנבוים, מראשי הציונות הדתית בוורשה. הוא אמר: "זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות. לפנים דרשו אויבים את הנשמה והיהודי הקריב את נשמתו על קידוש השם; עתה דורש הצורר את הגוף היהודי, וחובה על היהודי להגן עליו, לשמור על חייו".

חלק ניכר מהגזירות הגרמניות נועדו להשפיל את היהודי ולהטביע בו תו של תת-אדם. אומנם, לגזירות אלה היתה השפעה על הציבור ועל היחיד גם יחד, אך לא השפעה גורפת, הממוטטת את כל המערכות. היהודים נאחזו ביצר החיים ובתקווה לעתיד. ביטוי אחד לכך היה מספרם הקטן של המתאבדים. ככלל, ראו יהודי פולין בנאצים אויב גס, שפל ובלתי אנושי, שאין ביכולתו לפגוע ברקמת עולמו האנושית של היהודי. כתב על כך קפלן ביומנו: "למה הדבר דומה? לכלב רע שאינו נוהג בך מידה של כבוד; התיעלב? הלא על כן כלב הוא". שנים של העדר זכויות אזרחיות, ושנות הכיבוש שבאו אחריהן, גרמו לציבור היהודי לעשות כל שביכולתו כדי לעקוף את החוק. הכוח לעקוף בכל דרך אפשרית את הגזירות שנכפו על היהודים טמון ללא ספק במורשת העבר, בשילוב היחס לכובש הגרמני.

התפוררות לצד חיוניות

האם הצליח משטר הגטאות לפורר את מסגרות החיים ואת דפוסי הארגון שאפיינו את הקהילה היהודית?

קשה להשיב תשובה חד משמעית לשאלה זו. העיון במקורות חושף גם ביקורות נוקבות על דרך תפקודם של יחידים ומוסדות בגטאות. היו יחידים שהצליחו לצבור הון בעסקאות מפוקפקות שזימנה המלחמה, והם סירבו עם זאת להושיט עזרה לזולת. עיתונות המחתרת בגטו ורשה הוקיעה, למשל, את מקומות הבילוי של מי שהכסף מצוי בכיסם, ואנו למדים מכך על פערים חברתיים וכלכליים בתוך הגטו. בווילנה פעלה בעצם ימי הגטו תזמורת שהופיעה בקונצרטים, והיו מי שהתרעמו על כך, וטענו כי "אין מנגנים בבית עלמין". ביומנים שונים אנו מוצאים הטחת אשמה ביהודים ששכלו את יקיריהם ולמחרת נהגו כאילו נמחקו הדברים מלוח ליבם. התופעה של חטיפת מזון, בשל תנאי הרעב הקשים, אף היא נזכרת מתוך ביקורת קשה. "מסוכן לשאת היום חבילה ביד", כותבת ביומנה הנערה מרי ברג מוורשה. ומוסיפה: "קבצנים רעבים עוקבים אחרי כל נושא חבילה מתוך חשד שמא יש עמו אוכל, ופתע, בהזדמנות נאותה, הם מתנפלים עליו וחוטפים את החבילה מידו, פותחים אותה ומשביעים את רעבונם... לא, אין אלה גנבים; אלה הם אנשים שהרעב העבירם על דעתם".

(בספר תמונה: הירש שיליס, תושב הגטו, גטו לודז', 1942)

שיליס נולד ב-1909 בעיר לודז'. בשנות המלחמה נכלא בגטו לודז' ובמחנות אושוויץ, פלוסנבורג, נירנברג ודכאו. בכל תקופת שהותו בגטו ובמחנות לא חדל לצייר. עם השחרור למד במינכן. התגורר בפרים וב-1956 עלה ארצה.

*183*

כיצד עלינו לפרש תופעות אלה? האם ניתן לומר כי עלה בידי הנאצים לפורר את רקמת חיי הציבור והתא המשפחתי, להרוס את רגש הרחמים לזולת ואת הערבות ההדדית של הקהילה? נראה שמסקנה זו עלולה לעוות את התמונה הכללית של החיים בגטאות. אין ספק שחיי הגטו הצמיחו בעיות רבות. צדדים אלה הובלטו ביומנים ובעדויות של הניצולים עצמם, שכן הם קוממו ועוררו תחושות של סלידה ומחאה. ואולם, הצד האפל אינו משקף את מכלול מאפייניה של תקופת חיי היהודים בגטאות.

חיי הגטו כמבחן לאמונה

אף שהדת שימשה תמיד מקור תמיכה עבור היהודים במצוקותיהם, הרי שחיי הגטו העמידו את האדם הדתי במבחנים קשים. מצד אחד - היה קושי מעשי ונפשי גובר לקיים את מצוות הדת כראוי. איסורים רבים הוטלו על קיום המצוות ויהודים הסתכנו ולעתים אף שילמו בחייהם כדי לקיים אותן. מצד שני, עלה קושי אמוני הנובע משאלת השכר והעונש - כיצד ייתכן שחפים מפשע כה סובלים מבלי שהמענים אותם יענשו. הרב קלונימוס קלמיש שפירא, הרבי מפיאסצ'נה, היה מהרבנים החשובים בפולין. עמד בראש הקהילה החסידית בפיאסצ'נה הסמוכה לוורשה והמשיך להנהיגה גם בגטו. הרב נספה במחנה ריכוז ליד לובלין בסוף 1943. כתב היד של דרשותיו מגטו ורשה הוסתר בארכיון "עונג שבת" והתגלה בשנת 1957. מובאות בזאת שתיים מדרשותיו, החושפות את הלבטים של היהודי המאמין.

שתי דרשות של הרב קלמן קלמיש שפירא, הרבי מפיאסצ'נה, בגטו ורשה:

דרשה לראש השנה תש"ב (אוקטובר 1941)

...חשבתי שבצרות כאלו כשיבוא ראש השנה אז תפילות ישראל תהיינה ברעש ושפיכת הלב כזרם מים (אך) קודם המלחמה יותר רעשו והתלהבו, גם ביותר שפיכת הלב התפללו תפילות ראש השנה מאשר שנה זו, פשוט הוא מפני חולשת הגוף שאין כח לישראל, אבל מכל מקום גם חוץ מזה רואים שבכלל גם ראש השנה וגם השבת תשובה אינו בהיראה וההתלהבות כמו מאז... ואיזה סיבות ישנן לזה, אי כי... כשאיש ישראל מתפלל ונענה בתפילתו אז מתחזק ומתלהב אחר-כך בשאר תפילותיו, מה שאין כן כשרואים שמתפללים, ולא די שלא נענים רק עוד הצרות יותר מתרבות רחמנא ליצלן נופל לב האדם ואינו מתעורר בתפילותיו, סיבה ב' היא... שלכל דבר גם לאמונה וגם לשמחה צריכים איש שהוא יאמין והוא ישמח, מה שאין כן כשכל האיש נרצץ ונרמס, אין מי שישמח.

שאלות

1. מה הן שתי התשובות שנותן הרב שפירא להיחלשות הדתית של היהודים בגטו ורשה?

2. מהו ההבדל המהותי בין שתי התשובות?

דרשה לפרשת חקת תש"ב (אפריל 1942)

...ובאמת פלא הוא איך העולם עומד אחר כל כך הרבה צעקות כאלו, בעשרה הרוגי מלכות נאמר שצעקו המלאכים זו תורה וזו שכרה, ענתה בת קול משמים אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים, ועתה ילדים תמימים מלאכים טהורים אף גדולים קדושי ישראל, הנהרגים ונשחטים רק בשביל שהם ישראל, שהם יותר גדולים מן מלאכים, ממלאים את כל חלל העולם צעקות אלו, ואין העולם נהפך למים רק עומד על עמדו כאילו לא נגע לו הדבר חם וחלילה.

מתוך: הרב קלמן קלמיש שפירא, אש קודש, ירושלים, תש"ך.

שאלות

1. "כאילו לא נגע לו הדבר..." - למי או למה מתייחסת המלה "לו" בדרשתו של הרב שפירא?

2. אילו עקרונות או תפיסות במסורת היהודית הדתית מתערערים על פי דרשתו של הרב שפירא?

3. על מה זועק הרב שפירא בדרשה זו?

*184*

עזרה וסיוע

למן ראשית ימי הכיבוש התארגן הציבור היהודי לסייע לפליטים ולנזקקים בתוך הקהילה. כבר באוקטובר 1939 הוקם מוסד לעזרה עצמית בוורשה, וכעבור זמן קצר פעלו שלוחותיו ברחבי הגנרל-גוברנאמן כולו. המוסד לעזרה עצמית בוורשה הפעיל רשת של ועדי בתים, שעזרו למשפחות מוכות מחסור. עם הזמן עזר המוסד לבתים נוספים וכן לפליטים, שמצבם היה קשה ביותר. למימון פעולותיו של המוסד לעזרה עצמית התגייס הג'וינט, ארגון העזרה היהודי-האמריקני. ארגון הג'וינט, שפעל בפולין מאז מלחמת העולם הראשונה, הורשה להמשיך בפעילותו עד כניסתה של ארצות הברית למלחמה (בסוף שנת 1941). ארגון זה ומוסדות הסעד הכפופים לו הפעילו מטבחים עממיים, גני ילדים ובתי יתומים, והושיטו עזרה רפואית וחומרית לנזקקים ביותר. אך מקורותיו הכספיים של הג'וינט אזלו במהירות, ולפיכך במהלך 1941 פחתה יכולתו להושיט עזרה, דווקא בשלב שבו הלך והחמיר מצבם של היהודים בגטאות. תחליף חלקי לקופה המתרוקנת של הג'וינט מילאו יחידים בעלי רכוש בגטאות, שנענו לפניות ארגוני הסעד והלוו להם כספים למימון פעולותיהם, תמורת הבטחה שכספם יוחזר להם עם תום המלחמה. בראש ארגון הג'וינט בגנרל-גוברנאמן עמדו אנשים מסורים ובעלי תושייה, ובהם פעיל הסעד המנוסה יצחק גיטרמן וההיסטוריון עמנואל רינגלבלום. תנועות הנוער והמחתרת נטלו אף הן חלק במאבק הקיומי ובניסיונות לסייע לחלשים ביותר. הן ארגנו פעילויות רבות, בעיקר בעלות אופי חינוכי-תרבותי.

בגנרל-גוברנאמן פעל מוסד סעד נוסף, שהוקם בחסות השלטונות הגרמניים ואיגד בתוכו גופי עזרה לאוכלוסייה הפולנית, האוקראינית והיהודית. מטעמים שונים עודדו הגרמנים מוסד זה, שמקום מושבו היה בקרקוב. במסגרת הארגון נרקמו יחסי הידברות בין היהודים לפולנים שעמדו בראשו, ולעזרה שהגיעה ממקור זה היתה השפעה לא מבוטלת על מאמצי ההישרדות של היהודים בתקופת המלחמה.

(בספר תמונה: בתור למטבח ציבורי בגטו לודז')

(בספר תמונה: כרזות המודיעות על מופעי תיאטרון ומוסיקה, גטו וילנה. למטה: התזמורת בגטו לודז' ותוכניות קונצרט משנת 1941)

תרבות וחינוך

הפעילות התרבותית הבלתי חוקית בגטאות היתה רבת פנים. בוורשה, בקרקוב ובמקומות אחרים לא התירו, כאמור, השלטונות את המשך

*185*

פעולתם של בתי הספר היהודיים. על כן הופעלה רשת של תאי לימוד חשאיים, ברמת בתי הספר היסודיים והתיכוניים. בגטאות אורגנו הרצאות בנושאים שונים, אגודות תרבות יזמו בחשאי פעילויות ביידיש ובעברית, תזמורות ומקהלות ניגנו ושרו, ותיאטראות העלו מחזות מן הרפרטואר היהודי הקלאסי ומחיי ההווה. סופרים ומשוררים בוורשה, בלודז', בווילנה, בקרקוב ובמקומות רבים נוספים יצרו וכתבו. כתיבתם, שחיוניות רבה נשזרה בין שורותיה, משקפת את אימת השעה.

בוורשה נוסד ביוזמתו של עמנואל רינגלבלום ארכיון מחתרתי בשם "עונג שבת". במסגרתו עסק צוות מיומן בריכוז חומר תיעודי וברישום קורות הגטו בוורשה ובגטאות נוספים. המחתרת שפעלה בגטו ורשה כללה פעילים מזרמים שונים ובעיקר תנועות נוער. היא עסקה בפעולות הסברה, חינוך וסעד והוציאה בחשאי עיתונים במספר שפות. בגטו ביאליסטוק הקימו אנשי תנועת המחתרת "דרור-החלוץ" ארכיון לתיעוד קורות הגטו. בגטאות הרבו בכתיבת יומנים. בין הכותבים היו סופרים, אישי ציבור, יהודים פשוטים, משכילים, דתיים ושאינם דתיים, וכן ילדים ובני נוער. רק מקצת היומנים מצויים בידינו היום, והם משמשים מקור מאלף ללימוד הלכי הרוח בציבור היהודי בתקופה האפלה של חיי הגטו.

תנועות הנוער בחברה היהודית

תנועות הנוער היהודיות שפעלו בגטאות נוסדו כשני עשורים לאחר ראשית הופעתן של תנועות הנוער באירופה. התנועות טיפחו תרבות נוער שונה מתרבותם של המבוגרים. היא התבססה על מפגשי רעים ועל חברה תוססת וחופשית, כתחליף לתרבות הבוגרים שהיתה יותר מאופקת. במרבית המקרים דגלו תנועות הנוער גם בקרבה לטבע ובחינוך לצופיות.

במזרח אירופה תפסו עד מהרה תנועות הנוער היהודיות, הן העצמאיות והן המסונפות למפלגות הפוליטיות השונות, מקום חשוב בציבור היהודי. בתקופה זו, שבה פנה הרחוב היהודי למגוון פתרונות אידיאולוגיים, כגון הציונות, הסוציאליזם והקומוניזם, הקים לעצמו הנוער מסגרות משל עצמו.

הרעיונות המשותפים לתנועות השונות ביטאו את שאיפתן לשינוי פני המציאות - אם בדרך של עלייה לארץ ישראל והתיישבות בקיבוץ ואם באמצעות תיקון פני החברה המקומית. תנועות הנוער קיימו פעילות ענפה: הרצאות, עיתונים תנועתיים, טקסים וטיולים, שאורגנו כולם בידי בני הנוער עצמם. התנועות הציוניות הקימו גם קיבוצי הכשרה, שבהם הן הכינו את חניכיהן לעבודה חקלאית לקראת עלייתם לארץ ישראל.

עם פרוץ המלחמה וראשית הכיבוש הגרמני בפולין החלה תקופה חדשה בתולדותיהן של תנועות הנוער היהודיות. בשלב הראשון סבלו תנועות הנוער - כמו הארגונים הקהילתיים והמפלגות הפוליטיות - ממבוכה, מבלבול ומהתפרקות של המסגרות הקיימות. רבים ממנהיגיהן נמלטו למזרח, לאזורים שכבשו הסובייטים. גם השליחים שהגיעו מארץ ישראל להדריך את חברי תנועות הנוער הציוניות חזרו כולם לארץ.

(בספר תמונה: טקס זיכרון של חזית הנוער הציוני לזכרם של הרצל וביאליק, לודז' 1943 - היעזר במנחה)

שאלה

האם בתמונות התזמורת וטקס הזיכרון מגטו לודז' יש לראות ביטוי של התנגדות ו"קידוש החיים" או ביטוי של הכחשה והתעלמות מן המציאות?

עד מהרה הוטל על אחדים מן המדריכים הבכירים, שנמלטו למזרח, לחזור לאזור הכיבוש הגרמני, כדי שלא להפקיר את חניכיהם ללא הנהגה. כך חזרו לשטח הכיבוש מרדכי אנילביץ', צביה לובטקין, יצחק צוקרמן (אנטק), טוסיה אלטמן, יוסף קפלן ופרומקה פלוטניצקה. חברים אלה יצרו לאחר מכן את גרעין ההנהגה של מחתרת תנועות הנוער שנלחמה בגטאות. המשימה הראשונה שבה החלו ראשי התנועות עם שובם היתה שיקום המסגרות של תנועות הנוער וארגונן מחדש בתנאי כיבוש ומחתרת. בשנות הכיבוש הראשונות לא היתה ההתארגנות המחתרתית קשורה בהתנגדות או במרי. האמונה שימי המצוקה יחלפו הביאה את

*186*

התנועות להקדיש את מרב המאמצים לשמירה על עצם קיומו הפיסי של הצעיר היהודי ועל זקיפות קומתו האנושית.

(בספר תמונה: חוות הכשרה של "מרכז החלוץ" בגרוכוב, ליד ורשה)

החווה הוקמה ב-1919 וננטשה עם הכיבוש הגרמני ב-1939.באפריל 1940 קיבלו החלוצים הצעירים היתר לשוב אליה, והיא הפכה הווה של צעירים ממספר תנועות נוער. עם הקמת גטו ורשה נאלצו הצעירים לנטוש את החווה, אך הם שבו אליה תוך זמן קצר. ב-1941 מונה מנהל גרמני לחווה, שהשתלט על התוצרת החקלאית והקצה לעובדים כמויות מזון קטנות. החווה ננטשה בסוף שנת 1941.

משימה נוספת היתה ההישרדות הרוחנית. תנועות הנוער ניסו להמשיך את עולם הרעיונות ואת ההווי התנועתי בתוך מציאות רווית אימה, פחד וחרדות. במצב זה הפך קן התנועה למקלט היחיד שבו ניתן היה לשוחח באופן חופשי, ולהשתחרר מן המועקות והחרדות ששררו בגטו. אך התנועות לא הסתפקו ביצירת מפלט מן המציאות של הקדרות והמחסור. תנועות הנוער קיימו פעולות חינוכיות ופרסמו עיתוני מחתרת - בפרט בגטו ורשה. הן ארגנו מסגרות חינוך מחתרתיות, סמינרים וספריות חשאיות, ואף עלה בידן להמשיך ולקיים את קיבוצי ההכשרה. חברי תנועות הנוער מילאו תפקיד חשוב ביותר כאנשי קשר בין הגטאות היהודיים המנותקים. שליחים, ובעיקר שליחות שאת זהותן היהודית לא ניתן היה לגלות בקלות, עשו את דרכם בין הגטאות, תוך סיכון עצמי רב, והעבירו ידיעות על מצב היהודים במקומות השונים. הודות לשליחים אלה הועבר מידע ממקום למקום והופצה עיתונות חשאית, במציאות שבה נאסר על היהודים לקרוא עיתונים חיצוניים או להאזין לרדיו.

על פי רוב מתחו התנועות השונות בגטו ביקורת על מדיניותם של היודנראטים. ביקורת זו הופנתה בעיקר כלפי המדיניות הסוציאלית של היודנראט, שפגעה דווקא בשכבות החלשות יותר של האוכלוסייה היהודית בגטו. התנועות הציוניות, שרבות מהן נאבקו לפני המלחמה נגד הקיום היהודי בגולה וראו את תפקידן המרכזי בהכנת חניכיהן לעלייה לארץ, מצאו עצמן פועלות בגטו לטובתו של כלל הציבור היהודי.

חברי תנועות הנוער היו על פי רוב אנשים צעירים מאוד, ועקב כך משוחררים מן הנטל הכבד של אחריות למשפחה. אנשים בגיל צעיר נכונים יותר מן האוכלוסייה הבוגרת להעזה מחשבתית ולחיפוש אחר פתרונות קיצוניים - גם כאשר הם אינם מצביעים על הצלה וישועה.

מבעיות החינוך בתנועת הנוער בגטו:

...התנועה יש לפניה עתה משימות רבות יותר מאלו שהיו לה לפני המלחמה... בזמנים הללו, שמציין אותם אובדן גמור של רוח הלחימה של הציבור היהודי, בשעה שהטרור שמפעיל הכובש שובר כל יכולת של התנגדות נפשית - בלי לדבר עוד על התנגדות במובן הגופני - צריך הנוער המתבגר לשמש את המעוז והמבצר לרוח החופש היהודית. צו השעה הוא להפיץ בין ההמונים היהודים את האמונה בנצחיותו ובתכליתו של קיומנו. הנוער שלנו... צריך איפוא ליצור קינים ותאים של התנגדות נפשית, שיעוררו בהמונים היהודים את האמונה בעתיד טוב יותר ואת הרצון להוסיף ולהתקיים. המלחמה בפסימיזם המתפשט ובהלך הרוח המדוכדך - זהו אחד מן התפקידים החשובים ביותר של הבוגרים, שהם צריכים למלא במסגרת הכללית של הציבור היהודי... אם בשנים שלפני המלחמה החינוך התנועתי עמד בסימן המפעל החלוצי בארץ ישראל, הרי בזמן הזה יש להדגיש, כי בחינוכו של הנוער אנו חייבים ליצור מזיגה בין תביעותיה של ההגשמה החלוצית בארץ ישראל ובין הצורך לפעול במקום, במטרה שנוכל לעמוד ולהתקיים ולהישאר בחיים. כך התרחב הרבה גם היקפו של החינוך. אין אנו יכולים לחסר ולא כלום מן התוכניות החינוכיות של השנים הקודמות, אלא אנו חייבים להוסיף עוד את הסיסמה של חיוב החיים בזמן הזה. שכן לא נצליח לעצב את עתידם של חיינו, אם לא נצליח לשמור על עמדות הנוער בתקופה הזאת. במידה שווה חייבים אנו לדאוג לחייו החומריים, כמו גם ליצירת תנאים מתאימים להתפתחותו הנפשית המתמדת...

מתוך: עיתון המחתרת של תנועת גורדוניה "דבר הצעירים", 11 ביוני 1942.

*187*

שאלה

כיצד מבטאים תכני המאמר בעיתון גורדוניה, את התקווה להגיע לזמן ומקום אחרים?

חיי היום-יום בגטאות מציירים מציאות חיים מורכבת. לצד המצוקה הקשה, שהולידה תופעות אנושיות שליליות, גילו יהודי הגטאות חיוניות מרשימה ועמידה אישית וקהילתית איתנה. כוח ההישרדות היהודי נשען על יצר הקיום העז, על מסורת רבת דורות של עזרה וערבות הדדית, ועל התקווה שהרע לא ימשול לעד והמלחמה עתידה להסתיים. היהודים פעלו מתוך הבנתם ופרשנותם את מציאות חייהם. איש לא העלה בדעתו את העתיד להתרחש.

שאלות סיכום

1. בהעדר פקודה אחידה להקמת הגטאות, נוצרו דפוסים שונים של גטו. ציינו קווי דמיון ושוני בין גטאות שונים.

2. מה היו הנימוקים שנתנו הנאצים להקמת הגטאות, ומה היו ככל הנראה הסיבות לכך בפועל?

3. "זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות. לפנים דרשו אויבים את הנשמה והיהודי הקריב את נשמתו על קידוש השם; עתה דורש הצורר את הגוף היהודי, וחובה על היהודי להגן עליו, לשמור חייו". למה התכוון הרב ניטנבוים בדבריו אלה? כיצד ניתן ביטוי לתפיסה זו בחיי הגטו?

4. ציינו כמה מן הבעיות הקיומיות שעמן נאלצו היהודים להתמודד במציאות החיים בגטאות. הציגו שתיים מדרכי ההתמודדות עם בעיות אלו.

5. כיצד ניצלו הנאצים את הגטאות כאמצעי להתאמת דמות היהודים לדימוי האנטישמי שלהם?

פרק 22. היודנראטים - הנהגה יהודית בצבת הכיבוש הנאצי

*187*

מושגים

- הוראת פרנק להקמת היודנראטים

- מניעי הצטרפות ליודנראט

- התפקיד הכפול של היודנראטים

- "עבודה כהצלה"

- משטרה יהודית

- התמודדות עם דרישות הנאצים

שאלות פתיחה

1. עמדו על השניות שבתפקידם של היודנראטים.

2. מה היו מטרות הגרמנים בהקמת היודנראט?

3. כיצד ניטו היודנראטים לשרת את הציבור היהודי בגטו?

הנהגה יהודית הוקמה בידי שלטונות גרמניה עוד לפני פרוץ המלחמה, עם הקמתה של "ההתאחדות הארצית של יהודי גרמניה" ב-1939. זמן קצר לאחר סיום הקרבות החליטו הנאצים על הקמתן של מסגרות הנהגה בקהילות היהודיות בשטחי פולין הכבושה. מועצות היהודים, הידועות בשמן הגרמני יודנראטים, הוקמו ברחבי אירופה הכבושה. במערב אירופה היו אלה יודנראטים כלל ארציים, ואילו במזרח הם היו מקומיים. בפרק זה נעסוק בקורות היודנראטים בפולין ובשטחי ברית המועצות הכבושים. נושא היודנראטים הוא מהנושאים הסבוכים והיותר שנויים במחלוקת בחקר השואה.

*188*

הקמת היודנראטים

ההוראה

פעילותם של היודנראטים נקבעה בשני מסמכים חשובים: 1. איגרת הבזק, ששלח ריינהרד היידריך למפקדי האיינזצגרופן בפולין ב-21 בספטמבר 1939; 2. פקודה מיוחדת להקמת מועצות היהודים שפרסם מושל הגנרל-גוברנאמן הנס פרנק, ב-28 בנובמבר 1939.

באיגרת הבזק נתן היידריך את ההוראות הבאות:

בכל קהילה יהודית יש להקים מועצת זקנים יהודית, שתורכב ככל האפשר מאישים סמכותיים ומהרבנים שנותרו... על המועצה לשאת באחריות, במלוא משמעותה של מלה זו, לביצוע כל ההוראות שניתנו ויינתנו - בדייקנות ובמועד שנקבע. יש להודיע למועצות על נקיטת אמצעים חריפים ביותר במקרה של חבלה בהוראות אלה...

מן המסמך עולה, שהגרמנים ראו במועצות היהודיות גוף אחראי לביצוע הוראותיהם. הבחירה באישים סמכותיים וברבנים נועדה לניצול השפעתה של המנהיגות היהודית הקיימת על הציבור היהודי כדי להטיל מרות ולהבטיח צייתנות.

הפקודה בדבר הקמת נציגויות של יהודים, שפרסם מושל הגנרל-גוברנאמן הנס פרנק, חייבה להקים יודנראטים בכל אחת מן הקהילות היהודיות באזור שתחת מרותו. מספרם של חברי היודנראט נקבע בהתאם לגודל הקהילה. היה עליהם להיבחר בבחירות פנימיות, ולדווח על תוצאותיהן לממונה הגרמני על המחוז. הוא היה רשאי לאשרן או להרכיב את המועצות מחדש, לפי ראות עיניו. הגרמנים לא התכוונו לאפשר בחירה פנימית ממשית של הנהגה יהודית מקומית, ובהקמת היודנראטים ראו דרך נוספת לשלוט באוכלוסייה הכבושה. בפועל ניצב היודנראט כבן ערובה לביצוען של ההוראות, על פי עיקרון האחריות האישית והקולקטיבית. תוך זמן קצר היו רוב יהודי פולין מצויים תחת הנהגתם של היודנראטים, המוסד היהודי היחיד שהשלטונות הכירו בו.

הקמת היודנראטים בשטחי ברית המועצות

לאחר כיבוש שטחי ברית המועצות נבחרו יודנראטים גם בגטאות שהוקמו שם. הם פעלו במתכונת דומה, אך נבדלו במספר היבטים מהיודנראטים בפולין: 1. עם הכיבוש הגרמני היו היהודים בשטחי ברית המועצות ללא מוסדות קהילתיים וארגוניים משלהם, מאחר שכל המסגרות היהודיות העצמאיות פורקו בתקופת השלטון הסובייטי. 2. עם הפלישה לברית המועצות נקטו הגרמנים במדיניות של השמדת בזק כמעט טוטלית של היהודים. באזורים נרחבים לא הוקמו כלל גטאות, או הנהגות מקומיות, כיוון שהיהודים נרצחו מיד עם הפלישה או זמן קצר לאחריה. הגטאות והיודנראטים הוקמו ביישובים שבהם התבצע הרג חלקי.

מינוי והקמה

במרבית המקרים נצטווה אדם יחיד להרכיב את המועצה, והוטל עליו לבחור את יתר החברים. לעתים הסתפקו הנאצים בהצגת הדרישה להקמת יודנראט, ולא התערבו בבחירת העומד בראשו וחבריו, והם נבחרו בידי הקהילות היהודיות עצמן.

על פי רוב הפך האיש שנצטווה להרכיב את המועצה ליושב הראש שלה. בדרך כלל היו ביודנראטים חברי ועד הקהילה או מנהיגי ציבור בתקופה שקדמה למלחמה. עם זאת, רוב ההנהגה הציבורית, הדתית והחברתית של יהודי פולין נמלטה מן המדינה. לכן אוישו מועצות היהודים בדרך כלל בפעילים שלא מדרג ההנהגה המוביל. מקצת מועצות היהודים שיקפו בהרכבן פחות או יותר את המבנה המפלגתי-הפוליטי של האוכלוסייה המקומית. עם זאת, אין מדובר בנציגות מוסמכת, ששוגרה מטעם מפלגות וגופים ציבוריים, שיכלו לחייבה למסור דין וחשבון על פעולותיה. קבלת תפקיד ביודנראט והפעילות בו היו בעיקר תוצאה של הכרעה ושל מעורבות אישית. גם ההכרעות שקיבלו חברי יודנראט במסגרת תפקידם לא עלו תמיד בקנה אחד עם תפיסת עולמם הפוליטית בעבר. כורח השעה יצר ככל הנראה הכרח בקבלת הכרעות שלא היו מתקבלות בימים כתיקונם.

בחלוף הזמן, ובפרט סמוך לשילוחים מן הגטאות, החלו הרשויות הגרמניות לשנות את הרכב היודנראטים. במקרים רבים סילקו או חיסלו הנאצים את הסרבנים ואת אלה שניסו לעקוף את ביצוע הגזירות או לשבשן. חילופים על רקע זה אירעו גם בקהילות גדולות, כמו קרקוב, לבוב ומינסק. הבאים במקומם פעלו בצל האיום, או סומנו מראש כאנשים נוחים יותר מבחינתם של הנאצים.

*189*

קטע מיומנו של אדם צ'רניאקוב

8/7/1942

רבים מעלים נגדי טענות על שאני עורך שעשועים לילדים, פתיחות חגיגיות של גינות, שמנגנת תזמורת וכו'. אני נזכר בסרט: אוניה טובעת ורב החובל - לשם עידוד רוחם של הנוסעים - מצווה לתזמורת הג'אז שתנגן. אני החלטתי לחקות את רב החובל הזה.

(בספר תמונה: יושב ראש היודנרט בגטו ורשה, אדם צ'רניאקוב - היעזר במנחה)

שאלה

כיצד מרמזת הדמות אותה בחר צ'רניאקוב לחקות על תפיסתו את תפקידו ועל מניעיו לקבלת התפקיד?

מניעי ההצטרפות ליודנראט

רבים הסתייגו מנטילת חלק ביודנראט - מוסד המחייב שיתוף פעולה כפוי עם הרשויות הנאציות. עצם המגע עם הגרמנים הרתיע רבים, אף שבשלב זה לא ידע איש כמובן את העתיד להתרחש. אותם אישי ציבור שנענו לפניית ההצטרפות עשו זאת מכמה סיבות:

1. מתוקף האחריות על חיי בני הקהילה. הם ראו חשיבות בהצטרפות לגוף שיוכל אולי לנצל את הסמכויות הניתנות לו לשמירת האינטרסים היהודיים.

לייב גרפונקל מקובנה תיאר בזיכרונותיו את האספה שבה נבחר ראש היודנראט בעיר:

באספה הוצעו מועמדים אחדים. ברם, איש מהם לא איחד סביבו את כל משתתפי האספה. נוסף על הכל סירבו כל המועמדים המוצעים לקבל את התפקיד הזה. נשתררה רוח של דיכאון גדול באספה. אחרי ויכוחים ממושכים הציע צ' וולף שישב ראש באספה, את מועמדותו של ד"ר אלקס, יהודי לאומי וציוני ורופא מפורסם בעיר קובנה. ההצעה נתקבלה מיד על ידי האספה כולה בהתלהבות רבה. אבל גם ד"ר אלקס סירב לקבל את המינוי הזה. ואז קם ממקומו הרב שמוקלר ונשא נאום נרגש ורווי כאב, שזעזע את כולם:

רבותי, העדה בקובנה עומדת על סף האבדון... יהודים! הצורר הגרמני דורש מאתנו "זקן יהודים" אולם לנו דרוש "ראש קהל" - שליח ציבור באמונה. המתאים ביותר מכולנו בשעה היסטורית זו - הוא ד"ר אלקס. לכן אנו פונים אליך ומבקשים ממך: ד"ר אלקס, בעיני הגרמנים הנפשעים תהיה בבחינת "זקן היהודים", אולם לנו תהיה ראש קהל. יודעים אנו שתפקידך מחייב אחריות ושהוא קשור בסכנות שלא נתנסה בהן איש מעודו! אך מצווה גדולה היא, שההשגחה הגדולה בכבודה ובעצמה, כנראה, הטילה עליך בשעה גורלית זו לעמוד בראש קהילתנו. כולנו נלך אתך עד הסוף, עד שנזכה ליום הגאולה ותוציאנו מהגטו, שהוא "גלות בתוך גלות" ותובילנו מעבדות לחירות בארצנו הקדושה. כעת התייצב נא בראשנו ללא חת כי שליחי מצווה אינם ניזוקים בזכות תפילת רבים, אמן סלה!

נוכח פניה זו ובקשתם של המשתתפים באסיפה ניאות ד"ר אלקס לקבל את התפקיד.

*190*

(בספר צילום: ד"ר אלחנן אלקט (משמאל), יושב ראש היודנראט בגטו קובנה. עימו בצילום ד"ר משה ברמן, מנהל בית החולים של הגטו)

2. כמה מראשי היודנראטים מונו בכפייה, תוך איומים על חייהם. במינסק תפסו אנשי הגסטאפו עשרה גברים בחוצות העיר, הוליכן אותם לבית הממשל, והודיעו להם, שמעתה הם "הוועד היהודי", המחויב למלא אחר ההוראות הגרמניות. הם הוזהרו שכל עבירה, ולו הקלה ביותר, תעלה להם בחייהם.

3. חלק קטן מראשי היודנראטים קיבל את התפקיד משיקולים אישיים ואינטרסנטיים. קצתם היו תאבי שררה, או סברו שהצטרפות להנהגה תפטור אותם מעול הגזירות של הגרמנים. אחרים קיוו שחברות במועצה תשמש דרך להצלתם ולהצלת משפחותיהם.

היודנראט היה חוליית הקשר היחידה בין השלטונות הנאציים לבין היהודים בגטאות. לציבור היהודי לא היתה גישה למוסדות הגרמניים ולמשטרה הגרמנית. השאלות והטענות שביקשו יהודים להפנות לשלטונות, כולל שאלות על גורל נחטפים, אסירים ורכוש שדוד, צריכות היו לעבור דרך היודנראט. לכן, אין לתמוה על כך שלעתים הופנה זעם הציבור דווקא נגד הגורם המתווך. מן התיעוד הגרמני עולה בבירור, כי הממונים הנאציים על הגטאות לא זו בלבד שהיו מודעים לכך שהיודנראטים וראשיהם סופגים את מחאותיהם ואת כעסם של ההמונים, אלא שלכך בדיוק התכוונו.

מבנה היודנראטים, תפקידיהם וסמכויותיהם

את תפקיד היודנראטים מאפיינת שניות: המועצות הוקמו בראש ובראשונה לשרת את המדיניות הנאצית. ואולם, הן נטלו על עצמן לשרת גם את צורכי הקהילות - צרכים שהשתנו ממקום למקום ומתקופה לתקופה. שניות זו באה לידי ביטויה המעשי בניגודים ההולכים ומחריפים בין התכתיבים הנאציים ובין הניסיון להקל על מצוקות הקהילה ולדאוג לצרכיה.

טיבם והיקפם של התפקידים שהוטלו על היודנראטים היו שונים לחלוטין מתחומי האחריות של מוסדות ההנהגה של הקהילות היהודיות בעבר. הגטאות הופרדו מן החברה החיצונית הלא יהודית והיו יחידה מנהלית סגורה ומנותקת מן החוץ. לכן הוטל על היודנראטים לספק שירותים שהיו מסורים בעבר לטיפולם של מוסדות ממלכתיים ועירוניים, בתנאים קיצוניים של מחסור שלא היה כל סיכוי להתגבר עליו. בנוסף לענייני דת, קבורה, סעד וחינוך, שהיו נחלתן של הקהילות בעבר, נאלצו המועצות לעסוק בחלוקת מזון, בעבודה, בדיור, בבריאות ובתברואה. גם תחומים שהיו זרים מאוד למסורת היהודית בגולה, כמו משטרה ובתי סוהר, הפכו הכרח מבחינתן של המועצות היהודיות, הן בשל התכתיב הגרמני והן בשל הצורך לארגן את חיי היום יום בגטאות הסגורים. כמו כן נדרשו היודנראטים לספק לרשויות הגרמניות עדכון סטטיסטי שוטף של האוכלוסייה היהודית, כוח אדם לעבודות כפייה וכיוצא באלה. היודנראטים ניצבו מול תפקידים אלה בלא שיהיו ערוכים להתמודד עמם מבחינה ארגונית ומקצועית.

(בספר תמונה: כבאים יהודים במסדר בגטו לודז')

*191*

ההוראות הנאציות יצרו ביקורת ותרעומת מצטברת של הציבור היהודי בגטאות כלפי היודנראטים. חברי המועצות הופקדו, למשל, על רישום היהודים המתאימים לעבודות כפייה. הם ראו בהסדרת העבודה אפשרות למנוע את חטיפתם של היהודים מרחובות העיר, תופעה שרווחה מאוד בראשית ימי הכיבוש. עם זאת, הגיוס למחנות העבודה נערך בעיקר מקרב האוכלוסייה החלשה בגטאות - הפליטים והרעבים. בעלי הקשרים והאמצעים החומריים השתמטו מחובה זו תמורת תשלום ליודנראט, שנזקק לכספים אלה לצורך מימון פעולותיו. לעתים תכופות הטילו הרשויות הנאציות קנסות על הגטאות, והיודנראטים נדרשו למסור להם כספים או סחורות. נאמר להם, שכל עיכוב במסירה יגרור בעקבותיו עונש קולקטיבי. הציבור המעונה בגטאות ראה את נציגי היודנראט לוקחים את שארית רכושו, ותלה בגוף זה את האחריות הישירה לכך.

(בספר תמונה: יהודים מגטו ורשה מחכים בתור לחלוקת תלושים שיאפשרו להם קבלת מזון ללא תשלום)

ככל שהחמיר מצבם של היהודים בגטו כך רבו האנשים שלא יכלו להרשות לעצמם לקנות מזון. היודנראט חילק לנזקקים תלושים לקבלת מזון ללא תשלום. אך הדרישה עלתה בהרבה על היכולת ורבים גוועו ברעב.

אספקת המזון הפכה בכורח הנסיבות לאחת המשימות החיוניות ביותר של היודנראטים. הרשויות הנאציות שלטו במעט המזון שהוקצב לגטו, והנציגות היחידה שיכלה לרכוש מזון (על פי ההקצבות) היתה היודנראט. קיצוב המזון, אספקתו הבלתי סדירה ואיכותו הירודה הביאו את היודנראטים למציאת פתרונות שונים לבעיית הרעב. מחלקת המזון בווילנה הקימה מעין "בית חרושת" בגטו, שעסק בייצור קמח ועמילן מקליפות תפוחי אדמה יבשות, סבון מעצמות סוסים וסירופ וסוכריות מתפוחי אדמה. לצד ארגוני הסעד שפעלו בפולין, קצתם עוד לפני המלחמה, כמו הג'וינט, עשו גם מועצות היהודים ככל יכולתן להטיב את מצבם של הנזקקים. בתי יתומים ובתי תמחוי סיפקו ארוחות יומיות, אבל המזון הדל הספיק רק למקצת הזקוקים לו כה נואשות.

(בספר תמונה: עובדי ענף הקבורה של היודנראט בגטו ורשה מפנים את גופות מתי הגטו לקבורה בבית הקברות היהודי)

רוב המתים נקברו בקבורה המונית, בבורות גדולים שנחפרו בבית הקברות. בינואר 1941 מתו 898 יהודים בגטו. באוגוסט 1941 הגיע מספר המתים ל-5,560. עד סוף קיומו של הגטו נעה התמותה החודשית בין 4,000 ל-5,000 נפש.

שאלות

1. מהו הקשר בין תמונת בית התמחוי לתמונת הקבורה?

2. כיצד מעידות תמונות אלה על כך שהיודנראט לקח על עצמו להתמודד עם משימה בלתי אפשרית?

בעיית הבריאות בגטאות יצרה אף היא צורך במענה מיידי. מרבית בתי החולים נותרו מחוץ לשטח הגטו, ואלה שפעלו במקום סבלו מהעדר

*192*

תרופות בסיסיות ומכשור רפואי. ראשי היודנראטים עשו כל שביכולתם להרחיב את שירותי הבריאות, אך לא יכלו להושיע אל מול ממדי המגפות והתנאים הקשים.

הצפיפות הקשה, שהחריפה עם גירושם של פליטים ממקומות רתוקים לשטחי הגטאות, חייבה את היודנראטים לקבוע היכן ישוכנו פליטים אלה. בגטאות רבים לא נמצא לפליטים מקום והם היו הראשונים למות ברחובות הגטו.

היודנראטים ניסו ככל יכולתם לשמור על דפוסי החיים בגטאות, תוך ניהול מאבק יום יומי להשגת תנאי קיום מינימליים. אלה כללו לא רק מזון ובריאות אלא גם חינוך והשכלה. בוורשה לא התירו הנאצים את פתיחתם של בתי הספר לאחר הקמת הגטו. רק כשנה לאחר סגירת חומות הגטו הותר ליודנראט לפתוח את בתי הספר היסודיים, אך למדו בהם רק כ-20 אחוזים מילדי הגטו בגילאים אלה. גם היצירה התרבותית נמשכה במקרים רבים בעידודם של היודנראטים. דווקא בתקופת מצוקה זו חשו תושבי הגטו צימאון רב לאירועי תרבות ואמנות, וגברה ההתעניינות במורשת היהודית. גילויי התרבות בגטו וילנה, לדוגמה, היו רבי עוצמה ותפסו מקום מרכזי בתפקידיה הרשמיים של מועצת הגטו.

העבודה כהצלה

יודנראטים רבים עסקו בפיתוח תעשייה. הדבר נועד לענות על מספר צרכים:

1. צורך כלכלי. ההכרח למצוא תעסוקה ומקורות מחיה להמונים בגטו. ב-13 במאי, שבועיים בלבד לאחר שנסגרו חומות גטו לודז', הגיש יושב ראש היודנראט, חיים רומקובסקי, מכתב לראש העיר הגרמני, ובו הודיע כי סיים את רישומם של 14,850 העובדים המומחים בגטו. בגטו זה הוקמה תעשיית טקסטיל ענפה, שייצרה בין השאר מדים לצבא הגרמני.

2. הוכחת יעילות הגטו ועובדיו. מועצות יהודים רבות פעלו להוכיח לגרמנים שהיהודים מתאימים לעבודה יצרנית, בניגוד לתפיסה הנאצית, שראתה ביהודי יסוד בלתי יצרני. היודנראטים בגטאות ניסו להוכיח שניתן להפיק תועלת מהעסקת פועלים ובעלי מלאכה יהודים. בשטחי ברית המועצות הכבושים, שבהם ידעו על הרצח ההמוני, כמו בווילנה ובביאליסטוק, סברו ראשי היודנראטים, שהמניע העיקרי להשמדה הוא חוסר רצונם של הגרמנים לקיים יסוד "בלתי יצרני" זה. לפיכך הם שאפו להפוך את גטאותיהם לפרודוקטיביים ככל האפשר, ובכך להפוך את העבודה ל"דרך הצלה". בתקופת הגירושים הפכה התפיסה של "עבודה כדרך להצלה" לבסיס תפיסתם של רבים מראשי היודנראטים. הם סברו כי תרומה למאמץ המלחמתי הגרמני תביא להמשך קיומו של הגטו. תפיסה זו הביאה כמה מראשי היודנראטים להשלים עם שילוחם של היהודים שאינם מביאים תועלת, כדי למלט מגורל זה את העובדים. תפיסה זו אף הובילה למעורבות יהודית במהלך הגירושים. יעקב גנס מווילנה ורומקובסקי מלודז' טענו, שכך ניתן יהיה להתמקח עם הגרמנים, להפחית את מכסת המגורשים ולדאוג לכך שלא יגורשו הצעירים ואלה היכולים לסייע לכלל הציבור. לאור הידוע לנו היום על המדיניות הגרמנית העקרונית, חישובים ותמרונים אלה היו חסרי סיכוי ביסודם. אין כל ספק שהדימוי הבעייתי של היודנראטים נבע במידה רבה מההכרעות הקשורות בתקופת הגירושים וממדיניותם של ראשי יודנראט אלה.

(בספר תמונה: בית מלאכה לתפירה בגטו לודז', העובדים ייצרו בעיקר מדים לצבא הגרמני)

היודנראטים והמשטרה היהודית

הקמת המשטרה היהודית היתה תופעה חסרת תקדים במסגרות הקהילתיות היהודיות בגולה. הממשל הגרמני הוא שהורה על הקמתה של משטרה יהודית בגטאות. הגיוס למשטרה נעשה בעיקר באמצעות פרסום מודעות. התנאים כללו: תעודת גמר של בית ספר תיכון, משקל וגובה מתאימים, סיום שירות צבאי, עבר נקי ללא רבב והמלצה של שני

*193*

אנשים. בפועל היה הקריטריון הקובע הכושר הגופני, ולעתים גם ניסיון צבאי קודם. בוורשה היו רבים מבין קציני המשטרה בעלי השכלה גבוהה ובעלי מקצועות חופשיים. הזכויות שהוענקו לשוטרי הגטו - פטור מעבודות כפייה, מתשלומי כופר ומשילות למחנות עבודה - פיתו צעירים להצטרף למשטרה, אף שבשלב הראשון לא קיבלו השוטרים משכורת. לעומת זאת, קיבלו השוטרים מנות מזון מוגדלות. אי קבלת משכורת הביאה לשחיתות בשורות המשטרה. בגטו ורשה, למשל, מנתה המשטרה כ-2,000 איש, והם צוידו במדים, בדרגות ובאלות. על אף התנאים המשופרים, היו מקומות שבהם התקשו לאייש את שורות המשטרה היהודית.

חוגים מסוימים התייחסו בחשדנות כלפי המשטרה היהודית. הגופים הפוליטיים, ובעיקר תנועות הנוער, הורו לאנשיהם שלא להתגייס למשטרה. מבין מאה מפקדי משטרות יהודיות בגנרל-גוברנאמן, קרוב ל-70 אחוזים לא היו פעילים קודם לכן בחיים הפוליטיים והקהילתיים. כ-20 אחוזים מהם היו פליטים שלא מבני המקום, ורק 10 אחוזים היו עסקני ציבור קודם לכיבוש. ישנם מקומות שבהם התגייסו למשטרה אנשים תאבי שררה. בוורשה, למשל, מונה למפקד המשטרה יהודי מומר, בעל דרגת קצונה מהמשטרה הפולנית, שהיה בעל גישה מתנכרת לציבור היהודי. עובדה זו השפיעה על המנגנון המשטרתי כולו.

את תפקידי המשטרה ניתן למיין לשני סוגים עיקריים:

1. סיפוק דרישות גרמניות, שמסרו להם ישירות הגרמנים או היודנראט;

2. שירות הצרכים היהודיים הפנימיים, כפי שהתווה היודנראט.

(בספר צילום: המשטרה היהודית בגטו ורשה - היעזר במנחה)

שאלה

היודנראטים נאלצו להתמודד עם תחומי סמכות ואחריות שלא היו קודם לכן בידי הקהילה היהודית. כיצד מבטא זאת הצילום?

*194*

צאלק פרחודניק (1916-1944), מהעיירה אוטווצק שליד ורשה, תיעד ביומן את שילוח אשתו ובתו לטרבלינקה, את תפקידו כשוטר, ואת הסתתרות הנותרים ממשפחתו בדירת מסתור. באוקטובר 1944 נספה בוורשה בהתקוממות הפולנית.

מיומנו של צאלק פרחודניק

19 באוגוסט 1942

מגיעים הקרונות... אלוהים עשה נס! אנחנו מבקשים את הגרמנים, כמעט כורעים ברך ומתחננים על נשותינו. השטן הגרמני ממשיך ללעוג לנו.

"טוב נשחרר אותן". לשמחתי אין גבול. אני רץ אל אשתי: "אנקה, אנקה, ניצלת!"

סוף-סוף קבוצת השוטרים ממוקמת בצד, והגרמנים מורים לנו להעמיס את האנשים האחרים לקרונות...

הגיע יום ההשמדה. לגרמנים לא היתה בכלל עבודה. הם פנו אל תחנת המשטרה היהודית, שם ציוו על ההמון המצטופף להסתדר בשורות, הודיעו שכולם הולכים למגרש לשם מיון ואז ישוחררו משפחות השוטרים. השוטרים מתרוצצים כמטורפים, איש לא יודע מה לעשות. כל אחד חרד למשפחתו, לעצמו, וכולם רצים ללא מטרה ושורקים במשרוקיות.

רצתי הביתה. אשתי איבדה את העשתונות. מלבישה את הילדה. בעצמה לבשה שתי שמלות, חצאית, מותניה, ז'קט ומעיל עליון. היא רוצה להתחבא במרתף. משתלטים עלי פחד ואימה. הילדה עלולה לפרוץ בבכי, וכשימצאו אותה לא יעזור לה שהיא אשתו של שוטר. יהרגו אותה ואת הילדה ואת כל האחרים שכבר התחבאו שם. מה לעשות? או אלוהים.

אני לוקח את הילדה על הידיים ומוליך את אשתי, לא די שאיבדתי אותה, גם נשארתי עם התודעה שהייתי התליין שהובילה למוות...

מתחיל להחשיך. כולם כבר בקרונות. הגרמנים ניגשים אל נשות השוטרים ומתחילים למיין אותן. ילדים אינם משוחררים!

"צאלק, צאלק, מה אעשה?"

מכל עבר נשמעות קריאות דומות. בערפול חושים אני תופס את אטושקה, בשר מבשרי, ומעמיד אותה בצד. היא עומדת מנומנמת ורעבה ומבט של פליאה על פניה. אולי איננה מבינה מדוע אבא, שתמיד היה כל-כך טוב אליה, עוזב אותה פתאום בחושך. עומדת ואינה בוכה, רק עיניה מבריקות, העיניים הגדולות.

פתאום מכוונים את הרובים אלינו. נזרקת פקודה:

"כל השוטרים לעבור בריצה לקצה המגרש. בשתי דקות להסתדר!" נדמה לנו שאנחנו עומדים במקום. לא ולא, הרגליים, נגד רצוננו, נושאות אותנו לקצה המגרש. השטן הגרמני מגלה את פרצופו האמיתי.

היא (רעייתו המובלת לרכבת) קוראת כבר מרחוק ומושיטה אלי את זרועותיה. גם הילדה מביטה בי באופן אינסטינקטיבי בזרועות מושטות. אני שותק. וילנדורף חוסך ממני את התשובה. מבלי לומר מלה לאשתו, הוא מסיר וזורק את הסרט, את הכובע, את המספר, ומתיישב בשקט על האדמה ליד אשתו. "אנחנו נוסעים ביחד", זאת תשובתו האילמת של וילנדורף. אדם של כבוד. קומוניסט מזה שנים רבות, אברם וילנדורף! מה אוכל לספר עליך? במשך שנה שלמה היינו ידידים קרובים, תמיד יחד, אתה קומוניסט ואני ציוני. עכשיו אתה הוא זה שמציל את כבודם של יהודי אוטובצק, את כבוד המשטרה וממתיק את הרגעים האחרונים של חיי אשתך. ואני? אני אינטלקטואל, מה אני עשיתי? האם זרקתי את הסרט? לא, לא היה לי אומץ...

...את נמצאת בקרון הרביעי אחרי הקטר, קרון התפוס אך ורק על-ידי נשים וילדים...

את יושבת על הקרשים ברגליים מקופלות ואוחזת את אטושקה על ברכייך...

את יושבת ולא מבינה דבר אחד. איך קרה שצאלק שלך, שאהב אותך כל-כך עשר שנים, תמיד נאמן ומנחש את כל משאלותייך וממלא אותן בחפץ לב, פתאום הוא בגד בך והניח לך לעלות לבדך לקרון.

מתוך: צאלק פרחודניק, התפקיד העצוב של התיעוד - יומן מחבוא

*195*

בפועל באו תפקידים אלה לידי ביטוי באיסוף קנסות והיטלים, בהחרמת חפצים, בגביית מיסים, באיסוף אנשים לעבודת כפייה, ומעל לכל, בשלב הגירושים, בהשתתפות בחטיפות לקראת הגירוש.

באופן רשמי היתה המשטרה היהודית אחת ממחלקות היודנראט. בפועל היתה מערכת היחסים בין המוסדות משתנה ומורכבת, והיא נגזרה ממרקם היחסים בין ראשי היודנראט, מפקדי המשטרה ונציגי הרשויות הגרמניות. במקומות רבים נשארה המשטרה תחת פיקוח היודנראט במהלך התקופה כולה. במקרים אחרים היה הפיקוח רשמי בלבד, והמשטרה הפכה עצמאית או היתה נתונה לא במעט למרות המשטרה הגרמנית, הפולנית או הליטאית. כך היה לדוגמה בוורשה. במקומות אחרים, כגון וילנה וקרקוב, השתלטה המשטרה על היודנראט. במקומות רבים כפו הגרמנים מינוי של מפקדי משטרה, מתוך ידיעה מראש שהם יהיו עושי דברם.

התפקיד השנוי ביותר במחלוקת שמילאה המשטרה היהודית היה הסיוע ליחידות הגרמניות בחטיפת יהודים ובכליאתם בעת הגירושים. על השוטרים היהודים בוורשה כתב המשורר יצחק קצנלסון, כי אין בהם "אף משהו מן היהודים ואף משהו מן האדם. פרי גרמנים ורוח העם הרוצח הזה". מקצת אנשי המשטרה ראו עצמם נבדלים מן הציבור ומן הגורל הצפוי לו. אחרים סברו, כי מוטב שריכוז היהודים לגירוש ייעשה בידי יהודים, וכך תתאפשר הענקת חסות לבעלי זכויות והצלת אנשים שלדעתם הם חיוניים לגטו. בגטאות רבים נהגו השוטרים באכזריות רבה כלפי תושבי הגטו. בגטאות אחרים, לעומת זאת, היו גילויי התאפקות ואף ניסיונות לסיוע. במקצת המשטרות ערקו שוטרים מתפקידיהם בסוף תקופת הגירושים, על רקע סירובם להמשיך לבצע תפקיד זה. למעשה נוהלו הגירושים בידי היחידות הנאציות, בסיוע יחידות עזר אוקראיניות ולטביות, אך גם המשטרה היהודית מילאה בהם תפקיד ממשי. במהלך הגירושים פעלה המשטרה לרוב כגורם עצמאי ובלתי תלוי ביודנראט. את הוראותיה היא קיבלה ישירות מן הגרמנים.

מדיניותם של היודנראטים

גם בתקופה שקדמה לשילוחים, ועל אחת כמה וכמה במהלכם, נדרשו אנשי היודנראט להחליט על גבול הציות להוראות הגרמניות. מצד אחד ניצבה ההוראה הגרמנית, ומצד אחר ניצב מצפונם של ראשי היודנראט ופרשנותם למציאות ולמושג טובת הקהילה. ההכרעות שנפלו והתגובות של היודנראטים השונים לא היו אחידות.

היחס לממשל הנאצי

השניות, שהיתה חלק מהותי מעצם הקמתו של היודנראט, הביאה להתמודדויות בלתי פוסקות עם הממשל הנאצי. לצורך ניהול המאבק השתמשו היודנראטים באמצעים שונים של משא ומתן.

1. ניצול המאבק שניטש בשטחים הכבושים בין הרשויות הגרמניות השונות. בין הרשויות הגרמניות - המנהלית, הצבאית והמשטרתית - ניטש לכל אורך שנות הכיבוש מאבק סמכויות. לעתים גרם הדבר להרעת תנאיהם של היהודים, וכל רשות ניסתה לעלות על האחרת במידת החומרה שבה נקטה כלפי האוכלוסייה היהודית. אך לעתים יכלו היודנראטים לנצל יריבות זו כדי להגיע להישגים, גם אם קטנים וחולפים. בנובמבר 1939 הודיע קצין ס"ס למועצת היהודים בוורשה, שתוך שלושה ימים יתרכזו כל יהודי העיר באזור מתוחם, שיוכרז כגטו. משלחת היודנראט, בראשות יושב הראש צ'רניאקוב, עקפה את ה-ס"ס ופנתה למפקד הצבא בעיר, שכלל לא ידע על ההנחיה שניתנה לכאורה בשמו. המפקד הצבאי, שלא אהב את השימוש בשמו ובסמכותו, הודיע למשלחת היודנראט כי בינתיים הם רשאים להתעלם מפקודת ה-ס"ס, ומועד הקמת הגטו נדחה כמעט בשנה.

2. מאבק נגד הגזירות השונות באמצעות שתדלנות, הפניית עצומות ושוחד. לאחר כל גזירה או הוראה גרמנית נעשו ניסיונות לבטל או להחליש את הגזירה, למשל להפחית תשלומי קנסות או להגדיל את מנות המזון שהוקצו לגטו. רוב הפניות נותרו ללא מענה. במקרים מסוימים ניסו יודנראטים להיעזר בתשלומי שוחד כדי לזכות בהקלות מהרשויות הגרמניות. היודנראט בביאליסטוק החזיק מחסן מיוחד ובו מלאי של רהיטים, דברי טקסטיל, כלי שולחן ואביזרי בית אחרים, כדי שיהיה בידו להעניק "מתנות" לגרמנים. לעתים הסתיימו ניסיונות שוחד אלה ברציחתם של ראשי היודנראטים.

השימוש בשוחד ובשתדלנות היה ניסיון להתגבר על המצב באמצעים שהיו ידועים ומוכרים לראשי הציבור היהודי זה מכבר.

קשה היה לחברי היודנראטים להבין כי דרכים אלה שייכות לעבר ולאקלים אידיאולוגי שונה לחלוטין. ראשי היונדראטים לא יכלו לדעת מה עמד מאחורי הצעדים הנאציים השונים והמטעים, וכי אמצעי השתדלנות המסורתיים היו חסרי כל כוח השפעה מול מציאות חסרת תקדים זו.

*196*

3. סירוב למלא פקודות גרמניות. יושב ראש היודנראט הראשון בגטו לבוב, ד"ר יוסף פרנס, סירב בסוף אוקטובר 1941 לספק אנשים למחנה עבודה. לפי עדויות שונות אמר: "כל עוד אני מכהן כיושב ראש היודנראט, שום פקיד במנגנון המועצה ושום שוטר יהודי לא ייתן יד למילוי דרישה זו. אנשים לא אתן...".

בשל כך, ובשל התנגדויות נוספות להוראות הגרמנים, נאסר פרנס ונרצח.

דברי גנס בפני אנשי ציבור בווילנה על האקציה, ריכוז היהודים, לקראת גירושם ורציחתם באושמיאנה

27 באוקטובר 1942

רבותי, הזמנתי אתכם היום, בכדי לספר על אחת הטרגדיות האיומות שבחיי היהודים - כאשר יהודים הוליכו למוות יהודים. ברצוני לדבר הפעם דברים גלויים. לפני שבוע ימים הגיע וייס מהס"ד (שירות הביטחון הנאצי) ופקד עלינו בשם הס"ד, לנטוע לאושמיאנה. בגטו אושמיאנה ישנם כ-4,000 יהודים, ואין אפשרות להשאיר שם מספר כזה. לפיכך יש להקטין את הגטו, לבחור באנשים שלא מתאימים לגרמנים, להוציא אותם ולירות בהם. ראשונים הנשים והילדים, שבעליהן נלקחו אשתקד בחטיפות...

דטלר ושוטרים יהודים נסעו לאושמיאנה... גזרו עלינו להוציא 1,500 איש לפחות. אמרנו שמספר כזה לא נוכל לספק. התחלנו לעמוד על המקח... במציאות נאספו באושמיאנה 406 אנשים זקנים - אנשים זקנים אלה נמסרו... המשטרה היהודית הצילה את כל אלה שחייבים לחיות. אלה שימיהם קצרים בלאו הכי הלכו. וימחלו לנו יהודים זקנים אלה, הם היו קורבן ליהודים שלנו ולעתידם... מכם רבותי רוצה אני בתמיכה מוסרית. רוצים אנו לזכות ולצאת מן הגטו. היום כאשר אנו עושים את המלאכה, ייתכן שיהודים רבים אינם מבינים את הסכנה כולה שבה אנו פועלים. איש מאיתנו אינו מבין כמה פעמים במשך היום הוא צפוי להליכה לפונאר... היום אנו רוצים רק שיעמוד לנו הכוח. המאמינים יגידו: אלוהים יעזור לנו. הלא-מאמין יאמר שתסייע לו הרוח של החברה והפטריוטיות היהודית לעבור את כל זאת, ואחרי הגטו להישאר אדם, למען עתידו הגדול של העם היהודי... היום עשה העם היהודי הכרה עם הדם ואז מאבדים את הסנטימנטים.

ברצוני במעט לקרב אתכם לחיים ולהסביר מה הם החיים העירומים, המאבק העירום. לשם כך אספתי אתכם, רבותי, אתם הרחוקים מהמשטרה...

קטע מיומנו של זליק קלמנוביץ' בעקבות דברי גנס:

הערב אצל המפקד (גנס) סיפרו הבחורים מה שעבר עליהם. את מגילת הייסורים. איך שמסרו לידי הרוצחים ת' נפשות. באה פקודה מלווה באיום. נסעו לשם, דרשו אלף ויותר. דרשו נשים ומשפחות מרובות אוכלוסין. עד שהסכימו לת"ר ונתנו ת'. אספו אותם על המגרש. הילדים השאירו בבתים. לא ידעו מקודם מהו תפקידם. רק ליבם ניחש. הוברר לאט לאט. היהודים בעצמם הסכימו, אחרי שנוכחו שאפשר להציל את השאר. הרב פסק למסור את הזקנים. זקנים שביקשו לקחת אותם... אילו היו הזרים מוציאים לפועל - היו קורבנות יותר, והיו שודדים את הרכוש. בבית המדרש יש שקראו תהילים. הנשים בכו לפני ארון הקודש.

מתוך: י' גוטמן, י' ארד, א' מרגליות (עורכים), השואה בתיעוד.

שאלות

1. כיצד מסביר גנס את השתתפות המשטרה היהודית באקציה באושמיאנה?

2. כיצד הבינו השתתפות זו תושבים אחרים בגטו, על פי הקטע מיומנו של זליק קלמנוביץ'?

מדיניות והתנהגות כלפי הציבור היהודי

מדיניותם של ראשי היודנראט כלפי קהילותיהם נבעה במידה רבה מאישיותם ומהשקפת עולמם. היו שראו בתפקידם שליחות מטעמו של הקהל, וחשו מחויבות רבה ביותר לציבור שייצגו. דומה שדפוס מנהיגות זה רווח במיוחד בגטאות הקטנים, שבהם האווירה היתה מעין משפחתית. לעומתם, היו מי שנהנו מן השלטון שניתן בידם ומן העוצמה שצברו. בדיקה שנעשתה לגבי ראשי יודנראטים, שפעלו בתקופה שקדמה לגירושים, מראה שרבים מהם נקטו במדיניות של סיוע לקהילה בגבולות האפשר, תוך סירוב לבצע גזירות כלכליות ואחרות, ולעתים אף התפטרו מתפקידיהם. במקרים רבים הביא הסירוב לציית לפקודות לרציחתם של אנשי היודנראטים. כ-80 אחוזים מחברי היודנראטים הראשונים נספו לפני האקציות הגדולות או במהלך הגירושים. רק על 20 אחוזים מראשי

*197*

(בספר תמונה: בול שהודפס בגטו לודז')

על הבול מתנוססת דמותו של רומקובסקי, על רקע תמונות המשקפות את חיי היום יום בגטו. רומקובסקי ניהל את הגטו כשליט יחיד, והרבה בגינוני שלטון, דוגמת פרסום דמותו על גבי בולים וכרזות.

(בספר תמונה: לוח שנה שפורסם בגטו לודז' ב-1942, עם דמותו של רומקובסקי)

בלוח השנה מפורטות ביידיש חמש הסיסמאות של רומקובסקי: עבודה, לחם, דאגה לחולים, השגחה על ילדים, שקט בגטו.

שאלה

מה ניתן ללמוד מהחלטתו של ראש היודנראט בלודז', רומקובסקי, לפרסם את דיוקנו על בולים ולוחות שנה בגטו?

היודנראטים הראשונים נמסר, שצייתו לחלוטין להוראות הגרמנים או שפעולותיהם היו שנויות במחלוקת.

הנהגה במילכוד

היודנראט כמוסד הנהגה היה מצוי במלכוד. הוראות הגרמנים הועברו ליודנראט, והוא היה זה שבא במגע עם הציבור. ליהודים לא היה מגע ישיר עם הנאצים, ובאופן טבעי הם ראו לעתים את ההנהגה היהודית כאחראית למצבם. גזירת הפרוות עשויה להדגים מצב טרגי זה: הגזירה לספק פרוות לגרמנים הוצאה בדצמבר 1941, בעקבות ההתקפה על ברית המועצות והצורך באספקת ביגוד חם לצבא הגרמני. עבור הציבור היהודי החריפה גזירה זו את מצוקת הקור שממנה סבלו היהודים לאורך החורף כולו. היודנראט פרסם את הצו בתקווה שהיהודים יבינו כי אין ברירה ועליהם לספק את הפרוות, אחרת עלול הגטו כולו לשאת בעונש כבד. יהודים רבים מילאו אחר הגזירה, אך יהודים רבים אחרים, שממילא כבר היו במצוקה, ניסו להימנע מהבאת הפרוות על ידי הסתרתן או חיסולן. היודנראט ניצב במקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים, כגורם הכופה את הגזירות הנאציות על המוני היהודים בגטו. היהודים, שלא היה להם כל מגע עם הרשויות הנאציות, הפנו את זעמם נגד הגורם הקרוב, שבו ניתן היה להטיח האשמות.

רוב היודנראטים נקטו בקו של ניסיון בלתי אפשרי לאזן בין צורכי הקהל היהודי לבין התכתיבים הנאציים. הם שאפו להחזיק מעמד ולשרוד, מתוך תקווה שהמלחמה תסתיים במהרה.

*198*

ביקורת קשה הוטחה ביודנראטים בתקופת השילוחים מן הגטאות, הואיל והם נדרשו לקחת חלק בביצוע הגירוש. מגורם מתווך בין היהודים לשלטונות הפכו היודנראטים בעל כורחם לגורם הנוטל חלק במבצעי הגירושים למחנות המוות. היודנראטים נאלצו לפרסם מודעות על הגירושים הקרבים ולקחת מדי פעם בפעם חלק באיסוף המגורשים. ואולם, מרבית היודנראטים לא נטלו חלק בגירושים עצמם הלכה למעשה, והיחידות הנאציות כמעט שלא נזקקו להם בביצוע משימתם. היו ראשי יודנראטים, במיוחד בכמה גטאות גדולים, שקבעו עמדה פעילה נוכח הגירושים וסברו שיעלה בידם להציל רבים - ואפילו את רוב תושבי הגטאות. מדובר בראשי יודנראטים שסמכו על יכולתם להשפיע על הרשויות הגרמניות, הן באמצעות קשריהם עמן והן על ידי הוכחת יעילותו וכושר ייצורו של הגטו. ואולם, ראשי יודנראט אלה ראו את המתרחש בסביבתם בלבד, ולא יכלו כלל להבין את המסגרת האידיאולוגית הכוללת שהניעה את גלגלי ה"פתרון הסופי".

הגירושים באו על היודנראטים, כמו על תושבי הגטאות כולם, כאסון קשה. בשטחי ברית המועצות - למשל בגטאות וילנה, ביאליסטוק, קובנה ומינסק - ידעו ראשי היודנראטים על גורלם של המגורשים. גם בשטחי פולין התבררה הידיעה זמן קצר מאוד לאחר תחילת הגירושים, כפי שניתן ללמוד מהתאבדותו של צ'רניאקוב. ראשי היודנראטים הגיבו על גורל המגורשים בדרכים שונות. במרבית המקרים מילאו היודנראטים את הוראות הגרמנים, על פי רוב תוך ניסיון להתמקח על מספר המגורשים; יודנראטים אחדים - בעיקר בגטאות קטנים - הצטרפו למחתרות ושאפו להבריח יהודים ליערות; בודדים בחרו להתאבד ולא להשתתף בגירושים. איש מבין ראשי הגטאות הגדולים לא נותר בחיים. גנס בווילנה, שהיה יכול להציל את חייו, סירב לנטוש את הגטו, וטען שעליו ללכת עד הסוף בדרך שבה בחר. כפי הנראה גם רומקובסקי מלודז' נכנס לרכבת שהובילה את אחרוני היהודים לאושוויץ, אף שהיה לו סיכוי להציל את עצמו.

הביקורת שהופנתה כלפי היודנראטים לאחר המלחמה התעלמה מן העובדה, שעיקר תפקידם סבב סביב סוגיית המשך הקיום בגטאות. בתוך מציאות בלתי אפשרית ניסו היודנראטים לפעול לשירותה של הקהילה. המועצות פעלו במציאות כפויה, שאת כלליה לא הם קבעו, ואת עומק חוסר המוצא וחוסר התוחלת שבפעולתם הם לא הבינו ולא יכלו לדעת. בתוך מציאות אנושית קשה הם ביקשו לעשות את שסברו שניתן לעשות.

צוואתו של ד"ר אלקט, יושב ראש היודנראט של גטו קובנה:

אלחנן אלקס, רופא במקצועו, עמד בראש היודנראט בקובנה מאז כינונו ועד פיזורו. מסירותו לתושבי הגטו זכתה להוקרת ההמונים. אלקס גילה יחס חיובי למחתרת האנטי נאצית בגטו. עם חיסול גטו קובנה, הועבר אלקס, יחד עם רבים מהתושבים ששרדו עד אז, למחנה לנדסברג בגרמניה, שם נפטר ממחלה קשה באוקטובר 1944.

(בספר תמונה: סיכה מכסף בצורת תלוש לחם, לודז' 1943)

על הסיכה כתובת הקדשה: "להורי האהובים ליום נישואיכם. נתוש. 4/3/1943 שעה 15.45".

הילד נתן שטיינברג, בן 11, הזמין את הסיכה להוריו אך נפטר מלוקמיה ולא הספיק לתת אותה לתם. שכנתו סייעה לו בהכנת הסיכה ובמימון. לדבריה היו סיכות כאלה פופולריות בגטו ורבים ענדו אותן כסמל למזל. השכנה מסרה את הסיכה להורי הילד לאחר פטירתו. האם גורשה עם בעלה למחנות שונים ושמרה על הסיכה מכל משמר. היא שוחררה ממחנה מאוטהאוזן ב-1945. האם תרמה את הסיכה ל"יד ושם".

שאלה

הסבירו מדוע ניתן לראות בסיכה ניסיון להפוך את סמל ההתמודדות עם המחסור לסמל של תקווה?

*199*

את המכתב הבא, הכתוב עברית במקור, הפנה אלקס לשני ילדיו, ששהו באנגליה.

19 באוקטובר 1943

בני ובתי אהובי!

את הטורים האלה הנני כותב לכם ילדי האהובים בשעה שנמצאים הננו כבר פה בעמק הבכא... יותר משתי שנה... נודע לנו שבימים הקרובים יחתך גורלנו: הגטו, שבו אנו נמצאים יחתך ויקרע לגזרים. אם נכחד כולנו או ישאר מעט ממנו, לאלוהים פתרונים...

נשארנו פה מעט מהרבה: מהשלושים וחמישה אלפים יהודים תושבי קובנה נמצאים כעת פה רק לערך 17,000... השאר הוצא להורג והומת במיתות קשות על ידי עושי רצונו של ההמן היותר גדול בכל הדורות והזמנים. גם רבים מהנפשות הקרובות לנו אינם כבר בחיים: הדודה חנה והדוד אריה הומתו... עם אלף וחמש מאות תושבי הגטו שלנו ב-4 באוקטובר 1941. הדוד צבי ששכב אז בבית החולים שלנו עם רגל שבורה, ניצל בדרך נס. יתר החולים ביחד עם הרופאים והאחיות הרחמניות וקרובי החולים שנמצאו שם במקרה, נהרגו או נשרפו חיים בבית החולים שהוצת מהחיילים מכל עבריו...

השחיטה האחרונה היותר גדולה שעלתה לנו בעשרת אלפים קורבנות בבת אחת היתה ב-28 באוקטובר 1941. בכל אותו יום עמדה כל העדה תחת שבט המושל: מי לחיים ומי למוות... בעצמי עמדתי ב-29 באוקטובר בבקר השכם בתוך המחנה שהובל לשחיטה לפורט התשיעי. באוזני שמעתי את הסימפוניה הנוראה של בכיות, יללות וזעקות של עשרת אלפים איש, זקן נער ועולל שקרעו שמיים. אין מי שמע כזאת בכל הדורות והזמנים!...

מסופקני מאוד אהובי נפשי, אם אזכה עוד לראותכם, לחבקכם וללחוץ אתכם אל ליבי. קודם פרידתי מהעולם ומכם אהובי חפצתי לומר לכם עוד ועוד הפעם כמה יקרים אתם לנו וכמה כמהה נפשנו לכם... זכרו שניכם את אשר עשה לנו עמלק. זכרו זאת ואל תשכחו כל ימי חייכם ומיסרו צוואה קדושה לדורות הבאים. הגרמנים הרגו, שחטו, רצחו אותנו בשלווה ובמנוחה פנימית. ראיתי אותם ועמדתי במחיצתם בעת ששלחו להורג הרבה אלפים איש ואישה, עולל ויונק...

כותב אני בשעה שהרבה נפשות רצוצות, הרבה אלמנות ויתומים, הרבה ערומים ורעבים חונים על פתחי ומבקשים עזרתנו וכוחי דל ובתוכי מדבר שממה ונשמתי פרחה ואני עירום וריק ומילה אין בלשוני, אבל אתם אהובי נפשי, תראו לליבי ותבינו את אשר חפצתי ורציתי לומר לכם בשעה זו.

צוואתו של ד"ר אלחנן אלקס, מתוך: י' גוטמן, י' ארד, א' מרגליות (עורכים), השואה בתיעוד.

שאלות סיכום

1. באילו תחומים המשיכו היודנראטים את פעילות ההנהגה היהודית טרם המלחמה, ובאילו נטלו על עצמם מחויבויות חדשות? מה הוא הצד הבולט יותר - המשך או חידוש?

2. מה היו מניעיהם של הגרמנים בהקמת היודנראטים?

3. הסבירו - מהי השניות שבפעילות היודנראטים? תנו דוגמאות לתגובת ראשי יודנראטים במקרים שבהם נוצרה סתירה שאינה ניתנת לפתרון בין שתי המחויבויות שלהם?

4. מהו הרקע להתפתחותה של תפיסת "העבודה כהצלה"? הציגו גישות שונות של ראשי יודנראטים בנושא זה.

5. היודנראט הפך מטרה לחיצי ביקורת עוד בימי המלחמה.

(א) אילו טענות העלו היהודים בגטו כלפי היודנראטים?

(ב) מהו הקשר בין השניות שבפעילות היודנראטים לבין הטענות שהועלו כלפיהם?

*200*

פרק 23. א. יהודי מערב אירופה תחת הכיבוש הנאצי

*200*

מושגים

- האזור החופשי

- אזרחים יהודים ויהודים "זרים"

- המשרד הכללי לענייני יהודים בצרפת

- האוז'יף

- חוקי הגזע

- אריזציה

- הוועדה היהודית המתאמת

- היודסה ראט

שאלת פתיחה

מה הם הגורמים שהשפיעו על גורל היהודים בארצות מערב אירופה השונות?

כיבוש פולין היה השלב הראשון בתפיסתו האסטרטגית של היטלר. לאחר הכיבוש הקל יחסית, עסק היטלר בתכנון יעדיו הבאים. בטווח הארוך שאף היטלר להתפשטות גרמנית מזרחה, לתוך שטחי ברית המועצות. בטווח הקצר, סבר שעליו להשקיט קודם כל את החזית המערבית, ובפרט להגיע להסכם עם אנגליה על חלוקתה של אירופה - ואף של שאר העולם - בין שתי המעצמות. השלב הראשון במימושן של מטרות אלה נפתח בהתקפה גרמנית על ארצות צפון אירופה, דנמרק ונורווגיה, באפריל 1940. כחודש לאחר מכן כבר היו בלגיה והולנד כבושות, ובקיץ 1940 היתה גם צרפת, שנחשבה למעצמה האירופית החזקה ביותר, מובסת ומחולקת לשניים.

השתלטות גרמניה על מערב אירופה

כאשר פלשו צבאות גרמניה לדנמרק ולנורווגיה, באפריל 1940, העדיפה הממשלה הדנית להיכנע, ולשמור בדרך זו על עצמאותה הפנימית ועל חיי התושבים ושלמות הארץ. על פי חוזה הכניעה, המשיכו היחסים בין המדינות במתכונת של יחסים דיפלומטיים, והגרמנים התירו לדנים להמשיך ולנהל את מדינתם, לבד ממדיניות החוץ. בנורווגיה היה המצב שונה, כיוון שהשלטון עבר לידי מפלגה פשיסטית פרו-נאצית, בראשותו של וידקון קוויזלינג; לימים הפך קוויזלינג לסמל של שיתוף פעולה עם הנאצים. השלטון בנורווגיה רוכז בידי קומיסר גרמני, שהקים במקום שלטון משטרתי.

ההתקפה העיקרית על מערב אירופה החלה, כאמור, כחודש לאחר המתקפה על ארצות הצפון. במאי פלשו צבאות גרמניה להולנד ולבלגיה, ובאמצע יוני כבר עמד הצבא הגרמני בשערי פריס ונחתם חוזה על כניעתה של צרפת.

(בספר מפת כיבוש מערב אירופה: אפריל 1940 - נובמבר 1942 - היעזר במנחה)

*201*

משנוכח היטלר כי בריטניה אינה שוקלת כלל לחתום עמו על הסכם כלשהו, הוא הורה על פתיחתה של מתקפה אווירית נגדה. ההתקפה על האי הבריטי נועדה להבטיח שליטה גרמנית מוחלטת על אירופה המערבית. חוסר הצלחתו של חיל האוויר הגרמני הביא את היטלר לדחות את תוכנית הפלישה ל"זמן בלתי מוגבל".

המדיניות הנאצית בארצות הכבושות בצפון אירופה ובמערבה

עם כיבוש צפון אירופה ומערבה, מצאו עצמן הקהילות היהודיות המקומיות תחת כיבוש נאצי. אופיין של קהילות אלה היה שונה מזה של הקהילות שכבשו הנאצים במזרח אירופה. יהודי אירופה המערבית נהנו שנים רבות משוויון זכויות וראו עצמם כחלק בלתי נפרד מן האוכלוסייה הכללית. הם לא התרכזו בהכרח בערים או בשכונות בעלות אוכלוסייה יהודית ניכרת, או היו חברים בארגונים יהודיים. עם זאת, היו בקהילות הללו גם יהודים שזה מקרוב באו: יהודים שעזבו את גרמניה או שהיגרו ממדינות מזרח אירופה בין שתי מלחמות העולם, וכן פליטי הרדיפות הנאציות מגרמניה, מאוסטריה ומצ'כוסלובקיה.

המדיניות הנאצית שהונהגה במדינות הכבושות היתה דומה, אף שהיו בה שינויים ממקום למקום. השוני נבע בעיקר מהתנאים בכל ארץ וארץ: צורת השלטון הגרמני; מידת העצמאות שנשמרה למינהל האזרחי המקומי; ויחסה של האוכלוסייה המקומית ליהודים ומידת הזדהותה עמם. בדרך כלל פעלו הנאצים במערב אירופה על פי השיטות שנקטו ביחס ליהודי הרייך, אך תוך יישום מהיר ושיטתי פי כמה.

צרפת

1. מדיניות אנטי יהודית

בקיץ 1940, ערב הכיבוש הנאצי, חיו בצרפת כ-350,000 יהודים, למעלה ממחציתם זרים - כלומר, חסרי אזרחות צרפתית. יהודים "זרים" אלה היו ברובם פליטים מארצות שהיו זה מכבר תחת שלטון נאצי - אזורי הרייך המורחב (גרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה), מדינות מזרח אירופה, ואף מדינות הבלקן, כגון יוון ובולגריה.

יהודים אלה לא התערו מבחינה חברתית וכלכלית בצרפת, בין השאר בשל העדר האזרחות ובשל הגבלות יזומות של הממשל הצרפתי על אפשרויות התעסוקה שלהם (בעיקר לגבי הפליטים מגרמניה). היהודים חסרי האזרחות עסקו בעיקר במלאכה ובמסחר זעיר, וקצתם השתייכו לזרמים הפוליטיים היהודיים שפעלו בצרפת בשנים אלה. הרובד הוותיק של יהודי צרפת היה מושרש בארצו מבחינה חברתית ותרבותית, התרכז ברובו בערים הגדולות והיה בעל צביון בורגני. הפיצול של יהודי צרפת השפיע גם על התארגנותם הציבורית והדתית, וכל ציבור ניהל את ענייניו למעשה בערוצים נפרדים.

(בספר תמונה: היטלר עם כיבושה של פריס)

אחד הגורמים החשובים שייחדו את צרפת, הן מבחינת מצבה הפוליטי והן מבחינת גורלם של היהודים בה, היה מעמדה המורכב של המדינה מול השלטונות הנאציים. צרפת חולקה לשני חלקים: האזור הכבוש, כולל פריס, שהיה נתון לשלטון גרמני מלא; ו"האזור החופשי", תחת

*202*

משטר וישי, שנשלט בידי כוחות הימין הלאומני, ונקרא על שם המקום שבו היו מוסדות השלטון. במשך תקופה קצרה, בשנים 1942-1943, היתה רצועה צרה בדרום המדינה נתונה לכיבוש איטלקי. חלוקה זו השאירה לצרפתים מידה ניכרת של אוטונומיה. מבחינה זו נבדלה צרפת מן המדינות שהיו תחת כיבוש מלא, כגון בלגיה והולנד, וממדינות שהיו נתונות לשלטונה של ממשלת-בובות, כפי שהיה בנורווגיה, בסלובקיה או בקרואטיה.

הגרמנים נזקקו לשיתוף פעולה ולסיוע רב מהצרפתים בביצוע מדיניותם על שלביה השונים. ואכן, משטר וישי לא זו בלבד שמילא את מרבית ההוראות של הגרמנים בכל הקשור ליהודים, אלא אף יזם פעולות וחוקים אנטי יהודיים. באוקטובר 1940, למשל, יזם השלטון חוק מקיף ברוח חוקי נירנברג, "תקנון היהודים", שהגדיר מיהו יהודי, והחל בהפרדתם של היהודים מהציבור הרחב. בנובמבר 1941 הקים המשטר את "המשרד הכללי לענייני יהודים בצרפת", שנועד לפקח על פעילות היהודים ועל כל ענייניהם הקהילתיים. לאחר מכן הוחרם רכושם של יהודי צרפת, ונאסר עליהם לעסוק במקצועות חופשיים ולעבוד בשירות הממשלתי. המדיניות הצרפתית הפכה את יהודי המדינה לפליטים חסרי כל בתוך צרפת עצמה. פגיעים במיוחד היו היהודים הזרים, שנבחרו הן בידי הגרמנים והן בידי ממשלת וישי להיות הקורבנות הראשונים לרדיפה. אלפי יהודים רוכזו במחנות עבודה כבר ב-1940, וראשוני קורבנות השואה בצרפת נטפו במחנות אלה. מדיניות זו של בידוד ורדיפה, שיזמו הן הגרמנים והן ממשלת וישי, סללה את הדרך לגירושם העתידי של יהודי צרפת למזרח, אל מותם.

(בספר תמונה: יהודים בעלי נתינות זרה מגורשים למחנות עבודה בצרפת, מאי 1941 - היעזר במנחה)

שאלה

כיצד מבטא הצילום את הפיצול הפנימי בקרב יהדות צרפת?

2. יהודי צרפת תחת הכיבוש

עם פתיחת המתקפה הגרמנית על צרפת חשו יהודים רבים בסכנה המיידית המאיימת על ביטחונם, ורבים מהם נמלטו לאזור הלא כבוש בדרום. יותר מ-100,000 יהודים עזבו את בתיהם בתקופה זו והפכו פליטים. בין הבורחים היו רבים ממנהיגי הקהילה היהודית בצרפת, וכך נותרה הקהילה ללא מנהיגות מנוסה. לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק בין צרפת לגרמניה, קראו מנהיגי משטר וישי לאזרחים הצרפתים לשוב לבתיהם, וכ-30,000 יהודים נענו לקריאה זו. כ-30,000 אחרים הצליחו לחצות את גבולותיה הדרומיים של צרפת, בחודשים הראשונים לאחר חתימת ההסכם, בחפשם ארץ מקלט.

ההרכב המפוצל של יהדות צרפת והמתחים בין התושבים הוותיקים למהגרים השפיעו על יכולתם ליצור חזית אחת גם לאחר כיבושה של צרפת וחלוקתה. אף אחרי הקמת ארגון גג בשם "הוועדה המתאמת של ארגוני הסעד בפריס רבה", בינואר 1941, שנקרא לאחר מכן "האיגוד הכללי של היהודים בצרפת" (האוז'יף), לוותה ההתלכדות בחילוקי דעות ובהמשך פעילות בערוצים נפרדים.

בסתיו 1940, כאשר החיים בצרפת החלו לחזור לסדרם והצרפתים חיפשו דרכים להמשיך את חייהם תחת הכיבוש הגרמני ומשטר וישי, החלה גם התארגנות מחודשת של החיים היהודיים. ואולם, המציאות רווית החרדות הבליטה את המתחים שהיו קיימים עוד לפני המלחמה בין יהודים אזרחי צרפת הוותיקים לבין המהגרים ממזרח אירופה, וכך נמנע גיבוש עמדה מאוחדת של הקהילה כולה.

עוד לפני שמשטר וישי פרסם את "תקנון היהודים", הקימו מנהיגי היהודים המזרח-אירופים ועד מחתרתי בפריס, שכונה "אסלן". מטרתו של הארגון היתה לארגן פעולות סעד בקהילה. הניסיון לשתף בוועד גם

*203*

את יהודי צרפת הוותיקים נכשל, מכיוון שהם חששו לשתף פעולה עם מהגרים בתקופה של לאומנות ושנאת זרים. האזרחים הוותיקים שבין יהודי צרפת מצאו עצמם ללא הנהגה, עד שבינואר 1941 - במידה לא מבוטלת כתוצאה מלחץ גרמני - התאחדו הוותיקים והמהגרים תחת ארגון גג, בשם "הוועדה המתאמת של ארגוני הסעד בפריס רבה". בשלב זה החלו חברי "הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת" - הגוף המנהיגותי הראשי, שהוקם עוד בימי נפוליאון - לשתף פעולה עם המהגרים ולתאם עמם את פעולות הסעד הקהילתיות.

במרס 1942 החל הגירוש של היהודים מצרפת. הציבור היהודי, שעד שלב זה נקט על פי רוב במדיניות של "המתנה זהירה", הזדעזע. רבים החלו לחפש מקומות מסתור. אלפים מצאו מסתור בכפרים ובערי השדה, בסיועם של תושבים מקומיים, ואחרים ניסו לחצות את הגבול ולעבור לשווייץ. בקיץ 1942 שולחו יותר מ-27,000 יהודים להשמדה, לאחר שנתפסו בידי הנאצים. משפחות רבות הופרדו ורבים נשארו ללא בית. ממשלת וישי שיתפה פעולה, וסייעה במידה רבה לאקציות ולמדיניות הגרמנית.

הגירושים, שיתוף הפעולה הבולט של משטר וישי, ותלותו הרבה בגרמנים, הגבירו את נטיות המרי בקרב יהודים רבים, שקודם לכן האמינו שהחוק יגן עליהם. גם באוכלוסייה הסובבת החלו לגבור קולות המחאה, והם עודדו עוד יותר את רוחות המרי בקרב היהודים. בשלב זה החלו ארגוני הסעד לכוון את הציבור היהודי לדרכי קיום חלופיות, תוך הפסקת מגעיהם עם גופים רשמיים. השינוי בלט בעיקר באזור הכבוש: קבוצות מהגרים החלו להשתתף במעשי חבלה נגד קצינים ומוסדות גרמניים. הם החלו לפנות גם לסוגים נוספים של פעילות בלתי חוקית, שכללה הסתרת ילדים במוסדות נוצריים, זיוף תעודות זהות ומסמכים שונים, סיוע ליהודים מסתתרים והברחת הגבולות לספרד ולשווייץ.

(בספר תמונה: רישום יהודים, פריס, אוגוסט 1941 - היעזר במנחה)

שאלה

מה ניתן ללמוד מן הצילומים על מידת האמון של יהודי צרפת בשלטונות הגרמניים?

(בספר תמונה: בובתה של קלודין שוורץ-רודל, שקיבלה ליום הולדתה הרביעי בפברואר 1940)

באוגוסט 1942 ברחה המשפחה מפריס לדרום צרפת. בעת הבריחה שימשה הבובה ככספת להטמנת כספי המשפחה. בעדותה מספרת קלודין: "את הבובה הזאת, את קולט, תמיד לקחתי איתי... היא היתה חברתי הטובה... בזמן הבריחה לימדתי אותה שהיא לא צריכה לספר את שמה, קולט, וכי מעכשיו קוראים לה פרנסואז... אחת החוויות הקשות ביותר שחוויתי היתה באוקטובר 1943 כאשר התעוררתי בלילה והבובה לא היתה לידי. קראתי לאמא ושאלתי איפה הבובה שלי, הבובה היתה במטבח מפורקת. לא ידעתי למה. אבא היה עסוק בתיקון הבובה. רק יותר מאוחר הסבירה לי אמא שהבובה הזו... גם שימשה לנו כמחבוא למחייה. לפני שעזבנו את פריס, פירקה אמא את הבובה והכניסה לתוכה כמה מטבעות זהב, כשכל מטבע היה עטוף בבד שזה לא יזוז וישמיע רעש".

בנובמבר 1942 חלה הרעה במצבם של יהודי צרפת, כאשר הגרמנים השתלטו גם על דרום המדינה והחלו במצודים נרחבים אחר יהודים. הארגונים היהודיים נערכו עתה להעביר יהודים לאזור הכיבוש האיטלקי, שבו הוענקה להם הגנה מפני חקיקה אנטי יהודית. כ-30,000 יהודים הצליחו לעבור לאזור זה. ואולם, כאשר נכנעה איטליה לבעלות הברית, השתלטו הגרמנים גם על האזור האיטלקי ועשו מאמצים ללכוד מספר

*204*

גדול ככל האפשר של יהודים. ב-1944 הוקם ארגון גג, "המועצה המייצגת של יהודי צרפת", שניסה להתגבר על חילוקי הדעות הפנימיים בקהילה היהודית, ולתאם את מכלול הפעולות למען הציבור היהודי, וכן לתרום לתנועת המרי הכללית בצרפת.

בסוף המלחמה נותרה הקהילה היהודית בצרפת מדולדלת ופצועה. כ-77,000 יהודים נספו, כ-20 אחוזים מיהודי צרפת לפני השואה.

ילדות בצרפת הכבושה

הגירושים מצרפת הכבושה תוארו בידי ההיסטוריון שאול פרידלנדר, שהיה אז ילד. הוריו שלחו אותו למנזר כדי להצילו:

הכל חנק אותי בסן-בראנז'ה...

אבל מה שקרה לי לא נגע בי אלא דרך המסננת של מחשבה אחת ויחידה, של כמיהה אחת, דחף אחד של כל ישותי בת העשר: אני מוכרח בכל מחיר שבעולם לחזור אל הורי! זה היה יותר ממצוקה או געגועים. זה היה מין צורך פיזי ששום דבר אינו יכול לעמוד בדרכו... הרגשתי באינסטינקט המופלא של ילד, שאם לא אצליח להגיע אל אבי ואמי... הפרידה הפעם היא לעולמים.

החלטתי לברוח... הצלחתי... העוברים ושבים שפניתי אליהם התפלאו אולי לראות ילד כל כך קטן רץ ככה לבדו... עליתי ארבע קומות, פתחתי את הדלת והתנפלתי אל זרועותיה של אמי... ישבתי על ברכיה, זרועותי חובקות את צווארה. בכיתי. אבי ואמי דיברו שניהם, כל אחד בתורו. הם הבטיחו לי שוב ושוב שהפרידה תהיה קצרה. בינתיים - אני מוכרח לחזור לסן-בראנז'ה. לא, אסור לי לבוא איתם. הם לא יכולים להסביר לי מדוע, אבל כך מוטב. בקרוב אבוא אליהם. בין כה וכה המלחמה עוד מעט ותיגמר, וכולנו נחזור לפראג... ואז ניתן האות.

...מאדאם שאפיוס ומאדאם רובר, נדמה לי, הגיעו בתוך זמן קצר. צריך ללכת. אמי חיבקה אותי אבל דווקא אבי - בלי להתכוון - גרם לי להבין את המשמעות האמיתית של פרידתנו. הוא אימץ אותי אליו ונשק לי. זאת היתה הפעם הראשונה שאבי העצור כל כך נשק לי... נאחזתי בסורגי המיטה.

איך היה להורי הכוח לשחרר את ידי בלי לפרוץ בבכי בפני?

כמה ימים לאחר אירועים אלה נעצרו הוריו של שאול פרידלנדר על גבול צרפת-שווייץ בנסותם לברוח. הם שולחו למחנה השמדה.

מתוך: שאול פרידלנדר, עם בוא הזכרון, ירושלים, תש"ם.

איטליה

יהודי איטליה היו הריכוז היהודי הרצוף והעתיק ביותר בגולה. ב-1870 הוענקה ליהודי חצי האי האיטלקי אמנציפציה מלאה. המיעוט היהודי, שהיה קטן יחסית (כעשירית האחוז מכלל האוכלוסייה), נהנה משוויון מרחיק לכת והשתלב בחברה האיטלקית בתחומי חיים רבים. גם לאחר שהשלטון באיטליה נתפס בידי מוסוליני והמפלגה הפאשיסטית (ב-30 באוקטובר 1922), לא הונהגה מדיניות אנטי יהודית, והיהודים במדינה לא סבלו מאפליה או מרדיפות. מוסוליני אף הוקיע את הגזענות ואת האנטישמיות בהתבטאויות פומביות לא מעטות, והיו יהודים שנמנו עם חברי המפלגה הפאשיסטית ותמכו במשטר. מגמה זו החלה להשתנות לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, וככל שהלכו והתהדקו הקשרים המדיניים והצבאיים בין איטליה לגרמניה. המדיניות כלפי היהודים באיטליה בתקופה הפאשיסטית ניתנת לחלוקה לארבע תקופות משנה:

1. תקופה של דו-קיום, ואפילו של יחסים טובים בין המשטר הפאשיסטי לקהילה היהודית באיטליה. תקופה זו החלה עם עליית הפאשיסטים לשלטון, ונמשכה עד סוף 1932.

2. שלב מעבר ראשוני, מעליית היטלר לשלטון בגרמניה ועד 1936. בשנים אלה היה מוסוליני גורם מאזן בין גרמניה לבין הדמוקרטיות המערביות. הוא נקט כלפי היהודים במדיניות שלא היתה חד משמעית: השמיע הצהרות וחוקק חוקים לטובת יהודי המדינה, אך גם השמיע ביטויי אהדה לעמדת גרמניה. עם זאת, גם בשלב מעבר זה לא חל כל שינוי במעמדם החוקי של היהודים ולא ננקטו נגדם צעדים אנטי יהודיים.

3. תקופה של התגברות האנטישמיות, 1937-1943. תחילתה עם הופעת התעמולה הגזענית ב-1937, והמשכה בהסלמה מתמדת של האפליה והרדיפות עד 1943. נקודת ציון חשובה בתקופה זו היתה פרסומם של חוקי הגזע האיטלקיים בסתיו

*205*

1938, ואז כבר היה ברור לכל, שמוסוליני ויתר לחלוטין על קשריו עם הדמוקרטיות המערביות והשתלב בציר רומא-ברלין. עם הצטרפותה של איטליה למלחמה, ב-10 ביוני 1940, הוצאו צווים אנטי יהודיים והוגברה המתקפה האנטישמית בעיתונות. אף על פי כן, לא הסכים הממשל הפאשיסטי באיטליה לעקירת אזרחים איטלקיים יהודים מזרחה. היטלר, שלא רצה לסכן את יחסיו עם איטליה, נאלץ בשלב זה לפטור את יהודי המדינה מ"הפתרון הסופי".

4. מכניעתה של איטליה לבעלות הברית ב-1943 ועד סיומה של המלחמה ב-1945. בשלב זה כבשו הגרמנים את חלקה הצפוני של איטליה, שבו התגוררו מרבית יהודי המדינה, והחלו ליישם את מדיניות "הפתרון הסופי" כמו באירופה כולה.

דנמרק

בדנמרק חיו כ-6,000 יהודים. קהילה יהודית קטנה זו השתייכה על פי רוב למעמד הבינוני והבינוני-הגבוה. יהודי דנמרק השתלבו בחברה הדנית באופן מלא. הדבר התבטא למשל בשיעור נישואי התערובת, שהיה בין הגבוהים בעולם. רובם המכריע של יהודי דנמרק היו מרוכזים בעיר הבירה קופנהגן.

עוד לפני הכיבוש הנאצי התארגנה הקהילה היהודית בדנמרק לסייע לכ-4,500 פליטים יהודים שנמלטו אליה מארצות אחרות. ב-1940 הקימה הקהילה ועד שנועד לסייע לפליטים. כמו כן נוסדו בדנמרק הכשרות חלוציות, שאפשרו לכמה מאות צעירים יהודים פליטים לעבוד במשקים חקלאיים. כ-1,500 פליטים יהודים נותרו בדנמרק עם הכיבוש הנאצי.

הנאצים כבשו את דנמרק ב-9 באפריל 1940. בשנים הראשונות לאחר הכיבוש לא השתנה מצב היהודים בדנמרק, שלא כמו בארצות הכבושות האחרות. הדנים לא התנגדו באופן ממשי לפלישה הגרמנית, והגיעו לידי הסכם עם הכובשים שאפשר להם להמשיך ולנהל את מדינתם באופן דמוקרטי. הסכם זה כלל את התנאי, שהגרמנים לא יפגעו ביהודים הדנים. על אף לחצים מצד הגרמנים, ומצד המפלגה הנאצית הדנית הקטנה, האוכלוסייה ברובה עמדה בנחישות לצד היהודים, והגרמנים החליטו להרפות באופן זמני.

שינוי החל להסתמן באביב 1943. בעקבות ניצחונות גוברים של בעלות הברית בשדה הקרב גברו בדנמרק פעולות ההתנגדות לכיבוש הנאצי. המתח הגובר בין הדנים לגרמנים חזר והעלה על הפרק את שאלת היהודים. בסוף אוגוסט 1943 פרץ משבר בין השלטונות הגרמניים לבין הממשלה הדנית, שסירבה לקבל דרישות גרמניות חדשות, והיא התפטרה. המפקד הצבאי הגרמני הכריז על מצב חירום, והגרמנים החליטו לנצל הזדמנות זו ולהתחיל בגירוש יהודי דנמרק. בלילה שבין 1 ל-2 באוקטובר 1943 החלו הגרמנים לעצור יהודים. ואולם, הידיעה על הגירוש המתוכנן הודלפה לציבור הדני בידי דיפלומט גרמני, ועוררה תגובה ספונטנית. הדנים הזהירו את היהודים וסייעו להם במציאת מקומות מחבוא. בעזרת סירות דייגים העבירו הדנים את רוב הקהילה היהודית לשוודיה. בסופו של דבר גורשו מדנמרק לטרזינשטט רק כ-500 יהודים. ואולם, יהודים אלה זכו לתמיכה מתמשכת מארץ מוצאם. רבים שלחו להם חבילות ודרשו מהגרמנים שיאפשרו להם לבקר את האזרחים הדנים הנמצאים במחנה. היהודים הדנים לא נשלחו מטרזינשטט לאושוויץ, ורובם ניצלו.

בלגיה

1. המדיניות הגרמנית

ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה היו בבלגיה כ-66,000 יהודים. עוד לפני פרוץ המלחמה היו היחסים בין יהודים ללא יהודים בבלגיה מורכבים. הציבור הבלגי עצמו היה נתון למאבק אתני פנימי, והעובדה שרוב היהודים במדינה היו מהגרים חדשים יחסית, השונים באופיים ובמנהגיהם מכלל האוכלוסייה, השפיעה גם היא על היחס כלפיהם. עם זאת, היהודים השתלבו בכלכלה ובחיים הפוליטיים והחברתיים בבלגיה במהירות יחסית. תרם לכך הצביון הדמוקרטי של המשטר שקדם לכיבוש, וכן יחס האוכלוסייה לאחר הכיבוש.

ב-10 במאי 1940 פלשו כוחות גרמניים לבלגיה, וב-28 במאי נכנעה בלגיה לגרמניה. מיד עם כיבושה של בלגיה קמו בה שני מוקדים שונים, ולעתים סותרים, של כוח וסמכות: המלך ליאופולד השלישי, שנשאר בבלגיה, נטה לשתף פעולה עם הגרמנים; לעומתו הממשלה, שגלתה ללונדון, נקטה עמדה ברורה לטובת בעלות הברית. שני הצדדים שללו זה את סמכותו של זה.

לגרמנים עצמם לא היו תוכניות ברורות לגבי גורלה של בלגיה לאחר הכיבוש, והדבר השפיע על צורת המינהל הגרמני. עם הכיבוש הוקם בבלגיה מינהל צבאי, וביולי 1944 הוא הוחלף במינהל אזרחי. גם תחת המשטר הצבאי המשיך מנגנון המינהל הבלגי להפעיל באופן סדיר את משרדי הממשלה.

כמו בארצות כבושות אחרות, חלה הסלמה במדיניות האנטי יהודית: דחיקת רגליהם של היהודים מהשפעה ציבורית, נישול כלכלי, עבודת

*206*

כפייה, בידוד, ולבסוף שילוח להשמדה. הגזירות האנטי יהודיות הראשונות נתקלו באדישות מה מצד רוב הציבור הלא יהודי. ואולם צווים מסוימים, ובפרט הצו להרחקת היהודים מהשירות הממשלתי מ-28 באוקטובר 1940, והצו בדבר חובת הענידה של הטלאי הצהוב מ-ל2 במאי 1942, עוררו תגובות ומחאות בציבור, ואף מחאות רשמיות. לעומת זאת, היו קבוצות ששיתפו פעולה עם הנאצים, בעיקר ארגונים ימניים קיצוניים. באופן כללי ניתן לומר, שהיתה תמיכה רחבה למדי בפעולות ההתנגדות לגרמנים ובהסתרת יהודים. לעיתונות המחתרת היתה תפוצה נרחבת למדי, ומעריכים שכ-70,000 אנשים היו מעורבים בדרך זו או אחרת בהתנגדות לנאצים. כ-25,000 יהודים הוסתרו, בסיועם של חוגים שונים באוכלוסייה הבלגית, ובהם בלטו פעילי שמאל ומוסדות הכנסייה הקתולית. בנוסף לכך, יהודים קיבלו סיוע בבריחה לצרפת ולשווייץ.

במחתרת בבלגיה הכבושה

קלייר פרוביזור-שיפר נולדה בגרמניה ב-1922, והיגרה עם הוריה לבריסל. בשנות המלחמה הפכה פעילה במחתרת אנטי נאצית. את הימים הראשונים לגזירות האנטי יהודיות בבלגיה תיארה בזיכרונותיה:

ערב אחד, באחת-עשרה בקירוב, שבנו פיליפ ואני מפגישת הוועד האזורי של המחתרת בבריסל. בחשמלית לא נטענו יחד מעולם. החשמלית נוסעת, ולפתע פתאום נעצרת. דלתות הכניסה והיציאה חסומות. גסטאפו! בדיקת תעודות! נכנסים שני פלדז'אנדארמים. פיליפ עובר את הבדיקות בשלום. תעודת הזהות הירוקה שלו ללא דופי.

ועד שיבוא תורי אני משווה לעצמי ארשת אדישה. הירגעי, קלרט, תעודתך אומנם צהובה אך אינה נושאת החותמת "יהודי".

הפלדז'אנדארם עומד בנוקשות לפני. אני מושיטה לו את התעודה, הוא בודק פעם, פעמיים, מסתכל בי, בתצלום, פונה אלי בשפתו בנימה קר כקרח: "?Sprechen sie Deutsch" (המדברת את גרמנית?)

אני מביטה בו בהשתוממות מעושה, מקמטת את מצחי באי-הבנה מובהקת.

"Jude?" הוא שואל בהטעמה.

אני נועצת בו את מבטי, מסתכלת בו ללא הנד עפעף ושומעת את עצמי אומרת: "סליחה, מה אמרת?"

הוא מהסס לרגע קט, משיב לי את תעודתי הצהובה, ועובר אל הנוסע הבא.

עברתי את המבחן! שני השוטרים יורדים מן החשמלית ללא טרף.

ב-1943 נלכדה פרוביזור-שיפר בידי הגסטאפו. היא נשלחה לאושוויץ, אך הצליחה לקפוץ מהרכבת ולהינצל.

מתוך: ק' פרוביזור-שיפר, במבט לאחור - לוחמת יהודייה בבלגיה הכבושה, תל-אביב, תשמ"א.

(בספר תמונה: חתונה יהודית בזמן המלחמה, בלגיה)

*207*

2. הציבור היהודי

יהודים רבים ניסו לברוח לצרפת ולבריטניה בזמן הקרבות במאי 1940. קצתם הצליחו להגיע למקומות שהיו מחוץ להישג ידם של הגרמנים. אחרים שבו לבתיהם אחרי שבועות ארוכים של נדודים. בחודשים הראשונים לכיבוש הנאצי לא ננקטו צעדים אנטי יהודיים, והקהילה היהודית ניסתה לשקם את חייה. ועדי עזרה התארגנו בערים הגדולות - בריסל ואנטוורפן. ההתדרדרות הכלכלית בבלגיה, יחד עם תהליכי אריזציה שהחלו בקיץ 1941, השפיעו באורח קשה על יהודי המדינה, וצורכי הסעד של הקהילה הפכו לנטל הולך וגדל על הארגונים היהודיים. עם זאת, עלה בידם לשמור על קיום כלכלי סביר עד לשלב הגירושים. בשלב זה נפער פער בין יהודים בעלי אזרחות בלגית לבין אלה שלא היו אזרחים (רוב היהודים), מאחר שהאזרחים זכו להגנה מצד גורמים בלגיים רשמיים. גם מוסדות חינוך ותנועות נוער השתדלו להמשיך בפעילויותיהם, אך אלה הלכו והצטמצמו עם הגירושים.

יהודי בלגיה נקטו יוזמה בתחום פעולות המחתרת וההצלה העצמית. מעבר לנוכחותם הרבה של יהודים בארגוני מחתרת כלליים, החלו בסוף 1941 פעולות התנגדות יהודיות ספציפיות. תחילה הופצו עיתוני מחתרת, ולאחר מכן היו מקרים של התנגדות חמושה לנאצים. המקרה הידוע ביותר הוא ההתקפה על משלוח ממחנה המעבר במכלן לאושוויץ, בלילה שבין 19 ל-20 באפריל 1943. שלושה יהודים עצרו את רכבת הגירוש בעורמה, והצליחו לפתוח את דלתותיו של אחד הקרונות. מספר יהודים קפצו מהקרון, תחת מטר אש של השומרים.

בעת פלישת הגרמנים לבלגיה חיו במדינה 65,696 יהודים. 34,801 נכלאו או גורשו, ומתוכם נספו 28,902 - 44 אחוזים מכלל יהודי בלגיה.

הולנד

הקהילה היהודית בהולנד היתה בין חלוצות המודרניזציה בקרב יהודי אירופה. בעת כיבושה של הולנד בידי הנאצים, במאי 1940, חיו בה כ-140,000 יהודים, מתוך כ-9 מיליון (כ-1.5 אחוזים). יהודים אלה נהנו משוויון זכויות, שהוענק להם בשלב מוקדם מאוד (1796), מסובלנות ומביטחון, והשתלבו בחיי החברה והכלכלה בהולנד. הגדולה והחשובה בקהילות היהודיות בהולנד היתה הקהילה של אמסטרדם, שבה חיו כ-75,000 יהודים (53 אחוזים מיהודי המדינה).

עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה החלו יהודים גרמנים רבים להגר להולנד. הקהילה הקימה ועדה לעניינים יהודיים מיוחדים, שעד מהרה עסקה בעיקר בטיפול בבעיית הפליטים. עם גבור זרם הפליטים, הלכה מדיניות הממשלה והתקשחה בנוגע לקליטתם בהולנד. במקביל, גברה השפעת המשטר הנאצי בהולנד, והחלו להופיע בה גילויי אנטישמיות, שקודם לכן לא היו ידועים בה כלל. הארגון האנטישמי הבולט היה התנועה הנציונל-סוציאליסטית ההולנדית.

(בספר תמונה: יהודים באמסטרדם עובדים במחסן לאספקת בגדים שפעל מטעם היודסה ראט (המועצה היהודית). על הארגז: "בגדי ילדים")

בלילה שבין 9 ל-10 במאי 1940 פלשו הגרמנים להולנד. עוד בטרם היתה להולנדים שהות להבין את המתרחש, נאלץ הצבא ההולנדי להיכנע - ב-14 באותו חודש. יהודים רבים נתקפו בהלה. רבים ניסו לברוח לארצות אחרות - לבריטניה או לדרום היבשת. עשרות יהודים התאבדו מחשש לרדיפות המצפות להם מידי הגרמנים. ואולם, בחודשים הראשונים לכיבוש שאפו הגרמנים לרכוש את לבם של ההולנדים, ולכן נהגו באיפוק. על פי הוראה מפורשת של היטלר, הונהג בהולנד ממשל אזרחי, שבראשו עמד ה-ס"ס, ובצדו המשיך להתקיים גם ממשל אזרחי הולנדי. במרוצת הזמן הוחלפו רוב מנהלי המשרדים הממשלתיים: קצתם התפטרו מרצונם ואחרים סולקו, מאחר שגילו התנגדות למדיניות הגרמנית.

באוגוסט 1940 החלו לדלוף ידיעות על תוכניות גרמניות להתחיל ביישומה של מדיניות אנטי יהודית בהולנד. בספטמבר נאסרה הופעתם של עיתונים יהודיים, למעט אחד, שהפך כלי בידי הגרמנים להפצת גזירות בקרב הציבור היהודי. במקביל, החלו הגרמנים בסילוקם של עובדים יהודים משירות המדינה. כל עובד מדינה נדרש למלא טופס שבו

*208*

היה עליו להצהיר על היותו "ארי". הדבר גרם לתסיסה בציבור ההולנדי, אך כמעט כל העובדים מילאו את הטופס. מרצים יהודים באוניברסיטאות פוטרו, על אף מחאות הסטודנטים, והוצא צו לרישום בתי עסק יהודיים. ב-10 בינואר 1941 פורסם צו שחייב את כל יהודי הולנד להירשם אצל הרשויות הגרמניות.

בתגובה למדיניות האנטי יהודית ההולכת ומסלימה, הוקמה בדצמבר 1940 "הוועדה היהודית המתאמת", בהשתתפות כל הארגונים היהודיים הגדולים. מטרתה היתה לסייע ליהודים שנפגעו מהגזירות הכלכליות, לספק הדרכה פוליטית לקהילה היהודית ולארגן פעילות תרבותית.

1. אלימות גוברת והקמת היודסה ראט

לאחר השתלטות הגרמנים על הולנד, קיוו פעילי המפלגה הנציונל-סוציאליסטית ההולנדית שהגרמנים ימסרו לידיהם את השלטון, ויאפשרו להם "לטהר" את הולנד מגורמים זרים, ובפרט מיהודים. כאשר הדבר לא קרה, התאכזבו הנאצים ההולנדים וארגנו הפגנות והתפרעויות אנטי יהודיות. בתחילת 1941 אף התפתחו קרבות רחוב ביניהם לבין יהודים ולא יהודים ברובע היהודי באמסטרדם, ואיש פלוגות המחץ הנאציות נהרג בקרב ב-11 בפברואר. בתגובה, חסמו הגרמנים את הרובע היהודי, זימנו אליהם את מנהיגי הקהילה, ותבעו מהם שיקימו מועצה יהודית (יודסה ראט). ואכן, המועצה הוקמה תוך יום, וקיימה את ישיבתה הראשונה ב-13 בפברואר.

עתה החלו הגרמנים ביישום מקיף יותר של המדיניות האנטי יהודית. המטרה הראשונה היתה להפריד את היהודים מכלל האוכלוסייה. במהלך חודש פברואר נמשכו התקריות האלימות, ויהודים רבים נעצרו ונשלחו למחנות הריכוז בוכנוולד ומאוטהאוזן. שם מתו רבים מהם כעבור זמן קצר. בקיץ 1941 נאסר על היהודים לבקר במוסדות ציבוריים, כגון פארקים ומקומות רחצה, ואפילו להשתמש בתחבורה הציבורית, למעט מקרים שבהם ניתן אישור מיוחד. באוגוסט הורחקו כל התלמידים היהודים מבתי הספר. גזירות אלה ואחרות נתקלו בהתנגדות מסוימת של האוכלוסייה, אך זו לא מנעה את יישום המדיניות הגרמנית. בהדרגה הורחקו היהודים מכל חיי החברה והכלכלה בהולנד.

(בספר תמונה: אמסטרדם: הצגת ילדים במסגרת ארגון הנוער של היודסה ראט)

שאלה

האם הפעילות התרבותית המוצגת בתמונה משקפת ניסיון של היודסה ראט להתמודד עם הצעדים הנאציים או השלמה עמם?

2. פעילות היודסה ראט

הגזירות האנטי יהודיות, והמצוקה הכלכלית והנפשית שאליה נקלעו יהודי הולנד, הביאו להרחבה של ממש בפעילות היודסה ראט. תחילה הוקמה המועצה כגוף מייצג של יהודי אמסטרדם בלבד; אך עד מהרה החלה לשתף פעולה עם ארגונים יהודיים אחרים במדינה. ב-25 באוקטובר 1941 החליטו הנאצים לרכז את הטיפול ביהודים, ומינו את היודסה ראט על יהודי הולנד כולה. היודסה ראט הפך לגוף גדול, שטיפל בכל תחומי החיים של יהודי הולנד: השבועון היהודי היחיד שעדיין הותר לפרסום יצא עתה מטעמו של היודסה ראט; לאחר שילדים יהודים הורחקו מבתי הספר, נאלץ היודסה ראט להקים רשת חינוך גדולה לילדים יהודים; קרן מיוחדת מימנה פעילויות תרבות - כולל תזמורת סימפונית, אופרה ותיאטרון, ופעילויות ספורט. גם אספקת המזון ליהודים היתה בתחום אחריותו של היודסה ראט. כדי לממן את כל הפעולות הללו, הטיל היודסה ראט מס על היהודים, שעל פיו נקבעה הזכאות ליהנות משירותיו.

3. גירושים המוניים וחיפוש אחר מקומות מסתור

בסוף 1941 החלו הגרמנים להתארגן לקראת גירוש היהודים מהולנד. הגירוש עצמו החל ביוני 1942. יהודים רבים, שלא נענו לדרישה להתייצב לגירושים, החלו לחפש מקומות מסתור. מספר המסתתרים הלך וגדל במהלך שנת 1943. תחילה הסתמכו היהודים המסתתרים על קשרים אישיים עם לא יהודים. במרוצת הזמן קמו קבוצות וארגונים שעסקו במציאת מקומות מסתור, ליהודים וללא יהודים. מעריכים שבמהלך

*209*

שנות הכיבוש הסתתרו כ-25,000 מיהודי הולנד, וכשליש מהם נתפסו בידי הנאצים. הולנד היתה המדינה המערב אירופית שבה נספה המספר הגבוה ביותר באופן יחסי של יהודים. עד שחרורה של הולנד רצחו הנאצים כ-77 אחוזים מכלל יהודי המדינה.

ראשית הכיבוש הגרמני בהולנד - מיומנה של אנה פרנק

אחרי מאי 1940 חלפו הזמנים הטובים. תחילה באה המלחמה, אחר כך הכניעה, ועימה כניסת הגרמנים, והחלו הצרות ליהודים. בזה אחר זה פורסמו חוקים נגד היהודים. היהודים חייבים לענוד מגן-דוד. היהודים חייבים למסור את אופניהם. אסור ליהודים לנסוע בחשמלית; אסור להם לנסוע במכונית. היהודים אינם רשאים לעשות את קניותיהם אלא בין השעות שלוש לחמש, ורק בחנויות יהודיות שכתוב עליהן "בית עסק יהודי". אסור ליהודים להופיע ברחוב אחרי השעה שמונה בערב, או לשבת בגינה שלהם, גם לא בגינת שכניהם. אסור ליהודים לבוא לתיאטראות, בתי קולנוע או שאר מקומות שעשועים. אסור ליהודים לעסוק בפומבי בספורט, לבוא לבריכת שחייה, למגרש טניס, לשדה הוקי או לשאר מגרשי ספורט. אסור ליהודים לבקר בבתי נוצרים. יהודים חייבים לבקר בבתי ספר יהודיים, ועוד הגבלות כיוצא באלה. כך היו חיינו גדושים איסורים - דבר זה נאסר עלינו, ודבר זה נבצר מאיתנו. יופי היתה אומרת לי תמיד "אני פוחדת כבר לעשות כל דבר, שמא הוא אסור". ...אין עוד אפשרות לשאת את המצב.

(מתוך: אנה פרנק, יומנה של נערה, תל-אביב, תשנ"ב)

שאלה

מדוע חוו יהודי הולנד את ההגבלות הנאציות כהשפלה באופן מיוחד?

(בספר תמונה: אנה פרנק, 1940)

שאלות

1. במה היה נבדל מצבם של יהודי "האזור החופשי" ממצב יתר יהודי צרפת ובמה גרם ממשל וישי לצמצום ההבדל?

2. ניתן לומר כי במערב אירופה יישמו הנאצים כלפי היהודים גישות, הדומות לאלו שננקטו כלפי יהודי גרמניה. הדגימו זאת מפעולותיהם בשתי מדינות כבושות.

3. מדוע שאפו הגרמנים להקים הנהגות יהודיות ארציות במדינות מערב אירופה?

4. עמדו על הדמיון והשוני בתנאי הרקע ובהיקף ההשמדה בין דנמרק להולנד.

*210*

ב. אחידות ורבגוניות במדיניות הנאצית ובגורל היהודים

*210*

הגדרות

- כיבוש מערב אירופה

- דפוסי שליטה נאציים

- דפוסי תגובה יהודיים

מספרם הכולל של כל היהודים במדינות מערב אירופה שנכבשו בידי הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה (צרפת, הולנד, בלגיה, איטליה, דנמרק, לוקסמבורג ונורווגיה) היה כ-600,000 איש. מניין הנספים היהודים בארצות אלה היה 200,000. כלומר, יותר מ-33 אחוזים מן היהודים במערב אירופה נספו בשואה (לשם השוואה, במזרח אירופה, בארצות שבהן ישבו היהודים בהמוניהם - פולין, ליטא וסלובקיה - היה מספר הקורבנות כ-80-90 אחוזים).

מעבר להבדל בולט זה בין מזרח אירופה למערבה, היו גם הבדלים של ממש בין הארצות השונות במערב אירופה. האידיאולוגיה הנאצית גזרה אומנם גורל שווה על כל יהודי אירופה באשר הם, ואולם, היו הבדלים בדרך יישומה של המדיניות האנטי יהודית, במשטר שהנהיגו הנאצים ובגורל היהודים במקומות השונים. במערב אירופה אנו עדים להבדלים גדולים - הן בחיי היהודים תחת המשטר הנאצי, והן בתוצאות הסופיות של המדיניות האנטי יהודית. בהולנד, למשל, עלה בידי הנאצים להשמיד בין 77 אחוזים ל-80 אחוזים מכלל יהודי המדינה, בבלגיה 44 אחוזים ובצרפת כ-20 אחוזים. כיצד ניתן להסביר פערים אלה?

כמה סיבות השפיעו על מצבם ועל גורלם של היהודים.

1. עיתוי הכיבוש ומקומה של המדינה ב"סדר החדש" הנאצי. קיים הבדל בין הזמן שעמד לרשותם של יהודי גרמניה לחשוב על תגובה ולהכין עצמם להגירה לבין האפשרויות שעמדו בפני יהודי הולנד או בלגיה, שכן הם ניצבו בפני כיבוש מהיר והסלמה גוברת של המדיניות הנאצית בארצם. יש לציין גם את חוסר האחידות במעמדם של אזורי הכיבוש הגרמניים. מדינות מזרח אירופה, למשל, נתפסו כחלק מ"מרחב המחיה" הנאצי, ולכן הונהגה בהן מדיניות כיבוש מוחלטת, שלטון בלעדי של ה-ס"ס וביטול כולל של המינהל המקומי הקודם. מעמד זה נקבע מטעמים אידיאולוגים, ולכן היחס לאוכלוסייה המקומית, כולל זו הלא יהודית, לווה במשטר טרור ודיכוי. מדינות אחרות נתפסו כחלק מן העם הגרמני או כקרובות אליו מבחינה גזעית, לכן נמסר ניהול המדינה לידי הצבא. לדוגמה, בדנמרק ובבלגיה, שמעמדן לא הוגדר בבירור, היו חיי היום יום קלים בהשוואה לאלה של אזרחי פולין. לאופי משטר הכיבוש נודעה אפוא השפעה על ממדי ההצלה ועל אופייה. מידת המעורבות הגרמנית בממשל המקומי ובניהולו היתה גם היא בעלת השפעה על גורל היהודים ועל מצבם.

2. השוני במבנה משטר הכיבוש שהנהיגו הגרמנים ובמרחב השלטוני העצמי שהקצו לאוכלוסיות המקומיות. לא רק בין הארצות היו הבדלים חדים במבנה השלטון, אלא אף בארץ אחת - צרפת - היו שלושה אזורים נבדלים זה מזה. בבלגיה ובצרפת הופקד שלטון הכיבוש בידי מפקדי צבא, שנטו מסיבות שונות לריסון מסוים. לעומת זאת בהולנד היתה הסמכות העליונה בידי נאצים קנאים ובידי ה-ס"ס, והם נקטו בעמדות ובשיטות קיצוניות. גם בארצות שבהן נשמר חלק נכבד מן השלטון בידי בני הארץ הסתמן שינוי ביחס ליהודים. בצרפת של וישי יזמו הרשויות הצרפתיות תחיקה גזענית מפלה כלפי היהודים, והמשטרה, שסרה למרותם של שלטונות אלה, נטלה חלק פעיל במערך הגירושים. לעומת זאת, השלטון העצמי בדנמרק שמר על העקרונות המנחים חברה דמוקרטית. הדנים סרבו בתוקף לפגוע ביהודים, כולל הפליטים שביניהם, ולא כל שכן להסגירם לידי הגרמנים.

3. ההרכב האנושי של המינהל הנאצי. אופיים של השליטים והמפקדים הגרמנים בכל מקום ומקום, ומאבקי הכוח בינם לבין עצמם, השפיעו במידה ניכרת על יישומה של המדיניות האנטי יהודית. דבר זה נכון לגבי יחסיהן של הרשויות המקומיות אל היהודים.

4. יחסה של האוכלוסייה המקומית לגרמנים מכאן וליהודים מכאן. לגורם זה נודעה חשיבות רבה בקביעת דרכי היישום של המדיניות האנטי יהודית ובהכרעת גורלם של היהודים. לנכונותו של הציבור המקומי להושיט יד ליהודים במצוקתם,

*211*

בפרט לאחר שהחלו השילוחים למחנות ההשמדה, היו השלכות מרחיקות לכת על יכולתם של היהודים להציל את עצמם. היו מי שהניחו כי היה מתאם בין רמת האנטישמיות במקום מסוים לבין מידת הסיוע ליהודים - ובסופו של דבר לאחוזי הנטפים והניצולים. לפי תפיסה זו, בחברות בעלות נטיות אנטישמיות מושרשות ונפוצות היו סיכוייו של היהודי לשרוד נמוכים, ואילו במדינות שבהן לא רווחה אנטישמיות לפני הכיבוש הנאצי גברו סיכוייהם של היהודים להינצל. ואולם, בחינה יותר מדויקת מלמדת, שגם אם לאנטישמיות הרווחת בארצות השונות היה משקל ברדיפות ובצמיחת האווירה שעודדה או הכשילה את מאמצי ההצלה, אין לראות באנטי יהדות גורם בלעדי, שהכריע לגבי סיכוייו של היהודי לשרוד. כך, למשל, צרפת נחשבה לארץ שבה האנטישמיות היתה נפוצה הרבה יותר מאשר בהולנד. ולמרות זאת, מספר הקורבנות בקרב יהודי הולנד היה קרוב לשיעור של מזרח אירופה (כ-80 אחוזים), והאובדן בצרפת היה כ-20 אחוזים.

5. השפעת גורמים אובייקטיביים על גורל היהודים. היתה חשיבות למציאות הגיאוגרפית של כל ארץ וארץ. מארצות שהיו בקצה תחום השליטה הגרמני יכלו היהודים לברוח ביתר קלות. יהודים בדרום צרפת יכלו להימלט לספרד ויהודים בדנמרק יכלו להימלט לשוודיה. הולנד, לעומת זאת, לא גבלה במדינות חופשיות או ניטרליות, וליהודי הולנד היה יותר קשה להימלט מידי הנאצים.

עם כיבושן של מדינות מערב אירופה נפלו עוד יהודים רבים תחת שלטונם של הנאצים. על אף ההבדלים מארץ לארץ בדרך שבה יושמה המדיניות האנטי יהודית, היתה מטרתם הכוללת של הגרמנים ביחס ליהודים אחידה.

שאלות

1. השוו בין מדיניות הנאצים בדנמרק ובהולנד והסבירו את הגורמים להבדלים ביניהן.

2. כיצד השפיע עיתוי הכיבוש על יכולת ההתארגנות של היהודים כנגד המדיניות הנאצית ועל סיכויי הישרדותם?

3. כיצד השפיעו המיקום הגיאוגרפי של מדינה כבושה, ומעמדה באידיאולוגיה הנאצית, על סיכויי ההישרדות של היהודים?

(בספר תמונה: ציור של ליאו ברויאר ממחנה המעבר גירס בצרפת)

ממחנה זה הועברו היהודים למחנה המעבר דרנסי, ומשם לאושוויץ ולסוביבור.

ליאו ברויאר, יליד גרמניה, נשלח ב-1940 למחנה סן-סיפריאן ואחר-כך למחנה גירס. ב-1945 היגר לפרים ושם חי וצייר עד מותו ב-1975.

שאלות לסיכום היחידה

1. הנאצים השתמשו במנגנונים שנועדו לשמור על הקהילה היהודית על מנת לפגוע בה. הדגימו טענה זאת מן המקרה של היודנראטים והגטאות.

2. עמדו על ההבדלים ועל קווי הדמיון ביישום המדיניות האנטי יהודית בין מזרח אירופה למערבה. מה הם הגורמים המבדילים ומה הם הגורמים המאחדים?

שאלות העמקה

1. הצלחת הנאצים בכיבוש אירופה הפתיעה גם אותם, כיצד ניתן ללמוד זאת משלבי המדיניות כנגד היהודים במדינות הכבושות?

2. במדיניות הנאצים כלפי היהודים עד שנת 1941, ניתן לראות חלק מתוכנית ארוכת טווח או אוסף יוזמות מקומיות שנועדו להתמודד עם מציאות חדשה. תנו דוגמאות התואמות לכל אחת מן הפרשנויות.

*212*

יחידה שביעית - המלחמה העולמית ו"הפתרון הסופי" (1941-1945)

תקציר

במחצית השנייה של שנת 1941 הפכה מלחמת העולם השנייה למלחמה כלל עולמית. בקיץ, פתח היטלר ב"מבצע ברברוסה" - הפלישה לברית המועצות, תוך הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. בדצמבר 1941 הכריזה יפן מלחמה על ארצות הברית בהפציצה את הבסיס הימי ב"פרל הדבור". עוד קודם לכן התקרבה ארצות הברית לבריטניה, אך שמרה על ניטרליות. התקפות אלו פתחו את הדרך לגיבוש גוש לוחם של "בעלות הברית"; בריטניה, ברית המועצות וארצות הברית, והעמידו כנגד מדינות הציר את משאבי כוח האדם והכלכלה של המעצמות הגדולות בעולם. ניתן לראות בכך סימן להכרעה במלחמה, אך בפועל עד למפנה וניצחון נותר עוד זמן רב. בינתיים שלטה גרמניה באימפריה עצומה והשליטה באירופה סדר חדש על פי תורת הגזע וצורכי המלחמה.

הפלישה לברית המועצות הביאה עמה גם שלב חדש במדיניות הנאצית כנגד היהודים - תחילת ההשמדה ההמונית. לכוחות המתקדמים ניתנה הוראה לחסל פעילים קומוניסטים ויהודים. בשטחי ברית המועצות פעלו עוצבות המבצע של ה-ס"ס במקביל לצבא ורצחו בירי מאות אלפי יהודים. בהמשך חיפשו הנאצים דרכים יעילות והמוניות יותר לביצוע "הפתרון הסופי" והקימו את מחנות ההשמדה. עתה החל שלב נוסף בהשמדה - רחב היקף, תעשייתי וביורוקרטי - אשר דרש רתימה של מערכות רבות ברייך לשם יישומו, והעיד על עליונות "הפתרון הסופי" בסדר העדיפויות הנאצי.

בוועידת ואנזה תואמו דרכי הביצוע של "הפתרון הסופי" ובעקבותיה הואצה מערכת השילוחים למחנות ההשמדה והקיפה, תוך תיאום ותכנון מדוקדק, הן את מערב אירופה הן ואת מזרחה. יהודי מערב אירופה אותרו, רוכזו במחנות מעבר ונשלחו למחנות ריכוז או השמדה בפולין. יהודי הגטאות נאספו ב"אקציות" ונשלחו ברובם ישירות להשמדה. בביצוע ההשמדה נעזרו הנאצים במערכת של משתפי פעולה ובשלטונות מקומיים והשתמשו במגוון אמצעי הטעייה, לחץ והפחדה כדי להוביל את היהודים למשלוחים.

*213*

פרק 24. ממלחמה אירופית למלחמה עולמית

*213*

מושגים

- "מבצע ברברוסה"

- חוק "החכר והשאל"

- "האמנה האטלנטית"

- פרל הרבור

- "הסדר החדש"

פלישת הגרמנים לברית המועצות

הסכם ריבנטרופ-מולוטוב נועד לאפשר להיטלר לפעול באופן חופשי בחזית המערבית. לאחר שהשלים את משימתו זו (פרט לבריטניה), שוב לא היה לו צורך בהסכם. ההצלחות הגדולות של צבאו, מחד גיסא, והרושם העלוב שעשה "הצבא האדום" בפינלנד, מאידך גיסא, עודדו אותו לצאת להגשמת חזון "מרחב המחיה" במזרח.

כבר בסוף 1940 הורה לפיקוד העליון להתכונן "למחוץ את רוסיה הסובייטית במערכה מהירה לפני תום המלחמה נגד אנגליה". התוכנית לא נועדה לכבוש את כל ברית המועצות על מרחביה העצומים, אלא חלקים חיוניים משטחיה והם: עיר הנמל לנינגרד ומוסקבה, שתיים מן הערים המתועשות ביותר; אוקראינה ואגן הדון שממזרח לה, שהם אזורים חקלאיים ובעלי תעשייה ומכרות (אגן הדון משופע במרבצי פחם); ואזור הקווקז העשיר בנפט.

ב-22 ביוני 1941 פתח היטלר בהתקפה מסיבית על ברית המועצות. הוא סבר שיוכל לסיים את הפלישה לפני החורף, ולכן הפעיל עוצמה צבאית אדירה. הכוחות פלשו בארבעה צירים, מן הארצות הבלטיות בצפון ועד חצי האי קרים והקווקז בדרום. מטרתה האמיתית של הפלישה הייתה הרס המשטר הקומוניסטי ומלחמת שמד ביהודים, והיא גם הייתה ראשיתו של הרצח ההמוני של היהודים באזורי הכיבוש. לקראת הפלישה לברית המועצות קיבלו מפקדי הצבא הנאצי את "פקודת הקומיסרים", שהורתה לגרמנים לחסל את כל נציגי המפלגה הקומוניסטית שהיו בשורות הצבא וכן יהודים. כתוצאה מכך החלו יחידות המבצע ("איינזצגרופן") בטיהור של קומוניסטים. בפועל, תפקידן המרכזי של יחידות אלו היה רצח שיטתי של יהודים. "מבצע ברברוסה", כפי שנודע לימים, הביא בעקבותיו את תחילתו של "הפתרון הסופי".

כוחות הפלישה הגיעו לקרבת לנינגרד ומוסקבה וחדרו עמוק דרך אוקראינה בכיוון הקווקז, ואז הגיע החורף והתקדמותם נעצרה. לנינגרד הושמה במצור כבד, ואוכלוסייתה סבלה במשך כשלושים חודש ("900 הימים של לנינגרד") הפגזות ורעב, שמחירם בחיי אדם הגיע לכמיליון. על אף ההצלחות של הגרמנים, יעדיהם לא הושגו - מלחמת הבזק לא מוטטה את היריב, והחורף הקשה, הקור, הבוץ והשלגים עצרו את תנופתם. באותו זמן החל "הצבא האדום" להתאושש ויצא להתקפות נגד.

(בספר קריקטורה: סטלין - היטלר - שני בני הברית)

סטלין והיטלר ויחסם זה אל זה כפי שתוארו על ידי הקריקטוריסט הבריטי דוד לו: "חלאת המין האנושי, אני מאמין" - "רוצח הפועלים, אני מניח".

שאלות

1. כיצד מבקרת הקריקטורה את שיתוף הפעולה בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית?

2. כיצד היא רומזת לכך ששיתוף הפעולה אינו עומד להחזיק מעמד זמן רב?

*214*

(בספר צילום: משפחות איכרים רוסיים נסות בשלג מפני הכובש הגרמני - היעזר במנחה)

שאלות

1. מה ניתן ללמוד מן הצילום על יחם הצבא הגרמני אל האוכלוסייה האזרחית בברית המועצות?

2. יחס כזה לאוכלוסייה האזרחית בלט גם בפלישה לפולין. כיצד הדבר קשור לתורת הגזע ולמעמד העמים הסלאביים בתוכה?

הגרמנים מצאו עצמם נלחמים בחורף, בלא שנערכו לכך בעוד מועד. בקיץ שלאחר מכן הם המשיכו במתקפה אך ללא הישגים מכריעים, בעוד שחורף 1942 היה קשה עבורם במיוחד. הגרמנים נאלצו להתמודד עם כפור ומחסור, מרחבים אינסופיים ללא דרכים ראויות לכלי הרכב הממונעים, קשיים בהעברת עתודות כוח אדם, עוצמה צבאית בלתי צפויה של הצבא הסובייטי, ופעילות פרטיזנית שהלכה וגברה. המצוקה בחזית הביאה את היטלר להחלטה לקחת על עצמו את הפיקוד הצבאי העליון, תוך שינוי מקיף של הפיקוד הגרמני הבכיר.

ריתוק הכוחות הגרמניים בחזית הרוסית אפשר לבריטניה מרווח נשימה. היא כבר זכתה מזה זמן מה לסיועה של ארצות הברית, שהתבטא במשלוחי נשק וציוד רב. כעת עמדו גם האמריקנים להצטרף למערכה.

ארצות הברית במלחמה

האמריקנים נקטו לאחר מלחמת העולם הראשונה מדיניות בדלנית ואף לא הצטרפו ל"חבר הלאומים". אירועי שנות ה-30 באירופה ובמזרח הרחוק הניעו את הנשיא רוזוולט להתבטא בצורה שלילית כלפי התופעה של מדינות תוקפניות.

וכך אמר בנאום שנשא בסוף 1937:

המצב המדיני בעולם, שבזמן האחרון הלך ורע, יש בו כדי לעורר כובד דאגה וחרדה לכל העמים והמדינות הרוצים לחיות בשלום ובידידות עם שכניהם... שלטון האלימות וההפקרות הבינלאומית בימינו החל לפני שנים מספר... בלא הכרזת מלחמה ובלא שום אזהרה או הצדקה נרצחים ללא רחם, בפצצות מן האוויר, אזרחים, בכללם נשים וילדים... אם דברים אלה מתרחשים בחלקי עולם אחרים, אל נא ידמה איש, כי אמריקה תינצל, כי מותר לה לצפות לרחמים, וכי חצי-הכדור המערבי הזה לא יותקף...

האומות שוחרות השלום חייבות לעשות מאמץ מלוכד נגד מעשים אלה... הבוראים כיום מצב של אנרכיה ואי-יציבות בינלאומית, שאין מנוס ממנו בדרך התבדלות או ניטרליות גרידא... מגיפה של מחלה גופנית שמתחילה להתפשט, הציבור מסכים ונותן ידו להסגר החולים כדי להגן על בריאות הציבור מפני התפשטות המחלה... מלחמה היא מחלה מידבקת, בין שהוכרזה ובין שלא הוכרזה, בכוחה להציף מדינות ועמים הרחוקים מבימת מעשי האיבה בתחילתם...

(י' אריאלי, המחשבה המדינית בארצות-הברית, 1969, ב, עמ' 379-381)

שאלות

1. לאילו מאורעות התכוון רוזוולט כאשר דיבר על מעשי תוקפנות?

2. מה הציע רוזוולט? האם היתה בכך סטייה מן המדיניות האמריקנית המוצהרת?

*215*

לאחר פרוץ המלחמה באירופה הכריזה ארצות הברית על ניטרליות, אך עם זאת ביטלה את האמברגו (איסור) על יצוא נשק למדינות לוחמות. בסתיו 1940 בא צעד זה לידי ביטוי, כאשר על פי הסכם בין האמריקנים לבריטניה קיבלו הבריטים חמישים משחתות ישנות תמורת החכרת בסיסי ים ואוויר לאמריקנים בניופאונלנד, בברמודה, בג'מיקה ובמקומות נוספים שהיו בשלטון בריטי. כן מכרה ארצות הברית לבריטניה ציוד רב. אבל יתרות מטבע החוץ של הבריטים אזלו, ובעקבות זאת חוקק במרס 1941 הקונגרס האמריקני את חוק "החכר והשאל", שהסמיך את הנשיא להשאיל, להחכיר ולמכור כל מה שימצא לנכון, לכל מדינה לשם הגנתה. החלה הזרמת אספקה רבה של מזון, נשק וחומרי גלם לבריטניה, שכבר היתה במצב קשה עקב ההסגר הימי שגרמניה הטילה עליה.

באוגוסט 1941 נפגשו צ'רצ'יל ורוזוולט על סיפון אוניית מלחמה באוקיינוס האטלנטי. הם חתמו על הצהרת עקרונות משותפים למען השלום - "האמנה האטלנטית". במסמך זה הדגישו את התנגדותם לכל סיפוח של שטחים בניגוד לרצון האוכלוסייה וכן את זכותו של כל עם לבחור את שיטת הממשל המקובלת עליו; עוד דובר בשיתוף פעולה כלכלי בין המדינות, בחופש שיט ובפירוק נשקן של אומות תוקפניות. מטרה נוספת לשלום שייכון היתה הבטחת החופש ממחסור ומפחד.

התקרבותה של ארצות הברית למחנה הלוחם בנאצים התבטאה גם בתמיכתה בברית המועצות בהתאם לחוק "החכר והשאל".

בדצמבר 1941 הצטרפו האמריקנים למלחמה, לאחר שהותקפו על ידי היפנים בנמל פרל-הרבור שבהוואי. מה היה הרקע לצעד זה של יפן?

תוקפנותה של ארץ זו החלה בהשתלטותה על מנצ'וריה והקמת מדינת החסות מנצ'וקו. ב-1937 תקפה יפן ישירות את סין והשתלטה על רצועת החוף הסיני. כשפרצה המלחמה באירופה, ניסה היטלר למשוך את בעלי בריתו היפנים למלחמה נגד מושבות בריטניה במזרח, אך אלה היססו.

בעקבות נפילת צרפת החלה יפן את חדירתה למושבה הצרפתית הודו-סין. ארצות הברית מחתה על כך, אך היפנים בתגובה חתמו על ברית "הציר" עם גרמניה ואיטליה (ספטמבר 1940). הם גם חתמו על חוזה ניטרליות עם ברית המועצות, בלי שידעו כי בתוך זמן קצר יפלוש היטלר לארץ זו. כאשר בקיץ הבא (יולי 1941) המשיכה יפן לכבוש שטחים בהודו-סין, הגיבו האמריקנים בהקפאת הנכסים היפניים בארצות הברית, ואף הטילו אמברגו על יצוא דלק ליפן. היפנים תיארו זאת כצעד עוין, ולאחר ששיחות בין שתי מעצמות אלה עלו בתוהו, ביצעה יפן את התקפת הפתע על בסיס הצי האמריקני בפרל הרבור (7/12/1941).

(בספר תמונה: פרל הרבור - הצי האמריקני נפגע בהפצצה היפנית, 7/12/1941)

בהתקפה, שבוצעה על ידי מאות מטוסים, טובעו 5 אוניות קרב ונפגעו 11 נוספות. יותר מ-150 מטוסים אמריקניים הושמדו. מספר ההרוגים האמריקנים בתקיפה הגיע ל-2,800 לערך. כמו כן תקפו היפנים את איי

*216*

(בספר מפת העליונות הגרמנית באירופה 1939-1040)

*217*

הפיליפינים ואת הכוחות הבריטיים במאלאיה, בהונג-קונג ובסינגפור. ארצות הברית ובריטניה הכריזו מלחמה על יפן, ואילו גרמניה ואיטליה הכריזו מלחמה על ארצות הברית. כעת היה זה עולם במלחמה.

בתחילת שנת 1942, היו אם כן, כוחות "הציר" בעליונות כמעט בלתי מעורערת (למעט איטליה). הצבא הגרמני הכובש היה עמוק בתוככי רוסיה וחייליו שלטו ברחבי אירופה. בריטניה עדיין נאבקה על חייה, וספינותיה הוטבעו באוקיינוס ובמזרח הרחוק. ואילו יפן היתה בתנופה גדולה ובעמדה של איום להשתלט על כל דרום מזרח אסיה. עם זאת, לראשונה עמדו כנגד מדינות הציר שלוש המעצמות החזקות בעולם. לעוצמה הימית ולנחישות של בריטניה הצטרפו עתה מאגר כוח האדם העצום של ברית המועצות והמשאבים הכלכליים והטכנולוגיים של ארצות הברית.

(בספר תמונה של כרזה: מימין: "נקום את ה-7 בדצמבר" - היעזר במנחה)

שאלה

במה כוחה של כרזה זו?

(בספר תמונה: קלף משחק אמריקני מתקופת המלחמה. לפיד החירות המעלה את היטלר באש - היעזר במנחה)

שאלה

כיצד מבטא ציור זה את העימות האידיאולוגי בין הצדדים?

*218*

מחתרות ופרטיזנים במאבק נגד הנאצים

בניגוד למשתפי הפעולה, יש לציין את אלה שבחרו להילחם בכובש הזר - לוחמי המחתרות. בשל היקף כיבושי הנאצים היתה משמעות מיוחדת במלחמת העולם השנייה לפעילות ארגוני התנגדות בתוך הארצות הכבושות. ארגונים חשאיים אלה פעלו לעתים תוך שיתוף פעולה עם ממשלותיהם הגולות שישבו בלונדון. בתמיכתה של הממשלה הבריטית הם קיבלו סיוע רב בהדרכה, בציוד, בנשק ובכסף, והיוו מקור לא אכזב לידיעות מודיעיניות על המתרחש בארצות אלה. פעילותם כללה מעשי חבלה, התקפות מן המארב ועזרה במילוט לשבויים של בעלות הברית או לטייסים שנאלצו לנטוש את מסוסיהם. בנוסף, הם הפיצו עיתונות מחתרתית, שהביאה ידיעות שצונזרו על ידי הכובש ונועדה לחזק את רוח האוכלוסייה ולשמור על גחלת החירות והתקווה לבל תכבה. כל זאת עשו תוך כדי מאבק קשה בגסטאפו (משטרת המדינה החשאית הגרמנית), שכלא אותם במרתפי העינויים והוציא אלפים מהם להורג. בעיקר בלטו המחתרת של טיטו ביוגוסלביה, שהטרידה קשות את הצבא הגרמני, והפרטיזנים לוחמי המחתרת בשטחי רוסיה הכבושים.

(בספר תמונה: שני דורות במאבק הפרטיזנים הרוסים נגד הכובש הגרמני - היעזר במנחה)

שאלה

מה אומרת הבעת פניהם?

"הסדר החדש"

בתחילת 1942 שלט היטלר על האימפריה הנרחבת ביותר בתולדות ההיסטוריה האירופית. פרט לכמה מדינות ניטרליות שלא היוו גורם צבאי (שוויץ, אירלנד, שוודיה, פורטוגל וספרד, שהניטרליות שלה בטלה למעשה ברגע ששיגרה קרוב ל-20,000 חיילים לעזרת הצבא הגרמני ברוסיה), נשלטו כל ארצות היבשת באופן ישיר או עקיף בתוקף הסכמים שעשו אותן למדינות חסות. בשטחי שלטונם ניסו הנאצים להשליט "סדר חדש" כדי לנצח במלחמה וכדי ליישם את עקרונות תורת הגזע ולעצב את עמי אירופה על פיה. משום כך ניתן לראות כי "הסדר החדש" הופעל באופן שונה בקרב עמי מזרח אירופה ועמי מערב אירופה, שנתפסו כשייכים לגזעים שונים.

ביולי 1941, חודש לאחר הפלישה לברית המועצות, קבע היטלר את הכלל "ראשית: כבוש! שנית: שלוט! שלישית: נצל!". "הסדר החדש" באירופה נועד, אם כן, להכפיף את האומות השונות לצורכי "הרייך השלישי", וקודם כל - למען מכונת המלחמה שלו. ניצול זה התבטא בראש וראשונה בהעברת מזון וחומרי גלם לגרמניה. אך במהרה התברר שנוצרה בעיה בוערת נוספת - מחסור בכוח אדם. המלחמה המתמשכת, ובעיקר לאחר הפלישה לרוסיה, חייבה הגדלה משמעותית של הצבא. במהלך המלחמה גייסו הגרמנים כ-18 מיליון חיילים (בחודשים האחרונים של המלחמה גויסו כל הגברים שבטווח הגילאים 16-60). נוצר מחסור בכוח אדם בענפי הכלכלה השונים ובעיקר בתעשיית המלחמה, שנאלצה לייצר בקצב מהיר תחמושת וכלי נשק במקום הטנקים והמטוסים שנפגעו בהמוניהם.

בניגוד לברית המועצות או בריטניה, שבהן מילאו נשים את מקומם של גברים בעבודה, לא היה הדבר מקובל בגרמניה הנאצית, שבה על פי תורת הגזע יוחד לאישה תפקיד היולדת ואשת הבית, ולכן מילאו רק נשים מעטות את מקומם של הגברים.

על פי עקרונות "הסדר החדש" מוינו העמים האירופיים בהתאם להשקפה הגזענית השלטת. עמים ממוצא ארי, כמו הולנדים, דנים ונורווגים, היו אמורים להיות שותפים, שווי זכויות להלכה, באימפריה שייסדה גרמניה. במדינותיהם הועברו חוקי גזע שנועדו להשיב לאוכלוסייה את טוהר הגזע שלה. הם הורשו לכאורה לשמור על שלטון עצמי, אך במדינותיהם הוקמה לרוב ממשלת בובות של משתפי פעולה התלויים בנאצים. ככל שהמלחמה התארכה גויסו לעתים מארצות אלו חיילים ומתנדבים ל-ס"ס. העמים הסלביים של מזרח אירופה, כפולנים ורוסים, נחשבו נחותים ונועדו לכן לשרת את הגזע הארי. משאבי טבע ותוצרת חקלאית

*219*

נשדדו במידה שפגעה בתזונת המקומיים, רמת ההשכלה הוגבלה וכך גם חיי התרבות. המנהיגים הפוליטיים בעלי ההשכלה הגבוהה ואנשי כמורה בעלי דעות עצמאיות נרדפו ואף נרצחו. ארצותיהם נשלטו לרוב באופן ישיר על ידי הצבא או המינהל הנאצי. מתוכם, וגם מארצות כבושות אחרות, הועברו במהלך המלחמה כשבעה מיליון עובדי כפייה כדי לשרת את הכלכלה של הרייך הגרמני. הם הועסקו בתנאים קשים ביותר בתעשייה, במכרות, בכבישים ובשדות. קרוב לשלושה מיליון שבויי מלחמה רוסים מתו או נרצחו במחנות העבודה הנאציים. אחרונים בדרוג היו הגזעים הנחותים ביותר - יהודים וצוענים. להם כלל לא היה מקום ב"סדר החדש". הם נועדו לחיסול.

הקמת "הסדר החדש" הסתייעה רבות במשתפי פעולה. מה דחף אנשים אלה להפנות עורף לרעיון העצמאות הלאומית ולהתייצב לצד הכובש? היו בהם בעלי השקפות פאשיסטיות וגזעניות, שראו עצמם חלק מעולם המחר הנאצי; אחרים פעלו מתוך הנחה שהיטלר הוא בלתי מנוצח ומוטב לכן לתמוך בו. ואף היו כאלה שהאמינו כי הוא שיחסל את הקומוניזם השנוא עליהם. בכל הארצות הכבושות נמצאו משתפי פעולה. הידועים שבהם היו פטן בצרפת, קוויזלינג בנורווגיה ודגרל בבלגיה.

"הסדר החדש" נועד לבסס את הגרמנים כשליטי אירופה, כשלצדם שליטי-בובה ומתחתם עמים נחותים שישרתום. אבל ימיו של "הסדר החדש" היו ספורים כימי "הרייך השלישי". האחיזה בשלטון על ידי גרמניה, שהיתה בשיאה במפנה השנים 1941/42, החלה להתרופף בשנים הבאות, ועם נפילת היטלר התנפץ גם "הסדר החדש".

מאפייני המלחמה

מלחמת העולם השנייה היתה מלחמה כוללנית. המדינות הלוחמות גייסו את כל משאביהן, בחזית ובעורף, והשתמשו בכל אמצעי כדי לגבור על יריבותיהן. באזורים שבהם התחוללו קרבות, והיו אחר כך אזורי כיבוש, לא היה הבדל בין חזית לעורף, ומספר החללים האזרחיים שם לא נפל ממספר החיילים שנפלו בקרב, ובמקומות שונים אף עלה עליהם. אי האבחנה בין חזית לעורף נבע גם מן ההפצצות הכבדות על מה שנחשב כעורף והפך למעשה לחזית. ארצות שלא נכבשו גייסו את כל כוח האדם שלרשותן למאמץ המלחמתי, ובעיקר עשו זאת הגרמנים, ששעבדו את מיליוני עובדי הכפייה.

בקרבות בלטו כלי הנשק ש"נחנכו" במלחמת העולם הראשונה - הטנק, המטוס והצוללת - ששוכללו במשך השנים ועוצמתם גברה פי כמה. בשל השחיקה ההדדית הפכה המלחמה להתמודדות בין התעשיות של שני הצדדים. ניתן לתאר, לכן, את העורף האמריקני הבטוח, שבו ייצרה התעשייה באין מפריע, כאחד מגורמי הניצחון. שוכללו מאוד גם אמצעי ההתראה (המכ"ם) והמעקב אחר מערכות הקשר (פענוח צופנים). חידושים בולטים נוספים היו הטילים ששיגרו הגרמנים, ונוראה מכולם - פצצת האטום.

עמוד השדרה של הקרב הורכב עדיין מחילות הרגלים, שהסתייעו בארטילריה, בשריון ובחיל אוויר. בעוד שבים לחמו ציי המלחמה להבטחת קווי האספקה של מדינותיהם, נוסף למשימות הקרביות, פעלו חילות האוויר להשגת כמה יעדים חשובים: סיוע לכוחות הקרקע, הרס התשתית הכלכלית של האויב והטלת טרור על האוכלוסייה האזרחית. בדרך זו פעלו תחילה הגרמנים בהפצצותיהם על לונדון, ואילו האמריקנים והבריטים השיבו בסיום המלחמה בהפצצת ערי גרמניה ויפן.

אמצעי נוסף למוטט את רוח הלחימה בחזית ובעורף היה הגברת התעמולה, אם על ידי הפצת עלוני תעמולה מן האוויר או באמצעות שידורים ברדיו. כאן יש לציין את "לורד הו-הו" (Haw-Haw) הבריטי, ששידר מגרמניה נאומי תעמולה לגלגניים נגד ארצו (והוצא להורג לאחר המלחמה), ואת "שושנת טוקיו", שהשמיעה בקולה המלטף שידורים מפתים שכוונו אל החיילים האמריקנים באוקיינוס השקט. מנגד ניתן להזכיר את שידורי שירות השידור הבריטי, שבהם פנה הסופר הגרמני תומס מאן, בסגנון שונה לחלוטין, אל בני ארצו.

שאלות סיכום

1. האם לדעתכם טעה היטלר כשפלש לברית המועצות? נמקו!

2. כנגד מי הופנתה האמנה האטלנטית? האם צ'רצ'יל התכוון גם למושבות בריטניה בחותמו עליה?

3. כיצד היווה "הסדר החדש" ניסיון לעצב את אירופה ברוח תורת הגזע, וכיצד היווה כלי למען צורכי המלחמה?

4. יש הטוענים כי עם ההתקפה היפנית על פרל הרבור נחרץ גורל מדינות "הציר" לכישלון. אחרים טוענים כי היה זה דווקא ביטוי להצלחתן. הביעו עמדתכם בשאלה באופן מנומק.

*220*

פרק 25. מריכוז לרצח - ראשיתו של הפיתרון הסופי

*220*

מושגים

- איינזצגרופן

- "פקודת הקומיסרים"

- בורות הרג

- ירי ישיר

(בספר מפה)

המפה מציינת את התפרסותן והתקדמותן של ארבע יחידות האיינזצגרופן במהלך הפלישה הגרמנית לברית המועצות. במפה מצוינים אתרי ההרג המרכזיים שמוקמו בקרבת הערים והעיירות שכבש הצבא הגרמני, ויחידות האיינזצגרופן רצחו בהם את יהודי המקום. במפה גם מסומנים אתרי ההרג באיזור טרנסניסטריה.

שאלות פתיחה

מדוע גרמה פתיחת המלחמה בין גרמניה לברית המועצות גם לתחילת ההשמדה של היהודים?

*221*

1. פעילותן של עוצבות המבצע

ב-22 ביולי פתחו כוחות גרמניה בהתקפה כוללת על ברית המועצות, התקפה שכונתה בשם הקוד "מבצע ברברוסה". ההתקפה נפתחה בתנועה מהירה, בסגנון "הבליצקריג" (מלחמת הבזק), תוף פגיעה נרחבת באזרחים והתקדמות בחזית רחבה לעומק שטחי ברית המועצות. מבצע ברברוסה סימן לא רק את פתיחת המלחמה בין גרמניה הנאצית לברית המועצות אלא גם את פתיחת ההשמדה ההמונית של יהודי אירופה, משום שמבצע ברברוסה מראשיתו לא היה מבצע צבאי בלבד אלא מלחמה בעלת מטרות אידיאולוגיות כוללות. מספר מניעים הביאו לכך שהמבצע הפך לנקודת ההתחלה של ההשמדה ההמונית.

א. המבצע נועד להשגת מרחב מחיה למען הגרמנים והגזע הארי. כלומר, הגרמנים שאפו לטהר את השטחים הכבושים מאנשים בעלי גזע נחות.

ב. מבצע ברברוסה נתפס כמסע צלב להצלת העולם מן "הקומוניזם היהודי". כשם שהקיסר הגרמני פרידריך ברברוסה, שעל שמו נקרא המבצע, יצא למסע צלב כדי לגאול את ארץ הקודש מן האסלאם, כך ראה היטלר את עצמו כקיסר גרמני המציל את העולם מן הקומוניזם. במתקפה כזו המטרה מקדשת את האמצעים, ואין להתפשר על האידיאולוגיה בשם שיקולים תועלתיים. היטלר האמין כי הקומוניזם הוא אידיאולוגיה יהודית וכי המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות מבטאת את שלטונם של היהודים במעצמה הגדולה ואת ניסיונם להשתלט על העולם. משום כך שאף היטלר לטהר את השטחים הכבושים מאנשי המפלגה הקומוניסטית ומיהודים. למעשה, בעיני הנאצים נוצר זיהוי בין הקומוניסטים בברית המועצות ובין היהודים.

ג. בברית המועצות היה מספר היהודים רב. הניסיון בפולין לימד כי גם תנאי בידוד ורעב מזעזעים כמו בגטאות אינם גורמים ל"בעיה היהודית" להיעלם מעצמה. עם כיבוש שטח שיש בו מיליוני יהודים נוספים פנו הנאצים ל"פתרון" אקטיבי ומהיר יותר.

(בספר תמונה: גלויית תעמולה נאצית)

מצדה האחד נראית דמותו של סטלין, וכשהופכים אותה, נראית דמות של יהודי. קריקטורה זו שולבה בגלויות תעמולה, שבהן הוצגו בשיטה דומה גם מנהיגי ארצות הברית ובריטניה, רוזוולט וצ'רצ'יל. הקריקטורה ממחישה את הזיהוי בין הבולשביזם ליהדות באידיאולוגיה הנאצית.

שאלות

1. מה ניתן ללמוד מהקריקטורה על הקשר שהיה לדעת הנאצים בין הקומוניזם ליהדות?

2. כיצד מסייע קשר זה להסביר מדוע הפך המבצע נגד רוסיה גם למבצע נגד היהודים?

אל היחידות הקרביות שפלשו לברית המועצות הצטרפו ארבע "עוצבות מבצע" (איינזצגרופן), שמנו כל אחת בין 500 ל-1,000 איש, ונחלקו ליחידות משנה. עוצבות המבצע הופעלו כבר בזמן סיפוחה של אוסטריה ב-1938 (האנשלוס), כחלק משירות הבטחון של ה-ס"ס, ותפקידן היה לבצע "תפקידים מיוחדים בתחום הפוליטי והמשטרתי". יחידות אלה הופעלו גם במערכה לכיבוש פולין, בספטמבר 1939, אך בשונה ממבצע ברברוסה, הופעלו אז היחידות למשך זמן קצר ובכפיפות לפיקוד הצבאי. יחידות האיינזצגרופן שפעלו בעת הפלישה לברית המועצות הוכנו מראש לתפקידן, כחלק מן המבצע הצבאי הכולל. הן היו כפופות ל-ס"ס, ו"תפקידיהן המיוחדים" היו טיהור השטחים הכבושים מגורמים החשודים בגישה עוינת לגרמניה הנאצית. מבצעי הטיהור כללו את חיסולם של האויבים האידיאולוגיים של הרייך, וכוונו בראש ובראשונה

*222*

נגד היהודים. הפקודות הכתובות הורו על הוצאתם להורג של עסקנים ופעילי מפלגה, של יהודים במנגנון המפלגה והמדינה, ושל גורמים עוינים הפועלים בשטח. פקודה צבאית נפרדת הורתה על חיסולם של "הקומיסרים הפוליטיים" (שליחי המפלגה בקרב היחידות הצבאיות) מתוך מודעות לכך ש"במאבק זה טעות היא לחוס על יסודות אלה ולנהוג כלפיהם בהתאפקות הנובעת ממשפט העמים".

במקביל להוראות הכתובות ניתנו למפקדי האיינזצגרופן גם הנחיות בעל-פה. במשפטי נירנברג, שנערכו לאחר המלחמה, העידו כמה ממפקדי עוצבות המבצע, שקיבלו הנחיה להשמיד את כל היהודים באזורי פעולתם. עובדה זו עולה גם מדיווחים שהגישו יחידות האיינזצגרופן השונות. בדיווח שהתקבל בראשית 1942 מוסרת אחת היחידות, שפעלה בארצות הבלטיות ובסביבות לנינגרד, שאנשיה חיסלו עד כה 1,064 קומוניסטים, 56 פרטיזנים, 653 חולי רוח, 44 פולנים, 28 שבויי מלחמה רוסים, 5 צוענים, ארמני אחד ו-136,421 יהודים.

ארבע יחידות האייזצגרופן חולקו לאורכה של חזית הלחימה ונעו מאחורי הכוחות הסדירים של הצבא הגרמני. לצידם של 3,000 אנשי עוצבות המבצע, שגויסו מיחידות המשטרה וה-ס"ס השונות, צורפו למבצעי הרצח ההמוניים גם גדודי משטרה גרמניים וכוחות משטרה מקומיים: ליטאים, לטבים, בילורוסים ואוקראינים.

על פעילותן של יחידות האיינזצגרופן ניתן ללמוד מתוך דו"ח שכתב אחד ממפקדיהן, קארל יגר, מפקד איינזצקומנדו 3 (בתוך עוצבה A), ב-1 בדצמבר 1941:

אני יכול לקבוע היום, שהמטרה לפתור את בעיית היהודים בליטא הושגה בידי איינזצקומנדו 3. אין יהודים יותר בליטא, פרט ליהודי-העבודה (יהודים שהושארו בחיים ככוח עבודה) ומשפחותיהם... רציתי לחסל גם יהודי-עבודה אלה, כולל משפחותיהם, אך נתקלתי בהתנגדות חריפה ביותר מצד הממשל האזרחי והוורמאכט (הצבא), אשר הביאו לאיסור האומר שאין לירות ביהודים אלה ובמשפחותיהם...

ביצוע אקציות כאלה הוא בראש ובראשונה שאלה של ארגון... את היהודים חייבים היו לרכז במקום אחד או במקומות אחדים. לפי מספרם היה צריך למצוא את המקום בשביל הבורות הדרושים ולחפור אותם... היהודים הובלו בקבוצות של 500 איש, ובמרחקים של לפחות 2 קילומטר, אל מקום ההוצאה להורג... כל אנשי היחידה שלי ומפקדיה נטלו חלק פעיל באקציות גדולות בקובנה...

2. דפוסי ההשמדה

במסגרת שיטת ההשמדה הכללית שנקטו הנאצים כלפי היהודים בשטחי ברית המועצות ניתן להבחין בשני דפוסי פעילות עיקריים:

(א) דפוס הפעילות בשטחים שסופחו לברית המועצות בשנים 1939-1940

בקווים כלליים דמה דפוס פעילות זה, לאחר ביצוע גל החיסול הראשון בידי עוצבות המבצע, למדיניות הנאצית שהונהגה ברחבי הגנרל-גוברנאמן בפולין. כלומר, התעללות וגזל של רכוש, כליאתם של היהודים בגטאות ולבסוף שילוחם להשמדה. באזורים אלה בוצעה השמדתם הכללית של היהודים שנה או שנה וחצי לאחר הכיבוש.

דוגמה לדפוס זה של מדיניות רצח יכולה לשמש קהילת וילנה. העיר וילנה, בירתה של ליטא, נכללה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם בשטח פולין. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ניתנה לליטא עצמאות. זו התבררה כזמנית, והסתיימה עם צירוף ליטא ביולי 1940 לברית המועצות. ב-24 ביוני, יומיים לאחר פלישתם לברית המועצות, כבשו הגרמנים את העיר. בעת כיבושה היו בה כ-57,000 יהודים. ימים ספורים לאחר הכיבוש הוציאו השלטון הצבאי הגרמני והשלטון הליטאי צווים, שחייבו את היהודים בנשיאת טלאי, הגבילו את חופש התנועה שלהם, ותחמו בזמן ובמקום את יכולתם לרכוש מזון. בראשית יולי ציוו הגרמנים על הקמתו של יודנראט. ימים ספורים לאחר מכן חטפו אנשי עוצבות המבצע, בסיועם של הליטאים, 5,000 גברים יהודים ולקחו אותם לפונאר. גיא הריגה זה שכן כ-12 קילומטרים מן העיר ובו נרצחו כולם. יהודי העיר לא ידעו דבר בשלב זה על גורל החטופים. אקציה נוספת נערכה בראשית ספטמבר, ובמהלכה נלקחו לאתר ההרג בפונאר כ-8,000 יהודים ונרצחו במקום. עם תום האקציה הוכנסו היהודים הנותרים לשני גטאות שהוקמו בעיר: גטו למועסקים בעלי רשיונות עבודה, וגטו שני, שאליו נדחסו המשפחות שבהן אף אחד מבני הזוג לא עבד. במהלך החודשים אוקטובר-דצמבר נערכו אקציות נוספות, שבמהלן חוסל הגטו השני וצומצם מספרם של היהודים בגטו של בעלי הרשיונות. עד סוף 1941 רצחו הגרמנים 33,500 יהודים מתוך כ-57,000 יהודים שהיו בה עם כיבושה. בין תחילת 1942 לאביב 1943

*223*

(בספר מפה שהוציאה איינזצגרופה A בדצמבר 1941, ובה סיכום הרציחות שבוצעו עד אז בידי כוחותיה. איזור אסטוניה מסומן כ"נקי מיהודים" (Judenfrei))

שאלות

1. כיצד מבהיר הסמל החזותי שליד המספרים את משמעות הביטוי הניטרלי "נקי מיהודים"?

2. מה ניתן ללמוד מהביטוי "נקי מיהודים" על המטרה החדשה של המדיניות הנאצית?

לא נערכו אקציות המונים. היודנראט ניסה לשמר תקופת רגיעה זו ולהפוך את הגטו לגורם יצרני. בעקבות פקודת הימלר לחיסול הגטאות באוסטלנד (הארצות הבלטיות ובילורוסיה המערבית), חוסל בספטמבר 1943 גם גטו וילנה. גברים ונשים כשירים לעבודה נשלחו למחנות ריכוז באסטוניה, והיתר נרצחו בפונאר ובמחנה ההשמדה סוביבור.

(בספר תמונה: רצח המוני של יהודים מווילנה בפונאר)

כ-12 קילומטרים מווילנה הקימו הנאצים אתר להשמדת המונים. בין יוני 1941 ליולי 1944 נרצחו בפונאר המוני יהודי וילנה וסביבתה, וכן שבויים סובייטים ומתנגדי הנאצים. מעריכים שבפונאר נרצחו בין שבעים למאה אלף בני אדם, כמעט כולם יהודים.

*224*

(ב) דפוס הפעילות בגבולות ברית המועצות עד 1939

בשטחים אלה בוצע רצח שיטתי של יהודים זמן קצר לארור כיבוש העיר או היישוב - לעתים לאחר מספר שבועות ולעתים לאחר כחודשיים-שלושה. השמדת היהודים בשטחי ברית המועצות בוצעה באחת מארבע הדרכים הבאות, או בכמה מהן במשולב:

1. שלטון הכיבוש הגרמני היה ממנה יודנראט, שרוב חבריו לא היו מעורבים בחיים הפוליטיים בימי השלטון הסובייטי.

כעבור מספר ימים התפרסמו מודעות, שבהן נקראו היהודים להירשם אצל חברי היודנראט. כל המתעלם מחובה זו, כך נכתב בהוראות, יירה. כעבור זמן מה - כמה ימים או לכל היותר כמה שבועות לאחר הרישום - פורסם צו נוסף, שקרא לכל היהודים להתייצב לשילוח למחנה עבודה או "לשם העברה לפלשתינה". המודעות על ריכוז היהודים כללו איום, שכל יהודי שלא יתייצב, וכל אדם שיסייע בהסתרת יהודים, יוצא להורג. היהודים הצטוו לקחת עימם רק מעט בגדים ולהימנע מהבאת דברי מזון, כיוון שאלה "יסופקו להם" מטעם הרשויות. את היהודים שנאספו ליוו גרמנים ויחידות חמושות מקרב התושבים המקומיים. הנאספים הובלו ברגל, ולעתים במשאיות, לתעלות נגד טנקים, לבורות או לגאיות בקרבת מקום יישובם. סמוך למקום הרצח נצטוו הקורבנות להתפשט, ולאחר שהובלו לשפת הבורות או הוכנסו לתעלות שנחפרו לצורך ההרג, ירו בהם.

(בספר צילום: יהודים כורים את הבור שבו יחוסלו לאחר מכן עם בני קהילתם)

שאלה

יש קשר בין צילום זה לבין העובדה שיהודים חויבו לבנות את חומת הגטו בוורשה, או תפעלו את מתקני מחנות ההשמדה. מהו הקו המקשר בין היבטים אלו של המדיניות הנאצית?

2. במקצת היישובים, בייחוד בכפרים ובעיירות שהיתה בהם קהילה יהודית קטנה, דילגו הגרמנים על שלב היודנראט והרישום, ופתחו מיד בריכוזם וברציחתם של היהודים. עיר מרכזית שתושביה נרצחו ימים ספורים לאחר כיבושה היא קייב שבאוקראינה. עד לכיבושה של העיר, ב-19 בספטמבר 1941, הצליחו יותר מ-100,000 מתוך 160,000 יהודי קייב להימלט ממנה. בישיבה של ראשי ה-ס"ס והאיינזצגרופן ב-26 בספטמבר הוחלט על חיסולם המיידי של יהודי העיר, כתגמול על כמה מקרי חבלה במבני הממשל הגרמני. ב-28 בספטמבר התפרסמו בעיר מודעות שקראו ליהודים להתאסף ביום שלמחרת לצורך העברה ליישובים אחרים. המוני היהודים שהתייצבו ב-29 בספטמבר במקום הריכוז הופנו לעבר באבי-יאר, מעין עמק טבעי ששימש כגיא הריגה. סמוך למקום נאלצו

*225*

הקורבנות למסור את חפצי הערך שלהם, להתפשט ולהתקדם בעשיריות לעבר מדרגה בקיר הגיא. על פי דיווחי האיינזצגרופן, נרצחו בבאבי-יאר בתוך יומיים 33,771 יהודים.

(בספר תמונה: גברים, נשים וילדים יהודים מובלים בידי כוחות האיינזצגרופן לעבר גיא ההריגה)

3. בכמה מקומות הצטוו היהודים להתרכז כשכונה אחת, שהתגוררה בה אוכלוסייה יהודית רבה יחסית. במקביל קיבלה האוכלוסייה הלא-יהודית הוראה לעזוב שכונות אלה. באותם יישובים הוקם מעין גטו, שבו ישבו היהודים בצפיפות קשה. תושבי הגטו צוו לענוד סימן היכר יהודי - סרט לבן או מגן דוד. היהודים הכלואים בגטאות אלה נדרשו לעבוד בעבודות כפייה. מרבית הגטאות בשטחי ברית המועצות לא התקיימו זמן רב - חודשים מספר לכל היותר, פרט לגטו מינסק, שהתקיים כשנתיים. היהודים נלקחו מהגטאות הזמניים הללו ונורו בקרבת מקום, בשיטות דומות לאלה שתיארנו. הגרמנים כבשו את העיר ויטבטק שבבילורוסיה ב-11 ביולי 1941. כבר בימי הכיבוש הראשונים מונה בעיר יודנראט, שתפקידו היה לספק יהודים לעבודות כפייה, לרשום את האוכלוסייה היהודית ולטפל בריכוז היהודים בגטו. הגטו הוקם בשכונה שרוב בתיה היו הרוסים ושרופים ונדחסו בו כ-16,000 נפש. בראשית אוקטובר הוחל בחיסול גטו ויטבסק. הרצח נמשך שלושה ימים, ובמהלכו הובלו היהודים לנהר ויטבה, נורו וגופותיהם הוטלו למים.

4. במקומות אחדים רוכזו היהודים במעין מחנות ריכוז - מבנים של בית חרושת ולעתים אף בשדות פתוחים. המקום גודר והוצבה עליו שמירה. גם כאן הם נצטוו לענוד סימן היכר יהודי. תושבי מחנות אלה נלקחו בקבוצות של אלפים למקומות רצח סמוך לעיר.

העיר הומל שבבילורוסיה נכבשה בידי הגרמנים באמצע אוגוסט 1941. בחודשים שעברו מתחילת הפלישה לברית המועצות ועד כיבושה של העיר הצליחו רבים מ-50,000 יהודי העיר לברוח ממנה. עם כיבושה פקד המושל הצבאי הגרמני על יהודי העיר לענוד טלאי צהוב על בגדיהם וסרטים על זרועם. בהומל הוקם גטו וכן שלושה מחנות, שליהודים שנכלאו בהם לא סופק כל מזון. לפי דיווחי האיינזצגרופה מדצמבר 1941, הוצאו להורג באיזור הומל 2,365 יהודים כתגמול על תמיכתם בפרטיזנים. באותו חודש הוצאו להורג עוד 4,000 יהודים מהומל באיזור של חפירות נגד טנקים, כ-9 ק"מ מן העיר. נשים וילדים נרצחו במשאיות גז.

על פי ההסכם שנחתם בין גרמניה לרומניה, באוגוסט 1941, העבירו הגרמנים למינהל הרומני איזור ששכן בין הנהר בוג לנהר דנייסטר, שכונה בשם טרנסניסטריה. ערב המלחמה ישבו בשטח זה כ-300,000 יהודים. עשרות אלפים מהם נרצחו בידי איינזצגרופה D. אחרי כיבושה היתה טרנסניסטריה למקום ריכוז ליהודי בסרביה, בוקובינה וצפון מולדביה,

*226*

הרציחות בירי כמפגש פנים אל פנים בין הרוצחים לקורבנות

בין העדים במשפט אייכמן הופיעה רבקה יוסלבסקה, ניצולת העיירה זגורודקה שליד פינטק. בעדותה סיפרה על חיסול הגטו שהוקם בעיירה ועל רצח כל היהודים ששהו בו:

ראינו שהגטו מלא גרמנים, משטרה הקיפה את הגטו... השאירו אותנו שעות על גבי שעות ועשו חיפושים בגטו, חיפשו תכשיטים, דברי ערך ודברים יקרים. בין כך ובין כך נפתחו שערי הגטו, הופיעה משאית גדולה והכל הועלו על המשאית, מי בעצמו ומי שהושלך אליה... אלה שלא נכנסו למכונית המריצו אותם שירוצו אחרי המכונית... לאורך כל הדרך רצנו. מי שכשל ונפל לא התירו לו עוד לקום, כי ירו בו. הגענו למקום... היה זה כשלושה קילומטרים מעייתנו... היתה שם איזו מן גבעה, כמין במה, ומתחתיה בור שוחה. העמידו אותנו על הגבעה הזאת וארבעה האנשים, ארבעת מלאכי המוות האלה, ירו באנשים אחד אחד והרגום.

כשהגענו למקום ראינו אנשים ערומים, מופשטים. עדיין חשבנו שאלה רק עינויים... אותנו הובילו, האיצו בנו אל הבור. כבר היינו ערומים. אבי לא רצה להתפשט כליל, הוא נשאר בבגדיו התחתונים... הכו בו קשות ולא רצה. קרעו מעל גופו את הבגדים וירו בו... אחר כך הגיע תורי. אחר כך הגיעה האחות: כמה שלא סבלה בגטו, כמה שלא ספגה, בכל זאת ביקשה להישאר בחיים. עמדה ערומה והתחננה על חייה, יחד עם עוד חברה. הסתכל לעיניה וירה בה ישר, בה ובחברתה...

הפניתי את ראשי. הרי הלכנו כשפנינו אל הבור. הפניתי את ראשי והוא שאל אותי: במי לירות בראשונה - בבתך או בך? לא עניתי דבר. הרגשתי איך שהבת נקרעת מעלי, הרגשתי את זעקתה האחרונה ושמעתי כיצד היא נורתה. אחר כך פנה אלי. הפניתי את ראשי. הוא תפס בשערותיי וביקש לירות בי. נשארתי עומדת. שמעתי ירייה אך נשארתי עומדת. הוא סובב אותי בחזרה, החל לטעון שוב את האקדח. סובב אותי וירה. נפלתי.

נפלתי לבור ולא הרגשתי דבר. הרגשתי שאני מרגישה איזה כובד, איזה משקל עלי. חשבתי שאני מתה, אבל בכל זאת, עם כל מותי, אני מרגישה משהו... הרגשתי שאני יכולה לנוע, שאני חיה.

אני נחנקת... בכל זאת אני... בשארית כוחותי עולה כלפי מעלה.

עליתי ולא הכרתי דבר. אנשים כה רבים היו מוטלים ושכובים - לא הכרתי דבר. רציתי להכיר אבל לא יכולתי. קולות אימה, קולות נוראים. ילדים זועקים אבא, אימא. לא יכולתי לעמוד על רגלי...

שאלות

1. במה שונה מידת הישירות של המפגש בין גרמנים ליהודים בגטאות ובפעולות האיינזצגרופן? היכן היה קשה יותר להתעלם מסבל היהודים?

2. מה ניתן ללמוד מן הצילומים ומדיווחה של רבקה יוסלבסקה - האם הרוצחים פעלו כאוטומטים צייתניים או שיזמו באופן פעיל את ההתעללות בקורבנות והתגאו במעשיהם?

(בספר צילום: לטביה, דצמבר 1941: קבוצה של נשים, ובהן ילדה, לפני שהובלו לבור ההריגה)

צילום זה הוא אחד מסדרה של תמונות שעקבו אחר רצח יהודים בלטביה, שלב אחר שלב. ברקע הצילום ניתן לראות את ערימת הבגדים שהותירו אחריהם הנרצחים שקדמו להן.

(בספר תמונה: קבוצת נשים על סף הוצאתן להורג בידי כוחות האיינזצגרופן)

לאחר שהופשטו מבגדיהם הובלו הקורבנות קבוצה אחר קבוצה אל סף הבור, ושם נורו בידי חיילים גרמנים ולטבים.

*227*

שגורשו באכזריות בפקודתו הישירה של שליט רומניה אנטונסקו. מספר המגורשים הסתכם בכ-150,000 יהודים. היהודים רוכזו במחנות ובגטאות ארעיים, ששררו בהם רעב, קור ומגיפות. את היהודים הכלואים העסיקו בעבודות קשות, תוך התעללות אכזרית והרג. הצבא הרומני היה פחות יעיל ושיטתי מן הצבא הגרמני, ובמחנות הריכוז התאפשרה הבררות מזון. במחנות העיקריים שהוקמו באיזור נטבחו עשרות אלפי יהודים בידי הז'נדרמים הרומנים, המשטרה האוקראינית ויחידה גרמנית מיוחדת.

סופה של קהילת טיקוצ'ין

טיקוצ'ין, או טיקטין בפי היהודים שחיו בה, היתה עיירה במחוז ביאליסטוק. היישוב היהודי נוסד בה במאה ה-16 וערב השואה חיו בה כ-2,500 יהודים. בעקבות מבצע ברברוסה הושמדה קהילת טיקוצ'ין, למעט ניצולים בודדים שהצליחו לברוח ממנה. בית הכנסת משמש כיום מוזיאון לאומי פולני, ובעיירה זו לא חיים עוד יהודים.

ב-16 באוגוסט 1941 הופיעו בעיר חמישה ז'נדרמים גרמנים... והזדרזו לפרסם פקודה שכל פולני ששלח ידו בביזה יחזיר את הרכוש שנשדד לבעליו. רבים מבין היהודים הלכו שולל אחר מתק שפתיהם של הגרמנים. אך בד בבד הוצאה פקודה האוסרת על היהודים לצאת את העיר... סופר מפה לאוזן שביער לופוחובו חופרים עשרות פולנים, בהשגחת הז'נדרמים הגרמנים, שלושה בורות, שאת תכליתם איש לא ידע. מיד נמצאו רואי שחורות שחששו לגרוע מכל, אך לעומתם נמצאו אופטימיסטים שפירשו כי הדבר נעשה מתוך שיקולים אסטרטגיים, כחפירות לתותחים אנטי טנקיים או כמאגרי דלק.

ביום ראשון 24 באוגוסט, בשעה שש בערב, נשמע קול תופו של הכרוז הטיקטיני יבלונסקי הסובב בעיר: "כל יהודי טיקטין, אנשים נשים וטף, פרט לחולים ובעלי מום, יתייצבו מחר, 25 באוגוסט, בשעה שש בבוקר בכיכר השוק". למחרת בבוקר נראו עשרות משפחות נוהרות אל כיכר השוק, לבושים בבגדי החורף החמים וצרורות צידה בידם כנכונים לדרך.

בשעה שבע בדיוק הופיעו שבע משאיות עם אנשי גסטאפו. מן המכונית האחרונה הזדקרו קניהן המאיימים של מכונות היריה. אנשי הגסטאפו קפצו מהמשאיות והקיפו את השוק, ושוב נעשה מיון... בצד אחד הועמדו הנשים הילדים והזקנים ובצד השני כל הגברים המסוגלים למסע רגלי ברביעיות ישרות. ...השיירה פנתה אל הכפר זבד. המשאיות הגיעו אף הן וכולם נכלאו בבניין בית הספר המקומי, שהפך בית כלא לאותו היום. משנתמלא בית הספר, נאמר לכלואים שעומדים להעבירם לגטו צ'רבוניברו... אך היהודים לא הובלו אל הגטו.

על משאית שהופיעה מדי עשר דקות הועמסו עשרות יהודים והיא עשתה את דרכה בכיוון יער לופוחובו, שם ניכרו קודם לכן שלושה בורות, מהם שניים גדולים שאורך כל אחד מהם 12 מטר, רוחבו 4 מטרים ועומקו 5 מטר והשלישי קטן יותר. לתוך אחד הבורות הגדולים הושלכו המשלוחים החיים, ומכונות ירייה אשר היו מוצבות על שפתו פתחו בקציר דמים שלא הותיר אחריו נפש חיה. מדי עשר דקות חזרה והופיעה המשאית ומדי עשר דקות חזר ונשנה המחזה המחריד, ועד שירד ערבו של אותו יום נטבחו בצורה זו למעלה מאלף וארבע מאות מיהודי טיקטין. בלילה כוסו הבורות על ידי הפולנים המקומיים בהשגחת הגרמנים. על מנת לטשטש את עקבות הרצח סיפרו להם הגרמנים שאלה הן גופות של חללי מלחמה המובאות כאן לקבורה. לאחר מכן סיפרו להם הפולנים שנכחו בעת כיסוי הבורות, ששעות לאחר סתימת הגולל נעה וזעה האדמה מעל לבור מפרפורי הגוססים.

אך הרוצחים לא אמרו די... למחרת בלוויית ז'נדרמים פולנים עברו מבית לבית, הוציאו את כל הנשים, הזקנים והחולים שלא התייצבו ביום הראשון וריכזום בכיכר השוק, למעלה משבע מאות נפש. העמיסום על משאיות והובילו גם את אלו ליער לופוחובו. שם הושלכו לתוך הבור השני, מכונות היריה פתחו באש, והפולנים סתמו את הגולל גם על הבור השני. בשעה שתיים של ה-26 באוגוסט כילו מלאכי החבלה את מלאכתם, וקהילת טיקטין עתיקת היומין ועתירת היחס נמחתה מעל פני האדמה.

כמאה וחמישים מיהודי טיקטין, אשר הצליחו להימלט בצורה זו או אחרת ולהסתתר, ניספו אף הם בחלקם הגדול. אלה שנתפסו בסביבות טיקטין הובלו אל הבור השלישי שביער לופוחובו. קהילת טיקטין - פרט לניצולים מעטים - הושמדה רובה ככולה ביער הסמוך לה.

מתוך: ספר טיקטין.

*228*

3. ניצול והשמדה

זמן לא רב לאחר הפלישה החלו גורמי הצבא והמינהל האזרחי להעלות תהיות בדבר ההכרח המיידי שבהשמדה המוחלטת של היהודים. ככל שנמשכה המלחמה כך גבר המחסור בכוח אדם מקצועי, שניתן היה לנצלו לצורכי המאמץ המלחמתי. היריבות בין הרשות האזרחית ל-ס"ס הותירה לעתים תחומי ביניים, שאפשרו להשאיר בחיים קבוצות של עובדי כפיים יהודים. קבוצות מקומיות אלה, על משפחותיהן, הוכנסו לגטאות שהוקמו ברחבי שטח הכיבוש, והועסקו בעבודות שנועדו לספק את צורכי הצבא והמשק המלחמתי.

בחיסול היהודים בברית המועצות בידי יחידות האיינזצגרופן יש לראות את השלב הראשון בהוצאה לפועל של "הפתרון הסופי" של הבעיה היהודית - היינו השמדה מוחלטת של העם היהודי באירופה. חילוקי הדעות שהתגלו בעניין זה בין הגורמים השונים, וההבדלים שנוצרו בין איזור לאיזור, נגעו רק לקצב ההשמדה ולעיתוי השלמתה.

4. חיפוש חלופות לירי הישיר

אחת הבעיות החמורות שבהן נתקלו עוצבות המבצע היתה השפעת הזוועות על אנשיהן. הימלר, ראש ה-ס"ס, נכח בהוצאה המונית להורג ליד מינסק ולא עמד במראות הקשים. בנאום שנשא לאחר מכן בפני המבצעים הודה, כי "הוא סולד מן המלאכה מלאת הדם הזאת", אך הדגיש כי הוא נשמע רק לחוק העליון וממלא את חובתו.

בקרב היורים נתגלו תופעות של שתייה מוגברת ושל הפרעות בהתנהגות. מקבלי ההחלטות נוכחו לדעת, שהשיטה אינה מדביקה את קצב החיסול המתוכנן, ויש לחפש אמצעי הרג אחרים. אמצעי המתה שנועד למנוע מפגש ישיר עם הקורבנות היו משאיות הגז. ואולם השימוש בהן לא פתר את הבעיות: התגלו תקלות טכניות במשאיות עצמן, ומבחינה פסיכולוגית לא היתה בהן משום הקלה רבה, שכן אנשי ה-ס"ס הם שנאלצו לטפל בגוויות של המומתים. השימוש במשאיות הגז היה שלב מעבר בדרך להקמת מחנות ההשמדה וההמתה ההמונית בגז.

רצח היהודים בברית המועצות בשיטת הירי הישיר נמשך גם לאחר הקמתם והתחלת הפעלתם של מחנות ההשמדה ברחבי הגנרל-גוברנאמן בקיץ 1942. גם בעת הנסיגה הגרמנית ההדרגתית, מקיץ 1943 ועד תום המלחמה ברוסיה, המשיכו הגרמנים ברציחת שרידי היהודים שנותרו בשטחים אלה. ההערכה היא, שעד תום המלחמה נרצחו בידי יחידות האיינזצגרופן ושותפיהן כמיליון וחצי יהודים, וכן מאות אלפי קורבנות לא-יהודים, ובכללם שבויי מלחמה.

(בספר צילום שצירף חייל גרמני למכתב ששלח מהחזית. מאחוריו כתב: "יהודים באקציה, איוונגורוד, אוקראינה, 1942")

שאלה

מה הן הסיבות שדחפו את הנאצים לחפש חלופות לרצח בירי, לאור צילום זה?

*229*

עדותה של דינה בייטלר - ניצולת פונאר

...זאת היתה אקציה בלילה, ואנחנו נכנסנו למקלט והגרמנים עם הכלבים מצאו אותנו... ואנחנו יצאנו והתחילו לאסוף אותנו בקבוצות, וזה לא רק אנחנו אלא מכל הבתים, וזה היה בלילה וזה נמשך עד שעלה השחר... והם אמרו לנו, אין לכם ממה לפחד, אתם הולכים לעבוד ושם תחיו. אנחנו לא שמענו עוד בקשר לפונאר... לא, לא ידענו שום דבר ולא ידענו לאן לוקחים אותנו בכלל.

...הלכתי עם סבתא ועם דודה, הלכנו יחד, עד שהגענו לפונאר, וכשהגענו לפונאר אז כבר ראינו שזה לא עבודה ושזה כלום. היו שם כמה בורות מוכנים, וכשהגענו אז אמרו לכולם להתפשט... וראינו שזה כבר הסוף, היו שם כלבים ועמדו על ידם עם מכונות ירייה, בדיוק על יד הבור. וכולם התחילו לצעוק והתחילו לרוץ ממקום למקום, אולי מפה אפשר לצאת, אולי מפה אפשר לצאת, היו צעקות עד השמים, זה היה משהו מחריד, אי אפשר לשכוח את זה. וראינו ששום דבר לא עוזר, שלא נצא משם.

לפני שירו בי היו שם בורות אחרים לגברים, וראיתי את האח שלי ושם נפרדנו. הוא ישב שם, והוא אמר לי שלום ביד ושזהו זה. וירו שם לבור וגם הוא נפל, אני לא ראיתי שהוא נפל אבל ראיתי שמה שיקרה לנו קרה גם לו... כל עשרה היינו צריכים לעמוד והם היו יורים, והם פגעו בכולם. הם אמרו שאני יכולה להשאר עם השמלה, היה מאוד קר, האדמה היתה קפואה... אמרנו שלום התנשקנו וזהו, מה אפשר עוד? אף אחד לא חשב שאפשר לצאת, ידענו שזה הסוף.

ולמה אני ראיתי הרבה, כי אפשר לומר שאני הייתי בקבוצה האחרונה, בגלל זה כשירו בי אני נפלתי על המתים, ונפלתי וככה הסתובבתי וישבתי ככה מכופפת ועם יד על העיניים, ופשוט ראיתי כל מה שקרה... ומה שראיתי זה איך שלקחו בנות לגמרי עירומות, והן עמדו עם מקל כזה, והחזיקו במקל, והן היו צריכות לעבור דרך הגרמנים והם היו מכים אותן עם שוט, ואחר כך גם ירו בהן.

...הם יצאו והביאו יהודים שהיו צריכים לפזר אבקה כדי שלא תהיה דיזנטריה.

...בלילה כשהם כבר יצאו משם שמעתי קול אישה, והיא קראה: אם יש מישהו חי אנחנו נברח... אני עניתי, האישה הזו לא היתה פצועה, היה לה תינוק בחזה והם ירו בתינוק והיא נפלה עם התינוק והם הרגו את התינוק והיא היה לה הלם. כשהתחלנו לדבר אנחנו שמענו עוד קול אחד של אישה. והיא אמרה גם אני לא פצועה, אבל אני לא יכולה לצאת כי יש עלי המון מתים, והם נמצאים על הרגליים שלי, תעזרו לי להוציא את הגוויות. והתחלנו אני והאשה להוריד גוויות למרות שלא היה לנו כוח, אבל עשינו מה שאפשר היה לעשות. ופתאום, הרי באותו זמן גם לא כולם היו מתים, היו הרבה שהיו פצועים ונפלו והם פשוט נחנקו אחר כך, אבל מאותו רגע היתה להם אפשרות לדבר. וכשאנחנו התחלנו לדבר אז הם התחילו גם כן והתחילו הבכי והצעקות, אז הרוצחים האלה חזרו.

...והם התחילו לירות עוד פעם... הם פגעו בי ברגל, אבל כנראה שהיה לי מזל שהם לא פגעו בי בעצם, כי אחר כך יכולתי ללכת... וזה היה לילה והאישה אמרה: אנחנו צריכות פשוט לצאת. באותו זמן אני לא יודעת מה שהיה לי בראש, שאני מוכרחה לשרוד, אני מוכרחה לספר. הכל אני אעשה כדי שאוכל לספר לעולם מה שקורה פה, ועם האישה הזאת התחלנו לטפס.

ארכיון יד ושם.

5. האיינזצגרופן ושותפיהם לרצח

בשנים האחרונות מרבה המחקר לעסוק בסוגיית מניעיהם ודמותם של הרוצחים הנאצים. בחינת נתוניהם האישיים של מפקדי האיינזצגרופן מעלה, שרבים מהם היו בעלי השכלה גבוהה: שניים מבין ארבעת המפקדים בעת הפלישה לברית המועצות היו בעלי תואר דוקטור, דבר שלא היה יוצא דופן בקרב המגויסים ל-ס"ס ולשלוחותיו. גם הניסיון להסביר את מעשיהם בפרופיל נפשי בעייתי לא עומד בפני הביקורת. רובם לא סבלו מהפרעות אישיות או מנטייה מוחצנת לאלימות.

*230*

(בספר תמונה: הוצאה להורג בירי ישיר בידי אחת מיחידות האיינזצגרופן, סוף 1941)

המניע להשתתפותם לאורך זמן במשימות ההרג מוסברת בעיקרה בתעמולה המתמדת של הרייך השלישי. החיילים היו חשופים במשך כל שנות השלטון הנאצי לתעמולה בוטה על דמותו של היהודי ועל הסכנה הכרוכה בעצם קיומו. לאור זאת יש להבין את דבריו של חייל גרמני ששירת בפולין כלפי יהודי שבו נתקל: "אתה לא אדם, אתה לא חיה, אתה יהודי". התעמולה הועברה הן בבתי הספר, בתנועות הנוער, בעיתונות ובקולנוע, והן במסגרת יחידות הצבא וה-ס"ס. ההפנמה של התעמולה הדמגוגית באה לידי ביטוי במכתביהם של החיילים ששירתו בעוצבות המבצע.

וכך, לדוגמה, כותב חייל:

היום אני יכול לבשר לכם שקיבלתי את כל הגיליונות האחרונים של ה"שטירמר". ה"שטירמר" הוא בטאון המלחמה האמיתי, הוא היחיד היכול לתת לנו נקודת מבט ופרשנות, שאין אנו מסוגלים לראות במו עינינו. אנו נמצאים כבר יותר מחצי שנה במזרח, ואתם יכולים להאמין לי שלמדנו כבר להכיר כאן בסכנה הנוראה הטמונה ביהודים. ההשמדה והעקירה מהשורש היא האפשרות היחידה, ואנחנו מקווים שאיננו רחוקים מאותה שעה שבה יחפור האחרון שבהם את קברו.

החיילים חשו שהם פועלים למען נצחונה של גרמניה והגנת משפחותיהם בעורף, אך גם נגד הבולשביזם היהודי והברבריות האסייתית. הם נלחמו, על פי תפיסתם, להגנת התרבות הגרמנית והתרבות המערבית כולה.

"הם מעולם לא חשבו על פעילות פושעת או על מטרות פשע", אמר אולנדורף (מפקד איינזצגרופה D) בדברי הסיכום שלו במשפטי נירנברג. "הם חשו כי הושמו בתוך מלחמה עצומה, איומה ובלתי נמנעת, אשר נועדה לחרוץ לא רק את קיומם של עמם ובני ביתם, אלא גם ראו עצמם כמגיניהם של עמים אחרים כנגד אויב משותף". כדי לחסל אויב משותף זה, היהודי, ניטל התוקף מכל הגבלה מוסרית או אנושית.

(בספר צילום: "אידן נקמה", קובנה, יוני 1941)

שכנו של הצלם נרצח עם משפחתו בידי ליטאים. לפני שמת כתב בדמו על רצפת המטבח "אידן נקמה" - יהודים נקמה.

6. סיכום: הפלישה לברית המועצות וראשית השמדתו של העם היהודי

יהודי ברית המועצות היו הראשונים שבוצע בהם רצח המוני מתוכנן תחת הכיבוש הנאצי. הסיבה המרכזית לכך היתה הזהות שבין היהודי לבין הבולשביזם בעיני הנאצים. שני אלה היו מבחינתם אויבים בנפש, שיש להשמידם באופן מוחלט. ההרג בידי עוצבות המבצע מייצג מעבר מתקופה של רדיפות על בסיס "חוקי" ושל דיכוי וסגירה בגטאות, לשיטה של רצח המוני ללא אבחנה. מבצע ברברוסה היה אפוא גם אות הפתיחה ל"פתרון הסופי", מעבר להיותו מבצע לכיבושים צבאיים. כעת, משנוסחה והוגדרה מטרתם, חיפשו ראשי השלטון הנאצי דרכים חדשות לביצועה.

*231*

שאלות סיכום

1. כיצד הגשים מבצע ברברוסה יסודות בסיסיים באידיאולוגיה הנאצית?

2. מדוע היתה הפלישה לברית המועצות גם ראשיתו של שלב חדש במדיניות כנגד היהודים?

3. במה שונה דפוס הפעולה של הנאצים כנגד היהודים בשטחי ברית המועצות מפעולותיהם כנגד יהודי פולין והשטחים שכבשה ברית המועצות במלחמה?

פרק 26. הפתרון הסופי

*231*

מושגים

- "מבצע ריינהרד"

- פעולתם של מחנות ההשמדה

- ועידת ואנזה

שאלות פתיחה

מה היו השלבים בהפעלת "הפתרון הסופי"?

מבצע ברברוסה פתח את מסע ההשמדה של יהדות אירופה כולה. זה היה חלק מתהליך הסלמתה של האידיאולוגיה האנטי-יהודית וגיבושה לכדי תוכנית כוללת - "פתרון סופי" לבעיה היהודית. בפעם הראשונה בדברי ימי האנושות התגייסה מדינה מודרנית להשמדה מוחלטת של עם, מונעת בידי דחפים אידיאולוגיים ונסיבות המלחמה.

1. כוונה מראש או תולדה של תהליכים מקומיים

בחקר השואה מסתמנות שתי גישות מרכזיות ביחס לסוגיית הפתרון הסופי ולתפיסת השואה בכללותה.

הגישה הראשונה טוענת, שהפקודה להשמדת היהודים ניתנה בעל פה, מהיטלר לראש ה-ס"ס הימלר, כנראה באביב 1941,כלומר לפני הפלישה לברית המועצות. גישה זו מדגישה את המניע האידיאולוגי כמרכיב המכריע במדיניות הרייך השלישי. תומכי הגישה מצביעים על התקדמות רציפה, ברורה ומהירה בשלבי המדיניות האנטי-יהודית של הנאצים, על פי גישה אידיאולוגית מגובשת. המצדדים בגישה זו לומדים מעדויות ומפקודות, שכבר בקיץ 1941 היו כאלה שידעו על קיומה של פקודה חד-משמעית ומפורשת להשמדת היהודים. הוכחה לקיומה של הוראה כבר בשלב זה מצויה בין השאר בזכרונותיו של רודולף הס, מפקד אושוויץ, שכתב: "בקיץ 1941 - לא אוכל לציין כעת את התאריך המדויק - נקראתי פתאום אל הרייכספירר ס"ס (הימלר) לברלין, על ידי השלישות שלו במישרין. הוא פתח ואמר לי, שלא כדרכו בהעדר השליש, כך בקירוב: הפיהרר פקד על 'הפתרון הסופי' של שאלת היהודים, ואנחנו ה-ס"ס חייבים לבצע פקודה זו".

הגישה השנייה סוברת, שלא היתה הוראה כוללת מטעמו של היטלר או מן הצמרת השלטונית להרג טוטלי. מסע ההרג החל, לדעת חוקרים אלה, במישור המקומי, כפתרון שמצאו דרגי השדה לבעיות שבהן נתקלו בשטח. יוזמי ההרג היו לפיכך אנשי ה-ס"ס והממונים המקומיים בשטחים הכבושים. הרציחות, שהיו תוצר של המצוקה הקשה או של יוזמת ממונה חסר מעצורים, הפכו לכדור שלג, שהתגלגל לאחר מכן למבצע כלל אירופי וקיבל גושפנקה שלטונית רשמית. ההחלטות התקבלו בהתאם לנסיבות המשתנות, וכל הסלמה היתה ניסיון למצוא מוצא ממבוי סתום כלשהו.

*232*

ממסמכים נאציים עולה בבירור שההוראה הגיעה מלמעלה, נסמכה על פקודותיו של היטלר, והיתה בעלת אופי כלל אירופי מקיף. היטלר הדגיש לא פעם, בראיונות ובשיחות שהתקיימו עימו, כי הוא, ולא איש זולתו, קובע כל צעד במאבק נגד היהדות.

בנאום שנשא הימלר בינואר 1944, בפני כמה מאות קציני צבא בכירים, אמר:

כאשר נתן לי הפיהרר את הפקודה לבצע את הפתרון הטוטלי של בעיית היהודים, היססתי תחילה. האם אוכל לדרוש מאנשי ה-ס"ס הטובים שלי את ביצועה של משימה איומה כל כך... ואולם, סוף סוף היה מדובר בפקודתו של הפיהרר שאחריה אין לערער. בינתיים הושלמה המשימה ובעיית היהודים שוב אינה קיימת.

בין טוטליטריזם לרצח עם

בשתי הפרשנויות לאופן תכנון "הפתרון הסופי" לא ניתן להתעלם מתפקידה של השיטה הטוטליטרית ביצירת התנאים לרצח עם. אידיאולוגיות של משטרים טוטליטריים מבוססות על ראיית עולם דיכוטומית, המחלקת את העולם לטוב ורע מוחלטים הנאבקים לחיים ולמוות זה בזה. כצורת משטר, הטוטליטריות יוצרת תנאים המכשירים ומאפשרים רצח עם. ריכוז הכוח בידי מנהיג או מפלגה אחת גורמים להעדר פיקוח שיעכב ביצוע החלטות קיצוניות. הדרישה מן הפרט לציות מוחלט, והתפקיד המסוים שמקנה לו המערכת השלטונית, מפחיתים מתחושת האחריות המוסרית שלו. השליטה המוחלטת בתקשורת מאפשרת למשטר להפיץ תעמולה המכשירה פגיעה ב"אויב". מנגנוני הטרור של המדינה משמשים אמצעי יעיל לרדיפה של הקורבנות ולפגיעה בהם. ואכן, בגרמניה הנאצית ובברית המועצות תחת שלטונו של סטלין נרצחו מיליוני בני אדם שהוגדרו אויבים. עם זאת, יש לציין כי התנאים האמורים אינם מחייבים בהכרח רצח המונים, כפי שניתן ללמוד מהמקרה של הפשיזם האיטלקי. יתרה מזו, גם הגדרת האויב אינה דומה במהותה אצל הנאצים והסובייטים. במשטר הסטליניסטי לא הוגדר האויב ככזה מעצם היותו אדם, אלא בשל תפיסתו הפוליטית, דהיינו שקיימת אפשרות ל"תיקונו". ואילו במקרה הנאצי, היהודי נולד כאויב ועצם לידתו כיהודי היא שמגדירה אותו כמי שאינו ראוי לחיים.

במסגרת מבנה המדינה הנאצית היתה הכרעתו של היטלר הכרחית, ופקודתו היתה מוחלטת ובוצעה במלואה בידי דרגי השטח. ההכרעות הקשורות ב"פתרון הסופי" התקבלו לעתים קרובות בסתירה מוחלטת לאינטרסים המלחמתיים הכוללים. גם בשלביה הקריטיים של המלחמה, שבהם נדרש כוח עבודה יהודי מיומן, גברו השיקולים הפוליטיים-האידיאולוגיים על אלה המלחמתיים. רק מניעים אידיאולוגיים, שהעמידו את שנאת היהודים כמרכיב מרכזי בתוכם, יכלו להוביל את שלטונות הרייך לגיבוש ההכרעה בדבר חיסולו המוחלט של הגזע היהודי.

קטעים מנאומו של אדולף היטלר, ספטמבר 1942

בנאומי לפני הרייכסטאג ב-1 בספטמבר 1939 דיברתי על שני עניינים: ראשית, מכיוון שנכפתה עלינו מלחמה, לא איומי נשק או מעבר של זמן ינצחו אותנו; ושנית, אם יהדות העולם תיזום מלחמה נוספת, כדי להשמיד את העמים האריים באירופה, לא העמים האריים באירופה יושמדו אלא היהודים...

פעם צחקו יהודי גרמניה לנבואתי. איני יודע אם הם עדיין צוחקים או שאיבדו את החשק לצחוק. אני יכול רק לחזור ולומר - הם יפסיקו לצחוק בכל מקום, ואני אממש את נבואותי גם בתחום הזה.

2. מאידיאולוגיה למעשה

המהפך בפתרון הבעיה היהודית אירע במחצית הראשונה של 1941, על רקע ההכנות לפלישה לברית המועצות. מרעיון אידיאולוגי מופשט הפכה ההשמדה להנחיה מעשית. במהלך המלחמה בברית המועצות, שנתפסה מראש כמלחמה אידיאולוגית, לא גילו הנאצים כל מעצור או רתיעה מוסרית, והחלו בהשמדת קהילות יהודיות בשטחים הכבושים כחלק מתוכנית המלחמה.

זמן קצר לאחר תחילת הרצח בשטחי ברית המועצות החלו הנאצים בהשמדת יהודי סרביה, באמצעות חוליית איינזצגרופה, שנעזרה בכוחות צבא סדירים. בסרביה הופעל גם קרון גז, אחד מתוך ארבעה שהיו בשימוש. כמו בשטחי ברית המועצות הכבושים, גם יהודי סרביה נרצחו במקומות מושבם.

*233*

(בספר תמונה: גירוש למחנה ההשמדה ח מהעיירה זדונסקה וולה, 24-27 באוגוסט 1942)

שאלות

1. מה ייעודן המקורי של המשאיות שעליהן הועלו היהודים?

2. מה חשבו היהודים כשהועלו למשאיות בלא מטען כלשהו?

באוקטובר 1941 החלו הגרמנים בהכנות להקמת מחנה בסמוך לכפר חלמנו שבפולין. מיקומו של המחנה נבחר בשל קרבתו לעיר לודז', הגדולה בערי האיזור הפולני המסופח לרייך הגרמני. בדצמבר 1941 הוחל בהפעלתו של המחנה, וראשוני הנשלחים אליו היו יהודים מגטו קולו וצוענים. בשלב מאוחר יותר נרצחו בו, במשאיות גז, יהודים מגטאות הסביבה, ובעיקר מגטו לודז'. מספרם של הנרצחים בחלמנו בחודשי האביב והקיץ של 1942 נאמד בלמעלה מ-200,000 יהודים.

הקמתו של חלמנו, מחנה ההשמדה הראשון, היתה שלב נוסף בביצוע ה"פתרון הסופי". במקום פעילותן של יחידות ניידות, התבצע עתה הרצח באתר קבוע, שאליו הובלו הקורבנות. זאת ועוד, במחנה נתבצעה שיטת רצח חדשה: הרג באמצעות שלוש משאיות גז שהופעלו במקום.

3. "מבצע ריינהרד"

התפתחות מרכזית במהלך ביצועו של "הפתרון הסופי" חלה עם ראשיתו של מבצע השמדתם של היהודים בשטחי הגנרל-גוברנאמן. מבצע זה כונה "מבצע ריינהרד", על שמו של ריינהרד היידריך, שנרצח במאי 1942 בידי אנשי מחתרת צ'כים. את הפיקוד על המבצע הטיל היינריך הימלר, ראש ה-ס"ס, על מפקד ה-ס"ס והמשטרה באיזור לובלין, אודיליו גלובוצניק. על מטה מבצע ריינהרד, שהוקם בלובלין, הוטלה שורה של משימות: ארגונם והוצאתם לפועל של הגירושים; הקמתם והפעלתם של מחנות ההשמדה; הכוונת המשלוחים למחנות; ביצוע ההשמדה בתוך המחנות, והחרמתם של דברי הערך של הקורבנות והעברתם לרייך.

(בספר תמונה: אתר ההנצחה במחנה ההשמדה טרבלינקה כיום)

האתר כולל אנדרטה מרכזית וסביבה כ-17,000 אבנים בגדלים שונים, המייצגות את הקהילות היהודיות השונות. על כמאה ועשרים אבנים נכתבו שמות המדינות והקהילות שבניהן נרצחו בטרבלינקה.

במסגרת "מבצע ריינהרד" הוקמו שלושה מחנות השמדה: בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה. מטה המבצע ושניים ממחנות ההשמדה - בלז'ץ וסוביבור - הוקמו במחוז לובלין. הבחירה במחוז זה נבעה ממיקומו במזרח הגנרל-גוברנאמן, באיזור הגובל עם שטחי ברית המועצות הכבושים. המרחק הניכר מן הזירה המערב אירופית הקל על שמירת סודיות המבצע. הנאצים ביקשו לבצע את הפשעים הרחק מעינו של

*234*

הציבור, לרבות דעת הקהל בגרמניה. הצבתו של גלובוצניק בלובלין תרמה אף היא לשיקולי הבחירה, שכן הימלר העדיף לראות בראש המבצע אדם שהוא רוחש לו אמון ויכול לסמוך על נאמנותו האידיאולוגית המוחלטת.

הסגל הגרמני שהועמד לרשותו של גלובוצניק מנה כ-450 אנשי ס"ס. גרעין היחידה הורכב מאנשי ס"ס שנטלו חלק קודם לכן במבצע אותנסיה - "המתת חסד" של חולים, נכים ומפגרים גרמנים, במטרה "לטהר" ו"להשביח" את הגזע הארי. מבצע זה הופסק באורח רשמי באמצע 1941, ואחריו שולבו אנשים אלה - בעלי נסיון בהמתה בגז - במסגרת מבצע ריינהרד.

בכל מחנה הוצבו כעשרים עד שלושים אנשי ס"ס, וצורפו אליהם אוקראינים ולטבים ככוח עזר. עוזרים אלה היו ברובם שבויי מלחמה סובייטים, שהתנדבו לשירות ועברו תקופת הכשרה במחנה טרווניקי שבאיזור לובלין. בכל אחד מן המחנות הוצבו כ-90-120 אנשים מכוחות העזר, והם הועסקו במרבית המקרים בתפקידי שמירה.

(בספר תרשים המתאר את מבנהו של מחנה ההשמדה בטרבלינקה - היעזר במנחה)

המחנה נבנה בצורה מלבנית וגודלו 400 על 600 מטרים. המחנה חולק לשלושה אזורים: המגורים ומנהלת המחנה, איזור קבלת המשלוחים ואיזור ההשמדה. תכנון המחנה כוון כולו לחיסול מהיר ושיטתי של המשלוחים שהגיעו אליו. בטרבלינקה נרצחו כ-870,000 יהודים.

מספר גורמים הובאו בחשבון בקביעת מיקומם של מחנות ההשמדה: (א) מקום מבודד ומרוחק ככל האפשר מריכוזי אוכלוסייה; המחנות נבנו במקומות מוסווים כלפי חוץ, כחלק ממסע ההטעיה וההונאה שנועד להסתיר את עצם קיומם; (ב) קירבה למסילות רכבת, שיאפשרו את

*235*

הובלת האנשים אליהם, ואת הובלת תפצי הקורבנות לרייך; (ג) סמיכות מקום לגבול המזרחי של הגנרל-גוברנאמן, כחלק ממסע הרמייה, שכן ליהודים המיועדים לגירוש הודיעו הנאצים שהם נשלחים לעבודה בשטחי המזרח או ל"יישוב מחדש".

4. הקמת המחנות ופעולתם

בחודשים נובמבר 1941 - מרס 1942 הוקם המחנה הראשון, בבלז'ץ, לצד מסילת הברזל לובלין-לבוב. השמדת ההמונים במקום החלה עם גירושם של יהודי לובלין למחנה, במרס 1942. בחודשים מרס-אפריל 1942 הוקם מחנה סוביבור, סמוך ליישוב קטן בשם זה בקרבת קו הרכבת חלם-וולודאבה. במאי 1942 החלה מכונת הרצח בסוביבור לפעול, עם שילוחם של יהודים מן הגטאות באיזור לובלין. בין הנשלחים היו יהודים מצ'כיה ומאוסטריה, שגורשו תחילה לגטאות אלה. מחנה טרבלינקה הוקם בחודשים יוני-יולי 1942, תוך ניצול הידע שנרכש בעת הקמתם של שני מחנות ההשמדה הראשונים. המחנה הוקם באיזור דל אוכלוסין, כ-80 קילומטר צפונית מזרחית לוורשה, סמוך לתחנת רכבת בקו ורשה-ביאליסטוק. הרצח ההמוני בטרבלינקה החל עם הגירוש הגדול מגטו ורשה, בסוף יולי 1942.

(בספר תמונה: תחנת הרכבת בכניסה למחנה ההשמדה סוביבור)

בסוביבור נרצחו כ-250,000 יהודים. לאחר המרד שפרץ במחנה באוקטובר 1943 פירקו הגרמנים את המחנה והקימו בשטחו חווה חקלאית. שטח המחנה משמש היום אתר הנצחה והוקמה בו אנדרטה לזכר קורבנות המחנה.

מחנות "מבצע ריינהרד" הוקמו לא כאתרי ירי מאולתרים, אלא כמחנות קבע. הם פעלו בשיטתיות, כמחנות שמטרתם הבלעדית היא השמדה. המחנות יועדו למטרה אחת - רצח המוני של היהודים, תחילה מפולין ובהמשך מרחבי אירופה. להוציא קבוצה שהועסקה בעבודות שונות במחנה, נרצחו באופן מיידי כל הנשלחים, ובכלל זה בעלי כושר עבודה. במחנות השמדה אלו לא נערכו סלקציות מוקדמות, שכן ניצול היהודים לצורכי עבודה לא היה חלק מהגדרת המטרה של המחנות. הם פעלו במתכונת של בית חרושת למוות.

בטרבלינקה, למשל, היו משלוחי הקורבנות מגיעים לאיזור הכניסה למחנה, שנבנה מראש לצורכי הטעיה, כרציף תחנת רכבת לכל דבר. האנשים הורדו במהירות מן הקרונות והופרדו לשתי קבוצות: נשים וילדים מכאן, וגברים מכאן. במגרש האיסוף שאליו הובאו האנשים נאם בפניהם אחד מאנשי ה-ס"ס, כדי להרגיע את הבאים ולהסוות את העתיד להתרחש כעבור זמן קצר. נאמר לקורבנות, שהם הגיעו למחנה מעבר, לקראת שילוחם למחנות עבודה במזרח. בכדי למנוע התפשטות מגיפות במחנה יהיה עליהם לעבור רחצה וחיטוי. נאמר להם שבתום הרחצה יוחזרו להם כל חפציהם. בכיכר האיסוף נבנה צריף ועליו השלט "קופה". היהודים התבקשו למסור שם את דברי הערך שברשותם, תמורת קבלה, שתאפשר את החזרת הרכוש לאחר מכן. הנשים והילדים היו הראשונים שהופנו לצריף ההתפשטות, שהוקם בקצה המגרש. משם הובלו היהודים ישירות לתאי הגז, דרך נתיב שקישר בין איזור הקבלה לאיזור ההשמדה של המחנה. השביל המגודר, שדרכו הריצו את היהודים לאיזור ההשמדה, כונה בפי הנאצים, בציניות נוראה, בשם "הדרך לשמים".

אברהם גולדפארב, ניצול טרבלינקה, מתאר כיצד פעלה שיטת ההמתה במקום:

בדרך לתאי הגזים עמדו משני צידי הגדר גרמנים עם כלבים. הכלבים אולפו כדי שיתנפלו על אנשים... הגרמנים היו מצליפים באנשים בפרגולים ובמוטות ברזל כדי לזרז אותם שימהרו להידחק לתוך ה"מקלחות"... ברגע שנתמלאו התאים סגרו האוקראינים את הדלתות והפעילו את המכונה (הכוונה למנועי בנזין שפלטו חד תחמוצת הפחמן). כעבור 20-25 דקות היה אחד מאנשי ה-ס"ס או אוקראיני מציץ דרך חלון בדלת. כאשר הם קבעו שכולם נחנקו, היה על האסירים היהודים לפתוח את הדלתות ולהוציא את הגוויות...

*236*

במחנות אלה לא נבנו משרפות לשריפת הגופות, והקורבנות הוטמנו בבורות ענק. רק בסוף 1942 ובתחילת 1943 הוחל בשריפת הגוויות, במגמה לטשטש את עקבות הרצח.

מספר קטן של צעירים חזקים, או של בעלי מקצועות רצויים, הוגדרו כ"זונדרקומנדו" (פלוגה מיוחדת) והועסקו בעבודות שונות במחנה, על פי הצרכים המשתנים של הגרמנים. קצתם הועסקו במחנה הקליטה והמינהלה. תפקידם העיקרי היה מיון חפצי הקורבנות וניקוי הקרונות, לקראת המשך קליטתם של המשלוחים. אחרים הועסקו באיזור ההשמדה. אסירים אלה נאלצו לגרור את הקורבנות מתאי הגזים ולשאתם לבורות הפתוחים.

(בספר תמונה: שלט במחנה ההשמדה בלז'ץ שנועד להטעיית הקורבנות: "שימו לב! יש למסור בסככה את כל החפצים, פרט לכסף, מסמכים וחפצי ערך אחרים, שאותם אתם חייבים לשמור עמכם. את הנעליים יש לקשור יחדיו בזוגות ולהניחן בשטח המסומן לנעליים. אחר כך, אתם חייבים ללכת למקלחות עירומים לחלוטין")

עם תחילת פעולתו של מחנה טרבלינקה, ביולי 1942, הגיעו הגירושים למחנות ההשמדה לשיאם. הדבר עורר קשיים בהקצאת רכבות להובלת היהודים למחנות. גרמניה היתה אז בעיצומה של המתקפה על סטלינגרד והקווקז, ומרב אמצעי התובלה נדרשו לצורכי אספקה לצבא בחזית המזרח. הימלר פנה אישית אל הממונה על הרכבות, בכדי שיקצה את הרכבות הדרושות להשמדת היהודים, על אף הצרכים הצבאיים הדחופים.

קטעים מראיון שערכה העיתונאית גיתה סירני עם פרנץ שטנגל, מפקד מחנה ההשמדה טרבלינקה

שטנגל, יליד אוסטריה, מונה ב-1940 למפקח אחד ממכוני מבצע אותנסיה. לאחר הפסקת המבצע הוצב במרס 1942 כמפקד מחנה ההשמדה סוביבור. מספטמבר 1942 ועד אוגוסט 1943 פיקד על מחנה ההשמדה טרבלינקה. לאחר המרד בטרבלינקה וחיסולו של המחנה עסק מטעם ה-ס"ס בפעולות נגד הפרטיזנים. לאחר המלחמה נמלט לברזיל. הוסגר ב-1967 והועמד לדין בגרמניה. ב-1970 נידון שטנגל למאסר עולם ומת בכלאו ב-1971. הראיון עימו נערך בעת שהותו בכלא בדיסלדורף.

"האם יהיה זה נכון לומר כי התרגלת לחיסולים"?

הוא הרהר רגע אחד. "אם לומר את האמת", הוא אמר לאט ולאחר מחשבה, "אכן התרגלנו לכך".

"תוך ימים? שבועות? חודשים"?

"חודשים. חלפו חודשים בטרם יכולתי להביט למי מהם בעיניים. הדחקתי זאת באמצעות הנסיון ליצור מקום מיוחד: גנים, קסרקטינים חדשים, כל דבר חדש; ספרים, חייטים, סנדלרים, נגרים. היו שם מאות דברים להסיח את דעתו של האדם מן העניין; השתמשתי בכולם".

"אפילו כך, אם חשת זאת בחוזקה, חייבים היו לבוא רגעים בלילה, אולי בחושך, שבהם לא יכולת שלא לחשוב על כך"?

"בסופו של דבר, הדרך היחידה שעזרה היתה השתיה. כל לילה לקחתי איתי למיטה כוס גדולה של ברנדי ושתיתי".

"אני חושבת שאתה מתחמק משאלתי".

"לא, איני מתכוון להתחמק; המחשבות באו, כמובן. אולם גרשתי אותן. הכרחתי את עצמי להתרכז בעבודה ושוב בעבודה".

"האם יהיה זה נכון לומר, כי לבסוף הרגשת שאין הם יצורים אנושיים כלל וכלל"?

"כאשר הייתי שנים לאחר מכן בטיול בברזיל", הוא אמר, כשהבעת ריכוז על פניו והוא חווה מחדש את החוויה, "הרכבת שלי עצרה ליד בית מטבחיים. הבקר במכלאות, ששמע את רעש

*237*

הרכבת, התקרב לגדר ונעץ עיניים ברכבת. הם היו קרובים מאוד לחלוני, צפופים האחד ליד השני, והתבוננו בי מבעד לגדר. חשבתי אז: תביט בהם; זה מזכיר את פולין; בדיוק כך הביטו האנשים, באמון, ממש לפני שהם נכנסו לקופסאות השימורים...".

"אמרת 'קופסאות שימורים'", הפסקתי את דבריו, "למה אתה מתכוון"? אולם הוא המשיך מבלי לשמוע ומבלי לענות.

"...לאחר מכן לא יכולתי לאכול בשר משומר. העיניים הגדולות האלה... שהביטו בי... מבלי לדעת שכעבור זמן מה כולם ימותו...".

"אם כך לא חשבת שהם יצורי אנוש"?

"מטען", הוא אמר בקול עמום. "הם היו מטען...".

"מתי סבור אתה שהתחלת לחשוב עליהם כעל מטען?..."

"אני חושב שזה התחיל כאשר ראיתי לראשונה את הטוטנלאגר (חלק המחנה שבו עסקו בהמתת הקורבנות) בטרבלינקה. אני זוכר כיצד וירת (איש ס"ס) עמד שם, ליד בורות מלאים בגוויות כחולות-שחורות. לא היה לכך שום קשר עם האנושות - לא יכול היה להיות שום קשר. זו היתה מסה, מסה של בשר נרקב. וירת אמר 'מה נעשה עם כל האשפה הזו?' - אני חושב שזה גרם לי באופן תת-מודע לחשוב עליהם כעל מטען".

"היו שם ילדים רבים כל כך. האם הם גרמו לך אי פעם לחשוב על ילדיך, או כיצד היית אתה מרגיש לו היית במקומם של ההורים האלה"?

"לא", הוא אמר לאיטו, "אינני יכול לומר שחשבתי על כך בדרך הזו... לעיתים נדירות ראיתי אותם כיחידים. הם היו תמיד המון עצום. לפעמים עמדתי על החומה וראיתי אותם ב'צינור'. אולם כיצד אוכל להסביר זאת - הם היו ערומים, צפופים. יחדיו הם רצו מואצים על ידי השוט כמו..."

"האם לא יכולת לשנות זאת?", שאלתי, "במעמדך, האם לא יכולת לשים קץ לעירום, לשוטים, לזוועות מכלאות הבקר"?

"לא, לא, לא. זו היתה השיטה. וירת המציא אותה. היא פעלה, ומכיוון שפעלה, אי אפשר היה לשנותה".

מתוך: תום שגב, חיילי הרשע.

5. סגירת מחנות "מבצע ריינהרד" והפיכת מחנה אושוויץ לאתר ההשמדה המרכזי

ביולי 1942 הורה הימלר שיש לסיים את הגירושים מרחבי הגנרל-גוברנאמן עד סוף אותה שנה. מספר מוגבל של יהודים אמור היה להישאר במחנות הריכוז ככוח עבודה. עד סוף 1942 הושמדה למעשה מרבית האוכלוסייה היהודית בגנרל-גוברנאמן, ולא היה עוד צורך במחנות שבאיזור זה. בלז'ץ היה המחנה הראשון שבו הופסקה ההמתה, בדצמבר 1942. תהליך פירוקו של מחנה טרבלינקה הואץ בעקבות מרד האסירים שפרץ במקום, באוגוסט 1943. בסוביבור, שאמור היה להפוך למחנה ריכוז, פרץ מרד אסירים באוקטובר 1943, ובעקבותיו פורק המחנה. באותה תקופה הגביר מחנה אושוויץ-בירקנאו את יכולת ההשמדה שלו, וקלט משלוחי יהודים מארצות שונות באירופה הכבושה.

קבלת ההחלטה על השמדת כל יהודי אירופה הובילה את הממשל הנאצי לחפש אחר אתר הרג מרכזי. הימלר חיפש מקום בליבה של היבשת, קרוב יותר לצמתי מסילות הברזל העיקריים, המובילים ממרכזה וממערבה של אירופה. מחנה הריכוז אושוויץ סומן עוד בקיץ 1941, על פי עדות מפקדו רודולף הם, כאתר המועדף לביצוע "הפתרון הסופי". למן אביב 1940 פעל מחנה אושוויץ, שהוקם באיזור שלזיה שבדרום מערבה של פולין, כמחנה ריכוז. במחנה נאסרו מתנגדים פוליטיים מקרב האוכלוסייה הפולנית, וכן שבויי מלחמה סובייטים. על פי תוכניתם של הימלר ואייכמן, צריך היה להגדיל את שטח המחנה, כדי שיכיל בתוכו מתקני השמדה בגז. רק לאחר מכן הוחלט באושוויץ על השימוש בגז ציקלון B להמתת הקורבנות, שלא כמו דרך ההשמדה במחנות "מבצע ריינהרד". עד מהרה הפך מחנה אושוויץ, יותר מכל מחנה אחר, לסמלו של "הפתרון הסופי" כולו.

*238*

מנאומו של הימלר בפני קצינים בכירים של ה-ס"ס בפוזן - 4 באוקטובר 1943

אני רוצה בגילוי לב מלא להעלות בפניכם פרק קשה מאוד. בינינו נשוחח על כך הפעם באופן גלוי ביותר, ולמרות זאת לעולם לא נדבר על כך בפומבי. אני מתכוון עתה לפינוי היהודים, להשמדת העם היהודי. זה שייך לאותם הדברים שאומרים אותם בקלות. "העם היהודי יושמד", אומר כל חבר מפלגה, "ברור הוא, כתוב במצע שלנו, סילוק היהודים, השמדה וזאת אנו עושים". ואז באים הם כולם, שמונים מיליוני הגרמנים ה"ישרים", וכל אחד מהם היהודי ההגון שלו. הרי מובן מאליו, האחרים הינם חזירים, אבל אותו האחד הוא יהודי מצוין. מכל אלה המדברים כך, איש לא ראה במו עיניו ולא עמד בכך. רובכם יודעים מהי המשמעות, כאשר 100 גוויות מוטלות ביחד, כאשר מוטלות 500 או 1,000. להחזיק מעמד בכך, ועם זאת פרט ליוצאים מן הכלל שבחולשה האנושית - להיוותר הגונים, זה הדבר שחישל אותנו. זהו דף מפואר בהיסטוריה שלנו, שמעולם לא נרשם ולא ירשם.

את העושר שהיה להם לקחנו. נתתי פקודה מפורשת... שאותם הנכסים יועברו לרייך ללא שיור. אנחנו לא נטלנו מכך לעצמנו דבר כלשהו. יחידים שמעדו יענשו בהתאם לפקודה שנתתי בתחילה, והיא אומרת: "מי שנוטל מכך ולו מארק אחד דינו למות". מספר מסוים של אנשי ס"ס - והם אינם רבים - נכשלו בכל זאת והם יומתו ללא רחמים. יש לנו הזכות המוסרית, וכן החובה כלפי עמנו, לחסל את העם שרצה לחסל אותנו.

ואולם אין לנו הזכות להעשיר את עצמם ולו בפרווה אחת, בשעון אחד, במארק אחד, בסיגריה אחת. כיוון שאנחנו משמידים חיידק, אין אנו רוצים בסוף לחלות מחיידק זה ולמות... אולם בסך הכל, אנו רשאים לומר, שמתוך אהבה לעמנו מילאנו את התפקיד הקשה הזה ולא נגרם שום נזק לפנימיותם, לנפשנו, לאופיים...

יצחק ארד, ישראל גוטמן, אברהם מרגליות (עורכים), השואה בתיעוד

שאלות

1. מהי המשמעות של "להיוותר הגון" בעיני הימלר? כיצד ומדוע הוא מדגיש זאת?

2. מהו הפער בין יחם הנאצים ללקיחת רכוש וללקיחת חיים?

3. כיצד ניתן לראות כי גם אנשי ה-ס"ס מודעים לבעייתיות שבביצוע "הפיתרון הסופי"?

6. ועידת ואנזה

אף שהתקבלה החלטה על "הפתרון הסופי", ומהלך ביצוע ההרג היה בעיצומו, נזקקו ראשי ה-ס"ס, האחראים על המבצע, לשיתוף פעולה מצידם של משרדי הממשלה השונים. לא ניתן היה להוציא לפועל מבצע רב היקף ומסובך זה ללא שיתוף משרדי הממשלה והרשויות הממשלתיות.

בסוף נובמבר 1941 שלח היידריך הזמנות לישיבה בנושא זה, שנועדה להתקיים ב-9 בדצמבר. ייתכן שהצטרפותה של ארצות הברית למלחמה, לאחר ההתקפה היפנית על הבסיס האמריקני בפרל הארבור שבהוואי, ב-7 בדצמבר, היא שהביאה לדחיית תאריך ההתכנסות. מועד הישיבה נקבע מחדש ל-20 בינואר 1942. לישיבה, שהתקיימה בווילה באחד מפרברי ברלין בשם ואנזה, הוזמנו ראשי הגסטאפו, ה-ס"ס והמשטרה מחבלי הכיבוש השונים במזרח, לצד ראשי המינהל ומומחים בכירים ממשרדים מרכזיים ומגופים בולטים ברייך הגרמני: משרד הפנים, משרד המשפטים, הממונה על תוכנית ארבע השנים, משרד החוץ, לשכת המפלגה, לשכת הקנצלר והמשרד הראשי לענייני גזע ויישוב. הוועידה כעסה לאחר שההחלטה העקרונית כבר נתקבלה. היא עסקה בתיאום התפקידים של כל אחת מהשלוחות השונות של המינהל הגרמני במשימה שעליה כבר הוחלט - חיסול יהודי אירופה.

*239*

ההזמנה לוועידת ואנזה, שהיתה אמורה להתקיים ב-9/12/1941

ברלין, 29 בנובמבר 1941

רחוב פרינץ אלבריך 8

ראש משטרת הבטחון ושירותי הבטחון

סודי

אישי

אל: ס"ס גרופנפיהרר הופמן

המשרד הראשי לענייני גזע ויישוב

ברלין

הופמן היקר,

ב-31 ביולי ייפה הרייכטמרשל (הכוונה להימלר, ראש ה-ס"ס) את כוחי לבצע את כל ההכנות הדרושות, מינהליות וחומריות, לגבי הפתרון הסופי של השאלה היהודית באירופה - בשיתוף פעולה עם הגורמים הנוגעים לעניין, ולהציע לו "תוכנית על" בהקדם האפשרי. העתק של הוראה זו מצורף במכתב זה.

בהתחשב בחשיבות העצומה של השאלות העולות וברגישותן, ועל מנת להגיע להסכמה בין הרשויות השונות הנוגעות לעניין זה - הפתרון הסופי - אני מציע להעלות את הבעיות השונות במסגרת דיון משותף, במיוחד לאור העובדה שמאז אוקטובר 1941 יהודים נשלחים מן הרייך, כולל בוהמיה ומורביה, ברכבות אל המזרח.

אי לכך אני מזמין אותך לוועידה, וארוחה בעקבותיה, ב-9 בדצמבר 1941 בשעה 12:00 במשרדי "אינטרפול" בברלין, רחוב ואנזה 56/58...

הייל היטלר היידריך

שאלות

1. מה ניתן ללמוד מן ההזמנה על מטרות הפגישה?

2. האם בפגישה התקבלה החלטה על עצם ההשמדה או על דרכי ביצועה?

(בספר תמונה: הווילה בפרבר הברלינאי ואמה, שבה התקיימה ישיבת התיאום בנושא "הפתרון הסופי")

היידריך, שניהל את הישיבה, פתח את הכינוס באומרו, שקיבל מגרינג (האיש השני בחשיבותו אחרי היטלר) את הסמכות לתאם ללא כל הגבלה גיאוגרפית "פתרון סופי" ל"בעיית היהודים". היידריך סקר את מדיניות ההגירה מן הרייך, שנחסמה בסתיו 1941, כאשר אסר הימלר על המשך הגירת היהודים, "לאור הסכנות הכרוכות בהגירה בימי מלחמה ולאור האפשרויות במזרח". את מקומה של ההגירה תפסה אפשרות פתרון נוספת: "פינוי היהודים למזרח, לאחר הסכמה מוקדמת מתאימה של הפיהרר". היידריך ביקש להבהיר לנוכחים, כי "הפתרון הסופי", שעליו מופקד ה-ס"ס הוא מבצע המתנהל על פי הנחייתו של היטלר עצמו. היידריך נקב במספר היהודים שעליהם יחול הפתרון הסופי - 11 מיליון. במספר זה נכללו 5 מיליון יהודי ברית המועצות, 2,284,000 יהודי הגנרל-גוברנאמן, 4,000 יהודי אירלנד, 1,300 יהודי נורווגיה, 200 יהודי אלבניה, ורבים אחרים. הכללת יהודי נורווגיה, אלבניה וככל הנראה גם יהודי צפון אפריקה במניין יהודי צרפת, מלמדת על הטוטליות שאפיינה את תוכנית הכחדת היהודים.

*240*

בהמשך דבריו הבהיר היידריך, תוך שימוש באמצעי הסוואה מילוליים אך ברורים למשתתפים עצמם, את הצפוי ליהודי אירופה:

תחת הנהגה מתאימה יוכל מהלך "הפתרון הסופי" להוביל את היהודים באופן מתאים לגיוס עבודה במזרח. אותם היהודים הכשרים לעבודה יובלו לשטחים אלה בפלוגות (עבודה) גדולות, תוך הפרדת המינים, כסוללי כבישים; חלק גדול מהם יאבד ללא ספק בתהליך ההתמעטות הטבעית. אלה שיוותרו עד הסוף, הם בלי ספק אותו חלק שיש לו כושר התנגדות גדול ביותר ולו יינתן טיפול מתאים, כי הוא מהווה ברירה טבעית, ובמקרה של שחרור ישמש כגרעין לבניין יהודי חדש.

למרות השימוש בלשון נקייה, משמעות הדברים היתה ברורה לחלוטין. המטרה היתה רצח יהודי אירופה עד האחרון שבהם.

בהמשך נאומו עסק היידריך במספר בעיות מיוחדות הטעונות טיפול. הבעיה החמורה ביותר מבחינתו של היידריך היתה שאלת גורלם של "יהודים חלקיים", הנשואים לארים, וגורל צאצאיהם. חלק גדול מהישיבה הוקדש לדיון בשאלה זו, אך לא נמצאו לגביה תשובות חד-משמעיות והוחלט להמשיך ולעסוק בה בהמשך. היידריך נעל את הוועידה בקריאה לשיתוף פעולה מצד כל המשתתפים.

על פי עדותו של אייכמן, שרשם את פרוטוקול הישיבה, ארכו הדיונים כשעה עד שעה וחצי. היידריך, שחשש מקשיים וממכשולים שיעלו המשתתפים, יצא מן הוועידה שבע רצון ומעודד. מנהלי משרדי הממשלה לא ערמו כל מכשולים, ואף גילו מחויבות והתלהבות למילוי חלקם בפתרון הטופי.

הוועידה היתה שלב הכנה הכרחי, ומכאן ואילך הפכה התוכנית לחיסול היהודים למבצע בקנה מידה כלל אירופי. הוועידה בוואנזה לא כונסה כדי להחליט על "הפתרון הסופי", שכן עצם ההחלטה, ואף התוכניות וההיערכות לקראת מימושה, נקבעו קודם לכן. כוונת הוועידה היתה ליצור תיאום בין המשרדים והרשויות המרכזיים ברייך, כדי שיושג שיתוף פעולה מלא והירתמות כוללת לביצוע תוכנית ההשמדה בקנה מידה כלל אירופי. ואכן, תוך פרק זמן קצר מלאה אירופה רכבות, שנשאו יהודים לעבר מחנות ההשמדה במזרח.

עיקרי פרוטוקול ועידת ואנזה - 20 בינואר 1942

עניין ממלכתי סודי

בדיון על הפתרון הטופי של השאלה היהודית, שהתקיים בתאריך 20/1/1942, בברלין ברחוב אם גרוסן ואנזה...

7. ראש משטרת הבטחון וה-ס"ד ס"ס אוברגרופנפיהרר היידריך מסר בפתיחה על מינויו בידי הרייכסמרשל (גרינג) לממונה על הכנת (התוכנית) לפתרון הסופי של השאלה היהודית באירופה, והצביע על כך, שהישיבה כונסה לשם הבהרת שאלות היסוד. רצונו של הרייכטמרשל שתוגש לו תוכנית הנוגעת לצדדים הארגוניים, הענייניים והחומריים, מתוך ראיית הפתרון הסופי של השאלה היהודית באירופה. הדבר מחייב דיון משותף מוקדם של כל המוסדות המרכזיים המעורבים במישרין בשאלות האלה, לשם תיאום קווי הפעולה.

הטיפול המשרדי בעיבוד הפתרון הטופי של השאלה היהודית ירוכז, מבלי להתחשב בגבולות גיאוגרפיים, בידי הרייכטפיהרר ס"ס (הימלר) וראש המשטרה הגרמנית (ראש משטרת הבטחון וה-ס"ד).

ראש משטרת הבטחון וה-ס"ד (היידריך) סקר לאחר מכן בקצרה את המאבק שהתנהל עד כה נגד האויב הזה.

המרכיבים העיקריים ביותר הם:

(א) דחיקת היהודים מתחומי החיים השונים של העם הגרמני;

(ב) דחיקת היהודים ממרחב המחיה של העם הגרמני.

בתהליך (ובביצוע) של שאיפות אלה הובאה בחשבון אפשרות פתרון ארעית יחידה - החשת ההגירה המוגברת והמתוכננת של יהודים מתחום הרייך.

לפי הוראת הרייכטמרשל הוקמה בינואר 1939 "רשות מרכזית של הרייך להגירת יהודים", וניהולה הוטל על ראש משטרת הבטחון וה-ס"ד. עיקר תפקידה היה: (א) לנקוט בכל האמצעים להכנת הגירה מוגברת של היהודים; (ב) לכוון את זרם ההגירה; (ג) להחיש את ביצוע ההגירה במקרים של יחידים. המשימה נועדה לטהר מיהודים את מרחב המחיה הגרמני, על בסיס חוקי.

המגרעות הכרוכות במתן דחיפה להגירה מעין זו היו ברורות לכל המוסדות. ואולם, בשל העדר אפשרויות פתרון אחרות נאלצנו לפי שעה להשלים איתן.

*241*

פעולות ההגירה הפכו במשך הזמן לא בעיה גרמנית בלבד, אלא בעיה שבה היו צריכים לטפל השלטונות בארצות המוצא ובארצות היעד. הקשיים הכספיים... מחסור במקומות באוניות, החמרה מתמדת בצמצום ההגירה או איסורי ההגירה, הקשו באופן מיוחד על מאמצי ההגירה. למרות קשיים אלה היגרו, למן תפיסת השלטון ועד היום הקובע, 31 באוקטובר 1941, 537,000 יהודים בסך הכל...

בינתיים אסר הרייכספיהרר ס"ס וראש המשטרה הגרמנית את הגירת היהודים לאור הסכנות הכרוכות בהגירה בימי מלחמה ולאור האפשרויות במזרח.

8. במקום ההגירה באה עתה אפשרות פתרון נוספת - פינוי היהודים למזרח, וזאת לאחר הסכמה מוקדמת מתאימה של הפיהרר.

אומנם, יש לראות בפעולות אלה רק פעולות עקיפות. עם זאת, מיושמים כאן כבר עכשיu אותם נסיונות מעשיים שנודעת להם חשיבות רבה לגבי הפתרון הסופי של השאלה היהודית לעתיד לבוא.

במהלך הפתרון הסופי הזה של השאלה היהודית באירופה, באים בחשבון כ-11 מיליון יהודים המחולקים לארצותיהם השונות כלהלן:

מתוך: פרוטוקול ועידת ואנזה, טבלת המדינות והערכת מספר היהודים בהן.

הארץ, מספר היהודים

הרייך הישן: 131,800

אוסטמארק: 43,700

השטחים במזרח: 420,000

הגנרל-גוברנאמן: 2,284,000

ביאליסטוק: 400,000

הפרוטקטורט בוהמיה מורביה: 74,200

אסטוניה - חופשית מיהודים (Judenfrei)

לטביה: 3,500

ליטא: 34,000

בלגיה: 43,000

דניה: 5,600

צרפת / השטח הכבוש: 165,000

צרפת / השטח הבלתי כבוש: 700,000

יוון: 69,000

הולנד: 160,000

נורווגיה: 1,300

בולגריה: 48,000

אנגליה: 330,000

פינלנד: 2,300

אירלנד: 4,000

איטליה / כולל סרדיניה: 58,000

אלבניה: 200

קרואטיה: 40,000

פורטוגל: 3,000

רומניה / כולל בסרביה: 342,000

שוודיה: 8,000

שווייץ: 18,000

סרביה: 10,000

סלובקיה: 88,000

ספרד: 6,000

תורכיה (החלק האירופי): 55,000

הונגריה: 742,800

ברית המועצות: 5,000,000

אוקראינה: 2,994,684

בילורוסיה: 648,444

סך הכל: למעלה מ-11,000,000

*242*

ואולם, במספרי היהודים של מדינות החיץ השונות הנמסרים בזה מדובר רק ביהודים לפי אמונתם, כיוון שהגדרות המושגים של יהודים לפי עקרונות גזעיים עדיין חסרות שם בחלקן. הטיפול בבעיה בארצות הנפרדות ייתקל בקשיים מסוימים עקב העמדה והתפיסה הכללית, בייחוד בהונגריה וברומניה. כך, למשל, יכול עדיין גם כיום יהודי ברומניה להשיג תמורת כסף תעודות מתאימות, המקנות לו אישור רשמי לנתינות של מדינה זרה...

תחת הנהגה מתאימה יש במהלך הפתרון הסופי להוביל באופן מתאים את היהודים לגיוס עבודה במזרח. אותם היהודים הכשרים לעבודה יובלו לשטחים אלה בפלוגות (עבודה) גדולות, תוך הפרדת המינים, כסוללי כבישים; חלק גדול מהם יאבד ללא ספק בתהליך ההתמעטות הטבעית. אלה שייוותרו עד הסוף, הם בלי ספק אותו חלק שיש לו כושר התנגדות גדול ביותר, ולו יינתן טיפול מתאים, כי הוא יוצר ברירה טבעית, ובמקרה של שחרור ישמש כגרעין לבניין יהודי חדש (ראה נסיון ההיסטוריה). תוך כדי הביצוע המעשי של הפתרון הסופי תיסרק אירופה ממערב למזרח. יש להתחיל בשטח הרייך, כולל הפרוטקטורט בוהמיה ומורביה, מטעמי דיור וצרכים סוציאל-פוליטיים אחרים.

היהודים המפונים יוסעו קודם לכן, רכבת אחר רכבת, לגטאות המכונים גטאות מעבר ומשם ישולחו הלאה למזרח.

תנאי מוקדם חשוב בביצוע הפינוי בכלל, המשיך ואמר ס"ס אוברגרופנפיהרר היידריך, הוא קביעה מדויקת של חוג האנשים הבא בחשבון.

הכוונה היא לא לפנות יהודים בגיל 65 ומעלה, אלא להעבירם לגטו זקנים המיועד לכך - טרזינשטאט.

מלבד גילאים אלה - מכלל 280,000 היהודים הנמצאים ברייך הישן ובאוסטמרק ב-31/10/1941, כ-30 אחוזים הם בני 65 ומעלה - יתקבלו בגטאות היהודיים לזקנים גם יהודים נכי מלחמה בעלי נכות גבוהה ויהודים בעלי אותות הצטיינות במלחמה. על ידי פתרון מכוון זה תימנענה במחי אחד התערבויות רבות.

התחלת פעולות הפינוי הבודדות והגדולות יותר תהיה מותנית במידה רבה בהתפתחות הצבאית. בנוגע לטיפול בפתרון הסופי בשטחי אירופה הכבושים על ידינו או הנתונים להשפעתם, הוצע כי המומחים הבאים בחשבון ממשרד החוץ יבואו בדברים עם מנהל המדור המוסמך לכך, שבמשטרת הבטחון וה-ס"ד.

בסלובקיה ובקרואטיה אין העניין (יותר) קשה מדי, כיוון שהשאלות היסודיות ביותר בעניין כבר מצאו שם את פתרונן. גם ברומניה כבר קבעה הממשלה בינתיים ממונה לענייני היהודים. לשם הסדר הבעיה בהונגריה יש צורך לכפות על הממשלה ההונגרית למנות תוך זמן קצר יועץ לענייני יהודים.

אשר להתחלת ההכנות לפתרון הבעיה באיטליה, גורס ס"ס אוברגרופנפיהרר היידריך התקשרות עם ראש המשטרה שם באותם עניינים.

בצרפת הכבושה והבלתי כבושה תתאפשר תפיסת יהודים לשם פינוים ללא קשיים גדולים.

סגן מזכיר המדינה לותר מסר כאן, כי בטיפול מעמיק בבעיה זו בכמה ארצות, כגון בארצות הצפון, עתידים לעלות קשיים, ולכן מוצע בתחילה לדחות את הפעולה בארצות אלה. בהתחשב במספרי היהודים המועטים הבאים שם בחשבון, ממילא אין דחייה זו יוצרת שום הגבלה מהותית. לעומת זאת, אין משרד החוץ רואה קשיים גדולים לגבי דרום-מזרח אירופה ומערבה...

הדיון נסתיים בבקשת ראש משטרת הבטחון וה-ס"ד מן המשתתפים בישיבה להבטיח לו תמיכה נאותה בביצוע עבודות הפתרון (הסופי).

שאלות

1. מה ניתן ללמוד מהערכות מספרי היהודים על היקף ההשמדה המתוכנן?

2. מה אמור להיות הסדר הגיאוגרפי שבו תבוצע ההשמדה?

3. אילו ביטויים נועדו להסתיר את ההשמדה וכיצד ניתן בכל זאת לעמוד על משמעותם?

*243*

7. המערכות נרתמות לשירות "הפתרון הסופי"

רעיון הפתרון הסופי נוצר במוחם של מספר קטן יחסית של אנשים. כדי להפעיל את מנגנון הרצח נדרש שיתוף פעולה מצד מוסדות וחוגים רחבים מאוד באוכלוסייה: זרוע ארגונית בראשותו של אדולף אייכמן; יחידות המשטרה השונות, שהיו שותפות לאיסוף הקורבנות, לשילוחם ואף לרצח עצמו; פקידי הרכבת, שהיו אחראים להובלת המגורשים;

מפעלי תעשייה רבים, שניצלו את עבודתם של אסירים יהודים (ואחרים), ובנו עבור הגרמנים משרפות ותאי גזים, ואף ייצרו את גז הציקלון B; פקידים במשרדי ממשלה שונים, שתיאמו את הגירושים ואת ניצול רכוש הקורבנות; רופאים ששירתו במחנות; ועוד רבים אחרים. לפתרון הסופי נרתמו למעשה כמעט כל המערכות הצבאיות והאזרחיות בגרמניה הנאצית, ועוד רבות אחרות ברחבי אירופה הכבושה. השמדת היהודים התבצעה באופן שיטתי ותעשייתי, אך מפעילי המנגנון ומבצעי הרצח היו בני אדם, שתרמו מנסיונם, ממיומנותם וממצפונם לשירותו של פשע חסר תקדים.

מדיניות הנאצים כנגד הצוענים

הצוענים (המכונים לעתים גם רומה, או בני רום), הם מיעוט אתני שהגיע לאירופה בסוף ימי הביניים, ככל הנראה מאזור הודו. עד המאה ה-20 ניהלו חלק ניכר מהצוענים חיי נוודות, והיו מאורגנים בשבטים וקהילות נבדלים מן הסביבה האירופית. הצוענים בלטו כיוצאי דופן באירופה גם בצורתם החיצונית, שפתם ומנהגיהם, והחשש והעוינות כלפיהם היו מושרשים במסורת ובדעת הקהל האירופית. ההערכות לגבי מספר הצוענים באירופה הן מקורבות בלבד, בגלל ניידותם והמידע הרופף שהיה לרשויות ממשלתיות אודותם. נראה כי לפני מלחמת העולם השנייה חיו באירופה קצת יותר ממיליון צוענים, רובם הגדול ישבו במדינות מזרח אירופה.

עם חקיקת חוקי הגזע בגרמניה, הוגדרו גם הצוענים כיסוד זר מבחינה גזעית, ונדחקו מן החברה. בתחילת המלחמה גורשו רוב צועני גרמניה לאזור פולין, ומאוחר יותר נכלאו חלק מהם בגטאות כגון גטו לודז'. עם תחילת הרצח ההמוני בשטחי ברית המועצות, חיסלו עוצבות המבצע של ה-ס"ס גם קבוצות של צוענים נוודים שלכדו. בסוף 1942, נקבעה פקודה רשמית ביחס לטיפול בצוענים. צוענים שגורשו לגטאות הובלו למחנות ההשמדה ונרצחו יחד עם היהודים, כפי שקרה למשל לכמה אלפי צוענים בגטו לודז'. מדינות גרורות במזרח אירופה נרתמו אף הן למדיניות הנאצית ושילחו אזרחים צוענים לידי הנאצים. ואילו במדינות חסות נרתמו לפעמים אנשי השלטון לרציחת הצוענים, כפי שעשו "האוסטאשה", הזרוע המזוינת של מפלגת השלטון בקרואטיה, שאנשיה רצחו קרוב ל-100,000 מהם. עשרות אלפי צוענים הגיעו למחנות ריכוז ועבודה, שם גוועו רובם, בעוד חלקם נשלח לחיסול. באושוויץ הוקם מחנה משפחות אליו הגיעו כ-20,000 צוענים והמעטים ששרדו בו, הומתו בגז לקראת סיום פעילות המחנה.

הצוענים היו הקבוצה האתנית הבאה אחרי היהודים מבחינת החקיקה הגזעית והיקף הפגיעה, הרדיפות והרצח. עם זאת, המדיניות הנאצית ודפוס הפעולה כלפיהם היו מורכבים יותר ובלתי עקביים. זאת בין השאר משום שלפי תורת הגזע הנאצית היו הצוענים שייכים לפלג של הגזע הארי (!), והצגתם כגזע נחות דרשה "כיפוף" של כללים "מדעיים". בתוך גרמניה עצמה נרדפו בעיקר צוענים בני תערובת דווקא, ואילו במזרח אירופה גורשו ונרצחו בעיקר צוענים "טהורים" ששמרו על אורחות חיים נוודיים ונבדלו חיצונית. לא נקבעה כלפיהם מדיניות של השמדה טוטלית ואף לא הוקם מערך שיטתי של איתור, חטיפה וגירוש. הרדיפות והרצח היו מותנים במידה רבה בעמדות היחידה הגרמנית או השלטון המקומי בכל אזור.

למרות חוסר האחידות, התוצאה הסופית היתה קטלנית. בין חמישית לשליש מהצוענים באירופה נרצחו או מתו בתנאי מאסר ורעב קשים. כקבוצה דחויה וחלשה חברתית וכלכלית, היו סיכויי ההישרדות והשיקום שלהם נמוכים, וקהילות מעטות התאוששו מהחורבן שזרעו בהם הנאצים. ההבדל בין גורלם של הצוענים לגורל היהודים ברור. היהודים נועדו להשמדה כללית ואילו הצוענים נידונו לרצח סלקטיבי, אם כי בקנה מידה רחב יחסית. אחרי המלחמה עדיין היו הצוענים מיעוט נרדף, והמחקר על המוצאות אותם לוקה בחסר.

*244*

שאלות סיכום

1, מה מקומה של ועידת ואנזה ב"פתרון הסופי"? מה היו מטרותיה ואילו החלטות מרכזיות התקבלו בה?

2. הסבירו את מעורבותם ותפקידיהם של הגורמים השונים בביצוע "הפתרון הסופי".

3. במה שונה שלב זה ב"פיתרון הסופי" מדרכי הפעולה של האיינזצגרופן בשטחי ברית המועצות? על אילו "בעיות" בדפוס ההשמדה הקודם נועדו מחנות ההשמדה לענות?

פרק 27. "בקרון החתום" - השילוחים למחנות

*244*

מושגים

- שילוחים ממזרח אירופה

- שילוחים ממערב אירופה

- אקציות

- מחנות מעבר

- הטעיית היהודים

- הגירוש הגדול מגטו ורשה

שאלות פתיחה

1. כיצד הפכו הגרמנים את השילוחים לשיטה?

2. מה היו ההבדלים בשיטת השילוח בין מזרחה של אירופה למערבה?

ההחלטה על "הפתרון הסופי" באירופה כולה חייבה את מנגנוני הממשל הנאצי בהיערכות ארגונית רחבה ובתכנון כולל. פלוגות האיינזצגרופן רצחו את היהודים במקומות מושבם, או בסמוך להם, ולפי לוחות זמנים שקבעו האחראים על הרצח. לעומת זאת, הקמתם של מחנות ההשמדה חייבה להביא את היהודים מכל רחבי אירופה אל אתרי הרצח. ארגונו של מבצע זה ותיאום פרטיו השונים היו משימה רבת היקף, שרוכזה בידי מנגנון ה-ס"ס. איש ה-ס"ס שהופקד על ארגון המשלוחים, על הכוונתם ועל התיאום ביניהם היה אדולף אייכמן, ראש המדור היהודי במשרד הראשי לבטחון הרייך. תפקידו היה לתאם בין מחנות ההשמדה לבין רשות הרכבות הגרמנית, על פי יכולת הקליטה של כל מחנה ומחנה. משרדו של אייכמן העביר פקודות לאחראים על הטיפול ביהודים במדינות הכבושות, על פי סדרי עדיפויות ושיקולים לוגיסטיים של הרייך. הפקודות כללו את מועד השילוח המתוכנן ואת מספר היהודים המיועדים לשילוח.

הגירושים למחנות אורגנו כרשת ההולכת ונפרשת על פני אירופה כולה. בכל ארצות הכיבוש נערכו מבצעי חיפוש קפדניים אחרי כל יהודי, על פי ההגדרה הגזענית הנאצית. המיועדים לשילוח רוכזו במחנות מעבר או בתחנות איסוף, והובלו ברכבות להובלת בקר או ברכבות רגילות למחנות הריכוז וההשמדה, שהוקמו על אדמת פולין הכבושה. רובם המכריע של המגורשים נרצחו מיד עם הגיעם למחנות המוות. מיעוטם נכלאו והועסקו בעבודות שונות, אך שהייתם במחנות נתפסה כזמנית בלבד. רק בסתיו 1944, על סף תבוסתו המוחלטת של הרייך השלישי, הופסקו השילוחים, ועל פי הוראת הימלר, גם חדלה מכונת ההשמדה מפעולתה השיטתית. ואולם, בשלב זה נותר רק חלק קטן מכלל היהודים במחנות השונים, ועם תום המלחמה שרדו אחוזים ספורים בלבד מקרב יהודי אירופה שנפלו בידי הנאצים.

1. הולכת שולל והטעיה

המבצע להשמדת יהודי אירופה התנהל תוך שמירה על סודיות מרבית. תכנון "הפתרון הסופי" נדון במעגל צר ביותר - מעט אנשי המפלגה הנאצית ונציגי הרשויות ששיתופן היה עקרוני לביצוע התוכנית. כדי להגביר את סודיות מבצע הרצח, יצרו הנאצים מעין שפת צופן, שכללה ביטויי הסוואה שונים למונח השמדה. ביטויים אלה שימשו את הנאצים הן להטעיית הקורבנות היהודים והן כדי להקהות את חושיו של הציבור בארצות הכבושות. ליהודים נאמר, למשל, שהם מפונים ממקומם לצורך

*245*

"יישוב מחדש", מונח שפירושו מחנות המוות. מונח נוטף היה "טיפול מיוחד", היינו משלוח של יהודים הנדונים להמתה. גרמנים שעסקו ישירות בפעולות הגירוש וההמתה חויבו שלא לדבר על תפקידיהם אף בפני בני משפחתם הקרובים ביותר. אין להסיק מכך שלא ניתן היה לדעת בגרמניה על מעשי הרצח. כיום אנו יודעים שהידיעה חדרה בדרכים שונות לרבדים רבים בחברה הגרמנית.

הגרמנים נקטו בדרך של הטעיה, מרמה והולכת שולל בעת ביצוע הגירושים והשילוחים למחנות. אחד האמצעים שבהם נקטו הגרמנים היה שמירה על גורם ההפתעה ביחס לגירושים המתוכננים. אדם צ'רניאקוב, ראש היודנראט בגטו ורשה, רשם ביומנו ימים מספר לפני הגירוש הגדול: "בעיר בלי הרף שמועות מבהילות על פינויים... כל הזמן יש חשד בליבי, שמא חלילה צפויה ליהודי ורשה סכנת פינוי המוני". יומיים לפני מועד הגירוש התרוצץ צ'רניאקוב כאחוז תזזית בין הגרמנים, בניסיון לדעת אם יש אמת בשמועות על גירוש קרוב. הרשויות הגרמניות נערכו זה מכבר לשילוחים הצפויים מגטו ורשה, ויחידה מטעם "מבצע ריינהרד" כבר הוצבה בעיר, אך הגרמנים העמידו פני תם והכחישו בתוקף את הדברים. מקצת האנשים שעימם נפגש צ'רניאקוב הובילו ימים ספורים לאחר מכן את מסע החטיפות והגירוש, אך בשיחה עימו טענו כי אם היה מתוכנן אירוע כזה, הם היו מן הסתם יודעים עליו. ב-22 ביולי 1942, יומיים לאחר מכן, הודיעו הרשויות הנאציות לצ'רניאקוב על התחלת פינוי יהודי ורשה למזרח. הוא קיבל הוראה להכין לשילוח 6,000 בני אדם מדי יום ביומו. למחרת ההודעה, ב-23 ביולי, כאשר נדרש צ'רניאקוב לרכז ילדים לצורך פינוי מן הגטו, בלע כדור רעל והתאבד.

מקרים דומים אירעו במקומות רבים אחרים בתחומי השלטון הגרמני. הפקידים הגרמנים נהגו להיתמם בהישאלם על כוונת גירוש צפויה, או שהדליפו ידיעות כוזבות בכדי להטעות את הציבור היהודי ולמנוע ממנו להתנגד או לברוח. ליהודי מערב אירופה נאמר, שהם מפונים למזרח, ויהודי פולין והארצות הבלטיות נקראו להיאסף לצורך שילוחם ל"עבודה". מנגנון הטעיה נוסף שבו השתמשו הגרמנים היה יצירת קטגוריות "מוגנות מפני גירוש". הנאצים נקטו בשיטה זו בכל ארצות הכיבוש, במתכונת משתנה ממקום למקום. בפולין גורשו תחילה היהודים שלא עבדו במפעלי הגטו, ולעובדים ולמשפחותיהם הובטח שלא יגורשו. לאחר מכן גורשו בני המשפחה, ובעיקר הילדים והזקנים. לבסוף, לקראת חיסול הגטאות, גורשו גם המועסקים. כיום ברור שמראש לא היתה כל כוונה להשאירם בחיים, לאחר ניצול כוח עבודתם ומיומנותם המקצועית. במערב אירופה היו דפוסי השילוח שונים. תחילה נשלחו למחנות הפליטים וחסרי האזרחות, ואילו על היהודים הוותיקים הוטלו בשלב זה גזירות מסוגים שונים. השלטונות המקומיים בארצות אלה היו מעורבים במידה זו או אחרת במהלך הגירושים.

2. הגירושים כשיטה בין מערב אירופה למזרחה

הגירושים התנהלו על פי מתכונת אחידה, שכללה שני שלבים: איסוף היהודים לקראת גירושם, וגירוש היהודים למחנות ההשמדה. בדרכי האיסוף והגירוש למחנות היו הבדלים בין מערב אירופה למזרחה.

במערב אירופה קיבלו היהודים במשך תקופה מסוימת צווי "התייצבות לעבודה". צווים אלה הוצאו על פי רשימה שמית של הקהילה היהודית, שהכין היודנראט המקומי זמן ניכר קודם לכן, על פי דרישת הרשויות הגרמניות. האנשים הוזמנו להתייצב בתאריך ובשעה מסוימים במקום ריכוז מוגדר לצורך שילוח. ברוב המקומות הלכה שיטה זו ונעלמה עם הזמן, מכיוון שמספר המתייצבים הלך ופחת. לאחר שסיימו לרכז את האנשים על פי המכסה המתוכננת, נערך בדרך כלל מיון. על פי רוב נמצאו בין הנתפסים אנשים, אשר מסיבה זו או אחרת זכו לשחרור לזמן מה. לאחר מכן העלו את המשלוחים למשאיות או לרכבות והסיעו אותם למחנות מעבר, דוגמת דרנסי בצרפת, וסטרבורק בהולנד ומכלן בבלגיה. במחנות אלה שהו המגורשים פרקי זמן משתנים עד שילוחם למחנות ההשמדה. את המשלוחים מארצות המערב ביצעו הגרמנים בעזרת המינהל והמשטרה המקומיים. אלה סייעו בלכידת היהודים ובניהול מחנות המעבר.

(בספר תמונה: יהודי אנטוורפן מועלים על משאיות, שהביאו אותם לרכבות הגירוש)

הגירושים מבלגיה נמשכו כשנה, מאוגוסט 1942 ועד ספטמבר 1943. רובם המכריע של המגורשים מבלגיה נרצחו באושוויץ.

*246*

במזרח אירופה, בגטאות פולין וליטא, נקטו הגרמנים במדיניות גירוש שונה. במדינות אלה היה שלטונם מוחלט, והציבור היהודי כבר היה כלוא בגטאות סגורים ומנותק מקהילות יהודיות אחרות ומהסביבה הלא-יהודית. משום כך בוצעו הגירושים במפתיע, והופעלו בהם כאמור אמצעי רמייה והסוואה, לשם הטעיית הקורבנות והולכתם שולל. הנאצים לא תבעו הכנת רשימות שמיות, אלא קבעו מכסות כמותיות של אנשים והגדירו את הקטגוריות של אלה שעליהם חל הגירוש מן הגטו. כמו כן ערכו הגרמנים מצודים (אקציות) בגטאות. במהלכם נסגר איזור מסוים בגטו, בידי כוחות משטרה גרמניים או מקומיים (יחידות עזר אוקראיניות ובלטיות). באיזור הסגור נערכו סריקות ונעצרו יהודים. במהלך האקציות טענו הגרמנים, לשם הטעיה, שהנעקרים הם היסודות הבלתי יצרניים, ואילו בעלי המלאכה והעובדים יישארו במקום. לא נאמר ליהודים להיכן הם מובלים, אך הובטח להם כי מביאים אותם למקומות חדשים, שבהם מצפים להם עבודה וקיום הוגן. היודנראטים, ובייחוד המשטרה היהודית, אולצו לקחת חלק פעיל באקציות אלה: היודנראטים נדרשו לפרסם מודעות על הגירושים ולקחת מדי פעם בפעם חלק בסלקציות. המשטרה היהודית השתתפה בחטיפת היהודים ובכליאתם לקראת הגירוש.

הגירושים משטח הגנרל-גוברנאמן הופקדו בידי מטה מבצע ריינהרד, שמרכזו היה בלובלין. מטה זה היה כפוף למפקד ה-ס"ס והמשטרה במחוז, אודיליו גלובוצניק. בביצוע ה"אקציות" נטלו חלק פעיל גם היחידות המקומיות של המשטרה הגרמנית, ויחידות עזר של שבויי מלחמה סובייטים.

3. הגירושים ממערב אירופה

המבצע ל"טיהור" מערב אירופה היה מורכב בהרבה מזה שנוהל בפולין ובברית המועצות. מדינות מערב אירופה היו נתונות בדרגות ריבונות שונות. משרדו של אייכמן, שעסק בריכוז ובתיאום של הגירושים, נעזר רבות במשרד החוץ הגרמני, בפרט לגבי מדינות שבהן יכלה המדיניות האנטי-יהודית להשפיע על יחסיהן עם גרמניה. המחלקה היהודית במשרד החיץ פעלה בקנאות לקדם את מהלך הגירושים: אנשיה זירזו את הכנת החקיקה האנטי-יהודית על פי הדגם הגרמני; ניהלו משא ומתן עם המדינות, כדי להגיע להסכם בנוגע לגורל הרכוש היהודי; והפעילו לחץ דיפלומטי להשגת הסכמה של השלטונות המקומיים לגירושים (כמו בצרפת, שחלקה היה נתון למרות ממשלת וישי). חברת הרכבות הגרמנית גויסה לצורכי השילוחים ממערב אירופה, והיהודים נרשמו בה כנוסעים, ונדרשו לשלם דמי נסיעה קבוצתיים לכיוון אחד. מילדים עד גיל 10 גבו חצי מחיר וילדים מתחת לגיל 4 הוסעו חינם.

(בספר מפת אושוויץ בירקנאו - היעזר במנחה)

שאלה

כיצד מבטאת המפה את ההיקף הכולל של תכנית ההשמדה?

*247*

כדי להדגים את דרך ביצועם של הגירושים ממערב אירופה, נתרכז בבחינת תהליכי השילוח ממספר מדינות - גרמניה, הולנד וצרפת.

1. גרמניה

הגירושים ההמוניים מגרמניה החלו באוקטובר 1941. תוך כחודשיים גורשו 50,000 מיהודי גרמניה ללודז' או לשטחים הכבושים בברית המועצות. רבים מבין המגורשים לברית המועצות נורו בהגיעם לריגה או לקובנה. לגטו לודז' הגיעו יהודי גרמניה זמן קצר לפני הגירוש הראשון מן הגטו, ושולחו אל מחנה ההשמדה חלמנו באפריל-מאי 1942.

(בספר תמונה: גירוש יהודים ממחוז הנאו שבגרמניה למחנות מיידנק וסוביבור, 30 במאי 1942)

שאלה

מדוע אפשרו הגרמנים ליהודים המובלים למחנות ההשמדה לקחת רכוש אישי ולסמן אותו באופן שיאפשר "להחזירו לבעליו"?

רשימות המיועדים לגירוש מגרמניה הוכנו בידי משרדי הגסטאפו במחוזות ובערים הגדולות. היהודים קיבלו לבתיהם צווי התייצבות עם הנחיות מדויקות: התאריך המיועד, שעת ההתייצבות, הוראה לארוז שתי מזוודות במשקל של עד 50 קילוגרמים, ודרישה לא לקחת עימם יותר מ-100 מארקים. לצו צורפו טפסים, שבהם התבקשו היהודים לרשום את הרכוש שהיה עליהם להשאיר בגרמניה. רכוש זה הוחרם מיד והפך לרכוש הרייך. בנוסף, קיימות עדויות רבות על בזיזת בתי המגורשים בידי שכניהם. הודעות השילוח גרמו ליאוש עמוק ולריבוי מקרי התאבדות. אנשים זקנים, בעלי זכויות מיוחדות, ונוצרים שהוגדרו כיהודים על פי חוקי הגזע, נשלחו לגטו-מחנה טרזינשטט, בקרבת העיר פראג. יהודים בודדים שוחררו מן המשלוחים מטעמים שונים. כך, לדוגמה, מ"הרשימה של הטרנספורט השלישי (מווירצבורג)", מ-3 באפריל 1942, נמחקו 6 מתוך 856 יהודים, משום שהועסקו במפעל תעשייתי חשוב בברלין או נמצאו בלתי כשירים לשילוח. לאחר צאתם של היהודים לא קיבלו קרוביהם, שנשארו זמנית בגרמניה, כל מידע על גורלם.

ב. הולנד

ב-11 ביוני 1942 נערכה בברלין ישיבה מכרעת, שבמסגרתה נקבעו הסידורים המינהליים לצורך שילוחם של היהודים מהולנד, מצרפת ומבלגיה. בהולנד החלו הנאצים כחצי שנה קודם לכן בפעולות תשתית למבצע הגירוש: פתיחת מחנות לעבודות כפייה ליהודים "מובטלים". כל היהודים אזרחי הולנד רוכזו באמסטרדם, וחסרי הנתינות גורשו למחנה וסטרבורק. באפריל 1942 הוציאו השלטונות צו המחייב את היהודים לענוד טלאי צהוב. כל אלה היו בגדר הכנות לקראת שילוחם של היהודים.

(בספר תמונה: יהודים באמסטרדם בדרכם לרכבת הגירוש, קיץ 1943)

בסוף יוני 1942 מסרו הרשויות הגרמניות לראשי היודסה ראט (המועצה היהודית) על כוונה להעסיק יהודים מהולנד "העסקה משטרתית"

*248*

במחנות עבודה בגרמניה. בראשית יולי נשלחו ל-4,000 צעירים יהודים צווי התייצבות למחנה המעבר בוסטרבורק, לצורך העברתם למתנות העבודה בגרמניה. פחות ממחציתם התייצבו. בתגובה נערך מצוד ברובע היהודי באמסטרדם, ונתפסו בו כ-500 בני ערובה. בהודעה שנמסרה בגליון של "השבועון היהודי" נמסר, כי אם ההיענות לא תהיה מלאה, יישלחו בני הערובה למחנה הריכוז מאוטהאוזן, וזה יהיה גורלו של כל משתמט. פעולות מצוד נוספות בוצעו גם באוגוסט.

שילוח משפחות שלמות, ובכללן קשישים וילדים, הבהיר לציבור כי המושג "העסקה משטרתית" נועד להסוות את גירושם של היהודים מהולנד. הדבר הביא לפעולות מחאה מצד הציבור ההולנדי, ובכלל זה ראשי הכנסיות. ואולם, המחאות הציבוריות לא השפיעו על התוכנית הגרמנית, ומראשית אוקטובר 1942 הואץ קצב המשלוחים. כל הגברים במחנות העבודה שולחו לוסטרבורק ואליהם צורפו בני משפחתם. במחנה שהו אז למעלה מ-12,000 יהודים, והתנאים בו הפכו בלתי נסבלים. הגרמנים מצידם האיצו את קצב השילוחים, ואחת ליומיים-שלושה יצא משלוח לאושוויץ ולסוביבור. הנאצים לא שלחו בשלב זה את עובדי המועצה היהודית, בני זוג של לא-יהודים, ויהודים שהועסקו בתעשיות הצבאיות ובענף היהלומים. על ידי כך הם ביקשו ליצור פילוג פנימי בקהילה. שיטה זו ננקטה במקומות רבים בארצות הכיבוש, אך הגיעה לשיאה בהולנד.

במאי 1943 שבו הגרמנים לשיטת המצודים. אלה נערכו עתה בהיקף רחב, וכללו גם את בעלי הפטורים לשעבר. הרכבות מוסטרבורק יצאו אחת לשבוע, ביום שלישי. הערב הקודם ל"טרנספורט" הפך לליל הבלהות של המחנה.

(בספר תמונה: יהודים עולים על רכבת גירוש לאושוויץ, מחנה המעבר וסטרבורק, 1944)

ביולי 1943 שלחה אתי הילסום, בחורה צעירה ילידת הולנד, מכתב מוסטרבורק לחבריה באמסטרדם:

המצוקה השולטת כאן לא תתואר ממש. האנשים גרים בצריפים גדולים כמו חולדות בביוב. רואים כאן הרבה ילדים הולכים ודועכים. אבל גם הרבה ילדים בריאים. בשבוע שעבר עבר אצלנו לילה אחד משלוח של אסירים. פנים חיוורים ושקופים. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה פנים סחוטים ועייפים כמו באותו לילה... מוקדם בבוקר דחסו אותם לקרונות משא ריקים... אחר כך המשיכו לנסוע עוד שלושה ימים לכיוון מזרח. מזרני נייר על הרצפה בעבור החולים ומלבדם לא כלום. רק חבית באמצע הקרון וכ-70 איש דחוסים בכל קרון, והקרונות סגורים וחתומים. מותר לאנשים לקחת איתם רק שקית לחם. אני תוהה כמה מהם יגיעו לסוף הדרך חיים... לפני כמה ימים עוד טיילתי עם אבי בחולות... הוא העיר כבדרך אגב בחביבות ובנחת: "בעצם הייתי רוצה לנסוע לפולין בהקדם, לגמור עם זה מהר ככל האפשר. זה עניין של שלושה ימים, הרי אין טעם לחיות את החיים הבזויים האלה. ומדוע שלא יקרה לי מה שקורה לאלפי אנשים?"

בראשית אוקטובר נשלחה אתי הילסום לאושוויץ וב-30 בנובמבר 1943, בגיל 29, נרצחה.

שאלות

1. לפי מכתבה של אתי הילסום, האם הצליחה ההטעיה הנאצית או שהיהודים ידעו לאן הם נשלחים ומה יהיה גורלם?

2. מדוע מבקש אביה של הכותבת "לנסוע לפולין"?

בספטמבר 1943 נערך המצוד האחרון על יהודי הולנד, וכ-3,000 יהודים, ובהם יושבי ראש המועצה היהודית, נעצרו ונשלחו לוסטרבורק. מן המחנה גורשו בסך הכל 107,000 מיהודי הולנד. 95 אחוזים מהם נרצחו במחנות ההשמדה. בין הנספים היתה גם אנה פרנק, שמשפחתה מצאה מסתור בסיועם של זוג הולנדים לא-יהודים. יומנה של אנה מתעד את חייה במחבוא, בבניין שבו עבד אבי המשפחה, אוטו פרנק. "הנייר סבלני מבני אדם", כתבה. בעקבות הלשנה נעצרו המסתתרים באוגוסט 1944 ונשלחו לאושוויץ. אנה נספתה במחנה הריכוז ברגן-בלזן במרס 1945, כחודשיים לפני השחרור. יומנה, שאותו כתבה עד יומה האחרון

*249*

במסתור, יצא לאור על ידי אביה, היחיד ששרד מקרב המשפחה. היומן הפך לאחד מסמלי התקופה.

ג. צרפת

בצרפת הוחל בהכנות לגירושים זמן קצר לאחר ועידת ואנזה. בשונה מהולנד, נאלצו הנאצים לשכנע את ממשלת וישי לשתף עימם פעולה, לקראת הגירושים ובעת השילוחים עצמם. בישיבה מכרעת, ב-11 ביוני 1942, הסכימה ממשלת וישי לסייע לגרמנים. במרוצת הקיץ והסתיו רוכזו יהודים מן האיזור הכבוש ומהאיזור שבשלטון וישי, רובם מהגרים וחסרי אזרחות. ב-16-17 ביולי התקיים מצוד אכזרי, שבמהלכו רוכזו 12,884 מיהודי פריס באיצטדיון מרוצי אופניים, ללא כל טיפול. היו ביניהם ילדים וזקנים, שנכלאו למשך ימים בתנאים מחפירים. במקומות אחרים נותקו ילדים מעל הוריהם והועברו למחנה המעבר בדרנסי לצורך שילוחם מזרחה.

במהלך 1942 נשלחו מזרחה 42,500 יהודים, כשליש מהם מאיזור וישי. גירושים אלה עוררו התנגדות ציבורית ניכרת לממשל וישי, בד בבד עם דרישות גוברות והולכות של הגרמנים להאצת שילוח היהודים. לאחר כניסת הגרמנים לאיזור הבלתי כבוש, בנובמבר 1942, הם דרשו לשלח גם את היהודים אזרחי צרפת, ולא רק את חסרי הנתינות. ממשל וישי מילא את מכסות הגירוש בהתאם לתכתיבים הנאציים. ראש הממשלה לאוואל אומנם התנגד לביטול אזרחותם של יהודי צרפת, אך הגירושים נמשכו על אף המחאות והקשיים. המשלוחים האחרונים יצאו מצרפת בקיץ 1944, ערב שחרורה של המדינה. כחמישית מיהודי צרפת הושמדה במהלך המלחמה. אחוז נמוך יחסית זה נבע מן הנסיבות המיוחדות של הממשל הגרמני בצרפת, מהקשיים הטכניים של הגרמנים אל מול פיזורם של היהודים, ומהתארגנות המחתרת הצרפתית.

4. הגירושים ממזרח אירופה

השילוחים מגטאות פולין החלו באביב ובקיץ 1942, עם השלמת ההכנות למבצע ריינהרד וסיום בנייתם של מחנות המוות. הגירושים מעריה הגדולות של פולין בוצעו בכמה מחזורי אקציות, בהפסקות של כמה חודשים ביניהם. פרקי זמן אלה בין הגירושים יצרו חוסר בהירות בקרב היהודים בנוגע לכוונות הגרמנים. הגירוש הראשון והנרחב מלובלין התקיים במרס 1942. הגירוש הגדול מוורשה החל ביולי 1942, ואילו הפינוי הראשוני מביאליסטוק בוצע בפברואר 1943. כמעט כל הגטאות הגדולים חוסלו בשנים 1942-1943. הגירושים מלודז', שהחלו בינואר 1942, נמשכו בכמה מחזורי שילוחים עד ספטמבר 1942. מחודש זה ועד חיסולו של הגטו, באוגוסט 1944, חלה רגיעה בגטו, ולא נערכו בו שילוחים נוספים למחנות המוות. גם חיסולו המוחלט של גטו קובנה בוצע רק ביולי 1944, סמוך לכניסתם של החילות המשחררים לעיר.

(בספר תמונה: יהודים שהובאו למחנה המעבר דרנסי שבקרבת פריס באוגוסט 1941)

פעולת הגירוש בוצעה בידי המשטרה הצרפתית והמשטרה הצבאית הגרמנית. כ-70,000 עצירים עברו דרך המהנה במהלך שנות קיומו. רובם שולחו לאושוויץ ויתרם למחנה ההשמדה סוביבור.

*250*

נסיעה בקרון החתום

בזיכרונותיהם של הניצולים מוזכרת הנסיעה בקרון הרכבת החתום כחוויית אימים. הצפיפות, המאבק על מעט אוויר לנשימה, וההכרח לעשות צרכים בקרון עצמו, הובילו לתחושה של אובדן צלם האדם. כתב על כך יעקב קשפיצקי, אסיר שברח מטרבלינקה ונהרג לבסוף במרד גטו ורשה:

מעל למאה אנשים נדחסו לקרון שלנו. אין אפשרות לתאר את המצב הטראגי בקרון הסגור. חסר אויר. כל אחד מנסה להידחף לאשנב הקטן. כולם מוטלים על הרצפה. גם אני נשכבתי. בקרב הרצפה מצאתי סדק ולתוכו דחפתי את אפי כדי לתפוס מעט אויר. הסרחון בקרון היה בלתי רגיל. בארבע פינות הקרון עושים אנשים את צרכיהם... האנשים שכבו על הרצפה, נאנחו ורעדו, כאילו אחזה בהם צמרמורת, היפנו את ראשיהם ועשו מאמצים לנשום טיפת אויר לריאותיהם. אחדים היו מיואשים לגמרי וכבר לא יכלו לזוז... הגענו לטרבלינקה... רבים היו מחוסלים על הרצפה, חלקם כבר לא היו בחיים.

שאלה

כיצד הפכו הגרמנים את הנסיעה בקרונות לחלק משיטת ההשמדה?

(בספר תמונה: יהודי פרים מובלים למזרח בקרונות בקר)

כתוב בעיפרון בקרון החתום / דן פגיס

...כאן במשלוח הזה

אני חוה

עם הבל בני...

אם תראו את בני קין,

בן אדם,

תגידו לו שאני...

שאלה

שירו של דן פגיס, ניצול שואה, נכתב בישראל שנים רבות לאחר ההשמדה. מה מבקש המשורר להדגיש לגבי המשלוח והרצח כאשר הוא משתמש במילים "קין" ו"בן אדם" לתיאור הרוצחים, ו"הבל" לתיאור היהודים שבקרון החתום?

א. הגירוש הגדול מגטו ורשה

הגירוש הגדול מגטו ורשה החל ב-11 ביולי ונמשך עד אמצע ספטמבר 1942. ערב הגירוש פורסם כרוז מטעמן של הרשויות הגרמניות, ובו פירוט סוגי היהודים שעליהם חלה גזירת ה"פינוי". יהודי הגטו הסיקו מן הכרוז, שהכוונה לגרש כ-60,000 מובטלים ורעבים מתוך כ-350,000 יהודי הגטו. המועסקים, הכשירים לעבודה, והחולים יהיו פטורים מהשילוח. בפועל שולחו מדי יום ביומו כ-7,000 יהודים מהגטו. המגורשים הועברו בשיירות ארוכות לכיכר האומשלגפלאץ, בחלקו הצפוני של הגטו, ושם דחסו אותם לקרונות משא, שנועדו במקורם להעברת בהמות, כ-100 איש בקרון. למחרת היום הופיעה הרכבת ריקה ומוכנה להעמיס משלוח נוסף. למן תחילת הגירוש, היה האומשלגפלאץ לזירת השבר והאימה הקשים ביותר בטרגדיה של הקהילה היהודית בוורשה.

*251*

ב"אומשלגפלאץ"

אתמול התנסיתי באותה דרך - השיירה, אומשלאג, קרון. הרבה פעמים חשבתי על כך, איך אגיב, איך אתנהג כשאתפס. להלכה ידעתי היסב מה לעשות. אך כל הרעיונות התנדפו מליבי בעת שזה בא. טוב שלא הייתי לבדי. נתפסתי ביחד עם אליק, פלק, אחיו של אריק, מרגלית ומרדק... הלכתי בדרך גנשה... לפתע הגיחה חוליית שוטרים מאחת הסימטאות וסגרה עלינו את הדרך. הוכנסנו לשורות. בדרך גדלה השיירה וניסינו לחמוק. השוטרים השגיחו בנו, החלה התרוצצות, תיגרה, הופיעו גרמנים. לא ערכו איתנו את החשבון במקום ורק ציוו על השוטרים לשים עלינו עין היטב... לא יכולתי להשלים עם המחשבה שזה הסוף, שאחרי המגרש הנורא אין כלום. אני עצמי לא יכולתי ליזום כלום, כבל אותי השיתוק. מרדק היה יוזם ופועל. אני רק צפיתי אליו וחשתי כי אינני עזוב. וזה עצמו כבר היה הרבה מאוד. נאמר לי לסייר מסביב לגדר ולבדוק אם אין למצוא איזו מובלעת מוסתרת מעט ומתאימה לבריחה. הלכתי לאורך הגדר ולא מצאתי קטע שבו אוכל להתקרב לגדר ממש. בכל מקום היו שרועים אנשים, משפחות משפחות. תגובת הנאספים כאן שונה מן הקצה לקצה. יש אנשים, רובם צעירים ונערות רבות, שמנתרים סחור סחור ומקיפים את הגדר בצעקות, פרועי שיער, כמשתוללים. כאילו חיפשו הצלה ומענה לעוול, למר גורלם, בו במקום, באומשלאג. ויש יושבים כמאובנים, ללא ניע, ורק כאשר צדים את מבטם נפתח כאילו אשנב של תהום. במקומות שונים מצטופפות משפחות, כשילדים והוריהם דבוקים בחיבוק עז, חיבוק אחרון. בפינה אחת עומד יהודי עבדקן בעל שיבה עטוף בטלית ושקוע בתחינה. לא הרחק ממנו ישובה סיעה של אנשים דתיים ושרה בדביקות "אני מאמין". אנשים מעורטלים כאן ממעצורים של בושת החולשה. ויש ופורצת אישה בזעקה מרה, משום שאחד הגנבים המשוטטים סחב את צרור האוכל ששמרה לפעוטיה... כולם חוזרים כאן על אותו משפט: "טוב לאלה שכבר הלכו, שהאימה כבר מאחוריהם". בחבורות, בדחיסות, אנשים זרים מספרים על בעלים, על אחים ואחיות, על ילדים שכבר אינם, שעברו כבר את הדרך, מדברים עליהם ללא רחמים, אפילו ללא עצב. ורק על כך מצטערים שלא היו ביחד, שלא מתו שלובים, דבקים איש ברעהו.

כבר בשלב הגירוש הראשון, עד סוף יולי 1942, לא הושגה לעתים המכסה שקבעו הגרמנים לאותו יום. אנשי ה-ס"ס והשוטרים נכנסו לסמטאות הגטו, חטפו בני אדם מן הרחובות ומן הבתים, וצירפו אותם למשלוח. בשלב השני של הגירוש, מסוף יולי ועד אמצע אוגוסט, נטלו על עצמם הנאצים ועוזריהם את עריכת האקציות, תוך שהם נעזרים במשטרה היהודית. כדי למשוך יהודים לכיכר השילוח, פרסמו הגרמנים הודעות על לחם וריבה שיחולקו למי שיתייצבו מרצונם. בשבוע הראשון של חודש אוגוסט נשלחו ילדי בית היתומים של יאנוש קורצ'אק. ד"ר קורצ'אק וצוות עובדיו עלו לקרונות עם הילדים, והמחנך הזקן דחה הצעות להוציאו מן המקום ולהצילו. השלב השלישי של הגירוש, מאמצע אוגוסט ועד ראשית ספטמבר, נשא אופי של שילוח כללי. הגרמנים ועוזריהם סרקו רחובות ובתים והוציאו את כל מי ששהה בהם, כמעט ללא התחשבות בתעודות השחרור. מאז אמצע אוגוסט הגיעו לגטו אנשים שהצליחו להימלט מטרבלינקה, בקרונות של הבגדים, והם מסרו ידיעות על המתרחש במקום. בתום הגירוש הגדול נותרו בגטו באופן רשמי כ-10 אחוזים מתושביו ערב הגירוש. כמו כן הסתתרו בשטח הגטו כ-25,000 יהודים. באמצע ספטמבר נותרו בגטו קרוב ל-60,000 יהודים.

מתוך: ישראל גוטמן, מרד הנצורים.

(בספר תמונה: הגירוש ההמוני מגטו ורשה, יולי-ספטמבר 1942)

יהודים מרוכזים באומשלגפלאץ (רחבת השילוח), בחלקו הצפוני של גטו ורשה ובסמוך לקו מסילת הברזל. הרכבות שיצאו מכיכר השילוח הובילו את יהודי ורשה למחנה ההשמדה טרבלינקה.

*252*

(בספר תמונה: יאנוש קורצ'אק בחברת ילדי בית היתומים בוורשה)

יאנוש קורצ'אק היה שם העט של הנריק גולדשמידט, בן למשפחה יהודית מתבוללת. רופא בהכשרתו, סופר ומחנך, שהקדיש את מרב שנותיו לטיפוחו של הילד היתום. בשנות העשרים ניהל בית יתומים יהודי והיה בין מנהליו של בית יתומים פולני. במרכז שיטתו החינוכית העמיד קורצ'אק את הבנת עולמו של הילד ואת השמירה על כבודו כאדם. המשיך בניהול בית היתומים גם בתחומי גטו ורשה, והקדיש עצמו להבטחת תנאי קיום נסבלים לילדים שתחת חסותו. קורצ'אק ליווה את ילדיו גם בעת הגירוש לטרבלינקה. עד ראייה למצעדם האחרון של 200 ילדי בית היתומים ושל קורצ'אק בראשם כתב: "זה לא היה מצעד לקרונות, זאת היתה מחאה מאורגנת, אילמת, נגד הרצח!..."

שאלה

מדוע דחה קורצ'אק את ההצעות להציל את עצמו מן הגורל שיועד לילדי בית היתומים שלו?

(בספר תמונה: אבן לזכרם של יאנוש קורצ'אק והילדים, שהונחה באתר ההנצחה בטרבלינקה)

ב. אקציית הילדים ומזקנים מגטו לודז'

בספטמבר 1942, שלא כמו בגירושים קודמים מגטו לודז', הורו הנאצים במדויק אילו מגזרים יישלחו בגירוש הקרוב. הגרמנים הורו על שילוחם של 20,000 איש - חולים, זקנים מעל גיל 65, וילדים מתחת לגיל 10. ביום שלמחרת ההודעה הרשמית כינס יושב ראש היודנראט, מרדכי חיים רומקובסקי, את אנשי הגטו בכיכר המרכזית. כתב על כך ביומנו יוסף זלקוביץ': "התיצבו כאן אנשים להאזין לפסק דינם לחיים או חם ושלום למוות. הגיעו אבות ואמהות לשמוע פסק דין על ילדיהם". בנאומו ביטא רומקובסקי את תחושותיו אל מול האקציה הצפויה:

על הגטו ירדה מכה קשה. דורשים מאתנו את היקר לנו ביותר - ילדים ואנשים זקנים. אני לא זכיתי לילד משלי, ולכן את שנותי הטובות ביותר הקדשתי לילד.

אני חייתי ונשמתי יחד עם הילד. לא שיערתי מעולם שידי שלי יאלצו להגיש את הקורבן למזבח. בימי זקנתי אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: "אחי ואחיותי, תנו לי אותם! אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם..." (בכי תמרורים מזעזע בקרב הציבור הנאסף)... אתמול במשך היום, נתנו לי פקודה לשלוח מעל 20,000 יהודים מהגטו, ואם לא - "נעשה זאת אנחנו". הועמדה השאלה: האם עלינו לקבל את הדבר ולעשות זאת בעצמנו, או "להשאיר זאת לאחרים"? אך מכיוון שלא היינו מודרכים על ידי המחשבה "כמה יאבדו", אלא "כמה ניתן להציל", הגענו אנחנו, כלומר אני והמקורבים ביותר אלי בעבודה, למסקנה שיהיה הדבר קשה ככל שיהיה, אנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזירה לידינו. אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף! אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא - עלולים להילקח, חס ושלום, גם אחרים... (יללות איומות)...

(בספר תמונה: יהודי לודז' בהמתנה לרכבות הגירוש, יולי-אוגוסט 1944)

*253*

על האקציה כתב יוסף זלקוביץ' ביומנו:

אין תועלת בכך שהילד נאחז בשתי ידיו הזעירות בצוואר אימו, אין תועלת בכך שהאבא משליך את עצמו על הסף ונועה כשור טבוח: "רק על גופתי המתה תקוזו את ילדי". אין תועלת בכך שהזקן נאחז בידיו הגרמיות בקירות והוא מתחנן: "הניחו לי למות כאן בשקט"... המשטרה חייבת למלא את המכסה שלה.

כעבור מספר ימים החליטו הגרמנים שהמשטרה היהודית אינה מגלה די נחישות ונטלו על עצמם את המשך ביצועה של האקציה. מחזות של התעללות והרג ליוו את המשכו של השילוח. בגירוש זה הוצאו מן הגטו כ-20,000 ילדים וזקנים, וכן כמה אלפי תושבים אחרים. איש מהם לא שרד.

(בספר תמונה: אקציית הילדים בגטו לודז', ספטמבר 1942, ורשימת הילדים המגורשים)

שאלה

האם המשמעת והסדר שיצר רומקובסקי הקלו בסופו של דבר על מלאכת ההשמדה או סייעו להישרדותו של הגטו?

בקרון השילוח - צמאים למים

אף כי יום חורף היה, קשה מנשוא היה החום שבתוך הקרון. לא הספיק האויר לכולם. בני אדם התעלפו בצמא. נורא ביותר היה מצבם של הפעוטים. הם לא הבינו כלום, לא ידעו מה צפוי להם ובלי הרף בכו וצעקו: "מים".

סמוך לקרקוב עלה בידי לחפון מעט שלג. לא אשכח לעולם את הרגע שהכנסתי את השלג לתוך הקרון ומה שאירע אז. את קמצוץ השלג הראשון מסרתי מיד לקטון אחי. על ידי עמדו עוד שלושה אחים קטנים והתחננו בעיניים מתעלפות, שאתן להם ללקק מהשלג. אך לא נתתי להם: על ידי עמדה אשה מתעלפת למחצה ותינוק בן 10 חודשים בזרועותיה. נתתי לה את קמצוץ השלג שנשאר לי. ואף על פי שעבר עלי הרבה בזמן האחרון וליבי היה לאבן, בכל זאת נתלחלחו עיני בדמעות. אחי הקטן הציץ בי ופרץ בבכי ואמר שטוב עשיתי וכי "אין הוא רוצה בכלל לשתות". נשקתי לו ושנינו פרצנו בבכי.

ליאון שלאפסקי; היה בן 12 בפרוץ המלחמה.

ג. כישלון גישת "העבודה כהצלה"

דבריו של רומקובסקי והאקציה של גירוש הילדים בספטמבר 1942 משקפים עמדה שהיתה משותפת לכמה מראשי היודנראטים הגדולים. הם הניחו, שסיוע של אנשי הגטו ככוח עבודה יפחית את ממדי ההרג. סימוכין לתפיסה זו נתנו לכאורה הגרמנים עצמם, שתירצו את הגירושים בכך שהם נזקקים לכוח עבודה במקום מרוחק אחר, או בכך שהגירוש אמור לייעל את העבודה במקום. בתחילה ראו בעבודה המסייעת לגרמנים הכרח. כאשר התברר שמאמץ העבודה אינו מונע גירושים, סברו האחראים שיש להגביר את קצב העבודה. לאחר שגם גיוס יתר לעבודה לא בלם את המשך הגירושים, טענו תומכי השיטה, שיש להקריב חלק כדי להציל את השארית. לכן אין מנוס ממעורבותה

*254*

של המשטרה היהודית באקציה, כי זו תחוס על הנדרשים לעבודה ועל אישים בעלי מעמד ציבורי בתוך הגטו. מסע השילוחים גרף עימו לבסוף גם את אחרוני היהודים בגטאות וביניהם גם את ראשי היודנראט.

שאלות סיכום

1. ציינו את ההבדלים בשיטת השילוחים בין מזרח אירופה למערבה. מהן הסיבות להבדלים אלה?

2. ביצוע "הפתרון הסופי" לווה במערכת עניפה של הטעיה ורמייה, כלפי הקורבנות, המבצעים והאוכלוסייה הסובבת. הסבירו כיצד פעלה מערכת ההטעיה ובאיזה אופן כוונה לכל אחד מן הגורמים האלה.

3. ניצולי שואה רבים תיארו את הנסיעה ברכבת כאירוע קשה במיוחד בתהליך ההשמדה. הסבירו.

4. נתחו את פנייתו של רומקובסקי לציבור בגטו לפני "אקציית הילדים".

(בספר תמונה: הלינה אולמוצקי, "אל תירו באימי", גטו ורשה, 1943)

שאלות לסיכום היחידה

1. הציגו שתיים מהדרכים בהן השתמשו הנאצים כדי להטעות את היהודים ביחס לתהליך ההשמדה.

2. הנסיעה ברכבת היוותה שלב ראשון בהשמדה ובתהליך השבירה של דמות העציר במחנות. הסבירו כיצד.

3. כיצד ניסה רומקובסקי להצדיק את "אקציית הילדים", באילו דרכים ניסה לשכנע את אנשי הגטו?

שאלות העמקה

1. מהם הקשרים בין שלבי מלחמת העולם השנייה לשלבים בהתפתחות המדיניות הנאצית כנגד היהודים?

2. מה היו שלבי ההסלמה במדיניות הנאצית האנטי-יהודית, מעלייתם לשלטון בגרמניה ב-1933 ועד להקמת מחנות ההשמדה? הסבירו את הסיבות והגורמים לכל צעד בתהליך ההסלמה.

3. ניתן לראות בביצוע הפיתרון הסופי תהליך של הרחבת היקף המעורבים בו ושל הפיכתו לתעשייתי וביורוקרטי יותר. הסבירו תיאור זה והדגימו אותו בעזרת שלבים שונים במדיניות כלפי היהודים החל מקיץ 1941.

*255*

יחידה שמינית - בין השמדה להתנגדות

תקציר

במהלך המלחמה יצרו הנאצים מערכת עצומה של מחנות ריכוז, עבודה והשמדה. במחנות אלו נוצר עולם שבו באופן שיטתי ניטלה מן האסיר זהותו וכושר התנגדותך בתהליך של התעללות, השפלה והרעבה. אף שמיליוני אסירים ממדינות רבות גורשו למתנות, סבלו בהם היהודים באופן מיוחד. רבים מן היהודים הופנו מיידית להשמדה, ואף אלו שהוחזקו לשם עבודה התקיימו בתנאים שהובילו לממדי תמותה עצומים. עם ההידרדרות במצבה של גרמניה במלחמה, גבר השימוש באסירי המחנות לצרכי עבודה ולכלכלת המלחמה, והדבר הגביר את סיכויי הישרדותם של האסירים משאר הדתות. לעומת זאת, רוב האסירים היהודים במחנות הופנו באופן מזורז להשמדה, למרות הצורך המלחמתי.

עם האצת ההשמדה והתרחבות "הפתרון הסופי" הפכו היהודים מודעים יותר למשמעות השילוחים למחנות ולגורל המצפה להם. בתקופה זו החלו ניסיונות להתנגדות מזוינת לנאצים. ראשית ההתנגדות היהודית בגטאות צמחה במחתרות שהקימו חברי תנועות נוער. חברי המחתרות פעלו בתנאים קשים של חוסר נשק ואימון צבאי וחוסר תמיכה של האוכלוסיה הסובבת. היציאה למרד לוותה בלבטים עמוקים שנבעו הן מההכרה כי משמעותו היא מוות, הן מחשש לפגיעה ביהודים. בכל זאת פרצו מרידות במספר גטאות, והמרד הגדול ביותר היה בגטו ורשה. גם במחנות ההשמדה, למרות התנאים הבלתי אפשריים, פרצו מרידות ביוזמת קבוצות מחתרתיות יהודיות. יהודים לחמו בשורות הפרטיזנים, כחברים ומנהיגים במחתרות אירופיות, ובצבאות בעלות הברית.

המאמץ לחסל את היהודים הגיע גם לקצווי הזירה האירופית - למדינות הגרורות במזרח אירופה ובמרכזה, ולשטחי השליטה האירופיים בצפון אפריקה. במקומות אלו היתה לרצונו של המשטר המקומי וליכולת העמידה שלו מול הגרמנים השפעה על הגנתם של יהודי המדינה. לעתים, כמו ברומניה ובולגריה, ניסו שלטונות המדינות לשמור על היהודים כאזרחי המדינה ונטו למסור לגרמנים יהודים בעלי אזרחות זרה או כאלו שישבו בשטחים חדשים שסופחו. בכמה ממדינות החסות החדשות, כמו קרואטיה, הצטרפו לאומנים מקומיים לטבח היהודים. ואילו להונגריה, שהמשטר שלה מנע את שילוח היהודים, פלשו הגרמנים וכך הצליחו להשמיד את רוב הקהילה היהודית.

בצפון אפריקה נפגעו היהודים בעיקר מגזירות אנטי יהודיות ומחוקי גזע שהוציאו ממשלות צרפת ואיטליה. עם זאת, ברוב המקרים לא הגיעו הדברים לכדי ריכוז וגירוש, ובמקצת המדינות קמו מנהיגים ומושלים אוהדים ועיכבו ומנעו את הפגיעה ביהודים. יוצאת מן הכלל היתה תוניסיה, שסבלה משלטון נאצי ישיר, נשלחו אליה אנשי ס"ס לטיפול בקהילה היהודית, ואף הוקמו בה מחטת עבודה. למרבה המזל, התקפת הנגד של בעלות הברית הדפה את הנאצים מהאזור כעבור זמן קצר וסיכלה את פעילותם.

*256*

פרק 28. עולם המחנות

*256*

מושגים

- המחנות כשיטה

- סוגי מחנות: מחנות ריכוז, מחנות עבודה, מחנות מעבר, מחנות השמדה

- שינויים בתפקידי המחנות

- מחנות כאמצעי טרור

- חיי האסיר במחנות

- התנגדות במחנות

שאלות פתיחה

1. אילו יעדים של המשטר הנאצי מילאו המחנות?

2. מה היו מאפייניו של משטר המחנות?

3. כיצד השפיע משטר זה על חיי היום יום של האסירים וכיצד סייע להגשמת האידיאולוגיה הנאצית?

1. שיטת המחנות: מעליית הנאצים לשלטון ועד פרוץ המלחמה

א. תקופה ראשונה: 1933-1936, טרור פוליטי

מחנות ריכוז ארעיים הוקמו בגרמניה מיד עם עלייתם של הנאצים לשלטון. הם נועדו להטיל פחד על מי שסומנו כמתנגדים אפשריים של הרייך, ולסלק מן הדרך אנשים שנוכחותם בזירה הציבורית לא היתה רצויה בעיני הנאצים. על המחנות כשיטה לניצולם, לדיכויים ולהמתתם של בני אדם בכלל, ושל יהודים בפרט, כתב פרימו לוי, יהודי איטלקי ניצול או שוויץ: "אין לך מקום או זמן אחר שבו היינו עדים לתופעה כה לא צפויה וכה מורכבת: מעודם לא כבו חייהם של בני אדם בזמן כה קצר ובצירוף כה מבריק בין כשרון טכנולוגי, קנאות ואכזריות".

כחודש לאחר עלייתם לשלטון נקטו הנאצים בצעדים קשים נגד אויבי המשטר, בעקבות שריפת הרייכסטאג. צעדים אלה נכללו בפקודת חירום, שביטלה את זכויות היסוד הדמוקרטיות ואפשרה לשלטונות לעצור לזמן בלתי מוגבל ובלא משפט את מי שהוגדרו "אויבי העם והמדינה". בהגדרה זו נכללו בעיקר חברי מפלגות השמאל ותומכיהם. ריבוי מספר העצורים והידיעה שמספרם ילך ויגדל הביא להחלטה להכין מקומות מעצר המוניים מלבד מקומות המעצר המשטרתיים הקיימים. ב-20 במרס 1933 הוקם מחנה הריכוז הראשון, בדכאו שבקרבת מינכן, בבית חרושת לשעבר לאבק שריפה. במקביל המשיך ה-ס"א (פלוגות הסער של המפלגה הנאצית) בהקמת מחנות "פראיים" - מחנות מאולתרים וזמניים.

(בספר תמונה: תהליך רישום האסירים החדשים במחנה הריכוז דכאו)

במהלך 1934 השתלט ה-ס"ס, בראשות היינריך הימלר, על מנגנון הטרור ועל מערכת מחנות הריכוז. המשטר שהנהיג תיאודור אייקה, מפקד מחנה דכאו, שימש דגם לניהול מחנות הריכוז כולם. ב-1934 מונה אייקה למפקח הכללי על המחנות ולמפקד חטיבת ה-ס"ס שהופקדה עליהם. חטיבה זו נודעה בכינויה "גולגולת המת" (בשל הסמל שענדו מתנדבי היחידה). אייקה התווה את סדרי המשמעת, הדיכוי והענישה האחידים שהונהגו במחנות. הסיסמה שהנחתה את מפקדי המחנות קבעה: "סובלנות היא אות של חולשה". הטרור האישי והקיבוצי הושלט במחנות באמצעות מספר קטן של אנשי ס"ס ועל-ידי מינוי של ממונים מבין האסירים, ששימשו כעושי דברו של סגל המחנה. האסיר הוגדר כ"אויב העם". כל זכויותיו כאדם וכאזרח ניטלו ממנו, ולא היתה לו כל אפשרות לדעת מראש לכמה זמן הוא נכלא. סדר יומו של האסיר על כל פרטיו, למן הקימה ומיפקד הבוקר ועד שעת העוצר בצריפים, הוכתב

*257*

בידי כולאיו. הסטייה הקטנה ביותר מן הסדר המחייב גררה בעקבותיה עונשי הלקאה פומביים ועונשים קולקטיביים. אסיר שנתפס בעת נסיון בריחה מן המחנה או שנחשד בכוונת בריחה נורה במקום. כל מגע בלתי רשמי בין אסיר לאיש ס"ס נאסר לחלוטין, כחלק מן המבנה ההיררכי הנוקשה שנאכף במחנות.

בתקופת פעילותם הראשונה, בין השנים 1933-1936, נוצלו המחנות לצרכיו ה"חינוכיים" של המשטר. פרסום דבר קיומם של המחנות המחיש היטב את אימת הטרור, וזרע בציבור בגרמניה פחד מפני כל גילוי של התנגדות וביקורת כלפי המשטר. תיעוד קורותיה של עיירה גרמנית אחת מראה, שהמידע על קיומם של המחנות ועל מעצרם השרירותי של אנשים עורר פחד בקרב התושבים. המחנות היו כלי יעיל לבלימת התנגדות מצד הציבור. אווירת האלימות והטרור נועדה לשתק את המחשבה ואת הפעולה העצמאית. גישה זו חלחלה מהרמה החברתית הרחבה ועד לתא המשפחתי הצר ולעולמו ולהחלטותיו של הפרט.

ב. תקופה שנייה: 1936-1939, הרחבת מעגל האסירים

השלב השני בתולדות המחנות החל ב-1936 ונמשך עד פרוץ המלחמה. בראשיתה של תקופה זו שקלו אישים בצמרת הנאצית אם להמשיך להפעיל את מחנות הריכוז, לאור התבססות כוחו של המשטר והתמיכה הרחבה בו. את ההכרעה בעניין זה קיבל היטלר עצמו. הוא פסק לטובת המצדדים בהמשך קיומם של המחנות, ובראשם הימלר, מפקד ה-ס"ס. את הסמכויות שניתנו לו ניצל הימלר להרחבת האוכלוסייה המיועדת לכליאה במחנות הריכוז, והיא כללה עתה גם את מי שנחשבו "יסודות א-סוציאליים" ו"פליליים". השימוש במונח הרחב "א-סוציאליים", שהתייחס ליסודות חברתיים שנחשבו מסוכנים לחברה הנאצית, הביא לכליאתם של סרבני עבודה, זונות, צוענים, הומוסקסואלים ובני כת עדי יהווה. העלייה במספר האסירים בתקופה זו קשורה בהכנות לקראת מלחמה ובתוכנית "ארבע השנים", שדרשה כוח אדם רב. הועלתה אז הצעה, לנצל את אסירי המחנות לתוכניות הבנייה הצבאיות והאזרחיות הנרחבות, שהיו חלק מתוכנית זו. וכך, בנוסף למטרות הפוליטיות שעמדו בבסיס הקמתם של המחנות, הוחל עתה גם בניצול כוח העבודה של האסירים, אם כי מגמה זו היתה משנית בשלב זה והעבודה שימשה בעיקר כדרך נוספת להשפלה ולדיכוי.

(בספר תמונה: טבלת סימון אסירים במחנות הריכוז הנאציים)

עם הגעתם למחנה, נגזלו מהאסירים שמותיהם וזהותם האנושית. במקומם קיבלו מספר סידורי וסימול שהעיד על סיבת מאסרם. אסירים פוליטיים סומנו במשולש אדום; פליליים במשולש ירוק; א-סוציאליים במשולש שחור; הומוסקסואלים במשולש ורוד; ויהודים במשולש צהוב. אסירים פוליטיים יהודים סומנו בשני משולשים - אחד אדום ואחד צהוב, וכו'.

שאלה

כיצד גורמים הזיהוי במספר והסימול להחלשת כוח ההתנגדות של היחיד ולפילוג והחלשת האסירים כקבוצה?

מאסרם של מתנגדים פוליטיים מן השטחים שסופחו לרייך ב-1938 (אוסטריה והסודטים) הביא לגידול נוסף במספרם של האסירים

*258*

ולהקמתם של מחנות נוספים בשטחים אלה. מחנה מאוטהאוזן, שהוקם באוסטריה, נבנה בקרבת מחצבת אבן, והאסירים הועסקו בחציבת אבנים מפרכת. תנאי הקיום הבלתי אנושיים ששררו במחנה, המשטר הנוקשה שהונהג בו, והעבודה הקשה הביאו לתמותת אסירים גבוהה במיוחד.

(בספר תמונה: עבודת כפייה במחנה מאוטהאוזן, אוסטריה)

בקיץ 1938 החל המשטר הנאצי לראשונה לכלוא במחנות יהודים אך ורק בשל יהדותם. מספר הכלואים היהודים הגיע לשיא בנובמבר 1938, בעקבות פוגרום "ליל הבדולח". במהלך הפוגרום נאסרו כ-30,000 יהודים. במחנות, שלא היו ערוכים לקליטת מספר רב כל כך של אסירים, נוצרה צפיפות קשה, ותנאי הקיום הורעו באופן ניכר. מטעמים אידיאולוגיים היה היחס אל האסירים היהודים מחמיר ומשפיל במיוחד.

מאסרם של היהודים ב"ליל הבדולח" שימש בעיקר אמצעי לחץ להגירתם אל מחוץ למדינה. עצורים יהודים שהוכיחו כי הם עומדים לצאת מגבולות גרמניה שוחררו. אף שמאסר המוני זה של יהודים הסתיים ברובו תוך פרק זמן קצר, היה האירוע בבחינת ציון דרך לגבי השימוש במחנות הריכוז כאמצעי ל"פתרון השאלה היהודית", לפי קווי המדיניות הנאצית באותה תקופה.

אחד הניצולים מפוגרום "ליל הבדולח" תיאר את בואו למחנה יחד עם אסירים יהודים נוספים:

עמדנו כל הלילה במגרש המסדרים הענקי. לא ניתנה רשות לצאת לשירותים. כל כמה דקות הגיעו משלוחים חדשים. בשעות הבוקר המוקדמות הובילו אותנו לצריף והיה עלינו להתפשט לגמרי... ערומים הגענו לחדר צדדי, שבו גילחו את שערות ראשינו. בחדר שלישי סיפקו לנו בגדים תחתונים קלים וחליפת כותנה עם פסים כחולים. לבסוף רשמו אותנו והוחזרנו למגרש המסדרים. שוב לא הכרנו זה את זה בתלבושת זו...

בעודנו עומדים שם השתעשעו בנו אנשי ה-ס"ס, סטרו לנו ובעטו בנו ללא כל הבחנה. בקרבתי עמד אדם ענק וחזק. פרופסור למתמטיקה. כאשר זה קיבל מאיש ה-ס"ס מכת אגרוף, היכה בחזרה, כך שאיש ה-ס"ס התגלגל על הארץ. מפקד המחנה שראה זאת נתן הוראה לעצור אותו. בפקודתו הובא גזע עץ והפרופסור נכבל מעליו. היו נחוצים ארבעה אנשים כדי להתגבר עליו. אזי היה עלינו ליצור מעגל גדול מסביב ומפקד המחנה הכריז בקול חזק, כי היהודי איציק נידון ל-25 מלקות. ועתה נתגלה לפני המחזה הפוגע ביותר בכבוד האדם שראיתי אי פעם בימי חיי. איש ס"ס ענקי היכה בשוט שוורים על פי פקודה 25 מלקות על גוף האיש הכפות. זה צעק ושאג מרוב כאבים, והדם ניתז לכל הצדדים. בעת המכות האחרונות כנראה כבר לא היה בהכרה, כי הוא לא צעק יותר. אז התירו אותו, זרו מלח ופלפל לתוך הפצעים וסחבו את האיש ללא הכרה. אנחנו לא ראינו אותו יותר.

ג. המחנות בתקופת המלחמה

עם פרוץ המלחמה חלו תמורות מרחיקות לכת במבנה מחנות הריכוז ובתפקידם. מספרם של האסירים עלה במידה ניכרת: ערב פרוץ המלחמה היו במחנות הריכוז כ-25,000 אסירים, ואילו בשנת 1944 היו במחנות שבשטחי הכיבוש הנאצי כ-525,000 אסירים, כשליש מהם

*259*

נשים. גם במספר זה חל גידול של ממש, וסמוך לסופה של המלחמה הגיע מניין הכלואים במחנות אלה ל-715,000. גידול עצום זה במספר האסירים נבע מהפיכת המחנות למכשיר של טרור נגד האוכלוסייה המקומית בשטחים הכבושים. בכל מדינה כבושה הוקמו מחנות מסוגים שונים, בעיקר מחנות עבודה. נשלחו אליהם מי שהשתייכו לאליטות הלאומיות, אנשי מחתרת ומי שנחשדו בהתנגדות פוליטית לכובש. מאסרים המוניים אלה נועדו לדכא את העמים הכבושים, תוך ניצולם לצרכיו הכלכליים של משק המלחמה הגרמני. ניצול כוח העבודה של האסירים הלך וגבר בשנותיה האחרונות של המלחמה, עקב הקשיים המלחמתיים ועקב המחסור המחריף בכוח עבודה לצורך תעשיית החימוש.

(בספר תמונה: אסירים במחנה הריכוז דכאו בשעת מסדר, 1938)

שאלה

מה היתה מטרתם של המסדרים, העבודות וההלקאות בתהליך שבירת כוח העמידה של האסירים?

(בספר תמונה: ענישה במלקות במחנה הריכוז בוכנוולד)

(בספר תמונה: שבויי מלחמה מברית המועצות במחנה שבויים בסמולנסק, ברית המועצות, 1941)

שאלות

1. מדוע שבויים מברית המועצות הועברו למחנות עבודה נאציים יותר מאשר בני כל מדינה אחרת?

2. כיצד הדבר קשור למקומם ב"סדר החדש" ובתורת הגזע הנאצית?

לצד הגידול במספרם של המחנות ובמספר הכלואים בהם, הביאה המלחמה להחמרה קשה בתנאי הקיום במחנות ולנוקשות רבה יותר במשטר הפנימי שהונהג בהם. במחנות החדשים, שהוקמו סמוך לפרוץ המלחמה, דוגמת אושוויץ ושטוטהוף, פשטה התמותה בממדים עצומים. היחס הנוקשה לאסירים, המזון המועט, עבודת הכפייה המאומצת וצפיפות היתר, היו הגורמים העיקריים שהביאו להרס הפיסי של האסירים. במיוחד נפגעו מכך קבוצות שנרדפו מסיבות

*260*

(בספר מפת מחנות הריכוז והעבודה העיקריים)

*261*

פוליטיות או אסירים שנחשבו "נחותים מבחינה גזעית", כמו הפולנים ובעיקר היהודים.

המלחמה גם הביאה להקמתם של מחנות מסוגים חדשים: מחנות עבודה, שבמסגרתם הועסקו האסירים, בעיקר יהודים, בעבודות כפייה בשירות מכונת המלחמה הנאצית; מחנות הסגר ומחנות מעבר, שמשנת 1942 שימשו בעיקר כתחנות איסוף בדרכם של יהודי אירופה למחנות ההשמדה; מחנות לשבויי מלחמה, שבשלב ראשון רוכזו בהם חיילים פולנים, קצתם יהודים, ולמן תחילת המערכה נגד ברית המועצות אוכלסו בשבויים סובייטים - אלה הומתו במחנות בהמוניהם.

בשלבים האחרונים של המלחמה, נוכח הקשיים הגוברים בחזית, החלו הנאצים לנצל את האסירים לצורך עבודה. שינוי זה הפך אותם מצד אחד לעבדים המסייעים למשעבדיהם במלחמתם, אך מצד שני הביא להקלת-מה במשטר ובתנאי הקיום. ואולם, בד בבד עם שינויים אלה, שהובילו לירידה בעקומת התמותה במחנות, הגבירו השלטונות הגרמניים את מסע הרצח של יהודי אירופה, על ידי המתתם השיטתית במחנות ההשמדה. ב-1942 הוקמו והופעלו מחנות המוות חלמנו, טרבלינקה, סוביבור ובלז'ץ, ובמחנות הריכוז מיידנק ואושוויץ-בירקנאו הוקמו מתקני השמדה. במתקני ההשמדה שהוקמו במחנה אושוויץ-בירקנאו נרצחו למעלה ממיליון יהודים.

2. תעשיית המוות באושוויץ-בירקנאו

מחנה אושוויץ הוקם כמחנה ריכוז, ומיוני 1946 הגיעו אליו משלוחי אסירים. עד 1942 היו אלה בעיקר אסירים פולנים: מתנגדים פוליטיים, אנשי דת ואינטליגנציה, ששולחו למחנה כחלק מהשיטה הכוללת של דיכוי האוכלוסיות הכבושות. בשער המחנה, שדרכו עברו האסירים עם יציאתם לעבודה בבוקר ועם שובם בערב, התנוססה הכתובת: "ארבייט מאכט פריי" (העבודה משחררת). היחס האכזרי לאסירי המחנה התבטא בין השאר בהקמתו של בלוק עונשין, ובו בונקר שהכיל תאי הרעבה ותאי חנק מסוגים שונים. הוצאות להורג נוהלו באורח שגרתי ב"קיר המוות", שהוקם בסמוך לבלוק העונשין. הרמן לאנגביין, אסיר אוסטרי שהועבר מדכאו לאושוויץ, טען כי בהשוואה לאושוויץ היה מחנה דכאו "מעין אידיליה".

באביב 1941 (התאריך המדויק לא צוין) נקרא רודולף הס, מפקד אושוויץ, לברלין לפגישה עם ראש ה-ס"ס הימלר.

שאלות

1. היכן באירופה ממוקמים רוב מחנות הריכוז והיכן רוב מחנות העבודה?

2. כיצד קשורה חלוקה גיאוגרפית זו לתורת הגזע ול"סדר החדש"?

(בספר תמונה: מיכל פח ובו גבישי גז "ציקלון B")

הגרמנים עשו שימוש בגז זה לרצח המוני במחנות ההשמדה, בייחוד באושוויץ; הניסוי הראשון בגז זה היה כבר בספטמבר 1941. הציקלון B הגיע למחנות בקופסאות פח אטומות. במגע עם האוויר הפכו הגבישים לגז קטלני, שהמית תוך דקות את הקורבנות שהוכנסו לתאים האטומים.

שאלה

מה הקשר בין השימוש בחומר ההדברה "ציקלון B" להשמדת היהודים ובין הצגת היהודי כ"טפיל" ו"חיידק" בתעמולה הנאצית?

בזכרונותיו, שנכתבו בכלאו סמוך להוצאתו להורג ב-1947, כתב הס על הדברים שמסר לו הימלר:

הפיהרר פקד על הפתרון הסופי של השאלה היהודית, ואנחנו ה-ס"ס חייבים לבצע פקודה זו. מקומות ההשמדה שבמזרח אין בכוחם לבצע את האקציות הגדולות הנלקחות בחשבון. לכן קבעתי לתכלית זו את אושוויץ, ראשית בשל מצב התחבורה הטכני הנוח, ושנית משום שהתחום שייקבע לתכלית זו ניתן בנקל לבידוד ולהסוואה...

*262*

(בספר תמונה: אושוויץ II - בירקנאו. מגדל המשמר הראשי ושער הכניסה למחנה, שנקרא כפי האסירים "שער המוות")

(בספר תמונה: יהודים מהונגריה בזמן סלקציה, 1944)

בעקבות הוראתו של הימלר הוקם אגף נוסף במחנה. אגף זה, אושוויץ II - בירקנאו, הוקם במרחק של שלושה קילומטרים מהמחנה הראשי, ובו נבנו מתקני ההשמדה. במהלך השנים התרחב המחנה וכלל סניפים של מפעלים גרמניים ששוכנו באיזור. מחנה זה נקרא בשם אושוויץ III או בונה-מונוביץ'. כמו כן הוקמו באיזור כ-45 תת-מחנות, שהיו בעיקרם מחנות עבודה. מבחינה מינהלית היו מחנות אלה כפופים למחנה הראשי - אושוויץ-בירקנאו.

רוב הנשלחים לבירקנאו בטרנספורטים מכל רחבי אירופה הכבושה היו יהודים, ועם הגעתם נשלחו רובם ישירות להשמדה. רק חלק קטן מהיהודים שהגיעו למחנה (כ-20 אחוזים מהנשלחים) נבחרו להישאר באופן זמני בחיים. הטרנספורטים ממערב אירופה החלו להגיע לאושוויץ באביב 1942. ראשונים הגיעו המשלוחים מסלובקיה, ואחריהם מצרפת, מבלגיה ומהולנד. בקיץ 1943 שולחו לאושוויץ יהודי סלוניקי שביוון ויהודים מאזורים שונים בפולין, וב-1944 למעלה מ-400,000 יהודי הונגריה ואלפים מיהודי איטליה.

גורל היהודים ששולחו למחנה היה שונה מגורלם של הלא-יהודים ששולחו אליו. הלא-יהודים הפכו מיד עם הגעתם לאסירים במחנה. יחד עם זאת, לא חלה עליהם מדיניות של השמדה טוטלית. רובם הושארו כאסירים במחנה, אם כי רבים מהם מתו, כתוצאה מתנאי הקיום ששררו במחנה. הצוענים היו הקבוצה הלא-יהודית היחידה שחלק ניכר ממנה הושמד בגז (למעלה מ - 6,000 צוענים הומתו בגז).

*263*

לעומת זאת, משלוחי היהודים, משפחות שלמות - ילדים ומבוגרים, הגיעו לאושוויץ לאחר ימים ארוכים של נסיעה ברכבת. הם נסעו בדרך כלל בצפיפות קשה, ללא מזון או מים ובהעדר כל תנאים היגייניים. מרגע רדתם מן הרכבות עברו מיון, "סלקציה". טור הגברים וטור הנשים והילדים עברו לפני רופאי ה-ס"ס. אלה קבעו בתנודת יד מי מבין בני האדם ההמומים העוברים לפניהם יופנה להשמדה מיידית באחד ממתקני הגז ומי יושאר זמנית כאסיר במחנה. לסלקציה לא היה כל כלל מחייב. חיי בני אדם נגזרו תוך מספר שניות, על פי שרירות ליבו של רופא במדים, ועל פי צרכיו המשתנים של המחנה בכוח עבודה.

פרימו לוי כתב על כך בספרו:

בפחות מעשר דקות קיבצו את הגברים הכשירים לעבודה. מה קרה לאחרים: נשים ילדים וזקנים, לא יכולנו לדעת באותו רגע ואף לא אחר כך: הלילה בלע אותם פשוטו כמשמעו. בשבריר שניה נעלמו הנבגדים: הורינו, נשותינו, בנינו. כמעט איש לא הספיק להיפרד מהם לשלום. הבחנו בהם, זמן מה, גוש אפל בקצה השני של הרציף: ובהעלם אחד נעלמו מעינינו.

(בספר תמונה: "על סף הקרמטוריום באושוויץ", אלפרד גליק, 1945 - היעזר במנחה)

גליק, ניצול מתנות אושוויץ ובוכנוולד, שבהם ניצלו הגרמנים את כשרונו כצייר, הגיע לאחר השחרור למחנה העקורים ברגן-בלזן. קצינה צ'כית, שעסקה בשיקום הפליטים, עמדה על כשרונו והעמידה לרשותו חדר וציוד ציור, כדי שיוכל לצייר את זכרונותיו מהמחנות. לאחר שסיים מסר לקצינה את מחברתו. לאחר 46 שנים גילה את ציוריו בארכיון יד-ושם. גליק עלה ארצה ב-1946 ונפטר ב-2007.

שאלה

כיצד ביטא הצייר את התחושה שהאם היהודייה יודעת איזה גורל מחכה לה ולתינוקה?

הסלקציה הפרידה בין אלה שסווגו כבעלי כושר עבודה לבין אלה שהנאצים החליטו על המתתם המיידית. נשים שהגיעו עם ילדיהן הקטנים נשלחו לרוב להמתה. המנגנון שיצרו הנאצים נועד למנוע בהלה ולשמור על יעילותו של התהליך, וכך יכלו אמהות להרגיע את ילדיהן הקטנים. אמהות רבות שהופנו לעבודה התעקשו להישאר עם ילדיהן, ואנשי ה-ס"ס לא מנעו בעדן מלהצטרף לגוש האחר - גוש הנידונים למוות.

מול המוות

נשים רבות היו מחביאות את תינוקותיהן בערימת הבגדים. אנשי ה"זונדרקומנדו" שמו עין על כך והיו מדברים על לב האשה ומשדלים אותה לקחת את תינוקה עימה. הנשים סבורות היו שהחיטוי מזיק לילדים ועל כן החביאו אותם.

הילדים הקטנים היו בוכים, מחמת הפשטת הבגדים הבלתי שגרתית, אך כיוון שהאמהות או אנשי ה"זונדרקומנדו" דיברו עימם במתק שפתיים, היו נרגעים ונכנסים לתאים כשהם משתעשעים זה עם זה ובידיהם צעצועיהם.

השגחתי בנשים שניכר בהן שהן יודעות או מנחשות את הצפוי להן ובעוד אימת המוות בעיניהן, מצאו בליבן די כוח לשחק עם ילדיהן ולעודדם.

פעם, אשה אחת בעוברה על פני, ניגשה אלי קרוב קרוב, ובהצביעה על ארבעת ילדיה ההולכים הליכה אמיצה שלובי יד, כשהגדולים בהם משגיחים על הקטנים לבל תינגף רגלם ברגבי הקרקע, לחשה לעומתי: "איך מסוגלים אתם להרוג ילדים יפים ויקרים אלה, האין בכם לב?"

ואיש זקן בעוברו על פני לחש לעברי: "גרמניה עתידה ליתן את הדין על רצח המוני היהודים". בדברו יקדו עיניו משנאה. אף על פי כן נכנס באומץ לתא הגז, בלי לשים לב לאחרים.

מתוך האוטוביוגרפיה של רודולף הס, מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ.

*264*

רק חלק קטן מן היהודים הוכנס למחנה, ואף על פי כן במחנה אושוויץ, ובמיוחד בבירקנאו, הפכו עד מהרה היהודים לרוב מוחלט. מצבם של כלל האסירים השתפר במהלך 1943-1944, ואילו במצבם של האסירים היהודים חל רק שינוי מועט. ליהודים לא הותר לקבל חבילות מזון, זכות שניתנה לבני לאומים אחרים. בקרב האסירים העובדים בוטלו הסלקציות, לאור הצורך הגובר בכוח עבודה, אבל גם דבר זה לא חל על האסירים היהודים. הנאצים ערכו סלקציות חוזרות בקרב האסירים היהודים, בפרקי זמן בלתי ידועים מראש.

בקיץ 1944 החלו הנאצים בחיסול מחנות העבודה שבהם הועסקו יהודים, ורבים מהאסירים שולחו לאושוויץ. הגטו האחרון בשטחי הכיבוש הנאצי, גטו לודז', חוסל אף הוא, ומשלוחים של כ-70 אלף מתושבי הגטו שולחו לאושוויץ סמוך להתמוטטותו של הרייך הגרמני. בנובמבר 1944 הורה הימלר על הפסקת ההשמדה במתקני הגזים במחנה, ובכך הושם הקץ ל"פתרון הסופי" של יהודי אירופה. סביר להניח שצעד זה של מפקד ה-ס"ס היה מעין מאמץ נואש לרשום לו ול-ס"ס נקודות זכות נוכח קריסתה של גרמניה הנאצית. ב-18 בינואר 1945, לאחר שפוצצו את מבני ההשמדה בבירקנאו, החלו הנאצים בפינוי האסירים בצעדות מוות מערבה, לכיוון גרמניה ואוסטריה.

(בספר תמונה: ערימת משקפיים שנאספו מן הקורבנות במחנה אושוויץ-בירקנאו)

(בספר תמונה: חפצי הקורבנות הובאו לאיזור המחסנים בבירקנאו, שכונה בפי האסירים "קנדה")

אסירים הועסקו במקום במיון החפצים ובהבנתם למשלוח. החיילים הסובייטים ששחררו את המחנה מצאו במחסניו 350,000 חליפות גברים, 837,000 מערכות בגדי נשים, רבבות זוגות נעליים ו-7.8 טונות שיער אדם בשקיות, ארוז למשלוח.

3. עולם המחנות - חיי האסיר במחנה

א. השפלה וחדלון

תהליכי הקבלה והכניסה למחנה היו אחת החוויות הקשות שבהן התנסו אלה שנבחרו להישאר זמנית בחיים. הפשטת האסירים מבגדיהם, גילוח כל חלקי גופם וקבלת המדים ומספרי האסיר (באושוויץ קעקעו את מספר האסיר על הזרוע; לאסירים היהודים הוסיפו קעקוע של משולש ליד המספר), הותירו אותם בתחושה, שלא נותר להם דבר משל עצמם. "למדתי שאני הפטלינג (עציר)", כתב פרימו לוי, "שמי 174517... נתנו לנו שם שאותו נישא כל חיינו, סימן שנחרת בכתובת קעקע על יד שמאל". נטילת השם מן האדם והחלפתו במספר סידורי רמסו עד עפר את כבודו ואת זהותו של האדם. על אובדן הזהות האישית והאנושית בתנאי המחנה כתב לוי: "מי שניטל ממנו הכל בהינף יד, גם אישיותו ניטלת ממנו בקלות יתרה...".

האסיר במחנה נכלא לזמן בלתי מוגבל ללא ידיעה אם ומתי ישוחרר ואם מישהו בעולם שמחוץ למחנה יודע בכלל על קיומו. אל מול מותם של רבים כל כך במחנות, שאלו עצמם האסירים מתוך חוסר תקווה ויאוש עמוק, אם מישהו ידע אי פעם על חייהם ועל מותם.

*265*

הקליטה לתחנה כתהליך של דה-הומניזציה ודה-פרסונליזציה (איבוד הזהות כאדם)

באתר מספרי העדות על אושוויץ תוארה התמורה שעבר האדם עם כניסתו למתנה והפיכתו לאסיר:

במחי יד נגזל מן האדם הכל - זהותו, שמו, מעמדו החברתי, מקצועו, הרגליו, משפחתו, ביתו ורכושו. אפילו גופו לא נשאר תמים כי שערות ראשו וגופו נגזזו, עובדה שעוררה תחושה שאין הוא עוד בעלים על גופו שלו וכי גופו המעורטל נמסר כקניין לאחרים. נוצר אדם חדש, ואולי נכון יותר לומר - יצור אחר. מאדם מן היישוב, הפך האסיר לדמות שנעדר ממנה רצון עצמי, כוח החלטה וכושר המעשה. לא עוד אדם, אלא מספר הנזרק ככלי-משחק בשרירות לב כיד המקרה. מיומו הראשון במחנה היה האסיר דרוך בכל שעות היממה לפקודה, לרמז, למהלומה, והגיב באופן רפלקסיבי כמו בעלי החיים בניסוייו של פבלוב. היוזמה וכוחות הנפש היו מרותקים אך ורק למאבק על הישות הפיזיולוגית, לשמירה על פתיל החיים.

שאלה

כיצד שימש תהליך הקליטה למחנה דרך לשבור את יכולת ההתנגדות של האסיר?

(בספר ציור של תומס גבע, "חיטוי ורישום")

בציור - מימין לשמאל: מתפשטים, מסתפרים, התזה (חיטוי), מקלחת, מתלבשים, קעקוע, פרטים אישיים.

תומס גבע, יליד ברלין, נשלח ביוני 1943 כנער בן 13 למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו. הוא נשלח כאסיר לעבודות בנייה במחנה. בינואר 1945 פונה בצעדות המוות והגיע למחנה הריכוז בוכנוולד ושם שוחרר. מיד לאחר השחרור צייר בעפרון ובעפרונות צבעוניים 79 ציורים, שתיעדו את זכרונותיו מן המחנות שבהם שהה. את הציורים צייר על גבי גליונות נייר שהותירו אחריהם חיילי ה-ס"ס בעת מנוסתם מן המחנה. תומס גבע עלה ארצה ב-1950 ופרסם מספר ספרי זיכרון.

*266*

יום במיידנק

קמים בשלוש בלילה. יש להתלבש בחיפזון, להציע את ה"מיטה", ישר ובהקפדה כמו קופסת גפרורים. בגלל אי-הדיוק הקל ביותר היו סופגים 25 מלקות, שאחריהן מן הנמנע היה לשכב או לשבת במשך חודש שלם. הכל מוכרחים לעזוב תכף ומיד את הצריפים; בחוץ עוד אפל - מאיר הירח. מחמת מיעוט שינה וצינה רועדים האנשים. כדי להתחמם מצטופפים האנשים חבורות-חבורות של 10-20 איש, עומדים גב אל גב וכך הם מתחככים זה בזה. היה שם מה שמכונה חדר רחצה, שבו צריכים היו להתרחץ - ליד ברזים אחדים בלבד - כל יושבי המחנה - והיינו אז בשדה זה (מס' 3) 4,500 איש.

מובן מאליו: לא סבון, לא מגבת ואף לא ממחטה לא היו בנמצא, וכך איפוא היתה הרחיצה דבר מילולי יותר מאשר ממשי. האדם הפך שם ביממה אחת ליצור שפל מחיה.

ב-5 בבוקר בקירוב, היינו מקבלים חצי ליטר קפה שחור, מר. היתה זו מה שקראו "ארוחת בוקר", ולא יותר. ב-6 בבוקר מיפקד. מעומדים כולנו במצב "דום", חמישיות-חמישיות לפי סדר הצריפים, שמספרם היה בכל שדה 22, היינו עומדים עד אשר אנשי ס"ס סיפקו את יצר השעשועים שלהם בפקודות מייגעות להסיר ולשים את הכובעים. לאחר מכן נמסר להם דין וחשבון ומנו אותנו. לאחר המיפקד - עבודה. קבוצות-קבוצות היינו הולכים - אלה לסלילת מסילת ברזל או כביש, אלה לחציבה ולטלטול של אבנים ופחם, להוצאת זבל, לחפירת תפוחי אדמה, לניקוי בתי כסא, צריפים וביוב. כל זה היה נעשה בשטח הסגור של המחנה. בשעת העבודה מכים אנשי ס"ס באכזריות לא אנושית, וללא סיבה כלשהי. נראה היה הדבר כאילו איזו חיה טורפת, משהיא מדביקה את טרפה, הריהי מצווה להושיט את העכוז, ומכה במקל או בשוט, עד שהמקל מתפקע על פי רוב. המוכה יכול להוציא קולות צעקה רק לאחר המהלומות הראשונות, אחר כך צונח הוא נטול הכרה, ואיש ה-ס"ס בועט אז בצלעות, בפנים, במקומות הרגישים ביותר של הגבר, ולבסוף, כשהמרצח נוכח לדעת, שהקורבן כבר הגיע לאפיסת כוחות, מצווה הוא על יהודי אחר לרוקן על הקורבן דליי מים בזה אחר זה, עד אשר יתעורר ויקום.

עדותו של י' פפר, אסיר יהודי ממיידנק.

(בספר תמונה של אסיר)

תהליך ההידרדרות הגופנית והנפשית של אסירי המחנות הביא רבים למצב של אפתיה.

אסירים שכבר לא הגיבו לסביבתם וויתרו על מאבק הקיום כונו "מוזמלנים".

שאלות

1. מה היה הגורל הצפוי ל"מוזלמן"?

2. כיצד מעיד הדבר שגם מחנות העבודה והריכוז היו למעשה חלק ממנגנון ההשמדה?

(בספר תמונה: דלת של תא גזים במחנה ההשמדה מיידנק. בדלת חריר הצצה שאיפשר לאנשי ה-ס"ס לעקוב אחר ההמתה)

*267*

ב. סדר היום במחנה

סדר יומו של האסיר היה בנוי מאין ספור טקסים וכללים חסרי הגיון ופשר. האסיר הגיע מסביבה בעלת כללים מוכרים, ומצא עצמו במציאות שונה לחלוטין. היה עליו לסגל לעצמו את חוקיה וכלליה, הבלתי נתפסים במושגי בני אנוש, אחרת ימות. האסירים הושכמו בגסות ב-4 לפנות בוקר, ואלפי אסירים נאלצו להצטופף בתור למחראות הפתוחות. במיידנק נאלצו 4,500 אסירים להשתמש בברזים בודדים כדי לרחוץ את גופם, ועקב כך ויתרו רבים על הניסיון לשמור על היגיינה מינימלית. לאחר קבלת משקה דלוח התייצבו האסירים למיפקד הבוקר, שבמהלכו נספרו לעתים במשך שעות רבות, עד שמבחינת הממונים הנאציים הושגה ההתאמה המספרית הרצויה. המיפקדים התקיימו בכל תנאי מזג אוויר, תחת רוחות מקפיאות ובטמפרטורות שירדו בחודשי החורף הרבה מתחת לאפס מעלות. לבוש האסירים לא הותאם כלל לתנאי הקור, ורבים מתו במהלך המיפקדים הארוכים. האסירים הוותיקים ידעו שבשעת המיפקד רצוי לתפוס מקום במרכז השורות, הן כדי להימנע ממהלומות השומרים והן כדי להתגונן מעט טוב יותר מפני הרוחות העזות. מאמצים אלה, כתב ויקטור פרנקל, עלו בקנה אחד עם כלל חשוב ביותר לשמירת הקיום במחנה: "אל תתבלט! השתדלנו תמיד שלא לעורר עלינו את שימת ליבם של אנשי ה-ס"ס...".

לאחר המיפקד יצאו האסירים לעבודה, שנמשכה כארבע-עשרה שעות רצופות, להוציא הפסקה לחלוקת המזון בצהריים. יכולת הישרדותו של האסיר היתה תלויה במידה רבה בפלוגת העבודה שאליה נקלע. ככל שהעבודה היתה כרוכה במאמצים פיסיים גדולים יותר, כך קטנה יכולת העמידה של האסיר המורעב והתשוש. מחנה מאוטהאוזן, למשל, נבנה בסמוך למחצבה, שבירידה אליה היו 186 מדרגות. על מדרגות אלה עלו וירדו האסירים לפחות שבע פעמים ביום עבודה אחד, כשהם נושאים אבנים במשקל רב. במחנה העבודה סקרז'יסקו-קמיינה הועסקו האסירים בייצור חומר כימי בשם פיקרין, שיועד למוקשים תת-ימיים. מכסת הייצור לפועל בריא, בתנאי עבודה נוחים לפני המלחמה, היתה 450 קוביות פיקרין. מכסת הייצור לאסיר רעב, ועל פי רוב חולה בשחפת, היתה 1,650 קוביות.

(בספר תמונה: סדר היום במחנה על פי ציורו של תומס גבע: "בוקר, צהריים וערב במחנה הריכוז אושוויץ" - היעזר במנחה)

שאלה: כיצד הפכו הנאצים גם את האכילה לחלק מתהליך הדה-הומניזציה של האסיר במחנות?

*268*

בצהריים קיבלו האסירים מנת מרק, שהוכן משיירי ירקות מעופשים. בערב עשה האסיר את דרכו בחזרה לשטח המחנה. לרוב נאלצו האסירים לשאת עימם במסע חזרה את גופותיהם של מי שנורו או גוועו במהלך אותו יום עבודה. עם בואם למחנה נערך מיפקד נוסף, ואף הוא כקודמו עלול היה להתארך עד אין קץ אם היה חסר אסיר. המיפקדים נוצלו בין השאר לענישה פומבית ולהוצאות להורג של אסירים, שהואשמו בהפרה של כללי המחנה או בנסיון בריחה. לאחר שקיבלו מנת מזון נוספת הוכנסו האסירים לצריפיהם. עם סגירת הדלתות הצטופפו מאות אסירים מורעבים ומפוחדים על דרגשיהם. איש מהם לא ידע מה צופן לו המחר.

(בספר תמונה: אלפרד גליק, אסירים חוזרים מיום עבודה, 1945)

ג. המאבק לקיום

בכל המחנות שרר רעב מתמיד. "המחנה הוא הרעב", כתב פרימו לוי, "אנחנו עצמנו הרעב; הרעב בהתגלמותו". מנות המזון הדלות שסופקו לאסירים והעבודה המפרכת גרמו להידלדלות גופנית מהירה ולתופעת השלדים החיים, המוזלמנים. תחושת הרעב התמידית העסיקה ללא הרף את מחשבותיהם של האסירים, והם ניסו כל הזמן להשיג מעט מזון נוסף, בכל דרך אפשרית. אסיר שלא למד להסתדר ולמצוא תוספות מזון לא שרד. הרעב הביא את מקצת האסירים לעשות מעשים שבעולמם הרגיל נחשבו כבלתי נתפסים.

(בספר תמונה: החיים במחנה הנשים במיידנק)

ציירה האסירה לובה קרוגמן-גורדוס זמן קצר לאחר השחרור. גורדוס נולדה בפולין ולמדה אמנות בשוייץ ובגרמניה. בפרוץ המלחמה היונה בוורשה. בנה ובעלה גורשו לבלז'ץ, ואילו היא נשלחה למיידנק. לאחר שחרורה היגרה לארצות הברית.

שמואל פיזאר, אסיר באושוויץ, כתב על כך בזכרונותיו:

זוכרני גבר כבן ארבעים וחמש, איש נשוא פנים חרף רזונו, שהיה בביתן שלי. היה לו בן כבן עשרים. באחד הערבים אכל בנו את פרוסת הלחם שלו, ואילו אביו הטמין את פרוסתו מתחת לפיסת בד מקופלת ששימשה לו כר. למחרת בבוקר השמיע האב זעקת שבר: לחמו נעלם. היה קל להבין מה קרה. הבן ששכב לידו, אכל את פרוסתו בלילה. דיכאון עמוק כבש את האב. שבנו יעולל לו דבר כזה! הידיעה שברה את ליבו. למחרת מת. מוזר איך אורגניזם המסוגל לעבור את גבול הסיבולת הפיסית, קורם מתחת למהלומה נפשית...

התנאים ששררו במחנות, החולשה, המחלות והמגפות, הגבירו את תמותת האסירים. האסירים גרו בצריפים, שבהם נבנו שורות שורות של דרגשים תלת קומתיים. חוץ משמיכות לא היו כלי מיטה. הצפיפות היתה נוראה, ולעתים שכבו יותר מארבעה אסירים בדרגש צר אחד. אנשים זרים לחלוטין נאלצו לחיות במחנה בחוסר פרטיות משווע. בתי שימוש (לאטרינות) ומקומות רחצה הוקמו מחוץ לצריפים ושימשו מאות אנשים. היו שם מים קרים בלבד. סבון לא ניתן לאסירים כלל. בשל האיסור לצאת מן הצריפים בלילות, נאלצו האסירים להשתמש בדלי שהונח בפינת הצריף לעשיית צרכיהם. מכיוון שמרביתם סבלו משלשולים תכופים, גרמה ההוראה לעינויי תופת. בתנאים אלה סבלו האסירים מכינים בכל חלקי גופם. מחשש להתפשטות מגפות אל מחוץ לשטח המחנה, ערכו השלטונות מדי פעם בפעם חיטוי כללי של האנשים ושל הצריפים, אך בתנאי הלכלוך ששררו במחנה היה הדבר ללא הועיל.

*269*

האסיר חי במתנה בפחד מתמיד. המוות ארב לו על כל צעד ושעל. הוא פחד מאנשי ה-ס"ס, הוא פחד מן הממונים עליו מקרב האסירים, והוא חשש מפני סימני מחלה או פציעה, שבדרך כלל בישרו את הקץ. הוא חשש שחפציו הבודדים ייגנבו ממנו, ולכן ישן שינה טרופה בלילות, שמא יד אלמונית תנסה לקחת את נעליו או את קערת המרק שלו. הוא חרד מפני סלקציה פתאומית, שבמסגרתה לא יוכל עוד להסתיר את רזונו הנורא או את פניו המאפירים והולכים.

(בספר תמונה: תומס גבע, "סכנות ופחדים במחנה הריכוז אושוויץ": קרמטוריום, מחלה, דרגש עץ (מלקות), בונקר)

הרשויות הנאציות במחנות השונים שלטו באסירים באמצעות מינוי אסירים בודדים לתפקידים שונים: אחראים על הצריפים, משגיחים על קבוצות עבודה (קאפואים), ממונים על המטבח ועל המחסנים ועובדים מינהליים. אסירים אלה נדרשו להפעיל אלימות כלפי האסירים האחרים. הם נהנו מתוספות מזון וביגוד ולעתים מתנאי מגורים נוחים יותר. במחנות הבינלאומיים מונו לתפקיד בעיקר אסירים פליליים מגרמניה, ובאושוויץ היו רבים מן הממונים פולנים. במחנות שבהם היו היהודים רוב מוחלט או במחנות עבודה נשאו גם יהודים בתפקידים אלה. האסירים הללו ידעו, שאם לא יוכיחו דבקות במשימתם, תוך הפגנת כוח ברוטלית, יוחלפו באחרים.

סיוע לחלש במחנה

יום אחד נתקפתי הרגשה משונה של חולשה כללית ללא סיבה, נתקפתי צמרמורת, כאב וכבדות בראש. ההרהור שנדבקתי במחלה הלם בי... לא סיפרתי על כך לאיש והתאמצתי להסתיר את דבר מחלתי, אך בערב הורע מצבי, כל הלילה קדחתי ורעדתי, ובבוקר היה גופי רפוי כסמרטוט - כשיכור בקושי עמדתי על הרגליים. כבר בערב הקודם לא יכולתי לאכול את מנת הלחם שלי, וכך גם בבוקר - מצב לא נורמלי בבירור. ואף על פי כן לא רציתי להיכנע... יצאתי לעבודה - זה כמה ימים סופחתי לקבוצה שהכינה עצי הסקה למטבחים לקראת החורף... חרף מאמצי התקשיתי לעמוד על רגלי, והגרזן היה כבד מן הרגיל וסירב להישמע לי... כשהגעתי למקום סידור הערימות עם חבילת גזירים ישבתי ליד הערימה. כל כך טוב היה לשבת ולהישען עליה. כמתוך ערפל שמעתי את חברי אומרים: "קום, קום, הם יהרגו אותך!..." ...אבל המשכתי לשבת כאילו לא בי מדובר...

השמועה על ברל'ה שחלה פשטה מהר. אנשים באו1 לעודדני בדברים, טיכסו עצה איך לעזור לי, ואחר כך הלכו למשה הקאפו, סיפרו לו על מצבי וביקשו ממנו עזרה. משה הגיב ללא היסוס: "לברל'ה צריך לעזור", ובא אלי מיד ואמר: "מעכשיו אתה לא תצא לעבודה. אתה תישאר לנקות את הצריף. פה תוכל לנוח ולשכב במשך היום. שני הנערים יעבדו במקומך. רק תיזהר שהגרמנים לא יתפסו אותך"...

בימים הקשים של מחלתי, כשנאבקתי בין חיים ומוות, נתחוור לי שלרבים מאנשי המחנה אכפת ממני. רבים השתדלו לעזור לי, באו לבקרני בחוזרם מעבודתם, שאלו לשלומי, הפגינו שמחתם במוצאם אותי חי. הם ידעו שאיני מסוגל לאכול דבר, ונהגו להביא לי כל דבר טוב שדימו כי אוכל לבולעו. ערב ערב הכינו לי תה חם, אפילו מרק בישלו לי בסתר. פעם הביא לי מישהו לימון שמצא בין חפצי אנשי המשלוחים... אך דומה שהעזרה הגדולה ביותר שקיבלתי היתה דברי העידוד שהשמיעו האנשים באוזני. הם פשוט לא הניחו לי להיכנע. עד מהרה הרגשתי כילד שכל בני המשפחה דואגים לו. לא אחת התרשמתי שאני עומד בלב מאבק בין אנשי המחנה לבין הגרמנים - אם אשאר בחיים ינחלו אנשי המחנה נצחון, ולא, תהיה יד הגרמנים על העליונה...

עדותו של דב פרייברג, ניצול מסוביבור.

על היחסים בין אסירי המחנה כתב ניצול אושוויץ בזכרונותיו: "עקרונות של כבוד, כללי מוסר וסולידריות בין בני אדם, לא היה להם מקום בממלכת המחנות. אלה נחשבו לאותות חולשה, זכרונות מביכים ודחוקים מגלגול אחר, שהם כמו סם מרדים הנוטל מן האדם את אונו

*270*

ואת רצונו להמשיך". אך היו גם ממונים ששמרו על איפוק וניסו ככל יכולתם להקל על האסירים. כמו כן, נרקמו גם קשרי רעות במחנות. ידידים עזרו זה לזה בתלאות היום הארוך, חלקו ביניהם את פרוסת הלחם היומית, וחיזקו איש את רעהו ברגעי משבר, שבהם אבד הרצון לחיות.

בספרו "האדם מחפש משמעות" כתב ויקטור פרנקל: "אנחנו שחזרנו משם, בעזרת הרבה מקרים ממוזלים או ניסים - אחת היא מה שם נכנה להם - אנחנו היודעים: הטובים שבנו לא חזרו". פרנקל מתייחס בדבריו לאנשים הרבים מספור שהוטלו אל עולם המחנות מן המציאות הנורמלית שבה חיו, וסירבו, או לא יכלו, להסתגל לחיי אסיר משועבד. אלה נספו במחנות תוך זמן קצר. מרבית ניצולי המחנות שרדו הודות לצירופי מקרים שלא היו תלויים בדרך כלל ביוזמתם האישית או במעשיהם כפרטים.

(בספר מפת מחנות מעבר ומחנות השמדה)

*271*

תאומי מנגלה

כשהגיעו הקרונות סיירו החיילים ביניהם בחפשם אחר תאומים וגמדים. אמהות בקוותן כי ילדיהן התאומים יזכו ליחס מיוחד - מסרו אותם ברצון לידי המחפשים. תאומים בוגרים ביודעם כי הם מעוררים עניין מבחינה מדעית, התנדבו להציג עצמם בתקווה לזכות ביחס משופר. באותה צורה נהגו הגמדים. הם הופרדו מהשאר וקובצו בצד ימין. הותר להם להמשיך בבגדיהם האזרחיים. שומרים הוליכו אותם למכלאות מיוחדות, שם התייחסו אליהם בצורה נסבלת...

מפקד הזונדרקומנדו בא והודיע לי כי חייל ס"ס מחכה לי בפתח הקרמטוריום. צוות המפנים הציג בפני את הגופות. הרמתי את השמיכה ולנגד עיני התגלו גופותיהם של תאומים בני שנתיים. הוריתי לאנשי לקחת את הגופות ולהניחן על שולחן הניתוחים. פתחתי את התיק - הוא היה מלא באבחנות קליניות מפורטות על התאומים - אבחנות שלוו בתיאורים, תצלומי רנטגן וציורים שעמדו על ההבדלים המדעיים שבין התאומים. רק הדין וחשבון הפתולוגי היה חסר - ותפקידי היה לספקו. התאומים שמתו היו מונחים לפני על שולחן הניתוחים הגדול. באמצעות גופות אלה היה עלי לשחזר את סוד הגזע. להתקדם שלב נוסף לקראת גילוי סוד הכפלת הגזע - זה נחשב ל"משימה אצילית". אם רק אפשר היה כי בעתיד כל אם גרמניה תלד כמה תאומים שרק אפשר. ניסוי מטורף זה, שהלם את תאוריית הרייך השלישי, הופקד בידי ד"ר יוזף מנגלה, הרופא הראשי של אושוויץ... גמרתי את ניתוח התאומים הקטנים וכתבתי דין וחשבון על הניתוח. עשיתי מלאכתי כיאות והממונה עלי היה מרוצה מעבודתי. את הדין וחשבון אמורים היו להעביר למכון לביולוגיה של הגזע בברלין...

רק לפני ימים מספר ישבתי עם ד"ר מנגלה בחדר העבודה ועיינו בדוחות שכבר נכתבו על תאומים - כשהבחין בנקודת צבע עמומה על אחד התיקים. מנגלה התבונן בי במבט חמור ואמר: "כיצד אפשר להתייחס בצורה כה חסרת תשומת לב לתיקים אלה - אותם השלמתי באהבה רבה!" המילה "אהבה" נפלטה משפתי מנגלה ואני נותרתי המום וללא יכולת תגובה.

מתוך: ד"ר מיקלוש ניסלי, "הייתי עוזרו של מנגלה".

4. התנגדות במחנות

הנאצים ניסו למנוע כל נסיון בריחה או כל התנגדות מצד האסירים במחנות. רוב הבורחים נתפסו בידי הנאצים ונתלו בפומבי, בנוכחות כל אסירי המחנה, כדי להרתיע את שאר האסירים מפני הגורל הצפוי להם אם ינקטו בצעד דומה. אמצעי נוסף שבו נקטו הנאצים למניעת בריחתם של אסירים היה הטלת אחריות קולקטיבית: במקרה של בריחת אסיר אחד, נאמר, יוצאו להורג כל שכניו לצריף או חבריו לקבוצת העבודה. הענישה הצפויה לא מנעה לחלוטין את נסיונות הבריחה, אך יצרה לחץ של האסירים על חבריהם שתכננו בריחה.

תכנון מרד במחנה הציב קשיים רבים פי כמה. התעוזה שנדרשה לשם כך, לצד הקושי בהצטיידות בנשק בתוך מחנה סגור ומבודד, הפכו את רעיון המרד לכמעט בלתי אפשרי.

בין אסירי אושוויץ הלא-יהודים היו רבים שהשתייכו לחוגי האינטליגנציה וחברים רבים במחתרות שפעלו בפולין ובכמה מארצות הכיבוש הנאצי. במחנה התארגנו מחתרות וגובשו תוכניות התקוממות, אך אלה לא מומשו. היו שנמלטו מאושוויץ למרות השמירה הכבדה, וביניהם גם יהודים. אלה מסרו ידיעות על הנעשה במחנה, ומידע זה הגיע לעולם החופשי. הודות לפעולות המחתרת גברה הסולידריות בין האסירים בתקופה האחרונה של פעילות המחנה, אך לא פרץ בו מרד כללי, לא התבצעה בריחה המונית של אסירים לעבר ההרים שבקרבת מקום.

*272*

ההתקוממות היחידה שהתרחשה באושוויץ היתה מרד האסירים היהודים, אסירי הזונדרקומנדו בבירקנאו. הזונדרקומנדו, שפירושו קבוצת עבודה מיוחדת, נדרשו לעבוד במתקני ההשמדה. מדי פעם בפעם חיסלו הנאצים את אסירי הזונדרקומנדו, מאחר שהם ידעו את הסוד השמור ביותר ברייך - ביצוע "הפתרון הסופי". לכן החליפו אותם באנשים ממשלוחים חדשים. אחדים מאנשי הזונדרקומנדו רשמו בחשאי פרקי זכרונות ומידע על עצמם ועל עבודתם, והטמינו את כתביהם באדמת בירקנאו. כמה כתבים התגלו לאחר המלחמה. בחודשי הקיץ האחרונים של שנת 1944 התמעטו המשלוחים, ואנשי הזונדרקומנדו הבינו כי סופם קרב. מזה זמן הם עסקו בהכנות לקראת התקוממות, תוך תיאום עם המחתרת הכללית במחנה. משהבינו שההתקוממות ההמונית לא תצא לפועל, גמרו אומר לפעול על דעת עצמם.

ב-7 באוקטובר פרץ מרד של קבוצה מבין אנשי הזונדרקומנדו. עשרות אסירים פוצצו את אחד ממבני המשרפות (הקרמטוריום; בבירקנאו פעלו ארבעה מבני קרמטוריום), פרצו את הגדרות וניסו להימלט. במרדף שניהלו אחריהם הנאצים נהרגו כולם. ואולם בכך לא הסתיימה פרשת המרד. אנשי ה-ס"ס פתחו בחקירה, כדי לברר מהיכן הושגו האמצעים שבהם השתמשו המורדים לפיצוץ המבנה. הם מצאו כי חומר הנפץ נלקח מבית חרושת לתחמושת שבו עבדו אסירי המחנה.

ארבע נשים שהיו מעורבות בהברחת חומרי הנפץ נאסרו, אך חרף החקירות והעינויים שעברו, לא הסגירו את שמות אנשי המחתרת שעימם היו בקשר. ארבע הנשים, וביניהן רוז'ה רובוטה, אסירה יהודייה שהיתה אחראית על הקשר עם המחתרת במחנה הגברים, הוצאו להורג בתלייה פומבית.

מרידות פרצו גם במחנות ההשמדה טרבלינקה וסוביבור (ראו בסוף הפרק הקודם).ב-1943 התארגנו במחנות אלה קבוצות מחתרת, והכינו תוכניות להתקוממות ולבריחה המונית מן המחנות. בתחילת אוגוסט פרצה התקוממות מתוכננת בטרבלינקה, אך מהלכיה השתבשו. המורדים, מאות האסירים היהודים, הסתערו ללא סדר על הגדרות, אך רובם נורו או נתפסו במהלך המרדף אחריהם. כ-70 מן הנמלטים שרדו עד השחרור. בסוביבור פרץ המרד באוקטובר והתנהל כמתוכנן. 11 אנשי ס"ס ושומרים אוקראינים אחדים נהרגו בידי האסירים המורדים. מבין 300 האסירים שהצליחו להימלט, שרדו כ-50 עד תום המלחמה.

רוז'ה רובוטה, ילידת צ'יאחנוב שבפולין, שולחה ב-1942 עם בני עירה לאושוויץ.

היא נמנתה עם האסירות הראשונות שהועברו למחנה הנשים בבירקנאו, באוגוסט 1942, ועד מהרה הפכה לאשת הקשר עם המחתרת היהודית שהוקמה באושוויץ 1. בסיועה של רובוטה הוחל ב-1944 בהעברת כמויות זעירות של חומר נפץ מבית החרושת לתחמושת שבשטח המחנה לידי המחתרת. בעקבות החקירות הגרמניות לאחר מרד ה"זונדרקומנדו" נעצרו רובוטה ושלוש אסירות נוספות מעובדות בית החרושת. על אף העינויים הקשים שעברה לא הסגירה איש מאנשי המחתרת. ב-6 בינואר, שבועות ספורים לפני פינוי המחנה, נתלתה רובוטה עם שלוש מחברותיה.

(בספר תמונה של רוז'ה רובוטה)

מיומנו של איש זונדרקומנדו

הנה באה קבוצה של יותר ממאתיים, שמוינו מתוך ההמון האנושי הגדול יותר שהגיע. הם משתרכים בליאות, כשראשיהם נפולים, כבדים ממשא הדאגות. זרועותיהם שמוטות, הם אחוזי-ייאוש. היו אלפים מהם, ועתה נותרה רק קבוצה קטנה זו. הם באו עם נשותיהם וילדיהם, הוריהם, אחיהם ואחיותיהם. ועתה הם לבד, לבד, ללא אישה או ילד, ללא אב ואם, ללא אחיות ואחים. הם היו יחד כל הזמן. יחד הם עזבו את הגטו, יחד עזבו את מחנה קיילבאסין, יחד נסעו כל הדרך, נעולים בקרון. עתה, לבסוף, בנקודה הסופית, נגזר עליהם להיפרד. מה יקרה עתה, כשנשותיהם וילדיהם נותרו לנפשם מבלי יכולת להסתדר? האם הביריונים הללו, עתירי החטאים, יכו אותם, יארבו להם כשייכשלו במילוי המוטל עליהם? יותר ממעטים תוהים מה עלה בגורל הוריהם. מה יש ביכולתם לעשות עתה, בכוחות עצמם? האם לא יקדמו אותם מארחיהם החדשים במקלות, בלעג ובבוז? מי יודע, מה שלום אחיהם ואחיותיהם עכשיו? מי יודע, האם הם ביחד, סוף סוף? האם הם שוב ביחד לפחות עכשיו, במקום שבו הם נמצאים עתה? האם תינתן להם ההזדמנות לעזור איש לאחיו ולנחם זה את זה במקום ההוא?... אלה הן המחשבות מקפיאות-הדם, המבעתות שאחזו בנו... אותה קבוצה קטנה.

מתוך: רשימותיו של האסיר היהודי זלמן גרדובסקי, איש ה"זונדרקומנדו", שנחשפו במחנה אושוויץ לאחר המלחמה

*273*

(בספר תמונות של מסמכים מן המשרפות)

זלמן גרדובסקי נולד בשנת 1910 בסובלקי שעל גבול פולין-ליטא, היה בוגר ישיבה ופעיל בחוגי בית"ר והרוויזיוניסטים בעירו.

ב-8 בדצמבר 1942 נשלח גרדובסקי עם בני משפחתו לבירקנאו. מיד עם בואם נלקחו כל בני המשפחה להשמדה ואילו הוא נבחר ל"זונדרקומנדו". שני מסמכים שהותיר אחריו נמצאו במהלך-1945 בשטח המשרפות בבירקנאו: פנקס ובו קורות הגירוש לאושוויץ, ויצירה ספרותית בשם "בלב הגיהנום". בכתבים שהותיר פונה גרדובסקי למוצא המסמכים בבקשה לפרסמם ולהנציח באמצעותם את זכר בני משפחתו שנספו. אחד מאנשי ה"זונדרקומנדו" ששרד מסר בעדותו, שבתום כל "יום עבודה" נהג גרדובסקי להתעטף בטלית ובתפילין ולומר "קדיש", לזכר הקרבנות שהושמדו ונשרפו באותו יום.

5. התחנות - כלי בשירות האידיאולוגיה

המחנות, לסוגיהם השונים, שימשו כלי חשוב בידי הגרמנים בהפעלת טרור כלפי האוכלוסייה. יתר על כן, הם היו נדבך חשוב ביצירת המציאות הטוטליטרית של הנאציזם.

כותבת חנה ארנדט, בעולם של אחרי המחנות:

פתאום מתברר כי דברים שבמשך אלפי שנים גורשו על-ידי הדמיון האנושי אל תחום שהיה מחוץ ליכולתם של בני אדם, ניתן ליצרם כאן, על פני כדור הארץ... הגיהנום הטוטליטרי מוכיח כי כוחו של האדם רב הרבה יותר מכפי שהעזנו לחשוב, וכי האדם יכול לממש פנטזיות שטניות בלא שיגרום לשמים ליפול ובלי שהאדמה תפצה פיה.

(בספר תמונה: דוד אולייר, "ארבייט מאכט פריי" - היעזר במנחה)

אולייר, ניצול ה"זונדרקומנדו" באושוויץ, משלב בין יסודות ריאליסטיים לכאורה (מיכל גז "ציקלון B", חייל ס"ס, הקרמטוריום, הרכבת הנכנסת לשער המחנה, עגלת הגופות, האמבולנס ששימש להעברת הגז, השלט Arbeit Macht Frei) לבין אווירה סוריאליסטית. בחיבור זה שבין האלמנטים הוא יצר תחושה של סיוט והעביר את תחושת המציאות האחרת של אושוויץ.

שאלות סיכום

1. אילו תפקידים מילאו המחנות במשטר הנאצי בתקופות השונות? עמדו על מגוון התפקידים ועל השינויים מתקופה לתקופה.

2. מה אפיין את המשטר במחנות, וכיצד פעלו כל רכיביו לשבירת דמות האדם שבאסיר?

3. כיצד התמודדו האסירים בחיי היום יום עם המשטר שהונהג במחנות?

*274*

פרק 29. בצל הפשע וחוסר האונים - ההתנגדות היהודית לנאצים

*274*

מושגים

- "הארגון היהודי הלוחם"

- תנועות נוער

- ממחתרת למרד

- צורות הלחימה היהודית

- קשיים ולבטים בגיבוש רעיון המרד

- התנגדות במערב אירופה ובמזרחה

שאלות פתיחה

1. כיצד התגבש הרעיון למרד מזוין נגד הגרמנים?

2. מה היו הקשיים בקבלת ההחלטה למרוד?

3. אילו צורות שונות של לחימה יהודית באו לידי ביטוי במהלך שנות המלחמה?

בלילה שבין 31 בדצמבר 1941 ל-1 בינואר 1942 התכנסו חברי תנועות הנוער החלוציות בגטו וילנה. במהלך ההתכנסות הוקרא כרוז שחיבר אבא קובנר, ממנהיגי תנועת "השומר הצעיר". הכרוז פנה אל הנוער היהודי בגטו.

הכרוז נתן ביטוי ראשון לתודעה, שהרציחות הן חלק מתוכנית גרמנית כוללת להשמדה פיסית מוחלטת של היהודים. שלוש נקודות מרכזיות מעלה הכרוז ביחס למצבם של היהודים: (א) הוא מסיר את הערפל מסביב לגורלם של היהודים שהוצאו מן הגטו - כולם הומתו. (ב) רציחות אלה אינן עניין מקומי, הקשור לעיר וילנה בלבד, אלא חלק מתוכנית כללית להשמדת כל יהודי אירופה. זו היתה תחושה בלבד, שלא הסתמכה על מידע מוסמך. (ג) לאור זאת קורא הכרוז להתגונן.

זו היתה קריאה ראשונה למרד בקרב יהודי אירופה. בעקבותיה הוקם בגטו וילנה, בשבוע האחרון של חודש ינואר, "הארגון הפרטיזני המאוחד". הוא כלל בתוכו את תנועות הנוער הציוניות השומר-הצעיר, בית"ר והנוער הציוני, וכן תנועות נוער לא-ציוניות - הקומוניסטים וצעירי ה"בונד". מפקדו הראשון של הארגון היה איש המפלגה הקומוניסטית, יצחק ויטנברג.

לאחר שהידיעות על הרצח בפונאר ועל מעשי ההרג בערים ובעיירות של הסביבה הגיעו לאנשי תנועות הנוער, הם דנו במידע והחליטו להערך להתגוננות מזוינת. כוונת הקריאה היתה להמריץ את היהודים לתגובה, לאור המידע הנורא, ולא לקבוע שהתנהגותם עד כה היתה בבחינת הליכה "כצאן לטבח". ברור שהמציאות היתה מורכבת הרבה יותר.

כרוז שהוקרא באסיפת הנוער החלוצי בווילנה ב-1 בינואר 1942: אל ניתן שיובילונו כצאן לטבח

נוער יהודי, אל תתן אמון במוליכים אותך שולל. משמונים אלף היהודים שב"ירושלים דליטא" שרדו אך עשרים אלף. לעינינו קרעו מאיתנו את הורינו, אחינו ואחיותינו.

היכן הם מאות הגברים שנחטפו לעבודה בידי ה"חוטפים" הליטאים?

היכן הן הנשים הערומות והילדים, שהוצאו מאתנו בליל האימים של הפרובוקציה? היכן הם יהודי יום הכיפורים?

היכן אחינו מהגטו השני?

כל אשר הוצא משערי הגטו לא חזר עוד.

כל דרכיו של הגסטאפו מובילות לפונאר.

ופונאר היא מוות!

המהססים! השליכו מעליכם כל אשליה. ילדיכם, בעליכן ונשיכם אינם עוד. פונאר אינה מחנה - שם נורו כולם.

היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה. על יהודי ליטא הוטל להיות הראשונים בתור.

אל נלך כצאן לטבח!

נכון, חלשים אנו וחסרי מגן, אולם התשובה היחידה לאויב היא התנגדות!

אחים! מוטב ליפול כלוחמים בני חורין מלחיות בחסד מרצחים. להתגונן! עד הנשימה האחרונה.

1 בינואר 1942, וילנה בגטו.

*275*

(בספר תמונה: יחידת פרטיזנים יהודים בווילנה אחרי שחרור העיר, יולי 1944. במרכז הצילום נראה עומד אבא קובנר)

1. בטרם השמדה

התהליך שהביא את היהודים להכרה בכוונותיו של האויב היה הדרגתי והשתנה ממקום למקום, כפי שראינו בפרקים הקודמים. במערב אירופה הגיעו היהודים לפני המלחמה להשתלבות ניכרת בחברה הסובבת, במידה רבה בחסות השלטון והחוק. מסיבה זו, התקשו רבים מהם לעכל את משמעות התמורה הקיצונית שחלה במצבם מאז עלייתו של השלטון הנאצי. היהודים בארצות אלה היו רגילים לראות את השלטונות ואת הממשלה כגופים הערבים לזכויותיהם ולבטחונם. יחד עם זאת, גם בארצות אלה, כפי שראינו, הקימו היהודים מוסדות משלהם לאחר עליית הנאצים לשלטון, ואלה טיפלו בתחומי החינוך, התרבות, העזרה ההדדית, ההסבה המקצועית והסעד.

במזרח אירופה, לעומת זאת, גם לפני המלחמה לא ראו היהודים בשלטונות גוף הדואג לזכויותיהם. לפיכך, נראה להם טבעי ומוצדק לעקוף צווים וגזירות ולפנות לקיום בלתי ליגלי. במרס 1940 רשם ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום ביומנו: "יהודי יכול להתקיים היום רק באופן בלתי-ליגלי". חיי היום יום של היחיד ושל המשפחה היהודית נוהלו בחלקם הניכר באפיקים בלתי חוקיים. הברחת מזון או התכנסות לתפילות ולקבוצות לימוד נעשו תוך הפרה של צווים גרמניים. גם הפעילות הציבורית נוהלה באופן מלא או חלקי בערוצים בלתי חוקיים ומחתרתיים.

בניסיון להבין את תופעת ההתנגדות היהודית בזמן השואה יש להבחין בין שתי תקופות: (א) תקופת הרדיפות, האפליה והגטואיזציה (במזרח אירופה); (ב) שנות ה"פתרון הסופי".

בתקופה הראשונה, שבמהלכה נרדפו היהודים ובודדו בגטאות, הצטייר בעיניהם השלטון הנאצי כמשטר המבקש לגזול את זכויותיהם, להפריד אותם מכלל האוכלוסייה וליטול מהם את אמצעי הקיום הבסיסיים. לכן כיוונו היהודים את עיקר מאמציהם לשמירה על קיומם ולמאבק על צלם אנוש. הם האמינו, שעליהם לגייס את כוחותיהם הפיסיים והנפשיים כדי שרבים ככל האפשר יעברו את תקופת הכיבוש - שהם היו בטוחים שתהיה מוגבלת בזמן - מבלי להיפגע. האפשרות שהנאצים יפתחו במסע של השמדה מוחלטת נגד כל יהודי ויהודי לא עלתה על דעתו של איש. כפי שראינו, גם לנאצים לא היתה תוכנית ברורה בכיוון זה עד לימי הפלישה לברית המועצות, והיהודים בוודאי שלא היו יכולים להעלות בדעתם אפשרות מעין זו.

בתקופה זו היו גם הארגונים המחתרתיים שותפים לתפיסה שהנחתה את כלל הציבור: יש לעבור את תקופת המבחן הקשה ולשרוד. כל גוף פוליטי דבק בתפיסה האידיאולוגית שאפיינה אותו לפני המלחמה והמשיך לטעון לצדקת דרכו. המטרה העיקרית שעמדה מול עיניהם היתה לחזק את ידי הציבור, כדי שיוכל לעמוד בקשיים הצפויים לו. כבר בשלב זה בולטת הפעלתנות הנמרצת של תנועות הנוער ביצירת מסגרות מחתרתיות של פעילות לחבריהן.

השלב השני מתחיל עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות וההרג ההמוני שביצעו שם הכוחות הגרמניים. עד לשלב זה לא קרא אף גורם יהודי למאבק צבאי נפרד. היה ברור לכל, לרבות חברי תנועות הנוער, שאין ליהודים הכוחות, האמצעים והגיבוי למאבק מסוג זה. רק בראשית 1942, עם הצטברות הידיעות על ההשמדה ההמונית במזרח, ועל הנעשה במחנה ההשמדה חלמנו, החלו תנועות הנוער לחשוב על מרד כתגובה לאקציות ולגירושים.

האם יכלו היהודים לעמוד על כוונות הגרמנים? החלטת הממשל הגרמני על מדיניות של השמדה טוטלית לוותה במנגנון הטעיה, שנועד להסתיר מן היהודים את גורלם של המגורשים. רק כעבור זמן, לאור הניסיון המצטבר ופירורי המידע שנאספו על הרצח ההמוני ומחנות ההשמדה, יכול היה קומץ מקרב היהודים לעמוד בוודאות על הכוונה הגרמנית להשמיד כל יהודי ויהודי. כאשר חדרה מציאות קשה זו למודעותם של מקצת האנשים, ניתן היה להעלות את הרעיון של לחימה שאין עימה סיכויי הצלה.

*276*

2. תנועות הנוער טרם רעיון המרד

רעיון ההתנגדות הפיסית והלחימה נגד הנאצים עלה רק כאשר היה ברור שכוונת הגרמנים להשמיד את היהודים השמדה מוחלטת. ההכרה שזו תוכנית הרג כוללת, והמחשבה על מרד מזוין, עלו בתחילה רק בחוגים מצומצמים - בדרך כלל צעירים, חברי תנועות נוער.

א. ייחודן של תנועות הנוער

משקלו המכריע של הנוער בכלל, ושל תנועות הנוער בפרט, בתנועת ההתנגדות והמרד מעלה את השאלה: מדוע דווקא הם פירשו נכונה את תמונת המצב, ומה הכשיר אותם לתפקיד חסר התקדים שהם נטלו על עצמם?

תנועות הנוער הציוניות לא היו מעורות בחיי הציבור היהודי לפני המלחמה, וכל שאיפותיהן ותוכניותיהן הופנו לקראת חיים והגשמה בארץ ישראל. בתקופת המלחמה והגטו המשיכו תנועות הנוער את פעילותן כבעבר, ונוכח התמוטטות מסגרות החיים הן נותרו יסוד מלוכד, והמשיכו לחיות על פי התפיסות הרעיוניות והתרבותיות שבהן החזיקו לפני המלחמה.

מסתבר שבשלב זה של חיי היהודים בגטאות היו תנועות הנוער מסוגלות לראות ולהעריך נכונה את המציאות יותר מבודדים ויותר מן המסגרות המפוצלות של המפלגות. גילם הצעיר של חברי תנועות הנוער, לצד דבקותם ומסירותם האידיאולוגית, הכשירו את התנועות הללו לנקיטת צעדים נועזים ומהפכניים, מתוך דבקות ביעדים כלל חברתיים ולאומיים. היבט זה קשור גם לעובדה, שחברי התנועות היו חסרי משפחות משל עצמם ועקב כך משוחררים מן האחריות והדאגה לקיומם היום יומי של בני המשפחה. מצב זה אפשר להם להתרכז בנושאים הכלליים, שחרגו מן המחויבות המפרכת להישרדותה של משפחה, ובמקביל להגיע גם להעזה מחשבתית ולחיפוש אחר פתרונות קיצוניים - גם כאשר הם אינם מצביעים על הצלה.

מצב זה ייחד את תנועות הנוער בהשוואה לציבור ולהנהגה המבוגרת בגטאות, שהאחריות האישית והציבורית הכבדה שרבצה על כתפיהם היתה בין הגורמים שבלמו במידה רבה את יכולתם לקבל פתרונות קיצוניים. חברי תנועות הנוער היו משוחררים מקבעון מחשבתי. הדור המבוגר יותר לא יכול היה להפנים כלל במחשבתו אפשרות של רצח עם, ואילו הנוער גדל בתקופה של צמיחת משטרים טוטליטריים והיה בשל יותר להבין ולהפנים את התופעה הקטסטרופלית שבפניה ניצבו. פן חשוב נוסף היה ההיבט הארגוני, שהכשיר אף הוא את פעילותן של תנועות הנוער אל מול רעיון המרד. תנועות הנוער התארגנו במסגרות שאפשרו מעבר לתאים קטנים ופעילים של מחתרת לוחמת, לעומת יתר התנועות והגופים שפעלו בגטאות.

מרדכי טננבוים-תמרוף (1916-1943), מראשי המחתרות בגטאות וילנה, ורשה וביאליסטוק.

יליד ורשה ופעיל בתנועות "דרור" ו"החלוץ". בספטמבר 1939 יצא עם חבריו ממרכז החלוץ לווילנה. בינואר 1942 עזב טננבוים את הגטו בתעודה מזויפת והגיע לביאליסטוק. במארס 1942 הגיע לוורשה. היה בין מייסדי ה"הארגון היהודי הלוחם". בנובמבר 1942 חזר לביאליסטוק, פעל לאיחוד תנועות המחתרת וייסד ארכיון מחתרתי. עם ראשית גירוש היהודים מביאליסטוק בפברואר 1943 קרא טננבוים להתנגדות. באוגוסט 1943 נספה במהלך המרד בגטו.

(בספר תמונה של מרדכי טננבוים-תמרוף)

ב. התארגנות תנועות הנוער למחתרות לוחמות

הידיעות על ההשמדה ההמונית הובילו את אנשי התנועות להקמת ארגוני לחימה יהודיים. בווילנה, שהיתה מהמקומות הראשונים שבהם בוצע ההרג השיטתי, הוקם הארגון הראשון - ארגון הפרטיזנים המאוחד (פפ"או). הידיעות על ההרג ומשמעותו, שהופצו בין מרכזי התנועות, הביאו מספר חודשים אחר כך להקמת ארגון הגנה עצמית בוורשה, בשם "הגוש האנטי-פשיסטי". בארגון השתתפו חברי תנועות הנוער הציוניות והקומוניסטים, וניתן לראות בו מעין גלגול ראשון של הארגון היהודי הלוחם. במסגרת הגוש נערכו ההכנות הראשונות למרי מזוין. הוקמה זרוע צבאית שעסקה בהדרכה ללחימה בשטח בנוי, נרכש האקדח הראשון והחל אימון בסיסי בכלי נשק זה.

*277*

בראשית 1942 התרכזה בביאליסטוק קבוצה של אנשי תנועות הנוער בראשותו של מרדכי טננבוים-תמרוף. עם הגיעה לגטו הקימה הקבוצה קיבוץ בשם "תל-חי", שתפקידו העיקרי היה לשמש בסיס להתארגנות מחתרתית. במחצית הראשונה של שנת 1942 הקימו תנועות הנוער ארגון מחתרתי גם בקרקוב.

בגטאות אחדים הוקמו שני ארגוני לחימה, על בטיס שייכות רעיונית-ארגונית שונה. עם הזמן הגיעו ארגוני הלחימה לאחדות כוחות, שלא היתה קיימת בתקופה שקדמה למלחמה.

3. ארגוני המחתרת והציבור היהודי

הציבור לא התייצב לצד תנועות הנוער ולא דגל ברעיון הלחימה, משני טעמים עיקריים: (א) רק ההכרה שהנאצים מתכוונים להשמדה טוטלית של יהודי אירופה יכלה להביא לתמיכה ברעיון של מרד. קשה היה להגיע להכרה זו, בפרט במקרים שבהם הוצעה חלופה לתחזית קודרת זו. במספר גטאות, ביניהם לודז', וילנה וביאליסטוק, הציעו ראשי היודנראט את הדרך של "הצלה באמצעות עבודה". לדעתם, המחסור החמור בידיים עובדות, בעיקר בתעשיית המלחמה הגרמנית, יצר מצב שבו ניתן יהיה להציל את הגטו או חלק ממנו על ידי השתלבות במערך עבודה זה. תפיסה זו נטעה תקווה, לעומת התחזית חסרת הסיכוי של הלוחמים. היו מקומות שבהם סיפקה המציאות לתושבי הגטו "הוכחות" להנחות האופטימיות של היודנראט. כך, לדוגמה, עד 1943 לא פגעו הגרמנים ביהודי גטו ביאליסטוק היצרני, אף שכל הגטאות במחוז חוסלו. (ב) החלו להגיע ידיעות מעודדות מהחזית. הגרמנים ספגו שתי מפלות קשות, האחת באל-עלמיין שבצפון אפריקה והאחרת בסטלינגרד שבברית המועצות. בקרב הציבור היהודי גברה התקווה, שבתנאים מסוימים ניתן יהיה להציל מקצת מתושבי הגטו.

התנגדות הציבור והידיעות מן החזית העמידו את תנועות הנוער בפני התלבטות קשה. לאנשי המחתרת היה ברור, שכל גילוי של התנגדות יוביל לענישה קולקטיבית מצד הגרמנים, והאחריות לכך תרביץ על ראשם של המתקוממים. חשש זה אילץ את אנשי המחתרת לדחות את פתיחת המרד עד לגירוש האחרון והסופי מן הגטו.

בגטו וילנה הגיעו היחסים בין היודנראט לארגון הלוחם לכדי מתיחות קשה סביב "פרשת ויטנברג" ביולי 1943. יצחק ויטנברג עמד בראש הארגון הפרטיזני המאוחד שפעל בגטו. לגרמנים נודע על קשריו עם המחתרת הליטאית והם דרשו מהיודנראט להסגירו לידיהם. במצב זה פנה יושב ראש היודנראט, יעקב גנם, לציבור בגטו, ונתברר שהציבור צידד בתביעה להסגיר את מפקד הארגון למען המשך קיומו של הגטו, שהגרמנים איימו לחסלו כליל. מפקדת הארגון הלוחם נאלצה להיכנע וויטנברג הסגיר עצמו לידי הגרמנים. ככל הידוע לנו התאבד ויטנברג כמה שעות לאחר ההסגרה. גם בגטו ביאליסטוק הגיעו היחסים בין ראש היודנראט אפרים ברש לבין מפקד המחתרת מרדכי טננבוים לידי קרע, לאחר פרק זמן ניכר של הידברות מלאה ביניהם.

יצחק ויטנברג, המפקד הראשון של "ארגון הפרטיזנים המאוחד" (פפ"או) בגטו וילנה.

ויטנברג, קומוניסט בהשקפתו, היה מיוזמי ארגון המחתרת והתמנה למפקדו. בעקבות הלשנה דרשו הגרמנים מן היודנראט את הסגרתו. בלחץ היודנראט וההמונים בגטו נאלץ ארגון המחתרת להסגיר את מפקדו. דיוקן זה צויר בידי הצייר נחום אלפרט, שברח בשנות המלחמה לברית המועצות ושרד. אחרי המלחמה הקדיש רבות מיצירותיו לגורל יהודי וילנה.

(בספר דיוקן של יצחק ויטנברג)

4. הלחימה היהודית

עיקר הלחימה היהודית האנטי-נאצית התנהל במזרח אירופה. ניתן לאפיין שלושה סוגים עיקריים של התנגדות לוחמת: (א) לוחמה בגטאות; (ב) מאבק פרטיזני ביער; (ג) מרידות במחנות המוות.

*278*

א. ההתנגדות בגטאות

ללוחמים בגטאות לא היו אשליות בדבר יכולתם להציל את עצמם או את יהודי הגטו האחרים באמצעות מרד. ביסוד החלטתם למרוד עמדה התחושה הבסיסית, שעליהם להיאבק נגד הנאצים גם אם הסוף ידוע ובלתי נמנע. לתחושה זו היו שותפים חברי תנועות שונות מאוד בתפיסת עולמן - הקומוניסטים וחברי תנועת ה"בונד" לצד חברי התנועות הציוניות. בקרב חברי התנועות הציוניות רווחה התחושה, שמאבקם זה הוא מעין שליחות לאומית למען העם היהודי, ולמען היישוב ההולך ונבנה בארץ ישראל. כל הלוחמים ראו בלחימתם מעין גשר, המחבר בינם לבין העולם הנאבק נגד הגרמנים.

אנשי המחתרת דנו במרד כאפשרות ממשית רק כאשר הבינו שהאפשרויות העומדות בפניהם אינן בין חיים למוות, או בין מוות ודאי לסיכויי הישרדות, אלא בין מוות למוות. שתי סיבות עיקריות הניעו את הלוחמים בגטאות לנהל את המרד בתוך הגטו עצמו:

1. הרצון להתקומם נוכח אקציות של הגרמנים ולהפוך את המרד לתגובה לאקציות.

2. הרצון לנקום על הרצח במקום שבו ישבו המוני היהודים.

המחתרות הלוחמות ניצבו בפני קשיים רבים במהלך תקופת ההתארגנות וההכנה למרד:

(א) ליהודים הסגורים בגטאות לא היו האמצעים, הקשרים והניסיון שנדרש לבנייתו של גוף לוחם, חמוש וערוך לקרב. בגטאות לא היו כלי נשק, ורק מעטים מחברי המחתרת עברו אימון צבאי כלשהו. לגטו וילנה ולגטאות אחרים במזרח הוברחו חלקי נשק מבתי מלאכה וממחסנים, שבהם הועסקו יהודים חברי הארגונים הלוחמים. כמו כן, הסתייעה המחתרת במתווכים שקנו בעבורה נשק מסוחרים ומחיילים. הנשק כלל בעיקר אקדחים, שבמבחן הקרב לא הוכיחו עצמם ככלי יעיל בלוחמה ברחובות הערים. בגטו ורשה הוקם גם בית מלאכה זעיר לייצור עצמי של רימונים. אלה מילאו תפקיד חשוב בעת ההתקוממות. חברי ארגוני המחתרת נזקקו להדרכה בכל הקשור ללחימה, ובפרט ללוחמה בשטח בנוי. העדרה של רשת מודיעין היה אף הוא בעוכרי ארגוני המחתרת.

(בספר תמונה: כלי נשק של לוחמי גטו ורשה ושנלקחו שלל בידי הגרמנים)

(ב) הלוחמים היהודים בגטו זכו לתמיכה מועטה בלבד מצד המחתרות הפולניות. המחתרת העיקרית שפעלה בפולין, "המחתרת הלאומית", הגיבה לפניות המורדים בהסתייגות. למחתרת זו היו יעדים משלה, ומגמת היהודים לפתוח בהתנגדות מיידית עמדה בניגוד למטרותיה שלה. לפיכך, היא לא נעתרה בקלות לפניות העזרה שהופנו אליה. יחסו של הארגון המחתרתי השני שפעל בפולין, המחתרת הקומוניסטית, היה שונה. ארגון זה היה מעוניין בהתנגדות מיידית לכובש, כדי לסייע לברית המועצות הלוחמת. חבריו היו מוכנים לסייע, אלא שציודה של מחתרת זו היה דל והשפעתה מועטה. הלוחמים היהודים הסתייעו בפולנים בודדים שנאותו לעזור להם ובחוגים מקרב המחתרת שלא צייתו להוראות הגוף המרכזי. רוב הנשק שנאגר בגטאות נקנה ממקורות אלה, וכלל בעיקר אקדחים.

*279*

(ג) קושי אחר נבע מן ההחלטה על עיתוי המרד. כל כוח לוחם שואף, משיקולים אסטרטגיים, לפעול בעיתוי שיהיה רצוי מבחינתו. בגטאות נוצר מצב שבו הגרמנים הם שהכתיבו ליהודים את מועד ההתקוממות. הלוחמים היהודים החליטו, כאמור, שלא לפתוח בפעולה מזוינת בגטו כל עוד לא פתחו הגרמנים בחיסול סופי של הקהילה. מאחר שהגירושים התבצעו בשלבים, קשה היה לדעת אם פעולת הגרמנים היא אכן סופית. הדבר הקשה מאוד על יכולת ההחלטה של הלוחמים. ההתלבטות שבפניה עמדה המחתרת בביאליסטוק בראשית 1943 היא דוגמה לקושי שגרם שיקול זה. עד אותה עת לא נערכו גירושים מגטו ביאליסטוק. בפברואר קרא ראש היודנראט, אפרים ברש, למפקד המחתרת, מרדכי טננבוים-תמרוף, ואמר לו שהגרמנים עומדים לערוך אקציה חלקית ביהודי הגטו, ומתוך 35,000 יהודי הגטו יגורשו 6,000. מידע זה העמיד את המחתרת בפני התלבטות קשה: האם לפתוח במרד שיסכן את רוב תושבי הגטו, שלא היו מיועדים לגירוש מיידי, או לא להגיב בזמן הגירוש. בסיכומו של דבר הוחלט, שאם האקציה תהיה בסדר הגודל שעליו דיבר ברש, המחתרת לא תגיב.

ב. המרידות בגטאות

למרות הקשיים הפנימיים והחיצוניים, התקיימו מאבקים ומרידות בשורה של גטאות. בביאליסטוק, בווילנה, בצ'נסטוכובה, בסוסנוביץ' ובגטאות נוספים התנגדו הלוחמים במהלך האקציות ואף פתחו בקרב.

בספטמבר 1943 נערכה בגטו וילנה אקציה, ובמהלכה קרא ארגון המחתרת לתושבי הגטו שלא להתייצב לגירוש ולפתוח במרד. תושבי הגטו האמינו שהגירוש הוא למחנות עבודה ולא נענו לקריאת הארגון. במהלך האקציה אירעה התנגשות בין הכוחות הגרמניים שסרקו את הגטו ובין אנשי המחתרת, אך לא פרץ מרד כולל. בסוף חודש ספטמבר חוסל גטו וילנה. במהלך החיסול יצאו מן הגטו כמה מאות מאנשי המחתרת והצטרפו לפרטיזנים שפעלו ביערות הסביבה.

מועד האקציה הסופית בגטו ביאליסטוק, אוגוסט 1943, הפתיע את המחתרת. הלוחמים החליטו להתבצר במקומות המתוכננים למרות ההפתעה. מודעות שפורסמו בגטו קראו לכל התושבים להתייצב לשילוח. נאמר להם שהם יועברו ללובלין, יחד עם הציוד של בתי החרושת שבהם עבדו. המחתרת ניסתה לשכנע את יהודי הגטו שנעו לכיוון כיכר השילוחים שלא להתייצב, אך תושבי הגטו לא נענו לפניות אלה. לאור זאת הופעלה תוכנית אחרת: העלאת גדרות הגטו באש, בצד המוביל ליערות, עימות עם הכוח הגרמני שהקיף את הגטו ופריצה החוצה לעבר היער. במהלך הפריצה נהרגו לוחמים רבים, והנותרים התקבצו בבונקר המרכזי של המחתרת. הגרמנים פשטו על הגטו, גילו את הבונקר וניסו לפרוץ לתוכו. הנצורים נאבקו, אך לבסוף הצליחו הגרמנים לפרוץ פנימה ושרידי הלוחמים נלכדו והוצאו להורג. לאחר תפיסת הבונקר נותר רק מעוז מאורגן אחד של המחתרת בגטו ביאליסטוק, אבל גם אותו גילו הגרמנים. הלוחמים, וביניהם מפקד המחתרת טננבוים-תמרוף, נספו בקרב אחרון זה.

התקוממות בהיקף נרחב היתה בגטו ורשה. מרד זה הגיע לממדים של התקוממות עממית ונמשך כמעט חודש ימים. במהלך הגירוש הגדול מגטו ורשה, ביולי 1942, הוקם "הארגון היהודי הלוחם" (אי"ל). במהלך הגירוש לא נקט הארגון בפעולות לחימה, פרט להתנקשות בחייהם של ראשי המשטרה היהודית ושל סוכנים נאצים בגטו.

עם תום הגירוש הגדול היו הלכי הרוח בארגון הלוחם מעורבים. מצד אחד היתה תחושה של דכדוך עמוק מן המציאות האיומה שהתגלתה לעיניהם. 300,000 יהודים גורשו מהגטו, ונותרו בו כ-50-60 אלף יהודים בלבד. צביה לובטקין, מראשי המחתרת הלוחמת, סיפרה כי "כשהתאספנו בגמר האקציה, ומאלפי חברינו נשארו מאות, התביישנו להביט איש בפני רעהו. אומנם ידענו, שאין אנו אשמים, אך הרי ראינו איך מאות האלפים הלכו. ואנחנו חיים, אנחנו שרדנו. התביישנו בכך שאנו חיים".

מצד שני חיזקה האקציה את אלה שתמכו בגישה פעילה, וההכנות למרד מזוין נכנסו להילוך גבוה. מרדכי אנילביץ', שהיה בשליחות הארגון בחבל זגלמביה, חזר לגטו ועד מהרה התמנה למפקד הארגון. הארגון התרחב, ולתנועות הנוער נוספו גם מפלגות פוליטיות - הבונד, פועלי-ציון-שמאל והקומוניסטים. הארגון המורחב עסק ברכישת נשק ובהכשרה צבאית.

במקביל קמה מסגרת ארגונית לוחמת נפרדת, קטנה יותר בממדיה, "האיגוד הצבאי" של הרביזיוניסטים, תומכיהם וחברי בית"ר, תחת פיקודו של פאבל פרנקל. האיגוד ניצל קשרים רבים מחוץ לגטו והצטייד בנשק באופן עצמאי. הנשק הועבר במינהרה שהובילה ממפקדת האיגוד אל הצד הארי שמחוץ לגטו. במשך זמן מה התנהל משא ומתן על שילוב האיגוד ב"ארגון היהודי הלוחם", אולם הוא לא עלה יפה. אנשי האיגוד טענו שלא היו מוכנים לקלוט אותם כקבוצה מאורגנת, אלא רק כבודדים. ואילו מצד אנשי אי"ל נשמעה הטענה כי מכיוון שבאיגוד היו אנשים בעלי הכשרה צבאית קודמת, הם תבעו לקבל לידם את הפיקוד על הארגון

*280*

המשותף. אולם לקראת פרוץ המרד הגיעו שני הארגונים לידי הסכמה על חלוקת נשק והקצאת גזרות לחימה. גם בקרב הציבור היהודי שנותר בגטו חל שינוי, ורובו הגדול היה נכון לקריאה להתנגד לגרמנים.

הגירוש השני מגטו ורשה החל ב-18 בינואר 1943. נוכח ממדי הגירוש הקודם, סברו היהודים שהתחדשות הגירוש משמעה חיסולו הסופי של הגטו. כיום אנו יודעים, שהגרמנים התכוונו לפנות מן הגטו רק כ-8,000 יהודים. מיד עם תחילת האקציה פתחו חברי הארגון בפעולות הקרביות הראשונות שלהם נגד הגרמנים. הפעולה העיקרית, בפיקודו של מרדכי אנילביץ', התנהלה ברחוב שהוליך לאומשלגפלאץ (כיכר הגירושים). לוחמים חמושים באקדחים הצטרפו לשיירת המגורשים, ולפי סימן מוסכם פרצו מן השורות ופתחו בקרב פנים אל פנים עם השוטרים הגרמנים. מרבית הלוחמים נפלו בקרב. השיירה התפזרה והידיעה על המאבק נפוצה במהירות. במקום אחר בגטו התבצרה קבוצה בראשותו של יצחק צוקרמן. קבוצה זו פתחה בעימות עם הגרמנים ואילצה אותם לסגת. במהלך הגירוש הוציאו הגרמנים מן הגטו כ-5,000-6,000 יהודים. תוצאות הגירוש נתפסו ככישלון גרמני, שנבע מההתנגדות היהודית. רושם ההתנגדות הניע גם את הפולנים להושיט עזרה רבה יותר ללוחמים היהודים. ארגוני הלחימה ניצלו את החודשים המועטים שנותרו עד לחיסול הסופי כדי להתארגן, להצטייד ולקבוע תוכנית אסטרטגית להגנת הגטו. הארגון היהודי הלוחם התארגן ב-22 כיתות לוחמות, וכל אחת מהן מנתה כ-15 לוחמים. "האיגוד הצבאי" פעל במתכונת דומה.

(בספר תמונה: המרד דוכא באמצעות שריפת בתי הגטו)

חיילים גרמנים מסיירים באחד מרחובות הגטו הבוער (מאלבומו של הגנרל הגרמני הממונה על דיכוי המרד, שטרופ).

לצד ההיערכות של ארגוני הלחימה, היה הגטו כולו שרוי בהכנות קדחתניות לקראת הגירוש הצפוי. היודנראט והמשטרה היהודית איבדו את השליטה על הגטו והתושבים עסקו בעיקר בהכנת בונקרים. באותם בונקרים, שנבנו מתחת לאדמה, הותקנו דרגשים, אוכסנו מזון ושתייה לחודשים, הוכנו תרופות, נפתחו פתחי אוורור, וחוברו קווי חשמל וצינורות מים. רבים מתושבי הגטו האמינו, שההתנגדות מזה, וההסתתרות מזה, עשויות להיות דרך להצלה. כך נוצר מעין מפגש אינטרסים חד-פעמי בתולדות ההתנגדות היהודית בין הלוחמים לבין תושבי הגטו. הלוחמים אמורים היו להיות הכוח הקרבי, שינהל את הלחימה הגלויה, ואילו הסתתרות ההמונים בבונקרים אומצה כחלק ממאמץ ההתנגדות הכולל. הלוחמים, לעומת זאת, לא השלו את עצמם ולא ראו בלחימתם דרך הצלה. הם נערכו לכך שהמרד יהיה מעשה מחאה אחרון ואות חיים אחרון, שיכוונו כלפי העולם היהודי וכלפי החברה האנושית כולה. לכן הם לא הכינו דרכי נסיגה ומילוט לסוף המערכה.

(בספר צילום: מראה של בונקר שהוקם במסגרת ההכנות למרד)

הצילום לקוח מאלבומו של הגנרל הגרמני הממונה על דיכוי המרד, שטרופ. הוא הוסיף לתמונה את ההסבר: "תמונות ממקומות דיור כביכול".

חיסולו הסופי של גטו ורשה החל ב-19 באפריל 1943, ערב פסח תש"ג. הפעם הוזהרו היהודים מראש בנוגע לאקציה, והגרמנים לא זכו ביתרון ההפתעה. הגטו כולו היה בכוננות. הכוחות הגרמניים מצאו גטו ריק מאדם, לבד ממספר יחידות לוחמות ערוכות לקרב. הכוח הגרמני הפורץ כלל יחידות קרביות מצוידות בנשק כבד. בהתנגשויות הראשונות עם לוחמי הגטו נעצר טנק גרמני והובער, והכוחות הגרמניים נאלצו לסגת כשהם סופגים אבדות בנפש. בשלושת הימים הראשונים התנהלו בגטו קרבות רחוב. רק שריפה שיטתית של בית אחר בית אילצה את הלוחמים לנטוש את עמדותיהם ולרדת לבונקרים. משם יצאו הלוחמים לגיחות פתע, שבמסגרתו תקפו את הכוחות הגרמניים. במשך ימים

*281*

ושבועות התמידו עשרות אלפי יהודים בהתחפרות עיקשת בבונקרים, אף שהתנאים בהם הפכו בלתי אפשריים. החום מתחת לבתים הבוערים היה בלתי נסבל, האוכל התקלקל, המים נדפו ריח והאנשים התקשו לנשום. הגרמנים השליכו רימונים וגז מדמיע לבונקרים ואילצו את יושביהם לצאת. גם היציאה מן הבונקרים לוותה בהתנגדות, ופעמים רבות ירו היהודים המעולפים למחצה בגרמני הראשון שנתקלו בו בעת יציאתם.

חברי "האיגוד הצבאי" נטלו אף הם חלק מרכזי במרד והצטיינו באומץ לבם. הם אף הניפו על גג אחד הבניינים דגל כחול-לבן ולצידו את הדגל הפולני. עם דיכוי המרד עזבו חלק מן החברים דרך המנהרה לצד הארי, בעוד שחלק אחר, כולל מפקדי האיגוד, נהרגו בהתנגשויות עם הגרמנים.

ב-8 במאי נפל בונקר המיפקדה של "הארגון היהודי הלוחם" ברחוב מילה. בבונקר זה שהו מרדכי אנילביץ' ובכירי הלוחמים של הארגון, והם שמו קץ לחייהם כאשר הבינו שאפסה כל תקווה להמשך הלחימה. המערכה התנהלה מבונקר לבונקר. היהודים סירבו לנטוש את מחבואיהם והגרמנים נאלצו לשרוף ולפוצץ את כל איזור הגטו, בית אחר בית. ב-16 במאי הכריז הגנרל יורגן שטרופ, שהובא לוורשה במיוחד לצורך חיסול הגטו, על סיום האקציה. לאות ניצחון פקד לשרוף את בית הכנסת הגדול בוורשה, ובדיווחו הודיע בגאווה כי "אין עוד רובע יהודי בוורשה".

(בספר תמונה: קבוצה של נשים וילדים שתפסו הגרמנים)

ילדים ונשים נטלו חלק במאמץ ההתנגדות הכולל של הגטו.

(בספר תמונה: אחד הלוחמים היהודים נתפס בידי חיילים גרמנים. לצילום זה הוסיף שטרום את ההערה: "פושעים")

שאלה

כיצד ניתן ללמוד מן הצילומים על היקף ההתארגנות והתגייסות האוכלוסייה למרד גטו ורשה?

(בספר תמונה: יורגן שטרופ, מפקד ב-ס"ס שהובא לוורשה לצורך דיכוי המרד)

שטרופ ניהל את חיסול המרד, שאותו כינה "המבצע הגדול", באמצעות 2,000 חיילים. שטרום הורה על שריפה שיטתית של בתי הגטו וזריקת רימונים וגז רעיל לכל פתח ניקוז. התמונה לקוחה מדיווח מלווה בצילומים של שטרופ, שבו תיעד בפרוטרוט את דיכוי המרד. הדיווח שימש מוצג מרכזי במשפטי נירנברג. שטרופ נשפט והוצא להורג בוורשה בשנת 1951.

*282*

מכתבו האחרון של מרדכי אנילביץ'

מרדכי אנילביץ' (1919 או 1920-1943), מפקד מרד גטו ורשה.

בצעירותו הצטרף לתנועת "השומר-הצעיר" ושימש בה מדריך. עם כיבוש פולין נמלט מוורשה מזרחה, אך חזר לאחר מספר חודשים וארגן את התנועה בתנאי מחתרת. בנובמבר 1942 התמנה למפקד "הארגון היהודי הלוחם" בוורשה ועסק בהכנתו למרד. ב-8 במאי 1943 נפל הבונקר הראשי ברחוב מילה 18 ובו אנילביץ' ולוחמים נוספים.

מה שעבר עלינו לא ניתן לתאר במילים. נפל דבר שהוא למעלה מחלומותינו הנועזים ביותר. הגרמנים ברחו פעמיים מן הגטו. פלוגה אחת שלנו החזיקה מעמד 40 דקות והשניה למעלה מ-8 שעות. המוקש שהוטמן בשטח המברשתנים התפוצץ. כמה פלוגות שלנו התקיפו את הגרמנים ואלה נמלטו. אבדותינו בכוח אדם מועטות ביותר. אף זה הישג. נפל י' (יחיאל). נפל כחייל גיבור על יד מכונת הירייה. אני מרגיש שמתרחשים דברים גדולים והדבר שהעזנו לבצע ערכו רב ועצום...

החל מהיום אנו עוברים לשיטה פרטיזנית. הלילה יוצאות לשטח שלוש פלוגות קרב, ולהן שני תפקידים: סיור והשגת נשק. נשק קצר אין לו בשבילנו כל ערך. בנשק זה משתמשים אנו לעתים נדירות. נחוצים לנו בדחיפות: רימונים, רובים, מכונות ירייה וחומרי נפץ.

לא אוכל לתאר בפניכם את התנאים, שבהם חיים עתה יהודי הגטו. רק יחידים יחזיקו מעמד. השאר ייספו במוקדם או במאוחר. גורלם נחרץ. כמעט בכל מקומות המחבוא, שבהם מסתתרים אלפים, אי אפשר להדליק נר מחוסר אויר.

באמצעות המשדר שלנו שמענו שידור נפלא של תחנת השידור "שווים" על הלחימה שלנו. העובדה שזוכרים אותנו מעבר לחומות הגטו מעודדת אותנו במאבקנו. היה שלום יקירי! אולי עוד נתראה! חלום חיי קם והיה. ההגנה העצמית בגטו הפכה לעובדה. ההתנגדות היהודית המזוינת והנקמה הפכו למעשה. הייתי עד ללחימה מופלאה ומלאת גבורה של הלוחמים היהודים.

מתוך: מכתב של מרדכי אנילביץ' ליצחק צוקרמן, 23 באפריל 1943

(בספר תמונה של מרדכי אנילביץ')

שאלה

מה ניתן ללמוד מן המכתב על מניעי ומטרות המרד?

ג. לבטים: לוחמה בגטו או יציאה ליער?

בגטאות אחדים, ששכנו בסמוך ליערות גדולים במזרח אירופה, כגון וילנה וביאליסטוק, התנהל ויכוח בין אנשי המחתרת על דרך הפעולה הנכונה: האם עליהם להישאר בתוך הגטו ולהילחם נגד הנאצים, מתוך ידיעה שסיכוייהם לגרוף אחריהם את ההמונים ולהגיע להישגים קרביים קלושים ביותר? או שמא עליהם להעביר, מסיבה זו, מספר רב ככל האפשר של צעירים ליערות הסמוכים ולהתרכז בלוחמה הפרטיזנית?

ב-27 בפברואר 1943 קיימו חברי תנועת "דרור" בביאליסטוק דיון על השיטה שיש לנקוט בה במרד נגד הנאצים. עמדה אחת קבעה:

היער הוא אידיאה יפה. היער נותן לנו אפשרות-מה להישאר בחיים. אולם במצבנו כיום, כשהאקציה היא קרובה כל-כך, הרי זו אשליה. ואף אם תהא לנו שהות של שלושה-ארבעה שבועות, לא יעלה בידינו לרכוש את כל החומרים הדרושים כדי לצאת אתם אל היער. לדעתי, אין לנו אלא מוצא אחד - להשיב על האקציה באקציה שכנגד. אני סבור שעלינו לפעול אך ורק בכיוון זה ולתת תשובה גלויה באמצעים המועטים שלנו.

*283*

העמדה ההפוכה קבעה:

במרבית יישובי היהודים עברו האקציות ללא כל מכשול, ללא כל פעולה שכנגד. ודאי שלהישאר בחיים חשוב יותר מלהמית חמישה גרמנים. אין כל ספק, כי בפעולה שכנגד נאבד כולם, ואילו ביער אפשר שיינצלו ארבעים-חמישים אחוז מאנשינו. זה יהיה לכבודנו, ויהיה דף חשוב בקורותינו. יש עוד צורך בנו. אשר לכבוד - זה גלה מאתנו ממילא. להישאר בחיים - זוהי תעודתנו.

(בספר תמונה: פרטיזנים יהודים ביער פרצ'ב, צפונית ללובלין, 1943)

בסופו של דבר החליטו אנשי המחתרת בביאליסטוק ובווילנה על קו פעולה ששילב בין הברחת צעירים ליער לבין פעולה בתוך הגטו.

בקהילות שונות ובגטאות קטנים רבים במזרח אירופה, כמו טוצ'ין, לאחווה, מיר ועוד, התקוממו היהודים נגד נסיונם של הגרמנים לשלחם. רוב התושבים היהודים במקומות אלה נמלטו וחיפשו מחסה ביערות הסמוכים. מעשה נועז זה, שמשפחות שלמות נטלו בו לעתים חלק, לא בא בדרך כלל בעקבות ארגון והכנה של תנועות התנגדות. זו היתה התפרצות עממית ספונטנית, שאף חברי היודנראטים המקומיים לקחו בה לעתים חלק.

היו גטאות, כמו גטו מינסק בבילורוסיה, שהיהודים פעלו בהם במחתרת במשך תקופה ממושכת. מאמציהם לא הופנו למרידה בתוך הגטו, אלא ליציאה ליער ולהיאחזות בתוכו. אלפים יצאו בדרך זו מן הגטו ומסביבתו והתחפרו ביערות הסביבה. בקובנה הכשיר הארגון היהודי דרך יציאה ליער, והעביר חלק ניכר מחבריו לבסיסים פרטיזניים. העובדה שמאלפי הפורצים ליערות שרדו אך מעטים מלמדת, שגם נתיב זה של התנגדות לא שימש דרך להצלת מספר רב של יהודים.

(בספר תמונה: תליית פרטיזנים במינסק באוקטובר 1941. משמאל: הפרטיזנית היהודייה מאשה ברוסקינה, בת 17)

ד. המאבק הפרטיזני ביער

מספר גורמים הרתיעו את היהודים בגטאות מלפנות ללוחמה פרטיזנית ביער:

(א) רוב היהודים היו עירוניים. החיים בחיק הטבע היו להם זרים וקשים, ולא היו להם הכלים להתמודדות עם המציאות הקשה שציפתה להם ביער.

(ב) תנאי ללוחמה יעילה ביערות היה הימצאותה של אוכלוסייה אוהדת מסביב, שתספק מזון, מידע ולעתים גם מחסה. בניגוד לפרטיזנים הלא-יהודים, לא היה ליהודים גיבוי כזה באוכלוסייה המקומית. זאת ועוד, בין הפרטיזנים הלא-יהודים ביערות היו גם בעלי דעות אנטישמיות, והיהודים לא יכלו לצפות מהם לגיבוי, ולעתים אף זכו ליחס גרוע מכך.

(ג) הפנייה ליער היתה כרוכה בהחלטה מודעת של היהודי לעזוב את הגטו, את משפחתו ואת הקרובים אליו, ביודעו שהנשארים צפויים להשמדה. יציאתם של צעירים ליער לוותה לעתים קרובות בהרגשה מעיקה, שהם נוטשים את קרוביהם לגורל אכזרי.

*284*

רק בשלביה המאוחרים של המלחמה הגיע המאבק הפרטיזני לידי גיבוש ולממדים של פעילות ממשית. היהודים שנמלטו ליערות במהלך 1941-1942 לא מצאו בהם גופים פרטיזניים מאורגנים, אלא קבוצות זעירות, שכללו גם שודדים ורוצחי יהודים. עם הרחבתה של התנועה הפרטיזנית הכללית והתחזקות התמיכה שניתנה לה ממוסקבה, נפתחו בפני היהודים שישבו בקרבת היערות סיכויים ממשיים יותר להשתלב בתנועה זו. עם זאת, התנועה הפרטיזנית קיבלה לשורותיה רק צעירים שהיו מצוידים בנשק, ועקב כך לא נתנה בדרך כלל פתרון ליהודים רבים. פה ושם קמו ביערות גם מחנות משפחה, שזכו להגנת הלוחמים. במרבית המקרים לא אפשרו מפקדי הפרטיזנים התארגנות יהודית נפרדת או לחימה ביחידות יהודיות מיוחדות. ההערכה היא שכ-20,000 פרטיזנים יהודים פעלו ביערות מזרח אירופה ובשאר האזורים הכבושים: מהארצות הבלטיות בצפון ועד מרחבי אוקראינה בדרום, ומצרפת, בלגיה ואיטליה ועד יוגוסלביה, בולגריה ויוון.

(בספר תמונה: ברל-בוריס יוחאי, פרטיזן יהודי, משחזר הטמנת מוקשים מתחת למסילת ברזל, שיינציאן, מזרח ליטא)

5. מחנות משפחה

מחנות משפחה אחדים הוקמו ביערות מזרח פולין, במערב בילורוסיה ובאוקראינה. המחנות נבדלו זה מזה בגודלם: ממחנה של משפחות אחדות עד למחנה של מאות רבות של יהודים. מחמת אלה כללו בדרך כלל גם קבוצות של אנשים חמושים, שתפקידם היה להגן על המחנה ולהשיג מזון. מחנות משפחה נוצרו במקביל להתגבשותה של תנועת הפרטיזנים היהודים, ולפעמים בשילוב עימה. במרבית היערות שבהם התרכזו פרטיזנים יהודים היו גם מחנות משפחה. ההבדל המהותי בין מחנות משפחה ליחידות פרטיזנים היה במטרה: מטרתו העיקרית של המחנה היתה הצלת אנשיו, לעומת הפרטיזנים, שמטרתם העיקרית היתה לחימה באויב, באמצעות כוח קרבי מאורגן שבסיסו ביער.

מחנה המשפחה הגדול ביותר, שבסוף ימיו מנה 1,200 איש, התרכז ביערות נליבוקי שבבילורוסיה, תחת פיקודו של טוביה בילסקי, משפחת בילסקי התגוררה בעיירה סטנקוויצה שבפולין, בשטח שטופח לברית המועצות ב-1939. בדצמבר 1941, בעקבות פלישת הגרמנים לברית המועצות, נרצחו הורי האחים בילסקי, יחד עם בני משפחה אחרים, באתר רצח הסמוך לגטו נובוגרודק. האחים שנותרו, טוביה, זוסיה, עשהאל ואהרון, החליטו לברוח ליערות. הם השיגו נשק ויצרו גרעין פרטיזני של 17 איש ביער, רובם מבני משפחתם. הקבוצה שיגרה שליחים לגטאות שבסביבה והזמינה את היהודים הכלואים להצטרף לקבוצת הפרטיזנים. מאות משרידי היהודים באיזור הגיעו למחנה והקבוצה גדלה מיום ליום.

(בספר תמונה: פרטיזנים יהודים במחנה המשפחה של טוביה בילסקי ביער נליבוקי, מאי 1944)

יחידת הפרטיזנים של בילסקי ביצעה פעולות תגמול ונקם בשוטרים המקומיים ובאיכרים שנטלו חלק ברציחת יהודים, והפילה את פחדה על האיזור. השלטונות הגרמניים הציעו סכום כסף גדול לכל מי שיביא לתפיסתו של טוביה בילסקי. בקיץ 1943 פתחו הגרמנים במצוד נרחב אחר כוחות הפרטיזנים ביערות נליבוקי, הם חיפשו במיוחד את חברי קבוצת בילסקי. הפרטיזנים כולם נסוגו למעבה היער, ובילסקי קיבל פקודה מהמפקדה הסובייטית, שעמה היה בקשר ובה הסתייע גם

*285*

באימון חייליו, שעליו להשאיר ביחידתו רק רווקים נושאי נשק. בעלי משפחות, נשים וילדים יאלצו לצאת מן האיזור. בילסקי ידע שפירושה של ההוראה היא מוות בטוח לאזרחים. הוא החליט לדבוק במטרתו המרכזית - הצלת יהודים - ולא מילא אחר הפקודה. הקבוצה נסוגה כולה, ובילסקי והלוחמים הצליחו להגן על האזרחים שבקרבם עד לשחרור האיזור בקיץ 1944.

אין בידינו נתונים מדויקים על מספר היהודים ששהו במחנות המשפחה ועל מספר הניצולים בהם. רבים מאנשי המחנות נספו במצודים שערכו הגרמנים, אחרים נרצחו בידי קבוצות פרטיזניות ובידי איכרי הסביבה.

6. ההתנגדות והפעילות המחתרתית במערב אירופה

במערב אירופה פעלו היהודים במציאות שהיתה שונה מזו ששררה במזרחה של היבשת. בבלגיה, למשל, השתתפו יהודים רבים במחתרת הכללית וביחידות הפרטיזניות של "חזית העצמאות". הם ייסדו, יחד עם כוחות קומוניסטיים ואחרים, את "הוועד להגנת היהודים", שעסק בהצלה ובהסתרה של יהודים. ועד זה מנע מסירת יהודים שלא היתה להם אזרחות בלגית לידי הגרמנים. פעולות ההצלה של הוועד הגיעו לממדים רחבים, וחבריו עסקו בין השאר בהחבאת כ-4,000 ילדים יהודים. אנשי הכנסייה הקתולית, וכן גורמים יהודיים ולא-יהודיים בבלגיה, הגישו סיוע נרחב וחשוב בפעולות הצלה אלה. מבצע ידוע שביצעה קבוצה יהודית בתוך המחתרת הבלגית היה התקפה על רכבת מגורשים, שיצאה מבלגיה לכיוון המחנות במזרח ב-19 באפריל 1943. הרכבת הותקפה והלוחמים הצליחו לשחרר כ-17 מבין היהודים המיועדים להשמדה במזרח אירופה, ואלה זכו לסיוע ולמסתור. זה היה המקרה היחיד בכל רחבי אירופה שבו הותקפה רכבת שהובילה יהודים למחנות ההשמדה. גם בארצות אחרות במערב אירופה - בצרפת, בהולנד, באיטליה, ביוגוסלביה וביוון - נטלו יהודים חלק חשוב בפעולות המחתרות האנטי-נאציות.

(בספר תמונה: קבוצת פרטיזנים יהודים חברי המחתרת הקומוניסטית, שלחמו במסגרת ה"מאקי", הכינוי לקבוצות ההתנגדות הצרפתית באזורי הכפר)

(בספר תמונה: טלפון שדה, משדר ומצברים ששימשו יחידת פרטיזנים בדרום צרפת)

7. התקוממויות במחנות ההשמדה

דפוס נוסף של התנגדות יהודית היה המרידות שהתקיימו במחנות ההשמדה. מטרת המורדים במחנות היתה שונה מזו של מורדי הגטאות. במחנות קיוו המתקוממים להרוס את מתקני הרצח ההמוני או לפתוח פתח להצלה על ידי בריחה מן המחנה.

את המרידות במחנות ההשמדה ביצעו מאות אסירים, שחויבו לעסוק בעבודות שונות בתחומי המחנות. מהיכרותם עם משטר המחנות ידעו המורדים, שבמוקדם או במאוחר יגיע גם תורם להשמדה. המורדים הכינו נשק קר מסוגים שונים, ואילו את הנשק החם השיגו בראשית המרד, תוך הסתערות על חדר הנשק או על השומרים שהוצבו להשגיח עליהם. עם מנהיגי המורדים במחנות ההשמדה נמנו קצינים וחיילים יהודים ששירתו בצבאות שונים. את העיתוי ואת שיטת הביצוע הכתיבו התנאים ששררו במחנות השונים. על פי רוב נקבע העיתוי בעקבות ידיעה, שהגרמנים עומדים לחסל את קבוצת העובדים, או בעקבות חשש שהמחתרת עומדת להתגלות. על פי סימן מוסכם תקפו המורדים את השומרים, הסתערו על מחסן הנשק, חלפו על פני הגדרות ושדות

*286*

המוקשים ורצו לכיוון היער. הגרמנים רדפו אחר האסירים הנמלטים בכוחות גדולים, לבל יצליחו לברוח ולספר לעולם את האמת על מחנות ההשמדה. באושוויץ לא ניצל איש מן המורדים. את סוביבור ואת טרבלינקה - שני מחנות שבהם הצליחו מקצת המורדים להימלט - הרסו הגרמנים עד היסוד לאחר המרד. מרידות אלה היו המרידות היחידות שפרצו במחנות ההשמדה.

8. לוחמים יהודים בצבאות בעלות הברית

נוסף למאבקים בצורות שונות באזורי הכיבוש הנאצי יש לציין גם את החיילים היהודים ששרתו בצבאות של בעלות הברית. מתוך היישוב היהודי התנדבו כ-30,000 איש ואישה לצבא הבריטי, ושירתו במגוון חילות. לקראת סוף המלחמה פעלו גם יחידות יהודיות כ"חטיבה היהודית הלוחמת" (חי"ל) וכוח הצנחנים (ראו פירוט להלן) במסגרת הצבא הבריטי. פרט לאותן מסגרות שירתו יהודים אנגלים רבים בצבא הבריטי, וכך גם עוד מאות אלפים בצבאות השונים. בלט חלקם של 500,000 חיילים יהודים ששירתו בהילות השונים של "הצבא האדום", בנוסף לתנועת הפרטיזנים המאורגנת. גם בצבאות בריטניה וארצות הברית שירתו יהודים במספר גדול. רבים מן החיילים היהודים בצבאות השונים זכו לאותות הצטיינות על מעשי גבורה.

(בספר מפה: התנגדות יהודית מזוינת במזרח אירופה)

*287*

סיכום: עמידה מול טרור טוטלי

במשך שנים חשו יהודים רבים מבוכה, בשל מה שנתפס כהתנהגותם הפסיבית של היהודים על סף השמדתם בידי הנאצים. היו מי שהסבירו זאת בדפוסי התנהגות יהודיים מסורתיים או באורח חייו של היהודי בגולה. כפי שראינו, הנחת היסוד שעליה התבססו הסברים אלה אינה עומדת במבחן המציאות. בדיקת הדברים מעלה, כי במצב של דיכוי קיצוני וניתוק מן העולם אין אנשים מסוגלים בדרך כלל להתארגן להתנגדות חמושה. כך, למשל, מתוך כ-5.7 מיליון שבויי המלחמה הסובייטים - צעירים בעלי הכשרה צבאית, שלחמו בגבורה בשדות הקרב - נספו במחנות כ-65-70 אחוזים, בלא שגילו התנגדות רבה או ביצעו התקוממות המונית. יתרה מזאת, תופעה דומה של השלמה ללא מאבק עם גורל שאין לשנותו נתגלתה גם במדינות טוטליטריות אחרות, כגון במחנות ההסגר הסובייטיים, שבהם הוחזקו ונרצחו מיליונים רבים של אזרחי ברית המועצות.

גילויי ההתנגדות של היהודים בגטאות, ביערות, במחתרות ואף במחנות ההשמדה היו לפיכך גילויים יוצאי דופן של לחימה שסיכוייה אפסיים, מול אויב חזק פי כמה. מרד גטו ורשה, לדוגמה, היה מרד ראשון במזרח אירופה וככל הנראה המרד העירוני היחיד נגד הכיבוש הנאצי. "ידענו", אמרה צביה לובטקין במשפט אייכמן, "שבסופו של דבר אנו ננצח אותם, אנו החלשים, כי בזה היה כוחנו. האמנו בצדק, באדם, במשטר אחר מאשר דגלו הם".

שאלות

1. מדוע לא עלה רעיון ההתנגדות המזוינת לפני שנת 1942?

2. מדוע הועלה ובוצע רעיון ההתנגדות בעיקרו בידי חברי תנועות הנוער?

3. מה היו הלבטים שעמדו בפני חברי תנועות הנוער בשעה ששקלו ליזום מרד מזוין?

4. מרד גטו ורשה היה המרד היחיד שהגיע לממדים של התקוממות עממית. מה הן הנסיבות שאפשרו את קיום המרד בוורשה?

5. מה היו הקשיים שעמדו בפני היהודים שרצו להצטרף ללוחמה פרטיזנית ביערות?

(בספר תמונה: אנדרטת זכרון לגטו ורשה ולמרד)

האנדרטה הוקמה בוורשה ב-1947 בידי הפסל נתן רפפורט. העתק של האנדרטה הוצב ביד ושם בירושלים, בכיכר שבה נערכת מדי שנה בשנה העצרת הממלכתית ליום הזיכרון לשואה ולגבורה.

*288*

פרק 30. א. גורל היהודים במדינות הגרורות

*288*

מושגים

- טרנסיסטריה

- מיקלוש הורטי

- צלב-החץ

- הגירושים מהונגריה

- מדיניותה של בולגריה

- "השבת השחורה"

- יהודי יוון באושוויץ

המדינות הגרורות

שאלת פתיחה

כיצד השפיעו המשטרים שהוקמו במדינות הגרורות ובמדינות החסות על גורל היהודים בהן?

מדיניות החוץ הנאצית התבססה עוד לפני המלחמה על בניית "ציר" של מדינות פרו-פשיסטיות, שהברית איתן תאפשר לגרמניה עורף כלכלי, ובמידת הצורך גם גיבוי צבאי. חשיבותו האסטרטגית של איזור הבלקן בעיני הגרמנים הובילה להעמקת קשריה של גרמניה עם כמה ממדינות האיזור. מדינות דוגמת הונגריה ובולגריה ראו בגרמניה שותפה לתיקון העוולות שנגרמו להן במהלך מלחמת העולם הראשונה, ומצבה הפוליטי והכלכלי של רומניה האיץ את התקרבותה לגרמניה. אל ארצות אלה התייחסה גרמניה כאל מדינות גרורות. הממשל והמינהל נותרו מקומיים, אך ההשפעה הגרמנית היתה רחבת טווח: מטיפוחם של שטחים ועד פלישה וכיבוש. לצד המדינות הגרורות הוקמו באיזור, משיקולים גרמניים, שתי מדינות חדשות שהפכו למדינות חסות - סלובקיה וקרואטיה. גרמניה יזמה את הקמתן כישויות פוליטיות עצמאיות, ותלותן בה היתה מוחלטת.

יחסיה המיוחדים של כל מדינה ומדינה עם גרמניה הנאצית היו גורם חשוב בקביעת גורלם של היהודים שחיו בה.

(בספר מפת מרכז אירופה ודרומה אחרי אביב 1941)

1. רומניה

שטחה של רומניה גדל מאוד לאחר מלחמת העולם הראשונה. בעקבות הסכמי השלום סופחו לרומניה שטחי טרנסילבניה, בוקובינה ובסרביה (אזורים אלה היו עד אז בשליטת הונגריה, אוסטריה ורוסיה). התפתחויות אלה יצרו לרומניה שורה של בעיות, פנימיות וחיצוניות: בעיית מיעוטים מבית, ושאיפות של שכנותיה להחזרת שטחיהן מחוץ. בתקופה שבין שתי

*289*

מלחמות העולם עלה מספרם של המיעוטים ברומניה והגיע כמעט לשליש מאוכלוסיית המדינה, כך גם גדל מספרם של היהודים והגיע לכדי 750,000 נפש (4.2 אחוזים מכלל האוכלוסייה). המעצמות החילו על רומניה את "חוזה המיעוטים", על אף התנגדותו של הממשל הרומני. לאחר שנדרשו הרומנים לבצע את תכתיבי החוזה, הם השתדלו למנוע את החלתו על היהודים בשטחים המסופחים, כדי שלא יינתנו זכויות נוספות לתושבי חבלים אלה.

א. יהודי רומניה

בהשפעת עלייתו של המשטר הנאצי בגרמניה התעצם כוחם של הארגונים הלאומניים האנטישמיים, ובשנת 1937 הוקמה ברומניה ממשלה בעלת מגמות אנטי-יהודיות מובהקות. ממשלה זו הודחה לאחר זמן קצר בידי המלך קרול השני, אבל גם הוא המשיך בקו האנטי-יהודי, תוך הצרת זכויותיהם של היהודים ודחיקתם מחיי הכלכלה והתרבות. תלותה הגוברת של רומניה בגרמניה הנאצית הובילה לקריעת שטחי בסרביה ובוקובינה מרומניה ומסירתם לסובייטים. זמן קצר אחר כך אילצה אותה גרמניה למסור שטחים גם להונגריה ולבולגריה. קריעת השטחים ותחושת הקריסה שנלוותה להם מוטטו את המשטר במדינה, והביאו להחלטת המלך, בספטמבר 1940, על מינויו של הגנרל יון אנטונסקו לראש ממשלה. אנטונסקו כונן ממשלה לאומנית פרו-גרמנית, שהסתייעה בתנועה הפשיסטית האנטישמית "משמר הברזל". כינונה של הממשלה החדשה הביא להחמרה קשה במצב היהודים ברומניה. אנשי "משמר הברזל" פתחו במסע הפחדה וטרור, שנועד לגזול את רכושם ועסקיהם של היהודים. גל הטרור לווה בביזה ובהרג של יהודים וגרם לתוהו-ובוהו בענפי תעשייה וכלכלה רבים, עד כדי סיכון כלכלת רומניה והסדר הציבורי בה. אנטונסקו החליט בתגובה להוציא את "משמר הברזל" מממשלתו, לפתוח במדיניות נישול הדרגתית של היהודים ולהסדירה בחקיקה.

החמרה במצבם של יהודי רומניה הורגשה עם פרוץ המערכה כנגד ברית המועצות ביוני 1941. החיילים הרומנים והגרמנים חשו שהותר דמם של היהודים, וערכו בסוף יוני 1941 טבח אכזרי בקרב יהודי יאסי. תוך שעות אחדות נרצחו באכזריות אלפי יהודים בידי חיילים גרמנים, חיילים ושוטרים רומנים ותושבים מקומיים. אלפי יהודים נעצרו והובאו לתחנת המשטרה, וקצתם נורו. אלו שניצלו מהטבח נדחסו ברכבות משא כדי להורגם. החנק, הצמא והדוחק בקרונות במשך שבעת ימי הנסיעה חסרת התוחלת הביאו למותם של אלפים. במהלך הטבח נרצחו כ-14,000 מיהודי יאסי. כתגמול על הצטרפותם למערכה נגד ברית המועצות קיבלו הרומנים את שטחי בסרביה ובוקובינה בתוספת אזור בדרום מערב אוקראינה של היום.

(בספר ציור: "בשער מחנה היהודים", ציור של ארנולד דגני משנת 1942)

דגני גורש בידי הרומנים ביוני 1942 לגטו לאדיז'ין שבטרנסניסטריה. משם הועבר למחנה העבודה מיכאילובקה ועבד בתיקון כבישים. בספטמבר הועבר למחנה טארסיווקה וממנו ברח ביולי 1943. בזמן שהותו במחנות הועסק בין השאר בציור דיוקנאות של מפקדי המחנה הגרמנים. בסתר רשם למעלה מ-50 תמונות של חיי היום יום במחנות ובגטאות שבהם נכלא.

ב. יהודי בסרביה ובוקובינה

בהשפעתו של היטלר החליט אנטונסקו לפתור את בעיית היהודים בשטחי בסרביה ובוקובינה, שהיו עד 1941 בשליטת ברית המועצות. בספטמבר 1941 הצטווה הצבא לאסור את יהודי הערים, והחיילים קיבלו הוראה חד משמעית להרוג כל יהודי שיימצא באזורים הכפריים. השמדת 160,000 מיהודי בסרביה ובוקובינה בוצעה בידי כוחות איינזצגרופה D הגרמנית, בשיתוף עם הצבא הרומני ועם האוכלוסייה המקומית. 150,000 היהודים שנותרו בשטחים אלה אחרי הרצח גורשו לעבר איזור טרנסניסטריה שבאוקראינה, בין הנהרות בוג ודנייטטר. עשרות אלפים מן המגורשים נהרגו במהלך הגירוש. רבים מהם נורו בידי המלווים הרומנים ואחרים מתו ברעב, בצמא, בהתעללות או מתוך אפיסת כוחות. במחנות ובגטאות שהוקמו באיזור טרנסניסטריה לא נעשו הכנות כלשהן לקליטת היהודים ולא היו בהם שירותים חיוניים לקיומם. התמותה הגבוהה ששררה בהם נגרמה הן בשל תנאי הקיום

*290*

והן בשל ההרג שבוצע בהם. כך, למשל, במהנה בוגדנובקה שעל נהר הבוג רוכזו בסוף 1941 כ-54,000 יהודים, רובם מאוקראינה ומיעוטם מרומניה. ההרג במחנה החל בעקבות הופעת מחלה מדבקת, והוא נמשך לסירוגין עד השמדתם של כל יהודי המחנה. כ-90,000 יהודים נספו בטרנסניסטריה.

בסוף 1943 החלו השלטונות הרומניים בהחזרת שרידי היהודים מטרנסניסטריה למקומות מושבם ברומניה, בעקבות לחצים שהופעלו על הממשל והתקרבות החזית לאיזור. החלטתו של אנטונסקו, שעמדה בניגוד לתביעה הגרמנית, נבעה משיקולים פוליטיים. אנטונסקו סבר, שהקלה במדיניות האנטי-יהודית תתרום ליצירת דימוי חיובי יותר של השלטון הרומני בעיני בעלות הברית, לאור תבוסת כוחות הציר וההסדרים שעתידים להיקבע עם תום המלחמה.

(בספר ציור: "גירוש לטרנסניסטריה", ציור של מקס מיטלמרק, טרנסניסטריה, 1941)

מיטלמרק יליד טטרוזניץ, בוקובינה, גורש לטרנסניסטריה ב-1941 ושהה שם עד 1943. לאחר המלחמה התגורר ברומניה. עלה לארץ ב-1959.

(בספר תמונה: יהודים מכונסים על הגדה המערבית של נהר הדנייטטר לקראת גירושם לטרנסניסטריה שבגדה המזרחית)

(בספר תמונה: האכלת תינוקות באחד מבתי המחסה של "הארגון להגנת האם והילד", 1943)

ארגון זה פעל בבוקרשט ונתן מחסה לילדים יהודים ממשפחות עניות וליתומים.

ג. יהודי הרגאט וטרנסילבניה

תוכנית הגירושים וההשמדה איימה גם על 290,000 יהודי הרגאט (מרכז רומניה) וטרנסילבניה. באוגוסט 1942 נתן אנטונסקו את הסכמתו להתחלת הגירושים. שורה של גורמים הביאה את אנטונסקו לדחיית התוכנית הגרמנית: התערערות בטחונו בנצחון הרייך, האבדות הרומניות בחזית המזרחית, והלחץ המתמיד מצד גורמים פנימיים וחיצוניים נגד הסגרת היהודים. ההנהגה היהודית ניצלה את מבוכת

*291*

הממשל ואת חששותיו והצליחה לגייס אישי ציבור, אנשי כמורה ואף את המלכה האם לטובת ביטול תוכניות הגירוש. במקביל פעלה ההנהגה היהודית לעזרת המגורשים בטרנסניסטריה.

לקראת סוף המלחמה הפעילו הגרמנים לחץ כבד על שלטונות רומניה בתביעה להסגיר לידיהם את יהודי רומניה, אך אנסונסקו דחה את דרישותיהם. כמחצית מיהודי רומניה ניצלו בשל צירוף של נסיבות מדיניות. עם זאת, הגזירות הכלכליות וניצול כוח העבודה היהודי במהלך המלחמה הביא לכך, שעם שחרורה של רומניה היה הקיבוץ היהודי במקום מרושש ומדוכא.

2. הונגריה

סיפורו של יהודי מהונגריה - ד"ר מ' ברנר

ד"ר ברנר, רופא במקצועו, מתאר בעדותו את גורל יהודי ואששהארהלי שבטרנסילבניה, למן כיבושה במרס 1944 בידי הגרמנים. במאי 1944 גורשו יהודי העיר לאושוויץ, ובהם ד"ר ברנר, אשתו ושלושת בנותיו. משפחתו כולה נספתה באושוויץ.

...באמצע אפריל, ביום שישי, הופיע הגסטאפו גם בעירנו. אחרי כמה שעות עבר גם הפיקוח על התנועה בעיר לידי המשטרה הצבאית הגרמנית ובערב כבר לא נערכו התפילות בשני בתי הכנסת הגדולים שבעיר. אנשי הגסטאפו סגרו את בתי הכנסת ומשמר צבאי גרמני הופקד על בית האלוהים. למחרת בבוקר נפוצה השמועה, כי רבים מבין נכבדי היהודים נלקחו למשטרה. האימה והחרדה חדרו לכל בית. הכל חיכו לתורם...

חשנו כי גורלנו מחמיר והולך משעה לשעה... כך הגיע לבתי היהודים חג הפסח, חג החירות. בנפש מייחלת לפדות קראנו את פרקי ההגדה, את סיפורי הגאולה, הנס שעשה אלוהים לעמו, שכן חשנו בעליל שרק נס יכול עוד להצילנו. אולם הנס לא התרחש. מעתה היו השלטונות ההונגריים והממשלה ההונגרית מתחרים בגרמנים, על מנת להציגנו ככלי ריק... בשלהי אפריל התפרסמה הפקודה האיומה ביותר שנישלה אותנו גם מבתינו ושללה מעימנו את יסודות הקיום האנושי: זו "גזירת הגטו", שחייבה את היהודים להתרכז בשטחים סגורים בערים ובישובים. ואנחנו עדיין קיוינו לטוב... בשחריתו של השלושה במאי, בשעה שלוש לפנות בוקר, הופיעו עגלות משא עם שומרים ושוטרים בבתי היהודים והכריזו כי תוך עשרים רגע חייב כל ראש משפחה יהודי, יחד עם משפחתו, ועם מטען שלא יעלה על 50 קילו - לעזוב את דירתו...

לאט לאט הגיחו עגלות המשא מכל העברים והצטנפו בשורה ארוכה בתוך הסמטה הצרה, המובילה אל בית החרושת ללבנים, שבקצוי העיר... לשעת ערב נדחקו במקום הצר הזה 6,000 איש ואשה וטף. ככבשים במשוכה כך הצטופפנו כאן, איש על גבי רעהו, נשים, חבילות, אנשים וטף בערבוביה אחת... כמה אלפים איש נשארו בחוץ, בחצר הפרוצה, משום שלא היה די מקום בתוך הבניין, ולכבוש לעצמם מקום בכוח לא היו מסוגלים. מחזה מחריד נתרחש בפנים, ונשים רבות עצביהן התרופפו למראה הקודר... הרעש המחריש אוזניים, הנשים המיבבות והתינוקות הצורחים, המון החבילות המוכתמות והמלוכלכות, כל אלה העלו מראה של חורבן וכל מי שעצביו לא יכלו לשאת באלה, העדיף את תהפוכות מזג האויר בחוץ, ונשאר בחצר...

בערך באמצע מאי... התוודענו אל מה שנקרא "אפל" גרמני. בבוקר, בשעה שש הכריזו כי בשעה שבע חייב המחנה כולו... להסתדר בטורים של חמישה... שני רבי סמלים גרמניים פתחו בספירה. כנראה לא התאים המניין אל המספרים שלהם. מנו אותנו חזור ומנה מחדש כמה וכמה פעמים. להט השמש גבר ובשעות הצהרים התעלפו בתוך הטורים כמה וכמה ילדים חולים ונשים חלושות... כך עמדנו עד שעה חמש אחר הצהריים. הסמל הממונה הודיע על תוצאות המניין, 6,953 "חתיכות". כבר לא היינו 6,953 איש אלא - חתיכות...

ב-24 במאי אחר הצהריים ערכה המשטרה מפקד של כל הרופאים, הרוקחים, המהנדסים ובני משפחותיהם שבמחנה. לשאלתנו מה סיבתה ומה התועלת של ההרשמה המיוחדת הזאת, השיבו לנו כי זקוקים הם לעבודתנו, ויסדרו אותנו, שנוכל לעבוד בהתאם ליכולתנו. אותו לילה מילאתי תפקיד של רופא תורן ובשעה שלוש, עם שחר, עורר את תשומת ליבי מצעדם הקצוב של כמה מאות בני אדם... כנראה בא והתרחש עלינו הדבר שמפניו חששנו זה כמה ימים: משלחים אותנו מכאן... השעה היתה בערך שש עד שעלה בידי ההמון המונה 3,500 איש להסתדר בטורים ערוכים בחמישיות, תינוקות על זרועותיהם ובידיהם תרמילים... נטשנו איפוא את המחנה, שבו חיינו חיים משותפים במשך 23 ימים ויצאנו כולנו לקראת זוועות אימים בלתי ידועות...

*292*

הונגריה איבדה כשני שליש משטחה בעקבות תבוסתה במלחמת העולם הראשונה. שסחים שהיו בתחומה נמסרו לשכנותיה: רומניה, יוגוסלביה, צ'כוסלובקיה ואוסטריה. בתחומיה החדשים של הונגריה ישבו כ-445,000 יהודים, פחות ממחצית מספרם ערב המלחמה. ב-1919 תפס את השלטון בהונגריה מפקד הצבא, האדמירל מיקלוש הורטי, והוא הפך את האנטישמיות למרכיב של קבע במדיניותן של ממשלות הונגריה. התקרבותה של הונגריה לגרמניה לאחר עליית הנאצים לשלטון האיצה מגמה זו, ובמרס 1938 נחקק בה החוק האנטי-יהודי הראשון. בתמורה לשיתוף הפעולה הכלכלי והמדיני עם גרמניה, והצטרפותה לגוש המדינות הפרו-נאציות, סופחו להונגריה באופן הדרגתי רבים מן השטחים ששאפה להחזיר לגבולותיה. ב-1938, בעקבות הסכמי מינכן, קיבלה הונגריה חלקים מצ'כוסלובקיה, וב-1939 סופחו אליה שטחי רוסיה הקרפטית. ב-1940 אפשר היטלר להונגריה להשתלט על שטחי טרנסילבניה הצפונית, שהיו עד אז בשטח רומניה, ובראשית 1941, בתמורה לסיועה בכיבוש יוגוסלביה, זכתה הונגריה בשטחים נוספים. סיפוחים אלה העלו את מניין היהודים בתחומי הונגריה לכ-725,000. סיפוח השטחים הבליט את ההבדלים בין יהודי מרכז הונגריה לבין יהודי השטחים המסופחים. יהודי טרנסילבניה ורוסיה הקרפטית דמו בהרכבם הדמוגרפי והתעסוקתי ליהודי מזרח אירופה, ואילו יהודי הונגריה עצמה, המפוצלים לפלגים דתיים, עברו ברובם תהליכים תרבותיים וחברתיים שקירבו אותם ליהודי מרכז אירופה ומערבה.

אף שבהונגריה נחקקו חוקים אנטי-יהודיים מפלים מאז 1938, ובשנת 1939 נתקבל בה גם חוק בעל צביון גזעני, עד 1944 היה מצבם של היהודים נוח יחסית בהשוואה לארצות כבושות ולמדינות גרורות אחרות. בשנת 1939-1940 הונהג בהונגריה חוק שירות העבודה, שבמסגרתו גויסו יהודים לצבא והועמקו, ביחידות נפרדות, בעבודות שירות שונות, כגון סלילת כבישים וחפירת תעלות. הם מילאו תפקידים אלה בהונגריה עצמה ובחזיתות אוקראינה וסרביה. ביחידות אלה נספו קרוב ל-42,000 יהודים. כ-18,000 יהודים חסרי אזרחות גורשו מהונגריה ונרצחו בידי יחידות ס"ס. ואולם מרבית יהודי הונגריה חיו בבטחה יחסית עד כניסת הכוחות הגרמניים. עד אז דחה הממשל ההונגרי בעקביות את דרישת הגרמנים להחלת "הפתרון הסופי" על יהודי ארצם. מנהיגי יהדות הונגריה סמכו על יכולתו של השלטון לשמור על ריבונותה של המדינה ובכך למנוע את נפילתם בידי הגרמנים. הונגריה אף הפכה למעין מדינת מקלט לקבוצות של יהודים, שהסתננו אליה משטחי פולין וסלובקיה וראו בה ארץ מבטחים.

(בספר תמונה: השפלת יהודים ברחובות בודפשט בידי אנשי "צלב-החץ", מרס 1944)

(בספר תמונה: באביב 1944 ערכה הז'נדרמריה ההונגרית מצוד אחר יהודי העיירה קוסג שבמערב הונגריה, ליד הגבול עם אוסטריה)

היהודים נכלאו בגטו במבנה ששימש לפני כן מחסן תבואה. ב-18 ביוני עונו היהודים כדי שיגלו היכן הסתירו את חפצי הערך שלהם. ב-4 ביולי שולחו כל היהודים לאושוויץ. בתמונה נראים היהודים מובלים לגטו בידי הז'נדרמריה.

שעת המפנה הקשה הגיעה בשלביה המאוחרים של המלחמה, סמוך לתבוסתו של הרייך. במרס 1944 הגיבה גרמניה לגישושי הפרישה של הונגריה מגוש המדינות שניצבו תחת פיקוחה והשפעתה: גייסות גרמניים הוכנסו להונגריה והממשל הנאצי כפה את מינויה של ממשלה שנחשבה מהימנה בעיניו. בעקבות הפלישה הובא להונגריה גם צוות של אנשי המדור לענייני יהודים בגסטאפו, בראשותו של אדולף אייכמן, והחל במסע מזורז של ריכוז היהודים ושילוחם מזרחה. המצב המחמיר בחזית והתקרבות כוחות ברית המועצות הביאו להאצת השילוחים. מאמצע

*293*

מאי ועד תחילת יולי גורשו מערי השדה של הונגריה, ובעיקר מהחבלים הצפוניים והמזרחיים של המדינה, כ-435,000 יהודים למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. רוב המגורשים נרצחו מיד עם בואם למחנה. מלאכת הריכוז, הכליאה בגטאות מאולתרים והשילוח. ברכבות נעשתה בידי אנשי המשטרה ההונגרית, בסיוע נאמני "צלב-החץ" - חברי המפלגה הפשיסטית האנטישמית בהונגריה. בתחילת יולי, כאשר הורה השליט ההונגרי הורטי על הפסקת הגירושים, נותרו בהונגריה רק מרבית יהודי בודפשט הבירה, שניצלו עד אז משילוח.

מתוך יומנה של אווה היימאן, 22 במאי 1944

זהו היום האחרון שבו כתבה אווה היימאן ביומנה. יומנה של אווה, נערה בת 13 מן העיר נאגיוואראד שבהונגריה, מתחיל בפברואר 1944 ומסתיים סמוך לשילוחה עם משפחתה לאושוויץ. שם נספתה.

(בספר תמונה של אווה היימאן)

את יושבי הגוש הראשון נשאו מפה אתמול. אחרי הצהריים צריכים כולם להימצא באכסניה שלהם. אנו מכבר כלואים היינו כאן, אבל כעת אפילו אלה שהיו להם רשיונות לכך, אסור להם לצאת עוד בשער. אף זאת כבר יודעים אנו, ששני אנשים יכולים לשאת תרמיל גב אחד. אסור להכניס בו דבר מחוץ לזוג לבנים, אף לא כלי מיטה. צידה, לפי השמועה, מותר לקחת, אך מיהו שיש לו עוד מה לאכול? הרי הז'נדארמים לקחו את המזונות מכולם, בזמן שלקחו אותם. השקט גדול כל כך, שאפשר לשמוע את זמזום הזבוב. איש אינו בוכה...

יומני היקר, הכל אומרים שנישאר בתוך הונגריה. מכל הארץ אוספים את היהודים לסביבת הבאלאטון ושם נעבוד, אבל אני אינני מאמינה בזאת. אותו קרון בודאי מחריד הוא וכעת כבר אין אדם אומר שלוקחים אותנו, אלא שעושים דפורטציה... ז'נדארם אחד משוטט כאן לפני הבית הלוך ושוב. הוא היה אתמול בגן רידאי, כי משם מסיעים את היהודים. לא מבית הנתיבות האמיתי, שכך לא תיראה העיר - אומר סבא. כאילו העיר איכפת לה הרבה. אילולא רצו בזאת האריים, הרי יכלו אפילו למנוע, שלא ישימונו בגטו. אבל הם עוד שמחו לזאת, וגם כעת לא איכפת להם, מה יהיה עלינו! אותו ז'נדארם מלפני הבית... הוא נכנס הנה לגן ואמר לנו, שהוא יעזוב את השירות אצל הז'נדארמים, כי מה שהוא ראה בגן רידאי אינו ראוי לאדם. שמונים איש דחסו לתוך הקרונות ובסך הכל נתנו דלי מים אחד למספר כזה של בני אדם. אבל מחריד עוד יותר מזה, שסוגרים את הקרון במנעול. הרי בחום איום זה ניחנק שם! אומר הז'נדארם שהוא לא הבין יהודים אלה, אפילו הילדים לא בכו, כולם היו כמו סהרורים, כאילו לא יצורים חיים. הם נכנסו לתוך הקרונות בקפיאות שכזאת, בלא הגה...

לחינם אומרים כולם שאנו לא נלך לארץ פולין אלא רק לבאלאטון. אם כי, יומני הקטן, אני איני רוצה למות, אני רוצה לחיות אפילו אם מכל הסביבה הזאת כולה רק אני לבדי אוכל להישאר פה. אני הייתי מחכה לסוף המלחמה בתוך איזה מרתף, או על הגג, או באיזה סדק חבוי. אני, יומני הקטן, הייתי מניחה אפילו לאותו ז'נדארם פוזל, שלקח מאיתנו את הקמח, שינשק אותי, ובלבד שלא יהרגוני, ובלבד שיתנו לי לחיות!

כעת רואה אני, הז'נדארם הידידותי הרשה לה למארישקה (הטבחית הנוצריה של המשפחה) שתיכנס. איני יכולה לכתוב עוד, יומני הקטן, דמעותי זולגות, אני ממהרת אל מארישקה...

האסון ירד על יהדות הונגריה בחטף. צעדי הבזק שננקטו נגדם תוך מירמה והטעיה, והעוינות שגילתה כלפיהם האוכלוסייה הסובבת, לא הותירו זמן להיערכות להצלה ברחבי הארץ או לבריחה ממנה. בנסיבות אלה התגייסו אנשי נציגויות דיפלומטיות זרות לעזרתם של היהודים, במטרה להניע את ראשי השלטון בהונגריה להפסיק את הגירושים מארצם. השילוחים הופסקו, כאמור, ביולי 1944, שעה שמרבית יהודי הונגריה כבר לא היו בין החיים. ואולם באוקטובר, לאחר השתלטותם של

*294*

אנשי "צלב-החץ" על הונגריה בסיוע הגרמנים, נעשו נסיונות לחידושם של השילוחים. אלפי יהודים, בעיקר נשים, הובלו במצעדים לעבר גבולות הרייך. גל הטרור האנטי-יהודי גבר, וכנופיות "צלב-החץ" בזזו ורצחו רבים מיהודי בודפשט. הותר להם להתגורר רק בבתים מסוימים, שסומנו בכוכב צהוב. מצוקת היהודים בתקופה זו הוקלה הודות לאלפי "תעודות חסות" שהנפיקו נציגויות זרות, במיוחד שוודיה ושווייץ. ראויה לציון פעולתו הנמרצת והאמיצה של הדיפלומט השוודי ראול ולנברג, שעסק בהנפקת תעודות מגן ובהצלת יהודים מצעדות המוות, שנעו לעבר הגבול האוסטרי. תוך פרק זמן קצר הקים ולנברג בתי חסות, בסיוען של נציגויות זרות נוספות, ושוכנו בהם כ-15,000 יהודים. ארגוני תנועות הנוער החלוציות הכינו אלפי תעודות חסינות מזויפות ודאגו לאספקת מזון לאיזור ה"גטו" היהודי. מאמץ מיוחד הוקדש להצלתם של ילדים יתומים. יוזמות אלה הביאו להצלתם של קרוב ל-100,000 יהודים. בינואר 1945 שוחררה בודפשט בידי הצבא הסובייטי. כ-564,500 מיהודי הונגריה נספו במהלך המלחמה. מרביתם נרצחו באושוויץ.

(בספר תמונה: יהודי העיר בודפשט מובלים לאיזור הגטו, נובמבר 1944)

3. בולגריה

בולגריה, שלחמה במלחמת העולם הראשונה לצד מדינות ה"מרכז", נאלצה, בעקבות התבוסה, לוותר על השטחים שכבשה וחויבה בתשלום פיצויים. במהלך שנות השלושים חלה התקרבות בין בולגריה לבין גרמניה, בשל הרצון המשותף לבטל את ההגבלות שהוטלו עליהן בחוזי השלום. תמיכתה של בולגריה בגרמניה נשאה פירות לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה: היטלר העביר לידי בולגריה את איזור דוברוג'ה, שהיה עד אז בשליטה רומנית. הצטרפותה לכוחות ה"ציר" במרס 1941 והשתתפותה בהתקפה על יוגוסלביה ויוון הביאו להעברתם של שטחי תרקיה, מקדוניה וחלק מסרביה לשליטתה. עם זאת, בשל זיקתה המסורתית לרוסיה, לא הצטרפה בולגריה למלחמה נגד ברית המועצות. את המדיניות הבולגרית במהלך המלחמה ניהל המלך בוריס השלישי. הוא הסתייע בממשלה בעלת נטיות פרו-גרמניות, שתיאמה את מהלכיה עם הממשל הגרמני.

ערב המלחמה חיו בבולגריה קרוב ל-50,000 יהודים. הם היו יסוד עירוני מובהק, אך לא בלטו מבחינה כלכלית, פוליטית או תרבותית. האנטישמיות לא היכתה שורש בבולגריה, אם כי בשנות השלושים, בעקבות ההשפעה הגרמנית, הוקמו בה מספר ארגונים בעלי זיקה לנאציזם. הממשלה הבולגרית אישרה בינואר 1941 חוקי אפליה נגד היהודים, שהיו דומים ברוחם לחוקי נירנברג, והפכו את היהודים לאזרחים חסרי זכויות. יהודים פוטרו ממשרותיהם בשירות המדינה והוטלו עליהם הגבלות כלכליות קשות. בקיץ 1942 הוקמה נציבות לענייני יהודים, שתפקידה היה ליישם את המדיניות האנטי-יהודית. פעילות הנציבות מומנה באמצעות חשבונות הבנק החסומים של יהודי בולגריה. בסתיו 1942 החלו הגרמנים להפעיל לחץ על הממשל הבולגרי לפנות את היהודים מזרחה. הממשלה היססה, אך נטתה לקבל את התכתיב. בפברואר 1943 נחתם הסכם בין בולגריה לגרמניה, שנועד להסדיר את שילוחם אל מחנות ההשמדה של 20,000 יהודים - כ-12,000 אלף מהשטחים המסופחים, תרקיה ומקדוניה, וכ-8,000 מבולגריה עצמה. ממשלת בולגריה אישרה את ההסכם בידיעה שהיא מתירה לשלוח אלפי אזרחים בולגרים אל מותם. במרס 1943 שולחו כל יהודי תרקיה ומקדוניה, אך בבולגריה עצמה דלף המידע הסודי והגיע ליהודים.

קשיים התעוררו במהלך נסיונותיו של הממשל הבולגרי לצרף למגורשים גם יהודים אזרחי בולגריה. המידע על תוכנית הגירוש הודלף, ואחדים מיהודי בולגריה החלו בגיוס אנשי ציבור וגורמים פוליטיים לביטולה של התוכנית. סגן ראש הפרלמנט הבולגרי, דימיטרי פשב, ארגן פעולות מחאה נגד הגירוש, אנשי כנסייה בכירים הזהירו מפני פגיעה ביהודים ומפני גירושם מן המדינה, ואנשי מחתרת מן השמאל פעלו אף הם לפרסום המידע והתריעו מפני המתרחש. הממשלה גילתה הססנות והחליטה לנקוט בשיטה הדרגתית: הוחל בגירוש יהודי סופיה הבירה לערי השדה. בכך הגיעו רדיפות היהודים לשיאן. אבל בכך גם חלפה סכנת הגירוש למחנות המוות. רוב העם הבולגרי הסתייג ככל הנראה מגירוש היהודים ואף התנגד לו, אם כי היו גם לא מעטים שניסו

*295*

להתעשר ממצוקתם. ליהודים עצמם היה הלק לא מבוטל בפעולות המחאה הציבוריות, ובקרב הניצולים התנהל לימים ויכוח - שנותר ללא הכרעה - בשאלת חלקם של אישים וארגונים בולגריים בהצלתם של יהודי בולגריה.

(בספר תמונה: גירוש יהודי תרקיה, חבל ארץ בדרום מזרח הבלקן, שהועבר לשליטה בולגרית בין השנים 1941-1944)

ב-4 במרס 1943 נלקחו יהודי תרקיה מבתיהם. הותר להם לקחת חפצים אישיים בלבד. כשבוע ימים שהו במחנה ריכוז בבולגריה ובסוף מרס העלו אותם לרכבות עד לעיר הנמל לום שעל הדנובה. משם הועברו באוניות משא בדנובה עד וינה, ומשם ברכבות למחנה ההשמדה טרבלינקה.

4. סלובקיה וקרואטיה

לצד מדינות גרורות שהיו תלויות בגרמנים, דוגמת רומניה, בולגריה והונגריה, ייסדו הגרמנים כאמור גם שתי מדינות חסות - סלובקיה וקרואטיה. מדינות אלה, שלא היו קיימות כישויות פוליטיות עצמאיות בתקופה שבין המלחמות, אלא היו מרכיב אתני במדינות רב-לאומית, הפכו לחלק ממדינות ה"ציר" שלחמו עם גרמניה. סלובקיה זכתה באוטונומיה בעקבות הסכם מינכן, והכריזה על עצמאותה, תוך גיבוי גרמני, במרס 1939. לאחר כיבושה של יוגוסלביה, באפריל 1941, החליט היטלר על חיסולה של המדינה כישות מדינית. בשטחי קרואטיה, בוסניה והרצגובינה קמה "המדינה הקרואטית העצמאית". קרואטיה וסלובקיה היו תלויות לחלוטין במשך כל זמן קיומן ברייך הגרמני, וקמו בהן משטרים בעלי צביון טוטליטרי. האנטישמיות בסלובקיה ובקרואטיה ינקה מיסודות דתיים ומסטריאוטיפים רבי שנים. הלאומנים הסלובקים ראו ביהודי ארצם נושאי תרבות זרה, והטיחו בהם שהם דבקים בתרבות ההונגרית ותומכים במשטר הדמוקרטי הצ'כוסלובקי, שחוסל בעקבות הסכם מינכן. הממשלה הקרואטית קבעה לעצמה מטרה לפגוע ביסודות הזרים לרוח המדינה. בשתי המדינות אומצו עד מהרה חוקים אנטי-יהודיים על פי הדגם של חוקי נירנברג, שבמסגרתם ניטלו מן היהודים זכויותיהם האזרחיות והוחלט על סילוקם מהכלכלה.

א. יהודי קרואטיה

זמן קצר לאחר כינונה של קרואטיה פתחו ראשיה ברדיפת היהודים, כחלק מרדיפתם אחר מה שכינו "יסודות זרים" - סרבים, צוענים ויהודים. הפגיעה ביהודים היתה הקשה ביותר, ועד סוף שנת 1941 כלאו הקרואטים במחנות שונים כשני שליש מן היהודים. השיטה האכזרית ביותר הונהגה במחנה יסנובץ', שבו נרצחו היהודים בהמוניהם בידי החיילים הקרואטים. את הרציחות ביצעו הקרואטים בעידודם ובפיקוחם של אנשי הצבא וה-ס"ס הגרמנים. בקיץ 1942 החלו הגרמנים להאיץ בקרואטים לגרש את היהודים. שליחים ממשרדו של אייכמן הגיעו לקרואטיה, ובחודשים אוגוסט 1942 ומאי 1943 שולחו כ-7,000 מיהודי קרואטיה לאושוויץ. רוב הניצולים מקרב יהדות קרואטיה היו אלה שנותרו בשטח השליטה האיטלקי או שהצליחו להימלט לשטח זה. האיטלקים סירבו להסגיר את היהודים שבשליטתם לידי הגרמנים והעניקו מקלט לבורחים. לאחר כיבושה של איטליה והעברת שטחי הכיבוש שלה לידיים גרמניות, הצליחו מקצת היהודים לעבור לסרביה ולהצטרף ליחידות גרילה מקומיות. ההערכה היא שכ-5,000 יהודים ניצלו הודות למעורבות האיטלקית. אחוז היהודים שנרצחו בשטחי קרואטיה העצמאית נאמד בכ-80 אחוזים.

*296*

(בספר תמונה: החיילים הקרואטים עומדים בין הקורבנות שנרצחו על ידם)

(בספר תמונה: כוחות אוסטשה מאלצים יהודים שזה עתה הגיעו למחנה יסנובץ' למסור את חפציהם. היהודי שבצילום, תיאודור גרונפלד מזגרב, אולץ להסיר את טבעת הנישואין שלו. תיאודור ואשתו תרזה נרצחו במחנה)

ב. יהודי סלובקיה

זמן קצר לאתר הקמתה של המדינה הסלובקית הקים הממשל מוסדות מיוחדים, שתפקידם היה להוציא לפועל את המדיניות האנטי-יהודית. רכוש היהודים הופקע, עסקים יהודיים הועברו לבעלים "אריים", ובקיץ 1941 נאסרה על היהודים כניסה למקומות ציבוריים רבים והם חויבו לענוד על זרועם סרט סימון צהוב. הממשל הסלובקי הוציא צו להקמתו של "המרכז היהודי", על פי הדגם של "ההתאחדות הארצית של יהודי גרמניה". מושבו של המרכז היה בברטיסלבה, וסניפיו נקבעו בקהילות יהודיות שונות. המרכז ביקש לטפל בצורכיהם הציבוריים והאישיים של יהודי סלובקיה, אך אולץ לשמש ערוץ להעברת הוראות הממשל ולמילוי תכתיביו ומדיניותו האנטי-יהודית.

הגרמנים דרשו מהסלובקים לספק להם עובדים לתעשיית המלחמה הגרמנית. הסלובקים מצידם הציעו לשלוח יהודים, כחלק ממילוי מכסות העובדים. בעקבות המשא-ומתן עם הגרמנים הוחל בהקמתם של מחנות עבודה ליהודים בסלובקיה. עם גיבוש תוכנית "הפתרון הסופי", הסכימו הסלובקים ללא היסוס לשילוחם של יהודי המדינה. בפברואר 1942 תבע הנציג הגרמני מן הסלובקים את שילוחם של 20,000 צעירים יהודים לצורך "הקמתם של יישובים יהודיים חדשים" במזרח. הסלובקים נתנו לכך את הסכמתם, אך מחשש שתוכניות הגרמנים יותירו בסלובקיה אך ורק יהודים שאינם יצרנים, דרשו הסלובקים את גירוש כל היהודים. סלובקיה היתה המדינה הראשונה מחוץ לשטחי הרייך שממנה נשלחו יהודים לשטחי ה"מזרח". בין מרס לאוקטובר 1942 שולחו מסלובקיה כ-58,000 יהודים. הם היו בין האסירים הראשונים שהגיעו למחנות הריכוז וההשמדה מיידנק ואושוויץ. הגרמנים תבעו מהסלובקים תשלום תמורת העברתם של היהודים. הסלובקים נענו לדרישה ומימנו את ההוצאה מגזל הרכוש היהודי. בתקופת הגירושים ניסו פעילים יהודים לשדל אנשי ממשל סלובקים לפעול למען הפסקת הגירושים. במקביל שילמו גורמים יהודיים כספי כופר לאנשי ה-ס"ס במקום. הגירושים פסקו מסיבות שונות באוקטובר 1942 והתחדשו רק באוגוסט 1944.

בתקופה זו התגבשה בתוך "המרכז היהודי" וסביבו קבוצת פעילים שכינתה עצמה בשם "קבוצת העבודה", ששמה לה למטרה להיאבק למען הצלתם של יהודי סלובקיה הנותרים. בין הפעילים הבולטים בקבוצה היו הרב דב בער וייסמנדל נציג החרדים, וגיזי פליישמן מהתנועה הציונית. אחדים מאנשי הקבוצה ניהלו בתקופה זו מגעים עם נציגו של אייכמן, דיטר ויסליצני, בדבר ביטולם המוחלט של הגירושים מאירופה תמורת כופר כספי שיגויס ממדינות חוץ. תוכנית זו, שנודעה כ"תוכנית אירופה", לא יצאה לפועל מטעמים שונים. ככל הנראה היתה התוכנית ביסודה ניסיון הונאה גרמני.

*297*

(בספר תמונה: גירוש יהודי סטרופקוב שבסלובקיה בידי המיליציה הסלובקית)

(בספר תמונה: התעללות המיליציה הסלובקית ביהודי סטרופקוב שבסלובקיה)

במחנות העבודה ובערים התארגנו צעירים, רבים מהם חניכי תנועות הנוער הציוניות, לקבוצות מחתרת. הם אגרו אמצעי לחימה וסייעו ליהודים מפולין הכבושה להסתנן ולעבור את הגבול לסלובקיה. בפעילות זו שיתפו הצעירים גם אישי ציבור בעלי השפעה בקהילות היהודיות. גרעין המחתרת עשה הכנות לפעילות התנגדות במידה שהשילוחים יחודשו.

באוגוסט 1944 פרצה בסלובקיה התקוממות צבאית נגד הממשל הסלובקי. המתקוממים שאפו לסלק את הממשל הפרו-נאצי, כ-2,500 לוחמים יהודים הצטרפו למורדים; קצתם לחמו גם במסגרת יחידה יהודית נפרדת. המרד סוכל לאחר כשני חודשי לחימה ובמהלכו נהרגו כמה מאות יהודים. שרידי הלוחמים, ובכללם יהודים רבים, נסוגו להרים, כדי להתבצר במקום לאורך זמן. בתקופה קריטית זו הגיעו לסלובקיה חמישה צנחנים מארץ ישראל. הם נטלו חלק בסיוע ליהודים וקיימו קשר עם המורדים והמסתתרים.

עם דיכוי המרד חידשו הגרמנים והסלובקים את שילוח היהודים, וכ-13,000 גורשו למחנות ריכוז והשמדה. כ-100,000 מיהודי סלובקיה נספו בתקופת השואה. מספרם של השורדים היה בין 25,000 ל-30,000 נפש.

5. יוון

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ניסה הממשל היווני לשמור על ניטרליות. האיטלקים דרשו להתיר לכוחותיהם להיכנס למדינה, אבל נתקלו בסירוב יווני. בתגובה פלשו האיטלקים ליוון, אך נתקלו בהתנגדות נמרצת של הצבא היווני. קשיים במערכה ביוון אילצו את היטלר לקחת חלק בלחימה, כדי להבטיח את אגפו הדרומי לקראת הפלישה המתוכננת לברית המועצות. לאחר קרבות עזים, שבהם סייעו הבריטים ליוונים, נכבשה הארץ בידי כוחות "הציר". היא חולקה לשלושה אזורי כיבוש: החבלים הדרומיים, כולל אתונה, נמסרו לשליטה איטלקית; חבליה הצפוניים של יוון, כולל עיר הנמל סלוניקי, עברו לשליטה גרמנית; והבולגרים קיבלו את רוב שטחה של תרקיה ואת מקדוניה.

ביוון כולה חיו כ-76,000 יהודים, מרביתם - כ-56,000 איש - היו תושבי העיר סלוניקי, שנפלה בשטח השליטה הגרמני. במשך דורות היתה סלוניקי מוקד תוסס של חיים ויצירה של יהדות ספרד. סלוניקי נודעה בישיבותיה, בספריותיה ובבתי הדפוס שלה, שעסקו במשך שנים בהדפסתה של ספרות תורנית. בתקופת הפריחה של הקהילה, עד מלחמת העולם הראשונה, ישבו בסלוניקי כ-80,000 יהודים - כמחצית מתושבי העיר. היהודים היו פעילים בכל תחומי הכלכלה, עד שהנמל החשוב של העיר לא פעל בשבת מכיוון שמרבית העובדים בו היו יהודים. מאז מלחמת העולם הראשונה, עם צירופה של סלוניקי ליוון, חלה נסיגה במעמדה של הקהילה. היוונים, שהיו מיעוט בעיר, ניסו להשתלט על כלכלתה ולהקנות לה צביון יווני, והדבר פגע ביהודי המקום. בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה חלה שוב התייצבות במצב הקהילה, ואנשיה המשיכו לקיים את חייהם כפרטים וכציבור בבטחון יחסי. כל זה נחרב לחלוטין בתקופת הכיבוש הגרמני.

בקיץ 1942 נלקחו רבים מיהודי סלוניקי לעבודות כפייה. ב-11 ביולי נצטוו 9,000 גברים בני 18-45 להתאסף בכיכר העיר לצורך רישומם לעבודה.

*298*

כבר שם בוצעו בהם מעשי השפלה והתעללות קשים, שרישומם הכבד ניכר בכינוי שנתנו ליום זה יהודי העיר: "השבת השחורה". היהודים שהתאספו נשלחו לעבודות בנייה קשות, שבמהלכן מתו רבים מהם ורבים אחרים סבלו ממחלות ומאפיסת כוחות. הקהילה נדרשה לשלם דמי כופר גבוהים כדי לפדותם. בינואר 1943 פתחו שלוחות ה-ס"ס בארגון "הפתרון הסופי" בתחום הכיבוש הגרמני ביוון. מפברואר אותה שנה היתה הקהילה בסלוניקי כפופה ליחידת משטרה מיוחדת, שהגיעה למקום לצורך ביצוע הגירושים. בתוך שבועות מעסים הוטלה על היהודים שורה של גזירות, שמבחינתם של הנאצים היו בגדר שלב הכנה לקראת הגירוש. היהודים קיבלו הוראה להתרכז ברבעים מסוימים של העיר; נכפתה עליהם ענידת טלאי צהוב; הוטל עליהם עוצר בערבים ובלילות; והם נדרשו לסמן את עסקיהם ומשרדיהם ולהצהיר על כל הרכוש המצוי בידם. יהודים אלה, שלא ידעו דבר על המתרחש בקהילות היהודיות במזרח היבשת ובמערבה, לא שיערו כי הם עומדים בפני הרע מכל.

ב-15 במרס 1943 יצא המשלוח הראשון של יהודי סלוניקי וסביבתה לאושוויץ. במהלך החודשים מרס-אפריל נשלחו 48,000 יהודים לאושוויץ-בירקנאו. רובם נרצחו מיד עם בואם, ורק 11,000 מהם נשלחו כאסירים למחנות אושוויץ.

ההגעה אל המחנות היתה בבחינת טראומה לכל יהודי אירופה. יהודי יוון נתקלו במספר קשיים ייחודיים: הם התקשו להסתגל לקור העז וכן נתקלו בבעיית תקשורת, שכן איש לא הבין את שפתם. מקצת הנשים הועברו לבלוק הניסויים הרפואיים באושוויץ, ומקצת הגברים נשלחו לפלוגות הזונדרקומנדו בבירקנאו. קבוצה אחת, שמנתה כ-400 אסירים יוונים, נבחרה בקיץ 1944 לעבודה במסגרת הזונדרקומנדו, כדי להחיש את קצב השמדתה של יהדות הונגריה. אנשי הקבוצה סירבו לקבל על עצמם את התפקיד, וכולם הושמדו בתאי הגזים. קבוצת אנשי זונדרקומנדו מיוון היתה בין היוזמים והמשתתפים במרד במשרפה 4 בבירקנאו. איש מן המורדים לא שרד.

מאות מיהודי סלוניקי ניצלו הודות לפקידי הקונסוליה האיטלקית בסלוניקי, שציידו אותם בתעודות איטלקיות מזויפות או סייעו להם לעבור לאיזור הכיבוש האיטלקי. מנהיגים יוונים רבים, וביניהם אנשי אינטליגנציה וכמורה, מחו בפני הממשל היווני ובפני רשויות הכיבוש הגרמניות והאיטלקיות על שילוחם של היהודים. מחאות אלה תרמו ליצירת אווירה אוהדת כלפי היהודים ולנכונות של האוכלוסייה המקומית לסייע להם.

(בספר תמונה: ההתעללות הגרמנית ביהודי סלוניקי, שכונתה "השבת השחורה", 11 ביולי 1942)

עדותו של חיים רפאל

חיים רפאל, יליד סלוניקי, ניצל לבדו ממשפחה בת שבע נפשות. רפאל נשלח לאושוויץ כנער בן 19 והועבר בסוף 1944 למחנות בגרמניה. הוא שוחרר בטרזינשטט במאי 1945.

נולדתי בסלוניקי ב-1924 בבית חם ומסורתי, הורי היו צעירים יחסית ומלאי מרץ. אהבתי אותם. היום אני מנסה להיזכר בהם מדי פעם, אבל השכחה גוברת. הדבר היחיד שאיני מצליח לשכוח הוא עבר האימים שלי. עם העבר הנורא הזה אני חי בזכרון מתמשך...

(עם הכיבוש הגרמני) המצב בסלוניקי הידרדר. אנשים ממש מתו ברעב ברחובות... ואנחנו, אז ילדים קטנים, כשבידינו מעט ידע במסחר, דאגנו לצורכי המשפחה. המטרה היתה להשיג לחם... אחי, דוד רפאל, ואני רוקנו את חנות הפחם של אבא והתחלנו למכור שם יין, שמילאנו בבקבוקי בירה. את היין הזה מכרנו לגרמנים שהשתכנו בבית משפחת אלבו. ההסתגלות המהירה שלנו למצב סייעה לנו להחזיק את הבית במצב סביר... השמועות בעיר היו זוועתיות. היתה לנו שכנה אחת נוצריה, שעבדה בנקיון במטה הגסטאפו. היא סיפרה לנו בפעם הראשונה שעומדים לשלוח אותנו לפולין. היינו בהלם. המשפחה היתה עצבנית מאוד... לא תיארנו לנו שהגרמנים יקצו משאבים כדי להעביר אותנו לפולין. אמרנו בליבנו, הרי הם עסוקים במלחמה, ולא

*299*

יתכן שיתפנו לטפל בנו. באוגוסט 1942 נאספו כל המבוגרים בני 18-45 ב"כיכר החירות", ושם נפגשו בפעם הראשונה עם הפרצוף הגרמני. זה היה נורא. חום של אוגוסט, מכות, השפלה, בושה. היתה שם דממת מוות. היכו אותי מכות רצח, כי רציתי לסייע לבחור שהתעלף בחום. חודש ימים הייתי מרותק למיטה בשל אותן מכות...

בסוף פברואר 1943 נאסר עלינו לעבור במדרכה שליד החנות של אבי. באותם ימים סומנה החנות במגן דוד שחור, והיהודים בטלאי צהוב. אז כבר פעל גטו הברון הירש. גם אנחנו הוכנסנו לשם. הבית המסורתי החם והאהוב ננטש. העזיבה היתה לנו טרגדיה. הורשינו לקחת איתנו 20 קילוגרם ציוד אישי לכל אדם... נפוצו שמועות שלוקחים אותנו לפולין ברגל. התארגנו ויצאנו לגטו... בגטו הוחלף כספנו היווני בזלוטים פולניים, ומרבית הזמן המתנו להוראה לזוז... הנסיעה היתה חווית אימים. דוחק, זוהמה, בושה...

לבסוף הגענו בלילה אל המחנה. אני אחזתי בידי את האקורדיון שלי, אבל בתוך כמה רגעים נעלמו חפצי המשפחה. דאגתי לאחי הנכה וביקשתי מגרמני אחד שהיה במקום שידאג לאחי. הוא העלה אותו על משאית, ורק לאחר זמן התברר שזו היתה המשאית שנסעה אל המשרפות... אחיותי ואמי נעלמו גם הן מעיני. לא הבנתי מה קורה בכלל. הצטרפתי לשורה שעמדו בה אבי ואחי הקטן דוד... הופשטנו לגמרי ונשארנו בנעליים וחגורה...

(בספר תמונה: גירוש יהודי סלוניקי לאיזור הגטו ברובע הברון הירש בעיר, פברואר 1943)

שאלות

1. הרומנים "טיפלו" בדרך שונה ביהודי השטחים ה"משוחררים" וביהודי הרגאט וטרנסילבניה.

א. סקרו את המדיניות האנטי-יהודית בכל אחד מן האזורים.

ב. מה היו הסיבות למדיניות השונה שבה נקטו הרומנים?

2. כיצד השפיעו יחסיה של הונגריה עם גרמניה על גורלם של היהודים?

3 סלובקיה וקרואטיה היו שתי מדינות חדשות שהקימו הגרמנים. כיצד השפיעה עובדת היותן מדינות לאום חדשות, שהוקמו מתוך מדינות רב-לאומיות, על יחסן למיעוט היהודי?

4. מה היו הסיבות לשיעור ההישרדות הנמוך של יהודי יוון?

5. הסתכלו במפה שבראשית הפרק - האם ניתן למצוא קשר בין מידת הריחוק מגרמניה להיקף ההשמדה במדינות הגרורות?

באיזור הכיבוש האיטלקי סירבו אנשי הממשל והצבא להסגיר את היהודים שישבו בשטחם. עם כניעתה של איטליה, בספטמבר 1943, עברו גם החבלים הדרומיים לשליטה גרמנית. אנשי גסטאפו, מן המדור של אדולף אייכמן, הגיעו לאיזור כדי לארגן את גירוש היהודים. אך הגרמנים התקשו ללכוד את רוב היהודים בחבלים אלה. רבה של אתונה, הרב אליהו ברזילי, סירב בתוקף לשתף פעולה עם הנאצים ופעל רבות למילוטם של יהודים להרים, בסיועם של הפרטיזנים ושל המחתרת המקומית. עם בוא הידיעות על המתרחש באיזור הכיבוש הגרמני חיפשו היהודים דרכי מילוט, והיוונים סייעו להם במציאת מקומות מחבוא.

לפי הנתונים שבידינו, שולחו כ-54,500 מיהודי יוון לאושוויץ, ורק חלק קטן מהם, כפי הנראה לא יותר מחמישה אחוזים, ניצל.

*300*

ב. יהודי צפון אפריקה בתקופת השואה

*300*

הגדרות

- השפעת המשטרים השונים - איטליה וצרפת

- המחתרת היהודית באלג'יר

- שלטון נאצי ישיר בתוניס

- עבודת כפייה

שאלות פתיחה

1. כיצד השפיעו המלחמה ורדיפות היהודים על הקהילות היהודיות בצפון אפריקה?

2. מה היתה השפעתם של המשטרים האירופיים על גורל היהודים במדינות צפון אפריקה

3. מה גרם להבדלים בין מדינה למדינה?

1. בקצה זירת המלחמה

הרחק מזירת הרצח ומן החזית האירופית, בקצה אזורי הלחימה, ישבו יהודי צפון אפריקה. רוב שנות המלחמה היו בעבורם שנים של מצוקה, של אפליה ושל רדיפות, אך גורלם שפר עליהם בהרבה לעומת הזוועות שפקדו את יהודי אירופה בשנות המלחמה.

המציאות השונה שבה מצאו עצמם יהודי צפון אפריקה לעומת יהודי אירופה נובעת מן התנאים השונים ששררו בשני המקומות. עד שנת 1943 חיו רוב יהודי המגרב (צפון-מערב אפריקה) תחת שלטון צרפתי, ללא מגע ישיר עם גרמניה הנאצית. ואולם, למן כניעתה של צרפת וכינונה של ממשלת וישי ברוב חלקי המדינה, בשנת 1940, עברו גם רוב יהודי צפון אפריקה לחיות תחת שלטונו של ממשל זה, והחלו לסבול מאפליה, משלילת זכויות ומרדיפות על רקע גזעי.

האנטישמיות לא היתה זרה ליהודי צפון אפריקה בכלל וליהודי אלג'יריה בפרט. בעקבות "צו כרמיה" משנת 1870, שהעניק אזרחות לכל יהודי אלג'יריה, פשטה האנטישמיות בקרב המתיישבים האירופים במדינה. הם קראו לביטולו של הצו ושללו מטעמים גזעניים את זכותם של היהודים להגדיר עצמם כצרפתים. גילויי האנטישמיות באלג'יריה הגיעו לשיאם בשנות התשעים של המאה ה-19, בין השאר בהשפעת פרשת דרייפוס, ובאו לידי ביטוי גם בהקמתן של אגודות אנטי-יהודיות בכל רחבי אלג'יריה. הגל האנטישמי שכך בתחילת המאה ה-20, בעקבות ירידת קרנם של האנטישמים עם זיכויו של דרייפוס בצרפת. ואולם, בשנות השלושים קיבלה האנטישמיות תנופה חדשה. אם לקראת סוף המאה ה-19 פעלו האנטישמים באלג'יריה בעיקר בקרב האוכלוסייה האירופית, הרי בשנות השלושים שאפו האנטישמים לטפח גם "אנטישמיות ערבית", תוך ניצול הסכסוך היהודי-הערבי בארץ ישראל ומאורעות 1936-1939. התעמולה האנטישמית בשנות השלושים נתנה את אותותיה גם במרוקו ובתוניסיה, אם כי בעוצמה פחותה. הגילויים האנטי-יהודיים בארצות המגרב בשנים אלה ניזונו משני גורמים מרכזיים שנשתלבו יחד: התעמולה האנטישמית שהגיעה מגרמניה, והתעוררות התודעה הלאומית בארצות המגרב בפרט ובעולם הערבי בכלל. המוסלמים בארצות המגרב, בעיקר המשכילים, ראו ביהודים משתפי פעולה עם הקולוניאליזם הצרפתי, והזדהו עם ערביי ארץ ישראל במאבקם נגד הציונים והבריטים. הצעדים האנטי-יהודיים שנקטה ממשלת וישי בארצות המגרב נבעו גם מניסיון לרצות נטיות אנטי-יהודיות מקומיות. כך, לדוגמה, החוקים האנטי-יהודיים שפורסמו בצפון אפריקה בסתיו 1940 באו על רקע הסתה אנטי-יהודית מקומית, שנמשכה תקופה ארוכה קודם לכן. גם ביטול "צו כרמיה", משנת 1870 שהעניק אזרחות למקצת יהודי צפון אפריקה, ביטא היענות להתנגדותה ארוכת השנים של האוכלוסייה המקומית לצו זה.

רוב חלקיה של צפון אפריקה היו בשנות המלחמה תחת שלטון וישי, וצבאות גרמניים אף כבשו חלקים מאיזור זה בשלבים מאוחרים יותר של המלחמה. משום כך, על אף השוני בגורלם, לא היו יהודי צפון אפריקה מנותקים מן המציאות באירופה, וסיפורם בשנים אלה נובע אף הוא מן האיום שארב לכלל היהודים בתקופת השואה.

2. אלג'יריה

צרפת כבשה את אלג'יריה באמצע המאה ה-19. ערב מלחמת העולם השנייה היו אזרחי צרפת במדינה כשמינית מכלל התושבים, והיהודים, שמספרם היה כ-120,000, היו כ-1.5 אחוזים מהאוכלוסייה. תחת השלטון המוסלמי, שקדם לכיבוש הצרפתי, היה ליהודים מעמד של

*301*

"ד'מי" (בני חסות), כבמדינות מוסלמיות ארורות, והם היו מוגנים אך מופלים לרעה ולעתים נרדפים. בתקופת השלטון הצרפתי השתפר מעמדם, בפרט לאחר ש"צו כרמיה" העניק להם אזרחות ב-1870. כאמור, החלת האזרחות על יהודי אלג'יריה הביאה לגילויי אנטישמיות בקרב המתיישבים האירופים, והדברים גלשו גם לפסים אלימים. מערכות הבחירות הפכו לזירות של תעמולה אנטישמית ובמהלכן נשמעה התביעה לביטול צו כרמיה ולשלילת זכויותיהם הפוליטיות של היהודים. התעמולה האנטישמית שגאתה בצרפת במהלך משפט דרייפוס השפיעה גם היא על גל האנטישמיות באלג'יריה בסוף המאה ה-19. הממשל הצרפתי פעל לדיכוי התנועה האנטישמית, מחשש לאובדן השליטה במדינה, וכאשר זוכה דרייפוס בצרפת החלה לדעוך האנטישמיות באלג'יריה, בשנים הראשונות של המאה ה-20. תחייתה של האנטישמיות במהלך שנות השלושים מקורה גם בהשפעות התעמולה הנאצית שחדרו לאיזור. התועמלנים האנטישמים ניסו לגייס גם את האוכלוסייה המקומית למאבק האנטי-יהודי, אך חוץ מפרעות שהתרחשו בקונסטנטין באוגוסט 1934, והביאו למותם של 23 יהודים ולפציעתם של רבים אחרים, קשה להצביע על שינוי של ממש ברקמת היחסים בין האוכלוסייה המוסלמית המקומית לבין הקהילה היהודית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.

על פי הסכם שביתת הנשק בין צרפת לגרמניה, נותרה צפון אפריקה כולה תחת שלטונה של "צרפת הלא-כבושה" - צרפת של וישי. את תשומת ליבה של ממשלת וישי משכה במיוחד אלג'יריה, שכן היא נחשבה חלק בלתי נפרד מצרפת, והיהודים שבה היו כאמור אזרחי צרפת. החקיקה והתקנות השונות הביאו את היהודים באלג'יריה למצב דומה מאוד לזה של היהודים בצרפת של וישי. הצעדים האנטי-יהודיים של משטר וישי באלג'יריה, בדומה ליתר ארצות צפון אפריקה, נבעו ממספר מניעים:

1. גישה גזענית ואנטישמית של המשטר.

2. הרצון למלא את רצונם של התושבים האירופים, שהיו בחלקם הגדול בעלי נטיות אנטישמיות.

3. רצון לזכות באהדתה של האוכלוסייה המוסלמית, שהשלטון הצרפתי לא בטח בנאמנותה.

"צו כרמיה" בוטל ב-7 באוקטובר 1940. כעבור ימים ספורים פורסם צו נוסף, "תקנון היהודים בצרפת", שהחיל על יהודי אלג'יריה את ההגבלות והאיסורים שהוחלו על יהודי צרפת עצמה. בשנתיים שלאחר מכן הוצאו צווים חדשים ותקנות אנטי-יהודיות נוספות. גזירות אלה כללו אריזציה של הרכוש היהודי, הגבלות על השתתפות של יהודים במוסדות חינוך ובמסגרות חברתיות ותרבותיות אחרות, והכנות להקמת יודנראט מקומי; הכנות אלה לא יצאו לפועל, עקב חדירת כוחותיהן של בעלות הברית למדינה ב-8 בנובמבר 1942. עשרות מחנות הוקמו בצפון אפריקה, ואלפי יהודים נשלחו אליהם, אם בעוון פעילות מחתרתית ואם בגלל פעילות בשוק השחור. במחנה בדו, למשל, שהוקם סמוך לעיר סידי בן אל-עבאס, רוכזו חיילים אלג'יראים ממוצא יהודי, ואולצו לבצע עבודות כפייה קשות.

יהודי אלג'יריה, שהיו מעורים בחברה הצרפתית-האלג'יראית, התקשו להאמין שחוקי הגזע הוטלו ביוזמת צרפת, ורבים נטו לחשוב שהם הונהגו בלחץ הגרמנים. לכן, על אף הפגיעות החוזרות בהם, נשארו רובם ככולם נאמנים לצרפת, ורבים מהם הצטרפו לתנועת המחתרת הצרפתית, שהחלה להתגבש כבר בסוף 1940. השפעתם במחתרת היתה כה בולטת, עד שכמעט ניתן להתייחס למחתרת באלג'יריה כאל תנועה יהודית - אם כי מניעיה לא היו יהודיים בעיקרם. המחתרת אורגנה בראשיתה ביוזמת מספר צעירים יהודים, קצתם קצינים לשעבר בצבא הצרפתי. במקביל התארגנו קבוצות מחתרת יהודיות נוספות ברחבי אלג'יריה, ובמהלך שנת 1942 התאגדו כל ארגוני המחתרת היהודיים. הם יצרו קשר עם קציני צבא צרפתים ועם אנשי השירות החשאי, על אף חילוקי הדעות עם ממשל וישי, מכיוון שרק כך יכלו ליצור קשר עם הכוחות האמריקניים. קבוצות המחתרת הללו מילאו תפקידים שונים בזמן פלישת בעלות הברית לצפון אפריקה (מבצע לפיד).

(בספר תמונה: נחיתה הכוחות האמריקניים בחופי אלג'יריה, נובמבר 1942)

שאלה

אילו ציפיות עורר מראה חיילי הצבא האמריקני בקרב יהודי אלג'יריה ומדוע נכזבו ציפיות אלו?

*302*

עם זאת, סופו של שיתוף הפעולה עם האמריקנים היה מאכזב מבחינתם של אנשי המחתרת היהודים. בסוף 1942 הגיעו האמריקנים לידי הסכם הפסקת אש עם השלטונות הצרפתיים המקומיים. ההסכם קבע, שמשטר וישי בצפון אפריקה יישאר על כנו, ובכלל זה התקנות האנטי-יהודיות. רק במרס 1943, בעקבות לחץ ציבורי ועיתונאי בארצות הברית, דרשו השלטונות האמריקניים מן הממשל הצרפתי בצפון אפריקה לבטל את חוקי הגזע. החוקים אומנם בוטלו, אך "צו כרמיה" לא נתקבל מחדש. ב-30 במאי קיבל לידיו הגנרל שארל דה-גול, שעמד בראש צרפת החופשית שהתנגדה למשטר וישי, את השלטון באלג'יריה, אבל גם הוא נמנע מלבטל את החלטת קודמו. רק אחרי שלושה חודשים הודיע דה-גול על החזרת "צו כרמיה" על כנו.

גם אחרי שהוסרו כל היסודות של משטר וישי בצפון אפריקה, לא שבו חייהם של היהודים לקדמותם. שנות המלחמה ערערו את כל היסודות שהגנו בעבר על הקיום היהודי. יחסיה של האוכלוסייה היהודית עם השכנים המוסלמים הלכו והתדרדרו, בעיקר על רקע הסכסוך היהודי-הערבי, שהלך והחריף בארץ ישראל.

3. מרוקו

במרוקו חיו ערב מלחמת העולם השנייה למעלה מ-200,000 יהודים, רובם המכריע תחת שלטון צרפת (איזור קטן בצפונה של מרוקו היה נתון לשליטה ספרדית, ורק יהודים מעטים גרו בו). השלטון הצרפתי השפיע על הקהילה היהודית במרוקו השפעה כפולה: מצד אחד, מעמדם של היהודים בקרב האוכלוסייה הכללית השתפר, והם הושפעו פחות מן היחסים המקובלים בין המוסלמים לבין בני חסותם (הד'מי). מצד שני, נפגע המבנה הכלכלי המסורתי של היהודים, שרבים מהם היו לפני הכיבוש הצרפתי מלווי כספים, רוכלים ובעלי מלאכה. גם האוטונומיה הפנימית של הקהילה נחלשה בהשפעת הצרפתים, והיא היתה נתונה יותר לפיקוחם של השלטונות. על אף התמורות הללו, גילה הציבור היהודי במרוקו יחם חיובי לשלטון ולתרבות הצרפתיים, ואף תמך במגמות הקידום והמודרניזציה.

בשנות השלושים הקימו התושבים האירופים במרוקו ארגונים אנטי-יהודיים שונים. ואולם, השפעתה של האנטישמיות האירופית היתה פחותה במרוקו מאשר באלג'יריה, כנראה בשל מעמדה המיוחד של המדינה, שהיתה ארץ חסות ולא מושבה צרפתית, ומכיוון שהיהודים לא היו אזרחי צרפת אלא נתיני ממלכת מרוקו עצמה.

הקהילה היהודית במרוקו לא נשארה אדישה לתעמולה האנטישמית המתנהלת נגדה. אחת התגובות הבולטות היתה הטלת חרם מוחלט על סחורות מגרמניה, דבר שלא היה לשביעות רצונם של שכניהם המוסלמים. כאשר היה ברור שעומדת לפרוץ מלחמה, הביעו יהודים רבים את רצונם להתגייס לצבא הצרפתי כדי להילחם בגרמנים. רק מעטים גויסו בפועל, מכיוון שהצרפתים חששו הן מתגובות האוכלוסייה הערבית והן מאלה של האוכלוסייה האירופית, שחלקה היה בעל נטיות אנטישמיות. לאחר פרוץ המלחמה, ובעיקר אחרי מאי 1940, גבר מסע התעמולה האנטישמי בכל ערי מרוקו.

הרוחות הסוערות נרגעו רק עם כינון משטר וישי ולאחר שפורסמו התקנות האנטי-יהודיות הראשונות באוקטובר 1940. אלה הוחלו, כאמור, על כל יהודי צפון אפריקה, ויהודי מרוקו בכללם. ההגבלה על מספר היהודים העוסקים במקצועות חופשיים, או על מספרם במוסדות החינוך, השפיעה על יהודי מרוקו באופן פחות קשה מאשר על יהודי אלג'יריה, שכן במרוקו למדו מרבית התלמידים היהודים במוסדות חינוך יהודיים של חברת "כל ישראל חברים", ורק מעטים מן המפרנסים היו בעלי מקצועות חופשיים. הנפגעים העיקריים מחוקים אלה בקרב יהודי מרוקו היו דווקא תושבי הערים, שבאו במגע רב יותר עם התרבות הצרפתית. רוב היהודים המסורתיים יותר, שהתגוררו ביישובים כפריים והיו מעורים פחות בחברה ובתרבות הצרפתיים, סבלו מכך פחות.

בחודשים שקדמו לפרוץ המלחמה, וכן מיד אחרי כניעתה של צרפת, הגיעו למרוקו פליטים יהודים רבים מאירופה. בשנים 1941-1942 הצטרפו אליהם אלפי יהודים שנמלטו מצרפת הכבושה. קצתם מצאו מקלט בקהילות היהודיות המקומיות, אך רבים אחרים הובלו למחנות מעצר. ערב הפלישה האמריקנית לצפון אפריקה, ב-8 בנובמבר 1942, ישבו במחנות שהוקמו באלג'יריה ובדרומה של מרוקו קרוב ל-4,000 אסירים יהודים. עם זאת, כ-10,000 פליטים הגיעו לצפון אפריקה והמשיכו הלאה, בלא שמצאו עצמם במחנות של ממשל וישי.

מצב היהודים לא השתנה בהרבה לאחר פלישת האמריקנים לצפון אפריקה. במספר מקומות אף קרה ההיפך: דווקא לאחר הפלישה האמריקנית סבלו היהודים מפרעות, מצד אנשי הימין הצרפתי, בשילוב עם האוכלוסייה המוסלמית. בקזבלנקה, למשל, היו פרעות אנטי-יהודיות מיד לאחר המצעד הראשון של הכוחות האמריקניים בעיר. הפורעים תקפו עוברים ושבים יהודים וחיללו בתי כנסת ברובע היהודי. פרעות נוספות נערכו ברבאט, במכנאס ובפאס, ונמשכו גם לאחר ביטול חוקי הגזע במרס 1943. עד 1945 הוסיפו היהודים לסבול מהקצבת מזון חמורה במיוחד, שנוהלה על פי קריטריונים גזעניים שנקבעו עוד בימי

*303*

משטר וישי ואומצו על ידי הממשל הצרפתי החדש. גם אסירי מחנות העבודה השתחררו רק זמן רב לאחר הפלישה האמריקנית.

4. לוב

הקהילה היהודית בלוב היתה הקטנה ביותר בצפון אפריקה מבחינה מספרית, אך הגדולה ביותר מבחינת שיעורה באוכלוסייה. ערב פרוץ המלחמה ישבו בלוב כ-30,000 יהודים, שהיו כ-4 אחוזים מכלל התושבים. יותר מ-50 אחוזים גרו בטריפולי, כ-10 אחוזים בבנגאזי, והשאר ביישובים קטנים יותר.

לוב היתה נתונה לשלטון איטלקי, שהשפעתו על היהודים היתה פחותה מזו של השלטון הצרפתי על שאר יהודי המגרב. במשך כל שנות שלטונם בלוב לא גיבשו האיטלקים מדיניות ברורה ביחס ליהודים. אחדים חשבו שיש לקדם את היהודים, ואחרים חששו שהעדפת היהודים תעורר את זעמם של התושבים המוסלמים.

ב-1935 נגזרה על יהודי לוב "גזירת השבת", שעל פיה חויבו סוחרים יהודים לפתוח את חנויותיהם בשבת. נראה שגזירה זו היתה יוזמה מקומית, ולא הוראה מרומא. ואכן, כאשר ביקר מוסוליני בלוב, בשנת 1937, הוא נפגש עם נציגי הקהילה היהודית והבטיח שהמשטר יכבד את מסורות הקהילה. באותה שנה בוטלו העונשים שהוטלו על סוחרים יהודים שהפרו את "גזירת השבת".

ב-1938 החלה איטליה להתקרב במדיניות החוץ שלה לגרמניה הנאצית. אף על פי כן, השתדלו השלטונות המקומיים בלוב, בראשות המושל איטאלו בלבו, שלא לתת ביטוי לקו האנטי-יהודי שהסתמן ברומא. ככלל, נראה שהיהודים סבלו פחות מפגיעות של הפאשיסטים האיטלקים מאשר מהתקפות של התושבים המוסלמים, שפיתחו יחס עוין יותר ויותר על רקע הסכסוך הגובר בארץ ישראל. היחידים שנפגעו מחוקי הגזע האיטלקיים היו דווקא היהודים אזרחי איטליה, שפוטרו ממשרותיהם בשירות הציבורי.

(בספר תמונה: נגר יהודי מטריפולי, ראשית שנות העשרים)

במחנה הריכוז ג'אדו שבלוב

סיימתי כיתות א' וב'. בית הספר היהודי בבנגאזי נסגר כשהגעתי לכיתה ג'. השנה היתה 1941. אני זוכרת את ה"חולצות השחורות" בוזזים חנויות. לאבא שלי היה מפעל למשקאות שנפגע. זה היה נורא. הם נכנסו לבית שלנו וגנבו את כל רכושנו, אפילו את החליפות של אבא, מסמכי בנק, הכל. בזמן ההפצצות נמנעה מאיתנו הישיבה במקלטים, בשל היותנו יהודים. הסתתרנו בחדר מתים...

בסופו של דבר תפסו אותנו ושלחו אותנו למסע של חמישה ימים במשאיות ענק, צפופים כמו סרדינים. לא היה לנו שום מושג לאן לוקחים אותנו. מאז אותו היום הורי הפסיקו לצחוק, לחייך או לאכול... כאשר הגענו למחנה הריכוז ג'אדו ב-1942, נתנו לנו חצי לחמניה ממולאת. המים היו מזוהמים. במשך עשרת החודשים שבהם שהינו שם, 600 איש מתו מטיפוס ומרעב. גם אני חליתי ממש לפני ששחררו אותנו. הבריטים טיפלו בנו. לאמי ולאחי לא היה כזה מזל. אמי מתה, ועד היום לא ברור לי ממה. אחי שחלה בטיפוס, נפטר לאחר שחרור המחנה...

יום אחד הלך אבי לגדר, למקום שבו ערבים מקומיים היו מבריחים מזון לאסירים תמורת זהב. הוא חזר משם עם אבטיח. השומר מצויד בשוט, תפס אותו ואילץ אותו להקיף את המחנה בלי חולצה בחום הקופח, כשידיו קשורות. תוך כדי הריצה הוא הולקה שוב ושוב. אני ראיתי את זה. לא הזלתי דמעה אחת ולא הוצאתי הגה. כך גם אבא שלי...

פעם הורו לנו לצאת אל החצר, והודיעו לנו שהגיעה פקודה להרוג אותנו. אחרי שלוש שעות חמות בשמש, אמרו לנו שהמארשאל מחכה לשיחת טלפון ממוסוליני בכבודו ובעצמו, שאמור להודיע לו אם להמשיך בתהליך או לא. כאשר לבסוף הכריזו שהעניקו לנו את חיינו במתנה, העיר המארשאל: "זה ממילא היה מבזבז כדורים".

מתוך: עדותה של איריס מוסרי, מבנגאזי שבלוב, יד ושם, 6 (1997).

*304*

(בספר צילום: הקהילה היהודית של טריפולי מקבלת את מוסוליני בעת ביקורו ברובע היהודי, לוב, מרס 1937 - היעזר במנחה)

שאלה

על פי הצילום, האם השלטון הפאשיסטי נתפס כאיום או כגורם חיובי?

(בספר תמונה: ניצולים ממחנה הריכוז ברגן בלזן בדרכם ללוב)

ב-1942 נשלחו כל יהודי לוב בעלי דרכונים בריטיים למחנות עבודה באיטליה, וב-1944 הם הועברו למחנה הריכוז ברגן-בלזן. כעבור שישה חודשים שוחררו בידי צבאות רעלות הברית.

(בספר תמונה: שברי מצבות מבית הקברות היהודי ההרוס בטריפולי)

בית הקברות נהרס ב-1942 בידי הצבא הגרמני, שהקים במקום ביצורים.

שאלה

מדוע נתפס יחס השלטונות האיטלקיים ליהודים משנת 1940 כיחס משפיל במיוחד?

עד להצטרפותה של איטליה למלחמה, ב-10 ביוני 1940, המשיכו גם מאות היהודים אזרחי צרפת ובריטניה לשבת בלוב ללא הפרעה. אך עם הצטרפותה של רומא למלחמה, קיבלו השלטונות בלוב הוראה לכלוא את היהודים הזרים במחנה ריכוז שהוקם בג'אדו, כ-150 קילומטר מהעיר טריפולי. ואולם, הוראה זו בוצעה באופן חלקי בלבד.

לאחר שהמושל בלבו נהרג בתאונת מטוס, ב-28 ביוני 1940, חל שינוי לרעה במצבם של יהודי לוב. אנשי "החולצות השחורות" הפשיסטים האשימו את היהודים באגירת מזון ובריגול לטובת הבריטים. ב-9 בדצמבר 1940 פתחו הבריטים במתקפה על האיטלקים, וכבשו כעבור חודשיים את איזור קירינאיקה, לרבות בירתה בנגאזי. בעקבות הנצחונות הללו החריפה ההסתה האנטי-יהודית. הגרמנים שלחו את פילדמרשל רומל לסייע לכוחות האיטלקיים, ובאפריל-מאי 1941 נאלצו הבריטים לסגת מאיזור קירינאיקה ולשוב למצרים. האיטלקים, ששבו ללוב, האשימו את היהודים בשיתוף פעולה עם הבריטים, ועל כמה יהודים הוטלו עונשים

*305*

כבדים. יהודים בעלי אזרחות זרה גורשו מלוב או נכלאו במחנות הסגר, ביניהם כ-300 יהודים אזרחי בריטניה שגורשו למחנות באיטליה. לאחר שהגרמנים כבשו את צפון איטליה, בשנת 1944, הם הועברו למחנה הריכוז ברגן-בלזן.

בחודשים יוני-דצמבר 1942, בעקבות קרבות רבים באיזור קירינאקיה, הוצאו צווים אנטי-יהודיים רבים שפגעו בכל יהודי לוב. הוטלו עליהם הגבלות חמורות בתחום הפעילות המסחרית והחזקת נכסי דלא ניידי, והגברים היהודים חויבו לעבוד בעבודות כפייה.

במשך שנות המלחמה נכלאו יהודי לוב בשני סוגים של מחנות:

א. מחנות הסגר של נתיני אויב, יהודים ולא-יהודים, שנחשדו בפעילות עוינת. מחנות אלה פעלו מספטמבר 1940 ועד הכיבוש הבריטי בינואר 1943. תנאי המעצר בהם לא היו חמורים: השומרים האיטלקים גילו יחס אנושי לעצורים, ומשפחות הורשו לבקר את העצורים ולהביא להם מזון וכסף.

ב. מחנות כפייה, שהוקמו ב-1942 ליהודים בלבד, בשל המצב בחזית והצורך הגובר בכוח עבודה. מחנות אלה, שהגדולים שבהם היו בסידי אל-עזיז, בבוקבוק ובג'אדו, היו קשים יותר.

הקשה ביותר היה ג'אדו. מתוך 2,600 יהודים שהובאו לשם, מתו כ-500 מתשישות, מרעב וממחלות.

(בספר תמונה: יהודים בדרכם לעבודת כפייה, תוניסיה, חורף 1943)

(בספר תמונה: "קינת היטלר"

יצירה ספרותית עממית שכתב בערבית יהודית יוסף ביז'אוי, תוניסיה, בימיה הראשונים של השליטה הנאצית במדינה.

5. תוניסיה כמקרה של כיבוש נאצי ישיר

כמו מרבית מדינות המגרב, גם תוניסיה היתה נתונה לשלטון קולוניאלי צרפתי מאז שלהי המאה ה-19. בניגוד למציאות באלג'יריה, וחרף לחצם של יהודי צרפת, סירבו השלטונות הצרפתיים להעניק ליהודי תוניסיה אזרחות צרפתית גורפת, והיא הוענקה לאלפים בודדים בלבד ערב מלחמת העולם הראשונה.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה התגוררו בתוניסיה כ-85,000 יהודים - 2.7 אחוזים מכלל האוכלוסייה. למעלה ממחציתם התגוררו בבירה, תוניסיה, והשאר התרכזו במספר קטן של יישובים. בשל ריכוזיות זו של יהודי תוניסיה, הם הושפעו ממגמות המודרניזציה באופן מקיף יותר מאשר שאר יהודי המגרב. הדבר בא לידי ביטוי בתסיסה רעיונית ופוליטית: ציונים, סוציאליסטים וקומוניסטים השאירו את חותמם על החיים היהודיים בתוניסיה.

*306*

עד נובמבר 1942 היה גורלם של יהודי תוניסיה דומה במידה רבה לזה של יהודי מרוקו, מאחר שאף הם היו נתיני ארצם ולא אזרחי צרפת. כניסתה של צרפת למלחמה ב-1940 עוררה בקרב יהודי תוניסיה רגשות פטריוטיים. הקהילה המאורגנת קיימה מספר משמרות תפילה למען נצחון צרפת, וקראה ליהודים לרכוש אגרות חוב של ממשלת צרפת כדי לתמוך במאמץ המלחמתי.

גם ליהודי תוניסיה, כמו ליהודי מרוקו ואלג'יריה, ציפתה אכזבה עם כינונה של ממשלת וישי, והטלתם של חוקי הגזע והתקנות האנטי-יהודיות. יחד עם זאת, נהנו יהודי תוניסיה מעמדתו של המושל אסטבה, נוצרי אדוק, שנטה לא להוציא אל הפועל את הצווים האנטי-יהודיים אלא באופן חלקי בלבד. עד מרס 1942 הצליח אסטבה לעכב את הצווים העיקריים שהיו קשורים ב"תקנון היהודים", ובמספר הזדמנויות אף גילה יחס אוהד לקהילה היהודית. היהודים זכו ליחס טוב גם מצידו של ה"בי" מונצף ומצדם של הנציגים האיטלקיים במדינה, והם הכשילו את הפעלת חוקי הגזע. האיטלקים סייעו, למשל, להכשלת תוכניות האריזציה של הרכוש היהודי שתכננו שלטונות וישי בתוניסיה.

ב-9 בנובמבר 1942 חלה תפנית בעלת משמעות בגורלם של יהודי תוניסיה: כוחות גרמניים ואיטלקיים נכנסו למדינה, בתגובה על פלישת בעלות הברית למרוקו ולאלג'יריה. עובדה זו הביאה לכך שגורלם של יהודי תוניסיה בשנות המלחמה נבדל מזה של שאר יהודי המגרב, מאחר שהם היו היחידים שסבלו מכיבוש נאצי ישיר. עם זאת, מעמדם של הגרמנים במדינה היה רופף מבחינה צבאית ומדינית, והאוכלוסייה התוניסאית נמנעה מלשתף עימם פעולה ככל שהתגלו חולשותיהם של הכובשים הגרמנים.

ואולם, בכל הקשור לנושא היהודי גילו הגרמנים נחישות ועקביות. אם בנושאים אחרים השאירו הגרמנים סמכויות רחבות בידי מוקדי כוח שונים במדינה, הרי בכל הנוגע ליהודים הם נטלו לעצמם את כל הטיפול בנושא. הם הקימו בתוניסיה מסגרות מיוחדות לטיפול ביהודים. הם שלחו ממונה מיוחד מטעם ה-ס"ס לנושא היהודי, את ולסר ראוף, שלקח חלק פעיל בייצור משאיות הגז ושיגורן ליעדיהן בסוף 1941 ובתחילת 1942. המדיניות האנטי-יהודית של הגרמנים בתוניסיה נבעה מן התפיסה האידיאולוגית הנאצית, שראתה ביהדות כולה אויב מרכזי ועיקש. ממשלת איטליה דרשה מן הגרמנים עוד בספטמבר 1942 שלא יפעילו כלפי יהודי תוניסיה בעלי נתינות איטלקית את הגזירות הגזעיות שתכננו להחיל על כלל יהודי המדינה. שר החוץ הגרמני ריבנטרופ נאות בינואר 1943 לדחות בחודשיים את יישומם של חוקי הגזע על נתינים איטלקים.

הוא כתב על כך לשגריר הגרמני ברומא:

אבקשך להדגיש את גודל הסכנה הטמונה ביהודים בכל אתר ואתר. סכנה זו גדולה עוד יותר באזורים חשובים מבחינה פוליטית, ובכל התחומים הבטחוניים. היהודים המסוכנים ביותר הם מי שיש להם השפעה כלכלית. אתה יכול למסור לאיטלקים דוגמאות מתוך הניסיון שלנו, אגב הדגשה כי היהדות כולה היא אויבנו הגדול והעיקש ביותר... לא נסכים אפוא לשום חריגות. אנו רואים ביהודים אזרחי איטליה יהודים לכל דבר, ולכן יוכפפו לחוקים הנוגעים ליהודים.

במחנה הכפייה בתוניסיה

הם חדלו להתרחץ, חדלו להתגלח, שרצו כינים, חדלו להיאבק, על אף מאמציהם של כמה צעירים אמיצים שעזרו להם. הנבחרים שבהם, אלה שניסו להימלט, נגזר עליהם לעבור לארץ אויב: עד מהרה נתפסו, נהרגו או נשלחו לגרמניה. אלה שחזרו, פצועים, חולים... שולח רזון בעצמותיהם והם נתקהו או שהיו תוקפניים כדי כך בבלואי הסחבות שלהם המכוסים רפש יבש והצואים, עד כי בושנו להסתכל בהם.

הגרמנים שנהגו בתכסיס אשר לא יכולנו לעמוד עליו, נעשו תובעניים ואכזריים יותר ויותר. הם היו יורים בנחשלים ובחולים. דרישותיהם תכפו וגברו יותר ויותר. אחרי הגברים עד גיל שלושים וחמש דרשו את בני הארבעים, אחריהם - את בני הארבעים וחמש.

...הנשים יצאו מכליהן, לא ידעו במי לתלות את הקולר, לא העזו לפנות אל הגרמנים והציפו את משרדי הקהילה, תבעו את האנשים - בעלים, בנים ואחרים.

מתוך: אלבר ממי, נציב המלח.

שאלה

במה מזכיר תיאורן של אלבר ממי אירועים מן הגטאות בפולין? במה הוא נבדל מהם?

*307*

ב-23 בנובמבר ביצעו הגרמנים את צעדם האנטי-יהודי הראשון, כאשר עצרו ארבעה מראשי הקהילה. ואולם, אלה שוחררו כעבור ימים אחדים, בעקבות התערבותם של המושל הצרפתי, של ראש עיריית תוניס המוסלמי ושל הקונסול האיטלקי. ב-6 בדצמבר הכריזו הגרמנים על ביטול ועד הקהילה היהודית והטילו על ועד חדש שהם הקימו לגייס תוך יממה 2,000 יהודים לעבודות כפייה. השלטונות הצרפתיים השיגו לוועד היהודי החדש ארכה של יממה נוספת, אך גם אז עלה בידם לגייס 120 איש בלבד. בתגובה תפסו הגרמנים עשרות בני ערובה מבין מנהיגי הקהילה, ופתחו במאסרים המוניים ברובע היהודי. הוועד ביקש והשיג ארכה נוספת. מכאן ואילך החל הוועד לטפל באופן שוטף בכל ענייני הקהילה, והפך למעשה למתווך בין היהודים לגרמנים.

בסך הכל נלקחו כ-5,000 איש לעבודות כפייה, והם פוזרו בכ-30 אתרים ומחנות. עשרות יהודים נספו במחנות. המחנה הגדול והקשה ביותר היה בביזרתה. ככל שהתערער מצבם הצבאי של הגרמנים, כך התרבו הבריחות ממחנות הכפייה, עד שבשלב מסוים עלה מספר הבורחים על מספר המגויסים החדשים. בעת התמוטטות הצבא הגרמני באיזור, במאי 1943, הועסקו לא יותר מ-1,600 יהודים בעבודות כפייה.

בנוסף לעבודות הכפייה, החרימו הנאצים רכוש יהודי רב והטילו קנסות כבדים על היהודים, בתואנה שהם חלק מן "היהדות הבינלאומית" ועל כן הם אחראים להתקפה האנגלית-האמריקנית על צפון אפריקה. הם עצרו כ-20 פעילים פוליטיים יהודים, שלחו אותם למחנות ההשמדה באירופה, ושם הם נרצחו.

"הפתרון הסופי" לא יושם בתוניסיה, בגלל סיבות וגורמים הקשורים בנסיבות כיבושה ובמיקומה: ניתוקה הפיסי של תוניסיה ממערך התחבורה של הרייך וממוקדי ההשמדה; חוסר יכולתה של גרמניה ליצור דרכי גישה אלטרנטיביות מתוניסיה לאירופה, נוכח לחץ כוחותיהן של בעלות הברית באיזור; קשיים ביצירתו של מנגנון הטעיה, שהיה נדבך חשוב בבניית מנגנון הפתרון הסופי; תקופת כיבוש קצרה יחסית, ומספרם המועט של אנשי ה-ס"ס במדינה. כל אלה מנעו את החלתו של הפתרון הסופי בתוניסיה. נראה שיעדם העיקרי של הגרמנים בתוניסיה היה אסטרטגי, ובתקופת הכיבוש לא הבשילו התנאים לבצע תוכניות השמדה, אם אומנם היו כאלה. הגרמנים היו מבוהלים ומתוסכלים מעוצמת ההפצצות של בעלות הברית באיזור. הם לא בטחו באוכלוסייה המוסלמית המקומית וסברו שיהיה קשה לשתפה בתוכניות מעין אלה. הגרמנים לא הצליחו להקים בתוניסיה תשתית פוליטית ותעמולתית מתאימה בששת חודשי הכיבוש, והקשר בינם לבין הרייך השלישי היה רופף למדי.

6. מרחק גיאוגרפי ושותפות גורל

על אף ריחוקם מהמלחמה באירופה וממרכזי ההשמדה, לא פסחו רדיפת היהודים והריגתם בתקופת השואה על יהודי צפון אפריקה. המעמד הפוליטי של היבשת והמבנה השלטוני בה הביאו לכך שגורלם של יהודי המגרב לא היה כגורלם של יהודי אירופה. ואולם, על אף ההבדלים, הן כתוצאה מעובדת היותם יהודים, והן מפאת השלטון האירופי במקום, שהיה נתון לחסות משטר וישי בצרפת או לממשל הפאשיסטי של מוסוליני באיטליה (ובתוניסיה - גם כיבוש צבאי גרמני), לא פסחו כליל מאורעות השואה גם על יהודי צפון אפריקה.

שאלות

1. מה הם המאפיינים המרכזיים של המדיניות האנטי-יהודית בארצות צפון אפריקה?

2. מה הקשר בין הכוח ששלט במדינה (צרפת איטליה או גרמניה) לבין גורל יהודי צפון אפריקה בתקופת השואה?

3. כיצד השפיעה המדיניות הקולוניאלית של המדינות השונות בשנים שלפני המלחמה על גורל יהודי צפון אפריקה בתקופת השואה?

*308*

יחידה תשיעית - בין מפנה לניצחון ובין ניסיונות הצלה להחרפת ההשמדה

תקציר

במחצית השנייה של 1942 חל מפנה במלחמת העולם השנייה. לראשונה הצליחו צבאות בעלות הברית לנצח את צבאות גרמניה ויפן בקרבות בקנה מידה גדול. במידווי שבאוקיינוס השקט, באל-עלמיין שבמצרים ובסטלינגרד שברוסיה, הצליחו ארצות הברית, בריטניה וברית המועצות להביס ולשבות מאות אלפי חיילי אויב. כושר הייצור וכוח האדם של יפן וגרמניה לא יכלו יותר למלא את החסר ועד סוף המלחמה הן נמצאו בנחיתות ונהדפו באיטיות מאזורי השליטה שלהן. בוועידות של מנהיגי בעלות הברית הוגבר התיאום בין המעצמות, אך גם נחשפו חילוקי הדעות ביניהן. ב-1943 פלשו ארצות הברית ובריטניה לאירופה דרך סיציליה ואיטליה ואילו ברית המועצות שיחררה חלק ניכר משטחיה. במהלך 1944 נחתו מעצמות המערב בחוף נורמנדי והחלו להדוף את הגרמנים ממערב אירופה, בעוד הצבא האדום משחרר את שטחי מזרח אירופה ופולין. האמריקנים זכו לשליטה באוקיינוס השקט, אך התקדמו באיטיות מאי לאי בשל ההתנגדות היפנית הקשה.

כוחות ארצות הברית ובריטניה ניצלו את העליונות האווירית המוחלטת שלהן על גרמניה ויפן והפציצו את המתקנים הצבאיים ואף את ריכוזי האזרחים באופן מסיבי. עם זאת, הגרמנים והיפנים ניהלו קרבות בלימה נואשים, וסירבו לדרישת הכניעה ללא תנאי. גרמניה נכנעה רק לאחר שצבאות בעלות הברית כבשו את כל שטחה ואילו יפן נכנעה מספר חודשים מאוחר יותר לאחר שהאמריקנים הטילו עליה את פצצות האטום. כל אותו זמן ועד לנפילת גרמניה, הנאצים המשיכו במאמציהם לביצוע השמדת היהודים, גם כאשר נזקקו לכל כוח האדם והמשאבים לצורכי המלחמה. המשלוחים למחנות ההשמדה הואצו וכללו גם מדינות שעד כה מנעו פגיעה ביהודים. גם לאחר הפסקת פעילות מחנות ההשמדה והנסיגה ממזרח אירופה הובלו יהודים במצעדי מוות לעבר גרמניה.

הידיעות על השמדת יהודי אירופה הגיעו בהדרגה אל מדינות העולם החופשי. תחילה נדחו הדיווחים כתעמולת זוועה, אך משאומתו עוררו זעזוע ומחאה בקרב היהודים ובאוכלוסייה הכללית. בלחץ דעת הקהל נדחפו בעלות הברית לקיים דיונים על גורל היהודים בוועידת ברמודה, אך בפועל נמנעו מכל עשייה החורגת מפעילות הלחימה המתוכננת. ארצות הברית נמנעה מהפצצת אושוויץ והמסילות המובילות אליו ואילו בריטניה בלמה ניסיונות למשא ומתן עם הנאצים על הצלת יהודים. יהודי ארצות הברית נאלצו להסתפק בפעילות למען פליטים יהודים אשר הצליחו להיחלץ מהאזורים שבשליטת הנאצים. גם גופים בינלאומיים, כמו הצלב האדום והכנסייה הקתולית, שהיתה להם גישה או השפעה באזורי הכיבוש הנאציים, מיעטו לפעול למען היהודים.

מודעות ופעילות היישוב היהודי בארץ ישראל ביחס להשמדת יהודי אירופה השתנתה בהדרגה במהלך המלחמה. בשנתיים הראשונות היה היישוב מרוכז יותר באיומים על קיומו, והתקשה להפנים את משמעות הידיעות שהגיעו משטחי הכיבוש הנאציים. עם הסרת האיום מעל היישוב והגעת הידיעות על תחילת הרצח ההמוני, חל מפנה במודעות אנשי היישוב, החלו פעולות מחאה, אבל, פנייה לדעת קהל ופעילות

*309*

חשאית באירופה. עם זאת פעילות היישוב היתה מועטה ואף הוגבלה מתוקף התנאים, המשאבים המועטים והתלות בבריטניה. הבריטים הכשילו ניסיונות של משא ומתן עם הגרמנים על הצלת יהודים, או יוזמות לפעילות צבאית יהודית עצמאית. עם זאת, רבים מצעירי היישוב התגייסו לפעול כנגד הנאצים בערוצים שהתאפשרו להם - כחיילים בשורות הצבא הבריטי ובחטיבה היהודית הלוחמת.

עם הניצחון ושחרור אסירי מחנות הריכוז וההשמדה, עמדו השורדים והניצולים בפני מציאות איומה ואתגר עצום. רבים מאנשי "שארית הפליטה" גילו את גודל האובדן ואת הקושי לחזור למקומות מגוריהם הקודמים. מאות אלפים מהם התרכזו במחנות עקורים ברחבי גרמניה. עם זאת, למרות האסון שחוו, התארגנו אנשי שארית הפליטה ליצור חיים חדשים, לפעול בתחומי חינוך, תרבות, שימור זיכרון השואה ואף בפעילות פוליטית ולאומית. תוך שנה מסיום המלחמה היו אנשי מחנות העקורים באירופה לחוד החנית במאבק התנועה הציונית למען הקמת מדינה יהודית. מצוקת העקורים הפכה לנימוק כבד משקל למען התרת עלייה לארץ וביטול "הספר הלבן". קבוצות ניצולים, יחד עם שליחים מהיישוב וחיילי החטיבה היהודית בצבא הבריטי, ארגנו את תנועת "הבריחה", לעבר ארץ ישראל. מעורבותם של עשרות אלפי עקורים בהעפלה, היתה כלי מרכזי להפגנת נחישות היהודים להגיע ארצה ולניגוח בריטניה מבחינה תקשורתית ומוסרית. קשיים רבים עלו במפגש בין ניצולי השואה לבין היהודים הוותיקים ביישוב ובמדינה. עם זאת, הנחישות לשרוד, הפכה אצל רובם לנחישות לחזור לחיים ולהתקדם, והם נקלטו והפכו לנדבך חשוב בחברה ובמדינה החדשה.

פרק 31. המפנה בחזיתות המלחמה

*309*

מושגים

- קרב מידווי

- קרב אל-עלמיין

- קרב סטלינגרד

- "מבצע לפיד"

- ועידת קזבלנקה

- ועידת טהרן

- הנחיתה בנורמנדיה

שאלות פתיחה

1. כיצד הצליחו בעלות הברית לשנות את תמונת המלחמה?

2. מה אפשר את שיתוף הפעולה ביניהן?

היטלר הניח כי על ידי שיטת "מלחמת בזק" יוכל להכניע את אויביו בזה אחר זה, אבל בסוף 1941 נבלמה תנופתו. מאותו זמן נאלץ להתמודד עם שני גורמים, שלהם לא הצליח למצוא תשובה הולמת - כוח האדם הבלתי מוגבל, כמעט, של ברית המועצות, והעליונות האווירית - ואחר כך גם הימית - של הכוחות המשולבים של בריטניה וארצות הברית. לזאת יש להוסיף גורם נוסף, שגם בו לא הצליחה גרמניה להתחרות - התעשייה האמריקנית, שייצרה נשק ותחמושת בכמויות אדירות.

אף שהמלחמה נמשכה עוד שלוש שנים ומחצה, הנה התהפך הגלגל והיוזמה עברה לבעלות הברית, שכונו מתחילת 1942 "האומות המאוחדות". כמה קרבות בחזיתות שונות ציינו את המפנה. הקרבות הראשונים התחוללו בזירת האוקיינוס השקט. הכוחות היפניים כבשו בסוף 1941 ובתחילת 1942 ארצות ואיים לרוב, שהשתרעו על פני שטח עצום. הם כבשו את הפיליפינים, את הודו-סין, את תאילנד ואת בורמה במערב, ואת איי הודו המזרחית ההולנדיים (אינדונזיה) דרומה משם. כן השתלטו על איים בקרבת אוסטרליה, כולל מאחז בגינאה החדשה, המרוחקת כ-200 ק"מ בלבד מיבשת זו.

אבל הישגים אלה היו גם בעוכריהם. האימפריה שלהם השתרעה על פני ארצות שבחלקן היו מרוחקות, ובכיוונים שונים, כדי 5,000 ק"מ מיפן. על מרחב בסדר גודל זה התקשו להגן, ובתוך זמן קצר באו הקרבות שבלמו תנופה זו. מערכות אלה, בין האמריקנים ליפנים, נערכו אומנם בזירה הימית, אבל השתתפו בהן בעיקר מטוסים שהוזנקו מנושאות מטוסים. סוג זה של אוניות מלחמה היה אפוא בעל חשיבות מרובה.

*310*

בתחילת מאי 1942 נערך קרב בים האלמוגים, מזרחה לאוסטרליה. שני הצדדים סבלו פגיעות קשות באוניות המלחמה שלהם, כולל נושאות מטוסים, אבל הקרב לא הגיע להכרעה של ממש. מאוכזבים פנו היפנים צפונה, במטרה לתקוף את האי מידווי (Midway). האמריקנים קידמו בכוח רב את הצי התוקף, שהיה לפי הדיווחים "הריכוז הגדול ביותר של עוצמה ימית של האויב שכונס אי פעם לשם מבצעים באוקיינוס השקט". בהפצצות הדדיות שביצעו מטוסים נפגעו שני הצדדים, אבל המכה שספגו היפנים היתה קשה יותר, משום שמספר נושאות המטוסים שלהם הצטמצם מאוד ויכולת התמרון שלהם קטנה בצורה משמעותית (יוני 1942). מאותו זמן יכלו להפעיל מטוסים רק במרחק מוגבל מבסיסי תעופה יבשתיים, בעוד שהצי האמריקני תוגבר במהרה על ידי נושאות מטוסים נוספות שנבנו באותה תקופה.

קרב נוסף שסימן מפנה התחולל בצפון אפריקה. בקיץ של שנת 1942 הגיעו הכוחות הגרמניים תחת פיקודו של רומל לאל-עלמיין שבמצרים. בחודש אוקטובר פתחו הבריטים, תחת פיקודו של הפילדמרשל מונטגומרי, בהתקפה עזה, שהחלה בהרעשה של 1,000 תותחים. לאחר הריכוך באה ההסתערות. מלכתחילה היה לבריטים יתרון גדול בכוח אדם (150,000 מול 96,000) ובציוד (כ-1,100 טנקים מול כ-550). תוך ניצול יתרון זה ושימוש בתרגילי הטעיה, הצליח המצביא הבריטי להדוף את הגרמנים בקרב שבו סבלו הצדדים אבידות קשות. עתה החל מרדף לאורך כ-2,000 ק"מ, מערבה, אל תוך שטח לוב.

באותו זמן הוצא אל הפועל "מבצע לפיד" - נחיתת כוחות בריטיים ואמריקניים באלג'יר ובמרוקו, תחת פיקודו של הגנרל האמריקני אייזנהאואר. השלטון הצרפתי המקומי, שהיה כפוף לממשלת וישי, חתם מיד על שביתת נשק. בעקבות זאת השתלטו הגרמנים על דרום צרפת, וממשל וישי בוטל.

במהלך החודשים הבאים השתלטו בעלות הברית גם על תוניסיה, שהוחזקה עד אז על ידי כוחות "הציר". במאי 1943 נכנעו ונפלו בשבי כרבע מיליון חיילים גרמנים ואיטלקים. המערכה הצפון אפריקנית נסתיימה. קרב מפנה נוסף התחולל בחזית הרוסית. בקיץ 1942 ריכזו הגרמנים כוחות ניכרים בדרום רוסיה, במטרה להגיע למקורות הנפט שבקווקז. העיר התעשייתית סטלינגרד שעל נהר הוולגה הותקפה, אך הסתערות הגרמנים עליה נהדפה פעם אחר פעם. הארמייה השישית הגרמנית, בת כ-300,000 חיילים, צרה על העיר וניסתה לרכך את התנגדות המגינים על ידי הפגזות קשות. עם בוא החורף התאוששו הרוסים ובכוחות מוגברים יצאו להתקפות נגד, כשהם מסתייעים בתגבורות גדולות מן העורף. הכוח הגרמני כותר וקווי האספקה שלו נותקו. הקשר היחיד עם העורף נעשה באמצעות מטוסים, אך הללו לא היו מסוגלים לעמוד בדרישה של התחמושת, המזון וביגוד החורף, שלהם נזקקו החיילים.

*311*

(בספר תמונה: קרבות רחוב בפאתי סטלינגרד החרבה)

מספר אבידות הגרמנים גדל והלך. רבים חלו ומתו ואחרים קפאו בשלג. כך כתב אחד מחיילי הארמייה השישית לאביו, קצין בכיר בצבא:

אני זוכר את דבריך: "קל לעמוד ליד הדגל בימי שלום, אך קשה להניפו בזמן מלחמה. אתה תהיה נאמן לדגל ועימו תנצח". עליך לזכור דברים אלה מכיוון שמגיע הזמן שבו כל גרמני בר-דעת יקלל את הטרוף של המלחמה הזאת, ואתה תיווכח עד כמה ריקות הן מילים אלה על הדגל - עימו הייתי אמור לנצח.

אין ניצחון, אדוני הגנרל! יש רק דגלים ואנשים שנופלים, ובסוף לא יהיו דגלים ואף לא אנשים. סטלינגרד אינו צורך צבאי אלא הימור מדיני, ובנך אינו משתתף בניסוי הזה, אדוני הגנרל! אתה חסמת את דרכו לחיים...

שאלה

על מה מעיד מכתב זה (שלא הועבר ליעדו)?

בתחילת פברואר נכנעו שרידי הארמייה השישית. כ-90,000 חיילים, ובהם מפקד הארמייה פון-פאולוס וחבר קציניו, נפלו בשבי. זמן קצר לפני כן נפתחה דרך אל לנינגרד, אך העיר נשארה במצב של מצור עד תחילת 1944.

קרבות המפנה סמלו את תחילת קיצה של המלחמה. בזיכרונותיו כתב צ'רצ'יל: "לפני אל-עלמיין לא ידענו ניצחון - לאחר אל-עלמיין לא ידענו מפלה".

(בספר תמונה: שבויים גרמנים בחזית סטלינגרד מובלים על פני נהר הוולגה הקפוא)

שאלה

כיצד ניתן לראות בצילום גם ביטוי מובהק למהפך ולמפנה במלחמה וגם עדות לגורמים שסייעו לצבא ברית המועצות כנגד הגרמנים?

ועידת קזבלנקה

אולם עד בוא הניצחון עדיין היתה הדרך ארוכה. על מנת לקצרה ולהקטין ככל האפשר את מספר הקורבנות, תאמו ביניהן בעלות הברית את מהלכיהן. תאום זה נעשה בדרגים שונים, שהגבוה בהם היה פגישות בין ראשי המעצמות. מבין ועידות אלה, שבהן כבר באו לביטוי חילוקי דעות שנבעו מן ההבדלים שבתפיסות העולם של המשתתפים, יש לציין את אלה שהתקיימו בקזבלנקה, בטהרן, ביאלטה ובפוטסדאם.

*312*

הראשונה שבהן נערכה בקזבלנקה שבמרוקו (ינואר 1943),בהשתתפות רוזוולט וצ'רצ'יל (גם הגנרל דה-גול הוזמן להשתתף). לפניהם היתה מונחת דרישה של סטלין לפתוח "חזית שנייה" במערב אירופה על מנת להקל מן הלחץ הגרמני על ברית המועצות. צ'רצ'יל העדיף שחזית כזו תיפתח בבלקן במזרח אירופה, בין היתר משום שקיווה לבלום בכך התפשטות רוסית דרומה בעתיד.

לבסוף הוחלט על נחיתה מצפון אפריקה לסיציליה ומשם לאיטליה, מתוך הנחה כי שם ייתקלו הכוחות בהתנגדות המועטה ביותר. החלטה נוספת היתה ההודעה, שהמלחמה תימשך עד כניעה ללא תנאי של גרמניה, איטליה ויפן. יש גורסים כי ניסוח זה היה משגה, מכיוון שהוא ריפה את ידיהם של חוגים אופוזיציוניים בגרמניה, שהגו באפשרות להדיח את היטלר ולנהל משא ומתן לשלום.

הנחיתה בסיציליה ובאיטליה

חלפו כשישה חודשים עד שכוחות בעלות הברית נחתו בסיציליה. שבועיים לאחר מכן הודח מוסוליני בהפיכת חצר והושם במעצר. המלך מינה במקומו לראש ממשלה את המרשל בדוליו. הממשלה החדשה נכנעה לבעלות הברית, כאשר חייליהן עברו מסיציליה לאיטליה.

אך גרמניה עדיין דבקה בבעלת בריתה. כוח קומנדו גרמני חילץ במבצע נועז את מוסוליני מכלאו והוא מונה על ידי הגרמנים לשליט-בובה בשטח שבשליטתם. שטח זה גדל כאשר הגרמנים השתלטו ישירות על כל איטליה, עד נפולי שבדרום. הקרבות בין כוחות הנחיתה לבין הגרמנים היו קשים במיוחד, וההתקדמות צפונה היתה איטית ביותר, תוך מאבק בהתנגדות גרמנית עיקשת ונתוני טבע מכבידים כשטח הררי וחורף קשה.

ביוני 1944 נכנסו צבאות בעלות הברית לרומא. במשך קרוב לשנה נשאר המצב כמות שהוא, ללא שינויים משמעותיים, עד כניעת הכוחות הגרמניים בסוף אפריל 1945. מוסוליני, שניסה להימלט לשווייץ, נתפס על ידי פרטיזנים איטלקים אנטי פאשיסטים ונורה למוות.

התקדמות בעלות הברית בחזיתות נוספות

בעקבות קרב סטלינגרד החלו הרוסים בהדיפה איטית אך מתמדת של הצבא הגרמני. ניסיון גרמני להנחית מהלומת נגד בא בקרב קורסק, כמה מאות ק"מ צפונית לחרקוב (יולי 1943). לאחר כשבוע של לחימת שריון בממדי ענק בהשתתפות יותר מ-6,000 טנקים, שבה כתשו שני הצדדים זה את זה, החלו הגרמנים לסגת, בעוד הרוסים דולקים בעקבותיהם.

(בספר תמונה: חיילים אמריקנים תוקעים את הדגל לאחר קרב עקוב מדם שבו השתלטו על האי איבו-ג'ימה)

שאלה

מדוע לדעתך זכתה תמונה זו לפרסום רב?

*313*

אחד מסימניה של התאוששות כוחות בעלות הברית היה הגברת ההפצצות על גרמניה. הן נועדו לפגוע בתעשייה, אך גם לשבור את רוחה של האוכלוסייה. ההפצצות הכבדות החלו בסוף 1943, ועל אף שכמות אדירה של פצצות הוטלה על ערי התעשייה, התברר שהגרמנים המשיכו ליצר בתנופה רבה (ב-1944 ייצרו בגרמניה פי שלושה כלי רכב משוריינים ומטוסים מאשר ב-1942). גם בתחום של ערעור עמידת התושבים לא היו הצלחות גדולות. אומנם באביב ובקיץ 1943 נהרגו עשרות אלפי אזרחים גרמנים ונהרסו רבעים שלמים, לדוגמה בערים ליבק, קלן והמבורג, אבל כשם שתושבי לונדון עמדו בכך, כך גם לא נשברה רוחם של תושבי הערים הגרמניות.

גם בחזית יפן התנהלו הקרבות מאז קרב מידווי תוך גילוי עליונות בעלות הברית. הלחימה, עם זאת, היתה קשה ביותר בשל עוז רוחו הבלתי מתפשר של הצבא היפני, שאף הפעיל טייסים מתאבדים נגד האוניות האמריקניות. בהדרגה השתלטו האמריקנים על איים באוקיינוס השקט, אשר לאחר כיבושם שימשו בסיסי יציאה להתקפות אוויריות על יפן. קרבות אלה - במיוחד באיבו-ג'ימה ובאוקינווה - גבו מחיר דמים כבד משני הצדדים. כבר בסוף 1944 החלו הפצצות אמריקניות כבדות על יפן והן גברו במהלך החודשים הבאים.

ועידת טהרן

בוועידה זו (נובמבר-דצמבר 1943) השתתפו "שלושת הגדולים" - רוזוולט, צ'רצ'יל וסטלין. כאן כבר התגלעו חילוקי דעות בין המעצמות, כגון בשאלת פולין. בעוד שהדמוקרטיות המערביות תמכו בממשלה הפולנית הגולה שישבה בלונדון, תמכה ברית המועצות במחתרת הקומוניסטית בפולין. היחסים בין הממשלה הגולה לבין הסובייטים הורעו כאשר חשפו הגרמנים כמחצית השנה לפני הוועידה קבר המוני ביער קאטין, לא הרחק מסמתינסק. היו אלה גופותיהם של כ-14,000 חיילים פולנים, רובם קצינים, שנפלו בשבי הרוסי בשנת 1939. אף שרוסיה גוללה את האשמה לעבר הגרמנים, לא נטו הפולנים להאמין בכך וטענו כי הרוסים עשו זאת (טענה שהתבררה אחר כך כנכונה). ממשלת ברית המועצות ניתקה את יחסיה עם הממשלה הגולה.

בוועידת טהרן טען סטלין, כי לאחר שפולין תקום מחדש, יש לספח לארצו את השטח שעליו השתלט ב-1939 ושהיה כעת תחת כיבוש גרמני. הוחלט לקבל את דרישתו ולפצות את פולין על חשבון גרמניה במערב, עד הנהר אודר. היינו, "פולין תוכל לזוז מערבה", כדברי צ'רצ'יל.

נדונה גם שאלת גרמניה שלאחר המלחמה. הוסכם על חלוקתה, כדי שלא תהפוך מחדש למעצמה, וכן על נקיטת צעדים לחיסול המיליטריזם והנאציזם שבה, אף כי לא התקבלו החלטות מפורטות בנושאים אלה. בהתאם לבקשתו של סטלין מזה זמן רב, אושר "מבצע אוברלורד" - פתיחת חזית נוספת בצרפת על ידי נחיתה בחופיה. כמו כן הוסכם על הגשת סיוע למחתרת ביוגוסלביה,

"מבצע אוברלורד" - הנחיתה בנורמנדיה ותוצאותיה

קדמו למבצע הפצצות כבדות במשך כמה שבועות על המערך הגרמני בחופי נורמנדיה, וגם על מקומות נוספים לשם הטעיה. הנחיתה עצמה, ב-6 ביוני 1944, החלה טרם עלות השחר בהצנחת כוחות גדולים מן האוויר ובעקבותיהם הופצצו העמדות הגרמניות על ידי כ-2,200 מטוסים. על כך נוספה גם הפגזה מן הים. הכוחות הנוחתים, כ-150,000 אמריקנים, בריטים וקנדים, תחת פיקודו של גנרל אייזנהאואר, הגיעו לחוף ביותר מ-4,200 כלי שיט. על אף אש עזה שניתכה עליהם מן החוף, נאחזו החיילים ביבשת ובשלושת הימים הבאים גדל מספרם ל-300,000. באמצע אוגוסט נחתו כוחות נוספים מן הים והפעם בדרום צרפת. חודש לאחר מכן היו בארץ זו כבר יותר משני מיליון חיילי בעלות הברית. כוחות אלה שחררו את פריס (אוגוסט) ובריסל (ספטמבר) ואחר כך חצו את גבול גרמניה.

(בספר תמונה: חיילי בעלות הברית עולים אל החוף בנורמנדיה)

*314*

(בספר תמונה: משמאל: דה-גול נכנס בראש אנשיו לפריס)

שאלה:

מדוע בעלות הברית ששחררו את צרפת מהגרמנים ראו חשיבות בכך שדה-גול יוביל את הכניסה לפאריס, אף שפיקד על כוח צבאי קטן?

המפלות הגרמניות הובילו לשתי תוצאות בגרמניה. האחת, אי שביעות רצון גדלה והולכת בקרב הקצונה הבכירה. לתסיסה זו היו שותפים גם חוגים אזרחיים שמרניים. התוצאה היתה ניסיון להתנקש בחיי היטלר (20/7/1944) ולהקים ממשלה שתדון בהפסקת המלחמה. הניסיון נכשל, והנקמה היתה אכזרית. אלפי אנשים הוצאו להורג, ובהם כמה ממפקדיו הבכירים של הצבא הגרמני. לגנרל רומל, שהיה חשוד בשותפות לקשר, הוצע להתאבד, ורשמית פורסם כי נפטר כתוצאה מפצעי מלחמה.

שאלה

מדוע לדעתכם לא הועמד רומל למשפט?

התוצאה הנוספת - גרמניה הכניסה לשימוש כלי נשק חדשים, "פצצות מעופפות" (V1) וטילים (V2), שהיו בעלי ראש של 1,000 ק"ג חומר נפץ. מקיץ שנת 1944 עד אביב 1945 שוגרו כמה אלפי פצצות ומתוכן נחתו כ-3,000 בלונדון, הרגו או פצעו עשרות אלפים וגרמו נזקים קשים.

השימוש בנשק זה היווה גם תגובה להפצצות הכבדות של מטוסי בריטניה וארצות הברית על גרמניה. הפעם נפגע בצורה קשה פוטנציאל הדלק של הגרמנים, ועובדה זו צמצמה מאוד את כושר הפעולה של השריון וחיל האוויר גם יחד. במקביל, נמשכו ההפצצות על ריכוזים אזרחיים, כמו העיר דרזדן, שהפכה לעיי חורבות לאחר שהופצצה ברציפות במשך שלוש יממות על ידי קרוב ל-3,500 מטוסים בריטיים ואמריקניים (פברואר 1945).

הגרמנים עשו ניסיון אחרון להבקיע את קו החזית. כוח גדול תקף באזור הרי הארדנים המכוסים יערות, בדרום בלגיה, והצליח ליצור מובלעת בעומק 80 ק"מ במערך של בעלות הברית. אולם בכך הגיע הכוח למיצוי יכולתו. בתוך פחות משבועיים נאלצו הגרמנים לסגת בפני התקפות נגד בהותירם מאחוריהם עשרות אלפי הרוגים ושבויים וציוד מלחמתי רב. כעת היתה זו רק שאלה של זמן - באיזה קצב יתקדמו כוחות בעלות הברית ויביאו את הגרמנים לידי כניעה.

*315*

שאלות סיכום

1. אילו גורמים סייעו להתהפכות הגלגל, כפי שבאה לביטוי בקרבות המפנה?

2. ההיסטוריון א' ו' פרדיו כתב: "פלישת היטלר לרוסיה הקלה את הלחץ מעל בריטניה במחיר הפרדוקסלי של ברית עם המעצמה שהשתתפה עם גרמניה בחלוקת פולין, שלשם הגנה על שלמותה יצאה בריטניה למלחמה" - הסבירו!

3. למען הניצחון על הנאצים נאלצו מנהיגי בריטניה וארצות הברית לסגת מהתחייבותם ההדדית באמנה האטלנטית. הדגימו זאת מדיוני ועידת טהרן.

פרק 32. א. תגובת העולם לשואת יהודי אירופה

*315*

מושגים

- קבלת מידע והבנתו

- פעילות יהדות ארצות הברית

- ועידת ברמודה

- הוועד לענייני פליטים

- הפצצת אושוויץ

- "הצלה באמצעות נצחון"

שאלות פתיחה

1. כיצד הגיב העולם החופשי על המדיניות הנאצית בשלביה השונים?

2. מה היו השיקולים של בעלות הברית ושל ארגונים בין-לאומיים בנוגע להצלה, וכיצד השפיעו שיקולים אלה על הצעדים שנקטו?

עוד לפני המלחמה, ובפרט במהלכה, הועלו פניות רבות לבעלות הברית ולארגונים בין-לאומיים שיפעלו למען היהודים. ועידת אוויאן, כזכור, שהתכנסה ערב פרוץ המלחמה, הראתה שאין לצפות לגדולות מצד המדינות השונות. ואשר לתקופת המלחמה, יש לענות על מספר שאלות: מה ידעו בעולם החופשי על המתרחש באירופה הכבושה? כיצד פירשו את המתרחש בשלבים השונים ומה נעשה נוכח המידע שהגיע אליהם? מתי וכיצד למדו על היקפי הרצח האמיתיים ועמדו על הכוונה לבצע השמדה טוטלית? ולבסוף, לכשהובנו מגמותיהם של הנאצים, מה עשו המעצמות הלוחמות והמדינות החופשיות נוכח הפשע?

1. עם פרוץ המלחמה - מידע וגיבוש מדיניות

מאז תחילת המלחמה, בספטמבר 1939, זרם לבריטניה ולארצות הברית מידע על הטרור המופעל נגד היהודים בפולין הכבושה. המידע הגיע באמצעות אנשים שנמלטו משטחי הלחימה, בערוצי מודיעין ודרך שגרירויות של ארצות ניטרליות. מידע זה עשה דרכו למשרדי ממשלה, נודע לאנשי ציבור ופורסם בעיתונות. ואולם התיאורים, ששיקפו רק דוגמאות מקריות

*316*

מהמתרחש בפועל, נתקבלו בהסתייגות ובחוסר אמון. רבים זכרו את התיאורים מימי מלחמת העולם הראשונה על הזוועות שעוללו כביכול הגרמנים, שנתגלו לאחר מכן בחלקן הגדול בהמצאות או כגוזמאות מכוונות של בעלות הברית. הכתבים האמריקנים בגרמניה הקפידו במיוחד שלא למסור ידיעות לא בדוקות, שעלולות היו להביא לסילוקם מגרמניה. אומנם, העיתונאים לא חדלו ממסירת הידיעות שהגיעו אליהם, אך גם הביעו ביטויים מפורשים וחבויים של ספק בעיתונות האמריקנית.

הממשלות הגולות של המדינות הכבושות שהתרכזו בלונדון, ובפרט הממשלה הפולנית הגולה, הרבו לדווח על הדיכוי והסבל של האוכלוסייה בארצותיהן במונחים כלליים, מבלי להדגיש במיוחד את מה שקורה ליהודים. הממשל הבריטי חשש שהתפשטות הידיעות הקשות על מצוקת היהודים תביא להפעלת לחצים על הממשלה לפעול למען היהודים הנרדפים, בפרס על ידי שינוי מדיניותה בארץ ישראל - תביעה שהיא שאפה למנוע. מצב המלחמה ושיקולים מדיניים שונים הובילו את בריטניה לרצות את הערבים במזרח התיכון ולמשוך אותם לצדה. בשנים שקדמו למלחמה, בין 1936 ל-1939, נאלצו הבריטים להפעיל קרוב ל-40 אחוזים מכוחם היבשתי בדיכוי המרד הערבי שפרץ בארץ ישראל, ועם פרוץ המלחמה הם קיוו למנוע זאת. משום כך הם חששו מהדגשת הצד היהודי ודבקו במדיניות "הספר הלבן" של שנת 1939.

גם לאחר פרוץ המלחמה, כאשר הגרמנים עדיין התירו הגירה של יהודים מהרייך (עד אמצע 1941), לא שינו הבריטים את מדיניותם, ומיאנו להרחיב את מספר הרשיונות המצומצם שנקבע ב"ספר הלבן". גם האמריקנים, שלא הצטרפו למלחמה עד תחילת 1942, הקפידו על מכסות ההגירה. ב-1940, שנה שבה הותר עדיין להגר מגרמניה, ובמחציתה הראשונה ניתן היה עדיין להגר גם מצרפת, מהולנד ומבלגיה, הגיעו מאירופה לארצות הברית 36,945 יהודים בלבד. זהו אחד המספרים הנמוכים ביותר של מהגרים לארצות הברית במשך עשרות שנים. 8,398 יהודים בלבד הורשו להיכנס לארץ ישראל. למעשה, עד כניסתה של ארצות הברית למלחמה היה ארגון הג'וינט (סוכנות הסעד והשיקום של יהודי ארצות הברית) הגוף היחיד שפעל בארצות הברית (וכן בסניפיו באירופה) לעזרתם של יהודי פולין הכלואים בגטאות. הג'וינט שלח מזון וכסף בדרכים שונות, וסייע באותו שלב להישרדותם של מקצת היהודים. הידלדלות כספי הג'וינט, ובעיקר הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה, מנעו את המשך העברת הסיוע, דווקא בשלב שבו הלך והחמיר מצבם של היהודים בגטאות.

2. התגובה נוכח תחילת ההשמדה

א. "הסוד הנורא" נחשף

המידע על התמורה החדה בגורלם של היהודים עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ביוני 1941, הגיע לארצות החופשיות באיטיות ובמעורפל. תיאור הזוועות במזרח אירופה עורר תמיהה וחוסר אמון אצל יהודים ולא-יהודים כאחד, בבריטניה, בארצות הברית ובארץ ישראל. אבל הידיעות תכפו עם הזמן, ומהימנות המקורות לא הותירה עוד מקום לספק. בנובמבר 1941 מסר השגריר הבריטי בברן מידע שקיבל ממודיע פולני מהימן, על כך שקרוב למיליון וחצי יהודים באזורי פולין המזרחיים "נעלמו לגמרי ואיש אינו יודע איך והיכן". בינואר 1942 מסרה ברית המועצות איגרת חתומה בידי שר החוץ מולוטוב על "מעשי זוועה נוראיים". בין השאר צוין רצח של 52,000 יהודים בבאבי יאר. ביוני 1942 פורסמה בלונדון איגרת של מפלגת ה"בונד", שהעבירה המחתרת הפולנית. איגרת זו, שהועברה בטרם החל הגירוש הגדול מגטו ורשה בחודשים יולי-ספטמבר, פירטה שורה של חיסולים ואקציות במזרחה ובמרכזה של פולין. המספר הכולל של הקורבנות היהודיים הוערך באיגרת בכ-700,000.

פרסום האיגרת בעיתונות ובבי-בי-סי גרם לפרץ של מחאות בחברה האנגלית. אישים רבים השמיעו את קולם ונטלו חלק באספות עם ובשידורי רדיו שהופנו לציבור: מנהיג מפלגת ה"לייבור", ראשי כנסיות, חברי הפרלמנט הבריטי, הנציגים היהודים במועצה הלאומית הפולנית, ראש הממשלה הפולנית הגולה ועוד.

דו"ח ורבה-וצלר: בריחתם מאושוויץ של רודולף ורבה ואלפרד וצלר

1. אושוויץ. 7 באפריל 1944. רודולף ורבה ואלפרד וצלר, שניהם אסירים יהודים בבירקנאו, מתחבאים בחלל שהוכן מראש בערימה של קרשי בניין. לפי עצת שבויי מלחמה סובייטים פוזרו נפט וטבק מסביב למסתור, כדי למנוע מ-200 כלבי השמירה של בירקנאו לגלות את המתחבאים. מיד במפקד הערב הופעלו הצופרים: שני אסירים נעדרים.

2. אושוויץ. שלושה ימים ולילות נערכו חיפושים. המסתור לא נתגלה. לאחר שלושה ימים הוסרה שרשרת אנשי ה-ס"ס שהקיפה את התחום החיצוני של המחנה. ב-10 באפריל בבוקר נעו ורבה ווצלר אל מחוץ לטבעת החיצונית של מגדלי

*317*

השמירה. בלא תעודות, בלא מצפן, בלא מפה ובלא נשק החלו הולכים ברגל לעבר סלובקיה. דבר הבריחה הועבר לכל יחידות המשטרה, ה-ס"ס והצבא, ולידי הימלר אישית.

3. התקדמות לעבר ההרים, התרחקות מכבישים ומדרכים, צעידה בלילה בלבד. לאחר שהצליחו לחמוק בזהירות מ"מתיישבים חדשים" גרמנים, שחומשו וקיבלו הוראה לירות ב"נוודים בלתי מזוהים" ללא אזהרה מוקדמת, הותקפו ורבה ווצלר על ידי פטרול גרמני ליד הר קרובצ'קה לאקה, אך הצליחו להימלט.

4. וצלר וורבה פוגשים פרטיזן פולני בעיירה הסמוכה לגבול עם סלובקיה. הוא מוביל את השניים אל עבר הגבול. בבוקר 21 באפריל, יום שישי, חצו ורבה ווצלר את הגבול הסלובקי.

5. ורבה ווצלר פוגשים את האיכר הסלובקי קאנצקי בכפר סקאליצה. "פגשנו אותו במקרה", סיפר אחר כך ורבה, "כשצעדנו במרחק קילומטר אחד מגבול גרמניה-סלובקיה. הוא עבד בשדה. הוא ראה שחצינו את הגבול על קיבה ריקה והזמין אותנו לארוחת צהריים". בשעת הארוחה סיפר לשניים כי כמעט בכל הכפרים הסמוכים יש רופאים יהודים, שהוצאו מכלל הגירושים. בהמשך ציין כי רופא כזה, ד"ר פולאק, נמצא בעיר צ'דצ'ה. ורבה זכר את השם.

6. ורבה ווצלר העריכו שהדרך מסקאליצה לצ'דצ'ה תארך שלושה ימים. הם המתינו עד יום שני ונסעו ברכבת. לבושים כאיכרי המקום העמידו פנים שהם מובילים את חזיריו של האיכר למכירה בשוק צ'דצ'ה. הם לא נתגלו היות שאת הרכבת בדקו שוטרים גרמנים ולא סלובקים, אשר היו מזהים אותם כיהודים.

7. צ'דצ'ה. ורבה מבקר במרפאתו של ד"ר פולאק. הוא מספר לד"ר פולאק מהיכן בא, וכן פרטים על מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. ד"ר פולאק מסר לוורבה כתובות של כמה מידידיו.

8. 25 באפריל, יום שלישי. ורבה ווצלר נוסעים ברכבת לז'ילינה, לבושים כאיכרים. פגישה עם הנציג הראשון של המועצה היהודית בסלובקיה, מר ארווין שטיינר. שטיינר מתקשר עם הקהילה היהודית בברטיסלבה. הוא משוחח עם אוסקר קראסננסקי, ממנהיגי הציונים הסלובקים.

9. ברטיסלבה. "מצב בריאותם", סיפר קראסננסקי, "היה בכי רע והם סבלו מתת תזונה. הם כמעט לא אכלו דבר במשך שלושה שבועות". במשך יומיים חקר אותם חקירה צולבת על המציאות באושוויץ הוא התרשם מזיכרונם המופלא. לאחר מכן נתן להם מסמכים אריים מזויפים ושלח אותם למקום מבטחים בעיר ליפטובסקי מיקולש.

10. באמצעות מסמכי המועצה היהודית על משלוחי רכבות אל עבר מה שהיה עד אז "יעד בלתי ידוע", אימת קראסננסקי את דיווחי הנמלטים על מועדי בואן של רכבות מסלובקיה לאושוויץ. לאחר מכן כתב קראסננסקי מכתב הסבר לדו"ח של השניים וציין בו, כי הדו"ח כולל "רק מה שאחד מהם, או שניהם, חוו בעצמם, ראו במו עיניהם, או למדו ממקור ראשון". קראסננסקי כתב את הדו"ח ובו תיאור חיי המחנה: אומדן סטטיסטי של מספר היהודים שנרצחו באושוויץ (כ-1,750,000), וכן אזהרה כי נעשות הכנות להשמדת 800,000 יהודי הונגריה.

11. קושטא. בלדר אחד נשלח לקושטא כבלדר מהימן. הדו"ח לא הגיע ליעדו. "ייתכן", אמר קראסננסקי מאוחר יותר, "שהיה מרגל בשכר. ככל שנודע לנו אחר כך הוא מסר עותק זה לידי הגסטאפו בבודפשט".

12. וטיקן. עותק אחד נתן קראסננסקי למונסיניור ג'וזפה בורציו, מיופה הכוח של האפיפיור בברטיסלבה, שחקר את השניים. אולם הדו"ח הגיע לרומא רק כעבור חמישה חודשים.

13. בודפשט. המשימה הדחופה ביותר לדעת ורבה ווצלר היתה להעביר לידי יהודי הונגריה את המידע בדבר ההכנות המעשיות שנעשו באושוויץ לקראת קבלת משלוחים המוניים של יהודים מארץ זו. עותק של הדו"ח נמסר ב-28 באפריל 1944 לידי רודולף (ישראל) קסטנר, יושב ראש ועד העזרה וההצלה היהודי בהונגריה. עתה היתה האמת על אושוויץ בידי מי שבידם לבשרה לקורבנות. ואולם, שלושה ימים קודם לכן הוצע לקסטנר לשאת ולתת על "סחורה תמורת דם" עם הגרמנים. כאשר קיבל לידיו עותק של דו"ח אושוויץ כבר החליט, עם מנהיגים יהודים אחרים, שכדי לא לפגוע במשא ומתן יש להימנע מפרסום המידע.

14. ז'נבה: עותק מורחב של הפרוטוקולים הגיע לידי ד"ר ירומיר קופצקי, נציג ממשלת צ'כוסלובקיה הגולה בז'נבה, ב-13 ביוני 1944. קופצקי מסר על כך לגרהרט ריגנר, איש הקונגרס היהודי העולמי, והוא שיגר סיכום של הדו"ח לאליזבת ויסקמן בצירות בריטניה בברן. היא העבירה את המידע לאלן דלס, ראש הביון האמריקני בשווייץ. דלס העבירו לנציג ארצות הברית בשווייץ, רוזול מקללנד, והוא שלחו ב-16 ביוני למשרד החוץ בוושינגטון. ב-18 ביוני שידר הבי-בי-סי כמה פרטים מתוך הדו"ח. רק משהגיעו הפרוטוקולים למערב התחוורה משמעות השם "אושוויץ", ופעילות הרצח השיטתית שהתנהלה בו.

*318*

ב. "מברק ריגנר"

באוגוסט 1942, בשדר הידוע כמברק ריגנר, נמסר לראשונה על תוכנית גרמנית כוללת להשמדת יהודי אירופה, שעובדה במטהו של היטלר. גרהארד ריגנר היה נציגו של הקונגרס היהודי העולמי בשווייץ. את הידיעה המחרידה הוא קיבל בעקיפין, מפי תעשיין גרמני.

במברק, שהועבר ללונדון ואחר כך גם הגיע לוושינגטון, כתב ריגנר:

קיבלתי ידיעה מדאיגה, שבמטהו של היטלר נידונה תוכנית לחיסול היהודים בבת אחת, אחרי שכל היהודים בארצות הכבושות או הנשלטות בידי גרמניה, שמספרם 3.5 עד 4 מיליון, יגורשו וירוכזו במזרח, וזאת בכדי לפתור אחת ולתמיד את "הבעיה היהודית" באירופה...

במשרד החוץ בלונדון סירבו לתת פומבי לתוכנו של המברק, אך העבירו אותו לעיונו של חבר פרלמנט יהודי, סידני סילוורמן. השלוחה של משרד החוץ האמריקני באירופה התנגדה להעברת המברק למנהיג היהודי האמריקני הרב סטיבן וייז, אך בסוף אוגוסט שלח סילוורמן העתק של המכתב אל וייז. הרב האמריקני ניסה לעורר עניין במברק ובידיעות המצטברות בקרב הצמרת הפוליטית האמריקנית, ודאג להעברתו לנשיא רוזוולט.

מאז הועבר המברק תכפו הידיעות המרות, שהעידו על הגירוש ההמוני מגטו ורשה ועל שילוחים מארצות מערב אירופה. הטענה שמטרת השילוחים היא העסקת היהודים לטובת מאמץ המלחמה הגרמני נסתרה לחלוטין, משנודע שבין המגורשים היו גם נשים, קשישים וילדים. הבריטים והאמריקנים המליצו על איפוק, והבטיחו לבדוק את הנתונים שנמסרו במברק בעזרת זרועות המודיעין שלהם. ואולם בדיקה זו נעשתה בעצלתיים. רק ב-24 בנובמבר, למעלה מארבעה חודשים אחרי שריגנר שלח את המברק, הוזמן וייז למשרד החוץ האמריקני, ושם בישר לו סגן שר החוץ סאמנר וולס: "צר לי לומר לך, ד"ר וייז, שהמסמכים האלה מאשרים ומצדיקים את חששותיך העמוקים ביותר... אין כאן שום הגזמה. נראה שהמסמכים האלה נכונים". וולס טען, עם זאת, כh הוא מנוע מלמסור את הדברים לעיתונות, "אבל אין שום מניעה שלא תעשה זאת אתה". לאחר כחמישה שבועות, שבהם המתיi לאישור סופי של תוכן המברק, פרסם וייז את המידע בעיתונות, יחד עם ראיות נוספות.

(בספר תמונה: העתק המברק ששלח חבר הפרלמנט הבריטי סידני סילוורמן לרב סטיבן וייז, בעקבות המידע ששלח ד"ר גרהארט ריגנר)

3. תגובות למידע על הפתרון הסופי

בעקבות פרסום זה, על השואה המתחוללת באירופה, פרצה סערת רגשות פומבית. הנושא הועבר מהעמודים האחרונים של העיתונים, שבהם הוא הופיע עד עתה בניסוחים מהוססים, לכותרות הראשיות ולעמודים הראשונים. ב-10 בדצמבר מסר אדוארד ראצ'ינסקי, השגריר של הממשלה הפולנית הגולה בלונדון, למשרד החוץ הבריטי מסמך ארוך ובו מידע מהימן ביותר שנתקבל מפולין. מידע זה הצביע על כוונה שיטתית של השלטונות הגרמניים להשמיד את יהודי פולין ואלפי יהודים נוספים המובאים מארצות אחרות. לאחר ימים מספר אישר גם שר החוץ הבריטי, אנתוני אידן, שקיימים סימנים לרציחות בקנה מידה גדול מאוד של יהודים בפולין, אף שבדיווחים לא ניתן למצוא אישור לתוכנית כללית מעין זו.

גל הידיעות וההוכחות אילץ את ממשלות בעלות הברית להשמיע את קולן. ב-17 בדצמבר 1942 נמסרה הצהרה בנושא זה בעת ובעונה אחת בלונדון, בוושינגטון ובמוסקבה, מטעם 11 מדינות. בהצהרה נאמר, שהגרמנים עברו מאפליה ושעבוד לגירוש של יהודים מארצות שונות למזרח אירופה. עוד צוין, שהגטאות בפולין רוקנו מתושביהם, זולת קומץ עובדים מיומנים, ופולין הפכה למוקד של השמדה. ההצהרה הסתיימה בהחלטה נחושה של ממשלות בעלות הברית, להעניש את האחראים לפשעים אלה ולנקוט צעדים מעשיים בכיוון זה.

*319*

ישיבת הפרלמנט שבה מסר אידן את ההצהרה היתה, לפי עדויות הנוכחים, מעמד מרגש ורב עוצמה. אחד הצירים כתב בזכרונותיו:

היה זה כנס מיוחד במינו של אם הפרלמנטים. אנתוני (אידן) מסר הודעה על השמדת היהודים באירופה המזרחית, ואחריו גם ג'ימי דה-רוטשילד... ובצורה מעוררת כבוד, קולו נשבר מהתרגשות, דיבר במשך חמש דקות בנימה מרגשת על עינויים של אנשים אלה. דמעות עמדו בעיניו. חששתי שיתמוטט. רוח דבריו אחזה בבית, שהיה נסער מאוד. מישהו הציע שנעמוד דום לכבודם של האנשים הטובלים האלה. כולם קמו כאיש אחד על רגליהם ועמדו כמה שניות. זה היה רגע נאה מאוד וצמרמורת עברה בגבי.

לויד ג'ורג', מבכירי המדינאים של אנגליה במאה העשרים, העיר: "איני יכול להיזכר במעמד כמו זה בכל שנותי בבית הנבחרים".

א. לחץ ציבורי גואה בארצות הברית ובבריטניה

לאחר היוודע דבר הרציחות הגרמניות, ולאור ההתרגשות שאחזה בציבור ובמנהיגיו לאחר ההצהרה המשותפת, גבר מאוד הלחץ של דעת הקהל ושל הכנסיות בבריטניה לפעול למען היהודים. לממשלה הוגשו מחאות ושאילתות. הבריטים הציעו לאמריקנים להתכנס ולדון בבעיה ולתאם דרכי תגובה. בהצעתם טענו אנשי משרד החוץ הבריטי, שאין לצמצם את הדיון ואת הטיפול בקורבנות ובפליטים ליהודים בלבד. בין השאר חששו הבריטים שהגרמנים ובעלי בריתם ימירו את ההשמדה בגירוש, ו"כפי שעשו לפני המלחמה, יביכו מדינות אחרות על ידי הצפתן במהגרים זרים". האמריקנים הסכימו לכך, והשיבו שאין "להגביל את שאלת הפליטים לבני אדם מגזע אחד או מאמונה אחת". היסטוריון אמריקני טען, שאנשי משרד החוץ נאחזו בנימוק של אי-העדפתו של גורם אחד כדי להימנע מהתמודדות עם העיקר: "השמדה מוחלטת של עם אחד מסוים". הדיונים סביב מקום הוועידה נמשכו חודשים, עד שהוחלט לקיים אותה באי ברמודה, המרוחק מעיני העיתונות ודעת הקהל. כך גם התארך המשא ומתן לגבי הנושאים שעל סדר היום ולגבי יושב ראש המשלחת האמריקנית. הצד האמריקני התמהמה.

(בספר תמונה: קריקטורה שהופיעה בעיתונות הבריטית, פברואר 1943, תחת הכותרת "ההולכים לשם")

ב. דרישות יהדות ארצות הברית להצלת יהודי אירופה

אחרי ההלם שהיכה בהם עם חדירת הידיעות על השואה, ערכו יהודי ארצות הברית הפגנות המוניות באווירה של זעקה וזעם, שמצאו הד אצל אמריקנים רבים. ועד החרום, שאיגד את הארגונים היהודיים המרכזיים בארצות הברית, הציג מספר תביעות לקראת התכנסות ועידת ברמודה. תביעות אלה כללו פתיחת ערוצי הידברות עם הגרמנים באמצעות גורמים ניטרליים במטרה לחלץ את היהודים העומדים בפני השמדה; הבטחת מקומות מקלט לנמלטים בשורה של ארצות; הכנסת שינויים בחוקי ההגירה המגבילים של ארצות הברית; תכנון לוגיסטי של העברת פליטים בנתיבים ימיים; הענקת תעודות בינלאומיות לפליטים חסרי אזרחות, והסדרת משלוחי מזון ליהודים המורעבים בארצות הכבושות.

*320*

4. ועידת ברמודה

א. אי התמודדות עם הצלת יהודים

ב-19 באפריל 1943 התכנסה הוועידה באי ברמודה, בהשתתפות נציגי בריטניה וארצות הברית. אף ארגון יהודי לא שותף בוועידה, וכל ההצעות לפעולות הצלה שהגישו ארמנים יהודיים נדחו, כמבטאות "עמדה קיצונית" או כפעולות העלולות לסכן את מאמץ המלחמה הכולל. אחת ההצעות שנדחתה קראה למשא ומתן עם הגרמנים או עם השלטונות במדינות אחרות בדבר שחרור יהודים והוצאתם מן המדינה. כל משא ומתן שכזה, ישיר או עקיף, נפסל בטענה שאין לנהל משא ומתן עם האויב הגרמני, ויש לדרוש ממנו כניעה מוחלטת ללא תנאים. ואולם, אף שהנציגים בוועידה עשו שימוש בטענה זו כדי לפסול משא ומתן לשחרור יהודים, ניהלו בעלות הברית משא ומתן עם הנאצים במספר תחומים אחרים לכל אורך שנות המלחמה.

זאת ועוד, ממסמכים רבים עולה, כי הבריטים והאמריקנים חששו דווקא מפני מצב שבו השלטונות הגרמניים יענו לקריאה לשחרור יהודים, ואז הם יאלצו למצוא פתרונות למאות אלפי פליטים יהודים. חשש זה בא בין השאר על רקע של תחושה, שרווחה זה עשרות שנים, שלא נותרו בעולם מקומות שבהם ניתן ליישב פליטים כה רבים. מדיניות זו הנחתה את בעלות הברית גם לפני הוועידה ולאחריה, ומכיוונים שונים מתחו עליה ביקורת. בבית הנבחרים הבריטי, למשל, הועלו קריאות לשינוי קיצוני של מדיניות זו. באחד הדיונים הפרלמנטריים שאל אחד הנבחרים את הממשלה הבריטית: "האם אין דרישות האנושות קודמות להגבלות המכסות שלכם? מדוע לא תקבלו את כל הפליטים שניתן לקבל, ובכל התנאים האפשריים?", אך הבריטים והאמריקנים הוסיפו לדבוק בעמדתם, שאפשרות ההצלה מוגבלות עד מאוד. שר החוץ הבריטי אנתוני אידן ביטא את חששן של בעלות הברית מפני ההצעות לפינוי יהודים מארצות שונות: "אם נעשה זאת, ידרשו יהודי העולם שנציע הצעות דומות בפולין ובגרמניה. ייתכן מאוד שהיטלר יקבל הצעות כאלה, ופשוט מאוד אין די ספינות ואמצעי תחבורה בעולם שיאפשרו לנו להתמודד עם מצב כזה". ג'ורג' באקר, נציג הארגונים הפרטיים בוועידת ברמודה, גרס שבעיית הספינות והתחבורה אינה אלא תירוץ של משרד החוץ האמריקני שלא לנקוט במדיניות הצלה פעילה יותר. "אילו 100,000 גרמנים היו נכנעים לנו, היינו מוצאים דרכים לחלץ אותם מגרמניה", טען.

חבר הנציגות האמריקנית בוועידה, איש הקונגרס היהודי וראש ועד החוץ שלו, סול בלום, הציע לפחות לבחון את הסיכוי למשא ומתן עם הנאצים, כדי לקבל כל חודש מספר פליטים. אך דבריו נדחו בידי משתתפי הוועידה האחרים ולא זכו להתייחסות רצינית. בלום הוסיף ושאל, כיצד אפשר יהיה לתרץ בבוא היום את העובדה שבריטניה אינה מנפיקה גם את הרשיונות המעטים (15,000 בשנה) שהקציבה להגירה לארץ ישראל. אך גם עניין זה הושתק, הואיל והיה בין הנקודות שהוסכם מראש שאין לדון בהן. העברת מזון ליהודים החיים תחת כיבוש נאצי לא נדונה, מאחר שהנציגים לא היו מוכנים לערער את האיסור על העברת משאבים חיוניים לארץ האויב. דבר זה נתפס כמנוגד לאינטרסים המלחמתיים, אף שהתבצע קודם לכן בהעברת מזון רב ליוון.

משתתפי הוועידה דנו למעשה רק על פליטים שכבר יצאו מגרמניה ונמצאו במדינות ניטרליות או אחרות, אבל רק קצתם היו יהודים. בהודעה רשמית שניסחו משתתפי הוועידה לא הוזכרו היהודים כלל. נאמר בה, כי ההמלצות המוגשות לממשלות נועדו להקל על סבלם של "פליטים בני כל הגזעים והלאומים". בסופו של דבר, על אף המאמצים להסוות עובדה זו, היה ברור לכל שהוועידה נועדה לשמש עלה תאנה בלבד, ולא מכשיר להתמודדות עם הבעיות הקשות שהתעוררו עקב המלחמה והמדיניות הנאצית.

אין לדעת בוודאות אם החלטות אמיצות ומעשים נועזים היו יכולים להציל או לסייע. ועידת ברמודה נערכה באפריל 1943 - אחרי סטלינגרד ואחרי הסרת המצור מהמזרח התיכון. התלות של בריטניה בעולם הערבי חלפה במידה רבה, וסימנים של היסוס ושל שינוי דרך החלו להופיע גם בארצות הגרורות, בעקבות המפנה שהחל להסתמן במלחמה לטובת בעלות הברית. חודשים מעטים לאחר מכן, באוגוסט 1943, נכנעה איטליה, השותף האידיאולוגי הראשי של גרמניה. האם ניסיון לחלץ באותו זמן את יהודי הונגריה לא היה יכול להציל מאות אלפי בני אדם, ששנה לאחר מכן הובלו לבירקנאו?

(בספר תמונה: קריקטורה שהופיעה בעיתונות הארץ ישראלית בעקבות ועידת ברמודה)

*321*

יהודים ולא יהודים ראו בוועידה ובתוצאותיה מעשה הונאה. הרב ישראל גולדשטיין, נשיא מועצת בתי הכנסת בארצות הברית, הטיח האשמה כבדה בעקבות ועידת ברמודה: "אין מצילים את הקורבנות משום שהדמוקרטיות אינן רוצות בהם".

ממכתבו האחרון של שמואל זיגלבוים

שמואל זיגלבוים היה חבר הוועד הלאומי הפולני בלונדון מטעם ה"בונד". לפני כן היה חבר במשך זמן קצר ביודנראט של גטו ורשה. מאוכזב ומזועזע מתוצאות ועידת ברמודה, התאבד זיגלבוים ב-12 במאי 1943, והותיר אחריו מכתב. קטעים מתוכו מובאים להלן:

מן הידיעות האחרונות שהגיעו מפולין נובע ללא צל של ספק, שהגרמנים רוצחים עתה באכזריות את שרידי היהודים בפולין. מאחורי חומות הגטאות מתחוללת עתה המערכה האחרונה של הטרגדיה שאין לה תקדים בהיסטוריה.

האחריות לפשע של רציחת הלאומיות היהודית בפולין מוטלת בראש ובראשונה על המבצעים עצמם, אך בעקיפין רובצת היא גם על האנושות כולה, על עמי בעלות הברית וממשלותיהן, אשר לא נקטו עד היום בשום מעשה ממשי בכדי לבלום פשע זה. על-ידי התבוננות פסיבית ברצח מיליונים חסרי מגן - ילדים, נשים וגברים מעונים - הם נעשו שותפים לאחריות.

...אינני יכול לחיות ולשתוק, שעה שהולכים ונרצחים שרידי יהודי פולין, שאני נציגם.

חברי בגטו ורשה נפלו עם נשק ביד בקרב הגבורה האחרון. לא זכיתי ליפול כמוהם, יחד עמם, אך אני שייך אליהם, לקבר ההמונים.

אני מבקש להביע במותי את מחאתי העמוקה ביותר כנגד חוסר המעש שבו העולם משקיף, ומרשה להשמיד את העם היהודי.

אני יודע, כי אין ערך רב לחיי אדם - בייחוד היום. אך לאחר שלא עלה בידי להשיג את הדבר בחיי, אולי במותי אתרום להתנערות מהפסיביות של אלה אשר יכולים וחייבים לפעול, בכדי שעוד עתה, אולי ברגע האחרון, יוכלו להציל מהשמדה בלתי נמנעת את קומץ היהודים הפולנים החיים עדיין.

חיי שייכים לעם היהודי בפולין, ועל כן מוסר אני אותם לו. אני כמה, שהשריד הנותר ממיליוני יהודי פולין יזכה יחד עם המוני פולין לשחרור, שיינתן לו לנשום בפולין ובעולם של חירות וצדק סוציאליסטי, כגמול בעד הייסורים והעינויים הבלתי אנושיים. ואני מאמין, שפולין כזאת תקום ועולם כזה בוא יבוא. מובטחני שהנשיא וראש הממשלה יפנו את דברי אלה שאליהם הם מכוונים, והממשלה הפולנית תפתח מיד בפעולה בתחום הדיפלומטי וההסברתי, בכדי להציל את השריד החי של יהודי פולין מהשמדה.

אני נפרד בברכה,

מכולם ומהכל שהיה יקר לי ואהבתי.

ש' זיגלבוים

*322*

האכזבה והתסכול העמוק אחרי ועידת ברמודה נתנו את רישומם בהנהגה היהודית ובציבור היהודי בארצות הברית. הקיבוץ היהודי המאורגן בארצות הברית, שבו התעצם משקלם של מהגרים מארצות מזרח אירופה ושל ציונים, לא הצליח לנצל את כוחו הפוליטי כדי לשנות את מדיניות ההגירה וההצלה של ממשלת ארצות הברית. הנשיא רוזוולט וממשלו הדמוקרטי ידעו היטב שתמיכת היהודים נתונה להם מראש, והיה להם עניין פוליטי מועט ביותר להיענות לדרישותיהם של הארגונים היהודיים. הג'וינט ומוסדות סעד יהודיים ולא יהודיים הצליחו לסייע במידה מסוימת, עד הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה. אך לאחר הצטרפותה של ארצות הברית, ועם החלת הפתרון הסופי, נכבלו ידיהם של מוסדות אלה, והם סולקו ממוקדי פעולתם באירופה.

5. הקמת "הוועד לענייני פליטים"

רק בינואר 1944 עלה בידי הנרי מורגנטאו הבן, שר האוצר האמריקני, ובידי אנשי משרדו לשכנע את הנשיא, שמשרד החוץ הכשיל במודע את מאמצי ההצלה. לאור זאת יזם הנשיא רוזוולט את הקמתו של "הוועד לענייני פליטים". לכאורה הוענקו לוועד זה סמכויות רבות, וביניהן הוראה שכל סוכנויות הממשלה נדרשות לסייע לו. ואולם בפועל סייע לו רק משרד האוצר, בראשותו של הנרי מורגנטאו. משרד החוץ אף המשיך לעתים להערים מכשולים על פעילותו. גם מחסור במימון פגע בפעילותו של הוועד, והוא נאלץ לפנות לארגונים יהודיים פרטיים כדי לממן את פעולות ההצלה שרצה לבצע, הואיל ועלותן עלתה בהרבה על התקציב שהוקצה לוועד.

חרף הקשיים שעמדו בפניהם, הצליחו אנשי הוועד, בראשותו של ג'ון פלה, לעבד תוכנית הצלה מקפת, שכללה פינוי של יהודים ושל אוכלוסיות אחרות שהיו נתונות בסכנה ממדינות "הציר"; מציאת מקומות שניתן יהיה לשלוח אליהם פליטים; שימוש באיומים כדי למנוע גירושים ומעשי זוועה; ושיגור מעט אספקה למחנות הריכוז. הסמכות של הוועד והמשאבים שהוקצו לו תרמו ליכולתו למלא תפקיד מסוים גם בהצלת יהודי בודפשט - פעולה שבה השקיע הוועד את עיקר מאמציו במהלך שנת 1944. הוועד לחץ על ממשלת הונגריה למנוע את שילוחם של כ-230,000 יהודי בודפשט. ואכן, כמחצית מיהודים אלה ניצלו. פעולה נוספת היתה הוצאתם של 982 פליטים מאיטליה, באוגוסט 1944, למחנה צבאי שלא היה בשימוש באותו זמן. הוועד קיווה להקים מקומות מפלט רבים לפליטים בארצות הברית, אך בפועל אישרה הממשלה את פתיחתו של מרכז פליטים אחד בלבד, במדינת ניו-יורק. יתרונו של מרכז זה היה בכך שהוא עקף את האיסורים של חוקי ההגירה,

(בספר תמונה: מרכז הפליטים באוסויגו, נין יורק, שהוקם על פי הצעת "הוועד לענייני פליטים", אוגוסט 1944)

מאחר שהפליטים שהתקבלו אליו לא נחשבו מהגרים. לקראת סוף המלחמה מילא הוועד תפקיד חשוב בהוצאתם של כ-200,000 יהודים ממדינות "הציר", ופעולות נוספות שלו תרמו להצלת אלפים נוספים.

ארצות הברית גם היתה שותפה בהכנות, שהחלו לקראת סוף המלחמה, להקמת מערכת משפטית, שתעניש את האחראים לפשעים ואת מבצעיהם. ואכן, בעלות הברית הזהירו, כי מי שיפגע בחייהם של שבויי המלחמה ושל אסירי מחנות הריכוז לא יימלט מעונש. ואולם, צעדים אלה באו מאוחר מדי והיו מועטים מדי.

*323*

הפצצת אושוויץ?

בעלות הברית גילו אזלת יד גם בימי הגירושים ההמוניים מהונגריה בקיץ 1944. בריטניה וארצות הברית נתבעו להפציץ את צמתי מסילות הברזל שהובילו מהונגריה לאושוויץ וכן את מתקני הרצח בבירקנאו. תביעות אלה באו מאישים בבודפשט ובשווייץ, בעקבות דוחות מפורטים על הפשעים והזוועות בבירקנאו, שמסרו עדים מהימנים ביותר, יהודים שנמלטו מאושוויץ והגיעו לסלובקיה. פניות נוספות בעניין זה הפנו לממשלות בעלות הברית חיים ויצמן ואנשי הסוכנות היהודית בלונדון. צ'רצ'יל ואידן תמכו ברעיון, ולרשויות הצבאיות נמסרה הוראה לבצע את המשימה. ואולם, אנשי הצבא טענו, שלא ניתן להוציא לפועל את המבצע בשל טווח הטיסה הארוך והעדר מפות מפורטות של היעד. לאמיתו של דבר, גורמים פולניים בלונדון סיפקו תרשימים ומפות. זאת ועוד, לימים נתברר כי סמוך לזמן שבו התנהל המיקוח בדבר האפשרות הצבאית להפצצת אושוויץ, תקפו מטוסי בעלות הברית יעדים בקרבת מקום, ובמקרה אחד אף פגעו בתחום המחנה עצמו. בוושינגטון השיבו ריקם את הפונים בעניין ההפצצות:

לאחר בדיקה התברר שפעולה כזאת יכולה להתבצע רק על ידי הקצאת כוח אבטחה אווירי ניכר, שהוא חיוני להצלחת כוחותינו העוסקים עתה בפעולות בעלות חשיבות מכרעת במקומות אחרים, ומכל מקום, יעילותה של פעולה כזאת מפוקפקת כל כך עד שאינה מצדיקה את השימוש במשאבים.

וכך, מסיבות צבאיות ואחרות, לא הפציצו בעלות הברית את מרכז ההשמדה אושוויץ-בירקנאו.

(בספר צילום אוויר של אושוויץ-בירקנאו, 25 באוגוסט 1944)

בצילום נראים מגורי האסירים בבירקנאו ושיירות האסירים בדרכן לקרמטוריום.

6. גופים בין-לאומיים

א. הווטיקן

גורם נוסף שתלו בו תקוות להצלת היהודים היה הווטיקן, ולאחר מעשה נשאלו שאלות נוקבות לגבי עמדתו בנושא השמדת יהודי אירופה. לווטיקן, מקום מושבו של האפיפיור, יש מעמד של מדינה. ב-1934 חתם הווטיקן על קונקורדאט (אמנה) עם גרמניה הנאצית. הסכם זה נועד לשמור על האינטרסים של הכנסייה ושל מאמיניה בגרמניה. הגזענות נוגדת את מהותה של הנצרות, ולא כל שכן רצח בני אדם מטעמים גזעניים. הווטיקן ניסה במקרים מסוימים לסייע ליהודים שהתנצרו והנאצים פגעו בהם בתור יהודים. ואולם, במשך שנים רבות לא עשה הווטיקן דבר למען הצלת היהודים באופן כללי. פיוס ה-12, האפיפיור בשנות מלחמת העולם השנייה, הואשם בשתיקה ובחוסר מעש. ראש הכנסייה הקתולית לא הוקיע את הרצח ולא הזכיר במפורש את השמדת היהודים במשך כל שנות המלחמה, אף שהווטיקן היה אחד המוסדות המדווחים ביותר בשנים אלה, כפי שעולה מראיות רבות. הכס הקדוש גם לא מחה בפני מדינות קתוליות מובהקות (כגון סלובקיה, קרואטיה או צרפת של וישי), שהנהיגו תחיקה מפלה על רקע גזעני והסגירו יהודים לידי שלטונות הרייך. למרות אדישות האפיפיור, מצאו יהודים מקלט במוסדות כנסייתיים או אצל כמרים, ובאיטליה ובווטיקן עצמו מצאו מקלט אלפים מיהודי רומא. האפיפיור שמר על עמדתו הניטראלית למעט פניות מטעמו בשלהי המלחמה לשליטי הונגריה וסלובקיה.

*324*

ב. הצלב האדום הבין-לאומי

ארגון נוסף שפעל באירופה הכבושה היה הצלב האדום הבין-לאומי. הצלב האדום הוא ארגון הומניטרי, שמטרותיו המרכזיות הן לשמש מתווך ניטרלי בין צדדים לוחמים בעיתות מלחמה, ולדאוג לחיילים פצועים ולשבויי מלחמה. כמו כן, על פי תקנון הארגון, הוא יכול לנקוט בפעולה הומניטרית, כגון ביקור אסירים מדיניים בבתי כלא ובמחנות ריכוז גרמניים, בשנים שלפני פרוץ המלחמה.

אף שעם פרוץ מלחמת העולם השנייה לא היה הסכם בין-לאומי שיגן על אוכלוסיות אזרחיות, ניטה הצלב האדום הבין-לאומי לפעול למענן בדרכים שונות. בשנת 1939 מסרו נציגי האגודות הארציות של הצלב האדום על גירושם, בידודם ואפלייתם של היהודים, וב-1941 מסרו על פעולות אלימות נגדם ועל מעשי טבח שהתבצעו בהם. בנובמבר 1942 אישר הצלב האדום, שעמד בקשר עם גרהארד ריגנר מהקונגרס היהודי העולמי, את השמועות שהגיעו לקונסול ארצות הברית בז'נווה בדבר השמדת היהודים. נסיונות פעולה ראשונים החלו להתבצע כבר באביב 1942, כאשר החלו גירושי היהודים מצרפת. נציגי הארגון הציעו לגרמנים שיעניקו למגורשים ערבויות דומות לאלה שניתנו לעצירים אזרחיים. משרד החוץ הגרמני לא הגיב להצעה זו, ובסוף השנה נאלץ הצלב האדום להכיר בכשלון נסיונותיו בתחום זה.

(בספר תמונה: משאיות הצלב האדום מגיעות למחנה הריכוז בטרזין (סמוך לגטו - מחנה טרזינשטט) עם השחרור, 1945)

במשך כל התקופה ניסה הצלב האדום לפעול באופן נקודתי ולסייע היכן שאפשר, ולא העלה לדיון עקרוני את שאלת האפליה הגזעית כשלעצמה. לפיכך, אף שפעל למען מגורשים, ובכללם יהודים, לא ניסה הארגון להתערב באופן מיוחד לטובת היהודים - לא במחאה בפני שלטונות גרמניה, ולא בדרישות לפעולה מצד בעלות הברית.

כאשר באו אנשי הצלב האדום לידי מסקנה, שלא ניתן יהיה להציל את הקורבנות היהודיים, החליטו לנסות ולהקל על סבלם על ידי משלוחי מזון, תרופות ובגדים. ואולם, המחלקה שטיפלה בכך לא הצליחה לשלוח אספקה לגטאות בפולין, ומשלוחים כאלה הגיעו רק למחנות מעטים. לעומת זאת שלחה המחלקה אספקה לפליטים בדרום צרפת, שביניהם היו לא מעט יהודים.

באביב 1943 ערכה משלחת של הצלב האדום סיור בדרום-מזרח אירופה, כדי לבדוק אפשרויות של הגירת היהודים משם לארץ ישראל. בנובמבר אותה שנה הגיעה משלחת קטנה גם לאיזור טרנסניסטריה, לסייע לניצולים ממעשי הטבח שהתבצעו שם. אך פעולות של ממש לא צמחו בעקבות סיורים אלה. גם באביב 1944, כאשר ניסה הצלב האדום לארגן עלייה לארץ ישראל דרך תורכיה, נחלו מאמציו הצלחה מועטה מאוד.

כאשר החלו הגרמנים בהונגריה לרכז ולשלוח את היהודים למחנות ההשמדה, נקט הצלב האדום הבין-לאומי במספר פעולות הומניטריות. נציג הארגון ארגן בתים לשכן בהם יהודים ולהצילם מגירושים, בעזרת דיפלומטים זרים, ודאג להם למזון. לאחר השתלטות צלב-החץ על הונגריה באוקטובר 1944, השתתף הצלב האדום בהצלת אלפי יהודים בבודפשט, לפני שהעיר שוחררה בידי הצבא הסובייטי.

לקראת סוף המלחמה לחצו בעלות הברית וארגונים יהודיים על הצלב האדום לשלוח מפקחים למחנות הנאציים, כדי למנוע טבח באסירים שנותרו שם. הצלב האדום נענה לדרישות אלה, וניסה לנהל משא ומתן עם הרשויות הגרמניות בדבר סיוע ואספקה לאסירים שנותרו בחיים. בסופו של דבר, גם ניסיון זה הסתיים בהצלחה מועטה בלבד.

בשלב האחרון של המלחמה היפנו גם אישים, מדינות ומוסדות בינלאומיים אזהרות למדינות שונות שעדיין נותרו בהן יהודים, כגון בולגריה, הונגריה ורומניה, למנוע את שילוחם למחנות ההשמדה. התערבות זאת הניבה תוצאות מצומצמות, אם כי תרמה להצלתם של מעטים, וייתכן שגם להפסקת ההרג באושוויץ בחודשי המלחמה האחרונים.

סיכום

לעומת הגרמנים, שראו בהמתת היהודים אחת ממשימות המלחמה, טענו אומות העולם החופשיות ובעלות הברית, שאין להפנות את מאמץ

*325*

המלחמה להצלה. העקרונות שהנחו את בעלות הברית ביחס למלחמה בגרמניה השפיעו באורח מרחיק לכת על שאלת הסיוע ליהודי אירופה והצלתם. נקבע שהסגר על אירופה הכבושה הוא נשק חיוני במאמץ המלחמתי, ולכן אין לשלוח אספקה לאוכלוסייה האזרחית המצויה בשליטה גרמנית. העקרון של אי-ניהול משא ומתן עם היטלר לא אפשר כל עיון רציני בהצעות הגרמניות למסירת יהודים תמורת כופר נפש. העקרון הנוסף היה לחימה של בעלות הברית עד לכניעתן ללא תנאי של גרמניה ומדינות "הציר". התפיסה שהנחתה את בעלות הברית היתה, שהמשימה העיקרית היא הנצחון על גרמניה, ורק הישג זה הוא שיביא להפסקת ההשמדה. תפיסה זו הביאה לכך שלא ניתן היה לבצע פעולות רבות שהיו יכולות לסייע בהצלת יהודים.

וכך, בזמן שגרמניה וגרורותיה הקצו כוחות רבים להשמדת העם היהודי, עמד העולם במידה רבה מנגד. פרט למסירותם של מעטים אמיצי לב, הוכתבה תגובת העולם בעיקר על ידי אדישותם - ולעתים אף עוינותם - של רבים. לאור דבקותם של הגרמנים במשימה של השמדת היהודים, קשה לדעת באיזו מידה יכלו הפעולות של בעלות הברית או של הארגונים הבין-לאומיים להציל מספרים גדולים של יהודים. עם זאת, ברור שרבות מפעולות ההצלה שניתן היה לבצע לא הגיעו לידי מימוש.

שאלות

1. באילו דרכים הגיע מידע על המתרחש תחת הכיבוש הגרמני לידי העולם החופשי?

2. א. מדוע עבר זמן מקבלת המידע הראשוני על רצח היהודים המתבצע במזרח אירופה ועד להצהרות הרשמיות שמדובר במדיניות של השמדה?

ב. מדוע פורסמו הידיעות הראשונות על רצח יהודים בלא הבלטה בעמודים הפנימיים של העיתונים?

3. מה היו הסיבות לכינוסה של ועידת ברמודה, בהשתתפות בריטניה וארצות הברית? באיזו מידה תאמו תוצאות הוועידה את מטרותיה?

4. האם יצר הוועד לענייני פליטים מפנה במדיניות ההצלה האמריקנית?

ב. היישוב היהודי בארץ ישראל נוכח השואה

*325*

מושגים

- תוכנית אירופה

- תוכנית טרנסניסטריה

- תהליך קבלת המידע ביישוב

- מברק ריגנר

- הצלה קטנה והצלה גדולה

- הצנחנים

- התגייסות היישוב לצבא הבריטי

שאלות פתיחה

1. כיצד התמודד היישוב עם הידיעות שהגיעו מאירופה במהלך המלחמה?

2. כיצד ניסה היישוב לבוא לעזרת יהודי אירופה?

1. היישוב בשנים 1939-1942

א. המלחמה פורצת

פתיחת המלחמה באירופה העמידה את היישוב ואת המדיניות הציונית בפני בעיה קשה. מצד אחד, תמך היישוב כולו בדחייתו המוחלטת של ה"ספר הלבן", מתוך תחושה שמדובר במאבק להצלת עתידו של המפעל הציוני בארץ ישראל. מצד שני, ניצבה בריטניה מראשית המלחמה בראש המדינות הלוחמות בהיטלר. היישוב נאלץ לברור את צעדיו מתוך סבך הניגודים שבו היה נתון. דוד בן-גוריון, יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, ניסח את המדיניות הציונית באופן הבא: יש "להילחם בהיטלר כאילו אין ספר לבן ולהילחם בספר הלבן כאילו אין היטלר". "נוסחה כפולה" זו לא ויתרה על ההתנגדות למדיניות הספר הלבן, אך גם לא על התמיכה בבריטניה במלחמתה בנאצים. במלחמה זו ראה היישוב צו מצפוני-מוסרי שבו מחויב היישוב לתמוך ללא סייג.

*326*

(בספר תמונה של כרזה על לוח מודעות בתל אביב הקוראת להפגנה פרו-בריטית, 25 בספטמבר 1939, מספר שבועות לאחר פרוץ המלחמה)

בשנים הראשונות למלחמה היה היישוב עסוק בחרדותיו מפני התקרבות החזית לארץ ישראל. בסתיו 1940 החלו האיטלקים בסיוע הגרמנים במתקפה על לוב, וביישוב גבר החשש מהשתלטות איטלקית על חלקים מהמזרח התיכון. באותה תקופה הגיע האויב גם לגבולה הצפוני של הארץ: לאחר כיבושה של צרפת הפכו סוריה ולבנון למושבות של משטר וישי. בספטמבר 1940 הפציצו מטוסים איטלקיים את חופי הארץ, ובהפצצה על תל-אביב (9/9/1940) נהרגו יותר ממאה מתושבי העיר. כל אלה יצרו תחושה עמוקה של מצור. ואולם, השנה הגורלית מבחינתו של היישוב היתה 1942. לאחר שורה של נצחונות הגיעו הכוחות הגרמניים, ביולי 1942, לאל-עלמיין, כמאה קילומטר מאלכסנדריה. הנציב העליון הבריטי הודיע, כי קיימת אפשרות שבריטניה תאלץ לנטוש את ארץ ישראל, וראשי ההגנה עסקו בגיבושה של "תוכנית הצפון" או "מצדה על הכרמל". תוכנית זו קבעה, שרוב היישוב היהודי ירוכז בהרי הכרמל, הגליל ואיזור חיפה, וינסה להחזיק מעמד מול מתקפה גרמנית, בתמיכת הבריטים או בלעדיהם. בנובמבר 1942 התחולל מהפך בחזית המצרית. הצבא הבריטי הביס את החילות הגרמניים בפיקודו של הפילדמרשל רומל, ואימת הכיבוש סרה מעל ראשו של היישוב.

(בספר תמונה: כרזה מספטמבר 1941 המציינת את יום יהדות פולין, שנתיים לאחר כיבושה בידי הנאצים)

הכרזה משקפת את הזדהות היישוב עם יהדות פולין הסובלת, וממחישה את הדימוי הציוני על הגולה הנשרפת, החשופה לרדיפות. מעצבי הכרזה האמינו שהציונות היא הפתרון למצוקתם של המוני בית ישראל.

ב. הידיעות על מצבם של היהודים באירופה

בחודשי המלחמה הראשונים הגיעו לארץ ידיעות רבות על המתרחש באירופה. המידע הועבר באמצעות פליטים שהגיעו ארצה, מכתבים בלשון צופן שהגיעו מאזורי הכיבוש, ותיאורים שהעבירו סוכנויות הידיעות. הזוועה שעלתה מן המידע נתקבלה בתחילה בהסתייגות. יש לזכור, שהיישוב הורכב בחלקו המכריע מאנשים שהגיעו מאותן ארצות כבושות, ובהן נותרו גם קרוביהם. רסיסי המידע עוררו דאגה עמוקה ואי שקט בציבור, אך הסוכנות והגופים היישוביים נטו להתייחס למתרחש כאל תופעות לוואי של המלחמה. סבלה של אוכלוסייה אזרחית בזמן מלחמה, ואף פגיעה ביהודים, בפרט במדינות בעלות מסורת אנטישמית, לא היו כשלעצמם תופעות חדשות. במחצית השנייה של 1940 וב-1941 סברו בארץ שמצב היהודים בשטחים הכבושים חמור מאוד, אך הוא עתיד להתייצב; ההנחה היתה, שרוב היהודים, לרמת אלה המצויים

*327*

בגטאות שבפולין, יסבלו מבחינה פיסית וחומרית אך יעברו את התקופה הקשה. במהלך 1941 פחתו מאוד הדיונים בידיעות שהמשיכו להגיע מארצות הכיבוש. כאשר עלה הנושא לדיון, התקבלו רבות מן הידיעות בחוסר אמון. הדיונים התרכזו במיליוני היהודים שיישארו חסרי רכוש ובית בתום המלחמה, וסביב הפתרונות שעל התנועה הציונית למצוא עבור הפליטים העתידיים. הנהגת היישוב סברה, שעד תום המלחמה יש להטיל את הטיפול במצוקתם של יהודי אירופה על יהודי העולם המערבי, ובפרט על מוסדות הסיוע והסעד של יהודי ארצות הברית. היישוב עצמו נתפס בעיני ההנהגה כגוף הנזקק לתמיכתה של הגולה ולטיפוחה, ולא כמי שמסוגל לסייע למיליוני היהודים באירופה.

במהלך ששת החודשים שלאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות התקבל בארץ רק מידע מקוטע ועמום על המתרחש בשטחים שכבשו הגרמנים בברית המועצות. ביישוב רווחה ההנחה, שגורלם של יהודי ברית המועצות יהיה כגורל יהודי פולין. ואולם, בשלהי 1941 הגיעו לראשונה ידיעות מרות וקודרות מאלה שהגיעו קודם לכן. ריכארד ליכטהיים, נציג הסוכנות בשווייץ, מסר כי בזגרב שבקרואטיה לא נותרו יהודים. בדין וחשבון שהגיע מן הנציגות בשווייץ תואר מצב יהודי אירופה בצבעים קודרים ביותר. ב-1942 הלכו ותכפו הידיעות מאירופה. בינואר ובפברואר התפרסמו בעיתונות ידיעות על תמותה נוראה בגטו ורשה ועל התמעטות האוכלוסייה בגטו לודז' ובגטו וילנה. במרס מסר נציג הג'וינט בהונגריה, כי באוקראינה נרצחו למעלה מרבע מיליון יהודים. באפריל ובמאי התפרסמו ידיעות על רצח 90,000 יהודים במינסק ועל חיסולה של יהדות אסטוניה. ידיעות אלה נבדלו מקודמותיהן, הואיל ולראשונה דובר על רבבות יהודים שהושמדו. ואולם, למרות חומרת הידיעות, עדיין לא נתבררה התוכנית להשמדה כוללת של יהודי אירופה, והעיתונים, שפרסמו את הידיעות המחרידות, הזהירו מפני הגזמות ומפני נכונות לקבל ידיעות שאינן מתקבלות על הדעת. היו שטענו, כי את התיאורים הקשים יש לייחס למלחמת התעמולה המתנהלת בין גרמניה הנאצית לברית המועצות הבולשביקית, וכי תעמולת הזוועה האנטי-גרמנית שהופצה במלחמת העולם הראשונה הוכחה כמוגזמת וכבלתי אמינה.

החל ביוני 1942 תכפו הידיעות שהפיצה הממשלה הפולנית הגולה. ידיעות אלה התבססו על דיווחים שהתקבלו מיהודים חברי המחתרת של תנועת ה"בונד" בפולין. בדיווחים אלה נמסר על ההמתה בגזים ועל רציחתם של 700,000 יהודים. למן סוף חורש יולי פורסם מידע על הגירושים מגטו ורשה, ובתחילת אוגוסט נודע על התאבדותו של יושב ראש היודנראט, אדם צ'רניאקוב. במקביל דווח על הגירושים מזרחה מתחומי צרפת, הולנד וסלובקיה. עם זאת, עדיין לא הובן שהגירושים משמעותם מוות, ובמידע שהועבר צוין, כי יעד הגירוש בלתי ידוע וככל הנראה נהרגו מקצת המגורשים.

בחודשים ספטמבר ואוקטובר 1942 התקבלו מברקים בהולים מריכארד ליכטהיים, הממונה על משלחת הסוכנות בז'נבה, שבה פעלו גם שליחי היישוב. ליכטהיים העביר את המידע שנכלל במברק ריגנר, על תוכנית מבצעית להשמדתם השיטתית של כל היהודים בשטח הכיבוש הגרמני. בשל מהימנות המידע, שהעביר גורם מדיני מוסמך, קרא ליכטהיים להרתם להצלת היהודים מן הארצות שבהן הם עדיין לא נפגעו, תוך שהוא מתריע בפני ראשי היישוב כי "זוהי שעת האפס".

בנובמבר 1942, במקביל להסרת האיום של כיבוש הארץ בידי הצבא הגרמני, הגיעה ארצה מאירופה הכבושה קבוצה של נתינים בריטים, שהוחלפו באזרחים גרמנים שחיו בארץ והוחזרו לאירופה. ביניהם היו גם 69 נתינים ארצישראליים, רובם נשים וילדים. העדויות שהשמיעו לא היו שונות במהותן מן המידע שהגיע מאירופה בחודשים שלפני כן, אך הפעם לא נמסרו הדברים במברקים או במכתבים, אלא על ידי האנשים עצמם. ראשי היישוב, שחקרו את הבאים ביסודיות, שוכנעו כי מתרחש באירופה מהלך נורא מכל מה ששיערו: השמדה שיטתית, כוללת וממוכנת של היהודים. ראשי הסוכנות הבינו כי מתרחש באירופה אירוע חסר תקדים, וכל ניסיון להשוות בינו לבין אירועים בעבר כמוהו כבריחה מאימת המציאות החדשה. באחת הפגישות שנערכו בין מנהיגי היישוב לבין נשות הקבוצה, שאל אליהו דובקין, סגן ראש מחלקת העלייה של הסוכנות, את אחת הנשים אם אין היא מגזימה בתיאוריה. במקום תשובה סטרה האשה על לחיו ועזבה את המפגש בזעם.

(בספר תמונה: פרסום מעשי הטבח ביהודי רומניה בעיתונות, דבר, כ"ז בטבת תש"א, 26 בינואר 1941)

*328*

ימים מספר לאחר מכן תיאר דובקין את האירוע:

דיברתי עם אישה שהוציאו בכוח את ילדה מזרועותיה; עם אנשים שראו במו עיניהם כיצד אספו בראדום אלף ילדים וירו בהם ממכונות יריה, כיצד זרקו ילדים לבור ושם ירו בהם. בעיר אחת גירשו את כל הגברים והשאירו רק נשים, זקנים וילדים, אחר כך עברו מבית לבית וירו בנותרים. זאת סיפרו עשרות עדים. כשאמרתי לאישה מראדום, שאינני יכול להאמין בזה, קיבלתי סטירת לחי, ולא הוספתי לשאול שאלות.

בחודש נובמבר חל שינוי בתודעתו של היישוב בנוגע למשמעות השואה המתחוללת באירופה. ב-23 בנובמבר פרסמה הסוכנות הודעה רשמית, בעמודיהם הראשונים של העיתונים, על השמדתם השיטתית של יהודי אירופה, והוכרז על שלושה ימי "אזעקה, מלאה וקריאה". ימי האבל לוו בעצרות המוניות, שעמדו בסימן של יאוש עמוק, הכאה על חטא וויכוח פנימי נוקב, על מהותם של היחסים בין היישוב לגולה ובין הציונות למורשת היהודית. הפנמת גודל האסון המתרחש באירופה היתה לרבים כיקיצת רעם: "הם זעקו - ואנו לא שמענו. המת היה בביתנו, החלל היה מונח לפנינו - ואנו לא ידענו".

(בספר תמונה: כותרות העיתונים ביום פרסום הידיעות על השמדת יהודי אירופה, דבר, י"ד כסלו תשי"ג, 23 בנובמבר 1942)

שאלות

1. במה שונה אופן הצגת המידע בכתבה זו מן הכתבה על הטבח ביהודי רומניה המופיעה בעמוד הקודם?

2. מה ניתן ללמוד מן ההבדל ביניהן?

*329*

ג. תגובה וארגון פנימי

לאחר שלושת ימי האבל החלה הנהגת היישוב בצעדי היערכות. בינואר 1943 הוקם ועד ההצלה המאוחד שליד הסוכנות היהודית. לראש הוועד מונה יצחק גרינבוים, מן המנהיגים הבולטים של יהדות פולין בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. ועד ההצלה ארגן עצומות ומחאות המוניות, טיפל באיסוף כספים להצלה שלא מתקציבי הסוכנות, וניהל התכתבויות עם מדינאים שונים כדי לשכנעם לסייע ליהודי אירופה. כל תקופת פעילותו נמתחה על הוועד ועל גרינבוים ביקורת ציבורית קשה. הטענה היתה, שלוועד אין כל סמכויות ואין הוא מסייע ליהודים די הצורך. מבקרי הוועד לא היו מודעים אז לעובדה, שחלק ניכר ממאמצי ההצלה של היישוב הופנו לגופים אחרים, חשאיים באופיים, שפרטי פעולתם לא היו ידועים לציבור הרחב: המוסד לעלייה ב', שעסק בעלייה בלתי לגאלית, וועד ההצלה בקושטא.

בשלהי 1942 הופעל בקושטא ריכוז של שליחים מטעם מוסדות וארגונים ביישוב, שתפקידו היה לסייע במאמצי ההצלה. ההנחה היתה, שהקירבה הגיאוגרפית בין תורכיה (שהיתה ניטרלית) לארצות הבלקן, שבהן טרם התחוללה ההשמדה, תוכל לסייע להעברת מידע ועזרה, ותיצור אפשרויות להציל יהודים. החל בשנת 1943 הצליח הוועד בקושטא, בעזרת הבלדרים שפעלו מטעמו, לקיים קשר עם ארגונים ועם אנשים פרטיים בארצות אירופה השונות, ובמיוחד בהונגריה וברומניה. אך הוא התקשה לעזור ליהודי פולין הנותרים. המשלחת פעלה במספר תחומים:

(א) העברת כספים, באמצעות שליחים שפעלו מטעמן של רשתות ריגול שונות, לאנשים בודדים ולתנועות מחתרת יהודיות בארצות הכבושות. הכספים נועדו לאפשר הצלת יהודים, אם על ידי הברחת גבולות ואם באמצעות תמיכה בפליטים. ואולם, רק חלק מן הכספים הגיע בסופו של דבר ליעדו.

(ב) ארגון עלייה חוקית מארצות הבלקן, כל עוד היה הדבר אפשרי מבחינת תנאי הלחימה. נסיונות אלה בוצעו תוך כדי התמקחות קשה וממושכת עם הבריטים על מתן היתרי כניסה לארץ ישראל. במקביל לכך עסקו אנשי המשלחת בעלייה בלתי חוקית, אם כי מצב המלחמה והעדרם של היתרים מתאימים הפך אותה למצומצמת ולרבת סכנות. בסך הכל הגיעו ארצה בסיוע הוועד בקושטא, בדרכים חוקיות ובלתי חוקיות, 16,474 יהודים.

(בספר תמונה: עצרת אבל בכיכר הבימה בתל-אביב ביום האבל לקורבנות השואה, 2 בדצמבר 1942, שעליו הכריזה הנהגת היישוב)

שאלות

1. כיצד מייצגת העצרת שינוי במודעות למתרחש באירופה?

2. מהי התגובה ההולמת לידיעות על ההשמדה לפי השלט שמניפים משתתפים בעצרת?

האונייה "סטרומה"

בדצמבר 1941 עלו בנמל קונסטנצה שברומניה 769 יהודים על סיפונה של אסדה ישנה להובלת בקר, כדי להעפיל לארץ ישראל. הצפיפות בספינה היתה קשה ולא היו בה אמצעי תברואה ובטיחות. האונייה יצאה לדרכה כחצי שנה לאחר ראשית הגירושים וההרג של יהודי בוקובינה ובסרביה, בעת שהקהילה היהודית ברומניה חיפשה דרכי מילוט. הנוסעים התכוונו להגיע לקושטא ושם לקבל אשרות כניסה לארץ ישראל. כבר בראשית ההפלגה התברר שמכונות הספינה כמעט שאינן פועלות ובמאמץ רב היא הגיעה לנמל קושטא. שם התברר כי אשרות הכניסה שהובטחו לנוסעים אינן בנמצא. עשרה שבועות היו העולים כלואים בספינה ומצבם הלך והחמיר. הם ניסו להתקין את הספינה להמשך ההפלגה אך נתקלו בקשיים רבים. הנהגת היישוב עשתה מאמצים רבים לשכנע את הבריטים להתיר את כניסתם של העולים על חשבון מכסת העלייה המותרת, אך לשווא. ממשלת תורכיה דחתה

*330*

בתוקף את הבקשה להעביר את העולים למחנה זמני, שימומן בידי ארגונים יהודיים, עד שתוסדר עלייתם.

ב-23 בפברואר 1942 גררה משטרת החופים התורכית את הספינה אל הים הפתוח בלי מים, מזון ודלק. כעבור שעות אחדות טובעה סטרומה, כנראה בשגגה, בטורפדו של צוללת סובייטית. רק אחד מנוסעיה ניצל.

טביעת "סטרומה" עוררה גל של מחאות וביקורת על מדיניות ממשלת בריטניה, והחריפה מאוד את היחסים בין הנציב העליון מקמייקל, שהיה המתנגד העיקש ביותר למתן הרשענות לעולי "סטרומה", ובין הנהלת הסוכנות. הבריטים חששו מאסון טביעה נוסף. הם חזרו בהם ממדיניות הגירוש של מעפילים שהגיעו לארץ ישראל, ושחררו את הפליטים שהיו עצורים בעתלית וחיכו לגירושם.

(בספר תמונה: אישור נסיעה על האונייה "סטרומה" של אחד מנוסעיה, דוד סטוליאר)

2. פעילות ביישוב סביב סוגיית ההצלה - 1943-1945

זמן לא רב לאחר תחילת ההיערכות לפעולות הצלה הגיעה הנהגת היישוב למסקנה, שהפעולות השונות עשויות לכל היותר להקל על המחסור ועל המצוקה החומרית בכמה מן הארצות הכבושות. זאת ועוד, מבצעי הצלה ממשיים בהיקף רחב לא ניתן יהיה ליזום ללא שיתופן וסיוען של בעלות הברית. הנהגת היישוב הגיעה למסקנה זו, בין השאר, כתוצאה מכשלון "תוכנית טרנסניסטריה".

בדצמבר 1942 הגיעו להנהלת הסוכנות בירושלים ידיעות, שממשלת רומניה מוכנה להתיר ל-70,000 יהודים לצאת מטרנסניסטריה תמורת כופר נפש. הסוכנות פתחה במגעים עם נציגי רומניה, אף שהיה ספק אם היא תורשה לפעול בניגוד למדיניות ההשמדה, כבת חסותה של גרמניה. ואכן, הרומנים הביאו את התוכנית לידיעת הגרמנים עוד לפני שנפתחו המגעים עם הגופים היהודיים בארץ וברומניה. הגרמנים סיכלו את מימוש התוכנית, ובתום מגעים שנמשכו מספר חודשים הוברר להנהלת הסוכנות, במרס 1943, שהיא אינה בת ביצוע. את מקומה ירשה תוכנית צנועה יותר: להציל 5,000 ילדים. ואולם גם תוכנית זו לא יצאה אל הפועל, בשל אי קבלת היתרי כניסה מן הבריטים. בעקבות כשלון התוכניות הגיעה הנהגת היישוב למסקנה, שאין שום סיכוי לבצע תוכניות הצלה המוניות. הגרמנים לא יניחו ליהודים לצאת, מצד אחד, ובעלות הברית לא יסכימו לקלוט אותם, מצד אחר; בעלות הברית גם לא יתירו העברת מטבע זר ככופר לאחת מארצות ה"ציר". ההנהגה הכירה במגבלות האובייקטיביות של יישוב בן חצי מיליון נפש, נטול ריבונות ובעל כוח צבאי וכלכלי מוגבל, והבינה שאין בכוחו של היישוב לנהל מדיניות הצלה עצמאית ונפרדת. הידיעות על כשלון ועידת ברמודה, שנערכה באפריל 1943, העמיקו את ההכרה, שמעבר למס שפתיים לא יעשה המערב דבר להצלת יהודי אירופה. על כן סברו בן-גוריון ואישים נוספים בהנהגת היישוב, שעל היישוב להתמקד ב"הצלה הקטנה": הגברת העלייה, גיוס כספים וסיוע חומרי. לצד צעדים אלה הושם דגש על ביצור כוחו של היישוב, לקראת ההכרעות המדיניות שיתקבלו עם תום המלחמה.

3. התוכנית המדינית ושארית הפליטה

בסוף נובמבר 1942 כבר היו ראשי היישוב מודעים למדיניות ההשמדה ולממדיה חסרי התקדים. עם זאת, הידיעות שהגיעו ארצה הצביעו על כך שעדיין קיימים ריכוזים יהודיים במקומות רבים. המוסדות הציוניים קיוו, שלאחר המלחמה ייוותרו יהודים באירופה, ובגיבוש התוכניות והמטרות הפוליטיות של היישוב יש לכלול גם את שאלת עתידם. על משמעות זו עמד משה שרתוק (שרת), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, בדבריו בפני מרכז מפא"י באוגוסט 1943:

אנחנו התרגלנו לראות את אירופה היהודית כמחנה הסגר, ככלא. ככלא אשר בתוכו יש חדרי הריגה, ככלא אשר בתוכו יש גרדומים. אבל ככלא אשר אנחנו מקווים שלא כולם יתמו לגווע ותהיה שארית פליטה, ושארית פליטה זו היא היסוד העיקרי שאנחנו מקווים לבנות עליו בניין מדיני.

*331*

לעיסוק בשארית הפליטה היתה משמעות נוספת: כך ניתן היה לשוב אל התוכניות המדיניות שגובשו בשנות המלחמה הראשונות, לפני שנודע על השמדתם השיטתית של יהודי אירופה. תוכניות אלה התבססו על כמה נתוני יסוד:

(א) הצורך לקבוע סדר עולמי חדש בתום המלחמה ישמש מנוף למימושן של מטרות הציונות.

(ב) עם תום המלחמה ייוותרו באירופה מיליוני עקורים יהודים שלא ניתן יהיה לפתור את מצוקתם באירופה.

(ג) הציונות צריכה להציע פתרון מדיני שיחבר בין שני הנתונים הראשונים, ויביא לכך שהמצוקה היהודית באירופה תמצא את פתרונה בארץ ישראל ולא בטריטוריה אחרת. לכן יש לתבוע, שמיליוני הפליטים היהודים מאירופה יריעו לארץ ישראל מיד עם תום המלחמה, ולהיאבק נגד כל תוכנית שתתבסס על פתרון המצוקה היהודית באירופה עצמה.

נתוני יסוד אלה היו הבסיס לתוכנית שהתקבלה בוועידת בילטמור, שהתכנסה בניו יורק במאי 1942. ועידה זו, של מנהיגי הציונים באמריקה ושל ראשי ההסתדרות הציונית, קראה בגלוי להקמתה של מדינה יהודית. "הוועידה מצהירה, כי הסדר המדיני בעולם לאחר המלחמה לא ייכון על אדני שלום, צדק ושוויון, אלא אם יימצא סוף סוף פתרון לבעיה של העדר מולדת ליהודים". לפיכך קראה הוועידה לכינון "קהילייה" יהודית בארץ ישראל, לפתיחת שערי הארץ לעלייה יהודית ולהעברה מהירה של מיליוני עקורים יהודים מאירופה לארץ. התוכנית גובשה לפני שהגיעו הידיעות על ההשמדה, ובשלהי 1942, עם פרסומן והפנמתן, איבדה תוכנית זו את משמעותה, שהרי במרכזה ניצבה ההנחה, שעם תום המלחמה ייוותרו באירופה מיליוני יהודים עקורים. באמצע 1943, עם גיבוש ההערכה שלמרות ממדי ההשמדה ייוותרו באירופה יהודים, החלה מעין חזרה לתוכניות הנוגעות בשארית הפליטה ובעתיד הציונות, תוך התאמתן לנסיבות החדשות. את מקום המיליונים תפסה עתה שארית הפליטה, אף שלא היה ברור מה יהיה גודלה.

(בספר קריקטורה - המומחה "האמריקאי" - שהופיעה בעיתונות ב-22 באוקטובר 1942)

דוד בן-גוריון חוזר מאמריקה אחרי אישור תוכנית בילטמור ומתפנה לבדק בית במפלגתו, ובו בזמן הולכות ומתרבות הידיעות על היקפם של מעשי הרצח באירופה ועל משמעותם.

שאלות

1. מה מעניין את דוד בן-גוריון (מנהיג התנועה הציונית) לפי הקריקטורה?

2. מדוע יש לראות בכך ביקורת על בן-גוריון?

(בספר תמונה: כרזה שהתפרסמה סמוך לסיומה של המלחמה)

הכרזה מבטאת את ההבנה שיהדות אירופה הושמדה, ואת האמונה שעדיין ישנם אלפי יהודים השואפים להגיע לארץ ישראל.

*332*

הצבת שארית הפליטה במרכזה של המדיניות הציונית הביאה לגיבושה של תפיסה חדשה: גורלה של שארית הפליטה הוא שיקבע במידה רבה את גורלה המדיני של הציונות.

ביטא תפיסה זו אליהו דובקין, ראש מחלקת העלייה של הסוכנות, באוגוסט 1943:

תפקיד אחד עומד כעת לפנינו: איננו יודעים כמה זמן ידונו בענייננו בועדת השלום ואם בכלל ידונו... אבל אני יודע שיש לנו רק דרך אחת לפני שידונו ובזמן שידונו בנו: להטיל על כף המאזניים את מעשה ההגשמה הציונית - זרם של אלפי פליטים בזמן "בין השמשות" המדיני, אשר יזרום בכל הדרכים - דרך ימים וביבשה, ולא יהיה כוח אשר יעכבהו... זהו המעשה היחיד שיציל אותנו, ובו אנו צריכים לראות את מרכז הכובד.

שאלות

1. לפי המקור, האם שארית הפליטה שירתה את צורכי היישוב או היישוב סיפק את צורכי הניצולים?

2. האם יש בכך ביטוי מדויק של המצב או הצגה חד צדדית של המציאות בארץ ישראל?

4. תוכניות הצלה והצלה "קטנה"

החל בראשית 1943 טיפלה הנהגת היישוב בו זמנית במספר תוכניות והצעות להצלתם של יהודים.

(א) תוכנית אירופה. תוך כדי דיוניה של הנהלת הסוכנות בתוכנית טרנסניסטריה, בסוף 1942 ובמהלך 1943, הועלתה תוכנית נוספת להצלה בהיקף גדול תמורת תשלום, תוכנית אירופה. תוכנית זו היתה יוזמה של קבוצת מנהיגים יהודים בסלובקיה, שכינתה עצמה בשם "קבוצת העבודה", והיא נועדה לעצור את הגירושים מן המדינה באמצעות תשלום שוחד לגרמנים. הפסקת השילוחים באוקטובר 1942 יוחסה לאותם תשלומים, שהועברו לדיטר ויסליצני, מעוזריו הקרובים של אייכמן. בעקבות מה שנראה בעיני קבוצת העבודה כהצלחה, המשיכו אנשיה לנהל משא ומתן עם ויסליצני על הפסקת השילוחים מאירופה כולה, תמורת סכום שתשלם יהדות העולם החופשי במטבע חוץ. ויסליצני הודיע על נכונותו העקרונית של מפקדו העליון, היינריך הימלר, לשאת ולתת על כך, לאחר קבלת דמי קדימה ובתמורה לשניים-שלושה מיליוני דולרים. הנהלת הסוכנות, שגם אליה הגיעה הקריאה להעביר כספים לתוכנית, היססה זמן רב ולבסוף נמנעה מלפעול, מחשש שמדובר במירמה ובאחיזת עיניים, משום שהסכום הנדרש היה פעוט בהשוואה לזה שדרשו הרומנים. במאי 1943 חזר ואישר ויסליצני את הסכמתו של הימלר לתוכנית. ביוני החליטה הנהלת הסוכנות לשלם את דמי הקדימה בסך 200,000 דולר, ובאוגוסט הפקיד שליח הסוכנות בקושטא, טדי קולק, את רוב הכסף בידיו של בלדר שיצא לבירת סלובקיה. ואולם, אז הודיע ויסליצני כי הגרמנים חזרו בהם מן התוכנית להפסקת הגירושים.

(ב) פרשת ברנד. באביב 1944, עם התחלת השילוחים מהונגריה לאושוויץ, הועברה לידיעת ראשי היישוב הצעת ה-ס"ס שנודעה בכינוי שנתן לה אייכמן: "סחורה תמורת דם". ההצעה הועברה באמצעות יואל ברנד, איש ועד העזרה וההצלה בבודפשט, לאחר שזומן באפריל לאדולף אייכמן ושמע ממנו על העיסקה. לפי תנאי העיסקה, מוכנים הנאצים לשחרר מיליון יהודים דרך ספרד ופורטוגל תמורת 10,000 משאיות ועשרות טונות של מצרכים חיוניים, שיועברו לחזית המזרחית. לשם הוצאת העיסקה לפועל אפשרו הנאצים את יציאתו של ברנד לתורכיה, לשם יצירת מגעים עם נציגי היהדות העולמית ועם בעלות הברית. ברנד הגיע לקושטא ונפגש עם נציג ועד ההצלה שפעל במקום. משנודעו פרטי העיסקה לאנשי הסוכנות היהודית, הם העריכו, על סמך נסיונם בטיפול בתוכניות קודמות, כי בעלות הברית לא תסכמנה למשלוח עזרה לגרמנים. עם זאת הם קיוו, שעצם קיומו של משא ומתן, אפילו למראית עין, יוכל אולי להביא לעצירת הגירושים. לכן השקיעו חיים וייצמן ובמיוחד משה שרתוק (שרת) מאמצים רבים בפניות חוזרות ונשנות אל בעלות הברית. ואולם ארצות הברית, שתחילה התייחסה בחיוב לפתיחת משא ומתן, נרתעה עקב סירובם הנחרץ של הסובייטים. בריטניה, שראתה בהצעה הגרמנית ניסיון לסחיטה וללוחמה פסיכולוגית, הטעתה במכוון כמה פעמים את הנהגת היישוב, כדי להכשיל כל אפשרות של משא ומתן בינם לבין הגרמנים. הבריטים פרסמו את הפרשה, ובכך הביאו למעשה לחיסול המשא ומתן, שלא הגיע עד אז לשלב כלשהו של מימוש.

הנהלת הסוכנות השקיעה זמן ומאמצים בפרשת ברנד. מאמצים רבים הושקעו בנסיונות להציל את יהודי הונגריה, מתוך רצון ברור להציל יהודים באשר הם. אך כל מאמציה של הנהגת היישוב עלו בתוהו: במהלך 1944 נרצחו למעלה מ-400,000 יהודי הונגריה. "היה זה כאילו הובאנו להסתכל במוות", אמר על כך יצחק גרינבוים.

*333*

5. התגייסות היישוב לצבא הבריטי

א. שלבי ההתגייסות להקמת הבריגדה היהודית

מראשית המלחמה פנו הסוכנות היהודית ומנהיגי היישוב לבריטים בבקשה להקים כוח צבאי יהודי, שיילחם לצד בעלות הברית נגד גרמניה הנאצית. חיים וייצמן ניהל משא ומתן מטעם ההסתדרות הציונית עם הממשל הבריטי, בניסיון להוציא לפועל הצעה זו. הרשויות הבריטיות נטו לקבל את ההצעות, מסיבות מדיניות וצבאיות, אך שיקולים נגדיים הביאו לדחיית צעדי הביצוע מפעם לפעם. בסוף 1939 החלו הבריטים, ללא שיתופה של הסוכנות היהודית ולמרות התנגדותה, בגיוס בעלי מקצועות טכניים-צבאיים ובהקמת פלוגות חפרים שכללו יהודים וערבים. כוחות אלה נשלחו במהלך 1940 לחזית צרפת, כדי לסייע בעבודות ביצורים. ביולי 1940, נוכח התפשטות המלחמה למזרח התיכון, הצטרפה הסוכנות לגיוס, והוא כלל עתה גם יחידות עבריות וכן יחידות להגנה על הארץ מפני פלישה אפשרית. באוגוסט 1942 הוכרז על הקמתה של יחידה ארץ ישראלית, שתורכב משלושה גדודים יהודיים ומגדוד ערבי.

הנהגת היישוב חתרה להקמתו של כוח לוחם יהודי בעזרתם של הבריטים. ואולם, אף שחוגים מסוימים בממשל ובצבא הבריטי הסכימו לכך, היתה ידם של המתנגדים על העליונה. הסוכנות היהודית המשיכה במשא ומתן, ובמהלכו הסכימה למסגרות הגיוס שהכתיבו הבריטים. עם הזמן הצליחה הסוכנות לשחוק את ההתנגדות הבריטית ולהתקדם צעד צעד: מפלוגות מעורבות לפלוגות עבריות, מפיקוד בריטי לפיקוד יהודי, מיחידות חפרים ליחידות טכניות, ומכאן לפלוגות חיל רגלים ולסוללות תותחנים, ובסוף 1942 - לגדודים עבריים.

בשנות המלחמה הראשונות היתה סיסמתה העיקרית של ההתנדבות "הגנה על ארץ ישראל". מסוף 1942 ואילך איבדה סיסמה זו את משמעותה, לנוכח התפנית במהלך המלחמה העולמית והתרחקות הסכנה מגבולות הארץ. בקרב המתנדבים גבר הרצון להילחם נגד הגרמנים ולהיות בין הנוקמים את נקמתם של יהודי אירופה. ואולם, רמת הכשרתם הצבאית וציודם של הגדודים העבריים, ששימשו כגדודי משמר, לא אפשרו לשולחם לחזית ללא אימונים מכינים, והבריטים לא נטו להכינם לקרב.

(בספר כרזה הקוראת להתנדבות ליחידות הנשים בצבא הבריטי ולסיוע במשק המלחמה)

שאלה

האם היחס לשואה תופס מקום מרכזי בניסיון לעורר את הגיוס?

עם המפנה במלחמה ופרסום הידיעות על השמדת יהודי אירופה, הסתמכה התביעה להקמת צבא יהודי על זכותם של היהודים להילחם במשמידי עמם. לצורך מימושה של תביעה זו נדרש היישוב לוותר על תביעתו לשירות צבאי בארץ. ואולם ויתור זה עורר מחלוקת והתנגדות בקרב חוגים ביישוב. בסוף 1943 ובתחילת 1944 הגבירה הסוכנות את לחצה על הממשלה הבריטית, אך לא דובר עוד על גיוס מתנדבים חדשים בארץ ובגולה, אלא על צירוף יחידות קיימות לעוצבה מרוכזת אחת, בעלת ייחוד וסימני היכר לאומיים משלה. על אף התנגדות

*334*

המטכ"ל הבריטי, החליט ראש הממשלה הבריטי ויבססון צ'רצ'יל לבחון ברצינות את הקמתה של בריגדה יהודית. בספטמבר 1944 נמסרה לסוכנות ההודעה על הקמת החי"ל (חטיבה יהודית לוחמת), או בלשון בני התקופה - הבריגדה. הבריגדה היהודית נכנסה למלחמה זו בחזית האיטלקית בתחילת מרס 1945, כחודשיים לפני סיומה של מלחמת העולם השנייה. לראשונה במלחמה זו נלחמו יהודים בגרמנים במסגרת עוצבה יהודית ותחת דגל יהודי.

(בספר תמונה: אנשי הבריגדה היהודית מחזיקים עיתונים שכותרתם "גרמניה - הסוף", זמן קצר לאחר סיומה של המלחמה)

(בספר תמונה: חיילי הבריגדה היהודית עם שבויים גרמנים באיטליה עם תום המלחמה)

תפקידה ההיסטורי העיקרי של הבריגדה לא היה בתחום הצבאי דווקא. נוכחותם של אלפי חיילים ארצישראלים באירופה סימלה בעיני שארית הפליטה את ארץ ישראל, והם היו מוקד להתרגשות ולהזדהות. אלפים מניצולי השואה זרמו מיד לאחר הנצחון אל מקום חניית הבריגדה, בטארביזיו שבצפון איטליה. שליחי הבריגדה הגיעו בקיץ 1945 למקומות רבים באירופה, כדי לעורר את הניצולים לנוע לכיוון חופי הים התיכון. חייליה פעלו בתחנות הבריחה ובמחנות העקורים. הם סיפקו את התשתית הארגונית והלוגיסטית, שבלעדיה קשה היה לבצע את מפעל ההעפלה. הודות לתשתית זו נעו בשנים 1945-1946 מאות אלפי יהודים על פני אירופה לעבר הריכוזים של שארית הפליטה בגרמניה ובאיטליה. עשרות אלפים המשיכו את דרכם ארצה בספינות מעפילים.

ב. הצנחנים

במקביל לתהליך הקמתו של כוח יהודי לוחם, ביקשה הסוכנות לשלב שליחים יהודים בפעולות גופי המודיעין שהקימה בריטניה. גופים אלה פעלו מאחורי קווי האויב במדינות הכבושות, ובייחוד בבלקן, שבו שרדו עדיין קהילות יהודיות גדולות. הסוכנות ביקשה מהבריטים לאפשר חדירת שליחים מן היישוב לקהילות אלה, כדי להקים בתוכן כוחות התנגדות. במהלך 1943 קיבלה הסוכנות את הסכמתם של הבריטים להצניח כמה צנחנים-סוכנים, שתפקידם יהיה כפול: (א) הצלת שבויי מלחמה ואנשי צבא בריטים, והפעלת אלחוט בשירות יחידות פרטיזנים; (ב) שליחות בקרב יהודים. המועמדים נבחרו מקרב אנשי "המחלקה הגרמנית" ו"המחלקה הבלקנית" של הפלמ"ח, מקרב מתנדבי היישוב ששירתו בצבא הבריטי, ומקרב פעילים של תנועות נוער חלוציות, שהגיעו זמן קצר לפני כן מאחת ממדינות היעד. למתנדבים אלה היתה מוטיבציה גבוהה, ידיעת השפות והיכרות עם מדינות היעד, וכן קשר רגשי עמוק לציבור היהודי ולתנועה הציונית בארצות מוצאם. המועמדים ליציאה, כ-110 מתנדבים, עברו הכשרה ממושכת לקראת שליחתם. בשל קשיים טכניים ומבצעיים הוצנחו רק 33 מתוכם, וחמישה נוספים הסתננו למדינות היעד בדרך היבשה. הם הגיעו למספר ארצות: יוגוסלביה, רומניה, הונגריה, סלובקיה, איטליה, בולגריה ואוסטריה. פעילותם במדינות אלה בחודשים האחרונים של המלחמה נתקלה במכשולים ובקשיים מבצעיים רבים. שנים-עשר מבין הצנחנים נתפסו ונפלו בשבי, ושבעה מהם הוצאו להורג. שליחים אחדים נקלעו למקומות שבהם לא יכלו לפעול בשל סכסוכים פוליטיים (יוגוסלביה); אחרים הוסגרו כתוצאה ממעשי בגידה של סוכנים (הונגריה).

*335*

(בספר תמונה: חנה סנש ואחיה גיורי, לפני יציאתה לשליחותה, ארץ ישראל, 1944)

הצנחנים הגיעו לאירופה רק בסוף המלחמה, משום שהבריטים עיכבו את הסכמתם לכך, והיישוב לא יכול היה לכפות על בעלות הברית לבצע פעולה שלא רצו לבצע. עם זאת, הצנחנים שהגיעו לכלל פעולה, בעיקר ברומניה ובסלובקיה, מילאו תפקיד חשוב בעידוד הקהילות היהודיות בכלל ותנועות הנוער בפרט, להמשיך ולהאבק על חייהם. גם לאחר סיום הקרבות נשארו הצנחנים בכמה מן המדינות (רומניה, בולגריה והונגריה), ותרמו תרומה של ממש, הן לארגון החיים היהודיים לאחר השחרור והן בהכנה לקראת היציאה לארץ ישראל. התנהגותם האישית של הצנחנים שימשה דגם חינוכי רב השפעה: ויוזכרו בין אלה שלא חזרו חנה סנש והתנהגותה במהלך המשפט שנוהל נגדה בהונגריה; אנצו סירני, שיצא לפעולה מלחמתית להצלת אחיו היהודים; פרץ גולדשטיין, שבחר להסגיר עצמו לשלטונות ההונגריים ולא לסכן יהודים אחרים, חביבה רייק שנלכדה בסלובקיה, וכמותם רבים נוספים. למרות הכשלון המבצעי, סימלה התנדבותם של הצנחנים את החיבור בין היישוב לבין הקהילות היהודיות בגולה.

6. מלכוד וחוסר אונים

הנהגת היישוב היתה נתונה בתקופת המלחמה במלכוד מתמשך: היה עליה לשמור ולטפח את היישוב, לקראת מאבק מדיני בתום המלחמה, ובו בזמן הלך והושמד חלק ניכר מאלה שעבורם נועדה להיבנות המדינה. היישוב לא יכול היה להציל את מיליוני היהודים באירופה, שנקלעו למלכודת המוות שיצרו הנאצים. בהעדר משאבים צבאיים, מדיניים ואנושיים ביישוב, היתה יכולתו לבוא לעזרת יהודי אירופה מוגבלת מאוד. היישוב הבין את היקף הזוועה באירופה כאשר מחנות ההשמדה כבר פעלו במלוא המרץ. ליישוב נודע על המתחולל באושוויץ חודשים ספורים לפני ההוראה על הפסקת ההשמדה במקום. מצבו האובייקטיבי של היישוב הוסיף לחוסר האונים שלו אל מול השמדת יהודי אירופה: הוא היה נתון עדיין לשלטון בריטי, ומשאביו היו מוגבלים בכוח אדם, בכסף ובאמצעי לחימה. עם זאת עשה היישוב - ויותר מכך ניסה לעשות - כל שביכולתו למען הקהילות היהודית, אך קצרה ידו מלהושיע. הישגיו של היישוב באו לידי ביטוי עם תום המלחמה, בארגון שארית הפליטה ובקליטתה בארץ.

שאלות

1. כיצד השפיע החשש ביישוב מפני אפשרות של כיבוש גרמני על ההתעניינות וההתגייסות למען יהודי אירופה?

2. מה היו השלבים השונים של קליטת הידיעות ביישוב ביחס ליהודי אירופה?

3. כיצד השתנו תגובתו של היישוב ומערך הפעילות שלו לאחר שהחלו להגיע הידיעות על הרצח ההמוני באירופה? אילו פעולות יזמו לשם כך?

4. באילו תוכניות הצלה היה היישוב מעורב? מה עלה בגורלן של תוכניות אלה, ומדוע?

5. כיצד השפיע מעמדו המדיני של היישוב על יכולתו לפעול למען יהודי אירופה?

*336*

פרק 33. הצלה והישרדות בתקופת השואה

*336*

מושגים

- חסידי אומות העולם

- "סחורה תמורת דם"

- קבוצת העבודה

- היציאה מליטא

- הצלת יהודי בודפשט

- מבצע ההצלה בדנמרק

- דפוסי הצלה במקומות שונים

שאלות פתיחה

1. כיצד השפיעו התנאים במדינות השונות על אפשרויות ההצלה?

2. אילו פעולות הצלה התרחשו בשנות המלחמה, וכיצד הושפעו מן התנאים במדינות השונות?

1. פעולות "ההצלה"

א. קשיים וסכנות

בפרק זה נתייחס להצלה במובנה הרחב ביותר, החל ביציאתם של היהודים מגרמניה לפני המלחמה וכלה בפעולות יזומות, יהודיות ולא יהודיות, להצלת יהודים מסכנת ההשמדה. הצלה היא אפוא כל פעולה שנקט גורם כלשהו בין השנים 1933-1945, שתוצאתה או כוונתה היתה הצלתם של יהודים.

פעולות ההצלה היו מותנות בדרך כלל בסיוע מבחוץ. מרחב הפעולה שנותר ליהודים עצמם תחת השלטון הנאצי היה מוגבל ביותר. גם לא-יהודים בארצות הכבושות היו מוגבלים באפשרויות הפעולה שעמדו לרשותם, ובדרך כלל עמדו מצילי יהודים בתקופת השואה בפני סכנה של עונשים כבדים במקרה שייתפסו בידי הנאצים. גם לשני הקיבוצים היהודיים הגדולים מחוץ לאירופה הכבושה היה כוח השפעה מוגבל: יהודי ארצות הברית ויהודי היישוב בארץ ישראל היו תלויים לחלוטין בהחלטות ממשלותיהם (ממשלת בריטניה לגבי היישוב בתקופת המנדט). השיקולים של המעצמות הגדולות שלחמו נגד גרמניה לא תמיד עלו בקנה אחד עם דרישותיהם של היהודים לפעול למען הצלת בני עמם הנמצאים תחת כיבוש. לאור זאת ננסה לבחון את הפעולות להצלת יהודים שיצאו לפועל, וכן נסיונות הצלה שלא הניבו פירות.

ב. התנאים להצלה

כפי שעולה מפרקים קודמים, התנאים ברחבי אירופה הכבושה לא היו אחידים. משטר הכיבוש שהנהיגו הגרמנים הושפע ממספר גורמים: מקומה של כל ארץ וארץ באידיאולוגיה הנאצית; מספרם של היהודים; היחס לאוכלוסייה הלא-יהודית, ועוד. גורמים אלה ואחרים השפיעו על אפשרויות ההצלה.

למיקומה הגיאוגרפי של כל מדינה ומדינה היתה השפעה על אפשרות הבריחה. ניתן היה לברוח מצרפת, למשל, הגובלת בשווייץ ובספרד הניטרליות, וכן מאיטליה. מהולנד, לעומת זאת, לא היתה כל דרך לצאת לארץ ניטרלית או בלתי כבושה.

(בספר תמונה: ילדים יהודים שהוסתרו במנזר בפשמישל, פולין)

גם היחס ליהודים השפיע על ההצלה: קיומה של מסורת דמוקרטית, או לחלופין נטיות אנטישמיות, השפיעו על הנכונות לסייע ליהודים. בדנמרק הדמוקרטית ונטולת המסורת האנטישמית התגייסה החברה כולה להצלת היהודים. בפולין, לעומת זאת, שהיתה מדינה נטולת מסורת דמוקרטית ורווחו בה נטיות אנטי-יהודיות, התקיים משטר כיבוש מוחלט שהפעיל טרור קיצוני. כל אלה הקשו ביותר על פעולות ההצלה.

*337*

2. פעולות הצלה לפני המלחמה

עד פרוץ המלחמה - ובמידה מסוימת גם עד סתיו 1941 - התיר הממשל הגרמני ואף עודד הגירה יהודית מתחומי הרייך. בשנים אלה ראו הנאצים את הגירת היהודים מהרייך כפתרון הרצוי ל"בעיה היהודית", ולכן שאפו לזרז את הגירתם. ואומנם, יהודים רבים היגרו בין השנים 1933-1939. ואולם, ההגירה היתה תלויה במידה מכרעת גם בנכונותן של מדינות העולם לקבל אליהן את המהגרים היהודים. במציאות של משבר כלכלי, ושל גישות לא אוהדות כלפי מהגרים בכלל ומהגרים יהודים בפרט, נתקלו המבקשים להגר בקשיים רבים. כמה מדינות מנעו מן המהגרים השגת מקומות עבודה, ובכך הקשו על יכולתם לשמור על קיום בסיסי. שווייץ, לדוגמה, ניסתה למנוע ב-1938 את כניסתם של יהודים לתחומה ודרשה שדרכוניהם של יהודי הרייך יסומנו באות "J" ("Jude"). בשל כך לא יכלו היהודים להיכנס לשווייץ, וגם הוגבלו לא במעט סיכויי יציאתם לארצות אחרות.

בשנת 1938,לאחר ה"אנשלוס" ולאחר פוגרום "ליל הבדולח", ברור היה ליהודים שאין עתיד לקיומם ברייך, והם חייבים להגר לארצות אחרות. הוועידה הבינלאומית לפתרון בעיית הפליטים שכונסה באוויאן ביולי 1938 לא הניבה תוצאות של ממש, אך יהודים רבים הצליחו להגר מהרייך לארצות אחרות באירופה ואל מעבר לים: למעלה מ-200,000 יהודים היגרו מגרמניה וכ-130,000 מאוסטריה. עם זאת, לאחר זמן מצאו עצמם מהגרים רבים לכודים בארצות שתחת הכיבוש הנאצי. על פי האומדנים המקובלים, ניצלו כ-300,000 מיהודי גרמניה עצמה (כ-60 אחוזים) ואחוז דומה מקרב יהודי אוסטריה (כ-115,000).

3. הצלה והישרדות בתחילת המלחמה

א. ההישרדות בפולין

עם פרוץ המלחמה מצאו עצמם יהודי פולין באופן פתאומי תחת כיבוש נאצי, ללא אפשרות להגר כלל. עם פרוץ הקרבות בספטמבר 1939, ועם התקדמותו המהירה של הצבא הגרמני, נמלטו יהודים רבים מפולין לשטחים המזרחיים של המדינה, שעברו בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב לידי ברית המועצות. לאחר כיבוש פולין מצאו עצמם כ-300,000 יהודים ממערב פולין וממרכזה (כ-15 אחוזים מהיהודים באזורים אלה) כפליטים תחת השלטון הסובייטי.

בשלב מוקדם זה של המלחמה לא היה ברור לרוב היהודים מה צפוי להם תחת השלטון הגרמני. רבים סברו שדווקא מהשטחים שבכיבוש גרמני ייתכנו אפשרויות הגירה ולא משטחי ברית המועצות. אף היו מי שזכרו את הכיבוש הגרמני בימי מלחמת העולם הראשונה, שהיה פחות קשה ליהודים מאשר הכיבוש הרוסי. ברית המועצות גם דרשה מהיהודים שברחו לתחומיה לקבל אזרחות סובייטית ובכך להתנתק מקרוביהם שבצד הגרמני (לרוב נשים, ילדים וקשישים שנשארו בשטחי פולין). גורמים אלה הביאו לכך שיהודים רבים שבו לתחומי הכיבוש הגרמני. אלפי יהודים גורשו לעומקה של ברית המועצות, ביניהם מי שסירבו לקבל אזרחות סובייטית, ואחרים שנחשבו "בורגנים" או בלתי מהימנים מסיבות אידיאולוגיות. רבים נשלחו למחנות עונשין ועבודה בקצוות המרוחקים של ברית המועצות. למרבה האירוניה, הביא גירוש זה להצלתם של רבים מבין המגורשים. תופעה דומה התרחשה גם לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941: עם נסיגת הצבא האדום, פינו הרשויות הסובייטיות תושבים רבים לפנים המדינה. בין המפונים היו גם יהודים, והם ניצלו הודות לפינוי זה. אף שהממשל הסובייטי לא נקט מדיניות מכוונת של הצלת יהודים במהלך המלחמה, רוב הניצולים מקרב יהודי פולין - מעל 200,000 - נשארו בחיים בשטחי ברית המועצות שלא נכבשו בידי הגרמנים. בתום המלחמה הוחזרו מרבית הניצולים הללו לפולין, ורבים מהם עשו דרכם לארצות החופשיות, ובעיקר לארץ ישראל.

ב. "היציאה מליטא"

פרשה נפרדת במערכת ההצלה ממחוזות המזרח היא "היציאה מליטא". למן ראשית המלחמה ועד אמצע שנת 1940 היתה ליטא תחת חסות ברית המועצות, אך באופן רשמי שמרה על מעמד של מדינה עצמאית. החופש היחסי השמור לליטא משך אליה יהודים רבים, ובכלל זה תנועות מאורגנות, מפולין ומהשטחים הפולניים שעברו לידי הסובייטים. כ-12,000 פליטים הגיעו לליטא, רובם לווילנה ולקובנה. מהם שחצו את הגבול בשלב שבו הוא עדיין היה פתוח, ומהם שהבריחו את הגבול באופן בלתי לגאלי. עם הבורחים נמנו יותר מאלפיים חברי תנועות נוער ציוניות-חלוציות, מספר דומה של תלמידי ישיבות ורבניהם, כאלף חברי בית"ר, כחמש מאות חברים מ"הפועל המזרחי" וכארבע מאות אנשי מפלגת ה"בונד". הם הניחו, שיעלה בידם לצאת מנמלי ליטא והארצות הבלטיות לעבר מדינות העולם החופשי וארץ ישראל. למימון קיומו של ציבור פליטים גדול זה התגייסו יהודי ליטא, וכן ארגוני עזרה בינלאומיים, ובפרט הג'וינט, שתרם סכומים ניכרים למשימה זו.

*338*

עתה החל מבצע להצלתם של הפליטים מליטא. במקביל ליוזמתם של הפליטים עצמם, סייעו לכך אישים לא-יהודים, שעקפו הוראות ואיסורים והתייצבו לצד היהודים ששיוועו לעזרה. כ-2,000 בעלי אשרות עלייה ומי שנמנו ברשימת עליית הנוער הצליחו לצאת מליטא ולהגיע לארץ ישראל. קצתם יצאו על סמך אשרות עלייה שניתנו להם בתקופת עצמאותה של ליטא, ורובם השתמשו ברשיונות מקוריים או מזויפים, כדי לחצות את שטחי ברית המועצות ולהגיע לארץ ישראל.

מבצע החילוץ הנועז והחשוב ביותר שנערך בליטא הביא ליציאתם של פליטים רבים ליפן ולשנחאי. המבצע החל בפנייתם של שני תלמידי ישיבה, אזרחי הולנד, לקונסול ההולנדי בקובנה, שיעזור להם לצאת מאירופה ולהגיע לאחת המושבות ההולנדיות. הקונסול הציע שתי מושבות - האי הקריבי קורסאו או סורינאם, בחופה הצפוני של דרום אמריקה. הקונסול ההולנדי הטביע חותמת בדרכוניהם, כשהוא מתעלם מן הצורך באישורו של מושל האיים. בהמשך הנפיק הקונסול חותמות כאלה גם לפליטים אזרחי פולין. תפקיד חשוב בהכללתם של פליטי פולין בין מקבלי הוויזות היה לזרח ורהפטיג, ראש הוועד הארץ ישראלי במקום ולימים שר בממשלת ישראל.

(בספר תמונה: יהודים ממתינים מחוץ לקונסוליה של יפן בקובנה לקבלת אשרת מעבר)

בעלי האישורים ההולנדיים נזקקו לאישור מעבר דרך ברית המועצות. בשלב זה נכנס לתמונה קונסול יפן בליטא, סמפו סוגיהארה, שהסכים להעניק ויזות יפניות לבעלי אשרת כניסה כלשהי לקורסאו או לארץ ישראל. הקונסוליה היפנית עמדה להיסגר בסוף אוגוסט 1940, וזמן קצר קודם לכן קיבל סוגיהארה הוראה דחופה מהממונים עליו בטוקיו לחדול ממתן הוויזות. אך הוא לא שעה לקריאה זו והמשיך בהנפקת הוויזות.

על פי הנתונים, הגיעו למעלה מ-3,000 יהודים ליפן או ישירות לשנחאי. לימים אמר סוגיהארה על מעשיו: "ייתכן שהמריתי את פי ממשלתי, אך לולא עשיתי זאת, הייתי ממרה את דבר אלוהים".

4. ההצלה במדינות אירופה הכבושות

א. צרפת

כ-75 אחוזים מיהודי צרפת נותרו בחיים מבין כ-300,000 היהודים שחיו בה לפני המלחמה. אחוז זה גבוה מאחוז הניצולים במרבית ארצות אירופה הכבושות. הוביל לכך צירוף של שני גורמים מרכזיים:

א. חלוקתה של צרפת לרשויות שלטוניות: צרפת הכבושה בידי הגרמנים, איזור בשליטת ממשל וישי ואיזור בשליטה איטלקית.

ב. קיומם של ארגונים יהודיים בקרב יהודי צרפת. ארגונים אחדים פעלו כמעין המשך להנהגה המסורתית הרשמית שפעלה קודם למלחמה (ארגון האוז'יף), ואחרים היו מחתרתיים באופיים והוקמו במהלך המלחמה. שני גופי מחתרת ("רחוב אמלו" ו"סולידריות") הוקמו בידי מהגרים, רובם יוצאי מזרח אירופה: ארגוני הנוער "הצופים היהודים של צרפת" ו"תנועת הנוער הציונית" המאוחדת. הצופים, בעלי זיקה למסורת היהודית, השתייכו ברובם לקהילה היהודית הוותיקה ומנו בסוף 1941 מעל 2,000 חברים. את עיקר פעילותם הקדישו להקמת בתי ילדים ומשקים חקלאיים. הנוער הציוני, לעומת זאת, היה מורכב ברובו מבני מהגרים ומפעילי תנועות נוער, שפעלו לפני כן בנפרד והתחברו ב-1941 למסגרת מאוחדת. עד אמצע 1941 התרכזה פעילותם של הארגונים בהגשת סעד לנזקקים ובשמירה על מעמדם של היהודים נוכח החקיקה המפלה.

יהודי צרפת השתדלו להציל עצמם באמצעות בריחה מאיזור הכיבוש הגרמני בצפון, שכלל את פרים, לאיזור שבשליטת וישי בדרומה של צרפת ואל התחום שהיה בשליטה איטלקית. בעקבות גל הגירושים הראשון, באביב 1942, נמלטו אלפי יהודים מפריס, כשהם נוטשים את דירותיהם ורכושם. קצתם נתפסו בידי הנאצים ושולחו למחנות מעבר. הם ניסו להציל את ילדיהם, באמצעות מכרים לא יהודים שהסכימו לקבלם או מנזרים שנאותו לפרוש עליהם את חסותם.

נוכח הגירושים עברו הארגונים היהודיים שינוי מרחיק לכת: מוקד פעילותם עבר מסיוע סוציאלי לעבודת מחתרת, שהוקדשה רובה ככולה להצלה. גם בצרפת, כמו בארצות אחרות, בלט התפקיד

*339*

שמילאו תנועות הנוער בהיערכות המחתרתית. פעילים מקרב ארגוני המחתרת היהודיים נעזרו במחתרת הכללית שפעלה בצרפת. יהודים רבים בפרים ניסו להסתתר ולהשיג תעודות מזויפות. אחרים נמלטו לאזורים הכפריים. המשימות העיקריות שעמדו בפני הארגונים בשלב זה של פעילותם היו השגת תעודות מזויפות ומציאת מקומות מסתור ומחסה לילדים שהוריהם גורשו, באמצעות איתור משפחות מאמצות, מנזרים או מקומות מחסה באזורים כפריים מרוחקים. קבוצות ובודדים ניסו להבריח את הגבול הצרפתי לעבר שווייץ או ספרד. אלה שעשו את דרכם דרך שרשרת ההרים המפרידה בין צרפת לשווייץ נלכדו לעתים בידי המשטרה השווייצרית, בעת חציית הגבול, והוחזרו לצרפת. גם בנסיונם להגיע לספרד נתקלו הבורחים במחסומים שהוצבו בדרכם. כאשר עלה בידם לחצות את הגבול, ציפו להם בצד הספרדי תנאים קשים כפליטים. חברי ארגון "הצבא היהודי", שהיו חלק מן המחתרת הצרפתית, יחד עם קבוצה שהגיעה בדרכים מחתרתיות מהולנד, נטלו תפקיד מרכזי בהעברת יהודים את הגבול לספרד. משערים שכ-600 אנשים חצו באופן זה את הגבול, אם כי היו שחצו אותו ביוזמתם האישית או בסיוען של קבוצות אחרות.

מעורבותם הגוברת של יהודים בעבודה בתנאי מחתרת, וכן התרכזותם של יהודים רבים בדרומה של צרפת, באזורים שבהם פעלו כוחות גרילה ופרטיזנים, הובילו להתארגנותם של יהודים ביחידות לוחמות ולהשתתפותם בפעולות הקרביות שיזמה המחתרת הצרפתית.

ממשלת וישי לא יצאה בתקיפות נגד הגירושים שנוהלו מתחומה, ולא עשתה זאת גם כאשר צורפו למשלוחים מזרחה יהודים בעלי אזרחות צרפתית, שעליהם היא ניסתה לגונן בתחילה. אף המחתרת הצרפתית, שכוחה עלה מאז שלהי 1942, לא ראתה בהתנגדות לגירושים משימה ראשונה במעלה, ובזירוז התבוסה הגרמנית היא ראתה תרופה לכל הרעות, כולל מצוקת היהודים. אך הגירושים והשיטות האכזריות של הנאצים, שכללו הפרדת משפחות ושילוחם של ילדים וזקנים, עוררו התנגדות ניכרת בחלקים רחבים של הציבור בצרפת. תחושת התנגדות למעשי הנאצים הניעה רבים מאזרחי צרפת לסייע בצורה זו או אחרת לפעולות ההצלה. כמה מראשי הכנסייה הוקיעו בגלוי את שילוח היהודים והיו כמרים שנתנו יד למבצעי הצלה. אף במסגרת המשטרה, שגויסה לחטיפות ולשמירה על מחנות המעבר, נמצאו יחידים שסייעו בחשאי ליהודים שמצאו מקום מסתור. מלשינים ומסגירי יהודים היו גם בצרפת, ו"המשטרה לענייני יהודים" הטילה מורא על היהודים המסתתרים. אך רבים יחסית ניצבו בפועל לצד הנזקקים לעזרה. אזרחי צרפת לא חיו בתחושת איום קשה כל כך כמו בארצות מזרח אירופה, ונתינת מקלט ליהודים, בפרט במקומות נידחים, היתה בגדר מעשה רווח.

הכפר הצרפתי לה-שמבון סור-ליניון, כפר פרוטסטנטי באיזור הלא-כבוש של צרפת, הפך למופת של הצלה באמצעות הסתרה. לאחר שהכיר במצוקתם של היהודים, החליט הכומר המקומי, אנדרה טרוקמה, להפוך את לה-שמבון למקום מקלט לילדים יהודים. רוב תושבי הכפר תמכו ביוזמתו. טרוקמה גייס אנשים שיעבדו לימינו, בעיקר בהכנת תעודות מזויפות. ילדים ומבוגרים יהודים מצאו מחסה בלה-שמבון, וכאשר הסתמנה סכנה הוזהרו בעוד מועד והובלו למקומות מחבוא וליערות בסביבה. בעלת בית מלון במקום שיכנה יהודים באכסניה שלה ושמרה על בטחונם. עם הזמן הפך לה-שמבון למוקד של פעילות מחתרתית. בכפר חסר אמצעים זה, שמנה 5,000 תושבים, עברו לפי אומדנו של טרוקמה כ-2,500 יהודים שחיפשו מחסה, בנוסף לאחרים שנרדפו בידי הגרמנים או בידי השלטונות הצרפתיים. כאשר נודע לפעילי מחתרת יהודים על לה-שמבון, הם החלו לשלוח לשם באופן סדיר ילדים ומבוגרים. מדי יום ביומו, בשעה יעודה, הגיעה למקום רכבת, שאיכרי הסביבה כינו "רכבת היהודים". לה-שמבון היה הבולט - אך לא היחיד - בין כפרי המקלט הפרוטסטנטיים.

(בספר תמונה: הכומר אנדרה טרוקמה וכמה מהילדים שמצאו מסתור בכפר לה-שממן טור-ליניון, צרפת 1942)

ב. בלגיה

בבלגיה חיו בתקופת הכיבוש כ-65,000 יהודים, רובם מהגרים ונתיני ארצות חוץ. למן אוקטובר 1941 החל הממשל הגרמני לחוקק חוקים אנטי-יהודיים. צעדים אלה התקבלו באדישות בקרב האוכלוסייה, אך גורמים בממשל הבלגי סירב! להוציא לפועל את הצו שהורה על רישומם של היהודים. ההתנגדות לגזירות האנטי-יהודיות באה לידי

*340*

ביטוי גם באוניברסיטאות. שינוי ביחסה של האוכלוסייה הבלגית הסתמן עם החלת הגזירה של סימון היהודים בטלאי צהוב, במאי 1942. חוסר ההסכמה של האוכלוסייה המקומית לווה בהתנגדות של מקצת אנשי הממשל הבלגי, שנדרשו לפקח על גזירת הסימון.

הגירושים מזרחה החלו לאחר שהממשל הגרמני המקומי הוציא צו בדבר "חובת התייצבות לעבודה במזרח", באמצע 1942. בשלב הראשון, שנמשך כשלושה חודשים, שולחו ממחנה המעבר במאלין קרוב ל-17,000 יהודים, ביניהם אלפי ילדים.

ארגונים שונים, מחתרתיים ולא מחתרתיים, התגייסו לפעולות ההצלה בבלגיה. אנשי כנסייה בדרגים שונים וכן מוסדות וארגונים דתיים הביעו את התנגדותם לשילוח היהודים ונטלו חלק בהסתרתם. ראש הכנסייה הקתולית בבלגיה, הקרדינל יוזף-ארנסט ואן רוי, התערב לטובתם של היהודים מספר פעמים. לאחר שהחלו השילוחים למחנות, ניסה ואן רוי למנוע את שילוחם של יהודים אזרחי המדינה. גם המלכה-האם אליזבט יצאה להגנתם של יהודים אזרחי בלגיה. על אף פעילותם של חוגים פרו-נאציים בבלגיה, כבארצות כיבוש אחרות, היתה בארץ זו התגייסות רחבה להסתרת יהודים, במיוחד ילדים, מפני שילוח. להתגייסות רחבה זו תרמה הממשלה הבלגית הגולה, שממקום מושבה בלונדון הנחתה את שליחיה ברוח זו.

ארגוני המחתרת בבלגיה מילאו תפקיד חשוב בהצלת יהודים. בניגוד לארצות כיבוש אחרות, ראתה המחתרת הכללית בבלגיה את הצלת היהודים כאחד מתפקידיה. באוגוסט 1942 הקימו מהגרים יהודים, שהיו מאורגנים במפלגות ובתנועות נוער - בעיקר קומוניסטים וציונים - "ועד להגנת יהודים". תוך תיאום עם גופים במחתרת הלא-יהודית, עסק הוועד בהסתרת ילדים ומבוגרים, בזיוף תעודות ובאספקת מזון ליהודים שהסתתרו. יהודים רבים יחסית מצאו מסתור בסיועה של המחתרת הבלגית. עשרות חברי תנועות הנוער חצו את הגבול לשווייץ. בבלגיה אירע המקרה היחיד של התקפה פרטיזנית על רכבת שהובילה יהודים למזרח. שלושה אנשים, ובראשם פעיל מחתרת יהודי, עצרו את הרכבת, פתחו את דלת אחד הקרונות, ותחת מטר אש הצליחו למלט מהרכבת 17 מגורשים יהודים. בסך הכל מצאו מסתור בבלגיה כ-25,000 יהודים, וההערכה היא שחצי מיהודי ארץ זו ניצלו.

(בספר תמונה: פליקס נוסבאום, "פחד")

נוסבאום, צייר יהודי יליד גרמניה, נמלט לבלגיה ב-1937. ב-1940 נתפס ונשלח למחנה ריכוז בצרפת, אך הצליח להימלט. עם שובו לבלגיה מצא נוסבאום מקומות מסתור שונים. ביולי 1944 נשלחו נוסבאום ואשתו ברכבת האחרונה שיצאה ממחנה המעבר מכלן לאושוויץ ושם נספו.

ג. איטליה

באיטליה בולטת פעילות ההצלה שנקטו אישי ציבור שונים, ביניהם פקידים בכירים ואנשי צבא וכנסייה. את פעולות ההצלה באיטליה ניתן לסווג לפי שלוש תקופות:

א. בשלב הראשון, עד אמצע 1942, הגנו השלטונות האיטלקיים על יהודים אזרחי איטליה שישבו באזורים שכבשו הגרמנים או שהיו בתחום השפעה גרמני. פעולת הצלה בקנה מידה רחב נעשתה באיזור הכבוש בידי האיטלקים בדרומה של צרפת.

ב. השלב השני החל באמצע 1942 ונמשך עד ספטמבר 1943. בתקופה זו היו אנשי צבא ודיפלומטים איטלקים עדים למצודים ולשילוחים שהתבצעו בצרפת, בבלגיה וביוון. הידיעות על ההרג המתבצע במזרח אירופה קוממו רבים בצמרת הממשל והצבא, והם השתדלו להיחלץ לעזרת היהודים הנרדפים - לא רק בעלי אזרחות איטלקית. האיטלקים

*341*

פעלו להצלתם של היהודים מתוך מניעים הומניים כנים. פעולת הצלה בולטת התבצעה באזורים שהיו תחת פיקוחו של הצבא האיטלקי: בבלקן, ובפרט בקרואטיה-דלמטיה, שם מצאו מקלט כ-5,000 יהודים; בדרום צרפת, איזור שבו התרכזו כ-25,000 יהודים; באיזור האיטלקי ביוון, שכלל גם את העיר אתונה, ובו התרכזו כ-13,000 יהודים. יהודים אלה זכו ליחס אנושי מצד האיטלקים ולא נמסרו לרודפיהם הגרמנים או המקומיים, חרף לחצים רבים שהופעלו על האיטלקים להסגירם. גם כאשר נטה מוסוליני להיכנע ללחצים אלה, סירבו אנשי הצבא ובכירי משרד החוץ לציית לתביעות ומנעו את הסגרתם של היהודים.

ג. השלב השלישי החל עם כניעת איטליה לבעלות הברית ב-8 בספטמבר 1943. בתגובה השתלטו הגרמנים על צפונה של המדינה והחלו לעצור יהודים ולשלוח אותם למחנות ההשמדה במזרח. היהודים באיזור הכיבוש הגרמני נזקקו לסיועה של האוכלוסייה המקומית, ובמקרים רבים מאוד היא אכן נחלצה לעזרתם. רובו הגדול של העם האיטלקי, כולל חוגים רחבים של הכמורה הקתולית, סייע ליהודים להסתתר. היו גם משתפי פעולה עם הנאצים, שהסגירו יהודים לשלטונות הכיבוש והלשינו עליהם ועל מסתיריהם. ואולם, הודות לעזרה הרחבה, ובשל האפשרות להימלט לשווייץ או לדרום איטליה, ניצלו כ-80 אחוזים מיהודי איטליה.

ד. הולנד

הקהילה היהודית בהולנד מנתה עם ראשית הכיבוש הגרמני כ-140,000 נפש, ובכלל זה פליטים מהרייך שהיגרו להולנד במהלך שנות השלושים. עם הכיבוש הנאצי הצליחו יהודים מעטים להימלט מהארץ. משטר הכיבוש בהולנד פעל בשיטות קיצוניות, ואנשי המינהל ההולנדים שנותרו במשרותיהם פעלו על פי הצווים הגרמניים. קבוצות מסוימות הפגינו התנגדות לשלטון הכיבוש ולמדיניותו כלפי היהודים. בפברואר 1941 התחוללה שביתה רחבת היקף על רקע זה, אך היא דוכאה ביד קשה, והגרמנים הבהירו להולנדים שלא יסבלו כל התערבות בנושא היהודי. בהולנד גם פעלה מפלגה פאשיסטית, ובמרוצת הזמן היא אימצה לעצמה התנהגות אנטישמית תוקפנית. התפרעויות אנטי-יהודיות של הפאשיסטים נתקלו בהתנגדות מאורגנת, של יהודים ולא-יהודים כאחד. בתגובה הטילו הנאצים הסגר על הרובע היהודי של אמסטרדם, עצרו צעירים יהודים ושלחו אותם למחנות ריכוז.

במחצית השנייה של שנת 1942 החלו הגרמנים בשילוחם ההדרגתי של יהודי הולנד למחנה המעבר וסטרבורק, וממנו הם שולחו מזרחה, למחנות ההשמדה אושוויץ וסוביבור. בהעדר אפשרות להימלט אל מעבר לגבול, חיפשו יהודים רבים מקומות מסתור. רבים מהמסתירים החביאו יהודים מתוך מניעים הומניטריים או אנטי-נאציים, ואחרים ביקשו לנצל את המצוקה למען בצע כסף. קבוצות שונות התארגנו להסתיר יהודים וגייסו אמצעים כספיים למען מטרה זו. נסיונות רבים במיוחד נעשו למצוא מקומות מסתור ואימוץ לילדי המגורשים. כ-4,500 ילדים הוסתרו, רובם בהצלחה, ורק מעטים מהם נפלו לידי הגרמנים. אחד האנשים הבולטים בפעילות זו היה חסיד אומות העולם יופ וסטרוויל. וסטרוויל, מורה הולנדי, פעל בשיתוף עם אנשי מחתרת, שכללה צעירים ציונים וחלוצים, להעברתם של צעירים יהודים אל מעבר לגבול, בתקווה שיעלה בידם להגיע לצרפת או לשווייץ. עשרות צעירים - רבים מהם חברי תנועות נוער יהודיות - יצאו מהולנד וניצלו. וסטרוויל עצמו נתפס בידי הנאצים, עונה והוצא להורג. בסך הכל הסתתרו בהולנד כ-25,000 יהודים. כשליש מהם נתפסו בידי הגרמנים. עובדה זו מלמדת, שלצד ההסתרה היו גם מקרי הלשנה והסגרה לא מעטים, והם פגעו ביהודי הולנד באופן ניכר. כ-100,000 יהודים מתוך כ-125,000 ששהו בהולנד בזמן השילוחים נספו - האחוז הגבוה ביותר בארצות מערב אירופה הכבושות.

(בספר תמונה: במחבוא, הולנד)

*342*

אחת המשפחות שמצאה מסתור אך לבסוף הוסגרה לידי הגרמנים היתה משפחתה של אנה פרנק. האב, אוטו פרנק, עבר עם משפחתו מפרנקפורט לאמסטרדם לאתר עליית היטלר לשלטון. ביולי 1942 "נעלמה" המשפחה למקום מסתור, שהכין אבי המשפחה בסיוע עובדי החברה שאותה ניהל. מקום המסתור היה בעליית הגג של משרדי החברה, ומשפחת פרנק נכנסה למסתור עם ארבעה יהודים נוספים. ב-4 באוגוסט 1944, בעקבות הלשנה לגסטאפו, נשלחו שוטרים הולנדים לבניין. הם גילו את כוננית הספרים שהסתירה את הכניסה לאותו חלק סודי בעליית הגג. כל המסתתרים נשלחו למחנות ריכוז. היחיד ששרד מבני משפחת פרנק היה האב אוטו. אמה של אנה פרנק נספתה באושוויץ ואנה ואחותה נספו במחנה הריכוז ברגן-בלזן ערב שחרורו בידי הבריטים, באפריל 1945. היומן שכתבה אנה פרנק במהלך שהותה במסתור ניתן לאב אוטו זמן קצר לאחר תום המלחמה מידיה של מזכירתו מיפ, שסייעה למשפחה עד גילויה. למן פרסומו הפך יומנה של אנה פרנק לאחד מסמליה של תקופת השואה, בשקפו את לבטיה וחיוניותה של נערה מתבגרת, שעל אף הבידוד, ההשפלה והניתוק שחוותה היא מביעה בכתביה את שאיפתה לעולם טוב יותר ואת אהבתה למין האנושי.

(בספר תמונה: יופ וסטרוויל (1899-1944), מורה הולנדי)

כאשר החל גירוש יהודי הולנד נחלץ וסטרוויל להצלת חלוצים שגרו בחווה סמוכה לבית הספר שבו לימד. הוא ואחד המדריכים בחווה, מנחם פינקהוף, הקימו ארגון מחתרת להסתרת חלוצים. לאחר מכן ניסו להבריח חלוצים אל מעבר לגבול, דרך בלגיה וצרפת, לכיוון ספרד ושווייץ. קבוצתו התרחבה והקיפה עשרות חברים. בעת ניסיון להבריח שתי בחורות יהודיות לבלגיה נתפס, עונה ולבסוף הוצא להורג. בשנת 1964 הוכרו וסטרוויל וחברי קבוצתו כ"חסידי אומות העולם".

ה. בולגריה ודנמרק

בשתי מדינות ניתן לדבר על התגייסות חברתית רחבה לטובת היהודים: בולגריה ודנמרק. ואכן, בשתי מדינות אלה כמעט שלא הוסגרו יהודים לידי הנאצים, ואף אורגנו פעולות הצלה בקנה מידה כלל-ארצי. יחד עם זאת קיימים הבדלים חשובים בתהליך ההצלה בין שתי מדינות אלה.

1. בולגריה

בספטמבר 1941 העלה שר החוץ הגרמני בפני הבולגרים את התוכנית לשילוחם של יהודי אירופה לפולין. בתחילת 1942 נחתם הסכם על גירושם של 20,000 יהודים מהמדינה. ראשונים גורשו יהודי תרקיה ומקדוניה, אזורים שצורפו לבולגריה בזמן המלחמה. יותר מ-11,000 יהודים נלקחו מבתיהם בידי המשטרה הבולגרית, הוסגרו לכוחות הגרמניים ושולחו לטרבלינקה. הגרמנים החלו בהכנות להמשך הגירושים מבולגריה עצמה. בהיוודע הדבר התייצבו לצד היהודים אנשי ציבור ובהם סגן יושב ראש הפרלמנט הבולגרי, ועמדו בתוקף על ביטול ההסגרה. ההתנגדות בציבור ובפרלמנט אילצה את הממשלה להמיר את תוכנית ההסגרה בגזירות מחמירות בתוך בולגריה. כ-20,000 מיהודי הבירה סופיה גורשו לערי ספר, ורבים מהם אולצו לעבוד בעבודות פרך בהרים וביערות ברחבי המדינה.

עד היום לא ברור מי מנע את ההסגרה ומי הציל את רוב יהודי בולגריה. יש הגורסים, שהתערבותו של המלך הבולגרי בוריס ה-3 היא שהכריעה את גורל היהודים לחסד, שכן בתקופה זו לא התקבלה שום החלטה ללא הסכמתו של המלך. דעה אחרת גורסת, שההתנגדות לגירוש באה מלמטה והקיפה את רוב הציבור. לכך נוסף השינוי במצב המלחמה לרעתם של הגרמנים וכן האזהרות שהגיעו מהעולם החופשי. בין כך ובין כך, ברור שרבים מאוד מבני העם הבולגרי - אנשי רוח, פעילי ציבור, אנשי שמאל ומנהיגי הכנסייה - תרמו להצלתם של היהודים.

2. דנמרק

בולגריה נמנתה עם מדינות "הציר", ואילו את דנמרק כבשו הנאצים. ואולם, הגרמנים ראו בדנים עם הקרוב להם מבחינה גזעית, והציגו את דנמרק כדגם לכיבוש מתון. המלוכה, הפרלמנט, הממשלה והצבא נותרו על כנם ורק ניהול מדיניות החוץ ניטל מן הממשל הדני ונוהל בידי הרשויות הגרמניות.

הקהילה היהודית בדנמרק מנתה כ-6,000 נפש, ואליהם נוספו במרוצת שנות השלושים עודכ-1,500 פליטים יהודים מהרייך, ובהם חלוצים ובני עליית הנוער. למן ראשית הכיבוש דחו הדנים כל ניסיון לפגוע ביהודים או לשנות את מעמדם. הדנים טענו, שמבחינתם אין היהודים נבדלים משאר אזרחי המדינה, והשמירה על שוויון זכויותיהם ועל שלומם האישי הם חלק בלתי נפרד מעקרונות היסוד של המדינה.

ב-1943 הכריזו הגרמנים על מצב חירום במדינה. בנסיבות שנוצרו החליט הנציב הגרמני בדנמרק, ורנר בסט, מראשי ה-ס"ס, להוציא

*343*

לפועל את מבצע הגירוש של יהודי דנמרק למזרח. הידיעה על השילוח המתוכנן ועל מועד ה"אקציה" הודלפו לאוזני הדנים, ומיד החל מבצע להצלת היהודים. תוך ימים מעטים הזהירו הדנים את היהודים, ואנשים מכל רובדי החברה נרתמו למבצע. רבים הציעו ליהודים מקום מסתור: "רבים המקרים שאנשים זרים ניגשו ליהודים ברחוב והציעו להם מפתחות לבתיהם". גם מוסדות רבים, כגון בתי ספר ובתי חולים, פתחו את שעריהם ליהודים. הפעולה הספונטנית, המאולתרת והעממית של הדנים הוכיחה עצמה כמעשית ויעילה, והפתיעה את הגרמנים. השוטרים הדנים לא זו בלבד שלא הקלו על הגרמנים את המצוד אחר היהודים, אלא אף סייעו ליהודים להסתתר או לצאת מתחומי המדינה. בתחילה הוצאו מדנמרק יהודים בודדים. ואולם, בחודש אוקטובר פונו אלפי יהודים לחופי הים, בסיועה של המחתרת הדנית, ומשם עשו את דרכם בסירות דייג לשוודיה, שהצהירה על נכונותה לקבלם. התגייסותו הרחבה של העם הדני הביאה לכך שרק 492 יהודים נתפסו בידי הגרמנים, הם הועברו לטרזינשטט. כ-7,200 יהודים, וכאלה שהוגדרו כיהודים על פי החוקים הנאציים, הגיעו לשוודיה. ואולם, גם את היהודים ששולחו למחנה טרזינשטט לא נטשו הדנים. הם דרשו מידע עליהם ועל גורלם, שיגרו להם חבילות מזון והשתדלו לעודד את רוחם. הודות לקשר ההדוק שנשמר עם היהודים שגורשו מדנמרק, הם לא שולחו מטרזינשטט לאושוויץ ו-342 מהם נשארו בחיים.

(בספר תמונה: סירת דייגים דנית מובילה יהודים לכיוון שוודיה הניטרלית)

(בספר תמונה: אחת הסירות הדניות שבהן הועברו היהודים לשוודיה ב-1943. הסירה מוצגת כיום ביד ושם בירושלים)

1. מדינות מרכז אירופה ומזרחה

במדינות מרכז אירופה ומזרחה נתקלו מאמצי ההצלה בקשיים ובמכשולים מרובים. תנאי הקיום הקשים בארצות אלה נבעו משלושה גורמים:

(א) שלטון מוחלט ואכזרי של הגרמנים ובעלי בריתם.

(ב) עמדה אדישה ולעתים עוינת של האוכלוסייה המקומית כלפי היהודים.

(ג) מספרם הרב של היהודים בארצות אלה, ומשטר ההפרדה שיצר ניתוק בין האוכלוסייה היהודית לבין האוכלוסייה הלא-יהודית.

אחת הדרכים שנקטו יהודים במדינות אלה כדי להינצל היתה יציאתם מן המדינה. מפולין, המדינה הראשונה שכבשו הנאצים, ניסו קבוצות של אנשי התנועות החלוציות, בתחילת 1941, לחצות את הדרך לכיוונה של סלובקיה. הם התרכזו בעיירות הסמוכות לגבול הפולני עם סלובקיה וחצו אותו בעזרת מבריחים. תקוותם היתה שיעלה בידם להגיע לארץ

*344*

ישראל. נתיב הבריחה לסלובקיה משך גם יהודים מערים ומעיירות פולניות שהיו בסמוך לגבול. מאות יהודים עברו בנתיב זה, אך רק מעטים הצליחו לשרוד עד סוף המלחמה ולהינצל, שכן גם מסלובקיה (ומהונגריה, שאליה הגיעו בהמשך) שולחו יהודים למחנות ההשמדה. בסלובקיה קיבלו הפליטים סיוע ממחתרת תנועות הנוער המקומית ומיהודים מקומיים.

ז. סלובקיה - "קבוצת העבודה" ו"תוכנית אירופה"

סלובקיה היתה אחת המדינות הראשונות שמהן שולחו יהודים למחנות ההשמדה בפולין, כחלק מיישום "הפתרון הסופי". קרוב ל-90,000 יהודים התגוררו בסלובקיה ערב המלחמה. בחודשים מרס-אוקטובר 1942 שולחו כ-58,000 יהודים, רובם צעירים, למיידנק ולאושוויץ. עם תחילת השילוחים מסלובקיה החלו יהודים - רובם צעירים שהיו מאורגנים בתנועות הנוער - לנוע משטחי סלובקיה וצ'כיה לכיוון הגבול ההונגרי, במה שזכה לכינוי "טיולים". כ-10,000 יהודים נמלטו להונגריה, שבה חיו היהודים בבטחון יחסי. כאשר השתלטו הגרמנים על הונגריה, באביב 1944, החלה תופעה של חזרה מהונגריה לכיוון סלובקיה.

כמה מראשי הקהילה היהודית בסלובקיה, ביניהם הרב האורתודוקסי מיכאל דב-בער וייסמנדל, והמנהיגה הציונית גיזי פליישמן, התארגנו בגוף מחתרתי למחצה, שחיפש דרכים להצלת יהודי סלובקיה. לאחר זמן היתה קבוצה זו מעורבת בניסיון להביא להצלתה של יהדות אירופה. הקבוצה, שנודעה בכינוי "קבוצת העבודה", פתחה במשא ומתן עם אחדים מאנשי הממשל הסלובקי ועם דיטר ויסליצני, מאנשי צוותו של אייכמן והיועץ הגרמני לעניינים יהודיים בסלובקיה, על תשלום שוחד של 50,000 דולר תמורת הפסקת הגירושים מהמדינה. גם לאחר שהג'וינט העביר את התשלום דרך שווייץ נשלחו עוד שתי רכבות של יהודים, אך לאחר מכן חדלו המשלוחים. ההפוגה נמשכה עד לפרוץ ההתקוממות בסלובקיה בקיץ 1944, והיו שהשתכנעו בכנות כוונותיו ועזרתו של ויסליצני. עד היום לא נמצאה הוכחה ודאית לכך שההפסקה הזמנית בשילוחים נבעה מהתערבות כלשהי של ויסליצני, ונראה שההפסקה נבעה משיקולים גרמניים פנימיים או מרתיעה מצד הממסד השלטוני בסלובקיה.

אנשי קבוצת העבודה עצמם היו משוכנעים שהתערבותם הועילה, והם המשיכו את מגעיהם עם הגרמנים, הפעם כדי להביא להסדר דומה ביחס לכלל יהודי אירופה. הם הציעו באמצעות ויסליצני להפסיק את שילוח היהודים מארצות אירופה, תמורת סכומי כסף גדולים שיבואו מ"יהדות העולם". עם שובו מברלין, בנובמבר 1942, מסר ויסליצני שהימלר נוטה לשקול בחיוב את התוכנית המוצעת, תמורת שניים-שלושה מיליוני דולרים. גם במקרה זה שורר חוסר בהירות רב. אין בידינו ראיות לנכונות כלשהי מצדו של הימלר לשים קץ ל"פתרון הסופי" ב-1942. יש המניחים כי התוכנית כולה היתה בבחינת מעשה הונאה, שנועד להרגיע את היהודים ולסחוט מהם כספים. מוסדות יהודיים בין-לאומיים - הסוכנות היהודית, הג'וינט והקונגרס העולמי היהודי - בחנו את התוכנית, אך לא היו משוכנעים בכנות כוונותיהם של הגרמנים. המשא ומתן נמשך כשנה, וסכומי כסף ראשונים הופקדו באיחור. לאחר המלחמה סבר הרב וייסמנדל שסיכוייה של התוכנית היו ריאליים, והססנותם של המוסדות היהודיים והעיכוב בהעברת הכסף הם שהכשילו אותה. יש תעודה המעידה לכאורה, שהיתה בצמרת הגרמנית נכונות לשחרר יהודים מעטים תמורת סכומי כסף גדולים, אבל אין כל עדות לנכונות לסגת מתוכנית ההשמדה הכוללת. ויסליצני עצמו מילא לאחר מכן תפקידים מרכזיים בריכוזם ובגירושם של יהודי הונגריה, והפעיל מנגנון שלם של הונאת הקורבנות היהודיים והטעייתם.

ח. הונגריה - "סחורה תחת דם" והצלה על ידי דיפלומטים

ניסיון נוסף לניהול משא ומתן עם הגרמנים על שחרור יהודים התקיים בהונגריה. במרס 1944, עם השתלטות הגרמנים על הונגריה, הגיע למדינה אדולף אייכמן עם צוותו, ובו גם ויסליצני, לשם ביצוע "מבצע בזק" של גירוש היהודים. ויסליצני היה מצויד במכתבים מטעם אנשי

(בספר תמונה של הרב מיכאל בער וייסמנדל)

*345*

קבוצת העבודה בסלובקיה, שהמליצו עליו כעל גרמני הראוי לאמון. בהונגריה החלו הגרמנים בריכוז היהודים בערי השדה לקראת שילוחם. בו בזמן דנו אייכמן ואנשיו עם "ועד ההצלה" היהודי על "עיסקה" הידועה בכינוי "סחורה תחת דם". על פי העיסקה, תהיה גרמניה מוכנה להתיר את יציאתם של מיליון יהודים תמורת 10,000 משאיות, לשימוש הגרמנים בחזית המזרח, וכמויות גדולות של קפה, תה וסבון. מטעם "ועד ההצלה" נוהל המשא ומתן בידי ישראל קסטנר ויואל ברנד. הגרמנים שלחו את ברנד לקושטא, כדי להעביר את הצעתם לעולם החופשי. ואולם, בלי לחכות לשובו או לתגובה להצעתם, פתחו אנשיו של אייכמן בסיוע המשטרה ההונגרית בשילוחם של יהודי הונגריה לאושוויץ. כחלק מהמשא ומתן הורשה קסטנר להרכיב רשימה של אנשים שיישלחו ברכבת לספרד או לשווייץ במקום למחנות ההשמדה. רכבת זו, הידועה כ"רכבת קסטנר", ובה 1,684 אנשים נבחרים, אמורה היתה להיות הראשונה מבין מספר רכבות כאלה, אך בפועל היא היתה היחידה. נוסעיה הגיעו לא למדינות ניטרליות, כי אם לברגן-בלזן. רק לקראת סוף המלחמה הם הורשו לצאת לשווייץ.

(בספר תמונה: שלט על בית ילדים בבודפשט, המודיע שהבניין נמצא בחסות הצלב האדום הבינלאומי)

השלטונות המקומיים בהונגריה, בראשותו של מיקלוש הורטי, עצרו ביוזמתם את שילוח היהודים למחנות המוות ביולי 1944. אך כבר באוקטובר השתלטו על הונגריה אנשי "צלב החץ", שהיו קרובים ברוחם לנאצים. הגירושים חודשו והסכנה ארבה גם ליהודי בודפשט. בשלב זה נכנסה לפעולה מערכת להצלת היהודים, שהופעלה בעיקר בידי דיפלומטים משגרירויות זרות ואנשי מחתרת מקומיים, רובם חברי תנועות נוער ציוניות. בראש קבוצת הדיפלומטים עמדו ראול ולנברג משוודיה וקרל לוץ משגרירות שווייץ. דיפלומטים אלה עסקו בחלוקת תעודות חסות ליהודים, שהגנו עליהם מפני שילוח למחנות. בשלושת חודשי פעילותו הוציא ולנברג אלפי "דרכוני חסות". ברוב המקרים כיבדו השלטונות ההונגריים והגרמניים את חתימות הדיפלומטים. כאשר ארגן אדולף אייכמן צעדות מוות של אלפים מיהודי הונגריה לגבול האוסטרי, רדף אחריהם ולנברג והוציא משורות הצועדים מאות אנשים שהחזיקו בתעודות חסות.

הוא החזירם לבודפשט, בעזרתם הפעילה של ארגונים יהודיים שפעלו בעיר. פעולה חשובה נוספת של ולנברג היתה הקמתם של בתי חסות, שבהם זכו למחסה ולהגנה מפני הגרמנים כ-15,000 יהודים. בפעולה זו סייעו לו דיפלומטים מנציגויות אחרות וגורמי חוץ בעלי השפעה. לפעילויות אלה היה משקל מכריע בהצלת כ-100,000 יהודי בודפשט.

(בספר תמונה: ראול ולנברג)

(בספר תמונה: יהודים בתור לקבלת ניירות חסות בסמוך לבית הזכוכית, בודפשט 1944)

*346*

(בספר תמונה: תעודת מעבר שהוציאה השגרירות השוודית בבודפשט לגברת מגדלנה ורס, אוגוסט 1944)

בתעודה נאמר: "הצירות המלכותית השוודית בבודפשט מאשרת, כי הנ"ל תיסע לשוודיה במסגרת הרפטריאציה שאישר משרד החיץ המלכותי השוודי. הנ"ל רשומה גם בדרכון קיבוצי. עד לצאתה לשוודיה נמצאים הנ"ל וכן מקום מגוריה בחסות הצירות המלכותית השוודית בבודפשט. תוקף תעודת חסות זו יפקע 14 יום אחרי כניסתה של נושאת התעודה לשוודיה. הנסיעה לשוודיה תהיה אך ורק בדרכון הקיבוצי".

5. חסידי אומות השלם

חסידי אומות העולם הם יחידים ומשפחות, שהדחף האנושי, קול המצפון והאמונה בערך חיי האדם הניעו אותם לסכן את חייהם ואת חיי קרוביהם למען הזולת, המצוי בסכנת חיים. זהו גילוי חריג ומעודד של אנושיות בתקופת השפל של השואה.

בחוק להקמת רשות הזכרון "יד ושם" משנת תשי"ג (1953) נקבע, שעל המוסד לעסוק גם בהנצחתם של "חסידי אומות העולם ששמו נפשם בכפם להצלת יהודים". במסגרת יד ושם פועלת ועדה, בראשות שופט בית המשפט העליון, הבוחנת בקפידה כל מקרה של אדם המוצע כמועמד לתואר "חסיד אומות העולם". מאז חקיקת חוק יד ושם פונים ניצולים רבים מרחבי העולם ומבקשים להעניק למציליהם את אות ההוקרה של חסיד אומות העולם. התואר מוענק לאנשים שהוכח כי סיכנו את עצמם ופעלו ממניעים הומניים.

כל ניסיון הצלה העמיד את המציל ואת קרוביו בסכנה גדולה. יחד עם זאת, קיים הבדל במידת הסיכון שנטלו על עצמם המצילים בארצות השונות. המציל שפועלו נתגלה לשלטונות הגרמניים בהולנד או בצרפת צפוי היה להישלח למחנה ריכוז, ואילו בפולין מציל שנתפס הוצא לעתים להורג יחד עם היהודים שניסה לעזור להם. בדרך כלל לא נתקל המציל בצרפת או בבלגיה, ובייחוד המציל בארצות כמו איטליה או דנמרק, בסכנת הלשנה או הסגרה מצד שכנים או מכרים. ואילו המציל שהחביא יהודי במזרח אירופה נאלץ לעמוד כל העת על המשמר, כדי שמעשהו לא ייודע לאנשים בסביבתו הקרובה והרחוקה. הסיכוי להחביא יהודי היה תלוי לא מעט במראהו ובשליטתו בשפה המקומית. בצרפת, למשל, היתה האוכלוסייה היהודית מורכבת מיהודים צרפתיים ותיקים וממהגרים, ממזרח אירופה או מגרמניה. היהודי הצרפתי הוותיק לא נבדל כמעט מצרפתי ממוצע. לעומתו, היהודי המהגר בלט בשפתו ואף במראהו החיצוני. בפולין היה מראהו של היהודי על פי רוב גלוי ללא-יהודי. אפילו אופן דיבורו בשפה הפולנית הסגיר לעתים קרובות את זהותו. בתנאים כאלה, היתה הסתרתם של יהודים קשה יותר ומסוכנת - הן למסתתרים והן למסתיריהם.

העזרה שנזקקו לה היהודים הנרדפים הולידה צורות עזרה והצלה שונות. השיטה המכבידה והמסוכנת ביותר מבחינתו של המציל היתה החבאת יהודים בדירתו או בתחומי ביתו. דרכים רווחות נוספות של עזרה היו הכנת תעודות מזויפות, שאפשרו ליהודים להופיע בזהות שאולה, והעברתם של יהודים ממקום שבו היו מוכרים לרבים, או שבו עלו על עקבותיהם, לאיזור אחר. ילדים ניצלו באמצעות קליטתם או אימוצם במשפחות לא-יהודיות, או החבאתם בבתי ילדים ובמנזרים.

*347*

(בספר תמונה: תעודת כבוד ומדליה המוענקים לחסידי אומות העולם מטעם יד ושם)

פולין - וצלב נובינסקי

ד"ר אלכסנדר ברונובסקי, יהודי פולני, נעצר ברחובות ורשה ב-9 באפריל 1943, אף שהסתתר תחת זהות ארית בדויה. כל נסיונותיו לשכנע את השוטרים שמדובר בטעות עלו בתוהו. תוך כדי שהייה במשטרה התפתחה שיהה בינו לבין השוטר התורן, וצלב נובינסקי, ובסופה הודיע לו נובינסקי: "אני מוכרח להצילך. אפסיק את התורנות ואפנה למי שהעניין שלך שייך לו". למחרת בבוקר קיבל ד"ר ברונובסקי מידי נובינסקי סכום של 8,000 זלוטי, כדי שיוכל למסור אותם לסוכני בטחון שאיתם דיבר. לאחר שקיבלו את הסכום, ציינו הסוכנים שמדובר בטעות וברונובסקי הוא למעשה ארי. ברונובסקי שוחרר. הוא שמר על קשר עם מצילו, שהמשיך לסייע לו במציאת מקום מקלט ובמסירת מידע על אקציות שעמדו להתבצע. את הכל ביצע נובינסקי ללא כל תמורה, ואף סירב לקבל חזרה את 8,000 הזלוטי שמסר לברונובסקי עבור סוכני הבטחון. לבסוף הוא השתכנע לקבל את הכסף חזרה, אך רק לאחר שהוסכם כי יעשה בו שימוש להצלת יהודי אחר. למעלה משנה נהג נובינסקי להוציא את כרטיסו של ברונובסקי ממשרד הרישום כאשר עמדה להתבצע אקציה, ואף הסתיר אותו בביתו, יחד עם מספר משפחות יהודיות נוספות. לאחר מכן התברר שנובינסקי היה חבר במחתרת הפולנית. לאחר המלחמה הגיש ברונובסקי סיוע לנובינסקי, ובשנת 1970 הוא הוכר כ"חסיד אומות העולם".

מצילים רבים הצילו אנשים בודדים או בני משפחה אחת. היו מעטים שסייעו ליהודים רבים והתמסרו להצלה. לחסידי אומות העולם דוגמת ראול ולנברג השוודי, אוסקר שינדלר הגרמני ויופ וסטרוויל ההולנדי, היתה הצלת היהודים למפעל חיים. שניים מהם, ולנברג ווסטרוויל, קיפחו את חייהם בשל התפקיד שנטלו על עצמם.

כמה מבין המצילים היו בעלי תפקידים בשירות הציבורי ושילמו מחיר אישי כבד על פועלם לטובת היהודים. הקונסול הפורטוגלי אריסטידס דה סוסה מנדס, ששירת בעיר בורדו שבצרפת, הוציא אלפי אשרות יציאה לפליטים יהודים שהתרכזו בעיר, למרות איסור ממשלתי מפורש. אישורים אלה אפשרו להם לצאת מצרפת דרך ספרד לפורטוגל, שהיתה מחוץ לתחום השליטה הגרמני. בעקבות גילוי מעשיו הוא פוטר ממשרתו ונרדף בארצו כל ימי חייו. פאול גרוניגר, קצין משטרה שוויצרי, התעלם מהוראות ממשלתו למנוע כניסת פליטים יהודים לשווייץ. הוא סולק בשל כך ממשרתו ונשללה ממנו הזכות לגימלה.

*348*

כמה ממבצעי ההצלה בוצעו בידי ארגוני עזרה. בפולין הוקם בשלהי 1942 ארגון וולונטרי בשם הצופן "ז'גוטה", ועם הזמן הוענקה לו חסות של מוסדות מחתרת מרכזיים. פעלו בו יחדיו נציגי גופים פוליטיים לצד ארגונים יהודיים, והוא הגיש עזרה בתחומים שתים לאלפי יהודים מסתתרים.

רבים מבין חסידי אומות העולם היו אנשים פשוטים שהחליטו לעשות מעשה אל מול פני העוול הנורא. באנשים אלה ראה ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום גיבורים הראויים להוקרה הרבה ביותר במלחמה הנוראה. רינגלבלום עצמו, עם משפחתו וכשלושים יהודים, התחבאו בבונקר בוורשה שהכינו וקיימו במסירות בני משפחה אחת, משפחת וולסקי. הבונקר נתגלה עקב הלשנה, והמתחבאים, בתוכם רינגלבלום, רעייתו ובנו, ובני משפחת המצילים, הוצאו להורג. אכן, המצילים חיו בחרדה מתמדת. הם נאלצו לדאוג יום יום למזונם ולבריאתם של המוסתרים. אנשים אלה עשו למען הזולת, שאותו לעתים לא הכירו כלל, הרבה מעבר למה שניתן לדרוש מאדם ממוצע בימי אימה וסכנה כללית. על התעודה המוענקת לחסידי אומות העולם רשום הביטוי התלמודי: "כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא".

אחרי המלחמה ניסו חוקרים להתחקות אחר המניעים שעמדו בבסיס מעשיהם של חסידי אומות העולם. היו שהצביעו על החוגים החברתיים שמהם באו או על תכונות אנושיות מיוחדות שהצמיחו זן אנושי ייחודי של מצילים. נאמר שרבים מהם היו אנשים שנחשבו חריגים ושונים מבחינה חברתית, ולכן פעלו גם במצב קיצוני זה באופן עצמאי. אחרים גרסו, שרבים מהם פעלו מכוח אמונה דתית או רעיונית ושמו את הדגש על מחויבותו של האדם לסייע לזולת ואף להקריב עצמו למען נרדפים. במקרים רבים קדמו לפעולת ההצלה היכרות קודמת, קשרי רעות או חוב מוסרי.

כאשר אנו בודקים באופן שיטתי את אלפי סיפורי ההצלה, אנו מגלים בין המצילים איכרים פשוטים, אנשים משכילים ואנשים קשי יום לצד אנשים אמידים; אנשים שהיו בקשר עם יהודים לפני המלחמה, וכאלה שלא הכירו ולו יהודי אחד קודם לכן; אנשים בעלי אמונה דתית עמוקה או מחויבות אידיאולוגית, לצד כאלה שהיו רחוקים מכך. נראה שקשה לשרטט דמות רווחת של חסיד אומות עולם. מתקבל הרושם, שכוח פנימי סמוי לא נתן לאנשים אלה מנוח ולא אפשר להם לצפות באדישות וללא מעש בגזענות, ברדיפת הזולת, באימה וברצח.

אין אנו יודעים את שמות כל חסידי אומות העולם. רבים מהם נספו לצד היהודים שאותם ניסו להסתיר, ולא נותר מי שיעיד על כך. לעתים נספו הניצולים ולא נשארה עדות שתאשר את פעילותו של המציל. רבים הם המצילים, במיוחד מאיטליה ומדנמרק, שלא רצו לתת פומבי למעשיהם וטענו שמילאו חובה אנושית בסיסית שאינה ראויה לציון או לפרס. בסך הכל הכיר יד ושם עד היום בכ-16,500 איש כחסידי אומות עולם, ובתוכם אלפים מהולנד ומפולין. גם אם המעשה האנושי הנועז של חסידי אומות העולם היה רק גילוי זעיר בים של רשעות ורצח, יש בו כדי לנסוך אמונה באדם וביכולתו לפעול, ומשום תקווה לעתיד טוב יותר.

ליטא - יונאס פאולאביציוס

באוגוסט 1944 פונתה מרים קרקינובסקי ממחנה העבודה שבו היתה עצורה, יחד עם שאר אסירי המחנה. במהלך הצעדה הצליחה קרקינובסקי לחמוק מן השיירה, והחלה ללכת על שפת הנהר הסמוך. לפתע ראתה איש שעקב אחריה בסירה. האיש, יונאס פאולאביציוס, עודד אותה ללכת בעקבותיו והוביל אותה לביתו. לאחר שאכלה ארוחה עם משפחתו, התכופף פאולאביציוס, הרים פתח נסתר ברצפה, והוביל את מרים לאורך פרוזדור חשוך וארוך. "לא ראיתי לאן אני הולכת", סיפרה קרקינובסקי, "אך לא אמרתי מלה. לאט לאט התמלא החדר אור, ומצאתי את עצמי בחדר חמים וצר, מלא ביהודים עירומים-למחצה. כששאלו אותי מה עלה בגורלו של הגטו, פרצתי בבכי".

במהלך המלחמה הסתיר פאולאביציוס לא פחות מ-12 יהודים, ולפחות שני שבויי מלחמה סובייטים, במקומות שונים בביתו ובחצרו. כל בוקר הביא להם לחם וקפה, ומדי כמה ימים הוביל אותם לתוך ביתו כדי שיוכלו להתרחץ.

מאחר שהיה מודע לסיכון שנטל על עצמו, הוא שכר לבתו חדר בעיר קובנה הסמוכה, כדי שלא יאונה לה רע אם הוא ייתפס. לאחר השחרור נרצח פאולאביציוס בידי לאומנים ליטאים, שלא סלחו לו על מעשיו במהלך המלחמה.

*349*

מספר חסידי אומות העולם לפי ארצות (הנתונים נכונים ל-1 בינואר 2009)

אוסטריה - 85

אוקראינה - 2,246

איטליה - 468

אלבניה - 68

אנגליה - 14

אסטוניה - 3

ארצות הברית - 3

ארמניה - 10

בולגריה - 18

בוסניה - 35

בלגיה - 1,512

בלרוס - 602

ברזיל - 2

גרוזיה - 1

גרמניה - 460

דנמרק (המחתרת הדנית ביקשה שחבריה לא יוכרו כיחידים, אלא שתונצח ההצלה הקולקטיבית) - 22

הולנד (כולל שני אנשים מאינדונזיה שחיו בהולנד) - 4,947

הונגריה - 725

ויטנאם - 1

תורכיה - 1

סרביה - 127

יוון - 282

יפן - 1

לוקסמבורג - 1

לטביה - 113

ליטא - 762

מולדובה - 73

מונטנגרו - 1

מקדוניה - 10

נורבגיה - 43

סין - 2

סלובניה - 6

סלובקיה - 489

ספרד - 4

פולין - 6,136

פורטוגל - 1

צ'ילה - 1

צ'כיה - 118

צרפת - 2,989

קרואטיה - 108

רומניה - 54

רוסיה - 129

שוודיה - 9

שווייץ - 44

סך הכל - 22,728

(על פי: נתוני מדור חסידי אומות העולם ביד ושם).

(בספר תמונה: חסיד אומות העולם ז'אן דפו נוטע עץ בשדרת חסידי אומות העולם ביד ושם)

דפו מונה בידי ממשל פטן לראש עיריית אנמאס, עיירה על גבול צרפת-שווייץ. לאחר שביקר בכלא מספר פליטים יהודים, שניסו לברוח לשווייץ ונתפסו בידי הגרמנים, הוא החל לסייע ליהודים. הוא אסף למענם מזון, תרופות ושמיכות. דפו סייע לפליטים יהודים לחצות את הגבול והגן בפני הרשויות הגרמניות על היהודים שנתפסו בידי הגסטאפו.

שאלות

1. מה היו אפשרויות ההצלה בתחילת המלחמה? מה משמעותו של המושג "הצלה" עד אמצע שנת 1941, ומה היה פירושו לאחר תאריך זה?

2. כיצד השפיעו השינויים במלחמה ובמדיניות האנטי-יהודית על סוגי פעולות ההצלה ועל אפשרויות ההצלה?

3. בדנמרק ובבולגריה התארגנה פעולת הצלה בהיקף כלל ארצי. ציינו את ההבדלים בפעולות ההצלה בין שתי מדינות אלה.

*350*

פרק 34. סיום המלחמה והמשך "הפתרון הסופי" בשלהי המלחמה

*350*

מושגים

- ועידת יאלטה

- כניעת גרמניה וחלוקתה

- הירושימה ונאגאסאקי

- המשך מדיניות ההשמדה

- צעדות המוות

- השמדת יהדות הונגריה

- חיסול הגטאות האחרונים

- שחרור המחנות

ועידת יאלטה

משקרב סיום המלחמה, נועדו שוב "שלושת הגדולים", הפעם ביאלטה שבחצי האי קרים (פברואר 1945). בוועידה הוסכם ביניהם על הסדרים הקשורים בסיום המלחמה. הוחלט כי גרמניה תחולק לארבעה אזורי כיבוש (צרפת הוזמנה להשתתף בחלוקה) וכן ייעשה גם בברלין; הצבא הגרמני והתעשייה הכבדה יפורקו; ייעשו פעולות לעקירת הנאציזם מתוך העם הגרמני, כולל העמדה למשפט של פושעי מלחמה. כן אושרה מחדש "הזזתה" של פולין מערבה. המחלוקת בין ממשלתה הגולה לבין ממשל קומוניסטי שקם בה בחסות ברית המועצות אמורה היתה להיות מיושבת על ידי הקמת ממשלה שבה ייוצגו שני הפלגים, תוך התחייבות לקיים בחירות דמוקרטיות בהקדם. עיקרון זה, של עריכת בחירות דמוקרטיות, נועד להתבצע בכל ארץ משוחררת מידי הנאצים.

סטלין התחייב בפני בעלי בריתו להצטרף למלחמה נגד יפן בתוך שלושה חודשים לאחר כניעת גרמניה. החלטה חשובה נוספת קבעה את הקמתו של ארגון בינלאומי חדש, "האומות המאוחדות", במקום "חבר הלאומים" שחדל להתקיים בזמן המלחמה.

אף שהאווירה בוועידה היתה חיובית והתבטאה בהרמת כוסות מרובה, זה לחיי זה, לא היה אפשר להסתיר את העובדה שקיימות מחלוקות, והן הופיעו במלוא עוצמתן עם סיום המלחמה.

(בספר תמונה: "שלושת הגדולים": סטלין, רוזוולט וצ'רצ'יל - היעזר במנחה)

שאלה

איזה רושם מתקבל מן התמונה על היחסים בין השלושה?

סיום המלחמה

כוחות בעלות הברית חדרו לגרמניה ממזרח וממערב ובעת ובעונה אחת ובסוף אפריל 1945 נפגשו חיילים אמריקנים ורוסים על נהר האלבה.

באותו זמן נפסקה גם התנגדות הכוחות הגרמניים בצפון איטליה והם נכנעו ללא תנאי. צבא רוסי השתלט על ברלין, והיטלר, שהיה נצור בבונקר של לשכתו, התאבד. אדמירל זניץ מונה לממלא מקומו, ולא נותר לו אלא לחתום על הסכם הכניעה, שאושר ב-9 במאי בברלין. הסתיימה המלחמה באירופה.

חודשיים לאחר מכן התכנסה בפוטסדאם שליד ברלין ועידה נוספת של ראשי המעצמות (יולי-אוגוסט 1945). ההרכב הפעם היה שונה. רוזוולט נפטר באפריל ואת מקומו מילא טרומן, ואילו בבריטניה הפתיע הציבור הבריטי, כאשר בבחירות הכלליות הזיז ממקומו את צ'רצ'יל - שהשתתף בחלקה הראשון של הוועידה - והעדיף את מפלגת הלייבור

*351*

ומנהיגה אסלי כראש ממשלה. סטלין, טרומן ואסלי חזרו ואישרו החלטות שהתקבלו ביאלטה אודות חלוקת גרמניה וברלין, והחליטו על חלוקה דומה גם באוסטריה ובבירתה וינה. כן הוסכם שוב על פרוק כוחה התעשייתי של גרמניה ועל פיזור ארגוניה השונים של המפלגה הנאצית. גם אושר דבר גבולותיה החדשים של פולין. נוספה החלטה בדבר הדגשת המאבק ביפן והגשת אולטימטום לכניעה ללא תנאי.

אולם היפנים לא נכנעו. השתלטות האמריקנים על אים קרובים ליפן אפשרה להם להנחית הפצצות כבדות על עריה. במרס ספגה טוקיו כמות אדירה של פצצות תבערה, שהעלו באש כרבע מכלל בתיה ועשרות אלפים מתושביה נהרגו. בהמשך הופצצה יפן ללא הפוגה מן האוויר ומן הים. כמות חומרי הגלם והדלק הצטמצמה מאוד וכן אספקת המזון לתושבים. כוחם הצבאי של היפנים נחלש והלך, אך הם עדיין ענו בשלילה על הדרישה להיכנע ללא תנאי, אף כי היו מוכנים לדון בהפסקת המלחמה.

(בספר תמונה: חייל רוסי מניף את הדגל מעל חורבות הרייכסטאג בברלין)

(בספר מפת המלחמה 1942-1945)

*352*

הנשיא טרומן החליט לנקוט צעד קיצוני. בנימוק של הצורך "להציל חיי מאות אלפים, אמריקנים ויפנים כאחד" כדבריו, הורה להטיל שתי פצצות אטום על ערי יפן. היתה בכך גם הפגנת כוח מרתיעה לעתיד כלפי ברית המועצות. הראשונה, שהוטלה ב-6 באוגוסט 1945 על הירושימה, קטלה כ-80,000 נפשות, והשנייה, שלושה ימים לאחר מכן, הרגה כ-40,000 בעיר נאגאסאקי. אלפים נוספים נפגעו ומתו מחמת הקרינה עוד תקופה ארוכה לאחר מכן.

למחרת הטלת הפצצה השנייה הודיעה יפן על כניעתה ללא תנאי. בינתיים הכריזה גם רוסיה, בהתאם להתחייבותה, מלחמה על היפנים, ואף חדרה עמוק לתוך מנצ'וריה. הקרבות שם נמשכו עוד תקופה קצרה, עד שיפן נכנעה גם בחזית זו.

מלחמת העולם הסתיימה בהותירה מאחוריה הרס, מצוקה ושכול ללא תקדים בהיסטוריה האנושית. גם התקוות לעולם חדש וטוב יותר עמדו בצל המתיחויות שנתגלעו בקרב מחנה המנצחים.

מספר האבידות של המעצמות במלחמה (חיילים ואזרחים)

בריטניה - 366,400

צרפת - 592,000

ברית המועצות - 17,700,000

ארצות הברית - 405,400

גרמניה - 5,600,000

איטליה - 286,900

יפן - 2,260,000

טבלה זו אינה כוללת עוד כעשרים מיליון חללים ובהם כעשרה מיליון סינים, שישה מיליון פולנים (שיותר ממחציתם יהודים), מיליון וחצי יוגוסלבים, כ-700,000 רומנים וחצי מיליון יוונים, ופחות מכך בארצות האחרות. בסך הכל כחמישים מיליון נפשות, ובהם שישה מיליון מבני העם היהודי.

קטעים מתוך צוואתו של היטלר

אדולף היטלר: צוואתי הפוליטית

יותר משלושים שנה עברו מאז נדבתי, בשנת 1914, את כוחי הצנוע במלחמת העולם הראשונה, שנכפתה על הרייך. בשלוש עשרות השנים האלה הניעוני רק האהבה והנאמנות לעמי בכל מחשבותיי, מעשי וחיי. הן שנתנו בי את הכוח להחליט את ההחלטות הקשות ביותר, שעמדו אי פעם בפני בן תמותה. את זמני, את כוח עבודתי ואת בריאותי כיליתי במשך עשרות שנים אלה.

אין זו אמת שאני או מישהו אחר בגרמניה רצינו במלחמה בשנת 1939...

גם לא השארתי שום ספק, שאם עמי אירופה שוב אינם נחשבים אלא צרורי מניות בידי הללו, קושרים בינלאומיים (בעסקי) כסף ופיננסים, הרי ייתבע לאחריות אותו עם שהוא האשם הממשי במעגלי הרצח הללו: היהדות!

לא השארתי איש בחוסר ודאות, כי הפעם לא רק יגוועו ברעב מיליוני ילדים אירופים מן העמים האריים, לא רק מיליוני גברים מבוגרים ימותו, ולא רק מאות אלפי נשים וילדים בערים יישרפו ויופצצו עד מוות, אלא שהאשם הממשי יצטרך לכפר על אשמתו, ולו תוך שימוש באמצעים הומניים יותר...

מעל הכל אני מחייב את הנהגת האומה וההולכים אחריה בשמירה מדוקדקת על חוקי הגזע, ובהתנגדות חסרת רחמים למרעילי כל העמים - היהדות הבינלאומית.

ניתן בברלין, 29 באפריל 1945, שעה 4:00 כעדים: ד"ר יוזף גבלס, וילהלם בורגדורף מרטין בורמאן, האנס קרבס

*353*

(בספר תמונה: העיר נאגאסאקי לאחר שהוטלה עליה פצצת אטום)

שאלה

מה היו ממדי ההרס?

המשך "הפתרון הסופי" בשלהי המלחמה

על אף התבוסות בחזיתות המלחמה השונות המשיכו הנאצים ביישום מדיניות "הפתרון הסופי". למרות ההתנגשות בין האינטרס הצבאי והמאמץ המלחמתי לבין הנחישות האידיאולוגית, לא ויתרו הנאצים על המשך השמדת העם היהודי.

א. כיבוש הונגריה והשמדתה של יהדות הונגריה

בשנה האחרונה של המלחמה נפלו יהודי הונגריה קורבן למכונת ההשמדה הנאצית. הקהילה היהודית בהונגריה היתה הריכוז היהודי הגדול האחרון בתחום ההשפעה הנאצית שלא הוחל עליו "הפתרון הסופי".

התקרבותו של הצבא הסובייטי להונגריה, וגישושי ההתקרבות שהממשל ההונגרי החל בהם בניסיון להגיע להסכם שלום נפרד עם בעלות הברית, החישו את ההחלטה הגרמנית להשתלט על המדינה. ב-19 במרס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה והקים בבודפשט ממשלה פרו-נאצית חדשה. יחד עם כוחות הצבא נשלחו גם אנשי גסטאפו, בראשותו של ראש המדור לענייני יהודים, אדולף אייכמן, שהועמד בראש מבצע שילוחם המקיף והמהיר של 725,000 יהודי הונגריה. בתוך ימים ספורים הוציא הממשל ההונגרי צווים שהורו על הפרדתם של היהודים, סימונם והחרמת רכושם. במהלך אפריל נצטוו היהודים לצאת מבתיהם ולהתרכז בגטאות מאולתרים. בכמה ערים הוקמו הגטאות בשכונה היהודית, באחרות בבתי חרושת נטושים, ובכמה מקומות הוכרחו היהודים לשהות ביער סמוך, תחת כיפת השמים. הגטאות היו סגורים ומסוגרים והוקפו שוטרים מקומיים. מונו בהם יודנארטים, שהורכבו לרוב מן ההנהגות המסורתיות של הקהילות. הגטאות פעלו זמן קצר בלבד, שבועיים עד שישה שבועות, אך תנאי התברואה הלקויים, המחסור במזון וגזל הרכוש מצד השוטרים גרמו ליהודים סבל רב.

גירוש היהודים לאושוויץ התנהל על פי סדר קדימות גיאוגרפי. נוכח התקרבות הסובייטים הוקדם שילוחם של היהודים ממזרח המדינה, רובם בני קהילות אורתודוקסיות. המצב בחזית האיץ את קצב המשלוחים: מדי יום ביומו הובלו 12,000 מיהודי הונגריה לכיוון אושוויץ-בירקנאו. בתוך כשלושה חודשים, עד יולי 1944, גורשו כ-450,000 מיהודי הונגריה, כשהם מובלים בקרונות בקר אטומים. עם הגעת המשלוחים למחנה בירקנאו הורדו מאות אלפי היהודים לרציף, ובתהליך הסלקציה המהיר נשלחו רובם ישירות לתאי הגזים. רק חלק קטן יחסית נשלח לעבודה במחנות אושוויץ או במחנות ריכוז אחרים. כמה משלוחים של מגורשים, ובהם כ-21,000 יהודים, הופנו למחנה שטרסהוף שבקרבת וינה.

(בספר תמונה: קורבנות צעדות המוות מבודפשט לאוסטריה, 1945)

*354*

תוך חודשים ספורים, ממאי עד יולי 1944, התנהל מבצע הרצח של יהודי הונגריה, שניתן לו שם הקוד "אקציון הס". בחודשים אלה נרצחו במחנה אושוויץ קרוב למחצית הקורבנות שמצאו בו את מותם בכל שנות קיומו. בתקופת הכחדתה של יהדות הונגריה לא עמדו מתקני הקרמטוריום בבירקנאו בעומס הרב, וגופות רבות הוצאו לשריפה בבורות פתוחים שנחפרו למטרה זו.

ברשימותיו של אסיר אושוויץ נאמר:

אנו, אסירי אושוויץ, עברו עלינו עינויים בימי הכחדת יהודי הונגריה. המלחמה פערה בפנינו תהומות סבל וכאב, והיינו סבורים ששוב אין בכוח המשחית להפתיע אותנו. והנה - טעינו... בוקר בוקר פנו העיניים הנפחדות של אסירי אושוויץ לעבר המשרפות בתקווה כמוסה שתם הטירוף. שובתות הארובות זוללות אדם. אך לא היה מענה לתפילתנו. מגרונות בית המוות פרצה הלהבה כתמול שלשום. לא הקיץ העולם מטירופו בן לילה. בכי מר על גורלנו, על חוסר אוננו, על העולם, על הכל - היה ממלא את הלב ושם מחנק לגרוננו אנו.

ב. חיסול גטאות לודז' וקובנה

במהלך 1944 חוסלו שני הגטאות האחרונים ששרדו בתחומי הכיבוש הגרמני במזרח: גטאות לודז' וקובנה. ביולי 1944, נוכח התקרבות הצבא הסובייטי לקובנה, החלו השלטונות הגרמניים בהעברתם של יהודי הגטו למחנות ריכוז בגרמניה. רבים מיהודי הגטו ניסו להתחבא במקומות מסתור תת-קרקעיים שהכינו לעצמם מראש. הגרמנים ניסו ללכוד אותם בעזרת כלבי גישוש ותוך השלכת רימונים ופצצות תבערה. חלק גדול מן המסתתרים נספה כתוצאה מפעולות הגרמנים, ורק כ-90 מהם נותרו בחיים עד שחרור העיר בידי הצבא האדום, ב-1 באוגוסט 1944. כ-4,000 מיהודי קובנה הועברו לגרמניה, ונשלחו כאסירים למחנות הריכוז דכאו, קאופרינג ושטוטהוף. כ-2,000 מהם שרדו עד השחרור, ועם מאות היהודים שניצלו במקומות מסתור שונים, בקובנה ובסביבתה, הגיע מספר הניצולים לכ-8 אחוזים מכלל 30,000 היהודים שנכלאו בגטו קובנה.

(בספר תמונה: שילוח אחרוני היהודים מגטו לודז', אוגוסט 1944)

(בספר תמונה: אחרוני השוטרים בגטו קובנה נקראים להתייצב, 27 במרס 1944. הם הובלו לחקירות, עונו וזמן קצר לאחר מכן נרצחו)

באביב 1944 החליטו הנאצים על חיסולו הסופי של גטו לודז', בעקבות התקדמות הצבאות הסובייטיים בעומק שטחה של פולין. למעלה מארבע שנים התקיים גטו זה, בניגוד למגמה הגרמנית הכללית. את משך קיומו של הגטו ניתן לייחס בראש ובראשונה לחשיבותו בעיני הגרמנים, בשל תרומתו היצרנית למכונת המלחמה הנאצית. מאז ספטמבר 1942 ועד לשלבי חיסולו של הגטו, שהחלו ביוני 1944, נותרו בתחומי הגטו כ-75,000 יהודים (כ-205,000 יהודים עברו בגטו לודז' למן הקמתו). לשם חיסולו של גטו לודז' החליטו הנאצים על הפעלתו המחודשת של מחנה ההשמדה חלמנו. למפונים מן הגטו נאמר שהם עתידים להגיע למחנות עבודה בגרמניה. במהלך גירוש זה, שנמשך עד אמצע יולי 1944, גורשו ונרצחו במחנה ההשמדה חלמנו למעלה מ-7,000 מיהודי לודז'. בתחילת אוגוסט חודשו הגירושים מן הגטו, במתכונת של פינוי כולל. כ-70,000 היהודים שנותרו בגטו שולחו למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. הגרמנים סרקו את שטח הגטו בקפדנות בחיפוש אחר מסתתרים. תושבי הגטו ניסו להימלט מן הגירוש, בין השאר באמצעות התעלמות מצווי ההתייצבות, בתקווה לשחרורה המהיר של העיר בידי הצבא

*355*

האדום. ואולם, המתקפה הסובייטית נעצרה בסוף יולי, ובגטו עצמו, שהיה בנוי ברובו בתי עץ, היה קשה למצוא מקומות מסתור. וכך הוסיפו הגרמנים לשלוח את אוכלוסיית הגטו במשלוחים יומיומיים לאושוויץ. המשלוח האחרון מלודז' יצא ב-30 באוגוסט. בין המגורשים במשלוח זה היה גם יושב ראש היודנראט, מרדכי חיים רומקובסקי, ובני משפחתו. כ-850 יהודים הושארו באיזור הגטו כדי לרכז את הרכוש היהודי ולאסוף את הציוד של המפעלים בגטו, לצורך העברתם לגרמניה. יהודים אלה שוחררו בידי הצבא הסובייטי, שנכנס לעיר לודז' בינואר 1945.

ג. מחנות הריכוז וההשמדה בפולין בטרם שחרור

מחנה הריכוז הראשון שנפל לידי בעלות הברית, ביולי 1944, היה מחנה מיידנק, סמוך לעיר לובלין. לנוכח המתקפה הסובייטית המתקרבת החליטו שלטונות המחנה על חיסולו המוקדם, וקרוב לאלף האסירים שנותרו בו שולחו לאושוויץ ולמחנות בגרמניה. לפני נטישת המחנה השמיד הסגל הגרמני מסמכים מרשיעים והעלה באש את מבנה הקרמטוריום הגדול. עקב נסיגתם החפוזה, לא הספיקו הגרמנים להרוס את בניין תאי הגזים ואת רוב צריפי המחנה. זמן קצר לאחר שחרור המחנה החלה ועדה רוסית-פולנית מיוחדת בחקר הפשעים שבוצעו בו. בספטמבר 1944 פורסמו תוצאות דיוניה, והמסקנות הועברו לידיעת ממשלות בעלות הברית. בנובמבר התקיים בלובלין משפט נגד שישה מאנשי צוות המחנה. ארבעה מהם נידונו למוות ושניים נוספים התאבדו טרם הרשעתם. המשפט ודיווחי הוועדה עוררו תשומת לב בינלאומית. בעקבות זאת החליטו רשויות ה-ס"ס, שיש לפנות בעוד מועד מחנות העומדים בפני כיבוש, תוך חיסול מתקני ההרג ושריפת המסמכים המרשיעים. החלטה זו בוצעה בהמשך המלחמה רק באופן חלקי.

בנובמבר 1944, זמן קצר לאחר דיכוי מרד הזונדרקומנדו באושוויץ, הורה הימלר על הפסקת ההשמדה במחנה ועל פירוק מתקני הרצח. במהלך החודשים נובמבר-דצמבר 1944 פורקו המתקנים הטכניים של תאי הגזים והמשרפות, כדי לאפשר את העברתם למחנה גרוס-רוזן בגרמניה. במקביל הוקמו יחידות מיוחדות של אסירים, שתפקידן היה ניקוי בורות האפר, כיסויים באדמה ושתילת דשא מעליהם לצורכי הסוואה וטשטוש. כמה מן המחסנים שהכילו את חפצי הקורבנות רוקנו, והתכולה נשלחה ברכבות לגרמניה.

באמצע ינואר התקרב הצבא הסובייטי לאיזור אושוויץ, והנאצים החלו בנסיגה חפוזה מהמחנה. רוב האסירים, כ-60,000 איש, פונו אל מחוץ למחנה בצעדות מוות. ב-27 בינואר נכנסו חיילי הצבא האדום למחנה. בבירקנאו מצאו החיילים את גופותיהם של 600 אסירים, שנרצחו בידי הנאצים שעות ספורות לפני שחרור המחנה. כ-7,650 אסירים, רובם חולים ושרויים באפיסת כוחות, נותרו חיים בשטח המחנה. בשל הנסיגה החפוזה לא הספיקו הגרמנים לרוקן את מחסני החפצים ואלה נמצאו ותועדו בידי הסובייטים.

(בספר תמונה: חיילים סובייטים תומכים בניצולות המחנה עם שחרור אושוויץ-בירנקאו)

(בספר תמונה: כ-600 אסירים נרצחו בידי הגרמנים יום קודם לכניסת הצבא הסובייטי למחנה בירקנאו)

שאלה

מה ניתן ללמוד מן התמונות בעמוד זה על מידת נחישותם של הנאצים להמשיך בביצוע ה"פתרון הסופי"?

*356*

עד ימיו האחרונים של המחנה חיו האסירים היהודים בחשש מתמיד, שעל סף השחרור יחוסלו בידי הגרמנים. הדבר לא אירע, וקיימת אפשרות סבירה שפינוי היהודים נועד לשמש קלף מיקוח בידי ה-ס"ס במגעיהם עם בעלות הברית.

ד. צעדות המוות

בשל התקדמות בעלות הברית לעבר גרמניה החלו הגרמנים בפינוי בהול של אסירי המחנות ובטלטולם, ברגל וברכבות משא, ממקום למקום. פינוי זה כונה "צעדות המוות". בצעדות אלה, שנמשכו שבועות ארוכים בחודשי החורף והאביב של 1945, פונו האסירים והובלו בתוך שטחי גרמניה, אוסטריה והונגריה. לצעדות אלה נלקחו יחדיו אסירים יהודים ולא-יהודים, ללא כל הבחנה. הפינויים לא תוכננו מראש, והצועדים הופקרו לקור החורף האירופי ללא ביגוד מתאים, ללא מקומות לינה בלילות וללא מזון או עזרה רפואית כלשהי. במקרים רבים גם היעד הסופי של הצעדה לא היה ברור מראש, ולעתים הגיעו האסירים למחנות שסירבו לקבלם. אף שלא ידוע על פקודות מפורשות להמית את היהודים בצעדה, רבים מהצועדים נרצחו או מתו במהלכה. התמותה הגבוהה נבעה בראש ובראשונה מכך שכל אסיר שנחלש בדרך ולא יכול היה לעמוד בקצב ההליכה נורה בו במקום. במקרים מסוימים נרצחו במרוכז קבוצות שלמות של יהודים תוך כדי הצעדות, והיו מקרים רבים שבהם נפלו היהודים קורבן לאפליה ולפגיעות מכוונות של מלווי השיירות או של השלטונות המקומיים. כך, לדוגמה, בסוף ינואר 1945 נרצחו אלפי אסירים יהודים, בעיקר נשים, ממחנות-בת של שטוטהוף שבאיזור פרוסיה המזרחית.

מראשית ינואר 1945 עסקו הגרמנים בפינוי הדרגתי של אסירים ממחנה אושוויץ למחנות בתוך גרמניה. עם התקרבות הצבא הסובייטי הוחל בפינויים המוחלט של אסירי המחנה. בשיירות שיצאו ממנו ב-17-21 בינואר פונו כ-60,000 אסירים, רובם יהודים. האסירים יצאו לדרך ברגל, ובהמשך הוטענו על רכבות משא. מקצת האסירים הגיעו למאוטהאוזן ולגרוס-רוזן. מספר קורבנות הפינוי נאמד בכ-15,000. לאחר הגיעם למחנות היעד הועברו אסירי אושוויץ למחנות עבודה וריכוז בשטחי הרייך.

וכך תיאר אסיר מאושוויץ את הפינוי:

יצאנו עם הטרנספורט האחרון, בערך בשעה שלוש בלילה... שמחה וחרדה מילאו את הלב על גדותיו. דומני שהיה זה מרדכי (ביולוביץ') שאמר: "זאת היא שעה גדולה, הם בורחים; אם רק לשם כך סבלנו - היה כדאי, היה כדאי לסבול ולהגיע לרגע זה".

החורף הפולני היה בעיצומו. השדות והדרכים כוסו מרבד שלגים לבן. הכפור היבש עוצר את הנשימה, חודר לשמורות העיניים. התחלנו לצעוד. איש לא ידע מה המטרה שאליה יש להגיע ובאיזו צורה נובא לשם. במאות המטרים הראשונים כבר נשמעו צעקות: ראוס! ראוס! המזרזות את הנחשלים. בהצטלבות דרכים ראשונה חיכו לנו מאות אנשים מבירקנאו. הם צורפו לטרנספורט שלנו, והשיירה מנתה כבר מעל לאלף איש. אחרי קילומטרים אחדים נחלשו האנשים. בין היוצאים היו גם חולים, חלשים ומוזלמנים. כוחותיהם עזבו אותם לאחר הליכה של שעה או שעתיים. האומללים גררו את רגליהם במאמץ רב, וככלות כל הכוחות, על סף חוסר ההכרה, נאחזו בגבעולי שיחים שבדרך והביטו באלם-תחינה אל העוברים על פניהם. ניסינו לזרזם, לתמוך בכושלים, אך הכל לשווא. אחרי מטרים אחדים הם נפלו בכל כובד משקלם ורגליהם מיאנו ללכת. יחידים ניצלו בכל זאת, הודות לעזרה ולעידוד של חבריהם... בחושים הדרוכים שפיתחנו כאסירים תפסנו מיד את האמת המרה: אדם שתשו כוחותיו נידון למוות.

עד מהרה גילינו כי לאורך הדרך, על רקע השלג הלבן, מוטלות גופות אנשים שנורו בטרנספורטים הקודמים. מצעד הצללים בדרך החורף הפולני עתיד היה לשלם מס דמים. נחרדנו. על כל עלפון קל, נקע ברגל או חולשת-ארעי, נשלם בדמים. ומי יודע כמה זמן נצטרך ללכת? חלפה ההקלה שליוותה אותם בשעת היציאה מאושוויץ.

*357*

מתוך עדותו של מרדכי שדמי

מרדכי שדמי, יליד העיר ריגה, הגיע לבוכנוולד ב-1944, אחרי שנתיים שבהן היה אסיר במחנות עבודה שונים במזרח. הוא פונה מבוכנוולד ב"צעדת מוות" לכיוון טרזינשטט באפריל 1945, ימים מספר לפני שחרור המחנה בידי הצבא האמריקני.

הלכנו ברגל מספר ימים כהולכים לאבדון, בלי אוכל ורצוצים, בכבישי חבל הסודטים. יום יום היו נופלים אנשים על הכביש והיינו משאירים אותם. הדי היריות שנשמעו אחר כך היו פסק דין שבוצע במקום. הרבה חברים שהלכו על ידי היו אומרים לי, מרדכי, אין כבר כוח. בעצמי צל אדם, הייתי מעודד אותם. עוד יום, עוד יום חבר'ה, תחזיקו מעמד. רוב החבר'ה היו שותים כל-כך הרבה מים שהיו מקבלים שלשולים ומבקשים רשות לעשות צרכיהם בצד הכביש. אם היו יושבים קצת יותר מדי, היו ניגשים הגרמנים עם אקדח ביד ויורים בראשם.

אני החזקתי מעמד איכשהו, כי לפעמים קיבלתי תפוח אדמה מחייל ה-ס"ס הצעיר שנשאתי עבורו את התרמילים. זה היה כל האוכל שלנו. לא פעם בהפסקות צהריים הייתי זוחל על ארבע ואוכל עשב או כל מיני עלים, כי לא היה לי כבר כוח להתכופף ולקטוף כל פעם עלה... בלילות היינו ישנים בחצרות איכרים ולמחרת בבוקר היינו קמים ולא אחד מאיתנו נרעד כשהבחין שכל הלילה נשען על חברו כדי להתחמם, ולמחרת גילה שהוא נשען על מת. השורות שלנו הידלדלו מיום ליום. יום לפני כניסתנו לטרזינשטאט כבר נפלתי מהרגליים... מ-800 איש שיצאנו ברגל מנינו רק 200-250. הזקנים מבין השומרים אמרו לנו, כי היטלר נתן פקודה לא לירות יותר. ככה יכולנו למחרת לפני הצהריים להגיע לפני שערי גטו טרזינשטאט...

השער של טרזינשטאט נפתח וקבוצתנו המדולדלת נכנסה דרך השער. ראינו אנשים עומדים בשני צידי המדרכות, מסתכלים בנו ובוכים. זרקו לנו חתיכות סוכר, אבל לא היה לי כוח להתכופף להרימן. הלכנו לכיוון מגרש גדול. שם עמדו אחיות עם דודי אוכל ושתיה, כדי לחלק לנו. כשבא תורי לקחת צלחת ריקה נפלתי והתעלפתי. פתחתי את העיניים לאחר יום או יומיים וראיתי עצמי שוכב בעליית גג עם עוד חולים. אחות רחמניה סיפרה לי כי יש לי חום ועלי לשכב בשקט. אינני זוכר כמה ימים שכבתי. יום אחד שמעתי צעקות דרך החלון וראיתי שכולם רצים לשער. כולם צועקים טנקים, טנקים! הרוסים באו! לא היה לי הרבה כוח וזחלתי על ארבע מן המדרגות, קמתי ותמכתי בעצמי ליד קירות הבתים וכך התקרבתי לשער. אכן היו אלה רוסים ופולנים. הם שיחררו את טרזינשטאט ב-9 במאי 1945.

(בספר תמונה: "צעדות המוות" שיצאו ממחנה הריכוז בדכאו)

אין לדעת בוודאות כמה יהודים נותרו בחיים במחנות הריכוז והעבודה על סף סיום המלחמה וכמה מהם צעדו בשיירות. על פי אומדנים שונים, נראה שכ-150,000-200,000 יהודים היו במחנות לפני פינוים וכשליש מהם נספו במהלך צעדות המוות. הניצולים, אלה שזכו לראות את יום השחרור, הגיעו אליו בשארית כוחותיהם, תשושים ומורעבים.

ה. שחרור המחנות

תוך כדי התקדמותן בתוך אירופה, שחררו בעלות הברית את מחנות הריכוז וההשמדה, ומצאו בהם את האסירים המעטים שהשאירו שם הכוחות הגרמניים הנסוגים. הבריטים שחררו את מחנה הריכוז ברגן-בלזן ב-14 באפריל 1945, והאמריקנים את מחנה בוכנוולד ב-11

*358*

באפריל. בשבועות האחרונים של המלחמה שחררו כוחות בעלות הברית מאות אלפי אסירים מן המחנות - כאלה שנשארו במחנה בעת פינויו על ידי הגרמנים, וכאלה ששוחררו תוך כדי הצעדתם לתוך גרמניה.

(בספר תמונה: אנשי ס"ס שבויים תחת שמירה של חיילים בריטים, ברגן-בלזן)

(בספר ציור של שמואל בק, "אמא איננה", 1945)

הצייר שמואל בק נולד ב-1933 בווילנה והחל לצייר בהיותו ילד. בתקופת המלחמה היה בגטו וילנה. לאחר המלחמה שהה במספר מחנות פליטים בגרמניה. עלה ארצה ב-1948 והשלים את לימודי האמנות.

שאלות סיכום

1. הטלת הפצצות האטומיות מהווה עד היום נושא שנוי במחלוקת. אילו נימוקים ניתן להשמיע בזכות צעד זה ואילו נגדו?

2. מה ניתן ללמוד מצוואתו של היטלר על מקומם של היהודים בהשקפת עולמו?

3. גם בסוף המלחמה הקצתה גרמניה משאבים רבים, שהיו יכולים לשרת את מאמץ המלחמה שלה, להמשך השמדתם של היהודים. מה ניתן ללמוד מכך על מקומה של ההשמדה במכלול מטרת המלחמה של גרמניה?

4. מה היו מניעי הגרמנים בפינוי מחנות הריכוז וההשמדה ב"צעדות מוות"?

*359*

פרק 35. שארית הפליטה - לחזור ולחיות

*359*

מושגים

- מחנות העקורים

- עקורים

- דו"ח הריסון

- רפטריאציה

- "בריחה"

- "העפלה"

-הוועד המרכזי ל"שארית הפליטה"

- פוגרום קיילצה

שאלות פתיחה

1. כיצד התגבשה והתארגנה "שארית הפליטה"?

2. מה אפיין את תהליך התארגנותה מסוף המלחמה ועד להעפלה?

1. המונח "שארית הפליטה"

המונח "שארית הפליטה" כמו המונח "שואה" אינם חידוש לשוני של תקופת השלטון הנאצי ומלחמת העולם השנייה. מונחים אלה מקורם במקרא, וכיום הם באים להביע את המציאות חסרת התקדים שהיהודים בתקופת השלטון הנאצי נחשפו לה. פירושו המילולי של המונח "שארית הפליטה" הוא בעל משמעות רבה. "שארית" היא המעט שניצל לאחר חיסול רוב יהדות אירופה בתקופת השואה. המלה "פליטה" מלמדת שהמעטים שנותרו איבדו את אחיזתם ושייכותם למקום שבו חיו לפני השואה. במונח "שארית הפליטה" יש נימה פסימית, והוא מדגיש את יתמותם של השרידים שנותרו מן החורבן. ואולם, המילה "פליטה" מבטאת גם אקטיביות ואופטימיות: היא מדגישה גם את ההתחדשות והחזרה לחיים.

2. מהי שארית הפליטה?

"שארית הפליטה" כוללת במובנה הרחב את היהודים ששרדו את אימת השואה בדרכים שונות ובארצות שונות. בפרק שלפנינו נעסוק באותם ניצולים שסירבו או לא יכלו לשוב למולדתם, בעיקר בארצות מזרח אירופה, ובחרו לשקם את חייהם בארץ ישראל או במדינות שמחוץ ליבשת אירופה. במהלך השנים 1945-1952 נאבקו מאות אלפי יהודים משארית הפליטה, בהתמדה ובנחישות, על זכותם לבנות את חייהם מחדש, הרחק מזירת האסון. ציבור זה מילא תפקיד רב משקל במערכה הפוליטית והצבאית בשנים שקדמו להקמתה של מדינת ישראל.

גרעין שארית הפליטה התגבש מקרב כ-50,000 אסירי מחנות הריכוז היהודים, ששוחררו בידי בעלות הברית בגרמניה ובאוסטריה בחודשים אפריל-מאי 1945. יהודים אלה היו חלק מציבור רב-לאומי עצום, כשמונה מיליון פליטים, שהובא לגרמניה ממדינות רבות - כעובדי כפייה, כשבויי מלחמה או כאסירי מחנות. הרשויות הצבאיות של בעלות הברית שהופקדו על שטחי גרמניה הכבושה החליטו כי הרפטריאציה - החזרת הפליטים לבתיהם - תעמוד במרכז הטיפול בפליטים עם סיומה של המלחמה. בעלות הברית שאפו להחזיר את המוני הפליטים מהר ככל האפשר למקומות מגוריהם, ואכן כשישה מיליון פליטים שבו לבתיהם עד סוף שנת 1945. ואולם, היו פליטים שסירבו לשוב לארצותיהם. קצתם לא רצו לחזור למדינותיהם, שהיו עתה תחת פיקוח סובייטי, ואחרים חששו שיועמדו לדין על שיתוף פעולה עם הנאצים במהלך המלחמה.

(בספר תמונה: שחרור מחנה מאוטהאוזן)

מצבם של היהודים משוחררי המחנות היה שונה לחלוטין. רבים מהם, בעיקר יוצאי מדינות מערב אירופה, חזרו לארצותיהם בגל הרפטריאציה

*360*

הגדול. ניצולים אחרים, רובם יוצאי פולין והארצות הבלטיות ומיעוטם מהונגריה, גמרו אומר לא לשוב לארצות מוצאם. לרבים מהם לא נותרו קרובי משפחה או מכרים ונטל הזכרונות העיק עליהם. הם ידעו, ששיבה לארצות מוצאם משמעה התמודדות עם תחושות האיבה והניכור של האוכלוסייה הלא-יהודית.

(בספר תמונה: ילדים יהודים ניצולי "צריף הילדים 66" במחנה בוכנוולד)

ילדים אלה היו בין מפוני אושוויץ. עם בואם לבוכנוולד הוקם בעבורם צריף מיוחד, שבו שוכנו יותר מ-600 ילדים ונערים; רובם שרדו. לאחר השחרור, בהעדר בגדים אחרים, הולבשו הילדים בבגדי ה"היטלר יוגנד" - תנועת הנוער הנציונל-סוציאליסטית.

(בספר תמונה: קבוצת אסירות משוחררות במתנה הריכוז ברגן-בלזן מקבלת כיכרות לחם טרי)

שאלות

1. איזה רגש ניכר מפניהם של המצולמים?

2. אילו מצוקות והתמודדויות חדשות שעמדו בפני "שארית הפליטה" מתבטאות בצילומים אלו?

א. הטיפול הראשוני בניצולים

ניצולי המחנות שוחררו במצב גופני ירוד ביותר. רובם היו תשושים או שרויים באפיסת כוחות ורבים מהם לקו במחלות זיהומיות קשות. גם מצבם הנפשי של הניצולים היה קשה. רבים מהם היו במצב של הלם נפשי וסבלו מטראומות, נוכח המציאות הנוראה שחוו במהלך המלחמה. הניצולים החלו להתמודד בשלב זה הן עם האובדן והבדידות והן עם רגשות האשם על הצלתם האישית אל מול מותם של רבים כל כך.

הרשויות הממונות מטעמן של בעלות הברית לא נערכו כראוי לטיפול הדחוף בניצולים. לא ניתנה לניצולים הדרכה כיצד לשוב להרגלי אכילה רגילים, ורבים מהם התנפלו על מזון שלא טעמו במשך שנים ונפטרו מאכילת יתר, ממחלות קיבה ומסיבוכים רפואיים אחרים. כמו כן, הניצולים לא קיבלו את הסיוע הנדרש בהתמודדותם הנפשית עם הלם השחרור ועם תהליכי השיקום הגופני.

*361*

התחלנו לקלוט את האבדן הגדול - עדותה של מרים שטיינר

מרים שטיינר נולדה בהונגריה ב-1929. גורשה למחנות אושוויץ ורוונסבריק. שוחררה בידי הצבא האדום במהלך צעדות המוות בגרמניה. עלתה ארצה ב-1946.

למעשה היינו צריכים להתחיל בנורמליזציה; עדיין לא פקד אותנו המשבר הגדול. זה התחיל כאשר כעבור כמה ימים הגיע הביתה בן-דוד שלי, ולמעשה לא הכרתי אותו, משום שהבחור, הז'לוב הגדול הזה, היו לו שתי אוזניים גדולות, אף אחד גדול ושני חורים בתור עיניים. הוא התחיל להתאושש מהמוזלמניות שלו. בפעם הראשונה בכיתי, נפלתי על צווארו והתחלתי לבכות למראהו, כי הרי אז פתאום התעוררתי - הוא היה התחלת המשבר שלי, שלנו בכלל... הוא חיבק אותי ואמר דבר אחד: "שתדעי לך דבר אחד, שלא תחכו לאבא ולאחיך". על האימרה הזאת חזר הרבה פעמים... אמי ואני קיבלנו דירה קטנה, דירת חדר בבית של סבתא, ומבחינה נפשית המצב התחיל להיות יותר ויותר גרוע, משום שהתחילו לחזור אנשים ובפיהם כל מיני סיפורים, ואנחנו רק ידענו שאנחנו נשארנו שתינו לבד. דבר שני, האפשרות למחיה, חיץ מן המרק והמזון והביגוד הדל שקיבלנו מן הג'וינט, היתה מסחר בשוק השחור, למי שידע איך עושים זאת. אני ואמי לא ידענו לעשות דברים כאלה. ידענו בבירור שאת הזהב שהסתיר אבי בגן מצאו אחרים, ואפילו ידענו מי היו אלה, אבל בינתיים היה הכאב גדול כל-כך עד שהדבר לא נגע לנו, כי לא זה מה שהפסדנו. אז התחלנו לקלוט את האבדן הגדול; התחלנו להבין שאומנם סבא וסבתא וכמעט אף אחד מן הקרובים לא חזר, רק בן-הדוד הזה, וגם אבא שלו חזר אחר-כך. אמרו שאנחנו לא יכולים לחכות להם, אבל למעשה האמת היא, שאנחנו חיכינו כל הזמן לאבא. ואני רוצה רק לספר, שלא פעם אני מסתכלת וכאילו מחפשת... לא את אבא - את אחי אני עד עכשיו כל הזמן מחפשת, ואני יודעת שזה לא ריאלי בכלל ואני לא בדיוק מחפשת, אני תרה בעיניים...

הפליטים שסירבו לשוב לארצות מוצאם הוכרזו כעקורים. רוב העקורים התרכזו בשטח הכיבוש הבריטי בצפון גרמניה ובשטח הכיבוש האמריקני בדרום גרמניה. הם חיו בצפיפות רבה, מאחורי גדרות התיל של עשרות מחנות עבודה וריכוז לשעבר. רבים המשיכו לשהות באותם מחנות שמהם שוחררו. תקופה מסוימת הוחזקו היהודים וסרבני השיבה הלא-יהודים באותו מחנה. בין הסרבנים היו גם משתפי הפעולה עם הנאצים, ומערכת היחסים בינם לבין היהודים היתה רוויית מתח וגלשה לא פעם גם להתנגשויות אלימות. רבים מן הניצולים המשיכו ללבוש את בגדי האסירים בהעדר בגדים אחרים. תנאי התזונה, התברואה והדיור היו ירודים ביותר, ולניצולים לא היתה כל תעסוקה להעביר בה את זמנם.

כשהם נטולי חופש תנועה וסובלים מאי ודאות מייאשת לגבי עתידם, טענו הניצולים בתקופה זו כי הם "משוחררים אך לא חופשיים".

לאחר המפגש המרגש הראשון בין המשחררים לבין הניצולים, הסתמנו גילויים של חוסר סבלנות ושל רתיעה מצד החיילים כלפי האנשים הממורמרים ובעלי החזות הקודרת. צוותי אונרר"א (סוכנות הסעד והשיקום של האומות המאוחדות) שאמורים היו לטפל בניצולים לא הוכשרו לתפקידם, ורובם לא ידעו את השפות שבפי הפליטים, וכך נוצרה בעיה של תקשורת בסיסית ביניהם. אנשי הג'וינט הורשו להיכנס למחנות בחסותה של אונרר"א רק באוגוסט 1945, ואילו המשלחת הארץ ישראלית מסעם הסוכנות הגיעה למחנות העקורים בגרמניה רק בדצמבר 1945.

כתב על כך אחד השליחים מארץ ישראל:

ברחוב הצר תמצא תמיד אנשים המסתובבים ומחפשים משהו. סבורני שתוכן לחייהם הם מחפשים. בבוקר קמים ואין יודעים לשם מה. היום עובר ובא הלילה, וכך חולף יום וחולף לילה... ההווה הוא מיותר ותפקידו רק לגשור גשר בין החיים שהיו פעם עם אלה שיהיו. הרגשת הפרוביזוריות (ארעיות) מומחשת על כל צעד ושעל. אין יציבות - לא בחומר ולא ברוח. אתמול היו עוד בגיהינום ומחר יהיו בגן עדן עלי אדמות - ובין זה לזה ריקנות ואפס מעשה.

ב. המאבק הפוליטי על גורל העקורים

זמן רב יחסית עבר עד שהפיקוד הצבאי של בעלות הברית הבין את מצבם המיוחד של העקורים היהודים, והכיר בעובדה שדרושים פתרונות פוליטיים מורכבים כדי לסייע להם. היה הבדל ניכר בין הרשויות האמריקניות, שהושפעו מדעת הקהל ומן הלחץ של יהדות ארצות הברית, לבין הבריטים. בשל התנגדותם העיקשת לפתיחת שערי הארץ לעלייתם של העקורים, נהגו הבריטים בפליטים היהודים בנוקשות יתרה.

*362*

(בספר תמונה: ימים ספורים לאחר שחרור מחנה ברגן-בלזן - היעזר במנחה)

קבוצת האסירות משתמשת בנעלי הקורבנות כחומר בעירה לחימום המזון. החיים לצד המתים.

(בספר תמונה: אסיר מזהה את אחד מאנשי ה-ס"ס ששירת במחנה שבו שהה - היעזר במנחה)

אסיר מזהה את אחד מאנשי ה-ס"ס ששירת במחנה שבו שהה.

רבים מאסירי המחנות התגייסו לזיהוי מעניהם, כחלק מן הצורך הפרטי והציבורי בנקמה.

שאלה

באיזה אופן מבטאים צילומים אלו את נוכחות הזוועות של תקופת ההשמדה גם בחיים שהיו אחריה?

ארצות הברית: כתבות עיתונאיות ומכתבי ניצולים שזרמו לארצות הברית היפנו את תשומת הלב הציבורית למתחולל במחנות העקורים. בלחץ ארגונים יהודיים ואישי ממשל מינה נשיא ארצות הברית, הרי טרומן, בקיץ 1945, ועדה מיוחדת, שתבדוק את מצב היהודים במחנות העקורים באיזור הכיבוש האמריקני. בראשות הוועדה הועמד ארל הריסון, איש ציבור וחבר לשעבר ברשות הבינלאומית לענייני פליטים. בחודש יולי 1945 סיירה ועדת הריסון ביותר משלושים מחנות עקורים, סקרה את תנאי החיים בהם ונפגשה עם הניצולים. הדין וחשבון שחיברה הוועדה העיד על הזעזוע העמוק שעבר על חבריה לנוכח מצבם של העקורים, וכלל גינוי חריף למדיניות של רשויות הצבא ביחסם אליהם: "נראה שזולת השמדה של יהודים, אנו נוהגים בהם כפי שנהגו בהם הנאצים". בהשוואה מופרזת זו נתנו חברי הוועדה ביטוי להתרשמויותיהם הקשות מתנאי חייהם של הניצולים ומן היאוש וההתמרמרות שהביעו בפניהם. ועדת הריסון שוכנעה שהפתרון היחיד לבעיית הפליטים הוא עלייתם לארץ ישראל, והמליצה שארצות הברית תדרוש מהבריטים להקצות לאלתר 100,000 רשיונות עלייה, עוד לפני שיימצא הסדר כולל לשאלת ארץ ישראל. בעקבות ממצאי הוועדה הוכנסו שינויים של ממש בתנאי חייהם של העקורים, והגנרל אייזנהאואר, המפקד העליון של הכוחות האמריקניים, הגביר את הפיקוח על מחנות העקורים ודאג לתנאי חייהם של הניצולים. באוקטובר 1945 מונה השופט היהודי-האמריקני סיימון הירש ריפקינד ליועץ לענייני העקורים היהודים ליד המטה הצבאי. בסוף אותו חודש ביקר יושב ראש הנהלת הסוכנות, דוד בן-גוריון, במחנות שהוקמו באיזור הכיבוש האמריקני בגרמניה. הוא נפגש עם אנשי צבא בכירים, וביקש מרשויות הצבא להנהיג שיפורים מרחיקי לכת בתנאי החיים במקום ולאפשר אוטונומיה רחבה לעקורים במחנות. לא כל הצעותיו של בן-גוריון התקבלו, אך ביקורו האיץ את תהליכי השינוי שבהם נקטו רשויות הצבא. הביקור עורר התרגשות רבה בקרב העקורים והשפיע רבות גם על בן-גוריון עצמו. יחסו לעקורים השתנה והוא ייחד לשארית הפליטה מקום מרכזי במדיניות הציונית.

*363*

בריטניה: בינואר 1946 הוקמה ביוזמה בריטית ועדה נוספת לחקירת בעייתם של העקורים היהודים השוהים בגרמניה. ועדה זו היתה משותפת, אנגלו-אמריקנית, ובמסגרת חקירתה ביקרה בארץ ישראל ובמקומות הריכוז העיקריים שבהם שהו העקורים בגרמניה. באפריל 1946 הגישה הוועדה את ממצאיה. הבריטים העריכו, שוועדה מעורבת לא תגיע להסכמה הנוגדת את עיקרי מדיניותם בארץ ישראל, אך הם טעו. חברי הוועדה ביקשו לבדוק אם אכן רוצים הפליטים להגר לארץ ישראל, ולשם כך שוחחו עם הניצולים והתייעצו עם אנשי צבא ועם עובדי אונרר"א. לאור זאת הם המליצו בין היתר על מתן 100,000 רשיונות עלייה לעקורים. ריצ'ארד קרוסמן, עיתונאי ופוליטיקאי מחברי הוועדה הבריטים, טען שהעקורים היהודים היו בוחרים להגר לארץ ישראל גם אם לא היה מגיע אליהם שליח כלשהו וללא תעמולה ציונית כזו או אחרת במחנות. הבריטים ניטו לטרפד את המלצות הוועדה באמצעות הצבת מכשולים בדרך למימוש ההמלצה על עלייה נרחבת ארצה. ואולם, דווקא סעיף זה בממצאי הוועדה, רשות עלייה ל-100,000 פליטים, זכה לתמיכה גורפת בזירה היהודית והבינלאומית. עם זאת, הבריטים עמדו בסירובם והקשו על העלייה לארץ ישראל.

במהלך 1947 מונתה ועדה בינלאומית נוטפת של האומות המאוחדות (ועדת אונסקו"פ), שהעלתה גירסה משלה לתוכנית חלוקת הארץ כפתרון לסכסוך היהודי-הערבי. בסופו של התהליך, שלווה במאבק מדיני, בעלייה בלתי לגאלית ארצה ובעימותים אלימים, הוחלט בעצרת האו"ם בנובמבר 1947 על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

(בספר תמונה: מצבות מאולתרות שהקימו ניצולי המחנות בשלהי המלחמה סמוך למחנה הריכוז בגרמניה שאליו הועברו בצעדות המוות)

על המצבה הימנית נכתב: "גוטמן אליהו ורקוטש יצחק, יהודים פולנים מרדום נפטרו בק"ל (מחנה ריכוז) פייהנגן. מתו במיתה משונה על ידי ס"ס אשר השמידו את כל היהודים מאירופה במספר של שבעה מיליון אנשים נשים וטף. דמם קרא על נקמה. הכותב זה הוא אתר ממאות אשר נשאר ונגאל, כ"ד בח' ניסן תש"ה תנצב"ה".

3. המפגש הראשון עם שליחי היישוב

חיילי הבריגדה הארץ ישראלית היו הראשונים שנפגשו עם ניצולי מחנות הריכוז והחלו לטפל בהם. במקום מושבה של הבריגדה, בטרביזיו שבאיטליה, הוקם מחנה לקליטת השרידים שהגיעו ממחנות וממקומות מסתור, לשם העברתם למחנות העקורים באיטליה. וכך פעלו אנשי הבריגדה בתוך טריטוריה המנותקת מכל התרחשות אחרת. הדמויות הפגועות היורדות מהמשאיות, שברי השיחות, הסיפורים, הניסיון לאתר מכר וקרוב, או למצוא סימן למשפחתו של חייל החי"ל (חטיבה יהודית לוחמת) שטיפל יומם ולילה בזרם הפליטים - כל אלה יצרו אצל אנשי החי"ל תחושה חזקה ואותנטית של אירועי השואה. מטרביזיו יצאו חוליות של אנשי החי"ל לאוסטריה, ליוגוסלביה, לרומניה ולהונגריה. חיילים מארץ ישראל הגיעו לכל המחנות בגרמניה, לרבות בוכנוולד וברגן-בלזן. עצם המפגש בין שרידי השואה לבין בני הארץ לובשי מדים וענודי מגן דוד, לא כאות קלון אלא כסמל לאומי, היה בגדר חוויה מפעימה הן עבור הניצולים והן עבור חיילי החי"ל.

(בספר תמונה: חייל הבריגדה היהודית מלמד עברית במחנה הפליטים בבארי, איטליה)

*364*

לקראת סוף 1945 הגיעו שליחי היישוב למחנות ולריכוזי הניצולים בגרמניה. מספרם הכולל של השליחים לא היה גדול. עד מרס 1946 הגיעו 20 שליחים, ובמחצית השנייה של 1947 - תקופת השיא של שהיית שליחים במחנות - מנתה המשלחת 157 אנשים. באותו פרק זמן שהו בתחום השליטה האמריקני בגרמניה כ-156,000 עקורים. רוב השליחים עברו קורס הכנה ויועדו להם תפקידים מוגדרים, כגון הוראה בבתי ספר, הדרכה בתנועות נוער ובקיבוצי הכשרה שארגנו הניצולים, סיוע בארגון החיים הפנימיים בריכוזי העקורים, ועוד. גם השליחים שיצאו למשימתם חדורי נאמנות התקשו לעתים ליצור יחסי קירבה עם הניצולים. בדיווחיהם העלו השליחים ספקות ביחס ליכולתם של אנשי שארית הפליטה להשתלב בעתיד בחברה בארץ, עקב העיוות שיצרה השואה בנפשם ובהתנהגותם.

(בספר מפת מחנות עקורים עיקריים על אדמת גרמניה המובסת)

אשווג - מחנה עקורים במחוז פרנקפורט. הוקם ב-1946, ושהו בו אז מעל 3,000 יהודים. במחנה פעלו בית ספר עממי, תלמוד תורה וכן בית ספר לבנות "בית יעקב". במחנה יצא לאור העיתון "תקוותנו". יהודים חיו במחנה עד 1949.

פוקינג - המחנה נפתח בינואר 1946 והיה עד מהרה למחנה העקורים הגדול ביותר באיזור הכיבוש האמריקני והשני בגודלו בגרמניה. לקראת סוף 1946 חיו בו למעלה מ-7,500 יהודים. פעלו בו בית ספר, תלמוד תורה ושתי ישיבות, וכן התקיימה בו פעילות תיאטרון וספורט. המחנה נסגר בראשית 1949.

באד רייכנהאל - מחנה עקורים במחוז מינכן. ב-1946 שהו בו כ-6,000 יהודים. במחנה פעלו תלמוד תורה ובית ספר ויצא לאור עיתון בשם "המחר". יהודים חיו במחנה עד 1951.

ברגן-בלזן - מחנה העקורים הגדול ביותר על אדמת גרמניה. לאחר שחרור מחנה הריכוז ברגן-בלזן הוא עבר הסבה למחנה עקורים. ב-1946 חיו בו יותר מ-11,000 יהודים. כבר ביולי 1945 נוסד במקום בית ספר, ולאחר מכן גם גימנסיה, שהלימודים בה נוהלו על ידי חיילי הבריגדה היהודית. פעלו בו גני ילדים, בית יתומים, ומוסדות להכשרה מקצועית של "אורט". התקיימה בו פעילות תיאטרון ועיתונות. מ-1949 אפשרו הבריטים את יציאתם של העקורים והוא נסגר ביולי 1950. רוב העקורים עלו לארץ ישראל.

לנדסברד - בתקופת המלחמה פעל במקום מחנה של הצבא הגרמני והוא הוטב עם הכיבוש האמריקני למחנה עקורים. בשנת 1946 חיו בו כ-5,000 יהודים. פעלו במקום בית ספר, תלמוד תורה, ישיבות ושמונה קיבוצי הכשרה. היתה בו פעילות תרבותית עשירה: תיאטרון, עיתונות ואף קולנוע.

פלדאפינג - הוקם ב-1 במאי 1945 כדי לשכן 3,000 ניצולות מהונגריה. עד מהרה הגיעו למחנה גם ניצולים נוספים. בסתיו 1945 נוסד בו בית החולים היהודי הראשון במחנות העקורים בגרמניה. פעלו במקום כמה בתי ספר, תלמוד תורה, ישיבה, בית ספר ערב ובית ספר לאחיות. במחנה פעלו כמה קבוצות תיאטרון והופיעו בו מספר עיתונים. ב-1946 חיו במחנה כ-4,000 יהודים. המחנה נסגר ב-1953.

*365*

4. ההתארגנות של הניצולים

ראשית ההתארגנות העצמית של הניצולים במחנות היתה פרי יוזמתם של אנשי שארית הפליטה עצמם. ניצנים ראשונים של התארגנות פנימית כבר הופיעו בקרב שארית הפליטה בימים הראשונים שלאחר סיומה של המלחמה. היסודות לוועד היהודי המרכזי של היהודים המשוחררים הוקמו במאי 1945, במחנות דכאו ובוכנוולד, והנהגה עצמאית החלה לצמוח בריכוזי העקורים באופן ספונטני. תוך זמן קצר הופיעו עיתוני ניצולים, נוסדו בתי כנסת, והוקמו חוות הכשרה, תנועות מער ומפלגות פוליטיות.

(בספר תמונה: ילדים נושאים זר לקבר אחים שהוקם סמוך למחנה העקורים שבו שהו)

מחנה פוקינג, 1947. על השלט שנושא אחד הניצולים נכתב ביידיש: "שארית הפליטה משתתפת במערכה על גאולת ישראל".

שאלה

מה ניתן ללמוד מן השלט על האופן שבו תופסים הניצולים את עצמם?

ההתארגנות הפנימית של שארית הפליטה, הפוליטית, התרבותית והחברתית, היתה טבועה מראשיתה בחותם ציוני: מנהיגי ההתארגנות באו מתנועות הנוער ומן המחתרות הלוחמות, והטביעו חותמם על הפעילות בקרב הניצולים. כמו כן, ניצולים רבים, ביניהם גם כאלה שלא היו ציונים לפני המלחמה, בחרו עתה בדרך הציונית וראו את עתידם בעלייה לארץ ישראל. בנוסף לכך, רבים ממנהיגי הזרמים שהתנגדו לציונות - כגון מנהיגי ה"בונד", שדגלו בסוציאליזם ובאוטונומיה תרבותית ליהודים במסגרת ארצות מגוריהם (בעיקר פולין) - לא נמנו עם שארית הפליטה, מאחר ששבו לארצותיהם, בהתאם לרעיון שבו האמינו.

ההכרעה לחיוב החיים במחנות העקורים - מתוך עדותו של אלעזר אדלר

אלעזר אדלר נולד ב-1923 בבלז שבפולין. ביוני 1940 גורש בידי צבא הכיבוש הסובייטי למרכז אסיה, ושהה במחנות עבודה וכפייה במשך רוב תקופת המלחמה. רוב בני משפחתו נרצחו בידי הגרמנים בפולין. לאחר המלחמה שב לפולין ומשם עבר למחנות עקורים באיזור הכיבוש האמריקני בגרמניה, סמוך למינכן. בשנים 1946-1948 היה פעיל במסגרת הבריחה, עד לעלייתו לארץ ישראל ב-1948.

...העניין הזה של שיקום שארית הפליטה, הרצון של היהודים לחיות - זה לא יאומן. אנשים התחתנו; היו לוקחים צריף אחד ומחלקים אותו לעשרה חדרים קטנים לעשרה זוגות. יצר החיים גבר על הכל - אף-על-פי-כן ולמרות הכל אני חי, ואפילו חי חיים אינטנסיביים. כשאני משקיף היום על שלוש השנים בגרמניה - אני נדהם. לקחנו ילדים ועשינו מהם בני-אדם, הוצאנו לאור עיתון; הפחנו רוח בעצמות האלה. החשבון הגדול עם השואה?

למי היה ראש לזה... ידעת את המציאות, ידעת שאין לך משפחה, שאתה בודד, שאתה צריך לעשות. היית עסוק בעשייה.

אני זוכר שהייתי אומר לצעירים: שכחה זה דבר גדול. אדם יכול לשכוח, מפני שאילו לא היה יכול לשכוח לא היה יכול לבנות חיים חדשים אחרי חורבן כזה - לבנות חיים חדשים, להתחתן, להביא ילדים לעולם? בתוך השכחה יכולת ליצור חיים חדשים... איכשהו, יצר החיים היה כל-כך חזק שהוא החזיק אותנו בחיים, אחרת הרי היו התאבדויות. אבל זה לא הכל. בעיקר אני רואה היום, שמה שהציל אותנו - היה המאבק על ארץ-ישראל. המאבק על ארץ-ישראל הביא אותנו לידי ההכרה שזה המאמץ העיקרי שצריך לעשות. המאבק על ארץ-ישראל פירושו היה לקחת צעירים ולתת להם חינוך ציוני, ללמד אותם עברית, לשלוח אותם להעפלה, להעביר אנשים במסלולי הבריחה.

*366*

(בספר תמונה: "תיאטרון המחנה" בברגן-בלזן, 1945)

שאלה

כיצד משמשת האמנות במחנה העקורים כלי לעיבוד ולשימור החוויות של תקופת השואה?

מלבד פעילות ציונית מסוגים שונים, פעלו הניצולים בכמה מוקדים נוספים. בראש ובראשונה נעשה מאמץ לאתר קרובים ומכרים. כמו כן, היו שתרו אחר דרכי נקמה וניסו לסייע בהבאת הפושעים הנאצים לדין. פעילות עניפה נוספת היתה תיעוד וכתיבת זכרונות, כביטוי לתודעה ההיסטורית הערה בקרב שארית הפליטה.

א. הוועד המרכזי

צעדים ראשונים להקמתו של ארגון כולל של ניצולי השואה התבצעו, כאמור, למחרת השחרור. כבר באפריל 1945 נבחר במחנה ברגן-בלזן, שהיה בשטח הכיבוש הבריטי, ועד זמני, שמטרתו לייצג את הניצולים ואת צרכיהם. באיזור הכיבוש האמריקני התארגנו הניצולים מיוזמתם, וזכו לתמיכתם של רבנים צבאיים מהצבא האמריקני ושל חיילי הבריגדה היהודית שהגיעו למקום. ב-25 ביולי 1945 התקיימה בגרמניה ועידת ניצולים, בהשתתפות נציגים מ-46 ריכוזי עקורים יהודים באוסטריה ובגרמניה, משטחי הכיבוש שבשליטת בריטניה וארצות הברית. המטרה היתה להקים ארגון כולל שייצג את כלל הניצולים. בוועידה השתתפו גם קצינים מהצבא האמריקני, עיתונאים רבים וכן אליהו דובקין - נציג הסוכנות היהודית לשארית הפליטה. בוועידה נוסחו מספר תביעות בנושא ארגון החיים השוטפים של הניצולים בגרמניה, בפרט בתחומי החינוך וההכשרה המקצועית והחקלאית. בוועידה זו גם נוסד הוועד המרכזי לשארית הפליטה. ואולם, עד מהרה נתגלו קשיים בהקמת ועד שייצג באופן מאוחד את הניצולים בשני אזורי הכיבוש - האמריקני והבריטי, והוועד הפך לנציגם של הניצולים באיזור בוואריה שבשליטה האמריקנית בלבד. יחד עם זאת, כעבור זמן קצר התרכז מספר גדל והולך של ניצולים בשטח הכיבוש האמריקני, והוועד הפך לנציגם של ניצולים רבים ולנציגות העיקרית של שארית הפליטה. במחצית השנייה של שנת 1946 זכה הוועד המרכזי להכרה מצד השלטונות האמריקניים המקומיים.

ב. חינוך והכשרה

הניצולים, בסיועם של שליחי הסוכנות והבריגדה היהודית, הקימו במחנות מערכת חינוך עניפה, שכללה בתי ילדים, גני ילדים, בתי ספר יסודיים ותיכוניים, מספר ישיבות, ורשת של חינוך מקצועי. תנועות הנוער הציוניות הקימו קיבוצי הכשרה, ששימשו לעתים גם תחליף למסגרת המשפחתית שאבדה. רוב מוסדות החינוך הוקמו מטעם הארגונים הציוניים, אך ב-1947 הקימו הוועד המרכזי והג'וינט רשת חינוך עצמאית, ללא זיקה אידיאולוגית. המורים בכל מוסדות החינוך נאלצו להתמודד עם מחסור כספי, חוסר בספרי לימוד והעדר אמצעים להוראה. הילדים שעמם עבדו השליחים עברו רובם ככולם חוויות קשות ביותר, והיה צורך לדאוג לשיקומם הנפשי והרוחני. מוסדות החינוך וה"קיבוצים" היו למוקד העיקרי של הפעילות התרבותית במחנות העקורים. התודעה הפוליטית הערה והפעלתנות בתחום התרבות והחינוך הולידו גם עיתונות עניפה במחנות העקורים. הניצולים היהודים ברחבי אירופה הוציאו לאור יותר מ-70 עיתונים. רוב העיתונים היו ביידיש ומיעוטם בשפה העברית.

*367*

בית הספר היהודי הראשון באיזור הבריטי - מחנה העקורים ברגן-בלזן

המחנה והחוויות האיומות שעברו עליהם לא הקהו את הנטיות ותחומי העניין של האנשים. כל אחד צועד בשבילו ומוכן לתרום את תרומתו לחיים, שהחלו ללבלב כאן, על אדמת גרמניה. יהודים בעלי-מלאכה, סוחרים, יהודים בעלי מקצועות שונים - כולם כאחד אדיר היה רצונם ליצור משהו גם בתנאי דלות קשה. בדרך זו הופיעו המחנכים היהודים הראשונים. הם נתגלו כהורים הרוצים לתת לילדים בית, ועם זה לא התעלמו מחובתם כמורים. לא עברו שבועות מאז נכבש מחנה בלזן בידי הצבא האנגלי, וכבר נוסד בבלוק ג.ב.5 בית-הספר היהודי הראשון באזור הבריטי.

מבנה בית-הספר היה מעניין מאוד. בזמן הראשון מוינו הילדים לא לפי רמת ידיעותיהם אלא לפי לשונות הדיבור שבפיהם. יכולתם, על כן, למצוא כיתות מיוחדות לילדי יהודים יוצאי פולין, רומניה, הונגריה וכו'. חלוקה זו המיוחדת במינה לא באה אלא כתוצאה מקשיי ההבנה וההידברות, שהילדים והמורים עמדו בפניהם. כולם דיברו בשבעים לשונות, וגם אלה מהם שהגיעו מפולין ומליטא, מבתי-הספר של "תרבות", "צישא", "שול קולט" או בתי-ספר אחרים, שכחו במידה רבה את העברית והיידיש שידעו פעם. המורים הבינו תכף ומיד, שמבנה כזה של בית-ספר לא יחזיק מעמד. אחרי ניסויים רבים ונסיונות נמרצים, עלה בידם סוף-סוף לבסס את בית-הספר על יסודות הפדגוגיה המודרנית. ל-200 ילדים יהודים ניתנה האפשרות לקבל חינוך והשכלה סדירה. בית-הספר קיבל בניין גדול יותר, ואת המחסור בספרי לימוד, שהורגש בזמן הראשון, מילאו המורים בידיעותיהם, והם התקינו חומר לימוד, ששימש כספרי לימוד לילדים. בולמוס של צמאון דעת תקף את הילדים, ונפשם נכבשה בחשק תורה עז מאין כמוהו. בשל כך נשאר אולם המשחקים שבבניין שומם במשך השבועות הראשונים. מאמץ רב השקיעו המורים עד שהצליחו לשרש מלב הילדים את הבגרות המוקדמת שנפלה עליהם והביאום למצב נורמאלי, כשהמשחק משמח את נפשות הילדים ומעבירם לעולם של קסמי הדמיון... זה קרה בהצגת הילדים בנשף חנוכה 1945, שהתקיים ב"תיאטרון היריעות". כשרון הילדים זהר פתע באור מסנוור כל-כך, עד כי נשכח כאילו לרגע מאילו תהומות-אבדון הועלו אלה לחיים החדשים... בדרך זו הפגינו שרידי מיליון ילדי היהודים שנרצחו באירופה על קרשי בימת התיאטרון בבלזן את דבר שובם לחיים נורמאליים.

מתוך: יוסף רוזנזפט, חורבן ותקומה - ברגן-בלזן 1945-1965

(בספר תמונה: לוח השיעורים שהפיצה מחלקת התרבות של הוועד היהודי המרכזי באיזור הכיבוש האמריקני - היעזר במנחה)

שאלה

כיצד מבטא לוח השיעורים את המודעות הלאומית ואת הנטיות האידיאולוגיות של הנהגת "שארית הפליטה"?

*368*

(בספר תמונה: בית ילדים יהודי בבלנקנזה, סמוך לעיר המבורג שבגרמניה)

בית הילדים הוקם בינואר 1946 ליתומים היהודים שנמצאו במחנה הריכוז ברגן-בלזן. הם חיו במקום ולמדו בו עד עלייתם לארץ באפריל 1946.

(בספר תמונות: במסלול הבריחה, אוסטריה, 1946)

5. תנועת הבריחה

כוחה של שארית הפליטה, והפעילות העניפה שהתקיימה במחנות העקורים, גברו עם הגידול במספרם של העקורים היהודים. גידול כמותי זה הקנה לבעיית העקורים אופי של בעיה בינלאומית, שהעסיקה הן את מדינות אירופה והן את ארצות הברית. ב-1946 זרמו למחנות העקורים בגרמניה יהודים רבים משטחי המזרח, ובעיקר מפולין, מהארצות הבלטיות ומשטחי ברית המועצות. יהודים אלה היו בעיקרם "רפטריאנטים", כלומר יהודים מפולין שנמלטו בתקופת המלחמה לשטחי ברית המועצות. בתום המלחמה נחתם הסכם בין פולין לברית המועצות שהתיר את חזרתם לארצם של יהודים ופולנים בעלי אזרחות פולנית.

מעל 200,000 יהודים שבו לפולין או הגיעו אליה כחיילים סובייטים בין השנים 1944-1945. באמצע 1946 הגיע מספר היהודים שהתרכזו בפולין ל-250,000.

המבנה החברתי של אוכלוסיית החוזרים לפולין היה שונה מזה של ציבור העקורים. בקרב העקורים ניצולי מחנות הריכוז לא היו כמעט ילדים וקשישים. יותר מ-85 אחוזים מהעקורים היו בני 17-40. בקרב השבים מברית המועצות היה מבנה הגילאים והמשפחות תקין בהרבה וכלל בתוכו גם

*369*

ילדים וקשישים. הרפטריאנטים היו שבעי נדודים, ורבים מהם ביקשו להשתקע מחדש במדינה הפולנית, שהבטיחה שיקום ושוויון זכויות לכלל אזרחיה. ואולם, המציאות שנתקלו בה לא אפשרה התבססות במקום. יקיריהם אבדו, ורכושם, עסקיהם ודירותיהם הועברו לידיים זרות. מן התרבות היהודית שאליה ערגו לא נותר דבר.

הגורם שהשפיע ביותר על ההחלטה לצאת מפולין היה מצבם הבטחוני הרעוע של היהודים בפולין החדשה. ברחבי פולין ניטש אז עימות אלים בין השמאל, שתפס את השלטון ונשען על תמיכה רוסית ונשק סובייטי, לבין המחתרת הלאומית וקבוצות מן הימין הקיצוני. במערכה עקובה מדם זו נרצחו גם יהודים רבים, בנוסף ליריבים פוליטיים. בין הנרצחים היו יהודים שביקשו את החזרת רכושם ואחרים שנרצחו במהלך נסיעה ברכבות, שהפכו לזירת טרור. הן האופוזיציה הימנית הקיצונית והן השלטון הפרו-סובייטי הכפוי ראו ביהודים אויבים, והם נרצחו בשל היותם יהודים. דחיפה של ממש ליציאתם של היהודים מפולין לאחר המלחמה באה בעקבות הפוגרום בעיר קיילצה ביולי 1946. בעיר נפוצה עלילה, שילד נוצרי נחטף בידי יהודים לצורכי פולחן. 42 יהודים נרצחו בידי המון משולהב - גברים, נשים וילדים. פוגרום זה, ואירועים נוספים, תרמו להתגברותה של תנועת היציאה מפולין ומאירופה בכלל, שנודעה בשם "הבריחה".

בראשיתה היתה ה"בריחה" תנועה שיזמו הניצולים. עם התרחבות התנועה נטלו בה חלק גם שליחים מן הארץ. אך החיילים האלמונים שהדריכו תנועה המונית זו היו הניצולים עצמם, ובעיקר חברי תנועות הנוער הציוניות. רוב היהודים שלקחו חלק בתנועת הבריחה שאפו להגיע לארץ ישראל. מנהיגי התנועה וראשוניה היו חברי המחתרת הציונית משנות המלחמה ופרטיזנים לשעבר, ובהם אבא קובנר ולוחמים מווילנה. תנועת הבריחה היתה בלתי לגאלית, אך שלטונות פולין החדשים וכן השלטונות של הארצות הסמוכות העלימו ממנה עין. כ-140,000 איש נעו מפולין לכיוון אוסטריה, גרמניה ואיטליה.

צעירי תנועות הנוער שהגיעו לריכוזי העקורים בארצות אלה יצרו את גרעין ההנהגה וההדרכה של שארית הפליטה. נוספו אליהם שליחים מארץ ישראל, שהצטרפו לזרם הבורחים מפולין וסייעו להם באמצעי מימון ובשמירה על קשר בין הארצות השונות. תחילה ניסו שלטונות הכיבוש הצבאיים השונים לבלום את זרם הבורחים ולמנוע את גידולה של אוכלוסיית הפליטים העקורים. ואולם, גם האמצעים שנקטו, כגון הפחתת הסיוע במזון ובדיור, לא השפיעו על זרם הפליטים. כעבור זמן קצר לא נותרה לשלטונות ברירה אלא להשלים עם הגידול הרב של שארית הפליטה. המספר הרב של העקורים חייב למצוא בדחיפות הסדר של קבע למצוקת הפליטים היהודים.

תלאותיהן של אם ובתה במהלך הבריחה: מתוך עדותה של מרים וייכסלפיש

מרים וייכסלפיש נולדה ב-1925 בחלם שבפולין. היא שהתה בגטו חלם שבאיזור לובלין. זמן מה לפני השחרור חיתה במסתור. שוחררה בידי הצבא האדום ביוני 1944. נסעה אחרי השחרור ללודז'.

היה ברור לכולנו שפולניה זה לא מקום בשבילנו. בכל מקום נשפך דם יהודי. אז נודע לנו על האפשרות לעזוב את פולין ולהגיע לצ'כוסלובקיה. ארזנו את החבילות שלנו; לקחנו את הילדה שהיתה בחיתולים ובשעה 12 בלילה הגיע בעלי מגודל זקן, כדי שלא יכירו אותו... התחלנו ללכת לגבול צ'כיה, ואחר-כך הגענו עד זלצבורג (אוסטריה). בזלצבורג היינו בערך כשישה חודשים, ואחר-כך היינו צריכים ללכת דרך ההרים הגבוהים - האלפים. זה לא היה פשוט ללכת עם ילדה קטנה בדרכים הללו. בעלי היה מדריך בבריחה. הוא היה פעיל מאוד, הוביל קבוצות, ואני נסחבתי עם הילדה הקטנה בדרכים. היה לי קשר עם הארץ ועשו לי פרוטקציה שיחביאו אותי עם הילדה, ועוד אשה אחת עם ילדה בארגז אחר. ישבנו בארגז בפנים בלי שירגישו בנו. כיסו אותנו למעלה בקרשים והיה אוטו שלקח את כל החבילות של אלה שהלכו וצעדו בדרך רגלי דרך האלפים... מזלצבורג הגענו למילאנו שבאיטליה... בדרך רצו לתת לילדים כדורי שינה, שלא יבכו, אבל אני בתור אמא לא רציתי לקבל את כדורי השינה מפני שפחדתי שהילדה שלי לא תתעורר מהשינה... הקור היה הרבה מעלות מתחת לאפס, שלג וחורף קשה מאד. בגבול אוסטריה-איטליה התחילה הילדה לבכות ואז הפעילו חזק מאוד את המנוע של האוטו שלא ישמעו את הבכי שלה... ממילאנו לקחו אותנו באוטובוסים למקום שמשם היה אפשר לעלות על אוניות ולהפליג. למעשה לא היו אלה אוניות כלל אלא ספינות דיג, ואני זוכרת שזה היה באמצע הלילה...

היינו דחוסים בספינה כמו סרדינים בקופסה. הפלגנו, ובלב ים חיכתה לנו אנייה... כשהתחלנו כבר להפליג, תפסו אותנו האנגלים. האכזבה שלנו היתה גדולה... את החולים העבירו לחיפה ואותנו לקחו לקפריסין...

מתוך עדותה של מרים וייכסלפיש, ארכיון יד ושם

*370*

(בספר תמונה - אירוע חגיגי לרגל הולדת התינוק ה-1,000, מחנה העקורים ברגן-בלזן)

(בספר תמונה: טקס נישואין במחנה העקורים ברגן-בלזן. במרכז: הזמנה לטקס ברית מילה, מחנה העקורים ברגן-בלזן)

(בספר תמונה: יוסף גולדמן, יתום בן 10 מפולין, שואל את ארבע הקושיות, ליל הסדר, מחנה עקורים באיזור האמריקני)

(בספר תמונה: הזמנה לחתונה, מחנה העקורים ברגן-בלזן)

שאלה

כיצד מבטאים הצילומים את כוחות ההתחדשות ואת השאיפה לחיים של אנשי מחנות העקורים?

*371*

6. ההעפלה

בד בבד עם התרכזותם של העקורים במרכז אירופה ובדרומה, החלה יציאה בלתי לגאלית של יהודים באוניות דרך הים התיכון לכיוון ארץ ישראל, אף שהיה ידוע כי שלטונות המנדט הבריטי אינם מאפשרים כניסתם של פליטים יהודים לארץ. ההעפלה, תנועת העלייה הבלתי לגאלית, היתה נקודת השקה בין בעיית הפליטים למאבק בשאלת מעמדה של ארץ ישראל.

היישוב עמד בעקביות על חובתו לקלוט כל יהודי ניצול שואה, ושארית הפליטה בכללה ראתה בארץ ישראל את המוצא היחיד לפתרון בעיותיה. הדבר עולה ממשאלים שערכו ועדות החקירה שהוקמו לבחינת בעיית העקורים ומן העדויות שהושמעו בפניהן.

(בספר תמונה: האונייה "אקסודוס" עוגנת בנמל חיפה תחת השגחה של משמר החופים הבריטי, יולי 1947)

בנמל התנהל עימות אלים בין הבריטים לבין הפליטים שהתנגדו לגירוש. שלושה מבין המעפילים נהרגו במהלך התקריות האלימות ורבים אחרים נפצעו.

שאלות

1. האם ההעפלה נועדה לקדם את מאבק היישוב להקמת מדינה או את שיקום העקורים?

2. על איזה צורך של הניצולים ענתה ההעפלה והאם ניתן לראות בה חלק מתהליך השיקום והחזרה לחיים?

ההעפלה הפכה למכשיר במערכה הפוליטית שניהל היישוב נגד בריטניה, הואיל והיא התמידה במדיניות "הספר הלבן" ובחסימת נתיבי העלייה לפליטים. בראש ארגון ההעפלה עמדו שליחים מהארץ, שפעלו במדינות שונות באירופה. המרכז לעלייה ב' באירופה, בראשותו של שאול אביגור, היה בפריס. השליחים התפרסו בארצות מפתח, כמו איטליה ורומניה. הם יצרו קשרים עם פוליטיקאים ועם אישים בעלי השפעה, ואלה סייעו להם בהשגת אוניות ובקניית הציוד הנדרש להפלגות. לקראת כל הפלגה הוכנו מספר קבוצות עולים, ממחנות העקורים או מגופים תנועתיים. לחץ המועמדים עלה בהרבה על קיבולת הספינות. הבריטים ניסו לאתר את הספינות במקומות היציאה שלהן וכך למנוע את הפלגתן. שתי אוניות, "דב הוז" ו"אליהו גולומב", התגלו באביב 1946 בנמל לה-ספציה שבאיטליה. העימות שהתפתח הביא למבחן כוח בין נחישות המעפילים לבין עמדתם העיקשת של הבריטים. המעפילים, שהודרכו בידי נציג המוסד לעלייה ב' יהודה ארזי, סירבו לנטוש את האוניות. פרשת לה-ספציה ריתקה אליה את התקשורת ואת דעת הקהל והגבירה את ההתעניינות בסוגיה באירופה ומחוצה לה. המעפילים פתחו בשביתת רעב ואיימו להטביע את הספינה. חששם של הבריטים מאסון נוסף דוגמת "סטרומה" גרם להם להגיע לפשרה עם הנהגת היישוב ולתת למעפילים רשיונות עלייה חוקיים. הפרשה הסבה נזק כבד לבריטים ועוררה אהדה כלפי אוכלוסיית הפליטים.

פרשת הספינה "אקסודוס - יציאת אירופה תש"ז" היתה מוקד להתעניינות בינלאומית. "אקסודוס" הפליגה ביולי 1947 מנמל בדרום צרפת, ועל סיפונה כ-4,555 מעפילים יוצאי מחנות העקורים בגרמניה. האונייה התגלתה והוקפה משחתות בריטיות עוד לפני שהגיעה לתחום המים הטריטוריאליים של ארץ ישראל. הבריטים כיוונו את הספינה לעבר נמל חיפה. שם התנהל עימות עם הפליטים שעל האונייה והם התנגדו בכוח לפינוי. במהלך המאבק נהרגו שלושה מן המעפילים ורבים אחרים נפצעו. ספינות הגירוש הבריטיות שאליהן הועברו מעפילי "אקסודוס" הופנו לנמל פור דה בוק בצרפת, ושם ניסו לפתות את המעפילים לרדת לחוף. למרות הצפיפות הנוראה, תנאי התברואה הקשים והמחסור במזון, פתחו המעפילים בשביתה וסירבו לרדת לחוף. ההתרחשויות על ה"אקסודוס" ריתקו את דעת הקהל בעולם כולו. חבר הוועדה לחקר בעיית ארץ ישראל מטעם האומות המאוחדות, ששהתה אז בארץ ועקבה אחר האירועים, הצהיר שהאירועים על האונייה הם העדות המשכנעת ביותר שהובאה בפניהם. בספטמבר 1947 הועברה האונייה לגרמניה והמעפילים הורדו ממנה בכוח בידי חיילים בריטים. כל מעפיל נגרר בידי כמה חיילים חבושי כובעי פלדה, לעיני מאות עיתונאים מכל רחבי העולם שסיקרו את האירוע. פרשת "אקסודוס" הביאה למעורבות בינלאומית גוברת סביב בעיית הפליטים וארץ ישראל.

*372*

(בספר תמונה: עולים בלתי לגאליים עצורים באחד המחנות הבריטיים באי קפריסין)

(בספר תמונה: גירוש מעפילים שהגיעו ארצה למחנות הגירוש בקפריסין)

המאבק על זכות העלייה, לצד עמידתם האיתנה של המעפילים, השפיעו על הפזורה היהודית בכלל ועל יהודי ארצות הברית בפרט. הם תמכו באופן פעיל בזכות העלייה ארצה ובמערכה שניהלו היישוב והתנועה הציונית למען מדינה יהודית בארץ ישראל.

ההעפלה הבלתי לגאלית התנהלה למן שלהי 1945 ועד הקמתה של מדינת ישראל. כ-71,000 מעפילים הפליגו ארצה במסגרת ההעפלה. מקצת ספינות המעפילים הצליחו לחמוק מן המצוד הבריטי, ונוסעיהן הורדו אל החוף בסיועם של אנשי ההגנה. מעפילים רבים נתפסו, נכלאו במחנות מעצר ושוחררו לפי מכסות העלייה שקבעו הבריטים. באוגוסט 1946 שינו הבריטים את מדיניותם והחלו בגירושם של המעפילים למחנות באי קפריסין. במשך כשנתיים וחצי שהו במחנות הגירוש בקפריסין כ-52,000 מעפילים. את החיים במחנות, שהפכו לבתי כלא שמורים, ארגנו המעפילים עצמם, תוך קבלת סיוע מן הג'וינט וממוסדות היישוב. במחתת בקפריסין הוקם כפר נוער ולימדו בו מורים מן הארץ. מורי האוניברסיטה העברית התנדבו לשהות עם המעפילים וניצלו זאת להעברת שיעורים. למחנות הסתננו אנשי הפלמ"ח ולימדו את המעפילים להשתמש בנשק.

7. שארית הפליטה בארץ

קליטתם של אנשי שארית הפליטה בארץ התנהלה על פי נסיבות הזמן - המאבק להקמתה של המדינה ועיצובה של המדינה החדשה בשנותיה הראשונות. עוד במחנות העקורים נערכו אימונים צבאיים ראשוניים לצעירים. עם בואם ארצה שולבו רבים מהם ביחידות הלוחמות, וחלקם ניכר ברשימת הנופלים במלחמת העצמאות.

קליטתם לוותה בקשיים רבים, שאפיינו את שנותיה הראשונות של המדינה: מחסור בדיור ובעיות תעסוקה. לצד הקשיים הללו התמודדו אנשי שארית הפליטה עם נטייתו של הציבור לראות בשואה מיתוס ומקור לגיטימציה והסבר, ולא חוויה אישית אנושית. זכרונותיהם האישיים של ניצולי השואה לא זכו להתעניינות, אלא להפך. רבים מאנשי הארץ ציפו שהניצולים ימחקו את עברם כבסיס להתערותם בארץ. השאיפה הרווחת היתה להפוך אותם מהר ככל האפשר לאנשי הארץ, על פי הדגם הציוני המקובל. סיפורי העבר המיוסר נתקלו בחומת עייפות וניכור, ולא מעטים מן הניצולים לא פתחו עוד את סגור ליבם או עשו זאת בינם לבין עצמם. היחידים שאומצו כמושא הערצה וכדגם התנהגות מקובל היו מורדי הגטאות והלוחמים ביערות. הם נחשבו בעיני

*373*

רבים כמי שייצגו את רוח היישוב ואת ערכיו במבחן השואה. רק בעקבות משפט אייכמן התחולל מפנה הדרגתי בתודעתו של היישוב ובהבנתו את משמעות השואה.

על אף הקשיים הוכיחה שארית הפליטה כושר השתלבות מרשים, והפכה למרכיב טבעי ומלא בחברה הישראלית. עברם של הניצולים הותיר בכל אחד מהם משקע, שליווה אותם כל חייהם. יש הגורסים, שהשתלבותם במאבקה המתמשך של המדינה ובשלבי צמיחתה דווקא סייעה לניצולים בהתמודדותם. תהליך הסתגלותם ושיקומם האישי נעשה בד בבד עם תרומתם לארץ ולחברה שהם חלק ממנה.

שאלות

1. מה אפיין את הגרעין הראשוני של "שארית הפליטה"?

2. תארו את המפגש בין "שארית הפליטה" לבין המשחררים בחודשים הראשונים לשחרור, מנקודת מבטו של הניצול ומנקודת מבטו של המשחרר.

3. מה היו נקודות המפנה ביחסן של בעלות הברית לעתידם של העקורים?

4. מה ניתן ללמוד ממגוון הפעילויות שאורגנו במחנות העקורים על אופיה ומניעיה של "שארית הפליטה"?

5. הביאו נימוקים בעד ונגד המושג "הבריחה".

6. נסו לעמוד על מורכבותו של המפגש בין הניצולים לבין אוכלוסיית היישוב הוותיקה.

(בספר תמונה: נערה מגיעה לחיפה ממחנות הגירוש בקפריסין, אוגוסט 1947)

נערה זו היתה בין 500 יתומים יהודים שהורשו לחזור לארץ ישראל על חשבון מכסות "הספר הלבן".

*374*

פרק 36. שואה וזיכרון

*374*

שאלות פתיחה

1. מה משמעות השואה לדורות הבאים?

2. האם היתה השואה מאורע יוצא דופן וייחודי?

בתום קרוב לשש שנות מלחמה, נוכח חורבן של ערים וארצות, למעלה מ-50 מיליון הרוגים בשדות הקרב באירופה ובמזרח הרחוק - אזרחים וחיילים - ומול תוצאותיו של "הפתרון הסופי של השאלה היהודית", חשו בעלות הברית צורך לעשות חשבון עם מחוללי המלחמה ופושעיה.

כבר במהלך המלחמה הצהירו בעלות הברית על הכוונה להעמיד לדין בבוא העת את האחראים לפשעים שבוצעו במהלך המלחמה ואת מבצעיהם. באוקטובר 1943 הוקמה ועדה של האומות המאוחדות, שתפקידה היה לאסוף חומר המתעד את הפשעים שבוצעו תחת השלטון הנאצי ולהכין את הכלים הדרושים ללכידת הפושעים ולהתוויית ההנחיות המשפטיות שלפיהן יישפטו הנאשמים. חודשיים אחרי תום המלחמה עובדה אמנה שהגדירה את סוגי הפשעים והנאשמים. ברשימת הפשעים המחייבים העמדה לדין נכללו: (א) פשעים נגד השלום; (ב) פשעי מלחמה, כלומר הפרת חוקי המלחמה המקובלים, פגיעה בשבויי מלחמה ורצח שבויים; (ג) הוצאה להורג של בני ערובה בארצות הכיבוש ופגיעה באוכלוסייה האזרחית וברכושה; (ד) פשעים נגד האנושות - רצח המוני של אוכלוסייה אזרחית, וכן רדיפות ופגיעות בבני אדם מטעמים פוליטיים, גזעיים או דתיים. ה"פתרון הסופי" - ההחלטה על רצח יהודי אירופה ורצח היהודים עצמו - לא הוצג כקטגוריה נפרדת במניין הפשעים הגרמניים.

1. משפטי נירנברג ומשפט אייכמן

המשפטים המכונים "משפטי נירנברג" נערכו בשנים הראשונות לאחר המלחמה. זו היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה הועמדו ראשי מדינה, מפקדי צבא גבוהים וכן אנשי כלכלה, משפט ורפואה בכירים בפני ערכאה שיפוטית בינלאומית. סדרת המשפטים התפצלה למשפט הבינלאומי הגדול, שבו נשפטו 22 נאשמים גרמנים מרכזיים, ול-12 משפטים נוספים, שבמהלכם הועמדו לדין 177 חברי ארגונים וקבוצות שביצעו מעשים פליליים בתקופת השלטון הנאצי. המשפט הבינלאומי הגדול נמשך שנה תמימה (מאוקטובר 1945 עד אוקטובר 1946). 12 מבין הנאשמים נידונו למיתה. המרשל הרמן גרינג, השני בצמרת המשטר אחרי היטלר, התאבד בתאו ערב הוצאתו להורג. נאצי בכיר נוסף, מרטין בורמן, מעוזריו הקרובים של היטלר, נשפט למוות אך עקבותיו לא נודעו. עשרה אחרים, ביניהם הנס פרנק - מושל הגנרל-גוברנאמן, יואכים ריבנטרופ - שר החוץ, הפילדמרשל וילהלם קייטל - המפקד העליון של הוורמאכט, אלפרד רוזנברג - תאורטיקן בכיר של הנאציזם, ויוליוס שטרייכר - עורך העיתון "דר שטירמר", נתלו. 12 המשפטים הנוספים נוהלו באיזור הכיבוש האמריקני ובמהלכם הועמדו לדין הפושעים העיקריים במגזרים השונים, כגון מפקדי האיינזצגרופן, רופאים, משפטנים, הפיקוד העליון, אנשי המשרד הראשי של ה-ס"ס, ראשי הקונצרן הכימי א"ג פרבן, המשרד הראשי לגזע ולהתיישבות, ועוד. באיזור הבריטי התקיים משפט ברגן-בלזן, שבו נידונו בעיקר פושעים מסגל המחנות ברגן-בלזן ואושוויל. שורה של משפטים נערכה במדינות שנכבשו בידי גרמניה, דוגמת פולין, ברית המועצות, הונגריה, הולנד ורומניה. במשפטים אלה הועמדו לדין פושעי מלחמה מקרב האוכלוסייה המקומית, וכן פושעים נאציים שפעלו במדינות אלה והוסגרו אליהן לצורך ניהול המשפט נגדם. במשך מספר שנים התנהלו חקירות ומשפטים במסגרת ה"דנציפיקציה" - הרחקתם וענישתם של חברי המפלגה הנאצית שהיו פעילים במערכות המשטר. מדינות בעלות הברית, שיזמו הליכים אלה, העבירו בהדרגה את הסמכות והאחריות על כך למוסדות הגרמניים. משפטים נפרדים התנהלו נגד פושעי מלחמה יפנים.

סביב המערכה המשפטית נגד הפושעים, ארגוניהם ועוזריהם התנהל דיון ציבורי נרחב. אחת הטענות שהועלו נגד המשפטים היתה, שבין השופטים והתובעים במשפט הבינלאומי הגדול היו נציגי ברית המועצות, ואילו הפשעים של הסובייטים, שכללו למשל רצח המוני של קצינים פולנים בקאטין, לא הוזכרו כלל. עם זאת, למשפטי נירנברג

*375*

ולמשפטים שנלוו להם נודע משקל רב, על אף הליקויים והביקורת. הם קבעו תקדים משפטי בינלאומי, שבעקבותיו הוגדר המושג "ג'נוסייד" - רצח עם - כפשע, ונעשה ניסיון להתוות שורה של אמצעי התראה והרתעה לעתיד.

רצח היהודים, שהיה יעד מרכזי של המשטר הנאצי, לא היה כאמור קטגוריה שיפוטית נפרדת, במהלך המשפטים שניהלו בעלות הברית ובמשפטים שנערכו בארצות הכבושות לשעבר. ואולם בטיעוני הקטגוריה, ובייחוד במאגר העדויות שנאסף לקראת המשפטים, בלטו הפשעים נגד היהודים, הן בכמותם והן בעוצמתם חסרת התקדים. אחדות מהתעודות שהוצגו, כגון הדין וחשבון המפורט של הגנרל יורגן שטרופ, מפקד הכוח שדיכא את ההתקוממות בגטו ורשה, או תיעוד פעולות האיינזצגרופן, הביאו לזעם ולהתרגשות באולמות בית המשפט ובקרב הציבור במדינות רבות בעולם.

ראשי המתכננים והמבצעים של המבצע להשמדתו של העם היהודי לא נכללו בין הנשפטים בנירנברג ובמשפטים האחרים. ריינהרד היידריך נהרג בהתנקשות של המחתרת הצ'כית בשנת 1942, ואילו הימלר, שניסה להסוות את זהותו ולהימלט, התאבד לאחר שנתפס בידי הבריטים ב-23 במאי 1945. בנסיבות אלה היה אדולף אייכמן, שעמד בראש המחלקה היהודית בגסטאפו והיה אחראי לארגון שילוחם של יהודי אירופה למחנות, ליעד מרכזי מבחינתה של מדינת ישראל. הוא אותר מסתתר תחת שם בדוי בארגנטינה, וב-1960 נתפס והובא לארץ, בידי אנשי מוסד ישראלים, והועמד למשפט בירושלים.

קדמו למשפט ויכוחים והסתייגויות שהתנהלו מחוץ לישראל. הועלו טענות נגד מעשה החטיפה ונגד עצם קיומו של הליך משפטי במדינת היהודים, שלא היתה קיימת בזמן שבוצעו הפשעים שעליהם הועמד אייכמן לדין. איסוף חומר הראיות נגד אייכמן נמשך כתשעה חודשים. בסיום החקירה הוגש נגדו כתב אישום, שכלל עבירות של "פשעים נגד העם היהודי", "פשעים כלפי האנושות", "פשעי מלחמה" ו"חברות בארגון עוין" (היינו חברות בארגוני ה-ס"ס, ה-ס"ד והגסטאפו). כל האישומים התייחסו לעבירות על פי "החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם", שנחקק בכנסת ישראל בשנת 1950. בראש צוות התביעה במשפט עמד היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר, ובראש צוות הסנגוריה עמד ד"ר רוברט סרווציוס, עורך דין גרמני, שייצג אחדים מן הנאשמים במשפט המרכזי של נירנברג.

(בספר תמונה: ישיבת בית הדין הצבאי הבינלאומי בנירנברג, במשפטם של 22 ממנהיגיה המדיניים של גרמניה הנאצית, מפקדי צבאה וראשי כלכלתה)

(בספר תמונה: משפט הרופאים, שנערך בבית הדין הצבאי הבינלאומי בנירנברג)

אחד הסעיפים המרכזיים שבהם הואשמו 23 הרופאים שהועמדו לדין היה הניסויים הרפואיים שביצעו באסירי מחנות הריכוז.

שאלות

1. מדוע נערך המשפט בבית דין צבאי?

2. מי היה אמור לשפוט את אייכמן והיכן?

*376*

(בספר תמונה: משפט אייכמן, בית המשפט המחוזי בירושלים)

אייכמן הושב בתא זכוכית. בראש ההרכב עמד שופט בית המשפט העליון משה לנדוי, ולצידו השופטים בנימין הלוי ויצחק רווה. בראש צוות התביעה עמד היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר. על הנאשם הגן ד"ר רוברט סרווציוס מגרמניה.

(בספר תמונה: אדולף אייכמן בעת הדיונים במשפטו)

שאלות

1. משפט אייכמן היה המשפט שזכה לחשיפה התקשורתית הגדולה ביותר בתולדות ישראל. מדוע יש לראות במשפט זה הישג גדול למדינה?

2. מדוע היו שטענו כי מדינת ישראל אינה יכולה לשפוט את אייכמן?

במהלך המשפט נחשף מכלול מעשי הטרור והרצח שבוצעו נגד היהודים בשנות המשטר הנאצי, ובכך תוקן במעט הליקוי שבמשפטי נירנברג. מעל מאה עדים ומומחים העידו במשפט וכ-1,600 מסמכים הובאו כחומר ראיות. למרות המטען הרגשי הרב ואווירת הדריכות שליוותה את המשפט, הצליח צוות השופטים, בראשותו של שופט בית המשפט העליון משה לנדוי, להנהיג הליך שיפוטי סדיר באולם בית הדין. המשפט החל באפריל 1961 וגזר הדין - מוות בתלייה - הוצא לפועל ביוני 1962. זה היה המקרה הראשון, ועד כה היחיד, שבו הוצא אל הפועל עונש מוות שנגזר על ידי בית משפט בישראל. אפר גופתו של איימן פוזר במימי הים התיכון, מחוץ למים הטריטוריאליים של המדינה.

למשפט אייכמן היתה השפעה מרחיקת לכת על ההבנה של אימת השואה ועל חשיפת הסבל והגורל של היחיד והמשפחה בתקופת אימים זו. המשפט עורר עניין רב בארץ ובמדינות רבות בעולם, וקידם הן את המודעות לתקופה והן את המחקר והלימוד של נושא השואה - בארץ, באירופה ובארצות הברית.

2. התמורות במבנה העם היהודי

לאחר השואה השתנו פני העם היהודי בעולם, והתמורה ניכרת בתחומים רבים גם כיום, מעל 60 שנה אחרי תום מלחמת העולם השנייה. על סף המלחמה חיו ברחבי העולם כ-16,700,000 יהודים, ואילו ב-1947 היו בו לפי האומדן 11,270,000 יהודים. כיום, בתחילת המאה העשרים ואחת, מוערך מספר היהודים בעולם בכ-13,000,000 נפש.

יהדות אירופה, על קיבוציה הגדולים, נמחקה מעל פני האדמה. בשנת 1900 חיו 81 אחוזים מיהודי העולם באירופה. כיום, לעומת זאת, יהדות אירופה היא רק כ-15 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית בעולם. בין היהודים

*377*

הגרים היום באירופה, יותר מ-60 אחוזים בארצות מערב היבשת, והנותרים בברית המועצות לשעבר. שני הקיבוצים היהודיים הגדולים בימינו הם הקיבוץ היהודי באמריקה הצפונית (ארצות הברית וקנדה), המונה לפי המשוער קצת יותר מ-5,500,000 נפש, והיהודים במדינת ישראל, כ-5,500,000 איש.

בצפון אמריקה (ארצות-הברית וקנדה) לא מסתמן גידול במספר היהודים מאז שנות החמישים. אומנם, ארצות אלה מבטיחות ליהודים זכויות, רווחה ואפשרויות קידום נרחבות, אך בו בזמן הן גם מכרסמות בזהות היהודית. מדינת ישראל, לעומת זאת, התפתחה בצעדים גדולים מאז הקמתה ב-1948; מספר היהודים היה אז כ-760,000 בלבד. ישראל קלטה לתוכה רבים משארית הפליטה, את היהודים שהיו שרויים בסכנה בארצות שונות, את יהודי ארצות האסלאם, וכן גלי עלייה מברית המועצות ומאתיופיה. על פי חוק השבות, פתוחים שערי המדינה בפני כל יהודי המבקש להקים בה את ביתו.

התבוננות במפת הפזורה היהודית מלמדת, שרוב היהודים חיים כיום בארצות דמוקרטיות, בעלות מבנה פלורליסטי, ונהנים מזכויות אזרחיות מלאות ומרווחה כלכלית. ואולם, כאמור, דווקא החופש והיחס אל היהודים במדינות אלה מציבים אתגרים חדשים לזהות היהודית ולחיים הקהילתיים. הזיקה למדינת ישראל וזכרון השואה הם כיום סימני היכר בולטים, היוצרים עבור רבים מבין יהודי התפוצות זיקה לעברם ולשורשיהם.

אחד מסימני ההיכר החשובים של הזמן הוא הנסיגה הבולטת באנטישמיות. בתקופה שבין מלחמות העולם פשטה האנטישמיות בארצות רבות, גם כאלה שניצבו מחוץ למעגל ההשפעה הישיר של הנאצים, לממדים חסרי תקדים. דווקא תוצאותיה הרות האסון של האנטישמיות ושל הגזענות הנאצית הביאו להתפכחות ניכרת, שנבעה מן ההבנה, שתורות אלה מסכנות לא רק את היהודים אלא גם את האנושות כולה.

3. השואה והיהודים

גזירות, פרעות והרג, שבהם התנסו היהודים בעבר, הביאו לאבירות בנפש ולזעזוע עמוק, אך מעולם לא נעשה ניסיון להשמיד את העם היהודי השמדה טוטלית.

על כך כתב ההיסטוריון יעקב כ"ץ:

"הזיכרון הקולקטיבי היהודי ידע על פרעות של המון קנאי מוסת, אם תוך העלמת עין של השלטונות, אם בידיעתם ואם בניגוד גמור לכוונותיהם. במקרים שבהם השלטונות בעצמם נדבקו בעוינות, זו מצאה את ביטויה בלחץ כלכלי, בבידוד ובשאר אמצעי השפלה, ובמקרה קיצוני בגירוש מן הארץ. כל זה נחשב בעיני הדור שלאחר האמנציפציה כנחלת העבר. הצרה היהודית לבשה סגנון מעודן, לפחות בארצות המערב. לא היתה זו עוד סכנה לגוף אלא פגיעה בנפש והתנכרות חברתית: הוצאת דיבה על המורשת הדתית היהודית והטלת מומים באופיו של היהודי כבן גזע נחות. ואולם, איש לא העלה על דעתו שיתהפכו היוצרות ולא רק שתחזור סכנת הגוף אלא גם תתגשם בפועל, ולא רק ביחידים אלא אף בעדה כולה, ולא רק בידי פורעים מוסתים אלא בידי שלטונות המדינה. רק לאט לאט, תחת לחץ האירועים, החלה המציאות החדשה להיתפס בתודעה. בפתיחת הישיבה הראשונה של נציגות יהודי גרמניה, בספטמבר 1933, הושמעה האמירה: 'תולדות יהודי גרמניה הגיעו לקצן', ומייחסים זאת לרב ליאו בק...

סביר להניח שהרב ליאו בק לא ניבא בדבריו את השמדתם הפיסית של יהודי גרמניה ויהודי אירופה כולה, אלא ראה בגזירות הנאציות שבר עמוק בקיום היהודי. תורת הגזע, שהנאצים ראו בה את היסוד המניע בהיסטוריה האנושית, דירגה את האנושות כולה לפי קטגוריות של בעלי זכויות יתר ושל עמים נחותים. האידיאולוגיה הנאצית הגזענית הוציאה את היהודים מלכתחילה ממבנה העולם החדש שהיא ביקשה לייסד, עם גזעים שונים, כולל אלה שנחשבו בעיניו לנחותים, היה היטלר מוכן להגיע להסכמים ולכרות בריתות. אך על היהודים כולם חל גזר דין מוות.

בשנות המלחמה עצמה היה לסיווג הגזעי תוקף מרכזי בארצות שהיו תחת הכיבוש הנאצי, ופולנים ורוסים נרדפו באכזריות ונפגעו קשות בשל היותם בני הגזע הסלאבי הנחות. גם הצוענים נרצחו מטעמים גזעיים. אך "הפתרון הסופי" חל רק על היהודים.

*378*

בראיון בעיתון פולני אמר הכומר סטניסלב מושיאל, ש"אותו אדם עצמו יכול להיות מלאך מגן לאחדים ותליין לאחרים". ולהדגמת דבריו סיפר:

הדבר התרחש אולי בשנת 1942. הייתי אז כבן ארבע. על דלת ביתם... נקש מכר יהודי, וביקש עזרה. אמי הכינה לו חבילת מזון כלשהי, ובדיוק אז הופיעו שוטרים פולנים וגרמנים. אבי הספיק לברוח, ונשארנו רק אנחנו - אמא, סבא, שלושה ילדים והיהודי, שלא רצה לברוח. בשל העזרה ליהודים ציוו לירות בנו. כפי שסיפרו לי לאחר מכן, העמידו את כולנו בשורה לפני הבית. ואז - וזאת אני זוכר - מונע בידי אינסטינקט של ילד, קפצתי ואחזתי ברגלי הגרמני, שהיה המפקד. הוא התרגש ושלח את החיילים שלו לחפש יהודים אחרים אצל השכנים, ואמר שהשאיר ילד בגיל דומה בגרמניה... יותר מכך: מאז אותו יום כל שנה, עד סוף המלחמה, היה מביא לקראת החגים סוכריות צבעוניות, שאז היו בעיני דבר בלתי רגיל. ואת היהודי, שרצינו לעזור לו, קשרו לסוס, גררו דרך הכפר והמיתו.

(בספר תמונה: אתר ההנצחה לקהילת איישישוק בליטא, המוזיאון לזכר השואה בוושינגטון, ארצות הברית)

בניית המוזיאון החלה ב-1989 והסתיימה ב-1992. המוזיאון הוקם בתוקף החלטת הקונגרס האמריקני מ-1980 לחזור ולאשר את מחויבותה היסודית של האומה האמריקנית לזכויותיהם של כל בני אנוש. תצוגת הקבע מתמקדת בששת מיליוני היהודים שנרצחו בשואה, ומספרת גם את סיפורם של הצוענים, הפולנים, שבויי המלחמה הסובייטים, ההומוסקסואלים, בעלי המום, עדי יהוה וקורבנות אחרים של רדיפות הנאצים.

(בספר תמונה: אנדרטה לזכר קורבנות השואה שהוקמה בסן פרנציסקו, 1984)

*379*

4. השתקפות השואה בתודעת היהודים ובתודעת אומות העולם

הזמן שעבר לא הסיר את השואה מסדר היום של העם היהודי ושל עמים רבים אחרים. השאלות שמעלה השואה אינן מרפות ואינן הדלות מלהעסיק את החברה היהודית והלא-יהודית.

כיום מצטיירת המחצית הראשונה של המאה העשרים כעידן של מלחמות הרות גורל, משטרים טוטליטריים, שעבוד והרס. לעומת זאת, התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה מצטיירת כשינוי של העולם לטובה, על אף סכסוכים לאומיים ובינלאומיים רבים המתנהלים עדיין וכרוכים לעתים קרובות גם בשפיכות דמים. עימותים אלימים מתמשכים פוקדים בין השאר גם את מדינת ישראל ואת המזרח התיכון.

ניתן לקוות שאנו עדים כיום לחבלי לידה של עתיד טוב יותר. סביב שנת 1990 השתנה לנגד עינינו הסדר העולמי שנקבע לאחר מלחמת העולם השנייה. מדינות הגוש המזרחי, ברית המועצות והמדינות הכפופות לה, קרסו. עמים וקבוצות אתניות רבות בעולם זכו לעצמאות, והם מנסים לבסס את קיומם הכלכלי והתרבותי. ארצות הברית היא כיום המעצמה בעלת ההשפעה הגדולה ביותר בעולם, והיא החליפה במובנים רבים את אירופה האימפריאליסטית, המפולגת לבריתות מדיניות-צבאיות ולגושים עוינים. בעשורים האחרונים חלה התקדמות מואצת במתן זכויות לאומיות וזכויות אדם. התפתחות המדע והטכנולוגיה הטיבה גם היא את רווחת הציבור. הניגודים ההיסטוריים שפיצלו את עמי אירופה המערבית הוסרו במידה רבה, ובמקומם צועדת אירופה לעבר שותפות מדינית וכלכלית חדשנית. דומה שלמרות המכשולים הצפויים בדרך, קיים סיכוי שהדורות הצעירים יהנו מזמנים נוחים יותר, אם כי הדבר תלוי ברצון טוב, בתבונה ובנחישות.

ואולם, על תמונת העתיד המבטיח מאפיל הצל של השואה, הטעון שאלות ותמיהות חסרות מענה. כיצד יכול היה פשע בעל אופי כה נורא וממדים כה גדולים להתרחש באמצע המאה ה-20, בלב אירופה המודרנית? כיצד במדינה מפותחת ובקרב עם שהיה למופת תרבותי ניתן גיבוי גורף למבצע של השמדת עם? כיצד קרה שרשויות מדינה תכננו והוציאו לפועל רצח של עם, שעימו לא היה להן עימות והוא היה חסר אונים מכדי להתגונן? ומעל לכל מעיקה השאלה, מה הפך אנשים לרוצחים ולצופים מן הצד, המבצעים את הפשע או משלימים עם קיומו?

(בספר תמונה: יד זכרון באתר האומשלגפלאץ בגטו ורשה. האתר נחנך באפריל 1988)

(בספר תמונה: האנדרטה לזכר קורבנות הנאצים במחנה ברגן-בלזן בגרמניה)

שאלות אלה הולידו תשובות והסברים רבים. ואולם, חרף כל נסיונותינו, ועל אף התשובות החלקיות, לא ניתן להגיע למענה כולל, או להצביע על דרכים למנוע הישנות של תופעות כאלה בעתיד.

האם השואה היתה מאורע ייחודי, ואם כן במה בא לידי ביטוי ייחודה של השואה?

יש המסתייגים מהגדרת השואה כמאורע ייחודי וחסר תקדים. הם מציינים, שבמרוצת ההיסטוריה אירעו מעשי הרג וטבח רבים, כגון הכחדתם ההמונית של האינדיאנים בתחומי ארצות הברית, והרג הארמנים בידי התורכים במהלך מלחמת העולם הראשונה. לדוגמאות אלה של הרג אוכלוסייה אזרחית חסרת מגן ניתן להוסיף פרעות

*380*

ופוגרומים שפקדו את היהודים. המתנגדים להגדרת הייחודיות מצביעים על כך, שבמהלך מלחמת העולם השנייה רצחו הגרמנים ועוזריהם גם מיליוני בני אדם מעמים אחרים, ובכלל זה שבויי מלחמה סובייטים, צוענים ובני האינטליגנציה הפולנית. רצח חטיבות שלמות של בני אדם (ג'נוסייד) התרחש הן בתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה והן לאחריה, במדינות כגון ברית המועצות, סין, יוגוסלביה ורואנדה.

ההבחנה בשוני ובייחוד של מאורע בחברה האנושית מחייב להשוות אותו עם התרחשויות דומות או מקבילות בעבר. ואכן, הממד ההשוואתי מלמד על כך שקיימים בשואה יסודות רבים שאין אנו מוצאים באירועים אחרים של הרג וטבח.

כתב על כך ההיסטוריון יעקב סלמון:

מימיו לא חזה העולם במסע השמדה דומה לו. זה לא היה התפרצות של קנאות דתית מטורפת, לא גל פוגרומים יזום או מעשה אספסוף מוסת, לא התפרעות חיילים יוצאים מכליהם סבואי נצחון ויין, ואף לא פסיכוזת אימים של מהפכה או של מלחמת אזרחים - הגואים בסערה וחולפים כסערה. עם שלם הוסגר על ידי ממשלה "חוקית" למרצחים, שאורגנו ואומנו על ידי השלטון בציד אדם ובמלאכת ההרג, ובתנאי אחד, אחד בלבד - כי בני העם הזה כולם, כולם ירצחו - גברים, נשים, זקנים וטף, בריאים, חולים ומשותקים - כל אחד, באין לאיש מהנידונים לכליה כל אפשרות להימלט מגורל זה.

יעקב טלמון הצביע בדבריו על המרכיבים העיקריים המייחדים את השואה מרציחות המוניות אחרות. מרכיבים אלה כוללים את ההיבטים הבאים:

(א) ליהודים לא היה עימות כלשהו עם הגרמנים. ההפך הוא הנכון, שכן בקיבוצים היהודיים בגרמניה ומחוצה לה רחשו רבים אהדה למדינה הגרמנית ולתרבותה. במקרים אחרים של רציחות עמים היה סכסוך על רקע לאומי או פוליטי, ושיקולים מעשיים הנחו את מחוללי הטבח. ביחסים בין יהודים לגרמנים, רק התפיסה הגזענית הנאצית והאנטישמיות הקיצונית הן שהנחו את הגרמנים.

(ב) האידיאולוגיה הנציונל-סוציאליסטית והמשטר שעוצב על פיה לא ראו ביהודים עם או דת אלא גזע. רדיפות היהודים ורציחתם לא נעשו משום שהיהודים סיכנו את הגרמנים, אלא בשל האשמות דמיוניות, שהיהודים הם איום על האנושות כולה ובפרט על הגזע הארי.

(ג) המרדף שהתנהל אחר היהודים היה טוטלי. כל צאצא של שלושה דורות של יהודים נידון למוות. במהלך המלחמה פגעו הנאצים גם בלא-יהודים, כגון האינטליגנציה הפולנית, חברי תנועת ההתנגדות וקציני הצבא האדום. אך אלה היו מתנגדים ממשיים או פוטנציאליים של המשטר הנאצי. היהודים נידונו לרצח כולל וחסר אבחנה, ולמחיקה מעל פני האדמה, רק בשל היותם יהודים.

(ד) מבצע הרצח המקיף תוכנן בידי מדינה ובוצע בידי מוסדותיה. הנאצים דבקו בביצוע "הפתרון הסופי" גם כאשר משימת הרצח נגדה את האינטרסים המלחמתיים והכלכליים של הרייך הגרמני.

(בספר תמונה: אנדרטת הקרון ביד ושם)

את הקרון תרמה ממשלת פולין והוא הוצב על גבי מסילה המובילה אל פי תהום.

לכל המקרים של רצח עם (ג'נוסייד) במהלך ההיסטוריה ישנם קווים משותפים: תכנון, אכזריות שלוחת רסן, וכוונה להכחיד קבוצה אתנית או לאומית, גם אם אין כוונה לרצוח את כל המשתייכים לקבוצה שבה מדובר. השואה שייכת מבחינת אופיה למקרי הג'נוסייד, אבל היו בה מאפיינים שלא הופיעו בשום רצח עם הידוע לנו. הפן האידיאולוגי, מעשה הרצח המקיף והמוחלט, והממד הבינלאומי של רצח כל היהודים באשר הם, הופכים את השואה לאירוע חסר תקדים.

האם השואה היתה אסון חד-פעמי, או שמא עלול להתפתח אירוע דומה גם בעתיד? בלי שננסה להתנבא, ניתן להניח שצירוף הנסיבות הנדיר שנתגלה בשואה הוא חריג והאפשרות שיחזור באותה צורה קלוש ביותר.

*381*

מוטב שנראה בשואה אות אזהרה, בלם המחייב אותנו לפעולה, שתמנע תופעה זהה או דומה בעתיד.

5. הנצחה וזכרון

הזכרון האנושי הוא דבר מורכב. אין הוא מוקנה רק בניסיון ישיר או במראה עיניו של הפרס, אלא גם בשמיעה, בקריאה, ועל ידי מסורות המגבשות את התודעה הציבורית המשותפת של כל חברה. אימוץ "זכרון השואה" נתקל בקשיים מיוחדים בשל הרצון להדחיק את הבלתי נתפס והמפחיד.

(בספר תמונה: פנים אוהל יזכור ב"יד ושם" בירושלים)

אוהל יזכור, פרי תכנונו של האדריכל אריה אלחנני, הוא מבנה ישר זווית, קירותיו בנויים בזלת ותקרתו בטון בדמות אוהל. ברצפת הפסיפס האפורה חקוקים שמות 22 מחנות ההשמדה והריכוז הגדולים ביותר. האלמנט המרכזי ביותר באוהל יזכור הוא "אש התמיד", כגביע ברונזה שבור, שתכנן קוסו אלול. מול "אש התמיד" מצוי המרתף ובו אפרם של קורבנות הנאצים, שהובאו לישראל מרוב מחנות ההשמדה. טקסי הזכרון הממלכתיים נערכים ב"אוהל יזכור".

גם ביישוב בארץ ישראל נתקבלו הניצולים בחרדה ולא בלי סימני שאלה. היו מי שראו באסון שפקד אותם את "קללת הגלות", שממנה סירבו להתנער כל עוד היתה השעה כשרה לכך. אחרים טענו, שהיהודים לא ידעו להגן על עצמם, בלי לדעת אם הגנה כזאת היתה אפשרית ולאן היא היתה מובילה. והיו קיצוניים שטענו, כי לניצול לא עמדו המזל והמקריות בלבד, אלא גם התנהגות לקויה ותכונות אופי שליליות. הסיפורים של הניצולים הצטיירו לרוב כמגילת זוועות אחידה ומכבידה, והניצולים, שנפשם יצאה ללב מבין, הסתגרו על פי רוב בתוך עצמם באלם ובתסכול. גם אם הלכי רוח אלה לא היו מפורשים, הרי שהם הפכו בתקופה הראשונה שלאחר המלחמה לחיץ בין הבאים לוותיקים. באווירה זו הובלטה דמותם של המורדים והלוחמים. לפיכך, גם מפעלי ההנצחה והזכרון הראשונים קמו בסימן הלחימה וההתנגדות. הטקסים וציוני הדרך של הלחימה היו למופת ולדגם של הזדהות.

(בספר תמונה: יד זכרון "דכאו")

הוצבה במקום שבו עמד מגרש המסדרים במחנה דכאו בגרמניה. יצירתו של הפסל היוגוסלבי גנדור גליק. העתק הפסל הוצב ביד ושם ב-1979.

(בספר תמונה: עמוד הגבורה, יצירתו של האמן בוקי שוורץ)

הפסל מוצב ביד ושם ומוקדש להנצחת הלוחמים היהודים בתקופת השואה: אנשי המחתרת והפרטיזנים.

*382*

עם הזמן, וככל שהובנה מורכבות השואה ונתברר מצבם של היהודים כולם, ובפרט הילדים והזקנים, בתוך האסון, נוצר הבסיס למפגש מחודש עם הניצולים ועם עברם. העניין המתרחב בשואה ובהתנסות האנושית של מי שהיו בה תרם את חלקו לשינוי ולאיזון בראייה הכוללת של התקופה. מחקר השואה, שהועמק ביד ושם ובאוניברסיטאות בארץ, מילא בכך תפקיד חשוב. בתמונה המחקרית הכוללת של נושא השואה שולבו מקורות יהודיים, המצביעים על הערכות מצב ועל פעילותם של פרטים וציבורים יהודיים בארצות הכיבוש ובגטאות.

עם התגברות המודעות לשואה התרחבו גם מפעלי ההנצחה. במשך השנים הופיעו מאות ספרי "יזכור" של קהילות חרבות לצד ספרי זכרונות של ניצולים. כל אלה מעידים על הצורך לספר ולתעד. נקבעו ימי אזכרה שנתיים, ויום השואה בארץ היה ליום זכרון מעוגן בחוק. הוקמו מוסדות הנצחה: "יד ושם", מוסד ממלכתי מקיף הפועל בקרב העם היהודי כולו בתחומי התיעוד, ההנצחה והחינוך; בית לוחמי הגטאות ע"ש יצחק קצנלסון בצפון הארץ; "מורשת" בקיבוץ יד מרדכי ע"ש מרדכי אנילביץ' בדרום, ו"משואה" במרכז הארץ. מוסדות אלה שוקדים מזה שנים רבות על הנצחת השואה, בין השאר באמצעות פעילות חינוכית והסברתית.

(בספר תמונה: "בקעת הקהילות החרבות" ביד ושם)

הבקעה עוצבה ממבט-על כמפת אירופה. היא בנויה ממבוכי אבן הנושאים שמות של כ-5,000 קהילות יהודיות, שנחרבו, נגדעו או ניזוקו קשות בתקופת השואה.

לזכר השואה נקבעו ימי זכרון, הנושאים אופי ממלכתי, ובארצות רבות הוקמו מוסדות להנצחת השואה. החשובים שבמוסדות אלה הם המוזיאון הלאומי לשואה בוושינגטון, המוזיאונים בלוס-אנג'לס ובניו-יורק, המוסד הממלכתי הפולני שהוקם לקראת סוף המלחמה, וכן מוסדות בפריס ובמלבורן שבאוסטרליה.

מאז שנות השמונים יוצאות קבוצות של נוער מבתי ספר בארץ לביקורים בפולין. במסגרת ביקורים אלה הם מתחקים אחר החיים היהודיים ומבקרים באתרי ההשמדה, שהחריבו קהילות יהודיות שלמות במזרח אירופה ובמערבה. מצעד החיים השנתי, של נוער יהודי מהארץ ומהתפוצות, משלב ביקור בשטח מחנה אושוויץ וימי שהות בארץ של הנוער מהתפוצות.

סוגיה קשה, שגרמה למחלוקת חריפה בארץ ועדיין שנויה במחלוקת, היא שאלת היחסים בין העם היהודי ומדינת ישראל לבין העם הגרמני. בעיצומה של תקופת השואה נכתבו דברים נוקבים על הצורך לעשות חשבון עם הגרמנים בעתיד. הטחת דברים זו היתה ביטוי לזעם האצור כלפי האחראים לשואה בעקבות האובדן הנורא. עם זאת, יש לזכור שהדור הצעיר בגרמניה אינו נושא באשמה של מבצעי הרצח. דוד בן-גוריון טבע את המושג "גרמניה האחרת", וחתם עימה על הסכם ה"שילומים", שסייע לא במעט בשנותיה הראשונות של המדינה. האם עובדות אלה מתירות שכחה? האם ביטול האשם האישי מכפר על האחריות ההיסטורית? השינויים שחלו בגרמניה אינם מרשים לגרוע מהאמת ואינם מתירים להשכיח את ההיסטוריה. זכרון השואה ולימוד קורותיה טומנים בחובם גם שאיפה לעתיד סוב יותר, ללא עוול וללא הרג.

(בספר תמונה: "יד לילד" בתקופת השואה, אנדרטה, יד ושם)

האנדרטה נבנתה להנצחתם של כמיליון וחצי הילדים היהודים שנספו בתקופת השואה. מעל הכניסה לאנדרטה שורות אבנים קטומות, המבטאות את כריתתם של החיים הצעירים. הכניסה לאנדרטה בנויה כמעין מבוך חצוב בסלע, המוליך את המבקר להיכל זרוע נקודות אור; ברקע נשמע קול הקריין, המקריא שמות של ילדים, מקום מגוריהם וגילם בשעה שנרצחו. האנדרטה תוכננה בידי האדריכל משה ספדיה

*383*

(בספר תמונות של ספרי לימוד בנושא השואה הופיעו במדינות שונות ברחבי העולם)

הפעילות העיונית הענפה ומפעלי הזכרון אינם משקפים באורח מלא את המשקל הרב שנודע לשואה בתודעתו של האדם בימינו, במאורע בולט ומרכזי במאה העשרים. לכך יש להוסיף את חיבוריהם של קורבנות השואה וניצוליה, כגון יומנה של אנה פרנק וספריהם של פרימו לוי ואלי ויזל. אף אומנים, סופרים, במאים ומחזאים החלו לעסוק בנושא השואה ובהשלכותיו. השואה הפכה לנושא מרכזי, הנלמד ונחקר באוניברסיטאות ברחבי העולם, והוא מקצוע חובה במערכת החינוך העל-יסודית בארץ ובארצות רבות.

העיסוק בנושא השואה גבר כפי הנראה בשל תהיותיהם של בני הדורות שגדלו וחונכו בשנים שלאחריה: "הזהו אדם"? הספק והאתגר הגלומים בכותרת זו לספרו של פרימו לוי מעלים סימני שאלה נוקבים: האם התרבות האנושית, הפועלת ברוח הסולידריות האנושית ותחת כללי התנהגות מבוקרים, היא רק ציפוי דק, שמאחוריו רוחשים דחפים וכוחות בלתי רציונליים? האם בתקופות מבחן קריטיות עלולים דחפים וכוחות אלה לפרוץ ולהביא לגילויים של רשעות תהומית ורצח? ייתכן שהעיסוק האוניברסלי בשואה נובע מן הרצון להבין את החבוי באדם ומן החרדות ביחס לדמותו ולשורשי קיומו. לימוד התקופה, תוך בחינת התנהגותו של האדם במהלכה, נעשים מתוך כוונה, שממעמקי השאול של תקופת השואה ניתן יהיה להפיק אזהרות וכיווני מוסר יציבים יותר לעתיד.

(בספר תמונה: משלחת נוער יהודית בשערי אושוויץ בעת מצעד החיים, המתקיים מדי שנה בשנה ביום השואה, בהשתתפות בני נוער מישראל ומהתפוצות)

שאלה

מהו המסר שמנסה להעביר אופן אזכרה זה?

*384*

שמות ומושגים

*384*

אומשלגפלאץ: מגרש בגבול גטו ורשה שאליו הגיעה שלוחה של מסילת רכבת. מקום הריכוז והשילוח של מגורשי גטו ורשה למחנות הריכוז וההשמדה. האזור נחסם בגדרות. קרונות רכבת חתומים הובילו את יהודי הגטו, 5,000 יהודים בכל רכבת, למחנות המוות, רובם לטרבלינקה.

אונרר"א: ראשי תיבות, באנגלית, של "סוכנות הסעד והשיקום של האומות המאוחדות", שהוקמה בוושינגטון בנובמבר 1943. מוסד לסיוע לפליטים ולאזרחים של בעלות הברית. סייע בטיפול במיליוני העקורים ובהחזרתם למולדתם. עם הקמתם של מחנות העקורים נטל הארגון על עצמו את הטיפול בהם.

אותנסיה: המתת חסד. שם הצופן הנאצי של התוכנית לרצוח את היסודות "הא-סוציאליים" בחברה הגרמנית, היינו מפגרים, נכים וחולי נפש. שיטת הרצח שהונהגה במוסדות האותנסיה היתה הרעלה בגז. המבצע שהחל עם פרוץ המלחמה הופסק רשמית בספטמבר 1941, אך המשיך למעשה עד תום המלחמה. ההערכה היא שכ-100,000 בני אדם נרצחו במסגרת האותנסיה.

איגוד צבאי יהודי: ארגון לוחם שהוקם בגטו ורשה בסתיו 1942 על ידי אנשי בית"ר ורוויזיוניסטים, תחת פיקודו של פאבל פרנקל. אף כי בינו לבין "הארגון היהודי הלוחם" בגטו היו חילוקי דעות, נוצר ביניהם שיתוף פעולה בעת המרד בגטו. חלק מאנשיו שרד אולם מפקדיו נהרגו במהלך המרד.

אייכמן, אדולף (1906-1962): ראש המדור של הגסטאפו שהופקד על ביצוע "הפתרון הסופי של שאלת היהודים". ב-1938 ניהל את ההגירה הכפויה של יהודי וינה. ב-1939 התמנה למנהל המחלקה היהודית בגסטאפו. אייכמן היה אחראי על הגירושים לניסקו, השתתף בהכנות לוועידת ואנזה ונטל בה חלק כמומחה לנושא הגירושים. באמצעות נציגיו, ניהל אייכמן את שילוח היהודים מארצות שונות באירופה למחנות ההשמדה. בהונגריה עמד אישית בראש המבצע שבמסגרתו גורשו לאושוויץ כחצי מיליון יהודי הונגריה. בתום המלחמה נמלט לארגנטינה בסיוע הוותיקן. במאי 1960 נלכד אייכמן בידי סוכני המוסד והובא לישראל. בשנים 1961-1962 נערך משפטו בירושלים. בתום המשפט הוצא להורג.

איינזצגרופן: "עוצבות מבצע" ממונעות, שהורכבו מאנשי המשטרה הגרמנית, ה-ס"ד (שירות הביטחון של ה-ס"ס) וכוחות עזר מקומיים. האיינזצגרופן פעלו בשטחים שכבשו הגרמנים. ארבע "עוצבות מבצע" נלוו לצבא שפלש לשטחי ברית המועצות ביוני 1941, והופקדו בעיקר על רצח היהודים בשטחים אלה, על פי הנחיות המשרד הראשי לביטחון הרייך. שיטת הרצח היתר. בבורות ירי המוניים ובמשאיות גז.

אנשלוס: סיפוח אוסטריה לרייך השלישי ב-13 במרס 1938. רבים מתושבי אוסטריה קיבלו את הטיפוח בהתלהבות רבה. בעקבות הטיפוח הונהג משטר נאצי במדינה, והיהודים הפכו לקורבן של רדיפות והגירה כפויה.

אקציה: ריכוז היהודים לקראת גירושם ורציחתם. אקציות נערכו לפני רציחת היהודים בגאיות ההריגה ולפני שילוחם למחנות ההשמדה. האקציות בוצעו בידי ה-ס"ס ועוזריהם ונוהלו באלימות.

הארגון היהודי הלוחם (אי"ל): ארגון לוחם שהוקם בגטו ורשה ב-28 ביולי 1942. הארגון הוקם בידי תנועות הנוער החלוציות בתקופת הגירוש הגדול מהגטו. לאחר הגירוש הורחבו שורות אי"ל והצטרפו אליו פעילים מזרמים מחתרתיים אחרים. שליחי הארגון פעלו להעתקת רעיון ההתנגדות המזוינת לגטאות נוספים בפולין הכבושה, וקשרו קשרים בצד הארי לצורכי הדרכה והשגת נשק. אי"ל עמד בראש המרד בגטו ורשה, ובמהלך המרד נלחמו יחידות של לוחמי הארגון בכוח הגרמני הגדול במשך כחודש. רוב הלוחמים נספו במהלך הלחימה, ובהם מפקד הארגון, מרדכי אנילביץ'.

בוכנוולד: מחנה ריכוז בגרמניה; הוקם ביולי 1937. עד סוף מרס 1945 עברו בו ובמחנות המשנה שלו (כ-130 מחנות) כ-240,000 אסירים מכ-30 ארצות. 43,000 מהם נרצחו או מתו כתוצאה מן התנאים הקשים ששררו במחנה. לאחר פוגרום "ליל הבדולח" נשלחו לבוכנוולד כ-10,000 יהודים.

בלז'ץ: מחנה השמדה בדרום-מזרח פולין, ממחנות מבצע ריינהרד. המחנה החל לפעול במרס 1942. בבלז'ץ נרצחו כ-600,000 בני אדם, רובם יהודים, וכן אלפי צוענים. בדצמבר 1942 פסקה פעולת ההשמדה במחנה, ועד אביב 1943 עסקו הגרמנים בשרפת גופות הנרצחים ובטשטוש עקבות הרצח במקום.

*385*

בליצקריג ("מלחמת בזק"): שיטת ניהול מלחמה שמטרתה לזכות בניצחון מוחלט ומהיר. במלחמת העולם השנייה יושמה טקטיקה זו לראשונה בהתקפת הגרמנים על פולין ב-1939, וחזרה על עצמה בקרבות לכיבוש מערב אירופה.

בריגדה יהודית (חטיבה יהודית לוחמת): החטיבה היהודית הלוחמת, החי"ל, הוקמה בספטמבר 1944 כחטיבה בצבא הבריטי. בחודשים מרס-מאי לחמה בחזיתות איטליה, יוגוסלביה ואוסטריה. חייליה הגישו סיוע לשארית הפליטה אחרי המלחמה וארגנו את תחנות "הבריחה" בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה. הבריגדה פורקה ב-1946.

בריחה: הכינוי שניתן ליציאה ההמונית של שרידי היהודים ממזרח אירופה, ובעיקר מפולין, החל בשנת 1944, לכיוון גרמניה וארצות מערב אירופה. שם הם שהו במחנות העקורים. חלקם הגדול עלה ארצה (למשל במעפילים), והיתר היגרו ליעדים שונים.

ג'וינט: קיצור של "ועד החלוקה המאוחד היהודי האמריקני" - מוסד לסיוע חומרי ליהודים במצוקה, שנוסד בארצות הברית ב-1914, ופעל רבות למען יהודי מזרח אירופה במהלך מלחמת העולם הראשונה ולאחריה. לאחר עליית היטלר לשלטון סייע הג'וינט רבות ליהודי גרמניה. במלחמת העולם השנייה פעל לעזרת יהודי פולין וליטא עד הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה. גם לאחר מכן נשלחו כספי הג'וינט לריכוזים יהודיים בארצות שונות ולריכוזי פליטים.

גירוש קפריסין: באוגוסט 1946 החליטה ממשלת בריטניה שהעולים "הבלתי לגליים" שהגיעו לארץ ישראל יגורשו לקפריסין ויושמו במחנות מעצר, כדי לשים קץ לעלייה הבלתי לגלית. הגירוש לא הרתיע את העולים ולא השיג את מטרתו. תקופת הגירוש לקפריסין נמשכה עד 10 בפברואר 1949. יותר מ-50,000 איש שהו במחנות בקפריסין, עד לחיסולם לאחר קום המדינה.

גנרל-גוברנאמן (ג"ג): "ממשל כללי". שמה של יחידת המינהל שהקימו שלטונות הכיבוש הגרמניים ב-26 באוקטובר 1939 בחלקי פולין הכבושים שלא סופחו לרייך. הגנרל-גוברנאמן היה מחולק לארבעה מחוזות: ורשה, קרקוב, ראדום ולובלין, וכל מחוז חולק לנפות. לבירתו נקבעה העיר קרקוב. לאחר פלישת הגרמנים לשטחי ברית המועצות נוסף לו מחוז חמישי - לבוב. בראשו עמד "המושל הכללי" - הנס פרנק.

גסטאפו: "המשטרה החשאית של המדינה". מכשיר לטרור פוליטי נגד אויבי המשטר הנאצי. ב-1934 הוקם בו "מדור יהודי". ב-1939 מוזג הגסטאפו כחלק ממשטרת הביטחון עם ה-ס"ד והוקם "המשרד הראשי לביטחון הרייך". הגסטאפו פעל בגרמניה ובכל שטחי הכיבוש הגרמני, ועסק בלכידת יהודים ובגירושם במהלך ביצוע "הפתרון הסופי".

הסכם ההעברה ("הטרנספר"): הסכם שנחתם באוגוסט 1933 בין רשויות הכלכלה בגרמניה ובין "ההתאחדות הציונית בגרמניה" ובנק אנגלו-פלשתינה. ההסכם אפשר העברת הון של יהודים מגרמניה לארץ ישראל בידי עולים או משקיעים, בצורת סחורות, וכך סייע להגירה מגרמניה.

הסכם ריבנטרופ-מולוטוב: הסכם אי התקפה וחוזה כלכלי שנחתם ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית. להסכם נוסף נספח סודי, הדן בחלוקת אזורי ההשפעה במזרח אירופה. בעקבות ההסכם חולקה פולין בין שתי המדינות. ההסכם נשמר פחות משנתיים, עד הפרתו בידי הגרמנים עם פלישתם לברית המועצות ביוני 1941.

ועידת אוויאן: ועידה בינלאומית לענייני פליטים, שהתכנסה ביוזמה אמריקנית ביולי 1938 באוויאן שבצרפת. הוועידה הוכיחה אוזלת יד מוחלטת בפתרון בעיית הפליטים היהודים, ואף מדינה לא גילתה נכונות לעשות למען הפליטים היהודים באירופה.

ועידת ברמודה: ועידה בריטית-אמריקנית שהתכנסה ב-19-30 באפריל 1943 באי ברמודה כדי לדון בשאלת הפליטים. מטרתה היתה למעשה לנטרל מחאה ציבורית בעקבות המידע על הרצח השיטתי של יהודי אירופה. לוועידה לא היה כל הישג שניתן להצביע עליו.

ועידת ואנזה: ועידה שהתכנסה ב-20 בינואר 1942 בווילה בוואנזה שבברלין כדי לתאם את הוצאת "הפתרון הסופי" לפועל. הוועידה התכנסה ביוזמתו של היידריך וזומנו אליה ראשי הפקידות הבכירה במשרדי הממשלה. בוועידה דובר על 11 מיליון יהודים באירופה שיש להחיל עליהם את "הפתרון הסופי". חלק גדול מהוועידה הוקדש לעיון בשאלת גורלם של יהודים הנשואים ל"ארים" וגורל צאצאיהם.

זבונשין: עיר בפולין על גבול גרמניה. בנובמבר 1938 הוקם בה מחנה ליהודים בעלי אזרחות פולנית שגורשו מגרמניה. הגירוש בוצע בתגובה לצו של ממשלת פולין בדבר ביטול אזרחותם של פולנים השוהים מחוץ למולדתם למעלה מחמש שנים. בין המגורשים לזבונשין היתה משפחת גרינשפן מהנובר. כנקמה ירה בנם, הרשל גרינשפן, בדיפלומט גרמני בפריס. ההתנקשות שימשה עילה לפוגרום "ליל הבדולח".

זונדרקומנדו: "יחידה מיוחדת" בגרמנית. יחידות אלה, בעיקר של ה-ס"ס, נועדו למשימות מיוחדות בתחום "הפתרון הסופי": רצח יהודים

*386*

וטשטוש הרצח ההמוני. השם זונדרקומנדו ניתן גם לקבוצות העבודה היהודיות במחנות ההשמדה, שעסקו בהעברת גופות הנרצחים למשרפות או לקברי ההמונים. קבוצת זונדרקומנדו ארגנה התקוממות בבירקנאו באוקטובר 1944.

חוקי נירנברג: סדרת חוקי גזע שפורסמו ב-15 בספטמבר 1935 והיו נקודת ציון במדיניות החקיקה האנטי יהודית בגרמניה. שני החוקים המרכזיים היו "חוק אזרחות הרייך" ו"החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני", שביטלו את אזרחותם של יהודים בתור בני גזע זר ואסרו קיום יחסי מין בין יהודים ללא יהודים או העסקתן של עוזרות בית גרמניות בבתים יהודיים. החוקים נועדו להביא לידי הפרדה חוקית וחברתית בין יהודים לגרמנים בגרמניה.

חלמנו: מחנה השמדה, 70 קילומטר ממערב ללודז'. המחנה הראשון לרצח המוני של יהודים בגז, והאתר הראשון, מחוץ לשטחי הכיבוש בברית המועצות, לרצח המונים במסגרת "הפתרון הסופי". הוא נועד להשמדת יהודי גטו לודז' וחבל הוורטגאו. בחלמנו הופעלו שלוש משאיות גז. ב-7 בדצמבר 1941 התחילה ההשמדה בחלמנו. במחנה נרצחו כ-320,000 איש, מתוכם כ-98 אחוזים יהודים.

טרבלינקה: אחד משלושת מחנות ההשמדה שהופעלו במסגרת מבצע ריינהרד. ביולי 1942, עם תחילת השילוחים מוורשה, הוחל ברצח היהודים במחנה. מבנה המחנה מקביל למחנות בלז'ץ וסוביבור, ואף טכניקת הרצח דומה - הרעלה בחד תחמוצת הפחמן. לטרבלינקה הובאו יהודים מוורשה וממחוזות אחרים בפולין, וכן בסלובקיה, מטרזינשטט ומתרקיה, וכן כ-2,000 צוענים. באוגוסט 1943 פרץ בה מרד וזמן קצר לאחר מכן הרסו הגרמנים את המחנה. כ-900,000 יהודים נרצחו בטרבלינקה.

טרזינשטט: עיר מבצר בצפון מערב צ'כוסלובקיה. במלחמת העולם השנייה שימש המקום כגטו-מחנה. לטרז'נשטט גורשו כ-140,000 יהודים, בעיקר מבוהמיה וממורביה וכן מאירופה המרכזית והמערבית. מחנה טרזינשטט שימש לשלוש מטרות: מקום איסוף של יהודים, מחנה מעבר למחנות השמדה, וכלי בידי התעמולה הנאצית, שנועד להסוות את השמדת יהודי אירופה על ידי הצגת המחנה כ"יישוב יהודי לדוגמה".

טרנסניסטריה: חבל ארץ בין הנהר בוג לנהר דנייסטר (אוקראינה כיום), שמסר היטלר לרומניה בתמורה על השתתפותה במלחמה נגד ברית המועצות. בשטח זה רוכזו יהודי בסרביה, בוקובינה וצפון מולדביה, שהשלטונות הרומניים גירשום בהנחיה גרמנית ובפקודתו של אנטונסקו שליט רומניה. הגירושים החלו בספטמבר 1941 ונמשכו, בהפסקות, עד סתיו 1942, בין 150,000 ל-185,000 יהודים גורשו לטרנסניסטריה. רבים מהם מתו במהלך הגירוש האלים והנותרים רוכזו בגטאות ובמחנות וחויבו בעבודת כפייה. במרס 1944 החל שחרור טרנסניסטריה בידי הצבא הסובייטי. כ-90,000 מהמגורשים נספו.

יודנראט: "מועצות יהודיות", שקמו בפקודת הגרמנים בקהילות יהודיות בשטחי הכיבוש באירופה. היודנראטים בגנרל-גוברנאמן הוקמו בהוראת ראש משטרת הביטחון ריינהרד היידריך, בסוף ספטמבר 1939, ועל פי צו שפרסם הנם פרנק, מושל הגנרל-גוברנאמן, בשלהי 1939. בכמה מקרים היה לגוף זה שם אחר: אלטסטנראט (מועצת הזקנים) או יודסה-ראט. לרוב היה תחום סמכותו של היודנראט רק יישוב אחד, אך היו יודנראטים אזוריים ואף ארציים. הגרמנים השתמשו ביודנראט להעברת פקודותיהם לציבור היהודי, והיודנראט, מצדו, ניסה לייצג את הצד היהודי בפני הגרמנים. בדילמה הקשה ביותר נתקל היודנראט נוכח דרישת הגרמנים לספק מכסות יהודים לקראת גירושם למחנות ההשמדה.

לוי, פרימו (1919-1987): סופר איטלקי יהודי, כימאי במקצועו. נתפס בדצמבר 1943 כפרטיזן והודה בחקירתו שהוא יהודי. נכלא במחנה מעבר ובפברואר 1944 נשלח לאושוויץ. עשרה חודשים היה אסיר באושוויץ ופרק זמן זה הטביע חותם בל יימחה על עולמו הנפשי. הוא שוחרר בידי הצבא הסובייטי ב-27 בינואר 1945. ב-1947 חיבר את ספרו הראשון על ימיו במחנה, הזהו אדם. ספריו תורגמו ללשונות רבות. באפריל 1987 שלח יד בנפשו.

"ליל הבדולח": כינוי לפוגרום שהתחולל ברחבי גרמניה ואוסטריה בליל ה-9-10 בנובמבר 1938. הפוגרום הוצג כתגובה על רצח המזכיר השלישי בשגרירות גרמניה בפריס, ארנסט פום ראט, בידי הרשל גרינשפן, שהוריו גורשו לזבונשין. במהלך הפוגרום הוצתו או נהרסו כליל כ-1,000 בתי כנסת ברחבי הרייך, נשרפו ונשדדו מעל 800 חנויות, ומאות מקומות מגורים נהרסו או ניזוקו. הזכוכיות השבורות של בתי הכנסת ושל החנויות היהודיות הקנו לפוגרום את שמו. 91 יהודים נרצחו בפוגרום וכ-30,000 נעצרו ושולחו למחנות ריכוז רק בשל היותם יהודים. עם תום הפוגרום הוטל על היהודים קנס שרירותי בסך מיליארד מארק והם נתבעו לשקם בעצמם את רכושם שניזוק.

מבצע ברברוסה: שם הצופן הגרמני לפלישה לברית המועצות ב-22 ביוני 1941. עם הפלישה לברית המועצות החלה גם ההשמדה ההמונית של היהודים באזורים שכבשו הכוחות הגרמניים.

*387*

מבצע ריינהרד: שם הצופן למבצע ההכחדה של יהודי הגנרל-גוברנאמן בפולין הכבושה במסגרת "הפתרון הסופי". במסגרתו הוקמו שלושה מחנות השמדה: בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה. המחנות הוקמו ליד מסילות ברזל, באזורים מבודדים ובקרבת גבול פולין המזרחי. המבצע התנהל בין מרס 1942 לנובמבר 1943, ונרצחו בו יותר משני מיליון מיהודי הגנרל-גוברנאמן.

מוזלמן: כינוי נפוץ בקרב אסירי מחנות הריכוז לאסיר שעל סף המוות מחמת רעב, תשישות והשלמה עם גורלו. סימני ההיכר של המוזלמן: ללא בשר על גופו, עור מתוח על עצמותיו, מבט בוהה וחסר הבעה, וחוסר יכולת לעמוד ביציבות. לרוב נרתעו האסירים האחרים ממגע עם המוזלמנים, וסיכוייהם לשרוד היו אפסיים.

מחנות עקורים: מחנות שהקימו בעלות הברית על אדמת גרמניה, אוסטריה ואיטליה. תחילה לא הכירו שלטונות הכיבוש בייחודה של בעיית העקורים היהודים, אך בהמשך הוקמו מחנות נפרדים לעקורים היהודים. הללו נוהלו בידי צוותים של אונרר"א, הג'וינט ושאר ארגוני הסעד היהודיים. החיים במחנות העקורים היו מלאי פעילות וחיוניות חרף הנסיבות המגבילות.

מיין קאמפף ("מאבקי"): שם הספר שכתב היטלר בשנת 1942, בשעה שישב בכלא בעקבות ניסיון ההפיכה. בספר משרטט היטלר את עיקרי השקפת עולמו. מקום נכבד יוחד לתפיסת עולמו האנטישמית הגזענית ולהצבת "הבעיה היהודית" כמוקד מרכזי של יעדיו הפוליטיים.

מישלינגה: צאצאים של נישואי תערובת. בני תערובת מדרגה ראשונה או יהודים למחצה נחשבו מי שהיו להם שני סבים יהודים, לא השתייכו לדת היהודית וב-15 בספטמבר 1935 לא היו נשואים ליהודי. בני תערובת מדרגה שנייה או יהודים לרביע היו בעלי תנאים דומים שהיה להם סב יהודי אחד. הנאצים ביקשו להשוות את מעמדם של המישלינגה מדרגה ראשונה לזה של היהודים ולקלוט את המישלינגה מהדרגה השנייה באומה הגרמנית.

מנגלה, יוזף (1911 - ?): רופא וקצין ס"ס, שהתפרסם בכינויו "מלאך המוות של אושוויץ". מיוני 1940 שירת בחיל הרפואה של הוואפן ס"ס. במאי 1943 החל לשרת במחנה ההשמדה אושוויץ ושירת בו עד לפינויו. מנגלה עסק בניסויים רפואיים לכאורה, וכן ערך סלקציות בין היהודים שהובאו למחנה. בתחום הניסויים התרכז בעיקר בתאומים ובגמדים והשתמש בהם כבשפני מעבדה. לאחר פינוי אושוויץ הועבר למחנה הריכוז מאוטהאוזן. עם שחרור מאוטהאוזן נעלמו עקבותיו.

ממשל וישי: משטר פרו נאצי שפעל בחלק הדרומי של צרפת, לאחר נפילתה ביוני 1940, ובראשו עמד המרשל פטן. משטר וישי היה אחראי להלכה על כל שטח המדינה. באוקטובר 1940 יזם חוק אנטי יהודי שענה לשם "תקנון היהודים". משטר וישי פעל לאריזציה של הרכוש היהודי ובמהלך הגירושים אף שיתף פעולה עם הגרמנים, תחילה בגירוש היהודים הזרים ולאחר מכן בגירוש אזרחים צרפתים.

משפטי נירנברג: משפטים שערכו בעלות הברית בבית דין צבאי בנירנברג בין השנים 1946-1948 ובהם נשפטו כ-3,000 פושעי מלחמה נאצים. המשפט המרכזי נוהל נגד 22 מראשי השלטון הנאצי.

ניסקו (מאגר לובלין): תוכנית נאצית לפתרון טריטוריאלי של "בעיית היהודים" על ידי גירושם מהרייך השלישי לאזור לובלין. כמה אלפי יהודים גורשו לניסקו, אך התוכנית בוטלה עקב קשיים טכניים והתנגדות הממשל האזרחי בפולין לכניסתם של אלפי יהודים נוספים לשטח הגנרל-גוברנאמן.

הנציגות הארצית של יהודי גרמניה: נציגות כוללת, שהוקמה בספטמבר 1933 ביוזמת כמה קהילות במערב גרמניה וקהילת ברלין, כדי להתמודד עם הבעיות הקיומיות החמורות של יהודי גרמניה תחת המשטר הנאצי. הארגון פעל בכל תחומי החיים הפנימיים של יהודי גרמניה וייצגם כלפי השלטונות וכלפי הארגונים היהודיים שמחוץ לגרמניה. לנציגות לא היה מעמד חוקי מוכר, אך היא זכתה להכרה למעשה מצד השלטון. ב-1939, בעקבות שינויים במבנה הארגוני והחוקי, הוסב שמה ל"התאחדות הארצית של היהודים בגרמניה".

ס"א: פלוגות סער. ה-ס"א היה מעורב בניסיון ההפיכה במינכן ב-9 בנובמבר 1923. בעקבות זאת הוצא אל מחוץ לחוק. קיומו הותר מחדש ב-1924, והיטלר השתמש בו כגוף פוליטי הכפוף לו. ה-ס"א היה מעורב בקרבות רחוב ובטרור, אך נזהר שלא לפגוע בגלוי בחוקת ויימאר. לאחר עליית הנאצים לשלטון התגלע מתח בין ה-ס"א להנהגת המפלגה, וב-30 ביוני 1934 נטבחו מנהיגיו ורבים מחבריו, וה-ס"ס הפך מאז לגוף המרכזי ברייך השלישי.

ס"ד: שירות הביטחון של ה-ס"ס. ה-ס"ד היה שירות המודיעין של המפלגה הנאצית וזרוע מרכזית בביצוע "הפתרון הסופי". ב-1931 הקים הימלר גרעין של שירות מודיעין והציב בראשו את ריינהרד היידריך. כעבור שנה הפך גוף זה לשירות הביטחון של ה-ס"ס. תפקידו המרכזי של ה-ס"ד הוגדר כאיתור אויבי המפלגה ומעקב אחריהם. בשנת 1935 החלה "המחלקה היהודית" ב-ס"ד בגיבוש מדיניות ודרכי פעולה, מתוך תפיסה שהיהודים הם אויבי המדינה והמשטר מעצם טבעם.

*388*

סוביבור: מחנה השמדה שהוקם במסגרת מבצע ריינהרד סמוך לכפר סוביבור, בחלקו המזרחי של מחוז לובלין בפולין. פעולות ההשמדה במחנה החלו במאי 1942. בכל תקופת פעולתו נרצחו בו כ-250,000 יהודים. כמה ניסיונות בריחה מן המחנה הצליחו. ב-14 באוקטובר 1943 פרץ בסוביבור מרד ובמהלכו נהרגו 11 אנשי ס"ס ואוקראינים אחדים. כ-300 אסירים נמלטו, אך רובם נהרגו במהלך המרדף. לאחר המרד פורק המחנה ובמקומו הוקמה חווה חקלאית.

סלקציה: תהליך מיונם של האסירים היהודים עם הגיעם למחנות ההשמדה והריכוז (אושוויץ-בירקנאו ומיידנק). רוב המגיעים נשלחו מיד לתאי הגזים, ומעטים נבחרו לעבוד במחנה עד כלות כוחותיהם.

ס"ס: יחידת משמר. ה-ס"ס היתה בראשיתה יחידת שומרי ראשו של היטלר, ולימים יחידת המשמר ה"טהורה ביותר מבחינה גזעית" ומכשיר הטרור העיקרי של הרייך השלישי. בראש מנגנון ה-ס"ס עמד היינריך הימלר. הארגון פעל על פי האידיאולוגיה הגזענית: המתגייסים אליו היו חייבים להוכיח שהם "טהורי גזע" משנת 1700, והחברות בארגון הותנתה בחזות "ארית". ב-30 ביוני 1934 השתתף ה-ס"ס בחיסול ה-ס"א, ולאחר מכן השתלט על המשטרה הפוליטית ועל מחנות הריכוז.

עונג שבת: שם צופן לארכיון המחתרתי שייסד והפעיל ההיסטוריון ד"ר עמנואל רינגלבלום בוורשה בתקופת הכיבוש והגטו (נקרא גם "ארכיון רינגלבלום"). רינגלבלום הקים את הארכיון בראשית המלחמה. הארכיון שקד על איסוף שיטתי של עדויות על הנעשה בגטו ורשה ובפולין הכבושה. בעיצומה של האקציה הגדולה בגטו, באוגוסט 1942, הוטמנו מסמכי הארכיון מתחת לפני האדמה. בחודשים ינואר ואפריל 1943 הוטמנו מסמכים נוספים. הארכיון נחתם במכלי מתכת ובכדי חלב והוטמן במקומות שונים בשטח הגטו. שניים מבין שלושת חלקי הארכיון התגלו שנים ספורות לאחר המלחמה. הם שמורים במכון היהודי להיסטוריה בוורשה.

עלייה ב' (ההעפלה): הכינוי שניתן לעלייה הבלתי לגלית לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. בשלוש שנותיה האחרונות של העלייה הבלתי לגלית, 1945-1948, עלו בנתיבותיה יותר מ-83,000 בני אדם ב-64 ספינות ואוניות. מרכזי ההעפלה התארגנו בכל אירופה: בצרפת, באיטליה, ביוגוסלביה, ביוון ועוד.

פונאר: אתר השמדת המונים ליד וילנה. הקורבנות נורו על שפת בורות, שהפכו לקברים המוניים. בפונאר נרצחו רבבות מיהודי וילנה והסביבה, וכן שבויי מלחמה סובייטים ואזרחים ממתנגדי הנאצים. לפי הערכות שונות, נרצחו בפונאר 70,000 עד 100,000 נפש, רובם המכריע יהודים. בספטמבר 1943 החלו הגרמנים לפתוח את הבורות ולשרוף את גוויות הנרצחים, כדי למחוק את עקבות הפשע.

הפרוטוקולים של זקני ציון: חיבור אנטישמי מזויף, שנכתב ברוסיה בשלהי המאה ה-19. החיבור כתוב בצורת דינים וחשבונות של דיונים חשאיים, שניהלו כביכול מנהיגי היהדות הבינלאומית על תוכניתם להשתלט על העולם. הפרוטוקולים תורגמו כמעט לכל השפות והנאצים עשו בהם שימוש רב בתעמולתם.

פרנק, אנה (1929-1945): נערה יהודייה ממוצא גרמני שהסתתרה עם משפחתה במחבוא בהולנד. בעת שהותה במחבוא ניהלה יומן, וזה נתגלה והועבר לידי אביה לאחר המלחמה. יומנה הפך לסמלם של הילדים היהודים שנכחדו בשואה. אנה פרנק נספתה במחנה ברגן-בלזן ערב שחרורו בידי הבריטים.

צוענים (בני רום): הצוענים היו בין הקבוצות שנרדפו בידי המשטר הנאצי כאלמנט א-סוציאלי. הנאצים הבחינו בין צוענים בעלי דם טהור לבין צוענים בעלי דם מעורב, ובין צוענים יושבי קבע לצוענים נוודים. בדרך כלל כלאו הנאצים את הצוענים בשטחים הכבושים באירופה ומשם שלחום לגרמניה או לפולין, כדי לנצלם לעבודה או כדי לרוצחם.

צעדות המוות: מונח שהשתרש בקרב אסירי מחנות הריכוז הנאציים לציון הובלת שיירות של אסירים, תחת משמר כבד, למרחקים גדולים ובתנאים בלתי אנושיים, אגב התעללות באסירים והריגתם בהמוניהם בידי השומרים המלווים. צעדות המוות ידועות בעיקר מתקופת פינוי מחנות הריכוז בשלב הסופי של המלחמה, אף שהתופעה היתה שכיחה למדי כל שנות המלחמה. פינוי המחנות וצעדות המוות נמשכו עד יומו האחרון של הרייך השלישי. לפי המשוער, נרצחו או מתו בצעדות המוות, מקיץ 1944 עד סוף המלחמה, כרבע מיליון אסירים, ביניהם אסירים יהודים רבים.

קאפו: הכינוי של ראשי יחידות עבודה במחנות, שמינה ה-ס"ס. לעתים מתייחסת המילה למשתפי פעולה בכלל או לאסירים בעלי תפקידים אחרים, אך הכימי נועד למעשה לממונים על יחידות העבודה. הנאצים ייעדו לקאפו תפקיד במנגנון המשמעת והטרור של המחנה. בפועל היו ביניהם אנשים שמילאו נאמנה את התפקיד שייעדו להם הנאצים, ואחרים שפעלו במתינות ככל האפשר.

קבוצת העבודה: קבוצה מחתרתית למחצה של יהודים בסלובקיה, שמטרתה היתה להציל יהודים ולהפיץ מידע על גורלם של היהודים ששולחו לפולין. פעולתם הידועה ביותר היתה המשא ומתן שניהלו עם דיטר ויסליצני, נציגו של אייכמן בסלובקיה, תחילה על הפסקת

*389*

הגירושים מסלובקיה, ובהמשך על הצלת יהודי אירופה כולה. כמו כן הקימה קבוצת העבודה מחנות עבודה בסלובקיה כדי למנוע את גירושם של היהודים, שיהפכו מועילים לחברה הסלובקית. הקבוצה אף סיפחה את הבריחה ("הטיול") מסלובקיה להונגריה, שבה עדיין חיו אז היהודים בביטחון יחסי. הקבוצה מילאה תפקיד חשוב בהנחת יסודות להתנגדות חמושה מצד יהודי סלובקיה.

רפטריאציה: השיבה הביתה של מקצת יהודי פולין שברחו עם פרוץ המלחמה לשטחי ברית המועצות. הרפטריאציה התנהלה על פי הסכם שנחתם בין פולין לברית המועצות, ואפשר את חזרתם לפולין של יהודים ופולנים בעלי אזרחות פולנית. על פי הערכות, הגיעו לשטחי פולין עד סוף 1946 כ-250,000 פליטים. גם לאחר שנת 1946 המשיכו להגיע פליטים, אם כי במספרים קטנים יותר.

שארית הפליטה: אחרי המלחמה יוחד השם "שארית הפליטה" לניצולים ולפליטים היהודים, שסירבו לחדש את חייהם באירופה ובעיקר באירופה המזרחית נגועת האנטישמיות. הם התקבצו ברובם במחנות העקורים, התארגנו כגוף לאומי בעל מטרה ותודעה פוליטית, ודרשו להגר מאירופה ובעיקר לעלות לארץ ישראל.

תוכנית אירופה: תוכנית שגובשה בידי אנשי "קבוצת העבודה" בסלובקיה במטרה להציל את יהודי אירופה תמורת תשלום כופר לגרמנים. בקיץ 1942 שילמה הקבוצה סכום של 40,000-50,000 דולר לדיטר ויסליצני בעד הפסקת השילוחים מסלובקיה. השילוחים הופסקו באופן זמני, אם כי אין כל ודאות שהיה קשר בין הכופר לבין ההפוגה בשילוחים. בעקבות מה שנתפס בעיני "קבוצת העבודה" כהצלחה, החליטו חבריה לנסות ליישם תוכנית דומה עבור כלל יהודי אירופה. המשא ומתן החל בסתיו 1942 ונמשך עד שוויסליצני שם לו קץ באוגוסט 1943. עד היום לא ברור אם השלטונות הגרמניים היו מוכנים לשקול שינוי כלשהו במדיניות היהודית תמורת כסף.

תוכנית מדגסקר: בקיץ 1940 הועלתה התוכנית ל"פתרון בעיית היהודים" באמצעות גירושם לאי מדגסקר, בחופה המזרחי של אפריקה. הניצחון בקרב על צרפת ב-1940 וכשלון תוכנית מאגר לובלין (ניסקו) העלו את התוכנית על סדר היום הנאצי. כשלון גרמניה בקרב על בריטניה בספטמבר 1940 הביא לגניזתה של התוכנית.

סוף הספר