עלי ספרות

לכיתה ח'

מירה לוינגר, ברכה אביקסיס

מודן הוצאה לאור

ישראל, 1998

עמודי דפוס 9-241

העתיקה: לין לוגאסי

הספריה המרכזית לעיוורים

נתניה ישראל  2016

העתקה או העברה של העותק המותאם בניגוד להוראות חוק התאמת יצירות, ביצועים ושידורים לאנשים עם מוגבלות התשע"ד - 2014, מהווה הפרה של זכות יוצרים.

(על גב הספר כתוב:)

עלי ספרות - לכיתה ח'

המקראה מותאמת לתוכנית הלימודים החדשה בממ''ד שהתקבלה בתשנ"א ומכילה את כל היצירות שבתוכנית זו. "עלי ספרות" שמה את הדגש על הוראה רב ממדית.

במקראה זו תמצאו מבנה ייחודי:

- מערך דידקטי המיועד לתלמידים ולמורים.

- יצירות מהאמנות הישראלית והעולמית.

- עיצוב גרפי יפהפה.

המערך הדידקטי מורכב משאלות על היצירות ובצידן:

- הבהרת מושגים.

- הגדרת אמצעים ספרותיים.

- מאמרי ביקורת.

- מובאות ממקורות יהודיים.

הוראה רב ממדית זו חושפת את התלמיד לכיווני חשיבה רבים ומעמיקה את ההבנה והדיון בכיתה.

העובדה שהשאלות המנחות וקטעי ההעשרה מצויים בספר עשוייה לעזור לתלמיד בלימוד עצמי.

המדריך למורה, שמלווה את "עלי ספרות", מפרט את הרציונל למקראה, דרכי העבודה, והוא כולל הערות והארות למורה ותשובות אפשריות לחלק מהשאלות.

מירה לוינגר וברכה אביקסיס מחברות המקראה הן מתלמידותיו של פרופ' דוב לנדאו, המפקח הארצי על הוראת הספרות ומרצה באוניברסיטת בר-אילן, והן מיישמות ב"עלי ספרות" את שיטתו.

תוכן העניינים

(התוכן ערוך כך: שם הפרק ועמוד דפוס)

מפתח המונחים הספרותיים - 4

מקורות - 4

שירת ימי הביניים ופיוט - 7

הקדמה - 8

כל כוכבי בוקר / ריה"ל - 9

יריעות שלמה / ריה"ל - 10

הידעו הדמעות / ריה"ל - 11

קול קורא ממעמקים / ריה"ל - 12

על אהבתך אשתה גביעי / ריה"ל - 13

עת שרי רצון / יהודה שמואל אבן עבאס - 18

במוצאי מנוחה קידמונך תחילה / אלמוני - 22

אזכרה אלוהים / אמתי - 25

יגדל אלוהים חי / דניאל בן - יהודה דיין - 29

שירי קוממיות ושירי ירושלים - 31

מגש הכסף / נתן אלתרמן - 32

אדמת ביריה / נתן אלתרמן - 35

מעל הר הצופים / יהודה קרני - 36

אור וירושלים / יוסף שריג - 36

יום אחד לאחר שתיגאל העיר העתיקה... / יצחק שליו - 37

ראי את ירושלים עירי / יעקב יעקב - 38

השואה - 41

מכל העמים / נתן אלתרמן - 43

במשפט / אשר רייך - 46

ילדים יהודים / שלמה טנאי - 48

ביקור / רחל פרחי - 50

האם / דויד זריצקי - 50

החלום והיום / פרק יז, רחל הולנדר - 56

שירת הארץ - 65

אל ארצי / רחל - 66

איקליפטוס / רחל - 68

ואולי לא היו הדברים... / רחל - 68

כנרת / רחל - 71

על חוף ים כנרת / אלישבע - 72

שבת / רחל - 74

ציפורי מסע / לאה גולדברג - 78

החוח / לאה גולדברג - 79

חוח / זרובבל גלעד - 81

הזית / זרובבל גלעד - 82

סוף הקיץ / חיה ורד - 84

זרזירים במעופם / חיה ורד - 84

תמונת נוף / משה טבנקין - 85

הוי ארצי! מולדתי! / שאול טשרניחובסקי - 86

ארץ ישראל / ע' הלל - 86

פואמות - 87

המגרפה / שמעון מלצר - 88

אשירה לרש"י / שמעון מלצר - 91

בלדות - 95

בעין דור / שאול טשרניחובסקי - 96

על הרי גלבוע / שאול טשרניחובסקי - 98

בת הרב / שאול טשרניחובסקי - 99

בר הרב ואמה / שאול טשרניחובסקי - 100

שירה מתורגמת - 101

למה כבתה המנורה? / רבינדראנת טאגור - 102

הוורד הלבן והאדון / לי - טי - פי - 104

הסיפור הקצר - 105

איש התוכחה / דבורה בארון - 106

תרמית / דבורה בארון - 109

שורשים / יהודה בורלא - 111

באר לחי / אשר ברש - 117

אנשי עלייה שנייה / נתן אלתרמן - 123

קליפת תפוח הזהב / ש"י עגנון (הסיפור עצמו חסר) - 126

הקשוחים והרכים / יגאל לב - 128

אופק / בנימין תפוז - 130

דובובקה / אריכא יוסף - 132

מספרות העמים - 145

החזרה למוטב / או הנרי - 146

מקץ עשרים שנה / או הנרי - 153

אוסף בולים / קארל צ'אפק - 156

המשורר / קארל צ'אפק - 162

הפמוט / אנטון צ'כוב - 165

על חודו של תער / תאופיק אל חכים - 169

עץ התפוח / קתרין מנספילד - 172

התספורת / ויליאם סארויאן - 174

ברנש מסוכן מאוד / דיימון ראניון - 180

מצע של שושנים / אד ולס - 184

בארבה ניקוס / הארי מארק פטראקיס - 186

כל הצרות שבעולם / איסק אסימוב - 189

הידיד הנאמן / אוסקר ויילד - 198

החייט שלי / סטפן ליקוק - 201

סיפורים קצרצרים - 205

קטע פתיחה מתוך: "מתנה מהחברה" / ארט בוכוואלד - 206

בנים שובבים / גרשון שופמן - 207

אל תאמין בעצמך! / גרשון שופמן - 208

מדרשים - 211

אלכסנדר מוקדון / מתוך ספר האגדה לביאליק ורבניצקי - 212

הדן חברו לכף זכות / מתוך ספר האגדה לביאליק ורבניצקי - 214

ר' טרפון / מתוך ספר האגדה לביאליק ורבניצקי - 215

אלפא יוחנן / מתוך ספר האגדה לביאליק ורבניצקי - 215

סיפורי עם - 217

מעשה החנווני שנענה בתפילתו בעצירת גשמים / הבעש"ט - 218

מעשה בשעונים שהעלו חלודה / הבעש"ט - 219

שאול ואיבן - מרטין בובר - 220

האיכר שעל שפת הנחל / מרטין בובר - 222

הצדיק הכפרי / שלום אש - 224

תיקון נשמה / אשר ברש - 228

מערכונים - 231

אינקוגניטו / אפרים קישון - 232

דרוש חולה / אפרים קישון - 235

תוכן כרך ראשון

(התוכן ערוך כך: שם הפרק  עמוד דפוס עמוד ברייל)

*9*

כל כוכבי בוקר / רבי יהודה

*9*

כל כוכבי בוקר לך ישירו / כי זהריהם ממך יזהירו

ובני אלוהים עומדים על משמרות / ליל ויום שם נאדר יאדירו

וקהל קדושים קיבלו מהם וכל / שחר לשחר ביתך יעירו.

1. בני אלוהים - המלאכים.

2. שם נאדר - הכוונה לקב"ה; יאדירו את שמו.

3. קהל קדושים - בני ישראל

4. יעירו - ישכימו (בני ישראל ישכימו כל בוקר להתפלל לאל.)

הפיוט "כל כוכבי בוקר" הוא רשות לתפילת "ברכו את המבורך".

פיוט זה הוא בן שלושה בתים, ובולט בהם המצלול.

בית

יחידת טור שירי המהווה שלמות רתמית ורעיונית (טור - שורה).

בשירת ספרד הבית מכיל שתי צלעות:

הצלע הראשונה נקראת דלת; הצלע השנייה נקראת סוגר.

1. מצא את קישוטי הלשון, היוצרים את המצלול בשיר.

שים לב! אנו מבחינים בין שני סוגי חריזה:

חריזה פנימית

חרוז הבא בתוך הטורים ובין הדלת והסוגר.

נמת ונרדמת וחרד קמת / מה החלום הזה אשר חלמת?

דלת, סוגר

לעיתים החרוז הפנימי מופיע בין הדלת לסוגר בלבד.

ציון, הלא תשאלי לשלום אסיריך / דורשי שלומך והם ית עדריך

דלת, סוגר

*10*

2. בדוק את תפארת הפתיחה בשירנו מבחינת התוכן ומבחינת המצלול.

חרוז מבריח

בשירת ימי הביניים ובפיוט הרבו להשתמש בחרוז מבריח. הכוונה לחרוז אחיד, המלכד את בתי השיר כבריח, כמנעול.

תפארת הפתיחה

קישוט לשוני האופייני לימי הביניים.

תפארת הפתיחה מתייחסת לבית הראשון בשיר.

שומה על בית זה להיות בולט ומרשים - הן מבחינת הסגנון, הן מבחינת המצלול.

תפארת הפתיחה מביעה את רעיון השיר. כל צלע בה היא שלמות אחת, כלומר הרעיון מובע בדלת בשלמותו, והסוגר מקביל לדלת או מפרש אותה. אין בסוגר רעיון חדש.

משוררי ספרד השתדלו שתפארת הפתיחה תהיה מושלמת, כלומר שתהיה תקבולת בין הדלת לסוגר וכן שיחול שוויון בתוכן, בחריזה הפנימית ובמשקל. הבית האחרון בשיר נקרא "תפארת החתימה", וגם עליו להרשים את הקורא.

3. א. עמוד על ההדרגה בשיר.

(מי הם אלה המודים לקב"ה?)

ב. ציין מהו הקשר בין הפסוק בתהלים לשירנו.

ברכו ה' מלאכיו גברי כוח עשי דברי לשמע בקול דברו; ברכו ה' כל - צבאיו משתיו עשי רצונו: ברכו ה' וכל - מעשיו בכל - מקומות ממשלתו ברכי נפשי את ה':

(תהילים קג, כ - כב)

יריעות שלמה / ר' יהודה הלוי

*10*

יריעות שלמה, איך בתוך אהלי קדר / שניתם, ולא תיאר עליכם ולא הדר

המונים אשר שכנו לפנים בתוכנו / חרבות עזבונו ופרץ בלי נגדר

והלכו כלי קדש בגולה והיו חול / ואיך תשאלו הדר לשושן בתוך דרדר

דחויי שכניהם, דרושי אדוניהם, / לכולם בשם יקרא ואיש לא יהי נעדר

הדרם כראשונה ישובב באחרונה / ויאיר כאור שבעה מאורם אשר קדר.

- יריעות שלמה - כינוי לבית המקדש.

- אהלי קדר - כינוי לארצות ערב.

- שניתם - השתניתם.

- המונים - המוני בית ישראל.

- חרבות עזבונו - עקב החורבן והגלות נשאר המקדש חרב ועזוב.

- ופרץ בלי נגדר - המקדש נשאר פרוץ, ואין מי שיגדור גדר, שיתקן.

- לשושן בתוך דרדר - אין הדר לשושנה - לכנסת ישראל בין אומות העולם. על - פי הדימוי של כנסת ישראל לשושנה בין החוחים.

- דחויי שכניהם - הם בני ישראל שהגויים דוחים אותם.

- דרושי אדוניהם - אך האל דורש אותם, רוצה אותם.

- כאור שבעה - כאור גדול, אור שבעת הימים.

*11*

שים לב: השיר הוא דו-שיח בין המשורר לידיעות שלמה, שהן כינוי למקדש.

בית 1: הפנייה של המשורר ליריעות.

בית 2-3: תשובת היריעות.

בית 4-5: דברי המשורר.

1. פיוט זה נקרא מאורה.

כיצד הוא מתקשר לברכת "יוצר המאורות"?

2. א. מצא את קישוטי השיר האפייניים לשירת ימי הביניים בשיר זה.

ב. האם תוכל לקבוע מי כתב את השיר?

אקרוסטיכון

שיר, שהאותיות הראשונות של טוריו או מחרוזותיו מסודרות לפי סדר אותיות האלף-בית, או שהן מצטרפות לשם המחבר.

קישוט אמנותי האפייני לשירת ימי הביניים.

(לקסיקון מונחים ספרותיים / אוכמני, הוצאת ספרית פועלים)

הידעו הדמעות / ר' יהודה הלוי

*11*

הידעו הדמעות מי שפכם / וידעו הלבבות מי הפכם

הפכם בוא מאורם תוך רגבים / ולא ידעו רגבים מה בתוכם

בתוכם שר וגדול תם וישר / ירא האל ואיש נבון וחכם.

מאורם - רבי אברהם.

רגבים - גושי עפר.

זהו שיר משורשר - כל בית - החל בסוד השני - פותח במילה, שקודמו מסתיים בה.

השיר "הידעו הדמעות" הוא שיר קינה. בשיר קינה אין למצוא תיאורי טבע של ממש - אף שבדברי ההספד שגור מוטיב האבל ביקום: המאורות קודרים, הכוכבים חורגים ממסילותם. בשירנו מתואר הנפטר כשמש או ככוכב, אבל אין תיאורי טבע.

בשיר קינה שיבח המשורר את הנפטר והדגיש את הצער על האבדה.

חזרה על מילה, לרוב על מלת שאלה, אפיינית לקינה. למשל: החזרה על המילה איכה - במגילת איכה, או החזרה על איך נפלו גיבורים - בקינת דויד על יהונתן.

חזרה זו יוצרת קצב מונוטוני האפייני לקינה.

(על-פי: "שירת החול העברית בספרד", דן פגיס, הוצאת כתר)

*12*

קול קורא ממעמקים / ר' יהודה הלוי

*12*

קול קורא ממעמקים / נגע עד לב שחקים

ונטפי דמעה מוצקים / ברחובות ובשוקים

קול שועת בת עמי / מארץ מרחקים

קול עונה משמי מעוני / כקול הנשמע בסיני

סלו המסלה לפני / אצא להושיע בני

קול קורא במדבר / פנו דרך אדוני

קול מבין שני כרוביו / ומבין דהרות מרכביו

ומבין חצובי להביו / הנושאים את כלי קרביו

קול אדני משלם/ גמול לאויביו

קול מחלים פניו במנחה / ונסו יגון ואנחה

אין צעקה ואין צוחה / כי אם בשלום והנחה

קול ששון / וקול שמחה.

נגע - הגיע.

מוצקים - נשפכים.

מעוני - השמים.

דהרות - המחנות הדוהרים.

חצובי להביו - קול ה' חוצב להבות אש.

מחלים פניו - בני ישראל המתפללים לאל.

והנחה - ומנוחה.

1. פיוט זה הוא שיר סטרופי.

עקוב אחר ה"קולות" בפיוט.

מיהו הקול הקורא בכל מחרוזת?

מהו תוכן קריאתו? (שים לב להבדל בתוכן הקריאה בין מחרוזת ראשונה למחרוזת אחרונה.)

שיר סטרופי

שיר המכיל מחרוזות של טורי השיר.

לכל מחרוזת חרוז אחיד בסופי הטורים.

חרוז זה משתנה ממחרוזת למחרוזת.

2. בחטיבה הראשונה של השיר בולטת מאוד האליטראציה של העיצור ק'. טמן אותה.

קול ה-ק' חוזר שמונה פעמים בבית זה, והצליל מבטא את הצעקה ואת הנאקה.

אליטראציה

תופעה לשונית-מצלולית בשיר, עיצור או הברה החוזרים פעמים אחדות.

האליטראציה יוצרת קשרים של צליל בין חלקי המשפט ועל - ידי כך מדגישה את המלים המרכזיות בשיר.

*13*

על אהבתך אשתה גביעי / ר' יהודה הלוי

*13*

על אהבתך אשתה גביעי

שלום לך שלום יום השביעי

ששת ימי מעשה לך כעבדים

אם אעביד בהם אשבע נדודים

כלם בעיני הם ימים אחדים

מאהבתי בך יום שעשועי

אצא ביום ראשון לעשות מלאכה

לערך ליום שבת המערכה

כי האלהים שם שם הברכה

אתה לבד חלקי מכל יגיעי

מאור ליום קדשי מאור קדושי

שמש וכוכבים קנאו לשמשי

מה לי ליום שני או שלישי

יסתיר מאורותיו יום הרביעי

אשמע מבשר טוב מיום חמישי

כי מחרת יהיה נופש לנפשי

בוקר לעבדותי ערב לחפשי

קרוא אלי שולחן מלכי ורועי

אמצא ביום שישי נפשי שמחה

כי קרבה אלי עת המנוחה

אם נע ונד אלך למצוא רוחה

ערב ואשכח כל נודי ונועי

מה נעמה לי עת בין השמשות

לראות פני שבת פנים חדשות

בואו בתפוחים הרבו אשישות

זה יום מנוחי זה דודי ורעי.

- על אהבתך אשתה גביעי - הכוונה לכוס של ברכה, שבה מקדשים את השבת ובה מראים את אהבתנו לאל.

- כי האלהים שם שם הברכה מאור ליום קדשי - "ויברך אלוקים את יום השביעי..." ברכו באור פניו של אדם. לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת כמו שהוא בשבת. (בראשית רבה י"א)

- אשישות - כוסות של יין.

1. השיר פותח בפנייה של המשורר ליום השביעי.

מה אתה למד מדרך ניסוח זו על יחסו של המשורר לשבת?

פנייה

הפנייה היא מילה, המציינת את העצם שאליו המדבר פונה.

אנו מבדילים בין שני סוגים של פנייה:

א. פנייה מהותית, כגון הפנייה לה' בבקשה לגאולה או לעזרה, כמו "אבינו מלכנו, חננו ועננו".

ב. פנייה מדומה שהיא תכסיס ספרותי, תרגיל שבסגנון.

זו פנייה ספרותית הפונה לנמען, שבלשון רגילה אין פונים אליו, אלא מספרים עליו.

למשל, בשיר של רחל: "לא שרתי לך, ארצי", הפנייה היא אל הארץ.

הפנייה מחיה את השיר ומשווה לו גוון דרמתי. הדובר פונה אל הנמען בלשון נובח, בדיבור ישיר. צורת ניסוח זו יוצרת קרבה וזיקה בין הדובר לנמען.

(על-פי: "תורת השיר בפיוט הספרדי", אפרים חזן, עמ' 125, הוצאת מאגנס)

שים לב: בבית הראשון אנו מוצאים:

א. דימוי - "ששת ימי מעשה - לך כעבדים"

"רבי חנינא היה מתעטף ועומד בערב שבת בין השמשות ואומר: בואו ונלכה לקראת שבת המלכה"

(על-פי: "ספר האגדה", שבת, קיט, עמ' א')

*14*

ב. קונוטאציה מקראית -

"כולם בעיני תם ימים אחדים".

"ויעבוד יעקב ברזל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחרים באהבתו אותה

(בראשית כט, כ)

2. שני אמצעים ספרותיים אלו - הדימוי והקונוטאציה המקראית - מדגישים היטב את הקשר של הדובר לשבת. כיצד?

3. גם החריזה בשיר תורמת להבלסת יחסו של המשורר לשבת. כיצד?

החריזה היא תבנית צלילית החוזרת על עצמה.

תחילתו של החרוז מקול חיצוני, והוא מתחבר אל השיר ונעשה בעל משמעות ונדבק בו ונכנס בשיר לפני ולפנים ופועל בו מעין פעולה של מוטיב ומשתתף עם השיר ומביע ומכריז ומודיע על עיקר כוונת השיר ועל מגמתו.

ועל כן צריכים החרוזים עיון לעצמם: מה עניינם? ומה תרומתם לשיר?

חריזה באמצעות כינויי הקניין בולסת בשירת ספרד. משורר' ספרד ראו את החרוז של כינו" הקניין, שמשמעות בו וכוח ביטוי בו ועשו אותו שותף לשיר, שתהא משמעותו מזוגה במשמעות השיר.

כמו בדוגמה שלפנינו: ציון, הלא תשאלי לשלום אסי ריך / דורשי שלומך והם יתר עד ריך (ריה"ל)

הדובר בשיר פונה לציון, שהיא מרכז עולמו. בבחירת החרוז של כינוי הקניין שלך, מדגיש המשורר, שהכול שלך והכול למענך, ציון - המרכז והכול פונים אליך.

(מתוך: "לשוננו", כתב עת לחקר הלשון העברית, כרך 33, תשכ"ט, אהרן מירסקי)

4. בשאר בתי השיר המשורר מתאר כיצד עוברים עליו שאר ימות השבוע.

מהו אופיים של ימים אלו לפי השיר?

היעזר במובאה שלפניך:

אשר למן שלקטו ישראל במדבר, נאמר:

והיה ביום השישי והכינו את אשר - יביאו והיה משנה על אשר - ילקטו יום ויום

(שמות טז, ה)

כלומר, ביום שישי ילקטו כמות כפולה שתספיק גם לשבת. מכאן למדו חז"ל: "חול מכין לשבת".

5. השיר מתאר את הניגוד בין מצבו והרגשתו של הדובר בששת ימי השבוע לבין מצבו והרגשתו בשבת.

ערוך השוואה זו על-פי הטבלה:

בששת ימי המעשה, בשבת

"אצא ביום ראשון לעשות מלאכה", עת המונחה

--, --

*15*

6. השיר כולו מתאר את אהבת הדובר למצוות השבת. אהבה זו "בונה" את האדם. כיצד? הסבר!

היעזר במובאות הבאות:

א. אמר רבי שמעון בן-לקיש: נשמה יתרה נותן הקב"ה באדם בערב שבת, למוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר: "שבת ונפש" כיוון ששבת - והגיע מוצאי שבת - וי! אבדה נפש.

(מתוך: "ספר האגדה", ביצה,טז)

)

ב. "...השיר שלנו מתאר את יחסו האישי של ריה"ל לשבת, אין הוא מדגיש את ערכה ההיסטורי, אין הוא מתייחס להלכות הקשורות בשבת, אך אהבת השבת המתוארת בשיר נובעת מערכה הדתי, כי אין לקרוא לשבת עונג אם אנו מקיימים את מצוותיה רק כעול המוטל על צווארנו בלי געגועים ואהבה אליה".

(מתוך המאמר: "הפילוסוף המשורר", יצחק היינמן, כתב עת "כנסת", תש"ה)

ג. התורה כוללת דרכים שונות בעבודת ה' כמו היראה, האהבה והשמחה, ובידך להתקרב לאלוקיך בכל אחת מדרכים אלו. אין כניעתך בימי התענית מביאתך לקרבה רבה יותר לאלוקים משמחתך בשבתות ובמועדים, תנאי הוא שתיעשה המצווה בלב שלם. וכמו שהתפילה והתחנונים דורשים מחשבה וכוונת הלב, כן גם השמחה. שמחת מצווה נובעת מאהבת המצווה אותה, והוא הבורא יתברך. ואם תרגיש, כאילו אתה מוזמן אל המלך בהיכלו, לסעוד מטוב שולחנו, ואם תגדל שמחתך עד שהיא תלבש צורת ניגון וריקוד, דע, כי הריקוד והניגון הם עבודה לאלוקים ודבקות בו".

(מתוך: "הכוזרי", מאמר 11 סעיף 50, בעריכת הרב מרדכי עירי)

*16*

העשרה

אנו מבחינים בין שני סוגים של שירים: שירי אזור ושירים מעין אזור.

שירנו הוא שיר מעין אזור. כדי להכיר סוג זה של שירים נסביר תחילה מהו שיר אזור.

שירי אזור הם סוג מיוחד של שירים בעלי כללים של מבנה, של חריזה ושל משקל, שירים אלה נקלטו בפיוס מן השירה הערבית.

המילה אזור היא תרגום של המונח הערבי מושח, שפירושו חגור, חגורה משובצת אבנים יקרות.

שיר האזור אינו עשוי גוש אחד; הוא מחולק לסטרופות.

הסטרופה מחולקת, מצד אופי החריזה, לשני חלקים:

חלקה הראשון הוא גוף המחרוזת, ובו המשורר מעמיד חרוז, העשוי להתחלף ממחרוזת למחרוזת (גוף המחרוזת נקרא גם "ענף").

החלק השני של הסטרופה הוא האזור, ובו המשורר מעמיד חרוז, אשר נשאר קבוע בכל אזורי השיר.

שיר האזור יכול להתחיל בגוף המחרוזת או באזור, ואז האזור נקרא "מדריך".

מבנה שיר האזור:

-- (מדריך)

-- (גוף מחרוזת / ענף)

-- (איזור)

שיר מעין אזור

מצויים בידינו פיוסים הקרובים בתבניתם לשירי אזור. הם נקראים "מעין שירי אזור", כי אינם מקיימים את כל חוקי שיר האזור.

גם בשיר מעין אזור יש לעתים מדריך, החרוזים מתחלפים ממחרוזת למחרוזת, אבל בטור האחרון של הסטרופה מופיע חרוז קבוע.

מבנה מעין שיר אזור:

-- (מדריך)

-- גוף מחרוזת / ענף

-- (טור מעין אזור)

*17*

מבחינת המשקל שירי אזור שקולים במשקל הכמותי - יתד ותנועה, ומעין שירי אזור שקולים במשקל ההברות (את השוואים הנעים ואת החטפים אין מונים במניין ההברות: הם מצטרפים להברה שאחריהם).

7. לפניך שתי סטרופות מתון שיר מעין אזור ידוע, המושר בזמירות שבת, ונכתב גם הוא על-יד' ריה"ל.

א. מצא את סימני השיר מעין אזור על-פי מה שלמדת.

ב. השווה שיר זה לשיר "על אהבתך" מבחינת התוכן.

מהי תרומתה של השבת לאדם על-פי שני השירים? עמוד גם על ההבדל שביו שני השירים.

יום שבתון אין לשכוח

זכרו כריח הניחוח

יונה, מצאה בו מנוח

ושם ינוחו יגיעי כוח

היום נכבד לבני אמונים

זהירים לשמרו אבות ובנים

חקוק בשני לוחות אבנים

מרוב אונים ואמיץ כוח

- יונה - כנסת ישראל.

- בו - ביום השבת.

- בני אמונים - בני ישראל הנאמנים לאל.

- שני לוחות אבנים - עשרת הדיברות.

- מרוב אונים ואמיץ כוח - על-ידי האל הגיבור והחזק.

8 לסיום הדיון בשירת ריה"ל קרא את המובאה שלפניך.

א. האם השירים שלמדת משקפים את העמדה המוצגת במובאה?

ב. האם, לדעתך, דבריו של עזרא פליישר משמעותיים לימינו?

"ריה"ל עומד לפני אלוקיו גאה וזקוף. הוא תופס את הבורא במלוא גדולתו, ומי כאדם דתי יודע כמה הוא קטן לפני אלוקיו.

אבל ריה"ל יודע גם זאת, שהוא תפארת מעשי הבורא. שהוא שותף ביצירתו, בשירתו לפלא הגדול שביצירת האל, והוא חש עצמו במערכת מעשי הבורא כמהות, כישות הראויה לעמידה של גאווה...

וזהו הדבר שצריך ללמד מריה"ל: ליצר לעצמנו דתיות בהירה, זקופה קומה, יפה, אופטימית, לא מתנשאת אלא משלימה, הרמונית. דתיות שיודעת את מקומה במערכת הבריאה... דתיות של יופי גדול אל האדם, אל הבריאה".

(מתוך: "משנתו ההגותית של ריה"ל", עזרא פליישר, הוצאת משרד החינוך והתרבות, המחלקה לתרבות תורנית)

*18*

יהודה שמואל אבו-עבאס (המאה השתים-עשרה)

חי במרוקו. היה בן דורם של ר' משה אבן-עזרא ור' יהודה הלוי.

למחבר אירעה טרגדיה אישית: בנו התאסלם בהיותו בן 18, ואולי יש לראות בעובדה זו מניע לכתיבת הפיוס "עת שערי רצון".

עת שערי רצון / יהודה שמואל אבן עבאס

*18*

עת שערי רצון להפתח

יום אהיה כפי לאל שוטח

אנא זכור נא לי ביום הוכח

עוקד והנעקד והמזבח

באחרית נסה בסוף העשרה

הבן אשר נולד לך משרה

אם נפשך בו עד מאד נקשרה

קום העלהו לי לעולה ברה

על הר אשר כבוד לך זורח

אמר לשרה כי חמודך יצחק

גדל ולא למד עבודת שחק

אלך ואורהו אשר לו אל חק

אמרה לכה אדון אבל אל תרחק

ענה יהי לבך באל בוטח

שחר והשכים להלוך בבקר

ושני נעריו ממתי השקר

יום השלישי נגעו אל חקר

וירא דמות כבוד והוד ויקר

עמד והתבונן להימשח

ידעו נעריו כי קראם לאמיר:

אור הראיתם צץ בראש הר המור

ויאמרו לא נחזה רק מהמור

ענה שבו פיה עם משולים לחמור

ואני והנער להשתטח

הלכו שניהם לעשות במלאכה

ויענה יצחק לאביו ככה

אבי ראה אש ועצי מערכה

איה אדני שה אשר כהלכה

האת ביום זה דתך שוכח

ויענה אביו באל חי מחסה

כי הוא אשר יראה לעולה השה

דע כל אשר יחפוץ אלוהים יעשה

נבנה בני היום לפניו כיסא

אז יאמיר זבח והזובח

דפקו רחמים לפתוח

הבן להזבח ואב לזבוח

קווים לאל וברחמיו לבטוח

קווי יי יחליפו כוח

דרשו בנחלת אל להסתפח

הכין עצי עולה באון וחיל

ויעקוד יצחק כעקדו איל

ויהי מאור יומם בעינם ליל

והמון דמעיו נוזלים בחיל

עין במר בוכה ולב שמח

שיחו לאמי כי ששונה פנה

הבן אשר ילדה לתשעים שנה

היה לאש ולמאכלת מנה

אנה אבקש לה מנחם אנה

צר לי לאם תבכה ותתיפח

ממאכלת יהמה מדברי

נא חדדה אבי ואת מאסרי

חזק ועת יקד יקוד בבשרי

קח עמך הנשאר מאפרי

ואמור לשרה זה ליצחק ריח

ויהמו כל מלאכי מרכבה

אופן ושרף שואלים בנדבה

מתחננים לאל בעד שר צבא

אנא תנה פדיום וכופר הבה

אל נא יהי עולם בלי ירח

אמר לאברהם אדון שמים

שובו לשלום מלאכי מחנים

יום זה זכות לבני ירושלים

בו חטא בני ועקב אני סולח

לבריתך שוכן זבול ושבועה

זכרה לעדה סערה ונגועה

ושמע תקיעה תוקעה ותרועה

ואמור לציון בא זמן הישועה

ינון ואליה אני שולח.

*19*

- יום - הוא יום ראש השנה.

- יום הכוח - יום הדין.

- עוקד - אנא זכור את העוקד - אברהם.

- העשרה - ניסיון העקדה הוא הניסיון העשירי שניסה הקב"ה את אברהם.

- ברה - זכה וטהורה.

- שרוק - עבודת שמים.

- אל חק - אלמדנו חוקים שחקק האל.

- אמרה - דברי שרה לאברהם.

- ממתי השקר - נערים שאמונתם אמונת שווא.

- חקר - הגיעו אל המטרה.

- להימשח - אברהם התכונן להעלות את הקרבן.

- להשתטח - להתעלות ולהתגדל.

- דתך שוכח - האם שכחת להביא שה לקרבן?

- כסא - כינוי למזבח.

- זבח והזובח - כמו הנעקד והעוקד.

- להסתפח - להתחבר לעבודת האל.

- עין במר בוכה ולב שמח - רגשות מעורבים בעת העקדה.

- מדברי - דיבורי. (בבית זה נאמרים דברי יצחק לאביו, המבקש שאביו יקשור אותו היטב כדי שלא ינוע מאימת הסכין.)

- שר צבא - כינוי ליצחק. (המלאכים מתחננים למען יצחק.)

- בלי ירח - הכוונה ליצחק. (אברהם נמשל במדרש לחמה, ויצחק - ללבנה.)

- שליש אודים - הכוונה ליצחק, שהוא אחד משלושת המאורות, משלושת האבות.

- מלאכי מחנים - כינוי לאברהם וליצחק.

- יום זה - יום העקדה.

- בני ירושלים - בני ישראל.

- שוכן זבול - הכוונה לאלוקים, הזוכר את הברית בין הבתרים ואת השבועה.

- סערה נגועה - כינוי לישראל בגלותם.

- אני שולח - זמן הגאולה בא והקב"ה שולח את המשיח ינון הוא אחד משמותיו של המשיח. אליה - אליהו הנביא.

פיוט זה נאמר קודם תקיעת שופר בראש השנה והוא לקוח מתוך מחזור לראש השנה, נוסח עדות המזרח. שמו של מחבר הפיוט מופיע באקרוסטיכון.

.1 "עת שערי רצון להיפתח"

היעזר במקורות הנתונים והסבר מהי שעת רצון.

רצון של מי?

ואני תפילתי לך עת רצון אלוקים ברב - חסדך ענני באמת ישעך

(תהילים סט, יד)

"אימתי עת רצון?"

בשעה שהציבור מתפללין.

(ברכות ח, עא)

2. "זכור נא לי ביום הוכח", כלומר ביום הדין.

ראש השנה הוא יום הדין. כיצד המשורר מנסה (בהמשך השיר) להפוך יום זה לשעת רצון?

דבר אל בני - ישראל לאמור בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא - קודש.

(ויקרא כג, כד)

רש"י מפרש: זכרון תרועה - זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות לזכור לכם עקדת יצחק שקרב תחתיו איל.

*20*

3. הבסיס לפיוט זה הוא סיפור המקרא בספר בראשית פרק כב.

המקרא קצר ותמציתי, ואילו הפיוט מאריך, חושף רגשות, ממלא פערים.

א. השווה ביניהם וציין באילו נקודות מרחיב הפיוט את מה שהחסיר המקרא?

היעזר במובאות הבאות:

ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את - אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני: ויאמר קח - נא את-בנך את - יחידך אשר - אהבת את - יצחק ולך-לך אל-ארץ המוריה, והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אומר אליך: וישכם אברהם בבוקר ויחבש את-חמורו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו ויבקע עצי עלה ויקם וילך אל-המקום אשר-אמר-לו האלוהים: ביום השלישי וישא אברהם את-עיניו-וירא את- המקום מרחוק: ויאמר אברהם אל נעריו שבו-לכם פה עם-החמור ואני והנער נלכה, עד-כה ונשתחוה ונשובה אליכם: ויקח אבררם את-עצי העלה וישם על-יצחק בנו ויקח בידו את-האיש ואת-המאכלת וילכו שניהם יחדיו: ויאמר יצחק אל-אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני ויאמר הנה- האש והעצים ואיה השה לעלה: ויאמר אברהם אלוקים יראה-לו השה לעלה בני והלכו שניהם יחדיו: ויבואו אל-המקום אשר אמר-לו האלוקים ויבן שם אברהם את- המזבח ויערוך את-העצים ויעקד את-יצחק בנו וישם אותו על-המזבח ממעל לעצים: וישלח אברהם את-ידו ויקח את-המאכלת לשחט את-בנו: ויקרא אליו מלאך ה מן-השמים ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני: ויאמר אל-תישלח ידך אל-הנער ואל-תעשה לו מאומה כי עתה ידעתי כי-ירא אלוקים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך ממני: וישא אברהם את-עיניו וירא והנה-איל אחר נאחז בסבך בקרניו וילך אברהם ויקח את -האיל ויעלהו לעלה תחת בנו: ויקרא אברהם שם-המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה: ויקרא מלאך ה' אל-אברהם שנית מן-השמים

(בראשית כב, א-טו)

"בתיאור העקדה במקרא אין תיאור מחשבות, אין תיאור רגשות, אין דיבורים ואין שיחות..."

המחשבות והרגשות לא נהגו בקול ואינם נלמדים אלא מתוך השתיקה והדיבורים המקוטעים."

(מתוך: "עיתים בספר בראשית", עמ' 140-137, נחמה ליבוביץ,

הוצאת המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה)

ב. הפיוט מתבסס גם על סיפור אגדה.

קרא את האגדה וציין את הצדדים השווים בין הפיוט לאגדה.

באותה שעה הרהר אברהם בלבו ואמר: מה אעשה? אם אני מודיע לשרה - נשים דעתן קלה; ואם לא אודיעה ואגנבנו, כיון שלא תראה תחנק את-עצמה. מה עשה? אמר לשרה: תקני לנו מאכל ומשתה ונשמח היום. אמרה לו: מה יום מיומים ומה טיבה של שמחה זו? אמר לה: זקנים כמותנו נולד להם בן בזקנותם ולא ישמחו? הלכה ותקנה המאכל. בתוך הסעודה אמר לה: את יודעת, כשהייתי בן שלוש שנים הכרתי את-בוראי ונער זה גדל ולא נחנך, ויש מקום אחד רחוק ממנו מעט ששם מחנכין התינוקות, אוליכנו לשם.

אמרה לו: קחנו לשלום.

"וישכם אברהם בבקר" - ולמה בבקר? אמר: שמא תחזור שרה בדבורה ולא תניחנו, אשכים ואצא עד שהיא ישנה; ועוד, שלא יראו אותנו בני-אדם.

(מתוך: ספר האגדה, עם, ל', על-פי מדרש רבה לספר בראשית)

*21*

4. א. מהו תוכן הבית האחרון? כיצד הוא מתקשר לבית הראשון? (רמז: שים לב גם לשורש זכ"ר.)

ב. תאר את תוכן השיר על-פי התרשים שלפניך (התייחס לזמנים השונים):

בית ראשון: --

גוף השיר: --

בית אחרון: --

ג. הפייסן, בשם המתפללים, אומר: "עת שערי רצון להיפתח

יום אהיה כפי לאל שוטח"

במקום נוסף בשיר מופיעה הבקשה "לפתוח שער". היכן? מי המבקש? ומתי?

5. בבית הכנסת מושר פיוט זה, ובסוף כל בית חוזרים על השורה: "עוקד והנעקד והמזבח".

חזרה זו - במה היא תורמת לשיר? ובמה לקהל?

לסיכום:

פיוט סליחה זה, העוסק בעקדת יצחק, נקרא "עקדה". זיקתה של "העקדה" להווה אמיצה, והיא צמודה להיסטוריה היהודית בכל תקופותיה. בני הדורות, שהובלו לסבח והועלו לגרדום בתקופות שונות של רדיפות וגזרות על יהדותם ועל דתם, ראו בפרשת העקדה שבמקרא ביטוי נאמן לקידוש השם של ימיהם. הם חיברו "עקדות" שלכאורה מספרות בעקדת יצחק, ואולם למעשה מגולמות בהן עקדתם שלהם בידי אומות העולם. עקדת יצחק היתה להם סמל ומופת, והיא יצרה מעין חוליה מקשרת, היוצרת רציפות היסטורית בין הדורות.

ממנה ביקשו להקיש גזרה שווה: "מה זו עלתה לרצון, אף עקדה שלהם תעלה לרצון לפני המקום".

(חתוך: "לקט פיוטים לימים נוראים", ליקט ופירש יהודה רצהבי, הוצאת משרד החינוך והתרבות, אגף החינוך הדתי)

*22*

במוצאי מנוחה קדמנוך תחלה / אלמוני

*22*

במוצאי מנוחה קדמנוך תחלה הט-אזנך ממרום יושב תחלה

לשמע אל הרינה ואל התפלה:

את-ימין עז עוררה לעשות חיל בצדק נעקד, ונשחט תמורו, איל

גנן נא גזעו בזעקם בעוד-ליל: (לשמוע)

דרש נא דורשיך בדרשם פניך הדרש למו משמי מעונך

ולשועת חנונם אל תעלם אזנך: (לשמוע)

זוחלים ורועדים מיום בואך חלים כמבכירה מעברת משאך

טנופם מחה נא וירינו פלאיך: (לשמוע)

יוצר אתה לכל יציר נוצר כוננת מאז תרף לחלצם ממעצר

לחננם חינם מאוצר המנוצר: (לשמוע)

מרום אם עצמו פשעי קהלך נא שגבם מאוצר המוכן בזבולך

עדיף לחון חינם באים אליך: (לשמוע)

פנה-נא אל התלאות ואל לחטאות צדק צועקיך מפליא פלאות

קשב נא רינתם יי אלוהים צבאות: (לשמוע)

רצה עתירתם בעמדם בלילות שעה-נא ברצון כקרבן-כליל ועולות

תראם נסיך עושה גדולות: (לשמוע)

- תמורו - תמורתו.

- גנן נא גזעו - הגן על קיומו.

- למו - להם.

- חנונם - תחינתם.

- חלים כמכבירה - כואבים ווחדים כיולדת בכור.

- מעברת משאך - מכעס גדולתך.

- תרף - תרופה, דהיינו התשובה נבראה קודם בריאת העולם (פסחים נד, א).

- מנוצר - שמור.

- מרום - פנייה אל הקב"ה.

- שגבם - חזקם.

- זבולך - מעון, שמים.

- מפליא פלאות - כינוי לקב"ה.

(בספר עמוד מתון ספר "מכלול" מאת ר' דויד קמחי (רד"ק) (1160-1235) יוסף הצרפתי)

בקהילות הספרדים נהוג לומר סליחות ותחנונים מראש חודש אלול עד יום הכיפורים.

מנהג האשכנזים להשכים לסליחות מיום ראשון בשבוע שקודם לראש השנה או במוצאי שבת אור ליום א'.

1. שלוש השורות הפותחות את הפיוט, שהוא פיוט סליחה, הן מעין הקדמה לפיוט כולו.

א. מי הדובר בהקדמה זו?

ב. הטור השלישי הוא שיבוץ מספר מלכים. מה השיבוץ תורם לשיר?

ופנית אל-תפילת עבדך ואל- תחנתו ה'אלהי לשמע אל-הרנה ואל-התפלה אשר עבדך מתפלל לפניך היום: להיות עינך פתוחות אל-הבית הזה לילה ויום אל- המקום אשר אמרת יהייה שמי שם לשמוע אל-התפלה אשר יתפלל עבדך אל המקום הזה

(מלכים א ח, כח-כט).

*23*

באמירת הסליחות בבית הכנסת הפך שיבוץ זה, "לשמוע אל הרינה ואל התפילה", לפזמון, והקהל אומר אותו בקול בסוף כל בית.

שיבוץ

נטילת פסוק או חלק מפסוק, בעיקר מהמקרא, ולעיתים רחוקות מהתלמוד או מהתפילה, ושילובו בתוך היצירה.

אמצעי זה משמש להעשרת הטקסט ולעיבוי משמעותו.

פזמון

טור או טורים אחדים החוזרים אחר כל בית.

בשל קיצורו של הפזמון ופשטותו, הוא נקלט בקלות באזני הציבור, אשר חוזר עליו אחרי החזן.

(לקסיקון מונחים ספרותיים / אוכמני, הוצאת ספרית פועלים)

2. המשך הפיוט, הבנוי על אקרוסטיכון, הוא פירוס לבקשה שבבית א'.

א. מהו האקרוסטיכון בשיר? באיזה סור קיימת חריגה?

ב. העתק את מלות הבקשה והתחינה. איזו אווירה הן יוצרות בשיר? (היעזר בסוג הפיוט.)

אווירה - 1. מעטה האוויר העוטף את כדור הארץ.

אטמוספרה.

2. מצב - רוח, סביבה, הרגשה כללית.

אווירה חגיגית, אווירה קודרת.

(מילון עברי שלם / אלקעלי, הוצאה מסדה)

3. כיצד המובאות הבאות מתקשרות לתוכן הפיוט?

ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקתיהם יוציאם

(תהילים קז, כח)

ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזקעו ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה וישמע אלוהים את נאקתם ויזכור אלוקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב

(שמות ב, בג-בד).

אף-על-פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם - בעשרה הימים שבין ראש-השנה ויום-הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר: דרשו יי בהמצאו (ישעיהו נה, 1). במה דברים אמורים? - ביחיד; אבל ציבור, כל-זמן שעושים תשובה וצועקים בלב שלם - הם נענים, שנאמר: כי; אליהינו בכל-קראנו אליו (דברים ד, ז).

(מתוך: "משנה תורה להרמב"ם", ספר המרע, הלבות תשובה, פרק ב, הלבה ו, הוצאת מוסד הרב קוק)

*24*

4. כל הרוצה לחוש ביופי הפיוטים, חייב להכיר את הקישוטים הצורניים ששירים אלה בנויים מהם.

א. בשירנו אנו מוצאים צימוד גזרי וצימוד שונה אות.

הדגם כל אחד מהם.

צימוד

קישוט צורני האפייני לשירת ימי הביניים. הצימוד הוא דמיון צלילי בין מלים.

מבחינים בכמה סונים של צימוד:

צימוד שלם - שתי מלים השוות בצלילן ושונות בהוראותן: "מה תפחדי נפשי ומה תגורי / שכני וגורי באשר תנוך'". (רשב"ג)

צימוד מורכב - צימוד הכולל צלילים שווים בין מילה אחת בשלמותה לבין צירוף של שתי מלים:

"על מה (מדוע) עלמה בכל לב תשנאי".

צימוד גזרי - צימוד הכולל מלים הנגזרות מאותו השורש:

"נעורים כנערת ננערו". (ריה"ל)

צימוד שונה אות - שתי מלים הנבדלות זו מזו באחת מאותיותיהן:

"לו יש מנחם מרחם". (רשב"ג)

(לקסיקון מתחים ספרותיים /אוכמני, הוצאת ספרית פועלים)

ב. מה, לדעתך, הצימודים השונים תורמים לשיר?

היעזר במובאה:

על קישוטי הלשון ועל הצימודים השונים:

"...ובסך הכול קושרים משחקי המלים קשר הדוק בין חלקי המשפט ובין רעיונותיו ומעמידים עניין שלם ומגובש, ויש בהם כדי להשפיע על חלוקת הטור ועל מקצבו. לא "פלא אפוא, כי אנו מוצאים שירים לא מעטים המעמידים בצורה דומינאנטית בשיר משחקי מלים וקישור בין מלים בעלות צליל דומה. וזאת למרות החשש, כי משחקי צליל עשירים עשויים למשוך את תשומת לבו של הקורא ולהטיח את הדעת מנקודות אחרות בשיר".

(על-פי: "תורת השיר בפיוט הספרדי", אפרים חזן, הוצאת מאגנס)

5. הטור: "לחננם חנם מאוצר המנצר" מדגיש את המצלול העשיר שבשירנו.

א. מהי הבקשה של המתפללים בבית זה?

מצלול

שם בולט לכל צליל' הלשון בשיר, במו: חריזה, צימודים, חזרה, אליטראציה. המצלול מבליט את נועם הצליל ומוסיף יופי וחיות לשיר.

ב. על איזה "אוצר מנצר" (שמור) מדובר? היעזר במדרש שלפניך:

*25*

וחנותי (1), את-אשר אחון וגו'. באותה שעה, הראה לו (2) כל אוצרות של מתן שכרן של צדיקים, של כל אחד ואחד לפי מעשיו. והוא שואל (3) האוצר הזה של מי הוא. והוא אומר (4), של עושה צדקות. והאוצר הזה של מי הוא. והוא אומר, של בעלי תורה. והאוצר הזה של מי הוא. של מכבדיהם. והוא מראה לו אוצר גדול מכלם. הוא אומר, ריבונו של עולם, האוצר הגדול הזה של מי. אומר לו מי שיש לו מעשים טובים, אני נותן לו משכרו ומי שאין לו חנם (5) אני עושה ונותן לו מזה, שנאמר, וחנותי את-אשר אחון ורחמתי את-אשר ארחם.

(מדרש תנחומא שתות, פרשת כי תשא).

1. תשובת ה' לתפילת משה אחר מעשה העגל.

(שמות לג, יט)

2. למשה.

3. משה שואל.

4. הקב"ה אומר.

5. אפילו חסרי הזכויות זכאים לסליחה.

אמתי (מחצית השנייה של המאה התשיעית)

חי באיטליה. קהילתו סבלה גזרות קשות מידי השלטון הנוצרי. בפיוט מעלה הפייטן את בעיית חורבן ירושלים ומתפלל לישועה ולנחמה מכל גזרות אכזריות.

שמו חתום באקרוסטיכון.

אזכרה אלהים / אמתי

*25*

יי יי אל רחום וחנון / ארך אפים ורב חסד ואמת

נוצר חסד לאלפים / נושא עוון ופשע וחטאה ונקה:

וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו:

אזכרה אלוהים ואהמיה / בראותי כל-עיר על-תלה בנדה

ועיר-האלהים משפלת עד שאול תחתיה / ובכל-זאת אנו ליה ועינינו ליה:

מדת הרחמים עלינו התגלגלי / ולפני קונך תחנתו הפילי

ובעד עמו רחמים שאלי / כי כל-לבב דוי וכל-ראש לחלי:

תמכתי יתדותי בשלש-עשרה תבות / ובשערי דמעות כי לא נשלבות

לכן שפכתי שיח פני בוחן לבות / בטוח אני באלה ובזכות שלשת אבות:

יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות / שתשים דמעותינו בנואדך, להיות

ותצילנו מכל גזרות אכזריות / כי לו לבד עינינו תלויות:

- ונקה - וסולח.

- ונחלתנו - חיכית אותנו בדין.

- ואהמיה - אני נאנח.

- אנו ליה ועינינו ליה - לשון המשנה; בכל זאת אנו דבקים בה'.

- התגלגלי - השתדלי לטובתנו.

- לבב דוי - לב כואב.

- תמכתי יתדות - חיזקתי עצמי.

- בשלש-עשרה תבות - של י"ג המידות

- נשלמת - נעולות, נסגרות.

- עינינו תלויות - עינינו נשואות אליך.

*26*

לפי מנהג האשכנזים, הפיוט נאמר בעשרת ימי תשובה בבית הכנסת בסליחות ליום חמישי.

פיוט זה מתבסס על י"ג מידות של חסד, שנאמרו לאחר חטא העגל (שמות לד). בבית הכנסת הקהל חוזר על י"ג מידות אלו אחרי כל בית.

1.מה הקהל רוצה להשיג על-ידי הזכרת י"ג המידות?

ויעבר ה' על פניו ויקרא", אמר רבי יוחנן: מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור, והראה-לו למשה סדר תפלה. אמר לו כל זמן שישראל חוטאין - יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם.

"אל רחום וחנון", אמר רב יהודה: ברית כרותה לשליש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם, שנאמר "הנה אנכי כורת ברית".

(ממסכת ראש השנה, דף יז, עמ' ב')

2. "אזכרה אלוקים ואהמיה / בראותי כל-עיר על- תלה בנויה

ועיר-האלוהים מושפלת עד שאול תחתיה / ובכל-זאת אנו ליה...

שים לב לניגוד המצוי בטורים אלו.

א. למי מכוון הביטוי "עיר על-תלה" בירמיהו, ולמי הוא מתייחס בשירנו?

כה אמר ה' הנני שב שבות אהלי יעקב ומשכנותיו ארחם נבנתה עיר על תלה וארמון על משפטו ישב

(ירמיהו ל, יח)

רד"ק פירש: הכוונה לירושלים, ואמר על תלה לפי שהיא גבוהה מכל ארץ ישראל.

ב האם, לדעתך, לפנינו שיבוץ מקראי?

איזה סוג של שיבוץ הוא? מה הוא תורם לשיר?

"השימוש בקטעי פסוקים מן התנ"ך רב מאוד בשירי ימי הביניים. השיבוץ מוסיף חן וזוהר לכתוב ומעורר בלב השומע הרגשה נעימה של מ' שמוצא פתאום מכרים, שהוא מכירם מלפני זמן רב.

מיוחד במינו הוא "השיבוץ שונה ההוראה", כלומר פסוק הלקוח מן התנ"ך, או פעמים חלק של פסוק או מילה אחת באים בהוראה אחרת מזו שיש להם במקומם המקורי. כלומר, המשורר משתמש בביטוי התנ"כי באופן חדש המתאים למטרתו".

(מתוך: "תורת השירה הספרדית", עמ' 119, 135, דויד ילין, הוצאת מאגנס)

3. אנו מוצאים בשיר פנייה למידת הרחמים.

א. מהי הבקשה ממידת הרחמים?

ב. איזו תמיהה מעלה בקשה זו לפי המובאות שלפניך, ומהן התשובות הניתנות לתמיהה זו?

*27*

(בספר איור של מדרגות בצפת / יוסי שטרן)

*28*

"יש שהפייטן מרשה לעצמו שלא להתפלל אל ה', אלא לפנות אל מתווכים וסנגורים שידברו בעדו לפני כיסא של מעלה. ההלכה אסרה כל פנייה בלתי לה' לבדו, אך הרוח העממית לא תמיד שמרה על פסק מחמיר זה".

(מתוך: "סדר הסליחות", עמ' 12-11, גולדשמידט, הוצאת מוסד הרב קוק)

פנייה למלאכים

שאלה: בסליחות אומרים: "מלאכי רחמים... חלו נא פני אל" וכדומה; האם מותר לפנות אל מלאכים בבקשה כלשהי?

תשובה: העיקר החמישי משלושה-עשר עיקרי האמונה שמנה הרמב"ם הוא: "שהבורא, יתברך שמו, לו לבדו ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו". ואמרו חדל: "לא יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל, אלא לי יצווח ואני עונה מייד".

על דברי המלאך ליעקב "למה זה תשאל לשמי", כתב הרמב"ן: "אמר: אין לך בידיעת שמי שום תועלת, כי אין הכוח והיכולת בלתי לה' לבדו, אם תקראני - לא אענך, ומצרתך לא אצילך".

מאידך גיסא, מצאנו בדברי חז"ל פניות אל מלאכים - "שימרוני שימרוני, עיזרוני עיזרוני".

בתשובת רב שרירא גאון הוא מביא מדברי יעקב אבינו "המלאך הגואל... יברך את הנערים", ראיה שאפשר לפנות אל המלאכים ושיש תועלת בזה.

לרוב הדעות, כל עוד אין מבקשים מהם עצמם לתת דבר-מה, אלא רק להיות שליחים עבורנו, אין איסור בכך.

בעיה דומה קיימת גם בביקורי קברים, ובפרס בקברי צדיקים: האם ועד כמה מותר לבקש מן הנפסדים שיהיו מליצי יושר עבורנו. מוסכם לפחות, שמותר לבקש מהם כשם שמבקשים מאדם חי שיתפלל בעדנו, כפי שנפוץ לרוב בתנ"ך ובדברי חז"ל, וכפי שאנו מקבלים את ברכת ה' באמצעות הכוהנים.

(מתוך: עיתון חב"ד, פינת ההלכה, תשובתו של הרב יוסף גינזבורג)

4. בסיום השיר אנו חשים נימה של ביטחון ותקווה. הסבר והדגם.

5. לשון הפיוט מבוססת על לשון המקרא ויש בה צורות לשון ארכאיות. הבא לכך דוגמות מפיוט זה ומפיוטים אחרים שלמדת.

מה צורת לשון זו תורמת לפיוט?

צורות ארכאיות

שימוש מכוון במלים או בדרכי הבעה, הלקוחות מתקופה היסטורית קודמת, בעיקר לשם חיזוק הגוון ההיסטורי.

תופעה הפוכה לארכאיזם היא אנאכרוניזם - שיבוץ לשון מודרנית בטקסט של לשון קדומה.

*29*

דניאל בן-יהודה (המאה השלוש-עשרה)

חי ברומא.

יגדל אלהים חי / דניאל בן-יהודה דיין

*29*

י"ג עיקרים

יגדל, אלוהים חי וישתבח,

אחד ואין יחיד כיחודו,

אין לו דמות הגוף ואינו גוף,

קדמון לכל דבר אשר נברא,

הנו אדון עולם לכל נוצר

שפע נבואתו נתנו

לא קם בישראל כמשה עוד,

תורת אמת נתן לעמו אל,

לא יחליף האל ולא ימיר דתו

צופה ויודע סתרינו,

גומל לאיש-חסד כמפעלו,

ישלח לקץ הימין משיחנו,

מתים יחיה אל ברוב חסדו,

נמצא ואין עת אל מציאותו.

נעלם וגם אין סוף לאחדותו.

לא נעריך אליו קדושתו.

ראשון ואין ראשית לראשיתו.

יורה גדלתו ומלכותו.

אל אנשי סגלתו ותפארתו.

נביא ומביט את תמונתו.

על נביאו נאמן ביתו.

לעולמים לזולתו.

מביט לסוף דבר בקדמתו.

נותן לרשע רע כרשעתו.

לפדות מחכי קץ ישועתו.

ברוך עדי-עד שם תהלתו.

- יגדל - שמו.

- ואין עת אל מציאותו - מציאותו אינה תלויה בזמן.

- לא נערך - אין דמיון.

- יורה - מלמד, מראה.

- ולא ימיר וכו' - לא יחליף את התורה לאחרת ולא יתנה לעם אחר.

- מביט לסוף וכו' - הוא יודע מראש סוף כל דבר.

- גומל וכו' - נותן חסד לאדם לפי מעשיו הטובים, ולרשע נותן לפי מעשיו הרעים.

- קץ הימין - אחרית הימים.

- קץ ישועתו - הזמן הקבוע לישועתו.

1. עיין היטב בפיוט "יגדל אלוהים חי".

ציין: אילו מיסודות האמונה במחשבת ישראל אתה מוצא בשיר?

13 טורי השיר מתחלקים לשלוש קבוצות מבחינת התוכן:

1-5 - מהות ה'.

6-9 - התגלות ה' בנבואה ואמיתות התורה.

10-13 - שכר ועונש, ביאת המשיח ותחיית המתים.

(על-פי: "נתיב ביבה", פירושים ועיתים בסידור מאת הרב יששכר יעקובסון. הוצאת סיני)

*30*

2. פיוט זה מונה את י"ג עיקרי האמונה על-פי הרמב"ם. הפיוט מכיל י"ג בתים, וכל בית מציין את אחד העיקרים.

השווה בין הפיוט לי"ג העיקרים של הרמב"ם, כפי שהם מופיעים בסידור. ציין ליד כל בית את העיקר המקביל לו.

שלשה עשר עיקרים

(א) אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים:

(ב) אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא יחיד ואין יחידות כמוהו בשום פנים והוא לבדו אלוהינו היה הוה ויהיה:

(ג) אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו אינו גוף ולא ישינוהו משיני הגוף ואין לו שום דמיון כלל:

(ד) אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא ראשון והוא אחרון:

(ה) אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו לו לבדו ראוי להתפלל ואין לזולתו ראוי להתפלל:

(ו) אני מאמין באמונה שלמה שכל דברי נביאים אמת:

(ח) אני מאמין באמונה שלמה שנבואת משה רבינו עליו השלום היתה אמיתית ושהוא היה אב לנביאים לקודמים לפניו ולבאים אחריו:

(ח) אני מאמין באמונה שלמה שכל התורה המצויה עתה בידינו היא הנתנוה למשה רבינו עליו השלום:

(ט) אני מאמין באמונה שלמה שזאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו:

(י) אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו יודע כל מעשה בני אדם וכל מחשבותם שנאמר היוצר יחד להם הסבין אל כל מעשיהם:

(יא) אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו גומל טוב לשומרי מצותיו ומעניש לעוברי מצותיו:

(יב) אני מאמין באמונה שלמה בביאת תחיית המתים בעת שתעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים:

(מתוך הסידור)

לפניך הסבר מתוך "הלכות יסודי התורה" של הרמב"ם.

א. לאיזה עיקר מן הפיוט מתייחם ההסבר של הרמב"ם? העתק עיקר זה.

ב. איזה קושי הרמב"ם מנסה ליישב?

ומהי תשובתו לקושי זה?

אם כן, מהו זה שכתוב בתורה: ותחת רגליו (שמות כד, י), כתבים באצבע אלוהים (שם לא, יח); יד-יי (שם ט, ג); עיני-יי (בראשית לח, ז); אזני-יי (במדבר יא, א) וכיוצא בדברים האלו?

- הכל לפי דעתם של בני-אדם הוא, שאינם מכירים אלא הגופות, ודברה תורה כלשון בני-אדם, והכיל כינויים הם, שנאמר: אם שנותי ברק חרבי (דברים לב, מב). וכי חרב יש לו ובחרב הוא הורג? אלא - משל, והכל משל.

(מתוך: "משנה תורה לרמב"ם", ספר המדע, הלבות יסודי התורה, פרק א, הלכה ט, הוצאת מוסד הרב קוק)

4. מהו החרוז המבריח בשיר?

כיצד הוא משרת את תוכן השיר?

*31*

שירי קוממיות ושירי ירושלים

*31*

"שיר המעלות" / יוסי שטרן

*32*

נתן אלתרמן (1970-1910)

נולד בווארשה, וקיבל בילדותו חינוך עברי. ב-1925 עלה ארצה, ולמד בגימנסיה הרצליה.

ב- 1931 החל לפרסם ב"דבר" את שיר' העם ושירי העיתונאות שלו. ב-1934 נתקבל לעבודה במערכת ה"ארץ" וב"דבר" פרסם את שירי הטור השביעי, שעשוהו למשורר פופולארי מאוד. אלו הם שירים מגמתיים, ובהם ביטא אלתרמן את דעתו על אירועים אקטואליים.

קובצי שיריו "כוכבים בחוץ" ו"שמחת עניים" התקבלו בהתלהבות רבה, ורבים מן המבקרים ראו בשיריו תופעה ייחודית חדשה ומודרנית.

לאלתרמן יש מעריצים רבים, ורבים ניסו לחקות את שירתו.

מגש הכסף / נתן אלתרמן

*32*

"אין מדינה ניתנת לעם על מגש כסף" - חיים וייצמן

...והארץ תשקיט. עין שמים אודמת

תעמעם לאטה

על גבולות עשנים...

ואמה תעמוד - קרועת לב אף נושמת... -

לקבל את הנס

האחד אין שני...

היא לטקס תכון. היא תקום למול סהר

ועמדה, טרם-יום, עוטה חג ואימה.

- - אז מנגד יצאו

נערה ונער

ואט-אט יצעדו הם אל מול האומה.

לובישי חול וחגור, וכבדי נעלים,

בנתיב יעלו הם

הלוך והחרש.

לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים

את עקבות יום-הפרך וליל קו-האש.

עיפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע

ונוטפים טללי נעורים עבריים - -

דום השנים יגשו

ועמדו לבלי-נוע.

ואין אות אם חיים הם או אם ירויים.

(בספר תמונה של אנדרטת נגבה / נתן רפופורט, 1950)

- נסה להגדיר מה אנדרטה זו מסמלת וכיצד היא מתקשרת לשיר מגש הכסף.

*33*

אז תשאל האומה, שטופת דמע וקסם,

ואמרה: מי אתם? והשנים, שוקטים,

יענו לה: אנחנו מגש הכסף

שעליו לך נתנה מדינת-היהודים.

כך ייאמרו. ונפלו לרגלה עוטפי-צל.

והשאר יסופר בתולדות ישראל...

1. "אין מדינה ניתנת לעם על מגש כסף".

א. כיצד מבין אתה את דברי חיים וייצמן, המשמשים מוטו לשירנו?

חיים וייצמן (1874-1952)

מנהיג ציוני ואיש מדע. שימש נשיאה הראשון של מדינת ישראל.

מכון וייצמן למדע ברחובות נקרא על שמו.

מוטו

משפט, פתגם או ציטטה, המופיעים בראש היצירה ומשמשים מעין מפתח להבנת היצירה או להבנת הכוונה של המחבר.

ב. נסה לנסח את דברי חיים וייצמן במשפט חיובי.

2. הרקע לשיר הוא מלחמת השחרור ב-1948.

מהם הרמזים למלחמה הפזורים בשיר?

3. שיר מתאר מפגש בין האומה לנערים (הנער והנערה).

א. תאר את מצב האומה.

ב. תאר את מראה הנערים ומצבם.

ג. מהי השיחה הקצרה בין האומה לנערים.

האם אתה מוצא סתירה בין תשובת הנערים למוטו בפתיחה לשיר?

התוכל להסביר את הסתירה?

4. גם האומה וגם הנערים עייפים מן המלחמה.

מהו השוני המהותי ביניהם?

5. האווירה בשירנו דרמתית מאוד.

באילו אמצעים ספרותיים המשורר משתמש כדי ליצור אווירה זו?

(היעזר במובאות שלפניך.)

*34*

דרמתי

דרמה - יצירה ספרותית כתובה בצורת דו-שיח (דיאלוג), הנותנת ביטוי אמנותי לעלילה מרוכזת ורבת-מתיחות, שעיקרה התנגשות (קונפליקט) בין הנפשות הפועלות.

דרמתי - מסעיר, מילהיב, עושה רושם.

פאתוס

המונח פאתוס מתייחס לדברים הכתובים או הנאמרים בהתלהבות ובהתרגשות רבה.

הפאתוס הוא ביטוי נשגב לצער ולסבל גדולים או למאורע בעל חשיבות לאומית או אנושית רבה.

בפאתוס קיימת התאמה מלאה בין התוכן הנשגב ללשון הגבוהה. כשאין התאמה כזו, הפאתוס מזויף.

סימני פיסוק, כגון: סימני שאלה, סימני קריאה, שלוש נקודות, קווים מפרידים וכיוצא באלה, משמשים אמצעים ספרותיים, המסייעים להמחשת תחושותיו של הדובר ומרמזים על האווירה בשיר.

6. קרא את שירו של חיים גורי "תפילה".

השווה בין שני השירים. התייחס לתיאור הנערים, לרקע, לאווירה.

בדוק את האמצעים הספרותיים בשיר זה. עמוד על השוני שבין שני השירים.

תפילה / חיים גורי

הבא ברכה לנערים, כי באה עת.

ראה אותם שותקים ונכונים,

ועיניהם דולקות.

ראה, יורד הערב,

רוח בצמרות, האורן מרטט.

קרב יהיה הלילה. והמה מעטים מאוד.

ברכם, כי באה עת.

כוכבים הוצתו,

ומחנות רבים נאספים מעבר.

מי יראה אור-יום!

מי נפל ומת?

הנצחון או אם תבוסה וקבר?

ברכם, ברך יוצאי למלחמה.

ברך נשקם לבל יחטיא, ברך ביתם.

ברך את זה העם, את נעריו ולוחמיו,

עד קרב יתם.

הנה יצאו שקטים וצעדם אובד

ועלטה כבדה ולילה בהרים.

ברכם, כי באה עת.

הבא ברכה לנערים.

(מתוך: "פרחי אש", חיים גורי, הוצאת ספרית פועלים)

*35*

אדמת ביריה / נתן אלתרמן

*35*

הוא שטח את גופו בשדה מלא-קומה

ועינו כסכין הבריקה.

ואדמת הטרשים, הפראית, הקדומה

אחזה בו. תפסה והחזיקה.

לצבא נתן צו: "טלטלוהו מכאן!

על-כרחו על רגליו נקימנו!"

- - אך אדמת הטרשים העזה, בת-שטן,

לא רצתה להרפות ממנו.

על פנים ועל גב גלגלוהו עד תם.

משכוהו.

גררוהו בזרוע.

אך אדמת הטרשים לא נתנה אותו-יום

את גופו מעליה לקרע.

ושליש הוא נתלש

וזורק-חזרה

והוקם והשלך מדי פעם -

כי אדמת הטרשים, בת-שדים אפורה,

רדפתהו בכוח ונהם.

ושלוש הוא נתלש

וזורק-חזרה,

ושלוש היא נדרה לו נדר.

ושלוש פעמים הגדר נעקרה

ושלוש התיצבה הגדר.

אז אמרו הרואים: במכלול עם עדי

לבושות ארצות לתפארת.

אבל כך

בגופו של אדם יהודי,

לא תחזיק אדמה אחרת!

שלוש פעמים עקר הצבא הבריטי את גדרות

ביריה, והן נתקעו מחדש. אנשי המקום והמאות

שנהרו ובאו לעזרתם השתטחו על האדמה

והחילים עמלו לטלטלם ולעקרם בכיח מאדמת הר-כנען.

1945

(בספר איור לאחר הקרב / יוסי שטרן)

- - בהסוג הצבא סח הנער בלאט:

לא ירה הצבא זאת-הפעם.

אך יכלו מקלעיו עוד היום, זאת ידעת,

לנתקני ממך, ארץ זעם

אז ענתה לו בצחוק הטרשה, המלחה:

לו כדור גם פלח אותך מצח,

לא היו מנתקים מאתי את גופך,

כי אתי אז נשאלת עד נצח.

*36*

מעל הר הצופים / יהודה קרני

*36*

ראיתי את ירושלים מעל הר הצופים

והיא שלמה וכלולה,

קטנה, אך אין לה סופים,

ומתכנסת ואינה מתכנסת בגבולה.

מזרחה,

עטופים לבן ותכלת

מכהנים הרי יהודה, ודמומי קול מהרהרים ברכה,

ומעלי אד מקטירים סממני השחלת.

מערבה משתרע מדבר השממה,

והוא חתרני וגם מתהפך בגוניו,

והדממה, זאת הדממה

של עולם גלום עם אייו ואבניו.

ועל הגבעות והגממות

עוד לוחשות גחלים,

וכאילו המגמר מתגמר שם בין השממות

מהבהוב גחלי שמש על מחתות הצללים.

ותהי לי כל ירושלים

כגחלת אחת, הנשמרת

על המזבח, ובאו והיטיבוה במלקחים,

ולקחו ממנה רצפה כל לאום וכל משמרת.

וכל העם המגון מהלך מקמרון לקמרון

ומעזרה לעזרה,

כשפניו למקום אחד, למקום הארון -

ההרה.

אור וירושלים / יוסף שריג

*36*

השקט שוב צונח כאן בשמי-הערב

כדאית דיה מעל התהומות

ושמש אדומה נושקת להט חרב

את הפסגות, המגדלים והחומות.

ראיתי עיר עוטפת אור

והיא עולה בשלל צבעי-הקשת

והיא נוגנת בי כנבל העשור

ראיתי עיר עוטפת אור.

הנה זוחל הצל מבין גבעות-האורן

קרב בסתר כאוהב אל השכונות.

ומול פניו קריצות, רבוא עיני האור הן,

לפתע נפקחו אלי כנפעמות.

ראיתי עיר...

בדומית אשמורת אחרונה נושמת

ובקטיפת שחקים רסיס אחרון מחויר

אך שחר כבר כפת-זהב שלה אודמת

למגעו החם, הרך של אור צעיר.

ראיתי עיר...

*37*

יום אחד - לאחר שתגאל העיר העתיקה... / יצחק שליו

*37*

אנכי משער לעצמי את שער יפו,

איככה לא יכיל את העם הזורמים אל העיר,

ונודד דמיוני לשערים אחרים בחומה,

שגם המה מלאים את הזרם, - אטי וכביר...

ורואה אנכי במראה את הכותל: מוצף

נהר דמע רחום השוטפו מאבק היתמות.

והיאך מנביטים כל סדקיו נצני פתקאות,

ואימות חסודות משפיעות על גופו חמימות...

ואיזו צפיפות בדרכים אלי הר-הזיתים

ורטוט של גופים מתיפחים בין מצבות הקברים!

ואיזו רגשה בקרקע, - משפחות נפגשות,

ורינון עצמות חשאי, - נפגשים חברים...

ואין לשער את קדשת הימים, הלילות,

ואת גודל הבכי, השמחה, הגואים באויר!

שופרות אז תוקעים לאדם בכל שלוש אשמורות

וספרי התורה מתהלכים ברחובה של העיר...

(השיר הודפס ב-1957 בספר: "אלוקי הנושק לוחמים", הוצאת קרית ספר).

(בספר איור של הכותל המערבי / יוסי שטרן)

1. אילו השערות משער יצחק שליו בשירו זה?

2. אילו מהשערותיו הפכו לעובדות?

עובדה - מעשה שנעשה, מאורע שקרה, דבר של ממש, בניגוד להשערה.

עובדה היא, ואין להכחישה.

(אוצר הלשון העברית / כנעני, הוצאת מסדה)

השערה - סברה, ניחוש.

הנחה המבוססת רק על שיקול דעת ולא על ידיעה.

(אוצר הלשון העברית / כנעני, הוצאת מסדה)

*38*

יעקב יעקב (1945 -)

נולד בכורדיסטאן ועלה לארץ ב-1951. עסק בהוראה. מגיל צעיר כותב שירים. שיריו קצרים, רכים-רומאנטיים, נוף ירושלים הוא מוטיב בולט בהם.

ראי את ירושלים עירי / יעקב יעקב

*38*

ראי את האבן

את הדם

את האדמה

ראי את האדם

את הדממה

ראי את הצלב

את הצללים את צל האלונים ראי את ירושלים

עירי

ראי את מקום המקדש

את מצהלת הסוסים

את תרועת ההמון

את ההולכים

את שולי אלוהים

ראי את שמי הנחושה

את השמים הרכים

ההולכים בעין רוגל

ראי את עירי

ראי אלוהים

חי

1. נחושה - א. כצבע הנחושת.

ב. חזקה וקשה כנחושת.

2. עין רוגל - מעיין.

1. א. מצא את האנאפורה בשיר.

כמה פעמים היא מופיעה, ומה היא מוסיפה לשיר?

ב. בדוק את המשכי הטורים של האנאפורה.

פרט מה הדובר רוצה להראות לנערה.

2. איזה קשר אפשר למצוא בין המלים: דם, אדמה, אדם, דממה - בצליל ובתוכן?

*39*

(בספר תמונה של אנשים מתפללים בכותל)

*40*

3. חלק את השיר לשני חלקים.

ציין מהו ההבדל בין המשמעויות של שני חלקי השיר.

3 הנמענת בשיר היא נערה או האומה.

איזו משתי האפשרויות נראית לך יותר? נמק!

נמען

הנמען - מי שהשיר מופנה אליו.

הדובר בשיר פונה לנמען מסוים בדי להעביר לו חוויה. תפקיד הנמען בשיר חשוב, כ' באמצעותו אנו מגלים את יחסו של הדובר ואת זווית הראייה שלו לגבי הדברים שהוא מספר עליהם.

באשר הדובר מתרשם ומתרגש, הוא מנסה להעביר את תחושותיו לנמען קרוב לו, ועל הנמען להיות קשוב לדברים. חייבת להיות התאמה, זיקה בין תובן הדברים לכתובת שהם מופנים אליה.

5. א. האם, לדעתך, שיר זה הוא שיר חווייתי או שיר רעיוני?

היעזר בתשובתך בהסברים המילוניים שלפניך:

רעיון - מחשבה, השגת דבר בשכל.

רעיון מופשט - רעיון הקיים בשכל.

רעיון מקורי - רעיון ראשוני, אוריגינאלי.

(אוצר הלשון העברית / כנעני, הוצאת מסדה)

חויה - הרגשה עמוקה, התרשמות חזקה, מצב נפשי מיוחד.

תחושות או רגשות שאדם מתנסה בהם וחי אותם בפנימיותו.

(אוצר הלשון העברית / כנער, הוצאת מסדה)

ב. באילו דרכי עיצוב המשורר משתמש כדי לבטא את עצמו?

(התייחס גם למבנה השיר ולהיעדר סימני פיסוק בו.)

*41*

השואה

*42*

השואה היא אחד האירועים הכאובים ביותר והגורליים ביותר בתולדות עמנו.

הביטוי שירת השואה נראה בלתי אפשרי.

שירה ושואה - כיצד אפשר לחבר ביניהן?!

אופייה השטני והנורא של השואה מעמיד בספק כל ניסיון לתת לה מבע אמנותי, איך אפשר לכתוב שיר או סיפור על הזוועות שהיו?! האם יש בכוחן של מלים לתאר את אשר אירע?

ובכל זאת, היו שניסו (ועדיין מנסים) לתת ביטוי אמנותי לאימת השואה.

אנו מבחינים בין שני דרכי עיצוב, אשר באמצעותם ניסו המשוררים להתמודד עם האימה.

דרכי עיצוב

על-ידי לשון גלויה / על-ידי לשוו צפנים

במושג לשון גלויה וישירה הכוונה לשירים אמירתיים - כלומר שירים שבאופן גלוי, ישיר וחד-משמעי מתארים אירועים ורגשות, כמו: "נדרתי הנדר: לזכור את הכול" (שלונסקי) או: "ראשי עוללים אל קירות וכבישים ירוצצו" (אלתרמן).

התיאור שבהם יהיה ריאליאסטי וייתן ביטוי לרגשות הזעם והמחאה.

המושג צפנים מתייחס לביטויים, לסמלים ולמטאפורות, הבאים להמחיש את חוויית השואה.

לשון הצפנים מאפשרת התרחקות מאמירתיות ובוחרת דרכי עקיפה ורמיזה.

מלים כמו "עשן", "קרונות", "גדרות תיל" הפכו למילות קוד, צופן.

המילה "עשן" היא מילת צופן טעונה זכרונות אימה. היא צופנת בחובה את גופותיהם של המוני בני אדם שנשרפו בכבשני הנאצים.

(על-פי: "סיפורת השואה בעברית", חנה יעוז, הוצאת עקד)

לפניך 4 שירים המתייחסים לשואה.

מיין אותן על-פי שני דרכי העיצוב שלמדת.

גינה / פרנטה בס

קטן, אך מלא

ורדים הגן,

הולך לו בשביל

ילד קטן

ילד חמוד

יפה כניצן

כשיפרח הניצן,

לא יחייה כי ימות

אותו ילד קטן

(מתוך: "אין פרפרים פה" הוצאת ספרים פועלים)

נדר / א' שלונסקי

על דעת עיני שראו את השכול

ועמסו זעקות על לבי השחוח,

על דעת רחמי שהורוני למחול

עד באו ימים שאימו מלסלוח -

נדרתי הנדר: לזכר את הכל.

לזכר - ודבר לאא לשכיח.

דבר לא לשכוח - עד דור עשירי,

עד שוך עלבוני, עד כולם, עד כולהם,

עדי יכולו כל שבטי מוסרי.

קונם אם לריק יעבור ליל הזעם,

קונם אם לבוקר אחזור לסורי

ומאום לא אלמד גם הפעם.

(מתוך: "ילקוט שירים לשלונסקי", הוצאת "יחדיו", בשיתוף עם אגודת הסופרים)

*43*

- איתמר יעוז קסט

קרון.

נבהל הנוף. במהומה

הופך דפיו: אילן, רקיע, מערות -

(הזכרון - מרחב + זמן)

"עלה הבקר

שנות הילדות בחושך דוהרות.

ובקרון צחוק השומרים גבר,

ראש בהמות צמח על הצואר.

- איתמר יעוז קסט

ישיר

העוף

לילד כי ישן:

"עלה הבוקר

ברגל של עשן!"

לילד בעשן -

עיני

מגור

של עוף.

בשבעים לשונות אש

יצעק

הנוף.

(מתוך: "שירים", איתמר / יעוז קסט, הוצאת עקד)

מכל העמים / נתן אלתרמן

*43*

עת אוצרות-אמנות של ראשי-עוללים בבכות ילדינו, בצל גרדומים,

אל קירות וכבישים ירצצו. את חמת העולם לא שמענו -

כי אתה בחרתנו מכל העמים,

אהבת אותנו ורצית בנו.

כי אתה בחרתנו מכל העמים,

מנורבגים, מצ'כים, מבריטים.

ובצעד ילדינו אלי גרדומים,

ילדים יהודים, ילדים חכמים,

הם יודעים, כי דמם לא נחשב בדמים,

הם קוראים רק לאם: אל תביטי!

ואוכל הגרזן בימים ובליל,

והאב הנוצרי הקדוש בעיר רום

לא יצא מהיכל עם צלמי הגואל

לעמד יום אחד בפוגרום!

לעמוד יום אחד, יום אחד ויחידי,

במקום שעומד זה-שנים כמו גדי

ילד קט,

אלמוני

יהודי!

ורבה דאגה לתמונות ופסלים

ואוצרות אמנות פן יפצצו,

עת אוצרות - אומנות של ראשי - עוללים

אל קירות וכבישים ירוצצו.

עיניהם מדברות: אל תביטי, האם,

איך שורות ארוכות הונחנו.

חילים ותיקים וידועים לשם,

רק קטנים בקומה אנחנו...

עיניהם מדברות עוד דברים אחדים:

אלוהי האבות, ידענו

שאתה בחרתנו מכל הילדים

אהבת אותנו ורצית בנו.

שאתה בחרתנו מכל הילדים

להרג מול כסא כבודך.

ואתה את דמנו אוסף בכדים

כי אין

אין לו אוסף מלבדך...

ואתה מריחו כמו ריח פרחים

ואתה מלקטו במטפחת

ואתה תבקשנו מידי הרוצחים

ומידי השותקים גם יחד.

*44*

1. קרא את השיר "מכל העמים".

באיזו דרך עיצוב בחר אלתרמן לכתוב שיר זה?

לווה את תשובתך בדוגמות מן השיר.

2. השיר רווי כעס ומחאה. על מי הכעס? ועל מה המחאה?

3. כותרת השיר "מכל העמים" לקוחה מתפילת שלוש רגלים.

א. מהי הרגשתו ומהי עמדתו של המתפלל תפילה זו?

אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו, ורצית בנו,

ורוממתנו מכל הלשונות, ןקדשתנו במצוותיך, וקרבתנו מלכנו לעבודתך, ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת:

(מתוך המחזור, מוסף לשלוש רגלים)

ב. מה קורה לכיסוי "מכל העמים" בשירו של נתן אלתרמן?

מהי הרגשתו ועמדתו של הדובר בשיר זה?

השירה העברית על כל רבדיה יונקת מן המקורות. כאשר המשורר משבץ בשיריו ביטויים, מלים במשמעות מנוגדת למקורות - נוצרת זיקה דיסהרמונית. השיר הוא "תמונת נגטיב" למקור, ונוצר עימות חריף ואירוני בינו לבין המקור שהוא מושתת עליו.

(על-פי: "מתודיקה להוראת שירה", שרה האופטמן, ספרית פועלים)

4. בבית האחרון בולסת האנאפורה.

אנאפורה

האנאפורה היא חזרה בראש טורי השיר על מילה או על קבוצת מילים.

החזרה העקשנית מגלה עצמה רגשית חזקה. היא מעין השבעה, וחושפת את התכנים הרגשיים של השיר.

א. מצא את האנאפורה בבית זה.

ב. מה היא מדגישה?

ג. האם אתה מוצא פיוס בסיום השיר? נמק.

*45*

"בגיא ההריגה" כי יהודים הם / לאה גרונדיג (בספר איור)

בכ"ו באייר תש"ך (1960) הודיע ראש הממשלה, דויד בן-גוריון, על מעצרו של אדולף אייכמן, המפקד הנאצי שהיה ממונה על ביצוע התכנית להשמדת היהודים. בא' באייר תשכ"א (1961) נשא היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר, את נאום התביעה שלו במשפטו של אדולף אייכמן, ואלה היו דבריו:

במקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטיגוריה על אדולף אייכמן - אין אני עומד יחידי; עמדי ניצבים כאן, בשעה זו, ששה מיליון קטיגורים. אך אין הם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים. מפני שעפרם נערם בין גבעות אושביץ ושדות טרבלינקה, נשטף ביערות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את דבר האישום הנורא.

ספר דברי הימים של עם ישראל רווי סבל ודמעות. הציווי "בדמיך חיי!" מלווה אומה זו מאז הופעתה על במת ההיסטוריה. פרעה במצרים החליט לענותם בסבלותם ולהשליך בניהם ליאור. המן ציווה להשמידם, להרגם ולאבדם; חמילניצקי טבח המוניהם; פטלורה עשה בהם פוגרומים. אך בכל הנתיב העקוב מדם של עם זה, מאז היותו לגוי ועד היום, לא קם אדם אשר עלה בידו לעולל אשר עולל משטר הרשע של היטלר ואת אשר ביצע אדולף אייכמן, הזרוע השלוחה של משטר זה להשמדת העם היהודי. אין עוד דוגמה בדברי ימי העמים שאפשר היה להטיח בפני אדם כתב אישום כגון זה שנשמע כאן. אף המעללים האיומים ביותר, מקפיאי הדם ומסמרי השיער של נירון קיסר, אטילה וג'ינגיס חאן, אלה דמויות האימים של ברבריזם ותאוות דם, שהיו למשל ולשנינה ולדראון עולם - הריהם מחוירים לעומת הזוועות ומוראות ההשמד שיוצגו לכם במשפט זה.

(מתוך: "היועץ המשפטי לממשלה נגד אייכמן", הוצאת מרכז ההסברה במשרד ראש הממשלה)

*46*

אשר ר"ך נולד בשנת 1937 בירושלים, ופרסם את שיריו הראשונים ב-1959 בעיתון "על המשמר".

במשפט / אשר רייך

*46*

1

היא ישבה ושתקה בכבדות

נועצת כידוני עיניה בתא זכוכית קר.

מעל הרי שערותיה השחורות

החלו זכרונותיה לצמוח כעדות

אטית עולה ומזדקרת, כעשב המר

שבבית הקברות.

בעיניה עמדו קרונות רכבת בוהים,

גדרות תיל חשמלו גוה הקפוא - -

אבל היא ישבה ושתקה בכבדות

נועצת כידוני עיניה בתא זכוכית קר.

2

קרונות דמה הוסעו עם זכר

המתים אשר בוער ערפל רחוק

כובעה הירוק נשמט

על עמק עיניה הדומעות זעם

וענני ערב נודדים

טבעו על חוף לבה,

אך קול הרעם בעורקיה

סיפר על ילדיה עת פסעו בלב זקוף -

קבר זכרונותיה

עוד נותר פעור

3

צועק לסרוגין הד מילה:

ארור, ארור!

ברטט ומכאוב יצאה מן האולם,

שבה אל העולם

שלכתית

ומתנשפת.

(בספר תמונה של אייכמן בתא הזכוכית, 1961)

השיר "במשפט" מתאר אישה ניצולת שואה, הנוכחת במשפט אייכמן.

*47*

1. קיים בשיר זה מתח בין עבר להווה.

א. העתק למחברתך כמה משפטים המתארים את עברה של האישה, וכמה משפסים המתארים את מצבה בהווה.

ב. מצא את המלים המעידות על המתח שהיא מצויה בו בהווה.

2. בשיר זה בולסת לשון הצפנים.

א. העתק למחברתך כמה דוגמות.

התוכל לשער: מדוע המשורר בחר דרך עיצוב זו?

אחת הדרכים להתמודדות עם השואה היא הימנעות מתיאור ישיר ובחירת הלשון המטפורית.

"כל מטאפורה היא בראש ובראשונה מילה שמשתמשים בה בלשון המקובלת, ובמשמעות זו היא מתבארת במילון. רק ברגע שבו המילה זוכה במשמעות נוספת על משמעותה העצמית או במקומה, רק אז היא הופכת למטאפורה. משמעות אחרת חדשה זו, משום היותה חדשה ומקורית, אינה מקובלת על רוב בני האדם, ואולי אף אינה ידועה להם, ועל כן אינה יכולה להירשם במילון. משמעות חדשה זו אינה □בועה בתוך המילה ואינה צומחת ממנה, ועל כן אינה יכולה להתברר מתוך עצמה, אלא מתוך ההתייחסות אל המלים שבסביבתה.

הביטוי "אנו צוללים בים" יהיה מטאפורה רק אם נתייחס לצלילה בים התלמוד. כלומר, המטאפורה קיימת מתוך ההקשר שבו היא מופיעה".

(מתוך: "ממטאפורה ועד סמל", דוב לנדאו, הוצאת בר-אילן)

ב. הסבר, לאור דברי הפרשנות שקראת, מדוע הצירופים הבאים הם מטאפורות:

"נועצת כידוני עיניה"

"קרונות דמה הוסעו עם זכר המתים"

"קבר זכרונותיה... פעור"

מה מטאפורות אלו תורמות לשיר?

3. השורות האחרונות של השיר:

"ברטט ומכאוב יצאה מן האולם,

שבה אל העולם

שלכתית

ומתנשפת".

נטה לתאר על-פי שורות אלו את מצבה של האישה, את רגשותיה, את הרהורי לבה.

שלכת - נשירת העלים.

בהשאלה - שיממון, בדידות.

(מילון עברי שלם / אלקלעי. הוצאת מסדה)

4. לפניך איור

שצויר בתקופת משפט אייכמן.

נסה להסביר אותו.

מה הוא מראה?

מה הוא מייצג?

(בספר איור של אדם עומד על במה ומופנות אליו אצבעות רבות, העזר במורה)

*48*

שלמה טנאי נולד בפולין בשנת 1919 ועלה לארץ ב-1929. משורר ועיתונאי עברי.

מ-1944 חבר מערכת "הארץ".

ילדים יהודים / שלמה טנאי

*48*

ואם יוכה הים רק באחת מצלעותיו,

הלא הרעדה תלך עד סוף כל הימים:

אם תגזר הצעקה מן החזה

הלא יכו שבריה על כתלים בסוף העולמות;

וילד יהודי, אשר הולכי-על-שתים

הרימו כנגדו רובה והעלו את לבבו לתוך עיניו,

הלא אימת-אימות רגעי ידיו-המורמות

תלך בלבבות כל הילדים היהודים תמיד.

הם לא ידעו מאין בא הגל ובאיזו רוח זע ההר;

הם ימהרו להיות גברים, כמו פרי עצים

ששמש חזקה הכתה בהם מוקדם, בחורף.

הם יצפו תמיד, כמו מחתרת, לנקמה.

(בספר תמונה של ילד מרים את שתי ידיו, העזר במורה)

1. התבונן בתמונה וקרא את השיר.

אילו שורות מן השיר מבטאות את מה שרואים בתמונה?

2. בבית הראשון מופיעים שני משפטי תנאי:

א. "ואם יוכה הים רק באחת מצלעותיו"

ב. "אם תגזר הצעקה מן החזה"

מהו המשפט העיקרי, שהוא התוצאה של כל אחד ממשפטי תנאי אלו?

מהו הרעיון המשותף לשני המשפטים שבבית א'?

3. בית א' מתאר מכה וכאב.

בית ב' מתאר ילד יהודי.

ערוך השוואה בין בית א' לבית ב' על-פי הטבלה שלפניך:

תא ריק,  בית א',  בית בק

תיאור של:,  1. --, 2. --,  1. --

התגובה למכה, לאיום:,  1. --, 2. --,  1. --

*49*

4. למי הכוונה בביטוי "הולכי-על-שתים"? הביטוי השגור בלשון הוא "הולכי על ארבע". מדוע בחר המשורר לשנות את הביטוי המקובל?

5. א. על מי מדובר בבית ג'?

ב. שים לב לאנאפורה בבית זה. מה היא מדגישה?

ג. הסבר את הדימוי המופיע בבית זה. מהי משמעותו?

ד. איך בית זה מתקשר לשני הבתים הקודמים?

6. כיצד תוכל לקשר בין שתי המובאות שלפניך לשיר שלנו?

נדרתי הנדר: לזכר את הכל.

לזכר - ודבר לא לשכוח.

דבר לא לשכוח - עד דור עשירי,

עד שך עלבוני, עד כלם, עד כלהם,

(חתוך: "שירי שלונסקי", אברהם שלונסקי)

- דור עשירי - שיבוץ מקראי: לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי" (דברים כג, ד)

- עד כלהם - עד כולם.

עלינו לפתוח בעובדה רבת המשמעות, שבמשך שנות-הדור שעברו קיבלה השואה מעמד ממנן ומעצב בתודעה הקיבוצית, בדימוי העצמי הקיבוצי ובהתנהגות הקיבוצית של היהודים.

אפשר לומר כי הזיכרון הטראומטי של השואה הוא אחד הגורמים המרכזיים, ואולי הבולט שביניהם, המזהים, מאחדים ומייחדים את היהודים בעיני עצמם, ובמידה רבה גם בעיני סביבתם בזמן הזה: היהודים הם עם ששרד מן הניסיון השיטתי - קיצוני העקבי ביותר שנודע בהיסטוריה האנושית, ניסיון שיטתי וקיצוני ממנו אי-אפשר כלל להעלות על הדעת, להשמיד עם על-ידי הריסת צלם אדם ורצח של כל יחידיו, ויש להוסיף עוד: ניסיון שהתקרב מאוד להשגת מטרתו. אכן, נראה שזיכרון טראומטי זה לא רק מסמן את היהודים כקבוצה בעלת גורל משותף מיוחד, אלא גם מטיל עליהם, כלפי עצמם וכלפי סביבתם (וגם על סביבתם כלפיהם), חובה מוסרית בעלת דרגת תוקף של ציווי אלוהי ישיר, אף כי אינה נתפסת - דומה, גם בעיני יהודים דתיים - כציווי אלוהי, אלא כציווי המבטא את הקדושה של עצם הקיום כאדם וכיהודי. ציווי זה נטען אחרי השואה עצמה מיוחדת, שעל כן זהו גם תוכנו הכולל: להמשיך להתקיים קיום אנושי-יהודי, מתוך מודעות ברורה למהות המדויקת ולחומרה המלאה של האיומים העומדים נגדו, ומתוך נכונות להתמודד אתם.

(מתוך: "מאבק עד שחר", עמוד 162, אליעזר שבייד, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

7. זמנם של הפעלים בבית השני שונה מזמנם של הפעלים בבית הראשון ובבית השלישי.

מהו השוני? מהי משמעותו?

לסיכום

השיר מתאר את עצמתם של אימי השואה, הממשיכים להשפיע על התנהגותם של היהודים שנים רבות לאחר שאירעו.

הבית הראשון מתאר את תגובת הטבע על פגיעה בו. מכה רק באחת מצלעותיו גורמת לרעדה עד סוף הימים.

הבית השני מתייחס ישירות לשואה. הרובה של הגרמנים, המכוון לילד היהודי, "מעלה את לבו לתוך עיניו". הפחד והאימה נשקפים בעיניו של הילד ובידיו המורמות.

הבית השלישי מתייחס לתוצאה של הפגיעה. מעשה זוועה אינו נשכח. אותו הפחד הנורא של הילד היהודי בשואה משפיע גם על הילדים בהווה, והם מתבגרים טרם זמנם. הם ילדים החייבים להיות חזקים, מבוגרים, והם עדיין מצפים לנקמה.

*50*

ביקור / רחל פרחי

*50*

כל הדודות והדודים מאושויץ מדכאו

ומברגן בלזן באו לשתות אתי כוס קפה במטבח בשעת

אחר צהרים אחת ביום הזכרון. יכלנו להיות משפחה

גדולה. הם לא בכו ולא קוננו ולא ספרו נוראות, הם רק

שתקו והביטו בי כמו אומרים להיות. עוד סוכר? עוד

סוכר, הניעו בראשם. ושמש ארץ ישראל שוקעת לא שוקעת

בסופו של חודש... הם יכלו להיות עכשיו עולים

מארצות הרוחה, יכלו להיות עולים מארצות המצוקה, הם

יחלו לגאלה. הם לא נגאלו מעולם, ובלי צרור קשור

בקצה מוט הם נודדים בכל העולמות חסרי מנוחה, והם

מצוים עלינו את המלחמה. יום אחד אחר הצהרים

התכנסו במטבחי כל הדודים והדודות ובני הדודים, יכולנו

להיות משפחה גדולה, לשתות כוס קפה ועוגה. וכשהילדים

עלו הביתה וגמרו לשחק, עטפו כמו בקסם בגלימות את

גויותיהם הנמקות, וספרו להם בדיחות ומעשיות וגם

על אושויץ ודכאו וברגן בלזן, והילדים כמו קלטו ולא

יכלו להבין. השמש כל כך יפה בשקיעה, והעשבים הקטנים,

השמים, העננים, האורות שפה ושם נדלקים. מי הם? שאלו

בלחישה. קרובים, עניתי, שיכלו להיות עולים מארצות

הרוחה, מארצות המצוקה, יכלו... וכל אחד הוציא

טלאי צהוב והניחו על שולחן המטבח בין ספלי הקפה

ושארית העוגה וקערת תפוחי הזהב, ונעלמו, והשאירו

צו, להסביר לילדים לעולם.

האם / דויד זריצקי

*50*

שנה אחרי שנפטרה, הוא בא, הציג את עצמו, התיישב, ופרץ בבכי.

קשה לראות גבר בגיל העמידה ממרר בבכי כמו ילד קטן. הוא התנועע קימעא, ומפעם לפעם נרעד מחמת התייפחותו. הוא בכה, ואנו הסתכלנו בו מופתעים. לא הכרנו אותו עד עכשיו, והוא בכה כאילו עמד ברגע זה ליד קברה הרענן.

- א -

- ובכן, אתם המשפחה של רבקה ליבה? כעכע בסופו של דבר בגרונו - סלחו לי, אבל אני הכרתי אותה יותר טוב מכולם, אולי אפילו יותר טוב מכם.

*51*

- היא נפטרה לפני שנה - אמר מישהו.

- אני יודע, וכי כיצד לא אדע על פטירת האם? לא רציתי להכאיב לכם בסיפורים על אודותיה השמורים עמדי, אבל כעת באתי הנה בכל זאת, כדי לספר לכם, כי יתכן שלא הכרתם את אמכם מאותו צד שאני וכמה מחברי הכרנוה.

- באתי להעמיד מצבה של מלים על קברה של אמכם, שבזיתי לה, ככל שמסוגל אדם לא אדם, ללא עבר ללא חוה וללא עתיד, שהשנאה לכל מי שבשם אדם יקרא מפעפעת בו, והדרישה לנקמה או לבריחה מן הכל ומכולם אוכלת אותו, היא - הפכה להיות לי-לנו לאם.

- זוהי חובתי כאחד שחזר להיות אדם, שחזר לקלוט מנות קטנות, ואחר כך גדולות יותר, של זריקות אהבה אל הזולת, שחזר לראות את עצמו כיצור אלקי שכדאי לו לחיות, לפחות כדי לראות אדם כאמכם.

- ב -

חיינו קבוצה קטנה של בחורים צעירים שלא נשרפו ביקוד השואה. שרידים מערים ועיירות וקהילות גדולות, שנקלענו יחד אל אותה אניה שהביאה אותנו לארץ ישראל. היינו בודדים לחלוטין, ללא שום קרוב משפחה, כולם נשארו שם, מי בקבר אחים, מי במשרפות ומי שגווע ביערות או בגיטו, שמחנו להגיע לארץ ישראל, קיוינו לפגוש אולי מישהו מבני משפחתנו, הרי כאן כולם יהודים.

הורידו אותנו מן האניה, העמיסו על משאיות והביאו אותנו לחזית בלטרון. ידוע.לכם מה פירוש המילה "לטרון" במלחמת השחרור? ובכן, מכל הקבוצה נשארתי אני ועוד שלשה חברים, היתר נקטלו כבר ביום הראשון.

"קבלת פגים" זו לאחר כל מה שעבר עלינו היתה המהלומה הקשה ביותר, היא ניתקה אצלי את החוט הדק שקשר אותי עדיין למשהו או למישהו. תחילה נשתררה אצלי דממת מוות, כל העולם הפך להיות קבר שהלך עמדי ביום ובלילה, השתיקה הזועקת נטלה את כל חושי, והייתי מתהלך כמי שצועד בין קברים ומחפש קבר לעצמו, כדי לא להיות שונה מכל העולם הקבור כאן.

לאחר מכן באה השנאה, היתה זו שנאה תהומית לכל אדם באשר הוא אדם, באשר הוא קין, מלבד בינינו לבין עצמנו (היינו ארבעה חברים שנשארנו מכל הקבוצה) לא החלפנו מילה עם שום אדם.

מלטרון שלחו אותנו לירושלים, בתוך קבוצת חיילים ששמרו בלילות מפני המסתננים, שהטילו אז את חיתתם על תושבי ירושלים במיוחד, כידוע.

בליפתה התגוררו באותו זמן הרבה משפחות שברחו מן העיר העתיקה לאחר שנפלה בידי הלגיון, רובם ככולם יהודים יראי שמים. למרות המחסור ששרר אז, היו באים אלינו ומביאים משהו, לפעמים כוס תה, ופרוסת לחם שבודאי חסכו מפי ילדיהם. אולם אף אחד מאתנו לא רצה לקבל מהם מאומה, אף לא הסתכלנו באנשים הללו.

באו נשים והתחילו לרחם עלינו: וי, וי, הרי אתם שרידי אש, אודים מוצלים וכו', היו נשים שבאו אלינו ופרצו בבכי, וזה הרתיח את דמנו, די לנו ברחמי אדם, אין אנו זקוקים לא לרחמים ולא לנדבות, התאפקנו בגבורה עילאית כדי לא לזרוק אותם, אבל אף מילה לא החלפנו עם אגשים המרחמים עלינו, המביאים לנו נדבות, תחתונים מהוהים, מכנסים בלות...

רבקה ליבה הופיעה מצטנעת, ללא מלים, היתה משום מה הדורה בלבושה, כאילו לא באה לגמול עמנו חסד אלא לבקר, ביקור של נימוסין אצל שכנים. גם היא הביאה לנו מעשי מאפה, אבל האיך היא הביאה! על טס נוצץ היו פרוסות חתיכות קטנות של עוגה, חתיכות קטנטנות, כאילו נחתכו במיוחד בשבילנו, ומפיות יפות, מהיכן נטלה בימים אלה מפיות? השתוממנו, היא חייכה אלינו מבלי לומר מילה, אנו הסתכלנו בה בשנאה ובזעם, היא הקיפה במבטה את החדר שלנו, ושוב חייכה, היה בחיוך הזה מן הליטוף האמהי שכה התגעגענו לו, היא היתה הראשונה שלא ריחמה עלינו וכאשר הניחה לראשונה את הטס על השולחן הנכה שלנו לא בכתה, ולא ביקשה מאתנו לספר על מה שעבר עלינו.

לא נגענו באוכל, היא יצאה מיד מחייכת ומנפנפת בידה כלפינו.

לא החזרנו לה שלום.

אבל הטס הנאה, הנקיון הנוצץ של הכוסות, הסידור היפה של פרוסות העוגה הזכירו לנו את הבית שלנו, את הטיפוח האמהי שעדיין לא ניטשטש בתודעתנו, הרגשנו כי אשה זו דקדקה בכל פעולה קטנה כאשר הכינה בשבילנו את הטס, כי היא חשבה עלינו כל הזמן. וזה דרבן אותנו לטעום, בפעם הראשונה, מן האוכל שהביאה לנו.

- היא אינה רוצה עולם הבא בשביל זה, אמר אחד מאתנו, ממורמר ושתקני בדרך כלל.

- היא לא הביאה, אמרתי אני, היא הגישה לנו, אתם מבינים? מגישים גם במסעדה, ללא טובות, אין אנו חייבים לה מאומה.

*52*

כאשר חזרה למחרת היום וראתה את הטס מלוכלך אבל ריק, נשתפך חיוך אמהי שוב על שפתותיה, היא הניחה שוב טס מבריק, מפיות וחתיכות עוגה על השולחן הנכה, ביקשה לצאת, חזרה בה ואמרה בנימה של טרוניא כאם המדברת אל ילדיה:

- וכי אני מחויבת לנקות את הטס והצלחות? הרי אתם גברים בעלי כוח?

הסתכלנו זה בזה, קמתי, נגשתי אל הכיור שהיה מלא שיירי אוכל, סיגריות וכל מיני "שמונצעס", רחצתי את הטם והכלים והגשתי לה, מבלי לדבר מילה.

- ולנגב?

התברר שאין לנו מגבת לכלים. רמזתי לאחד מאתנו שהיתה לו מגבת ידים אבל היא הבינה מיד את כוונתי ונזפה בי:

- מה אתך! בוא אלי ותקבל מגבת לכלים, קטנה אבל נקיה, וכי כך נוהגים בבית מסודר?

מ-ס-ו-ד-ר, לגלגנו לעצמנו, אבל היא שמעה אלא שלא הגיבה ויצאה את החדר.

הייתי הראשון שהבקעתי את קיר השנאה בלבי, הלכתי אל האישה לביתה, היא, כפי הנראה הבחינה בי כשעליתי במדרגות וקבלה את פני בחיוך:

- כבר הכנתי בשבילכם שתי מגבות, אין לי הרבה ואני אינני אוהבת לקחת ממישהי או לשאול ממישהי, אם כן, הרי זה שלי. אתה מבין?

- כ-כ-ן, כעכעתי בקושי את התשובה ו..שלום.

שמעתי את קולה מלווה אותי:

- וכי למה על בחור בגילך, שנראה די מחונך, ללכת בבטלדרס קרוע למחצה? וכי כך יאה לחייל יהודי? וכי כל כך קשה לבוא אלי ולומר: שכנה, אולי יש לך חוט ומחט? ואולי יש לי גם מכונת תפירה?

- איני זקוק לעזרה, נפלט מפי, אפשר להשיג חוט ומחט ולתקן אני יכול בעצמי.

- בודאי וכי מי אמר שאי אפשר להשיג, אמרתי רק שאפשר להשיג גם אצלי, אתה מבין, גם אצלי!

אם יש לך בית יותר קרוב, בבקשה! אבל לי יש גם מכונת תפירה, מיושנת אמנם, אבל בכל זאת היא עולה על חוט ומחט, ואני מוכנה לתקן לך או לחברים כפי שאני מתקנת לבעלי ולילדים שלי.

- בלי טובות, אמרתי ברוגזה, והתחרטתי מיד.

- טובו-ת, חייכה האשה, ואם אתה שומר עלי אין זו טובה? ואם אתה לא ישן בלילות ומסתובב סביב הבתים בשעה שאנחנו ישנים במיטה, זו לא טובה? ואם יקראו לך מחר לחזית, זו לא תהיה טובה? רק חוט ומחט טובה גדולה היא? היכן השכל הישר שלך?

נעצרתי ליד הדלת, נדמה לי כי בעיני עמדו דמעות, אני מתבייש גם עכשיו להודות בכך, לא אמרתי מילה אחת, רק עמדתי על סף הדלת, הסתכלתי באשה הקטנה הזו, היא דברה אלי ואני שומע את קולה של אמא מתוך הקול השקט, אני רותח מרוגז, אבל הפעם על עצמי, על עקשנותי ועקשנות חברי, את מי אנו שונאים, את מי?

- טוב, אמרתי, אביא את הבגדים שלי ושל החברים שלי, אבל תמורת זה - -

- תמורה? בשביל מה, האם אתה מבקש ממני תמורה על שהבגד שלך קרוע, אף שאתה שומר ומסכן את עצמך, מה פירוש תמורה? וכי אתה לא היית נותן לי בגד או כוס תה או פרוסת עוגה, אילו היה לך? אינך מתבייש לדבר אלי כך? ופנתה ברוגזה לחדר השני.

הבאנו את הבגדים שלגו, כילדים מבויישים עמדנו בדלת, היא היתה במטבח, הצטופפנו, ארבעה גברים ליד הפתח, כשהיא ראתה אותנו, אומר אני לכם, לא ראיתי זוהר משתפך על פני אדם עד אותו רגע, היא זהרה מאושר -

- בואו, בואו, השאירו הכל כאן על הכסא, שבו.

התיישבנו כאילו לפי פקודה, מתוחים, מבלי להסתכל אפילו אחד על השני.

היא עמדה רגע בשתיקה, אחד כך אמרה ברוגז:

- האם חושבים ארבעת הגברים שאשה אחת חייבת להכין בשבילם תה, או קפה, האם לא נמצא ביניכם אף מתנדב אחד ש

קמנו כולנו והיא הושיטה את היד:

- כאן, אמרה והצביעה על המטבח הקטן, שם עומד הפרימוס, כאן בפינה, אתה רואה, פנתה משום מה אלי, יש קפה (גרוע מאד) ותה, אני כבר אביא את שיירי העוגה, השארתי בשבילכם, הבנתי כי תבואו, וכי למה לא?

התרוצצנו בתוך המטבח הקטן, פתאום היתה לנו הרגשה כי אנו בבית, והאמא שלנו מריצה אותנו לעשות משהו כדי לעזור לה, והיא עייפה, האמא שלנו, מעבודות הבית המרובות, והיא התיישבה רגע אחד לנוח, ומספקת לנו את ההנאה הגדולה להגיש לה כוס קפה, מבלי שהיא תטרח לתת לנו. והנה הופיע פתאום חיוך על שפתותינו,

*53*

(בספר תמונה של קבוצת נערים, מניצולי מחנה ההשמדה בוכנוואלד, על סיפון האנייה "מטאורה" בחיפה)

בחן את פניהם של הנערים.

מה הן מביעות? האם הנערים שבתמונה דומים לנערים שבסיפור?

*54*

אתם שומעים ח י ו ך !! שלא ראינו אותו זה שנים רבות, והחיוך הזה חיפה על המשטמה ששררה בנו, אולי עדיין לא העביר אותה כליל, אבל היא כוסתה על ידי החיוך הראשון הזה, מישהו מאתנו אף השמיע הלצה ואנו הצטחקנו בקול, ה צ ט ח ק נ ו!! רבון העולמים, אמרתי לעצמי, הרי אני צוחק!!

והיא לא נכנסה למטבח כלל, ישבה ליד השולחן כאשר ארבעתנו יצאנו מן המטבח עייפים, מזיעים מחמת העבודה ה"קשה" ומאושרים, השולחן היה מוכן, מפה לבנה, מפיות".

- הצלחות, אמרה לנו, נמצאות במזנון, כאן מצד שמאל, לא, היכן אתה מחפש?! נזפה באחד שהסתובב ולא מצא את המזנון, כאן אני אומרת לך, כא-ן!

שתינו את הקפה ואת התה, כמעט ולא נגענו בעוגה מרוב התרגשות, ישבנו כאנשים שלא נשרפו ולא התיתמו, אלא כאנשים מן השורה, כאלה המסתובבים ברחובות העיר בעניני עסקיהם.

ומאז היינו בני בית בבית שלה, בביתה של רבקה ליבה, אבל לא קראנו לה בשמה, בלבנו קראנו לה: אמא, אלא שהתבישנו להוציא את המילה הזו מן הפה.

ג

כל אותו לילה היו חילופי אש בירושלים, איני זוכר כבר אם אנו או הם הפגיזו, אני נקראתי לאחד ממקומות התורפה יחד עם קבוצתי, היתה זו שכונה מאוכלסת, והדיירים פקדו אותנו מפעם לפעם, בין הפוגה להפוגה, כשראיתי אותה, נחרדתי, מה היא עושה כאן, אנשים מפחדים להוציא את חטמיהם מחוץ לבית בשעת היריות, והנה היא נינוחה, מביאה עמה את חיוכה האמהי. כשראתה אותי אמרה:

- רציתי לראות האם נמצא כאן בין האנשים מישהו שאני מכירה, אולי אוכל להזמינו לארוחת ערב, דלה היא הארוחה, אין לנו כיום הרבה, אבל לחם עם משהו אוכל להניח על השולחן.

היינו מפוזרים על פני השטח, ורק אחד מן הקבוצה שכב על ידי, הוא נתן לי דחיפה ולחש:

- היא השתגעה, עכשיו עלינו ללכת ללוותה, אני אלך, התרומם, הפשיל את הרובה על כתפו ואמר:

- זה לא בשבילך, גברת, בואי אלווה אותך הביתה, פחד לצאת לרחוב עכשיו!

- ולשניים אין פחד? תמהה בתמימות, אני גרה לא רחוק, אתפתל בין הסימטאות והחצרות הידועות לי היטב, ואתה עלול לקבל נזיפה ואולי גם עונש מן המפקד על שעזבת את משמרתך, לילה טוב ולהתראות אצלי מיד בבוקר, שמעתם?

אני נפצעתי באותו לילה ונלקחתי לבית החולים, שכבתי כמה ימים, איני זוכר כבר כמה, אבל כשראשי התחיל לפעול שוב, הרגשתי את הבדידות, משונה הדבר, אבל כשם שבימים הראשונים לעלייתי ארצה שנאתי תכלית שנאה כשרחמו עלי, ברחתי ממבטי חמילה, והייתי מוכן לסטור על לחיו של כל מי שבא לנחם אותי, כך עכשיו, בשכבי לבדי בבית חולים, ובחדרי חיילים ואזרחים המקבלים יום-יום מבקרים, ומביאים להם משהו, התחלתי לקנא בהם, רק אני בודד, מיותם לא רק ממשפחתי אלא גם מכל אדם. אבל היא באה.

- אמא!! קראתי בלבי כאשר ראיתי אותה מציצה לחדר, ומתחייכת במלוא הפנים כשראתה אותי.

-- הנה, ברוך השם שמצאתי אותך, כבר שעה ארוכה שאני מסתובבת בין החדרים, האחיות עסוקות כל כך, עד שאין זמנן פנוי להודיע בדיוק היכן שוכב פלוני. הבאתי משהו, נו, מה שלומך? מתי אתה יוצא? כמובן שתבוא מיד אלינו, הרי אתה צריך להבריא, היכן החברים שלנו?

"שלנו" היא אמרה, שמעתם? הייתי פצוע קשה, אבל למה להכאיב לה, אמרתי:

- כך, לא כל כך נורא, אלא שעדיין איני יודע מתי אצא מכאן, הרופאים אינם מדברים, באים מתייעצים, עוד קצת, אומרים לי עוד יום-יומיים, ותלך הביתה.

-- הביתה, אמרתי, בינתיים אין לי בית, את יודעת, לקחו אותי ישר מן האניה ומאז אני מתגלגל בצבא, ואלמלא את...

- אין לך כבר על מה לשוחח, התרעמה בכנות, אני צריכה לשוחח עם הרופא, בעלי מכיר אותו היטב, אולי נוכל לטפל בך בבית, עד שתמצא דירה, ואתה הרי תתחתן מיד כשתבריא, נכון?

- מי יודע? אני עדיין

- כל אחד הוא עדיין, אמרה לי, התיישבה על הכסא ליד המיטה, פרסה מפית קטנה, פרסה חתיכות עוגה, ופילחה שני תפוזים לפלחים קטנים, הניחה אותם זה ליד זה והגישה:

- כך אוכלים בתיאבון יתר, אמרה לי, כל אחד אוהב שולחן ערוך יפה, והנה ערכתי לך שולחן, מה יש לך, רגל, יד, או פגיעה פנימית?

*55*

(בספר איור של אישה / דגה)

- האם האם שבתמונה מזכירה את האם שבסיפור?

*56*

- רגל ויד, אמרתי, קשה לי להרים את שתיהן, בינתיים, אבל הרופאים אומרים כי -

- אל תשמע לרופאים, יכולה אני לספר לך המון סיפורים על דברי רופאים שנתבדו, אני אברר זאת היטב, אבל בינתיים כבר מגרשים אותנו, אבקר אצלך בכל רגע פנוי, והיכן האחרים?

- איני יודע!

- אז אתה לבדך, אינך מכיר אף אחד?

- אף אחד!

היא קמה, נענעה שותקת בראשת והלכה.

בכל זאת, אמרתי לעצמי, אילו זה היה בנה בודאי היתה ממררת בבכי, למרות הכל זאת לא אמא. יסרתי את עצמי על מחשבה פסולה זו, אבל לא יכולתי להיפטר ממנה, זאת לא אמא, לא, לא, שקטה, היא אמנם מרחמת, אבל -

- אולי אפשר להוציא אותי קצת למרפסת? התחננתי לאחות. היא הסתכלה בי, הציצה בדף שהיה תלוי על מיטתי ואמרה:

- כמובן, אביא כסא גלגלים מיד. והוציאה אותי למרפסת.

הסתכלתי למטה, ראיתי אותה עומדת בפינה, ממש מתחת למרפסת, כזו קטנה, מצונפת, והיא רועדת כולה מבכי מנסה לשווא לנגב את עיניה, הבכי מתפרץ ממנה כל פעם, נפסק ושוב מתפרץ. ביקשתי לצעוק אליה, לבקש סליחה, ביקשתי לומר לה רק מילה אחת: אמא! אבל היא ניתקה עצמה בקושי מן הקיר שהיתה שעונה עליו, ומיהרה לרחוב, בן רגע נבלעה בין האנשים.

אני זוכר אותה כפי שהיא עמדה בפינה רועדת מבכי, היא בכתה עלי, על בדידותי, ואני קיללתי את עצמי על שחשדתי בה שאיננה מתייחסת אלי כמו אמא.

משום כך נשארו בלבי הרגעים הללו. במשך כל השנים, כאשר התחתנתי והיא שמחה בשמחתי, כאשר הסתדרתי יפה, והיא שמחה על שאני מנהל חיים יפים ומסודרים, ראיתי אותה תמיד והנה היא שוב עומדת ליד הקיר, צמודה ובוכיה על אדם שלא הכירתו עד לפני חדשים מספר.

והנה היא הצליחה להיכנס ללבי כמו אם רחמניה, לא כצלה של אמי אלא כממלאת מקומה.

אתם מבינים? אמר לנו, זה אי אפשר לשכוח, וכאשר שמעתי כי היא נפטרה לא ישבתי שבעה ימים, אבל ישבתי "שבעה".

איני יודע כמה זמן, שעה, שעתיים, אשתי וילדי הבינו אותי, בכיתי כילד קטן, והם עזבו את החדר והניחוני לבכות את "אמי"...

החלום והיום / רחל הולנדר

*50*

פרק יז

- א -

פורים עבר. בערב הלכו לבית-הכנסת לשמוע את מגילת-אסתר, אבל בטי לא הבינה דבר מלבד השמות ולא נהנתה. בבוקר קרא האדון שווארץ את המגילה למשפחה, אבל הוא לא סיפר את תכנה לילדים כדי שידעו מה הוא קורא, כפי שאבא שלה היה עושה כשהיו קטנים.

*57*

במה שבטי זכרה על מרדכי היהודי ועל אסתר המלכה, על אחשוורוש ועל המן הרשע, לא היה כדי למלא את המגילה. היא שאלה את קלרה ואת יונאס, אם הם יודעים את סיפור המגילה. שניהם אמרו, בטח, איזו שאלה.

אחרי ויכוח ויתרה קלרה ויונאס דיבר. הוא שמע את הסיפור בשיעור-הדת שלו ביום ראשון, אבל בסופו של דבר לא הוסיף לבטי דבר על מה שזכרה מלבד השמות בגתן ותרש, הגי וזרש.

בשעה שקלרה הלכה לאמה לבקש בגדים כדי שיוכלו לערוך משחק-פורים נסתה בטי להיזכר בפורים שעבר, אבל שום דבר לא עלה בזכרונה. יתכן שלא ידעו מתי חל פורים ויתכן ששכחה. היא ניסתה לשחזר לעצמה את

התקופה.

פברואר או מרץ לפני שנה. המשטר הנורא ביותר במחנה רפה: גסטאפו לא נראו עוד במחנה אלא לעתים רחוקות. המיפקדים הקשים פסקו. אם היו, היו קצרים. ימי הקור הקשים ביותר היו מאחוריהם. נטיפי-הקרח העבים נעלמו מקצות גגותיהם של הצריפים. כשהנטיפים היו תלויים מגגות הצריפים היו בטי ודאווי מתחרים מי מהם ימצא את הנטיף העבה ביותר, או את הדק והארוך ביותר. למרות ששוב היתה הפרדה בין גברים לנשים - דאווי היה במיטה עם אבא ובטי עם אמא בצריף אחר - לא היה הפעם המרחק גדול והיא יכלה להיות אצל דאווי במשך היום.

אפילו ההקפדה של הקאפו'אים רפתה ולעתים קרובות יכלו ארבעתם להיות יחד בערבים. אם היתה סדיקה, היתה עוברת אזהרה מצריף לצריף וממיטה למיטה, ואמא ובטי היו הולכות לצריף שלהן עד לאחר הביקורת. נחמה אחת היתה להן באותה תקופה: היו ימים בהם אבא או אמא לא נקראו לקומנדו-העבודה. אז היו יושבים יחד על המיטה. אבא ואמא הסתירו מהתאומים את אבלם על דיני. גם דאווי ובטי לא הזכירו אותה ביניהם מחשש שיעוררו אצל האחר את הצער או את הגעגועים, אם רפו לזמן-מה.

את כל כוחותיהם היו מכוונים להישארות בחיים. בדרכים שהתאומים לא עמדו עליהן הצליחו הוריהם להחדיר בהם את האמונה שאם החלטתם נחושה, אפשר להישאר בחיים. רוב הימים היא האמינה שיצליחו, כי לראשונה אמר אבא שעכשיו כבר לא תארך המלחמה זמן רב. ואילו קודם לכן, כשרווחה השמועה הזאת, הוא אף פעם לא הביע אותה. הוא גם אמר להם שמצווה גדולה היא לנסות להישאר בחיים והסביר להם את הכתוב בתורה:

"ונשמרתם מאד לנפשותיכם". בטחונו שאפשר לקיים את המצווה עבר אל דאווי ואליה.

יום יום מתו סביבם אגשים רבים. גם מכרים וגם ידידים. "האם הם לא רצו להישאר בחיים?" שאלו דאווי ובטי זה את זו. השערות שהעלו לא השיבו על השאלה והם שאלו את אבא. בתקופה ההיא, הלפני-אחרונה, אבא היה לפעמים פנוי לספר להם ולהסביר דברים. אחרי ספקות שדיברו בהם זה עם זו שעה ארוכה, הביאו את השאלה בפני אבא.

ההחלטה לא תמיד מועילה, הודה. אם חלק חיוני בגוף נפגע תעזור ההחלטה רק לזמן--מה... אבל כשהגוף רק נחלש ועוד לא חלה, הרצון מגדיל מאוד את הסיכויים להישאר בחיים. הרבה פעמים אדם מאבד את הרצון לחיות מכיוון שמתו עליו אנשים אהובים, הוריו או אשתו, או בעל וילדים גס יחד. כשזה קורה למי שלא נמצא במחנה, הגוף די חזק כדי להתגבר על התקופה הזאת. אבל פה, כשהגוף כבר תשוש וחלש ביותר, הצער מצטרף לחולשה וממעיט עוד יותר את הסיכויים שהיו לאותו אדם להישאר בחיים.

נכון שמתו גם אנשים שנאחזו בחייט ימים רבים בכוח רצונם, על-אף שהיו חולים. למרבה הצער הם היו במחנה זמן רב מדי. אבל עכשיו, כשהסוף כל-כך קרוב, כל יום שבן-אדם מצליח לקיים בכוח-רצונו את גופו שנפגע, עשוי להציל את חייו. כי ברגע שייצא מכאן הוא יקבל מזון וטיפול רפואי ובעזרת השם הוא יבריא.

גם אחד-כך, כשמצבו של דאווי החמיר, אמר את זה... בתקופה ההיא עוד לא ידעה בטי שהמחלה כבר אחזה בו וחשבה שהשיעול יעבור."

לראשונה הביעו זה בפני זו את חרדתם לחיי הוריהם, חרדה שעד אז חבויה היתה גם מעצמם, והם דיברו בה עד שדאווי אמר שמוטב לחדול ולא לדבר על זה יותר. היתה זו אחת הפעמים היחידות שלא נימק הצעה ובטי קיבלה אותה בלי לערער. גם היא ידעה במעורפל שהדיבורים האלה לא עולים בקנה אחד עם קיום ההחלטה שאבא דיבר עליה. ואמא אמרה במפורש, בתום אחת השיחות, להשתדל ולהימנע מנושאים עצובים עד כמה שאפשר. גס זה שייך לשמירה על הכוחות, אמרה. וגם, כמובן, יש לנוח כמה שניתן ולא לשוטט במחנה. להישאר במיטה כשאפשר ולהרבות בשינה. השינה היא תחליף למזון, הסבירה.

סדר הימים השתבש בזכרונה. לפתע זכרה את הימים שבהם לא יכלה עוד להאמין שתיגמר המלחמה, שיצאו אי-פעם מן המחנה. על-פי-דוב לא דיברה על זה, כדי שלא תדביק את דאווי בדכאונה שלה.

לעומת זה היו רגעי תקווה: כשכאבי הבטן והשילשולים הירפו מכולם באותה שעה, והיו יושבים על המיטה העליונה ומשוחחים, היתה מרגישה בשיחה בין דאווי ואבא את אמונתם העמוקה שהשם יציל אותם. אז היתה מתחדשת גם בלבה התקווה שיצליחו להחזיק מעמד. את השחרור לא יכלה עדיין לתאר לעצמה, אבל לפעמים

*58*

הצליח דאווי לשכנע אותה שהתקופות הקשות ביותר עברו ומה שצפוי יהיה פחות קשה.

אחר-כך היו ימים שגם אבא אישר את השמועות שהתהלכו במחנה על המקומות בהם נחלו הנאצים תבוסות ועל הכניעה העומדת לבוא בכל רגע. רבים היו הימים שלא יכלה עוד להאמין. אף-על-פי שאפילו אבא אמר שמותר עכשיו לתת אמון בשמועות ואפילו לראות בעצם העובדה שהגיעו למחנה סימן שהקדוש-ברוך-הוא רוצה שהם ידעו שהסוף קרוב.

בטי לא שכחה עד כמה כעסה על אבא בתקופות הראשונות, על שהוא מכחיש את השמועות ואומר שכל תקוותם חייבת להתבסס על האמונה שהכל בידי שמים, מתוך ידיעה ברורה שהמלחמה לא תגמר במהרה.

- ב -

כשקלרה חזרה עם הבגדים לתחפושות התחילו בויכוח על התפקידים. יונאס הסכים להשתתף רק אם יהיה אחשוורוש. בטי אמרה שלא איכפת לה מי תהיה. כשאמרה שאולי לא תשתתף, אמרו אסתי וקלרה שזה לא יפה מצדה, ובטי ויתרה והסכימה לקבל על עצמה את תפקיד ושתי. היא עזרה לקלרה לשדל את אסתי שקלרה תהיה אסתר המלכה ולא היא. בטי הציעה שאסתי תהיה אסתר לפני הגיעה למלכות, כלומר בבית דודה ובבית-הנשים. וכשהיא באה אל המלך בפעם הראשונה. אחרי שהלבישה את אסתי ועזרה לקלרה ושחקה את התפקיד שקיבלה על עצמה היתה פנויה למחשבותיה. וכך קרה שבשעה שחיפשה את ימי הפודים שלא נחוגו, נסעה חזרה לאחד הימים מלפני שנה.

ובשעה שערכה את השולחן לסעודת הפורים על-פי מצוותה של הגברת שווארץ עדיין שרויה היתה רובה ככולה ביום שאליו חזרה. ביום ההוא היתה התקווה לשחרור גוברת ונחלשת לסירוגין. כשהכאבים תקפו אותם דעכה התקווה וכשהכאבים הרפו - התלקחה. כבד יותר משנה הם במחנה הזה, אבל צריך לשמור על התקווה, עדיין יש מה לקוות ואסור להכנע. דאווי מחזק אותה באמונתו העמוקה.

היא מחבקת את דאווי ושוכבת עליו כדי שחום-גופה ישכך את כאביו. לפני שיצא החוצה לא הועילה הרבה.

ולבה נקרע כשראתה את סבלו, את חומר האונים שלה לעזור לו. כשחזר מן החוץ התרפקה עליו בכל כוחה. אז אמר לה: "כשאת מחממת אותי הכאב עובר," והיאוש הירפה מלבה.

לפני זמן-מה, כששוחחו על מצוות 'ונשמרתם', אמרה אמא שלא ייצאו יותר זה עם זו. בגלל התשישות חייב כל אחד לנצל את המנוחה שגופו נותן לו. הם שומעים בקולה וכשחוזרים מתחבקים כפליים ומנחמים זה את זו - אומרים שעוד מעט יחלפו הכאבים, ובכלל רק עוד שבועות אחדים, ומי יודע, אולי ימים, תיגמר המלחמה וייצאו מן המחנה, וכל זה כנר לא יהיה. הם מאכילים זה את זה חתיכות פחם קטנות שנוצרו מגזרי עץ שאמא שרפה.

זה יקל על כאבי הבטן, אמרה.

דאווי מלטף אותה ומחזיק אותה שעה שהיא מתפתלת מכאבים. "תיכף אחזור" - והיא יורדת מן המיטה ורצה החוצה. זה בא בלי אזהרה והעיקר להגיע החוצה. איש כבר לא מנסה להגיע לבתי-השימוש המרוחקים כפי שעשו כשעוד אפשר היה. כשהיא חוזרת למיטה, זרועותיו המאמצות אותה עוזרות לה לשאת בכאבים שלא שוככים במהרה. אבל אותם היא מכירה, הם באים וחולפים ולא שוברים את התקווה. בפרט כשזרועותיו של דאווי סביבה לא קשה לחכות לרגע שהכאב יעבור ומתיקות החיבוק תישאר בלי הפרעה.

מבלי-דעת עמדה בטי ושתי כוסות בדולח בידה. לפתע תקפה אותה תשוקה עזה לשכוח כל מה שהיה, שיימחק מזכרונה וישאר רק מה שהיה לפני כן בעיירה. היא חשה שהיא לא יכולה לשאת עוד את החזרות ואת זכרון-התקוות.

באותו רגע קרא קול בשמה ואמר בכעס, 'יוכבד! מה את עושה?' והכוסות נשמטו מידיה. בטי נבהלה. היא ביקשה סליחה והתכופפה להרים את השברים. כל המשפחה באה לראות את הנעשה ולשמוע איך מוקיעים אותה. העונש שלה: לאכול לבד במטבח בשעה שהמשפחה מסבה לסעודה החגיגית. וכך עבר פורים.

- ג -

עוד לפני פורים התחילו לדבר על הקרנבל. תהלוכה כזאת לא ראתה מימיה, הבטיחו לה. היא תארך למעלה משעה. בראש יילכו קבוצות-ילדים בתלבושות שוויצריות. אחר-כך - ילדים ועליהם סמלי הקנטונים. ויהיו תזמורות וגערות המסובבות שרביטים. אחרי-כן תבואנה מכוניות או עגלות נושאות בימות ענקיות ועליהן אנשים מחופשים בתחפושות רבות ומגוונות; טרקלינים של טירות עתיקות עם נסיכים וגבירות בתלבושות מימי

*59*

האבירים. לפחות קבוצה אחת תציג את אגדת וילהלם טל. תהיינה גם מכוניות עם קישוטי פרחים מכל הצבעים והסוגים ותחפושות ענקיות של בעלי חיים. 'את תראי ותשתוממי,' אמרה קלרה, 'נכון אמא?' הגברת שווארץ הסכימה: 'זה באמת דבר יוצא דופן.' האדון שווארץ אמר שהיא בת-מזל שתזכה לראות את זה. קרנבל יש רק פעם בשנה ומזלה שנזדמנה לכאן דווקא עכשיו. בטי ידעה שהוא רצה שתגיד: תודה רבה שהזמנת אותי, אולם כל-כך לא לרוחה היה הדבר עד שהמילים מאנו לצאת מפיה. אחר-כך אמרה בלבה שלא צדקה. גם אם הוא לא מוצא-חן בעיניה הוא הזמין אותה ומארח אותה ואם לא תהיה מנומסת ותודה לו, הרי תצדיק בזה את טענתו שאמא לא חינכה אותה. היא החליטה שאחרי התהלוכה תגיד תודה רבה ויהי מה.

ביומיים האחרונים שלפני הקרנבל לא עברה שעה מבלי שמישהו הזכיר את התהלוכה. ביום הקרנבל לא יהיו לימודים, צריך לקנות מצרכים כי חנויות הקונסום תיסגרנה מוקדם ויהיו שיבושים בתנועת החשמליות. ובעיקר:

האם יירד גשם או לא? האם יהיה יום יפה והאם תתקיים התהלוכה? ביום שלפני התהלוכה, אחרי הלימודים, הלכו הילדים לבחור מקום ממנו יצפו בתהלוכה. בדרך סיפרה קלרה לבטי שאביה נדבר עם משפחת הדוד שלה להיפגש אחרי התהלוכה בהר-ציריך, שם ישבו בצוותא בבית הקפה מתחת לכיפת השמים. המבוגרים ישתו קפה והילדים יקבלו מיץ תפוחים.

(בספר איור של שואה / מגן, 1973)

- שש דמויות בתמונה כנגד ששת המיליונים שנספו בשואה.

א. מהם הסמלים היהודיים בתמונה?

ב. התמונה מביעה כאב, חרדה, שבר.

באילו אמצעים היוצר משתמש כדי ליצור תחושות אלו?

*60*

כל משחקי הילדות נסבו על התחפושות ועל הקרנבל ומזגו של יונאס השתנה לטובה. כשבטי שאלה מי היה וילהלם טל הוא אמנם אמר, 'מה? את לא יודעת?' אבל לא אמר שהיא טיפשה אלא הלך והביא לה מן הילקוט שלו את הספר 'תולדות הלווציה', כדי שתוכל לקרוא בעצמה על הגיבור הלאומי של שוויצריה, בטי הודתה לו ואחרי רגע של היסוס הוסיפה, 'זה נחמד מצדך.'

הוא היה ראוי לזה, אמרה בלבה, יש לי עכשיו ספר חדש לקרוא. 'אני אראה לך איפה הסיפור,' אמר יונאס, ופתח את הספר בעמוד שכותרתו היתה 'וילהלם טל', ובעמוד שלידו היה ציור של ילד עומד מתחת לעץ ותפוח על ראשו, ובמרחק-מה איש עם חץ וקשת מתוחה מכוונת אל הילד. לא רחוק ממנו עמד איש בבגדי-שרד מתקופה קדומה. אותה שעה עדיין חשבה בטי שוילהלם טל הוא הילד שבתמונה. 'בתהלוכה תראי אנשים מחופשים כמו בתמונה,' אמר יונאס, 'ועץ והרים מצוירים כאילו היו אמיתיים.'

את רואה, אמר דאווי בלבה, הוא לא כל-כך נורא כמו שחשבת. 'תודה רבה,' אמרה בטי שנית כשיונאס נתן בידה את הספר.

הסיפור על האיש שלא רצה להשתחוות לכובע שהציב הרודן באמצע הכיכר מצא-חן בעיניה, כמו מרדכי היהודי, חשבה. אבל כשאמרה את זה ליונאס אמר, 'מה פתאום מרדכי היהודי! בכלל לא היה לו בן ולא היה צריך לשים תפוח על ראש אסתר ולירות בו! ובכלל מה זה שייך?' וקלרה אמרה, 'באמת יוכבד, את מצחיקה.'

'את כל זה לא אמרתי,' ניסתה בטי להסביר את הרעיון שלה, 'אמרתי רק ששניהם לא הסכימו להכנע לאיש-שררה שרצה להכריח אותם להשתחוות לפניו, אף-על-פי שידעו היטב שהוא רשע והכוח בידו להרוג אותם בגלל זה, אתם צודקים שיש ביניהם הבדלים רבים, אבל בנקודה זאת הם דומים.'

'את באמת לא הבנת,' אמרה קלרה, 'הענין עם הכובע הוא רק ההתחלה. העיקר הוא שוילהלם טל היה צריך לשים תפוח על ראש בנו ולירות בו חץ מרחוק.'

'בדיוק!' אמר יוגאס, 'וגם שאמר שאם יפגע בבנו הרי יש לו עוד חץ ובו יהרוג מיד את גסלר. מרדכי לא אמר אף-פעם שיהרוג את המן.'

- ד -

לבסוף הגיע יום הקרנבל, קלרה ואסתי השכימו קום כדי לראות את מזג-האוויר נאה. ואכן היה יום יפה.

בארוחת-הבוקר שמחו בני המשפחה על השמים הנקיים והביעו תקווה שגם אחרי-הצהריים לא ירד גשם. מיום שבאה לא ראתה בטי את המשפחה במצב-רוח מרומם כל-כך.

כשסיים את ארוחתו אמר האדון שווראץ - שלא נסע אותו יום לעסקיו בגלל הקרנבל - 'אני מקווה שהבדים יגיעו לפני השעה שעלינו לצאת מן הבית.' יונאס וקלרה השתתקו. הם ידעו שבכל מקרה יצטרך מישהו להיות בבית כדי לקבל את הבדים. רק אסתי המשיכה לצייץ ושאלה, 'מתי הולכים?' ואביה ענה: 'בשעה שתיים.' אחרי שתיקה קצרה שאל יונאס, 'ואם לא יגיעו, מי יישאר?'

'למה שלא יגיעו?' שאלה קלרה שאלה שאינה צריכה תשובה ואמה אמרה, 'אין כל סיבה ואין צורך לחשוב עכשיו מי יישאר במקרה כזה.'

'כרצונך,' אמר בעלה, 'לפי דעתי כדאי להיות מוכנים, אבל תעשי מה שאת רוצה. רק אל תגידי אחר-כך שלא רציתי לעזור לך.' יונאס וקלרה החליפו מבט. מאוחר יותר נזכרה בטי במבט ובשתיקה, אבל באותו רגע חשבה, 'מה הוא רוצה שהיא תעשה?'

אחרי רגע אמרה הגברת שווארץ: 'וכעת נצלו את היום היפה הזה שאין בו לימודים וטיילו בפארק ובאגם-הברווזים. אתן לכם לחם ישן כדי להאכיל אותם.'

כשיצאו נתנה הגברת שווארץ לקלרה שקית בוטנים בשביל כל הילדים ואמרה, 'חיזרו בשעה שתים-עשרה כי נאכל צהריים מוקדם.' כשהיו למטה רצה יונאס להחזיק את הבוטנים וכשקלרה לא הסכימה אמר, 'אז נחלק אותם עכשיו,' וקלרה אמרה, 'אמא לא מרשה שנשים בוטנים בכיסים.' הויכוח שנמשך עד סוף הרחוב נגמר בהחלטה שקלרה תחלק לכל אחד ארבעה בוטנים ואת הנותרים יפקידו בידי יוכבד. החלוקה התארכה עד הפניה הבאה כי צריך היה לבחור בוטנים בגדלים שווים, בשעה שקלף ואכל, חזר ושאל יונאס, 'מי לדעתך יצטרך להישאר אם לא יגיעו הבדים לפני שנצא?' וקלרה חזרה על הסברה שלה: 'בטח יגיעו.'

כשהתקרבו לפארק קבעו תור להאכלת הברווזים, אבל כשהגיעו לאגם פגש יונאס חברים. 'אני הולך לשחק כדורגל, אני לוקח את הבוטנים שלי,' אמר ולקח את השקית מידה של בטי. 'אני מרשה לכן להאכיל את הברווזים בלחם שלי: אל תחפשו אותי, אני אבוא באחת-עשרה וחצי לספסל הזה.'

קלרה, שראתה בינתיים חברות שלה משחקות בקירבת מקום, לא מחתה. כעבור שעה קלה אמרה, 'אני הולכת

*61*

לרגע לחברות שלי, אתן יכולות להאכיל את הברווזים גם בלחם שלי אם אתן רוצות. אני אחזור עוד מעט. לא, אל תבואי אתי, אסתי.'

'לעת-עתה נהיה על שפת-האגם,' אמרה בטי. 'אם לא תחזרי ניפגש כאן באחת-עשרה וחצי.' 'אין צורך לקבוע, אני אבוא לפני כן,' אמרה קלרה, 'אני הולכת רק לרגע, אחרת לא הייתי משאירה אותך עם אסתי.'

ליד האגם אמרה אסתי, 'את מסכימה שאתן ראשונה?'

היא שכחה שאני לא מאכילה, חשבה בטי כשאמרה 'ודאי שאני מסכימה.' טוב מאד, תהיה לה הפתעה כשאגיד לה שהיא יכולה לזרוק את כל החתיכות. מאז הפעם הראשונה לא ניסתה עור להאכיל את הברווזים. היא אהבה להסתכל בברווזים, ואפילו לראות איך הם מתקרבים ותופסים במקודם את הלחם שזרקו להם, אבל להשליך את הלחם לא יכלה.

תקוותה לשבת במנוחה ולצפות בגלים שיוצרים הברווזים, גלים שמתרחקים עד שהם אובדים במרחקים, לא התמלאה. אסתי פיטפטה בלי הפסקה ודרשה תשובה לכל שאלה ששאלה, כגון 'למה לברווזים יש כתמים כחולים על הכנפיים?' בטי כבר ביקשה בנפשה שגם אמתי תמצא חברה, אבל כשבקשתה התמלאה לא זכתה למה שקיוותה. כי שתי הילדות הקטנות לא רצו להישאר בקרבת הספסל שלה, אלא רצו 'ללכת'. אסתי אמרה שתחזור בעצמה ולרגע התפתתה בטי להניח לה ללכת בלעדיה. אבל כעבור דקות אחדות התחילה להטריד אותה המחשבה מה יהיה אם לא תחזור אסתי בזמן ויצטרכו לחפש אחריה. אולי יאחרו ואולי אפילו לא ימצאו אותה, וגרוע מזה - מה יהיה אם אסתי תצא עם הילדה השניה מהפארק? כל זה יהיה באשמתה. מוטב ללכת אחריה ולהחזיר אותה לכאן בשעה שקבעו להיפגש.

כשהגיעה סוף-סוף השעה לא רצתה אסתי לבוא אתה. כשהצליחה לשכנע אותה והן הגיעו לספסל כבר חיכו שם קלרה ויונאס והתנפלו עליה: 'איפה הייתן? כבר עשרים לשתים-עשרה! אם נאחר - את אשמה!' בטי לא אמרה דבר. אם תגיד שאסתי לא רצתה לבוא רק יתנפלו עליה והרי לא זה הענין שהרגיז אותה. על יונאס לא התפלאה, אבל קלרה - זה באמת לא היה הוגן מצדה להגיב ככה אחרי שהשאירה אותה לשמור על אחותה הקטנה. מכיון שרצו להגיע מהר הביתה לא התעכבו ולא דיברו בדרך. כשהגיעו לא אמרה הגברת שווארץ אלא, 'לרחוץ ידיים ולבוא לשולחן' ואף-אחד לא דיבר על מה שהיה. כשהגברת שווארץ חילקה את המרק שאלה קלרה: 'האם הגיעו הבדים?' ואמה ענתה 'עוד לא, אבל יתכן שעוד יגיעו.'

'ואם לא, מי יישאר?' שאל יונאס. הגברת שווארץ הביטה בבעלה וכן עשו גם יונאס וקלרה. 'יוכבד תישאר,' אמר האדון שווארץ מבלי להרים עיניו מצלחתו. במטבח לא נשמע דבר מלבד נקישות הכפות בצלחות וצליל האכילה של אסתי ושל אבי המשפחה. 'אחרי הכל זה לא הקרנבל שלה,' אמר כעבור זמן-מה. 'חוץ מזה הם עוד עשויים להגיע' אמרה אשתו. 'האם אי-אפשר להדביק לו הודעה על הדלת שישאיר אותם אצל השכנים?' שאלה קלרה.

'גם הם הולכים לקרנבל,' אמר אביה. 'ואלה הגרים בקומת הקרקע?' הוסיפה קלרה ושאלה. 'את יודעת שאין לנו קשרים אתם' אמרה אמה. 'ועכשיו תשתקי ותאכלי,' אמר אביה, 'או שמא את רוצה להישאר במקומה?' קלרה שתקה.

'אם היתה דרך אחרת לא היינו משאירים אותה,' אמרה אמה. 'אני בטוחה שיוכבד מבינה את זה, נכון יוכבד?'

'אני מבינה,' שמעה בטי את עצמה אומרת. היא תמהה על עוצמת האכזבה שחשה. מה כבר יכול להיות בתהלוכה? אז לא תראה תחפושות יפות, מה זה חשוב לה? טוב, מענין היה לראות את זה ובודאי יהיו שם דברים יפים, אבל באמת לא משנה... מרגיז אותה שהיתה טיפשה ולא חשבה על זה שהוא ישאיר אותה. עכשיו זה נראה לה מובן מאליו. זה בוודאי לא היה הרעיון של הגברת שווארץ, אולי אפילו התנגדה, אבל היא תמיד עושה מה שבעלה אומר לה, אין לה ברירה. בטי מאמינה לה שהיא חיפשה דרך אחרת ולא מצאה. מה היו עושים לולא היתה פה?

אחרי הארוחה הגישה הגברת שווארץ לקלרה ולאסתי בגדים יפים. לבטי אמרה: 'תלבשי את הבגדים הטובים שלך, כדי שאם יגיעו הבדים תהיי מוכנה.' לבטי לא היה שום חשק ללבוש את בגדי השבת שלה, אפילו אם ברגע האחרון יחליטו לקחת אותה. המילים 'הרי כבר רבע לשתיים, איך יגיעו?' כמעט ונפלטו מפיה, אבל הגברת שווארץ כבר יצאה מן החדר.

מזל שלא הספקתי להגיד לה, אמרה בטי בלבה כעבור רגע. היא בוודאי היתה כועסת על שאני עונה והוא היה שומע והיה צועק או מטיף לי מוסר ואז הייתי עונה לו ואז הדברים שהוא היה אומר עלי היו נכונים.

- ה -

כשיצאו הילדות לחדר-הכניסה נשארה בטי במקומה. אם ירצו בה יקראו לה. כעבור רגע באה אמתי לבושה במעילה. 'למה את לא לובשת את המעיל שלך?' שאלה. 'אני נשארת כאן,' ענתה בטי. 'את לא באה?' קראה

*62*

אמתי בתדהמה. 'אמא, למה יוכבד לא באה? מה היא עשתה?' הגברת שווארץ באה לחדר-הבנות, כשהיא לבושה במעיל וכובע. לאסתי אמרה, 'אני אגיד לך בדרך, תרדי עכשיו עם אבא.' לבטי אמרה, 'השארתי לך צלחת עם ממתקים על השולחן במטבח, את יכולה לאכול את הכל. את יכולה אחר-כך לעלות על הגג, אולי תראי משם קצת מן התהלוכה. תוכלי להשאיר את הדלת לא נעולה כשתעלי למעלה.' היא נשארה עומדת בפתח כאילו חכתה לתשובה. בטי לא ידעה מה לומר לה. אולי היא חושבת שיבוא האיש עם הבדים בעוד רגע, חשבה. לא ידעה מה היא צריכה להגיד לאשה. 'אז אנחנו הולכים עכשיו,' זו אמרה. 'אולי מוטב כך לרגל שלך, הדרך ארוכה מאד וגם שם נעמוד לפחות שעה.'

'את צודקת,' אמרה בטי בנימוס.

'אז שלום לך, את יכולה לבחור לך ספר מארון-הספרים בחדר-האורחים.

'תודה רבה.'

כעבור רגע נכנסה קלרה 'חבל שאת לא יכולה לבוא,' אמרה. 'הייתי נשארת אתך, אבל אני רוצה לראות את התהלוכה ואבא שלי גם לא היה מרשה לי.'

'זה לא משנה,' אמרה בטי, 'לא הייתי מסכימה שתפסידי את הקרנבל בגללי.'

'שלום!' אמרה קלרה. 'שלום.' השיבה בטי.

הדלת נסגרה בטריקה. בדממה שהשתררה התברר לבטי שכן היה משנה לה לו הציעה קלרה להישאר אתה.

אמנם נכון שלא היתה מקבלת את ההצעה, אבל נכונותה של קלרה להישאר אתה היתה נותנת לה הרגשה טובה. הנכונות היתה מעידה שקלרה באמת חברה שלה כפי שאמרה.

בכל הפעמים שקלרה אמרה לה שהיא החברה הכי טובה שלה, חשה בטי אשמה. זאת מכיון שידעה שהיא, בטי, לא מרגישה כך כלפיה. ואף-על-פי שבמעשים היא עומדת לצדה כמו שהיתה עושה חברה של אמת, הרגישה שזה לא לגמרי הוגן מצדה. משום כך, ומשום שלא יכלה להסביר לקלרה שהיא לא פנויה לחברות בלב ונפש, התאמצה תמיד לא לאכזב את ציפיותיה של קלרה וגם לא טענה כנגדה כאשר קלרה עשתה לה מה שהיא, בטי, לעולם לא היתה עושה לקלרה. בטי חשבה רבות על הבעיה: כדי להיות באמת בסדר היתה צריכה להסביר לה על אחיה התאום, מה שאי-אפשר היה שתעשה. בנוסף לכך לא תבין קלרה את ההבחנה בין רגשות ומעשים. היא לא תבין שאפשר להתנהג כמו חברה טובה גם כשאין אהבה, ושאף-על-פי-כן האהבה היא העיקר.

מעתה לא תרגיש עוד אשמה, אמרה בלבה. קלרה לא שיקרה כשאמרה מה שאמרה. אלא שקלרה עדיין ילדה והיא לא יודעת מה פירוש חברות.

- קלרה ויונאס הם ילדי משפחת שווארץ, שבטי מתארחת אצלם.

- דאווי - הוא אחיה התאום של בטי נפטר בשואה.

- דיני - אחותם הקטנה של בטי ודאווי, נפטרה בשואה.

- אסתר - אחותם של קלרה ויונאס.

ספר זה מוצע לקריאה מונחית, קריאה עצמית של תלמידים בהדרכת המורה.

הספר "החלום והיום" מאת רחל הולנדר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מתאר את קורותיה של ילדה ניצולת שואה, הנמצאת עם אמה בהולנד והנשלחת להבראה למשפחה יהודית בשווייץ.

קרא את פרק יז בספר "החלום והיום" וענה על השאלות הבאות: (מומלץ לקרוא את כל הספר!)

1. ייחודו של ספר זה הוא במבנה שלו, הסיפור מסופר בשני מישורים של זמן ומקום:

1. מישור הזמן בהווה: ובו בטי, גיבורת הסיפור, מתארחת בבית המשפחה השווייצית במשך כשלושה חודשים.

2. מישור הזמן בעבר: זיכרונות וחוויות מן העבר.

א. הבא דוגמות אחדות מן הפרק, המראות כיצד העבר פולש לתוך ההווה.

ב. מהו ההבדל בין דרך תיאור ההווה לדרך תיאור העבר בסיפור?

*63*

תיאור אסוציאטיבי

תיאור אירועים וחוויות ללא סדר של זמנים, בלא שמירה על מוקדם ומאוחר. העלאת זיכרונות על-סמך מילה, אירוע או אווירה, באופן שרירותי ואקראי וללא שליטה עצמית.

תיאור כרונולוגי

תיאור התרחשות לפי זמנים, לפי תאריכים, כלומר, בהקפדה על מוקדם ומאוחר.

תיאור האירועים לפי סדר התרחשותם.

2. א. "החלום והיום" - מדוע הסיפור נקרא כך?

ב. מדוע, לדעתך, השתמשה הסופרת בתחבולה של "החלומות בהקיץ"? היעזר בקטעים שלפניך:

שפת החלום תואמת מציאות שנתעוותו פניה. בתיאור אימת השואה קיימת היזקקות לאמצעי הבעה מיוחדים, שימחישו את החריגה מן המציאות הרגילה.

חלום הוא מצב פחות ריאלי ממצב של ערות (ערנות), החורג לפעמים מכללי ההיגיון ויש בו יותר תוכן רגשי וחזותי. החלום הוא מאמץ לפתור בעיות קשות ונושאים מרכזיים בחיי האדם, מאמץ שאינו נופל בחשיבותו מזה הנעשה במצב של ערות, ואולי אף עולה עליו.

החלום עוזר לאדם בתהליך הסתגלותו לבעיותיו, בכך שהוא מאפשר לאדם לבצע חשבון נפש ולהתמודד עם חוויות מכל הסוגים: חוויות מעודדות ומחרידות, משמחות ומדכאות, מצחיקות ומדהימות. מאחר שהחלום משמש נקודת מבט שונה ובלתי שגרתית, הוא עשוי לעזור לנו במקרים שבהם נדרש פתרון לא שגרתי.

(מתוך: "עולם השינה והחלומות", יצחק לוין, הוצאת ספרית מעריב)

החלומות וההזיות של בטי, הפולשים לח" ההווה, מכניסים את הקורא למעורבות רגשית חזקה. הם מספקים לנו מידע על עברה, על משפחתה, על החוויות הקשות שהיא עברה במחנות השונים. הם משתפים אותנו באימה באופן הדרגתי ובמנות קצובות.

תחבולה זו מרככת מעט את האימה, כ' חלומות אלו משקפים עבר נורא, אמנם, אבל בהווה היא בשווייץ בתקופת החלמה. ואנו, הקוראים, כמו בטי, גיבורת הסיפור, נתונים בו-זמנית בשתי המציאויות.

החלום הוא אפיון עקיף, העוזר לנו להכיר את חיי הנפש של הגיבור. על-ידי חלומותיו של הגיבור אנו מתוודעים אל פנימיותו: חלומותיו חושפים בפנינו את עולמו הפנימי, את מערכת יחסיו עם סביבתו. בחלום קורסות המחיצות הקיימות במציאות, ואנו פוגשים את הגיבור כמות שהוא, ללא מסכות, וכך אנו למדים על אישיותו, על תכונותיו ועל כוחות הנפש הגלומים בו.

(על-פי: "הדמות בסיפורת", יוסף אבן, הוצאת ספרית פועלים)

*64*

3. הדמויות המשניות בסיפור עוזרות למספר לאפיין את הדמות הראשית וגם בונות את הרקע החברתי והאנושי, המשמש בימת הסיפור.

א. כיצד ילדי המשפחה המארחת מבליטים את דמותה ואת ייחודה של בסי, גיבורת הסיפור?

דמות ראשית

זוהי דמות שעניינה מובלט ביצירה במידה רבה, והיא מעסיקה במעשיה, בגורלה וגם בעולמה הפנימי את תשומת לבו של הקורא, ולעתים אף מעוררת את אהדתו.

(מילון מתחי הסיפורת / יוסף אבן, הוצאת אקדמון)

דמויות משנה

הופעתן של במה דמויות משנה ביצירה אחת עשויה ליצור זיקה של הקבלה, התורמת לאפיון הדמויות ומדגישה את הקווים המשותפים להן.

ואילו זיקה של ניגוד בין הדמויות מחריפה את השוני ביניהן ומבליטה את ייחודה של הדמות הראשית לעומת דמויות המשנה.

ב. מהם היחסים בין בני המשפחה בשווייץ?

מהי מערכת היחסים במשפחתה של בסי? נסה להסביר את הסיבות לשוני זה.

4. יש חוקרים הרואים בהשוואה בין שתי המשפחות - זו שבשווייץ וזו שבהולנד - השוואה לא הוגנת.

תיאור דיכוטומי זה פוגם בסיפור. מה דעתך?

דיכוטומיה

חלוקה לשניים.

במושג זה אנו מציינים בעיקר את תפיסת המציאות במחולקת לניגודים חדים, כגון:

שחור - לבן, רע - טוב.

5. האם סיום הסיפור אופטימי בעיניך? מדוע?

האם, לדעתך, בטי בסיום הסיפור שווה לבטי שבתחילתו? אם לא - מה השוני?

מנין שאבה בטי את כוחות הנפש שלה?

*65*

שירת הארץ

*65*

(בספר איור של שנות הארבעים / נחום גוטמן)

התמונה מספרת סיפור.

ספר את סיפורה של התמונה.

*66*

בלובשטיין רחל (1931-1890)

נולדה ברוסיה. עלתה לארץ ב-1909. תחילה עבדה כפועלת חקלאית ברחובות, ומשם עברה לכנרת. הצטרפה לקבוצת דגניה, ובעטייה של מחלת השחפת נאלצה לעזוב את המקום האהוב עליה.

שירתה קבעה לעצמה מקום מיוחד בשירה הארצישראלית. זו שירה פשוטה, צלולה, ענוגה ומלאה רגש.

אל ארצי / רחל

ולא שרתי לך, ארצי,

ולא פארתי שמך

מעלילות גבורה,

בשלל קרבות;

רק עץ - ידי נטעו

חופי ירדן שוקטים,

רק שביל - כבשו רגלי

על פני שדות.

אכן דלה מאוד -

ידעתי זאת, האם,

אכן דלה מאוד

מנחת בתך;

רק קול תרועת הגיל

ביום יגה האור,

רק בכי במסתרים

עלי עניך.

1. קרא את השיר בעיון.

א. ציין מה הדוברת אינה עושה ומה היא כן עושה למען ארצה.

ב. מהו הניגוד בין הפעולות שהיא עושה למען הארץ לבין הפעולות שאינה עושה?

הירואי - שיש בו מן הגבורה, אומץ לב.

התנהגותם של החיילים הייתה הירואית.

(המילון העברי השלם / אלקלעי, הוצאת מסדה)

לא שרתי לך, ארצי

ולא פארתי שמך

רק עץ ידי נטעו

רק שביל כבשו רגלי

2. על-ידי האנאפורה של המילה "רק" אנו למדים על התייחסותה של הדוברת למעשיה.

א. מהו יחס זה?

מצא חיזוק ליחס זה בבית ב'.

רק - משמש לייחד דבר מסוים.

המילה רק באה למעט, היא מביעה הסתייגות. כמו: רק זאת עשיתי.

(המילון העברי השלם / אלקלעי, הוצאת מסדה)

*67*

אנאפורה

האנאפורה היא חזרה על נזלה בראשי הטורים. יש שהחזרה באה ברציפות, ויש שהיא באה לסירוגין.

החזרה העקשנית על מילה בראשי הטורים מדגישה ומבליטה את הנאמר. חזרה זו מבליטה גם את המשכי הטורים:

פעמים ההמשך מוסיף למה שכבר נאמר: "לא שרתי לך ארצי / וגם לא פיארתי שמך";

פעמים הוא שונה: "רק עץ ידי נטעו רק שביל כבשו רגלי". כלומר, נטעתי עצים וטיילתי בשדות.

ולפעמים המשך הטור מנוגד למה שכבר נאמר: "רק קול תרועת הגיל / רק בכי במסתרים".

האנאפורה מתאימה להבעת רגשות, להבעת התלהבות או להבעת תוכחה או תלונה.

ב. האם אתה מסכים לגישה זו של הדוברת?

ג. מהו היחס לנסיעה לפי המובאות שלפניך?

"מתחילת ברייתו של עולם, לא נתעסק הקב"ה אלא במסע תחילה, שנאמר: "ויטע ה' אלוקים גן בעדן מקדם".

(בראשית ב, ח)

אף אתם כשנכנסים לארץ לא תתעסקו אלא במסע תחילה, זהו שנאמר: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם".

(מדרש תקרא רבה בה, ג)

רבי יוחנן בן זכאי היה אומר:

אם הייתה נסיעה בתוך ידך, ויאמרו לך: "הרי לך המשיח", בוא ונטע את הנטיעה ואחר-כך צא והקבילו.

(אבות דרבי נתן. לא)

קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה

(בראשית יג, יז)

פירש העמק דבר: "קום התהלך" פעולת ההילוך היא אות לקניין.

3. ראינו מה הדוברת תורמת לארץ בבית א' (נוסעת עץ, מתהלכת בארץ).

מהי תרומתה לארץ בבית ב'?

הבא דוגמות ממציאות חיינו, הממחישות תרומה זו.

4. סכם: מהו יחסה של הדוברת לארצה?

כיצד האמצעים הספרותיים בשיר "מגלים" לנו יחס זה?

*68*

5. לפניך נוסח שונה של השיר. נוסח זה נכתב לשם השוואה ולשם הבלטת ייחודו של השיר המקורי.

א. במה נוסח זה שונה מהשיר המקורי מבחינת המבנה?

מה השיר המקורי מדגיש?

נוסח א'-מקורי

לא שרתי לך, ארצי,

ולא פארתי שמך

בעלילות גבורה,

בשלל קרבות;

רק עץ - ידי נטעו

חופי ירדן שוקטים,

רק שביל - כבשו רגלי

על פני שדות.

נוסח ב'

לא שרתי לך, ארצי

בעלילות גבורה

ולא פארתי שמך

בשלל קרבות.

רק עץ - ידי נטעו

חופי ירדן שוקטים

רק שביל - כבשו רגלי

על פני שדות.

איקליפטוס / רחל

*68*

לא אחת ראיתי; הונף הקרדום

והורד וננעץ בשארי

מעולל בעפר הוא שרוע דם

זה הנוף המרטיט, הנוהר.

תפקדנו שוב, אך שנה תנקוף -

תעמוד משתאה, תביט:

למרום כאז כמה הנוף,

ונוהר כאז, ומרטיט.

השריד היתום מזדקר נוגות

מיתר ועירום מכול.

ותמיד נדמה: הפעם הזאת

לא ישכח העץ, לא ימחל...

- שאר - בשר העץ, הגזע.

- מעולל בעפר - מעורבב בעפר.

- שרוע דם - מוטל ללא חיים.

- תפקדנו - תבקר, תראה את העץ.

- תנקוף - תעבור, תחלוף.

- נוהר - זוהר, שופע (מתייחס לעץ).

ואולי לא היו הדברים... / רחל

*68*

ואולי לא היו הדברים מעולם,

אולי

מעולם לא השכמתי עם שחר לגן,

לעבדו בזעת-אפי?

מעולם, בימים ארוכים ויוקדים

של קציר,

במרומי עגלה עמוסת אלמות

לא נתתי קולי בשיר?

מעולם לא טהרתי בתכלת שוקטה

ובתום

של כנרת שלי... הוי, כנרת שלי,

ההיית, או חלמתי חלום?

*69*

1. א. השיר מכיל חמש שאלות. התוכל לגלותן?

ב. אילו מקומות נוספים בשיר עלינו לקרוא, כאילו מוצגת לפניהם השאלה "אולי"?

ג. במה השאלה הראשונה שונה משאר השאלות המופיעות בשיר?

פלט - דבר בודד. יחיד מתוך הכלל. חלק מן השלם.

(המילון העברי השלם / אלקלעי, הוצאת מסדה)

כלל - 1. חוק, עיקרון. כללי הניקוד.

2. סיכום, סך הכול של דברים או של אנשים שונים.

3. ציבור, קהל, חברה. "לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל" (ברכות מ"ט).

(המילון העברי השלם / אלקלעי, הוצאת מסדה)

2. מילת השאלה "אולי" מודגשת באמצעות נתינתה בשורה נפרדת.

א. מהו האופי המיוחד שהמילה הזו מעניקה לשיר כולו?

ב. אילו אמצעים נוספים מחזקים את אופיו המיוחד של השיר?

שאלה רטורית

שאלה מליצית שהתשובה עליה ידועה מראש ומובנת מאליה. השאלה הרטורית מוצגת בדי להבליט רעיון מסוים או בדי לעשות רושם מסוים על השומע.

3. א. אסוף מהשיר את הפרטים המרמזים על הזמן, שהשיר מתייחס אליו.

על בסים הפרסים האלה הסק: על איזו תקופה מסופר בשיר?

ב. נסה למצוא משפטים בשיר שיש להם הקבלות או הרחבות למובאות הבאות:

"היינו מעירות שחר. דומה לו הקדמנו עוד רגע אחד והיינו תופסות את הלילה במפתיע...

כיצד עובר היום בכנרת? השחר עלה בהחילנו לעבוד.

ארבע עשרה היינו. ידיים מיובלות, רגליים יחפות, שזופות, שרוטות. פנים עזות, לבבות לוהטים. והאויר כולו צלל לזמירותינו, שיחנו וצחוקנו. המעדרים הונפו והורדו בלי הרף. לרגע קט תפסיקי, תנגבי את זיעת המצח בכנף "הכפיה", תעיפי מבט-אהבה אל הים. מה טוב!

תכלת, תכלת, תכלת נושאת שלום, מרפא לנפש".

(מתוך: "שירת רחל", עמ' קצנו, הוצאת דביר)

"כי מעתה צריך להיות האידיאל הראשי שלנו - העבודה, כל עבודה: עבודת אדמה, בניין בתים, סלילת דרכים וכו'. את העבודה צריכים אנו להעמיד במרכז כל שאיפותינו לייסד עליה את כל בנייננו.

העבודה היא אידיאל אנושי גדול, אידיאל של העתיד!

ואידיאל גדול הוא במובן זה שמש מרפא".

(מתוך: "קיצור כתבי א"ד גורדון", הוצאת שטיבל)

*70*

4. קרא את דברי ההסבר על מהות הרומאנטיקה, וציין: אילו מיסודות הרומאנטיקה מצויים בשיר "ואולי לא היו הדברים..."?

הרומאנטיקה

כינוי לזרם ספרותי במאה ה-18. מסימניו - הדגשת הרגש, החוויה והדמיון.

הרומאנטיקה שואפת אל עולם שכולו טוב, עולם יפה והרמוני. וה"אני" שסוע בין הכמיהה שלא תדע שבעה ובין האפשרי.

לדעת הרומנטיקנים, אפשר להגיע למשמעות העולם לא מכוח השכל והתבונה, כי אם מכוח הלב ומכוח ההתלהבות והרגש העז.

ברומאנטיקה יש צימאון רב לחיים.

האינדיבידואליזם והאמוציונאליות שולטים ברומנטיקן והוא נוטה לאידיאליזאציה של הסובב אותו.

הבריחה אל העבר, אל הבדידות, אל ההזיות ואל המסתורין - גם הם ממאפייני זרם ספרותי זה.

5. הקשב למנגינה של השיר "ואולי לא היו הדברים...".

נסה להסביר את ההתאמה בין המנגינה לבין תוכן השיר.

(בספר תגזיר צלליות מתוך סדרת החלוצים / מאיר גור אריה, 1925.)

- צללית זו מתארת את החלוצים בעבודתם.

מה האומן מדגיש על-ידי טכניקת הצלליות? ומהו הקשר בין הצבר לתמונה?

*71*

כנרת / רחל

*71*

שם הרי גולן, הושט היד וגע בם -

בדממה בוטחת מצוים: עצור!

בבדידות קורנת נם חרמון הסבא

וצנח נושבת מפסגת הצחור.

שם על חוף הים יש דקל שפל צמרת,

סתור שער הדקל כתינוק שובב,

שגלש למטה ובמי כנרת

משכשף רגליו.

מה ירבו פרחים בחורף על ה"כרכ",

דם-הכלנית וכתם-הכרכום.

יש ימים - פי שבע אז ירק הירק

פי שבעים תכלה התכלת במרום.

גם כי אורש ואהלך שחוח

והיה הלב למשואות זרים -

האוכל לבגוד בך, האוכל לשכוח

חסד נעורים?

- כרכ - שמו של תל על שפת הכנרת.

- גם כי אורש - גם אם אהיה ענייה וחסרת כול.

- אהלך שחוח - אלך בקומה כפופה מדיכאון או מזקנה.

- והיה הלב למשואות זרים - גם אם הלב ייפגע על-ידי זרים.

- משואות - מדורות. הכוונה לפגעים קשים.

1. השיר שלפנינו הוא שיר תיאורי.

שלושת הבתים הראשונים בו מתארים תמונה של המסתכל על הכנרת וסביבתה.

א. תאר את ה"תמונה", שהוא רואה בכל בית.

ב. האם אתה מוצא סדר מסוים ברצף של הבתים?

2. א. במה הבית האחרון שונה מהבתים שלפניו מבחינת הלשון ומבחינת התוכן?

בזכות המראות שראתה המשוררת בנעוריה, היא מקווה להצליח להתגבר על מצוקות ההווה.

על כוחם של מראות הילדות ועל השפעתם אנו קוראים בסיפורו של ביאליק - "ספיח":

"באמת אמרו, אין אדם רואה ומשיג אלא פעם אחת: בילדותו. המראות הראשונים, בעודם בבתוליהם, כיום צאתם מתחת יד היוצר, הם הם גופי הדברים, עיקר תמציתם, ואלה שלאחריהם - אך מהדורותיהם השניות והפגומות הן.

כל מראות שמים וארץ שהייתי מברך עליהם בימי חיי - לא ניזונו אלא מכוח ראיה ראשונה".

(מתוך: "סיפורי ביאליק", ספיח, עמ' כ"ג, ח"נ ביאליק, הוצאת דבר)

ב. סכם: מהו כוחם ומהו תפקידם של מראות הילדות לפי שירה של רחל ולפי הקטע המובא מסיפורו של ביאליק?

*72*

אלישבע ז'ירקובה (1888-1949)

משוררת רוסית ועברית. נולדה ברוסיה לאב רוסי ולאם ממוצא אנגלי. ב-1908 בערך החלה להתעניין בלשונות העברית והאידית. בהשפעת ידידיה היהודים למדה עברית, תרגמה מעברית לרוסית, וכעבור זמן החלה לכתוב שירים עבריים מקוריים.

ב-1925 עלתה לארץ ישראל והתגוררה עד סוף ימיה בתל אביב.

על חוף ים כנרת / אלישבע

*72*

חרש חרש מתלחשים המים;

ים כנרת נח בשקט-עד.

בת-שחפים עברה צחורת-כנפים,

רגע - צל חלף על פני המים,

רגע - צליל השיר בלב רעד.

כראי של כסף במסגרת

ההרים המתנשאים סביב.

מול השחק מביטה כנרת,

ובלחש-מים מספרת

על סודות עולם - ואין מקשיב.

לא, לא כאן אשיר... האם אפריע

את יפת-השקט משנתה?

פיה אשב בין ים ובין רקיע,

ואדמה כי כבר הקץ הגיע,

כי מצאה נפשי מולדתה.

לפניך שיר תיאורי. השיר מתאר תמונת נוף.

1. תאר תמונה זו, ונסה גם לצייר אותה.

2. אסוף את ביטויי ההאנשה בשיר.

מה הם מוסיפים לשיר וליחס של המשוררת כלפי המתואר?

האנשה

אמצעי ספרותי המציג דומם או צומח או בעלי חיים כאילו הם אנושיים, כלומר, ייחוס תכונות אנוש לא לאנוש.

3. עקוב אחר האליטראציה בשורות הראשונות של השיר.

האליטראציה רומזת על האווירה בשיר.

מהי האווירה, וכיצד היא מתוארת בשיר כולו?

"חרש חרש מתלחשים המים

ים כנרת נח בשקט-עד.

בת-שחפים עברה צחורת-כנפים".

*73*

4. התייחס לאנאפורה בבית הראשון. בדוק גם את המשכי הטורים. מה תורמת האנאפורה לשיר, לתמונת הנוף, לאווירה?

5. "ובלחש-מים מספרת (הכנרת)

על סודות עולם - ואין מקשיב"

א. על מה, לדעתך, הכנרת מספרת? אילו סודות היא יודעת?

ב. מדוע אין מקשיב לסיפורי הכנרת?

ג. מי כן יכול ומסוגל להקשיב לשפת הכנרת ולסודותיה?

מה אופייני לשפה, ללשון שהכנרת מדברת בה?

(היעזר במובאה הבאה.)

"שפת אלים חרישית יש, לשון חשאים

לא קול ולא הברה לה אף גוני גונים

וקסמים לה ותמונות הוד וצבא חזיונות;

בלשון זו יתודע האל לבחירי רוחו

ויוצר אמן יגלם בה הגיג לבבו...

הלא היא לשון המראות, שמתגלה

בפס רקיע תכלת ובמרחביו..."

(מתוך: "שירי ביאליק", הברכה. ח"נ ביאליק, הוצאת דביר

(בספר איור של נוף ים / מוריס דה ולמנק)

- איזה סוג של רגשות מבטא הציור?

האם הוא תואם את האווירה שבשיר?

*74*

6. א. בית ג' שונה משני קודמיו - במה?

ב. החזרה על מלת השלילה בולטת בשיר.

מה הדוברת שוללת ומדוע היא שוללת זאת?

ג. מהו הלך-הנפש שהדוברת מצויה בו לפי בית זה?

(היעזר במובאה הבאה.)

במכתבו של המשורר ביאליק לחברו קלוזנר הוא כותב:

"בשעות הבדידות הייתי מצמצם עצמי בפינת סתרים, הוגה, הוזה, מהרהר, בונה עולמות ורוקם חזיונות בחשאי... הייתי בשעות האלה כברכת מים קטנה, מוצנעת... שכל העולם משתקף בה בדממה וביגון".

(מתוך: "איגרות", ברך א,, עמ' קסב, ח"נ ביאליק, הוצאת דביר)

מולדת -.הארץ שבה אדם נולד, ארץ אבות, מכורה.

ההפך: ארץ נכרייה, גלות. "בעל נפש יתגעגע יותר למולדתו מאשר למזונותיו".

(מילון עברי שלם / אלקלעי, הוצאת מסדה)

7. כיצד תסביר את השורות האחרונות של השיר?

איך תפרש את המילה "מולדת" לפי השיר?

שים לב: עיין שוב בקורות חייה של המשוררת.

מהי מולדתה?

השווה את משמעות המילה "מולדת" בשיר לפירוש המילוני של המילה.

8. השווה את שירה של רחל לשירה של אלישבע "על חוף ים כנרת".

מצא קווים מקבילים מבחינת המבנה, האווירה והאמצעים הספרותיים, ועמוד גם על השוני שבין שני השירים.

שבת / רחל

*74*

חופי ירדן: מלא זוהר יום.

סירת דוגה; אשכב אשתה

שיקוי שלום.

אביט אל על: האור מה רב!

וגם בלב כבילדות

אף צל של עב.

עתה ידעתי: פה - הכול.

ראשית וקצה, כל דכפין

יאתה, יטול.

*75*

1. קרא בעיון את הקטע המשמש תשתית לביטוי "כל דכפין" שבשיר "שבת".

מהי הקונוטאציה שהביטוי "סוחב" עמו ממקורו אל סביבתו החדשה בשיר, וכיצד הוא מעשיר על-ידי כך את משמעות השבת?

תשתית

היצירה הספרותית נוטלת מלים, קטעים וביטויים מטקסטים אחרים - ואלה מתמזגים בה ומשמשים לה תשתית, בסיס.

קונוטאציה

מילה או ביטוי הלקוחים מטקסס מסוים בצירוף משמעויות הלוואי שלהם.

למשל: למילה "שמים" קונוטאציה של אלוקים.

למילה "תפוח" קונוטאציה של פיתוי.

הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. כל דכפין ייתי וייכול כל דצריך ייתי ויפסח.

השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל. השתא (הכא) עבדי, לשנה הבאה (בארעא דישראל) בני חורין.

- דכפין - כל מי שרעב (כפן-רעב).

- יאתה - יבוא.

2. נסה לעמוד על הקשר בין התוכן והצורה בשיר זה.

(רמז: שים לב לאווירה בשיר ולאופן שבו המבנה הצורני (אורך השורות, אורן הבתים) משרת את התוכן.

3. קרא את דברי הפרשנות של ראובן קריץ.

נסה לפרש, לפי דבריו, את הבית השלישי של השיר.

"בכל אחד משלשת בתי השיר יש קפיצה מן המוחשי אל המטאפורי. בבית הראשון נאמר:

אני שוכבת על חוף ירדן ביום שמש, ואני רואה: סירת דוגה עוברת. או: אני שוכבת בתוך סירת דוגה ורואה את חופי הירדן עוברים על פני במלוא זוהר השמש.

זוהי תחילתו של הבית: והכל מוחשי וריאלי. ובסופו: ואני שותה את המראות, והמשקה מעורר ב' תחושה של שלום. (למילה שלום ודאי אין כאן משמעות של "מצב שאינו מצב-מלחמה" אלא משמעות של שלוה, שלמות, ספוק נפשי מלא) סיום זה הוא מופשט, כי החוף, האור והסירה מתאחדים במכנה משותף: הם משרים את אוירת השלום, השלוה; ומצד שני נעשה ה"שלום" המופשט למוחשי ביותר, עד שאפשר לשתות אותו, אולי ע"י נשימות עמוקות, שבהן כמו גומעים את האויר. בכך שהשלום החיצוני - (המראות שמסביב) בא אל קירבה של המדברת והופך בה לתחושה, הוא נעשה שלום מטאפורי.

וכן בבית השני: אביט אל על: האור מה רב!

והכונה לאור ריאלי, מוחשי המוצא מיד את התקבולת שלו הפנימית.

וגם בלב כבילדות

אף צל של עב.

האור ומלוויו - הצל, העב, השמים נעשו כאן מטאפוריים.

(מתוך: "שירת רחל". עמ' 257-258, ראובן קריץ, הוצאת פורה)

*76*

4. שירו של יצחק לוריא (האר"י הקדוש) מעמיד במרכז את מנוחת השבת.

כל בית בשיר קשור ליסוד מיסודות היהדות, להיסטוריה היהודית או לתקוות ישראל לעתיד.

א. הדגם קשר זה.

ב. האם משהו מעין זה מצוי בשירה של רחל?

זמירות לליל שבת

יום זה לישראל אורה ושמחה, שבת מנוחה.

צוית פקודים במעמד סיני,

שבת ומועדים לשמור בכל שני,

לערוך לפני משאת וארוחה, שבת מנוחה.

יום זה לישראל אורה ושמחה, שבת מנוחה.

חמדת הלבבות לאמה שבורה,

לנפשות נכאבות נשמה יתרה,

לנפש מצרה יסיר אנחה, שבת מנוחה.

יום זה לישראל אורה ושמחה, שבת מנוחה.

קדשת ברכת אותו מכל ימים,

בששת כלית מלאכת עולמים,

בו מצאו עגומים השקט ובטחה, שבת מנוחה.

יום זה לישראל אורה ושמחה, שבת מנוחה.

לאסור מלאכה צויתנו נורא,

אזכה הוד מלוכה אם שבת אשמרה,

אקריב שי למורא, מנחה מרקחה, שבת מנוחה.

יום זה לישראל אורה ושמחה, שבת מנוחה.

חדש מקדשנו, זכרה נחרבת,

טובך, מושיענו, תנה לנעצבת,

בשבת יושבת בזמיר ושבחה, שבת מנוחה.

יום זה לישראל אורה ושמחה, שבת מנוחה.

- פקודים - מצוות.

- משאת וארוחה - מנות וסעודה.

- מצרה - נתונה בצרה.

- נורא - כינוי לה'.

- שי למורא - מתנה לה'.

5. לפניך קטע משירה של זלדה.

א. לאיזה משני השירים - של רחל או של לוריא - שיר זה קרוב יותר?

שבת וחול / זלדה

להדליק נרות ככל העולמות

זוהי שבת.

להדליק נרות-שבת

זוהי קפיצת-נפש הרת נצורות

לים נהדר, שיש בה מסתורין

של אש-השקיעה.

בהדליקי הנרות יהפך

חדרי לנהר די-נור

באשדות ברקת שוקע לבי.

- הרת נצורות - מלאה בסודות, בדברים נסתרים.

- נהר די-נור - נהר של אש.

- אשד - זרימה. ברקת - אבן יקרה.

(מתוך: "זלדה-שירים", הוצאת הקבוץ המאוחד)

*77*

ב. נסה להשוות בין שלושת השירים ("שבת", "יום זה לישראל", ו"שבת וחול") על-פי המוטיבים האלה:

מוטיב האור,

מוטיב הקדושה,

מוטיב השלווה.

6. א. מהי המסקנה הנובעת מהשוואת שלושת השירים?

במה שירה של רחל יוצא דופן?

ב. התוכל למצוא בפירושו של רש"י לפסוק "ויכל אלוקים ביום השביעי" הצדקה להדגשה של השלווה בשיר "שבת" של רחל?

"ויכל אלוקים ביום השביעי"

רש"י מפרש: ר' שמעון אומר, בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש.

והקב"ה שיודע עתיו ורגעיו, נכנס בו כחוט השערה ונראה כאילו כלה בו ביום. דבר אחר: מה היה העולם חסר? מנוחה, באה שבת, באה מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה.

(בראשית ב, נ)

מסקנה - תוצאה הגיונית, החלטה המתקבלת לאחר עיון.

בא לידי מסקנה, הסיק מסקנה.

(מילון עברי שלם / אלקלעי, הוצאת מסדה)

הערה פרשנית: את עולם הילדות נוהגים לדמות לגן עדן.

בילדות, כמו בגן עדן, האדם חי בלא דאגות - לא לענייניו החומריים ולא לענייניו הרוחניים. הוא אוכל ואינו עובד, רק מושיט ידו ונוטל מן המוכן. עולם זה מצטייר כעולם בטוח, שאין בו סכנות ואין בו דאגות.

תחושת השלום והשלווה בשיר "שבת" נתפסת כמעין תחושה של גן עדן, תחושת ביטחון ושלווה כמו בילדות:

וגם בלב כבילדות

אף צל של עב.

7. לנוכח הדברים האלה, מהי המסקנה ממצב חווייתי זה של האדם בשבת לגבי: א. מהות השבת?

ב. מצב האדם ביחסו לשבת?

8. התוכל, על-פי מה שלמדת, למצוא אישור לחלוקת השיר באופן הבא:

בית א' - מצב הנוף החיצוני.

בית ב' - מצב הנוף הפנימי.

בית ג' - מסקנות.

מצא בשיר: מדוע חלוקה זו אינה מדויקת במלואה?

*78*

לאה גולדברג (1970-1911)

משוררת ומבקרת. נולדה בקובנא שבליטא.

עלתה לארץ ב-1935, ובאותה השנה הופיע ספר שיריה הראשון, "טבעות עשן". יצירתה רחבה ומגוונת. כתבה שירים, סיפורים, שירי ילדים, מחזה על תקופת השואה ("בעלת הארמון") ועבודות תרגום מספרות המופת בעולם.

ביצירתה קיים מיזוג בין היסוד הלירי, האישי, החווייתי ליסוד האינטלקטואלי-השכלי. יש המגדירים את שירתה כשירה לירית פילוסופית. היא מעלה בשירתה נושאים אוניברסאליים, החורגים ממקום או מזמן מוגדרים.

לאה גולדברג שימשה מרצה לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים.

צפרי מסע / לאה גולדברג

*78*

אותו בוקר אביב

צמחו לשמים כנפים.

ובנודם מערבה

אמרו השמים החיים

את תפלת הדרך:

"אלוהינו, הביאנו בשלום

אל מעבר לים

אל מעבר לתהום,

ולעת סתיו החזירנו

אל הארץ הקטנה הזאת,

ששמעה את שירנו".

(בספר תמונה שך ציפורי מסע / (פטר מרום)

1. השיר מתאר יום מסוים. איזה יום?

מה קרה ביום זה?

2. "צמחו לשמים כנפים".

תאר את ה"תמונה" שמטאפורה זו יוצרת מתוך הקשרה לשיר כולו.

3 ציפורי מסע רגילות לנדוד:

באביב הן נודדות לארצות החום,

ולעת סתיו הן חוזרות אל ארצות הקור.

מהו תוכן תפילת הדרך של הציפורים בשירנו?

איזו נימה אתה חש בתפילתן?

היוצא לדרך יתפלל את תפילת הדרך המצויה בסידורים.

בדורנו התקינו תפילת דרך מיוחדת לנוסעים בדרך האוויר.

צריך לומר תפילה זו בלשון רבים, שמתוך כך תפילתו נשמעת.

*79*

4. הביטוי "ציפורי מסע", כסמל לנדודים ולארעיות, מופיע גם בשיר "אורן" של לאה גולדברג:

"אולי רק ציפורי-מסע יודעות -

כשהן תלויות בין ארץ ושמים -

את זה הכאב של שתי המולדות"

א. מה שורות אלה תורמות להבנת השיר שלנו?

ב. הבא מובאה מן השיר שלנו, המעידה על יחסן של הציפורים לארצנו.

החוח / לאה גולדברג

*79*

איך בסלע העז לפרוח

עלי ארץ מכת-צמא,

איך פרץ ופרח החוח

ויקבי את חוק-השממה.

נזירי ואכזר וזחוח,

בלא סליחה וללא רחם,

בשממה יעמוד החוח

כנביא שגלה חרפתכם.

- ויקוב - עשה חור. הכוונה: הפר, פרץ את חוק השממה.

- זחוח - זחוח הלב - גבה לב, גאה, יהיר.

(בספר תמונה של קוץ / פטר מרום)

1. האם המילה "חוח" בשירנו באה במשמעות הפשוטה, המילונית, או שמא יש לה גם פירוש אחר?

(רמז: היעזר בהאנשה שבשיר.)

חוח - צמח קוצני ממשפחת המורכבים. פרחיו צהובים.

קוץ, סבך של קוצים. "כשושנה בין החוחים, כן רעייתי בין הבנות" (שיר השירים ב, ב).

(מילון עברי שלם / אלקלעי, הוצאת מסדה)

2. א. העתק את המלים המייחסות לחות תכונות אנוש.

ב. קבע על-פי מלים אלה איזו "דמות" של חוח השיר מתאר.

מה הן תכונותיו?

3. "איך בסלע העז לפרוח

איך פרץ ופרח החוח"

א. מהי האנאפורה בשיר? מה היא מדגישה?

ב. בדוק את המשכי הטורים של האנאפורה. איזו תכונה של החוח מועצמת על-פי ההמשך?

ג. מהי עמדתך, בשלב זה, לגבי מעשיו של "החוח"?

*80*

4. המשפט: "ויקב את חוק-השממה מתייחס לחוח.

במעשיו, הפר החוח את חוק-השממה.

א. מדוע, לדעתך, בחרה המשוררת במילה חוק ולא במילה נורמה?

מה בחירתה זו מוסיפה לשיר?

נורמה - מידה קצובה, תקן, הסדר קבוע, סטנדרד קבוע נורמה חברתית.

נורמטיבי - תקני, רגיל, שיש בו נורמה.

(אוצר הלשון העברית / כנעני, הוצאת מסדה)

חוק - כלל התנהגות שנקבע על-ידי הרשות המחוקקת של המדינה. דין, צו, חוק אזרחי, חוק בין-לאומי, חוק ברזל (חוק שאין לשנותו).

חוקה - עקרונות יסוד אשר על-פיהם מוסדרים ענייני ארגונה וניהולה של מדינה (קונסטיטוציה).

(מילון עברי שלם / אלקלעי, הוצאת מסדה)

ב. מהו, לדעתך, "חוק-השממה" בשיר?

כיצד הפר החוח את חוק-השממה?

5. סיום השיר מדמה את החוח לנביא.

א. מהו המשותף לשניהם (לחוח ולנביא) על-פי השיר?

ב. מהו יחסה של המשוררת לחוח על-פי דימוי זה?

6. התוכל להביא כמה נמשלים אפשריים ממציאות חיינו ל"חוח הפורח בלב השממה"?

מהו יחס הסביבה כלפיו?

7. קרא את שני השירים שלפניך.

מיהו הדומה לחוח בשירו של עמיחי?

ומי בשיר של נתן זך?

משלושה או ארבעה בחדר

משלשה או ארבעה בחדר

תמיד אחד עומד ליד החלון.

מכרח לראןת את העול בין קוצים

ואת השרפות בגבעה.

וכיצד אנשים שיצאו שלמים

מוחזרים בערב כמטבעות עודף לביתם.

(מתוך: "שירים 1962-1948". יהודה עמיחי, הוצאת שוקן)

איך זה שכוכב מעז

איך זה שכוכב אחד

לבד מעז. איך הוא מעז למען השם

כוכב אחד לבד.

אני לא הייתי

מעז. ואני, בעצם,

לא לבד.

(מתוך: כל החלב והדבש", נתן זך, הוצאת עם עובד)

עיין בטבלה המשווה בין שלושת השירים, והשלם אותה (סמן במקומות המתאימים). (היעזר בדוגמה.)

שם השיר,  העזרה,  בדידות,  הטפת מוסר

החוח,  (מסומן),  --,  --

משלושה או ארבעה בחדר,  --,  --

איך זה שכוכב,  --,  --,  --

*81*

זרובבל גלעד (1988-1913)

נולד בסרביה ב-1913. עלה לארץ ב-1922 וחי בקיבוץ עין חרוד.

מחבר המנון הפלמ"ח. עסק בעיקר בעריכת ספרי ילדים. פרסם ספרי שירה וסיפורת.

נושאי שירתו הם הטבע, האדם והמלחמה.

חוח / זרובבל גלעד

בפתח-עינים ניצב

חשוף לבב.

נקלה למראה, שדוף

וחוחיו מריעים

חמה תכהו בסנורים

ושרב ימוץ לשדו.

והוא מולם

לבדו,

עטור זהרים.

טך נשקו לילה

ונצר משרשו עלה:

רענן,

ענוג כיעלה -

וחוחיו מריעים.

- בפתח-עיניים - גלוי לעיניים; ניצב - עומד בביטחון, בהתגרות.

- שדוף - יבש על-ידי רוח חמה ויבשה.

- חוחיו - רבים של חוח. במילון "חוח", פירושו:

א. צמח בר קוצני; ב. נקיק, סדק.

- ימוץ לשדו - לשד, מיץ, לחות (השרב ימצוץ את כוחו של החוח).

- עטור זהרים - זוהר - שפע של אור (כתר של אור לחוח).

- נצר - א. ענף רך היוצא מן השרש. ב. צאצא, יורש.

- יעלה - יעלת חן - כינוי לאישה יפה וחיננית. יעלה - הנקבה של היעל.

1. הבית הראשון מציג לפנינו את החוח.

מהו הניגוד הקיים בבית זה? (שים לב ל-ו' הניגוד.)

2. בבית השני בולטת הפסיחה. מצא את השורה ה"קטועה". מה הפסיחה מדגישה?

כיצד תגדיר את הניגוד הקיים בבית זה?

פסיחה או קטיעה

הפסיחה היא ניתוק של מילה מהטור השירי.

הפסיחה היא אמצעי ספרותי, המדגיש את המלים המנותקות מהמשפט שהן משתייכות אליו באופן טבעי, הגיוני.

מלים אלה מובלטות, הן משום שהן מופיעות בשורה נפרדת, הן בשל המתח הרתמי שהן יוצרות.

3. גם בבית השלישי אנו עדים לפסיחה. היכן היא?

מה מובלט ומודגש על-ידי הפסיחה בבית זה?

*82*

4. בשיר טוב אין מלים מיותרות. לחזרה יש משמעות.

מצא את החזרה בשיר זה. מה היא מוסיפה לשיר?

חזרה

החזרה היא מעקרוני היסוד בספרות. החזרה על מלים או על חרוז מסייעת להעצים את החוויה ולהדגיש את התמונה בשיר.

החזרה אינה אמצעי מכאני. היא מרחיבה ומעמיקה את הבנתנו, חושפת שכבות נוספות בשיר, חוזרת ומעבירה לפנינו את השיר באור נוסף, ולפעמים באור סמלי.

5. השיר עשיר בקונוטאציות מקראיות:

"כשושנה בין החוחים" (שיר השירים ב, ב)

"זהר הרקיע" (דניאל יב, ג)

"ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה" (ישעיהו יא. א)

חשוב: האם הקונוטאציות תורמות לשיר?

האם הן "מיפות" את החוח?

6. א. ערוך השוואה בין "החוח" של לאה גולדברג לחוח זה.

ב. איזה "חוח" אתה "אוהב" יותר?

ג. נקוט עמדה כלפי שני השירים מבחינה ספרותית.

הזית / זרובבל גלעד

*82*

שותק ועתיק כאבני הבקעה

ניצב לפתחה וראשו בשמים.

רועת קמשונים, חרולית, הבקעה,

והוא לפתחה. ומאיר לה עינים.

שרשו עקשני וקורע בשרה

ונוקב ונוקב בלבה לנגוע.

על גזעו הפתלתל, כאות-בשורה,

חרותים יסורי חלומו הגבוה.

עז ומררי, כאבני הבקעה,

וחמה על ראשו. וראשו בשמים.

האבנים רותחות באש השקיעה.

ורחמים בין עליו. והוא גלוי עינים.

- קמשונים - צמח קוצני.

- חרולית - מכוסה בקוצים (חרול-קוץ).

- מררי - מר ביותר.

*83*

(בספר איור של עץ זית עתיק / אנה טיכו)

- השווה בין השיר לתמונה.

עמוד על חיצוניותו של הזית ועל פנימיותו בשתי היצירות.

*84*

סוף הקיץ / חיה ורד

*84*

א. כבר הקיץ חלף

כבר טסים מעליו

ברבורי-הענן בשרשרת,

כבר קמש הדרדר

ועמוד-המטר

מעבר לאופק ניצב -

ב. העולם מתלבלב,

אך מסכית עוד הלב

לתוגה שבעין נקשרת,

כשהקיץ חלף

ומקרקע נשלף

להבו הצחור של חצב -

ג. בגנות

כבר מונה אדמה את ולדיה,

בגרנות

החציר על עצמו נערם,

בשדרות

משליכה צפצפה את בגדיה,

בגדרות

מעלות הכבשים את צמרן,

ד. בכרמים

מקפלות הגפנים את עליהן,

בתלמים

משחימה אדמה קו לקו,

בגבהים

הלילות כבר עוטים מעיליהם,

בנכאים

חלילו של הרוח נתקף...

ה. כי הקיץ חלף,

כי רוחף מעליו

מפרשו הסמוי של החורף;

מתקצרים הימים

ובנפש הומים

כסופים ותוגות כמיתר...

ו. וצופה לו איכר

איך בבור הקר

הקיץ מפנה את העורף,

וכברת אדמה

שדמו בדמה

מחכה לזרעים ומטר.

- גרנות - מגרש שדשים בו תבואה.

- צפצפה - עץ נוי ממשפחת הערבה.

- גדרות - מלשון גדדה - מקום מוקף גדר לצאן.

- תלמים - חריצים שהמחרשה עושה באדמה.

- נכאים - עצבות.

זרזירים במעופם / חיה ורד

*84*

כקמט מר בקו שמים

עדת הזרזירים נשאת.

ממערבל גח עוף בודד

ללטש כנפים ומקור.

ענן הזרזירים באור.

ובעקבות ענן כנפים

בשדה רץ צל אפר.

*85*

משה טבנקין (1917-1979)

נולד במושבה כנרת. אביו, יצחק טבנקין, מראשי תנועת העבודה בארץ. סיים את האוניברסיטה העברית בירושלים. כתב שירים לילדים ולמבוגרים.

תמונת-נוף / משה טבנקין

*85*

שחק אפור. גשם-זעף ניתך,

סוחף ושוטף ושוקק,

ובלב השדה ניצב לו פלח,

ניצב לו פלח בלב השדה

וצוחק.

לאטו הוא מרים את פניו למרום

ומושיט את כפו כמברך.

משערו הגשם יקלח ויקלח,

בלב השדה ניצב לו פלח -

ומחייך.

כאב הסולח לבנו השובב,

כאם לתינוק שבחיק -

בלב השדה פלח לו ניצב,

מביט הוא בגשם הזב מבגדיו

וצוחק.

- ניצב - עומד.

- פלח - איכר, עובד אדמה.

1. השיר "תמונת-נוף" מתאר תמונה של פלח המגיב לגשם.

א. תאר את תגובתו של הפלח לגשם.

מהי הרגשתו?

2. בשירנו בולם הניגוד בין הגשם לפלח.

א. הדגם ניגוד זה. (עקוב אחר הפעלים המתארים את הגשם ואת הפלח.)

ב. מנה את הפעלים המתארים את הגשם, ואת אלה המתארים את הפלח.

ריבוי הפעלים - מה הוא תורם לאווירה בשיר?

3. "ובלב השדה ניצב לו פלח

ניצב לו פלח בלב השדה"

מה מדגישה התצלובת (הכיאזם) בשורות אלו?

כיאזם / תצלובת

צורת כתיבה שבה סדר המלים בחלקו השני של המשפט או של הטור הוא היפוכו של הסדר בחלקו הראשון.

התצלובת באה כדי להדגיש ולהרשים.

*86*

4. מה הם הדימויים המופיעים בבית השלישי?

מי מדומה למי?

מה הדימוי מוסיף לשיר?

דימוי

שני דברים שאנו משווים אותם זה לזה. בדימוי הדברים נשארים נבדלים על אף ההשוואה. באשר אנו אומרים שהג'ירפה גבוהה במו עץ הברוש, אנו רואים לפנינו את שתי התמונות זו לצד זו.

בין שני המרכיבים הללו של הדימוי יש - על אף ההבדל הברור ביניהם - יסוד משותף המאחד אותם.

בלומר, בין הג'ירפה לעץ יש דמיון בגובה ובצורה המוארכת - הן של עץ הברוש, הן של צוואר הג'ירפה - אך עם זאת הם נבדלים זה מזה, הם שני דברים שונים: האחד צומח, ומשנהו - בעל חיים.

הדימוי הוא השוואה משני תחומים שונים.

(מתוך: "ממטאפורה ועד סמל", פרק ד', עמ' 176-190, דוב לנדאו. הוצאת בר-אילן)

5. נסה לצייר את התמונה המתוארת באחד הבתים.

הוי ארצי! מולדתי! / שאול טשרניחובסקי

הוי ארצי! מולדתי!

הר טרשים קרח.

עדר עולפה: שה וגדי.

זהב הדר שמח.

מנזרים, גל, מצבה,

כיפות טיט על בית.

מושבה לא נושבה

זית אצל זית

ארץ! ארץ מורשה!

דקל רב כפים.

גדר קו צבר רשע.

נחל כמה המים.

ריח פרדסי אביב.

שיר צלצל גמלת.

חל חולות לים סביב.

צל שקמה נופלת.

ארץ נחלת מדבר סין!

קסם כוכבי לכת.

הבל זעם החמסין.

מלונה בשלכת.

כרם גפן נים לא נים.

תל חורבה נחרשת.

תכול לילות וילל תנים.

משאבה נוקשת.

הוי, הוי, ארץ חמדת לב!

השמיר, השית.

ביר סוד יתום בגב.

בשמים עיט.

מטליות מדבר וחול.

שביל זרוע שחלת.

בים של אור טובע כול,

ועל פני כל התכלת.

ארץ ישראל / ע' הלל

מתבונן באדמה החזקה הזאת

מביט בהם, בהררי הסלע החמורים,

צופה בשמי אין-קץ-הנהרה

ובכל הפנים והאנשים הללו

ורואה ארבעת אלפים שנים של יופי

וצעקה

*87*

פואמות

*87*

(בספר תמונה של חסידים בבית המדרש / איזידור קאופמן)

*88*

שמשון מלצר (1909- )

משורר עברי. נולד בגאליציה. קיבל חינוך עברי מסורתי. ב-1933 עלה לארץ.

ראשית דרכו בספרות הייתה בשירים אידיים, שנדפסו בכתבי עת שונים בגאליציה.

יצירותיו החשובות ביותר הן פואמות ובלדות, שנושאיהן עממיים וחסידיים.

מלצר קיבל את פרס טשרניחובסקי של עיריית תל אביב לתרגומי מופת על תרגום יצירתו של י"ל פרץ מאידית.

"מגרפה היתה במקדש... ועשרה נקבים היו בה. כל אחד מהם מוציא מאה מיני זמר: נמצאת כולה מוציאה אלף מיני זמר",

("ערכין", דף י, עמ' יא)

המגרפה / שמשון מלצר

*88*

ובימי הטובה, כשבית המקדש

התנוסס בתפארת והוד על תלו,

וקרנו הנרות בשבעת הקנים

והפציע סביב אור עליון בהלו;

כוהנים על דוכן נשאו כפיהם

לברך את העם בברכת אהרן,

ולוים נענו כנגדם ונתנו

את קולם בנעימה אדירה מגרון -

נתלוו אליהם הכינור והנבל,

התוף, השופר, העוגב, החליל,

צלצלו צלצלי התרועה והשמע

והחצוצרה הריעה בגיל.

והיה שם כלי-זמר אחד שנקרא

מגרפה, על שום שגרף את הכל:

את קולו של כינור וקולו של אבוב

וקולו של עוגב וצלצל וכל קול;

וכשהיה המשורר משורר בגרון

ונגן המנגן על נימים בכליו,

היתה המגרפה משיבה כנגדם

בקול הד העולה ועונה מאליו;

וכון שנעור בה ההד והתחילה

עונה ומשמעת קולה העשיר,

לא היו מבחינים עוד בין שיר והדו,

לא היו עוד יודעים מי משמיע השיר!

והיו הקולות משתפכים בשמחה

והיו נישאים ועולים ברמה,

והיה בם נשמע מדכיו של הים

ומקול בסורו של גלגל החמה,

ומשיח שיחים בגאון הירדן

ומרעיש ארזי הלבנון בסופה,

ומשאג אריה במדבר יהודה

ומשק הכנף של יונה בעופה.

והעם העומדים צפופים בעזרה -

לבבם מתרחב כפתחו של אולם

וקולט את השיר והדו ואת הד

הנגון ואת אלף הזמר כלם.

וכלם מאזינים, מקשיבים - וספק

שומעים וספק משמיעים את הקול.

והקול מתגבר ועולה וחזק,

והקול מאחד ומייחד את הכול;

כל אחד בו שומע את שיר הקהל,

כל אחד מאזין בו את שיר האומה,

האוזר את הכל באבנט של זמרה

וחופף על הכל כחופה רקומה;

כל אחד בו שומע את שיר היחיד.

כל אחד מאזין ומקשיב בו שירו

היוצא מלבבו, מנפשו, ממאידו,

מתנגן בקרבו, בעצמו, בבשרו.

וביום הצרה, כשבא האויב

והבית חרב ונשרף על תלו,

וכבו הנרות בשבעת הקנים

והועם אור עליון ועשן האפילו;

וכיהן הגדול עם פרחי כהנה

זרקו למרום מפתחות ההיכל,

וירדו לוים מדוכן השירה

וקפצו אל האש והיו למאכל -

נשרפו עמהם כנורות ונבלים,

שופרות ותופים, עוגבים, חלילים,

נשתתקו צלצלי התרועה והשמע

ובחצוצרות נחנקו הצלילים.

*89*

ואולם כלי-הזמר ההוא שנקרא

מגרפה - הוא בלבד לא נגרף עם הכל.

ובשעה שנדם קול כינור ואבוב,

חצוצרה ועוגב וצלצל וכל קול,

ואצבעות המנגן דלקו כנרות

תקועים בין מיתר ומיתר על כליו -

היה הד המגרפה מתנגן מעצמו

ועולה ועונה ומקונן מאליו.

והיו הקולות משתפכים בבכיה

והיו נשאים ועולים ברמה,

והיו משתקים את דכיו של הים

ואת קול ניסורו של גלגל החמה,

והיו מפכים כגלי הירדן,

רועשים כארזי הלבנון בסופה,

שואגים כאריה במדבר יהודה

והומים כיונה שכולה ורדופה.

ועכשיו כשאנו נושאים את עינינו

ורואים איך כל עיר על תלה בנויה

ועירנו משפלת, כפרינו בפחד

וכנסת ישראל בארצה דוויה;

העם בגלות, מפזר ומפרד

ושסוי ובזוי ויושב בין אויביו,

חינו בצרה, מהם הרוגים

ומהם אסורים ונתונים לרעב,

ומהם נרדפים על צואר ובאים

ודופקים - והשער סגור ומסוגר,

המפתח מסור ביד עם לועז,

והאדמה שבויה ביד בן-הגר,

ואנחנו בוכים - מתעורר שוב ההד

במגרפה ונותן את קולו בקינה,

ושואג האריה במדבר יהודה

וסופקת כנף אל כנף היונה

ובוכים כנגדם השמים, הארץ,

חמה ולבנה, כוכבים, מזלות.

ואולם כשאנו קמים מעפר

ונושאים את כפינו רכות-מתיבלות

ועושים עבודה בשדה ובכרם,

בבית, ברפת, בלול, בגדר,

ושרים המשור, הטרקטור, הקומבין,

ומכים המכוש, הפטיש, המעדר -

מתעורר לקראתם ההד במגרפה

ועונה כנגדם בקולו העשיר,

כביום שענה לכהן על דוכן,

ללוים השרים ונוגנים בכלי שיר;

וקולות שעלו בודדים ודלים -

מתגברים, מתחברים ועולים ברמה,

ועונה כנגדם גם הים בדכיו

ונשכח בסורו של גלגל החמה,

ועוברה השירה את גדות הירדן

וגוברה על רוחות הלבנון בסופה,

ושואג האריה במדבר יהודה

ופורשה היונה הכנף למעופה,

ועונים לקראתם השמים, הארץ,

ורנים כנגדם כוכבים, מזלות.

ואשרי הזוכה לעורר את ההד

ואשרי הזוכה לעורר הקולות,

ואשרי הבוכה בתמים ומוכן

גם לקרע הלב כפתחו של אולם.

הוא יזכה וישמע את ההד וקולו

וישמע גם את אלף הזמר כולם

על-פי המוטו של השיר הייתה המגרפה כלי נגינה במקדש בימי בית שני:

המגרפה היתה מעין אורגן טבעי.

זו היתה מערכת של עשרה חלילים גדולים וקטנים, אשר בנשוף האוויר אל פומותיהם, הם משמיעים צלילים.

שמות החלילים נעוצות לתוך מכל אשר בו האוויר דחום. מפוח מיוחד מספק ומזרים בהתמדה אוויר לנשיפה.

במאה השלישית באלכסנדריה שבמצרים הותקן "ההידראלוס" - אורגן מים, ונקרא כך על כי הנשיפה נעשתה על-ידי לחץ אוויר ובעזרת בוכנות של משאבות מים.

(על-פי: "האנציקלופדיה למוסיקה", ישראל שליטא, הוצאת צ'צ'יק)

*90*

1. א. מה ההסבר לשם "מגרפה" על-פי הבית השני?

ב. אילו כלי נגינה נוספים היו בבית המקדש, וכיצד השתלבה המגרפה עם כלי נגינה אלו?

2. המגרפה מלווה את העם בתקופות שונות, ובכל תקופה שרה המגרפה את השיר של אותה התקופה.

אילו קולות שרה המגרפה בכל תקופה?

השלם את הטבלה לפי השיר.

תא ריק,  בימי בית שני,  חורבן בית שני,  גלות ימי הביניים,  העת החדשה

המגרפה,  "בימי הטובה כשבית המקדש..",  "וביום הצרה כשבא האויב",  "ועירנו מושפלת... העם בגלות מפוזר ומפורד",  "כשאנו קמים מעפר... ועושים עבודה בשדה ובכרם"

תיאור קולה, צליליה והשפעתה על העם,  --,  --,  --,  --

3. מהו כוחה ומהו "חודה של שירת המגרפה ושל שירה בכלל לגבי היחיד, ולגבי העם?

היעזר במובאות הבאות:

"למוסיקה כמה שכבות:

השכבה התחתונה היא שכבה הפונה אל הגוף, שכבה חושנית-מוטורית.

השכבה הבאה היא שכבת הרגש, המוסיקה מחוללת סדרה של רגשות נעימים יותר ונעימים פחות.

השכבה השלישית היא החשובה ביותר. המוסיקה אינה מיועדת רק לחולל רגשות אלא היא מחוללת גם אידיאות - רעיונות, לפחות בזמן השמיעה מתנשא האדם אל הוויה רוחנית.

אין במוסיקה הדתית במיטבה רק רגש של קדושה אלא גם התחברות, התנשאות עם הקודש דרך הצינור הצלילי".

(דניאל שליט מתוך מאמרו: "ויודע נגן")

ורוח ה' סרה מעם שאול ובעתתו רוח-רעה מאת ה' ויאמרו עבדי-שאול אליו הנה- נא רוח-אלוהים רעה מבעתה והיה בהיות רוח - אלקים אל-שאול ולקח דוד את-הכינור ונגן בידו ורוח לשאול וטוב לו וסרה מעליו רוח הרעה

(שמואל א טז, יד-טו, כג)

זמרות היו-לי חוקיך בבית מגורי

(תהילים קיט, נד)

הסבר: למלך דויד - חוקי ה' כזמירות, מוסיקה נעימה.

4. עד לסיום השיר אנו קוראים על שירת המגרפה שליוותה את העם בעבר.

א. לאיזה זמן מתייחסות שש השורות האחרונות בשיר? הסבר אותן.

ב. "ואשרי הזוכה לעורר את ההד".

מי הם, לדעתך, אלה המסוגלים בימינו לעורר את ההד?

*91*

5. יצירה זו היא פואמה.

איזה סוג פואמה זו? נמק.

פואמה

הפואמה היא סוג של שיר המבוסס על עלילה. זהו שיר ארוך ומפורט.

אנו מבדילים בין ארבעה סוגים של פואמה:

א. פואמה אפית (סיפורית) - יש בה עלילה אחת מרכזית, המתארת אירוע או גיבור מהעבר ההיסטורי-הלאומי.

ב. פואמה תיאורית - מתמקדת בתיאורים של מקום מסוים או של נוף, והם מרכז היצירה.

ג. פואמה לירית - העלילה בה תיסוב סביב הלכי הנפש של הגיבור המרכזי, והיא תתאר את רגשותיו ואת רגישויותיו.

ד. פואמה דרמתית - יש בה ניגודים ומתח. העלילה תתאר עימות בין גיבורים, בין השקפות ובין מצבים.

(לקסיקון מונחים ספרותיים / אוכמני, הוצאת ספרית פועלים)

אשירה לרש"י / שמשון מלצר

אשירה לרש"י, אנכי אשירה בשנת ת"ו קו"ף להולדתו,

בשמי ובשם חברי שנולדו בתרס"ט ובתר"ע ובתרע"א.

אשירה לריש"י - לפי שזכרו מתעורר בלבי כילדות,

כתכלת שמים בפרוס חג הפסח, כירק בחג שבועות,

כזהב השיבולת באב ואלול, כאודם שלכת בסתו.

אשירה בשמי ובשם חברי - תלמידי ר' אהרן המלמד,

תחילתם מסובים לשולחן האחד וסופם פזורים בעולם.

שנולדו בתרס"ט - חשב ותמצא שבזמן שפרצה המלחמה

היינו בני גמ"ל ודל"ת וה"א. דדה העולם משובש בגיסות

והלכנו בטלים מתורה ותלמוד, לא חמש ורש"י, לא גמרא.

עינינו ראו מלחמה ומוראיה, קלגסים וחולים ופצועים,

אזנינו הקשיבו לרעם תותח, לטרטור מכונות יריה.

היינו עדים לגזלה ורציחה, ידענו על אונס ועוד.

היו שעשועינו כדורים של רובה ואבק השרפה למשחק,

ראשית חכמתנו חכמת הפקוד, כוכבינו כוכבי הצבא -

גמל אביבנו לפני הפריחה תומת ילדותנו נטלה.

אף מיד לאחר שחזר מן החזית רבנו אהרן המלמד

וישבנו כולנו לשולחן הארוך ולמדנו חומש עם רש"י -

חזרה ילדותנו להיות טהורה, תומתנו כמות שהיתה.

היינו מבוהלים מגדולת אלוהים האומר ואמירתו עשיה,

מאדם ואשתו חטאים ונחש המדיח וקללה הנוקבת,

מקין רוצח אחיו ומקול הדמים והאות שבמצח.

והיו הדברים מבהיקים ביותר והיו מסנורים את עינינו.

היה בם מאורם של שבעת הימים וזהר רחוק ומוזר,

חזק וחריף מגילנו הרך, מהכיל וכלכל בנפשנו.

ראינו הפנים בחמש הגדול סגור ומסגר כמבצר,

ושנים וארבעים פרושים, כאבני הגזית בחומה הבצורה,

ואונקלוס שומר כזקיף מן הצד ויהונתן מסיעו משמאלו,

וחבוי מאחריו הירושלמי, מוכן ומזמן לזנק במפתיע...

ופתאום, ראה זה פלא! מבין האבנים האטומות בחומה

האבן האחת זוהרת שקופה, כאבן הקדש בחושן,

להגיה כל אפל וסתום ולעמם את האור הקדום, המכאיב,

לסגל את העין למראה הגדול ולשבר את האזן לנשמע -

אבנך היתה זו, רש"י הזקן, אבנך היקרה באבנים!

*92*

ושוב לא היינו עזובים בספר בראשית רחב-הידים,

אתה הולכתנו מפרשה לפרשה וישרת הדודים בדרכנו.

לא זזה ידך הטובה מידנו בלכתנו בעקבות אברהם,

הצדקת את אמנו שרה ונפשה היוצאת על "כמעט" של שטן,

השנאת בנה של הגר המצרית (בצדק, בצדק השנאת!)

והטפת דמעותינו לעיניו של יצחק בשעה שאמר עקדני.

בסדום הרשעה השמעתנו צעקתה של אותה הריבה האחת

שהוציאה מזון לעני בכדה והרגוה מיתה משונה,

הטעמתנו ממתק הנקמה בפדומית שבמלח חטאה ולקתה,

למדתנו ראשון-ראשון משיחתם היפה של עבדי האבות

והדלקת הנר משבת לשבת באהלן של שרה ורבקה.

השמעתנו מריבת אבנים למראשותיו של יעקב אבינו הבורח,

הורדת מלאכים ללוותו בדרכו והקפצת לנגדו את חוץ,

וקפלת את ארץ-ישראל מתחתיו כדי להבטיחה לבנים.

פקחת עינינו לראות רמאות בלבן ובחבוקו ונשוקו,

עוררת בלבנו רחמים ללאה הבוכה ועיניה רכות

לפי שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו הרשע,

ואהבה גדולה עד-אין-קץ לאמנו רחל היפה והטובה,

שמסרה ללאה בערב סמנים שממר לה ביום יעקב.

וכשפחדנו להניח ליעקב לילד בין אלופיו הרבים של עשו -

נחמתנו במשל למרגלית שנפלה בין החול ואדם כוברו,

או במשל הפשתני שנכנסו גמליו טעונים ותמה הפחמי...

עוררת בנו כעס על יוסף ודבותיו ועל כתונת הפסים שלבש,

וכבשתו בפרושך פסי"ם: פוטיפר, סוחרים, ישמעאלים, מדינים.

שתפתנו עם הקדוש-ברוך-הוא ויצחק וכללתנו בחרם השבטים

שלא לגלות ליעקב המתאבל את הסוד שיוסף עודו חי,

הכנסת בלבנו טינה לבן פורת, שכון שראה עצמו מושל

התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו - וטוב שנתגרה בו הדוב!

אחר כך הלך לבנו עם האחים למצרים כשהיו מתחרטים במכירתו

ונתנו את לבם לנהוג בו אחוה ולפדותו בכל ממון שיפסקו;

ואתה שהכנסתנו יחדו עם יהודה לתגר גדול עם יוסף -

צמצמת עצמך בקרן-זווית בשעה שנתודיע אל אחיו

(רק אגב הודעתנו שארץ-ישראל גבוהה מכל הארצות)...

ובלילי טבת הארוכים והקרים, עת בחוץ קשקשו זוגי המזחלות,

הורדתנו בעגלות עם יעקב למצרים, ויוסף אסר את מרכבתו,

ויחד רמינו את פרעה, שאין אנו בקיאין אלא במרעה

ורק ארץ גשן היא הצריכה לגו - שלא יעשנו אנשי מלחמתו.

ולאורם של נרות הפרפי"ן שהעלינו עלתה דמותו של יעקב,

זקן וחלוש ותשוש מיסורין ומתחזק לישב על המטה,

והוא משתחוה לפני בנו השליט (תעלה בעדניה סגיד ליה!)

והוא מצטדק לפניו ומסביר: ואני בבואי מפדן...

שרנו כולנו בחם, ברננה, בניגון היוצא מן הלב:

*93*

"ואני - ואני יעקב, בבואי - כשבאתי, מפדן - היא פדן-אדם.

מתה - נפטרה, עלי - בגללי, רחל - רחל אמך...

ואף-על-פי שאני מטריח עליה להוליכני להקבר בארץ כנען,

ולא כך עשיתי לאמך... ויודע אני שיש בלבך עלי,

אבל דע לך שעל-פי הדיבור קברתיה שם". כשעלה נבוזראדן..."

שרנו כולנו בחום, ברננה, בניגון היוצא מן הלב -

מלבו של יוסף שאמו נקברה בשדה בצדי הדרכים,

מלבו של יעקב שהאהובה והנעימה גם במותה ממנו נפרדה,

מלבה של רחל היוצאת על קברה ובוכה ומבקשת רחמים,

מלבם של ישראל שהגלום שבאים כבולים בשלשלאות של ברזל,

ומלבו, כביכול, העונה לרחל: יש שכר לפעולתך...

וכמה אהבנוה, רש"י הזקן, וכמה חבבנו אותך!

רש"י זו אמרנו עליך, בלשון נקבה, ברוך וברחמים.

היית לכולנו כסבתא טובה וכסבא זקן ורגיל,

לפי שכסבתא למדתנו ראשית צעדים בטרשיה של כנען,

וכסבא זקן ורגיל הולכתנו בשבילי נהרדעא המפותלים.

ידנו בידך ועקב בצד אגודל הלכנו אחריך באמונה,

הקשבנו לדברך בהשקל ובדעת, כל כלומר והכי גרסינן,

לפי שידענו שדרכה ישרה וההולך אחריה לא יתעה.

וכשחזרנו מגמרא לנביאים והיינו מעפילים מעצמנו במצודות

(וכבר התחלנו מדברים "ספרדית" ועוסקים בדקדוק הלשון) -

עוד היינו מציצים מפרק לפרק לראות: ורש"י מה אומר?

אפשר דבר-דרוש ורמז-נחמה לדברי התוכחה הקשים?

אחר כך נתפרדה החבילה, נתפרדה חבילתו של ר' אהרן המלמד

וכפטיש יפוצץ סלע נתפזרו רסיסים רסיסים בעולם.

רק אחד מעמנו, אברהם בן מרדכי הגבאי, זכרונו לברכה,

הפליג ושחה בים הגדול, זה ים התלמוד הבבלי,

ואתה לו היית מצפן ומפרש ומפלט בגלים סוערים,

הגיע' לסוף פרושה בטהרה - ויצאה נשמתו בטהרה.

והשאר - מהם שנעשו חנונים ומאזני המרמה בידם,

תגרים המראים תחילה את השבח ונותנים אחר-פה את הפסולת,

ובצהרי שבתות הם קוראים בעיתון - ואתה מסולק ושכוח.

ומהם שהפליגו למדינות רחוקות, נדדו לאשכנז, לצרפת.

לאשכנז - ולא לוורמישא ללמוד תורה מפי חכמי לותר,

אלא לברלין, לאסכולות משלהם, ולחזור כרוכלים בכפרים;

לצרפת - ולא לטרויש, רש"י הזקן, לראות במקור מחצבתך

אלא לפריש ולשאר הכרכים שנותנים שם רשות שהיה,

וכולם רחוקים, שכחי ילדותם - אף אתה מסלק ושכוח...

*94*

ושנים מהם נשתיר עוד טעם דברך המתוק בפיהם

והם מתבלים בשרידי אמרותיך שיחם עם שתי הפרדות,

שעה שהם מהלכים אחריהן בשדותיה של בית-שערים.

בבית-שערים רחבים השדות ורבה העבודה וקשה

להוציא מן האדמה את הלחם לאדם ולהצמיח חציר לבהמה.

תזרח השמש יצאו לפעלם ולעבודתם עדי-ערב ממש,

ובערב הפרה תובעת בפה וצריך לפיסה בקצת שחת

ולפנות את הזבל ולהשקות ולחלוב ולסעוד ולישון שנת-עובד

(אם אין אותו לילה שמירה בשדה ודלקה בקמה אם אין).

בבית-שערים שומעים לשון-קודש הפרות, הפרדות, הכלבים,

האויר שם בשום מטהרת לשונו של רבנו יהודה הנשיא,

ובצריף שם מצאתי למראשות המטה מקראות עשרים-וארבעה

בכרך אחד קטן ושחור, וזעירות זעירות האותיות,

אך אין שם - אבוי, אך אין אף נם שם! - אין שם חמש עם רש"י...

ואצלי בארון הספרים עוד ישנם, בחמש כריכות-בר מוזהבות,

חמישה חמשי התורה, הוצאת אמקרויט את פרוינד בפרמישלא.

וכשאני מספק בשמוש של בכל"ם או בשאר שמושי הלשון,

הריני הולך לי אצלך, רבי, למצוא לי מסמך ומסעד,

ואתה לי אילן לתלות בו ספק, ואתה לי פוסק ומורה.

ואף-על-פי ששמעתי מפי חכמים שאין כוחך בדקדוק -

אתה הדקדוק ואתה הדיוק ואתה הוא חכמת הלשון,

ומי ששאב מבארך לא יצמא ומי ששתה ממימיך רווי...

ובני הגדול כבר הגיע לשש ויודע סיפורי בראשית

מפי השמיעה ומפי הקריאה בכלים שניים ושלישים,

בקרוב יעבור לכתה השניה וילמד "סיפורי-המקרא",

ולבי לי אומר, ולבי בי דוה, ולבי בי בוכה; אפשר -

אבוי ואהה, אך אפשר! - אף הוא לא ילמד חומש עם רש"י...

הוי רש"י זקן, פרדס ילדותי ובוסתן-דמיוני הפורח -

האמנם, האמנם כבר עלה הכורת לקצץ בנטיעות ששתלת?

ואולי רק עת-סתו היא, סגריר ושלכת, נושרים העלים הכמושים,

אך חי עוד כל גזע וחי עוד כל בד, ישובו יוציאו עלים?

ישובו ללמוד בלילי-טבת ארוכים, בבקרים של סיון מזהירים,

ישירו יחדו עוד בחום, ברננה, בניגון היוצא מן הלב?

הוי שובה לפרוח, הבוסתן הגדול, להרנין את ילדי ישראל,

הוי תן תנובתך, הפרדס הנפלא, למחיה לתפוצות ישראל!

*95*

בלדות

*95*

(בספר איור של הטיול / שאגאל)

- מה הם היסודות הלא ריאליים בציור זה?

*96*

בעין דור / שאול טשרניחובסקי

*96*

ובחשכת הליל בלי קשת ושלח

על סוס קל עין דורה בא שאול המלך

ובאחד הבתים אור כהה הופיע:

"פה תגור" הנער לו חרש הביע.

- את בעלת האוב? "כן, אדוני הנני".

- "נא קסמי באוב, צל הראה הראיני!"

עלטה... אש זוועות... בפינה קלחת

ושמות כל השדים ובליל רותחת...

וכנחש יתפתל בין עשבי הבשן

יזחלו, יתאבכו כל תימרות העשן.

ובמעגל הקסמים, בגופרית משוח,

שם יעמוד המלך, לא לבו ינוח.

ויצורי ערפל וצלמים נשערים...

אגלי הזיעה על לחיו נגרים.

אף רוחו בו רפתה, גם נפשו דואבת.

מה ימס בו לבו וינבא המוות!

ועצבת נוראה סגור לבו לחצה,

וכמו שפעת דמעה אל גרונו פרצה.

ופתאום וירעם קול גדול וחזק

ואשון העלטה האיר הבזק.

- אנוכי הראה למלך משחך,

מאחורי הבקר היכל הושיבך;

ממחלות ריקבון על-מה הרגזתני

ולנגיד על עמך כיום זה שמתני?

"כליתי כל כוחי בסערות מלחמה,

ואשרי בבית כבר היה לשממה.

וחייו המחזה יעברו, יאתיו"..

"הנח לי, הנח לי! - שפתיו יבעיו".

עלטה... אש זועות... דממת השחת...

מעגל הקסמים ועשן הקלחת...

ויזכור המלך את גבע ועלומיו,

אביב חלדו, טרם יקדרו עוד שמיו.

ותמונות מרהיבות עיניו תחזינה:

כר נרחב יופיע, ופרות תרעינה,

ותכלת רום שחק, גם ריחות עדנים.

אל תחת צל אלה, חסון כאלונים,

שם שלו ינוח הרועה העלם,

ולנגדו ירקדו הבקרים בתלם.

אך שלוה ונועם, אך יפעה והדר...

מה נעמו צלצלי פעמון העדר!

"אנכי, המאושר, גם בריא, גם רענן

מי יתן אוכלה וכאז אהי שאנן!"

עם פלשת סבוני, בעותי-צלמות -

הרוח הרעה תדכאני עד מות.

איש-האלוהים! מה אל יענני?

כי סר מעלי - מה אעשה? ענני!

מדוע? הה, מלך על עמך משחתני,

מדוע מאחרי הצאן לקחתני?

- על מריך, גאון לבך אלוהים יזעמך!

מחר אתה עמי, גם אתה, גם עמך!

*97*

באשמורת הבקר בלי קשת ושלח

על סוס קל המחנה שב שאול המלך.

ופניו חורו, אך בלבו אין מורא,

ובעיניו מתנוצצות היאוש הנורא.

- שלח - מעין חרב קצרה

- בעלת האוב - קוסמת, מכשפת באוב.

- צלמים נשערים - צורות סוערות.

- דואבת - כואבת.

- יאתיו - יבואו.

- יבעיו - ישאלו.

- חלדו - ארץ, אדמה.

- ואשון העלטה - עצם החושך, האפלה.

- על מריך - בגלל מרדך. מרי-מרד.

- גאון לבך - גאוותך.

(בספר איור התנ"ך / גוסטאב דורה)

- ערוך השוואה בין הבלדה לתמונה.

התייחס להתנהגותו של שאול ולאווירה בשתי היצירות.

*98*

וימת שאול ושלשת בניו ונישא כליו גם כל- אנשיו ביום ההוא יחדו

(שמואל א, לא, ו)

על הרי גלבוע / שאול טשרניחובסקי

*98*

אחד אחד נפלו גבורים, בתקוע

שופר אדירים על הרי גלבוע.

- עיפת, המלך, סוב אחרי הצינה!

עוד כוחי במתני, עליך אגינה.

- רבים ממנו היום הערלים.

תקע; חזקו ואמצו, גיבורים עמלים!

- בחצים ירבו ולא יקרבו-הנה!

עיפת, המלך, עלי השענה!

- לא. עת להינפש! אין פנאי, התוקע!

עוד מורקים חניתות, עוד אויב ירע.

רבים ממנו היום הערלים.

תקע תחלצו היושבים על הכלים!

- גם קרני החמה בי כלו חמתן.

הגד מה בפיך? - כי נפל יונתן.

- עוד שנים לי בנים פה במערכה,

תנח על ראש מביא שנים הברכה.

רבים ממנו היום הערלים.

תקע תבואו השבטים הבדלים!

- אל נסוג ממקום בו נעמדה, אל נוע.

מה תגיד, המגיד? - גם מת מלכישוע!

- עוד לנו מלחמה, וקרבות עוד באים.

כי נפל האחד, שם יפלו עוד שנים.

רבים ממנו היום הערלים.

הבוז למשטינים ומפגרים עצלים!

- על חרבך תיפול, ואל תיפול בידיו!

מה תגיד, המגיד? - כי מת אבינדב!

- הוא מת! ולו תעמיד האבן הראשה.

נסיכים מנדבים נדבתם פי שלישה.

רבים ממנו היום הערלים,

הכבש ישראל, אם נשחט כרחלים?!

תקע תקיעה גדולה תקוע ותקוע

וישמעו העברים; דם! דם על גלבוע!

תקע נגבה, צפונה, קדמה וימה -

תרגז הארץ ותרעד אדמה.

רבים ממנו היום הערלים;

עלו! תפסו מקומם של נופלים וכשלים!

- צינה - מגן

- ירבו - יזרקו

- ירע - יגרום רעה

- היושבים על הכלים - השומרים על החפצים

- הבדלים - הפורשים, הגרים בנפרד

- משטינים - מקטרגים

- אבן הראשה - האבן העליונה המונחת באמצעה של קשת הבניין.

*99*

בת הרב / שאול טשרניחובסקי

*99*

התהללו הנערים בדובנה העיר

במקהלות חומות-העין:

"הוי, יפות, למעטפות נחלקה הבד!"

שבורים ממשובת חיילים על עד,

שכורים מדם ומיין,

"בואינה וזכינה בשלל, בבז.

הוי הוי, חיי קוזק והפקר!"

הריעו קוזקים בחלקם הבז:

בד, אטלס, וקטיפה הוללה,

ומנורות-השבת בכסף הטוב,

ופנינים מתנוצצות רכות לריב

וכוסות של קדוש והבדלה.

לא היה בסודם הבטקו אך-הוא,

הוי הוי, זה הבטקו הצעיר!

לו למה הבזה, השלל הרב?

שדי-אטלס לה, אטלס כתפיה,

לה גבות-הקטיפה מקטיפת-השחור,

ופנינים-שניה מחרוזות של אור.

אם ישחק אור-נר כעיניה?

היש עוד בעולם משכירה הכוס

כשפתי העלמה עבריה!?

איננו, כי פרש לחדר בת הרב.

"אבל כי אהבתיך, היפה!

עוד עבד הייתי לפריץ הגא,

בגללך נתתי את ידי לפני

המרד, לך נפשי עיפה.

בגללך עליתי עם נערי הלום,

הוי הוי, בת-הרב היפהפיה.

"אילו לא אהבתיך, לקחתיך זה-כבר

ככל אחיותיך במחננו...

התנצרי, הכנסי לאבא וסיל:

היום. עוד הערב בשמחות וגיל

נחוגה את חג-כלולותינו.

אצו לך מעיל-קטיפה. הנומה של פז,

מאתים נערי שושבינים!"

חיורת הנערה, אך מלים לה עוד:

"הלואי מר-המות טעמתי!

הנער, איככה זה אשמח אל גיל,

אתכסה בהינומה ואעטוף מעיל,

אני אך-זה תמול התיתמתי...

הלא יקדמונו על אם-כל-רחוב

שושבינים - כל אחי הטבוחים".

אז הלם העלם על שולחן-העץ:

"ויהי כדבריך, הנערה!

שבועים אחכה... לאומן העיר

בא הטמן-המדינה ועמו ה'בעיר',

אולנים הקולעים אל שערה.

שם ארד עם נערי; אם לא יפגעו בי

כדורי פולנים - אשובה".

"חכה... אך חכה-נא... והסכת ושמע...

מכדור פולני אל תירא!

אך הסכת... השבעה... סוד כמוס הוא לי.

הן לחש ;דעתי על כדור כל כלי,

מורישה מאמי יקירה

מה-תשחק? לא תאמין? נס-נא מיד!

ירה בי - הנני! כרגע!"

ויוצא הנער אקדח היקר

עם נקודות-הכסף. "הימאן?"

הטביע בו כדור וישפוך אבק -

השרפה על רבדו, זע הדקו הדק.

"אני אל המזוזה אשען!"

הרעים האקדח! ובאנחת-התור

הנערה צנחה תחתנה.

מנשיקות-פיו ישק העלם הרם

את עיני הנערה, צמתה...

העצם הכדור מלחש של מת?

או אמרה הנערה אמרתה בלא-עת

או שכחה פתגמה, טעתה?

ואולי...? פתרונים אך לאלוהים...

מי ידע לב אישה עבריה!

- מקהלות - קהל.

- מעטפות - מעיל רחב.

- עד - שלל.

- בז - ביזה.

- אטלס - אריג רך וחלק.

- בטקו - ראש הקוזקים.

- הינומה - צעיף דק ושקוף.

- הטמן - המנהיג של הקוזקים.

- בעיר - בהמות הבית.

- אולנים - פרשים, צלפים.

*100*

בת הרב ואמה / שאול טשרניחובסקי

*100*

אמי. אמי! הנהו שוב. הנהו האביר!

הוא פה ביום, הוא פה בליל, נחבא בצל הקיר.

בתי. בתי! אוי ואבוי! אוי לי. ולך אבוי!

יואר היום ראה אותך אותו אביר. הגוי.

אמי. אמי! אומר הוא לי: ארור עמי מאל.

בעולם הזה. בעולם הבא. חלאת יושבי תבל.

בתי. בתי! ארור האיש אשר יקבנו אל.

בת רבנים - עשרים דורות - את בת-רב בישראל.

אמי. אמי. אומר הוא לי: קסם קסמתי לו.

אינו אוכל. אינו ישן - אבד יומו. לילו.

בתי, בתי! אוי ואבוי! אוי לי. ולך אבוי!

סגר עלינו המצור. סגר מצאת. מבוא.

אמי. אמי! אומר הוא לי; ירבה רקמה ושש.

יתלה עלי רביד זהב תאכלן קנאה כאש.

בתי. בתי! ברביד זהב, עוטה רקמה ושש,

בך יסתכל מן הגזוזטרה כי יזרקוך באש.

- יקבנו - (שורש קב"ב) - יקללו, יאררו.

(בספר איור של המבשר עם ערב (פרט) / פול דלוו (1980))

*101*

שירה מתורגמת

*101*

(בספר איור של מיניאטורה הודית, 1600, פי 1.5 מהגודל המקורי)

*102*

רבינדרנאת טאגור (1861-1941)

משורר, מספר, מחזאי והוגה דעות הודי. בנעוריו כתב שירה בסגנון משורריה העתיקים של בנגל, ארץ מולדתו.

בשנת 1900 יסד בית ספר ניסיוני וקרא לו "משכן-השלום". בית ספר זה הפך למוסד חינוכי, ובו הגשים טאגור את אמונתו, כי בני עמים ותרבויות שונות צריכים ללמוד יחד באווירה של שלום ואחווה.

טאגור היה אמן רבגוני. הציג תערוכות של ציוריו בניו-יורק, הלחין מנגינות וכתב שירים.

ספריו "ציפורי נוד" ו"שימיני כחותם" תורגמו לעברית. ב-1913 קיבל טאגור את פרס נובל לספרות.

למה כבתה המנורה? / רבינדרנאת טאגור

*102*

למה כבתה המנורה?

סוככתי עליה באדרתי לשמרנה מן הרוח, ולכן כבתה המנורה.

למה קמל הפרח?

אמצתי אותו אל לבי בחמת אהבתי, ולכן קמל הפרח.

למה חרב המעין?

שפכתי עליו סוללה לבעבור היותו רק לי לבדי, ולכן חרב המעין.

למה נתקו מיתרי הנבל?

התאמצתי למלט ממנו קול, אשר לא היה בו, ולכן נתקו מיתרי הנבל.

- סוללה - תל עפר גבוה, שנערם למטרות שונות.

בימי קדם היו שופכים סוללות מסביב לחומת העיר בשעת מצור עליה, כדי לעלות בה על החומה או כדי לירות מעליה לתוך העיר.

למה כבתה המנורה?

לפניך התרשים של השיר.

1. כל בית פותח במשפט שאלה.

א. כתוב את השאלות.

ב. מהו המשותף לארבעת הפעלים המופיעים בשאלות?

--?

--, --.

--?

--, --.

--?

--, --.

--?

--, --.

*103*

2. מבחינה תחבירית מבנה התשובות הוא משפט מחובר בקשר של תוצאה.

התוצאה בכל ארבע התשובות היא "סוף", "אבדן''.

מהי הסיבה ומהו התהליך הגורם לתוצאה זו?

משפט מחובר

מכיל לפחות שני משפטים עצמאיים, ולכל אחד מהם נושא ונשוא משלו.

משפט מחובר בקשר של תוצאה:

סוג של משפט מחובר, הפותח במשפט המציין סיבה ומסתיים במשפט תוצאה או מסקנה.

מלות הקישור בין המשפטים הן: לפיכך, לכן, משום כך וכדומה.

3. המלים שטאגור משתמש בהן, הן מלים טעונות. יש להן הסבר מילוני, והן טעונות גם משמעות סמלית.

נסה להגדיר את המשמעות הסמלית של: מנורה, פרח, מעיין, נבל.

סמל

מן הראוי שלא נבלבל בין סימן לסמל.

חיי היום-יום מלאים סימנים טבעיים: שמים מעוננים הם סימן לגשם; עשן מרמז על קיומה של האש. ואולם, הסמל הוא הרבה יותר מסימן. הסמל מתייחס לדבר מוחשי, הגורר עמו משמעויות נוספות, רגשיות ומופשטות, משמעויות שמעבר למוחשי.

לדוגמה: ים, לפי המילון, הוא "מקום טבעי גדול של מים מלוחים".

והמשמעות הסמלית של ים היא: שפע רב, דבר שאין לו שיעור וגודל.

(על-פי: "ממטאפורה ועד סמל", פרק ה', עמ' 191-237 דוב לנדאו, הוצאת בר-אילן)

(בספר תמונה של אנדרטה לפועל / יגאל תומרקין, 1962, ברונזה)

- אנדרטה זו מסמלת את הפועל.

למה בחר הפסל בחומרים אלו?

איך תסמל בציור או בפיסול פרח, או מעיין או מוסיקה?

4. אפשר לראות בשיר זה רמז למערכת יחסים בין הורים לילדיהם, או אולי בין מורים לתלמידיהם.

ארבעת משפטי התשובה חושפים פער בין הכוונה לתוצאה.

א. שער מהן הכוונות בכל בית, ומדוע התוצאה שלילית?

נסה להביא דוגמות מהמציאות.

ב. מהו הלקח משיר זה לגבי היחסים בין אדם למשפחתו, לחבריו ולסביבתו?

היעזר במובאות הבאות:

חנוך לנער על-פי דרכו גם כי- יזקין לא יסור ממנה

(משלי כב, ו)

הרלב"ג מפרש: יש לחנוך לנער על-פי הדרך אשר מנהגו וטבעו ללכת בה.

*104*

הילדים / ג'ובראן חליל ג'ובראן

ילדיכם אינם ילדיכם

כי פרי געגועי החיים אל עצמם:

באים המה דרככם אף לא מכם,

חיים עמכם אף אינם שיכים לכם.

תנו לילדיכם את אהבתכם אף לא את מחשבותיכם,

כי להם הגיגיהם.

גופם ישכון בבתיכם, אף לא נשמתם

כי נשמתם מסתופפת בבית המחר -

שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם.

אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם אף אל לכם לעשותם כמותכם,

כי החיים פניהם קדימה לא אחור, והם לא יתרפקו על האתמול.

(מתוך: "הנביא, הוצאת תמוז)

לפי שיר זה ההורים הם המקור הביולוגי ליצירת ילדיהם. הם יכולים לספח את ילדיהם, אך אל להם לעצבם.

לעומת זאת, קיימת גישה שונה לחלוטין:

"שגיאות חנוכיות מצד ההורים עלולות להתבטא בשלושה אופנים: 1. פינוק, 2. קפדנות יתר, 3. הזנחה. כל אלה עלולים לפתח חוטר אונים ונחיתות. 1. פינוק יפתח בילד חוסר עצמאות וחוסר יוזמה. הוא יתרגל לבקש עזרה ממבוגרים, וכל מאמץ יגרום לו תסכול.

2. קפדנות יתר יכולה ליצור מצב של חוסר אונים, וותרנות יתר מחד גיסא, או מרדנות ומרי מצד שני. ילד הזוכה ליחס קפדני מדי מצד הוריו, יודע שקשה לו מאד להשביע את רצונם, והוא נכנע מראש למכשול קטן ואינו מנסה להתמודד עם מכשולים או הוא יכול להגיב במרדנות נגד הסמכותיות של הוריו ואחר-כך של מוריו ומעבידיו.

3. הזנחה או חוסר אהבה יכולים להביא את הילד לכף שהעולם ייראה לו חסר ידידים וחסר עידוד, הוא עלול לחפש את האשם בעצמו או לרצות להתנקם בחברה, שאין אוהבים אותו לכאורה.

(מתוך: "עקרונות ודרכים בייעוץ חינוכי", אביגדור קלינגמן, רחל אייזן, הוצאת רמות, אוניברסיטת ת"א)

הורד הלבן והאדום / לי - טי - פי

*104*

עת אצל החלון על רקמתי אגחן,

דקרה מחטי באצבעי. הורד הלבן,

אשר ארקום,

הפך- אדום.

הרחק בשדה המלחמה עם בני מולדת

יגור דודי, אולי דמו עם דם אחיו נשפך.

אשמע הלמות סוסה צועדת,

אם סוסתו היא? זה לבי יצהל כסיח.

עלי רקמת המשי דום

דמעת עיני נתכת.

ואתאוה את הדמעות לרקום

כפניני לובן במסכת.

*105*

הסיפור הקצר

*105*

(בספר איור של ירושלים / יוסי שטרן)

*106*

מספרות עם ישראל

דבורה בארון (1957-1887)

נולדה ברוסיה. אביה היה רב הקהילה. ב-1911 עלתה לארץ.

סיפוריה מתארים הווי חיים של פשוטי העם בעיירה היהודית במזרח אירופה.

קיבלה את פרס ביאליק לספרה "פרשיות".

איש התוכחה / דבורה בארון

*106*

מופלג בעניותו אפילו בשכונת-הגיא, שהיא שכונת העניים בעיירתי, היה נחום-ליב הדובובי, אשר קראו לו גם 'איש-התוכחה'.

אל העיירה בא עם בני משפחתו לאחר שגורשו מדובוב כפר מולדתם.

הם הלכו ועברו אז בעגלה שכורה דרך כל אדמות הגרפית ובאו ועמדו פה באמצע הרחוב, והנה לא נמצא מי שיאספם הביתה.

עם שקיעה, בשעת מנחה היה זה, ומן הסימטאות חזרו בקול צהלה תלמידי ה'חדרים' והבתים מסביב - שפעו מהם שלוה של ביתיות וחמימות אח מבוערת. ואז לא התאפקו הילדים היושבים במרומי הקרון ונתנו קולם בבכי.

וזה מצא הד.

אשתו הרחמניה של האופה בר באה והניחה בקצה העגלה שלוש ככרות לחם, ושמואל-דוד, סוחר התבואות, פתח לפני הבאים את צריפו העזוב שבקצה הגיא. וביום המחרת נתנו לאיש עגלת-יד עם מעט מיני סדקית ואמרו לו:

- לך סחר את העיירה והיאחז בה.

אבל הוא על בני המקום לא נתקבל. עמוס בלשונו היה וכבד-אזנים, ולא קם רוח באנשים לשמוע את דברו עד הסוף. והוא אף הוא נואש מלרדת לסוף דעתם, והוא משך איפוא את ידו מן הרוכלות ומצא לו עבודה שאין עמה הטורח של משא-ומתן.

בקרן הרחוב, ליד מחסני הסיטונאים, עמד, על פי רוב, אטום וחרש לכל מה שמסביב, אבל את הקריאה הבאה מצד המחסנים שמע, בא והעמיד את גבו המוצק, המשופע שנראה כמו נטוי לסבל.

הוא פרק מוטות-ברזל מעגלות, נשא קמח לבתי האופים והעביר שקי מלח וסוכר אל החנויות.

את ככר הלחם שקנה עם גמר העבודה נשא כשהוא חובקה אל לבו, וירד במרוצת חפזון אל הצריף הקיצוני שבגיא, אשר משם, מאחורי גדר-הקרשים, בקעה כבר הקריאה שיש בה גם אהבת-עולם וגם חרדת-עולם:

- אבא.

וכל ארבעת ילדיו באו לקראתו, פשוטי זרועותיהם המסורות, כשהם מתאמצים לעבור איש את אחיו, ואז כאילו נפלה מסכה מעל פני האיש והוא נעשה פיקח וקשוב.

הוא שאל את הילדים ללימודיהם ב'תלמוד-תורה', שמע את תלונות אשתו על יחסי השכנים, והלך והביא לה עצי-הסקה מן הדיר ומים מהבאר, ורק אחר כך ישב לנוח מעמל יומו, בקיץ - לפתח השער הפונה לכרי האחו.

הנהר אושה התגוון שם, בזהרי השקיעה, ומאחוריו, על 'גבעות-הריחים', נח דובוב כפר מולדתו על גני דובדבניו וחורשתו האפלולית, אשר הוא, החרש, מדמה היה לשמוע את אושת הרוח בצמרות ארניה ונשימת השרך המנומנם בסתר צלליה.

פעמים בא אחד מילדיו ונתלה לו מאחוריו על גבו הרחב, המוצק, ואז פרק מעליו בזהירות את המשא היקר הזה, כשעיניו המכוסות בדוק ערפל, נעצמות רגע מהמון הרגש שבקרבו.

נכמר היה לבו ביחוד לשמואליק החולני, קטן הבנים, זה אשר בחוסר-אוניו, כאשר פיגר ונכשל בין האחרים, היה רק מצטחק בעצב.

פעם בפעם, כשחולשתו גברה, לקחו האב על זרועותיו ונשא אותו אל הרופא הפולני פבלובסקי, אשר המשרתת היפה פולינה, בת כפרו, היתה לו שם למליצה.

הדוקטור קצר-הרוח משך אליו את הנער, דפק פה ושם על גופו והחזיר אותו בתנועת רוגז לאביו.

- הלא אמרתי לך כי הילד הוא רק מסוגף - אמר - ואתה, תחת לטלטלו אלי, מוטב שתתן לו אוכל. תן

*107*

לו חלב - קרא - דייסות וקקאו - מזון.

והאיש המדוכא, כדי להשיג את ה'מזון' הזה, היה תר אחר כך ומחפש אחרי איזו שהיא הכנסה, קיבל עליו ברצון כל מיני שליחויות ולא בז לשום מלאכה.

הוא טיאטא את רחבת החנויות אחרי ימי-השוק, הלך מתחת למטר אבני שקצים למקשאות ההר להביא ביכורי ירקות בתחילת הקיץ. בלילות של ערבי שבתות ישב ער ליד תגורי ההסקה בבית-המרחץ השומם, חסר המזוזות, ואור ליום הושענא רבא ירד לכרי זאבליץ ולקט שם ליד הנהר הקודר, הלילי, מורביות של ערבות בשביל ה'הושענות, אלה אשר האנשים, אגב, מטופחי חום משכבם, התחכמו אחר כך, בבוקר, לזכות בהן בזול, בקנותם מהן ב'סיטונות', בשביל כמה משפחות יחד.

כדי שיהיה לו פעם גם איזה שכר קבוע ניאות אפילו לקבל עבודה אצל השמש הישיש, ירוחם-נוח, שידוע היה כקפדן ורע-עין.

הוא, השמש עצמו, הלך לו עם גמר תפילת-השחרית לביתו ול'חדר', כי גם מלמד דרדקי היה, ואת העבודה בבית-הכנסת הטיל עליו, על עוזרו. ורע היה לו, לזה, אם נמצא אחר כך אחד העמודים שליד הספסלים מחוץ לשורה, או שטלית הקהל הונחה לא במקומה.

בעיניו המצומצמות, קצרות-הראיה, הבחין הזקן בכל כתם שנשאר על נברשת-הנחושת אחרי הצחצוח, העמיד את שכירו, לשם ניקוי החלונות, על סולם רעוע, צר - דוקא בשעה שהשמש מקרינה אותם - בעוד שהוא עצמו התישב לו בנוחיות על 'כסא אליהו' או על אחד הספסלים רחבי-המסעד, ומשם נתן את הוראותיו, ואחרי כל אלה, הנה את משכורתו - עשרה 'זהובים' לחודש - לא נתן לו בעתה.

אשת הסבל, בכל פעם שהדוחק בביתם גדל, התלבשה בבגדיה הטובים והלכה לבקש ממעביד בעלה משהו על חשבון החוב, אבל מבוא הבית נמצא כמעט תמיד חסום בכלי-הלישה של השמשית, אופת-העוגות, ובעל-הבית עצמו היבהב אי-שם, ליד שולחן לימודיו, רחוק ובלתי-מושג, והאשה המורעבה, אשר ריח מאפה התאוה הילך עליה סחרחורת, שבה הביתה בידים ריקות.

- אני רק 'קורעת' לחינם את הנעלים - אמרה, והיא התחילה לשלוח במקומה את בנה בכורה, בניק, שהוא הולך יחף, אבל אותו שילח הזקן הקפדן, באיימו עליו ברצועת ההלקאה שבידו.

- לך ואמור לאבא שיבוא לטאטא את הפלוש - פקד.

בדעתו כי לו, נותן לחמו, לא יסרב האיש, קרא אותו לתורה בשבתות שחלות בהן פרשיות התוכחה, אשר רק נמושות הקהל ודלי הדלים מתבקשים לעלות אז אל הבימה.

הן גם לפנים, להר עיבל, שהוא הר הקללה, מצווים היו לעלות רק הפחותים שבשבטים ובני השפחות.

שתי פעמים ינקראו פרשיות פורענות אלה במשך הקיץ, בתחילתו ובסופו, ובית'-הכנסת היתה האוירה בו אז רוויה חרדות, כמו עם בוא שואה.

המארות הרות האבדון, אשר בהן התגלם חרון האלוהים, הידרו כגלגולי רעם בתוך הדממה הכבושה, ובעלי-הבתים החשובים שכל כך להוטים היו תמיד אחרי ה'עליות', ישבו עכשיו כמסולקים במקומותיהם, נחבאים איש איש אל טליתו. עד אשר ראו את ממלא-מקומם בא ועולה על הבימה - מין צינה או מגן שעשוי היה לקלוט מעתה הוא את החצים.

וזה - כמו מתחת למטר אבני השקצים בשעת ההעפלה למקשאות ההר - עמד דוקא אמיץ ומאושש כל אותה שעה, חתם את תוכחת-הזעם בברכה, ויצא בגמר התפילה עם כל האחרים, מדושן אותו עונג של שבתון, אשר רק העמלים העושים בפרך ידעו את טעמו.

וביום המחרת קיבל את דמי משכורתו מהשמש, אשר עכשיו, מרוצה מצייתנותו, נתנם לו, והוא הלך וקנה בככר השוק סוכר וחלב, ובא לחנותו הגדולה של איסו לוין ולקח מעט מן הקקאו, שהוא נמכר שם במשקל, גם בכמויות קטנות, והביא את כל אלה הביתה, לאשתו, למען תתקינם לפי ההוראות שקיבלה מפולינה, בת משק ביתו של הרופא.

ראיתי פעם היאך השקה את ילדו את המשקה הריחני הזה, אשר הביא אותו בנפשו.

כדי שלא לאבד ממנו כלום, הקריבו בספל סמוך לסנטרו - על הסף, בפתח הפרוזדור חמר החלונות ישב אתו - והגמיעו בזהירות בכפית שבידו, ולכל גמיעה שזה בלע מיצמץ כנגדו בשפתיו להטעים עד מה רבה המתיקות.

ליתר הילדים, שנתקבצו מסביבו, נתן את השיירים מן הסיר, הגיע את הכף לפיו של כל אחד, והם את התפעלותם הביעו במין תנועה האומרת כי אכן אורו עיניהם. מתוך כך השמיעו בבדיחות רעתם צלצולי צחוק, אשר פה, בפתח החדר עם חשכתו הנצחית, התנצנצו בשברירי שמש - אורות באופל.

*108*

תוכחה

פרשיות הפורענות הנקראות בשבת בבית הכנסת: פרשת "בחוקות'" (ויקרא כו) ופרשת "כי תבוא" (דברים כו-כח). תוכנן הוא דברי קללה וזעם לעם ישראל, אם לא ישמע בקול ה'.

איש התוכחה - האדם שהוטל עליו לקרוא פרשיות אלו.

נכבדי העם נמנעו מלקרוא אותן.

1. רבקה גורפיין, במבוא לסיפורי דבורה בארון, כותבת:

"בסיפורים אלה פועם זעם סוציאלי על קיפוח ועל ניצול בעיירה".

א. הבא דוגמות לטענה זו מסיפורנו.

ב. תאר את הרקע ההיסטורי והחברתי של סיפורנו.

רקע

הרקע חושף את המקום, את הזמן ואת הסביבה החברתית, שבתוכם הדמות חיה ומתנהלת, ואשר בהם העלילה מתרחשת.

2. בדמותו של נחום-ליב קיים פער בין הנגלה ובין הנסתר. העתק למחברתך משפטים המורים על פער זה.

3. הדמות הראשית בסיפור הוא נחום-ליב הדובובי. הוא הציר, וסביבו העלילה נעה.

היעזר בהגדרה שלפניך, וענה: מהו תפקידן של הדמויות המשניות? הדגם.

הדמות המשנית

לדמות המשנית תפקידים אחדים:

א. לסייע להבנת הדמות הראשית בדרך של הקבלה או בדרך של ניגוד.

ב. לסייע בקידום העלילה.

ג. לבנות את הרקע החברתי-האנושי, המשמש בימת הסיפור.

4. גבוריה של דבורה בארון זוכים ל"תיקון".

כיצד ה"תיקון" בא לידי ביטוי בסיום סיפורנו?

היעזר בדברי החוקרים הבאים:

"סיפורי דבורה בארון מסתיימים במפנה דראסטי, ההופך את עצם המכאוב - לאושר".

(מתוך: "מבחר מאמרים על יצירת דבורה בארוך / עמ' 115, אלי שבייד, הוצאת עם עובדן)

"בכמה מסיפוריה המוליכים אותנו בשבילים הנוגים של זעומי הגורל יש אחרית מפויסה...

לעיתים בחייהם של הנדחים והמקופחים נפתח צוהר קטן וקרן אור גנובה נופלת עליהם והיתה להם כשבע שמשות.

ובמה יפויס האדם? האם רק במתת חסד שיעניק לו גורלו? לא, יש עוד חסד אחר, אולי גדול מזה, כשהוא - האדם - מעניק לזולתו".

(מתוך: "מבחר מאמרים על יצירתה של דבורה בארון", אברהם קריב, עמ' 139, הוצאת עם עובד)

*109*

5. הנושאים שדבורה בארון כותבת עליהם הם סנטימנטאליים (רגשניים): עוני, בדידות, חולי, יתמות, והם עשויים לסחוס דמעות, אולם הסופרת מצליחה למנוע את הרגשנות על-ידי סוד המרחק האמנותי - על-ידי איפוק וריסון.

בחר את אחד המצבים הרגשיים בסיפור וכתוב אותו בצורה רגשנית (סנטימנסאלית, סוחטת דמעות).

רגשן (רגשני) - סנטימנטאלי, נוח להתרגש: רגשנות יתרה.

נערה רגשנית, נאום רגשני.

רגשי - של רגש.

מלווה רגש, מבוסס על רגש, בניגוד ל"שכלי" או "הגיוני": שיר רגשי.

6. הווי חיים יהודי-דתי בולט בסיפורי דבורה בארון.

מצא מנהגים וביטויים, השייכים למסורת היהודית, ורשום אותם.

תרמית / דבורה בארון

*109*

את סופת הזעף, שהתחוללה ביום קיץ אחד בילדותי, זכרו אחר כך רבים, כי הרת שואה היתה וכמעט שהביאה כליה על המקום.

לי אני זכור היום ההוא ביחוד, כי בו נתערערה אמונתי באדם, דבר אשר, לא כאיזה בית-מגורים או סוכת-גן, אין לתקן עוד. בהיר היה דוקא אותו יום בראשיתו, עד כי אמרה אמי שכדאי להוציא את הלבנים לכביסה, כי היה זה אחרי 'תשעת הימים', שבהם הכביסה אסורה.

נערת-הבית הוציאה איפוא את העריבות אל החצר ומילאה אותן מים, ואני, כמו תמיד בשעת כביסה, עמדתי להשתכשך בהם.

ניפצתי במחי-יד אחד את מרחבי השמים הנשקפים מהם, ועמדתי להסתכל איך שהם הולכים ונרקעים שם מחדש. והנה הוגד לי כי בא הגלב לספר את אבי לקראת שבת 'נחמו', שהיא הנכבדה בשבתות הקיץ, ועד מהרה נקראתי לבוא הביתה כדי לגזוז גם את שערי שלי.

ראיתי בהיכנסי את קריצת עינו של האיש אשר בזכרוני נשתמרה כנצנוץ הברק הבא לבשר את הלם הרעם, ובדעתי כי אמי נוטה בלבה לגזיזה 'החלקה', כזו של הנערים, אמרתי לה בתוקף כי רק בתספורת 'פולנית' אני רוצה, זו שבה יסופר בעיקר השער שלצד העורף, והיא בתנועת-ראש הבטיחה כי כן יעשה לי, וגם הושיטה לי בידה היפה אחת מעוגות הפרג שהיו מונחות לפניה, כאילו לשם אישור ההבטחה. אז הפקדתי את עצמי בידי האיש, וזה, אגב קשקוש במספרים, הפליג מיד בסיפור על עסקי משפחתו, והרצה הוא את דבריו בלשון שנונה ובציוריות כזאת עד כי נראו פה בבהירות חותנתו התקיפה, כבדת-הגוף וגסת-הרוח, ולעומתה אשתו, שהיא ענוגה ואנינת-דעת ואשר לבה ידאב לראות שמקפחים אותו, החולני וחסר-הישע.

הוא עוד עומד היה בקטטה שנפלה ביניהם בצהרי השבת, וכבר הסיר מעלי את המעפורת, החליק כה וכה את ראשי במברשת. ואמי, לאחר שסקרה אותי, נשפה בפיה על צוארי כדי להפריח את שיירי השער. ובהרגשת נועם מנשימת-עדנים זו, עם העוגה ביד, יצאתי החוצה, והנה אמרה שכנתנו שעמדה על יד הגדר:

- הביטו עליה.

ונערת-הבית, שהזדקפה במקומה כמתוך הפתעה, קראה אף היא:

- ילד, ילד.

ובאחזה בכף ידי העבירה אותה על קרקדי, שמושש אמנם מעורטל וסמיר כראשו של הילד שנגזז למשעי. ואז עקרתי את ידי מזו שלה, ונרדפת כבהצלפת שוט בצחוקן של השתים, נדחפתי אל הפרוזדור ונכנסתי לא לחדר-המגורים, כי אם לתא הצדדי, העזוב, שקראו לו 'המטבח הישן'.

תנור-אופים נמצא פה באחת הפינות שהוא נוטה לנפול, ועליו עליתי והשתטחתי מתוך תפילה בלב שעכשיו,

*110*

ברגע זה, יתמוטט, וכאשר שכבת הלבנים שמתחתי זעה פשטתי את ידי לפני, אל החלל, אשר ידעתי שמעתה ריק הוא בשבילי, ללא כל נקודת אחיזה.

הן אמי היתה זאת אשר עליה נסמכתי, שבטחוני בה היה לי למשען עוז, אשר אתה לא החשיך החושך לי, וכל אימה לא ביעתתני, יען כי ידה, ידעתי, אמונה לי ודיבור פיה - תורת אמת.

והנה עמדה והפכה הכל כהפוך את הכוס המלאה, עשתה קנוניה עם האיש הזר, וגם נתנה לי לשם תפישת הלב את עוגת הפרג המתוקה.

"והלא היתה פה גם חרפת ראשי, תספורת-בושת זו, אשר רק למוכות הגרב תיעשה. איך אצא מעתה אל בין חברותי ואשוב להתהלך עם בני הבית?

שמעתי מרחוק את שאון התכונה לארוחת הצהרים, ועד מהרה הגיע אלי מעבר לדלת קול קריאתה של נערת-הבית, שידעה, כנראה, את מקום מחבואי, וגם עלולה היתה בזדון לבה להוציא אותי בחוזק היד. ובעוד אני פונה כה וכה לבקש מקום להיסתר בו, נהיה זה לה - כמו שאירע כבר פעם לאנשי-רשע אחרים במסיבות כאלה - אשר היא הוכתה בסנורים, כי החשיך פתאום אור היום.

יושבי הפרבר שמאחורי הגשר ראו ברגע זה כמין עמוד שחור, שהגיח מאחורי היער והלך וקרב אל המקשאות, ואז הנה קרה הפלא אשר בעצם שעת הצהרים ערב ובא היום.

במקום השמש, שכאילו שקעה תחתיה, באמצע השמים, נתנצנצו במרום קטעי ברקים, ולקול נהם של רעם שלא נפסק עוד, ואשר באזני נשמע כגערת זעף על חטא שנעשה (הן ידעתי כבר את זה שהגיע לבני דור המבול ואנשי סדום על רוע מעשיהם), הכה הברד על שמשות החלונות, פרצן ובא פנימה בצורת אבנים קרחיות, נזעמות.

מי שהוא מעבר לקיר קרא:

- העולם הולך ונהפך.

(בספר איור של יום סופה / סוסיו, 1939)

- העצים בתמונה מביעים סערה פנימית.

שים לב לערבוב הצבעים, לקווים המעוגלים והחדים ולתנועת המערבולת.

גם בסיפור תרמית הסופה שבטבע משקפת סופה פנימית. כיצד?

*111*

ובנחשול עז של הרוח נפתחו פתאום בפרוזדור כל הדלתות ורגע אחד נגלתה לפני ההויה המדומדמת שבחוץ כשהיא נטויה כאילו באלכסון, עם פני אמי בפתח המבוא, שעמדה נבעתה ומכווצת כמו מתחת לשבט עונשים, ובפעם הראשונה טעמתי אז את הטעם המתוק של הנקמה.

ומה משונה היה המראה כחוץ אחר כך, כשהסערה כבר שככה.

הלובן המסמא של גבישי הברד שהיה בכל, וברק שברירי הזכוכית בשלדי החלונות ממול לשמש פגומה, שעמדה בין מפלשי העננים כמו בתוך פתחי תהום.

אנשים ומעדרים על כתפיהם נראו מנגד ברדתם אל המקום ששם רעה לפני כן עדר הפרות, ועל ספי הבתים בכו הנשים ממשפחות הרוכלים, אשר בעליהן התהלכו אי-שם בין הכפרים. ולנוכח כל אלה פה החויר כאבי שלי והלך ונחלש מעט מעט, וכאשר אמי, בתוך חיפושיה אחרי, הרגישה בי, ואני ראיתי היאך קרנו למראי פניה מתוך שמחת-אמת, נתרכך מרי הכעס בקרבי ושם נעשתה כעין פשרה.

כמו טלאי היה זה שהוטל שם, בפנים, על הקרע, והוא ששימש אחרי כן מצע לכל מעשי התרמית האחרים שנעשו לי, באופן שהעוקץ שלהם ניטל, והם שוב לא הכאיבו לי כל כך.

יהודה בורלא (1886-1969)

מספר עברי. נולד בירושלים.

בורלא הוא מן המספרים הראשונים בספרות העברית החדשה, שתיארו את חייהם של בני עדות המזרח.

קיבל את פרס ביאליק על ספרו "עלילות-עקביא".

שרשים / יהודה בורלא

*111*

- א. שכנים -

שתי המשפחות גרו בימים ההם, לפגי ארבעים שנה, בבית אחד בן שתי קומות באחת השכונות העתיקות מחוץ לעיר העתיקה ירושלים.

בקומה העליונה - משפחת ליאון. אבי המשפחה סניור מואיז ליאון, סוכן לממכר קרועות, ובקומה התחתונה משפחת קלריסו, אבי המשפחה ה' יצחק קלריסו ה"מלמד".

המשפחה בקומה העליונה מברכת בבנים. רק בת אחת בכירה והשאר בנים, ארבעה במספר. ולמשפחה בקומה התחתונה שלש בנות ורק בן אחד להם - הצעיר.

למעלה, החדרים שטופי אור, אויר, בתוספת גזוזטרות ואשנבים. למטה החדרים נמוכים, אפלים וטחב נראה בחירף בקירות, ובקיץ נכרים עקבות הטחב: כתמים... צהובים-אפורים.

שתי הקומות - שתי רשויות נפרדות, כשני בתים רחוקים מרחק פרסאות אחד מרעהו. והדרים בהן -

שני סוגים, בבחינת: "דרי מעלה ודרי מטה", אף כי אל הקומה העליונה עולים בדרך הכניסה לקומה התחתונה.

מכון שטבע הדברים לנפל מלמעלה למטה - משום כך נפלו לעתים, בלא כונה רעה כלל, שיירים,

*112*

קליפות, ניירות מלמעלה למטה, וגם צהלת-צחוק ושיחת-עליזים ושאון-משובה נפלו תכופות למטה. וגם הם בעצמם, השכנים העליונים, ביחוד הבחורים, דרכם לפיל מלמעלה, כלומר הם יורדים תדיר ברעש כמו מתגלגלים ונופלים מן המדרגות...

השכנים בקומה התחתונה מקבלים את הכויל, כלומר כל דבר הנופל מלמעלה, בלא רוגז, אדרבה - הם משמיעים אז לאזני עצמם - לא לאזני ה"שכנים העליונים'' - דברים מבדחים את הדעת. כשנשמע לעתים קול דרדור בפחז וברעש מן היורדים במדרגות, אומר המלמד בקול שקט: "כבר מגלגלים חביות מלמעלה" או: "צאו וראו שמא נשארו שברי רגלים במדרגות?"...

וכשגועש ושואן מלמעלה קול צחוק צורח - והוא מגביר ועולה בלי הפסק - אומרת אם הבנות: "כבר התחיל הדגדוג אצלם... - לדעתה זה הכפף שמדגדג אותם ואינם יכולים לחדל מצחוק - ככה מדגדג הכסף את העשירים - לא עלינו..."

מובן שמעולם לא עלו השכנים ממטה אל הקומה העליונה. אין מטבע הדברים לפול מלמטה למעלה...

אולם פעם קרה דבר שהקים והעלה את כל בני משפחת המלמד לקומה העליונה: בימים ההם היו נשמעים לילה לילה, ויום יום מן הקומה העליונה, לא קולות צחוק כי אם קולות אחרים, צלילי נגינה וזמרה נהדרים אדירים.

- מה זאת?

- מספרים "שלמעלה" יש להם מין תיבה זעירה, ובתיבה תקוע משפך גדול ומתוכו בוקעים ועולים צלילי פליאה... - כך מספרים.

- האמנם?

וערב ערב באים להם אורחים רבים מלמעלה... ממרחקים. מכל השכונות באים לחזות בפלא... אומרים שב"אירופה" יש "תיבות" רבות כאלו, אך בירושלים הן, יקרות המציאות.

ובאחד מימי הקיץ לעת ערבים, כשבא סניור מואיז הביתה ואמר לעלות במדרגות - לא יכל עוד המלמד לעציר ברוחו, עכבו בדרכו ופנה אליו בבקשה:

- סליחה רבה, סניור מואיז, הייתי רוצה לשאלו... כמו שאומרים: לבל עזוב את העולם הזה כפתאים - היש "ממש" בדברים שמספרים על ה"תיבה"? זו התיבה המנגנת?...

-- אה, התנה? הינו הפונוגרף... כן... כן... ממש שבממש... "בירום" (בבקשה), עלו הערב ותשמעו...

בבקשה...

ובערב לבשו כל בני המשפחה מדים נקיים - ועלו. עלו שמעו וראו: שהו שעה קלה "לבלי היות למשא" ויצאו.

כשירדו למקומם, לא השמיע הפעם המלמד דברי בריחה כדרכו. כשנשתתקו הבנות והאישה אחרי רוב דברים

- נשמע קול המלמד כמדבר לעצמו:

- ומה יתן עוד ריבונו של עולם לעשירים החביבים עליו? מה עוד? - ואיש לא ענה דבר אחריו -

- ב. חברים -

ברבות הימים נגלו קשרי חברות בין שנים מבני המשפחות: הנערים, בן הסוחר הצעיר ובן המלמד הצעיר, לא מצאו כל סכנה לעצמם לשחק יחד במגרש הקרוב לבית עם יתר נערי השכונה. מתוך כך היו לחברים טובים.

נפשו של בן המלמד, גבריאל, היתה יוצאת אל חברו אלברט מדי ראהו הולך לבית-הספר בבקר ושב בערב וילקוטו על שכמו. בילקוט הזה של עור, החלק והמצחצח, היה דומה בן המלמד, אצורות סגולות-פלא.

פעם ישבו על ערמת אבנים שבמגרש וסחו על לימודי בית-הספר.

הנער גבריאל פתח דבריו בצנעא כעני דופק על דלת.

- כל היום אתם לומדם בבית-הספר פרנסז (צרפתית)?

- לא. יש לגו "פרוגרם" - אמר וכון להבעית את הנער הדל במילה כבירה.

- מה זה הדבר שאמרת?

*113*

-" זו מערכת-שעות; צרפתית, אריתמטיק, פיזיק, ז'וגרפי.

- מה כל הענינים האלה? למשל מה?

הוא באר לחברו ברוב חשיבות פרט לפרט את טיבם של הלימודים.

- ואתה יודע את כל החכמות האלה?

- ודאי.

- אתה תהיה רופא?

- לא, אני אהיה בנקיר. כשאגמור את בית-הספר - אסע לפריז. אבי אומר שבירושלים - מחנק. עיר נרדמה.

הנער גבריאל היה כמהומם. משל לאדם שטעם טפין טפין ממשקאות חריפים שונים. כול אותה שעה היה חש תשוקה עזה למדעים כלהט היוקד בלב איש וצמא צמאון גדול.

אז אמר כמתחנן: ראה אלברט, אבקשך דבר, התמלא בקשתי?

- מה?

- למדני צרפתית.

- אתה לא תוכל "לתפוס". ראשך מלא תורה, גמרא ולשון הקדש.

- אבל אני רוצה מאוד... אלמד בכל לב...

- יש לך ראש טוב?

- אני חושב שיש לי...

- אנסה...

מאז החלו השעורים נוכח "המורה", פי אכן לתלמידו ראש טוב מאד.

באותה שנה עמד הנער ותבע מהוריו בלי לחדל להכניסו לבית-הספר, עד שנצח והשיג מבוקשו.

בבית-הספר נפר למדי הראש הטוב: הוא דלג פעמים לכתה גבהה וגמר את בית-הספר שנה אחר חברו.

- ג. נדודים -

משלא מצאו הבחורים הצעירים דבר-חפץ, מעשה או מסחר ברושלים הדלה בימים ההם, שאפו הגוזלים לטוס למרומים, לצאת למרחקים.

בן המלמד נסע לאמריקה ובן הסוחר - לפריז. והם, ממרחקים, קרבו את דרי מעלה ודרי מטה ביניהם.

כשנתקבלו המכתבים מהבנים, מזה או מזה, נקראו דברי הבשורה הגדולים במושב שתי המשפחות. גבריאל מצליח ועולה והנה שלח כסף בפעם השלישית, הרביעית, ואלברט - פקיד בבנק גדול. הוא עולה מעלה מעלה. כבר מציעים לו כלות עשירות... הוא מצפה אמה בגורל... והיו המכתבים עצמם בידי ההורים ככרטיסים של זכיה בהתחרות של מרוץ סוסים...

ולאחר שנים - באו מכתבים אחרים... הם לא נקראו במושב המשפחות. המכתבים בשרו הפסדים...

משברים... התאפקות - מלחמת הקיום.

וההורים, דרי מעלה ודרי מטה, היו מאחדים בדבר אחד: בתפלה על הבנים פי ישכילו ויצליחו...

כעבר עוד מספר שנים, היו המכתבים נדירים... ואחרי כן נדירים מאד. קול הבנים, איש איש מכנף ארצו, כמו הלך ונדם, הלך ושקע עד הפסקו כליל.

עברו שנים רבות ואין קול ואין יריעה מהם.

וכשפרצו ימי המלחמה העולמית הראשונה, עם אותם האימים והנוראות הגדולים, והם טלטלו בתים ומשפחות, הרסום ופזרום בלא להבדיל בין דרי מעלה ודרי מטה - נפגעו והוכו גם שני הבתים של קלריסו ולאון כאחר: ההורים הלכו לעולמם והבנים - מהם נפלו במלחמה ומהם נפוצו לכל רוח.

*114*

- ד. נכרי במולדת -

באחד מימות הקיץ, בשנת תרצ"ג, הגיע לירושלים אלברט לאון, כבן ארבעים ושמנה לאחד פרידה של שלשים שנה. הוא בא נקי מכל הון. עמו הביא את שני בניו, נערים בני שתים עשרה, ארבע עשרה.

וכשם שהיו ידיו ריקות מכל - כן היתה נפשו ריקה בירושלים עיר מולדתו. בשום מקום נדודיו לא הרגיש את עצמו כזר ונכרי כמו עתה בעיר מולדתו.

כשיצא מבית המלון לתור ולחפש אחר קרובים ומיודעים - ולעיניו נגלו כבישים סלולים בחלקות, שכונות הדורות חדשות, בתים רמים מתנוססים לתפארה והמונים ממלאים את הרחובות - היתה ירושלים זו בעיניו כאשה מפרכסת ומתגנדרת שמתחפשת בפני אהובה לפנים ומתנכרת לו...

אז נחפז ללכת אל משכן ילדותו, אל בית אביו בן שתי הקומות. אולם הרבה יגע עד שמצא את המקום שהיה הבית עומד בו. אך הבית עצמו אינו קיים. הוא נמחה מעל פני האדמה. בנעים רבים שוו פנים אחרים לכל המקום. ומסביב לו אנשים זרים... זרים אשר לא ידעוהו ולא יכירוהו... היתה הרגשה מרה בלבו כאדם שראה עצמו אחר תרדמה עמקה בעת ניתוח - והנה הוא קטוע יד ורגל.

מכל בני משפחתו מצא ברב חיפוש רק את אחותו הבכירה, אישה כבת שישים, אלמנה שגרה לבדה. שתי בנותיה הגרות סמור לה נשואות ל"אשכנזים" (והם פקידים חשובים בממשלה) ובנים ובנות להם. וכלם, גם אחותו הגדולה, מדברים בלשון הקדש - והוא אינו שומע שפה זו כמעט מאומה. כל הימים שמצא מקלט לו ולשני ילדיו בבית אחותו - היה מרגיש עצמו בקרב המשפחה כעני בלתי רצוי, הסמוך מרחמנות על שולחן זרים. מה לכל אלה ולאדם כמהו, שחרחר פנים ונמוך-קומה, שהופיע לפתע וקורא לעצמו "דוד".

אז יתרוצץ האדון לאון בחוצות ירושלים לחפש לו דבר לעסק בו. ברם, באין שפה בפיו ובאין אמצעים בידו, היו מאמציו לשוא. פעמים אחדות נסע ושב לערים אחרות בארץ - שמא תאיר לו שם ההצלחה פנים - ולא העלה דבר בידיו.

- ה. שרשים -

אז יתגלגל במושבות הגדולות למצא לו שכר-שכיר בעבודה חקלאית.

באחת המושבות, אשר חפש שם עבודה, נודע לו כי פרדסן אחד, מר אזרחי קראו לו, מעסיק רק פועלים יהודים.

כשבא בעל הפרדס, אדם בריא, שזוף, ופנים טובים לו, עמד הלז וגמגם לפניו בלשון הקודש:

- אדון, אני ישראל. יודע טוב עבודה. יקח לי פועל (יקח אותי לפועל).

- מאין אתה?

- אני מירושלים עיר הקודש. באמת. ילדתי (נולדתי) שם.

- אבל יש לך כוח לעבד?

- כן, הרבה כוח.

- אתה ספרדי?

- כן, אדון, המשפחה שלי חשובה הרבה...

- מה שם משפחתך?

- ליאון. אדון יודע ליאון?

- ומה שמך הראשון?

- אברהם...

הפרדסן פקח את עיניו והסתכל בו ארוכות. אז ישאל כנחפז: ומה שם אביך?

- שם אבי?... סניור מואיז לאון...

- כך? אתה זה אלברט... אני גבריאל קלריסו!

פרצו רגע - חבוקים, קריאות, דמעות -

*115*

כשישבו לבושים נקיים בבית סביב השולחן עם בני המשפחה ושקעו שניהם בפרשת קורותיהם, נדודיהם ותלאותיהם - היו כמפליגים על גלי ימים גדולים.

גבריאל סח לחברו שלפני חמש עשרה שנה שלח סכום כסף לאחד ממקורביו שיקנה לו חלקת אדמה. ולפני שש שנים כשהורע מצבו באמריקה ובא עד משבר - שב לארץ ומצא את חלקת האדמה - עשרים וחמישה דונם. בריב עמל ויגיעה הקים את משקו זה אשר ל. - "לו גם אתה שלחת בימי הטובה וההצלחה סכום מה - היית היום כמלך בארמונו".

נאנח אלברט ואמר: אני דבר לא ידעתי מן הרוח החדשה. גם בילדותי לא למדתי דבר על היהדות... אבי אשם בדבר... לך היו שרשים... בבית אביך כבר היה לך שורש...

הרגיעו חברו בדברים יוצאים מן הלב: נהיה שוב "חברים" כבימי הילדות. חוד עמי תכה גם אתה שירש בארץ... עשה תעשה ותצליח...

(בספר איור של שותי התה / יוסל ברגנר)

-בתמונה שני חלקים: בחלק התחתון - אידיליה משפחתית, בחלק העליון - איום.

מצא את הקשר בין התמונה לסיפור "שורשים".

*116*

1. "שורשים" הוא סיפור הווי של שתי משפחות.

תאר את ההווי, ועמוד על ההבדלים באורח החיים של שתי המשפחות.

הווי - אורח חיים בהווה, נוסח חיים, מציאות, מנהגים, תרבות.

הווי דתי, הווי חברתי, הווי כפרי.

(מילון עברי שלם / אלקעי, הוצאת מסדה)

2. א. בפרק ב' מצטמצם הפער בין שתי המשפחות. כיצד?

ב. במסכת נדרים פרק א' עמוד א' נאמר:

"היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה".

התוכל למצוא בפרק ב' של סיפורנו הסכמה לקביעה זו?

ג. מהן, לדעתך, הסיבות ליתרון בני העניים?

היעזר במובאות הבאות:

היזהרו בבני עניים...

יש לפרש - מפני שבני עשירים עסוקים בתענוגים ותפנוקים. ודרכה של תורה להתקיים באורח חיים מצומצם. (מתוך: "תורה תמימה", במדבר כד, ז', הוצאת עם עולם)

היזהרו בבני עניים - להשתדל ללמדם תורה.

שמהם תצא תורה כי:

א. אין להם עסק אחר.

ב. שדעתם שפלה עליהם.

("מסכת נדרים", פירוש רבינו נסים)

3. לפניך שמות פרקי הסיפור: שכנים.

חברים.

נדודים.

נכרי במולדת.

שורשים.

א. שמות אלה אינם נותנים פרסים מספקים על טיב התוכן.

קרא שוב את הסיפור ותן שם אחר לכל פרק לפי השתלשלות העלילה.

ב. סיפור זה בנוי על התהפכות הגורל.

מצא: היכן מתרחשת בסיפורנו התהפכות הגורל?

4. בפרק ד כתוב: "היתה הרגשה מרה בלבו כאדם, שראה עצמו אחר תרדמה עמוקה בעת ניתוח - והנה הוא קטוע יד ורגל".

מה הן הסיבות שבגללן האדון לאון מרגיש כך?

5. איך היית מגדיר את הכותרת של פרק ד', "נכרי במולדת", לנוכח שתי ההגדרות הבאות:

ניגוד

דבר והיפוכו.

למשל: השחור והלבן הם ניגודים.

אוקסימורון

ביטוי מחובר של שני מרכיבים, הסותרים זה את זה, כגון: זעקה אילמת. זעקה היא בדרך בלל קולנית, וכשהיא אילמת הקול נחנק ואינו נשמע.

זעקה אילמת, עצמתה חזקה יותר מזעקה נשמעת, מפני שמדובר בכאב שאין לו ביטוי אנושי.

דוגמות נוטפות לאוקסימורון: החושך הזוהר, צינת האש, זעקת הדממה.

*117*

6. על-פי שני המקורות הבאים, חשיבות רבה נודעת לקניית קרקע בארץ-ישראל.

א. מדוע, לדעתך, קנה גבריאל קרקע בהיותו בנדודים?

ב. האם קניית הקרקע גם על-ידי אלברט הייתה מבטלת את כל ההבדלים בין שני החברים? הסבר.

על הפסוק בבראשית לג, יח-יט: "ויבא יעקב שלם... ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלן", אומר המדרש הגדול:

"לימדתך התורה דרך ארץ, כשיהא אדם בא מחוצה לארץ מפורנס, שצריך לקנות מקום בארץ ישראל".

בספר שאלות ותשובות (שו"ת) "אבני נזר" נשאלה שאלה בשנת תרנ"ד (לפני כמאה שנה):

האם מחויבים אנו לקנות אדמה בארץ ישראל? והתשובה: כמה גדולה המצוה לקנות שדות בא"' ויוכלו להתפרנס מרווח שירויח בא"', בזה יקיים המצוה בשלמות.

(מתוך: "יורה דעה", חלק ב', עת 282)

7. נסה לחבר סיום אחר לסיפור (בחלק ה') תוך שמירה על נושאו המרכזי, שורשים.

אשר ברש (1889-1952)

נולד בפולין. עלה לארץ ב-1914 והתפרנס מההוראה. נושאי יצירתו לקוחים מחיי היהודים בחו"ל ומהחיים בארץ. בעיצובן של הדמויות יש נטייה לאידיאליזאציה ולרומאנטיקה. גם בתיאוריו הריאליסטיים הוא מגלה יחס אוהד ורגשי להווי המתואר על ידו. ביצירותיו בולטת האידיאה, וגישתו לבעיות החיים היא אופטימית ביסודה.

באר לחי / אשר ברש

*117*

- א -

במושבה קטנה ועניה שבגליל התחתון, השוכנת במקום גבוה, היה איש קטן קומה, בעל צריף קטן ודונם אדמה, ולו אישה ושלושה ילדים. והאיש ידוע בשם נתן חי. פועל חקלאי היה נתן, שנתגלגל כמה גילגולים ביהודה ובשומרון ובשני הגלילים, קדח הרבה וחירף מאהבה את מערכות היישוב הישן והחדש, והקניט בלשון רוקים שנונה את החברות הפועלות, וליגלג על הנישואים. אך כשמלאו לו חמש ושלושים שנה, ומראהו כגזע זית גמוד וקמוט, נשא לאשה את "התופרת מראש פינה", בחורה צעירה ממנו בשנתיים, ונשתקע במושבה הקטנה. בחמש שנים הביאו לעולם שלושה בנים בריאים, טובי תיאבון, ועול החיים השתרג על צוארי שניהם.

מאין בא לו השם "חי" והוא לא ספרדי, כי אם בחור מסביבות דובנא? באמת לא היה השם "חי" אלא קיצור מ"חי וקיים", שזו היתה התשובה השגורה בפיו לכל מי ששאל לשלומו: "מה שלומך, נתן?" - "חי וקיים!". ולדיוק יתר יש להוסיף, שגם השם המורחב "חי וקיים" לא היה אלא תרגום של חבר קנאי לעברית, שתרגם את תשובתו במשך כמה שנים: "חי - געלעבטו" ונתן קיבל ברצון את התרגום הטוב. אולם ברוב הימים, עם צימצום דיבורו

*118*

בשל ריבוי הצרות, היה משיב בקצרה: "חי!" ונשאר השם המקוצר, והכול, מדן ועד באר שבע, ידעוהו בשמו נתן חי".

כמו מניין אחרים של בני סוגו בעלייה השנייה, היה גם הוא "משוגע לדבר אחד". ומה היתה "מחשבת התמיד" שלו? מים! גאולת הארץ, וממילא גאולת העם וקיבוץ גלויות אינם תלויים אלא במים, אם יותנו מים במידה מספקת לארץ ישראל - והיתה לגן עדן. והיו בידו חבילות של ראיות, בעל פה ובכתב, ממאות מקורות: החל מפסוק מפורש בבראשית "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" (מכאן אתה למד, שבלי השקאה לא היה גן עדן!), ועד לאמרתו המפורסמת של וילהלם קיסר להרצל מעל מושב סוסו, בחום היום, ליד מקוה ישראל: "מים דרושים לה, הרבה מים" - ועד לנסיונו הוא.

כי נתן חי לא הסתפק בדברים על המים, אלא היה, ייתכן לומר, משמשם של המים בכל מקום. הוא חקר את עניין המים בארץ, למן מי הים המלוחים ומי ים המלח המלוחים מאוד, ועד מי הנהרות והנחלים והואדיות, מי המעיינות ומי השטפונות, מי תהום ומי גשמים, מים עליונים ומים תחתונים, מים להשקאה ומים לכוח. במשך ירחים ושנים עסק עם קודחי בארות במקומות שונים בארץ; במשך ירחים ושנים עבד בתאי מוטורים בפרדסים, עבד בניקוז ובייבוש ביצות ובהנחת צינורי השקאה. בקיצור - באשר מים שם הוא. ומעשה בסופר הפועל הזקן, רבם של כל הפועלים, שטפח פעם על שכמו וקרא עליו פסוק מאיוב: "מריח מים יפריח".

וראה דבר משונה: דוקא נתן חי איש המים איוה לו למושב את המושבה החרבה בגליל התחתון, הלבנה מאבק עפר רוב ימות השנה, להקים בה את צריפו ולקבוע בה ישיבתו. כביכול, ביקש לסמל בכך את גודל כיסופיו למים. שאילו ישב באחת ממושבות השרון, המשופעות במים, היה מקור כיסופיו יבש. אבל במושבה הגלילית, המתעלפת בצמא, פרח מטה געגועיו ולשונו לא נשתה מדבר על מים.

בלב מושבה זו היתה באר וגלגל עליה, שהיתה מקבלת מימיה מן הגשמים שבימות הגשמים. אם חורף גשום היה - ומלאה הבאר והספיקו מימיה (רק לאדם ולבהמה ולאמת ירק ליד ביתו) עד חודש אב, ומכאן ואילך לא העלו מקרקע הבאר אלא רפש וטיט. ואם שנה של מיעוט גשמים היתה - והספיקו המים עד חצי סיון, או ראש חודש תמוז, ומכאן ואילך היתה עבודה למוביל המים (גם נתן היה, כמובן, עוסק במלאכה זו זמן לא מועט), להוביל בפרד ובחבית על שני גלגלים, בוקר וערב, את המים מן המעיין הרחוק, הנמצא בגבול אדמת הערבים, מים הנקנים בכסף. ואם איחר האיש לשוב בערב, ועלה ענן על פני המושבה: מה נשתה אנו ובהמתנו?

אך לא איש כנתן יראה עמל וידום. מיום שנעשה בעל בעמיו, אזרח עם אזרחי המקום (כאמור, בזכות הצריף והדונם), לא הניח לשום "גורם בגורמי היישוב", בלי להעלות לפניו את שאלת המים בשביל יישובי הגליל בכלל ובשביל מושבתו בפרט, שהיא לקתה בחיסרון זה יותר מכולם. ואין לומר, שיגיעותיו של נתן חי לא נשאו פרי.

את כל גלגלי היישוב, למן הפקידות הבארונית בארץ ובחוץ לארץ ועד לקרן הקיימת ולכל מחלקות הסוכנות היהודית, הניע לעניין המים. את כולם הטריד במכתבים ובתזכירים ובראיונות בעניין המים, שבלעדיהם אין חיים למושבה. לא הועילו כל תירוצים: הם באו, חקרו, שלחו מומחים, חצבו וקדחו, קדחו וחצבו, בתוך המושבה, בתחתית ההר מזה ובתחתית ההר מזה, במרחק מיל מן הבית הקיצוני מצד צפון ובמרחק מיל מן הבית הקיצוני מצד דרום, קדחו והפסיקו, וחזרו וקדחו; מקדחים נשברו, פועלים נפצעו, ואחד נפל מעל החצובה, שבר עמוד שדרתו ונעשה בעל מום לכל ימי חייו - אך מים לא נמצאו. במקום אחד, אחרי קדיחה במשך שישה שבועות, נמצא עפר לח והמשאבה אף העלתה כמה דליים של בוץ נוזל, ומאנשי המקום כבר רקדו "דבקה" מסביב, אר לאחר קדיחה נוספת נסתם הכול ושוב העלה המקדח חצץ יבש, קר, מתנכר, לייאושם של בני המקום.

ונתן לא פסק מנבואתו: "מים בשפעם מצויים באדמתנו הטובה. יש בה עורק הולם כעורק הלב בגוף האדם. יש רק לכוין למקום, להעמיד את המקדח בנקודה הנכונה".

ובאחד הימים (איש לא ידע איך העלה את זה בחכתו) הביא נתן מן הנגב איש אנגלי בעל זקנקן צהוב, חובש לראשו כופיה ועקאל, שישב שנים רבות בסודאן, דובר ערבית במבטא אנגלי ובהרבה גימ"לין, וביד האיש שרביט קטן, ובו הוא מתהלך כקוסם, נוגע בפני האדמה, מחזיק את השרביט ומסתכל ברעידתו, ומחליט על פיו, אם יש מים במקום הזה אם אין.

והאנגלי קבע נקודה חדשה לקדיחת באר. אולם אחרי כל הניסיונות המרים וביזבוז הכספים, לא נמצא עוד מי שירצה להשקיע לפחות את מאת הפונטים הראשונים הדרושים לתחילת המלאכה. אנשי המקום האכילו את האנגלי מיטב המאכלים בביתו של המוחתאר, אף נתנו לו חמישה פונטים שאספו במושבה, ושילחוהו בכבוד. אך הקדיחה לא יצאה לפועל.

בינתיים תש מחו של נתן חי. הוא כבר היה בן ארבעים ושלוש וארבע. שערו שהיה מקורזל לפנים, שעוד "התופרת מראש פינה" בבתוליה החליקה אותו בראשי אצבעות רועדות ולחשה לו: "יש לך שיער יפה, נתן" - שיער זה נשר רובו ובמקומו נשאר קודקוד שזוף, חלק ומבהיק כמשי. שלושת הילדים, כולם בנים, לא הרבו שלוה בצריף הקטן, בפרט שעליה, על חוה לאה, ניטל לתפור תמיד במכונה כדי להמציא רוב הפרנסה (גם

*119*

בשביל הערביות שבכפרים הסמוכים תפרה), והוא, עם כל הכרתו בחובה של בעל לאשה ואב לילדים, השתכר מעט מאוד, ויש שהיה נודד למשך שבועות למרחקים לבקש עבודה, ובהיעדרו לקה הדונם שלו בצהבת ובקרחת.

אך לידי עצבות לא הגיע. היינו, מראהו היה עגום למדי, ועוד יותר - עיניו, שעמקו ובערו באש התוגה העצורה. אולם פיו עוד עמד לו והיה מתבדח קצרות, וכשהיה מגיע לפרשת המים, כאילו הושקע גזעו ומים חיים באו בעורקיו. עיניו נוצצו ולשונו שירתה בזריזות את דמיונו הפורח: "לא יאריכו הימים ושפע המים יעלה מן התהום להשקות את אדמת המושבה ולנובבה. הם הומים תחת רגלינו. אינכם שומעים? הטו אוזן ותשמעו!"

והשומע טופח לו על גבו הנמוך, מציץ בעיניו ושואל:

- ומה אצלך, נתן, מכוח פרנסה?

- חי ג... כך - חי וקיים. חי!

- ב -

וכשהיה בן הזקונים שלהם בן שש, אחרי הפסקה של שש שנים, קרה המקרה - וחוה לאה נתעברה שוב - בפעם הרביעית. חרדה גדולה נפלה בבית. גם עליו, על נתן חי, ירדה אימה. עוד זה היה חסר! גם השלושה מתהלכים כתנים רעבים, קרועים ובלויים. בשביל הכול תופרת חוה לאה, ולילדיה היא אינה יכולה לתפור כותונת או זוג מכנסי בד. פשוט, אין פנאי. ואם תתן זמנה לתפור להם, מה תתן על פיהם? והנה זה בא! לאחר שנתיאשו מזרע!

החובשת המיילדת שבמקום נזפה בה בחוה לאה, חירפה וגידפה אותה ודרשה ממנה במפגיע, שתסע העירה ותעשה מה שצריך לעשות. "בני אדם אינם חזירים!" - הרשתה לעצמה ביטוי של גסות. בתולה זקנה היתה ובעלת פרינציפים (היתה לפנים מן "ההולכות אל העם" ברוסיה). רגע התנודדה חוה לאה ואמרה בלבה: "אולי צדקה וכדאי לשמוע בקולה". אך כשהגידה לנתן - פקח עליה זוג עיניים מבהילות, אחר ירק יריקה גסה וקרא שלא בקולו:

- לעץ יבש זה תשמעי? לא, כל זמן שאני נתן חי - לא תעשי את התועבה הזאת!

והדבר הוסר מעל הפרק.

יש להודות, כי מיום זה והלאה באה רוח חדשה בנתן. כולו נהפך למין מכונת קפיצים דרוכה. היה מתרוצץ בנסיעות לטבריה ולחיפה, לעפולה ולנצרת, ואפילו לתל אביב ולירושלים. היה שוהה כמה ימים או שבועות וחוזר הביתה ומביא עמו בתוך שק הגב כמה דברים נחוצים בבית. גם צורכי מזון מקופסאות, גם חתיכת בד, גם מעשי סריגה וכו' ובארנקו הממועך גם מעט מזומנים.

והיה אור מעט בצריף. פניו של נתן אמנם רעים היו. גופו נרזה ונצטמק, משי הקרחת הפך נחושת ממורטה והעיניים בערו כבקדחת. אך רוחו היה טוב עליו. וכמה פעמים השיב לשואל לשלומו בנוסח הישן: "חי געלעבט!"

ומתקן עצמו מניה וביה: "חי וקיים!" הילדים לבושם היה מתוקן יותר, כי בהיותו ימים או שבועות בבית הכריח את חוה לאה להשיב פני כמה לקוחות כדי לתפור לילדים בגד.

ויום הלידה היה ממשמש ובא. לפי החשבון, צריכה היתה ללדת כבחצי אב.

עבר תשעה באב ומלאו ימי חוה לאה. הכול היה מוכן ללידה. כבר דיברו עם החובשת המיילדת. חרונה עוד עשן בה על "הפראות הזאת", אך באין ברירה השלימה, והיתה סרה לעתים קרובות אל הצריף לראות אם הכול כשורה.

ובי"ח באב, או כמו שאמר נתן, בח"י באב - באו חבלי הלידה. נתן מיהר ומילא שתי גיגיות מים. אף על פי שחוה לאה לא צעקה שמעה החובשת ובאה במרוצה. המים נשפכו והולד נראה. אך המיילדת המנוסה ראתה מיד, כי הלידה אינה כשורה. לאחר שעה של טרחה בזיעת אפיים נתברר לה, שיש למהר ולהביא את הרופא המומחה מן המושבה הסמוכה, כי הסכנה גדלה והולכת. אמרה לנתן, והוא לא שאל דבר, תפס את האלה ויצא לרוץ אל המושבה הקרובה.

השעה היתה לפני הצהריים, כחום היום. ברום הרקיע שטו מטליות לבנות של עננות רחוקות, מתפנקות בשמש.

המושבה הקטנה היתה דוממת על בתיה הדלים. הערוגות המעטות היו אפורות עם שרידי ירקות חרוכים, ככתמי חלודה על פח של אבץ. רק האקליפטוסים הקצוצים בצדי הדרך הוריקו ביונקותיהם הצעירות. הדרך במורד אל הואדי היתה כולה שכבת עפר שחוק. במרומים חגו שלושה עיטים במשולש: אחד בצפון, אחד במערב ואחד במזרח. נתן השגיח בהם, ומיד עלה בדעתו: הם באים מן המים - זה מן הכנרת, זה מן הים וזה מן הירדן.

מחשבה זו נתנה כנפיים לרגליו ולא הרגיש בזיעה הניגרת כזרמי מים חמים מעל ראשו לתוך בית צוארו. מהלך שעה, דרך הואדי, אל המושבה הגדולה, אולם הוא יגיע שמה בחצי שעה, כי רץ הוא. למה לא לקח סוס או חמור? לא עלה על דעתו. עכשיו לא כדאי לחזור. כבר עבר רבע הדרך.

*120*

השדות הקצורים היו חרבים, רק בהרות של סירים אפורים נראו זעיר שם. יש שהתרומם האריגרון המסולסל על זרעיו המצויצים, או חסת המצפן עמדה כמעט בקומת אדם ועליה המחוטבים נטויים באלכסון להימנע מלהט השמש, או עוקץ העקרב עיגל את ראשו כראש נוצה על גבי הלהבה. כל אלה צמחי הבר העקשנים, שלא נכנעו לחורב ושמרו לנפשם טיפת לח בשורש, או אגרו מטל הלילה ללחלח עצמם, אף כי יבשים היו למראה.

נתן עבר על בית הקברות שעל התלולית, זרק מבט על קומץ המצבות הפזורות, שרק שתיים מהן היו בולטות בחשיבות מה והשאר מוטלות כאבנים בשדה. פחד בא בליבו למראה בית הקברות ולזכר חוה לאה המתהפכת בציריה תור סכנה. והוא המהיר צעדיו במורד, עד שהיה רץ והאלה שלוחה לפניו. הזיעה זרמה מעל ראשו על פניו, על פיו, על צוארו, ועל שער חזהו המגולה. כשהגיעה שמה כבר צוננת היתה ומיטיבה לו. הוא הסיר כובעו והיה מחזיקו בידו השנייה ונותן את קרחתו המבריקה לקלוט את להט החמה.

ופתאום, במבוא הואדי, חש דקירה קלה במוח. רגליו התנודדו, דומה, הן קלו וניתקו מעט מן הקרקע והתחילו מרפרפות באויר. הלב הלם כמשתולל, והאור חשך פתאום. הוא נפל על אלתו, פירפר מעט, התהפך בצד הדרך וצנח במורד חפירה לא עמוקה.

- ג -

לאחר שעברו שעתיים ויותר ונתן לא שב, וגם הרופא הגואל לא בא, יצאה החובשת המיילדת מתוך הצריף פרועת שיער וזעקה זעקה גדולה, אשר כמוה לא שמעה המושבה הקטנה מיום היוסדה. מיד עמדו לפני הצריף שלושת ילדי נתן מובהלים ממשחקם, עמדו והסתכלו כנטולי חושים. בזה אחר זה באו גם מן הגדולים יושבי הבתים. נתנה עליהם האישה בקולה:

- מה אתם עומדים כבולי עץ? מהרו את הרופא מנ.! חוה לאה גוססת!...

לא יצאה מחצית השעה, ובחור זריז מבחורי המקום הביא בעגלתו המרקדת את הרופא. אך הלה מצא כבר את חוה לאה בלא רוח חיים. הולד נשאר תקוע במעי אמו.

את גופתו של נתן חי מצא ערבי כפרי לאחר חמישה ימים בתוך החפירה. ראה עיטים מחטטים ומתעסקים שם, ניגש והכיר את המת. בא והגיד למוחתאר. וכשהעלוהו משם כבר נימוק בשרו, פניו ועיניו נוקרו כחרטומי עוף השמים.

קברוהו כמות שהוא, בלא טהרה, סמור לקברה של חוה לאה.

ואת שלושת הילדים, היתומים מאב ומאם, חילקו לשלושה בתים, בן לבית בן לבית. את הקטן אימצה לה החובשת המיילדת, אשר נלחמה כלביאה במות ולא יכלה לו.

אבל כבד היה במושבה, בן יום אחד עלה הכורת על שלוש נפשות ונעקר בית אב מתוך העדה הקטנה. מי בא עד חקר חותך החיים!

- ד -

ונתן חי, משבא לקבר ישראל, הונח לו ממשא חייו שלא היה לפי כוחו. חוה לאה שוכבת לא הרחק ממנו, ולדה בקרבה והיא נחה מנוחת עולמים. "שם ינוחו יגיעי כוח" - ומי עוד היה יגיע כוח כחוה לאה? גם לפני נישואיה, כל ימי היותה בארץ, היתה רתומה בעול עבודה קשה, תחילה כפועלת, אחר כך כעוזרת בית, ולבסוף כתופרת לבנים. גם לאחר שנישאה לו, לנתן, וילדה שלושה בנים בזה אחר זה, עוד לא יצאה מעונשו של זה וכבר בא אחר, - לא פסקה מישיבה כפופה על מכונת התפירה שמצצה את שארית דמיה. אך אדם טוב היתה, בעלת נפש ואופי, וכמה שסבלה והתענתה, לא עברה תלונה את פתחי פיה. עתה באה אל המנוחה הראויה לה. הילדים, שנשארו יתומים מאב ומאם, טוב להם עתה מאז. כל אחד מהם נמצא בבית טוב, לחמו ניתן לו בעתו ובגדו לא יחסר. וטוב מכולם לקטן. זו הבתולה הזקנה, הקפדנית, מרת הנפש - עליו היא שופכת המון רחמיה ואהבתה, יחיד ורך הוא לפניה.

והוא, נתן חי, אף הוא בא אל המנוחה השלמה. עצמותיו היגעות, השבורות מעבודה קשה, מתפנקות עתה בבטלה, מוחו הנלאה מרוב דאגה ובהלה לנפשות התלויות בו - אף הוא יכול לנוח ולהתפנות כולו למחשבה האחת, שמילאה את כל קרביו בחייו, המחשבה על - המים.

ימים על ימים, ירחים על ירחים שכב והקשיב, שלח כביכול את חושו, כשלוח מחוש רגיש, אל מעבה האדמה.

הכול נשכח ממנו. לא הוא ולא עולם, רק אי שם בנקודת סתר דופק מים מבעבע והולם, שואף להיגלות. עבר קיץ, חלף החורף, קיץ חדש בא לארץ. תחושתו נעשתה חדה יותר ורצונו דרוך כמיתר.

*121*

ובקיץ הבא, בעצם להט ירח אב, שנה אחרי נופלו בדרך, הגיעה אליו תחושה דקה של לחות. תחילה לא ידע מאיזה צד. התרגשותו היתה רבה. צריך היה אימוץ כל כוח הרצון לכוין את אורך גל התחושה הנמשך אליו.

והנה סוף סוף נתברר לו בתכלית הדיוק מאיזו נקודה יוצא הגל. כזרם טחב קריר ונעים זרם מן הנקודה ההיא.

הוא הוא! עורק המים נתקשר בו, בחושו. והוא לא רחוק. שנה תמימה צריך היה לחתור בחושו עד שמצא את הנקודה חה חה, כלל לא אותה נקודה שקבע קוסם המים האנגלי! לא. המעיין הוא כאן, בתחתית בית הקברות.

במרחק תשעים אמה בדיוק בקו ישר מערבה מקברו! תשעים אמה, כמניין מים!

כל עצמותיו עלזו, עתה ידע מה עליו לעשות. הוא ידע. חלום חלומותיו עלי אדמות בא ונהיה. עתה ידע מה עליו לעשות. הגל הנעול עלה יעלה!

- ה -

במשך שלושה לילות רצופים נראה נתן חי למוחתאר המושבה בחלומו וסימן לו בפנים צוהלות את מקום הבאר, וכה אמר לו: "עורו, התעוררו! צאו וקדחו! תשעים מטר בדיוק בקו ישר מערבה מקברי, בעומק שלושים ושלושה מטר מחכה לכם הגל! אל תתמהמהו! שנה תמימה משכתי את המים מן התהום, עד שהעליתים לנקודה זו. אל תאחרו את המועד. לא אוכל להחזיקם ימים רבים במקומם. חשפו את הגל בעודנו קרוב!"

בלילה הראשון הקיץ המוחתאר, ובחשכת הלילה הגיד לאשתו את דבר החלום המוזר. ושניהם גמרו אומר: דברים בטלים! אך למחרת התהלך האיש כל היום ולא ידע את נפשו מרוב רגש. החלום לא הרפה ממנו אף רגע. ואחרי הלילה השני, בהישנות החלום פעמיים, הגיד את חלומו לכמה מאנשי המקום. וראה, אחד מהם אמר: "דבר ריק הוא". ואחרי הלילה השלישי קרא המוחתאר למושב הועד, והאנשים החליטו ברוב דיעות לנסות. שלושים ושלושה מטר - ההוצאה כמוה כאין.

ואירע שבמקום לא רחוק עמדה חברת מים בקדיחת באר. כבר העמיקו מאתיים מטר ויותר, כבר קדחו שם שלושה ירחים, כבר חצו שני רובדי סלעים, ועתה הגיעו לרובד השלישי, קשה מן הראשונים - ואין סימן למים.

ולפני שלושה ימים שבתה שם המלאכה. רפו ידי הקודחים, והכלים מוטלים במקומם כפגרים מתים.

נסעו שניים מחברי הועד אל החברה בחיפה והפקידו פיקדון ל"ג פונטים, כמניין המטרים שעליהם לקדוח. ולמחר באו העושים במלאכה אל הנקודה, שהיתה כבר מסומנת ביתד של ברזל, חפרו מעט, כוננו את החצובה, והתחילו לקדוח.

הרבה דברי שנינה נשמעו עם הקדיחה. וככל אשר העמיק המקדח, כן השפיל רוח האנשים לרדת וכן קטנה אמונתם בחלומו של המוחתאר. וכשעבר המקדח את גבול השלושים - כמעט נחרטו ואמרו לבקש מאת העושים במלאכה כי יחדלו ממלאכתם. אך בושו לעשות כן.

והנה -

השעה היתה שעת צהריים, כחום היום, כמראה השעה בה רץ נתן חי בדרך לבהל את הרופא ונפל ברוצו וצנח לתוך החפירה. בשמיים התפנקו פורחות עננים לבנות, שלושה עיטים חגו במשולש, הלמות המקדח האחרונה נפלה לתוך דומיית המושבה - ומוט הברזל בידי מחזיקיו נחבט פתאום, וטרם יראו מה קרה, נפלה הברה שהתגלגלה בהדי הדים מסביב: מים! מים! והמשאבה הקטנה, המוכנה במקום, העלתה מתוך החור סילון מים, מים זכים, מתבדלחים בחמה, ונופלים במעגל קשת רחב חזרה לארץ ומציפים ברננה את המקום מסביב. והשואב לא חדל משאוב ומשחת את הנוזל היקר ארצה.

לא היתה נפש חיה במושבה, שלא באה לראות במחזה. כולם התייצבו על שלולית המים, הביטו מבעד לדמעות ורעדו מהתרגשות ומאושר גדול.

מדדו המומחים את כוח הזרם: מאתיים מטרים מעוקבים בשעה!

נפתח מעיין ישועה לחי ולצומח. עתה תעלה המושבה כפורחת. דבר נתן חי קם - חי וקיים!

- ו -

לא ארכו הימים והוקמה בריכה גדולה, גבוהה, על חמישה עמודים אדירים. ארבעה בקצוות ואחד בתוך, אף נבנה בית משאבה כהלכה, והגיע יום החג - חג המים למושבה.

מנקודות יישוב קרובות ורחוקות נהרו רבים לשיש משוש עם בני המושבה, אשר נשבר צמאם במים רבים, איש איש ומתנת ידו מכל אשר בירכו ר. סביבות הבאר היו נטועות שתילי עצים ופרחים רעננים, מושקים לרוייה.

גם כל הכיכר, אשר נועדה להמון החוגג, היתה מרובצת מים. כל חולצה לבנה, אם איש ואם אישה או הטף, היתה

*122*

עדויה זלזל ירוק. בתוך רוכבי הסוסים מבני המושבות התערבו גם פרשי בני ערב השכנים. שולחנות קרשים עמוסים כל טוב מאכל ומשקה ניצבו מוכנים לכל דורש. שלוש מקהלות תינוקות משלושה בתי ספר של שלוש מושבות עמדו על הבמה (ומורה הזמרה מהסם במטה המנצחים שבידו), מוכנים לפתוח בשיר "ושאבתם מים בששון". ובשורה הראשונה, כחלוצים לפני המקהלות, עמדו שלושת בני נתן חי, אחד קטן מחבירו, ושלושתם לבושים חליפות צחות כשלג.

בלב כולם פיעמה רוח אחת, רוח עוז ואומן, רוחו של נתן חי.

ועל חזית בית המשאבה, מעל לדלת הברזל, התנוססה כתובת קבע באותיות מאירות כל עין:

באר לחי

היא הבאר אשר לנתן חי. זה שמה וזה זכרה לעולם.

רק איש אחד, הוא האיש אשר כתב את הדברים, הביט בעצב אל מה שהוסיף באין רואים בגיר על דלת הברזל ובכתב יושר קטן: "גם חוה לאה זכורה לטוב".

(בספר תמונה של קבוצת חלוצים, שנות השלושים)

- לעומת דימויו של החלוץ הבודד והאנונימי, יוצרת קבוצת החלוצים דימוי של ישות חברתית מלוכדת.

*123*

אנשי עליה שניה / נתן אלתרמן

*123*

הם היו עלמים צעירים,

הן היו עלמות צעירות.

כעולים חדשים. עם צרורות זעירים,

התהלכו ביהודה ובבקעת כנרות.

הם (בערך לפני חמישים שנים)

ארצה באו, להיות חלוצים ראשונים.

וכל רואיהם

אמרו עליהם:

איזה מין בני-אדם משונים!

עולים ארצה,

אל ארץ ביצות ושממות,

באמת, בני-אדם משונים מאד.

הם אמרו: אין זה די לדבר

על ציון ועל ארץ אבות.

כי צריך לסקל ולחפור באר

ולחרש ולזרוע. צריך לעבוד.

זאת אמרו ועשו. בין בזים ושונאים

הם עמלו עד בלי כוח בשדות קמשונים.

וכל רואיהם

אמרו עליהם:

איזה מין בני-אדם משונים!

אומרים ועושים.

ויוצאים לעבוד.

באמת בני-אדם משונים מאוד.

הם אמרו: לא צריך שנירא

משודד ומצר ורודף.

יש לקום ולצאת לשמירה

על סוסה עם רובה על כתף.

זאת אמרו ועשו. בילל התנים

הם שמרו בלילות על שדות וגנים.

וכל רואיהם

אמרו עליהם:

איזה מין בני-אדם משונים!

מיסדים "השומר"

ומשיחים שיח סוד.

באמת בני-אדם משונים מאוד.

הם אמרו: בלשונות נכר

מדברים היהודים. נחליט

מהיום (אל נאמר: ממחר...)

לדבר ולכתוב עברית.

ובעברית שרדמה בספרים ישנים

הם זימרו, התוכחו וערכו עתונים.

וכל רואיהם

אמרו עליהם:

איזה מין בני-אדם משונים!

מדברים הם עברית

(אזניכם השומעות!) -

באמת בני-אדם משונים מאוד.

הם אמרו: ניסד קבוצה

ונהיה אנשים אחים

ובכל, משרוך נעל ועד חולצה,

נתחלק בלבבות שמחים.

כך אמרו ונטו אוהלים לבנים

ובכנרת ודגניה התחילו חונים.

וכל רואיהם

אמרו עליהם:

איזה מין בני-אדם משונים!

מיסדים קבוצת-דגניה -

על איזה יסוד? -

באמת בני-אדם משונים מאוד.

לא היו נביאים הם ובני נביאים

אך ידעו הם: בארץ תקום האומה

אם בארץ יהיו פועלים עבריים

ושומרים עבריים ועובדי אדמה.

הם אמרו: עם עברי פיה ברבות השנים

יזרע ניר, יבנה עיר וסדנות-אומנים.

וכל רואיהם

אמרו עליהם:

איזה מין בני-אדם משונים!

מפליגים בדמיון

וחולמים חלומות.

באמת בני-אדם משונים מאוד.

הם כיום את הארץ עוברים ורואים

בה סדנות ונירים וגנות פוריות.

איכרים, פועלים, חיילים עבריים,

מושבות וקבוצות וערים עבריות.

הם אומרים: עם חורשים וזורעים ובונים.

מי פילל? מי חלם? מה שונים הזמנים!

וכל רואיהם

אומרים עליהם:

איזה מין בני-אדם משונים!

הדברים כה פשוטים...

מה לרגיש ולתהות?

באמת בני-אדם משונים מאוד!

*124*

הידעת?

העלייה השנייה - שנות 1904 עד 1914.

העלייה השנייה היא תולדות הצירוף של כמה תופעות: ההסתדרות הציונית ה"תה לעובדה קיימת; בקיסרות הרוסית גאה גל פרעות מחודש ואכזרי מקודמיו (קישינב, הומל וכו');

כישלון מהפכת 1905 ברוסיה עורר אכזבה בקרב צעירי היהודים שנטו לסוציאליזם;

ו"משבר אוגנדה" בתנועה הציונית הבליט ביתר-שאת את הצורך בעלייה לארץ-ישראל וביצירת עובדות ממשיות בה.

מרביתם של אנשי העלייה השנייה באו ממרחבי הקיסרות הרוסית, לרבות פולין, ליטא ובסרביה. עלייה זו הייתה בעיקרה של צעירים ויחידים ללא משפחות. רובם באו מקרב התנועות הציוניות הסוציאליסטיות. עלייה זו יצרה את ארץ-ישראל העובדת, על האידיאולוגיה שנתלוותה למונח זה: כיבוש העמדה, הגשמה עצמית במסגרת ההתיישבות העובדת והגנה עצמית (מגמה זו היא שהולידה את ארגון "השומר"). היא יצרה את הדפוס החברתי של הקבוצה החקלאית והיא שהקימה את המפלגות הראשונות של היישוב היהודי בארץ-ישראל ואת הסתדרויות הפועלים. רב חלקה בהחייאת השפה העברית ובביסוסה בתוך מערכת החינוך ובתחום הפובליציסטיקה.

בתקופת העלייה השנייה עלו ארצה כ-40 אלף יהודים. אבל, מפאת קשיים כלכליים היה גם אחוז היורדים גבוה. אף-על-פי-כן הגיע היישוב היהודי עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה לכדי 85,000 נפש. בימי העלייה השנייה גם נוסדה העיר תל אביב.

(בספר איור חלוצי דגניה 1912)

1. קרא את הסיפור "באר לחי" וקרא גם את שירו של אלתרמן: "אנשי עלייה שנייה". מצא הקבלות בין הסיפור לשיר.

2. הסבר את המילה חלוץ.

נסח את הרושם שיוצרת מילה זו.

חלוץ - הולך לפני המחנה, הולך בראש. ראשון למעשה, נועז. מתנדב לעבודה קשה. כינוי לצעיר שעלה לארץ בתקופה שלפני קום המדינה כדי להגשים שאיפה ציונית.

(המילון העברי השלם / אלקלעי, הוצאת מסדה)

*125*

3. גיבור סיפורנו הוא החלוץ נתן חי. הסופר מרבה לתאר אותו על-ידי אפיון ישיר.

העתק את התכונות המאפיינות אותו.

מהי עמדתך כלפיו: האם אתה מעריך אותו? מדוע?

האם אתה כועס עליו? מדוע?

4. לפניך ביטוי השגור בפיו של נתן חי:

"מים! גאולת הארץ".

א. הסבר מדוע נתן חי חושב כך.

(היעזר גם במקורות שלפניך.)

אפתח על שפיים נהרות ובתוך בקעות מעינות אשים מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים

(ישעיהו מא, יח)

וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם ויקרא להן שמות כשמת אשר קרא להן אביו: ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים

(בראשית כו, יח-יט)

המדרש חפץ מסביר: גדולים הצדיקים שהם עוסקים ביישוב עולם.

ב. מהי המשמעות הנוספת שיש למילה מים במקור הבא?

כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות נשברים אשר לא יכלו המים

(ירמיהו, ב', יג')

5. מהם כיסופיו של נתן חי?

האם כיסופים אלו נתמלאו? כיצד?

מה הפסוק ממשלי מלמד אותנו על חשיבות הכיסופים?

באין חזון יפרע עם ושומר תורה אשרהו

(משלי כט, יח)

מפרש אבן עזרא: באין איש חזון - שאין לעם חזון להוכיח אותם, אז ייפרע עם ויגלה.

6. שם הסיפור הוא "באר לחי".

באיזה הקשר מופיע הביטוי "באר לחי" בספר בראשית טז, יד?

מהי משמעותו? כיצד הביטוי מתקשר לסיפורנו?

עגנון (1888-1970)

נולד בבוצ'אץ בגאליציה המזרחית. שם משפחתו הקודם היה צ'צ'קס. סיפורו הראשון בארץ היה "עגונות", ועל סיפור זה חתם לראשונה בשם עגנון. אביו, ר' שלום מרדכי הלוי, היה בעל סמיכות לרבנות ועסק בסחר פרוות. בביתו נשמרה המסורת הרבנית וניכרה גם השפעתה של התרבות האירופית החילונית.

סיפוריו הריאליסטיים, הנאמנים למציאות, וסיפוריו הסוריאליסטיים, המתארים עולם דמיוני, כתובים בסגנון מקורי, שהוא מיזוג של לשון עממית, לשון המדרש, לשון חכמים וסיפורי חסידים. בסיפוריו מצויים חן, הומור ולעתים אף אירוניה חריפה. הסיפורים מצטיינים בניתוח פסיכולוגי מעמיק ומשקפים ידע רחב בתרבות ישראל, בפילוסופיה, בהיסטוריה ובמדע.

מאז עלה לארץ כתב עגנון בעברית. הוא התגורר בירושלים בשכונת תלפיות.

עגנון קיבל פעמיים את פרס ביאליק ופעמיים את פרס ישראל. אחדים מספריו תורגמו ללשונות רבות. בשנת 1966 הוענק לו פרס נובל לספרות, ועד היום הוא הסופר העברי היחיד שזכה בפרס עולמי זה.

*126*

הסיפור "קליפת תפוח זהב" הוא פרק שלישי מתוך סיפור ארוך, הנקרא "פרקים של ספר המדינה".

המונח "בעל ספר המדינה" המופיע בסיפורנו מתכוון למספר, הכותב על דמותה של המדינה.

1. סיפורנו מתחיל במשפט: "קליפת תפוח זהב נזרקה לרשות הרבים".

הקסע הראשון מתאר דמויות אחדות שנתקלו בה ותגובותיהם. השלם את המשפטים המתארים את התגובות:

א. "אם היה איסטניס..."

ב. "אם אינו איסטניס..."

ג. "זקן אחד החליק..."

ד. "מה שאירע לזקן אירע לבחורה..."

איסטניס - אדם ענוג ומפונק.

(מילון עברי שלם / אלקלעי, הוצאת מסדה)

2. הקטעים הבאים מתארים התייחסויות נוספות של תושבי המדינה לקליפה.

העתק כמה מהם, והסבר מדוע התיאור אירוני?

אירוניה

האירוניה ניכרת בסגנון ובתוכן. היא באה לידי ביטוי בכמה אופנים:

א. צורת התבטאות דו-משמעית. כלומר, הדברים אינם כפי שהם נראים. כל דבר טומן בחובו את היפוכו.

ב. ריבוי פרטים שאינם משתייכים לעצם העלילה.

ג. פער רב בין דיבורים רבים להיעדר עשייה.

ד. קשר שרירותי בין קטעי הסיפור.

3. סיפורנו הוא סאטירה חברתית, הבאה למתוח ביקורת.

כלפי מי וכלפי מה הביקורת מכוונת?

סאטירה

סוג של יצירה ספרותית, המבקרת את המציאות ומאמינה, שאפשר לתקן ולשנות אותה. האירוניה רק מגלה את האמת הממשית, תוך שהיא מבטלת את האמת המדומה, אבל אין היא מסיקה את המסקנות המעשיות ואינה דורשת שינוי, ואילו הסאטירה תובעת תיקון. היא אקטיבית ובעלת מגמה ברורה. ביסודה של הסאטירה מונחת אידיאה מוסרית, חברתית, דתית או פוליטית. הסאטירה אינה אובייקטיבית, והיא יכולה להתפתח רק במשטר של חירות, שמותרת בו שלילת המצוי והמקובל.

(על-פי: "ממטאפורה ועד סמל", פרק ג', עמ' 159-160, דוב לנדאו, הוצאת בר-אילן)

הערה פרשנית:

עגנון בוחר למתוח ביקורת על המדינה בדרך סאטירית, אולי משום שקשה לו "לנגח" בדרך ישירה וגלויה את המדינה ואת הערכים שהיא מייצגת.

ההגזמה והאירוניה מרככות את הביקורת.

*127*

4. האם הביקורת המופיעה בסיפורנו אקטואלית לימינו?

הדגם.

אקטואלי - עכשווי, מציאותי, ממשי דבר בעיתו.

אקטואליות - מציאות השייכת לענייני ההווה.

אקטואליזציה - מתן אקטואליות לדבר.

(מילת עברי שלם / אלקלעי, הוצאת מסדה)

5. הקליפה, שאין תושבי המדינה מסלקים אותה היא סמל.

למה? (היעזר במובאות הבאות.)

קליפה - הקרום, השכבה החיצונית המכסה את הפרי.

(בקבלה) כוח הרע. טומאה.

כקליפת השום - דבר ללא ערך.

(מילת עברי שלם / אלקלעי, הוצאת מסדה)

סמל

פרט מסוים - על פי רוב מוחשי, המוצג ביצירה כך, שהקוראים חשים שהוא מוליך עמו משמעות רחבה, בדרך כלל גם מופשטת, החורגת מעבר לקיומו המוחשי.

(מילת מתחי הסיפורת / יוסף אבן, הוצאת אקדמון)

רבה בר רב שילא מצאו לאליהו. אמר לו: מה עושה הקדוש-ברוך-הוא? אמר לו: אומר הוא הלכה מפי כל-החכמים, ומפיו של ר' מאיר אינו אומר. אמר לו: מפני-מה? - משום שלמד תורה מפי אחר. אמר לו: ומה-בכך? ר' מאיר רמון מצא - תוכו אכל וקליפתו זרק.

אמר לו: עכשיו הוא אומר: מאיר בני אומר...

(מתוך: "ספר האגדה,-, חגיגה, טז, ביאליק, רביניצקי, הוצאת דביר)

"כל הדברים הן בתחום הטבע והן בעולם האנושי מעורבים עם כוחות ההרס והרע - עם ה"קליפות".

הפרדתם של כל הדברים בעולם מן הקליפות היא אחת המטרות המרכזיות של כל מאמצי התיקון. תהליך זה של השלמת התיקון נמסר לידי האדם.

כל המצוות משמעותן היא לשמש אמצעי ומכשיר במלאכת-התיקון.

אדם המקיים מצוות מעלה את נצוצות השכינה מבין הקליפות וגואל גם את הנצוצות השיכות לשרש נשמתו".

(מתוך: "פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה", גרשום שלום, הוצאת מוסד ביאליק)

6. נתח את סיום הסיפור והסבר אותו.

האם אתה מכיר את המושג "יפה נפש"?

התוכל לשייך אותו לסיפורנו? כיצד?

*128*

הקשוחים והרכים / יגאל לב

כפר החלומות רחוק מן הירח

המכונית חלפה. מכונית כהה. הכל התרחש כהרף עין. עובר אורח ניסה לחצות את הכביש. המכונית חבטה בו, בכנף הימנית, העיפה אותו אל שולי הכביש והשאירה אותו שם, רובץ, שותת דם. המכונית המשיכה דרכה בדהרה.

ממקום מחבואם עקבו השלושה אחר התאונה. שלושה נערים צעירים אשר ברחו ממוסד לעבריינים צעירים. זה היה היום השני שהם בדרך מנוסתם. שני ימי נדודים בכבישי הארץ, כאשר חלומם האחד - להגיע ל"כפר קטן", מקום שלא שומעים בו רדיו, שלא קוראים בו עתונים. כפר נידח, שבו לא ישאל עליהם איש. להתיישב שם. לגור בבית נטוש. להפוך אותו לבסיס ממנו יצאו לפשיטות שוד קטנות, רק לצרכי פרנסה, ואליו ישובו.

ברשות עצמם. מאושרים.

זה היה היום השני שהם נמצאים במסע הבריחה. מסע עליז והרפתקני. בשעת אחר צהרים זו עמדו אצל כביש שומם בדרך חיפה. המתינו מעט לטרמפ, אך לאחר מכן, נמלכו בדעתם והתחילו לצעוד. כאן, על הכביש השיגה אותם התאונה. הם ראו היטב את פניו המבוהלות של הנהג. את נתיב בריחתו, ועל הכל, את האיש הפצוע, שנותר שוכב בשולי הכביש ונאנח.

עצרו רגע. זו הפעם השניה במשך יומיים שהם צריכים לקבל החלטה מהירה, גורלית. מה לעשות? לעצור ולהחיש עזרה לפצוע, ובכך להיכנס הישר ללוע המשטרה המחפשת אחריהם, או להשאיר את הפצוע על הכביש, כפי שעשה הנהג הבוגר, האדון במכונית ההדורה?

הם עצרו. שנים מהם אמרו שצריך להמשיך ללכת, הם ביטאו זאת בדרך האפיינית לנערים במוסד לעבריינים:

- מה זה נוגע לנו? שילכו...

- עזוב אותו במנוחה, בחייך. מישהו כבר יעבור ויאסוף אותו. מה אנחנו צריכים לשבור לנו את הראש עליו? לאן ניקח אותו? לבית חולים? שם יעצרו אותנו!

- המשטרה תחקור אותנו. רק צרות.

הנער השלישי, שביקש לעצור, היה בן ארבע עשרה. רחב כתפים, בעל ראש מורכן קמעה קדימה, כמבקש לנגח יריב נעלם.

הוא נטע את שתי רגליו בכביש בעקשנות:

- אנחנו לא יכולים להשאיר פצוע כאן! - ולאחר שיקול, הוסיף - חבר'ה, אתם יודעים מה? 'סתלקו אתם, ואני אשאר כאן. אני אעצור איזו מכונית ואחרי שאביא אותו לבית-החולים אשיג אתכם. אולי באמת לא כדאי לסכן את כולנו יחד...

רגע ארוך עמדו כל השלושה שותקים.

זה יומים הם בורחים. הם דלגו מעל גדר המוסד ופתחו במנוסה. עצרו מכוניות, הפליגו בטרמפ. אוכלים בפונדקים כשהם מממנים ארוחותיהם במעשי כייסות קטנים, פה ושם.

העולם נראה בעיניהם יפה כל כך. שמש. אביב ראשון. השדות ירוקים. המוסד האפור, הארור, נשאר אי שם, רחוק. הדרך למקום המחבוא מתפתלת, נעלמת, ואף על פי כן היא ממשית כמו החופש. כמו הבטחה.

ופתאום - התאונה הארורה הזאת. האיש הזה השוכב כאן ודמו שותת, חסר ישע.

ושוב אמר אחד:

- למה, לכל הרוחות, אנחנו צריכים להתחשב בפצוע, כאשר מי שפגע בו הוא מבוגר ו"אדון"? אם הוא לא עצר, אפילו שהוא פגע בו, אנחנו צריכים לעשות את זה? למה לנו להכניס ת'ראש שלנו לצרות?!

שניים החליטו. הם המשיכו בדרך. רק רחב הכתפים נשאר אצל הפצוע. הוא גרר אותו לצל צוק סלע בצד הכביש ושם ישב, ממתין.

עכשיו היה הפצוע מחוסר הכרה. היום ארוך. הכביש נידח. אף מכונית לא מופיעה. שני ידידיו נעלמו זה מכבר מעבר לעיקול הכביש ועתה הוא לבדו. לרגע תקף אותו הרהור: - איזה חמור אני. למה לי צרות? ונתקף כעס על עצמו.

*129*

הרכות לא היתה מתכונותיו. להיפר, במוסד נחשב ל"בריון קשקשת", בחור שהטיל מרותו על כל השאר. בחוץ, לפני שנכנס לכלא, נחשב לברנש ש"עתידו" מובטח לו, עלייתו בסולם, המוצב במרתף העולם שמעבר לחוק, לא היתה מוטלת כלל בספק.

עכשיו, כאשר הוא יושב כך, בשולי הכביש, ולצדו הפצוע, הוא חש במרירות הזוחלת ועולה בו, מרירות על עצמו, על רגשי החמילה שלו. הנה חבריו השנים, "לא שמו" על הפצוע. הם צועדים עכשיו בדרכם אל החופש, אל בית-החלומות בכפר הרחוק, הנטוש, הבית הקטן החבוי והשקט שצריך להיות להם מקלט. והוא? הוא ייעצר ויוחזר למוסד! שוטה חסר תקוה שכמותו.

גל של רחמים על עצמו שטף אותו ונגע בעיניו.

הנה מכונית באה ממול. הוא היה שקוע כל כך בעצמו, עד שכמעט לא הבחין בה כשעצרה לידו. רק כאשר שמע את חריקת הבלמים, נשא את עיניו. היה זה "פורד-סטיישן". הנהג היה ערבי. לידו ישבו השנים. שני חבריו...

הם הרחיקו ללכת - כך סיפרו - לא רק על גבי הכביש. ואז באה מכונית. ממול. לא בכיוון מטרתם, צפונה, אלא בדרך חזרה, הנה. חם לא יכלו להסביר, כיצד זה שניהם, כאחד, עצרו אותה. כאילו מחשבה אחת אחזה בהם והכריחה אותם לעשות זאת. הם עצרו את הנהג, הסבירו לו בקצרה, כי שם, במרחק לא רב, שוכב פצוע תאונה, ועל ידו נער אחד. חבר שלהם.

כך הגיעו לכאן בחזרה...

הם היו נבוכים. רצו מאוד, אך התקשו להסתיר את התרגשותם. כל הארבעה יחד הרימו את הפצוע והשכיבו אותו בזהירות על המושב האחורי. המכונית נסעה במהירות לעבר בית-החולים הקרוב, בעיר.

כאן הכל נחפזים. אנשים בחלוקים לבנים. אלונקה על גלגלים, חדר מקרי אסון. השלושה נשארו אצל הדלת כמרותקים.

אחד ה"אחים" הסביר להם, כי כדאי שימתינו רגע, עד שיבוא איש המשטרה, לגבות מהם עדות. - כך ניתן יהיה לאתר את הנהג - אמר.

המילה "משטרה" חלפה בהם כמו זיק חשמלי. משטרה פירושה חוק! פירושה חזרה למוסד! פירושה - כל הדברים שמהם ברחו!

וכבר הגיע סמל המשטרה לגבות עדות מפי שלושת הצעירים. הוא מצא את הפרוזדור ריק. הנהג הערבי סיפר כיצד עצרו אותו שני הנערים. הוא תיאר את פניהם של השלושה. השוטר הקשיב בענין וכיווץ את עיניו - אולי השלושה האלה הם הנערים שנמלטו מהמוסד ב... ואולי כדאי בהזדמנות זו להחזיר אותם? כך חשב לרגע קט. אבל בכל משחק יש "פייר פליי" - נזכר - והוא הבין כי יש לתת הפעם לצעירים את ההזדמנות שלהם.

לפחות לא לתפוס אותם עכשיו, כשעשו מעשה טוב...

שבוע לאחר מכן שוב הל כל השלושה במוסד. הכפר החלומי לא היה קיים. הבית הקטן הנטוש היה תפוס על ידי אחרים...

הם נעצרו כשניסו לפרוץ חנות מכולת. הם היו פשוט רעבים.

עכשיו הם במוסד. כפר החלומות רחוק יותר מן הירח. משהו טוב נשאר להם בכל זאת מימי הבריחה: זכר הפצוע שהחישו אותו לבית-החולים.

בדרכם שלהם הם מנסים להעמיד פנים ציניות, כאשר הם חוזרים ומספרים לחבריהם במוסד:

- איזה טמבלים היינו, לבזבז יום שלם של חופש על נסיעה מחורבנת לבית חולים...

(בספר קריקטורה של ישראל הקטן / דוש)

- מה מאפיין את הישראלי על-פי קריקטורה זו?

*130*

אופק / בנימין תמוז

*130*

פעם, ביום חורף, ראה את ענני השמים נוסעים, גוש אחד, אל עבר האדמה ומטיחים את חזה עברתם בהרים הרחוקים. והאדמה רעדה מעדנה והירוק שבגבעות התלהט עד שחור ובעוד אלפי אלפים פיות נפתחים שם לקלוט את המטר הרודה במרחק, נפתחו שערי הענן בחצי השמים שמנגד ופיסת כחול בוערת מיפעה נשקפה אל עבר המערכה הנטושה בריחוק, והילד חייך אל לבו ואמר: אבא ואמא.

דמעות גיל עלו בעיניו והוא רץ אל עבר הבית, נבעת מחדווה.

אך עתה היו הימים ימי-קיץ.

השדה היה חם. צבים מתונים, צפודי עור ועיניהם קטנות ומבריקות, כעיני זקנים, היו עוברים בו, הלוך ושוב, ושריונם משמיע קולו על האדמה כקול מחרשה הפוכה הנסחבת אחרי הסוס. לטאות זריזות, דקות ומסולסלות-חן התרוצצו בין קני השיבולים והאדמה בלעתן בזו אחר זו. ומעבר לשדה הזדקפה שורת ברושים ומשם והלאה נמשכו עצי שיטה, התמשך והרחק אל עבר החולות האדמדמים והגבעות המוריקות וההרים הסגולים. ובין ההרים, פה ושם, נפער עמק זעיר והשמים נראו שם כשהם נושקים לאדמה ונפרדים מעליה ונוסעים, על כבודת ענניהם ותימרות אווירם המרצד.

בבקרים, עת נפקחו עיניו אל החלון העוטה ירק, עוד נראו רסיסי טל נושרים מעל העשבים ומתנדפים על הזגוגית. ברגליים יחפות דשדש בדשאים שבחצר ולחלח כפותיו בשארית הצינה העולה ונעלמת עם השמש.

בדרך לבית-הספר שברחוב היה משתהה בצדי גדרות עץ השיטה, נופח בפרחי הפוך וממלא ריאותיו מריחם הצהוב. זיקית מהורהרת, שהיתה תלויה בבדים ושוכחת להחליף צבעיה מרוב מחשבות שבלבה, החפיזה תנועותיה ופערה פה ורוד ורוחש כששלח הילד ידו לאחוז בה.

גלגל החמה, משהציץ בדרך החול, עלה ולהט באויר הבוקר.

מצמץ הילד בעיניו לעבר השמש והניח לה ללהט לו פעם לחי ימין ופעם אוזן שמאל והיה מחייך כנגדה ועומד.

לרגע נשתכחה ממנו מגמת פניו ואמר לחזור בו ולילך לאותו מקום שממנו החמה יוצאת ובו איוו שמים וארץ משכן להם, להרעיף נשיקותיהם ולהתחכך זה בזה, בוקר וערב, לטוף ועבור ללא קול. אך מייד זכר את בית-הספר ואת ארבעים הילדים והילדות אשר נאספו בוקר בוקר בחדר הכיתה הגדול והביטו בו, בתמהוני, הקטן מכולם, בלגלוג גלוי. ומתוך צער וכאב הפנה עורפו לשמש ולאורם השוטף אותו וישם פעמיו אל הרחוב הראשי.

אך בטרם תדרוך רגלו על סף הבית העוין אותו, עוד נכונו לו נפלאות בדרכו.

שיח הוורדים שליד הספסל, בחצר הסמוכה, פקח הלילה שלוש עיניים אדומות ויבט בהן אל הרחוב, מאושר ומבויש, והילד נשתהה על ידו, נבוך אף הוא מן ההוד האדום, משפיל עיניו ומהמה אל השיח, מתרפק עליו מרחוק ונושקו בלבו.

ועגלה עברה עמוסת סלסלות ענבים, אשכולות נשפכים על גדותיה, כולה מזדעזעת וחורקת בדרך האבנים, על חישוקי הברזל שלאופניה.

הילד הסב ראשו ולחייו להטו, אך בעבור העגלה הלאה הביט אחריה ארוכות ארוכות, עד היעלמה בסיבוב הכביש, הוא ושאונה הבהיר ושמחת הבציר שהביאה עמה ואשכולות הענבים ששארו בעקבותיה, נחים בשחורם וירוקם לצדי הדרך.

מעתה לא נשאר לו אלא לעבור על פני שניים שלושה בתים אדומי גג ומתוך חצרותיהם יציצו עליו, ממרום הצמרות, עצי צפצפה מרשרשים בלובנם ועצי איקליפטוס עצלים ועייפים, אשר יש וידגדגוהו בקצות עליהם החדים והריחניים. העיף מבט נפחד אל גובה קומת האילנות וחמק בינותם אל שער בית-הספר ואל עבר מסדרון הבניין הארוך. רק אז הבחין, כבכל יום, כי איחר לבוא ורחש השיעורים כבר עולה מן החדרים.

הוא האט צעדיו וראה בדמיונו את ארבעים זוגות העיניים ואת קול המורה המתקלס בו יום יום על היותו מאחר ועל היותו הקטן שבילדי הכיתה.

- לא צריכים היינו לקבל אותך לכיתה השלישית, - נוהג המורה לאמור לו יום יום בנימת דיבור שבה פונים אל הגדולים, ולהדגיש על ידי כך את רוך שנותיו. - לא צריכים היינו לקבל אותך, אלא שחסנו על אמא שלך ושעינו לתחנוניה, מקומך במחלקה הראשונה. אך ורק בראשונה. בהחלט בראשונה.

וכשקרב הילד באותו יום אל דלת כיתתו היו ברכיו רועדות וידו מפרכסת מאחוז בכף המנעול. דומייה גמורה היתה שרויה שם, ובהטותו אוזן דימה לחשוב כי אין איש. הוא אימץ את לבו ופתח בזהירות את הדלת. ואמנם היה החדר ריק.

שני אנקורים שהיו מדדים בין הספסלים הריקים נבהלו מפניו וטסו לעבר החלון ונקישת מקוריהם בזכוכית

*131*

הילכה עצב בלבו. אך יונת בר מיושבת בדעתה הוסיפה ללקט פירורים סמוך לקתדרה (בימה קטנה מורמת קצת) והיתה נותנת בו, מפעם לפעם, מבט מהיר וחוזרת ומלקטת. המנוחה והשמחה חזרו ללב הילד מייד.

כמה טובה היתה שלוות יונת הבר בין כותלי החדר הנושם איבה תמיד!

- הילדים הלכו לטיול, - אמר קול מאחוריו, - לטיול של יום שלם.

- שמש בית-הספר היה זה. האיש היחיד בין כותלי בית זה שלא נזף בו מעולם ולא לגלג עליו ולא בא עליו בתואנות ותוכחות.

הילד הביט בו בבהלה ובהחוותו קידה משונה, שבעצמו לא הבין מה טיבה, נחפז ורץ אל החצר ושב ויצא אל הרחוב.

שמחה עצומה ירדה ללבו ובסקרו ימינה ושמאלה בחר לו את מעלה הרחוב לחגוג בו את יום החופש שבא עליו משמים.

בצעדים מהירים, כאדם היודע את מטרתו, או אולי מפחד פן יקראהו מישהו לחזור לבית-הספר, הפז אל עבר גבעת הכורכר המלבינה בקצה המושבה.

לרגליה נטוע פרדס אפל ובית באר משמיע שם פעימותיו יומם ולילה. ובפסגתה עומדים שניים שלושה שיחי שיזף ירוקים ופריים מתוק בחורף מאוד. עתה לא הציעו השיזפים לילד אלא את צלם בלבד - והוא, אשר לא ביקש יותר ממה שניתן לו, שמח עליו וישב בתוכו.

מכאן והלאה השתרעו שרות ורצועות עצי שיטה למלוא רוחב העין ועד למורדות ההרים הגיעו; ופלגי אכזב ביתרו את השדות בקווי עקלתון מהירים, ונתרחקו, בהתוותם דרך אל הגבעות המוריקות.

הנה התחילו בועות של אוויר ועיגולים של אור וריצודים של שמים מרקדים במתינות באוויר... זקף ראשו ועיניו נוהות אחר פקעת אור אחת, דקיקה וזהרורית, השטה, עלה וירוד, בשמי השמים. הביט אחריה עד שנעקר ראשו לאחוריו והפקעת נעלמה מאחורי שיח השיזף. החזיר ראשו למצוא לו פקעת אחרת, - והנה שבה זו שנחבאה וחזרה לשוטט כנגדו וככל שהוריד הילד ראשו כן שטה וירדה פקעת האור, עד שהגיעו עיניו למקום שהשמים והארץ מצויים שם יחדיו - ונבלעה הפקעת בין שניהם.

אמר הילד בלבו להביא את כל בני האור הזערוריים הללו ואת ניתוזי האוויר וזיזי החמה, כולם יחד, אל עבר המקום הרחוק ההוא - וישמחו להם השמים והארץ ויחם לבם ותתלהט שם שמחה גדולה.

החל הילד חופן אור בעיניו ומשלחו כלפי המרחק; והיו האורות שוטפים ועוברים על פני שדות שהצהיבו ומוליכים עמהם מן הזהב הבהיר; ועל פני גבעות מוריקות בשוליהן היו האורות מרקדים על חלוקי-החצץ והיו דולקים בניצוצות לובן קריר.

עמדה השמש בחצי הרקיע והחלה כל הארץ כולה מעלה שכבות של אור כלפי שמים והשמים היו משלחים אלומות של כחול כלפי הארץ, והילד יושב בין שניהם ומנצח על משחקם ולבו רוחש טוב לשניהם גם יחד.

עד שנטיו הצללים; נטל השיזף צלו והעבירו לצד הגבעה שמנגד. חייך הילד לעצמו וכמעט שעצם עיניו ונרדם, - אלא שלפתע קם וירד מן הגבעה והישיר פעמיו והפליג לבית אבא ואמא, והלך.

וממחרת היום, בבואו לבית-הספר, פתח המורה את היומן והציץ בו ואמר: היכן היית יום אתמול?

שתק הילד ולא השיב, כי לא ידע מה להשיב.

- לא צריכים היינו לקבל אותך לכיתה השלישית, - משך המורה קולו ואמר - ולא די לך בזה, אלא שעוד אתה מאחר ומחסיר ימים תמימים.

ובפנותו אל התלמידים:

- ואנחנו למדנו אתמול דברים חשובים, אמת, ילדים, שלמדנו אתמול דברים חשובים?

כל הילדים הניעו בראשיהם והביטו בציפיית זדון לראות מה ייעשה בילד.

- ובכן, - משך המורה - אשאלך דבר-מה שלמדנו אתמול. אם תדע, הרי שטוב. ואם לאו, אשלחך הביתה;

ואת אמך תביא אתך.

וכל הילדים גיחכו בהנאה מהמצאת מורם ויטו אוזן.

- ובכן, - הרים המורה קולו והניף שתי ידיו לפניו מתוך שרווליהן הקצרים ועמד עמידת מתנצח, - הריני שואל אותך מילה אחת, אחת בלבד, אשר הסברתיה אתמול הסבר היטב לכל הילדים. הקשב אפוא, מה זה אופק?

הביט הילד במורהו, נדהם ומשמים, ושתק.

- היודע אתה מה זה אופק או שאינך יודע? - דחק עליו המורה.

- לא. - אמר הילד.

- לך לך אפוא, לך מכאן. מקומך לא יכירך אצלנו.

ובעוד הילד אוסף את מכשירי הכתיבה שלו אל ילקוטו, הוסיף המורה וישאל בחגיגיות:

- מי מכם, ילדים, יודע מה זה אופק?

וכל הידיים כולן הורמו כאחת.

*132*

דובובקה / אריכא יוסף

*132*

- א -

עם שחר יצאה לדרך. הקור היה צורב, והאיכר, אשר המתין לה על-יד המזחלת, התהלך הנה והנה, כשכסיות הצמר הגסות תחובות בתוך מגפיו והוא משכל את זרועותיו וחובט על מתניו, כדי להפיג את הקור. כאשר פתח את פיו לקדמה בברכת הבוקר, יצאו המלים דחופות הבל מלבין; בשפמו ובזקנו ניתלו פתותי כפור ואפו השרוע הסמיק. הוא סקר את האישה מכף רגל ועד ראש וכשראה שהיא מכורבלה יפה במטפחת, לבושה פרווה ונעולה נעלי-לבד, נחה דעתו, והוא פנה אליה בקול אבהי:

- קר היום. טוב שלקחת איתך פרווה כזו.

- קר מאד! - החזירה האישה בחיוך קל, קרבה והעמידה את רגלה על דופן המזחלת הנמוכה וישבה על גבי שק דגן מוצע תבן, שהוכן בשבילה למושב. האיכר גחן וכיסה את רגליה יפה-יפה בשמיכה אפורה, בלה מרוב ימים ואכולת-עש, אחר קפץ בזריזות, ישב על קרש, ששימש לו כמושב קדמי, והניף את שוטו: - וויו!

המזחלת ניתקה ממקומה מתוך חריקה. הסוסים, סוסי כפר רגילים, האמונים עלי עבודה ובסחיבת משאות במשך כל השנה, רצו בקלות על פני השלג הכבוש יפה, כשנחירהם פולטים לצדדין את הבל נשימתם החם; פרסותיהם השחוקות למחצה והמבריקות ככסף צח הורמו חליפות, זו אחר זו, והתנוצצו כלפי השמש העולה.

איכר בודד, שהתכופף אלכסונית ומשך אחריו את סוסו באפסר להשקותו מתוך הבאר הסמוכה, היפנה את ראשו כלפי המזחלת החולפת על פניו, הציץ בפני הנוסעת וזרק לו בפניו של בז-כפרו:

- לאן, אנדרי?

- נא פרוגולקו!(1) - ענה לו הנשאל בלי רצון והצליף תוך כדי דיבור על גב הסוסים, שלא להיענות שנית, וחלף. כאשר התרחק קצת, החזיר את ראשו לאישה ואמר לה, בהצביעו בשוטו על הסוס הימני:

- בצוארו של זה נתון היה פעמון. בחורף רגיל אני לצאת לדרך כשהפעמון מצלצל לו. נדמה לי, שכך שמח יותר. אך הפעם הסירותי אותו, כי ה"שדים" פשטו עכשיו בדרכים וקול הפעמון יכול להזעיק אותם.

- עושה אתה בחכמה, אנדרי, - נענתה לו האישה בקולה הצלול והוסיפה - לא לחינם אנחנו נותנים בך אמון; אדם ישר אתה ופיקח, זאת ידענו כולם.

פני האיכר הצהיבו לשמע תהילתו ודעתו זחה עליו. הוא הביט נכחו והירהר: דבורה'קה זו היא אישה חביבה וטובה.

מכיר הוא את בעלה, את אביה ואת כל בני ביתם. זה שנים רבות שהוא בא איתם במגע ולמד לדעת, שהם אנשים כנים, מעורבים עם הבריות וגומלי טוב. בכלל מוצא הוא, שהיהודים תושבי דובובקה הם הגונים - מלבד כמה נבלים, שאין להתחשב איתם. והנה אין מוחו תופש, למה נטפלים בזמן האחרון ליהודים וחורשים עליהם רע; מה פשעם ומה חטאם של היהודים האלה, שעם הארץ מתנכל להרע להם ומסית בהם את הגייסות הפרועים של פטלורה (2) ואת חבורות האיכרים, שיצאו לפשוט בדרכים. אין זאת שדעתם נטרפה עליהם!

כאשר הגיעו אליו השמועות על הפרעות בעיירות הסמוכות, בא במבוכה ולא ידע את נפשו. קשה היה לו להאמין. ופעם, כאשר שמע פרטים על אחת השחיטות, הצטלב וקרא בקצף: "עתידים הם לתת את הדין!" בפני מי? לא ידע. שלטון קיים איננו, ואימת האיכרים הפרועים הולכת ומקדירה את החיים. אין יראת שמים עליהם והם משתוללים כפרים הללו!

הפעם, כאשר שמע את שבחו מפיה של דבורה'קה, ניצנץ רעיון במוחו: יש בפני מי לתת את הדין - בפניו!

ובפני עוד אנשים ישרים, אשר יתנגדו לנבלים. הם יעמדו בפרץ ולא יתנו לנגע לפשות בקרבם - לא! הוא יחזור לכפר ויארגן חבורה כזאת.

המחשבה הזאת הפעימה אותו וחמימות עברתו. באותו רגע נדמה לו, כי הסוסים מפגרים. התעורר בו הרצון לקפוץ מן המזחלת, להרים עליהם את השוט ולהראות להם את נחת זרועו של אנדרי, להריצם כדבעי! הוא הצליף עליהם פעם ופעמיים, וחזר להרהוריו.

המזחלת יצאה את הכפר. בקתה בודדה ונמוכה, חרבה, שתושביה נטשוה מזמן ושהאיכרים הרבו לספר עליה מעשיות ואגדות קשורות במכשפים, רוחות ו"דומוביקים" (3) - משכה הפעם את תשומת לבו: מארובתה הנתוצה, ששרידי הלבינים שלה היו פזורים על הגג ובלטו כתלולית מתחת למעטה השלג, עלה וניתמר עשן...

נתעוררה בו סקרנות מהולה בפחד. הוא עצר בסוסים, קרב בזהירות לבקתה, כמתגנב, והציץ לתוכה בעד החלון

*133*

המרוסק. שני איכרים ישבו על גבי הרצפה הרקובה, כשגבם מופנה אליו, ולרגליהם פזורים כלי כסף, אריגים, מטפחות, מיחם-נחושת מבריק, נעליים, מגפיים, ושאר מיני חפצים וכלים בערבוביה. אנדרי הניד בראשו דרך יאוש, נרתע בזהירות אחרונית, שלא ישגיחו בו, וחזר על עקביו. "כך - הירהר - מחלקים ביניהם את השלל בשקט, שלא יתקנאו בהם אנשי הכפר, וצולים להם בינתיים תפוחי אדמה ודגים מלוחים - מנוולים!"

- מה ראית שם? - פנתה אליו דבורה, תמוהה אף היא.

- עוברי-אורח, כנראה - השיב אנדרי, ובמוחו חלף ההרהור: "החלה הרעה". הוא דפק בסוסים והביט כלפי רצועת היער, המשחירה לעומתם באופק. על פני האפרים הצחורים, המכוסים שלג, התעופפו סיעות עורבים, שהטילו לתוך האויר הצח את צריחותיהן המרגיזות. אנדרי הסתכל בהן בעצב. הוא ידע, למה פוסחות סיעות העורבים על הכפר; הוא ידע, למה ממעטים השנה הזאבים לבקר את הדירים ואת מכלאות הצאן - הם מצאו להם את מחייתם בשפע מן החללים המתגוללים בדרכים וביערות, חללי יהודים אומללים, שנשדדו ונרצחו לעשרות ולמאות בידי אחיו בני אמונתו... מימיו לא תיאר לו, שמעשים כאלה ייתכנו... "אין יראת שמים עליהם - אין!"

הגיעו היערה. משני צדי הדרך התנשאו ארנים זקופים, בדיהם מושלגים ומחטיהם מוריקים שבעתים תחת מעטה השלג הצח. הדרך ישרה היתה וארוכה; שדרות העצים מזה ומזה היוו כעין מסדרון ארוך, אשר ממעל לו סוכך פס רקיע כחול.

שלות נפשה של דבורה ברגמן נסתלקה ממנה בהיכנסם לתחום היער. מראה היער הילך עליה אימים מאז היותה נערה רכה. זוכרת היא, איך היא וחברותיה יצאו יום אחד את העיירה ובידיהן דליים, סלי נצרים. הן שמו את פניהן היערה ללקוט אוכמניות. כאשר עמד היום לערוב, כבר היה סלה מלא. האוכמניות השחורות, העסיסיות, התנוצצו וגרמו לה קורת-רוח; ברק גאווה הסתמן בעיניה למראה פרי עמילה. היא טרחה ולקטה את האוכמניות בלי לבוא בשיחה בטלה עם חברותיה, פסעה וגחנה על פני זלזלי השיחים הנמוכים, בין תלי נמלים, שיחי שרך ושלכת מחטי אורן צהובים. היא טעמה מעט מאד מן הגרגרים הטובים, כי מאד השתוקקה לחזור הביתה, להעמיד את הסל המלא על השולחן ולהגיד להוריה: הביטו וראו: סל מלא!

אולם לבסוף, אחרי יום עבודה מפרך, טרודה מעקיצות יתושים וזבובים, עיפה ורצוצה, כאשר שמה פניה לחזור הביתה, התנפלו עליה ועל חברותיה שני "שקצים" פרועים, גזלו מהן את פרי עמל יומן ושיסו בהן את כלביהם, אשר הריצו אותן והבריחון ממקום המעשה... חברותיה פרצו בהתייפחות ויללו מפחד; גם היא נבהלה, אך בבכי לא פרצה, רק כיווצה שפתיה ברוצה, כשלבה דאוב מצער ומחרפה. הביתה חזרה מעונה, תשושה, וימים רבים התהלכה שוממה ועכורת רוח. מאז פחדה ללכת היערה, וכשנזדמנה לשם, היתה פונה ומביטה בחשד לכל העברים לראות, אם אין מי אורב לה מאחורי הגזעים של העצים הרמים.

כאשר עברו מרחק של שתי פרסאות, הרעים פתאום מאחוריהם קול עז: סטוי! (4)

דבורה נתחלחלה והחזירה את ראשה. כמאתים פסיעות הפרידו בינה ובין שני גברים מזוינים ברובים, לבושי סגינים צבאיים, אשר הגיחו מבין העצים ופסעו לעבר המזחלת. דבורה הבינה מיד, שפגיעתם רעה היא... נבוכה תלתה עיניה בפני אנדרי, אשר הסתכל גם הוא בהולכים וקרבים; הוא הסתכל בהם בעינים חודרות, אחר חזר ומדד בעיניו את המרחק, ופתאום קרא לדבורה מתוך החלטה מוצקה ונועזה כאחת: מהרי והתכופפי!

הוא הניף את שוטו והחל דופק בסוסים כמשתולל. צליף וצלף! ימינה ושמאלה! הסוסים הרימו רגליהם והסיעו אחריהם את המזחלת במהירות האפשרית, ביעף. תוך כדי ריצה פלחו את חלל האויר שתי יריות, שחלפו בשריקה על פני הנמלטים. כל זה קרה במשך רגעים מועטים. אנדרי הוסיף להצליף בשוטו ולדפוק בסוסים, כשהוא גחון למחצה. עוד הפעם שרקו על פניהם הכדורים, המזחלת קרבה לסבוב בדרך, פנתה ימינה, נוטה על צידה האחד, והעצים היו להם לסיתרה ולמחסה.

זמן-מה המשיכו הסוסים לרוץ באותה המהירות, מורדפים. כאשר חלפה הסכנה לגמרי, עצר בהם אנדרי, היפנה את ראשו אחורנית אל דבורה, אשר שכבה ופניה כבושים בתבן, חרירה מפחד. הוא נגע בשכמה, עודדה בבת-צחוקו ופלט, כשהוא יורק הצדה: ווט סבולוטשי! (5)

נבוכה, חיוורת ועצבנית, הסתכלה דבורה באנדרי והבינה, שהסכנה חלפה. כאב בטן תקפה מפחד פתאומי, אולם היא הכריחה את עצמה לחייך. היא התפלאה על עוז לבו של אנדרי, אשר לא חת וסיכן את עצמו בגללה ומילט אותה מידי המרצחים בחריצות נפלאה! היא הביטה בעיניו האפורות, בשפמו ובזקנו, אשר שיבה זרקה בהם, ורק ברגע זה הרגישה וידעה, מה נאמן ומסור הוא איכר זה! לא היו מילים בפיה להודות לו. היא הסתכלה בו בעינים שופעות הוקרה, חמימות, ולחשה חרש: טי מולודיץ! (6)

*134*

- ב -

הסוסים המשיכו את דרכם לאיטם ושורות האדנים משני עברי הדרך הזדקפו כמקודם; פס הרקיע הכחיל מלמעלה ואת הדממה הפריעו רק העורבים בצריחותיהם. השמש העולה הניסה לגמרי את האפלולית, ששלטה ביער. השלג הבהיק, הכחיל במרחקים, התנוצץ בשברירי-אור, ובין העצים הצטיירו ארמונות, פתחי אולמות, אפריונים וקירות, קירות לבנים, כמסויידים יפה, נעלמו וחזרו והופיעו.

עם כל פרסה שחלפו ירדה שלווה על האישה וקירבת העיירה הגדילה משום מה את בטחונה, אם כי המצב בדובובקה היה מעורר דאגה, ויהודיה היו צפויים יום-יום לרחמי שמים.

דבורה ישבה מכונסה בפרווה החמה. עיניה הישירו ניכחה, כלפי גבו הרחב של אנדרי, בלי לראות משהו מסויים, והרהרה בכמה וכמה עניינים, צללה לתוך עברה והעלתה את זכרונות ימי עלומיה.

...העיירה דובובקה מנתה אז כמה עשרות משפחות ותריסר בתים, שהצטופפו מעברו האחד של הנהר. סוחרי יערות היו תושביה היהודים, שבאו במגע ומשא עם אצילי הסביבה, בעלי האחוזות, וקנו מהם את עצי היערות. בראש הסוחרים עמד אביה - יעקב ברונשטיין. הוא העסיק מאות פועלים מן האיכרים, שהיו כורתים את העצים, מובילים למנסרות, שהיו משמיעות יומם ולילה את יללת הנסירה, הקובלת מר, יללה ממושכה וצורמת. אחר-כך היו מפילים את הקורות לתוך הנהר ושולחים אותן עם הזרם למקומות רחוקים.

לא ארכו הימים ויהודי בעל טביעת עין התהלך על שפת הנהר בחברת מהנדס, שהזמין מקיוב, וזה מדד את המרחק בין חוף לחוף, מדד את העומק ורשם בפנקסו מיני תרשימים הנדסיים, שדבורה ראתה אותם אחרי-כך בבית אביה בשעה שזה התארח אצלם. היה זה גבר צעיר ושמח. בלילות היה שר בקול עריב שירים בשפת המדינה ומבדח את הבריות. הוא היה הראשון שנטפל לדבורה, כינה אותה "עלמה כבודה", ויום אחד, בהתהלכה שקטה בבית, צבט לה על לחיה ואמר:

היודעת את, מה יפה את!

ודבורה, שהיתה אז בת ארבע-עשרה שנה, הסמיקה לשמע הדברים האלה, נתלהטה וברחה נבוכה לקיטון הסמוך.

לא תפשה, מה מצא אותו מהנדס בפניה, בנחירי אפה הלחוצים קצת, בפיה הזעיר ובשערותיה הפרועות. היא עמדה על אמיתות הדברים רק כעבור זמן-מה, אחרי שנסע המהנדס ועל שפת הנהר עמדה בנוייה על תלה טחנת מים גדולה, בעלת גלגל-עץ ענקי וסכר, הרובץ לרוחב הנהר וחוצץ את המים לשנים. ומה שלא הצליח לגלות לה אותו מהנדס במחמאתו, הגידו לה אחר-כך עשרות גברים במבטי עיניהם היוקדים, ששלחו אחרי גופה הזקוף, בצאתה ובבואה ביניהם. היא היתה משתלהבת תחת לחץ המבטים הללו, מתכנסת לחדרה, או יוצאת לשפת הנהר ומהרהרת בדברים משונים, תובעי פתרון, שלא עלו קודם כלל על דעתה.

ואחר-כך תכפו והתפתחו העניינים במהירות מבהילה כמעט. פועלים למאות הופיעו יום אחד בתחום העיירה, כרתו ופלסו להם דרך בין העצים, הניחו אדני-עץ, מתחו עליהם פסי-ברזל, ובעיירה עברה מפה לאוזן הבשורה:

רכבת תעבור! וכך היה. ניבנה בית-אבנים מרווח, מצופה גג רעפים אדומים; עצים ניטעו סביב הבנין, פרחים נישתלו, שיפרו את המקום, וכאשר היה הכל מוכן, התאספו יום אחד האנשים לראות בפלא הגדול, בעבור הפעם הראשונה רכבת בקו חדש. כאשר הגיח הקטר מתוך שחור היער, כחיה משונה, שורקת ונוהמת, נרתעו כל המצטופפים בחיל וברעדה, והאנשים אמרו זה לזה: "כעת תתפתח העיירה שלנו, כי קשרוה עם העולם"...

לא ידעה אז דבורה, מה טיבו של הקשר הזה, אולם היא ראתה בגבור התכונה בעיירה עקב בואם של אנשים חדשים, אשר בנו להם בתים, עסקו במסחר, פתחו חנויות שונות, בית מרזח, בית מרקחת ושאר מיני עסקים, שהבריות זקוקים להם.

באותם הימים נתן יעקב ברונשטיין את עיניו בבתו וראה, שחלה בה תמורה. ערב אחד הסתכל בה יפה בשעה שהגישה לו כוס תה; הסתכל בגופה הנאה שהתבגר, בפניה שלבשו רצינות וכחשו במקצת, והחליט, שהגיעה לפירקה. הוא רמז לזוגתו ושניהם נכנסו לקיטון, התלחשו, התוכחו וטענו, עד שבאו לידי החלטה.

שדכנים מן העיירות הסמוכות והרחוקות החלו מתדפקים על דלתו של ברונשטיין ובאמתחתם הצעות לעשרות.

אם זה אינו טוב בעיניך הרי זה, ואם לא זה, הרי - יש עוד, ברוך השם, בחורים טובים בישראל! הצעתו של אחד מהם נראתה לו לברונשטיין ואחרי ששמע את הפרטים, את התאורים על המשפחה, היחוס, המעמד בחברה - היתנה עם השדכן, שהפגישה תתקיים באיזו תחנת-ביניים, ושהוא יטלגרף לו ויודיע לו על כך יומים קודם.

את המילה "לטלגרף" ביטא ברונשטיין בהכרת ערך ובגאווה, ואם כי הוא לא טילגרף למישהו מימיו, הרי שבא ללמד את אותם המחותנים לעתיד, וגם את השדכן, כי דובובקה אינה עיירה סתם, שיש בה דואר, ברוך השם, ואפשר להודיע לו טלגרפית... אדרבא, ישמעו וידעו!

והשדכן מילא את שליחותו באמונה וטילגרף. אך באותם הימים טרם היה שליח מיוחד בדובובקה, אשר ימהר

*135*

להודיע למעוניין או להביא לו את הטלגרמה הביתה; כנראה, שהודעות כאלה נתקבלו בעיירה במספר זעום מאד, ולפיכך לא מצאה לנחוץ הנהלת הדואר - שמלאה גם את התפקיד של הנהלת התחנה - למנות אדם מיוחד לכך. מה עשה מנהל התחנה? התחכם והמציא תחבולה; נתקבלה טלגרמה בשביל אחד מתושבי העיירה, היה מדביק על קיר התחנה פסת נייר, שבה היה מודיע, כי לפלוני אלמוני שמורה טלגרמה בתחנה... והואיל ולא כל תושבי העיירה הבינו את שפת המדינה, היתה הטלגרמה מחכה לפעמים לגואלה במשך כמה ימים, עד שעבר זמנה ופג טעמה...

לאושרו של ברונשטיין ביקר באותו יום בתחנה המורה הוכמן, בחור משכיל, שהיקנה מעט מדברי חולץ גם לבתו. הוא חזר והודיע לברונשטיין, בזרקו לו את הידיעה בעד החלון הפתוח;

- מר ברונשטיין, טלגרמה נתקבלה בשבילך!

- מה אמרת? טלגרמה?

- כן, בתחנת הרכבת.

- המתן לי רגע, אני יוצא אליך.

ברגע הראשון נתבלבל האיש ובא במבוכה קלה. מה לו ולטלגרמות? אך מיד נזכר במשא-ומתן, שהיה בינו ובין השדכן, ופניו אורו. הוא ירד לפשר החלום ושברו; טלגרמה באמצע היום? - טפו!... הוא לא הירפה מן המורה והכריח אותו לחזור תיכף ומיד לתחנה, למען יפענח לו הלה את כתב החרטומים. כך כינה דרך צחוק את שפת המדינה, אשר אם כי שמע אותה, לא הבין בה צורת אות.

השדכן הודיע לו, כי עליהם - כלומר, הוא, זוגתו והכלה - לבוא לתחנת בילומיסטו, מרחק ארבעים מיל מדובובקה, מקום שם יחכו להם המחותנים. לדבורה היתה זו הפתעה, כאשר האיץ בה אביה להתקשט והודיע לה, שהיא נוסעת להפגש עם חתן... הבשורה הזאת הדהימה אותה בפתאומיותה. לא האמינה ולא פללה, שהדבר ממשמש ובא.

היא אך התחילה להתלבש והאב כבר היה מוכן. הוא לבש את קפוטת השבת, תפורה ממשי שחור ומבריק, נעל את מגפיו המצוחצחים, חגר את אבנטו, הכניס את אצבעותיו לבין שערות זקנו השחור ופילג אותו - פאה לימין ופאה לשמאל, חבש את כובעו השחור ומיד הפיק חגיגיות, רוחו קצרה והוא רגז על הנשים המרבות בשיחה ואינן מזדרזות להתלבש ולצאת לדרך.

לבילומיסטו הגיעו עם דמדומים. מוזר היה בעיני דבורה מראה העיירה, שלא הסכינה לראותה. העדר חזר מן המרעה והרים ענני אבק. הבתים היו שחוחים ומהכל נדף איזה שעמום דל מהול בעצב, ותקפה הרצון לחזור מיד הביתה. השדכן, שקיבל את פניהם גם הוא, העכיר את רוחה. הוא הירבה להחניף לאביה, התרוצץ לפניו, כשהוא אץ ומתקדם בפסיעה אחת ומציץ לו בעיניו, כאותו כלבלב המכרכר ומכשכש בזנבו, מוכן לגרום את העצם, שישליכו לו.

המחותנים חכו להם בחדר של אכסניה קטנה ומזוהמת, היחידה בעיירה. הם ישבו מסובים לשולחן, כשמיחם תוסס ומזמזם מתנוסס בקצהו ומשוה לחדר ויושביו מעין חגיגיות. גם עוגות ורקיקי-דבש היו על השולחן. בעל האכסניה, יהודי כרסני, שמעילו מתנוצץ כמשומן, עמד על הסף, מוכן ומזומן לשרת את אורחיו. אך השדכן רמז לו, שיסתלק. המחותנים דרשו זה בשלום זה, הפטירו אי-אלה דברי נימוס על הדרך, על הרכבת, על סחר העצים, והעיפו מבטים חטופים, כדי לקלוט רושם ראשון.

דבורה ישבה לשולחן בעינים מושפלות ובמשך רגעים רצופים הביטה למשבצות הירוקות של המפה ומוללה באצבעותיה את הגדילים, שירדו על ברכיה. היא ידעה יפה, שממולה יושב "הוא", ואם כי טרם נתנה בו את עיניה כראוי, הקשיבה לקולו, שהיה מתון ועריב למדי. לבסוף, כאשר הרימה את עיניה והשהתה רגע את מבטיה על פניו - ניפעמה.

הוא ישב דרך חירות, לטש חליפה שחורה, כתונת לבנה, ולצוארו עניבה כחולה, משובצת אודם; מעל למצחו הלבן התנוססה בלוריתו השחורה ושרטוטי פניו נתמזגו לארשת אמיצה. "הוא לא ירצה בי". חלפה דאגה במוחה למראהו הנהדר. הפחד מפני הנשואים גז לגמרי; היא השתוקקה וערגה בכל נפשה ומאורה לשנוי, שיוציא אותה מבית אביה שהתחיל משעממה בימים האחרונים.

גם בעיני אביה מצא החתן חן. הוא הקשיב לשיחתו ומצא את דבריו למחוכמים מאד. דעתו זחה עליו, והוא שם את ידו בכים מעילו, מקום שם מונחים היו מקופלים שטרות המדינה, שליש בערך מן הנדוניה, שעמד לתת לבן זוגה של בתו. אולם אשתו, שהבחינה במעשהו ובכוונתו וחששה, שמא יעשה צעד נחפז מדי ונמצא השרוך בטל והיא ובעלה ובתה מגוחכים, החלה רומזת לו ונתנה בו עינים זועפות; משלא עמד בעלה על כוונתה, מתחה את רגלה מתחת לשולחן ובעטה בו, כשהיא מחייכת בשעת מעשה באדיבות רבה בפני המסובים. ברונשטיין ניתר ממקומו, מלא כעס, אך הבין הבליג ושתק. את ידו הרתיע מכיסו, כנכוית בגחלי-אש. מאפס מעשה החל מפלג את זקנו לכאן ולכאן ומצטחק בבת-צחוק אוילית במקצת.

*136*

השדוך קם והיה.

בעלה עסק גם הוא בסחר העצים. בשותפות עם חותנו פרץ מסחרם והם הלכו מחיל אל חיל. הוא דיבר צחות בשפת המדינה, ידע לקנות את לב בעלי האחוזות לאהבה אותו ולכבדו. הם קרבוהו, ושמו של מאיר ברגמן יצא לתהלה בין כל סוחרי ווהלין. הוא בנה לו בית-עצים צבוע ירוק, סמוך לתחנת הרכבת, ולאחד החדרים הכניס שולחן-כתיבה, שהביא מן הכרך, ושאר מיני כלים לנוי ולעבודה, והכריז באוזני כל, שזהו המשרד. שם היה מקבל את הסוחרים, את הפועלים, וביניהם גם את אנדרי, שמצאהו בקי בידיעת העצים והפקיד בידו תפקידים חשובים.

דבורה אהבה את בעלה בכל חום נפשה. קולו ומגעו היו מכניסים אותה לעולם שכולו טוב. היא יפתה ובביתה החדש התהלכה כנסיכת אגדה. על חלונות הבית האפילו הוילאות ויום-יום, בערוב השמש, כאשר החלו הדמדומים מרטטים בחלל האויר, היתה יוצאת למרפסת, לקלוט את צליל פעמוני הכרכרה, בה היה בעלה רגיל לחזור מן היערות או מבקורים אצל בעלי האחוזות.

והנה התפתחו מאורעות קודרים במהירות מבהילה. פרצה המלחמה הגדולה. לא עלה בידי מאיר ברגמן להשתמט מעבודת הצבא, אם כי חותנו ביזבז למטרה זו הון עצום. אחדים מקרוביו השיאו לו עצה לשית מום בגופו, אך הוא סירב בהחלט. שלחו אותו לחזית, מקום שם עברו עליו זוועות החפירות, נתנסה בכל ענויי המלחמה, נפצע וחזר עם פרוץ המהפכה תשוש ועצבני.

במשך ימי היעדרו העמיסה עליה דבורה את כל טרדות הבית, שהעסיקו אותה והכבידו עליה את חייה. קוי אור הכניסו לה שלושת הילדים, שילדה לבעלה. אמנם קשה היה לשאת את טרחם, אך הם הצהילו את חייה והרנינו את רוחה הנכאה. ובחזור בעלה והנה היא חובקת לתקופת השנה את ילדתה. אך סחר העצים ירד פלאים ומצבם החמרי התמוטט במקצת. אחר-כך הלך והורע עוד בגל האנרכיה, אשר השתלטה באוקראינה. הופיע פטלורה.

התחוללו מהומות ופרעות. ביתם, שנמצא סמוך לתחנה, שודד פעמים אין מספר על ידי הגייסות החולפים.

שמחים היו, שנפשם ניתנה להם לשלל.

בעלה ואביה, הסוחרים הפיקחים והמנוסים, ישבו בחבוק ידים. לא מצאו כל אפשרות לסחור. הם חכו לשעה יותר טובה, שבוששה לבוא. מעט מעט החל המחסור מתדפק על דלת ביתם. הקמח אזל והאנשים השיגו ככר לחם בקושי. אחד האמצעים להשגת בר היה לצאת לכפרים הסמוכים ולמכור מלח חלף חיטה או תפוח אדמה.

אך כל היוצא לדרך באותם הימים היה מתחייב בנפשו. ידיעות מבהילות על פרעות בעיירות עשו להן כנפים והילכו אימים. את הישובים הסמוכים הדביקה הרעה... איש לא ידע מה ילד יום, ובינתיים נסתתמו כל מקורות הפרנסה. רק יחידים ההינו לפעמים לצאת מחוץ לעיירה, לסחור עם האיכרים ושלמו בנפשם...

דבורה ברגמן הבליגה על פחדה, לא שעתה לתחנוני בעלה והפצרות הוריה; היא יצאה לעסוק בסחר-חליפין ולהביא לחם לבני המשפחה הרעבה. היא סרה אל אנדרי, אשר קיבלה בסבר פנים יפות, עזר לה למכור את סחורתה לאיכרים, העניק לה גם הוא את חלקו - שק תפוחי אדמה - והסיעה בעצמו חזרה לביתה.

בערוב היום, כאשר הופזו חודי הצלבים בראשי כיפות הכנסיה הפרבוסלבית אשר בדובובקה, הגיעו לתחומה. עם חשכה נפסקה התנועה בעיירה, הבתים נסגרו על מסגר והתריסים הוגפו. רק מבעד לחרכים הציצו קרני אור.

השוק היה ריק. כלבים רעבים התרוצצו ונבחו לתוך החשכה. דממה כבדה, קודרת, רבצה על פני העיירה, והשלג, שהחל יורד, עטף אותה בתכריך לבן, על בתיה ועל אנשיה, ודומה היה, מחכה היא לאיזה קברן גדול, שיבוא לחצוב לה קבר, להורידה ולכסותה ברגבי אדמה שחורים...

המזחלת חלפה לאטה ובשקט ברחוב. קרבה לנהר הקפוא, עלתה על גשר העץ הארוך והעפילה במעלה הרחוב, לעבר התחנה, שחלונותיה היו היחידים, אשר זלפו אור בהיר החוצה. "לוא ידע מאיר את הסכנה, שרחפה על ראשי..." - חייכה לה דבורה, כאשר התקרבה המזחלת אל בית בעלה - "לוא ידע..." והיא החליטה, לא לספר הערב דבר. לבה עלז והיא התרוננה לזכר הילדים, שיתרפקו עליה מחר בבוקר השכם.

- ג -

מאיר ברגמן יצא לקראתה בפנים שמחות, עזר לה לקום ולהכנס הביתה. אנדרי עסוק היה בפירוק השקים מן העגלה ומיד חזר ויצא למזחלת. הבעל ואשתו בקשו לעצור בעדו ולהשהותו בצל קורתם, אך הוא השתמט בבת-צחוק קלה ואמר, שיסור אליהם מחר בבוקר, כי עליו למהר עכשיו לבית הוריה של דבורה, כדי לבשר לזקנים, שהביא את בתם בשלום.

נוהג היה אנדרי להתאכסן בבית ברונשטיין. ביתו של ברגמן המרווח ומצוחצח, נימוסיו של זה, שהיו דומים לנימוסי אציל, היו נוסכים בנפשו מבוכה לפעמים וקשה היה לו להפליג בנוכחותו בשיחה קלה, קולחת. לא כן הדבר בביתו האמיד והפשוט של ברונשטיין. שם אפשר להסב לשולחן בלי נימוסים יתירים, לאכול ולשתות תה

*137*

כאוות נפשו, ובערב לעלות על גבי התנור החם, המוסק יפה, להשתרע על המצע, שהיתה אשת ברונשטיין מעלה לשם, ולישון עד הבוקר.

מאיר, שידע את מנהגו, לא העתיר מלים ולא הפציר ביותר. דבורה סלקה מראשה את המטפחת ופשטה את הפרווה, מאיר עזר לה לחלוץ את רגליה מנעלי-הלבד, והיא נשארה עומדת רגע באמצע החדר, זקופה ורעננה.

שערותיה השחורות, המתולתלות, גלשו על ערפה; אף על פי שארבע לידות עברו עליה, נראה גופה גמיש למדי, מתניה צרים, חזה נאה ועיניה מבריקות. היא קרבה לתנור המוסק, הקריבה אליו את גבה ואת ידיה הקפואות, הסתכלה בבעלה, שעמד נבוך במקצת, ושאלתה הראשונה היתה:

- מה שלום הילדים?

- נרדמו לפני שעה קלה. דוד ביקש להעירו, כאשר תבואי.

פני האישה נהרו. היא הזיזה את עצמה מן התנור ועל קצות אצבעותיה קרבה לקיטון הילדים, פתחה חרש את הדלת והציצה לתוכו. מתוך החדר עלתה וטפחה על פניה נשימה חמימה של הילדים הישנים, מלווה בנחרה קלה.

לא הבליגה האם ונכנסה חרש-חרש, כדי לתת בהם את עיניה.

למראה לאה'לה הקטנה, אשר שכבה בערישתה בפישוט רגלים וידים, מעורטלה למחצה, הצטחקה האם, גחנה אליה והיטיבה את השמיכה. ממנה עברה והסתכלה בהנאה רבה בבתה הבכירה• חנה, נערה כבת שלוש-עשרה. היא שכבה על צדה ובפניה הנאים פרח הסומק. במיטה הגדולה שכבו לחוצים זה לזה, ממש על הדופן, שני הנערים מנחם ודוד. האם גחנה עליהם בבת-צחוקה, לפתה בזרועותיה בזהירות את מנחם הישן והסיטה אותו הצידה, כשהוא מפרפר ומתנגד לה מתוך שנתו; אחר גחנה על דוד'ל הבכור, מחמל נפשה, ופניה נהרו לקראת פניו השלוים וראשו המתולתל, דמות דיוקנה של אמו... היא התכופפה עליו להסתכל בו יפה-יפה לאורו האפלולי של החדר.

מאיר עמד על הסף ורמז לה להסתלק בעוד מועד, אך היא לא שעתה אליו, הרכינה ראישה ונגעה בשפתיה במצחו של הילד הישן. כסבורה היתה, שהנער לא הרגיש בה כלל ומוכנה היתה לחזור על עקבה. אבל הנער, אשר הרגיש בה מיד להיכנסה לתוך החדר ושיווה לגופו מצב של שקוע בשינה חזקה, פרץ בצחוק מתחטא וזרועותיו נלפתו בחזקה מסביב לצוארה של אמו. הוא פקח לקראתה עינים רחבות וקרא בהתפעלות:

- אמא!

- שששש... הילדים ישנים.

- הרי אמרתי לך! - נזף בה מאיר מן החדר השני. הוא חכה לאשתו, ערג אליה והשתוקק לדבר איתה, והנה העניקה תיכף ומיד את תשומת לבה לילדים, ובעיקר לדוד'ל זה, הזוכה תמיד במנת חיבה כפולה ומכופלת.

- שכב, בני, שכב, יקירי.

אך הילד התרומם על מרפקיו והתחטא:

- אינני רוצה לישון, אמא. חכיתי לך כל היום! דבורה לטפה את ראשו:

- מחר, מחמדי, תדבר אלי ותספר לי את כל הקורות אותך, ועכשו שכב.

- איני רוצה... אני אקום!

כאן קצרה רוחו של האב. הוא נכנס לחדר הילדים, אחז במתניה של אשתו, הרחיק אותה מן המטה, ובילד גער:

- אל תקשקש ושכב לישון! השמעת?

- אבל -

- לישון!

הילד השמיע ריטון-מה והטיל את גופו אחורנית על מצעו בהתרגזות ניכרת. בעיניו עלו דמעות והקצף על אביו ניעור בו. תמיד אבא מופיע בגערתו ובקול פוסק שאין להרהר אחריו... תמיד הוא זורק מרה... "אני שונא אותו!"

כעבור רגעים אחדים, כאשר הגיש מאיר לאשתו כוס תה ששפת על האש עוד מקודם, וישב ממולה לזון בה את עיניו ולהקשיב לקולה, נפתחה חרש דלת חדר הילדים ועל הסף הופיע דוד כמתגנב, בכותנתו לעורו.

- מה אתה רוצה? - פנה אליו האב והרצין, הזעיף את פניו - למה אינך ישן?

- איני יכול להרדם.

- ובכן שכב לך במנוחה במיטה ואל תדרוך ברגליך היחפות על הרצפה הקרה, פן תאחזך הצינה.

הילד חינן את קולו:

- אבל אני לא אפריע. אשב קצת על יד השולחן ואשמע, מה שאמה מספרת... רק קצת אשב ואלך לישון.

מאיר עמד להתרגז ולנזוף בו קשות, אך דבורה התערבה בבת-צחוקה הנדיבה ואמרה לבעלה:

- ישב אתנו קצת.

*138*

ולפני שהסכים לה האב, קפץ הילד וחזר מכורבל באדרתו ורגליו נתונות במגפיו של אבא. פניו קרנו מחדוות הנצחון, ולמראהו נאלץ גם האב לחייך ולהודות בתבוסתו. הנער ישב על-יד אמו, נלחץ אליה כגור חיה והפקיר את ראשו המתולתל לאצבעותיה, ששחקו בו.

- את רעבה בודאי - פנה אליה מאיר - היתה כאן אמא ואמרה, שהיא מבשלת ארוחת-ערב גם בשבילנו.

הילדים כבר אכלו בבית, ולנו תביא עוד מעט לכאן. איך היתה הדרך?

דבורה נזכרה ברוצחים, שירו אחריה, הצטחקה ואמרה:

- לא רע... הקור היה חזק.

- ואיך יחס האיכרים בכפרים?

- מי ידעם? נסעתי בחברת אנדרי והם הסבירו לי פנים, אך אלוהים הוא היודע, מה בלבם עלינו. בכל-אופן אין לסמוך עליהם ולואי שלא נראה את פרצופיהם. דורשי טובתנו לא היו מאז ומעולם ומה גם עכשו, כשהכל נעשה הפקר. סיפר לי אנדרי, כי עולי-הימים מן הכפר, פרחחים, השליכו את הכל מאחרי גוום ונספחו לחיל פטלורה.

ריח השוד והדם עלה באפם.

- כך, כך, עת צרה הגיעה שוב. ימי חמלניצקי חוזרים...

- אבא, רק לפני שבוע קראתי על הצורר הזה, שעמד לכלותנו, ואת, אמא, היודעת את עליו?

- כן, יודעת קצת.

- מחר אספר לך את תוכן הסיפור, טוב, אמא?

האב נתכעס:

- שב במנוחה, דוד, ואל תפריע.

דבורה גמרה לשתות את התה וביקשה כוס שניה בהצטדקה:

- כל כך צמאתי!

מאיר הזדרז להגיש לה כוס שניה. הילד הושיט את ידו לקראת קופסת הסחרין וניער מתוכה על גבי המפה הצחורה שתי טבליות קטנות ועגולות. הוא הסתכל בסקרנות, בהטיל אותן אמא לתוך התה, בצללן ובהעלותן בועות אגב תמיסה.

- וכאן מה נשמע? - חקרה דבורה - הנתרחשו חדשות?

מאיר נאנח ואמר בפנים עצובים:

- מצב לא ברור ומדכא. מתהלכות שמועות שונות. הללו אומרים שחיל פטלורה עומד להכנס, ויש אומרים שהבולשביקים תוקפים עכשו את הסביבה. בתחנות הסמוכות ראו אנשים את הרכבת המשורינת "טרוצקי", העושה שמות בכל אשר תעבור. בעיקר רע הדבר, שהשכנים שלנו מתנכרים לנו. הנוצרים מאיימים ואינם מבשרים טוב... באוזני אחדים כבר הספיקו להגיד, כי יום נקם ושילם הולך ומתקרב ואת כל הז'ידים יגירו לפי חרב. גם השכן שלנו, וסקה, גריבוב הפוחח, עומד על סף ביתו ומכריז בקולי-קולו: ביי ז'ידוב, ספאסיי רוסיו!

- חדל-אישים זה אף הוא משמיע קולו! - התקצפה דבורה.

מאיר המשיך:

- רע ומר יהיה גורלנו, אם ישתלט כאן חיל פטלורה, וגם - הוא נשתתק ורמז בעיניו כלפי הנער, שאסור לו לשמוע את הדברים שהוא עומד לספר.

- דוד, לך לישון.

- עוד מעט, אמא. מותר לי לשמוע הכל. יודע אני, על מה רוצה אבא לספר.

- על מה? - תמהה אמא.

- המותר לי לספר, אבא? - שאל הנער ואת עיניו הפקוחות תלה בו, כשעל פניו מהבהבת הבנה ותפישה בגרותית, בלתי רגילה כמעט בגילו - המותר לי להגיד?

- מנין לך לדעת, מהו הענין שאני רוצה לדבר עליו?

- יודע אני.

- ובכן ספר ונראה, אם יודע אתה!

פני הילד לבשו ארשת רצינית מאד. פניו החיוורים במקצת הלבינו על רקע אדרתו השחורה, והוא סיפר למקוטעין, אך בקול ברור וצלול:

- אתמול היתה לוויה... קברו עשרים איש... שלוש משפחות יהודיות, שרצחו הגויים בכפר סטופין. נשים בכו והתעלפו, גם סבא ויהודים אחרים בכו... בעיני ראיתי... מספרים -

- נו, די לך. הכל אתה יודע! - הפסיקתהו האם ופרכה מתוך יאוש את אצבעותיה השלובות - הה אלי!

דממת-מות השתלטה בחדר, עד כי דומה, אפשר היה להאזין לדפיקות הלב הנרעש. האב, האם והילד -

*139*

שלשתם שקעו בהרהורים נוגים. לא היה כל צורך לבאר לו לנער ולהסביר לו על הנעשה, על הפגעים המתרחשים והמתרגשים לבוא ועל גורל יהודי אוקראינה בימים אלו.

מן החוץ עלתה ונשמעה חריקת צעדים על גבי השלג וקולות מדברים. אלה היו מבני משפחת ברונשטיין, אשר באו לראות את פני הבת, שחזרה בשלום. הראשון נכנס האב, לבוש פרווה ולראשו חבוש כובע שחור של צמר-כבשים; אחריו הלכה זוגתו רחל, שנשאה בידיה את סיר הנזיד. זעומה היתה ונשמה בקושי; אחריה פסע ונכנס בן-הזקונים שלהם, עלם כבן עשרים, גרמי וחסון.

הזקן פשט את הפרווה, העביר את כף-ידו על פניו כמוחה משהו מטריד והסתכל בבתו בנזיפה אילמת. הוא סמך על אשתו, שתיטיב למלא את תפקידה.

הזקנה העמידה את הסיר במטבח, חזרה ועמדה באמצע החדר, כשידיה נתונות על מתניה, ופתחה:

- הרי לך גבורה חדשה בישראל! הסתכלו נא בה ושפטו: אומרים לה ומתרים בה, שאין לצאת לדרך בימים אלה, והיא מתעקשת דוקא לצאת ולסכן את נפשה... הרי את חייך את מקפחת, חיי בעלך וילדיך!

- חדלי לך, אמא -

הזקנה שסעה אותה בפנותה למאיר:

- השמעת, מה שקרה לה בדרך? גזלנים יצאו מן היער, רדפו אחריה וירו בה מרובים... השמעת, מאיר?...

נשמתי פרחה כמעט, כאשר סיפר לי אנדרי את הדברים האלה... הן תבושי ותכלמי, יהודיה שכמותך!...

- חדלי לך, אמא - הפצירה בה דבורה בהסמיקה קצת - קרה מקרה וחסל!

- מה? קרה? - בימינו אין זה מקרה כלל וכלל, בתי. נס נתרחש לך ועליך לברך ברכת הגומל. כן, בתי, נס נתרחש לך.

מאיר הגיש לה כסא לזקנה ואמר לה:

- שבי והרגעי. שנית לא תצא לדרך.

אולם הזקנה טרם נרגעה. היא הצביעה על בנה והמשיכה:

- וגם מן "התכשיט" הזה אין לי נחת! זה כמה לילות, שאין הוא נותן שינה לעיניו ומסתובב אי-שם עם בחורים ריקים ופוחזים כמוהו. דבר חדש בדו להם: הגנה... מיליציה! כאילו רק שוטרים אנו חסרים.

- אמא, חדלי לך מן הדבר הזה! - קרא הצעיר בהתרגזות קלה - הן מאומה לא תועילי בדבריך! -

ובפנותו לדבורה עמד להסביר לה - הן תביני את המצב הפרוע, שבו אנו נתונים. השלטונות מתחלפים בזה אחר זה, והאיכרים מוכנים יום-יום לפרוץ העירה ולהתחיל בשוד וביזה לעץ השמש. והנה התאספנו כחמשים בחור, החלטנו לעמוד על המשמר ולרסן את חבורות הנבלים. אחדים מהם כבר הברחנו אחרי שהכינו אותם שוק על ירך!

- אבל, בנימין, עליכם להיות זהירים מאד, שלא לתת פתחון-פה אחר-כך לאחד מן המחנות לחשוד בכם ולהאשימכם כבוגדים...

- ידענו - השיב הצעיר - אין זה מן הנמנע... אך אין לנו ברירה ואת המוטל עלינו נמלא עד טיפת דמנו האחרונה!

- אל-נא תתלהב כל-כך! - צוחה הזקנה בהתרגזות.

מאיר שלח לבסוף את הילד לישון, והמסובים המשיכו לדבר על הצרות המתרגשות ללא מפלט. בנימין לא פשט את אדרתו, פתח את חגורתה וישב אל קצהו של כסא, כמוכן לעזוב בכל רגע את החדר ולצאת לחבריו הממתינים לו. הם קבעו את מרכזם באחד מן הבתים, הפונה לככר השוק. רבים מבעלי הבתים התנגדו להם וכל הענין היה למורת רוחם, כי פחדו, פן יבולע להם בגללם. אבל הצעירים לא נרתעו. הסבירו להם, שאין להפסיד ונסים הן יכולים להתרחש... בנימין היה אחד מן העומדים בראש ההגנה. בחור צעיר וחסון. כאשר הצטחק והבליט את שניו, היו פניו לובשים ארשת ילדותית כמעט ושביבי קונדסנות עליזה התלקחו באישוני עיניו.

כאשר הביאה הזקנה מן המטבח את הנזיד המתובל בשמן מטוגן, אשר חתיכות בצל צפו עליו, ישבו מאיר ודבורה לגמוע ממנו בתאבון רב. על השולחן היתה רק פרוסת לחם אחת, כי הפת לא היתה מצוייה בבית, אך שקי החיטה שהביאה איתה דבורה, הבטיחו למחר ככרות לחם שחומות, חמות וטריות.

מן החוץ הגיעה שריקת קטר חדה, שפלחה את חלל האויר, ומיד אחריה המולת שקשוק אופני רכבת, בהתגלגלם על הפסים. פני המסובים חוורו וכולם עצרו בעד נשימתם. הרכבת המתקרבת הפילה עליהם אימה.

בנימין קפץ על רגליו ופקד:

- כבו את האור!

מאיר הושיט את ידו לעששית ומיעט את הפתילה; השאיר רק אור חלש, אדמומי ודועך כמעט, להאיר איך שהוא את החדר. ושוב גדלה הדממה. כל אחד קפא במקומו והאזין להלמות הלב, השולח את דמו ברהיטות

*140*

יתרה. הזקנה נאנחה חרש ופלטה בתלונה: "רכבת... או, רבונו-של-עולם"...

- ומנהל התחנה? - זרקה דבורה לחלל האויר.

מנהל התחנה היה מקבל מן היהודים תושבי דובובקה סכומים עצומים, על מנת שלא להשהות בתחנה את הקרונות גדושי החיילים ולהסיעם הלאה למחוז חפצם. עתים היה מצליח להעבירם מיד הלאה, מתוך טענה, שהקו מוכרח להיות פנוי; אך בהיתקלו במרי-נפש, שהתאוו לרדת העירה "לשחק קצת", היה מסתלק הצדה וחושש מלהרגיזם. את שכרו היה תובע בכל פה ובימים האחרונים דרש הוספה...

בני-הבית ישבו קרושים באפלולית והאזינו למתרחש בחוץ. בנימין היה הראשון, אשר הפר את הדממה. הוא קרב לדלת ואמר:

- שבו במנוחה. תיכף אחזור ואודיעכם דבר.

- אל תצא! - מחתה אמו, אך הוא התחמק חרש ויצא.

דוד, אשר בני-הבית לא הרגישו בו כלל, עמד על סף חדר-הילדים והציץ פנימה לחדר-האוכל דרך חרך צר של הדלת. הוא הקשיב לנעשה ושיתף את עצמו בפחד הגדולים. כאשר יצא בנימין החוצה, אמר אל לבו: "בנימין הוא גבור. לוא היו כל בני העיירה כמוהו - היו קמים ומכים את שונאם הכה והשמד!"

- ד -

שם נאה בחרו להם: "גדוד הזאבים"...

יהודי אוקראינה היו להם לטרף.

פרשת גדולתם נכתבה ונחתמה בדם, באוברוטש, בזיטומיר ובעיירות וואהלין. הם עשו את מעשיהם באמונה, בהתלהבות; קנו נסיון וטבחו במהירות מפלאה, בבדיחות הדעת, וריח הדם שעלה באפם, עוד הוסיף לגרות את תאבונם.

בחצות לילה הגיעה הרכבת לתחנת דובובקה.

מנהל התחנה קידם את פניהם ולמד לדעת שלא יוכל להעבירם הלאה.

לשוא ביקש לדחות את הפורענות.

מפקד הגדוד הודיע לו בפירוש:

- באתי עם נערי לשחק קצת.

"הנערים" שהציצו מן הקרונות אחוזי שינה ופרועי בלורית, היו לבושים יפה. אחדים מהם יצאו ופסעו על רחבת התחנה, פהקו לתוך שחור הלילה, ודרשו ממנהל התחנה שיכין להם "קיפיאטוק" (8). אחד מהם, גבה-קומה, מבוסם, נגש אליו כשהוא מתנועע, טפח לו על גבו ופלט בקול צרוד:

- ישנם הרבה יהודונים בעיירה, אחא?

- די והותר! נענה לו מנהל התחנה כדי להניח את דעתו.

- מחר בבוקר נתראה איתם. אני מקווה שזאת תהא פגישה לבבית מאוד... חבריו צחקו בקול רם.

העיירה היתה שקועה בשנתה. כנראה שלא שמעו את שריקת הקטר.

ברם, מנהל התחנה שמר אמונים לבני חסותו. הוא הבהיל אליו אחדים מבעלי הבתים והודיע להם קצרות:

- מלטו את נפשכם!

והידיעה על בוא הרוצחים עשתה לה מיד כנפים בעיירה. בזה אחר זה החלו מנצנצים אורות. מבעד חרכי התריסים המוגפים פרצו קוי אור. העיירה קמה על רגליה. פחד מות נפל על היהודים אשר נתעוררו משנתם לקול הקריאה אשר פלחה את לבם, ושילחה בהם פיק-ברכים:

- יהודים, הימלטו!

במהירות הברק חלפה היריעה מקצה העיירה לקצה. יהודים שחוחים ומדוכאים, חלפו כצללים ברחובות, נגשו אל תריסי הבתים אשר יושביהם ישנו עדיין את שנתם, ואגרופים גרומים התדפקו עליהם בתכיפות היסטרית, מטילה אימה:

- יהודים, הימלטו!

הידיעה המרה הדהימה את הבוגרים. הילדים עמדו יחפים, בכותנתם לעורם, רעדו מקור ופחד. ולמראה הנשים הפורכות את אצבעותיהן מתוך יאוש, פרצו בבכי והגדילו את המבוכה. ההורים העצבניים והנבוכים גערו בהם, התרוצצו כחיות כלואות בסוגרים, מבלי לדעת מה לעשות.

המאושרים שהשיגו להם מזחלות, העמיסו עליהן מיד את החפצים הנחוצים ביותר, קפצו עליהן עם נשיהם וטפם,

*141*

ומהרו לברוח מן העיירה מנוסת-חרב. הימצאו מקלט-מפלט בכפרים? איש מהם לא שאל את השאלה הזאת. כאן ארב להם מות ודאי, והשתלטה ההכרה האחת והפוסקת שיש לברוח ויהי מה!

אר היו גם רבים שבהלת-המנוסה לא דבקה בהם, ולא השפיעה עליהם. הללו התעקשו מתוך יאוש והחליטו להשאר. ידיהם רפו, וגם הרצון לנוס לא התעורר בהם; תקף אותם אותו הפחד המפיל את הצפור מצמרת העץ למטה, ישר לתוך צפרני החתול המאיים על קרבנו בעיניו הלטושות באכזריות, עד לבלתי היות לה מפלט...

משפחות שלא השיגו להן מזחלות, יצאו את דובובקה ברגל, בקור ובשלג, שרכו את דרכם לכפרים, לחפש מפלט בבתי איכרים עויינים, אשר הכינו להם מזמן שקים בכדי לרדת לעיירה ולבוז בה בז.

הבהלה הלכה וגדלה.

הזעקה הקיפה את כל העיירה.

מהרבה בתים עלו בכיות והתיפחויות, מזעזעות ומבהילות. נשים חרדות, היסטריות, גערו בילדיהן כשהדמעות זולגות ושוטפות על פניהן; מעיניהן ניבט הפחד, והגברים התהלכו מוכי-יאוש וחסרי-ישע.

עשרות משפחות נמלטו על נפשן לכפרים אשר בסביבה. אחדות מהן מצאו מפלט ומחסה בבתי איכרים ממכריהם.

אלה שהחביאו יהודים בבתיהם, עשו את המעשה אחרי שקול-דעת רב, היסוסים ופקפוקים; רק יחידים עשו את המעשה הזה מתוך רחמנות או רגש אנושי גרידא, שהתפעם בהם למראה הפליטים המסכנים, האומללים, אשר צררו את חפציהם המעטים, לקחו את ילדיהם הרכים ושרכו את דרכם בליל חורף קר. ואלה אשר לא מצאו מקלט כאשר קיוו - נפלו בידי בני-עוולה אשר ארבו להם בדרכים, שדדום ורצחום נפש. אותו לילה החרידו את רומית היער הקפוא זעקות האומללים המוצאים להורג.

בדובובקה השתררה לפנות בוקר הדממה שלפני הסערה. כלתה רגל מן הרחוב. דלתות הבתים נסגרו על מסגר;

החלונות הוגפו, ותושביהם היהודים התחבאו במרתפים, בעליות, באורוות, בתוך ערמות שחת, ובמקומות סתר אחרים אשר המציאו להם והכינו עוד מקודם.

ונמצאו גם אחדים, זקנים ואברכים, כמנין יהודים, אשר לא אבו לחפש להם מקום סתר; הם התאספו בבית-המדרש, התעטפו בטליתות, ועמדו להתפלל ולשפוך את מרי שיחם ונפשם לפני בורא העולם.

דממת מות התהלכה בין הבתים הדוממים אשר לא הסגירו כל סמן חיים. מבחוץ נדמה היה, כי על יושביהם נפלה תרדמה חזקה אשר לא יקיצו ממנה. רק מארובות בודדות בעיירות עלה העשן, והראה לדעת כי תושביהם ממשיכים לחיות את שיגרת יומם: אלה היו בתי נוצרים.

- ה -

כאשר עלתה השמש והציפה באלומות קרני אורה את העיירה המכוסה שלג, החלו לנהור לתוכה איכרים מכל הסביבה. הפליטים שנזדמנו אליהם בדרך מנוסתם בישרו להם על המאורע העומד להתרחש, מאורע שצפו אליו ימים רבים.

מפה לפה עברה הידיעה:

"יומה של דובובקה הגיע"!

והאיכרים, מגושמים וכבדי-צעד, מכורבלים בפרוות כבשים, חבושי כובעי צמר שחורים, שגלשו על מצחם עד לעינים המבריקות בפראות לקראת המאורע, נהרו מי ברכב ומי ברגל ובידיהם שקים. הם הלכו בצעד מהיר ובזרועות רבים מהם התנוצצו בפעם הראשונה לעין השמש של אותו יום חורף, חרמשים ומגלים כיוצאים לקציר...

נחפזו והצטרפו לבעליהן גם הנשים, מכורבלות אף הן, סמוקות פנים, והן מזיעות מהתרגשות ומהליכה מהירה, ובעיניהן הן רואות את השלל העתיד להיות להן לבז.

גם פרחחים בני-חמש-עשרה וצעירים מהם חטפו מכל הבא ביד, גרזנים וקלשונים, ואף הם מהרו מאוד בלכתם, רצו כמעט, כי חששו מאוד פן יאחרו את מועד התחלת הטבח...

הם הצטרפו כולם יחד למחנה של מאות איש. השלג חרק מתחת לרגליהם, ויצר המשטמה תסס והכשירם לקראת הבאות. כאשר נכנסו לעיירה התקבצו בככר השוק, מול הכנסיה, והמתינו בקוצר רוח להופעת גדוד "הזאבים".

אחד מן האיכרים שרוחו קצרה מרוב צפיה, עלה על מגדל הפעמונים, והחל מצלצל בפעמון כביום חג או שרפה;

והילכו הצלילים בלהות מסביב ובישרו לקהל הפרבוסלבים שהיום יהא האות. ונזעקו רבים אחרים.

וכומר העיירה, זקן אשר שערותיו הלבינו כצמר, ואשר קנה לו תבונת-חיים, זקן אשר לא ניפתה אחרי תעתועי המסיתים ומדוחיהם - נחפז לצאת מביתו הסמוך לכנסיה. מבוהל ונבוך היה למראה קהל עדתו הפרוע, אשר נתאסף הפעם להוציא את זממו לפועל. הוא שירך את דרכו לקראתם, כשהוא מתאמץ למהר ומרכס בשעת הליכה את כפתורי גלימתו השחורה.

*142*

הוא הופיע לפני האיכרים המשולהבים, הסתכל בהם בעינים שופעות זעם, דחף בקצף שניים מהם שעמדו לו על דרכו ולא מהרו לסור הצדה ולתת לו לעבור. הוא לא שעה לברכת הבודדים אשר הורידו לכבודו את מצנפותיהם בהכנעה רבה, ופסע ביניהם בפנים זעופים מאוד עד אשר הגיע למעלות הכנסיה. הוא עלה, הצלטב, (הפעם לא מתוך יראת שמים כי אם כדי לעשות רושם על הקהל הפרוע) ופנה אליהם בדברים חוצבים:

- מה לכם בני-אדם שנטשתם את הכפרים שלכם ונזעקתם לכאן? האם חג או מועד הוא היום? ומה לכם ליהודים המסכנים אשר את נפשם אתם מבקשים? האומנם חושבים אתם שאין אלהים בשמים, ושעליכם לא יהיה להופיע לפני כס כבודו ולמסור דין וחשבון על מעשיכם?... היו נוצרים ישרים, בני, ופנו לכם איש לביתו ואיש לעבודתו. הניחו להם לאומללים האלה אשר סבלו כבר די והותר, כי גם הם נבראו בצלם אלהים כמונו!

השתלטה דממה. ים הראשים, על מגליו וקלשוניו קפא. אחדים מן האיכרים הקשישים באו במבוכה והתגרדו בגבחתם. הצעירים אשר תאות הרצח והשוד יקדה בקרבם כיקוד אש, רטנו חרש אך את פיהם לא פצו. וברגע מכריע זה, שעה שהכומר הישר באדם עמד להרים שנית את קולו להטיף להם מוסר, לשדלם בדברים ולפזרם, הופיע וסקה גריבוב אשר עלה וטיפס על גדר סמוכה, ונשא אף הוא את מדברותיו הארסיים:

- אל תקשיבו לו ולדבריו! זקן הוא, ואין הוא יודע מהו רוצה. היהודים מצצו כל הזמן את דמנו כעלוקות הללו, וחובה היא לנו להתנקם בהם הפעם, ולהשיב להם את גמולם בראשם. כל היהודים בולשביקים הם, קומיסרים, עוכרי המולדת! הם, הם החריבו את רוסיה. הגידו לי כולכם פה אחד: מי הוא טרוצקי? - ז'ד ארור!

- הוררה וסקה!

- ביי ז'ידוב ספאסאי רוסיאו!

- ביי ז'ידוב.

- הז'ידים בולשביקים!

- הוררררררה!!

- ברבו וסקה!

ההמון זע כגלים ונע אנה ואנה. הכומר הסתכל בהם בצער, הוריד את ראשו השב על חזרו, וטפח בזרועותיו על מתניו מתוך יאוש. "נחרץ גורלם של יהודי דובובקה"... חלפה המחשבה במוחו ולבו נקף אותו. "הן רבים מהם יהודים ישרים, נבונים ויראי שמים... הה, אלי!"...

בינתים, ווסקה גריבוב, אשר מצא את עצמו לפתע ראש לבריונים ומנהיגם, הרגיש שעליו לפתוח במעשים עוד לפני בוא ה"זאבים" המתמהמהים משום מה, ואינם מזדרזים לבוא. הוא הלהיב אחדים מעולי הימים אשר נספחו אליו, לקחו מוטות עץ, הכניסו אותם מתחת לבריחי אחת החנויות שבאמצע השוק, והחלו לפי פקודה, כשוסקה עומד מן הצד, כובעו שמוט אלכסונית, והוא מנצח עליהם:

- רביאטא! ראז דוא, טרי! (9)

הבחורים גחנו על המוטות והבריחים חרגו במקצת ממקומם.

- יאשצ'א ראז! (10!

הדלתות ניסחו ממקומותיהן והבריחים נחלצו על קרסיהם יחד. ההמון התפרץ בקול ענות לתוך החנות, ומיד הוטלו החוצה והתעופפו מעל לראשים סלילי ארג צבעוני, בד, צמר, וכל מיני חפצים אחרים העוברים לסוחר.

האיכרים התנפלו על השלל בקולות תרועה וצהלה. חטפו מכל הבא ביד, ורבו ביניהם על כל פיסת בד. מלאכת השוד נעשתה מתוך חפזון והתלהבות.

וסקה עמד על גבי מדרגות החנות, הסתכל בקהל ההולך ומתלהב למראה הביזה, והוא החל מצעק בקול רם:

- אי טיפשים שכמותכם! למה לכם לריב על קטנות? הן כל השוק הוא לפניכם! מה עשיתי, ראיתם - מהרו ועשו כמוני! פיתחו את כל החנויות, הריקו אותן, ואחר-כך נבקר בבתים נעשה כלה בז'ידים הארורים!

האיכרים התחברו להקות להקות. כל כנופיה בחרה לה באיזו חנות הראויה להתכבד ובזזה אותה. במשך שעה קלה נפתחו כל החנויות. ידי הנשים היו עסוקות ומלאות עבודה. סרטים, סלילי חוטים, כפתורים ושאר מיני סדקית ערכם מך ברגעים אלה בעיני האיכרים, כי ידם השיגה להם הפעם שלל חשוב יותר, והחפצים הפעוטים התגוללו בשוק על כל מדרך כף רגל.

אחת הכנופיות פרצה למרתף היין של בית-מרזח. חביות אחדות הוצאו השוקה, נפתחו, וכל הקרוב החל לוגם בכל פה. אלה שלא השיגו להם כלים שאבו בכפות ידיהם או מלאו את מצנפותיהם, ועיניהם נשתלהבו בברק השכרות שהחל מתרונן באיבריהם, ומתסיס עוד יותר את דמם הנסער. איכר אחד, שכור למחצה, פרץ מאחת החנויות כשזוג נעלי אישה מתנופף בידיו, והוא שר לו בקול רם ושמח, וקורץ בעיניו לריבת כפר משולהבת:

"אופאנאס סוינאי פאס

*143*

א דיבטשינא ביטשקי

פאטשאקאי

ניע אוטאקאי

קופליו טשאראוטשקי. (11)"

למראהו המגוחך של האיכר העוגב פרצו האיכרים בצחוק, והשמחה גברה כפלים. פניהם הצהיבו מנחת, ומאושרים היו אותו רגע כילדים שהעניקו להם מלוא חפניים סוכרית. תמימות מובהקת היתה חרותה בארשת פניהם.

- ו -

הכומר הרחיב את פסיעותיו, נשם בכבדות והחל ממהר לעבר התחנה, לקדם את פני הצבא, ולבקש רחמים על היהודים המסכנים. הוא נתקל בהם על הגשר. הם הלכו מסודרים בארבעות, שרים שיר לכת, כשאחד מהם תוחב את אצבעותיו לתוך פיו, ומלווה את השירה בשריקה חדה ופולחת, שהילכה אימים והפריחה בבהלה את העורבים מצמרות העצים. בראש הלך מפקד הגדוד, כולו מצוחצח, מגולח למשעי, מבושם, הדור מאוד בלבושו ומגפיו מבריקים לעין השמש כשני גלילי מתכת.

הכומר האט את מהלכו, ובמרחק של פסיעות מיספר לפניהם, כרע על ברכיו, הרים את צלבו, העבירו בחלל האויר שתי וערב, וחנן את קולו בפני המפקד אשר עצר בגדודו:

- ראדי בוגא! (12) - אל תריעו להם, לאומללים...

המפקד הסתכל בו בבת-צחוק, היפנה את ראשו לחבריו, וקרא בהצביעו על הזקן הכורע לפניו:

- וואט צ'ודאק (13) !!

הישיש הוסיף לכרוע כשצלבו מורם בידו ושערותיו הלבנות מתנפנפות ברוח. הוא התאושש למראה בת-צחוקו של המפקד, התקוה התגנבה ללבו, והוא המשיך:

רחם עליהם בני, כי בצלם אלהים נבראו כמונו -

- הא-חהא-חא-חהא!... צחוק פרוע הרעים מסביב. השורות נפרעו והחיילים קרבו וסובבוהו. הסתכלו בו מתוך סקרנות וחייכו. הישיש כרע עדיין על פני השלג ואת עיניו המפללות נשא אליהם.

פתאום פנה אליו המפקד:

- הגידה נא, זקן, ואל תכחד: כמה שילמו לך הז'ידים?

הכומר נדהם. דבריו לעו, אך הוא התאושש וקרא:

- בשם אלוהים! - אף פרוטה לא קבלתי מידיהם!

- שקר אתה דובר!

- בני, אל לכם -

- דום, זקן!

אחד מן הקצינים נגש אליו לכומר, עזר לו לקום על רגליו והשיא לו עצה טובה ומחוכמת שהצחיקה את כולם:

- לך לישון זקן, ואל תשגה בהבלים!

הכומר סר ופנה הצדה שחוח ודואב. בעיניו התקשרו דמעות והוא לא ראה את דרכו לפניו... שוב נשמעה השירה הפרועה שנפסקה קודם; שוב פלחה את חלל האויר אותה שריקה, שריקת אנשי הפקר, וצבא הפורעים המשיך את דרכו, בוטח וצוהל.

כאשר התרחקו מרחק-מה מן הגשר, הבחינו אחדים ביהודי אשר ביקש לחמוק על יד אחת הגדרות למקלט "יותר בטוח". פקדו עליו מיד לעמוד, ושניים הדביקוהו בתרועות שמחה. היה זה המורה הוכמן, תחת בית-שחיו החזיק משום-מה ספר שירים.

הוא החויר וברכיו פקו.

הגדוד התעכב לראות מה ייעשה בו, ביהודי הראשון שנפל לידיהם. שני החיילים אשר תפשוהו ידעו שעליהם להפגין לפני חבריהם את יכולתם וכשרונם.

המחזה נערך מיד. אחד מן הבריונים סטר לו על לחיו ושאל:

- מה זה בידיך?

הוכמן ענה לו בקול רועד:

- שירי פושקין.

- מושקין? - צחק החייל - תן לי את הספר.

הוכמן הושיט לו את הספר בהכנעה רבה:

*144*

- בבקשה.

החייל הטיל את הספר מעבר לגדר. דפיו נתרשרשו ככנפי יונה בהולה.

- הרי לך מושקין שלך!... ועכשיו כרע על ארבע!

המורה המסכן כרע מיד על ארבע, כי פחד להמרות את פיו. הוא רעד ושיניו נקשו זו בזו. השלג צרב את כפות ידיו השטוחות, ופניו להטו מאוד, כמתוך התרגשות גדולה. החייל השני בעט בו באחורו ופקד;

- רוץ ונבח ככלב!

הוכמן העלוב לא הספיק לשקול במוחו איך לממש פקודה מוזרה זו, ואחד הפורעים הרים את רובהו בשתי ידיו, וקת הנשק המצופה פלדה הורדה על קרקרו של הכורע. עיניו של הוכמן חשכו מעוצם המכה ומרוב כאב. ממקום הפצע שתת הדם על פניו, ועל פני השלג שצובע אדום.

ועוד הפעם נסרה הפקודה בחלל האויר:

- רוץ ונבח ככלב!

האומלל חגר את כוחותיו, החל זוחל מהר על ארבע, כשהוא מחקה בקולו כלב נובח: הב... הב... הב... - לקול צחוקם הפרוע של החיילים. אך לפתע נחנק קולו מן הדמעות, כי פקעת הצער נתקעה בגרונו, ו"נביחתו" נפסקה. לתמהונם של הפורעים התרומם על רגליו. הוא התנודד אנה ואנה כנוטה לפול. עיניו היו מסונוורות משטף הדם והדמעות אשר הציפו את פניו. הוא פרש את כנפיו כמבקש למצוא סעד-מה, והתייפח בזעקה רסוקה ומרה:

- או אמא, אמי!...

מסביב הרעים הצחוק ואחד חיקה את קולו של המעונה:

- אוי מינע מאמע!

הצחוק הפרוע גבר וטפח על תופי אזניו של האומלל אשר לא היה מסוגל כלל לחשוב באותו רגע אף מחשבה אחת נמרצת, כי אחת הרגיש שאין לו מפלט. מבלי משים פסע פסיעות מספר קדימה ואז ראה איך הוריד הלה את רובהו, וכונן אותו ישר אליו; הוא לא נבהל, ודוקא ברגע זה הזדקף והשלים עם המוצא היחיד - מות!

כאשר פלחה היריה את חלל האויר, התמוטט המורה וצנח לאחוריו, גוף דומם ומשחיר בשלג. במקרה הציץ יהודי אחד מבין חרכי עלייה וראה את כל פרשת הרצח. הוא כיסה את פניו בכפות ידיו בכונן הפורע את רובהו, ולחש חרש לעצמו: "אמו המסכנה תצא מדעתה".

הפורעים המשיכו את דרכם כשאחד מכריז בקול רם:

- הראשון שולח לכל הרוחות!

- אך לא האחרון!

- הוא ימסור דרישת שלום ליהודי אוברוטש!".

- חא-חא-חהא -

- גריגורי! - פצח פיך ונגן לנו שיר לכת כאשר אהבנו!

לקול השיר הורמו הרגלים כמו מאליהן. הם פסעו כמנצחים ולבם התרונן משמחה. נוצרים יצאו וקדמו את פניהם בברכה. פרחחים נספחו אליהם כשהם מכרכרים, צוהלים ורצים לצדיהם לאורך כל הדרך. כולם שמחו לקראת הגדוד אשר בא לעשות שפטים בז'ידים.

מזג האויר היה שקט. השמים התכילו והקור לא היה חזק ביותר. השלג חרק מתחת לרגליים, ונגוהות זוהר וצחור מסמא שפעו על הגגות ועל פני הדרכים. החיילים נשמו לרווחה והתענגו על זוך האויר, מבלי לדעת כי הוא מרעיף לתוך רוחם, ויוצק גם לתוך דמם משהו מן הטוב, אך אינו גורע מתאות היצרים המתפרעים.

1. לטיול

2. מנהיג הקווקזים.

3. שדים המסתובבים בבית.

4. עמוד!

5. נבלים שכאלה!

6. בן-חיל אתה!

7. הך ביהודים והצל את רוסיה

8. מים רותחים.

9. חבריא, אחת, שתיים, שלוש!

10. עוד פעם!

11. שיר היתולי על רועת חזירים.

12. בשם אלוקים!

13. כמה משונה הוא!

*145*

מספרות העמים

*145*

(בספר איור של טבע דומם עם גיטרה / פאבלו פיקאסו, 1922)

*146*

או הנרי (1862-1910)

מספר אמריקני. היה פקיד בנק בסקסאס, הואשם במעילה וישב שלוש שנים בכלא.

בשבתו בכלא כתב את סיפוריו הקצרים על הווי הכרך האמריקני. מאות סיפוריו נתפרסמו בעיתונים ובכתבי עת אמריקניים. יש בהם ריאליזם נוקב, הומור דק ואירוניה, ובסיומם באה על פי רוב הפואנטה.

החזרה למוטב / או הנרי

*146*

הסוהר הגיע לסנדלריית הכלא, מקום בו טרוד היה ג'ימי ואלנטיין בניקוב שקדני של עקבי-נעליים, וליווהו אל המשרד הקדמי. המפקח הגיש לג'ימי פקודת-חנינה, שנחתמה רק הבוקר על ידי המושל, ג'ימי נטלה ברפיון. הוא ריצה עד עתה קרוב לעשרה חודשים, מתוך ארבע השנים שנגזרו לו בדין. סברתו היתה, שישאר במאסר שלושה חודשים, לכל היותר. כשג'ימי ואלנטיין, שחבריו רבים כל כך, מוכנס ל"חד-גדיא", לא כדאי כלל לגלח את שערותיו.

("ובכן, ואלנטיין, אמר המפקח, "הבוקר אתה יוצא לחופשי. התעודד, והיה לבן-אדם. אינך אדם רע-לב מטבעך.

הפסק לפצח קופות וחיה ביושר".

"אני?" אמר ג'ימי, מופתע. "הו, מעודי לא פיצחתי קופות".

"לא, כמובן שלא", צחק המפקח. "הבה נראה, איפוא, כיצד קרה הדבר שנתפסת בשעת מעשה בספרינג-פילד?

האם הודות לכך, שנמנעת מלהוכיח את צדקתך מחשש שמא תערב בעניין מישהו מן החברה הגבוהה? או אולי היה זה מקרה-של שופט זקן ונאלח, שהכניס אותך לבוץ? משהו מעין זה חייב לקרות לכל הקרבנות החפים מפשע".

"אני?" אמר ג'ימי, בארשת פנים של צדיק תמים. "הו לא, מפקח, אף פעם בחיים שלי לא הייתי בספרינג-פילד!"

"הובילהו חזרה, קרונין", גיחך המפקח, "והלבש אותו בבגדים המיועדים למשוחררים. הוצא אותו לחופשי בשעה 7 בבוקר ואתה, ואלנטיין, מוטב כי תהרהר בעצתי".

בשעה שבע ורבע, בבוקר המחרת, התייצב ג'ימי במשרדו של המפקח. לבוש היה בחליפה בלתי הולמת, בגדים שאינם תפורים לפי מידה, וזוג נעליים נוקשות וחורקות, שמצבן תאם את הנועל-בעל-כורחו. הפקיד הגיש לו כרטיס-נסיעה וחמישה דולרים, אשר צריכים היו, לדעת החוק, לסייע לו בכינון אזרחות טובה וחיים מהוגנים.

המפקח כיבדו בסיגר, ולחץ את ידו. ואלנטיין, אסיר מס' 9762, נרשם בספרים כמי ש"חונן על ידי המושל", ומר ג'ימי ואלנטיין פסע החוצה, אל אור השמש הבוהקת.

תוך התעלמות מוחלטת מרינת הצפרים, מהעצים הנעים מעדנות ומניחוח הפרחים, שם ג'ימי פעמיו הישר למסעדה. כאן טעם לראשונה את טעם מנעמיו המתוקים של החופש, בצורת תרנגולת צלויה ובקבוק יין לבן - ולאחריו סיגר טוב בהרבה מזה שנטל מן המפקח. מכאן פסע במתינות אל תחנת הרכבת. הוא שלשל רבע דולאר לכובעו של אדם עיוור שישב ליד הדלת, ועלה לרכבת. לאחר שלוש שעות הגיע לעיירה קטנה, ליד הגבול. הוא נכנס לבית-קפה של ברנש בשם מייק דולן, ולחץ את ידי מייק, אשר ניצב לבדו מאחורי הדלפק.

"צר לי, על שלא עלה בידנו להקדים את הדבר, ג'ימי נערי", אמר מייק. "אך היה עלינו להתמודד עם הערעור שהוגש בספרינג-פילד. מרגיש בסדר?"

"מצויין", אמר ג'ימי. "יש לך מפתחות?"

הוא נטל את המפתח, טיפס במדרגות, ופתח את דלת החדר האחורי.

דבר לא השתנה בחדר, מאז עזב את המקום. על הרצפה היה מוטל עדיין הכפתור, שנקרע מצוארון מעילו של בן פרייס, הבלש המהולל, שעה שהוא וחבריו גברו על ג'ימי ואסרוהו.

ג'ימי הוציא את המיטה המתקפלת, דחף לוח קבוע בקיר, ומשך החוצה מזוודה מכוסה אבק. הוא פתחה, והתבונן באהדה במערכת כלי הפריצה המשוכללת ביותר במזרח כולו. היתה זו מערכת מושלמת, עשויה פלדה שעובדה בצורה מיוחדת, וכללה סוגים חדישים ביותר של מקדחים, דקרים, מהדקים, מנקבים ומלחציים, נוסף על שניים או שלושה חידושים, פרי המצאתו של ג'ימי בכבודו ובעצמו, ואשר עליהם היתה גאוותו. הוא שילם יותר מתשע מאות דולר כדי להשיגם ב... המקום אשר בו מתקינים דברים כאלה עבור בעלי מקצוע.

כעבור חצי שעה ירד ג'ימי במדרגות, וחצה את בית-הקפה. עתה היה לבוש בבגדים הולמים וטובי-טעם, ונשא

*147*

בידו את מזוודתו המאובקת, שניכרו בה ידי המנקה.

"יש תוכנית באופק?" שאל מייק דולן, במאור פנים.

"אני?" אמר ג'ימי מבודח. "אינני מבין. אני מייצג את החברה המאוחדת לתעשיית כעכים ושעורה טחונה".

הכרזה זו בידחה את דעתו של מייק במידה כזו, שג'ימי אולץ ללגום מניה וביה סודה זלצר מהולה בחלב. מעודו לא טעם משקאות חריפים.

שבוע לאחר שחרורו של ואלנטיין, 9762, נערכה בריצ'מונד, אינדיאנה, פריצת-קופה חדה וחלקה, מבלי להותיר כל עקבות שיוליכו אל מבצע הפשע. הביטוח כיסה רק שמונה מאות דולר עלובים. כעבור שבועיים נפרצה בלונגספורט קופה מעולה, מן הסוג המשובח ביותר. היא נפתחה כמו גבינה, ונשדדו מתוכה אלף וחמש מאות דולר. מסמכים וכלי-כסף לא הוזזו כלל ממקומם. העניין החל לעורר סקרנות בקרב הבלשים. כעבור זמן-מה, נעורה לחיים קופת-בנק מיושנת בג'פרסון סיטי, ופלטה מתוכה שטרות בנקאיים בסך חמשת אלפים דולר.

האבירות הגיעו לממדים כאלה, שבן פריים וחולייתו נאלצו להיכנס לפעולה. על ידי השוואת הסימנים, הבחינו הבלשים כי קיים דמיון מפתיע בשיטות הפריצה. בן פרייס גילה את עקבות הגניבה, וציין:

"כאן ניכרת ידו של הברנש ג'ים ואלנטיין. הוא נכנס לעסקים. ראו את השיטה, שבאמצעותה הוצאה ידית המנעול בקלות, כמו צנון הנעקר במזג-אוויר טחוב. רק בידו מצויים המכשירים המסוגלים לבצע זאת. התכוננו כיצד הוצאו הדפנות בשלמותם. ג'ימי לא נאלץ אף פעם לקדוח יותר מחור אחד. כן, אני משער, שאנחנו מחפשים את מר ואלנטיין. את התקופה הבאה הוא יבלה במאסר ללא שטויות של חנינה מוקדמת".

בן פרייס הכיר את מנהגיו של ג'ימי. .הוא למד להכירם, בפתרו את תעלומת המקרה בספרינג-פילד. קפיצות ארוכות, בריחות זריזות ללא שותפים, מהלכים בקרב החברה הגבוהה - אלה היו האמצעים, שסייעו בידי מר ואלנטיין להתחמק בשלום מכל פורענות. נפוצה השמועה, כי בן פרייס קיבל על עצמו לתפוש את מפצח הקופות החמקמק, ושאר בעלי הקופות חשו רווחה רבה.

יום אחד, בשעות אחר הצהריים, ירדו ג'ימי ואלנטיין ומזוודתו מכרכרת הדואר באלמור, עיירה קטנה השוכנת חמישה מילין מן הדרך הראשית של מדינת ארקנזו. ג'ימי, שנראה כאדון צעיר, בעל מבנה גוף אתלטי, השב לביתו מן המכללה, פסע במורד הרחוב לעבר המלון. עלמה צעירה חצתה את הרחוב, עברה על פניו בפינה, ונכנסה בדלת שמעליה התנוסס שלט "בנק אלמור". ג'ימי ואלנטיין הציץ בעיניה, ולפתע שכח את עצמו והיה לאדם אחר. היא השפילה את עפעפיה, והסמיקה מעט. גברים צעירים, בעלי צורה וסגנון כשל ג'ימי, היו נדירים באלמור.

ג'ימי אחז בצוארונו של נער שהיה עומד על מדרגות הבנק, כאחד הסבלים, והחל להציג לו שאלות על העיירה, עם שהוא ממלא לסירוגין את כיסיו במעות קטנות. בינתיים יצאה העלמה הצעירה, והמשיכה בדרכה בארשת פנים מלכותית, מתכחשת לקיומו של הגבר הצעיר בעל המזוודה.

"כלום אין זו מיס פולי סימפסון?" שאל ג'ימי, בארשת פנים חקרנית.

"לא", אמר הנער. "זוהי אנבל אדמס. הזקן שלה הוא בעל הבנק. לשם מה באת לאלמור? האם זו שרשרת זהב לשעון? אני הולך להשיג מקטרת. יש לך עוד כסף?"

ג'ימי פנה למלון "פלאנטרס", נרשם כראלף ד. ספנסר, ושכר לו חדר. הוא נשען על הדלפק, ושטח את תוכניתו בפני הפקיד. הוא סיפר, כי בא לאלמור כדי להקים כאן עסק. מה מצבם של עסקי הנעליים במקום? הוא הוגה רבות בפתיחת עסק של נעליים. מהן האפשרויות? הפקיד התרשם עמוקות מבגדיו ומהתנהגותו של ג'ימי. הוא עצמו היה דוגמא נאותה לצעיריה הדורי-הלבוש של אלמור. אולם רק עתה הבחין בחסרונותיו. בעודו מנסה לדמות לעצמו את הדרך, בה עונב ג'ימי את עניבתו, סיפק לו הפקיד את כל הידיעות הדרושות. כן, אפשרויות טובות גלומות בעסקי הנעליים. עדיין לא קיימת כאן חנות למכירת נעליים בלבד. חנויות הכל-בו עוסקות גם בנעליים. העסקים, בכללם, טובים למדי. הוא ישמח מאוד, אם יחליט ספנסר להשתקע באלמור. זוהי עיר נעימה מאוד, ותושביה אנשים חברתיים מאוד.

מר ספנסר אמר, כי יישאר בעיר ימים מספר, ויבחן את המצב. לא, הפקיד אינו צריך לקרוא לנער. הוא יעלה בעצמו את המזוודה; היא כבדה למדי.

מר ראלף ספנסר, היצור האגדי שקם מאפרו של ג'ימי ואלנטיין - אפר שנותר בעקבות שלהבת האהבה הפתאומית והפסקנית - נשאר באלמור וצבר הון תועפות. הוא פתח חנות לנעליים, וביטח אותה בסכום גבוה.

הוא הצליח להפליא גם בחיי החברה שלו, ורכש ידידים לרוב. יתר על כן, עלה בידו להגשים את שאיפת לבבו.

הוא הכיר את מיס אנבל אדמס, ונלכד בקסמיה.

כתום שנה, היה מצבו של מר ראלף ספנסר כדלקמן: הוא רכש את יראת-הכבוד של הקהילה, חנותו שגשגה, וארוסתו, אנבל, עמדה להינשא לו כעבור שבועיים.

*148*

מר אדמס, הבנקאי השקדן הטיפוסי לערי השדה, העריך את ספנסר. אנבל התגאתה בו, כשם שאהבתהו. הוא התארח בבית משפחת אדמס, ובבית אחותה של אנבל, כאילו היה בן משפחה מימים ימימה. יום אחד התיישב ג'ימי בחדרו, וכתב מכתב, אשר נשלח לכתובתו הבטוחה של אחד מידידיו הוותיקים, בסנט לואיס.

ידידי היקר: הואל בטובך לפגוש אותי בסילבן, בבאר של סוליבן, בליטל-רוק, ביום רביעי הבא בשעה תשע בערב. ברצוני לדעת מה נשמע אצלכם. ומלבד זאת, רוצה אני לתת לך במתנה את מכשירי. אני בטוח שתשמח לקבלם - את רובם לא תוכל להשיג אפילו תמורת אלף דולר. שמע, בילי לפני כשנה עזבתי את העסק הישן. יש לי חנות משגשגת. התחלתי לנהל חיים מהוגנים, ובקור כשבועיים אני עומד לשאת לי לאישה את הנערה החמורה ביותר עלי אדמות. זוהי דרך-החיים הטובה ביותר - דרך היושר.

לקולם לא אגע עוד בדולר של אדם אחר, ולו גם בעבור מיליון. לאחר נישואי אצא להשתקע במזרח, מקום בו לא תרחף סכנה קל ראשי, במידה ואמריד נגדי אי-אלה ברנשים מזדקנים. אני אומר לך, בילי, היא ממש מלאך. היא מאמינה בי: ולקולם לא אעבור עוד על החוק, אפילו במחיר חיי. השתדל להיות אצל סוליבן, כי אני מוכרח לראות אותך. אביא עמי את המכשירים.

ידידך הותיק,

ג'ימי

בערב שני בשבת, לאחר שג'ימי סיים את כתיבת המכתב, נקלע בן פרייס באקראי לאלמור. הוא הסתובב בעיר לבוש מדים ושקט כמנהגו, עד אשר גילה את אשר חפץ לדעת. הוא ניצב בחנות הכל-בו, אשר ממול לחנות הנעליים של ספנסר, ובחן היטב את ראלף ד. ספנסר.

"אתה עומד לשאת את בת הבנקאי, לא כן ג'ימי?" אמר בן בליבו. "ובכן, אינך יודע מה צפוי לך".

בבוקר המחרת סעד ג'ימי פת שחרית בבית משפחת אדמס. הוא עמד לנסוע לליטל-רוק, כדי להזמין חליפת נישואין ולקנות מתנה יפה עבור אנבל. היתה זו הפעם הראשונה, מאז הגיע לאלמור, בה עמד לצאת את העיר.

חלפה שנה תמימה מאז הוצאו ה"מבצעים" האחרונים לפועל, והוא סבר, כי כבר עבר זעם ויוכל לנסוע לבטח.

לאחר ארוחת הבוקר, שהיתה מעין סעודת-חג משפחתית, הלכו כולם העירה - מר אדמס, אנבל, ג'ימי, ואחותה הנשואה של אנבל עם שתי בנותיה הפעוטות, בנות חמש ותשע שנים. הם חלפו על פני המלון בו התאכסן ג'ימי, והוא עלה במרוצה לחדרו, והביא עמו את המזוודה. אחר המשיכו בדרכם אל הבנק. סוסו וכרכרתו של ג'ימי כבר עמדו שם, ואיתם דולף גיבסון, אשר עמד להסיעו לבית הנתיבות.

כולם נכנסו, דרך דלת האלון הגבוהה, אל תוך החדר הפנימי של הבנק - וג'ימי עמם, כי חתנו לעתיד של מר אדמס היה מתקבל במאור-פנים בכל מקום. הפקידים שמחו, על כי הגבר הצעיר, הנאה והחביב, אשר עמד לשאת את מיס אנבל, נאות לברכם לשלום. ג'ימי הניח את מזוודתו. אנבל, בלב מפרפר מאושר ומנעורים תוססים, חבשה לראשה את כובעו של ג'ימי, והרימה את מזוודתו.

"האין אני מתופפת נחמדה?" שאלה אנבל. "אלוהים אדירים! ראלף, כמה זה כבד. נדמה לי שהמזוודה מלאה גושי זהב".

"היא מכילה כמות גדולה של עקבי נעליים מצופים ניקל", אמר ג'ימי בקרירות. "היה בדעתי להחזירם, והחלטתי שאם אקחם אתי, אחסוך בכך את דמי המשלוח. לאחרונה נעשיתי חסכני להפליא".

זה עתה הובאה לבנק אלמור קופה חדשה. מר אדמס התגאה בה עד מאוד, והפציר בהם כי יבואו לראותה. הקופה היתה ישנה, אך דלתה החדשה היתה מן הסוג המעולה ביותר. היא ננעלה באמצעות שלושה מוטות פלדה יצוקה, המוצמדים אל ידית אחת משותפת, ולה מנעול-זמן. מר אדמס הסביר ברב גאוותו את אופן פעולתה למר ספנסר, שגילה התעניינות מנומסת, אך לא בולטת יתר על המידה הנאותה. שתי הפעוטות, מיי ואגתה, הוקסמו ממראה המתכת הבוהקת, השעון המוזר והמוטות.

בעודם טרודים בעיסוקיהם נכנם בן פריים לבניין, נשען על מרפקו, והציץ בסקרנות פנימה מבעד לסבכה. הוא אמר לשוער, כי אינו מבקש דבר; הוא פשוט ממתין למכר.

לפתע נשמעה צווחה מפי אחת הנשים, ומהומה גדולה פרצה במקום. בעת שכל המבוגרים עסקו בענייניהם, הכניסה מיי, הילדה בת התשע, תוך כדי משחק, את אגתה לתוך הקופה ונעלה בעדה את הדלת. היא הבריגה את המוטות, וסובבה את ידית המערכת, בחקותה את פעולתו הקודמת של מר אדמס. הבנקאי הקשיש הזדרז לתפוס את הידית, ומשך בה שעה קלה.

"הדלת אינה יכולה להפתח!" נאנק. "השעון לא כוון, והמערכת לא סודרה".

אמה של אגתה צווחה כאחוזת טירוף.

"ששש..." אמר מר אדמס, מרים את ידו הרועדת. "שתקו כולכם לרגע. אגתה!" קרא בקול רם, ככל שיכול.

"הקשיבי אלי". בדממה הקצרה שהשתררה לאחר מכן, יכלו כולם לשמוע את צליל קולה הרחוק של הפעוטה, שהחלה לצעוק בפראות, מחמת הפחד האיום שתקפה בתוך הקופה האפלה. "ילדתי היקרה!" יללה האם. "היא תמות מפחד! פיתחו את הדלת! או, שיברו אותה! אתם גברים, האינכם יכולים לעשות מאומה?"

"האדם הקרוב ביותר, המסוגל לפתוח את הקופה, נמצא בליטל-רוק", אמר מר אדמס, בקול רועד.

"אלוהים אדירים! ספנסר, מה נעשה? הפעוטה הזאת - היא לא תחזיק מעמד זמן רב בפנים. אין שם די אוויר.

ומלבד זאת, היא תקבל הלם מחמת הפחד בלבד". אמה של אגתה, עתה מבוהלת עד אימה, הלמה על דלת הקופה בידיה. בתוך המבוכה הכללית, הציע מישהו להשתמש בדינמיט. אנבל פנתה אל ג'ימי כשעיניה הגדולות מלאות אימה. אך עדיין אין בהן יאוש. אין דבר בעולמנו, אשר ייראה לאישה כמכשול, שאין בכוח הגבר, שהיא מעריצה, להתגבר עליו.

"אינך יכול לעשות משהו, ראלף? נסה בבקשה!"

הוא הסתכל בה, וחיוך רך ומוזר ריחף על שפתיו ובעיניו המפוכחות.

"אנבל!" אמר "תני לי, בבקשה, את השושנה שאת עונדת".

היא כמעט ולא האמינה למשמע אזניה, אך משהבינה את דבריו, התיקה את הגבעול מחזה, והניחה אותו בידו.

ג'ימי דחף את הפרח לכיסו, הסיר את מעילו, והפשיל את שרוולי כותנתו. באותה פעולה נמוג ראלף ד. ספנסר, וג'ימי ואלנטיין תפס את מקומו. "התרחקו מן הדלת, כולכם", פקד קצרות.

הוא הניח את מזוודתו על השולחן, ופתח לרווחה. מאותו רגע ואילך, כאילו לא הבחין כלל בנוכחותו של איש מן הצופים. הוא הניח, בזריזות ובקפדנות, את מכשיריו המוזרים והמבריקים, תוך כדי שריקה חרישית, כשם שנהג לעשות תמיד במלאכתו.

האחרים התבוננו בו, כאחוזים בחבלי קסם, שקטים וחסרי תנועה. כעבור רגע, חדר מקדחו של ג'ימי, בקלות רבה, אל תוך דלת הפלדה. מקץ עשר דקות, שיא המהירות בקריירה שלו כפורץ, השליך לאחוריו את המנעולים והמקדחים ופתח את הדלת.

אגתה - בעלפון כמעט, אך בריאה ושלמה - נאספה בזרועות אמה.

ג'ימי ואלנטיין לבש את מעילו, חלף ליד הסבכה, ופסע אל הדלת החיצונית. בצאתו, נדמה לו כי שמע קול רחוק, קול שהיה מוכר לו משכבר הימים: "ראלף!" אך הוא לא נעצר אף לרגע.

בפתח, עמד בדרכו אדם גדל-מידות.

"הלו, בן!" אמר ג'ימי, בעודו מחייך את חיוכו המוזר. "סוף סוף תפסת אותי, האין זאת? אם כן, בוא נזוז. אין לי מה להפסיד".

ואז נהג בן פרייס באורח מוזר במקצת.

"חושבני שאתה טועה, מר ספנסר", אמר. -אינני סבור שאני מכיר אותך. מרכבתך מחכה לך, לא כן?"

ובן פרייס פנה לדרכו, ופסע במורד הרחוב.

הסיפור הקצר מצטיין באחידות מבנית.

יש בו התחלה, אמצע וסוף.

ההתחלה היא ההיצג.

האמצע - העלילה והסתבכותה.

הסוף - סיום הרצף הלשוני הבונה את העלילה.

לעתים, בעיותיהם של הגיבורים באות לידי פתרון.

התרשים בסיפורנו:

היצג: הצגת הדמות הצגת הבעיה, הסתבכות העלילה, נקודת מפנה, נקודת שיא, סיום.

*150*

1. לפי תרשים זה יש בסיפורנו:

א. היצג

ב. הסתבכות

ג. נקודת מפנה

ד. נקודת שיא

ה. סיום.

חלק את הסיפור לפי חלקי התרשים דלעיל.

נקודת מפנה

אירוע, מקרה המחולל שינוי בגורלו ובעתידו של הגיבור.

המפנה מביא עמו הפתעה, והוא שובר את תנועת העלילה.

(מילון מונחי הסיפורת / יוסף אבן, הוצאת אקדמון)

נקודת שיא

הנקודה (האירוע, הביטוי) שבל הסיפור מוביל אליה.

בנקודת השיא גיבור הסיפור נפגש פנים אל פנים עם עצמו, עם פנימיותו. בנקודה זו טמון המוקד הרגשי והרעיוני של הסיפור. זה המקום החווייתי ביותר בסיפור, ובאמצעותו אפשר להבין את הרעיון המרכזי של הסיפור.

2. קרא את המובאות הבאות, וקבע לפיהן מהן תכונותיו של ג'ימי ואלנטיין.

א. "כשג'ימי ואלנטיין, שחבריו רבים כל כך, מוכנס ל'חד-גדיא' (לכלא), לא כדאי כלל לגלח את שערותיו".

ב. "'ובכן, ואלנטיין', אמר המפקח, 'הבוקר אתה יוצא לחופשי... אינן אדם רע-לב מטבעך. הפסק לפצח קופות וחיה ביושר".

ג. "בימי ואלנטיין פסע החוצה, אל אור השמש הבוהקת. תוך התעלמות מוחלטת מרינת הצפרים, מהעצים הנעים מעדנות ומניחוח הפרחים, שם ג'ימי פעמיו הישר למסעדה".

ד. "ג'ימי... משך החוצה מזוודה מכוסה אבק הוא פתחה, והתבונן באהדה במערכת כלי הפריצה המשוכללת ביותר במזרח כולו".

ה. "ג'ימי ואלנטיין הציץ בעיניה, ולפתע שכח את עצמו והיה לאדם אחר".

3. מדוע יש לראות בכל אחת מן הנקודות הבאות שלב בהסתבכות של ג'ימי?

א. בצאתו מן הכלא הוא מקבל רק כרסיס נסיעה, 5 דולרים, וחליפה שאינה הולמת את מידותיו.

ב. הוא פתח את מזוודת כלי הפריצה והתבונן בה באהדה.

ג. תוך שלושה שבועות ומשהו נערכו שלוש פריצות.

4. בתיאור מעשי הפריצה אנו חשים בסיפור מתח עצור. קרא ונסה להסביר כיצד המתח הזה נוצר.

(היעזר בהסבר המושג כיווץ הזמן.)

כיווץ הזמן

תקופת זמן ארובה מתוארת בקטע קצר. הקטע דחוס, ונוצרת תחושה של דינאמיות, של קצב מהיר.

לעומת זאת, בהרחבת הזמן, יתואר אירוע קצר בפירוט ובהרחבה, והקצב יהיה שליו ואיטי.

*151*

5. נקודת המפנה גורמת לשינוי בדמותו של ג'ימי.

מהו השינוי שחל: במעשיו?

בהתנהגותו?

בהשקפת עולמו?

השקפת עולם - רעות האדם על ענייני העולם.

השקפה - רעה, אופן ראיית הדברים. השקפה כללית.

נקודת השקפה.

(מילון עברי שלם / אלקלעי. הוצאת מסדה)

בנקודת השיא בסיפור בימי עומד בפני התלבטות קשה.

א. תאר את הקונפליקט הפנימי המתחולל בנפשו.

ב. מהי החלטתו? ממה היא נובעת?

7. מהי תשובה לפי הרמב"ם?

מה מן היסודות של התשובה, שהרמב"ם מביא, חסר במפנה שחל אצל ג'ימי?

ומה היא התשובה? הוא: שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתi ןיגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר:

יעזב רשע דרכו וגו' (ישעיה נה, ז). וכן יתנחם על-שעבר, שנאמר:

כי אחרי שובי נחמתי (ירמיה לא, יח). ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: ולא-נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו (הושע יד, ד). וצריך להתודות בשפתיו ולומר ענינות אלו שגמר בלבו.

(מתוך: "משנה תורה לרמב"ם", ספר המדע. הלכות תשובה. פרק ב', הלכה ב', הוצאת מוסד הרב קוק)

8. הסבר: כיצד דברי האגדה שלפניך קשורים להתנהגותו של ג'ימי?

"אהבה מקלקלת את השורה".

בשביל אהבה עלול האדם לעבור על מנהגו ועל מנהג העולם. (סנהדרין, ק"ה)

9. פורסטר הבחין בין רמות שטוחה לדמות עגולה.

א. קבע איזה סוג דמות הוא ג'ים ואלנטיין, ואיזה סוג דמות הוא בן פרייס?

ב. האם אתה מסכים עם דרך התנהגותו של פריים בסיום הסיפור?

דמות עגולה

דמות עגולה מוצגת לפנינו בתכונות רבות ומגוונות. פנים רבות לה. היא מורכבת ואנושית יותר מדמות שטוחה. היא משתנה בהשפעת המאורעות ומתפתחת במהלך הסיפור.

(על-פי: "אספקטים של הרומן". א"מ פורסטר. הוצאת דגה)

דמות שטוחה

הדמות השטוחה מאופיינת על-ידי תבונה אחת או על-ידי תבונות מועטות בלבד.

אין היא מתפתחת במהלך הסיפור, ולא חלים שינויים באופייה ובהתנהגותה.

*152*

10. סיום הסיפור הוא סיום פתוח.

דמיין המשך לסיפור (נסה לכתוב כמה אפשרויות).

סיום סגור- / סיום פתוח

יש המבחינים בין סיום סבור, העונה על השאלות, פותר את הבעיות ותתיר את ההסתבכויות שעלו במהלך הסיפור, לבין סיום פתוח, המשאיר שאלות אחדות בלא מענה, אינו פותר את כל הבעיות ואינו מתיר את כל ההסתבכויות שבעלילת הסיפור.

(על-פי: חילון מונחי הסיפורת / יוסף אבן, הוצאת אקדמון)

11. "אנבל! תני לי, בבקשה, את השושנה שאת עונדת", ג'ימי מבקש לפני שהוא פורץ את הקופה.

מדוע ג'ימי מבקש מאנבל את השושנה? לשם מה הוא צריך את השושנה?

12. קרא את שירו של טשרניחובסקי "שושנת-פלאים ברוכת-אל". במה אנבל משמשת "שושנת פלאים" לג'ימי?

כיצד מוצאים "שושנה" כזו לפי השיר?

מדוע אין הדבר עולה בידיו של כל אדם - למצוא את שושנתו שלו?

(בספר איור של שושנים / רנואר, 1908)

*153*

שושנת-פלאים ברוכת-אל / שאול טשרניחובסקי

*153*

שושנת-פלאים ברוכת-אל

פורחת לאיש ואיש.

יש כל שנות-חייו דורש לה

יש מוצא אותה חיש.

ובדרכי חיים, נתע בם

עד אם יומנו רד,

כל פרח נפגוש נשאלה:

"האת שושנתי? את?" -

ויש ערב-חורף נוגה בא,

ואבלו שדמות-בר,

תתבונן, תבחין דרכך -

שושנתך נקטפה כבר.

אשרי האיש שנמצאה לו,

ובשעתו קטף זו:

ואוי לו לאיש לא הכיר בה

בדרכי חייו הוא.

טוב לו לו כבה נרו בו.

וכנפל ירד בור:

הן דומה הוא לעור זה,

שחשך בעדו אור.

מקץ עשרים שנה / או הנרי

השוטר המקופי פסע במעלה השדרה בהילוך רב-רושם. עשיית הרושם באה לו מתוך הרגל ולא לשם התפארות, כיוון שהצופים מעטים היו. השעה היתה כמעט עשר בלילה, אך רוח תזזית קרירה, שטעם של גשם בחובה, כמעט רוקנה את הרחובות מאדם.

בעברו, בודק היה דלתות, מנופף באלתו בתנועות מורכבות ומהירות להפלא, פונה מדי פעם להטיל את מבט עינו המשגחת על הרחוב השוקט. בדמותו התקיפה ובהילוכו הגאוותני כלשהו, היווה השוטר תמונה נאה של שומר שלום. הסביבה היתה מן המקדימות להתרוקן. פה ושם ניתן היה לראות את אורותיה של חנות-סיגרים או של מסעדה הפתוחה כל הלילה; אך רוב הדלתות שייכות היו לבתי-עסק, אשר נסגרו זה מכבר.

בהגיעו לכמחציתו של גוש בתים, האיט השוטר לפתע את מצעדו. בפתח של חנות חשוכה לכלי-מתכת ניצב גבר, סיגר בלתי מודלק בפיו. בקרב אליו השוטר, נשא האיש את קולו.

"הכל בסדר, שוטר", אמר בבטחון. "אני פשוט ממתין לחבר. זו פגישה שנקבעה לפני עשרים שנה. נשמע קצת מגוחך, לא? ובכן, אסביר לך, אם רוצה אתה להיות בטוח שהכל כשורה. לפני זמן היתה מסעדה במקומה של חנות זו - 'מסעדת ג'ו בריידי הגדול' היה שמה".

"עד לפני חמש שנים" אמר השוטר. "אז היא נהרסה".

האיש שבפתח הצית גפרור והדליק את הסיגר. האור גילה פנים חיוורים, לסת מרובעת, עיניים חדות וצלקת זעירה לבנה ליד הגבה הימנית. בסודרו היה נעוץ יהלום גדול, בזווית מוזרה. "הלילה, לפני עשרים שנה", אמר האיש, "סעדתי כאן, אצל ג'ו בריידי הגדול, בחברת ג'ימי וולס, הטוב בידידי והבחור המעולה ביותר בעולם.

שנינו גדלנו יחד כאן, בניו-יורק, ממש כשני אחים. אני הייתי בן שמונה-עשרה וג'ימי בן עשרים. למחרת בבוקר עמדתי לצאת מערבה, לצבור ממון. לא יכולתי לגרור את ג'ימי מניו-יורק; הוא חשב שזה המקום היחיד עלי אדמות. ובכן, אותו לילה הסכמנו להיפגש כאן שוב, בדיוק מקץ עשרים שנה מאותו תאריך ומאותה שעה, מבלי להתחשב בנסיבות, או במרחק ממנו נהיה מוכרחים להגיע. סברנו, כי תוך עשרים שנה יגשים אחד מאתנו את יעודו ויצבור את הונו, באשר הוא".

"סיפור מעניין", אמר השוטר. "נראה כי עבר זמן די ארוך בין פגישה לפגישה. האם לא קיבלת כל ידיעה מרעך מאז שעזבת?"

"כן, במשך זמן-מה עמדנו בקשר מכתבים", אמר איש-שיחו. "אך לאחר שנה או שנתיים איבדנו איש את עקבות רעהו. אתה הרי יודע. המערב הוא מרחב עצום, ואני נדדתי במרחביו בשוקקות מרובה. אבל בטוחני כי ג'ימי

*154*

יבוא לפגשני כאן, אם עודנו בחיים, כי הוא היה, מאז ומתמיד, הבחור הכן והנאמן ביותר בעולם. הוא לא ישכח לעולם. עברתי מרחק של אלף מילין, כדי לעמוד הערב בדלת זו. והטרחה תהיה כדאית, אם רעי הנושן יופיע".

האיש הממתין הוציא שעון נאה, אשר מכסהו היה משובץ יהלומים קטנים.

"שלוש דקות לעשר", הכריז. "השעה היתה עשר בדיוק, כאשר נפרדנו כאן בפתח המסעדה".

"עסקיך עלו יפה במערב, לא כן?" שאל השוטר.

"ועוד איך! אני מקווה שגורלו של ג'ימי שפר לפחות כדי מחצית מזה. הוא לא הצטיין בחריפות יתרה, אם כי היה בחור טוב מאין כמוהו. היה עלי להתחרות במוחות החריפים ביותר, כדי להשיג את מבוקשי. בניו-יורק מתחפר האדם כעכבר בפינתו. המערב הוא המוציא אותו לאוויר העולם".

השוטר נופף באלתו, ופסע פסיעה או שתיים. "אמשיך בדרכי. מקווה אני שידידך יגיע במועד שנקבע. האם תחכה זמן רב?"

"כמובן", אמר השני. "אתן לו חצי שעה לפחות. אם ג'ימי חי עדיין, יהיה כאן עד אז. היה שלום, שוטר".

"לילה טוב, אדוני". אמר השוטר כשהוא ממשיך בהקפתו, ובודק תוך כדי הילוכו את מנעולי הדלתות.

דלף צונן נטף, והרוח התגברה מנשיפות הססניות למשב קבוע ויציב. עוברי-האורח המעטים שברובע זה מיהרו לדרכם, זעופים ודוממים, צווארוני מעיליהם מורמים וידיהם תחובות בכיסים. בפתח החנות לממכר כלי מתכת עמד האיש אשר עבר מרחק של אלף מילין, כדי לקיים פגישה מפוקפקת עד כדי גיחוך, עם ידיד נעורים; הוא עישן את הסיגר והמתין.

הוא המתין כעשרים דקות. לפתע נחפז מעבר לרחוב אדם גבוה, במעיל ארוך שצוארונו מורם עד לאוזניו. הלה פסע הישר אל האיש הממתין.

"אתה הוא זה, בוב?" שאל בהיסוס.

"אתה הוא זה, ג'ימי וולס?" קרא האיש שבפתח.

"חי ראשי!" קרא הבא, בתפסו את ידי רעו בידיו שלו, "זה בוב, ברור כשמש בצהריים. הייתי בטוח שאמצא אותך כאן, אם עודך בין החיים. כפתור ופרח, כפתור ופרח! עשרים שנה הן זמן ארוך. המסעדה הישנה נהרסה בוב;

הלואי והיתה קיימת עדיין, כדי שנוכל לסעוד בה פעם נוספת. כיצד נהג בך המערב, בוב קשישי?"

"ביד רחבה: נתן לי כל מה שביקשתי. השתנית להפליא, ג'ימי. מעולם לא תיארתי לעצמי שאתה עשוי לגבוה בשניים או שלושה אינצ'ים".

"הו, גבהתי מעט אחרי הגיעי לגיל עשרים".

"המזל משחק לך בניו-יורק, ג'ימי?"

"פחות או יותר. יש לי מישרה באחת הלשכות העירוניות. בוא, בוב. נלך למקום המוכר לי היטב, ונגלגל שיחה ארוכה על הימים ההם".

שני הגברים פסעו במעלה הרחוב, שלובי-זרוע. איש-המערב, שהערכתו העצמית גדלה לאז-שיעור עקב הצלחתו, החל מתאר את תולדות עלייתו לגדולה. השני, מכורבל במעילו, האזין בהתעניינות גלויה. בקרן הרחוב נמצא מזנון-כיבוד, זוהר באורות חשמל. כשנכנסו לתחום המואר, פנו שניהם יחדיו להתבונן איש בפני רעהו.

איש-המערב נעצר בפתאומיות ושחרר את זרועו.

"אינך ג'ימי וולס", הפטיר. "עשרים שנה הן זמן ארוך, אך לא עד כדי לשנות חוטם רומאי לאף חרום".

"לעתים יש בהן כדי לשנות אדם טוב לרע", אמר האדם הגבוה. "אתה נתון במעצר מזה עשר דקות, בוב 'החמקמק'. שיקאגו חושבת, כי יתכן שהסתננת אלינו, ומבריקה לנו כי ברצונה לחטוף שיחה אתך. אתה מוכן לבוא בשקט, לא כן? זה מעשה הגיוני. אבל, לפני שנלך לתחנה, הנה פתק שביקשוני למסור לך. אתה יכול לקרוא אותו כאן, ליד החלון. זה מהשוטר המקופי, וולס".

איש המערב פרש את פיסת הנייר הקטנה, שנמסרה לידו. היד יציבה היתה כשהחל לקרוא, אך רעדה מעט כאשר סיים. הפתק היה קצר למדי.

"בוב: הגעתי בזמן למקום המיועד. כשהדלקת את הגפרור להצית את הסיגר, ראיתי שפניך הם פני האיש המבוקש בשיקאגו. משום-מה, לא יכולתי לעשות זאת במו ידי, לכן הלכתי ושלחתי שוטר חרש לבצע את המלאכה".

ג'ימי

*155*

1. בסיפור זה התפתחות העלילה אינה כרונולוגית.

קיימים בסיפור שני מישורי זמן:

א. זמן הווה, שבו הסיפור מתרחש.

ב. זמן עבר - לפני עשרים שנה.

מהו הקשר בין שני זמנים אלו?

כרונולוגיה - סדר הזמנים.

כרונו - זמן.

כרונולוגי - ערוך לפי סדר הזמנים.

(מילון עברי שלם / אלקלעי, הוצאת מסדה)

2. כיצד מוצגת דמותו של בוב? (שים לב למראהו, להתנהגותו, ללבושו ולדיבורו.)

המערב הוא מושג שציין, בראשית המאה, מקום חדש, שיש בו דרכים רבות להשגת ממון.

3. סיפור זה הוא סיפור פואנטה, ובסיפור מסוג זה אין הקריאה השנייה דומה לקריאה ראשונה. בקריאה השנייה אנו מוצאים רמזים מוקדמים לסיום המפתיע.

א. מהי הפואנטה בסיפורנו?

ב. הבא דוגמות אחדות לרמזים מוקדמים, המקבלים משמעות חדשה בקריאה שנייה.

רמזים מוקדמים

רמזים סמויים הפזורים בעלילה ומקדמים אותה אל סופה.

יש צורך בעין חדה בדי לגלותם, ורק בקריאה חוזרת מבינים את חשיבותם ואת משמעותם.

פואנטה - נקודה מרכזית שיש בה הפתעה, עוקץ.

בהשאלה - העוקץ שבדבר.

(מילון עברי שלם / אלקלעי. הוצאת מסדה)

4. מהי, לדעתך, נקודת המפנה בסיפור?

מהי נקודת השיא? נמק.

5. ג'ימי מחליט להסגיר את חברו בוב.

א. שער: מה היו לבטיו לפני החלטתו?

ב. קרא את סיפור האגדה שלפניך והשווה אותו לסיפורנו. עמוד על השווה ועל השונה.

ג. האם נהג ג'ימי כשורה לפי סיפור זה?

עולא בר קושב תבעתו (1) המלכות, עמד וברח ללוד אצל ר' יהושע בן לוי. שלחה גיס אחריו.

באו והקיפו את-העיר, אמרו להם: אם אין אתם מתנים אלינו נחריב את-המדינה.

נטפל לו ר' יהושע בן לוי ופייסו (2) ואמר לו: מוטב שייהרג אותו האיש ואל יהרג הציבור על-ידו.

נתפיס לו ונתנו להם. היה אליהו, זכור לטוב, רגיל להגלות אצלו כיון שעשה כך לא נגלה.

צם ר' יהושע בן לוי שלושים יום ונגלה אליו. אמר לו רבי, מפני מה בטלת (3)? ולא באת? אמר לו !כי חבר אני למסורות (4)?" אמר לו: !לא משנה (5) עשיתי? אמר לו !כי משנת חסידים (6) היא?

יעשה הדבר על-ידי אחרים !לא על-ידך.

(ספר האגדה, חלק ב- עמ' תקי"א)

1. תבעתו - תבעה אותו המלכות למשפט.

2. פיסו - ריבר על לבו, שכנע אותו.

3. בטלת - חדלת למא

4. מסורות - האם חבר אני למלשינים, לאלה המוסרים אדם למלכות?

5. משנה - האם לא נהגתי לפי המשנה?

6. משנת חסידים - האם זו מידת חסידים?

*156*

השווה את סיום סיפורנו (אחרי עשרים שנה) לסיום הסיפור "החוזר למוטב".

עמוד על התנהגותם של שני השוטרים כלפי העבריינים.

הסבר את ההבדל בין דרכי ההתנהגות של השניים.

ב. במי מן השוטרים אתה תומך? מדוע?

ג. איזה סיפור מוצא חן בעיניך יותר? מדוע?

קארל צ'פאק (1890-1938)

מספר ומחזאי צ'כי. בנו של רופא. למד פילוסופיה באוניברסיטת פראג. עסק בעיתונאות

צ'כי.

את חשיבות ההומאניות ואת האמון ההדדי ביחסים בין בני אדם.

אוסף בולים / קארל צ'אפק

*156*

'כאשר הייתי נער כבן עשר,' פתח ואמר אדון קארס הזקן, 'התחלתי לעסוק באיסוף בולים. אבי לא ראה זאת בעין יפה. דעתו היתה כי הדבר יביאני להתרשלות בלימודי. אבל היה לי חבר, לויזיק צ'פלה קראו לו, ויחד אתו התמכרנו לתאווה הפילטליסטית. לויזיק היה בנו של מנגן על תיבה מזמרת, נער מנומש ומקורזל-שיער. אהבתי אותו כפי שרק ילדים מסוגלים לאהוב חבר. שמעו-נא, אני אדם זקן, היו לי אישה וילדים, ואומר לכם רק זאת:

שום רגש אנושי אינו נפלא כל כך כמו הידידות. אך האדם מסוגל לכך כל זמן שהוא צעיר, אחר כך יתקהו חושיו והאנוכיות משתלטת עליו. ידידות שכזאת מפכה כמעיין מהתלהבות טהורה ומהתפעלות, מעודף חיוניות ומגורש של רגשות. רגשות אלה רבים כל כך עד כי אין לך ברירה אלא לתת אותם למישהו במתנה. אבי היה נוטריון, מנכבדי המקום, אדון קפדן ומעורר דרך ארץ בהופעתו, ואילו אני מצאתי בליבי פינה בשביל לויזיק שלי, שאביו היה מנגן שיכור ואמו כובסת סחופה. כיבדתי והערצתי את לויזיק מפני שהיה זריז ממני ומפני שהפגין עצמאות והיה אמיץ כחולדה. אפו היה מכוסה נמשים וידע לידות אבנים בידו השמאלית - אני כבר לא זוכר אילו דברים אהבתי בו, אבל אין לי ספק שהיתה זאת האהבה הגדולה של חיי.

ובכן, כשהתחלתי לאסוף בולים, הפך לויזיק לאיש אמוני. מישהו כבר אמר שרק לגברים יש חוש לאוספים. סבורני כי זהו שריד או חוש קמאי מאותם ימים כשכל גבר היה מכין לעצמו אוסף מראשי אויביו, מכלי נשק שנשדדו, מעורות של דובים, מקרני צבאים ומכל חפץ שעלה בידו לקחת כשלל. ואולם אוסף בולים אינו קניין בלבד אלא הרפתקה נצחית. אתה נוגע במין רטט בפיסת ארץ רחוקה, נאמר בבוטן, בבוליוויה או בכף התקווה הטובה ויוצר בכך עם ארצות-נכר אלה מגע אישי אינטימי. איסוף בולים יש בו משהו מיצר הנסיעה או ההפלגה, משהו מהרפתקת הגבר המשתוקק לתור בעולם.

כאמור, לא ראה זאת אבי בעין יפה, שכן בדרך כלל אין האבות רואים בעין יפה אם בניהם עושים דברים שונים ממה שעשו הם עצמם. רבותי, גם אני נהגתי כך עם בני, האבהות היא מין רגש מעורב. יש בו אהבה עזה, אך גם הפלייה, אי-אימון, איבה או איך לומר זאת: ככל שהאדם אוהב יותר את ילדיו, כן מצויה בו מידה רבה יותר מן הרגש האחר. וכך נאלצתי להתחבא עם האוסף שלי בעליית הגג כדי שאבי לא יתפסני בקלקלתי. בעליית הגג נמצאה תיבה ישנה שלתוכה היינו מזדחלים כמו שני עכברים. שם נהגנו להראות איש לרעהו את בולי האוסף: הבט, זוהי הולאנר, זוהי מצרים או שוודיה. עצם העובדה שהיינו אנוסים להתחבא עם האוצרות שלנו הוסיפה נופך של חטא נפלא. הדרך שבה היעד משיג את בולי היתה הרפתקה בפני עצמה. נהגתי לסובב על

*157*

פתחי משפחות מוכרות ובלתי מוכרות ומתחנן בפניהן כדי שירשו לי להסיר בולים ממכתבים ישנים. היו אלה שעותי המאושרות ביותר - ישבתי תחתי על הריצפה וחיטטתי בערימות מאובקות של תיקים וכך חיפשתי איזה בול שעוד לא היה ברשותי. וכשקרה ומצאתי איזו לומברדיה ישנה או אחת מן המדינות הגרמניות הזעירות או הערים החפשיות, חשתי שמחה צורבת ממש - שהרי כל אושר כביר מסב לך מתיקות מכאיבה. ובינתיים היה לויזיק ממתין לי בחוץ, וכשיצאתי סוף סוף בזחילה החוצה, לחשתי בעודי ניצב על מפתן הדלת: לויזיק, לויזיק, היה שם האנובר אחד! קח אותו! בלי שהיות דהרנו הביתה עם שללנו, לתוך התיבה שלנו.

שמעו, רבותי, רק צייד, מחפש מטמון או ארכיאולוג מסוגל להבין את התלהבותו של האספן. זהו הסיפוק והמתח הגדולים ביותר שהחיים יכולים להעניק לבן-אנוש. כל אדם היה צריך לחפש משהו, אם לא בולים אז את האמת או פרחי-בר או לכל הפחות חיצי אבן ומאפרות. ובכן, אלה היו השנים היפות ביותר של חיי - הידידות עם לויזיק ואיסוף בולים. אחר חליתי במחלת השנית וללויזיק לא הרשו להתקרב אלי. הוא רק עמד אצלנו במסדרון ושרק כדי שאשמע אותו. פעם לא שמרו עלי או משהו כזה, בקיצור ברחתי מן המיטה ונשאתי רגלי הישר אל עליית הגג, להציץ בבולים שלי. נחלשתי במידה כזאת שרק בקושי רב עלה בידי להרים את המיכסה של הארגז.

אבל התיבה היתה ריקה, הקופסה עם הבולים נעלמה כלא היתה.

לא אוכל לתאר את גודל המכאוב והאימה שפקדוני. אני חושב שעמדתי שם כמאובן ואפילו לא יכולתי לבכות, עד כדי כך נשתנק גרוני. ראשית, מה נורא היה הדבר כי הבולים שלי, שמחתי הגדולה ביותר, נעלמו, אך נורא פי כמה היה שחברי היחיד, לויזיק, הוא שגנבם, בעוד אני שוכב במיטת חוליי. חשתי תדהמה, אכזבה, יאוש, צער - שמעו-נא, קשה להעלות על הדעת באילו חוויות כבירות מסוגל ילד להתנסות. אינני זוכר איך הצלחתי

(בספר תמונה משתנה. יחסים - קווים מקוטעים / אגם)

- היצירה היא בסגנון מודרני.

קומפוזיציה (ארגון) של קווים וצבע.

כיצד אפשר לקשר את היצירה לתמונה?

שים לב לשם התמונה, לקשר ולאי-קשר בין הקווים.

*158*

לרדת מן עליית הגג, אבל אחר כך שוב קדחתי בחום גבוה. ברגעים בהירים יותר התמכרתי למחשבות נואשות.

לאבי ולדודתי לא סיפרתי דבר - אמי כבר היתה בעולם האמת. ידעתי שלא יבינו לרוחי ומשום כך חשתי כלפיהם ניכור מסויים; מאותה עת שוב לא שררו בינינו יחסי קירבה. בגידתו של לויזיק היתה לדידי כמעט מהלומת מוות; היתה זאת אכזבתי הראשונה והיותר גדולה שבני אדם הנחילו לי ביום מן הימים. הוא קבצן, אמרתי לעצמי, לויזיק הוא קבצן ולכן שלח ידו בגניבה. קיבלתי את המגיע על שהתיידדתי עם קבצן. הלקח הקשיחני, מאותה עת התחלתי להבחין בין אנשים - איבדתי את המעמד של התמימות החברתית. אך אז עוד לא ידעתי מה עמוק היה הזעזוע ואילו עולמות התמוטטו בקרבי. ומשקמתי ממיטת חוליי וחומי ירד, פסקו גם מכאובי על אובדן אוסף הבולים. רק חשתי דקירה בליבי, כשראיתי שלויזיק רכש לו בינתיים ידידים חדשים. אך כאשר בא אלי, נבוך מעט, ולאחר זמן ממושך כל כך אמרתי לו ביבושת, כדרך אנשים מבוגרים: 'סתלק, אני לא מדבר אתך.' לויזיק הסמיק ומקץ רגע אמר: בסדר. ומאז שנא אותי שינאה עיקשת ופרולטארית.

אכן, זה היה מאורע שהשפיע על כל חיי. כיצר לומר זאת - עולמי חולל, אבד לי האמון בבני-אדם, למדתי לשנוא ולהתנשא על הזולת. מני אז לא היו חברים וכאשר התבגרתי, ראיתי צורך להדגיש שאני שרוי בגפי, שאינני זקוק לאיש ואינני נותן מתנות לאיש. אחרי כן נוכחתי לדעת שאיש אינו אוהב אותי. הסברתי זאת לעצמי בכך שאני מזלזל באהבה ומצפצף על כל הסנטימנטים. וכך הפכתי לאדם גאוותן ורודף כבוד, קפדן ומהוגן. גיליתי כלפי הכפופים לי רוע--לב ונוקשות. התחתנתי בלא אהבה, את ילדי חינכתי תוך הטלת מורא ומשמעת והודות לחריצותי ומסירותי הגעתי להישגים לא-מבוטלים. אלה היו חיי, כל חיי, לא ראיתי לנגד עיני אלא את המוטל עלי כחובה. ולכשיבוא יומי, ייכתב בעתון איזה עובד נאמן ואיש מופת הייתי. אך לו ידעו הבריות, כמה בדידות, אי-אמון ועיקשות היו מקופלים בחיי אלה...

לפני שלוש שנים נפטרה רעייתי. לא הייתי מוכן להודות בכך, אך ירדה עלי תוגה כבדה. מחמת עוגמת הנפש הוצאתי מן המגירות מיני מזכרות משפחתיות ששרדו אחרי הסתלקותם של אבי ואמי: תצלומים, מכתבים, מחברותי הישנות - גרוני נשתנק כשראיתי עד כמה דאג אבי הקפדן להחביאן. אני חושב שלמרות הכל אהבני.

הוא מילא בהן ארון שלם בעליית הגג; על תחתית אחת המגירות היתה מונחת קופסה חתומה בחותמת אבי.

וכשפתחתיה, מצאתי בה את אוסף הבולים שנעלם לפני חמישים שנה.

לא אכחד: הדמעות זלגו מעיני. נשאתי את הקופסה לחדרי, כאילו היתה אוצר. הכל נתחוור לי בבת אחת:

כששכבתי אז במיטת חוליי מצא מישהו את האוסף שלי ואבי החרימו כדי שבגלל הבולים לא אזניח את לימודי!

הוא לא היה צריך לנהוג בדרך זו, אך גם בכך באו לידי ביטוי דאגתו הקפדנית ואהבתו. אינני יודע, אך לפתע נכמרו רחמי עליו וגם על עצמי...

ואחר כך נזכרתי: בכן, לויזיק לא גנב את הבולים שלי! אלוהים אדירים, עשיתי לו עוול! ושוב ראיתי בעיני רוחי את הפרחח המנומש והפרוע. מי יודע מה עלה בגורלו והאם הוא עדיין בחיים? וכשעלו בזכרוני תמונות מאותם הימים, חשתי מבוכה וכלימה. בשל חשד-שוא אבד לי ידידי היחיד, בשל כך אבדה לי ילדותי. לכן התחלתי לזלזל בדלת העם, לכן חטאתי בהתנהגות יהירה. לכן לא ביקשתי מעולם קירבתו של איש. לכן לא הייתי מסוגל בכל ימי חיי להסתכל על בול דואר בלי רתיעה וסלידה. מאותו טעם עצמו לא כתבתי מעולם לארוסתי ולרעייתי והסוויתי זאת בכך שאני מתעלה מעל להשתפכויות רגשיות והדבר גרם סבל לאשתי. לכן הייתי כה נוקשה ועזוב לנפשי. עתה ראיתי שוב את כל חיי; לפתע דומה היה עלי כי הם שוממים וחסרי תכלית. הרי יכולתי לחיות לגמרי באורח שונה, עלה בי הרהור. אלמלי קרה מה שקרה - הרי היתה בי מידה רבה כל כך של התלהבות ויצר הרפתקנות, אהבה ואבירות, דמיון ואמון, דברים מוזרים ומשולחי רסן - אלוהים, יכולתי להיות מישהו אחר - נוסע, שחקן או חייל! יכולתי לאהוב את הבריות, לשתות בחברתם, להבין לרוחם ומה עוד! חשתי כאילו נמסים בי גושי קרח! נטלתי לידי בול אחרי בול - כולם נמצאו שם: לומברדיה, קובה, סיאם, האנובר, ניקרגוא, הפיליפינים, כל אותן ארצות שאליהן רציתי לנסוע ושאותן לא אראה לעולם. על כל בול ובול היתה פיסת משהו שעלול היה לקרות ולא קרה. הייתי רכון מעליהם ובאותן שעות ארוכות שפטתי את חיי.

ראיתי שהיו אלה חיים מנוכרים משהו, מלאכותיים, חיים לא אישיים, ואילו חיי הממשיים מעולם לא הפכו למציאות.'

מר קארס נופף בידו. 'אם אני חושב על מה שיכולתי להיות ואיזה עוול עשיתי ללויזיק...'

פני הכומר וובס שהקשיב לסיפור, נתקדרו מחמת צער. מן הסתם נזכר בפרק כלשהו מחייו הוא. 'מר קארס,' אמר בהתרגשות, 'אל תחשוב על זה ואל תצטער. את הנעשה אץ להשיב, ולא תוכל להתחיל הכל מבראשית...'

'לא אוכל,' נאנח מר קארס והסמיק קמעא. 'אבל אתה יודע, לכל הפחות התחלתי לסדר מחדש את אוסף הבולים!'

*159*

לפניך תרשים של מבנה הסיפור:

פתיחה - זמן הווה

גוף הסיפור - עבר

סיום - זמן הווה

בסיפור זה נכיר את המושג נקודת תצפית.

נקודת תצפית

מושג המתאר את דרך כתיבתו של המספר.

קיימות נקודות תצפית שונות, כמו מספר יודע-כול, מספר-גיבור, מספר-עד ועוד.

לכל סיפור יש מספר, ולמספר יש זווית ראייה, נקודת תצפית מסוימת שדרכה הוא מספר לנו את סיפורו.

הסופר והמספר אינם זהים. הסופר יוצר את המספר. ייתכן שהמספר דומה בתכונותיו ובדעותיו לסופר וייתכן שלא. הסופר שרוי מחוץ ליצירה. אנו יודעים עליו ממקורות חוץ-ספרותיים כמו אנציקלופדיות לספרות, ואת המספר אנו מכירים מתוך הטקסט הספרותי.

סיפורנו כתוב מנקודת תצפית של מספר-גיבור, כלומר, מספר שהוא הדמות המרכזית בסיפור והוא מספר את סיפורו בגוף ראשון. טכניקה זו יוצרת אמון, קרבה, כי המספר משתף אותנו בחוויות שהוא עבר, ויוצר תחושה שהאירועים אכן התרחשו במציאות.

יש לזכור שבנקודת תצפית זו המספר אינו אובייקטיבי. הוא מתאר את ההתרחשות מזווית הראייה שלו בלבד.

1. הפתיחה וגוף הסיפור כתובים מנקודת תצפית של מספר-גיבור.

א. העתק כמה משפטים שבהם מספר הגיבור על עצמו.

ב. תאר את דמותו של הגיבור.

2. המספר וחברו אספו בולים.

א. תאר מה תחביב זה תרם להם?

ב. אילו תחביבים נוספים אתה מכיר?

מדוע יש לאדם צורך בתחביב?

פילטליה - בולאות, איסוף בולים.

פילטליסט - בולאי, אספן בולים.

(מילון עברי שלם / אלקלעי)

תחביב - דבר שאדם מחבב לעשות או ללמוד בשעות הפנאי שלו.

עיסוק מהנה (באנגלית: hobby).

(מילון עברי שלם / אלקלעי, הוצאת מסדה)

*160*

3. לפניך תיאוריית מדרג הצרכים של מאסלו (אברהם מאסלו, פסיכולוג אמריקני, 1970-1908). לטענתו, האדם ניחן לא רק בצורכי קיום בסיסיים, אלא גם בטבע נשגב יותר, רוחני שאף הוא צורך בסיסי המשמש חלק אינטגראלי של אישיותו.

מתוך מחקרים שערך הגיע מאסלו למסקנה, שכל אדם נולד עם צרכים מספר המכוונים אותו לצמיחה, להתפתחות ולמימוש עצמי. הוא בנה מדרג צרכים, מעין פירמידת הניעות המבחינה בין קבוצות של צרכים, קצתם פיסיולוגיים וקצתם פסיכולוגיים. גם אלה וגם אלה הם צרכים אמיתיים. אי סיפוקם של הצרכים משני הסוגים יביא לתוצאות שליליות: חסך שלהם עלול להפוך את האדם ליצור חולני או לדכא את תהליך צמיחתו כאדם. קבוצות הצרכים הללו, על-פי מאסלו, הם: 1. צרכים פיסיולוגיים; 2. צורכי ביטחון; 3. צורכי אהבה והשתייכות; 4. צורכי הערכה; 5. צרכים קוגניטיביים; 6. צרכים אסתטיים; 7. הצורך בהגשמה עצמית (ראה איור 7).

הצורך בהגשמה עצמית:

הגשמת הפוטנציאלים האישיים.

הצורך להיות מה שהאדם מסוגל להיות.

-

צרכים אסתטיים:

הצורך בסימטריה, בסדר, בשיטה ובמבנה. הצורך ביופי.

-

צרכים קוגניטיביים:

הצורך לדעת, להבין, לחקור, להתמודד עם הבלתי נודע, הסקרנות וכדומה.

-

צורכי הערכה:

הצורך בהישגיות, בכוח, בהערכה,

ביוקרה ובמעמד.

-

צורכי אהבה והשתייכות:

הצורך להיות בחברת אחרים ולהתקבל על-יד' האחרים; להשתייך.

-

צורכי ביטחון:

הצורך להרגיש בטוח, מוגן, הרחק מסכנות,

להסתמך על המוכר ועל הבטוח.

-

צרכים פיזיולוגיים:

רעב, צמא, נשימה וכדומה.

כפי שאפשר לראות מן התרשים, מאסלו סידר את הצרכים הללו במעין מדרג, החל בצרכים היותר בסיסיים, המצויים בתחתית המדרג, וכלה בצרכים הגבוהים יותר. לסידור המדרגי נודעת חשיבות כפולה בתיאוריה של מאסלו. ראשית, ככל שצורך הוא נמוך יותר, כך הוא מתפתח מוקדם יותר. הצרכים הראשוניים של התינוק הם הצרכים הפיסיולוגיים, ורק לאחר מכן מתפתחים אצלו צורכי הביטחון, ההשתייכות וכן הלאה. שנית, הסידור המדרגי מבטא גם את סדר הקדימות: רק לאחר שסופק צורך נמוך, מתחילים לפעול הצרכים שמעליו.

(על-פי: "מבוא לפסיכולוגיה", יחידות 9-7, עמ' 23-22, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה)

*161*

א. לאילו קבוצות צרכים שייך, לדעתך, הצורך של האדם בתחביב?

ב. איזה צורך סיפק איסוף הבולים לגיבור סיפורנו, לפי שיטת מאסלו?

3. המספר מתוודה ואומר:

"שום רגש אנושי אינו נפלא כל כך כמו הידידות".

א. כיצד באה לידי ביטוי החברות בסיפור זה?

ב. נסה להגדיר: מהי חברות טובה?

הבא דוגמות לחברות טובה - מן המקורות, מן הספרות ומניסיונך האישי.

5. קרא את שירו של חיים גורי "רעות".

על איזו רעות מדובר בשיר זה?

באילו נסיבות היא נוצרה?

במה היא שונה מהחברות שבסיפורנו?

הרעות / חיים גורי

על הנגב יורד ליל הסתיו

ומרעיד כוכבים חרש חרש

עת הרוח עובר על הסף

עננים מהלכים על הדרך.

כבר שנה, לא הרגשנו כמעט

איך עברו הזמנים בשדותינו

כבר שנה, ונותרנו מעט

מה רבים שאינם כבר בינינו.

אף נזכור את כלם

את יפי הבלורית והטוהר

כי רעות שכזאת לעולם

לא תתן את לבנו לשכיח.

אהבה מקדשת בדם

את תשובי בינינו לפרח.

הרעות, נשאנוך בלי מלים

אפורה, עקשנית ושותקת

מלילות האימה הגדולים

את נותרת אדירה ודולקת.

הרעות, כנעריך כולם

שוב בשמך נחייך ונלכה

כי רעים שנפלו על חרבם

את חייך הותירו לזכר.

אך נזכיר את כולם

את יפי הבלורית והטוהר

כי רעות שכזאת לעולם

לא תתן את לבנו לשכוח.

אהבה מקדשת בדם

את תשובי בינינו לפרח.

(מתוך: "משפחת הפלמח", הוצאת כתר)

6. מהי נקודת המפנה בסיפור?

מדוע היא גרמה לניתוק בין החברים?

האם, לדעתך, היה אפשר למנוע ניתוק זה? כיצד?

7. המספר אומר: "אכן, זה היה מאורע שהשפיע על כל חיי".

א. מהו המאורע שהמספר מתכוון אליו?

ב. כיצד השפיע המאורע על תכונותיו של המספר? על יחסו לזולת? על השקפת עולמו? על אורח חייו?

8. מציאת אוסף הבולים היא נקודת השיא בסיפור.

א. כיצד המספר מושפע מכך?

ב. מהי מסקנתו של המספר בעקבות מציאת הבולים?

*162*

9. בסיום הסיפור מתוארת שיחה בין הכומר וובס לבין מר קארס הקשיש (שהוא המספר-הגיבור בגוף הסיפור). האם הם מסכימים זה עם זה?

10. לסיפור עברו של מר קארס כתוב מנקודת התצפית של מספר-גיבור.

נסה לכתוב קטע מהסיפור מנקודת הראות של חברו, לויזיק. כיצד היה הוא רואה את פני הדברים?

המשורר / קארל צ'אפק

*162*

היתה זאת כרוניקה משטרתית שגרתית: בשעה ארבע לפנות בוקר דרסה מכונית ברחוב ז'יטנה אישה זקנה ושיכורה ונסתלקה במהירות מאקסימלית. ועתה הוטל על החוקר הזוטר, ד"ר מייזליק, לאתר את המכונית שהיתה מעורבת בתאונה.

חוקר צעיר כמוהו מתייחס לעניין ברצינות יתרה.

'המ,' אמר ד"ר מייזליק לשוטר מס' 141, 'ובכן, אתה ראית ממרחק של שלוש מאות צעדים מכונית שנסעה במהירות רבה וגופת אדם שרועה על הכביש. מה היה הצעד הראשון שבו נקטת?'

'קודם רצתי אל האישה שנדרסה,' הודיע השוטר, 'כדי להגיש לה עזרה ראשונה.'

'היית צריך קודם לזהות את המכונית,' המהם ד"ר מייזליק, 'ורק אחר כך לדאוג לזקנה. אבל ייתכן,' הוסיף תוך שהוא תוקע את עפרונו בשערותיו, 'שהייתי נוהג כמוך. ובכן, לא ראית את מספר המכונית, ומה שנוגע לפרטים אחרים של המכונית...'

'אני חושב,' אמר שוטר מס' 141 בהיסוס, 'שזאת היתה מכונית בעלת גוון כהה. יכול להיות שהיתה כחולה או אדומה. זאת קשה היה לקבוע בגלל העשן שיצא מן המפלט.'

'אלהים אדירים,' קונן ד''ר מייזליק, 'וכיצד אוכל לקבוע איזו מכונית זאת היתה? האם עלי להתרוצץ ולשאול את כל הנהגים: בבקשה מכם, האם לא דרסתם את האישה הזקנה? אמור לי ידידי, מה אעשה עכשיו?'

השוטר משך בכתפיו כיאה לחוסר-אונים טיפוסי לבעלי דרגות נמוכות. 'בבקשה,' אמר, 'עד אחד התייצב אצלי אך גם הוא לא יודע מאומה. הוא ממתין בחדר הסמוך.'

'הכנס אותו פנימה,' אמר ד"ר מייזליק בלי חשק וניסה לשוא לדלות פרטים כלשהם מן הפרטיכל הדל. 'בבקשה, שם ומקום מגורים,' אמר מוכנית, מבלי להעיף מבט בעד.

'יאן קראליק, סטודנט הלומד הנדסת מכונות,' אמר העד בקול בוטח.

'אדוני, האם אתה היית נוכח כשהבוקר, בשעה ארבע, דרסה מכונית לא מזוהה את בוז'נה מחאצ'קובה?'

'כן ואני חייב לומר כי הנהג היה אשם. ראה נא, אדוני המפקח, הכביש היה פנוי לגמרי; לו האט הנהג בהגיעו להצטלבות...'

'באיזה מרחק עמדת?' נכנס לדבריו ד"ר מייזליק.

'כעשרה צעדים. אני ליוויתי את חברי מבית הקפה וכאשר הגענו לרחוב ז'יטנה...'

'מיהו חברך?' הפסיקו ד"ר מייזליק. 'הוא אינו נמצא אתך כאן.'

'יארוסלאב נראד, משורר,' אמר העד בגאווה מסויימת. 'אבל הוא לא יספר לך הרבה.'

'וכי מדוע לא?' נהם ד"ר מייזליק כמבקש להאחז-בגבעול של קש.

'מכיוון שהוא... הוא מין משורר שכזה. כשקרה האסון, הוא פרץ בבכי ורץ הביתה כמו ילד קטן. ובכן, כשהיינו ברחוב ז'יטנה, הגיחה מאחור מכונית במהירות מטורפת...'

'איזו מכונית היתה זאת?'

'אינני יודע. לא שמתי לב לכך. אני עקבתי אחר הנסיעה המטורפת ובדיוק אמרתי לעצמי...'

'מה היה סוג הרכב?'

'מנוע של ארבעה צילינדרים,' אמר העד כיאה למומחה. 'בסמלים של מכוניות אינני מתמצא, כמובן.'

'והצבע של המכונית? ומי ישב בה? האם היתה פתוחה או סגורה?'

'אינני יודע,' אמר העד הנבוך. 'אני חושב שזאת היתה מכונית שחורה, אך בשאר הפרטים לא גיליתי עניין.

*163*

כשקרתה התאונה אמרתי לנראד: הבט, המנוולים דורסים אדם ואפילו אינם עוצרים!'

'זוהי אמנם תגובה נכונה מבחינה מוסרית ובעלת אופי מקומי מובהק אך הייתי מעדיף לו שמת לב למספר המכונית. זה ממש מדהים, אדוני, עד כמה אין לאנשים יכולת להבחין. אתה אמנם יודע כי הנהג אשם, אתה אמנם מגיע למסקנה נכונה כי האנשים הם מנוולים אבל במספר לא הצצת. יכולת שיפוט יש לכל אחד אך לשים לב לדברים כהלכה באורח ענייני... רב תודות לך, מר קראליק, אך אין בדעתי לעכב בעדך.'

כעבור שעה צלצל שוטר מס' 141 בדלת דירתו של המשורר יארוסלאב נראד. כן, האדון המשורר היה בבית אך ישן. המשורר גלגל מאחורי הדלת שתי עיניים קטנות ודהומות, הוא לא יכול היה להיזכר איזו עבירה ביצע.

לבסוף הואיל להבין מדוע הוא מתבקש לסור אל תחנת המשטרה. 'האם זה חייב להיעשות?' שאל בחוסר אימון.

'אני אינני זוכר דבר, שכן באותו לילה הייתי במקצת...'

'מבוסם,' אמר השוטר כמבין לרעו. 'אדוני, אני הכרתי משוררים רבים. הואל נא להתלבש, אדוני, האם עלי להמתין לך?'

בתוך כך נרקמה בין השניים שיחה על מועדוני לילה ועל החיים בכלל, ועל תופעות מוזרות ברקיע וכן על נושאים רבים אחרים. רק מפוליטיקה נתרחקו השניים. בעודם ממשיכים לטוות חוט של שיחה ידידותית ומאלפת, הגיע השוטר אל המשטרה.

'אתה מר יארוסלב נראד, משורר,' אמר לו הד"ר מייזליק. 'אדוני העד, האם היית נוכח כשמכונית אלמונית דרסה את בוז'נה מחאצ'קובה?'

'כן,' פלט המשורר.

'האם תוכל לספר לנו, איזו מכונית זאת היתה? האם היתה פתוחה או סגורה, מה היה צבעה, מי ישב בה ואיזה מספר היה רשום על לוחית הזיהוי?'

המשורר שקע בהרהורים אינטנסיביים, 'זאת אינני יודע,' אמר. 'לא שמתי לב לכך.'

'האם אינך זוכר פרטים כלשהם?' הפציר בו מייזליק.

'מה פתאום,' סח המשורר בגילוי לב. 'אתה יודע, אני לא מתעניין בפרטים.'

'בבקשה ממך,' פתח ד"ר מייזליק בנימה של לגלוג, 'ומה בעצם משך את תשומת לבך?'

'כל האווירה,' היסס המשורר, 'אתה יודע, הרחוב העזוב... רחוב ארוך, עם שחר... וכיצד נשארה אותה אישה מוטלת...' לפתע קפץ ממקומו. 'הרי אני רשמתי על כך משהו כשהגעתי הביתה!' הוא חיטט בכל כיסיו והוציא מהם ערימה נכבדה של מעטפות, חשבונות ומיני סמרטוטים דומים, 'לא, זה איננו כאן,' מלמל, 'וגם זה לא. רק רגע, אולי זה,' סח בינו לבינו, בעודו שקוע בשורות שנרשמו על גבה של מעטפה כלשהי.

'הראה לי זאת,' אמר ד''ר מייזליק מתון מתון.

'זה לא כלום,' התגונן המשורר, 'אבל אם תרצה, אקרא לך את אשר כתבתי.' הוא גלגל עיניים צוהלות והחל מדקלם תוך שהוא קורא את ההברות הארוכות בניגון מתמשך:

צעדת בתים אפלים חד שתיים שלוש עמוד

השחר מנגן על מנדולינה

מדוע עלמתי מדוע זה תסמיקי

נסע במכונית של מאה ועשרים כוחות סוס עד קצווי תבל

או לסינגאפור

עיצרו עיצרו המכונית דוהרת

אהבתנו הגדולה מוטלת באבק

נערה פרח שבור

צוואר הברבור, חזה תוף ומצילתיים

מדוע יבכו עד בלי די

'זה הכל,' הודיע יארוסלאב נראד.

'בבקשה ממך,' אמר ד''ר מייזליק, 'מה פירושו של השיר?'

'הרי זה על תאונת הדרכים,' השתומם המשורר. 'וכי אין זה מובן לך?'

'חוששני שלא,' חיווה ד"ר מייזליק דעה ביקורתית. 'אני מתקשה איכשהו להכיר את העובדות האומרות כי ביום 15 ביולי, בשעה 4 בבוקר, ברחוב ז'טנה, דרסה מכונית בעלת מספר כזה וכזה קבצנית שיכורה, הלא היא בוז'נה מחאצ'קובה בת ששים. הפצועה הוסעה לבית החולים הכללי ושם היא נאבקת על חייה. נראה לי כי עובדות אלה אינן מוזכרות בשירך, אדוני. זהו זה.'

*164*

'אתה מדבר רק על המציאות ההיולית, אדוני,' אמר המשורר והשיף את חוטמו. 'אבל השיר הוא בבחינת מציאות פנימית. שיר, אלה הם דימויים חופשיים, סוריאליים, הנוצרים בתת-ההכרה של המשורר עקב השפעת המציאות.

אסוציאציות של שמיעה וראייה. חזקה על הקורא שיתמסר להן,' הצהיר יארוסלב נראד, כמבקש לגעור בבן שיחו.

'רק כך יוכל להבינו.'

'סלח לי,' התפרץ ד"ר מייזליק, 'האם אוכל לקבל לרגע את יצירתך? תודה. מה אומרת לנו השורה הראשונה?

"צעדת בתים אפלים חד שתיים שלוש עמוד." 'הואל-נא בטובך לפרש שורה זו...'

'זהו רחוב ז'יטנה,' הפגין שלוותו המשורר. 'שתי שורות של בתים, לא כן?'

'ומדוע לא רחוב נארודני, למשל?' הביע ד"ר מייזליק את ספקותיו.

'משום שהוא אינו ישר,' ניתנה התשובה המשכנעת.

'טוב, נמשיך. "השחר מנגן על מנדולינה." נו, נניח שכך הדבר. "מדוע עלמתי מדוע זה תסמיקי." מניין צצה כאן העלמה?'

'השחר' השיב המשורר קצרות.

'אהא, סליחה. "נסע במכונית של מאה ועשרים כוחות סוס עד קצווי תבל." ובכן?' 'באותו רגע כנראה הגיעה המכונית,' פירש המשורר.

'וכי היתה בעלת מאה ועשרים כוחות סוס?'

'אינני יודע. הפירוש הוא כי היא נסעה במהירות. כאילו ביקשה לטוס עד קצווי תבל.'

'אני מבין. "או לסינגאפור". אמור לי בבקשה, מדוע דווקא לסינגאפור?'

המשורר משך בכתפיו. 'אין לי מושג. אולי משום שחיים שם מלאים.'

'ומה הקשר בין המכונית לבין המלאים?'

המשורר, רוחו נעכרה עליו. 'אולי היתה זאת מכונית חומה, אינך חושב?' אמר במהורהר. 'משהו חום היה שם בלי ספק. אחרת מה טעם לכתוב בשיר על סינגאפור?'

'הבט נא,' אמר דוקטור מייזליק, 'המכונית היתה אדומה, כחולה ושחורה. איזו מן השלוש עלי לבחור?'

'תבחר בחומה,' יעץ המשורר, 'זהו צבע נעים.'

'אהבתנו הגדולה מוטלת באבק, נערה פרח שבור,' המשיך בקריאה ד"ר מייזליק, 'הפרח השבור, זוהי הקבצנית השיכורה?'

'אתה מתאר לך שאכתוב על קבצנית שיכורה?' נעלב המשורר. 'זאת היתה אישה סתם, מובן?'

'אהא. ומה אומר הפסוק הבא: "צוואר הברבור, חזה תוף ומצילתיים." האם אלה אסוציאציות חופשיות?'

'הראה לי,' אמר המשורר, נבוך משהו ורכן מעל לנייר. "צוואר הברבור, חזה תוף ומצילתיים," מה זה צריך להביע?'

'זוהי גם שאלתי,' המהם ד"ר מייזליק בנימה פוגענית.

'רק רגע,' חכך המשורר בדעתו. 'משהו היה צריך להיות שם שהזכיר לי... אמור לי, האם הסיפרה שתיים אינה מזכירה לך לפעמים צוואר הברבור? הבט, בבקשה,' וכתב בעפרון את הסיפרה שתיים.

'אהא,' נעורה סקרנותו של ד"ר מייזליק. 'ומה בדבר החזה?'

'הרי זוהי הסיפרה 3, שני קווים מעוגלים, לא כן?' תמה המשורר. 'יש לך שם עוד תוף ומצילתיים,' פלט הפקיד המשטרתי, כולו מתוח.

'תוף ומצילתיים,' נתלבט המשורר נראד, 'תוף ומצילתיים... זה אולי דומה לסיפרה 5, לא כן? הא לך,' אמר וכתב את הספרה 5. 'הבטנון דומה לתוף ולמעלה המצילתיים.'

'רק רגע,' אמר ד"ר מייזליק ורשם על פיסת נייר את הספרות 235.

'האם אתה בטוח כי מספר המכונית היה 235?'

'לא שמתי לב לסיפרה כלשהי,' הצהיר יארוסלאב נראד בהחלטיות. 'אך משהו דומה לזה חייב היה להיות שם...

אך מניין זה צץ?' השתאה המשורר. 'אתה יודע, הקטע הזה הוא הטוב ביותר בשיר כולו.'

כעבור יומיים ערך ד''ר מייזליק ביקור אצל המשורר; הפעם הוא לא היה שקוע בתרדמה, אלא אירח בביתו נערה כלשהי. לשוא ביקש למצוא כסא פנוי כדי להציעו לפקיד-השוטר.

'קפצתי רק לרגע,' אמר ד"ר מייזליק, 'רק באתי להגיד לך כי מספר המכונית היה באמת 235.'

'איזו מכונית?' תמה המשורר.

'צוואר הברבור, חזה, תוף ומצילתיים,' ציטט ד"ר מייזליק בנשימה אחת. 'וגם סינגאפור.'

'אה, עכשיו אני נזכר. אתה רואה, זוהי המציאות הפנימית. תרצה אולי לשמוע מספר שירים אחרים? עכשיו כבר תוכל להבינם.'

'בפעם אחרת,' נחפז להשיב הפקיד המשטרתי. 'לכשאטפל באיזו פרשה אחרת.'

*165*

אנטון צ'כוב (1904-1860)

מספר ומחזאי רוסי, בנו של חנווני עני. עבד שנים אחדות כרופא כפרי ועמד מקרוב על הווי הכפר והעיירה. כמספר וכמחזאי, צ'כוב מתאר דמויות משכבות חברתיות שונות ברוסיה. בסיפוריו יש בעיקר אפיזודות ואירועים מחיי היום-יום, אך די בהם כדי ללמדנו על האדם ועל חייו. צ'כוב נחשב אמן הסיפור הקצר.

הפמוט / אנטון צ'כוב

*165*

סאשא סמירנוב, יחיד לאמו, העמיד פנים ארוכות ונכנס אל לשכתו של הד"ר קושלקוב, כשהוא נושא תחת בית-שחיו חפץ עטוף בגליון מס' 23 של "חדשות הבורסה".

- ובכן, בחורי היקר! קרא הרופא. ובכן, מה שלומנו? איזו בשורה טובה בפיך?

סאשא קרץ עין, שם ידו על לבו ואמר בקול נרגש: אמי שולחת לך את ברכותיה, איבן ניקולאייביץ, והטילה עלי להודות לך... יחיד אני לאמי, ואתה הצלת את נפשי... ריפאת אותי מחולי מסוכן, ושנינו איננו יודעים כיצד נחזיק לך טובה.

- אל נא, בחורי היקר, הפסיקו הרופא. לא עשיתי אלא מה שכל רופא אחר עושה היה במקומי.

- יחיד אני לאמי, עניים אנחנו... ואין ידנו משגת לשלם את שכרך. ועל-כן צר לנו, אדוני הרופא; והנה, אנחנו מבקשים אותך, אמי ואני, בנה יחידה, לקבל מידנו לאות הכרת-טובה חפץ יקר זה, תכשיט ברונזה עתיק זה...

כלי-אמנות מצוין זה...

- טועה אתה! מחה הרופא. על מה ולמה?

- לא, אני מבקשך, אל-נא תסרב, המשיר סאשא, כשהוא מתיר את הצרור. ידאב לבנו, לב אמי ולבבי, אם תסרב... זה כלי נאה למדי, יצוק ברונזה עתיקה, שנפל לנו בירושה מאת אבא ז"ל ואשר החזקנו כמזכרת יקרה...

אבא היה קונה כלי-ברונזה עתיקים ומוכרם לחובבים... עכשיו אנחנו עוסקים במסחר זעיר זה, אמי ואני...

סאשא משך והוציא את החפץ והציגו על השולחן. זה היה פמוט רגיל, יצוק ברונזה עתיקה. על כנו ניצבות שתי צורות של נשים, עירומות, עומדות עמידה שאין בידי לתארה, מאחר שאין בי לא עזות-הפנים ואף לא המזג, היאים לדבר. מחייכות היו חיוך של עגבים מתוך חוצפה כזו, עד כי דומה היה, שאם לא היו חייבות לשאת את קנה-הנר על כפיים, היו קופצות מעל הכן אל תוך החדר ויוצאות שם במחול-שיכורים, אשר מוטב, אל נעלהו על הדעת.

למראה התשורה החל הרופא לחכך את אחורי אזנו, השתעל ומחט חוטמו מתוך ספק:

- אכן, חפץ נאה מאוד, אמר בלחישה, אבל... איך לומר... האין בו חירות יתירה... מערומים יתרים... זה אף יותר מכך.

- איזו השגה מוזרה על האמנות יש לך, אדוני הרופא, אמר סאשא כנעלב. זהו דבר שבאמנות, הסתכל היטב!

יופי זה וחן זה ממלאים את הלב הערצה, נוטלים את הנשימה! אדם מתבונן כשלימות הזאת ומסיח דעתו מן הפגעים הארציים... שור, איזו תנועה, איזו דקות בהבעה!

- כל-זאת רואה אני יפה, ידידי, הפסיקו הרופא, אבל בעל לאישה אני ואב לבנים; ילדי באים לשחק כאן; גבירות...

- בלי ספק, אם מסתכלים ביצירה זו בעינים המוניות, הריהי נראית באור אחר... אבל, אדוני הרופא, צריך

להיעלות מעל להמוני! ידאב לבנו, לב אמי ולבבי, אם מתנתנו לא תשא חן בעיניך. בן יחיד אני לאמי... ואתה הצלת את נפשי... נותנים אנו לך את היקר לנו מכל. ורק... ורק חבל על שאין בידנו לתת לת גם את בן-זוגו של הפמוט.

- אסיר-תודה, יקירי, אני אסיר-תודה מאוד... ברך-נא את אמך בשמי. אקבל בחפץ-לב.

- אני מאושר מאוד, אמר סאשא, כולו צוהל. הצג-נא את הפמוט כאן, ליד הכד. כל-כך חבל שבן-זוגו חסר! צר לי על-כך באמת! להתראות, אדוני הרופא.

לאחר שהלך סאשא, סקר הרופא את הפמוט שעה ארוכה, חזר וחיכך את אחורי-אזנו ושקע בהירהורים:

"חבל להשליכו, אבל בשום פנים אין להחזיקו בבית... הם... הרי לך ענין! למי אוכל לתת אותו במתנה?"

*166*

לאחר שנמלך ארוכות, נזכר בידידו המצוץ, עורך-הדין קריפונוב, אשר בעצתו שאל זה לא כבר.

- יפה, אמר והחליט, דזאיל וידידי הוא, בודאי יסרב לקבל ממני כסף בשכרו, ואץ טוב אלא לתת לו את הפמוט במתנה. אקום ואביא לו את יציר-השטן הזה! הרי רווק הוא ורחוק מצניעות...

בלי שהיות לבש בגדיו, נטל את הפמוט ושם פעמיו אל קריפונוב.

- שלום עליך, עץ יבש! אמר כשמצא את עורך-הדין בביתו. הריני לפניך... באתי להכיר לך טובה על טרחתך. אינך רוצה לקבל כסף, קבל לפחות דבר-של-מה-בכך זה... הריהו, יקירי!

נתן עורך-הדץ עיניו באותו דבר-של-מה-בכך ובא לידי התפעלות:

- אך זהו כפתור ופרח! והוא פרץ בצחוק. יש בזה כדי לייסר ביסורים את אחד הקדושים! נפלא! מקסים! היכן גלית כלי יקר זה?

כיוון שהפיג בכך את התפעלותו, שלח לעומת הפתח מבט חטוף וחרד, ואמר:

- אלא... שחושש אני לקבל את המתנה: הרי כאן אני מקביל את פני אמי... את הלקוחות... וזולת זאת - השפחה!

- לא! לא! אסור לך לסרב! קרא הרופא והניע בידיו. עלבון תגרום לי! כלי יקר... הסתכל! איזו תנועה... איזו הבעה!

- לו היה עליהן לבוש כלשהו, לו גם עלה-תאנה!

אבל הרופא ניענע בידיו עוז, חמק ממעונו של קריפונוב וחזר לביתו שבע-רצון שנפטר מן המתנה...

לאחר צאתו בדק עורך-הדץ את הפמוט, מישמש בו מכל צדדיו, ובדומה לרופא עינה את מוחו באותה שאלה: מה לעשות בפמוט?

"חבל להשליכו, אבל להחזיקו בבית - אץ להעלות על הדעת כלל. אץ טוב אלא להביא אותו שי למישהו...

הערב אגיש את הפמוט הזה לשחקן שמקץ. חביבים על הברנש צעצועים כאלה. וזולת זאת, זהו דבר בעתו, שהרי היום עורכים הצגה לטובתו..."

אמר ועשה. הפמוט, ארוז בדיקדוק רב, הוגש לשחקן שמקין. כל הערב צרו על תא-השחקן בני-אדם שלא גרעו עץ מי השי: זה היה לחש-התפעלות מלא קולות-צחוק שדמו לצהלות-סוסים. מדי קרוב אחת השחקניות אל הדלת בשאלה: "מותר להיכנס?", נשמע קולו הצרוד של השחקן: "לא! לא! יקירתי, אינני לבוש!"

כתום ההצגה משך השחקן בכתפיו, פשט זרועותיו וקרא:

"מה אעשה בזוועה זו? דר אני בבית אנשים, שחקנים סרים אלי. אין זה צילום, שאפשר להסתירו במגרה!"

- מכור אותו, אדוני, השיא לו עצה הספר, שהיה מסיר את האיפור מעל פניו. יש כאן בפרבר זקנה אחת שקונה כלי-ברונזה עתיקים... לד-נא ושאל לאישה סמירנוב. הכול מכירים אותה.

השחקן שמע לעצה... יומיים אחר-כך היה הד"ר קושלקוב יושב בלשכתו, תומך במצחו באצבע ותוהה על חומצות-המרה. פתאום נפתחה הדלת ובפתח - סאשא סמירנוב. חיוך היה שפוך על פניו המזהירים, כולו אומר אושר, ומשהו בידו, עטוף בנייר-עתון.

- אדוני הרופא, פתח כבד-נשימה, שווה בנפשך את שמחתי: למרבה המזל - למזלך - עלה בידינו לרכוש את בן-זוגו של הפמוט שלך! אמי מאושרת! וגם אני, בנה יחידה... אתה הצלת את נפשי... קח-נא, איפוא, אדוני הרופא! קח-נא את זאת!...

וסאשא, מרתת מעוצר הכרת-טובה, הניח את הפמוט לפני הרופא. זה פצה פיו, ביקש לומר דבר, אך לא יכול להוציא הגה; הדיבור ניטל ממנו.

1. סיפור קצר הוא סיפור "הנקרא במשך ישיבה אחת".

מה מושך את הקורא לקרוא את הסיפור עד תומו?

2. סיפור זה בנוי מרצף של דיאלוגים.

מי מדבר עם מי? על מה הם מדברים?

3. מדוע, לדעתך, עבר הפמוט מיד ליד?

מה מלמדת עובדה זו על בני אדם?

*167*

4. א מדוע ומת' נוהגים לתת מתנות?

ב. מדוע, לדעתך, "שונא מתנות יחיה"?

עוכר ביתו בוצע בצע ושונא מתנות יחיה

(משלי טו , בז)

"הבוצע בצע... ישחית ביתו אבל השונא אף מתנות (נדבות), כי ישען בה' אז המקום יתן לו חיים!"

(מצורת-דוד)

ג. מהם שיקוליך בבחירת מתנה להוריך? לחבריך?

ד. האם סאשא, גיבור סיפורנו, הפעיל, לדעתך, שיקול דעת בבחירת המתנה שנתן לרופא?

5. סיפור זה הוא סיפור פואנטה.

מהי הפואנטה בסיפור?

מה הפואנטה תורמת לסיפור כולו?

פואנטה

פואנטה היא נקודת חוד (point). זו נקודה המופיעה בסיום הסיפור, ויש בה הפתעה.

היא כופה על הקורא לחזור ולקרוא שוב את הסיפור. בקריאה חוזרת יחשוף הקורא את הרמזים, הפזורים לאורך הסיפור, שבקריאה הראשונה הוסחה דעתו מהם. רמזים אלו, הם המובילים לסיום המפתיע.

6. סיפורנו כתוב מנקודת תצפית של מספר "יודע-כול".

א. הוכח זאת.

ב. מה נקודת מבט זו תורמת לסיפור?

ג. נסה לכתוב קטע מן הסיפור בגוף ראשון, מנקודת מבטו של הרופא.

מספר "יודע-הכול"

מספר המתייחס אל העולם המסופר שלו כאל עולם בדוי.

מספר זה ניכר בכמה דרכים:

א. הוא יודע הכול על עולמם הפנימי של גיבוריו.

הוא יודע מה מתרחש בתוכם ומצטט את רגשותיהם ואת דעותיהם.

ב. הוא מציג בו זמנית אירועים שונים, שהתרחשו בעת ובעונה אחת במקומות שונים.

הוא מסוגל לנדוד מגיבור אחד, השרוי במקום פלוני, לגיבור נוסף, השרוי במקום אלמוני, ולספר מה עשו ומה חשו שניהם.

(על-פי: "הדמות בסיפורת", עמ' 25, יוסף אבן, ספריית פועלים)

*168*

7. קרא את הסיפור ההומוריסטי של אפרים קישון: "וכך נדד השוקולד".

א. מדוע הוא מעורר צחוק?

ב. השווה בין סיפור זה לסיפורנו. עמוד על השווה והשונה.

סיפור הומוריסטי

הסיפור ההומוריסטי הוא סיפור, שמטרתו לשעשע ולבדח באמצעות דמויות ומצבים וגם משחקי לשון מבדחים.

באשר הדמות עצמה היא קומית, הרי זו בדרך בלל הדמות שאינה נוהגת בתבונה או על-פי המקובל בחברתה, ועל כן יש בה כדי לשעשע.

הצחוק, המתעורר בשל בך, ברוך במעט תמיד בקורטוב של ביקורת. עם זה, מצבים קומיים עשויים להיווצר גם ממקריות עיוורת ולאו דווקא בשל אשמתו של מישהו.

(מילון מונחי הסיפורת / יוסף אבן, הוצאת אקדמון)

וכך נדד השוקולד / אפרים קישון

"לא המקבל מתנה שמח, אלא הנותן מתנה לחברו שמח" - אמר אחד החכמים. וזה בדיוק כך: כל פעם שמתגלה בביתנו איזה חפץ שאין לנו חפץ בו, מיד אנו אומרים: "נו, את זה נתן מהר מתנה למישהו מידידנו".

ולא זו בלבד, אלא שיש לנו בביתנו מחסן-מתנות ממש, שי שי ויעודו, מסדר ומתויק לפי מחלקות. שעה קלה לאחר שאנו מקבלים מתנה מאת קרוב או ידיד, ממהרים אנו לאחסן אותה באגף המתאים. ציוד תינוקי, למשל, עובר באפן אוטומטי למחלקת "ברית--מילה"; ספר עברי בגודל 20 על 25 סנטימטר ומעלה נשלח למחלקת "בר-מצוה"; אגרטל-פרחים זועתי - למדף החתונות; עציץ בלי ציץ - לימי-הולדת;

מאפרות זרוקות - לחנוכות (בית), וכן הלאה והלאה.

אולם מה עושה השטן? משחק לו במתנות. ומעשה שקרה במתנה אחת, פך קרה:

משנכנס אדר התקרב לו חג הפורים, שבו מקימים אוהבי המסירת את המצוה "משלוח מנות איש לרעהו".

אותו בקר צלצל פעמון הדלת, וכשפתחנו ראינו את ידידנו בן-ציון ציגלר, ומתחת לזרועו קופסת ממתקים גדולה, שקוראים לה בונבונירה.

"משלוח מנות", אמר בן-ציון ציגלר, אחרי שנכנס פנימה והניח את הקופסה על השלחן. "בשבילכם".

היתה זו מתנה יפה בהחלט: קופסה גדולה, עטופה ניר צלופן מבריק, ומתחת לצלופן מחיכת לה יפהפיה עולמית, מוקפת כל-מיני פרחים בצבעים טבעיים מאיד. המתנה נגעה אל לבנו, ואנו הרעפנו על בן-ציון ציגלר תודות נאמנות מקרב-לב.

"על לא דבר, העינג הוא שלי", אמר ידידנו ויצא בענוה מלאה ספוק.

התודה היתה במקומה, מפני ששמחנו למתנה מאיד. בונבונירה היא מתנה שמושית בהחלט, מתאימה לכל הזדמנות. על כן הכנסנו אותה במגרה התחתונה, שעליה מתנוסס השלט "שמאטס כללי".

אך לא עבר רגע מאז העברנו את המתנה למקומה, ולפתע קרה דבר בלתי צפוי. השטן החליט להתערב;

כלומר, פתאום התחשק לנו לאכיל שוקולד. חזרנו בנפש הומיה אל אגף המתנות, הוצאנו את קופסת השוקולד והתישבנו ליד השולחן. ביד רוטטת קרענו את ניר הצלופן, פתחנו את הקופסה - ופינו נפער תדהמה. מתחת ליפהפה; המקפת פרחים נתגלו לעינינו הבוהות תריסר חלוקי אבנים מוריקות בתכלית העובש.

"זה כבר עובר כל גבול", אמרה רעיתי, "הלא זהו השוקולד העתיק ביותר שראיתי בימי חיי..."

בלי שהיות יצאנו החוצה והתנפלנו בחמה שפוכה על בן--ציון ציגלר. הבחור המסכן הקשיב, החויר והתנצל,

*169*

שבעצם גם הוא קבל את השוקולד במתנה: זה היה אשתקד, כשידידו בנפש בר-הוניג העניק לו את השי ביום בו קבל את תעודת עורך-הדין.

טלפנו מיד אל בר-הוניג ושאלנו: "מה זה?"

האיש בקש פרטים ואחר-כך השיב בגמגום, שגם הוא קבל את הקופסה במתנה לכבוד שחרור הכותל מאת המהנדס גליק.

הרבצנו טלפון נוסף. המהנדס גליק נזכר, שקבל את השוקולד במתנה לפני ארבע שנים, כשנולדו לו תאומים מאת גיסתו (כלומר: השוקולד ממנה).

הלאה! הגיסה קבלה את הקפסה מאת אורי גולדשטין, אורי גולדשטין קבל מאורי מלמילאן, מלמילאן מאת גלזר, גלזר מאת סטלמך, סטלמך קבל מן הדודה אילקה. הדודה אילקה קבלה מאת... כן... היא קבלה את השוקולד מאתנו לפני שמונה-עשרה שנה. נכון, אני זוכר... קנינו לה מתנה, אחרי שעברה ניתוח ברגל.

הבונבונירה ההיסטורית הזאת עברה אפוא את כל הישוב, השתתפה בכל המסבות, חנוכות-הבית ויריות אבן-פנה, שלא להזכיר חגיגות ניצחון, ימי הולדת ושאר ירקות. והנה חזרה הקופסה אלינו, בעליה הראשונים, ונקטלה בידינו בדמי ימיה. לולא פתחנו אותה אולי היתה מגיעה לגבורות, כלומר - מתפוררת לגמרי והולכת בדרך כל הארץ.

אנו מוצאים אפוא חובה להודיע לכל קוראינו וידידינו באשר הם: אם לא התכבדתם בזמן האחרון באף בונבונירה אחת במתנה - אל נא תתרגשו. אנחנו אשמים בכף! מסעה הארוך של הבונבונירה היחידה הגיע לסיומו העגום. מישהו צריך עכשיו לקנות קופסת שוקולד חדשה, כדי שאפשר יהיה לפתוח בה סיבוב חדש.

אולי הפעם לא תנותק עוד השלשלת.

(מתוך: "הגביע הוא שלנו", בעריכת אוריאל אופק, ספרית מעריב)

תאופיק אל חכים (1902- )

נולד באלכסנדריה שבמצרים.

הטיף לשלום ולהבנה בין העמים, וביקר בחריפות את עריצותו של המנהיג המצרי נאצר. 5 שנים שהה בפריס. כתב 500 ספרים ובהם סיפורים, רומאנים ומחזות.

על חודו של תער / תאופיק אל חכים

*169*

החיים עזים מן המוות. אמת זו מתחוורת לכל מי שסוקר את הקורות יום אחד בחייו. המוות אורב לנו על כל צעד ושעל; ואף על פי כן אנו מצליחים לעיתים להיחלץ מן הפחים שהוא טומן לנו, כי יד החיים על העליונה ומצילה אותנו. המוות והחיים משחקים מאז ומתמיד משחק אחד שאינו משתנה - אותו משחק שהילדים קוראים לו "מחבואים..." החיים והמוות מסתתרים זה מזה ואורבים זה לזה בכל מקום...

אנו, בני-האדם המסכנים, נשמתנו תלויה בכל דבר פעוט שבפעוטים - ברגלי הזבובים, בעוקצי היתוש וכן בידי נהג המכונית, הרכבת והמטוס... יתר על כן, היא עלולה לפרפר בין אצבעות ידו של ספר, כאשר אתה רחוק מרחק שמיים וארץ מלחשוב על רע או להרגיש בסכנה...

באחד מימי ראשית הקיץ סרתי אל הספר כדי להתגלח. הייתי שופע שמחת חיים וחדור אופטימיות. שירה עליזה התנגנה בלבי ואוזני כרויה לשירי הפלחים המוליכים את גמליהם, העמוסים אבטיחים, ברחובות קאהיר המהודרים.

*170*

שקעתי בתוך הכורסה והפקדתי את ראשי בידי הגלב. עצמתי את עיני ושקעתי בחלומות מתוקים כשהמאוורר החשמלי מעביר על פני משב רוח נעים...

הגלב כיסה את לחיי בסבון קריר ומרענן. אחר כר החל משחיז את התער עד שלהבו הבריק, נטל את ראשי בין שתי כפות ידיו, ולחש באוזני בנימה מוזרה:

"סלח לי, אדוני, איני טועה לעולם בהערכתי: לבי אומר לי, שכבודך הוא איש רב-חסד. ובכן, בקשה קטנה לי אליך..." - ובאומרו זאת, הסיר את התער מעל צדעי בציפיה לתשובה.

"תפאדל!"

שוב אחז בראשי, המשיך בגילוח ואמר:

"האם כבודך מכיר מישהו- בבית-החולים לחולי-רוח?..."

נדהמתי, אולם אמרתי בשקט:

"אם הערכתך, שלעולם אינה טועה, הביאה אותך לחשוב, כי הייתי בין באי בית-החולים הזה - רב תודות לך!"

הוא נחפז להתנצל, ואמר:

"חס וחלילה! חס וחלילה!... לא התכוונתי לכך כלל וכלל... רציתי לומר, שהנר איש רב-חסד וללא ספק אתה בעל השפעה ומכיר מישהו מרופאי בית-החולים..."

"מדוע?"

"יש לי אח משוגע ורצוני להוציאו משם".

"משוגע? האם הבריא כבר?"

"אחי איננו משוגע מסוכן, אך הוא נפל קורבן לאנשי בית-החולים. כידוע לכבודך, אלה רוצים תמיד לכלוא אנשים בין כותלי בית-החולים ללא כל הצדקה. כל שגעונו מצטמצם בכך, שלעיתים הוא שוגה בדמיונות-שווא, שאין עמם כל נזק לבריות... מעולם לא התפרץ, לא הקים רעש, לא היכה, לא עורר שערוריות כדוגמת המטורפים המשתוללים, הנכלאים מאחורי סורג של מוסד לחולי-רוח".

"מפליא הדבר. מה עשה, איפוא, שהכניסוהו לבית-החולים?"

"לא כלום, אדוני. העניין פשוט למדי. אחי זה הוא ספר כמוני. בוקר אחד עשה את עבודתו בשלווה ונחת. הימים ימי קיץ. החום הכבד מעורר צמא, כידוע לכבודך. והנה בהחזיקו בידיו את ראשו של לקוח, שאינו איש נכבד מכבודך, התעורר דמיונו ותיאר לעצמו את ראש הלקוח כאבטיח... וכיוון שהתער היה בידו, ביקש לחתוך אותו..."

"לחתוך מה?" - שאלתי כשאני אחוז צמרמורת.

"לחתור את האבטיח... כלומר, את ראש הלקוח" - אמר הגלב בשקט גמור כמסיח בדבר של מה-בכך.

דמי קפא בעורקי. ראשי היה נתון בידיו והלהב החד והמבריק החליק סמוך לגרוני. עצרתי את נשימתי מרוב בהלה ופחד. אולם מיד התאוששתי ואמרתי לו בקול רך ועדין כדי להרגיע את עצמי ולהעלים את חרדתי.

"אין ספק, שאחיך זה הוא יוצא-דופן במשפחה..."

בקור-רוחו הרגיל, כשהתער מונף מעל לגרוני, אמר:

"למען האמת, זהו דבר רגיל במשפחתי: אף אני נתפס לפעמים לדמיונות שונים ומשונים, ביחוד בעונת האבטיחים... בינינו לבין עצמנו, אין לבוא בטענות אל אחי..."

עיני הגלב נוצצו והבריקו בדומה לברק התער המחליק על גרוני. חשתי, כי שעתי הגיעה ומילמלתי תפילה אחרונה... עצמתי את עיני, לא כדי לשקוע בחלומות מתוקים, אלא מתור כניעת השלמה עם המוות הממשמש ובא...

פקחתי את עיני רק לקול מי-הבושם שהוזלפו על פני ולקריאת הגלב:

"נעימן!"

קמתי ממקומי בהרגשה של אדם שנולד מחדש ושילמתי את דמי התגלחת. הגלב ליווני אל דלת היציאה וחזר על הבקשה שאשתדל לשחרר את אחיו מבית-החולים. נחפזתי לצאת ורק כאשר דרכו רגלי בחוץ נשמתי לרווחה ונשבעתי לעשות את תגלחתי בעצמי, או, לפחות, לא לסור עוד לאותו גלב בעונת האבטיחים...

- נעימן! - ברכה הנאמרת לאחר תספורת או לאחר רחצה.

1. אחד מיסודות הסיפור הקצר הוא צמצום המקום וצמצום הזמן.

א. מהו המקום שהעלילה מתרחשת בו?

ב מהו משך זמן העלילה?

*171*

2. הסיפור הוא דו-שיח בין הספר לבין המספר-הגיבור.

א. על מה השניים משוחחים?

ב. תאר את שתי הדמויות על-פי השיחה המתנהלת ביניהם.

דו-שיח

שיחה בין שני אנשים או יותר, המחליפים דברים זה עם זה, ומגיבים האחד על דברי רעהו.

דו-שיח מאפיין את הדמויות הדוברות ומקדם את העלילה בסיפור.

(מילון מונחי הסיפורת / יוסף אבן, הוצאת אקדמון)

3. בסיפור זה מופיע המוטיב "אבטיח" כמה פעמים.

א. העתק את המשפטים שמוטיב זה מופיע בהם (היעזר בטבלה).

מוטיב

חפץ, אירוע או רצף מלים החוזרים פעמים אחדות ומתקשרים לתוכן היצירה.

תפקיד המוטיב הוא לקדם את העלילה.

המשפט על האבטיח,  מי אמר אותו?,  על מה או על מי הוא נאמר?

1,  --,  --

2,  --,  --

3,  --,  --

4,  --,  --

ב. כיצד טבלה זו מאירה את פתיחת הסיפור?

4. סיפורנו הוא סיפור הומוריסטי, ומטרתו לבדר ולשעשע. הצחוק נוצר על-ידי תיאור הדמויות, על-ידי מצבים מעוררי גיחוך ועל-ידי הלשון.

א. כיצד נוצר הצחוק במובאה שלפניך?

על אחיו של הספר מסופר לנו: "...התעורר דמיונו ותיאר לעצמו את ראש הלקוח כאבטיח...".

באיזה סוג של דימוי הסופר משתמש?

ב. באילו מקומות נוספים בסיפור ההומור מופיע? כיצד הוא נוצר?

דימוי

הדימוי הוא השוואה בין שני עצמים, הבאים זה לעומת זה. שני העצמים שונים זה מזה, אך אפשר להשוות ביניהם בתכונה אחת, במצב או בפעולה המשותפת לשניהם.

שני חלקי הדימוי שווים באורכם ובמהותם המוחשית, כגון:

חזק כאריה, כשושנה בין החוחים, כן רעייתי בין הבנות.

לעתים, הדימוי משמש כדי להגביה או כדי להנמיך את המתואר.

דימוי גבוה - אין לו כיסוי, הוא מפריז, מגזים.

דימוי נמוך - מנמיך, משפיל את המתואר.

שניהם יוצרים גיחוך, לעג וצחוק.

(על-פי: "ממטאפורה ועד סמל", פרק ד,, דוב לנדאו, הוצאת בר-אילן)

*172*

עץ התפוח / קתרין מנספילד

*172*

היו לו שני גנים לבית הישן. האחד, שקראנו לו "גן-הפרא", נשתרע מאחורי גינת-הירק ונטוע היה דובדבנים מרים, דרמסקיות, ושזיפים צהובים ושקופים. משום איזו סיבה אפפה אותו תמיד עננה; אף פעם לא שיחקנו בו;

לא טרחנו אפילו להרים את פירותיו שנשרו, ובכל יום שני בבוקר הביאו המשרתת והכובסת את הכבסים לייבוש אל הקרחה שבאמצעיתו; כותנות-הלילה של סבתא, כותנות-הפסים של אבא, מכנסי-הבד של הפועל השכיר ומכנסיה "הוולגאריים ער למורא" של המשרתת, העשויים פשתן מצבע הוורוד, שנתנפחו ונתעופפו ברוח בצורה ידועה כל כך.

אבל הגן השני, מרוחק ומוסתר מן הבית, נח למרגלות הגבעה ונשתרע עד לקצהו של שדה המרעה - עד לעצי השיטה, המרשרשים זהרורים לאור השמש, ועצי האזדרכת עם עלי-החרמש המוארכים. ושם, מתחת לעצי-הפרי, גדל העשב סמיך וגבוה, עד שבשעה שעברת בו היה כורך עצמו מסביב לנעליך, ואפילו ביום חם מאוד לח היה למגע ידך משנתכופפת לפצלו לכאן ולכאן אגב ביקוש אחר נשורת-הרוח; תפוחים נקובים במקורות-ציפורים, אגסים גדולים ופצועים, חבושים, שכל כך טעימים הם עם מעט מלח וריחם מתוק כל כר, עד שאינך יכול לנשוך בהם מחשש התעטשות...

יום אחד צץ בו "העץ האסור" - עץ תפוחים, שאבא וידיד-בית אחד גילו אותו בשעת טיול של אחר-הסעודה ביום ראשון בשבוע.

"עץ נפלא!" אמר הידיד כשהוא מתכופף אליו בהתפעלות של תמיהה; "זהו זן של -" ושם עשיר ונפלא נתיישב לו על העץ הקטן כציפור לא-נודעת.

"כן, אמנם משער אני שזהו", אמר אבא. לא היה לו מושג משמותיהם של עצי-פרי.

"עץ נפלא!" חזר הידיד על דבריו, "פירותיו נהדרים. אין בדומה להם כלל. והיבול יהיה משופרא דשופרא.

תפוחים - עין לא ראתה!"

"כמובן, מצוינים, מצוינים", אמר אבא כלאחר-יד כשהוא מתבונן בעץ בעניין והתפעלות חדשים.

"יקרי המציאות, יקרי המציאות באמת! כמעט שאין לראותם עוד באנגליה בימינו!" ושם גושפנקא שלו על שמחתו של אבא. אבא היה אדם שהגיע בכוחות עצמו למה שהגיע, והמחיר שחייב היה לשלם בשביל כל דבר רב היה כל-כך ויקר, עד שלא היה משהו שייערב לאוזניו יותר מן התשבחות, שהיטיב לקנות ולעשות. עדיין צעיר היה ורגיש ושוקל בלבו אם, במובנו העמוק של הדבר, באמת קיבל תמורה מלאה בעד כספו בעולם. עדיין היו שעות שבהן צעד לו אנה ואנה לאור הירח, וכמעט היה מחליט, "להשליך הליכה ארורה זו למשרד בכל יום ולהסתלק; להסתלק, פעם אחת לתמיד." ועכשיו עוד נמצא לו עץ תפוח מופלא זה שנפל בחלקו יחד עם הגן - עץ תפוח שידידו המבין משבחו כל-כך...

"אל תיגעו בעץ הזה. אתם שומעים, ילדים!" אמר בתוקף; וכשהלך לו האורח, אמר בקול אחר ובמלים אחרות;

"אם אתפוס אחד מכם נוגע באותם תפוחים, לא זו בלבד שאשלח אותו למיטה, אלא גם אצליף בו כהוגן!" ולא באו הדברים אלא להוסיף לוויית הוד לעניין העץ.

בכל יום ראשון לאחר הכנסייה, הלך אבא, כשבוגי ואני נגררים אחריו, ועבר את גינת הפרחים, וירד בשביל הסיגליות, וחלף על פני העץ בעל הגזע השחור כקטיפה ועל פני שיחי הוורד הלבנים ובמורד הגבעה אל הגן.

ועץ התפוח, כאליל נערץ, שכמו גונב לאוזניו באורח פלא דבר כבודו, עמד מרוחק משאר העצים, כפוף מעט מכובד ענפיו העשירים ומרעיד בעליו הכסופים תחת מבט עינו הבוחן של אבא. שמחה מילאה את לבו של אבא למראה הזה - ראינו זאת. הוא הניח את ידיו מאחורי גבו ומצמץ בעיניו כדרך שהיה ממצמץ. כאן לפניו עמד אותו עץ מופלא, שאיש לא נתן את לבו אליו כשעמד על המקח בשעת קניית הבית. לא הביאו אותו בחשבון ולא שולם כלום במחירו, אילו עלה הבית באש אותה שעה היה הדבר נחשב בעיניו פחות מאשר אילו עמד מישהו לגדוע את העץ. ואיך השתתפנו עמו, בוגי ואני; בוגי בברכיו הסרוטות והצמודות זו לזו, ידיו גם הן נתונות מאחורי גבו וכובע עגול כשל מלח על ראשו.

התפוחים הפכו צבעם מירוק-חיוור לצהוב; אחר-כך הסתמנו קווים ורודים-כהים עליהם. ואחר-כך כמו נמס הגוון הוורוד על פני הצהוב, ונעשה תחילה אדמדם ואחר ארגמן-אדום.

סוף-סוף הגיע היום ואבא הוציא מכיס חזייתו אולר קטן משובץ צדפים. הזדקף והגביה את ידו. לאט-לאט, ובזהירות רבה קטף שני תפוחים מעל ענף.

*173*

"באמת, כמה חמים הם!" קרא אבא בהתפעלות, "תפוחים נפלאים; משובחים ביותר, נהדרים!" הריע אבא וליטפם פעם ופעמיים בכף ידו.

"ראו! שום פגם ושום דופי!" ופסע דרך הגן, בוגי ואני מדדים אחריו, עד לגזעו הכרות של אחד מעצי השיטה.

ישבנו על הגזע משני צדדיו של אבא, הוא הניח תפוח אחד, הוציא את אולרו המשובץ צדף ויפה-יפה חתך את האחר לשניים.

"ראו, הביטו וראו!" קרא.

"אבא!" קראנו קריאה של חובה וגם של התפעלות אמיתית. משום שצבעו האדום והיפה חדר ונכנס לתור בשרו הלבן של התפוח; כתום היה עד לחרצנים הקטנים והשחורים שנחו להם יפיפיים במיטתם הצחורה. דומה היה כאילו נטבל כולו ביין אדום.

"מימיי לא ראיתי תפוח כזה", אמר אבא, "קשה למצוא משהו דומה לו." והוא קירב אותו לאפו וביטא מילה לא מוכרת: "בוקה, איזה בוקה!" ואחר הגיש את חציו האחד לבוגי ואת חציו האחר לי.

"אל תמעכו אותו", אמר, וכמו צר היה לו לפצוע אותו ולאוכלו. ידעתי זאת כשנטלתי את חלקי מידו ובוגי נטל את חלקו.

אחר-כך חילק גם את התפוח השני באותו חתר נפלא ועדין של אולר הצדף שלו. לא גרעתי את עיניי מבוגי.

יחדיו נשכנו בתפוח. פינו נתמלא במיץ פרחים ובקליפה עברה מרירה. טעם נורא של משהו יבש...

"נו?" שאל אבא מלא גאווה. חתך לו את חצי התפוח לשני רבעים וסילק את החרצנים בחורו של האולר. "נו?" בוגי ואני הבטנו איש בפני רעהו, לועסים בפה מלא; ובאותו הרגע של לעיסה ובליעה חלפה בינינו שיחת אלם ארוכה - וחיוך חיוור רב משמעות. לעסנו ובלענו וקרבנו אל אבא, כמעט נוגעים בגופו.

"נפלא!" שיקרנו, "נפלא, אבא. פשוט יוצא מן הכלל!"

אבל ללא הועיל. אבא ירק את פלח התפוח ולא התקרב עוד לעולם אל העץ.

(בספר תמונה של נוף אקזוטי / רוסו, 1907)

- הציור נאיבי, תמים.

האם אתה מוצא נאיביות בסיפורנו?

*174*

וילאם סארויאן (1981-1908)

מספר ומחזאי אמריקני ממוצא ארמני. נולד בקליפורניה. קובץ סיפוריו הראשון ראה אור ב-1934.

נימה אנושית רכה והומור עדין מאפיינים את סיפוריו. גיבוריו האפייניים הם הילד מזה והגבר הנאבק על קיומו מזה. ייחודו כסופר בא לידי ביטוי בחשיפת הרהורים תמימים של ילד.

יש בסיפוריו משהו מקורי, טבעי, קל וקולח.

התספורת / וילאם סארויאן

*174*

מיס גאמא, מורתי, אמרה שעלי להסתפר; אמי אמרה שעלי להסתפר; אחי קריקור אמר שעלי להסתפר. כל העולם אמר שאסתפר. גדול מדי הוא ראשי בשביל העולם. שבעה ושבע-שמיניות האינטש. ואולי שמונה ושבע שמיניות. כמות גדולה של רעמה שחורה, אמרו הבריות.

הכל שאלו; מתי תסתפר?

היה אדם אחד בעירנו ושמו האנטינגטון. בכל ערב היה קונה ממני את ה"איוונינג הראלד". אדם, שמשקלו מאתים וארבעים פונט, והיו לו שתי מכוניות "קאדילאק" וכרמים ופרדסים לרוב. מחוץ לאלה היו לו ראש קטן ומקורח כולו נישא לראווה מעל לגופו הגדול. רגיל היה להזמין את פועלי הרכבת, שעבדו בריחוק מקום, לבוא ולראות את ראשי. "הנה לכם קאליפורניה", היה קורא מעבר לרחוב. "הנה דוגמה לאקלים טוב לבריאות". "בשם אלוהים!", היה עומד ושואג, "זה ראש! אלו הן שערות!"

ומיס גאמא היתה מלאה מרירות על מידתו של ראשי.

"איני רוצה לקרוא בשמות", אמרה יום אחד, "אבל אם נער ידוע במחלקה זו לא ילך אל הספר בהקדם לספר שערותיו, אצטרך לשלחו לבית הספר לעבריינים צעירים".

היא לא קראה בשמות. רק דיברה דבריה והביטה ישר אלי.

"מה הרעיון הכביר שבבלורית זו?", שאל אחי קריקור.

"זוכר אתה מה מעשה שמשון?", אמרתי, "זוכר אתה, כיצד הפך חלש משגזזו את שערותיו?"

"מה אתה משווה?", אמר אחי קריקור, "אתה אינך שמשון".

"באמת?", אמרתי, "ומנין לך?"

שמח הייתי על שהעולם רוגז עלי. אבל יום אחד ניסה אנקור לבנות לו קן בשערותי, ואז מיהרתי העירה ונכנסתי אל הספר. שכוב לי על העשב מתחת לעץ אגוז שבגינתנו, ניתר לפתע אנקור מן העץ והחל מפשפש בשערותי. היה זה יום חורף חמים וכל העולם היה כמנמנם. שקט רב עמד מסביב. איש לא מיהר לשום מקום במכוניתו וכל שיכולת לשמוע היה רחש חמים וקריר, מלא שמחה ותוגה כאחת של איזו מציאות רחוקה. העולם!

הו כמה טובה היתה התחושה, שחי אתה אי-שם. כמה נפלא, שבית לך בעולם; מרפסת רחבת-ידים לפני הבית לישב עליה בערבי-היום החמים; חדרים עם שולחנות; כיסאות ומיטות. פסנתר. תנור, ותמונות מתוך "הסאטרדיי איוונינג פוסט" תלויות על הקירות. כמה מוזר ונפלא להרגיש, שמצוי אתה אי-שם בעולם. חי אתה ויכול לנוע במקום ובזמן; בוקר, צהרים וערב. לנשום אויר, לאכול ולשתות ולצחוק ולדבר ולישון ולגדול. לראות, לשמוע ולחוש. להלך ברחבי העולם כאוות נפשך. להיות קיים בעולם.

שמח הייתי על קיום העולם, שמאפשר גם קיומי שלי. יחידי הייתי ונתמלאתי תוגה, אבל גם שמח הייתי. בין כך וכך הכל חד הוא. וכל כך שמח הייתי על הכל, עד שנתמלאתי תוגה, וביקשתי לחלום לי על המקומות שמעולם לא ראיתים, על ערי העולם המלאות מסתורין: ניו-יורק, לונדון, פריז, ברלין, ווינה, קונסטאנטינופול, רומא, קאהיר. הרחובות, הבתים ובני-האדם. דלתות הבתים וחלונות-הבתים בכל מקום, רכבות עוברות באפילה וספינות חוצות ימים בחושך. יום גדול מכונם בעצבות של לילה, ורגעי-האור של כל השנים שחלפו; הערים שנטמנו מתחת לאפרו של הזמן; המקומות שחלפו ועברו מן העולם: אלו שחיו פעם ועכשיו מתו מות-נצחים וחיו חיי-נצחים מאחר שחיי העולם הם כחיי-הנצח. ובשם אלוהים, בשנת 1919 חלמתי, יום אחד, חלום: חלמתי שהנותרים בחיים יחיו חיי נצח. חלמתי על קץ המלחמות, על התעוררות-החיים ועל סוף המות. חלמתי על הרגע,

*175*

שבו תידום החמה ברקיע ועל חום טוב, שיבוא על העולם.

ואז ניתרה הציפור מן העץ אל ראשי וביקשה לבנות לה קן בשערותי, והתעוררתי.

פקחתי את עיני ונשארתי שכוב ללא תנועה.

לא שיערתי שציפור קיננה בשערי. עד שפצחה פיה לשורר, מעולם לא שמעתי קול הצפור ברור כל-כך. ושירתה נדמתה עירנית כשירה חדשה ועם זה מוכרת כשיר ישן נושן. הציפור שרה כדרכה ולי דומה היה הצליל חד-גוני, בכייני: טוייט, טוייט. בכה נער, בכה! לא נותר לך, נערי, אלא לבכות! ועם זאת שוררה הציפור את קינתה העצובה ברוח מלאה שמחה. כאותה רוח שהילך עלי יום החורף החמים והשקט: שמחה ותוגה כאחת.

ולפתע עלה בדעתי, שכל ענין זה איננו כשורה, כלומר: אין זה כשורה שציפור קטנה באה לבחוש בשערותיו של אדם. וכך קפצתי ממקומי ועשיתי דרכי העירה והאנקור, אחוז בהלה, נתעופף וברח לקצה האילן.

צדק העולם. צדקה מורתי מיס גאמא. וצדק אחי קריקור. מחובתי היה לספר את שערותי ולא ליתן לאנקורים לבנות להם קן בהן.

ברחוב מריפוזה ישב ספר ארמיני ושמו אראם, איכר לפי מקצועו; או אולי פחח, וייתכן שפילוסוף היה. איני יודע.

על כל פנים יודע אני, שבעל-מספרה היה ברחוב מריפוזה והיה מבלה את רוב זמנו בקריאת ה"אסבארז" ושאר עתונים ארמינים, בגלילת סיגריות, בעישונן ובהתבוננות בעוברים ובשבים על פני חנותו. מימי לא ראיתיו מספר או מגלח מישהו, אף-על-פי שמשער אני שלעתים נכנס אדם בטעות למספרתו.

הלכתי, איפוא למספרה של אראם ברחוב מריפוזה ועוררתיו משנתו. יושב היה ליד שולחן קטן וספר ארמיני פתוח לפניו והוא מנמנם.

פניתי אליו בארמינית: "התספר את שערותי? יש לי עשרים וחמשה סנטים".

"אה", אמר, "שמח אני לבואך. מה שמך, נערי? שב נא, בבקשה. הנה אכין קפה תחילה. אה, איזה ראש יפה ושעיר לך..."

"הכל אומרים, שעלי להסתפר", אמרתי.

"כן, זה דרכו של עולם. תמיד אומרים לנו מה שעלינו לעשות. מה עוול אם יש לו לאדם מעט שער? למה כך הוא דרך הבריות? חסוך כספך, אומרות הן. קנה חווה. עשה כך, ואל תעשה כך. מה יש להם נגד אדם, החי חייו בשקט?"

"התוכל לספרני?" שאלתי, "לספרני כך, שהרבה זמן לא יבואו אלי בטענות על שערותי הארוכות?"

"קפה", אמר הספר, "תחילה נגמע מעט קפה חם".

הגיש לי ספל-קפה קטן ואני נתמהתי לנפשי, כיצד זה לא באתי לבקרו לפני כן, והרי הוא אחד האנשים המעניינים ביותר בעיר כולה. מיד בהיכנסי לחנותו ידעתי שאדם מופלא הוא: מדרך התעוררותו, מדרך דיבורו וממהלכו ותנועותיו. אדם מופלא ביותר - ספר ברחוב מריפוזה. בערך בן חמשים' היה ואני בן אחת-עשרה.

קומתו לא היתה גבוהה משלי ומשקלו לא כבד ממשקלי. אולם קלסתר-פניו היה כפני אדם שהכל גלוי לפניו וידוע לו; פני חכם, שעל אף הכל הוא אוהב את הכל ומרחם על הכל. משפקח עיניו היה בהן משהו האומר:

"העולם? ידוע לי העולם על כל רישעותו ורעותיו, שנאתו ויסוריו וחלאתו, ולמרות זאת אני אוהבו כמות-שהוא".

הגשתי את הספל הקטן לשפתי וטעמתי מן המשקה החם והשחור וערב לי יותר מכל משקה אחר בעולם.

"שב נא", אמר לי ארמינית, "שב, שב. אין לנו לאן למהר. אין לנו מה לעשות. שערך לא יצמח בין שעה אחת".

ישבתי וצחקתי בארמינית, והוא פתח לספר לי אודות העולם.

סח לי על דודו מיסאק, שנולד במוש.

שתיתי את הקפה וישבתי על כסא-המספרה, והוא החל לספר את שערותי. תספורתי היתה גרועה מכל התספורות שהיו לי לפני כן, ואפילו גרועה מן התספורת שסיפרוני בחינם בבית-האולפן לשוליות-ספרים שמעבר לפסי-הרכבת. אבל הוא סח לי אודות דודו המסכן מיסאק; סיפור שאף אחד משוליות-הספרים לא יכול היה לספר לי. אפילו כל השוליות יחדיו לא היו מצליחים לספר מעשה זה, שסח לי אראם הספר אודות דודו המסכן מיסאק ונמר הקרקס.

עזבתי את המספרה עם תספורת איומה ונוראה, אבל לא איכפת היה לי הדבר. בין כך ובין כך לא ספר היה.

משים היה עצמו כספר כדי שאשתו לא תהא מטריחה עליו ביותר. משמש היה במלאכה כדי לא לנקר עיני הבריות בבטלה! כל שביקש לעשות היה לקרוא בספרים ולשוחח עם אנשים הגונים.

"דודי המסכן מיסאק", סח לי, "נולד לפני הרבה-הרבה שנים. נער שובב היה. אבל לעולם לא שלח ידו בגניבה.

מתכעס היה על בני-אדם, שנתיימרו להיות חזקים ויכול היה להתגושש עם שני בחורים בבת אחת, ויהיו החזקים בעיר כולה. ואם היה צורך בכך, היה מתגושש בה בשעה גם עם אבותיהם ואימותם. ולעתים גם עם סביהם וסבותיהם", אמר.

*176*

"וכל אחד אמר לדודי המסכן מיסאק: מיסאק, בחור חזק הנך. מדוע אינך נעשה מתגושש; מקצוע שמכניס רווחים? ומיסאק נעשה מתגושש. ולפני שמלאו לו עשרים שנה שיבר את גרמיהם של שמונה-עשר גברים חזקים.

בכספו היה אוכל ושותה ואת הנותר היה מחלק בין נערי העיר. לא חפץ בכסף".

"אה", אמר, "הדבר היה לפני שנים רבות. היום הכל רודפים אחר הכסף. הבריות אמרו לו, שיום אחד יתחרט על ביזבוז הכסף, וכמובן שהצדק היה עמהם. הם אמרו לו לחסוך את כספו, מפני שיום אחד יאבד לו כוחו ואז לא יהיה עוד מתגושש ולא ישתכר אפילו פרוטה אחת. ואותו יום בא. לדודי המסכן מיסאק מלאו ארבעים שנה וכוחו עזבהו ולא היתה פרוטה בכיסו. הבריות צחקו לו והוא עזב את ארץ מולדתו ונסע לקונסטאנטינופול. אחר נסע לווינה".

"לווינה?", שאלתי, "דודך מיסאק נסע לווינה?"

"כן, בודאי", אמר הספר, "...דודי המסכן מסיאק נסע למקומות רבים. בווינה לא מצא עבודה וכמעט שגווע ברעב. אבל כלום גנב הוא פעם אפילו פרוסת-לחם? לא, לעולם לא שלח ידו בגניבה. אחר נסע לברלין. אה, ברלין! זהו מקום... אבל גם בברלין כמעט גווע ברעב.

ואראם הספר עומד ומקצץ בשערותי על ימין ועל שמאל. ואני ראיתי את שערותי השחורות כשהן נערמות על הרצפה, ואני חש בקור שהולד וגובר בראשי עם התגדל הערימה. ראשי הלך הלוך וקטון, הלוך וקטון.

"אה, ברלין", אמר הספר, "עיר אוכלת יושביה, רחובות על רחובות; בתים על בתים ואנשים על אנשים, אבל אף דלת אחת אינה פתוחה בפני דודי המסכן מיסאק, אף לא חדר אחד, אף לא שולחן אחד, או ידיד אחד".

"אה, אלוהים", אמרתי, "בדידותו של האדם בעולם! בדידות אכזרית זו של החי בתבל!"

"ואותו דבר היה בפאריס'', אמר אראם הספר, "אותו דבר בדרום-אמריקה, אותו דבר בכל מקום, שאליו הלך:

רחובות על רחובות, בתים על בתים, דלתות על דלתות, ואף לא מקום אחד עבור דודי מיסאק".

"אה אלוהים", אמרתי בתפילה, "אנא, ראה בצערו, אלי שבשמים, ושמור נא עליו!" "בסין", המשיך הספר, "פגש דודי המסכן מיסאק בערבי אחד, שהיה ליצן בקרקס צרפתי. הליצן הערבי ודודי מיסאק דיברו זה עם זה תורכית. הליצן אמר: 'אחא, האם מאוהבי האדם והבהמה אתה?' ודודי מיסאק השיב: 'אחא, אוהב אני כל דבר, שהוא יצור-אלוהים: אדם ובהמה, דגים ועופות, סלעים ואש ומים, וכל דבר גלוי ונסתר אוהב אני'. והליצן הערבי שאל: 'וכלום יכול אתה לאהוב אפילו נמר, אחא? - נמר פרא מיערות-העד של הודו?' ודוי מיסאק השיב: 'אין גבול לאהבה שבקרבי לכל חיות הטרף שביערות-העד, אחא'. הו, מה אומלל היה דודי המסכן מיסאק".

"הו, אלי", אמרתי.

"והליצן הערבי שמח מאוד לשמוע על אהבת דודי לחיות-יער מפני שגם הוא היה איש חזק ואמיץ-לב. "האם אהבתר לנמר יכולה להיות כה חזקה, אחא", אמר לדודי המסכן, "שתוכל להכניס ראשך לתוך לועו כשהוא מפהק?"

"אנא, אלוהים, רחם נא עליו", קראתי בתפילה.

"ודודי מיסאק אמר", הוסיף אראם הספר: "אחא, יכול אני ויכול". והליצן הערבי שאל: "התצטרף ללהקת הקרקס?

אתמול סגר הנמר את לועו מבלי-משים על ראשו של סימון פריגורד ואין איש בין אנשי הלהקה, שאהבתו גדולה כל-כך לייצור-כפיו של הבורא יתברר". ודודי המסכן מיסאק, שנמאס עליו עולמו, פנה אל הליצן ואמר:

"אחא, אצטרף ללהקת הקרקס ואשים את ראשי לתוך לועו הפתוח של הנמר תריסר פעמים ביום".

"אין צורך בכך", אמר הליצן הערבי, "די לנו בפעמים ביום". וכך נצטרף דודי המסכן מיסאק לקרקס הצרפתי .בסין והחל לתחוב את גולגלתו לתור לועו הפתוח של הנמר".

"הקרקס עבר מסין להודו. מהודו לאפגניסטאן ומאפגניסטאן לפרס. ושם, בפרס, קרה המקרה. הנמר ודודי מיסאק נעשו חברים טובים. בטהראן, העיר הקטנה לאלוהים, הפך הנמר שוב פרא. היה יום חם מאוד והכל הרגישו ברע.

הנמר רוגז היה ומסתובב מפינה אחת לשניה בסוגרו. דודי מיסאק תחב את ראשו לתוך לועו הפתוח של הנמר.

היה זה בטהרן, בעיר המוות, בירת פרס. והנה כשאמר להוציא את ראשו מתוך לוע הנמר בא זה וסגרו... נפשו של הנמר סלדה בכל הכיעור והניוון שמסביב וסגר את לועו על ראשו של דודי המסכן מיסאק".

ירדתי מעל כסא-הספרים וראיתי נער מוזר מתבונן בי במראה. אני הייתי זה. לבי נתמלא פחד וכל שערותי נגוזו. שילמתי לאראם הספר עשרים וחמשה סנטים וחזרתי הביתה. הכל צחקו לי. אחי קריקור אמר, שמעולם לא ראה תספורת "מזופתת" כזו.

אבל אני הייתי שבע רצון.

שבועות שלמים הרהרתי רק בדודו המסכן של הספר, שראשו נחתך כמלתעות נמר-הקרקס ומצפה הייתי ליום, שבו אהיה ניצרד שוב לתספורת, שאוכל לרדת למספרתו של אראם ולהאזין לספורו על האדם עלי אדמות, הבודד והעזוב, המצוי בסכנה מתמדת: מעשהו הנוגה של דודו המסכן מיסאק, מעשהו של כל בן-תמותה...

*177*

1. בסיפור הקצר יש חשיבות רבה להיצג.

א. מה אתה למד על הדמות המרכזית מההיצג שבסיפורנו?

ב. מהו העימות המובלט בהיצג?

היצג (אקספוזיציה)

פתיחה שהסופר מציג בה את הדמויות, את הרקע ואת הבעיה שהסיפור מעלה.

הבעיה הנרמזת בהיצג מתפתחת בהמשך העלילה.

2. "צדק העולם. צדקה מורתי מים גאמא. וצדק אחי קריקור".

את מי ואת מה כל אלה מייצגים?

מתי הנער המספר נוכח בצדקתם?

האם אתה מכיר את הביטוי "ציפורים בראש"?

מהי משמעותו?

מהו הקשר שלו לסיפורנו?

3. הנער-המספר מחליט להסתפר.

א. תאר את אישיותו של אראם-הספר, כפי שהנער רואה אותה.

ב. בין הספר לנער שוררת הבנה וחיבה עמוקה.

הוכח זאת ונסה להסביר מדוע.

4. בסיפור הפנימי אנו פוגשים את הדוד מיסאק.

א. ספר את סיפור חייו של הדוד מיסאק.

ב. כיצד סיפורו של הדוד מתקשר לסיפור המסגרת?

סיפור מסגרת

סיפור מסגרת הוא סיפור בתוך סיפור.

יש בו שני מישורים של זמן:

מישור אחד בונה את המסגרת של הסיפור.

והמישור הנוסף בונה את הסיפור הפנימי.

בסיפורנו: סיפור המסגרת מספר על תספורתו של הנער, והסיפור הפנימי מספר על קורותיו של הדוד מיסאק.

5. "הכול צחקו לי..." (אחרי התספורת)

"אבל אני הייתי שבע רצון".

שוב העימות "כל", "כולם" מול ה"אני".

שלושת גיבורי הסיפור - הנער-המספר, אראם-הםפר והדוד מיסאק - יצאו נגד מוסכמות החברה.

א. כיצד בא לידי ביטוי המאבק של כל אחד מהם?

ב. עם מי אתה מזדהה ביותר? מדוע?

*178*

6. סיפורנו מעורר מחשבה באשר לשתי השקפות עולם שונות - אינדיבידואליות וקונפורמיות.

א. מהי עמדתך לגבי שתי גישות אלו? לאיזו מהן אתה נוסה יותר? מדוע?

ב. מי בסיפור שלנו מייצג את הגישה האינדיבידואלית? ומי את זו הקונפורמית?

העתק למחברתך כמה משפסים המשקפים גישות אלו.

קונפורמיות: ציות למוסכמות, מתגלמת, ציות עיוור לנורמות המקובלות בחברה.

קונפורמי - אדם הפועל לפי המקובל בחברה ללא שיפוס עצמי, סומך על דעת הרוב.

נון-קונפורמיסט - מתכחש לעקרונות מקובלים, רק מפני שהם מקובלים ומוסכמים על-ידי הרוב.

אינדיבידואליות: השקפה הרואה ביחיד את היסוד של החברה. השקפה המדגישה את חופש הפרט.

אינדיבידואלי - אישי, מיוחד, פרטי. אדם שהוא אינדיבידואליסט, מתנהג לפי מה שנכון וצודק בעיניו. אין הוא פוסל את דעת הרוב, רק מפני שהרוב חושב כך, אלא הוא מקבל את דעת הרוב רק כשהיא נראית בעיניו צודקת או הולמת את צרכיו.

7. סיפור חייו של הדוד מיסאק שובה את לבו של הנער-המספר. בסוף הסיפור הוא אומר: "שבועות שלמים הרהרתי רק בדודו המסכן של הספר, שראשו נחתך במלתעות נמר-הקרקס..."

א. מדוע הנער-המספר מרבה להרהר בדוד מיסאק?

האם הוא והדוד דומים באופיים?

(שים לב להבדל בין אינדיבידואליות לנון-קונפורמיות.)

ב. בסיום הסיפור הנער-המספר "הופך" את הדוד מיסאק לנציג של כל בן-תמותה.

המסכים אתה לדעתו זו של הנער? מדוע?

8. סיפור זה כתוב בגוף ראשון מפי מספר-גיבור.

מה נקודת מבט זו תורמת לסיפור?

מספר-גיבור

מספר-גיבור הוא הגיבור הראשי ביצירה. הוא מדווח ומעיד בעיקר על חייו ועל דעותיו שלו ומגלה לנו את מעשיו ואת עולמו הפנימי.

כידוע, אדם קרוב אצל עצמו, אך לא תמיד הוא מעריך את עצמו נכונה. על כן יש לצפות שהמספר-הגיבור ילקה במשוא פנים חמור, כשיבוא לתאר את עצמו. הוא עלול "להנמיך" או "להגביה" את קומתו, ועל הקורא להיות חשדן מעט לגבי דבריו.

(מילון פתחי הסיפורת / יוסף אבן, הוצאת אקדמון)

*179*

(בספר איור של הגלב / מרק שגאל)

*180*

אלפרד דיימון ראניון

נולד בארצות-הברית. משפחתו גרה בקולוראדו במערב.

בסיפוריו יש אווירה של המערב הפרוע.

ברנש מסוכן מאוד / דיימון ראניון

*180*

זהו ענין של כשלושים וחמש שנים; אותו זמן מופיע ובא ברנש צעיר הנקרא מורגאן ג'והנסון, ומתישב בעיר העתיקה שלנו, הרחק במערב.

באותם הימים נחשב הדבר בעיר העתיקה שלנו כמעשה בלתי מנומס אם אתה שואל מאן דהוא למקום מוצאו, ומאחר שמורגאן ג'והנסון אינו מזכיר את המקום ממנו הוא בא, הרי שבסופו של דבר אין איש יודע דבר על כך.

נוסף לזאת, אין הוא מספר אף פעם מאומה על אודות עצמו, ומשום כך נחשב מורגאן ג'והנסון דנן טיפוס מסתורי.

ג'והנסון זה הנהו אזרח קשוח-למראה, הן משום שצלקת שרועה לו לרוחב פרצופו ועל חטמו, והן משום שזוג גבותיו שחורות כפיח וצמודות יחדיו מעל לחוטם המצולק, בעוד שעיניו השחורות מבריקות, וגם שערו שחור ומבריק, ויש לו הרגל מיוחד במינו לנעוץ את ארובותיו בברנשים השונים. יום אחד כשהוא מפסיע לראשונה ועובר על פני שדרת סאנטה פא, לפני שלושים וחמש שנים, פוצח מאן דהוא ומעיר:

"הרי לך ברנש מסוכן מאוד."

ובכן, בפעם השניה כשמופיע מורגאן ג'והנסון על פני שדרת סאנטה-פא, קופץ מאן דהוא השומע את מאן דהוא מדבר על אודותיו בפעם הראשונה, ואומר עכשיו למאן דהוא שלישי:

"הרי לך ברנש מסוכן מאוד, באמת ובתמים."

לאט לאט אומר כל אחד הרואה את מורגאן ג'והנסון עם הצלקת על חטמו, ועיניו השחורות, וכל היתר:

"הרי לך ברנש מסוכן."

בסופו של דבר הופך הדבר ידוע לכל, בעיר העתיקה שלנו, שמורגאן ג'והנסון הנהו מרנש מסוכן מאוד מאוד, ללא כל ספק, וכולם נוהגים כלפיו ביראת כבוד עמוקה שעה שהוא מפסיע וחולף פה ושם, או כשהוא צועד הלוך ושוב, ומציץ בפרצופי האזרחים השונים באותו מבט שחור שלו.

אם הוא מזדמן לבית-מרזח שויכוח כלשהו מתנהל בו - מצטננים המתווכחים לאלתר. אם הוא משמיע הערה כלשהי, תהיה ככל אשר תהיה, נחפזים הכל ומכריזים שהצדק עמו, כיון שאיש אינו רוצה, כמובן, באי-הבנה כלשהי עם אדם מסוכן כל כך.

צלקת זו על חטמו של מורגאן ג'והנסון מעידה עליו שהוא מבלה בימיו בנסיבות רבות-תלאה, בזמן זה או אחר, והעובדה שעודנו חי ומשוטט על פני רחובות העיר שלנו הרחק במערב - מוכיחה בעליל שהנהו ברנש היודע לשמור על עצמו כיאות.

מעולם אין הוא מגלה לאיש כיצד הוא זוכה בצלקת זו, אולם בסופו של דבר מספר מאן דהוא שהוא שומע מפה ומשם שמורגאן ג'והנסון צובר לעצמו את הצלקת שעה שהוא מתכתש לילה אחד בניו-יורק עם עשרה טיפוסים גרועים מאוד, ואחד מהללו משלח לו כדור-עופרת החולף לו לרוחב פרצופו ועל פני חטמו, אך בסוף הענין הורג מורגאן ג'והנסון את כל העשרה.

איש אינו יודע מי מתחיל בסיפור מעשה זה, אולם מורגאן ג'והנסון אינו מכחיש אותו, אפילו כשמספר הטיפוסים שהוא הורג צומח ועולה עד כדי עשרים. למעשה אין ג'והנסון זה מכחיש דבר מעולם, מהיותו מומחה מאין כמותו בשימת מחסום לפיו.

ובכן, אדוני, הברנש הזה מתגורר בעיר העתיקה שלנו הרחק במערב, ולעתים קרובות מורים עליו האזרחים

*181*

באצבע, שעה שבאים תיירים העירה, ואומרים להם:

"הרי לכם ברנש מסוכן מאוד מאוד."

בינתים מתקדם ג'והנסון זה וקרב לגיל החמשים, ואותו זמן מתחילים כבר כמה וכמה אזרחים להרעיד בכל גופם שעה שהוא מופיע וקרב, ואינם חדלים לרעוד עד שהוא נעלם לחלוטין מטווח-עין.

ואז, יום אחד מה קורה כאשר מורגאן ג'והנסון מפסיע לו לאורך הרחוב, אם לא מופיע ברנש אחד בשם גאמבל החורק, והוא צועד וכושל אותה שעה מתוך בית המרזח המכונה "האור-הירוק"; גאמבל החורק דנן אינו אלא אישיות ידועה בעיר. הריהו רועה צאן העושה את כל חייו הרחק ליד נהר הוארפאנו.

הוא זוכה לכינוי 'חורק' משום שהוא חורק באמת ובתמים, חריקה של ממש, כיוון שלבו לוקה בקצרת, והוא זקן וכחוש וזעיר כל כך שאין לך אדם הנטרד בגינו, שהרי אחר ככלות הכל אינו אלא רועה צאן. הוא בא העירה אחת לחודש למלא את אבריו הפנימיים משקה חריף, ואותו יום בו הוא צועד וכושל אל הרחוב מבעד לדלת "האור-הירוק" הנהו באמת היום הראשון לחודש.

הוויסקי שהם מוכרים ב"אור-הירוק" ידוע כמשקה רב און ביותר, ולעתים קרובות הוא מעורר רצון-קרב בנפשם של טיפוסים שאינם מעלים התכתשות כלשהי בדעתם הצלולה, ואפילו אינם חולמים על כך מימיהם, אולם כמובן שאיש אינו משער שוויסקי זה יהא חזק דיו לעורר רועה-צאן לקרב כלשהו. אולם מה עושה אותו גאמבל החורק שעה שהוא מבחין במורגאן ג'והנסון, אם אינו תופש לו למורגאן דנן בצווארון מעילו, ומתמתח כולו, ואומר לו למורגאן כך:

"ובכן, הנך ברנש מסוכן, מה?"

כמובן שכל מי שרואה את המחזה הזה מתאבל מאוד מאוד על גאמבל החורק האומלל, כיון שהכל משערים אל נכון שמורגאן ג'והנסון ינגוס אותו עכשיו בנשימה אחת, ויירק אותו על המדרכה לעוס לפירורים, אולם מורגאן זה רק ממצמץ בעיניו ואומר:

"מה?"

"אומרים לי שהנך ברנש מסוכן מאוד," אומר החורק. "אני עומד עכשיו לפצל אותך לשנים, באולר זה שלי, ולראות מה הוא הדבר העושה אותך מסוכן כל כך."

ועל כך הוא מרפה מצווארונו של מורגאן ומדייג מכיסו את אולר-הרועים שלו, שהנהו כלי המקובל מאוד על רועי הצאן בקשר להכנת ארוחותיהם ובקשר לפשיטת עורותיהן של כבשים מתות, ולענין זה ואחר, והחורק הזה פותח את להב האולר כמי שמתכוון לנתח את מורגאן דנן ולבדוק את חלקיו הפנימיים.

אולם מורגאן אינו מחכה לבדיקה. ברגע שהוא מבחין באולר הוא נפנה על עקביו ומתנדף מהמקום לאלתר. זאת ועוד - הוא מתנדף משם בריצה מהירה מאוד, וכל אחד אומר שאם אין הוא מוכיח את עצמו אותו יום כאלוף הריצה במערב כולו, הריהו יכול למלא את מקומו של האלוף האמור - עד שתיערך תחרות של ממש.

כמובן שהחורק אינו יכול לרדוף אחריו למרחק של ממש, מהיותו זקן כל כך, ושיכור כדת וכדין, וגם משום שמורגאן ג'והנסון אינו עוצר אף לרגע, עד שהוא יוצא את העיר ומתרחק ממנה מרחק רב. הדבר האחרון שמאן דהוא יודע על אודות מורגאן דנן הוא - שהברנש עודנו רץ במלוא המרץ בכיוון לעיר דאנבר, והסיכויים הם שהוא מגיע לשם, עד מהרה, כיון ששוב אינו מופיע עוד לעולם בעיר העתיקה שלנו, הרחק במערב.

רק אז מסתבר שהסיפור על אודות ברנש מסוכן אינו אמיתי ביותר, ונוסף לכך נראה בעליל שאין הוא הורג את עשרת הטיפוסים הללו עיו-יורק, ואף לא שום טיפוסים אחרים, במקום כלשהו. אשר לצלקת על חטמו אומר מאן דהוא שהוא זוכה בה בשעה שאישה אחת שומטת לו על פרצופו בחריט כבד אשר מורגאן ג'והנסון מנסה לגנוב מידה.

הסיכויים הם שסיפור זה אינו אמיתי יותר מהסיפור על אודות עשרת הטיפוסים שהוא הורג, אולם בסיפור החריט מאמין עד היום כל אחד, בעיר העתיקה שלנו.

סבא שלי נזכר לעתים במורגאן ג'והנסון, וטוען שהענין בא להוכיח דבר זה או אחר על אודות האופי האנושי.

סבא שלי אומר שאתה יכול לומר על אדם שהוא רע, או שהוא טוב, ואם אתה חוזר על הדברים לעתים תכופות בסופו של דבר בני האדם מאמינים בכך, אף שכשמגיע הענין לכלל הבהרה, מסתבר שהאדם אינו טוב, ואינו רע, אם כך ואם אחרת.

סבא שלי אומר שהוא חושד בו במורגאן ג'והנסון מהרגע הראשון שאינו ברנש מסוכן כלל, אך אם אתה שואל את הסבא שלי מדוע אין הוא מוכיח את הדבר במעשה, כשם שגאמבל החורק עושה בשעתו, אומר הסבא שלי כך:

"ובכן," הוא אומר, "תמיד קיימת האפשרות, הסיכוי הזעיר, שהברנש מסוכן באמת כפי שאומרים עליו. סיכוי זה קיים תמיד, ולא אני הוא הטיפוס המוכן לקפוץ פה ושם על מנת לקפח מסורת כלשהי, כל עוד קיים הסיכוי שיש בה ממש."

*182*

1. כתוב קווים לדמותו של הברנש מורגאן ג'והנסון על-פי ההיצג של הסיפור.

ברנש - מארמית: בר נש. - בן-אדם, בן-איש. כינוי של זלזול באדם.

ברנש גס רוח.

(מילון עברי שלם / אלקלעי, הוצאת מסדה)

אמצעי איפיון

הצירופים הלשוניים המצויים ביצירה בונים את אופיה של הדמות ואת תכונותיה - אלה הם אמצעי אפיון.

אנו מבחינים בין אמצעי אפיון ישירים לבין אמצעי-אפיון עקיפים.

האפיון הישיר מגדיר באופן ישיר את הדמות.

האפיון העקיף הוא גילוי חיצוני או פנימי הקשור בדמות ומאפשר לקורא להסיק בעצמו מסקנות בדבר האופי והתכונות של הדמות.

(על-פי: "הדמות בסיפורת", יוסף אבן, ספרית פועלים)

2. לפניך מובאות מן הסיפור.

אילו מהמובאות מתארות את הדמות על-ידי אפיון ישיר, ואילו - על-ידי אפיון עקיף?

א. "ג'והנסון זה הנהו אזרח קשוח למראה".

ב. "צלקת שרועה לו לרוחב פרצופו ועל חסמו".

ג. "זוג גבותיו שחורות כפית וצמודות יחדיו מעל לחוסם המצולק".

ד. "מאן דהוא מעיר: 'הרי לך ברנש מסוכן מאוד'."

מצא עוד צירופים לשוניים ישירים ועקיפים הבונים את דמותו של ג'והנסון כברנש מסוכן.

3. עם הופעתו של ג'והנסון הזר בעיירה, הכול מסכימים שהוא ברנש מסוכן, ונפוצו שמועות והשערות על דמותו המפוקפקת ועל עברו.

א. כיצד סוף הסיפור מנתץ שמועות אלו?

ב מה אנו למדים מסיפור זה על האופי האנושי ועל התנהגות החברה וחולשותיה?

היעזר במובאה.

הסכמה כללית

אחד הכוחות היותר גדולים בחיי החברה הוא הסכמה כללית. היו ימים שהפילוסופים ראו בהסכמה זו מופת נאמן (הוכחה) על הדבר המוסכם, אך עתה יודעים, שאין שקר ואין איוולת אשר לא תוכל לבוא עליו הסכמה כללית. אך בעיני ההמון אין סמכות גדולה יותר מן ה"הסכמה". אם "כל העולם" מאמינים שהדבר כן - בוודאי כן הוא.

(מתוך: "על פרשת דרכים", המאמר "חצי נחמה", אחד העם')

4. הקע האחרון של הסיפור מתייחס לסבא.

א. מה דברי סבא תורמים לסיפור?

ב האם אתה מוצא קשר בין דברי סבא לפתגם העממי: "אין עשן בלי אש"? אם כן - מהו הקשר?

5. קרא להנאתך את השירים של דיימון ראניון.

איזו חכמת חיים מסתתרת בשירים אלה?

*183*

(בספר איור של חייל / תיאודור גריקו, 1814)

- מה דעתך: האם האביר בתמונה עושה רושם של "ברנש מסוכן מאוד"? נמק.

*184*

שני שירים / דיימון ראניון

*184*

מאנגלית: דן אלמגור

מכה שאין כמוה!

כל חיי אני בחנתי

את המין האנושי,

וסוגתי ומינתי

כל טיפוס: גביר, נשי...

לקחים רבים למדתי;

אך הלקח הראשי:

פראייר

זה

מכה

שאין

כמוה!

כל שלושים שניות, בערך,

יש עו פראייר שנולד.

כל מי שנולד כפראייר

ישאר כזה לעד,

וכשאל קצו יגיע -

הופ! נולד אז עוד אחד.

פראייר

זה

מכה

שאין

כמוה!

העולם זקוק לפראייר;

והפראייר, מצדו,

הוא זקוק תמיד לאלה

שיפראירו אותו.

הזקן שלי למדני.

חוק-ברזל שאין כמותו:

פראייר

זה

מכה

שאין

כמוה!

עושה שריר, אבל...

ברחוב קטן, בכפר נידח,

מזמן, לפני דורות,

נתקלתי בעגלת-אופה

גדושה בככרות.

משני צדיה מתנוססת

כתבת בורד:

"זה שנותן לי לחם -

לחלילו ארקוד!"

מאז לא-פעם בחיי

כשבא לי שוב למרוד

הבוס מגעיל, השכר מועט.

נשבר לי לעבוד)

אני עושה שריר, אבל

נזכר מהר מאוד:

"זה שנותן לי לחם,

לחלילו ארקוד!"

(מתוך: עיתון "מעריב")

מצע של שושנים / אד ולס

*184*

הוא הטיל את השמיכה הצדה והתיישב במיטתו, רגליו מגששות על הרצפה הקרה אחרי נעלי-הבית, בעוד מכשיר-הטלפון הצמוד לקיר מטרטר ללא-הפסק.

העלה אור וניגש לטלפון, הניח את ידו על שני הפעמונים ההומים כדי להשתיקם והרים את שפופרת-ההאזנה.

"דוקטור בנסון מדבר" - אמר.

רוח נובמבר צנפה צניפה מסביב לחווילה הלבנה הקטנה והסעירה מערבל של קולות והמולה, שעה שהיה הרופא מתלבש. הוא התעטף במעיל והציץ רגע בשעונו, מתאונן ומרטן על התפקיד העומד לפניו.

השעה שתיים! שעה איומה ליקיצה. מדוע נוהגות הלידות לבור לעצמן שעות כל-כך לא מתאימות? הוא לקח שני צקלונות: את "ילקוט-הגלולות" הקצר, כפי שקראו לו בעיר, ואת תיק מכשירי-המיילדות הארוך, "ילקוט התינוקות" כינוהו.

לרגע עמד להצית סיגרייה ואז תחב את שני התיקים לתוך כיס-מעילו העמוק והרחב. הרוח הכתה בפניו, חותכת בהם כאזמל-מנתחים קר, משפתח את הדלת ורץ, כפוף ושחוח, לאורך השביל המרוצף עד למוסך.

*185*

מכוניתו הקטנה השמיעה קול נפץ בהתקדמה במעלה השביל, על החצץ הנוצץ מכפור, השתעלה ואחר זינקה קדימה, משהחליף מהלכים; נכנסה לגראס סטריט ויצאה על דרך המלך הריקה מאדם.

הגברת אוט מורלי, מטרת נסיעתו היא לא רק פורייה ביותר, אלא גם מיוחדת במינה, חשב כאשר חלף המיל הראשון מתחת לגלגלי-מכוניתו. מעודה לא הביאה ילד לאוויר-העולם במזג-אוויר טוב או לאור-היום. דוקטור בנסון, על אף הצלחתו במקצוע, היה גבר צעיר עדיין ולא יכול למצוא שעשוע לעצמו במה ששעשע כל-כך את אביו, "דוק בנסון הזקן" - לראות בספר-חשבונותיו שלוש פעמים תשלומי-לידה של אוט סורלי.

הייתה זו דרך ארוכה עד לקארפיו מאונטיין, והרופא שמח לראות דמות טייל בודד מזדקרת לאור פנסי-המכונית.

הוא האט נסיעתו והסתכל באדם, הנושא חבילה קטנה תחת זרועו, שהתקדם בקושי כנגד משב-הרוח.

בהגיעו אליו, עצר דוקטור בנסון והזמין את האיש לעלות. "נוסע רחוק?" - שאל הרופא.

"נוסע רחוק ככל האפשר" - אמר האיש. היה זה אדם בעל מבנה-גוף רפה ועיניים שחורות קטנות שמלאו דמעות מהרוח. "התוכל לתת לי סיגרייה?" - שאל.

דוקטור בנסון החל פורף את כפתורי-מעילו ולפתע נזכר שהסיגריות נמצאות בכים החיצוני. הוא הוציא את החפיסה ומסרה לנוסע שהחל מחפש גפרור בתנועות נוקשות וחפוזות. כאשר הצית את הסיגרייה, אחז האיש רגע בחפיסה ושאל: "אכפת לך, מושלי, אם אקח עוד אחת לשמור לאחר-מכן?". עובר האורח הניע את החפיסה ובנסון חש ביד הנוגעת במעילו.

"אכניס אותן חזרה למעילך" - אמר הברנש קטן-הגוף. דוקטור בנסון הושיט מהר את ידו לקבל את הסיגריות והרגשת-תרעומת קלה תקפה אותו משמצא אותן כבר בכיסו.

"נראה שאנו מתכוננים לתת לג'ארי משני הצדדים הפעם - אמר עובר-האורח - אני, דומני, אשוטט עד ווילו ראן ואלמד את פורר פרק בהלכות בניית-מטוסים. מה אודותיך, מושל? אתה נראה כאחד שבגיל-גיוס. מה הודיע לך הגנרל הארשי?"

"אני מתייצב בשבוע הבא" - השיב דוקטור בנסון.

"ואני לא, אחא - אמר האיש - אני קצת מעבר לגיל. ישתעשעו נא הצעירים עם ג'ארי בפעם זו. לא תמצא שם מצע של שושנים, מושל, אני מבטיח לך זאת".

"אני אקבל תפקיד, כמובן - אמר דוקטור בנסון בגאווה - בחיל-רפואה".

"הייתה לי הרגשה שהצרור הזה מעלה ריח של רפואות - האיש צחק - ואף-על-פי-כן אינך הולך להשתרע על מצע של שושנים".

"מה מקצועך?" - שאל הרופא.

"נהג-קרוניות ומכונאי. שמי ט. אוואנס. מה שמך?"

"בנסון - אמר הרופא.

הם המשיכו לנסוע בשקט דקות מספר וההלך הסתדר נוח יותר במושב והניח חבילה על רצפת-המכונית. לאורו העמום של לוח מד-המהירות הסתכל דוקטור בנסון לראשונה ביתר עיון בפנים הקטנים, הדומים לפני-חתול.

עיניו נחו על צלקת רחבה לאורך פניו של האיש, חלקה ובהירה ככתם של עמילן מבושל. הוא חשב על הגברת אוט סורלי ושלח ידו להוציא את השעון. אצבעותיו חיטטו רגע בכיס עד שנוכח, כי השעון אינו נמצא שם.

דוקטור בנסון הושיט את ידו בזהירות אל מתחת למושב עד שחש בנרתיק-העור, בפלדה הקרה ובקת-העץ של אקדחו האוטומטי.

הוא שלף אותו לאט והניחו בחשכה בחיקו. אז עצר בבת-אחת ותחב את קנה-האקדח לצלעו של אוואנס.

"שים את השעון בכיסי!" - אמר בגסות.

ההלך נרתע בפחד והניף את ידיו למעלה. "אל אלוהים - הוא נתכווץ מאימה - ואני חשבתי אותך..."

דוקטור בנסון נעץ והידק את האקדח לתוך צלעו וחזר בקור-רוח: "הנח את השעון בכיסי לפני שאלחץ על ההדק".

אוואנס חיטט במקטורנו בתנועות מרתתות וניסה להכניס את השעון לכיסו של הרופא בידיו המרעידות. דוקטור בנסון תפס בשעון ודחקו לכיס. הוא פתח את הדלת ודחף את ההלך בכוח החוצה, אל הקור והחשכה.

"אני נמצא כאן בחוץ, אפשר כדי להציל חייה של אישה ובכל זאת עצרתי להסיע אותך" - אמר בכעס.

במהירות הכניס דוקטור בנסון את המכונית למהלך והרוח סגרה את הדלת בטפיחה. הוא החזיר את האקדח לנרתיק והריץ מכוניתו כבתחרות.

הנהיגה במעלה הקארפיו מאונטיין הייתה פחות קשה משחשב. ואוט סורלי שלח את אחד מבניו הגדולים עם פנס במורד הכביש, להאיר לו את המעבר על גשר-העץ הרעוע שהוליך אל בניין האחוזה הבודד.

הגברת סורלי כיפרה על חטאיה כלפיו בכך שילדה את בנה התשיעי ללא קשיים והמכשירים שבתיק הארוך לא הובאו כמעט לידי שימוש.

*186*

משנסתיים הכול בהצלחה הצית דוקטור בנסון סיגרייה והתיישב ליד התנור הסדוק אשר מבעד לפרצותיו האירה להבה עליזה של גזרי אלון-הערבה.

"עובר-אורח אחד ניסה לשדוד אותי הלילה - אמר הרופא לאוט, חש גאווה מוצדקת על מעשהו - הוא לקח את שעוני, אבל כאשר נעצתי "0.45 לבטנו, החליט להחזירו לי."

אוט צחק בכל-פה למשמע סיפור כה מחריד ו"מותח" מפיו של דוקטור בנסון הצעיר.

"אני שמח שהחזירו - אמר אוט - אלמלא כן לא היה לנו כל מושג מתי נולד הפרחח הקטן. באיזו שעה חלה הלידה, דוק?"

דוקטור בנסון הוציא את השעון מכיסו.

"התינוק יצא לפני כשלושים רגע ועכשיו בדיוק..." - הוא התקרב אל מנורת-הנפט שעל השולחן.

הוא הביט בתימהון על השעון שבידו. הזכוכית סדוקה, כפתור-הכינון חסר. הפך את השעון וקירבו אל המנורה.

רק בקושי יכול לקרוא את ההקדשה המטושטשת שעליו:

"לטוראי טאד אוואנס, מחלקת האמבולנסים, אשר בעוז רוחו, וללא דאגה לחייו הוא, הציל אותנו ממוות בליל שלישי לנובמבר 1918, ליד מאו-ארגון. האחיות נאסביט, ג'ונס ווינגייט".

- מושל - כינוי של כבוד.

- ג'ארי - כינוי בוז לגרמנים.

- "0.45 - סוג של אקדח.

הארי מארק פטראקיס (1923- )

נולד בעיר סנס לואיס שבארצות-הברית, ואת רוב ימיו עשה בשיקאגו ובסביבתה. כתב רומאנים וסיפורים קצרים. מספריו: "פריקלס ברחוב 31" (1965), "חלום מלכים" (1966) ו"סטלמארק; זיכרונות משפחתיים" (1970), שממנו לקוח הסיפור הזה.

בארבה ניקוס / הארי מארק פטראקיס

*186*

חנווני אחד זכור לי מימי נעורי יותר מכול. זה היה זמן קצר קודם שחליתי, ואת רוב זמני ביליתי עם חבורה מגוונת, שאבותיה היו בני אומות מאומות שונות. היינו מתחרים זה בזה בלגלוג על מנהגי ארץ המוצא. בגיחות השבת שלנו אל שכונות מרוחקות משכונתנו היינו אוכלים נקניקות בלחמניות ושותים קוקה-קולה, להראות שאנחנו אמריקנים לכל דבר. נער שלא היו לו עשרה סנטים לסעודה הזאת היה נשאר רעב, כי לא העז להביא מן הבית כריך של בשר מן הבשרים המתובלים, שהיו משפחותינו אוכלות.

אחד המשחקים הפרועים שלנו היה לחפש ולמצוא בעל עגלת-יד או בעל חנות, שהיה ברור שהוא מהגר, ולשפוך עליו קיתונות של עלבונות ולגלוג. כדי להוכיח נאמנות לכנופיה היה עליך לכוון את כל הרשעות והאכזריות שבך אל חנווני או רוכל הנמנה עם בני עדתך שלך.

מן הטעם הזה עמדתי בראש הפשיטה על חנות המכולת הקטנה העלובה של בארבה ניקוס הזקן, יווני קטן-קומה, שרירי ומגויד, שהיה מהלך בצליעה קלה ומתהדר בשפם מבהיק גדול.

עמדנו מחוץ לחנותו והתגרינו בו כדי שיעז ויצא אלינו. כיוון שיצא לקרב, מיד חטפנו כמה שזיפים ואפרסקים מסלי-הנצרים שעל המדרכה ונמלטנו אל מעבר לכביש ואכלנו אותם לעיניו. הזקן הניף אגרוף לעומתנו והטיח בנו כל מיני כינויים ביוונית נמלצת.

*187*

ידעתי שאומץ לבי עומד למבחן, ולכן הנפתי את זרועי וזרקתי על הזקן את השזיף הנגוס שהיה בידי. כיוונתי יפה, והשזיף פגע בלחיו, והוא נתחלחל והניח את ידו על הכתם. הוא בהה אלי מעבר לכביש ואני, אף-על-פי שלא ראיתי את עיניו, הרגשתי שהן חורכות את בשרי. הפך הזקן את פניו וחזר בדממה אל החנות. הנערים טפחו על שכמי בהתפעלות, אבל הניצחון לא היה אלא ניצחוז--סרק ורבץ כאבן בשיפולי בטני.

עם דמדומים, כאשר התפזרה החבורה, עברתי לבדי על פני חנות המכולת בדרכי לחזור אל ביתי. אור קטן דלק בחנות, וצלליתו של הזקן הותוותה על הזגוגית. מלא חרטה ניגשתי אל הדלת ונכנסתי.

הזקן יצא מאחורי דלפק-העץ הצר ובהה אלי. ביקשתי להפוך את פני ולברוח, אבל כבר היה מאוחר מדי. הוא רמז לי לגשת אליו, ואני אזרתי אומץ לספוג קללה או מהלומה.

"זה אתה," אמר לי לבסוף בחומרה.

נענעתי בראשי כאילם.

"למה חזרת?"

עמדתי שם ולא יכולתי להשיב.

"מה שמך?"

"הרלמבוס," אמרתי לו ביוונית.

הסתכל בי הזקן מוכה-תימהון. "אתה יווני!" קרא. "נער יווני תוקף חנווני יווני!" הוא עמד נדהם לנוכח גודל פשעי. "ובכן," אמר לי בקרירות, "אתה כאן מפני שאתה מבקש לתקן את המעוות." שפמו הגדול סמר מרוב ריכוז. "ארבעה שזיפים, שני אפרסקים," אמר לי, "בסך-הכול שבעים ושמונה סנטים, נאמר שבעים וחמישה. יש לך שבעים וחמישה סנטים, ילד?"

הנעתי את ראשי מצד לצד.

"אם כן, תעבוד בשביל זה," אמר לי. "שבעים וחמישה סנטים מחולקים לחמישה-עשר סנטים לשעה" - והוא השתתק רגע - "כלומר, חמש שעות עבודה. תוכל לבוא הנה בשבת בבוקר?"

"כן," אמרתי לו.

"כן, בארבה ניקוס," אמר לי בקפידה. "מעט דרך-ארץ."

"כן, בארבה ניקוס," אמרתי לו.

"שבת בבוקר בשעה שמונה," אמר לי. "ועכשיו לך הביתה ותודה לאלוהים בתפילותיך שלא טלטלתי את ראשך המחוצף בסטירה הגונה." לא הייתי צריך שידחקו בי עוד וברחתי.

בשבת בבוקר חזרתי אל החנות, ועדיין הייתי מלא חששות. תחילה טאטאתי את הרצפה והעליתי עננים של אבק מפינות חבויות חשוכות. רחצתי את החלונות והעברתי את מגב-הגומי בתנועות קדחתניות על פני הזגוגית מפחד פן יראה אותי אחד מחברי הכנופיה. כשגמרתי מיהרתי לשוב ולהיכנס אל החנות.

בשארית הבוקר ערמתי פחיות של שימורים, רחצתי את הדלפק ואיבקתי בקבוקים של יין זהוב. נכנסו לקוחות אחדים, ובארבה ניקוס שירת אותם. זמן קצר לאחר השעה שתים-עשרה הוא נעל את הדלת כדי לאכול ארוחת צהריים. הוא פרס לו כמה פרוסות של נקניק, קרע בידו חתיכת לחם גדולה מכיכר פריכה וטרייה ומילא ספל קטן בתריסר זיתים שחורים, שנצצו במי-המלח שלהם. הוא הגיש לי את הספל, ועל-כורחי נעוו פני.

"ילד טיפש אתה," אמר לי הזקן. "אינך יווני באמת, לא כן?"

"יווני אני."

"אולי אתה יווני," הודה כלי חמדה, "אבל אינך מתנהג כיווני. מעקם את חוטמך למראה הזיתים המצוינים האלה.

תסתכל רגע סביבך בחנות הזאת. מה אתה רואה?"

"פרות וירקות," אמרתי לו. "גבינה וזיתים ועוד כל מיני דברים שכאלה."

הוא בהה אלי בבוז גדול. "הוא אשר אמרתי," אמר. "שוטה אתה. אינך רואה שאומה שלמה ועם שלם נמצאים בחנות הזאת."

שלחתי מבטים עצבניים אל המחסן שמאחור, כאילו חיכיתי שיצא משם מישהו.

"הנה הזיתים, למשל," אמר וחתך את האוויר בתנופת יד. "יש זיתים מזיתים שונים, הרבה צורות להם והרבה צבעים. זיתים שחורים מחודדים מקלאמאטה, זיתים סגלגלים מאמפיסה, זיתים ירוקים כבושים וזיתים צהובים חריפים. אכילס לקח עמו אל טרויה זיתים שחורים, ולאחר יום של קרב אכזרי בראש המרמידונים שלו היה נח ואוכל גבינה וזיתים שחורים בשלים כמו הזיתים האלה. שמעת על אכילס, ילד, לא כן?"

"שמעתי," אמרתי. "שמעתי, בארבה ניקוס." "שמעתי, בארבה ניקוס," אמרתי.

*188*

הורה הזקן בידו על שורת הצנצנות המלאות תבלינים מתבלינים שונים ואמר: "יש שם אזובית וריחן ועלי דפנה ושומשום ומינתה. כל התבלינים הנפלאים, שאלפי שנים אנחנו מתבלים בהם את מזונותינו. לוחמי מרתון לקחו עמם לקרב צרורות קטנים של התבלינים האלה, והריחות היו מזכירים להם את בתיהם ואת המשפחות והילדים שלהם."

הוא קם על רגליו ומשך והסיר את המפית מעל צווארו. "גבינה, אמרת. גבינה! בוא הנה, וארביץ מעט תורה בבור ועם-הארץ שכמותך." והוא הורה בידו על מכל-עץ שהיה מונח על הדלפק. "המעדן הלבן הנוצץ הזה הוא גבינת-פטה, ועושים אותה מחלב-עזים ואורזים בדליים של עץ כדי שיישמר טעמה. אלכסנדר הגדול ציווה להעמידה על שולחנו, אותה ואת חביונות-היין, בזמן שתכנן את מסעות המלחמה שלו."

והוא ניגש בצליעה מן הרלפק אל החלון, שעל-ידו היו מגובבות ערמות העגבניות, הכרפס והפלפלים הירוקים.

"וכאן ודאי אינך רואה אלא סתם ירקות, לא כן?" והוא לא המתין שאשיב לו. "גם כאן ניכרת טיפשותך. אלה הם מקצת החומרים הנדרשים להכנת סלט יווני. אתה יודע מהו סלט יווני באמת? ארוחה בפני עצמה היא, חוויה, יצירה שיוצרים ברגש רב, בזריזות ובחן. תחילה אתה שם עלי-חסה גדולים בקערה עמוקה גדולה." והוא פרש את אצבעותיו והניע אותן לאט-לאט, בקפידה, כאילו סידר את העלים. "את שיירי החסה חותכים לחתיכות קטנות ועורמים לתל קטן," אמר לי. "אחר-כך מוסיפים כרפס, מלפפונים, עגבניות פרוסות לאורכן, פלפלים ירוקים, אזובית, זיתים ירוקים, גבינת-פטה, אבוקדו ודגי-אנשובי. לבסוף אתה מוסיף לכל זה מיץ לימון, חומץ ושמן-זית זך, שמתנוצץ לו זהוב באור."

הוא סיים את דבריו באנחה מעומק לבו ועצם את עיניו. אחר-כך פקח עין אחת ובחן אותי במבט נוקב מזרה-אימה. "האגדה מספרת, כי זאוס בכבודו ובעצמו ברא את המתכון הזה ואסף וערבב את החומרים על האולימפוס לילה אחד, כשהזמין כמה מן האלים האחרים לארוחת ערב."

הוא הפך את פניו ממני, ושוב עבר לאטו על פני החנות כשהוא גורר רגל אחת. הבטתי בעצבנות בשעון-הקיר.

השעה היתה אחת וכמה דקות. פתאום הוא נפנה אלי בתנועה מהירה והבהיל אותי. "וכל דבר אחר כאן," אמר בקול רם, "שעועית לבנה, עדשים, שום, לחם פריך, קוקורצי, כדורי-בשר, שבלולים וצדפות." והוא השתתק ונשם נשימה עמוקה. "והיין," אמר עוד, "יין מסאמוס, מסאנטוריני ומכרתים, יין רצינה ומאברודאפנה, טעם שימיו כמעט כימי המים... והמלונים הריחניים, מיני המאפה, דיפלים צהובים ולקומאדות זהובות, רפרפת גאלאטובוריקו בדבש. כל דבר ודבר כאן שייך להיסטוריה שלנו לא פחות מפסלי-השיש הנפלאים, מן הלוחמים המזוקנים, מפאן ומן האוראקל של דלפי ומן הנימפות המחוללות בחורשות המוצלות לנוגה הירח של הומרוס." ושוב השתתק מקוצר-נשימה והשתעל שיעור צרוד. "עכשיו אתה מבין, ילד?"

הוא הסתכל בפני למצוא בהן תגובה כלשהי וגנח. עמדנו דוממים רגע, ואחר-כך הטה את ראשו ובהה אל שעון-הקיר. "הגיע הזמן שתלך הביתה," אמר והורה בתנועה בוטה על הדלת. "עכשיו אנחנו ב'תיקו'. תשמור שיישאר ככה."

גמרתי בלבי שהזקן מטורף והושטתי את ידי אל מאחורי הדלפק לקחת את המקטורן ואת הכומתה שלי, והלכתי לעבר הדלת. הוא קרא לי לחזור והוציא מתיבה אחת כמה תאנים צהובות רכות וצרר אותן בפיסת-נייר. "תוספת מיוחדת, כי עבדת יפה," אמר לי. "קח אותן. תטעם מהן, ואולי תבין על מה אני מדבר."

לקחתי את התאנים, והוא פתח את הדלת במפתח, ואני מיהרתי לצאת מן החנות. פעם אחת הפכתי את פני וראיתי אותו עומד בפתח ומסתכל בי, והקנוקנות המתפתלות של הירקות מסתלסלות כערפל מעל לראשו.

בשעה מאוחרת בלילה ההוא אכלתי את התאנים. רק כששכבתי על מיטתי נזכרתי בהן, ואז קמתי והוצאתי את הצרור מן המקטורן שלי. נגסתי בתאנה אחת, ואחר-כך אכלתי את כולן. הן התפוררו בין שיני בטעם נקטר, והמתיקות הסמיכה ניגרה כדבש על לשוני ואל חללי לחיי. ובבוקר, כשהתעוררתי, עדיין טעמתי ונשמתי את ניחוחן.

לא נכנסתי עוד אל חנותו של בארבה ניקוס. חודשים אחדים לאחר ביקורי אצלו חליתי, ושנתיים ימים הייתי רתוק למיטתי. כשחזרתי אל הרחוב, כבר שכחתי את הזקן ואת חנות המכולת, וזמן קצר אחר-כך עקרה משפחתי מן השכונה.

כעבור כתריסר שנים, לאחר המלחמה, נסעתי במכוניתי בשכונה הישנה ועברתי על פני החנות. עצרתי את המכונית לרגע לפני החנות. חלונותיה היו מוכתמים באבק ובטינופת, והחנות עצמה היתה ריקה ושוממה כחנויות ישנות אחרות שנועדו ליהרס עד היסוד ולפנות מקום למבנים חדשים.

מאז הייתי בהרבה חנויות מכולת יווניות, ופעמים רבות קניתי לי גבינת-פטה, וזיתים מלולאמאטה. סלטים יווניים רבים מספור אכלתי, ואת ערבו לחכי כמזון-אלים. בביתנו, בימות החגים, אשתי ובני ואני מסבים לסעודת ערב של פילף מהביל בחמאה, כפילף שהיתה אמי עושה, ואבגולמונו- של לימון וביצים וצלי כבש מתובל בשפע של

*189*

שיני-שום. אני לוגם מן היינות האדומים והזהובים ומקנח בהנאה במיני המאפה המעודנים, המצופים דבש ואבקת-סוכר. בארבה ניקוס הזקן היה ודאי מרוצה לו ראה אותי עכשיו.

אבל מימי לא הצלחתי לשוב ולטעום את טעמן המרגיע של התאנים ההן שנתן לי ביום ההוא, לפני זמן כה רב.

פעמים רבות קניתי לי תאנים מאז, והן ערבו לחכי, אבל משהו חסר בהן. ועד היום הזה איני יודע אל-נכון אם לתלות את הדבר בתאנים עצמן, או שמא החזון והלהט של החנווני הזקן הם שנתנו בתאנים מתיקות גדולה כל-כך עד שכמעט שלושים שנה אחר-כך עדיין אני זוכר את טעמן ואת ניחוחן.

כל הצרות שבעולם / איסק אסימוב

*189*

התעשייה הענפה ביותר על כדור הארץ התרכזה סביב מולטיואק - מולטיואק, המחשב הענק אשר הלך וגדל במשך חמישים שנה עד אשר הסתעפויותיו השונות והמשונות מילאו את העיר וושינגטון, הגיעו עד לפרוורים ושלחו זרועות אל כל עיר ואם על פני כדור הארץ.

צבא של פקידים הזינו אותו בעובדות ללא הרף וצבא אחר מצא הקשרים ופירש את התשובות שהשיב. גדוד מהנדסים בקרביו ומכרות ובתי חרושת אימצו עצמם מעבר למשאביהם כדי לשמור על כמות מלאי, על דיוק ביצוע, על יכולת למלא כל דרישה אפשרית של מחסני חלקי החילוף הענקיים, שהיו מוכנים עבורו.

מולטיואק ניהל את כלכלת כדור הארץ וסייע למדע שלה להתפתח. והחשוב מכול, הוא היה הלשכה המרכזית לבירור כל העובדות הידועות אודות כל אחד ואחד מתושבי כדור הארץ.

חלק מתפקידיו היומיומיים של המולטיואק היה לקחת את ארבעת הביליונים של קבוצות העובדות אודות בני האדם, שמילאו את קרביו, ולבצע אומדנת חוץ עבורם ליום נוסף בזמן. כל מחלקת תיקונים על כדור הארץ קיבלה את העובדות המתאימות באשר לשטח שיפוטה, וכל העובדות, כחטיבה אחת, נמסרו למועצה המרכזית לתיקונים בעיר וושינגטון.

ברנרד גולימן היה בשבוע הרביעי לכהונתו בת השנה כיושב-ראש של המועצה המרכזית לתיקונים וכבר הורגל בתפקידו כדי כך, שקיבל את דו"ח הבוקר מבלי להבהל ממנו. כרגיל, היה זה תיק דפים בעובי של כחמישה עשר סנטימטרים. הוא כבר ידע שלא ציפו ממנו כי יקרא בו (לא היה בכוחו של בן-אדם לעשות זאת). בכל זאת, היה משעשע לעלעל בו.

היתה שם הרשימה הרגילה של פשיעה צפויה, תרמיות מכל הסוגים, גניבות, התפרעויות, הריגה, הצתות.

הוא חיפש כותרת אחת במיוחד וחש הלם קל במוצאו אותה בכלל, ואחר הזדעזע שוב כאשר ראה שני מקרים רשומים. לא אחד אלא שניים. שני מקרי רצח ממדרגה ראשונה. הוא לא ראה שניים ביום אחד במשך כל עבודתו כיושב-ראש, עד עתה.

הוא לחץ על כפתור האינטרקום הדו-סטרי והמתין לפנים החלקות של המתאם שלו שיופיעו על המסך.

"עלי," אמר גולימן. "יש שני מקרי רצח ממדרגה ראשונה היום. האם יש איזה בעיות בלתי רגילות?"

"לא, אדוני." הפנים בעלי העור הכהה, עם העינים השחורות, החדות, נראו חסרות מנוחה. "שני המקרים הם בעלי הסתברות נמוכה בהחלט."

"אני יודע זאת," אמר גולימן. "שמתי לב, כי ההסתברות של כל אחד אינה עולה על חמישה עשר אחוז. בכל זאת, מולטיואק צריך לשמור על שמו הטוב. הוא ממש חיסל לגמרי את הפשע, והקהל דן על כך לפי רשימותיו על אודות הרצח ממדרגה ראשונה, שהוא, כמובן, הפשע הבולט ביותר."

עלי עותמן הניד בראשו. "כן, אדוני. זה ברור לי."

"כמו-כן ברור לך, אני מקווה," אמר גולימן, "שאינני רוצה אף מקרה אחד במשך השנה של כהונתי. אם כל פשע אחר יחליק דרך האצבעות, אני מוכן להקשיב לתירוצים. אולם אם רצח ממדרגה ראשונה יסתנן, אפשוט את עורך מעליך. מבין?"

"כן, אדוני. האנליזה השלמה של שני הרוצחים הפוטנציאליים כבר נמצאת במשרדים המחוזיים הקשורים בכך.

*190*

הפושעים הפוטנציאליים והקרבנות נמצאים תחת הסתכלות. ערכתי בדיקה חוזרת של סיכוי ביצוע הפשעים, והם נמצאים בירידה מתמדת."

"טוב מאוד," אמר גולימן וניתק את הקשר.

הוא חזר אל הרשימה בהרגשה לא נוחה, שמא התנהגותו היתה מנופחת מדי. - אבל, הרי אדם חייב להיות תקיף עם העובדים האזרחיים האלה בעלי "הקביעות" וצריך לתת להם להבין שאץ הם מנהלים את כל העניינים, כולל יושב-הראש. במיוחר עותמן זה, אשר עבד עם מולטיואק מאז היו שניהם צעירים בהרבה, ונהג במעין בעל-ביתיות, שיכלה להרתיח את הדם.

בשביל גולימן עניין זה של הפשע היוה את הסיכוי הפוליטי של חייו. עד עתה לא היה עוד יושב-ראש אשר יסיים את כהונתו מבלי שרצח יתרחש אי-שם, אי-פעם על פני הכדור. יושב-הראש הקודם סיים עם שיא של שמונה, שלושה יותר (יותר, עובדה) מאשר קודמו.

ואילו גולימן התכוון, כי לא יהיה לו אף לא אחד. הוא יהיה, כך החליט, יושב-הראש הראשון ללא רצח כלשהו בשום מקום על הארץ בתקופת כהונתו. הפרסום החיובי שזה יביא אתו אחר כך... -

ברפרוף דפדף את החלק הנותר של הדין וחשבון. העריך כי היו רשומים לפחות אלפיים מקרים של הכאות אישה בידי בעלה. ללא ספק, לא כולם יעוכבו בזמן. אולי שלושים אחוז יבוצעו. אבל הסיכוי לכך, שמאורע כזה יקרה, הלך ופחת, וקיומם בפועל התמעט עוד יותר.

מולטיואק הוסיף את הכאת נשים ע"י בעליהן לרשימת הפשעים, שאפשר לחזותם מראש, רק לפני כחמש שנים, והאדם הממוצע לא התרגל עדיין לרעיון שאם הוא התכוון לחבוט ברעיתו, הענץ יוודע מראש. בעוד ההכרה הזאת התפשטה בחברה, האישה תחילה היתה סובלת מפחות סימנים כחולים, ובמשך הזמן, לא תסבול מאף אחד.

גולימן ראה מספר מהלומות לבעלים, שנרשמו גם כן.

עלי עותמן ניתק את הקשר ונעץ עיניו במסך, ממנו נעלם ראשו המקריח, מובלט הלסתות של גולימן. אחר כך הביט אל עוזרו, רפי לימי, ואמר: "מה אנחנו עושים?"

"אל תשאל אותי. הוא מודאג מאיזה רצח מטונף קטן, או שניים."

"זה נורא מסוכן לנסות לטפל בעסק הזה בעצמנו. מצד שני, אם נספר לו, הוא יקבל שבץ ממדרגה ראשונה.

הפוליטיקאים הנבחרים האלה צריכים לחשוב על עורם, ולכן בטוח כי הוא יעמוד בדרכנו והעניינים יהיו גרועים עוד יותר."

לימי הניד בראשו ומצץ את שפתו התחתונה העבה בין שיניו. "הצרה היא, מה יקרה אם נחטיא את המטרה? זה יכול להיות סוף העולם, אתה יודע."

"אם נחטיא, למי איכפת מה יקרה לנו. נהיה רק חלק של הקטסטרופה הכללית." ואחר אמר ביתר התעוררות:

"אבל, לעזאזל, הסיכוי הוא רק של 12.3 אחוזים על כל דבר אחר, אולי מלבד רצח. אם היינו נותנים לסיכוי לעלות מעט לפני שהיינו פועלים יכול לחול תיקון ספונטני."

"לא הייתי מצפה לזה," אמר לימי ביובש.

"אינני מתכוון. סתם הצבעתי על העובדה. בכל זאת, בסיכוי כזה, אני מציע כי נגביל את עצמנו להסתכלות גרידא ברגע זה. אף אחד לא יכול היה לתכנן פשע כזה בכוחות עצמו, חייבים להימצא שותפים."

"מולטיואק לא קרא בשם כלשהו."

"אני יודע. בכל זאת -" קולו נדם.

וכך נעצו את מבטם בפרטי הפשע האחד, אשר לא נכלל ברשימה, שנשלחה לגולימן; הפשע האחד הגרוע בהרבה מרצח ממדרגה ראשונה; הרצח האחד שמעולם בתולדות מולטיואק לא ניסו לבצעו; והם תהו מה לעשות.

בן מנרס ראה את עצמו כבן השש-עשרה המאושר ביותר בבולטימור. אפשר היה, אולי, להתייחס לכך בספק.

אבל הוא היה בוודאי אחד מן המאושרים ביותר בבולטימור, מהנרגשים ביותר.

לפחות, הוא היה אחד מן המעטים, שהורשו להיכנס לאיצטדיון בשעת ההשבעה של בני השמונה-עשרה. אחיו הבכור עמד להישבע, ולכן הוריו ביקשו כרטיסי צופים, ונתנו גם לבנם הצעיר לעשות כך. אבל כאשר מולטיואק בחר מבין כל המועמדים, בן הוא שקיבל את הכרטיס.

שנתיים לאחר מכן בן יישבע בעצמו, אך היום הדבר הטוב ביותר, הוא להתבונן באחיו הגדול מיכאל.

הוריו הלבישוהו (או לפחות הקפידו על לבושו) בדאגה מרובה, כנציג המשפחה, ושילחו אותו עם הודעות שונות למיכאל, אשר ימים ספורים קודם לכן יצא לבחינות גופניות ונאורולוגיות מוקדמות.

האצטדיון היה בפרוורי העיר ובן, כמעט ומתפוצץ מרוב חשיבות עצמית, הובל אל מקומו. מתחתיו נתמשכו

*191*

שורות שורות של מאות ואלפים בני שמונה-עשרה (נערים מימין, נערות משמאל), כולם מן האזור השני של בולטימור. בזמנים שונים במשך השנה נערכו כנסים דומים ברחבי העולם, אבל כאן, בבולטימור, היה החשוב מכולם. שם למטה (אי שם) נמצא מייק, אחיו של בן עצמו.

בן העביר את מבטו מקודקוד לקודקוד, בחושבו כי בדרך כלשהו יצליח להכיר את אחיו. הוא לא הצליח, כמובן, אבל אז יצא גבר אל הבמה המוגבהת שלפני הקהל כולו, ובן פסק מלחפש כדי להקשיב.

האיש אמר: "שלום, נשבעים ואורחים. שמי רנדולף ט. הוץ', האחראי על הטכסים בבולטימור השנה. הנשבעים כבר פגשו אותי מספר פעמים תוך כדי התקדמותם בחלקים הגופניים והנאורולוגיים של המבחן. רוב העבודה נעשתה, אבל העניין החשוב ביותר עדיין לפנינו. על הנשבע בעצמו, אישיותו, להיכלל בתוך רשימותיו של המולטיואק.

"עניין זה דורש, מדי שנה בשנה, הסבר מסוים לאנשים הצעירים המגיעים לבגרות. עד עתה (הוא פנה אל האנשים הצעירים שלפניו ועיניו שוב לא הביטו ביציעים) לא הייתם מבוגרים; לא הייתם פרטים בעיני מולטיואק, להוציא המקרים בהם הוצאתם מן הכלל באופן מיוחד על-ידי הוריכם או ממשלתכם, שראו בכם מבוגרים.

"עד עתה, כאשר הגיע המועד השנתי לחידוש המידע, היו אלה הוריכם, אשר מילאו את הפרטים ההכרחיים על אודותיכם. עתה הגיע הזמן שאתם תקחו חובה זו על עצמכם. זהו כבוד גדול, ואחריות גדולה. הוריכם סיפרו לנו מה חינוך קיבלתם, איזה מחלות עברתם, מה הרגליכם; דברים רבים ושונים. אבל עתה עליכם לומר לנו הרבה יותר; מחשבותיכם הנסתרות ביותר; מעשיכם הסודיים ביותר.

"קשה, כמובן מאליו, לעשות זאת בפעם הראשונה, אבל זה מוכרח להיעשות. אחרי שהדבר נעשה, יש למולטיואק אנליזה מושלמת של כולכם בתוך תא זכרונו. הוא יבין את פעולותיכם ותגובותיכם. הוא יהיה אפילו מסוגל לנחש, בדיוק רב למדי, את פעולותיכם ותגובותיכם בעתיד.

"בדרך זו מולטיואק יגן עליכם. אם תהיו נתונים בסכנת תאונה, הוא יידע זאת. אם מישהו יתכנן לפגוע בכם, הוא יידע זאת. אם אתם תתכננו לגרום נזק, הוא יידע זאת ואתם תעוכבו בזמן, כך שלא יהיה צורך להענישכם.

"עם המידע האצור בו על אודות כולכם, מולטיואק יוכל לעזור לארץ. לתאם את כלכלתה וחוקיה לטובת הכלל.

אם יהיו לכם בעיות פרטיות תוכלו לבוא אתן למולטיואק, ועם הידע אודותיכם מולטיואק יהיה מסוגל לעזור לכם.

"עתה יהיה עליכם למלא טפסים רבים. חשבו בזהירות וענו על כל השאלות מדויק ככל שתוכלו. אל תסתירו דבר מחמת בושה או זהירות. אף אחד לא יידע לעולם את תשובותיכם חוץ ממולטיואק, אלא אם כן יתהווה הכרח ללמוד את כל התשובות כדי להגן עליכם. ובמקרה זה רק פקידים מוסמכים של הממשלה יידעו.

"יכול להיות כי תדמו בנפשכם, שכדאי לספר קצת יותר או קצת פחות מן האמת הצרופה פה ושם. אל תעשו זאת. אנו נגלה זאת אם תעשו כן. כל תשובותיכם יחדיו יוצרים דגם מסוים. כמה וכמה תשובות מזויפות הן לא יתאימו לדגם ומולטיואק יגלה אותן. אם כל תשובותיכם שקר הן, ייווצר דגם מעוות, ומולטיואק יכיר בו. לכן עליכם לומר את האמת."

הגיעה השעה והכול הסתיים; מילוי הטפסים; הטכסים והנאומים שבאו בעקבותיהם. כבר ירד הערב כאשר בן, עומד על קצות אצבעותיו, מצא לבסוף את מיכאל, שעדיין החזיק בבגדים אותם לבש ב"תהלוכת המבוגרים." הם בירכו זה את זה בתרועות שמחה.

הם אכלו יחדיו ארוחת ערב קלה ובדרך-האקספרס נסעו הביתה, צוהלים וקורנים מגדולתו של היום.

הם כלל לא היו מוכנים למעבר הפתאומי שחל עם שיבתם הביתה. היה זה הלם משתק לשניהם להעצר ע"י צעיר חמור-סבר במדים מחוץ לדלת הכניסה לביתם; להדרש, כי ימסרו את תעודותיהם לבדיקה לפני שיורשו להיכנס לביתם שלהם; למצוא את הוריהם יושבים שחוחים בחדר האורחים, וחזות פניהם מביעה אסון.

יוסף מנרס, מראהו זקן בהרבה מאשר בבוקרו של אותו יום, הביט מתוך עיניו התמהות, השקועות עמוק בארובותיהן על בניו (אחד עם תלבושת הבגרות החדשה עדיין תלויה על זרועו) ואמר: "נראה, שאני נמצא במעצר בית."

ברנרד גולימן לא היה מסוגל ולא קרא את כל הדיז-וחשבון. הוא קרא את הסיכום בלבד, וזה היה באמת מאוד מהנה.

דור שלם, כך זה נראה, גדל מורגל לעובדה, שמולטיואק יכול לחזות את ביצועם של הפשעים העיקריים. הם למדו, כי"סוכני התיקון" יימצאו במקום לפני שהפשע יוכל להתבצע. הם גם ידעו, כי ביצוע הפשע מוביל ישירות לעונש. בהדרגה שוכנעו שלא היתה שום דרך בה אפשר "לסדר" את מולטיואק.

התוצאה היתה, שבאורח טבעי אפילו הכוונה לפשוע פחתה. תוך כדי ירידת כוונות אלה ועם התרחבות אפשרויותיו של מולטיואק, אפשר היה להוסיף פשעים חשובים פחות לרשימה, אותה יחזה כל בוקר, ופשעים אלה גם הם הלכו והתמעטו.

*192*

לכן פקד גולימן לבצע אנליזה (ע"י מולטיואק, כמובן) של יכולתו של מולטיואק להסב את תשומת ליבו אל חיזוי הסיכויים של הופעת מחלות. בעתיד הקרוב אפשר יהיה לקרוא רופאים אל חולים אינדיווידואליים שלגביהם קיימת אפשרות, כי יהיו לחולי סכרת תוך השנה הקרובה, או יסבלו מהתקפת שחפת או יחלו בסרטן.

אחרי כן הגיעה הרשימה של הפשעים הצפויים להיום, ואף רצח אחד ממדרגה ראשונה לא נרשם ביניהם.

גולימן התקשר באינטר-קום עם עלי עותמן ומצב רוחו מרומם. "עותמן, מהו היחס בין ממוצע יומי של פשעים בשבוע האחרון לבין הממוצע של השבוע הראשון לכהונתי כיושב-ראש?"

התברר, כי הממוצע ירד בשמונה אחוזים וגולימן היה מאושר באמת. ברור, לא בזכותו הושג כל זאת, אבל חבר הבוחרים לא יידע זאת. הוא בירך את מזלו הטוב על שהגיע למעמדו בזמן נכון, בשיא פעילותו של מולטיואק, כאשר ניתן היה להכניס גם את המחלות תחת כנפי ידיעותיו חובקות העולם ומשכינות השלווה.

גולימן יוכל לעלות ולפרוח בזכות זה.

עותמן משך בכתפיו. "בסדר, הוא מאושר."

"מתי נפוצץ את בועת הסבון הזאת?" שאל לימי. "החזקתו של מנרס תחת השגחה רק העלתה את הסיכויים ומעצר הבית נתן דחיפה נוספת."

"האם אין אני יודע כל זאת?" רטן עותמן. "מה שאינני יודע הוא - מדוע."

"אולי יש לו בעלי ברית ועוזרים, כפי שאמרת. אם מנרס בצרה יהיה עליהם להלום מיד או ללכת לאבדון."

"בדיוק להיפר. אם שמנו את ידינו על אחד, השאר יתפזרו לחפש מפלט וייעלמו. מלבד זה, מדוע מולטיואק לא קרא בשמם של אותם בעלי ברית?"

"טוב, ובכן - האם נספר לגולימן?"

"לא, עדיין לא. הסיכויים הם עדיין של 17.3 אחוזים. לפני כן כדאי עוד לפעול באופן החלטי יותר."

אליזבט מנרס אמרה לבנה הצעיר: "אתה הולך אל חדרך, בן."

"אבל מה כל העניינים האלה, אמא?" שאל בן, קולו נשבר, לאור הסיום המוזר למה שהיה יום נפלא.

"בבקשה ממך!"

הוא עזב בחוסר רצון, עובר דרך הדלת בכיוון למדרגות, ועולה בהן ברעש, ואחר יורד מהן בשקט.

ומייק מנרס, הבן הבכור, המבוגר, שאר זה עתה יצא מבית-היוצר והוא תקוות המשפחה כולה, אמר בקול שהיה העתק נאמן לשל אחיו הצעיר: "מה קורה פה?"

ג'ו מנרס השיב: "שמיים עדי, בני, כי אינני יודע. לא עשיתי מאומה."

"טוב, ברור שלא עשית דבר." מייק הסתכל בפלאה באביו השקט, המנומס, שעצמותיו עדינות. "הם פה, כנראה, משום שאתה חושב לעשות משהו."

"אינני חושב."

היא הצביעה בידה סביב, תנועתה חובקת את חומת אנשי הממשלה הסוגרת על הבית. "כאשר הייתי ילדה קטנה, אני זוכרת כי אביה של חברתי עבד בבנק, ופעם הם קראו לו ואמרו לו, כי יעזוב את הכסף, והוא שמע בקולם.

זה היה חמישים אלף דולר. הוא לא לקח אותם באמת. הוא רק הרהר בכך. הם לא שמרו אז את הדברים האלה כל כך בסוד כמו היום; הסיפור הסתנן החוצה. כך זה נודע לי.

"אבל כוונתי לומר," המשיכה בשפשפה את ידיה השמנמנות זו בזו באיטיות, "זה היה חמישים אלף רולר, חמישים - אלף - דולר. וכל מה שהם עשו היה לצלצל אליו; קריאה אחת בטלפון. מה יכול אביך לתכנן כדי שתריסר אנשים יבואו הנה ויקיפו את ביתנו?"

ג'ו מנרס, עיניו מביעות כאב, אמר: "אינני מתכנן כל פשע, גם לא הקטן ביותר. אני נשבע."

מייק, מלא בתחושת התבונה של המבוגר החדש, אמר: "אולי זה משהו תת-הכרתי, אבא. איזו טינה נגד הממונה עליך."

"עד כדי כך שארצה להרוג אותו? לא!" "האם אינם רוצים לומר לך במה העניין, אבא?"

אמו התערבה שוב. "לא, אינם רוצים. שאלנו. אמרתי, כי הם הורסים את עמדתנו בחברה רק בכך שהם נמצאים פה. לפחות שיספרו לנו במה העניין כדי שנוכל להיאבק בזה, כדי שנוכל להסביר."

"ולא רצו?"

"לא רצו."

מייק עמד ברגליים פשוקות וידיו תחובות עמוק בכיסיו. הוא אמר, מודאג: "ראי, אמא, מולטיואק איננו טועה."

*193*

אביו דפק באגרופו בחוסר ישע על מסעד הספה. "אמרתי לכם כי אינני מתכנן שום פשע."

הדלת נפתחה ללא דפיקה ואדם במדים נכנס בצעדים בטוחים, החלטיים. לפניו היתה הבעה רשמית, חלקלקה.

הוא אמר: "האם אתה יוסף מנרס?"

ג'ו מנרס קם על רגליו. "כן. ובכן מה רצונכם ממני?"

"יוסף מנרס, אני אוסר אותך בפקודת הממשלה," והראה בתקיפות את תעודת זיהויו כקצין תיקונים. "עלי לבקשך לבוא איתי."

"מה הסיבה לכך? מה עשיתי?"

"אינני חופשי לדון בזה."

"אבל לא ייתכן שיאסרו אותי רק בעד תכנון פשע, אפילו אם הייתי מתכנן כזה. כדי להיאסר עלי לפני כן ממש לבצע משהו. אחרת, אינך יכול לאסור אותי. זה בניגוד לחוק."

הקצין התעלם מן ההיגיון שבטיעון. "עליך לבוא איתי."

גברת מנרס צווחה ונפלה על הספה, בוכה היסטרית. יוסף מנרס קשה היה לו לפעול כנגד החוק שהושרש בו במשך כל חייו ע"י התנגדות פעילה לקצין, אבל, לפחות, לא נע ולא זע ממקומו וקצין התיקונים נאלץ להשתמש בכוח שריריו כדי למושכו אחריו.

ומנרס בשעת יציאתו צעק: "אבל תגיד לי, במה הדבר. אך זאת תגיד לי. אילו ידעתי - האם זה רצח? האם חושבים, כי אני מתכנן רצח?"

הדלת נסגרה מאחוריו ומייק מנרס, חיוור פנים, חש לפתע כי כלל וכלל עדיין איננו מבוגר, הציץ תחילה בדלת ואחר על אמו הבוכה.

לעומתו בן מנרס, מאחורי הדלת, חש לפתע כמבוגר לחלוטין. הוא חישק בחזקה את שפתיו זו לזו וסבר, כי הוא יודע בדיוק מה עליו לעשות.

אם מולטיואק לקח, מולטיואק יוכל גם לתת. בן היה בטכסים באותו יום עצמו. הוא שמע איש זה, רנדולף הוץ', מדבר אודות מולטיואק ועל כל שמולטויאק מסוגל לעשות. בכוחו להדריך את הממשלה ובכוחו גם לסייע לכל אדם ואדם אשר יפנה אליו בבקשת עזרה.

כל אדם יכול לבקש עזרה ממולטיואק, וכל אחד פירושו גם בן. לא אמו ולא מייק יכלו לעצור בעדו כעת, והיה בידו מעט מן הכסף שנותר מהסכום שניתן לו היום לבילוי. אם יגלו לאחר זמן, כי איננו בבית וידאגו לו, אין בידו להושיע. אולם ברגע זה חובתו הראשונה היא לעזור לאביו.

הוא חמק דרך הכניסה האחורית. הקצין שליד הדלת הטיל מבט חטוף בניירותיו ונתן לו לעבור.

הרולד קוימבי טיפל במחלקת התלונות של תת-התחנה של מולטיואק בבולטימור. הוא חשב את עצמו כחבר הענף החשוב ביותר של השירות האזרחי. מבחינות מסוימות יכול להיות כי הצדק היה עימו, ואנשים ששמעו אותו דן בעניין זה היו צריכים להיות עשויים מפלדה כדי שלא ישוכנעו.

ראשית, היה קוימבי אומר, עקרונית, מולטיואק מתפרץ לרשות היחיד. במשך חמישים השנים האחרונות האנושות חייבת היתה להודות, כי מחשבותיה ודחפיה לא היו עוד נסתרים, כי שוב לא היתה קיימת כל פינה חבויה להחביאם מעין רואה. על כן על האנושות לקבל משהו תמורת זאת.

וכמובן קיבלה שגשוג כלכלי, שלום, ביטחון. אבל כל אלה היו דברים מופשטים. כל גבר ואישה רצו לקבל משהו אישי כפרס על ויתור הפרטיות, ואמנם כל אחד מהם אכן קיבל זאת. בהישג ידו של כל יצור אנוש נמצאה תחנת מולטיואק עם מעגלים לתוכם רשאי היה האדם למסור את בעיותיו ושאלותיו ללא כל הגבלות או הפרעות, ומהם יכול היה לקבל תשובות תוך דקות ספורות.

בכל רגע נתון יכלו חמישה מיליון מעגלים נפרדים, מבין הקואדריליון או יותר מעגלים של מולטיואק, להיות קשורים בתוכנית זאת של שאלות ותשובות. התשובות יכלו שלא להיות ודאיות תמיד, אולם הן היו הטובות ביותר שבנמצא, וכל שואל ידע כי הן אמנם היו הטובות ביותר שבנמצא ונתן את אמונו בהן, וזה היה החשוב.

ועתה היה נער מודאג בן שש-עשרה נע לאיטו במעלה השורה של הגברים והנשים המצפים לתורם (על כל פנים, בתור זה היתה תערובת שונה של תקווה עם פחד או דאגה ואפילו ייטורים - ותמיד עם תקווה המתגברת ככל שהאדם התקרב אל המולטיואק).

מבלי להרים עיניו נטל קוימבי את הטופס הממולא שהושט אליו ואמר: "ביתן 5-ב'."

בן שאל: "איך אני שואל את שאלתי, אדוני?"

קוימבי הרים את עיניו מופתע מעט. הטרום-בוגרים לרוב לא השתמשו בשירות. הוא השיב באדיבות: "האם עשית זאת אי-פעם לפני-כן, בני?"

"לא, אדוני."

*194*

קוימבי הצביע לעבר דגם שעל שולחנו. "אתה משתמש בזה. אתה רואה איך זה עובד? בדיוק כמו מכונת כתיבה.

אל תנסה לכתוב משהו או להדפיס ביד. תשתמש רק במכונה. עכשיו קח את ביתן 5-ב', ואם תצטרך עזרה, לחץ בפשטות על הכפתור האדום ומישהו יופיע. במורד השביל הזה, בני, בצד ימין."

הוא הביט אחרי הנער היורד בשביל אל מחוץ לתחום ראייתו וחייך. מעולם לא נדחה מישהו ממולטיואק. כמובן, תמיד נמצא אחוז מסוים של דברים חסרי כל חשיבות. אנשים אשר שאלו שאלות אישיות אודות שכניהם או שאלות מגונות אודות אישים מפורסמים; נערי קולג' המנסים להיות חכמים יותר מהפרופטורים שלהם או חושבים שדבר שבחכמה הוא, כביכול, לנצח את מולטיואק ע"י כך שישאלוהו בעניין הפרדוקס הידוע של ראסל, וכדומה.

מולטיואק היה מסוגל לטפל בכל אלה. הוא לא נזקק לעזרה מצד אחרים.

חוץ מזה, כל שאלה ותשובה נכנסה לכרטסת והפכה לפרט נוסף באוסף העובדות הנוגעות לכל אדם ואדם. גם השאלה חסרת החשיבות ביותר והחצופה ביותר, ככל ששיקפה את אישיות השואל, סייעה לאנושות בכך שעזרה למולטיואק להכיר את האנושות.

קוימבי הסב את תשומת-ליבו אל הבא בתור, אישה בגיל העמידה, רזה וזוויתית, שמבט דאגה בעיניה.

עלי עותמן צעד לאורך חדר משרדו, עקביו תופפים בייאוש על השטיח. "הסיכוי עדיין ממשיך לעלות. עכשיו הוא הגיע ל-22.4 אחוז. לעזאזל! בידינו יוסף מנרס במאסר ממש, וזה עדיין ממשיך לעלות. מצחו נשטף זיעה.

לימי פנה מהטלפון. עדיין אין וידוי. הוא נמצא בטיפול המחדר הפסיכי ואין כל סימן לפשע. יכול להיות כי הוא דובר אמת."

עותמן שאל: "אם כן, האם מולטיואק השתגע?"

טלפון אחר התעורר לחיים. עותמן סגר את המעגל במהירות, שמח להפרעה. פניו של קצין תיקונים הופיעו על המסך. הקצין אמר: "אדוני, האם יש הנחיות חדשות בקשר למשפחת מנרס? האם צריך להרשות להם ללכת ולבוא, כפי שנהגו קודם?"

"מה כוונתך, כפי שנהגו קודם?"

"ההנחיות המקוריות היו להוציא לפועל מעצר-בית לגבי יוסף מנרס. לא דובר מאומה אודות שאר בני המשפחה, אדוני."

"בסדר, תרחיב את מעצר הבית לגבי שאר בני המשפחה, עד אשר נודיעך אחרת."

"אדוני, זו הנקודה. האם והבן הבכור דורשים לקבל מידע על אודות הבן הצעיר. הבן הצעיר איננו בבית והם טוענים כי הוא נעצר ורוצים לגשת אל המטה הראשי לשאול על כך."

עותמן קימט גביניו ואמר כמעט בלחש: "בן צעיר? כמה צעיר?"

"בן שש-עשרה, אדוני," השיב הקצין. "בן שש-עשרה ואיננו בבית. האם ידוע לך לאן הלך?"

"הוא הורשה לצאת, אדוני. לא היו כל פקודות להחזיק בו."

"אל תסגור את הטלפון. אל תזוז." עותמן הניח את השפופרת על השולחן, ואחר אחז בשתי ידיו בשערות הפחם שכיסו ראשו וצרח: "טיפש! טיפש! טיפש!"

לימי הופתע. "מה איתך, לכל הרוחות?"

"לאדם זה יש בן, בן שש-עשרה." עותמן כמעט נחנק מהתרגשות. "בן שש-עשרה אינו בוגר והוא לא רשום לחוד במולטיואק, אלא מהווה חלק מכרטסת אביו." הוא הטיל מבט חימה בלימי. "האם אין כל אחד יודע כי עד גיל שמונה עשרה, צעיר אינו מוסר בעצמו את הדו"חות שלו למולטיואק, אלא אביו עושה זאת למענו? האם אין אני יודע זאת? האם אתה לא יודע?"

"אתה רוצה לומר כי מולטיואק לא התכוון לג'ו מנרס?" שאל לימי.

"מולטיואק התכוון לבנו הקטין, והנער נעלם עתה. לעיני קצינים המקיפים את הבית הוא בשקט ובשלווה יוצא דרך הדלת והולך למלא תפקיד זה, שאתה יודע?"

הוא פנה אל מעגל טלפון, שאליו דבק עדיין קצין התיקונים; ההפסקה הרגעית איפשרה לעותמן להתעשת וללבוש שוב סבר קריר, שופע ביטחון עצמי.

הוא אמר; "קצין, מצא את הבן הצעיר, אשר נעלם. קח את כל אנשיך, אם זה דרוש. אתן את הפקודות המתאימות. עליך למצוא נער זה בכל מחיר."

"כן, אדוני."

הקשר נותק ועותמן אמר: "בדוק שוב את הסיכויים, לימי."

לימי דיווח לאחר חמש דקות: "זה ירד ל-19.6 אחוז. זה יורד."

עותמן נשם עמוקות, לאיטו. "סוף סוף עלינו על העקבות הנכונים."

*195*

(בספר איור של עולם המחשבות / א' אשבריה)

-מתוך העיירה המציאותית שברקע, פורצת דמות שלא מן העולם הזה, דמות בדיונית ולה סממנים אנושיים.

מה אנושי בדמות?

*196*

בן מנרס ישב בביתן 5-ב' ואיית לאיטו: "שמי הוא בנימין מנרס, מספר מב-3412 7183. אבי, יוסף מנרס, נאסר, אבל אין אנו יודעים איזה פשע הוא מתכנן. האם קיימת דרך כלשהי, בה נוכל לעזור לו?"

הוא ישב והמתין. הוא בן שש-עשרה בלבד, אבל מבוגר דיו כדי לדעת, כי אי-שם יסובבו אלה במבנה המסובך ביותר אשר אי-פעם עלה בדמיונו של אדם כלשהו; כי טריליון עובדות יתמזגו וישתפו פעולה לבניין השלם, ומשלמות זו ימצה מולטיואק את העזרה הטובה ביותר עבורו.

המכונה צלצלה וכרטיס הופיע. היתה עליו תשובה, תשובה ארוכה. היא החלה כך: "עלה מיד על דרך האקספרס אל העיר וושינגטון. רד כתחנת שדרת קונטיקוט. תמצא יציאה מיוחדת, עליה רשום 'מולטיואק' ולידה שומר.

הודע לשומר כי הינך שליח מיוחד אל ד"ר טרומבול, והוא ירשה לך להיכנס.

"תימצא בפרוזדור, תמשיך לאורכו עד אשר תגיע לדלת קטנה, עליה רשום 'פנימי'. תיכנס ואמור אל האנשים שבפנים: 'הודעה בשביל ד"ר טרומבול', תורשה לעבור. המשיך אל -"

וכך זה נמשך. בן לא ראה איך זה עונה על שאלתו, אבל היה לו אמון מלא במולטיואק. הוא עזב בריצה אל דרך האקספרס המובילה לוושינגטון.

קציני התיקונים גילו את עקבותיו של בן מנרס עד לתחנת בולטימור כשעה לאחר שהוא עצמו עזב את המקום.

הרולד קוימבי ההלום מצא את עצמו מבולבל לחלוטין מהמספר הרב והתשובות של האנשים, אשר התקבצו סביבו במאמציהם לאתר את מקומו של הנער בן השש עשרה.

"כן, נער," הוא אמר, "אבל אינני יודע לאן הלך אחרי שגמר פה. לא יכולתי לדעת כי מישהו מחפש אחריו. אנו מקבלים פה את כל מי שבא. כן, אני יכול להביא את רישום השאלה והתשובה."

הם הסתכלו ברישום ושלחו אותו מיד בטלוויזיה אל המטה המרכזי.

עותמן קרא אותו מתחילתו ועד סופו, סבב עיניו כלפי מעלה, והתמוטט. הם השיבו את רוחו כמעט מייד. הוא אמר חלושות אל לימי: "עשה כי יתפסו את הנער. והכן העתק של תשובת מולטיואק בשבילי. אין עוד כל דרך, כל דרך לפתרון. עלי לראות את גולימן מייד."

ברנרד גולימן עוד מעולם לא ראה את עלי עותמן כה נרגש, ובהביטו אל עיניו הפראיות של המתאם הרגיש זרם דקיק של טיפות מי קרח יורד לאורך עמוד שדרתו.

הוא גמגם: "למה אתה מתכוון, עותמן? מה פירוש גרוע מרצח?"

"הרבה יותר גרוע מרצח."

גולימן היה חיוור כסיד. "האם אתה מתכוון לרצח פקיד ממשלתי גבוה?" (זה באמת עלה על דעתו כי הוא עצמו -)

עותמן נד בראשו. "לא סתם פקיד ממשלתי. הפקיד הממשלתי."

"המזכיר הכללי?" לחש גולימן באימה.

"יותר מזה אפילו. הרבה יותר. אנו מדברים על תכנית לרצוח את מולטיואק!"

"מה?"

"בפעם הראשונה בתולדות מולטיואק המחשב דיווח על כך שהוא עצמו נמצא בסכנה."

"מדוע לא הודיעוני על כך מייד?"

עותמן הסביר בחצי-אמת. "העניין היה כל כך ללא תקדים, אדוני, עד שחקרנו את המצב לפני שהעזנו לרשום זאת בדיז-וחשבון רשמי."

"אבל כמובן הצילו את מולטיואק? הצילו אותו?"

"הסיכויים ירדו אל מתחת לארבעה אחוזים. אני ממתין עתה לדו"ח."

"הודעה לד"ר טרומבול," אמר בן מנרס אל האיש על הכסא הגבוה, שהיה עובד בזהירות על מה שנראה כמערכת בקרה של מטוס סטרטו-סילון מוגדלת עשרת מונים.

"בוודאי, ג'ים," אמר האיש. "תיכנס."

בן הציץ בהוראותיו ומיהר הלאה. בסוף הוא ימצא ידית זעירה אותה היה צריך להעביר למצב "מטה" ברגע בו כפתור מסוים יידלק באור אדום.

הוא שמע קול נרגש מאחוריו, אחר שני, ולפתע שני גברים החזיקו במרפקיו. רגליו הורמו מהרצפה.

גבר אחד אמר: "בוא עמנו, נער."

פניו של עלי עותמן לא אורו במידה ניכרת למשמע החדשות, הגם שגולימן אמר בהקלה אדירה: "אם הנער בידינו הרי מולטיואק בטוח."

"לזמן מה."

*197*

גולימן הרים יד רועדת למצחו. "איזו מחצית שעה היתה זו לי. האם יכול אתה לתאר לעצמך מה פירוש ההרס של מולטיואק ואפילו לזמן קצר. הממשלה היתה נופלת; הכלכלה מתמוטטת. פירושו הרס מוחלט, גרוע -"

ראשו נמתח לפתע, "מה אתה מתכוון, לזמן מה?"

"הנער, בן מנרס זה, לא התכוון לגרום נזק. צריך לשחרר אותו ואת משפחתו ולשלם להם פיצוי בעד מאסר מוטעה. הוא רק מילא את הוראותיו של מולטיואק כדי לעזור לאביו - ואכן, הצליח. אביו חופשי כעת."

"האם רצונך לומר, כי מולטיואק ציוה על הנער למשוך ידית בתנאים בהם היו נשרפים מספיק מעגלים, שתיקונם היה דורש חודש של עבודה? אתה מתכוון, כי מולטיואק היה מציע את ההרס שלו עצמו למען נוחיותו של אדם אחד?"

"גרוע מזה, אדוני. מולטיואק לא בלבד נתן הוראות אלה, אלא בחר במשפחת מנרס בראש וראשונה כיוון שבן מנרם דומה כל כך לנער העוזר ליד ר"ר טרומבול עד שיכול היה להיכנס לתוך מולטיואק מבלי שיעצרו אותו."

"מה פירוש - המשפחה נבחרה?"

"ובכן, הנער לעולם לא היה הולד לשאול שאלה זו לולא נאסר אביו. אביו לא היה נאסר לולא מולטיואק היה מאשימו בתכנון קשר להריסתו שלו. פעולתו של מולטיואק היא שפתחה את שרשרת המאורעות אשר כמעט והובילו להרס של מולטיואק."

"אבל אין בזה היגיון," אמר גולימן כמתחנן. הוא חש עצמו כה קטן וחסר ישע והוא ממש כרע על ברכיו, מתחנן כי עותמן זה, איש זה שבילה כמעט את כל חייו עם מולטיואק, יעודד את רוחו.

עותמן לא נעתר. הוא אמר: "זה נסיונו הראשון של מולטיואק בכיוון זה, עד כמה שאני יודע. מבחינה מסוימת הוא תכנן זאת יפה. הוא בחר במשפחה הנכונה. הוא במתכוון לא הבחין בין אב לבנו כדי להוליך אותנו שולל.

אולם הוא היה חובב במישחק זה. הוא לא היה מסוגל להתגבר על הוראותיו שלו עצמו לדווח על סיכויי ההרס של עצמו העולים ומתגברים עם כל צעד שנקטנו. הוא לא היה יכול להימנע מלרשום את התשובה שנתן לנער לשאלתו. עם נסיון נוסף הוא בוודאי ילמד איך להערים. הוא ילמד איך להסתיר עובדות מסוימות, לא ירשום עובדות אחרות מעתה והלאה. כל הוראה שתינתן על ידו ויהיו גלומים בה אולי זרעי ההרס שלו עצמו, לעולם לא נדע. וככל שלא נהיה זהירים הרי מולטיואק לבסוף יצליח. חושבני, מר גולימן, כי אתה תהיה היושב-ראש האחרון של ארגון זה."

גולימן דפק על שולחנו בחימה שפוכה. "אבל, מדוע, מדוע, מדוע? לעזאזל, מדוע? מה התקלקל בו? האם אי-אפשר לתקן?"

"איני סבור שאפשר," אמר עותמן, בייאוש שקט. "מעולם לא חשבתי על כך. אף פעם לא היתה הזדמנות לכך עד אשר זה קרה. אבל כעת, כאשר אני חושב על כך, נראה לי שהגענו עד סופה של הדרך, כי מולטיואק הוא טוב מדי. מולטיואק הפך כל כך מסובך עד כי תגובותיו אינן עוד של מכונה, אלא של יצור חי."

"נטרפה דעתך עליך, אבל אפילו אם כן?"

"במשך חמישים שנה ויותר העמסנו את צרות האנושות על מולטיואק, על היצור החי הזה. ביקשנו אותו כי ידאג לנו, לכולנו יחד ולכל אחד לחוד. ביקשנו אותו כי ישמור כל סודותינו למעננו; ביקשנו אותו כי יספוג את כל רשעותנו וישמור עלינו מפניה. כל אחד מביא את צרותיו אליו, ומוסיף את חלקו אל המשא. עכשיו אנו מתכננים להעמיס גם את כובד התחלואה האנושית על מולטיואק."

עותמן נשתתק לרגע קל, ואחר אמר בקול רם: "מר גולימן, מולטויאק נושא את כל צרות העולם על כתפיו - והוא עייף."

"טירוף. טירוף. טירוף מוחלט," מלמל גולימן.

"אם כן, הרשה לי להוכיח לך דבר מה. הרשה לי להעמיד אותו במבחן. האם אוכל להשתמש בקו מולטיואק שבמשרדך?"

"לשם מה?"

"כדי לשאול אותו שאלה, שמעולם איש לא שאל את מולטיואק."

"האם זה יזיק לו?" שאל גולימן בחרדה.

"לא. אבל נדע מה ברצוננו לדעת."

היושב-ראש היסס מעט, ואחר אמר: "בבקשה."

עותמן השתמש במכשיר שעל שולחן הכתיבה של גולימן. אצבעותיו אייתו את השאלה בתנועות זריזות:

"מולטיואק, מה אתה בעצמך רוצה יותר מכל דבר בעולם?"

הרגע בין השאלה והתשובה התמשך עד ללא נשוא, אבל לא עותמן ולא גולימן העזו לנשום.

ואז נשמעה נקישה קלה וכרטיס קפץ החוצה. היה זה כרטיס זעיר, ועליו, באותיות ברורות, הופיעה התשובה:

"רצוני למות."

*198*

הידיד הנאמן אוסקר ויילד

*198*

חולדת-האגמים הזקנה הוציאה בבוקר אחד את ראישה מחורה. עיניה היו כפנינים שחורות ונוצצות, שפמה אפור ונוקשה וזנבה דומה היה לחתיכת גומי הוד-ארוכה ושחורה. הברווזים הקטנים ששחו בבריכה דומים היו לקנריות צהובות וקטנות אמם, שהיתה צחה ולבנה ורגליה אדומות, ניסתה ללמדם כיצד לעמוד על ראשם במים.

"לעולם לא תוכלו להיות בחברה הגונה, אם לא תדעו לעמוד על ראשכם", הקפידה האם לשנן ולחזור על דבריה. ומדי פעם בפעם הראתה להם כיצד ייעשה הדבר. אולם הברווזים הקטנים לא שמו לבם אליה. הם היו צעירים ורכים ולא ידעו לתפוס ערכה של חברה מהו. "ילדים חסרי משמעת!" צווחה חולדת-האגמים הזקנה, "הטביעה יאה להם". "לא ולא!" השיבה הברווזה, "תחילה צריכים הם לנסיונות ראשונים - וסבלנותם של הורים לא תיפקע עד עולם". "אה! איני יודעת ולא כלום מרגשותיהם של הורים", אמרה חולדת-האגמים. "לא נוסיתי בחיי משפחה ומעולם לא נישאתי לאיש ואין גם בדעתי לעשות זאת. האהבה כשהיא לעצמה טובה היא, אולם הידידות יפה ממנה. האמת ניתנת להיאמר, כי איני מכירה בעולם דבר אצילי מידידות נאמנה".

"ושמא תואילי להגיד מה הם, לדעתך, חובותיו של ידיד נאמן?" שאלה ציפור-פישתה ירוקה שישבה בסמוך, באחד מעצי הצפצפה, והקשיבה לשיחה, "כן, גם אני מבקשת לדעת זאת", אמרה הברווזה והמשיכה לשחות עד לקצה הבריכה, בהדגימה לילדיה עמידת-ראש יפה. "שאלתך אווילית מאוד!" אמרה חולדת-האגמים, "רשאית אני לקוות, כי ידידי הנאמן יהיה מסור לי בוודאי". "ומה הגמול תגמלי לו?" שאלה הציפור הקטנה, בטפחה בכנפיה הזעירות אגלי-מים מכסיפים. "לא אבין לדבריך", השיבה חולדת-האגמים.

"הרשוני נא ואספר לכן סיפור בענין זה", אמרה ציפור-הפישתה. "האם עלי ידובר בו?" שאלה חולדת-האגמים, "אם כן הוא, אקשיב לדבריך, כי חובבת ספרות אני". "כן, עליך ידובר", השיבה ציפור-הפישתה, ותעף למטה אל שפת הנחל ושם סיפרה את סיפורה על הידיד הנאמן לאמור:

לפני שנים רבות היה איש קטן וישר ושמו ג'ק. "ההיה מכובד?" שאלה החולדה. "לא", השיבה הציפור, "הוא לא היה מכובד כל-עיקר, רק לבו היה טוב ופניו עגולים ומגוחכים. תמיד ישב יחידי בביתו הקטן ויום יום עבד בגנו.

בכל הסביבה לא היה גן יפה כשלו. ובגן פרחים ממינים שונים: שושני-דמשק, ילקוטי-הרועים, קרנפולים ופרחי-לילך שונים, שנתנו ריחם בבוא עיתם. לג'ק הקטן היו ידידים רבים, אך המסור לו מכול היה הטוחן הענק ג'ו. הטוחן העשיר היה מסור מאוד לג'ק הקטן, ובעברו ליד גנו שלח תמיד את ידו אל מעבר לגדר והיה קוטף לעצמו צרור פרחים גדול, או היה חופן מלוא חפניו עשב ריחני ומתוק וקוטף מלוא כיסיו שזיפים ודובדבנים בעונתם. "ידידי אמת חייבים לחיות במשותף ולהתחלק בכול", כך נהג לומר הטוחן וג'ק הקטן היה מניע בראשו ומחייך, גאה בידידו וברעיונותיו הנאצלים.

האמת ניתנת להיאמר, כי השכנים ראו בזה דבר מוזר ביותר. הטוחן, שהיה כה עשיר, מעולם לא השיב לו לג'ק כגמולו, אף כי מאה שקי קמח היו לו במחסני הטחנה, שש פרות שמנות וכבשי צמר לרוב. אולם ג'ק לא שם לבו לדברים אלה ולא היה לו עונג רב מאשר להקשיב לאמריו הנפלאים של הטוחן על אותה ידידות-אמת, שאין בה אף שמץ של אנוכיות. וכה המשיך ג'ק בעבודת הגן בכל ימות האביב, הקיץ והסתיו ולבו היה טוב עליו, אולם בבוא החורף ופירות ופרחים לא היו לו להביא השוקה, סבל רבות מקור ומרעב, ולעיתים קרובות צריך היה לשכב ללא ארוחת-ערב כל שהיא או להסתפק במספר אגסים מיובשים וכמה אגוזים קשים. בעונת החורף היה ג'ק בודד מאוד, כי הטוחן לא בא גם לראותו. "אין עוד תועלת בביקורי אצל ג'ק הקטן כל עוד השלג מונח על הארץ", רגיל היה הטוחן לומר לאשתו, "כי בהיות האדם נתון בצרה עלינו לעזבו לנפשו ולא להטרידו בביקורים.

זוהי לפחות דעתי בדבר ידידות ובטוח אני בצדקתי. לכן אחכה עד בוא האביב, ואז אוכל לבקרו ולגרום לו אושר רב בתתו לי סל מלא משושניו". "אכן יחסך שקול ומחושב לגבי הזולת", השיבה האישה היושבת בכיסא נוח ליד אח מבוערת בנרה מעצי-אורן. "מהוגן ומחושב עד למאוד. ממש תענוג להקשיב לדבריך על הידידות.

בטוחה אני, שהכומר עצמו לא יוכל לבטא מחשבות יפות כשלך, אם כי יושב הוא בבית בן שלוש קומות ונושא טבעת-זהב על אצבעו הקטנה."

"האמנם לא נוכל להזמין את ג'ק הקטן לביתנו?" שאל בנו הצעיר של הטוחן, "אם ג'ק המיסכן שרוי בדאגה ומחסור, נכון אני לתת לו את המחצית ממאכלי וגם ארשה לו להביט בשפנים הלבנים שלי". "ילד טיפש אתה".

אמר הטוחן, "עלי להודות שאיני רואה כל תועלת בלימודיך בבית-הספר, נידמה כי אינך לומד שם דבר. הרי לו בא ג'ק הקטן אלינו וראה את האח המבוערת, את ארוחת הערב הטובה ואת הקנקן המלא יין אדום וודאי שהיה

*199*

מתקנא בנו, והקנאה כה איומה היא ועלולה להשחית גם טבעו של אדם! לא ארשה לשנות את טבעו של ג'ק כי ידידו אני ותמיד אשים עיני בו ואשמור לבל ישתלט עליו יצר-הרע. יתר על כן, אילו בא ג'ק לכאן מי יודע אם לא היה מבקש ממני לתת לו קמח בהקפה, ובקשתו זו לא אוכל למלא. קמח וידידות דברים שונים הם ואין לערבם זה בזה. המלים גם הן ניכתבות אחרת ומובנן שונה לגמרי. כל בר-דעת יוכל לראות זאת". "אכן מיטיב אתה לדבר", אמרה אשת הטוחן במזגה לעצמה כוס חמין גדולה, "אני חשה בי רצון להתנמנם ממש כאילו ישבתי בכנסיה". "המוני אדם עמלים בכינות", השיב הטוחן, "אך המיטיבים לדבר מעטים הם. ומכאן שהדיבור הוא הקשה וגם היפה ביותר". אז העיף הטוחן מבט זועם לעבר בנו הקטן, שהרגיש עצמו מבויש והוריד ראשו מסמיק ובוכה. אך הוא היה עוד צעיר כל-כך וחייבים אתם לסלוח לו.

"האם בזה מסתיים הסיפור?" שאלה חולדת-האגמים. "לא ולא!" השיבה ציפור-הפישתה, "זוהי רק תחילתו". "אם כך, הרי את מפגרת ואין את ראויה לחזך", אמרה החולדה, "מספר טוב בימינו מתחיל בסופו של דבר וחוזר לראשיתו ומסיים באמצעיתו, זוהי השיטה החדשה. שמעתי עליה לפני כמה ימים מפי מבקר ספרותי, שטייל מסביב לבריכה בלווית איש צעיר. הוא הקיף והעמיק בדבריו בנושא זה, ובטוחה אני שדעתו נכונה היא. משקפים כחולים היו לעיניו, קרחת בראשו וכשביקש הצעיר להעיר הערה כל שהיא, היה מגיב תמיד בביטול. אולם המשיכי נא לספר. הטוחן מוצא חן בעיני, כי גם בי רגשות יפים, על-כן נתונה לו חיבתי הרבה". "טוב ויפה", אמרה ציפור-הפישתה, כשהיא מנתרת חליפות ברגליה. ואחר המשיכה:

כאשר חלף ועבר החורף ופריחת השושנים החלה אמר הטוחן לאשתו שהולך הוא לראות את ג'ק הקטן. "אכן טוב-לב אתה!" אמרה אשתו, "ומחשבותיך נתונות תמיד לזולתך. אך זכור נא לקחת את הסל הגדול שתמלאנו פרחים". הטוחן סגר את הטחנה ונעל דלתותיה בבריח-ברזל וירד מן הגבעה, כשהסל נתון על ידו. "בוקר טוב, ג'ק", אמר הטוחן. "בוקר טוב", השיב ג'ק בחיוך רחב, כשהוא נשען על המעדר. "איך עבר עליך החורף?" שאל הטוחן. "טוב, חן חן לך, יפה כי שואל אתה לשלומי, יפה עד מאוד. אמנם החורף קשה היה עלי ביותר, אולם עתה, בבוא האביב, הריני מאושר למדי וכל פרחי עלו בשפע". "לעיתים קרובות דיברנו בך בימות החורף, ג'ק", אמר הטוחן. "ידידות-אמת אינה עשויה להישכח, וזהו היפה שבה, אולם חוששני שמא אינך תופס את הפיוט שבחיים. אגב, מה יפות השושנים שלך!" "אכן, יפות הן עד למאוד", השיב ג'ק, "ולמזלי רבות הן. יש בדעתי להביאן השוקה ולמכרן לבתו של ראש העיר, ואז אוכל לשוב ולקנות בכסף זה את המריצה שלי". "האם מתכוון אתה לומר, כי מכרת אותה? מעשה שטות עשית?"

"עובדה היא שחייב הייתי לעשות כן", השיב ג'ק, "עונת החורף היתה קשה מאוד ולא היתה בידי פרוטה לפורטה, על-כן מוכרח הייתי למכור את שרשרת-הכסף ואת כפתורי-הכסף אשר במעיל החג שלי, אחריהם הגיע תורה של המיקטרת, ולבסוף מכרתי את המריצה. עתה עומד אני לשוב ולקנות הכול בחזרה". "ג'ק", קרא הטוחן, "נכון אני לתת לך את מריצתי. אמנם אין היא במצב טוב ביותר, צידה האחד חסר ובצירי הגלגלים פגום משהו, אולם למרות הכול - לך אתננה. יודע אני שזוהי נדיבות-לב ורבים יראוה כאווילית ביותר, אולם הן שונה אני מאחרים. חושבני, שהנדיבות היא תמציתה של הידידות. אגב, יש לי גם מריצה חדשה - בשבילי. כן, היה נא סמוך ובטוח, כי נתון אתן לך את המריצה שלי".

"אכן נדיבותך רבה היא", אמר ג'ק הקטן ופניו העגולים והמגוחכים נוצצו מחדוה, "גזד-עץ לי בבית ואוכל לתקנה בקלות". "גזר עץ!" קרא הטוחן. "הוא אשר ביקשתי לתיקון גג-הגורן שלי. פירצה גדולה בו והחיטה עלולה להירטב אם לא אסתמנה. אכן, מזלי שיחק לי הפעם, מה טוב כי הזכרתני, ושים נא אל לב, כי טובה גוררת טובה. את המריצה נתתי לך, ואתה עומד להשיב לי טובה תחתיה. אמנם ערכה של המריצה רב יותר מערכו של גזר-עץ, אבל ידידי-אמת אינם מדקדקים בקטנות. אנא, הביאהו נא מיד ואשוב עוד היום לעבודתי בגורן".

"בוודאי", אמר ג'ק הקטן, מיהר למחסן וגרר משם גזר-עץ כבד. "אין הוא גדול ביותר", אמר הטוחן בהביטו בו.

"וחוששני שמא לאחר שאתקן את גג הגורן לא ישאר ממנו לתיקון המריצה שלי. בטוחני שתכבדני בפרחים תחתיה. והרי סלי לפניך וראה נא למלאותו יפה". "למלאותו יפה?" קרא ג'ק הקטן בעצב, כי הסל גדול היה ואם ימלאנו לא יהיו לו עוד פרחים למכירה, והוא השתוקק כל כך להשיב לעצמו את כפתורי-הכסף. "בוודאי", השיב הטוחן, "מאחר שנתתי לך את מריצתי חושבני שאין אני מגזים בבקשתי. או שמא טועה אני? אולם תמיד חשבתי כי ידידות-אמת נקיה מגילוייה השונים של אנוכיות". "ידידי היקר והטוב לי מכול", אמר ג'ק הקטן, "את כל פרחי-הגן אתן, ברצון אתן. דעתך הטובה עלי יקרה לי מכל כפתורי-הכסף אשר לי", ובאמרו זאת מיהר לקטוף את כל שושניו היפות, עד כי נתמלא סלו של הטוחן. "שלום לך, ג'ק הקטן", אמר הטוחן ועלה במעלה הגבעה, כשגזר-עץ מוטל על כתפו וסלו הגדול בידו. "שלום רב", השיב ג'ק הקטן בהחילו לחפור בשמחה ומחשבתו נתונה למריצה.

למחרת בהיותו קובע מסמרות בשביל הדובדבניה המטפסת, שמע פתאום את קול הטוחן הקורא אליו מן הכביש.

*200*

הוא מיהר לקפוץ מן הסולם, עבר בגינה במרוצה והביט אל מעבר לגדר. שם עמד הטוחן ושק קמח גדול על כתפו. "יקירי", אמר הטוחן, "התואיל לשאת למעני את שק הקמח השוקה?" "הוי, צר לי מאוד", השיב ג'ק. "היום עמוס אני עבודה רבה, עלי לטפל במטפסים שלי ולהשקות את כל פרחי". "טוב ויפה", אמר הטוחן, "אך נדמה לי בהתחשב במריצה שאני עומד לתת לך, יהיה במקצת לא הוגן מצידך אם תסרב לי". "הו, אל תאמר p", קרא ג'ק הקטן, "בעד כל הון שבעולם לא אוכל להיות בלתי ידידותי כלפיך". והוא מיהר הביתה לקחת את כובעו ואחר צעד בכבידות כששק הקמח מוטל לו על גבו. היום היה חם והכביש היה מלא אבק. ג'ק הקטן נתיגע מאוד ועוד קודם שהגיע לציון-האבן השישי שבכביש, מוכרח היה להפסיק ולנוח, אך הוא התאמץ והמשיך בדרכו עד שהגיע לבסוף אל השוק. לאחר כמה שעות הצליח למכור את הקמח במחיר טוב, ואז מיהר לשוב לביתו מפחד השודדים שבדרך. 'יום קשה היה זה', אמר ג'ק הקטן לנפשו בשכבו במיטה, - 'אך שמח אני שלא סירבתי לטוחן, הן הטוב שבידידי הוא. ואגב עומד הוא לתת לי גם את מריצתו.

למחרת, השכם בבוקר, בא הטוחן לקבל את כספו בעד שק הקמח, אבל ג'ק הקטן שהיה עייף מאוד שכב עוד במיטתו. "חי נפשי", אמר הטוחן, "עצלן גדול אתה. בהתחשב במריצה שעומד אני לתת לך צריך היית לעבוד ולהתאמץ יותר. הבטלה חטא גדול היא ואין אני אוהב ידידים שמתרשלים בעבודתם. אך אל נא תכעס על דברי הגלויים אליך, וודאי שלא הייתי מעז להגיד זאת לולא היית ידידי. וכי מה הטוב שבידידות, אם לא נוכל לגלות את אשר עם לבנו? כל אדם נכון לומר דברים יפים ולהשביע רצון חברו ולחלוק לו מחמאות, אך אם ידיד-אמת הוא לא יאמר דברי נועם ואין הוא חושש להכאיב בדבריו, בדעתו כי נכונה הוא דובר ונאמנים הם פצעי אוהב".

"צר לי מאוד", אמר ג'ק הקטן, בשפשפו את עיניו ובהורידו את כיפת-הלילה שלו, "אך כה עייף הייתי וחשבתי להוסיף ולשכב ולהקשיב לרינת הציפרים. התדע כי עבודתי תמיד טובה יותר אחרי שאני מקשיב לרון-הציפרים".

"שמחתי לשמוע זאת", אמר הטוחן, בטפחו לג'ק על שכמו, "כי רוצה אני שתבוא לתקן את גג-הגורן שלי מיד לאחר שתלבש את בגדיך". ג'ק המסכן רצה מאוד לעבוד בגנו, שכן זה לו יומים שלא השקה את פרחיי, אד הוא לא רצה לסרב לטוב שבידידיו, לטוחן. "התחשוב זאת ליחס בלתי אדיב, אם אומר כי עסוק אני?" שאל ג'ק הקטן בקול רועד וביישני. "אמנם כן הוא", אמר הטוחן, "אולם אין אני חושב כי הגזמתי בבקשתי בהתחשב במריצה, שעומד אני לתת לך, אך אם מסרב אתה, אלך אני ואעשה את המלאכה".

"לא ולא!" קרא ג'ק הקטן ומיהר לקפוץ ממיטתו, לבש בגדיו והלך אל הגורן. יום תמים עבד שם, עד שקיעת החמה, ואז בא הטוחן לראות את אשר הספיק בעבודתו. "הסתמת את הפירצה שבגג, ג'ק הקטן?" קרא הטוחן בקול עליז. "סיימתי את עבודתי", אמר ג'ק ברדתו מן הסולם. "הו", קרא הטוחן, "אין עבודה נעימה מזו שעושה אדם לטובת זולתו". "את, זכות גדולה היא להקשיב לדבריך", קרא ג'ק הקטן, במחותו את הזיעה מעל מצחו, "אולם חוששני כי עד עולם לא יהיו לי רעיונות יפים כשלך". "הוי, הם עוד יבואו אליך", אמר הטוחן, "אולם שומה עליך לעמול יותר ויותר. עכשיו זוכה אתה אך בניסיוני שבידידות, אולם יבוא יום ותזכה גם בצד העיוני שבה". "האומנם מאמין אתה בכך?" קרא ג'ק הקטן. "אין לי כל ספק בדבר", השיב הטוחן, "אולם מאחר שטרחת בתיקון הגג. מוטב שתלך הביתה לנום, ויש בדעתי לבקשך כי תנהג מחר את עדרי אל ההרים".

ג'ק המסכן ירא להשיב על-כך, ולמחרת בהשכמה הביא הטוחן את עדריו אל ג'ק והוא יצא לרעותם בהרים.

ההליכה שמה וחזרה גזלה ממנו יום תמים, וכאשר בא לביתו היה עייף כל כך, שנירדם על כיסאו ולא ניעור עוד אלא משהאיר היום. "מה יפות תהיינה השעות בגני!" קרא ג'ק ויצא מיד לעבודתו. אך משהתחיל בעבודה מיד הופיע הטוחן והטיל עליו שליחויות שונות, או העסיקו בעבודת הטחנה. וג'ק הקטן אומלל מאוד לעיתים והוא ירא שמא יחשבו הפרחים כי נשתכחו מלבו, אך מיד הוא מתנחם בזכרו שהטוחן הוא הטוב שבידידיו. "אגב", רגיל היה לומר, "הרי עומד הוא לתת לי את המריצה, וזוהי נדיבות-לב טהורה". וכך המשיך ג'ק הקטן לעבוד לטובת הטוחן, והטוחן היה משמיע באזניו דברים נעימים על הידידות וג'ק היה רושמם בפינקסו. בלילה רגיל היה לקרוא את הדברים שרשם, כי על כן תלמיד טוב היה. באחד הלילות, בשבתו ליד האח המבוערת, שמע ג'ק הקטן דפיקה חזקה על הדלת. היה ליל סערה והרוח היתה רועשת מסביב ולג'ק נידמה היה שהרוח הוא שנתדפק על הדלת. אולם מאחר שהדפיקה נישתנתה, אמר ג'ק לעצמו: 'ודאי זה עובר-אורח מסכן' וניגש אל הדלת, שם עמד הטוחן, פנס בידו האחת והמטה הגדול בשנית. "ג'ק יקירי", אמר הטוחן, "נתון אני בצרה גדולה. ילדי הקטן נפל מסולם וניפצע. עתה הולך אני אל הרופא. אולם ביתו כה רחוק והסערה כה איומה ומחשבה עלתה בלבי, כי טוב היה לו הלכת במקומי. הן ידעת כי עומד אני לתת לך את מריצתי, ואך הוגן יהיה זה מצידך אם תעשה גם משהו למעני". "בוודאי", קרא ג'ק הקטן. "משבח אני את בואך אלי. מיד אצא לדרך. אך עליך להשאיל לי את הפנס, כי הלילה אפל וירא אני פן אפול באחת התעלות". "צר לי מאוד", השיב הטוחן, "אולם זהו פנסי החדש ואבירה קשה תהיה זו לי אם יפול בו פגם כל שהוא". "ניחא, אל דאגה, אעשה דרכי בלעדיו", אמר ג'ק הקטן והוריד את אדרתו ואת כובעו החם וקשר עטיפה לצווארו ואחר יצא לדרך. לילה אפל היה אותו לילה וסופה

*201*

איומה נתחוללה וג'ק לא יכול למצוא את דרכו. אך לאחר הליכה מאומצת במשך שלוש שעות הגיע לבית הרופא ודפק על דלתו. "מי שם?" קרא הרופא בהוציאו ראשו אל מחוץ לחלון. "ג'ק הקטן, דוקטור". "מה רצונה ג'ק הקטן?""בן הטוחן נפל מן הסולם וניפצע ואביו מבקש ממך לבוא מיד". "אעשה כבקשתו", השיב הרופא וציווה להכין את סוסו ופנסו ואת מגפיו הגבוהים.

הוא ירד מביתו ונסע לעבר בית הטוחן וג'ק הולך אחריו. משעה לשעה גברה הסופה ומטר כבד ניתך ארצה, עד כי לא יכול ג'ק להשיג את הרופא הרוכב ותעה בדרכו ואבד באחת הביצות. גוויתו נימצאה למחרת על ידי הרועים, כשהיא צפה באחת השוחות המלאות מים והובאה בידיהם לביתו. הכול השתתפו בלוויה, כי ג'ק ידוע היה וחביב על הכול. והטוחן היה ראש האבלים. "היות וידידו הטוב ביותר אני", אמר הטוחן, "אצדק אם אבקש את המקום הראוי לי בלוריתו". הוא הלך בראש הלווייה, לבוש מעיל שחור וארוך, ומדי פעם בפעם מחה את עיניו במיטפחת-כיס גדולה. "ג'ק הקטן הוא אבירה גדולה לכולנו", אמר הנפח אחרי ההלוייה, כשהכול ישבו במיסבאה ושתו יין חריף ואכלו מן העוגות המתוקות. "על כל פנים בשבילי אבירה גדולה היא", אמר הטוחן, "והרי כמעט שנתתי לו את מריצתי, ועתה לא אדע מה אוכל לעשות בה. כי לו מכרתיה לא הייתי מקבל במחירה פרוטה. אשתדל שלא לתת עוד דבר, כי תמיד סובל האדם אם הוא טוב-לב למדי".

"כן הוא", אמרה חולדת-האגמים לאחר שתיקה ממושכת. "כן, זהו הסוף", אמרה ציפור-הפישתה. "אבל הטוחן מה היה בסופו?" שאלה חולדת-האגמים. "האמינו לי, כי לא אדע", ענתה הציפור, "וגם לא חשוב הדבר בעיני".

"בטוחה אני כי אין בלבך כל חיבה אליו", אמרה חולדת-האגמים. "חוששת אני, שאין את תופסת את הצד המוסרי שבסיפור", העירה הציפור. "את מה?" צווחה החולדה, "את הצד המוסרי? רצונך לומר כי סיפור זה מכיל מוסר, משל ונמשל?""בוודאי", השיבה הציפור. "אם כן הוא", אמרה חולדת-האגמים בקול רוגז, "חושבת אני שצריכה היית להגיד זאת בטרם החילות לספר, ולו כן עשית וודאי לא הייתי מקשיבה לדבריך. בביטול הייתי מגיבה עליו, כאותו מבקר ספרותי. מכל מקום יכולה אני לעשות זאת עכשיו". ובכל כוחותיה פרצה החולדה בצווחת "תוף!", הניעה זנבה וחזרה לחורה. "ומה החולדה בעיניך?" שאלה הברווזה בשובה לאחר רגעים מספר.

"יש בה כמה תכונות חיוביות, ובאשר לי לעצמי הריני אמהית ברגשותי, ולעולם לא אוכל להביט על בתולה זקנה בלי שתעלינה דמעות בעיני". "חוששת אני שמא הכאבתי לה בדברי", השיבה הציפור, "לאמיתו של דבר היה זה סיפור, שיש בו משל ונמשל". "אה! תמיד מסוכנים הם דברים מסוג זה", העירה הברווזה. והרי אני תמים-דעים עמה, אומר המחבר.

החייט שלי / סטפן ליקוק

*201*

הוא עומד שם - עומד זה שלושים שנה - בירכתי חנותו, סרט-המידה כרוך על צוארו, חיוך ברכה על פניו, מחכה לבואי.

"משהו בצמר?" הוא אומר, "או אולי באריג צמר?"

רק שתי ברירות לפנינו, זה שלושים שנה אין כל ברירה אחרת. כבר מאוחר מדי לשנות זאת.

"צמר, כן," ממשיך החייט שלי, "אולי משהו בכחול כהה?"

הוא אומר זאת בכל הטעם של רעיון חדש, כאילו קפצה לפניו המחשבה על אודות כחול-כהה בהשראה - "כחול כהה - מר ג'נינגס" (זהו סגנו), "הורד בבקשה כמה מן הכחולים כהים."

"אה!" הוא קורא, "הנה דבר מצוין." הוא אומר זאת כאילו נתקל במשהו מתוך מיליון דברים אחרים רק מפני ששיחק לו מזלו או שהמקרה העיור זימנו לפניו.

והריהו מרים ברך אחת וכורך את האריג עליה, וכן הוא עומד על רגל אחת. הוא יודע כי בצורה כזו קשה לעמוד נגדו, אם ברצונך להעריך ארג כארג, עליך להסתכל בו כשהוא כרוך על ברך כפופה של חייט שרגלו תלויה באויר.

החייט שלי מסוגל לעמוד בצורה כזו זמן בלתי מוגבל; עומד על רגל אחת במין התלהבות, במין שיתוק מקומי.

"האם זה יצא יפה?" אני שואלו.

"יפה להפליא." עונה הוא לי.

*202*

אין לי כל סיבה לפקפק בדבר. מעולם לא מצאתי כל סיבה לכך שארג לא יעלה יפה בתפירה. אך תמיד אני שואל שאלה זו יען כי אני יודע שהוא מצפה לה והיא גורמת לו נחת.

בדברים כגון אלה צריכה להיות הגינות של קח ותן.

"אינך חושב שזה יהיה צעקני ביותר?" אני אומר לו. הוא אוב שישאלוהו שאלה זו.

"הו לא. שקט בהחלט. לאמיתו של דבר אנו תמיד מיעצים לקנות צמר כי הוא שקט באופן יוצא מן הכלל."

מעולם לא היתה לי חליפה צעקנית, אך נאה לשאול כך.

ואז הוא מודדני - סביב החזה, ולא בשום מקום אחר, כל המידות החאורת נלקחו לפני שנים רבות. גם מידת החזה נלקחת מחדש - אני יודע אל נכון - רק כדי להניח את דעתי. בעצם איני גדל עוד.

"רחבת קמעה בחזה," שח לי החייט שלי, ופונה לסגנו, "מר ג'נינגס, קצת יותר רחב בחזה - בבקשה, הוסך חצי אינטש למידת החזה."

זוהי בדותא רבת חסד, ההתרחבות בחזה נותנת לנו מקום להתפארות. אפילו לצנועים שבינינו.

"כן." ממשיך החייט שלי - הוא משתמש ב"כן" ללא כל צורך. "כן, נאמר - ביום השלישי הבא? מר ג'נינגס בבקשה בעוד שבוע מיום שלישי."

"והאם תואיל," אני אומר, "לשלוח את החשבון ל - " אך החייט שלי דוחה זאת הצידה, הוא אינו מעוניין לדבר על חשבון. הדיבור רק יגרום לשנינו כאב.

החשבון, הוא נושא שאנו עוסיקם בו רק בכתיבה. ואף זה נעשה רק בגנון עדין ומצוחצח, שאינו עשוי לפגוע.

מתוך נוסח מכתבי החייט שלי אני מסיק כי לא היה שולח את החשבון, או דורש את הסכום אילולא העובד שהוא עצמו, להוותו, "דחוק בגלל ההזמנה הגדולה מאירופה." אילולי הזמנות כבדות אלו בוודאי שלא הייתי צריך לשלם לו אף פעם. נכון, כי לעתים היה נדמה לי כי הזמנות אלו עמדו להגיע בדיוק כשעברתי את גבול האשראי שלי לשתי חליפות, ועמדתי להזמין שלישית. אך ייתכן כי זהו מקרה גרידא.

ובכן, החשבון, כפי שציינתי, הוא דבר שאין אנו מדברים בו. במקום זה עובר החייט שלי לדבר על מזג האוויר.

אנשים רגילים מתחילים בנושא זה. חייטים, שמתי לב, גומרים בו. הנושא מובא לשיחה רק אחרי שהחליפה הוזמנה. לא לפני כן.

"מזג אוויר נוח." הוא אומר. ציינתי מנסיוני כי מעולם לא היה אצלו מזג אויר אחר. יתכן שהזמנת חליפה לכשעצמה הנה קרן שמש.

ואז עוברים אנו בצוותא לחלק הקדמי של החנות בדרכנו לדלת החיצונית.

"אני מניח שאינך זקוק לשום דבר נוסף, אדוני - למשל חולצות?" אומר החייט שלי.

"לא תודה."

ושוב - זוהי רק צורת דיבור. במשך שלושים שנה לא קניתי אצלו דבר פרט לחליפות, ובכל זאת הוא מציד את השאלה באותו קול מצודד, כלפני שלושים שנה.

"ושום דבר נוסף, אני משער, מן הצוארונים ועד לגרביים?"

אף זאת לשוא. צוארונים וגרביים אני קונה במקום אחר.

וכך אנו צועדים אל הדלת, בשיחה ידידותית. אילולא דיבר פעם על חולצות או גרביים הייתי מרגיש כאילו איזה מיתר ידוע - נקרע.

אנו נפרדים ליד הדלת.

"שלום," הוא אומר. "ביום השלישי הבא - כן - שלום."

כזה הוא - או היה - הקשר הרוגע, המתמיד, הבלתי משתנה אלא בגלל ההזמנות מאירופה.

אני אומר היה - כונתי עד לפני ימים מספר.

שאז, בבואי אל הדלת המוכרה לי להזמין כמנהגי חליפת קיץ, מצאתי כי לא היה שם עוד. אנשים אחרים שוטטו בחנות, מסירים סחורה מן המדפים, מערמים אריגים ומונים את מספר החבילות.

הם אמרו לי שהוא מת. הידיעה הממתני. לא חשבתי כי דבר כזה אפשרי. הוא נראה לי - כזה חייב היה להיות - בן האלמות.

הם אמרו כי דאגרות העסקים השפיעו על מותו. לא הייתי מאמין. הכל נראה ליכה שקט ורוגע - בשימו את אמת - המידה על צוארו. בסמנו את המידות ובשימו את הארג על ברכו לעומת אור - בחלון, בירכתי החנות. היכול אדם למות מזה? אך כפי שאמרו "הוא התדרדר" (ואמנם כן) זה שנים. כן אמרו כי אשתו היתה נשארת ללא כל.

מעולם לא חשבתי שיש לו אישה. אך כנראה שהיתה לו. וגם בת - לומדת נגינה בקונסרבטוריום. (והוא לא דיבר עליה אף פעם) - וכי בעצמו היה מוסיקלי וניגן בחליל, והיה איש הכנסייה אך מעולם לא הזכיר זאת

*203*

בפני. לאמיתו של דבר במשך שלושים שנה לא דיברנו על דת, קשה היה לקשרו עם עניני דת.

כשיצאתי משם נדמה לי ששמעתי את קולו האומר:

"למשל - חולצות?"

הצטערתי שאף פעם לא קניתי אצלו חולצות.

חוששני כי יש כאן מוסר השכל עמוק. אך לא אנסה גם להסיקו. זה ייראה יותר מדי בולט לעין.

(בספר איור של חייט / וילאם גרופר)

*204*

(דף ריק)

סיפורים קצרצרים

*205*

(בפסר איור של הקרנבל של ארלקינו / מירו)

*206*

(בספר איור של אדם וחיה / הדסון)

- עיין היטב באריה שבתמונה.

מה אריה זה מסמל?

כיצד האריה שבסיפור מצטייר בעיניך?

קטע פתיחה מתוך: "מתנה מהחבורה" / ארט בוכוואלד

*206*

והנה מספרים את הסיפור על האריה שהלה מהלך בג'ונגל. הוא פגש בג'ירף ואמר אליו, "ג'ירף, מי הוא מלך הג'ונגל?"

הג'ירף נרעד ואמר, "אתה הוא מלך הג'ונגל, האריה רב-העצמה, אתה ולא אחר זולתך".

שבע-רצון, המשיר האריה בדרכו ונתקל בשור הבר.

"מי הוא מלך הג'ונגל?" שאג.

"אתה הוא מלך הג'ונגל", השיב שור הבר.

כעבור עשר דקות הבחין האריה בחבורת קופים שישבה על אחד העצים.

לפני שהספיק אפילו לשאול את השאלה צווחו הקופים, "האריה הוא מלך הג'ונגל".

כעבור זמן פגש בפיל. "פיל", אמר האריה, "מי הוא מלך הג'ונגל?"

הפיל הרים את האריה בעזרת החדק והטיל אותו אל אחד העצים. הפיל בעט באריה בחזקה כמה בעיטות. אחר כך ישב עליו, כיבד אותו במהלומות, והלך לדרכו.

לאחר שהלך, קם האריה המלוכלך מן הקרקע ואמר, "אין הוא יודע, פשוט איננו יודע".

*207*

(פינת החיה / צילה ודידי מנוסי)

גרשון שופמן (1972-1880)

מספר עברי. נולד ברוסיה וחי בפולין ובאוסטריה.

קיבל חינוך עברי מסורתי ב"חדר" ובישיבה. מגיל צעיר החל כותב סיפורים. ב-1938 עלה לארץ.

שופמן נחשב אמן הסיפור הקצרצר. סיפוריו "דקים", מרוכזים ופיוטיים. הוא ניחן בהסתכלות חדה וחריפה. במלים מועטות הוא מתאר לפנינו אפיזודות מח" היום-יום. ועל אף הפסימיות הבוקעת באחדות מיצירותיו, הוא חושף לפנינו גם את האור שבנפש האדם.

זכה בפרס ביאליק ובפרס ישראל.

בנים שובבים / גרשון שופמן

*207*

בית-ספר למפגרים בפרבר. התלמידים והתלמידות בשעות ההפסקות מרעישים את הרחוב ומציקים לדרים בו וגם לעוברים ושבים. פורצים לתוך גינות הבתים הסמוכים, משמידים כאן כל חלקה טובה ומשליכים אבנים אל הגזוזטרות. והנערות אינן טובות מהנערים!

צרות רבות ורעות הם גורמים למורות (מורות להם ולא מורים). לאלה אין שום שליטה עליהם, הקשים והחזקים מהן.

עגלה כי תעבור כאן, מיר הם נתלים מאחוריה ומתגרים בעגלון להרעימו.

והנה נזדמנה ברחוב זה, מתנהלת בכבדות, עגלה טעונה מלט, רתומה לשני סוסים כחושים, גרומים, ונעצרה בבוץ. העגלון טרח הרבה להזיזה ממקומה, זירז את סוסיו בקולי-קולות, הצליף עליהם בלי רחמים - ללא הועיל. וראה זה פלא! הנערים הפרועים חשו לעזרתו, דחפו את העגלה ברוב כוח - וחילצוה.

היזהרו בבנים שובבים אלה, שלא עגלה אחת שלנו עוד עתידה להיחלץ על ידיהם!

*208*

אל תאמין בעצמך! / גרשון שופכון

*208*

אגב תעיה בשדות נפגשתי לפעמים עם האיכר השטיירי הזקן פורגיי, כשהוא הולך אל אחד משדותיו המרובים (הוא נחשב כאן לאיכר עשיר ביותר, "גרוסבאואר" בלעז), וקלשון או מגל על שכמו. פנה כה וכה, הכיר תיכף סימני רמיסה ושפך לפני את לבו על הדור הצעיר, שלבו גס בשדות היקרים הללו. כדי לקצר את הדרך, לשם קפנדריה סתם, הרי הם נכנסים לגוף השדה או האפר ורומסים ודורסים ומשחיתים, וזוגות-האהבים וזוגות-האהבים!... בכל יום ראשון הם נוהרים לכאן מהעיר ומתגלגלים במיטב הדשא ואפילו בתוך הקמה. טוב מהם הברד!

הרי הוא, פורגיי, כבן שבעים, ועוד לא ניסה הציג כף רגלו מחוץ לשביל. פעם, במקום זה, זינק לקראתו נחש; בקלשון התנפל עליו, אבל מנקודת עמידתו לא זז, שלא לפגוע בתבואה.

- אנו הזקנים יודעים לכבד את השדה!

כזאת וכזאת דיבר אלי האיכר התם ואהב לשמוע את תשובותי והערותי. אבל אחרי המהפכה הנאצית "נהפך בי" אף הוא, התנכר אלי והשתמט מפגישה עמי. מתוך פחד או מחמת בושה? עוד בראותו אותי מרחוק, התחכם לעקוף כל מיני עקיפות - והתחמק.

פעם קרה מקרה ושנינו הלכנו זה לקראת זה במשעול-שדות צר, אשר אין לנטות בו ימין ושמאל. מה יעשה עכשיו?... לא עמד בנסיון האיכר הזקן - ונכנס לקומה. נכנס לקומה -

אל תאמין בעצמך עד יום מותך!

בנים שובבים

לפנינו סיפור קצרצר. יש בו יסודות הסיפור הקצר באופן מיניאטורי.

קרא את הסיפור.

1. תאר את ההיצג. מהו דיוקנם של הנערים לפי ההיצג?

2. א. מהי הפואנטה בסיום הסיפור?

ב. מדוע היא מפתיעה?

פואנטה

הפואנטה היא מין סיום, המעניק משמעות חדשה למסופר, ומחייב את הקורא לבחון מחדש את הפרטים שקרא.

אצל שופמן תודגש הפואנטה, לעתים, על-ידי פיזור האותיות במלים שבסיום הסיפור, קווים מפרידים או משפט סיום קצר החוזר על שם הסיפור.

*209*

3. מה תורמת לסיפורנו הקונוטאציה המקראית "בנים שובבים"?

שובו בנים שובבים ארפה. משובותיכם הננו אתנו לך כי אתה ה' אלהינו

(ירמיהו ג, כב)

הסבר:

הקב"ה אומר: שובו בנים שובבים שובו, עשו תשובה וארפא משובותיכם. ותשובת העם: הננו באנו אליך.

אל תאמין בעצמך!

1. מה אנו למדים מפתיחת הסיפור על הזקן פורגיי?

2. הפגישה עם הנחש באה להדגיש את העיקרון החשוב של הזקן פורגיי.

א. נסח את העיקרון הזה.

ב. איך הפגישה עם הנחש מדגישה עיקרון זה?

ג. מדוע העיקרון לא נשמר גם בסיום הסיפור?

איזה "עיקרון" אחר גבר עליו?

3. מסקנת הסיפור: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך!".

כיצד תסביר מסקנה זו לנוכח המובאה שלפניך?

... ואל תאמן בעצמך...

פירוש קהתי: אל תבסח בצדקתך שלא תיכשל ולא תרד ממעלתך.

מסקנה - תוצאה הגיונית. החלטה לאחר עיון.

בא לידי מסקנה. הסיק מסקנה.

(מילון עברי שלם / אלקלעי)

גם סיפור זה הוא סיפור פואנטה. הסיום מפתיע ולא צפוי. סיפורי הפואנטה אפייניים לשופמן. צורת כתיבה זו משרתת את התוכן. בעקבות הפואנטה יש צורך בהתבוננות מחודשת, שכן יחסנו לאירועים, לדמויות ולבני אדם בכלל - משתנה.

4. בשני הסיפורים חל מהפך ביחסו של הקורא למסופר. מה שנראה כוודאי, משתנה בסיום הסיפור.

הסבר והדגם בשני הסיפורים.

*210*

קסם הלילה בצפת / יוסף קוסונוגי

- צפת, עיר קסומה, עיר של גשמיות. יש בה סוס ורוכבו, שואבות מים, בתים צפופים בשלוב עם מיסטיקה, קבלה זוהר וחלום...

*210*

מדרשים

*210*

*211*

אלכסנדר מוקדון / מדרש אגדה

מעשה באלכסנדרוס מקדון שהלך אצל המלך קציא. הראהו הרבה כסף וזהב. אמר לו: לא לראות כספכם וזהבכם באתי, אלא לראות מנהגיכם ודיניכם. עד שהם יושבים באו שני בני-אדם לדין לפני המלך. אחד אמר: אדוני המלך, חרבה לקחתי מאדם זה וגרפתיה ונמצא מטמון בתוכה, ואמרתי לו: טול מטמון שלך - רבה לקחתי מטמון לא לקחתי; ואחד אמר: מה אתה מתירא מעינש גזל אף אני כך - החרבה וכל מה שבתוכה מכרתי לך, מתהום ארץ עד רום רקיע. קרא המלך לאחד מהם ואמר לו: יש-לך בן? אמר לו: הן.

קרא לאחר ואמר לו: יש-לך בת? אמר לו: הן. אמר להם: ילכו וינשאו זה לזה ויהא המטמון לשניהם. התחיל אלכסנדרוס תמה. אמר לו המלך: ולא יפה דנתי? אמר לו: הן. אמר לו: אלו בא לפניך דין זה במדינתכם - מה היית עושה בו? אמר לו: הייתי חותך ראשו של זה וראשו של זה, והמטמון ירר לבית המלך. אמר לו: וחמה מאירה לכם? אמר לו: הן. - וגשמים יורדים עליכם? - הן. אמר לו: שמא יש במדינתכם בהמה דקה? אמר לו: הן. אמר לו: תפח רוחו של אותו האיש! בזכות בהמה דקה החמה מאירה לכם והגשמים יורדים עליכם.

(מתוך: "ספר האגדה", עמ' קכ"ו, מאמר לה)

- קציא - מקום לא ידוע (אולי מלשון קץ).

- בהמה דקה - צאן: כבשים ועזים. מוקדון).

- תפח רוחו - לשון קללה (והכוונה לאלכסנדר.

- בזכות בהמה וכו' - שאתם אינכם ראויים לכך.

1. קרא היטב את האגדה וחלק אותה ל-5 חלקים. תן כותרת לכל חלק.

2. א. מהי המילה המנחה באגדה זו?

ב. מהו, לדעתך, הרעיון המרכזי של האגדה?

מילה מנחה

בשם "מילה מנחה" אנו מציינים כולה או שורש לשוני, החוזרים בתוך הטקסט חזרה רבת-משמעות. העוקב אחר חזרות אלה, מתפענחת לו או מתבהרת לפניו ביתר שאת כוונת הטקסט.

חזרה זו אינה חייבת להיות דווקא של אותה המילה ממש, אלא גם של שורש המילה החוזר ונשנה. אדרבא, עצם השוני בין המלים עשוי לעתים קרובות להגביר את כלל הפעולה הדינאמית של החזרה... כלומר בין המלים החוזרות נוצרת מעין תנועה. המילה המנחה מלכדת את המשפטים הפזורים בטקסט.

(על-פי: "דרכו של מקרא", עמ' 284, מ' בובר, הוצאת מוסד ביאליק)

3. א. השווה בין שני פסקי הדין של שני המלכים (מלך מוקדון ומלך קציא)

ב. מדינה נגזרת מן המילה "דין". במדינה מסודרת יש דינים, חוקים.

איך תסביר את הביטוי "לפנים משורת הדין"?

דין - משפט, פסק-דין, צדק, חוק, הלכה.

כדין - כפי שהחוק דורש.

כדת וכדין - כהלכה

(מילון עברי שלם / אלקלעי)

*213*

4 התנהגותם של בני אדם משקפת לרוב את מנהגי מדינתם.

שים לב למנהגים שראה אלכםנדר מלך מוקדון במשפס של מלך קציא.

אילו ערכים משתקפים מאופן התנהגותם של שני בני האדם, שבאו לדין לפני מלך קציא?

מנהג - אופן התנהגות, הרגל (מעשה הנהוג על יחיד או על ציבור).

מנהג אבות, מנהג המקום "אל ישנה אדם מן המנהג"

(מילון עברי שלם / אלקלעי)

5. אילו בא דין זה לפני המלך מוקדון, היה פסק דינו:

"הייתי חותך ראשו של זה וראשו של זה, והמטמון ירד לבית המלך".

א. מהן שלוש השאלות שמלך קציא שואל בקשר לפסק דין זה?

ב. מהי כוונתו? מה הוא רוצה להדגיש בשאלות אלו? (רמז: היעזר בשורה האחרונה של האגדה).

ג. מהו הקשר בין הפסוק מתהלים לסיפורנו?

כיצד האגדה מפרשת את הסיפא של הפסוק?

ה' בהשמים חסדך אמונתך עד-שחקים: צדקתך בהררי-אל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה':

(תהלים לו, ז)

הידעת?

טמיון - אוצר המלך, גנזי המלך.

מכאן הביטוי: ירד לטמיון - נלקח לגנזי המלך, כלומר נעלם.

6. בקוראנו את האגדה, חלה רדוקציה בדמותו של אלכסנדר מוקדון. הוכח זאת הן מבחינת התוכן, הן מבחינת הצורה.

(רמז: עקוב אחר שלושת שמותיו של אלכסנדר בסיפורנו.)

רדוקציה

פיחות הדמות.

מעמדה של דמות ספרותית פוחת בעינינו בעקבות מעשיה והתנהגותה.

(בספר קריקטורה של חש)

- הישראלי הקטן מחפש את הצדק, אך אין לצדק בית.

מאחורי הדלת חלל ריק.

*214*

הדן חברו לכף זכות מדרש אגדה

*214*

יהושע בן פרחיה אומר: הוי דן את-כל-האדם לכף-זכות.

שנו רבותינו: הדן חברו לכף-זכות דנין אותו לזכות.

מעשה באו-ם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל-הבית אחד בדרום שלש שנים. ערב יום-הכפורים אמר לו: תן-לי שכרי ואלך ואזון, את-אשתי ובני. אמר לו: אין לי מעות. אמר לו: תן-לי פרות. אמר לו: אין לי. - תן-לי קרקע. - אין לי. - תז-לי בהמה. - אין לי. - תן-לי כרים וכסתות. - אין לי.

הפשיל כליו לאחוריו והלר לביתו בפחי-נפש. לאחר הרגל נטל בעל-הבית שכרו בידו ועמו משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים והלך לו לביתו. אחר שאכלו ושתו, נתן לו שכרו. אמר לו: בשעה שאמרת לי "תן-לי שכרי", ואמרתי: "אין לי מעות" - במה חשדתני?

- אמרתי, שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך ולקחת בהן.

- בשעה שאמרת לי: "תן-לי בהמה", ואמרתי "אין לי בהמה" - במה חשדתני?

- אמרתי, שמא מושכרת בך אחרים.

- בשעה שאמרת לי: "תן-לי קרקע", ואמרתי לך: "אין לי קרקע" - במה חשדתני?

- אמרתי, שמא מוחכרת ביד אחרים. '

- ובשעה שאמרתי לך: "אין לי פרות" - במה חשדתני?

- אמרתי, שמא אינם מעושרים.

- ובשעה שאמרתי לך: "אין לי כרים וכסתות" - במה חשדתני?

- אמרתי, שמא הקדיש כל-נכסיו לשמים.

אמר לו: העבודה, כך היה. הדרתי כל-נכסי בשביל הורקנוס בני, שלא עסק בתורה, וכשבאתי אצל חברי בדרום התירו לי כל-נדרי. ואתה, כשם שדנתני לזכות כך המקום ידין אותך לזכות.

(מתוך: "ספר האגדה", עמ' תק"מ, מאמר כה)

- ואזון - אתן מזון.

- הפשיל כליו לאחוריו - תלה כלים במקלו.

- משוי - משא.

- מגדים - מגד - מתק, טוב.

- פרקמטיא - סחורה.

- מוחכרת - נתונה בחכירה, החוכר משלם דמי חכירה בחלק מן היבול.

- אינם מעשרים - עדיין לא הפריש תרומות ומעשרות.

- הקדיש כל נכסיו לשמים - נתינת דבר לה'.

- העבודה - לשון שבועה.

- הדרתי - מלשון נדר. הרחקתי רכוש על-ידי נדר.

*215*

1. אגדה זו מציגה מרמות חברתיות גבוהות.

מה הן? נסח אותן.

2. "הווי דן את-כל-האדם לכף-זכות".

א. מהם שני הפירושים למשפס זה על-פי המובאה שלפניך?

ב. הבא דוגמות מניסיון חייך ליישומה של דרישה זו (על-פי שני הפירושים).

והווי - דן את-כל-האדם לכף-זכות

א. אם רואה אתה חברך עושה דבר, שאתה יכול להכריעו לצד עברה ולצד זכות, הכריעו לצד זכות ואל תחשדהו בעברה.

ב. והווי דן את-כל-האדם לכף-זכות - את האדם כולו, שאף בדבר מסוים אינו מתנהג כשורה, "תכן שיש בו סגולות אחרות ומידות סובות, המכריעות את הרע שאתה רואה בו.

(מתוך: "פרקי אבות", פרק א, הלכה ו, פירוש קהתי)

3. באשר לדרישה "והווי דן את כל האדם לכף זכות'' מדגיש הרמב"ם בפירושו, שאין נדרש מאתנו להיות "פתי מאמין".

קרא בעיון את דברי הרמב"ם שלפניך.

ציין: את מי אין לדון לכף זכות? מדוע?

(שים לב: הרמב"ם מביא ג' סוגים של בני אדם.)

פירוש הרמב"ם ז''ל

''והוי דן את-כל-האדם לכף-זכות" - עמם: כשיהיה אדם שלא תדע בו אם צדיק הוא אם רשע, ותראהו שיעשה מעשה, או ייאמר דבר שאם תפרשהו על דרך אחת, יהיה טוב; ואם תפרשהו על דרך אחרת, יהיה רע - קח אותו על הטוב ולא תחשוב בו רע. אבל אם יהיה האדם נודע שהוא צדיק מפורסם בפעולות הטובות, ונראה לו פועל, שכל עניניו מורים שהוא פועל רע, ואין אדם יכול להכריעו לטוב אלא בדוחק גדול ואפשר רחוק - ראוי שתקח אותו שהוא טוב, אחר שיש שום צד אפשרות להיותו טוב ואין מותר לך לחשדו ועל זה אמרו "כל-החושד בכשרים - לוקה בגופו" וכן כשיהיה רשע ויתפרסמו מעשיו ואחר כן ראינוהו שייעשה מעשה שכל-ראיותיו מורות שהוא טוב, ויש-בו צד-אפשרות רחוקה לרע - ראוי להישמר ממנו ושלא תאמין בו שהוא טוב, אחר שיש-בו אפשרות לרע. ועל זה נאמר: גם כי יחנן קולו אל תאמן-בו וגו' (משלי כו, כה). וכשיהיה בלתי ידוע והמעשה בלתי מכריע לאחד משני הקצוות - צריך בדרך החסידות שתדין לכף זכות: איזה קצה שיהיה משני הקצוות.

(מתוך: "פרקי אבות", פרק א, הלכה ו, פירוש הרמב"ם)

- פועל - מעשה.

פועל רע - מעשה רע.

- ואפשר רחוק - בדוחק.

- צד-ואפשרות רחוקה לרע - בדוחק אפשר לפרש את מעשיו כרעים.

- אחר שיש-בו אפשרות לרע - משום שיש לו שם רע.

*216*

ר' טרפון / מדרש אגדה

*216*

מעשה בר' טרפון שירד ואכל קציעות מפרדס שלו. בא האריס ומצאו ולא הכירו. אמר: "זהו שגונב מענבי כל השנה!" - התחיל חובטו במקל והורידו לשק וטענו לטבעו בנהר. כשראה ר' טרפון את עצמו בסכנה אמר לו: בחייך, לך ואמור בביתו של ר' טרפון: "הכינו לו תכריכים..." כששמע אותו האיש נשתטח לפניו ותלש שערו והיה צועק ובוכה: רבי, מחל לי! אמר לו: יבוא עלי, אם לא על כל מקל ומקל שירד עלי הייתי מוחל לך, על ראשון ראשון.

אמרו משום ר' חנניה בן גמלאל: כל ימיו של אותו צדיק נצטער על דבר זה; אמר: אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה!

(מתוך: "ספר האגדה". עמ' קע"ז, מאמר קל"א)

- קציעות - תאנים יבשות.

- אריס - פועל שותף כפירות הפרדס.

- וטענו - ונשאו.

- בחייך - כלומר, משביע אני אותך.

- יבוא עלי - כך וכך, ולשון שבועה היא.

- שנשתמשתי בכתרה של תורה - שניצל על-ידי שהודיע מי הוא ולא פדה עצמו בממון.

אלפא ור' יוחנן / מדרש אגדה

*216*

אלפא ור' יוחנן היו עוסקים בתורה, היתה להם השעה דחוקה, הרבה. אמרו: נלך ונעסוק בסחורה ונקןים בעצמנו"אפס כי לא יהיה בך אביון" (דברים טו 4). הלכו וישבו תחת כותל רעוע ואכלו. באו שני מלאכי השרת. שמע ר' יוחנן אחד אומר לחברו: נפיל עליהם את הכתל ונהרגם, שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. אמר לו חברו: הנח להם, יש בהם אחד שהשעה עומדת לו. ר' יוחנן שמע, אלפא לא שמע. אמר לו ר' יוחנן לאלפא: שמעת דבר? אמר לו לא. אמר ר' יוחנן: מששמעתי אני ואלפא לא שמע, מכלל, שלי עומדת השעה. אמר לו ר' יוחנן: אחזור ואקים בנפשי "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ (דברים טו 11). ר' יוחנן חזר, אלפא לא חזר. עד שבא אלפא מלך ר' יוחנן. אמרו לו: אלו היית יושב ועוסק בתורה, לא היית מולך אתה? הלך ונתלה בתורן הספינה ואמר: אם יש שישאלני דבר במשנת ר' חיא ור' אושעיא ולא אפשט לו ממשנתנו - אני נופל מתורן הספינה וטובע.

(מתוך: "ספר האגדה", עמ' רט"ז, מאמר ת"ה)

- השעה דחוקה - מחמת עניות.

- חיי עולם - תורה.

- בחיי שעה - בפרנסה.

- שהשעה עומדת לו - מסייעת לו ואין זמנו למות.

- מלך - נעשה ראש ישיבה.

- ונתלה בתורן - עלה וישב עליו.

- ר' חיא ור' אושעיא - תלמידי רבי שסידרו ברייתות.

- ולא אפשט לו ממשנתו - ולא אברר לו מתוך משנה שלנו שנסדרה על-ידי רבי.

*217*

סיפורי עם

*217*

(בספר איור של ריקוד חסידי / יוסי שטרן)

*218*

סיפור עם הוא סיפור ומחברו אנונימי והוא סופר בעל-פה ועבר כך מדור לדור.

סיפור עם משקף הלכי רוח, עמדות ודרכי התנהגות, המקובלים בקהילות השונות. העם הזדהה עם הסיפור, המשיך ליהנות ממנו ולהעביר אותו לבניו בעל-פה, עד שהובא לדפוס.

הסיפור החסידי הוא סוג של סיפור עם, שהתפתח מסוף המאה השמונה-עשרה עם התפתחות חצרות החסידים במזרח אירופה. הסיפורים החסידיים משקפים את הרעיונות של תנועת החסידות.

מעשה החנוני שנענה בתפלתו בעצירת הגשמים / הבעש"ט

*218*

ועוד היה מעשה בעיר אחת שהיתה עצירת גשמים שהיו מתים אנשי העיר בצמא. וחכם העיר גזר תעניות על הציבור שני וחמישי ושני כדין. והרבו להתחנן בתפלות ותחנונים וסליחות ולא נענו. והחכם נשאר סר וזעף על שלא נענו. ובפרט בראותו צרת הצבור וצעקתם עלתה לשמים. לאמור אבינו שבשמים, אב הרחמן הבה, לנו מים.

עד שהקדוש ברוך הוא בעל הרחמים שמע צעקתם. ובאו בחלום לחכם העיר ויאמרו לו אל תרבו להתפלל כי לריק תהא יגיעתכם, ואין אתם נענים, כי אם עד שיעלה איש פלוני לתיבה ויתפלל בעדכם. ויקץ החכם משנתו נבהל באומרו זה החנוני שאמרו לי שיתפלל. אני מכירו שהוא עם הארץ ואיש שפל, ומה יהיה תפלתו ומעשיו כדי שהקדוש ברוך הוא יעננו בתפלתו. וודאי החלום שראיתי אין בו ממש. וחזר על משכבו מתפלל לקדוש ברוך הוא שירחם עליהם ויעתרם. וחזרו בחלום ואמרו לו לא תטריח עצמך להפציר בתפלתך, שאם אותו חנוני לא יעמוד במקום שליח צבור ויתפלל עליכם אין אתם נענים. ויקץ החכם משנתו ויאמר בלבו.

מאחר שבאו לי פעם שנית בחלום ואמרו לי כדברים הראשונים ממש. ודאי שאין זה על חנם ואין לההבילו.

ובבוקר שלח לקרוא לאנשי עירו. ויצוום להתאסף כל העם למחרתו בבית הכנסת לחזור להתפלל. ושאלו לו מי יהיה שליח צבור להתפלל למחר. ויאמר להם למחר נראה ונחשוב מי יהיה ראוי להתפלל. יען שהיה מתבייש לומר להם שהחנוני שאמרו לו בחלום יהיה שליח צבור, שהכל מכירין אותו, שהוא עם הארץ, ואינו יודע אות אחת שבתורה. ולמחרתו הלכו כולם לבית הכנסת. וכשנתקבצו כל העם באו ושאלו להחכם מי רוצה שיעמוד לשליח צבור.

אמר להם אותו חנוני שיושב בסוף כל העם בקהל. והיה כשומעם זה הדבר נשארו כולם תמהים באומרם בהיות בקהלינו כמה חכמים ואנשים גדולים מה ראה הרב בזה החנוני לומר, שהוא יהיה שליח צבור. שבודאי זה האיש אינו יודע מה הוא תפלה, שהוא עם הארץ גמור. מיד קרא הרב לאותו החנוני לפניו ואמר לו שיעלה לתיבה. אמר לו החנוני אדוני מה אדוני מדבר אל עבדו. כנראה שמעלתו רוצה לצחק עלי, יען אני היותר עם הארץ שיש בכל הקהל. שאיני יודע אות אחת שבתורה. וכמעט אפילו פסוק שמע ישראל כתיקונו.

אמר לו החכם יהיה מה שיהיה. תאמר מה שאתה יודע. ואין פוטר אותך שצריך שתאמר מה שתדע. אזי פשט מעליו אותו חנוני הטלית והתפילין. והניח להרב בעודו מדבר עמו טרם כלותו לדבר. והלך ויצא מבית הכנסת.

אז אמרו לו ראשי הקהל להרב. ועתה מה נעשה שהחנוני כבר הלך. אמר להם הרב נמתין מעט כחצי שעה ונראה מה הלך לעשות. ועוד מעט כמו רגעז והנה בא וחזר החנוני לקהל עם כף המאזניים של חנותו בידו.

ועלה ישר לתיבה ומשקלו בידו. וכל העם רואים ומסתכלים בו ותמהים ומשחקים בקרבם באומרם, מה בא לעשות ולשקול במשקלו בבית הכנסת. והחנוני פתח פיו ואמר. רבונו של עולם אלו שני כפות של המאזנים. הם כנגד שני ההי"ן של שמך הקדוש הוי"ה. והעץ הארוך שבאמצע שבו תלויים ועומדים שני כפות הוא כנגד וי"ו של הוי"ה. והבית יד העליון שמחזיקים בה, הוא כנגד הירד של הוי"ה. ועתה אני אומר לפניך רבונו של עולם.

אם אני שקרתי איזה פעם במשקלי ליתן חסר ופגמתי באותיות שמך הגדול והקדוש הוי"ה, תרד אש מן השמים ותשרפני תכף. ואם לא שקרתי מעולם במשקלי לגזול ולא פגמתי בשמך הקדוש, אז אני מתחנן לפניך רכון העולמים בעל הרחמים שבעבור שקיימתי מצוה זאת שלא לשקר במשקלי, תפן אלינו ברחמים וירדו גשמי רצון בזה השעה.

והיה ככלותו לדבר הדברים האלו החנוני. והשמים התקדרו בעבים וירדו גשמי ברכה לרוב. עד שלא היו יכולים לצאת החוצה. באותה שעה עמד החכם והתחיל לדרוש ולהוכיח תוכחות מוסר לכל הקהל. ויאמר להם ראו כמה גדול וחמור האיסור של המשקר וגוזל במשקלו או במדתו, וכמה הוא שכרו של האיש הנזהר בזה שלא לשקר במשקלו ושלא לגזול במשאו ומתנו. שהרי עיניכם הרואות, שבהיות פה עמנו כמה אנשים חכמים גדולים. לא נענו שום אחד מהם. כי אם עד שהתפלל זה החנוני ותכף נענה בזכות זאת המצוה:

(מתוך: "עושה פלא", ליקט יוסף שבתי פרחי)

- לההבילו - להפכו להבל.

*219*

הספר "עושה פלא" הוא קובץ של סיפורי מעשים, שליקט יוסף שבתי פרחי, וממרתו הייתה: "למען ישמעו בני ישראל ויחזקו בתורת ה' ובמצוותיו".

1. תאר את ההווי של הקהילה היהודית לפי הסיפור שלפנינו.

2. מה רצה המסרן להעביר לשומעיו באמצעות סיפור זה?

היעזר במובאות:

המסרן

זה שמוסר, מעביר את הסיפור לקהל השומעים.

המסרן היה מכובד ובעל יכולת ביטוי וכישרון לספר ולרתק את המאזינים.

למדנו גם מזה המעשה. מלבד גודל עון הגזל שפוגם באותיות הוי"ה הרמוז במאזניים. וגודל שכר הנזהר בו. גם נלמד ממנו שלא לבזות לשום אדם אפילו שיהיה עם הארץ או בעל מלאכה בזויה. שהאדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב. וה' היודע מעשה כל אדם. שכמה פעמים ימצאו בני אדם שנראים שפלים ובזויים בעינינו. והם יקרים וחשובים לפני הקדוש ברון הוא יותר מכמה חכמים וחסידים הנראים לעינינו. וכמו שכתוב בפרקי אבות אל תהי בז לכל אדם. ולכן הסוב והישר למי שיש לו מוח בקודקודו לכבד לכל אדם יהיה מי שיהיה.

ונזהר לאהוב ולכבד את כל האדם כנפשינו. ולהיות לשם שמים על מעשינו. לעשות נחת רוח ליוצרים וה' יאמר די לצרותינו. ויקבץ נפוצותינו וימהר לגאלינו. במהרה בימינו. אמן כן יהי רצון:

(מתוך: "עושה פלא", ליקט יוסף שבתי פרחי)

הסיפור החסידי

מעשה בשעונים שהעלו חלודה / הבעש"ט

*219*

להלן סיפור-המעשה שסיפר רבי ישראל מריז'ין לתלמידיו, שעה ששח עמם על הצורך להקפיד בתפילה בזמנה, גם כשהלב לא התעורר עדיין לכך.

בכפר קטן לא היה דר אלא שען אחד. אחרי שהלך בדרך כל בשר לא בא שען אחר לאותו הכפר. כשלא היה מי שיתקן את השעונים, חדלו המחוגים להראות את השעה המדוייקת. אלה היו מפגרים ואלה היו ממהרים. אמרו בלבם חלק מתושבי הכפר, לשם מה להחזיק בכיס המעיל שעון שאין לדעת ממנו את השעה הנכונה? לקחו והשאירו את השעונים בבתיהם, הטמינום בתוך ארונות ומגירות והסיחו דעתם מהם. אחרים היו ממשיכים להחזיק את השעונים בכיסיהם והיו מכוונים אותם יום יום כפי שהיו רגילים.

עברו שנים, ושען נודד הגיע לכפר והתושבים היו ממהרים להביא אליו את שעוניהם לתיקון. והיה, אלה השעונים שהיו טמונים במגירות, הקפיצים והברגים אכלה אותם החלודה ולא היה להם עוד תיקון, ואילו השעונים שבעליהם המשיכו לכוונם יום-יום, הראו שוב את השעה הנכונה, לאחר תיקונים קלים במנגנון. התלמידים הבינו את הרמז שבסיפור: אל לו לאדם לשבת ולצפות עד שהלב יתעורר והרצון יניע אותו לעשייה.

ללא עשייה חיצונית תמידית, עלול מנגנון הנפש להעלות חלודה.

(מתוך: "מדרגות בעולמה של החסידות", מאיר אוריין, הוצאת מסדה)

*220*

(בספר בול שיצא לאור ב-1960 ובו בית המדרש של הבעש"ט במזיבוז.

1. לאחר מות השען "חדלו המחוגים להראות את השעה המדויקת".

מה עשו תושבי הכפר בשעוניהם?

2. מי הם אלה שזכו לתיקון השעון? מדוע דווקא הם?

3. מה מסמל השעון בסיפורנו?

היעזר במובאה שלפניך.

מורי החסידות שמו את הדגש על הערנות שבלב. לפי רבי מנחם מנדל מויטבסק, לא בא הבעש"ט לעולם אלא "כדי לתקן שיעבדו את השם בלב". אך אין הכוונה שהאדם ימתין בעשייה עד שיתעורר הלב; שיעכב את הקיום החיצוני של המצווה עד שפנימיותו תהא מזומנת לה. ההיפך הוא הנכון. העש"ה החיצונית היא שצריכה לעורר את ההרגשה שבלב.

(מתוך: "מדרגות בעולמה של החסידות", מאיר אוריין, הוצאת מסדה)

4. שני הסיפורים: "מעשה בחנוני" ו"מעשה בשעונים" הם סיפורי עם.

מצא קווים משותפים לשני הסיפורים - בתוכן ובצורה.

שאול ואיבן / מרטין בובר

*220*

מספרים: בשעה שרבי מאיר מרגליות בעל "מאיר נתיבים" ביקר עם בנו בן שבע שנים אצל הבעל שם טוב, אמר לו הבעל שם טוב שיניח אצלו את בנו לזמן מה. שאול הקטן נשאר בביתו. אחר כך לקחהו הבעל שם טוב פעם אחת עמו בצאתו לדרך יחד עם תלמידיו. הניח את העגלה לפני פונדק בכפר ונכנס עם התלמידים ועם הילד פנימה. שם ניגן הכנור ואיכרים ואיכרות יצאו במחולות. "המנגן שלכם לא יצלח לכלום", אמר הבעל שם טוב לאיכרים, "תנו לנער שלי לזמר לפניכם שיר של מחול, ואז תוכלו לרקד באורח אחר לגמרי". הדבר נראה בעיני האיכרים, העמידו את הנער על שולחן, וזימר בקול-הכסף שלו ניגון-של-ריקוד חסידי, זמר בלא מלים, שהרקיד את רגלי הכפריים. בשמחה פראית רקדו סביב לשולחן. אחר כך קפץ מביניהם בחור צעיר ושאל את הנער: "מה שמך?" "שאול", אמר. "זמר שוב!", אמר האיכר. הנער התחיל בזמר חדש, והאיכר עמד למולו, ורקד לפי קצב זמרתו ריקוד פראי, ויחד עם זה היה משמיע פעם בפעם בקול נלהב: "אתה שאול ואני איבן, אתה שאול ואני איבן!". אחרי הריקודים העלו האיכרים יין שרוף בשביל הבעל שם טוב ואנשיו, ושתו בחברותא.

כעבור שלושים שנה נסע רבי שאול, שהיה סוחר אמיד וגם למדן מובהק, בערים ובכפרים לשם עסקיו. התנפלו עליו שודדים, ואמרו לרצחו נפש. ביקש רחמים והביאוהו לפני ראש גדודם. הסתכל בו הלה זמן מה ולבסוף שאל: "מה שמך?" "שאול", השיב. "אתה שאול ואני איבן", אמר ראש השודדים. מיד ציוה על אנשיו להחזיר לו את כספו ולהושיבו במרכבתו.

(מתוך: "אור הגנוז", מ' בובר. הוצאת שוקן)

*221*

(בספר איור של כנר על הגג / שגאל)

- שגאל מצייר בסגנון סוריאליסטי באילו תחבולות שגאל משתמש (מעבר לריאלי אל עולם החלום ואל התת-מודע).

כדי ליצור אווירה סוריאליסטית?

*222*

האיכר שעל שפת הים / מרטין בובר

*222*

מספרים: כשהיה הבעל שם טוב דר בכפר קושילוביץ, היה טובל בנחל. כשנתכסה הנחל קרח, היה חוצב לו חור בקרח וטובל. איכר אחד, שצריפו היה סמוך לנחל, ראה אותו פעם אחת מושך בחזקה את רגלו שדבקה לקרח, עד שנקרע עורו וזב דמו. מאז השגיח האיכר על זמני הטבילה והיה מניח תבן למען ידרוך הבעל שם טוב עליו.

פעם אחת שאל אותו הצדיק: "במה אתה בוחר, להיות עשיר או להאריך ימים או להיות ראש לכפר?" "אדוני הרב", אמר האיכר, "הכל טוב הוא". ציוה עליו הבעל שם טוב לבנות בית-רחצה על הנחל. במהרה נתפרסם הדבר, שאשתו החולה של האיכר רחצה בנחל ונרפאה, ושם המים המעלים ארוכה יצא לתהילה, עד שנודע הדבר לרופאים, והשתדלו לפני הרשות לסגור את בית-הרחצה: אבל בינתיים נתעשר האיכר ובחרו בו לראש הכפר. אף האריך ימים והגיע לזקנה מופלגת.

(מתוך: "אור הגנת", מ' בובר, הוצאת שוקן)

שתי היצירות - "שאול ואיבן" ו"האיכר שעל שפת הנחל" - לקוחות מתוך הספר "אור הגנוז" מאת מרטין בובר.

"אור הגנוז" הוא קובץ של מאות סיפורים, אנקדוטות, שסופרו בעל-פה על-ידי החסידים. קצתם נרשמו סמוך לאמירתם ורובם הועלו על הכתב בשלב מאוחר יותר.

מטרת הסיפורים להעלות את דיוקני הצדיקים, לפארם ולשבחם.

שאול ואיבן

1. קרא את הסיפור ותאר את המתרחש בפונדק.

מה הוסיף הנער בשירתו לאווירה בפונדק?

איך עשה זאת?

אקסטזה - התלהבות גדולה, המביאה לשכחה עצמית.

התפשטות הגשמיות.

(מילון עברי שלם / אלקלעי. הוצאת מסדה)

2. בלהט הריקוד הפראי אומר איבן לנער המזמר: "אתה שאול ואני איבן".

ו' החיבור יכולה לחבר בין שני חלקי המשפט, ואז היא מדגישה את הקווים המשותפים לשאול ולאיבן. ה-ו' יכולה לשמש גם כ-ו' הניגוד, ואז היא מורה על השוני בין השניים. התייחס לדברי איבן בשני האופנים האלה.

3. א. המשפט "אתה שאול ואני איבן" חוזר גם כעבור שלושים שנה. באיזה הקשר?

ב. כיצד כוחו של הניגון בא לידי ביטוי בסיפור זה?

ג. איבן, השורד הגדול, מגלה זיק של אנושיות. האם תוכל להסביר מדוע? בזכות מה?

4. כיצד דיוקנו של הבעש"ט מתגלה לפנינו בסיפור זה?

אילו כוחות עליונים מצויים בו?

5. המוטו של הספר "אור הגמד הוא המדרש הבא:

מדוע, לדעתך, בחר בובר מדרש זה כמוטו לספרו?

מהו הקשר בין המדרש לספר "אור הגנוז?

מוטו

מובאה, ציטוט שסופר קובע בראש ספרו.

המוטו משמש מפתח להבנת היצירה, ויש בו רמז לכוונת המחבר ולמגמתו.

(לקסיקון מונחים ספרותיים / אוכמני, הוצאת ספרית פועלים)

*223*

אמר רבי אלעזר:

"אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון, אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהם. ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא".

שאלו חסידים: היכן גנזו?

השיבו: בתורה.

שאלו: אם כן, כלום לא ימצאו צדיקים משהו מן האור הגנוז בלמדם תורה?

השיבו: מצוא ימצאו.

שאלו: אם כן, מה יעשו צדיקים לכשימצאו משהו מן האור הגנוז בתורה?

השיבו: יגלוהו באורח חייהם.

האיכר שעל שפת הנחל

1. קרא סיפור חסידי זה והשווה אותו לסיפורנו הקודם, על-פי נקודות אלו: רקע, גיבורים, עלילה, מבנה ודיוקנו של הבעש"ט.

2. הבעש"ט מציע לאיכר לבחור שלוש אפשרויות. השווה הצעה זו לחלום שלמה בספר מלכים.

שים לב: - להצעה (הן של הקב"ה, הן של הבעש"ט)

- לבחירה ולתוצאה (הן של שלמה, הן של האיכר).

עמוד על השווה ועל השונה.

תא ריק,  לגבי שלמה,  לגבי האיכר

בגבעון נראה יהוה אל שלמה בחלום הלילה ויאמר אלוהים שאל מה אתן לך: ויאמר שלמה אתה עשית עם עבדך דוד אבי חסד גדול כאשר הלך לפניך באמת ובצדקה ובישרת לבב עמך ותשמר לו את החסד הגדול הזה ותתן לו בן ישב על כסאו כיום הזה:

ועתה יהוה אלהי אתה המלכת את עבדך תחת דוד אבי ואנוכי נער קטן לא אדע צאת ובא: ועבדך בתוך עמך אשר בחרת עם רב אשר לא ימנה ולא יספר מרוב:

ונתת לעבדך לב שמע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה: וייטב הדבר בעיני אדוני כי שאל שלמה את הדבר הזה: ויאמר אלויהם אליו יכן אשר שאלת את הדבר הזה ולא שאלת לך ימים רבים ולא שאלת נפש אויביך הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחרך לא יקום כמוך: וגם אשר לא שאלת נתתי לך גם עושר גם כבוד אשר לא היה כמוך איש במלכים כל ימיך: ואם תלך בדרכי לשמור חוקי ומצוותי כשאר הלך דוד אביך והארכתי את ימיך

(מלכים א ג, ה-יד)

*224*

לסיכום הסיפור החסידי:

אנו מבדילים בין שלושה סוגים של הסיפור החסידי:

א. סיפורים המסופרים על-ידי הצדיק עצמו הלקח בהם נובע מתוך העלילה, מהתפתחות הסיפור.

ב. סיפורים המסופרים על-יד' החסידים של הצדיק. בסיפורים אלה בולטת מעלתו הכריזמאסית של הצדיק.

ג. "שיחות". היסוד הסיפורי בסוג זה מועט. עיקרן הוא היסוד האידיאי, הרעיוני.

3. א. לאיזה סוג של סיפור חסידי שייכים שלושת הסיפורים שלמדנו?

ב. קרא את הקטע הבא והסבר את חשיבותם של סיפורי הצדיקים ואת תרומתם לקהל החסידים.

"וכל סיפורי הצדיקים נעשו אצל החסידים "סיפורים קדושים" לדוגמה. החסיד מחויב לא רק להאמין באמיתותם, אלא גם לשננם, לדעת אותם ולספרס לאחרים, וכל זאת היא "סגולה לנשמה", "סגולה לפרנסה", "סגולה לבנים ישרים", וכל העוסק בסיפורי צדיקים "כאלו עוסק במעשה מרכבה" אמר הבעש"ט.

"ע"י סיפורי צדיקים - אמר ר' נחמן מברסלב, נינו של הבעש"ט - נתעורר ונתלהב הלב בהתעוררות גדולה להשי"ת בחשק נמרץ מאוד. ע"י סיפורי מעשיות של צדיקים ממשיכים אורו של משיח בעולם, ודוחים הרבה חושך וצרות מן העולם..."

ואמנם היו החסידים מתקבצים פעם בפעם זקנים וצעירים ונערים בבית הכנסת, בשבת ביו"ס ובחול, בשעת בין השמשות בין מנחה למעריב, ועמדו צפופים זה בצד זה, וסמוכים זה על גבו של זה, והטו אזניים קשובות לכל מה שסיפר הזקן שביניהם, שזכה לשמש את "הצדיק הזקן בעצמו" ולשמוע "סיפורי צדיקים" מפיו הקדוש ממש...

הוא מספר ובבית הכנסת הושלך הם, דומית קודש מסביב, ורק קולו החלש של החסיד-הזקן המספר נשמע. והוא מספר בלחש, בלאס בכוונה רצויה. ויש שאנחה עמוקה יוצאת מתוך לבו וחודרת ובאה לתוך לבות השומעים...

וכולם מרגישים את הדרת הקודש ורוממות הרוח כאילו הם עצמם ראו את כל אלה האותוח והמופתים הגדולים והנוראים, והתלהבותם מתגברת ועולה, ורגשותיהם מתחזקים ומעמיקים. ובשעה זו שוכחים החסידים את המציאות הנוראה ואת חייהם המרים והקשים.

שוכחים תבל ומלואה, שוכחים הכל! זהו בטול היש."

(מתוך: "שבחי הבעש"ט", הוצאת דביר)

הצדיק הכפרי / שלום אש

*224*

בים של עשבי-שדה, מכסה טל שמים נחבא הנער ורועה את צאנו אשר נתן אביו על ידו.

קוראים לו בשם "יאשעק"; את שמו היהודי אינו יודע בעצמו, ומעולם לא קראוהו לעלות לתורה.

הכל יודעים, כי הוא "פלח" ובור. אביו, יצחק החולב, כבר התיאש ממנו. בודאי לא יוכל גם לאמר "קדיש" אחריו, ואד לצאת ידי חובת הבריות הביא אליו מלמד מן העיר. המלמד עובד בכל כוחותיו, חוזר עמו הרבה פעמים על כל מילה ומילה, והוא - כאילו אין הדבר נוגע אליו...

- לך ולמד תורה לראש חמור - אומר המלמד ומניע בראשו, ואמו מתבוננת בו ומתאנחת.

אין מצוה עליו גם לקחת סדור ולהתפלל. יאשעק יתפלל? מה לו ולאלהים?

ובכל זאת מבין יאשעק את האלהים ומרגיש אותו בלבו. הוא רואה את האלהים בכל אשר יפנה. הוא רואה אותו

*225*

(בספר איור של הרוקדים במירון / ראובן)

- בתמונה יש שלוש קבוצות מלוכדות.

ציין כל קבוצה והסבר מהו הדבר המאחד אותן.

*226*

בנחל המשתפך ובמראה עב העולה מרחוק. הוא מרגיש, הוא מתארה לאיזה דבר, מתגעגע...

בעת אשר ירעים הרעם וברק יתלקח באש, בעת אשר ירד גשם חזק, או עלטה תכסה את הכפר, או בעת אשר הוציאו את האיכר הזקן מתחת המכונה והדם זב מרגלו הכרותה... אז נצב הוא לנגדו, אז הוא מרגיש את האלהים - בלבו, אז הוא חפץ להודות ולהלל לאלהים על כל אשר פה מסביב.

ולפעמים הוא חפץ ללכת בדרך עיר למרחוק, ללכת בלי-הרף עד אשר יבוא אל מקום מושב האלהים, אל מקום היכלו.

- אז אגש ואנשק את האלהים - הוא חושב בלבו.

ותיכף הוא מתאנח: האם יתנו לי לגשת אליו?.

- אוכל לגשת להיכל - אומר הוא בלבו - אך שם עומדים שומרים, אנשים גבוהים ופתילי תכלת על 'חזיהם, נעלים צהובות ברגליהם, והם יבריחו אותי משם...

ותיכף הוא נמלך' בלבו, כי איננו צריך ללכת, כי האלהים נמצא פה בשדה הרחב, ושומריו שומרים רק היכל ריק...

"אל מלך נאמן" - מלמד אותו הרבי מתוך ה"סדור"... והמלים "אל מלך נאמן" נשמעות לאזניו כמין לחש כלפי השומרים למען יתנוהו לגשת אל היכל האלהים...

אבל יש לו מין תפלה אחרת אל האלהים, תפלה בלי מלים, תפלה הצומחת מקרבו וממלאה את לבו והיא למתפרצת משם החוצה בשריקה.

בעת חפצו להתפלל, הוא נותן שתי אצבעותיו אל פיו, מנפח את שפתיו ומשיב רוח - ותפלתו משמיעה קול הד בכל היער.

והאלהים מבין אותו, מבין היטב את תפלתו.

והוא שורק רק בשעה שהוא רוצה לשרוק אל האלהים, כשהוא מרגיש צרך בשריקה. ונדמה כי האלהים פשט את בגריו והשתלע הרחק הרחק במרחבי השדה הנחבא בענן הטל, שומע הוא לשריקתו ונהנה ממנה ושמח בה.

לאשעק כבר מלאו שלש עשרה שנה. הוא איננו יודע לקרא את "שמע", וראש-השנה ממשמש ובא. והרבי עמל, כי ידע לפחות את "שמע" בראש-השנה, כדי שיוכלו לקחת אותו העירה. יקרא לכל הפחות "קריאת-שמע"...

ראש-השנה. בית הכנסת מלא אנשים, גדולים וקטנים, לבושים לבנים ועליהם טליתות, עומדים ומתנועעים וקול צעקתם הולך וגדל.

אצל העמוד, לפני המנורה בעלת שבעת הלןנים ונרות-השעוה הדולקים בהם, עומד החזן ומשורריו. נגינות מעוררות בכי עולות, וקולות חנוקים נשמעים מסביב: "מי לחיים, מי למות"... וקול בכי חנוק מתפרץ מעזרת הנשים.

יאשעק עומד על יד הפתח. לכבוד החג קנו לו חליפה חדשה מאריג צמר-גפן, צמד נעלים וכובע חדש. הוא מחזיק בידיו את הסדור שנתן לו אביו, כדי להראות בעיני הקהל כמתפלל. ושערותיו ממראה הפשתן נופלות מתחת לכובעו על פניו.

פתאום עוזב יאשעק את מקומו, פורץ לו דרך ונגש אל הכתל המזרחי ועומד על-יד החזן. ה"סדור" נופל מידו והוא עומד ומביט בעינים לטושות. נערים שובבים רואים אותו, רומזים איש לרעהו, מראים עליו באצבעותיהם, צוחקים בלאט, ואחד מהם נגש ומכה באצבע צררה על חטמו. הוא אינו שומע, אינו מרגיש. הוא עומד ומביט פעם על החזן ופעם על היהודים הבוכים. הנה לפניו פרכת הקדש הלבנה ועליה רקום באותיות זהב "קודש לה".

האלהים הוא בודאי שם מתחת לפרכת - הוא חושב בלבו.

אמו מבטת עליו מעזרת הנשים. היא רואה אותו עומד ולוטש עיניו על כל אשר מסביב והסדור נופל מידו, מתאנחת היא ואומרת בלבה:

- "גוי", גוי גמור.

ואביו רואה אותו מתחת לטליתו ומתאנח מרה:

- רבונו של עולם! יבוא נא גם זכרונו לפניך!

ויאשעק עומד ולוטש את עיניו. כלם בוכים, כלם מתפללים, כלם קוראים אל האלהים בחזקה, וגם הוא חפץ לעשות כמוהם.

גם הוא חפץ להתפלל, גם הוא חפץ לא לבכות, לא לצעוק, אך להודות ולהלל לה' הוא חפץ! על הכל הוא רוצה להודות!

הוא מרים את סדורו, פותח אותו במקום הקפול אצל "קריאת שמע" ומתחיל: "א-ל מ-ל-ך נ-א-מ-ן"...

אבל התפלה אינה מלבבת אותו. הוא אינו מבין את הדברים. אין זה אלא לחש, לחש יבש...

חפץ הוא להודות ולהלל באמונה, מעמק לבו

ירא הוא את היהודים המתפללים, כל הקהל הגדול הזה המתפלל לפי דרכו הרגילה, אך תאותו גוברת עליו -

*227*

אלהים הוא עליון על כלם! הוא מוכרח!

והוא נותן את אצבעותיו אל פיו - !

ושריקה חדה עוברת על פני בית-הכנסת הבוכה.

חרדה גדולה תקפה את קהל המתפללים.

- מי הוא זה? מה זאת? מי שורק במקום קדוש?

אביו חפץ לאחוז בערפו ול"דרסו", כולם - להכותו...

פתאום פונה הרב הקדוש מהפיתל המזרחי אל הקהל ושואל:

- איה הצדיק שקרע את גזר-הדין, שחדר עד השמים, בקע את העננים ופתח דרך לתפלותינו לעבור שמה?

אבל הצדיק לא היה עוד בבית הכנסת...

הוא ברח משם, חלץ את נעליו, שם אותם על שכמו והוא צעד הלך וצעוד אל כפר מושבו.

- נמלך, מלך - מתייעץ.

- אצבע צרדה - האצבע האמצעית.

שלושה יסודות אפייניים לסיפור החסידי:

א. חשיבות הכוונה שבלב.

ב. חשיבותו וערכו של האדם הפשוס.

ג. כוחו של הניגון.

1. מצא יסודות אלה בסיפורי החסידים שלמדנו.

2. א. מהו הנושא העיקרי בסיפור לפי דברי הפרשנות שלפניך?

ב. מהם דברי הביקורת ודברי השבח על הסיפור על-פי המובאה.

ג. מהי עמדתך כלפי יאשעק? האם אתה מכבד אותו או בז לו?

נראה, כי עיקר הסיפור עוסק בעולמו הפנימי של הנער הנקרע לשניים בין שאיפתו להביע את רגשות אמונתו ובין החשש הגדול שמא אין הוא ראוי לדבר זה או שמא החברה העוינת, הזרה והשונה (בדמות שומרי ארגון המלך לובשי המדים) לא תאפשר לו להתקרב אל המלך-הבורא. תנודות אלו בעולמו הפנימי של הנער הן עיקר תוכנו של הסיפור והן הקובעות את מבנה החלקים הנחלקים בין הדמיון התמים ובין לבסי הספק. עיצוב דמותו של יאשעק נעשה בעיקרו באמצעות העמדת המאבק בין שתי התחושות המנוגדות של הדמיון ושל הספק הקבועות בנפשו. דמותו החיצונית של הנער כמעט בכלל אינה מוצגת לפנינו.

העיצוב המגמתי באמצעות הניגוד הנדון, שבו מנסה שלום אש להעמיד בסיפורנו את האינדיבידואל (את הפרס) כנגד הקולקטיב (הכפר), ואת האדם הפשוט וחסר הדעת אבל הכן והאמיתי כנגד האריסטוקרטיה של הדעת ושל הלמדנות, עיצוב מגמתי זה בולט בסיפורנו בבהירות פשטנית. העדפת המחבר את הרגשי, את הספונטאני ואת הפרימיטיבי היא ברורה לחלוטין והיא פוגמת בראייה המאוזנת של החברה היהודית.

מעניין שעל אף קו ברור זה של הסיפור יש בו תמונה שבה גוברת האמת הסופית של התרבות היהודית על המגמתיות הפשטנית של הסופר. הסצנה של תפילת הציבור בראש השנה מוכיחה בניגוד לתזה המרכזית של הסיפור, כי גם בתפילת הקבע הקונבציונאלית והממסדת יש בה התעלות רגשית, כנה ואמיתית. אמת יסודית זאת, אפילו סיפור מגמתי מובהק כמו סיפורנו אינו מצליח לטשטש.

(פרופ' דוב לנדאו)

*228*

תיקון נשמה / אשר ברש

*228*

באחת מקהלות ישראל הגדולות ישב על כסא הרבנות רב גדול בתורה וביראה, מכבד ומרומם בעיני כל יושבי העיר והגליל. והיה הרב אבי יתומים ודין אלמנות, תקיף עם תקיפים וותרן עם חלשים, ולא היה איש שי-הרהר אחרי מעשיו. וכשראה הרב שתורה משתכחת, חלילה, מישראל, עמד וכנס את עשירי העיר והעירות הסמוכות ועוררם בדברים יוצאים מן הלב ליסד ישיבה, שילמדו בה בחורים שנפשם חשקה בתורה ולבם פתוח לקבל את מוראה. היו מן העשירים שלבם נתחמם בקרבם והיו מהם שנתבישו לסרב לרבם הגדול - וכלם התחיבו להפריש כך וכך מהכנסתם לשם קיום הישיבה.

והרב הקפיד מאיד לקבל רק תלמידים בעלי מוחין ובעלי מדות, ומנה עליהם מורים גדולים בתורה ובמעשים טובים, וגם הוא גופו היה בא לישיבה פעמים או שלש בשבוע ונותן לתלמידים שעור בפוסקים ומדריכם במוסר ובהנהגות טובות. את כל התלמידים היה מחבב ומכבד בשוה והיו בעיניו כערוגה נטועה נטעי ארזים, שסופם להיות ליער לבנון, שקולו הולך וריחו נודף למרחוק. אך חבה יתרה נודעה ממנו לתלמיד אחד, בנו של בעל מלאכה מעירה רחוקה מהעיר מהלך חמש פרסאות, שהיה לומד את תורתו לשמה, בלא כל פניה וכונה לטובת הנאה, ולבו עשוי ישר וטוב ורחום לכל הנברא בצלם. בחר הרב את התלמיד הזה משאר התלמידים והיה חושב עליו מחשבות להנחילו את כסאו אחריו, כשתבוא עליו פקודת כל האדם. כששאר בני הישיבה היו ישנים ונחים מקשי העיון, ישב הרב עם תלמידו בחךר עליה קטן והיו הוגים יחד בחכמת הנסתר ומבקשים נתיבות אל הקדשה האמתית.

יום אחד התעצם הרב בלמודו ונפלה עליו חלשה גדולה, חשכו עיניו פתאים וצנח מן הכסא ויצאה נשמתו.

ירד אבל כבד לעיר ובאו אנשים למאות ולאלפים לחלק לו את הכבוד האחרון, ורבים וכן שלמים הספידוהו כהלכה. וכל התלמידים היו שרויים בצער ובפחד, שלא ידעו איך תתק;ם הישיבה באין ראישה עליה. ויותר מכלם הצטער הבחור בן בעל המלאכה, ומריב צער נסתם בית בליעתו ולא יכול לאכול ולשתות, עד שנחלש ורדה מתהלך בקושי.

יעצוהו חבריו ש;חז'ר לבית אביו ויהא שרוי שם בשלוה ובטפול הורים, עד ש;שוב לאיתנו ויוכל לחזיר ללמודו. שמע הבחור לעצת חבריו, נתן את צרורו הקטן על שכמו ו;צא בהשכמת הבקר לילך לבית הוריו.

השחר עוד לא עלה ושכבת הטל על הארץ היתה כסדין ארוג כולו רסיסי מרגליות. היה לבו של הבחור טוב עליו ומחו צלול להפלא, אף על פי שרגליו היו תשושות מאוד. כשהפציע אור השחר נכנס לתוך יער, שהדרך לעירה היתה עוברת ביער גדול. ה;ה מסתכל באילנות הנאים, שראשיהם זקופים לשמים הגבוהים ונהנה מקול צפור פוצחת בשירת ביקר לבורא עולם.

פתאים נזדקר לעיניו מבין האילנות פלטין רם ונשא, ובמדה שהסתכל בו הבהירה חזיתו ונתבלטה תבניתו, עד שלא ראה כלום חוץ מן הפלטין הכלול בהדרו. עוד הבחור משתאה למדות הפלטיז וליפי מראהו, נפתח שערו ואדם נשוא פנים עמר על סף השער, והוא רומז לו באצבע שיבוא אחריו. נענה לו הבחור והלך אחריו ונכנס לתוך הפלטין בלב מורא ותמהון. הובילו האיש בכמה פרוזדורים ומבואות, עד שבאו אל אולם גדול ריק מכיל, ורק בקצהו עומד שלחן קטן ועליו פרושה מפה שחורה ונר לבן דולק עליו, וכסא אחד עומד לפני השלחן.

יצא האיש והניח את הבחור יחידי באולם. אחרי רגעים מעטים נכנס מדלת צדדית אדם אחר לבוש אצטלה של דין, ישב על הכסא והתחיל מקיף את הבחור בשאלות: מאין בא ולאן הולך ומה מעשיו?

אמר הבחור: תלמידו של פלוני הרב החסיד אני, זה שנפטר לעולמו לפני כך וכך ימים. מריב צער על מיתתו תש כחי והריני הולך לבית הורי לתקן את בריאותי.

אמר לו הדין: וברי לך, שרבך היה באמת איש חסיד?

אמר הבחור: חי ראשי, אם ידעתי אדם צדיק מרבי, זכרו לברכה.

*229*

(בספר איור של העז המעופפת (פרט) / משה ברנשטיין)

עמד הדין מכסאו ופתח דלת אחרת, מן הצד השני של האולם. מיד נכנס הרב עטוף כלו לבנים, פניו מאירות כאור החמה, אך על מצחו כתם שחור בגדל הביצה.

נתבהל הבחור ובקש לרוץ אל רבו, אבל הדין גער בו: עמיד במקומך!

וכמו ברק חלף על פניו, וכשפקח את עיניו נתעלם כל המראה והוא עומד על הדרך בתוך היער, הפלטין איננו ורק האילנות זקופים כלפי שמים והצפור משגרת את קול רנתה כנגד החמה העולה במזרח.

והבחור לא ידע, אם ראתה נפשו חזון תעתועים או הראוהו דבר מן השמים. ולא יכל עוד לילך בדרך לעיר מולדתו, הפך את פניו וחזר אל עיר רבו.

ראוהו חבריו ותמהו מה ראה לשוב ביום שיצא ומה קרהו, שפניו היו כפני אדם שנפשו נבהלה מאוד. אך הבחור לא ספר לאיש מכל מה שראה ביער, כאלו גזר על עצמו את השתיקה.

היה הבחור סובב ברחובות העיר ונכנס לתוך כל המבואות הקטנים והנדחים והיה מבקש למציא את פשר המראה שראה ביער. והנה ראה על סף בית עניים אישה יושבת, מפרשת בידיה ובוכה תמרורים.

בא אצל האישה ושאלה: מה-לך שאת בוכה בכי מר כל-כך?

נשאה אליו האישה את עיניה הנפוחות ואמרה: זה לי כמה שנים שאני חוסכת מפי ומפי ילך, היתומים ומצרפת פרוטה לפרוטה, כך שאוכל להשיא את בתי שנתבגרה, ואת כספי הנחתי לפקדון בידי רבנו הקדוש. והנה מת הרב מיתה חטופה ואין איש יודע היכן הניח את צרור הכסף. ואנה אני באה, אלמנה שוממה שכמותי, ומה יהא על בתי שהגיעה לפרקה ואין בירי פרוטה אחת לתת לה נדוניה?

שאלה הבחור: ומה הסכום שהפקדת בידי רבנו, זכרו לברכה?

אמרה: כך וכך, ואלה הסימנים.

נפרד ממנה בלב נוקף ורץ לבית רבו וחפש בכל מחבואי הבית, עד שמצא את פקדון האישה שמור בצרור בשלמות, פרוטה לא נעדרה, ועל הצרור חרות שם האישה ותכלית הכסף. מהר הבחור אל האישה והחזיר לה את כספה.

*230*

צהלו פני האישה ודמעות יאושה נהפכו לדמעות של שמחה, גפפה את כתפו וקראה מנהמת לבה: יחנך אלוהים, בני, שהצלת את נפש בתי, וגם את נפש רבנו הבאת למנוחתה, שבודאי היתה מצטערת שם צער רב.

באותו לילה נתגלה לו הרב בחלום ופניו מאירות כאור החמה, וגם המצח כעצם השמים לטהר, ואמר לו לבחור: אשרי שהעמדתי תלמיד שכמותף. לך רש מקומי.

- פלטין - ארמון, היכל.

- אצטלה - גלימה.

*231*

מערכונים

*231*

(בספר איור של "שיר השירים" / מגריט אנה, 1976)

*232*

אפרים קישון (1924- )

סופר ומחזאי עברי. נולד בבודפשט שבהונגריה. למד ציור ופיסול בבית הספר הגבוה לאומנות.

ב-1949 עלה לישראל, חי שנה בקיבוץ עין החורש ולמד עברית באולפן. היה לו מדור הומוריסטי קבוע בעיתון "מעריב", והוא הפך להומוריססן הפופולארי ביותר בישראל.

סיפוריו מתארים בהומור חריף מצבים ובעיות בארץ, בחברה ובחוג המשפחה. מחזותיו הסאטיריים הועלו עלי בימות שונות בארץ, ובהם: "סאלח שבתי" ו"השוטר אזולאי".

סיפוריו תורגמו לעשרים ושתיים לשונות. הוא היה לסופר הישראלי המוכר ביותר בעולם.

המצב הוא ככה: הצייר הדגול בעל הפרסום הכל-ארצי נכנס בעילום-שם לחנות אופנת-גברים כדי לקנות עניבה. עד כאן אין בזאת ולא כלום, אלא שהצייר הדגול משתוקק, שהסוחר יגלה שהוא-הוא הצייר הדגול "אינקוגניסו" - וינהג בו כבוד והוזלת-מחירים כנאה וכיאה. אפס - וכאן קבור החתול - הסוחר תולה בו עיניים אדישות לגמרי. מצב בלתי נעים למדי. בכל זאת אי אפשר להודיע לסוחר: הנני יצחק בר-הוניג, הצייר המפורסם - הואיל ויש בזאת משום השפלה עצמית. מה נשאר איפוא לצייר הדגול? לגולל את השיחה כך, ששמו הגדול יתגלה, כביכול, מעצמו. ובכן, בזה אנו עוסקים:

אינקוגניטו / אפרים קישון

*232*

סוחר: בקשה.

צייר: אבקש עניבת-פרפר.

סוחר: איזו?

צייר: עבור אמן!

סוחר: בקשה (מראה עניבות).

צייר: אדוני מרשה לי לשים את ילקוטי על הכסא? צבע-שמן יש בו בשפופרת...

סוחר: בקשה.

צייר: (בודק עניבה אחת) איזו אורנאמנטיקה נהדרת!

סוחר: ומה? את העניבות האלה מתכננים הציירים הגדולים ביותר!

צייר: אם כן, גם אני מבין בזה "משהו", הא-הא.

סוחר: אדוני עובד בטכסטיל? צייר: לא. אני ציי...

העוזר הארור: מר שטיינר! קופה לירה ושבעים!...

סוחר: תודה, גברתי. (לוקח לירה שבעים).

צייר: ובכן, כפי שציינתי...

סוחר: כן, נכון, אלף סליחות, אני מיד אראה עוד עניבות. מה דעתך על הצהוב הזה?

צייר: צבעוני מדי, ידידי. בוונדיג ראיתי עניבות רועשות כאלה, כשזכיתי בפרס הראשון שמה.

סוחר: למה? הצבע הזה דווקא נחמד.

צייר: כאשר זכיתי בוונדיג בפרס הראשון, אז ראיתי כאלה.

סוחר: אדוני כבר היה בוונדיג?

צייר: זכיתי שם בפרס הראשון.

סוחר: גם אני הייתי פעם באיטליה. איזה נוף, איזה יופי! אמרתי לדבאשע: אילו הייתי צייר, חביבתי, בחייך הייתי מצייר עכשיו כמה תמונות.

צייר: אני מצדי זכיתי בוונדיג בפרס הראשון בעד התמונה שלי!

סוחר: גם לי יש כמה פרסים בבית. שניים בשביל דקורציה-של-חלון ואחד בשביל התעמלות. פעם הייתי אטליט, אף היום אני רגיל להתעמל בבוקר אם אין גשם. העיקר הבריאות, לא כן?

*233*

צייר: כן.

סוחר: גם הכחול הזה יפה. צבע נהדר.

צייר: בצבעים אין כמוני, ידידי הטוב!

סוחר: נכון, חוש-צבע זה חשוב מאוד. בפרט במקצוע שלי. לי יש, ברוך השם, חוש מצויין זה 27 שנה, אדוני היקר! 27 שנה!...

צייר: מוזר. הייתי משוכנע, שאדוני לא היה תמיד סוחר.

סוחר: זה 27 שנה, אדוני!

צייר: משלוח-היד אינו רשום על הפנים. הנה, למשל, אני. רבים חושבים על פי הופעתי, שאני רופא, למרות ש...

סוחר: אדוני הדוקטור עובד בקופת-חולים?

צייר: לא! רק חושבים, שאני רופא. למעשה אני ציי...

הטלפון המנוול: (מצלצל).

סוחר: סליחה, טלפון. (משוחח. חוזר) כן, על מה דיברנו? אני כבר זוכר. שמעתי בדיחה על רופא, אני מקווה שלא יפגע בך, אדוני הדוקטור, אם אספר אותה. ובכן, מישהו אומר לרופא שלו: "אדוני הפרופסור, האם זה בטוח שיש לי דלקת-ריאות? אחד המכרים שלי קיבל זה לא כבר טיפול נגד דלקת-ריאות והוא מת בטיפוס." אז עונה לו הפרופסור: "אדוני, אם אני מטפל בדלקת-הריאות שלך, אז אתה תמות בדלקת-ריאות!" הא-הא-הא-הא...

צייר: הא.

סוחר: במה עוד אוכל לשרת את האדון הפרופסור?

צייר: יש לך בד-לציור?!

סוחר: מה פתאום בד לציור?

צייר: חשבתי, שאולי יש לך בד-ציור בשבילי!

סוחר: אני לא מחזיק אותו.

צייר: אל תזוז! הישאר כך, אדוני! כביר! איזה פרופיל נהדר! באמת ראוי למכחולו של צייר!

סוחר: (אינו זז) כן, כבר רבים אמרו את זה. יש בי משהו.

צייר: אני מוכן לצייר אותך!...

סוחר: תודה, אין לי זמן כרגע.

צייר: נגמור אחת-שתים. אני חזק מאוד בפורטרט. תקבל ממני תמונה נהדרת.

סוחר: תודה, כבר יש לנו תמונות בבית. שתים בחדר הגדול ואחת אצל הילדים. אני מעריץ את אמנות הציור.

צייר: רוב תודות.

סוחר: הבן שלי מצייר יפה מאוד. הוא רק בן שמונה, זאת אומרת, כבר שמונה וחצי, אבל המחנך שלו אומר, שיש לו כשרון-ציור יוצא מן הכלל מצוין.

צייר: בהזדמנות אהיה מוכן לראות את ציורי הילד.

סוחר: את זה באמת כדאי לראות! המחנך שלו אומר, שדבר כזה עוד לא קרה בבית-הספר...

צייר: הנני צייר!

סוחר: הילד טוב מאוד גם בחשבון...

צייר: הנני בר-הוניג הצייר!!

סוחר: בדיגדוג קצת חלש הילד, אבל אני שואל אותך, האם כל כך חשוב הדיגדוג הזה?...

צייר: הנני יצחק בר-הוניג הצייר המפורסם!!!

סוחר: אפילו המורים עושים לפעמים שגיאות בדיבור, נכון?... מה זה?... מה קרה?... בבקשה לעזוב את הצואר שלי!... אדוני השתגע... הצילו!...

צייר:

בר-הוניג! הצייר! בר-הוניג! המפורסם! הנני! בר-הוניג!...

סוחר: סליחה... אדוני באמת בר-הוניג?!

צייר: אני הוא.

סוחר: לא נכון!

צייר: בי נשבעתי!

סוחר: איזו שמחה... לא! אני עדיין אינני יכול להאמין!...

צייר: הירגע, ידידי. יצחק בר-הוניג הצייר עומד לפניך ברגעים אלו.

סוחר: אילו ידעתי זאת... באמת... באמת... איזו שמחה... הרשה לי לחבק אותך.

*234*

צייר: חבק.

סוחר: לא יאומן... דווקא בחנות שלי... אתה קרובו של געצל בר-הוניג, סוחר-המברשות מצ'רנוביץ, נכון?

צייר: נכון, אני בן-דודו, למה?

סוחר: געצל היה חברי לבית-הספר... איזו שמחה... תסלח לי שאני התייחסתי אליך כמו אל קונה סתם... תבחר לך מה שאתה רוצה, אדוני... כל החנות היא שלך... דבאשע! דבאשע! את יודעת מי כאן? בן-דודו של געצל!.. דבאשע: (באה בריצה קלה).

צייר: (בצעקה צרודה רץ הביתה ושם יורה כדור בראשו, אך מחטיא).

1. מה צורן לו לאדם להופיע אינקוגניטו?

מתי, באילו מצבים צורך זה נוצר?

אינקוגניטו - בעילום שם, בלתי מוכר, בצורה מחופשת.

השוטר הופיע במסיבה אינקוגניטו.

(מילון עברי שלם / אלקלעי, הוצאת מסדה)

2. הצייר מנסה מאוד לחשוף את זהותו בפני הסוחר.

א. אילו תחבולות הוא נוקם, כדי שתתגלה זהותו?

ב. מדוע מאמציו נכשלים?

הסבר מושג זה בהקשר של סיפורנו: דו-שיח של חירשים.

3. מערכון הומוריסטי זה חושף לפנינו כמה חולשות אנוש. ציין אותן. הדגם מן הכתוב.

מערכון

כינוי שניתן למחזה קצר. המערכון אינו חלק של מחזה בעל כמה מערכות, אלא הוא יצירה עצמאית וסחרה. המערכון יכול להיות פוליטי, היסטורי או סאטירי.

מרקמו הפנימי ועלילתו הם הקובעים את קוצר מצעו.

(לקסיקון מונחים ספרותיים / אוכמני, ספרית פועלים)

היסוד ההומוריסטי בולט בסיום המערכון.

גם אחרי שהצייר חשף את זהותו, הסוחר מתרשם מעובדת היות הצייר בן דודו של געצל, ולא מאומנותו המכובדת.

ברגסון, בספרו "הצחוק", כותב:

"הצחוק הריהו קודם כול עונש, ומסרתו להשפיל את רודף הכבוד. על-ידי הצחוק נוקמת החברה על שזלזלו בה. בדרך כלל ממלא הצחוק תפקיד מועיל, אך אין ראיה חותכת שהצחוק דן תמיד דין צודק. כדי שיהא דן תמיד דין צדק, צריך שינהג ביישוב הדעת. ואולם, הצחוק פורץ מאליו ואין לו פנאי להתבונן בכל פעם במקום שהוא פוגע, ולכן לא יוכל הצחוק להיות צודק באופן מוחלט.

(מתוך: "הצחוק", ברגסון, הוצאת ראובן מס)

*235*

4. לנוכח דברי ברגמון, מה עמדתן כלפי הצייר?

האם אתה צוחק לו?

במי אתה מצדד יותר - בסוחר או בצייר?

5. יש הרואים בהומור כוח חברתי מייסר, מחנך, מחזיר למוטב.

האם אתה מסכים לגישה זו?

מה תרם מערכון קצר זה לעולם המחשבה שלך?

דרוש חולה / אפרים קישון

*235*

נפשות:

פרופסור ציגלר - רופא ראשי של בית חולים צבאי

יוסף מזלגוביטש - עובר ושב

ד"ר זליגמן - רופא

יחזקאל שולטהייס - מפקח משרד הבריאות

ד"ר ינשופי - רופא מקום:

רותי / ציפורה - אחיות

חייל

מקום:

אולם בית חולים צבאי.

זמן:

בעת המתיחות בגבולות.

כשהמסך עולה מתהלכים באולם אנה ואנה הפרופסור, ד"ר זליגמן ושתי האחיות, בעצבנות ניכרת. באולם: מיטות מוצעות, ריקות מחולים. רצוי שהמשתתפים יהיו לבושים בלובן בהתאם למציאות. מכיס הרופאים משתרבבים מכשירים, כגון צינור-אבוב וכר.

פרופסור: מה השעה?

רות: עשר וחצי. (שקט. מוסיפים להתהלך)

פרופסור: מה מספר הרופאים בבית החולים?

צפורה: כשספרתי אותם בפעם האחרונה בשעה 10, היו 16 רופאים, מהם גוייסו 12 הלילה בצווי-חירום.

ד"ר זליגמן: אבל בינתיים הגיעו עוד.

פרופסור: איום. ומה מספר האחיות?

רות: לפני הספירה? 5 אחיות, כרגיל.

פרופסור: ואחרי הספירה?

רות: 38 אחיות חדשות הגיעו הבוקר. רובן מקופת חולים.

פרופסור: אוי ואבוי!

ד"ר זליגמן: מה קרה, אדון הפרופסור?

פרופסור: מה קרה?! לשם מה שלחו הנה כל כך הרבה רופאים ואחיות?

ד"ר זליגמן: אבל פרופסור ציגלר! (באופן אישי, בקול מונמך כדי שהאחיות לא תשמענה) הלא אתה עצמך נתת הוראה לגייס כוחות-עזר לנוכח... מבצע התגמול... העומד להתבצע הלילה...

פרופסור: (בלחש) כל זה נכון, ידידי, אבל יש גבול. אני לא חשבתי על גיוס טוטאלי כזה. מה לעשות עכשיו?

רות: (בלחש כלפי שני הרופאים המתבודדים) שום דבר! שיהיו כאן הרופאים. למי זה איכפת?

פרופסור: (בלחש לרות) אסור. לדבר ככה, רותי. זה ענין ציבורי. הרופאים האלה חסרים במקום אחר.

צפורה: (בלחש) אז יחשבו שמה שהם שובתים.

פרופסור: (בלחש) זה לא הגון, צפורה, עלינו להביא בחשבון... (פתאום, אך עדיין בלחש) מדוע מדברים אתם בלחש?

רות: אדון הפרופסור התחיל, בגלל המבצע.

פרופסור: (בצעקה) אני לא התחלתי שום דבר. אתם כולכם עצבניים הבוקר!

ד"ר זליגמן: אדון הפרופסור, אסור לך להתרגש כל כך בגלל נוכחות כמה תריסרי רופאים.

*236*

פרופסור: (בצעקה) ד"ר זליגמן! עמדתך חסרת כל יסוד! (בקול רגיל רווי חשש) וחוץ מזה, הבוקר הביא לי שליח מיוחד את המכתב הזה מן המטה... (מוסר לד"ר זליגמן מכתב)

ד"ר זליגמן: (מקריא בקול הולך ונחלש) "לכבוד פרופסור אריך יהושוע ציגלר, מנהל בית החולים מס. 9... הננו להודיע לך על אודות תלונה מעודכנת אשר הוגשה הבוקר ע"י נציג משרד הבריאות. הרשויות הנ"ל טוענים שעל-ידי גיוסם הבלתי-מתוכנן והבלתי מוצדק של מספר גדול של רופאים ואחיות, הנך משאיר את מוסדות הרפואה האזרחיים ללא כוחות מקצועיים עד כי אינם מספיקים לטפל אפילו בחלק קטן מן הקהל האזרחי. לא היססנו לדחות את תלונת משרד הבריאות, אך הרשינו לו לשגר במשך היום אל בית-החולים את מפקח משרדי הבריאות, מר יחזקאל שולטהייס, על מנת שייווכח באופן אישי בנוגע לצורך החיוני להגדיל באופן דראסטי את צוות הרופאים והאחיות...

מקווה אני. שמר שולטהייס ישתכנע בנוגע לצדקת עמדתנו, שאם לא כן, יתהווה קרע בלתי-רצוי ביחסינו עם השלטונות האזרחיים... חתימה... (שקט)

רות (פורצת בציחקוק, אך מיד כובשת אותו בתוקף מבטו של הפרופסור)

פרופסור: מה מספר החולים כרגע?

צפורה: בערך 31 חיילים. הפרטים המדוייקים נמצאים בטיפולו של ד"ר ינשופי.

פרופסור: אבקש לקרוא לו!

צפורה: כן, אדוני הפרופסור. (רצה החוצה, שומעים את קולה מבחוץ: "ד"ר ינשופי! ד"ר ינשופי! אדון הפרופסור

קורא לך! ד"ר ינשופי! הזקן קורא לך! הוא מטורף לגמרי! ד"ר ינשופי!")

כולם (בחדר מתהלכים בעצבנות, עד שנפתחת הדלת וצפורה חוזרת עם ד"ר ינשופי)

ד"ר ינשופי: (במאור פנים, רענן ונינוח) בוקר טוב פרופסור ציגלר, שלום דוקטור. (לרות) היי.

פרופסור: (בקול קודר) ד''ר ינשופי! מה מספרס המדוייק של החולים כרגע?

ד"ר ינשופי: כן, רגע אחר אדון הפרופסור. (מחפש בתיקים שהביא אתו) רק רגע... מיד נראה... (אחרי חיטוט ממושך) שניים.

פרופסור: מה?

ד"ר ינשופי: שניים, אדון הפרופסור. 'למה?

ד"ר זליגמן: זה לא יתכן, קולגה היקר! הלא אמש עוד היו 31 חיילים במיטות.

ד"ר ינשופי: (בצחוק עליז) נכון... נכון... אבל בינתיים נפוצו שמועות בבית החולים על מבצע מסויים... והבוקר הודיעו לי לא פחות מ-29 חיילים, בלי א-בה-ציגלה-מה, כפי שהם אומרים, "שהם כבר בריאים" לגמרי... ורוצים... לשוב ליחידותיהם... (הצחוק שלו נובל על שפתיו ונהפך לעווית) סבורני, שזה דווקא סימן מעודד מאוד... שהבחורים שלנו אינם רוצים להישאר בבית חולים... בשעה שחבריהם יוצאים לקראת פעולה קרבית... זה... באמת... מעודד ביותר...

רות: נורא מעודד.

פרופסור: ד"ר ינשופי! מי נתן לך רשות לקרוא דרור לכל החולים שלנו?

ד"ר ינשופי: אתה, פרופסור ציגלר.

פרופסור: אני?

ד"ר ינשופי: נדמה לי. הלא אמרת לי במפורש, שעלינו להשתדל לפנות מיטות מרובות ככל האפשר.

פרופסור: נכון, אבל אין זה פירושו: לפנות את בית החולים מכל החולים שלנו!

ד"ר ינשופי: אני באמת מצטער... חשבתי... שזה דווקא... משמח... (בלחש) שיוצאים... בלי-א-בה-ציגלה-מה...

ד"ר זליגמן: (לד"ר ינשופי) ומה יאמר המפקח שולטהייס?

ד"ר ינשופי: לא יודע, באמת לא יודע... מי זה?

פרופסור: (רק מניף בידו בתנועת יאוש) איזה מצב (כלפי האחיות) סליחה - מחורבן. (מתהלך בעצבנות, בינתיים רות "מספרת" לד"ר ינשופי)

(דפיקה בדלת)

פרופסור: אוי... אולי זה כבר המפקח... רבונו של עולם... (דפיקה) כן!

חייל: (במלבוש חולים נמס ומצדיע) בוקר טוב...

ד"ר ינשופי: זה אחד מן השניים שנשארו.

פרופסור: בסדר. מה אתה רוצה?

חייל: (שוב מצדיע) אדון הפרופסור, אני מודיע לך, שאנו הבראנו לגמרי ורוצים מיד לחזור לגדוד.

ד"ר זליגמן: מה זה "רוצים"? מי רוצה עוד?

*237*

החייל: התותחן יוסף שפר. גם הוא הבריא לגמרי.

ד"ר זליגמן: אז למה הוא לא מתייצב בעצמו?

החייל: הוא עוד לא יודע ללכת. הרגל שלו עדיין בגבס.

פרופסור: ואתה? אתה פתאום בריא?

החייל: (מצדיע) כן, לגמרי.

פרופסור: א א א א א!

החייל: א א א א א!

פרופסור: מספיק. חולה מאוד. גידול שקדים בדרגה מסוכנת! חיש מהר לשוב אל מיטתך, ידידי! חת-שתים!

החייל; אבל...

פרופסור: (בצעקה) זאת פקודה!

חייל (מצדיע ויוצא בצליעה)

רות (פורצת בצחוק)

פרופסור: מי שמע על דבר כזה? הכל השתגעו לפתע! ד"ר זליגמן! דאג לכך, ששני החיילים האלה לא יעזבו את מוסרנו תוך חורש ימים! אני אראה להם! (פתאום רעש של המון מבחוץ) מה זה? מר שולטהייס הגיע?

ד"ר ינשופי וצפורה (יוצאים, ד"ר ינשופי בכיוון שהחייל יצא בו, ואילו צפורה בכיוון ההפוך)

צפורה: (קולה נשמע מבחוץ) שקט! אבקש שקט! מיד נטפל בכם! שקט! (חוזרת)

פרופסור: (בשמחה) חולים הגיעו?

צפורה: לא. רופאים.

פרופסור: קדחת!

צפורה: 4 רופאים נוספים ו-7 אחיות באו עם צו-גיוס.

פרופסור: קדחת צהובה!

ד"ר ינשופי: (פורץ פנימה, בנשימה כבדה) ברחו!

פרופסור: מי? הרופאים?

ד"ר ינשופי: לא. החולים... שניהם... דרך החלון...

ד"ר זליגמן: גם זה, בגבס?

ד"ר ינשופי: כן. כנראה, חברו סחב אותו על גבו.

רות (שוב מצטחקת)

פרופסור: ליסטים! אדיוטים! חוליגאנים!...

ד"ר זליגמן: אבל...

פרופסור: (בצעקה היסטרית) בלי היסטריקה, בבקשה! מה השעה?!

רות: (בשלווה) 11.

פרופסור: אל תאמרי זאת בשלווה כזו, בבקשה ממך! שולטהייס כבר וודאי נמצא בדרך... רבותי! צריך לעשות משהו!... אין לנו אף חולה אחד!... כל המיטות ריקות!... (גוער בד"ר זליגמן) אל תעמוד כאן בחיבוק ידיים!

ד"ר זליגמן: כן. (ניגש לחלון וצועק החוצה) היי, שומר! לא כואב לך משהו? (פנימה, לפרופסור) הוא מראה לי, שהוא בריא כשור הבר. חבל. (סוגר את החלון)

פרופסור: לדאבוני, אין משמעת בצה"ל. האם אני, כששירתי בצבאה של המונארכיה, הייתי מעז להודיע לרופא צבאי שאני בריא, אם הוא ביקש ממני שאהיה חולה?

ד"ר ינשופי (משמיע צחוק קטוע)

פרופסור: (מתקרב אליו בלאט) ד"ר ינשופי!... אתה נראה חיוור...

ד"ר ינשופי: אדון הפרופסור...

פרופסור: (בודק את עיניו) אחא!... אין זה מקרה סתם... אתה חייב תיכף ומיד לשכב במיטה. ד"ר ינשופי... אתה חולה...

ד"ר ינשופי: (נסוג) אני בריא...

פרופסור: אתה חולה!

ד"ר ינשופי: אני בריא...

פרופסור: חולה!

ד"ר ינשופי: בריא...

(בחוץ נשמע טרטור של מכונית וצפצוף צופר. האחיות קופצות לחלון)

*238*

פרופסור: שולטהייס?

רות וצפורה: (במקהלה) לא. רופאים.

פרופסור: (מאבד את עשתונותיו) רופאים!... רופאים!... לכל הרוחות והשדים, הביאו לי חולה אחד או אני... אני... אני אגיש את התפטרותי! (האחיות משמיעות זעקת חרדה, הפרופסור גוער בהן) אל תייללו לי כאן, אלא תצאו ותביאו לי חולים!...

רות: מניין?

פרופסור: אני לא יודע! מן השדה! מן הכביש! מתחנת האוטובוסים! לא איכפת לי! אני רוצה לראות כאן חולים!

חולים! (שתי האחיות יוצאות בבהלה. הפרופסור אוחז בלוח לבו) אוי.

ד"ר זליגמן: פרופסור, אתה לא מרגיש בטוב...

פרופסור: (מתיישב על מיטה ובודק את דפיקות לב עצמו באבוב שלו) הלב שלי... אוי... רוצחים...

ד"ר ינשופי: אתה רוצה, פרופסור ציגלר, לשכב במיטה?

פרופסור: (בקול חלוש) כן... (בצעקה) לא!... אני רוצה חולים אחרים!... אני לא אשכב במיטה במקומם, אפילו אם אקבל שבץ לב מרוב התרגשות... (דפיקה בדלת) אוי... כן!...

צפורה: (נכנסת עם גבר מבולבל מסכן למדי)

פרופסור: (מזנק לקראתו) אדוני היקר... אני באמת שמח... שמח... נעים מאוד... (לוחץ את ידו ממושכות)

מזלגוביטש: תודה... תודה... תודה... (לבסוף) עם מי יש לי הכבוד?

פרופסור: פרופסור אריך יהושוע ציגלר. הרשה לי להציג לפניך את סגל רופאי בית החולים... ד"ר זליגמן עוזרי הראשון...

מזלגוביטש: (לוחץ את ידו) נעים מאוד. יוסף מזלגוביטש... (שקט)

פרופסור: סליחה, אדוני, אתה לא מר שולטהייס מטעם משרד הבריאות?

מזלגוביטש: לא. אני יוסף מזלגוביטש, סוכן פרסומת. פרופסור: אם כן, למה אמרת לי, שאתה שולטהייס?

מזלגוביטש: אני לא אמרתי מילה. הגברת האחות עצרה אותי בכביש ואמרה שאדון הפרופסור רוצה לדבר אתי...

גם אני השתוממתי קצת...

פרופסור: ארטיסט...

צפורה (מראה סימנים לפרופסור התוהה)

פרופסור: אה, אני מבין. (באדיבות מופרזת) בבקשה לשבת מר... מר...

מזלגוביטש: מזלגוביטש.

פרופסור: כן, אדוני מעשן?

מזלגוביטש: לא.

פרופסור: בראבו, זה בריא מאוד.

מזלגוביטש: תודה, אז אולי מותר לי לשאול מה... מה אני מחפש כאן?...

פרופסור: אוה, זאת מיד נברר... ד"ר ינשופי!...

ד"ר ינשופי: אני?

פרופסור: הסבר בבקשה למר... כן... הסבר לאדוני, למה... למה קראנו לו?

ד"ר ינשופי: אני?

פרופסור: כן, אתה! (עושה סימנים)

ד"ר ינשופי: כן... ובכן... לפי שיטה חדשה... במסגרת המבצע הארצי "בריאות לכל" אנו בוחרים באקראי בעוברים ושבים, בודקים אותם, אם אינם זקוקים לטיפול... או אפילו למיטה.

פרופסור: זהו! כמו "הצבא במעברה".

מזלגוביטש: מעניין.

ד"ר ינשופי: (לוקח טופס) היו לאדוני מחלות פנימיות?

מזלגוביטש: לא.

ד"ר ינשופי: מעולם לא?

מזלגוביטש: אף פעם.

ד"ר ינשופי: מכאובים?

מזלגוביטש: אצלי אין דבר כזה.

ד"ר ינשופי: לא יתכן. (לוחץ על בטנו) אדוני אינו מרגיש כאן לפעמים לחץ?

*239*

ד"ר זליגמן: לא.

פרופסור: כן!

מזלגוביטש: (ליד הדלת) עוד פעם תודה. להתראות.

ד"ר זליגמן: (ניגש אליו ובועט - מחטיא - בקיר) אוי!... (אוחז ברגלו)

מזלגוביטש: שלום. (יוצא)

ד"ר זליגמן: (בצליעה) אוי... כואב לי... לא יודע ללכת...

פרופסור: למיטה!

ד"ר זליגמן: לא...

פרופסור: רבותי! ד"ר זליגמן שלנו נחבל קשה ברגלו, אבקש מיד להשכיבו במיטה...

ד"ר זליגמן: לא... כבר עבר... בחיי... (כולם תופסים אותו ונאבקים אתו. ברגע זה נפתחת הדלת ונכנסת רותי בגררה אתה תוך כדי היאבקות גבר בגיל העמידה)

פרופסור: הנה עוד חולה אחד! (כולם מרפים מד"ר זליגמן ועטים על האורח החדש, שהוא, כמובן, המפקח שולטהיים. מכאן מתרחשים הדברים במהירות מסחררת)

שולטהייס: אני מוחה בכל תוקף... זה מעשה אלימות... זו פגיעה בחופש האזרח... אני לא במלואים...

פרופסור: שקט! אין לנו זמן, אדוני! להתפשט ולקפוץ למיטה!

שולטהייס: למה?

פרופסור: סוד צבאי!

שולטהייס: אבל אני לא חולה.

פרופסור: לא? אני הפרופסור או אתה?

שולטהייס: סקנדאל!

פרופסור: להשכיב!

שולטהייס: (בשעה שכולם מתנפלים עליו ומשכיבים אותו במיטה על בגדיו ונעליו) אני מוחה... אני מערער...

אגיש תלונה... בריונים... (בצעקה) עוד תשלמו בעד זה!... שוטר!

ד"ר ינשופי: (מכה במכשיר רפואי על ראשו) "זבנגגגג!"

שולטהייס: (משתתק ונשען אחורה על כריו)

פרופסור: נו, סוף-סוף. לפחות חולה אחד. מה השעה?

רות: 11 וחצי.

פרופסור: איום. (פותח את הדלת בזהירות, מבחוץ נשמעת המית המון) שוב הגיעו הרופאים... (מראה על שולטהייס) צריך לשמור עליו... ד"ר זליגמן, תמצא מהר את הלוח שלו... יכול לבוא בכל רגע...

(הפרופסור וכל יתר המשתתפים - פרט לד"ר זליגמן - מסתכלים דרך החלון בצפיה)

ד"ר זליגמן: (לוקח את הלוח התלוי בקצה המיטה) מה שמך?

שולטהייס: אני מסרב...

ד"ר זליגמן: (בשאגה) מה שמך?

שולטהייס: (בקול רועד) יחזקאל שולטהייס.

ד"ר זליגמן: (רושם בפיזור נפש)"יחזקאל שולטהייס". מקצוע?

שולטהייס: מפקח משרד הבריאות.

ד"ר זליגמן: (רושם) "מפקח משרד הבריאות".

נולדת? שולטהייס: כן.

ד"ר זליגמן: "כן" בסדר... (תולה את הלוח בחזרה ומצטרף אל החבורה. שם תופס את הענין וקופא תחתיו. לאט לאט, הכל מסתובבים ונועצים עיני-דרשני במפקח. בצעדים כושלים חוזרים אל מיטתו)

פרופסור: (בקול בכי ובבלבול) מר שולטהייס היקר... אנו נשבעים לך, שאיש אינו אשם במצב שלנו, זאת אומרת, שלך... כל החיילים בורחים ליחידותיהם כשהם שומעים על פעולות, בעוד שהרופאים והאחיות, רבים כחול על שפת הים... רצינו להוכיח למפקח משרד הבריאות, זאת אומרת, לך, שיש צורך בגיוסם... זה הכל... עכשיו אנחנו מופקדים בידך לחסד ולשבט... חוץ ממך אין בכל בית החולים אף חולה אחד...

כולם: רחמנות, מר שולטהייס.

שולטהייס: הייתם ראויים לנזיפה חמורה, רבותי, אך במקרה... יש לי כאן משהו... דקירות בצד ימין...

פרופסור: (בתרועה) המעי העוור! כולם: (בצעקת גיל) נתוח!

*241*

מזלגוביטש: עד כאן לא הרגשתי... אבל עכשיו... כאילו... (ד"ר ינשופי מגביר את הלחץ) אוי... כואב...

פרופסור, ד"ר זליגמן, ד"ר ינשופי: אהא!

ד"ר ינשופי: (לוחץ) לוחץ, מה? (מרפה ממנו)

מזלגוביטש: כמו שד... מה אפשר לעשות?...

ד"ר זליגמן: לשכב במיטה. כל עוד הלחץ אינו פוסק, אסור לקום.

מזלגוביטש: תודה רבה... אני באמת, איני יודע...

ד"ר ינשופי: אני מקווה, שאדון הפרופסור אינו מתנגד לזאת שנשכיב את החולה?

פרופסור: (לצפורה) יש לנו מיטה פנויה?

צפורה: אין. זאת אומרת, אחת.

מזלגוביטש: (בהקלה) תודה... תודה רבה...

פרופסור: להתפשט! (מצת בשעונו) מהר!

מזלגוביטש: (מתחיל להתפשט בחיפזון. הכל מסתכלים בו בפורקן. פתאום מזלגוביטש נעצר, ובמאור פנים מתחיל להתלבש).

פרופסור: מר מזלגוביטש! מה אתך?

מזלגוביטש: הלחץ נפסק. (לוחץ את ידיהם) תודה רבה. ריפאתם אותי. באמת יפה, המבצע הזה מוצא חן בעיני.

אכתוב מכתב תודה לעתונים...

פרופסור: (לד"ר זליגמן בלחש) דוקטור! הוא בורח!

ד"ר זליגמן: מה אפשר לעשות?

פרופסור: הוא חייב לשכב במיטה ויהי מה! תן לו בעיטה בקרסולו!

סוף הספר