עלי כותרת

מכון להוצאת ספרי לימוד על טהרת הקדש

"אור מאיר"

חיפה. ישראל

ב--כרכים

כרך ראשון

עמודים

עמודי דפוס 3-155

עמודי בראיל

העתיקה: אורנה גלעדי

הספריה המרכזית לעיוורים

נתניה  ישראל  2014

העתקה או העברה של העותק המותאם בניגוד להוראות חוק התאמת יצירות, ביצועים ושידורים לאנשים עם מוגבלות התשע"ד - 2014, מהווה הפרה של זכות היוצרים.

תוכן הספר:

*3*

הקדמה

*3*

לעיין ביצירה ספרותית איכותית זה כמו לשתות תרכיז פלאים המעניק יתרונות רבים בלגימה אחת.

אם מצד ניסוחן ה"חגיגי" העשיר בציורי לשון במקצבים מעניינים ובחידודים מאתגרים.

ואם ביחס לאופי התפצלותן לשבילים יחודיים ובלתי שגרתיים ומעל לכל תכניהן החשובים היצוקים לתבנית "שיר" או "פרוזה".

הללו מעשירים את אוצרות הלשון החשיבה והערכים. מעמיקים תובנות, פותחים ערוצי ידע ובדרך ידידותית ביותר מובילים אל תוצאות חינוכיות מרשימות.

בלשון תמציתית וחד משמעית סיכם רבינו משה חיים לוצאטו (הרמח"ל) בהקדמתו לספרו "לישרים תהילה" את מעלות השירה והמליצה בכלל והמשל בפרט וזה לשונו

"כשוט שרעפי ומזימותי תהלכנה,

לבקש להם ימצאו אבני מליצה ואבני שיר

לבנות לה בית לזמרתי בארץ הילולים

והניחה שם על מכונתה.

וארא בשיר אבינה ברננות,

והנה עיניים עיוורות ופתאים להקנות לב,

כי את אשר לא ידעו ישכילו

ואשר לא שמעו יתבוננו".

במקבץ זה כונסו מרבית ה"סוגות" הספרותיות:

פיוטי הקודש, השירה הקדומה והחדשה, סיפורים קצרים, נובלות, סיפורי חסידים, משלים, רשומות מחזה ועוד.

התייחסות מתאימה לתוכן היצירות ולעיצובן החיצוני תגיב ללא ספק תועלת מרובה הן בתחום החינוכי והן בתחום הלימודי.

*5*

שער

*5*

פיוט ושירת קודש

*5*

"ארץ ושמים וחילם עומדים לעשות רצון קונם ושיר יביעו"

(ר' שלום שבזי)

*6*

מבוא

*6*

פיוט ושירת הקודש

*6*

פיוט קדמון-שירת ימי הביניים

שורשי השירה מצויים בתנ"ך, שירת הים שירת הבאר שירת האזינו ואחרות, משם נשאבו עיקרי האמונה התכנים ואפילו יסודות צורניים כמו: אקרוסטיכון, תקבולת, דימוי וכיו"ב.

פיטנות אנונימית החלה כבו בימי חורבן בית שני והמשיכה כל ימי התנאים והאמוראים.

בתקופת המשנה נקבעו נוסחי תפילות מרכזיות ונכתבו פיוטים ששולבו בתפילה.

בתקופת התלמוד חוברו פיוטים אנונימיים רבים שהשתלבו בתפילות השבתות והמועדים, והיו מאופיינים בסגנון צח ובהיר עדיין קרובים ללשון המקרא אך מבשרים את התקופה הבאה על ידי: תקבולות, מקצב שעמד על שוויון במספר ההטעמות. פזמונים, שרשור (קישור טורי השיר על ידי מילה זהה) פתיחה מקראית קבועה, חזרות שונות ועוד.

מאמצע המאה השישית ועד סוף המאה השמינית התגבש בארץ ישראל הפיוט הקלאסי שהאריות בהן היו: "ינאי" וה"קאליר".

פיוטים אלה היו בעלי לשון מחודשת משופעים בכינויים וברמזים כאשר החידוש המרכזי בהם היה: "החריזה".

סוגי הפיוטים:

- קרובות-פיוטים הנכללים בתפילת שמונה עשרה.

- שבעתא-למוספים של מעריב בשבת וחג.

- קדושתא-לעמידות שחרית של שבת.

- תקיעתא-לראש השנה.

- סדר העבודה-ליום הכיפורים.

- סליחות-לימים הנוראים ועוד.

פיטנות מאוחרת-המשך הפיטנות מארץ ישראל לאיטליה בבל וצפון אפריקה ומשם לצרפת ואשכנז. מן המאה השמינית ועד למאה השנים עשרה.

*7*

שירת הקודש של ספרד תור הזהב

בתחילה היתה שירת ספרד המשך ישיר לפייטנות הקודש, אך בהמשך התרחבה והסתעפה הן מבחינת התוכן והן מבחינת הצורה.

המשקל הכמותי. המבוסם על יתדות ותנועות. מערכת הצימודים, התקבולות המגוונות ועוד.

מגדולי המשוררים בספרד:

ר' יהודה הלוי, ר' שלמה אבן גבירול, ר' אברהם אבן עזרא ואחרים.

שירת תימן-נחשבת ליצירת בת של שירת ספרד למרות שתקופתה מאוחרת יותר מן המאה ה-12 ועד המאה ה-15. כשהבולט מביניהם הוא: רבי שלום שבזי.

לאחר גרוש ספרד במאה ה-16 חזרה הפייטנות לערש הולדתה לארץ ישראל.

שם היו המשוררים המקובלים מצפת, האר"י הקדוש, ר' ישראל נג'ארה ועוד.

שירת הקודש עברה גלגולים רבים, התהלכה על פני תקופות שונות, חוברה על ידי פייטנים ידועים ביניהם גדולי ישראל בתפוצות, מקובלי צפת ועוד. אך מהותה אחת היא: לשחר פני אלוקים ולהתדבק במצוותיו.

ניתוח שירי הקודש מחייב היצמדות עקבית למקורות מהם שאבו המשוררים את תכניהם, לכללי המשקל ולמאפייני השירה ששלטו באותה תקופה.

*8*

ויהי בחצי הלילה / ר ינאי

*8*

ובכן ויהי בחצי הלילה

אז רוב ניסים הפלאת בלילה

בראש אשמורות זה הלילה

גר צדק נצחתו בנחלק לו לילה

ויהי בחצי הלילה

דנת מלך גרר בחלום הלילה

הפחדת ארמי באמש לילה

וישראל ישר לאל ויכל לו לילה

ויהי בחצי הלילה

זרע בכורי פתרוס מחצת בחצי הלילה

חילם לא מצאו בקומם בלילה

טיסת נגיד חרושת סילית בכוכבי לילה

ויהי בחצי הלילה

יעץ מחרף לנופף אווי הובשת פגריו בלילה

כרע בל ומצבו באישון לילה

לאיש חמודות נגלה רז חזות לילה

ויהי בחצי הלילה

משתכר בכלי קדש נהרג בו בלילה

נושע מבור אריות פותר בעתותי לילה

שנאה נטר אגגי וכתב ספרים בלילה

ויהי בחצי הלילה

עוררת נצחך עליו בנדר שנת לילה

פורה תדרוך לשומר מה מלילה

צרח כשומר ושח אתא בוקר וגם לילה

ויהי בחצי הלילה

קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה

רם הודע כי לך יום אף לך לילה

שומרים הפקד לעירך כל היום וכל הלילה

תאיר כאור יום חשכת לילה

ויהי בחצי הלילה

*9*

ובכן גדולים מעשי אלוקינו / ר אלעזר הקאליר

*9*

ובכן: גדולים מעשי אלוקינו!

מעשה אלוקינו: אדיר בויעודו, / ברום ובתחת הודו,

גלה אור לעבדו, / דבר מקים לעבדו,

לכן יתגאה אין עוד מלבדו!

מעשה אנוש: תחרות רחמיו, / שקר נאומיו,

רבים אשמיו, / קצר ימיו,

ואיך יתגאה אנוש כחציר ימיו?

מעשה אלוקינו: המכיר עולמי עד, / וסופר ומונה עלי עד,

זיו מושבו נועד, / חלד צופה במסעד,

לכן יתגאה המביט לארץ ותרעד!

מעשה אנוש: צמאון בקרבו, / פחד בלבו,

עוון בחובו, / שנאה באיבו,

ואיך יתגאה כי רוח עברה בו?

מעשה אלוקינו: טוען עולמו, / ידע הדמו,

כללו בנאומו / לעד להקימו,

לכן יתגאה ה' צבאות שמו!

מעשה אנוש: נכנס עימו / מזון לחמו,

להט בנאמו, / כועס ביומו,

ואיך יתגאה ולא יכירנו עוד מקומו?

מעשה אלוקינו: מושל במפעלו, / נורא על זבלו,

סילודו כגדלו, / עוזו כריב חילו,

לכן יתגאה / שרפים עומדים ממעל לו!

*10*

מעשה אנוש: ישתחווה למלך, / טרפו למצוא מהלך,

חבור עצבו משלך: / זה עמלו וריקם ילך-

ואיך יתגאה כי בהבל בא ובחושך ילך?

מעשה אלוקינו: פארו בשמי מעוני,/ צופה ומביט עניני

קילוס שמו בהמוני, / רודה בקרב מוני,

לכן יתגאה גדלים מעשי ה'!

מעשה אנוש: ומבקש חיל ומחסה,/ הוא פשעיו יכסה

דרך ובא עם חומסי, / גוזל עניי רמוסי,

ואיך יתגאה ובחושך שמו יכוסה?

מעשה אלוקינו: ש-די רוקע הארץ על בלימה, / שכניה בלי היות לשמה;

תיכן על מים אדמה, / תקף שמו לרוממה,

לכן יתגאה עוטה אור כשלמה!

מעשה אנוש: בנוע ונוד בארץ, / בקומו לשוטט בארץ;

אם עודנו היום בארץ, / איננו מחר עלי ארץ-

ואיך יתגאה כי אדם אין צדיק בארץ?

*11*

אזכרה אלוקים ואהמיה / אמתי בן שפטיה

*11*

אזכרה אלוקים ואהמיה

בראתי כל עיר על תילה בנויה

ועיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה-

ובכל זאת אנו לי-ה ועינינו לי-ה!

מידת הרחמים עלינו התגלגלי,

ולפני קונך תחינתנו הפילי,

ובעד עמך רחמים שאלי,

כי כל לבב דווי וכל ראש לחולי!

תמכתי יתדותי בשליש-עשרה תיבות,

ובשערי דמעות - כי לא נשלבות;

לכן שפכתי שיח פני בוחן ליבות-

בטוח אני באלה ובזכות שלושת אבות!

יהי רצון מלפניך, שמע קול בכיות,

שתשים דמעתנו בנאדך להיות,

ותצילנו מכל גזרות אכזריות,

כי לך לבד עיננו תלויות!

ידיד נפש אב הרחמן / ר' אלעזר אזיכרי

*11*

ידיד נפש אב הרחמן,

ירוץ עבדך כמו איל,

כי יערב לו ידידותך

הדור, נאה, זיו העולם,

אנא קל נא רפא נא לה

אז תתחזק ותתרפא

ותיק יהמו רחמיך

כי זה כמה נכסוף נכסף

אנא, אלי, מחמד לבי,

הגלה נא ופרוש, חביב,

תאיר ארץ מכבודך,

מהר, אהוב, כי בא מועד,

משוך עבדך אל רצונך,

ישתחווה מול הדרך,

מנופת צוף וכל טעם.

נפשי חולת אהבתך;

בהראות לה נעם זיווך;

והיתה לך שימחת עולם.

וחוס נא על בן אוהבך,

לראות בתפארת עוזך,

חושה נא, ואל תתעלם.

עלי את סוכת שלומך,

נגילה ונשמחה בך.

וחנני כימי עולם.

*12*

שירת ימי הביניים

*12*

ציון הלא תשאלי / ר' יהודה הלוי

*12*

ציון, הלא תשאלי לשלום אסיריך, / דורשי שלומך, והם יתר עדריך?

מים ומזרח ומצפון ותימן שלום / רחוק וקרוב שאי מכל עדריך,

ושלום אסיר תאווה, נותן דמעיו כטל- / חרמון ונכסף לרדתם על הרריך!

לבכות ענותך אני תנים, ועת אחלום / שיבת שבותך אני כגור לשיריך!

לבי לבית א-ל ולפניאל מאוד יהמה, / ולמחנים וכל פגעי טהוריך,

שם השכינה שכנה לך, והיצרך / פתח למול שערי שחק שעריך,

וכבוד ה' לבד היה מאורך, ואין / שמש וסהר וכוכבים מאיריך.

אבחר לנפשי להשתפך במקום אשר / רוח א-לוקים שפוכה על בחיריך;

את בית מלוכה ואת כיסא ה', ואיך / ישבו עבדים עלי כיסאות גביריך?

מי יתנני משוטט במקומות אשר / נגלו א-לוקים לחוזיך וציריך,

מי יעשה לי כנפים וארחיק נדוד, / אניד לבתרי לבבי בין בתריך;

אפול לאפי עלי ארצך וארצה אב- / ניך מאוד ואחונן את עפריך,

אף כי בעמדי עלי קברות אבותי ואש- / תומם בחברון עלי מבחר קבריך!

אעבור ביערך וכרמלך ואעמיד בגל- / עדך ואשתוממה אל הר עבריך,

הר העברים והור ההר, אשר שם שני / אורים גדילים מאיריך ומוריך.

חיי נשמות אויר ארצך וממר דרור / אבקת עפרך ונופת צוף נהריך;

ינעם לנפשי הלוך ערום ויחף עלי / חרבות שממה אשר היו דביריך,

במקום ארונך אשר נגנז, ובמקום כרו- / ביך אשר שכנו חדרי חדריך!

אגוז ואשליך פאר נזרי ואקוב זמן, / חילל בארץ טמאה את נזיריך -

איך יערב לי אכול ושתות בעת אחזה, / כי יסחבו הכלבים את כפיריך?

או איך מאור יום יהיה מתוק לעיני בעוד / אראה בפי ערבים פגרי נשריך?

כוס היגונים, לאט! הרפי מעט, כי כבר / מלאו כסלי ונפשי ממרוריך,

עת אזכרה אהלה אשתה חמתך, ואז- / כור אהליבה ואמצה את שמריך;

ציון כלילת יופי, אהבה וחן תקשרי / מאז ובך נקשרו נפשות חבריך,

הם השמחים לשלוותך והכואבים / על שוממותך ובכיס על שבריך;

מבור שבי שואפים נגדך ומשתחווים / איש ממקומו אלי נוכח שעריך,

עדרי המונך, אשר גלו והתפזרו / מהר לגבעה ולא שכחו גדריך,

המחזיקים בשוליך ומתאמצים / לעלות ולאחוז בסנסני תמריך.

שנער ופתרוס היערכוך בגדלם, ואם / הבלם ידמו לתומיך ואוריך?

אל מי ידמו משיחיך ואל מי נבי- / איך ואל מי לווייך ושריך?

*13*

ישנה ויחלוף כליל כל ממלכות האליל, / חסנך לעולם, לדור ודור נזריך;

אווך למושב א-לוקיך, ואשרי אנוש / יבחר יקרב וישכון בחצריך!

אשרי מחכה ויגיע ויראה עלות / אורך ויבקעו עליו שחריך,

לראות בטובת בחיריך ולעלוז בשמ- / חתך בשובך אלי קדמת נעוריך!

לבי במזרח / ר' יהודה הלוי

*13*

לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב- / איך אטעמה את אשר אוכל ואיך יערב?

איכה אשלם נדרי ואסרי, בעוד / ציון בחבל אדום ואני בכבל ערב?

יקל בעיני עזוב כל טוב ספרד, כמו / יקר בעיני ראות עפרות דביר נחרב!

הבא מבול / ר יהודה הלוי

*13*

הבא מבול ושם תבל חרבה? / ואין לראות פני ארץ חרבה,

ואין אדם ואין חיה ואין עוף- / הסף הכיל ושכנו מעצבה?

ובראות הר ושוחה לי מנוחה, / וארץ הערבה לי ערבה -

ואשגיח לכל עבר ואין כל, / אבל מים ושמים ותיבה,

ולוויתן בהרתיחו מצולה, / ואחשוב כי תהום יחשוב לשיבה,

ולב הים יכחש באניה, / כאילו היא ביד הים גנבה,

וים יזעף ונפשי תעלוז, כי / אלי מקדש א-לוקיה קרבה!

ישנה בחיק ילדות / ר' יהודה הלוי

*13*

ישנה בחיק ילדות, למתי תשכבי? / דעי כי נעורים כנעורת ננערו!

הלעד ימי השחרות? קומי צאי, / ראי מלאכי שיבה במוסר שחרו,

והתנערי מן הזמן, כציפורים / אשר מרסיסי לילה יתנערו;

דאי כדרור למצוא דרור ממעלך / ומתולדות ימים כימים יסערו,

היי אחרי מלכך מרדפת, בסוד / נשמות אשר אל טוב ה' נהרו!

*14*

ראה שמש / ר' שלמה אבן גבירול

*14*

ראה שמש לעת ערב אדמה / כאלו לבשה תולע למכסה,

תפשט פאתי צפון וימין / ורוח ים בארגמן תכסה,

וארץ-עזבה אותה ערומה / בצל הלילה תלין ותחסה,

והשחק אזי קדר, כאילו / בשק על מות יקותיאל מכוסה.

שביה עניה / ר' שלמה אבן גבירול

*14*

שביה עניה, / בארץ נכריה

לקוחה לאמה / לאמה מצריה,

מיום עזבתה / לך היא צופיה.

השב שבותה, / רב העליליה,

ואם עשיריה / תהיה שלישיה,

וחיש קל מהרה / ובשרה באליה:

רני, בת ציון הנה משיחנו!

למה לנצח תשכחנו?

לכל תכלה יש קץ- / ואין קץ לפרצי!

כלו שנותי / ואין מתום למחצי,

שכנתי בגלות / טבועה בבצי -

ואין תופש משוט / אניה להוציא.

עד אנה, ה' / תאריך קיצי?

מתי קול התור / ישמע בארצי?

שמך עלינו נקרא, אל תניחנו!

למה לנצח תשכחנו?

מחוצים ולחוצים / סובלי מעמס,

בזוזים וגזוזים, נתונים למרמס,

עד אנה, ה' / אזעק חמס -

ולבבי בקרבי / המס ימס?

זה כמה שנים / עובדים למס?

ישמעאל כאריה / ועשו כתחמס:

*15*

זה יניחנו- וזה יקחנו,

למה לנצח תשכחנו?

הקולך זה הקול, / גולת אריאל?

עלזי וצהלי, / בתולת ישראל,

לעת הרשום / בספר דניאל,

ובעת ההיא / יעמוד מיכאל

ויקרא על הר: / ובא לציון גואל!

אמן ואמן / כן יעשה הא-ל.

כימות עניתנו - כן תשמחנו!

למה לנצח תשכחנו?

שחר אבקשך / ר' שלמה אבן גבירול

*15*

שחר אבקשך, צורי ומשגבי, /

אערוך לפניך שחרי וגם ערבי.

לפני גדולתך אעמיד ואבהל, /

כי עינך תראה כל מחשבות לבי.

מה זה אשר יוכל הלב והלשון /

לעשות, ומה כוח רוחי בתוך קרבי?

הנה לך תיטב זמרת אנוש, על כן /

אודך בעוד תהיה נשמת אליהן בי!

שאלוני שעפי / ר' שלמה אבן גבירול

*15*

שאלוני שעפי התמהים: / למי תרוץ כגלגלי גבוהים?

לא-ל חיי תשוקת מאויי / ונפשי עם בשרי לו כמהים!

משושי גם מנת כוסי ועושי / אשר עת אזכרה אותו ואהים-

הינעם טוב לנשמתי עדי כי / תברך שם ה' האלוקים?

*16*

כתנות פסים / משה אבן עזרא

*16*

כתנות פסים לבש הגן / וכסות רקמה מדי דשאו,

ומעיל תשבץ עטה כל-עץ / ולכל-עין הראה פלאו

כל ציץ חדש לזמן חודש / יצא שוחק לקראת בואו,

אך לפניהם שושן עבר, / מלך, כי על הורם כסאו.

יצא מבין משמר עליו / וישנה את בגדי כלאו

מי לא-ישתה יינו עליו / האיש ההוא ישא חטאו!

גלגל ומזלות כמעמדם / ר אברהם אבן עזרא

*16*

גלגל ומזלות במעמדם / נטו במהלכם למולדתי;

לו יהיו נרות סחורתי - / לא-יחשך שמש עדי מותי!

איגע להצליח ולא-אוכל, / כי עוותוני כוכבי שמי;

לו אהיה סוחר בתכריכין - / לא-יגוועון אישים בכל-ימי!

אשכים לבית השר / ר אברהם אבן עזרא

*16*

אשכים לבית השר - / אומרים: כבר רכב!

אבוא לעת ערב - / אומרים: כבר שכב!

או יעלה מרכב, / או יעלה משכב -

אויה לאיש עני, / נולד בלי כוכב!

אהבת הדסה / ר' שלום שבזי

*16*

אהבת הדסה על לבבי נקשרה / ואני בתוך גולה פעמי צוללים.

לו יש רשות לי אעלה אתחברה / תוך שערי ציון אשר הם נהללים.

שחרית וערבית בת נדיבים אזכרה / לבי ורעיוני בחשק נבהלים.

בנעים זמירות מנדוד אתעוררה / ואני ורעיתי ברינה צוהלים.

בינו עדת קודש בשירה חוברה / חתן והכלה בחופה נכללים.

*17*

זה יום שמחות לאיומה יקרה / כי היא ודודה חן וחסד גומלים.

יחדיו אלי שולחן וכוס דודי קרא / זמן שרידינו וכל הנסגלים.

מכוס ישועות אשמחה ואזמרה / אוציא לכל סודי ואשיב שואלים.

שם טוב למשכילים בדעת ישרה / כי הם עלי יצרם בוודאי משלים.

תאוות לבבם לעשות טוב גברה / יעלו לגן עדן וחיים נוחלים.

אהבת יחידתי לטוב א-ל נהרה / ברוך שהוא נותן שכר כל פועלים.

שלום כנהר לעדתי ינהרה / זקן וגם בחור וכל העוללים.

*18*

רשימת מושגים לפיוט ולשירת ימי הביניים

*18*

בית - שורה בשיר הבנויה משני חלקים. (שירת ימי הביניים)

דלת - הצלע הראשונה של הבית בשיר הבניימי.

טור - שורה יחידה ריתמית, שאינה צריכה לחפוף ליחידת משמעות תחבירית, יש סורים קצרים ויש טורים ארוכים.

יתד - אחד משני מרכיביו של המשקל בשירת ימי הביניים, והוא צרוף של הברה קצרה והברה ארוכה (שווא נע ותנועה או חטף ותנועה) הסימון המקובל ליתד הוא: U

מחרוזת - צירוף של כמה בתי שיר ליחידה אחת (או צרוף של שורות בפיוט הקדמון) בשירת ימי הביניים המחרוזת היא התבנית הפנימית של שיר האזור.

משקל - קצב וצלילים. מידה של יחידת לשון החוזרת בכמות מסוימת ובסדר קבוע, היוצרת תבנית מקצבית של הבית והטור. (מדדים: הברה, מילה, רגל, עמוד, הטעמה)

סוגר - הצלע השניה של הבית השיר הבניימי.

פסק - צזורה. הפסקה רטורית תחבירית בטור השיר.

צלעית - צלע קטנה, חלק או מחצית של צלע רגילה (בדרן כלל בשיר מרובע או בשירי אזור)

תבנית - יחידת מבנה בסיסית, דגם או מתכונת לעיצוב של רצף כל שהוא ביצירה.

תנועה- הרכיב השני של יחידת המשקל בתקופת הבניימים והוא כל התנועות מלבד שוואים וחטפים. ושורוק שלפני אותיות בומ"פ. הסימון המקובל לתנועה הוא: -

צימודים - מילים בעלות צליל דומה ומשמעות שונה.

אילוזיה - ארמז, תשתית מקראית רמז המפנה את הקורא למקורות.

אליפסה - לשון קצרה.

אקרוסטיכון- קישוט אומנותי לשיר שכל אחד מטוריו, צלעותיו או בתיו מתחיל באחת מאותיות הא' ב' בסדר ישר, הפוך, כפול או חתימת המשורר, או במסר חשוב כל שהוא.

דימוי - השוואת שני דברים מתחומים שונים על ידי כ' הדמיון. או מילת דימוי אחרת.

הגזמה - הפרזה מעבר לאמת הגלויה על מנת ליצור רושם.

הפלאה - תיאור שגרתי וטבעי במיוחד ומעורר פליאה.

חזרה - פריט מתחום הלשון. מבנה, מיקצב, מיצלול, מילה או ביטוי החוזרים בהמהלך היצירה.

חרוז - שוויון צלילי בין המילים בסופי טורים או שורות. החריזה מעניקה לשיר צלילים נעימים ומסייעת לצד הריתמי.

חרוז אב - חרוז הקשור בתוכן המרכזי של השיר, והוא מקרין מכוחו על שאר החרוזים.

חריזה חובקת - תבנית חריזה היוצרת מסגרת מצלולית לטורים, שורה ראשונה עם אחרונה ושתי שורות אמצעיות. א.ד. ב,ב.

חרוז מבריח - חרוז אחיד המלכד בבריח אחד את כל טורי השיר או בתיו ועושה אותו שיר שווה חרוז.

*19*

חריזה סרוגה - תבנית חריזה שבה חורזים הטורים אג בד.

חריזה צמודה - חריזה עוקבת. בזה אחר זה.

(הערה- החריזה החיצונית בסופי שורות או בסופי הבתים היא הרווחת יותר. יש ומשוררים משבחים את שירתם בחריזה פנימית, כאשר הדלתות מתחרזות ביניהן או מחרזים מילים בתוך השורה.)

חרוז עובר - חרוז פשוט הבנוי על שוויון של תנועה אחת ועיצור שלאחריה.

חרוז ראוי - חרוז שיש בו שוויון של שני עיצורים ותנועה אחת שביניהם.

חרוז משובח - חרוז שיש בו שוויון של שלוש עיצורים ושתי תנועות שביניהן. כינוי - החלפת שם, תמורה.

מליצה - כינוי ללשון הציורית, תיאור במילים שונות נשגבות יפות וממחישות. מצלול - שם כולל לכל צלילי הלשון, המופקים בשיר, זה אחד האמצעים הבסיסים ביותר כך מתמלא השיר חיים ותחושת פיוט.

פזמון - (רפרנט) מפשט או חלק משפט החוזר בסוף הטור או הבית.

פסיחה, גלישה - מעבר ישיר בלא עצירה תחבירית מטור אחד למשנהו, מצלע לצלע מדלת לסוגר, נגד נטיית הקורא להיעצר באופן טבעי.

צימוד גזרי - שתי מילים בעלות אותן אותיות שורש.

צימוד המורכב - מילה המורכבת משתי מילים.

צימוד הנוסף - עיצוב נוסף למילה אחת.

צימוד הפכי - שתי מילים בסדר הפכי של אותיות.

צימוד נפחת - למילה השניה פחות עיצור.

צימוד שונה אות - מילים השונות באות אחת.

צימוד שונה תנועה - מילים השונות בתנועה אחת.

צימוד שלם - מילים זהות בעלי משמעות שונה.

שאלה רטורית - שאלה שאין מצפים בה למענה.

שיבוץ - צרף מילים ממקור ידוע המשולב ביצירה באופן טבעי ללא ציון שם המקור.

שרשור - קשירת היצירה מטור אחד למשנהו באמצעות חזרה על מילה. תקבולות - תבנית לוגית בסיסית, סוג של חזרה בין שני חלקי הבית.

תקבולת משלימה - תוכן הסוגר משלים את תוכן הדלת.

תקבולת ניגודית - תוכן הסוגר מנוגד לתוכן הדלת.

תפארת החתימה - הבית האחרון בשיר בו המשורר מקפיד שיהיה יפה בתכלית היופי, מובנה מהודר ומרשים.

תפארת הפתיחה - הבית הראשון בשיר, חזק ובעל מעוף, כולל הוא את עיקר ענייניו של השיר ויהיה בעל ליטוש תבניתי מירבי.

*20*

דף ריק

*21*

שירה חדשה

*21*

"ודרך השיר ומלאכתו לכלול סיפורים רחבים וארוכים במילים מועטות..."

(הקדמת המלבי"ם על תהילים)

*22*

מבוא - שירה חדשה

*22*

הרוח החדשה הנושבת מכל התחומים התרבותיים בני זמנינו, פרשה את כנפיה גם על השירה. "מודל" הפתיחות והתרת המגבלות המאפיין את מרבית האסכולות לא פסח גם עליה.

מתבקש איפה לעיין בשירה זו ולנתח אותה באמות מידה שונות מן המקובלות בעבר. עיתים נדרשת חתירה מעמיקה על מנת לאתר רעיון גנוז בין שורותיה או להבין את רז מגמותיה. פעמים מקור ההשראה מסייע לנו לצלוח את יצירתו של המשורר ולעמוד על טיבה.

אין ספק כי נדרשים יצירתיות ומעוף כדי להעניק עושר רעיוני לשירה.

בכל מקרה יש להכיר את גינוני הכתיבה של המשורר המסוים, את "כלי העבודה" המיוחדים לו וכמובן את המאפיינים הצורניים התואמים לתקופתו.

שירי המשוררים המכונסים ב"מקבץ" זה-כולם מעמידים את הערך הרוחני במרכז ומגישים אותו מעוטר בציור מצלול משל ומליצה.

ואמנם דברי המלבי"ם בהקדמתו לתהילים- נעים זמירות ישראל, פותחים אשנב בהיר המאיר את שבחי השירה- שירתו של דוד המלך עליו השלום וזה לשונם:

"...באשר כל מאמריו בשיר נדברו

ובמשקל השיר נשקלו,

כולם ערוכים בפלס ומאזניים,

במספר ובמידה בהשכל ובתבונה,

כולם בנויים בקו ובמשקולת,

ועליהם הושם אנך האבן והעופרת,

מגדל עוז טירת כסף..."

עיון בתכני השירים יפה כוחו ליישב את המסר הטמון בהם על ליבות הקוראים בדרך יחודית ומעניינת.

והמפגש עם קשוטי השירה והמבנים החיצוניים מעשירים את הרעיונות בדרך אומנותית.

ואלו ניזונים מאלו. הקישוטים מן התוכן והתוכן מן הקישוטים. ואין הקורא יוצא ידי חובתו אלא אם איחד אותם כמקשה אחת.

*23*

ערגה - ה. תראל

*23*

לא,

אין זו

תרנגולת החצר

המנקרת באשפה.

מבט

הערגה

ששלחה,

לאין סוף הכחול,

מוצאו -

בקן נשרים.

אדמה - ה. תראל

*23*

רק מי שיכול לעטות תמיד

אותה גלימה

ישנה, חומה.

וללטף, בעדינות, שורשים

המוצצים לשדו

עד תום.

רק הוא יוכל,

כאדמה,

לרקום, שוב ושוב, פלאי פרחים.

הונאה - ה. תראל

*23*

סוף סוף,

ברגע נדיר של שקט,

*24*

הצלחתי להגיע

ולבקר את עצמי.

זה מוזר. משהו, כאן,

כל-כך משונה.

צירוף תמהוני

של אלף חלקיקי מעשה.

זה אני?

מן סך הכל. מן תוצאה.

מן סיכום (של מה?) זה אני!?

אני יוצאת.

כנראה טעיתי בכתובת.

אחזיר לי אל מה

שאני רוצה להיות.

שם יותר שקט,

יותר בטוח.

שם אני יכולה, תמיד,

למצוא חן בעיני עצמי.

סולמות - ה. תראל

*24*

קשה הטיפוס -

בסולם הארוך -

אל

זהרי הרקיע.

קשה הטיפוס,

ממושך ואיטי,

רצוף

טלטלות ומאבקים.

אויה -

מה קלה -

העלייה העליזה

המהירה

אל מרומי המגלשה

המובילה

לתהום!!!

*25*

הרוח הזו - ה. תראל

*25*

הרוח הזו

איננה

טובה.

היא אינה

מדברת,

אינה

מסבירה

היא רק

שורקת

ויורקת.

בטפשות מעופפת

בפראות הודפת

ובעצמה סוחפת!

מרימה, בלי-דעת,

במחול מסחרר ועיוור

ניירות צבעוניים

שקיות ריקות

ועלים רקובים...

הרוח הזו -

רוח ההמון -

האם היא בכלל

רוח?

חשבון נפש - א. מרגלית

*25*

כשבן אדם נחתך למחניים,

והוא מול הוא בחוצצים לריב.

כשהשעות משפשפות עיניים

והרגעים מתגוללים סביב,

כשהזמן נוטל את הידיים

לפני דברו מקרב הארכיב.

כשהיום גוחן על אתמולו

וחבוקים הם מתייפחים ביחד,

כשבן אדם ניצב אל מול מולו

והוא על הוא מטיל אימה ופחד.

כשהלב נשבר מסערות הומות

ושותתות החרטות, תהום רבה,

כשמועקה שומרת החומות

ומרדפת כל יוצא ובא.

כשצריך את כל ההקפה

לפרוע בדינרי זהב ונחושת,

כשהמטבע מתחבט לו בקופה,

כשבן אדם מסמיק לתוך החושך.

*26*

כרחם אב - א. מרגלית

*26*

אבי'

לבנו כמו פעוט

לפניך.

כמו פעוט

הממיר מאות

באגורות,

על כי נוצצות הן

למראית.

כמו פעוט

שכל העולם וכל העולמות

לא ישוו לפניו

סוכריות על מקלות.

שנותן כל זמנו

בשביל לטייל בגנים

וחוזר רצוץ,

ושללו -

עלים מושלכי עצים

ושריטות

אגרופו הקמוץ.

לבנו כמו פעוט,

לפניך אבי.

שמעביר הנייר בכתמי קווים

ואומר לנפשו:

שמש עשיתי, כוכבים.

שהולך אל האש

בלי אימה

בחשבו: צעצועו.

שעולה בחומה

ורוכן בשלווה,

ותהום פעורה לרגלו

*27*

-ואורב הסיכון.

כמו פעוט,

שמעבר לרחובהו

נגמר בשבילו העולם;

שעומר למשפט אביהו

מבויש ונכלם

ורכון.

כמו פעוט

שנבעת פתאום

שצועק קול תהום:

אבי אבי!

הזמן - א. מרגלית

*27*

תרמילו שמלא גרגרים

ורק סדק קטן לו בצלע,

בעדו הם יוצאים כגרים

אל ארצות הלעד והסלה.

עננו שגאה ורחב

אט לאט את מימיו הוא יזיל לו,

שיתם רקיעו מכוכב

מתפוגג עד גוויעה של "הצילו!"

נחלו שפרץ מאפיק

- עד חמה גמעתו בקש קרניה;

שכיסה אדמה בספק

- כבר חשפה אדמה את פניה.

שפורש חבליו, ומותח

את שניים קצותם ושורע,

ומושך עד מעבר לבטח

ומושך והולך עד - קורע.

*28*

וצמאיו שגמאו מן החמת,

אך הלך וגבר צמאונם.

ורוקנו את החמת עד קמט,

ורוקנוה אל רוב תמהונם.

זה הזמן שבמים נוזל לו,

וכמו גרגרים הוא נושר,

שכנחל אכזב הוא אוזל לו,

וכחבל שאין לו קושר.

שמימיו כמו מחמת דומעים כה

אבל הוא לא כמו עין נובע,

בחיקו עולמות שגוועים פה,

ואף הוא בחיקם, הגווע.

רחל - א. מרגלית

*28*

ולבם ישוב אליך כשוב אדם אל בית אמו,

ובתוך הקהל, ואולם כמו אין איש עמו,

ודבר אליך כמשיח לפי תומו,

וספר לך בניו ובנותיו וכאבו ושלומו.

ורקם איתך מחרו וגנח איתך אתמולו,

כי את ששאלת מוצאותיו ואת שישבת למולו.

ששם אם הוא להם רק זכרון עברם

הארוך,

וקמוץ אגרופם מול עולם שהיה כנושה,

בבואם סף בית מצבתך והיה כמו באו

לדרוך,

על מפתן בית אמם הורתם.

וליבם הקשה כבר תולה על קולב פתחך את כיסוי שריונו,

ונגלה חם וטוב וילדי,

ובכיך התמיד מחלחל בגרונו

היבש, החכוך, הלבדי.

*29*

וכל איש הנוגע כיפת מצבתך -

זכרך את גרונו חונק,

ואליך נפשו יוצאת, וזכרך את רוחו

משיב,

כי הוא בן צערך יחידי, כי הוא בנימינך,

ובדרך קרהו אסון, גם טרף טורף אחיו

הוא ישוב למחר, אמנו,

עוד רבים הדברים בפיו.

בינתיים - צבי יאיר

*29*

בימים אשר אתה חי

אל תבקש פנאי -

חטוף וראה חיים

בין ערביים באקראי בינתיים.

כי אם תתכונן אל ה"שעה"

ותצפה אל "היום"

הם יבואו ביעף

ויחלפו כבחלום.

והשעה הגדולה

היא הנמצאת -

והרגע ההווה

הוא פסגת העת.

בין טרוד אך חלף

לטרוד עומד על הסף

בין דאגה עוברת

לדאגה מתרגשת -

בבושש הרכב

אותך יסיע -

במסדרון הרופא

*30*

עד תורך מגיע

אחרי צלצלך בשער

עד השוער פותח -

מדי עריכת התה

ועודו רותח

מהר וחיה

וחיים ראה

"בין ערביים",

כי עיקר החיים

הוא "בינתיים".

צרור - צ. יאיר

*30*

הנשר העז

המגביה עוף,

הרוכב קל

על כנפי רוח,

הפורש כנפיו

אל בין כוכבים -

אך דבק ברגלו

שמץ צרור

מעפרי האדמה -

לשווא יתנער

והשיק אברותיו

כפעם בפעם -

הוא יצלול כעופרת

מגבהי התכלת

ועם תרנגולי בית

יחדיו ידדה.

התמונה והמסגרת - צ. יאיר

*30*

הכל ישירו

ל"תמונה" המפוארת

*31*

בשלל צבעיה שוררת

אשר לה נוגה שמש

יער מלבלב

הוד אשד מים

והילת פני אדם זוהרת -

לה הגדולה והתפארת.

אני אדבר שיר ל"מסגרת"

פי ידבר תהילת ענוות ארץ

אשר נמכרה שפחה לגברת

על סף ארמונה שומרת

בצל נכנפת

באפלולית מסתופפת

כעלה על פרי

כגדר על גינה נוטרת

כחומה על עיר סוגרת.

כרעיה אלמונית

פנימה נסתרת

של בעל נודע בשערי קרת

אשר חלקה בשם ובתפארת

מחשבת מי משערת

מי יחקוק פעליה למזכרת

לדורות יבואו למשמרת

ועל רקתה החיוורת

מי יקלע זר ועטרת?!

ביטול - צ. יאיר

*31*

כיביתי בלבי

את בל מאווי,

מחיתי מרוחי

כל געגועי,

רוקנתי את נפשי

*32*

מכל רצונותי -

אז יצקת רצונך

בכלי הריק,

זרם חפצך

באפיק החרב,

וגחלתי הכבויה -

גיצך שלהב.

עניותי ועשרך - צ. יאיר

*32*

הם אמרו

כי אם אתן לך

כל אשר לי,

אז אוורש

ומאומה

לא יהיה לי.

לא ידעו

כי בתתי לך

את הכל

והצגתי ריק

מכל קניני -

אתה את

עשרך שלך

נתת לי.

מי ששב... - מרדכי אלעי

*32*

מי ששב - מעולם לא פרש,

פרישתו היתה נדודים וכאב;

כעלה ברוח מגורל גורש,

ותמיד משתוקק ותמיד תאב.

*33*

ושירו - זעקה, וצחוקו אנחה,

נכר, נכר כל צעד שצעד,

בחלומות אך חי, ומזיכרונותיו בכה,

נכלם ממה שבידיו איבד.

מי ששב - מעולם לא פרש,

והחטא לא היה חטא ולא עונג - כאב!

תמיד העיק הסבל שירש:

הטוהר בדם, האמונה בלב.

בעל תשובה - מרדכי אלעי

*33*

כאשה מדדה תינוקה,

כך הרוח שעליו הופיעה.

מוליכה אותו דרך רחוקה,

פסיעה, פסיעה.

משדלה אותו, מפיסה, מבטיחה

הדרך כמה רחוקה!

וכל מכשול מרגליו מבריחה

בגיל צחוקה.

לפעמים מנסה אותו, וקשה,

אבל בניסיון - ידה מדדה.

רגע ממנו עינה לא משה,

אחרי כל צעדו - צעדה.

בצר, במצוק, על ערש דווי,

ברעב, בנכר, בכלימה,

מביאה לו דמיון, חלום כשי,

בהקיץ, כמו בנימה.

*34*

וזה פלא ואיש לא ידע,

במה הזה זכה:

השמים יחפשו אותו כאבדה,

וטרחו עליו ככה.

יצר הלב - מרדכי אלעי

*34*

א.

הראשון למשכבי הוא בא

ואחרון ביומי,

וגם נוע נע

בחלומי.

כמו צל, כמו לחש,

הוא בא עדי

מעיר לבי

ומרטיט ידי.

מכל מראה

אלי משתקף,

ובכל עץ, בכל הר

לפני מזדקף.

בהמית גלים

בליטוף הרוח,

מפתני ומושכני

על ברכיו לנוח,

והוא לא אבי

ואני לא תינוקו,

פחד לי ליטופו

וחרדה - צחוקו.

בבואו לי מביא

מבוכה ואנחה,

ובלכתו מאיתי -

*35*

מרגוע וברכה.

ולא פעם, ולא פעם

הייתי אובד

לולא השם

אותי מעודד.

הוא - אבי,

הוא - בוראי

בחסדו - נווי

באורו - אורי.

ב.

לא בברק עיניים

ולא בלובן שיניים

מקנן המפתה -

הוא יושב בקרבי

ולוחש לי דברים.

בלשון סתרים

ולרצונו מטה.

יד קסמים ירים

ומשנה סדרים

ודברים מוזרים

נעשים ברים

ומומים ושברים -

תמימים, ישרים

וחרמים, אסורים -

מותרים.

לא בברק עיניים

ולא בלובן שיניים

אורב המפתה,

הוא יושב בקרבי

ולוחש לי דברים.

בלשון ישרים

ומשטה בי, משטה.

*36*

ג.

עוד יבוא יום, בבוראי אבטח

ואזוך מכל מכוער,

ואשר ממני עכשיו נידח

ישוב אלי מטוהר

אז אביט בפרח בגווניו

בטיסת להקת ציפורים -

בכל אראה אור פניו

ואאזין פלאיו שרים.

וגם בפנים, ברשרוש שמלה,

במבט תינוק תמה

את כל אראה הודו נמלא-

ולכבודו צמא, כמה.

ממלכת דמיון - רינה בת חיים

*36*

היה היו לחוף ימים

ארמון ומצודה

כיפות רמות, צריחים קסומים

כמו באגדה.

טירת זהב, טירת זהב

עמדה על ראש גבעה,

חומות שנהב לה מחוטב

ומגדלים - שבעה.

וכרכובים מעוטרים לה

מעשה אמן,

כוכים ומנהרות סתרים

והוד תעלומה...

*37*

טירת זהב, כמו חלום

צופה מראש התל

הים לחש לה שיר ביום

והרוחות עם ליל...

זקופה וחסינה כברוש

חלשה על הימים

שום חיל לא יכול לכבוש

גם רוח לא תמיט...

שלחה ספינות למרחקים

ובאו בסודה

פנינים, ענבר ואלמוגים

כל אוצרות חמדה.

טירת זהב, טירת זהב

גאה, יפהפיה

ושער לה - זקוף, רחב

לכל הפמליה.

טירת זהב טירת זהב,

מול ים בוהק, כחול

פתאום בא גל אחד שובב

קרסה טירת החול...

תפילת המשורר - רינה בת חיים

*37*

שאי, הרוח, את מילתי,

שאיה אלי מרחק,

ולא תיקבר במכתב עיתי

בין גווילים מצהיבים תימק.

*38*

שאי, הרוח, גם את דבבי

ואף-אם זרעי-דרדר-

גם קש גם גבבא אי-טובה תביא

גם קוץ לא לשווא נוצר.

שאי הרוח, למרחקים

שאי שירי אל השממה.

אולי אי-שם אי-במעמקים

אולי עוד תניב

אי- מה...

זה מן - ר. לינטופ

*38*

מחר

מה יקר

תמולו

תם-מולו

ועכשיו

אח שב

חפנים של זהב

ימינו גם שמאלו...

הווה

כל אשר יאבה

בתפילה יעטוף

יומו שם לילו

יחטוף

כי את עמלו...

זמן-

זה מן

אם ימוד

או אם יחמוד

*39*

אומר לגולגולת

היעשיר?

כאין בדולח אם תקפיאו לך-

וחם השמש

ונמס.

זמן - זה מן

התיתנהו למרמס?!

הארה - ר. לינטופ

*39*

מבעד למרקעים שחורים

מתפוצצים

כדורים קטנים של אור

כמו הבזקים

של רגע

חיוור ומחוור.

כי אז ידענו למה

צריך החושך

העבה

להיות הרקע

המבליט

את הרגעים הללו.

כמו כוכב זעיר

בהיר ונהיר -

ומתפוגג

שראינו אותו זוהר

בחושך.

*40*

קחוון במחנה הריכוז - ח. ברונשטיין

*40*

קחוון קטן

מצא לו משכן

ליד הגדר המחושמלת.

עטור בלבן

בין זרועות ירוקות,

פרח קטן.

העדיף לנבוט כאן

על פני שדות ירוקים

מעבר לחוטים.

בא להזדהות

עם האסירות

וענד טלאי צהוב

בקור העולם

בהשתולל השטן -

קחוון קטן.

בר מצוות הבן נ"י - ח. ברונשטיין

באולם ששכרנו אין פאר או יציע,

כי אורחי הכבוד הם שוכני הרקיע.

כבר הודלקו האורות - החושך לא פג,

באים אורחים - כולם לבושי חג.

באים מכל עבר, באים ומברכים,

גם נוטלים דבר, יושבים וסועדים.

"מזל טוב! מזל טוב!" - ידיים מושטות.

"מזל טוב - בנכם שיחיה הגיע למצוות".

העצמות היבשות קרמו עור וגידים,

יש המשך לשושלת, הנה אנו חיים!

*41*

הדלתות פתוחות, יש עוד ועוד באים.

החושך גובר, למרות האורות הדולקים.

מתוך האפלה הנה הם קרבים,

אורחי האמיתיים, אורחי היקרים.

הנה אמי הצדקת עם אחי הקטן,

נפרדתי מהם באושוויץ על פתח הכבשן,

ובא גם אבי הטהור, אשר עונה למוות,

דודים ודודות ,ומחכים בתווך.

עומדים הם דוממים, מקשיבים לדרשה,

גומעים בצמא את דברי התורה,

עומדים ומתרגשים ואומרים כאחד:

"יש תקוה לאחריתנו - לא הקרבנו לשווא".

ואני רוצה להגיד - אמא אני זוכרת,

את אשר ביקשת ממני בקרון הרכבת,

שאשמר מצוות בכל מצב בו אהיה,

והבטחת לי - אמא - שאשאר בחיים - אחיה.

אבא, אנא, רק מספר מילים:

ספרו לי, שבמחנה קנית תפילין,

קידשת שם שמים ברבים,

נפשך, בוודאי, צרורה בצרור החיים.

ורוצה גם לשאול, איך זה שם בגן?

איזה מקום הועידו לאחי הקטן?

מה מקומם שם של הצדיקים הקטנים,

המנחמים אותם מלאכי השרת, או גם הם בוכים?

באולם השמחות אין פאר או יציע,

כי אורחי - הכבוד הם שוכני הרקיע.

ובחוץ רוח טבת מיללת ובוכה,

יתגדל ויתקדש שמה רבא!

*42*

המבריח הקטן - מחברת: הנריקה לאזו ברט מתרגם: בנימין טנא

*42*

על פני סדק-חומות ואויב,

מתרס וחורבות וגדר,

עיקש, חוצפני ורעב

אחמוק כחתול חיש-מהר.

וגם בסופה גם בחום,

עם שחר ובליל-מחשכים,

חיי אסכן ועד תום,

גו-ילד אתן למכים.

על פני סדק-חומות ושברים,

ביום ועם שחר, בליל,

עיקש, חוצפני, מערים

דומם כיה אחמוק לי כצל.

ואם תשיגני אי-אן.

ידו של גורל בשחקי -

זה פח החיים שזומן,

את-אמא-אל עוד תחכי!

לא עוד בצילך אחסה,

קולי לא יבוא ממרחק.

אבק החוצות יכסה

גורל ילדותי שנמחק.

ורק זו עווית שפתותי

תקפא בדאגה האחת:

מי לך, אמי שלי

פת לחם יביא למחרת?

*43*

רעב - מחברת: ה. נקלן מתרגם: ב. טנא

*43*

התדע מהו רעב?

רעב שמעיך מהפך בלי חוק,

הגיגיך יבריח רחוק,

ויחתך הקיבה בסכינים.

חסרה נשימה, הלב עומד מדפוק,

ולבסוף כל הגיג שבך על סף

התאווה המטורפת ניצב:

לאכול! לאכול! לאכול!

השעות זוחלות אט-אט...

לשפתיים ניחרות כבר הרוק ימעט.

ומענה דמיון חולני

בסיוט כיכר של לחם:

...לוא כך ירד משמים רחום,

טרי וחמים, ריחני,

בקרום מאוושש שחום,

ופרג זרוי עליו...

כך הוזה מוחך המטורף.

הוי בידיים אותו לקרוע!

לזלול בתאוותנות! נתחים לבלוע!

הרגישו בלשון סוף-סוף.

בפה ובבית-הבליעה כי-טוב,

ובתוך הקיבה את המעודן מכל, השובע!

לאכול... לאכול... לאכול...

בעיני מחשך וצל,

אלי, רחמיך עלי גלגל!

ופרוסת לחם אלי שלח!

ראה - חסרתי היום מעט כל כך!

*44*

מאפייני השירה החדשה

*44*

ציורי לשון:

דימוי - השוואת שני דברים מתחומים שונים על ידי כ' הדמיון או בעזרת מילת דימוי, כמו כך, כאילו, כפי, הדימוי מדגיש את התכונות של העצם או הפעולה המתוארים על ידי השוואתם לעצמים אחרים הידועים בתנועת אלו.

השאלה (מטאפורה) - ציור לשוני מרוכז, סוג של דימוי הנותן זהות משתמעת בין שני דברים שונים. בלי כ' הדמיון או מילת השוואה אחרת.

אימאז' - מילה או ביטוי ציורי ביצירה הספרותית. (תמונת לשון או תימונת) - מתפקדת גם כדימוי, סמל מטאפורה, האנשה ועוד.

אוכסימרון- סוג של מטאפורה המצרף מושגים או ביטויים סותרים לשם הגברת הרושם וההפתעה.

האנשה - סוג של שאלה הצגת דומם או צומח, בעל חיים או רעיון כאילו הם אנושיים.

הנפשה - ציור לשוני המציג דומם, צומח או תופעת טבע כאילו היו בעלי חיים. הגזמה - היפרבולה - הפרזה מעבר לאמת הגלויה והידועה על מנת ליצור רושם.

מיטונימיה - פיגורה לשונית, עניינה להחליף מושג אחד במושג אחר, החלפות כינויים ותמורות שונות נחשבות למיטונימיה.

מליצה - כינוי ללשון הציורית, תיאור במילים שונות, נשגבות, יפות וממחישות. סינסתיזיה - סוג של מטאפורה המאחד תכונות או פעולות של שני חושים או יותר כגון להריח קולות, לאבן קול של לב.

סמל (סימבול) - משהו שיש לו משמעות עצמית משלו אבל הוא מייצג וממחיש תכונה או רעיון.

ניב - צרוף קבוע בלשון הכולל מטאפורה שכמעט איבדה את מטענה הציורי.

צלילים:

מצלול - שם כולל לכל צלילי הלשון המופקים בשיר זהו אחד מין האמצעים הבסיסים ביותר, כך מתמלא השיר חיים ותחושת פיוט.

אליטרציה - תופעה לשונית מצלולית, עיצור או הברה חוזרים בהתחלת שתי מילים או יותר.

אנאפורה - מילה או ביטוי החוזרים בראשי הבתים, למטרת הדגשה, היא מתאימה להבעת רגשות או לתוכחה.

אפיפורה - מילה או ביטוי החוזרים באותה משמעות בתכיפות בסופי שניים או יותר מטורי- בתי השיר.

חזרה - פריט מתחום הלשון, מבנה, מיקצב, צליל, מילה או ביטוי החוזרים במהלך היצירה.

*45*

חריזה פנימית - בתוך הטור.

חריזה חיצונית -בסוף הטור, השורה.

חריזה חופשית - כינוי כללי לשיר המשוחרר מכבלי טכניקות פורמאליות. (מסימניה המובהקים של השירה המודרנית)

חריזה חובקת - תבנית חריזה היוצרת מסגרת מיצלולית לטורים: א,ד. ב,ג. חריזה סרוגה - תבנית חריזה שבה חורזים הטורים לסירוגין: א,ג. ב,ד.

חריזה צמודה - חריזה עוקבת, תבנית חריזה שבה חורזים שני טורים או יותר זה אחר זה.

לשון נופל על לשון - מילים הדומות בצליל ושונות במשמעות.

צליל מביע- צליל של חרוז או תנועה החוזר בשיר, לצליל אין משמעות מוסכמת. אונומטופיאה - צליל של עיצור או תנועה החוזר בשיר, מחקה קולות הטבע. מוטיב חוזר - (לייט מוטיב) מוטיב מרכזי ביצירה. בסביבו נעים שאר המוטיבים. פזמון - רפרנט משפט או חלק משפט החוזר בסוף הטור הבית.

רתמוס - המקצב בשיר.

מירקם - פונקציה של מבנה, השוזר: ציורי לשון חריזה צלילים וכ'.

מאפיינים הקשורים בתוכן:

שיבוץ - צרוף מילים ממקור ידוע המשולב בשיר.

ארמז (אילוזיה) - רמז בגוף היצירה המפנה את הקורא למקורות או ליצירות אחרות.

מוטו - רעיון מרכזי של השיר.

פסיחה - מעבר ישיר בלא עצירה תחבירית.

אליפסה - לשון קצרה.

אמביוולנטיות - דו משמעות לשונית.

אסוציאציה - העלאת זכרונות חופשיים.

קונוטאציה - משמעות לוואי של מילה או ניב המקובלות על הכל.

שירה אפית - שירה סיפורית עלילתית תיאורית.

שירה לירית - שירת הרגש והדמיון.

שירה דראמטית - שירה בעלת התפתחויות דרמטיות המתרחשות לעיני הקורא. בלאדה - שיר עם, סיפור לירי של אירוע מסוים ומרשים.

ביטוים הקשורים במבנה:

סטרקטורה - מבניות.

בית- יחידת תוכן בשיר.

*46*

מחרוזת - צירוף של כמה בתי שיר ליחידה אחת.

מסגרת מעגל סגור - תופעה ספרותית במבניות ובתוכן החוזרת בפתיחת הטכסט ובסיומו. טור, שורה-יחידה ריתמית שאינה צריכה לחפוף ליחידת משמעות תחבירית, טורים קצרים, טורים ארוכים.

ארכיטקטוניקה - אמנות המבניות של היצירה.

*47*

סיפורת

*47*

"העולם אומר שסיפורי מעשיות יפים לשינה,

ואני אומר שעל ידי סיפורי מעשיות מעוררים בני אדם משנתם"

(מדברי רבי נחמן מברסלב על מעשיותיו)

*48*

סיפורת - סיפור קצר, נובלה, סיפורי חסידים

*48*

סיפורים היו והינם אמצעי חוויתי המתאים לשכבות גיל שונות, החל בסיפור הערש, המשך בסיפור מתח, בילוש, מדע בדיוני ואחרים לנוער וכלה בסיפורים מסעירים או בעלי מוסר השכל למבוגרים יותר.

אומנות הסיפור ידועה היתה בעולם העתיק והקיפה תקופות שונות ארצות ועמים רבים.

קיימות צורות סיפוריות רבות: נובלות, סיפורי עם, אגדות מעשיות, סיפורי חסידים משלים אנקדוטות ועוד.

סימני ההיכר של הסיפור הקצר הוגדרו על ידי סופרים רבים וכדי להמחיש עד כמה גמישה ורבת גוונים יריעה זו נביא כמה מביניהם:

- "כל מילה בסיפור חייבת לתרום להתפתחות העלילה".

- "יש לתאר בו אפיזודה מסוימת בחיי הגיבור ללא נתוני רקע או פרשנות".

- "בסיפור קצר חשוב שתהיה תנועה רבה, התפתחויות מפתיעות שתגענה לשיא".

- "משך זמן הקריאה הדרוש לסיפור קצר בין חצי שעה לשעתיים".

- "המרכיב הכמותי יש לו השפעה על עיצוב העלילה, הדמויות הרקע ואפילו על הלשון המשמשת את היוצר".

- "בסיפור קצר יש לשמור על רושם אחיד, על אפקס של טוטליות".

ישנם סיפורים שתמצית יופיים מתרכזת במתח העלילתי והחוויה המסעירה היא המחבבת אותם על הקורא.

ישנם סיפורים המתרכזים יותר בדילמות מוסריות וערכיות והן משרתות ציבור קוראים חושב ומעמיק.

בשנים האחרונות חלו שינויים בהם הסופרים צמצמו עלילות חיצוניות והתמקדו יותר בעלילות פנימיות, שינוי זה מכונה "זרם התועדה" - תיאור עולמם הפנימי של הגיבורים.

בכל הסוגים הנ"ל על היוצרים לקרב אליהם את נפש הקורא בדרך פיקנטית, משעשעת, מרתקת ומעוררת חשיבה על מנת שהכתיבה תהיה מעניינת ובעלת ערך.

*49*

על היסודות החשובים ביותר בכתיבת סיפורים התבטא הרב אליהו כי טוב בלשון זו:

"אין כתיבתי אלא מעשה אומנות,

ומלאכה היא ככל המלאכות

שבני אדם עוסקים בהם לפרנסתם,

וכשם שהאומן שוקד על מלאכתו לעשותה נאמנה

כדי שתהיה מתוקנת כראוי לצרכי בני אדם

כך עושה אני במלאכתי".

העיסוק בסיפור הטוב פותח אשנב לעולמו של היוצר, לעקרונותיו ומעבר לכל למסרים הערכיים אותם הוא מנחיל לקוראיו.

*50*

אחד מאלה / ד. זריצקי

*50*

פחתו הרגלים המדשדשות.

הערב עדיין לא הגיע, אולם בפינה האפילה שבין הבית על העמודים שבאחד מקימוריו רגיל היה לשבת, לבין הקיוסק הקטן שנצמד אל קיר כתינוק - שררה אפלולית כל היום. הוא הכיר את התמורה שבין היום והערב בדשדוש הרגלים בלבד. מהיר, עצבני, מצטעק וגומע - בשעות הבוקר, מתרשל והולך במשך היום ופוחת לקראת הערב.

אין האדם מעניין אותו אלא היד המושטת או הרגל הצועדת על פניו. היד מתנענעת ולפעמים נזרקת ממנה פרוטה. רוב הידיים עסקניות הן, טרודות עם עצמן, יש שהיד מתעצלת להשתלשל לתוך הכיס ויש והיא מתנענעת בסך עם מחשבה בראש, ואז אין שעתה פנויה לפרוטה בשבילו.

עם פיחות הדשדוש הוא מתרומם ותוך כדי פירוק אבריו ופיהוק גרגרני להוצאת השעמום שנצטבר בו במשך היום הארוך - משלשל את הפרוטות לכיסו. טומן את קופת הפח בין קיפולי מעילו ונשאר עומד דקות מספר ובוחן את עצמו.

האנשים העוברים על פניו אינם אלה שלפני כמה רגעים זרקו מטבעות לקופסתו, ביניהם לא נמצא אחד שיסתכל בו, ודאי שאינם מעלים על דעתם שאותו העומד בפינה הוא האיש המוכר להם על ידי קופסת הפח העגולה, ששימשה בחייה משכן לפירות משומרים ועכשיו, משמתה, נקברה בפינה זו. עכשיו הוא אחד מאלה הנקלעים תדירות בין העומדים. מי להסתכל בתמונות של צלם ומי להתבונן בויטרינות. הוא מנקה את מכנסיו שנתלכלכו מישיבתו הממושכת על הארץ, בבוקר הוא אמנם נזהר לשים מחצלת קרועה תחתיו. אולם במשך היום נשכחת היא מליבו, וכשהוא מתרומם לפעמים להרים פרוטה שלא נפלה לקופסה אלא התדרדרה על המדרכה הקרובה, מצטנפת המחצלת בכעסה עמוק בפינה ושוב אינה מחממת את גופו,

אין הוא מרגיש בהעדרה, כולו נתון לצלצול הפרוטות המעופפות מלמעלה. יש והיד המושטת נשארת תלויה באוויר, אז הוא יודע שהנותן רוצה לפרוט מטבע גדול לפרוטות, הוא עושה את העבודה בישוב הדעת, מונה את הפרוטות אחת אחת. ממשמש כל אחת פעם ופעמיים על מנת שלא לטעות ומשאיר לעצמו פרוטה אחת בלבד.

וכעת הוא עומד בתוך שאר האנשים ומסתכל בחלונות הראווה, עדיין לא מתחשק לו ללכת לחדרו, שם צריך הוא להדליק את האור, לנער את השולחן משיירי פת השחרית, לכבד את הרצפה ולתקן את קרעי בגדיו. כאן, ברגע זה הוא כאחד האדם, מישהו שנתקל בו בריצתו, הפנה את פניו המיוזעים לעברו, הקיא חיוך עלוב: "סליחה", אדוני. הוא אמר את המילה אדוני ללא כל הדגשה.

כן, כן, נעים להסתובב כאן במערבולת האנשים העסוקים, שכל אחד מהם גמר עבודתו וממהר למשפחתו, לשולחנו הערוך ולספריו. אין דורשים לזהות את עצמו ומהו עיסוקו במשך היום. הוא מסתובב ונבלע בין האנשים, אחד מהם דרך על רגלו והפטיר מיד "סליחה", אגב הפנותו

*51*

את ראשו. הלה הביט בפניו וחייך חיוך סלחני כלפיו והוא ענה לו בחיוך, יתכן, חשב בחטף, שלפני מחצית ואולי רבע השעה זרק לי זה מטבע לקופסא, אולם אף אחד אינו מכירני.

בעברו לאורך הרחוב זרק מבט חטוף לעבר אותם המקומות שכמוהו רגילים לשבת, הוא מצאם כמעט כולם עדיין יושבים, אחדים מהם בצוותא, היו ביניהם ששוחחו על מאורעות היום ושאפשר בשעות מסוימות להרוויח במכירת עיתונים ואחר כך להמשיך בזה. ואחרים צדדו בכך שזה לא כדאי משום שהעבודה קשה מדי, ויש גם סכנה שהעוברים והשבים יכירו אותם. אחד מהם שישב מן הצד על שרפרף מרופד, עישן סיגריה ותוך כדי כך לעס משהו, בדבקות.

בינתיים ירד הערב ונשתקע בחללו של הרחוב, הודלקו האורות ברחובות ובחלונות הראווה, המטיילים רבו על הרצים והממהרים לבתיהם או לעסקיהם ואנשים לקחו להם זמן להסתכל במעמקי החנויות. הוא תיקן את בגדיו שבמשך כל היום היו פרומים. תיקן את כובעו ואף כיפתר את צוארון חולצתו, חבל, חשב, שלא לקח עמו עניבה כלשהי, מאותן שמוכרים ברחובות בלירה ואף בפחות מזה.

לפעמים היה עולה על דעתו, בצאתו בבוקר למקום מושבו, להתלבש יותר יפה ואולי גם לענוד מגבעת ועניבה. יש אומרים שאנשים מתחשבים בזה בשעה שהם מכניסים ידם לכיסם להוציא משם את הפרוטה. ברגעים אלה נוהג היה בימים הראשונים לישיבתו זו, לעקוב אחרי הבעת פניהם של הנותנים. והוא הבחין ביניהם סוגים שונים של אנשים אשר לפי הנהגתם קבע את אופיים, אשה החוזרת מן השוק ומתגלגלת תוך סחיבת שני סלים בבדים, מועמדת רצינית לנתינת פרוטה, אולם לא יותר מזה.

יש ומישהו עובר על פניו וכאילו אינו משגיח בו, אולם לאחר כמה צעדים חוזר וזורק פרוטתו לקופסא. זהו אדם מלומד, כנראה, שראשו נתון למחשבותיו, ואדם נאה הליכות זה שבכל בוקר נותן לו חמש פרוטות, בודאי מקבל פנסיה הגונה והוא שמח על שלא עולה בגורלו לשבת כאן... אפשר שאילו היה מתלבש טוב, מתיישב על כיסא הגון, פורס על ידו מטפחת לבנה ויושב ומעיין בספר, היו נותנים לו יותר, אולם כיון שהורגל בישיבה זו חושש הוא שמא יבולע לו, אלא אם יחליט בדעתו לעבור למקום שאין מכירים אותו.

זה היה מזמן. כעת נתערבבו כל הפנים, אין הוא מבדיל בין הבעה זו או אחרת, הוא נותן את עיניו בידיים בלבד, יד קמצנית מחטטת ארוכות באמתחתה, הופכת והופכת במטבעות, מוציאה וחוזרת ושוקלת בין אצבעותיה האמנם לזרוק מטבע זו או קטנה ממנה, ויד פזרנית נתחבת לכיס, מקשקשת כלאחר יד בפרוטות, חופנת כמה מהם וזורקת לפח. ידים כאלה עלולות לפעמים לזרוק עשר אגורות בבת אחת. במקרים רבים נעצרות רגלים זעירות, הוא שומע קולו של הילד בסחבו בשמלתו של אמו:

-תני לי כסף בשביל האיש...

ואז הוא בטוח שמשהו יצלצל בקופסא.

לא, אין הוא מבקש. עד כדי כך לא הגיע. משום כך מרשה הוא לעצמו כעת להתהלך כאיש בין האנשים, ולהשלות את עצמו שאף אחד לא יכירנו. כיון שהוא אינו מרים עיניו למעלה ואינו פושט את ידו. רק יושב על גבי המחצלת ומביט נכחו. כאילו הוא מתעניין במה שנעשה ברחוב

*52*

בלבד, היו כבר שטעו וחשבהו לאדם שנתעייף ונתיישב לנוח בצידי הרחוב, יתכן והפסיד על ידי הערכה זו כמה פרוטות, אולם הנאה היתה לו, אפשר לומר: הגאה רוחנית ממש.

הנדירות הוא כופף ראשו בתודה, זה קורה שנייר יורד עליו מלמעלה הוא תופסו ברשלנות מעושה ותוחבו ביד באחד מכיסי אפודתו, אז הוא מחייך כלפי הנותן, אם הלה עדיין נשאר לעמוד, ומוסיף לחיוך גם הרכנת ראש מלאת תודה. אלא שאלה שמרשים לעצמם פזרנות כזאת נוהגים שלא להתעכב. זורקים את הכסף ונעלמים בין המון האנשים.

בכל אופן הוא מצדו לא החסיר להודות במקרים כאלה.

כעת הוא מתהלך כאחד שמטייל לאחר יום עבודה, מחפש משהו פיקנטי בחלונות הראווה, אולי הוא רוצה לקנות מתנה לאשתו. אחדים נעמדים על ידו ומשוחחים ביניהם שהמחירים האמירו ושכדאי להמתין עד המכירה העונתית, איש אינו שם לב לאחד בין אלפי העוברים. את הקופסא מתחת לאפודתו הוא מסתיר עוד יותר, שם את ידו עליה, משל הוא מחפש באחד מכסיו משהו.

הוא ניגש לקיוסק "לשתות משהו". דיבורו רשלני ומעורר אמון, לא, לא סודה ולא גזוז משהו יותר טעים, כן, תן בבקשה.

מוזגים לו בכוס הוא שותה את המיץ מתונות, מסתובב ומביט לרחוב: הקיוסק נמצא ליד מקום ישיבתו, הוא רואה כל היום את האיש שמזג לו את המיץ אולם הלה אינו מכירו...

- כמה זה? הוא מוציא חופן של כסף, משלם את המגיע ומשלשל את השאר לכיסו. תודה.

- תודה אדוני'

הלילה מרוקן את הרחובות, הוא מביט על המדרכה ממול, כל היושבים שם כבר הלכו להם, פרט לאחד שנשאר עדיין יושב, ראשו שמוט על כתפו, מקשקש בקופסתו תוך נמנום...

הוא עובר את הרחוב, ניגש ליושב וזורק פרוטה לקופסתו. הלה מגמגם מתוך שנתו...

- תודה אדוני, רפואה שלימה אדוני...

*53*

מעשה בזוג נעליים / דוד זריצקי

*53*

א.

אין אנו משוחחים כעת על נעליים סתם, השוכנות כבוד מתחת למיטה, וכאשר לשונן טובה עליהן, הן מרכלות בינן לבין עצמן באפלולית האופפת אותן.

אלה הן סתם נעליים.

הנעלים שאנו משוחחים עליהן כעת, הן נעלי-לעילא, כלומר: - ישרות!

מאי קא משמע לן: ישרות? לא כדי לבייש אחרות אנו אומרים כך, שהרי נעל עקומה אינה אלא בעלת מום ורגל לא תדרוך בה מחמת מומה. אבל הנעליים הללו, הן ישרות במהותן, לא רק בצורתן.

הן לא היו ואינן גם בשעה שמסופר עליהן, מאותו סוג הנח בכבודו של עולם אשר מתחת למיטה, או באחת המגירות של השידה במחסן, נעלים אלו אינן משמשות את האדם אלא בשעות ספורות ביום, ואילו הנעליים הישרות שלנו, עבדו ביום ובלילה, בשבתות ובמועדים, מלבד כמובן, ביוה"כ ובתשעה באב. וכן כאשר נחוץ היה לתקנן.

כי כידוע, נעלים, אף אם הן ישרות וצדקניות, טעונות תיקון, כמו האדם, במחילה מכבודכם. ואז, כלומר, במקרים המפורטים לעיל, הנעלים לא עבדו, לא הן ולא שתי זוגות הרגליים. שמתם לב? אמרתי: שתי זוגות רגליים!

ואל תתמהו על כך, אמנם שתי זוגות של רגליים השתמשו בזוג אחד של נעליים. שאלמלא כך לא היה מקום לספור הזה כלל.

הרב והרבנית.

כפי שאתם שומעים! שניהם נעלו זוג של נעליים, ר' חיים, רבה של ירושלים וזוגתו הרבנית.

ליודעי דבר כמותכם, אין צורך להדגיש, כי שתי זוגות רגליים אלו לא היו שווים. הרבנית, אף שהיתה אינטליגנטית מאד, אשה גדולה, פיקחית ומפורסמת בלמדנותה, אבל רגליה קטנות היו, ואילו רבי חיים, שהיה כידוע אדם גדול מאד, שגשמיות נדחקה אצלו לקרן כיצד אם כן, מסתדרים?

הוא שרמזנו קודם, שנעלים אלו ישרות היו במהותן, וקבלו עליהן את הדין לשרת פעם את הרב ופעם את הרבנית.

אף על פי שלא היתה להם ברירה, מכל מקום יש לומר לשבחן, כי הן שמשו באמונה, כיאות לנעליים ירושלמיות.

הן, איפוא, שרתו ושרתו, לא תמיד, כמובן לפעמים עלץ לבן והן השמיעו חריקות שקטות נימוסיות, כיאות לנעלים עדינות צעד, פעמים אף לחצו לחיצה קלה בצד זה או אחר, משל כאלו רצו לבחון את הצועדים, מה דעתם על השימוש שהן נותנות להם, אבל כשנוכחו לדעת כי לרבנית לא איכפת, אם רגלה מתהלכת בתוך הנעל כבתוך סימטא רחבה, כי לרב לא איכפת שרגליו לחוצות מצד אחד או משני צדדים - החרישו הנעלים.

וכך התחיל סיפור המעשה.

הרב היה נוהג לקום לתיקון חצות, והיה מתיישב על הרצפה ליד הדלת ומקונן על חורבן בית

*54*

המקדש, שאותו ראה יום יום בהתפללו ליד הכותל המערבי.

ובאותה שעה אין צורך בנעלים.

כי ידוע לכם, אין דמעות מתהלכות בנעלים, הן צועדות על פניו של האדם כביום היוולדו, וגם על פני כל העולם הן צועדות כך, ועד לשמים הן מגיעות - ללא כיסוי כלשהו.

אבל בשעה זו ישנה הרבנית את שנתה, וכלום זקוקים בשעה זו לנעליים של ממש, וכל נעלי בית עשויות לבד או בד עבה, מטלניות של בגדים שיצאו מכלל שימוש - אינן יפות לשעות אלו? ומה האיסור להתהלך בבית בגרביים? ובמיוחד שגרביים אלו עדיין זוכרות את תקופתו של רבי שמואל מסלנט, קודמו של רבי חיים - עוד בצעירותו.

נמצאנו למדים, כי גם לאחר שהרבנית קמה משנתה, עדיין אין היא זקוקה לנעליים של ממש. ומי מסתכל על רגליו של הרב? וכל שכן ודאי שלא ישים אל ליבו להסתכל על נעליו שהוא נועל בשעת הליכתו, אם הן ראויות לשימוש או אם הן תפורות לפי מידת רגלו. הרי כשרואים אותו, את הרב, מסתכלים בצורתו המבהיקה, אור יקרות, ושמים אוזן כאפרכסת כדי לשמוע אימרה נאה, לקבל חיוך שמשקלו עשרה זהב, או סנוקרת של תוכחה שכולה קדושה.

אבל הרגליים? מאן דכר שמיי.

במיוחד כאשר ילוד אשה, אינו יודע שלרב ולרבנית זוג נעלים אחד, שאילו ידע הקהל על כך, בודאי שישראל עם קדושים לא היו מניחים שרבם הנערץ יוצא בנעליים שזה עכשיו שלפתן אשתו מרגליה העייפות. אמנם הוצאה זו היתה מכבידה על תקציב הקהל העני והמורכב כל כולו מכוללים המורכבים כל כולם מצדקה, אבל לא הרי כבודו של רבי חיים כהרי עניות הקהל.

אלא שרבי חיים מכיר את מצב הקופה של הקהל שלו, וכיון שזוג נעליים עולות לפחות חצי לירה, אפשר ואפשר להסתפק בזוג אחד בעבור שניהם, ואין אומר ואין דברים - בלי נשמע קולם.

ב.

חוזר הרב מהתפילה וכבר מוכן על השולחן ספל קפה.

חפשתי בכל הספרים ולא מצאתי שיש לנעול נעליים בשעת שתיית הקפה, ומי שמצא הלכה זו, יכריז על כך ברבים, למען ידעו לדורות.

אמנם כן, אמרו חז"ל, לעולם ימכור אדם כל אשר לו ויקנה מנעלים לרגליו אבל הנני מוסר מודעה, כי לרבי חיים לא היה שום דבר שווה כסף שניתן למוכרו. והקהל, הרי אמרנו לעיל, כי איש מאנשי הקהל, החל מהגבאים וגמור בבעלי בתים פשוטים - לא ידע על כך, שהרי כל יום ראו את רבם מתהלך בנעליים, וגם הרבנית, עד כמה שידוע להם אינה מתהלכת יחיפה ברחוב.

כאשר הרב שותה את כוס הקפה שלו, וזאת הוא עושה כל בוקר לפני שאנשי ירושלים מתחילים להתדפק על דלתו. בשעות אלו יוצאת הרבנית לקנות צרכי הבית, בתנאי שיש לה כמה מגידות הדרושות לכך. ודוק במלים - "אם יש לה כמה מגידות".

*55*

ואם אין לה אז היא כמובן נועלת את הנעליים ויוצאת לרחוב. וכאשר היא חוזרת כבר הדלת פתוחה. ואינה נסגרת עד לשעת מנחה אנשים באים ויוצאים מהם שיש להם שאלות בהלכה, מהם הבאים להתייעץ בענייני פרנסה, או שידוכין או בעניינים שבינו לבינה, באים גבאים, ופרנסים, אנשי כוללים וגדולי התורה, עניינים של הקודש ושל חולין נערמים לפני רבי חיים.

וכבר אמרנו לעיל כי בשעות הללו, כאשר הרב בבית. אין צורך לו בנעליים כלל, הרגלים הן מתחת לשולחן, ומלבד זה, מי זה ישחק נעליים סתם כך בעודו יושב ליד שולחנו.

נעלי בית אינן ממנהגי ירושלים דווקא, צאו ומצאו אותן בכל בית בעולם.

ג.

הנעליים שפשפו את רגלי, אמרה הרבנית לרב, לא בטרוניא, חלילה אלא כעובדא, אין לה, לרבנית שום קובלנא עליהן אבל היום, אמרה לבעלה, אינני מסוגלת ללכת.

תמה הרב, וכי מה ענין זה לנעליים? וכי צרות הן עלייך, אמר בבת צחוק, הרי גם לרגלי הן מתאימות.

דא עקא, אומרת הרבנית בחיוך, דא עקא, משום שהן גדולות עלי מאד, אני צועדת בהן ורגלי משתפשפות קימעא, אבל אין זה נורא, רק שתי אצבעות ניגפו ויש בהן מוגלה, בינתיים קשה עלי ללכת ברחוב, אולי תבקש ממישהו שילך במקומי לאסוף סכום כסף להכנסת כלה, ועוד בקשה לי אליך, כאשר יבוא הילד של חי' לאה, השוכבת על ערש דווי, יש ללכת עמו כדי לעזור לו במקצת במשק הבית.

ניחא, אמר הרב. בעניין הכנסת כלה, אני עצמי אלך, ואשר לחולה אשלח את השמש שלי.

אמרה לו הרבנית, שכידוע לכולנו, למדנית גדולה היתה, שעל פי דין אין לך ללכת בעצמך, משום שבהופעתך בבית לבקש נדבה יתנו לך יתר על המידה, כלומר הרבה מכפי יכולתם, מחמת הבושה, לכבודך בלבד יעשו זאת, דבר שלא היו עושים בשביל אדם אחר, נמצא שנודף מזה ריח של - - -

מרים רבי חיים את משקפיו ומסיטם על מצחו, נותן מבט מלוכסן כלפי הרבנית ומהרהר:

הצדק, כמובן, עמה, אבל איזה קשר יש לזה עם הנעליים? לנו רק זוג אחד של נעליים, ויש מצוה של הכנסת כלה ויש אצבעות מוגלתיתו, אז מה? נודף מזה ריח של - - -

אם כן, אומר לרבנית, המצב הוא שכך יש רק עצה אחת: קודם כל אני אלך ונוסף עם זה אתפלל לקב"ה שישלח לנו זוג נעליים נוספות שלא מממון הקהל. אמן-אמרה הרבנית.

אבל אף שדברי הרב דברים של ממש, והרי הוא נחשב לאחד מגדולי הפוסקים בירושלים, אבל את דעתה של הרבנית לא הניחו, אלא שהיא שותקת, כדבעי למיהוי.

נועל הרב את הנעלים, לובש את הזשופיצע, נוטל את מקלו ויוצא לאסוף כסף בשביל הכנסת כלה, ומהרהר בדרך: אלא מאי, נודף מזה ריח של - - - מילא, עם ריבון העולמים הוא ישוחח איה"ש לאחר שבני הזוג יכנסו לחופה בשטו"מ.

צועד לו רבי חיים כשראשו מושפל קימעא, וכל צעד שלו מפזר ריח של בושם רוחני. החיוך המפורסם שלו צועד לפניו ומפנה לו את הדרך. עשרות "צפרא טבא" מקדימים אותו, ראשים של ילדים הוא מלטף באבהות, אף שמעולם לא ראה אותם, צועד רבי חיים ושונה בעל פה

*56*

סוגיות שלימות, כדרכו בקודש.

צועד רבי חיים לעבר הכותל המערבי, נכנס ובא לסימטאות העקל-קולות של השוק הערבי יורד מעלה ועוד מעלה, שעיניו מושפלות כלפי רגליו, כדרכו, נותן רבי חיים את רגלו כדי לרדת עוד מעלה והנה משהו מבריק נוצץ לנגד עיניו.

מתכופף רבי חיים, נוטל את הדבר המבריק בידו, והנה, אל תתעלפו רבותי, אל תתעלפו. מטבע של זהב נוצצת בכף ידו, ואיזו מטבע חושבים אתם הוא מחזיק בידו: החזיקו מעמד, רבותי, החזיקו מעמד:

נפוליאון של זהב, זו המטבע שרבי חיים מצא על מעלה אחת של הסימטא בשוק הערבי.

האם ידוע לכם ערכו של נפוליאון של זהב? בימים ההם אפשר היה להתפרנס ממנה חצי חודש בכבוד ובריווח.

שום אדם לא נמצא סביבו ברגעים אלה. אם כן, נוטל רבי חיים את המטבע והיא מחייכת לעומתו: כי... כי... היא מחייכת, תפילתך נתקבלה רבי חיים. מנער רבי חיים מעצמו מחשבה פסולה זו והופך והופך בכל ההלכות הקשורות במציאה במקום זה, עכשיו גס הוא מחייך קימעא, משלשל את המטבע לכיס וחוזר לביתו.

ראתה הרבנית והנה בעלה חזר כל כך מהר, ונתמלאה פחד:

מה קרה לך, אינך מרגיש בטוב?

רבנית, מחייך רבי חיים, והרי דברים ק"ו אם כשאני מרגיש לא טוב הריני מרגיש בטוב; עכשיו שאני מרגיש בטוב לא כל שכן שאני מרגיש טוב אלא מאי? השי"ת שלח לך זוג נעליים ללא כל חשש של עבירה שחששת, הרי את יודעת מה הריח שנדף מהליכתי לאסוף כסף להכנסת כלה, ריח של - - -

אם כן, הרי לך נפוליאון של זהב, נפוליאון שלם, וקני לך נעליים והמיותר תמסרי להכנסת כלה בטוח אני, כי לא הייתי אוסף סכום יותר נכבד מאשר זה שישאר לך גם לאחר שתקני נעליים.

זהו - זה- מה, האם, גמגמה הרבנית שהפכה לנציב של תדהמה, מה קרה לקהל הקדוש שלנו, האומנם נטלת כסף מן הקהל כדי לקנות לי נעליים, האם - - -

ספר לה רבי חיים מה שאירע לו בלכתו בשוק הערבי.

והנה גם אני, רבותי, זכיתי לספר לכם את אשר אירע לרבי חיים.

*57*

חיים שמי / הרב משה פראגר

*57*

שואלים אתם מי אני? האמנם לא תכירו מי ומה אני? והם כולם הבחינו בי מיד, על כל צעד ושעל. הם כולם, כולם. הציידים על כל השבילים, הרודפים על כל הדרכים, המשמרות על כל הגבולות. הם כולם הכירו בי - בקיץ ובחורף, בגשם ובשלג, בשחר ובשחור הלילה. הם כולם הרגישו בי מרחוק, הריחו את ריחי... ואתם עודכם שואלים? כן! ילד יהודי אני! ילד יהודי, הקופץ מעל כל חומה ומעבר לכל מחיצה. ילד יהודי, הלועג לכל הציידים ולכל הרודפים. ילד יהודי שאינו יודע מה זה פחד. ילד יהודי אני!

מאין באתי? למה רצתי? וכיצד ברחתי? מה זה תשאלו, האם גם אתם באתם לחקור אותי? טוב, לכם אגלה את הסוד. מבור המתים אני בא. מקבר פתוח יצאתי! שם נולדתי! כן, האמינו לי, שם נולדתי מחדש. כל מה שהיה לפני זה לא אזכור עוד, וגם אם אזכור - לא אספר. לא אספר על אחותי הקטנה ועל שני אחיי הגדולים ממני ועל התינוק הקטן, אורי. אוי, הפעוט הזה כמו אפרוח, ועל אמא שנלקחה עם כל הילדים, חוץ ממני... לא אספר לכם! לא, אינני יודע כלום. בבור נולדתי. הייתי מת, שכבתי בבור עם כל היהודים, עם ילדים, הרבה מאד ילדים. גם אני צעקתי "שמע ישראל", צעקתי בכל כוחי "אחד!" עד אשר הייתי מת ככל המתים. אחר כך שקט ולא צעקתי עוד. רק אבא החזיק אותי כל הזמן בזרועותיו - כך, בהרך אל היער החזיק אותי, וכשקפץ לתוך הבור החזיק אותי.

וכשנפלנו על המתים החזיק אותי-ואני כבר מת, ואבא עוד מחזיק ולוחץ אותי... כן, אבא לוחץ אותי, וזה כאב לי, כאב מאד ואני כבר מת, והכאב הוא נורא. ואני שוכח שאני כבר מת, ואני מתחיל לצעוק. הכל מסביב שקט, כולם בבור שקטים, ואני צועק: "אבא!" ואבא מחזיק את ידי, וזה כואב מאד. רוצה אני להוציא את היד ואבא אינו נותן. אני צועק אנחות. הוא שואל בשקט: "אה, מה זה?" ואני - שואל: "אבא, האם אני מת או חי?" ואבא עונה לי בשקט: "הוי, הוי, אתה חי ילדי!" ואבא שואל אותי: "מה כואב לך שאתה צועק, ילדי?" ואני מושך את ידי מתחת זרועו של אבא ואומר: "לא, אבא, כבר לא כואב לי שום דבר". ואבא לוחש לי: "שקט, בני, כל היהודים מתו, גם אני גווע ביחד עם כל היהודים". ואני צועק: "אבא, אני לא מת, אני חי!" ואבא אומר לי בלחש: "שכב, בני, עוד מעט ויכסו בעפר את הבור, ואנחנו נשכב יחד עם כל היהודים". ואני צועק: "אבא, אני חי ואני רוצה לחיות! בוא, אבא, נברח מכאן!" ואבא לא רצה לצאת מבור המתים, ולאבא היה קשה לצאת, הרבה דם נזל מאבא, ואני נדבקתי לאבא, הדם הדביק אותי לאבא, ואני לא רציתי לשכב. ואבא אמר לי: "צא, אתה, ילדי, מתוך הבור. אני מת, דמי נוזל ואוזל מקרבי, ואתה חי. רוצה לחיות. ודע, בני, כי מבור המוות אתה קם לחיים, ושמך ייקרא מהיום: חיים. ואולי, בעזרת ד' תזכה ותגיע לארץ חיים. ברח מהר מכאן, חיים בני, וחיה תחיה!"

ועכשיו, אל תשאלו אותי עוד, מה יש לכם עוד לשאול? אני כבר גיליתי לכם את הכל. ברחתי מהקבר הפתוח לתוך היער הסמוך, ועצי היער היו חברים לי, אחים וידידים. עצי היער נתנו לי לטפס עליהם והסתירוני בענפיהם. ועשבי היער היו למראשותי, וצמחי היער היו לי למאכל. אני לחשתי לכל צמחי היער את סודי, מי אני ומה שמי. אולם ציידים ארבו לי, סבבוני בתוך היער, וכמעט נפלתי בפח, שפרשו לרגלי, עד שיצאתי מן היער. הרודפים עקבו אחרי, הם היו מחנות מחנות, ואני יחידי. והם כולם רדפו אחרי. הם כולם היו מזוינים מכף רגלם ועד ראשם, והם עמדו על משמרתם ימים ולילות - בכל עיר ועיר. בשדות ובכפרים, בדרבים וברחובות, כדי לתפוס

*58*

אותי. ראיתי את כל זה והבינותי כי נושא אני איתי אוצר, אשר יקר בעיניהם מכל יקר, וכדאית להם כל העבודה וכל הטרחה, כדי לתפוס את האוצר הזה בידיהם. מהם, מן הציידים, למדתי כיצד לשמור על האוצר הזה. לא פעם נמאסו לי החיים האלה, לא פעם חשבתי על כל היהודים, שנשארו בתוך הבור, על אבא ועל אמא ועל כל הילדים. וחשבתי, שלא טוב, שאני עזבתי אותם, כי אני יהודי יחידי, ומה לילד כמוני לחיות בין כל כך הרבה ציידים? אבל כל פעם שראיתי שהם מחפשים עוד יהודי ועוד יהודי - הבינותי, שילד יהודי חי הוא אוצר גדול. שאין למעלה ממנו, ונשבעתי לשמור על האוצר הזה, ויהי מה! כמה פעמים נדמה היה להם שלכדו את האוצר הזה. הם הקיפו בתים, סגרו רחובות, טפסו על גגות וירדו לתוך המרתפים וחטטו ובדקו בכל מקום. ומכונות מיוחדות היו להם, לקלוט כל צעקה, כל רשרוש, כדי לגלות את המחבוא שלי. עצרתי את נשימתי ושיננתי לעצמי בלי מילים את השבועה: חיים שמי - וחיה אחיה!

ואל תשאלו מתי נגמר הציד, כי הציד לא נגמר. הציידים אמנם שינו בינתיים את פרצופיהם ואת סימניהם, אבל הציד נמשך. שמעתי אומרים: "המלחמה נגמרה!" ושמעתי פעמונים מצלצלים: "הניצחון בא!" ושמעתי שירה וזמרה בחוצות: "בוז לאויב, כל האנשים חופשיים!" וחשבתי לצאת החוצה ולקרוא בקול גדול: "ילד יהודי אני!" וכמעט שנפלתי בפח, כי הנה הרודפים החליפו שוב את מדיהם ומדברים בלשון אחרת, אבל הציד לא נפסק. וילד יהודי חי - כמו שהיה אוצר, כך נשאר. ויש לשמור על האוצר עוד ועוד, לשמור בסוד ובהיחבא. ושוב ברחתי וקפצתי מעל הגבולות. ועל הגבולות שומרים חיילים אחרים, חיילים האוהבים להשתעשע עם ילדים, חיילים מחייכים. מלכתחילה חייכו והשתעשעו אתי, הושיבו אותי על הברכיים וגם נתנו לי סוכריות, ומיד התחילו לחקור אותי. "היכן אבא ואמא שלך, ילד?" כך הם שאלו. ואני לא גיליתי להם. מה אספר להם, שאבא ואמא וכל הילדים שם בבור, ואני ברחתי מתוך הבור? ואני שותק ואיני אומר כלום. והם שואלים עוד: "ואיפה אתה גר, ילד? ולמה אתה בורח, ילד? ולאן רוצה להגיע, ילד?" לא יכולתי עוד לשתוק, ואמרתי להם: "ואיפה יש לי מקום לגור? בבקשה, הגידו לי, והלא מרדפים אותי מכל מקום ומקום!" ספרתי להם, שהייתי ביער וראיתי, שלכל ציפור יש קן ולכל חיה יש מחבוא, ולכל תולעת יש מקום מנוחה. ספרתי להם שהסתתרתי בבורות, במרתפים ובמערות וראיתי, שלכל עכבר יש דירה. והם קפצו עלי, נשכו אותי וכעסו עליי, על שאני רוצה לגזול מהם את דירתם. ואני איני יודע איה דירתי, ועכשיו אתם שואלים איפה אני גר? והחוקרים מוסיפים לחקור אותי: "האם אתה ילד יהודי?" ואלה המחייכים הפסיקו לחייך: "מה זה, ילדים יהודיים עודם חיים?" והשומרים עומדים, עומדים על הגבול משמר ליד משמר. ואני לועג לכל המשמרות ולכל הגבולות: "חיים שמי, ומקבר ההרוגים קמתי לחיות!"

ומה היה לבסוף? אל תרבו לשאול. כי הציידים ארבו מכל עבר. אבל אותי, את חיים לא ירמו עוד. אני מכיר בהם מרחוק, וגם את היהודים למדתי להכיר, להכיר בין אלף אלפי גויים... יסתתר לו היהודי באשר יסתתר, יתעטף לו בכל לבוש שיתעטף וידבר בכל לשון שידבר - אני אכיר בו. כיצד זה? לחינם תשאלו, לא אספר לכם. וגם אם אספר, לא תבינו כלום. שתי עיניים יש ליהודי, שתי עיניים כאלו, איך זה להסביר לכם? בעין אחת המוות, ובעין אחת החיים. בעין אחת רואים את בור המתים ואת נחל הדם ואת כל זה... ובעין השניה... איני יודע להגיד את זה. לא, כי בכל עין ועין יש גם זה וגם זה. גם המוות וגם החיים. והעיניים צועקות, והעיניים דוקרות, והעיניים בוערות, והעיניים טובות, והעיניים רועדות והעיניים כל כך עמוקות... לא תבינו את זה, צריך להכיר את זה! לא ירמו אותי עוד ראיתי בן אדם אחד לבוש מדים חדשים ויפים, צייד ככל הציידים. ואני מציץ לו לתוך העיניים שלו, ואני איני שואל אותו כלום. וגם הוא אינו שואל

*59*

אותי כלום. כי לא הספיק לשאול. אני אומר לו מיד: "שמע ישראל! חיים שמי!" והוא תפס אותי בחוזקה, כמו שאבא החזיק אותי בדרך לבור המתים. והוא לחץ אותי בזרועותיו, כמו שאבא לחץ אותי בתוך הקבר. אבל זה לא כאב לי, ואני לא צעקתי. ועד שאני אמרתי לו מילה - הוא ידע בעצמו הכל, הכל. הוא אמר לי: "שם יפה כזה חיים! הוי! הוי! כל יהודי שנשאר חי היום, מוסיפים לו את השם הזה, חיים! ואתה תחיה יחד עם כל היהודים החיים!" והוא לוחץ אותי בזרועותיו ואומר לי: "ותדע, כי יש ארץ החיים ליהודים. הארץ הזאת היא כמו אמא לכל ילד יהודי שאין לו אמא. הארץ היא אמא לכל היהודים, ושם תחיה גם אתה!"

וכיצד הביא אותי הנה? אל תשאלו. אני לא בכיתי. והוא היה לי טוב כאבא וגם טוב כאמא, ואני לא בכיתי. והוא נשא אותי ביבשה ובים, ואני לא בכיתי. והים מתחילה היה טוב, ואחר-כך היה רע, וצעק וקצף, ועשה מעשים רעים, וחשבתי, שהים נעשה כבור המוות, והים רוצה לבלוע את היהודים, ואני לא בכיתי. והים צועק ככה ביום ובלילה, צועק וצועק ואיננו מפסיק לרגע. ואני עונה לו: "חיים שמי וחיה אחיה!" והים התפייס אתי, והים שר לי שיר כזה, כמו שאמא שרה פעם לתינוק הפעוט שלנו. אוי, אוי, התינוק הקטן נחמד היה כמו אפרוח, ואמא נדנדה את התינוק. לא. אני לא אספר לכם עוד. ופתאום הוא מעורר אותי וקורא לי: "חיים, חיים!" הוא, הוא. נושא אותי על הכתפיים. הוא, כולו בים בתוך המים, הרגליים והמכנסיים, כולו במים, רק הראש והידיים מחוץ למים. ואני, גם הרגליים שלי עם הנעליים בתוך המים. והוא נושא אותי, ואני איני בוכה. הוא יוצא קצת מן המים, ומסביב חול, איזה חול נקי, רק חול וחול. הוא נופל על החול, ואותי הוא משליך על החול ובוכה, והוא בוכה כמו ילד קטן. הוא אומר לי: "חיים, חיים, כאן חיה תחיה ביחד עם כל היהודים כי עם ישראל חי!" והוא לוקח חול בידיים ומשחק בחול, כמו ילד קטן. ואני שוכב על החול, והחול חם ויבש ורך, והחול מחמם אותי כמו אמא, וגם אני מתחיל לבכות... רק בפעם הזו בכיתי. אל תשאלו אותי. אני לא אבכה עוד. רק אשמח ואשיר ואקרא בקול: "חיים שמי, ורוצה אני לחיות!" ואבא שלי, בתוך בור המתים הבטיחני, כי חיה אחיה, וכל היהודים עם כל הילדים שנפלו בבור יחד בקריאה "שמע ישראל" כולם - כולם כאילו קוראים אחרי: "חי-ה תחי-ה גם בעבורנו!" ועל אפם ועל חמתם של כל האויבים הארורים אתפלל ואקרא: "אבינו שבשמים, תן לי לחיות למען אבא שלי ולמען כל היהודים, כי חיים שמי!"

*60*

סיפור חסידי

*60*

השם המאיר- החוזה ובעל העגלה / וואלדען

*60*

פעם אחת נסע חסיד אחד בסיעת רעים רבים ללובלין עם "בעל עגלה" אחד. ויהי כבואם העירה ללובלין ביקש הבעל עגלה אותם קחו נא פתקא דילי ותנו אותה להרב הקדוש בעדי, ויקבלו אותה ממנו.

ויעשו כן ויתנו את הפתקא ההוא למרן הקדוש מלובלין זכר צדיק לחיי העולם הבא. ויהי כראות שם הבעל עגלה ההוא על הפתקא אמר הקדוש מלובלין מאוד ומאוד יאיר שמו של האיש הזה. מה הוא האיש הזה ויתמהו מאוד האנשים, ויהי כמחריש, כי הבעל עגלה היה אדם פשוט מאוד לא ראו ממנו דבר במשך ימי עוברם עמו. ויהי כראות הרב הקדוש כי הדבר לפלא בעיניהם אז הוסיף דבר לאמור אולי כרגע ההוא נפשו מאירה.

והנה החסידים הנזכרים לעיל אשר ידעו את רבם הקדוש כי אמת בפיו מהרו לבקש ולחפש הבעל עגלה בשווקים ורחובות לראות מה יעשה ומה עשה.

והנה באו אל השוק אחד וישמעו קול צהלה ושמחה ויפנו שמה וימצאו את בעל עגלה שלהם מרקד ומפזז ושמח מקול הכלי זמר, וישאלו אותו לשמחה מה זו עושה? וישוב להם כדברים האלה: הנה אנוכי לכת לדרוש שמחה מעט. ויהי כי באתי בשוק הזה שמעתי כלי זמר משמיעים קול בכינור ונבל. אז פניתי הנה וראיתי כי שמחת חופה הוא ליתום ויתומה.

ויהי כאשר איחרתי מעט והנה נצמח מחלוקת גדול, כי לא היה להיתומה ליתן טלית להחתן כאשר התחייבה את עצמה.

ואז אמר לקרוע התנאים ולהפריד הזוג. אז התחמם לבי בקרבי מאוד ולבי היה מרה לי על ביוש היתומה שלא תינשא לאיש אשר קיוותה זה כמה זמן ועידנין, ואז לקחתי כל צרור כספי אשר קבצתי לי על הדרך ונתתיה על הטלית בעבור החתן. ושלא יתפרד החבילה חס ושלום ונתקיים השידוך. והייתה החופה למזל טוב. לכך הנני משמח את לבבי מעט על החתונה ההיא.

ויהי כאשר שמעו החסידים דברי הבעל עגלה הבינו את דברי רבם הקדוש וכמה גדלה כוח מצווה אחת להאיר את נפשו של אדם אם יעשנה בשלימות.

*61*

סיפורים חסידיים

*61*

"סיפורי המעשיות של ר' נחמן מברסלב נמשלו לגן ששדותיו ושביליו מתפשטים לכל פאתי העולם"

(סיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מוסד הרב קוק)

*62*

סיפור חסידי - וגילו ברעדה / א. כי טוב

*62*

ומעשה שהיה באחת האחוזות הגדולות שבסביבת אניפולי, והפריץ שישב באותה אחוזה היה מגדולי בעלי האחוזות, וגם אניפולי כולה, עיר מושבו של הרבי ר' זושא, היתה ברשותו. אותו פריץ לא היה מן הגרועים שבגויים, לא הכביד עולו ביותר על יהודי עירו, ולכמה מהם אף נתן מהלכים בחצרו לעשות עמם מקח וממכר ביבולי אדמותיו ובעצי יערותיו.

ויקר המקרה שאבן יקרה אחת גדולה מאד, שירושה היתה לו מאבותיה וחביבה עליו ביותר, נגנבה מבית גנזיו ונעלמה ואיננה. באו אליו שונאי ישראל שבידידיו ואמרו לו: רוב גנבי - ישראל נינהו, אבן זו ודאי יהודים גנבוה, ואם לא גנבוה, יודעים הם מי גנב, כי אין כמותם חכמים מחוכמים וחריפים ובקיאים לכל דבר, ואם אינם יודעים, יכולים הם לדעת, כי 'צדיק' יש להם בעיר העושה נפלאות ויודע נסתרות. ובכן זאת עשה: הכבד ידך עליהם עד שיחזירו לך גנבתך.

ובאשר ברית כרותה לשפתיים, ומה גם שגדול היה צערו של הפריץ על האבן שנגנבה ולא אבה להתייאש ממנה, נפתה לעצת חבריו לאמור אולי יש ממש בדבריהם, וישלח כרוז להכריז ברחובה של העיר כי "עוד שמונה ימים יחכה הפריץ שיחזירו לו את הגנבה, והיה ביום השמיני אם לא תמצא הגנבה - כלה גרש יגרש את היהודים מן העיר, וכל יהודי שימצא בעיר לאחר היום השמיני הריהו מתחיב בנפשו!"

ויחרדו יהודי אניפולי חרדה גדולה ויכריזו צום וירבו תפילה כל שבעת הימים. ויהי ביום השמיני נתנו את עיניהם ברבי ר' זושא שעל ידו תבוא התשועה. ויפצירו בו ולא הרפו ממנו, ור' זושא שלא יכול עוד לראות בצערן של ישראל תמך יתדותיו בזכות הרבים והעביר את מדת בטחונו על מדת ענותנותו, וילך אל הפריץ וכך אמר לו: חדל ממנו היום, ושלושה חדשים תן לי ואז אגיד לך מי הגנב וגם הגנבה תוחזר אליך. ויאות הפריץ לחכות עוד שלושה חדשים, אך הזהר הזהירו כי בעוד שלושה חדשים, אם גם אז לא תמצא הגנבה, לא יחוס ולא ירחם עוד ואחת דתם של יהודי העיר - לגרוש.

למה דווקא שלושה חדשים? לפי שאותו יום, ראש חודש סיון היה ובעוד שלשה חודשים יהיה ראש חודש אלול, שבו מתחילים ימי הרחמים והסליחות, וישראל מכוונים לבם לשמים יותר מבכל ימות השנה, וממילא ישועתם קרובה יותר לבוא. ולא עוד אלא שבאלה הימים כבר נשמע קול השופר, ויום הדין כבר מתרגש לבוא בקרוב, ואימת יום הדין מרחפת בעולם, ובוודאי לא רק

*63*

אצל ישראל כך אלא כל העולם חל וזע מפני יום הדין הממשמש ובא - וכולי האי ואולי, אולי יתעשת הגנב ויחזיר הגנבה, אולי יתעשת הפריץ ויבטל הגזרה.

שלושת החודשים תמו ויבוא ר' זושא אל הפריץ שנית, ויאמר אליו: אספה לי את כל אנשי חצרך המשרתים אותך, למגדול ועד קטן, איש בל יעדר. ויצו הפריץ ויתאספו כל אנשי החצר, איש לא נעדר. והפריץ עומד ומצפה משתאה לדעת מה יעשה הרבי ר' זושא כדי לגלות את הגנבה.

והרבי ר' זושא קם והוציא מכליו ספר קטן, מחזור לראש השנה, ובמעמד כל הנאספים פתח בתפילת "ובכן תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת וייראוך כל המעשים" וכו', ובהתפללו היה קולו הולך ומתגבר, ופניו מתלהטים וכל איבריו רועדים באימה ורתת וזיע.

אותה שעה, אימה גדולה נפלה על כל העומדים שם, וחיל ורעדה אחזו אותם וברכיהם פקו, עד שבקושי גדול יכלו להחזיק מעמד. פתאום, והנה אחד המשרתים נפל על פניו ארצה, ובקול מלא זוועה התחיל מצווח: אנא, איש קדוש, חוסה עלי והרפה מתפילתך! אני הגנב, תן לי ואלך ואביא את הגנבה. וירץ הגנב ויוציא את האבן היקרה מן המקום אשר הטמינה שם, ועיני כולם רואות ולבם יוצא מפחד ומתימהון.

ידע הגנב מה עונש צפוי לו מידי הפריץ על מעשה הגנבה: הלקאה בשוטים עד שתצא נפשו. אלא שכך היה כוח תפילתו של הרבי ר' זושא להכניס בלבו של אדם, ואפילו גוי, מורא שמים גדול יותר ממורא בשר ורם. ולא מעשה נסים היה בדבר, ולא מופת שמחוץ לדרך הטבע, אלא שכך טבעו של רבי ר' זושא וזו דרכו מתמיד, שבשעה שהוא עומד בתפילה, כל אבריו וכל חושיו נעשים לבושים לתפילה, ותפילתו נעשית מרכבה לשכינה בין התחתונים, עד שכל יצור וכל נברא כורע מפחד ונכנע מפני הדר גאונו של הקב"ה מלך מלכי המלכים אדון כל הארץ.

*64*

סיפור' ר' נחמן מברסלב - תבואת השיגעון

*64*

פעם אחת אמר המלך לאהובו השני המלך: באשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל התבואה שיגדל בשנה זאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע. אם כן יטכס עצה.

וענה לו: שעל כן יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מהתבואה הנ"ל.

וענה לו המלך: אם כן כשאנחנו לבד לא נהיה משוגעים וכל העולם יהיה משוגע אז יהיה להיפך, (ולהכין בשביל כולם אי אפשר) שאנחנו נהיה המשוגעים. על כן בוודאי נצטרך לאכול מן התבואה. אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו שנדע על כל פנים שאנחנו משוגעים. שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן כשתסתכל על מצחי נדע מהסימן שאנחנו משוגעים.

שני ציירים

*64*

מעשה במלך אחד שבנה לעצמו פלטין וקרא לשני אנשים וציווה אותם שיציירו את הפלטין שלו. וחילק להם את הפלטין לשני חלקים, היינו: שמחצה הפלטין יהיה מוטל על האחד לציירו, ומחצה השני יהיה על השני לציירו. וקבע להם זמן שעד אותו הזמן מחוייבים הם לציירו וילכו להם שני האנשים.

הלך אחד מהם ויגע וטרח מאד, ולימד עצמו זאת האמנות של ציור וכיור היטב עד שצייר את חלקו שהיה מוטל עליו בציור יפה ונפלא מאד. וצייר שם חיות ועופות וכיוצא בזה ציורים נפלאים ונאים מאד.

והשני לא שם אל לבו גזירת המלך ולא עסק בזה כלל.

וכאשר הגיע סמוך לזמן המוגבל שהיו צריכים לגמור מלאכתם, הנה הראשון כבר גמר מלאכתו ואומנתו בחלקו בציור נאה ונפלא מאד, וזה השני התחיל להסתכל על עצמו, מה זאת כי בוודאי באילו הימים המועטים הסמוכים לזמן המוגבל אי אפשר לתקן עוד, ללמוד לעצמו ולעשות אומנות הציור לצייר חלקו בזה הזמן המועט, כי היה סמוך מאד למועד הקבוע להם.

*65*

ונתיישב בדעתו והלך והטיח כל חלקו במשיחת סממנין ועשה ברק שחור על כל חלקו והברק היה כמו אספקלריה ממש, שהיו יכולין להראות בו כמו באספקלריה. והלך ותלה וילון לפני חלקו להפסיק בין חלקו ובין חלק חבירו.

ויהי כי הגיע מועד הקבוע שקבע להם המלך, הלך המלך לראות תבנית מלאכתם אשר עשו באלו הימים. וראה חלק ראשון שהוא מצויר בציורים נפלאים מאד, וחלק השני היה תלוי בוילון וחושך תחתיו ואין רואים שם מאומה.

ועמד השני ופרש את הוילון וזרחה השמש ובאה והאירה כל הציורים הנפלאים כולם בחלקו, מחמת שהיה שם הברק שהיה מאיר כאספקלריה. על כן כל הציפורים - שראה המלך בחלק הראשון ראה גם כן בחלקו של זה. ונוסף לזה שגם כל הכלים הנפלאים וגם כל חלקי האומנות, שהכניס המלך לתוך הפלטין, כולם נראו גם כן בחלק השני, וכן כל מה שירצה המלך להכניס עור כלים נפלאים לתוך הפלטין יהיו כולם נראים בחלקו של השני.

והוטב הדבר לפני המלך.

*66*

נובלה

*66*

וולודיה נכסף להתפלל / ר' דוד זריצקי

*66*

א.

היער לפת אותנו באלפי צבתות. עצי ענק התחברו זה עם זה, ונשארו חבוקים מאות בשנים, עד שנרקבו בצוותא, העלו פטריות ענק בצוותא, וחסמו בפנינו את הדרך.

זו רק ההקדמה, לעג מישהו בחריקת שיניים.

פילסנו דרך לעצמנו באמצעות גחים וכשילים, הלמותם התפזרה על פני צמרות העצים, שזקפו את גבות עיניהם הירוקות בתימהון - - -

בריות משונות אלה, מה מעשיהן כאן?

אלא שגם אנו לא ידענו למה הובאנו לכאן. ראינו לפנינו רק עצים, קטנים וגדולים, ענקים, ושיחים שבע וותנותם כרעו לפנינו ברך, ונתנו לגו לעבור על גביהם ללא קושי. כמה מהם אף הערימו על החיילים ששמרו עלינו, ומצמצו בעיניים ירוקות כלפיהם ברמז:

הנה גודגדניות עסיסיות, דיה רכינה אחת כדי למלא את הפה היבש והגרון הניחר, מחמת הליכה ממושכת ללא אוכל ושתייה - בטעם גן עדן. אבל אנו לא הספקנו לרכון אף לשנייה אחת, החיילים האיצו בנו. הם עצמם רצו להתקדם מהר ככל האפשר כדי לנוח.

ב.

הלכנו בטייגה הסיבירית כדי להגיע למחנה העבודה. היינו כמה מאות איש, ביניהם כמה עשרות בחורי ישיבה. חולקנו לכיתות והיתה זו זכות שהוענקה לנו מן השמים שייחדו אותנו בכיתה נפרדת, אולי משום החטא הגדול שנצמד אלינו כאנטי-מהפכנים, כאלה המפזרים אופיום לעם, כידוע, ואולי משום שהצטופפנו תמיד בחברותות ולא התחברנו עם יתר האסירים מכל האומות והלשונות.

צעדנו, איפה, עייפים עד מוות ואולי למעלה מזה, צעדנו בסבך של יער שלא נגעה בו יד אדם, ולא דרכה בו רגל מששת ימי בראשית. נשרטנו, נפלנו, ונחבלנו. שקענו בבוץ, אולם הגרוע ביותר היתה מכת האינסקטים. היו אלה בריות קטנטנות שבקושי היה אפשר להבחין באחת מהן. הם עטו עלינו בענן של כמה עשרות מטרים מרובעים, למעלה ומכל צד. מרחוק הם נראו כערפל המתנדנד בדומיית היער. לא היה כל מפלט מהם, התכסינו במטפחות, הורדנו את המעילים והתכסינו בהם, וכאשר הגענו למחנה היינו נפוחים עד שלא הכרנו אחד את השני.

מלבד החיילים שסובבו אותנו מכל צד ברובים מכודנים, הלך אחרינו גבר שחרחר שהיה ממונה מטעם המחנה על כל צוותות העבודה הוא לבש מסווה על פניו וראשו מפני האינסקטים, במשך כל הדרך לא הוציא מילה, ורק כאשר מישהו מן הצועדים נחשל, היה מאיץ בו בקול שקט:

- היידא, אם תישאר כאן שעה אחת - תישאר כסיר נפוח ואחרי שעתיים תאכל אותך הטייגה.

- הטייגה כבר אכלה הרבה מסוג זה? - שאלתי.

הוא הרהר קמעא, וענה בלחש- מאות אלפים ואולי מיל - - - - נתפס בדיבורו ונשתתק, והרג שתי

*67*

כי הוא מתחרט על פליטת הפה. אבל החיילים לא שמעו, הם עצמם מיהרו להגיע למחנה, כי גם המסווה לא עזר הרבה.

ג.

הכניסו אותנו לצריף ענקי, ערום מכל וכל. מלבד הקירות שלופפו בקורות וחלונות קטנים שבקושי העבירו את האור העמום - לא היה בו מאומה. שיירים של ענפים ועצים שנשארו כפי הנראה בעת הקמתו היו מפוזרים על רצפתו. לשבת, פקדו עלינו, לשבת ולחכות, לא לדבר, לא לנהל שיחות.

התיישבנו בני הישיבה בצוותא. כמה מאתנו נרדמו מיד, היתר שקעו בנים ולא נים. לא ידענו מה יעשו אתנו כאשר נישאר כאן, האם ישפטו אותנו כאן, או יובילו אותנו לאיזו עיר או ישוב, שם יש בית משפט. לא ידענו, גזר הדין בוודאי כבר ניתן שלא בנוכחותנו.

כאשר נכנסנו למחנה נטלו מאתנו כל אשר היה לנו, בעיקר מסמכים, מכתבים ותמונות. את הסידור שקיבלתי מתנה יומיים לפני שאסרו אותי, לקח החייל וזרק על ערימה של ספרים אחרים. בקשתי להשאיר לי לפחות את הסידור אבל הוא צחק: - כאן אין זמן להתפלל, נלמד אתכם לעבוד, כאן עובדים, הבנת? ע-ו-ב-ד-י-ם! עובדים או מתים, שמעת?

שמעתי זאת לראשונה, אחר כך שמעתי אותם הדברים מאות פעמים. ואמנם, כאן עבדו או מתו, חיי ביניים לא היו במחנה הזה.

ד.

נשענתי על קיר של רציף וביקשתי להירדם לפחות למספר דקות, אבל הדבר לא עלה בידי. התחלתי להרהר במה שהיה ואיננו עוד, ובמה שעתיד להיות. לא הרגשתי בדמעה שהציצה מבעד לכאב שבלב, לא הרגשתי כי אני ממלמל פסוקי תהלים מאותם הפרקים שידעתים בעל פה. נתון הייתי באותה שעה בהלם, הן מחמת עייפות והן מחמת המהלומה שניתכה עלינו בפתאומיות, מן הזוהר של הישיבה - אל תהום, מפסגות הרוחניות אל המעמקים. ולא הרגשתי כי קולי הולך ומתגבר: "ממעמקים קראתיך ה' ..." וחזרתי פעמים אין ספור: ממעמקים, ממעמקים...

דחיפה חזקה בצדי, העירה אותי מן ההלם:

- מסתכלים בך, לחש לי חברי שישב לידי, שתוק, מה אתה צורח.

- איני צורח, אמרתי לו ברוגזה, לא ראיתי שום אדם סביבי.

- שוטה אתה, נזף בי חברי, וכי יש כאן להרים את הקול כדי לצרוח? די במלמול מילים פסולות כדי שיראו אותך צורח. הוא מסתכל בך.

- מי הוא?

- זה האזרח שהלך אחרינו, כפי הנראה ראש הצוותים. הוא עומד בדלת ושומע את קולך, עכשיו הוא מסתכל בך, שכחת היכן אנו נמצאים? בוודאי כבר המטת עליך צרה ואולי גם על כולנו.

הפניתי את ראשי לעבר הדלת, ואמנם הוא עמד שם. עד היום איני יודע למה עשיתי זאת, אבל עובדא היא, המשכתי לומר פסוקי תהלים, לתדהמתם של חברי ולתימהוני של עצמי - - -

- איזה שגעון תקף אותך, נזפו בי,

ואני המשכתי, משום מה? ריבונו של עולם, אמרתי לעצמי, משום מה אני לא מציית לחברי, הרי הם צודקים, אבל המשכתי.

*68*

הוא התקרב לאט לאט וכשנעצר על ידי ראיתי לראשונה את פניו. הוא היה גבר יפה מאד, גבוה שחרחר, העיקר מצאו חן בעיני - עיניו. היה בהן מן החן הרוחני שרואים אותו רק לעיתים נדירות אצל אנשים, תווי פניו היו עדינים, משוכים קמעא כלפי הסנטר. הוא היה מגודל זקן של שבוע או יותר, ולבלוב של לובן כבר נראה בו. הוא נעצר על ידי והסתכל בי ארוכות. ואני הסתכלתי בו. נדמה לי כי עינינו נפגשו ונכרכו אלו באלו, כאילו בקשו לדעת האם יש מקום לשני זוגות עיניים בשעה זו של שתיקה וחרדה של כולם.

ה.

- איך קוראים לך? אמרתי.

- מה אתה מדבר עם עצמך, האם הנך חולה?

- עדיין לא, העזתי להשיב.

ראיתי פתאום חיוכו, ברגע זה ובנסיבות אלו, היה זה משיב נפש לראות אדם מחייך חיוך - לא של לעג ולא של נקמה, אלא חיוך אנושי, כזה שהיינו רואים כשהיינו בני אדם, חיוך מלטף של אדם ולא של מפקח או שוטר.

פניו שוב הרצינו: אתה יודע כי אדם המדבר עם עצמו, איננו שלם בבריאותו. שמא תפנה לרופא, יש לנו כאן רופא. ואולי משום כך הוא נשתתק שוב, וראיתי שוב כי הוא מתחרט. אבל בלאו הכי לא הבנתי את הרמז, הוא נתברר לי רק אחר כך, כאשר שהינו במחנה מספר חדשים.

- לא, אמרתי, אינני חולה אלא שאני מתפלל.

- אתה מה?

חיפשתי מילה אחרת ולא מצאתי, אני מתפלל, כלומר, אני מתפלל לאלוקים. העזתי שוב להוציא את המילה האסורה הזאת מפי.

תווי פניו לא השתנו למשמע דברי, הוא הרהר קמעא, הסתכל בי ארוכות ואמר: אתה מתפלל פתאום כך, ללא מקום ובתנאים כאלה ובכלל - - -

שתקתי, והוא הבין מיה פשר שתיקתי. הרגשתי כי חברי מסביב רועדים בחרדתם עלי - - -

- אתה יכול לדבר, אמר לי בלחש עד שבקושי הבנתי את דבריו.

- אנחנו יהודים, אמרתי, ואלוקינו נמצא לא רק בשמים אלא בכל מקום, והנה הוא הלך עמנו בדרך הקשה בין סבכי היער, הוא נסע עמנו ברכבת המשא שהביאה אותנו לכאן ממרחקים, והוא נמצא עכשיו, ברגע זה, עמנו כאן, והוא מקשיב לכל שיחה שלנו, ואלמלא עזרתו, לא היינו חיים כעת. אנוכי מתפלל אליו, כלומר, אני מספר לו, כי אנחנו נמצאים במצב גרוע, כי אנו נאסרנו על לא עוול בכפנו, וכי אנו רעבים וצמאים, וכי אנו לא שכחנו שאנו יהודים ולא נשכח אף פעם. כך אני מספר לו, ואגב כך מתמלא הלב געגועים לבית, להורים, לאשה, לילדים, למקום שבו גדלנו ולמדנו - והדמעה אינה מבקשת רשות לצאת, היא מופיעה פתאום וזה נקרא בכי...

-וכל אחד יכול לעשות זאת? לא, רציתי לומר, האם כל אחד רשאי לספר לאלוקים כל מה שהוא רוצה?

- בוודאי. לאמיתו של דבר יודע אלוקים הכל, אבל כשאדם מספר במילים של עצמו, אזי הוא מוריד את המועקה מן הלב, וזה עוזר לו מאד. הנה, אני מרגיש עכשיו הרבה יותר טוב, כאילו דיברתי עם מישהו קרוב השומע לי, ורוצה לעזור לי, זו ההרגשה שיש לי עכשיו.

*69*

ו.

הוא הקיף את כולם במבט, הסתובב, ופנה לעבר הדלת.

בעמדו בדלת הסתובב שוב וקרא לעברנו: ברגע שיקרא לכם הגונג להתפקד, עליכם לצאת מיד מן הצריף, ולהתרכז מול הצריף של מפקד המחנה, יש שלטים בדרך. להתייצב בשורות של ארבע ארבע, ולחכות עד שיצאו הפוקדים. אסור לדבר. והוסיף בחיוך: ובוודאי שאסור לדבר ולומר שמתפללים. מובן?

הוא לא חיכה לתשובה. סגר את הדלת. והדומיה המוחצת הפעימה עוד ביתר שאת את הדם.

ידעתי שאני אשם, וכל מה שיבוא עלינו כעת, בגיני יבוא. מי יודע כיצד אוכל לכפר את חטאי אם רבים מחברי יושמו בצינוק או יועבדו בעבודת פרך ולא יוכלו, חלילה, לעמוד בהן. החלטתי שאעשה כל מה שביכולתי, כדי להסביר לו כי רק אני חושב כך, וחברי אינם מסוג זה שמפטפטים דברי הבל, וכי באמת הרגשתי לא טוב בשעה שנכנס, אלא שהתביישתי לספר על כך. התביישתי להסתכל בפני חברי, הם ישבו דוממים וממתינים לאותו רגע בו יומטרו עליהם מכות או עונשים אחרים, והכל בגלל שטויות של הפינסקאי שדעתו נטרפה עליו.

ז.

מפקד המחנה, אדם גוץ, קרח וממהר בדיבורו, אמר לאלפי האסירים שעמדו בשורות של ארבע ארבע:

- באתם הנה כדי לעבוד. העבודה תינתן לכולם בשווה, ואת המזון תקבלו לפי העבודה. מי שעובד טוב ראוי לתגמול מתאים, ומי שאינו עובד טוב, הוא לא רוצה לעבוד ולא יקבל מזון, אז הוא ימות מהר. כאן אין חוסר במקום קבורה, היער משתרע עד ולדיווסטוק, מרחק של עשרות אלפים קילומטרים, הבריחה היא בלתי אפשרית, היו שניסו לעשות זאת ועצמותיהם נמצאו אחרי חדשים בסבך היער, מלבד זה יש לנו כלבי גישוש. אסור לדבר עם השומרים, ראש הקבוצה אחראי בחייו להיעדרו של אסיר מקבוצתו.

- בעוד שעה קלה תקבלו אוכל ושתייה. לחזור לצריף.

לידי הופיע השומר השחרחר שדבר עמי קודם לכן. כיוון שהסתובבו הרבה אסירים וגם חיילים שהאיצו למהר לצריפים, הוא אמר אלי בקול:

- אתה תהיה ראש הקבוצה, אחרי האוכל תיגש אלי, אני נמצא בצריף השומרים המשוחררים למחצה. מהר!

- זו ההתחלה, אמרו לי. זו ההתחלה, אמרתי לעצמי. אבל מלבד כמה פסוקי תהלים לא יכולתי לעשות בשביל עצמי מאומה.

הארוחה שקיבלנו כללה פרוסת לחם, ארבע מאות גרם משקלה, וצלחת מרק. את המרק לא אכלנו מחשש טריפות אבל את הלחם בלענו. שתינו מים לרוויה, ומיד הלכתי אל הצריף של השומרים.

השומרים היו חבורה מיוחדת של אסירים למחצה, כלומר, אלה שכבר סיימו למעשה את מאסרם, אבל הוא הוארך מפעם לפעם ללא כל סיבה. להם היה מותר להסתובב ברדיוס מסוים מחוץ למחנה ואף להיכנס לישוב הקרוב, נסיעה של מספר שעות ברכבת משא של קרון אחד בלבד. הם קיבלו אוכל יותר טוב. בשעות העבודה היו ממונים על האסירים, משגיחים עליהם

*70*

שלא יתבטלו, ושיבצעו את הנורמות שהוטלו עליהם מטעם מפקדת המחנה. שעות השינה והקימה לא חלו עליהם אבל הם היו צמודים לאסירים במשך כל שעות העבודה, היינו משתים עשרה עד ארבע עשרה שעות ביום.

ח.

הצריף של השומרים הצטדד סמוך למטבח הענקי, זה היה אחד היתרונות שלהם. הם קיבלו את האוכל ראשונים, ולפעמים קיבלו אף מנות כפולות, או סחבו מכל הבא ליד, בשעה שהביאו את המצרכים למחנה.

הוא ראה אותי מיד, ניגש אלי ורמז לי ללכת עמו.

הוא הכניס אותי לחדרון קטן, כפי הנראה הוא שימש לפני כן כצינוק לאסירים שעברו עבירות משמעת במחנה, לא היה בו שום רהיט אף לא דרגש, הרצפה העשויה חמר כתות היתה מבוקעת, וריח של עובש מילא את התא. הנה, אמרתי לעצמי, הוא כולא אותך בצינוק, אלו הן תוצאות קלות הדעת שלך שהתרסת בפניו שאתה מתפלל.

אין מקום לשבת אמר לי פתאום כשחיוך מוזר משתפך על פניו הנעימים אבל אין צורך בכך אני רוצה להגיד לך, כי אני יהודי, כי אני - - -

הוא היסס אם להמשיך, תווי פניו נרעדו קלילות, הוא הסתכל בי כדי לבחון את תגובתי. אבל כיוון שהייתי עדיין בהלם, מחמת הפחד של הצינוק, לא נשאר מקום להלם חדש.

אני מבין אותך, אמר לי, לא ניכר בי שאגי יהודי, אבל אני מהול. נשפטתי בשנת 37 במשפט הטרוצקיסטים המפורסם. מאז מאריכים לי את המאסר ללא משפט, ואני מקווה שאצא מכאן באחד הימים. אשתי נשארה במינסק עם הבן שלי, ואיני יודע היכן הם, הם בוודאי ברחו, מזה שנה וחצי שלא קיבלתי מהם כל ידיעה. הם כותבים, בכך אין לי ספק, אבל משליכים את המכתבים לתנור לאחר שקוראים אותם. הוא נשען על הקיר הטחוב, עיניו היפות כאילו הצטמקו פתאום, הוא הוריד את ראשו, שתק רגעים ארוכים והמשיך: איני יודע למה אני מדבר אליך. אם יתפסו אותי, ישללו ממני את מנת החופש הקטנה שיש לי, אבל אני נמצא במצוקה נפשית שלא עברתי דוגמתא בימי חיי. הרהרתי על עצמי הרבה, אינני מן הקופצים מן הקצה אל הקצה, איני יודע מה יהיה עמדי מחר, כשם שלקחו אותי בצינת הבוקר של יום סתווי אחד, מן המשרד הראשי של שירות הידיעות של המדינה במזרח הרחוק, משרד זה שניהלתי במשך חמש שנים, עד שלקחו אותי והביאו אותי לכאן ללא משפט. חרצו את דיני מבלי לשאול אותי שאלה אחת, רק לאחר שכבר נמצאתי כאן כחודשיים, קיבלתי את גזר הדין ובו ביום הואשמתי ונאסרתי בעוון פעילות נגד המשטר. אני עד היום לא נשברתי, ואם אני מדבר עמך, הרי זה לא משום שלא נשאר לי כלום מן התקווה, אלא משום שאני מרגיש כי הנני בודד.

כל אחד כאן בודד, אמרתי, גם אני!

את-ה? נתמלא קולו תימהון, את-ה? לא, הרי משום כך רציתי לדבר עמך. כשראיתי אותך מתפלל. אני אף פעם לא התפללתי, איני יודע עד היום תפילה מהי, אבי כבר היה קומוניסט, הוא גווע ברעב בשנים הראשונות של הקולקטיביזציה.

אמא נפטרה לאחר מותו של אבי, ואני חונכתי בבית יתומים של הקומסומול, אתה יודע מה זה? בוודאי! כשנכנסתי אליכם וראיתי אותך יושב בין חבריך ומתפלל, למי אתה מתפלל? כך שאלתי את עצמי, הרי מתפללים למישהו, והמישהו הזה נמצא באיזה מקום והוא שומע את קולך, אינך טיפש כדי לזרוק מילים באוויר, ואם הוא שומע את קולך, ואתה אף את המילים לא

*71*

הוצאת ברור, הרי בוודאי זה שהתפללת אליו נמצא בקרבת מקום.

- אמרתי לך מיד, כי הוא נמצא על ידי, האלוקים אליו התפללתי.

כן, זוכר אני, וכשעזבתי אותך אמרתי לעצמי, הנה אדם שאיננו בודד אף פעם, תמיד נמצא מישהו על ידו, והוא רשאי לפנות אליו ולבקש ממנו. הוא רשאי להזיל דמעות בפניו והלה רואה את דמעותיו, והוא רשאי לגלות לפניו את כל ליבו, מבלי שאדם אחר ידע על כך. וכי יש לך דבר גדול מזה, שאינך בודד אף פעם, אף בטייגה הנוראה הזו, אף כשאתה יושב בצינוק לבד, אף כשמענים אותך, אף כשאתה עומד בפני עריץ שחייך בידיו, הרי אתה יודע שאין הדבר כן, שחייך אינם בידו, נכון? נכון, אמרתי.

ט.

הלכתי אל היער, המשיך בקול שקט. נעצרתי ליד עץ ענק שסביבו הצטופפו כמה עצים קטנים ממנו, אמרתי לעצמי: הגה וולודיה, העץ הגדול מחכה לך...

כן, נכנסתי לדבריו, הרי העץ מתפלל וגם האזוב שבקיר הטחוב הזה, וגם הנחשים המתפללים בבוץ הסמיך של הטייגה, גם הם מתפללים. הם מתפללים כמונו ואולי יותר טוב, כי הם מתפללים מתוך רצון ואנו - משום שקשה לנו, משום שאנו סובלים.

לא, לא אינך צודק, שיסע אותי בעצבנות. אני פשוט חיפשתי מקום שם אמצא את קולי בלבד, ואז שקט ביער, אף ציוץ של צפור לא נשמע, הרוח לא הגיעה לסבך הזה. עמדתי איפוא, כאן, נצמד לעץ, הרמתי את עיני למעלה, ואחר כך התחרטתי, למה להרים את העיניים למעלה, הרי אתה התפללת ועיניך לא היו למעלה, משמע שהאלוקים נמצא גם ליד העץ הזה.

הוא ניגש לדלת, פתח אותה בבת ראש, אבל לא גילה בלש. חייך שוב את חיוכו הטוב והמשיך:

רציתי להתפלל ולא ידעתי. לכן בקשתי אותך לכאן כדי שתאמר לי כיצד מתפללים. איני יכול יותר להיות בודד, אני מבקש מישהו שיימצא תמיד על ידי, שאוכל לספר לו על אשתי ועל בני, שאוכל לבכות לפניו, אף על פי שרק לעתים נדירות אני בוכה. שאוכל להתלונן בפניו על הנגישות כאן, על אכזריות האנשים, על הייאוש שתקף אותי. ואינו מניח אותי אף לרגע. התוכל ללמד אותי להתפלל לאלוקים?

טיפות זיעה כיסו את מצחו, הוא הושיט את ידו אלי והיד רעדה, והנה דמעה התנוצצה בעיניו, דמעה אחת, ולא הרגשתי כיצד דמעה זו שלו, פתחה את מקור הדמעות שלי. יבבתי כילד קטן, כשהוא מחזיק את ידי ומבקש להרגיע אותי: מה לך, עוד מעט יבואו אנשים, ואז תשב בצינוק ימים רבים. ואותי הו, הו, מחפשים עלילות כדי לשפוט אותי שוב. הפסקתי מיד ואמרתי לו: אין לי ספר תהלים ואין לי גם נייר לכתוב לך כמה פסוקים. אבל אין צורך בכך. אתה יהודי, ובכן עליך לנצל כל רגע של פנאי וכל פינה שקטה, לעמוד ולומר -

- מה שמך היהודי?

- איני יודע שמי וולודיה.

- ובכן תאמר: אלוקים שבשמים אתה יודע את שמי היהודי אל נכון, ובכן אני בא לפניך כעת, לאחר שמצאתי אותך בטייגה הנוראה, שבראת כדי להראות את גדולתך בה, והאנשים הפכו אותה לגהינום עלי אדמות. אני בודד מאד בעולם ואין לי אף אחד בכל העולם מלבדך, אלא שלא ידעתי עד היום עליך. שום אדם לא סיפר לי כי הנך נמצא בכל מקום ובכל זמן. הנני מבקש אותך לא לעזוב אותי אף לרגע, ותיתן לי דעת להרגיש את הוויתך בי, ואני מבטיח לך, שאהיה

*72*

יהודי ולא אעזוב אותך בשום פנים, ובהזדמנות הראשונה כשתהיה לי אפשרות, אתחיל לשמור מצוותיך כפי שציווית בתורה.

אני ארשום זאת, ואראה לך אחר כך אס רשמתי נכון.

אין צורך אמרתי לו, למה למסכן את עצמך. אתה רשאי לדבר כל מה שעולה על רוחך, את כל מחשבותיך תוכל לפרט במילים, והרי אתה אקדמאי ואינטליגנטי, מילים אינן חסרות לך, אמור הכל מה שהצטבר בלבך ובקש רחמים, בקש חסד, בקש בהתאם לצרכיך. רוץ לצריף שלך, האיץ בי פתאום. אנו נמצאים כאן כבר למעלה מחצי שעה. זכור שאתה ראש הקבוצה, עוד נדבר על כך.

י.

במשך החודשים הבאים היינו נפגשים כמעט יום יום, הוא היה ראש, כל קבוצות העבודה, הוא חילק את העבודה לכל הקבוצות, והיה אחראי לביצוע העבודה ולציון אחוזי הנורמות. הוא עזר לנו הרבה.

כל כמה ימים, כשהייתי חוזר מן העבודה, עבודת פרך, למסור את הדו"ח היומי, היה רוכן עלי ולוחש: התפללתי היום האם אין לך משהו יותר קונקרטי? הוא תחב לי פיסת ניר (דבר יקר ערך במחנה) רשום כאן, לחש לי. רשמתי פרשה ראשונה של קריאת שמע, והדגשתי את המילים של הפסוק הראשון "שמע ישראל" והביאור הקצר של הפסוק.

לא אשכח זאת, לחש לי באוזן כשקיבל את הדו"ח כעבור ימים מספר, אלה הם דברים נפלאים, ואני חוזר עליהם מאות פעמים ביום.

כעבור ימים מספר תחב לידי פתק, בו היה כתוב באותיות קטנות מאד, שכפי הנראה כתבן בחיפזון רב: "קיבלתי צו התייצבות לסטאלינגרד. זהו כפי הנראה העונש המירבי שהמציאו בשבילי כדי לחסל אותי, ואני אינני מתיירא, אני ממליך את האלוקים על השמים ועל הארץ ועל ארבע כנפות הארץ, וגם על סטאלינגרד וגם על הטייגה". עוד נתראה, סיים וחתם בקו תיבה אחת: וו.

יא.

לא ראיתי אותו יותר. אולם ידעתי כי מאז השיחה הזו. שוב לא היה וולודיה בודד, ואף אם הוא נהרג בקרב האכזרי של סטאלינגרד, הרי ברגע האחרון הוא ידע כי מישהו נמצא על ידו וסוגר את עיניו בליטוף של אהבה נצחית.

*73*

דרכי העיצוב של הסיפור

*73*

עלילה חד קווית - עלילה בלתי מורכבת המתמקדת סביב נושא מרכזי אחד. עלילת פעולה - עיקר השינוי במצבו של הגיבור, ועיקר הדגש מושם על האירועים הקשורים בו.

עלילת אופי - עיקר השינוי חל באופיו המוסרי של הגיבור, בהשפעת העלילה או כתוצאה ממחשבות ורגשות.

עלילת מחשבה - עיקרה שינויים שחל במחשבותיו של הקורא ובהשקפת עולמו. סיפור מסגרת מבנה של סיפור בתוך סיפור. לפעמים מציגה המסגרת את מקום העלילה, הדמויות והתקופה.

שלושת האחדויות - אחדות המקום, אחדות הזמן, ואחדות העלילה שלושת המרכיבים המרכזיים של היצירה.

אירועים מקדמים - אירועים המקדמים את הפעולה ומאפשרים את התפתחותה.

אירועים משהים - אירועים המעכבים את התקדמות העלילה. לצורך הרפיה, או לשם יצירת אפקט דרמטי.

פתיחה אפקטיבית - פתיחה היוצרת קשר ישיר ומידי עם העלילה.

פתיחת רקע - פתיחה מקדימה רקע היסטורי סיבתי או אחר לפני הכניסה ללב העלילה.

סיום סגור - סיום בו מגיעות כל הבעיות שהתעוררו לכלל פיתרון.

סיום פתוח - סיום המשאיר את הקורא במצב של אי ודאות באשר לגורל הגיבורים בעתיד.

פואנטה - נקודת סיום מפתיע המטילה אור חדש על כל סיפור המעשה.

הזמן בסיפור - יחס הכרונולוגיה בין סיפור המעשה לטקסט.

זמן המסופר - משך הזמן שנזקקים לו כלל האירועים בסיפור.

טמפורלי- מימד הזמן.

זמן הסיפור - פרק זמן שהקורא נזקק לו לשם קריאת הסיפור.

כיווץ - פרק זמן ארוך בסיפור המעשה המתואר בטקסט רק בקטע קצר (רושם של האצה)

הרחבה - משך זמן קצר בסיפור המעשה התופס בטקסט קטע ארוך. (רושם של האטה)

הטרמה (רטרוספקטיה) - הקדמת המאוחר.

נסיגה - מבט לאחור.

הצג (אקספוזיציה) - הצגת הדמויות, הרקע המניעים המגמות וכיו"ב. בתחילת הסיפור בתוכו, במרוכז או במפוזר.

*74*

נקודת שיא (קליימקס) - המקום והרגע המותחים ביותר ביצירה.

מיפנה - ידיעה חדשה בעלילה, התפתחות מפתיעה.

מימצב - נתונים ביצירה. המימצב האפי - מאיר את הטקסט מדריך לקריאה נבונה.

מוטיב - חלק של יצירה המופיע יותר מפעם אחת המצביע על חשיבותו בעיני הכותב.

מוטיב מנחה (לייט מוטיב) - רעיון ראשי המשתלט על שאר המוטיבים ביצירה. השראה - כוח רוחני - נפשי המניע את היוצר ליצור ולדבוק ביצירתו.

דמות ראשית - גיבור - הדמות המרכזית בסיפור, המנהלת את המאבק המרכזי - פיסי, רגשי, רוחני וכיו"ב.

אנטי גיבור - גיבור ביצירה שאינו ממלא תפקידו כגיבור דמות מרכזית המתנהגת במופנמות, בכניעה ואינה ניכרת בזוהר חיצוני.

דמות שטוחה - מאפיין אותה מימד אחד היא אינה מתפתחת במהלך העלילה ולא חלים בה שינויים.

דמות עגולה - דמות מורכבת ומתפתחת העשויה להפתיע ולהשתנות.

אפיון ישיר - אמירות ישירות של המספר על הדמות. אפיון עקיף- המספר מפעיל אמצעים שונים שמתוכן מסיק הקורא על הדמות.

מספר גיבור - הגיבור מספר על עצמו.

מספר עד -מספר שידיעתו מוגבלת והוא דמות בתוך העולם שעליו הוא מספר. מספר כל יודע - מספר היודע הכל אך מצו' מחוץ לעולם שעליו הוא מספר. פאסטורליה - חיי כפר, שלווה, ירוק שקט.

*75*

המשל

*75*

"שלוש מידות במשל, מילים מועטות, כוונה נכונה ודמיון יפה"

(ר' אברהם אבן עזרא)

*76*

המשל - מבוא

*76*

המשלים העתיקים ביותר בספרותינו הם משל יותם (שופטים) משל יהואש (מלאכים), משל כבשת הרש (שמואל) שלושת אלפים משלים שאמר שלמה המלך, ועוד. מתקופת התלמוד והמדרש ידועים "משלות שועלים"

"משלות כובסים" ועל משלים אלו אמר רש"י ע"ה: "שיסדו קדמונים לתת אמתלא לתוכחתם ותולין אותם בכובסים ושועלים".

מאוחר יותר בתקופת המוסר והחסידות חוברו משלים רבים שמטרתם ליישב על לב השומע את דברי התוכחה, ולמשוך את ליבו בסיפורים כאשר בין קיפוליהם טמונים מסרים.

תפוצתו של המשל על פני הדורות היא ללא ספק הודות לאיכויות הרוחניות והרטוריות שבו. ואכן כמעט בכל מדינות העולם קמו מושלי משלים החל מהזן הפשוט והחובבני וכלה ביצירות חכמות.

מאפייניו הכללים של המשל הם: לשוניים, מבניים, וסגנוניים.

יש בהם נימה אישית, הם מצטיינים בחריפות בקיצור יצירתיות בולטת.

לעומתו הנמשל פונה באופן ישיר יותר אל השכל. הקורא - הנמען אמור לזהות במשל את יעדו, לנפות את הזהרורים הסיפוריים ולהגיע אל לב המסר.

כמובן עליו לטרוח על עריכת השוואה פנימית בין החלקים המותאמים. שכן הכותב אינו מפרק את חלקי הטקסט ואינו מעמת אותם אחד לאחד.

בכל מקרה גם ללא הניתוח הקורא מתענג על השעשוע ועל הקלילות אבל בסופו של דבר הוא מובל אל מחוז חפצו של הכותב.

כמו בכל יצירה ספרותית גם המשל מהווה עונג לקורא, מעורר מסר חינוכי רוחני, ולא פוסח על התחום האמנתי. אם בסגנונו המליצי, אם במקצב וחריזה יחודיים ואם בשילובים נוספים ציוריים אירוניים הומוריסטיים וכיו"ב.

על דרכו המיוחדת של המשל בהעברת התוכן נכתבו השורות הבאות:

"...בעט אמן ימינו מתרוצצת

מרחיבה מכווצת,

במרכז העניין אצבעו ננעצת

ואריחי עלילה בזהירות מנפצת.

או אז מאירים,

אלפי חלקיקי מוסר

ולקחים מאלפים.

גוונים נועזים של אסור ומותר

בנתיבות הסיפור תופפים".

*77*

פר ושור / רבי ברכיה הנקדן

*77*

מתוקה שנת העובד מהיות זמנו אובד

פר ראה שור במחרשה ויד האיכר עליו הלוך וקשה

באשר נתן עליו מוסרות ומוטות ומן העול לא יוכל צווארו לנטות

ויט מן הדרך ויאמר לו הפר בריתך את שלום כופר

מרוב עבודה ומרוב טורח ואני כפרא רץ עלי אורח

וביער אשים דרך ובכרמים משעול ולא עובד בי ולא עלה עלי על.

ואתהלך בכרם זית ובסבכיה כבכרה קלה משרכת דרכיה.

ויען למולו השור בשפתי דעת ובמישור

כל עת אשר העבודה תכבד וכי אני אל השדה נעפד

ואמשוך בעול במאמצי כוחי אשכון בטח ונפשי תחי

ואתה בחייך אל תאמן כי שלחוך חופשי להיות דשן ושמן

ולא בא צווארך בעבודות רבות בחריש ובקציר תשבות

בפתע פתאום יקחך שר הטבחים על כן סביבותיך פחים.

ויהי מקץ חודש ימים אחרי הפר באו רבים עמים

ובחבלים על צווארו משכוהו ויהי נדחף ללכת ויבהילוהו

והשור חורש חרישו ברינה והפר מכה ומענה מאין חנינה.

ויקרא לו השור: הלא טוב לך לעבוד את האדמה

מלכת לחצר מוות כי למפלתך אין תקומה.

והמשל באיש. אשר למלא סיפקו הוא בעול כבד מתוקה שנת העובד

ובקהל תגלה צדקתו כי יש תקוה לאחריתו

ולא כן מידת העצל כי חזות בפיו לאמור, ינצל בלא טורח ובלא עבודה

ולא ידע את עיתו כדגים שנאחזים במצודה.

*78*

פרעוש וגמל / רבי ברכיה הנקדן

*78*

שנאה לדל כתובה העשיר ישורנו בעין איבה.

פרעוש על גמל עלה והגמל הולך במסילה ללכת על ארץ רבה

והפרעוש בצמר צווארו נחבא והגמל נשאו על שכמו ולא ידע בשכבו ובקומו ובבואו עד קץ גבולו פרעוש נפל לפני רגלו ויבך ויתחנן לו

פן יחרה בו על עמלו כי הגביר לו טובו וחסדו ובכל מקום יהיה עבדו.

גמל ענה:

איך לך הטיבותי ואפוא אותך ראיתי

אמר לו:

על שכמך נשאתני ואל מחוז חפצי הגעתני

חן חן לך לשאת אותי תרץ לא ניסתה כף רגלי הצג על הארץ

ולבעבור כי הביאיתני עד הלום עליך החיים והשלום.

והגמל אמר:

אללי כי העמסת את עולך עלי נבזה ונמאס הנך כי תגביה כנשר קינך

איך לא יראת עלי לשכון לברוח את פעמיך היכון היאות לי לקרב כצלמך ובדמות ביום ראותך עוד פני תמות הה ליום אשר הייתי מאוד עמוס

ומסובל ממשאך את גבי חיבל

ויפטר פרעוש מן הגמל אשר לשאת אותו לא עמל.

והמשל בדל אשר שלום העשיר וכבודו יענה

בדבר אשר העשיר לא חסר והדל נהנה

וחן חן לא ירבה במאמר בלב העשיר יצוק דבר מר

ותחת אהבתו ישטמנו וכמסתר פנים ממנו ישורנו בעין איבה

כי שנאה לדל בלב עשיר כתובה.

*79*

דרכי עיצוב של המשל

*79*

א. היסוד האפי - סיפור המעשה כאשר עמדת המספר הינה ללא מעורבות רגשית.

ב. היסוד האליגורי - משמש:

- ליצוג - הבלטת תכונות או פרטים שהמציאות הרגילה לא מבחינה בהם.

- להסתרה- מסתיר תמונת מצב אחרת.

ג. יסוד דידקטי - מבנה המשל לקחיו, מסריו.

ד. יסוד הומוריסטי - שנינות הומוריטית מעניקה למשל כוח משיכה והשפעה.

היחסים המבניים בין המשל לבין הנמשל:

ככלל המשל הוא האכסניה לשני הדיירים: המשל והנמשל, הראשון הוא סיפור המעשה (אמיתי או בדוי) והשני מוסר השכל.

בדרך כלל המשל והנמשל מוצגים במבנה מסגרת של: משל ולאחריו הנמשל עם חולית מעבר או בלעדיה.

יש והנמשל מוצג לפני המשל.

יש ומוצג משפט חזק, פסוק או פתגם המסכמים את לב הנמשל, ולאחר מכן מופיעים המשל והנמשל כסדרם. (משלי ר' ברכיה הנקדן בנויים בסדר זה.)

לעיתים מופיע המשל ללא הנמשל. (עם סיום מוכר של: הנמשל מובן או בלעדיו) במקרה זה מוטל על הקורא ליצור מתאם רעיוני, שהוא דינאמי ופתוח.

אמצעים סגנוניים:

חריזה - משלים רבים מחורזים, מתקופת ימי הביניים ועד לזמנינו.

פרוזה - משלים רבים כתובים בפרוזה, מוגשים בסגנון המוכר של הסיפור הקצר.

חריפות - כיוון שסיפור המשל מיגע בדרך כלל בדרך קיצור ומבקש לעורר את הנמען לנקודת האמת עליו להיות חריף וחד.

ציוריות - משלים רבים מעוררים את הדמיון על ידי תמונות. על כן משתמשים הכותבים בסגנון ציורי כדי להפעיל את כוח היצירה.

שיבוצים - שיבוץ פסוקים ופתגמים בולט במשלים, יש והשיבוצים מיפים את היצירה ומעניקים לה יסודות מהימנים. יש והשיבוצים מרמזים על הנמשל.

אירוניה, הומור, שנינות לשון - אמצעי סגנון הבאים בדרך כלל ליפות את היצירה ולמשוך את לב קורא.

*80*

דף ריק

*81*

רשימות (פיליטונים) *

"חיבורים קצרים קלים ופשוטים על עניני היום, על בעיות חברה, פוליטיקה, חינוך אמנות וכיוצ"ב.

ברשימות יותר השלכות אישיות מאשר כתיבה מדעית.

המפורסמת מין הרשימות היא הרשימה העיתונאית "פליטון" שהיא כמו שיחה עממית קלה, תגובה רצינית היתולית על אירועי הזמן, בנעימה מבריקה ושנונה.

הפליטון נכתב בפרוזה פעמים וגם בחריזה.

ענייניו הם:

חברתי, מוסרי, אמנותי ספרותי וכו'.

*82*

רשימות

הרשימה היא סוגה נוספת- די חדשנית הנמנית על יצירות ספרותיות המקובלות כיום.

כמו בשאר היצירות גם זו נלמדת בדרכים המקובלות.

יש להגיע אל הצופן התוכני על ידי שאלות הבנה, עיון והעמקה.

יש לזהות כמובן את הצופנים האמנותיים ציורי לשון, חריזה ומאפיינים נוספים. גם הסטרקטורה (מבניות) אמורה להיבחן בטקסט מסוג זה.

הפרשנות ליצירות בכלל ולרשימה בכלל מעניקה לקורא מצד אחד אפשרות משחק חופשית ומאידך מגבילה אותו אובייקטיבית ומבקשת להיצמד לאופק הצפיות של הכותב.

לכן מעבר להכרות עם כלי הניתוח לשאלות החידוד. יש כמובן להכיר את הרקע ההיסטורי של הרשימה, את תולדות חייו של הכותב, יצירותיו המיוחדות, עקרונותיו וכיו"ב.

הרשימות מגוונות הם וכל אחת מביניהם נושאת ניחוח משלה.

ההומורסקה למשל מתבלת את הבקורת בנימה מבדחת, סלחנית ולבבית. הסאקראזם- סגנון כתיבה לעגני. חריפות לשון ובקורת ללא מסווה בצורה גלויה. (למוען ולמנען)

אירוניה- סגנון כתיבה לעגני בצורה מוסוות שחריפותה ידועה רק לדובר.

מסה- חיבור פרוזאי על נושא אחד ומוגדר, סגנונה הוא אישי, יש בה סימני מיבנה משוכלל, כתיבה רטורית ומעניינת ויש בה כובד ראש והומור גם יחד.

ניתן לפגוש רשימות מחורזות או פרוזאיות, יוצרים גמישים יוצקים את רעיונותיהם בסוגות נוספות כמו: מכתב, חוזה, דיאלוג, משל וכיו"ב.

הרשימה ממלאת תפקיד נכבד בהעברת מסרים חשובים ומעבירה תכנים שגרתיים שחוקים כשהם עטויים במרבדים מושכי עין ולב.

*83*

קרב הבלימה / א. מרגלית

*83*

פנים שונות ליהודי רוסיה: פגים מהורהרות ופגים נפחדות, פנים מצולקות ופנים תמהות. על פנים מפליאות במיוחד שמענו השבוע סיפור מרטיט, שסיפר, בשעה של ישיבת תלמידי חכמים בצוותא, הגאון רבי מנשה קליין, אב"ד אונגוואר.

גיבור המעשה הוא יהודי פלאי, אחד מאנשי מסירות הנפש שברוסיה הסובייטית, בשם המסמל בעיני רבים את הגאון היהודי על אף הדיכוי והעלבון. רבי ניסן מוזס הוא שמו של איש האגדה הזה, החי עתה בארצות הברית, וממשיך גם בה להיות עבד השם ולעמו.

בצר ובמצוק הסובייטיים, כאשר עינה של המשטרה החשאית היתה פקוחה לעקוב בדריכות אחר כל יהודי, שצל צילו של חשד נפל עליו, היה רבי ניסן עוסק בעבודת הקודש ומל ילדי ישראל במחתרת ותוך מסירות נפש שלו ושל הורי הילדים. רבי ניסן לא חי באשליות. הוא היה מודע לכך, שיום אחד ידפקו על דלתו שליחי השלטון ויקחוהו למקום שממנו אין חוזרים עוד, אבל הוא עשה את חשבון חייו והיה שלם לגמרי עם פעולותיו ועם סכנותיהן. העול הכבד של הכנסת ילדים בבריתו של אברהם אבינו היה מוטל עליו במלוא כובדו ומשמעותו הגורלית והנצחית. הוא היה אחד הלוחמים היחידים במשלט חיוני זה של נצח ישראל, לפיכך לא העלה על דעתו לנטוש את משמרתו והוא היה נכון לכל מחיר.

ואכן, באחד הלילות החשוכים היה הדבר: שני אנשים לבושי מדים, מעוטרי דרגות וחמורי סבר, הקישו על דלת הבית והורו לבעליו לבוא עמהם עם כלי מלאכתו המחתרתית המפלילים; שתיקה כבדה רבצה במכונית הגומאת מרחקים, ויצרה אוירה הולמת לעשיית חשבון ולסיכום מאזנים. עם חריקת העצירה של המכונית נקרעה הדממה על ידי הוראה חד משמעית: עליך להיכנס עכשיו לבית שלפניך ולמלא אחר כל ההוראות שינתנו לך בו.

פקודה היא פקודה. כשנכנס האיש לבית האמור, נתקל ראשית לכל, באדם שהורה לו לשבת וחקר אותו קצרות ונמרצות: האם נכון הוא שאתה מוהל של ילדים יהודיים? האם אומנם הבאת עמך את כלי מלאכתך המפלילים? האם רבים הם הילדים שמלת עד הנה?

לאחר שהתשובה לכל השאלות הללו היתה חיובית, כי, פשוט, לא היה טעם להכחיש את האמת הברורה, הורה החוקר בתנועת יד נמרצת לנחקר, כי יכנס לחדר הפנימי.

*84*

כאן זומנה לו לאיש הנפחד הפתעה של ממש: החדר היה מאוכלס בדחיסות אמהות עם ילדיהן. בני גילים שונים היו הילדים, מתינוקות בני ימים ספורים ועד ילדים כבני שש. היו אלו ילדים יהודיים, שאימותיהם, אשר הן עצמן כבר נולדו ברוסיה הקומוניסטית, ביקשו למול אותם.

בבת אחת נגולה אבן מליבו של האיש, שחששותיו לחייו התחלפו להם לפתע ברגשי קודש נרגשים. הוא ראה לפניו את בני עמו המיוסרים והדחויים, שנחלתם היהודית מהבהבת בליבם על אף המחנק, על אף הריבוי וגם למרות הבורות. נגע אל ליבו במיוחד התינוק שעוד לא מלאו לו אפילו שמונה ימים, ואילו אמו, שההלכה היהודית המדויקת נתעלמה ממנה ביקשה למולו עוד טרם זמנו. בקושי היתה מוכנה לקבל את ההסבר. כי יהיה עליה להמתין ימים מספר.

האיש ניגש בדחילו ורחימו אל עבודת הקודש.

ילאה העט לתאר את הוד המעמד, כאילו כל הדורות של יהודים מוסרי נפשם על מצוות המילה ניבטו מכל עבר. יש פסגות רוחניות שניתן להגיע אליהן רק לאחר סיפור על הררי הענות והסבל. כאן, בחדר הסגור והטמיר נתרחשה פיסגה כזו. וכאשר ברך המוהל על המילה, זהרו העיניים מסביב בברק רוחני מבהיק, והמיית הבכיה היתה לה ליווי רב השראה.

כשהגיע תורו של אחד הילדים, תינוק מגודל כבן שנתיים אמרה אמו לר' ניסן המוהל, כי בקשה קטנה לה ממנו, ורבה תהיה שמחתה אם ייעתר לה, מבקשת היא כי לאחר שימול את בנה עוד טרם שיחבשהו, ימסרהו לידה להרף עין. אנא עתן לה נפשה בשאלתה. המוהל ניסה ברכות להתנגד. מסור ימסור לה את הילד עם תום המלאכה, אין זה נהוג ליצור הפסקות בתוך מלאכת הקודש הזאת. אבל האם בשלה. אינה יכולה אחרת. דבר חשוב עימה, אין היא יכולה להמתין.

ראה המוהל כי ליבה הוא שמדבר אליו ונעתר לה, ולאחר שמל את הילד, אכן, העבירו לאמו והיא נטלה אותו במהירות על זרועותיה השלוחות והעתירה עליו חיבוקים ונשיקות אם נסערות בחום ליבה, הבוער כאילו באש.

"הבן - נא", הסבירה למוהל הנדהם, תוך שהיא מחזירה לידיו, נסערת ושטופת דמעות את ילדה, "מאז לידתו של הילד, מזה שנתיים ומחצית השנה, מנעתי מילדי כל גילוי של אהבת אם. לא הרהבתי לנשק ילד שעדיין לא נכנס בברית העם היהודי. שנתיים וחצי שאני בולמת בכוחות איתנים את רגשי אמהותי הנכספת, מה שנתן לי את הכוח להתמיד בקרב הבלימה היתה הידיעה, כי יום יבוא ויותרו הכבלים מרגשי האמהות

*85*

הדרוכים בי כחץ, הבטחתי לעצמי, שכאשר רק אוכל, שוב לא אעצור כוח אפילו רגע אחד נוסף לבלום את תשוקת אמהותי המשוועת לפדות. עכשיו, שבני הוא יהודי אמיתי, פרצו רגשי האם שלי, שנבלמו עד הנה בעצמת אדירים, ועלו על גדותם".

כזה היה המעשה, שסופר בדממת החדר. דמעות קלחו מעיניהם של כל המקשיבים ללא ניע לסיפור הענות והגבורה של אם יהודיה.

סיפור על סיפור / א. חיות

*85*

בית הרוקמות ניצב היה בראש הרי קושטא ובדיה. הזדקף בינות פלגים זכים שלחכו מרגלותיו, ושרכים שליטפו, נגעו בו קלות.

רחוק משאונה הצפוף והגס של העיר הגדולה, הרבה להתלחש עם צמרות עצי המחט הגבוהים, האזין בדממה לנגינתה של הרוח - וראשו לשחקים.

בחלוניו מנשב היה תדיר אויר הרים צלול. שמי תכלת עמוקים נשקפו מהם ומרחבים רחוקים.

עם שחר היו מתקבצות הרוקמות, כלי מלאכתן בידיהן, פוסעות חרש חרש ובאות בשערי הבית. מהן היו מתיישבות בקרן זווית. מקום שם תאיר קרן שמש ראשונה. בידיים רוטטות היו נוטלות חוטי ורוד ותכלת דקיקים ומשחילות אותם בזהירות במחט של זהב. הן היו רוקמות החלומות. בפינה אחרת יושבות היו רוקמות. הגיגים. שקועות בעבודתן, ועל מצחיהן קמטי מחשבה מרוכזת. היו מצרפות פתיל לפתיל ושוזרות אותם בפנינים שנשלו ממצולות הים. בקצה החדר, על מושב אבן נוקשה וחלקלק ישבה רוקמת בודדה, אפופת סוד. בהתמדה ובשתיקה היתה טווה פרגודים כבדים וכהים. קבוצת רוקמות עסקנית טרודה היתה במרכז. פורסות היו מפות שולחן פשוטות ורבועות שנטוו מחוטים בהירים וחזקים.

ידוע היה בית הרוקמות בתכים צפופים ועשירים וגוונים רבים להם. עוד נמצאו שם תקוות בחוטי שני בוהקים, זכרונות עשויים קלעים קלעים ואף יריעות דמיון שקופות ונפלאות בגלילים ארוכים מסתלסלים.

ילדים היו מטפסים אל הבית ומסתכלים ביצירות הדמיון. קשישים היו נשענים על מקלם ומזינים עיניהם בזיכרונות. צעירים תולים היו עיניים בתקוות ובחלומות. נכבדים היו מבקשים את ההגיגים, ויועצי סתרים באו שמה לקנות וילאות ופרגודים.

בבוקר לא עבות אחד הרעיד קול צניפת סוסים את חלונות הבית. בבת אחת עצרו הכל ממלאכתן: מי הבא? פרש מהיר מכוסה אבק דרכים נראה בשער. בידו איגרת חתומה

*86*

בחותמת המלך.

מה רצון הוד מלכותו? נזדקפו מחטים בתמיהה.

- "בן יחיד יש למלך", פתח השליח ואמר "בן יקיר ואהוב, ולבן המלך פדגוג ישיש ודגול".

- ובכן?

- טורח הפדגוג להחכים את בן המלך ולהשכילו, והנה עלתה בדעתו מחשבה, לסבר אזנו במין דבר - סיפור שמו. ימים רבים מבקש הפדגוג סיפור לבן המלך - ואין. רצים רבים יצאו מבית המלוכה בפקודת הפדגוג. מי אשר ירקום סיפור לבית המלך - יצא שמעו בכל הפלך! והנה זה עתה שלחני אליכן, ואף הוא עצמו טרח להגיע וממתין במרכבתו בכפר הסמוך.

סיפור למלך? סיפור למלך! סיפור? מהו סיפור? כיצד רוקמים סיפור?! הביטו הרוקמות זו בזו נפעמות ונענעו ראשיהן במבוכה.

"לא ידענו סיפור מהו" נענתה ישישה שבהן בעצב, "כיצד נוכל לרקום אותו?" הביט השליח סביבותיו, ועיניו מבקשות סיפור. יריעות יריעות שטוחות היו לפניו, וסיפור בהן לא מצא. החזיר השליח מבטו מהן, ופניו אמרו אכזבה.

והרוקמות שומעות ורואות, וליבן נמחץ. דווקא סיפור נחוץ לו למלך רב העלילה. דווקא סיפור, ואין בידיהן מושיע.

"שמא ננסה", חשבה רוקמת ההגיגים בקול: "שמא ננסה לטוות את החוטים כולם יחד. אולי כך תרקם היריעה הראויה לשם סיפור?"

הסכימו הרוקמות לניסיון. קמה כל אשה ונטלה סליליה. עמדו ושזרו תקוות עם חלומות, מילים עם מחשבות, סודות עם זכרונות, רגשות עם דמיונות. שעה ארוכה טרחו וקלעו הכל יחד לפתיל ארוך ועב, עשוי מלאכת מחשבת. חיזקו בזהירות מרובה את קצותיו וגלגלו לסליל רחב.

בחיל ובחשש הגישו מלאכתן אל הפרש.

הביט הלה במטווה החדש. הביט פעם אחת, הביט פעמים בדק ומישש ופסק לבסוף: "לא, אין זה סיפור של ממש".

שמטו הרוקמות ידיים, השפילו ראש. דמעות עלו בעיניהן.

פנה הפרש לצאת ורוחו נכאה, אבל את מטווה החוטים לא השאיר מאחוריו. נתנו אל כיליו, עלה על סוסו ורכב לו.

דהר הסוס וגלשה מרכבה במדרון. חלפו על פני כפרים, דילגו על כרים ירוקים ולעת ערב נעצרו על שפתיו של אגם.

ירד השליח מעל סוסו ממהר להשיב נפשו היגעה במים הצוננים. ישב על סלע, נתן ראשו בין כפות ידיו והשיח לנפשו: לשווא יגעתי, לריק טרחתי עד הנה, הן דבר לא אעלה עמי אל בית המלך, ובמר ליבו נטל את המטווה והשליכו למרגלות המרכבה.

*87*

ושוב עושה המרכבה דרכה אל הארמון, אופנים משקשקים, גלגלים גומעים מרחק, ובלי משים נכרך הסליל, נכרך ומשתרך, נקשר ומסתבך באופני המרכבה.

מקץ ימים נכנסה המרכבה בשערי העיר הגדולה. קפצו גלגלים בשאון על אבני הסמטאות והשווקים, והחוט קפץ עמהם. התפלש באבק רגלי האנשים העמלים, התחכך בשאון המונם וקשר עצמו אל אשרם, אל סבלם ואל ניסיונותיהם. כרך דמות עם דמות, האזין להמיה השוקקת בשוק, ממש את דופקה וספג אל קרבו פרורים פרורים של חיים.

אנשים הדפו אותו מהם והלאה או לטפו בערגה את סיביו-, הסירו אותו בעדינות מעליהם, או הזעיפו פנים כשמצאו עצמם סבוכים בין קוריו.

המשיכה המרכבה והחוט הסתלסל, המשיכה המרכבה והחוט התגלגל, המשיכה המרכבה והגיעה אל הארמון. מיוזע ונפול פנים ירד הפרש מסוסו. והנה קולות עלו באוזניו: צלילים ענוגים קולות נפלאים. מהם? מאין באים? במהירות הפנה ראשו לאחור. מתחת למרכבה בקעו הקולות.

התכופף וגילה את הסבך בין חישוקי הגלגלים: דמיונות קשורים בחכמת חיים, מחשבות יודעות סבל ונחת, זיכרונות לחים מיזע, מילים למודות ניסיון.

ענה הפרש ואמר: אין זאת כי סיפור נרקם כאן לנגד עיני!

נטל הפדגוג את הסליל ונתנו אל אוצר המלך,

ומאז ועד היום רוקמים הכל סיפורים ממנו והוא - אינו חסר מאומה.

השליחות / י. כהן

*87*

עם התפתחות נושא החלל, הננו יכולים להעלות בדמיוננו את העובדות שלהלן:

סוכנות החלל האמריקנית משגרת אנשים אל החלל לתקופה קצובה של שנים אחדות, לצורך עבודות מחקר חשובות ביותר לאלה מובטח שכר סנסציוני אותו עם שובם אל כדור הארץ. לצורך המחקר מציידים אותם במיטב המיכשור המודרני. גולת הכותרת של מיכשור זה הוא המחשב המשוכלל ביותר בעולם. בגלל חשיבותו הגדולה ומחירו הגבוה נדרשים הם לשמור עליו במיוחד. בנוסף לאמצעים אלו ניתנים להם חליפת חלל ואביזרים נוספים, המאפשרים חיים בתנאי החלל החיצון. כמות החמצן המשוגרת עמהם הינה קצובה בהתאם לזמן הקצוב להם לשהייה בחלל, לאחר ניתוקם מכדור הארץ.

אולם יש ביכולתו של צוות הבקרה, הנמצא דרך קבע בתחנת השיגור, לנתק בכל עת את כל מערכות החיוניות כגון: חמצן, מזון, רפואה ועוד. למרות שליטתו המוחלטת של

*88*

צוות הבקרה על כל פעולות החללית ונוסעיה, אין הדבר בא לידי ביטוי, לפחות כלפי חוץ כך שניתנת לטייסים הרגשה כאילו הם מפעילים בלעדיים ושולטים בעצמם על כל המערכת.

מערכת הבקרה המשוכללת עוקבת, דרך קבע, אחרי מעשי החוקרים, באמצעות אמצעים טלביזיוניים משוכללים. אך, מטעמי מדיניות שהתוותה לעצמה. אין המערכת מתערבת ואינה מגיבה על מעשיהם.

במשך הזמן נוצרה מציאות מחרה ובלתי מובנת לחלוטין. התברר כי את רוב ימיהם מבלים החוקרים בעבודות תחזוקה ושכלול של חליפות החלל שלהם. את עבודות המחקר זנחו כמעט לחלוטין ותחת זאת עוסקים הם בנושא השולי ביותר: חליפת החלל אשר מהווה רק אמצעי קיום בחלל למחקר החשוב והמשתלם כל כך. גילוי מדהים נוסף שאת עבודות השיפוצים בחליפת החלל הם מבצעים תוך כדי שימוש בציוד היקר שנועד מלכתחילה לצורך המחקר. על ידי כך נהרס הציוד, ושאר המכשירים היקרים שלא באו לידי שימוש נהרסים מאבק ומחלודה. התברר כי לעתים חוזקה החליפה עד כי שתוכל להחזיק מעמד הרבה יותר שנים ממשך זמן שליחותם בחלל.

למרות האכזבה הגדולה והכעס העצום על הבזבוז הנורא. לא סטתה סוכנות החלל ממדיניותה ולא שידרה אל השליחים "היקרים" אף מילה אחת של ביקורת. אפילו החוצפה הגדולה של שימוש בכלים היקרים לצרכים חסרי ערך לא זכתה לתגובה מפורשת. הדבר היחיד שכן נעשה, הוא שיגור רמזים דקים מידי פעם. דבר זה התבטא בהפרעות יזומות בזרימת החמצן, שיבושים באספקת המזון וכדומה. בכך נעשה ניסיון להזכיר לחוקר המרחף בחלל את תלותו בפיקוד שעל כדור הארץ. בתקוה שעל ידי זה ייזכר וידע מה חובתו בעולמו.

במגמה לייעל את הצלחת השליחות ומתוך כוונה להגביר את תחושת האחריות האישית של החוקרים, נחקק חוק המוסר סמכויות מיוחדות לפיקוד העליון. בין הסמכויות היא הזכות לדון מדי שנה בזכותו של כל אחד מן השליחים להמשיך במחקר. לצורך דיון זה מרכזים לקראת סוף השנה האזרחית את כל המידע שנאגר אודות פעילות החוקר במשך כל השנה, על פי הסיכום הסופי יוכרע גורלו.

אמצעי זה נתגלה כיעיל ביותר, שכן לקראת הימים האחרונים של כל שנה מורגשת התעוררות רצינית בפעילות החוקרים. בלשונם נקראים ימים אלו ה"ימים הנוראים", שכן גם אחרי שתמו ימי הדיונים אין הם יכולים לדעת מה עלה בגורלם: האם הוחלט להפסיק שליחותם לאלתר, או שמא החליטו להרע את תנאי החיים שלהם. תתכן גם החלטה

*89*

לטווח ארוך יותר דהיינו קיצוץ בכמות החמצן. ובהכרח תוחש שיבתם ארצה. או אולי פעילותם תמשך כרגיל אלא שהשכר העצום המובטח להם יחרם. ספיקות אלו משפיעים מאד על השליח המתבונן. בהתחשב בעובדה שבלאו הכי תלויים חייו לו מנגד בהיותו מנותק מקרקע מוצקה ונתון כל העת לחסדי הפיקוד שלו. הצהרות חרטה והתחייבות להשתפר בעתיד אינן מועילות, אלא אם כן משתכנע הפיקוד בכנותן.

כאשר חוקר מתרשל נקרא לחזור לכדור הארץ, הוא נקרא להציג את ממצאי מחקרו בפני מפקדיו ובפני חבריו. ואוי לאותה בושה כאשר מתברר לעין-כל החידלון הגדול ואפס המעשה. לבושה זו מצטרף מפח נפש נורא כאשר הלה מנסה להציל את יוקרתו בהציגו את חליפת החלל המשוכללת שברשותו. דבר זה לא ניתן לו, היות ועם הגיעו נדרש מיד להשמידה בטענה כי לחליפת החלל אין כל ערך על פני כדור הארץ. הבושה היא איומה. והחרטה נוראה, ובחלל מנסרות השאלות: "האם לשם כך הושקעו בהכשרתך ובציודך הון עתק?" האם לצורך מעשים כאלו נצרכת לעבור מרחק כה גדול כמו שמים וארץ?!"

האתמול / ד. זריצקי

*89*

אתמול יצא מביתי בדפיקה בדלת.

אלא שאת ריחו לא לקח אתו. והוא נשאר מהביל בחלל ביתי, מעיק על הנשימה, מגרה ומחייך: עוד קצת, והיום יהפך לעמיתי, שנינו נתרומם בחלל נחייך ונעיב על היום החדש, וככה זה ימשך עד שלא ישאר לך היום, רק אתמולים, מעובשים - אם תרצה, מחייכים - אם תרצה, מלאי געגועים ומתרפסים אחד על השני.

ככה דופקת הדלת מידי יום ביומו. ובטרם יבוא היום החדש, נתלה ריחו של האתמול ומחניק אותי.

ואני הולך בדרכי כשריחות של אלפי אתמולים מלווים אותי. יש והוא נודף בושם, ואני נזכר על יד שהושטה אלי ואני מלאתיה תקוות. או עין שקרצה לי ואני הבינותי בקשתה. אולם יש וריח של עובש מסחרר את ראשי. אז יודע אני כי אתמול זה מת, אני עצמי הלבשתיו תכריכים ושלחתיו לקבר ללא הספד. אולם הם קמים מקברם, באים אלי ומספרים לי כי את האתמול אי אפשר להמית, אפשר לקבור אותו, לשכוח עליו, להניחו בקרן זווית ולתת לו להבעיש מחוסר מעש.

אולם הוא תמיד ישאיר ריח בביתך עד אשר תעזוב את ביתך לצמיתות, והוא ילך אחריך ויספיד אותך, לאמור:

- אוי לאותו אדם שאתמולים דוממים שלו - קברוהו.

*90*

הלילה / ד. זריצקי

*90*

הלילה - יושב כל הלילה וסופר את הכוכבים.

אין הוא אוהב אותם. הם דוקרים את גופו. הוא - מסורבל, אטי, מקיף ועמקן. אוהב את הבדידות ואת הדומיה. והם פזיזים, רקדניים, פזלנים, אף פעם אינם עומדים במקום אחד, אלא מפזזים ומכרכרים זה מול זה, קורעים עיניים לכל מי שניקרה על דרכם, משלים אנשים תמימים המאמינים לסיפורי הבדים שלהם. חיים תמיד בחברותא וסקרניים הם שאין כמותם בבריאה כולה.

והם מציצים לתוך עיניו של הלילה ומחפשים תעלומות. והוא מתפתל תחת מבטם החד והחייכני - כנחש, הוא מתכווץ כאשר ירשה לו גופו הענק המסורבל לבל יראו הכוכבים פנימיותו וילכו לקשקש בין המטאורים דברים של מה בכך.

והוא סופר אותם כדי לחפות על שעמומו ואולי כדי שידע מהו מספר אויביו. לפעמים הוא אף פונה אל הירח, זו הקורעת את בשרו במסרקות - לובן, זו המוציאה ממנו חיותו, והוא מתחנן:

- צווי לצוותך להניח את חיוכם ולא להביט ישר בפני, כי איני סובל זאת, והיא מחייכת חיוך ענוג ושלוו:

- והרי החיים שלהם - עליצות והם תבלין לך. אחרת היה העולם כולו הופך ללילה בשעת שליטתך. וככה יושב לו הלילה כל הלילה וסופר את הכוכבים. וכשבא זמנו להיפטר מן העולם עדיין הוא סופר וסופר - -

והכוכבים מחייכים לקראת המחר

שני ילדים משחקים.../ דוד זריצקי

*90*

שני ילדים משחקים. וכל העולם משחק אתם.

בידו של כל אחד מהם - צעצוע. לאחד - גלגל קטן והוא רץ ומגלגל אותו על פני החצר. ובידו של השני - דלי קטן ומעדר והוא חופר באדמה, שם את העפר בדלי וחוזר ושופכו מן הדלי, וחוזר חלילה.

ופתאום נכנס עולמו של זה בעיניו של זה.

מצא הילד שעולמו קטן מדי זרק את הגלגל ותפס את הדלי והמעדר - את כל עולמו של חברו.

נאבקים שני הילדים, מורטים שערותיו של הזולת, כועסים, בוכים, נושכים וזועקים מרה, זה על עולמו שרועים לגזול ממנו - והשני, על עולם שכולו טוב וכולו יפה, שבעוד רגע עלול להיות כולו שלו.

ומשניצח האחד ונטל לידו את הדלי והמעדר - הרגיש בכל נימי נשמתו כי אכן הגיע לשיא ההנאה וכי אין לך בכל העולם כולו מאושר ממני. ומשנוצח השני ומבכה את עולמו שניטל ממנו - נסתתמו כל מעיינות לבו והוא הולך ערירי ואבל ואין מנחם לו.

ומשבאה אמא, נוטלתו בזרועותיה, ונותנת לו צעצוע יותר יפה. מיד חוזר עולמו ובא אליו והוא שוכח על העולם שלו שנאבד לו לפני רגע.

האם אני ואתה - איננו שני הילדים האלה?

*91*

מחזה

*91*

"יצירה ספרותית המיועדת להצגה.

מחזה הוא כמו יסוד הדרמה, הוא הדיאלוג.

הבמה מגבילה את ההתרחשות ואת פעולותיהם של המשתתפים במחזה,

אבל היא גם מעניקה למחזה את אחדות המקום, אחדות הזמן ואחדות העלילה.

ולצופה את תענוג האשליה.

הכל מתרחש לעיני הצופה,

הכל מתפתח בלא התערבותו הישירה של המחבר.

*92*

המחזה - סוגי מחזות:

*92*

טראגדיה - מחזה המציג התפתחות הרת אסון, סבל אנושי מאבק וכיו"ב.

הפגם הטראגי הוא בדרך כלל: פגיעה בערכי מוסר, במשפחה, חולשה, פגיעה בחברה במעמד הזולת.

עקרון השכר והעונש בולט בטראגדיה באופן קיצוני.

קומדיה - מחזה של שעשוע וצחוק, מארג של מימצבים מגוחכים, דמויות מבדחות ויוצאות דופן הצגה של חולשות האדם בצורה מוגזמת. מעשה קונדס עורמה, חוסר ניסיון וכד'.

טראגי קומדיה - שילוב של מימצבים מאיימים ומצחיקים. או - תחילה עצב, פחד או קושי והסיום חיובי ועליז.

מונודרמה - מחזה יחיד, שחקן יחיד מציג דמות רבת פנים או דמויות אחדות. מערכה, תמונה - פרק מתוך מחזה.

מעמדים אפיזודות - תמונות מסוימות בכל מערכה, סצנות.

פרולוג - פתיחה והיצג.

אפילוג - סיום וחתימה.

עלילות אפיות וליריות - שילוב של עלילה ורגש בדרמה.

אמצעי ניתוח כללים:

עימות הדמויות במערכות יחסים מגוונות וקוטביות.

אשליה ומציאות במחזה.

סגנון חריזה או פרוזה.

שלושת האחדויות.

גיבור, אנטי גיבור.

קליימאקס, פרובלומות, התרות.

מונולוגים, דיאלוגים.

אפקטים דרמטיים, פעלולים.

*93*

לישרים תהילה / ר' משה חיים לוצאטו

*93*

הקדמה

ביום טובה אורה ושמחה כי ה' דיבר צבי לצדיק, זה חלק טוב אשר הטיב ה' את הישר הולך, ותאוות צדיקים יתן להנחיל אוהביו ברכה ושלום ולישרי לב שמחה, הדר הוא לכל חסדיו, עיניהם יראו וישמחו יגל לבם בה'!

אך זה היום שקוויתיו מצאתי ראיתי, הולך בתום ימצא טוב ושפל רוח יתמוך כבוד, נטע שעשועים אשר מנעוריו גדלוהו מי התורה והעבודה, וייף בגדלו ותארכנה פוארותיו להבין ולהשכיל בחכמה ובתבונה ודעת, אף חכמתו עמדה לו ללכת בדרך תמים לשמור את מצוות ה' וללכת בדרכיו, יראת ה' היא אוצרו, נאה בטובה, זית רענן יפה פרי תואר שזוכה לשני שולחנות: תורה וגדולה במקום אחד, וכתר שם טוב עולה על גביהם, חיכו ממתקים וכולו מחמדים, הוא על נדיבות יקום ועל גמילות חסדים.

וישב ה' לו כצדקו לעת מצוא זו אישה, מנה אחת אפים נתנה לו מאת המלך מלכו של עולם, חן וכבוד טובה כפולה ומכופלת טובה על טובה יקראו: בחור, שא עיניך וראה ברכת ה' אלוהיך אשר נתן לך. תן עיניך ביופי, תן עיניך בעושר, תן עיניך במשפחה, אחת מהנה לא נעדרה אישה ורעותה לא פקדו, כי מתת אלוהים היא, הלא זה מדושתי ובן גרני החכם ונבון כבוד הרב רבי יעקב בן הגביר המרומם האלוף המהולל החכם הנעלה כבוד הרב ר' משה די-נאויש ישמרהו- צורו וגואלו אשר לקח לו את הבתולה הצנועה תשועות חן חן לה מרת- רחל בת הגביר המרומם האלוף המהולל המשכיל ונבון כבוד הרב ר' יצחק דא-וויינא אינריקש ישמרהו צורו וגואלו כולם אהובים כולם ברורים שורש וענף אבות על בנים נודע בשערים שמם ותהילתם על קצוי ארץ.

אמרתי אני בלבי: הנה העת עת דודים עת הזמיר הגיע, הפעם אודה את ה', הטוב ומטיב מטובו לטובים ותהילות ידידי אשירה ואזמרה נגד אחי ועמי, ובשמחת לבבו ישמח לבי גם אני, כי אהבת עולם אהבתיו ובקירות לבבי חקותיו, עטרות לראשי אענדנו, אחזתיו ולא ארפנו.

כשוט שרעפי ומזימותי תתהלכנה, לבקש להם מאשר ימצאו אבני מליצה ואבני שיר לבנות לה בית לזמרתי בארץ הלולים והניחה שם על מכונתה. וארא בשירים אבינה

*94*

ברננות, והנה אין כמשל, להצמיח אמת וללמד דעת, לגלות עמוקות מני חושך ותעלומה להוציא אור, לפקוח עיניים עיוורות ופתאים להקנות לב, כי את אשר לא ידעו ישכילו ואשר לא שמעו יתבוננו.

אז אמרתי: הנה באתי, אפתחה במשל פי אביעה חידות מני קדם, הליכות עולם כמנהגו הכל כאשר לכל, הטוב והרע, החכמה והסכלות, הצדק והרשע, האמת והשקר, גם את זה לעומת זה, יקומו נא כנערים וישחקו לפנינו, איש לדרכו: הבוגד בוגד והשודד שודד והכסיל בחושך הולך, עד יערה עלינו רוח ממרום והאלוקים יבקש את נרדף.

אלה תולדות פרץ הזמן והעת בי עת רעה היא, כי זנה תזנה הארץ אחרי רהבים ושטי כזב, ויגניב התרמית את לב ההמון ויוליכם אחרי ההבלים, אשר לא יועילו ולא יצילו, כי תוהו המה ורהבם עמל ואוון, ויהיו הם מאשרים זדון ואת הריק יהללו, לא באמת ולא בצדקה, כי רוח התאווה התעם ומדוחי הדמיון הידחום, חכמת סופרים תסרח, והסכלות תעלא בעדנא.

אשרי תמימי דרך גיבורי כוח עושי דברו, וצדיק באמונתו יחיה עד יגווע לא יסיר תומתו ממנו וקווי ה' יחליפו כוח, כי עד צדק ישוב משפט ואחריו כל ישרי לב ישמחו יעלצו לפני אלוהים ויאמר אדם אך פרי לצדיק כי אל אמונה הוא מסיבות מתהפך בתחבולותיו ונודעה יד ה' את עבדיו, וזעם את אויביו ושח גבהות אדם ושפל רום אנשים, וענווים יירשו ארץ ותמימים יוותרו בה, יבושו כל רודפי הבל וכסילים קלון ינחלו להם, לא יחרוך רמיה צידו, והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, כבוד חכמים ינחלו, ויאמר כל אשר נשמה באפו: לא נאווה לכסיל כבוד, לישרים נאווה תהילה.

על פי הדברים והאמת האלה את משלי יסדתי, בכל אשר ראינו היום הזה בצאת שער

עלי קרת, מוכתר בתהילתו ביום חתונתו זה דודי וזה רעי, זה בנה אב לכל הישר הולך כי לא ייגע לריק ולא יעמול ללא דבר, אכן פעולתו את ה' וסוף הכבוד לבוא.

ראו קראתי בשם ליושר, בן האמת, כי תולדת האמת הוא, ואת התהילה, לבת המון שמתיה, כי המון העם הם המהללים דבר או המגנים אותו, ובלכת כל העם בדרכי האמת לא יהללו ולא ישבחו כי אם היושר. התאווה נתתיה לאמת שפחה, כי כן נאה לה ונאה לעולם, ואולם תולדת התאווה הוא הרהב, והמגדילו הוא הדמיון הכוזב, ובמשל המבוכה בעולם

*95*

בהיות שנתקלקלו נתעוותו הדרכים וארחות האדם התקלקלו, שגו ברואה פקו פליליה, ואת הרהב יחשבו לתולדת האמת ואת הישר לא יכירו. ראה כמה בוערים בעם מהוללים בראש כל חוצות בהיותם תפושי הזהב והכסף ומגדילים לעשות בשווא ובשקר, ומרבים הבל בלא הועיל, התרמית פעל כל זאת המדיח את לב ההמון כולו והסכלות צהלה ושמחה; אכן התהילה ממאנת ברהב דמיתיה, כי לא לכך נוצרה כי אם איוולת ההמון תסלף דרכם והופכים הקערה על פיה. הנה כי כן יקנא בהוללים ושלום רשעים ימרר את היושר, בראותו רהב מתכסה בטלית שאינו שלו והשעה משחקת לו. אולם השכל כרע כאח לאיש הישר ידריכהו ובמסילות התבונה ינחהו, והסבלנות גם היא כאמו תנחמנו ותהי לו לאומנת, היא סמכתהו לקוות לחזור ולקוות עד עת מועד. כי אולם אחרי כן יואל אלוה השומר אמת לעולם וזקניו יחכם לתת לפתאים ערמה, עד תואחז במשפט ידו, ואת ערוות רהב יגלה לעיני כל רואיו, ואת הישר יצדיק לרבים ויהללוהו בשערים לעולם ועד, היא התהילה אשר לאשה נתנה לו במשלי זו בגזרת המשפט, כי לו משפט התהילה באמת.

והנה ערכתי לכל איש ואשה הבאים במשלי זה, את כל הדברים אשר ידברו שימם בפיהם, כדרכם וכעלילותם כמשפטם אשר הם עושים דבר יום ביומו, את אשר אומרים הם בלבבם ומדעיהם לא יכחדו, המשכילים לבד והסכלים לבד, הישרים לבד והרמאים לבר, ההמון כמשפטו, והזקנים כמשפטם, את הכל תמצא ערוך בפיהם ובלשונם יגידוהו. עד הנה יסוד מליצתי, שמענה ואתה-דע לך.

רמזי המלצות

לפי סדרי החלקים ודיבוריהם, כל מדבר לפי עניינו במליצת שירו ירמוז על עניינים ההווים ומתיילדים בעולם. ועל דעות בני האדם וסברותיהם ומידותיהם, הטובים והרעים איש איש כדרכיו.

חלק א'

דיבור א:

ירמוז על ענין המשל ותועלתו, ויבאר שבח החתן והכלה שעליהם נוסד המשל הזה, ויחס המשל הזה להם.

*96*

דיבור ב:

ירמוז על חמס בני האדם שחומסים את חוק האמת והראוי, במה שזונים אחרי ההבל ומגדלים ומהללים את הרהב.

דיבור ג:

על הכוח אשר לתרמית אצל ההמון נגד השכל ומופתי ראיותיו.

דיבור ד:

על הפסד המנהגים הנוהגים, להגדיל הרשע והסכלות ולהשפיל הישרים והתמימים ומאון ההמון לקבל המוסר, ויראה שבח ההתבודדות וגנות החברה הבלתי טובה, ויבאר הביטחון הראוי לאיש הישר ואמונת הלב.

דיבור ה:

ירמוז על גנות החכמים והלומדים אצל הסכלים ועל אומץ לב הסכלים ועליצותם.

חלק ב'

דיבור א:

ירמוז על התקווה ה הראויה לאדם בעת צרותיו, יבאר גנות הסכלים והרמאים ומעשיהם המקלקלים ויבאר טעות העין והראיה

דיבור ב:

ירמוז היות ראוי לאיש המשכיל להסיח הדאגה מלבו, וישתמש לזה התכלית ממנוחת השדה והמים, ומחיפוש קצת מדברי הטבע שבהם יסיר המחשבות ההן מלבבו, וגם קצת יכיר את גדולת הבורא יתברך שמו וישבחהו על נפלאות מעשיו, ויבאר צורת הצמחים וצמיחתם וחלקיהם והדבש והשעווה הנלקחת מהם ושאר ענייניהם.

דיבור ג:

ירמוז היות ראוי לאדם לשום כל בטחונו בקונו ולהתפלל לו בצרותיו, גם לכבוש את כעסו

שלא לדחוק את השעה.

*97*

דיבור ד:

ירמוז שלפעמים אף על פי שאין אדם רואה-מזלו רואה.

חלק ג'

דיבור א:

על אמיתת ההשגחה ועל מה שהיצר מפתה את בני האדם ליחס הבל לטבע ולמקרה, ויבאר מציאות הרעמים והברקים והזוועות ויראה הלעג שלועגים הליצנים על יראי החטא ועצת הזקנים והחכמים נגד פיתוי היצר.

דיבור ב:

ירמוז איך הסכלים מוכרחים לבסוף לבקש את החכמים ולדפוק על דלתותיהם כשתתגלה לחרפת הדמיון.

דיבור ג:

בגילוי שקר הרהב וכזב ההבל בכוח המשפט.

דיבור ד:

חרטת בני האדם על שלא הלכו אחר השכל כשמגעת להם הרעה.

דיבור ה:

גילוי ערך היושר וחשיבותו באמת והיות התהילה נאווה לו לבדו.

דיבור ו:

ירמוז על שמחת העולם כולו בהתיישר הדברים ועמוד הכל על מכון האמת.

פתשגן המשל

לאמת יולד בן ויאמר להמון לאמור:

אם יש את נפשך תהי נא תהילה בתך יעודה לבני לאשה, וישמע המון ויכרתו ברית

*98*

שניהם. בעת ההיא ילדה תאווה שפחת האמת גם היא בן, ותהי היא ובנה אתו בבית, ויבוא צבא המבוכה ויבוזו העיר ואת הילדים לקחו וינהגו וילכו. וירא כי נשבה בנו ויעל למשפט השערה ויכתוב בספר ויחתום לפני משפט כדברים האלה: בני ועבדי שדדו השודדים. ועתה למען לא יתחלף בני בעבדי בהאריך הימים הנני מפרש סימניו; ויפרש אותם לפני משפט, וימת אמת. ויעברו הימים ובן התאווה לקח ביתה דמיון ויגדלהו ויקרא את שמו רהב.

ויאמר תרמית לרהב: אלכה נא ואגידה אל המון לאמור, הנה בן אמת עומד בבית דמיון; הלא כי נפתה הוא, ונתן לך תהילה יעודת אדוניך לאשה. וילך תרמית ויאמר להמון:

יתבשר נא אדוני אשר ימצא בן אמת, הנה הוא עומד בבית דמיון. וילך המון ויקח את רהב מבית דמיון ויאמר לו: הנה לך תהילה בתי אשר דיברתי אל אמת אביך לתתה לך לאשה, קחנה ותהי לך לאשה באשר דיברתי לך. בימים ההם וישר בן אמת יוצא ובא בתוך העם ולא יכירוהו ויהי הנער הולך וגדל וטוב; ותראהו תהילה ותאהבהו בלבה. אך דבר המון היה חזק על בתו לתתה אל רהב כאשר דיבר;

וימלאו הימים ויאמר רהב להמון: הבה את אשתי כי מלאו ימי. ויקם המון ויאסוף את כל אנשי העיר ויעש משתה; ויהי הם אוכלים ושותים, והנה רעש גדול ורוח גדולה וחזק, ויגע בארבע פינות הבית והקירות נטו לנפול והעמודים חשבו להישבר וינתץ עמוד התווך, ויראו האנשים וייראו מאוד ויבהלו איש אל רעהו. ויקם אחד מן הזקנים ויאמר: שמעוני אחי! חרדת אלוקים עלינו, ועתה כי זוכר אני אשר קצף ה' על העיר הזאת ויבא עליה את הגוי המר והנמהר חיל המבוכה וישללוה, ולאמת אחינו היה בן ובן אמתו בביתו, ויגדלו הנערים ויתערבו; ויכתוב אמת סימני בנו לפני משפט אדוננו להיות לו לעד עד עולם, עתה נדרשה נא ויבקש בספר זכרונות משפט, וימצא, אולי אין רהב בן אמת ולא לו תינתן תהילה כי לבן אמת תהיה. ויבקשו את הדבר ויחקרו היטב ולא נמצא ברהב הסמנים ההמה; וירעו בי לא בן אמת הוא וישלחוהו.

וישמע שכל רע יושר ויבוא וישתחו ארעה לפניהם ויאמר: ברוך ה' אלוקי אמת, הנני אבוא ואציג בן אמת לפניכם ולו תהיה תהילה לאשה. ויבוא לפניהם את יושר ויעמידהו לפני משפט, וימצאו בו סימני אביו ויכירוהו;

ויאמר משפט להמון: זה בן אמת אשר יעדת לו בתך; אליו תתנה ייקח יושר את תהילה ורווחה היתה, וישמחו כל העם מאוד ויברכו את ה'.

*99*

ואלה שמות המדברים

משל

תהילה, בת המון

המון, אבי תהילה

יושר - בן אמת, חתן תהילה

רהב - בן תאווה, נחשב לבן אמת בטעות

תרמית, רע רהב

שכל, רע יושר

סכלות, שפחת המון

סבלנות, מינקת יושר

מחקר

מתבודד

עבד

קרואים

זקן

סופר

משפט

מלך

משוררים

חלק ראשון

דיבור א:

המשל מדבר:

פי המדבר! המשל אנכי,

*100*

אותו אשר בחרה

מראש ימות עולם מעת הכינה

חכמה מרום כיסאה על פתחי שער

אותה לשרת, ובכל חצרותיה

משכיל ומוצא חן ראשון ניצחתי,

ממעמקי לב כתהום לעומק

עצה דלות הנה ידי למדתי,

ובתוך לבב איש חץ מוסר ודעת,

לירות (בלי אחטא) מאין כמוני;

הן עד מעט מלין דעה אכבירה,

מבחר תהילות הנה

יחדיו תהילותי מיטב כל שבח,

כי את-אשר קצר כל לשון מנו

הן ירמזון מילי, המה יצפונו

בין משבצות עדים חכמה רבתי.

עתה ידידי, הן אחד מאלף

בין שומרי סף בית חכמה מצאתי

אותך להלל, על כן בך יריתי

זבן לפינה לי ואט עליה

קו חן למבנה חסד;

כי רוב תהילותיך

אשיר בחידתי, אף אפרוש נגד

אחי וגם אחיך.

הנה אהללך אף לא על שקר,

אכן לך אתנה

את-שלך, הוד ותהילה יאתה

אל ישרך כי זך אף ישר אתה.

על כל רהבים על כל כזב יחד

תדרוך ותרמוס סלה,

כי לבך להם פונה איננו.

ירחק תרמית יסור ממך,

*101*

כי כן שנאתו אף אותו מאסת,

תבוש ותכחש לך סכלות נצח

ויקרך תפארת

אל כל מבקש שכל.

מטע להתפאר גפן אדרת

רב הענפים אף נכבד השורש,

יקר כבר היית

אכן עטרה אל הוד ראשך שמו

עוד ממרומים עתה

את יפיך לכלול את יפעתך,

הוד הבתולות זאת כלה ארשת

הדרת בנות החיל

על מי יקר פלגי כבוד ניטעה

אל נהרי הדר כל שורשיה.

הנה הכי קראו לך יעקב איש תם כי תם הנך,

ולחלקך ניתנה

רחל, כרחל כן תבנה ביתך.

אבות מאושרים, מוצאי אלה

נטעי אמת, בהם שישו וגילו,

תפארתכם הביטו,

אחר אשר זקנה,

עתה חדשה בבניכם צומחת.

התברכי חברת צדיקים סלע

תנעם אחוזתכם לכם עד נצח,

תראו כחול ים זרע

אף בנעימים רוב ימים, תשבעו.

עתה רצו נא קחו

מנחת ידידות זאת לכם הבאתי

מגיל לבבי משמחה מלאתי

על נחלתכם כי עלי נעמה;

ותהי לעדה לי, אות לכם צדק,

*102*

על כל אשר נכסוף נכסף אנוכי

לשלומכם תמיד, לראותכם יחד

ששים שמחים עד לבלי ירח,

וכטהרת לבב וכמו תום נפש

מנחה קטנה זאת לכם הגשתי,

אותה לקבל כן אנא הואילו,

שלום יהי לכם! שישו וגילו.

דיבור ב:

(תהילה לבדה בשדה בין ההרים:)

תהילה:

הוי צל כצוף מתוק! הוי יבלי מים,

מפז יקרים יחד,

הרי מנוחה כל-סלעי מרגוע,

הבודדים שלווה ומפיקי שקט!

מה אבחרה בכם, כמה אגילה

על שיחכם כי שח, על ענוות דשא,

מכל שאון ערי כי הכריעוני,

מה-נחלתי כי מרה שבעתי

ויהי לבבי לה עד עולם קבר,

בל יתנוני את-כעסי הודיע.

אל יד כסיל אדם כי יבלעני,

אל יד אוויל נבער מחפיר מרשיע

ינתנו- דודי בזרוע כוח;

הודי לזר יסגירו,

בי הוללים יכתירו,

אראה ובת עיני מכעש תכה,

וכשה לטבח דומיה אלכה.

תבל, אהה תבל! איכה הרחבת

*103*

אך אל דבר כזב את-מעגליך,

מושב מלכים איך שקר הושבת

תוך ארמנות עוזך ובטירותיך!

דיבור ג:

רהב ותרמית

רהב:

מתי אשלם. או מה-לך אשיבה,

אחי, כעל כל-טוב כל תגמוליך?

הן מצאה כביר עוצם ידך

לתת שאלתי ולהמציאני

הבת תהילה זאת כי אויתיה.

עתה שאל ממני,

כי כל יכולתי לא אמנע ממך.

תרמית:

רהב, ידיד נפשי! הנה עיניך

ראו ולא זר את פועל פעלתי,

כי רק בזעת אף ויגיעת נפש.

לך עד הלום הבאתי.

עת כארי ביער

נוהם בעברתו, שואג לטרף

יחפוז זנבו, וכמו דם יאדימו

עיניו מזרי פחד,

כן קם לנגדי איש מלחמתי שכל

לתת להמון דעת

לבו להשכיל אף עיניו לפקוח

לבלי חפוץ בך ולבלתי קחתך,-

לולי בתחבולות אז התחזקתי,

לו בחלקות לא אותו דחיתי,

*104*

מנחלתו זה לעד גירשת.

רהב:

אך מה בנפשי עוול

מצא להרחיקני,

כי כן לעזרתי צאת התחזקת?

תרמית:

רהב, ידידי! אילו

לא ימצאו בן- רק בי התגדלת

מימי בחרותך

תמיד בבית דמיון, הנה דייך

למאוס בנפשך כל-למודי שכל;

אף בי הלא כמוני כן ידעת

כי כל הדר יפיך כל-יפעתך,

לולי מזימותי ונכלי רבו,

כולם כאין, מאופס נחשבו.

כסף וזהב, חן כבוד ויופי,

אם מבלי תרמית יעמדו רגע,

פז רב לטיט ישוב, יופי לנגע,

חן טוב למאוס, אף בבור לדופי.

דיבור ד:

(שבל, יושר וסבלנות)

שכל:

רעי כאח לי, יוודע לך אומן

כי צר מאוד לי על צרת נפשך,

וכאבך אך בכאבי ידעתי.

הן זה ברית רעים, חק אחווה סלע,

כי תואמים יחדיו, כתאומי בטן,

*105*

יתעוררו אל כל-מקרה ופגע,

אך מה אדבר? כי מעת עברו

מי המבוכה המרים האלה

על הענייה זאת עיר מולדתנו,

לא נח לבבי לא שקט מרוגז,

מכל אשר רואה יום יום אנוכי.

הן זה בעיני זר, לא אדעהו:

איכה כהיום אל עולם יאמרו

בנוי, והינו אך תוהו ובוהו?

ימין ראה, ושמאל שוב נא הביטה:

מה על מכונו במשפט וצדק

תמצא מכונן? אך את-זה חזיתי:

עולה כמו פורחת

נץ העלתה ותגמול שלטת;

זדון ולצון עליזים ימשוכו

גוי לא מעט אחר המיתם שקר,

ומתי אמונה עד ארץ שפלו;

לא נכרו בחוץ כל-מישיר לכת,

על תם וסר מרע הלעג ילעיגו,

נקי ובר לבב יקראו.

זימה - מזימה למו,

רשע - תבונה, אף תהפוכות - דעת.

אך אחרי רואי זה את כל אלה,

אם לא לך רק אל-רהב יתנו

עתה תהילה, למה

אתמה ואפלא? הן אז נפלאתי,

לו יתנוה לך! כי לך יאתה.

הן כאשר ראיתי

תרמית בבואו אל- המון מנגד,

לבי כבר הכני

ואדעה כי לא טובה תגיע

*106*

על יד מעוול זה וכבר ידעתי

המון ושיחו, כי הוא אל-כל-רוח

ינוד במו נוד הקנה במים.

אכן לעת כזאת שווא נתייגע,

כי זה לבב המון נשבה וילך

אסור בזקי זה גיבור הציד;

לא יאמין אל כל-אמרי קשט,

ולכל דברי אוזן

יאטם כפתן, בל שוב מני חושך.

כי כאשר נקל הוא לו ללכת

אחר כזבים או מראה עיניים,

קשה בעיניו כן אותם הניח,

למשוך בעול בינות במסילות דעת.

אין טוב אשר אדם אפוא ממנו,

פן עוד נהי לבוז מאין תוחלת,

לשוב עצת חכמה מוסר אוולת.

משחית דבריו כל-דובר על-אוזן

סוגה באוולתה, כי לא-שומעת;

נותן ללץ מוסר, עצה אל-פתי,

עוכר שארו הוא, אף חומס דעת.

יושר:

שכל מאור עיני, אלופי סלה!

אנחות לבבי רבו,

דמי בקרבי אש, רוחי-שלהבת,

אף כל-אשר סביב עיני תראינה

עצים לגחלתי המה גם יחד

לבעיר עצמי בם, ולמען תעל

על מוקדה נפשי יומם ולילה.

מי! יתנני עיט,

מבד לבד אעוף בין סבכי יער

*107*

על הררי עד בטח,

בין צאלים בודד נפשי תרגיע!

כי לא באנחתי אתהלך תמס

בין מצהלות קריה ושאוני קרת.

רועה עדריו נער,

אין ממנת חלקו טובה בארץ;

כל מחשבות לבו תשפלנה שבת,

בל תחמוד נפשו בגדלות לכת,

כי אם רעות צאנו אל עין המים

ולפיו חלבם קחת.

יביט, כצאת אדים מקדים שמש,

מעין אשר נאמנו

מימיו ולא יכזבו.

ישור בלב שמח,

הלוך ונגן, מתהלך אל רגל

צאנו כמרעיתם. עיניו יבחנו

עשבי הרריו, אף שפתותיו ישבח

אל-יוצרם תבענה.

אשריו, ומה טובו! כמה ימתקו

לו כל ימי חייו, כמה ירגיע!

כי כל אשר תהפוך תבל הלזו

עליו מסיבותיה,

יבזה ולא יחוש, לא ידע רוגז.

ישמח בעניו כי לא חמד עושר,

קנאה וכבוד לא לבו ילחצו.

טוב לו מלונתו מהיכל מלך,

מקלו וילקוטו מבגדי חופש.

עלמה אשר לו חבל

תיפול, הלא לבטח

בה יעלוז לבו, בו לבה יגל;

אין מחריד להם, רע לא ידעו.

*108*

סביב לשולחנם כשתלי זית

זרעם מלאי גיל יראו יביטו;

על נחלת חלקם כל-עת כל רגע .

למחוננם תודות אלף יתנו.

לא כן שאון ורעש

חצרות מלכים ומדינות האלה,

כי כל יקר תפארת

עושר כבודם - הבל,

שמחת עליצותם - כזב ושקר.

טובם כקש תשאהו סופתה,

המית המונם אין,

אף פעלם מאפע;

קדים לבד ירדפו,

ירעה לבבם רוח,

ויבערו יחדיו, יחדיו יכסלו,

רק אחרי ההבל ויהבלו.

כל רודפי כבוד, כל אץ לעושר,

שווא יכלו ובעת השיגו

אותם, ללא הבל וריק יעזרו.

סבלנות:

יושר בני! מכל חכמה ודעת

כלכל אנוש שיחו, ונשא את-נגע

לבו בטוב לבב, יקר לנצח;

חוקת אמונה זאת, תורת תום סלה.

איש איש כמו מסמר רגלו לנטוע,

בנתיב צדקה ללכת, אך דרך

משפט ומישרים, כל ארחות קושט;

יאחז בתומתו אף לא ירפנה,

ולכל אשר יקרהו

הנה כמו עמוד ברזל ונחושת,

*109*

כן יעמוד חזק; בל ינח רגע

קטון מקומו, בל יט מני אורח.

עליו כגמול כן את-נפשו ישת,

יביט ולא ישאל, ישמע אל יען:

ימאס להתחכם יותר, יניח

בקש גדולות מנו.

אבן עלי משמרת

משא פקודתו יקום כשחל,

יאמין ולא יחקר, ישמור אף יעש

מצוות אלוהיו, בל יסור ממנה.

אל פעלו יתן עד עולם צדק,

נכנע ושח עיניים;

ישמור גבול לבו בל יעברנהו,

רסן תשוקתו יאחז אל ירף,

תודות ימלא פיהו

דומם ויחיל לתשועתו סלה;

כי אל אמונה הוא, אין בו עוולתה,

צור פעלו תמים, אף חמץ חסד.

אכן דרכיו מנו

הן עד-מאוד נשגבו,

אחור חכמים בם מהבין שבו.

איכה מצוא יוכל, איך יוכל דעת

אדם אשר יראה רק לעיניים,

סתרי פליאות רום, גובה שמים?

אל-ראש שחקים איך יעוף תולעת?

דיבור ה:

(המון וסכלות. אח"כ ילך המון ונשארת סכלות לבדה)

המון:

קומי, אמתי, נא.

*110*

סכלות:

אדון, הנני!

המון:

קומי לכי נא אצל

בתי ולה הגידי,

כי יום חתונתה וכלולותיה

הלוך וקרב בא, ולדהב שמתי

מועד ליום החודש,

עתה להכין אל יום שמחתנו

הולך אני, אף את חישי ולכי!

ילך המון וסכלות נשארת לבדה

סכלות:

הנה כבר יום בא שקוויתיהו,

הנה כבר ראיתי

כל-תאוות נפשי. יבוא נא שכל

עתה בחכמותיו, אם יעצור כוח

עוד את-תהילה מיד רהב קחת.

הן מאסה נפשי, וכשקץ יחד

המה בעיני כל-זדונים אלה,

ילדי חצרי שכל.

כי הם לבדם המה

אדם בעיניהם, ובקש יחשבו

את-כל-שאר מיננו;

אף הם בדברי אין

ימים ולילות מהבילים יוציאו,

כסף וזהב בם לא ירבו למו,

לא ישברו בהם לרעבם אוכל.

את-כל-צבא שמים

כאל בשם לקרוא הנה ייאמרו;

*111*

חוק אל- הליכות שמש

יתאמרו לתת, או אל-ירח;

במדוד שלוש הצלע,

עיגול וריבוע, אורך ורוחב,

רוחם יכלו, וספרים מלאו

תבל כחול הים מאין תועלת.

יתייגעו לדרוש איכה תצמיח

גנה בעת חוקה את-זרועיה,

איך יעלה ענן, או איך יריקו

מטר נשיאים על-כל-קצווי ארץ;

לשקול בפלס רוח

ומדוד בשעל מים,

יגבה לבבם, ובביתם אין לחם.

עתה הלא יבושו

ממועצותיהם! עתה יחפרו,

כי על-חמת אפמו

הנה תהילה עתה

יראו בחיק רהב, למרות עינימו.

נחנו בשמחתנו

נגיל ונשיש בטח,

נשמח לקול עוגב על-יין הרקח,

כל מעדני מלך

נאכל למלא בטן,

גיל נשבעה היום, נשחק לפחד,

כי עוד כבר מחר נמות גם-יחד.

שמחו, בני תבל, גילו ושמחו!

ובעודכם חיים מות תשכחו.

אל תחפצו זקנה טרם תזקנו,

כי די בעיתה לצרה זאת לנו.

רעה אשר עודנה

להיות עתידה, אל תחתו מנה

*112*

התעברו ובטחו,

שמחו בני תבל, גילו ושמחו.

חלק שני

דיבור א:

(שכל ויושר בשדה אחר כך הולך שכל ונשאר יושר לבדו)

שכל:

יושר, ידיד נפשי! יאמץ לבך,

שנס כאזור חיל;

כי כאשר יותר מרחוק ישע

נראה, הלוא פתאום אז ירווח לנו.

בין להבות חום, בין חרבוני קיץ

קדרות ערפל עת כסו שמים,

תחיל לקול רעמם ארץ מתחת,

בברוק כחץ ברק וכפרק רוח

הרים כנבלי חרש,

אל-קול המון הגשם

עת תחרש כל-אוזן,

יחדיו ינוסון כל-חיתו ביער,

ידאו בני יונה אל-חגווי סלע,-

רגע בהוד אורו הן יזרח שמש,

יבקע והפיץ כל-ענן וחושך,

ויהי כלא היה אז כל הסער;

כן אל- אנוש נדכה רגע יצמיח

מושל בעוז עולם מצרה רוח.

יושר:

שכל, משוש לבי! תנחומותיך

*113*

לבי הלא ירחיבו,

בי עת כמו אביט מאימרי פיך

פתח לתוחלתי. אכן הואילה,

אם יש בשורה לך, אל תמנע מני.

שכל:

לו היתה איתי, לא כחדתיה;

אכן אקו תיתה, גם כי אין עתה;

כי לא לעולם מט כל-פועל צדק,

תקוות תמימים לא תאבד לנצח.

הן יעלה רהב לעב יגיע,

על במתי תבל ירכב יצליח

עריץ ומתערה אף גובר חיל,

מתאוותו לא יחדל, לא ירא

עמל, ולא ידע כל-חבלי עוני;-

אך אל-שאול יורד, אך שם תשוח

כל גאוות לבו; ותמורת גובה

ילבש כבגד בושת,

קלון עלי כבוד יקח לנצח.

ופרי אמונתך

תמצא בעיתו אתה,

מכל-עמל נפשך

תראה ותשבע סלה.

על עניך תודה בי תגאלה,

צרות אשר עברו

גם הן שמחות הנה

יחדיו ביום טובה, בי גיל תרבינה

כל-עת אשר נזכרו.

יושר:

אובה אשר אוכל, בי אעצור כוח

*114*

לסבול במו חפצתי,

שכל, מרי שיחי; אן- כבד מני

כל-עת אשר תראינה

עיני שני צורי מכשול האלה,

תרמית וסכלות, כי יחדיו נועדו

להיות לשבים לי ולדאבון נפש.

זאת בהמולתה בחוץ תריע

על-כל-מרומי קרת,

תדרוך בעוז פניה,

לא-ידעה יראה, לא-תכיר בושת;

כל-הברית תפר, כל-חוק תפריע,

אין כל-אמונה בה וימינה שקר,

חמס רכולתה, אלה וכחש,

אחות לכל-רעה, אם אל-כל-פשע,

ולכל בני השכל עד-מות צוררת.

תשב תדבר במו, בין מזרקי שכר בהם תשיח,

כל מחשבות לבה רק רע עלימו;

לו יכלה - כדג כן תבלעמו,

או כחמור תישוך, לשבור כל-גרם.

אף-זה בחלק פיהו

יצוד כציפור נפש,

וכיסוי דבש, את-איש שוגה ופתי

רוש יאכיל ומות;

ישוך בעת ישק, ובעת תרפינה

ידיו אזי ימחץ, וככל חפצהו

עשה וגם-הצליח

שכל:

אכן שגגה היא זאת אל-עינינו,

כי עין בשרים המה;

על-בן אמת בדבר-כזב ימירו,

*115*

חושך לאור שמים, ואור - לחושך.

הן באשר ישיגו,

יתעו לכל- מקרה קטון ופגע;

אף כי במופלא ומכוסה מהמה!

שור נא קצה משוט אל תוך המים:

הן רק מעוות ומעקל תראהו,

ולבבך יודע

כי באמת ישר הנה הנחו!

ששי ותלמי אך-כנמלים תרא

מתוך זכוכית, אם-פניו ישקעו;

ויהי להפך - אס-רמו גבהו.

הבט! הלא רוחנו

כים, אשר לא-רגע

ממלחמות הרוח

ישקוט, אשר גליו הנה או-הנה

לא-יונפו הנף או לא ידחו,

מעצבונות כן לא ניקה סלה!

וכהחליפם המה

את-טעמו, כן בנו

יתחלפו מעת אל-עת חושינו;

בל נחזה כי-אם על-פי החפץ,

בל-ישמעו אזנינו

כי-אם כמו נכספנו,

או כאשר דמינו.

לו נחזה עולם ברור אך פעם אחת,

אזי ראינו

את-שונאינו אלה,

כה נענים, מוכים, אומללים יחד -

כי נאמרה די, ונקמות שבענו!

הן כאשר רואות אותם עיניך

כולם מלאי טוב ושבעי נחת,

*116*

כן עקבותיהם ברשת המה

מאז אחוזים, בל מנו יצאו

עמקי שאול יתמוכו

כל צעדיהם, ושדודים יפלו

בל יוכלו קום שמה.

אתה חזק עתה התאזר כוח!

כי-אלכה אראה, דבר אשמועה,

אשוב ואגיד לך.

אך השקט אתה,

ונהג, כחכמתך,

כל-מחשבות לבך ומזימותיך

הן כל-גבורה אין כגבורת גבר

כובש בעוז יצרו, שליט ברוח.

רק לב אשר יסיר ממנו כעש,

הוא לב אשר ישקוט, הוא לב ינוח.

דיבור ב:

יושר נשאר לבדו ומוצא מחקר מתבודד בהר

יושר:

אין טוב אשר אפנה לראות פה אלה

דשאי נאות שדי, עינות המים

הנוזלים מראש הצורים הנה;

אטה לקול התור או צפור אוזן,

ארבץ בבין חציר תחת התומר,

אשאף כעבד רוח;

אף כל-שעפי כל שרעפי יחד

אך אחרי גווי כמעט אשליכה,

אשכח מרי שיחי - אולי ארוויח.

הן שם הלא מחקר בודד אביטה;

*117*

אך שש אני עליו, עלז אנוכי

על כי- מצאתיו עתה;

כי חקרי לבו הנה יועילו

עתה להשכיחני

את-כל-עמלי, אף נפשי שמח.

שלום לך, מחקר! אן תתהלכנה

בעת מזימותיך

בין הררי ברד ונחלים אלה?

מחקר:

הולך ותר הנני

פלאי תבונות מאין חקר למו,

בורא ויוצר כל הרואה, הודיע

אל-כל אשר עיניו לא-עיוור סכל

או שחתה עצלה, בפליאות צמח

כל-האדמה אם - שדה אם-יער.

כל-מחשבותיו מה-למאוד עמקו,

כל-מעשיו מה רבו,

כולם בחכמה מכל-לב נשגבה!

שים עינך נא על-שורשים אלה,

פיות פתוחות במו

לרוב מאוד הה יראו עיניך;

הם ישאבו יחדיו, יחדיו יינקו

משד אדמה זאת את-כל-הלח,

המכלכלם כל-עוד בחיים המה,

תוך רהטי גזעם אותו יוליכו

מראש ועד סוף אל-כל-בד, כל-חוטר,

להיות למחייה אל כולם גם יחד.

אף הוא בעת צאתו בלול מרחם

כונס בקרבו, אך בלתי נבדלו,

עפר ושמן או גפרית ומלח

*118*

עם כל-שארית בלי בוני כל-גשם.

ברבות תנועתו וכמהר לכת

בין שקתות הגזע.-

ימס בדונג, ישפך כמים

ממעברותיו, או מקום ינוח.

מרוב זמנים בי עליו יחלפו,

ימים ולילות, קור וחום ורוח,

עוד יחליף טעמו, ובשם הנטע,

הובל לתוכה, בי ישווה אליה,

הנה יכנה סלה.

עתה ראה אלה הגידים הנה,

משערות ראש קור עכביש דקו,

את-כל- פני זה העלה מלאו,

כי בם בלי רפיון ובלי מרגוע

עסיס יסובב. הוא אל-חום השמש

ירתח בעוד יומם, אף-שמץ מנהו

יקפא לקור הלילה;

אותו במו-פיהן הנה תמוצנה

אז הדבורים, ובמעיהן ישב

אל הדבש, שבין דונג תזלנה.

שור נא פרחים, אל יופיים הביטה!

מראם חזה, אף-ניחוחם הריחה:

מתוך תמונת כוס, תבנית גביע

הזה, אשר להם תראה מתחת;

סביב עליהם ראשונה יפריחו,

אף אחרי נפלם הוא ישוב פרי.

חוטים כעמודים, הבט, ניצבו,

מי על לראשו כובע

נושא ומי בלתי, אך כולם יחד,

עם-כל-עליהם, איש אחיו יעזורו;

ובנחליהם העסיס יכינו,

*119*

לגדיל פריהם בו ולהמתיקהו.

תבנית כמו ציפורן

הזה אשר תראה, כי יתקע

לבנו בלווייתו, שמה יניחו

דבשם אשר ימוץ, כי ימצאהו,

פי הדיבורים לילה.

עתה חקר זאת עוד, הבט ובינה

אל נפלאות צורנו:

בין נא לזרע זה, תוכם יסגירו,

יחדיו למינם כל-צמח כל-עשב.

שפיר בשלייתו עליו נכפלת

רב או מעט, - כן דמיונו הנהו;

רוב אוצרותיו שמן

הנה בלי מחסור מלא הטבע,

כי כל עצמיו, כל-גיד בו, כל-עורק

בו יחליץ יחדיו, אף בו ירכו;

תוכו ירחף רוח

חד, אף לעופף קל, חי וגדל כוח.

הוא יעמיד את-כל-סדרי הנטע,

דבר עלי אפניו, איש על ידהו.

מני עבי שמנו, אחר הובישו

אותו פני חמה ונשימת רוח,

יעש סביבותיו שריון תלבושת,

עליו יגונן מכל- רע ופגע;

חמוץ בתוכו רוח

ניצב כאיש מלחמת

נגד לכל באשה, אף-שמן מנו

לרוב ורב החיל,

הן ימשכו יזילו;

מצע שרף תחתיו הן ישתרע,

ומחרכים, בין בקע או נקב,

*120*

יציץ זעיר שם וזעיר שם החוצה.

אלה קצות דרכי קדוש, וכאלה

רבות לאין מספר נפלאות סלה.

כל-דורשי אותם, אותם ימצאו

תמיד בכל-החי, ובכל צומח,

ובכל-אשר כל-רוח

חיים בקרבו אין,

ובכל - אשר במים,

ובכל - אשר בו עין

אדם להביט ישת.

אשרי אשר חכמה מצא ודעת,

אשרי מדבר על אוזן שומעת

יושר:

ברוך תהי, מחקר, כי נחמתני

עת משברי יגון עד-נפשי באו;

כי עת בצוף לקחך

מרת לבבי זה אותי השכחת,

אף- מספדי לי אל-מחול הפכת.

כצל לעייף, וכאל צמא מים,

כן יערב ינעם לנפש דעת;

שמחה ללבב הוא, אור לעיניים,

ענק לצוואר, אף אל ראש מגבעת

דיבור ג

(תהילה באה בשדה לבדה אח"כ רואה את יושר מרחוק ובורחת)

תהילה:

הן פה, אשר עומדת עתה לבדי אני,

*121*

אשא לבבי, אף-כפי אפרושה,

אשפוך במר נפשי אף-רוחי יחד

לפני אלוהי, כי זולתו אפס

מנוס ומשגב סלה;

אולי בעניי ירא,

אולי יחלץ זאת נפש נבהלה

ממוקשים, חינם אל-רגלה שתו.

מושל בעוז עולם, שליט ומלך!

אחד ואין בלתך,

יכול, אשר אין קצה

אל-עוז יכולתך סלה;

אל-חפצך משיב הנה איננו,

אף-צור אשר כמוך

הן בשחקים אין,

אף כי בכל-הארץ.

מי זה ואי-זה הוא אמר ותהי,

או יעמיד עצה, אם לא צווית?

מי הוא אשר-ירים או מי יניח

ידו ורגלו, צור, בלתי ידעת?

מי הוא אשר-ישקוט בל תשקיטנו,

או מי יענה, לא עניתו אתה?

אנא רצה-נא, העתר אל-נפש,

זולתך מנוס לה לא ידעה;

הואל עשה-נא חסד

עם לב בעניו מר, רוח דיכית.

גלי חמת אפך

אנא רצה השביחה,

וכאב רצה-עוד את-נפש הוכחת.

הואל והוצא-נא רגלי מרשת,

הואל שבור פח, בו כעוף נלכדתי.

למה לעוול חלק

*122*

נפשי תהי, אל-איש כזב שנאת?

למה אהי מרמס? למה יריעו

עלי רשעים, אף-בי יתעללו

זדים, אשר תעבת?

אהיה לצדיק חבל,

אל אל- בני עוולה! אהיה אל-יושר

אמה, ואל נא בית רהב שלטת.

עתה אשרי אל-ההר אדריכה,

אשמור עלי העין

עד בא אמתי, כי שם צוויתיה,

לאמור: מהרה לכי,

כי תמצאי אותי, ונהלך יחד

העיר כבוא השמש.

אך מי אשר-אראה מרחוק שמה

הולך? הלא זה יושר!

מה אעשה עתה, מה אבחר עתה?

מה-זה יאונה לי, מה-זה יקרני?

אלך לפנים, או אחור אשובה?

לבי הלא ללכת

אליו, פעמי מאילת יער

ישא ויריץ, אף-יעיף כנשר;

אף חוק יקרי, דת מוסר הצנע,

רגלי הלא ישיב, רוחי יפריע.

הוי נחלת חלקי! הוי חבלי חבל,

אלי נפלתם! למה

אותי מאוס תדינו

אך את אשר אהבתי,

אף לאהוב תכריעו

אך את אשר מאסתי?

הן אלכה, אכן לבי לא ילך,

אשוב לאחור, אך נפשי לא תשב.

*123*

יושר ידידי! לו יראו עיניך

נפש עניה זאת, עת כי רגליה

מצלך ינוסו

איך אחריך היא תדבק, אף תרץ,

איך צלך תחמוד, איכה נכספה

ללחך עפר רגליך, -

מה-יהמו מעיך

על-כל-כאבה, מה על-עניה תחס!

אך אלכה מהר טרם יראני,

אנוס ואברח פן רע יקראני,

מתאוות נפשי בורחת אני

אל-תועבת נפשי, אל-מר המוות;

מגן עדנים בו רגלי נחתני,

נסה אני לשאול ולגיא צלמוות.

אך גם בכל-זאת לא הוחיל אחדלה,

לא נואשה נפשי אף לא נוחלה.

דיבור ד:

סכלות ותהילה

סכלות:

מה זה, גברתי? אן היית עד עתה

כי לא מצאתיך?

תהילה:

אך הנה הייתי.

סכלות:

הנה לראש ההר בדברך באתי,

ואלכה העינה

*124*

אך לא מצאתיך.

תהילה:

מה-דיבר אליך

אבי ומה ציווה עלי?

סכלות:

ציווני,

שמחה לבשר לך.

תהילה:

מי יתן יהי!

סכלות:

אמנם הלא כן הוא.

תהילה:

כן יהיה סלה.

אך את-אשר איתך אמרי.

סכלות:

תדעי,

כי יום כלולותיך,

מועד חתונתך, אל-יום החודש הושם.

תהילה:

ועם מי?

סכלות:

עם מי? לא ידעת,

מי הוא חתנך? לא רהב?

תהילה:

*125*

אך למה לא את שמו הזכרת?

סכלות:

מי הוא אשר-את-זאת לא ידע עתה?

מי בשערים איש נודע ממנו!

תהילה:

(בינה לבין עצמה)

מי יתנני לא-הכרתיו אני!

(אל סכלות)

אך איש ואשה שם על-עין המים מצאת בבואך שמה.

סכלות:

חברת אנשים שם הנה ראיתי,

משתוממים יחדיו איש אל-רעהו;

אך מוצאותם לא אותם שאלתי.

תהילה:

אמנם עשו הסכלת,

עתה לכי מהר רוצי ושובי,

טרם ערוב היום, ודעי מה-אלה.

סכלות:

כן אעשה.

תהילה:

מהר רוצי ובואי,

לבי מקפץ בי; נפשי מגדת

אלי חדשות, אך ידי קצרה

אותם להבין. בין תקווה ופחד

רוחי כקנה נד הנה והנה.

*126*

צורי, פתח-נא לי פתחי חסדך,

לבב אשר נשבר ימצא-נא רווח;

נגעו רפא נא! וכאביו יתמו. (תמו)

מה-קול באוזני? מי לדברי עתה

עונה ולא קראתי? (את היא)

האת אשר תשבי,

סכלות, לצחק בי שמא בסתר?

קומי מהרה לכי!

כי פה מצפה לך הנה הנני. (איני)

אם-אינך, סכלות, מי-אפוא אתה

לועג לרישי שם, שוחק אל-אבל? (הבל)

הוי קול בלי ידעתי!

לו היתה נפשך תחתי, אז ארא,

אם תשחקי כעת או אם-תגילי. (גילי)

אגיל? ועל מי זה (אמרי) אגילה?

אגיל עלי רהב או אשיג יושר? (יושר)

מה-זה אדמה עתה -

מה אחלום עתה או מה אשמעה?

יושר, אשר ממני

מני שחקים ימנעון, אשיגה?

אנה מזימותי כיום הלכו? (לך הוא)

יושר יהי שלי! הה מי ממני

עלמה מאושרה תהיה בארץ,

לו נאמן, קול, זה חזיונך יהי! (יהי)

יהיה, אלוהי יואל!

כי רק עזוזו, אך עצם ידהו

יוכל עשות זאת עתה;

ובתוך תהום החושך

יזרח כשחר לנו,

יוציא ברב-כוחו לאור צדקנו. (כן הוא)

סכלות:

*127*

עתה, גברתי, שבתי

ובפי פלאים, משמעם נבהלתי.

רהב לאטו את- תרמית ביער

מתהלכים היו, עת נראה פתע

ערוב מאוד כבד (לבי ינוע מדי אדבר); דב, נמר ושחל

רבים כחול הים, ויתייצבו אותם כשה אחד לטרוף גם-יחד.

תהילה:

ויטרפו אותם?

סכלות:

לא, כי ניצולו.

תהילה:

(בינה לבין עצמה)

צר לי מאוד!

(אל סכלות)

אך איככה ניצולו.

סכלות:

רעש לעומתם ההר מנגד

ויחרד העמק,

ויברחו כולם, ולמרחק נסו;

רהב ותרמית אז מהם נמלטו

וימהרו וישובו העירה.

תהילה:

(לעצמה) הן קינאו עתה חיתו ביער

על תוך בני אדם, עוולת ירימו.

אמנם מתי רשעה אלה פלטו,

אך לא עדן גמרו

*128*

כל-המסיבות, לא ראו עינינו

תכלית דבר חזון הזה עד-הנה:

עוד יום הלא יבוא, נראה נדעה

מה אחרית כל-אלה;

כי רק ליום נקם ולמועד זעם

לכן שמורים המה.

(אל סכלות) עתה לכי נבואה

מהר לבית אבי, פן-ידאג לנו,

כי רד מאוד היום, ובשדה אנו.

לבי ונפשי! הן אתכם אשמעה

אלי פלאים מטיפים גם-יחד;

אכן חתומים הם, אף בל-אדעה

חזותכם מה-לי: תקווה או פחד?

אולם יהי מה, אנוכי אוחילה,

אוחיל ואוחיל עוד, אולי אגילה.

חלק שלישי

דיבור א:

(המון, תהילה, רהב, תרמית ושאר קרואים במשתה בבוקר קודם החופה).

המון:

אכלו, שתו, אחי, רעי! היטיבו

את-לבכם היום, כי עוד אוחילה

על צאצאי אלה

בני, בשמחה עוד נשוב נגילה.

תרמית:

המון! כמו שמחת

*129*

היום מתי סודך,

כן בן מאת שנה אותם תשישה,

עוד רענן, דשן ושובע כל-נחת.

רהב:

אבי! הלא תראה איככה פתע

התקדרו שמים.

הבט ערפל זה ניצב נגדנו,

איום, כמפיץ אף וכשופך זעם;

שור-נא חגורה זאת חגר רקיע

כדם אדמה.

המון:

כן הנה גם-אני

רואה ולא חדלתי

לדאוג אשר כיום, יום שמחתנו,

כזאת תאונה.

תרמית:

מה יפול לבך,

המון? הלא תבוש! מה-תפחד פחד

מעב קטנה כי תראה, מגשם

קטון אשר יבוא? קום, קום, הניחה,

המון, פחדים אלה!

לכבודך כוס זה אשתה-נא עתה

כל-טוב לבשר לך; אף אתה קומה,

איתי שתה ולך ינעם לנצח.

המון:

מה זה, בני? הרחמן יצילנו!

מה הסערה, זאת מתימן באה?

*130*

רהב:

חרד לבבי בי מקול הרעם.

תהילה:

איך תהלך כזאת, אבי, אש ארצה!

רהב:

הקיר, ראה נוטה לנפול הנהו.

קרואים:

מני שמי מרום נלחמים בנו.

המון:

סער אשר כזה עוד לא ראיתי.

רהב:

שומם אני.

קרואים:

אנה ננוסה? אנה?

תרמית:

מה תיראו? למה בזה תחתו?

מה-זה הלא מקרה הוא, מימי קדם

קרה ויקרה עוד, דור ודור סלה:

עת ממעי הארץ

אד יעלה, שאוף גפרית ונתר,

יבער כאש, כגבוה

עופו, ויתלקח,

יברק כחץ ברק, ירעים יצריח,

זרם ונפץ יזרו ממנו.

בין המצרים עת יכלא רוח,

*131*

לוחם ברב-כוחו, סגור מתחת,

הן יחריד תבל אף ירגיזנה,

אחר כאריה מנה

יבקע ויצא, ושאיה יכה;

ויהי כתומו עוד נשוב נשקוטה,

וכבתחילה, כן שמחה נוסיפה.

נשתה בלב-טוב אנו את-ייננו,

נאכל בגיל לחמנו!

יירא הררי בשדה יגורו

כל-הולכי על-דרך,

כי מחסה אין למו;

אך פה, בצל קורת עופל ובחן,

מה-תיראו, רכי הלבב? בושו

יחדיו, שפני סלע!

המון:

אמנם לבבי נע, רוחי חובלה,

ירא אני! אם-זה מורא או מורך

לא אדעה, אכן ירא אנוכי.

תרמית:

נכון וראוי אתה,

המון, לשר צבא מאין כמוך!

כראות ברק החרב,

או צהלת סוס האחד בשמוע,

המחנה נעזב הנה תניח,

ובמהמור אחד, או תחת בטן

סוס רכבך, הן תתחבא נפשך.

המון:

תרמית! הלא דבר הוא, כי ממעל

*132*

היום כצר ניצבו,

לא אדעה על מה?

תרמית:

הרף נא הרף,

המון, חדל, כי אין דבר הרגיעה!

המון:

לא אוכלה הרגיע!

אין יש הפוגות אל-לבי, כי, תחת

בוא כל-דממה, מתגבר הסער.

תרמית:

הנה כאלה אלף

בבני אנוש פשטו

דברי כזבים, ולבביהם שבו

אותם להאמין בנבואות הצדק;

אכן יסודתם מקרה או פגע

קרה, כצאת איש או בואו הביתה, -

עליו דבר משפט אומר יגזרו,

כי זה לרגל זה נקרא ויתא,

ויחברו יחדיו את-לא חוברו,

ולאב ללא בן לו נתון יתנו.

אם קם כהיום סער

(את-שפעמים זה רבות ראינו),

ובמצהלות חופה אתה שמח, -

על כן תדמה, בי על חופתך

השתערו שמים.

אם תשאלה את פי, הן התבוננתי,

כי לעלות החל כל-זה הסער

אז כאשר הנחת

*133*

מידך הכוס, כי לא רצית

יותר שתות, אמור כי חם ראשך;

תאמר אשר על-זאת עליך קצף,

יען שתות מאנת,

ותחטא אל הוד גפן היין?

בין זאת בחכמת לב, המון, נא בינה!

למה תרדף הבל?

משפט וחוקות שמים וארץ

על-משמרותיהם יעמדו יחד:

זרע, וקציר, קיר, חום, קיץ, חורף,

לילה וגם יומם, גם-אור גם-חושך,

גם-טל וגם-מטר, ברד ושלג,

קרח, כפור, ענן, ברק ורעם,

הלוך ושוב יסובו,

איש איש בעיתו, על-גלגל הטבע,

רב או מעט, בי בן יקר מקרהו;

רק לב נערים הוא יפחד מהמה,

או איש שוגה ופתי,

כי גם-בזקנתו עודנו נער.

המון:

לא אשמעה לך סלה,

תרמית, בדבר זה. לא, לא!

תרמית:

ידעתי,

המון, כבר ידעתי!

כי זה כבר מאז רבות ראיתי,

דעה אשר זקנה

לב-איש מאוד תמשול, גם-כי כוזבת.

*134*

עבד:

אדון: כבר נשבר עמוד התווך.

זקן:

מה עוד נצפה עתה?

את-מה נקווה, או מה עוד נוחילה?

עד-מות והקבר לא נירא מוות?

אצבע אלוהים היא, בינו נא בינו,

אל-לבכם תכבידו,

אל-תלכו נא קרי,

פן-תיפלו ברע, בל-קום תוכלו!

אך-זה חלי רע הוא, מר ובליעל,

מוריד שאול רבים מעם הארץ,

בי יום ליום יוכתו,

על-רוב חטאיהם מכאובים למו,

כוחם לריק יתום, ולזר ייגעו,

ייאכל פרי-עצם חסיל וילק,

עשרם כחזיון לילה

ידוד והן איננו,

כעוף כבודם כן יתעופף רגע, -

בל ילמדו יראה, מוסר יקחו.

כי כל-אשר עלימו

יבוא וימצאם, אליו ימצאו

טעם בחכמתם, חכמת מה למו,

לבלי שבור לבם ובלי הכניע רוחם;

ושובב ילך העם, בלי ישוב עד-המכהו.

על-כן למוסרם כל-תכלית אין;

הווה עלי הווה, שבר על-שבר,

השתרגו עלו על צוארימו. -

לא ידעו שחרם, אור לא ישיגו.

*135*

המון:

אכן במה אשם, אחי, אנוכי

היום ומה עשיתי?

הואל והודיעני

פשעי וחטאתי, כי אסור-מנו!

זקן:

אומר לבבי לי, וכמו אזכורה,

כי עת אשר שללו

המעטירה זאת, קרית גילנו,

צבאות מבוכה, לנצח יאבדו, -

הן בן אמת אחינו

ויליד אמתו שבו ויבוזו.

כראות אמת את-זאת, מהר ויעל

אז מדאגה מדבר השערה, ולמול הדום רגלי משפט מלכנו

השתחווה ויאמר:

"מלכי לעולם יחי!"

הנה למרחוק עיני תצפינה,

ולאחרית ימים פחד פחדתי,

כי יעבור מועד, שנים יאתיו,

ובני בעבדי לא המר ימירו!

על-כן פני כיסא הדרת עוזך

באר, לעדות אל-זרעי, הואלתי

אותו אשר בהמה

נסמן, להיוודע

בם, עוד ברוב ימים יכירוהו.

עתה לכו נדרוש דבר, נחקורה;

פן מבלי דעתנו

היום אשמים אנו,

כי בן-אמת לא יהי

*136*

רהב כמו דימינו.

המון:

אוי מה מנת-חלקי! מה-זה יקראני!

רהב:

אוי מה יהי זה לנו!

תרמית:

נמס לבבי בי, ברכי כשלו.

זקן:

מה-תערוץ, המון! הוחיל עד-נרא

איכה יהי דבר, אז נדע

מה-נעשה.

המון:

אתם, אנשי השקר,

רהב ותרמית יחד,

איך כה לכזב בי זדתם? איככה?

תרמית:

האם כבר ראית,

המון, ונודע בי רהב איננו

זרע אמת?

המון:

עוול! עוד תפתח פיך!

סורו, מרעים, סורו!

סורו, בני עוולה, סורו ממני.

מי יתנני נפל,

*137*

או עם-חללים קבר,

אז אשכבה, טרם אתכם ידעתי;

חרש אהי, טרם לכם שמעתי.

זקן:

השקט מעט, המון! קום נא ובואה,

כי נלכה אל-בית משפט כולנו.

הוא לאשורו הדבר יודיע,

דינו לאור עמים נכון ירגיע.

דורש ישועה לו נמהר אל-יהי,

פן רע אשר יגור הוא ישיגנו;

אם-תחזה איש אץ, נפחז כמים,

דע כי לבד לכסיל תקווה ממנו.

דיבור ב:

(סכלות הולכת לבקש שכל. אחר כך תמצא אותו עם יושר)

סכלות:

אם-לא נשאו רוח

או עב שאפו, סוף עוד אמצאנו;

דבר אשר אליו יותר נכספה,

הן הוא אשר-יותר ירחק ממנו.

אמנם הלא אראה שמה בעמק

אחד מהלך, תואר

פניו כפניו, אם-שוגה אינני;

כן-הוא, ולא שגיתי.

שכל! הלא תיאמר: אנה נחבאת

היום, אשר יגעתי

כסוס לבקשך, אך לא מצאתי?

הרים כבר עליתי,

*138*

שפלה ועמק, אף מעיין ונחל,

בל-אותך אמצא; וכבר נואשתי

ואחדלה לדרוש, לולי כי עתה

לראות דמותך מרחוק דמיתי.

שכל:

מה-זה ועל מה-זה, סכלות?

מדוע

אותי תבקשי, מה יש איתך לנו?

סכלות:

איתי חדשות, אות נורא ופלא,

דבר אשר תיצלנה

אל-שומעיו אוזנים;

לא אאמין, לולי עיני ראוהו.

שכל:

מה-זה אשר קרה? אמרי הגידי.

סכלות:

לבי סחרחר, משתאה עודני,

שכל, ולא אדעה:

אם ראתה עיני, או אם-חלמתי.

שכל:

אך מה אשר נהיה? אמרי, ספרי.

סכלות:

מה אומרה לכם? רהב גרשו

מהיות חתן המון.

*139*

יושר:

מה זה באת עתה,

סכלות, לצחק בי?

סכלות:

לא, כי צוחקת

בך אין אני, אך-עיני גרשו

אותו וכן נבהלתי.

שכל:

איך נהיתה זאת? נא!

יושר:

צורי! מה אלה?

סכלות:

איך? אין אני יודעת,

אמנם אשר ראיתי

כי גרשו רהב ויבריחוהו,

וילכו אל-בית משפט כולמו;

לא אדעה על-מה, או מה-זה יהי

עוד אחרית כל-אלה.

שכל:

אך מי אשר העיר את-כל-זה עתה

פתאום? ואיך החלה

זאת ההמולה? לא היית את שמה?

סכלות:

שותים במישתיהם היו לבטח,

עת כי סערה קמה,

ענן ורעש, אף אש מתלקחת

*140*

ובתוך שאון פחדם ריבות נפלו.

מן-הזקנים אז אחד ראיתי

קשות מדבר ולקולו עמדו

ויגרשו רהב, אחר הלכו

כולם נבוכים אל-בית משפט יחד.

שכל:

יושר ידידי! אלה

פלאי תמים דעים, סתרי צורנו. קום נא לכה נבואה

אל-שערי משפט, נראה נדעה

מה-יעשה עמנו

האל יי; כי ישע יצמיח

היום לנפשותינו.

יושר:

יואל אלוה נא, כי כדבריך

כן יעשה; אכן בין לא אוכלה

מה-זה אשר יולד ביניהם פתע,

כי כל-מזימותם כה תתהפכנה.

שכל:

יושר! הזאת תסכל, האם לא ידעת,

כי כל-בני אדם ובני איש יחד,

כל-מועצותיהם, כל-חכמות למו,-

חומר ביד יוער הנה הנמו

כולם ביד עושינו.

רגע ידבר, אף יהפכם סלה

צורם - כצל יברחו;

טרם יספר איש, וכבר נשכחו.

שווא על-משוש תופים, אישים, תגילו,

*141*

שווא תקשרו מספד מר על-כל-אבל

אם-לבכם יבין, או אם-תשכילו,

מה-מחשבות אדם, כי המה הבל;

אבלו וגילו, אומץ לב או פחד,

גם-זה וגם-זה הם מהבל יחד;

פגעו וכל-מקרהו

רגע הלא ישנו, אך לא משנהו.

דיבור ג:

(המון ורהב והזקן ושאר קרואים לפני משפט מלכם)

המון:

עוז עמך, מגן גוי מרעיתך,

הדרת תהילתנו'

מלכותך יכין בורא שמים

עד-עולמי עד סלה.

הן אותך הקים האל ממעל

להיות לרועה לנו,

לשמור, לנהל, לשפוט ולהושיע;

ובצילך, שלום נתלונן בטח.

עתה לך אתאנו,

בצר לנפשותינו,

כי תעמיד אל-צאן ידיך רווח,

ותנחמנו שבט מלכותך.

משפט:

בני! תשועתכם נפשי דורשת,

ושלומכם חפצתי;

אך מה אשר אתכם לוחץ הוא עתה?

*142*

המון:

מלכי! אשר קרני -

דבר מאוד זר, הוא כל-לב מתמיה.

אל- בן אמת יעדתי

בתי תהילה, זה שנים עברו,

עתה אני ירא פן-הומר לנו

ילד אמת ביליד שפחתו; יען

צבאות מבוכה אז אותם לקחו

יחדיו והגלום אל-ארץ אחרת.

אמנם בזאת נחמתי

כי ספרו לי, וזקנים הגידו,

איכה למרחוק צפה כל-אלה

מאז אמת, על כן קדם ויואל

אותות בנו באר לפני כיסאך.

משפט:

כן הוא ועל-ספר זיכרון המה

מאז כתובים. קום, סופר! הביאה

מהר הלום הספר.

המון:

מלכי! יחי לעד שם מלכותך!

סופר:

מלכי לעולם יחי!

כדברך פה הספר הנהו.

משפט:

עתה קרא את-הרשום.

סופר:

הנני.

*143*

אל-בן-אמת אלה ציונים המה:

מצחו כשלג צח וכצמר צחר,

קוויו ארוכים במישור ילכו;

עיניו עלי מלאת נכחם יביטו,

ודמות כמו תבנית ספיר או שוהם

נראה עלי לבו, כבתוך משבצת;

על- ראש כתפו הימנית צומח

שער ככתם פז מתוך בהרת,

כדמות עדשה, וכמו תבנית כתר.

משפט:

עתה יבקר נא פה אל-עינינו

רהב. גשה ופשוט את-כותנתך!

רהב אוי! כי כבר אבדתי.

משפט:

אחד לך אין מכל-אותות אלה,

קומה ברח לך! כי לא לך יאתה

החבת תהילה זאת; אף לך לא תהי,

כי בן-אמת אין אתה.

המון! תנה אתה תודות אין חקר

אל-אל ישועתנו,

כי רגלך שמר היום מלכד,

אף-בתך מפח מילט ויושע!

הוא עוד שאלתך

יתן, ושילח לך מהר, אל יוחר,

הבן אשר תחמוד ובטובו תגל.

המון:

מלכותך תרום, מלכי, לנצח!

*144*

זקן:

ירום לדור ודור, מלבי, קרנך,

תרעה לעולמים שלום צאנך!

המון:

מה-תבחרה היום: שמחה או אבל,

זקן שבע קלון! עני מה-תעש?

לך נבללו עתה משוש וכעש,

אל-קול נהי תקשיב או-תוף ונבל.

דיבור ד:

(שכל וישר הולכים אל בית משפט והמון ושאר העם שם)

שכל:

המון הלא זה הוא העומד שמה,

ידו אלי מצחו, מוטה הקירה.

יושר:

כן אחשוב גם-אני;

הן על מרי שיחו פניו יעידו.

שכל:

הוא הוא! לכה נקרב אליו, נשאלה

לו על-אשר קרהו.

(להמון) מה-זה אשר אראך,

המון, כמו זעף? מה-לך הגיע?

המון:

הרף שעה מני, שכל, הניחה!

כי את-קשי יומי אריד אהימה,

אספוד לגורלי, אף אבכה חבל

*145*

נפל לנפשי; אך יותר מהמה

אבכה לאוולתי, כי אל-קולך,

שכל, ישמיע לא מאז אביתי.

אנה כלימתי אשא? נא! אנה?

איפה מחילות לי ונקיקי סלע,

בם שערת זקנת בשתי אסתירה?

שכל:

מה-קרך כה רע?

המון:

הה! כי ממוות

מר הוא אשר קרני,

כי אל כלימת סלה

ירד כבודי ולמשל הגיע

זכרי בפי כל-בן אמה ועבד,

לשחוק וקלס את- בתי גם-יחד

אל-כל-בזויי עם הנה הנני:

מאיש חמסים זה, תרמית, הדחתי

ליליד אמת, רהב נמהר זה, קחת;

עתה קלונו, לקלוני, שמים

גלו לעיני כל, וכבר נודעו

שקרי כזביו על-כל-אפסי ארץ,

כי לאמת איננו

בן, ואני נשארתי

את-הענייה, זאת בתי, לנצח

יחדיו כסויי בושת.

הן החזקת אתה

אמרות תבונתך

נגדי, למען תת לי מוסר דעת:

בל אחרי תרמית אואיל ללכת,

*146*

בל אשפטה דבר אל-מראה עין.

אכן אני נואלתי

ולך בכסלי אוזן הטיתי,

אך אחרי עיני לבי הולכתי;

עתה פרי חטאה נפשי שבעה,

עתה עלי ירך אך שווא אספוקה,

כי לא לתקן עוותתי עתה

יכול אני, וכבר הודי שחתי.

שכל:

המון! ומי יודע,

אם לא לטובתך

באו לך היום הזה כל-אלה?

המון:

איכה לטובתי אלה תהיינה?

איבה לנפשי נוחם

אמצע, ועיני את-בתי תראינה

כה אלמנות חיות שוממה סלה?

שכל:

אך בתך למה שוממה סלה תהיה?

המון:

ואיך לא תהי?

אן בן-אמת עתה תמצא? נא אנה?

שכל:

אנה? ואולי יותר

מכל-אשר דמות יוכל לבך

קרוב לך יהיה!

*147*

המון:

איככה, שכל,

כזאת תדבר עתה?

שכל:

אך מי לך הגיד, או איך ידעת?

מי הם אשר גילו, או איך הוכיחו,

כי בן-אמת רהב איננו?

המון:

שכל!

הנה עצת עליון, אמרת צורנו,

היא גילתה אותו, היא הוכיחתהו,

מתוך פחדים, מתוך חרדת ארץ.

אחד זקנינו נזכר, ויאמר,

כי אל-פני משפט מאז נקבו

אל בן-אמת אותות, ינכר במו;

ונדרשה על זאת, ויחפש חפש

ונמצאה כי כן; ויבקר שמה

רהב, והן אין בו אחת מהנה.

שכל:

אך תדעה הגיד סמנים אלה?

המון:

אדע, וגם אגידה:

מצחו כמו השלג,

קווים ארוכים בו ישר ילכו,

עיניו כלילי יופי,

ודמות עלי לבו נראה לעין

ספיר משובץ; אף על כתף כתם,

תבנית עדשה ושערה צימח.

*148*

שכל:

על הימנית הוא?

המון:

כן.

שכל:

ודמות נזר?

המון:

כן.

שכל:

אף שערה כזהב?

המון:

איככה נודע לך כל-זאת מתנבא אתה?

שכל:

נביא ובן נביא, המון, אינני;

אך נפשך היום הנה אשיבה;

הנה אני יודע

האיש אשר לו אלה,

כי הוא לבד, אף לא אחר, הנהו

הבן אשר אך-לו כל-חמדתנו.

וכבר ידעתיו אני;

אכן לבבי לא ערב הודיע

אותו לכל-איש, בי אמור אמרתי:

הן לי ולדברי הם לא יאמינו,

כי אחרי רהב זונים הם עתה,

ויהי כשמעם-אך אף יתמלאו,

*149*

אף-רע ולא כל-טוב עליו אביאה;

על-כן במר נפשי הנה נאלמתי,

עד כי עדי קיצו יבוא יגיע,

ולעת אשר תמוט רגלו הוחלתי,

בי אז בבר ידעתי

אלי תבואון ובקולי תשמעו,

תאבו וטוב לבם ושמחתם יחד.

עתה לכה לפני כיסא מלכנו,

נתיצבה יחדיו, ודברי שמה

הנה אדבר, אף-שמה אראך

את-בן אמת, אף בו גיל אשביעך.

הן כזמן רופא אין אל כל-פגע,

אף אין כמו תוחלת

מזור לכל-מכה, חלי ונגע.

גם סוערה תהיה, עוד יום, נחמה,

כי עת ומשפט אל-כל-חפץ שמה;

תשחק ליום אחרון נפש יחלה,

דבר בעיתו מה-מתוק הוא סלה.

דיבור ה:

(שכל המון ותהילה ויושר ושאר קרואים לפני משפט)

משפט:

מה-לך, אמוני שכל?

מה-היא שאלתך?

בקש ויותן לך.

שכל:

מלכי לנצח

יגדל הדר כסאך!

הן כל-תשוקתך, הן כל-חפצך

*150*

מגוזלו אביון ודך הושיע,

עושק לדכא, ומעוול הכניע;

ודבריך כטל אל-ענווי ארץ.

עתה כבר השפילה

אמרתך גאות אחים לרשע,

רהב ותרמית, כי לרע כרתו

יחדיו ברית לנדוח

ליבות עניי עם, ולחבל יחד

תבל באמרי שקר;

עתה אקווה כי אל-דל עזרתה

יהיה דבר הדרת עוז מלכותך,

אל-בן-אמת כי מתנכר עד-עתה

לפני בני עוולה מט וישוח

משפט:

אמנם לך נודע אף מכיר אתה

את-בן-אמת? בל-תשגה-בו?

שכל:

ידעתי,

ודברך יודיע

אותו לכל-עמך

היום.

משפט:

הלא תדע, כי לו נקבו

מפי אמת אביו אותות, בהמה

יוכר ויבחן?

שכל:

על-כן אמרתי

כי זה יהי היום שיכירוהו.

*151*

משפט:

אן הוא? קרא נא לו.

שכל:

קום גש-פה, יושר!

השתחווה אל מול הדרת מלכנו.

משפט:

זה בן-אמת?

שכל:

זה הוא.

משפט:

קום לך! הן תואר

פניו לטובה בו יעיד יוכיח,

כי-אחזה מצחו, וכמו כן יחד

קוויו ועיניו, ככתוב בספר.

עתה שלח בגדך,

את-חיקך נביט, אף את-שכמך;

כן-הוא! בך יחדיו הנה נמצאו

אותות אשר אביך

רשם לך מאז. היטבת, שכל,

לראות, כמנהגך.

שכל:

מלכי! הלא אמרתי

זה כי דבר הדרת מלכותך ישע

היום לעמך יהי;

מנחלי צרה ותהומות חבל,

זאת הענייה, זאת בת לא רוחמה,

*152*

בדברך תמשה, אף-תגאלנה;

ולבב זקנים אלה,

המון ורעיו יחד,

תשוב תנחם ותשמח, אף-יושר

מטוב פרי תומו היום תשביע.

משפט:

המון! קרב עד-הנה,

יושר! גשה גם-אתה,

אף-את, תהילה גשי.

את-כל-אשר עמך הגדיל ויעש

היום אלוהי קדם,

המון, הלא עיניך

רואות, וכן שמחת.

ממוקשי רעים הנה נמלטת;

אף בן, אשר אווית,

לימינך פה הוא. קומה! קחהו,

ולבתך יהיה, כי לו יאתה.

אתה, תמים הדרך,

נצר כמו שרשך,

זרע אמת, נכבד אף נחמד, יושר!

עתה קציר צדקך

תשא ברינה אתה,

הנה עטרת פז אל-ראשך תהי

הבת תהילה, וביופיה תגילה;

אף-את בתולת חיל

יפה ורבת טעם,

שמחי באיש חלקך, שישי וגילי!

עמך ובית אביך שכחי שכוח,

אף אל-ידידך זה נועם דודיך

עתה שמחה תני,

*153*

ולראשכם יגיעו

יחדיו כאחד כל-ברכות שמים.

אל-ביתך עתה, המון, הביאה

אלה שני בניך,

כי ישמחו יחדיו; ובשמחתמו

תתעלסה גם-אתה,

את-נפשך ימים רבים ישיבו

ויכלכלו שלום את-שיבתך.

ולך תשואות חן, שכל, יקריבו

כל-רודפי שלום ומבקשי צדק,

כי ידך עשתה

זאת התשועה, אף כל-באי שער

עירי הלא נחמת.

כולם:

T

לעד יחי מלכנו!

בגדול הדר כסאו יראו עינינו.

אשרי ואשרי עם, רועו עלימו

עיניו פקוחות, בל לבו יקשיח,

ישא עמל טרחם, אף יסתירמו

יחדיו בצלו, ולבבם יניח;

כי מגבוה כל-חומות גם-יחד

עין שופטם אותם נשלים מפחד.

דיבור ו:

(חברת משוררים ויושר ותהילה והמון ושכל ושאר קרואים בבית המון אחר החופה)

משוררים:

כל-תופשי כינור עוגב ונבל,

*154*

קומו ובואו נא, נגן היטיבו;

אתם, נעימי שיר, פיכם הרחיבו,

שירו לגורל זה, שירו על-חבל

מתוק כצוף, היום ראו עינינו,

נפל לישרי לב, הוד תפארתנו.

שכל:

קוצר ברוב רינה, יושר, הן אתה

זרע אשר על-מי דמעה זרעת,

גילת ורנן הן עוד תשבע עתה

על-כל-אשר עד-כה עמל שבעת:

אך זה פרי תקווה, צדקת תום דרך,

זה סוף ענווים, קץ כל-שפלי ברך;

שן יחרוק תרמית, אף נמס נצח,

כן יהרוג רהב וימותת כעש,

ותהי בתוך עצמות סכלות אך רצח;

תפארתך בל-עוד תושיה תעש,

כי לישרים, אך ביום יגזורו,

נאווה תהילה, ותמימים ישרו.

משוררים:

כל-תופשי כינור, עוגב ונבל,

קומו ובואו נא, נגן היטיבו,

אתם, נעימי שיר, פיכם הרחיבו,

שירו לגורל זה, שירו על-חבל

מתוק כצוף, היום ראו עינינו,

נפל לישרי לב, הוד תפארתנו.

המון:

מה אשאלה עוד? בי עיני ראתה

פלאי פלאים, לא לראות פיללתי.

*155*

מתוך שאון שואה, רגשת סופתה

חלקת מנוחות לי לעד נחלתי;

בראות, מקום רהב, על הוד ראש יושר

לוויית תהילה, חן כבוד ועושר.

משוררים:

כל-תופשי כינור, עוגב ונבל,

קומו ובואו נא, נגן היטיבו,

אתם, נעימי שיר, פיכם הרחיבו,

שירו לגורל זה, שירו על- חבל

מתוק כצוף, היום ראו עינינו,

נפל לישרי לב, הוד תפארתנו.

חלק תהילה אל יושר הנה,

אף אל-תהילה יושר חלק סלה

תרב גדולתם, מעלה הגבה,

תרום ותינשא, תלך אל-תלה;

יתבוננו בנים, לבב יקחו,

יראו ישרים, אף יחדיו ישמחו!

סוף הספר