הלאומיות

בונים מדינה במזרח התיכון

ספר לימוד לחטיבה העליונה

ד"ר אליעזר דומקה,

חנה אורבך,

ד"ר צפריר גולדברג

הוצאת מרכז זלמן שזר

ירושלים, 2009

בשמונה כרכים

כרך ראשון

עמודים xvii

עמוד דפוס 8-44

עמוד בראיל 1-115

העתיק: רוני סבג

הספריה המרכזית לעיוורים

נתניה  ישראל   2010

הלאומיות - בונים מדינה במזרח התיכון, המאושר על ידי משרד החינוך והתרבות להוראה של יחידת הבגרות "הלאומיות בישראל ובעמים" (חלק ב - בונים מדינה במזרח התיכון), מציג את התהליכים שהובילו להקמתה של מדינת ישראל וסוקר את מהלך התפתחותה ב- 50 שנותיה הראשונות, על רקע התעצבותן של מדינות המזרח התיכון.

הספר פותח בראשית המנדט הבריטי על ארץ ישראל, בשנות ה- 20 של המאה ה- 20, ומגיע עד לעימותים האזוריים ותהליכי השלום בראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת. המאבק של התנועה הציונית ושל אנשי היישוב היהודי להקמת מדינה, וההתמודדות של מדינת ישראל על מקומה במזרח התיכון, מתוארים על רקע תהליך השחרור של מדינות האזור משלטון מעצמות אירופה. המלחמות ועיצוב היחסים בין ישראל למדינות ערב משולבים בניתוח תהליכי האיחוד והפיצול במזרח התיכון, ובמהלכי הקצנה ומיתון בעימות הבין-גושי העולמי. הגיבוש של החברה הישראלית ותרבותה מוצג על רקע העלייה הגדולה ותהליכי ההגירה והשינוי הדמוגרפי של העם היהודי, על ההישגים והקשיים שהביאו עמם.

התיאור ההיסטורי של האירועים מלווה במגוון אמצעים לשיפור ההבנה והזיכרון: תקצירים, לוחות אירועים, מפות, תרשימים ומושגים מרכזיים. לאירועים "הגדולים" נוספו חוויות של האנשים בני הזמן מתוך מקורות היסטוריים רבים: יומנים, מכתבים, קטעי ספרות, תמונות וקריקטורות. סוגיות שנויות במחלוקת ואירועים שעודם משפיעים על חיינו מובאים יחד עם הפרשנויות והתגובות שעוררו, כדי לאפשר דיון ולחדד את החשיבה ההיסטורית. הספר מאפשר העמקה בתהליכי עיצובה של מדינת ישראל עד ימינו, ובמקביל מעניק את מיטב הכלים להצלחה בבחינת הבגרות במתכונתה

החדשה, מתוך שימת דגש על פיתוח החשיבה.

ספר זה יוצא לאור לזכרה של

לאה רוצ'קינד קבאקוף ז"ל

בסיוע קרן מורשה

Legacy Heritage Fund Ltd.

Of and

תוכן כרך ראשון

(התוכן ערוך כך: שם הפרק עמוד דפוס  עמוד בראיל)

מבוא  5  ix

שער ראשון:

התפתחות בית לאומי יהודי בארץ ישראל

יחידה א:

בניין הבית הלאומי תחת המנדט הבריטי 1920-1945

פרק 1: התפתחות היישוב היהודי מסוף מלחמת העולם הראשונה ועד סוף מלחמת העולם השנייה  10  4

יחידה ב: המאבק להקמת מדינה יהודית 1945-1947

פרק 2: מדיניות בריטניה בארץ ישראל?  32  69

פרק 3: המאבק הבינלאומי בשאלת העקורים וארץ ישראל  36  85

תוכן העניינים

(התוכן ערוך כך: שם הפרק עמוד דפוס)

שער ראשון- התפתחות בית לאומי בארץ ישראל  7

שער שני- מדינת ישראל במזרח התיכון  111

שער שלישי- החברה הישראלית  213

מבוא

מוקדי הלימוד

ספר זה הוא ספר המשך לספרים "טוטליטריזם ושואה" ו"לאומיות - ראשית הדרך". הוא סוקר את האירועים ביישוב היהודי, במדינת ישראל ובמזרח התיכון בטווח זמן שבין 1920 לסוף המאה העשרים. בתחילתו מתוארים התהליכים שהובילו להקמת מדינת ישראל ושלבי ההתמודדות על קיומה. בהמשך, הוא עוסק בעיצוב החברה הישראלית ובהתגבשותה של המדינה החדשה בתוך ההקשר המזרח-תיכוני ועל רקע גיבוש מדינות הלאום הערביות שסביבה. בתיאור ובהסבר של תהליכים אלו התמקדנו בשלושה היבטים עיקריים: הלאומיות, יחסי החוץ עם המעצמות והמדינות הסובבות, והקשר עם יהודי התפוצות בעלייה ובתמיכה הדדית.

הספר פותח בשלוש יחידות המתמקדות במאבקה של התנועה הלאומית היהודית. היחידה הראשונה סוקרת בקצרה את תהליך בניית היישוב היהודי כ"מדינה בדרך", על ידי זרמים שונים בתנועה הלאומית היהודית - הציונות - תחת המנדט הבריטי ואל מול התעוררות הלאומיות הערבית-פלסטינית. היחידה השנייה מתמקדת במאבק הלאומי שמנהלים היישוב היהודי והתנועה הציונית למען הקמת מדינת ישראל. המאבק נסקר כשילוב בין יוזמות התנועה הלאומית, השפעות המעצמות, ותמיכת יהודי התפוצות בהעפלה ובגיבוי פוליטי וכספי. ואילו היחידה השלישית עוסקת במלחמה על קיומה של המדינה החל מן ההחלטה על הקמתה.

היחידה הרביעית עוסקת בהתפתחות המדינות הסובבות את ישראל: מדינות ערב. גם כאן יש דיון בהתפתחות תנועות לאומיות, הפעם הערביות, מתוך זווית פנימית ואל מול המעצמות ומדינת ישראל. בתוך ההקשר של התפתחות מדינות הלאום הערביות, נסקרו גם מצבן והתפתחותן של התפוצות באזור זה - קהילות יהודי ארצות האסלאם.

היחידה החמישית עוברת מהיבט הלאומיות במדינות הנפרדות למבט על יחסי החוץ. תחילה, יחסי החוץ של ישראל עם המעצמות, שאפשרו את קיומה למרות בידודה במזרח התיכון ודלות משאביה. ובהמשך, יחסי החוץ של ישראל עם מדינות ערב. יחסים אלה התאפיינו בעימותים ובלחימה בשלושת העשורים הראשונים, ובהתקדמות הדרגתית לשלום בשלושת העשורים הבאים.

ביחידה השישית והשביעית ניתן מקום מרכזי ליחסי ישראל עם יהודי התפוצות כגורם מעצב של החברה הישראלית וכביטוי לשינויים בתפיסה הלאומית. היחידה השישית מוקדשת לעליות מן התפוצה לישראל, ולעיצובה כמדינת לאום קולטת עלייה וכמדינת הגירה רב-תרבותית. כאן מודגש מצד אחד התפקיד המרכזי שהיה לאידיאולוגיה הלאומית הציונות ולשינויים בה על ארגון העלייה ומדיניות ההתמודדות עם אתגרי הקליטה. מצד שני, מוצגת העלייה כגורם המשפיע על זהות המדינה ועל אופייה הלאומי. ואילו ביחידה השביעית נידון היחס אל התפוצה היהודית ו"הגולה" כגורם קבוע בחיי העם היהודי. השינויים בזיכרון השואה, והאסון הגדול של יהדות התפוצה, נידונים כביטוי לשינוי ביחס אל היהודי "הגלותי" המייצג את התפוצה ואל היהודי "החדש" הישראלי. ואילו יחסי ישראל עם יהודי ארצות הרווחה, בעיקר ארצות הברית, מבטאים את היחס לתפוצה שלאחר השואה.

מטרות

בעיצוב הספר שאפנו להשיג מספר מטרות. מצד אחד, רצינו להקנות לכם התלמידים ידע על האירועים והמושגים הנלמדים ותפיסה של רצף האירועים. מצד שני, שאפנו לעודד אתכם לראות בהיסטוריה לא רק רצף הכרחי של אירועים. שאפנו להציג זירה של מחלוקות והכרעות, שגם לכם יש אפשרות (ואף חובה) לקבוע עמדה ביחס אליהן, ולבסוף ניסינו לפתח את החשיבה ההיסטורית על ידי היכרות עם מקורות ראשוניים - חזותיים ומילוליים - ועם פרשנויות של היסטוריונים. אנו מקווים שאתם התלמידים תלמדו לפרש מקורות אלו, להבינם ולעבוד עמם, ובכך תצטרפו לקהילת העוסקים בהיסטוריה.

דרכי קריאה

קריאה ראשונית

כדי לקדם את מטרות הספר ואת היכולת שלכם התלמידים להפיק ממנו את המירב, אנו ממליצים לכם על דרכי קריאה המאפשרות שימוש ביסודות מארגנים ומסייעים בתוכו. ראשית, מומלץ לפתוח בקריאת תקציר היחידה ולוח האירועים, הנותנים מבט כולל על מספר פרקים ומציגים בתמציתיות רבה את תכניהם. בשלב זה ניתן גם להציץ בתרשימים בהיחידות כיסוד מארגן חזותי.

לאחר מכן, בלימוד פרק יחיד, מומלץ להתחיל בביצוע "קריאת כותרות". כאן יש לפתוח בשאלה המארגנת שבראש הפרק, ולאחריה לנסות ליצור תשובה או "סיפור" מכותרות הסעיפים, כותרות המשנה והמילים המודגשות שבתוך הסעיפים. יש לרשום תהיות ושאלות העולות מקריאת הכותרות ועליהן ננסה לענות תוך כדי קריאת הפרק.

קריאת פרק והתמודדות עם תכניו

במהלך קריאת הפרק מומלץ לקשור כל מידע חדש לשאלות שעלו בקריאה הראשונית. יש לרשום מושגים ומילים לא מובנים ולחפש את משמעותם. מילים מודגשות שיש לצדן כוכבית נותן לחפש גם במילון שבסוף הספר. מומלץ לרשום את המושגים המופיעים בראש כל פרק ולעמוד על משמעותם במהלך הקריאה.

אף שהטקסט הרציף של הפרק הוא יחידה תוכנית העומדת בזכות עצמה, יש להתעכב על התמונות, המקורות וההרחבות, המופיעים כ"חלונות" או על גבי רקע שונה. מקורות אלו באים כהעשרה ומאפשרים התרשמות קרובה יותר של הווי התקופה ושל תודעת האנשים שפעלו בה. יש להקפיד להתמודד עם השאלות המופיעות לאחר מקור או תמונה. שאלות אלו משמשות אימון בדרכי העבודה עם מקור, ופותחות פתח להיכרות עם אופן הפרשנות של ההיסטוריון. יש לזכור כי גם בבחינת הבגרות יופיעו שאלות הדורשות התמודדות עם מקור היסטורי, מילולי או חזותי, שלא נלמד. בין ההרחבות יש לשים לב במיוחד ל"תיבות המחלוקת", המציגות תפיסות מנוגדות על אודות סוגיה טעונה. לעתים אלן מחלוקות בין דמויות היסטוריות ולעתים מחלוקות בין היסטוריונים הכותבים לאחר מעשה. סוגיות אלו מזמינות אתכם להשתתף בדיון ההיסטורי המתמשך, ולקבוע עמדה על בסיס החומר שלמדתם. זוהי גם הזדמנות לפיתוח כישורי הטיעון וההסבר, ולזיהוי הטיות ודעות בפרשנות ההיסטורית.

סיכום, אישור הבנה וקישור

לאחר קריאת הפרק מומלץ לוודא שהמושגים המודגשים הובנו ואף להכין סיכומים קצרים של המושגים המופיעים בראש כל פרק. בבסיס הידע שאספתם מקריאה ראשונית יש להשתמש כדי לענות על השאלות לסיכום, שאלות הנוגעות לסוגיות מרכזיות בפרק ומדמות שאלות לבחינה. עם סיום הלימוד של יחידה שלמה מומלץ להיעזר בתרשימים כדי לארגן את המידע באופן תמציתי ולבחון את ההבנה. לבסוף, יש לענות על השאלות לסיכום היחידה, המסייעות ליצירת מבט-על ובוחנות את יכולת הקישור והסינתזה.

אנו מקווים כי השימוש במגוון המשאבים שמציע הספר ייצור עבורכם חווית למידה בעלת משמעות, היכרות עם עבודת ההיסטוריון והכנה מעמיקה לבחינה. מעבר לכך, נקווה כי המפגש עם תקופה זו בהיסטוריה הלאומית והאזורית יחזק את הרצון והיכולת להעמיק הלאה בסוגיות בכוחות עצמכם.

אנו רואים בספר זה יד לזכרו של ד"ר אליעזר דומקה שעמד בראש צוות המחברים ולא זכה לראות ביציאתו לאור. יהי זכרו ברוך.

צוות המחברים

*8*

-9

יחידה א:

בניין הבית הלאומי תחת המנדט הבריטי 1920-1945

לוח אירועים

עליות,  שנים,  התפתחויות בכלכלה בהתיישבות ובפוליטיקה,  ביטחון,  יחסי יהודים-ערבים-בריטים

עליה שלישית,  1918,  --,  --,  השלמת כיבוש בריטי של ארץ ישראל

עליה שלישית,  1919,  --,  --,  הסכם פייצל-ויצמן

עליה שלישית,  1920-1921,  הקמת ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל; בחירות לאספת הנבחרים; הקמת קיבוצים ומושבים בעמק יזרעאל,  הקמת ההגנה ופירוק הגדודים העבריים (1921),  מאורעות תר"פ-תרפ"א; התקפות ערביות בירושלים.

עלייה שלישית,  1922,  --,  --,  הספר הלבן הראשון; כתב המנדט הבריטי על ארץ ישראל

עליה שלישית,  1923,  --,  --,  --

עליה רביעית,  1924,  הקמת "סולל בונה", חברת הבנייה של ההסתדרות,  --,  --

עליה רביעית,  1925,  --,  --,  --

עליה רביעית,  1926,  --,  --,  --

עליה רביעית,  1927,  משבר כלכלי,  --,  --

עליה רביעית,  1928,  --,  --,  --

עליה רביעית,  1929,  הקמת הסוכנות היהודית המורחבת,  --,  מאורעות תרפ"ט

עליה חמישית,  1930,  --,  --,  הספר הלבן השני; איגרת מקדונלד

עליה חמישית,  1931,  --,  הקמת מפקדה ארצית להגנה,  --

עליה חמישית,  1932,  --,  --,  --

עליה חמישית,  1933,  עלייה מגרמניה הנאצית; עליית הנוער,  --,  --

עליה חמישית,  1934,  --,  --,  --

עליה חמישית,  1935,  פרישת ז'בוטינסקי מהתנועה הציונית והקמת ההסתדרות הציונית החדשה,  --,  --

עליה חמישית,  1936-1938,  הקמת נמל תל אביב; התיישבות "חומה ומגדל" באזורי הגבול; עלייה בלתי לגאלית,  פרישת האצ"ל; הקמת "משטרת היישובים העבריים" פלוגות השדה ופלוגות הלילה המיוחדות,  המרד הערבי הגדול; ועדת פיל; תוכנית החלוקה; הספר הלבן השלישי

מלחמת העולם השנייה,  1939,  --,  גיוס לצבא הבריטי,  המרד הערבי הגדול; ועדת פיל; תוכנית החלוקה; הספר הלבן השלישי

מלחמת העולם השנייה,  1940,  --,  הקמת לח"י,  --

מלחמת העולם השנייה,  1941,  --,  הקמת הפלמ"ח,  --

מלחמת העולם השנייה,  1942,  --,  -- , --

מלחמת העולם השנייה,  1943,  --,  -- , --

מלחמת העולם השנייה,  1944,  --,  "המרד" של האצ"ל; "הסזון"; הקמת הבריגדה היהודית,  --

*10*

פרק 1:

התפתחות היישוב היהודי מסוף מלחמת העולם הראשונה ועד מלחמת העולם השנייה

מושגים:

- כתב המנדט

- "כנסת ישראל"

- המוסדות הלאומיים

- מחנה הפועלים

- המחנה האזרחי

- הרוויזיוניסטים

- הגנה

- אצ"ל

- לח"י

- המרד הערבי

- "הספר הלבן" של 1938

- הפלמ"ח

- הבריגדה (החי"ל)

כיצד הצליח היישוב בארץ ישראל להתפתח ל"מדינה שבדרך" תחת שלטון המנדט הבריטי?

ספר הלימוד הקודם הסתיים בשנת 1918, עם סיום מלחמת העולם הראשונה, שנתנה הזדמנות ליישוב היהודי בארץ ישראל, אך גם גבתה ממנו מחיר כבד. מלחמת העולם אף הביאה לסיום תקופת השלטון העות'מאני הממושך על ארץ ישראל והמזרח התיכון. יחידת הלימוד הנוכחית מתחילה עם תחילתה של תקופה שונה באופן מהותי: תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל. תקופה זו, שבה הוקם הבית הלאומי היהודי, נמשכה כ- 30 שנה. בשנים אלה עבר היישוב היהודי בארץ ישראל שינוי ניכר: מהתיישבות יהודית קטנה ושולית הפך היישוב היהודי לאחת הקהילות היהודיות הגדולות באופן יחסי. מאזור שולי, התלוי בהחלטות ההסתדרות הציונית, הפך היישוב בארץ למרכז הפוליטי של התנועה הציונית וקיבל מאפיינים של "מדינה בדרך". כדי להעריך את גודל השינוי, נציג את עיקריו על ידי השוואה בין מצב היישוב בסיום מלחמת העולם הראשונה למצבו בסיום מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן נסקור בקצרה את התהליכים שאפשרו שינוי זה ואת מצב היישוב ערב המאבק להקמת המדינה.

א. תרומת הבריטים להתפתחות היישוב: כתב המנדט ופעולות הממשל הבריטי ליישומו

בוועידת השלום שהתכנסה לאחר מלחמת העולם הראשונה נקבעה מדיניות לגבי העמים, בעיקר באסיה ובאפריקה, שהשתחררו משלטון המעצמות שנוצחו במלחמה. הוחלט כי עמים אלו לא יקבלו מיד עצמאות אלא יימסרו לידי מעצמות, והללו ישלטו בהם לתקופת מעבר. במהלך תקופה זו יכשירו המעצמות את אותם עמים לקראת עצמאותם. שיטה חדשה זו נקראה "מנדט" (ייפוי כוח, פיקדון) (ראה מילון מושגים בסוף הספר). כלומר, המעצמות קיבלו ייפוי כוח לפעול באותן ארצות, תוך התחייבות לקדם את האוכלוסייה המקומית ולדווח על כך בקביעות לחבר הלאומים.

המנדט הבריטי בארץ ישראל

בשנת 1920 התכנסו נציגי המדינות המנצחות בוועידת סן-רמו (ראה מילון מושגים בסוף הספר) שבאיטליה והחליטו על חלוקת המנדטים במזרח התיכון. ארץ ישראל ועיראק נמסרו לבריטניה, סוריה ולבנון - לצרפת. הממשלה הבריטית התחייבה בכתב המנדט (ראה מילון מושגים בסוף הספר) על ארץ ישראל לקיים את הצהרת בלפור (ראה מילון מושגים בסוף הספר) כלומר לעודד הקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל, בתנאי שלא יפגעו זכויותיהם של הלא-יהודים בארץ. כדי לשתף פעולה עם ממשלת המנדט בהקמת הבית הלאומי תקום סוכנות יהודית, שתהיה חלק מן ההסתדרות הציונית. גם נאמר שממשלת בריטניה "תקל על עלייה יהודית בתנאים נאותים, ותעודד, תוך שיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית... התיישבות צפופה של יהודים על הקרקע...". כתב המנדט אושר על ידי חבר הלאומים ב- 1922.

*11*

מצב הישוב היהודי בארץ ישראל ב- 1917,  מצב הישוב היהודי בארץ ישראל ב- 1945

אוכלוסייה של כ- 60,000 יהודים מול כ- 600,000 ערבים,  אוכלוסייה של כ- 550,000 יהודים מול כ- 120,000 ערבים

התיישבות בשכונות במספר ערים מעורבות, כ- 30 מושבות ומספר יישובים שיתופיים. כ- 13 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית ביישובים כפריים,  התיישבות בערים עבריות, מושבות חצי עירוניות, קיבוצים ומושבים. כ- 26 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית ביישובים כפריים

האוכלוסייה היהודית ברובה עוסקת בשירותים ובמסחר ותלויה בחקלאות ובמסחר פלסטיני לקיומה,  האוכלוסייה היהודית מקיימת משק מפותח חצי תעשייתי, היישוב היהודי מקיים מערכת כלכלית עצמאית ונפרדת מהמשק הערבי. הייצור החקלאי מספק כמחצית מצורכי היישוב וכן אספקה לצבא בריטי של יותר מ- 100,000 איש.

היישוב מורכב מאוסף קהילות ויישובים ללא ארגון ייצוגי או הנהגה מוסכמת. קיימות בארץ שתי מפלגות פועלים,  היישוב בנוי כקהילה פוליטית מרובת מפלגות. ליישוב גופים יצוגיים נבחרים, כגון אספת נבחרים, ועד לאומי והנהלה ציונית, היוצרים מסגרת דמוית מדינה.

היישוב תלוי תלות מחולטת בשלטון לענייני ביטחון. במושבות פועל ארגון שמירה קטן: "השומר",  מוסדות היישוב שולטים ב"הגנה", ארגון צבאי מחתרתי חצי רשמי שיש בו כ- 30,000 חברים. בנוסף קיימות עוד שתי מחתרות קטנות יותר: האצ"ל והלח"י, המונות יחד כ- 3,000 לוחמים. היישוב נתון תחת ממשל צבאי בריטי, האדיש להצהרת בלפור או לציונות,  היישוב מנוהל תחת שלטון נציב בריטי, ולצדו פועלת סוכנות יהודית כמייעצת רשמית לבניית היישוב.

האוכלוסייה וההנהגה הערבית מגלות אדישות כלפי היישוב היהודי והציונות,  האוכלוסייה וההנהגה הערבית בארץ ובמזרח התיכון נתונות בעימות גלוי עם הציונים והבריטים על עתיד הארץ.

שאלות:

1. זהו את התחום של כל אחד מהשינויים (כלכלי, צבאי, דמוגרפי ועוד) ותארו את השינוי במשפט מסכם.

2. חישבו, כיצד התרחשו והתאפשרו שינויים משמעותיים במעמד, במבנה, ובכלכלה של היישוב בתקופה קצרה יחסית זו (1917-1945)?

*12*

פעולות השלטון הבריטי ליישום כתב המנדט

ממשלת המנדט נוהלה בידי נציב עליון בריטי, שהיה מחויב לממשלת בריטניה ונדרש לדאוג לצורכי האוכלוסייה היהודית והערבית בארץ. במהלך עשרים השנים הראשונות של השלטון הבריטי, פעלה ממשלת המנדט במידה רבה על פי התחייבותה לתנועה הציונית. הנציבים העליונים דאגו לפיתוח הכלכלי של הארץ, אישרו עלייה ואף סיפקו עבודות ציבוריות לעולים היהודים בתקופות אבטלה. הממשל הבריטי דאג לסלילת כבישים, פיתוח רשת תקשורת וחשמל, בניית מערכות חינוך, בריאות ומשפט, והניח בכך את היסוד לתפקוד עצמאי של מדינה. שלטון המנדט הבריטי החזיק בכוח הצבאי והמשטרתי החוקי היחיד

בארץ ודאג לאבטחת היישוב היהודי. הממשל הבריטי הכיר בסוכנות היהודית, שהיתה נציגות של התנועה הציונות ושל היהדות העולמית, כגוף מייעץ לבניין הבית הלאומי. הבריטים אפשרו פעילות פוליטית וקיום מוסדות ייצוגיים לאוכלוסייה הערבית והיהודית בשטח המנדט, אף שבפועל רק היישוב היהודי פיתח מוסדות כאלו. רק לקראת תחילת מלחמת העולם השנייה, ב- 1939, נסוג הממשל הבריטי באופן קיצוני מהתחייבויותיו לתנועה הציונית ומעיקרי הצהרת בלפור.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

ביקורו של צ'רצ'יל בארץ ישראל, 1920.

עמודים מימין לשמאל: צ'רצ'יל, הרברט סמואל, האמיר עבדאללה, ליידי סמואל וג'יימס רוטשילד.

שאלות:

1. כיצד מבטאת תמונה זו את משולש היחסים הבין לאומיים במנדט הבריטי?

2. נציגי אלו קבוצות מופיעות עם צ'רצ'יל, שר המשובות, בצילום זה ואילו קבוצות נעדרות ממנו?

(בספר תרשים - היעזר במנחה):

- פעילות בריטית לפיתוח הארץ:פיתוח רשת תקשורת. תוצאות: חיזוק הקשרים והלכידות ביישוב.

- פעילות בריטית לפיתוח הארץ: סלילת כבישים ופיתוח מסילת ברזל. תוצאות: חיזוק הקשרים והלכידות ביישוב; קידום המסחר הפנימי, עבודה ציבורית למובטלים.

- פעילות בריטית לפיתוח הארץ: בניית נמלים. תוצאות: קידום המסחר הבינלאומי - ייצוא וייבוא.

- פעילות בריטית לפיתוח הארץ: הנחת צינור הנפט עיראק-חיפה. התוצאות: מקור תעסוקה, פיתוח תעשייה כבדה.

- פעילות בריטית לפיתוח הארץ: בניית מערכת חינוך ומערכת בריאות. התוצאות: קידום תוחלת ואיכות החיים.

- פעילות בריטית לפיתוח הארץ: הגנה וביטחון, מערכת משפט ואכיפת חוק. התוצאות: יצירת יציבות, והכשרת כוח אדם לבניית מערכות חוק וביטחון עצמאיות.

- פעילות בריטית לפיתוח הארץ: מתן אפשרות לפיתוח מוסדות לאומיים יהודיים. התוצאות: התנסות בחיים פוליטיים.

שאלות:

עיינו במפות ובתרשים:

1. במה מבטאות המפות את פיתוח ארץ ישראל על ידי הבריטים?

2. כיצד קידמו הבריטים את המטרות שלהם בפיתוח זה?

3. כיצד יכול היה היישוב להרוויח מהפיתוח?

*13*

(בספר שתי מפות - היעזר במנחה):

הפיתוח של ארץ ישראל בתקופת המנדט

- ארץ ישראל בשנת 1917

- ארץ ישראל בשנת 1947

*14*

ב. הישגי היישוב בתחומי הדמוגרפיה, ההתיישבות והכלכלה.

גלי עלייה ומאפייניהם

כפי שראינו, האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל גדלה כמעט פי עשרה במהלך פחות משלושים שנה. קצב גידול עצום זה לא נבע, כמובן, מריבוי טבעי אלא מעליית יהודים לארץ. העולים לא זרמו לארץ בקצב אחיד אלא הגיעו בגלי עלייה, שנבעו מגורמים שונים, באירופה ובארץ, והיו בעלי מאפיינים חברתיים שונים. ניתן לעמוד על מאפיינים אלה מן הטבלה הבאה:

--,  עלייה שלישית,  עלייה רביעית,  עליה חמישית

שנים,  1919-1924,  1924-1929,  1929-1945

היקף,  30,000,  80,000,  200,000

הגורמים לעלייה,  השפעת הצהרת בלפור והמנדט; פעילות תנועות נוער וארגונים ציוניים; פרעות בשטחי רוסיה והגבלות קומוניסטיות על הציונות,  קשיים כלכליים והתנכלות ממשלתית לעסקים יהודיים בפולין; שיפור במצב הכלכלי בארץ ישראל; הגבלות מכסות ההגירה לארצות הברית,  אנטישמיות גוברת במזרח אירופה ומרכזה; רדיפות הנאצים; משבר עולמי - סגירת שערי אירופה וארצות הברית להגירה

קבוצות בולטות ומאפייניהן,  חלוצים; עלייה מאורגנת קבוצתית; אידיאולוגיה סוציאליסטית; צעירים רווקים חסרי רכוש,  המשך מגמות קודמות; חלק ניכר מהעולים בא ממעמד בינוני עירוני; עליית משפחות לא מאורגנות; אידיאולוגיה ליברלית; סוחרים, בעלי עסקים ומלאכה,  עליה מגרמניה; עליית נוער ועליית משפחות; אידיאולוגיה ליברלית; בעלי הון ובעלי מקצועות חופשיים, טכנולוגיים ואקדמיים

תרומה לפיתוח,  הקמת קיבוצים ומושבים,  חיזוק המגזר העירוני; פיתוח המסחר וענף הבנייה,  חיזוק המגזר העירוני; פיתוח תעשייתי וטכנולוגי

הערכה של גודל האוכלוסייה היהודית בעקבות העלייה,  כ- 110,000,  כ- 170,000,  כ- 550,000

שאלות:

1. אילו גורמים משותפים לכלל העליות ומה הם הגורמים הייחודים לכל אחת מהעליות?

2. חישבו כיצד השפיעו הגורמים לעלייה על מאפייניהם של העולים בגלי העלייה השונים?

*15*

העלייה של צעירים ושל משפחות גרמה לכך שהרכב האוכלוסייה בארץ כלל אחוז גבוה למדי של צעירים ונוער. כתוצאה מכך היה ביישוב היהודי כוח עבודה, ולאחר מכן כוח אדם המסוגל להתגייס ללחימה, שהיה גבוה ממה שניתן לצפות מאוכלוסייה קטנה יחסית. ההשכלה, המקצועות וההון שהביאו עמם העולים והתנועה הציונית הזניקו קדימה את היישוב היהודי. מבחינה כלכלית, טכנולוגית וארגונית היה ליישוב היהודי יתרון ניכר על פני האוכלוסייה הערבית, והוא הגיע למידת עצמאות גדולה ממה שציפו הבריטים.

התיישבות

ההתיישבות היתה תמיד אחד מיעדיה המרכזיים של התנועה הציונית, ואף עצם קניית האדמות זכתה לכינוי המעיד על חשיבותה, "גאולת קרקעות". באופן רשמי הדגישה התנועה הציונית את ההתיישבות החלוצית החקלאית, שנועדה לבסס את האחיזה היהודית בכל חלקי הארץ. מגזר זה כונה "ההתיישבות העובדת", כרמז לכך שרק עבודה חקלאית ויצרנית נחשבת באמת לעבודה. בהתיישבות זו הושם דגש על עבודה עצמית, כלומר ללא ניצול הפועלים, ועל ערכי השיתוף והשוויון. רבים מן העולים הצעירים פנו ליישובים חקלאיים שיתופיים – מושבים וקיבוצים. מושבים היו יישובים שבהם לכל מתיישב ניתנה חלקת אדמה שווה והוא עיבד אותה באופן עצמאי, והשיתוף התבטא בשיווק ובמוסדות ציבור משותפים. הקיבוצים, שהמשיכו את רעיון הקבוצה מן העלייה השנייה, קיימו שוויון מלא בין חבריהם, תוך ויתור על רכוש פרטי, שיתוף בצריכה, בייצור ואף בחינוך הילדים. ואכן, מספר היישובים במגזר ההתיישבות העובדת צמח מאוד בתקופת המנדט, וגם חלקם היחסי באוכלוסייה היהודית עלה מ- 14 אחוזים ל- 26 אחוזים. עוד יותר מכך בלט חלקם של יוצאי ההתיישבות העובדת בניהול מוסדות וארגונים ביישוב ובמפלגות הפועלים, והם הצליחו בתקופה זו להגיע לעמדת הנהגה ביישוב ובתנועה הציונית.

עם זאת, בניגוד לאידיאל החלוצי, בפועל הגיעו רוב העולים לעיר והשתלבו במגזר הפרטי. האוכלוסייה היהודית התרכזה בעיקר בערים, ובהן גם פעלו מוסדות התרבות, הכלכלה והפוליטיקה. למרות השאיפה ליישב את כל שטחי ארץ ישראל, בפועל התרכזה רוב ההתיישבות היהודית באזורים שבהם החלה עוד לפני המנדט. הקרקעות בבעלות יהודית כללו פחות מ- 10 אחוזים משטח ארץ ישראל המנדטורית, בעיקר בעמקי הירדן, בעמק החולה, בעמק יזרעאל ובשפלת החוף. היתה זו פריסה גיאוגרפית צרה למדי, באזורים נמוכים וללא רצף, הנשלטים על ידי יישובים ערביים.

(בספר שתי תמונות - היעזר במנחה):

- נשים בגדוד העבודה על שם טרומפלדור.

- עולים מגרמניה מגיעים לארץ.

שאלה:

כיצד באים לידי ביטוי מאפייני העולים (כגון מעמד חברתי, הרכב משפחתי ויחס לעבודה) בצילומים אלו?

*16*

ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בתקופת המנדט

(בספר שתי מפות - היעזר במנחה):

- ההתיישבות היהודית לפני הכיבוש הבריטי (1881-1914)

- ההתיישבות היהודית בתקופת המנדט (1920-1947)

שאלות:

1. באילו איזורים התרכזה ההתיישבות היהודית בתקופת המנדט? חשבו מדוע.

2. כיצד מבטאות המפות התרחבות ופיתוח?

3. במה מבטאות המפות המשכיות והיצמדות לפריסה הקיימת של ההתיישבות?

*17*

כלכלה

היישוב היהודי והתנועה הציונית פעלו בשנות המנדט במרץ רב להקמת מגוון מסגרות כלכליות, חברתיות ופוליטיות, והן היו יחד הבסיס לחברה עצמאית בדרך למדינה. מבחינה כלכלית התפתח המשק בשני מגזרים. מצד אחד, צמח מאד המגזר הפרטי, שהתבסס בעיקר על הון שהביאו עמם העולים ויצר שורה של עסקים, תעשייה ושירותים, כמו גם חקלאות לייצוא (בעיקר בתחום הפרדסנות והכרם). מגזר זה זכה לדחיפה ניכרת עם גל העלייה של שנות ה- 30, שבו העבירו עולים מגרמניה לארץ הון פרטי בהיקף שלא נודע קודם לכן.

מצד אחר, צמח בארץ משק שיתופי נרחב, שבמרכזו עמד ארגון העובדים הגדול ביותר- ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל (ראה מילון מושגים בסוף הספר). במגזר זה התפתחה מאוד רשת של מוסדות שיתופיים, קואופרטיבים ומפעלים שנוסדו בידי ההסתדרות. ההסתדרות הפכה למעשה לא רק לארגון העובדים הגדול ביותר במשק אלא אף למעסיק הגדול ביותר. ההסתדרות פעלה לא רק כאיגוד עובדים או כמעסיק, היא אף סיפקה שירותי בריאות, חינוך ותרבות למספר עצום של תושבי היישוב שהיו חברים בה. בכך הניחה ההסתדרות את היסודות למנגנוני בריאות, חינוך ורווחה הקיימים עד ימינו, כגון קופת חולים הכללית, מעונות לילדי אימהות עובדות, ועוד.

ההתארגנויות הקואופרטיביות פעלו לחיזוק העבודה העברית והעצמאות

הכלכלית בכל תחומי היישוב. עם זאת, בפועל, עדיין התבסס עיקר המשק היהודי על עסקים פרטיים, שהעדיפו לעתים קרובות את הפועל הערבי, במיוחד בחקלאות. גם באספקת המצרכים נשען היישוב היהודי תקופה ארוכה על החקלאות הערבית. למעשה רק המרד הערבי (ראו להלן, סעיף ד'), ושביתת המסחר והעבודה הערביים שליוו אותו, הובילו את היישוב היהודי לעצמאות כלכלית. בעקבות המרד הוקם "נמל עברי" בתל אביב ואחוז העובדים היהודים בחקלאות ובעיר עלה מאוד.

(בספר שתי תמונות - היעזר במנחה):

- נהלל, צילום מלמעלה.

- תל אביב, שדרות רוטשילד, 1926.

שאלות:

1. כיצד מבטא המבנה הגיאוגרפי של מושב נהלל את ערכי "ההתיישבות העובדת"?

2. במה מבטא הרחוב התל-אביבי את ערכי העולים בגל העלייה הרביעית?

*18*

התפתחות כלכלית של היישוב היהודי

(בספר תרשים - היעזר במנחה)

- השקעות הון יהודי מחו"ל

- מפעלי תעשייה

- השקעה יהודית בבניה

- שטחי בניה חדשים

- השקעה יהודית בפרדסנות

- אין פרטים מדיוקים.

שאלות:

1. כיצד ניתן לראות את השפעות העליות על פיתוח הכלכלה של היישוב היהודי?

2. מהו הגורם לעצירת ההתפתחות בענף הבנייה ובפרדסנות ומדוע גורם זה אינו פוגע – ואולי אף תורם – לתעשייה? (היעזרו גם בסעיף ד2).

3. שלושת ענפי הכלכלה המוצגים בתרשים מאפיינים חברות מודרניות הנשענות על תנועות סחורות, הון ואנשים. הסבירו טענה זו לפי התרשים.

*19*

גידול התוצר הלאומי לנפש באוכלוסייה היהודית והערבית בשנים 1929-1939

שנה,  תוצר לאומי גולמי לנפש בלירות ארץ ישראליות: אוכלוסייה יהודית,  תוצר לאומי גולמי לנפש בלירות ארץ ישראליות: אוכלוסייה ערבית

1929,  2900,  1110

1931,  3930,  1140

1933,  5340,  1110

1935,  5690,  1770

1937,  4160,  1820

1939,  3660,  1490

שאלה:

מה ההבדל בקצב הגידול של התוצר במשק היהודי בהשוואה למשק הערבי בארץ ישראל?

ג. היישוב במדינה בדרך: מוסדות לאומיים ופעילות פוליטית

המוסדות הלאומיים

היישוב היהודי התאפין גם בפעילות פוליטית ערה, והיא התנהלה בשתי מערכות של מוסדות פוליטיים, המערכת היישובית (בארץ) והמערכת הלאומית (בעולם). המערכת היישובית נגעה ליהודים היושבים בשטח המנדט הבריטי בלבד. הבריטים אפשרו ליישוב היהודי להתארגן בקהילה פוליטית שכונתה "כנסת ישראל". מסגרת זו היתה עצמאית יחסית ונפרדת מן האוכלוסייה הערבית. המערכת הלאומית אורגנה בידי "ההסתדרות הציונית", שאיגדה את כלל האגודות הציוניות בעולם. כפי שניתן לראות מהתרשים בעמוד הבא, גם למוסדות היישוב וגם למוסדות התנועה הציונית היה מבנה דומה לזה של מדינה דמוקרטית: רשות מחוקקת, רשות מבצעת והנהגה נבחרת. עם זאת, הן המוסדות של היישוב הן המוסדות הציוניים היו גופים שההצטרפות אליהם תלויה ברצון התושבים. מסיבה זו הם התקשו להטיל מס או עונש על חבריהם

ולא יכלו לחוקק חוקים מחייבים.

*20*

המוסדות הלאומיים

(בספר תרשים - היעזר במנחה)

- מוסדות היישוב: "כנסת ישראל" (יהודים תושבי שטח המנדט, ללא קשר לזיקה ציונית). בוחרים את אספת הנבחרים בוחרת את הוועד הלאומי.

- מוסדות התנועה הציונית העולמית: ההסתדרות הציונית (שוקלי שקל, חברי אגודות ציונית במדינות העולם) בוחרים את הקונגרס הציוני בוחר את ההנהלה הציונית מתפקדת בתור הסוכנות היהודית לארץ ישראל, מ- 1929 הסוכנות היהודית המורחבת.

המערכת היישובית והמערכת הלאומית (הסוכנות היהודית) פעלו במקביל ומתוך תיאום ביניהן, ולעתים מילאו מנהיגים שונים של היישוב תפקידים במוסדות היישוב כמו גם במוסדות התנועה הציונית. עם זאת, הכוח והיוקרה של הסוכנות היהודית היו מבחינות רבות גדולים יותר; לרשותה עמדו קשרים בינלאומיים ותקציבים גדולים. גם ה"הגנה", המסגרת הצבאית המחתרתית הגדולה של היישוב, עמדה תחת פיקוח הסוכנות היהודית (ראו להלן, סעיף ד).

היווצרות מחנות פוליטיים וההגמוניה של תנועת העבודה

במסגרת מוסדות היישוב והתנועה הציונית התקיימה פעילות פוליטית ערה ורחבת היקף. הוקמו בארץ מפלגות רבות שייצגו את מגוון קבוצות האוכלוסייה היהודית. ראשונים התארגנו העולים הציונים-סוציאליסטים והם הקימו את מפלגות הפועלים, שכונו "תנועת העבודה" או מחנה

*21*

הפועלים. לאחר מכן הוקמו בארץ מפלגות שייצגו את בעלי הרכוש והעצמאים, והן כונו גם "המחנה האזרחי". כמו כן, הוקמו בארץ מפלגות דתיות וחרדיות וכן רשימות על בסיס עדתי, בעיקר של עולי תימן והספרדים.

בתקופת המנדט ניתן לזהות מספר תהליכים מקבילים של עליית מפלגות וקבוצות לעמדת מנהיגות פוליטית או ל"הגמוניה" ביישוב היהודי בארץ. מפלגות הפועלים הגיעו לעמדת הנהגה כבר בשנות ה- 30. בתנועה הציונית הגיעו נציגי היישוב היהודי בארץ לעמדת הנהגה בתחילת שנות ה- 40, ואילו בעם היהודי כולו הגיעה התנועה הציונית לעמדת הנהגה בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה. בסיומו של תהליך זה היתה תנועת העבודה, המורכבת ממגוון מפלגות פועלים, לכוח המוביל ביישוב ובתנועה הציונית, ובעקבות כך גם בהקמת המדינה, שתייצג עם הזמן את העם היהודי כולו. יצחק בן-צבי (ראה מילון מושגים בסוף הספר), ממנהיגי ההסתדרות וחבר "מפלגת פועלי ארץ ושראל", הפך ב- 1945 לנשיא "הוועד הלאומי". באותו זמן הפך דוד בן-גוריון (ראה מילון מושגים בסוף הספר), מנהיג "מפלגת פועלי ארץ ישראל" ולמעשה מנהיג היישוב, למנהיג התנועה הציונית העולמית בפועל.

תוצאות הבחירות לאספות הנבחרים (באחוזים)

(בספר 4 תרשימים - היעזר במנחה):

- האסיפה הראשונה (1920): מחנה הפועלים - 35.4; המחנה האזרחי - 19.9; הגוש העדתי - 25; הגוש הדתי - 19.7

- האסיפה השניה (1925): מחנה הפועלים - 42.6; המחנה האזרחי - 33 (ראה הערה מספר 1 בהמשך); הגוש העדתי - 16.3; הגוש הדתי - 6.5

- האסיפה השלישית (1931): מחנה הפועלים - 53.2; המחנה האזרחי - 30.2 (ראה הערה מספר 2 בהמשך); הגוש העדתי - 7.6; הגוש הדתי - 8.1

- האסיפה הרביעית (1944): מחנה הפועלים - 59.7; המחנה האזרחי - 21.8 (ראה הערה מספר 2 בהמשך); הגוש העדתי - 3; הגוש הדתי - 15

הערות:

1. הרוויזיוניסטים, שהיו חלק מן המחנה האזרחי, קיבלו 6.7 אחוזים.

2. הרוויזיוניסטים ותומכי ז'בוטינסקי נוספים קיבלו 20.2 אחוזים.

3. הרוויזיוניסטים ומפלגות נוספות במחנה האזרחי החרימו בחירות אלה בגלל חילוקי דעות עם הרוב ששלט באספה.

(א' אליאב (עורך), היישוב בימי הבית הלאומי, ירושלים 1976, עמודים 157, 170, 184, 192)

שאלות:

1. אילו מחנות פוליטיים התחזקו בתקופה זו?

2. אילו מחנות פוליטיים נחלשו? לאן להערכתך עברו קולותיהם?

*22*

בכל אחד מן התהליכים הללו, הושגה עמדת הנהגה לאו דווקא בגלל רוב מספרי מוחלט. חברי הקיבוצים או הפועלים לא היו הרוב בקרב היישוב היהודי, כשם שנציגי היישוב לא היו הרוב בקרב חברי התנועה הציונית, והציונים לא היו רוב בקרב בני העם היהודי בעולם. קבוצות אלו זכו להנהגה משום שהיו מאורגנות ומאוחדות יותר מיתר הציבור שבקרבו פעלו ומשום שיצרו דגם אידיאלי שניתן להזדהות אתו. בשל כך היו מפלגות וקבוצות אחרות באוכלוסייה מוכנות להצטרף להנהגה זו, ליצור עמה קואליציה או ללכת אחריה.

רוויזיוניזם ופרישה

לא כולם היו מרוצים מעמדת המנהיגות של תנועת העבודה ביישוב היהודי. "המחנה האזרחי" ובו מפלגות המרכז והימין הרגיש מקופח. אנשי המגזר הפרטי במושבות ובערים חשו כי הם אלו שמשקיעים את עיקר ההון בבניית הארץ אך אינם זוכים להשפעה פוליטית ולתקציבים התואמים את תרומתם. מחנה זה זכה בהדרגה לגיבוש פוליטי עם הופעתם של מנהיגים כריזמטיים כמו זאב ז'בוטינסקי (ראה מילון מושגים בסוף הספר) ומנחם בגין.

המאבק הפוליטי בין המחנה האזרחי למחנה הפועלים הלך והחריף. כבר בשנות ה- 20 מתחו מפלגות הימין ביקורת קשה על הגישה המדינית של התנועה הציונית ועל גישתה הביטחונית ודרשי שינוי (רוויזיה). ז'בוטינסקי ואוהדיו (שכונו הרוויזיוניסטים) תבעו עמדה תקיפה יותר, הן בדרישה מן הבריטים לקבל מדינה הן בתגובה צבאית כנגד הערבים. משלא הצליחו להשפיע על המדיניות במסגרת המוסדות הלאומיים, בחרו לפרוש מהם. ב- 1935 פרש ז'בוטינסקי מן ההסתדרות הציונית והקים את "הצ"ח", "ההסתדרות הציונית החדשה" (ראה מילון מושגים בסוף הספר). תומכי הימין בקרב חברי המחתרת פרשו מן ה"הגנה" והקימו מחתרת מתחרה שכונתה אצ"ל (ראה מילון מושגים בסוף הספר), הארגון הצבאי הלאומי, שהיה כפוף במידה מסוימת להנהגה הרוויזיוניסטית.

הפיצול הפוליטי והפרישה נתפסו כאיום על היישוב, אך ניתן לראותם גם כעדות לבשלות ולהתפתחות של החברה היהודית. ריבוי דעות ומפלגות, כמו גם היכולת לנהל מאבק על ההשפעה כלפי פנים וכלפי חוץ, הם סימנים של עלייה בביטחון העצמי של קהילה. מוסדות פוליטיים, מוסדות חינוך ותרבות, זרוע צבאית ומערכת כלכלית מפותחת הם מאפיינים של מדינה, והם אפשרו לראות ביישוב היהודי מעין "מדינה בדרך". וכך, אף שהשלטון בארץ היה בידי הממשל הבריטי (וגם הסמכות לחוקק, לשפוט, להטיל מס ולקיים צבא), יכלו ראשי היישוב לנהל מדיניות עצמאית ולהיאבק למען הקמת מדינה.

שאלות:

1. הסבירו מה ההבדל בין פיצול לפרישה? מה ההשפעה על יכולת היישוב היהודי לתפקד כ"מדינה בדרך", כאשר תנועה מתפצלת בתוכה למפלגות או כאשר קבוצה פורשת מתנועה ומתארגנת כגוף נפרד?

2. מה הם היתרונות והחסרונות שצמחו, מהעדר כוח הכפייה (כגון איום במעצר או בקנס) של היישוב היהודי?

ד. יחסי יהודים – ערבים - בריטים: השינוי בעמדת בריטניה ביחס לבית הלאומי

"מאורעות" וויתורים

החברה הפלסטינית

התפתחות החברה הפלסטינית והתנועה הלאומית הפלסטינית התרחשה במידה רבה בתגובה לשלטון הבריטי ולהתפתחות היישוב היהודי והתנועה הציונית בארץ ישראל. במהלך מלחמת העולם הראשונה, והמרד הערבי שהנהיג חוסיין בן עלי נגד השלטון העות'מאני, היו באליטה הפלסטינית מי שראו עצמם כחלק מתנועה לאומית ערבית כללית. עם הזמן תמכו כמה מן המנהיגים בהצטרפות ל"סוריה הגדולה". עם התבססות שלטון המנדט וגבולותיו התפתחה תפיסה של פלסטין כיחידה נבדלת ונוצרה אט אט תנועה לאומית פלסטינית.

החברה הפלסטינית היתה חברה חקלאית מסורתית, שהיו בה גם פערים ופיצול בין האליטה העירונית למעביד הנמוך, הכפרי ברובו, וגם בין מוסלמים לנוצרים. אף בתוך שכבת ההנהגה, במשפחות "המכובדים" (אל-אשרף) המסורתיות שבערים ובכפרים הגדולים, שרר פיצול עז, והוא הוביל לעתים אף לעימותי דמים. מבחינה דמוגרפית, כלכלית, טכנולוגית ופוליטית התפתחה החברה הפלסטינית בקצב אטי בהרבה מזה של היישוב היהודי. אמנם, הבריטים השקיעו בפיתוח הארץ כולה ואף נהגו אפליה מתקנת בהשקעה בתחומים מסוימים במגזר הערבי כמן חינוך. עם זאת, המשק הערבי לא נהנה מהשקעות חוץ בהיקף דומה לזה של המשק היהודי, וגם לא קלט הגירה משכילה

*23*

או בעלת הון. הפלסטינים התקשו לפתח תעשייה, מוסדות פוליטיים ותשתיות משלהם, ואף לא זכו לעידוד לכך מן הבריטים.

תנאים אלו הקשו על פיתוח תודעה לאומית ותנועה לאומית מאוחדת. משום כך הזיקה הלאומית עוצבה במידה רבה על ידי הדגשת האויב המשותף ורבים מביטויי הלאומיות הופיעו על רקע העימות עם הבריטים והציונים. עימותים אלו התעוררו בדרך כלל בתגובה להתגברות קצב העלייה היהודית וגידול רכישת הקרקעות. לא תמיד היה ברור אופיים הלאומי. כך, למשל, ההתקפות על יהודים ב- 1920, במסגרת תהלוכת "נבי מוסא" (מאורעות תר"פ), וב- 1929, שהתחילו בוויכוח על מעמד הכותל המערבי, נשאו אופי דתי-מוסלמי מובהק. הדבר נבע בין השאר מכך שהמנהיג הפלסטיני הבולט היה בעל תפקיד דתי-מוסלמי, המופתי חג' אמין אל-חוסייני. אל-חוסייני ניצל את העובדה שבחברה מסורתית כמו זו הפלסטינית הזהות הדתית היתה חזקה מן הזהות הלאומית.

עם זאת, הזהות הלאומית והשאיפות הלאומיות של הפלסטינים הלכו והתחזקו והגיעו לביטוי מובהק במרד הערבי הגדול, שהתחולל בשנים 1936-1939 ("מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט"). מרד זה צמח בהשפעת גורמים מקומיים, כגון העלייה ההמונית היהודית בשנות ה- 30 והתחרות הפנימית בין מפלגות ערביות; ועקב גורמים חיצוניים כגון דימוי החולשה שנוצר לבריטניה בשל המדיניות הפייסנית (מול גרמניה הנאצית), והשגת העצמאות בעיראק ובמצרים. המרד היה שונה משמעותית ממאורעות קודמים. לראשונה הפגינה האוכלוסייה הפלסטינית מאפיינים ברורים של תנועה לאומית. הדבר בא לידי ביטוי בניסיון לגבש מנהיגות לאומית, באורכו של המרד ובריבוי דרכי המאבק.

הערבים פתחו בשביתת מסחר ועבודה, פנו לדעת הקהל העולמית, והתקיפו נקודות יהודיות ומתקנים חיוניים בריטיים. כמו כן ניכרה תמיכה גוברת של מדינות ערב במאבק הפלסטיני, והן החלו להפעיל לחצים על הבריטים.

המרד הערבי סימן את התגבשותה של התנועה הלאומיות הפלסטינית אך גם הוביל להתפוררותה. בסיומו נמלטו, הוגלו או נהרגו רבים ממנהיגי התנועה הלאומית הפלסטינית, ובראשם המופתי חג' אמין אל חוסייני, שבילה את תקופת מלחמת העולם השנייה בגרמניה הנאצית. אמנם, חג' אמין אל חוסייני ביסס את הנהגתו הדתית והלאומית, אך המאבק הפנימי ושיטת הרציחות שנקטו החוסיינים פיצלו את האליטה הפלסטינית והחלישו אותה.

השלטון הבריטי

שלטון המנדט הבריטי פעל תחת לחצים ויעדים סותרים, תוך ניסיון ליישב בין תביעות הצדדים השונים בארץ ובין האינטרסים הבריטיים, כפי שהוגדרו בידי הממשלות המתחלפות בלונדון. מלכתחילה היו בממשל ובצבא הבריטי גורמים שהסתייגו מן ההתחייבות לתמיכה בתנועה הציונית ובהקמת בית לאומי יהודי. עם זאת, במשך רוב תקופת המנדט היתה ידם של תומכי הציונות על העליונה, גם מתוך מחויבות עקרונית וגם משום שנראה היה כי הדבר משרת את צורכי האימפריה הבריטית. בהדרגה, ככל שגבר העימות עם הפלסטינים והוחרפו היחסים עם מדינות ערב הקרובות, נראתה בעיית ארץ ושראל מסובכת יותר והתמיכה בציונות משתלמת פחות. שלטונות המנדט נטו לגלות יחס פשרני ומפייס כלפי הערבים ולראות בתוקפנות הערבות ביטוי של מצוקה מוצדקת, שנוצרה בשל צמיחתו של היישוב היהודי. על רקע זה נטו הבריטים לעשות ויתורים מדיניים כלפי הערבים בתגובה לאירועים של תוקפנות ערבית. ויתורים אלו באו לידי ביטוי בספרים הלבנים, כפי שכונו הצהרות המדיניות של השלטון הבריטי, והדבר הוביל בסופו של דבר להחרפת היחסים עם הצד היהודי.

העמדות ביישוב היהודי

כפי שניתן לראות מן התרשים, חלה הסלמה ביחסים בין צלעות "המשולש הארץ ישראלי", והתהליך עורר ייאוש גובר מהשגת פתרון מוסכם. באופן רשמי, ההנהגה הציונית עדיין המשיכה להצהיר כי ניתן לפתור את הוויכוח על השלטון בארץ ישראל בהסכם בין היהודים לערבים, אם כי לא פעלה באופן נמרץ להשגתו, מתוך חשש שהסכם ינציח מצב של מיעוט מספרי יהודי ולא יאפשר ריבונות. קבוצה קטנה של אינטלקטואלים יהודים ביישוב שכונתה "ברית שלום" (ראה מילון מושגים בסוף הספר) אף טענה, כי למען השגת הסכם פשרה עם הערבים מוטב להסתפק במדינה דו-לאומית בעלת רוב ערבי. לעומתם טען בתוקף ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית הפורשת, כי הערבים לא יכירו בקיום היהודי בארץ ישראל. הוא העריך כי הערבים יתפשרו עם דרישות הציונות, ויסכימו למעמד של מיעוט לאומי מוכר, רק לאחר שהיישוב יעמיד בפניהם "קיר ברזל" (ראה מילון מושגים בסוף הספר) של עוצמה צבאית במשך עשרות שנים. עם זאת, כל הפלגים ביישוב היהודי הניחו בשלב זה כי לתנועה הציונות יש שותפות מטרות ואינטרסים עם בריטניה, ותמכו בהמשך שלטונה בארץ.

השינוי הבולט בעמדות היישוב חל בעקבות המרד הערבי הגדול, שהתחולל בשנים 1935-1939 ("מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט"). במישור הצבאי ניהלו הבריטים מערכה מקיפה לדיכוי המרד, תוך שיתוף פעולה נרחב עם כוחות היישוב היהודי. אולם במישור המדיני הם הלכו והתרחקו

*25*

ממחויבותם לתנועה הציונית. במהלך המרד הציעו הבריטים תוכנית חלוקה, שבה הוצעו לבית הלאומי היהודי רק כשליש משטחי המנדט.

לאחר דיכוי המרד ניסוי הבריטים לקרב בין שני הצדדים בוועידת לונדון. משנכשלו, הוציאו הבריטים את הצהרת המדיניות המכונה "הספר הלבן השלישי". בספר לבן זה נקבעו הגבלות חמורות על עלייה יהודית ועל רכישת קרקעות בידי יהודים, ותוכננה הקמת מדינה דו-לאומית בעלת רוב פלסטיני. במדיניות זו הכריזה בריטניה בעצם על נסיגה מוחלטת מהתחייבויותיה בכתב המנדט. היישוב היהודי והתנועה הציונית הזדעזעו והודיעו כי יפתחו במאבק בינלאומי ואף במרי אזרחי. ואולם, מעט לאחר פרסום הספר הלבן השלישי פרצה מלחמת העולם השנייה ושינתה את פני הדברים.

(בספר מפה - היעזר במנחה):

הצעת ועדת פיל לחלוקת ארץ ישראל, 1937.

שאלות:

1. עיינו במפת ההתיישבות (עמ' 16), והשוו לתוכנית ועדת פיל. כיצד ניתן ללמוד מן ההשוואה על העיקרון שלפיו חולקו השטחים בתוכנית פיל?

2. ביישוב התפתח ויכוח ביחס לתכנית החלוקה. העלו טיעונים בעד וטיעונים נגד תכנית זו.

*24*

ההסלמה ביחסי יהודים, ערבים ובריטים בארץ ישראל בשנות ה- 20 וה- 30.

(בספר תרשים - היעזר במנחה)

*25*

שאלות:

1. מהו הדפוס החוזר העולה מתרשים היחסים בין היהודים לערבים ולבריטים?

2. האם חל שינוי בתגובות הצד היהודי?

*26*

(בספר קריקטורה - היעזר במנחה):

קריקטורה משנת 1939, המתארת את יחסם של הבריטים לעולים.

שאלה:

עיינו בקריקטורה מאת אריה נבון: מהי הביקורת שהיא מותחת על השלטון הבריטי?

עמדת היישוב במלחמת העולם השנייה

במלחמה עמדו הבריטים, כמעט לבדם, נגד גרמניה הנאצית, האויבת החמורה ביותר של היהודים באירופה. היישוב נאלץ לבחור בין מאבק בבריטים לבין סיוע לבריטים במלחמתם בנאצים. באופן רשמי טען בן-גוריון כי היישוב ייאבק כנגד הבריטי כאילו אין מלחמה ויסייע לבריטים כנגד הנאצים כאילו אין "ספר לבן". בפועל, נטו רוב מנהיגי היישוב ותושביו לתמיכה בבריטים ולא למאבק. כ- 30,000 מצעירי היישוב אף התגייסו לצבא הבריטי. היישוב נרתם לסייע לצבאות בעלות הברית גם מבחינה כלכלית וטכנולוגית, וסיפק מצרכים ושירותים למאות אלפי החיילים הבריטים שחנו בארץ ישראל (דבר שתרם גם להתפתחות התעשייה והשירותים בארץ).

בסיום המלחמה ציפו מנהיגי היישוב היהודי ותושביו לתמיכה בריטית בתמורה לתמיכת היישוב בבריטניה. בנוסף, התנועה הציונית כולה ראתה בשואה אסון נורא שיצר חוב מוסרי של העולם כלפי היהודים והוכחה לצורך המיידי של היהודים במדינה. למרבה האכזבה, הבריטים המשיכו גם לאחר המלחמה בהגבלות "הספר הלבן". הממשלה הבריטית הבהירה כי שיקולי התועלת המעשית דורשים ממנה לתמוך בערבים, שהיו אוכלוסיית הרוב באזור ושלטו במשאבי הנפט החיוניים. ההנהגה הציונית עמדה במצב חדש, שבו אין היא יכולה להישען יותר על תמיכת הממשל הבריטי. היה עליה להיערך למאבק בבריטים, ובהמשך גם לעמידה צבאית עצמאית מול הערבים בארץ ובמדינות הקרובות.

שאלות:

1. האם היה במדיניות הבריטית משום בגידה בעם היהודי או ניסיון לדאוג באופן הוגן לערבים וליהודים גם יחד?

2. הסבירו את התלבטות הנהגת היישוב לגבי היחס אל הבריטים בתקופת מלחמת העולם השניה. הציגו את השיקולים לכאן ולכאן.

ה. התפתחות הכוחות הצבאיים ביישוב.

ארגון ה"הגנה"

הנכונות של היישוב היהודי למאבק נשנעה לא רק על התסכול והאכזבה מהבריטים אלא גם על העלייה בביטחון העצמי של היישוב ובכוחו הצבאי המחתרתי. ה"הגנה" (ראה מילון מושגים בסוף הספר), המחתרת הגדולה ביותר ביישוב, עברה שורה של התפתחויות בתקופת המנדט, שיפרה את ארגונה והגדילה את כוחה. התפתחויות אלו באו לרוב כתגובה לאתגרים ביטחוניים וליזומות בריטיות. ה"הגנה" הוקמה ב- 1920 מטעם מפלגות הפועלים לשם הגנה עצמית מקומית ופעלה בחסות ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים. בהמשך החליטו מפלגות הפועלים לראות ב"הגנה" גוף ביטחוני לאומי והיא עברה לסמכות הסוכנות היהודית. הציות לסמכות ההנהגה הלאומית הפך למאפיין בולט של ה"הגנה", בניגוד לשתי המחתרות שפרשו ממנה. בעקבות קשיים בתפקודה במאורעות תרפ"ט (1929) הוחלט לעבור מהגנה מקומית לארגון ריכוזי וכלל ארצי. הוקמה לראשונה מפקדה ארצית ומונה ראש מפקדה ארצית (רמ"א), מפקד עליון מטעם ההנהלה הציונית.

*27*

התפתחויות הבאות בארגון ה"הגנה" באו בעקבות המרד הערבי בשנים 1936-1939, שבו נזקקו הבריטים לתוספת כוח אדם למשטרה ולצבא לשם הגנה על יישובים יהודיים ומתקנים בריטיים. הממשל הבריטי גייס, הכשיר וחימש למעלה מ- 20,000 שוטרים ולוחמים יהודים והם כונו "נוטרים". הנוטרים גויסו ל"משטרת היישובים העבריים" של הממשל הבריטי, אך בפועל פעלו רובם גם כחברי ה"הגנה". הבריטים ידעו על קיום ה"הגנה" ועל השפעתה בקרב המגויסים היהודים, אך בחרו להתעלם ממנה ולמעשה להסכים בשתיקה לפעילותה. כך, בניגוד להשפעות השליליות של המרד הערבי על היישוב בתחום המדיני ובעלייה, הרי בתחום הביטחוני הוביל המרד לחיזוק ניכר בכוח היישוב. בזכות האימון והציוד הבריטי גם הקימה ה"הגנה" לראשונה יחידות ניידות והתקפיות - "פלוגות השדה", המחלקה "הנודדת" ו"פלוגות הלילה".

ה"הגנה" היתה מעורבת גם בהקמת יישובים בשיטה ההולמת את מצב הביטחון – שיטת "חומה ומגדל". יישובים אלו נבנו בן לילה כמתחם סגור וניתן להגנה, בשטחי ספר ובשטחים שבהם האוכלוסייה היהודית היתה דלילה, ואוישו בידי חברי גרעיני התיישבות שפעלו גם כחברי ה"הגנה". הקמת יישובים אלו היתה מחאה כנגד "הספר הלבן", וכן פעולה לקביעת גבולות הארץ בעתיד, כלקח מתוכנית החלוקה של ועדת פיל, שהציעה להעביר לשלטון יהודי את השטחים שבהם התיישבו. לצורך היוזמה ההתיישבותית גייס היישוב מס התנדבותי, "כופר היישוב", ומשאבי כוח אדם, ציוד ותובלה בהיקף שלא נודע קודם לכן, והם העידו על התעצמותו.

המחתרות הפורשות- אצ"ל ולח"י

למרות העלייה בכוחה, נמנעה ה"הגנה" בדרך כלל מהתקפות יזומות על האוכלוסייה הערבית גם לאחר התקפות ערביות מתמשכות שבהן נהרגו למעלה מ- 500 יהודים. עמדה זו, שכונתה "הבלגה", עוררה מחלוקת ביישוב. עוד בתחילת שנות ה- 30 פרשו מקצת חברי ה"הגנה" והקימו מחתרת חדשה. מחתרת זו, שכונתה לבסוף "הארגון הצבאי הלאומי" (אצ"ל) (ראה מילון מושגים בסוף הספר), פעלה בדרך התקפית יותר כלפי הערבים. האצ"ל התנגד להבלגה ולעמדת ההנהגה הציונית, הסתפח במהלך המרד הערבי לתנועה הרוויזיוניסטית, ועמד תחת פיקודו של מנהיגה זאב ז'בוטינסקי. מחתרת זו מנתה בשיאה כ- 3,000 לוחמים.

עם תחילת מלחמת העולם השנייה, חל פילוג גם באצ"ל ומתוכו פרשה קבוצת חברים והקימה מחתרת חדשה "לוחמי חירות ישראל" (לח"י) (ראה מילון מושגים בסוף הספר). הלח"י, שמנתה כמה מאות חברים בלבד, ראתה בבריטים את האויב המרכזי של היישוב. בשל קיצוניותה ובשל מיעוט כוח אדם, פעלה מחתרת זו בשיטות של טרור אישי והתנקשות בפקידים ובחיילים בריטים. בניגוד להגנה, שתי המחתרות הפורשות - האצ"ל והלח"י – נטו לפעול באופן עצמאי ולא קיבלו את סמכות מוסדות היישוב והלאום.

ב- 1944, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הכריז מפקדו החדש של האצ"ל, מנחם בגין, על "מרד" נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל, משום שלטענתו הבריטים מנעו הצלת יהודים. האצ"ל פעל בעיקר נגד מתקנים ומחנות בריטיים ואילו הלח"י החריף את פעולות הטרור האישי. פעולות האצ"ל והלח"י נגד הבריטים, כאשר הבריטים עדיין מצויים בלחימה נגד הנאצים, עוררו כעס רב בממשל המנדט. הפיקוד העליון הבריטי הודיע להנהלה הציונית כי עליה לרסן את הארגונים הפורשים וכי אי התנגדות לפעולותיהם משמעותה תמיכה בהם. ההנהלה הציונית דרשה מן "הפורשים" להפסיק את פעילותם, ומשלא נענו לדרישה, הורתה ל"הגנה" לפעול לריסון האצ"ל והלח"י. ה"הגנה" יצאה במבצע נרחב לדיכוי פעילות הארגונים הפורשים על ידי החרמת חברי הארגונים, מעצרם ואף הסגרתם לידי הבריטים. מבצע זה כונה "הסזון"

(בצרפתית - עונת הציד) (ראה מילון מושגים בסוף הספר), והופנה בעיקר נגד האצ"ל, הארגון הפורש הגדול והפופולרי יותר. הסזון עורר מחלוקת קשה ביישוב. היו שטענו כי הכרחי לשמור על סמכות ההנהלה הציונית ולסייע לבריטים במלחמה בנאצים. כנגדם יצאו אלו שראו במעצרים ובהסגרות בגידה של יהודים ביהודים. בשל הביקורת הגוברת הופסק ה"סזון" לאחר כחצי שנה.

מלחמת העולם השנייה –אימון והתרחבות

במהלך מלחמת העולם השנייה זכה היישוב לחיזוק נוסף בכוחו הביטחוני. הבריטים סייעו להקמת "פלוגות המחץ" (פלמ"ח) (ראה מילון מושגים בסוף הספר), יחידה של ה"הגנה" שאומנה בלוחמת קומנדו כהכנה לפלישה גרמנית לארץ ישראל. לאחר הסרת האיום הגרמני נטשו הבריטים את היוזמה, אך הפלמ"ח הפך ליחידת העילית של ה"הגנה" והיה הכוח היחיד שלה שנמצא בגיוס קבע. במקביל, זכו עשרות אלפי המתגייסים היהודים לצבא הבריטי לאימון צבאי בכל מקצועות הלחימה, והביאו עמם ניסיון עם שובם אל שורות ה"הגנה". כמו-כן אומנו צנחנים יהודים מהיישוב לצורך פעילות מודיעין וסיוע לפרטיזנים בארצות תחת הכיבוש הנאצי (דוגמת חנה סנש, חביבה רייך, אנצו סירני). בסוף המלחמה אף הצליחו מנהיגי היישוב לשכנע את הבריטים להקים חטיבה שלמה בצבא הבריטי שתהיה מורכבת מחיילים וממפקדים יהודים. "החטיבה היהודית הלוחמת" (החי"ל או "הבריגדה") סיפקה אימון צבאי מסודר לרבים

*28*

מצעירי היישוב והם הפכו למפקדים בהגנה, ואחר כך בצה"ל. במקביל שימשה הבריגדה בתפקיד החשוב של יצירת קשר עם ניצולי השואה היהודים באירופה. עם סיום המלחמה מנתה ה"הגנה" כ- 30000 חברים, כולל כוח עילית בגיוס קבע - הפלמ"ח. תחת הפיקוד הריכוזי של המפקדה הארצית פעלו שירות מודיעין, תעשיית נשק וגרעינים של מרבית היחידות הנדרשות לצבא סדיר.

לסיכום, מתחילת המנדט הבריטי ועד לאחר מלחמת העולם השנייה התפתח והתרחב היישוב היהודי בארץ בכל התחומים. אוכלוסיית היישוב גדלה מאד, והקימה מגוון של סוגי התיישבות בחלק ניכר מאזורי הארץ. כלכלת היישוב התפתחה בכיוון מתועש ומערבי יותר, נוצרו בה מגזר שיתופי גדול ומגזר פרטי נרחב שהניבו מגוון של שכבות וקבוצות חברתיות-כלכליות. הקבוצות החברתיות השונות יצרו גם גושים פוליטיים מתחרים, כגון מחנה הפועלים והמחנה האזרחי. פעילות פוליטית ערה התנהלה במוסדות הלאומיים, ביישוב ובתנועה הציונית, ותנועת העבודה הגיעה בהם לעמדת מנהיגות. הארגונים הצבאיים של

*29*

היישוב ובעיקר ה"הגנה" התבססו והתרחבו, למרות תהליכים של פילוג ועימות גם בתוכם. בשלב זה קיבל היישוב מגוון מאפיינים של "מדינה בדרך", שאפשרו לו לצאת, אם ייאלץ לכך, למאבק על הקמת המדינה, כנגד הגבלות השלטון הבריטי, ובעתיד כנגד הכוחות הערביים.

גילויי שיתוף פעולה בין היישוב והשלטון הבריטי

(בספר תרשים - היעזר במנחה):

- שיתוף פעולה: גיוס לצבא הבריטי; הצנחנים; הקמת הבריגדה; סיוע כלכלי וטכנולוגי.

- מאבק: עלייה בלתי לגאלית; התיישבות בשטחים אסורים; מתקפות המחתרות הפורשות- אצ"ל ולח"י.

(בספר שתי תמונות - היעזר במנחה):

- כרזה הקוראת לבני היישוב להתגייס לצבא הבריטי.

- המחלקה "הערבית" בפלמ"ח.

שאלות:

1. כיצד הציורים בכרזה מחזקים את המסר של הגיוס?

2. הביעו עמדה: האם שיתוף הפעולה עם כוחות הביטחון הבריטים פגע ביישוב או חיזק אותו?

התפתחויות מרכזיות של היישוב היהודי בתקופת השלטון הבריטי 1918-1945

(בספר תרשים - היעזר במנחה):

- גידול דמוגרפי (עליה); הרחבת ההתיישבות העירונית והחקלאית.

- פיתוח כלכלי; תשתית; תעשייה וחקלאות.

- פיתוח מוסדות פוליטיים; "מדינה בדרך".

- התרחבות ה"הגנה"; גיוס לצבא הבריטי; הקמת אצ"ל ולח"י.

- פיצול פוליטי, פרישת רוויזיוניסטים ומחתרות.

- עימות גובר עם הבריטים והפלסטינים.

שאלות סיכום:

1. האם הבריטים בנו את "הבית הלאומי" היהודי או עכבו אותו? הביעו את עמדתכם תוך הבאת דוגמאות לפעולות התומכות בשתי הדעות.

2. למוסדות היישוב ולתנועה הציונית היתה סמכות מוסרית ומעשית, גם ללא אמצעי כפייה רשמיים. הסבירו את הטענה ותנו דוגמאות לשימוש בסמכויות אלו.

3. הסבירו כיצד גלי התוקפנות הערבית הביאו לתוצאות סותרות מבחינה מדינית ומבחינה ביטחונית עבור היישוב.

4. עוד בטרם הפך היישוב היהודי למדינה, הוא כבר כלל את רוב המאפיינים של מדינה. הסבירו והוכיחו טענה זו.

*30*

יחידה ב':

המאבק להקמת מדינה יהודית 1945-1947

תקציר

עם סיום מלחמת העולם השנייה ציפו בתנועה הציונות וביישוב היהודי בארץ ישראל לביטול "הספר הלבן" (ראה מילון מושגים) הבריטי של 1939 ולתמיכה מחודשת של בריטניה בתביעות הציוניות לעלייה ולהתיישבות יהודית. ציפיות אלה נבעו מתרומת היישוב היהודי למאמץ המלחמתי הבריטי, מהכרה בממדי שואת יהודי אירופה, ומהבטחות מפלגת ה"לייבור" הבריטית לפני עלייתה לשלטון. אולם, הודעת שר החוץ הבריטי בווין על המשך הגבלות "הספר הלבן" ועל מדיניות פרו ערבית ניפצה ציפיות אלו והיישוב והתנועה הציונית יצאו למאבק בבריטניה. המאבק נוהל במגוון תחומים: בדיפלומטיה בינלאומית, בעלייה בלתי חוקית - ה"העפלה", בהתיישבות ובמאבק מזוין.

במאבק הבינלאומי הצליחה התנועה הציונית לגייס את תמיכת ארצות הברית נגד בריטניה בשאלת העקורים היהודים. ניצולי שואה אלו, שהתרכזו בשטחי הכיבוש האמריקניים בגרמניה, יצרו בעייה הומניטרית, תדמיתית וכלכלית והדגישו את מצוקת העם היהודי. ארצות הברית תמכה בעלייה מיידית של 100,000 מהעקורים,וקישרה בין פתרון בעיית העקורים לפתרון לאומי יהודי בארץ ישראל. אף שוועדה אנגלו-אמריקנית משותפת קיבלה עמדה זו, ניסתה ממשלת בריטניה להתחמק ממנה בתוכנית מוריסון-גריידי. התנועה הציונית אימצה עמדה של נכונות לחלוקת ארץ ישראל בתמורה להקמת מדינה יהודית

עצמאית בחלק מהשטח.

לאור התחמקויות בריטניה בתחום המדיני והבינלאומי, פנו מנהיגי היישוב היהודי לתחום העלייה כערוץ המאבק המרכזי. רבבות העקורים באירופה הצטרפו לתנועת "הבריחה"(ראה מילון מושגים בסוף הספר) ולהעפלה - העלייה הבלתי חוקית ארצה, שארגן "המוסד לעלייה ב" (ראה רשימת משגים בסוף הספר). עשרות הספינות ורבבות המעפילים שנכלאו במחנות מעצר בריטיים הפכו לסמל של נחישות ניצולי השואה למצוא להם בית ומדינה בארץ ישראל. ההעפלה הביאה להד עצום בדעת הקהל העולמית. באמצעותה הוצגה בריטניה באופן שלילי ביותר בעיני רוב מדינות העולם המערבי, כמדכאת של ניצולי השואה.

במקביל למאבק על העלייה, ניהל היישוב מאבק נגד הגבלות הבריטים על ידי הקמת יישובים באזורי הספר בנגב ובצפון שבהם נאסרה התיישבות יהודית. יוזמה זו נועדה גם לקבוע את גבולות המדינה העברית במקרה של חלוקה עתידית של הארץ, ולסייע בבלימת מתקפה ערבית צפויה.

עם התמשכות התסכול ממדיניות הבריטים פנתה הנהגת היישוב לדרך של מאבק מזוין כנגדם. לצורך המאבק הקימה הנהגת היישוב את "תנועת המרי העברי" (ראה מילון מושגים בסוף הספר), ארגון גג שאיחד את ה"הגנה", האצ"ל והלח"י. המאבק המזוין נגד הבריטים הלך והסלים והביא לבסוף לתגובה בריטית חמורה ב"שבת השחורה", ולפיצוץ משרדי הממשל הבריטי במלון "המלך דוד" בירושלים, שבו נהרגו עשרות אזרחים. ההסלמה חידדה את הויכוח בקרב ההנהגה וב"תנועת המרי" על דרך המאבק הראויה, בין מאבק "צמוד", המצמצם פגיעה בחיי אדם, למאבק "רצוף" – מאבק קיצוני הנוקט בכל האמצעים.

בתחילת שנת 1947 העלתה בריטניה את שאלת עתיד המנדט על ארץ ושראל להכרעה בארגון האומות המאוחדות (האו"ם). צעד זה נבע מצירוף גורמים מקומיים ובינלאומיים: מחיר המאבק בהעפלה ובטרור היהודי, המבוי המדיני הסתום, הלחץ האמריקני, וירידת חשיבות ארץ ישראל במדיניות החוץ הבריטית. האו"ם מינה ועדת חקירה לפלסטינה (אונסקו"פ). על פי המלצותיה ובתמיכה משותפת נדירה של ארצות הברית וברית המועצות, התקבלה בכ"ט בנובמבר 1947 ההחלטה על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית.

הצלחת המאבק הציוני להקמת מדינה נבעה ממכלול סיבות ותנאים שנוצרו לאחר מלחמת העולם השנייה: המודעות הבינלאומית לשואה, ירידת כוח בריטניה ועליית תלותה במעצמת העל החדשה – ארצות הברית, העלייה בביטחון העצמי וביכולת הפעולה של התנועה הציונית והיישוב, והחרפת המלחמה הקרה.

*31*

לוח אירועים

התאריך,  אירועים באירופה,  מאבק היישוב

מאי 1945,  סיום מלחמת העולם השנייה באירופה,  ---

יולי 1945  ניצחון ה"לייבור" בבחירות בבריטניה; ביקרוה של משלחת הריסון במחנה העקורים,  --

אוקטובר 1945  --   הקמת "תנועת המרי העברי"

נובמבר 1945,  נאום בווין,  ליל הרכבות

מרץ 1946 (י"א באדר ב'),  --,  פרשת בירייה

אפריל 1946,  --,  פרשת לה-ספציה

מאי 1946,  פרסום מסקנות הוועדה האנגלו-אמריקנית,  --

יוני 1946,  --,  ליל הגשרים; השבת השחורה

יולי 1946,  פוגרום קילצה; פרסום מסקנות ועדת מוריסון-גריידי,  --

יולי 1946,  --,  פיצוץ מלון "המלך דוד" בירושלים; התפרקות "תנועת המרי העברי"

אוגוסט 1946,  --,   כנס פריס של התנועה הציונית

אוקטובר 1946 (מוצאי יום הכיפורים תש"ז),  --,   מבצע י"א הנקודות

פברואר 1947,  העברת שאלת ארץ ישראל לאו"ם,  --

15 במאי 1947,  נאומו של אנדרי גרומיקו בעצרת האו"ם,  --

מאי- יוני 1947,  ועדת אונסקו"פ בארץ ישראל,  --

יולי 1947,  ועדת אונסקו"פ בארץ ישראל,  פרשת אקסודוס תליית הסרג'נטים הבריטים

כ"ט בנובמבר 1947,  החלטת החלוקה בעצרת האו"ם,  למחרת: פרוץ מלחמת השחרור

מאי 1948,  --,  הקמת מדינת ישראל

*32*

פרק 2: מדיניות בריטניה בארץ ישראל

מושגים:

- "הספר הלבן" השלישי

- נאום בווין

- תשובה לבווין

- בעיית העקורים.

מדוע הפסיק היישוב את שיתוף הפעולה עם השלטון הבריטי לאחר מלחמת העולם השנייה והחל לנהל מאבק מקיף נגדו?

א. בחירות כלליות בבריטניה

ב- 26 ביולי 1945, זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה, נערכו בחירות כלליות בבריטניה. תוצאותיהן היו הפתעה גדולה. המפלגה השמרנית, שמנהיגה היה וינסטון צ'רצ'יל (ראש הממשלה שנחשב בארצו גיבור המלחמה), ספגה מפלה והממשלה החדשה הורכבה בידי מפלגת הלייבור. ראשיה היו קלמנט אטלי, שנבחר לראשות הממשלה, וארנסט בווין (ראה מילון מושגים בסוף הספר), שנבחר לתפקיד שר החוץ. מבחינת היישוב היהודי בארץ ישראל היה ה"מהפך" השלטוני הזה אירוע משמח ומעודד. מפלגת הלייבור התנגדה למדיניות של "הספר הלבן" ומצעה החדש, שאושר כמחצית השנה לפני סיום המלחמה, היה פרו ציוני מובהק. כזכור, מדיניותה של בריטניה בשנות המלחמה נקבעה בשנת 1939, ב"ספר הלבן" השלישי". מדיניות זו כללה הגבלה ניכרת של העלייה, הגבלה כמעט מוחלטת על רכישת קרקעות, והתחייבות להקמת מדינה דו-לאומית בעלת רוב ערבי בארץ ישראל תוך עשר שנים.

התחושה הכללית ביישוב, בעקבות תוצאות הבחירות, היתה שהממשלה החדשה אמורה לאמץ מדיניות שונה לחלוטין מהמדיניות של "הספר הלבן". דוגמה לתחושה הזאת הוא מאמר המערכת שהתפרסם ב"דבר", ביטאון הסתדרות העובדים, מיד אחרי שהתבררו התוצאות: "ניצחון מפלגת העבודה (הבריטית) שהרימה את דגל הציונות המלאה בעצם ימי הבחירות - הוא אפוא ניצחון ברור לדרישת הציונות בקרב הבריטים".

ב. נאום בווין: המשך מדיניות "הספר הלבן"

כחודשיים אחרי הבחירות, בספטמבר 1945, הפכה התחושה האופטימית של היישוב לאכזבה מרה, כשהתברר שהממשלה החדשה התכוונה להמשיך במדיניות ה"ספר הלבן". בהתאם לכך, הממשלה אישרה 1,500 רישיונות עלייה בלבד לחודש הבא.

נאומו החשוב של שר החוץ בווין, שנישא בפרלמנט הבריטי בלונדון בנובמבר 1945, סימן את נקודת המשבר בין הממשלה החדשה לבין התנועה הציונית. בנאומו הציג בווין את המדיניות הבריטית לגבי שאלת ארץ ישראל ולגבי בעיית "העקורים באירופה (עקורים – היהודים באירופה שלא יכלו או לא רצו לחזור לביתם לאחר המלחמה). העקורים שוכנו במחנות זמניים. רבים מהם ביקשו לעלות לארץ ישראל. הרקע לנאומו של בווין היה עמדתו של נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, שיש לפתור את בעיית העקורים בעלייתם של 100,000 עקורים לארץ ישראל בהקדם. בווין תבע להשאיר את שאלת העקורים מחוץ לפתרון שאלת ארץ ישראל. לדעתו, יש צורך בטיפול בעקורים, אך שיקומם צריך להיעשות על אדמת אירופה. היהודים הם תושבי מדינות אירופה, ועל מדינות אירופה למצוא להם פתרון ראוי. בווין דחה אפוא את בקשתו של הארי טרומן להעניק 100,000 רישיונות עלייה לעקורים.

בנוגע לארץ ישראל, הצהיר בווין על מחויבות בריטניה לא רק ליהודים אלא גם לערבים בארץ ישראל ובמזרח התיכון. כפועל יוצא מכך הכריז בווין בנאומו על המשך מדיניות העלייה של ה"ספר הלבן" (1,500 רישיונות לחודש). תחת הלחץ שהפעילה ארצות הברית, הסכים בווין להקים ועדה משותפת - הוועדה האנגלו-אמריקנית לבריטניה ולארצות הברית - שאמורה הייתה לבדוק את כל הבעיות הקשורות לשאלת ארץ ישראל, לרבות שאלת העקורים היהודים באירופה ופתרון בעייתם. בווין ציפה שמסקנותיה יהיו תואמות לעמדתה של בריטניה.

עמדתו של בווין, שקבעה כי שאלת העקורים מנותקת משאלת ארץ ישראל, היתה מנוגדת לעמדה הציונות, שכרכה את שתי השאלות זו בזו, והציבה להן פתרון משותף.

*33*

נאום בווין (מתוך העיתונות היומית)

מיניסטר החוץ הבריטי ארנסט בווין מסר ב- 13 בנובמבר 1945 את הכרזת ממשלת בריטניה על מדיניותה בעניין ארץ ישראל וזו תמציתה:

ממשלת הוד רוממותו הקדישה תשומת לב רצינית וממושכת לכל בעיית העדה היהודית שנתעוררה עקב רדיפות שרדפוה הנאצים בגרמניה. הבעיה האנושית היא בעיה אנושית גדולה. אין אנו יכולים להשלים עם ההשקפה, שיש לגרש את היהודים מאירופה בלי להניח להם לשוב ולחיות במדינות אלה ללא הפליה ולתרום מכוח יכולתם ומכישרונם לקימום אירופה ולשגשוגה.

זה מקרוב נתבענו לאפשר עלייה בקנה מידה נרחב לפלשתינה (א"י) בעוד אשר פלשתינה (א"י) עשויה לתרום את תרומתה לעניין, אין בה כשהיא לעצמה להקיף את הבעיה כולה.

בעית פלשתינה (א"י) היא בעיה קשה מאד מבחינה בין לאומית... על ממשלת הוד רוממותו הוטל חיוב כפול, כלפי היהודים מזה, וכלפי הערבים מזה.

כלל תולדותיה של פלשתינה (א"י) למן מתן המנדט היו תולדות חיכוך בין שני הגזעים, שנשתלהב לפרקים, למהומות רציניות. מאז ניתן המנדט אי אפשר היה למצוא מצע משותף לערבים וליהודים.

ממשלת הוד רוממותו החליטה להזמין את ממשלת ארצות הברית לשתף פעולה אתה ולהושיב ועדת חקירה אנגלו-אמריקאית.

(הרעיון הציוני והקמת מדינת ישראל, ב, תכניות לימודים, ירושלים תשל"ט, עמוד 243)

שאלות:

1. כיצד מנסה בווין לשכנע שהוא דואג באמת לניצולי השואה? האם הוא משכנע? הסבירו.

2. מהם נימוקיו של בווין כנגד התביעה להעלות יהודים רבים לארץ ישראל?

ג. התגובה הציונית: אכזבה וזעם

עוד קודם לנאומו של בווין, כאשר התבררה העמדה של ממשלת בריטניה, היו התגובות בהנהגה הציונות קשות. חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית והסמל המובהק לברית בין בריטניה לבין התנועה הציונית, הציג את אכזבתו בדברים מאופקים שהביעו ייאוש עמוק: "מקץ שלושה חודשים לשלטונה הפרה ממשלת הפועלים את ההבטחה, שחזרה והבטיחה לעם היהודי תכופות כל כך, ברורות כל כך, ואף נמרצות כל כך". נאומו של בווין עורר תגובה חריפה ביישוב. היא נבעה מהתחושה העמוקה שהממשלה החדשה, שראשיה הצהירו הצהרות פרו ציניות גורפות, הכריזה מלחמה על הציונות.

הזעם בא לידי ביטוי בעיתונות, בשביתות ובעצרות מחאה. שיא הזעם התבטא בהפגנה המונית בתל אביב, שנסתיימה בפגיעות בנפש: בהתנגשות עם הצבא והמשטרה נהרגו 5 יהודים ו- 55 נפצעו.

(בספר קריקטורה - היעזר במנחה):

קריקטורה של אריה נבון ב"דבר" לאחר הירי בתל אביב ב- 14/11/1945

שאלות:

1. למה התכוון הצייר במילים: "מטרות קטנות"?

2. מדוע לדעתכם סגרו השלטונות את העיתון בעקבות פרסום הקריקטורה?

*34*

נתן אלתרמן, משורר עברי הביע את דעתו בנוגע לנאום בווין במדור "הטור השביעי":

על חופנו גרדום (הערה: גרדום- עמוד תלייה, מתקן הוצאה להורג) העמד,

על פי חוק ופקודת ממלכה.

יגשו אטלי ובווין מיד

למלאכה, למלאכה, למלאכה!"

(נ' אלתרמן, הטור השביעי, ד, תל אביב 1986, עמ' 128).

שאלות:

1. מהי המשמעות המדיניות של בווין ואטלי לפי השורה הראשונה בשיר?

2. מהי "המלאכה" שאלתרמן קורא לבווין ואטלי לעשות?

3. חוו דעתכם, כיצד שיר של אדם פרטי יכול לשמש מקור היסטורי? מה ניתן ללמוד ממנו על התקופה?

נתן אלתרמן (1910-1970)

משורר, מחזאי, מתרגם, מבכירי המשוררים ואנשי התרבות בארץ בתקופת היישוב וראשית המדינה, זוכה פרס ישראל. פרסם שירים במגוון עיתונים בארץ. במיוחד בלט בזכות מדורו "הטור השביעי" בעיתון "דבר", העיתון הנפוץ בארץ, שהיה ביטאון מפא"י, המפלגה הגדולה ביישוב ובמדינה בתקופתו. בטור השביעי פרסם אלתרמן שירים שליוו את האירועים ביישוב. שירים אלו זכו לתפוצה רחבה, אף מעבר לקהל קוראי "דבר", ונחשבו למבטאי דעת הקהל ביישוב ובמדינה.

(בספר שתי תמונות):

- צילום של העיתון דבר.

- תמונה של נתן אלתרמן.

התגובה העקרונית לדברי שר החוץ נשמעה מפי דוד בן-גוריון (ראה מילון מושגים בסוף הספר), יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית ומנהיג היישוב. ביום שבווין נשא את נאומו, בן-גוריון הדגיש ביומנו שיש להבהיר את הנקודות הבאות כתגובה מיידית לדבריו: "1) הזכות של כל יהודי לעלות. 2) אין שאלת היהודים - שאלת יהודי אירופה לא התחילה עם היטלר. 3) אין פתרון לשאלה הכפולה של העם והארץ אלא בחידוש המדינה היהודית".

כשחזר לארץ משהות באירופה, שעיקרה היה ביקור במחנות העקורים בגרמניה, נשא נאום ב"אספת הנבחרים" (ראה מילון מושגים בסוף הספר) שכותרתו היתה "תשובה לבאוין", ובמהלכו הרחיב את הנקודות שרשם ביומנו. על פי בן-גוריון, השורש של הטרגדיה היהודית נעוץ בכך שלעם היהודי חסרה מולדת.

*35*

מתוך דבריו של בן-גוריון בנאום בפני אספת הנבחרים (ראה מילון מושגים בסוף הספר), 1945:

בהצהרה זו של בווין יש הרבה רחמיים ודאגה לשרידים המעטים שניצלו מהטבח. וכאן מכריזים שצרת ישראל היא בעיה אנושית גדולה. אולם המכריזים ובעלי הרחמים לא ידעו ולא שמעו על מקור הרע והאסון היהודי - חוסר מולדת.

... באוין יודע רק על רדיפת הנאצים באירופה, הוא אפילו לא שמע על פרעות ביהודי טריפולי, רק לפני שבועות אחדים, שהחלו ביום ראשון בערב ונמשכו גם ביום השני וביום השלישי ובהם נהרגו עשרות יהודים ויהודיות ונתחללו בתי-כנסת יהודים, וכל זה קרה תחת השלטון הצבאי של באווין. גם על זאת לא שמע, שכן זה מחוץ לאירופה, ורחמי בעל ההצהרה אינם מגיעים למרחקים כאלה. ולא רק שאין זכר לבעיית חוסר מולדת ליהודים, אלא באוין בהצהרתו ובמסיבת העיתונאים הכריז מלחמה על אלה הרואים את הבעיה הזאת כשורש הטרגדיה היהודית,.. אנו מוכנים ליהרג ולא נוותר על שלושה דברים: על חרות העלייה היהודית, על זכותנו לבנות שממות מולדתנו, על עצמאותו המדינית של עמנו בארצו (ד' בן-גוריון, במערכה, ה, תל-אביב 1950, עמ' 9-31)

שאלות:

1. מהי הטעות של בווין, על פי בן-גוריון?

2. אילו עובדות מציג בן-גוריון כדי לבסס את טענתו? כיצד הן מבססות את הטענה?

3. מה הן מטרות נאומו של בן-גוריון? לאיזה קהל הוא מכוון?

האכזבה של הישוב מעמדתה של בריטניה ביחס לארץ ישראל עוררה את היישוב לפעולה בערוצים שונים: בתחום המדיני, בהעפלה (העלייה הבלתי חוקית), בתחום ההתיישבות ובתחום הצבאי. במישור המדיני הבינלאומי, ניהלו הסוכנות ויהדות ארצות הברות מאבק לרתימת הממשל האמריקני למען פתרון בעיית העקורים בארץ ישראל ושינוי המדיניות הבריטית. היישוב בארץ ישראל המשיך בניסיונותיו להקים יישובים חדשים ולהעלות יהודים לארץ, בניגוד לסעיפי ה"ספר הלבן", והפך פעולות אלו לאמצעי מאבק נגד הבריטים. התגובה הבולטת ביותר לעמדתה של בריטניה, עוד לפני נאום בווין, היתה הקמתה של "תנועת המרי העברי", מטה משותף לשלוש המחתרות שפעלו ביישוב. תנועה זו ניהלה מאבק צבאי נגד השלטון הבריטי. בפרקים הבאים יידונו במפורט דרכי המאבק השונות של היישוב והתנועה הציונית במטרה לשנות את מדיניותה של בריטניה ולהקים מדינה יהודית בארץ ישראל.

דוד בן-גוריון (1886-1973)

מדינאי, מנהיג מפלגת פועלי ארץ ישראל, יושב ראש הסוכנות היהודית, ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון של ישראל ומנהיגה הבולט ב- 15 שנותיה הראשונות. בן גוריון עלה לארץ ב- 1906, בתקופת העלייה השנייה, והיה ממייסדי מפלגת "פועלי ציון" בארץ. בתקופת מלחמה העולם הראשונה היה ממקימי תנועת "החלוץ" בארצות הברית והתנדב לגדודים העבריים. לאחר המלחמה היה ממקימי ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל, ועמד בראשה. פעל לאיחוד מפלגות הפועלים ביישוב שהביא ב 1930 להקמת "מפלגת פועלי ארץ ישראל" והיה למנהיגה במשך כ- 35 שנים. כאשר מפלגות הפועלים הגיעו לעמדת הנהגה בתנועה הציונית, הפך בן גוריון לראש הסוכנות היהודית ושימש בפועל כמנהיגו של היישוב.

שאלות סיכום:

1. הציגו את עמדתה של בריטניה כפי שבאה לידי ביטון בנאומו של בווין.

2. תארו את התגובות בציבור היהודי לעמדת בריטניה, והסבירו את הגורמים לתגובות אלה.

*36*

פרק 3: המאבק הבינלאומי בשאלת העקורים וארץ ישראל.

מושגים:

- נאום בווין

- הדין וחשבון של הריסון

- הוועדה האנגלו-אמריקאית

- תכנית מוריסון-גריידי

- כנס פריס

מה היה תפקיד העקורים במאבקה של התנועה הציונית נגד בריטניה?

א. תנועת הבריחה ומחנות העקורים

בתום מלחמת העולם השנייה נותרו בשטחים שכבשו הגרמני כ- 7-8 מיליוני פליטים, אסירי מחנות עבודה וריכוז ושבויי מלחמה. מאות אלפי אנשים נדדו חזרה לארצות אירופה השונות, ביניהם גם כ- 200-250 אלף יהודים ששוחררו ממחנות הריכוז בידי צבאות בעלות הברית. ואולם, עבור רבים מהניצולים היהודים נתבררה החזרה הביתה כמציאות מרה. רובם גילו כי קרובי משפחתם לא שרדו, ביתם ורכושם נתפסו בידי שכניהם, ובמקצת המקומות אף נתקלו בגילויי אנטישמיות. הביטוי הבולט לכן היה הפוגרום שנעשה בקילצה (ראה מילון מושגים בסוף הספר) - עיר במרכז פולין. ב- 4 ביולי 1946 נרצחו בה 42 יהודים בסיוע של אנשי כמורה ואף של אנשי משטרה. לפוגרום הזה היתה השפעה רבה על כל שרידי יהודי פולין, והתוצאה המרכזית היתה בריחה המונית מפולין. תוך זמן קצר עזבו עשרות אלפים מניצולי השואה את ארצותיהם לכיוון גרמניה ובכך הפכו לעקורים – אנשים שאין להם לאן לשוב ואין להם לאן ללכת.

מדבריו של איגנץ ולכר, עד ראייה מעיירה איטלקית ליד הגבול:

הם (היהודים) באו בהתחלה משם, בגשם השוטף. והיתה שם אישה, שילדה תינוק, ולא היה לה כלום, אולי רק חיתול או משהו כמו צעיף, ובזה היה עטוף התינוק... ואז אספו אותם והכניסו אותם לכפר להלין אותם... כשירד הלילה הוליכו אותם למטה לגשר. ואחדים, 12 או 15 איש, עלו בחזרה למעבר ההרים. הם זחלו והתחבאו בין הסלעים והעבירו שוב אנשים לכאן. יותר מזה אינני יודע מה עשו אתם אחר כך. הובילו אותם מכאן במשאיות. הרי זה היה נורא, מה שקרה לאנשים האלה (י' לוסין, עמוד האש, ירושלים 1978, עמ' 427).

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

מפעילים בנתיבי בריחה באלפים האיטלקיים. ארץ המעבר העיקרית של העלייה הלא חוקית היתה איטליה.

שאלות:

1. עם אילו קשיים התמודדו המעפילים בנתיבי הבריחה?

2. מה הם תחושותיו של הדובר כלפי היהודים הבורחים?

*37*

מחנות העקורים

(בספר מפה - היעזר במנחה):

- אשווג - מחנה עקורים במחוז פרנקפורט. הוקם ב- 1946, ושהו בו אז מעל 3,000 יהודים. במחנה פעלו בית ספר עממי, תלמוד תורה וכן בית ספר לבנות "בית יעקב". במחנה יצא לאור העיתון "תקוותנו". יהודים חיו במחנה עד 1949.

- פוקינג - המחנה נפתח בינואר 4619 והיה עד מהרה למחנה העקורים הגדול ביותר באיזור הכיבוש האמריקני והשגי בגודלו בגרמניה. לקראת סוף 1946 חיו בו למעלה מ- 7,500 יהודים. פעלו בו בית ספר, תלמוד תורה ושתי ישיבות וכן התקיימה בו פעילות תיאטרון וספורט. המחנה נסגר בראשית 1949.

- באד רייכנהאל - מחנה עקורים במחוז מינכן. בכ- 1946 שהו בו כ- 6,000 יהודים. במחנה פעלו תלמוד תורה ובית ספר ויצר לאור עיתון בשם "המחר". יהודים חיו במחנה עד 1951.

- פלאדפינג - הוקם ב- 1 במאי 1945 כדי לשכן 3,000 ניצולות מהונגריה. עד מהרה הגיעו למחנה גם ניצולים נוספים. בסתיו 1945 נוסד בו בית החולים היהודי הראשון במחנות העקורים בגרמניה. פעלו במקום כמה בתי ספר, תלמוד תורה, ישיבה, בית ספר ערב ובית ספר לאחיות. במחנה פעלו כמה קבוצות תיאטרון והופיעו בו מספר עיתונים. ב- 1946 חיו במחנה כ- 4,000 יהודים. המחנה נסגר ב- 1953.

- ברגן-בלזן - מחגה העקורים הגדול ביותר על אדמת גרמניה. לאחר

שחרור מחנה הריכוז ברגן-בלזן הוא עבר הסבה למחנה עקורים. ב- 1946 חיו בו יותר מ- 11,000 יהודים. כבר ביולי 1945 נוסד במקום בית ספר, ולאחר מכן גם גימנסיה, שהלימודים בה נוהלו על ידי חיילי הבריגדה היהודית. פעלו בו גני ילדים, בית יתומים, ומוסדות להכשרה מקצועית של "אורט". התקיימה בו פעילות תיאטרון ועיתונות. מ- 1949 אפשרו הבריטים את יציאתם של העקורים

והוא נסגר ביולי 1950. רוב העקורים עלו לארץ ישראל.

- לנדסברג - בתקופת המלחמה פעל במקום מחנה של הצבא הגרמני והוא הוסב עם הכיבוש האמריקני למחנה עקורים. בשנת 1946 חיו בו כ- 5,000 יהודים. פעלו במקום בית ספר, תלמוד תורה, ישיבות ושמונה קיבוצי הכשרה. היתה בו פעילות תרבותית עשירה: תיאטרון, עיתונות ואף קולנוע.

שאלה:

באילו איזורים התרכזו מחנות העקורים? מדוע?

*38*

יציאת היהודים ממזרח אירופה, בעיקר מפולין, לאזורים שבשליטת הצבא האמריקאי החלה כתהליך ספונטני. אולם כבר בשלב מוקדם שאפו פעילים ציונים מבין הניצולים להפוך זאת לתנועה מאורגנת - יציאה מארצות אירופה כדי להגיע אל ארץ ישראל. תנועה זו, שכונתה "הבריחה" (ראה מילון מושגים בסוף הספר), הסתייעה בשליחים ובחיילים מהיישוב היהודי בארץ. היא

הפכה במהירות ל"נדידה המאורגנת הבלתי לגאלית הגדולה ביותר באירופה" במאה ה- 20. תהליך הבריחה הפך את גרמניה לאזור ריכוז של העקורים. עד סוף 1946 נמצאו בגרמניה ובאוסטריה כרבע מיליון עקורים יהודים. עקורים אלו שאפו לרוב לעזוב את אירופה, לארצות הברית או לארץ ישראל, אך אפשרויות אלו נחסמו בפניהם.

העקורים היהודים התגוררו במחנות, קצתם מחנות ריכוז נאציים לשעבר, שתנאי התזונה, התברואה והדיור בהם היו ירודים ביותר. בשל אופיו הזמני של מצבם נותרו העקורים היהודים במצב של אבטלה, המתנה ותלישות מתמשכת. תנאים אלו היו קשים במיוחד עבור הניצולים שעדיין סבלו מההשפעות הנפשיות של תקופת הרדיפות וההשמדה. עם זאת, כבר מן הרגע הראשון צמחו בקרב העקורים התארגנויות לבניית חיים חדשים. נוצרו משפחות חדשות, הוקמו מוסדות חינוך ותרבות, תאים של מפלגות פוליטיות ואף ועדות לתיעוד היסטורי. לאחר מכן החלו להגיע למחנות שליחים מארץ ושראל, שסייעו לעקורים להתארגן ולבנות מחדש את חייהם, וחינכו אותם לציונות ולעלייה.

קשיים רבים התגלעו ביחסים בין העקורים לסובבים אותם – הגרמנים שהיו אחראים לסבלם, העקורים הלא-יהודים, ואף החיילים האמריקנים והבריטים. צוותי אונר"א (סוכנות הסעד והשיקום של האומות המאוחדות), שבאו ללא הכנה וללא היכרות עם הניצולים, התקשו לטפל בהם. עלות הטיפול במאות אלפי העקורים גדלה והלכה, כמו גם הביקורת בדעת הקהל האמריקנית על אופן הטיפול בהם. כך הפכה "הבריחה" את בעיית העקורים לסוגיה מרכזית בסדר היום של כוחות הכיבוש האמריקניים, ובהדרגה של סדר היום הבינלאומי.

בשנתיים שלאחר המלחמה התרחב הדיון בבעיית העקורים לסוגיה בינלאומית. בריטניה חששה מהעלאת העקורים לארץ ישראל, צעד שסיכן את קשריה עם העולם הערבי. בווין, שר החוץ הבריטי, הציג את מצב העקורים כבעיה הומניטרית אישית, שפתרונה הוא השבתם לארצותיהם ואינו קשור לדיון על ארץ ישראל. התנועה הציונית ראתה בבעיית העקורים בעיה לאומית יהודית, שפתרונה הוא העלאתם ארצה והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ארצות הברית, שרוב מחנות העקורים בגרמניה היו בשליטתה, דרשה פתרון מהיר והתערבה בדיון בשאלת העקורים. במשולש כוחות זה, אימצה ארצות הברית את גישתה הבסיסית של התנועה הציונית והשתמשה בכוחה ובמעמדה הבינלאומי כדי לכפות על בריטניה את עמדותיה.

ב. הדין וחשבון של הריסון

בקיץ 1945 החלו להגיע לארצות הברית ידיעות על מצבם הקשה של היהודים במחנות העקורים, והן עוררו גל של פניות לנשיא ארצות הברית טרומן להתערב בנעשה. בעקבות הפניות מינה טרומן ועדה שתחקור את מצב העקורים. בראש הוועדה עמד ארל הריסון, נשיא בית הספר למשפטים באוניברסיטת פנסילבניה וחבר לשעבר ברשות הבינלאומית לענייני פליטים. ביולי 1945 סיירה ועדת הריסון (ראה מילון מושגים בסוף הספר) ביותר משלושים מחנות עקורים, סקרה את תנאי החיים בהם ונפגשה עם הניצולים. הדין וחשבון שחיברה הוועדה ביטא זעזוע עמוק ממצב העקורים וגינוי חריף ליחס רשויות הצבא אליהם. ועדת הריסון המליצה שארצות הברית תדרוש מהבריטים להעלות 100,000 מהם ארצה באופן מיידי. בעקבות ממצאי הוועדה גם הוגבר הפיקוח על מחנות העקורים ושופרו תנאיהם החומריים.

מבחינה ציונית, הדין וחשבון של הריסון היה הישג חשוב. מיד בתום המלחמה דרשה הסוכנות היהודית מן הבריטים להעלות 100,000 יהודים, והבריטים סירבו לדרישה זו. הריסון הפך את הדרישה הציונית להצעה אמריקנית רשמית. יותר מכך, הדו"ח הציג את פתרון בעיית העקורים כפתרון לאומי בארץ ישראל ולא כפתרון אישי בארצות המוצא שדחו את היהודים. בכך קיבלה הוועדה בפועל את הטענה הבסיסית של התנועה הציונית.

האווירה שהדין וחשבון יצר, יחד עם שיפור התנאים במחנות העקורים, גרמו לגידול נוסף מספר העקורים באזור האמריקני. למעשה, בכך הוחרפה הבעיה שהוועדה נועדה לפתור וקיבלה מקום מרכזי יותר בדעת הקהל. תשומת הלב הבינלאומית לבעיית העקורים סייעה להפוך אותה גם למנוף פוליטי במאבק הציוני.

ג. העקורים נרתמים למאבק הציוני

באוקטובר 1945 ביקר דוד בן-גוריון במחנות העקורים בגרמניה, באזור האמריקני ובאזור הבריטי. מטרת ביקורו היתה לברר שאלה אחת, כדבריו: "האם היהודים האלה הם מעצור, מכשול לציונות או עזר"?

*39*

תשובתו היתה ברורה וחד משמעית: "זהו גם גורם ציוני-פוליטי ממדרגה ראשונה. האמריקנים יודעים כי (העקורים היהודים) לא יוכלו להישאר כל חייהם במינכן; מקום אחד לשם (הם) יוכלו (להגיע) זוהי ארץ ישראל; וזה יהיה לחץ אמריקני; ילחצו עליהם ללכת".

בקרב הנהגת היישוב הין גישות שונות ביחס לעקורים. דוד בן-גוריון חזר ממחנות העקורים עם ההתרשמות הבאה:

לא מצאתי ציבור ציוני כזה כמו שמצאתי במינכן וסביבתה, וראיתי שזה יכול להיות גורם כביר במלחמתנו הפוליטית. ולמרות זה שהם הולכים קרועים... אצל הרוב יש נאמנות שיעמדו במבחנים כאלה - הלוואי ששום יהודי בעולם לא יעבור עוד מבחנים כאלה.

רוב אנשי ארץ ישראל שהיו בקשר עם העקורים התרשמו באופן שונה, כך למשל, תיאר אותם אחד השליחים מן הארץ, דוד שאלתיאל:

הדרישות שלהם - כל העולם חייב להם, הכל צריכים לתת להם, זו היא גישתם - להם זכות קדימה, ראשונה צריכים לשלוח אותם לארץ ישראל, הכול צריכים להכיר בזכותם. חלק מהם חושב שאפשר להוציא את ה"מגיע" להם באיומים. לא פעם איימו עלינו,.. באקדח.

שאלות:

1. האם התנועה הציונית היא התורמת לעקורים או שהעקורים הם התורמים לתנועה הציונית ? הציגו את ההבדלים בין גישותיהם של בן-גוריון ושל שאלתיאל בשאלה זו. מי לדעתכם צדק?

2. מדוע התרשמו שני אישים חברי אותה תנועה באופן כל כך שונה מאותה אוכלוסיית עקורים? על איזה היבט של הפעילות עם מתבונן כל אחד?

בן-גוריון ראה אפוא בעקורים ציבור ציוני שיוכל לשמש להפעלת לחץ על האמריקנים ועל הבריטים. כדי להפוך את העקורים לכוח פוליטי חזק, בן-גוריון פעל בשני מישורים:

1. במישור החיצוני, הוא פעל מול הממשל האמריקני, ושכנע את מפקדי הצבא האמריקני בגרמניה, הגנרלים אייזנהואר ובדל-סמית, להעניק אישור רשמי לכניסת יהודים לאזור שבשליטתם.

2. במישור הפנימי, מול העקורים, בן-גוריון ציפה ממנהיגי העקורים להציג חזית ציונית מאוחדת, ולדחות פתרונות מלבד עלייה לארץ ישראל. ואכן, במחנות העקורים נענו לציפייה זו. כך, למשל, בעת שבן- גוריון ביקר במחנה העקורים ברגן בלזן, הוצע להעביר ילדים מהמחנה לבריטניה. ראשי המחנה, בהנהגת יוסף רוזנזפט, החליטו לדחות את ההצעה, כי היא הייתה עלולה להחליש את הדרישה לעלייה לארץ. אף שזו הייתה העמדה שבן-גוריון ציפה לה, הוא ניסה לוודא כי העקורים יוכלו לדבוק בה: "רבותי, עכשיו יהיה חורף, סיפרתם (לי) שאין נעליים, אין חלב, אין דירות מוסקות, איך הילדים יעמדו? אני מבין מבחינה ציונית מדוע יהודי צריך להישאר במחנה, אבל ילדים אלה מה פשעו?" תשובתו הנחרצת של רוזנזפט היתה: "יהיה חלב בשביל הילדים. לנו אולי לא יהיה די אוכל - לילדים יהיה אוכל. לילדים יהיה חם".

בן-גוריון נעזר בדרישת מנהיגי העקורים להתפנות אך ורק אל ארץ ישראל, והציג את הפתרון הציוני כמסקנה הכרחית משואת יהודי אירופה. לדברי בן-גוריון: "רק בגלל היותנו בני עם נטול מולדת ומדינה נספינו, ולא ייכון ניצחון החירות והצדק... אלא אם מדינת היהודים תקום מחדש".

ד. הוועדה האנגלו-אמריקנית

מכיוון שאחרי המלחמה היתה בריטניה תלויה בארצות הברית, היא נאלצה להפגין היענות ללחץ האמריקני להעלות את העקורים לארץ ישראל. בנובמבר 1945 הודיע שר החוץ הבריטי בוין על הקמת ועדה משותפת לממשלתו ולממשל האמריקני לבדיקת שאלת העקורים היהודים. בווין קיווה שהוועדה תשרת את בריטניה, אלא שבפועל, מסקנות הוועדה סתרו את עמדת בריטניה וקידמו את האינטרסים של התנועה הציונית והיישוב.

*40*

(בספר שתי תמונות - היעזר במנחה):

- חייל הבריגדה מלמד עברית במחנה הפליטים בבארי שבאיטליה

- ילדי בית הספר ברגן בלזן מפגינים

שאלות:

1. כיצד מתבטא היחס בין ארץ ישראל לעקורים בתמונות אלה?

2. מה מעניקים חיילי הבריגדה לעקורים, ומה מעניקים העקורים למאבקו של היישוב על ארץ ישראל?

*41*

בכתב המינוי של הוועדה הוכנס סעיף מיוחד שהתייחס לקשר שבין העקורים לארץ ישראל. נקבע בו שאחד מתפקידיה הוא:

לחקור את מצב היהודים באותן ארצות אירופה ששם הם היו קורבנות הרדיפה בידי הנאצים והפאשיסטים, ואת המאמצים המעשיים, שנקטו או שעומדים לנקוט, בארצות הללו בשביל לאפשר להם לחיות בלי חשש להפליה ונגישה, ולאמוד את מספרם של אלה המבקשים או המוכרחים בגלל מצבם, להגר לארץ ישראל או לארצות אחרות מחוץ לאירופה. (ר' קרוסמן, שליחות ארץ ישראלית, תל-אביב 1947,עמ' 247)

שאלות:

1. מהן מטרות הוועדה לפי קטע זה?

2. האם ניתן לראות בכתב המינוי ביטוי לעמדה הבריטית ביחס לבעיית העקורים או ביטוי לדרישה האמריקנית?

חברי הוועדה סיירו במחנות העקורים והתרשמו מאד מכך שרוב הנציגים שעמם שוחחו הציגו את העלייה לארץ ישראל כפתרון היחיד עבורם.

בראשית מאי 1946 התפרסמו מסקנות הוועדה. היא קראה פה אחד לאמץ את ההמלצה המרכזית של הדין וחשבון של הריסון: להעלות 100,000 עקורים לארץ ישראל לאלתר. הוועדה גם המליצה לשנות את עמדת הממשל הבריטי בארץ כלפי התנועה הציונית ולבטל את הספר הלבן. בכך קיבלה הוועדה את העמדה הציונית והאמריקנית בניגוד לעמדת בווין.

ממשלת בריטניה, ניסתה להתחמק מן המסקנות על ידי הצבת התנאי שהמלצות הוועדה יבוצעו רק אם היישוב היהודי בארץ יפרק את "הצבאות הפרטיים שלו", כלומר את ארגוני המחתרת. מכווין שהיה ברור כי המחתרות ביישוב לא יתפרקו, הרי שבפועל משמעותה של דרישה זו היתה דחיית מסקנות הוועדה. צעד זה עורר זעם רב ביישוב.

המשורר נתן אלתרמן כתב על תגובת בריטניה למסקנות הוועדה ה"אנגלו-אמריקנית" בדרך אירונית:

הצלת מאה אלף (מסחר הוא מסחר)

או קיום הגנה יהודית,

למבחר!

אל נשאל איך תפסו

דברי הקיסרות

את סגנון הסחיטה, ותפסו להפליא!

טוב להיות ממשלה. את האיש הפשוט

עוד תובעים בשל כך

למשפט פלילי

(נ' אלתרמן, "אמצעי בדוק", הטור השביעי, "דבר", 3 במאי 1946 ).

שאלות:

1. מהו "סגנון הסחיטה" שאליו אלתרמן מתכוון?

2. מדוע אלתרמן מדמה את פעולתה של בריטניה ל"סחיטה" ולא למהלך פוליטי רגיל?

ה. תוכנית מוריסון-גריידי:

ממשלת בריטניה בראשותו של אטלי נקטה צעד נוסף כדי לדחות את המלצות הוועדה האנגלי-אמריקנית. היא הקימה ועדת מומחים, שתפקידה היה לבדוק כיצד ניתן להוציא לפועל את מסקנות הוועדה. למעשה, תפקידה היה לקעקע את ההמלצות ולבטלן. "ועדת מוריסון-גריידי" (על שם שני ראשיה, הבריטי והאמריקני) (ראה מילון מושגים בסוף הספר) פרסמה את הדין וחשבון שלה ביולי 1946. התוכנית שעליה המליצה הציעה להקים בחלק מארץ ישראל מחוז יהודי ובחלק אחר מחוז ערבי בעלי אוטונומיה בתחום התרבות והפנים, תחת שלטון-על בריטי. באזור היהודי (שכלל את מישור החוף ועמקי הצפון, ללא ירושלים והנגב) תותר התיישבות ועלייה של 100,000 יהודים, ובשאר שטחי הארץ יימשכו ההגבלות.

*42*

מבחינת התנועה הציונית היתה התכנית הזאת חמורה ביותר, משום שהיא ביטלה את האפשרות של מדינה יהודית עצמאית, וצמצמה את השטח היהודי לאזור שבו כבר התקיימה ממילא התיישבות יהודית צפופה. זאת ועוד, התכנית אפשרה לבריטניה להיראות כמי שמגלה גמישות והפחיתה את יעילות המאבק המדיני.

הוועדות הבריטיות- אמריקניות בנוגע לשאלת העקורים ושאלת ארץ ישראל.

--,  הוועדה האנגלו-אמריקנית מאי 1946,  ועדת מוריסון-גריידי יולי 1946

המשתתפים,  שישה חברים בריטים ושישה חברים אמריקנים.,  ועדת מומחים בראשות השר הבריטי מוריסון והשגריר האמריקני גריידי.

מטרות,  חקירת בעיית העקורים; מציאת הדרכים לפתרון בעיית העקורים.,  בחינת הדרכים ליישום מסקנות הוועדה האנגלו–אמריקנית.

מסקנות והמלצות עיקריות,  שאיפתם של עקורים רבים לעלות לארץ ישראל; יש להעניק ל- 100,000 עקורים רישיונות עלייה באופן מיידי; המשך שלטון המנדט בארץ ישראל תוך שינוי המדיניות כלפי היהודים; הקלת תנאים לעלייה יהודית וביטול הגבלות שהוטלו ב"חוק הקרקעות",  הקמת פדרציה בארץ ישראל בראשות הנציב העליון הבריטי. הארץ תחולק לארבעה איזורים: 1. איזור יהודי הכולל שטחי התיישבות יהודיים; 2. מחוז ירושלים – בריטי; 3. מחוז הנגב – בריטי; 4. אזור ערבי בשאר חלקי הארץ; לערבים וליהודים תינתן אוטונומיה תרבותית בשטחיהם; באזור היהודי יבוטל חוק הקרקעות ותתאפשר כניסה של 100,000 יהודים. בשאר האזורים- העלייה באישור הנציב.

שאלות:

1. במה שיקפה הוועדה האנגלו-אמריקאית את עמדות ארצות הברית והתנועה הציונית?

2. במה שמרה ועדת מוריסון-גריידי על דרישת ארצות הברית, מצד אחד, אך צמצמה את השלכותיה, מצד אחר?

ו. כנס פריס - שינוי במדיניות הציונית

בראשית אוגוסט 1946 התכנסו ראשי התנועה הציונית ועוד אישים בכירים בפריס, בראשות דוד בן-גוריון. השאלה העיקרית שעלתה בדיונים היתה כיצד ניתן לצאת מהמבוי הסתום שאליו נקלעה התנועה הציונית. נראה היה שערוצי המאבק נחסמו מכל כיוון. הערוץ המדיני נחסם עם פרסום תוכנית מוריסון-גריידי. המאבק הצבאי של היישוב (ראו על כך בהמשך) נהדף באופן תקיף בידי הבריטים, והם אף עצרו רבים ממנהיגי היישוב. בלימת העלייה על ידי הבריטים עד להסכמת התנועה ציונית לתוכנית מוריסון-גריידי גרמה תסיסה בקרב העקורים היהודים, ולא היה ברור כמה זמן הם יחזיקו מעמד במצבם זה.

הדרך שבה בחרה הנהגת התנועה הציונית כדי לחדש את המאבק המדיני היתה הצגת עקרון החלוקה. משמעותו של עיקרון זה היתה כי הציונים מסכימים לחלוקה של ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית. מצד אחד, כיוון זה יאפשר לזכות בתמיכה בדעת הקהל העולמית, שכן הציונים יפגינו נכונות לפשרות; ומצד שני, הוא ימנע אץ הוויתור על הקמת מדינה עצמאית. הרווח שאמור לצמוח מאימוץ עקרון החלוקה היה הקמתה המהירה של מדינה יהודית שתוכל לקלוט את העקורים ואת רבבות היהודים הצפויים לעלות אליה.

רעיון החלוקה עלה כעשר שנים לפני כן, כשועדת פיל (ראה מילון מושגים בסוף הספר) המליצה לחלק את הארץ ולהקים מדינה יהודית בחלק קטן ממנה. ההמלצה עורר מחלוקת גדולה בתנועה הציונית, אך הנושא הורד מסדר היום בידי הבריטים. הפעם, בקיץ 1946, היוזמה לדיון עליו באה מן התנועה הציונית. מספר התומכים בחלוקה בקרב המנהיגים היהודים היה גדול ממספר התומכים בה קודם לכן. הסיבה המרכזית לכך היתה צל השואה והתחושה כי אילו קיבלו לפני מלחמת העולם את ההצעה למדינה ככל שתהא, היו יכולים להעלות אליה יהודים ולהצילם מהשמדה.

ב- 5 אוגוסט 1946 קיבלו מנהיגי התנועה הציונית בפריס החלטה לאמץ את עקרון החלוקה באורח רשמי. ההחלטה לא התייחסה לפרטי השטח והגבולות של המדינה העתידית אך הדגישה שהיא אמורה להיות בממדים שונים מאלה שהציעה ועדת פיל.

להחלטה זו היו השלכות בטווח הקצר ובטווח הארוך. בטווח הקצר, היא אפשרה לשכנע את הממשל האמריקני לדחות את תוכנית מוריסון-גריידי. ואכן, באוקטובר 1946 הודיע הנשיא על תמיכתו בעקרון החלוקה שהציעה התנועה הציונית ועל דחיית ההמלצות של ועדת מוריסון-גריידי. היה זה הישג ציוני בתקופת משבר ומכה קשה לבריטים. בטווח הארוך, ההחלטה בכנס פריס אפשרה את המשך המאבק המדיני ואת החרפת הלחץ האמריקני והבינלאומי על בריטניה, והובילה בסופו של דבר להחלטת "האומות המאוחדות" על החלוקה. נחום גולדמן, המנהיג הציוני האמריקני שגייס את תמיכת הנשיא טרומן ליוזמת החלוקה, קבע בזיכרונותיו, שהיא היתה "בעלת משמעות היסטורית, כצעד ראשון שהוליך בסופו של דבר לאישורה של הצעת החלוקה על ידי האו"ם ולהכרזה על הקמת מדינת ישראל".

מדברי סטפן וייז, מייסד הקונגרס היהודי העולמי וממנהיגי הציונות בארצות הברית, קיץ 1946:

לא שיניתי את דעתי על הרוע שבחלוקה. שנים התנגדתי לה... אולם אחרי מה שאירע באירופה, עלי להודות ברגשי אשמה מייסרים. לעתים קרובות חשבתי שאילו קיבלנו את החלוקה ביתר נכונות, היתה לנו מדינה והיינו יכולים להוציא אשרות ולהציל חיי אדם רבים. ...וייתכן שעתה, אם תהיה לנו מדינה קטנה משלנו, שתאפשר לנו להוציא דרכונים ועוד, נוכל אולי להציל מחצית מהניצולים באירופה (י' הלר (עורך), במאבק למדינה: המדיניות הציונית בשנים 1948-1936, ירושלים 1985, עמ' 434-435).

שאלות:

1. מה הניע את וייז לתמוך ב"חלוקה" למרות "הרוע" שבה?

2. מהי הטענה הסמויה שעמה מנסה וייז להתמודד בפתח דבריו? אילו מחנות בתנועה הציונית, שיכלו להטיח בו טענה כזאת, הוא מנסה לשכנע?

3. במה שונה המשמעות והמטרה של "להציל מחצית מהניצולים" מהמשמעות של "להציל חיי אדם רבים"?

שאלות סיכום:

1. הציגו את עמדתה של בריטניה בנוגע לבעיית העקורים ולשאלת ארץ ישראל, והדגימו עמדה זו ביחסו של הממשל הבריטי למסקנות הוועדה האנגלו-אמריקנית ובתוכנית "מוריסון-גריידי".

2. כיצד גייסה התנועה הציונית את העקורים למאבק הציוני? חוו דעתכם, האם מדובר בניצול העקורים או בשיתוף פעולה למען מטרה משותפת? נמקו.

3. הציגו את עמדתה של ארצות הברית בשאלת העקורים ובשאלת ארץ ישראל כפי שבאה לידי ביטוי בועדות השונות. אילו גורמים השפיעו על עמדתה של ארצות הברית?

4. במה היה כנס פריס תפנית במדיניות הציונית? חוו דעתכם, האם קידם הכנס את מטרותיה של הציונות?

5. משולש כוחות: בריטניה, ארצות הברית, התנועה הציונית. דרגו את הגורמים לפי מידת השפעתם על התפתחות הדיון הבינלאומי בשאלת העקורים וארץ ישראל. הסבירו.

סוף כרך ראשון

*44*

פרק 4: המאבק הציוני על העלייה וההתיישבות

מושגים:

- המוסד לעלייה ב'

- פרשת לה-ספציה

- פרשת אקסודוס

- מבצע י"א הנקודות

- פרשת ביריה

האומנם ניצחו היהודים את הבריטים במאבקם על העלייה ועל ההתיישבות?

בפרק הקודם נדונה התפתחות היחסים בין ארצות הברית לבריטניה ולתנועה הציונית בנוגע לבעיית מחנות העקורים. התנועה הציונית השקיעה מאמצים במישור הדיפלומטי לקידום מטרותיה. פרק זה יעסוק בערוצים נוספים של המאבק נגד הבריטים.

בסיום דבריו בנאומו "תשובה לבאוין" (נובמבר 1945) הדגיש בן-גוריון ש"אנו מוכנים ליהרג ולא נוותר על שלושה דברים: על חרות העלייה היהודית, על זכותנו לבנות שממות מולדתנו, על עצמאותו המדינית של עמנו בארצו". עלייה והתיישבות היו מטרות מרכזיות של הפעילות הציונית מראשיתה בסוף המאה ה- 19. אולם, בעקבות התעקשותה של ממשלת בריטניה להמשיך במדיניות "הספר הלבן" השלישי (ראה מילון מושגים בסוף הספר), גם לאחר מלחמת העולם השנייה, הפכו העלייה וההתיישבות לחלק מהמאבק של היישוב נגד הבריטים.

א. המאבק על ההעפלה

עוד בזמן מלחמת העולם השנייה פעל היישוב להעלות יהודים לארץ, בניגוד למדיניות ה"ספר הלבן", ועל אף ההגבלות והסכנה שבשיט בים בעת מלחמה, בגלל מצבם הקשה של היהודים הנדונים לכליה בארצות הכיבוש הנאצי. לעומת זאת הבריטים הקפידו על הגבלת הכניסה לארץ ישראל, ואף החמירו בכך, בנימוק שבזמן מלחמה אין לקלוט אנשים מארצות הכיבוש מחשש להסתננות מרגלים. כמה אסונות ציינו את המאבק בתחום הזה. האחד התרחש באוניה "פטריה" (1940) שעגנה

*45*

בחיפה ואליה הועברו 1,700 עולים כדי לגרשם מן הארץ. ה"הגנה" רצתה למנוע זאת על ידי חבלה באוניה. טעות בחישוב כמות חומר הנפץ גרמה לטביעתה המהירה. כ- 200 מן העולים קיפחו את חייהם. הנותרים הורשו להישאר בארץ. אסון נוסף אירע בספינה "סטרומה" (1942), שטובעה בידי צוללת בים השחור. יותר מ- 750 איש טבעו באסון הזה (אדם אחד ניצל). פרט לניסיונות הנואשים להביא עולים בדרך הים, הועלו יהודים ארצה גם בדרך היבשה מן הארצות השכנות, דרך גבול הצפון. ההעפלה מאירופה פסקה כמעט לגמרי בפברואר 1942, לאחר טביעתה של "סטורמה". מפעל ההעפלה התחיל שוב ב- 1944 ועיקר פעולתו היה הבאת עולים מרומניה.

עם סיומה של מלחמת העולם השנייה הגבירו מוסדות היישוב את המאבק בגזרות "הספר הלבן" המגבילות את העלייה ופעלו באופן מאורגן להעלאתם של היהודים ארצה. במהלך 1945 הצליח "המוסד לעלייה ב'" (גוף מטעם היישוב שעסק בארגון העלייה) (ראה מילון מושגים בסוף הספר) להביא לארץ אוניות ספורות ועליהן כמה מאות בודדות של עולים. בעקבות הצלחות אלו החלו הבריטים לנקוט בכל האמצעים שעמדו לרשותם כדי למנוע את ההעפלה. הבריטים הפעילו לחץ על ממשלות שמהן יצאו אוניות העולים והטילו הסגר ימי על חופי הארץ. את המעפילים (העולים) שתפסו על הספינות כלאו במחנה המעצר בעתלית. למן קיץ 1946 נשלחו המעפילים שנתפסו למחנות מעצר בקפריסין. הם שוחררו רק לאחר קום המדינה.

נתיבי ההפעלה דרך הים בשנים 1945-1947

(בספר מפה – היעזר במנחה)

*46*

מוסדות היישוב, ובעיקר "המוסד לעלייה ב'", עשו כל שביכולתם להמשיך את מפעל ההעפלה (העלאת יהודים לארץ ישראל). שליחי המוסד פעלו באירופה. הם ארגנו את היהודים לקראת עלייה, רכשו ספינות (לרוב רעועות וישנות), הנהיגו את המעפילים בספינות וניסו להערים על ההסגר הימי שבריטניה הציבה. פעולות צבאיות נועדו לפגוע בספינות משמר בתחנות חופים ולחבל במתקני מכ"ם בריטיים.

ההשקעה של היישוב בהעפלה היתה רבה, כמו גם ההיענות של העקורים. מאוגוסט 1945 ועד מאי 1948 ניסו כ- 70,000 מעפילים לעלות לארץ ב- 64 אוניות. בפועל, מעטים מהם הצליחו להסתנן דרך הסגר הימי ולהגיע ארצה. במהלך 1946 יצאו מאירופה 22 אוניות, מהן רק אחת הצליחה להגיע לחופי הארץ ולהוריד את המעפילים.

האם תוצאות אלו יכולות להיחשב הצלחה?

מעבר לשאיפה הציונית להעלות יהודים לארץ ישראל, המאבק על ההעפלה שירת את המאבק הכללי בשלטון הבריטי. ראשית, זו היתה דרכו של היישוב להפגין התנגדות למדיניות "הספר הלבן" של בריטניה. שנית, המאבק על ההעפלה שימש אמצעי לגיוס דעת הקהל העולמית למען היהודים ונגד בריטניה. במאבק זה, הצטיירו הבריטים כשלטון אכזרי המונע מפליטים מסכנים, שניצלו מן השואה, למלא את מבוקשם ולעלות לארץ. המאבק להעלאתם של הניצולים התקבל כמאבק ראוי וצודק. התקשורת העולמית שסיקרה את העימותים בין מעפילים ובין הצבא הבריטי יצרה לחץ בינלאומי על בריטניה לשנות את מדיניותה.

"פרשת לה-ספציה"

באביב 1946 נעצרו שתי ספינות ("אליהו גולומב" (ראה מילון מושגים בסוף הספר) ו"דב הוז") בנמל לה-ספציה שבצפון איטליה, בעקבות לחץ בריטי. על סיפונן היו יותר מאלף מעפילים. ראשי "המוסד לעלייה ב'" חששו מתגובתם של המעפילים, שהיו עלולים להיתפס לייאוש, ובעקבות זאת לוותר על הניסיון לעלות לארץ ולהישאר באירופה. נוכח מצב זה קיבל יהודה ארזי, מפקד "המוסד" באיטליה, החלטה נועזת - להתחזות למעפיל ולהתגנב לספינות.

הבריטים, שרצו לחסל את הפרשה הזאת במהירות, בנו מחנה ליד הנמל כדי שיוכלו להוריד את הנוסעים מהאוניות ולשכנם בו. כשהתברר שהם מתכוונים להשתלט על שתי האוניות בכוח, החליט ארזי להפעיל נשק קיצוני - שביתת רעב. ב- 7 באפריל 1946, שלושה ימים לאחר שהפרשה החלה, הוא ערך מסדר כללי של כל הנוסעים ובו הכריז באורח דרמטי

*46*

על שביתת רעב. לאחר מכן הוצג שלט גדול שבו הוכרז בשלוש שפות (עברית, אנגלית ואיטלקית): "שביתת רעב של 1014 איש". מדי שעה עודכן רישום שעות השביתה.

התהודה של הצעד הזה היתה מפתיעה. האהדה.והתמיכה בשובתים באיטליה עצמה היתה אדירה, וכלי התקשורת בכל העולם סיקרו את האירוע באופן מתמיד ואינטנסיבי. העימות בין הצדדים היה חריף מאחר שכל אחד מהם הבין כי מחיר ההפסד עלול להיות חמור. "המוסד" הימר הימור נועז ומסוכן, מאחר שהצלחה בריטית משמעה איבוד כל יוקרתו וכוח השפעתו של מפעל ההעפלה. ואילו הצד הבריטי הבין ש"אם ינצחו המעפילים - דבר לא יעצור עוד בעדם מלהמשיך ולהפליג בכוח לעבר ארץ ישראל". העובדה שהעימות נערך במרכז אורות זרקורי התקשורת העולמית העצימה אותו.

בינתיים, שביתת הרעב המשיכה לעורר גלים. בארץ ישראל החליטו 15 מראשי היישוב לשבות רעב, והמחאות נגד התנהגות בריטניה החריפו ברחבי העולם. בעקבות מגעים בין הצדדים, לאחר 75 שעות שביתה, נמצא הפתרון המיוחל: הבטחה מעורפלת מצד הבריטים לאפשר לעולים להגיע לארץ ישראל תמורת הפסקת השביתה.

סיום השביתה הוכרז על ידי יהודה ארזי במסדר רב רושם, בנוכחות נציגים רבים של התקשורת העולמית. 1,014 הנוסעים היו רעבים, מותשים ומלאי מתח, אך היו להם מספיק כוחות לשיר בהתלהבות את ההמנון הלאומי, "התקווה". הטקס הזה היה אחת מנקודות השיא של מפעל ההעפלה.

*46*

(בספר תמונה – היעזר במנחה):

ניצולי מחנה ההשמדה בוכנוולד על סיפון האנייה "מטאורה" בחיפה, יולי 1945.

שאלות:

1. כיצד מדגיש הצילום את הקשר בין השואה ובין הצורך להקים מדינה יהודית?

2. מה מסמלים בגדיהם של המעפילים?

*47*

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

שובתי הרעב על הספינות "אליהו גולומב" ו"דב הוז" בנמל לה-ספציה.

אליהו גולומב ודב הוז היו ממייסדי ה"הגנה" ומראשיה. גם אוניות אחרות נקראות על שם דמויות מופת או אירועי גבורה. לדוגמה – "תל חי", "כ"ג יורדי הסירה", "מורדי הגטאות", "חנה סנש", "חביבה רייק" ו"פלמ"ח".

שאלות

1. מהי המטרה במתן שמות שכאלו לספינות המעפילים? איזה מסר הם מעבירים לגבי תפקיד ההעפלה ומעמדה בתודעה הלאומית?

2. אל מי מכוונים המסרים שבשמות הללו?

3. האם, לדעתכם, המעפילים בשתי האוניות הזדהו עם הערכים המבוטאים בשמות האוניות, או הובלו למאבק בניגוד לרצונם?

*48*

שאול אביגור, שהיה ראש "המוסד" ונכח במסדר עם סיום השביתה, תיאר את מעמד שירת ההמנון:

פעמים רבות בימי חיי שמעתי שירת "התקווה" מושרת ואף שרתיה עם הציבור, אך לעתים רחוקות מאוד הייתי נפעם ונרגש כאשר הייתי למשמע ההמנון במעמד זה. חשתי בעליל, כי פה, על המזח הזה, בנמל איטלקי נידח, מתוך תהומות הסבל והייסורים של עמנו, עולה ומתחשל כוח חדש, צומחת תקווה חדשה, וקהל האלף הניצב לפני, כולו מלוכד, לוקח חלק פעיל במהפכת הגאולה היהודית (ש' אביגור, עם דור ה"הגנה", ב, תל-אביב 1978, עמ' 156(

שאלות:

1. מדוע לדעתכם שירת "התקווה" ריגשה כל כך את אביגור דווקא באירוע זה?

2. חוו דעתכם, איזה משפט בהמנון "התקווה" טעון משמעת מיוחדת עבור שובתי רעב ניצולי שואה הרוצים לעלות לארץ?

3. האם המעפילים היו מתארים מעמד זה באופן אחר? במה שונה נקודת מבטו של אביגור מנקודתם מבטם של המעפילים?

בניגוד למעמד המרגש, ומעבר להישג ההסברתי הגדול, ההישג הממשי היה פחות בולט. הממשלה הבריטית החליטה לאפשר לשני שליש מהמעפילים לעלות לאלתר; השאר אמורים היו לעלות במרוצת השנה. כולם עלו לארץ על חשבון מכסת רשיונות העלייה הרשמית. כך הצליחה בריטניה לא לחרוג ממכסת העלייה שקבעה מראש.

"אקסודוס - יציאת אירופה תש"ז"

אירוע חשוב נוסף בתולדות ההעפלה היה סיפורה של אוניית המעפילים "אקסודוס" (ראה מילון מושגים בסוף הספר). האוניה יצאה מנמל בדרום צרפת ביולי 1947 ועליה למעלה מ- 4,500 מעפילים. ספינות הצי הבריטי עקבו אחריה, ובניגוד לחוק הבינלאומי, תקפו אותה משחתות בריטיות מחוץ למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל. בקרב שהתפתח בין הימאים הבריטים למעפילים חסרי הנשק נהרגו 3 מעפילים ונפצעו עשרות. האוניה נגררה לחיפה, והבריטים, שהחליטו לגלות תקיפות בתקווה שזו תחסל את העלייה הבלתי לגאלית, החליטו לגרש את נוסעיה לא לקפריסין אלא חזרה לאירופה.

הנוסעים הועלו בכוח על אוניות גירוש בריטיות שהפליגו לצרפת, ושם עגנו בנמל המוצא. הנוסעים התנגדו בכל כוחם להורדתם מהאוניה, ולאחר 24 ימים הפליגו האוניות לנמל המבורג שבצפון גרמניה. שם הורידו הבריטים את המעפילים תוך שימוש בכוח. הפרשה זכתה לתהודה בינלאומית ניכרת - מאות עיתונאים, מחשובי העיתונים בעולם, צפו בנמל המבורג כיצד כל אחד מהמעפילים נגרר בידי מספר חיילים. באותה תקופה ביקרה בארץ ועדת אונסקו"פ של האו"ם כדי למצוא פתרון לשאלת ארץ ישראל. ביום שבו הורדו המעפילים מהאוניה בכוח, הזדמנו למקום שניים מחברי ועדת האו"ם - יושב הראש השוודי סנטרום והנציג היוגוסלבי סימיץ'. "זוהי העדות הטובה ביותר שהייתה לפנינו!" העיר הנציג היוגוסלבי. לתמונות אלו היתה השפעה על העמדות שגיבשו חברי הוועדה בנוגע לארץ ישראל.

פרשות לה-ספציה (ראה מילון מושגים בסוף הספר) ואקסודוס מדגימות הן את מגבלותיו הן את הישגיו של מפעל ההעפלה. מצד אחד, הוא לא הצליח לפרוץ את המצור הימי שהבריטים הטילו על חופי הארץ ולא הביא הרבה עולים לארץ ישראל .מצד אחר, הוא שימש כלי תעמולה יעיל במאבקו של היישוב בבריטים.

ב. המאבק על ההתיישבות

ערוץ נוסף במאבק של היישוב נגד הבריטים היה ההתיישבות. "חוק הקרקעות" הבריטי משנת 1940 הגביל קניית קרקעות בידי גורמים יהודיים ברוב המכריע של חבלי הארץ. המשך רכישת קרקעות והקמת יישוביים חדשים נתפסו כסמל לנחישות הציונית אל מול הגבלות השלטון הבריטי. בחירת אזורי ההתיישבות נעשתה משיקולים מדיניים ואסטרטגיים. במישור המדיני, המשיך היישוב במגמה ההתיישבותית של "חומה ומגדל" (ראה מילון מושגים בסוף הספר) (1936-1939). יישובים נבנו באזורי ספר במטרה להרחיב את המאחז היהודי לקראת ההכרעה על גבולותיה של המדינה העתידית. במישור האסטרטגי, הוקמו יישובים במטרה לבלום

*50*

פלישה צפויה של צבאות ערב כאשר תקום המדינה. ארגון ה"הגנה" הוא שתכנן בכל המקרים את פעולות העלייה על הקרקע ואף נשא באחריות הביצוע.

אחד האזורים המועדפים להתיישבות היה הנגב, אזור רחב ידיים שבו לא היתה התיישבות יהודית. המאמצים ליישב את הנגב התחילו כבר בימי מלחמת העולם השנייה. בשנת 1943 הוקמו בו שלושה "מצפים", שהיו מעין תחנות ניסוי לבדיקת הגידולים ודרכי ההתיישבות באזור החדש - רביבים, גבולות ובית-אשל. מצפים אלה עלו על קרקעות שהקרן הקיימת קנתה עוד לפני המרד הערבי (1936-1939), ושלושתם שימשו תחנות ניסיון להתיישבות חקלאית בנגב. מתכנני ההתיישבות ראו בנגב "ארץ לא נודעת" מבחינת תכונות האדמה, אפשרויות המים והסיכויים להצמיח בה גידולים חקלאיים.

*49*

(בספר תמונה – היעזר במנחה):

כרוז המודיע על הגעת ספינה

שאלות:

1. מדוע מפרסמת ה"הגנה" את בואה של הספינה?

2. על אילו הישגים מצביע הכרוז?

3. כיצד משרת הכרוז את המאבק הציוני בבריטים?

(בספר תמונה – היעזר במנחה):

גירוש מעפילי אקסודוס

שאלות:

1. איזה רושם עשו לדעתכם צילומים מעין אלו על קוראי העיתונים באירופה ובארצות הברית?

2. האם צילום כזה מעיד על ניצחון או כישלון של בריטניה בפרשת ההעפלה?

*50*

מבצע י"א הנקודות

בלילה אחד, במוצאי יום הכיפורים תש"ז (6/10/1946), עלו על הקרקע במבצע אפוף סודיות, 11 יישובים בנגב, ובהם 'נבטים' ו'חצרים' שליד באר שבע, ו'בארי' ויכפר דרום' ליד עזה. תוכנית "מוריסון-גריידי" לחלוקת הארץ מיולי 1946 הוציאה את הנגב מתחום היישוב היהודי. בתגובה, החליטו המוסדות המיישבים להרחיב את ההתיישבות בנגב וליצור עובדות בלתי ניתנות לערעור. יומיים לפני המבצע, התרכזו ביישובים סמוכים 1,100 איש, בנוסף לאנשי אבטחה, וצי של 300 משאיות שהעמידה "סולל בונה" לטובת המבצע. למחרת יום כיפור, עמדו על תלם 11 יישובים. במבצע לקחו חלק גורמים רבים, ובהם הקרן הקיימת לישראל, הסוכנות היהודית, ה"הגנה" וחברת "מקורות".

(בספר מפה – היעזר במנחה):

ההתיישבות היהודית בשנים 1945-1947

שאלות:

1. עיינו במפה: באילו אזורים היו קרקעות בבעלות יהודית? באילו אזורים הותר ליהודים לרכוש קרקעות?

2. האם "חוק הקרקעות" תאם את הצהרותיה של בריטניה בטופס המנדט? נמקו.

3. באילו אזורים הוקמו היישובים החדשים? מה הן מטרות ההתיישבות באותם אזורים?

*51*

השלטון הבריטי ידע על הקמת היישובים רק למחרת היום. השלטונות השלימו עם היוזמה והודיעו שאינם מתנגדים להקמת היישובים. גוש היישובים יצר אחיזה יהודית בנגב, והוביל, לאחר מכן, להכנסת הנגב למדינה היהודית בתוכנית החלוקה של שנת 1947. יישובי הנגב גם הפכו לקו ההגנה הדרומי של המדינה היהודית מפני הפלישה המצרית במלחמת העצמאות.

(בספר תמונה – היעזר במנחה):

יישוב חדש בנגב, חצרים, אחד מה- 11 שעלו במוצאי יום הכיפורים תש"ז.

שאלה:

כיצד מודגשת בתמונה ההתיישבות בשטחים שעד כה לא ישבו בהם יהודים?

הדברים הבאים פורסמו בכותרת הראשית של "דבר" יום לאחר הקמת היישובים בנגב:

ארץ ישראל נתברכה אתמול ב- 11 ישובים עבריים בשממות הנגב. עם שחר פשטו בערבות הנגב 11 מחנות מתיישבים ופניהם מועדות להיאחז בקרקע עברית של קרן הקיימת לישראל. המחנות נערכו והוכנו לכול הפרטים להיאחזות מהירה ואיתנה בקרקע, לבניין יישובים עבריים אשר יחיו את השממה, (ש)ירחיבו את היישוב ויהוו מקלט לאחים בתפוצות ("דבר", 8/10/1946)

שאלות:

1. מהן העובדות שהעיתון מדווח עליהן?

2. מהי עמדתו של הכתב ביחס לאירוע שעליו דיווח? בססו דבריכם על ציטוטים מדבריו.

3. לפי הדובר, אילו מטרות ציוניות תשיג ההתיישבות בנגב?

4. חוו דעתכם, מה היה תפקידה של העיתונות העברית בארץ ישראל בשנים אלו?

העלייה לביריה

פרשה התיישבותית נוספת שהסעירה את אנשי היישוב היתה פרשת ביריה (ראה מילון מושגים בסוף הספר). ב- 28 בפברואר 1946 ערך הצבא הבריטי חיפושים אחר נשק ביישובים עין זיתים וביריה, בקרבת צפת, וליד ביריה נמצא "סליק" (מחבוא) ובו כלי נשק. בעקבות מציאתו עצר הצבא את כל חברי ביריה, 24 במספר, והם נשלחו למעצר בכלא עכו. במקום התושבים נשלחו נוטרים עברים ממשטרת היישובים לשמור על המקום. לאחר כמה ימים, הצבא הוציא את הנוטרים והכניס במקומם יחידה צבאית בריטית. לראשונה, השלטון הבריטי עקר יישוב עברי על ידי כוח צבאי. ביישוב עלה החשש שפעולה זו עלולה לשמש תקדים לפעולות נוספות. אי לכך, מוסדות היישוב הטילו על ה"הגנה" להקים מחדש את היישוב, בסמוך ליישוב הכבוש.

המבצע נקבע לי"א באדר ב' (14 במרס 1946), תאריך סמלי - יום נפילת תל חי. למעלה מ- 2000 בני נוער רוכזו ביישובים קרובים, ובמסווה של עלייה לתל חי הם עלו בלילה, בגשם שוטף, על אדמת ביריה והקימו מחנה אוהלים מגודר. תגובת הצבא היתה קשה ונמרצת. יחידות הצבא הרסו את היישוב המחודש ועצרו כ- 150 בני נוער. בערב, כשנודע על הריסת היישוב, זרמו למקום מאות אנשים ולא הסכימו לנטוש אותו.

*52*

לאחר משא ומתן מייגע הסכים הצבא להשאיר 20 אנשים במקום ולהסיר את המצור שהטיל עליו; ביריה נשארה יישוב עברי.

מבחינת היישוב, המאבק הסתיים בניצחון גדול. יוסף ויץ, מראשי קרן הקיימת ומאבות ההתיישבות, כתב על כך ביומנו: "בארץ ישראל גדולה השמחה: כבשנו את ביריה". פרשת ביריה הוכיחה לבריטים שבני היישוב מוכנים לשלם כל מחיר, כולל מחיר בנפש, למען קיום יישוב עברי. בתפיסה של היישוב, שהייתה ספוגה סמלים, הניצחון הזה היה חשוב ואדיר.

שאלות סיכום:

1. אילו מטרות ניסה היישוב להשיג באמצעות המאבק על ההעפלה וההתיישבות?

2. בחרו פרשה אחת מתחום ההעפלה ופרשה אחת מתחום ההתיישבות:

א. תארו את הפרשות, והסבירו כיצד קידמו את מטרות היישוב.

ב. אילו סיכונים לקחו מוסדות היישוב בפרשות אלו?

ג. הסבירו את תגובת הבריטים בכל אחת מהפרשות. האם לדעתכם, דרך תגובה אחרת היתה מקדמת טוב יותר את האינטרס הבריטי?

3. חוו דעתכם, האם היה בכוחו של המאבק על ההעפלה וההתיישבות לאלץ את הבריטים להעניק ליהודים מדינה? הסבירו.

4. האם היו מאבקי ההעפלה וההתיישבות חוקיים? האם היו לגיטימיים? הסבירו!

פרק 5 המאבק הציוני הצבאי

מושגים

- "ההגנה"

- האצ"ל

- הלח"י

- "הפורשים"

- "תנועת המרי העברי"

- "ליל הרכבות"

- "ליל הגשרים"

- "השבת השחורה"

- פיצוץ מלון "המלך דוד"

אלו סוגים של מאבק הינם לגיטימיים במאבק לאומי על חירותו של עם?

א. תנועת המרי העברי

בפרקים הקודמים עסקנו במאבק היישוב והתנועה הציונית בבריטים בערוצים הדיפלומטיים ובתחומי העלייה וההתיישבות. פרק זה ידון במאבק הצבאי שניהל היישוב נגד הבריטים.

בשנת 1945 פעלו בקרב היישוב בארץ ישראל שלוש מחתרות מזוינות, ה"הגנה" (ראה מילון מושגים בסוף הספר) - הארגון הותיק והגדול ביותר, שימש זרוע צבאית של מוסדות היישוב והסוכנות היהודית. ארגון ה"הגנה" קיבל הוראות מהמוסדות הנבחרים של היישוב, ועל כן נחשב לגיטימי בעיני רוב היישוב, ובמידה רבה גם בעיני הבריטים. שתי המחתרות האחרות, האצ"ל (ארגון צבאי לאומי) (ראה מילון מושגים בסוף הספר) והלח"י (לוחמי חירות ישראל) (ראה מילון מושגים בסוף הספר) נקטו קו לוחמני ואלים יותר כלפי בריטניה, כולל הרס של מתקנים בריטיים ופגיעה מכוונת באנשי ביטחון וממשל. הם כונו "הפורשים" כיוון שלא קיבלו את סמכות המוסדות הנבחרים של היישוב ופעלו בניגוד לקו הרשמי של היישוב. האצ"ל היה מזוהה עם המחנה הרוויזיוניסטי ביישוב, ואילו הלח"י לא היה מזוהה עם מחנה פוליטי מסוים (על היחסים בין שלושת הארגונים בזמן המלחמה, ראו לעיל, ביחידה א).

*53*

האכזבה הגדולה של היישוב ממדיניותה של ממשלת הלייבור בבריטניה לאחר המלחמה הביאה לתפנית בדרכי המאבק בבריטים. התחושה הייתה שאין להסתפק בדיפלומטיה, בהעפלה ובהתיישבות, אלא יש לפעול במקביל גם באופן צבאי כנגד השלטון הבריטי כדי לאלץ אותו לשנות את מדיניותו.

ביוזמתו של דוד בן-גוריון, ראש הסוכנות היהודית ומנהיגו בפועל של היישוב, הוקמה באוקטובר 1945 "תנועת המרי העברי" (ראה מילון מושגים בסוף הספר). תנועה זו איחדה תחת מטה משותף את שלוש המחתרות - ה"הגנה", האצ"ל והלח"י. בראשה עמד ה"דוקטור" - ד"ר משה סנה (קליינבאום), שכיהן אז כראש המפקדה הארצית של ה"הגנה", הדרג האזרחי – פוליטי שפיקח על תנועת המרי. שיתוף הפעולה, תחת פיקוד עליון של המוסדות הנבחרים, נועד לאחד כוחות נגד בריטניה, להכפיף את "הפורשים" למרות ה"הגנה", ולהרגיע את היחסים בין המחתרות לאחר תקופת ה"סזון" (ראה מילון מושגים בסוף הספר). התנועה המשיכה להתקיים כשמונה חודשים, עד להתפרקותה ביולי 1946.

בתוך התנועה התקיים ויכוח מתמשך בנוגע לדרכי הפעולה הלגיטימיות במאבק זה. גישה אחת, שבה תמכו אנשי ה"הגנה", היא שיש לפגוע אך ורק ביעדים בריטיים הקשורים למניעת העלייה ולהגבלת ההתיישבות, ולהימנע ככל האפשר מפגיעה באזרחים בריטים. לדוגמה, יש לחבל בתחנות משטרה בחופים, בסירות משמר ובתשתיות תחבורה. דרך זו כונתה מאבק צמוד, משום שמדובר במאבק הצמוד להוראות הדרג המדיני (הסוכנות היהודית בראשות בן-גוריון) ומתמודד עם התחומים שבהם הבריטים מגבילים את היישוב היהודי (על פי "הספר הלבן" מ- 1939 ו"חוק הקרקעות" מ- 1940 - עלייה והתיישבות). מבחינת ה"הגנה" והיישוב המאורגן, היה חשוב לפעול ולהוכיח נחישות בתחומים אלה, תוך ניסיון להגיע אל דעת הקהל העולמית, שתתמוך במאבקם הצודק של המעפילים (הלא הם "שארית הפלטה" המבקשים להגיע למולדתם ההיסטורית).

הגישה השנייה, שבה תמכו אצ"ל ולח"י ותומכי הפעילות ההתקפית ("האקטיביסטים") בתוך ה"הגנה", גרסה שצריך לפגוע בבריטים בכל דרך אפשרית, כדי להביא ליציאתם המואצת מהארץ. יש לחבל בכל מבנה או מוסד המזוהה עם הבריטים. הלח"י אף דגל בטרור אישי נגד בריטים. גישה זו כונתה מאבק רצוף, משום שמדובר במאבק על פני כל רצף התחומים, נגד מוסדות כלכליים, מתקנים ממשלתיים, צבא, פקידים ואף אזרחים בריטים.

בזמן קיומה של "תנועת המרי העברי" הוגבלו פעולותיהם של האצ"ל הלח"י, אולם לאחר התפרקות התנועה נעשו פעולותיהם אלימות יותר ויותר. מקור המחלוקת היה מוסרי-אידיאולוגי ומעשי. במישור המוסרי-אידיאולוגי עמדה השאלה: איזו דרך ראויה במאבק לעצמאות? האם כל האמצעים כשרים, מבחינה מוסרית, להשגת המטרה? בשאלה זו עמד השיקול של ערך חיי אדם (הכובש הבריטי) מול מאבקו הלאומי של היישוב. ה"הגנה" ומוסדות היישוב דרשו איפוק במאבק הלאומי תוך שאיפה להימנע מפגיעה בחיי אדם, בראש וראשונה משיקולים מוסריים. במישור המעשי ניצבה השאלה: איזו דרך תוביל בסופו של דבר להגשמת המטרה? בשאלה זו נכנסו שיקולים כגון: דעת הקהל העולמית, תגובותיה של בריטניה למרד, ועוד. על רקע המחלוקת המהותית בין הצדדים, הביאו אירועים ספציפיים שהתרחשו בקיץ 1946 לפירוק השותפות הצבאית.

ימים ספורים בלבד לאחר הקמתה של התנועה החלה פעילות צבאית אינטנסיבית נגד מטרות בריטיות. הפעולה הראשונה, שקיבלה את הכינוי "ליל הרכבות" (ראה מילון מושגים בסוף הספר), בוצעה ב- 1 בנובמבר 1945. חוליות פלמ"ח (פלוגות המחץ - יחידת עילית של ארגון ה"הגנה") (ראה מילון מושגים בסוף הספר) חיבלו במסילת הרכבת ב- 153 מקומות לאורכה של הארץ ופגעו בשלוש סירות של משמר החופים שלחמו בהעפלה, שעגנו בחיפה וביפו. באותו יום תקפו אנשי אצ"ל ולח"י את תחנת הרכבת המרכזית בלוד. ובסוף החודש פשטו אנשי האצ"ל על מחנה בריטי בראש העין ותפסו נשק, ויחידות

*54*

הפלמ"ח תקפו ופוצצו שתי תחנות משטרה על החוף – בגבעת אולגה ובסדני-עלי שליד הרצליה. בפברואר 1946 פוצץ הפלמ"ח את תחנת הרדאר על הר הכרמל אחרי שהניסיון הראשון לפוצצו סוכל. באותו חודש בוצעו עוד פעולות, כגון: תקיפת שדות התעופה בקסטינה, בכפר סירקין ובלוד בידי יחידות האצ"ל, ובאפריל פוצץ גשר שעל נחל נעמן, שעליו עברה מסילת ברזל, בידי יחידת לח"י. גולת הכותרת של התנועה היתה "ליל הגשרים" (ראה מילון מושגים בסוף הספר)- פיצוץ 11 גשרים המקשרים בין ארץ ישראל לבין הארצות השכנות. בפעולה בגשר א-זיב (אכזיב) נהרגו 14 לוחמי פלמ"ח. (16 ביוני 1946 ).

*53*

(בספר תמונה – היעזר במנחה):

כותרת העיתון הרוויזיוניסטי "המשקיף", למחרת "ליל הרכבות", נובמבר 1945.

שאלה:

"המשקיף", עיתון התנועה הרוויזיוניסטית, מדווח על אירועי "ליל הגשרים". האם העמדה הפוליטית של עיתון זה באה לידי ביטוי באופן הסיקור בדף השער?

*54*

(בספר תמונה – היעזר במנחה):

הגשר על הירמוך- לאחר הפיצוץ ב"ליל הגשרים" יוני 1946.

שאלה:

איזה רושם תעשה לדעתכם תמונה כזו על דעת הקהל לגבי כוחה של בריטניה למשול בארץ?

ב, התגובה הבריטית

השלטון הבריטי בארץ פעל באופן תקיף לדיכוי ההתקוממות של היישוב. בנובמבר 1945 פורסמו חוקי חירום - למשל, מאסר עולם צפוי למחזיקי נשק ועונש מוות צפוי למשתמשים בו שלא כחוק. בדצמבר 1945 הוא גירש 55 אנשי אצ"ל ולח"י ממחנה המעצר בלטרון לאריתריאה שבאפריקה. הבריטים הכריזו על משטר צבאי באזור תל אביב ובחלקים מירושלים. נערכו חיפושים ומעצרים והוטל עוצר בשעות הערב בשכונות מסוימות. היד הקשה של הבריטים נתפסה בעיני היישוב כמוגזמת. לדוגמה, על חוקי החירום כתב העיתונאי ועורך העיתון "הפועל הצעיר" יצחק לופבן, שהם הופכים את ארצנו ל"מדינה של משטרה שרירותית, בצורה האיומה ביותר שהיתה קיימת באיזה מקום שנוא ובאיזו תקופה שהיא בקורות התרבות האנושית".

התגובה המקיפה והתקיפה ביותר של הבריטים, שהביאה את יחסי בריטניה והתנועה הציונית למשבר חריף, קיבלה את הכינוי "השבת השחורה" (ראה מילון מושגים בסוף הספר). בשבת, 29 ביוני 1946, פתחו יחידות צבא ומשטרה בחיפושים ובמעצרים והוטל מצור על עשרות יישובים וקיבוצים. בקיבוץ יגור נתגלה ה"סליק" (מחסן נשק) המרכזי של ה"הגנה". על הריכוזים הגדולים של היישוב - תל-אביב וירושלים - הוטל עוצר וכ- 3,000 איש ממנהיגי התנועה וממפקדי ה"הגנה" נעצרו והועברו למחנות מעצר ברחבי הארץ: עתלית, רפיח ולטרון.

(בספר תמונה – היעזר במנחה):

הנשק שהתגלה ב"סליק" שבקיבוץ יגור.

שאלות:

1. שערו כיצד הרגישו ומה חשבו חברי קיבוץ יגור כשהתגלה מצבור הנשק הגדול.

2. האם לבריטים או ליישוב היה אינטרס לפרסם צילום זה? הסבירו.

*55*

כן ננקטו צעדים נגד הנהגת היישוב ומוסדותיו: נערכו חיפושים במשרדים הראשיים של הסוכנות היהודית בירושלים ושל הסתדרות העובדים בתל אביב ונעצרו מנהיגים מרכזיים של היישוב והובלו ללטרון. בין הנעצרים היו חברי הנהלת הסוכנות היהודית משה שרתוק (שרת), יצחק גרינבוים, דב יוסף, יושב ראש הוועד הלאומי דוד רמז וראשי עיריות יהודיות - המרכזי שבהם היה ישראל רוקח, ראש עיריית תל אביב.

היישוב ומנהיגיו היו בהלם מוחלט לנוכח הצעדים הבריטיים הקיצוניים. בן-גוריון, ששהה אז בפריס, אמר משפט קצר שהביע את יחסו לצעדים שהבריטים נקטו: "מדיניות של ממשלת בווין אינה הולמת ממשלה סוציאליסטית, אלא (ממשלה) נאציונל-סוציאליסטית".

דברים שנכתבו על האירועים בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן ב"שבת השחורה":

התנגדות רבה, כשאר החברים, גילו חברי קיבוץ בוכנוואלד שעל ידיהם התנוססו כתובות קעקע של מספרי מחנות הריכוז. פצוע מלחמה, סרג'נט הבריגדה העברית, שעליו סופר בשעתו מעל במת אסיפת-הנבחרים, כיצד על אף היותו פצוע, הוסיף לנהל את מחלקתו, עד שנפצע פצעים נוספים ומהלך עדיין על קביים - נסחב לשם "זיהוי". לא הועילה לו גם המדליה "על שירות נאמן"( סימן לפצעיו בקרב) שעל חזהו. נראו נסחבים ומוכים עשרות החיילים על חולצותיהם. החברים רוכזו במעגל-תיל והחלה פרשת "הזיהוי". איש לא נתן את שמו. גם חברות מספר הוצאו בכוח ומהן בגסות. חברים אחדים הובאו לבית-החולים. אחרים נשארו במעגל כשפניהם וחולצותיהם מכוסים דם. בפנים היישוב התנהל חיפוש מדוקדק בעזרת מכשירים מגנטיים ומכונות-קידוח. אך לא נמצא שום נשק של ממש. 140 חברים הוצאו על ידי הצבא למקום-מעצר בלתי נודע, ובתוכם מותיקי המשק... אפיקים נשארה כעת משוללת עיקר כוחות העבודה שלה ("פרשת המאורעות ביישוב העברי", "הפועל הצעיר", 42, 3 ביולי 1946 ).

שאלות:

1. אילו פעולות נקטו הבריטים נגד אנשי הקיבוץ? מה היתה מטרת הבריטים בפעולות אלו?

2. מהי הפרשנות שנתן הכותב לפעולותיהם של הבריטים? מדוע, לדעתכם, הוא עושה זאת?

ג. התפרקות תנועת המרי העברי

בסוף יולי 1946, לאחר כשמונה חודשי פעילות, התפרקה תנועת המרי העברי. שני אירועים ספציפיים גרמו למוסדות היישוב לחדול מהמאבק הצבאי ומשיתוף הפעולה עם ה"פורשים". הראשון - "השבת השחורה", השני - פיצוץ מלון "המלך דוד".

השבת השחורה

"השבת השחורה" הותירה את היישוב במצב של הלם. אולם מעבר לכך, הפעולה הבריטית הבהירה למוסדות היישוב, שלא ניתן לנצח את הבריטים אך ורק באמצעות צעדים צבאיים. לבריטים ישנה היכולת לפגוע ביישוב באופן אנוש ולמנוע התקדמות לקראת מדינה יהודית. ביטוי לקו הזה נכתב יום לאחר "השבת השחורה": "נעשה צעד, שהוכיח רק דבר אחד, דבר שהיה ידוע לכול ולא היה מוטל בספק, שלממשלה הבריטית יש כוח מספיק לטפל בעניין ארץ ישראל, בעת שהיא רוצה בכך, ושהכוח עולה, כמובן, על כוחנו הפיסי" ("הארץ", 30 ביוני 1946). המסקנה של הנהגת התנועה הציונית היתה שהדרך הצבאית הגיעה למבוי סתום. היא עלולה להרוס את עצם קיום היישוב והיא לא תביא את היישוב ואת התנועה הציונית למטרה הנכספת: כינון ריבונות יהודית בארץ ישראל.

עוד קודם ל"שבת השחורה" התנגד חיים וייצמן (ראה מילון מושגים בסוף הספר) לקו הלוחמני של היישוב, מתוך חשש שדרך זו תסכן, בסופו של דבר, את המפעל הציוני. וייצמן, המנהיג הציוני הקשיש, כיהן אז כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית (ראה מילון מושגים בסוף הספר).

*56*

חיים ויצמן (1874-1952)

איש מדע והנשיא הראשון של מדינת ישראל. נולד ברוסיה והיה מראשוני "חובבי ציון" שהצטרפו להרצל. היה פעיל בתנועה הציונית החל מן הקונגרס הראשון. בימי מלחמת העולם הראשונה פעל באנגליה למתן הצהרת בלפור (1917) ואחר כך הופיע בפני ועידת השלום בפריס. החל מ- 1920 כיהן כנשיא ההסתדרות הציונית (עם הפסקה של ארבע שנים בשנות ה- 30) עד 1946. תמך בהמלצות ועדת פיל על חלוקת הארץ. עם הקמת מדינת ישראל נבחר לנשיאה הראשון.

ביוני 1946 (לפני "השבת השחורה") שלח חיים ויצמן איגרת למשה שרתוק (שרת), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות הציונית:

כוחנו היחיד הוא הכוח המוסרי, כפי שהוכחנו בכל תקופת המאורעות. חובתם של מנהיגינו היא להסביר לדור הצעיר - הנכס היחיד שלנו - שעליהם להתרכז בעבודת-הבניין בארץ, קשה ככל שייראה הדבר. מדיניות של הרס יכולה לחזור אלינו כבומרנג, ובסופו של דבר נהיה אנחנו אלה שייהרסו. המדיניות הבריטית במזרח-התיכון מתנהלת בכיוון מוטעה, ואני מאמין שבמשך הזמן היא תביא את הקץ על עצמה, אם כי תוך תוצאות חמורות לגבי בריטניה הגדולה, עלינו להיזהר שאנו עצמנו לא ניסחף אל תוך המערבולת שתיווצר כתוצאה מכך (הלר, במאבק למדינה, עמ' 426).

שאלות:

1. וייצמן רואה במוסר את מקור הכוח של היישוב. הסבירו כיצד מוסר יכול לשמש כוח במאבק מדיני.

2. מדוע חושש וייצמן ממדיניות של פגיעה בבריטים?

3. כיצד, על פי וייצמן, היישוב צריך לפעול כדי להשיג את המטרה?

מדברי חיים וייצמן בעקבות "השבת השחורה":

אני סבור על-כן שהדרך היחידה היא לחזור לדין וחשבון של פיל שהודה בכך שהבריטים אינם יכולים לשלוט על היהודים, ושהדרך היחידה לכונן יחסים נורמליים בין שני העמים היא על ידי חלוקת ארץ ישראל והקמת מדינה שתהיה קשורה בברית לבריטניה הגדולה. מה שהיה נכון ב- 1937 נכון על אחת כמה וכמה היום. זוהי הדרך היחידה שבה ניתן עדיין להציל את המצב. (הלר, שם, עמ' 429)

שאלות:

1. מה הפתרון היחיד האפשרי, לפי וייצמן, לבעיית ארץ ישראל?

2. מהו תפקידה של בריטניה בפתרון שמציע וייצמן?

3. חוו דעתכם, האם שינה וייצמן את יחסו לבריטניה מאז "הצהרת בלפור" בשנת 1917?

כשלושה שבועות אחרי "השבת השחורה" קבע חיים וייצמן שהפגיעה ביחסים שבין הבריטים ליהודים בארץ ישראל "היא כה עמוקה, כה קטלנית ובעלת משמעות מוסרית שלא ניתן להשיבה בתוכניות, בהחלטות ובמילים רכות". כדי להגיע לדרך המלך יש לנקוט צעד אחד וברור: צעד מדיני-דיפלומטי שעשוי להחזיר לסדר היום את החלופה שעיקרה היא הקמת ריבונות יהודית בחלק מארץ ישראל. עמדתו היתה ברורה, והועברה כהוראה חד משמעית, להפסיק את פעולות המרי הצבאיות נגד בריטניה.

עמדתו של דוד בן-גוריון היתה יותר מורכבת מעמדתו של חיים וייצמן.

היו בה המרכיבים המרכזיים הבאים:

1. אין להפסיק את פעולות המרי נגד "הנוגש הבריטי". הפעולות האלה אמורות להתממש בעיקר בתחומי ההתיישבות וההעפלה.

*57*

2. ניסיון לרסן את הפעילות נגד הבריטים כדי למנוע הסלמה שעלולה ליצור מצב של התמודדות כוללת עם הבריטים.

3. הדגשה של פעילות דיפלומטית-מדינית.

בן גוריון עצמו הדגיש את עמדתו המורכבת באמצעות המשפט הבא: לא מצדה ולא וישי. כלומר, התנגדות לפעולות שעלולות להמיט אסון נורא על היישוב (מצדה) והתנגדות לשיתוף פעולה עם השלטון הבריטי (וישי - שלטון בדרום צרפת במלחמת העולם השנייה ששיתף פעולה עם הנאצים). הביטוי המרכזי של הקו הזה, שהתקבל בכנס פריס, היה ההחלטה העקרונית לגבי הקמת מדינה יהודיית בחלקים מארץ ישראל.

פיצוץ מלון "המלך דוד"

הסיבה השנייה להתפרקותה של תנועת המרי היתה פיצוץ מלון "המלך דוד" בירושלים, ב- 22 ביולי 1946. במלון זה ישבו משרדי המזכירות הראשית של ממשלת המנדט ורבים ממפקדי הצבא הבריטי בארץ ישראל. הפיצוץ נעשה בידי אנשי האצ"ל והנזק שנגרם היה חמור ביותר: 91 איש נהרגו, מאות נפצעו וכל האגף הדרומי של המלון התמוטט לחלוטין. בין ההרוגים היו בריטים, ערבים ויהודים. הרעיון לפוצץ את המלון עלה במסגרת תנועת המרי העברי, ואנשי ה"הגנה" אישרו אותו עקרונית, אך בתנאי שהוא לא יבוצע בשעות העבודה - כשיש במלון מאות אנשים. האצ"ל לא קיבל את התנאי המפורש הזה והחדיר את

(בספר שתי תמונות – היעזר במנחה):

- המלון לפני הפיצוץ.

- מלון המלך דוד לאחר הפיצוץ.

שאלות:

1. תארו את הנזק שנגרם בפיצוץ.

2. חוו דעתכם: האם תמונת ההרס מחזקת את מטרות היישוב או פוגעת בהן?

3. האם פיצוץ המלון על יושביו היא פעולה לגיטימית במאבק לאומי?

*58*

מתוך מאמר המערכת של "הארץ", שהתפרסם למחרת הפיצוץ:

לשווא נבקש ברגע הזה הגדרה, שהיא הולמת את המעשה שנעשה אתמול בירושלים. שום הגדרה, שום דבר גינוי, שום ביטוי הזדעזעות לא ימסרו אף מעט מרגש הזוועה הממלא את הלב... עם גילוי שמותיהם של אלה שנרצחו - עובדים שישבו ליד שולחנות עבודתם, ומבקרים שבאו למשרדי הממשלה לרגל ענייניהם הציבוריים או הפרטיים. גם בפרשת הזוועות, שזעזעו את הארץ הזאת בשנים האחרונות ובמאורעות הדמים בעבר, תתפוס הטרגדיה הזאת "מקום אי-כבוד" משווע.

שאלות:

1. "מקום אי-כבוד משווע" - מהו "אי-הכבוד" שאליו מתכוון הכותב?

2. כיצד מוסר הכותב לקוראים את רגש הזוועה שהוא חש בו?

פיצוץ מלון "המלך דוד"

האם ניתנה אזהרה?

קיימות גרסאות סותרות בשאלה אם ניתנה התראה לפני הפיצוץ באופן שיאפשר להציל חיי אזרחים.

לדברי מנחם בגין, מפקד האצ"ל:

ההתפוצצות באה קרוב לחצי שעה לאחר מתן האזהרות הטלפוניות. היו שלוש אזהרות טלפוניות... לא התכוונו לפגוע באיש אחד במלון... בגלל האתיקה של המלחמה שלנו. עשינו כל מה שניתן היה לעשות כדי למנוע אבידות לתת זמן לפנות את האנשים. עד האחרון בהם. הבריטים לא שעו לאזהרותינו.

לעומתו טען ג'ון שאו, מזכיר ממשלת המנדט הבריטי בארץ, שהיה הפקיד הבכיר ביותר במלון "המלך דוד":

לא! בהחלט לא! זהו סיפור ישן מאוד, שמר בגין והאצ"ל פרסמו אחרי האירוע... זה לגמרי לא נכון. שום אזהרה לא נמסרה לי או למישהו אחר בבניין. ואפילו קיבלתי אזהרה כזאת, אפילו נניח שקיבלתי, לא הייתי יכול לפנות את האנשים בזמן שעמד לרשותי (שני הקטעים מתוך: י' לוסין, עמוד האש, ירושלים 1978, עמ' 439).

שאלות:

1. הציגו את הסתירה שבין דברי בגין לדברי שאו.

2. הציעו הסבר לסתירה זו, שימו לב לזהותם של הדוברים.

הדברים הבאים נכתבו בידי היסטוריון שהיה בעברו מקורב ל"הגנה":

...לפי השמועה הועברה האזהרה הטלפונית למזכיר הראשי של ממשלת המנדט - שאו, שהשיב בלשון דוברת גדולות: "אני נמצא כאן לא כדי לקבל פקודות מיהודים. אני נותן להם פקודות!" (י' סלוצקי, קיצור תולדות ה"הגנה", תל-אביב 1985).

שאלות:

1. האם מקור זה מסייע לקבוע מה קרה באמת?

2. כיצד זהותו הפוליטית של ההיסטוריון מחזקת את אמינות דבריו?

3. האם ניתן לקבוע בודאות אם ניתנה אזהרה מתוך דברי ההיסטוריון?

*59*

האצ"ל ראה את הפיצוץ הזה כמבצע ראוי, חשוב ואמיץ. בביטאונו נכתב: "ההתקפה על מרכזי השלטון הבריטי, הצבאי והאזרחי, תירשם בהיסטוריה כאחת ההתקפות האדירות ביותר, שבוצעה בזמן מן הזמנים של ידי מחתרת לוחמת". אך למרות דברי הגאווה האלה, בקרב כל חוגי היישוב הוא הביא לתחושת זוועה עמוקה. גם הדברים הקשים והזועמים של ההודעה המשותפת של מוסדות היישוב – הנהלת הסוכנות והוועד הלאומי – מעידים על התחושה הזאת. הם מביעים את רגשי זוועתם על מעשה התועבה שלא היה כדוגמתו, "שבוצע... על ידי חבר פושעים".

הפיצוץ העלה מאד את המתח ביחסים שבין הבריטים לבין היישוב. תגובת הממשל הבריטי היתה הטלת עוצר ממושך על הריכוזים הגדולים של האוכלוסייה היהודית בתל אביב ובירושלים. בתל אביב העוצר היה חמור ביותר: הוא נמשך ארבע יממות שלמות ו- 27 אלף אנשי צבא ומשטרה לקחו בו חלק. באותם ימים "העיר העברית הראשונה" הפכה לעיר רפאים מלאת מחנות מעצר.

"השבת השחורה", ואחריה פיצוץ המלון, הביאו לשיא את המחלוקת העקרונית והמעשית בין המחנות השונים בתוך תנועת המרי העברי. בסוף יולי 1946 חדל שיתוף הפעולה בין המחתרות.

ד. המשך הלחימה של "הפורשים"

לאחר שהסתים שיתוף הפעולה בין המחתרות, התמקדה התנועה הציונית בערוצים הדיפלומטים ובמאבק על העלייה וההתיישבות.

האצ"ל והלח"י שלא קיבלו את מרות מוסדות היישוב, חידשו את פעולותיהם הצבאיות באופן נמרץ. בין הפעולות האלו היו: פיצוץ תחנת הרכבת המזרחית בחיפה, מיקוש רכבת נפט ליד בנימינה ופיצוץ במשרד מס הכנסה בירושלים. הפעולות האלה הביאו להסלמה בין היישוב לבין ארגוני "הפורשים". בדצמבר 1946 פרסמה הנהלת הסוכנות גילוי דעת חמור נגד הטרור של "הפורשים".

בשנת 1947 הגבירו ה"פורשים" את קצב הפעולות והחריפו את הפגיעות. היעדים שלהם כללו מוסדות צבאיים ואזרחיים, תשתיות תחבורה, שוד של בנקים ופגיעה מכוונת בחיילים ובשוטרים. לדוגמה, בינואר 1947 נערכה התקפה של האצ"ל על מועדון הקצינים הבריטים ובהתקפה זו נהרגו 12 קצינים וחיילים בריטים.

מתוך גילוי דעת של האצ"ל לאחר נאום שר החוץ בווין:

...ובינתיים (בעקבות נאום בווין) נחרץ גורל העם העברי לכליה, וגורל המולדת העברית לשעבוד ולגזל. על תפוצות הגולה השותתות דם ועל הישוב הפצוע בארץ הונף, בידי הבוגדים בלונדון, גרזן ההשמדה. במצב זה לא נחזור עוד על אזהרותינו שנתאמתו ועל קריאותינו הבלתי פוסקות. רק זאת נגיד : ההיסטוריה היהודית, ההיסטוריה של עם מפוזר, מחוסר עצמאות ונטול כוח ממלכתי, מלמדת, כי אם נרתעים אנחנו, למען חיי שעה, מלתת את הקורבנות ההכרחיים במלחמת מגן וגאולה, נלקחים מאתנו קורבנות עצומים, בלי מלחמה ובלי תכלית. חוק הוא. "חוק הדם העברי". אין מנוס ואין מפלט ממנו.

לפיכך, נילחם. נילחם בהר ובשפלה, נילחם בעיר ובכפר. נילחם בחופים, ברחובות ובבתים. לא ייקר לנו כל קרבן, נילחם שכם אל שכם, גוף אל גוף - מלוכדים, מאוחדים ומאמינים. עתה יודע כל איש בישראל, כי לא רק למען אחינו, שהפקרנום במשך כל שנות העיוורון הקיבוצי, ניתן את דמנו; למען בנינו ובנותינו נילחם, כי גם להם מכין אדון בווין אושביינצ'ים ומאידנק. לקראת מלחמת הקיום ומלחמת הצדק נלך בלי אשליות, אך באמונה ובביטחון; ואלוהי ישראל יהיה בעזרנו. הפר נפר את המזימה. נעלה ונכבוש. נשחרר. ונוליך את עמנו המעונה קוממיות לארצו ולחירותו (מ' בגין, במחתרת, כתבים, ב, תל-אביב תשי"ט, עמ' 21).

שאלות:

1. כיצד מצדיק הדובר מלחמה ללא פשרות נגד השלטון הבריטי?

2. מהו המחיר שהאצ"ל מוכן לשלם במלחמה זו?

3. הדובר משווה את בווין ובריטניה לגרמניה הנאצית. חוו דעתכם על השוואה זו.

*60*

תגובת הבריטים על הפעולות הקשות והרבות הייתה תקיפה. הם החלו לבצע גזרי דין מוות שנגזרו על לוחמי האצ"ל והלח"י בעכו ובירושלים. בתגובה למדיניות זו, החליט האצ"ל לאיים ב"מדיניות גרדומים" משלו. בהצהרת הארגון הוכרז: " אל תתלו את חיילנו השבויים. חי האלוהים, כי שבור נשבור את עמודי התלייה שלכם. על גרדום בגרדום נשיב". הייתה בכך הכרזה על מדיניות "עין תחת עין" של האצ"ל. בשני מקרים שבהם הוצאו לפועל גזרי דין מוות על אנשי אצ"ל, הצליחו חברי האצ"ל לחטוף בריטים ולמנוע בכך את ביצוע גזר הדין. ב- 29 ביולי נתלו שלושה חברי האצ"ל בעכו. למחרת תלייתם הגיב האצ"ל בתליית שני סמלים בריטים שנחטפו קודם לכן בנתניה, כדי לשמש קלף מיקוח להצלת הנידונים למוות. מוסדות היישוב, ה"הגנה" ועיריית נתניה השקיעו מאמצים גדולים לפני המעשה כדי לחשוף את מקום המחבוא של הסמלים הואיל והתנגדו לדרכו של האצ"ל וחששו מהתגובה הבריטית. להוצאתם להורגם של הסמלים הבריטים היה הד תקשורתי בארץ ובעולם. האצ"ל הצדיק את המעשה כפסק דין נגד כובש לא חוקי ולא כפעולת נקם נגד הבריטים. ואילו מוסדות היישוב הביעו זעזוע נוכח המעשה המתועב. הקרע בין האצ"ל לרוב היישוב העמיק. בזמן הפרשה הזאת התרחשה בארץ פרשת "אקסודוס". לשתיהן היתה עדה ועדת האו"ם אונסקו"פ, ושתיהן זכו להד תקשורתי בעולם.

הדברים הבאים נלקחו מעיתון "הפועל הצעיר" והם מבטאים את עמדת מפא"י, המפלגה המובילה ביישוב, כלפי תליית הסמלים הבריטים:

הרוח שזרעו אנשי הפקר מ(ה)מטורפים בתוכנו הבשילה את פרייה... אין מאיתנו יודע האם המעשה המתועב והמחריד של תליית שני הסרג'נטים (סמלים) היא שיא הנבלה שהרוצחים הטרוריסטים מסוגלים לעשותה ("נוכח פני הסופה", "הפועל הצעיר", 45, 5 באוגוסט 1947 ).

שאלות:

1. מהי עמדת הכותבים כלפי מעשה התלייה?

2. כיצד מוצגים מנהיגי האצ"ל? אל מי פונים דברים אלו – אל היישוב? אל הבריטים?

האצ"ל והלח"י המשיכו בפעולותיהם. הם פוצצו מוקשים תחת רכבות ובתחנות משטרה ותקפו אנשי צבא ושוטרים. בנובמבר 1947 הטילו אנשי לח"י רימונים לקפה "ריץ" בירושלים, שני חיילים בריטים נהרגו ורבים נפצעו. פעולותיהם החריפות של האצ"ל והלח"י זרעו פחד בקרב הבריטים, ודרשו מהבריטים השקעה רבה בתגובות נגד. מנקודת ראותם של "הפורשים", הפעולות שלהם הן שגרמו לבריטים לברוח מהארץ.

שאלות סיכום:

1. הסבירו את הגורמים להקמתה של "תנועת המרי העברי" ותארו שתיים מפעולותיה.

2. הציגו את המחלוקות העקרוניות והמעשיות בתוך "תנועת המרי העברי" בנוגע לדרכי המאבק הרצויות.

3. "השבת השחורה" ופיצוץ מלון "המלך דוד" – הסבירו כיצד הוביל אחד האירועים האלה להתפרקות התנועה.

4. חוו דעתכם, האם יש הצדקה לכל אמצעי מאבק כאשר עם לוחם על עצמאותו? הסבירו ותנו דוגמאות מעמים נוספים הנלחמים על עצמאותם.

*61*

פרק 6: האו"ם מכריע בשאלת ארץ ישראל

מושגים:

- נאום גרומיקו

- ועדת אונסקו"פ

- "המלחמה הקרה"

- כ"ט בנובמבר

- הצעת החלוקה

אילו נסיבות הביאו לתמיכת האו"ם במדינה יהודית בארץ ישראל בסוף 1947?

כזכור, בתום מלחמת העולם השנייה הצהירה בריטניה על המשך מדיניות "הספר הלבן" משנת 1939, שבנוסף להגבלות על עלייה והתיישבות, כללה גם התחייבות להקמת מדינה דו-לאומית בעלת רוב ערבי בארץ ישראל תוך עשר שנים. בניגוד לכך, בפועל, ב- 29 (כ"ט) בנובמבר 1947 התקבלה בעצרת האומות המאוחדות (האו"ם) (ראה מילון מושגים בסוף הספר) החלטה, ברוב קולות, על הקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בשטחיה של הארץ.

במהלך הפרק תתבררנה השאלות הבאות:

1. כיצד התרחש מהפך זה?

2. מדוע ויתרה בריטניה על השליטה על ארץ ישראל, בניגוד לשאיפותיה הקודמות לשלוט באימפריה מהודו ועד מצרים?

3. מדוע תמכו רוב המדינות באו"ם בהקמת מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל?

א. העברת שאלת ארץ ישראל לאו"ם

בפברואר 1947 הודיע בווין, שר החוץ הבריטי, בפרלמנט בלונדון, על העברת שאלת ארץ ישראל לידי ארגון האומות המאוחדות (האו"ם). מבחינת הבריטים היתה זו הודאה בכישלון. הניסיונות הקדחתניים של הבריטים להביא את היהודים והערבים בארץ להסכם משותף עלו בתוהו. הבריטים לא הצליחו להציע וליישם תוכנית סבירה שתהיה מסוגלת להפחית את המתח הבלתי נסבל ששרר אז בארץ ישראל.

מכלול של גורמים הביא את בריטניה להעביר את השאלה הסבוכה של ישראל לאו"ם. ברקע ההתפתחויות בארץ ישראל עמדה "המלחמה הקרה" (ראה מילון מושגים) - יריבות בין ארצות הברית לברית המועצות על השפעה בעולם. ברית המועצות ביקשה להחליש את בריטניה במזרח התיכון ולהעצים את השפעתה שם. ארצות הברית, אף היא, ביקשה להעמיק את השפעתה באזור, ולכן התערבה בענייניה של בריטניה בארץ ישראל.

מעבר לכך, כפי שכבר נאמר, ארצות הברית הפעילה לחץ כבד על בריטניה לפתור את בעיית העקורים בארץ ישראל. וכך, מצד אחד, בריטניה לא יכלה להתעלם מדרישות האמריקנים, כלומר העברת 100,000 יהודים לארץ, כי בסוף המלחמה היתה בריטניה תלויה בארצות הברית מבחינה כלכלית ומדינית. מצד שני, בריטניה לא יכלה להרשות לעצמה לאמץ את הדרישות האמריקניות, מחשש להסתבכות עם ערביי הארץ ועם העולם הערבי בכללו. בריטניה נכנסה למלכוד שאילץ אותה להעביר את הבעיה לגוף אחר - האו"ם. ללחץ הממשל האמריקני הצטרפה דעת הקהל העולמית, בעיקר בבריטניה ובארצות הברית. הציבור הושפע מסיקור פרשיות ההעפלה ונוצר לחץ על הממשל הבריטי להגמיש את מדיניות ההגירה לארץ ישראל.

המאבק של היישוב בבריטים, בערוציו השונים, העלה את שאלת המחיר שבריטניה מוכנה לשלם עבור השליטה בארץ. הבריטים נאלצו להשקיע לשם כך משאבים רבים, כלכליים ואנושיים. המאבק המשולב של היישוב העלה את היקף המשאבים הנדרשים. בריטניה הציבה 100,000 אנשי ביטחון בארץ, מספר עצום ביחס לאוכלוסייה שמנתה 600,000 יהודים ו- 1,200,000 ערבים. ככל שרבו התקיפות על כוחות הביטחון, כך עסקו הבריטים בשמירה על עצמם והתקשו לעסוק במשימות שיטור וביטחון שגרתיות. בריטניה סיימה את מלחמת העולם השנייה כשהיא מרוששת מבחינה כלכלית ולא הייתה לה יכולת להגדיל את ההשקעה בארץ ישראל. הלחימה המתמשכת של היהודים פגעה בנפש וברכוש בריטי והיתה לכך השפעה פסיכולוגית מצטברת. התחושה שחיילי האימפריה הבריטית הגדולה אינם מצליחים להתמודד עם היישוב פגעה במורל החיילים.

*62*

"המלחמה הקרה"

"המלחמה הקרה" היא כינוי ליריבות ארוכת שנים שהתפתחה לאחר מלחמת העולם השנייה. שתי המעצמות היריבות היו ארצות הברית וברית המועצות. בבסיס היריבות ביניהן נמצא ניגוד אידיאולוגי עמוק. המשטר של ברית המועצות היה דיקטטורה טוטליטרית ואילו הממשל של ארצות הברית פעל כדמוקרטיה ליברלית. ברית המועצות היתה קומוניסטית ואילו ארצות הברית קפיטליסטית.

היריבות ביניהן קיבלה את הכינוי "המלחמה הקרה" משום שבכל שנות היריבות (שנות ה- 40 עד שנות ה- 80) לא הגיעו השתיים לעימות צבאי ישיר ביניהן. היריבות התאפיינה בניסיונות להשיג השפעה מדינית וכלכלית על מדינות העולם. כצעד ראשון, הפכה ברית המועצות את מדינות מזרח אירופה, ששוחררו על ידה מן השלטון הנאצי, ל"דמוקרטיות עממיות", שהיו למעשה מדינות קומוניסטיות תחת חסותה, ויצרה נתק מוחלט ("מסך ברזל") בניהן לבין מדינות מערב אירופה. הניסיונות להרחבת ההשפעה למזרח התיכון ולמזרח הרחוק הביאו לא פעם להתערבות צבאית במאבקים מקומיים (לדוגמה, מלחמות קוריאה ווייטנאם). בין המעצמות התקיימה מעין תחרות על עליונות צבאית, מדעית, תרבותית, וכלכלית.

כתוצאה מ"המלחמה הקרה" נוצרה בעולם מערכת בינלאומית דו-קוטבית. בקוטב אחד היה "הגוש המזרחי" הקומוניסטי בהנהגת ברית המועצות. בקוטב השני היה "הגוש המערבי" הדמוקרטי בתמיכת ארצות הברית. שני הצדדים נשענו על בריתות צבאיות שבראשן עמדו "ברית ורשה" המזרחית וברית נאטו המערבית. המלחמה הסתיימה בסוף שנות ה- 80 של המאה ה- 20, לאחר קריסתה של ברית המועצות הקומוניסטית.

הגורמים להעברת שאלת ארץ ישראל לאו"ם

(בספר תרשים – היעזר במנחה)

שאלה:

התרשים מציין את מכלול הגורמים שהובילו לעזיבת הבריטים את הארץ. נסו למצוא קשרים סיבתיים בין הגורמים השונים והעבירו חצים ביניהם.

*63*

מעבר לכך, השתנו גם האינטרסים הקשורים למושבות האימפריה הבריטית. דעת הקהל בבריטניה החלה להתנגד להחזקת האימפריה ולשליטת במושבות, מטעמים מוסריים וכלכליים. היא החלה בתהליך של דה-קולוניזציה – יציאה ממושבות וממדינות שהיו כפופות לה. במהלך 1947 נערכה בריטניה להפסקת שלטונה במושבה הגדולה והחשובה ביותר שלה - הודו. עם הפסקת השליטה בהודו איבדה גם ארץ ישראל כצומת אסטרטגי. את הצורך שלה בנפט ובמשאבים מארצות ערב קיוותה בריטניה להמשיך ולספק בעזרת קשרים מסחריים אזרחיים, דרך חברות הנפט הבריטיות הגדולות. את השליטה על תעלת סואץ קיוותה בריטניה לשמור כזיכיון מסחרי ולהבטיחה בעזרת מצרים. היה ברור לבריטים כי כאשר יוותרו על השליטה הצבאית במזרח התיכון, הם יזדקקו מאד לתמיכת המדינות הערביות. השליטה בארץ ישראל והעימותים של הבריטים עם הפלסטינים רק פגעו בקשרים עם מדינות ערב. ארץ ישראל הפכה מנכס לנטל.

נ. נאום גרומיקו, מאי 1947

באפריל-מאי 1947 התקיים מושב מיוחד של עצרת או"ם שעסק בשאלת ארץ ישראל. במהלכו נשא נציג ברית המועצות באו"ם, אנדריי גרומיקו (ראה מילון מושגים בסוף הספר), נאום בעל חשיבות היסטורית רבה. הוא קבע, בשם מדינתו, שהיא אכן תומכת בהקמת מדינה אחת בארץ ישראל, משותפת לשני העמים, הערבים והיהודים. אולם אם יתברר שהמשימה הזאת בלתי אפשרית, יש לחלק את הארץ ולהקים בה שתי מדינות, ערבית ויהודית. בנאומו הוא הביע הזדהות עם הסבל של העם היהודי בשואה. תוכן דבריו היה מפתיע, לאור עמדתה האנטי ציונית המסורתית של ברית המועצות. מעבר לכך, התפתחה תקווה שעמדה פרו ציונית של מעצמת-על עשויה לשפר באופן ניכר את מעמד הציונות בזירה הבינלאומית.

אנדרי גרומיקו ( 1909-1989), איש משרד החוץ הסובייטי. כיהן בתקופת מלחמת העולם השנייה כשגריר ארצו בארצות הברית ואחר כך כנציג ברית המועצות באו"ם. לאחר מכן מונה לשר החוץ והחזיק במשרה זו קרוב לשלושים שנה. בשנותיו האחרונות כיהן כנשיא ברית המועצות.

מתוך נאומו של אנדרי גרומיקו בעצרת האו"ם, 14/5/1947:

כידוע קשורות שאיפותיו של חלק ניכר מהעם היהודי בבעיית ארץ ישראל ועיצוב משטרה בעתיד. במלחמה האחרונה עברו על העם היהודי תלאות וייסורים שאין דוגמתם - קשה להביעם בסטטיסטיקה יבשה של הקורבנות היהודים... מספר עצום של שארית הפליטה... נמצאו נטולי מולדת, קורת גג ואמצעי קיום. מאות אלפים יהודים נודדים על פני ארצות שונות באירופה בחפשם אמצעי קיום, בחפשם מקלט. חלק גדול מהם נמצא במחנות הנידחים ומוסיף לסבול מצוקה רבה. הגיע הזמן לבוא לעזרת האנשים האלה במעשים ולא במילים. הכרח הוא לגלות דאגה לצרכיו הדוחקים של עם אשר סבל ייסורים קשים. זאת חובתן של האומות המאוחדות.

... העובדה ששום מדינה באירופה המערבית לא יכלה להבטיח את הגנת הזכויות האלמנטריות של העם היהודי מסבירה את שאיפת היהודים להקמת מדינה משלהם. זה היה בלתי צודק אילולא התחשבנו בזה ואילו שללנו את זכות העם היהודי להגשמת שאיפה זו. אי אפשר להצדיק שלילת זכות זו מן העם היהודי, בייחוד כשמביאים בחשבון את כל אשר עבר עליו במלחמת העולם השנייה.

... אוכלוסי ארץ ישראל מורכבים משני עמים - הערבים והיהודים. לכל אחד מהם שורשים היסטוריים בארץ ישראל... העבר ההיסטורי, ממש כתנאים אשר נוצרים בארץ ישראל בזמן הזה, אינם יכולים להצדיק שום פתרון חד צדדי של שאלת ארץ ישראל... אפשר לשמור בצורה הראויה על האינטרסים החוקיים גם של העם היהודי על ארץ ישראל וגם של העם הערבי על ארץ ישראל רק עם הקמת מדינה ערבית-יהודית עצמאית דמוקרטית דו-אחידה... אילו היה מתברר, שנוסחה זו אינה ניתנת להגשמה בגלל קלקול היחסים בין היהודים והערבים, יהיה זה מן ההכרח לבחון את הנוסחה השנייה... נוסחה המכוונת לחלוקתה של ארץ ישראל לשתי מדינות עצמאיות בלתי תלויות, יהודית וערבית (התנועה הלאומית היהודית והקמת מדינת ישראל, ת"ל, עמ' 278-279).

שאלות:

1. מדוע, לפי גרומיקו, יש לעם היהודי זכות להקים מדינה משלו?

2. מדוע מחובתן של אומות אירופה לתמוך במדינה ליהודים?

3. חוו דעתכם, מהי מטרת נאומו של גרומיקו בפני עצרת האו"ם?

*64*

נתן אלתרמן ב"טור השביעי":

לגרומיקו אנדרי.

ליק-סכסס, קריית או"ם.

תודה.

אין מילים.

היישוב עוד המום.

(נ' אלתרמן, הטור השביעי, ג, תל-אביב 1973, עמ' 210).

שאלה:

נתן אלתרמן ניסה לבטא תחושות אדירות באמצעות מספר מילים מצומצם. כיצד בכל זאת הצליח להעביר את תחושותיו?

(בספר תמונה – היעזר במנחה):

כותרת מעיתון "המשקיף" הרוויזיוניסטי לאחר נאומו של גרומיקו.

שאלה:

מדוע עוררה הכרזתו של נציג ברית המועצות הפתעה מיוחדת בכל פלגי היישוב?

ג. ועדת אונסקו"פ

ההחלטה המעשית שקיבלה העצרת המיוחדת של האו"ם, במאי 1947, היתה להקים ועדה בינלאומית שתבדוק את שאלת ארץ ישראל ותציע לה פתרונות. "הוועדה המיוחדת של האו"ם לארץ ישראל", אונסקו"פ (ראה מילון מושגים בסוף הספר)

(UNCSOP: United Nations Special Committee On ),

הורכבה מנציגי 11 מדינות ניטרליות בשאלת ארץ ישראל (אוסטרליה, אורוגוואי, אירן, גואטמלה, הודו, הולנד, יוגוסלביה, פרו, צ'כוסלובקיה, קנדה ושבדיה). הוועדה סיירה בארץ ישראל ובמדינות שכנות בקיץ 1947. הדין וחשבון של ועדת האו"ם פורסם ב- 31 באוגוסט 1947. הצעת הרוב בוועדה גרסה שיש לסיים את המנדט הבריטי בארץ ישראל ולהעניק עצמאות בהקדם האפשרי. בארץ יוקמו שתי מדינות, יהודית (62 אחוזים מהשטח) וערבית (38 אחוזים מהשטח), ואזור ירושלים יישאר בפיקוח בינלאומי (לפירוט האזורים ראו להלן).

להתגבשות הצעת הרוב אחראים היו בלא יודעין לא רק חברי הוועדה, אלא גם הבריטים והערבים. הבריטים, משום שתמכו בעיקרון "אי ההמלצה", כלומר לא הציגו את המלצותיהם בפני הוועדה. הערבים, משום שהטילו חרם על פעולות הוועדה ולא הופיעו בפניה. כך קרה שהסוכנות היהודית קיבלה את הזירה כולה והשפיעה על מסקנות הוועדה. הוועדה התרשמה כי לב בעיית ארץ ישראל איננו המאבק היהודי-ערבי, אלא המאבק היהודי-בריטי. ואכן, בימי שהותם בארץ, הגיעו פעולות הטרור של ארגוני ה"פורשים" ומבצעי ההעפלה לשיאים דרמטיים. תליית שני הסמלים הבריטים כנקמה על הוצאתם להורג של חברי אצ"ל התרחשה בעת שהותם בארץ. חברי הוועדה היו עדים גם למאורע שבו המעפילים באוניית "אקסודוס" הורדו מהאוניה והועברו לספינת גירוש. מאורע זה השפיע עליהם יותר מן העדות שהעיד אותו יום המזכיר הכללי של ממשלת המנדט.

מבחינת התנועה הציונית היו המלצות הוועדה הישג חסר תקדים. דוד בן-גוריון כתב דברים קצרים אך נרגשים על כך: "הגשמת תוכנית הרוב - עם כל חסרונותיה - זוהי באמת אתחלתא דגאולה (התחלת הגאולה), ויותר מאתחלתא". הביטוי הפוליטי היה אישור הצעת החלוקה בוועד הפועל הציוני, שהתכנס בציריך בספטמבר 1947, ברוב גורף של 51 מול 16.

ד. ההצבעה על תוכנית החלוקה

ב- 29 בנובמבר 1947 נערכה בעצרת האו"ם ההצבעה על התוכנית שהגישה ועדת אונסקו"פ. 33 מדינות תמכו בתוכנית; 13 התנגדו; 10 נמנעו ונציג אחד נעדר.

*65*

תוכנית החלוקה

מסקנותיה העיקריות של ועדת אונסקו"פ היו שהמצב הנוכחי פוגע ברווחה וביחסים שבין העמים בארץ. לכן, השלטון הבריטי המנדטורי צריך להתפנות ממנה, ובארץ ישראל יקומו שתי מדינות עצמאיות עם איחוד כלכלי ביניהן.

הנושאים המרכזיים בהחלטה (שמספרה 181 ), כללו:

א. הקמת שתי מדינות בשטחה של ארץ ישראל:

1. מדינה יהודית הכוללת את הנגב, מישור החוף, העמקים (יזרעאל ובית שאן), אזור הכנרת והגליל העליון (כ- 62 אחוזים משטח הארץ).

2. מדינה ערבית הכוללת את שטחי הגדה המערבית (יהודה ושומרון), הגליל המערבי ואזור עזה (38 אחוזים משטח הארץ), ומובלעת באזור יפו.

3. אזור ירושלים יהיה בשליטה בינלאומית. ירושלים תהיה מפורזת (ללא צבא) ויוקם בה כוח משטרתי לשמירת החוק והסדר. השפות הרשמיות בה יהיו העברית והערבית. העיר תנוהל על ידי נציג האו"ם ונציגים של האוכלוסיות בעיר. תושבי ירושלים יוכלו לבחור את השייכות האזרחית שלהם.

ב. האיחוד הכלכלי בין שתי המדינות וירושלים: מועצה כלכלית משותפת תקדם את האינטרסים הכלכליים של שתי המדינות על ידי הנהגת שיטת מטבע משותפת, סחר חופשי בין המדינות, תעריף מכס משותף, פיתוח חקלאי משותף, והפעלת תחבורה, נמלים ורשתות תקשורת לרווחת המסחר.

ג. במדינות החדשות יהיה משטר דמוקרטי, תוך הענקת זכויות למיעוטים. המיעוט (ערבי או יהודי) יוכל לבחור את אזרחותו ולקיים מערכת חינוך ייחודית לו. בני המיעוט הלאומי יהיו שווים בפני החוק ולא יסבלו מאפליה. המדינות ישמרו על המקומות הקדושים ועל המעבר החופשי אליהם.

ד. "תקופת מעבר": עד להקמת שתי המדינות, יועברו הסמכויות השלטוניות באופן הדרגתי לידי העמים. על פי לוח הזמנים, בריטניה אמורה להתפנות מהארץ עד 1 באוגוסט 1948, ואילו השלטון העצמאי בשתי המדינות יקום עד שלושה חודשים אחר כך.

(בספר מפה – היעזר במנחה):

תוכנית החלוקה של האו"ם, כ"ט בנובמבר 1947.

שאלות:

1. עיינו במפה שלפניכם ובמפת ההתיישבות בעמ' 16, וחוו דעתכם: מה היו הקריטריונים לקביעת הגבולות?

2. השוו בין מפה זו למפת הצעת ועדת פיל (1937) עמ' 25 – עבור היהודים, במה עדיפה התוכנית של 1947 מתוכנית 1937 ?

3. מה הם החסרונות של החלוקה עבור היהודים? הערבים? שני הצדדים ?

*66*

(בספר מפה – היעזר במנחה):

הצבעת מדינות האו"ם על תכנית החלוקה.

(בספר תמונה – היעזר במנחה):

צילום ההצבעה בעצרת האו"ם.

שאלות:

1. מהו המכנה המשותף לרובן של המדינות שהתנגדו לתוכנית החלוקה?

2. כיצד הצביעו הנציגים של רוב מדינו אירופה? חישבו והסבירו מדוע.

*67*

שתי המעצמות המובילות בעולם, ארצות הברית וברית המועצות, תמכו בהצעה. נקיטת עמדה משותפת על ידי שתי היריבות ב"מלחמה הקרה" (ראה מילון מושגים בסוף הספר) היתה יוצאת דופן. אולם דווקא "המלחמה הקרה" היא זו שמסבירה את תמיכת ברית המועצות בהצעה.

ברית המועצות תמכה בהצעת החלוקה, ועמה גם שאר מדינות מזרח אירופה, מכמה סיבות. גרומיקו, נציג ברית המועצות באו"ם, הציג את עמדתה של מדינתו בנוגע לזכותם של היהודים למדינה, על רקע סבלם בשואה, מצוקותיהם של הניצולים בהווה, והקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל. ברית המועצות תמכה בהקמת מדינה ליהודים גם מכיוון שחשבה שזו תשרת את האינטרסים שלה. על רקע "המלחמה הקרה", שבה פעלה כל מעצמה להגדיל את שטחי ההשפעה שלה בעולם, ביקשה ברית המועצות לחדור למזרח התיכון. באותם ימים היה אזור זה נתון להשפעה מערבית, בעיקר של בריטניה וצרפת. על ידי תמיכה במדינה יהודית, ברית המועצות קיוותה להשיג דריסת רגל במזרח התיכון, להחליש את הכוחות המערביים ולהשיג רווחים מאוצרות הטבע באזור (בעיקר נפט). היישוב היהודי בארץ ישראל היה ברובו בעל נטייה סוציאליסטית והיה זה טבעי לראות בו בעל ברית לברית המועצות.

בארצות הברית היו הדעות בממשל חלוקות לגבי ההצעה. כביכול, התמיכה בהצעה הייתה טבעית. הנשיא טרומן הוא ששלח את הריסון למחנות העקורים ולחץ על בריטניה לשנות את מדיניותה בארץ ישראל ברוח דרישות התנועה הציונית. אולם, במחלקת המדינה (משרד החוץ האמריקני) הנטייה היתה להתנגד להצעת החלוקה. אלו חששו מההשלכות השליליות של תמיכה במדינה יהודית על קשריה של ארצות הברית עם מדינות ערב, ופגיעה באינטרסים הכלכליים של ארצות הברית במדינות הנפט. טרומן הכריע לטובת הצעת החלוקה, בין השאר, כיוון שהבחירות לנשיאות התקרבו, ויהדות ארצות הברית שימשה כוח מניע במפלגה הדמוקרטית בראשה עמד ונחשבה לגוף בוחרים חשוב.

אחת השאלות המטרידות בקשר להקמת מדינת ישראל לאחר השואה היא: מהו מקומה של השואה בתמיכת העולם בהקמת מדינה ליהודים? האם ללא השואה היתה קמה המדינה? שאלה זו מטרידה כיוון שהיא קושרת את הסבל הנורא של השואה עם ההישג הגדול של הקמת מדינה בקשר של סיבה ותוצאה.

אין ספק שהשואה שימשה תפקיד בנסיבות שהובילו להקמת המדינה בעיתוי הספציפי, אולם לא ניתן לקבוע שאילו לא היתה שואה, לא היתה קמה מדינה כלל. הרקע ההיסטורי של הצבעה על החלוקה יצר את העיתוי לתמיכה בהצעה.

לשואה היתה השפעה בהקשר זה. המודעות לחורבן ולסבל של העם היהודי בזמן השואה השפיעו על עמדתן של המדינות. השואה הבהירה שיהודים אינם מוגנים בארצות השונות. ייתכן שתמכו במדינה ליהודים כפיצוי על הסבל הרב, או כדרך להשתחרר מהאשמה הרובצת עליהם. נסיבות נוספות, כגון בעיית העקורים, המלחמה הקרה, חולשתה של בריטניה, מעמדה הגובר של ארצות הברית, הבחירות בארצות הברית וכוחם הפוליטי של יהודי ארצות הברית - כל אלה שימשו ויצרו עיתוי נוח לתמיכה בהצעת החלוקה.

אולם, לא ניתן לתלות את ההישג הציוני במהלכים פוליטיים בינלאומיים בלבד. כזכור, מראשיתה של הציונות (סוף המאה ה- 19) התקיימה מחלוקת מתמשכת על דרך ההגשמה של הרעיון הציוני בין הציונות המדינית לציונות המעשית. הציונות המדינית דגלה בהכרה בינלאומית כמפתח למדינה יהודית. הציונות המעשית דגלה בפיתוח בית לאומי ליהודים בארץ ישראל וביצירת עובדות בשטח כתנאי לריבונות מוכרת. במישור המדיני, השיגה התנועה הציונית תמיכה של מדינות העולם בהקמת מדינה יהודית. אולם, ללא היישות הלאומית היהודית שהתפתחה עד מלחמת העולם השנייה, ספק אם האומות היו תומכות במדינה ליהודים. הבית הלאומי, כפי שהתפתח בשנות המנדט הבריטי, הגיע להישגים מרשימים בתחומי השלטון, הדמוגרפיה, ההתיישבות, הכלכלה, החינוך, המדע, התרבות, הביטחון ועוד. חברי ועדת אונסקו"פ התרשמו מהפיתוח האדיר של היישוב היהודי וראו בו בסיס איתן למדינה עצמאית. התשתיות למדינה עצמאית היו קיימות עוד לפני השואה ומלחמת העולם השנייה, בזכות פעילותם המעשית של עולים ומתיישבים. הנסיבות אחרי המלחמה יצרו את העיתוי להכרת האומות במדינה ליהודים.

*68*

כיצד פעלו יהודי ארצות הברית למען אחיהם באירופה ובארץ ישראל?

יהדות ארצות הברית פעלה מסוף המאה ה- 19 למען יהודים במצוקה באירופה ובארץ ישראל. כך, לדוגמה, בזמן שתי מלחמת העולם פעל ארגון הסיוע היהודי הג'וינט לעזור ליהודים במצוקתם החומרית. כמו כן פעלו ארגונים כגון הוועד היהודי האמריקני והקונגרס היהודי האמריקני בקרב ראשי הממשל בניסיון לגייס אותם למען סיוע והצלה של יהודי אירופה. אחת מתוצאות הלחץ שהופעל על הממשל להציל יהודים היה כינוסה של ועידת ברמודה (אפריל 1943), בהשתתפות נציגי בריטניה וארצות הברית, במטרה המוצהרת לדון בשאלת הפליטים מאירופה. בפועל, המדינות לא היו מוכנות לנקוט צעדים מעשיים כלשהם.

באופן מצער, לא הצליחו יהודי ארצות הברית להציל יהודים באמצעות הממשל.

החל בשנות ה- 30 ובעיקר בשנות ה- 40 (מלחמת העולם השנייה), התגברה התמיכה בציונות ובהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל כפתרון ליהודי אירופה. במאי 1942, כשהחלו להגיע שמועות על המתרחש באירופה, עוד בטרם נודע על היקף ההשמדה, כונסה ועידת בילטמור, כדי להתכונן ליום שלאחר המלחמה. הועידה אורגנה בידי המנהיג הציוני אבא הלל סילבר ותוארה כתחליף לקונגרס הציוני, שנבצר ממנו להתכנס בשל המלחמה. למעשה, היתה זו ועידה של יהודי ארצות הברית. רק מעט צירים מארצות אחרות נכחו בה, וגם וייצמן ובן-גוריון לא הגיעו במיוחד לועידה, אלא שהו שם ממילא באותה תקופה. ההחלטות קראו לפתיחת שערי הארץ לעלייה חופשית, למסירת הפיקוח על שטחי הארץ הלא מיושבים לסוכנות היהודית, ולהקמת "קהיליה" יהודית (בעצם - מדינה ריבונית) בארץ ישראל.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

הפגנה של יהודים בניו יורק נגד מדיניות הבריטים בארץ, יולי 1947

בשנים שלאחר המלחמה התרכזה תשומת הלב של יהודי ארצות הברית בשני נושאים מרכזיים: שאלת שארית הפלטה באירופה והמאבק על ארץ ישראל. הסולידריות היהודית באה לידי ביטוי במשאלי דעת קהל בציבור היהודי. בשנתיים שלאחר המלחמה הראו המשאלים שכ- 80 אחוזים תמכו בתוכנית בילטמור ובהענקת רישיונות עלייה ליהודים לארץ ישראל. גדל מאוד מספר המצטרפים לתנועות הציוניות וגם היהודיות הלא ציוניות בתקופת המלחמה ולאחריה. מספר חברי הסתדרות ציוני אמריקה גדל מכ- 50,000 ב- 1940 ל- 250,000 ב- 1948. מספר חברות תנועת הנשים הציונית "הדסה" גדל פי שלושה (לפני המלחמה היה 80,000). גם ארגונים לא ציוניים כמו מסדר "בני ברית", שפעל למען פליטי השואה, גדל בתקופה המקבילה פי חמישה והגיע לכ- 300,000 חברים.

יהודי ארצות הברית נרתמו למאבק נגד בריטניה ולטובת הקמת מדינה יהודית. כ- 5 מיליון יהודים חיו בארצות הברית, קצתם בעלי קשרים עם הממשל. התקיימו פעולות עממיות רחבות (רכישת ספינות וגיוס אנשי צוות; כ- 250 אנשי צוות יהודים שירתו על אוניות המעפילים). במקביל, פעלו ארגונים יהודיים ואישים בעלי קשרים ליצירת לחץ על הנשיא טרומן שיפעל למען העקורים באירופה ולמען שינוי מדיניותה של בריטניה בארץ ישראל. ואכן, זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון פנה טרומן לבריטניה בדרישה לאפשר עליית 100,000 ניצולי שואה לארץ ישראל. "ועד החירום הציוני", שהוקם עם פרוץ המלחמה, היה הגוף הפעיל בנושא זה. פעילותו בתקופה שלאחר המלחמה כוונה לגרום לכך שממשלת ארצות הברית תמשיך ותתערב אצל הממשלה הבריטית למען ביטול "הספר הלבן" והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. מנהיגו

*69*

הראשון של הוועד היה סטיפן וייז, ומשנת 1943 פעל לצדו אבא הילל סילבר, שהפך לאישיות הבולטת בקרב יהודי ארצות הברית. בזכות אישיותו ופעילותו הושגה אהדתם של כמה מדינאים בכירים ובעלי השפעה. תמיכתה של ארצות הברית בתוכנית החלוקה היתה בין השאר תוצאה של הסברה ציונית מתמשכת.

שאלות:

1. באילו דרכים פעלו יהודי ארצות הברית למען יהודי אירופה וארץ ישראל? אילו מבין הפעולות הייתם מגדירים "ציוניות"?

2. מדוע החלו יהודי ארצות הברית לתמוך בציונות דווקא בשנות ה- 30?

3. חוו דעתכם: האם הקמת בית לאומי נתפסה על ידי יהודי ארצות הברית כפתרון לאומי להם עצמם?

1. במאה ה- 21 יהודי ארצות הברית עדיין תומכים בישראל ופועלים בקרב מדינאים אמריקנים לטובת האינטרס הציוני. מה עשוי להיות המניע לפעולות אלו?

אבא הילל סילבר (1893-1963)

רב רפורמי וממנהיגי היהדות והציונות בארצות הברית. מילא תפקידים רבים, כמו נשיא ההסתדרות הציונית בארצות הברית וראש המגבית היהודית המאוחדת. היה מן הדוברים הציוניים התקיפים ביותר נגד מדיניותה של בריטניה.

(בספר תמונה)

ה, התגובות להחלטת האו"ם

ביישוב עוררה החלטת האו"ם התרגשות רבה. וכך אמר בן-גוריון בישיבת הוועד הפועל של ההסתדרות:

... זה מהימים הגדולים ביותר בהיסטוריה שלנו. אמנם קוצצו שאיפותינו וגם ההתחייבויות הבין-לאומיות שניתנו לנו: צומצם השטח, ירושלים נעשתה בינלאומית. כמעט לא ניתנו לנו הרים, למעלה משלושים נקודות (שלנו) בשטח הערבי, הגבולות רעים מבחינת צבאית ופוליטית. אבל לא היו הישגים רבים גדולים מאלה. קיבלנו רוב חוף הים, רוב העמקים, רוב מקורות (המים) בצפון, רוב השטחים הריקים, שני ימים. הכרת עצמאות על ידי רוב העולם, כל הדמוקרטיות, על ידי אמריקה ורוסיה גם יחד.

אל השמחה הגדולה התלוו גם חששות רבים. היה ברור שהערבים לא יקבלו את ההחלטה ויפתחו במלחמה. למחרת פתחו ערביי ארץ ישראל במלחמה והיא נמשכה עד 1949 - מלחמת העצמאות, שבמהלכה הוקמה מדינת ישראל.

*70*

התגובות בארץ להחלטת החלוקה

(בספר שתי תמונות – היעזר במנחה):

- החגיגות ביישוב עם היוודע תוצאות ההצבעה בעצרת האו"ם.

- שער עיתון ידיעות אחרונות, 30/11/1947.

שאלות:

1. שני המקורות מתעדים את השעות הראשונות בארץ לאחר החלטת האו"ם. מהי האווירה המשתקפת במקורות? מהי הדרך המיוחדת שבה כל מקור משקף את האווירה?

2. איזה מסוגי המקורות עדיף כדי ללמוד על התקופה – צילום או שער עיתון? הסבירו מהם היתרונות והחסרונות לגבי השימוש בכל אחד מסוגי המקורות.

מתוך דברים שכתב דוד בן-גוריון ביומנו, למחרת ההצבעה, 30/11/1947:

הגעתי לירושלים השכם בבוקר וראיתי העיר צהלה ושמחה. רוקדים ברחובות וקהל רב מתאסף בחצר בית הסוכנות. אודה על האמת, השמחה לא היתה במעוני. לא מפני שלא הערכתי החלטה של או"ם, אלא מפני שידעתי מה צפוי לנו – מלחמה עם כל צבאות עמי ערב". (ד' בן-גוריון, יומן המלחמה: מלחמת העצמאות, תש"ח-תש"ט, תל אביב תשמ"ג).

שאלה:

מה היו תחושותיו של דוד בן-גוריון לאחר הצבעת האו"ם?

*71*

הסופר עמוס עוז, מספר בספרו, סיפור על אהבה וחושך, את זיכרונותיו כילד על ליל ההצבעה:

אחרי חצות, לקראת סוף ההצבעה, התעוררתי. המיטה שלי עמדה תחת החלון הפונה אל הרחוב, ולא היה לי אלא להזדקף, להיעמד על ברכי ולהציץ בחרכי התריס. נרעדתי:

כמו בתוך חלום מפחיד עמדו צפופים ומחרישים בלי ניע לאור פנס הרחוב הצהבהב המוני צללים זקופים בחצרנו, בחצרות השכנות, על מדרכות על הכביש...

כל ההמון הגדול הזה כמו התאבן שם בדומיית לילה מפחידה, כאילו אינם בני אדם אמיתיים כי אם מאות צלליות כהות מצוירות על פני יריעת החושך המהבהב. כאילו מתו כולם בעמידה. לא דיבור לא שיעול לא מדרך נעל. יתוש לא זמזם שם. רק קולו העמוק, המחוספס של הקריין האמריקאי בקע מן הרדיו שהופעל במלא עוצמתו והרטיט את אוויר הלילה... בזו אחר זו קרא בשמותיהן של המדינות האחרונות ברשימה, על פי האלף-בית האנגלי, ומיד חזר והרעים אל תוך המיקרופון שלו את תשובות נציגיהן. יונייטד קינגדם: אבסטיינס (בריטניה - נמנעת). יונין אוף סובייט סושיאליסט רפבלקס: יס (ברית המועצות: כן). יונייטד סטייטס: יס (ארצות הברית: כן). אורוגואי: כן. ונצואלה: כן. תימן: נגד. יוגוסלביה: נמנעת.

בכך השתתק הקול בבת אחת. ...עד ששב הקול העב, הצרוד קצת, להרעיד את האוויר דרך הרדיו ולסכם במין יבושת מחוספסת אך הרת עליצות: שלושים ושלושה בעד. שלושה עשר נגד. עשרה נמנעים ומדינה אחת נעדרת מן ההצבעה. הצעה מתקבלת...

אבי ואמי עמדו שם חבוקים ולפותים זה בזו כמו שני ילדים אובדים ביער, כאשר לא ראיתי אותם אף פעם, לא לפני אותו לילה ולא אחריו, אני הייתי לרגע ביניהם באמצע חיבוקם וכעבור רגע שוב על כתפי אבא והוא, אבי המשכיל מאד, המנומס, עמד שם וצעק בכל קולו, לא מילים לא משחקי מילים לא סיסמאות ציוניות ולא קריאת גיל כי אם צעקה ארוכה עירומה כמו לפני שהמציאו את המילים.

ואחר כך היו ברחוב עמוס ובכל כרם אברהם ובכל שכונות היהודים ריקודים ודמעות, ודגלים הופיעו, וסיסמאות כתובות על יריעות בד, ומכוניות צפרו בכל כוח צופריהן,ו"שאו ציונה נס ודגל", ו"פה בארץ חמדת אבות", ומכל בתי הכנסת בקעו קולות השופר, וספרי תורה הוצאו מתוך ארונות הקודש ונסחפו אל מעגלי הרוקדים... ועוד אחר כך בשעות הקטנות של הלילה, נפתחה פתאום המכולת של אדון אוסטר ונפתחו כל הקיוסקים... ונפתחו כל הבארים בכל העיר ועד אור הבוקר חילקו חינם משקאות קלים וממתקים ודברי מאפה וגם משקאות חריפים... וזרים התחבקו ברחובות ונישקו זה את זה בדמעות, ושוטרים אנגלים המומים נגררו גם הם אל מעגלות המחול ורוככו בפחיות של בירה ובליקרים, ועל שריוניות הצבא הבריטי טיפסו חוגגים משולהבים ונוססו עליהם את דגלי המדינה שעדיין לא קמה אך הלילה הוחלט שם, בלייק סאקסס, שמותר יהיה לה לקום...

אבל אבא שלי אמר לי כששוטטנו שם, בליל העשרים ותשעה בנובמבר 1947, אני רכוב על כתפיו, בין מעגלי הרוקדים הצוהלים, לא כמבקש ממני אמר לי זאת אלא כיודע וכקובע את ידיעתו במסמרות אמר אבי, אתה רק תסתכל ילד שלי, אתה רק תסתכל היטב-היטב בן, בשבע עיניים תסתכל בבקשה בכל זה, כי את הלילה הזה ילד אתה כבר לא תשכח עד אחרון ימי חייך ועל הלילה הזה אתה עוד תספר לילדים לנכדים ולנינים עוד הרבה אחרי שאנחנו כבר לא נהיה פה (ע' עוז, סיפור על אהבה וחושך,ירושלים 2002, עמ' 401-405).

שאלות:

1. תארו את האווירה ברחוב לפני הקראת החלטת האו"ם.

2. כיצד הגיב הציבור להקראת תוצאות ההצבעה?

3. בסיפורו, עוז משלב את הסיפור המשפחתי שלו עם הסיפור הלאומי הכללי. כיצד מתבטאת האווירה הלאומית בסיפור המשפחתי האישי?

4. עוז כתב את ספרו כחמישים שנה לאחר התרחשות המאורעות. האמנם יכול לשמש ספרו מקור היסטורי? נמקו.

*72*

מתוך נאומו של מנחם בגין, מפקד האצ"ל, בשידור מתאריך 3/9/1947 (כחודשיים לפני ההצבעה באו"ם):

"המדינה היהודית", כפי שהוצעה על ידי הוועדה, תהא מורכבת משני חלקים: מגטו יהודי-ערבי, צר בשטח וצפוף באוכלוסין, וממדבר רחב ידים ובלתי מאוכלס. בגטו ישנה כבר היום צפיפות ממוצעת של שלוש מאות נפש לקילומטר מרובע ; יישובו החלקי האפשרי של המדבר ידרוש עשרות בשנים - ואף אז לא תוכל אוכלוסייתו לעלות על כמה מאות אלפי נפשות. יוצא, אפוא, שרק מתי מספר (מעטים) - לכל היותר ממאתיים עד שלוש מאות אלף מבין גולי עמנו יוכלו להיכנס ל"מדינת" החלוקה במשך שנים רבות שלפנינו. בזמן כניסתם של "הנבחרים" יופקרו אחרים לייאוש ולהתנוונות. לאחר כניסתם ייסגר השער, בידי שלטונות עבריים בפני מיליונים אחים, שיוסגרו לשיני הגולה המטורפת...

בשים לב לעובדות הללו, ברור לכל מי שאינו מוכן למכור למען חיי שעה עלובים את מולדתו ולהפקיר, למען שלוותו החולפת, את עמו, כי "פתרון" החלוקה, אם יבוצע, כמוהו כשואה לאומית היסטורית. העם היהודי ייקרא למנוע את השואה הזאת. הארגון הצבאי הלאומי קורא לכל נאמני העם ולכל נאמני המולדת, להקים גוף על-מפלגתי, שינהל את המלחמה - הן בשדה המדיניות הבין-לאומית והן בשדה הקרב - להצלת המולדת מסכנת הביתור (החלוקה) ולהצלת העם מפיזור ומכליה. ציון כולה שלנו. עם ישראל על מיליוני בניו ישוב ציונה. דגל החירות העברי יתנוסס על ירושלים ועל רבת עמון (מ' בגין, במחתרת, כתבים, ג, תל-אביב תשכ"א, עמ' 272-273).

שאלות:

1. הסבירו את עמדתו של מנחם בגין ביחס לתוכנית החלוקה.

2. למה התכון בגין כשדיבר על "גטו" ו"שואה" בנאומו, ומדוע השתמש בביטויים אלו דווקא?

3. מהי מטרת נאומו של בגין?

מתוך: ירושלים, ירושלים. הספר מתאר את ההתרחשויות בירושלים ובסביבותיה במלחמת העצמאות ומתבסס על מקורות ראשוניים: יהודיים, ערביים, בריטיים ואחרים.

המחנך הערבי סאמי ח'אלידי קם מכורסתו וחצה את הספריה שלו להשתיק את המקלט בתנועת-יד נמרצת. הוא הביט באשתו.

"עכשיו מתחילה הטרגדיה", אמר.

בקצה השני של העיר, בבית בשכונה ערבית הקרויה על שם משפחתו, שמע הצעיר נאצר א-דין נשאשיבי את אביו מכריז באותו רגע כי הצבעה זו "פירושה מלחמה". ודאי לא ישכח את הנבואה שהשמיע ברדיו אותו לילה עצמו פ'ארס אל-ח'ורי, ציר סוריה באו"ם. "שנים ארוכות של מלחמה", אמר הסורי, "תעבורנה על המקומות הקדושים, והשלום לא ישכון שם אלא כעבור דורות" (ד' לאפייר ול' קולינס, ירושלים, ירושלים, תל-אביב 1972, עמ' 21-22).

שאלות:

1. מה הדמיון ומה השוני בין תגובת הערבים לתכנית החלוקה ובין ותגובת בגין לתכנית זו?

2. לאור המודעות של הערבים שהחלוקה תביא לטרגדיה ערבית, מדוע הם בוחרים בדרך של מלחמה?

לסיכום ההרחבה:

1. סכמו בקצרה את התגובות השונות להצבעת האו"ם על תוכנית החלוקה.

2. בחרו שני מקורות, והשוו ביניהם לאור סוגי המקורות ותוכנם.

*73*

שאלות סיכום:

1. העברת שאלת ארץ ישראל לאו"ם (פברואר 1947 ); נאום גרומיקו (מאי 1947); פעילות ועדת אונסקו"פ (קיץ 1947); ההצבעה באו"ם (נובמבר 1947). כיצד תרם כל אחד מהאירועים להקמת מדינת ישראל.

2. אילו נסיבות הביאו לתמיכת המעצמות בתוכנית החלוקה?

3. הסבירו מדוע התקבלו ביישוב תוצאות ההצבעה באו"ם ברגשות מעורבים.

שאלות לסיכום היחידה:

1. הציגו את דרכי המאבק השונות של היישוב נגד הבריטים. חוו דעתכם, איזו מהדרכים הניבה את התוצאות הטובות ביותר?

2. תארו את השינויים שחלו בעמדתה של בריטניה בנוגע לארץ ישראל בשנים 1945-1947. אילו גורמים השפיעו על מדיניות זו?

3. באיזו מידה היתה ההצבעה באו"ם מושפעת מפעילות יהודית ובאיזו מידה היתה תוצאה של תהליכים בינלאומיים?

מדוע עזבו הבריטים את ארץ ישראל?

בפברואר 1947 העבירו הבריטים את שאלת ארץ ישראל לאומות המאוחדות וב- 14/5/1948 הסתיים שלטונם בארץ, לאחר שלושים שנות שלטון. בעבודה זו תבררו את הגורמים לעזיבתם של הבריטים.

א. מתוך נאומו של מנחם בגין, מפקד האצ"ל, שהתפרסם בעיתון "המשקיף", ח' באייר תש"ח, 17/5/1948:

אזרחי המולדת העברית, חיילי ישראל, נוער עברי, אחיותי ואחי בציון!

מקץ שנים רבות של מלחמה במחתרת, של רדיפות ועינויים, עינויי גוף ונפש, מתיצבים לפניכם המורדים במלכות הרשע כשברכת הודיה בפיהם ותפילה למרום בליבם... המרד העברי של השנים תש"ד-תש"ח הוכתר בהצלחה, המרד העברי הראשון אחרי התקוממות החשמונאים שנסתיים בניצחון. שלטון השעבוד של בריטניה בארץ מולדתנו הוכה, עורער. פורר וסולק... אנחנו עלינו למחתרת, תחת שלטון דכוי נכרי כדי להכותו ולסלקו. ואכן הכינו, היטב הכינו, וסילקנוהו, לעולם סילקנוהו.

שאלה:

מדוע עזבו הבריטים את הארץ לפי נאומו של בגין?

ב. שני הקטעים הבאים מתוך ספרו של יוסף נדבה (היסטוריון המקורב לאצ"ל): "מי גירש את הבריטים מא"י"?

ארצ'ר קאסט, קולונל בצבא הבריטי ויועץ הנציב העליון של ארץ ישראל בתחילת שנות ה- 30. קטע מהרצאה בפני האגודה המלכותית האמפריאלית הבריטית: "הם (היהודים) רצו לסלק אותנו... תליית הסרג'נטים הבריטים תרמה יותר מכל דבר אחר לסילוקנו מן הארץ... לוחמה פסיכולוגית שצדקתה הוכחה במאה אחוזים".

ג'ון קמחי, סופר ועיתונאי יהודי בריטי, איש שמאל אנטי ממסדי שסלד מהמשטר הצבאי באימפריה, בספרו "שבעה עמודים נופלים": שיטותיו האכזריות של הארגון (האצ"ל)... שימשו דוגמה לכך שלשון הכוח היתה היחידה אותה כיבדו הבריטים!... באביב 1948, כשיציאת הבריטים נתממשה בפועל, רחש היישוב העברי הערכה רבה מאד לטרוריסטים" (יוסף נדבה, מי גירש את הבריטים מא"י? תל-אביב 1988 ).

ג. שמואל דותן, ההיסטוריון הישראלי, כתב בספרו "המאבק על ארץ ישראל":

הלכי רוח בציבוריות הבריטית התבטאו בעיתונות ובשידורי הרדיו שסיפרו על ביקורת ציבורית גוברת והולכת נגד מדיניות הממשלה ועל קריאות ראשונות התומכות ביציאה מארץ

*74*

ישראל... בראש המבקרים עמדו אישים כמו צ'רצ'יל וקרוסמן שהצביעו על חוסר התועלת וההוצאות האדירות, כשלושים מיליון ליש"ט בשנה, הכרוכות באחזקת 90,000 חיילים ושוטרים...והן עולות על ההוצאות בהודו הענקית. בכלל סעיפי ההוצאות: הפעלת מטוסי סיור לאיתור ספינות המעפילים, שימוש בספינות גירוש וקיום מחנות מעצר (ש' דותן, המאבק על ארץ ישראל, תל אביב 1982 ).

ד. גבריאל שפר, היסטוריון ואיש מדעי המדינה, במאמר "המדיניות הבריטית בארץ ישראל, 1939-1948 ", כותב:

הבריטים לא הושפעו מהדרישות והלחצים שהופעלו על ידי יהודי ארץ ישראל וערבייה, כיוון שלא ראו בהם איום על שליטתם בטריטוריה זו... אם עזבו הבריטה כטענתי את ארץ ישראל מתוך שיקולים אימפריאליים או שיקולים פנימיים אחרים, הרי שתרומת ארגוני המחתרת לעצמאות ישראל פחותה מכפי שנוטים לייחס להם.

אשכול האינטרסים הכלכליים של בריטניה במזרח התיכון ובארץ ישראל הכיל: נפט... סחר ושירותים. האינטרסים הכלכליים הבריטיים התנגשו באינטרסים האמריקניים לאורך כל החזית. בריטניה וארצות הברית שתיהן לא רצו לסלק ידיהן מהמזרח התיכון ומארץ ישראל... בחוסר רצן בולט נאלצה בריטניה לוותר על השליטה הכלכלית שלה לטובת ארצות הברית בשל תלותה הגדולה בסיוע הכלכלי האמריקני... משרד האוצר תמיד עמד על המשמר שבריטניה לא תוציא מכספה שלה להחזקת השטחים במזרח התיכון. כאשר ההוצאה גדלה על ההכנסה וכאשר היתה בריטניה צריכה להשקיע מתקציביה שלה להחזקת ארץ ישראל, גמלה ההחלטה בליבם של קובעי המדיניות לפנות אותה. שיקול זה היה בעל חשיבות מירבית במכלול השיקולים הבריטיים.

הניתוח ההיסטורי מצביע שוב על כך ששיקולים שהיו קשורים במישרין להתפתחויות בארץ ישראל עצמה (כגון האפקטיביות של מאבק המחתרות היהודיות) היו בעלי אופי משני ולמעשה בטלים בשישים מול הצורך באיזון אינטרסים וגישות (של בריטניה) בתוך מערכת המדיניות העולמית ההדדית – עם ארצות הברית, והאזורית - עם מדינות ערב. (ג' שפר, "המדיניות הבריטית בארץ ישראל 1939-1948 ", בתוך: י' שביט (עורך), מאבק, מרד, מרי, 1941-1948, ירושלים 1987).

ה. אהרן קליינמן, איש מדעי החברה, כותב במאמרו "המדיניות הבריטית בשאלת הודו ובשאלת ארץ ישראל":

בריטניה מצאה עצמה לכודה בין שני מחנות לאומניים (הערבים והיהודים) במקום להימצא בעימות עם מחנה אחד; ושני המחנות נאבקו אמנם בממשל הבריטי אך בה בשעה ניצבו זה כנגד זה. כשליטה מצאה עצמה בריטניה במצב מובהק – אם גם מפוקפק ולא נוח - של גורם מתווך בין שני יריבים מקומיים ובו בזמן גם הגורם המכריע בשאלת הלאומיות הכפולה (ולכן גם הגורם שמוחזק כ"אויב" הצדדים כשאינו נוח להם).

בתחילת 1947 היתה בריטניה עדיין "ענק מוטרד". ראשית, היתה בריטניה טרודה בבעיות פנימיות שלא נמצא להן בנקל (בקלות) פתרון. אלו התמקדו בשחרור הכללי מהצבא, באבטלה גדולה ובצורך בשיקום התעשייה והכלכלה. שנית, ארץ ישראל והודו היו משניות במדיניות החוץ הבריטית, והיו אלה היחסים עם אירופה, ברית המועצות וארצות הברית שדרשו את עיקר תשומת הלב. שלישית... אובדן הביטחון העצמי של בריטניה בתפקידה העולמי... ובעיקר ברעיון שעליה להמשיך ולשאת בנטל האימפריה... (א' קליינמן, "המדיניות הבריטית בשאלת הודו ובשאלת ארץ ישראל", בתוך: מאבק, מרד, מרי, שם).

שאלות:

1. מדוע עזבו הבריטים את הארץ, לפי ההיסטוריונים יוסף נדבה, שמואל דותן, גבריאל שפר ואהרן קליינמן? אילו מבין ההיסטוריונים תומכים בעמדתו של מנחם בגין?

2. אילו מהעמדות סותרות זו את זו, ואילו משלימות אחת את השנייה? נמקו.

3. מי הם המחנות הפוליטיים והארגונים הביטחוניים הזכאים ליוקרה על "הוצאת הבריטים" לפי כל אחד מהקטעים?

4. דבריו של בגין, והקטעים הבריטיים שמצטט נדבה, נאמרו סמוך להתרחשות האירועים, ואילו שאר ההיסטוריונים כתבו את דבריהם זמן רב לאחר האירועים. האם לדעתכם יש לפרספקטיבה ההיסטורית השפעה על העמדות של ההיסטוריונים? האם דיווחים סמוכים להתרחשות הם בהכרח אמינים יותר? האם לזהות הפוליטית של ההיסטוריונים יש קשר לעמדותיהם במחלוקת?

5. לסיכום, הביעו עמדה ונמקו אותה: מהו הגורם המכריע ליציאת הבריטים מארץ ישראל?

סוף כרך שני

*75*

יחידה ג: מלחמת העצמאות והקמת המדינה

תקציר

הפרקים הקודמים עסקו במאבק היישוב בארץ ישראל ושל התנועה הציונית לסיים את השלטון הבריטי בארץ ולהקים מדינה יהודית. המאבק הסתיים בהצלחה. הבריטים העבירו את סוגיית ארץ ישראל לאו"ם, והוא הכריע לטובת הקמת שתי מדינות, יהודית ופלסטינית, בארץ ישראל. כאמור, החלטת האו"ם התקבלה בברכה על ידי הנהגת היישוב והתנועה הציונית, והן הבטיחו לשתף פעולה ביישומה. לעומת זאת הפלסטינים, בתמיכת כל ארצות ערב, התנגדו להחלטה והחלו מיד בפעולות שנועדו לבטלה.

הפרקים הבאים יוקדשו למלחמה שפרצה למחרת החלטת האו"ם, בכ"ט בנובמבר 1947, ונמשכה עד קיץ 1949. במהלכה הוקמה מדינת ישראל. המלחמה הסתיימה בניצחונה של מדינת ישראל על מדינות ערב ועל ערביי ארץ ישראל, והיתה נקודת שיא בסכסוך ארוך שנים בין יהודים לערבים בארץ ישראל. הסכסוך המשיך גם אחריה, אך קיבל כיוונים חדשים, שנוצרו כתוצאה מן ההתרחשויות בזמן המלחמה.

המלחמה שנמשכה כשנה וחצי, התרחשה בשני שלבים מרכזיים. השלב הראשון, מהחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 עד להקמת המדינה במאי 1948. בשלב זה של המלחמה, "המלחמה הפנימית", נלחמו זה בזה כוחות בלתי סדירים של לוחמים משני הצדדים, תוך שימוש בעיקר בנשק קל, בזמן שהבריטים עדיין שולטים בארץ. על פי החלטת האו"ם נדרשה בריטניה לסייע בהנהגת הסדר החדש בארץ ישראל ולעזוב ב- 1 באוגוסט, ומדינת ישראל היתה אמורה לקום רק ב- 1 באוקטובר. אולם הבריטים העדיפו לעזוב את הארץ מוקדם ככול האפשר, כדי לצמצם את הנזקים שנגרמו להם. הבריטים סיימו את מבצע הפינוי עד 14 במאי. במהלך שלב זה של המלחמה עבר היישוב ממצב של כישלונות צבאיים והתגוננות למצב של התקפה וכיבוש שטחים. "המלחמה הפנימית" הסתיימה ב- 14 במאי 1948, ה' באייר תש"ח, כאשר הוכרז על הקמת מדינת ישראל.

השלב השני במלחמה, "המלחמה הבינלאומית", החל למחרת הכרזת המדינה והמשיך עד לחתימת שביתת הנשק עם סוריה ביולי 1949. בשלב זה הבריטים כבר לא היו בארץ והמלחמה התנהלה בין צה"ל, שהוקם זה עתה, לבין ארבעת הצבאות של המדינות הערביות שפלשו אל שטח ישראל. עתה נעשה שימוש בנשק כבד יותר: תותחים, שריון ומטוסים. גם במהלך שלב זה של המלחמה עבר היישוב ממצב של התגוננות ובלימה למצב של התקפה והתרחבות. צה"ל החל להדוף את צבאות ערב משטחי המדינה המיועדת ואף לתפוס שטחים נוספים בעוד צבאות ערב מתדלדלים ומובסים.

המדינה החדשה, שהוקמה תוך כדי מלחמה קשה וממושכת, עמדה בפני מספר ניכר של אתגרים. הממשלה הזמנית היתה חייבת להגדיר את הבסיס הרעיוני והעקרוני להקמת מדינת ישראל, לבסס את ריבונותה, ולהקים צבא מאוחד ויעיל. הבסיס הרעיוני והלגיטימציה להקמת המדינה הוצגו במגילת העצמאות, שהפכה למסמך הייסוד שלה. בתהליך הקמת צה"ל נתגלעו מספר עימותים פנימיים, שחשפו את הקושי לעבור מפעילות מחתרתית עצמאית לפעילות גלויה תוך ציות לממשלה ריבונית. הבולט באירועים הללו היה "פרשת אלטלנה" שבה התעמתו חברי האצ"ל עם הממשלה הזמנית וכוחות צה"ל. גם הבחירות הראשונות למוסדות המחוקקים של המדינה החדשה התקיימו בתקופה זו, למרות צל המלחמה.

*76*

לוח אירועים מלחמת העצמאות

המלחמה הפנימית

נובמבר 1947,  החלטת האו"ם מיום 29 בנובמבר 1947 על הקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית; ירי על אוטובוס יהודי ליד לוד

דצמבר 1947,  לחימה בערים המעורבות ובדרכים; תחילת המצור על ירושלים ועל יישובים מבודדים

ינואר 1948,  נפילת "מחלקת הל"ה" שחשה לעזרת יישובי גוש עציון

פברואר - מרס 1948,  פיגועים המוניים בירושלים; נפלו בידי הערבים שלוש שיירות גדולות - לגוש עציון, ליחיעם שבגליל ולירושלים; הסרת תמיכת ארצות הברית בתוכנית החלוקה והצעתה למשטר נאמנות על ארץ ישראל

אפריל 1948,  תחילת יישום תוכנית ד'; מבצע "נחשון", פרשת דיר יאסין, מבצע "הראל" ומבצע "יבוסי"; כיבוש החלקים הערביים בערים המעורבות טבריה וחיפה

מאי 1948,  כיבוש החלקים הערביים בצפת וכן הערים הערביות יפו, עכו וביסאן (בית-שאן) ותפיסת מרכז העיר ירושלים; נפילת גוש עציון; יציאת הבריטים; הכרזת המדינה, ה' אייר תש"ח, 14 במאי

המלחמה הבינלאומית

מאי 1948 (המשך),  פלישת צבאותיהן של מדינות ערב; יישובי הגבול בקרבות בלימה מול צבאות מדינות ערב (נירים, כפר דרום, יד מרדכי, גשר, דגניה ועוד); נפילת הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים; הפקודה להקמת צבא הגנה לישראל (צה"ל)

יוני 1948,  ההסכם על פירוק אצ"ל; כישלון בקרבות לטרון, הירדנים חוסמים את הדרך לירושלים; פריצת "דרך בורמה" לירושלים; ההפוגה הראשונה; פרשת אלטלנה

יולי 1948,  קרבות עשרת הימים; ההפוגה השנייה

אוקטובר 1948,  מבצע "יואב"; מבצע "חירם"

דצמבר 1948,  מבצע "חורב"

פברואר 1949,  שביתת הנשק עם מצרים

מרס 1949,  מבצע "עובדה"; שביתת נשק עם לבנון

אפריל 1949,  שביתת נשק עם ירדן

יולי 1949,  שביתת נשק עם סוריה

*77*

פרק 7: "המלחמה הפנימית" - השלב הראשון במלחמה

מושגים:

- חאג' אמין אל חוסייני

- צבא ההצלה של קאוקג'י

- פזעה

- המלחמה בדרכים

- שיטת השיירות

- המצור על ירושלים

- הצעת הנאמנות

- תוכנית ד'

- מבצע נחשון

כיצד הצליח יישוב של 600,000 איש לגבור על האוכלוסייה הפלסטינית, שמנתה יותר ממיליון איש?

(בספר תמונה – היעזר במנחה):

תמונת לוחמים פלסטינים

א. מבוא

בכ"ט בנובמבר 1947 הצביעה עצרת האו"ם על הקמת מדינה יהודית לצד מדינה ערבית בארץ ישראל. למחרת פתחו ערביי ארץ ישראל, הפלסטינים, בפעולות אלימות נגד היישוב היהודי. היתה זו ראשיתה של מלחמת העצמאות. עד שפינו הבריטים את הארץ התנהלה המלחמה בין ערבים ליהודים בארץ ישראל, ומשום כך קיבל שלב זה של המלחמה את הכינוי "המלחמה הפנימית". המלחמה היתה למעשה מלחמת אזרחים, משום שהתנהלה בין אזרחיו-נתיניו של שלטון אחד, שלטון המנדט, שהיה אמור להבטיח את השלום והסדר בארץ. בפרק זה נסקור את שלביה העיקריים של "המלחמה הפנימית". נפתח בהצגה של הכוחות הפועלים בארץ: הצדדים הלוחמים, הפלסטינים והיהודים, מכאן, והכוח הצבאי והשלטוני הגדול בארץ, הבריטים, מכאן.

מהו שמה של המלחמה?

המלחמה זכתה לכינויים שונים. היהודים מכנים אותה "מלחמת השחרור", "מלחמת הקוממיות", "מלחמת תש"ח". הכינוי המקובל ביותר הוא "מלחמת העצמאות", משום ששאלת העצמאות של שני העמים הנלחמים היא שעמדה במוקד המלחמה. הפלסטינים מכנים את המלחמה "אל-נאכבה", כלומר "האסון". השם מבטא את תחושותיהם לנוכח התבוסה במלחמה, הניתוק של רבים מהם מבתיהם והפיכתם לפליטים במדינות שכנות. "מלחמת 1948 " הוא הכינוי הניטרלי ביותר ביחס למלחמה זו.

*78*

ב. יחסי הכוחות בין הצדדים

על יחסי הכוחות העיקריים בין הצד הפלסטיני לצד היהודי ניתן ללמוד מן הטבלה הבאה:

יחסי הכוחות בין הפלסטינים ליישוב היהודי במהלך "המלחמה הפנימית"

--,  הפלסטינים,  היישוב היהודי

גודל האוכלוסייה,  1,300,000,  כ- 650,000

תנאי שטח ודפוס התיישבות,  שטחים שולטים ורצופים, בעיקר באזורי ההר ובדרום מישור החוף,  שטחים מפוצלים וגושי יישובים. בעיקר בעמקי הצפון ובמישור החוף. יישובים מבודדים בצפון, בנגב ובאזור ירושלים

קשרי חוץ,  תמיכת מדינות ערב דרך גבולות יבשתיים פתוחים,  תמיכת ברית המועצות, יהודי העולם וכמה ממדינות המערב; גבולות יבשה חסומים, גבולות ים ואוויר בשליטה בריטית

הנהגה מדינית,  מפוצלת, בראשות המופתי אל חוסייני הגולה; "הוועד הערבי העליון" כהנהגה חסרת ניסיון מדיני מעשי ולא כהנהגה נבחרת,  הנהגה נבחרת ומאוחדת יחסית. מוסדות לאומיים המשמשים "מדינה בדרך". במהלך הלחימה מוקמות "מועצת העם" ו"מנהלת העם" וזוכות לתמיכה רחבה

מבנה כלכלי וחברתי,  משק מסורתי; נתק בין עיר לכפר; חברה מפוצלת לנאמנויות מקומיות ועדתיות,  משק מתקדם יחסית בעל אמצעי תקשורת ויכולת להפעלת תשתיות. חברה בעלת רמת לכידות גבוהה

כוחות צבאיים,  כ- 10,000 לוחמים מקומיים, בארגונים המתחרים זה בזה: ה"פתוה" ו"ג'יהאד אל מוקאדס", בהנהגת משפחת אל חוסייני, וה"נג'אדה", בהנהגת מתחריה; עוד כ- 4,000 מתנדבי חוץ ב"צבא ההצלה,  כ- 40,000 חברי הגנה בפיקוד מאוחד הכפוף לסמכות המוסדות המדיניים. כ- 4,000 חברי אצ"ל ולח"י בפיקוד עצמאי. פחות ממחצית חברי המחתרות נושאי נשק בפועל.

התארגנות צבאית,  גיוס מקומי בשיטת האזעקה ("פזעה"); כוח קטן מגויס דרך קבע; אין פיקוד ארצי,  ההגנה מאורגנת ב- 12 חטיבות מרחביות; כוח פלמ"ח נייד בגיוס מלא; הרחבת גיוס במהלך המלחמה. מבנה צבא סדיר - מפקדה ארצית, שירות מודיעין, ויחידות הנדסה, חימוש, אוויר, ים ורפואה

דרכי פעולה,  מטעני חבלה, מארבים, התקפת שיירות ויישובים קטנים,  פעילות הגנה על יישובים; ליווי שיירות; מתקפות נגד

אספקה ותחמושת,  חימוש באספקה עצמית ומקומית מיעוט שירותי מנהלה, פינוי ורפואה,  ייבוא וחימוש מרוכזים; תעשיית נשק של ההגנה; אספקה מאורגנת לאזורים נצורים; פינוי ורפואה מוסדרים

*79*

שאלות:

1. מה הם התחומים שבהם ניתן לזהות יתרון לצד הפלסטיני ומה הם התחומים שבהם יש יתרון לצד היהודי?

2. איזה צד נראה חזק יותר על פי הטבלה?

הצד הפלסטיני

בשנת 1947 הייתה האוכלוסייה הפלסטינית בשטח המנדט גדולה בכפליים מן האוכלוסייה היהודית. מבחינת מבנה השטח וההתיישבות נהנו הפלסטינים מיתרון אסטרטגי, ויישוביהם שלטו על רבים מצירי התנועה ומן היישובים היהודיים. בנוסף, נהנו הפלסטינים מתמיכה של מדינות ערב הסמוכות, שהגבולות עמן היו פתוחים למעשה להעברת לוחמים או נשק, בשל מיעוט הפיקוח הבריטי. הכפריים הפלסטינים הכירו היטב את הסביבה הסמוכה אליהם והיו מסוגלים לספק את צורכיהם לתקופה מסוימת בתנאי מצור או ניתוק. אולם העירונים הפלסטינים היו תלויים בבריטים לצורכי תשתיות כחשמל ומים ולשמירה על סדרי החיים.

אף שהצד הפלסטיני יזם את המלחמה, לא כל הפלסטינים היו שותפים למטרות הלחימה או חשו הזדהות לאומית ברורה. זאת ועוד, המנהיג הפלסטיני המוביל, המופתי אל-חוסייני, לא הורשה להיכנס לארץ וניסה לנהל את הלחימה ממקום מושבו בקהיר. מנהיגי מדינות ערב, שתמכו במאבק הפלסטיני באופן רשמי, התייחסו בחשדנות למופתי ולעתים אף הכשילו את פעולותיו.

מבחינה צבאית, העמידה האוכלוסייה הפלסטינית כוחות לוחמים קטנים משל הצד היהודי, ואף שמתנדבי "צבא ההצלה" ממדינות ערב הצטרפו אליהם, הרי שהם לא שינו את המאזן באופן מהותי ואף הוסיפו על הפיצול והבלבול. התארגנות הלוחמים היתה מקומית ברובה, כאשר אנשים מכפר או ממספר כפרים פועלים יחד ככנופיה ("עיצאבה") עצמאית. הלוחמים לא היו מגויסים סדירים, והם נקראו לפעילות בשיטת האזעקה ("פזעה"). שיטה זו פעלה בהצלחה, למשל, לצורך התקפה על שיירות יהודיות, בשל קרבת הכפרים הערביים לצירי תנועה יהודיים ושליטתם עליהם. עם זאת, היא הקשתה על התארגנות להגנה ועל מבצעים ערביים בקנה מידה גדול. הכוחות הבלתי סדירים שגויסו בצורה זו לא הצליחו בשום שלב להכריע לבדם בקרב מול יחידה יהודית או יישוב יהודי.

הצד היהודי

היישוב היהודי בארץ ישראל מנה בשנת 1947 כמחצית מהאוכלוסייה הפלסטינית. רבים מן היישובים היהודיים היו פזורים בגושי התיישבות קטנים ומבודדים מן המרכז היהודי שבשפלת החוף. הקשר בין היישובים הכפריים למרכז העירוני היהודי היה הדוק, ולעתים קרובות הם היו תלויים באספקה ובמשאבים שהובאו אליהם בצירי תנועה שהערבים שלטו בהם. היישוב היהודי כולו היה תלוי באספקה ותמיכה כלכלית ואנושית מחוץ לארץ, מן התנועה הציונית וממדינות תומכות באירופה. היישוב היה מתקדם מבחינה טכנולוגית, תעשייתית ותקשורתית יותר מאשר המשק הפלסטיני, אך גם תלוי יותר בייצוא ובייבוא. ואם מבחינת גודל האוכלוסייה ופיזורה סבל הצד היהודי מנחיתות בהשוואה לפלסטינים, הרי שמבחינה מדינית וארגונית היה לו יתרון ברור. היהודים היו מאורגנים פוליטית במסגרת מוסדות היישוב והתנועה הציונית. במהלך הלחימה הוקמו "מועצת העם" - פרלמנט זמני, ו"מנהלת העם" – ממשלה זמנית בראשות דוד בן-גוריון. מוסדות אלו נהנו מתמיכה רחבה וכמעט כל התושבים היהודים קיבלו את סמכותם, כולל רבים מתומכי הרוויזיוניסטים, שלראשונה זכו לייצוג פוליטי. על אף חילוקי דעות רבים, היו אנשי היישוב מאוחדים בשאיפה למטרה משותפת, הקמת מדינה יהודית, מכאן, ובתחושת הסכנה וחוסר הבררה, מכאן.

יתרונות האחדות, הסמכות והמוטיבציה של הצד היהודי באו לביטוי גם מבחינה צבאית. אף שבשלב הראשון של הלחימה לא היתה כמות הנשק שבידי היהודים גדולה בהרבה מזו שבידי הפלסטינים, היה יתרון ניכר בגודל הכוחות הלוחמים היהודים ובארגונם. הארגון הלוחם המרכזי היה ארגון ה"הגנה" (ראה מילון מושגים בסוף הספר). לרשותה עמד גם הכוח הצבאי הסדיר היחיד ביישוב היהודי - הפלמ"ח (ראה מילון מושגים בסוף הספר). הנהגת היישוב קראה להתנדב לשורות ה"הגנה" וגייסה תחילה צעירים בני 17-25 (כולל תלמידי תיכון); לאחר מכן צורפו מבוגרים עד גיל 41 ונשים. לשורות היישוב היהודי הצטרפו גם המח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) וחיילים משוחררים מצבאות מדינות

*80*

אירופה, שתרמו מניסיונם הצבאי. ה"הגנה" אף החלה בארגון גח"ל (גיוס חוץ לארץ) - גיוס ואימון של צעירים מבין העקורים והמעפילים במחנות המעצר. בשלב "המלחמה הפנימית" כמעט הכפילה ה"הגנה" את מספר לוחמיה.

ההתגייסות ההמונית, עוד לפני הקמתה של מדינה המסוגלת לכפות גיוס חובה, העידה על המוטיבציה של חברי היישוב. אף שלא היו עדיין כלי נשק לחימוש כל הלוחמים, מספרם סיפק עתודה ותגבורת בלחימה.

ה"הגנה" פעלה במבנה ארגוני ופיקודי של צבא סדיר וקיבלה באופן מלא את סמכות הנהגת היישוב, דבר שאפשר פעולה ריכוזית ומאוחדת. במקביל ל"הגנה" פעלו האצ"ל והלח"י, ואף הם הרחיבו את שורותיהם בראשית המלחמה. ארגונים אלו נטו לפעול באופן עצמאי, בעיקר בשני בסיסי הכוח שלהם, בירושלים ובאזור תל אביב, ולעתים אף התעמתו עם ה"הגנה". עם זאת, בשל היקפם הקטן ומיעוט הנשק שבידיהם, התקשו הארגונים "הפורשים" ליזום מתקפות נרחבות לבדם וקיימו מידה מעטה של תיאום עם מפקדות החטיבות האזוריות של ה"הגנה".

(בספר תמונה – היעזר במנחה):

ברחובות הערים פורסמו כרזות לעידוד הגיוס.

שאלות:

1. כיצד מבטאת כרזה זו את יתרונות הצד היהודי בתחום הארגון והמוטיבציה?

2. האם ניתן לראות בתמונה גם עדות לבעיות בתחום המורל ויכולת האכיפה?

השלטון הבריטי

הבריטים המשיכו לשלוט בשטח ארץ ישראל גם לאחר קבלת ההחלטה על חלוקת הארץ באו"ם, והצבא הבריטי היה הכוח החזק ביותר באזור עד צאתו מהארץ, ערב הקמת המדינה. בשל כך ביקשו נציגי האו"ם מן הבריטים להישאר בארץ עד אוקטובר 1948, ואף לסייע בשמירה על העיר הבינלאומית שנועדה לקום בירושלים. אולם בניגוד לבקשה זו החליטו הבריטים, כבר עם אישור החלטת החלוקה באו"ם, לצאת מן הארץ בהקדם האפשרי. הפינוי נועד להתבצע דרך נמל חיפה ודרך רפיח שברצועת עזה, וכתאריך יעד קבעו הבריטים את חודש מאי 1948. עד אז התרכזו הבריטים בשמירה על הסדר באזורי השליטה המצטמצמים ובשמירה על ביטחונם שלהם. כדי לשמור על עצמם נדרשו הבריטים לקיים יחסים תקינים עם שני הצדדים הלוחמים, דבר שהציב דרישות סותרות בפני הממשל המנדטורי.

מעבר לשמירה על שלום הכוחות הבריטיים בארץ, היתה בריטניה מעוניינת בשמירה על מעמדה במזרח התיכון. גם לצורך כך נאלצה הממשלה הבריטית לנהל מדיניות דו-צדדית. היה עליה להיזהר מפגיעה בממשלות של מדינות ערב הסמוכות לארץ, שתמכו בפלסטינים והתנגדו להקמת מדינה יהודית. כמו כן, היא עדיין היתה זקוקה לארצות הברית, שתמכה בחלוקה וביישוב היהודי.

*81*

כתוצאה מהתביעות הסותרות שבפניהן עמדו הבריטים הם ניהלו לעיתים מדיניות בלתי עקבית, ונתפסו בעיני הפלסטינים ובעיני היהודים כבוגדניים או כתומכים בצד האחר. הפלסטינים ראו ביציאת הבריטים הסכמה להקמת המדינה היהודית והמשך פעילותה של ממשלת המנדט בפיתוח היישוב היהודי. גם את ההגנה שנתנו הבריטים לשיירות היהודיות לירושלים או ליהודים הנצורים ברובע היהודי ראו הפלסטינים כסיוע בריטי ליהודים. כמו כן, זעמו הפלסטינים על כך שהבריטים ריסנו את "הלגיון הערבי", כוח ירדני שהיה בפועל בפיקוד ובפיקוח בריטי, ומנעו ממנו לתקוף יישובים יהודיים.

היהודים לעומת זאת, זכרו לרעה לבריטים את מדיניות "הספר הלבן" וההגבלות על העלייה וההתארגנות הצבאית, שנמשכו עד לרגע הפינוי. הצד היהודי חשד עד הרגע האחרון כי הבריטים אינם מתכוונים לפנות את הארץ בפועל. היהודים התרעמו על מה שנראה כהתעלמות הבריטים מהתארגנות צבאית ערבית באזורי הכפר וההר, בעוד הם המשיכו להגביל את הפעילות הצבאית היהודית בשפלה ובמרכזים עירוניים.

בפועל, הבריטים לא תמכו באף אחד מהצדדים באופן מיוחד, אלא ניסו להגן על עצמם ולשמור על הסדר הנדרש לצורך פינוי בטוח של כוחותיהם. כל עוד ישבו הבריטים בשטח מסוים, מנע הצבא הבריטי השתלטות של הצדדים על מתקנים חיוניים לו, כגון תשתיות המים והחשמל וצירי התנועה הנדרשים לפינוי. במקרה שבו היה ניסיון של אחד הצדדים לפגוע, למשל, באחד מצירי הפינוי המיועד, הגיבו הבריטים בצורה קשה. לדוגמה, כאשר כבשו כוחות הפלמ"ח את שכונת שיח ג'ארח בצפון ירושלים, דרשו הבריטים לפנותה, שכן היא שוכנת על ציר הפינוי צפונה. לאחר שאנשי הפלמ"ח לא עזבו, פעלו הבריטים בכוח, תוך שימוש בטנקים, והשתלטו על האזור. הם הבטיחו להחזיר את השכונה למי ששלט בה ואכן החזירו אותה לכוחות היהודיים.

כאשר הצבא פינה אזור מסוים, הוא העביר לרוב את השליטה בשטח ובמתקנים החיוניים שבו לידי הכוח החזק יותר באותו אזור, כדי לחסוך בהתנגשויות. במקרים לא מעטים הדבר פעל לטובת הצד היהודי, שהיה מאורגן יותר, בעל מודיעין טוב יותר ולכן גם זריז יותר בתפיסת העמדות החיוניות. עם זאת, ההגבלות הבריטיות על ההתארגנות הצבאית פגעו יותר ביהודים, משום שהבריטים נסוגו קודם כול מאזורי ההר המיושבים בערבים, ונשארו כמעט עד הרגע האחרון באזורי החוף המאוכלסים ביהודים.

ג. מוקדי הלחימה בארבעת החודשים הראשונים

על אף שליישוב היהודי היה, כפי שראינו, יתרון על האוכלוסייה הערבית מבחינת הארגון והמוכנות הצבאית, היו ארבעת חודשי הלחימה הראשונים רצופי קשיים ואבידות. בין נובמבר 1947 למרס 1948 עמד היישוב על סף משבר צבאי ומדיני. המשבר נבע מכך שהצד הערבי מיקד את הלחימה באזורים שהיו נקודות החולשה של היישוב, ואילו הצד היהודי בחר באסטרטגיה שלא ניצלה את יתרונותיו.

מוקדי הלחימה

בחודשים אלו התנהלה הלחימה בשלושה מוקדים עיקריים: הדרכים, הערים המעורבות והיישובים המבודדים. בדרכים ניצלו הכוחות הערביים את עמדת השליטה שהיתה לכפרים הערביים על ציר התנועה לירושלים ולגושי היישובים בדרום ובצפון. התחבורה היהודית הותקפה יום יום וספגה אבידות קשות. כאמור, היה לפלסטינים יתרון בעצם ישיבתם על דרכי התחבורה. קל היה להזעיק (בשיטת ה"פזעה") את הכפריים בהמוניהם לרדת אל הכביש, לחסום אותו באבנים גדולות ולתקוף את כלי הרכב שנעצרו במחסום. התנועה לירושלים וליישובים מסוימים בנגב ובגליל נותקה ולמעשה הוטל עליהם מצור, שמנע העברת אספקה, תגבורת ותחמושת. הלחימה בדרכים היתה למעשה ההצלחה העיקרית של הצד הפלסטיני. היחידות שליוו את השיירות ספגו אבידות גדולות והולכות, והציבור חש כי ניתוק הדרכים מאיים על עצם קיום היישוב.

בערים מעורבות, כגון ירושלים, חיפה וצפת, ובגבול תל אביב ויפו התנהלו מתקפות ויריות בקווי התפר שבין שכונות יהודיות לערביות, והוחדרו מטעני חבלה ומכוניות תופת. שכונות התפר הללו הלכו והתרוקנו מיושביהן, ותושבים יהודים בירושלים ובצפת, בעיקר מהאוכלוסייה החרדית ומשכבות מצוקה, התקשו לעמוד בעימות. עם זאת, יש לציין כי האוכלוסייה העירונית הערבית נפגעה אף יותר, וחלק ניכר משכבת האליטה שלה עזב את הארץ. שכונות וכפרים ערביים בתוך האזורים העירוניים היהודיים נעזבו אף הם.

*82*

(בספר תמונה – היעזר במנחה):

לוחמים פלסטינים ב"באב אל-וואד" – שער הגיא – משקיפים על הדרך לירושלים.

שאלות:

1. כיצד מתבטא בצילום אחד היתרונות שהיו לפלסטינים בלחימה על הדרכים?

2. האם ניתן לזהות בצילום גם רמז לגורמי החולשה של הצד הפלסטיני?

(בספר תמונה – היעזר במנחה):

שלט אזהרה נגד צלפים.

שאלות:

1. כיצד לדעתכם הגיבו תושבי הרחוב שבו נתלו שלטים אלו?

2. אילו בעיות היו עלולות להתעורר בשל כך בציבור היהודי?

*83*

יהודים וערבים בירושלים במלחמת העצמאות

חול המועד פסח תש"ח

אינני יודע אם ואימתי יגיע מכתבי זה לידיך בתל-אביב, מחמת שהדואר שרוי עתה בחופש פסח... שני דברים מפריעים אותי בכתיבת מכתבים: המאור הלקוי מחמת ההפסקות התכופות בזרם החשמל, והד שריקתם של הכדורים, הפורחים ובאים אלי מזמן לזמן...

זה זמן רב התנדף ריח הנפט מחלל אווירה של ירושלים. אין זה ריח נעים דווקא, ואולם עתה מוכנים אנו לוותר על ריחם של בשמי עדן ובלבד שיהא ריחו של הנפט נודף במטבחינו. כנגד זה קיבלנו על-פי כרטיסי-הנפט מצות, בשר, דגים וביצים לפסח - הכל בזכות בחורינו האמיצים אנשי המגן, שכתבו להם על המכוניות, שבהן הובא כל המטען הזה, את הפסוק: "אם אשכחך ירושלים..." אכן הם לא שכחו אותנו... כיוון שאופטימיסטן אנוכי, הנני מקווה, חברי היקר, שמכתבי זה יגיע סוף-סוף לידיך... אולי על-ידי דואר יונים (מ' נאור (עורך), ירושלים בתש"ח: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, ירושלים 1988 ).

גם במהלך חודש מאי, למרות המפנה ברוב החזיתות, לא השתפר בהרבה מצבה של העיר. כותבת על כך ביומנה ילדה ירושלמית בת 13:

בירושלים מצב קשה. אין חשמל זה כמה ימים. אמנם גם מקודם לא היה בכל פעם למספר שעות, אך עתה כבר ימים שלמים. בבית לא מורגש כל כך רעב, אך ברוב הבתים כבר מורגש. מבשלים כל מני עשבים. לכל דבר יש תור מיוחד: לנפט, ללחם ולשאר מצרכים. עתה גם למים. אנחנו עומדים שעות בתור... (ה' אביגדורי-אבידב, בדרך שהלכנו - מיומנה של מלוות שיירות, תל אביב 1988).

חוסיין ח'לדי, ממשפחות המכובדים הפלסטינים ונציג הוועד הערבי העליון בירושלים, דיווח בשיחת טלפון עוד בינואר 1948:

"ירושלים אבודה, בקטמון לא נשאר איש, שיח' ג'ראח התרוקנה. אפילו את העיר העתיקה עוזבים. כל מי שיש לו איזה צ'ק או קצת כסף - יאללה למצרים יאללה ללבנון, יאללה לדמשק...".

גם מתנגדי האליטה הפלסטינית, הקומוניסטים הערבים, תיארו את המצב העגום בקרב הפלסטינים בירושלים:

"...שכונות ערביות רבות נעזבו על ידי תושביהן... הבריחה נמשכת מכל השכונות המקורבות לרבעים היהודיים. המצב הכלכלי הורע באופן כה חמור עד כי פת לחם שחורה היתה לדבר היקר ביותר בעולמנו... עם כל יריה מייד מושתקים החיים הכלכליים בעיר, ננעלות החנויות... כל התחבורה נפסקת והעיר ירושלים מנותקת מכל חלקי הארץ...".

חליל אל סכאכיני, המחנך והסופר הפלסטיני תושב קטמון שבירושלים, כותב ביומנו בחודש מרס 1948 :

"אין פלא שתושבי קטמון חושבים כל העת על מעבר לשכונה אחרת, או אפילו לארץ אחרת. הם מבקשים לברוח מהדאגות והסכנות הניצבות לפניהם יום ולילה. יותר מכל מדכאת אותם האימה הפוקדת את הנשים והילדים. אנשים רבים עזבו לעיר העתיקה, לעמאן, לקהיר ולמקומות אחרים, מעטים מבעלי הנכסים נשארו" (י' גלבר, קוממיות ונכבה, ירושלים 2004, עמ' 144-145).

שאלות:

1. במה היה דומה, על פי המקורית, מצב האוכלוסייה היהודית ומצב האוכלוסייה הפלסטינית בירושלים בזמן "המלחמה הפנימית"?

2. במה שונה מצבן של שתי הקבוצות וכיצד הדבר מעיד על ההבדל ביניהן ברמת ההתארגנות והלכידות הלאומית?

*84*

ביישובים המבודדים באזורי הגבול, בהרי ירושלים, בנגב ובגליל, ארגנו הכוחות הערביים מתקפות חוזרות על יישובים יהודיים קטנים ומבודדים, כגון כפר עציון ליד בית לחם או יחיעם בגליל המערבי. ליישובים המבודדים ניתנה הוראה חד משמעית שלא להיכנע ולעמוד במתקפות הערבים בכל מחיר. לצורך כך נעשו מאמצים לבצר יישובים והוקצו יחידות "הגנה" שתגברו את המתיישבים. לעמידת היישובים החקלאיים, שנתפסו כקובעים את גבולות הארץ, יוחס ערך מורלי ועקרוני רב, ובתחילה אף נאסר לפנות ילדים מאזורים מותקפים. ואמנם, עד סיום "המלחמה הפנימית" לא נפל אף יישוב יהודי בפני התקפה פלסטינית (יישובי גוש עציון הוכרעו על ידי הצבא הירדני). עם זאת, העמידה גבתה מחיר אנושי וכלכלי רב והוסיפה לתחושת המצור והמצוקה. גם הניסיונות להעביר עזרה לאותם יישובים לא צלחו לאורך זמן. אחד הניסיונית הבולטים היה זה של "מחלקת הל"ה" שחשה לעזרת יישובי גוש עציון, הותקפה בדרך וכל אנשיה נהרגו (ינואר 1948).

הנהגת היישוב ניסתה להתמודד עם האתגר שהציבו הכוחות הערביים. ה"הגנה" ארגנה שיירות שיובילו מצרכים ליישובים המבודדים ולירושלים. משגברו המתקפות על הדרכים הוסיפה ה"הגנה" לשיירות ליווי מזוין של לוחמי פלמ"ח ואף מיגנה את הרכבים בלוחות פלדה. יחידות פלמ"ח ו"הגנה" פוזרו ביישובים המבודדים כתגבורת נגד התקפות הערבים המקומיים. בערים יזמה ה"הגנה" לעתים פעולות תגמול נגד מוקדי התארגנות ערבית, והאצ"ל והלח"י פעלו גם נגד האוכלוסייה הערבית.

(בספר תמונה – היעזר במנחה):

בימי המצור על ירושלים: חלוקת מים בקיצוב לתושבים מבורות מים בעיר.

שאלות:

1. כיצד משקפת התמונה את המצוקות של היישוב בתקופת המשבר?

2. מה בתמונה מבטא את נקודות החוזק של היישוב?

(בספר תמונה – היעזר במנחה):

משוריין "פורץ מחסומים" לליווי שיירות

שאלות:

1. האם הצילום משקף יוזמה של הצד היהודי או תגובה לפעולות ולתנאי לחימה שהכתיבו הערבים?

2. מדוע נדחק היישוב היהודי למשבר ולתחושת כישלון, אף שהיו לו יתרונות ברורים בתחום הצבאי והארגוני?

*85*

יוזמות ה"הגנה" הובילו ברובן לתוצאות מועטות בלבד. השיירות הממוגנות הפכו מסורבלות ונוחות יותר לעיכוב בעזרת מחסומים ולפגיעות צלפים. האבידות בקרב מלווי השיירות והנהגים עלו בקצב מהיר, ויחד עם כלי הרכב הממוגנים שנהרסו או נתפסו איבד היישוב חלק ניכר ממשאבי האספקה והפלדה החיוניים שלו. תגבור היישובים המבודדים תבע את מרבית כוח האדם המגויס של ה"הגנה" ועיכב פעולות אחרות שלה. גם מתקפות התגמול בערים המעורבות השיגו לעיתים קרובות מטרות שונות מהמתוכנן, משום שגם ערבים ששמרו על ניטרליות נדחקו ללחימה ביהודים בעקבות פגיעות באוכלוסייה האזרחית. תופעה זו שירתה את המנהיגים הערבים הקיצוניים יותר והרחיקה את יישום החלוקה בדרכי שלום, אולם היא לא הפסיקה את הפגיעות בשכונות היהודיות.

גורמי החולשה

הסיבות לקשיים הצבאיים נבעו, כאמור, בחלקן מכך שהערבים זיהו את נקודות החולשה של היישוב והתמקדו בפגיעה בהן. עם זאת, המשבר נבע גם מן המדיניות ההגנתית שהנהגת היישוב בחרה במודע. מדיניות זו נבעה משיקולים מעשיים ומשיקולים עקרוניים. ברמה המעשית, לא ניתן היה להתארגן לפעילות התקפית בקנה מידה נרחב כל עוד הבריטים שולטים ברוב אזורי היישוב היהודי. ברמה העקרונית, רצתה ההנהגה להראות את מחויבות היישוב לביצוע החלטת האו"ם כמתוכנן, ללא תוקפנות מצדה. היא רצתה להדגיש את הניגוד בינו לבין הצד הערבי, שפעל בכוח למנוע את יישום תוכנית החלוקה. גם ההתעקשות לפזר את הכוחות כדי להגן על היישובים הקטנים והמבודדים הייתה קשורה לתפיסה עקרונית של תנועת העבודה וה"הגנה". לפי תפיסה זו, ההתיישבות קובעת את קו הגבול ומטרת הלחימה היא הגנה על היישובים ולא תקיפת הערבים או תפיסת שטחיהם. אולם פיזור הכוחות המגויסים בין היישובים גרם לפיצולם ליחידות קטנות, שלא יכלו לבצע פעולות בעלות השפעה של ממש על המצב. פיצול הכוחות והאסטרטגיה ההגנתית מנעו מהיישוב לבטא את יתרונותיו הצבאיים, כגון היכולת לרכז כוחות גדולים, לנייד אותם במהירות ולהפעילם באופן ריכוזי ויעיל.

אי ההצלחה בהתמודדות הוביל את היישוב למצוקה חמורה. האבידות בקרב האוכלוסייה האזרחית היהודית גברו והגיעו עד לכ- 1,200 הרוגים. בחודש מרס נבלמו ונפלו בידי הערבים שלוש שיירות גדולות שארגנה ה"הגנה". בשלושה ימים נפגעו השיירות לגוש עציון, ליחיעם שבגליל ולירושלים, רוב כלי הרכב אבדו ולמעלה מ- 70 מאנשי השיירות נהרגו. עשרות אלפים מתושבי ירושלים היהודים עזבו אותה לאזורים בטוחים יותר, והמורל ביישוב היה ירוד.

גם במישור המדיני הבינלאומי ספג היישוב מכה, כאשר ארצות הברית נסוגה מתמיכתה ברעיון החלוקה ובהקמת מדינה יהודית. ההנהגה האמריקנית הגיעה למסקנה כי היישוב היהודי, שאינו מסוגל להתמודד עם התקפות הערבים המקומיים, לבטח לא יוכל להתמודד עם התקפת מדינות ערב הצפויה אם תוקם מדינה יהודית. במקום זאת הציע הנשיא טרומן לנציגי הסוכנות היהודית לדחות את ההכרזה על מדינה ולהסכים למשטר נאמנות בארץ, מעין המשך של המנדט הבריטי בחסות האו"ם.

(בספר תמונה – היעזר במנחה):

קבוצת מלווי שיירות

שאלה:

1. מי הם הלוחמים המופיעים בצילום ומדוע נפילתם היא אובדן קשה במיוחד ליישוב?

*86*

ד. המפנה: מהגנה להתקפה

כישלון שיטת השיירות ואיבוד התמיכה האמריקנית היו אות אזהרה להנהגת היישוב שעבר זמנה של המדיניות ההגנתית. נדרשה גישה חדשה שתיצור מפנה במלחמה ותחלץ את היישוב מן המשבר. גישה זו התבטאה בתכנון וביישום של תוכנית צבאית כוללת חדשה, המכונה "תוכנית ד'"(ראה מילון מושגים בסוף הספר), שיזמו דוד בן-גוריון ומטה ה"הגנה". דרכי הפעולה וההתארגנות של ה"הגנה" השתנו באופן מהותי, והובילו למפנה ואף לניצחון על האוכלוסייה הפלסטינית.

מטרות "תוכנית ד'" היו השתלטות על שטחי המדינה היהודית המתוכננת, הגנה על יישובים יהודיים שמחוץ לשטחים אלו, והיערכות לקראת התקפה מצד מדינות ערב. "תוכנית ד'" כללה שני שינויים עיקריים במדיניות הצבאית של היישוב. הראשון שבהם היה המעבר מגישה הגנתית לגישה התקפית ויוזמת. ה"הגנה" נערכה להשתלטות על יישובים ערביים עוינים ועל אזורים אסטרטגיים, כמו גם לתפיסת שטחים שבהם יושבים יהודים, אף אם לא הוקצו למדינה היהודית לפי תוכנית החלוקה. השינוי השני היה המעבר ממצב של פיצול ה"הגנה" לכוחות קטנים ביישובים אל פעולה בכוחות גדולים ומרוכזים, בסדר גודל של גדוד ואף חטיבה שלמה. לחטיבות ה"הגנה" השונות ניתנו הוראות לארגן את כוחותיהן ולהשתלט על שטחים בגזרותיהן. חלק גדול מאנשי הפלמ"ח ששמרו על היישובים המבודדים רוכזו עכשיו ככוח נייד גדול לביצוע משימות התקפיות נבחרות.

במהלך החודשים אפריל ומאי 1948 ניהלה ה"הגנה" שורה של מבצעים המבטאים את עקרונות הפעולה החדשים. האצת הפינוי הבריטי, שהסירה את ההגבלות על פעולת הכוחות היהודיים, סייעה למעבר מהגנה להתקפה ולפעילות גלויה בכוחות גדולים. עוד לפני יישום "תוכנית ד'" הלך והתברר כי הבריטים אינם מתכוונים להישאר ככוח שיגן על העיר הבינלאומית שתוכננה לקום בירושלים, וכי האו"ם אינו שולח כוח שיחליף אותם. מכיוון שכך, הוחלט כי הפעילות ההתקפית החשובה הראשונה תהיה פתיחת הדרך אל ירושלים הנצורה.

"מבצע נחשון" (ראה מילון מושגים בסוף הספר), שנועד להגשים מטרה זו, היה המפנה, משום שלראשונה רוכזו כוחות גדולים (כ- 1,500 אנשים) של אנשי פלמ"ח וחטיבות נוספות תחת פיקוד אחד (שמעון אבידן, מפקד חטיבת "גבעתי"). עד אותו זמן הסתפקו בפריצת הדרך על ידי השיירות ואילו במבצע זה המטרה היתה לפתוח את הדרך ולהחזיק בה, על ידי כיבוש הכפרים הערביים הצופים על הדרך לירושלים (שם המבצע נגזר משמו של נחשון בן עמינדב, שעל פי האגדה קפץ ראשון לים סוף, כשיצאו בני ישראל ממצרים). המבצע החל ב- 2 באפריל ונמשך כשבוע. הוא הצליח בשלב הראשון , ושיירה באורך של כ- עלתה אל העיר. אולם לאחר כמה ימים שוב נסגרה הדרך, שכן לא כל היישובים הערביים השולטים עליה נתפסו בידי ה"הגנה". חשיבותו של המבצע הייתה בפעולה המתואמת בסדר גודל חטיבתי ובנטילת היוזמה בידי היהודים, וכן בהדים שהוא עורר.

(בספר תמונה – היעזר במנחה):

שיירה לירושלים במסגרת מבצע נחשון

שאלה:

האם ניתן לזהות בתמונה ביטויים למפנה ולשינוי בהיקף התארגנות, הסבירו מה הם.

*87*

באותו זמן זכו כוחות ה"הגנה" להצלחות בגזרות נוספות בארץ. באזור עמק יזרעאל תקף "חיל ההצלה" של קאוקג'י את קיבוץ משמר העמק בתותחים. מטרתו הייתה להגיע לחיפה, אולם לאחר קרב נסוגו כוחות אלה. ליד רמת יוחנן שבעמק זבולון תקף גדוד דרוזי שהגיע מסוריה ונכשל אף הוא. בעקבות קרב זה נחתם הסכם אי התקפה בין המפקדים הדרוזים לבין המפקדים היהודים באזור. אחר כך הורחב ההסכם לשיתוף פעולה בין הדרוזים בישראל ליהודים.

במקביל לפריצת הדרך לירושלים בידי ה"הגנה" ב"מבצע נחשון", ערך האצ"ל בשיתוף עם אנשי לח"י מירושלים פעולה נגד הכפר דיר יאסין, ששכן בכניסה המערבית לעיר. הכפר נחשב ניטרלי ואף כרת ברית אי התקפה עם שכונת גבעת שאול הסמוכה לו; עם זאת, ההשתלטות עליו נכללה בתוכנית מבצע נחשון ופיקוד ה"הגנה" אישר לאצ"ל וללח"י לכובשו והעניק סיוע למבצע. במהלך הקרב, שבו נפגעו ונפלו כמה מלוחמי האצ"ל, נהרגו רבים מתושבי הכפר, כולל נשים וילדים, והניצולים הובלו אל ירושלים המזרחית. המספר הרב של אזרחים, נשים וילדים ערבים שנהרגו בקרב, עורר הדים גדולים בדעת הקהל היהודית והערבית. נטען כי רבים מהם נהרגו שלא בשעת לחימה וכי היהודים ערכו טבח בתושבי דיר יאסין. הנהגת היישוב גינתה את פעולת האצ"ל וההנהגה הפלסטינית הפיצה ידיעות ושמועות על אירועי דיר יאסין שעוררו זעם וחרדה עצומים בארץ ובארצות ערב. הפרשה שימשה ככל הנראה גורם מזרז לבריחת תושבים פלסטינים מכפרים ומעיירות באזורים שכבשו כוחות היישוב. הפרשה גם יצרה לחץ מצד ערבים בעולם על מדינותיהם להתערב לטובת ערביי ארץ ישראל ונגד היישוב.

תוכנית ד' - פקודת אב – 10/3/1948

מטרת המבצע: "השתלטות על שטחה של המדינה העברית והגנה על גבולותיה, כן גם על גושי ההתיישבות והאוכלוסייה העברית שמחוץ לגבולות, נגד אויב סדיר-למחצה וזעיר - הפועל מבסיסים אשר מחוץ לשטח המדינה או מבסיסים הנמצאים בתוכה".

להלן שמונה מסלולים לפעולות המבצעיות:

א. שיפור מערכת ההגנה הקבועה - ביצור יישובים, תפיסת משלטים, הגנה מרחבית.

ב. חסימת דרכי הגישה של האויב - תפיסת משלטים על הדרכים, פיצוץ גשרים וחסימות הנדסיות במוקשים ובחומרי נפץ אחרים.

ג. טיהור כפרים ערביים הנמצאים בקרבה יחסית ליישובים יהודיים -

1. דרגה מתונה - טיהור משטרתי והכנסת חיל המצב.

2. דרגה בינונית - פעולות ביעור והשתלטות.

3.דרגה חריפה - השמדת כפרים לאחר פינוי התושבים.

ד. התבססות בערים המעורבות - השתלטות על השירותים הממשלתיים, גירוש הערבים מהשטחים המעורבים, סגירת כל האוכלוסייה הערבית בחלק מסוים של העיר.

ה. תפיסת תחנות משטרה ובסיסים בריטיים.

ו. תפיסת משלטים וכיבוש כפרים ערביים כדי להשתלט על עורקי התחבורה הראשיים בארץ.

ז. הטלת מצור על ערים ערביות.

ח. פעולות כיבוש בשטח האויב (מתוך אתר ה"הגנה"; הזכויות שמורות להוצאת כרטא).

שאלות:

1. במה מבטאות הוראות "תוכנית ד'" תפיסה חדשה?

2. האם לדעתכם התוכנית מבטאת עמדה הגנתית והכרה בהחלטת החלוקה, או עמדה התקפית ורצון להתפשטות מעבר לגבולות החלוקה ?

3. הביצוע של סעיף ג' עורר ביקורת חריפה נגד היישוב. הסבירו מדוע.

*88*

בהמשך ל"מבצע נחשון" נערך במסגרת "תוכנית ד'" "מבצע הראל", שנועד לפתוח את קטע הדרך הסמוך לירושלים, ובמהלכו נכבש משלט הקסטל. ב"מבצע יבוסי", שנועד להשתלט על אזורים בתוך ירושלים, ניסה הפלמ"ח להשתלט במקביל על משלט נבי סמואל ושכונת שיח ג'ארח בצפון העיר ועל שכונת קטמון שבדרומה. גם מבצעים אלו נוהלו בכוחות גדולים ומתואמים של גדודי פלמ"ח ו"הגנה", ולניהולם הוקמה חטיבה של הפלמ"ח - "חטיבת הראל". אף שעלו באבידות כבדות וסבלו מבעיות של תיאום ומודיעין, הובילו המבצעים לתפיסת שטחים חיוניים, כגון שכונת קטמון, וליצירת רצף שליטה יהודי במערב ירושלים. במהלך חודש אפריל ובתחילת מאי יצאו כוחות ה"הגנה" בשורה של מבצעים חטיבתיים ברוח "תוכנית ד'". כוחות היישוב היהודי השתלטו על הערים המעורבות טבריה, חיפה וצפת, ועל הערים הערביות יפו, עכו וביסאן (בית-שאן). מרבית תושביהן הערבים של ערים אלה נטשו אותן.

(בספר תמונה – היעזר במנחה)

הורדת הדגל הבריטי במפרץ חיפה כאות לסיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, מאי 1948

שאלה:

על איזה רושם מנסים הבריטים לשמור גם ברגע האחרון לשהותם? האמנם רושם זה מבטא את המצב בפועל?

(בספר מפה – היעזר במנחה):

מפת מלחמת העצמאות ("המלחמה הפנימית"), דצמבר 1947 - מאי 1948

שאלות:

1. השוו את מפת "המלחמה הפנימית" למפת תוכנית החלוקה (עמוד 65). במה תואמים האזורים שנכבשו במבצעים לפי תוכנית ד' לגבולות המדינה העברית לפי החלטת האו"ם ובמה הם חורגים ממנה?

2. מה הם לדעתכם המניעים מאחורי כל חריגה ?

3. כיצד ניתן ללמוד מן המפה על קשר בין מבצעי תוכנית ד' ובין מוקדי הלחימה וגורמי החולשה של היישוב בארבעת חודשי הלחימה הראשונים?

*89*

הכוחות המזוינים הערביים התמוטטו למעשה, ומאות אלפי פלסטינים הפכו לפליטים. ה"הגנה" תפסה את רוב השטחים האסטרטגיים באזור שהובטח למדינה היהודית ואף מעבר לכך. הלחץ האמריקני להטלת שלטון נאמנות על ארץ ישראל פחת. לראשונה מאז החלה המלחמה נראה היה כי היישוב מימש את יתרונותיו, וכי יש סיכוי להגשמת השאיפה להקמת מדינה. ואכן, נושא זה הפך דוחק יותר ויותר. היציאה הצפויה של הכוחות הבריטיים מן הארץ עמדה ליצור חלל שלטוני וחוקי בשטחי המנדט. מצב זה חייב את הנהגת היישוב לקבל החלטה בשאלה אם להכריז על הקמת מדינה יהודית.

שאלות סיכום:

1. תארו את המדיניות הבריטית והשפעתה על תוצאותיה של "המלחמה הפנימית".

2. מה היו חולשותיו ויתרונותיו של היישוב היהודי לעומת הפלסטינים?

3. מדוע באה ההתמוטטות הפלסטינית המוחלטת רק באפריל 1948 ולא לפני כן?

4. מה היו עיקרי "תוכנית ד'" וכיצד התבטאו בפעולות ה"הגנה"?

פרק 8: הכרזת המדינה

מושגים:

- מועצת העם - מועצת המדינה הזמנית

- מנהלת העם - ממשלה זמנית

- הפקודה להקמת צה"ל

- הסכמי פירוק המחתרות

- "פרשת אלטלנה"

- ממלכתיות

האם בעיצומה של מלחמה לחיים ולמוות על היישוב להסתכן ולהכריז על הקמת מדינה?

א. האם להכריז על עצמאות?

באמצע חודש מאי, הזמן שבו עמדו כוחות בריטניה לצאת מארץ ישראל, נראה היה כי "המלחמה הפנימית" - בין הפלסטינים ליהודים – הוכרעה בניצחון הצד היהודי. האוכלוסייה הפלסטינית התמוטטה ומאות אלפים עזבו כפרים שהיו תחת שליטה יהודית. כוחות ה"הגנה" תפסו את השליטה ברוב השטח שהוקצה למדינה היהודית, וכן את מערב ירושלים ואת כל הגליל. עם זאת, היישובים היהודיים בגוש עציון שליד בית לחם נכבשו בסיוע הלגיון הירדני ורבים מתושביהם נטבחו. הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים עמד תחת מצור, וכך גם יישובי הנגב. הכוחות היהודים אמנם זכו לניצחונות והתארגנו מחדש מבחינה צבאית, אך היו מותשים מחצי שנה של לחימה, שבה ספגו אבידות קשות (במיוחד בקרב יחידות חוד כגון הפלמ"ח). ומעל לכול, עמד אל מול היישוב היהודי האיום של פלישת מדינות ערב עם יציאת הבריטים מארץ ישראל. זה היה הרקע לדיונים בקרב הנהגת היישוב בשאלה אם להכריז על הקמת מדינה יהודית.

לבטים ושיקולים

בפני מנהלת העם (ראה מילון מושגים בסוף הספר), שהתכנסה ב- 12 במאי 1948, ערב סיום המנדט הבריטי, לדיון על הכרזת המדינה, עמדו מספר שיקולים סותרים שהובילו להתלבטות קשה. השיקולים בזכות דחיית ההכרזה על הקמת מדינה היו כבדי משקל. בראשם עמדה הידיעה כי עם יציאת הבריטים וההכרזה על מדינה יהודית יפלשו צבאות מדינות ערב לשטחי ארץ ישראל, כפי שמנהיגיהם כבר הודיעו בפומבי. הכוחות היהודיים אמנם ניצחו במלחמה נגד הכוחות הפלסטינים הבלתי סדירים, אך היו מותשים מחצי שנה של לחימה. גם ההתנדבות של צעירי היישוב לשירות עדיין התנהלה באיטיות ולא מילאה את כל צורכי ההתמודדות הצפויה. כלל לא היה ברור אם כוחות היישוב יוכלו לעמוד נגד צבאות סדירים ומאומנים, הכוללים חילות שריון, אוויר ותותחים. המפקד בפועל של ה"הגנה", יגאל ידין, העריך כי הסיכויים לניצחון היו שקולים

*90*

לסיכויים לתבוסה – חצי חצי וההימור כלל בוודאות אבידות כבדות ואף סכנה של חורבן היישוב היהודי. אל מול סכנות אלו עמדו ההצעות של נציגי האו"ם וארצות הברית לשלטון נאמנות על ארץ ישראל ולשמירה על השלום בתמורה לדחיית ההכרזה על מדינה עצמאית. וכך היישוב נותר בודד, ללא התמיכה שציפה לה מצד מדינות שהצביעו בעד החלטת החלוקה (כ"ט בנובמבר 1947), ובראשן ארצות הברית.

מדוע בכל זאת לתמוך?

השיקולים שתמכו בהקמת המדינה כללו את הניצחון ב"מלחמה הפנימית" כנגד הפלסטינים, ואת תחושת הכוח שהעניק לאנשי היישוב היהודי. כמו כן, רק הכרזה רשמית על הקמת המדינה יכלה להעניק למוסדות השלטון הזמניים מעמד חוקי ומוכר כלפי פנים וכלפי חוץ. מעמד זה נדרש גם לשם הקמת צבא, הטלת חובת גיוס, הבאת עולים, גביית מסים ופעולות אחרות שהיו חיוניות לצורכי ההתארגנות למלחמה. מעבר לכל אלו עמדה הידיעה כי התנועה הציונית והיישוב היהודי נאבקו במשך כ- 50 שנה למען הקמת מדינה. ב- 30 שנות המנדט הקים היישוב היהודי מסגרות פוליטיות וכלכליות, שהוכיחו את יכולתן לתפקד גם במבחן המלחמה, ונראו כמסוגלות לקיים מדינה עצמאית. ולבסוף, עלה החשש כי אם לא ינצלו את חלון ההזדמנויות - האו"ם עלול לסגת בו מההחלטה שתמכה בהקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בארץ ישראל.

במנהלת העם התנהל דיון ממושך, והדעות בו נחלקו באופן שווה כמעט, בעד ונגד הקמת המדינה. נראה שבסופו של דבר הכריע את הדיון בן-גוריון, שלחץ לניצול ההזדמנות ההיסטורית, מחשש שאם לא תוקם המדינה, הרי שגם במישור הבינלאומי עלולה להיעלם התמיכה, וגם במישור הפנימי - אנשי היישוב לא יקבלו עמדה הססנית של ההנהגה. נראה כי לשם שמירת האחדות לא התקיימה הצבעה רשמית ומנהלת העם קיבלה החלטה פה אחד להכריז על הקמת מדינה יהודית עם יציאת הבריטים.

ב. הכרזת המדינה

ההכרזה נוסחה בידי ועדה בת חמישה חברים, ואת הניסוח הסופי כתב בן-גוריון. הוא קרא את ההכרזה, ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, בכנס חגיגי באולם מוזיאון תל אביב.

(בספר שתי תמונות – היעזר במנחה):

1. דוד בן-גוריון קורא את מגילת העצמאות.

2. עיתון "יום המדינה".

*91*

"מגילת העצמאות" (ראה מילון מושגים בסוף הספר) פותחת במבוא היסטורי, המפרט את תולדות העם היהודי ואת זיקתו לארץ ישראל, ומדגיש את זכותו למדינה עצמאית בארצו. בתחילת החלק הבא מופיעה ההכרזה הרשמית:

לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי היישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.

בחלק השני מודגשים העקרונות שעל פיהם תנוהל ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בחלק זה כלולות גם מעט הוראות מעשיות לביצוע. כך למשל, מועצת העם הפכה למועצת המדינה הזמנית, ומנהלת העם לממשלה הזמנית. כאן גם דובר בבחירות לאספה מכוננת, כינון חוקה והקמת מוסדות שלטון. בחלק השלישי קיימת פנייה לשיתוף פעולה אל גורמים שונים - האו"ם, ערביי ישראל, המדינות השכנות ויהודי התפוצות.

(בספר תמונה – היעזר במנחה):

מגילת העצמאות

שאלות:

1. לא כל חברי אספת הנבחרים חתומים על המגילה. נסו להסביר מדוע, לאור מה שנלמד עד כה על המצב בדרכים ובירושלים.

2. כיצד הדבר מבטא את מצב המדינה שזה עתה הוקמה?

מיד לאחר ההכרזה קיבלה מועצת המדינה הזמנית שתי החלטות. האחת, ביטול "הספר הלבן" וחוקיו. השנייה, כל שאר החוקים הקיימים יישארו בתוקף עד שיוחלפו בחוקים ישראליים.

אף שכיום מקובל לראות בהצהרת העצמאות את אחד מהיסודות החוקתיים של ישראל (בעיקר בשל היעדר חוקה), הרי שהיא בעיקרה מסמך דיפלומטי הצהרתי. רוב חלקי ההצהרה נועדו לבסס את ההצדקה ההיסטורית, המשפטית והמוסרית להקמת מדינת ישראל ולגייס תמיכה בה. הרוח הכללית של ההצהרה היא לאומית חילונית, והיא מדגישה את ההיסטוריה ואת הפעולה המדינית כבסיס לזכות להקמת המדינה. אולם הנוסח נועד לאפשר תמיכה של חלקים רבים ככל האפשר מהקשת הפוליטית של היישוב, וכך הוכנסו לתוכו גם הצהרות על חירות ושוויון וגם אזכור חזון הנביאים והבעת ביטחון ב"צור ישראל" (אלוהים). נראה כי אופן הניסוח, יחד עם המודעות של כל נציגי הזרמים הפוליטיים לגודל הרגע, הובילו לתמיכה פה אחד בהכרזה.

בנוסח ההכרזה ניתן לזהות גם התחמקות ממספר הכרעות, כמו, למשל, היחס לדת ולגבולות המדינה. ואכן, לקראת ניסוח ההכרזה התעוררה השאלה אם יש להזכיר בה את גבולות המדינה האמורה לקום. היה זה בן-גוריון שלחץ שלא לכלול נושא זה, אף שהתנועה הציונית הכירה בהחלטת האו"ם שכללה גבולות מוגדרים, ושוב, הרקע לכך היה התייחסות לחלון ההזדמנות ההיסטורי. הוא נימק זאת בכך שאם תהיה מלחמה, אין לדעת אלו שטחים יהיו בסיומה בידי ישראל, ומוטב שלא להתחייב מראש לגבולות מסוימים.

*92*

ראוי לשים לב לכך שלמרות ההתחייבות המפורשת בהצהרת העצמאות לבחור אספה מכוננת לשם קביעת חוקה למדינת ישראל תוך חמישה חודשים, לא הוכנה חוקה למדינה עד עצם היום הזה. הבחירות נערכו אמנם לאספה מכוננת, אולם לאחר דיונים הוחלט בה כי החוקה תתקבל בהדרגה, לא כמסמך אחד, אלא על פי חוקי יסוד שתקבע האספה המחוקקת והם שיהיו לבסוף החוקה. האספה המכוננת הפכה בעקבות זאת לכנסת - היא הרשות המחוקקת. נראה כי אותה רגישות לצורך אחדות שהנחתה את כותבי מגילת העצמאות, הובילה גם להימנעות מכתיבת החוקה. הנבחרים חששו מפילוג ברגע שיידרשו להחליט על עקרונות יסוד בסוגיות כגון היחס בין דת למדינה, והעדיפו לעסוק בענייני השלטון השוטפים.

ג. הקמת צה"ל ופירוק המחתרות

כאמור, אחד השיקולים שתמכו בהכרעה בעד הכרזה על הקמת המדינה היה הכוח שיש לממשלה רשמית לארגן את הקמתו של צבא סדיר. ואמנם, הפלישה של חמישה צבאות סדירים של מדינות ערב, מיד לאחר הקמת המדינה, חייבה להעמיד כנגדם צבא מאוחד ומאורגן במקום מספר מחתרות המתחרות זו בזו. כמו כן, במדינה ריבונית, הזכות להחזקת הכוח הצבאי נמצאת אך ורק בידי השלטון וכל הכוחות החמושים חייבים לציית לו (לאור זאת, בסוף חודש מאי פרסמה הממשלה הזמנית את הפקודה להקמת צבא הגנה לישראל (ראה מילון מושגים בסוף הספר), צה"ל).

הפקודה להקמת צה"ל משקפת את הצורך להקים צבא בעל מגוון חילות היכולים לעמוד כנגד צבאות ערב. כמו כן, מודגשת בפקודה סמכות המדינה וריבונותה, בכך שכל החיילים נשבעים אמונים למדינה וחייבים בציות לממשלתה, ומודגשת הבלעדיות של המדינה בהקמת צבא ואיסור קיום כוח צבאי מתחרה. הפקודה מודיעה למעשה על ביטול המחתרות היהודיות העצמאיות. עם זאת, בפועל, בשל יתרונה הגדול בכוח אדם וארגון, הפכה ה"הגנה" לצבא המדינה, והמטה הארצי שלה וחטיבותיה השונות הפכו למטה הכללי ולחטיבות של צה"ל. האצ"ל והלח"י נדרשו להפסיק את קיומם הנפרד ולהצטרף לצה"ל, והם התחייבו לכך בהסכמים שחתמו מפקדיהם מול הממשלה הזמנית. לוחמי הלח"י שולבו ביחידות השונות ואילו לוחמי האצ"ל הצטרפו כגדודים שלמים בפיקוד אנשי אצ"ל לחטיבות באזור המרכז. למרות ההסכם על פירוק אצ"ל, שמרו גדודים אלו על מידה של עצמאות. המרירות וחוסר האמון בינם לבין ה"הגנה", שנאבקה נגד האצ"ל בשנים הקודמות, הובילו למתיחות מתמדת, והיא הגיעה לכדי פיצוץ ב"פרשת אלטלנה" (ראה מילון מושגים בסוף הספר).

הפקודה להקמת צבא הגנה לישראל פתחה בסעיפים הבאים:

1. מוקם בזה "צבא הגנה לישראל" מורכב מחילות יבשה, חיל ים וחיל אוויר.

2. במצב חירום יונהג גיוס חובה ל"צבא הגנה לישראל" על כל שירותיו. גיל חייבי הגיוס יהיה כפי שיקבע על ידי הממשלה הזמנית.

3. כל אדם המשרת ב"צבא הגנה לישראל" חייב להשבע שבועות אמונים למדינת ישראל, לחוקתה ולשלטונותיה המוסמכים.

4. אסור להקים או לקיים כל כוח מזוין מחוץ ל"צבא הגנה לישראל".

שאלות:

1. אילו מהסעיפים נועדו למנוע את קיומן של מחתרות צבאיות מחוץ לצה"ל? הסבירו.

2. מדוע נדרש כל חייל צה"ל להישבע אמונים למדינת ישראל?

בניגוד לאמור בפקודה להקמת צה"ל, נותרו בירושלים לתקופה קצרה, בהסכמת הממשלה, יחידות נפרדות של אצ"ל ולח"י, שכן באופן רשמי, עדיין לא היתה ירושלים חלק מהמדינה היהודית. יחידות אלו עמדו במוקד העימותים בין הממשלה וצה"ל למחתרות שהתפרקו והכפיפו עצמן לסמכות המדינה.

כחודש לאחר הקמת המדינה ארגנו חברי האצ"ל בצרפת משלוח נשק גדול שהובל לישראל בספינה "אלטלנה" (כינויו הספרותי של זאב ז'בוטינסקי). הוסכם כי חלק מהנשק ייועד ללוחמי האצ"ל שעדיין פעלו באופן עצמאי בירושלים. עם הגעת הנשק לארץ דרשה הממשלה כי כולו יועבר למחסני צה"ל, ורק לאחר מכן יחולק לאצ"ל. מפקד האצ"ל לשעבר, מנחם בגין, דרש כי חלק מהנשק יובל ישירות על ידי גדודי האצ"ל שבתוך הצבא לטובת יחידות האצ"ל העצמאיות בירושלים. חילוקי הדעות הובילו למתן אולטימטום על ידי הממשלה שתבעה

*93*

מסירה מיידית של הנשק. כאשר האצ"ל סירב לקבלו, נפתח עימות מזוין בין גדודי האצ"ל שבתוך צה"ל ואנשי האצ"ל שעל האוניה לבין יחידות צה"ל שצייתו להוראות הממשלה.

במהלך העימות הגיעה "אלטלנה" ועליה מנחם בגין לחוף תל אביב, שהוצף באנשי האצ"ל. הממשלה חששה מניסיון מרד מזוין של האצ"ל, ולאחר שמפקדי האוניה סירבו להיכנע, הופגזה האוניה ועלתה באש, על חלק ניכר מהנשק והתחמושת שהיו בה. במהלך העימותים נהרגו 16 אנשי אצ"ל ו- 4 חיילי צה"ל. בעקבות האירוע נעצרו רבים ממפקדי האצ"ל. גדודי האצ"ל שבתוך צה"ל פורקו, ואנשיהם שולבו כחיילים יחידים בחטיבות צה"ל. הפרשה עוררה מתיחות רבה ביישוב, הן בשל ההרג ההדדי של חיילים ישראלים ואובדן הנשק בעיצומה של מלחמה והן בשל ההאשמות הסותרות משני הצדדים. מנחם בגין טען כי הייתה רדיפה פוליטית של הממשלה נגד אנשי הימין ואף ניסיון להתנקשות בחייו. הממשלה טענה כי האצ"ל הפר את ריבונות המדינה ואת סמכות הממשלה בפעילות הצבאית העצמאית. מעשי גדודי האצ"ל בצה"ל נראו בעיניה כמרידה, שבלימתה בכוח היתה הגנה על ריבונות המדינה הצעירה. הויכוח בנושא נמשך עד היום.

כמה חודשים לאחר מכן, בספטמבר 1948, הורה בן-גוריון גם על פירוק הפלמ"ח, שחטיבותיו היו יחידות עילית של ה"הגנה" ועתה של צה"ל, גוף שעדיין שמר על מפקדה משלו ועל מנגנון גיוס עצמאי. החלטה זו עוררה ויכוח קשה. מצד אחד, נטען כי בן-גוריון פוגע בכוח הלחימה המובחר ובכושר ההרתעה של צה"ל, רק משום שרבים מאנשי הפלמ"ח היו מזוהים עם מפ"ם (מפלגת פועלים מאוחדת), שהתחרתה עם מפלגתו מפא"י על הנהגת מחנה הפועלים. מצד אחר, טען בן-גוריון כי בשם הריבונות וה"ממלכתיות" אין לאפשר שום מסגרת ייחודית בתוך הצבא, לא כל שכן כזו הקשורה לתנועה פוליטית. כמה ממפקדי הפלמ"ח פרשו מצה"ל לאות מחאה (קצתם חזרו לאחר מכן).

(בספר תמונה – היעזר במנחה):

האונייה "אלטלנה" עולה באש.

שאלות:

1. איזה רושם עוררה בזמן מלחמת העצמאות תמונה של ספינת נשק המופגזת בידי כוחות צה"ל?

2. מדוע, לדעתכם, בחרו מפקדי "אלטלנה" להובילה לחוף תל אביב, למרות שבתקופת ההפוגה הוסתר ייבוא הנשק?

*94*

פרשת אלטלנה – הגנה על ריבונות או מלחמת אחים?

לפניכם מגוון מקורות העוסקים בפרשת אלטלנה, שלושת הראשונים נכתבו בידי היסטוריונים בשנות ה- 70. המקורות האחרונים נכתבו סמוך לפרשה.

אורי ברנר, היסטוריון, לשעבר מפקד בכיר בפלמ"ח, בספרו: אלטלנה – מחקר חברתי מדיני.

האם אלטלנה היתה מרידה?

פרשת אלטלנה הפכה למרד בדיעבד, ללא החלטה מפורשת מראש וללא התארגנות מכוונת. מקורה בקושי העצום של האצ"ל לנטוש את עצמאותו, להיבלע בצה"ל ולהשלים עם כך שהעם יונהג לניצחון על ידי ה"הגנה"... חברי מפקדת האצ"ל נסחפו, תוך כדי מהלך האירועים... אל מערבולת ההתנגדות העיקשת ולא נמצא להם הכוח הנפשי להפסיק את המהלך הכושל שפתחו בו... הם לא תפסו, או העמידו פנים שאינם תופסים, שסירובם הנמשך לקבל את דין הממשלה הופך אותם למורדים בפועל.

סירוב להישמע לאולטימטום של צה"ל, שניתן בשם הרמטכ"ל... פתיחה באש על כוחות צה"ל... עריקת יחידות האצ"ל שהיו כבר מגוייסות לצה"ל, על מפקדיהן... מבסיסיהן (וחלקן מעמדות בקו החזית)... סירוב להישמע לפקודת הממשלה בחוף תל-אביב... תפיסת צמתי תחבורה ברחבי העיר... פקודה ליחידות האצ"ל בתל-אביב לפרוץ בכוח את שרשרת משמרות צה"ל... היו אלה גילויי מרד מובהקים שגברו והלכו משעה לשעה (א' ברנר, אלטלנה - מחקר מדיני וצבאי, תל אביב תשל"ח, עמ' 336, 342-343).

שלמה נקדימון, עיתונאי, שימש יועצו של מנחם בגין, כותב בסיכום ספרו "אלטלנה":

במבט לאחור לאחר 30 שנה, נראה כי מאחורי צעדיו של בן גוריון נגד יריביו מימין ומשמאל היו מגמות פוליטיות מובהקות; להפיל את הגורמים שאיימו על בלעדיותו ועל יחודה של מפא"י במפה הפוליטית של ישראל. תנועת החירות, שצמחה מן האצ"ל, אכן ספגה מכה אנושה (בפרשת אלטלנה), שפגעה בדימויה הציבורי ובסיכוייה להיות המפלגה הגדולה ביותר (ש' נקדימון, אלטלנה, ירושלים 1978, עמ' 472).

פרופסור אהוד שפרינצק, מומחה לטרור, שימש יועצו של יצחק רבין, במאמר: "אלטלנה: הרהורים פוליטיים מקץ שלושים שנה":

קשה להגזים בתרומה החיובית של הנחרצות הבן גוריונית לעיצוב היציבות של הפוליטיקה הישראלית. הטיפול באניית הנשק נעשה אולי בצורה אכזרית, אך הוא יצר תקדים ברור של טיפול נחרץ בהתנהגות בלתי חוקית. ראש הממשלה הראשון לא השאיר ספק בלב יריביו, ובלב מתנגדים פוטנציאליים בעתיד, מה יקרה אם וכאשר יפעלו בצורה קיצונית, בלתי חוקית ואלימה (א' שפרינצק, "אלטלנה: הרהורים פוליטיים מקץ שלושים שנה", מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים, 14 (1979), עמ' 88-96).

שאלות:

1. כיצד רואה כל אחד מהכותבים את פעולות הממשלה ואת פעולות האצ"ל בפרשת אלטלנה?

2. איזו פרשנות זוכה לדעתכם ליותר ביסוס מהידוע לך על מהלך האירועים בפרשה?

3. האם ניתן לראות קשר בין רקעו של הכותב לעמדתו בפרשה?

עמדות הצדדים בעת פרשת אלטלנה ומעט לאחריה

וכך כתב דוד בן-גוריון:

משנודע הדבר למשרד הביטחון, ניתנו הוראות לדרוש מאצ"ל להעמיד את האוניה לרשות הממשלה. ...כשאצ"ל סירב לעשות זאת וחובתי הייתה ברורה לפני: לשמור על ביטחון המדינה ולבצע את החוק - וידעתי זה לא ייתכן אלא בכוח – הבאתי בכל זאת את העניין לדיון בפני הממשלה במלואה; ואחרי בירור מלא ודיון ממצה הוחלט לרכז במקום המעשה את הכוח הצבאי הדרוש, למנוע מאצ"ל את פריקת הנשק מהאוניה ולהעמיד את האוניה לרשות הממשלה (מתוך: נאום דוד בן-גוריון במועצת המדינה הזמנית, 23/6/1948, ארכיון יד טבנקין).

*95*

יגאל ידין, הרמטכ"ל בפועל ב- 1948, אמר כעבור מספר שנים: "פעלתי בנאמנות ובהחלטיות, מונחה על ידי הוראות מבן-גוריון. כשהפעלנו כוח רב, לא היו לי כל ייסורי מצפון. במידה שיכולתי לתרגם את המתרחש, לפי הדיווחים ששמעתי בממשלה, יכולתי לשער שכאן מתבצעת מרידה במדינת ישראל" (נקדימון, שם, עמ' 188).

בזמן הירי על אנשי האצ"ל בבית ינאי, הם רצו להילחם עד האיש האחרון ואף לפרוץ לעבר תל אביב וליטול את השלטון. אך בגין לא הסכים אפילו להאזין להצעות שביסודן היה רמז כלשהו למלחמת אחים. בגין, שמנע עד כה במשך תקופה ארוכה, כל התנגשות ישירה בין אצ"ל לבין ה"הגנה" בוודאי שלא היה מוכן לכך עכשיו, כאשר קיימת כבר מדינה יהודית. בגין אמר "לא נחזור על פרשת שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב (המורדים היהודים נגד הרומאים שבסופו של דבר נלחמו בינם לבין עצמם) בגלל מלחמת אחים נפלה ירושלים. האם נביא לנפילתה מחדש?" התרעם ונזף באנשי האצ"ל (נקדימון, שם, עמ' 231).

מתוך כרוז גילוי דעת של מפקדת האצ"ל, יום לאחר פרשת אלטלנה

אצ"ל: לא נכיר בממשלה לא נשרת בצבאה

... חיילי-האצ"ל אינם מכירים עוד בממשלה-הזמנית הבלתי-נבחרת של מדינת-ישראל ודורשים יחד עם המוני העם את התפטרותה מיד והעמדתה לדין העם.

בצבא העומד לפקודתה של ממשלה כזו, אין חיילי-אצ"ל יכולים לשרת. מתבטלת ההוראה שניתנה לחיילי-האצ"ל להתגייס לצבא-המדינה ולהישבע שבועת-אמונים לממשלה-הזמנית.

חיילי אצל ומפקדיו יעדיפו ללכת למחנות-ריכוז מאשר להתכחש למצפונם. בשים-לב לעובדה שהאויב הבריטי ושכיריו הערביים מוסיפים להתנכל לעצם קיומו של העם, ולשם מניעת שפיכות-דמים איומה בין יהודים ליהודים מעצם ימי סכנה - ניתנה הוראה לחיילי-האצ"ל בשטח מדינת-ישראל שלא להפעיל נשק בשום תנאי (א' ברנר, אלטלנה - מחקר מדיני וצבאי, תל אביב תשל"ח, עמ' 268).

שאלות:

1. הציגו את התגובות השונות של המנהיגים המעורבים בפרשת אלטלנה לפעולות האצ"ל והממשלה.

2. בחרו שלושה מקורות והסבירו כיצד ניתן לראות בהם ביטויים לזהות הכותב ולתפקידו?

העימותים סביב פירוק המחתרות והיחידות העצמאיות בצה"ל משקפים שתי סוגיות עקרוניות. האחת, המאמץ לעיצוב ריבונות המדינה, והקושי לעבור ממצב של מאבק בשלטון זר באמצעות מגוון מחתרות של שלטון עצמי הדורש בלעדיות על השימוש בנשק. השנייה, השאיפה לממלכתיות והקושי במעבר מחברה התנדבותית אידיאולוגית למדינה ממוסדת, מעבר שעורר ויכוח: האם יש להמשיך לקיים מסגרות תנועתיות ייחודיות, המדגישות חלוציות ומחויבות אישית, או שיש להפוך את כל הפעילות הביטחונית, ההתיישבותית והמדינית ל"ממלכתית" - כלומר, כפופה להחלטות הממשלה וליוזמותיה.

שאלות סיכום:

1. הציגו את שיקוליהם של חברי מנהלת העם בעד ונגד ההכרזה על הקמת מדינה יהודית מיד עם יציאת הבריטים מן הארץ.

2. סכמו את תכני חלקיה העיקריים של הצהרת העצמאות והסבירו על אילו צרכים ומטרות מעיד אופן ניסוחה.

3. פרטו את עיקרי הפקודה להקמת צה"ל וההסכם לפירוק האצ"ל, והסבירו מדוע בכל זאת נמשכה פעילות האצ"ל בירושלים.

4. הביעו עמדה מנומקת לגבי השאלה: האם "פרשת אלטלנה" מבטאת שמירה על ממלכתיות וריבונות או מקרה של דיכוי פוליטי בעזרת כוח צבאי?

*96*

פרק 9: "המלחמה הבינלאומית"- השלב השני במלחמה

מושגים:

- הלגיון הערבי

- דרך בורמה

- קרבות עשרת הימים

- מבצע יואב

- מבצע חורב

- מבצע עובדה

- שביתת הנשק

כיצד התמודדה המדינה החדשה אל מול פלישת צבאות סדירים של מדינות ערב?

מיד לאחר הכרזת העצמאות, ועוד לפני שהספיקה המדינה הצעירה להקים צבא סדיר משלה, פלשו צבאות מדינות ערב לשטח ארץ ישראל. בכך נפתח השלב השני במלחמת העצמאות, שלב "המלחמה הבינלאומית". אם בתחילת "המלחמה הפנימית" נראו יחסי הכוחות בין היהודים לפלסטינים שקולים ואף נחזה יתרון לצד היהודי, הרי שעכשיו נראו פני הדברים קשים בהרבה. ישראל עמדה אל מול צבאותיהן של חמש מדינות ערב. פרק לחימה זה גם היה ארוך יותר מן "המלחמה הפנימית" וגבה קורבנות רבים יותר - קרוב ל- 5,000 אזרחים וחיילים נפלו בו.

א. חודש ראשון של לחימה

בצד הערבי לחמו צבאותיהן של חמש ממדינות ערב: לבנון, סוריה, עיראק, ירדן ומצרים. צבאות אלו הוקמו ופעלו בגלוי זמן ממושך לפני המלחמה וזכו לאימון סדיר של מפקדים בריטים וצרפתים. צבאות ערב כללו חילות ממוכנים, כגון חיל אוויר וחיל שריון, נעזרו בארטילריה (תותחנים) והחזיקו ברשותם מלאי של נשק ותחמושת תקנית. מאחורי צבאות אלו עמדה אוכלוסייה בת עשרות מיליונים, ולרשותם עמדו משאביה של "הליגה הערבית", שכללה מדינות יצרניות נפט ואיחדה את רוב מדינות המזרח התיכון. בכוח הלוחם ששלחו מדינות ערב לארץ בפתיחת המלחמה היו כ- 35,000 חיילים. לצבאות מצרים וסוריה היו גם חילות אוויר ושריון, ולכל הצבאות היו תותחים ורכב משוריין. במהלך המלחמה הוסיפו מדינות ערב תגבורות שהובילו כמעט להכפלת הכוח, לכדי 67,000 חיילים.

כוחות מדינת ישראל היו מאורגנים בשלוש המחתרות והפכו תוך כדי הלחימה לצבא סדיר אחד, בתהליך מורכב וממושך. רבים מהחיילים התנסו בלחימה במהלך מלחמת העולם השנייה או ב"מלחמה הפנימית". עם זאת, הפיקוד לא זכה לאימון צבאי גלוי וסדיר בהפעלת כוחות בהיקף גדול, ונאלץ ללמוד זאת תוך כדי הלחימה. רבים מן הלוחמים היו עולים "טריים" שהגיעו בגח"ל (גיוס חוץ לארץ) וגויסו ללחימה מיד עם עלייתם ולאחר פרק אימון קצר, לעתים ללא בקיאות בשפה ובמנהגי הארץ. הנשק והתחמושת של היחידות הלוחמות היה בלתי אחיד ופעמים רבות גם בלתי תקני ומייצור עצמי. צה"ל רק החל להקים חיל אוויר וים, ובראשית המלחמה חסרו לו חיל שריון ותותחנים, ואף חומרי הגלם למיגון רכב משוריין. המדינה הצעירה עמדה במצב של מחסור ושל הקפאת יתרות מטבע החוץ שלה, ואף היתה נתונה תחת איסור בינלאומי על ייבוא נשק (האמברגו) לצדדים הלוחמים. כוחות צה"ל מנו גם הם כ- 35,000 חיילים בראשית המלחמה, אך חלקים ניכרים של הכוחות, בעיקר יחידות העילית, היו עייפים מלחימה של כחצי שנה. במהלך הלחימה הוביל גיוס החובה להגדלת צה"ל עד לכ- 90,000 חיילים, מתוכם כ- 65,000 בחילות השדה, ובסוף 1948 כבר מנה קרוב ל- 120,000 מגויסים.

בתנאים אלו, למרות מספר החיילים השווה פחות או יותר, נראה היה, לפחות בשלבים הראשונים, כי יחסי הכוחות נוטים בצורה בולטת לטובת מדינות ערב. היתרון באימון, הרכב החילות, הנשק, המשאבים ורעננות הכוח נראו מכריעים, ותנאי הלחימה בשבועות הראשונים היו כמעט בלתי אפשריים. עם זאת, לטובת מדינת ישראל עמדו מספר יתרונות שהלכו והתבררו במהלך המלחמה. אם צבאות ערב פעלו בעצם ככוחות עצמאיים למען מטרות שונות, הרי צה"ל פעל תחת פיקוד אחד, ריכוזי ויעיל יחסית, המציית לסמכות הממשלה, שהגדירה יעדי לחימה ברורים. צבאות ערב היו תלויים בתחמושת ובציוד רשמי של המעצמות המערביות, אך אספקתם נבלמה עם הטלת האמברגו של האו"ם על מכירת נשק למדינות הלוחמות. הצד הישראלי, לעומת זאת, נהנה ממנגנון הברחות נשק, מאספקת נשק ממדינות מזרח אירופה ומתעשייה צבאית מקומית, ולכן הושפע פחות מן האמברגו. צבאות ערב היו תלויים באספקה שהגיעה מרחוק והתקשו להעביר

*97*

כוחות מגזרה לגזרה ואילו צה"ל פעל בקווים פנימיים, שאפשרו העברת אספקה וכוח אדם מהירה יותר, לשם ריכוז כוחות והשגת הכרעה. למרות אוכלוסייתן הגדולה של מדינות ערב, חששו שליטיהן מגיוס המוני לצבא ומהעברת כוחות גדולים הרחק לארץ ישראל. החיילים הערבים שנשלחו לארץ סבלו לעתים מחוסר מוטיבציה. מדינת ישראל הזעירה, לעומת זאת, גייסה לצבא קרוב לשישית מאוכלוסייתה, אחוז גיוס שנשען על תמיכה גבוהה של המתגייסים ועל התחושה שמדובר במלחמת קיום.

כאמור, מיד למחרת הכרזת העצמאות החלה פלישת מדינות ערב; היתה זו מתקפה שאיימו כי יפתחו בה מזה מספר חודשים, והיא תוכננה מראש. בתוכנית הפלישה נועדו כל חמשת הצבאות לפעול תוך שיתוף פעולה. צבא מצרים היה אמור להתקדם עד אזור אשקלון, כפעולת הטעיה שתמשוך כוחות ישראליים רבים דרומה. צבאות לבנון, סוריה, עיראק וירדן היו אמורים לפעול יחד בצפון, ולחצות את המדינה הצעירה באזור עמק יזרעאל וצפון השרון. בפועל, כל צבא פעל באופן עצמאי וניסה לתפוס שטחים ולדאוג לאינטרסים של מדינתו; צבאות ערב מיעטו לסייע זה לזה ולעתים אף הגיעו לעימותים ביניהם. הפיצול והתחרות הפחיתו את עוצמתם וסייעו לישראל לעמוד כנגדם.

עם זאת, בזמן הפלישה היו כוחות ישראל עדיין בשלב של התארגנות לצבא סדיר. כוחות ה"הגנה" לא הספיקו לכסות את כל החזיתות בו זמנית, ובאזורים רבים נאלצו האזרחים ביישובי הגבול לעמוד כנגד צבאות ערב בניסיון לבלום את התקדמותם עד בואם של כוחות צה"ל.

יחסי הכוחות בין צה"ל לצבאות מדינות ערב בתחילת המלחמה הבינלאומית

--,  צה"ל,  צבאות ערב

כוח אדם,  30,573,  30,000 פלוס 10,000 מקומיים

טנקים,  1 (ללא תותח),  40

שריוניות נושאות תותח,  2,  200

משוריינים ונגמ"שים,  120,  300

תותחים,  29,  360

מטוסים,  28,  131

ספינות חמושות,  3,  12

שאלות:

1. באילו תחומים מתבטא באופן הבולט ביותר פער הכוחות בין הצדדים?

2. באילו תחומים, שלא ניתן לייצג בטבלה כמותית, יכול היה להיות יתרון לצד היהודי?

*98*

(בספר מפה – היעזר במנחה):

מפת מלחמת העצמאות ("המלחמה הבינלאומית"), מאי 1948 – מאי 1949.

שאלות:

1. באילו אזורים השיגה מדינת ישראל שליטה מעבר למה שהובטח לה בתוכנית החלוקה?

2. האם מסלולי התקיפה של צבאות ערב מבטאים פעולה מאוחדת או מאבק אינטרסים? נמקו תשובתכם.

מצרים:

מצרים שיגרה את הגדול בכוחות והוא נע בשני צירים. הכוח הקטן יותר עבר את באר שבע וחברון, הגיע עד קיבוץ רמת רחל ומשם הפגיז את ירושלים. הכוח העיקרי התקדם לאורך החוף, כבש את כפר דרום והגיע ליד מרדכי. הלוחמים שהגנו על הקיבוץ לחמו בעוז, אבל נאלצו לפנות את היישוב תחת הלחץ של כוח התוקפים שהיה עדיף בהרבה. אולם הקרב על יד מרדכי עיכב לזמן מה את הכוח המצרי ואפשר לצה"ל להתארגן להגנה. גם בהמשך התעכבו המצרים, במאמציהם לכבוש את הקיבוצים הקטנים שעמדו בדרכם, במקום להעמיק לשטח הישראלי הלא מוגן. המצרים הגיעו עד אשדוד ונעצרו כ- מתל אביב, ליד גשר שצה"ל הפציץ (ונקרא עד היום "גשר עד הלום"). התקפה גדולה של צה"ל שנועדה להדוף את המצרים מעמדותיהם אלה נכשלה. יתר על כן, הכוחות המצריים שבאזור החוף יצרו רצף עם כוחותיהם שבהר חברון וניתקו באופן זה את יישובי הנגב.

*99*

(בספר תמונה – היעזר במנחה):

מגדל המים של קיבוץ בארות יצחק ליד עזה, לאחר הפגזת הצבא המצרי.

שאלה:

במה מבטאת התמונה את תפקידם המיוחד של יישובי הספר בשלב הפלישה?

חבר קיבוץ יד-מרדכי. כותב על לחימת הקיבוץ נגד הצבא המצרי:

המצרים הסתערו. גלים גלים. אלפי חיילים עלו כחשרת אדם מעובה... ארבעה גלים בזה אחר זה, ניסו להסתער וארבעה גלים חזרו כלעומת שבאו, כשהם משאירים אחריהם מאתיים חללים. לנו אבדו ביום זה ארבעה אנשים.

במשק לא נותר כמעט ולא כלום. כל מה שהיה על האדמה - בתים, צריפים, גדרות, בעלי חיים - הכל נהרס. לבסוף דומה כאילו נהרסה האדמה עצמה... כל המשק הפך להבת אש והכל מסביב בער. החלה הסתערות של טנקים ומשוריינים... כדורים לא היו עוד בידינו וכשהטנקים פרצו למשק עצמו לא נותרו בידי מגיניו אלא רימונים בלבד... ידענו - בלא נשק, כשמרבית אנשינו פצועים, לא נוכל עוד לעמוד בפני האלפים שעימם טנקים ושריונים ותותחים. ואם המשכנו ללחום... הרי זה משום שאיזה כוח עילאי שאיני יודע לכנותו בשם, הפך את הרופא הזקן לגיבור... ואת ו' למקדש שם ישראל, בפוצצו טנק מצרי בשני רימוניו, כשהוא מצמיד עצמו למפלצת הפלדה ועולה עמה באש...

באיזה כוח עמדנו... טנקים וארטילריה ואוויריה מסייעת - היו להם. ואילו לנו היו - מעט רימונים ומקלעים... כנגד עדיפותו הטכנית של האויב, במספר ובכוח האש, העמדנו את עדיפותנו האנושית. היה לנו בעד מה ללחום - בעד משק יקר זה, בעד הילדים שעוד ישובו לכאן, וכן, גם בעד השם, שמו של מרדכי אנילביץ', מפקד המרד בגטו וארשה... היה במלחמתנו משום תגמול על נפילתו הוא, שם... במלחמה ללא עתיד. כי גם אם נסוגונו, בסופו של דבר מיד מרדכי, הייתה עמידתנו מכרעת למען העתיד... אלמלא עמידה זו ודאי שלא היו לוחמינו מספיקים לארגן את הגנתם ולעצור את הפלישה צפונה יותר (ז' גלעד, ספר הפלמ"ח, תל-אביב 1956, ב, עמ' 476).

שאלות:

1. כיצד מדגיש הכותב את יחסי הכוחות בין מגיני הקיבוץ לצבא המצרי ?

2. אילו גורמים מסבירים לדברי הכותב את עמידת חברי הקיבוץ?

3. במקור משתקף מצב שבו תפקידי היישובים האזרחיים ותפקיד הצבא הישראלי הפוכים מהמקובל כיום. הסבירו טענה זו.

*100*

ירדן:

צבא ירדן, הלגיון הערבי, אומן בידי הבריטים ונחשב לאיכותי ולמקצועי שבצבאות ערב. עוד לפני שפרצה המלחמה ישבו כוחותיו בארץ ישראל בחסות המנדט הבריטי. לקראת סיום המנדט חברו כוחות אלה להמוני הכפריים שצרו על יישובי גוש עציון, מדרום לבית לחם. לאחר כיבוש הגוש, נפלו שרידי המגינים בשבי הלגיון. בהמשך, השתלט הלגיון למעשה על רוב שטחי יהודה ושומרון, שאותם שאף עבדאללה לספח לממלכתו.

לאחר הכרזת המדינה הפעיל הלגיון לחץ כבד על הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, ובסוף חודש מאי נפל הרובע ותושביו הלכו גם הם בשבי. כמו כן, ניתנה הוראת פינוי ליישובים נווה יעקב ועטרות שליד ירושלים ובית הערבה שליד ים המלח והם נפלו בידי הלגיון.

הלגיון גם תפס את משטרת לטרון המבוצרת, החולשת על הדרך לירושלים וחידש למעשה את המצור על העיר. קרבות קשים ביותר התנהלו באזור; בשלוש התקפות לא הצליחו כוחות צה"ל להשתלט על האזור ולפתוח את הדרך לעיר. קרבות אלה נחשבים לכישלונות הגדולים של צה"ל במלחמת העצמאות. מכיוון שהדרך נשארה סגורה נמצא נתיב אחר, "דרך בורמה" (ראה מילון מושגים בסוף הספר)(על שם דרך מבורמה לסין, שבה הועברה אספקה לסינים הלוחמים ביפנים במלחמת העולם השנייה). דרך זו עקפה את לטרון ואת שער הגיא. היא הוכשרה במאמץ מזורז וכך התאפשרה העברת אספקה לירושלים. במקביל להצלחותיו השונות עשה הלגיון הערבי מאמצים להשתלט על ירושלים המערבית, וזו ספגה כ- 10,000 פגזים מתותחיו בשלושת השבועות הראשונים למלחמה, אך נכשל בניסיונותיו. משלב זה הפנה עבדאללה מלך ירדן את עיקר מאמציו לביסוס שליטתו בשטחי יהודה ושומרון, ומיעט להפעיל את הלגיון כנגד ישראל.

(בספר תמונה – היעזר במנחה):

שבויים יהודיים בעיר העתיקה.

שאלות:

1. מה הייתה השפעת תמונות אלו על מורל האוכלוסייה בישראל?

2. כיצד ניתן לקשר זאת להחלטת הממשלה על מדיניות של פינוי יישובים מבודדים, במקום מדיניות העמידה "עד הכדור האחרון"?

עיראק:

כוחות צבא עיראק תקפו בעמק הירדן. הם כבשו את תחנת הכוח בנהריים, תקפו את קיבוץ גשר ונהדפו. אחר כך ניסו להעפיל ברכס אל רמת יששכר, אולם נהדפו גם משם. ניסיונות של כוחות עיראקיים להבקיע דרך באזור המרכז לכיוון נתניה מתוך כוונה לחצות את רצועת החוף הצרה נבלמו. עם זאת, קרב קשה התנהל בג'נין, שבה נאחזו כוחות עיראקיים. ניסיון של צה"ל להשתלט על העיר נכשל קשות והכוחות נסוגו עם אבידות.

*101*

סוריה:

הכוחות שפלשו מסוריה חדרו באזור שמדרום לכינרת, כשהם מסתייעים בהפגזה ארטילרית (תותחים) והפצצה ממטוסים. משטרת צמח והקיבוצים שער הגולן ומסדה, פונו. דגניה א' ודגניה ב' עמדו מול התקפות עזות, והצליחו להדוף את הסורים שנעזרו בכוח משוריין. בקיבוץ דגניה א' עדיין ניצב הטנק שנבלם בתחומי הקיבוץ. כדי להדוף את הסורים מן האזור הובאו לרכס פוריה, החולש על העמק שלמרגלותיו, שני תותחים מיושנים (שכונו "נפוליונצ'יקים"), ופגזיהם הניסו את הסורים מן האזור שעליו השתלטו. זמן מה לאחר מכן חידשו הסורים את התקפותיהם מצפון לכינרת והשתלטו על המושבה משמר הירדן.

(בספר תמונה – היעזר במנחה):

בול ליום הזיכרון של שנת 1952 עם הטנק הסורי מדגניה.

שאלות:

1. מדוע נבחרה תמונה זו לייצג את זיכרון הנופלים?

2. איזה מסר מעבירה התמונה על יחסי הכוחות בין הצדדים ועל כוח העמידה של הצד הישראלי?

לבנון:

מלבנון יצאו בעיקר כוחות של מתנדבים ערבים. היו אלה כוחות קטנים שחדרו והדפו את הכוחות הקטנים עוד יותר של צה"ל שניצבו מולם. לאחר קרבות בקנה מידה קטן יחסית, חדרו כוחות צה"ל, תוך איגוף, לשטח לבנון, והפתיעו את הכוח הלבנוני בעורפו. כוח זה נסוג אל מעבר לגבול (אף כי חזר לאחר זמן והשתלט על שטח קטן והחזיק בו בחודשים הבאים).

למרות האבידות והכישלונות, ראוי לציין, לסיכום חודש הלחימה הראשון של מדינת ישראל, כי כוחות המגן, שעמדו במאמץ קשה ביותר, עצרו את הצבאות הפולשים והללו לא התקדמו יותר מעמדותיהם אלה. במשך חודש זה ספגה המדינה אבידות כבדות ומתחה את כוחותיה עד קצה גבול היכולת, אך גם צבאות ערב הגיעו למיצוי כוחם. במצב זה הוסכם בתיווך האו"ם על הפוגה בת 28 ימים, החל מ- 11 ביוני. ההסכמה לקבלת הצעת ההפוגה נבעה מכך שצה"ל היה זקוק בדחיפות לא רק למנוחה, לאחר לחימה ממושכת ורצופה, אלא אף להצטיידות ולהתארגנות. גם צבאות ערב נזקקו לתגבורת ולאספקה, ובמקביל, רצו לבסס את שליטתם על השטחים שכבשו ועל האוכלוסייה הפלסטינית המקומית.

ב. ההפוגה הראשונה

שני הצדדים שמרו בקפדנות על ההפוגה, למרות המתיחות הרבה ביניהם, ככל הנראה בשל תשישות הכוחות הלוחמים. צה"ל ניצל היטב

*102*

את ההפוגה להשלמת ציוד, לגיוס ולאימון חיילים חדשים, ולארגון מחדש של הפיקוד ומבנה הכוחות. לאור הקושי של חטיבות בודדות לנצח את הכוחות הערביים, אורגנו כוחות צה"ל באוגדות, לצורך מבצעים משותפים של מספר חטיבות יחד.

למרות האמברגו על ייבוא נשק, הצליח צה"ל להבריח ארצה תחמושת וציוד ואף להמשיך בייצור עצמי. ייבוא הנשק היה גם הרקע להגעת הספינה "אלטלנה" ולעימות הקשה (שנסקר בפרק 8) בין צה"ל לכוחות האצ"ל שבתוכו, שהוביל לפירוק הסופי של כוחות האצ"ל. על אף המשקעים המרים, ולמרות המחסור בנשק תקני ובאימונים, יצא צה"ל מן ההפוגה צבא גדול, ריכוזי, יעיל ומאורגן יותר משנכנס אליה. צבאות ערב הוסיפו אף הם תגבורת של כוח אדם, אך התקשו יותר בהצטיידות, והפילוגים והעימותים ביניהם הלכו וגברו.

למרות מאמצי האו"ם, לא הפכה ההפוגה להפסקת אש קבועה. הסיבה לכך היתה קודם כול העובדה שמדינת ישראל לא יכלה להשלים עם ניתוק ירושלים והנגב על ידי ירדן ומצרים, ואף לא עם ישיבת צבאות ערב בתוך שטחי המדינה. מעבר לכך, גם צבאות ערב היו מעוניינים להפגין הכרעה מרשימה יותר בעימות. וכך, עם סיום ארבעת השבועות שנקבעו להפוגה, חודשו הקרבות למשך עשרה ימים, בשורה של מבצעים ביוזמת צה"ל.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

משורייני צה"ל בנמל התעופה לוד.

שאלה:

איזה יתרון אסטרטגי שהשיג צה"ל מבטאת התמונה?

ג. קרבות עשרת הימים

האירועים העיקריים של "קרבות עשרת הימים" (ראה מילון מושגים בסוף הספר) היו קרבות במסגרת המבצעים של צה"ל. הם נערכו בשלוש חזיתות. בצפון - "מבצע דקל", שבמהלכו השתלט צה"ל על הגליל התחתון. במבצע זה נכבשו הערים הערביות שפרעם ונצרת. "צבא ההצלה" של קאוקג'י, שצר על אילניה (סג'רה), נסוג צפונה כאשר הופתע להיווכח שכוחות צה"ל הופיעו מכיוון נצרת. עם זאת, ניסיון שנעשה באותו זמן להדוף את הסורים ממשמר הירדן נכשל.

במרכז - כוחות הלגיון הערבי חנו בלוד וברמלה ואיימו על תל אביב. ב"מבצע דני" (על שמו של דני מס, מפקד הל"ה) יזם הרמטכ"ל תוכנית שאפתנית לכיבוש רמלה, לוד, מתחם לטרון ואף העיר רמאללה שבלב השטח שבשליטה ירדנית, כדי להרתיע את כוחות הלגיון. לוד ורמלה נכבשו ומרבית תושביהן גורשו. הניסיון לפתוח את הדרך לירושלים באזור לטרון ולתקוף את רמאללה לא הצליח. עם זאת, השטח שבידי ישראל גדל מאוד ונתפס גם נמל התעופה בלוד.

בדרום - נערכו מבצעים שנועדו להדוף את הכוחות המצריים, אך ללא הצלחות של ממש. לאחר עשרת ימי הקרבות, כשהוכרזה ההפוגה השנייה, היה מצב צה"ל טוב בהרבה. כמו כן, הושגה הסכמה שבשתיקה בין ירדן לישראל על כך שירדן תמשיך לשלוט בשטחי יהודה ושומרון

*103*

ואילו ירושלים המערבית לא תותקף בידי ירדן. הסכמה זו הבשילה לאחר מכן לשביתת נשק לא רשמית.

ד. ההפוגה השנייה והמבצעים האחרונים

הפוגה זו נשמרה רשמית עד סיום המלחמה, אולם מעשית הופרה מדי פעם בפעם בגלל אחד המבצעים של צה"ל. באותה תקופה כבר היה הצבא, כאמור, במצב טוב בהרבה מבחינת גודל הכוחות, ציודם והתפתחות חילות האוויר, הים, השריון, התותחנים ושאר החילות. המבצעים האחרונים נועדו להרחיק את כוחות האויב מארץ ישראל ולבסס את גבולות המדינה. שלושה מבצעים נערכו בדרום ואחד בצפון.

אחת הסיבות לפתיחת מתקפה בדרום היתה הצעתו של המתווך מטעם האו"ם, הרוזן ברנדוט, להעביר את הנגב לידי המדינה הערבית, מכיוון שממילא הוא מנותק ממדינת ישראל. זמן מה לאחר מכן נרצח ברנדוט בירושלים בידי אנשי לח"י. אולם מעשה זה, שגונה בחריפות בפי ממשלת ישראל, לא הפיג את החששות מפני החלטת האו"ם שתנתק רשמית את הנגב מן המדינה. תחושות אלה הביאו לפתיחת "מבצע יואב" (נקרא גם "עשר המכות", משום שכוון נגד המצרים). צה"ל פרץ בכמה ראשי חץ אל תוך המערך המצרי. כתוצאה מכך נותר כוח מצרי מנותק ("כיס פלוג'ה") ונצור עד סיום המלחמה. הכוחות הישראליים המשיכו דרומה וכבשו את באר שבע. המצרים נסוגו לכיוון רצועת עזה, שהופגזה על ידי חיל הים.

מיד לאחר מכן נערך בצפון "מבצע חירם" (שכונה על שם מלך צידון שבלבנון, שם המרמז לאזור התקיפה המתוכנן). כוחות קאוקג'י נהדפו אל תוך לבנון. צה"ל חדר בעקבותיהם עד נהר הליטני והשתלט שם על כמה כפרים.

"מבצע חורב" (שם מקראי להר סיני, המרמז על עומק החדירה המתוכננת לשטח המצרי) נערך בדרום בסוף 1948 ובתחילת 1949. מטרתו היתה להרחיק לחלוטין את המצרים משטח המדינה. המבצע החל בהתקפת הסחה על עזה, ובאותו זמן הותקף הכוח המצרי בגזרה המזרחית ונהדף לאורך כביש באר שבע-ניצנה. הכוחות הישראליים חצו את הגבול אל תוך סיני, הגיעו לאבו עגילה, ופנו צפונה לכיוון אל עריש כדי לנתק את דרך נסיגת הכוחות המצריים מרצועת עזה. מועצת הביטחון של האו"ם התכנסה והחליטה שעל הכוחות לסגת לעמדותיהם הקודמות. לכך נוסף לחץ מצד ממשלות בריטניה וארצות הברית. ממשלת ישראל הורתה לכוחות לסגת. מפקד חזית הדרום, יגאל אלון, ניסה למנוע זאת, אבל לבסוף נסוגו הכוחות צפונה אל עבר רפיח שבדרום רצועת עזה, וכיתרו בכך את הכוחות המצריים ברצועה. במצב זה הודיעו המצרים על נכונותם למשא ומתן על שביתת נשק.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

מטוסים ישראליים במבצע יואב.

שאלה:

איזה שיפור בכוחו של צה"ל ניכר בתמונה?

*104*

(בספר תמונה – היעזר במנחה):

חיילי צה"ל על גשר אבו-עגיילה שבסיני.

שאלות:

1. במה שונה תפיסת השטח המופיע בתמונה על ידי צה"ל מההשתלטות על ירושלים או על הגליל התחתון?

2. כיצד היא הייתה יכולה להשפיע על היחסים הבינלאומיים של ישראל?

המבצע האחרון במלחמה היה "מבצע עובדה". הוא נערך כבר לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק עם מצרים, ובשעה שמשא ומתן התנהל עם ירדן. הירדנים טענו כי הנגב הדרומי שייך להם. בעקבות זאת, כמשתמע משם המבצע, היה צורך ביצירת עובדה, היינו להוכיח שליטה ישראלית עד מפרץ עקבה. מכיוון שכבר נוהלו שיחות על שביתת נשק עם הירדנים, ניתנה לצה"ל הוראה לתפוס את שטח הנגב הדרומי ללא שימוש באש. שתי חטיבות יצאו במקביל דרומה, בדרכים נפרדות, ונוצרה מעין תחרות. חטיבת פלמ"ח, "הנגב", ירדה דרך באר שבע, עבדת ומכתש רמון, תוך התגברות על מכשולי טבע. במקביל, ירדו כוחות חטיבת "גולני" בדרך הערבה, לאורך הגבול עם ירדן, שלאורכו הוצבו כוחות ירדניים, אך הללו נמנעו מקרב ונסוגו בהדרגה. ב- 10 במרס 1949 הגיעו יחידות החלוץ של חטיבת "הנגב" אל חוף ים סוף, ואברהם אדן, מפקד פלוגה (ולימים אלוף בצה"ל), הניף את "דגל הדיו". שעתיים לאחר מכן הגיעו לשם גם כוחות חטיבת "גולני". בזאת הסתיימה למעשה קביעת שטח המדינה החדשה, "מדן ועד אילת".

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, ב"מצבע חורב".

ה. שביתות הנשק

בכל אחד מהסכמי שביתת הנשק ניתן לזהות משא ומתן של "תן וקח", כלומר, שטחים או התחייבויות שכל צד העניק למשנהו. ישראל התחייבה להפסיק את הלחימה, העבירה לידי מדינות ערב שבויים

*105*

ושטחים שתפסה, או הסכימה שיהיו בשטחי ארץ ישראל שהוקצו למדינה הערבית. מדינות ערב התחייבו בתמורה להפסיק את הלחימה, לא לאיים על שלמותה ולעתים אף העבירו לה שטחים.

ההסכם עם מצרים נחתם תוך הסכמה ש"כיס פלוג'ה" יפונה, אבל רצועת עזה תישאר בידי מצרים. עם לבנון הוסכם שצה"ל יפנה את הכפרים הלבנוניים שכבש ויחזור לגבול הבינלאומי. השיחות עם ירדן היו יותר מורכבות וקשות בגלל הגבול הארוך והמפותל המשותף לשתי המדינות. יתר על כן, בשטחים שבידי ירדן ישבו גם כוחות עיראקיים. מדינה זו לא היתה מוכנה לנהל משא ומתן עם ישראל, ולכן טענה ישראל שהשטחים המוחזקים בידי העיראקים אינם של ירדן והם פתוחים למשא ומתן. לבסוף הוסכם שירדן תקבל שטחים אלה (באזור ה"משולש": שכם-טול-כרם-ג'נין) ותמורתם תקבל ישראל את אזור ואדי ערה (נחל עירון) דרומה משם. סעיף נוסף בהסכם קבע שישראל תפנה את המורדות הדרומיים של הר חברון.

ירושלים נותרה חצויה עד שאוחדה מחדש במלחמת ששת הימים (1967). היתה גם הסכמה מצד ירדן על מעבר ישראלי בכביש לטרון ועל גישה חופשית אל המקומות הקדושים בירושלים ואל הר הצופים (בית החולים "הדסה" והאוניברסיטה העברית). אולם הסכמות אלה לא קוימו על ידי הירדנים.

המשא ומתן עם סוריה נמשך זמן רב. השלטון בה היה בלתי יציב, והוחלף כמה פעמים במהלך שנה זו על ידי מהפכות. לבסוף, הוסכם שהסורים ייסוגו ממשמר הירדן, ולאורך הגבול בין שתי המדינות נקבעו כמה אזורים מפורזים. הסכם זה נחתם ב- 20 ביולי 1949, ומועד זה נחשב רשמית לסיומה של מלחמת העצמאות.

בכל ההסכמים גם נקבע, שתקום ועדת שביתת נשק מעורבת של נציגים מישראל ומן המדינה השנייה. ועדות אלה נועדו להתכנס כדי ליישב בעיות שיצוצו בין שתי המדינות. גבולות שביתות הנשק הפכו לגבולותיה של ישראל המוכרים על ידי מרבית מדינות העולם, אף שלא זכו להכרה מצד מדינות ערב. קו הגבול של מדינת ישראל בסיום המלחמה מכונה גם "הקו הירוק" (כינוי שנבע מכך שלסימונו השתמשו בעיפרון ירוק בדיוני ועדת שביתת הנשק ברודוס).

(בספר תמונה – היעזר במנחה):

חיילי חטיבת הנגב, שאלתרו דרך גישה חדשה למפרץ אילת, מניפים את "דגל הדיו", דגל מאולתר של מדינת ישראל, באום-רשרש (אילת).

שאלה

האם ניתן לראות בתמונה ביטוי לתכונות ולדרכי הפעולה שאפשרו לפלמ"ח ולצה"ל להתמודד בתנאים קשים? כיצד?

*106*

(בספר מפה – היעזר במנחה):

קווי שביתת הנשק, מאי 1949.

שאלה:

השוו בין מפת שביתת הנשק למפת תוכנית החלוקה (עמ' 65). במה עדיף מצבה של מדינת ישראל על פי גבולות שביתת הנשק על תוכנית החלוקה?

מדוע הסכימו הצדדים לשביתות הנשק אך לא הגיעו להסכמי שלום?

מדינות ערב הסכימו על הפסקת האש משום שהיו מותשות מלחימה, חששו מהתפשטות ישראלית נוספת, ורצו להבטיח את שליטתן בשטחים שהשיגו. עם זאת, לא היה למדינות ערב בשלב זה מניע חזק לשלום. ראשית, משום שההשפלה שספגו מן התבוסה במלחמה נגד ישראל הצעירה והקטנה עוררה רגשות תסכול והתמרמרות בקרב ההמונים, וציפייה ל"סיבוב שני" של לחימה שבו תובס ישראל. שנית, משום שמלבד ירדן לא זכו מדינות אלו לשטחים חשובים, ולעומת זאת הגיעו אליהן מאות אלפי פליטים פלסטינים. פליטים אלו היו מוקד תסיסה ומתח חברתי, ומדינות ערב דרשו, כתנאי לשלום, את הסכמת ישראל להשבת הפליטים.

ישראל יצאה כמנצחת מן המלחמה. היא זכתה לשטחים נרחבים אף מעבר לאלו שהוקצו לה בהחלטת האו"ם, וחשה בטוחה למדי אל מול כל אחת ממדינות ערב. לעומת זאת, היתה המדינה הצעירה עסוקה מאוד בקליטת עלייה המונית והתנגדה באופן מוחלט להחזרת הפליטים הפלסטינים לשטחיה. במצב כזה לא היה אכפת למנהיגיה לדחות את השגת השלום, כל עוד הדבר מונע גם את השבת הפליטים הפלסטינים ודיונים על גבולות המדינה. ואכן, ישראל נאלצה לעמוד בהתמודדויות צבאיות נוספות אל מול מדינות ערב, ואף זכתה לניצחונות, אולם בעיית הפליטים הפלסטינים נמשכת עד ימינו והיא מעיבה על מהלכי שלום שונים.

לסיכום, ניצחון צה"ל הושג במידה מרובה הודות לרוח הלחימה ולנכונות ההקרבה של החיילים, וכן בעזרת הארגון של הצבא, שעלה במידה מרובה על זה של חילות האויב. אולם יש לזכור כי לצד הנחישות של צה"ל עמדו גורמים נוספים. בראש וראשונה, העליונות המספרית. אף כי מדובר על פלישה של צבאות ערב, יש לזכור שהמדינות הללו שיגרו רק חלק מכוחותיהם המזוינים, בסך הכול השתתפו בכוחות הפולשים כ- 35,000 חיילים בשעה שבצה"ל כבר היו כ- 50,000. עם זאת, בחודש הפלישה הראשון עדיין היה לכוחות הפולשים יתרון של ממש בנשק, ודבר זה התבטא בהישגיהם בשדה הקרב, כמו, למשל, בחזיתות לטרון, ג'נין ואשדוד וביישובים שנפלו בידיהם. על אף המפלות של אותה תקופה, היה לצה"ל הישג רב בעצם העובדה שהתקדמות הכוחות הפולשים נבלמה.

אולם לצד ישראל עמד יתרון נוסף: יחסי החשדנות בין המדינות הערביות לבין עצמן. הסורים והמצרים, למשל, חשדו שירדן שואפת לכבוש שטחים בארץ ישראל. למעשה, כל אחת מן המדינות נשאה עיניה לרווחים טריטוריאליים. בסופו של דבר, ירדן אכן היתה המרוויחה

*107*

הגדולה מבין מדינות ערב במלחמה זו, כי קיבלה שליטה על שטחי הגדה המערבית. המדינה הערבית השנייה שיצאה נשכרת היתה מצרים, שהחזיקה ברצועת עזה. החשדנות ההדית גרמה לחוסר תיאום ואפילו לחיכוכים, בשעה שמדינות אלה התכוונו, למעשה, להילחם כגוף אחד מתואם מול ישראל. אחד הגילויים של מצב זה היה בחירתו של קצין עיראקי, שכלל לא הגיע לארץ ישראל, כמפקד משותף מטעם "הליגה הערבית".

אף שישראל ניצחה במלחמה והרחיבה גבולות מעבר לגבולות החלוקה של 1947. יש לזכור שניצחון זה היה יקר מאוד: יותר מ- 6,000 הרוגים, כמעט אחוז אחד מכלל היהודים שישבו בארץ. עתה עמדו בפני ההנהגה המשימות הקשות של התאוששות מן המלחמה, טיפול בקרובי הנופלים ובפצועים הרבים, התגברות על הבעיות הכלכליות שנבעו מעמידת המשק במלחמה ממושכת, וחשוב לא פחות - קליטת עולים שהחלו להגיע בהמוניהם. בתוך שלוש שנים לערך מסיום המלחמה הוכפלה אוכלוסייתה היהודית של הארץ. עם כל המשימות הללו היה על המדינה להתמודד בשעה שההסכמים שנחתמו עם מדינות ערב היו שביתות נשק ולא שלום. לא חלפו אלא מספר שנים והארץ עמדה שוב בפני בעיות ביטחוניות קשות.

ו. היווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים

מול הישגי ירדן, ובמידה מסוימת מצרים, בולטת העובדה שהמפסידים הגדולים במלחמה היו הפלסטינים. הם נותרו ללא מדינה, לאחר שנחלו מפלה כבר בשלב הראשון של המלחמה. רבים מהם עזבו את הארץ בזמן הקרבות, מתוך הנחה שיחזרו כמנצחים עם הצבאות הפולשים. אחרים ברחו מפחד הכוחות הישראלים, ורבים אחרים גורשו ממקומות ישיבתם. בסיום המלחמה הם מצאו עצמם מפוצלים בין מספר מדינות, כאשר השטח שהוקצה למדינה הפלסטינית נתפס בידי מדינות ערב שבאו לסייע להם. מיעוטם ישבו במדינת ישראל, ואילו בשטחים שהחזיקו ירדן ומצרים, סוריה ולבנון, שכנו מאות אלפים במחנות פליטים בתנאים קשים ביותר, כשהם מסתמכים על התקווה שבמהרה ישובו לבתיהם.

בעיית הפליטים הלכה והחריפה והפכה למוקד של מספר מחלוקות פוליטיות והיסטוריוגרפיות. ראשית, התקיים ויכוח על הגורמים ליציאת הפליטים. הפלסטינים ומדינות ערב טענו כי רוב הפליטים הם אזרחים שהותקפו וגורשו מבתיהם בידי הכוחות המזוינים היהודיים, שנקטו מדיניות של טיהור אתני, בניגוד להצהרות השלום בהכרזת העצמאות. מדינת ישראל טענה במשך שנים כי קראה לפלסטינים להישאר, וכי הם ברחו מכפריהם ועריהם במהלך המלחמה בשל נטישת שכבות ההנהגה, תעמולת זוועה ערבית והוראות הכוחות הפולשים. המחקר ההיסטורי המאוחר יותר העלה תמונה מורכבת, שבה לצד נטישת הערים, מופיעים גם מקרי גירוש מאורגן כמו בלוד ורמלה. בריחה מן הכפרים התרחשה לעתים קרובות בעקבות התקפות של הכוחות היהודיים עליהם.

בהמשך, נתעוררה מחלוקת קשה בשאלה מי אשם במצבם הקשה ומהי דרך הטיפול הראויה בפליטים. מדינות ערב טענו כי מניעת השיבה על ידי ישראל היא הסיבה למיסוד ולהתמשכות בעיית הפליטים, והתנו את הסכמתם לשלום בפתרון הבעיה. ישראל טענה כי העובדה שמדינות ערב מונעות מן הפליטים להתאזרח ולהתיישב באופן קבוע היא הגורמת להתמשכות הבעיה. זאת ועוד, ישראל קלטה בארבע שנותיה הראשונות עולים (רבים מהם ממדינות ערב) במספר השווה למספר הפלסטינים שעזבו את שטחיה. לטענת ממשלת ישראל, היה על מדינות ערב לראות בפליטות ובעלייה מקרה של חילופי אוכלוסין, ולקלוט את הפליטים כשם שישראל קלטה את היהודים שעזבו את מדינות ערב, שכן לישראל אין משאבים ומקום לפליטים.

(בספר תמונה – היעזר במנחה):

פליטים פלסטינים

שאלה:

כיצד מדגיש הצילום את הקשיים במצבם של הפליטים הפלסטינים?

*108*

מה גרם ליציאת הפליטים הפלסטינים מהשטח שבשליטה יהודית, בריחה או גירוש?

לפניכם מגוון מקורות העוסקים ביציאת הפליטים הפלסטינאים מהארץ.

יוחנן כהן, איש ציבור ודיפלומט, שירת במחלקת ההסברה של משרד החוץ בעת הכתיבה. בספרו "המפתח בידי הערבים - לפתרון בעיית הפליטים" הוא כותב:

ראשית הבריחה

לפי ההערכה עזבו את הארץ כ- 30,000 איש בני המעמדות העליונים והאמידים, כדי להמתין עד שיעבור זעם... אין ספק כי בריחה זו רוקנה את האוכלוסייה הערבית בא"י משכבה מנהיגה, ערערה את רוחה וגרמה לדמורליזציה ופירוק נוסף של מסגרות נפשיות וארגוניות.

מדיניות הליגה הערבית שווה "פינוי זמני"

...להשגת מה שנראה היה לה כתנאי לחדירה צבאית מהירה ונוחה, לניצחון ולהשמדת הישוב היהודי, החליטה הליגה הערבית, כי יש לפנות זמנית את שטחי א"י מתושביה הערביים... כבר בתחילת 1948 קראו המנהיגים המפקדים הערביים "לתושבי פלשתין" לעבור לארצות השכנות כדי להינצל מפגיעת המלחמה.

תעמולת זוועה

הנטיה להגזמה והפרזה האופיינית למנטליות הערבית, הוסיפה נופך משלה. סיפורי בלהות שהופצו ע"י התעמולה הערבית, כדי להגביר את השנאה לאויב היהודי - זרעו בהלה וניפחו כל אי הצלחה למימדי שואה לאומית.

ניסיונות היהודים למנוע את הבריחה הערבית

לא זו בלבד שבריחת הערבים הודרכה והופעלה ביזמת המנהיגות הערבית, אלא שהנהגת הישוב היהודי ניסתה לא פעם לעצרה ולמנעה. ...כרוזים שהפיצו כוחות ההגנה המתקדמים בערים ובכפרים הערביים, ואשר קראו לשמור על השקט ולא לנטוש את המקומות, נפלו כולם על אוזניים אטומות (י' כהן, המפתח בידי הערבים – לפתרון בעיית הפליטים, ירושלים 1962, עמ' 41-50).

וליד חאלידי, חוקר של המזרח התיכון באוקספורד ובהרווארד, בן למשפחת מכובדים פלסטינית מירושלים, כותב:

13 פעולות בוצעו במסגרת תוכנית ד'... זו הייתה הזדמנות היסטורית (של היהודים) לטהר מערבים את ארץ ישראל, לשלול את הנוכחות הערבית פשוט על ידי מחיקתה. לפתור במספר מכות מחץ את הבעיות שנוצרו מעצם העובדה שבמדינה היהודית שהוצעה על ידי האו"ם, הערבים היו שווים במספרם ליהודים והחזיקו ברוב הקרקע...

ברמה הצבאית השיטה היתה התקפות פתע מסיביות על אוכלוסייה אזרחית פלסטינית שרוככה בהפגזות מתמשכות. ברמה הפסיכולוגית מדובר בשידורים חוזרים ובנאומים מרמקולים המזהירים ממחלות ומעונשים ומציעים נתיבי מילוט מוגדרים כדי לברוח ממוות. לכך התלוו פעולות מחושבות של אכזריות חמורה כלפי כפרים קטנים, שנועד לעודד בריחה מהכפרים המקבילה לממדי היציאה מן הערים.

נפילת מאות הכפרים והערים הפלסטינים אילצה את מדינות ערב לנקוט צעד כלשהו, ולו גם באיחור. וכך נכנסו לפלסטין צבאות ערב שמנו רק כ- 14,000 חייל, מעטים ובלתי מצוידים, בצעד הכרחי והגיוני של תגובה לתוכניות ג' ו-ד', ובניסיון לבלום את גל הפליטים הגואה ולמנוע את אובדנה המלא של פלסטין. (ו' חאלידי, מקורותיה והתפתחותה של בעיית פלשתין, בתוך:

Walid Khalidi, Reborn, 1992, pp 80-81)

*109*

בני מוריס, חוקר ישראלי באוניברסיטת בן גוריון בנגב, כותב בספרו "לידתה של בעיית הפליטים":

באיזו מידה נבעה יציאת הערבים עד חודש יוני 1948 ממדיניות היהודים ובאיזו מידה ממדיניות הערבים? התשובה לשאלה זו מורכבת לא פחות מהמצב בשטח... תוכנית ד' שהתגבשה בחודש מרס נתנה למפקדי ההגנה בדרגת מח"ט ומג"ד יד חופשית לרוקן מאוכלוסייתם שטחים חיוניים מבחינה אסטרטגית, והתירה להם לגרש כפריים עוינים בפועל או בכוח... כל יחידה פירשה ויישמה הנחיות אלו כהבנתה ובהתאם לנסיבות המקומיות... לא נתקבלה מצד גורמים פוליטיים ולא מצד הרמטכ"ל החלטה "לגרש את הערבים" משטחי המדינה היהודית.

... לא מצאתי שום עדות לכך שהועד הערבי העליון קרא, בשידורים ברדיו ובכל דרך אחרת לערביי א"י לנוס...

עד יוני 1948 נבעה בריחת הערבים במישרין או בעקיפין, בעיקר מהתקפות היהודים. חלק קטן (אך לא מבוטל) יש לזקוף לפקודות גירוש ישירות של היהודים, לאחד שכבשו ישוב ערבי זה או אחר וללוחמה הפסיכולוגית ("תעמולת הלחש") שניהלו כדי להטיל מורא על הערבים ולגרום להם לצאת... לקראת הקרבות ביולי 1948 (קרבות "עשרת הימים") פרסם המטכ"ל הוראה מפורשת לכל יחידותיו וגייסותיו להימנע מהריסת כפרים ערביים ומגירוש תושביהם של ישובים ערבים כבושים ללא אישור מוקדם של שר הביטחון... אולם מאז יולי 1948 הלכה וגברה הנטייה בקרב יחידות צה"ל לגרש ערבים מן השטחים שכבשו... בעת ובעונה אחת עם התגברות הלחצים שהפעילו מנהיגי הערבים בארץ ומחוצה לה על בני עמם להישאר במקומותיהם, ועם התגברות שאיפתם של הערבים להישאר (ב' מוריס, לידתה של בעיית הפליטים, תל אביב 1991, עמ' 384-397).

שאלות:

1. מי אחראי להיווצרות בעיית הפליטים לפי כל אחד מן הכותבים?

2. כיצד ניתן לעמוד על השפעת זהותו ותפקידו של הכותב על הצגת הדברים?

3. כתבו הסבר משלכם להיווצרות בעיית הפליטים תוך התייחסות לשלוש הגישות.

שאלות סיכום:

1. מה היו יחסי הכוחות בין ישראל לצבאות מדינות ערב? במה השתנו יחסי כוחות אלו במהלך הלחימה ומדוע?

2. כיצד הצליחה ישראל לגבור על המדינות שתקפו אותה לאחר הקמתה?

3. מדוע הסכימה ישראל להצעת ההפוגה הראשונה וקיימה אותה, ומדוע לא קיימה את ההפוגה השנייה ופנתה ל"מבצע יואב"?

4. מדוע נענו מדינות ערב להצעת שביתת נשק ומדוע לא הפכה שביתת הנשק לשלום?

*110*

(בספר תרשים – היעזר במנחה):

שלבי המלחמה – משברים והצלחות (מנקודת הראות הישראלית)

שאלות לסיכום היחידה:

1. בשני חלקי המלחמה ניתן לזהות תהליך דומה של מעבר ממשבר לניצחון. הסבירו טענה זו ובססו אותה תוך הישענות על התרשימים ועל אירועים וקרבות מרכזיים.

2. עמדו על עיקר ההבדלים שבין "המלחמה הפנימית" ל"מלחמה הבינלאומית" מבחינת יחסי הכוחות, מוקדי הלחימה וצורת הפעולה של כוחותינו.

3. בסיום מלחמת העצמאות אמר יגאל אלון: "ניצחנו במלחמה, אך הפסדנו את השלום". למה התכוון בדבריו אלה?

סוף כרך שלישי

*111*

שער 2: מדינת ישראל במזרח התיכון

*112*

יחידה ד': עיצוב המזרח התיכון וצפון אפריקה

תקציר

בפרקים הקודמים סקרנו את תיאור המאבק הציוני והקמת מדינת ישראל. ביחידה זו נתמקד באזור הגיאוגרפי שבו מצויה מדינת ישראל - המזרח תיכון וצפון אפריקה. המזרח התיכון, במעגל הקרוב, כולל את המדינות עיראק, סוריה, לבנון, ירדן, ישראל ומצרים. אזור צפון אפריקה כולל את המדינות מצרים, לוב, תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו. מצרים שייכת לצפון אפריקה הן מבחינה גאוגרפית בהיותה חלק מיבשת אפריקה, הן מבחינת תהליכים שעברה תחת השלטון האימפריאלי האירופי. ואולם, קרבתה לארץ ישראל, והמעורבות שלה בנעשה במזרח התיכון, הופכות אותה לחלק בלתי נפרד ממדינות המזרח התיכון.

בתקופה זו היה האזור של ארצות ערב נתון במאבקים בשלושה מעגלים. הראשון הוא המעגל הפנימי, שבמוקדו השגת עצמאות למדינות שהיו תחת שליטה קולוניאלית, ייצוב המשטרים וניהול ענייני המדינה. המעגל השני הוא המעגל הבין ערבי, שהתאפיין בניסיונות לאיחוד המחנה הערבי, ניסיונות שרובם לא הצליחו. המעגל השלישי הוא המעגל הבינלאומי, הקשור במערכת הקשרים הבינלאומיים שניהל העולם הערבי בתקופת "המלחמה הקרה" שבין מזרח למערב.

לאחר שצרפת, איטליה ובריטניה נחלשו במלחמת העולם השנייה, החלו העמים והמדינות שבאזור להשתחרר משליטתן. השחרור משלטון אירופי - תהליך של "דה-קולוניאליזם" - התנהל לעתים באורח הדרגתי ומוסכם, ולעתים תוך מאבק אלים. במהלך סוף שנות ה- 40, ועד אמצע שנות ה- 60, הפכו מדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה לעצמאיות. מכאן ואילך חיפשו מדינות אלו דרך לנהל מדיניות מזרח תיכונית וערבית מאוחדת ולבטא את עוצמתן המשותפת. שאיפות אלו התבטאו באידיאולוגיה של "פן-ערביות", בהקמת "הליגה הערבית" ו"הקהילה הערבית המאוחדת", ובוועידות פסגה ערביות.

עם זאת, במקביל לחיפוש האחדות, הרי תהליכי הגיבוש הלאומי, האינטרסים הנבדלים של כל מדינה ומדינה, שיקולי יוקרה ועוצמה הובילו לתחרות, לפיצול ואף לעימות. ביטויים לפיצול היו במאבקי גבולות ואף במלחמות גלויות בין מדינות באזור, כמלחמת מצרים-תימן. במישור הבינלאומי בלט הפיצול בהתפלגותן של מדינות ערב בין תמיכה בגוש המערבי-אמריקני לבין הסתפחות לגוש המזרחי-סובייטי, ובכישלונן של מדינות ערב לנהל מדיניות בינלאומית אחידה.

המדינה הבולטת, הגדולה והמובילה במדינות המזרח התיכון בתקופת זו היתה מצרים. בעקבות הכישלון במלחמה נגד ישראל, המצוקה הכלכלית והעוינות לחסות הבריטית, עלו לשלטון במצרים בהפיכה צבאית "הקצינים החופשיים". ההנהגה החדשה הפכה את מצרים לרפובליקה ערבית, ביצעה שורה של רפורמות חברתיות ברוח "הסוציאליזם הערבי", ויצרה שלטון של מפלגה אחת בראשות גמאל עבד אל-נאצר. נאצר הפך להיות דוגמה למנהיגות הערבית החדשה ואף עיצב אידיאולוגיה חדשה, ה"פן-ערביות", שדגלה בחיבור כל

*113*

העמים הערבים במזרח התיכון לאומה אחת ולארגון מדיני אחד. בשם אידיאולוגיה זו ניהלה מצרים מדיניות חוץ החלטית ותוקפנית, הן כלפי ישראל ומעצמות המערב, הן כלפי מדינות ערביות. נאצר הפגין יכולת לסחוף את ההמונים, להפוך כישלון להזדמנות ולהציב יעדים חדשים ומשתנים לתנועה הלאומית המצרית והכלל ערבית. וכך, על אף אי הצלחתו ליצור איחוד מדיני ערבי, לצמצם את הפערים הכלכליים או להביס את ישראל במלחמת סיני ובמלחמת ששת הימים, הוא נותר דמות נערצת וסמל לאומי כלל ערבי.

מול מצרים הגדולה, הוותיקה והמבוססת במדינות ערב, מעניין לבחון את התמודדותה של ירדן עם שושלת המלוכה ההאשמית העומדת בראשה. ממלכת עבר הירדן, מהמדינות הקטנות והעניות במשאבים במזרח התיכון, הוקמה ביוזמת הבריטים, והצליחה להפגין כושר הישרדות העולה על זה של רוב הממלכות והמשטרים באזור. ירדן הייתה המרוויחה היחידה בין מדינות ערב ממלחמת העצמאות, והכפילה את שטחה ואת אוכלוסייתה, תוך קליטת מאות אלפי תושבים ופליטים פלסטינים כאזרחים. עם זאת, ההתרחבות הציבה בפני השלטון ההאשמי אתגר ואף איום פנימי, שהתבטא ברציחת המלך עבדאללה ולאחר מכן גם בניסיונות של ארגונים מזוינים פלסטיניים לנהל מדיניות עצמאית משטח ירדן. ירדן עמדה גם בפני איומים חיצוניים מצד שכנותיה הערביות, כעיראק וסוריה, ומצד ישראל, שניהלה פעולות תגמול בשטחה וב- 1967 כבשה ממנה את שטחי הגדה המערבית. מול אתגרים אלו הצליח בית המלוכה ההאשמי לשמור על שלטונו ואף על ליברליות יחסית, בעזרת מדיניות זהירה הנשענת על תמיכה מערבית ואיזון בין כוחות שונים.

ההתפתחויות הלאומיות השונות במדינות ערב ויחסיהן עם ישראל השפיעו באופן ישיר גם על המיעוטים היהודיים שישבו בהן. התגברות הלהט הלאומי, הכישלון הערבי במלחמות תש"ח וסיני, וההזדהות עם הפלסטינים הובילו לזיהוי היהודים עם המעצמות הקולוניאליות ועם ישראל ולהחרפת היחס אליהם. ההחמרה בתנאי החיים ובמצב היהודים במדינות ערב הובילו בסופו של דבר ליציאה המונית שלהם ולהפסקת קיומן של קהילות יהודיות מהמבוססות והעתיקות בעולם. בניגוד לייצוג המועט שלהם בעליות שלפני קום המדינה, מרבית יהודי ארצות האסלאם עלו למדינת ישראל בתקופה זו. תופעה חדשה זו נבעה משילוב בין פעילות מדינת ישראל ועלייה בהזדהות הלאומית-ציונית של היהודים לבין ההיצע המוגבל של אפשרויות הגירה אחרות.

*114*

לוח אירועים

שנה,  מצרים,  ירדן,  תהליך ה"דה-קולוניזציה" במזרח התיכון ובצפון אפריקה,  היהודים בארצות האסלאם

1945,  הקמת הליגה הערבית,  --,  --,  --

1946,  --,  עצמאות; המלכת עבדאללה ה-1; הצטרפות לליגה הערבית,  עצמאות ירדן; עצמאות סוריה,  כמיליון יהודים בארצות האסלאם

1948- עצמאות ישראל,  --,  סיפוח "הגדה המערבית",  --,  --

1951,  --,  המלך עבדאללה נרצח,  עצמאות לוב,  מבצע "עזרא ונחמיה"

1952,  מהפכת "הקצינים החופשיים"; מינוי מחמוד נגיב,  --,  --,  הגירה יהודית המונית מארצות האסלאם

1953,  --,  המלכת חוסיין,  --  הגירה יהודית המונית מארצות האסלאם

1956,  פינוי הכוחות הבריטים ממצרים; סודן התנתקה ממצרים,  פיטורי גלאב פחה; ניתוק ירדן מבריטניה,  עצמאות תוניסיה; עצמאות מרוקו,  הגירה יהודית המונית מארצות האסלאם

1958,  הקמת קע"ם,  "האיחוד הערבי" – ירדן ועיראק,  --,  הגירה יהודית המונית מארצות האסלאם

1961,  --,  --,  עצמאות אלג'יריה,  הגירה יהודית המונית מארצות האסלאם

1962,  מלחמה בתימן,  --,  --,  מבצע "יכין"

1964,  --,  הקמת אש"ף,  --,  מבצע "יכין"

1967- מלחמת ששת הימים,  סיום בניית סכר אסואן,  --,  --,  התגברות ההגירה היהודית

1970,  פטירת נאצר,  "הספטמבר השחור",  --,  190 אלף יהודים בארצות האסלאם.

*115*

פרק 10: תהליך ה"דה-קולוניזציה" במזרח התיכון ובארצות צפון אפריקה

מושגים:

- דה-קולוניזציה

- הגנרל שארל דה-גול

- האיחוד הצרפתי

- הניאו דסתור

- חביב בורגיבה

- פייר מנדס-פרנס

- החזית לשחרור לאומי

- ארגון הצבא החשאי

כיצד הצליחו עמי ערב להשתחרר משליטתן של המעצמות האירופיות ולהשיג עצמאות?

א. מבוא

מדינת ישראל קמה בעקבות מאבק לאומי מתמשך נגד השלטון הבריטי. היהודים לא היו היחידים שנאבקו על עצמאות וזכו בה. החלוקה של המזרח התיכון וצפון אפריקה למדינות עצמאיות, המוכרות לנו היום, התרחשה באופן הדרגתי מתום מלחמת העולם הראשונה (1918) ועד סוף שנות ה- 50 של המאה ה- 20. ערב מלחמת העולם הראשונה (1914) היו המזרח התיכון וצפון אפריקה נתונים לשליטה של האימפריה העות'מאנית או של מעצמות אירופיות - צרפת, בריטניה ואיטליה. לא הייתה בהם אף לא מדינה עצמאית אחת. בעקבות המלחמה הפכו שטחי האימפריה העות'מאנית למנדט בשליטת צרפת ובריטניה (1920 ). ערב מלחמת העולם השנייה (1939) היו ארבע מדינות עצמאיות באזור: מצרים, עיראק, ערב הסעודות ותימן. בסיומן של שנות ה- 50 היו המזרח התיכון וצפון אפריקה חופשיים כמעט לחלוטין מכל מעורבות ישירה של בריטניה, צרפת או איטליה.

תהליך זה, שבו נוצרו מדינות עצמאיות, מכונה בשם ,"דה-קולוניזציה" (ראה מילון מושגים בסוף הספר), כלומר, ביטול השליטה הקולוניאלית. בעשרות השנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה התחרו ביניהן מעצמות אירופה על השליטה בשטחים באפריקה ובאסיה, תהליך שכונה "קולוניאליזם" או "אימפריאליזם". במשך הזמן אימצו העמים באפריקה ובאסיה, ומהם גם אלו שבמזרח התיכון, את האידיאולוגיה הלאומית ויצאו למאבק נגד השלטון הזר, האירופי. הויתור של המדינות האירופיות על השליטה בקולוניות נבע מעוצמת המאבק נגדן ומהאווירה הציבורית באותן מדינות, שהצדיקה את מאבקם הלאומי של העמים ותמכה בנסיגה. היו, אמנם, עמים שהשיגו עצמאות לפני מלחמת העולם השנייה, אולם בתקופה שלאחריה היתה תופעת ה"דה-קולוניזציה" רחבת היקף באפריקה ובאסיה.

המזרח התיכון כמושג וכאזור

האזור הכולל את הארצות מצפון אפריקה ומצרים במערב ועד המפרץ הפרסי במזרח ומתורכיה בצפון ועד תימן בדרום החל להיתפס כיחידה גיאו-פוליטית אחת בעיקר בסוף המאה ה- 19, בעקבות תחרות בין המעצמות האירופיות. המושג "המזרח התיכון" זכה לפופולריות ככל הנראה בפי איש צבא אמריקני, האדמירל מאהאן, אשר הדגיש את חשיבות תעלת סואץ והמפרץ הפרסי לאינטרסים הבריטיים כנתיב מעבר ל"מזרח הרחוק" (הודו וסין). בהמשך זכה האזור לחשיבות רבה גם בגלל מאגרי הנפט שנתגלו בו. כיום עולה ביקורת על המושג, שכן הוא מבטא את נקודת המבט האירופית ואת האינטרסים של מעצמות קולוניאליסטיות, אף שאין בסיס אמיתי להגדרתו כאזור נבדל. ואכן, אין לאזור גבולות גיאוגרפיים, אתניים או כלכליים ברורים. עם זאת ניתן לראות מספר מכנים משותפים בין מדינות המזרח התיכון, שהן בעיקר ארצות ערביות שהיו נתונות בעבר תחת שליטת האימפריה העות'מאנית ורוב אוכלוסייתן מורכבת ממוסלמים דוברי ערבית.

*116*

לגורמים הקודמים הצטרפו גורמים הקשורים בתוצאות מלחמת העולם השנייה. כחלק מ"המלחמה הקרה" (ראה מילון מושגים בסוף הספר), ביקשו שתי המעצמות הגדולות להשפיע על אזורים נרחבים בעולם. ברית המועצות פתחה בתעמולה אנטי-קולוניאלית ותמכה בכל העמים המבקשים עצמאות כחלק מתהליך החלשתו של המערב. ארצות הברית, מצדה, ביקשה לבלום השפעה קומוניסטית באותן ארצות. האו"ם, כמוסד בינלאומי חדש שהדגיש את רעיון החירות, שימש זירה למאבקים פוליטיים ולהשגת תמיכה בינלאומית. מאבקו הלאומי של עם מסוים השפיע ועודד מאבקים של עמים אחרים. וכך חברו יחד מאבק לאומי מקומי עם יריבות בזירה הבינלאומית והביאו לתהליך ה"דה-קולוניזציה".

תהליך ה"דה-קולוניזציה" היה משותף לעמים רבים, אולם בכל ארץ וארץ הוא התרחש בדרך שונה. דרכי המאבק הלאומי בארצות השונות עוצבו בהשפעת מכלול של גורמים, ובהם: סוג השלטון ומשך השליטה הקולוניאלית, מורשת היחסים בין השלטון הקולוניאלי לבין האוכלוסייה המקומית, ואופי ההנהגה של התנועה הלאומית. בפרק זה נתמקד בתהליך ה"דה-קולוניזציה" במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

ב. עצמאותן של מדינות במזרח התיכון

בעקבות מלחמת העולם הראשונה והסדרי השלום שנקבעו בעקבותיה, חולק המזרח התיכון למנדטים תחת שלטונן של בריטניה וצרפת. עיראק, עבר הירדן וארץ ישראל היו בשליטת בריטניה, סוריה ולבנון נשלטו בידי צרפת. למעט עיראק, שזכתה לעצמאות כבר בשנת 1932, שאר העמים זכו לעצמאות רק לאחר מלחמת העולם השנייה, בעקבות התרחשויות בזמן המלחמה. במהלך מלחמת העולם השנייה ניהלו כוחות בריטיים ממצרים ומארץ ישראל מתקפה לסילוק השלטונות הפרו-נאציים בלבנון, בסוריה ובעיראק ומיגרו אותם. לאחר תקופת מעבר של משטר צבאי בריטי ותוך הידברות עם הצרפתים, השיגו מדינות אלו עצמאות. וכך זכו גם ירדן וארץ ישראל לעצמאות לאחר המלחמה.

בשנת 1932 עזבו הבריטים את עיראק והשלטון עבר לידי ראשיד עלי אלכילאני. שלטון ערבי זה תמך בנאצים באופן מובהק. בשנת 1941 הביסו הבריטים את השלטון הפרו-נאצי והקימו במקומו שלטון פרו-בריטי. הדרך להודו נשארה פתוחה ובשליטה בריטית. בשנת 1946 פינו הבריטים את כוחותיהם מעיראק.

כיבושן של סוריה ולבנון (שהיו בשלטון צרפתי פרו-נאצי) בידי כוחות בריטיים, ומערכות היחסים האזוריות והעולמיות, הביאו לחתימת הסכמה בין בריטניה לבין כוחות צרפת החופשית (שלא תמכו בנאצים), ולפיו סוריה ולבנון תזכינה בעצמאות, אך לצרפת תהיה עמדה עדיפה על מעצמות אירופה האחרות בכל הנעשה בארצות אלה.

(בספר תמונה – היעזר במנחה):

הגנרל קטרו, מפקד כוחות "צרפת החופשית", דמשק, 1941.

בשנים 1941-1946 התנהלו מאבקים בין הכוחות הלאומניים הסוריים והלבנוניים מזה ובין הכוחות הצרפתיים מזה על מעמדה של צרפת במדינות אלו. הלאומנים הסורים דרשו פינוי מוחלט של כל הכוחות הצרפתיים וביטול כל הסכם העדפה של צרפת בענייני סוריה. ואכן, בשנים אלה חלה ירידה במעמדה של צרפת באזור. לשיא הגיעה המתיחות במאי 1945, כאשר פרצה תקרית צבאית בין הכוחות הצרפתיים לבין הכוחות הלאומיים הסוריים בדבר מעמדה הצבאי של צרפת באזור, והצרפתים הפגיזו את דמשק. התערבות בריטית לטובת הסורים מנעה התלקחות מלחמתית רחבה יותר, הביאה לנסיגת הכוחות הצרפתיים מאזור דמשק ויצרה מתיחות בין צרפת לבריטניה. רק באפריל 1946 הושלם פינוי הכוחות הצרפתיים ועצמאות סוריה הושלמה.

*117*

(בספר מפה – היעזר במנחה):

מפת המנדטים במזרח התיכון

*118*

העמדה הצרפתית בלבנון היתה נוקשה אף מזו שהיתה בסוריה, עקב המסורת רבת השנים של תמיכה בארץ זו ובשל האוכלוסייה הנוצרית שהתגוררה בלבנון. בדרכה של לבנון לעצמאות עמדה בראש ובראשונה שאלת היחסים שבין הקבוצות השונות שבתוכה. הסכם לא כתוב ("האמנה הלאומית") בין הנוצרים לבין המוסלמים התגבש בשלהי 1943, ולפיו ויתרו המוסלמים על זיקה לסוריה מזה, והנוצרים על זיקה לצרפת מזה. ההסכם תמך בלבנון עצמאית לחלוטין. הדרישה מהצרפתים לפנות את כוחותיהם מלבנון לא איחרה לבוא. בנובמבר 1943 התקבלה החלטה בפרלמנט הלבנוני המבטלת את כל הסעיפים המגבילים את עצמאות לבנון. בתגובה עצרו הצרפתים את ראשי השלטון הלבנוני ומינו נשיא פרו-צרפתי תחתיהם. אולם התערבות הבריטים בנעשה בלבנון מנעה מהצרפתים לממש את רצונם להבטיח השפעה מסוימת בלבנון. בדצמבר 1946 השלימו הצרפתים את פינוי כוחותיהם מארץ זו.

במרס 1946 חתמה עבר הירדן על חוזה עצמאות עם בריטניה, ולפיו שומרת בריטניה לעצמה אינטרסים צבאיים חיוניים באזור. מעתה יכול היה המלך עבדאללה לנהל מדיניות חוץ עצמאית ולפתוח שגרירויות בארצות שונות. משנת 1948 כונתה המדינה בשם "הממלכה ההאשמית של ירדן" ובקיצור - ירדן. סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל ומלחמת 1948 הביאו לירדן הישג נוסף: שליטה על חבלי ארץ ישראל שהיו מיועדים למדינה הערבית ולא היו תחת שליטתה של מדינת ישראל (שטחי "הגדה המערבית" וירושלים המזרחית). סיפוח שטחים אלה הוסיף לממלכת ירדן אוכלוסייה רבה, פלסטינית ברובה.

במאי 1948 הסתיים המנדט הבריטי בארץ ישראל. על פי החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 היו אמורות לקום בארץ שתי מדינות, ערבית ויהודית. ואולם, עם עזיבת הכוחות הבריטים הוכרז על הקמת מדינת ישראל ואילו המדינה הערבית לא הוקמה. ערביי ארץ ישראל ("הפלסטינאים") ניסו למנוע את הקמתה וקיבלו גיבוי ממדינות ערב השכנות, אך נכשלו במאמציהם. בשנת 1949 הסתיימה מלחמת העצמאות ונחתמו הסכמי שביתת נשק. מדינת ישראל הייתה לעובדה. ואולם, המדינה הקטנה היתה כ"עצם בגרון" של מדינות ערב, ומלחמות על קיומה המשיכו לאפיין את היחסים במזרח התיכון במשך שנים רבות.

שאלה:

אילו כוחות פנימיים וחיצוניים היו מעורבים במאבק על השליטה בסוריה, בלבנון ובירדן? כיצד פעלו כוחות אלו?

ג. עצמאותן של מדינות צפון אפריקה

לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה כל אפריקה, למעט אתיופיה, תחת שלטונן של מדינות אירופה. בצפון אפריקה שלטו בריטניה, צרפת ואיטליה. למעט מצרים, שזכתה בהדרגה בעצמאות בשנים שבין מלחמות העולם, הרי שאר המדינות זכו לעצמאות רק לאחר מלחמת העולם השנייה. בזמן מלחמת העולם השנייה התנהלה בצפון אפריקה מלחמה בין כוחות בעלות הברית לכוחות מדינות "הציר". במזרח, נלחמו הבריטים באיטלקים ובגרמנים. לאחר סדרה של קרבות קשים הצליחו הבריטים להטות את הכף לזכותם בקרב שנערך באל עלמיין, שעל גבול לוב-מצרים. לאחר קרב זה דהרו הכוחות הבריטים לעבר טריפולי, בירת לוב, והקימו בה שלטון צבאי בריטי, שנמשך עד לעצמאות לוב בשנת 1952. מן העבר השני, במערב, החלה פלישת האמריקנים לעבר אלג'יריה, מרוקו ותוניסיה. עד מאי 1943 שוחררה צפון אפריקה מהשפעה כלשהי של מדינות "הציר". אלג'יריה, מרוקו ותוניסיה נותרו תחת שליטה צרפתית עד לשחרורן בשנות ה- 60.

שחרור משליטה בריטית

מצרים זכתה לעצמאות חלקית בשנת 1922, לאחר 40 שנות שליטון בריטי. משנה זו ועד ראשית שנות ה- 30 חיפשו הבריטים והמצרים דרכים להגיע להסדר רחב יותר, שיצמצם את נוכחותה הפיסית של בריטניה על אדמת מצרים ויפתור את בעיית השליטה על סודאן. השתלטות איטליה על אתיופיה (1935) הביאה לחידוש הדרישות המצריות להגיע להסדר עם בריטניה, אלא שבריטניה לא מיהרה לחדש את המשא ומתן. בעקבות זאת פרץ גל של מהומות בסוף 1935 בהנהגת "הואפד" (שווה "משלחת"; התנועה נקראה כך על שם המשלחת ששיגרו המנהיגים הלאומנים אל השלטונות הבריטיים ב- 1919 כדי לדון בעצמאות מצרים). ניצחון "הואפד" בבחירות של שנת 1936 ופטירתו של המלך המצרי פואד הקלו על חידוש המשא ומתן עם בריטניה. בשנה זו נחתם חוזה בין מצרים לבריטניה, שעיקריו: עצמאות מלאה למצרים לרבות חברות ב"חבר הלאומים", וסיום הכיבוש הבריטי במצרים. מצרים הסכימה להשאיר כוחות צבא בריטיים בתעלת סואץ עד אשר יוכשר צבא מצרים, שיוכל לשלוט בתעלה ולהבטיח מעבר אוניות. לבריטניה יהיה מעתה שגריר במצרים ולא מושל כללי.

בתקופת מלחמת העולם השנייה היתה מצרים אחד הבסיסים המרכזיים של הפעילות הצבאית הבריטית במזרח התיכון, ומשם נוהלו המערכות הצבאיות המרכזיות בלוב ובעיראק. התקופה שלאחר המלחמה עמדה

*119*

בסימן מאבק בין מצרים לבריטניה על עצמאותה של מצרים. בשנת 1947 הוחלט על פינוי הצבא הבריטי מאלכסנדריה ומקהיר וריכוזו סביב תעלת סואץ. בשנת 1951 בוטל חוזה מונטרה משנת 1937, שהעניק זכויות מיוחדות לנתינים זרים במצרים. תהליך השגת עצמאותה של מצריים הסתיים בשנת 1956, לאחר מלחמת סיני, כאשר כוחות בריטים אחרונים עזבו את מצרים.

לוב נכבשה בידי איטליה בשנת 1911, ועד מלחמת העולם השנייה התיישבו בה כ- 150,000 איטלקים. במהלך המלחמה שימשה לוב בסיס למדינות ה"ציר", שניהלו בה קרבות נגד הכוחות הבריטיים במצרים. לאחר תקופה שבה החזיקו בה הבריטים והצרפתים יחדיו, החליט האו"ם, ב- 1951, על כינון "הממלכה המאוחדת של לוב", ובראשה המלך אידריס הראשון. בשנת 1955 הצטרפה לוב לאו"ם.

(בספר ציור – היעזר במנחה):

ציור של חפירת תעלת סואץ, המחצית השנייה של המאה ה- 19.

*120*

(בספר מפה - היעזר במנחה):

תהליך ה"דה-קולוניזציה" של אפריקה.

שאלות:

1. באילו שנים השתחררו ארצות צפון אפריקה משליטה אירופית?

2. כיצד מבטאת המפה את העובדה שתהליך ה"דה-קולוניזציה" בצפון אפריקה היה חלק מתהליך דומה באפריקה כולה?

*121*

(בספר מפה - היעזר במנחה):

מפת אפריקה בשנת 1914

שאלות:

1. אילו שתי מעצמות אירופיות שלטו על רוב שטחה של אפריקה?

2. אילו מעצמות אירופיות שלטו בצפון אפריקה בשנת 1914?

*122*

ב- 1969-1970 פינו בריטניה, צרפת וארצות הברית את בסיסי הצבא שהחזיקו בלוב, לפי הסכם עם ממשלת המלך.

שחרור משליטה צרפתית

מלחמת העולם השנייה החלישה מאוד את כוחה ומעמדה של צרפת במושבות שבהן שלטה. מושלי הארצות נשארו ברובם נאמנים לשלטון וישי של פטן, אך היה ברור לחלוטין כי המצב משתנה באופן ניכר וכי לא ניתן יהיה להמשיך ולשלוט באפריקה בדרך שבה נשלטה עד אז. 12 מושבות היו תחת שליטה צרפתית, מרביתן במערב אפריקה. תהליך עצמאותן התקדם באופן הדרגתי. ברוב מושבות צרפת באפריקה עודד הממשל הצרפתי העברה הדרגתית של סמכויות לידי מוסדות ממשל עצמי של העמים המקומיים, עד לעצמאות מלאה.

שלא כארצות מערב אפריקה, ואזורים אחרים שהיו תחת שליטה צרפתית, בצפון אפריקה היה התהליך שונה. הסיבות העיקריות לשוני נבעו מקרבתן של ארצות אלה לצרפת, מנוכחות גדולה של אוכלוסייה צרפתית בתוכן וממעמדן המדיני. לבסוף יש לזכור, כי האוכלוסייה בצפון אפריקה היתה בעיקרה ערבית. משמעות הדבר היא שהיו לה קשרים עם העולם הערבי וכי היא היתה מושפעת מתהליכים שעברו עליו.

הגנרל שארל (אנדרה ז'וזף מארי) דה גול ( 1890-1970)

מנהיגה של "צרפת החופשית" (הממשלה הצרפתית הגולה, שהתנגדה למשטר וישי ולכיבוש הגרמני) במלחמת העולם השנייה ונשיאה של צרפת בשנים 1959-1969. דה-גול נבחר בעיצומה של המלחמה באלג'יריה, כמייצג של הקו התקיף ביחס לדיכוי האלג'ירים. בפועל, משעלה לשלטון, פעל ליצירת הסכם עם הכוחות המורדים באלג'יריה, במקביל לנקיטת צעדים לדיכוי המרד.

באלג'יריה היה המצב קשה ומורכב הרבה יותר מאשר אצל שכנותיה ממזרח וממערב. האירועים שהתרחשו בה השפיעו על היחסים בין הערבים והצרפתים בתוניסיה ומרוקו. צרפת כבשה את אלג'יריה בשנת 1830 והחזיקה בה כ- 130 שנה. במרוצת השנים התיישבו צרפתים רבים באלג'יריה והיא סופחה כמחוז לצרפת. גודלה של האוכלוסייה הצרפתית - כמיליון איש - במעמד של אזרחים צרפתים, ושיעורה - יותר מעשרה אחוזים מהאוכלוסייה, הכתיבו התייחסות שונה מאשר פינוי מושבה זו או אחרת באותן שנים. התביעות הלאומיות של האלג'יראים קיבלו משנה תוקף לאחר מלחמת העולם השנייה. הם קיוו לנצל את אווירת הפיוס שלאחר המלחמה כדי לקדם את מטרותיהם. הצרפתים, שחששו לגורלה של מושבה זו, השתמשו באלימות קשה ביותר לדיכוי שאיפה זו. כך, למשל, במאי 1945 הגיבו הצרפתים על מצעד הזדהות של התנועה הלאומית האלג'יראית בהפצצה מהאוויר, שבה נהרגו אלפים רבים. התגובה הקיצונית כל כך הביאה לשקט באלג'יריה, ששרר עד 1954. תהליך ה"דה-קולוניזציה", המצב בארצות השכנות שממזרח וממערב, כמו גם המצב באפריקה בכלל, היו בין הגורמים המרכזיים שהביאו את התנועה הלאומית האלג'ירית לכלל הכרה כי ללא מלחמה לא תזכה אלג'יריה לעצמאות. בנובמבר 1954 פרצה מלחמה בין צרפת לבין הכוחות הלאומיים באלג'יריה. היתה זו מלחמה קשה במיוחד שבסופה קיבלה אלג'יריה את עצמאותה. כנגד צרפת נלחמה "החזית לשחרור לאומי" (ראה מילון מושגים בסוף הספר) הידועה בקיצור בשמה הלועזי: FLN.

המלחמה היתה אכזרית במיוחד. במהלכה ניסתה צרפת, בדרכים שונות, להמשיך לנהל את חיי המדינה, ובמקביל לקיים משא ומתן עם התנועה הלאומית. אולם תוצאות המשא ומתן היו זעומות יחסית להשקעתה של צרפת, ובו בזמן גדל מאוד מספר ההרוגים במלחמה.

בספטמבר 1959 הכריז דה-גול, נשיאה של צרפת, כי הוא מציע לתנועה הלאומית אפשרויות שונות לפתרון הבעיה. מאחורי כל ההצעות עמדה הידיעה כי אלג'יריה צועדת לעבר עצמאות כלשהי. הצעותיו התקבלו בהסכמה של התנועה הלאומית האלג'ירית, אך בהתנגדות חריפה יותר של מחנה הימין בצרפת. המתיישבים הצרפתים באלג'יריה התנגדו בתוקף להצעותיו של דה-גול. הם הקימו, בקיץ 1961, מחתרת בשם "ארגון הצבא החשאי" (ה-QRS)

וביצעו פעולות טרור נגד גורמי הממשל הצרפתיים בשל כוונותיהם לפנות את אלג'יריה. פעילות טרור זו נתמכה באופן עקיף וסמוי בידי קציני הצבא הצרפתי באלג'יריה. בזכות מדיניותו התקיפה מנע דה-גול את התפתחות המאבק של המתיישבים נגד צרפת, מאבק שהיה עלול להסתיים בניתוקה של אלג'יריה מצרפת.

*123*

לאחר עיכובים שונים, נפתח באמצע 1961 משא ומתן שהביא לחתימת הסכם שביתת נשק כשלב ראשון. לאחר מכן קיבלה אלג'יריה את עצמאותה, והצרפתים נדרשו לפנות את המדינה. תוך זמן קצר עזבו קרוב למיליון וחצי מתיישבים צרפתים את אלג'יריה. צרפת איבדה במלחמה זו 17,500 אנשי צבא ועוד 2,500 מתיישבים. מספר הקורבנות בצד האלג'יראי שנוי במחלוקת. המספרים נעים בין 300,000 ל- 700,000 למוסלמים שנספו במלחמה, על פי הערכות הצרפתיות (לא מעטים מהם ב"טיהורים" פנימיים ובחיסול משתפי פעולה), לבין מיליון הרוגים על פי מקורות אלג'יראים.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

אזרחים אלג'ירים והצבא הצרפתי בעימות ברחוב.

שאלות:

1. האם יש סיכוי לאזרחים לנצח בהסתערות על כוח צבא מודרני? מהי מטרתו של מאבק כזה?

2. יש הטוענים כי שימוש מהיר ונחרץ יותר בכוח נגד התנועה הלאומית האלג'ירית היה מוביל להרגעת המצב. אחרים טוענים כי דווקא השימוש הרב בכוח נגד אזרחים הוביל להסלמה וחיזק את הקיצוניים האלג'יריים. הביעו עמדתכם בסוגיה ונמקו.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

"שבוע הבריקדות" ב- 1960

שאלה:

דה גול הואשם בתבוסתנות ובפילוג העם הצרפתי. האם בשם השמירה על אחדות העם הצרפתי היה ראוי להמשיך את השליטה באלג'יריה?

*124*

תוניסיה ומרוקו קיבלו את עצמאותן בשנת 1956. בתוניסיה נמשך השלטון הצרפתי משנת 1881 ועד 1956, 75 שנים. את המאבק הלאומי בתוניסיה הנהיג חביב בורגיבה (ראה מילון מושגים בסוף הספר) מנהיג "הניאו דסתור" ("החוקה החדשה"). משנת 1949, כשהורשה לחזור לתוניסיה לאחר שנות גלות, ניהל מגעים עם הצרפתים לסיום הנוכחות הצרפתית ולהענקת עצמאות לתוניסיה. אולם הצרפתים הסכימו רק למספר רפורמות אשר יבטיחו מעורבות יתר של התוניסאים במוסדות השלטון. כאשר התברר כי המשא ומתן אינו מתקדם בקצב משביע רצון וכי צרפת נסוגה ממדיניות הרפורמות שקבעה, שינה בורגיבה את מדיניותו והחל במאבק אלים נגד השלטון. שנת 1952 היתה שנה של אלימות קשה נגד הצרפתים שהסתכמה בלמעלה מ- 50 הרוגים. כמו כן, התאפיינה שנה זו ברציחות פוליטיות, והבולטת שבהן היתה של פרחאת חאשד, מחשובי המנהיגים של ה"ניאו דסתור" ומראשי האיגודים המקצועיים. בורגיבה שב ונעצר בידי הצרפתים.

ביולי 1954, כאשר עלה לשלטון, הכריז ראש ממשלת צרפת פייר מנדס-פרנס כי הוא מוכן לדון עם התוניסאים על אוטונומיה. העלאת בעיית תוניסיה באו"ם ופעילותו של מנדס-פרנס היו בין הגורמים העיקריים לשינוי המצב, ובשנת 1954 התחדש המשא ומתן עם הצרפתים. ב- 21 באפריל 1955 נחתם חוזה המבטיח אוטונומיה לתוניסיה, תוך שמירה על האינטרסים החיוניים של צרפת בתחום החוץ והביטחון. בורגיבה הורשה לחזור למולדתו. התפתחויות במרוקו ותמורות פנימיות ב"ניאו דסתור" גרמו לחידוש המשא ומתן בין תוניסיה לבין צרפת, וזה הסתיים בהכרזת העצמאות של תוניסיה בשנת 1956. בהתאם לחוזה העצמאות הורשתה צרפת להחזיק בבסיס הימי שבביזרטה, בצפון המדינה. בשנת 1961 התגלע קרע בין שתי המדינות, וצרפת נאלצה לפנות את ביזרטה לאחר קרב בינה לבין תוניסיה.

במרוקו היה המצב מורכב לא פחות מאשר בתוניסיה, ולו רק בגלל שהשלטון הצרפתי בה לא היה ממושך: 1912-1956. משנת 1951 עלה עניינה של מרוקו באו"ם, אך ללא תוצאות ממשיות. החל בשנה זו התחוללו מהומות ברחבי מרוקו, והצרפתים נקטו מדיניות קשה למדי נגד התנועה הלאומית המרוקנית. המלך המרוקני, שהיה אישיות דתית חשובה ביותר, החליט לתמוך בפעילים הלאומיים, למורת רוחם של ראשי השבטים, שביקשו לשמור על המבנה המלוכני של מרוקו וחששו שמא עצמאות וריבונות יפגעו במעמדם. כתוצאה מכך התארגנו ראשי השבטים למרד במלך, בעידוד מסוים של הצרפתים. בשנת 1953 הוגלה המלך, סידי מוחמד בן-יוסוף, הוא מוחמד החמישי, למדגסקר.

במקומו מונה לסולטאן מוחמד בן-ערפה, שליט מטעמם של הצרפתים. המינוי לא הביא לשינוי במצב הפנימי במרוקו, והיתה סכנה שמלחמת אלג'יריה, שאך זה פרצה, תשפיע גם על מרוקו. מנדס-פרנס ניהל משא ומתן עם התנועה הלאומית המרוקנית, ובעקבותיו פוטר בן-ערפה מתפקידו ומוחמד החמישי שב למרוקו. הוא התקבל בהתלהבות רבה וראשי השבטים שבו וקיבלו את סמכותו. בפברואר 1956 קיבלה מרוקו את עצמאותה. בחלקה הצפוני, הידוע בכינוי "מרוקו הספרדית" עוד מימי מלחמת ספרד-מרוקו בשנת 1858, נשמרו מספר מובלעות ספרדיות, לאחר שספרד הכירה בעצמאות מרוקו באפריל 1956.

תהליך ה"דה-קולוניזציה" לווה גם בהתגבשות לאומית. בארצות מסוימות, כמו בצפון אפריקה, היו ה"דה-קולוניזציה" והלאומיות תהליכים כמעט מקבילים, ובד בבד עם ההשתחררות מהשליטה הקולוניאלית התגבשה גם הזהות הלאומית. תוניסיה ואלג'יריה היו לרפובליקות שבראשן עמד נשיא. מרוקו נשארה מדינה מלוכנית, אך כוחה של התנועה הלאומית הלך וגבר בה עם השנים.

*125*

שאלות סיכום:

1. הסבירו את הגורמים שהובילו לתהליך ה"דה-קולוניזציה" במזרח התיכון ובצפון אפריקה במחצית הראשונה של המאה ה- 20.

2. עצמאותן של המדינות השונות הושגה באופן מדורג בתהליך ממושך. הדגימו תהליך זה בשתיים מן המדינות.

3. באילו דרכים ניסו המעצמות הקולוניאליות לשמר את האינטרסים שלהן במדינות ערב, תוך כדי מאבק של העמים נגדם?

4. מצאו נקודות דמיון בין דרכי המאבק לעצמאות של מדינות ערב לדרכי המאבק של היישוב היהודי להקמת מדינת ישראל. (העזרו בפרק 5)

פרק 11: מגמות האחדות והפיצול בעולם הערבי

מושגים:

- האחדות הערבית

- הליגה הערבית

- ועידות הפסגה

- קע"ם

- אש"ף

- גמאל עבד אל-נאצר

- מפלגת הבעת'

כיצד ביקשו מדינות ערב להתאחד זו עם זו? האם הצליחו בכך?

היחסים בין המדינות הערביות במזרח התיכון בשנות ה- 50 וה- 60 של המאה ה- 20 התאפיינו במגמות מנוגדות. מן הצד האחד, ניסיונות לאיחוד המחנה הערבי, ומן הצד האחר, המשך מגמות הפיצול והיריבות בין המדינות. בריתות נוסדו והתפרקו במהירות רבה. מגמות מנוגדות אלו נבעו מאופי היחסים בין מדינת ישראל למדינות ערב, ממערכת היחסים הבין-ערבית, ומשינויים שהתרחשו במדינות עצמן.

התקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה אופיינה במאבקים להשגת העצמאות של כל אחת מהמדינות ולביסוסה. ואילו בשנות ה- 50 וה- 60 נתפסה הלאומיות במובן רחב יותר, כשהיא כוללת בתוכה את כל המדינות הערביות במזרח התיכון. השאיפה ל"אחדות ערבית" כשאיפה לאומית תפסה את מקומה של השאיפה הפרטית של כל עם ועם. ל"אחדות הערבית" היה תפקיד להחזיר את העולם הערבי למעמדו הרם, כפי שהיה בתקופת החליפים שלאחר מות מוחמד. החזון כלל הקמה מחדש (לאחר מאות שנים) של אימפריה ערבית גדולה, בעלת תרבות משגשגת. ב"אחדות ערבית" הם קיוו להתגבר על התוצאות השליליות, לדעתם, של השפעת המערב (בריטניה, צרפת) על חייהם. השאיפה ל"אחדות ערבית" לא החליפה את השאיפות הלאומיות של כל עם באופן מוחלט, וכך נוצר מתח בין השאיפה המשותפת לבין השאיפות הנפרדות.

א. מגמות האחדות

מגמות האחדות הערבית בתקופה זו באו לביטוי במישור הכלל-ערבי - פעילות "הליגה הערבית" או "ועידות הפסגה", ובמישור של יחסי שתי מדינות או יותר, דוגמת הקמת קע"ם (קהילה ערבית מאוחדת).

"הליגה הערבית" (ראה מילון מושגים בסוף הספר), שנוסדה בשנת 1945, הוקמה במידה מרובה ביוזמתה של בריטניה, כדי לקדם את מטרותיה במזרח התיכון. ואולם, המדינות החברות ב"ליגה" ראו בה מסגרת לשיתוף פעולה בתחום המדיני, הכלכלי והתרבותי. מטרתה הראשית מוגדרת כך: "לשמש את טובת כל המדינות הערביות, להבטיח תנאים טובים יותר לכל המדינות הערביות, להבטיח את עתידן של כל המדינות הערביות ולמלא את התקוות והציפיות של כל המדינות הערביות".

*126*

החברות ב"ליגה" בזמן הקמתה היו: ירדן, לבנון, סוריה, סעודיה, עיראק, תימן ומצרים, שהנהיגה את ה"ליגה". במשך השנים הצטרפו אל "הליגה" מדינות רבות (כולל מנהיג אש"ף, "ראש מדינת פלסטין"). אמנת "הליגה" לא הביאה לאיחוד כלל-ערבי, וכל מדינה המשיכה לשמור על ריבונותה. כמו כן, החלטות שלא התקבלו פה אחד לא חייבו את המדינות שלא תמכו בהצעה. כך הפכה "הליגה הערבית" לגוף מייעץ, וכוחה העיקרי היה בסמכות המוסרית שהפעילה על חברותיה בשם רעיון האחדות הערבית. המאבק בציונות היה גורם מאחד לכל חברות "הליגה", והיא זו שתיאמה את פלישת מדינות ערב לארץ ישראל במלחמת העצמאות. בשנות ה- 50 וה- 60 נמשכו הפגישות של ראשי מדינות ערב במסגרת המוסדות של "הליגה הערבית". "בעיית פלסטין", היא שאלת ארץ ישראל, ומערכת היחסים הבין-ערבית בשאלה זו עמדו במוקד הפעילות הבין-ערבית של "הליגה". גוף זה דן בנושא זה משני היבטים. האחד, התנגדות מוחלטת לציונות ולמגמותיה, שבאה לביטוי, למשל, בחרם הערבי. השני, מניעת ניצול של "בעיית פלסטין" לצורך השגת יתרונות של מדינה אחת על פני האחרת. הביטוי המובהק למגמה זו היה ההתנגדות לסיפוח הגדה המערבית של נהר הירדן לממלכת ירדן באפריל 1950.

(בספר שתי תמונות – היעזר במנחה):

- דגל הליגה הערבית

- נציגי מדינות ערב חותמים על אמנת הליגה הערבית במצרים, מרס 1945

תקופת הצטרפות,  המדינות

המדינות המייסדות,  מצרים (מושעית, 1979-1989), עיראק, ירדן, לבנון, ערב הסעודית, סוריה, תימן

שנות ה- 50,  לוב (1953), סודאן (1956), מרוקו (1958), תוניסיה (1958)

שנות ה- 60,  כווית (1961), אלג'יריה (1962)

שנות ה- 70,  איחוד האמירויות הערביות (1971), בחריין (1971), קטאר (1971), עומן (1971), מאוריטניה (1973), סומליה (1974), פלסטין (מיוצגת על ידי אש"ף ; 1976), ג'יבוטי (1977)

שנות ה- 90,  קומורו (1993)

שאלות:

1. כיצד מבטא סמל הליגה הערבית את מגמת האחדות בעולם הערבי?

2. מה ניתן ללמוד מהצטרפות השותפות לליגה הערבית על מגמות האחדות בעולם הערבי? מהו המעגל הגיאוגרפי של "העולם הערבי" לפי רשימה זו?

*127*

"ועידות הפסגה הערביות" (ראה מילון מושגים בסוף הספר) היו המוסד העיקרי שהחליף את הדיונים במסגרת "הליגה הערבית". כאשר עמד על הפרק נושא בעל חשיבות ראשונית, התכנסו ראשי המדינות או ראשי הממשלות ל"ועידת פסגה". ועידת הפסגה הראשונה נערכה בשנת 1964, ובה הוקם אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין"). בשנת 1967 התכנסה בחרטום שבסודן ועידת פסגה, ובה עלתה השאלה על החזרת השטחים שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים. בוועידה זו התקבלה המדיניות של מדינות ערב עד מלחמת יום כיפור (1973), שקיבלה את השם "שלושת הלאווים": לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל, לא למשא ומתן עם ישראל. שאלת הדרך והאמצעים להשבת השטחים היתה מעתה ואילך במוקד העניין של ועידות הפסגה. השינויים שחלו באש"ף בתקופה זו – הפיכתו למסגרת כוללת לכל הארגונים הלוחמים בישראל - חייבו גם שינוי ביחס הכלל ערבי לאש"ף. מעתה נכרך פתרון בעיית השטחים בגדה המערבית וברצועת עזה עם פתרון הבעיה הפלסטינית.

אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין) היה למוביל של המאבק נגד ישראל וגורם חשוב בשאלת האחדות והפיצול בעולם הערבי. הארגון הוקם בשנת 1964 בוועידת פסגה של ראשי מדינות ערב, כארגון מדיני ומייצג של הערבים הפלסטינים. בעיית הפלסטינים שימשה גורם מלכד עבור מדיניות ערב, ולכן תמכו בהקמת אש"ף. הן גם קיוו שהתעוררות לאומית פלסטינית תצמצם את המתיחות במחנות הפליטים הפלסטינאים שבתחומן. ארגון אש"ף שימש אמצעי מלכד במאבק נגד ישראל. ירדן הכירה באש"ף רק לאחר שהארגון הבטיח שלא יפעל לניתוק הגדה המזרחית מירדן, ולא יתקומם נגד השלטון בירדן.

להלן ציטוט מתוך החלטות ועידת חרטום:

1. ההודעה המשותפת על דיוני ועידת הפסגה הערבית:

בהתאם להזמנת ממשלת סודאן לכנס ועידה של המלכים והנשיאים בחרטום, בתקופת 29/8/67-1/9/67 לדיון במצב הערבי הנוכחי ובהתוויית תכנית ערבית משותפת לחיסול תוצאות התוקפנות, התכנסו בחרטום (שמות 12 מלכים ונשיאים, כולל אחמד שוקיירי יו"ר אש"ף).

2. ההחלטות שנתקבלו על ידי המלכים והנשיאים הערביים:

א. הוועידה הדגישה את אחדות השורה הערבית, את אחדות הפעולה הקולקטיבית ואת תיאומה וטיהורה מכל דופי. כן הדגישו המלכים והנשיאים ונציגיהם את דבקות ארצם באמנת הסולידריות (ערבות הדדית) הערבית שנחתמה בזמנו בקזבלנקה וביישומה.

ב. הוועידה החליטה בדבר הצורך לעשות את כל המאמצים לחיסול תוצאות התוקפנות על יסוד שהאדמות הערביות הכבושות הן אדמות ערביות, שנטל החזרתן מוטל על כל מדינות ערב.

ג. המלכים והנשיאים הסכימו להאחיד את מאמציהם בפעולה המדינית, במישור הבין-לאומי והדיפלומטי, לחיסול תוצאות התוקפנות ולהבטחת נסיגות כוחות ישראל התוקפניים מהאדמות הערביות שנכבשו לאחר התוקפנות של ה- 5/6/67 וזאת במסגרת עקרונות היסוד, שבהם דבקות מדינות ערב שהן: לא התפייסות ("צולח" - במקור, חתימת שלום עם ישראל), לא הכרה בה, לא מו"מ עמה ודבקות בזכות העם הפלשתינאי במולדתו...

בהמשך מוזכרים גם ענייני פינוי בסיסים זרים ממדינות ערב, הקמת קרן לאיסוף כספים וחיזוק ההכנה הצבאית לעמידה בפני כל אפשרויות (הסכסוך הערבי הישראלי, מעלות, 1979, עמ' 110).

שאלות:

1. כיצד מוצגת מדינת ישראל בקטע זה? כיצד מוזכרת מלחמת ששת הימים?

2. צטטו את הביטויים המדגישים את שיתוף הפעולה והאחדות בעולם הערבי בנוגע לתוצאות מלחמת ששת הימים. כיצד החלטות הועידה מבהירות שנושא זה נוגע לכל המדינות הערביות?

3. חוו דעתכם, האם הוועידה משקפת אחדות קיימת או מנסה ליצור שיתוף פעולה שאינו בהכרח קיים?

בקונגרס הייסוד של הארגון, בשנת 1964, אושרה האמנה הלאומית הפלסטינית. על פי אמנה זו, לעם הערבי הפלסטיני יש זכות חוקית על פלסטין מולדתו, והאזרחים הפלסטינים הם אלו שישבו בארץ עד שנת 1947 וצאצאיהם. האמנה אינה מכירה בקיומה של מדינת ישראל

*128*

ומצהירה על שאיפה "לגרש את הנוכחות היהודית מפלסטין". היהודים, על פי האמנה, אינם עם ואינם בעלי כל זיקה לארץ ישראל. מכאן שרק יהודים שחיו בארץ לפני 1917 זכאים לחיות בה. אש"ף שואף להקים מדינה ערבית, פלסטינית, עצמאית, דמוקרטית וחילונית בפלסטין. בשנים הראשונות עמד אחמד שוקיירי בראש הארגון. את מקומו ירש יאסר ערפאת, והוא הנהיג את אש"ף מפברואר 1969 ועד למותו בשנת 2004.

ארגון אש"ף פעל במישור המדיני והצבאי, כמייצג של כלל הפלסטינים ברחבי העולם. בוועידה שהתקיימה בשנת 1974 במרוקו, הכירו מדינות ערב באש"ף כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני ובזכותו של העם הפלסטיני להקמת יישות לאומית בגדה המערבית ובעזה. מדינות ערב אפשרו לאש"ף לפעול מתחומן, ואף מימנו את פעולות הארגון. ערפאת סייר במדינות רבות בעולם והתקבל על ידי מנהיגים בטקסים רשמיים. בשנת 1974, הוזמן לעצרת אומות המאוחדות ונאם בתור נציג העם הפלסטיני.

במישור הצבאי פעל אש"ף נגד מטרות יהודיות וישראליות ברחבי העולם. הזרוע הצבאית של אש"ף, "אל-פתח", ביצעה פעולות טרור שהתרכזו בחטיפת מטוסים ובפגיעה ביהודים בשדות תעופה, וכן בפעולות בתחומה של מדינת ישראל על ידי מחבלים שחדרו לתחומה ממדינות ערב השכנות. בתגובה לפעולות אלו עשתה ישראל פעולות תגמול בשטחיהן של מדינות ערב.

קע"ם ("קהילייה ערבית מאוחדת") (ראה מילון מושגים בסוף הספר) היתה איחוד בין סוריה למצרים, שתחילתו בפברואר 1958 וסופו בספטמבר 1961. היוזמה לאיחוד באה ממנהיגי סוריה ומצרים, ממניעים אידיאולוגיים של פן-ערביות ומתוך אינטרסים פוליטיים. ההנהגה הסורית חששה מהתפוררות המדינה הסורית עקב המאבקים בין סיעות יריבות, מהשתלטות קומוניסטית וממזימות של מעצמות המערב; היוזמה גם הגיעה מכיוון נאצר, נשיא מצרים, שחתר להנהיג את העולם הערבי כולו.

האיחוד אושר במשאל עם, ושליט מצרים גמאל עבד אל-נאצר (ראה מילון מושגים בסוף הספר) נבחר במשאל זה לנשיאות (הוא היה המועמד היחיד). נאצר מינה אספה לאומית - חציה מצרית וחציה סורית, 4 סגני נשיא (2 מצרים ו- 2 סורים), ממשלה מרכזית שנועדה לטפל בענייני חוץ, הגנה, תיעוש ו"הדרכה לאומית", ו- 2 ממשלות "מחוזיות" - למצרים ולסוריה. המפלגות הסוריות היו אמורות להתפרק ולהתמזג במפלגה ממלכתית יחידה, לפי המתכונת המצרית. בשנים המועטות שבהן הצליחה קע"ם להתקיים, נעשו שינויים רבים במבנה המוסדות ובחלוקה היחסית של התפקידים. עובדה זו כשלעצמה מלמדת על הקושי שביישומו של האיחוד. המעצמות הכירו באיחוד של שתי המדינות שהרכיבו את קע"ם.

(בספר צילום – היעזר במנחה):

יאסר ערפאת, ראש הארגון לשחרור פלסטין, יושב בועידת הפסגה הערבית של 1976, שהוקדשה למשבר ולמלחמה הפנימית בלבנון.

שאלה:

כיצד מבטא הצילום את תמיכת הליגה הערבית בשאיפות הלאומיות של הפלסטינים?

*129*

הקהילה הערבית המאוחדת - אינטרסים או אידיאולוגיה?

לפניכם שלושה מקורות המתייחסים למניעים של מצרים וסוריה ביצירת האיחוד ביניהן. האם האיחוד בנע ממניעים אידאולוגיים או אינטרסים.

צלאח אל-ביטאר, ממייסדי הבעת' הסורית:

עבד אל-נאצר התעורר לחשוב על רעיון הערביות בשנת 1953 או 1954. אמנם, היתה זו הפעם היחידה שמנהיג מצרי התחיל לחשוב על העולם הערבי לא רק מתוך תאוות שליטה, אך בפועל רעיון הערביות מעולם לא העמיק שורשים במצרים. המצרי הרגיל עדיין אינו חש עצמו ערבי...

אנו אנשי הבעת' (המפלגה הפן-ערבית הסורית) קיווינו תמיד כי איחוד יטפח במצרים את אותם רגשות לאומיים שהלהיבו אותנו (הסורים)... לפי השקפת מנהיגי מפלגת הבעת', שושביני האיחוד, יגשים איחוד סוריה עם מצרים אחד מעקרונותיה הראשיים של המפלגה - אחדות ערבית... (מ' מעוז, סוריה, תל אביב 1974, עמ' 64-65).

פטריק סיל, עיתונאי וחוקר המזרח התיכון, מקורב למשפחת אסד השלטת בסוריה:

מצרים דבקה בערביות ברוח מעשית וצוננת. היתה זו מדיניות שהוכתבה לא רק בידי אמונה עמוקת שורשים כלשהי באחידות הפוליטית, כמו האמונה ששררה בסוריה, אלא בידי סכנת העימות הנמשך והולך עם ישראל, ובידי ההכרה בצורך באחדותן הבסיסית של מדינות ערב לשם השגת עצמאות מלאה מהמעצמות הגדולות. היחסים המיוחדים עם סוריה נבעו... מצרכי מאבק השליטה הבין ערבי. רק על ידי שליטה בסוריה יכולה היתה מצרים להיות בטוחה כי לה תהיה המנהיגות באזור (ז' קרמר, לאומיות ערבית - כינונן של מדינות ערב, תל אביב 1989,עמ' 240).

מחמוד ריאד, שגריר מצרים בסוריה, טען לאחר התפרקות הקע"ם:

מעולם לא ביקשנו (המצרים) איחוד עם סוריה. אנו טענו תמיד כי איחוד זה היא מוקדם מדי... אמרנו כי נסרב תמיד לאיחוד שיושג בכוח הזרוע. סברנו כי איחוד שיושג בידי הצבא לא יאריך ימים... אנשי הבעת' הם היחידים שתכננו איחוד בפועל... תוך דרישה לנקוט צעדים מעשיים להקמתו... מדיניותנו היתה למעשה מכוונת למנוע איחוד, ידענו כי הוא יקומם נגדנו את כל המעצמות וכי יאשימו אותנו בסיפוחה של סוריה; ודבר זה אכן קרה (קרמר, שם, עמ' 240).

איתמר רבינוביץ', חוקר יחסים בינלאומיים ישראלי:

כשבאו הסורים במגע הדוק עם משטרו של עבד אל-נאצר הבינו כי אין הוא מחפש שותפים, ולא כל שכן שותפים שווים, שעימם יתחלק בכוחו וסמכויותיו... השליטה המצרית נעשתה גלויה וישירה יותר... מצרים עברה יותר ויותר לשליטה על סוריה, ונשענה על הצבא הסורי ועל קומץ משתפי פעולה... נאצר ועוזריו העריכו כי בסוריה כבמצרים מובטח שלטונם כל עוד הם שולטים בצבא, והם קיוו לקיים שליטה זו על ידי מתן טובות הנאה ועל ידי פיקוח קפדני. אישים (סורים) לא נאמנים בעיני השלטון המצרי הורחקו מסוריה למצרים או לתפקידי חוץ וקצינים מצרים הוצבו בצבא סוריה (אחרית דבר לספרו של פ' סיל, סוריה - מאבק אל הצמרת, תל אביב 1958 , עמ' 361-364).

שאלות:

1. לפי כל אחד מהמקורות: מי רצה באיחוד מצרים עם סוריה ומאילו מניעים?

2. שימו לב לזהות של כל אחד מהכותבים, והסבירו: כיצד היא עשויה היתה להטות את ההסבר שלו לגבי מניעי סוריה או מצרים לאיחוד?

*130*

במרס 1958 הוקמה מסגרת נוספת בשם: "פדרציית המדינות הערביות", שכללה איחוד פדרטיבי, בשונה מאיחוד מלא, של קע"ם עם תימן. פדרציה זו היתה חסרת משמעות וכוח ממשי. האכזבה והתמרמרות שהלכו וגברו בסוריה, הביאו לידי ברית בין קצינים לאומנים לבין קציני מפלגת הבעת' (שהיו ב- 1958 יוזמי האיחוד). בספטמבר 1961 חוללו קצינים אלה הפיכה משותפת, שבמהלכה פרשה סוריה מן האיחוד וחידשה את עצמאותה בנפרד.

(בספר תמונה – היעזר במנחה):

חתימת הסכם קע"ם בין נאצר לנשיא סוריה קוואתלי

שאלות:

1. נאצר וקוואתלי מייצגים מנהיגות מודרנית בעולם הערבי. כיצד הדבר בא לידי ביטוי בתמונה?

2. האם האופן שבו מוצגים המנהיגים בצילום יכול להעיד על עמדתו של הצלם בנוגע ליחסי הכוחות בין נאצר ובין קוואתלי?

אילו נסיבות הובילו לשיתוף פעולה בין מדינות ערב?

באופן בסיסי קיים מכנה משותף רחב בין מדינות ערב במזרח התיכון. כולם בני דת האסלאם, לכולם היסטוריה ערבית מפוארת, שפה ערבית משותפת ומרכיבים תרבותיים נוספים. לאחר מלחמת העולם השנייה הובילו התפתחויות פוליטיות ורעיוניות במדינות ערב, בשילוב עם אויב משותף, לשיתוף פעולה בין המדינות.

במדינות ערב, בתקופה הנידונה, עלו לשלטון מנהיגים כריזמטיים שנשאו את דגל האחדות הערבית כאחת המטרות המרכזיות של תפיסתם. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא גמאל עבד אל-נאצר, נשיא מצרים. בסוריה הופיעה מפלגה (מפלגת הבעת') שדגלה ב"אחדות הערבית" כחלק מאידיאולוגיה חברתית ופוליטית כוללת.

המאבק נגד הקמתה של מדינת ישראל (1948) כמדינה ציונית וכשריד של שליטה אימפריאלית, והמלחמות נגדה בשנים הבאות, איחדו את המדינות הערביות במאבק נגד אויב משותף. הבעיות שנוצרו בעקבות הקמת המדינה, בעיקר בעיית הפליטים הפלסטינים, הפכו לסוגיה הנוגעת למדינות הערביות באזור.

ב. הגורמים לפיצול בין מדינות ערב

מדינות ערב הצליחו לפעול במסגרות משותפות בענייניים מסוימים, אולם השאיפה ל"אחדות ערבית" כוללת לא התממשה, והסכסוכים והיריבויות בין המדינות המשיכו ללוות את היחסים ביניהן, גם במסגרות המשותפות שהקימו. אימפריה כלל ערבית, דוגמת האימפריה הערבית בימי החליפים, לא יכולה היתה להתגבש בתקופה זו, מכמה סיבות:

1. במדינות ערב היו משטרים בעלי אופי שונה, מצב שיצר חיכוכים והבדלי תפיסות. בעיראק, בירדן ובערב הסעודית התקיימו משטרים מלוכניים. בסוריה, בלבנון ובמצרים התקיימו משטרים רפובליקניים. מצרים הובילה את הגוש האנטי-האשמי שמלך בירדן ובעיראק, וצירפה אליה את ערב הסעודית, שחששה מהתפתחות מגמות אנטי-סעודיות אצל המלכים ההאשמים.

2. תקופה זו (שנות ה- 50 וה- 60) התאפיינה בהעמקת ההשפעה של המעצמות במזרח התיכון, במסגרת "המלחמה הקרה" (ראה מילון מושגים בסוף הספר). המאבק העיקרי היה בין הגוש המערבי (ארצות הברית, בריטניה, צרפת) לבין ברית המועצות, והשפעתו היתה ישירה

*131*

על היחסים הבין- ערביים. נסיונות של המעצמות להשיג השפעה הובילו לא פעם לפיצול בין מדינות ערב.

3. המאבק בין מנהיגי המדינות הערביות על הבכורה בעולם הערבי גרמו לפיצול בין המדינות. מצרים, בנהגת נאצר, וסוריה בהנהגת ראשי הבעת', תרמו כאמור ל"אחדות הערבית" בעצם קידום רעיון האחדות למקום חשוב במדיניותם. אולם, באופן פרדוקסלי, הם תמיד ראו את הבסיס לאחדות זו בהנהגת המדינה או המפלגה שבראשה הם עומדים, ובכך דווקא תרמו לפיצול בעולם הערבי.

בפרקים הבאים נסקור בהרחבה את ההתפתחויות במצרים ובירדן בתקופה זו. כך יודגמו מגמות האחדות והפיצול במדינות אלה.

שאלות סיכום:

1. הסבירו את הגורמים שהובילו למגמות האחדות בעולם הערבי.

2. באילו נושאים הצליחו המדינות לשתף פעולה? מדוע?

3. הסבירו את הגורמים שעיכבו שיתוף פעילה בין המדינות (גורמים לפיצול).

4. "הליגה הערבית"; ועידות הפסגה; הקע"ם; אש"ף: במה מבטאות מסגרות אלו את מגמות האחדות בעולם הערבי, ובמה הן מבטאות מגמות של פיצול?

5. חוו דעתכם: אילו מהכוחות היו חזקים יותר - כוחות האיחוד או כוחות הפיצול במדינות ערב? הסבירו עמדתכם.

6. האם ללא הקמתה של מדינת ישראל היו מדינות ערב שואפות לאחדות ביניהן? נמקו.

פרק 12: מצרים בתקופתו של נאצר

מושגים:

- מוחמד נגיב

- הקצינים החופשיים

- גמאל עבד אל-נאצר

- הסוציאליזם הערבי

- הפילוסופיה של המהפכה

- נאצריזם

- תורת שלושת המעגלים

מדוע הפך גמאל עבד אל-נאצר לסמל של שינוי בעולם הערבי ואילו שינויים הביא עמו בפועל?

א. הרקע לעלייתו של נאצר

בשנת 1956 נכנסה מצרים לעידן חדש. הכוחות הבריטיים האחרונים התפנו ממנה, ומצרים העצמאית השתחררה ממעורבות רבת שנים של האימפריה הבריטית. באותה שנה הסתיים תהליך ניתוקה של סודן ממצרים, וסודן זכתה לעצמאות. בשנה זו עלה לשלטון גמאל עבד אל-נאצר והוא שימש נשיא מצרים במשך 14 שנה, עד שנת 1970. בשנים אלו הוא הטביע את חותמו על מצרים ועל יחסיה עם שכניה. את דרכו הפוליטית החל נאצר בשנת 1949, לאחר שפיקד על גדוד מצרי במלחמה נגד מדינת ישראל ב- 1948 ונלכד במצור הישראלי. ביולי 1952 הצטרף לקבוצת "הקצינים החופשיים" (ראה מילון מושגים בסוף הספר) שביצעה הפיכה ותפסה את השלטון.

"הקצינים החופשיים", קבוצה של קציני צבא, תפסו את השלטון לאחר עשרות שנים של שלטון מלוכני במצרים. האימפריה העות'מאנית, ששלטה במצרים מהמאה ה- 16, ולאחריה השלטון הבריטי (1881), אפשרו לשושלת המלוכה (שאותה ייסד מוחמד עלי בראשית המאה ה- 19) לנהל את ענינייה הפנימיים של המדינה. בשנות העשרים של המאה ה- 20 השתנה המשטר, ונבחר פרלמנט שיכהן לצדו של המלך.

*132*

גורמים שונים הובילו להפיכת "הקצינים החופשיים" ביולי 1952; היחסים עם בריטניה הגיעו למשבר בראשית 1952 ונערכו מהומות נגדה; "הקצינים החופשיים" התנגדו לדריסת הרגל הבריטית בארצם; המתיחות החברתית התעצמה כאשר תנועת "האחים המוסלמים" התקוממה לאחר רצח מנהיגה, חסן אל-בנא; השיטה הפוליטית הפרלמנטרית שלפיה אמנם נבחר פרלמנט על ידי הציבור אך למלך יש זכות "וטו" על החוקים וסמכות לפזר את הפרלמנט לא תפקדה, והשלטון לא היה יציב. כך, למשל, ב- 30 שנות שלטון פרלמנטרי (1923-1953) התחלפו 38 ממשלות במצרים ו- 17 איש כיהנו כראשי ממשלה. ולבסוף, האכזבה משלטון המלך ומהשחיתות שליוותה שלטון זה. לאלו נוספה התבוסה המצרית במלחמת 1948 שפגעה בכבוד הלאומי. כל אלו יצרו אווירה של חוסר שביעות רצון מהשלטון הנוכחי והביאו להפיכה של "הקצינים החופשיים".

ההפיכה בוצעה ב- 23 ביולי 1952 בידי קבוצה של קצינים שבראשם עמד מוחמד נגיב (ראה מילון מושגים בסוף הספר). קבוצת הקצינים הביאה להתפטרות המלך פארוק ולמינוי בנו הצעיר תחתיו. המלך החדש שימש לא יותר מאשר בובה וכסות לפעילותם של "הקצינים החופשיים", שמנו 12 איש. הם דאגו למינוי בעלי התפקידים המרכזיים במדינה, ובספטמבר 1952 מונה נגיב לראש הממשלה.

"הקצינים החופשיים" ביקשו להנהיג שינויים מרחיקי לכת בכל תחומי החיים. כך, למשל, בספטמבר 1952 החליטו על רפורמה בתחום הקרקעות, ולפיה נקבעו מכסות מקסימום להחזקה באדמות. בחודשים שלאחר מכן בוטלה החוקה שהיתה קיימת משנת 1923 ונאסר קיומן של מפלגות פוליטיות. ביוני 1953 הוכרזה מצרים כרפובליקה ונגיב מונה לנשיא. בתקופה זו החלו "הקצינים החופשיים" בניהול משטר דיקטטורי, שכלל מאסרים של מתנגדים, טיהורים והלאמת רכוש. בפברואר 1954 פרץ המשבר הפומבי הראשון בקרב קבוצת "הקצינים החופשיים", והוא בא לביטוי בעיקר במאבק בין נאצר לבין נגיב. בינואר 1956 פורסמה חוקה למצרים, ולפיה השלטון במצרים הוא דמוקרטיה נשיאותית-פרלמנטרית, אך בפועל היה זה שלטון יחיד של הנשיא. בבחירות שנערכו ביוני 1956 נבחר נאצר ברוב מוחלט לנשיאה של מצרים.

ב, תקופת שלטונו של נאצר (1956-1970)

לאחר שעלה לשלטון, החל נאצר לפעול להגשמת מטרותיו, כפי שהוצגו בספרו "הפילוסופיה של המהפכה". בספרו הוא מציג את חזון "הסוציאליזם הערבי" (ראה מילון מושגים בסוף הספר), המשלב סוציאליזם לצד אחדות כלל ערבית. על פי תפיסה זו, יש לשאוף לתיקון חברתי פנימי ולפיקוח כלכלי, במקביל למאבק למען אחדות כלל ערבית. רעיון מרכזי נוסף בספר הוא תורת שלושת המעגלים: המעגל הערבי, המעגל המוסלמי והמעגל האפריקני. נאצר ראה את מצרים כמובילה וכמנהיגה של שלושת המעגלים הללו. הוא פעל בשלוש זירות מרכזיות: בזירה הפנים מצרית, בזירה הבין-ערבית ובזירת היחסים הבינלאומיים.

הזירה הפנים מצרית

נאצר, אידיאולוג ערבי מודרני, הציע פתרון חברתי לאומה הערבית, ומצרים בראשה. כאשר עלה לשלטון תפסה האידיאולוגיה של "סוציאליזם ערבי" את מקום הדת, וכוחו של האסלאם במדינה נחלש מאוד. למרות כוח המשיכה האדיר שלו, נאלץ נאצר לבסס את משטרו על כוחם של הצבא, המשטרה והבולשת, ועל פיקוח הדוק ביותר, כולל צנזורה, על כל אמצעי התקשורת. הותר קיומה של מפלגה אחת, שתמכה במנהיג באופן מוחלט וחינכה את ההמונים.

נאצר יישם את תפיסתו הסוציאליסטית בכך שהנהיג רפורמות כלכליות. אלו כללו הלאמת חברות, ניסיון לקבוע שיטת מס יחסית, שיתוף הפועלים בהנהלת החברות וחקיקת חוקים חברתיים מתקדמים. צעדים אלה היו נכונים, לפי תפיסתו, לכלל המדינות הערביות. בתקופת שלטונו הושלמה תוכנית סכר אסואן והקמת אגם נאצר. הקמת הסכר בעיר אסואן לא היתה פרויקט חדש. כבר בשנת 1898 חשבו על כך מהנדסים בריטים, ואף הקימו סכר קטן בנילוס העליון. מטרת הסכר היתה להגדיל את השטח החקלאי המצרי ולייצר חשמל. בעקבות

*133*

הסכם בין מצרים לברית המועצות על רכישת נשק, משכה ארצות הברית את ידיה מתמיכה כספית בפרויקט אסואן. בתגובה הלאים נאצר את תעלת סואץ, בטענה שההכנסות מהתעלה יוקדשו למימון בניית הסכר. הלאמת התעלה היתה אחת הסיבות העיקריות למלחמת סואץ (קדש). נאצר, בסיוע ברית המועצות, השלים את בניית הסכר הגבוה על הנילוס, שבנייתו נמשכה 10 שנים (1960-1970). משנת 1967 החלו למלא את האגם, ושנה לאחר מכן הוחל בייצור החשמל. לבניית האגם היו גם משמעויות נוספות, כמו הצורך להעביר ממקומם תושבים רבים שחיו עד אז באזור האגם ושרידים ארכיאולוגיים מתקופות קדומות. נאצר תרם רבות גם לפיתוחה התעשייתי של מצרים. בשנת 1952 היה חלקה של התעשייה בתוצר הלאומי הגולמי כעשרה אחוזים, ואילו בשנת 1962 הוא הוכפל.

שלוש השנים שבין מלחמת ששת הימים (1967), שבה הובסה מצרים, למותו של נאצר (1970) התאפיינו במאבקים פנימיים ובערעור מעמדו של נאצר במצרים ובעולם הערבי. לאחר התבוסה במלחמה הוא הביא לפיטוריהם של מאות קצינים בכירים, שבהם ראה את האשמים העיקריים לכישלון במלחמה. באותו הזמן נתגלתה קבוצה של מורדים שביקשה להדיחו. הם נתפסו והועמדו לדין במשפט ראווה. בפברואר 1968 היו הפגנות נגד השלטון במצרים ונאצר נאלץ לדכאן בכוח. למרות הניצחון הסוחף שלו במשאל עם במאי 1968 פרצו מחדש מהומות, אך גם הן דוכאו בתקיפות רבה. בספטמבר 1970 נפטר נאצר באופן פתאומי והוא בן 52 בלבד.

הזירה הבין-ערבית

במישור היחסים הבין-ערבי פעל נאצר למימוש העליונות המצרית בעולם הערבי, בהתאם לספרו "הפילוסופיה של המהפכה" (ראה מילון מושגים בסוף הספר). בספר זה פיתח נאצר את תורת שלושת המעגלים: המעגל הערבי, המעגל האסלאמי והמעגל האפריקני, כשמצרים נמצאת במרכז כל אחד מהם. הוא הצליח להלהיב תנועות ומפלגות בעולם הערבי שיתמכו באידיאולוגיה שלו, הדוגלת בסוציאליזם ובפן-ערביות. השפעתו היתה גדולה ביותר בלבנון, והיתה מן הגורמים למלחמת האזרחים שפרצה בה ב- 1958. בסוריה היא התבטאה בהקמת הקהילייה הערבית המאוחדת (קע"ם), שנאצר נבחר להיות נשיאה. ובעיראק הביאה התמיכה בו להפיכה. משנת 1962 הסתבך נאצר במלחמה נגד תימן. הוא שאף לכונן בתימן ממשל הדומה מאוד לזה של מצרים, ולשם כך שלח אליה כוח צבאי. המלחמה בתימן נמשכה עד 1967 ונסתיימה בתבוסתו של הצבא המצרי. פירוקה של קע"ם בשנת 1961, הכישלון בתימן והתבוסה במלחמת ששת הימים פגעו קשה ביוקרתו של נאצר (על "מלחמת ששת הימים" ראו פרק 18 ).

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

סכר אסואן

שאלות:

1. במה הוכיחה השלמת בניית הסכר את כושר התמרון של נאצר?

2. מדוע ניתן לראות בסכר גם גורם לחוסן לאומי מצרי וגם נקודת תורפה?

*134*

-136

תפיסתו המדינית והחברתית הכוללת זכתה בעולם הערבי לכינוי "נאצריזם" (ראה מילון מושגים בסוף הספר). ערבים בארצות שונות ראו את גמאל עבד-אל נאצר כמנהיג של כל הערבים ואת מצרים הרפובליקנית כאב-טיפוס של אומה המתקדמת לקראת חירות לאומית וצדק סוציאלי. ה"נאצריזם" לא היה אידיאולוגיה יציבה ולא תנועה מאורגנת; זו היתה השקפה פוליטית-רגשית כללית, ששאבה את השראתה מאישיותו, מפעולותיו ומהתבטאויותיו של הנשיא המצרי, שהיה בזמנו גורם הכוח הפופולרי ביותר עולם הערבי. השקפה זו התפתחה על רקע של אכזבה מאידיאולוגיות ערביות אחרות וממנהיגים ערבים קודמים.

מתוך ספרו של נאצר: הפילוסופיה של המהפכה:

תכופות, בשבתי בחדר-עבודתי, עולה מחשבה זו במוחי ואני שואל את עצמי, "מהו התפקיד שעלינו לשחק בעולם ואיזהו השטח שבו נוכל לעשות זאת?"

אני סוקר את מצבנו ובא לידי מסקנה, שאנו נמצאים במרכזה של קבוצת מעגלים, שהיא היא שטח פעולתנו ושבתוכה עלינו לנוע ככל שיעלה בידינו. אין הגורל חומד לצון (משתעשע). אין מאורעות באים בדרך מקרה. אין הקיים יכול לצמוח מתוך אפס ואין.

איננו יכולים להתבונן כטפשים במפת העולם מבלי לדעת מהו חלקנו בה ואיזהו התפקיד אשר מקומנו על מפת העולם מייעד לנו. גם לא נוכל להתעלם מכך שאנו מוקפים מעגל ערבי, ושמעגל זה הוא חלק מאתנו - באותה מידה שאנחנו חלק ממנו. אל לנו לשכוח שההיסטוריה שלנו התמזגה עמו ושהאינטרסים שלו קשורים קשר הדוק באינטרסים שלנו; דברי אלה הם עובדות קיימות ולא דיבורי-סרק (דיבורים חסרי משמעות).

הנוכל להתעלם מכך, שהגורל קבע את נחלתנו ביבשת אפריקה, העומדת כיום בפני מאבק עז על עתידה? מאבק זה נוגע לנו בין אם נחפוץ בכך ובין אם לאו. הנוכל להתעלם מכך, שעולם האסלאם שאנו קשורים אליו קיים לא רק בקשרים הנעוצים באמונתנו, כי אם גם בנסיבות ההיסטוריות? כפי שאמרתי, אין הגורל חומד לצון. לא לחינם שוכנים אנו סמוכים לקצה הדרום-מערבי של אסיה, קרוב לעולם הערבי שחייו הם חיינו. לא לחינם נמצאת ארצנו בצפון-מזרח אפריקה - מקום שממנו יכולים אנו להשקיף על היבשת השחורה, שבה מתחולל כיום מאבק עז ביותר בין מתיישבים לבנים וילידים שחורים על אוצרותיה האינסופיים. לא לחינם ביקשו תרבות האסלאם ומורשתו מקלט במצרים לאחר שניגפו לפני המונגולים בכובשם את הבירות האסלאמיות העתיקות; מצרים יכלה לשמש מקלט מאחר שעברה להתקפת נגד והדפה את פלישת הטטרים בקרב עין-גלאות (במאה ה- 13).

כל אלה עובדות יסוד הינן, שורשיהן תקועים עמוק בתוך חיינו; לא נוכל לשוכחן ולא נצליח להימלט מהן - ויהיה אשר יהיה (גמאל עבד אל-נאצר, הפילוסופיה של המהפכה, מערכות, 1961, עמ' 30-38).

שאלות:

1. כיצד מתבטא כל אחד ממעגלי ההשפעה והשייכות של מצרים בדבריו של נאצר?

2. איזה מעגל נראה החשוב ביותר על פי צורת ההתנסחות של נאצר?

זירת היחסים בינלאומיים

במישור היחסים הבינלאומיים החלה תקופתו של נאצר בהלאמת תעל סואץ ובמלחמת סיני, באוקטובר 1956, שבמהלכה השתלטו בריטניה וצרפת על תעלת סואץ וישראל כבשה את חצי האי סיני (ראו להלן פרק 17). מלחמה זו הביאה לסיום הנוכחות הצבאית הבריטית במצרים. בהסדרים שנקבעו לאחר המלחמה הוחזרו שטחי סיני למצרים. כך יכול היה נאצר לפתח את המיתוס הלאומי של עמידה בגבורה מול המעצמות ומול ישראל, אף שהובס מבחינה צבאית.

במדיניות האפריקנית שלה שימשה מצרים כמקום מקלט למנהיגי תנועת שחרור לאומיות שנאלצו לגלות מארצותיהם. מצרים סייעה לתנועות הלאומיות בצפון אפריקה ואף לתנועות ה"דה-קולוניזציה" של אפריקה. נאצר כינס ועידה ערבית מיוחדת בקזבלנקה בינואר 1961, והביא לשולחן אחד את מרוקו, מאלי, גאנה וגינאה, שהשתחררו מהשלטון הקולוניאלי, ויצר אתן גוש אחד.

ב"מלחמה הקרה" בין הגוש המזרחי ובין הגוש המערבי, נאצר היה בעל אוריינטציה (נטייה) פרו-סובייטית בדרך כלל, למרות העליות והמורדות שאפיינו מערכת יחסים זו. הדבר בא לביטוי בחימוש הצבא המצרי בנשק סובייטי (סובייט - מועצת הפועלים. סובייטים - ברית המועצות הקומוניסטיות) ובסיוע הכלכלי שהגישה ברית המועצות למצרים, בעיקר בבניית סכר אסואן ובייעוץ הטכנולוגי.

(בספר מפה - היעזר במנחה):

מפת המזרח התיכון

שאלות:

1. ערכו רשימה של מדינות הגובלות עם ישראל.

2. כיצד מדגימות המפות את מקומה של ישראל במזרח התיכון?

3. על אילו קשיים שעמם מתמודדת מדינת ישראל ניתן ללמוד מן המפות?

השפעתו של נאצר על העולם הערבי

אלברט חוראני, בריטי ממוצא ערבי-לבנוני, חוקר המזרח התיכון:

בארצות הערביות התקבל הנאצריזם באהדה ציבורית רבה. אישיותו של עבד אל-נאצר, הצלחת משטרו, הניצחון הפוליטי שלו במשבר סואץ ב- 1956, בניית הסכר הגדול, צעדי הרפורמה החברתית והבטחה למנהיגות חזקה שתגן על הנושא הפלסטיני; כל אלו ליבו את אש התקווה לעולם שונה, לתחיית אומה ערבית שתתפוס את מקומה הנכון בעולם, באמצעות מהפכה חברתית אמיתית (א' חוראני, היסטוריה של העמים הערביים, תל אביב 1996, עמ' 396).

פטריק סיל, עיתונאי וחוקר המזרח התיכון, מקורב למשפחת אסד השלטת בסוריה:

מנהיגות עבד אל-נאצר עשתה תחילה רבות לקידום הדינמיות הלאומית וכן לקידום תודעה עצמית משותפת וכללית. אך צדה האחר של המטבע היה הסתלקות (של הערבים) מאחריות עצמית ועקרות של פולחן גיבורים. מאחר שהכל ראו כי עבד אל-נאצר עומד לאחד לבדו את הערבים, להביס את אויביהם ולהנחותם אל עתיד מפואר, לא חש הדור הגדל והולך בכל מדינה ערבית דחף ניכר להקדיש מחשבה ומאמצים לבעיות האפורות וחסרות הברק של שיפורים מקומיים הדרגתיים ושל ארגון המדינה. עתה היה אפשר להשאיר הכל בידי "הראיס" (הנשיא - כינוי של נאצר) (ז' קרמר, לאומיות ערבית - כינונן של מדינות ערב, תל-אביב 1989, עמ' 240).

שאלות:

1. מה ההבדלים בין שני הכותבים לגבי השפעת נאצר על העולם הערבי?

2. האם ניתן לשער מה הוביל כל כותב לתאר אחרת את השפעת נאצר?

(בספר קריקטורה - היעזר במנחה):

קריקטורה ערבית המתארת את נאצר בועט בישראל לים כאשר כל צבאות ערב תומכים בו מאחור.

שאלות:

1. כיצד באה לידי ביטוי ההובלה של מצרים בעולם הערבי?

2. מהו הגורם המאחד את מדינות ערב על פי קריקטורה זו?

ג. להערכתו של נאצר

מה היה סוד כוחו של נאצר?

נאצר התבלט כמוביל בעולם הערבי וכראש החזית הערבית מול ישראל קודם כול בזכות יכולותיו הרטוריות ואישיותו הכריזמטית. אישיות זו היא שאפשרה לו להפוך כישלונות להצלחות בתודעת עמו וארצות ערב אך גם במישור המדיני. כך, למשל, הוא הגדיר את יעדי המהפכה, אשר נבעה במקור ממניעים פנימיים, כסילוק השלטון הבריטי המדכא והלאמת אדמות לטובת רפורמה חקלאית שוויונית יותר. אולם, כאשר המהפכה

*137*

נחלה כישלון, בהביאה לסוף עידן החירות הפוליטית במצרים ולאי שיווין כלכלי ופוליטי חדש, נאצר הצליח לשמר את הפופולריות שלה בכך שפנה ליעד חדש ושונה - הזירה הבינלאומית. תפנית זו זיכתה אותו במעמד כלל ערבי, כשהוא הופך למוביל רעיון הפן-ערביות והמאבק בישראל. באופן דומה הוא הצליח להתעלות על "משבר סואץ" ב- 1956, שמקורו בהתקפה מתואמת של ישראל, בריטניה וצרפת, על סיני ותעלת סואץ. תוצאות המתקפה היו תבוסה מצרית ואובדן שליטתה של מצרים על סיני. אולם, באמצעים מדיניים בלבד, גייס נאצר את שתי מעצמות העל, ארצות הברית וברית המועצות, ללחוץ על השלוש לסגת מסיני ומאזור התעלה באמצעות מועצת הביטחון של האו"ם.

כמנהיג, חרט נאצר על דגלו את טובת האומה המצרית וטובת האומה הערבית בכללה. אולם, לצד הישגיו בקידום האומה המצרית הפך נאצר לדיקטטור עריץ, שפגע בזכויתיהם של האנשים הפשוטים ונהג בתקיפות כלפי עמו.

שאלות סיכום:

1. סכמו את פעולותיו של נאצר בזירות השונות.

2. אילו מטרות ביקש להשיג באמצעות פעולותיו?

3. באיזו מידה הצליח נאצר להגשים את המטרות שהציג בספרו "הפילוסופיה של המהפכה"?

4. אילו גורמים החלישו את נאצר?

5. חוו דעתכם: מהו הגורם המרכזי שיצר את מיתוס ה"נאצריזם": אישיותו של נאצר, כישוריו הפוליטיים או מעשיו בפועל?

*137*

פרק 13: ממלכת ירדן בשנים 1946-1970

מושגים:

- המלך עבדאללה הראשון

- חוסיין

- הגדה המערבית (יהודה ושומרון)

- ממלכת ירדן ההאשמית

- אש"ף

- פעולת כראמה

- מלחמת ששת הימים

- ספטמבר השחור

- הליגה הערבית

- האיחוד הערבי

- מפלגת הבעת'

כיצד הצליחה ממלכת ירדן הצעירה לעמוד באתגרים המנוגדים מבית ומחוץ?

מדינת ירדן, בשטחיה הנוכחיים, נוצרה בנסיבות היסטוריות אבל לא היתה בעלת ייחוד היסטורי משלה. שטח ממלכת ירדן היה חלק מן המנדט הבריטי על ארץ ישראל. הממלכה הוקמה בצדו המזרחי של נהר הירדן, בשטח שהיה כלול מן המאה ה- 16 ואילך במחוז דמשק שבאימפריה העות'מאנית. לאחר שכבשה את האזור במלחמת העולם הראשונה החליטה בריטניה, בשנת 1921, להוציא את האזור (שנקרא אז "עבר הירדן") משטח המנדט ולכונן בו נסיכות. הממלכה נותרה תחת שלטון בריטי, כשהיא מקבלת סממני עצמאות. למן שנת 1946 הוענקה לה עצמאות, ובראשה הועמד שליט מן השושלת ההאשמית, המלך עבדאללה הראשון (ראה מילון מושגים בסוף הספר).

בשונה מיתר מדינות ערב החדשות, שבהן חלו הפיכות וחילופי שלטון תכופים בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, בירדן משלו (ומושלים עד היום) באופן רצוף מלכים מן השושלת ההאשמית. מייסד הממלכה, עבדאללה הראשון, משל מ- 1922 עד שנרצח בשנת 1951, ולאחר תקופת מעבר קצרה הומלך חוסיין, נכדו, והוא מלך בירדן עד שנת 1999.

מלכי ירדן פעלו בשתי זירות מרכזיות הקשורות זו לזו. בזירה הפנימית התמודדו עם גידול מתמיד באוכלוסייה הפלסטינית, שמספרה הגבוה וכוחה המתחזק איימו על מעמדם ועל יציבותה של הממלכה. בזירה הבינלאומית תמרנו המלכים בין השאיפה להיות חלק מהעולם הערבי ובין הרצון לשמור על יחסים טובים עם מדינות המערב (בריטניה וארצות הברית), מבלי שאיבדו את עצמאותה של ירדן בפני הכוחות החזקים הללו. יחסה של ירדן עם מדינת

*138*

ישראל היה מורכב, והושפע ממקומה המיוחד של ירדן - היותה חלק מהעולם הערבי ומהעולם המערבי כאחד.

א, הזירה הפנימית

ב- 1946 מנתה אוכלוסיית ירדן כ- 450,000 נפש בלבד. רובם היו ערבים בדואים שהיו נאמנים לשושלת ההאשמית. בתום מלחמת 1948 הצליח עבדאללה לספח לירדן את שטחי הגדה המערבית (ראה מילון מושגים בסוף הספר) (יהודה ושומרון), ו"עבר הירדן" שינתה את שמה ל"ממלכת ירדן ההאשמית". סיפוח השטחים גרם לשינוי גדול במאזן הדמוגרפי. אוכלוסיית ירדן גדלה פי שלושה עם צירופם של 750,000 פלסטינים (מתוכם כ- 200,000 שברחו משטחי מדינת ישראל). כעת היו הפלסטינים רוב בממלכת ירדן. הרוב הפלסטיני החדש בממלכה החל תובע את זכויותיו, ובראשן דמוקרטיזציה, שפירושה הדחת השושלת ההאשמית ,ויצירת מדינה פלסטינית על חורבות ממלכת ירדן. עבדאללה מינה שרים מהגדה מערבית והכריז על בחירות לפרלמנט, שיאפשרו לתושבי הגדה המערבית ייצוג שווה לזה של הגדה המזרחית. פלסטינים רבים נשארו במעמד של פליטים ושוכנו במחנות פליטים "זמניים", עד שיחזרו לבתיהם. תנאי החיים במחנות אלו היו ירודים ביותר.

(בספר שתי תמונות - היעזר במנחה):

- האמיר עבדאללה הראשון ובנו טלאל.

- האמיר עבדאללה במסדר צבאי, ומאחוריו, ברקע, מפקד הלגיון - הקצין הבריטי גלאב.

שאלה:

אילו בסיסי כוח של השלטון ההאשמי ואילו מקורות השפעה עליו מדגישה כל תמונה?

ביולי 1951 נרצח המלך עבדאללה ביד מתנקש פלסטיני, בן משפחת חוסייני, בעת תפילה במסגד אל-אקצה שבירושלים. הכוונה היתה, בין היתר, למנוע תהליך שלום בין ישראל לבין "ממלכת ירדן ההאשמית", כאשר טיוטות של הסכם כזה כבר הוחלפו בחשאי בין הצדדים. את כסאו של עבדאללה ירש בנו הבכור טלאל, אך הוא הודח לאחר שנה בגלל מחלת רוח. בנו הצעיר של טלאל, חוסיין (ראה מילון מושגים בסוף הספר), עלה לשלטון

*139*

במקומו והוכתר למלך בשנת 1953 בהיותו בן 18. תקופת שלטונו על ירדן נמשכה כ- 46 שנה והיתה יציבה ביותר, אם כי לא היה בכך כדי לפתור את כל בעיות המדינה.

חוסיין בן טלאל (1935-1999)

חוסיין נולד למשפחת המלוכה ההאשמית, לאביו טלאל, בנו של המלך עבדאללה הראשון. הוא נשלח ללימודים ב"ויקטוריה קולג'" באלכסנדריה, ולאחר מכן נשלח להתחנך בבתי ספר פרטיים בריטיים, כחלק מנטייתו הפרו-בריטית של סבו, אשר היה אחראי לגידולו. לאחר רצח סבו, עבדאללה, מלך בירדן בשנים 1952-1999.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

חוסיין בן טלאל

שאלה:

חוו דעתכם: האם נכון ללמוד מפרטי הלבוש של המלך חוסיין על דרכו הפוליטית, או שמדובר באופנה בלבד?

ירדן והארגון לשחרור פלסטין (אש"ף)

בשנת 1964 הוקם "הארגון לשחרור פלסטין" (אש"ף) (ראה מילון מושגים בסוף הספר) וזכה לתמיכה מצד מדינות ערב בוועידת הפסגה הראשונה, שנערכה בקהיר. אש"ף הציב בפני ירדן קשיים מבית ומחוץ. מבית, עצם קיומו ומטרותיו של הארגון איימו על שלטונה של ירדן בגדה המערבית. מבחוץ, פעולות הטרור של אש"ף נגד מטרות ישראליות מתחומי ירדן הביאה לתגובות ישראליות קשות בירדן; אחת הבולטות שבהן - הפעולה בכפר סמוע שבהר חברון, בשנת 1966. ישראל ראתה בירדן את נותנת החסות לפעילויות הטרור ולכן פעלה נגד מטרות פלסטיניות בשטח ירדן, ואגב כך גם נגד מטרות ירדניות.

במלחמת ששת הימים (1967) החליט חוסיין להצטרף למלחמה נגד ישראל, במהלכה הוא איבד את כל הגדה המערבית (יהודה ושומרון), ורבים מתושביה ברחו לירדן וחיו בה כפליטים. ישראל וירדן הסכימו ביניהן לאחר המלחמה על מדיניות של גשרים פתוחים, שמשמעותה היתה קשרי מסחר וזיקה כלכלית של ירדן לשטחי יהודה ושומרון. כמו כן, הותר מעבר של קרובי משפחה בין שני צדי הגדה.

הבעיה העיקרית של ירדן לאחר מלחמת ששת הימים היתה ביחסיה עם ארגוני הפלסטינים. בתקופה זו היו הפלסטינים 65 אחוזים מתושבי ירדן, ואילו השושלת ההאשמית ייצגה כ-35 אחוזים בלבד מתושבי הממלכה. בחודשים הראשונים שלאחר המלחמה התגברה מאוד נוכחותם של ארגונים פלסטיניים בירדן. אנשי פת"ח (ראה מילון מושגים בסוף הספר) חמושים שלטו למעשה בריכוזי הפלסטינים במדינה. הם הסתובבו בערי ירדן, הציבו מחסומי דרכים, גבו מסים, כוננו בתי דין מהפכניים ששפטו פלסטינים, ותקפו את יחידות הצבא והמשטרה. מבסיסים שהקימו לאורך הגבול עם ישראל, הם חזרו ותקפו יישובים יהודיים בבקעת הירדן. בשנת 1969 לבדה בוצעו 3,170 פעולות נגד ישראל משטח ירדן, ובתגובה ערך צה"ל פשיטות בעומק ירדן ומטוסי חיל האוויר הישראלי הפציצו מטרות בשטחה (המפורסמת שבפעולות היא פעולת כראמה בשנת 1968).

האיום של ארגוני הפלסטינים על המשטר ההאשמי ותגובותיה של ישראל לפעולות הטרור ערערו את יחסי ירדן עם הארגונים הללו. המלך חוסיין ניסה, לראשונה, לבסס מחדש את שלטונו בנובמבר 1968, בהגיעו להסכם בן שבעה סעיפים עם הארגונים הפלסטיניים. באמצעות ההסכם ניסה חוסיין להגביל את פעילותם של אנשי אש"ף ולכפוף אותם לחוקי המדינה, אך הארגונים הפלסטיניים, שביקשו לערער את שלטונו ולבצע הפיכה בכוח הזרוע, הפרו אותו תוך פרק זמן קצר. כוחם הצבאי מנה באותה תקופה כ- 15,000 אנשים חמושים, לעומת 55,000 אנשי צבא ירדן.

בספטמבר 1970 ("ספטמבר השחור" (ראה מילון מושגים בסוף הספר) בפי הפלסטינים) הפך העימות בין ירדן לארגוני הפלסטינים לעימות גלוי. בעוד הסורים מזרימים כוחות לירדן, כביכול לעזרת הפלסטינים, פעלה ירדן בתמיכה אמריקנית וישראלית נגד הארגונים הפלסטיניים. מספר ההרוגים הפלסטינים בקרבות של ספטמבר 1970 נאמד בכ- 3,000 איש וכ- 10,000 פצועים. השושלת ההאשמית הבטיחה את שלטונה בירדן, ואילו הארגונים המזוינים הפלסטיניים מצאו מקום חדש לפעילותם בלבנון.

*140*

פעולת כראמה

פעולת כראמה היתה פשיטה נרחבת שערך צה"ל, ב- 21 במרס 1968, על הכפר כראמה שבירדן. היא נערכה כנגד מפקדת הפת"ח בכפר והעומד בראשה, יאסר ערפאת. הפעולה ננקטה בתגובה לפעולות טרור חוזרות ונשנות מצד אנשי פת"ח בשטחי ירדן. בפשיטה השתתפו כוחות גדולים של צנחנים, שריון וחיל האוויר.

הכוחות השתלטו ללא קושי על הכפר והבטיחו לתושביו שהפעולה לא נועדה נגדם אלא רק נגד המחבלים. צבא ירדן החליט להתערב ושלח כוחות גדולים לקרב עם כוחות צה"ל. לנוכח נחיתותם המספרית נאלצו כוחות צה"ל לסגת, תוך שהם גורמים אבודות לכוחות הפת"ח ולירדנים. בפשיטה נהרגו כ- 60 לוחמים של הצבא הירדני ו- 128 לוחמים פלסטינים. מחבלים רבים, ובהם ערפאת עצמו, נמלטו. עם זאת, גם צה"ל ספג אבידות רבות - 30 חיילים הרוגים ואובדן כלי רכב צבאיים. ערפאת ניצל את האבידות הכבדות שנגרמו לצה"ל ואת הטנקים שנשבו לרווח תעמולתי, והכריז על הקרב כעל ניצחון גדול שמחק את חרפת תבוסתה של ירדן ב- 1967. הרושם שהותיר האירוע העלה את כוחם ויוקרתם של ארגוני המאבק המזוין הפלסטיניים, והוביל לזרם של מתנדבים לשורותיהם. בצד הישראלי נמתחה על הפעולה ביקורת רבה, בין השאר בשל מספר הנפגעים.

שאלה:

אף על פי שאש"ף ספג בפעולת כראמה אבידות גדולות בהרבה מאלו של הירדנים והישראלים, הארגון הרוויח מן הפעולה, ואילו הירדנים שיצאו לעזרתו וניצחו בקרב הפסידו במספר מישורים. הסבירו במה התבטאו "רווחיו" של אש"ף ו"הפסדים" של ירדן?

ב. הזירה הבינלאומית

בשנים 1946-1970 ניווטה ירדן בין הרצון לשמור על מעמדה כמדינה עצמאית ובין שאיפותיה לחזק את קשריה עם העולם הערבי, מצד אחד, ועם המדינות המערביות (בריטניה וארצות הברית), מצד שני. ביחסיה עם העולם הערבי ידעה ירדן עליות ומורדות. לעתים היא חיזקה את קשריה עם מדינה מסוימת או קבוצת מדינות, ולעתים העדיפה להתנתק מהן. הבעיה הפלסטינית והיחס למדינת ישראל עמדו במוקד המתיחות בין ירדן למדינות ערב. ביחסיה עם המערב, ירדן שאפה להשתחרר מהתלות בבריטניה, אולם הזדקקה לתמיכה שלה ושל ארצות הברית (על רקע "המלחמה הקרה") בתקופות משבר.

משנת 1946 צמצמה בריטניה באופן הדרגתי,את השפעתה בירדן. בשנת 1946 הכירה בריטניה ב"עבר הירדן" כמדינה ריבונית, מינתה את עבדאללה למלך והבטיחה עזרה צבאית לירדן במקרה של התקפה עליה. בשנת 1948 נחתם הסכם בין ירדן לבריטניה שצמצם עוד יותר את השפעתה של בריטניה בענייניה של ירדן. הצעד האחרון של ניתוק יחסי התלות בבריטניה היה במרס 1956, עם פיטוריו של גלאב-פחה הבריטי, שהיה עד אז מפקדו של הלגיון הירדני. שנה לאחר מכן פינתה ירדן את כל בסיסיה של בריטניה במדינה.

במקביל להתרופפות ההשפעה של בריטניה, פעלה ירדן לחיזוק קשריה עם העולם הערבי. בשנת 1946, שנת קבלת עצמאותה, הצטרפה ירדן ל"ליגה הערבית"(ראה מילון מושגים בסוף הספר) והחלה בפיתוח מערכת יחסים עם מדינות ערב, ובעיקר עם עיראק. אולם סיפוח שטחי הגדה המערבית, בתום מלחמת 1948, יצר מורת רוח במדינות ערב. "הליגה הערבית" היתה בטוחה כי במקביל לפעולת סיפוח זו מנהל עבדאללה מדיניות שמטרתה להביא להסכם שלום ואי התקפה עם ישראל. בתגובה, הוחלט ב"ליגה הערבית" לנקוט פעולות נגד ירדן. במהלך פוליטי נבון, עבדאללה הסכים לכאורה לוותר על מערכת היחסים עם ישראל, שעלולה היתה לשבור את החזית הכלל ערבית נגד ישראל, תמורת השלמה של "הליגה הערבית" עם סיפוח הגדה המערבית. בסוף 1948 שינתה ירדן את שמה ל"ממלכת ירדן ההאשמית", שכללה את שני עברי הירדן.

בשנת 1951 נרצח המלך עבדאללה והשיחות החשאיות לשלום עם ישראל נדחו בכמה עשורים. התקופה שבין הרצח למינויו של חוסיין בן טלאל, נכדו של המלך עבדאללה, התאפיינה בחוסר יציבות שלטונית. חוסר היציבות נוצל בידי גורמים ערביים שונים כדי להציע הצעות שונות לפתרון מדיני אחר לירדן, כגון: איחודה עם עיראק. הדבר היה עדות

*141*

לאיום המתמיד על עצמאותה של ירדן דווקא מצד בעלות בריתה הקרובות, מדינות הליגה הערבית הסמוכות אליה.

בשנת 1953 עלה חוסיין לשלטון ופעל לחיזוק קשריה של ירדן עם מדינות ערב. כך, למשל, הצטרפה ירדן לברית צבאית בין סעודיה, מצרים וסוריה, שהוקמה בשנת 1956. נראה כי ירדן נוטה לעבר משטר של מפלגת הבעת' (ראה מילון מושגים בסוף הספר), עם נטייה פרו-נאצריסטית מובהקת, בעקבות תוצאות הבחירות לפרלמנט, שבהן זכתה "המפלגה הלאומית הסוציאליסטית". נציגיה, המקורבים לבעת', מונו לתפקידי ראש הממשלה ושר החוץ. עם זאת, המלך עצמו התנגד למגמות הפן-ערביות, הסוציאליסטיות והאנטי-מערביות ששלטו בממשלה ובפרלמנט, ובמהרה מצא לו הזדמנות לבלום אותן.

באפריל 1957 פרץ משבר חמור בעקבות החלטת הממשלה לכונן יחסים דיפלומטיים עם ברית המועצות ולהסתמך על סיוע סובייטי, כפי שכבר עשו סוריה ומצרים. המלך שאף להתנתק מהקשר עם מצרים ועם סוריה וניצל את אווירת המשבר כדי להדיח את הממשלה ואת הרמטכ"ל בתואנה של קנוניה הנרקמת נגדו בידי שתי מדינות אלה. המשבר איים להתפתח לעימות אלים בהתערבות מצרים וסוריה. נוכחותה של ארצות הברית באזור והאיום שתסייע לירדן במאבקה פעלו את שלהם, והמשבר הסתיים כאשר ירדן מאמצת מדיניות פרו-מערבית; היא היתה בין המדינות היחידות באזור שלא תמכו בגוש הקומוניסטי. מעמדה של ירדן בעולם הערבי נחלש במידה מסוימת, שכן היתה זו תקופה שבה הנאצריזם (ראה מילון מושגים בסוף הספר) היה בשיאו, והמאבק שניהלה ירדן במצרים ובסוריה פגע ביחסיה עם מדינות אלו.

בפברואר 1958 חתם חוסיין על הסכם איחוד עם עיראק, הידוע בשם "האיחוד הערבי", ולפיו יוקם פרלמנט משותף לשתי המדינות וממשלה פדרלית תטפל בנושאי הגנה, חוץ וכלכלה. חוסיין נתמנה לסגנו של פייסל השני מלך עיראק. האיחוד לא החזיק מעמד זמן רב, וביולי 1958 פורק לאחר הפיכה בעיראק. ההפיכה בעיראק והחשש של ירדן ממדיניותה של קע"ם (ראה מילון מושגים בסוף הספר) דרבנו את חוסיין לבקש עזרה מבריטניה, וזו שלחה נחתים בריטים לשמור על שלמותה וריבונותה של ירדן.

היחסים עם העולם הערבי, ובמיוחד עם השכנות - סוריה, עיראק וסעודיה - ידעו עליות ומורדות. כך, למשל, ירדן ניתקה את יחסיה עם סוריה בתקופת קע"ם, אך הכירה בה לאחר שזו פרשה מקע"ם בשנת 1961. זאת ועוד, ירדן ניתקה את יחסיה עם עיראק בעקבות ההפיכה שם, אך שבה וחידשה אותם בסוף 1960. סעודיה, שבינה ובין ירדן שררה מתיחות ישנה עוד מימי מלחמת העולם הראשונה, התקרבה לירדן בעקבות הרעת יחסים עם מצרים (כזכור היתה סעודיה המלוכנית מדינה שמרנית מאד מבחינה דתית, בניגוד למצרים הרפובליקנית. כמו כן, שררה ביניהן מתיחות על רקע המלחמה בתימן).

בשנות ה-60 החלה התקרבות גם בין מצרים לבין ירדן, והיא הגיעה לשיאה בהשתתפות ירדן בועידת הפסגה הראשונה שנערכה בקהיר. עם זאת, נותרו בין שתי המדינות מספר חילוקי דעות. נושא המחלוקת העיקרי היה שאלת התמיכה של מדינות ערב ב"ארגון לשחרור פלסטין" (אש"ף), שעצם קיומו ומטרותיו איימו על שלטונה של ירדן בגדה המערבית.

במלחמת ששת הימים החליט חוסיין להצטרף למלחמה נגד ישראל, לאחר שהובטח לו שיתוף פעולה עם מצרים בהתאם לברית ההגנה שחתמו שתיהן ב- 30 במאי 1967. לאחר שאיבד את שטחי הגדה במלחמה זו, נמנע חוסיין מלהצטרף לסוריה ולמצרים במלחמת יום הכיפורים (1973). החל בסוף שנות ה- 60 ניהל חוסיין מערכת יחסים סודית עם ישראל, שהפכה גלויה יותר ויותר עד לחתימת הסכם השלום בשנת 1994.

בתקופה המדוברת לא היתה ממלכת ירדן מדינה בולטת או חזקה במשחק יחסי הכוחות בתוך העולם הערבי, ומצרים וסוריה תפסו בו את המקום המרכזי. אולם דווקא על רקע מאבקים אלו, בין התחזקות הלאומיות המקומית ובין התחזקות המגמות הכלל ערביות, הצליח חוסיין במקום שמנהיגים בולטים יותר נכשלו. חוסיין השכיל לשמור על מעמדו, תוך שהוא מתמרן בין התנועה הנאצריסטית העולה, מרכיבים שונים בממלכתו, מעצמות העל בשיאה של "המלחמה הקרה", ותהליך ה"דה-קולוניזציה" של האימפריה הבריטית. השלטון ההאשמי נותר השלטון הערבי הרצוף והיציב ביותר בתקופה זו. זאת ועוד, אף שהשלטון הירדני לא אפשר דמוקרטיה מלאה ואף השתמש מספר פעמים בכוח צבאי לדיכוי התנגדות, היה בין המתונים והליברלים שבין ממשלי ארצות ערב. ירדן היתה המדינה הערבית היחידה שקלטה ושילבה את הפלסטינים, על אף היותם גורם מתסיס ומערער, ואף אפשרה רמה יחסית של חופש ביטוי וחירויות הפרט בהשוואה למשטרים אחרים באזור.

*142*

שאלות סיכום:

1. בשנים 1946-1970 ניהלה ירדן מדיניות מורכבת, לעתים בעלת מגמות סותרות, עם גורמים רבים: האוכלוסייה הפלסטינית, מדינת ישראל, מדינות ערב ומדינות המערב (בריטניה וארצות הברית). הדגימו את מדיניותה המורכבת של ירדן עם שניים מהגורמים שהוזכרו.

2. חשבו והסבירו מה היו המטרות של עבדאללה, ואחריו של חוסיין, במדינית הלא עקבית שנקטו בה?

3. נאצר, נשיא מצרים, וחוסיין, מלך ירדן, הנהיגו את מדינותיהם משך שנים רבות. השוו בין המנהיגים, התייחסו לבעיות שעימן התמודדו, לדרך ההתמודדות ולמדיניות החוץ שלהם. במה דרכם שונה ובמה דומה? מה מקור ההבדלים ביניהם?

פרק 14: היהודים עוזבים את ארצות האסלאם

מושגים:

- הקטסטרופה

- ראשיד עלי אלכילאני

- אל-פר'הוד

- מבצע עזרא ונחמיה

- הרב ששון כדורי

- שפיק עדס

- מבצע יכין

- המוסד לעלייה ב'

מדוע עזבו יהודים את ארצות האסלאם לאחר מאות שנים של התיישבות יהודית במקום?

בשנת 1948 חיו בארצות האסלאם מעל מיליון יהודים. 20 שנה לאחר מכן, בשנת 1969, חיו בארצות האסלאם קצת מעל 190,000. שנות ה- 50 וה- 60 של המאה ה- 20 עמדו בסימן סיום הדרגתי של הנוכחות היהודית בארצות האסלאם. קהילות, שרובן התקיימו מעל 2,000 שנה, ותרמו לעם היהודי מורשת תרבותית עשירה, עמדו בפני תהליכים שקירבו את קץ הנוכחות שלהם בארצות אלה.

א. הגורמים להגירה ההמונית

שני תהליכים מרכזיים הביאו בסופו של דבר לדחיקתם של היהודים מארצות האסלאם. הסכסוך הציוני-ערבי בארץ ישראל, ששיאו הקמת מדינת ישראל, מצד אחד, ומתן עצמאות לארצות האסלאם, מצד שני. שני גורמים אלה החמירו את מצב היהודים בארצות אלה. החמרה זו - "הקטסטרופה" כדברי החוקרת פרופ' עדה אהרוני - הביאה להגירה המונית של כ- 900,000 יהודים מארצות אלה, רובם לישראל.

התהליך היה דומה ברוב הארצות. הציבור היהודי, שרובו היה עירוני במעמד בינוני ואף למעלה מזה, היה מעורב בחיי הכלכלה, החברה והתרבות. בתקופת מלחמת העולם השנייה התעוררה בארצות אלה אהדה למדינות ה"ציר" (גרמניה ואיטליה), שלחמו נגד בריטניה וצרפת ששלטו בהן. עובדה זו גררה בעקבותיה רגשות אנטישמיים כלפי היהודים, רגשות שבאו לביטוי גם בפרעות, למשל בעיראק ב- 1941.

עם סיום המלחמה, משנראה היה שנרגעו הרוחות, התגברה הלאומיות הערבית והיא לחצה להענקת עצמאות מיידית. הרגשות הלאומיים העזים לוו בשנאת זרים, וביניהם היהודים, שנתפסו כבני לאום זר וכבעלי ברית עם השלטון הקולוניאלי. המתיחות הגוברת בין יהודים לערבים בארץ ישראל באותה תקופה שלהבה את הרגשות האנטי-יהודיים בארצות ערב השונות, שכן הערבים המקומיים הזדהו עם ערביי ארץ ישראל וזיהו את יהודי מדינתם עם הציונים בארץ ישראל. נאמנותם הלאומית של היהודים הועמדה בספק. בעת הדיון באו"ם על שאלת ארץ ישראל (1947) הזהיר ראש הממשלה המצרית כי "הקמת מדינה יהודית תסכן חיי מיליון יהודים בארצות מוסלמיות".

כאשר פרצה מלחמת העצמאות (דצמבר 1947), חלה החמרה במדיניות כלפי היהודים וביחס החברה הערבית ליהודים בארצות השונות. אף שבכמה מארצות אלה ניסה הציבור היהודי להשתקם,

*143*

רוב המאמצים נכשלו. האיבה מצד הציבור המוסלמי ומצד השלטונות העצמאיים העצימה את תחושת הזרות של היהודים וערערה את הביטחון הבסיסי שלהם בארצות מגוריהם. גם היהודים כבר התקשו לראות במוסלמים את שכניהם משכבר הימים, ורבים מהם ראו במדינת ישראל את ביתם הטבעי, ובהקמת המדינה את ראשית הגאולה. נוכח הסכנה המרחפת מעל לראשם, הגבירה התנועה הציונית את פעולתה בארצות האסלאם כדי לסייע ליהודים לעזוב את ארצותיהם ולעלות לארץ. גורמים אלו הובילו את היהודים לברוח בהמוניהם מארצות האסלאם, לאחר שנים רבות של חיים משותפים.

האוכלוסייה היהודית בארצות האסלאם בשנים 1948-1969 (הטבלה אינה מתייחסת ליהודי הודו ופקיסטן וכן למדינות המוסלמיות בברית המועצות.

ארץ,  1948,  1966,  1969

מרוקו,  250000,  70000,  50,000

אלג'יריה,  130000,  3000,  1500

תוניסיה,  85000,  23000,  10000

לוב,  40000,  6000,  100

מצרים (כולל סודן),  70000,  25000,  1000

עיראק,  125000,  6000,  2500

תימן,  1948,  45000,  --

סוריה,  27000 (כולל לבנון),  4000,  4000

איראן,  90000,  80000,  1969

לבנון,  --,  6000,  1000

עדן,  --,  8700,  400

אפגניסטן,  5000,  800,  800

תורכיה,  80000,  40000,  39000

סך הכל,  955700,  266200,  189900

שאלות:

1. באילו מדינות מוסלמיות התרכזו רוב היהודים בשנת 1948 ?

2. באילו מדינות היו שיעורי עזיבת היהודים גבוהים במיוחד?

3. אילו אירועים עשויים להסביר את ההגירה ההמונית בשלוש השנים, 1966-1969, ואילו אירועים יכולים להסביר את ההגירה ב- 18 השנים שקדמו להן?

4. כיצד תסבירו את ההבדלים בין שיעורי העזיבה במדינות השונות?

ב. מצרים

עם סיום מלחמת העולם השנייה נרשמו על פי מפקד האוכלוסין כ- 65,000 יהודים בארץ זו. אולם מכיוון שלא כל יהודי מצרים נרשמו בספרי הקהילה, קיימות הערכות שלפיהן היו בה קרוב ל- 100,000 יהודים. רבים מהם היו במעמד בינוני ומעלה ועסקו במקצועות חופשיים שונים כמסחר ובנקאות. עם זאת, מעטים בלבד, כחמישה אחוזים, היו בעלי אזרחות מצרית.

המתיחות הגוברת בארץ ישראל, על רקע הדיונים על עתיד הארץ, הרעו את מצב היהודים במצרים, כמו ביתר ארצות ערב. השלטונות החלו בהטלת חוקים מגבילים ליהודים, והם החמירו עם פרוץ מלחמת העצמאות ומשלוח כוחות הצבא המצרים לארץ ישראל לאחר הכרזת העצמאות. הממשלה נקטה אמצעים חמורים במיוחד נגד יהודים שנחשדו בפעילות "ציונית", כולל מאסר במחנות ריכוז. רכוש יהודי הוחרם בקהיר ובאלכסנדריה ואלפי משפחות גורשו. חנויות של יהודים, בתיהם ובתי כנסת עלו באש ונבזזו. מאות יהודים נפגעו, אלפים נכלאו ותנועתם הוגבלה. יהודים בעלי עמדות השפעה בתחום המסחר, המקצועות החופשיים ומשרות הצווארון הלבן, איבדו באחת את מעמדם ונכסיהם. חשבונות בנק של יהודים הוקפאו, ורכוש פרטי וקהילתי, בערך של מיליוני דולרים, הוחרם והולאם. זאת ועוד, עם תחילת המלחמה התנפלו קבוצות של ערבים על הרובע היהודי בקהיר, הרגו מספר יהודים ובזזו את בתיהם ואת חנויותיהם. יותר ממחצית יהודי מצרים עזבו בשנים 1948-1956, ובעיקר לאחר מהפכת "הקצינים החופשיים" (ראה מילון מושגים) (1952). חלקם הגדול עלו לישראל והיתר נפוצו בעולם.

כשפרצה מלחנות סיני (ראה מילון מושגים (1956) נקטו המצרים צעדים כלכליים ופוליטיים אכזריים נגד היהודים. רבים מבין מנהיגי הקהילה היהודית הענפה נאסרו, הובלו ברחובות קהיר ואלכסנדריה, וקצתם נסקלו

*144*

באבנים. במסגדים הוקרא צו ממשל הקורא להתייחס ליהודים כאל "אויבים". בשנת 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים (ראה מילון מושגים בסוף הספר), נאסרו 600 יהודים, הוכו והוחזקו תקופות ארוכות ללא מזון או מים. כל חשבונות הבנק הנותרים של היהודים נחסמו, רכוש מסחרי ופרטי הולאם, חברות פורקו ושכירים יהודים פוטרו. חנויות הכל-בו המודרניות והמשוכללות של היהודים, בנקים ובתי עסק הולאמו. כך גם בתי הכנסת, בתי הספר, מבני תנועות הנוער, בתי האבות, מבני מוסדות הרווחה ובתי החולים היהודיים. בוטלו רשיונות עבודה ליהודים, שופטים ועורכי דין יהודים גורשו מהאיגוד המקצועי, ועל מהנדסים, רופאים ומורים יהודים נאסר לעבוד. תקופה קצרה לאחר מכן נותרו במצרים יהודים בודדים בלבד. כך באו אל סופם 2,000 שנה של חיים יהודיים מפוארים במצרים.

(בספר תמונה - היעזר במנחה)

תמונה קבוצתית של חברי הממשלה, ובהם יהודי, יוסף קטאוי, שר האוצר, מצרים, 1924-1925

שאלה:

כיצד ממחיש הצילום את מעמדם של יהודי מצרים לפני מלחמת העולם השנייה?

ג. עיראק

עיראק, על אף היותה עצמאית, היתה תחת חסות בריטית בתקופת מלחמת העולם השנייה, חסות שהחלה ב- 1920. באותה תקופה ישבו בה כ- 120,000 יהודים. מעמדם המשפטי של היהודים בעיראק היה זהה למעמד המוסלמים. ניתנו להם 5 מושבים בפרלמנט, זכות לנהל מערכות חינוך ודת עצמאיות ואפשרות להתקבל למוסדות חינוך ממלכתיים ולמשרות ממלכתיות. בתפקיד שר האוצר בשנים 1923-1933 כיהן יהודי. מעמד זה נשמר גם כאשר עיראק קיבלה עצמאות ב-1932, תחת שלטון פייסל הראשון. אולם לאחר מותו, עם עלייתו של וגאזי למלוכה ב- 1933, החלה אפליה ומעמדם הורע. רבים

*145*

מהם נושלו ופוטרו ממקומות עבודתם. בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה התגברה האנטישמיות וההסתה האנטי-ציונית בעיראק. בקיץ1941, בזמן שלטונו המהפכני של ראשיד עלי אלכילאני הפרו-נאצי, התחוללו פרעות קשות ביהודי בגדד. על פי הערכות נרצחו בפרעות אלה, שנודעו בשם "אל-פר'הוד", קרוב ל- 180 יהודים. זו היתה הפעם הראשונה במשך מאות שנים שפרעות פרצו נגד יהודי בעיראק, שהאמינו עד אז באוריינטציה העיראקית, כלומר, בשייכות הטבעית שלהם לארץ זו.

פרעות אלו עוררו ביהודים רבים את הרצון להגר מעיראק, אף ששלטונו של אלכילאני דוכא בתוך זמן קצר על-ידי הבריטים. בהדרגה, התאוששו מנהיגי הקהילה מהפרעות, חזרו לעמדתם הפטריוטית כלפי עיראק, והתנגדו לכל גילוי של ציונות בציבור היהודי. רבים מבני הנוער היהודי בעיראק נסחפו אחר התנועה הציונית, אחרים תמכו בתנועה הקומוניסטית. שתי התנועות לא היו מקובלות, לא על השלטונות ולא על הנהגת הקהילה היהודית, ושתיהן התקרבו זו לזו כאשר ברית המועצות תמכה באו"ם בתוכנית החלוקה וגם הכירה בישראל מיד לאחר הכרזת עצמאותה. התקרבות זו נתנה עילה לחוגים הלאומניים בעיראק לתאר את הציונות כחלק ממזימה קומוניסטית בינלאומית בהנהגת ברית המועצות. הקומוניזם כבר היה מזה כמה שנים מחוץ לחוק, וביולי 1948 הוגדרה גם הפעילות הציונית כבלתי חוקית, וכל מי שנאשם בפעילות כזו היה צפוי לעונשים כבדים.

לאחר פרוץ מלחמת העצמאות בארץ ישראל, שאליה הגיעו חיילים עיראקים, כבר לא הבחין השלטון בעיראק בין יהודים ציונים וקומוניסטים. מנהיגי העדה היהודית עשו מאמץ להבליט את נאמנותם לעיראק. הרב ששון כדורי, נשיא הקהילה, הצהיר, על פי דרישת השלטונות, כי פלסטין (ארץ ישראל) שייכת לערבים וכי היהודים בעיראק שומרים אמונים למולדתם העיראקית. באותה תקופה נערכו בעיראק הפגנות רבות ואף ניסיונות התקוממות בשל משברים כלכליים תכופים. אלה נערכו גם על רקע מגעים בין השלטונות המקומיים לבין בריטניה במטרה לנסח חוזה בריטי-עיראקי חדש, שאמור היה לשנות את חוזה העצמאות המקורי משנת 1930. באירועים אלה השתתפו גם יהודים רבים, ונראה היה שזעם הציבור כלפיהם יירגע. אולם בהדרגה הופנתה תשומת הלב שוב לשאלת ארץ ישראל. מותו של המפקד הצבאי, עבד אל קאדר חוסייני, בחזית ירושלים (אפריל 1948), עורר שוב גל של פגיעות ביהודים, בבגדד ובמקומות נוספים.

על רקע המלחמה בארץ ישראל החל השלטון להחמיר את יחסו ליהודים בנימוק של קשרים עם הציונות ועם ארץ ישראל. המקרה הקיצוני היה של היהודי שפיק עדס, סוחר עשיר, שהיו לו שותפים ערבים, היה מעורה בחברה העיראקית הגבוהה ואף קיים קשרים עם הפקידות הבכירה. הוא היה מרוחק מכל קשר לציונות או לקומוניזם. בספטמבר 1948 נשפט עדס בשל מה שתואר כמימון החתרנות הקומוניסטית ורכישת נשק עבור הציונים בארץ ישראל. הוא נידון למוות, והוצא להורג בפומבי בפני המון גדול שבא לחזות בתלייתו.

אירוע זה המחיש ליהודים את הסכנה שבעצם הישארותם בעיראק, ומצבם עוד הוחמר לאחר שהגיעו הידיעות על כישלונות הכוחות הערביים בארץ ישראל. במהלך שנת 1949 הועמדו עוד יהודים רבים למשפט ונאסרו לתקופות מאסר שונות, אחת התוצאות היתה התגברות העלייה הבלתי לגלית לארץ ישראל.

בקרב השלטונות התעורר ויכוח. מצד אחד, היהודים מילאו תפקידים חשובים בחיי הכלכלה, ולכן לא נראה היה שהממשלה תתיר להם לצאת. מצד שני, ממשלת עיראק העלתה הצעת חוק שתאפשר להם לצאת בתנאי שנתינותם העיראקית תישלל לצמיתות.

ההנחה בקרב הממשלה ובקרב הנהגת הקהילה, ואפילו בין הפעילים הציונים, היתה שרק רבע עד שליש מכלל היהודים ירצו לצאת. אולם כשכבר החלה יציאת עיראק ("מבצע עזרא ונחמיה"), התברר שנרשמו כ- 80,000 איש להגירה.

חודשיים לאחר מכן (מרס 1951) התקבל בפרלמנט העיראקי חוק שהקפיא את רכושם של כל היהודים שנשללה אזרחותם, או שנרשמו להגירה וטרם חיסלו את רכושם. החוק הוחל גם על יהודים שעזבו את הארץ זמנית, לפני 1948, למשל למטרת לימודים, אם לא יחזרו בתוך חודשיים כדי להוכיח את נתינותם העיראקית. חוק זה פגע קשות בחברי ההנהגה וביהודים רבים שהאמינו כי ניתן יהיה להמשיך ולחיות בעיראק. להפתעת היהודים, החוק הופעל במהירות. אולם עד מהרה התברר לשלטון שפעולות אלה פוגעות גם בכלכלה העיראקית. הוחלט אפוא להנפיק אישורים מיוחדים ליהודים שלא תכננו להגר, ובתום "מבצע עזרא ונחמיה" נאמד מספרם של היהודים שאכן נשארו בעיראק ב- 6,000 איש.

בשנים הבאות נחקקו חוקים נוספים שפגעו ביהודים, ולאחר מלחמת ששת הימים הוטלו עליהם הגבלות תנועה, הגבלות כלכליות ומעצרים. בתחילת שנות ה- 70 התירו להם השלטונות לצאת, בתנאי שישאירו את רכושם והונם. בשנת 1972 נותרו כ- 500 איש בלבד, ובעקבות לחצים נוספים, פחת מספרם והלך.

*146*

מתור ספרו של אלי עמיר, "מפריח היונים", המספר על משפחה יהודית בעיראק של סוף שנות הארבעים. בקטע זה נפגשים אשתו (ראשל) ואחיו (אבו כאבי) של יהודי שנעצר עם עורך הדין המוסלמי (כרים).

"תפדלו," הזמין אותנו לשבת על כורסאות העור המרווחות.

"פגשת אותו?" זרק אבא בעודו עומד.

"פגישה חטופה מאד, הוא בסדר," אמר כרים בקול שאין בו ספק וצלצל בפעמון...

"אתמול תלו מישהו," אמרה ונחיריה רטטו.

"ולאד אל-כלאב, בני כלבים. מדברים על דמוקרטיה ותולים כמו בחצרו של ח'ליף," אמר העורך-דין בזעף...

"למה הם מתנהגים כך?" אמר אבא.

"בני כלבים, חסרי כבוד, חסרי בושה, ממיטים קלון (בושה) על התכונות האצילות של הערבים, מפירים את החובות כלפי בן החסות, כלפי השכנים המאמינים בספר הקודש," אמר...

"אלה ימים קשים, ימי מבחן לכולנו," אמר כרים. "אני מקווה שהכל יעבור ולא ייפגעו חיינו יחד פה. אני מצטער מאוד שיהודים בורחים בן הארץ. עיראק תפסיד הרבה. זו לא תהיה עוד אותה מדינה."

"כמה טוב לשמוע את דבריך בימים האלה," אמר אבא.

"אני מקווה שאינך שוקל נסיעה לישראל?" הפתיע כרים את אבא.

"קודם כל אני רוצה לראות את אחי בעיני".

"אחיך דוגל בהגירה לישראל, הלוא דיברנו על זה לא אחת קודם שנעצר."

"הכל השתבש. רדיפות, אלפי מפוטרים יהודים. קשה לנו מאוד אוסתד כרים."

"זו ארצכם, אתם צריכים להיאבק עליה שכם אחד עם הכוחות הנאורים שבה ולהביא שינוי."

"אנחנו נתונים בין הפטיש לסדן," אמר אבא. "משלמים את מחיר מפח-הנפש של לאומנים מוסלמים."

"הפתרון אינו בריחה. ארץ מולדת אינה בית מלון שעוזבים כשלא נוח."

"אי אפשר להיות שרוי בסכנה מתמדת, לחיות בפחד שאין לו סוף. קשה להיות שעיר לעזאזל תמיד," אמר אבא.

"אתה מגזים, אבו כאבי. היו לכם תקופות פריחה, אפילו אחרי הפרהוד היה שגשוג."

"נכון. אבל היום?"

"דווקא היום. יש זרמים תת קרקעיים, מחתרתיים. מנשבות רוחות חדשות, יהיו שינויים פוליטיים, עיראק תהיה דמוקרטיה, והיהודים יוסיפו למלא בה תפקיד חשוב," אמר העורך דין.

"אתה מאמין שנוכל לחיות יחד כשהם רוצים להחריב את ישראל, ובנו הם רואים בוגדים?"...

(א' עמיר, מפריח היונים, תל אביב תשנ"ג, עמ' 167-169)

שאלות:

1. מהו השינוי שחל במצב היהודים בעיראק בשנות הארבעים?

2. מהי עמדתו של עורך הדין המוסלמי בנוגע להגירת יהודים לארץ? מהם נימוקיו?

3. מהי עמדתו של אבו כאבי (היהודי) כלפי העלייה לארץ? מהם נימוקיו?

4. ספרו של עמיר אינו מתיימר להיות מקור היסטורי. חוו דעתכם, האם ניתן ללמוד מרומן ספרותי על ההיסטוריה?

*147*

ד. לוב

ארץ זו, שהיתה במשך 30 שנה מושבה איטלקית, נכבשה בידי הבריטים במהלך מלחמת העולם השנייה, בתחילת 1943. באותו זמן ישבו בה יותר מ- 30,000 יהודים. אז התעוררו תקוות בקרב תושבי הארץ, ערבים ויהודים, שהשלטון החדש מבשר עתיד טוב יותר. ואולם, היחסים הטובים בין היהודים לערבים, בראשית השלטון הבריטי בלוב, לא האריכו ימים, מכמה סיבות:

- משבר כלכלי שהביא לאבטלה גדולה בקרב הערבים;

- התחזקות הלאומנות הערבית שדרשה עצמאות מיידית;

- פעילות ציונית שהגבירה את האיבה הערבית, בעיקר נוכח התפתחות הסכסוך בארץ ישראל;

- השלטון הבריטי שבו שירתו גם קצינים ששירתו לפני כן בארץ ישראל והביאו עמם - בעקבות פעילות המחתרות בארץ - עוינות כלפי הציונות.

המתיחות הגיעה לשיאה כאשר פרצו פרעות בנובמבר 1945. במשך שלושה ימים נרצחו בטריפולי הבירה ובמקומות נוספים יותר מ- 130 יהודים. מאות נפצעו, בתי כנסת נשרפו ומספר גדול של בתי מגורים, חנויות ובתי עסק נפרצו, נבזזו ונהרסו. אלפי יהודים נותרו בלי קורת גג ובלי אמצעי מחיה.

התפרצות זו גרמה לתפנית בחיי הקהילה היהודית וערערה לחלוטין את היחסים בינה לבין התושבים הערבים. השלטון הבריטי לא מיהר לבוא לעזרת המותקפים, והיה ברור כי מעתה ואילך לא ניתן לסמוך עליו. הסיוע היחיד שקיבלו יהודי המקום היה מצד יחידה של חיילים ארץ ישראלים, במדים בריטיים, שהצליחו במקומות שונים להגן על המותקפים, ואף שרותקו לבסיסיהם, הפרו הוראות אלה ובאו לעזרת אחיהם.

משנת 1946 גברו הדרישות מצד הלובים לקבלת עצמאות. כדי לתת לדרישותיהם יתר תוקף, לחצו, תוך השמעת איומים, על מנהיגי הקהילה היהודית להצטרף לדרישותיהם. ואמנם, נשיא הקהילה הודיע על התנגדות לכל פתרון שלא יביא לעצמאות לוב.

בינתים פעלו בוגרי תנועת הנוער הציוניות להקמת ארגון הגנה שיהיה מסוגל להגן על הקהילה. בפעילות זו נעזרו בחיילים היהודים ובשליחים מארץ ישראל. בצד הארגון המרכזי התארגנו שני ארגונים נוספים. אחד מהם ("חוליית החיסול והנקם"), ובו ארבעה חברים בלבד, החל לפגוע בצורה סלקטיבית בערבים שדם יהודים על ידיהם. המאמצים שהושקעו בהקמת ארגונים אלה הצדיקו את עצמם כשנעשו ניסיונות לארגן פרעות נוספות בערב חג השבועות, ביוני 1948.

מלחמת העצמאות וההכרזה על הקמת ועדינת ישראל הגבירו את המתח בקרב יהודי לוב. כבר עם החלטת החלוקה באו"ם הודיעו מנהיגי לוב על משלוח 2,500 מתנדבים חמושים "לשחרור פלסטין". בערב חג השבועות (12 ביוני 1948) החלו אלפי ערבים לנוע לעבר השכונות היהודיות כשהם מצוידים במוטות, באלות, בסכינים ובגרזנים. הם נתקלו בהתנגדות כוחות המגן היהודיים שהפעילו נשק חם, כולל רימונים. ההמון המופתע נסוג, כשהוא משאיר אחריו הרוגים ופצועים. השלטונות הבריטיים היו הפעם יותר החלטיים ופיזרו את הפורעים בנשק חם.

אמנם הפגיעות בנפש היו הפעם קטנות (14 הרוגים ו- 22 פצועים קשה) בהשוואה לאלה של פרעות 1945, אולם הנזקים ברכוש היו חמורים גם הפעם - מאות בתי מגורים נפגעו ועשרות חנויות ובתי עסק נבזזו והוצתו.

הפרעות בשנת 1945 והחרפת היחסים בזמן מלחמת השחרור בארץ ישראל הביאו להגירת יהודים מלוב. רובם המוחלט עלו לארץ, לעזרתם באו חברי תנועות הנוער הציוניות והמוסד "לעלייה ב'" (ראה מילון מושגים בסוף הספר), בהשגת אישורי יציאה ובהברחת יהודים דרך צרפת לארץ ושראל. כעשרה אחוזים מיהודי לוב עלו לארץ עד סוף שנת 1948. בתחילת 1949, לאחר שבריטניה הכירה במדינת ישראל, הודיעה ממשלתה על מתן היתר ליציאת היהודים מלוב, בתנאי שיוותרו על נתינותם הלובית. אם עד אותו פרק זמן באו רוב העולים ממעמד בינוני או נמוך, הרי שלאחר שבאו"ם הוחלט (נובמבר 1949) על מתן עצמאות ללוב מתחילת 1952, הורגש לחץ גם מצד יהודים מן השכבות האמידות שחששו להישאר בלוב העצמאית. ואמנם, קצב ההגירה התגבר מאוד. היחס ליהודי לוב השתנה לרעה ככל שלוב העמיקה את מעורבותה בעולם הערבי, ובייחוד לאחר שהצטרפה ל"ליגה הערבית" ב- 1953 ופתחה משרדי הסתה ותעמולה של אש"ף והקימה מרכזי התרמה עבור הפלסטינים.

שיפור זמני חל בראשית שנות ה- 60, עם גילוי הנפט בלוב והפקתו. במהלך מלחמת ששת הימים, ביוני 1967, נערכו פרעות ביהודי לוב ונרצחו 17 יהודים. נוכח הפרעות אפשרו שלטונות לוב את יציאתם של כ- 4,000 יהודים לאיטליה, מחציתם עלו לישראל והיתר השתקעו באיטליה, בעיקר ברומא. הגולה הלובית כמעט חוסלה. בעת ההפיכה הצבאית בראשות מועמר קד'אפי ב- 1969 היו בלוב 300 יהודים בלבד. כל הרכוש היהודי הוחרם על ידי קד'אפי, רוב היהודים עזבו, ובלוב נותרו כמאה יהודים. בד בבד עם עזיבת היהודים, נסגרו מוסדות החינוך וסניפי תנועת הנוער והתנועה הציונית בארץ זו.

*148*

במצרים, בעיראק, בלוב וגם במדינות אחרות שנלחמו ישירות עם מדינת ישראל הצעירה, סבלו היהודים באופן החמור ביותר. הם נתפסו כמזוהים עם האויב הציוני, ולכן נרדפו על ידי השלטון והאוכלוסייה הערבית. במדינות ערביות אחרות, שבהן הסכסוך עם מדינת ישראל לא היה ישיר, היתה המדיניות כלפי היהודים מתונה יותר.

בתוניסיה ובמרוקו, למשל, הביאה הקמת מדינת ישראל להתעוררות ציונית ולהגברת המתחים בין היהודים לערבים. ממדינות אלו החלה הגירה, רובה לארץ ישראל. ההגירה לארץ ולצרפת התגברה ככל שהתקרב מועד השגת העצמאות של עמים אלו. היהודים חששו ממה שעתיד להתרחש עם הקמת המדינות העצמאיות. מתוניסיה הותר ליהודים להגר באופן חופשי. ממרוקו נאסר עליהם להגר, וכך התפתחה העלייה החשאית. בשנים 1962-1964 התיר השלטון את העלייה המאורגנת, ובמסגרת מבצע שבו נטלו חלק מדינת ישראל והארגונים היהודיים עלו לארץ 120,000 יהודים ("מבצע יכין"). בהשפעת מלחמת ששת הימים התרבו מקרי האלימות נגד יהודים, וההגירה התעצמה - לארץ ולצרפת.

באלג'יריה, שבה ישבו לאחר מלחמת העולם השנייה יותר מ- 120,000 יהודים, היה המצב שונה לחלוטין. שם היתה הקהילה היהודית חלק מהחברה הצרפתית המקומית. לנוכח המאבק הלאומי האלים של אלג'יריה לעצמאות, רוב חברי הקהילה העדיפו להמתין להתפתחויות ולא להגר מיד לצרפת או לישראל. המלחמה לעצמאות עוררה מתיחויות בין היהודים לבין המוסלמים. בסופו של דבר, היגרו יהודי אלג'יריה לצרפת יחד עם הצרפתים, כאשר אלה נאלצו לפנות את המדינה.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

קבר אחים לקורבנות הפרעות של 1945 בבית הקברות של טריפולי.

*149*

שאלות סיכום:

1. הסבירו את הגורמים שהביאו להגירה ההמונית של יהודים מארצות האסלאם בשנים 1946-1967, לאחר מאות שנות חיים יהודיים בארצות אלו? אילו גורמים חזקים יותר במקרה זה - גורמי הדחייה מארץ המוצא או גורמי המשיכה לארצות היעד?

2. הקמת מדינת ישראל והמלחמות שבאו בעקבותיה הגבירו את הגירת היהודים. הסבירו מדוע.

3. כיצד באה לביטוי החרפת היחסים בין החברה המוסלמית ובין היהודים בשנים 1946-1967? הדגימו זאת על פי מדינה אחת.

4. כיצד באה לביטוי ההרעה ביחסו של השלטון המוסלמי במצרים ובעיראק כלפי היהודים בארצות אלו?

5. לאילו מדינות היגרו היהודים מארצות האסלאם? הסבירו מדוע.

6. לטענת איש משרד החוץ יוחנן כהן, התרחשו במזרח התיכון שני תהליכי חילוף אוכלוסין מקבילים עם קום מדינת ישראל. מצד אחד, יציאת הפליטים הפלסטינים במלחמת העצמאות, ומצד שני, בריחתם מאונס של היהודים מארצות האסלאם ללא רכושם, וקליטתם בארץ.

א. מה הן נקודות הדמיון ומה הן הנקודות המבדילות בין שני המקרים?

ב. כיצד השוואה מעין זו יכולה להשפיע על הדיון בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי בימינו? האם פתרון פוליטי הלוקח בחשבון את ה"קטסטרופה" של היהודים ואת ה"נכבה" הפלסטינית שונה מפתרון הלוקח בחשבון רק את "הנכבה" הפלסטינית?

7. תחקיר אישי-משפחתי:

האם מישהו מקרובי המשפחה שלכם עלה לארץ מארץ מוסלמית בשנים 1946-1969? חקרו אותו על חייו בחו"ל (פרטים על המשפחה, אופי החיים היהודיים, היחסים בין היהודים למוסלמים - קשרי ידידות, מתיחות), ועל עלייתו לארץ (מתי? מדוע דווקא אז? באיזו דרך?).

באיזו מידה ממחיש הסיפור המשפחתי את המידע ההיסטורי שעליו למדתם?

שאלות לסיכום היחידה

1. הביעו עמדה מנומקת: האם הלאומיות הערבית ומדיניות הלאום הערביות הן תוצאה של השפעת המעצמות האירופיות או ביטוי לרצונות ולזהות של יושבי המזרח התיכון?

2. כיצד שימשה "שאלת פלסטין" גם כמוקד מאחד וגם כביטוי לחתרנות ופיצול בין מדינות ערב ובתוכן?

3. איזה תפקיד מילאה ישראל בחילופי המשטרים במדינות ערב ובמגמות האיחוד והפיצול ביניהן?

4. הסבירו מה חלקה של ההתעוררות הלאומיות הערבית ומה חלקה מדינת ישראל בתהליך שהוביל ליציאת יהודי ארצות ערב.

סוף כרך רביעי

*150*

יחידה ה: יחסי ישראל והעולם הערבי בשנים 1949-1994: בין מלחמה ושלום

תקציר

כמדינה קטנה, ענייה במשאבי טבע ומוקפת שכנות עוינות, ברור כי ליחסי החוץ של ישראל, הן כקשרים מדיניים, הן כעימותים צבאיים, היה מקום מרכזי בהישרדותה ובהתבססותה. מאז הקמתה שאפה ישראל לרכוש בעלות ברית, הן בקרב המעצמות הקולוניאליות הותיקות בריטניה וצרפת, הן בקרב מעצמות-העל ברית המועצות וארצות הברית. אף ששאפה להיכלל בגוש המערבי, זכתה ישראל, בשנים הראשונות לקיומה, בעיקר לתמיכה מן הגוש המזרחי - ברית המועצות וגרורותיה במזרח אירופה. הביאו לכך רצונה של ברית המועצות להעמיק את השפעתה במזרח התיכון, והעדפתן של מעצמות המערב לשמור על קשריהן עם המשטרים המסורתיים במדינות ערב. במהלך שנות ה- 50, כאשר הממשלים המהפכניים במדינות ערב דחו את המעצמות הקולוניאליות והחלו להתקרב לברית המועצות, התרחקה זו מישראל. בעקבות זאת החלו צרפת, בריטניה, ולבסוף ארצות הברית להתקרב לישראל, והדבר התבטא בשיתוף פעולה צבאי ובתמיכה כלכלית. מסוף שנות ה- 60, ובעיקר לאור הניצחון במלחמת ששת הימים, הפכה ארצות הברית לבעלת הברית האסטרטגית המובהקת של ישראל ויחסיהן המיוחדים עמדו במבחנים של מלחמה ושלום.

אל מול מדינות ערב נמצאה ישראל במציאות של עימות מתמשך, בעל דרגות עוצמה משתנות. ברור היה כי הניצחון במלחמת העצמאות אינו מבשר על שלום כי אם על ציפייה ל"סיבוב שני", שבו מדינות ערב ינסו להשיב את כבודן ולפתור את הבעיה הפלסטינית. ישראל התמודדה עם הבעיות הביטחוניות הללו בשתי רמות. רמת "הביטחון השוטף" - שמירת הגבולות וביטחון האזרחים. במסגרתה התמודדה המדינה עם בעיית ההסתננות והשליטה במיעוט הערבי שבתחומה. רמת "הביטחון הבסיסי" - יחסי הכוחות מול מדינות ערב. במסגרתה התמודדה ישראל עם ההכנה למלחמה ועם הצורך ביצירת הרתעה.

בהדרגה התגבשו בהנהגה הישראלית שתי גישות לרמת "הביטחון הבסיסי". הגישה המתונה, שבה דגל שר החוץ משה שרת, גרסה כי יש להסתפק בחיזוק הצבא, במשא ומתן דיפלומטי ובשמירה עקבית על הגבולות כדי להרתיע את מדינות ערב. הגישה האקטיביסטית, שבה דגלו בן גוריון ומשה דיין, טענה כי כדי להרתיע את מדינות ערב יש להפגין כוח במכה מקדימה ולצאת למלחמה יזומה. עם הזמן התחזקה הגישה האקטיביסטית, שהשפיעה על מעורבות ישראל בשורה של מלחמות בעשורים הבאים.

בשנת 1956 חלה החרפה בהסתננות, שנתפסה כמצדיקה מלחמה יזומה. לאחר מגעים עם צרפת ובריטניה, שנקלעו לעימות עם מצרים ולכן הבטיחו לישראל תמיכה צבאית, יצאה ישראל למלחמת סיני נגד מצרים, המכונה גם מבצע קדש (אוקטובר 1956). המניע העיקרי למלחמה היה הרצון להפגין את כוחה של ישראל באופן שירתיע את מדינות ערב מהתקפה נגדה ויפסיק את תמיכתן בהסתננות. המלחמה נוהלה כמבצע משולב עם כוחות צרפת ובריטניה. היא הסתיימה בניצחון מהיר ומרשים של ישראל על מצרים, החזקה במדינות ערב, וכל חצי האי סיני נכבש. עם זאת, ישראל נאלצה ללמוד את מגבלות הכוח המופעל ללא תמיכה מדינית של מעצמת-על. לחץ המעצמות, ובעיקר ארצות הברית, על ישראל הוביל לנסיגה מלאה תוך שלושה חודשים. בזכות המלחמה הופגן באופן מובהק כוחה של ישראל והתחזקה בריתה עם המעצמות המערביות. אלא שבמקביל, התחזק דימויה של ישראל בעיני מדינות ערב כמדינה תוקפנית, וגבר רצונן להשיב לישראל במתקפה נוספת ולמחוק את ההשפלה.

שאיפתן של מדינות ערב להשיב מכת מחץ לישראל הייתה מהגורמים שחיזקו את שיתוף הפעולה הצבאי בין סוריה למצרים, שהחלו להתחרות זו בזו בתוקפנותן כלפי ישראל. במהלך שנות ה- 60 הן החלו לאיים על אינטרסים חיוניים של ישראל, כגון מקורות המים בצפון

*151*

ומעבר השיט במצרי טיראן בדרום. החריפה את העימות המעורבות של מעצמות-העל, שסייעו להתחמשות הצדדים ולעידודם ללחימה. מידע כוזב מברית המועצות הוביל את מצרים להכנסת כוחות לסיני ולסגירת מיצרי טיראן, והדבר נתפס כאיום ישיר על ישראל.

לאחר תקופת המתנה וגיוס מילואים החליטה הממשלה על מכת מנע כנגד מצרים וסוריה שהפכה לניצחון צבאי מזהיר - מלחנות ששת הימים (יוני 1967). תוך שישה ימים נכבשו חצי האי סיני, רמת הגולן,ירושלים המזרחית והגדה המערבית של הירדן. למלחמה היו השפעות מגוונות וסותרות. מצד אחד, הוכיחה המלחמה את כוחה הצבאי של ישראל והגבירה את תמיכת ארצות הברית. ישראל השתלטה על שטחים שנתפסו כלב ההיסטורי של ארץ ישראל וביססה את גבולותיה על קווים גיאוגרפיים נוחים יותר להגנה. מצד שני, הובילה המלחמה לביטחון יתר בכוח הצבא, ולמחלוקת על יישוב השטחים שנכבשו, על השליטה בעם הפלסטיני ועל הצורך בשלום עם מדינות ערב.

ההשפלה החוזרת שחוו מדינות ערב, וביטחון היתר של מדינת ישראל בכוחה הצבאי, הם מהגורמים המרכזיים שהובילו למלחמה הבאה - מלחמת יום כיפור (אוקטובר 1973). ממשלת ישראל דחתה הצעות למשא ומתן מצד מצרים, מתוך אי נכונות לוותר על שטחים שכבשה במלחמת ששת הימים. מערכת המודיעין התעלמה ממידע שרמז על תוכניות סוריות ומצריות למתקפה, מתוך תפיסה שגויה לגבי היכולות והכוונות של צבאות ערב.

ביום הכיפורים תשל"ג התקיפו במפתיע סוריה ומצרים בו זמנית את כוחות צה"ל בסיני ובגולן, תפסו שטחים נרחבים וגרמו לאבדות כבדות. צה"ל הצליח לבלום את המתקפה ואף לצאת למתקפת נגד, שהובילה אותו עמוק לתוך שטחי מצרים וסוריה. אף שהמלחמה הסתיימה בניצחון ברור לצד הישראלי, היא נתפסה ככישלון. ההפתעה והאבדות הכבדות הובילו לתחושה של מחדל כבד, למחאות ציבוריות נרחבות ולהקמת ועדת חקירה. תוצאות נוספות של המלחמה היו חוסר אמון במערכת השלטון והתרחבות פעילותן של תנועות חוץ פרלמנטריות כ"גוש אמונים" ו"שלום עכשיו". לעומת זאת, הצלחת צבאות סוריה ומצרים לפגוע בצה"ל נתפסה בעיני מנהיגיהן כהשבת הכבוד הערבי, ואפשרה למנהיג מצרים אנואר סאדאת להציע משא ומתן לשלום מעמדת כוח.

התערערות ביטחון ישראל בכוחה הצבאי, ותלותה הגוברת בסיוע מארצות הברית, שדחפה לניהול משא ומתן לשלום, הגבירו את נכונות ההנהגה הישראלית למגעים עם מצרים. לאחר חילופי השלטון במדינת ישראל, במהפך של 1977, פנה נשיא מצרים סאדאת בהצעת משא ומתן לראש הממשלה, מנהיג הליכוד מנחם בגין. בתיווך הנשיא האמריקני ג'ימי קרטר הושג בקמפ-דיוויד שבארצות הברית הסכם שלום בין מצרים לישראל (1979), תמורת פינוי כל השטחים שנכבשו ממצרים במלחמת ששת הימים, והצעת שלטון עצמי לפלסטינים בשטחי יהודה, שומרון ועזה. ההסכם היה מפנה היסטורי, שכן לראשונה הכירה מדינה ערבית באופן רשמי בישראל ובזכותה להתקיים.

ההסכם זכה לתמיכה של רוב חלקי הקשת הפוליטית בציבור הישראלי, בעיקר לאור העובדה שחתמה עליו הגדולה במדינות ערב, שהתמודדה נגד ישראל בשלוש מלחמות. אולם אף שמנהיג הימין מנחם בגין הוביל להסכם, התנגדו לו חלקים ממחנה הימין ובעיקר אנשי "גוש אמונים". חתימתו סימנה בעיניהם את העיקרון שכל הסכם שלום עם מדינות ערב יהיה כרוך בויתור על הישגי מלחמת ששת הימים ועל שטחים מארץ ישראל. מצרים שילמה מחיר של ניתוק ממדינות ערב ונשיאה סאדאת נרצח, אך השלום עמה נשמר מאז, קרוב לשלושים שנה, ועמד גם בעימותים שונים ובמחלוקות קשות.

אף שהסכם השלום עם מצרים סימן פריצת דרך, הרי שהתעכבה החתימה על הסכמי שלום נוספים. שני העשורים הבאים התאפיינו בתנודות בין עימותים מוגבלים לבין משא ומתן, בעיקר אל מול הפלסטינים.

בשנת 1982 יזמה ממשלת הליכוד מבצע לסילוק הארגונים המזוינים הפלסטינים מלבנון. מבצע "שלום הגליל", שהפך למלחמה - התחיל כהצלחה צבאית מרשימה אך הפך לכישלון מדיני ולכיבוש מתמשך של מדינה שכנה. צה"ל נותר 3 שנים בעומק לבנון, אך האבידות במלחמה והפגיעה באזרחים הובילו למחאות נרחבות ולנסיגה אל רצועת ביטחון צרה בדרום המדינה, שהוחזקה בסיוע כוחות לבנוניים.

ב- 1987, מעט לאחר הנסיגה מלבנון, פרצה בשטחי יהודה, שומרון ועזה התקוממות עממית פלסטינית - "האינתיפדה". בהתקוממות זו נחשף הקושי של צה"ל להתמודד מול אוכלוסיה אזרחית וצמחו ארגוני הטרור הפלסטיניים המוסלמיים. במקביל לעימות הפנימי עם הפלסטינים, התמודדה ישראל ב- 1991 לראשונה עם מלחמה מסוג חדש. ב"מלחמת המפרץ" ספגה התקפות טילים מעיראק ונדרשה להימנע מתגובה ולהסתפק בהתגוננות פסיבית.

בהמשך החלה ממשלת ישראל, בלחץ הממשל האמריקני, במשא ומתן עם מדינות ערב ועם ההנהגה הפלסטינית בוועידת מדריד. בעקבות משא ומתן כושל זה, ועם עליית מפלגת העבודה מחדש לשלטון, החל משא ומתן ישיר עם הפלסטינים, שהוביל לחתימת הסכמי אוסלו ולהקמת הרשות הפלסטינית בהנהגת יאסר ערפאת. בעקבות הסכם זה נחתם הסכם שלום עם ירדן וישראל זכתה להכרה וקשרים מדיניים עם כמה ממדינות ערב.

*152*

לוח אירועים

התאריך,  האירוע,  יחסי ישראל-ארצות הברית,  יחסי ישראל-ברית המועצות

1948,  הקמת מדינת ישראל; מלחמת העצמאות,  1949-1964 ניסיונות התקרבות מצד ישראל,  1949-1947 תמיכה וסיוע

1953,  הקמת משמר הגבול,  1949-1964 ניסיונות התקרבות מצד ישראל,  1950 - שנות ה- 80 התרחקות וניתוק

1956,  מלחמת סיני,  1949-1964 ניסיונות התקרבות מצד ישראל,  1950 - שנות ה- 80 התרחקות וניתוק

1964,  הקמת אש"ף,  --,  1950 - שנות ה- 80 התרחקות וניתוק

1967,  מלחמת ששת הימים,  1964-1973 התחממות היחסים,  1950 - שנות ה- 80 התרחקות וניתוק

1967-1970,  מלחמת ההתשה,  1964-1973 התחממות היחסים,  1950 - שנות ה- 80 התרחקות וניתוק

1973,  מלחמת יום הכיפורים,  1964-1973 התחממות היחסים,  1950 - שנות ה- 80 התרחקות וניתוק

1977,  "המהפך" - עליית הליכוד לשלטון,  1964-1973 התחממות היחסים,  1950 - שנות ה- 80 התרחקות וניתוק

1978,  ועידת קמפ דיוויד,  1979-1995 הברית מתהדקת,  1950 - שנות ה- 80 התרחקות וניתוק

1979,  הסכם השלום עם מצרים,  1979-1995 הברית מתהדקת, 1950 - שנות ה- 80 התרחקות וניתוק

1981,  הפצצת הכור האטומי בעיראק,  1979-1995 הברית מתהדקת,  1950 - שנות ה- 80 התרחקות וניתוק

1982,  השלמת פינוי סיני,  1979-1995 הברית מתהדקת,  1950 - שנות ה- 80 התרחקות וניתוק

1982-1985,  מלחמת "שלום הגליל" (מלחמת לבנון הראשונה),  1979-1995 הברית מתהדקת,  1950 - שנות ה- 80 התרחקות וניתוק

1987-1990,  האינתיפאדה (הראשונה),  1979-1995 הברית מתהדקת,  מסוף שנות ה- 80 התקרבות

1991,  ינואר - מלחמת המפרץ; אוקטובר - ועידת מדריד,  1979-1995 הברית מתהדקת,  מסוף שנות ה- 80 התקרבות

1993,  הסכמי אוסלו,  1979-1995 הברית מתהדקת,  מסוף שנות ה- 80 התקרבות

1994,  הסכם השלום עם ירדן,  1979-1995 הברית מתהדקת,  מסוף שנות ה- 80 התקרבות

*153*

פרק 15: מדיניות החוץ של ישראל בשנים 1949-1994

מושגים:

- המלחמה הקרה

- וועידת סוור

- ברית בגדאד

- משפטי פראג

- עסקת הנשק של צ'כוסלובקיה

- מלחמת סיני

- מלחמת ששת הימים

- "נתיב"

כיצד השפיעו מערכות היחסים הבינלאומיים על עמידתה של מדינת ישראל מול מדינות ערב?

הבטחת קיומה של מדינת ישראל היתה תלויה, במידה רבה, בסיוע ובתמיכה שקיבלה ממעצמות שמחוץ למזרח התיכון. היחסים של ישראל עם שכנותיה ויכולתה לקבל סיוע מבחוץ היו מושפעים באופן ברור מהיריבות הבין-גושית העולמית - "המלחמה הקרה": המאבק שבין הגוש המזרחי, ברית המועצות והמדינות הקשורות אליה, ובין הגוש המערבי בראשות ארצות הברית.

בפרק זה, נסקור את יחסיה של מדינת ישראל עם ארצות הברית ועם ברית המועצות, יחסים המשמשים בסיס להבנת התפתחות היחסים המקומיים - בין ישראל למדינות ערב - בתקופות מלחמה ושלום.

א. החיפוש אחר בעלות ברית

הנחת היסוד של ההנהגה הציונית לגווניה - מבנימין זאב הרצל, דרך חיים וייצמן, זאב ז'בוטינסקי, ודוד בן-גוריון, ועד לראשי הממשלה בישראל - היתה שאין לתנועה הציונית ולמדינת ישראל יכולת קיום ללא הישענות על מעצמה חזקה. יצירת קשרים כאלו היתה אחד מגורמי ההצלחה של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל אחריה. בחיפוש אחרי משענת חיצונית היו פניה של הציונות מופנות בדרך כלל מערבה, אל בריטניה, ואחר כך אל ארצות הברית.

"המלחמה הקרה" (ראה מילון מושגים בסוף הספר), שבמהלכה נאבקו ארצות הברית וברית המועצות על השפעה בעולם, עשתה גם את המזרח התיכון לזירת מאבק בין השתיים, על ידי תמיכה במדינות באזור וניסיון למושכן לגוש המערבי או המזרחי. למרות האידיאולוגיה הסוציאליסטית של מנהיגי היישוב והמדינה, הם העדיפו קשרי חוץ עם המערב החופשי מאשר עם ברית המועצות הקומוניסטית. עם זאת, ערב הקמת המדינה ובמהלך מלחמת העצמאות מצאה עצמה הנהגת היישוב נתמכת בעיקר בידי ברית המועצות. תמיכה זו נבעה משאיפת ברית המועצות לערער את השפעת בריטניה, שרוב מדינות ערב היו גרורות שלה.

לאחר מלחמת העצמאות העדיפה ישראל הצעירה להיות מדינה ניטרלית ב"מלחמה הקרה", אלא שתמיכה בצד זה או אחר היתה עניין קיומי וחיוני. במאי 1950 פרצה מלחמת קוריאה, שבה היו מעורבות, מצד אחד, סין, ברית המועצות והגוש המזרחי, ומצד שני, כוחות האו"ם, ארצות הברית והגוש המערבי. ההכרעה בישראל היתה חד משמעית: היא צידדה במערב. גם בהמשך שנות החמישים הציעה ישראל לארצות הברית ולבריטניה לקדם את האינטרסים הכלכליים והצבאיים שלהן, אף על חשבון הריבונות הישראלית (לדוגמה, בהקמת בסיסי צבא בשטחה). אולם למרות זאת, ישראל לא זכתה לתמיכה מצד מדינות המערב, כי הן חששו מפגיעה ביחסיהן עם מדינות ערב. יש לזכור שחשיבותן של מדינות אלה עלתה עם עליית חיוניות הנפט שהתגלה בהן, והיה חשש כי יפנו לתמוך בברית המועצות, הגובלת באזור מצפון.

בשנים 1953-1954 גברה מאוד הדאגה בישראל בשל פינוי הצבא הבריטי מתעלת סואץ, שבו ראתה ערובה לביטחונה, ובשל הנשק שקיבלה מצרים מהגוש המזרחי. התקרבות מצרים לגוש המזרחי ודחייתה את נוכחות צרפת ובריטניה באזור הייתה הרקע להתחזקות הקשר של ישראל עם צרפת ובריטניה. קשר זה התבטא ב"ועידת סוור" ב- 1956, שבה נפגשו בפריס מנהיגי שלוש המדינות ותכננו את המתקפה על מצרים. המשך הקשר עם צרפת התבטא בסיוע צבאי צרפתי, שאף הוביל לבניית כוחה הגרעיני של מדינת ישראל. ישראל זכתה לראשונה בתמיכה מערבית, אך בעלות בריתה היו מעצמות המשנה של הגוש המערבי, כפי שהוכח כאשר נאלצו לציית ללחץ האמריקני לצאת מסיני. היא הייתה מעוניינת בקשר ישיר עם ארצות הברית.

*154*

ב. היחסים עם ארצות הברית

ניסיונות התקרבות מצד ישראל 1949-1964

כבר במהלך מלחמת העולם השנייה נטו מנהיגי התנועה הציונית להעביר את המשענת המדינית מבריטניה לארצות הברית. סייע לכך כוחו העולה של הריכוז היהודי בארצות הברית. אולם ארצות הברית שלאחר מלחמת העולם השנייה גילתה עניין רב יותר במתרחש במדינות ערב המתפתחות ובתמיכה בהן, כדי שלא תעבורנה אל חוג ההשפעה של ברית המועצות. עובדה זו לא עשתה את ישראל, אויבת ברורה של הערבים, ליעד מועדף עבור ארצות הברית.

ארצות הברית הסכימה להעניק לישראל סיוע כלכלי מוגבל, אך סירבה לספק לה נשק, ציוד לחימה אחר או ידע ביטחוני. כדי להשיג יציבות באזור לחצה ארצות הברית על ישראל להיענות להסכם שלום, שתבע ויתורים שישראל לא רצתה להיענות להם. ובמקביל פעלה לצרף את מדינות ערב לברית מדינות פרו-מערביות.

ניסיון זה נכשל, ובאותה שנה קמה, בהשראת ארצות הברית, "ברית בגדאד" (ראה מילון מושגים בסוף הספר), שבה היו חברות תורכיה, עיראק ובריטניה. ארצות הברית קידמה את צירופן של מדינות ערביות נוספות. וכך נדחפה ישראל לזרועותיה של צרפת למורת רוחה של ארצות הברית, שהכירה היטב את גישתה העצמאית של צרפת.

מלחמת סיני, שהוכנה על ידי בריטניה, צרפת וישראל מאחורי גבה של ארצות הברית, הרחיקה את ישראל מברית עם ארצות הברית. הנשיא אייזנהואר, שנבחר לתקופת כהונה שנייה ביום שבו תמה המלחמה (6 בנובמבר 1956), ראה בגישתה של ישראל גם עלבון אישי. אף שבתקופת נשיאותו של ג'ון פ' קנדי, בראשית שנות ה- 60, היחסים התחממו באופן לא פורמלי, עדיין היה עיקר עיסוקו של קנדי במשברי היחסים עם ברית המועצות, שאיימו להוביל למלחמה גרעינית (דוגמת משבר הטילים בקובה). יחס ארצות הברית לישראל היה כרוך בדאגה בפני העדר "משמעת אטומית" מצדה של ישראל.

התחממות היחסים, 1964-1973

ביוני 1964 הוזמן ראש הממשלה לוי אשכול לביקור ממלכתי בוושינגטון, ראשון מסוגו של ראש ממשלה ישראלי. בביקור זה, שבלט בחמימותו, הכירה ארצות הברית בקווי שביתת הנשק של שנת 1949, ואף סוכם על עסקת נשק גדולה.

מכאן ואילך, עם ההתקררות יחסי ישראל-צרפת, התחממו יחסי ישראל-ארצות הברית. ההתקרבות הגדולה באה כתוצאה ממלחמת ששת הימים, ביוני 1967. במלחמה זו הגיעה ישראל להישג צבאי מרשים ובוושינגטון החלו לראותה כנכס לגוש המערבי, במיוחד לאחר שמדינות ערב החלו נוטות אל ברית המועצות.

מפרק זמן זה ואילך גברה התלות של ישראל בארצות הברית, לאחר שזו הפכה למקור העיקרי לאספקת אמצעי לחימה לישראל, ואף תמכה בה פוליטית (בעיקר באו"ם) וכלכלית. ארצות הברית מילאה תפקיד חשוב בהשפעה על התהליכים שהובילו לסיומן של מלחמת ההתשה באוגוסט 1970 ומלחמת יום הכיפורים. בעקבות נכונות ישראל להגיע להסדרים התחייבו האמריקנים לחזק את העוצמה הצבאית הישראלית ולשמור על יתרונה האיכותי של ישראל בשדה הקרב.

(בספר תמונה – היעזר במנחה):

בן-גוריון ומנהיגים אמריקנים צעירים.

שאלות:

1. מדוע השקיע בן-גוריון את זמנו גם ביצירת יחסים עם מנהיגים לא בכירים?

2. עד כמה הדבר מרמז על מידת החשיבות שייחס לקשר עם ארצות הברית?

*155*

(בספר תמונה – היעזר במנחה):

ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול, והנשיא ג'ונסון.

שאלה:

כיצד מבטאת התמונה את טיב היחסים בין ישראל וארצות הברית?

הברית מתהדקת, 1979-1995

בסוף שנות ה- 70 התהדקה התמיכה האמריקנית בישראל בעקבות המהפכה באיראן (1979), שהפילה את שליט המדינה, השאח, שהיה בעל ברית חשוב של ארצות הברית באזור. במקביל חדרה ברית המועצות לאפגניסטן הסמוכה, בצעד שנראה כהתקדמות סובייטית לעבר המזרח התיכון. ישראל נהנתה מאז מהסיוע הכספי הגדול ביותר ביחס למדינות אחרות הזוכות בסיוע אמריקני, והדבר שיקף את ייחודה של מערכת היחסים שהתפתחה בין המדינות. ארצות הברית סייעה לישראל לאורך כל התקופה גם בזירה הבינלאומית ונתנה חסות לתהליכי השלום עם מצרים, ירדן והפלסטינים. עם זאת, קובעי המדיניות האמריקנית הדגישו שעדיף שלא לפגוע ביחסים עם מדינות ערב. שיקול זה התבטא במלחמת המפרץ (ינואר 1991), שבה ארגנה ארצות הברית קואליציה של מדינות ערביות כדי להדוף את עיראק, בהנהגת סאדאם חוסיין, לאחר שזו פלשה לכווית. ארצות הברית לא שילבה את ישראל בלחימה ואף דרשה ממנה שלא להגיב כאשר הותקפה בידי עיראק, כדי לא לפגוע בתמיכה הערבית.

ג, היחסים עם ברית המועצות והגוש הקומוניסטי

תמיכה וסיוע 1947-1949

בהצבעה באו"ם בשנת 1947 תמכו הסובייטים בחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית, הכירו במדינת ישראל עם הקמתה וסייעו לה מבחינה מדינית וצבאית (במשלוחי הנשק מצ'כיה שבשליטתם). תמיכה זו נבעה ככל הנראה משאיפת ברית המועצות לערער את מעמד בריטניה במזרח התיכון. אולם יחסים חמים אלו התקררו במהירות, ככל שהתבררה נטייתה של ישראל לגוש המערבי.

התרחקות וניתוק, 1950 – שנות ה- 80

בויכוח הפנימי בישראל על עמדתה במאבק הבין-גושי ב"מלחמה הקרה" נטו רוב המפלגות מערבה. אולם מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם)(ראה מילון מושגים בסוף הספר), שהיתה המפלגה השנייה בגודלה (19 חכ"ים) בכנסת הראשונה, תבעה שמירה על קשר נייטרלי אוהד עם ברית המועצות בזכות מאבקה בגרמניה הנאצית והריכוז היהודי הגדול שנשאר בשטחה. בכל זאת גברה הגישה האנטי-סובייטית בהנהגת המדינה.

בעקבות התבטאויות התמיכה של ישראל בארצות הברית במלחמת קוריאה (1950), החלה ברית המועצות להסיר בהדרגה את תמיכתה בישראל בדיונים השונים באו"ם. בהמשך דחקה ברית המועצות גם ביתר מדינות מזרח אירופה שבשליטתה להחריף את היחסים עם ישראל. ביטוי בוטה ראשון להידרדרות ביחסי ישראל עם ברית המועצות ובעלות בריתה בא בשלהי שנת 1952 ובראשית שנת 1953.

ב"משפטי פראג", שנערכו לצמרת הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה, היו 11 מבין 16 הנאשמים יהודים. הללו הואשמו, בין השאר, בריגול לטובת ישראל וארצות הברית. באותו זמן נעצרו בפראג שני ישראלים, ואחד מהם, מרדכי אורן, היה מראשי מפ"ם באותם ימים. הם נידונו לתקופות מאסר ארוכות, ושגריר ישראל בפראג נאלץ לעזוב לאחר שהוכרז כאישיות בלתי רצויה. בישראל באה לידי ביטוי תגובת הזעם על משפטי

*156*

פראג ומוסקבה בפצצה שהתפוצצה (ללא נפגעים) ליד השגרירות הסובייטית בתל אביב, בפברואר 1953. בתגובה ניתקה ברית המועצות את יחסיה עם ישראל.

גם לאחר חידוש היחסים, כעבור זמן קצר, הם לא השתפרו. עם דחיקתה של בריטניה מארצות ערב, פנתה ברית המועצות באופן נמרץ לכיוון הערבי - המצרי והסורי. בספטמבר 1955 התפרסם דבר עסקת הנשק הגדולה בין מצרים לבין צ'כוסלובקיה בהשראת ברית המועצות. מלחמת סיני הרחיקה עוד יותר את שתי המדינות זו מזו, וההשפעה הגדולה ביותר היתה ההתקרבות של ישראל לארצות הברית משנת 1964. מלחמת ששת הימים הביאה לניתוק היחסים הרשמי עם ברית המועצות ועם רוב המדינות הקומוניסטיות (למעט רומניה ויוגוסלביה).

ישראל מצדה הגבירה את פעילותה החשאית למען יהודי ברית המועצות. על מלאכה זו הופקד שאול אביגור, מראשי "ההגנה" ו"המוסד לעלייה ב'" לשעבר, והוא הקים את מה שנודע לימים כ"נתיב". זה היה ארגון מחתרתי שפעל בברית המועצות ומחוצה לה, ונתן ביטוי לאופי היחסים הקשה בין ישראל לבין ברית המועצות מאז שנות ה- 50.

התקרבות, סוף שנות ה-80

ראשיתו של תהליך ההתקרבות מחדש בין שתי המדינות היה נעוץ בדרישה האמריקנית מברית המועצות לחדש את היחסים עם ישראל כחלק מתהליך שיפור היחסים בין שתי המעצמות. היה זה סופו של תהליך ארוך ומורכב שלכל אורכו, ובעיקר לקראת סוף שנות ה- 80, ביטא שאיפה סובייטית לשמש גורם פעיל ולא פחות חשוב מהאמריקנים בכל הקשור להשפעה על ההסדרים במזרח התיכון. התפרקותה של ברית המועצות, שאירעה באותה תקופה, פתחה עידן חדש בין שתי המדינות. רוסיה, שקמה על חורבות ברית המועצות, ואחריה מדינות הגוש הסובייטי לשעבר, חידשו את היחסים עם ישראל במהלך שנות ה- 90.

(בספר תמונות - היעזר במנחה):

- מודעות אבל של מפ"ם על סטלין.

- משה שרת ואנדריי גרומיקו במועצת הביטחון באו"ם.

שאלות:

1. מאילו סיבות יכלה מפ"ם לראות בברית המועצות מעצמה תומכת שיש לשמור על הקשרים עמה?

2. מה היה תפקידו של אנדרי גרומיקו ביחס החיובי של מדינת ישראל אל ברית המועצות (ראו פרק 6)?

*157*

שאלות סיכום:

1. מדוע הניחה הנהגתה של מדינת ישראל כי ברית עם מעצמה כה חיונית לישראל?

2. כיצד השפיעה "המלחמה הקרה" על היחסים בין ארצות הברית למדינת ישראל לאורך השנים? האם "המלחמה הקרה" הועילה או הזיקה ליחסים אלו?

3. כיצד השפיעה "המלחמה הקרה" על היחסים בין ברית המועצות למדינת ישראל?

4. ציירו שני גרפים המתארים את התפתחות היחסים בין כל אחת מהמעצמות היריבות ובין מדינת ישראל לאורך השנים. כיצד מערכות היחסים קשורות זו בזו?

5. חוו דעתכם: האם "המלחמה הקרה" תרמה לערעור היחסים בין המדינות במזרח התיכון או ליצירת יציבות ביניהן?

פרק 16: מדיניות הביטחון של ישראל בשנים 1949-1956

מושגים:

- ביטחון שוטף

- ביטחון בסיסי

- חסימת השיבה

- תופעת ההסתננות

- פדאיון

- פעולות התגמול

- יחידה 101

- פעולת קיביה

- המלחמה היזומה

- משמר הגבול

- הממשל הצבאי

- פקודה בלתי חוקית בעליל

כיצד התמודדה מדינת ישראל עם בעיותיה הביטחוניות לאחר מלחמת העצמאות?

אף שמדינת ישראל ניצחה במלחמת העצמאות שכפו עליה מדינות ערב, האיום הביטחוני על קיומה לא פסק. במהלך המלחמה כבשה ישראל שטחים שנועדו, על פי תוכנית החלוקה, למדינה פלסטינית או לשליטה בינלאומית (ירושלים המערבית וסביבותיה, הגליל המערבי והמרכזי, שטחים בדרום). לאחר המלחמה נוצר לחץ בינלאומי על ישראל לוותר על שטחים אלו. מדינות ערב, שספגו תבוסה קשה במלחמה לא קיבלו את הסכמי שביתת הנשק כהסכמי קבע ולא הכירו בגבולות שביתת הנשק כגבולותיה הרשמיים של מדינת ישראל. מבחינתן הניצחון של מדינת ישראל הוא זמני בלבד, ולא יחלוף זמן רב עד שהשטחים שאבדו ובעיקר הכבוד שנרמס יושבו אליהם. מבחינתם היה זה רק "סיבוב ראשון", ובעתיד יתקיים "סיבוב שני" שבו הן ינצחו את ישראל. עבור ישראל היה זה איום ממשי על קיומה העתידי.

זאת ועוד, בסוף המלחמה התגוררו מאות אלפי פליטים פלסטינים סמוך לגבולותיה של ישראל. פליטים אלו ציפו שעם תום המלחמה ישובו לבתיהם. ישראל ראתה בשיבה זו איום קיומי, שכן שיבתם תשנה את המאזן הדמוגרפי (רוב יהודי) בארץ. לא כל הערבים עזבו את הארץ בזמן המלחמה - כ- 160 אלף ערבים נשארו תחת שלטון ישראלי. חשדות הדדיים בין הערבים והשלטון הישראלי הובילו להעמדתם תחת פיקוח של "הממשל הצבאי".

בפרק זה נדון בהתמודדות של מדינת ישראל עם הבעיות הלא פתורות לאחר מלחמת העצמאות, והן: "הביטחון השוטף", כלומר בעיית ההסתננות; "הביטחון הבסיסי", כלומר האיום מצד מדינות ערב; והערבים שחיו תחת "הממשל הצבאי" בשטחי מדינת ישראל.

*158*

א בעיות "הביטחון השוטף"- תופעת ההסתננות

בישראל של שנת 1949 נשארו כ- 160 אלף ערבים בסך הכול. מיעוט זה לא היה איום של ממש על אופייה היהודי של המדינה (במיוחד לאור העלייה הגדולה) ואף לא על ביטחונה. בתחומה של ישראל נשארו ערים ערביות שנכבשו, קצתן ריקות וקצתן מעוטות תושבים ערבים, כגון: רמלה, באר שבע, בית שאן ועכו. בנוסף עליהן נותרו כ- 400 כפרים ערביים נטושים. תושבי הערים והכפרים הללו ישבו במחנות זמניים בלבנון, בסוריה, בגדה המערבית שבממלכת ירדן וברצועת עזה. אותם פליטים חיכו לסוף המלחמה, אז, חשבו, יוכלו לשוב לבתיהם. (אגב, גם הצד הישראלי נאלץ להתמודד עם בעיה של פליטי קבע. הערבים לא הניחו לאף יישוב יהודי כבוש להישאר במקומו תחת שלטון ערבי: גוש עציון, נהריים, הרובע היהודי שבעיר העתיקה בירושלים, ניצנים, משמר הירדן וגזר. נוסף על כך, ננטשו מספר יישובים עבריים לצמיתות, טרם שנכבשו, ותושביהם לא יכלו לחזור אליהם: עטרות, נווה יעקב, בית הערבה, מפעל האשלג בצפון ים המלח וכפר דרום.)

אולם ממשלת ישראל קבעה אחרת. בזמן מלחמת העצמאות לא הגדירו ההנהגה הציונית ואחריה ממשלת ישראל את מדיניותן ביחס לטיפול באוכלוסייה הערבית בשטחים שנכבשו בהמלך המלחמה. לפיכך, היו שברחו והיו שגורשו (ראו בפרק 9). כך או כך, אומדן הפליטים נע בין 650,000, לדעת המצמצמים, ל- 750,000 לדעת המרחיבים. אין המספרים האלה משנים את העובדה, שישראל של ראשית שנות ה- 50 היתה מוקפת "בחגורה" חיה של מאות אלפי פליטים שלחצו לחזור אליה. לגבולות לא היתה כל משמעות בעיניהם בשלב זה. ישראל מצדה ביקשה שגבולותיה, שהוכרו להלכה בהסכמי שביתת הנשק, יוכרו גם למעשה. בהתאם לכך, נקטה ממשלת ישראל מדיניות שעיקרה "חסימת השיבה". מדיניות זו גרסה שאין ישראל אחראית לגורל הפליטים, אף שאין היא מתנגדת לסייע בשיקומם, והיא לא תתיר את שובם למקומם בשטח הנתון לריבונותה.

כדי להקהות את העוקץ של המחאה הבינלאומית, הסכימה ממשלת ישראל לאיחוד משפחות מוגבל של הפליטים ואף פתחה במאמצים לפצותם בכסף או במציאת מקום מושב חלופי מחוץ לשטח המדינה. מאמצים אלה נכשלו. אם על שאלת ירושלים והגבולות ניתן היה לקוות למשא ומתן עם המדינות השכנות, הרי בעיית הפליטים נותרה כחרב המאיימת על קיומה של ישראל.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

מחנה פליטים פלסטיני.

שאלה:

כיצד מבטא הצילום את העובדה שהפליטים ראו את מצבם כזמני בלבד?

ההסתננות (חציית הגבולות חזרה לארץ) החלה כבר בשלביה האחרונים של מלחמת העצמאות. בעוד המדינות הלוחמות מנהלות

*159*

שיחות על שביתת נשק, החלו הפליטים חוזרים לביתם. אלא שניסיון זה נתקל, כאמור, בהתנגדות ישראלית נחרצת. אף על פי כן הצליחו, עד 1953, עשרות אלפי פליטים לחזור לביתם שבתחומי מדינת ישראל. מספרם נאמד ביותר מ- 60,000 נפש. מרבים מהם העלימה ישראל עין כראיה להגינותה, אך ביסודו של דבר היה זה חוסר אונים שאפיין את משטרת ישראל, את חיל הספר ואת צה"ל בשנותיה הראשונות של המדינה. הללו לא הצליחו לסגור את גבולותיה הארוכים והמפותלים של המדינה.

הסתננו גם אלפי חקלאים פלסטינים, ששדותיהם הבשילו, והם חדרו לארץ בניסיון להשיג את התוצרת החקלאית. היו אף כאלה שניסו לחזור ולעבד את שדותיהם. המצב הכלכלי הקשה עד ייאוש וחרפת הרעב המאיימת הולידו ניסיונות לחצות את הגבול, לקצור את השדה או לקטוף את הפרי ולחזור כדי למוכרו במקום מושבם - בירדן, במצרים או בלבנון - או להתקיים ישירות מן היבול. מצבם הנואש דחף אותם לפעולה גם נוכח הירי של צה"ל, שפגע ברבים מהם. תופעה זו, שהתרחבה מחודש לחודש, נבלמה על ידי כוחות הביטחון של ישראל, שתפקידם היה לסגור את גבולות המדינה. במקרה זה, כיוון שדובר בדרך כלל בגברים, וגבר החשש כי חדירתם תנוצל גם למטרות מודיעין או חבלה, התגבשה מדיניות של פתיחה באש על ערבים שחדרו לארץ. רק בדרך זו, חשבו מפקדי צה"ל, ובראשם משה דיין (מפקד פיקוד דרום), תימנע ההסתננות וגבולות המדינה יישמרו. בין 2,700 ל- 5,000 פלסטינים מסתננים, רובם לא מזוינים, נהרגו בשנים 1949-1956 בידי כוחות צה"ל. משה שרת, שר החוץ ולאחר מכן ראש ממשלה, מתח ביקורת על התנהגות צה"ל כלפי המסתננים.

מציאות זו של לחץ המבקשים להיכנס וחסימתם הולידה, מדרך הטבע, התנגשויות אלימות, שהפכו עם הזמן מאמצעי (של אלה להיכנס ושל אלה לבלום) למטרה. כך, התרבו חוליות של מסתננים למטרות שוד ורצח. בהדרגה התפתחו ההסתננויות לפשיטות רצח חבלניות על יישובים, מארבי רצח והנחת מוקשים בדרכים. בשנים 1950-1955 נרצחו כ- 900 ישראלים בפעולות אלו. מצרים וירדן, שעיקר הפעילות נעשתה משטחיהן, ניסו לבלום אותה כדי שלא לתת לישראל סיבה לתקוף בשטחן, אלא שהניסיונות הללו לא צלחו בדרך כלל.

(בספר שתי תמונות - היעזר במנחה):

- משאית שעלתה על מוקש, 1953.

- שער עיתון מעריב לאחר התקפה על אוטובוס ישראלי בקו אילת - תל אביב. בהתקפה נרצחו 11 ישראלים.

שאלה:

כיצד מעיד הדיווח אודות ההתקפה על המתיחות הגוברת ביחסי ישראל וירדן?

*160*

בגדה המערבית שבירדן היתה האוכלוסייה האזרחית פלסטינית, ומכאן שהייתה אוהדת ממילא, ואף רבים מחיילי הלגיון, שהיו פלסטינים או בדואים, אהדו את המסתננים. ברצועת עזה לא עמד הצבא המצרי בלחצם האדיר של הפליטים. החרפת היחסים בין ישראל ומצרים, לקראת 1956, והכישלון לבלום את ההסתננות, הביאו את המצרים לפעול באופן הפוך. הם ניצלו את ההסתננות למטרותיהם. הפליטים גויסו, אומנו ונשלחו אל ישראל למטרות רצח וחבלה, וגם לאיסוף מודיעין. חוליות אלה, שנודעו בכינוין "פדאיון" ("מקריבי עצמם"), פעלו בשנים 1955-1956 והגבירו את תחושת חוסר הביטחון בקרב הישראלים.

ב. פעולות התגמול

בעיית ההסתננות המתמשכת היתה, כאמור, בעיה שנגעה ל"ביטחון השוטף" של מדינת ישראל. דרכי התגובה של ישראל לתופעת ההסתננות השתנו לאורך השנים. כאשר לא הועילו שיטות ההתגוננות, התגבשה מדיניות חדשה, התקפית - "פעולות התגמול" (ראה מילון מושגים בסוף הספר). פעולת התגמול היתה תגובה לפעולה חבלנית, וכללה בדרך כלל פגיעה באתר (כפר או מחנה פליטים) שממנו יצאו המסתננים ואליו שבו. פעולות התגמול בוצעו בידי יחידה 101 (ראה מילון מושגים בסוף הספר), תחת פיקודו של אריאל שרון. היחידה הוקמה לשם כך בקיץ 1953, ועם הזמן היתה חלק מגדוד הצנחנים. בקרב הפוליטיקאים והציבור הישראלי היו שהתנגדו לפעולות התגמול מסיבות מוסריות ופוליטיות, ובראשם עמד משה שרת.

נקודת מפנה בתקופה זו היתה פעולת הגמול נגד הכפר קיביה, באוקטובר 1953. הפעולה היתה בתגובה לרצח של אם ושני ילדיה ביהוד. בפעולת התגמול פוצצו חיילי היחידה את בתי הכפר על יושביהם. כ- 60 פלסטינים נהרגו. הביקורת שעוררה פעולה זו, וגינויה של ישראל בעקבותיה, הביאו לבחינה מחדש של הנושא ולגיבוש תפיסת ביטחון חדשה: כל מדינה ערבית שכנה אחראית לפעילות העוינת המבוצעת מתחומה נגד ישראל, ועליה לנקוט צעדים כדי למנוע אותה. מעתה נמנע צה"ל מפגיעה בפליטים עצמם, ופעולות התגמול כוונו אל מטרות צבאיות ומשטרתיות של המדינות שמהן יצאו המסתננים.

כאמור, המדיניות ההגנתית של "חסימת השיבה" של פליטים לארץ ישראל לא התמודדה בהצלחה עם בעיית ההסתננות. באמצעות פעולות התגמול ביקשה ישראל להרתיע את הפלסטינים מלהסתנן לישראל ולפגוע באזרחיה. כמו כן, פעולות אלו נועדו להעביר מסר למדינות "המארחות" (בעיקר ירדן ומצרים) - עליהן למנוע את ההסתננות משטחיהן, שאם לא כן הן תיפגענה. הפעולות נועדו גם לחזק את תחושת הביטחון ואת המורל של תושבי ישראל, שסבלו מאיום מתמיד על חייהם - בבתים, בשדות, בדרכים ובטיולים.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

כותרת עיתון על פעולות תגמול במצרים.

שאלות:

1. כיצד עשויה כותרת זו להשפיע על מורל אזרחי מדינת ישראל?

2. מדוע נקטה מדינת ישראל בשיטת "פעולות התגמול" אף שהיתה בכך פגיעה בחפים מפשע?

*161*

בקרב יושבי הספר היו גם עולים חדשים שזה עתה הגיעו לישראל. קצתם התקשו לעמוד בעומס הביטחוני הכבד. ממשלת ישראל חששה מאד שמא יקומו מתיישבים חדשים אלה ויעזבו את מקומם. לפחות שישה מושבי עולים ננטשו מסיבה זו, ורבים נהגו לעזוב את בתיהם מדי לילה, להתרכז יחדיו בבית אחד ולשוב עם בוקר לבתיהם. אלא שגם את הוותיקים צריך היה להרגיע. בראשית התקופה הם נטלו, מדי פעם בפעם, את היוזמה לידיהם ויצאו אל מעבר לגבול להשיב את רכושם הנגזל או לנקום. ישראל לא היתה יכולה להרשות לעצמה איבוד שליטה מסוג כזה. יתר על כן, "מותניה" הצרים של ישראל הפכו גם את האוכלוסייה שחיה בעומק המדינה לפגיעה, וגם אותה צריך היה להרגיע. פעולות התגמול צמצמו במידה ניכרת את הפעילות החבלנית, אף שלא מנעו אותה באופן מוחלט. פעולות אלה תרמו את חלקן לחיזוק תחושת הביטחון של האזרחים, שראו בצה"ל צבא חזק, בעל יכולת מבצעית גבוהה, שניתן לסמוך עליו.

אולם במקביל, פעולות התגמול מעבר לקווי שביתת הנשק פגעו במעמדה הבינלאומי של ישראל. אלו הובילו לסיבוך חוזר ונשנה עם האו"ם ועם מעצמות המערב (בריטניה וארצות הברית), שהיו עדיין "בעלות הבית" אצל שכנותיה של ישראל. הללו לא קיבלו את שיטת התגמול של ישראל, שכן ישראל הוחזקה כאחראית, לדעתם, לטיפול בפליטים לא פחות ממדינות ערב. עובדה זו הגבילה מאוד את ישראל, שהיתה צמאה באותן שנים להכרה בינלאומית. מסיבה זו נערכה ישראל להרחיב ולחזק את המדיניות ההגנתית שלה. בשנת 1953 הוקם "משמר הגבול" (ראה מילון מושגים בסוף הספר), שהתמחה בפעילות לאורך הגבול, הוקמו עשרות יישובים לאורך הגבול, ומשרד החוץ פעל אצל מעצמות המערב כדי שילחצו על בנות חסותן הערביות לבלום את ההסתננות.

ג. בעיות "הביטחון הבסיסי"

בעיית ההסתננות לא הייתה בעיית הביטחון היחידה של ישראל בראשית שנות ה- 50; למעשה היא אפילו לא היתה החשובה שבהן. ישראל התמודדה עם העובדה שלא היתה לה כל משענת ממשית בזירה הבינלאומית ועם החשש מפני "סיבוב שני", בלשון בני הזמן, כלומר, מלחמה נוספת מול אחת משכנותיה או אף נגד כולן יחד, כפי שאירע בשנת 1948. סכנה זו, הנוגעת בביטחונה היסודי והקיומי של מדינת ישראל, העסיקה את ההנהגה הישראלית יותר ממכת ההסתננות.

לאחר מלחמת העצמאות התפתחו בישראל שתי גישות ביחס לתוצאותיה של המלחמה. הראשונה גרסה שיש לחיות בשלום עם הסכמי שביתת הנשק ולשאוף לעשות אותם להסכמי שלום. לדעת המצדדים בגישה זו, ישלימו גם הערבים עם המצב. השנייה גרסה שהסכם שלום בגבולות שביתת הנשק של 1949 הוא הסכם שלום מסוכן לישראל. על פי גישה זו, ישראל לא תוכל לחיות לאורך ימים עם גבול מזרחי מפותל וקשה להגנה, עם שליטה מוגבלת על מאגרי המים בצפון ועם העדר עומק אסטרטגי. לגישות הללו היו השלכות לגבי מדיניות הביטחון של ישראל. בעלי הגישה הראשונה טענו, כי על ישראל לבנות צבא חזק ומתחזק, וכי די בעובדה זו כדי להרתיע את מדינות ערב ולהביאן לפחות להשלמה עם קיומה של ישראל, אם לא להכרה בצורך בשלום. ובמקביל, עליה להמשיך ב"ביטחון השוטף" ולהגן על גבולותיה מפני המסתננים.

עד מהרה סבב הויכוח סביב שאלת המלחמה היזומה, וכיוון שלא נראה היה כי אחת ממדינות ערב עומדת לתקוף את ישראל, היתה לו חשיבות מכרעת ביחס לשאלת "הסיבוב השני". בעלי הגישה השנייה, האקטיביסטית יותר, גרסו שהזמן העובר מפחית מהשפעתו של ההישג שהושג במלחמת העצמאות, וכי על ישראל לחדש את כוח הרתעתה באמצעות מלחמה יזומה, שתבהיר לערבים, ערב שיחות שלום אפשריות, שישראל מגיעה לשיחות אלה מעמדה של כוח. לדעתם, אין להסתפק ב"ביטחון שוטף", אלא לפעול באופן יזום כדי לפתור את בעיית "הביטחון הבסיסי". עם זאת, אלה ואלה היו תמימי דעים כי הסכסוך עם מדינות ערב לא ייגמר במלחמה. הכול הסכימו, כי סיומה של מלחמה אחת הוא ראשיתה של המלחמה הבאה. דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון באותם ימים, אף גרס כי אין לה לישראל "קרב אחרון", וכי לעולם לא תוכל להכריע את מדינות ערב, ואילו הללו יכולות להכריע את ישראל.

את הגישה "המשלימה" הוביל משה שרת, מי שהיה שר החוץ הראשון של ישראל (1948-1956) וראש ממשלתה (1953-1955). הוא היה בעל גישה אופטימיות ולא האמין בהפעלת כוח אלא לשם הרתעה בלבד. על כן חשש מאוד שמשה דיין וחבריו עלולים להפוך את הפעלת הכוח מאמצעי למטרה. מולו ניצב כוכב עולה בהנהגה הישראלית באותם ימים, משה דיין, שמילא שורה של תפקידים בכירים מאוד בצה"ל מאז שנת 1948 ואף שימש רמטכ"ל בשנים 1953-1958. דיין היה איש מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י), מפלגת השלטון באותם ימים, והיה בעל מעמד פוליטי יוצא דופן, אף שלבש מדים. יתר על כן, דיין הצליח עם הזמן לשכנע את "האב המייסד" עצמו, בן-גוריון, בצדקתה של גישתו. העובדה שבן-גוריון תמך בדיין, אף כי בהיסוס רב, הכריעה את הכף, וגישת השניים ניצחה. ביוני 1956 הודח משה שרת, שהיה אז שר החוץ בממשלת בן-גוריון, ולא נותרו בה מתנגדים בעלי השפעה לגישת דיין – בן-גוריון.

*162*

פעולת התגמול בכפר קיביה

פעולת התגמול בכפר קיביה עוררה תמיהות קשות בנוגע למוסריות של שיטות הלחימה של היחידות שהשתתפו בהן. בליל 12 באוקטובר 1953 הסתננה לארץ חולית מחבלים מירדן והשליכה רימון יד לבית משפחת קניאס ביישוב יהוד. בפיצוץ נהרגו אם המשפחה ושני ילדיה הקטנים. עקבות המחבלים הובילו לסביבות הכפר רנתיס, אז בשטח ירדן, כחמישה קילומטרים צפונית לקיביה. הפיגוע זעזע את תושבי ישראל משום שהיתה זו הפגיעה הראשונה של מחבלים במרכז הארץ, ומשום שקורבנות הפיגוע היו אישה וילדיה הפעוטים שנרצחו בשנתם. עוד באותו היום הוחלט לנקוט פעולת תגמול קשה בתגובה לפיגוע.

הכפר קיביה נבחר כיעד לפעולה. הפקודה שניתנה לחיילים בשטח היתה: "הכוונה: תקיפת הכפר קיביה, כיבושו הזמני וביצוע הרס ופגיעה מקסימלית בנפש במגמת הברחת תושבי הכפר מבתיהם... פשיטה לכפרים שוקבא ונעלין במגמת חבלה במספר בתים והרג תושבים וחיילים בכפר" (ארכיון צה"ל, 644/56/207, מצוטט אצל ב' מוריס, מלחמת הגבול של ישראל 1949-1956, תל אביב תשנ"ו, עמ' 275-276).

בפעולה השתתפו כ- 130 חיילי צה"ל, והם נשאו עמם כ- 700 ק"ג חומר נפץ. על הכוח פיקד אריאל שרון. בכפר קיביה עברו החיילים מבית לבית, השליכו רימונים וירו דרך החלונות והדלתות. לאחר מכן פוצצו כ- 45 בתים. כ- 60 אזרחים נרצחו בשנתם. הטענה הישראלית היתה כי החיילים לא ידעו שבבתים מסתתרים תושבים, וחשבו שהבתים המופצצים ריקים.

בעולם נמתחה ביקורת חריפה ביותר על מדינת ישראל, בשל הפגיעה הקשה באזרחים ובשל הפרת הסכמי שביתת הנשק. מדינת ישראל ניסתה להתנער מאחריות למעשה. דוד בן-גוריון מסר כי בליל הפעולה "היו כל יחידות צה"ל בבסיסן". כתוצאה מהפעולה ומהביקורת שהוטחה בעקבותיה הופקו לקחים, ומעתה כווני פעולות התגמול למטרות צבאיות בירדן ובמצרים.

משה שרת, שר החוץ של מדינת ישראל, התייחס ביומנו לפעולה בקיביה, וכך כתב באוקטובר 1953:

ואכן יש להדגיש, כי כאשר התנגדתי למעשה תגובה באותו שלב לא העליתי על הדעת כי תיערך שפיכת דמים כזאת. חשבתי על מעשה תגובה לפי הנוסח הקודם שהפך שגרה ולזה התנגדתי. אילו היה לי חשש כלשהו להרג רב כזה, הייתי מרעיש עולמות. בשאלת צורת הפרסום של ההתקפה על קיביה, צה"ל התלבט הרבה וביקש לדעת כיצד אנו אומרים להסביר את הדבר. בהתייעצות שהייתה לצה"ל עם אנשינו הציע (שמואל) בנדור לגרוס, כי לצבא לא היה חלק במבצע אלא תושבי הספר, שבערה חמתם להשחית על הרציחות האחרונות ויצר הנקם נשתלהב בלבם, קמו כאיש אחד ועשו שפטים בשכניהם - גרסה חסרת כל שחר והעושה אותנו לצחוק ולביזון, שכן ברור לכל... כי יד צה"ל בדבר. הצבא עצמו נסוג מטכסיס זה ובא לידי מסקנה כי אין להעלים חלקו של צה"ל... (מ' שרת, יומן אישי, תל אביב 1978 ).

(בספר תמונה – היעזר במנחה):

כותרת עיתון על הרצח ביהוד.

שאלות:

1. על סמך פקודת המבצע ועדותם של החיילים לאחר מעשה, האם היתה כוונה להרוג חפים מפשע? הסבירו.

2. כיצד באה לביטוי הסתייגותו של שרת מהפעולה בקיביה?

3. אילו שיקולים הנחו אותו כשר החוץ בנוגע לפרסום הפרשה?

*163*

מאיר הר-ציון, מאנשי יחידה 101, מסביר את נסיבות הקמת היחידה שנת 1953:

כשנתבעתי לבצע פעולות אלה, הייתי נער צעיר. התגייסתי לצבא בגיל שמונה עשרה, ושנה אחרי גיוסי הגעתי ליחידה 101. אז לא חשבתי הרבה על אופי הפעולות, הרקע המדיני והביטחוני... ידעתי רק זאת, מלחמת השחרור נסתיימה ולא נסתיימה. הערבים הוסיפו להילחם. היו הסתננויות ורציחות בתוך תוכה של הארץ. בעיקר רבו התקרות באזור עזה והמשולש. כל יום הביא עימו רצח או חבלה, גנבה או מיקוש. צה"ל היה אז צבא צעיר וחייב היה להגיב על פעולות הערבים. לא ידע בדיוק כיצד. אז תכננו את פעולות הגמול הראשונות. פעולות אלו נכשלו. שלחו גדוד, מחלקה או פלוגה. הם יצאו בלילה לפוצץ יעד לפי הסיסמה: הם עושים לנו, נעשה אנחנו להם. הלכו חיילים ולא הגיעו ליעד. לא פעם קרה, שכמה ערבים על גג של בית פתחו בכמה יריות, וכל היחידה נסוגה ולא ביצעה את המשימה שהוטלה עליה. שנתיים ומעלה שרר בצבא מצב כזה. הבינו שאת הצבא של שנות ה- 50 צריך היה לבנות כמעט מבראשית ולא ידעו כיצד. צריך היה לפתח שיטות צבאיות חדשות. מפקדים רבים התחלפו... אחרי מלחמת השחרור סבורים היו שהעניין נגמר, אנו ניצחנו במלחמה, חלק מן הארץ נתון בידינו. קיבלו מה שקיבלו וגמרנו. אך טעות היתה בידם. הרי המלחמה הייתה נמשכת ומצבה של המדינה היה קשה... מול מלחמת ההטרדה של הערבים עמדנו אנחנו בלתי מוכנים מבחינה צבאית (מ' הר ציון, פרקי יומן, תל אביב 1969).

שאלות:

1. מהן נסיבות הקמתה של יחידה 101?

2. האם בדבריו מצדיק מאיר הר ציון את דרכי הפעולה של היחידה? הסבירו.

משה שרת (1894-1965)

משה שרת נולד באוקראינה כמשה שרתוק. בצעירותו עלה עם משפחתו ארצה ולמד בגימנסיה הרצליה. בתקופת המנדט עמד בראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית (לאחר הירצחו של ארלוזרוב) ושימש מעין שר החוץ של היישוב היהודי בארץ ישראל. הוא ייצג את היישוב בוועדות החקיקה השונות לענייני ארץ ישראל, כולל ועדת אונסקו"פ, ופעל רבות באו"ם לאישור תוכנית החלוקה (29/11/1949). עם הקמת המדינה מונה שרת לשר החוץ הראשון שלה, והתווה את מדיניותו של המשרד החדש. לאחר פרישת בן-גוריון מראשות הממשלה (1953) התמנה שרת לראש הממשלה השני של מדינת ישראל, וכיהן בתפקיד זה עד 1955; אז שב בן-גוריון לכהן בתפקיד. בכהונתו השנייה של בן-גוריון כראש ממשלה חזר שרת למשרד החוץ, אך במהרה החריפו היחסים ביניהם, ובשנת 1955 בן-גוריון הדיחו מהממשלה. חילוקי דעות מדיניים ואישיים הפכו אותו ואת בן-גוריון ליריבים מושבעים. שרת תמך בפעולה מדינית והסברתית והתנגד ל"אקטיביזם" הביטחוני של בן-גוריון. שרת המשיך לשאת בתפקידים שונים, עד מותו בשנת 1965.

שאלה:

כיצד תפיסת העולם המדינית של שרת באה לידי ביטוי בתפקידים הציבוריים שמילא לאורך השנים?

*164*

ד. הממשל הצבאי

עם סיום מלחמת העצמאות נותרו בישראל כ- 160,000 ערבים שהפכו לאזרחי ישראל. היחס בינם לבין השלטון התאפיין בחשדנות הדדית. בשל החששות שערביי ישראל לא יגלו נאמנות כלפי המדינה ואף יפעלו נגדה, הוחלט להנהיג עליהם פיקוח צבאי - "הממשל הצבאי" (ראה מילון מושגים בסוף הספר). הפיקוח הוטל מתוקף תקנות ההגנה לשעת חירום. הביטוי הברור ביותר להגבלות שהוטלו עליהם היה ההגבלה על חופש התנועה. לדוגמה, ערבי שרצה לנסוע מכפרו בגליל לחיפה נזקק לרישיון מיוחד. "הממשל הצבאי" היה דוגמה אחת למתח שבין צרכיה הביטחוניים של מדינת ישראל ובין ערכיה הדמוקרטיים.

בהדרגה התעורר ויכוח בציבור הישראלי על אודות "הממשל הצבאי". התומכים בהנהגתו טענו כי הוא נועד להגן על בטחון המדינה מפני גורמים עוינים בקרב הערבים, ואילו המתנגדים לו טענו כי הגבלות אלה רק יעודדו הצטרפות לאותם גורמים עוינים. נוסף על כך, טענו המתנגדים, "הממשל הצבאי" מבוסס על אותן תקנות לשעת חירום שהנהיגו הבריטים נגד היישוב היהודי בתקופה שלפני הקמת המדינה. המאבק נגד קיומו של "הממשל הצבאי" הגיע לשיאו כאשר סיעות בכנסת, מימין ומשמאל, קראו לביטולו. בשנת 1968, לאחר הפגנות ואספות הזדהות, בוטל "הממשל הצבאי".

פרשה יוצאת דופן בקיצוניותה שאירעה תחת הממשל הצבאי הייתה פרשת כפר קאסם (ראה מילון מושגים בסוף הספר). עם פרוץ מלחמת סיני, באוקטובר 1956 (ראו בהרחבה בפרק הבא), הוכרז עוצר בכפרים הערביים שבמרכז הארץ. כל תושבי הכפרים היו חייבים להימצא בבתיהם בשעות הלילה, החל מן השעה 17.00 ועד למחרת בבוקר. מכיוון שהפקודה התפרסמה בשעות הצהריים, היא לא הגיעה לידיעתם של הכפריים שיצאו בבוקר לעבודה ורבים מהם חזרו משדותיהם לאחר השעה היעודה. בכפרים שונים זירזו שוטרי משמר הגבול את האנשים להיכנס לבתיהם, אך בכפר קאסם נהגו בהתאם ללשון הפקודה, שקבעה ש"אין לבצע מעצרים ויש לירות על מנת להרוג כל מפר עוצר". 47 כפריים, יותר ממחציתם נשים וילדים, נורו למוות.

הצנזורה אסרה על פרסום פרטי האירוע במשך שבעה שבועות. לבסוף, משהותר הפרסום, גרמו פרטי האירוע לזעזוע עמוק בציבור הישראלי. ועדת חקירה שמינה ראש הממשלה דוד בן-גוריון המליצה להעמיד את לוחמי מג"ב לדין. בינואר 1957 הועמדו 11 מלוחמי מג"ב, וביניהם אנשי המחלקה, מפקד המחלקה ומפקד הגדוד, לדין צבאי באשמת רצח. כאשר הועמדו האנשים למשפט, הם טענו כי פעלו על פי פקודה. אולם בית המשפט קבע כי מעל פקודה כזו מתנוסס "דגל שחור". זו פקודה בלתי חוקית בעליל, כלומר בצורה ברורה ביותר. היא מנוגדת למצפון האנושי ולכן אין לבצעה. האחראים לטבח ומבצעיו נידונו לתקופות מאסר עד 17 שנים (אף שכולם שוחררו כעבור פחות משנתיים). אירוע זה הסעיר את דעת הקהל בישראל במשך כל זמן המשפט ואף בעקבותיו.

שאלות:

1. במה חורגת התנהגות החיילים בכפר קאסם מאופן הפעולה של פעולות התגמול?

2. כיצד באו לביטוי תחושות האיום מהערבים והחשדנות כלפיהם, שרווחו בשנות ה- 50, בפעולת החיילים בכפר קאסם?

3. מדוע גרמה הפרשה לזעזוע עמוק בציבור הישראלי ובקרב מנהיגיו?

השופט בנימין הלוי, בתוך פסק הדין של חילי מג"ב בפרשת הטבח בכפר קאסם:

סימן היכרה של פקודה "בלתי חוקית בעליל" - מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: "אסור!". לא אי חוקיות פורמאלית, נסתרת או נסתרת למחצה, לא אי חוקיות המתגלה רק לעיני חכמי משפט חשובה כאן, אלא: הפרת חוק גלויה ומובהקת, אי חוקיות ודאית והכרחית המופיעה על פני הפקודה עצמה, אופי פלילי ברור של הפקודה או של המעשים שהפקודה מצווה לעשותם, אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום ומושחת - זוהי מידת אי החוקיות הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו. (מתיקי הפרקליטות הצבאית, ביד"צ מר 3/57 תובע צבאי נ' רס"ן מלינקי ואחרים, פס"מ יז, 90 עמ' 213-214).

שאלות:

1. כיצד, על פי פסק הדין, ניתן לזהות "פקודה בלתי חוקית בעליל" שמבטלת את חובת הציות של החייל?

2. האם פסק הדין מאפשר לחיילים לסרב פקודה במקרה שזו פוגעת במצפונם?

*165*

שאלות סיכום:

1. הסבירו מה הם "הביטחון השוטף" ו"הביטחון הבסיסי".

2. תארו את התפתחותה של ההסתננות הפלסטינית לישראל ואת האופן שבו הגיבה ישראל עליה.

3. פעולת קיביה יצרה תפנית באופי פעולות התגמול. הסבירו כיצד דווקא פעולה זו הביאה לתפנית.

4. הציגו את הויכוח בין שרת לדיין בנוגע ל"מלחמה היזומה".

5. כיצד התגברה הדמוקרטיה הישראלית על הפרות של זכויות אדם של ערבים? התייחסו גם לטבח בכפר קאסם.

פרק 17: מלחמת סיני

מושגים:

- מלחמה יזומה

- משבר סואץ

- מלחמת סיני

- משה דיין

- משה שרת

- "הקנוניה"

מה היו מטרותיה של ישראל במלחמת סיני והאם השיגה אותן?

במלחמת סיני יצאו ישראל, צרפת ובריטניה למלחמה נגד מצרים. אף שמבחינה צבאית הצליחה המלחמה, בתוך זמן קצר נאלצו המדינות המנצחות לוותר על כל הישגיהן הצבאיים. מדוע יצאו שלוש המדינות למערכה נגד מצרים?

א. הגורמים למלחמה

ישראל, צרפת ובריטניה יצאו למלחמה משותפת נגד מצרים באוקטובר 1956, כל אחת ממניעיה היא.

ישראל

ישראל שלאחר מלחמת העצמאות חששה שמדינות ערב יפתחו "סיבוב שני" של מלחמה. מנהיגי מדינות ערב אף הצהירו על כך לא פעם. כאמור, בצמרת השלטון בישראל התנהל ויכוח כיצד יש להתמודד עם האיום הזה. משה שרת, שר החוץ הראשון של ישראל (1948-1956) וראש ממשלתה (1953-1955), דגל בחיזוק הצבא ככוח הרתעה, אך התנגד להפעלת כוח נגד מדינות ערב כאמצעי לפתרון הסכסוך. מולו ניצב משה דיין, ששימש רמטכ"ל בשנים 1953-1958. דיין דגל בפתיחת "מלחמה יזומה" נגד מדינות ערב והצליח לשכנע בכך את בן-גוריון.

לאחר מספר שנים שבהן להט הויכוח סביב מערך הכוחות הפוליטי הפנימי, הוא התייצב בשנים 1955-1956. בן-גוריון פרש זמנית בדצמבר 1953 אך חזר כשר הביטחון בפברואר 1955. בנובמבר של אותה שנה הוא אף חזר לעמוד בראש הממשלה. בתקופה זו כבר שלטה גישת דיין-בן-גוריון. השניים ניסו להגיע למלחמה דרך פעולות התגמול, או אף בגלל העובדה שהמצרים סגרו שוב ושוב את המעבר הבינלאומי במצרי טיראן, המעבר היחיד ממפרץ אילת אל ים סוף. אלא שכוחם של אנשי שרת בממשלה, ואיום חיצוני בדמות עסקת נשק חסרת תקדים בהיקפה שחתמה מצרים עם צ'כוסלובקיה בהשראת ברית המועצות, מנעו מישראל להגיב.

*166*

מעמדה המדיני הבינלאומי של ישראל וההכרח להסביר לציבור את פשר המהלך היזום לקראת מלחמה, לא אפשרו לדיין ולבן-גוריון לצאת למלחמה אף שזו היתה עמדתם העקרונית. בן-גוריון הודיע חד-משמעית כי ללא בעלת ברית לא תוכל ישראל להסתכן במהלך שיש בו אפשרות להידרדרות למלחמה. לפיכך היה על ישראל להגיע לברית רצינית עם מעצמה כלשהי. בסופו של דבר נענתה צרפת והסכימה לתמוך בישראל במקרה של מלחמה, ואף לספק לה נשק בכמות ובאיכות הדרושים מול עסקת הנשק הצ'כו-מצרית. ביוני 1956 הודח משה שרת, שהיה אז שר החוץ בממשלת בן-גוריון, ולא נותרו בה מתנגדים בעלי השפעה לגישת דיין-בן-גוריון. בקיץ 1956 היתה ישראל מוכנה למלחמה יזומה, אם וכאשר תהיה הזדמנות ראויה לכך.

הצהרות המלחמה של המנהיגים הערבים, סגירה חוזרת ונשנית של מצרי טיראן, המשך ההסתננות הפלסטינית ופגיעה בעורף הישראלי, וכן עסקת הנשק המצרית - די היה בכל אלה כדי ליצור ברחוב הישראלי תחושה אמיתית של חרדה. הציבור הישראלי היה זקוק באותם ימים למהלך נוסך ביטחון. דיין ובן-גוריון לא היו זקוקים להסברים ולשכנוע, ודומה כי גישתם היתה מקובלת על רוב הציבור בישראל. השאלה הייתה "מתי" תהיה מלחמה, ולא "אם" תהיה מלחמה.

משה דיין (1915-1981)

מצביא ומדינאי. דיין נולד בדגניה להורים שעלו בעלייה השניה. הוא התגייס לשורות ה"הגנה" ולאחר מכן, בשנות המרד הערבי, נלחם ב"פלוגות השדה" ו"פלוגות הלילה המיוחדות" תחת פיקודו של אורט וינגייט. בפלוגות אלו רכש מיומנות בלחימה התקפית. במלחמת העולם השנייה התגייס לפלמ"ח, ובאחת הפעולות נפצע בעינו. במלחמת העצמאות נלחם דיין כמפקד בגזרות שונות, והמשיך במסלול הפיקוד הצבאי עד למינויו לרמטכ"ל. לאחר שחרורו היה חבר כנסת ושר בממשלות ישראל, ושימש בתפקיד שר הביטחון במהלך מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. כשר הביטחון נתפס דיין בעיני הציבור כאחד האחראים לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, אך גם כאחראי עיקרי ל"מחדל" במלחמת יום הכיפורים. דיין הצליח להתגבר על המשבר, וכשכיהן כשר החוץ, תרם לעיצוב דמותו של הסכם השלום עם מצרים. דיין האיש, תפיסתו המדינית והביטחונית, וכן אישיותו יוצאת הדופן והשנויה במחלוקת, היו בעלי השפעה רבה על מדינת ישראל בשלושת העשורים הראשונים לקיומה.

העסקה הצ'כית-מצרית

ב- 1955 נערכה עסקת נשק גדולה בין מצרים בראשות נאצר לבין צ'כוסלובקיה, שהייתה אז חלק מהגוש המזרחי הקומוניסטי. העסקה כלל בעיקר כ- 40 מפציצים ארוכי טווח וכ- 150 מטוסי קרב, שהיו עדיפים על כל מטוסי חיל האוויר הישראלי באותה תקופה. עסקה זו נחשבת לאחד מניצני ההתקרבות של מצרים לגוש המזרחי, והיא החלה את מירוץ החימוש בין מצרים לישראל, בהיותה הראשונה מבין עסקות נשק רבות שנעשו בין מצרים לברית המועצות עד להתמוטטות ברית המועצות ב- 1991. ישראל ראתה בעסקת הנשק הצ'כית-מצרית איום קיומי ונקטה צעדים שונים לנסות לסכלה. העסקה היתה אחד הגורמים לפרוץ מלחמת סיני.

בריטניה וצרפת

ב- 26 ביולי 1956 הודיע גמאל עבד אל-נאצר, נשיאה של מצרים, כי בדעתו להלאים את חברת המניות הבינלאומית המפעילה את תעלת סואץ שבתחומה של מצרים. הצהרה זו עוררה משבר מן החמורים שידע העולם לאחר מלחמת העולם השנייה. תעלת סואץ הייתה

*167*

ועודנה אחד המעברים הימיים החשובים בעולם. היא מקצרת באופן ניכר את המרחק מאירופה לדרום היבשת האפריקנית, לתת-היבשת ההודית, למרכזה של אסיה המזרחית ולדרומה. לבריטניה היו עדיין אינטרסים חיוניים מאד באזור, כגון נפט במפרץ הפרסי וחסימת סכנת התפשטות הסובייטית דרומה. ביוני 1956 סיימה בריטניה לפנות את כוחותיה מן התעלה, שבה היתה לה אחיזה מאז שנות ה- 80 של המאה ה- 19. "סטירת הלחי" שספגה בריטניה מנאצר הביאה את ראש ממשלת בריטניה אנטוני אידן להחלטה לסלק את נשיא מצרים ולהחזיר את כוחותיו אל התעלה.

אף לצרפת היו מניות ואינטרסים בתעלה, ועל כן ביקשה להלחם בנאצר ולהפילו, אך היתה לה סיבה נוספת. צרפת התמודדה זה כמה שנים עם המרד שפרץ נגדה באלג'יריה בשנת 1954. הצרפתים האשימו את נאצר בסיוע פעיל למרד. משבר סואץ שימש בידם עילה מצוינת למלחמה בנאצר ובמשטרו.

בעלת בריתן הגדולה של בריטניה וצרפת, ארצות הברית, התנגדה נמרצות לכוונות בריטניה וצרפת לתקוף בסואץ. השתיים נאלצו אפוא לפעול בחשאי כדי שלא לעורר את רוגזה של "אחותן הגדולה".

(בספר תמונה – היעזר במנחה):

הורדת טנק צרפתי בנמל חיפה ערב מלחמת סיני.

שאלה:

כיצד מבטאת רכישת הנשק מצרפת את הנסיבות שהובילו למלחמת סיני?

(בספר מפה – היעזר במנחה):

מלחמת סיני, אוקטובר 1956

שאלה:

כיצד מבטאת המפה את ההישגים הצבאיים המהירים של מלחמת סיני?

*168*

החשאיות הזאת הביאה את ישראל אל המלחמה. הברית הצרפתית-ישראלית, עסקת הנשק הגדולה שבאה בעקבותיה, ונכונותה העקרונית של ישראל למלחמה יזומה, עשו את ישראל זמינה למהלך משותף עם בריטניה וצרפת נגד מצרים.

לפי ההסכם החשאי בין בריטניה, צרפת וישראל (שכונה לימים גם "הקנוניה"), תפקידה של ישראל היה לתקוף באזור תעלת סואץ, ואילו צרפת ובריטניה יציגו אולטימטום שלפיו חייבות ישראל ומצרים להתרחק מן התעלה. בשלב הבא ישראל תסכים לנסיגה, ובעלות בריתה יגיעו לתעלת סואץ כדי להבטיח את המשך התעבורה בה מול האיום המצרי. כלפי חוץ אסור היה שיתקבל הרושם כי המהלך תוכנן ותואם מראש.

בתמורה למהלך הזה קיבלה ישראל מצרפת נשק נוסף, טייסות צרפתיות פעלו מתחומה והגנו על שמיה, וספינות מלחמה באו כדי להגן על נמליה. בריטניה הבטיחה שלא תעמוד לצדה של ירדן, שעמה היה לה חוזה הגנה, אם ישראל תמצא לנכון לתקוף את ירדן נוכח אי השקט הנמשך בגבולה המזרחי.

ב. מהלכי המלחמה

מלחמת סיני, או בשמה בישראל, "מבצע קדש", פרצה ביום שני, 29 באוקטובר 1956. המטרות המוגדרות של המלחמה, כפי שהוטלו על צה"ל, היו: חיסול בסיסי הפדאיון במצרים, פגיעה ביכולת הצבאית של מצרים, ושמירה על מיצרי טיראן פתוחים.

המבצע החל עם הצנחת גדוד צנחנים של צה"ל במעבר המתלה שבמערב חצי האי סיני. בעקבותיו התקדמו ביבשה כוחות צנחנים ושריון. על פי סיכום שנקבע מראש, היה על בעלות בריתה של ישראל להתחיל בהפצצה אווירית על מצרים בחלוף 24 שעות מצעד הפתיחה הישראלי, אך ההפצצה התעכבה בשל כשלים ארגוניים וויכוח פנימי של בעלות הברית. כך מצאה ישראל את עצמה לבדה מול מצרים.

רק ב- 31 באוקטובר בערב החלו חילות האוויר של בריטניה וצרפת לפעול. אז כבר היתה המלחמה בעיצומה. צה"ל לא נתקל בהתנגדות מצרית קשה, משום שהצבא המצרי העביר כוחות מסיני לתעלת סואץ כדי להגן עליה. גורם ההפתעה ופעולת בעלות הברית במצרים עצמה הקלו על ישראל, ובמסע צה"ל בסיני היה עליו להתמודד בעיקר עם תנאי שטח קשים, עם בעיות הספקה ותחזוקה שבהן טרם נתקל, ועם "שעון החול" המדיני האוזל במהירות.

מתקפת היבשה של בעלות הברית במצרים החלה רק ב- 5 בנובמבר, שעה שצה"ל עמד ערב סיום המהלך בסיני, לאחר שהשתלט על כל חצי האי. מתקפה זו הייתה מצומצמת מדי והחלה מאוחר מדי. עוד בטרם הושלמה הנחיתה, וכאשר כוחות המשימה האנגלו-צרפתים הגיעו רק עד קנטרה שבצפון התעלה, הציבו שתי מעצמות-העל, ארצות הברית

*169*

וברית המועצות, אולטימטום שבלם את בריטניה וצרפת. הניצחון היה מרשים. בתוך שבוע כבש צה"ל את חצי האי סיני ואת רצועת עזה, וניצח ניצחון חשוב בים, כאשר לקח שלל משחתת מצרית שניסתה להפגיז את חיפה מן הים.

בלחץ ארצות הברית וברית המועצות הושלמה הנסיגה האנגלו-צרפתית ממצרים עד סוף 1956. ישראל שלטה בחצי האי סיני ועשתה מאמץ אדיר להשאיר בידיה חלקים כלשהם מכיבושי המלחמה, אלא שמה שהיה ברור למעצמות חשובות כבריטניה וצרפת, ברור היה גם לה. מיד לאחר המלחמה הודיע בן-גוריון כי ישראל נכונה לסגת. הוא ביקש שרצועת עזה וחוף מפרץ אילת יישארו בידי ישראל, אך לאחר שלא ניתן היה להגיע לסיכום כזה, הוסכם כי כוח או"ם, ולא צבא מצרי, ישב ברצועת עזה, וכי המעצמות, ובראשן ארצות הברית, ערבות למעבר ישראלי חופשי במצרי טיראן. בראשית מרס 1957 השלים צה"ל את נסיגתו מתעלת סואץ.

*168*

(בספר תמונה – היעזר במנחה):

חיילים על הר סיני, מתוך עיתון דבר לילדים.

שאלות:

1. מדוע בחרה המערכת לצלם דווקא אתר זה?

2. איזו משמעות התצלום מנסה להעניק למלחמה?

*169*

ההמנון של "מלחמת סיני"

באוקטובר 1956 קיבלו חברי להקת הנח"ל שיר חדש ונתבקשו ללמוד אותו אך לשמור זאת בסוד. את מילות השיר, "לא אגדה רעי", כתב המשורר יחיאל מוהר ומשה וילנסקי הלחין את המנגינה. השיר הפך להמנון הרשמי של המלחמה. ימים ספורים לאחר שלמדו את השיר, החלה המלחמה. כלומר, המנון הניצחון הזה נכתב ונלמד לפני המלחמה.

מול הר סיני

מילים: יחיאל מוהר

לחן: משה וילנסקי

לא אגדה, רעי,

ולא חלום עובר,

הנה מול הר סיני

הסנה, הסנה בוער.

והוא לוהב בשיר,

בפי גדודי בנים,

ושערי העיר

ביד השמשונים.

הו, שלהבת יה - עיני הנערים,

הו, שלהבת יה - ברעם

המנועים,

עוד יספר על זה היום, אחי,

בשוב העם אל מעמד סיני

רעי, זה לא חלום

ולא חזיון הוזה

מאז ועד היום

בוער, בוער הסנה.

לוהט בזמר און

בלבבות האל

של נערי ציון

ורכב ישראל

שאלות:

1. לאילו מסיפורי התנ"ך השיר מתייחס?

2. כיצד סיפורים אלו משמשים עידוד לקראת המלחמה ?

(בספר תמונה – היעזר במנחה):

צנחנים ליד מעבר המתלה.

שאלה:

האם האווירה בצילום תואמת את השיר "לא אגדה רעי"? הסבירו.

*170*

ג. תוצאות המלחמה והשפעותיה

מה השיגה ישראל במלחמה זו? מבחינה טריטוריאלית לא הושג דבר. ישראל ויתרה על כל השטחים שכבשה במלחמה. אפילו רצועת עזה חזרה למצבה ערב המלחמה, והצבא המצרי נכנס אליה על אף מחאת האו"ם.

עם זאת, ישראל השיגה רווחים מדיניים וביטחוניים. מבחינה ביטחונית, צה"ל הוכיח את יכולותיו הצבאיות. הכיבוש המהיר של סיני, הציוד הצבאי הרב (תחמושת, טנקים) שנלקח שלל, הפגזת המשחתת המצרית, פגיעה בריכוזי פדאיון בעזה, פגיעה בתשתית מצריות בסיני - כל אלו הוכיחו את כוחו של צה"ל, והגבירו את תחושת הביטחון בארץ.

(בספר תרשים – היעזר במנחה):

הגורמים למלחמת סיני

*171*

על פי הסכמי שביתת הנשק הוצב כוח חירום בינלאומי של האו"ם בסיני ובעזה, ומצרי טיראן הושארו פתוחים לשיט ישראלי (בן-גוריון הצהיר כי חסימה מחודשת של מיצרי טיראן תשמש עילה למלחמה נוספת).

מבחינה מדינית, הוכיחה ישראל את נאמנותה לבעלת הברית הצרפתית, וכך זכתה לציוד ולמידע ביטחוני מצרפת (הכור האטומי בדימונה היה הביטוי הבולט לאמון הצרפתי בישראל באותם ימים). המלחמה הביאה גם לשיפור ביחסי ישראל-בריטניה. מעבר לכל אלה, נתפסה ישראל כמדינה המסוגלת להפעיל כוח, ויכולת ההרתעה שלה שוקמה לפחות זמנית.

תחושות החרדה והמצוקה שרווחו בציבור לפני המלחמה פינו את מקומן לתחושת ביטחון ועוצמה. המלחמה יצרה בישראל את התפיסה שניתן לפתור בעיות באמצעות מלחמה. לעובדה זו תהיה השפעה חשובה על מהלכיה של ישראל בתחום המדיני-ביטחוני בהמשך. כפי שבן-גוריון צפה, היה סיומה של מלחמת סיני שלב בדרך אל הסיבוב השלישי, שהתחולל במלחמת ששת הימים, בשנת 1967.

שאלות סיכום:

1. הסבירו את מכלול הגורמים שהביאו את ישראל לפתוח ב"מלחמה היזומה". היעזרו בתרשים שבעמוד הקודם. התייחסו לגורמים פנים-ישראליים ולגורמי חוץ.

2. הפוליטיקה הישראלית, הלאמת תעלת סואץ, המרד באלג'יריה - הסבירו כיצד קידמו נסיבות אלו את פרוץ מלחמת סיני.

3. באיזו מידה הושגו המטרות של צרפת ובריטניה במלחמת סיני?

4. מהלכי המלחמה וההסדרים שבעקבותיה - האם הם מעידים על חולשתה או על עוצמתה של מדינת ישראל?

5. האם מצבה של מדינת ישראל לאחר המלחמה היה טוב ממצבה לפניה ?

פרק 18: מלחמת ששת הימים

מושגים:

- המלחמה על המים

- מתקפת נגד מקדימה

- אלי כהן

- נכסה

- תוכנית אלון

- החלטת מועצת הביטחון 242

- מלחמת ההתשה

- קו בר לב

- ארץ ישראל השלמה

- יוזמת רוג'רס

- ממשל צבאי

- הסיפוח הזוחל

1. אלו נסיבות הובילו את מדינת ישראל לפתוח במלחמה נגד צבאות ערב, למרות הסיכון הכרוך בכך?

2. כיצד השפיעה מלחמת ששת הימים על ישראל ועל יחסיה עם שכנותיה?

ביוני 1967 פתחה ישראל במלחמת פתע נגד מצרים וסוריה, לאחר שהיתה תחת איום ביטחוני מתמשך מצדן. תוך שישה ימים השיגה ישראל ניצחון מוחץ על צבאות ערב (כולל ירדן שהצטרפה אליהן), והגדילה את שטחה פי שלושה. בפרק זה נסקור את הגורמים שהובילו למלחמה, את מהלכיה ואת השפעותיה במישורים השונים.

א. הגורמים למלחמה

רקע

הגורמים למלחמת ששת הימים היו היחסים בין ישראל למדינות ערב, הקשרים בין מדינות ערב השונות, ובמישור הבינלאומי - "המלחמה הקרה".

הסכסוך הערבי-ישראלי לאחר מלחמת סיני ופינוי צה"ל מכל שטח סיני שנכבש במהלכה, נהנתה מדינת ישראל משקט לאורך גבולה המשותף עם מצרים. במהלך עשר שנים (1957-1967) נמשכה הפוגה זו בגבול

*172*

המצרי, והדבר אפשר לישראל להקדיש לראשונה מאמץ נכבד לביסוס כלכלתה ולעיצוב החברה החדשה שקמה בה. ואולם, מלחמת סיני הייתה רק "סיבוב" אחד במלחמה המתמשכת בין ישראל לשכנותיה. ניצחונה במלחמת סיני, בנוסף לניצחון במלחמת העצמאות, הגבירו את השאיפה של מדינות ערב להשיב מלחמה ו"לסגור חשבון" עם ישראל. השאלה לא הייתה "אם" תהיה מלחמה נוספת, אלא "מתי" היא תתקיים.

מאבקי כוח במדינות ערב. בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים, התחרו ביניהן מצרים וסוריה על הנהגת העולם הערבי, במסגרת תפיסה כללית של אחדות ערבית. השנאה למדינת ישראל שימשה גורם מאחד מרכזי בניסיונות להשיג את ההנהגה הערבית. וכך, מנהיג שביקש לחזק את מעמדו ואת מעמד מדינתו יכול היה לעשות זאת על ידי הפגנת כוח (ואפילו מלחמה) נגד ישראל. בשנות ה- 60 חלה ירידה במעמדו של נאצר כמנהיג מצרים, ונחלש מעמדה הבכיר של מצרים בעולם הערבי. בשנת 1961 התפרקה הקע"ם בהנהגת נאצר. בשנת 1966 תפס את השלטון בסוריה הפלג הצעיר והקיצוני במפלגת הבעת', וזכה לתמיכה מברית המועצות. נאצר הוצג בסוריה כמנהיג חלש שאינו נלחם בישראל. זאת ועוד, מצרים הסתבכה במלחמה ממושכת בתימן. נאצר היה זקוק לפעולה שתחזק מחדש את מעמדו בעולם הערבי. במקביל, סוריה ביקשה להוכיח את כוחה בכך שתצליח לעמוד בחזית נגד ישראל.

מתיחות בין סוריה לישראל

היחסים בין סוריה לישראל הלכו והידרדרו במהלך שנות ה- 50 וה- 60. המתיחות התפתחה בעיקר סביב שאלת השטחים המפורזים בצפון הארץ, ובתוכם מקורות המים. בהסכמי שביתת הנשק, בשנת 1949,נקבעו שטחים מפורזים לאורך הירדן ובעמק החולה, בשליטת ישראל. על פי הפרשנות הישראלית, היו אלו שטחים בריבונותה המלאה. ישראל הקימה שם יישובים, עיבדה את הקרקע לחקלאות (כולל ייבוש אגם החולה למטרה זו), והשתמשה במקורות המים שבאזור. על פי הפרשנות הסורית, השטחים המפורזים היו אמורים להישאר הפקר בלא שישראל תעשה בהם כל שימוש. הסורים אף ניסו להטות את מי הירמוך כדי למנוע ממים אלו להגיע לשטחה של מדינת ישראל.

ישראל, מצדה, החלה אז בהקמת מפעל "המוביל הארצי" (מפעל המים "ירדן-נגב"). בשנים 1951-1966 ניהלו ישראל וסוריה את "המלחמה על המים", שעיקרה ניסיונות משני הצדדים לפגוע במפעלי הטיית המים של האויב. פעולות אלו הובילו לתגובות צבאיות הדדיות, שהתבטאו בהפגזות של הסורים על יישובים בעמק הירדן ועל חקלאים ודייגים בזמן עבודתם. ישראל הגיבה על פעולות אלו, וניצלה את התקפותיה להפגנת כוח מול סוריה. בשיאה של ההתמודדות הצבאית החזיתית הופלו ביום אחד, באפריל 1967, שישה מטוסים סוריים, שנים מהם מעל שמי דמשק. פעולה זו הגבירה את המתח הרב שנוצר בין ישראל לסוריה ואת החשש מפני הידרדרות נוספת.

מוקד מתיחות נוסף נגע לפעולות חבלניות פלסטיניות נגד ישראל. בשנים שלפני מלחמת ששת הימים התרבו פעולות הטרור הפלסטיניות לאורך הגבול עם סוריה. אנשי הפת"ח (ראה מילון מושגים בסוף הספר) חדרו מסוריה לישראל וביצעו בה מעשי חבלה, הניחו מוקשים ותקפו ישראלים. בשנת 1966 בלבד נרשמו 93 תקריות על הגבול עם סוריה. באותה שנה, כאמור, עלה לשלטון בסוריה הפלג הקיצוני של הבעת', בהנהגתו של חאפז אסד. הניסיונות החוזרים ונשנים "לחמם" את האזור ולגרור את ישראל למלחמה, נועדו לבסס את משטרו של אסד בסוריה ואת יוקרתו בעולם הערבי.

מתיחות בין מצרים לישראל

בהסכמי שביתת הנשק שנחתמו בעקבות מלחמת סיני נקבע כי אסור למצרים להכניס כוחות צבא לסיני ולרצועת עזה, והוצבו שם כוחות או"ם; מצרי טיראן צריכים להישאר פתוחים למעבר כלי שיט ישראליים, גם זה בפיקוח האו"ם.

בשנים הבאות נחלש מעמדו של נאצר והוא היה זקוק לפעולה שתעלה את קרנו. בראשית מאי 1967 קיבל נאצר דיווח כוזב, שהועבר על ידי ברית המועצות, ולפיו ישראל מתכננת מערכה צבאית מקיפה נגד סוריה. בתגובה, ב- 15 במאי 1967 החלה מצרים להזרים כוחות לסיני. ריכוז זה נעשה בפומבי, אל מול מצלמות הטלויזיה המצרית, ששידרה את כניסתם של טורי השריון המצרים לסיני והשמיעה דברי תעמולה ששלהבו את ההמונים.

צעד זה, שהתרחש ביום עצמאותה ה- 19 של ישראל, היה הפרה בוטה של ההסכם שנחתם עם מצרים בחסות האו"ם לאחר מבצע סיני. בתגובה למהלך המצרי גייס צה"ל את מרבית עוצמתו וקרא לשירות את חיילי המילואים. היה זה צעד הגנתי מובהק של צה"ל, שנתפס בעיני העולם הערבי כהכרזה על יציאה למלחמה ביוזמה ישראלית. בהמשך, הורה נאצר על הוצאת חיילי האו"ם שהיו פזורים לאורך הגבול המשותף עם ישראל ועל סגירת מיצרי טיראן בפני אוניות ישראליות. על אף כל ההתגרויות הללו, מצרים לא היתה מוכנה למלחמה. במצרים חשבו שצעדים אלו ימנעו מישראל לתקוף בסוריה ויעלו את קרנה של מצרים בעולם הערבי. מבחינתה של ישראל, חסימת נתיבי השיט הצדיקה יציאה למלחמה.

*173*

התעמולה המצרית ערב מלחמת ששת הימים

מתוך נאום של נשיא מצרים, גאמל עבד אל-נאצר, ביום 26 במאי 1967. נאומים בסגנון דומה נשאו גם מנהיגים אחרים במדינות ערב.

אם ישראל תתחיל בתוקפנות כנגד סוריה או מצרים, יהיה הקרב כנגד ישראל כולל ולא יוגבל לנקודה זו או אחרת על הגבול המצרי או הסורי. הקרב יהיה כולל, ומטרתנו הבסיסית תהיה להחריב את ישראל. לא הייתי יכול לומר דברים כאלה לפני חמש שנים או אפילו שלוש שנים. אילו הייתי אומר דברים אלה ללא יכולת להוציאם לפועל, הרי היו אלה דברים ריקים וחסרי ערך.

כיום, עשר שנים לאחר 1956, אני אומר דברים אלה, כיוון שאני בטוח. אני יודע מה יש לנו במצרים ומה יש לסוריה. אני יודע שמדינות אחרות, למשל עיראק, ישלחו את גייסותיהן לסוריה; אלג'יריה תשלח גייסות; כווית גם היא תשלח גייסות. הן תשלחנה יחידות שריון ורגלים. זהו כוח ערבי. זוהי התחייה האמיתות של העם הערבי, שלפני-כן היה מיואש (אלוף הראבן, מלחמות ושלום, תל אביב 1989,עמ' 78).

שאלות:

1. מיהו קהל היעד שאליו מכוון נאומו של נאצר?

2. האם הנאום מעיד על עוצמה או על חולשה? הסבירו.

3. שערו מה היו התגובות לנאום זה במדינת ישראל.

אחמד סעיד היה הקריין הידוע של תחנת הרדיו המצרית "קול ערב" שנוסדה ב- 1953. תחנה זו שימשה כלי תעמולתי חשוב מאין כמוהו בידי המשטר הצבאי במצרים תחת הנהגתו של עבד אל-נאצר לאורך כל שנות שלטונו, אך בעיקר עד לתבוסה המצרית ב- 1967. בהיותו מנהל התחנה נתמנה אחמד סעיד גם לפרשן הראשי שלה. הוא הפך לדמות שנויה במחלוקת ברחבי העולם הערבי, שכן הוא נחשב לחוד-החנית של התעמולה הנאצריסטית.

וכך, רבים מהמנהיגים בעולם הערבי התייראו ממוצא פיו, משום שהוא נחשב כמבטא את דעתו של עבד אל-נאצר בעניינים פנימיים, אזוריים ובינלאומיים. התחנה הפכה לאחת מהתחנות המשפיעות ביותר באזור גם בשל השירים הפטריוטיים המרגשים, שהושמעו למאזינים ללא הרף. התעמולה נגד ישראל נוהלה תחת ידו הרמה של אחמד סעיד במשך שנים רבות, מדי יום ביומו, והשפעתה על הציבור הערבי באה לידי ביטוי רב בשבועות שקדמו למלחמת ששת-הימים... אחמד סעיד ואחמד שוקיירי, מנהיג אש"ף באותה עת, התחרו ביניהם מי יהיה בוטה יותר כנגד מדינת ישראל. נראה שאחד מהם טבע את הססמה: "הגברים לים - הנשים לנו", כקריאה פומבית לגיטימית שנאמרה בראש חוצות.

באמצע חודש מאי, קיבלו עובדי התחנה התראה כי המלחמה עומדת לפרוץ בכל רגע ביוזמה מצרית, ולפיכך ההתבטאויות כלפי ישראל הוחרפו באופן ניכר. מיד כשהחלה המלחמה, ב- 5 ביוני 1967, אוחדו תחנות הרדיו "קול-קהיר" ו "קול ערב" תחת שרביט ניהולו של אחמד סעיד. לאחר שנודע ברבים על פרוץ המלחמה, הכריזה התחנה המאוחדת כך: אזרחים - בשם הכבוד, בשם המולדת הערבית הגיבורה, בשם ההיסטוריה, העבר והעתיד: אנו נכנסים היום למערכת החירות, הגבורה, הכבוד והגאולה. נעמוד בפני התוקפנות של ישראל ונחסל אותה, כדי להסיר את הכתם של הקיום הציוני האימפריאליסטי. אחים חיילים חופשיים בעזה, בסיני, ובשארם אל-שייך. אחים גיבורים בירדן ובסוריה - עלו על תל-אביב (מתוך: יוחאי סלע, "אחמד סעיד ומצרים במלחמת ששת-הימים, יוני 1967",

www.emago.co.il/editor/defense-1613.html

שאלות:

1. כיצד תרמה התקשורת המצרית לאווירה שנוצרה במצרים לפני המלחמה?

2. האם ניתן לראות בתעמולה המצרית גורם מזרז למלחמת ששת הימים? הסבירו כיצד.

3. לאור המסרים שקיבל הציבור המצרי בתקופה שלפני המלחמה, נסו להעריך מה תהיה תגובת הציבור במקרה של תבוסה?

*174*

"המלחמה הקרה"

המלחמה בין הגוש המערבי לגוש הקומוניסטי עמדה ברקע ההתפתחויות שהובילו למלחמה. כחלק מ"המלחמה הקרה" חיפשו ברית המועצות וארצות הברית בעלות ברית כדי להשיג השפעה באזור. מסוף שנות ה- 50 תמכה ברית המועצות במדינות ערב וחימשה אותן. משנת 1964 התחממו יחסי ישראל ארצות הברית, והם באו לידי ביטוי גם בסיוע צבאי לישראל. התגברות המתיחות בין מעצמות-העל בזירות אחרות בעולם - במלחמות קוריאה ווייטנאם ובמשבר שפרץ כאשר ברית המועצות העבירה טילים לקובה - הוסיפו מתח למתרחש במזרח התיכון. בשבועות שקדמו למלחמה ביקשה ישראל לקבל מן האמריקנים התחייבות שיתמכו בפעולה ישראלית. במקביל, פעלו המצרים להשגת התחייבות דומה מצד ברית המועצות. שתי המעצמות ניסו להתחמק מהתחייבות ברורה כיוון שחששו מהתלקחות במזרח התיכון. המעצמות, שהיו נחושות לשמור על האינטרסים שלהן במזרח התיכון, לא היו ערוכות להסתכן במעורבות ישירה במלחמה. וכך, אף ש"המלחמה הקרה" היתה גורם מתסיס במזרח התיכון, בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים מילאו מעצמות-העל דווקא תפקיד ממתן.

המצב בישראל

בשנת 1963 חלו חילופי שלטון בישראל, ולוי אשכול היה לראש ממשלה ולשר ביטחון לאחר פרישתו של דוד בן-גוריון. ממשלת ישראל בראשות אשכול העדיפה בתחילה להפנות את מאמציה לזירה המדינית הבינלאומית לשם פתרון המתיחות באזור, לפני שתנקוט צעדים צבאיים. שר החוץ של ישראל אבא אבן יצא בשליחות אל מעצמות המערב, אבל מאמציו לא נשאו פירות, הכוח המצרי בסיני גדל, ונוצר הרושם שמצבה הביטחוני של ישראל מתערער. הדבר נבע בעיקר מהצטרפותן של סוריה וירדן לברית צבאית משותפת נגד ישראל.

לנוכח ההתקפות החוזרות ונשנות של הסורים על היישובים בצפון הארץ, הופעל לחץ ציבורי על הממשלה והצבא כדי שיפתרו אחת ולתמיד את הבעיות באזור. אנשי הצפון מחו על כך שהממשלה מפקירה אותם לאש הסורית.

בתגובה על הזרמת הכוחות המצרים לסיני, החלה ישראל בגיוס מקיף של כוחות מילואים. במשך שלושה שבועות של "תקופת ההמתנה" שינתה מדינת ישראל את פניה. כל הגברים הכשירים למלחמה גויסו, והמשק הישראלי שותק. בארץ נוצרה אווירה של חרדה אדירה ושל חששות. הדימוי של לוי אשכול כמנהיג חלש ומהסס הגביר את תחושותיו הקשות של הציבור.

זה היה הרקע להחלטתו של אשכול להקים ממשלת אחדות לאומית (לראשונה בתולדות ישראל). משה דיין, גיבור מלחמת סיני, מונה לשר הביטחון. יומיים לפני תחילתה של המלחמה, קיבלה ישראל מסר

*175*

מארצות הברית שהיא אינה מתנגדת למהלך צבאי ישראלי. לאחר המתנה מרובה, החליטה הממשלה, בתחילת יוני 1967, לפתוח במתקפת מנע מקדימה נגד מצרים.

*174*

אלי כהן

בתכנונים המבצעיים שהכין צה"ל לפני המלחמה נעשה שימוש במידע מודיעיני רב ערך שהועבר על ידי אלי כהן, סוכן המוסד הישראלי, שהופעל בסוריה. אלי כהן נשלח לסוריה בשנת 1961 והצליח בפרק זמן קצר להגיע למקורות מידע בכירים, ומהם שאב את המידע החיוני. למרות חשיפתו בינואר 1965 והוצאתו להורג לאחר ארבעה חודשים, הפעלתו נחשבת לאחד ממבצעיו המוצלחים ביותר של המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים.

(בספר תמונה – היעזר במנחה):

ישיבת ממשלת הליכוד הלאומי

*175*

(בספר שתי קריקטורות – היעזר במנחה):

- "אל הגיהינום, הציונים!"

- קריקטורה ישראלית לפני מלחמת ששת הימים

שאלות:

1. כיצד מוצגת ישראל ושאר המדינות בכל קריקטורה?

2. למי מיועדת כל קריקטורה?

3. חשבו כיצד באה לידי ביטוי זהותם הלאומית של המאיירים במסרים של הקריקטורות?

ב. מהלכי המלחמה

המלחמה פרצה ב- 5 ביוני 1967. חיל האוויר הישראלי תקף את חיל האוויר המצרי והשמיד כעבור שלוש שעות בלבד את מרבית מטוסיו. מיד אחר כך החל חיל האוויר לתקוף את חילות האוויר של סוריה וירדן. פעולה זו, שבה הושמדו רוב המטוסים על הקרקע, הקנתה לצה"ל יתרון בקרבות היבשה, וסייעה בראש ובראשונה להשמדת הצבא המצרי, לכיבוש חצי האי סיני תוך ימים ספורים ולהתייצבות צה"ל לאורך תעלת סואץ.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

שדה תעופה מצרי לאחר התקפת חיל האוויר.

*176*

(בספר מפה - היעזר במנחה):

מפת מלחמת ששת הימים.

שאלות:

1. רשמו אילו אזורים כבשה ישראל במלחמת ששת הימים.

2. כיצד מבטאת המפה את השחרור מ"טבעת החנק" שהיתה סביב ישראל לפני המלחמה?

*177*

עם תחילת המלחמה נגד מצרים פתחו צבאות ירדן וסוריה בהפגזת מטרות ישראליות בגזרותיהם. הצבא הירדני הפגיז מטרות לאורך הקו הירוק ובתוך שטח המדינה, כולל הפגזות כבדות על ירושלים. במקביל, השתלט הצבא הירדני על ארמון הנציב בירושלים, שהיה בעבר מקום מושבו של הנציב העליון, ובו שכן כעת מנגנון המשקיפים של האו"ם. בגזרת פיקוד המרכז פעלו שתי חטיבות בלבד, והן יזמו רק מהלכים מוגבלים. מן הראוי לציין שכתוצאה מהצלחתם של מהלכים מוגבלים אלה, נסוגו יחידות הצבא הירדני ונערכו מחדש על קו הירדן. הקרבות בגזרה הירדנית הסתיימו בהשתלטות צה"ל על כל שטח הגדה המערבית, שהיתה נתונה עד ערב המלחמה לשליטתה של ממלכת ירדן. על פי החלטה של ממשלת ישראל, צה"ל השלים גם את כיבוש ירושלים והשתלט על העיר העתיקה.

המלחמה בחזית הצפון התבצעה בשני הימים האחרונים למלחמה. צה"ל יזם מהלך התקפי בחזית זו, לאחר שהעביר כוחות מחזית הדרום. עם היערכות צה"ל על רמת הגולן הסתיימה גם הלחימה בחזית זו. כ- 800 חיילים ישראלים נפלו במלחמה זו.

יומן החדשות: הפריצה לעיר העתיקה במלחמת ששת הימים

קריינית: כאן רשות השידורים העבריים של קול ישראל, ירושלים.

קריין: ערב טוב. דובר צה"ל מודיע: היום לפני הצהריים פרץ צה"ל לעיר העתיקה של ירושלים.

משה דיין (שר הביטחון): צבא ההגנה לישראל שחרר הבוקר את ירושלים. איחדנו מחדש את ירושלים המבותרת, את בירת ישראל השסועה. חזרנו לקדושים שבמקומותינו, חזרנו כדי שלא להיפרד מהם לעולם. לשכנינו הערבים אנו מציעים גם בשעה זו, ואף ביתר תוקף בשעה זו, יד לשלום. ולבני הדתות האחרות, הנוצרים והמוסלמים, הננו להבטיח נאמנה, כי יישמרו מלוא החופש וכל זכויותיהם הדתיות. לא באנו לירושלים לכבוש קדושי אחרים ולא להצר רגלי בני דתות אחרות, אלא להבטיח את שלומה ולחיות בה עם האחרים באחווה.

קריין: ראש המטה הכללי רב אלוף יצחק רבין:

אין בכוונתי במילים אלה, בשעה זו, להתייחס למאורעות שאירעו בחמישים וחמש השעות האחרונות. מרגיש אני כרגע חוויה, שמסופקני אם אני מסוגל לבטא את כל משמעותה במילים. נולדתי בירושלים, לחמתי במלחמת השחרור בירושלים, והכניסה היום עם שר הביטחון דרך שער האריות אל העיר העתיקה מבטאת בשבילי את התמורה הגדולה ביותר שהתרחשה בחמישים וחמש השעות האחרונות.

קריין: הכתב רפאל אמיר היה עם הכוח שפרץ הבוקר לעיר העתיקה (ברקע קול יריות ונסיעת כלי רכב).

הכתב (בקול רועד מהתרגשות): השעה עשר ועשרים. השבעה ביוני. ברגע זה אנו עוברים את שער האריות. אני נמצא עכשיו בצל. (מתרגש יותר ויותר. משדר בקול איטי ובהדגשת מילים.) בצל של השער, ושוב אנו יוצאים לתוך השמש לרחוב. (ברקע קול כלי רכב) שער האריות. אנחנו בתוך העיר העתיקה. אנחנו בתוך העיר העתיקה...

הכתב (בקול רועד מבכי): אתם מבינים מה זה, העיר העתיקה. (בוכה) אנו נמצאים בתוך העיר העתיקה. שוב פעם. (בוכה) (דברי החיילים מתערבבים בדברי הכתב): מסגד אל-אקצה. אי אפשר היה להיכנס לכאן. לא יכולתי להגיע. מסגד אל-אקצה. כאן לא יכולנו להיכנס גם בזמן המנדט.

קולות החיילים: רגע, הכותל. ניגש לכותל. יש דגל בכותל. אני יכול לקבל את העוזי ?

חיילים: כיפק הי, כיפק הי, כיפק הי הי הי! (ברקע תקיעת שופר ושירת חיילים)

ירושלים של זהב...

הכתב (בקול נרגש וחנוק מדמעות): ברגע זה אני יורד במדרגות אל הכותל. עוד רגע, עוד רגע ואני על יד הכותל. (בוכה מהתרגשות)

(ברקע תפילת הרב גורן וקריאות "כיפק הי!" של החיילים)

הכתב (בקול נרגש): רבותיי, אינני אדם דתי. מעולם לא הייתי. אבל זהו הכותל. ואני נוגע באבני הכותל המערבי.

שאלות:

1. הסבירו את ההתרגשות הרבה שנשמעה ביומן החדשות.

2. חוו דעתכם: האם כל הצלחה צבאית יוצרת תחושות כאלה?

*178*

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

צנחנים ליד הכותל המערבי

שאלה:

תמונה זו הפכה לסמל של מלחמת ששת הימים. הסבירו מדוע.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

הרב גורן תוקע בשופר בכותל המערבי

שאלה:

מלחמת ששת הימים היתה בעלת חשיבות דתית והיסטורית. כיצד הדבר בא לידי ביטוי בתמונות אלו?

*179*

"ירושלים של זהב"

ביום העצמאות 1967 התקיים פסטיבל הזמר בירושלים. לכבוד הפסטיבל הזמין טדי קולק, ראש עיריית ירושלים, שיר על ירושלים. נעמי שמר נענתה, וכתבה את השיר "ירושלים של זהב". השיר זכה לתשואות רמות בפסטיבל. שלושה שבועות לאחר השמעת הבכורה של השיר פרצה מלחמת ששת הימים, שבמהלכה אוחדו שני חלקי ירושלים. לאחר ששמעה ברדיו את הצנם השרים את שירה ליד הכותל, הוסיפה שמר, שהייתה באותו הזמן בסיני עם להקה צבאית, בית חדש לשיר ובו הציגה זה מול זה את המצב לפני המלחמה ולאחריה. השיר הפך לאחד מסמלי מלחמת ששת הימים.

ירושלים של זהב:

אויר הרים צלול כיין וריח אורנים

נישא ברוח הערביים עם קול פעמונים

ובתרדמת אילן ואבן שבויה בחלומה

העיר אשר בדד יושבת ובליבה חומה .

ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור

הלא לכל שירייך אני כינור...

איכה יבשו בורות המים כיכר השוק ריקה

ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה.

ובמערות אשר בסלע מייללות רוחות

ואין יורד אל ים המלח בדרך יריחו.

אך בבואי היום לשיר לך ולך לקשור כתרים

קטונתי מצעיר בנייך ומאחרון המשוררים.

כי שמך צורב את השפתיים כנשיקת שרף

אם אשכחך ירושלים

אשר כולה זהב

חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר

שופר קורא בהר הבית בעיר העתיקה.

ובמערות אשר בסלע אלפי שמשות זורחות

נשוב נרד אל ים המלח בדרך יריחו.

שאלות:

1. צטטו ביטויים מהשיר המעידים על מצב ירושלים לפני מלחמת ששת הימים.

2. כיצד מבטא השיר את האווירה בציבור הישראלי לאחר מלחמת ששת הימים?

3. מאילו אוכלוסיות ומבנים בעיר העתיקה השיר מתעלם? מה ניתן ללמוד מכך?

ג, תוצאותיה והשפעותיה של המלחמה

הניצחון המוחץ של מדינת ישראל במלחמת ששת הימים יצר תפנית חדה בתחושות של הציבור בישראל: ממצב של חרדה קיומית לגורלה של המדינה למצב של הקלה אדירה, המלווה בגאווה לאומית. גיבורי המלחמה היו הפוליטיקאים ואנשי הצבא שהובילו את ישראל לניצחון. איחוד שני חלקיה של ירושלים, ובתוכם הכותל המערבי והר הבית, הגבירו את ההתרגשות. מעמדה הבינלאומי של ישראל עלה, ובשנים שלאחר המלחמה זכתה ישראל לצמיחה כלכלית מקיפה.

למלחמה היו השפעות בתחומים רבים, שנמשכו שנים רבות. עד היום מדינת ישראל מתמודדת עם תוצאותיה של המלחמה, ביחסיה עם שכנותיה ועם הפלסטינים.

*180*

המישור הביטחוני-צבאי

הנסיבות שבהן פרצה מלחמת ששת הימים שיקפו את התפיסה הביטחוניות הישראלית. פגיעה באינטרסים חיוניים של המדינה, נוסף לאיום מוחשי על ביטחונה, חייבו להנחית "התקפת נגד מקדימה". יתרונותיה של התקפה כזו עלו על מחיר ההימנעות ממנה, שהיתה מותירה את היוזמה בידיו של האויב. תפיסה זו הוכיחה את עצמה ועמדה במבחן. קווי הסיום של המלחמה העניקו לישראל, לראשונה בתולדותיה, יתרונות טופוגרפיים ואסטרטגיים - עיבוי שטחה של המדינה, רמת הגולן הצופה על עמק הירדן והכנרת, הרי יהודה ושומרון הצופים על מישור החוף, שטחים אדירים בסיני שישמשו לאימונים צבאיים, ועוד.

מלחמת ששת הימים הוכיחה אפוא כי בניית עוצמה צבאית בהתאם לצרכיה, מעניקה לישראל את היכולת להגן על עצמה בכוחותיה היא. מצב זה מנע את תלותה הצבאית בגורם זר, שעלולה היתה לגרור אחריה תלות מדינית, שעיקרה הגבלת חופש ההגנה העצמית של ישראל.

כבר ערב המלחמה נמצא צה"ל בתהליך מואץ של הצטיידות בטנקים חדשים, במטוסי קרב ובספינות טילים. תהליך בניין הכוח המסיבי, בעיקר באוויר וביבשה, התאפשר על רקע הערכת המודיעין שלא היתה צפויה מלחמה, בעיקר מול מצרים, עד שנת 1970. הוא התבצע בהתאם ללקחים שנלמדו במהלך מלחמת סיני, בשנת 1956, שביטאה יותר מכול את המעבר מתפיסה הגנתית לתפיסה התקפית.

הפריסה לאורך הגבולות החדשים חייבה תוספת יחידות למערך הסדיר של צה"ל. התארכות ניכרת של קווי ההספקה חייבו היערכות שונה בתכלית מזו שצה"ל היה רגיל לה עד למלחמה. בסיסים חדשים נבנו בסיני, בגדה המערבית וברמת הגולן. תוצאה חשובה נוספת: הצלחתו המסחררת של השריון הישראלי בשדות הקרב הקנתה לו בתקופה הבאה את הבכורה בין חילות היבשה. בכורתו של השריון באה לביטוי לראשונה בתולדות צה"ל גם במינוי הרמטכ"לים חיים בר-לב ודוד אלעזר, שפיקדו קודם לכן על גייסות השריון.

מדינות ערב ומצרים בראשן ספגו, כאמור, תבוסה צבאית קשה, שחייבה אותן לבחינה מחודשת של בניין כוחן הצבאי בתקופה שלאחר המלחמה. תהליך השיקום שעברו הצבאות הערביים התבסס על אמצעי לחימה מתקדמים יותר, שסיפקה ברית המועצות לאחר המלחמה.

שני הצבאות (מצרים וסוריה) גם יחד הבינו שחילות האוויר שלהם אינם מסוגלים להתמודד עם עליונות חיל האוויר הישראלי, כפי שבאה לביטוי במהלך מלחמת ששת הימים. לכן הקדישו תשומת לב מרבית להקמת מערכי טילים נגד מטוסים (נ"מ). מערכים אלה, שהתבססו על טילי נ"מ סובייטיים מתקדמים, הציבו אתגר חדש ומורכב בפני חיל האוויר הישראלי.

מלחמת ההתשה

עם סיום קרבות מלחמת ששת הימים, מיקם צה"ל עמדות תצפית לאורך הגדה המזרחית של תעלת סואץ, בבקעת הירדן וברמת הגולן, ופרס כוחות שריון בגזרות אלו. אולם, בתוך זמן קצר ישראל מצאה עצמה מעורבת בסוג אחר של מלחמה - מלחמה נייחת וממושכת שבה לא היה לצה"ל כל יתרון על אויביו. היתה זו מלחמת התשה, שנוהלה לאורך הגבולות החדשים בגזרת התעלה, ברמת הגולן, בעמק הירדן ובבקעת הירדן.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

מלחמת ההתשה: חיילים במוצב (מעוז) בקו בר לב

שאלה:

במה שונה מלחמת ההתשה מדפוס הלחימה והביטחון שהיה מקובל בישראל עד אותה תקופה ?

לאחר סיום הלחימה מול ירדן וסוריה הייתה ההתמודדות העיקרית בחזית תעלת סואץ. בתגובה להפגזות חוזרות ונשנות על המוצבים הישראליים, בנתה ישראל קו ביצורים לאורך התעלה ("קו בר-לב" (ראה מילון מושגים בסוף הספר)), ביצעה תקיפות

*181*

אוויריות על תשתיות חיוניות בעומק מצרים, והפגיזה את מערכות הנ"מ (טילים נגד מטוסים) שאיימו על מטוסי צה"ל. המתח הגיע לשיאו עם הפלתם של מטוסים סובייטיים שפעלו עבור מצרים. בשלב זה התערבו המעצמות והכתיבו לישראל ולמצרים את "יוזמת רוג'רס", על שמו של שר החוץ של ארצות הברית. על פי תוכנית זו, נחתם בין ישראל למצרים הסכם הפסקת האש (אוגוסט 1970). כמו כן, דובר להתחיל במאמץ דיפלומטי להשגת הסכם שלום בסיוע המעצמות, על בסיס החלטת מועצת הביטחון 242. כשלוש שנים נמשכה אפוא מלחמת ההתשה, והיא עלתה לישראל בחייהם של כ- 700 חיילים. הסכם הפסקת האש החזיק מעמד שלוש שנים נוספות, עד פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ב- 6 באוקטובר 1973.

המישור המדיני

במישור הבינלאומי חל שינוי במעמדה של מדינת ישראל בעקבות ניצחונה המזהיר. אם לפני המלחמה היתה ישראל מדינה קטנה ושולית במזרח התיכון, הרי שישראל שאחרי הניצחון נתפסה בעיני המערב - בעיקר ארצות הברית - כמעצמת-על אזורית וכבעלת ברית רצויה השוכנות בין מדינות ערביות הפכפכות.

במישור המקומי יצרה מלחמת ששת הימים נקודת מפנה חשובה בהתפתחות הסכסוך הישראלי-ערבי. כיבוש סיני, הגדה המערבית ורמת הגולן לאחר שישה ימי מלחמה שינה לחלוטין את מעמדה של ישראל במזרח התיכון. מלחמה זו היתה "הסיבוב השני", והוא הוביל לשיפור מצבה הביטחוני הבעייתי לאור הקשיים שהציבו קווי שביתת הנשק בסיום מלחמת העצמאות.

קווי הגבול שצוירו ב- 1949 לא התקבעו כגבולות של שלום. הפעם, בעקבות הניצחון הצבאי המרשים וכיבוש שטחים רבים, התחושה בישראל היתה שהסכמי השלום עם מדינות ערב הם בהישג יד. ישראל לא השכילה להבין את משמעות "הנכבה", שביטאה את תחושותיהם של הערבים לגבי מלחמת העצמאות, והיא נכשלה גם בהבנת משמעות התבוסה הנוספת, שכונתה על ידיהן "הנכסה". הניצחון הישראלי המרשים היה עבור הצד הערבי תבוסה משפילה ופגיעה עמוקה בכבודו הלאומי.

בשונה מנקודת המבט הישראלית, העולם הערבי לא היה מוכן ומסוגל, לנוכח תבוסה צבאית כה מחפירה, לחשוב על הסכם כלשהו עם ישראל. גם נכונות ישראלית, כפי שבאה לביטוי בהחלטת ממשלת ישראל מיום 19 ביוני 1967, להחזיר לסוריה ומצרים את השטחים שנכבשו במלחמה תמורת משא ומתן, הכרה מדינית וחתימת הסכם שלום עם ישראל, נדחו. ועידת הפסגה הערבית (ראה מילון מושגים בסוף הספר) שהתקיימה בחרטום, בירת סודן, בספטמבר 1967, קבעה בצורה חד-משמעית - לא התפייסות (עם ישראל), לא הכרה בה ולא משא ומתן עמה.

ביחס לגדה המערבית (יהודה ושומרון), שעליה שלטה ירדן עד ערב המלחמה, הוגשה לממשלת ישראל תוכנית מדינית-ביטחונית שיזם השר יגאל אלון ("תוכנית אלון" (ראה מילון מושגים בסוף הספר)). אף שהתוכנית לא אושרה באופן רשמי בידי הממשלה, היא זו שהכתיבה את מדינותה בחזית זו. מטרת התוכנית היתה לשמר בידי ישראל את השליטה על בקעת הירדן בשל חשיבותה האסטרטגית, תוך הימנעות משליטה ישירה על ריכוזי אוכלוסייה פלסטיניים בשדרת ההר. מתוך כוונה לראות בבקעה את גבולה הביטחוני של ישראל, הוקמה לאורכה ועל המורדות המזרחיים של הרי השומרון שורה של היאחזויות נח"ל ויישובים אזרחיים. קביעת עובדות אלה בשטח מיד לאחר המלחמה אמורה היתה, לדעתו של אלון, לסייע במשא ומתן על עתיד גבולה המזרחי של ישראל.

מנגד, נשמעה תביעת מדינות ערב מיד לאחר המלחמה לנסיגה ישראלית מלאה מהשטחים שנכבשו במהלכה. לתביעה ערבית זו נוסף, כאמור, הסירוב הערבי להכיר בישראל או לחתום עמה על הסדר מדיני כלשהו. במציאות שנוצרה לאחר המלחמה התעורר הצורך להגיע לנוסחה שיהיה ביכולתה לשמר את הפסקת האש ולהבטיח המשך הידברות בין הצדדים לצורך הגעה להסדר עתידי ביניהם. נוסחה זו נמצאה בדמותה של החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 242, שהתקבלה בנובמבר 1967. בהחלטה זו נאמר בין היתר:

מועצת הביטחון... מכריזה שקיום עקרונות המגילה (של האו"ם) מחייב השכנת שלום צודק ובר קיימא במזרח התיכון, מבוסס על הגשמת שני עקרונות אלה:

1. נסיגת כוחות ישראל משטחים שנכבשו במלחמה לא מכבר.

2. קץ לכל טענה או מצב של לוחמה, וכיבוד והכרה של הריבונות, השלמות הטריטוריאלית והעצמאות המדינית של כל מדינה ממדינות האזור, ושל זכותן לחיות בשלום בתוך גבולות מוכרים ובטוחים, ללא איומים בכוח או פעולות בכוח.

כל הניסיונות למשא ומתן על בסיס החלטה זו עלו בתוהו, לאחר שכל צד נתן לה פירוש משלו. רק לאחר מלחמה נוספת, מלחמת יום הכיפורים, בשלו התנאים להסדרי שלום עם מצרים.

*182*

המישור הדמוגרפי

בשטחים שכבשה מדינת ישראל במלחמת ששת הימים התגוררו כ- 1.1 מיליון פלסטינאים, רובם בגדה המערבית וקצתם ברצועת עזה ובירושלים המזרחית. ממשלת ישראל הנהיגה באזורים אלו ממשל צבאי. המשמעות של מצב זה היתה שצה"ל, על זריעותיו השונות, הוא הריבון בשטח ולא המערכות האזרחיות, התקפות בכל מקום אחר בארץ. בעוד ממשלת ישראל נמנעת מגיבוש מדיניות ברורה לגבי עתיד השטחים וגורל הפלסטינים, התעצב משטר הכיבוש בידי גורמי הצבא בשטח.

שני עקרונות, שלעתים סתרו זה את זה, עמדו בבסיס המדיניות של שר הביטחון דיין כלפי הפלסטינאים. עקרון אחד היה "אי ההתערבות": השאיפה לצמצם את ההתערבות בחייהם ולאפשר להם להמשיך לנהל חיים נורמליים. כחלק ממדיניות זו הותר מעבר אנשים וסחורות בגשרי הירדן, בבתי הספר המשיכו ללמוד את תוכנית הלימודים הירדנית או המצרית, והאתרים הקדושים בירושלים נוהלו כמקודם. העיקרון השני, שבו תמך דיין, היה המשך השליטה בשטחים וסיפוחם לישראל. לשם כך פעל להאחדה של כלכלת שטחי הכיבוש ותשתיותיהם עם אלה של ישראל - מדיניות שעשתה את השטחים בהדרגה לחלק מישראל. רבבות פלסטינים סיפקו לישראל כוח עבודה זול. רשתות השירותים בשטחי הכיבוש - תברואה, מים, חשמל וטלפון - חוברו כולם לישראל. "הסיפוח הזוחל" (כך נקרא תהליך החיבור בון השטחים לישראל, תהליך שהתרחש בשטח ללא מדיניות ברורה) העמיק את המעורבות והפיקוח על חיי התושבים.

המהפך החריף שיצרה המלחמה במעמדם של הפלסטינים החיה את הזהות הפלסטינית והעצים את השאיפות הלאומיות שלהם. הרוב המכריע של הפלסטינים בשטחי הכיבוש התנגדו לכיבוש מראשיתו, והיו ניסיונות של התנגדות אזרחית ואלימה כלפי ישראל, כבר בחודשים הראשונים. הדיכוי המהיר של התנגדות זו קטע את המגמה על פני השטח. לממשל הצבאי, שהיה משוחרר מאילוצי זכויות האזרח בישראל, עמדו אמצעים רבים לטיפול באי-ציות ובמחאה. אלו כללו עוצר (המשמעות - אבדן הכנסה), מעצרים מנהליים לזמן ממושך (ללא משפט), השבתות חיי המסחר, עיכוב רשיונות מסע ובנייה, ועוד. המלחמה והכיבוש, על כל השלכותיהם, הציתו את הלאומיות הפלסטינית. אלפי אנשים צעירים, בייחוד מקרב השכבות העניות וחסרות התקווה שבמחנות הפליטים בירדן, בסוריה ובלבנון, נפלו אל זרועות ארגוני המרד שצמחו ועלו.

התמיכה באש"ף (ראה מילון מושגים בסוף הספר) גברה. תוך זמן לא רב רכשו לעצמם הפלסטינים מעמד שווה למעמד של מדינות ערב, ודרשו להיות מעורבים בכל פתרון שיושג ביניהן ובין ישראל. תבוסתן של המדינות החזקות, ומצרים בראשן, הציבה את הפלסטינים כמובילי המאבק הצבאי במדינת ישראל. החלה להתפתח מחשבה, שייתכן שדווקא לוחמת גרילה היא זו שתצליח לנצח את ישראל. כך נולדה תנועת המרי הפלסטינית, שהציקה לישראל - תחילה על גבולה המזרחי שלאורך הירדן, שנים לאחר מכן בגבולה הצפוני עם לבנון, ואחר כר בשטחי הכיבוש ובישראל עצמה.

המישור החברתי-פוליטי

תוצאותיה של מלחמת ששת הימים, ובפרט כיבושם של שטחים בעלי ערך דתי והיסטורי שבהם התגוררה אוכלוסייה פלסטינית רבה, עוררו מחלוקת קשה בציבור בישראל.

- מה יהיה עתידם של השטחים שנכבשו במלחמה?

- מה יהיה גורלה של האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים אלו?

בצד הימני של המפה הפוליטית שלטה התפיסה, שיש לראות במהלך הצבאי "שחרור" של שטחים השייכים היסטורית ל"ארץ ישראל השלמה". הדתיים שבהם פירשו את המהלך הצבאי כחלק של תוכנית אלוהית המתקדמת לקראת גאולה שלמה. בין אם הטענות היו ביטחוניות, פוליטיות או דתיות, מחנה זה התנגד לוויתור על שטחים אלו בעתיד, כחלק מהסדר שלום. (במהלך השנים השתנתה עמדתו של חלק ממחנה הימין בשאלה זו.) מחנה זה תמך בהקמת יישובים יהודיים בשטחים המשוחררים ("התנחלויות" בפי המחנה השני), כחלק מביסוס הבעלות והנוכחות היהודית במקום. בין הראשונים היו אנשי גוש עציון, שנאלצו לנטוש את יישוביהם ב- 1948, וכעת שבו לביתם המקורי. היישובים הוקמו בשטחי יהודה ושומרון, רצועת עזה ורמת הגולן. אחת מתנועות ההתיישבות הבולטות שהוקמו לאחר מלחמת יום הכיפורים היתה "גוש אמונים". התנועה פעלה נמרצות (ובמקרים רבים ללא אישור ממשלתי ואף נגד החלטות הממשלה) להקים יישובים באזורים צפופי אוכלוסייה ערבית.

בצד השמאלי של המפה הפוליטית רווחה הדעה שהשטחים שנכבשו הם נכס אסטרטגי לקראת משא מתן עתידי. השליטה בשטחים (בחלקם) היא זמנית ותשמש קלף מיקוח עם מדיניות ערב בהסדר שלום. אף שמסיבות ביטחוניות ופוליטיות תמכו ממשלות השמאל בהקמת יישובים יהודיים באזורים שונים, הגישה הבסיסית היתה

*183*

להימנע מהתיישבות באזורים צפופי אוכלוסייה פלסטינית ולהשאיר פתח ל"שטחים תמורת שלום" בעתיד.

לגורלה של האוכלוסייה הפלסטינית שחיה תחת כיבוש ישראלי לא היתה התייחסות מעמיקה בשנים שלאחר המלחמה, ולא התגבש פתרון ארוך טווח עבורה. התפתחות ההתנגדות הפלסטינית, באינתיפאדה הראשונה (1987), חייבה את ישראל להתמודד עם הבעיה הפלסטינית ולהציע פתרונות שיענו על השאיפות הלאומיות של הפלסטינים, תוך עמידה על האינטרסים של מדינת ישראל (ראו בהרחבה פרק 21).

הוויכוחים בשאלת השטחים והאוכלוסייה הפלסטינית ממשיכים לפלג את החברה במדינת ישראל עד ימינו אנו.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

האלון הבודד הפך לסמל של גוש עציון.

שאלות סיכום:

1. מה היו הנסיבות והשיקולים שהניעו את ישראל לפתוח במלחמה ביוני 1967? היעזרו בתרשים.

2. חוו דעתכם: מי אחראי לפרוץ מלחמת ששת הימים - סוריה, מצרים, ישראל, ברית המועצות? נמקו תשובתכם !

3. אילו לקחים בתחום הצבאי הפיקו מצרים וסוריה ממפלתם?

4. מה היו הישגיה של ישראל במלחמת ששת הימים?

5. אילו קשיים הציבה מלחמת ששת הימים בפני מדינת ישראל?

*184*

(בספר תרשים - היעזר במנחה):

הגורמים למלחמת ששת הימים ותוצאותיה

סוף כרך חמישי

*185*

פרק 19: מלחמת יום הכיפורים

מושגים:

- שנת הכרעה

- אנואר סאדאת

- הקונספציה

- החלטת מועצת הביטחון 338

- הסכמי הפרדת הכוחות

- המחדל

- ועדת אגרנט

- מוטי אשכנזי

- המהפך

- גוש אמונים

- שלום עכשיו

מדוע נתפסה מלחמת יום הכיפורים ככישלון לאומי למרות הניצחון של ישראל במלחמה?

מלחמת יום הכיפורים היתה אחת המלחמות הקשות ביותר שעברה מדינת ישראל. היא פרצה ביום כיפור תשל"ג, 6 באוקטובר 1973, בהתקפת פתע מתואמת של כוחות סוריים ומצריים. בימים הראשונים של המלחמה עסקה ישראל בבלימת כוחות האויב, אך לאחר מכן הצליח צה"ל להדוף אותם ואף להשתלט על שטחים נרחבים בעומק שטחן של מצרים וסוריה. המלחמה הסתיימה לאחר 17 ימי לחימה בהפסקת אש בלחץ מעצמות-העל והאו"ם. למרות הניצחון הישראלי, בסופו של דבר נתפסה מלחמת יום הכיפורים כ"מחדל" ויצרה זעזוע עמוק בחברה הישראלית.

א. הגורמים למלחמה

שאיפת מדינות ערב למחוק את כשלון מלחמת ששת הימים

הגורם המרכזי והבסיסי למלחמת יום הכיפורים היה הרצון של סוריה ומצרים למחוק את חרפת מלחמת ששת הימים: להחזיר את השטחים שישראל כבשה מהן ולהשיב להן את כבודן האבוד. כזכור, במלחמת ששת הימים הצליח צה"ל, "במתקפת נגד מקדימה", לפגוע אנושות בצבאות ערב, ותוך שישה ימים הביס אותם וכבש שטחים נרחבים, ובהם חצי האי סיני, מידי מצרים, ואת רמת הגולן מידן הסורים. מלחמה זו, בהמשך למלחמות הקודמות שבהן ניצחה ישראל (מלחמת העצמאות ומלחמת סיני), נתפסה כ"סיבוב" נוסף במאבק המתמשך בין ישראל לשכנותיה. התבוסה, ואתה הבושה שספגו מדינות ערב, יצרו את הקרקע להתלקחות של מלחמה נוספת.

חסימת הערוץ המדיני

בשנת 1970 נפטר מנהיגה הנערץ של מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, ובמקומו עלה לשלטון אנואר סאדאת. סאדאת היה נחוש להשיב למצרים את חצי האי סיני. עם עלותו לשלטון הכריז על שנת 1971 כ"שנת ההכרעה" להחזרת השטחים תמורת הסכם. במקביל להתחזקותה הצבאית של מצרים, העביר סאדאת מסרים חשאיים לישראל המעידים על כוונות להיכנס למשא ומתן, אך משעברה "שנת ההכרעה" ולא אירע דבר, הגביר הדבר את השאננות בישראל. נוצר הרושם כי סאדאת, כמנהיגים ערבים בעבר, הוא איש של הצהרות רמות שאינן מגובות במעשים. גישושי השלום נתקלו בסירוב מן הצד הישראלי, שלא ייחס להם כוונות רציניות. גירוש היועצים הסובייטים ממצרים ביולי 1972 הפחית אף הוא את הכוננות בישראל, שכן נראה היה שהצבא המצרי לכשעצמו, ללא תמיכה מברית המועצות, אינו מסוגל ליצור איום כלשהו על צה"ל. אם כן, המלחמה נפתחה בשעה שהערוץ המדיני נחסם. יש הטוענים שסאדאת תכנן את ההתקפה על ישראל כאמצעי לכפות עליה משא ומתן עם מצרים.

ביטחון יתר בעוצמתה הצבאית של ישראל ושינוי היחס לשטחים שנכבשו

בצד הישראלי, השאירה מלחמת ששת הימים את מדינת ישראל בתחושות של הערצה עצמית ואמונה מלאה בכוחה הצבאי, וזלזול עמוק בכוחם של צבאות ערב. בשנים שעברו בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים השתנתה התפיסה הבסיסית של ישראל ביחס

*186*

למשא ומתן המדיני על החזר השטחים. אם בתחילה ראו את השטחים כקלף מיקוח בהסכם שלום, הרי ההתבססות הישראלית בשטחים הכבושים שינתה תפיסה זו. לקראת מלחמת יום הכיפורים התבססה התפיסה שהשטחים יישארו בידיים ישראליות, שכוחה הצבאי של ישראל מבטיח את קיומה, ושאין צורך להזדרז להגיע להסכמים. כאשר פנה לישראל המתווך השבדי גונאר יארינג, ב- 1970, והציע לכרות ברית שלום עם מצרים, הבהירה לו גולדה מאיר, ראש הממשלה, שקיימת הסכמה בעם לגבי רצועת התיישבות שנמתחה בין אל עריש לראס מוחמד (סיני). דיין הכריז אז: "עדיף שארם-א-שייך בלי שלום, מאשר שלום בלי שארם-א- שייך".

מלחמת יום הכיפורים נחתה על ישראל בהפתעה, כאשר צה"ל אינו ערוך להתקפה מעין זו. האבידות הרבות, בנפש וברכוש, בימים הראשונים של המלחמה היו תוצאה של הפתעה זו. כיצד הצליחו צבאות ערב להפתיע את ישראל?

מתברר שבידי ישראל היה מספיק מידע מודיעיני שממנו ניתן היה להבין שמתקפה סורית ומצרית עומדת להתרחש בקרוב. ואולם, הידיעות המודיעיניות לא תורגמו כראוי בשל תפיסה מוקדמת שגויה ("הקונספציה" (ראה מילון מושגים בסוף הספר)). הנחת המודיעין היתה, כי מצרים לא תצא למלחמה בישראל לפני שתשלים את בניית כוחה, בעיקר את חיל האוויר שלה. על יסוד הנחה זו סברו גורמי המודיעין כי מלחמה אינה צפויה לפני 1975.

כחודש לפני פרוץ המלחמה החלו לזרום ידיעות מודיעין על ההכנות המצריות והסוריות להתקפה. רבות מהן התבססו על ראיית ההכנות בשטח - ריכוזי כוחות וקידומם לגבול ופריסת הכוחות; וראיות אחרות באו ממקורות מודיעין אמינים אשר מסרו כי בכוונת מצרים וסוריה לפתוח במתקפה. יותר מכך, ב- 25 בספטמבר בא לישראל חוסיין מלך ירדן, לפגישה אישית עם ראש הממשלה גולדה מאיר, ודיווח לה על כוונת מצרים וסוריה לצאת למלחמה מתואמת נגד ישראל. אולם ראשי המודיעין דבקו בעמדתם כי "הסבירות למלחמה נמוכה ביותר". רק בבוקר יום הכיפורים, 6 באוקטובר, כאשר הגיעה ידיעת מודיעין אמינה כי באותו היום תיפתח ההתקפה, החליטה הממשלה לגייס את מערך המילואים. אולם הגיוס בוצע במהירות, אך עוד לפני שכוחות המילואים נפרסו מול האויב החלה המלחמה. הביטחון העצמי המופרז של ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים, והזלזול בכוחם של צבאות ערב, הרדים במידת מה את ערנותה של ישראל, ותרם לחוסר ההיערכות שלה למתקפה. ב- 13:55 התחילה ההתקפה המצרית והסורית על מדינת ישראל.

(בספר תצלום - היעזר במנחה):

לקט מודיעין מיוחד שהוציאה חטיבת המחקר בחיל המודיעין על בסיס ההתרעה שהתקבלה מאשרף מרואן, מקור מצרי בדרג גבוה.

שאלה:

האם עיתוי מסירת המידע למפקדים אפשר הכנה למתקפה המצרית?

*187*

ב. מהלכי המלחמה

מלחמת יום הכיפורים, שהחלה ביתרון ברור של צבאות ערב, קיבלה תפנית במהלך המלחמה. לאחר בלימת הכוחות החל צה"ל להתקדם, רדף את כוחות האויב ואף חדר לעומק שטחן של המדינות. המלחמה נמשכה קרוב לשלושה שבועות וגבתה מחיר גבוה ביותר: כ- 2,600 חיילים ישראלים הרוגים, יותר מ- 7,000 פצועים, 300 שבויים ומאות נעדרים. כמו כן היו אבידות כבדות במטוסים ובטנקים.

מתוך נאום שנשאה ראש הממשלה גולדה מאיר בערב היום הראשון למלחמה. הנאום הושמע בכלי התקשורת הישראליים:

אזרחי ישראל! היום, סמוך לשעה שתיים אחרי הצהריים, פתחו צבאות מצרים וסוריה בהתקפה נגד ישראל. הם ערכו סדרה של התקפות מן האוויר, בשריונים ובארטילריה. צה"ל נלחם והודף את ההתקפה. לאויב נגרמו אבידות רציניות.

שאלות :

1. ממה נבע חוסר הדיוק של ראש הממשלה בתיאור מצב המלחמה בשלב זה?

2. השוו בין נאומה של ראש הממשלה גולדה מאיר ובין נאומים שהושמעו ברדיו המצרי ביום הראשון של מלחמת ששת הימים. במה הם דומים ובמה הם שונים זה מזה?

שלב ראשון (6-8 באוקטובר): התקפה משולבת של צבאות מצרים וסוריה

המלחמה נפתחה בהתקפה כבדה של הכוחות המצריים והסוריים. בחזית המצרית, לאחר הפגזה כבדה, חצו המצרים את תעלת סואץ, עקפו את המעוזים ("קו בר-לב") והתקדמו עד למרחק של כ- מהתעלה. המעוזים הושמו במצור, ולמעט מעוז אחד, כל הניסיונות לחלץ את הלוחמים שבהם נכשלו. התקפת-נגד ישראלית של כוח שריון הסתיימה בכישלון תוך אבידות רבות.

בחזית הסורית, הסורים פרצו לרמת הגולן, כבשו את רובה ואיימו להגיע לכנרת. הם נבלמו בקרב כבד בצפון רמת הגולן, ליד קוניטרה, ב"עמק הבכא". מוצב החרמון נפל בידי הסורים ביום הראשון למלחמה בהתקפת כוחות שהונחתו ממסוקים. חיל האוויר, שמטוסיו נפגעו מטילים נגד מטוסים, התקשה לסיוע לכוחות הקרקע בשתי החזיתות. התחושה בארץ היתה קשה ביותר.

שלב שני (8-14 באוקטובר): תפנית בחזית הצפון

עקב האיום על צפון הארץ ריכז צה"ל את המאמץ נגד סוריה ברמת הגולן, כולל הזרמת חיילי מילואים רבים ככל האפשר, ופתח בהתקפה משולבת של כוחות יבשה ואוויר. עד 11 באוקטובר הצליח צה"ל להדוף את הכוחות הסוריים עד לקו הגבול. בשלב זה, המשיכו כוחות צה"ל להתקדם אל תוך השטח הסורי והשתלטו על שטחים עד למרחק של מדמשק. חיל האוויר הישראלי תקף מטרות אסטרטגיות בכל רחבי סוריה. בסופו של דבר, לאחר קרבות קשים נכבש מחדש מוצב החרמון. באותו הזמן, בחזית הדרום, עסק צה"ל במגננה ובגיבוש כוחות.

שלב שלישי (14-24 באוקטובר): תפנית בחזית הדרום

לאחר שנכשלה ההתקפה המצרית עברה היוזמה לידי צה"ל. צה"ל צלח את התעלה ועבר ב"תפר" שבין שתי ארמיות מצרות. צה"ל המשיך להתקדם ממערב לתעלה וכיתר כוח מצרי גדול ממזרח לתעלה (הארמייה השלישית). צה"ל התקדם ונעצר במרחק מקהיר. ב- 22 באוקטובר הכריזה מועצת הביטחון של האו"ם על הפסקת אש. הקרבות בדרום נמשכו עד ל- 24 באוקטובר, בעיקר באזור העיר סואץ. באופן רשמי נקבעה הפסקת האש על פי החלטת מועצת הביטחון 338, שקראה :

לכל הצדדים המשתתפים בקרבות המתנהלים עתה, להפסיק את האש על כל צורותיה ולסיים לאלתר את כל הפעילות הצבאית... (וכן) לפתוח מיד לאחר הפסקת האש בביצוע החלטת מועצת הביטחון מספר 242... ובמקביל למשא ומתן, יתחילו הצדדים הנוגעים בדבר במשא ומתן לכונון שלום צודק ובר-קיימא במזרח התיכון...

*188*

הסכמי הפרדת כוחות

בנובמבר 1973 נחתם הסכם הפסקת האש בין ישראל למצרים, שכלל חילופי שבויים ואספקת מזון ותרופות לחיילי הארמייה השלישית. חילופי השבויים החלו ארבעה ימים לאחר מכן. בדצמבר נפתחה בז'נבה ועידת שלום בהשתתפות ישראל, מצרים וסוריה, ובעקבותיה נחתמו ההסכמים:

1. הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים, שעיקרו הסרת הסגר הימי שקיימה מצרים בים סוף, פתיחת תעלת סואץ לשיט, ונסיגה ישראלית מתעלת סואץ, עד למרחק של מזרחית לה.

2. הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה. ישראל הסכימה לסגת מכל השטחים שכבשה במלחמה, ומשטחים בהיקף של כ- 60 קמ"ר בצדו הישראלי של קו הגבול.

מלחמת יום הכיפורים התרחשה על רקע "המלחמה הקרה" (ראה מילון מושגים בסוף הספר), המעורבות של המעצמות במלחמה באה לביטוי בפעילות דיפלומטית ובסיוע צבאי. במהלך המלחמה שיגרה ברית המועצות נשק לסוריה, ואילו ארצות הברות הפעילה "רכבת אווירית" (רצף של מטוסים) להשלמת אבידות צה"ל במטוסים, בטנקים ובתחמושת חיונית. גם הסכמי השלום נערכו בתיווך ובלחץ של המעצמות. תנאי ההסכמים היו גרועים לישראל והציבו את הכוחות הישראליים במצב שהיה גרוע מערב המלחמה, אך הם נתקבלו בשל לחץ אמריקני על ישראל. מקורו של הלחץ האמריקני בהסכמתה של מצרים לחידוש היחסים הדיפלומטיים המלאים עם ארצות הברית, תוך התרחקות מתחום ההשפעה הסובייטי.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

טנק מצרי צולח אח תעלת סואץ אל תוך סיני

שאלות:

1. מדוע נתפסה תמונה זו כערעור ביטחונה של מדינת ישראל?

2. האומנם חדירת הצבא המצרי לסיני איימה על קיום המדינה, כמרומז בדברים שיוחסו למשה דיין על "חורבן בית שלישי"?

*189*

(בספר מפות - היעזר במנחה):

מהלכי מלחמת יום הכיפורים, אוקטובר 1973

שאלות:

1. במהלך המלחמה עברה ישראל ממצב של מגננה למצב של התקפה. הדגימו שלבים אלה בשתי חזיתות המלחמה.

2. באיזו מן החזיתות האיום על מדינת ישראל גדול יותר? הסבירו.

*190*

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

גשר של צה"ל על תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים.

שאלה:

עד למלחמה זו לא עברו כוחות ישראליים את תעלת סואץ, ואילו עתה נכנסו לעומק העורף המצרי. מדוע לא נתפסה חציית התעלה כניצחון מרשים כמו הישגי מלחמות קודמות?

ג. תוצאות המלחמה והשפעותיה

לאחר 17 ימים של לחימה קשה הסתיימה מלחמת יום הכיפורים. לסיום המלחמה בתנאים אלה לא התלוותה אותה תחושת ניצחון כפי ששררה בסיום מלחמת ששת הימים. התחושה הייתה שישראל נחלצה מסכנה ממשית לקיומה ויצאה ממלחמה זו ב"שן ועין". למרות הישגיו הצבאיים לא נתפס צה"ל כצבא שהצליח להשיג ניצחון מזהיר. ההפתעה בראשיתה של המלחמה, קריסת התכנונים הצבאיים, האבידות הרבות בחיילים (כ- 2,600 הרוגים) ובנשק - כל אלה חייבו בחינה מדוקדקת של הסיבות שהובילו למצב הזה. בציבור הישראלי דובר על "מחדל" ונשמעו טענות קשות כלפי הממשלה וכנגד ראשי מערכת הביטחון. התחושות הללו קיבלו ביטוי בפוליטיקה, בצבא ובחברה.

השפעות בתחום הפוליטי

ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט אגרנט, "ועדת אגרנט" (ראה מילון מושגים בסוף הספר) שהתמנתה לחקור את המחדל, פרסמה את ממצאיה החלקיים באפריל 1974. בדין וחשבון החלקי הוטלה אחריות בלעדית למחדל על הפיקוד הבכיר של צה"ל, ובהתאם להמלצות הוועדה, שאומצו בממשלה, נדרשו פיטוריהם של הרמטכ"ל ושל קצינים בכירים נוספים. לאור זאת, הרמטכ"ל דוד אלעזר הגיש מכתב התפטרות לממשלה. העובדה ששריה המרכזיים של הממשלה, ובהם ראש הממשלה ושר הביטחון, לא נמצאו אחראים למחדל, עוררה את דעת הקהל הישראלי למחאה חריפה. בעקבותיה התפטרה ממשלת גולדה זמן קצר לאחר פרסום דין וחשבון ועדת אגרנט. ממחאה של אדם בודד, קצין מילואים בשם מוטי אשכנזי (מפקד מוצב בתעלה), שנשא שלט שקרא להתפטרות שר הביטחון דיין, התפתחה תנועת מחאה רחבה שהקיפה עשרות אלפי מפגינים, בעיקר חיילי מילואים, שהחלו להשתחרר באותה עת מן השירות הממושך.

בעקבות התפטרותה של גולדה מאיר התמנה לתפקיד ראש הממשלה יצחק רבין. מממשלתו נעדרו מרבית השרים שהיו מזוהים עם מחדל יום הכיפורים. הביקורת הציבורית המתמשכת על הממשלה סללה את הדרך למהפך הפוליטי של 1977, שבו עלתה לשלטון, לראשונה בתולדות מדינת ישראל, מפלגת הליכוד, ובראשה מנחם בגין.

*191*

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

ועדת אגרנט

שאלה:

מדוע הוקמה ועדת חקירה לבדיקת מלחמת יום הכיפורים, אף שהישגיה היו גדולים למשל מהישגי ישראל במלחמת סיני 1956?

השפעות בתחום הביטחוני

צה"ל עבר טלטלה עזה במלחמת יום הכיפורים. לאחר ועדת אגרנט, שהפנתה אצבע מאשימה אל הצבא, התפטר הרמטכ"ל דוד אלעזר ואתו שורה של מפקדים בכירים. לתפקיד הרמטכ"ל מונה רב אלוף מרדכי (מוטה) גור, שכיהן בזמן המלחמה כנספח בושינגטון, ולכן לא היה מזוהה עם המחדל. עם כניסתו לתפקיד, החליט הרמטכ"ל החדש לרכוש מספר רב של טנקים, כדי להחזיר לצה"ל את עוצמתו שנפגעה ואת כושר ההרתעה שלו. צה"ל לא רק ששיקם את עוצמתו, הוא אף הגדיל באופן ממשי את מספרן של היחידות הלוחמות, ולשם כך נעזר מאוד בסיוע הצבאי האמריקני, שהוזרם לישראל לאחר המלחמה.

אחד השינויים המהותיים שנערכו בצבא היה הדגש שניתן לבניית יכולת הגנתית, שכן צה"ל נוכח לדעת כי המאמץ שהושקע בניהול קרב הגנה הוכיח עצמו בקרבות שהתנהלו ברמת הגולן. בחזית התעלה, לעומת זאת, העדר הכנות קרקעיות ותשתיות לניהול קרב הגנה העמיד את צה"ל בפני הצורך לנהל קרב בלימה בתנאים בלתי אפשריים.

ועדת אגרנט לא הסתפקה בהמלצות בתחום האישי. היא הוסיפה מספר המלצות בתחום עבודת המודיעין, כגון מינוי יועץ מודיעין לראש הממשלה והרחבת תחומי הפעילות והגדלת גופי המודיעין האזרחיים. המטרה היתה שהם יקחו חלק פעיל יותר בתהליך הערכת המודיעין, שהופקד בידי צה"ל מאז קום המדינה. הוועדה הצביעה גם על הצורך בחקיקה שתסדיר את מעמדו הפורמלי של שר הביטחון, על רקע תפקודו של שר הביטחון משה דיין במהלך המלחמה ובשל מערכת היחסים הבעייתית עם הרמטכ"ל. בעקבות המלצות הוועדה חוקקה הכנסת ב- 1976 את "חוק יסוד: הצבא", שנועד להסדיר את הליקויים החוקתיים שאותם חשפה הוועדה.

*192*

החיטה צומחת שוב:

אחד השירים המפורסמים שנכתבו על מלחנות יום הכיפורים היה "החיטה צומחת שוב", שנכתב על קיבוץ בית השיטה, שבעמק בית שאן, ש- 11 מבניו נפלו במלחמה.

מילים: דורית צמרת

לחן: חיים ברקני

שדות שפוכים הרחק מאפק ועד סף

וחרובים וזית וגלבע -

ואל ערבו העמק נאסף

ביפי שעוד לא היה כמוהו.

זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית

אתם אינכם ולא תוכלו לשוב.

השביל עם השדרה, ובשמים עיט

אך החטה צומחת שוב.

מן העפר המר העיריות עולות

ועל הדשא ילד וכלבו -

מואר החדר ויורדים לילות

על מה שבו ומה שבלבו.

וכל מה שהיה אולי יהיה לעד -

זרח השמש שוב השמש בא.

עוד השירים שרים, אך איך יגד

כל המכאוב וכל האהבה.

הן זה אותו העמק, הן זה אותו הבית,

אבל אתם הן לא תוכלו לשוב,

ואיך קרה, ואיך קרה, ואיך קורה עדין

שהחיטה, כן, החיטה צומחת שוב.

שאלות:

1. אילו רגשות השיר מעורר?

2. השוו שיר זה עם אחד השירים שהוצגו עד כה: מול הר סיני (עמ' 169 ); ירושלים של זהב (עמ' 179). במה שונה האווירה העולה מן השירים השונים? מה הוא לדעתכם המקור להבדלים ביניהם?

השפעות בתחום החברתי

מלחמת יום הכיפורים שינתה את הלכי הרוח בחברה. גאווה לאומית, אימון מוחלט בשלטון, הערצת הצבא ומפקדיו שבזכותם מדינת ישראל חסינה מכול - כל אלה התערערו באחת. המלחמה עוררה שאלות קשות - ביחס לשלטון, לצבא ולמדינה. השכול והטיפול בנושא השבויים והנעדרים הפכו לנושאים מרכזיים בציבור הישראלי. אומנים ביטאו מחאה נגד המדינה ונגד הערכים שבשמם נשלחו חיילים אל מותם, והתמקדו בכאב הפרטי של המשפחות. רבים מהם מחו נגד המלחמה וביקשו למצוא נחמה בתקווה לשלום עתידי.

בתקופה שלאחר המלחמה התחזקה פעילותן של תנועות פוליטיות חוץ-פרלמנטריות, שביקשו להשפיע על הממשל והציבור. מימין, קמה תנועת "גוש אמונים" (ראה מילון מושגים בסוף הספר), שביקשה להעמיק את האחיזה היהודית בשטחי "ארץ ישראל השלמה" והקימה יישובים רבים בשטחים אלו. משמאל, הוקמה תנועת "שלום עכשיו" (ראה מילון מושגים בסוף הספר), שקראה לוויתורים טריטוריאליים רציניים לערבים תמורת הסדר שלום. במשך השנים ועד ימינו אנו, הולך ונמשך הוויכוח הנוקב בין שתי התנועות.

*193*

(בספר מפה- היעזר במנחה):

מפת ההתיישבות היהודית (ההתנחלויות) בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה 1967-1997.

שאלות:

1. מהם מאפייני ההתיישבות היהודית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה?

2. כיצד מבטאת ההתיישבות היהודית במפה את תפיסת "גוש אמונים" של "ארץ ישראל השלמה"?

3. המתנגדים להקמת ההתנחלויות טוענים שהן מהוות מכשול לשלום. כיצד מבטאת המפה טענה זו?

השפעות מדיניות

דווקא מלחמת יום הכיפורים היא שהכשירה את הצדדים למשא ומתן לקראת שלום. התבוסה בצד הערבי במלחמת ששת הימים יצרה תחושה של השפלה, כעס ורצון לנקמה. ואילו מדינת ישראל נמשכה להילת הניצחון ולשיכרון הכוח. במצב כזה לא היה מקום למשא ומתן מדיני לשלום. מלחמת יום הכיפורים שינתה את עמדותיהם של שני הצדדים. בקרב הערבים, נתפסה המלחמה כניצחון על ישראל והכבוד הלאומי הושב (אף שהשטחים עדיין לא הושבו). מן הצד הישראלי, הכישלון הגדול של מלחמת יום הכיפורים החליש את הביטחון העצמי המופרז. במצב כזה היתה ישראל נכונה לשבת למשא ומתן על הסדר שלום. לראשונה בסכסוך הערבי-ישראלי היו מוכנים שני הצדדים לפתור את הסכסוך בדרכי שלום. בשנת 1979 נחתם הסכם שלום בין ישראל למצרים.

*194*

ראשית ההתיישבות בשומרון

ההתנחלות בשומרון החלה ב- 1974 בסבסטיה, כפר ערבי בהרי השומרון. ההתנחלות החלה בניגוד לדעת הממשלה, ועוררה ויכוח ציבורי נוקב בין תומכי ההתיישבות ביהודה ושומרון לבין מתנגדיהם. המתנחלים היו מבין פעילי "גוש אמונים" - תנועה ישראלית דתית הדוגלת ברעיון "ארץ ישראל השלמה" התנועה קמה ב- 1974, לאחר מלחמת יום הכיפורים, מתוך שורות המפד"ל (מפלגה דתית לאומית). פעילי הגוש, מלווים בחברי כנסת, התנחלו ליד מבנה תחנת הרכבת התורכית בסבסטיה וכבלו עצמם בשרשראות ברזל כדי להקשות את פינוים. המתנחלים שהו במקום ארבעה ימים, עד להתערבות צה"ל, שפינה אותם בכוח מהמקום. המפונים הועברו זמנית למחנה צבאי סמוך, ולאחר מכן - בהסכמת הממשלה - הקימו את התנחלות "אלון מורה" הסמוכה לסבסטיה. ב- 1977 עלה הליכוד לשלטון וההתיישבות היהודית ברחבי יהודה ושומרון התרחבה מאד. מנחם בגין, ראש הממשלה דאז, הבטיח שיהיו "הרבה אלוני מורה".

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

הפגנה של שלום עכשיו נגד ההתנחלות היהודית בחברון.

שאלות:

1. האם ההפגנה מופנית נגד המתנחלים או נגד הממשלה?

2. כיצד פועלת תנועה חוץ-פרלמנטרית ומה היא מרמזת על אמון האזרח במוסדות המייצגים אותו?

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

מדריך של גוש אמונים משוחח עם בנות שהצטרפו לניסיון ההתיישבות בסבסטיה, 1975.

שאלה:

מדוע דווקא בתקופה זו ניתן לראות יותר נכונות של אזרחים ישראליים להתעמת עם הצבא?

שאלות סיכום:

1. הסבירו את הגורמים לפרוץ מלחמת יום הכיפורים. מה היתה מידת אחריותה של מדינת ישראל לפרוץ המלחמה? היעזרו בתרשים שבעמוד הבא.

2. "עדיף שארם-א-שייך בלי שלום, מאשר שלום בלי שארם-א-שייך"; "הסבירות למלחמה נמוכה ביותר". הסבירו כיצד שני המשפטים הללו מבטאים את האווירה ששררה בישראל לפני מלחמת יום הכיפורים.

3. תארו בקצרה את מהלכי המלחמה בחזיתות השונות. מדוע, למרות הניצחון, נתפסה המלחמה ככישלון?

4. מלחמת יום הכיפורים הביאה להתפכחות מהאשליה שיצרה מלחמת ששת הימים. הסבירו והדגימו מתחומים שונים.

5. הסבירו מדוע דווקא מלחמת יום הכיפורים, ולא מלחמת ששת הימים, הובילה להסכם שלום עם מצרים.

*195*

(בספר תרשים - היעזר במנחה):

הגורמים למלחמה ותוצאותיה

*196*

פרק 20: הסכם שלום בין ישראל למצרים

מושגים:

- הסכם הביניים

- אנואר סאדאת

- מנחם בגין

- ועידת קמפ דיוויד

- הסכם השלום עם מצרים

- פינוי ימית

מדוע מעוררים הסכמי שלום עם מדינות ערב, שהם באופן רשמי הגשמת שאיפתה של ישראל, מחלוקות קשות בציבור הישראלי?

מלחמת יום הכיפורים פתחה עידן חדש ביחסי ישראל והעולם הערבי. ב- 20 השנים שבאו אחריה לא נערכה מלחמה חזיתית נוספת בין ישראל לשכנותיה. מצרים היתה המדינה הראשונה שחתמה הסכם שלום עם ישראל, תמורת החזרת שטחי סיני (1979). 11 שנים לאחר מכן (1991) חתמו ירדן וישראל על הסכם שלום. עם סוריה נשמר מצב של אי-לוחמה, אך הסכם שלום אתה עדיין אינו נראה באופק.

א. מהלכים ראשונים

מלחמת יום הכיפורים, כאמור, יצרה את הנכונות ההדדית של ישראל ומצרים להיכנס למשא ומתן, והוא הסתיים בחתימת הסכם שלום בשנת 1979. השינוי בתפיסתם של מנהיגי הצדדים (יצחק רבין ואחריו מנחם בגין בישראל, ואנואר סאדאת במצרים), המעורבות העמוקה של ארצות הברית בתיווך בין הצדדים, והגיבוי שניתן למהלכים אלו בציבור הישראלי - כל אלה הובילו להסכם.

יצחק רבין, ראש הממשלה לאחר גולדה מאיר, הציע גישה חדשה, שלפיה יש מקום להתקדמות להסכם מדיני רחב יותר עם מצרים בתיווך צד שלישי תמורת נסיגה הדרגתית מסיני, שלא תסכן את ישראל. גישה זו הצביעה לראשונה על הנכונות להתקדם לקראת הסדר תוך ויתור על שטחים בסיני. במהלך המשא ומתן לקראת החתימה על הסכם הביניים, נתגלעו קשיים רבים. ממשלת רבין התנגדה לסגת מסיני ללא הכרזה מצרית על סיום מצב הלוחמה נגד ישראל. ישראל הואשמה בכישלון ההידברות והסכימה לבצע ויתורים בהמשך, רק על סמך מחויבות אמריקנית לסייע לישראל מבחינה צבאית. המצרים קיבלו על עצמם מחויבות לאי לוחמה מבלי לבטל רשמית את מצב המלחמה עם ישראל. השגת ההבנות הללו אפשרה את החתימה על הסכם הביניים בין ישראל למצרים בספטמבר 1975.

בשנת 1977, עם עליית ממשלת הליכוד לשלטון בראשות בגין ועלייתו של הנשיא קארטר בארצות הברית, הסתמן שינוי בנכונות להגיע להסכם קבע. קארטר קיבל על עצמו להשיג שלום במזרח התיכון. הוא חשב באותה עת כי נוצרו התנאים להגיע להסדר כולל, המחייב נסיגה ישראלית מכל השטחים שכבשה במלחמת ששת הימים והכרה בזכויות הפלסטינים להגדרה עצמית. ממשלת הימין בראשות בגין התקשתה לקבל את עקרונות האמריקנים. ישראל ומצרים התנגדו, כל אחת מסיבותיה היא, להמשך המשא ומתן בערוץ זה והעדיפו הידברות ביניהן. היה זה נשיא מצרים, סאדאת, שהודיע במפתיע, במהלך נאומו בפרלמנט המצרי ב-9 בנובמבר 1977, כי הוא מוכן לבוא לירושלים לצורך השגת הסכם שלום בין מצרים לישראל. תשובתו החיובית של בגין הובילה למשא ומתן ישיר בין המדינות, שבמהלכו התקבלה דרישת סאדאת למתן מחויבות ישראלית לנסיגה מלאה ומוחלטת מסיני. מחויבות זו הובילה בבוא הזמן גם לפינוי של יישובים יהודיים.

אנואר סאדאת (1918-1981)

נשיא מצרים בשנים 1970-1981. היה מראשי "הקצינים החופשיים" שחוללו ב- 1952 את המהפכה שבה הודח המלך פארוק מן השלטון. ב- 1959 מונה לתפקיד יושב ראש הפרלמנט המצרי ("מועצת האומה"), ועשר שנים לאחר מכן מונה לסגנו של נשיא מצרים נאצר. לאחר מות נאצר ב- 1970 נבחר לנשיא. מלחמת יום הכיפורים העניקה לו יוקרה רבה במצרים ובעולם הערבי. הוא ערך רפורמות ליברליות רבות במצרים. ב- 1977 חולל הפתעה כשהודיע על נכונותו לבוא לישראל כדי לדון בהסכם שלום. ביקורו ונאומו בכנסת היו הצעדים הראשונים בדרך להסכם השלום שנחתם במרס 1979. בסוף 1981, כאשר צפה במצעד הצבאי לציון יום השנה ל"מלחמת אוקטובר" (מלחמת יום הכיפורים), נרצח על ידי אנשי "הג'יהאד המצרי".

*197*

מתוך נאומו של אנואר אל-סאדאת, נשיא מצרים, בפני הכנסת בירושלים, 22 בנובמבר 1977:

באתי אליכם היום, כששתי רגלי יציבות הן, כדי שיחדיו נבנה חיים חדשים, כדי לקיים את השלום בהיותנו כולנו על אדמה זו, ארץ האלוהים. כולנו כאחד - מוסלמים, נוצרים ויהודים - כולנו עובדים את האלוהים...

אני יכול להצדיק את כל אלה, שהחלטתי הפליאה אותם או שהטילו ספק באמינותן של כוונותיי, העומדות מאחורי החלטתי. אין איש שתיאר לעצמו, שנשיאה של המדינה הערבית הגדולה ביותר, הנושאת במעמסה הגדולה ביותר ובאחריות הראשונה במעלה בנושא המלחמה והשלום במזרח התיכון - יכול להחליט ולהודיע על נכונות ללכת לארץ היריב, כאשר עדיין קיים מצב מלחמה; יתירה מזאת - כאשר כולנו יחד עודנו סובלים מתוצאותיהן של ארבע מלחמות אכזריות במשך שלושים שנה; ומעל הכל - בזמן שמשפחותיהן של קורבנות מלחמת אוקטובר 1973 עודן חיות את הטרגדיות של אלמנות, יתמות ושכול שגרמה המלחמה.

אני אומר לכם בכל הכנות: קיבלתי את ההחלטה אחרי מחשבה והרהורים ארוכים, ואני יודע שנטלתי בה סיכון גדול. אבל אם האלוהים, ישתבח ויתעלה, קבע שאשא באחריות לעמה של מצרים ואשתתף באחריות בכל הנוגע לגורל העם הערבי, הרי חובתי הראשונה במעגל אחריות זה היא, למצות את כל הדרכים כדי להרחיק מעל האומה המצרית ומעל כל העם הערבי את השואות הצפויות ממלחמות הרסניות וממיתות, אשר אין מלבד האלוהים היודע את תוצאותיהן...

באומרי שאני רוצה להרחיק מכל העם הערבי את השואות המתחייבות ממלחמות חדשות, מכאיבות ואיומות, אני מודיע לכם בכל הכנות, שאותו מטען של רגשות ואותה אחריות הנני נושא כלפי כל אדם בעולם, בוודאי כלפי העם הישראלי. כל נפש המוצאת את סופה במלחמות היא נפשו של אדם, ואין הבדל אם ערבי הוא או ישראלי. האשה המתאלמנת היא אדם, אשר זכותו לחיות בחיק משפחה מאושרת, אם ערבית היא ואם ושראלית. הילדים החפים מפשע, המאבדים את טיפוח הוריהם ואהבתם, הם ילדינו כולנו, אם אלה היושבים על אדמות ערב ואם אלה שביתם בישראל. אנו חבים כלפיהם אחריות גדולה כדי להבטיח להם הווה נעים ועתיד טוב.

למען כל אלה, כדי להגן על חיי בנינו ועל חיי אחינו ואחיותינו כולם, כדי שחברתנו תתפנה ליצירה מתוך ביטחון ושלווה, למען התפתחות האדם ואושרו וכדי להעניק לו זכות של חיים בכבוד, למען אחריותנו בפני הדורות הבאים ולמען חיוכו של כל תינוק הנולד על אדמותינו - למען כל אלה החלטתי לבוא אליכם, למרות כל הסיכונים, ולשאת בפניכם את דברי בצורה ישירה...

הכרזתי יותר מפעם אחת, כי ישראל הינה עובדה קיימת, שהעולם הכיר בה וששתי מעצמות-העל קיבלו עליהן את האחריות לביטחונה ולהגנת קיומה. ומאחר שאנחנו רוצים את השלום באמת ובתמים, הרי אנחנו מקבלים בברכה באמת ובתמים, כי תחיו בינינו בביטחון ובשלום...

אני פונה אליכם, כל איש ואשה וכל ילד בישראל: עודדו את הנהגתכם למאבק למען השלום, כדי להפנות את המאמצים להקמת בניין רם של שלום במקום לבנות מבצרים... הראו לעולם כולו את הדמות של האדם החדש באזור זה של העולם, כדי שישמש דוגמה לאדם האהבה, אדם השלום, בכל מקום ומקום. בשרו לבניכם כי מאבקי העבר היו סוף המלחמות וקץ הייסורים, והנה באה התחלה חדשה של חיים חדשים, חיים של אהבה, ברכה, חופש ושלום (א' הראבן, מלחמות ושלום, ירושלים 1989, עמ' 79-87).

שאלות:

1. כיצד מנסה סאדאת להפוך את הגורם המפריד בין העמים הלוחמים על "ארץ האלוהים" לגורם מאחד?

2. באילו נימוקים מצדיק סאדאת את יוזמת השלום כלפי העמים הערביים ובאילו נימוקים הוא מסביר אותה כלפי ישראל?

*198*

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

סאדאת בירושלים מתבדח עם גולדה מאיר ושמעון פרס.

ב, ועידת קמפ דיוויד (1978)

ביקור סאדאת בנובמבר 1977 הניח את התשתית להמשך המשא ומתן בין שתי המדינות, שכלל גם התדיינות על פתרון הבעיה הפלסטינית. הביקור חולל מפנה במאפייני הסכסוך הישראלי-ערבי, הואיל ומדינת ישראל קיבלה הכרה מצד מצרים. אם סאדאת דיבר על נסיגה ישראלית מוחלטת מכל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, הרי בגין העדיף את תוכניתו לאוטונומיה פלסטינית בשטחים. התארכות המשא והמתן, והקשחת עמדות שני הצדדים במהלכו, הובילו להתערבות אמריקנית ולהצעה מטעמם לקיים ועידת פסגה בין מנהיגי שתי המדינות. בציבור הישראלי רווחה התחושה שהממשלה מתקשה להגיע להסכם שיאלץ אותה לעשות ויתורים. הפגנת המונים בזכות הסכם, שהתקיימה ערב יציאת בגין לועידת הפסגה שנערכה בקמפ דיוויד (ארצות הברית) בתחילת ספטמבר 1978, המחישה לבגין ולממשלתו עד כמה הציבור מעוניין בקידום המשא ומתן המדיני עם מצרים.

הדיונים בוועידת קמפ דיוויד (ראה מילון מושגים בסוף הספר) נמשכו כשבועיים והיו רצופי משברים. ארצות הברית פעלה כדי למנוע כל אפשרות להפסקת המשא ומתן בין הצדדים, מחשש למלחמה נוספת שתפרוץ בעקבות כישלון השיחות. התפתחות שלילית כזאת היתה עלולה להוביל הפסקת ייצוא הנפט לארצות הברית ולפגיעה ישירה באינטרסים אמריקניים. לבסוף נחתמו שני הסכמים: "מסגרת לשלום במזרח התיכון" ו"מסגרת לכריתת חוזה שלום בין ישראל ובין מצרים". חתימת ההסכמים בטקס חגיגי בבית הלבן בושינגטון נועדה לשמש בסיס להמשך המשא ומתן, עד להשלמתו במרס 1979 ולחתימת הסכם שלום בין המדינות. במהלך הדיונים נדרשה מעורבות ישירה של הנשיא קארטר עד ששני הצדדים הסכימו לויתורים הדדיים. הסכם השלום עם מצרים היה חוזה השלום הראשון שחתמה ישראל עם מדינה ערבית. העובדה שמדובר היה במצרים, אויבתה העיקרית של ישראל מאז הקמתה, שיוותה לחוזה זה חשיבות רבה.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

בגין, קארטר וסאדאת לאחר חתימת הסכם השלום בבית הלבן, וושינגטון.

שאלה:

מה הם המסרים המודגשים באופן העמדת התצלום?

ג. הסכם השלום

מרכיבי ההסכם, שנוסחו ברובם במהלך ועידת קמפ דיוויד, אך נחתמו סופית במרס 1979, הובילו לנסיגה ישראלית מוחלטת, בשני שלבים, ולהיערכותה המחודשת על הקו הגבול הבינלאומי. זאת ועוד, כוננו יחסים

*200*

דיפלומטיים בין המדינות, סוכמו הסדרי ביטחון בסיני, הובטחו חופש השיט והטיסה הישראליים בתעלה ובמפרץ אילת והובטחה אספקת נפט לישראל. מעבר לכל אלה, נתנה ישראל התחייבות לפתוח במשא ומתן על אוטונומיה לפלסטינים באזורי יהודה, שומרון וחבל עזה. בעקבות חתימת ההסכם גורשה מצרים מ"הליגה הערבית" (ראה מילון מושגים) ונפגע מעמדה הבכיר בעולם הערבי. עם זאת, חשוב היה למצרים לכונן יחסים עם ישראל ולהכיר בה, מתוך הבנה שרק בדרך זו ניתן היה להחזיר לשליטתה המלאה את כל שטח סיני.

בזכות ההסכם התחזק הסיוע האמריקני לישראל. האמריקנים הבטיחו לבנות בסיסים עבור חיל האוויר בנגב, להעביר אספקת נפט, ולהעניק סיוע כלכלי וצבאי מקיף, וכן תמיכה מדינית נרחבת ומתמשכת בזירות בינלאומיות שונות. חוזה השלום נחתם לאחר שסעיפיו אושרו במלואם בממשלת ישראל ובמליאת הכנסת. סעיפי החוזה מומשו כמתוכנן בידי שני הצדדים. באפריל 1982 הושלמו הצעדים שהניחו מסד חדש ליחסים בין ישראל למצרים, שטחי סיני הוחזרו למצרים, והיישובים היהודיים בסיני פונו. חודשיים לאחר מכן, ביוני 1982, יצאה ישראל למלחמה נוספת, והפעם בלבנון.

*199*

פינוי היישובים היהודיים בסיני

הסכמי קמפ דיוויד הובאו לאישור בפני הכנסת שמונה ימים לאחר חתימתם, ואושרו ברוב גדול. בהחלטת האישור נקבע כי: "מסמיכה הכנסת את הממשלה להוציא את המתיישבים מסיני וליישבם מחדש". מספר חודשים לאחר מכן סוכם בחוזה השלום בין ישראל למצרים (שנחתם ב- 26 במרס 1979), כי פינוי סיני יתבצע תוך שלוש שנים מתאריך אישור החוזה. פינוי הנוכחות הישראלית בסיני חולק לשני שלבים. השלב הראשון יהיה תוך תשעה חודשים מתאריך החלפת מסמכי האשרור של החוזה, ובשלב השני יושלם הפינוי כולו עד אפריל 1982.

במרס 1982 החל פינוי העיר ימית, הגדולה שביישובי סיני. תהליך התכנון וביצוע ההכנות לפינוי לווה במחאה ציבורית סוערת מצד המתיישבים ומצד מספר תנועות ימין. פינוי תושבי החבל הוטל ברובו על צה"ל. מבצע הפינוי נמשך מספר חודשים והגיע אל שיאו באפריל 1982. כוח המונה אלפי חיילים, בסיוע כוחות משטרה, נשלח לאזור לבצע את הפינוי ולהתמודד עם המתנגדים לו. כמו כן, היה הכוח מצויד בעשרות דחפורים ומנופים שנועדו להרוס את בתי העיר.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

פינוי ימית

ב- 25 באפריל 1982 פרסם שר הביטחון אריאל שרון "פקודת יום לרגל השלמת פינוי סיני":

היום אנו משלימים את פינוי סיני במסגרת הסכם קמפ דיוויד, והסכם השלום הראשון שחתמה ישראל עם הגדולה והחשובה במדינות ערב... החלטנו לתת סיכוי מלא לשלום תוך נטילת מלוא הסיכונים ומתוך ראייתם בצורה מפוכחת והתכוננות לצמצומם עד למינימום האפשרי. במשך שנות דור לחמנו שוב ושוב בסיני - בכל פעם שנכפתה עלינו המלחמה... ב- 1948 עת נאלצנו לסגת מסיני בפעם הראשונה וללא שלום. במבצע קדש ב- 1956, שלאחריו אולצנו לסגת בשנייה מהמדבר ושוב ללא שלום... חולות מדבר סיני המלווים אותנו מאז הולדתה של האומה המתבססת וחוזרת ונאחזת בארצה - רוו בדם לוחמינו. הם כמו שאר הנופלים במערכות ישראל... הם שהביאו לכך שהפעם אין אנו נסוגים מסיני, אנו מפנים את סיני. אין אנו נסוגים מסיני. אנו מפגינים את רצוננו להתקדם לקראת שלום...

עתה ערב הפינוי הסופי היו שניבאו מלחמת אחים כשניגשנו לבצע את המעשה חסר התקדים בתולדות המלחמות והשלום - לעקור את יישובינו הפורחים והמבוססים, על יושביהם ובתיהם, שדותיהם וגניהם. והיו לצערנו כאלה שניסו מעל במות ציבוריות להסית ולהדיח. אולם צבא הגנה לישראל, צבא העם, שוב הוכיח את בגרות בנותיו ובניו, קציניו ומפקדיו, כאשר פנה לפנות את אחיו ואחיותיו. לא באלימות אלא באהבה. לא באטימות אלא בהבנה לקולות הזעקה והכאב האמיתיים של עקירת יישובינו, אשר הוקמו בהסכמה לאומית ופונו על בסיס אותה הסכמה... אין "רובה קדוש" ואין "תותח קדוש", חיי אדם, כבודו, חירותו, ביטחונו ושלומו הם המקודשים...

חיילים, מפקדים, אזרחי צבא העם, בנתיב הייסורים הממושך של שדות הקרב וההתיישבות, חושל כוחנו. אנו חזקים היום יותר מאי פעם כדי להבטיח את מאוויינו הלאומיים. מצדנו אנו מבטיחים להגן על השתיל הרך של השלום ששתלנו בגבול המדבר.

שאלות:

1. "הפעם אין אנו נסוגים מסיני, אנו מפנים את סיני". הסבירו את ההבדלים בין "נסיגה" ל"פינוי" העולים מדבריו של שר הביטחון אריאל שרון.

2. "פקודת היום" נכתבה לחיילים. מה הן התחושות של החיילים ביחס לפינוי? כיצד שר הביטחון מגיב לתחושות אלו?

*200*

שאלות סיכום:

1. הסבירו את הגורמים שהובילו להסכמי השלום עם מצרים.

2. חוו דעתכם: האם המנהיגים שעמדו בראש ישראל, מצרים וארצות הברית הם הגורם המרכזי שהוביל לשלום? האם בלעדיהם היה שלום?

3. האם לדעתכם ה"מחיר" ששלמה ישראל שווה את ה"סחורה" שקיבלה?

פרק 21: בין מלחמה לשלום, 1982-1994

מושגים:

- תקיפת הכור בבגדד

- מלחמת המפרץ (הראשונה)

- האינתיפדה (הראשונה)

- צבא דרום לבנון (צד"ל)

- חמאס

- מלחמת "שלום הגליל"

- סברה ושתילה

- הסכמי אוסלו

אילו גורמים קידמו את תהליכי השלום במזרח התיכון ואילו גורמים עיכבו אותם?

הסכמי השלום עם מצרים יצרו תפנית ביחסים בין ישראל לשכנותיה והפחיתו את האיום הביטחוני מדרום. אולם, בשנים שלאחר ההסכם המשיכה ישראל להתמודד עם בעיות ביטחון רבות. במישור "הביטחון הבסיסי" התמודדה ישראל עם איום מצד עיראק, שפיתחה נשק לא קונבנציונלי (גרעיני, ביולוגי, כימי). האיום הגרעיני ממשיך להטריד את ישראל גם בראשית המאה ה- 21, והפעם מצד איראן.

במישור "הביטחון השוטף" התמודדה ישראל עם ההתנגדות הפלסטינית משטחי דרום לבנון ומשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה. מבצע "שלום הגליל" בלבנון, שנועד להגן על תושבי הצפון מפעילות חבלנית, התפתח למלחמה והותיר את ישראל בישיבה ממושכת בלבנון. במקביל להתמודדות במישור הביטחוני, פעלו ממשלות ישראל במישור המדיני במטרה להגיע להסכמה עם הפלסטינים. ההסכמים שנחתמו (הסכמי אוסלו ב- 1993) עדיין לא הביאו לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

א. מלחמת "שלום הגליל" (מלחמת לבנון)

עליית הליכוד לשלטון ב- 1977 יצרה שינוי בכל הקשור לניהול ענייני הביטחון במדינה, מכיוון שלליכוד היתה תפיסת עולם אקטיבית בעניינים אלו. החל משלהי כהונתה של ממשלת הליכוד הראשונה,

*201*

ובעיקר בראשית דרכה של הממשלה השנייה (1981), עם מינויו של אריאל שרון לתפקיד שר הביטחון, הסתמן שינוי בולט בניהול ענייני הביטחון של ישראל.

הביטוי הראשון לתפיסה האקטיבית היה תקיפת הכור האטומי בעיראק. בעקבות הידיעות שעיראק מפתחת נשק גרעיני בכור ליד בגדד, החליטה הממשלה לאשר את תקיפתו. ביוני 1981 טסו מטוסי חיל האוויר הישראלי עד ליעד, הפציצו את הכור והשמידוהו. פעולה זו המחישה לעולם את נחישותה של ישראל להסיר מדרכה כל איום המסכן את עצם קיומה. למרות הפגנת הכוח, תקיפת הכור בבגדד לא פגעה במהלכים לקראת מימוש הסכם השלום עם מצרים, והם הושלמו במלואם עם נסיגת צה"ל מכל חצי האי סיני ופינוי חבל ימית באפריל 1982.

חודשיים לאחר מכן, ביוני 1982, יצאה ישראל ביוזמתה למלחמה בלבנון. היה זה לאחר שכוחות ארגון הפת"ח התבססו בדרום לבנון, הקימו שם מעין מדינה עצמאית והפגיזו את יישובי הגליל. בהחלטת הממשלה שקדמה לתחילת "מבצע שלום הגליל" (ראה מילון מושגים בסוף הספר) צוינה השאיפה שלבנון תהא המדינה השנייה במזרח התיכון שעמה תחתום ישראל על הסכם שלום. מלחמת שלום הגליל לא זו בלבד שלא הניבה הסכם שלום, אלא שהיתה המלחמה הארוכה ביותר שישראל התנסתה בה עד עתה.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

ראש הממשלה מנחם בגין ושר הביטחון אריאל שרון על מבצר הבופור - מעוז אש"ף בדרום לבנון, לאחר כיבושו בידי צה"ל.

שאלה:

כיצד מסמלת התמונה את תחושת הניצחון בראשית המלחמה ?

מבצע "שלום הגליל" נועד להרחיק מגבולות ישראל את הפעילות החבלנית של ארגון הפת"ח בדרום לבנון. על פי התוכנית המקורית, שעליה ידע ראש הממשלה מנחם בגין, היה צה"ל אמור לחדור לעומק בלבד, כדי למנוע פעילות חבלנית ובפרט את ירי הקטיושות על יישובי הצפון. במהרה הפך המבצע הצבאי המוגבל למלחמה כוללת בשטח לבנון, וצה"ל השתלט למעשה על שטח המרוחק כ- מן הגבול והגיע עד בירות. מטרות המבצע הוגדרו מחדש וכללו גירוש המליציות של אש"ף מלבנון כולה. אמנם אנשי אש"ף בהנהגת יאסר ערפאת סולקו מלבנון; אבל נוצר עימות צבאי עיקש עם סוריה, שהוביל בהמשכו לפריצת עימות ממושך ועקוב מדם עם ארגונים צבאיים למחצה בדרומה של לבנון.

הביקורת על הצבא, שהחלה לאחר מלחמת יום הכיפורים, החריפה על רקע היציאה היזומה של ישראל למלחמת ברירה בלבנון, כלומר מלחמה שישראל בחרה בה ולא נכפתה עליה. כל עוד דובר על מלחמה בטרור הפלסטיני בדרום לבנון, נתן הציבור אמון בממשלת בגין, אך לאחר שהתבררו ממדיה האמיתיים של המלחמה, רווחה בציבור התחושה כי הנהגתו הוליכה אותו שולל. הלחימה התמשכה בניגוד למתוכנן, ומספר האבידות עלה וגדל ככל שהתארכה שהות חיילי צה"ל בלבנון.

אחד המאורעות שהגבירו את הביקורת על הממשלה התרחש במחנות הפליטים שבדרום בירות, סברה ושתילה (ספטמבר 1982). יומיים לאחר שנרצח נשיא לבנון הנוצרי, באשיר ג'ומאייל, נכנסו חיילי מיליציה נוצרים למחנות הפליטים שיושביהם מוסלמים ורצחו מאות גברים, נשים וטף. אירוע זה, שהתרחש בסמיכות מקום ליחידות צה"ל, הוביל לאחת מהפגנות המחאה הגדולות ביותר שידע הציבור בישראל. ועדת חקירה שהוקמה בלחץ דעת הקהל הישראלית המליצה, בנוסף לפיטורי קצינים בכירים במטכ"ל, גם למנוע משר הביטחון אריאל שרון להמשיך בתפקידו.

הממשלה אימצה המלצות אלה. בהמשך נסוג צה"ל באופן חלקי מלבנון. עם עליית ממשלת האחדות הלאומית לשלטון (שבה שיתפו פעולה מפלגות הליכוד והעבודה), התקבלה בממשלה, בספטמבר 1985, החלטה לסגת מלבנון ולקיים מצפון לגבול הבינלאומי רצועת ביטחון. ברצועה פעל "צבא דרום לבנון" (צד"ל) (ראה מילון מושגים בסוף הספר), שהורכב מחיילים

*203*

נוצרים תושבי דרום לבנון, שהודרכו בידי קציני צה"ל. לא היה זה אפוא סוף לנוכחות צה"ל בלבנון. ככל שהתחייבה תמיכה צבאית רחבה יותר בפעולות צד"ל, כך העמיקה נוכחות כוחות צה"ל בדרום לבנון. נוכחות זו החלה לגבות מחיר יקר בחיי קצינים וחיילים, ושוב הועמדה נוכחות צה"ל בלבנון במוקד הוויכוח הציבורי, וזה גדל ככל שעלה מספר האבידות שצה"ל ספג. לבסוף פינה צה"ל את דרום לבנון במאי 2000.

*202*

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

הפגנת ענק בכיכר מלכי ישראל בתל אביב בהשתתפות מאות אלפים בעקבות הטבח בסברה ושתילה.

שאלה:

מדוע דווקא הטבח שלא בוצע בידי לוחמי צה"ל שימש מניע להפגנה הגדולה בתולדות ישראל?

שתי אצבעות מצידון

השיר הפופולרי, "שתי אצבעות מצידון", חובר כשיר הנושא לסרט בעל שם זהה, שהוקרן ב- 1986. הסרט סובב סביב דמותו של קצין צעיר המגיע לפקד על מחלקה בצידון, ותמונת עולמו המאורגנת מתנפצת אל מול הכאוס הלבנוני.

שתי אצבעות מצידון

מילים: אלי כהן

לחן: בני נגרי

שתי אצבעות מצידון

אני יושב בדיכאון

כל היום סיור, שמירות

מסתכלים על מי לירות

רואה ילדה יפה בכפר

ובך אני נזכר

רחוק מהעין, רחוק מהלב

שכחת אותי וזה כואב

חושב עלייך המון

חייל שבוז, בלבנון

שתי אצבעות מצידון

פתיחת צירים דבר ראשון

קצת בטוח קצת נפחד

בשיחים מטען צד

על ענף יושב פרפר

ובך אני נזכר

שתי אצבעות מצידון

אני שומר אך מת לישון

מה עושים לעזאזל

במשקפת מסתכל

רואה חלון רחוק מואר

ובך אני נזכר

שאלות:

1. האם מטרת מבצע "שלום הגליל" מוזכרת בשיר? האם הן ידועות לחייל?

2. מהו סוג הלחימה שמתאר החייל?

3. חוו דעתכם, האם ישנה ביקורת או מחאה בתוך השיר?

*203*

ב האינתיפדה (הראשונה)

החתימה על הסכם השלום עם מצרים (1979) היתה נקודת מפנה גם ביחסי ישראל והפלסטינים. כבר במסגרת הסכם השלום שחתמה ישראל עם מצרים צוינה ההכרה בזכויות הלגיטימיות של הפלסטינים. כמו כן, הוסכם על הקמת רשות של מנהל עצמי (אוטונומיה) שתחליף את הממשל הישראלי בשטחים שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים. בשלב ראשון דחה אש"ף הסכמות אלה, ורק לאחר סילוקו מבירות במלחמת לבנון חל שינוי בעמדתו. היה זה יאסר ערפאת, מנהיג אש"ף, שהגיע למסקנה כי רק הדרך שהציעה מצרים, זו שחייבה הכרה פלסטינית בישראל, מסוגלת להוביל להסכם עם ישראל.

זמן קצר לפני יציאת אש"ף מבירות, התקבלו במהלך דיוני הפסגה הערבית במרוקו בספטמבר 1982 החלטות שחיזקו את מעמדו של הארגון בכל הנוגע לעתיד השטחים. בועידה נקבע שבשטחים תקום מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים. חיזוק מעמד אש"ף פגע במעמדה של ירדן, שעד לאותה עת נחשבה ל"בעלת הבית" הרשמית בשטחים. בקיץ 1988 הודיעה ירדן כי היא מוותרת על שליטתה בהם. גם אם, כאמור, לא נחלשה התמיכה באש"ף, הרי ההלם שהותירה הסתלקותו מבירות (במלחמת לבנון) גרם לרגיעה במהלך השנתיים שלאחר מכן. אולם החל מ- 1985 ובמשך שנתיים, עד האינתיפדה (הראשונה) (ראה מילון מושגים בסוף הספר), גדל באופן בולט מספרן של הפעולות האלימות נגד יעדים שראליים - צבאיים ואזרחיים כאחד.

(בספר שתי תמונות - היעזר במנחה):

- חיילים בודקים תעודות זהות של פלסטיים במחסום ליד חברון, 1990.

- התפרעות של צעירים פלסטינים בעיר שכם, 1988.

שאלות:

1. כיצד השפיעה האינתיפדה על חיי התושבים הפלסטינים?

2. מה הם יחסי הכוחות בכל אחת מהתמונות? איזה צד נמצא בעמדת נחיתות?

3. מה ניתן ללמוד משתי התמונות על אופי המאבק הפלסטיני נגד ישראל? במה הוא שונה מהמלחמות הקודמות של מדינת ישראל?

*204*

האינתיפדה (ההתקוממות הפלסטינית) שפרצה בדצמבר 1987 היתה הפתעה לשלטונות הישראלים ואפילו לערפאת עצמו. צה"ל שלט ביהודה, בשומרון ובעזה מאז מלחמת ששת הימים, ונתקל מדי פעם בפעם בפעילות עוינת נגד נוכחותו ושליטתו בשטחים אלה. אולם, היקף ההתקוממות עתה חרג מכל מה שידע צה"ל קידם לכן, והפיקוד הבכיר של צה"ל התקשה במציאת פתרונות מתאימים. ההתקוממות הפלסטינית כללה פגיעה מתמשכת באזרחים ובחיילים ישראלים, בעיקר בשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה. הפגיעה התבטאה בזריקת אבנים ובקבוקי תבערה על כלי רכב, בחסימת דרכים, בדקירה ובדריסה של יהודים בתחנות אוטובוס. ניסיונותיו של צה"ל לדכא את ההתקוממות הפלסטינית כללו הטלת עוצר, הצבת מחסומים בדרכים, הגברת הנוכחות בכפרים הערביים, מעצרים והענשת המתפרעים. צה"ל לא היה ערור, צבאית ופסיכולוגית, ללחימה מול אוכלוסייה אזרחית.

עליית האסלאם הקיצוני והשפעתו על המאבק הפלסטיני:

רעיון הפן-ערביות, כלומר האחדות הלאומית הכלל ערבית על בסיס דתי, ייחודי לעולם המוסלמי. מגמות האיחוד באו לביטוי, בין היתר, בהקמת "הליגה הערבית". מטרתה היתה להגביר את שיתוף הפעולה בין המדינות הערביות השונות סביב מטרות משותפות, כשהבולטת שבהן היתה המאבק נגד הציונית ומדינת ישראל. מטרה משותפת זו באה אל סיומה עם תחילת תהליך ההסדרים המדיניים בין ישראל למצרים.

כישלונם של הזרמים הפוליטיים השונים - דמוקרטיה, לאומיות, ליברליזם, סוציאליזם ועוד - שמקורם באירופה ומטרתם להיטיב עם העולם הערבי, אפשר את עלייתו של הפונדמנטליזם הדתי (הקיצוניות הדתית) בעולם המוסלמי. בעקבות כישלון האידיאולוגיות החילוניות בעולם הערבי, עלתה קרנן של התנועות הדתיות. הן החלו להוביל את המאבק נגד העולם הכופר באסלאם, במקום הגורמים הלאומיים שכשלו.

להתעוררות הדתית בעולם הערבי, שהלכה והתפשטה בעקבות קריסת הפן-ערביות, היתה השפעה מרחיקת לכת על הנעשה בשטחים. החל מראשית שנות ה- 80 בישרה פעילותו של "הג'יהאד האיסלמי" (ראה מילון מושגים בסוף הספר), שפעל בחסות הפת"ח, על ראשית המגמה הקיצונית בשטחים, פעולותיו של הארגון נגד חיילי צה"ל הובילו להרחבת היקף הפעולות גם בקרב קבוצות נוספות ויריבות, כשהבולטת ביניהן היתה תנועת "האחים המוסלמים" (ראה מילון מושגים בסוף הספר). בתגובה לפעולות מטעם אש"ף ותפיסת עולמו החילונית, הקימו "האחים המוסלמים" ארגון מתחרה שקרא להתנגדות אסלאמית דתית להמשך הכיבוש הישראלי של השטחים. היה זה ה"חמאס" (ראה מילון מושגים בסוף הספר), שהחל לפעול ב- 1987, חודשים ספורים לפני פרוץ האינתיפדה, והפך לגורם שהתחרה עם אש"ף על ההנהגה הפוליטית של הציבור הפלסטיני.

ארגון חמאס, שהוקם כדי להיאבק על זכויות הפלסטינים במסגרת החוק וללא שימוש בנשק, זכה בראשית דרכו לתמיכה ולסיוע מצד ישראל, שראתה בו גורם חברתי שעשוי להחליש את כוחו של אש"ף. עם זאת, במהלך האינתיפדה שינה הארגון את דמותו ואת דרכי פעולתו. הוא הפך לגורם קיצוני שהפעיל אמצעים אלימים נגד מטרות ישראליות ברצועת עזה, ולאחר מכן גם בשטחי הקו הירוק (שווה הגבול של מדינת ישראל לפני מלחמת ששת הימים). שינוי זה חל בעיקר לאחר שנראה היה שאש"ף, מתנגדו של החמאס, מוביל את המאבק במסגרת האינתיפדה. ההתמודדות בין שתי התנועות התקיימה לא רק על עמדות השפעה בקרב הציבור הפלסטיני, אלא גם על הדרך לניהול המאבק נגד ישראל. חמאס העמיד בראש סדר העדיפויות שלו, כדברי מנהיגיו, את המאבק בישראל, ולכן התקשה לקבל את עמדותיו של אש"ף ביחס לישראל, שהלכו והתמתנו במהלך השנים. יתר על כן, אש"ף לא היה שותף לאידיאולוגיה הקיצונית שנשענה על בסיס דתי שביטאו אנשי חמאס ביחס לישראל. אש"ף וערפאת בראשו בחרו באפשרות של תהליך מדיני גם בעיצומה של האינתיפדה מול ישראל. לכן מצאו עצמם מתמודדים עם השפעות של פיגועי טרור שביצע החמאס, שנועדו לסכל את הוצאת "הסכם אוסלו" מן הכוח אל הפועל. לשיא פעולתו החבלנית הגיע חמאס בביצוע פיגועי התאבדות ביעדים אזרחיים בתוך ישראל, כגון באוטובוסים ובמסעדות.

*205*

ג. מלחמת המפרץ (הראשונה)

מלחמת המפרץ הראשונה הציבה בפני מדינת ישראל בעיה ביטחונית חדשה. מלחמה זו, שיזמה ארצות הברית בראש קואליציה של מדינות ערביות בתחילת 1991, נועדה להרחיק את עיראק מכווית, שאותה כבשה בקיץ הקודם. למרות ריחוקה הגיאוגרפי מזירת ההתרחשויות הצבאיות, נאלצה ישראל להתמודד עם איום מסוג חדש. במהלך המלחמה הותקפו ריכוזי אוכלוסייה ישראליים בטילים שנורו לעברה משטחה המערבי של עיראק. החשש היה שעיראק תשגר טילים בעלי ראש כימי. סוללות של טילי ה"פטריוט" הוחשו בבהילות מארצות הברית לישראל במהלך המלחמה, אבל הם לא הצליחו למנוע את נפילת הטילים. גם שיפור יכולת היירוט שלהם לא מנע את המשך נפילת הטילים בשטח ישראל. הציבור הישראלי נקרא פעמים רבות לחבוש מסכות גז ולהסתגר בחדרים אטומים.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

ילדים בחדר האטום, בזמן מלחמת המפרץ.

שאלות:

1.במה שונה מלחמה זו מכל המלחמות הקודמות שבהן השתתפה ישראל?

2. מדוע מצב זה מחזק את תחושות החרדה וחוסר האונים?

במהלך המלחמה, שנמשכה כשישה שבועות, נפלו בישראל קרוב ל- 40 טילים. הם גרמו לכמה קורבנות ולמאות פצועים, בעיקר בגוש דן, ושם נפגעו אלפי דירות. ארצות הברית, שעמדה בראש קואליציה צבאית בהשתתפות צבאות ערביים (מצרים, סוריה וערב הסעודית), לחצה על ישראל לא להגיב לירי הטילים. הממשלה נענתה ללחץ זה וצה"ל לא הגיב. לראשונה בתולדות המדינה הופקד ביטחונה בידי צבאות זרים. עם סיום הלחימה הפנתה ישראל משאבים רבים לפיתוח אמצעי לחימה נגד הטילים העיראקיים. פיתוח טילי ה"חץ" כחלק ממערכת שנועדה לאתר ירי טילים הרחק מגבולות ישראל נותן מענה, ולו חלקי, לאיום הטילים שהלך והתעצם מאז. עם סיום מלחמת המפרץ, התחדש התהליך המדיני במזרח התיכון.

ד. ועידת מדריד

במהלך השנים התנגדו ממשלות ישראל להכיר באש"ף כמייצג הפלסטינים, ועל פי חוק נאסר על הישראלים להידבר עם אנשי הארגון. כל התייחסות לעתידם של שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה נדונו במגעים עם מדינות ערב ולא עם הפלסטינים. ועידת מדריד (ראה מילון מושגים בסוף הספר), שהתכנסה במדריד בשנת 1991, היתה הפעם הראשונה שבה נפגשו באופן רשמי נציגים פלסטינים (שקיבלו הוראות מאש"ף) עם נציגים ישראלים. בוועידה השתתפו, חוץ מנציגי ארצות הברית וברית המועצות, גם משלחות מלבנון, ממצרים, מסוריה ומירדן. נציגות פלסטינית, שהיתה מתואמת עם אש"ף, הצטרפה למשלחת הירדנית (שילוב זה במשלחת הירדנית נועד לעקוף את התנגדות ישראל להשתתפות אש"ף בועידה ). יצחק שמיר ראש ממשלת ישראל סירב בתחילה להשתתף בועידה. אולם לאחר שארצות הברית הפעילה לחץ כבד, כשהתנתה את המשך הסיוע הכספי לארץ בהשתתפות בועידה, נאלץ שמיר להשתתף בה. מטרת הוועידה היתה להגיע לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי באמצעות משא ומתן בין ישראל לכל שכנותיה בו-זמנית.

את ועידת מדריד יזמה והובילה ארצות הברית, שלקחה על עצמה את יישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. היחלשותה והתפרקותה של ברית המועצות מסוף שנות ה- 80 הותירה את ארצות הברית כמעצמה יחידה ומובילה, ללא התחרות עם הסובייטים. לאמריקנים היה חשוב לקדם את היציבות באזור ולשמור על יחסים טובים עם מדינות ערב בשל אינטרסים הקשורים למקורות הנפט במזרח התיכון. הניצחון של האמריקנים ובעלות בריתם הערביות יצר חלון הזדמנויות ליצירת אווירה של שלום במזרח התיכון.

*206*

מדברי המזרחן הישראלי הפרופסור משה שמש:

פירוש השתתפותה של משלחת פלסטינית במעמד כזה בוועידה בין לאומית, שמטרתה לדון בפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, היה הכרה אמריקאית בכך שהפלסטינים הם צד עיקרי בסכסוך ושהבעיה הפלסטינית היא ביסודה בעיה לאומית ולא רק בעיה של קביעת גבולות. בכך ניתן ביטוי לתפיסת ארצות הברית כי קיים קשר אינטגראלי (בלתי ניתן להפרדה) בין הסוגיה הטריטוריאלית של עתיד הגדה המערבית לבין הבעיה הלאומית הפלסטינית (מ' שמש, "אש"ף: הדרך לאוסלו - שנת 1988 כמפנה בתולדות התנועה הלאומית הפלסטינית", עיונים בתקומת ישראל - מאסף לבעיות הציונות, היישוב ומדינת ישראל, 9 (1999), עמ' 186).

שאלה:

במה היתה ועידת מדריד פריצת דרך עבור הפלסטינים, לדברי שמש?

לאינתיפדה היה תפקיד מרכזי בהבשלת התנאים לועידת מדריד ולמגעים לשלום שבאו בעקבותיה. ההתקוממות הפלסטינית הוכיחה לעולם ולישראל שהפלסטינים מתנגדים לכיבוש, רוצים ממשל עצמי ומוכנים לצאת למערכה קשה לשם כך. אולם למרות ההתקוממות העממית הרחבה והפגיעה המתמשכת בישראל, לא הצליחו הפלסטינים להשיג הישגים מדיניים. מאבקם החל לדעוך לקראת מלחמת המפרץ. שנה בלבד לאחר שהאינתיפדה פרצה החליטה ארצות הברית לפתוח בדו-שיח רשמי עם אש"ף. ההחלטה נתקבלה לאחר שורה של מגעים בלתי פורמליים שבסופם ערפאת קיבל על עצמו תנאים מסוימים. בין היתר הסכים אש"ף לקבל את החלטות מועצת הביטחון 242 (שהתקבלה לאחר מלחמת ששת הימים) ו- 338 (שהתקבלה לאחר מלחמת יום הכיפורים), שדיברו על עיקרון של שלום תמורת שטחים. אש"ף דחה את השימוש בטרור והביע נכונות להכיר בזכותה של ישראל להתקיים לצד מדינה פלסטינית בין הירדן לים, לאחר שהבין כי לא יהיה ביכולתו להשתחרר בכוח משלטונה של ישראל בשטחים.

ועידת מדריד כללה בעיקר נאומים טקסיים. כשנקלעו השיחות הדו-צדדיות בין ישראל לפלסטינים למבוי סתום, הזמינו האמריקנים את הצדדים להמשך הדיונים בושינגטון. בשיחות עם המדינות הערביות האחרות, ובעיקר עם סוריה ולבנון, לא נרשמה התקדמות כלשהי, בשל דרישתה של סוריה לקבל התחייבות ישראלית לנסיגה מהגולן עוד לפני פתיחת השיחות בין שתי המדינות.

חשיבותה של הועידה היתה בראש ובראשונה בתחילת ההידברות בין ישראל לפלסטינים. אחריה עוצבו הערוצים הרשמיים המשמשים בתהליך השלום הישראלי- ערבי עד היום הזה: הערוץ דו-צדדי (הבילטרלי), שבו נושאת ונותנת מדינת ישראל מול כל צד ערבי בנפרד; והערוץ הרב-צדדי (מולטילטרלי), שבו נערכים דיונים רבי משתתפים בעיקר בנושאים בעלי זיקה משותפת, כגון פיתוח כלכלי, איכות סביבה ומים.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

ראש ממשלת ישראל, יצחק שמיר, נואם בוועידת מדריד.

שאלה:

מדוע, לדעתכם, סירב שמיר בתחילה להשתתף בוועידה?

*207*

ה. הסכמי אוסלו

הסכמי אוסלו הם סדרה של הסכמים שנחתמו בין מדינת ישראל ובין אש"ף בשנים 1993-1994. ועידת מדריד (1991) היא זו שיצרה את התשתית למשא ומתן עם הפלסטינים. ואולם, אף שיצחק רבין (נבחר ב- 1992) הבטיח שיגיע להסכם עם הפלסטינים תוך תשעה חודשים, לא הושג הסכם גם לאחר שנה. במשך החודשים הארוכים של המשא ומתן בין הצדדים, שהתקיים בוושינגטון, ספגה ישראל שורה ארוכה של פיגועים ביוזמת חמאס והג'יהאד האסלאמי. בתגובה, הטילה ישראל סגר ממושך על השטחים וגירשה לשטח לבנון מאות פעילי חמאס. מהלכים אלה הטילו את צלם על סבבי השיחות הנוספים שהתקיימו בוושינגטון, עד אמצע יולי 1993. אולם התברר כי המסלול שהחל בוועידת מדריד הוביל לדרך ללא מוצא. במקביל, במהלך שנת 1993 יזם סגן שר החוץ, יוסי ביילין, שיחות חשאיות וישירות עם הנהגת אש"ף, תחילה בלונדון ואחר כך באוסלו. עם התקדמות השיחות דיווח עליהן ביילין לשר החוץ שמעון פרס, ובהמשך התקדמותן נמסר עליהן לראש הממשלה יצחק רבין, והוא אישר להמשיך בהן.

הפנייה לאש"ף ביטאה מהפך בחשיבתו של רבין. בציבור הישראלי היתה התנגדות מוחלטת להידברות עם אש"ף, שדרש את הקמתה של מדינה פלסטינית ואת ירושלים כבירתה. למרות דרישה זו, חשב רבין שלא נותרה ברירה אלא להידבר עם הארגון. בנוסף להתמשכות האינתיפדה וחוסר היכולת של צה"ל לדכאה באמצעות כוח, התחזקה בו התחושה שלא ניתן להמשיך ולשלוט על 2.5 מיליון פלסטינים לאורך זמן. רבין היה מוכן אפוא לקחת סיכון מחושב כדי לקדם את ההסכם עם הפלסטינים, כיוון שהעריך כי רק לאש"ף יש יכולת לקיימו. המהפך בגישתו התאפשר על רקע הערכתו כי אש"ף נחלש בשל איבוד התנופה של האינתיפדה, מבודד בשל תמיכתו בסאדם חוסיין במהלך מלחמת המפרץ, ונעדר תמיכה של מעצמה לאחר התפרקות ברית המועצות. במצב זה, העריך רבין, ניתן יהיה להשיג מאש"ף ויתורים מהותיים, כמו הכרה בישראל, ביטול "האמנה הפלסטינית" הקוראת לחיסולה של ישראל, והפסקת הטרור. באמצעות ויתורים אלה קיווה להשיג הסכמה בציבור הישראלי.

ב- 13 בספטמבר 1993 נערך על מדשאות הבית הלבן טקס חגיגי לחתימת הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי, בהשתתפות נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ראש הממשלה יצחק רבין וראש אש"ף יאסר ערפאת. לאחר החתימה נערכה לחיצת יד היסטורית בין ערפאת לרבין. לטקס הרשמי קדם הסכם חשאי, שאליו הגיעו הצדדים באוגוסט 1993.

בבסיס ההסכם, התחייב אש"ף: להכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום ובביטחון; לפעול למחיקת הסעיפים הקוראים להשמדת ישראל מתוך "האמנה הפלסטינית"; לנטוש את דרך הטרור; לחתור לשיתוף פעולה בין הארגונים הפלסטיניים; לקבל את החלטות 242 ו- 338 של האו"ם כבסיס להסכם קבע. במקביל, ישראל התחייבה להכיר באש"ף כנציגו החוקי והלגיטימי של העם הפלסטיני, ולבטל את החוק האוסר על מפגשים עם אנשי אש"ף ואת ההכרזה על אש"ף כארגון טרור. הסכם אוסלו הראשון קבע שני שלבים מרכזיים בדרך לעצמאות פלסטינית: תקופת ביניים בת חמש שנים שבמהלכה יועברו בהדרגה סמכויות ממשל מסוימות לפלסטינים. לאחריה יתחילו מגעים לקראת הסכם קבע על בסיס החלטות 242 ו- 338 של מועצת הביטחון של האו"ם.

בהסכם הוחלט שהשלב הראשון יכלול את נסיגת הממשל הצבאי הישראלי מהיישובים הפלסטיניים ברצועת עזה ובאזור יריחו, והקמת רשות פלסטינית. הסמכויות בכל שטחי יהודה ושומרון וחבל עזה בענייני חינוך, תרבות, בריאות, רווחה, מיסוי ותיירות יועברו לידי הרשות הפלסטינית, ותוקם משטרה פלסטינית חזקה. לאחר מכן יתקיימו בחירות למועצת הרשות הפלסטינית. במקביל, ישראל תמשיך להיות אחראית על הגנה מבחוץ ותשא באחריות לביטחונם של ישראלים בשטחים אלה. ישראל התחייבה לבצע נסיגות נוספות משטחים ביהודה ושומרון, אך בהסכם לא צוינו האזורים והיקפם. הסדר הביניים, בראייתו של רבין, היה מבחן לפלסטינים ולהתנהגותם, תוך "נטילת הסיכון הקטן ביותר כדי להגיע לשלום". להסכם נלוו תנאים מרובים שאפשרו להתייחס אליו כאל הסכם שניתן לחזור ממנו, אם וכאשר לא תתמלאנה הדרישות.

במהלך שנת 1994 נחתמו הסכמים נוספים, שכללו את העברתם של שטחים מסוימים (ביהודה, בשומרון וברצועת עזה) לשליטה פלסטינית, מלאה או חלקית. שמעון פרס, שנתמנה לראש ממשלה לאחר הירצחו של יצחק רבין, פעל ליישום ההסכמים ולקידום המשא ומתן. בנימין נתניהו, שנבחר בשנת 1996, התחייב אף הוא להמשיך בתהליך המדיני, אף שלא תמך בו מלכתחילה.

כשנודעו הסכמי אוסלו ברבים, היה הציבור היהודי במדינת ישראל חצוי לגביהם. רבים נתמלאו תקווה לסיום האלימות, אך רבים בצדה הימני של המפה הפוליטית היו בטוחים שההסכם לא יביא לסיום האלימות. בישראל התפתחה מחלוקת חריפה סביב ההסכמים. אחרי דיון בכנסת, שנמשך יומיים, על הודעת הממשלה בנושא ההסכם, נערכה הצבעת אמון שבה הצביעו 61 ח"כים בעד החלטת הסיכום, 50 נגד, 8 נמנעו

*208*

וח"כ אחד נעדר מן ההצבעה. קבוצת אנשי ימין בישראל הקימה את תנועת "זו ארצנו", שארגנה ברחבי המדינה הפגנות סוערות וחסימת כבישים נגד ההסכמים. "אל תתנו להם (לפלסטינים) רובים", היתה ססמה נפוצה בהפגנות הימין. בסיומה של עצרת תמיכה בתהליך השלום, ב- 4 בנובמבר 1995, רצח יגאל עמיר, יהודי ישראלי, את ראש הממשלה יצחק רבין במטרה מובהקת לעצור את ההסכם.

התגובות הפלסטיניות להסכמים היו מעורבות. פת"ח, הארגון הגדול והשולט באש"ף, תמך בהסכמים. הקיצוניים, שכונו ארגוני הסירוב (החמאס, הג'יהאד האסלאמי והחזית העממית), התנגדו להסכמים, מאחר ששללו באופן מוחלט את זכות קיומה של ישראל וסירבו להכיר ב"יישות הציונית". התנגדותם התבטאה בהגברת מעשי הטרור, ולמעשה, פיגועי הטרור לאחר ההסכמים היו קשים יותר, וגבו קורבנות רבים יותר בצד הישראלי, מאשר בתקופה של האינתיפדה הראשונה.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

טקס החתימה על הסכם אוסלו ("הצהרת העקרונות") במדשאות הבית הלבן, ספטמבר 1993.

שאלה:

השוו צילום זה לצילום של שלישיית המנהיגים בוועידת השלום עם מצרים בקמפ דיוויד (עמ' 198). האם יש ביניהם הבדלים? הסבירו.

ו. הסכם שלום עם ירדן

היחסים המתפתחים בין ישראל לפלסטינים בשנים 1987-1993, מהאינתיפדה ועד לחתימת הסכמי אוסלו, יצרו את התנאים לחתימה על הסכם שלום בין ירדן לישראל בשנת 1994. האינתיפדה שפרצה ב- 1987 העלתה בחוסיין את החשש שהיא עלולה להתפשט גם לתוך ארצו. בעקבות זאת הוא הכריז ב- 1988 על ניתוק מהגדה המערבית (יהודה ושומרון). מכיוון שישראל לא היתה מוכנה לנהל בתקופה הנדונה משא ומתן עם אש"ף, נעזרו הפלסטינים, בלית ברירה, בחוסיין בניהול משא ומתן עקיף עם ישראל. וכך, לועידת מדריד ב- 1991 הגיעה "משלחת ירדנית-פלסטינית משותפת". משלחת זו החזיקה מעמד עד אוגוסט 1993. במועד זה גילה חוסיין שישראל ואש"ף מנהלות משא ומתן ללא ידיעתו.

ההסכם בין ישראל לירדן התגבש באמצע 1994 , לאחר שבמשך עשרות שנים נפגשו מנהיגי ישראל עם חוסיין מלך ירדן בחשאי, משום שלא הסכים לקיים איתם שיחות גלויות. ראש הממשלה יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס קיימו מספר פגישות עם חוסיין והבהירו לו, כי לאחר שנחתם ההסכם עם אש"ף, עלולה ירדן להישאר "מחוץ למשחק". מנהיגי מצרים (מוברק) וסוריה (אסד) עודדו אותו להיכנס למשא ומתן עם ישראל. נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, שהיה זקוק להישג מדיני במזרח התיכון, לחץ על חוסיין להצטרף ל"עגלת השלום". בין השאר הבטיח קלינטון למחוק את חובותיה של ירדן לארצות הברית.

*209*

לאחר חודשים של שיחות בין ישראל לירדן, שהפכו עד מהרה לשיחות גלויות, נחתמה ב- 25 ביולי 1994 "הצהרת וושינגטון", שעמדה בבסיס הסכם השלום בין ישראל לירדן שנחתם ב- 26 אוקטובר 1994. ישראל הסכימה לוותר על שטח בערבה ולהקצות מים מנהר הירדן למדינת ירדן, שתי נקודות שעמדו בויכוח בין הצדדים. על פי ההסכם הוחלט על: הכרה הדדית בזכות קיומה של המדינה השנייה בביטחון ובשלום ובריבונות מלאה על שטחה; שיתוף פעולה כלכלי בין המדינות; יחסים דיפלומטיים מלאים; שיתוף פעולה במניעת טרור; הסכמה לגבי חלוקה צודקת של המים; נכונות משותפת להקל על סבלם של הפליטים הפלסטינים.

בעקבות ההסכם נפתחו שגרירויות בעמאן ובתל אביב, ישראלים רבים מטיילים בירדן, ומתקיים שיתוף פעולה ביטחוני וכלכלי בין המדינות. הסכם השלום עם ירדן, לצד ההסכמים שנחתמו עם מצרים ועם הפלסטינים, יצרו מצב חדש ביחסי ישראל והעולם הערבי. בעקבות ההסכמים הללו נוצרו גם קשרים בין ישראל למדינות ערביות נוספות: נסיכויות המפרץ הפרסי, תוניס ומרוקו. 30 השנים הראשונות של מדינת ישראל עמדו בסימן מלחמות על קיומה לצד שכנות אויבות. ב- 20 השנים שלאחריהן הפכה מדינת ישראל בעיני שכנותיה לעובדה קיימת שיש להתמודד עם קיומה. עם זאת, עלייתו של האסלאם הקיצוני, במזרח התיכון ובעולם כולו, ממשיך להציב איום מתמשך על יציבות האזור ועל ביטחונם של תושביו.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

לחיצת יד לבבית בין חוסיין מלך ירדן לבין שר החוץ שמעון פרס, דקות מספר לפני חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן. עוד בתמונה: ראש הממשלה יצחק רבין ומלכת ירדן נור.

שאלה:

מדוע צילום זה מבטא עמדה יותר נינוחה ואופטימית מצילום חתימת הסכם אוסלו?

התיירות הישראלית בירדן

במשך שנים היתה פטרה, העיר הנבטית המפוארת בשטחה של ירדן, משאת נפשם של מטיילים ישראלים. אלא שמצב הלוחמה עם ירדן לא אפשר להגיע לשם. מעטים הצליחו להגיע ולחזור בלי להיפגע. עם חתימת הסכם השלום עם ירדן, החלה נהירה של מטיילים ישראלים לירדן. אחד האתרים המבוקשים הוא פטרה.

מתוך אתר תיירות ממוחשב

מחלקת התיירות של "אוקטופוס" מזמינה אתכם לטיול יומי בפטרה. האגדה אכן קרובה מתמיד ואנו מציעים לכם חוויה בלתי רגילה של חזרה לעומק ההיסטוריה. פטרה נבנתה במאה ה- 9 לפני הספירה. היא התפרסמה רבות בזכות המבנים המדהימים החצובים במורדות ההר, אשר נשתמרו היטב עד ימינו.

מסלול הטיול:

08:00 - מפגש במעבר גבול ערבה. בצד הירדני תחכה הסעה לפטרה.

אל האתר עצמו ניתן ללכת ברגל או להגיע רכובים על גבי סוסים. באתר יערך סיור מודרך.

בשעת הצהריים מתוכננת ארוחת צהריים במסעדה.

לקראת אחה"צ חוזרים דרומה למעבר הגבול ערבה.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

פטרה

שאלה:

כיצד מבטאת הפרסומת את טיב היחסים בין ישראל לירדן ?

*210*

מלחמותיה של מדינת ,ישראל 1948-1991

המלחמה,  היריב,  תוצאות טריטוריאליות עבור ישראל

מלחמת העצמאות (1947-1949),  הפלסטינים, מצרים, ירדן, סוריה, עיראק, לבנון,  ניצחון לישראל; הסכמי שביתת נשק ;גבולות המדינה הורחבו מעבר לגבולות החלוקה; שליטה במערב ירושלים; רצף טריטוריאלי

מלחמת סיני (1958),  מצרים,  ניצחון לישראל (עם צרפת ובריטניה); כיבוש חצי האי סיני ונסיגה ממנו בלחץ המעצמות; ערבויות של האו"ם לשטח מפורז בסיני ולמצרי טיראן פתוחים

מלחמת ששת הימים (1967),  מצרים, סוריה, ירדן,  ניצחון מוחץ לישראל; כיבוש חצי האי סיני, רצועת עזה, הגדה המערבית, מזרח ירושלים והעיר העתיקה ורמת הגולן; באו"ם - החלטה 242: עקרון שטחים תמורת שלום

מלחמת ההתשה (1967-1970),  מצרים, סוריה, פלסטינים לאורך הגבולות,  פגיעה מתמשכת בחיילים ובאזרחים לאורך הגבולות. בתגובה - תקיפות ישראליות מעבר לקווי האויב; 1970 הסכם שביתת נשק עם מצרים

מלחמת יום הכיפורים (1973),  מצרים, סוריה,  ניצחון לישראל במחיר אנושי כבד מאוד, "המחדל"; בדרום - חציית תעלת סואץ וכיתור הארמיה השלישית; בצפון - כיבוש שטחים עד הק"מ ה- 40 מדמשק; הסכמי הפרדת כוחות - נסיגת ישראל מהשטחים שכבשה במלחמה תוך קבלת ערבויות ביטחוניות

הסכם שלום עם מצרים (1979),  --,  ויתור ישראלי על חצי האי סיני תמורת כיגון יחסים עם מצרים

מלחמת "שלום הגליל" (1982-1985),  הפת"ח בלבנון, כיבוש שטחים בעומק לבנון עד ביירות; גירוש הפת"ח מדרום לבנון; "שקיעה בבוץ" הלבנוני במחיר אנושי כבד, עד לנסיגה חד-צדדית בשנת 2000

האינתיפדה (הראשונה) (1987-1990),  הפלסטינאים בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה,  פגיעה מתמשכת בצה"ל ובאוכלוסייה אזרחית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה ובתוך הקו הירוק; פיגועי התאבדות; דעיכה של האינתיפדה

מלחמת המפרץ (הראשונה) (1994),  עיראק (המלחמה היתה בין ארצות הברית לעיראק; ישראל נפגעה ממנה),  העורף הישראלי נפגע מטילים ששוגרו מעיראק; ישראל נענתה לבקשת ארצות הברית ונמנעה מתקיפת עיראק

הסכם שלום עם ירדן (1991),  --,  כינון יחסים בין ישראל לירדן, שיתוף פעולה כלכלי ומדיני

הסכמי אוסלו (1993-1994) עם הפלסטינאים,  --,  ההסכמים כוללים תהליך העברת סמכויות שלטון לרשות הפלסטינית בשטחי הגדה ורצועת עזה, תמורת הכרה במדינת ישראל והפסקת טרור

*211*

שאלות סיכום:

1. מלחמת "שלום הגליל", האינתיפדה (הראשונה), מלחמת המפרץ (הראשונה).

הסבירו במה שונה כל אחת ממלחמות אלו מהמלחמות הקודמות של מדינת ישראל.

2. באילו לחצים, חיצוניים ופנימיים, עמדה ממשלת ישראל בעת מלחמת המפרץ?

3. מה היו הגורמים למעורבותה הגדולה של ארצות הברות בנסיונות התיווך במזרח התיכון?

4. אילו גורמים, מקומיים ובינלאומיים, זירזו את תהליכי השלום במזרח התיכון בשנים 1979-1994?

5. אילו גורמים עיכבו את תהליכי השלום במזרח התיכון?

6. כיצד הגיב הציבור בישראל למלחמות ולתהליכי השלום של ישראל בשנים 1979-1993? האם לאווירה הציבורית בישראל היו השפעות על מדיניות הממשלה והצבא בתקופה זו?

7. אילו גורמים הובילו לשינוי הגישה של ממשלת ישראל לאש"ף?

8. לפניכם רשימת אירועים שעליהם למדתם:

- הסכם השלום עם מצרים (1979)

- מלחמת "שלום הגליל" (1982-1985)

- האינתיפדה (הראשונה) (1987-1991)

- מלחמת המפרץ (הראשונה) (1991)

- ועידת מדריד (1991)

- הסכמי אוסלו (1993)

- הסכם השלום עם ירדן (1994)

בחרו לפחות שלושה אירועים והסבירו את הקשר הסיבתי ביניהם.

שאלות לסיכום היחידה:

1. ניתן לומר כי אפשר לזהות בכל מלחמה את שורשי המלחמה הבאה. הסבירו טענה זו תוך התייחסות למלחמות ישראל בשנים 1956-1973.

2. ישראל ערוכה למלחמה קשה וקצרה יותר מאשר להתמודדות עם הטרדה מתמשכת. הביעו עמדתכם בנושא על בסיס דוגמאות משאלת ההסתננות, ממלחמת ההתשה ומהאינתיפדה.

3. ההישענות על מעצמות בעלות ברית היתה מקור כוחה של ישראל, אך גם אחד הגורמים שהגבילו אותה. הסבירו כיצד, והדגימו משתי מלחמות או מבצעים מאז קום המדינה.

4. מה היו המחירים שישראל היתה מוכנה לשלם בעד השלום? באילו מקרים היא נרתעה ממחירים אלו?

5. האם יש לראות בתקופות של עימות אלים גורם המקרב את הסיכוי לשלום או מרחיק אותו? ענו תוך התייחסות לאינתיפדה, למלחמת יום כיפור ולמלחמת המפרץ.

6. מה היתה השפעת החתימה על הסכמי השלום על החברה הישראלית ולכידותה? מה ניתן ללמוד מכך על תפקיד המלחמה בעיצוב החברה הישראלית?

*213*

שער 3: החברה הישראלית

*214*

יחידה ו': העלייה הגדולה וקליטתה

תקציר

מיד לאחר קום המדינה החלה מגיעה לישראל עלייה בממדים שכמותם לא נודעו בעבר. תוך 4 שנים הוכפלה אוכלוסיית המדינה ותוך עשור נוסף היא גדלה פי שלושה. לראשונה הפכה ישראל ליעד ההגירה המרכזי של יהודים בעולם. הגיעו אליה גם קהילות יהודיות שלמות, מתפוצות שעד כה מיעטו לעלות ארצה, כגון ארצות האסלאם. העלייה, שאורגנה לעתים כעליית הצלה המונית ולעתים כעלייה מבוקרת או מחתרתית, הובילה בחלק גדול ממדינות המוצא ל"חיסול גלויות" ולסיומו של קיום יהודי בן מאות שנים. בגל העלייה ההמונית של 4 השנים הראשונות עלו עולים מכ- 20 מדינות, אך ארצות המוצא העיקריות היו פולין, רומניה, תימן ועיראק. בסוף שנות ה- 50 החל גל עלייה גדול נוסף, הפעם מצפון אפריקה, בעיקר ממרוקו. העלייה הגדולה הציבה את ישראל בראש המדינות קולטות ההגירה בעולם והעמידה בפניה אתגרים גדולים מאלו שכל מדינת הגירה אחרת התמודדה עמם. לא רק שמספר העולים היה גדול ממספר הקולטים, אלא שהמדינה קלטה למעשה כל יהודי שבחר לעלות אליה. רוב העולים הגיעו ללא רכוש, ללא היכרות עם תרבות המדינה וללא מקצועות החיוניים לה, ורבים מהם סבלו ממחלות, מפגיעות המלחמה או מטראומות נפשיות.

קליטת העלייה הגדולה הציבה בפני המדינה הקולטת אתגר עצום במישור התרבותי, החומרי התעסוקתי. מאות אלפי העולים לא הבינו אלו את אלו, וחסרו דיור, מזון ותעסוקה. במישור התרבותי נקבעה מדיניות "כור ההיתוך", שתבעה מהעולים להיפרד ממנהגיהם ומתרבותם הקודמים ולהתאים עצמם לתרבות העברית ולטיפוס היהודי החדש שנוצרו בארץ. במישור החומרי, נעשו ניסיונות למצוא לעולים פתרונות שיכון; תחילה בבתים ערבים נטושים, ולאחר מכן במחנות הצבא הבריטי הריקים, במעברות, במושבי עולים ובעיירות פיתוח.

הונהג משטר ה"צנע" בכלכלה, שכלל פיקוח על מחירים וקיצוב מצרכים חיוניים, בכדי לוודא שהעולים חסרי האמצעים יוכלו לרכוש אותם. לעולים מובטלים הוצעו "עבודות דחק" בפיתוח ותשתיות, ובהמשך הוקמה בהדרגה תשתית לתעשייה שהעסוקה אלפי עולים, בעיקר בעיירות הפיתוח. העלייה הגדולה הובילה להתרחבות עצומה בחינוך, בצבא, בהתיישבות ובכלכלה, אך הישגים אלו לוו במחירים כבדים. רבים מהעולים חשו כי תרבותם נמחקה וכי הם נדחקו לרובד חברתי נמוך שכן הם חיו בתנאים כלכליים ירודים ועבדו בתעסוקות שנתפסו בעיניהם כמשפילות. המתחים בין עולים יוצאי ארצות האסלאם לוותיקים יוצאי אירופה הלכו וגברו והם מלווים את ישראל שנים רבות.

לאחר תקופה של מיתון בעלייה בשנות ה- 60, החלה להגיע לשיראל עלייה מברית המועצות בשני גלים עיקריים: "העלייה הרוסית הראשונה", במהלך שנות ה- 70, ו"העלייה הרוסית השנייה", שבה עלו למעלה ממיליון עולים, במהלך שנות ה- 90. במקביל אליה ארגנה המדינה עליית הצלה של יהדות אתיופיה. כלפי גלי עלייה אלו הופעלה מדיניות קליטה שונה מזו של כור ההיתוך. אפיינה את המדיניות גישה של מיזוג תרבויות או אף של דו-תרבותיות והסרת פיקוח המדינה מן הקליטה החומרית, הדיור והתעסוקה. שינוי זה נבע מן התמורות בחברה הישראלית הקולטת, שהובילו לכיוון של ליברליזם כלכלי ופוליטי, שימת דגש על הפרט וזכויותיו וביקורתיות כלפי הממסד והמדינה. הצירוף של מגמות אלה ושל השפעותיה המתמשכות של העלייה לשלביה עיצב בהדרגה את ישראל כחברה רב-תרבותית מגזרית.

*215*

לוח אירועים

--,  עלייה,  קליטה

1948- העלייה הגדולה (העלייה ההמונית),  עלייה מפולין וממחנות המעצר בקפריסין,  הקמת מדינת ישראל

1949- העלייה הגדולה (העלייה ההמונית),  עלייה מרומניה; עלייה מתימן,  הקמת מחנות עולים; מדיניות הצנע; חוק חינוך חובה; מדיניות "כור ההיתוך"; "החינוך האחיד"

1950-1951- העלייה הגדולה (העלייה ההמונית),  עלייה מעיראק,  הקמת מעברות; עבודות דחק; הקמת מושבי עולים

1952- העלייה הגדולה (עלייה מבוקרת),  מדיניות הסלקציה; עלייה מצפון אפריקה,  הקמת עיירות פיתוח; קליטה "מהאונייה לעיירה"

1953- העלייה הגדולה (עלייה מבוקרת),  --,  חוק חינוך ממלכתי

1955- העלייה הגדולה (עלייה מבוקרת),  --,  מבצע הנחלת הלשון

1958- העלייה הגדולה (עלייה מבוקרת),  חידוש עלייה מפולין,  מדיניות הטיפוח בחינוך; תיעוש בעיירות הפיתוח

1959- העלייה הגדולה (עלייה מבוקרת),  --,  אירועי ואדי סאליב

1961- העלייה הגדולה (עלייה מבוקרת),  אסון האונייה "אגוז",  --

1962-1964- העלייה הגדולה (עלייה מבוקרת),  התגברות העלייה ממרוקו,  --

1968,  גל העלייה הראשון מברית המועצות,  מדיניות "מיזוג גלויות"; מדיניות האינטגרציה בחינוך; קליטה על ידי מתן משאבים לשימוש על פי בחירת העולה

1977,  --,  עליית הליכוד - "המהפך"; שיקום שכונות

1984,  "מבצע משה" - עלייה מחתרתית מאתיופיה,  --

1989,  גל העלייה השני מברית המועצות (לאחר מכן: מדינות חבר העמים),  מדיניות קליטה "דו-תרבותית"

1991,  "מבצע שלמה"- עלייה גלויה מאתיופיה,  --

*216*

פרק 22: העלייה הגדולה 1948-1964

מושגים:

- חוק השבות

- העלייה ההמונית

- "על כנפי נשרים"

- "עזרא ונחמיה"

- עליית הצלה

- עלייה מבוקרת

- המוסד לתיאום

- מדיניות הסלקציה

- עלייה חשאית

- "אגוז"

- חיסול הגלויות

מה היו הגורמים שהפכו את העלייה בחמש עשרה השנים הראשונות למדינה לחסרת תקדים?

סיום המנדט הבריטי ב- 14 במאי 1948, ההכרזה על מדינת ישראל, ההכרה שקיבלה ההכרזה מצד מעצמות העל וניצחון צה"ל במלחמת העצמאות - כל אלה שינו לחלוטין את פניה של העלייה לישראל. לראשונה מאז הקמת התנועה הציונית היו היהודים אלו שבסמכותם לאשר עליית יהודים לארץ. ממשלת ישראל בראשות דוד בן-גוריון ראתה בהמשך העלייה ו"בקליטה שלמה ומיזוג גמור של העולים" אתגר ראשון במעלה שבפניו עליה לעמוד. ב"מגילת העצמאות" נקבע כי מדינת ישראל "תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות". הביטוי המוחשי לאמירה זו ניתן בכנסת, כאשר היא חוקקה בשנת 1950 את "חוק השבות", שקבע כי "כל יהודי זכאי לעלות ארצה". ואכן, יהודים החלו לממש זכות זו בממדים חסרי תקדים.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

כרזת בחירות של מפא"י המציגה אוניות מלאות עולים אל מול החייל הערבי

שאלה:

מה ניתן ללמוד מן הכרזה על החשיבות שייחסה הנהגת המדינה לעלייה ועל המניעים לעידודה?

א. המניעים לעלייה

הסיבות שהובילו את העולים לעלות ארצה היו מגוונות. מצד אחד, היו גורמים שמשכו את העולים במדינה החדשה. הקמת המדינה נתפסה בעיני רבים מיהודי התפוצות כהוכחה לצדקת הציונות ועוררה רצון לחיות במדינה ריבונית יהודית. חלק מן היהודים הדתיים ראו בהקמת המדינה ובניצחון על מדינות ערב נס ואות לתחילת ימות המשיח והתקרבות הגאולה. במדינות מסוימות, שבהן היו תנאי הקיום של

*217*

היהודים קשים, נתפסה המדינה החדשה כמקום המבטיח שיפור במצב החברתי והכלכלי.

מצד שני, היו גורמים שדחפו יהודים לעזוב את ארצות מושבם. עבור יהודים רבים היתה השואה הוכחה לכך שאין סיכוי לחיים בטוחים כמיעוט יהודי בקרב עם אחר. בנוסף, רבים מניצולי השואה לא רצו לחזור למדינות שבהן הם נרדפו ויקיריהם נטבחו. גם לאחר השואה סבלו יהודים ברבות ממדינות התפוצה מאיומים קיומיים ותרבותיים, ואלה דחפו אותם לעזוב את ארצם. בפולין נתקלו רבים מן העקורים ששבו לבתיהם בגלי אנטישמיות מצד האוכלוסייה המקומית, שהובילו לעתים לרציחות ולפוגרומים. ואילו בארצות ערב, העימות היהודי-פלסטיני ותבוסת מדינות ערב במלחמה נגד ישראל הוביל לעוינות כלפי היהודים, והם נתפסו כקשורים למדינה היהודית ונאמנים לה. בארצות מזרח אירופה ומרכזה, שהשתייכו ל"גוש המזרחי" ונשלטו בידי ברית המועצות, עלו שלטונות קומוניסטיים דיקטטורים. שלטונות אלו הגבילו את חירות האזרחים ואת הפעילות התרבותית והלאומית של היהודים באופן מיוחד. הדיכוי הקומוניסטי הוביל רבים מיהודי "הגוש המזרחי" לחשש מאיבוד הזהות היהודית ולרצון לחיי חופש.

ככלל, ניתן לזהות שתי תקופות מרכזיות בעלייה: תקופת העלייה ההמונית, בארבע השנים הראשונות למדינה, ותקופת העלייה המבוקרת, מאמצע שנות ה- 50 ועד ראשית שנות ה- 60.

(בספר תרשים - היעזר במנחה)

העולים בתקופת העלייה הגדולה, 1948-1961

שאלה:

1. מה הן שתי תקופות השיא של העלייה לפי הטבלה ומה הן תקופות השפל?

2. נסו לשער מה יכולות להיות הסיבות לשינויים אלו בקצב העלייה השנתי?

*218*

ב. שלבי העלייה ומאפייניה

העלייה ההמונית 1948-1951

(בספר שלושה צילומים - היעזר במנחה):

מכל הכיוונים ובכל הדרכים עולים יהודים למדינת ישראל.

שאלה:

כיצד מדגישים הצילומים את ממדי העלייה ואת רבגוניותה?

*219*

העלייה ההמונית, 1948-1951:

ארץ,  מספר העולים

פולין,  106,00

רומניה,  118,000

תימן (מבצע "על כנפי נשרים"),  48,300

עיראק (מבצע "עזרא ונחמיה"),  123,00

צפון אפריקה: מרוקו, אלג'יר, תוניסיה, לוב, מצרים,  87,000

מדינות ה"גוש המזרחי": בולגריה, צ'כית, הונגריה, גרמניה המזרחית, יוגוסלביה, ברית המועצות,  96,000

סך הכול (כולל עליות קטנות יותר),  686,700

גל זה היה הגדול ביותר שידעה ארץ ישראל. במשך ארבע שנים הגיעו לישראל קרוב ל- 700,000 עולים. הראשונים מבין העולים היו מעפילים, רובם ניצולי שואה מפולין, שהמתינו במחנות המעצר בקפריסין, ומיד עם עלייתם התגייסו לשורות הלוחמים במלחמת העצמאות. מפולין וממחנות העקורים עלו יהודים ששאפו לחיות במדינה היהודית או שחששו מעלייתה המחודשת של האנטישמיות. בסך הכול הגיעו מפולין בתקופה זו כ- 106,000 עולים, חסרי כול, ולעתים קרובות לאחר שחוו סבל רב גופנית ונפשית. רבים מהם הגיעו כבודדים, צעירים שאיבדו את הוריהם או מבוגרים שאיבדו את ילדיהם.

מעט לאחר מכן חתמה ישראל עם ממשלתה הקומוניסטית של רומניה על הסכם שהתיר העלאת יהודים בשיט ישיר לארץ. החשש מעריצות השלטון הקומוניסטי ברומניה, כמו גם החרדה שמא בכל רגע ייסגרו שערי רומניה, עוררו רבים מיהודי ארץ זו למהר ולעלות לישראל. בתקופה של מעט יותר משנה עלו מרומניה כ- 120,000 יהודים, בעיקר משפחות קטנות, קצתן בעלות מקצועות נדרשים אך לרוב ללא הון ורכוש. באותה עת הגיעו עוד כ- 100,000 עולים ממדינות ה"גוש המזרחי" (ראה מילון מושגים בסוף הספר): בולגריה, צ'כיה, הונגריה, גרמניה המזרחית ויוגוסלביה.

(בספר שני צילומים - היעזר במנחה):

- העולה האחרון עוזב את מחנה קפריסין

- עולים צעירים ניצולי שואה

שאלה:

כיצד ניסו הצילומים להדגיש את השילוב בין סבל לתקווה בעלייה זו?

*220*

(בספר צילום - היעזר במנחה):

עולים מתימן במטוס בדרכם לישראל במבצע "על כנפי נשרים".

שאלה:

כיצד רומז הצילום על הפערים בון תנאי הקיום ואורח החיים בארץ המוצא לבין התנאים בישראל, שארגנה את מבצע ההטסה?

במקביל, התעוררו חששות לגורלם של יהודי תימן, לאחר שאי היציבות במדינה גברה ועמה הניסיונות לפגוע ביהודים. החשש הקיומי יחד עם הציונות המסורתית של יהודי תימן עודדו את עלייתם. תוך כשנה הועלו ארצה כמעט כל יהודי תימן, כ- 45,000 איש, במבצע הטסה שכונה "על כנפי נשרים". בעלייה זו הגיעו משפחות גדולות על ילדיהן וזקניהן, לעתים קרובות במצב בריאותי גרוע ולאחר תקופות של המתנה בתנאים קשים במחנה מעבר.

בשנים 1950-1951 הועלו גם כמעט כל יהודי עיראק, הותיקה שבתפוצות. היהודים ישבו בה כ- 2,500 שנים, מאז גלות בבל. התגברות העוינות כלפי היהודים בארץ זו בעקבות ההפסד במלחמה עם ישראל, מצד אחד, ופעילות התנועה הציונית, מצד שני, דחפו את אנשי הקהילה, שרובם לא היו ציונים פעילים, לעלות לישראל. במבצע "עזרא ונחמיה", ששמו מרמז על שיבת ציון מגלות בבל, הגיעו ארצה למעלה מ- 120,000 מיהודי עיראק, קבוצת העולים הגדולה ביותר בתקופת העלייה ההמונית. גם עולים אלו התאפיינו בהרכב משפחתי מורחב. אף שקהילת עיראק היתה המשכילה והאמידה בקהילות ארצות האסלאם, חבריה הגיעו ארצה בחוסר כול, לאחר שנאלצו לוותר על רכושם וזה הושאר בעיראק והולאם בידי השלטונות.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

עולים מעיראק במטוס במבצע "עזרא ונחמיה"

שאלה:

אף שיצאו מעיראק כמעט ללא רכוש, הקפידו העולים בצילום לשמור על חזות המבטאת שייכות למעמד עירוני מבוסס. כיצד עשו זאת? כיצד עשוי הדבר להשפיע על האופן שבו יתקבלו על ידי ה"צברים"?

*221*

במקביל, הגיעו עוד כ- 85,000 יהודים מארצות אסלאם נוספות; מצרים, לוב, אלג'יר, מרוקו ותוניסיה. העומס העצום שהטילו גלי העלייה ההמונית על המדינה ועל האוכלוסייה הותיקה, כמו גם תנאי הקליטה והקיום הקשים של העולים, הובילו לביקורת ולצמצום העלייה. למעשה, בשנים 1952-1953 עלה מספר היורדים על מספר העולים. רק לאחר התייצבות המצב הכלכלי והיערכות מחודשת לקליטה התחדשו גלי העלייה.

העלייה המבוקרת 1952-1965

מאמצע שנות ה- 50 עד אמצע שנות ה- 60 עלו למעלה מ- 300,000 יהודים מצפון אפריקה. תהליכי השחרור של ארצות צפון אפריקה לוו בהתחזקות הרגשות הלאומיים של האוכלוסייה הערבית ובעוינות מוגברת כלפי יהודים, שזוהו עם ישראל הנלחמת בערבים. במקביל, התחזקה בקרב היהודים בארצות אלו הזהות הציונית וההזדהות עם ישראל. היות שהפעילות הציונית והעלייה הישירה לארץ היו אסורות, התנהלה העלייה מארצות אלו במשך רוב התקופה בתנאי מחתרת ובקצב איטי. מצב זה התאים לדרישת הגופים הקולטים והאוכלוסייה בישראל, שתבעו להתאים את היקף העלייה ליכולת הקליטה. רוב העולים (כ- 200,000) הגיעו ממרוקו בתחילת שנות ה- 60, במיוחד לאחר אסון "אגוז", משהעלייה המחתרתית הפכה גלויה. עלייה זו שינתה את המאזן בין הקבוצות האתניות באוכלוסייה היהודית. לראשונה מאז החלו העליות הציוניות לארץ עלה מספר היהודים יוצאי ארצות האסלאם ("מזרחים") על מספר היהודים יוצאי אירופה ("אשכנזים").

אף שיהודי צפון אפריקה עלו ארצה בהמוניהם, הם לא הגיעו כקהילות שלמות, בניגוד, למשל, לעלייה מתימן או מעיראק. בשל מדיניות צרפת בתקופת שלטונה באזור נוצר פיצול בקהילות היהודיות. כל יהודי אלג'יר, כמו גם היהודים בני המעמד הגבוה בתוניס ובמרוקו, קיבלו אזרחות צרפתית ונטו להשתלב בתרבותה. עם החמרת המצב בצפון אפריקה, נטו קבוצות אליטה אלו להגר לצרפת או למערב אירופה; היהודים בני המעמד הנמוך, לעומת זאת, שהיו בעלי אזרחית מקומית, היו מסורתיים יותר ונטו להזדהות עם הציונות על בסיס דתי ורגשי. בקרבם גברה הנטייה לעלות ארצה, ולעתים קרובות היתה זו גם אפשרות ההגירה העיקרית שהיתה פתוחה בפניהם.

לקראת סוף שנות ה- 50 הגיע גל עלייה נוסף ממזרח אירופה, בעיקר מפולין, שכן מזכיר המפלגה הקומוניסטית, גומולקה, התיר באופן פתאומי את יציאת היהודים לישראל (מכאן שמה של עלייה זו: "עליית גומולקה"). העולים מפולין הגיעו כבודדים או כמשפחות קטנות רובם בעלי השכלה ומקצוע. בגל עלייה זה הגיעו כ- 50,000 יהודים, ולמעשה הסתיים בכך קיומה של הקהילה היהודית בפולין, הגדולה והפעילה בעולם.

מספר העולים על פי יבשות המוצא 1948-1973

--,  ארץ המוצא,  מספר העולים,  אחוז

אסיה,  תורכיה,  55,886,  3.8

אסיה,  עיראק,  127,208,  8.7

אסיה,  תימן ועדן,  50,285,  3.5

אסיה,  איראן,  59,084,  4.1

אסיה,  סה"כ,  330,717,  22.7

אפריקה,  אלג'יריה, תוניסיה ומרוקו,  315,550,  21.7

אפריקה,  לוב,  34,376,  2.4

אפריקה,  מצרים וסודאן,  30,888,  2.1

אפריקה,  סה"כ,  396,550,  27.3

אירופה,  ברית המועצות,  76,660,  5.2

אירופה,  פולין,  156,408,  10.7

אירופה,  רומניה,  249,706,  17.2

אירופה,  בולגריה,  39,500,  2.7

אירופה,  צ'כוסלובקיה,  20,790,  1.4

אירופה,  סה"כ,  640,345,  44.0

אמריקה ואוסטרליה,  ארצות הברית,  37,155,  2.6

אמריקה ואוסטרליה,  ארגנטינה,  24,250,  1.7

אמריקה ואוסטרליה,  סה"כ,  87,597,  6.0

שאלות:

1. מה הן ארצות המוצא שמהן הגיעו העולים הרבים ביותר, ובאיזה שלב בתקופת העלייה הגדולה התחרשה העלייה מהן? היעזרו בלוח האירועים בתחילת היחידה.

2. עם סיום תקופת העלייה הגדולה השתנה ההרכב העדתי של מדינת ישראל. כיצד הדבר מתבטא בטבלה?

*222*

חיסול הגלויות: בעלייה מתימן, מעיראק, מפולין ומרוב מדינות צפון אפריקה מתבטאת תופעה שייחדה את העלייה הגדולה מגלי העליות הקודמים. קהילות יהודיות מושרשות, שחיו מאות שנים בארצות מוצאן, עזבו בשלמות ושמו בכך קץ לקיום היהודי בארצות אלו. תופעה זו כונתה "חיסול הגלות". מצד אחד, היא אמנם תאמה את הגישה הציונית בדבר "שלילת הגולה" (ראה מילון מושגים בסוף הספר) ואת ההנחה כי היהודים בתפוצות צפויים לאסון; אך מצד שני, גם סתרה חלק מהנחות היסוד הציוניות. אמנם התנועה הציונית פעלה להעלאת יהודים לארץ, ובמקרה של איום קיומי שאפה להוציא את מרב בני הקהילה היהודית השרויה באיום. אף על פי כן, רוב זרמי הציונות לא שיערו כי קהילות שלמות אכן יעלו ארצה, ולא ציפו להפסקה מוחלטת של הקיום היהודי בקהילות כה רבות וותיקות. תהליך חיסול הגלויות הוביל בהדרגה להפיכתה של ישראל למדינה שבה חי המספר הגדול ביותר של יהודים בעולם.

ג. דרכי ארגון העלייה

האחריות העיקרית לארגון העלייה היתה בידי "מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית" (ראה מילון מושגים בסוף הספר). השימוש בגוף ציוני, אך לא ישראלי, הקל לעתים על המגעים עם מדינות שלא היו להן יחסים מדיניים עם ישראל. בארצות שבהן לא הותרה פעילות ציונית גלויה, היו מעורבים בארגון העלייה גם "המוסד" (ראה מילון מושגים בסוף הספר) ולעתים אף "הג'וינט" (ראה מילון מושגים בסוף הספר), ארגון יהודי-אמריקני שאינו מזוהה ישירות עם הציונות ומדינת ישראל. המקור העיקרי למימון העולים וקליטתם היה תרומותיהם של יהודי ארצות המערב העשירות. במקומות שבהם הדבר התאפשר, פעלה הסוכנות להעברה גלויה ורשמית של היהודים, על פי יכולת הקליטה בארץ. עם זאת, מארגני העלייה לא תמיד התאימו עצמם ליכולת הקליטה בארץ, או שהקפידו לפעול בגלוי. הדבר היה תלוי במידה רבה בתנאים בארצות המוצא, במגבלות שהטיל הממשל המקומי ובאיומים המשוערים על הקהילה היהודית בארצות אלו. התנאים הללו הובילו להתפתחות שני דפוסי עלייה עיקריים.

עליית הצלה

שיקולים: בדפוס עלייה זה פעלה הסוכנות היהודית בעיקר כאשר אנשי מחלקת העלייה או ה"מוסד" העריכו כי הקהילה היהודית נמצאת בפני איום קיומי. איום כזה נבע לרוב מהתחזקות העוינות כלפי היהודים ומאירועים שנתפסו כמבטאים סכנה לביטחונם. עם זאת, האיום נבע לעתים גם מחשש שבקרוב תיחסם האפשרות לעליית יהודים ארצה באופן מוחלט. כך למשל, היה המצב בתימן ובעיראק, שבהן חלה עלייה בעוינות כלפי היהודים, שהתבטאה גם בהפגנות, בפרעות, במאסרים ובמעשי חבלה. הממשלה העיראקית אף הודיעה על תאריך יעד קרוב שלאחריו לא תותר יציאת יהודים.

דרכי ארגון: ב"עליית ההצלה" שאפו מארגניה להעלות את מרב היהודים בזמן הקצר ביותר. הכינויים שהוענקו למבצעי עליית ההצלה - כגון "על כנפי נשרים" - משקפים את הקצב המהיר שתהליך העלייה דרש, שהכתיב שימוש במטוסים. עלייה בדרכים אלו היתה כמעט בהכרח גלויה ונדרשה לה הסכמה רשמית או הסכמה שבשתיקה של הממשלה המקומית, גם כאשר זו היתה עוינת לישראל.

כמו כן, בדפוס ארגון זה נעשה ניסיון להעלות את כל הקהילה היהודית. הוקדשה דאגה רבה שלא להשאיר מיעוט שעלול להפוך למעין בן ערובה. הסוכנות שאפה להאיץ את קצב עליית היהודים גם אם לא ניתן היה לדאוג לרכושם. בארגון "עליית ההצלה" גם לא התחשבה מחלקת העלייה ביכולת הקליטה של המדינה. ואכן, הקושי לקלוט מספרים כה גדולים של עולים עורר מחלוקת בארץ, והביא לפיתוח דפוס אחר של ארגון עלייה: "העלייה המבוקרת".

עלייה מבוקרת

שיקולים: דפוס ה"עלייה המבוקרת" אפיין את ארגון העלייה מארצות שבהן לא היו היהודים נתונים בסכנה קיומית או שלא רבים מהם שאפו לעלות. דפוס זה הופעל כהיענות לביקורת שהשמיעה האוכלוסייה הותיקה בישראל ולדרישות האחראים על הקליטה בארץ, להתאים את ממדי העלייה לכושר הקליטה. בתחילת שנות ה- 50 חרגה ישראל הצעירה מעבר ליכולת הקליטה שלה ושאפה להגביל את העליה. במקביל, הידיעות על המצב הקשה בארץ הגיעו לצפון אפריקה. ואכן, יהודי צפון אפריקה, שברובם לא חשו איום קיומי עד סוף שנות ה- 50, לא מיהרו בהמוניהם לעלות. מצב דומה חל גם לגבי יהודי פולין ארצות הבלקן.

דרכי ארגון: את "העלייה המבוקרת" אפיינו תכנון ופיקוח צמודים יותר. מדינת ישראל והסוכנות היהודית הקימו גוף מתאם, "המוסד לתיאום", שקבע את מדיניות העלייה והנחה את השליחים בארצות השונות. אנשי מחלקת העלייה (ראה מילון מושגים בסוף הספר) ונציגי תנועות, מפלגות וועדות רפואיות, מיינו ובחרו את העולים. אלו הועברו לעתים למחנות מעבר והכנה בארץ ניטרלית,

*224*

כגון צרפת, ומשם ארצה. במקביל, בכמה מארצות צפון אפריקה הוקמו מוסדות לטיפול רפואי ומוסדות רווחה, עבור יהודים שלא עמדו בדרישות המיון לעלייה ארצה. כמו כן, החל תהליך הדרגתי להעברת יהודי הכפרים לקרבת ערים מרכזיות, כדי להקל על ארגון עלייתם.

לראשונה מאז סיום המנדט הבריטי הגבילו השלטונות הישראליים את ממדי העלייה והתערבו בבחירת העולים. גישה זו, שכונתה גם מדיניות הסלקציה (ראה מילון מושגים בסוף הספר), עוררה מחלוקת בישראל ובקרב יהודי התפוצות.

המחלוקת על מדיניות הסלקציה: כאמור לעיל, לקראת שנת 1952 הגיעה ישראל הצעירה אל מעבר ליכולת הקליטה שלה ועמדה על סף משבר. המחסור במגורים, במוסדות חינוך ובמקומות עבודה גרם למצוקה חמורה בקרב העולים ועורר את התנגדות הקולטים. כמו כן, בעלייה ההמונית הגיעו עולים רבים מאוד במצב בריאותי קשה, זקנים וחסרי מקצוע, והם נפלו לנטל כבד על המדינה. בעקבות זאת, הממשלה והסוכנות היהודית קבעו קריטריונים למועמדות לעלייה, שהדגישו את התאמת העולים לצורכי המדינה ואת רמת סיכוייהם להיקלט. ניתנה העדפה לבעלי רכוש ומקצוע נדרש, או לצעירים בעלי תודעה ציונית וכושר עבודה, שיוכלו להתמודד עם קשיי הקיום ולענות על צורכי המדינה הצעירה. המיון (סלקציה) לעלייה בוצע בידי רופאים ושליחי הסוכנות בארצות המוצא.

אף שהיה במדיניות הזאת הגיון מבחינת צורכי המדינה וסיכויי הקליטה של העולים, היא עוררה ביקורת רבה. מושג הסלקציה עורר אסוציאציות קשות, כמו גם ההגבלה על מספרי העולים, שהזכירה את ההגבלות מתקופת המנדט הבריטי. אמנם, גם בתקופת המנדט הוענק היתר העלייה מטעם הסוכנות בעיקר לעולים צעירים, בעלי יכולת עבודה במקצועות נדרשים או בעלי רכוש. אלא שבאופן רשמי הדבר נעשה על פי דרישת השלטון הבריטי, להתאמת העלייה ל"כושר הקליטה הכלכלי" של ארץ ישראל. מעבר לכך, מדיניות העלאת הצעירים ובעלי המקצוע הובילה לעתים לפירוק משפחות. שיטה זו אף הרחיקה ממשפחות עניות בתפוצה את בני המשפחה שעליהם נשענה פרנסתם. לכך יש להוסיף את העובדה שמדיניות הסלקציה לא חלה באופן אחיד על כל התפוצות, אלא הופנתה בעיקר כלפי עולי צפון אפריקה. הדבר נבע גם מכך שבאמצע שנות ה- 50 ביקשו רק עולים מעטים מאירופה לעלות לישראל, אך גם מדעות קדומות של מובילי העלייה והקליטה. הביקורת הציבורית על אפליה, חוסר רגישות וחוסר מחויבות לחזון קליטת העלייה של מגילת העצמאות השפיעה בסופו של דבר, ומדיניות המיון הופסקה לקראת 1954. באותה עת גם חל שיפור במצב המשק והממשלה נערכה מחדש לקליטה, כך שהצורך בסלקציה פחת.

"העלייה המבוקרת" (1952-1956)

--,  1952,  1953,  1954,  1955,  1956

מרוקו,  5,031,  2,996,  8,171,  24,994,  36,301

תוניסיה,  2,548,  606,  2,651,  6,104,  6,545

איראן,  4,856,  1,096,  505,  128,  652

תורכיה,  271,  220,  106,  208,  1,285

סך הכל,  12,706,  4,918,  11,443,  31,434,  44,783

שאלות:

1. מאילו אזורים הגיעו רוב העולים בשנים שבהן הופעלה מדיניות העלייה המבוקרת?

2. כיצד מבטאים הנתונים בטבלה את מדיניות הסלקציה בשנים 1953-1952 ביחס ליהודי צפון אפריקה (מרוקו ותוניסיה)?

(המשך הפרק בכרך הבא)

סוף כרך שישי

(המשך פרק 22 – העלייה הגדולה)

*223*

האם להגביל את העליה?

לפניכם עמדות שונות של בעלי תפקידים ביחס לעלייה בשנים הראשונות אחרי קום המדינה.

שלמה הלל, יליד עיראק, שהיה ממארגני עליית "עזרא ונחמיה", מספר על המפגש שלו עם גזבר הסוכנות היהודית לוי אשכול, בעת ארגון העלייה מעיראק.

לוי אשכול פתח ואמר:

"יונגרמן (איש צעיר), שמעתי שאתה נוסע לבגדד," "כן, אני יוצא בימים הקרובים," אמרתי בהרגשת גאווה והתפעלות לנוכח התעניינותו בי, וכדי להגדיל רושם ולהאדיר הוספתי מיד, "אני יוצא לשם לעזור לחברים במקום בארגון העלייה ההמונית." הייתי בטוח, כי עתה אזכה למחמאה ועידוד. אבל במקומם באה טענה קצרה. "שמעתי שאתה טוען כי יבואו שישים אלף תוך שנה."

"אני מקוה כי יבואו אפילו יותר", השבתי בהתלהבות. אשכול קטע אותי מיד.

"תאמר ליהודים הטובים שלך, שאנחנו נשמח מאוד שכולם יבואו אבל שלא ימהרו. אין לנו כרגע אפשרויות קליטה. אין לנו אפילו אוהלים. אם יבואו יהיו צריכים לגור ברחוב... אינך יודע לאילו תנאים אתה תביא את האנשים. עליך להבהיר להם זאת היטב, אחרת הם יתמרמרו ובצדק."

אולם מול מפגש זה מציג שלמה הלל את פגישתו עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון:

(מספר ימים לאחר מכן) נלקחתי לראות את בן גוריון, פתחתי בכמה משפטים להסביר לו את הבעיה, והוא קטע אותי מיד ופסק בחיתוך דיבורו החד: "אתה נוסע להביא יהודים. תגיד להם שיבואו מהר. מה יהיה אם העיראקים ישנו פתאום את דעתם ויבטלו הסכמתם? תסעו ותביא אותם מהר. דרך צלחה" (שלמה הילל, בתוך: מ' נאור, עולים ומעברות, ירושלים 1987, עמ' 141-143).

חבר הנהלת הסוכנות ממחנה הימין, מאיר גרוסמן, טען כבר ב - 1949:

מיום שקמה המדינה העברית הגיעו לארץ למעלה מ- 160,000 עולים... מבלי להביא בחשבון היכן נשכן אותם ומה יהיה עימם? אף על פי שבמחנות העולים בארץ נמצאים 40,000 איש, ועל אף המחסור בבתים ובכסף, הולכת וגוברת העלייה. העלייה מקבלת צורה של תהליך סטיכי (בלתי נשלט). תהא זו קלות דעת פושעת, אם נסתכל בשוויון נפש על התפתחות זאת, מבלי לנסות ביד חזקה ומתוך החלטיות לווסת תהליך זה. במקום ברכה עלולה העלייה, חלילה, להביא לנו קללה!

בוויכוח עם אנשי מחלקת הקליטה של הסוכנות הגיב יצחק רפאל, ראש מחלקת העלייה, על דברי אחת הנציגות, שדרשה הגבלה של העלייה.

הנחות היסוד שלי הן:

1. העלייה באה להציל את העולים מסכנות מיידיות.

2. ...אם לא ננצל את האפשרות של הוצאת יהודים כרגע, הם ינותקו מאיתנו, וייתכן שאחר כך לא נוכל עוד להעלותם....כל קליטה, אפילו הגרועה ביותר כאן, אין בה כל רע; שכן בסופו של דבר אנו מצילים אנשים אלה מסכנות ומצבים הרבה יותר קשים ובונים את עתידם כאנשים חופשיים ויוצרים (יצחק רפאל, בתוך: נאור, עולים ומעברות, שם, עמ' 24-26 ).

שאלות:

1. מה הם הקשיים שמביאה עמה עליית הצלה?

2. אילו בעלי תפקידים יותר מודעים לקשיים ומי נוטה לצמצם את חשיבותם?

3. הביעו עמדה מנומקת: האם ראוי היה להגביל את היקף העלייה או להעלות יהודים בקצב גדול ככל האפשר?

*225*

מדיניות הסלקציה

הסוציולוג משה ליסק מביע את עמדתו ביחס למדיניות הסלקציה:

נעבור כעת לעניין המיון, שחודו הקשה והנוקשה הופנה בעיקר כלפי יהדות צפון אפריקה... מעולם בתולדות שיבת ציון של ימינו לא תוקנו תקנות דרקוניות (נוקשות) כל כך לגבי העלייה... המשמעות המיידית של החלטה זו הייתה פיצול משפחות, כאשר הזקנים, הנכים והבלתי כשירים לעבודה הושארו במרוקו, ואילו הצעירים והכשירים עלו לארץ... (מ' ליסק, "מדיניות העלייה בשנות החמישים", עולים ומעברות, בעריכת מ' נאור, ירושלים 1987, עמ' 14).

שאלה:

אילו שתי ביקורות על מדיניות הסלקציה עולות מדברי ליסק?

מתוך כתבה בעיתון "הארץ", המתארת אירוע שהתרחש בתחנת מיון לעלייה במרוקו:

בכרטיס האישי של דוד דנינו נכתב שאינו מסוגל לעבודה גופנית. לרופא נאמר שהוא צולע במקצת. הרופא מבקש מדנינו לרוץ מספר צעדים אנה ואנה. דנינו מבין שלפניו מבחן של חיים ומוות. הוא מנתר במרץ רב מן הדרוש ומשתדל להוכיח שמיטיב הוא ללכת ולרוץ. הוא חוזר ועומד מול הרופא ובעיניו מבט אילם. הרופא סבור שהפגם שבדנינו אינו פוסלו - באולם, המקושט בתמונות המלך ובדגלוניו, מתייפחות המשפחות שנפסלו (ש' טבת, הארץ, 1955).

המשורר נתן אלתרמן ב"טור השביעי" התייחס לכתבה של שבתאי טבת.

כן, קטע שכזה גם הוא בל יעדר.

גם הוא בל ישכח. דף אלם ואשם.

דף בזיונו של אב אשר נתר, נתר

ורץ, ותינוקיו רואים דומם.

דף בזיונו של אב אשר שיבת-ציון

צותה עליו קפץ, והוא, בעגולו

אץ, אץ, ובלבבו תפלה לאל עליון

כי יעזרו לבל נרגיש חלי רגלו...

ואל עליון שמע! וכה אמר לו אל:

רוץ, רוץ, עבדי דנינו... רוץ כי לא תמעד.

אתך אני! אם זה החק-לישראל,

יכול נוכל לו שנינו כאחד!

רוץ, רוץ, עבדי דנינו... עזרך אני...

רוץ, רוץ ואל תחת. כי אכסה מומך.

אבל לא אכסה עלבון תחית עמי

אשר זיוה נוצץ בדמעך

(נ' אלתרמן, כתבים, ג, תל אביב תשכ"ב, עמ' 55-57).

שאלות:

1. מהי הביקורת העיקרית שאלתרמן מביע בשירו על האירוע המתואר בכתבה?

2. במה שונה ביקורתו של אלתרמן מהביקורת שהעלה משה ליסק?

*226*

עלייה חשאית

שיקולים: המניע לבחירה בדפוס זה היו ההגבלות שהציבו השלטונות בארצות המוצא על פעילות ציונית או על יציאה המונית של יהודים. כזו היתה העלייה מסוריה, מלבנון וממצרים. גם בחלק ניכר משנות העלייה מארצות צפון אפריקה נתקלה העלייה בהגבלות המשטר, שאסר על פעילות ציונית ועל יציאת יוהודים לישראל. עלייה זו נוהלה על כן לרוב במחתרת, בידי אנשי ה"מוסד" ושליחים חשאיים. מסוריה ומלבנון יצאו העולים ברגל דרך הגבול היבשתי. ואילו בצפון אפריקה, קבוצות עולים קטנות הוכנו מראש לעלייה והועברו בסתר, בספינות קטנות, דרך תחנות ביניים ומחנות מעבר, אל ישראל. העלייה החשאית, על המסירות והקורבנות שתבעה, זכתה לחשיפה בשנת 1961, בפרשת הספינה "אגוז". ספינה זו, שהובילה עולים מחתרתיים ממרוקו, טבעה בדרך לגיברלטר, ו- 44 העולים שהיו עליה נספו. האסון העלה לכותרות העיתונים בעולם את העלייה החשאית ממרוקו ואת ההגבלות על יציאת יהודים ממנה. כתוצאה מן הלחץ הבינלאומי שהתעורר, אפשרה מרוקו הגירת יהודים ובעקבות זאת נפתח שלב של עלייה גלויה ממרוקו.

(בספר תמונה- היעזר במנחה):

מדלייה לזכר העלייה החשאית מצפון אפריקה.

שאלות:

1. מדוע בחרו לציין במדליה דרך עלייה זו אף שמספר העולים בה היה מועט?

2. כיצד מודגשים במדליה מאפייניה ודרכיה של פעילות העלייה המחתרתית?

*227*

ד. ייחוד העלייה הגדולה - סיכום

--,  העלייה הגדולה בשנות ה- 50 וה- 60,  גלי עלייה קודמים לארץ,  מדינות קולטות הגירה אחרות לאחר מלחמת העולם השנייה

במספרים מוחלטים,  כ- 1,200,000 עולים ב- 15 שנים; ישראל רביעית בעולם בהיקף קליטת ההגירה,  כ- 500,000 ב- 60 שנים,  ארצות הברית, יעד ההגירה העיקרי - קולטת 3,500,000 מהגרים ב- 15 שנים

יחס מהגרים מול ותיקים,  שני עולים על כל אזרח יהודי ותיק,  ברוב התקופות - עולה אחד על כל שני ותיקים,  יחס של 1 ל- 50: מהגר לכל 50 אזרחים ותיקים

ארץ ישראל בהגירה היהודית,  כ- 80 אחוזים מהמהגרים היהודים פונים לארץ; עלייה המונית גם ממזרח אירופה וגם מארצות האסלאם,  כעשרה אחוזים מהמהגרים היהודים פונים לארץ ; עלייה בעיקר ממזרח אירופה,  --

מצב העולים הנקלטים,  עולים בכל הגילאים, כולל מבוגרים וחולים, רובם חסרי רכוש,  היתר עלייה לצעירים, בעלי רכוש או מקצוע נדרש,  קליטת מהגרים צעירים, בעלי רכוש, מקצועות נדרשים או משפחה קולטת

תנאי המדינה הקולטת,  מדינה צעירה, מעוטת משאבים ותעסוקה, בעימות ביטחוני כבד,  --,  מדינות מפותחות ותיקות, בתקופת שגשוג וביקוש לידיים עובדות

שאלה:

הסבירו מה הייחוד של העלייה הגדולה בשנים 1948-1963, בהשוואה לעליות קודמות לארץ ישראל ולהגירה למדינות הגירה אחרות לאחר מלחמת העולם השנייה?

*228*

כפי שניתן ללמוד מן הטבלה, היקף העלייה במספרים מוחלטים ויחסיים עלה על העלייה לארץ בכל התקופות שקדמו לה גם יחד. העלייה הגדולה נבדלה מקודמותיה גם מבחינת ההתמקדות בארץ ישראל. לראשונה, הרוב המוחלט של המהגרים היהודים פנה אל ישראל. ניכר גם שינוי בארצות המוצא של העולים. לראשונה הקיפה העלייה גם אחוז גבוה של עולים מארצות האסלאם (יהודי "המזרח").

העלייה הגדולה ייחודית בהיקפה גם בהשוואה למתרחש באותה עת בעולם, במדינות ההגירה העיקריות כארצות הברית, קנדה ואוסטרליה. בבדיקת היחס בין גודל ההגירה לגודל האוכלוסייה הקולטת ניכר בבירור כי היקף האתגר שעמו התמודדה מדינת ישראל עולה על כל מדינה אחרת בעולם באותה עת. אם במדינות הגירה אלו היו המהגרים מיעוט קטן ביחס לותיקים, הרי שישראל קלטה למעלה ממיליון עולים אל תוך אוכלוסייה יהודית ותיקה שמנתה כ- 670,000 אזרחים. פירוש הדבר, שעלו כשני מהגרים על כל אזרח קולט. למעשה, לא ידוע על מדינה אחרת בהיסטוריה המודרנית שקלטה הגירה ביחס כזה של מהגרים אל מול ותיקים. מדינות המערב הגדולות והעשירות הגבילו את מספר העקורים שקלטו לעשרות אלפים בודדים בשנה ומיעטו בקליטת אוכלוסיית מצוקה. לעומת זאת, ישראל התחייבה לקלוט כל יהודי בלי קשר למצבו. ואכן, רבים מהעולים היו ניצולי שואה מאירופה שנותרו חסרי כול, או יהודים מארצות האסלאם שנאלצו להשאיר את רכושם מאחוריהם אם בחרו לעלות ארצה.

שלב,  ארצות מוצא עיקריות,  דפוס ארגון העלייה

העלייה ההמונית 1948-1951, 670,000 עולים,  פולין,רומניה, תימן, עיראק,  עליית הצלה, חיסול גלויות

משבר, מיעוט עולים וריבוי "יורדים", 1952,  --,  ביקורת על חוסר תיאום עלייה וקליטה

עלייה מבוקרת 1952-1964, כ- 600,000 עולים,  מרוקו, תוניס, פולין,  עלייה מבוקרת, עלייה חשאית

שאלות סיכום:

1. הסבירו את המניעים לעלייה הגדולה בשנים 1948-1965.

2. במה ייחודה של העלייה הגדולה בהשוואה לתקופות קודמות בעלייה ובהשוואה להגירה בעולם באיתה תקופה?

3. מה היו השיקולים מאחורי דפוס "עליית ההצלה"?

4. מה היו השיקולים בהכרעה על עלייה מבוקרת ומדיניות הסלקציה? הצג טענות בעד ונגד גישה זו.

*229*

פרק 23: אתגר וקליטה

מושגים:

- כור ההיתוך

- מבצע הנחלת הלשון

- עליית הנוער

- החינוך האחיד

- צבא הגנה לישראל ככור היתוך

- ועדת פרומקין

- חוק חינוך ממלכתי

- מחנות עולים

- המעברות

- מושבי עולים

- עיירות הפיתוח

- הצנע

- השוק השחור

- אירועי ואדי סאליב

כיצד התמודדה המדינה הצעירה עם קליטת עלייה בממדים העולים על גודל אוכלוסייתה, ואילו בעיות נוצרו תוך כדי ההתמודדות עם אתגר הקליטה?

העלאת היהודים מהתפוצות היתה כרוכה לרוב במאמץ חד פעמי, גם אם לעתים חשאי ומסוכן, ואילו תהליך הקליטה היה ממושך וכלל התמודדות מורכבת ותובענית. האחראים על הקליטה בארץ היו מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית (ראה מילון מושגים בסוף הספר), משרדי ממשלה שונים, כמו משרד החינוך, השיכון או התעשייה, ורשויות מקומיות. המימון לפעילות הקליטה הגיע מיהדות ארצות הברית והמערב.

במקרים רבים הובאו העולים בידי מחלקת העלייה (ראה מילון מושגים בסוף הספר) ללא תיאום עם מוסדות הקליטה, באופן שיצר עימותים, אי הבנות ועומס רב. המדינה הצעירה התמודדה עם האתגר העצום בכלים המוגבלים שעמדו לרשותה ועל בסיס האידיאולוגיה והניסיון שנוצרו לפני קום המדינה. אידיאולוגיה זו העמידה במרכז את "שלילת הגלות", את צורכי הלאום ואת אידיאל החלוציות. עם זאת, לא תמיד התאימו דרכי ההתמודדות למציאות החדשה, והניסיונות לפתור בעיה מסוימת יצרו לעתים בעיה חדשה. וכך התנהלה קליטת העלייה בתגובה לאילוצים ותוך ניסוי וטעייה שלעתים גבו מחיר כבד מן העולים. מאמצי הקליטה התרכזו בשני תחומים: הקליטה התרבותית, שבמרכזה מערכת החינוך, והקליטה החומרית, שבמוקדה דאגה לדיור ולתעסוקה.

א. הקליטה התרבותית

"כור ההיתוך"

גישת "כור ההיתוך" ראתה את הקליטה כתהליך שבו העולים נפרדים מתכונותיהם הישנות ונוצקים מחדש יחד בדמות אחת. הנחת היסוד של גישה זו היתה כי על כל העולים, המגיעים מארצות ומתרבויות רבות ושונות, לאמץ את ערכי החברה הקולטת בדרך להפיכתם לעם אחד מאוחד.

(בספר רישום - היעזר במנחה):

"כור ההיתוך", רישום משנות ה-50 מאת פרידל שטרן.

שאלה:

כיצד מציגה האמנית את תהליך הקליטה בגישת כור ההיתוך? אילו צדדים מודגשים ואילו צדדים מוסתרים?

הדמות האידיאלית שאליה חינכו ברוח תפיסה זו היתה דמות "היהודי החדש". ביטויה המובהק, והטיפוס שהיה האידיאל החינוכי שלה, היה "הצבר" - יהודי יליד הארץ, המושרש בנופיה, חקלאי או פועל, חלוץ המיישב

*231*

אזורים חדשים על פי צורכי המדינה ולוחם המוכן להגן עליה. אף שדמות זו ייצגה במידה רבה את תפיסות תנועת העבודה - השמאל הציוני והחילוני - הרי שמרבית הזרמים ביישוב הזדהו עמה וחינכו לקראתה.

שיקולים ומניעים: השיקולים שעמדו מאחורי גישה זו היו ערכיים ומעשיים גם יחד. מצד אחד, עמדו השיקולים של צורכי המדינה, שבתקופה זו נראו כעומדים מעל צורכי הפרט. המדינה הצעירה, שקלטה עולים מכל רחבי העולם, בעלי שפות ותרבויות כה שונות, היתה זקוקה לתרבות עברית מאחדת. הצרכים הדחופים של המדינה היו בתחום הביטחון, בפיתוח החקלאות והתעשייה, וביישוב אזורי הגבול הריקים. למילוי צרכים אלו נדרש שהעולים ינהגו על פי הטיפוס האידיאלי של "היהודי החדש" - הלוחם, העובד היצרני והמתיישב החלוץ.

מצד שני, מארגני הקליטה הניחו כי גישת "כור ההיתוך" עונה גם על צורכי העולה. נראה היה כי רק אם העולים יידעו להתאים עצמם למנהגים, לשפה ולערכים של החברה בארץ, הם יצליחו להתקדם ולהשתלב בה. ומעבר לכך, השפיעה התפיסה של "שלילת הגלות". על פי אידיאולוגיה זו, על העולים לשכוח את עברם ואת זהותם היהודית הגלותית, שנתפסה כמנוונת ופגומה, ולהפוך לישראלים גאים ובריאים.

יישום הגישה: הגורמים המרכזיים ביישום גישה זו היו מוסדות הקליטה ובעיקר מערכת החינוך, שנרתמו להגשמת רעיונות "כור ההיתוך". בארץ היו קיימים אז בתי ספר מזרמים חינוכיים שונים (דתי, כללי, זרם העובדים), אך ביחס לעולים הם נהגו באופן אחיד למדי. בכל הזרמים הציוניים נדרשו התלמידים העולים לאמץ לבוש, התנהגות, מבטא ואף שמות "צבריים". העולים נדרשו להתנסות בעבודה חקלאית, ללמוד את השירים וריקודי העם המקובלים בתרבות העברית הישראלית, ולזנוח את השפה והתרבות שהביאו עמם מהגולה. גם העולים המבוגרים יותר לא נשארו מחוץ למעגל הקניית התרבות העברית. משרד החינוך וההסתדרות הכללית של העובדים ארגנו את "מבצע הנחלת הלשון", מבצע התנדבות בהיקף כלל ארצי. כ- 3,000 ישראלים ותיקים התנדבו להורות את הלשון העברית לעולים מבוגרים, ובשנת 1955 למדו במסגרתו כ- 60,000 עולים. במקביל הפנה הממסד הישראלי ביקורת רבה כלפי השימוש ביידיש והקשה על טיפוח תקשורת וספרות בשפה זו.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

כרזה של משרד החלקאות.

שאלות:

1. מיהו העולה בכרזה? כיצד ניתן לזהותו?

2. כיצד נותנת הכרזה ביטוי לכך שהעולה נקלט והתאים עצמו לערכי "היהודי החדש"?

*230*

תרבות ישראלית בתקופת "כור ההיתוך"

אף שהמדינה הצעירה הכפילה תוך ארבע שנים את אוכלוסייתה, ומספר העולים עלה על זה של המהגרים, שלטו בתרבות הישראלית נציגי החברה הותיקה וסמליה. בשירה, בספרות, ברדיו ובתיאטרון ניתן ביטוי בעיקר לתכנים וליוצרים של בני הארץ. גם הכינוי של היוצרים שבלטו בתקופה זו הוא "דור בארץ" או לעתים "דור תש"ח", כרמז לתפקידם הבולט של הצברים במלחמת העצמאות ובהקמת המדינה.

באופן סמלי, ההצגה הראשונה שהועלתה לאחר קום המדינה, "הוא הלך בשדות", נכתבה בידי "צבר" חבר קיבוץ ואיש פלמ"ח - משה שמיר. הגיבור המרכזי שלה היה אורי, טיפוס אידיאלי של צבר, בן קיבוץ וחבר פלמ"ח, שנהרג במילוי תפקידו כשהוא מקריב עצמו למען חבריו. הצגות פופולריות נוספות היו "בערבות הנגב" על כוח פלמ"ח ביישוב נצור בנגב, מאת יגאל מוסינזון, שהיה צבר בוגר הפלמ"ח וכתב את סדרת הספרים על חבורת הצברים המיתולוגית "חסמב"ה". בזמר הישראלי ובמוזיקה הקלה בלטו הלהקות הצבאיות, שאף הן צמחו בהשראת להקת הפלמ"ח - "הצ'יזבטרון", וחבריהן היו לרוב בני הארץ ובוגרי תנועות הנוער.

העלייה הגדולה וקשייה הופיעו אך מעט ביצירה הישראלית. גם כאשר הוקם תל"ם - אגף התיאטרון למעברות, שהביא מגוון הצגות במיוחד ליישובי העולים, היו תכני ההצגות ישראליים עדכנים או תנ"כיים-יהודיים קלסיים. מעניין לציין שהסרט הישראלי היחיד שעסק בעלייה בתקופה זו היה Tent city (עיר האוהלים) - סרט על המתחים וקשיי הקיום במעברה, שנועד להפצה בחוץ לארץ, בין השאר כחלק ממאמצי הגיוס של הסוכנות היהודית, ואף זכה להצלחה בארצות הברית.

(בספר שלוש תמונות - היעזר במנחה):

- ההצגה הראשונה במדינה הצעירה, "הוא הלך בשדות", בתיאטרון הקאמרי.

- "הצ'יזבטרון", להקת הפלמ"ח.

- "בערבות הנגב" בתיאטרון הבימה.

*232*

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

כרזה לעידוד לימוד העברית למבוגרים.

שאלות:

1. מהם שני הנימוקים שמציעה הכרזה לכך שעל העולה המבוגר ללמוד עברית?

2. איזו בעיה עלולה להיווצר במשפחות עולים אם לא ילמדו ההורים עברית?

הביטוי המובהק ביותר לגישת "כור ההיתוך" היה במוסדות "עליית הנוער" וברשת "החינוך האחיד" במחנות העולים. מוסדות "עליית הנוער" חינכו את הנערים העולים בפנימיות, בכפרי נוער ובחברות נוער בקיבוצים. ההנחה היתה כי החינוך במנותק מהמשפחה "הגלותית" ומתנאי המעברה, יאפשר לצעיר להתקדם ולהשתלב מהר יותר בתרבות הישראלית. מוסדות "החינוך האחיד" היו בתי הספר שפעלו בתוך מחנות העולים. כל ילדי העולים נשלחו למוסדות אלו, שהעניקו חינוך עברי חילוני ומשותף לבנים ולבנות, בלי קשר להעדפתם החינוכית או לגישתם הדתית, גם כאשר רבים מהוריהם היו דתיים אדוקים.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

מורה חיילת וליד עולה 1958

שאלה:

כיצד מדגיש הצילום את ההבדלים בין הקולטים לנקלטים ואת היחסים ביניהם?

גם צבא ההגנה לישראל פעל בתקופה זו ברוח "כור ההיתוך". בניגוד לרוב הצבאות בעולם, המגייסים מספר מוגבל של מתנדבים התואמים לצורכיהם, צה"ל ראה עצמו כצבא העם, השואף לכלול את כל בני מחזור הגיוס מכל שכבות האוכלוסייה. הצבא נתפס ככרטיס כניסה לחברה הישראלית, מקום שבו צעירים מכל ארצות המוצא הופכים לוחמים נאמנים לארצם ומאמצים מנהגים ושפה אחידים. צה"ל השקיע כוח אדם וזמן רב בהקניית השפה והתרבות העברית לחיילים. מורות חיילות שימשו חלק ממערכת החינוך שפעלה בתוך הצבא ואף מחוצה לו - ביישובי עולים.

*233*

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

עולים בראש העין זוכים לאימון ראשוני בנשק.

שאלה:

כיצד מבטא הצילום את הפיכת העולים ל"יהודים חדשים"?

"ילדי כור ההיתוך" במבט לאחור

שיחה של תלמידים ממעברת תלפיות בירושלים עם המורה, רינה שפירא, שלימדה אותם בבית הספר היסודי במעברה, שלושים וחמש שנים לאחר העלייה הגדולה:

ידידיה: היה מתח בין מה שראינו בבית למה שהיה בבית הספר... המתח בין הבית לבית הספר שיקף את הפער העצום בין הגולה לבין תהליך "הישראליזציה". עברנו תהליך ישראליזציה חריף מאד. אני בדיעבד שמח שעשיתי את זה, זה אמנם עלה לי במאמצים רבים עם מתחים ומריבות אין קץ בבית... אמי תמכה כל הזמן בלימודים שלי. אבל היא לא ידעה במה היא תומכת. היא אפילו לא הבינה שאני מקבל חינוך שונה לחלוטין, ושבגלל החינוך הזה קורות כל ההתנגשויות בינינו...שדוקא בגלל ההשכלה, בבית הספר העממי ואח"כ בתיכון, בגלל הערכים השונים, קרו ההתנגשויות האלה איתה.

עמליה: אני חושבת, בראיה לאחור, שה"ישראליזציה" הזאת היתה לוחצת מדי... זכור לי שהמריבות עם ההורים נבעו מכך שהזדהיתי יותר איתך רינה, מאשר עם הבית. כי אני חשבתי שכל מה שהם הביאו משם הוא איום, גלותי, פרימיטיבי, פסול (מ' נאור (עורך), עולים ומעברות. ירושלים 1987 , עמ' 164-165).

שאלות:

1. מה היה המחיר של גישת "כור ההיתוך" הנזכר בשיחה של המבוגרים שהיו תלמידים במעברת תלפיות עם מורתם רינה?

2. האם בוגרי החינוך ברוח "כור ההיתוך" מסוגלים לראות גם את החיוב שבגישה זו? הוכיחו.

הישגים ומחירים: לגישת "כור ההיתוך" היו הישגים ניכרים, אך גם מחיר כבד. בין ההישגים יש לציין את ההצלחה העצומה בלימוד השפה העברית. בניגוד למצב בארצות ההגירה הגדולות, רכשו רוב העולים את ידיעת השפה וגם האנאלפביתיות (ראה מילון מושגים בסוף הספר) חוסלה. אף שמספר העולים, כזכור, עלה פי שניים על מספר הקולטים, הפכו התרבות והשפה העברית למכנה משותף של כלל האוכלוסייה. בתקופה זו גובשו סמלי תרבות ומנהגים משותפים, שהיו גורם מאחד ומקשר בין היהודים בני כל ארצות המוצא; נוצרו חגים לאומיים, כמו יום העצמאות או יום הזיכרון, המשמשים גורם הזדהות למרבית האוכלוסייה. גם מנהגים אחרים, כגון שירה בציבור, ריקודי עם, "קומזיץ" או טיול, הפכו למאפייני התרבות הישראלית, שתקופה מסוימת היתה ייחודית ואחידה למדי. צה"ל הפך למוקד הזדהות משותף, סמל לאחווה ולאחדות, ורבים מהעולים מצאו בו מסלול התקדמות. גם רבים מהעולים בוגרי "עליית הנוער" רכשו כלים ומשאבים שסייעו להשתלבותם בחברה הישראלית ולהתקדמותם.

המחירים שגבה "כור ההיתוך" נגעו בראש ובראשונה לעולים, שנאלצו לוותר על היבטים שונים של זהותם. עולים ניצולי שואה נדרשו להתעלם מעברם, שנתפס כמבטא חולשה שאינה הולמת את היהודי החדש. ואילו עולי ארצות האסלאם נדרשו לוותר על השפה והתרבות הערבית, שנתפסו כשייכת לאויב וכמנוונת. היה זה מסר קשה ומעליב עבור

*234*

יהודים בעלי תרבויות עשירות, שבאו לארץ מתוך תקווה להתקבל בה כשווים. הדבר היה קשה עוד יותר עבור העולים מארצות האסלאם, "המזרחים", משום שהתרבות העברית שנוצרה בארץ, ודמות הצבר, נוצרו בידי עולים מאירופה והיו קרובים יותר לערכי "האשכנזים". בנוסף, החינוך ברוח "כור ההיתוך" גרם למתחים בין הילדים לבין הוריהם, שכן בית הספר סתר לעתים קרובות את תרבות ההורים.

"כור ההיתוך"

היסטוריונים חלוקים בדעותיהם לגבי תוצאות המדיניות של "כור ההיתוך" עד היום.

מדברי צבי צמרת, חוקר של החינוך בראשית המדינה:

על חשבון החינוך הדתי, שבו רצו הורים רבים, השתדלו להוליך את בני העולים החדשים למסגרות חדשות של חינוך ציוני שסיסמתו הייתה "כור ההיתוך"... הפעולה של לחימה חזיתית במסורת ובדתיות נראתה על פני השטח כהצלחה... עשרות אלפי עולים, מי ברצון ומי בכפייה - הפכו ל"ישראלים חדשים"... ביטלו חלק ניכר מסימני ההיכר הקודמים שלהם, יצאו נגד תרבות הוריהם ונטמעו ב"תרבות הישראלית" (ככל שזו היתה בנמצא).

אלא שהייתה זו, פעמים רבות, הצלחה לטווח קצר. צעירים שנותקו מאבותיהם, אבות ואימהות שאיבדו את כבודם וסמכותם, קבוצות שנותקו משלשלת המסורת המשפחתית-עדתית, שביטלו את קשריהן לערכי הדת והמסורת - כל אלה משלמים על כך מחיר כבד עד היום. הסופר לב חקק, שעלה מעיראק בראשית שנות ה- 50, ניבא עוד לפני דור, כי עד ראשית המאה ה- 21 לא יסלחו נכדיהם של העולים על תהליך הקליטה של סביהם (צבי צמרת, עלי גשר צר: עיצוב מערכת החינוך בימי העלייה הגדולה, שדה בוקר 1997, עמ' 247).

מדברי ירון צור, היסטוריון המתמחה בחקר העלייה ממרוקו:

הציונות היא התנועה הלאומית היחידה שעמדה בפניה המשימה לאחד אוכלוסיות אירופיות ולא אירופיות. זאת בתקופה של מתח עצום בין שני סוגי האוכלוסיה. האם הציונות הצליחה בכך? בפרספקטיבה של 50 שנה, נראה כי בקווים כלליים התשובה היא חיובית. כך למשל, עם מסירת מאמר זה לדפוס הוקמה בישראל ממשלה שמחצית שריה הם ממוצא מזרחי, ושניים מהם מחזיקים בתיקי המשרדים הבכירים ביותר, החוץ והביטחון... הלאומיות, שבשמה עקרו או נעקרו מסביבתם המקורית ומחייהם הקודמים, ואשר בשמה התיישבו או יושבו במקומותיהם החדשים... סיפקה להם (לעולים) לעיתים קרובות כלים לביטוי עצמי, לשחרור ולהתקדמות... אולם השסע העדתי לא נעלם... (ירון צור, "העלייה מארצות האיסלאם", העשור הראשון, תש"ח-תשי"ח (עידן, 20), בעריכת צבי צמרת וחנה יבלונקה, ירושלים 1997, עמ' 81).

שאלות:

1. על איזה תחום ועל אילו דוגמאות מתבסס כל היסטוריון בהערכה שלו את תוצאות כור ההיתוך?

2. הבע עמדה מנומקת: איזה מבין ההיסטוריונים מתאר ומעריך נכון יותר את קליטת העלייה ברוח "כור ההיתוך"?

התפתחות מערכת החינוך:

מערכת החינוך הישראלית עמדה בעשורים הראשונים למדינה בפני אתגר עצום. אם כלל האוכלוסייה גדל פי שלושה, הרי אוכלוסיית התלמידים היהודים גדלה פי ארבעה, מ- 100,000 תלמידים לכ- 400,000. זאת ועוד, עבור רוב התלמידים החדשים לא היתה העברית שפת אם, והוריהם לא הכירו את השפה והתרבות העברית והתקשו

*235*

לסייע להם בלימודים. תנאי הקיום שבהם חיו משפחות העולים, כמו גם התנאים הפיסיים בבתי הספר בריכוזי העולים, היו קשים והוסיפו על קשיי הלמידה. לכך יש להוסיף את הקושי לגיוס בבת אחת כוח הוראה כה גדול, ואת העובדה שרבים מן המורים היו חסרי הכשרה או עברו הכשרה מזורזת ושטחית. על רקע תנאים אלו יש לראות את גודל הישגי מערכת החינוך. אולם במקביל קל לזהות כשלים ועיוותים ניכרים.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

בית ספר בחצי צריף במעברת פארדיה, 1951

שאלה:

כיצד מתבטאים בצילום הקשיים שעמם התמודדה מערכת החינוך בקליטת העלייה הגדולה?

עם קום המדינה נמשך קיומן של מערכות החינוך היהודיות מתקופת המנדט הבריטי. מערכות אלו נחלקו לשלושה זרמים עיקריים. הגדול שבהם, "הזרם הכללי", שקלט ילדים מרקע מגוון, היה מזוהה עם "המחנה האזרחי" ומפלגות המרכז-ימין. אחריו, עם כרבע מהתלמידים, היה "זרם העובדים" (ראה מילון מושגים בסוף הספר), שהשתייך להסתדרות העובדים ולמפלגות השמאל. מעט קטן ממנו היה זרם "המזרחי" (ראה מילון מושגים בסוף הספר) של התנועה הציונית-דתית, ומערכת חינוך חרדית קטנה יותר; הם קלטו את התלמידים הדתיים.

למרות העומס הכלכלי והביטחוני הקדישה ממשלת המדינה החדשה תשומת לב לנושאי החינוך. כבר בשנת כהונתה הראשונה נחקק "חוק חינוך חובה" (1949), שקבע חינוך חובה חינם עד כיתה ח' (סיום "בית הספר העממי"), ואף חייב השלמת השכלה בלימודי ערב לנערים עובדים שלא קיבלו חינוך יסודי. התלמידים בכל יישוב ויישוב היו אמורים ללמוד בזרם החינוכי לפי בחירת הוריהם. החוק הגדיל את מספר בתי הספר, והתפתחה תחרות פרועה בין הזרמים הפוליטיים על קליטת ילדי העולים לבתי ספר המזוהים אתם. תחרות זו כללה פיתויים ואמצעי לחץ חומריים שהציעו המפלגות להורים העולים, שגם כך התקשו לממש את בחירתם באופן עצמאי. באופן טבעי, מפלגות השמאל, שנהנו משליטה בהסתדרות ובממשלה, יכלו להפעיל אמצעים אלו ביתר הצלחה. תוך ארבע שנים הפך "זרם העובדים", שהיה קשור אליהן, לזרם החינוכי הגדול במדינה.

במקרים מסוימים אף הופעלה כפייה גלויה, כמו במוסדות "החינוך האחיד" במחנות העולים. במוסדות אלו, שהעניקו חינוך עברי-חילוני, חויבו ללמוד כל ילדי המחנה, כולל, למשל, ילדי עולים תימנים שהיו אדוקים בדתם. תופעות אלו עוררו ביקורת רבה. ועדת חקירה ממלכתית, "ועדת פרומקין", מונתה לבדוק את הטענות לגבי חינוך ילדי העולים. מסקנותיה הקשות לגבי התחרות הפוליטית והכפייה הובילו למשבר ממשלתי, ובהמשך, לחקיקת "חוק חינוך ממלכתי".

"חוק חינוך ממלכתי" נועד למנוע את הפיצול הפוליטי בחינוך וליצור מערכת אחת הכפופה לפיקוח הממשלה. החוק ביטל באופן רשמי את הזרמים בחינוך והציג תוכנית לימודים אחת, בעלת מטרות משותפות לכל המגזרים, ברוח "כור ההיתוך" והאחדות הלאומית. שינוי זה ביטא את תפיסת הריבונות והממלכתיות שבה דגל בן-גוריון, שהובילה בכל התחומים לביטול ארגונים מגזריים ופוליטיים עצמאיים. עם זאת,

*236*

בפועל, רק החינוך הכללי וזרם העובדים אוחדו לכדי חינוך ממלכתי של ממש. החינוך הערבי נותר תחת מערכת פיקוח ושליטה נפרדת, זרם "המזרחי" הפך לחינוך "הממלכתי-דתי", אך נותר בשליטת המפלגות הדתיות ונוהל בידי מועצה נפרדת. ואילו החינוך החרדי הוכר כחינוך עצמאי, הנהנה ממימון המדינה אך אינו מחויב לסמכותה ולתוכנית הלימודים המשותפת. כתוצאה מכך פסקה אמנם התחרות על התלמידים, אך נשמר ומוסד הפיצול החינוכי והמגזרי. למעשה, הנפגע העיקרי היה זרם העובדים. נראה כי החוק ביטא סוג של פשרה פוליטית שאפשרה יצירת קואליציה של מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) עם המפלגות הדתיות.

על אף חשיבותו, "חוק החינוך הממלכתי" לא הצליח לבטל פיצול נוסף שהלך וגדל - זה שבין העולים לוותיקים. אף שכל הזרמים נהגו בגישת "כור ההיתוך", שנועדה לשלב את ילדי העולים בחברה הישראלית, הרי שבפועל התחנכו רוב ילדי העולים בבתי ספר נפרדים שהוקמו בריכוזי העולים ובכיתות שעיקר תלמידים עולים. למרות האידיאליזם של חלק גדול מהמתנדבים והמחנכים, בפועל התרחקו רבים מהמורים המוכשרים מן ההוראה בבתי ספר אלו. גם התנאים הפיסיים הקשיים, והקושי של התלמידים להתמודד עם תכנים תרבותיים שלעתים היו זרים להם, הובילו להישגים לימודיים נמוכים של ילדי העולים, לנשירה ולניכור. הדבר בלט במיוחד בחינוך התיכוני והעיוני: רק אחוז קטן מילדי העולים מארצות האסלאם הצליחו לעבור את מבחן ההישגים הקפדני ("הסקר" (ראה מילון מושגים בסוף הספר)), שנדרש ככניסה אליו. למעשה, מגיל הגן ועד לסיום התיכון התחנכו רוב ילדי העולים וילדי הותיקים במסגרות נפרדות. מצב זה גרם לפערים והשפיע מאוד גם על סיכויי ההתקדמות המקצועית והכלכלית של ילדי העולים בהמשך דרכם.

מספר שנות הלימוד של ילדי הארץ בני עולים לפי יבשת המוצא של הוריהם (באחוזים)

שנה ,  קבוצת אוכלוסייה,  אחוז מהקבוצה שהגיע ל 0-4 שנות לימוד,  אחוז שהגיע ל 5-8 שנות לימוד (השכלה עממית- חינוך חובה),  אחוז שהגיע ל 9-12 שנות לימוד (השכלה תיכונית),  אחוז שהגיע למעל 13 שנות לימוד (השכלה על תיכונית)

1961,  ילידי הארץ בני הורים מאירופה או אמריקה,  100,  98.7,  84.2,  19.7

1961,  ילידי הארץ בני הורים מאסיה או אפריקה,  100,  91.4,  39.1,  4.5

1971,  ילידי הארץ בני הורים מאירופה או אמריקה,  100,  99,  86.2,  22.6

1971,  ילידי הארץ בני הורים מאסיה או אפריקה,  100,  97.3,  62.3,  4.8

שאלות:

1. לאיזו רמת השכלה הגיעו רוב בני כל אחת משתי הקבוצות בשנת 1961 ובשנת 1971?

2. באלו רמות השכלה בולט ביותר הפער בין שתי הקבוצות בכל תקופה ובאיזו רמת השכלה חל צמצום הפערים המשמעותי בין שתי התקופות?

3. מה ניתן ללמוד מן הטבלה על מידת הצלחת מערכת החינוך בצמצום הפערים?

4. מה עשויות להיות השלכות הפערים אלו על תעסוקת והכנסת הדור השני לעלייה?

*237*

מחאתם של הורים עולים על הפערים בחינוך ועל ההישגים הנמוכים של ילדי העולים, גם יותר מעשור לאחר קום המדינה, הובילו בהדרגה לשני כיווני התמודדות. מצד אחד, גובשה גישת "הטיפוח", שהגדירה את רוב ילדי העולים כתלמידים "טעוני טיפוח", כלומר כאלו הזקוקים לחיזוק מיוחד לשם הגעה לרמת ההישגים של הוותיקים. לשם כך נוצרו שיטות חינוך חדשות, כגון "ההוראה המשקמת", הוקצו שעות הוראה נוספות וכיתות מוקטנות, והוקמו פנימיות למצטיינים מבין ילדי העולים. מצד שני, הורחבו ממדי החינוך התיכוני המקצועי, שנתפס כתואם את יכולות העולים ואת צורכיהם הכלכליים-תעסוקתיים. אף שגישה זו כללה הכרה גלויה בבעיות מערכת החינוך והקצתה משאבים מוגדלים לאוכלוסייה שנזקקה להם, היא עוררה גם ביקורת רבה. בגישה זו נשמרה ההפרדה בין ילדי העולים לוותיקים, והיא אף יצרה זיהוי בין מוצא עדתי לבין חולשה לימודית.

ב. הקליטה החומרית

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

עולים מעיראק ומרומניה אוכלים יחד במחנה העולים "שער העליה".

שאלה:

אילו ערכים שביסוד העלייה הגדולה מבטאת דרך מגורים זו ואילו בעיות היא יוצרת?

על התמודדות עם קשיי הדיור מספר לובה אליאב, מפעילי העלייה ועוזרו של לוי אשכול, וגזבר הסוכנות בתקופת העלייה הגדולה (בשיחה עם יוסי אלפי, יליד עיראק, שעלה בתקופה זו):

כסף, אוכל, יהודים - כל הצרות שוטפות אותך יחד... והדבר הבא - דיור. איפה ישנים?... בשנת 49-50 אנחנו דוחפים את יהודי בולגריה ליפו. אף אחד לא באמת מתכנן, זו לא התיישבות מאורגנת. היו ביפו אלפי בתים נטושים, והופ, הכנסנו אליהם את יהודי בולגריה... הבתים הנטושים מאוכלסים עד תום כבר בשנת 1950, אבל יהודים ממשיכים להגיע, ואנחנו שוברים את הראש. הכל בבת אחת, אין כסף, אין אוכל, עכשיו גם אין בתים. ואז עלה רעיון חדש: ניקח מחנות ריקים של הצבא הבריטי, נעמיד מחיצות בכל צריף ונדחוף לשם יהודים. עוד מחיצה של שמיכה - עוד משפחה. נהפוך מחנות גדולים של הצבא הבריטי למחנות קליטה של יהודים.

אבל גם הפתרון הזה ממצה את עצמו מהר, ובן-גוריון ואשכול הולכים לרמטכ"ל וזועקים: "אוהלים! תן לנו אוהלים!"... כך התחילו מעברות של אוהלים. אוהלים-אוהלים-אוהלים, בעיקר ליד הערים או המושבות הגדולות... ולכל עשרים אוהלים - ברז ובית כיסא.

הבתים הריקים התמלאו. המחנות התמלאו. נגמרים האוהלים... אבל יהודים ממשיכים להגיע ממרוקו, מתימן, מלוב, מאיראן... אשכול קורא לכל המהנדסים ואנשי הביצוע ואומר - "הכל נגמר. מה יש לנו במחסנים?" מישהו אומר, "יש לנו כמה אלפי טונות של פח גלי שרכשנו לרפתות.,." ואשכול: "קחו שעה, ותחזרו אלי עם סקיצה איך לעשות מהפח הגלי הזה מגורים לבני אדם". הלכו וחזרו עם סקיצה ; ארבעה קירות של פח גלי, דלת... חלון... מעמידים גג - הרי לכם פחון... כיסו את הארץ בפחונים, אלפי פחונים. בחורף קרים כמו קרח ובקיץ לוהטים כמו כבשן... (ל' אליאב וי' אלפי, משני עברי המעברה, תל-אביב 2006, עמ' 80-83).

שאלות:

1. מה הן הבעיות שעמן מתמודדים הקולטים לפי אליאב?

2. כיצד מוצגות המעברות בדברי לובה אליאב: האם הן צעד של אפליה ופגיעה בעולים או ניסיון להקל על מצוקתם?

3. שימו לב למועד השיחה ולבן השיח של אליאב: כיצד הם יכולים להשפיע על אופן הצגת הדברים?

*238*

כמו בחינוך ובקליטה התרבותית, ניתן לזהות גם בקליטה החומרית שיקולים ערכיים, הנובעים מתפיסות ההנהגה הציונית עוד לפני הקמת המדינה. עם זאת, יותר מאשר בתחום התרבותי, השפיעו על הקליטה החומרית אילוצים כלכליים, ביטחוניים ותנאי השטח. בהתמודדות עם אתגר חסר תקדים זה בולט מאוד יסוד האלתור והלמידה בדרך של ניסוי וטעייה. לעתים קרובות הוביל הפתרון החפוז של בעיה אחת ליצירתן של בעיות אחרות, שהתעצמו בשל חוסר תיאום בין המערכות השונות, כפי שניתן ללמוד מן הטבלה הבאה, של דרכי ההתמודדות בתחום הדיור וההתיישבות.

דיור והתיישבות

--,  פיתרון,  מטרות,  בעיות

1948,  "בתי עולים" מתקופת המנדט,  הענקת שיכון קצר מועד לקבוצות קטנות של רווקים עד לקליטה ביישובים,  אי התאמה למשפחות; קליטת מספר קטן ביותר של עולים

1948,  בתים ערביים נטושים בערים מעורבות,  פתרון קבע מיידי לעולים; קביעת עובדות ומניעת שיבת פליטים,  בתים באיכות נמוכה, או שנפגעו בלחימה; לא הספיקו לכל העולים; תחרות ופלישה בלתי מאורגנת לבתים

1949,  מחנות עולים: דיור במחנות הצבא הבריטי לשעבר, מתן שירותים על ידי הסוכנות היהודית.,  פתרון קצר מועד מיידי להמוני עולים; דאגה לכל צורכי העולה - מזון, בריאות, חינוך,  אי התאמת מבנים למשפחות; דחיקת מספר משפחות, לעיתים מארצות שונות, למבנה או אוהל יחיד; ניתוק ממרכזים עירוניים ;יצירת תלותיות ובטלה

1950-1951,  מעברות: מחנות מעבר לעולים בצמוד לערים ולהתיישבות ותיקה, או ביישובים ערביים נטושים; בניית יחידות דיור זמניות לכל משפחה; 250,000 עולים במעברות; פינוי המעברות רק בסוף שנות ה- 50; 80 אחוז מתושביהן עולי ארצות אסלאם,  פתרון מיידי וזמני לבעיות שיצרו מחנות העולים; הענקת מרחב פרטי לכל משפחה; החזרת עולים לחיים ולתעסוקה עצמאיים ;שיתוף העיריות והרשויות המקומיות בטיפול בעולים,  תנאי דיור קשים; אוהלים, בדונים, פחונים; שירותי חינוך ורווחה ירודים - התחמקות הרשויות המקומיות מטיפול במעברות; הצפת אזור המרכז בעולים ומחסור בתעסוקה; חיים במגורי "מעבר זמניים" במשך שנים; ייצוג יתר של עולי ארצות האסלאם יוצר תחושת קיפוח

*239*

1950,  מושבי עולים: 250 יישובים חקלאיים באזורי הגבול ועל שטחי כפרים ערביים נטושים; הסוכנות היהודית מעניקה לעולים קרקע, אמצעי ייצור חקלאי ודיור, בתמורה להתחייבות להתיישבות ולעבודה,  פתרון מצוקת המעברות; דילול אוכלוסיית המרכז וחיזוק אזורי הגבול; הגדלת התוצרת החקלאית לצורכי האוכלוסייה הגדלה; יצירת תעסוקה יצרנית לעולים; הפגנת בעלות המדינה על שטחים ערבים נטושים ומניעת שיבה של פליטים,  למרות הישג ניכר, בהקמת מאות מושבים ובגידול התוצרת החקלאית, העולים במושבים מתקשים להתמודד עם התנאים הקשים באזורי הגבול; חוסר ניסיון חקלאי ומשאבים מועטים מובילים למצוקה כלכלית; מצוקה ובעיות ביטחון מובילים לנטישה במקצת היישובים

1952,  עיירות פיתוח: מרכזים עירוניים חדשים באזורים רחוקים מהמרכז, או במעברות קיימות; דיור בשיכונים ציבוריים מוזלים; הפניית העולים ליישוב ללא בחירה, בשיטת "מהאוניה לעיירה"; עד סיום עלייה גדולה, 27 עיירות, עם כ- 275,000 תושבים,  פתרון מצוקת המעברות; דילול אוכלוסיית המרכז וחיזוק אזורי הגבול; יצירת מרכזי שירותים ותעשייה לאזורים החקלאיים; הענקת תעסוקה לעולים; במקצועות עירוניים שהם רגילים להם, במקום בחקלאות,  אי הפניית משאבים מספקים בולמת פיתוח שירותים ותעשייה; תושבי העיירות מובטלים או נאלצים למצוא עבודה במושבים ובקיבוצים ותיקים; תעשייה בלתי מתוחכמת ורמת חינוך נמוכה יוצרים "מעגל קסמים" של עבודה לא מכניסה לעובדים לא משכילים; נטישת יוצאי אירופה וייצוג יתר של עולי ארצות האסלאם יוצרים תחושת קיפוח

שאלות:

1. כיצד ניתן ללמוד מן הטבלה כי הניסיון לפתור בעיות בתחום הדיור וההתיישבות יוצר בעצמו בעיות חדשות, וחוזר חלילה?

2. ניתן לראות כי מדיניות הקליטה החומרית הופכת בהדרגה ליותר מאורגנת ויותר מתערבת בחיי העולים, מצד אחד, ומצד שני, היא מדגישה יותר את עצמאותם. הסבירו תיאור זה והדגימו אותו בעזרת הטבלה.

3. האם לדעתכם המצוקות בתחום הדיור נבעו מאפליה ומאדישות כלפי העולים או מתנאי התקופה ומניסיון לפתור את בעיותיהם? נמקו.

*241*

(בספר שתי תמונות- היעזר במנחה):

- מעברה בקריית שמונה

- מעברת נורדיא בתל אביב

שאלות:

1. מה היו השיקולים מאחורי הקמת מעברה במקום מרוחק מהמרכז כמו קריית שמונה, ומה היו השיקולים בהקמת מעברה בצמוד לתל אביב?

2. באילו משני המקומות היו תנאי המעברה קשים יותר?

3. האם ניתן לשער על פי הצילום אילו תחושות יתעוררו אצל העולים במעברת נורדיא בתל אביב?

*241*

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

חורף במעברה.

שאלות:

1. מה הקשיים הנובעים מהשהייה הממושכת במגורים שנועדו לתקופת מעבר בלבד?

2. איך יתפסו תושבי המעברות את מצבם?

מגורי המעבר הפכו עבור רבים מהעולים לתחנות קבע שבהן בילו מספר שנים. תופעה זו היתה חמורה יותר אצל העולים מארצות האסלאם, שהיו בשנת 1951 כ- 70 אחוזים מתושבי המעברות וב- 1953 כבר הגיע חלקם היחסי לכ- 80 אחוזים. גם משך שהותם במעברה (ראה מילון מושגים בסוף הספר) היה לרוב כפול משל יוצאי אירופה. כיצד נוצר מצב זה? עולים רבים מארצות האסלאם הגיעו ארצה אחרי העולים מאירופה, בעת שבעיית הדיור החריפה. העולים מארצות אירופה הגיעו עם משפחות קטנות יותר, ואף יכלו להיעזר בקשרי משפחה ובהיכרותם עם התנועות הפוליטיות בארץ, גורמים שהקלו עליהם למצוא דיור ולהיחלץ מהמעברה.

גם האופן שבו פירשו העולים את מצבם החריף את התסכול. ייתכן שסבלם של עולים ניצולי שואה, ששרדו את המחנות הנאציים, המתינו במחנות העקורים, וגילו עם עלייתם ארצה כי הגיעו למעברה היה גדול יותר. עם זאת, עבורם היה זה עוד מחנה מעבר, ואילו עבור עולים מעיראק, למשל, שעזבו אחריהם בתים עירוניים, היתה המעברה חוויה מערערת, שהדגישה את פליטותם ואת ריחוקם מהחברה הקולטת. המעברות הפכו לסמל של כישלון הקליטה ולמוקד של מצוקה ושל תחושות קיפוח על רקע עדתי.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

עולים חמושים במושב בגבול מקבלים הדרכה חקלאית.

שאלה:

כיצד מתבטאים בצילום הקשיים שעמם נאלצים להתמודד עולים חדשים המועברים להתיישבות חקלאית באזורי הגבול?

*242*

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

"עיר הנגב" דימונה בראשיתה.

שאלה:

אילו פערים בין התכנון (להקים מרכז עירוני אזורי) לבין המציאות עולים מהתמונה?

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

שיכונים בדימונה משנות ה- 60

שאלה:

השיכונים, ממאפייני הבנייה המזורזת של תקופת העלייה הגדולה, זכו לביקורות ולשבחים. מה יכולות להיות הטענות בעד ונגד יוזמות דיור זו?

*243*

(בספר צילום - היעזר במנחה):

מכתב ששלחו חברי מושב העולים שומרה שבגבול הצפון ל"מנהלים של תנועת המושבים".

שאלות:

1. מה הם הקשיים שעמם מתמודדים אנשי מושב שומרה לפי המכתב?

2. על אילו פערים והבדלים תרבותיים בין אנשי המושב לאנשי המוסדות המיישבים ניתן ללמוד מהמכתב?

כלכלה ותעסוקה

העלייה הציבה אתגר עצום בפני המדינה הצעירה, שזה עתה מיצתה את כל משאביה במלחמה ארוכה וקשה. גידול האוכלוסייה העצום הביא למחסור חמור במצרכים חיוניים, החל ממלט וברזל לבנייה וכלה במוצרי מזון בסיסיים, כמו ביצים וקמח. במצב כזה היה ברור כי אם יתקיים שוק חופשי, מחירי המוצרים יעלו מאוד. היה חשש כי העולים ואנשים שאין ברשותם כסף רב לא יוכלו לקנות אפילו מוצרי יסוד וירעבו. משום כך, הכריזה ממשלת ישראל ב- 1949 על הנהגת משטר ה"צנע" ומינתה את דב יוסף (שהיה אחראי על האספקה והקיצוב בירושלים בעת המצור עליה) לשר האספקה והקיצוב.

בבסיס משטר ה"צנע" עמדו הפיקוח על המחירים והקיצוב. לכל מוצר נקבע מחיר מרבי, ופקחים ממשלתיים וידאו כי לא יחרגו ממנו. כמו כן, נקבעה מערכת של קיצוב, ולפיה הוקצבו לכל אזרח מצרכי מזון בכמות הנדרשת לקיומו. מטרות משטר ה"צנע" היו מורכבות: ראשית, ה"צנע" נועד לספק לעולים, האוכלוסייה החלשה ביותר בארץ, את צורכי הקיום הבסיסיים. שנית, משטר זה נועד לשמור על מידה של שוויון כללי בארץ ולמנוע היווצרות פערים גדולים ברמת החיים. בכך ביטא המשטר הכלכלי את הערכים של תנועת העבודה, שמפלגת השלטון - מפא"י - השתייכה אליה. כמו כן, ה"צנע" נועד למנוע אינפלציה (עליית מחירים וירידה בערך הכסף). באמצעות הפיקוח על הכלכלה יכלה הממשלה לדאוג לצורכי הפיתוח בהעברת חומרי גלם הנדרשים לבנייה ולתעשייה.

תחילה זכה ה"צנע" לתמיכה. תושבי המדינה הכירו בחיוניות הקיצוב והפיקוח על המחירים, ובצורך להתגייס למען קליטת העלייה. עם זאת, בהדרגה החלה האוכלוסייה המבוססת יותר להתקומם נגד ההגבלות על הצריכה. "השוק השחור" (כלומר, מכירת מוצרים המצויים בקיצוב בניגוד לחוק וללא פיקוח על המחירים) התרחב מאוד. עם סיום גל העלייה ההמונית הוחל במיתון הגבלות ה"צנע", ולקראת סוף העשור הראשון הוא בוטל רשמית.

*244*

(בספר תצלומים - היעזר במנחה):

תלושי קיצוב לקבלת מצרכי יסוד בתקופת ה"צנע" (שימו להקצבה למטרות מיוחדות, כחתונה או עובדי עבודה קשה).

שאלה:

הביעו עמדה מנומקת: האם הקיצוב היה סרבול מיותר או צעד חיוני לקידום השוויון?

*245*

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

כרזה נגד הקנייה ב"שוק השחור"

שאלות:

1. בעזרת אילו דימויים חזותיים מנסה הצייר לעורר התנגדות לשוק השחור?

2 מה ניתן ללמוד מן הכרזה על מידת המחויבות של הציבור הישראלי כלפי מדיניות הצנע?

כיוון אחר שבו נערכה המדינה הצעירה לסייע בקליטת העולים היה תחום התעסוקה. עם סיום המלחמה ושחרור החיילים החריפה מאוד האבטלה בקרב העולים. כפתרון לבעיה נדרשו העולים לעבוד בעבודות ציבוריות שהממשלה סיפקה: ייעור, הכשרת קרקע, פיתוח תשתיות. עבודות אלו, שכונו גם ,"עבודות דחק", היו קשות, מעוטות הכנסה, רחוקות מהמקצועות שבהם הורגלו העולים לעסוק ונתפסו בעיניהם כמשפילות.

(בספר תמונה - היעזר במחנה):

עולים עובדים במשתלת הקרן הקיימת באשתאול, הרי יהודה, 1950.

שאלה:

הביעו עמדה מנומקת: האם עבודות הייעור היו גילוי של אחריות מצד הממשלה כלפי העולים וכלפי הסביבה, או שהיה זה גילוי של חוסר רגישות ושל כפייה שלטונית?

בשנות ה- 60 פיתחה הממשלה עבור העולים בעיירות הפיתוח מפעלי תעשייה, בעיקר בתחום הטקסטיל והמזון. תעשייה זו פתרה חלק מבעיות האבטלה, אך קיבעה את העובדים בה בתעסוקה מעוטת הכנסה, ולא עודדה את ילדיהם לרכוש השכלה.

יש לשים לב כי למרות העומס שהטילה קליטת העלייה על כלכלת ישראל, היא גם תרמה רבות לקידומה. העלייה הביאה משאבי כוח אדם, עוררה את יהודי העולם לתרום למדינה הצעירה, ואף שימשה בסיס לתביעת שילומים מגרמניה (ראו בהרחבה בעמ' 264). תמורות

*246*

אלו הביאו לכך שהמשק הישראלי צמח בשנים 1952-1965 בכ- 10 אחוזים לשנה בממוצע. קצב גידול גבוה אפילו בהשוואה למדינות אירופה. אולם הצמיחה גרמה גם לגידול בפערים בין עולים לוותיקים.

בהשפעת המדיניות הממשלתית הסוציאל-דמוקרטית (ראה מילון מושגים בסוף הספר) לא היו הפערים הכלכליים בין עולים לותיקים קיצוניים, אך ההבדלים בתפקידים ובדירוג בלטו לעין. לאור ההתרחבות העצומה בכלכלת ישראל, נפתחו הזדמנויות רבות לקידום עבור הישראלים הוותיקים, והם מילאו את תפקידי הניהול והשירותים. במפגש במקום העבודה נוצרה תחושה קבועה של אפליה, כאשר הישראלי הוותיק מופיע בתפקיד מנהל העבודה או הממונה ואילו העולה בתפקיד הפועל או הכפוף לו. השילומים לניצולי השואה (ראה מילון מושגים בסוף הספר) הוסיפו לתחושת הקיפוח כי הרחיבו את הפער בין יוצאי ארצות האסלאם ליוצאי אירופה.

בהדרגה נוצר שוק עבודה בעל מבנה עדתי-מעמדי, שבו תפסו בעיקר העולים מארצות האסלאם את השלבים הנמוכים והתקשו לצאת מהם. בשנת 1961 נמצא כי 95 אחוזים מן המשפחות שהתקיימו על סעד היו משפחות עולים, ו- 80 אחוזים מהן עלו מארצות האסלאם. לכך היה קשר ברור לעובדה שיוצאי ארצות אלה היו רוב בין תושבי הפריפריה, החיים בעיירות הפיתוח ובמושבי העולים. הניגוד בין ציפיות העולים להשתלבות חברתית ולהתקדמות כלכלית לבין המציאות של גידול הפערים וניתוק חברתי, היה בין הגורמים המרכזיים שהובילו לפרוץ גל המחאה העדתי, שבמוקדו עמדו אירועי ואדי סאליב בחיפה.

ג. ציפיות ותסכול - אירועי ואדי סאליב

ואדי סאליב היתה אחת משכונותיה הערביות הנטושות של חיפה. יושבו בה עולים, בעיקר יוצאי צפון אפריקה. תנאי הדיור והתשתיות בשכונה היו דלים, איכות החינוך ירודה, ורבים מן התושבים נקלעו למצב של אבטלה מתמשכת. ביולי 1959, בעקבות ירי המשטרה בעת ביצוע מעצר של שיכור באחד מבתי הקפה בשכונה, יצאו התושבים במחאה נגד המשטרה והממסד. שוטרים וניידות נרגמו באבנים, חלונות ראווה נופצו, ובשכונה הושחתו מבנים המייצגים את שלטון מפלגת מפא"י, כגון מועדון ההסתדרות וסניף המפלגה.

עם התרחבות המהומות פנו תושבי ואדי סאליב גם לשכונת הדר המבוססת שבקרבת מקום ופגעו בעסקים וחנויות. המחאה לבשה אופי מאורגן, והפכה לרצף של הפגנות נגד אפליית המזרחים, תנאי הדיור והחינוך הירודים והאבטלה הרבה. במרכזה עמדה קבוצת תושבי השכונה בהנהגת דוד בן הרוש, צעיר יוצא מרוקו. האירועים זכו לסיקור נרחב והתפשטו במהירות, מקריית שמונה ומגדל העמק ועד בית שאן ובאר שבע, בעיקר ליישובים שבהם היה ריכוז ניכר של עולים מצפון אפריקה.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

הפגנה בשכונת ואדי סאליב

שאלה:

מדוע מנופפים המפגינים בדגלים שחורים לצד דגל המדינה?

המשטרה הפעילה כוחות מוגברים ודיכאה את המהומות ביד קשוה. מנהיגי המחאה נעצרו ופעילותם הציבורית נבלמה. בן-הרוש ניסה להקים מפלגה ולרוץ לבחירות לכנסת מבית המעצר, אך לא עבר את אחוז החסימה. במקביל, התאמצו נציגי השלטון לפייס את המתקוממים ולגייס לשורותיהם אחדים ממנהיגי העולים בעזרת הצעות תעסוקה וכיבודים שונים. רבים מתושבי השכונה פונו לקבלת דיור טוב יותר, הואץ פינוי המעברות והוגדלו תקציבי הרווחה.

*247*

אירועי ואדי סאליב גרמו לעליית הנושא העדתי על סדר היום הציבורי בישראל. במוקד הנושא הזה עמדה הדרישה להפסיק את הקיפוח של עדות המזרח, שהיה קיים לדעת הכל בכל מגזרי החברה והמשק. בעקבות האירועים הוקמה ועדת חקירה ואף חל שינוי מסוים בחקיקה החברתית ובהקצאת משאבים לטיפוח בחינוך. עם זאת, למרות הזעזוע שעוררה המחאה והטענות הקשות, לא היתה לאירועים השפעה פוליטית ממשית. מפא"י, מפלגת השלטון שנגדה יצאו המפגינים, זכתה באותה שנה בבחירות בניצחון הגדול ביותר שזכתה בו אי פעם. התסכול ותחושת המרירות המשיכו לתסוס, גם בקרב ילדי העולים, במשך כעשור נוסף, ורק אז התפרצו מחדש.

לעולי צפון אפריקה, ובמיוחד לעולים ממרוקו,היה תפקיד מרכזי באירועי ואדי סאליב, והדבר הודגש בתקשורת ובוועדת החקירה. מדוע דווקא עולים מארצות אילו? ההיסטוריון ירון צור הציע לכך פרשנות, הקושרת בין התנסויות בארצות המוצא למפגש עם המדיניות הממשלתית בארץ. כזכור, הממשל הצרפתי בצפון אפריקה העניק לבני האליטה היהודית אזרחות צרפתית. יהודים אלו התמערבו ואף היגרו ברובם לצרפת. בשל כך יהודי צפון אפריקה שבחרו לעלות לישראל, בעיקר ממרוקו, הגיעו ברובם מרקע כלכלי והשכלתי נמוך ומתרבות מסורתית. בנוסף, הם הגיעו ללא חלק ניכר מקבוצות ההנהגה והאליטה המשכילה, שהובילה אותם בארצות המוצא. מצב זה העמיד אותם בעמדת חולשה הן בהשוואה לקבוצות עולים אחרות הן בניהול משא ומתן עם הממשלה על תנאים ועל מקום קליטתם.

בתקופה שבה עלו רוב יהודי צפון אפריקה הגבירה המדינה את יכולת הפיקוח והשליטה בתהליך העלייה והקליטה של העולים. הממשלה כיוונה אותם באופן ריכוזי להתיישבות בעיירות הפיתוח ולתעסוקה במקצועות ייצור, שנתפסו כהולמים את העלייה, שתויגה כבלתי משכילה. רבים מהעולים מצפון אפריקה נתקלו כבר בארצות המוצא באפליה, בהגבלות או ביחס מזלזל מצד המתיישבים האירופים והאליטה היהודית המתמערבת. התנסויות אלו חידדו את רגישותם ליחס המתנשא שהפגינה כלפיהם האוכלוסייה הוותיקה בישראל. הם ציפו שהעלייה לארץ תזכה אותם בשוויון כיהודים בין יהודים ובהערכה על היותם הציוניים ביותר בין חברי קהילתם. והנה זכו לתנאי קליטה שנתפסו בעיניהם כמפלים וליחס פטרוני (ראה מילון מושגים בסוף הספר) ומתנשא. השילוב בין תנאי היהודים בצפון אפריקה לבין מדיניות הקליטה בארץ בעת עלייתם תרם לחלקם הבולט של עולי צפון אפריקה במחאה ובמאבק גם בהמשך.

קליטת העלייה הגדולה - נס או שרשרת של טעויות?

מתוך דבריו של פעיל העלייה לובה אליאב:

אסור לנו לחנך את הדור הצעיר של היום כאילו שנות החמישים היו טראומה איומה, מפני שהיו אלה גם שנים של גבורה, לא פחות מכפי שהעלייה הראשונה והשנייה היו הרואיות; כל עלייה וההרואיות שלה והטראומות שלה... נעשו שגיאות חמורות שנבעו מבורות... אינני מכחיש, שהייתה זו שגיאה; אבל אני מוחה נגד מי שטוען היום, שעשינו זאת בכוונת זדון (ל' אליאב, "40 שנה לתחילתה של העלייה הגדולה - המפעל הציוני, היהודי והאנושי הגדול ביותר", סקירה חודשית (1987), עמ' 23).

ההיסטוריון יוסף גרוני כותב:

בראשית דברים אלו עמדנו על המשמעות הכפולה של המושג נס - כפלא וכסמל. הפלא של העלייה ההמונית לאחר קום המדינה היה בכושר הסתגלותם של העולים לתנאים שהיו זרים להם לחלוטין, ביכולתה הארגונית של החברה הותיקה לעמוד במעמסת הקליטה של מאות אלפי עולים, ובנדיבות ליבו של העם היהודי בתפוצות, אשר סיפק את האמצעים הכספיים... הסמל, הוא במפגש היחיד במינו בתולדות ישראל... בין יוצאי תרבויות ומסורות שונות, אשר נכרכו זה בזה במציאות החדשה ובנו יחד חיים משותפים... בתרומתו של ציבור זה (העולים) לבניינה של החברה החדשה... בכך רשמו פשוטי עם אלה, עילגי הלשון העברית, חסרי החינוך הציוני אך בעלי הכרה לאומית רגשית עמוקה, דף נעלה ומזהיר בתולדות ישראל (י' גורני, "נס העלייה ההמונית" עולים ומעברות, בעריכת מ' נאור, עידן (1987), הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, עמ' 8).

שאלות:

1. האם יש לראות את דברי לובה אליאב ויוסף גורני כהתנצלות והתגוננות או כמבט רחב ומעמיק על העלייה הגדולה?

2. חוו דעתכם: האם יש לראות את תקופת העלייה הגדולה כטרגדיה או כמעשה גבורה?

*248*

תרשים: דרכי קליטת העלייה הגדולה

--,  תרבות וחינוך,  דיור,  כלכלה ותעסוקה

שלב ראשוני,  מדיניות "כור ההיתוך"; חינוך במחנות עולים; מבצע הנחלת הלשון; צה"ל כגוף מחנך; חינוך חובה ממלכתי,  פתרונות זמניים: מחנות עולים; מעברות,  "הצנע"; עבודות "דחק": עבודות ציבוריות בייעור ובתשתית

שלב ממוסד,  מדיניות הטיפוח; חינוך מקצועי,  פתרונות קבע מאורגנים: מושבי עולים; עיירות פיתוח; שיכונים ובנייה ציבורית,  פיתוח תעשיות טקסטיל ומזון; חוקי סעד ורווחה

שאלות סיכום:

1. גישת "כור ההיתוך" הניחה כי היא תורמת למדינה ולעולה. הסבר הנחות אלו.

2. הציגו את הישגיה ומחיריה של גישת "כור ההיתוך" וקיבעו עמדה מנומקת: האם המחיר עולה על ההישג או להיפך?

3. בתחום הקליטה החומרית ניתן לראות כי פתרון שהוצע לבעיה מסוימת יצר בעיות חדשות בעצמו. הסבירו טענה זו והדגימו אותה מתחום הדיור והתעסוקה.

4. מה הייתה מטרת ה"צנע" ומה הקשה על יישומו?

5. כיצד אירועי ואדי סאליב מהווים תגובה לקשיים שעלו בקליטת העלייה הגדולה?

*249*

פרק 24: העלייה לארץ משנות ה- 70 עד סוף המאה ה-20

מושגים:

- העלייה הרוסית

- סירובניקים

- "מבצע משה"

- "מבצע שלמה"

- מרכז קליטה

- מופ"ת

- גיור

- אינטגרציה

- הפנתרים השחורים

- מיזוג גלויות

- מגזריות

- רב תרבותיות

- דו תרבותיות

כיצד השפיעו השינויים בחברה ובתרבות בישראל על אופן קליטת העלייה בשלושה העשורים האחרונים של המאה, וכיצד שינתה עלייה זו את פני החברה?

החל בשנות ה- 70 חלה ירידה ניכרת בממדי העלייה ושינוי בארצות המוצא שמהן הגיעו העולים. למעשה, הסתיימה העלייה הגדולה מארצות האסלאם, ומרבית הקהילות היהודיות שבהן כמעט חדלו להתקיים. העשורים שלאחר מלחמת ששת הימים עומדים בסימן התחזקותה והתרחבותה של המדינה. במקביל, ניכרות ירידה בלהט האידיאולוגי ובלכידות החברתית, ועלייה בדאגה ליחיד ובגיוון התרבותי. גברו ההשפעות המערביות ואף הודגש מקומה של ישראל בגוש המערבי, כמדינה בעלת משטר דמוקרטי ליברלי-קפיטליסטי (ראה מילון מושגים בסוף הספר). התפתחויות אלו השפיעו גם על העלייה, גם על דרכי קליטת העלייה וגם על מגוון תחומים תרבותיים וחברתיים.

א. גלי העלייה החדשים

העלייה מברית המועצות

העלייה מברית המועצות (ראה מילון מושגים בסוף הספר) (או ממדינות "חבר העמים" שנותרו לאחר התפרקותה) הגיעה ארצה בשני גלים עיקריים. ב"עלייה הרוסית הראשונה", במהלך שנות ה- 70, עלו לישראל כ- 500,000 יהודים מברית המועצות. ואילו ב"עלייה הרוסית השנייה", במהלך שנות ה- 90, עלו לישראל למעלה ממיליון יהודים ובני משפחותיהם (בהם כרבע מיליון שהוגדרו "לא יהודים"). הגורמים של כל אחד מגלי העלייה, כמו גם מאפייניהם האידיאולוגיים, התרבותיים והמקצועיים, היו שונים במובהק.

הגורמים ל"לעלייה הרוסית הראשונה": מקורותיו של גל עלייה זה נעוצים בהתפתחויות בתוך ברית המועצות, ביחסיה עם המערב ובהתפתחויות בישראל. אחד מהם היה "הדטאנט" (ראה מילון מושגים בסוף הספר) - הרגיעה ב"מלחמה הקרה" (ראה מילון מושגים בסוף הספר) בין ברית המועצות לארצות הברית בסוף שנות ה- 60. רגיעה זו חיזקה מגמות ליברליות בברית המועצות וגרמה לשלטונות הסובייטיים לאפשר עלייה לישראל ולקיים פעילות ציונית. במקביל, המאבק הבינלאומי למען יהודי רוסיה, שניהלו יהודי המערב ומדינת ישראל הפך את מסורבי העלייה ("הסירובניקים" (ראה מילון מושגים בסוף הספר) לסמל המאבק למען זכויות האדם תחת השלטון הטוטליטרי, זכה לתמיכת ארגונים בינלאומיים ומדינות במערב, והשפיע על מנהיגי ברית המועצות. יש לציין גם את השפעות מלחמת ששת הימים. החרדה לגורל ישראל לפני המלחמה ותחושת הגאווה לאחר הניצחון הישראלי חיזקו את ההזדהות של יהודי ברית המועצות עם ישראל.

לעולים בגל עלייה זה היו מספר מאפיינים ייחודיים: רוב העולים הונעו ממניעים ציוניים-אידיאולוגיים מובהקים וחלק לא קטן מהם אף נאבק למען העלייה זמן ממושך. כ- 90 אחוז מהם הגיעו במשפחות קטנות, שאפיינו את האוכלוסייה העירונית בברית המועצות. כמחצית מהעולים היו בעלי השכלה על תיכונית, מקצועות אקדמיים וטכנולוגיים. מאפיינים אלו הובילו לקליטתם המהירה ולהשתלבות חברתית טובה של עולי גל העלייה הרוסית הראשונה.

"הגורמים לעלייה הרוסית השנייה": גל עלייה זה החל בסוף שנות ה- 80 ונמשך לאורך שנות ה- 90. הגורם המרכזי לו היה התפרקות המשטר הקומוניסטי (ראה מילון מושגים בסוף הספר) בברית המועצות והמצב הכלכלי והביטחוני הבלתי יציב במדינות העצמאיות שקמו תחתיה. רבים מיהודי ברית המועצות נמשכו אל ישראל כמדינה בעלת משטר דמוקרטי, צביון מערבי ורמת חיים גבוהה יחסית. בנוסף, היתה ישראל היעד הקל ביותר מבחינת

*250*

תהליך ההגירה, שכן רק בה הוצע לקלוט כל יהודי ללא תנאים מוקדמים, והוענקו הקלות וסיוע בדיור ובכלכלה.

לאור זאת, ניתן לאפיין את העולים בגל "העלייה הרוסית השנייה" כקרובים לטיפוס המהגר, יותר מאשר העולים בכל גל העלייה הקודם. מיעוט קטן מהם הונע בבחירתו משיקולים אידיאולוגיים ומהזדהות חזקה עם הציונות, היהדות או ישראל. כ- 60 אחוז מהעולים בגיל העבודה היו בעלי מקצועות אקדמיים (בהשוואה ל- 30 אחוז בישראל). הם נפגעו בעת המשבר הכלכלי של פירוק ברית המועצות, וקיוו להמשיך ולעסוק במקצועות אלה. רבים מהם ראו עצמם כאליטה אינטלקטואלית בעלת עושר תרבותי ולא שאפו לעצב את זהותם מחדש ברוח התרבות הקולטת, אלא דווקא לשמר אותה. בעלייה זו ניכרו עוד שני מאפיינים, שבהמשך היתה להם לעתים השפעה על יכולת הקליטה. האחד, האחוז הניכר של עולים לא יהודים. קרוב לרבע מהעולים לא היו יהודים על פי ההלכה ולעתים קרובות אף לא על פי תפיסתם העצמית. השני, האחוז הגבוה של קשישים ושל משפחות חד-הוריות, שהיה קשור למיעוט הילודה ולאי היציבות של התא המשפחתי בברית המועצות.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

הפגנות למען יציאת מסורבי עלייה יהודים מברית המועצות.

שאלות:

1. איזה אירוע תנ"כי מרומז בסיסמה הכתובה על השלטים? כיצד הוא מציג את ברית המועצות?

2. כיצד מוכיח הכיתוב בשלטים שמדובר במאבק על דעת הקהל הבינלאומית?

(בספר שתי תמונות נוספות - היעזר במנחה):

עולים מברית המועצות בגל העלייה הרוסית השנייה.

שאלה:

השוו לתמונות העולים מאתיופיה במבצע "שלמה" (ראו עמ' 252): כיצד ניתן לזהות בצילומים הבדלים במאפיינים המשפחתיים והתרבותיים?

*251*

העלייה מאתיופיה

במקביל לגל העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר הגיע לארץ גל עלייה בעל מאפיינים מנוגדים כמעט מכל הבחינות - העלייה מאתיופיה. העולים מארץ זו הגיעו בשני גלי עלייה מאורגנים. "מבצע משה", ב- 1984, נוהל למעשה כמבצע מחתרתי, עד שאנשי ציבור ישראלים חשפו אותו והוא הופסק. "מבצע שלמה", ב- 1991, היה מבצע הטסה גלוי, שכלל הכנה במחנות מעבר בערים מרכזיות כאדיס אבבה. שני המבצעים היו כרוכים בתיאום בינלאומי מסובך, שכן לישראל לא היו יחסים דיפלומטיים עם אתיופיה ואף לא עם סודן, שדרכה הועברו העולים לאירופה ומשם לארץ.

העלייה מאתיופיה הוגדרה כעליית הצלה ונבעה מחשש לביטחון היהודים בארץ זו. הם נרדפו תחילה בידי השלטון הקומוניסטי של הרודן מנגיסטו ולאחר מכן נשקפה להם סכנה בזמן מלחמת האזרחים. עם זאת, העלאת יהודי אתיופיה היתה תהליך אטי ומסוכן, והיא לא נוהלה במהירות כמו עליות מגלויות אחרות. היהודים שעלו ב"מבצע משה" נאלצו לנדוד בסתר דרך המדבר לסודן, מסלול רב סכנות, שבו איבדו כ- 5,000 מבני הקהילה האתיופית את חייהם.

עלייתם של העולים מאתיופיה נבעה ממניעים דתיים של בני העדה, ששמרו על זהות יהודית ייחודית במשך מאות שנים. המפגש עם שליחים מישראל, ועם צעירים מהעדה שעלו והתחנכו בישראל ושבו לאתיופיה, עוררו את מודעות בקרב אנשי העדה ורצון לעלייה. במקביל, התנכלויות המשטר הובילו לרצון לצאת מאתיופיה בשל חשש לקיום היהודי ולחיי היהודים. מעבר לכך, ההידרדרות במצב הכללי באתיופיה, עקב כשלי המשטר הקומוניסטי ותוצאות מלחמת האזרחים, הוסיפה מניע כלכלי לעלייה, והעולים קיוו לשיפור רמת החיים בישראל.

(בספר שתי תמונות - היעזר במנחה):

- עלייתם של העולים מאתיופיה ב"מבצע משה".

- עולים באתיופיה בזמן המסע במדבר לסודאן.

שאלה:

כיצד ניתן ללמוד מהתמונות על קשיי העולים ב"מבצע משה"?

*252*

(בספר תצלום - היעזר במנחה):

עולים ב"מבצע שלמה", 1991.

שאלות:

1. כיצד ניתן לראות בתצלום את האופי המזורז של העלייה?

2. מדוע נושאים הילדים מדבקות עם מספר?

המסע לארץ ישראל

שיר זה נכתב למען מקהלה של ילדים עולים מאתיופיה בהנחיית הזמר שלמה גרוניך.

ביצוע: שלמה גרוניך ומקהלת שבא

מילים: חיים אידיסיס

לחן: שלמה גרוניך

הירח משגיח מעל,

על גבי שק האוכל הדל,

המדבר מתחתי,

אין סופו לפנים,

ואמי מבטיחה לאחי הקטנים:

עוד מעט, עוד קצת,

להרים רגליים

מאמץ אחרון, לפני ירושלים.

אור ירח החזק מעמד,

שק האוכל שלנו אבד,

המדבר לא נגמר,

יללות של תנים,

ואימי מרגיעה את אחי הקטנים.

עוד מעט, עוד קצת,

בקרוב נגאל

לא נפסיק ללכת, לארץ ישראל.

ובלילה תקפו שודדים,

בסכין גם בחרב חדה,

במדבר דם אימי, הירח עדי,

ואני מבטיחה לאחי הקטנים:

עוד מעט, עוד קצת,

יתגשם החלום

עוד מעט נגיע, לארץ ישראל.

בירח דמותה של אימי,

מביטה בי, אמא אל תיעלמי,

לו היתה לצידי, היא היתה יכולה,

לשכנע אותם שאני יהודי.

עוד מעט, עוד קצת,

יתגשם החלום

עוד מעט נגיע, לארץ ישראל.

עוד מעט, עוד קצת,

להרים רגליים,

מאמץ אחרון, לפני ירושלים

שאלות:

1. איזה משני מבצעי העלייה מאתיופיה מתואר בשיר?

2. כיצד מתבטא בשיר המאמץ והקורבן של יהודי אתיופיה למען העלייה לארץ?

3. היכן בשיר עולה ביקורת על אופן הקליטה והיחס לעולים?

*253*

מאפייני העולים מאתיופיה ייחודיים גם בתוך פסיפס קבוצות המוצא הייחודיות של העולים לישראל. בניגוד לכל קהילות היהודים בעולם - יהודי אתיופיה היו מנותקים לגמרי מיהודי העולם עד סוף המאה ה-19. אנשי העדה האתיופית ואף מנהיגיה הרוים – הקייסים - לא ידעו כלל עברית. הם דיברו בשפה של סביבתם - אמהרית או טיגרית - אך התפללו בשפת הגעז, השפה החבשית העתיקה. רוב העדה ישבה בכפרים וניהלה אורח חיים של עובדי אדמה ורועים. החיים החברתיים התנהלו במסגרת משפחה מורחבת (ראה מילון מושגים בסוף הספר), תוך חלוקת תפקידים מסורתית ודירוג מעמדי ברור בין גברים לנשים ובין צעירים לזקנים.

העולים מאתיופיה הגיעו לארץ לרוב ללא השכלה או מקצועות שיכלו לקדם את השתלבותם במשק הישראלי. המשפחות המורחבות והקהילה הכפרית לא תאמו למבנה הדיור העירוני בישראל. תפקידי המשפחה המסורתיים, ויחסי הסמכות והכבוד בין גבר לאישה ובין זקן לצעיר סתרו את המוסכמות בחברה הקולטת. רבים מהעולים הגיעו ארצה במצב גופני ובריאותי קשה. לכך נוספה השונות החיצונית הבולטת - לראשונה נקלטו בישראל עולים יוצאי אפריקה השחורה, והדבר חשף אותם לעמדות גזעניות ולדעות קדומות. לאור מאפיינים אלו עמד בפניהם ובפני החברה הקולטת אתגר ייחודי, אולי הגדול באתגרי הקליטה וההשתלבות עד כה.

ב. שינוי בדפוסי הקליטה

קליטת "העלייה הרוסית הראשונה": ממשלת ישראל ראתה ערך מיוחד בעידוד עליית אוכלוסייה זו, משום שעלתה במסגרת מאבק ציוני נרחב ומתוקשר, ובשל כישוריהם הנדרשים של העולים. המדינה, שנהנתה משגשוג כלכלי יחסי, הקצתה לגל "העלייה הרוסית הראשונה" מענקים מיוחדים לדיור ולשילוב בתעסוקה. את המעברות החליפו "מרכזי קליטה" ואולפנים לעברית בתנאים נוחים בערים. בניגוד לקליטת העלייה בעשורים הראשונים, לא הופעלו על העולים מברית המועצות מערכות פיקוח והכוונה התיישבותיות או תעסוקתיות. המדינה לא הפנתה אותם ליישובים בפריפריה והם לא נדרשו לשנות עצמם לדמות "היהודי החדש".

השוני בדרכי הקליטה של גל "העלייה הרוסית הראשונה" מעיד גם על הערכה למאפייניהם הייחודיים של העולים. אך מעבר לכך, הוא מעיד גם על שינוי בדפוסים התרבותיים ובתפיסת הקליטה של המדינה המתבגרת. אידיאל "היהודי החדש" פינה את מקומו לבעל המקצוע האקדמי או ליזם הכלכלי. הדבר נבע מכך שהחברה הישראלית הפכה, מצד אחד, לטכנולוגית ולקפיטליסטית, ומצד שני, התבססה יותר ויותר על עבודה פלסטינית זולה. התרחבות הגבולות והעלייה בביטחון העצמי של המדינה גרמו להפחתת הלחץ לפיזור האוכלוסייה אל אזורי הגבול והפריפריה, והשפעות מערביות העמידו במרכז את חירויות הפרט. כל אלו הובילו לתפיסת קליטה פחות פטרונית (ראה מילון מושגים בסוף הספר), שהמעיטה בהדגשת הצרכים הלאומיים והניחה שהעולה יוכל לנהל את חייו באופן עצמאי, ללא הכוונת המדינה, האם יועמדו לרשותו המשאבים הנדרשים. לכך נלוותה גישה חדשה לזהות ולתרבות הישראלית, שכונתה "מיזוג גלויות" (ראה מילון מושגים בסוף הספר), ששאפה לשמר מקצת ממאפייני התפוצות והעדות השונות ולבטא אותם בתרבות הכללית.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

ההצגה הראשונה שהעלה תיאטרון "גשר" בארץ.

שאלות:

1. כיצד מבטא תיאטרון "גשר" את תרומתה הייחודית של העלייה הרוסית?

2. במה הוא מבטא את גישתה התרבותית הנבדלת מעליות קודמות?

בקליטת גל "העלייה הרוסית השנייה" ניכר עוד יותר הויתור של המדינה על הניסיון למהר ולהפוך את העולים לישראלים וליצור

*254*

תרבות מאוחדת. למעשה, ניתן לכנות דפוס קליטה זה בשם גישה "דו-תרבותית", המקבלת את שימור תרבות המוצא של העולה במקביל לתרבות הישראלית, ואף מניחה כי שימור הזהות יקל על תהליך הקליטה. וכך, ניתן מרחב ואף מימון למוסדות תרבות בשפה הרוסית, כגון ספריות ותיאטרון. ניתנה הכרה, ובהמשך אף תמיכה, לרשת של מוסדות חינוך שפעלו בשפה הרוסית להעשרה תרבותית ולחיזוק לימודי, כגון בתי הספר של "מופ"ת" (מתמטיקה, פיסיקה ותרבות) (ראה מילון מושגים בסוף הספר).

במקביל, שאפו העולים עצמם לשמור על ייחודם ואף על היבדלותם. הם נטו להמשיך לצרוך תרבות ותקשורת ברוסית, שסופקו להם במגוון עיתונים, ערוצי טלוויזיה ומופעים שיובאו היישר מרוסיה. העולים הקשישים הרבים בגל עלייה זה לא למדו עברית, והורים השתדלו שילדיהם ישמרו על שפת האם ועל שמותיהם הלועזיים. ההיבדלות בלטה עוד יותר בקרב העולים הלא יהודים. לכך יש להוסיף את הקמתן של שתי מפלגות עולים, אשר גיבשו את העולים מחבר העמים כמגזר פוליטי, ובכמה המקרים גם ייצגו את תביעותיהם לשימור תרבות עצמאית.

מעבר למגמות ההיבדלות, יש לשים לב גם להשתלבות הנרחבת והמוצלחת של גל עלייה עצום זה. העולים השתלבו במגזר הטכנולוגי ותרמו לשגשוגו ולזינוק הכלכלי של ישראל בסוף שנות ה- 90. רבים מיוצאי ברית המועצות השתלבו במגוון תחומי תרבות, כמבצעים ומורים בתחום המוסיקה והתיאטרון, בהוראת המקצועות המדעיים, בהשכלה הגבוהה, כמאמנים וכספורטאים. מנהיגים צעירים יוצאי "חבר העמים" (ראה מילון מושגים בסוף הספר) השתלבו בממשל המקומי ובמפלגות קיימות. גם מפלגות העולים עסקו לא רק בצרכים של קהילתם אלא ראו עצמן דואגות לכלל המדינה. אף שדפוס הזהות הישראלי של העולים בגל עלייה זה שונה מהדפוס הישראלי המקובל, הרי שבסקרים שונים עולה בבירור כי רובם רואים בישראל את ביתם (כשם אחת ממפלגות העולים הבולטות).

דפוס הקליטה של יהודי אתיופיה היה שונה ממדיניות הקליטה שאפיינה את ישראל בעשור החמישי. מצד אחד, בתהליך הקליטה הופעלו גישות ומנגנוני הכוונה פטרוניים (ראה מילון מושגים בסוף הספר) יותר. העולים הוכוונו למרכזי קליטה, לעתים קרובות ביישובים מרוחקים מן המרכז ובאתרי קרוואנים, ובילו בהם זמן ממושך. רבים מילדי העדה נשלחו לחינוך בפנימיות, במנותק מן המשפחה, לא תמיד תוך שיתוף מלא של הוריהם בהחלטה. מצד שני, בתחומים חיוניים אחרים שבהם עמדו בפני העולים קשיים ניכרים, כגון השתלבות מקצועית ודיור. ננקטה הגישה האופיינית לתקופה, המניחה את הבחירה וההכרעה בידי העולה תוך הענקת משאבים. לא תמיד יכלו העולים לנצל משאבים אלו, משום שהיכרותם עם המנגנון הישראלי, השפה והתרבות היתה מועטה ביותר.

לקשיים אלו נוספה בעיית הגיור, שכן הרבנות בישראל הטילה ספק ביהדות העולים, דרשה מהם לעבור גיור חלקי והגבילה עליית מומרים לנצרות (הפלאשמורה). מגבלות אלו בלטו אל מול היחס המקל כלפי עליית לא יהודים ממדינות ברית המועצות לשעבר, וחידדו את התחושה של אפליה על רקע גזעני. גם תופעות של יחס מפלה ומזלזל מצד החברה הקולטת חידדו תחושה זו. העולים נדחקו למעמד כלכלי נמוך, ואחוז הזכאים לתעודת בגרות והסטודנטים במוסדות אקדמיים מקרב צעירי העדה נמוך במובהק לעומת מגזרים אחרים.

אל מול הקשיים הרבים בקליטת יהודי אתיופיה, יש לזכור את התנאים הייחודיים שלה ואת ההתגייסות הייחודית לקליטתה. אף מדינה קולטת הגירה בסוף המאה ה- 20 לא הסכימה לקלוט אליה מהגרים כפריים חסרי מקצוע והשכלה, ביניהם אחוז גבוה של קשישים וחולים. על רקע זה בולטת הפעילות של מדינת ישראל ושל ארגונים יהודיים בתפוצות להעלאת העולים ולמימון קליטתם. במהלך הזמן החלה השתלבות בני הדור הצעיר של העדה בצבא, בפוליטיקה, בספורט, ובהדרגה גם בהשכלה הגבוהה.

ג. מ"כור היתוך" לרב-תרבותיות

מיזוג גלויות

גישת מיזוג הגלויות התפתחה על רקע המתחים שצמחו מן הפערים הכלכליים והחברתיים בין ותיקים לעולים. בגישה זו ניתן מקום רב יותר לתרבות ולפולקלור של קהילות היהודים השונות, והוכנו חומרי לימוד בנושאי "מורשת עדות ישראל". בשונה מגישת "כור היתוך", הודגש עתה העירוב בין תרבויות העולים השונות. גם התפתחות תרבות פופולרית, שענתה על העדפות העולים, ביטאה במידה מסוימת של פתיחות. כך, למשל, נוצרו בקולנוע המסחרי "סרטי הבורקס" (ראה מילון מושגים בסוף הספר), שעסקו לעתים קרובות ביחסי מזרחים-אשכנזים ולעגו לאליטה הוותיקה. יצירות אלו, כמו גם הזמר "המזרחי", זכו להצלחה עצומה, אך היו נתונים ללעג וליחס מתנשא מצד המבקרים בתקשורת. למעשה הם הצטרפו למאפיינים שהגדירו את הזהות "המזרחית" כנבדלת מן ה"ישראליות" הרשמית.

*255*

(בספר תמונות - היעזר במנחה):

"נורית", "סאלח שבתי", "כץ וקרסו", "קזבלן"- סרטי קולנוע פופולריים העוסקים במפגש בין העדות, בפערים ובדעות קדומות.

שאלה:

מה ניתן ללמוד מהפופולריות של סרטים אלו על השפעות העלייה הגדולה ועל השינוי ביחס החברה אל תרבות העולים "המזרחיים"?

*256*

שינויים במערכת החינוך

בתקופה זו החלה, ברוח מיזוג הגלויות, גם יוזמת "האינטגרציה" (ראה מילון מושגים בסוף הספר). זהו הכינוי לרפורמה בחינוך, שלפיה קובצו בחטיבות הביניים ילדים מבתי ספר יסודיים משכונות מבוססות ומשכונות מצוקה. יוזמה זו, שהועלתה בשנת 1968 בידי ועדת רימלט ויושמה במהלך שנות ה- 70, היתה הניסיון הנרחב ביותר לשינוי חברתי בחינוך הישראלי. תוצאות הרפורמה שנויות במחלוקת עד היום. מצד אחד, התרחב המפגש החברתי ועלו אחוזי בוגרי התיכון מקרב "המזרחים" - בני יוצאי ארצות האסלאם. מצד שני, המפגש החברתי עצמו לא תמיד יצר התקרבות ולעתים חידד מתחים וסטריאוטיפים (ראה מילון מושגים בסוף הספר). בלחץ מורים והורים אף נוצרו בחטיבות הביניים הקבצות ומגמות, והם שימרו את ההפרדה בפועל.

קליטת העלייה הגדולה, מחאה עדתית ושינוי פוליטי

יוזמת האינטגרציה וגישת "מיזוג הגלויות" היו ביטוי של מודעות לביקורת הגוברת על התמסדות הפערים שראשיתם בעלייה הגדולה. מתחילת שנות ה- 70 התפרצו גלי מחאה אנטי ממסדיים, כמו זה של תנועת "הפנתרים השחורים" (שאימצה את שמה מן התנועה האלימה לזכויות השחורים בארצות הברית). תנועה זו, שראשיתה בשכונות המצוקה של ירושלים, מחתה על הפערים המתמשכים בין מזרחים לאשכנזים. היא יצאה נגד מנהיגות תנועת העבודה, שניהלה את קליטת העלייה ועל כן גם נתפסה כאחראית לפערים הללו.

למחאה זו היה חלק בשינויים שחלו בדעת הקהל, אשר הובילו בהמשך למהפך (ראה מילון מושגים בסוף הספר) הפוליטי של 1977. בבחירות בשנה זו נדחקה תנועת העבודה (שבמרכזה עמדה מפא"י) מן השלטון לאחר קרוב לשלושים שנה ואת מקומה תפס ה"ליכוד", בראשות מנחם בגין. אף שמנחם בגין ומרבית מנהיגי הליכוד היו ממוצא אשכנזי, הם הפנו את ביקורתם אל הכשלים שבקליטת העולים מארצות האסלאם והשתמשו בסמלים הפונים לזהות המסורתית-מזרחית. במהפך השלטוני ניתן לראות ביטוי להשפעות המתמשכות של העלייה הגדולה וקשיי קליטתה, גם כעשור וחצי לאחר סיומה.

אין זה מקרי שהמיזם הבולט של ממשלות "הליכוד" בתחום החברתי היה פרויקט שיקום שכונות המצוקה שצמחו מן המעברות והעיירות. פרויקט זה נתפס כתיקון של הפערים שנוצרו בתקופת קליטת העלייה הגדולה. עם זאת, גם עליית "הליכוד" לא הביאה לשינוי מהותי בפערים הכלכליים וההשכלתיים. וכך צמחו תנועות ומפלגות נוספות שמחו על קיפוח עדתי, כתנועת האוהלים, תמ"י, ולבסוף תנועת ש"ס בהנהגת הרב עובדיה יוסף. זו צמחה מסיעה עירונית למפלגה ארצית בעלת מערך חינוך ורווחה משלה.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

הפגנת הזדהות עם הפנתרים השחורים, 1971.

שאלה:

איזה רמז יש בשלטים לגבי המתח העדתי?

*257*

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

חגיגות המימונה בירושלים, 1971

שאלות:

1. כיצד משתלבת כניסת המימונה למעגל השנה הישראלי בגישת "מיזוג הגלויות"?

2. האם ניתן לראות במעמד הרשמי שניתן לחגיגות היענות לביקורת החברתית של "הפנתרים השחורים"?

התמערבות בכלכלה ובתרבות

במהלך שנות ה- 70, ובקצב גובר במהלך שנות ה- 80 ואילך, החלו החברה והתרבות בישראל ללבוש אופי מערבי ואף לעבור תהליך שכונה בביקורתיות "אמריקניזציה" (ראה מילון מושגים בסוף הספר). הקמת הטלוויזיה הישראלית ב- 1968, התחזקות העיתונות המסחרית הפרטית ("ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ") והתמוטטות העיתונים המפלגתיים (כגון "דבר"), ובפרט מהפכת הכבלים והאינטרנט בשנות ה- 90 - כל אלה שינו את דפוסי התקשורת והתרבות לכיוון מערבי מובהק. לכך יש להוסיף תהליכים של צמצום הפיקוח הממשלתי על הכלכלה ופתיחת המשק הישראלי לייבוא ולתחרות עולמית. תהליכים אלה הואצו עם ה"מהפך" ועליית "הליכוד" בעל הגישה הליברלית-קפיטליסטית (ראה מילון מושגים בסוף הספר).

כל אלו הובילו ליצירת תרבות הממוקדת יותר בפרט ובהתקדמותו האישית. התקשורת המסחרית מספקת תרבות פנאי, שחלק ניכר ממנה מיובא מארצות הברית, ותכניה מדגישים בידור וסנסציה ומיועדים להנאה יותר מאשר לקידום תרבות לאומית חדשה. עם זאת, התקשורת שוחררה מהשליטה המפלגתית וחידדה את הביקורת כלפי השלטון והממסד. בכך מילאו אמצעי התקשורת את תפקיד "כלב השמירה של הדמוקרטיה", אך גם הפחיתו את הזדהות האזרח עם ההנהגה והמדינה. גם השירה הפופולרית והקולנוע העלו יצירות שהאירו את הצדדים הקשים והאפלים במציאות הישראלית.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

קובץ שירי מחאה ישראליים בעקבות מלחמת לבנון.

שאלה:

במה מבטא הספר שינוי ביחס האמנות אל הממסד והמדינה?

*258*

הביקורת על הממסד ועל הזיכרון הציבורי הממוסד - האופן שבו בחר הממשל להציג את העבר - בלטה גם בתחום האקדמי. מסוף שנות ה- 80 יצאו לאור מחקרים שהציגו באור ביקורתי את הנהגת היישוב ואת ממשלת ישראל, בעיקר בשלושה תחומים: היחס לשואה, היחס לעולים בעלייה הגדולה ומלחמת העצמאות. בכל אחד מהנושאים נפתח ויכוח אקדמי וציבורי סוער המלמד על בגרות החברה הישראלית, אך גם על פיצולה. עם זאת, הדבר השפיע על הזיכרון הציבורי הישראלי בכיוון מובהק של חוסר אמון כלפי הממסד וביטא ירידה במחויבות של האליטות (ראה מילון מושגים בסוף הספר) למדינה ולקולקטיב.

בניגוד למחויבות למען הכלל, הודגשה עתה התקדמות הפרט, בעיקר בתחום הכלכלי: הצריכה הפרטית זינקה וזכתה לעידוד ממשלתי, והבורסה הישראלית צמחה באופן בלתי מרוסן. אכן, ההתמוטטות שחלה בה תרמה להתרסקות כלכלית של התנועה הקיבוצית (ראה מילון מושגים בסוף הספר). בראשית שנות ה- 90 הופל עוד אחד מסמלי תנועת העבודה - ההסתדרות הכללית של העובדים (ראה מילון מושגים). זו הופרדה ממוקדי הכוח שלה - "חברת העובדים" (ראה מילון מושגים בסוף הספר) ו"קופת חולים הכללית" (ראה מילון מושגים בסוף הספר) - והוקמה מחדש בתור "ההסתדרות החדשה". כוח המיקוח של העובדים המאוגדים נשחק וגדל חלקם של העובדים המועסקים בחוזים אישיים או דרך חברות כוח אדם.

ישראל כחברה מגזרית

יחד עם צריכת התרבות המערבית והאמריקנית יובאו ארצה גם ערכים, כגון זכויות הפרט והדגשת המימוש העצמי. התחזקו תנועות למען זכויות המיעוטים ולמען זכויותיהן של קבוצות מוחלשות.

בשנים אלו גם התרחבו הביטויים לקיום מגוון תרבויות ותת-תרבויות, כגון אלו של העולים מברית המועצות לשעבר, המגזר הערבי (ראה מילון מושגים בסוף הספר), הציבור המסורתי-מזרחי, ההברה החרדית ועוד. לתרבויות אלו ניתן ביטוי בערוצי תקשורת נבדלים - עיתונים, טלוויזיה בכבלים או שידורי לוויין. מוסדות חינוך, תרבות וסיוע במגוון שפות משרתים את צורכיהן של קבוצות אלו. בסביבה רב-ערוצית ומגוונת זו ניתן לדבר לראשונה על ישראל כחברה רב-תרבותית, אף שלתרבות העברית עדיין נשמר מעמד בכורה והיא נהנית מתמיכה ומהעדפה ממשלתית.

מגמות אלו חידדו את "פוליטיקת הזהות", כלומר הנטייה לחדד ולהעמיק זהות של קבוצה נבדלת, כגון מיעוט לאומי, אתני או גזעי. התגבשו גושים פוליטיים הקשורים לקבוצות מוצא או לקבוצות תרבותיות, יותר מאשר לאידיאולוגיה חברתית-כלכלית. הגיבוש הפוליטי, כמו גם הפער הכלכלי והגיאוגרפי של מקצת הקבוצות הללו, הדגישו את העובדה שהחברה הישראלית בנויה ממגזרים נבדלים ואף מתחרים. למעשה, גם האוכלוסייה "הוותיקה", החילונית-ליברלית, שפעם זוהתה בפשטות כ"ישראלית", ניתנת לראשונה לזיהוי כמגזר.

הביטוי המובהק להתמערבות הישראלית ולהפיכתה לחברה מגזרית עלה עם שינוי שיטת הבחירות ב- 1996. פיצול ההצבעה בבחירות לשניים - הצבעה ישירה לראש ממשלה והצבעה לרשימה לכנסת - היה ניסיון להתקרב לדגם הבחירה האמריקני ולחזק את הממשלה. בפועל החלישו הבחירות את לכידות הממשלה ואת עוצמתה. המצביעים חיזקו מפלגות שייצגו קבוצת מוצא או זהות תרבותית, כגון המפלגות הערביות, מפלגת ש"ס המזרחית-מסורתית ומפלגות העולים ה"רוסים". מפלגות אלו, בתורן, פעלו למען זכויות המגזרים שבחרו בהן, חיזקו את זהותם הנבדלת והתקשו לשתף פעולה עם המפלגות הגדולות.

לתופעת הרב-תרבותיות והמגזריות פנים רבות. מצד אחד, היא מבטאת את הפתיחות אל המגוון שיש בחברה הישראלית. העלייה בכוח ובמקום שניתן לקבוצות, שבעבר נדחקו אל מחוץ למרכז התרבותי והפוליטי, היא ביטוי לדמוקרטיזציה ולשינוי חברתי. מעבר לכך, היכולת להכיל מגוון של דעות ותרבויות היא עדות לחוסן ולבגרות של החברה הישראלית. מצד שני, התופעה מבטאת גם את הישחקות הלכידות החברתית והערבות ההדדית, שנתפסו כמאפיין של ישראל וכיעד נכסף שלה. המגזרים מבטאים גם את כישלון השאיפות לשוויון ולקיבוץ גלויות שקיבלו ביטוי בהכרזת העצמאות. ביסוד ההיבדלות לקבוצות ניתן לזהות לעתים קרובות את תחושות הניכור והקיפוח של קבוצות שלא זכו למשאבים ולהזדמנויות שוות.

שאלות סיכום:

1. עמדו על הקשר בין שינוי בגישה התרבותית בישראל, שינוי באופי ובמשאבים של העולים והשוני בדפוסי הקליטה.

2. מדוע ניתן לראות בקליטת יהודי אתיופיה חריג ייחודי על רקע דפוס הקליטה שרווח בשנות ה- 90?

3. כיצד ניתן לראות את השפעות העליות על הפוליטיקה והחברה בישראל עד שנות ה- 90?

*259*

טבלה מסכמת: עלייה וקליטה בחמישים שנות מדינה

--,  תקופת העלייה הגדולה 1948-1964,  שנות ה- 70 עד שנות ה- 90

ארצות מוצא עיקריות,  פולין, רומניה, עיראק, מרוקו, מזרח אירופה וארצות האסלאם,  ברית המועצות, מדינות חבר העמים (ברית המועצות לשעבר), אתיופיה

היקף העלייה וגודל האוכלוסייה הקולטת,  1,300,000 עולים; 660,00 יהודים ותיקים,  מעל מיליון עולים; כחמישה מיליון יהודים ותיקים

ערכים שולטים מוצהרים,  חלוציות; תרבות עברית-ישראלית; העדפת הכלל על הפרט; לכידות חברתית ולאומית; שוויון,  צרכנות; תרבות מערבית/רב תרבותיות; אינדיווידואליזם; זהות קבוצתית-מגזרית; חירות הפרט

מדיניות קליטה תרבותית,  כור היתוך,  מיזוג גלויות; רב-תרבותיות

מדיניות קליטה חומרית,  הכוונה ממשלתית להתיישבות בפריפריה ,לעבודה בחקלאות ובתעשייה; צנע, פיקוח ותכנון ממשלתי,  הענקת תמיכה כלכלית לדיור ולתעסוקה; מיקום ומקצוע לפי בחירת העולה; שוק חופשי, תחרותי וצרכני

שאלות לסיכום היחידה:

1. כתבו חיבור קצר המשווה את התמודדות מדינת ישראל כמדינה קולטת עלייה למדינות קולטות הגירה אחרות בעולם, מבחינת המניעים, אופי אוכלוסיית המהגרים, הממדים ודרכי הקליטה.

2. קליטת העלייה הגדולה - נס לאומי וכלכלי או בכייה לדורות? הציגו עמדה מנומקת בשאלה תוך התייחסות לשני הצדדים.

3. כיצד שינויים תרבותיים בישראל השפיעו על דרך הקליטה של העולים? כתבו תיאור של תהליך השינוי תוך השוואה בין קליטת העלייה הגדולה בשנים שלאחר הקמת מדינה לקליטת העלייה הרוסית בשנות ה- 90.

יחידה ז: החברה הישראלית והתפוצות

יחידה זו עוסקת בהיבטים שונים של יחס הציבור בישראל אל הקיום היהודי והזהות היהודית בתפוצות. היא פותחת בהתייחסות אל המשבר הקשה ביותר של הקיום היהודי בתפוצות, שואת יהודי אירופה. היחידה (והספר) מסיימים ביחס של מדינת ישראל אל שאלת יציבות הקיום היהודי בתפוצות, בעיקר אל יהדות מדינות המערב וארצות הברית.

פרק 25 עוסק בשינויים בזיכרון השואה במדינת ישראל. בעשור הראשון למדינת ישראל הודגש בזיכרון השואה הממד הקולקטיבי, הלאומי וההרואי, ששם במרכז את הגבורה ואת המרד בנאצים. היהודים הפשוטים, קורבנות הנאצים ואסירי המהנות, לא זכו לייצוג פומבי ונדרשו להתאים עצמם לדפוס "היהודי החדש". הנהגת המדינה ביססה את מעמד ישראל כנציגת הקורבנות והניצולים, ואת מרכזיותה בעיצוב הזיכרון, בהסכם השילומים ובהקמת רשות הזיכרון יד ושם. הדגשת הגבורה והיחס השלילי למנהיגות הקהילתית היהודית בלטו גם באירועים שונים, שבהם נמתחה ביקורת על ההנהגה בישראל, כמו פרשת קסטנר וההתנגדות לשילומים.

בעשור השני, בעקבות משפט אייכמן, ניתן מקום נרחב יותר בזיכרון השואה גם לנקודת מבטם של יחידים, אף אלו שלא תאמו את טיפוס "הגיבור": יהודי הגטאות ואסירי מחנות הריכוז וההשמדה. במהלך העשור השלישי, במקביל לחוויית האיום הקיומי במלחמות ששת הימים ויום כיפור, ניכרת בזיכרון השואה הזדהות גוברת עם חלקם של הקורבנות. החל משנות ה- 80 זיכרון השואה מבטא פיצול ומורכבות, תוך הדגשת מקומם של יחידים וקהילות נבדלות, ועלייה עצומה במחקר וביצירה הנוגעת לנושא. ישנה הזדהות גוברת עם קהילות היהודים ואף התעניינות בקיומן לפני השואה, והיא זוכה למיסוד גם במסעות בני נוער לפולין.

פרק 26 מתאר את השינויים ביחס המדינה לקיום היהודי בתפוצות, בעיקר ביחס לקהילות היהודים במדינות הרווחה. זרמים מרכזיים בציונות ובמדינת ישראל ראו בקיום היהודי בתפוצות מצב שלילי ובלתי בריא, "גלות", המועד לפורענות וצריך להסתיים עם הקמת המדינה. לעומת זאת רבים מיהודי התפוצות ראו את קיומם כמצב חיובי, יציב ובטוח. קיום תפוצה נתפס כמאפשר פריחה תרבותית ונועד להתמשך במקביל לקיום מדינה יהודית, ואף לתמוך בקיומה.

בשנותיה הראשונות של המדינה ראתה הנהגתה את ישראל כיעד שאליו צריכים לעלות כל יהודי העולם וכביטוי האמיתי היחיד לזהות היהודית. עם הזמן גברה הכרת המדינה בערכן של תפוצות היהודים, ובעזרה החיונית שהגישו לה. גם יהודי ארצות הרווחה הכירו בערכה של ישראל וראו בתמיכה בה יסוד מרכזי בזהותם היהודית. בשלושת העשורים האחרונים חלה ירידה מסוימת בהזדהות התפוצות עם ישראל ובמרכזיותה בזהות היהודית. לעומת זאת ניכרת מרכזיותה באוכלוסייה היהודית העולמית. בקהילות היהודים במערב חל תהליך של הידלדלות דמוגרפית, שהוביל להפיכת ישראל לקהילה היהודית הגדולה בעולם. במקביל, עם התבססות המדינה, גילתה ישראל מחויבות גוברת לשמירה על ביטחון התפוצות, ולסיוע לשימור הזהות היהודית.

*261*

לוח אירועים

תאריך,  האירוע

1948,  מגילת העצמאות

1950,  חוק השבות

1952,  חוק האזרחות; הסכם השילומים

1953,  חוק זיכרון השואה והגבורה - יד ושם

1954-1957,  פרשת קסטנר

1961,  משפט אייכמן

פרק 25: זיכרון השואה במדינת ישראל

מושגים:

- זיכרון קולקטיבי וציבורי

- זיכרון פרטי

- הגישה הממלכתית

- "כצאן לטבח"

- פרשת קסטנר

- הסכם השילומים

- משפט אייכמן

- "פלנטה אחרת"

- מסע לפולין

כיצד השפיעו אירועים במדינת ישראל על זיכרון השואה?

מדינת ישראל קמה שלוש שנים לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה נרצחו שישה מיליון יהודים. השואה עמדה ברקע הקמתה של המדינה. ניצולי השואה עלו לארץ והשתתפו במלחמה על קיומה. ניצולים אלה נשאו עמם זיכרונות אישיים. פרק זה יעסוק לא בזיכרונותיהם של אנשים פרטיים, אלא בזיכרון של החברה היהודית במדינת ישראל. כלומר, באופן שבו בחרו הישראלים לזכור את השואה ולהנציח אותה - הזיכרון הקולקטיבי (המשותף) של החברה הישראלית. הזיכרון הקולקטיבי בא לביטוי בחוקים שהמדינה מחוקקת, במוזיאונים, באנדרטאות, בימים מיוחדים, במערכת החינוך, בשמות ערים ורחובות, ובאמנויות השונות. זיכרון השואה הקולקטיבי עבר שינוים במהלך שנות קיומה של מדינת ישראל, אשר נבעו מאירועים ומתהליכים שעברה החברה הישראלית.

א. זיכרון השואה בשנות ה- 50.

בשנותיה הראשונות של המדינה נבע היחס לשואה מ"הגישה הממלכתית" שהובילה ההנהגה בראשות דוד בן-גוריון, ומתפיסת "שלילת הגולה", שאפיינה את רוב זרמי התנועה הציונית. על פי "הגישה הממלכתית", מדינת ישראל היא מרכזו של העם היהודי, מרכז לנאמנותו, להזדהותו, לגיבוש זהותו ולשמירה על קיומו. מוסדות המדינה, ולא קהילות או תנועות עצמאיות, הם שאמורים לבטא אח תודעת העם ואת ערכיו. ואילו גישת "שלילת הגולה", שעמדה כזכור גם

*262*

מאחורי התפיסה התרבותית של "כור ההיתוך", שוללת את אפשרות קיומם של חיים יהודיים בגלות, בחוץ לארץ. היהודי נתפס כתלוי באחרים, כנוע וחלש. לעומת זאת, היהודי הישראלי נתפס כגאה, חופשי, חזק ובטוח בעצמו.

"הגישה הממלכתית" עיצבה את היחס לשואה ולניצולים. מדינת ישראל עמדה בניגוד גמור לשואה. השואה ביטאה את הערכים השליליים של היהדות בגלות - כניעה, חולשה, תלות, חוסר אונים. ואילו מדינת ישראל סימלה ביטחון עצמי, חוזק וכבוד לאומי. "הגישה הממלכתית" לא היתה יכולה להישען על היסטוריה של תבוסה והשפלה, ואף לא להכיל הזדהות עם השואה בתהליך עיצוב דמותו של הישראלי החדש. מקורה של נקודת המבט על השואה והניצולים בעמדת עליונות כלפי המצב הגלותי, הנחות מיסודו. השואה לא היתה יכולה אפוא להיות חלק מהותי בזיכרון הלאומי שניסתה הגישה הממלכתית לבנות, אלא רק הוכחה לניצחונה של גישה זו, בבחינת "ראו מה קרה לעם היהודי באין מדינה". ומכאן שלא היה מקום לשואה כגורם מרכזי בעיצוב הזהות הישראלית.

מן "הגישה הממלכתית" נבע כי המדינה, כנציגת העם, היא זו שצריכה לעצב ולהנחיל את זיכרון השואה. כמו כן, מתפיסת המדינה כגורם המאחד את העם נגזר כי זיכרון השואה יוצג כמבטא את גורלו של עם שלם, ולא כאוסף של מיליוני התמודדויות מקומיות של יחידים בתנאים משתנים. ואכן, החוקרת אניטה שפירא מאפיינת את זיכרון השואה בעשור הראשון, בהתמקדות בזיכרון הציבורי לעומת הזיכרון הפרטי. השואה שימשה דגם לאיום הקיומי על מדינת ישראל, דגם מובהק ליהדות הגלותית שאותו שאפה המדינה לשנות, וביטוי קיצוני לאנטישמיות שהיא תוכל למנוע. לכן היתה השואה "שייכת" רק למדינת ישראל, וזו דרשה שזיכרון השואה יישמר בה באופן בלעדי, כיורשת היחידה של זכר המיליונים. זו משמעותו של החוק המייסד רשות רשמית לזיכרון השואה ("יד ושם") ויום רשמי לזיכרון השואה והגבורה. (גם הסכם השילומים, שבו תבעה ישראל שילומים מגרמניה, כמייצגת של ששת המיליונים, מבטא לכאורה עמדה זו).

בדרך זו הפך זכר השואה לזיכרון לאומי המייצג עם שלם, אך גם לסיפור אנונימי, עצום, ולכן לא ניתן להפנמה ולתפיסה. השואה היתה מיתוס (ראה מילון מושגים בסוף הספר) נורא, חלק מההיסטוריה, אך הסיפור הפרטי, האישי, נדחק ונעלם ולא מצא את מקומו בתקופה זו בתוך הזיכרון הקולקטיבי. המאבק על הקמת המדינה והשנים הראשונות היו כרוכים במאמץ אדיר של כל האומה, מאמץ משותף שדחק את סיפוריהם וסבלם של האנשים הפרטיים. לא היה רצון, ולא היתה יכולת, לשמוע את החוויה האישית, שחרגה מאד מהמיתוס הכללי כפי שטופח עד אז. בתקופה זו נתפס האבל כעניין פרטי ולא היה לו מקום אלא כחלק מהמישור הציבורי.

מאפיין שני של זיכרון השואה בעשור הראשון הוא התמקדות הזיכרון במרכיב הגבורה בתקופת השואה: האדרת אותם יהודים צעירים שלחמו נגד הנאצים בגטאות, במחנות וביערות. מוטיב הגבורה השתלב היטב בדימוי של היהודי החדש, הצבר, האמיץ והלוחם. תחילה נקבע "יום זיכרון לשואה ולמרד הגטאות", אך לאחר מכן הוחלט להסב את השם ל"יום הזיכרון לשואה ולגבורה", שם המבטא שינוי ביחס למושג הגבורה, שאינו כולל רק את המרד בגטאות.

הרעיון הראשוני היה לקבוע את י"ד בניסן (19 באפריל), יום פרוץ המרד בגטו ורשה בשנת תש"ג, 1943, כיום זיכרון (בתפוצות התקבע יום זה). אולם תאריך זה חל בערב פסח, שאינו מתאים ליום זיכרון, ועל כן הוחלט על כ"ז בניסן. למועד זה, שניצב בתווך, בין חג הפסח ליום הזיכרון לחללי צה"ל, יש סמליות דתית ולאומית. דתית - מכיוון שהוא חל בימי ספירת העומר שהם ימי אבל לעם ישראל; ולאומית - מכיוון שהוא מדגיש את המעבר משואה לתקומה. ואילו הרבנות הראשית קבעה את עשרה בטבת (יום תחילת המצור של נבוכדנצר על ירושלים, שהסתיים בנפילת ממלכת יהודה ובחורבן הבית הראשון) כ"יום הקדיש הכללי", שבו אומרים "יזכור" לזכרם של יהודים שיום מותם לא נודע, בעיקר קורבנות השואה.

יצוין כי בשנים הראשונות לקיום המדינה זכו הלוחמים להערכה ועל יתר הנספים בשואה נאמר כי הלכו "כצאן לטבח" (ראה מילון מושגים בסוף הספר). כך הסתכלו הצברים גם על ניצולי השואה שלא לחמו, בסך הכול התמזל מזלם והם ניצלו, אבל כתם הגלות עדיין חרוט עליהם. והיו גם שספגו עלבונות וביקורת גלויה על התנהגותם בשואה. לעתים אף חשדו בהם שאם הם ניצלו כנראה שיתפו פעולה עם הנאצים.

הניצולים חיו בתחושות קשות של אשמה ובושה, מעבר לאובדן הנורא שהיה מנת חלקם. במצב כזה העדיפו רבים מהניצולים להדחיק את עברם ולא לספר מה עבר עליהם בשואה. השתיקה אפיינה גם את הניצולים בארצות הברית ובאירופה. החברה הכללית במקומות אלו לא יכלה להכיל את סיפוריהם של הניצולים. השתיקה של הניצולים נבעה גם מהניצולים עצמם. אלו הקדישו את שארית כוחותיהם להישרדותם ולשיקום חייהם. השתיקה והניסיון למחוק את העבר היו כלים שבאמצעותם המשיכו לחיות.

*263*

נתן רפפורט (1911-1987):

נולד בורשה שבפולין. עם תום המלחמה חזר לפולין, לאחר ששהה בברית המועצות, והקים את האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה. בשנת 1948 עלה לישראל.

יצירתו של רפופורט מבטאת בצורה מוחשית ודרמטית את רוח הגבורה של היהודים בשואה, ואת רוח העוז והנחישות שהביאה לתקומתו של העם היהודי בארץ.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

אנדרטת מרד גטו ורשה, של האומן נתן רפפורט

שאלה:

מי הם הגיבורים שבאנדרטה? כיצד מבטא האומן את גבורתם?

מדינת ישראל ראתה חשיבות בהנצחת השואה, ואף חוקקה את "חוק זיכרון השואה והגבורה - יד ושם, תשי"ג - 1953" (ראה מילון מושגים בסוף הספר). בעקבות החקיקה הוקם מוסד "יד ושם" (ראה מילון מושגים בסוף הספר), ששם לו למטרה את הנצחת השואה ואת הוראתה. הקמתו של "יד ושם" ציינה את תחילתה של עבודה אקדמית מסודרת בנושא, ואולם בשנים הראשונות היה מוסד זה רחוק מלממש את שהוטל עליו. בתחום החינוך המסודר, עד שנות ה- 70, נלמד נושא השואה בצורה מצומצמת במסגרת בתי הספר. העיסוק בשואה עלה בעיקר במסגרת ימים מיוחדים או טקסים (בדגש של גבורה). כתוצאה מכך, הידע של הציבור הישראלי על השואה היה מצומצם ביותר.

ההתמקדות בזיכרון הציבורי, האדרת מרכיב הגבורה, שתיקת הניצולים והבורות הרבה בנוגע לשואה - כל אלה יצרו ניכור בין הציבור הישראלי ובין השואה וקורבנותיה. למרות הסמיכות בזמן לשואה וחרף הנוכחות של ניצולי השואה, יחסם לשואה של רבים בחברה הישראלית היה יחס של ריחוק, ניכור והדחקה. למרות כל האמור, לא היתה התעלמות מהשואה. הוקמו אנדרטאות זיכרון, נקבעו ימי זיכרון, והוקמו מוזיאונים, כמו יד ושם (ראה מילון מושגים בסוף הספר) ובית לוחמי הגטאות (ראה מילון מושגים בסוף הספר). משוררים רבים עסקו בשואה, והוחל בהקמת מפעלים לתיעוד היסטורי באותו עשור. מעבר לכך, שנות ה- 50 התאפיינו ברצף של סערות ציבוריות סביב נושאים הקשורים קשר ישיר לשואה. בשתי פרשיות בולטות היה וויכוח ציבורי סוער שהגיע עד לאלימות פיסית; הסכם השילומים (ראה מילון מושגים בסוף הספר) ומשפט קסטנר (ראה מילון מושגים בסוף הספר).

המשותף לשתי פרשיות אלו, שבשתיהן הופנתה ביקורת רבה כלפי הנהגת המדינה על יחסה לשואה. בפרשת השילומים נמתחה ביקורת על השימוש שעשתה ממשלת ישראל במעמדה כמייצגת של קורבנות השואה, בכדי לבצע צעד המבטא סליחה וויתור כלפי גרמניה בתמורה לפיצוי כספי. בפרשת קסטנר נטען, כי מנהיג המזוהה עם מפלגת השלטון מפא"י פעל בזמן השואה בשיתוף פעולה עם הנאצים, למען הצלתה של קבוצת עילית מצומצמת של מכובדים ועשירים. לעומתו עמדו אנשי תנועות אחרות, חברי המחתרות היהודיות, שנאבקו נגד הנאצים תוך סיכון חייהם. עם זאת, חשוב לשים לב כי בשני המקרים לא היה ערעור על תפיסת הממלכתיות, או על הזלזול ביהודי הגלותי החלש שלא מרד בנאצים. הויכוח נגע בשאלה אם הנהגת המדינה התנהגה כלפי השואה בצורה המתירה לה להמשיך ולייצג את הקורבן של עם שלם.

*264*

הסכם השילומים

בשנים 1951-1952 התקיים בארץ ויכוח סוער בנוגע להסכם שילומים עם גרמניה. הרקע לויכוח היה מצבה הכלכלי של המדינה באותם ימים. כזכור, העול הכלכלי שהוטל עליה, כדי לממן את קליטת מאות אלפי העולים שהגיעו לארץ בשנות המדינה הראשונות, היה אדיר. למרות מדיניות ה"צנע" (ראה מילון מושגים בסוף הספר) שנקטה הממשלה, היא הגיעה למצב שבו לא היתה מסוגלת עוד לספק אפילו את צורכי הקיום הבסיסיים. פיצויים מגרמניה היו יכולים להקל על המצב הכלכלי.

ואולם הויכוח העקרוני, אם ראוי לקיים מגעים מדיניים עם גרמניה ולקבל ממנה פיצויים, הוא שעמד במרכז הסערה הציבורית. מצד אחד, היו שהתנגדו לכל מגע עם גרמניה - כלכלי, תרבותי או אישי. כתבת עיתון "ידיעות אחרונות" דרשה שלא להכניס ארצה "אף סיכת ראש ולא שרוך נעל מתוצרת הגרמנים". עורך עיתון "הארץ", גרשום שוקן, הציע חוק שיאסור על אזרחי ישראל "כל מגע חברתי עם גרמנים, לרבות מגע מקרי, כגון בין תיירים הנפגשים בבתי מלון...". בראש המתנגדים עמד מנחם בגין מנהיג תנועת "החרות". הוא טען שהשילומים הם "בצע כסף" שבאמצעותו הגרמנים רוצים להשיג מחילה ולגיטימציה. אחת הסיסמאות של חרות היתה "הטלאי הצהוב - אות כבוד, שילומים ומשא ומתן - חרפה לדורות".

(בספר תמונה- היעזר במנחה):

המונים בהפגנה נגד השילומים בכיכר מוגרבי בתל אביב.

*265*

מצד שני עמדו התומכים, ובראשם ראש הממשלה דוד בן-גוריון ושר החוץ משה שרת. ההסכמה לקבלת כסף גרמני לא היתה מגונה בעיניהם כפי שהיתה בעיני תנועת חרות. הם ראו בשילומים פיצויים על הגזל של הרכוש היהודי בשואה. ססמת התומכים היתה "הרצחת וגם ירשת?". מנהיגי המדינה ראו לנגד עיניהם את מצבה הכלכלי של המדינה. ב- 11 בינואר 1951, כתב בן-גוריון ביומנו: "יש חיטה לחודש ימים. בדרך יש שתי אוניות של חיטה וקמח שיבואו בסוף ינואר לחודש ימים. אם האוניות לא יגיעו יהיה אסון". הוא הבין שהכסף הגרמני הוא תנאי הכרחי לקליטת מאות אלפי העולים ולחילוץ המדינה ממצבה הכלכלי החמור.

הוויכוח על המשא ומתן הלך והתלהט והגיע לשיאו בראשית ינואר 1952, כאשר הכנסת דנה בהסכם. בעצרת המונים שהתקיימה בזמן הדיון קרא מנחם בגין למלחמה "לחיים ולמוות" נגד משא ומתן עם גרמניה. עם תום ההפגנה פנה ציבור המפגינים (כ- 15,000 איש) לעבר הכנסת ורגם אותה באבנים. ישיבת הכנסת הופסקה ובן-גוריון נתן הוראה להעלות יחידות צבא לירושלים. האווירה היתה של ערב מלחמת אזרחים. למחרת השמיע בן-גוריון ברדיו נאום לאומה ובו קבע: "אתמול הורמה יד זידונית על ריבונות הכנסת, הוכרז שלא נבחרי האומה יכריעו (את) מדיניות האומה אלא אנשי האגרוף והרצח הפוליטי". למחרת הצביעה הכנסת, וברוב קטן (61 נגד 50) קיבלה את אחת ההכרעות הגורליות בתולדות המדינה: לפתוח במשא ומתן ישיר עם ממשלת גרמניה המערבית על הסכם שילומים. עד 1965 קיבלה ישראל מגרמניה "שילומים", סחורות ושירותים בסך 822 מיליון מארק. אלו הוציאו את ישראל מהמצוקה הכלכלית החמורה שבה היתה נתונה, הביאו לקידומה הכלכלי ויצרו תשתית להרחבת התעסוקה והייצור.

(בספר תמונה - היעזר במנחה)

שאלות:

1. הציגו את נימוקי התומכים ואת נימוקי המתנגדים להסכם השילומים. אילו מבין הנימוקים מעשיים ואילו עקרוניים-מוסריים?

2. מדוע עורר הסכם השילומים ויכוח ציבורי כה קשה?

(המשך הפרק בכרך הבא)

סוף כרך שביעי

(המשך פרק 25 – זכרון השואה במדינת ישראל)

*266*

משפט קסטנר:

אחת הסערות הציבוריות הגדולות בישראל בנוגע לשואה היתה פרשת קסטנר. בינואר 1954 נפתח בירושלים משפט הדיבה שהגישה מדינת ישראל נגד ישיש ירושלמי בשם מלכיאל גרינוולד. הבסיס לתביעה היה כתב שטנה שגרינוולד פרסם בקיץ 1952 נגד ישראל קסטנר, אז דובר משרד ממשלתי. גרינוולד התבטא נגד קסטנר בקשר למעשיו בזמן השואה.

מתוך דבריו:

זה שלוש שנים אני מחכה לרגע זה כדי להביא לדין ולשפוך את ביזיון הדיון על רודף קריירה זה, הנהנה ממעשי השוד והרצח של היטלר. על יסוד תחבולותיו הפליליות ובגלל שיתוף פעולתו עם הנאצים... אני רואה אותו כרוצח בעקיפין של אחי היקרים...

ב- 1944, השנה שבה נכבשה הונגריה בידי הגרמנים, היה קסטנר פעיל בגוף בשם "הוועד לעזרה והצלה", שנשא ונתן עם אדולף אייכמן ועם שלטונות הס"ס על הצלת יהודי הונגריה. הפעולה המפורסמת ביותר הקשורה למגעים אלה היתה "רכבת ההצלה", שיצאה מבודפשט ביוני 1944 ועליה 1,685 יהודים. נוסעי הרכבת הועברו למחנה הריכוז ברגן בלזן, ומשם לשוויץ. ב- 1947 הגיע קסטנר לארץ, והיה פעיל במפלגת השלטון מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל). גרינוולד האשים את קסטנר בהאשמות קשות ובהן: שיתוף פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודי הונגריה; השתקת הידיעות על השמדתם; עדות לטובת קצין הס"ס קורט בכר במשפטי נירנברג ושותפות עם בכר בגזל רכושם של יהודי הונגריה. מכיוון שבשנת 1952 היה קסטנר עובד מדינה, החליט היועץ המשפטי לממשלה להעמיד את גרינוולד לדין.

המשפט נמשך לסירוגין חודשים רבים, והתעניינות הציבור בו הלכה וגדלה. פסק הדין ניתן ביוני 1955. בפסק הדין קיבל השופט בנימין הלוי את רוב טיעוניה של ההגנה. הוא זיכה את גרינוולד מכל סעיפי האישום (להוציא אחד) וכתב על קסטנר דברים חמורים ביותר. הלוי השתמש בביטוי שנחרט עמוק בזיכרון הקולקטיבי של הציבור הישראלי. "בקבלו את המתנה הזאת (תשלום מהגרמנים), מכר קסטנר את נשמתו לשטן".

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

ד"ר ישראל קסטנר

בינואר 1957 הוגש ערעור לבית המשפט העליון, וזה ביטל לחלוטין את פסק דינו של הלוי. ביקורתו העיקרית של השופט שמעון אגרנט כלפי הלוי היתה שהוא בחן את הדברים מתוך ידיעה שלאחר מעשה. הלוי שפט את קסטנר על סמך השתלשלות העניינים, ולא בחן אם שיקוליו של קסטנר היו סבירים בנסיבות ששררו בהונגריה ב- 1944. בסיכום דבריו קבע אגרנט, כי יש להרשיע את גרינוולד בארבעה מתוך חמשת הסעיפים.

פסק דינו של בית המשפט העליון לא זכה לתהודה הציבורית שזכה לה פסק דינו של הלוי. במרס 1957 נורה קסטנר בפתח ביתו ועשרה ימים לאחר מכן מת מפצעיו. הרצח היכה את הציבור הישראלי בהלם. אף שהחברה הישראלית היתה מפולגת והיו בה מחלוקות קשות, רצח לא היה אמצעי מקובל לפתרון סכסוכים.

שאלות:

1. מדוע נהוג לכנות את משפטו של גרינוולד "משפט קסטנר"?

2. פרשת קסטנר הבהירה עד כמה הציבור בישראל לא היה מודע למציאות ששררה באירופה בתקופת השואה. הסבירו כיצד פסיקת בית המשפט העליון מדגישה זאת?

*267*

ב. משפט אייכמן

בשנת 1961 נערך בירושלים משפט אייכמן, המשפט שחולל תמורה בעיצוב זיכרון השואה במדינת ישראל. אדולף אייכמן, אחד מראשי מבצעי "הפתרון הסופי" (ראה מילון מושגים בסוף הספר) במשטר הנאצי, נחטף בבואנוס איירס שבארגנטינה (שם חי בזהות בדויה), והובא ארצה במאי 1960. כאשר הודיע על כך דוד בן-גוריון במליאת הכנסת, הוכה הציבור בתדהמה.

דבריו של בן-גוריון במליאת הכנסת ב-23 במאי 1960:

עלי להודיע לכנסת כי לפני זמן קצר נתגלה על ידי שירותי הבטחון הישראלים אחד מגדולי הפושעים הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי יחד עם ראשי הנאצים, למה שהם קראו בשם "הפתרון הסופי של בעיית היהודים"... אדולף אייכמן נמצא כבר במעצר בארץ ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם (דברי הכנסת, 29, עמ' 1291, 23/5/1960).

נתן אלתרמן כתב בטורו הקבוע, בעקבות הודעתו של בן-גוריון, על תפיסתו של אייכמן:

בערב אחד של ראשית שבוע זה... עברה באחד מרחובות תל אביב אשה יהודיה וראתה בתמהון כי האנשים עומדים קבוצות קבוצות וקוראים גליונות עיתונים טריי דפוס... כל הרחוב כאילו עומד. קורא משהו מתוך דפים נחטפים, כבשעת הכרזת מלחמה. היא ניגשה אל אחת הקבוצות וראתה את הכתוב באותיות גדולות בראש הגליון. אדולף אייכמן נתפס והוא כבר בישראל. היא ראתה זאת, עמדה רגע, התנודדה ונפלה מתעלפת... אשה יהודיה בערב יום חול, ברחוב. סמוך לתחנה המרכזית בתל אביב (נ' אלתרמן, "מאזני משפט", הטור השביעי, ב, תל אביב 1981, עמ' 497).

שאלה:

התוכלו לשער מה גרם הלם כה גדול לאותה אישה?

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

אולם בית המשפט בירושלים בזמן משפט אייכמן, אייכמן בתא זכוכית.

שאלה:

מדוע הוקף אייכמן בקירות זכוכית?

*268*

התגובות בציבור, בעיתונות ובפוליטיקה לתפיסת אייכמן היו אחידות למדי. כמעט כולם שיבחו את שירותי הביטחון שלכדו את אייכמן, וראו בעובדה שהובא לישראל עדות וסמל למשמעות הריבונות העברית ולחשיבותה. הכול קבעו בתוקף כי יש להעמידו לדין בישראל. תגובות אחרות גונו, ובחריפות. כאשר ד"ר נחום גולדמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, טען כי יש להעמידו לדין בפני ערכאה בינלאומית, הוא הותקף בחריפות. בן-גוריון ראה בטענתו פגיעה בריבונות ישראל ועדות לכך שגולדמן הוא "יהודי גלותי". הסכמה רחבה זו היתה רבת משמעות, שכן זו היתה הפעם הראשונה בתולדות המדינה שהשואה עמדה במרכז ההסכמה הלאומית, ולא נושא לויכוח סוער ומר, כפי שהיה בעניין השילומים ומשפט קסטנר.

משפט אייכמן נפתח בירושלים באפריל 1961 ונמשך כשמונה חודשים. המשפט לא היה משפט רגיל אלא התרחש כמופע סמלי, בעל משמעות עמוקה. הוא נערך ב"בית העם", ולא באולם בית המשפט המחוזי. בדין ישבו שלושה שופטים, ובראשם שופט בית המשפט העליון משה לנדאו. את התביעה ייצג היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר ולא עורך דין "רגיל". היועץ המשפטי, שייצג את העם היהודי, תבע את אדולף אייכמן כמייצג של הנאצים. בנאום הקטגוריה, המשתרע על פני 123 עמודים, גלל האוזנר את עיקרי המאורעות בשואה. המילים שבהן פתח את נאומו הפכו לחלק נון הזיכרון הלאומי:

במקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן - אין אני עומד יחידי; עמדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים. אך אין הם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים. מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף ביערות פולין, וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את דבר האישום הנורא (היועץ המשפטי לממשלה נגד אדולף אייכמן, ירושלים תשכ"א, עמ' 7).

במהלך המשפט העידו למעלה ממאה עדים, והם תיארו בפני בית המשפט - ודרכו בפני הציבור כולו - את זוועות השואה. מטרת העדויות לא היתה רק משפטית, כלומר להביא לכך שאייכמן יורשע; מדובר היה גם במטרה חינוכית - להשמיע בפני הציבור בכלל, ובפני הנוער הישראלי במיוחד, את שאירע באירופה בתקופת השואה.

מבין העדויות הרבות שנשמעו במשפט, זו שהותירה רושם מיוחד היתה עדותו של הסופר יחיאל דינור (ק' צטניק), ניצול שואה. הוא טבע את המושג "פלנטה אחרת" (פלנטה - כוכב לכת) ותיאר את אושוויץ כמקום שלתושביו "לא היו שמות, לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן; הם לא נולדו ולא הולידו; נשמו לפי חוקי טבע אחרים, הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו" (לאחר מכן הוא חזר בו מאמירה זו, שהרי הדברים כן התרחשו בפלנטה שלנו, אלא שחוקיה הופרו). זמן קצר לאחר שהחל להעיד צנח דינור והתעלף, ועדותו הופסקה.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

הסופר יחיאל דינור (ק' צטניק) בזמן עדותו במשפט אייכמו

*269*

גזר דינו של אייכמן ניתן בדצמבר 1961. לפני נתן גזר הדין אמר הנאשם כי תקוותו לדין צדק נכזבה. "לא רציתי להרוג" אמר, "אשמתי היא צייתנותי, כניעתי לחובת השירות במלחמה". בית הדין דן את אייכמן למיתה. הנידון ערער בפני בית המשפט העליון, וזה דחה את ערעורו בהרכב של חמישה שופטים. אז פנה אייכמן לנשיא המדינה יצחק בן-צבי בבקשת חנינה. הנשיא דחה את בקשתו, ובתשובתו ציטט את דבריו של שמואל הנביא על אגג מלך עמלק: "כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך". ב- 31 במאי 1961 הוצא אייכמו להורג בתלייה בכלא רמלה.

גזר דין המוות התקבל בציבור בהסכמה כללית ואף במידה רבה של התלהבות. עם זאת, מספר אישים התנגדו להוצאת אייכמן להורג. אחד המתנגדים הוה חוקר הקבלה גרשם שלום: "אין השאלה כלל אם ראוי היה לעונש מוות. השאלה היתה אם לנו, כיהודים וכבני אדם, עניין ב'חיסול' מזויף זה". ובעניין זה כתב:

זה היה סיום קל בשני המובנים: קל-משקל וקל-דעת. תלייה זו היתה בבחינת

Anticlimax (אנטי-קלימקס: היפוכו של השיא), משחק שעירים (ראה מילון מושגים בסוף הספר) אחרי טרגדיה שלא היתה כמוה. יש לחשוש, כי במקום לפתוח חשבון ולהשאירו פתוח לדור הבא, אנחנו סגרנו אותו. מה שנראה בשטחיות כחומרת הדין, לאמיתו של דבר אינו אלא הקלתו, והקלה שאין אנו מעוניינים בה. אנחנו מעוניינים שהשאלה ההיסטורית והמוסרית הגדולה, הנוקבת עד תהום, שמשפט זה העמיד בפני הכל: כיצד היה אפשר שיקרה מה שקרה? ששאלה זו תוסיף לעמוד בכל כובד משקלה, בכל מערומיה ונוראותיה. התליינים אשר עליהם הוטל לבצע את גזר דינו של אייכמן, לא הוסיפו דבר, אבל גרעו הרבה (ג' שלום,"אייכמן", דברים בגו, תל אביב 1975, עמ' 119).

שאלה:

מדוע התנגד גרשם שלום לתלייתו של אייכמן?

משפט אייכמן שינה את האופן שבו התייחסו הישראלים לשואה. המשפט הועבר בשידור ישיר ברדיו (טלוויזיה עדיין לא הייתה) ועורר התעניינות עצומה. הציבור הישראלי האזין לשידורים בדריכות, שומע לראשונה על היקף הזוועות שעברו היהודים בשואה. המשפט חשף את הבורות העצומה בציבור, ובנוער בפרט, על שהתרחש בתקופה זו. לראשונה, נשמעו סיפוריהם של "סתם" יהודים, אלה שבנס או בדרך מקרה ניצלו מן ההשמדה. כעת, לא היתה זו עוד "השואה" הקולקטיבית, אלא אוסף של סיפורים פרטיים. כעת, לא עמדו המורדים הגיבורים במרכז ההתעניינות, אלא האנשים הרגילים. אנשים שהיו בעצמם קורבנות של השואה, על אף שניצלו.

אם לפני המשפט התייחס המושג "גבורה" בתקופת השואה ללחימה צבאית בלבד, הרי שבעקבות המשפט הוא הרחיב את משמעותו. גם אנשים שנאבקו על קיומם הפיסי והרוחני, שקידשו את חייהם - גם הם גיבורים. פעילות חינוכית, דתית, תרבותית, סוציאלית, גם הברחת לחם לתוך הגטו - כל אלה היו "גבורה" במציאות של השואה. מעשי גבורה התרחשו בכל מקום, ואפילו במחנות ההשמדה. כך, למשל, בחירתן של הנשים הצעירות מגטו טרזין ללכת עם ילדיהן לתאי הגז, שיתוף אחרים במנת המזון, סיוע בעבודה, וכל מה שבעצם עשייתו הפחית את סיכויי ההישרדות אך הגביר את הבחירה להיות אדם - כל אלה גם הם נתפסו כביטויים של "גבורה".

לפני המשפט היתה השואה מושתקת ומודחקת. הניצולים לא סיפרו והישראלים לא ידעו, והעדיפו להתרכז בהווה. בעקבות המשפט נפרץ סכר השתיקה. הציבור בישראל היה מוכן ובשל לשמוע מה שיש לניצולים לספר, וללמוד על מה שקרה בשואה. הניצולים קיבלו לגיטימציה מהציבור, והחלו לשתף בחוויות שעברו. תהליך ההדחקה, של הציבור הישראלי (ושל הניצולים), פינה את מקומו לתהליך של התמודדות כואבת עם העבר.

*270*

יאנוש קורצ'אק (1878-1942)

רופא ומחנך, הקים בראשית המאה ה- 20 בית יתומים יהודי בוורשה ועמד בראשו. כאשר הגרמנים הקימו את גטו ורשה, בשנת 1940, אולץ בית היתומים היהודי לעבור אל הגטו. קורצ'אק עבר לגטו יחד עם חניכיו היהודים. בית היתומים המשיך לפעול במתכונת בית הספר הדמוקרטי במשך כשנתיים, בתנאי תת התזונה ששררו בגטו.

באוגוסט 1942 באו הגרמנים כדי לקחת את היתומים ואחדים מסגל העובדים למחנה ההשמדה טרבלינקה. פולנים מידידיו הציעו לו לעבור לצד הפולני וכך להציל את חייו, אבל קורצ'אק דחה הצעה זו ויחד עם שותפתו המרכזית בניהול בית היתומים, נשאר עם חניכיו ברגעיהם האחרונים. קורצ'אק הרגיע את היתומים וסיפר להם שהם ביחד יוצאים לטיול. יחד עם כמה מן העובדות שלו, הלך עם היתומים אל המוות בידי הנאצים.

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

האנדרטה של קורצ'אק ביד ושם.

שאלות:

1. במה שונות הדמויות באנדרטה זו מהדמויות באנדרטה של רפפורט (ראה עמ' 263).

2. האם ישנה "גבורה" בפסל של קורצ'אק? מה משמעותה?

שמעון ויזנטל: "צייד הנאצים"

שמעון ויזנטל (1908-2005) זכה לכינוי "צייד הנאצים" בעקבות העובדה שבלט בחקירת פשעי הנאצים וחשיפת הפושעים שהסתתרו לאחר המלחמה. הוא נולד בגליציה שבמזרח הקיסרות האוסטרי-הונגרית, ובשנות מלחמת העולם השנייה היה עצור במחנות ריכוז ובמחנות עבודה. לאחר ששוחרר ממחנה מאוטהאוזן החל לפעול בשירות צבא ארצות הברית בחקירת פושעי מלחמה נאצים ובאיסוף חומר לשם העמדתם לדין. אחר כך הקים מרכז יהודי לתיעוד היסטורי באוסטריה שפעל במשך כמה שנים. מרכז זה חידש את פעילותו בעקבות משפט אייכמן, כאשר שוב התעורר עניין בנושא השואה ופשעי הנאצים. ויזנטל עשה שימוש רב באמצעי התקשורת כדי לתת פרסום לאותם פשעים, והודות לכך גם הצליח לשכנע ממשלות לפעולה. כך, למשל, הוא הצליח לשכנע את ממשלת גרמניה לבטל את חוק ההתיישנות על פשעי הנאצים. מעריכים שכאלף נאצים הועמדו לדין בעקבות פעילות המרכז של ויזנטל, בהם מפקדי מחנות השמדה וגטאות (ביניהם גם השוטר שאסר את אנה פרנק בהולנד). אף שלא הוא שגילה את אייכמן, היה לו חלק בחשיפת העובדה שאייכמן הסתתר בארגנטינה. נוסף למעשיו אלה, פעל ויזנטל גם להנצחת קורבנות השואה וכתב על כך למעלה מעשרה ספרים. הוא זכה לאותות כבוד רבים, בין היתר מטעם הקונגרס האמריקני, לגיון הכבוד הצרפתי ומלכת אנגליה.

בשנת 2003 אמר בראיון לעיתון אוסטרי: "מצאתי את רוצחי ההמונים שאותם חיפשתי וזכיתי לחיות אחרי שהם כבר מתו. אם יש כמה שלא תפשתי, עכשו הם זקנים מדי לעמוד למשפט ואני רואה על כן את עבודתי כדבר שהושלם". ויזנטל נפטר באוסטריה זמן קצר לפני שמלאו לו 97 שנים ונקבר בישראל.

*271*

ג. בעקבות מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים

משפט אייכמן יצר תפנית באופן שבו התייחסו ישראלים לשואה. מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים הוסיפו למגמה זו. בשלושת השבועות שלפני מלחמת ששת הימים, "תקופת ההמתנה" (ראה מילון מושגים בסוף הספר), הציבור בישראל היה נתון בחרדה קיומית (ראו עמ' 174). מנהיגי מדינות ערב הכריזו על כוונתם להשמיד את מדינת ישראל ועל יכולתם לעשות כן. מנגד עמד ראש הממשלה של ישראל, לוי אשכול, שתואר, שלא בצדק, כמנהיג הססן וחלש. התחושה היתה קשה מאוד - פחד מסכנה וחוסר אונים אל מול כל מדינות ערב. חוויה זו, שבעיקרה היא חוויה "גלותית", אפשרה לישראלים רבים להזדהות עם הגורל של היהודי הגלותי החשוף להשמדה, ועם היהודים בתקופת השואה.

מלחמת יום הכיפורים, שתפסה את ישראל בהפתעה, השפיעה אף היא על היחס לשואה. ישראל נתפסה בחולשתה וספגה אבידות רבות. המלחמה הכניסה לזהות הישראלית הקולקטיבית תחושות של חולשה, השפלה ושבי, ושברה את המיתוס של ה"צבר" הבלתי מנוצח. אלו היו תחושות שפגעו במורל הלאומי, והיו שבדבריהם נשמעו חששות בנוסח שעד אז נשמע רק מפיו של היהודי הגלותי, שהיה הניגוד הגמור, כאמור, לצבר.

במקביל לשינוי הפסיכולוגי-תודעתי של הציבור בישראל בנוגע לשואה, התרחב גם הידע על השואה. סמוך למלחמת ששת הימים התבסס "יד ושם" (ראה מילון מושגים בסוף הספר) כמוסד רשמי המייצג את העמדה הישראלית בפני מבקרים מחוץ לארץ. החל משנות ה- 70 עלה בהדרגה משקלו של נושא השואה בתוכנית הלימודים התיכונית בישראל. כיום (2009) תופסים לימודי השואה חלק מרכזי בלימודי החובה למבחני הבגרות.

יותר מכך, למן שנת 1988 יוצאות משלחות נוער ישראליות למסע בפולין, בסבסוד הסוכנות ומשרד החינוך. במסע מבקרים בני הנוער במרכזים של חיים יהודיים לפני השואה ובמחנות ההשמדה. בני הנוער שיצאו למסע דיווחו על חוויה מרגשת מאוד, לפעמים מזעזעת; הם ביטאו תחושות רבות - ציוניות, יהודיות ואוניברסליות. זיכרון השואה הפך אפוא למרכיב מרכזי בעיצוב הזהות של בני הנוער בישראל (ועל כך חלוקות הדעות - האם מרכיב חיובי או שלילי/ כוחני).

תמורות ביחס החברה הישראלית לשואה ולניצולים

--,  שנות ה -50,  בעקבות משפט אייכמן, 1961:,  בעקבות מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים:

זיכרון השואה,  "זיכרון ציבורי" מיוצג על ידי המדינה; גבורה שווה לחימה; חוסר ידיעה,  זיכרון פרטי"; גבורה שווה גילויי אנושיות; הישרדות; ידיעה,  המשך מגמות קיימות

היחס לניצולים,  התנשאות; זלזול ביהודי ה"גלותי", "כצאן לטבח"; התנערות, ניכור וריחוק,  נכונות להקשבה; כבוד, הערכה; פתיחות,  הבנה, שותפות; התקרבות; הזדהות עם תחושת היהודי "הגלותי"

*272*

מ"זיכרון ציבורי" ל"זיכרון פרטי"

אחד השינויים שחלו באופן שבו החברה הישראלית התייחסה לשואה הוא המעבר מהתייחסות אל השואה כמכלול אל התייחסות לקורבנות השואה כאנשים פרטיים. בשנת 2003 נחנך מוזיאון היסטורי חדש ב"יד ושם". העיצוב החדש של המוזיאון משקף את המעבר מהציבורי אל הפרטי.

אוהל יזכור הוא אתר הנצחה והתייחדות עם זכר הנספים בשואה, שהוקם בשנת 1957. המבנה בנוי בצורת פירמידה הבאה לסמל זיכרון נצחי, ולהזכיר את אוהל המועד אשר בתנ"ך (ומכאן שמו: אוהל יזכור). המבקרים אינם דורכים על רצפת המבנה, ועוברים לאורכו על גשר בטון. על הרצפה השחורה חקוקים בלבן שמות מחנות הריכוז וההשמדה באירופה. מתחתיהם נקבר אפר שהובא ממחנות ההשמדה. באתר מתקיימים טקסי הזיכרון הממלכתיים לזכרם של הנספים בשואה, ובו נוהגים לבקר אורחים רשמיים של מדינת ישראל ולהניח זרי פרחים לזכר הקורבנות (מתוך המאגר הממוחשב של יד ושם).

היכל השמות הוקם בשנת 2003 כחלק מהמוזיאון ההיסטורי החדש. בהיכל השמות מנציחים יהודים שנספו בשואה, על גבי דפי עד, שבהם נרשמים שמותיהם ופרטיהם הביוגרפיים. מטרת ההנצחה על גבי דפי העד היא לזכור ולהנציח את הנספים כאנשים ולא כמספרים אנונימיים, ולהחזיר לנספים את זהותם האישית ואת כבודם, שנשללו מהם על ידי הנאצים. כשלושה מיליון יהודים שנרצחו רשומים בהיכל השמות, והשאיפה היא למצוא מידע על כל הנספים (מתוך המאגר הממוחשב של יד ושם).

שאלות:

1. כיצד מבטא "אוהל יזכור" את "הזיכרון הציבורי"?

2. כיצד מבטא "היכל השמות" את "הזיכרון הפרטי"?

3. חוו דעתכם: האם לאחר שנבנה "היכל השמות" יש עדיין חשיבות ל"אוהל יזכור"?

(בספר שתי תמונות - היעזר במנחה):

1. אוהל יזכור ביד ושם.

2. היכל השמות ביד ושם.

*273*

שאלות סיכום:

1. כיצד השפיעה התפיסה הממלכתית בשנותיה הראשונות של המדינה על היחס לשואה ולניצולי השואה?

2. מהו השינוי שחל במושג "הגבורה" בשואה במהלך השנים? אילו גורמים הביאו לשינוי זה?

3. אחד השינויים שחלו בזיכרון השואה היה המעבר מ"הזיכרון הציבורי" אל "הזיכרון הפרטי". הסבירו את השינוי.

4. בחרו אחת מהאנדרטאות המופיעות בפרק. אילו תפיסות ביחס לשואה באות לידי ביטוי באנדרטה? הסבירו.

5. משפט אייכמן; מלחמת ששת הימים; מלחמת יום הכיפורים - הסבירו כיצד אירועים אלו השפיעו על היחס לשואה בחברה הישראלית.

פרק 26: ישראל והתפוצות

מושגים:

- גלות/ גולה

- תפוצה

- שלילת הגולה

- מגילת העצמאות

- חוק השבות

- הסוכנות היהודית

- המגבית היהודית המאוחדת

- איפא"ק

כיצד השתנו עם השנים תפיסות ההנהגה הארץ ישראלית לגבי התפוצות וכיצד מתבטא הדבר במערכת היחסים עם יהודי התפוצות?

א. היהודים בחוץ לארץ: גלות או תפוצה?

פרק זה יעסוק ביחסים בין מדינת ישראל ובין היהודים החיים מחוצה לה. הקיום היהודי מחוץ לארץ ישראל אינו המצאה מודרנית. מסוף תקופת בית המקדש הראשון, כאשר הוגלו היהודים מארץ ישראל, התקיימו קהילות יהודיות בארצות השונות. למרות האפשרות לשוב לארץ ("הצהרת כורש" (ראה מילון מושגים בסוף הספר)), בחרו רבים מהם להישאר בבבל. וכך, במשך מאות שנים, לאחר שהוגלו גם בידי הרומאים, גיבשו היהודים חיי קהילה בארצות רבות: בצפון אפריקה, באירופה ובמזרח התיכון. התפיסה המסורתית ראתה בקיום היהודי מחוץ לארץ מצב שנכפה על היהודים כעונש. ארץ ישראל היא ארצו של עם ישראל, ויהודים שעזבו אותה חיים ב"גולה" או ב"גלות", לתקופה זמנית. בבוא המשיח יחזרו היהודים לארצם.

במשך השנים ניתן היה להתייחס אל החיים היהודיים בחוץ לארץ לא כ"גלות" שבאה מתוך כפייה אלא כ"תפוצה". למעשה, יהודים רבים שישבו בחוץ לארץ מתוך בחירה, יכלו לעלות לארץ והעדיפו שלא לעלות, מסיבות שונות. הם לא ראו בחיים שם מצב זמני אלא מצב קבוע. הם עדיין ראו בארץ ישראל את הארץ המובטחת ואת מרכזו הדתי של העם היהודי. במודל כזה, הארץ היא "המרכז" ואילו החיים בחוץ לארץ הם "התפוצה".

התפיסה הציונית, שהתפתחה בסוף המאה ה- 19 באירופה, שמה לה למטרה להחזיר את העם היהודי לארץ ישראל ולחדש בה חיים לאומיים. בקרב מקצת הציונים התפתחה תפיסה של "שלילת הגולה" - כלומר, שלילת הקיום היהודי מחוץ לארץ ישראל כקיום יהודי לגיטימי. הקיום היהודי הנכון הבלעדי הוא הקיום היהודי בארץ ישראל. ככל שהתפתח היישוב בארץ, וככל שמצב

*274*

היהודים בחוץ לארץ הלך והידרדר, התחזקה תפיסה זו. ובכל זאת, גם בתקופת המנדט רבים לא הגיעו, בעיקר מארצות המערב, כולל גרמניה עד 1933.

כבר מראשית הציונות היו ממנהיגי הציונות שלא שללו את הגולה אלא ראו בחיים בחוץ לארץ "תפוצות" ובחיים בארץ "מרכז" (ביניהם - הרצל ואחד-העם). מדינת ישראל הוקמה, והעלייה בשנים הראשונות היתה כה גדולה, עד כי ניתן היה לחשוב שהקיום היהודי בגולה הולך ונעלם. הריכוז היהודי במזרח אירופה (בעיקר "שארית הפליטה"), בצפון אפריקה ובמזרח התיכון הלך והצטמצם. השואה שכנעה רבים שרק ארץ ישראל תוכל להבטיח את קיומם. ואולם מארצות המערב הדמוקרטיות (באירופה ובאמריקה) לא נרשמה עלייה רבה. זאת ועוד, יהודים רבים היגרו לארצות אלה לאחר השואה. ואכן, לאחר שישים שנות מדינה, אף שהריכוז הגדול ביותר של יהודים נמצא במדינת ישראל, עדיין רוב היהודים חיים בחוץ לארץ. המדינה קיימת, אך יהודים רבים בוחרים לחיות בחוץ לארץ ואינם רואים בחייהם "גלות" שנכפתה עליהם, אלא חיים יהודיים מתוך בחירה. במצב זה, נחלשה תפיסת "שלילת הגולה" והתחזקה גישה ציונית הרואה בהם "תפוצה" ובארץ "מרכז".

(בספר גרף - היעזר במנחה):

ריכוזי יהודים במדינות העולם, 1970 ועד שנת 2020

שאלות:

1. תארו שלושה שינויים דמוגרפיים בולטים בעם היהודי על סמך הנתונים בטבלה. הציעו הסברים לשינויים אלה.

2. חשבו ורשמו: מה הם הגורמים לירידה במספר היהודים במדינות השונות?

3. מדוע אחוזי ההתבוללות במדינת ישראל הם הנמוכים ביותר?

*275*

ב. מדינת ישראל כמדינת כל היהודים

היחסים המורכבים בין מדינת ישראל ליהודי התפוצות נשענים על נקודת מוצא הרואה את מדינת ישראל כמדינת כל היהודים, ולא רק מדינת היהודים החיים בארץ. כאשר הוקמה, ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון הצהיר כי מדינת ישראל תשמש "... מקלט וכלי קיבול להמוני ישראל בגולה. למדינה זו תהיה תעודה היסטורית (ייעוד היסטורי) - לשמש מנוף לקיבוץ גלויות ורק תעודה זו תכשיר את זכות קיומה" (במערכה, א, תל אביב תשט"ו, עמ' 291). בן-גוריון העריך שהגולה תחוסל וכולם יעלו למדינת ישראל, אשר הוקמה כדי לממש מטרה זו.

גם כאשר לא עלו כל היהודים, המשיכו מנהיגי מדינת ישראל לראות עצמם אחראים לשלומם ולביטחונם של כל יהודי התפוצות. במובן מסוים, מדינת ישראל שייכת ליהודי העולם כולו, ולא רק ליהודים הגרים בה.

הגישה הזאת באה לביטוי ב"מגילת העצמאות", שבה נאמר שמדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי ושערי המולדת (כלומר המדינה) יהיו פתוחים בפני כל יהודי. ההכרזה הכללית קיבלה ביטוי חוקי כאשר בשנת 1950 נחקק "חוק השבות", הקובע כי כל יהודי זכאי לעלות לארץ. על פי "חוק האזרחות" (1952), כל יהודי העולה לארץ מתוקף "חוק השבות" זכאי לאזרחות ישראלית באופן אוטומטי (מאז חקיקת חוקים אלו, התעוררו מחלוקות רבות לגבי ההגדרה "מיהו יהודי" שעליו חל "חוק השבות").

חוק נוסף המבטא את הקשר שבין מדינת ישראל ליהודים בתפוצות הוא "חוק מעמד ההסתדרות הציונית העולמית - הסוכנות היהודית לארץ ישראל (1953)". חוק זה מעניק הכרה למוסדות של העם היהודי, העוסקים בקשר עם התפוצות ובנושא העלייה, שאינם כפופים לריבונות ישראלית.

מתוך מגילת העצמאות:

בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי... לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקוה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית... השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים... זו זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית... מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות... אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבנין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל.

מתוך בטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית, על אדמת המולדת, בעיר תל-אביב, היום הזה, ערב שבת, ה' אייר תש"ח, 14 במאי 1948 (עיתון רשמי: מס' 1, תל-אביב ה' באייר תש"ח, 14/5/1948,עמ' 1).

שאלות:

1. אילו מבין התפיסות - "שלילת הגלות" או "מרכז ותפוצה" - עומדת בבסיס מגילת העצמאות? הוכיחו.

2. צטטו את המילים המעידות על היות מדינת ישראל מדינת כל יהודי העולם.

*276*

ג. יחסי גומלין בין מדינת ישראל ליהודי התפוצות

כבר ב"מגילת העצמאות" עולים יחסי הגומלין והמחויבות ההדדית בין מדינת ישראל לתפוצות. ב"מגילת העצמאות", שנוסחה הסופי נעשה בידי בן-גוריון, מוצגת מדינת ישראל כמולדת של העם היהודי, והיא פונה אל יהודי העולם לעלות לארץ. מכאן, שיהודי התפוצות זקוקים למדינת ישראל. בהמשך פונה המגילה אל יהודי התפוצות לסייע בהקמת המדינה, ומכאן שמדינת ישראל זקוקה לתפוצות. ואכן, במערכת היחסים בין ישראל לתפוצות כל צד גם מעניק לצד השני וגם מקבל ממנו.

פרויקט "תגלית"

פרויקט "תגלית" (באנגלית:Israel (Birthright הוקם ביוזמתם של שני נדבנים יהודים צ'רלס ברונפמן ומייקל שטיינהרט על מנת להילחם בתופעת ההתבוללות של הדור הצעיר היהודי בתפוצות וכדי לחזק את הקשר שבין צעירי התפוצות לישראל. המיזם הוקם בשנת 2000 כשותפות ראשונה במינה של תורמים יהודים עם ממשלת ישראל והקהילות היהודיות ברחבי העולם.

פרויקט "תגלית" מאפשר לכל צעיר וצעירה יהודים, בני 18 עד 26, לבוא לישראל לסיור חינוכי בן עשרה ימים ולהיכרות ראשונית עם ישראל. במהלך הביקור מסיירים המשתתפים, רובם המכריע סטודנטים, באתרים מרכזיים בתולדות העם והמדינה ונפגשים עם בני גילם בארץ: סטודנטים ובעיקר חיילים וקצינים מיחידות העילית של צה"ל. תוכנית הביקור כוללת גם סיור בירושלים (כולל הכותל המערבי) באתר ציוני, באתר הקשור לישראל המודרנית, באחד המוסדות להנצחת השואה.

"תגלית" נחשב כיום לפרויקט מצליח מאוד. נכון לשנת 2009, ביקרו במסגרתו בארץ למעלה מ- 200,000 סטודנטים מיותר מ- 52 מדינות. אליהם הצטרפו עד כה למעלה מ- 40,000 חיילים וסטודנטים ישראלים. רבים מבני הנוער מדווחים כי לולא הביקור לא היו מגיעים מעולם לישראל.

שאלות:

1. חשבו, כיצד מחזקים חלקי הביקור השונים במסע "תגלית" את זהותם היהודית של בני הנוער היהודי בתפוצות?

2. האם גם הנוער הישראלי המשתתף בתוכנית מרוויח מהמפגש עם הנוער בתפוצות? במה?

3. כיצד מבטא הפרויקט יחסי גומלין בין מדינת ישראל לתפוצות?

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

סטודנטים ב"תגלית" מצטלמים על רקע הכותל

מה מעניקה ישראל ליהודי התפוצות?

מדינת ישראל רואה עצמה אחראית לביטחונם ושלומם של יהודים ברחבי העולם. היא משמשת מקלט עבור יהודים במצוקה. כל יהודי זכאי לעלות ולקבל אזרחות והטבות של עולה.

ישראל העניקה למיעוט היהודי בתפוצות מדינה שתסייע לו במידת הצורך, ועצם קיומה, גם אם רוב היהודים אינם עולים אליה, משמש עבורם מעין "תעודת ביטוח". בתקופות שבהן יהודים סבלו מרדיפות בארצם, מדינת ישראל פעלה להצלתם. כך בהעלאת יהודים מאיראן בימי המהפכה, וכן בהעלאת יהודים מתימן, מאתיופיה ומברית

*277*

המועצות לשעבר. כמו כן, ישראל פנתה למדינות שונות, כגון צרפת ותורכיה, כדי שימנעו אנטישמיות.

מעבר לתחום הביטחון, מדינת ישראל משמשת מוקד של זהות יהודית עבור יהודי התפוצות. קיומה של מדינת ישראל, קשייה והישגיה, הם גורם של הזדהות ושייכות לעם היהודי. מדינת ישראל פועלת לחיזוק הזהות היהודית והקשר לעם על ידי שליחת שליחים לתפוצות בתחומי החינוך והקהילה, ועל ידי הבאת קבוצות נוער לארץ בפרויקטים שונים (סיורים, לימודים, התנדבות, גיוס לצבא). אחת הבעיות של הקיום היהודי בימינו היא ההתבוללות, כלומר נישואים ללא יהודים, הגורמים בדרך כלל לכך שהילדים אינם גדלים בזיקה לעם היהודי ולזהות היהודית. בארצות הברית, בשנת 2005, אחוז הנישואים ללא יהודים עמד על 54 אחוזים. במדינות רבות ההתבוללות נתפסת כאחד האיומים העיקריים על המשכיות העם היהודי. כך, יש בקיומה של המדינה ובפעולותיה השונות כדי לחזק את הזיקה של יהודי התפוצות אל היהדות, העם היהודי ומדינת ישראל.

ואם הציונות שאפה תחילה להעלות את כל היהודים לארץ ישראל, הרי שכיום נראה שתפקידה העיקרי הוא ליצור קשרים חברתיים, תרבותיים וחינוכיים בין יהודי ישראל ליהודי התפוצות. מוסדות התנועה הציונית וממשלות ישראל מפתחים קשרים אלו. ביטוי לשינוי זה, שחל בתחילת המאה ה- 21, הוא שינוי שמה של "ועדת הכנסת לעלייה וקליטה" ל"וועדת עלייה קליטה ותפוצות". וכן, בממשלת ישראל נוסף לראשונה שר לענייני התפוצות.

מה מעניקים יהודי התפוצות לישראל?

כבר מראשית המאה ה- 20 הוקמו בארצות הברית ארגונים יהודיים אמריקנים ששמו להם למטרה לסייע ליהודים במצוקה ברחבי העולם. היישוב היהודי בארץ, ולאחר מכן מדינת ישראל, זכו לתמיכה כלכלית אדירה מיהודי ארצות הברית ומיהודים מארצות אחרות. אחת הקרנות העיקריות התומכת במדינת ישראל היא "המגבית היהודית המאוחדת" (ראה מילון מושגים בסוף הספר), המעבירה תרומות מיהודים מארצות מבוססות מבחינה כלכלית. המגבית פעילה בעיקר בארצות הברית (כיום, רק כ- 30 אחוזים מכספיה מועברים לישראל והיתר מופנה לקהילות מקומיות).

יהודי התפוצות תומכים במדינת ישראל גם בתחום המדיני. הם מנסים להשפיע על הממשלות בארצותיהם לעמוד לצידה של ישראל במאבקיה המתמשכים. בתחום זה בולטת בעיקר השדולה הישראלית בארצות הברית (ראה מילון מושגים בסוף הספר) איפאק (ראה מילון מושגים בסוף הספר)

American Public Affairs Committee

הפונה אל חברי קונגרס אמריקנים בכל הקשור להגנה על אינטרסים של ישראל. סוגי התמיכה השונים בלטו במיוחד כשישראל נקלעה למצבים קשים, כמו במלחמת העצמאות, במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים.

התרומה הרבה של יהודי התפוצות, ובעיקר של יהדות ארצות הברית, עוררה מדי פעם בפעם וויכוח בשאלה: באיזו מידה מקנות תרומות אלה זכות לתורמים להתערב בענייני המדיניות הישראלית?

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

בול ישראלי משנת 1962 לציון מלאת 25 שנה לפעילותה של המגבית היהודית המאוחדת

United Jewish Appeal UJA

שאלות:

1. עיינו בתמונות שבבול: באילו תחומים פעלה המגבית לטובת מדינת ישראל?

2. כיצד מבטא הבול את היחסים בין ישראל לתפוצות?

*278*

(בספר תמונה - היעזר במנחה):

הסנטור ברק אובמה (בעת שהיה מועמד לנשיאות ארצות הברית) בוועידת איפא"ק, וושינגטון יוני 2008.

שאלה:

מדוע אובמה מופיע בפני איפא"ק?

מדבריה של שושנה קארדין, מנהיגה בולטת ביהדות ארצות הברית, בראיון לעיתון ה"ארץ", מאי 1995:

אנחנו, יהודי ארצות הברית, תורמים מדי שנה סכומי עתק לישראל ומאפשרים כך את קיומה. לכן יש לתת לנו זכות להשתתף בהכרעות חשובות, כמו שאלת השלום או יחסי דת-מדינה בישראל.

שאלות:

1. מהי טענתה של הדוברת?

2. האם אתם שותפים לעמדתה? הסבירו.

ד. מוקדי מתיחות בין ישראל לתפוצות

במהלך השנים היו תקופות שבהן הקשר בין ישראל ליהדות התפוצות התחזק והיו תקופות שבהן חלה התרופפות בקשר זה. אחד ממוקדי המתיחות בין ישראל ליהודי התפוצות נובע ממעמדו של הזרם הדתי האורתודוקסי (ראה מילון מושגים בסוף הספר) במדינת ישראל. במדינת ישראל יש מעמד בכורה לזרם האורתודוקסי כמייצג של הדת היהודית. הרבנות הראשית (ראה מילון מושגים בסוף הספר) (שהיא אורתודוקסית) היא אחת ממוסדות המדינה. בתפוצות (ובעיקר בארצות הברית) האורתודוקסים הם מיעוט קטן בקרב היהודים, ואילו רוב היהודים משתייכים לזרמים הקונסרבטיבי (ראה מילון מושגים בסוף הספר) או הרפורמי (ראה מילון מושגים בסוף הספר). הערכים והנורמות של זרמים אלה מתנגשים עם הממסד האורתודוקסי במדינת ישראל.

אחד הנושאים שסביבו התפתח ויכוח הוא הגיור הרפורמי: האם אדם שהתגייר אצל רב רפורמי נחשב יהודי במדינת ישראל? מדינת ישראל החליטה לראות במתגיירים הרפורמים יהודים לכל דבר, והם רשומים כך במשרד הפנים. ואולם, הרבנות הראשית אינה מכירה בגיור זה. ולכן, יהודי שהתגייר בגיור רפורמי לא יוכל להירשם לנישואין ברבנות הראשית.

דרכי תפילה לא-אורתודוקסיות גם הן עמדו במוקד הוויכוח. למשל, פרשת "נשות הכותל". זו קבוצה של נשים שרצו לקיים מניין של נשים ברחבת הכותל, אחת לחודש, כשהן עטויות בתפילין ובטלית וחובשות כיפה. ההתנגדות של מתפללים חרדים ודתיים היתה רבה והתפתחה למהומות ברחבת הכותל. בית המשפט (2003) אסר עליהן להתפלל ברחבת הכותל, מחשש למהומות, ודרש להקצות להן מקום מיוחד מחוץ לרחבה.

מוקד מתיחות נוסף הוא שאלת בכורתה של מדינת ישראל על פני שאר קהילות היהודים בתפוצות, ובעיקר בארצות הברית. כבר בתקופות קדומות יותר, לאחר חורבן בית המקדש השני, התפתחו מרכזים רוחניים מחוץ לארץ ישראל. בתחילה התפתח מרכז רוחני תוסס בבבל, ולאחר מכן במוקדים שונים באירופה ובצפון אפריקה. מבחינה סמלית, ארץ ישראל היתה עדיין בעלת מעמד עליון, אך בפועל מרכז החיים הרוחניים של היהודים היה במקומות אחרים.

בתחילת המאה ה- 20, בעקבות ההגירה הגדולה ממזרח אירופה לארצות הברית, התפתח שם מרכז יהודי. השואה חיסלה את הקיום היהודי במזרח אירופה והעצימה אף יותר את המרכז בארצות הברית. במקביל, עם הקמת מדינת ישראל, התפתח בארץ מרכז של תרבות ורוח יהודיים. בשנים האחרונות מתחזק הויכוח האם החיים בארץ

*279*

הם דרך אחת של חיים יהודיים, לצד דרכים לגיטימיות בחוץ לארץ, או שהחיים בארץ הם הביטוי הנעלה יותר של הקיום היהודי. לויכוח הזה יש השלכות על טיב היחסים בין קהילות היהודים, ובפרט על מידת התמיכה שמדינת ישראל מקבלת מהתפוצות.

האם למדינת ישראל יש היום תפקיד בעולם היהודי?

לפניכם שלושה קטעים העוסקים ביחס שבין מדינת ישראל והתפוצות.

א. מדבריו של אברהם בורג, פוליטיקאי, שעמד בראש הסוכנות היהודית, 1995:

בשנים האחרונות מסתמן סחף במידת ההזדהות של יהודי התפוצות עם מדינת העם היהודי. מסקר האוכלוסייה היהודית בארצות הברית עולה, כי כרבע מן היהודים אינם מרגישים קשר רגשי כלשהו לישראל, מחציתם מרגישים הזדהות מועטה עמה, ורק כרבע מן היהודים בארצות הברית חשים קשר רגשי עמוק לישראל.

נתינים מסוג זה צריכים להדליק שורות של נורות אדומות. לא רק הקשר בין יהודי התפוצות ליהדות ולעם היהודי הולך ומידלדל, לא רק הקשר בין יהודי ישראל לבין העם היהודי הולך ומתרופף, גם הקשר בין יהודי התפוצה לבין ישראל איננו עוד נחלתם של יהודים רבים (א' בורג, ברית עם, סיון תשנ"ה, יוני 1995 ).

ב. מדבריו של אמנון רובינשטיין, משפטן, סופר ופוליטיקאי, 1977:

אם היהדות היא גוף חי, ישראל היא ראשה. קשה לתאר כיצד יתקיים הגוף ללא הראש. ישראל היא הראש משום שמתקיים בה יסוד הריבונות, הכוח והשליטה העצמית שאינו קיים בשום אבר מאברי היהדות... היהדות בעת החדשה, דווקא בשל שווי הזכויות ותהליך החילוניות שעבר עליה, זקוקה לראש הישראלי (א' רובינשטיין, להיות עם חופשי, ירושלים ותל אביב תשל"ז, עמ' 195-196)

ג. מדבריו של גרשום כהן, שעבד במחלקה לארגון ולהסברה של ההסתדרות הציונית, 1973:

הגיעה השעה שתעקור ישראל מאוצר המילים שלה את יחס ההתנשאות כלפי הגלות והגלותיות... בארץ הזאת (בארצות הברית) החלו בני הנעורים שלנו לגלות צימאון לתרגום מחודש של המסורת היהודית. הגיעה שעתנו להכיר בכך שמקומם הלגיטימי של העם היהודי, של התרבות היהודית ושל הדת היהודית אינו מצומצם למקום גיאוגרפי יחיד. עתה יכולים אנו להודות כי החלום הציוני במקורו, שראה את ישראל בחינת ביתם של כל היהודים, היה בלתי מציאותי. מי שינסה לצקת ממשות באותו חלום, בהכרח יהיה מזלזל בערכה של הפזורה ושל זו המכונה "מנטליות גלותית", דרך שסופה להרחיק את יישובי הפזורה ולהטותם מן האחריות שקיבלו עליהם בפיתוחה של ישראל (ג' כהן, בתפוצות הגולה, ההסתדרות הציונית העולמית, המחלקה לארגון ולהסברה, ירושלים 1973).

שאלות:

1. מהי המחלוקת בין רובינשטיין לכהן? עם איזו מהעמדות אתם מסכימים ?

2. האם דבריו של בורג מחזקים את אחת משתי העמדות?

3. הסבירו את הקשר בין תפקידיהם של הדוברים ובין עמדותיהם.

*280*

שאלות סיכום:

1. הסבירו את ההבדל בין התפיסה של "שלילת הגלות" ובין התפיסה של "מרכז ותפוצה". איזו מהתפיסות מקובלת עליכם?

2. בחברה הישראלית היה מקובל לדבר על "עלייה" לארץ ועל "ירידה" מהארץ, ולא על הגירה אליה וממנה. איזו תפיסת עולם מבטאים מונחים אלו?

3. בין ישראל ליהודי התפוצות מתקיימים יחסי גומלין. מהי התרומה של כל צד ליחסים אלו?

4. "ישראל קיבלה על עצמה מאז קום המדינה אחריות לגורל היהודי" כיצד מתבטאים דברים אלה במציאות?

5. חוו דעתכם: האם מדינת ישראל יכולה להתקיים ללא תמיכת התפוצות? האם יהודי התפוצות ימשיכו להתקיים ללא מדינת ישראל?

שאלות לסיכום היחידה:

1. סקרים בנושא זהות יהודית בעולם מציבים את זיכרון השואה כמוקד מרכזי בזהותם של יהודים בתפוצות. הסבירו כיצד ובאילו שלבים השתנה מקומו של זיכרון השואה גם בזהות ובתרבות הישראלית, ומדוע ניתן לראות בשינוי זה התקרבות תודעתית בין יהודי ישראל והתפוצות?

2. בראשית שנות ה- 50 קרא ראש הממשלה בן-גוריון לפירוק הסוכנות היהודית עם השלמת משימתה. בראשית שנות ה - 2000 קרא מי שהיה יושב ראש הסוכנות היהודית, ה"צבר" אברהם בורג, לישראלים להתחבר לזהותם כיהודים ואזרחי העולם. במה שתי נקודות ציון אלו מבטאות שינוי ביחסי ישראל והתפוצות?

3. ישראל ויהודי התפוצות - מה נותן כל צד לצד השני ובאיזו צורה? הציגו את עמדתכם בליווי דוגמאות.

*281*

מילון מושגים:

האומות המאוחדות (האו"ם): ארגון בינלאומי לקידום השלום, היציבות והפיתוח העולמי, לשמירה על זכויות אדם ולפתרון סכסוכים. הוקם בידי בעלות הברית עם סיום מלחמת העולם השנייה כתחליף לחבר הלאומים שהפסיק לתפקד. באו"ם חברות כל המדינות הריבוניות המתחייבות לקיים את כלליו. נציגי כל המדינות משתתפים באופן שוויוני בעצרת האו"ם והיא משמשת מעין גוף מחוקק. נציגי המעצמות משתתפים בגוף ביצועי - מועצת הביטחון. לאו"ם מגוון סמכויות לטיפול בתחומים הומניטריים ולפיתוח עולמי, כגון הסוכנות לשיקום פליטים או המועצה למען הילדים (ראו פרקים 6, 9, 16-19).

אונסקו"פ, "הוועדה המיוחדת של האו"ם לארץ ישראל"

(UNCSOP: United Nations Special Committee of ):

ועדת חקירה מיוחדת ששלח האו"ם במאי 1947 כדי לחקור את המצב בשטח המנדט הבריטי ולהעלות פתרונות. חברי הוועדה הזמינו נציגים מכל קצווי הקשת הפוליטית והלאומית, אך הערבים החרימו אותה והעניקו בכך יתרון לצד היהודי. הוועדה הציעה תוכנית לחלוקת ארץ ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית, והיא אושרה באו"ם בנובמבר 1947 (ראו פרק 6).

אורתודוקסים: כינוי ליהודים דתיים המקיימים את מצוות היהדות על פי ה"שולחן ערוך" ונרתעים מחדשנות הלכתית; הכינוי מתייחס גם לדתיים ציונים וגם לחרדים (ראו פרק 26).

אחוז החסימה: האחוז המינימלי של הקולות הכשרים הדרוש למפלגה כדי לזכות במושב בכנסת. אחוז החסימה נקבע כדי למנוע ממפלגות זעירות להיכנס לכנסת ולערער את יציבות השלטון (ראו פרק 23).

האחים המוסלמים: מראשוני הארגונים המוסלמיים הפונדמנטליסטיים (הדוגלים בקנאות ובשיבה לעיקרי הדת). זו תנועה חברתית ופוליטית השואפת להשליט את האסלאם במדינות ערב ומקימה מוסדות תרבות, חינוך ורווחה כדי לקדם את תפיסותיה (ראו פרק 21).

אינטגרציה: שילוב, הכללת ילדים ממוצא שונה וממעמד כלכלי שונה באותו בית ספר ובאותה כיתה (ראו פרק 24).

האינתיפאדה: בערבית "התנערות" או "התקוממות". כינוי למרי אזרחי נרחב המלווה בפעילות אלימה ובפעולות טרור, שניהלו הפלסטינים בשטחי יהודה, שומרון ועזה. האינתיפאדה שפרצה בדצמבר 1987 נמשכה כחמש שנים ואילצה את צה"ל להתמודד עם אוכלוסייה אזרחית בהיקף ובעוצמה שלא היה ערוך להם (ראו פרק 21).

אל-חוסייני ראו חוסייני.

אליטה: קבוצת עלית, קבוצה בעלת אמצעים, כוח פוליטי או יוקרה תרבותית רבה החורגים מעבר לגודלה היחסי באוכלוסייה (ראו פרקים 23, 24).

אמברגו: חרם על ייצוא סחורה למדינה מסוימת (ראו פרקים 7, 8).

אמריקניזציה: הפיכה לאמריקני, אימוץ סגנון חיים וערכים המאפיינים את ארצות הברית (ראו פרק 24).

אנאלפביתיות: אי ידיעת קרוא וכתוב (ראו פרק 23).

אספת הנבחרים: המוסד הייצוגי ומעין רשות מחוקקת של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט. פעלה מ- 1921 עד מלחמת העצמאות. לאספה נבחרו נציגים מכל המפלגות והתנועות היהודיות, בבחירות כלליות ושוויוניות. להכרעותיה לא היה מעמד של חוק כללי מחייב משום שהסמכות החוקית, המשפט והמשטרה היו בידי הבריטים (ראו פרקים 1, 7).

אסירי ציון (רוסיה): כינוי ליהודים אזרחי ברית המועצות אשר נאסרו בשל פעילותם הציונית או ניסיונותיהם לעלות לארץ ישראל. המונח לקוח ככל הנראה משירו של יהודה הלוי "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך" מהמאה ה- 12, שבו מתוארים גולים הרוצים לשוב לציון (ראו פרק 15).

אצ"ל: הארגון הצבאי הלאומי. המחתרת היהודית השנייה בגודלה. הוקמה ב- 1931 בידי אנשי המחנה הרוויזיוניסטי והתחזקה ב- 1937 עקב הצטרפותם של פורשי ההגנה שדגלו בקו פעולה תוקפני יותר כלפי הערבים ומשלב מסוים אף כלפי הבריטים. מנה בשיא גודלו כ- 4,000

*282*

איש. האצ"ל היה מקורב להסתדרות הציונית הרוויזיוניסטית, אך לא היה כפוף בפועל לאף גוף מדיני נבחר (ראו פרק 1).

אקסודוס - יציאת אירופה תש"ז: שמה של אוניית קיטור אמריקנית שהוסבה לאוניית מעפילים ב- 1947. מיציאת האונייה מן הנמל בצרפת ליוו אותה מטוסים ואוניות הצי הבריטי, ועם בואה ארצה נעצרו כל המעפילים שבה ונשלחו חזרה לאירופה. הפלגת האקסודוס, מאבק המעפילים נגד מעצרם, ותהליך גירושם לוו בסיקור תקשורתי נרחב ועוררו הד עצום בדעת הקהל נגד המדיניות הבריטית (ראו פרקים 4, 6).

אש"ף ("הארגון לשחרור פלסטין"): ארגון הגג של התנועה הלאומית הפלסטינית והנציג המוכר של הלאום הפלסטיני. הוקם ב- 1964 ביוזמת מדינות ערב בידי אחמד שוקיירי כדרך לקדם את התנועה הלאומית הפלסטינית ולשלוט בה. מ- 1969 עד 2004 עמד בראשו יאסר עראפת, שהדגיש את עצמאות הפעולה הפלסטינית. בהדרגה איגד בתוכו את רוב המפלגות והארגונים הלוחמים הפלסטיניים, אך הארגון הבולט בו נותר ה"פתח" (ראו פרקים 20,18,14,13,11, 21).

בגין, מנחם (1913-1992): מנהיג ציוני ממחנה הימין הרוויזיוניסטי, נציב בית"ר בפולין, מפקד האצ"ל מ- 1943 ויוזם "המרד" נגד הבריטים בשנים 1944-1945. מנהיג תנועת "חירות", ולאחר מכן מנהיג מפלגת "הליכוד" שהוביל לעליית המפלגה לשלטון במהפך של 1977. ראש ממשלת ישראל בשתי תקופות כהונה בשנים 1977-1983. חתם על הסכם השלום עם אנואר סאדאת נשיא מצרים והוביל את ישראל לנסיגה מסיני ולמלחמת לבנון הראשונה (ראו פרקים 5, 6, 8, 20, 21).

בווין, ארנסט: פעיל איגודים מקצועיים בריטי ואחר כך שר החוץ מטעם מפלגת "הלייבור" בממשלה הבריטית שקמה לאחר מלחמת העולם השנייה. הוביל מדיניות של תמיכה בדרישות הערבים בנוגע לעתיד ארץ ישראל, מתוך שאיפה לשמור על יחסים הדוקים עם מדינות ערב (ראו פרקים 2, 3, 4, 6).

בורגיבה, חביב: מנהיג מאבק השחרור התוניסאי ונשיא תוניסיה בשנים 1958-1987 (ראו פרק 10).

בורסה: שוק למסחר בניירות ערך, שבו חברות מגייסות כספים מן הציבור על ידי מכירת מניות - ניירות ערך המייצגים אחוז מן הבעלות ומן הרווחים של החברה (ראו פרק 24).

בית לוחמי הגטאות: מוזיאון ואתר זיכרון לשואה ולגבורה השוכן בקיבוץ "לוחמי הגטאות" ליד עכו, שרבים מחבריו וממייסדיו היו פרטיזנים וניצולי שואה.

בן-גוריון דוד ראה בעמ' 35 וכן בפרקים 1-3, 8, 15-17, 22, 23.

בן-צבי, יצחק (1884-1963): מנהיג ציוני שעלה ארצה בעלייה השנייה, ממקימי ארגון "השומר", וממנהיגי מפלגת פועלי ארץ ישראל. היה יו"ר הוועד הלאומי וכיהן כנשיא השני של מדינת ישראל (ראו פרק 1).

הבריחה, תנועת: התארגנות של פעילים ציונים מקרב ניצולי השואה במזרח אירופה בשנים 1945-1946 להעברת יהודים לאזורי השליטה האמריקניים במרכז אירופה ובמערבה, כדי לארגנם לעלייה לארץ ישראל (ראו פרקים 3, 4).

ברית בגדאד: ברית הגנה לשיתוף צבאי וכלכלי בין בריטניה, תורכיה, עיראק, איראן ופקיסטן, שנוסדה ב- 1955 במסגרת המלחמה הקרה. הברית נועדה ליצור חגורת מגן של מדינות התומכות בגוש המערבי כדי לבלום את התפשטותה של ברית המועצות לכיוון המזרח התיכון (ראו פרק 15).

ברית המועצות: ברית הרפובליקות הסובייטיות הסוציאליסטיות שהחליפה את האימפריה הרוסית לאחר המהפכה הקומוניסטית. נשלטה בידי המשטר הקומוניסטי שמרכזו היה ברוסיה (ראו פרקים 6, 10,7, 19-16,15,12,11, 21, 24).

ברית שלום: תנועה לא מפלגתית למען דו-קיום בשלום בין יהודים לערבים בארץ ישראל, שדגלה בהקמת מדינה דו-לאומית ואף הסכימה לשמירת היהודים במצב של מיעוט. הוקמה ב- 1925 בידי קבוצה של אקדמאים ואנשי חינוך ותרבות יהודים, בעיקר מיוצאי גרמניה (ראו פרק 1).

הגדה המערבית (של הירדן): כינוי לשטחים שתפסה ממלכת עבר הירדן ממערב לנהר הירדן, שהוקצו למדינה הפלסטינית בהחלטת האו"ם 191. מכונים גם יהודה ושומרון. במלחמת ששת הימים כבשה ישראל שטחים אלו מידי ירדן (ראו פרקים 11, 13).

הג'וינט: כינוי ל"ועדת החלוקה המשותפת"

(Joint Distribution committee)

ארגון יהודי אמריקני לא ציוני, הפועל מאז 1915 בתחומי הרווחה והסעד למען יהודים במצוקה ברחבי העולם (ראו פרק 22).

גוש אמונים: תנועה חוץ פרלמנטרית מהמחנה הדתי-לאומי שהובילה את תנופת ההתיישבות ביהודה ובשומרון, ואף ברצועת עזה, בניסיון להרחיב את שטח המדינה לגבולות "ארץ ישראל השלמה", מתוך ראיית הישגי מלחמת ששת הימים כעדות לתחילת הגאולה ולימות המשיח (ראו פרקים 19,18).

*283*

הגוש המזרחי: כינוי לברית המועצות ולגרורותיה, הצד הקומוניסטי ב"מלחמה הקרה" (ראו פרקים 6, 10, 11, 12, 15, 22).

גח"ל: גיוס חוץ לארץ. כינוי לעולים, בעיקר מאנשי מחנות העקורים ומחנות המעצר בקפריסין, שגויסו בעודם בחוץ לארץ, הועלו ארצה עם הקמת המדינה ונשלחו מיד עם בואם לשירות צבאי וללחימה פעילה. חיילי גח"ל סיפקו כוח אדם רענן וחיוני לצה"ל. קצתם היו הניצולים היחידים ממשפחתם ששרדו בשואה. רבים מהם נפלו בלחימה מבלי שזכו להכיר את הארץ או את שפתה, או להותיר אדם שיזכור אותם (ראו פרקים 7, 9).

הג'יהאד האסלאמי: ארגון טרור פלסטיני קטן, שהחל לפעול בראשית שנות ה- 80 ברצועת עזה. דוגל בחיסול מדינת ישראל ובהקמת מדינה פלסטינית מוסלמית אדוקה בכל השטח שבין הירדן והים (ראו פרק 21).

גיור: הפיכת אדם שאינו יהודי ליהודי (ראו פרק 24).

גרומיקו, נאום: נאום שנשא שר החוץ של ברית המועצות, אנדרי גרומיקו, בעת הדיון על שאלת ארץ ישראל באו"ם בפברואר 1947. בנאומו הדגיש גרומיקו את זכות היהודים למדינה משלהם, גם אם הדבר יחייב את חלוקת שטח ארץ ישראל בין היהודים לערבים (ראו פרק 6).

דה-גול, שרל: מפקד צבא צרפת החופשית ומנהיג "ממשלת צרפת החופשית" במלחמת העולם השנייה. נשיא צרפת בשנים 1958-1969 דה-גול הוביל לסיום מלחמת אלג'יריה ולנסיגתה של צרפת. (ראו פרק 10).

דה-קולוניזציה: תהליך שחרורן של מושבות (קולוניות) באפריקה ובאסיה משליטת המעצמות האירופיות (ראו פרק 15).

דטאנט: הפגת מתח, רגיעה ביחסים. הכינוי מתייחס לתקופה של ההפשרה ביחסים בין הגוש המערבי לגוש המזרחי, החל בסוף שנות ה- 60 של המאה ה- 20 (ראו פרק 24).

ההגנה: המחתרת היהודית הגדולה ביותר בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל. הוקמה ב- 1920 במסגרת ההסתדרות הכללית ולאחר מכן עברה לפיקוח התנועה הציונית והייתה כפופה למוסדות המדיניים. ההגנה הייתה בנויה כצבא סדיר ונחלקה לחטיבות וגדודים אזוריים, ועם קום המדינה הפכה לצבא ההגנה לישראל. כללה בשיאה קרוב ל- 40,000 חברים, וכן כוח עילית בגיוס סדיר - הפלמ"ח (ראו פרקים 1, 4, 5, 7, 8).

הוראה משקמת: שיטה חינוכית מיסודו של הפרופסור קרל פרנקנשטיין, שראתה בהישגים נמוכים של ילדי העולים ביטוי ל"חשיבה חבולה", בשל השפעת תנאי הסביבה, והציעה דרכים לשקמה תוך הדגשת החשיבה המופשטת (ראו פרק 23).

החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 242: החלטת הגוף הביצועי של האו"ם לאחר סיום מלחמת ששת הימים, הקובעת כי התנאי להשגת שלום במזרח התיכון הוא נסיגת ישראל מן השטחים שתפסה במלחמה והכרה של מדינות ערב בשלמותה, בריבונותה ובזכותה לקיום בשלום (ראו פרק 18).

הנהלה ציונית לארץ ישראל: נציגות התנועה הציונית העולמית בארץ ישראל, ולמעשה הרשות המבצעת של התנועה, שהתפתחה מתוך הוועד הפועל המצומצם. כללה מגוון מחלקות, המקבילות למשרדים הממשלתיים. עסקה גם בתחומים המאפיינים מדינה עצמאית כגון יחסי חוץ (המחלקה המדינית) וביטחון (מחלקת הביטחון, ארגון ההגנה) (ראו פרק 1).

הסכם פייצל-וייצמן מ- 1919: הסכם בין האמיר פייצל, מנהיג המרד הערבי נגד התורכים, וחיים ויצמן, נשיא התנועה הציונית. בהסכם הכיר פייצל בזכות היהודים להקים בית לאומי בארץ ישראל, אם וכאשר יקיימו הבריטים את התחייבותם להקים מדינה ערבית גדולה בהנהגתו על השטחים ששוחררו משלטון עות'מאני (ראו פרק 1).

הסכם השילומים (1952): הסכם להעברת כספים ממערב גרמניה לישראל כפיצוי על נזקי השואה, לשם סיוע לקליטת ניצולי השואה. על פי ההסכם, היתה למעשה ישראל נציגת קורבנות השואה היהודים. ההסכם עורר מחלוקת ציבורית גדולה (ראו פרק 25).

הסללה: קביעת מסלול הלימודים לפי רמות יכולת בשלב מוקדם בתהליך החינוכי (ראו פרק 24).

ההסתדרות הכללית של העובדים: ארגון העובדים הגדול בישראל. הוקם ב- 1922 כ"ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל". שימש לא רק כאיגוד מקצועי אלא גם כמסגרת תרבותית, חינוכית ופוליטית, והקים חברות כלכליות כבנק הפועלים וחברת העובדים (ראו פרקים 1, 23, 24).

ההסתדרות הציונית החדשה: ארגון ציוני שנוסד ב- 1935 בידי זאב ז'בוטינסקי, לאחר פרישת הציונים הרוויזיוניסטים מן התנועה הציונית במחאה על הגבלת פעילותם ועל מתינות התנועה הציונית כלפי הבריטים (ראו פרק 1)

*284*

ההסתדרות הציונית העולמית (התנועה הציונית): ארגון הגג של התנועה הציונית. איחד את האגודות הציוניות בכל רחבי העולם והיה הבסיס לפעילות המדינית הציונית. חברי ההסתדרות הציונית שילמו את מס החברות, ה"שקל", והיו זכאים לבחור את הנציגים לקונגרס הציוני, המוסד המחוקק העליון של התנועה הציונית (ראו פרקים 1, 2, 3, 6).

הצהרת בלפור: הצהרה שמסר ב- 1917 שר המושבות הבריטי, הלורד בלפור, לנציג הציונים בבריטניה הלורד רוטשילד, ובה מביעה ממשלת בריטניה תמיכה בהקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל. ההצהרה סתרה התחייבויות קודמות של הבריטים כלפי הצרפתים והערבים. אף שלא הייתה מסמך משפטי מחייב, היא שימשה למעשה בסיס לדרישות הנציגים הציוניים בועידת סן רמו, ועיקריה שובצו לתוך כתב המנדט הבריטי על ארץ ישראל (ראו פרק 1).

הצהרת כורש: הצהרת כורש מלך פרס על היתר עלייה לירושלים לגולי בבל, שאפשרה את שיבת ציון במאה ה- 6 לפני הספירה (ראו פרק 26).

הרי טרומן: הנשיא ה- 33 של ארצות הברית, איש המפלגה הדמוקרטית. שימש סגנו של הנשיא רוזוולט, ומונה לתפקיד עם מותו. עוד בתפקידו כממלא מקום הנשיא קיבל הכרעות הרות גורל, כגון הטלת פצצת האטום על יפן והתמיכה בדרישה הציונית להעלאת העקורים לארץ ישראל. בהמשך הוביל לתמיכת ארצות הברית בהחלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בשטח המנדט בארץ ישראל. התמודד בבחירות לנשיאות ב- 1948, וייתכן שתלותו בקול היהודי הייתה בין הגורמים לתמיכתו בציונות (ראו פרקים 3, 6, 7, 15).

וייצמן, חיים: ראו בעמ' 56 (וכן בפרקים 2, 5).

הוועד הלאומי: הרשות המבצעת של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. יישמה את החלטות אספת הנבחרים ופעלה כמעין ממשלה בתחומי הפנים; חינוך, בריאות, התיישבות וכיוצא באלה (ראו פרקים 1, 7).

הוועד הערבי העליון: הגוף המדיני העליון של האוכלוסייה הפלסטינית בתקופת המנדט הבריטי. הוקם בראשית המרד הערבי ונשלט במידה רבה בידי תומכי משפחת אל-חוסייני. הוועד הערבי לא היה גוף נבחר והורכב בעיקר מנציגי שכבת הנכבדים הפלסטינית. בשל המגבלות הבריטיות, הפילוגים בקרב הפלסטינים והמודעות הלאומית-פוליטית הנמוכה שלהם, היה הוועד במידה רבה חסר כוח חוקי או ביצועי (ראו פרקים 7, 9, 11, 12, 18, 20).

הוועדה האנגלו-אמריקנית: וועדה לחקירת מצב העקורים היהודים בשטח הכיבוש האמריקני, שהוקמה ב- 1945 לדרישת הנשיא טרומן. הוועדה כללה נציגים בריטים ואמריקנים והמלצותיה תמכו בדרישה הציונית להעלאת העקורים לארץ ישראל ובהכרה בבעייתם כבעיה לאומית יהודית (ראו פרק 3).

ועדת אגרנט: ועדת החקירה הממלכתית שמונתה לחקור את הסיבות לחוסר מוכנותו של צה"ל למתקפה הערבית במלחמת יום כיפור ("המחדל"). הוועדה הטילה את עיקר האחריות על הפיקוד הצבאי הבכיר ומיעטה לבקר את הדרג המדיני - חברי הממשלה (ראו פרק 19).

ועדת מוריסון-גריידי; תוכנית מוריסון-גריידי: ועדת מומחים שמינתה ממשלת בריטניה ב- 1946 לשם יישום המלצות הוועדה האנגלו-אמריקנית, אך בפועל שימשה טכסיס לבלימת יישומן של ההמלצות. התוכנית התנתה את עליית העקורים בפירוק המחתרות היהודיות, דחתה את רעיון המדינה היהודית והציעה הקמת מחוז יהודי אוטונומי באזור החוף והגליל תחת שלטון בריטי (ראו פרק 3).

ועדת פיל: ועדה בראשות הלורד פיל (Peel) שמינה הממשל הבריטי לחקור את הסיבות לשביתה הגדולה ולמרד הערבי שהחלו ב- 1936. בסיום פעילותה הציעה חלוקה של הארץ למדינה ערבית על כמחצית משטח הארץ, מדינה יהודית על כשישית ממנו ושטח שליטה בריטי (ראו פרקים 1, 4).

ועידות הפסגה הערביות: כינוי להתכנסויות של ראשי מדינות ערב לדיונים ולקבלת החלטות בתחום מדיניות החוץ. שיטת הוועידות עקפה - ולמעשה החליפה - את הליגה הערבית כערוץ לשיתוף פעולה ערבי (ראו פרק 11).

ועידת סן-רמו: ועידה בינלאומית שכינסו נציגי המדינות המנצחות במלחמת העולם הראשונה בשנת 1920 בעיר הנופש סן-רמו. נקבעו בה שטחים ותנאים למנדטים שהוענקו לצרפת ולבריטניה (ראו פרק 1).

ועידת מדריד: ועידה בינלאומית לדיון בעתיד המזרח התיכון ויישוב הסכסוך היהודי-הערבי, שהתקיימה בשנת 1991. השתתפו בה נציגי ארצות הברית, ברית המועצות, ישראל, סוריה, מצרים, לבנון וירדן, וכן נציגי אש"ף. בוועדה, שלא הובילה לפרות מדיניים ממשיים, נפגשו לראשונה נציגי השלטון הישראלי עם נציגי אש"ף והתעצבו ערוצי ניהול המשא ומתן בין ישראל לערבים, והם משמשים גם כיום (ראו פרק 21).

*285*

ועידת קמפ דיוויד: ועידה באתר הנופש "קמפ דיוויד" שבה נידונו ונחתמו עיקרי הסכם השלום בין ישראל למצרים בספטמבר 1978, בהשתתפות נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, נשיא מצרים אנואר סאדאת, וראש ממשלת ישראל מנחם בגין. בועידה התקבל לראשונה העיקרון של "שטחים תמורת שלום", ובעקבותיה השיבה ישראל את חצי האי סיני לריבונות מצרית (ראו פרק 20).

ז'בוטינסקי, זאב (1880-1940) מנהיג ציוני, סופר ועיתונאי. הוביל את מחנה הימין הציוני, הקים את תנועת בית"ר, והחל מ- 1925 הנהיג את הברית הרוויזיוניסטית הציונית, שדרשה רוויזיה (שינוי) בדרך התנועה הציונית. ב- 1935 הקים את ההסתדרות הציונית החדשה. היה המפקד העליון של האצ"ל (ראו פרק 1).

הזרם הכללי: כינוי לזרם החינוכי ביישוב היהודי, בתקופת המנדט ובשנים הראשונות אחרי קום המדינה, שהיה מזוהה עם מחנה הימין והמרכז, והדגיש חינוך עיוני א-פוליטי (ראו פרק 23).

זרם העובדים: כינוי לזרם החינוכי של הסתדרות העובדים ותנועת העבודה אשר הדגיש עבודה יצרנית, חלוציות, ערכי שיתוף ושוויון, והזדהות פוליטית סוציאל-דמוקרטית (ראו פרק 23).

חבר העמים: כינוי לברית רופפת של מדינות שהפכו מדינות עצמאיות בעקבות התפוררות ברית המועצות. לשפה ולעוצמה הפוליטית הרוסית יש משקל רב במדינות אלו (ראו פרק 24).

חברת העובדים: הוקמה בידי הסתדרות העובדים הכללית ב- 1923 כמערך של חברות כלכליות ומיזמי תעשייה. הם הפכו מקור כוחה הכלכלי של ההסתדרות, והפכו אותה במשך מספר עשורים לא רק לאיגוד עובדים כי אם גם למעסיק הגדול בארץ (ראו פרקים 1, 24)

אל-חוסייני, חאג' אמין (1896-1974): המופתי של ירושלים, ראש המועצה המוסלמית העליונה והוועד הערבי העליון. המנהיג הבולט של התנועה הלאומית הפלסטינית. בן למשפחת אלחוסייני. היה מעורב בארגון ובעידוד המאבק המזוין הפלסטיני נגד הבריטים והיהודים. חמק מגירוש בזמן המרד הערבי של 1936-1939 ושהה רוב מלחמת העולם השנייה בלבנון, בעיראק ובגרמניה, ולאחר מכן חי במדינות ערב, בעיקר במצרים ובלבנון. הוביל את ההתנגדות הפלסטינית והערבית לתוכנית החלוקה של האו"ם. ממקום מושבו במצרים הנהיג את הפלסטינים בשלב הראשון של מלחמת תש"ח. לאחר תבוסת הפלסטינים ופלישת מדינות ערב הורחק ממוקדי הכוח ואף נמנע ממנו לפעול בשטחים שיועדו למדינה הפלסטינית ונכבשו בידי ירדן ומצרים (ראו פרקים 1, 7).

אל-חוסייני, משפחת: משפחת נכבדים (אשרף) פלסטינית שמוקד כוחה היה בירושלים. בסוף המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 הפכה לקבוצת המנהיגות הבולטת בחברה הפלסטינית, תוך עימות, לעתים אלים, עם משפחות נכבדים מתחרות, כגון משפחת נשאשיבי. המשפחה נהנתה מתמיכה בריטית שהתבטאה במינוי בני המשפחה למשרות שלטוניות ודתיות, אך ראשיה גם הובילו את ההתנגדות לבריטים ולציונות במאורעות 1929, במרד הערבי של 1936-1939 ולאחריו. בין בניה, המופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני, ומפקד הכוח הצבאי הפלסטיני (ג'יהאד אל מוקדס) עבד אל-קדר אל-חוסייני (ראו פרק 7).

חוק זיכרון השואה והגבורה - יד ושם: חוק משנת 1953 הקובע את יד ושם כרשות הזיכרון הרשמית של ישראל לנושא השואה והגבורה וממסד את יום הזיכרון לשואה ולגבורה (ראו פרק 25).

חוק השבות: חוק הקובע כי לכל יהודי או צאצא של יהודים עד דור שלישי יש זכות לעלות לישראל. מן החוקים המבטאים את זהותה היהודית של מדינת ישראל (ראו פרקים 22, 26).

החזית לשחרור לאומי (FLN): ארגון הגג של התנועה הלאומית האלג'יראית. נוסד ב- 1954 כאיחוד של מגוון פלגים מתחרים לשם הלחימה לשחרור משלטון צרפת. נשען במקור בעיקר על מפלגות וארגוני שמאל. פיתח מבנה של ממשלה בדרך, בעל חלוקה מינהלית וזרוע צבאית. הפך למפלגה השלטת ולמעשה היחידה לאחר השגת העצמאות ב- 1962 (ראו פרק 10).

חיל ההצלה (ג'יש אל-אינקאד'): כוח מתנדבים ערבי שפעל בעיקר בצפון הארץ במהלך השלב הראשון של מלחמת העצמאות בפיקוד קאוקג'י, קצין לבנוני שהשתתף גם במרד הערבי (ראו פרק 7).

החינוך האחיד: כינוי לרשת חינוכית שפעלה במחנות העולים, תחת פיקוח מחלקת החינוך של הסוכנות, לאחר קום המדינה (ראו פרק 23).

חמאס: ראשי תיבות בערבית של ארגון ההתנגדות האסלאמי, תנועה פוליטית וחברתית פלסטינית הממשיכה את גישת האחים המוסלמים, שהוקמה ב- 1987. החמאס רואה בפלסטין שטח הקדש מוסלמי שאין לאפשר ללא מוסלמים לשלוט בו, ולכן מתנגד לפשרות ולהסכמי שלום עם ישראל. פיתח מערכת רווחה ותרבות נרחבת שבנתה את בסיס התמיכה שלו, ובמקביל הוביל שורה של פיגועי טרור בשטחי ישראל ובשטחי יהודה, שומרון ועזה (ראו פרק 21).

*286*

הטיפוח: כינוי משנות ה- 50 המאוחרות למדיניות ההעדפה המתקנת של מדינת ישראל, שבמסגרתה הוקצו כספים לקידום הישגיהם הלימודיים של ילדים עולים שהוגדרו כזקוקים לסיוע ("טעוני טיפוח") (ראו פרק 23).

יד ושם: רשות הזיכרון הרשמית של ישראל לנושא השואה. מוסד יד ושם שוכן בהר-הרצל בירושלים, ויש בו מוזיאון, אתר הנצחה לקהילות החרבות ולחסידי אומות העולם, ומחלקות מחקר וחינוך (ראו פרק 25).

ידין, יגאל: ראש אגף המבצעים והמפקד בפועל של ההגנה, ולאחר מכן של צה"ל, במהלך מלחמת העצמאות. החליף את הרמטכ"ל יעקב דורי שסבל מבעיות בריאותיות (ראו פרקים 7, 9).

היהודי החדש: הטיפוס האידאלי שניסתה לעצב התרבות העברית החלוצית בארץ ישראל. יהודי המשוחרר מתרבות הגלות ומן המסורת הדתית, אמיץ ובטוח בעצמו וקשור לארץ (ראו פרק 23).

יידיש: קיצור של יידיש-טייטש - יהודית גרמנית. שם השפה העממית שבה דיברו וכתבו רוב יהודי מזרח אירופה. תרבות היידיש (כמו גם הלדינו, שפת גולי ספרד), בניגוד לעברית, נתפסה כסמל של היהודי הגלותי (ראו פרק 23).

כור ההיתוך: תפיסה של יצירת תרבות לאומית אחידה מתוך מגוון תרבויות המהגרים. המושג נטבע לראשונה בארצות הברית, במחזה בשם זה של הסופר הציוני היהודי-הבריטי ישראל זנגוויל (ראו פרק 23).

כיס פלוג'ה: כינוי לאזור סביב העיירה פלוגה (כיום צומת פלוגות ליד קרית גת) שבו נלכדו אלפי חיילים מצרים במצור ממושך בין מבצע יואב (אוקטובר 1948) לשביתת הנשק עם מצרים (פברואר 1949). בין הנצורים היה גם הקצין ג'מאל עבד אל-נאצר, לימים נשיא מצרים (ראו פרק 9).

כפר קאסם, פרשת: אירוע ירי באזרחים ישראלים ערבים בלתי חמושים באוקטובר 1956, שבמהלכו הרגו כוחות משמר הגבול כחמישים מתושבי כפר קאסם והאזור, ששבו לבתיהם מבלי לדעת כי הוטל עליהם עוצר. במשפט שנערך בעקבותיו נקבעה החובה לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל (ראו פרק 16).

כצאן לטבח: דימוי שהופנה כלפי תושבי הגטאות שהלכו לריכוזי השילוח ולמחנות ההשמדה ללא מאבק. מקורו בכרוז של חברי המחתרת היהודית בגטו וילנה שקרא להתנגדות לנאצים (ראו פרק 25).

כתב המנדט: חוזה בין חבר הלאומים לבין המעצמה שקיבלה מנדט, המפרט את תנאי השליטה ואת מחויבויות המעצמה המנדטורית. המעצמות היו אמורות לחדש את כתבי המנדט ולהוכיח את עמידתן בהתחייבות לאחר 20 שנה (ראו פרק 1).

הלגיון הערבי: שמו של כוח העילית של צבא ירדן. הוקם בתקופת המנדט ביוזמה בריטית והורכב מבני שבטים בדווים באימון ובפיקוד בריטי. מפקד הלגיון, גם לאחר יציאת בריטניה מהאזור, היה "גלאב פשה", קצין בריטי ותיק. הלגיון היה הכוח הצבאי הערבי המיומן ביותר, ואף היחיד שצה"ל לא הצליח להביס בקרב. עם זאת, לרוב נמנעו מפקדיו מעימות יזום עם הצד היהודי, ובמלחמת העצמאות שימש בעיקר לתפיסת שטחי הגדה המערבית ולביסוס שליטת עבדאללה מלך ירדן בהם (ראו פרקים 7, 9).

לה-ספציה, פרשת: מאבק מעפילים שזכה לסיקור תקשורתי נרחב. ראשיתו ב- 1946, בשביתת רעב של מעפילים שממשלת בריטניה מנעה מהם את ההפלגה לארץ ישראל מעיר הנמל האיטלקית לה ספציה. בעקבות השביתה הורשו המעפילים לעלות ארצה על חשבון מכסת האישורים הקבועה, ולבריטניה נגרם נזק ניכר בדעת הקהל העולמית (ראו פרק 4).

לח"י: לוחמי חירות ישראל. המחתרת היהודית השלישית בגודלה, הוקמה ב- 1940 בידי פורשי האצ"ל. ראתה בשלטון הבריטי את האויב העיקרי של היישוב היהודי ופעלה נגדו בפיגועים ובהתנקשויות בחיי חיילים ופקידי ממשל. מנתה כמה מאות חברים (ראו פרקים 1, 5, ,8).

ליברליזם-קפיטליזם: שיטה פוליטית וחברתית המדגישה את חירויות הפרט ואת אי התערבות הממשלה בכלכלה, תוך יצירת שוק חופשי וצמצום השירותים שמעניקה הממשלה (ראו פרק 24).

הליגה הערבית: ארגון גג של מדינות ערב, שהוקם בקהיר ב- 1945 כדי לשרת אינטרסים בריטיים, אך הפך במהירות לביטוי של אחדות ועצמאות של העמים הערביים. עם הקמתה כללה שבע חברות, אך במשך הזמן הצטרפו אליה רוב מדינות המזרח התיכון, "הארגון לשחרור פלסטין" (אש"ף) החבר בה כמדינה בשם "מדינת פלסטין", וחלק ניכר ממדינות צפון אפריקה. הליגה הערבית הנהיגה את ההתנגדות להצעת החלוקה של האו"ם ב- 1947, את פלישת מדינות ערב עם הקמת מדינת ישראל, ואת מדיניות אי ההכרה בישראל לאחר המלחמה (ראו פרק 11).

*287*

מבצע/מלחמת שלום הגליל: מבצע צבאי לסילוק כוחות ארגון ה"פתח" הפלסטיני מדרום לבנון, שהחל ביוני 1982. המבצע התרחב למלחמה נגד כוחות סוריים, תוך תפיסת שטחים בעומק לבנון, עד הבירה ביירות, ונמשך עד שנת 1985, ובמהלכו נוצר עימות מתמשך עם מיליציות לבנוניות (ראו פרק 21).

המגבית היהודית המאוחדת: מפעל גיוס כספים של יהודי ארצות הברית למטרות ציוניות ויהודיות שנוצר מאיחוד קרנות התנועה הציונית עם ארגון הג'וינט, תוך הסכמה ששני שליש מן הכספים יופנו לסוכנות היהודית ושליש לצורכי יהודי התפוצות (ראו פרק 26).

מגזר: סקטור, פלח מוגדר בחברה, המזוהה בעיני עצמו ובעיני אחרים כנבדל מהם ופועל למען אינטרסים וצרכים משלו (ראו פרק 24).

מדינות ההגירה: כינוי למדינות שחלק ניכר מאוכלוסייתן מורכב מהגרים או מצאצאיהם. הבולטות שבמדינות ההגירה בעולם - ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה וארגנטינה (ראו פרק 22).

המהפך: מעבר השלטון בארץ מידי תנועת העבודה לסיעת הליכוד עם הניצחון בבחירות 1977, לאחר עשרות שנים של שלטון תנועת העבודה (ראו פרקים 19, 20, 24).

מומרים: יהודים שהחליפו (המירו) את דתם, לרוב לדת הנוצרית (ראו פרק 24).

המוסד: שירות הריגול והמשימות החשאיות הישראלי בארצות חוץ לארץ. התפתח מתוך המוסד לעלייה ב' (ראו פרקים 22, 25).

המוסד לעלייה ב': מחלקה ב"הגנה" שעסקה בארגון העלייה הבלתי חוקית ("והעפלה") לארץ ישראל. שיא פעילות זו היה בתקופת המאבק להקמת המדינה (1945-1946), אך רשת הקשרים המחתרתיים הבינלאומיים שנוצרה המשיכה לשמש לאחר מכן את מדינת ישראל, לצורכי עלייה מחתרתית ולצורכי ריגול ופעילות חשאית בחוץ לארץ (בתקופה זו הוא כונה "המוסד") (ראו פרקים 4, 22).

המועצה המוסלמית העליונה: מוסד שהקים הנציב העליון הראשון הרברט סמואל ב- 1921 כרשות הממונה על מגוון הארגונים והעמותות האסלאמיים - ההקדשים, מוסדות הצדקה ובתי המשפט השריעים בארץ. חבריה מונו בידי חבר בוחרים, ובראשה הוצב חאג' אמין אל-חוסייני, והוא כיהן עד גירושו ב- 1937. אף שמונתה מטעם הבריטים, נהנתה המעוצה מכוח כלכלי ומתמיכה רחבים בקרב האוכלוסייה המוסלמית, בין השאר משום שבידה הייתה סמכות ההעסקה של בעלי תפקידים דתיים (ראו פרקים 1, 7).

מועצת העם: גוף מחוקק זמני שהוקם מתוך חברי אספת הנבחרים וההנהלה הציונית בתחילת מלחמת העצמאות, כהכנה לתפקוד עצמאי של היישוב ולהקמת המדינה. במסגרת מועצת העם נכללו לראשונה נציגי הרוויזיוניסטים בהנהגת היישוב, והיא זכתה לתמיכה נרחבת של רוב שכבות הציבור היהודי. עם הקמת המדינה הפכה המועצה ל"מועצת המדינה הזמנית" (ראו פרקים 7, 8, 9).

מופ"ת (מתמטיקה, פיזיקה ותרבות): כינוי לרשת מרכזי העשרה בתחום המדעים והאמנות שנוהלה בידי יוצאי ברית המועצות לשעבר למען ילדי עולים מאזורים אלו, ובה התנהלו חלקים מן הלימודים בשפה הרוסית (ראו פרק 24).

המזרחי: כינוי למפלגה הציונית-דתית העיקרית ולזרם החינוכי הציוני- דתי שבנתה (ראו פרק 23).

מח"ל: מתנדבי חוץ לארץ. כינוי למתנדבים, בעיקר חיילים לשעבר בכוחות בעלות הברית, שהצטרפו לשורות ההגנה עוד בשלב הראשון של מלחמת העצמאות. אנשי המח"ל תרמו ניסיון צבאי חיוני להגנה ולצה"ל המתהווה, והיו השלד הראשוני של כמה מן החילות והאגפים המקצועיים, כגון חילות האוויר, השריון או ההנדסה (ראו פרק 7).

מחלקת העלייה: מחלקה בסוכנות היהודית שהייתה אחראית על ארגון העלייה בחוץ לארץ והבאת העולים לישראל (ראו פרק 22).

מחלקת הקליטה: מחלקה בסוכנות היהודית שהייתה אחראית לקליטת העולים המגיעים לישראל. לאחריותה היו נתונים מחנות העולים והמעברות ואף ליווי העולים ביישובי הקבע, כגון מושבי העולים. המחלקה גם ניתבה את המימון לקליטת העלייה, שהגיע מיהדות העולם (ראו פרקים 22, 23).

מחנות עולים: כינוי לפתרונות הדיור הראשונים שהוצעו לעולים. במחנות שפינה הצבא הבריטי שוכנו יחד מספר משפחות באוהל או בצריף וקיבלו את צורכיהם מן הסוכנות היהודית (ראו פרקים 22, 23).

מנהלת העם: ממשלה זמנית של היישוב היהודי שהוקמה מבין חברי הוועד הלאומי וההנהלה הציונית בתחילת מלחמת העצמאות. מנתה 13 חברים בראשות דוד בן-גוריון, והוא לקח על עצמו גם את נושא הביטחון. עם הקמת המדינה הפכה מנהלת העם לממשלה הזמנית (ראו פרקים 7, 8).

*288*

מיתוס: ביוונית אגדה, סיפור או סמל בעל כוח לעורר הזדהות, המגייס המונים לפעולה, מסביר סדרים חברתיים ומעניק סמכות לערכים מקובלים (ראו פרק 25).

המלחמה הקרה: כינוי לעימות הממושך (1947-1989) בין ארצות הברית וגרורותיה, שכונו "הגוש המערבי", לבין ברית המועצות וגרורותיה, שכונו "הגוש המזרחי". שורשי העימות בהבדלים האידאולוגיים, הפוליטיים והכלכליים בין שתי מעצמות-העל, ובחשש של כל אחת ואחת מהן מהתרחבות ההשפעה העולמית של האחרת. המלחמה הקרה לא הפכה לעימות מזוין ישיר בין צבאות שתי המעצמות, בשל החשש ממלחמה עולמית נוספת ובשל "מאזן האימה" שנוצר עם צבירת נשק אטומי בשני הצדדים. במקום זאת נותב המאבק לניסיון למשוך מדינות להצטרף ל"גושים", על ידי הענקת סיוע כלכלי וביטחוני וקידום הקמת משטרים הקרובים לגישה של כל אחת מן המעצמות. כתוצאה מכך תרמו לעתים מעצמות העל לעימותים בין גרורות שלהן ברחבי העולם (כמו במלחמת ששת הימים). במקרים מסוימים אף לחמה מעצמה באופן ישיר נגד כוחות מקומיים שתמכו בגוש המתחרה (כמו מלחמות ארצות הברית נגד קומוניסטים מקומיים בקוריאה ובוייטנאם) (ראו פרקים 6, 11, 12, 15-19).

מלחמת יום הכיפורים: מלחמה בין ישראל למצרים ולסוריה ביום הכיפורים תשל"ד, שבה פלשו כוחות מצרים בו זמנית לסיני ולרמת הגולן, תוך גרימת אבדות כבדות לצה"ל (כ- 2,600 הרוגים). בסיום המלחמה הדף צה"ל את צבאות מצרים וסוריה לעומק שטחיהן, אך למרות הניצחון, המלחמה נתפסה ככישלון וכמחדל (ראו פרק 19).

מלחמת סיני (מבצע קדש): כינוי למלחמה של צה"ל (בסיוע ובתיאום צבאות בריטניה וצרפת) נגד צבא מצרים. היא פרצה ב- 29 באוקטובר 1956, ובלחימה מהירה נכבשו כל שטחי חצי האי סיני ורצועת עזה בידי ישראל. הלחץ הבינלאומי גרם לנסיגת ישראל מכל השטחים שכבשה לאחר כחמישה חודשים (ראו פרק 17).

מלחמת ששת הימים: מלחמה בין ישראל למצרים, ירדן וסוריה ב- 5-11 ביוני 1967, שבמהלכה ניצח צה"ל את שלושת הצבאות ותפס את שטחי סיני, יהודה ושומרון ורמת הגולן. לישראל היו במלחמה כ- 800 הרוגים (ראו פרק 18).

ממלכתיות: תפיסה פוליטית המעמידה את המדינה במרכז ומעבירה לידי המדינה פעולות שנעשו בידי גופים התנדבותיים או תנועות פוליטיות (ראו פרקים 8, 25).

הממשל הצבאי: כינוי לדרך השליטה של מדינת ישראל על רוב אזרחיה הערבים מתום מלחמת העצמאות עד 1966. הממשל התבסס על תקנות לשעת חירום והטיל הגבלות על הערבים במגוון תחומים, כחופש התנועה, התעסוקה והחינוך (ראו פרק 16).

מנדט: סמכות מוכרת, הסמכה (כתב מנדט; עיינו ערך), שהעניק חבר הלאומים למעצמה אירופית לשלוט בשטח שנכבש מידי האימפריה העות'מאנית. מטרת המנדט הייתה לסייע לאוכלוסייה היושבת בשטח השליטה להגיע לשלטון עצמי (ראו פרק 1).

מעברה: כינוי לפתרונות לדיור זמני שהוצעו לעולים, לרוב בקרבת יישוב ותיק. לכל משפחת עולים ניתנה יחידת דיור קטנה (אוהל, צריף או פחון), וכל משפחה דאגה לצרכיה (ראו פרקים 22, 23).

מפלגת הבעת' (התחייה): כינוי למגוון מפלגות שהשראתן באה ממפלגת הבעת' הסורית, מפלגה פאן-ערבית לאומנית שהוקמה בשנת 1940 בידי מישל עפלק כמפלגה סוציאליסטית לאומית סורית. תפיסתה העיקרית הייתה התמיכה בלאומיות ערבית חילונית, שתאחד את כל עמי ערב למדינה אחת ותיאבק בהשפעות המערביות. שימשה דגם למפלגה ערבית מודרנית בעלת תמיכה משכבות מגוונות של אינטלקטואלים, זעיר בורגנים ועובדים. עלתה לשלטון בסוריה ובעיראק ב- 1963, אך במהרה הוכפפה להנהגתם של קציני צבא בשתי המדינות (ראו פרק 11).

מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"מ): מפלגה ציונית סוציאליסטית שהוקמה ב- 1948 כאיחוד בין "אחדות העבודה" ל"שומר הצעיר". הייתה המפלגה השנייה בגודלה בכנסת הראשונה והאופוזיציה השמאלית הבולטת למפא"י - מפלגתו של בן-גוריון. בלטה בתמיכתה בברית המועצות ובהתנגדותה לממשל הצבאי שהוטל על הערבים בישראל. למן הכנסת השלישית ואילך פחת כוחה והיא הצטרפה לקואליציות עם מפא"י (ראו פרק 15).

משחק שעירים: כינוי למחזה היתולי זול בתיאטרון היווני והרומי, בניגוד לטרגדיה ה"נעלה" (ראו פרק 25).

המשטר הקומוניסטי: משטר פוליטי וכלכלי שיושם לראשונה בברית המועצות, שהדגיש את עקרונות השיתוף, השוויון ושלטון מעמד הפועלים על פני ערכי הדמוקרטיה וחירויות הפרט. הנהיג דיקטטורה חד מפלגתית והעביר לרשות המדינה את רוב הרכוש ואמצעי הייצור (ראו פרקים 22, 24).

*289*

משמר הגבול: יחידה בעלת אופי צבאי, תחת פיקוד המשטרה, האחראית על אזורי הגבול ועל השלטת סדר במקרים של הפרת סדר אזרחית רחבת היקף. משמר הגבול הוקם ב- 1952 ונטל חלק בפיקוח על האזרחים הערבים בתוך ישראל במסגרת הממשל הצבאי (ראו פרק 16).

משפחה מורחבת: צורת חיים מסורתית, שבה חיים לרוב בניו הנשואים של האב בקרבתו ויוצרים יחידה כלכלית וחברתית אחת (ראו פרקים 23, 24).

משפט קסטנר (1954): משפט על תביעת דיבה, שהגישה המדינה נגד מלכיאל גרינוולד, בעקבות דברי האשמה שפרסם ישראל קסטנר, אז פקיד ממשלתי, על ששיתף פעולה עם הנאצים. במשפט הוצגו קסטנר ומפלגת השלטון מפא"י כבעלי אינטרסים שגילו אדישות לגורל היהודים הפשוטים בשואה (ראו פרק 25).

נאמנות: הצעה אמריקנית שהועלתה במהלך השלב הראשון של מלחמת העצמאות, להטיל על ארץ ישראל שלטון מטעם האו"ם (מעין מנדט) כדי לעצור את המלחמה (ראו פרק 7).

אל-נאצר, גמאל עבד: נשיא מצרים בשנים 1956-1970. בן לפקיד דואר באלכסנדריה, הפך לקצין בצבא המצרי, לחם בישראל במלחמת העצמאות ועמד בראש הפיכת "הקצינים החופשיים" בשנת 1952. רשמית, משטרו ביטל את המלוכה והפך את מצרים לדמוקרטיה חוקתית, אך בפועל הנהיג נאצר שלטון של מפלגה אחת, והוא נהוג במצרים עד היום (ראו פרקים 11, 12, 13. 17, 18, 19).

נאצריזם: עמדה פוליטית ולאומית המדגישה את הפאן-ערביות ואת ה"סוציאליזם הערבי", תוך העמדת גמאל עבד-נאצר כמי שראוי להנהגה של עמי ערב (ראו פרק 12).

ה"נכסה": הכישלון. כינוי פלסטיני וערבי למלחמת ששת הימים (ראו פרק 18).

נשאשיבי, משפחת: משפחת נכבדים פלסטינית שמוקד כוחה היה בירושלים. התחרתה על הנהגת האוכלוסייה הפלסטינית בארץ אל מול משפחת אל-חוסייני. תחרות זו הגיעה לשיאה בהקמת כוחות מזוינים ("כנופיות השלום") בסיוע בריטי במרד הערבי, ובהמשך התבטאה בהקמת מפלגת "ההגנה" ובקשרים עם ארגון נוער צבאי למחצה (הנג'אדה). ראשי המשפחה, שחששו מהשתלטות משפחת אל-חוסייני, נתפסו כמחנה המתון ביחסים עם הבריטים ועם היהודים, והפיצול בין שורות הנכבדים הפלסטינים היה מן הגורמים שהקשו עליהם להילחם נגד היישוב (ראו פרקים 1, 7).

הסוכנות היהודית: גוף שנועד לפי כתב המנדט לייעץ לממשלת המנדט הבריטי בנושא הקמת הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל. הממשל הבריטי הכיר בתחילה רק בנציגי התנועה הציונית כסוכנות היהודית, אך מ- 1928 היא נדרשה לבטא את מכלול הקבוצות בעם היהודי, צורפו אליה גם נציגי מפלגות וארגונים לא ציוניים והיא כונתה "הסוכנות היהודית המורחבת" (ראו פרקים 1, 2, 3, 6, 8, 22).

סוציאל-דמוקרטיה: גישה פוליטית וכלכלית המדגישה את ערכי השוויון והשיתוף תוך שמירה על חירות הפרט ועל הדמוקרטיה. דוגלת בפיקוח הממשלה על הכלכלה, במיסוי גבוה על העשירים ובמתן שירותים חברתיים מסובסדים (חינוך, בריאות, דיור ועבודה) מטעם המדינה (ראו פרקים 23, 24).

הסוציאליזם הערבי: גישה כלכלית שנוסחה בידי נאצר בראשית שנות ה- 60 ונפוצה בשני העשורים הבאים במספר מדינות ערביות. עיקרי הגישה הם שליטה של המדינה בכלכלה, בפיקוח ובבעלות על משאבי הייצור, ושאיפה להגברת שוויון ההזדמנויות על ידי חלוקת קרקעות לאיכרים ופתיחת הזדמנויות תעסוקתיות וחינוכיות. עם זאת, הסוציאליזם הערבי התנגד למלחמת מעמדות, והותיר את הבעלות הפרטית על קרקעות ומפעלים בידיהם של רוב בעלי ההון. ניתן לראותו ככלי לחיזוק השלטון יותר מאשר כדרך להשגת שוויון (ראו פרק 12).

הסזון (עונת הציד): כינוי למבצע שערכה ההגנה בשנים 1944-1945 להפסקת פעולות הטרור ו"המרד" שהכריז האצ"ל נגד הבריטים, תוך החרמת חברי האצ"ל, כליאתם או הסגרתם לידי הבריטים (ראו פרקים 1, 8)

סטריאוטיפ: תפיסה שטחית, פשטנית, מכלילה ותבניתית. דימוי שנוצר על קבוצת אנשים מסוימת ללא בסיס עובדתי (ראו פרק 24).

הסלקציה: כינוי למדיניות מיון (סלקציה) העולים שהנהיגה מדינת ישראל בשנים 1952-1953. היא נועדה לדאוג לעליית צעירים בריאים, כשירים לעבודה, בעלי מקצוע נדרש או הון משלהם (ראו פרק 22).

ספטמבר השחור: כינוי לעימות המזוין בין ממשלת ירדן לארגונים הפלסטינים שישבו בשטחה, בספטמבר 1970, שבעקבותיו עברו ראשי הארגונים לדרום לבנון. כינוי זה ניתן גם לארגון הטרור הפלסטיני שהוקם בתגובה להרג אלפי הפלסטינים בעימות הזה (ראו פרק 13).

*290*

הספרים הלבנים: כינוי להצהרות מדיניות מטעם ממשלת בריטניה (שהוגשו כחוברת בכריכה לבנה) ביחס לשטח המנדט בארץ ישראל. ברוב המקרים פורסמו הספרים הלבנים לאחר גל של אלימות ערבית וכללו צמצום של מחויבויות הבריטים לתנועה הציונית, הגבלות על היישוב היהודי ומחוות לערבים. הספר הלבן הראשון קבע ששטח עבר הירדן ינותק מן הבית הלאומי היהודי, בספר הלבן השני הוצע לצמצם את העלייה היהודית בהתאם לכושר הקליטה של הארץ, ובספר השלישי נסוגה בריטניה למעשה מכל התחייבויותיה בכתב המנדט, תוך הגבלת העלייה, איסור רכישת אדמות וביטול רעיון המדינה העברית (ראו פרקים 2,1, 4).

הסקר: מבחן מיון שהונהג בשנים 1955-1972 וקבע את הזכאות לכניסה ולמלגה לבית הספר התיכון - מוסד אליטיסטי בתשלום, שלמדו בו רק כשליש מתלמידי ישראל (ראו פרק 23).

סרטי הבורקס: כינוי לסרטים פופולריים דלי תקציב בהפקה מקומית ישראלית, שלרוב עסקו בנושאים רומנטיים ובמפגש בין מזרחים לאשכנזיים. הכינוי בורקס משווה את הסרט למזון מהיר וזול ולסרטים תורכיים "מזרחיים", שנחשבו לא איכותיים (ראו פרק 24).

עבדאללה הראשון (1882-1951): מלכה הראשון של ממלכת ירדן. מונה בידי הבריטים בשנת 1921 כחלק מתהליך של פיצוי השושלת ההאשמית על אי מימוש הבטחות מק-מהון, ובמסגרת ביסוס מערך של מדינות פרו-בריטיות במזרח התיכון. למרות מוגבלות כוחו הצבאי ומשאביו הכלכליים, הצליח עבדאללה לבסס ממלכה יציבה בתמיכה מערבית, ומשפחתו היא אחת משושלות המלוכה הערביות היציבות ביותר. נרצח בידי לאומן פלסטיני במסגד אל אקצה ב- 1951 כמחאה על מתינותו כלפי ישראל (ראו פרקים 1, 7, 9, 10, 11, 13 ).

עבודות דחק: כינוי לעבודות הפיתוח שהציעה ממשלת ישראל לעולים כדי למנוע אבטלה. הכינוי רומז לכך שאדם פונה לעבודות אלו רק במצב דחוק - מצב מצוקה (ראו פרק 23).

העלייה ההמונית: כינוי לתקופה שבין 1948 ל- 1951, שבה הגיע קצב העלייה לשיא של כל הזמנים ובסיומה הוכפלה אוכלוסייתה היהודית של ישראל (ראו פרק 21).

העלייה המבוקרת: כינוי לתקופה שהחלה ב- 1952 ובה התמתן קצב העלייה והמדינה עשתה מאמצים לשלוט בממדי העלייה ובניתוב העולים (ראו פרק 21).

עליית הנוער: כינוי למוסד שהקימה הסוכנות היהודית כדי לסייע לעליית בני נוער ללא הורים לארץ ישראל. מוסדות עליית הנוער העניקו חינוך ודיור בפנימיות ובקיבוצים, ועם בוא העלייה הגדולה החלו להתמקד בקליטת נוער עולה שהגיע עם הוריו לארץ אך סבלו מתנאי הקליטה (ראו פרק 23).

העקורים (אקספטריאנטים, מחוץ למולדתם): כינוי לתושבי אירופה שגורשו ממולדתם או עזבו אותה בתקופת מלחמת העולם השנייה, בעיקר בגלל פעולות הנאצים, וסירבו לחזור למקומות מוצאם בשל החוויות הקשות שעברו או מחשש שיפגעו בהם (ראו פרקים 2, 3).

פוגרום קילצה: פרעות שהתחוללו בשנת 1946 בעיר קילצה שבפולין תוך העלמת עין ואף עידוד מצד אנשי משטרה וכנסייה. תושבי העיר הפולנים ערכו טבח בניצולי שואה יהודים שניסו לחזור לבתיהם בעיר. בעקבות הפוגרום התגברה בריחת היהודים מפולין מערבה (ראו פרק 3).

פטרוני: מהמילה פטרון - אדון. לקיחת אחריות על הזולת מתוך עמדת עליונות (ראו פרקים 23, 24).

הפילוסופיה של המהפכה: ספרו המרכזי של גמאל עבד אל-נאצר, שבו הוא מציג את האידאולוגיה הפאן-ערבית, את גישת "שלושת המעגלים" ואת ייעודה של מצרים להנהיג את מדינות ערב (ראו פרק 12).

פלוגות המחץ (פלמ"ח): כוח העילית המגויס של ההגנה. הוקם בשיתוף פעולה בין ההגנה לבריטים ב- 1941 ככוח ללוחמה זעירה מאחורי קווי האויב, למקרה של כיבוש גרמני של ארץ ישראל. בהמשך שירתו בו צעירים בוגרי תנועות נוער ובני ההתיישבות העובדת, ששילבו עבודה והכשרה חקלאית עם אימון צבאי (ראו פרקים 1, 4, 5, 7, 8, 9).

פעולות תגמול: כינוי לפעולות של צה"ל בתגובה לפעילות של מסתננים או להתקפות הפידאיון בשטח ישראל. בפעולות התגמול בשטחי ירדן ומצרים הותקפו מסתננים או חשודים בפעילות חבלנית, מתקני משטרה וצבא, ולעתים אף ריכוזי אוכלוסייה אזרחית, כדי לעורר את ממשלות המדינות הללו למנוע הסתננות (ראו פרק 16).

פעולת קיביה: פעולת תגמול בחודש אוקטובר 1953 בכפר קיביה, אז בשליטת ירדן, שבה נהרגו כ- 60 אזרחים פלסטינים-ירדנים. הפעולה בוצעה בתגובה לרצח שלושה אזרחים יהודים ועוררה ביקורת רבה בדעת הקהל העולמית, ואף בצמרת הממשל הישראלי (ראו פרק 16).

*291*

פת"ח: ראשי תיבות של "התנועה לשחרור פלסטין", ארגון פלסטיני מזוין שהוקם בידי יאסר עראפת ב- 1959. הפת"ח הדגיש את עצמאות הפעולה הפלסטינית ושחרור של מדינות ערב, וכן את דרך המאבק המזוין נגד ישראל לשם שחרור פלסטין (ראו פרקים 12, 18, 21).

הפתרון הסופי: הכינוי הנאצי למדיניות ההשמדה הטוטלית של יהודי אירופה (ראו פרק 25)

צבא דרום לבנון (צד"ל): כוח צבאי לבנוני בחסות ישראלית שפעל בדרום לבנון וברצועת הביטחון שתפס צה"ל לאחר מלחמת שלום הגליל. הכוח, שמנה כשתי חטיבות והורכב בעיקר מלבנונים נוצרים ושיעים, פורק עם נסיגת צד"ל בשנת 2000 (ראו פרק 21).

"צבר": כינוי ליהודים ילידי הארץ החל מהעלייה השנייה, שגדלו בתרבות העברית החלוצית. במקור נוסח כנראה ככינוי גנאי לילדי היישוב היהודי החדש, אך במהרה נתפס כתיאור מחמיא, המדגיש את הקשר לאדמה, את החספוס והחוצפה ואת טוב הלב שיוחסו להם (ראו פרק 23).

קו בר-לב: קו ביצורים הקרוי על שם הרמטכ"ל חיים בר-לב שיזם את בנייתו. הוקם במהלך מלחמת ההתשה לאורך תעלת סואץ, כדי לעמוד בפני הפגזות המצרים ולשמש קו בלימה במקרה של מתקפה מצרית בסיני. הקו ייצג גישה של הגנה נייחת, שנדחתה בידי מפקד פיקוד הדרום אריאל שרון. במלחמת יום הכיפורים היה מאויש חלקית בלבד בעת המתקפה המצרית, לא בלם אותה, ומרבית מתחמיו ננטשו או נפלו (ראו פרקים 18, 19).

הקונספציה: כינוי לתפיסה (קונספציה בלועזית) שהנחתה את מערך המודיעין הישראלי לפני מלחמת יום הכיפורים, שאין למדינות ערב יכולת לתקוף את ישראל. תפיסה זו מנעה קליטה ופרשנות של מידע מודיעיני שרמז על המתקפה הקרובה (ראו פרק 19).

קונסרבטיבים: זרם יהודי שמרכזו בארצות הברית, המכיר בצורך בשינוי ההלכה והמצוות לשם התאמתן לחיים המודרניים, אך דורש לבסס את השינוי על מקורות היהדות (ראו פרק 26).

קופת החולים הכללית: ארגון שירותי הרפואה הציבורי הגדול בארץ, שנוסד בידי ההסתדרות העובדים הכללית ושירת את חבריה. היתרונות שהעניק שימשו מניע חזק לחברות בהסתדרות (ראו פרקים 1, 24).

קטגוריה: צד התביעה במשפט, אמירת דברים נגד האשם והוכחת אשמתו (ראו פרק 25).

קיר הברזל: כינוי לעבודתו של זאב ז'בוטינסקי, מנהיג הציונות הרוויזיוניסטית, ביחס לערבים. לפי גישתו, הערבים יהיו מוכנים לקבל את קיומה של מדינה יהודית רק לאחר שהיישוב היהודי יעמוד בפניהם במשך מאה שנים, בעזרת "קיר ברזל" של כוח צבאי (ראו פרק 1).

הקצינים החופשיים: התאגדות של קצינים בצבא המצרי שהוקמה ב- 1949 בהנהגת גמאל עבד אל-נאצר, בתגובה לכישלונות הצבא במלחמה נגד ישראל. מטרת הקבוצה הייתה להחליף את המשטר המלוכני החלש והמושחת ולשחרר את מצרים משלטון בריטניה. באופן רשמי הועמד בראש התנועה מוחמד נגיב, מגיבורי המלחמה נגד ישראל, אך בפועל שלט בה נאצר. ב- 1952 תפסו "הקצינים החופשיים" את השלטון בהפיכה צבאית ושלטו במצרים באמצעות "מועצת הפיקוד המהפכנית". בהמשך הקימו את המפלגה היחידה המותרת בפועל, "האיחוד הלאומי", והיא שימשה בסיס לשלטון היחיד של נאצר (ראו פרק 12).

הרבנות הראשית: המוסד הדתי היהודי הרשמי העליון בישראל. תחת סמכותה פועלים בתי הדין הרבניים, והיא אחראית לענייני נישואין, גיור, טהרה וקבורה של האזרחים היהודים, גם אלו שאינם דתיים. בראשה עומדים רב ראשי אשכנזי ורב ראשי ספרדי (ראו פרקים 24, 26).

הרובע היהודי: החלק הדרום מזרחי של העיר העתיקה בירושלים, שבו התגוררו בעיקר יהודים בני היישוב הישן. לקראת סוף השלב הראשון במלחמת העצמאות הוטל עליו מצור בידי לוחמים פלסטינים ואנשי הלגיון הירדני. מגיני הרובע נכנעו מספר ימים לאחר פלישת מדינות ערב (ראו פרק 7).

ריבונות המדינה: סמכות מוסדות המדינה החוקיים לשלוט על העם. התנאי לקיום הריבונות הוא שליטתה הבלעדית של הממשלה בכוח המזוין, במעבר בגבולות, במטבע ובאכיפה (ראו פרק 8).

רפורמים: כינוי ליהדות המתקדמת או ליהדות הליברלית, זרם יהודי שמרכזו בארצות הברית, הדוגל בשינוי ההלכה והמצוות ובהתאמתם לחיים המודרניים ולערכי השוויון והחירות, גם כאשר הדבר מתנגש לעתים במוסכמות היהדות (ראו פרק 26).

שארית הפליטה: כינוי לניצולי השואה, בעיקר אלו שסירבו לשוב לארצות מוצאם. לקוח מהכינוי התנ"כי לניצולי חורבן הבית הראשון (ראו פרקים 3, 26).

השבת השחורה: כינוי למבצע הבריטי שבא בתגובה ל"ליל הגשרים" ביוני 1946 ונועד לבלום את תנועת המרי תוך הפגנת כוח רבה. במבצע

*292*

נעצרו כ- 2,700 חברי הגנה ומנהיגים ביישוב ובתנועה הציונית, ונחשפו סליקים (מחבואי נשק) של ה"הגנה" בקיבוצים ובערים (ראו פרק 5).

השדולה הישראלית בארצות הברית, איפא"ק (AIPAC) :ארגון יהודי אמריקני לשתדלנות פוליטית, שנועד לקדם את האינטרסים של ישראל בקרב בכירי הממשל האמריקני (ראו פרקים 15, 26).

שוק חופשי: מצב שבו הממשלה אינה מתערבת בפעילות הכלכלית, והכמות והמחיר של המוצרים והעבודה מוסדרים על פי ההיצע והביקוש, תוך תחרות בין היצרנים (ראו פרק 23).

השוק השחור: כינוי למכירת מוצרים המצויים בפיקוח ממשלתי או בקיצוב בניגוד לתנאי הפיקוח ולרוב תוך דרישת מחירים גבוהים מן המותר (ראו פרק 23).

שיטת השיירות: הדרך שבחרה הנהגת היישוב להתמודד עם ההתקפות הפלסטיניות על התנועה היהודית בדרכים ועם המצור על ירושלים ועל יישובים מבודדים. לאזורים אלו נשלחו שיירות אספקה שלוו בכוחות פלמ"ח (ראו פרק 7).

שיכונים: דיור במבנים הכוללים מספר רב של דירות. השיכונים נבנו בעיקר בידי חברות ממשלתיות, במטרה לספק לעולים דיור במהירות ובמחיר זול (ראו פרק 23).

שלום עכשיו: תנועה חוץ פרלמנטרית ממחנה השמאל הציוני-ליברלי, ששאפה להאיץ את פתרון הסכסוך בין ישראל ובין מדינות ערב והפלסטינים. הדגישה את הצורך ביציאה מן השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, הן כדרך להשגת שלום, הן מתוך התנגדות לשליטה בעם אחר ומתוך רצון לשמר רוב יהודי (ראו פרקים 18, 19).

שלילת הגולה: תפיסה ציונית הרואה בקיום היהודי בגולה מצב לא בריא, המוביל לאסון ופוגע בנפש וביצורה התרבותית (ראו פרקים 22, 23).

תוכנית אלון: תוכנית לפתרון העימות עם הפלסטינים ועם ירדן על בסיס התיישבות ושליטה בטחונית של ישראל בבקעת הירדן, והענקת אוטונומיה מקומית, הקשורה בשלטון הירדני, לפלסטינים ביהודה ובשומרון (ראו פרק 18).

התנועה הקיבוצית: כינוי למספר תנועות של התיישבות שיתופית שהקימו יחד כ- 300 קיבוצים בישראל (ראו פרזן 24).

תנועת המרי העברי: כינוי לאיחוד שלוש המחתרות היהודיות לשם המאבק המזוין נגד הבריטים. בין המחתרות תיאמה ועדה מיוחדת, והיא אישרה את התוכניות של כל ארגון וארגון ואף יזמה פעולות. איחוד המחתרות התקיים קרוב לשנה - מאוקטובר 1945 עד לפיצוץ מלון המלך דוד ביוני 1946 (ראו פרקים 5, 6).

תנועת העבודה: כינוי למכלול מפלגות ציוניות-סוציאליסטיות שפעלו בארץ ישראל ולמוסדות שיצרו, כגון התנועה הקיבוצית, ההסתדרות הכללית וחברת העובדים (ראו פרק 24).

תפוצה: פיזור, כינוי חיובי למגורי יהודים במגון רחב של ארצות מחוץ לישראל (ראו פרק 26).

תקופת ההמתנה: חודש הכוננות שקדם למלחמת ששת הימים, שבו חוו הישראלים חרדה קיומית (ראו פרקים 24, 25, 26).

סוף הספר