ואלה תולדות
מסורת ומודרנה בעת החדשה בתולדות העמים ובתולדות ישראל
על פי תכנית הלימודים החדשה בהיסטוריה לבית הספר הממלכתי-דתי
צוות ההיסטוריה במטח
הספר פותח על ידי צוות ההיסטוריה של תחום חברה ורוח במטח
פיתוח וכתיבה: אורלי אילני, ד"ר שלהבת אופיר, ד"ר זהבית שנקולבסקי
תשע"ד, 2014
עמודי דפוס 8-357
העתיק: רון דנקוביץ'
הספריה המרכזית לעיוורים
נתניה ישראל 2017
(בספר איור של יריד שנתי בחסות הבישוף - איור לכתב יד מן המאה ה-15, פריז)
העתקה או העברה של העותק המותאם בניגוד להוראות חוק התאמת יצירות, ביצועים ושידורים לאנשים עם מוגבלות התשע"ד - 2014, מהווה הפרה של זכות יוצרים.
תוכן העניינים
יחידה א: תופעות המודרנה - עמוד 9
פרק 1: צמיחת המדינה הריכוזית - עמוד 10
המדינה בחילופי התקופות - עמוד 10
משלטון ביזארי בימי הביניים לשלטון ריכוזי בעת החדשה - עמוד 10
החיים בימי הביניים באירופה הנוצרית - מאפיינים מרכזיים - עמוד 11
צירוף של רעיונות פילוסופיים ונסיבות היסטוריות מאפשר את צמיחת המדינה המודרנית - עמוד 13
התגבשות מסגרת המדינה המודרנית - עמוד 14
1. החלשת מוקדי הכוח הקודמים - הכנסייה והאצולה - עמוד 14
המלך הריכוזי מסייע להחלשת הכנסייה הקתולית ומחזק את מעמדו כשליט - עמוד 14
המלך הריכוזי פועל להחלשת מעמד האצולה - עמוד 16
2. איחוד המדינה לגוף פוליטי אחד - עמוד 16
המלך הריכוזי מבטל את הגבולות הפנימיים בתוך המדינה - עמוד 16
3. בניית תשתיות לניהול המדינה - עמוד 16
המלך הריכוזי יוצר מערכות מרכזיות של בירוקרטיה ומיסוי - עמוד 16
המלך הריכוזי יוזם שינויים בתחום המשפט - עמוד 18
המלך הריכוזי מרכז בידיו את כל אמצעי הכפייה - עמוד 18
4. טיפוח ההזדהות של התושבים - עמוד 18
המלך הריכוזי מטפח הזדהות עם המדינה ושייכות אליה - עמוד 18
המלך הריכוזי יוזם יצירת תרבות משותפת - עמוד 20
המלך הריכוזי מפתח מערכת חינוך ככלי ליצירת נאמנות למשטר - עמוד 20
שאלות לסיכום הפרק - עמוד 22
פרק 2: עידן הנאורות - עמוד 23
הנאורות-עקרונות ומאפיינים - עמוד 24
הנאורות מעצבת אדם וחברה חדשים - עמוד 24
הוגי הנאורות מעצבים תרבות פנאי חדשה - עמוד 24
הוגי הנאורות מפיצים את רעיונותיהם ומעצבים דעת קהל - עמוד 25
הנאורות דורשת מן האדם להתבסס על תבונתו - עמוד 26
הנאורות מעודדת את המחקר המדעי ואת רעיון הקידמה - עמוד 26
הנאורות מעודדת סובלנות - עמוד 29
לוק ורוסו מגדירים את המושגים "אמנה חברתית" ו"הרצון הכללי" - עמוד 29
רוסו ולוק מגדירים את זכויות האדם ואת גבולות המשטר - עמוד 30
הנאורות מבקרת את המשטר המלוכני ומונטסקייה מציע הפרדת רשויות - עמוד 32
הנאורות מבררת את גבולות החירות - עמוד 33
הנאורות מבררת את יחסה אל האישה - עמוד 33
הנאורות מבררת את יחסה לתושבי "העולם החדש" - עמוד 35
מאפייני הנאורות - עמוד 36
שאלות לסיכום הסעיף - עמוד 38
יישום רעיונות הנאורות בתחום המדיני - עמוד 39
1. האבסולוטיזם הנאור - עמוד 39
מלכים אבסולוטיים מאמצים את רעיונות הנאורות - עמוד 39
2. המהפכה האמריקנית - עמוד 40
ארצות הברית מכריזה על עצמאותה ומכירה בזכויות האדם והאזרח - עמוד 40
3. המהפכה הצרפתית - עמוד 43
צרפת המהפכנית מכירה בזכויות האדם והאזרח - עמוד 43
שאלות לסיכום הסעיף ושאלות לסיכום הפרק - עמוד 46
פרק 3: תהליכי מיכון ותיעוש - עמוד 47
גילויים, המצאות ותפיסות עולם חדשות מעודדים תהליכי מיכון ותיעוש - עמוד 48
תהליכי המיכון והתיעוש מעצבים חברה מודרנית - עמוד 50
המיכון והתיעוש מעצבים מבנה חברתי חדש - עמוד 50
המבנה החברתי החדש מעמיק פערים חברתיים - עמוד 50
המיכון והתיעוש מאיצים את גידול האוכלוסייה באירופה - עמוד 52
המיכון והתיעוש מעודדים הגירה - עמוד 52
תהליכי המיכון והתיעוש' משפיעים על התפתחות המדינה המודרנית - עמוד 54
המיכון והתיעוש מעצבים מדינה המבוססת על חברת ההמונים - עמוד 54
המיכון והתיעוש מעודדים את התפתחות מדינת הלאום - עמוד 55
המיכון והתיעוש מעודדים את היווצרות האימפריאליזם - עמוד 56
שאלות לסיכום הפרק - עמוד 60
פרק 4: התנועות האידאולוגיות המודרניות - עמוד 61
א. הליברליזם - עמוד 62
הליברליזם הפוליטי נאבק בכוחות השימור - עמוד 62
הוגי דעות ומדינאים שמרנים שואפים לשוב למשטר הישן - עמוד 62
הכוחות השמרניים מעצבים סדר חדש באירופה - עמוד 63
הליברליזם הפוליטי מקדש את חירות הפרט - עמוד 63
הליברליזם הפוליטי נאבק למימוש זכויות האזרח - עמוד 64
מהפכות "אביב העמים" מחזקות את תומכי הליברליזם - עמוד 67
הליברליזם הכלכלי מקדש את זכות הקניין - עמוד 68
הוגים מעצבים תאוריות כלכליות ליברליות - עמוד 68
הליברליזם הכלכלי נאבק לחיזוק מעמדם של בעלי ההון - עמוד 68
ליברליזם במבחן: המאבקים על מימוש זכויות האדם והאזרח במאות ה-19 וה-20 - עמוד 70
נשים נאבקות להשגת שוויון זכויות - עמוד 70
נאבקים להכרה בזכויות של קבוצה: מאבק למימוש זכויות השחורים בארצות הברית - עמוד 72
עמים כבושים נאבקים בשם רעיונות ליברליים למען חירותם - עמוד 74
שאלות לסיכום הסעיף - עמוד 75
ב. הסוציאליזם - עמוד 76
הסוציאליסטים האוטופיסטים מבקשים לעצב חברה צודקת - עמוד 76
מרקס ואנגלס מעצבים את הסוציאליזם המהפכני - המרקסיזם - עמוד 79
מרקס ואנגלס רואים בהיסטוריה של האנושות מלחמה מתמדת בין מעמדות - עמוד 79
מרקס ואנגלס קוראים למהפכה חברתית - עמוד 80
מרקס ואנגלס מגבשים חזון לחברה שוויונית - עמוד 81
הפועלים מקימים איגודים מקצועיים, מפלגות פוליטיות וארגון פועלים בין-לאומי - עמוד 83
הסוציאל-דמוקרטים שואפים לחולל שינוי באמצעות חקיקה - עמוד 84
הסוציאל-דמוקרטים יוצאים נגד תפיסתו של מרקס - עמוד 84
הסוציאל-דמוקרטים פועלים להשתלבות במוסדות השלטון - עמוד 85
מפלגות סוציאליסטיות מייצגות את הפועלים בפרלמנט - עמוד 85
המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות מתמודדות עם המתח בין חירות לשוויון - עמוד 87
שאלות לסיכום הסעיף - עמוד 88
ג. הלאומיות - עמוד 89
אומה ולאומיות - מרכיבים ומאפיינים - עמוד 89
הלאומיות האזרחית והלאומיות האתנית - עמוד 91
בארצות הברית מתעצבת לאומיות אזרחית - עמוד 91
בגרמניה מתעצבת לאומיות אתנית - עמוד 92
תאוריות על מקורותיה של הלאומיות המודרנית - עמוד 93
הלאומיות - תופעה קדומה או מודרנית - עמוד 93
הגשמת הלאומיות באירופה - ממאבקים לאומיים להכרה בזכויות מיעוטים - עמוד 95
שורשי הלאומיות - עמוד 95
מדיניות שמרנית מנסה לבלום את ההתעוררות הלאומית - עמוד 96
מהפכות "אביב העמים" מבטאות שינוי מגמה במאבק הלאומי - עמוד 97
איחוד לאומי מושג באמצעות מאבק אלים - עמוד 98
מיעוטים לאומיים נאבקים על זכויותיהם - עמוד 101
שאלות לסיכום הסעיף ושאלות לסיכום הפרק - עמוד 104-103
יחידה ב: משברי המודרנה - עמוד 105
פרק 5: המלחמה הגדולה, מלחמת העולם הראשונה - עמוד 106
א. הגורמים למלחמה - עמוד 107
רצח יורש העצר האוסטרו-הונגרי מצית את אירופה - עמוד 107
הסכמים ובריתות מפצלים את אירופה לגושים של מדינות יריבות - עמוד 107
בכמה ממדינות אירופה מתגלה לאומיות קיצונית - עמוד 109
מתיחות שוררת במדינות רב-לאומיות ובאזורים שנויים במחלוקת באירופה - עמוד 109
האימפריאליזם משפיע על הזירה הפוליטית באירופה ומחוצה לה - עמוד 111
מדינות אירופה מתחמשות - עמוד 112
ב. המלחמה ומאפייניה - עמוד 113
המלחמה הגדולה פורצת ומדינות אירופה נלחמות זו בזו - עמוד 113
המלחמה בעלת מאפיינים טוטאליים - עמוד 114
המלחמה משפיעה על הכלכלה - עמוד 115
המלחמה מתנהלת תוך שימוש באמצעי לחימה ובתעמולה - עמוד 116
המלחמה גובה מחיר כבד - עמוד 118
היהודים מושפעים מן המלחמה - עמוד 120
במהלך המלחמה נערך טיהור אתני - עמוד 121
המלחמה מתפשטת אל מחוץ לגבולות אירופה - עמוד 122
המלחמה מסתיימת עם התחזקותן של מדינות ההסכמה והיחלשותן של מדינות המרכז - עמוד 123
מלחמת העולם - נקודת משבר של המודרנה - עמוד 123
שאלות לסיכום הסעיפים - עמוד 125
ג. תוצאות המלחמה - עמוד 126
התוצאות החברתיות והרעיוניות - פסימיות ותסכול - עמוד 126
מדינות אירופה סובלות ממשבר כלכלי ומאבטלה גואה - עמוד 126
התסכול והפסימיות של הציבור מתבטאים בדרכים שונות - עמוד 127
התוצאות הבין-לאומיות - התפרקות האימפריות - עמוד 129
העמים הנשלטים נחשפים לרעיונות מודרניים ומבקשים עצמאות - עמוד 129
חבר הלאומים יוצר את שיטת המנדטים - עמוד 129
התוצאות הפוליטיות - עליית הדמוקרטיות החדשות ושברן - עמוד 131
מדינות חדשות קמות באירופה כחלק מפעילות דיפלומטית - עמוד 131
גרמניה: מקיסרות לרפובליקה דמוקרטית - עמוד 132
בתום המלחמה מקימים בגרמניה רפובליקה ומנסחים חוקה - עמוד 132
משברים פוליטיים מחלישים את רפובליקת ויימאר - עמוד 133
משבר כלכלי בראשית שנות העשרים מחליש את רפובליקת ויימאר - עמוד 134
ממשלה חדשה מובילה להתאוששות כלכלית ומדינית של רפובליקת ויימאר - עמוד 135
המשבר הכלכלי העולמי מערער בשנית את קיומה של רפובליקת ויימאר - עמוד 135
פולין: מדינה חדשה הנאבקת על קיומה - עמוד 136
פולין מקבלת עצמאות וגבולותיה מעוררים מחלוקות בין-לאומיות - עמוד 136
פולין מתמודדת עם קשיים לאומיים, פוליטיים וכלכליים - עמוד 137
שאלות לסיכום הסעיף - עמוד 138
שאלות לסיכום הפרק - עמוד 139
פרק 6: צמיחת המשטרים הטוטליטריים - עמוד 140
הטוטליטריזם - מבוא - עמוד 141
מאפייני המשטר הטוטליטרי - עמוד 141
המודרנה כבסיס לצמיחת המשטרים הטוטליטריים - עמוד 144
שאלות לסיכום הסעיף - עמוד 146
א. הקומוניזם ברוסיה - עמוד 147
האידאולוגיה הקומוניסטית - עמוד 147
רעיונות הסוציאליזם והמרקסיזם נקלטים ברוסיה - עמוד 147
עליית לנין לשלטון ותקופת שלטונו - עמוד 148
לנין מנהיג מהפכה קומוניסטית המובילה להקמת ברית המועצות - עמוד 148
לנין פועל לביסוס הקומוניזם באמצעות שימוש בכוח - עמוד 149
עליית סטלין לשלטון וביסוס שלטונו - עמוד 151
סטלין תופס את השלטון ומתבסס באמצעות טרור ודיכוי בשם החופש - עמוד 151
סטלין משתמש בכלי התקשורת לטיפוח פולחן האישיות - עמוד 152
סטלין מקדם את כלכלת ברית המועצות על ידי תכניות חומש - עמוד 153
סטלין מדכא את הזהות הייחודית של מיעוטים לאומיים ומיעוטים דתיים - עמוד 154
סטלין נוקט כלפי היהודים בטרור ובעידוד להשתלבות בקומוניזם - עמוד 154
שאלות לסיכום הסעיף - עמוד 157
ב. הפשיזם באיטליה ובמדינות אחרות - עמוד 158
עיקרי האידאולוגיה הפשיסטית - עמוד 158
עליית מוסוליני לשלטון - עמוד 160
איטליה מתמודדת עם קשיים ומצוקות - עמוד 160
מוסוליני מגייס אהדה ועולה לשלטון באמצעות הפגנת כוח - עמוד 160
ביסוס שלטונו של מוסוליני - עמוד 162
מוסוליני מבסס את שלטונו באמצעות טרור, טיפוח פולחן האישיות ומדיניות חוץ תקיפה - עמוד 162
האנטישמיות ממלאת תפקיד משני באידאולוגיה הפשיסטית באיטליה - עמוד 164
הפשיזם כתופעה אירופית - עמוד 165
הפשיזם מתפתח באירופה בעקבות מלחמת העולם הראשונה - עמוד 165
מפלגות פשיסטיות פועלות במדינות אירופה בשנות השלושים - עמוד 166
שאלות לסיכום הסעיף - עמוד 167
ג. הנאציזם בגרמניה - עמוד 168
עיקרי האידאולוגיה הנאצית - עמוד 168
היטלר מעצב את האידאולוגיה הנאצית - עמוד 168
היטלר מבסס את האידאולוגיה הנאצית על תפיסות שכלתניות ותפיסות רגשיות שקדמו לו - עמוד 169
האידאולוגיה הנאצית הופכת את הזיקה הגרמנית הלאומית ללאומנות ולהשתייכות גזעית - עמוד 170
האידאולוגיה הנאצית מפתחת אנטישמיות ייחודית - עמוד 171
הגזענות מתורגמת לתפיסה פוליטית של "מרחב המחיה" - עמוד 173
עליית היטלר לשלטון - עמוד 176
היטלר מחזק את המפלגה על ידי הקמת ארגונים צבאיים ופוליטיים - עמוד 176
המשבר הכלכלי העולמי מסייע להיטלר לעלות לשלטון - עמוד 178
ביסוס שלטונו של היטלר - עמוד 180
היטלר מבטל את הדמוקרטיה על ידי צווי חירום, חקיקה ופעולות האחדה - עמוד 180
היטלר פועל לשיקום כלכלת גרמניה - עמוד 182
היטלר משתמש בתעמולה ובתקשורת להפצת האידאולוגיה הנאצית - עמוד 183
היטלר נעזר בחינוך ובתרבות להחדרת האידאולוגיה הנאצית - עמוד 184
היטלר מנהיג פולחן אישיות - עמוד 186
היטלר ואנשיו משליטים טרור בגרמניה - עמוד 187
שאלות לסיכום הסעיף ושאלות לסיכום הפרק - עמודים 189-190
יחידה ג: העם היהודי מול אתגרי המודרנה - עמוד 191
פרק 7: מעמד היהודים בעת החדשה - עמוד 192
א. שינויים במעמדם המשפטי של היהודים משלהי המאה ה-18 ועד המאה ה-20 - עמוד 193
האמנציפציה - תוצר של המודרנה - עמוד 193
שינויים במעמד המשפטי במרכז אירופה ובמערבה - עמוד 195
המהפכה הצרפתית מעניקה ליהודים זכויות אזרח - עמוד 195
האמנציפציה בצרפת עומדת במבחן - עמוד 196
מגמות סותרות לגבי מעמד היהודים במדינות גרמניה ובאוסטריה - עמוד 197
דיון ציבורי במדינות גרמניה בשאלת מעמד היהודים בהשפעת הליברליזם - עמוד 198
שינויים במעמד המשפטי במזרח אירופה - עמוד 200
הצארים ברוסיה מטילים הגבלות על היהודים - עמוד 200
מדיניות הצארים ברוסיה מכוונת להמרת הדת - עמוד 201
הצאר ניקולאי הראשון מבקש לעצב מחדש את דמות היהודי - עמוד 202
הצאר אלכסנדר השני מבקש לעודד השתלבות מרצון בחברה הרוסית - עמוד 203
שינויים במעמד המשפטי בארצות האסלאם - עמוד 204
מדיניות התיקונים משפרת את מעמדם של היהודים באימפריה העות'מאנית - עמוד 204
אלג'יריה - השלטון הקולוניאלי מעניק ליהודים אזרחות צרפתית - עמוד 206
בתוניסיה ובמרוקו - היהודים נהנים מחסות המעצמות - עמוד 207
מעמדם המשפטי של היהודים בארצות הברית - עמוד 208
שוויון היהודים מעוגן בחוקה האמריקנית - עמוד 208
החברה האמריקנית מגלה כלפי היהודים יחס דו-ערכי - עמוד 210
שאלות לסיכום הסעיף - עמוד 211
ב. השלכות המעמד המשפטי על החברה היהודית - תמורות בזהות היהודית ובארגון הקהילה - עמוד 212
תמורות בזהות היהודית - עמוד 212
במרכז אירופה ובמערבה - היהודים משתלבים בתחומי חיים חדשים - עמוד 212
במרכז אירופה ובמערבה - היהודים נתונים בתהליך היטמעות - עמוד 213
במזרח אירופה - חלק מהיהודים תומכים בהשתלבות וחלקם מתנגדים לה - עמוד 213
בארצות האסלאם - היהודים עוברים תהליכי התמערבות - עמוד 214
בארצות הברית - המהגרים היהודים במאה ה-18 משתלבים בחברה ובתרבות האמריקניים - עמוד 216
בארצות הברית - המהגרים היהודים במאה ה-19 מבקשים לשמר את זהותם היהודית - עמוד 217
תמורות בארגון הקהילתי היהודי - עמוד 218
במרכז אירופה ובמערבה - האמנציפציה משנה את מעמדה של הקהילה היהודית - עמוד 218
באימפריה העות'מאנית - תמורות בהנהגת הקהילה היהודית - עמוד 219
באלג'יריה - השלטון הצרפתי-הקולוניאלי משנה את מעמדה של הקהילה - עמוד 220
שאלות לסיכום הסעיף ושאלות לסיכום הפרק - עמודים 221-222
פרק 8: השפעת תהליכים דמוגרפיים, כלכליים וחברתיים על החברה היהודית בעת החדשה - עמוד 223
תהליכים דמוגרפיים - עמוד 224
האוכלוסייה היהודית בעולם גדלה - עמוד 224
היהודים משתלבים בתהליך העיור - עמוד 225
כיווני הגירה חדשים משנים את מפת העולם היהודי - עמוד 226
תהליכים כלכליים - עמוד 228
באירופה - היהודים משתלבים בתחומי כלכלה חדשים - עמוד 228
באירופה מתפתח מעמד פועלים יהודי - עמוד 229
בצפון אפריקה - תפקיד מרכזי ליהודים בכלכלה הקולוניאלית - עמוד 230
בארצות הברית - היהודים נקלטים כפועלים בתעשיית הטקסטיל - עמוד 231
שאלות לסיכום הפרק - עמוד 232
פרק 9: תנועת ההשכלה היהודית - עמוד 233
מבוא - הרקע לצמיחת ההשכלה היהודית - עמוד 234
במאה ה-18 גוברת התעניינותם של רבנים בתחומי ידע כלליים - עמוד 234
אווירת הסובלנות במאה ה-18 מעודדת קשרים בין היהודים לבין החברה הסובבת - עמוד 235
תנועת ההשכלה - רעיונות ויעדים - עמוד 237
המשכילים היהודים במערב אירופה מייצגים שילוב בין היהדות לנאורות - עמוד 237
המשכילים היהודים במערב אירופה מוציאים לאור כתבי עת ברוח הנאורות - עמוד 238
מפעל "הביאור" של מנדלסון מסייע בהפצת ערכי הנאורות - עמוד 239
מנדלסון קורא לצמצם את כוחו של הממסד הדתי - עמוד 240
מנדלסון תומך בשילובם של היהודים בחיי המדינה - עמוד 241
מנדלסון זוכה להכרת החברה הנוצרית - עמוד 242
מנדלסון דוחה את ההצעה להתנצר ומגן על עקרון הסובלנות - עמוד 243
שאלות לסיכום הסעיפים - עמוד 244
יישום רעיונות ההשכלה בחברה היהודית - עמוד 245
חבורות המשכילים במרכז אירופה ובמערבה מתגבשות לתנועה - עמוד 245
חבורות המשכילים במזרח אירופה פועלות בשיתוף השלטונות - עמוד 245
המשכילים קוראים לשנות את סגנון הלבוש היהודי - עמוד 246
המשכילים קוראים ללמוד את שפת המדינה - עמוד 247
המשכילים קוראים למעבר לעיסוקים כלכליים יצרניים ולתיקונים בחינוך - עמוד 248
המשכילים במרכז אירופה ובמערבה מקימים בתי ספר יהודיים מודרניים לבנים ולבנות - עמוד 249
המשכילים במזרח אירופה פועלים לתיקון החינוך היהודי בעידוד השלטונות - עמוד 250
כי''ח מקימה בתי ספר יהודיים מודרניים בארצות האסלאם - עמוד 252
היהודים בארצות האסלאם מתמודדים עם החינוך המודרני - עמוד 253
רעיונות ההשכלה מחלחלים אל מוסדות החינוך המסורתי בארצות האסלאם - עמוד 255
שאלות לסיכום הסעיף ושאלות לסיכום הפרק - עמוד 257
פרק 10: תנועות וזרמים יהודיים במאות ה-20-18 - עמוד 258
א. תנועות וזרמים יהודיים במרכז אירופה ובמערבה מתמודדים עם המודרנה - עמוד 259
תנועת הרפורמה מבקשת לערוך תיקונים בדת - עמוד 259
משכילים רדיקליים תומכים בתיקונים בדת - עמוד 259
הרפורמים עורכים שינויים בסדרי בית הכנסת ובתפילות - עמוד 260
אברהם גייגר פועל לגיבוש הרעיונות של תנועת הרפורמה ולמיסודה - עמוד 262
שמואל הולדהיים מבטל את היסוד הלאומי ביהדות - עמוד 263
זכריה פרנקל מייצג רפורמה מתונה - עמוד 263
האורתודוקסיה מבקשת לשמור על דרך הישר - עמוד 266
החת"ם סופר מתנגד בתקיפות לתיקונים בדת - עמוד 266
בהונגריה מתגבשת התנגדות מאורגנת לרפורמה - עמוד 267
הנאו-אורתודוקסיה מציעה דרך ביניים - עמוד 269
הנאו-אורתודוקסיה מבקשת לשלב בין היהדות לבין המודרנה - עמוד 269
הנאו-אורתודוקסים פורשים מהקהילה היהודית בפרנקפורט - עמוד 271
שאלות לסיכום הסעיף - עמוד 272
ב. תנועות וזרמים יהודיים במזרח אירופה מתמודדים עם המודרנה - עמוד 273
החסידות מחוללת שינוי ערכים - עמוד 273
החסידות מתפתחת על רקע משבר בחברה היהודית בפולין וכהמשך למגמה קבלית - עמוד 273
הבעש"ט מציע דרך חדשה בעבודת ה' - עמוד 274
החסידות יוצרת מסגרות חברתיות חדשות - עמוד 277
דרכה של החסידות מעוררת התנגדות ומאבק - עמוד 279
במאות ה-19 וה-20 החסידות מצויה בתהליכי הסתגרות והתחדשות - עמוד 281
בליטא קמות ישיבות מדגם חדש - עמוד 283
ר' חיים מוולוז'ין מבסס שיטה רעיונית המנוגדת לחסידות - עמוד 283
ישיבת וולוזי'ן מחדשת את מוסד הישיבה ואת דרכי הלימוד - עמוד 284
ישיבות ליטא מנסות להתמודד עם כוח המשיכה של תנועת ההשכלה - עמוד 285
בליטא מתפתחת תנועת המוסר - עמוד 287
בישיבות המוסר מדגישים את תיקון המידות - עמוד 288
הרעיונות של תנועת המוסר מעוררים התנגדות - עמוד 288
שאלות לסיכום הסעיף - עמוד 289
ג. החברה היהודית בארצות האסלאם מתמודדת עם המודרנה - עמוד 290
רבני ארצות האסלאם מבטאים עמדה מורכבת ביחס למודרנה - עמוד 290
רבני ארצות האסלאם מבטאים עמדה מסתגרת ביחס למודרנה - עמוד 292
שאלות לסיכום הסעיף ושאלות לסיכום הפרק - עמוד 293
פרק 11: התעוררות הלאומיות היהודית המודרנית - עמוד 294
א. נסיבות ההתעוררות הלאומית היהודית המודרנית - עמוד 295
הלאומיות היהודית מתעוררת במאה ה-19 - עמוד 295
הלאומיות היהודית מושפעת מהלאומיות האירופית - עמוד 295
האמנציפציה משפיעה על התעוררות הלאומיות היהודית - עמוד 296
האנטישמיות מאיצה את הופעת הלאומיות היהודית - עמוד 297
ההשכלה היהודית משפיעה על התעוררות הלאומיות היהודית - עמוד 298
זיקה דתית והיסטורית לארץ ישראל מסייעת להתעוררות הלאומיות היהודית - עמוד 299
שאלות לסיכום המעיף - עמוד 301
ב. לאומיות יהודית לא-ציונית - עמוד 302
התפתחות סולידריות יהודית מודרנית - עמוד 302
יהודי אירופה מגלים סולידריות לאומית - עמוד 302
ארגונים כלל-יהודיים פועלים בשם הסולידריות היהודית - עמוד 302
עיתונות יהודית מסייעת בגיבוש הסולידריות היהודית - עמוד 304
תנועות יהודיות לאומיות לא-ציוניות - עמוד 304
1: הטריטוריאליסטים - עמוד 305
הטריטוריאליסטים שואפים למצוא לעם היהודי פתרון בגולה - עמוד 305
הטריטוריאליסטים מחפשים ארץ ליהודים - עמוד 306
2: האוטונומיסטים - עמוד 307
האוטונומיסטים מציעים להקים אוטונומיה לאומית-תרבותית - עמוד 307
האוטונומיסטים מקימים מפלגה - עמוד 309
3: הבונד - עמוד 310
הבונד שואף להקים אוטונומיה לאומית סוציאליסטית ברוסיה - עמוד 310
חברי הבונד פועלים למען הפרולטריון היהודי - עמוד 311
4: יהודים בתנועות כלליות - עמוד 312
היהודים פעילים בתנועות מהפכניות - עמוד 312
שאלות לסיכום הסעיף ושאלות לסיכום הפרק - עמוד 315-316
פרק 12: התנועה הציונית - עמוד 317
א. הרעיון הציוני בלאומיות מודרנית - עמוד 318
מבשרי הציונות - עמוד 318
רעיונות לאומיים ציוניים צומחים במאה ה-19 - עמוד 318
הרב יהודה אלקלעי מאמין בגאולה טבעית - עמוד 319
הרב צבי הירש קלישר פועל ליישוב ארץ ישראל ולהקמת המקדש - עמוד 320
משה הס - מפתרון סוציאליסטי לפתרון לאומי - עמוד 321
תנועת "חיבת ציון" - עמוד 322
במזרח אירופה קמות אגודות לעידוד העלייה לארץ ישראל - עמוד 322
פינסקר קורא לאוטואמנציפציה - שחרור עצמי - עמוד 322
משכילים ודתיים שותפים בתנועת "חיבת ציון" - עמוד 324
חובבי ציון תומכים בעולים לארץ ישראל - עמוד 326
חברי ביל"ו מעוררים פולמוס בתנועת "חיבת ציון" - עמוד 328
שאלות לסיכום הסעיף - עמוד 329
ב. התנועה הציונית בראשות הרצל - עמוד 330
הרצל מגבש את תפיסתו הציונית - עמוד 330
הרצל מפרסם פתרון מדיני לשאלת היהודים - עמוד 331
הרצל יוזם כינוס של קונגרס ציוני - עמוד 334
הקונגרס הציוני מנסח את תכנית בזל - עמוד 336
רעיונותיו של הרצל מעוררים התנגדות - עמוד 337
הרצל יוזם מגעים דיפלומטיים לקידום תכניתו המדינית - עמוד 338
הרצל מציע התיישבות יהודית מחוץ לארץ ישראל - עמוד 339
התנועה הציונית מקימה מוסדות פוליטיים, כלכליים ומיישבים - עמוד 340
התנועה הציונית פועלת ברחבי העולם היהודי - עמוד 342
שאלות לסיכום הסעיף - עמוד 343
ג. זרמים ומפלגות בתנועה הציונית - עמוד 344
הציונות המעשית - עמוד 344
מנחם אוסישקין פועל לרכישת קרקעות ולהתיישבות בארץ - עמוד 344
הציונות הרוחנית - עמוד 345
אחד העם מעצב את תפיסת הציונות הרוחנית - עמוד 345
הציונות הדתית - עמוד 347
הרב ריינס מעצב את תפיסת הציונות הדתית - עמוד 347
הרב ריינס מקים את תנועת המזרח"י כזרם נפרד בתנועה הציונית - עמוד 348
הציונות הסוציאליסטית - עמוד 350
נחמן סירקין מעצב את תפיסת הציונות הסוציאליסטית - עמוד 350
מפלגת פועלי ציון משלבת מרקסיזם וציונות - עמוד 350
שאלות לסיכום הסעיף - עמוד 352
ד. ההתנגדות לציונות - עמוד 353
רעיונותיהם של מבשרי הציונות מעוררים חששות - עמוד 353
פעילותה של "חיבת ציון" בארץ ישראל מעוררת התנגדות - עמוד 354
התנועה הציונית מעוררת מאבק של רבנים נגדה - עמוד 355
יהודים במערב אירופה רואים בתנועה הציונית סתירה למגמת האמנציפציה - עמוד 356
שאלות לסיכום הסעיף ושאלות לסיכום הפרק - עמוד 357
*8*
בפתח הספר
במציאות שאנחנו חיים בה ה"חדש" נחשב רצוי ומבוקש, ובמקרים רבים החדשנות נתפסת בעינינו כיום כערך מועדף. לא תמיד היה זה כך. במשך מאות שנים העניקה החברה האנושית, ובכללה החברה היהודית, עדיפות לכל מה שהוא עתיק, שצבר ניסיון ושהצלחתו הוכחה כבר בעבר. השינוי בתפיסת העולם, והחלפת מערכת הערכים הישנה בחדשה, התרחשו עם הופעת המודרנה.
המושג "מודרנה" נגזר מלטינית ופירושו המילולי הוא "שייך להווה", "עכשווי". זהו מושג המצביע על השאיפה שהתפתחה בקרב בני האדם - להינתק מן העבר ולפנות אל החדש, אל הקיים בהווה, אל מציאות שאולי טומנת בחובה הזדמנויות טובות יותר. השאיפה הזאת קיבלה את ביטויה גם בהפיכתה של החברה האנושית מחברה מסורתית לחברה מודרנית; מחברה שבמרכזה עומדת המסורת שעברה מדור לדור במשך מאות שנים, לחברה משתנה ומתחדשת. תהליך השינוי הזה נקרא מודרניזציה.
הופעת המודרנה התרחשה במעבר מימי הביניים לעת החדשה. נהוג לקבוע את ראשיתה במאה ה-16, והיא התעצבה והתעצמה במאות ה-18 וה-19. תהליכי המודרניזציה החלו במרכז אירופה ובמערבה, ובשלב מאוחר יותר הם התפשטו למזרח אירופה, לארצות האסלאם ול"עולם החדש".
המודרניזציה באה לידי ביטוי בתמורות רבות שהתחוללו בתחומי הפוליטיקה, הכלכלה, החברה, הדמוגרפיה, הדת וההגות: התגבשה יחידה פוליטית חדשה - המדינה הריכוזית; השתנו דפוסי הייצור וחל מעבר ממלאכת יד לעבודה בעזרת מכונות, התגבשה חלוקה מעמדית חדשה, שנוצרה בעקבות היווצרותו של מעמד חדש - מעמד הפועלים; גברו תנועות ההגירה, ואלה הובילו להתהוותן של ערי הכרך הגדולות; נחלש כוחה של ההנהגה הדתית וירדה השפעתה של הדת על תחומי החיים האחרים; האדם היחיד, האינדיבידואל, החל לעמוד במרכז תשומת הלב הציבורית, והאידאל של "העולם הבא" הוחלף בהוויה של "העולם הזה" ובחיפוש אחר האושר.
ככל בני התקופה, כך גם היהודים נדרשו להתמודד עם התמורות שיצרה המודרנה, אולם בעבורם המציאות הייתה מורכבת ומבוכה במיוחד. מצד אחד התקופה המודרנית שחררה את היהודים ממעמדם הקודם כקבוצת מיעוט המופלית לרעה, והם היו לאזרחים שווי זכויות היכולים להשתלב בסביבתם; אבל מן הצד האחר היהודים נאלצו לוותר על זכויות שקיבלו בעבר ועל הנטייה להיבדלות - נטייה אשר שמרה עליהם כעם במשך מאות שנים. מאז ועד היום היה על היהודים לשוב ולהכריע בצמתים שונים באשר ליחסם אל המודרנה ואל האפשרויות החדשות שהזדמנו להם.
ספר הלימוד שלפניכם מבקש להתחקות אחר תהליך המודרניזציה תוך התייחסות למתחים שהיו טמונים בקיומו. בשתי היחידות הראשונות נעסוק בביטויי המודרנה בתולדות העמים החל במאה ה-16 ועד אמצע המאה ה-20 באירופה, שהייתה זירת ההתרחשות המרכזית. ביחידה השלישית ניווכח כיצד התופעות הכלליות, שתוארו בשתי היחידות הראשונות, השפיעו על החברה היהודית במקומות שונים בעולם - באירופה, בצפון אפריקה, באסיה ובאמריקה.
*9*
*9*
(בספר ציר זמן)
1643 - תחילת שלטונו של לואי ה-14 בצרפת.
1774 - המצאת הקיטור.
1776 - הכרזת העצמאות האמריקנית.
1789 - הצהרת זכויות האדם והאזרח.
1815-1799 - כיבושי נפולאון.
1815 - קונגרס וינה.
1848 - פרסום "המניפסט הקומוניסטי".
1849-1848 - "אביב העמים".
1863 - הקמת מפלגת הפועלים הראשונה.
1864 - הקמת האינטרנציונאל.
1907 - לראשונה זכות בחירה לנשים באירופה (בפינלנד ובנורווגיה).
העת החדשה מזוהה עם המושג "מודרנה" ועם השאיפה להתחדשות מתמדת. במהלך המאות ה-16-19 התרחשו באירופה תהליכי שינוי רבי השפעה בתחומי חיים שונים - בפוליטיקה, בכלכלה, בחברה, במדע, בתרבות ובדת. השינויים היו קשורים זה לזה והזינו זה את זה, ולכן קשה לעתים להבחין ביניהם. חלק מהשינויים נבעו מחידושים טכנולוגיים, וחלקם התפתחו בעקבות רעיונות ותפיסות עולם חדשים שהיו מקובלים בתקופות שקדמו לעת החדשה. להבדיל מן האווירה הפסימית של ימי הביניים, שהוכתבה על ידי הכנסייה הנוצרית - המודרנה הציעה אופטימיות רבה, מתוך הנחה שהאדם יכול לשפר את עתידו. לפיכך קמו בתקופה המודרנית תנועות וזרמים אשר גיבשו תכניות שונות בשאיפה לקדם ולשפר את פני האנושות על ידי תיקון האדם והחברה. למרות השאיפה המשותפת להתקדמות, התנועות שהתפתחו בעידן המודרני היו חלוקות ביניהן באשר ליעדים שאליהם הן חתרו להגיע ובאשר לדרכים שבהן יש לפעול כדי להשיג את היעדים האלה.
היחידה שלפנינו תעסוק בהיבטים שונים של המודרנה. בפרק 1 נעסוק בהתגבשותה של המסגרת הפוליטית של המדינה המודרנית, שהייתה אחד מהתהליכים המסמלים את ראשית העת החדשה. בפרק 2 נדון בחידושים הרעיוניים שחוללה הנאורות, אשר הניחה את הבסיס להיווצרותן של תפיסות עולם חדשות. בפרק 3 נעסוק בקידמה הטכנולוגית שהובילה לתיעוש, ובהשלכותיה. פרק 4 יסיים את היחידה בהיכרות עם שלוש אידאולוגיות שיצרו שלושה ערוצים למחשבה ולפעולה: הליברליזם, שהוביל להרחבת זכויות הפרט ולהגדלת השפעתו על המדינה; הסוציאליזם, שקרא לשינוי המבנה החברתי הכלל-עולמי; והלאומיות, שחתרה לגיבושה של זהות ייחודית מובחנת ולהשגת ריבונות בעבור בני הלאום.
(בספר ציר זמן)
1643 - תחילת שלטונו של לואי ה-14 בצרפת.
1773 - המצאת הקיטור.
1776 - הכרזת העצמאות האמריקנית.
1789 - הצהרת זכויות האדם והאזרח.
1790-1815 - כיבושי נפולאון.
1815 - קונגרס וינה.
1848 - פרסום "המניפסט הקומוניסטי".
1848-1849 - "אביב העמים".
1863 - הקמת מפלגת הפועלים הראשונה.
1864 - הקמת האינטרנציונאל.
1907 - לראשונה זכות בחירה לנשים באירופה (בפינלנד ובנורווגיה).
*10*
*10*
אחד החידושים שהמודרנה הביאה עמה הוא התפתחותה של המדינה המודרנית.
- מדוע התפתחו המדינות המודרניות במאות ה-16 וה-17 דווקא?
- מה התרחש באותה תקופה ואפשר את החלפתה של צורת השלטון ששררה באירופה במשך מאות שנים, בצורת שלטון חדשה?
- וכיצד השפיעה צמיחתן של המדינות המודרניות על תמורות שהתרחשו בתחומים נוספים כגון כלכלה, משפט, ביטחון, תרבות?
(בספר איור של יריד שנתי בחסות הבישוף - איור לכתב יד מן המאה ה-15, פריז)
(בספר ציר זמן)
1509-1547 - הנרי השמיני מולך באנגליה.
1515-1547 - פרנסואה הראשון מולך בצרפת.
1516-1556 - קרלוס הראשון מלך בספרד.
1555 - שלום אאונסבורג.
1643-1715 - לואי ה-14 מולך בצרפת.
ראשית העת החדשה (ראו הרחבה בהמשך העמוד) מזוהה עם סדרה של שינויים ותמורות שאירעו בתחומי חיים רבים, ובהם התחום הפוליטי-מדיני. במהלך המאה ה-17 הגיע לשיאו תהליך היווצרותה של מסגרת פוליטית חדשה - המדינה (ראו הרחבה בהמשך העמוד) המודרנית. המדינה הייתה בזמנה חידוש של ממש, והיא הייתה שונה מהמסגרת הפוליטית שקדמה לה באירופה בימי הביניים. בפרק זה נעמוד על מאפייני השלטון בימי הביניים, ונתוודע אל השינויים שהתחוללו בצורת השלטון עם כניסת המודרנה, בראשית העת החדשה.
ראשית העת החדשה - מושג המציין את תקופת המעבר מימי הביניים לעת החדשה. יש המכנים את התקופה בשם "העת החדשה המוקדמת". ההיסטוריונים חלוקים ביניהם לגבי השאלה מתי החלה התקופה ועד מתי היא נמשכה. מקובל לקבוע אותה לפרק הזמן שבין סוף המאה ה-15 והמאה ה-18.
מדינה - מושג שקיבל לאורך ההיסטוריה משמעויות שונות, בהתאם לתנאים ששררו בכל תקופה. בהכללה אפשר לומר שהמדינה היא גוף פוליטי המאחד את התושבים באזור מסוים: התושבים מכירים בסמכותו של השלטון הקיים במדינה ובסמכותן של המערכות שהשלטון יצר (מערכת החוק, המערכת הצבאית ומערכות אחרות). הגוף הפוליטי המכונה "מדינה מודרנית" התעצב במאות ה-16 וה-17.
*10*
*10*
בימי הביניים, במשך כמה מאות שנים עמדו המלכים בראש פירמידת המעמדות בחברה, אבל כוחם והשפעתם היו מוגבלים. שלטונם התאפיין בתלות בכנסייה הקתולית ובאצילים, וב'ביזור' (פיזור) של סמכויות השלטון. מה השתנה בראשית העת החדשה?
במאה ה-16, עם הופעת ניצני המודרנה, התרחשו כמה תהליכים היסטוריים אשר החלישו את כוחם של הכנסייה הקתולית ושל האצילים, ועל ידי כך אפשרו-את איחוד תחומי הממלכה ואת התחזקות כוחו של המלך. התהליך הזה הוביל לשינוי במערכת השלטונית ולהתגבשותן של המדינות המודרניות הראשונות, אשר התאפיינו בריכוזיות השלטון. המושג "ריכוזיות השלטון" מתאר את המצב הפוליטי החדש שנוצר במדינה המודרנית: המלך נתפס כמי שראוי להחזיק בכל רשויות השלטון ובכל הסמכויות הנגזרות מהן, ולכן הוא הגורם היחיד והבלעדי שצריך להוביל את מדינתו בכל התחומים - פוליטיקה, ביטחון, כלכלה, משפט, תרבות, חינוך ועוד. המלך הוא השליט היחיד והבלתי מוגבל - הוא מלך 'אבסולוטי' (בלטינית: מוחלט, לא מוגבל). מכאן נגזר גם המושג אבסולוטיזם (ראו הרחבה בהמשך העמוד).
אבסולוטיזם - שיטת משטר שבה כל סמכויות השלטון מרוכזות בידי שליט יחיד (מלך, רודן וכדומה), שאינו כפוף למגבלות כלשהן
*11*
*11*
תקופת ימי הביניים נמשכה אלף שנים בקירוב. במהלך התקופה היו לחיים באירופה הנוצרית כמה מאפיינים בולטים, בתחומים שונים.
- בתחום הדת
ימי הביניים מכונים "עידן האמונה": לכנסייה הקתולית, ולאפיפיור בראשה, הייתה השפעה רבה בכל תחומי החיים. תושבי אירופה היו רובם ככולם מאמינים אדוקים ואנשי הדת, אשר שלטו שליטה בלעדית בכתבי הקודש, צברו רכוש וכוח רב והחזיקו בסמכויות נרחבות.
אחד התחומים שבהם הייתה לאנשי הדת השפעה רבה היה תחום המדע, אשר העוסקים בו נדרשו להתאים את הנחות היסוד שלהם ואת מסקנותיהם לכתוב בספרים המקודשים לנצרות: הברית הישנה (התנ"ך) והברית החדשה (שבה מתוארים תולדותיהם של ישו ותלמידיו).
- בתחום החברה
בימי הביניים הייתה החברה האירופית חברה היררכית הערוכה על פי מעמדות חברתיים ברורים, שנבדלו זה מזה בתחומי עיסוקם ובזכויות המשפטיות והפוליטיות. במהלך התקופה התגבשו באירופה הנוצרית ארבעה מעמדות מרכזיים, שנקראו "שדרות": שדרת המתפללים - אנשי הכמורה למיניהם: הכמרים, הבישופים והארכיבישופים; שדרת הלוחמים - אנשי האצולה למיניהם, שהיו בעלי אדמות ורכוש שהוענקו להם או לאבותיהם על ידי המלך, ואשר בגלל המקור לרכושם ולמעמדם כונו "אצילי החרב"; שדרת העירוניים - האמנים, בעלי המקצוע או בעלי המלאכה והאיכרים החופשיים, שחיו בעיר; שדרת העמלים - האיכרים אנשי הכפר, שרובם היו צמיתים - איכרים המשועבדים לאדמתם ולבעליה לצמיתות.
החלוקה לשדרות ביטאה השתייכות חברתית והשתייכות משפטית כאחת. למתפללים וללוחמים - בני שתי השדרות הראשונות - היו מעמד פוליטי גבוה וזכויות משפטיות נרחבות, ולכן המלך היה צריך להתייעץ עם נציגיהם לפני שנקט צעד חשוב הקשור לכלל הציבור (כגון הכרזת מלחמה, כריתת ברית או קביעת גובה המסים). ההתייעצות התקיימה במסגרת אספת השדרות (או אספת המעמדות), שהמלך היה מזמן כדי להשיג את הסכמת נתיניו. אם לא אישרה האספה את בקשת המלך, היה עליו לשנות את תכניתו ולהתאימה לרצונם של נציגי השדרות הראשונות.
- בתחום הכלכלה
בימי הביניים לא היה למלכים מקור הכנסה קבוע, וכדי לשלם את הוצאות הממלכה ולממן את הצבא בשעת מלחמה היה על המלך למצוא פתרונות שונים, שהיו מוגבלים וזמניים. בכל פעם שהמלך התכוון לצאת למלחמה היה עליו ללוות כספים או למכור חלק מאדמותיו כדי לשלם ללוחמים. אם ניצח במלחמה, הוא השתמש בשלל לכיסוי ההוצאות, אך גם במקרה זה המשאב היה זמני בלבד.
- בתחום הפוליטיקה
המלכים של ימי הביניים התקשו להחזיק צבא גדול וחזק, ולכן בשעת הצורך היה עליהם להשיג את תמיכת האצילים, והאצילים העמידו לרשותם את חייליהם. כדי לגמול לאצילים על תמיכתם ונאמנותם, העניקו להם המלכים קרקעות בתמורה. הענקת הקרקעות שימשה בסיס לקיומה של המערכת הפאודלית, אשר במסגרתה נחלקו שטחי הממלכה בין האצילים בעלי הדרגות השונות: נסיכים, דוכסים ואחרים. כך המלך עמד אמנם בראש הממלכה, אבל לאצילים היו סמכויות נרחבות בתוך השטח שנמסר להם, והם היו אלה ששלטו בו בפועל.
עוד מאפיין בולט בתחום זה בימי הביניים היה הכפילות בהנהגה. במהלך התקופה פעלו באירופה זה לצד זה שני סוגים של הנהגה - ההנהגה הפוליטית (המלך) וההנהגה הדתית (האפיפיור). הכפילות יצרה מתיחות ומאבקים בין המנהיגים, שכל אחד מהם רצה להחזיק בידיו כוח רב יותר מזה שהיה בידי המנהיג האחר.
*12*
- בתחום המשפט ואכיפת החוק
גם בתחום זה ניכרה בימי הביניים חולשתו של המלך. בכל אזור הייתה הסמכות המשפטית נתונה בידי השליט המקומי. אמנם נותרו במערכת המשפט של ימי הביניים שרידים של מערכת החוק הרומית, אבל בפועל לא הייתה מערכת חוק מסודרת, והחוקים לא היו אחידים- בכל מקום התקיימו חוקים שהושפעו גם מדרישת הכנסייה וממנהגי המקום, ועל כן החוקים השתנו מעת לעת. לעתים פסק הדין ניתן על פי שיקולים לא ראויים כמו דעה קדומה של השופט, תשלום שוחד, הטיית עדים וכדומה.
גם בתחום אכיפת החוק והשלטת הסדר בממלכה הייתה מידת השפעתו הישירה של המלך על נתיניו בימי הביניים מוגבלת. התושבים היו כפופים לשלטונם של השליטים המקומיים, אשר היו אלה שקבעו את החוקים המחייבים בתחומי שלטונם ודאגו ליישום חוקיהם. יתרה מזאת ,בימי הביניים רבים מאמצעי ההרתעה היו נתונים בידי הכנסייה ואנשי הדת, ואלה נעזרו בהפחדת המאמינים מפני הצפוי להם בעולם הבא. על כך יש להוסיף את העובדה שהמלך התקשה לממן את הגופים שהיו אמורים לסייע לו לשמור על החוק והסדר.
- בתחום התרבות
התרבות האירופית בימי הביניים התאימה למציאות הפוליטית: כפי שבכל אזור שלט שליט מקומי, כך גם הונהגה בכל אזור תרבות מקומית ייחודית של מנהגים מקומיים, ושפה מדוברת בניב מקומי. הניבים המקומיים נבדלו זה מזה באוצר המילים, בתחביר (מבנה המשפט), ובדרך שבה נהגו המילים. במקביל התקיימה גם 'שפה כתובה' משותפת, ששימשה לתקשורת בין האזורים השונים בתוך הממלכה ומחוצה לה - השפה הלטינית. את הלטינית, שהייתה שריד מהעת העתיקה, ידעה רק שכבה דקה של האוכלוסייה.
- בתחום החינוך
בימי הביניים פעלו באירופה מסגרות החינוך השונות - מבית הספר ועד האוניברסיטה-בזיקה לכנסייה ובפיקוחה. רובו המכריע של הציבור לא למד במוסדות החינוך, וידיעת הקרוא וכתוב הייתה שמורה לנזירים ולכמרים וכן לשכבה דקה של משפחות עשירות שהעסיקו מורים פרטיים לבניהן. מצב זה שימר את הפערים בין המעמדות והנציח אותם. ההשכלה הייתה אפוא חסומה בפני רוב הציבור, אשר עסק במקצועות שנרכשו בדרך של חניכה והתנסות ולא בדרך של לימוד מסודר.
(בספר איור של יריד שנתי בחסות הבישוף - איור לכתב יד מן המאה ה-15, פריז)
*13*
*13*
שורשיה הרעיוניים של צורת השלטון הריכוזית והאבסולוטית נעוצים בכתביהם של פילוסופים שפעלו באיטליה, בצרפת ובאנגליה במאות ה-16-17. הפילוסופים האלה הביעו ביקורת על המצב הפוליטי שהתקיים בימי הביניים, והם הציעו עקרונות מנחים שונים לעיצובו של שלטון טוב יותר (ראו הרחבה).
ואולם כדי לשנות את המציאות הפוליטית באירופה, לא די היה ברעיונות פילוסופיים. לשם כך נדרשו גם תנאים היסטוריים מסוימים. התנאים המתאימים נוצרו על ידי שלושה מלכים חשובים ובולטים ששלטו במחצית הראשונה של המאה ה-16 במקומות שונים באירופה: פרנסואה הראשון, אשר מלך על צרפת בשנים 1513-1547; הנרי השמיני, אשר מלך על אנגליה בשנים 1509-1547; וקרלוס הראשון, אשר הנהיג את ספרד בשנים 1515-1556. במהלך תקופת שלטונם הממושכת נקטו שלושת המלכים האלה פעולות שונות להרחבת סמכויותיהם ולהחלשת האצולה והכמורה. פעולותיהם נועדו להבטיח שלא יהיו תלויים עוד בגורמים אחרים, וששלטונם יהיה בלתי מעורער.
התקדים שיצרו המלכים האלה שימש בסיס למערכת הפוליטית הריכוזית והאבסולוטית שהונהגה ברחבי אירופה במאה ה-17. ואולם המלך המזוהה יותר מכל מלך אחר עם השלטון הריכוזי והאבסולוטי הוא לואי ה-14, אשר מלך על צרפת בשנים 1643-1715. במהלך 72 שנות מלכותו חולל לואי ה-14 בארצו שינויים מרחיקי לכת בתחומי חיים רבים, והוא הפך את צרפת למעצמה חשובה בעלת מלוכה יציבה והשפעה רחבה בזירה הבין-לאומית.
(בספר תמונה של לואי ה-14. צייר: היאסנט רינו, 1701 - היעזר במנחה)
1. כיצד מוצג לואי ה-14 בציור? התייחסו להבעת פניו, לעמידתו, ללבושו ולסביבתו.
2. כיצד הציור משקף, לדעתכם, את מעמדו של לואי ה-14 כמלך ריכוזי ואבסולוטי?
רעיונות של פילוסופים אירופיים ששימשו בסיס רעיוני להתפתחותה של המדינה המודרנית
- באיטליה חיבר ניקולו מקייאוולי בשנת 1513 את ספרו "הנסיך" ובו הנחיות למי שמועמד להיות שליט כיצד לנהל את מדינתו.
- בצרפת פרסם ז'אן בודן בשנת 1576 את החיבור "שישה ספרים על הרפובליקה", ובו הגדיר את המושג ריבונות: "הריבונות היא העוצמה האבסולוטית והתמידית (שאינה מוגבלת בזמן) של המדינה." בעקבות הגדרה זאת הוגדרו תאורטית סמכויותיו הרחבות של הריבון, בין אם היה איש מלוכה ובין אם היה שליט שנבחר על ידי העם.
- באנגליה כתב תומס הובס בספרו "הלווייתן" (1651) על קיומו של הסכם חברתי בין תושבי המדינה, אך בה בעת תיאר את הצורך בשלטון אבסולוטי, אשר יגן על הנתינים ויבטיח את ביטחונם על ידי חקיקת חוקים והוצאתם אל הפועל.
- באנגליה פעל גם ג'ון לוק, אשר ביטא בשנות השמונים של המאה ה-17 ביקורת כלפי השליט ושרירות לבו בספרו "על הממשל המדיני".
בסעיף הבא של הפרק נעקוב אחר השינויים שחוללו המלכים שהוזכרו, ונברר כיצד הם הנהיגו את המעבר מהשלטון הביזורי בימי הביניים לשלטון הריכוזי בעת החדשה.
*14*
*14*
ארבעה תהליכים עיקריים הובילו להתגבשותן של המדינות המודרניות באירופה עד שהגיעו לשיאם, במאה ה-17:
1. החלשת מוקדי הכוח הקודמים - הכנסייה והאצולה.
2. איחוד המדינה לגוף פוליטי אחד.
3. בניית תשתיות לניהול המדינה.
4. טיפוח הזהות של התושבים.
*14*
*14*
כוחו של מנהיג מושפע בין השאר מן הבלעדיות שלו, המקנה לו כוח ומעמד חזקים ממפיק כדי שיוכל לממש את שלטונו. כאמור (עמ' 11), בימי הביניים החזיקו הכנסייה הקתולית והאפיפיור במקורות סמכות רבים אשר הצרו את צעדיהם של מלכי התקופה. כבר במאה ה-16 התחוללו באירופה שינויים שערערו בדרכים שונות את מקומם של הכנסייה ושל נציגיה: התפתחה תנועה שהביעה ביקורת כלפי הכנסייה הקתולית ואף עיצבה זרם חלופי, הזרם הפרוטסטנטי; והשתנתה התפיסה המדעית (ראו הרחבה). השינויים האלה השפיעו גם על התחום הפוליטי באותה התקופה. בגרמניה, למשל, הנסיכים שעמדו בראשם של מחוזות שונים, אשר תמכו בביקורת כלפי המערכת הכנסייתית, ביטלו את פעילותה של הכנסייה הקתולית בשטחם. בין השאר הם החרימו את הכסף שנגבה מן התושבים כמס לוותיקן (מדינת האפיפיור). כך זכו הנסיכים, כל אחד באזורו, למעמד של שליט יחיד ובלתי מעורער.
נסיכים אלה וכן מלכים אחרים הסתייעו בכוחה של הדת כדי לבסס את מעמדם בתוך ממלכתם. כך, למשל, נקבע בשלום אאוגסבורג (ראו הרחבה בעמוד הבא) שדתם של הנתינים - קתולים או פרוטסטנטים - תיקבע על פי דתו של השליט של אותה המדינה (לפי העיקרון: "זה אשר לו סמכות השלטון - לו סמכות קביעת הדת").
במאה ה-17 המלכים הריכוזיים, אשר זיהו את העוצמה הטמונה באמונה הדתית, ביקשו לזכות בחלק מן היוקרה והכבוד שהציבור רחש לאנשי הדת. ועל כן, אף על פי שהם עצמם הצרו את צעדיה של הכנסייה והגבילו את כוחם של אנשי הדת, הם ביקשו להציג עצמם כמי שזוכים לתמיכה ולשיתוף פעולה מצדם. לואי ה-14, לדוגמה, זכה לכינוי מלך בחסדי האל, ומלכותו נתפסה והוצגה כחלק מתכנית אלוהית (ראו תעודה).
על שינויים שהחלישו את הכנסייה הקתולית בראשית העת החדשה
בשנת 1517 מתח הכומר והפילוסוף מרטין לותר ביקורת על התנהלותה של הכנסייה הקתולית. תומכיו של לותר מחו על פעולותיה השליליות של הכנסייה הקתולית, ולכן נקראו "פרוטסטנטים" (מלשון protest - מחאה). הביקורת גרמה לכך שנוצרים רבים עזבו את הכנסייה הקתולית והצטרפו לזרמים החדשים שנוסדו.
עוד תהליך שהחליש את הכנסייה התרחש בתחום המחקר והמדע. מדענים כמו קופרניקוס, ולאחר מכן גם גלילאו גליליי, הציגו תאוריות חדשות על צורתו של כדור הארץ ועל מקומו בקרב גרמי השמיים (עמ' 27). הם ביססו את השערותיהם באמצעות תצפיות שערכו ובעזרת אמצעים טכנולוגיים שהיו חדישים בזמנם, והפריכו את הדעות שהיו מקובלות עד אז בחברה האירופית והוחזקו כמקודשות בקרב אנשי הכנסייה.
הכנסייה הקתולית לא ויתרה על כוחה ועל השפעתה והיא פעלה בדרכים שונות כדי לחזק את האמונה הקתולית. בין השאר היא הפעילה את האינקוויזיציה - בית דין כנסייתי שפעל מאז המאה ה-12 באמצעים קיצוניים נגד כל מי שנחשד בסטייה מהכנסייה הקתולית ובכפירה בה. ואולם ניסיונותיה של הכנסייה הקתולית לבלום את עזיבתם של המאמינים לא צלחו. יתר על כן - המצאת הדפוס, שהתרחשה בסוף המאה ה-15, יצרה מצב שבו לא היה אפשר עוד לחסום את הבעת הדעות ואת הפצת המידע.
*15*
המלכים הריכוזיים ביקשו אמנם לקבל לידיהם את הסמכויות של ההנהגה הכנסייתית ולהחזיק ברשותם את שרביט המלוכה ואת מטה הכנסייה גם יחד, אך הם היו מעוניינים לזכות, כל אחד במדינתו, בברכתה ובאהדתה של הכנסייה שבה בחרו - הקתולית או הפרוטסטנטית. בצרפת, לדוגמה, שלטה הכנסייה הקתולית, ואחת הפעולות שביצע לואי ה-14 כדי להשיג את תמיכתם של אנשי הכנסייה הקתולית היה ביטול הצו של נאנט, בשנת 1685. היה זה צו שהוענק כמעט 90 שנה קודם לכן לפרוטסטנטים בצרפת ואפשר להם לקיים את דתם בתחומי המדינה הקתולית. בביטולו של הצו שלל מהם לואי ה-14 את האפשרות לקיים את הנצרות הפרוטסטנטית בתחומי ממלכתו.
שלום אאוגסבורג - הסכם שנועד להשכין שלום בין הזרמים הנוצריים שנאבקו זה בזה במאה ה-16. ההסכם נחתם בשנת 1555 בין המלך הקתולי פרדיננד הראשון, לבין נסיכים לותרנים - תומכיו של מרטין לותר, שקרא בשנת 1517 לבצע רפורמה (תיקון) בכנסייה הקתולית. 'שלום אאוגסבורג' נועד לפתור את המצב המתוח שנוצר באזורים שונים באירופה כשהתושבים החזיקו באמונה דתית השונה מאמונתו של המלך. לפי ההסכם, דת המדינה נקבעה לפי אמונתו של המלך וחייבה את כלל התושבים.
(בספר ציור של ארמון ורסיי, שנבנה על פי תפיסתו של לאומי ה-14, ציור מן המאה ה-17 - היעזר במנחה)
בחצרו של לואי ה-14, במחצית השנייה של המאה ה-17, כיהן איש דת בשם ז'אק בנין בוסואה, ובינו לבין המלך שררה אהדה הדדית. איש הדת חיזק את סמכותו של המלך בכתביו ובנאומיו, שבהם הציג את המלוכה כשליחת האלוהות.
ראה עם עצום זה, המלוכד בדמות אחת, ראה עוצמה מקודשת זו, האבהית והאבסולוטית. ראה את התבונה הנסתרת המנהלת את גוף המדינה, הכלולה בראש אחד. אתה רואה את דמותו של האל במלכים ואתה מקבל מושג על ההדר המלכותי. (...) בדמותם של הדברים האלה (קדושה, חסד, עוצמה ותבונה) טמון הדר הנסיך. כה גדול הדר זה, שמקורו אינו יכול להימצא בנסיך. הוא שאול מן האל המעניק לו אותו לטובת העם, כי טוב לו לעם להיות מרוסן על ידי כוח עליון. דבר מה אלוהי, אשר קשה להגדירו, קשור בנסיך ומעורר מורא בלב העמים. (...) הוי, מלכים, נצלו אפוא באומץ את עוצמתכם כי אלוהית היא ומביאה ברכה למין האנושי; אך נצלו אותה בענווה. כי היא הוענקה לכם מן החוץ (...).
ז'אק בנין בוסואה, בתוך: אלי בר-נביא, צמיחתה של המדינה המודרנית, עמ' 57.
1. איש הדת רואה במלך (ה"נסיך") את השתקפות האל. לפי הקטע, אילו פרטים משותפים למלך ולאל?
2. לאיזו מטרה העניק האל את הכוח ואת הסגולות למלך האבסולוטי? ומהי ההנחיה הנובעת מכך?
(בספר ציור של ארמון ורסיי, שנבנה על פי תפיסתו של לאומי ה-14, ציור מן המאה ה-17 - היעזר במנחה)
(בספר מופיע שער הספר "הלוויתן" מאת תומס 1651 - היעזר במנחה)
הספר דן בדמות המדינה הרצויה ובדמות השליט הראוי לעמוד בראשה. איור השער: אברהם בוס
1. בשער הספר מופיע איור ותחתיו שני טורים המצביעים על שתי ההנהגות בימי הביניים: ההנהגה הדתית (האפיפיור) וההנהגה הפוליטית (המלך). זהו איזו הנהגה מתוארת באיור ובכל אחד מהטורים - מיהם תומכיה, מהם כלי הנשק שלהם, ואילו פרטים ניתן להסיק מן השער על כל הנהגה.
2. מהי, לדעתכם, עמדתו של האמן שעיצב את עמוד השער לגבי המעמד הראוי למלך? וכיצד הוא מציע לפתור את המתח בין ההנהגה הדתית לבין ההנהגה הפוליטית? (רמז: המטה מסמל את הכנסייה.)
3. כיצד האיור משקף את התפיסה של המלוכה הריכוזית והאבסולוטית?
*16*
*16*
כאמור (עמ' 11), במהלך ימי הביניים הייתה למעמד האצולה השפעה רבה על התנהלותה של המדינה. באספת השדרות (אספת המעמדות) הייתה לאצילים אפשרות לכוון את מעשיו של המלך, אשר נדרש להתייעץ בנציגיהם ובנציגי הכמורה ולקבל את הסכמתם להחלטותיו. ואולם במחצית הראשונה של המאה ה-16 התחולל שינוי במצב זה: באותה תקופה המלכים של צרפת, אנגליה וספרד (עמ' 13) היו חזקים מספיק כדי להפוך את אספת השדרות למעין "חותמת גומי" לאישור מדיניותם. לעתים המלכים לא זימנו את חברי האספה כלל. כך נוצר תקדים שאפשר למלכים הריכוזיים ששלטו במאה ה-17 להשתחרר מן האילוץ להתייעץ עם אספת השדרות.
המלך הריכוזי לא הסתפק בכך. הוא ביקש לצמצם את כוחם של האצילים בהיבטים נוספים. החלשת כוחם של האצילים (שכונו "אצילי החרב") התאפשרה הודות למעמד אצילים חדש שיצר המלך הריכוזי - "אצילי הגלימה". היו אלה אצילים שהמלך מינה בעצמו לתפקידי פקידות בדרגות שונות, ובאמצעות מינוים קידם את מי שהוכיח נאמנות כלפיו. כך המלך הריכוזי, אשר אבותיו היו תלויים כאצילים תלות כלכלית וצבאית, לא הזדקק יותר לתמיכתם כלוחמים וכמקור למימון. (על אצילי הגלימה - ראו עמ' 17.)
*16*
*16*
בראשית העת החדשה הייתה הממלכה נתונה רשמית לשלטונו של המלך, אך הייתה מחולקת ומפוצלת למחוזות - יחידות טריטוריאליות מקומיות. כדי שיוכל לשלוט במדינתו בצורה ריכוזית, היה על המלך לאחד את חלקי ממלכתו - לבטל את הגבולות הפנימיים שפיצלו את הממלכה למחוזות לאורך מאות שנים. האיחוד הטריטוריאלי התאפשר בזכות היחלשותם של השליטים המקומיים, ובשל העובדה שהם התקשו להמשיך ולהחזיק צבאות פרטיים. (שני התהליכים האלה היו קשורים גם הם בפיחות שחל בכוחה ובמעמדה של האצולה הוותיקה מצד אחד, ובהתחזקותו של המלך הריכוזי מן הצד האחר.)
לאיחוד חלקיה של הממלכה ולהפיכתה למדינה אחת הייתה חשיבות רבה, והוא היה לאחד מהמאפיינים המרכזיים של המדינה המודרנית. זהו מאפיין שהשפיע על היבטים שונים, ובהם: ההיבט הפוליטי (שלטון אחד משותף ומאחד); ההיבט הכלכלי (קיום מערכת תשלומים ומערכת מיסוי אחידות); ההיבט המשפטי (קביעת חוק אחיד); ההיבט התרבותי (גיבוש תרבות משותפת) ועוד. וכדי שיצליח להשליט את מרותו במרחב הגאוגרפי הגדול, יצר המלך הריכוזי גם מערכת מנהלתית מסודרת (עמ' 17) וכן תודעה תרבותית משותפת לכלל תושבי המדינה (עמ' 18).
*16*
*16*
אחד התחומים הראשונים שהיה על המלכים לארגן ולמסד היה תחום הכלכלה. כאמור (עמ' 11), בימי הביניים לא היה למלך מקור הכנסה קבוע, ובכל פעם שהיה עליו לממן צורך מיידי (כגון מלחמה) היה עליו למצוא דרכי מימון מתאימות. חידושם של המלכים
*17*
הריכוזיים היה באיתור מקור הכנסה יציב וקבוע. לשם כך הנהיגו המלכים מכירה של משרות בשירות המדינה: התושבים הוזמנו לרכוש לעצמם תפקיד במנגנון השלטוני תמורת תשלום גבוה לקופת המלך. חלק מהמקצועות, כגון מקצועותיהם של השופטים, הפקידים או השמאים, דרשו השכלה וידע, אך היו גם תפקידים אחרים, כגון שוערים בכניסה למוסדות המדינה, שלא דרשו השכלה. נושאי המשרות הקנויות כונו "אצילי הגלימה". המשרות נמכרו לתקופה קצובה או לכל חייו של הרוכש, ולעתים אף באופן שיאפשר להוריש אותה לדור הבא. ככל שמשך זמנה של המשרה היה ארוך יותר, כן היה מחירה גבוה יותר.
ממכירת המשרות הרוויחו כל הנוגעים בדבר: האזרחים השיגו ברכישה זאת גם משרה מכניסה וגם מעמד, ואילו המלך העשיר את כיסו, החליש את מעמדה של האצולה הוותיקה ("אצולת החרב") והחליף אותה ב"אצולת הגלימה". יתרה מזאת, המלך יצר לעצמו מערכת בירוקרטית - מנגנון פקידותי מאורגן ומדורג, שהיה נאמן לו וביצע את החלטות הממשל. הבירוקרטיה הייתה לצורך בסיסי בקיום המדינה, והיא נחשבת לאחד מסממניה של המדינה המודרנית.
שלושת המלכים הריכוזיים הקימו לעצמם מערכות פקידים מסודרות ומאורגנות שסייעו להם לנהל את מדינותיהם. לואי ה-14 הגדיל לעשות ובתקופת שלטונו, במחצית השנייה של המאה ה-17, הוא שיכלל את המערכת הבירוקרטית ואת המנגנון הפקידותי. תחת שלטונו היו השרים, היועצים והפקידים כפופים אליו ישירות. הוא היה זה שמינה אותם, ועל כן הוא היה יכול לשלול מהם את משרתם אם דרך תפקודם לא התאימה לו. הוא גם מנע מהם לקבל החלטות עצמאיות, ללא אישורו. וכך, לכאורה היה ניהולה של צרפת נתון בידי מועצות ומזכירים שהתמקדו בנושא מסוים (כמו הדת, ארמון המלך, מלחמה וכדומה), אך למעשה לואי ה-14 היה המחליט הבלעדי. הוא פעל בחוכמה והקיף את עצמו באנשים שסייעו לו לצבור כוח ולרכז בידיו את הסמכויות.
אחד המזכירים הבולטים של לואי ה-14 היה קולבר, הממונה על הכספים. קולבר פיתח מערכת כלכלית מתוכננת שהצליחה למלא את קופת המדינה. שיטתו, המחנה כיום "מרקנטיליזם", הייתה מבוססת על התפיסה שכוחה של מדינה נמדד על ידי כמותו של הזהב שנמצא באוצר המדינה. על מנת לחזק את צרפת ולהגדיל את אוצר המדינה ביקש קולבר להרחיב את הכנסותיה של המדינה ולצמצם את הוצאותיה. לשם כך הוא נקט שתי פעולות בעת ובעונה אחת: הוא עודד יצוא יבולים ומוצרים שגודלו ויוצרו בצרפת לארצות אחרות, במטרה להגדיל את הכנסות המדינה; והוא צמצם יבוא של סחורות ומוצרים שונים ממדינות אחרות, במטרה לשמור את משאביה של צרפת ולהימנע מלפזר אותם. ביצוע הפעולות התאפשר על ידי פיקוח של השלטון על הגידולים החקלאיים ועל הייצור, כמו גם על ידי הנחיית התושבים לרכוש תוצרת מקומית. המהלכים שהוביל קולבר נשאו פרי, וקופתה של צרפת הלכה והתמלאה.
אוצר המדינה של לואי ה-14, כמו זה של המלכים האבסולוטיים האחרים, הועשר גם באמצעות המסים שהוטלו על האזרחים. גביית המסים לא הייתה חידוש של המדינה המודרנית, אבל במדינה המודרנית - שלא כבימי הביניים - הועבר חלקו הגדול של המסים לידי המלך במקום לידי השליט המקומי.
(בספר ציור של ארמון ורסיי, שנבנה על פי תפיסתו של לאומי ה-14, ציור מן המאה ה-17 - היעזר במנחה)
מעתה לא ייחתם דבר בלי צו מפורש ממני. בכל דבר, גדול או קטן, תבואו להיוועץ בי, אפילו זאת תעודת זהות קטנה ביותר לחתימה. מדי יום תמסרו לי דוח אישי על כל מה שאתם עושים.
לואי ה-14, בתוך: תולדות ישראל והעמים, עמ' 110.
1. מה דרש לואי ה-14 מפקידיו? פרטו שתי דרישות מרכזיות.
2. מדוע, לדעתכם, הציב לואי ה-14 את הדרישות האלה לפני פקידיו? מה רצה להשיג בכך?
*18*
*18*
אחד הביטויים לכוחו ולהשפעתו של המלך היה מידת השפעתו על מערכת החוק והמשפט שפעלה בתחומי ממלכתו. כאמור (עמ' 12), בימי הביניים החזיקו בידיהם השליטים המקומיים את הסמכויות השיפוטיות, וחולשתו של המלך ניכרה גם בתחום זה. המלכים הריכוזיים הראשונים - פרנסואה הראשון מלך צרפת, הנרי השמיני מלך אנגליה וקרלוס הראשון מלך ספרד - יצרו, כל אחד בממלכתו, מערכת חוקים אחת אחידה. הם הורו לאנשיהם לנסח חוקה שתרכז את החוקים המחייבים את כלל תושבי המדינה. לשינוי הזה הייתה חשיבות רבה: יצירתו של חוק אחד משותף לאזרחיה של מדינה שלמה, ללא חלוקה לאזורים וללא הבחנה בין מעמדות; ופרסום החוקים (ובעיקר פרסומם בשפת המדינה) - עובדה שנתנה בידי הציבור מידע ואף אפשרות להשפיע על גורלו. מערכות החוקים החדשות החלישו את שני מוקדי הכוח הוותיקים - השליטים המקומיים והכנסייה הקתולית - שקודם לכן הייתה להם השפעה מכרעת על המשפט במדינות אירופה.
ואולם בשינוי החוקים לא היה די. היה צורך לשנות גם את מערכת המשפט. כזכור (עמ' 17), המלכים הריכוזיים מכרו מינויים לתפקידים שונים, החל בשוערים שקידמו את פני הבאים לבית המשפט וכלה בשופטים עצמם. ומאחר שבעלי התפקידים האלה קיבלו את המשרה מן המלך, היה עליהם לשמור נאמנות כלפיו וכלפי החוקים שחוקק. עובדה זאת הובילה למציאות חדשה: החוק והמשפט היו מעתה מזוהים עם המלך הריכוזי.
*18*
אחת הדרכים שבהן אפשר למדוד את כוחו ואת עוצמתו של שליט היא היכולת שלו להוציא לפועל את החלטותיו ואת חוקיו. כלומר, יכולתו לאלץ את התושבים לציית לנהלים שקבע ולהרתיע את העבריינים. המעבר לשלטון ריכוזי היטיב עם המלך וחיזק את מעמדו לבלי הכר גם בתחום זה. המלך הריכוזי העצים את כוחו על ידי שימוש באמצעי אכיפה שונים כגון עונש פיזי, עונש כספי או הטלת חרם, ועל ידי מניעת שירותים מסוימים. עם ירידת כוחם של השליטים המקומיים עברו התושבים לשליטתו הבלעדית של המלך, והם היו כפופים במישרין לחוקים שקבע. גם החלשת הכנסייה הובילה לירידה במידת ההרתעה שלה ולהגברת כוחו של המלך.
מלבד כל זאת - גם יצירת מנגנוני המיסוי והבירוקרטיה (עמ' 17) אפשרו למלך הריכוזי להחזיק צבא ומשטרה, שהיו כפופים אליו ישירות. כוחות הצבא והמשטרה נועדו להבטיח את צייתנותם של האזרחים בתוך המדינה ואת ביטחונו של המלך מול אויבים מבחוץ. בתקופה זאת רק למלך היה כוח חמוש, ועל כן היה ביכולתו להוציא את החלטותיו לפועל בקלות יחסית על ידי שימוש באלימות כלפי נתיניו.
*18*
*18*
המלך הריכוזי היה מעוניין להבטיח את יציבות שלטונו ולהשיג את נאמנותם של נתיניו. לשם כך הוא פעל במרץ להחליש את מתנגדיו מקרב הגורמים השמרניים בחברה ומקרב המעמדות הגבוהים - הכנסייה והאצולה (עמ' 11). בה בעת פעל המלך הריכוזי לעצב בקרב נתיניו תודעה של השתייכות למדינה, היחידה הטריטוריאלית שבשליטתו. על ידי כך יצר המלך מכנה משותף בינו לבין תושבי המדינה.
*19*
כדי ליצור את המכנה המשותף בינם לבין נתיניהם, לואי ה-14 ומלכים ריכוזיים אחרים ביקשו להציג את עצמם כמי שמבטאים את האינטרסים של העם, ופועלים להשגתם. אחד הביטויים המובהקים לתופעה זאת נמצא במימרה המיוחסת ללואי ה-14: "המדינה - זה אני!", כלומר, המלך יוצר זהות מוחלטת בינו לבין המדינה כישות פוליטית. מכאן נובעות כמה מסקנות: מצד אחד - המלך מחויב למדינה ופועל לשגשוגה; ומן הצד האחר - הצלחתה של המדינה מיטיבה עם המלך. לכך יש להוסיף כי מה שמועיל למלך - מועיל למדינה כולה, ולכן ראוי ונחוץ שהמלך יקבל את הטוב ביותר. אף על פי כן יש לדעת שלואי ה-14 לא ראה את עצמו כחלק מבני עמו אלא כמורם מעם (תפיסה שבאה לידי ביטוי בארמון שבנה לעצמו מחוץ לעיר פריז).
במטרה להביא לטיפוח תודעת השייכות וההזדהות בקרב הציבור, השתמש המלך גם במנגנוני תעמולה שונים. למשל: הוא העסיק היסטוריונים שכתבו כרונולוגיות (רשימות של אירועים היסטוריים לפי סדר התרחשותם) המפארות אותו ואת השושלת שלו, תוך פירוט המעשים שעשו הוא ואבותיו לטובת המדינה.
אחת מדרכי התעמולה שהנהיג המלך הריכוזי הייתה עיצוב סמלי המדינה - המנונים, דגלים ואף מסמכים משפטיים מאחדים, כגון חוקה (עמ' 18). מטרתם של הסמלים הייתה כפולה. מצד אחד הם נועדו לאחד את התושבים החיים בשטח המדינה: מאחר שהמדינות המודרניות כללו בשטחיהן כמה מחוזות שקודם לכן היו נפרדים ולעתים אף מחוזות יריבים, היה צורך להדגיש את הבסיס המשותף לכלל תושבי המדינה. מן הצד האחר הסמלים נועדו להבדיל בין תושביה של המדינה לבין תושביהן של המדינות האחרות.
(בספר ציור של ארמון ורסיי, שנבנה על פי תפיסתו של לאומי ה-14, ציור מן המאה ה-17 - היעזר במנחה)
בתחילת שנות השישים של המאה ה-17 החל לואי ה-14 להשקיע משאבים רבים בטיפוח הארמון שרכש אבין, לואי ה-13, בכפר שליד פריז. מפעל הפיתוח והבנייה, אשר התקיים במשך 25 שנים ברציפות, נתן ביטוי למרכיביו השונים של השלטון הריכוזי.
הסבירו כיצד העיצוב של ארמון ורסיי משקף את תפיסותיו של לואי ה-14 ואת השלטון הריכוזי והאבסולוטי.
*20*
*20*
תחום נוסף שהמלך בראשית העת החדשה היה צריך לשנות כדי לאפשר את ריכוזיות שלטונו, היה תחום התרבות. כאמור (עמ' 12) הממלכה הימי-ביניימית הייתה פסיפס של תרבויות מקומיות, אשר למרות הקרבה הגאוגרפית ביניהן הן היו שונות זו מזו. המלך שביקש לשלוט שליטה ריכוזית שאף ליצור תרבות שתאחד את האזורים השונים בתחום ממלכתו. לשם כך היה עליו לגבש תרבות משותפת לכלל תושבי הממלכה. על פי רוב נשענה התרבות המשותפת על אחת התרבויות המקומיות, שנקבעה כתרבות המחייבת של המדינה.
אחד מביטוייו של תהליך גיבושה של התרבות המשותפת היה הגדרתה של שפה רשמית למדינה המודרנית. באופן טבעי העניקו המלכים האבסולוטיים את הבכורה לניב שהיה נהוג בחצר המלוכה. למשל: בשנת 1539 הכריז פרנסואה הראשון על הצרפתית שהייתה נהוגה בפיו כשפה הרשמית של צרפת, ומאותו זמן ואילך הקפידו המלך ופקידיו לקיים את המנגנון הבירוקרטי בשפה הזאת ולפרמם בה את הצווים ואת התכתובת מטעמם. הגדרת השפה הרשמית של המדינה השפיעה על תחום לשוני נרחב. מצד אחד - היא הובילה להתנוונות הניבים המקומיים, ובמקרים מסוימים גם להיעלמותם; ומן הצד האחר - הניב שנבחר לשמש כשפת המדינה התקבע והתמסד כשנעשה גם שפה כתובה. כחלק מן התהליך נוסחו כללי דקדוק ותחביר מקובלים ומחייבים לשפת המדינה.
תהליכים דומים התרחשו גם בהיבטים נוספים של התרבות - למשל כתיבת כרונולוגיה של המדינה, המוצגת כהיסטוריה שלה, או קביעת ימי חג המשותפים לכל התושבים. כך הגיוון וריבוי הפנים שאפיינו את ימי הביניים הוחלפו בתהליך הדרגתי בתרבות אחת משותפת, שהוכתבה על ידי השליט וכללה מנהגים ונורמות שחייבו את כל תושבי המדינה.
*20*
עם התגבשותה של המדינה המודרנית חל תהליך שינוי במערכת החינוך, ואנשי רוח החלו לעצב את הפדגוגיה המודרנית (תורת החינוך המודרנית). המלך הריכוזי הבין את הכוח הטמון בחינוך כדרך לעיצוב החברה, והוא הקדיש לחינוך מחשבה ומשאבים. הוא זיהה את האפשרות להיעזר במערכת החינוך כדי לעצב את אזרחי המדינה בעתיד. מערכת החינוך יכלה לחנך דור של צעירים נאמנים למדינה ולשליט, וכן להקנות להם ידע וכישורים ולשפר את יכולתם להיות אזרחים מועילים. לפיכך היו מלכים שבחרו לממן את הקמתם ואת הפעלתם של מוסדות חינוך הפתוחים לאוכלוסייה שקודם לכן לא יכלה לרכוש השכלה.
גם תכנית הלימודים שהונהגה במוסדות החינוך החדשים סייעה לחזק את מעמדו של המלך הריכוזי בדרכים רבות, למשל: הוכנסו תכנים ששיבחו את המלך ואת פועלו והגבירו את תחושת השייכות למדינה ואת המחויבות של האזרחים למדינה ולעומד בראשה. הלימוד התבצע בשפת המדינה והרחיב את השליטה בה - שליטה שהייתה נחוצה למלך הריכוזי כדי לבסס את שלטונו בכל רחבי ממלכתו. התלמידים שרכשו ידיעת קרוא וכתוב היו עשויים להפוך בבגרותם לחלק ממערכת הפקידות, והמלך השיג שליטה על ציבור רחב שחש מחויבות כלפיו.
*21*
אפשר לזהות בפעילותם של המלכים המודרניים שני היבטים שונים, המשלימים זה את זה ומגולמים בשני המושגים המשמשים כדי לתארם - ריכוזיות ואבסולוטיזם. מצד אחד - המלך מרכז בידיו את כל סמכויות השלטון תוך שהוא מתערב בכל תחומי החיים של מדינתו; ומן הצד האחר - עוצמתו של המלך מאפשרת לו להיות משוחרר מכבליהם של אנשים אחרים או ממגבלות כלשהן.
השינויים שהתרחשו במעבר לשלטון הריכוזי והאבסולוטי השפיעו, אם כן, בדרכים שונות על מציאות חייהם של התושבים. המלך היה לדמות שהשפעתה גדולה מבעבר, והוא היה מעורב בעקיפין במעמדם המשפטי, בהתנהלותם הכלכלית ובמידת ביטחונם של התושבים, ובביטויים ממונים של תרבות.
(בספר ציור של "הסלון של מאדאם ז'ופרן". אנדרה שארל גבריאל למונייה, צרפת 1812 - היעזר במנחה)
עד שנת 1560 כבר עשו המונרכיות (המלוכות) המרכזיות באירופה המערבית צעדי ענק לקראת איחוד טריטוריאלי, ריכוזיות מינהלית והאדרת הכוח המלכותי. המהירות שבה צבר הממשל המרכזי בצרפת, ספרד ואנגליה זכויות בלבדיות - הזכות לחוקק חוקים, למשול באמצעות מינויים משפטיים, פיננסיים וצבאיים, לגבות מיסים, להכריז מלחמה ולכרות שלום, להפעיל סמכות שיפוטית אולטימטיבית ולטבוע כסף - מגדירה את התפתחותן ממונרכיות פאודליות למדינות ריבוניות טריטוריאליות. לכן אנו מכנים אותן "מונרכיות חדשות", לא על שום שניתקו בבת אחת מן העבר, או מפני שנעלמו מהן באחת כל השרידים הפאודליים (ראינו בפירוש שלא כך קרה), אלא מפני שהמבנה שלהן היה חדשני דיו לפתוח תקופה חדשה בתולדות המוסדות הפוליטיים האירופיים. על יסודות אלה נבנו המונרכיות הריבוניות הגדולות של המאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה.
יוג'ין פ' רייס ואנתוני גרפטון, אירופה בראשית העת החדשה, 1460-1559, עמ' 111.
1. מיהן המדינות המכונות בקטע "המונרכיות המרכזיות באירופה המערבית"?
2.
א. מהם השינויים המוזכרים בקטע כביטוי להפיכתן של המונרכיות האירופיות הפאודליות ל"מונרכיות חדשות"?
ב. הסבירו מדוע המדינות האלה מוצגות כ"מונרכיות חדשות".
3. לפי הקטע - האם לדעתכם יש לקבוע את ראשיתה של המדינה המודרנית למאה ה-16, כאשר החלו להתחולל השינויים, או שמא למאה ה-17, כאשר השינויים הגיעו לשיאם? נמקו את דעתכם.
*22*
(בספר ציור של "הסלון של מאדאם ז'ופרן". אנדרה שארל גבריאל למונייה, צרפת 1812 - היעזר במנחה)
1. הגדירו את המושגים "אבסולוטיזם" ו"ריכוזיות".
2.
א. ערכו טבלת השוואה בין המציאות בימי הביניים לבין המציאות במאה ה-17, בכמה היבטים.
היעזרו בטבלה:
(בספר ציור של "הסלון של מאדאם ז'ופרן". אנדרה שארל גבריאל למונייה, צרפת 1812 - היעזר במנחה)
ההיבט | המציאות בימי הביניים | המציאות במאה ה-17 |
מעמדם של הדת ושל נציגיה | -- | -- |
החלוקה למעמדות חברתיים | -- | -- |
מבנה הממלכה - מחולקת או מאוחדת | -- | -- |
מקורות ההכנסה של המלך | -- | -- |
התנהלות מערכת המשפט ואכיפת החוק | -- | -- |
מאפייני תרבות המשקפים את השתייכותם של התושבים | -- | -- |
מערכת החינוך | -- | -- |
ב. בחרו שלושה מן ההיבטים שתיארתם והסבירו כיצד המציאות במאה ה-17 חיזקה את כוחו של המלך וביססה את מעמדו.
3. מהו לדעתכם השינוי החשוב ביותר - שינוי שאפשר את הפיכתו של המלך לשליט ריכוזי ואבסולוטי? נמקו את דעתכם.
4. הקטע שלפניכם מצוטט מדברים שכתב ז'אק בנין בוסואה, איש הדת בחצרו של המלך לואי ה-14. קראו אותו ואתרו בו את המאפיינים של המלוכה הריכוזית והאבסולוטית המופיעים בתיאור השליט (שאותו הוא מכנה "נסיך").
הנסיך איננו חייב למסור דין וחשבון לאיש על פעולותיו. (...) ללא סמכות אבסולוטית זו, הוא אינו מסוגל לעשות את הטוב ולהתנגד לרע: כוחו צריך להיות כה כביר, שאיש לא יכול לקוות להימלט מפניו: וההגנה היחידה של הפרטים נגד העוצמה הציבורית איננה צריכה להיות אלא נקיון-כפיהם.
(...) הנסיך, בהיותו נסיך, איננו נחשב כאדם פרטי: הוא אישיות ציבורית, המדינה כולה משתקפת בו, רצון העם כולו מבוטא ברצונו. כשם שכל שלמות וכל סגולה טובה מאוחדות בדמותו של האל, כך כל עוצמת הנתינים כלולה בדמותו של הנסיך. גדולה נפלאה של אדם אחד, המרכז בידיו עוצמה כה אדירה.
(...) ראה את הנסיך בחדר-העבודה שלו. מכאן יוצאים הצווים המפעילים בצורה הארמונית את המאגיסטרטים (השרים) והמצביאים (המפקדים), האזרחים והחיילים, המחוזות והצבאות בים וביבשה. זוהי בבואת (ההשתקפות) של האל היושב בכס מלכותו במרומי השמים והמניע את היקום כולו...
(מובא אצל: אלי בר-נביא, מקורות לבעיות יסוד בעת החדשה, מאות 16-18, עמ' 84-85)
5. בחרו אחד מן הציטוטים שלפניכם, המיוחסים ללואי ה-14, והסבירו אותו על פי מה שלמדתם על השלטון הריכוזי והאבסולוטי:
- "הדבר חוקי כי כך רציתי."
- "ממלכות אינן שורדות אלא כפי שהן נוצרות, כלומר - באמצעות עוצמה, עמידה על המשמר ועבודה."
- "דבר אינו יכול לעמוד בפני מי שיכול לשלוט בעצמו."
6. נניח שאתם חיים במאה ה-17. כתבו יומן דמיוני ותארו בו את השינויים שאירעו בתקופתכם לעומת המציאות ששמעתם עליה מפי סביבם.
*23*
*23*
תהליכי המודרנה הביאו להתפתחותם של רעיונות חדשים, אשר קיבלו את ביסודם בתפיסת עולם המכונה "נאורות".
- הי הנאורות? מהם הערכים שביקשו הוגי הנאורות להנחיל לחברה?
- אילו שינויים ביקשו לערוך במבנה המשטר?
- כיצד השפיעו רעיונות הנאורות על תהליכים ואירועים שהתרחשו במאה ה-18?
- האם הצליחו רעיונות אלה להביא לעיצובה של חברה חדשה, חברה המבוססת על ערכי החירות והשוויון?
(בספר ציור של "הסלון של מאדאם ז'ופרן". אנדרה שארל גבריאל למונייה, צרפת 1812 - היעזר במנחה)
(בספר ציר זמן של עידן הנאורות)
1751 - הכרך הראשון של האנציקלופדיה יוצא לאור.
1776 - הכרזת העצמאות של ארצות הברית.
1789 - פרסום "הצהרת זכויות האדם והאזרח" בצרפת.
1792 - מרי וולסטונקרפט מפרסמת את "ההגנה על זכויות האישה".
בשלהי המאה ה-17 ובמהלך המאה ה-18 פעלו באירופה הוגי דעות שכונו בפי בני התקופה בכינוי "פילוסופים".(ראו הרחבה בהמשך העמוד) היו אלה אנשי רוח אשר ראו בעצמם "בני אור" - אנשים נאורים ומשכילים הנלחמים במה שייצגה בעיניהם תקופת ימי הביניים, שהם ראו בה תקופה חשוכה. למעשה הם יצרו המשך לתהליכי שינוי מחשבתיים שהחלו כבר בראשית תקופת הרנסנס (ראו הרחבה בהמשך העמוד) ומציינים, לדעת חוקרים שונים, את המעבר מימי הביניים לעת החדשה. הוגי הנאורות כינו את תקופתם עידן הנאורות. (הכינוי "נאורות" בעברית נגזר משמה הלועזי של התקופה. באנגלית, למשל, The Age of Elightemet - תקופת האור.)
המרכז החשוב ביותר של פעילותם של הוגי הנאורות היה בצרפת ובעיקר בפריז, אך הם פעלו גם במקומות אחרים באירופה - באנגליה ובנסיכויות גרמניה, באיטליה וביוון, בהונגריה ובפולין - ואף בארצות הברית.
הוגי הדעות של הנאורות שאפו לעצב מחדש את דמות האדם ולשנות את פני החברה. בהתאם לכך הם העלו רעיונות חדשים בשאלות הנוגעות לדמותו ולאופיו של האדם, למבנה המשטר הרצוי ולמקור סמכותו, וליחסים שיש להתוות בין האזרח והמדינה. בפרק שלפנינו נתוודע אל רעיונותיהם המרכזיים של הוגי הנאורות. נתמקד תחילה ברעיונות הקשורים לאדם היחיד, ונרחיב את המבט אל תפיסתם ביחס לחברה ולמדינה. בהמשך נכיר קבוצות אוכלוסייה שערכי הנאורות לא הוחלו עליהן והן נאלצו להיאבק כדי להשיגם. בסוף הפרק נבחן כיצד הרעיונות והתפיסות של הוגי הנאורות באו לידי ביטוי בגיבושו של משטר חדש באירופה, וכן בטקסטים המכוננים שנוסחו באותה תקופה; בהכרזת העצמאות של ארצות הברית ובהצהרת זכויות האדם והאזרח של המהפכה הצרפתית.
פילוסוף - מי שעוסק בפילוסופיה - תחום של פעילות מחשבתית הקשורה בהכרת משמעות החיים, מהות העולם ומקומו של האדם בעולם. מקור המילה ביוונית, ופירושה: אהבת החוכמה (פילוס - חובב, סופיה - חוכמה).
תקופת הרנסנס - תקופה של התחדשות ותחייה תרבותית בתחומי הפילוסופיה, האמנות, הספרות והאדריכלות באירופה, בין המאות ה-14-17. מקור המילה בצרפתית (renaissance), ופירושה: תחייה, לידה מחדש. מרכז הרנסנס היה באיטליה.
(לאורך הפרק משובצים דיוקנאותיהם של כמה מהמפורסמים שבהוגי הנאורות. - היעזר במנחה)
התבוננו בדיוקנאות:
א. חשבו: מה ניתן ללמוד מהם על אופיים ועל מעמדם החברתי של הוגי הנאורות?
ב. חלק מההוגים מצוירים בתוך סביבה מסוימת ובה חפצים נבחרים. לגבי כל דיוקן, חשבו: מדוע בחר האמן לצייר את ההוגה על רקע סביבה זאת? מה אפשר ללמוד מבחירתו על האופן שבו בני התקופה ראו את הוגי הדעות?
*24*
*24*
*24*
*24*
הוגי הנאורות באו מתחומי עיסוק שונים. היו בהם רופאים, משפטנים ומהנדסים, ואף סופרים, מחזאים, ציירים ואמנים אחרים. הייתה להם השכלה רחבה והם נהגו להביע את דעתם כמעט בכל נושא. הם היו ברובם עירוניים בני המעמד הבורגני (ראו הרחבה בהמשך העמוד), אשר חיו חיי נוחות ופיתחו תרבות פנאי חדשה. כך, למשל, נהגו הוגי הנאורות להיפגש בבתי קפה שקמו במאה ה-18 בערים גדולות באירופה, כדוגמת וינה, ברלין, פריז ולונדון. במפגשים אלה הם שתו קפה, קראו חדשות, שיחקו שחמט או קלפים, האזינו לקונצרטים ומופעים והתווכחו בנושאי חברה ומדינה. במסגרת זאת הם הגו וכתבו חלק מיצירותיהם, הציגו אותן באוזני עמיתיהם והאזינו לדברי המבקרים. בתי הקפה היו מרכז חשוב ליצירה ולהפצה של רעיונות הנאורות.
בצרפת הרבו הוגי הדעות להיפגש גם בבתים פרטיים, בחוגים חברתיים שכנם "סלונים ספרותיים" ונוהלו על ידי נשים אמידות. ב"סלונים" האלה נפגשו המשכילים בני המעמדות השונים, אצילים ובורגנים, כשווים מול שווים, וביטאו את רעיונותיהם בחופשיות. הם הציגו את יצירותיהם, קראו והעמידו אותן לשיפוטם של המשכילים האחרים.
המעמד הבורגני - מקור המילה "בורגנות" הוא במילה הלטינית "בורג", שפירושה: עיר. ואכן, הבורגנים היו יושבי העיר, ובני מעמד הבורגנות עסקו בעיסוקים עירוניים מגוונים: היו בהם בעלי מפעלים, בנקאים, סוחרים, וגם בעלי מקצועות חופשיים ואמנים. מקובל לסווג את מעמד הבורגנות לשלוש קבוצות: הבורגנות הגבוהה, מעמד הביניים, וזעיר בורגנות (הבורגנות הנמוכה).
(בספר ציור של "הסלון של מאדאם ז'ופרן". אנדרה שארל גבריאל למונייה, צרפת 1812 - היעזר במנחה)
1. מה ניתן ללמוד מן הציור על באי המפגש ועל תחומי העניין שלהם?
2. בין האנשים היושבים בסלון אפשר להבחין בפסל בדמותו של הפילוסוף וולטר.
א. בררו וכתבו מיהו וולטר. תוכלו להיעזר במידע שבעמ' 28.
ב. שערו מדוע הצייר בחר להציג דווקא את פסלו של וולטר במרכז התמונה.
3. בציור מופיעות כמה נשים. אתרו אותן. מהו לדעתכם מקומן של הנשים במפגש?
*25*
*25*
נוסף על המפגשים בסלונים ובבתי הקפה, פרסמו הוגי הדעות את רעיונותיהם ביצירות ספרותיות, בדרמה, בשירה, בכתבי עת מדעיים ובעיתונות היומית. הם אף שמרו על קשר של מכתבים ביניהם. ההתכתבות הייתה בסיס להחלפת דעות, להפצת ספרים ולתמיכה הדדית במחקר. מערכת היחסים הספרותית שהתפתחה ביניהם התבססה על תבונה והייתה שוויונית, חצתה גבולות מדיניים והתעלמה מהבדלי דת ומעמד. על כן מקובל לכנות את מערכת היחסים ביניהם בשם "רפובליקה ספרותית" (ראו הרחבה בהמשך העמוד).
אחד מערוצי הביטוי המרכזיים לרעיונותיהם של הוגי הנאורות באותה עת היה האנציקלופדיה. הייתה זאת האנציקלופדיה הראשונה, אשר החלה לצאת לאור בצרפת באמצע המאה ה-18 ונחשבת לסמלה המובהק של הנאורות בצרפת. עורכי האנציקלופדיה היו הסופר והמתרגם דני דידרו (ראו הרחבה בהמשך העמוד) והמתמטיקאי ז'אן ד'אלמבר (ראו הרחבה בהמשך העמוד). העורכים ביקשו לכלול באנציקלופדיה ולהקיף בתוכה את כל הידע שהצטבר עד זמנם. הערך העליון שהאנציקלופדיה הביאה לידי ביטוי היה האדם וכישורי תבונתו, וזאת בשונה מתפיסות קודמות אשר העמידו את האל במרכז.
מיטב הוגי הדעות של הנאורות כתבו לאנציקלופדיה ערכים, ועל ידי כך גיבש המפעל את הוגי הנאורות, גם אם באופן חלקי בלבד, לכלל קבוצה בעלת מטרות משותפות. האנציקלופדיה זכתה להצלחה מסחרית גדולה ונמכרה באלפי עותקים. לדעת חוקרים, תפוצת האנציקלופדיה הפכה את רעיונות הנאורות לנכס בקרב בני המעמדות הגבוהים - האצולה והכמורה, ובקרב השכבות העירוניות המבוססות כלכלית. קשר זה בין הוגי הדעות של הנאורות לבין קבוצות שונות בחברה נקרא "דעת הציבור". זהו מושג המייצג הן את עמדת ההוגים כמבטאי רעיונות המקובלים על הציבור והן את דעת הקהל: עמדותיו, אמונותיו ותחושותיו של הציבור הרחב. מכלול הדעות המשותפות להוגי הנאורות ולקוראיהם גיבש יחד את 'חברת הנאורות'.
"רפובליקה ספרותית" - ביטוי המייצג את חופש המחשבה ואת חופש הביטוי שאפיינו את מערכת היחסים בין הוגי הנאורות. הוא מייצג גם את שאיפתם של הוגי הנאורות לעודד היווצרותם של משטר וחברה חדשים, המבוססים על חירות ושוויון. מקור הביטוי במושג "רפובליקה", המייצג צורת משטר שבה השלטון נקבע על ידי האזרחים לזמן מוגבל, בדרך כלל באמצעות בחירות, ונשמרים בו ערכי החירות והשוויון בין האזרחים.
דני דידרו (1713-1784) - סופר ופילוסוף צרפתי. עסק בספרות, בתאטרון, במוזיקה, בפילוסופיה, במדע, בטכנולוגיה ובביקורת האמנות. נודע במיוחד בזכות מפעל "האנציקלופדיה" שיזם וערך. בשל דעותיו נרדף על ידי השלטונות, ולכן יצאו רוב כתביו לאור רק לאחר מותו.
(בספר תמונה של דני דידרו)
ז'אן ד'אלמבר (1717-1783) - מתמטיקאי, מהנדס, פיזיקאי ופילוסוף צרפתי. היה חבר האקדמיה למדעים ומעורכי "האנציקלופדיה". התפרסם כאחד מגדולי המדענים בתקופתו.
(בספר תמונה של ז'אן ד'אלמבר)
(בספר תמונה של עמנואל קאנט)
המאה שלנו (המאה ה-18) נהנית מיתרון גדול על העבר, בכך שרבים בה המשכילים היכולים לעבור מדרדרי המתמטיקה לפרחי השירה, ולדון במידה שווה, ובהצלחה, בספר מטאפיסי ובמחזה. רוח המאה גרמה לכך, שרובם יחושו במפגשי חברה בנוח כמו בחדר העבודה שלהם. (...) החשיבה המעמיקה והבהירה, שרבים מהם הפיחו בספריהם ובשיחם, הועילה הרבה לחינוך האומה ולליטושה. (...) בהיעזרם בפילוסופיה הנכונה, הם מפנים אותה למאבק כנגד הדעות הקדומות, שבהן נגועה החברה: תחזיות של אסטרולוגים, ניחושי קוסמים, מעשי כישוף (...), פלאים מדומים ומנהגי הבל. (...). בדרך כלל הם עצמאים ברוחם יותר מאנשים אחרים.
וולטר, הערך "אנשי עט" באנציקלופדיה, בתוך: תרבות ההשכלה - הגות ואמנות באירופה של המאה ה-18, כרך שני, עמ' 51
1. מהו, לפי הקטע, יתרונה של המאה ה-18 (המצוינת בקטע כ"המאה שלנו")?
2. אילו תופעות חברתיות שהיו קיימות באותה התקופה, מתוארות בקטע כתופעות שליליות שהחברה נגועה בהן? מדוע לדעתכם הן מתוארות כך?
3. כיצד מתוארת בקטע תרומתם של המשכילים לחברה?
*26*
*26*
הוגי הדעות של הנאורות פיתחו תפיסת עולם חדשה, אשר במרכזה ניצב האדם התבוני - אדם שכלתני (ובלועזית, רציונאלי), הפועל על פי ההיגיון. הם ראו באדם יצור אוטונומי (עצמאי, בעל דעה חופשית), ותבעו ממנו לא להיכנע לסמכותם של השליט, של האל, של כתבי הקודש או של הממסד הדתי, אלא לשפוט כל עניין על פי השכל וההיגיון, ולנקום עמדה עצמאית. לדעתם, כל אדם הרוצה לגבש את השקפותיו או להחליט על מעשיו, יכול להתבסס על תבונתו. את הרעיון הזה ביטא הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט (ראו הרחבה בהמשך העמוד). קאנט סבר כי אדם שיש לו אומץ לחשוב בכוחות עצמו ולהטיל ספק בדעות ובאמונות המקובלות, הוא בן חורין (ראו תעודה).
דרישתם של הוגי הנאורות מהאדם להשתמש בתבונתו, עודדה חשיבה ביקורתית וספקנית כלפי ערכי החברה הקיימים. הנאורות העמידה, אם כן, את האדם במרכז. מקובל לקשר את התפיסה הזאת למושג הומניזם (ראו הרחבה בהמשך העמוד) או למושג אינדיווידואליזם (ראו הרחבה בהמשך העמוד).
(בספר תמונה של עמנואל קאנט)
ההשכלה (הנאורות) פירושה יציאתו של אדם ממצב של קטינות שהוא עצמו גרמה (גרם להיווצרותה). משמע שהאדם איננו מסוגל להשתמש בשכלו בלא הדרכה של מישהו אחר. קטינותו זו נגרמת באשמתו, וסיבתה איננה חוסר שכל, אלא חוסר החלטה ואומץ להשתמש בו בלא הדרכה של אחר. (...) העז לדעת! אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך! זוהי אפוא סיסמתה של ההשכלה (הנאורות).
עמנואל קאנט, מובא אצל: מיכאל הד ועמוס הופמן, תרבות ההשכלה - הגות ואמנות באירופה של המאה ה-18, עמ' 18.
1. לדעת קאנט, הנאורות היא יציאה ממצב של "קטינות". הסבירו את דבריו במילים שלכם.
2. מהי סיסמת הנאורות לפי קאנט?
3. חוו דעתכם: מדוע נדרש להוגי הנאורות ובני זמנם אומץ להשתמש בשכלם ולהעז לדעת?
עמנואל קאנט (1724-1804) - מגדולי הפילוסופים הגרמנים, ומרצה ללוגיקה, יצא נגד הכוחות הפוגעים בחופש הביטוי, ותמך בהקמת משטרים רפובליקניים המקנים זכויות אזרח ומתנהלים בדרך דמוקרטית. קאנט גם הציע להקים גוף בין-לאומי, מעין חבר לאומים, שיסייע לפתרון סכסוכים בין מדינות בדרכי שלום.
(בספר תמונה של עמנואל קאנט)
הומניזם - השקפת עולם שקיבלה ביטוי נרחב באיטליה בתקופת הרנסנס. עיקריה: פיתוח הרוח האנושית ועידונה, ופיתוח התרבות, האמנות והמדע.
מקור המושג הוא בשפה הלטינית, שבה המילה homo פירושה: אדם. ואכן, למושג הומניזם יש מקום חשוב בביסוסו של רעיון האדם במרכז, כלומר, בהדגשת מקומו של האדם כמרכז הבריאה וכאחראי לגורלו. ההומניזם הוא רעיון מרכזי בדמוקרטיה, והוא בא לידי ביטוי גם באמנת זכויות האדם.
אינדיווידואליזם - תאוריה חברתית הדוגלת בכך שהמדינה והחברה הם רק כלי עזר לפיתוח הפרט ואישיותו. תאוריה זאת מצדדת בחופש הפעולה והבחירה של הפרט, ובשמירה על עצמיותו. מקור שמה של התאוריה הוא במילה "אינדיווידואום', שפירושה בלטינית: מה שאינו ניתן לחלוקה, כלומר - האדם היחיד, האדם כישות מיוחדת, נבדלת מאחרים.
*26*
התפיסה שלפיה האדם הוא יצור תבוני עודדה גם את התפתחות 'המחקר המדעי'. המדע, כך האמינו הוגי הדעות של הנאורות, ירפא את כל החוליים האנושיים. התפיסה הזאת תאמה הלכי רוח שהחלו כבר במאות ה-16 וה-17, בעקבות 'המהפכה המדעית' (ראו הרחבה בהמשך העמוד). הוגי הדעות של המאה ה-18 סיכמו את ההישגים המדעיים של המאות הקודמות, הסיקו מהם מסקנות וביקשו לבנות לאורם חברה חדשה ומתקדמת.
השאיפה לרכישת ידע כונתה בפי חוקרים אחדים "פולחן הידע". היא הביאה להתפתחות המדע ולקידמה טכנולוגית מואצת. ההתפתחות בתחומי המדע והטכנולוגיה תרמה אף להתגבשות תפיסת עולם אופטימית. הידע הרפואי הביא לירידה בתמותה, וההתפתחות בתחומי ידע אחרים הביאה ליצירת חידושים טכנולוגיים בחקלאות ובתעשיית הטקסטיל. כלי השיט ואמצעי הניווט התפתחו, ותעשיית הנשק השתכללה. חידושים אלה אפשרו לבני אירופה לגלות מקומות חדשים ולשלוט בעמים רחוקים. האדם החל להצטייר כיצור עליון בעל יכולות בלתי מוגבלות.
*27*
הוגי הדעות של הנאורות היו משוכנעים שהאנושות מתפתחת לא רק מבחינה טכנולוגית אלא גם בתחום החשיבה והמוסר. לכן הם סברו שהעתיד יהיה טוב מן העבר. בכך טיפחה הנאורות אמונה ברעיון הקידמה. רעיון הקידמה עמד בניגוד לתפיסה הנוצרית: הנצרות הדגישה את החטא ואת חוסר האונים של האדם, שגורלו נקבע על ידי האל וכוהני הדת, וכיוונה אותו לגאולה ולחיי העולם הבא; רעיון הקידמה, לעומת זאת, הציג את האדם המשתמש בשכלו ובתבונתו כמי שמסוגל להיות אחראי לחייו ולבנות עתיד טוב יותר בעולם הזה בכוחות עצמו. הייתה זאת תפיסת עולם אשר האמינה שהקידמה היא המפתח לעולם טוב יותר והיא הכלי ליצירת אדם מאושר יותר. השאיפה לאושר, שבעיני העולם הנוצרי נתפסה כהתגרות באל, כמרד נגד הכנסייה, הפכה מאותה עת ואילך למקובלת. בני האדם לא התביישו יותר לשאוף לעונג, למותרות, לאושר.
(בספר תמונה של פרנסואה-מרי ארואה וולטר).
אותו דור (של תקופת הנאורות) עמד בסימן של משבר תודעה עמוק: הנחות היסוד של המסורת הנוצרית הועמדו אז בספק גדל והולך, והתרחבות האופקים הגיאוגרפיים הביאה לכך, שאנשי אירופה יראו את תרבותם בפרספקטיבה (מנקודת מבט) אחרת, לאו דווקא כתרבות היחידה האפשרית (...), וימקמו את הערכים השונים, הישנים והחדשים, ב(...)היררכיה (בסדר חשיבות) חדשה. עתה הועמדו במרכז ערכים כגון מחשבה ביקורתית, סובלנות דתית והסתמכות על התבונה האנושית.
פול אזאר, מובא אצל: מיכאל הד ועמוס הופמן, תרבות ההשכלה - הגות ואמנות באירופה של המאה ה-18, עמ' 25.
1. על פי קטע המחקר שלפניכם, אנשי הנאורות סבלו ממשבר אשר הוביל לשינוי. מהו השינוי?
2. מהם הערכים החדשים שהועמדו במרכז? הסבירו אותם.
3. הצביעו על קשר רעיוני בין הערכים האלה.
(בספר תמונה של פרנסואה-מרי ארואה וולטר).
בשנת 1543 פרסם המלומד ניקולאוס קופרניקוס את חיבורו "על תנועת גרמי השמים". ספרו של קופרניקוס הפריך אמיתות שהיו מקובלות בחברה הנוצרית באותה תקופה בשאלת טבעו של כדור הארץ וטבעה של מערכת השמש. הוא טען כי הארץ עגולה ולא שטוחה, וכי יחד עם כוכבים אחרים ביקום היא נעה סביב השמש וסביב עצמה, ואינה עומדת במקום. לעומת זאת השמש, הזורחת ושוקעת מדי יום, נתפסה באותה תקופה כגרם שמים הנע סביב כדור הארץ - דווקא היא, לטענתו, עומדת במקומה, והיקום נע מביבה.
גישה זאת, המכונה הגישה ההלוצנטרית (כלומר, העמדת השמש במרכז), היא גישה מקובלת כיום, אך באותה תקופה היא סתרה תפיסות שנתפסו כבעלות תוקף דתי. ראשי הכנסייה החזיקו בדעה שכדור הארץ שטוח, מעליו בשמים מצוי משכנו של גן העדן, ומתחתיו מצוי הגיהינום. הם סברו כי תפיסה זאת, הנשענת על כתבי הקודש, משקפת אמת אלוהית ולכן אין לערער עליה.
חידושיו של קופרניקוס קיבלו חיזוק בדור שלאחריו בתורתו של המלומד גלילאו גלילי. הם נחשבים לפורצי דרך, ועל כן קיבלו את הכינוי "מהפכה מדעית".
למהפכה המדעית היו משמעויות רבות:
- היא ערערה על תפיסות מקובלות בעלות סמכות דתית-אלוהית בשם המדע והחשיבה הרציונאלית. בכך היא ערערה את סמכותם של כתבי הקודש ושל ראשי הכנסייה. המונופול על האמת ועל הידע לא היה נתון עוד בידיהם של אנשי הדת.
- היא הבהירה שלא כל מה שנראה לעין האנושית כאמת הוא אכן כזה במציאות, שכן חושיו של האדם יכולים לתעתע. כך, למשל, מה שנראה כתנועה של השמש, שכן היא זורחת ושוקעת כל יום, אינו משקף את המציאות, שכן השמש עומדת במקומה ואינה נעה. על כן חובה למצוא כלי מחקר מדעיים אשר יסייעו בחקר האמת. רק באמצעות כלי מחקר אלה ניתן להגיע לסקר האמת המדעית.
- היא ערערה על התפיסה המקובלת כאילו האדם נמצא במרכז היקום ואילו כל הבריאה, כולל מערכת השמש, נעה סביבו ונועדה לשרתו. בתפיסה החדשה האדם נתפס כנקודה קטנה ובת-חלוף ברחבי היקום.
תפיסות חדשות אלה יצרו טלטלה עצומה ועודדו התפתחות של רעיונות חדשים, אשר מצאו את ביטוים בהגות של הנאורות בשלהי במאה ה-17 ובמאה ה-18.
*28*
(בספר תמונה של פרנסואה-מרי ארואה וולטר).
הרעיונות החדשים יצרו בקרב הוגי הדעות של הנאורות יחס מורכב אל הדת. בתקופה זאת המשיכו להתקיים המגמות שהחלו במאה ה-16 ואשר ביקרו את הדת ואת מוסדות הכנסייה (עמ' 14). אחד האישים הבולטים בביקורת כלפי הדת ובמאבק לסובלנות דתית בצרפת היה וולטר (ראו הרחבה בהמשך העמוד). לעומת מגמות אלה צמחו באותה תקופה השקפות אשר האדירו את עליונות האל בעולם.
מציאות מורכבת זאת עוררה קושי בהבנת היחס של הנאורות כלפי הדת, ויצרה בקרב חוקרים מחלוקת בסוגיה זאת. חלק מהחוקרים טוענים שתקופת הנאורות התאפיינה בביקורת על הממסד הדתי ובתהליכי חילון (ראו הרחבה בהמשך העמוד) שהתחוללו בקרב האנשים בני התקופה. לטענתם של חוקרים אלה, עיקר ביקורתם של הוגי הנאורות הופנתה כלפי מנהגם של הכמרים הקתולים לשלום במאמינים באמצעות הפחדה הנוגעת ליום הדין ולגורל הממתין לחוטאים בעולם הבא. הוגי הנאורות סברו כי אין סתירה בין הדת ובין התבונה, ועל כן אין לטעון בשם הדת טיעונים שאינם מתקבלים על השכל הישר. בכך הדגישו הוגי הנאורות את הדרישה מבני האדם לחשוב בכוחות עצמם ולהימנע מלקבל את התובנות שהוכתבו להם על ידי בעלי סמכות כלשהי, בהם גם בעלי הסמכות הדתית.
חוקרים אחרים, לעומתם, סבורים שתהליכי החילון שאפיינו את המאה ה-18 לא באו לידי ביטוי בחילונם של האנשים אלא בעיקר בחילונה של המדינה, כלומר: הם התבטאו בהיחלשות מעורבותה של הכנסייה בניהול המדינה. חוקרים אלה מצביעים על מגמות של התחזקות דתית דווקא של האוכלוסייה, ולא של חילון. את מגמת ההתחזקות הדתית בתקופת הנאורות החוקרים מזהים, קודם כול, בהשקפת העולם של הוגי הנאורות, שרובם היו אנשים דתיים. מלבד זאת אפשר להצביע על מגמות רבות של התחזקות דתית שהתרחשו במאה הזאת דווקא. למשל, התפתחותה של הכנסייה המתודיסטית באנגליה. כנסייה זאת ראתה בנצרות דת תבונית ועודדה את חבריה לקרוא את כתבי הקודש הנוצריים בעצמם, מבלי להזדקק לפרשנות של איש דת, ולפרש אותם באמצעות התבונה. (תפוצתה של הכנסייה המתודיסטית הייתה רחבה במיוחד במושבות של צפון ארצות הברית.)
פרנסואה-מרי ארואה וולטר (1694-1778) - סופר ומחזאי וגם חוקר בתחומי המתמטיקה, הפיזיקה, החברה והמדינה. שימש כהיסטוריון החצר של מלכי צרפת ופרוסיה. בשנת 1717 נאסר בגלל פרסומיו, ופעמיים נאלץ לגלות מארצו.
(בספר תמונה של פרנסואה-מרי ארואה וולטר).
חילון - מושג המבטא את מה שאינו מקודש, ששייך לחיי החולין, חיי היום יום הארציים. כחלק מתהליכי המודרנה הועבר הבסיס התרבותי של החברה מהתחום הדתי אל העולם הארצי. בעבר היה לדת ולנציגיה מקום מרכזי בניהול חיי הפרט והחברה. תהליכי המודרנה העצימו את מקומו של הרצון האנושי בניהול חיי הפרט והמדינה.
(בספר תמונה של ג'ון לוק)
(בספר תחריט של "הקריאה בתנ"ך", ז'אן בפטיסט גרוז, 1753 - היעזר במנחה)
1. מה ניתן ללמוד מן התחריט על חשיבותו של התנ"ך בעיני בני המשפחה?
2. מה ניתן ללמוד מן התחריט על חשיבותה של הדת לגבי האדם הפרטי בן המאה ה-18?
3. חוו דעתכם: לאיזו מגישות המחקר זוכה לחיזוק בתחריט - זו המבליטה את החילון או זו המדגישה את ההתחזקות הדתית? נמקו.
*29*
*29*
הביקורת כלפי הדת ומוסדותיה בתקופת הנאורות הביאה גם היא להתפתחותן של תפיסות דתיות חדשות, אשר שילבו את רעיונות הנאורות עם האמונה הדתית. אחת מהן מכונה "דאיזם" או "דת הטבע", ולפיה האל ברא אמנם את העולם אך הוא אינו משגיח עליו. העולם שיצר האל מתנהל על פי חוקים טבעיים, שאפשר להבין אותם באמצעות התבונה. עוד גרמה התפיסה הדאימטית כי בבסיסן של כל הדתות מצויים יסודות משותפים - האמונה באל אחד ובעקרונות המומר והצדק - ולכן יש מקום לקיומן של הדתות כולן.
הרעיונות החדשים הובילו את הוגי הנאורות לקרוא לסובלנות, ובעיקר לסובלנות דתית. הם סברו כי השליט או הכנסייה אינם רשאים לכפות על שום אדם אמונה דתית מסוימת, וכי אינם רשאים לשלול מכל אדם שהוא זכויות או להענישו בגלל אמונתו. לכל דת יש פולחנים משלה, ואין לקבוע איזה מהם עדיף על פני האחרים.
מתוך תפיסה זאת של סובלנות דתית שאפו הוגי הנאורות לטפח חברה שבה האזרחות נקבעת לא על בסיס גזע, דת או מין, אלא על בסיס עקרון התועלת. כל אדם המועיל למדינה ראוי להיכלל בסבר האזרחים. ניהול המדינה חייב לשקף את תועלת הכלל, ולא את טובתם של בני קבוצה מסוימת או של בני מעמד מסוים - המלך, אנשי האצולה או אנשי הכמורה.
*29*
בהתאם לעקרונות החירות והסובלנות שאפו הוגי הדעות של הנאורות לשפר את פני החברה. הם סברו כי יש לשנות את פני החברה על בסיס המצב הטבעי - המצב שבו היה העולם שחי בעבר, לפני שנוסדו בו המשטרים הממוסדים (כדוגמת המלוכה האבסולוטית), אשר השפיעו לרעה על דמותה של המדינה.
הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק (ראו הרחבה בהמשך העמוד) הסביר שהמצב הטבעי הוא מצב שבו בני האדם פועלים בהתאם לצו התבונה. הם מרסנים את עצמם ואינם פוגעים בזכויות של בני אדם אחרים, ועל ידי כך הם מוודאים שגם זכויותיהם לא ייפגעו. במצב הטבעי בני האדם פועלים יחדיו מתוך כבוד הדדי וכיבוד זכויות האדם הטבעיות לחיים, לחירות ולרכוש. שיתוף פעולה זה בין בני האדם מכונה "אמנה חברתית", ומשמעותו: הסכם בלתי כתוב בין בני האדם, הנוגע למערכות החיים הציבוריות והוא צריך להיות בסיס לחוק המדינה ולמבנה המשטר. החוק וסדרי השלטון חייבים לדאוג לכך שכל בני האדם, ללא הבדל, יקבלו את הזכויות שמבטיח המצב הטבעי.
ז'אן ז'אק רוסו (ראו הרחבה בהמשך העמוד), מהבולטים בהוגי הנאורות בצרפת ובאירופה, הגדיר אף הוא מהו "המצב הטבעי" ומהי "האמנה החברתית". בשונה מג'ון לוק, רוסו טען ש"האמנה החברתית" אינה פעולה שהתקיימה רק בעבר אלא היא פעולה המתרחשת מדי יום, כאשר אנשים מקבלים על עצמם לפעול בהתאם למנהגים ולחוקים מקובלים. החוקים מבטאים הסכמה רחבה לעקרונות מקובלים אשר משקפים את הרצון הכללי (ראו הרחבה).
ג'ון לוק (1632-1704) - רופא ופילוסוף שפעל באנגליה. נחשב לאבי תפיסת הליברליזם - תורה המעמידה במרכז את החופש האישי ואת שוויון הזכויות. נודע בחיבורו "על הממשל המדיני", המבסס את עקרון זכויות האדם והטבעיות. נאלץ לגלות מאנגליה בשל דעותיו הפוליטיות. בשנת 1689, לאחר "המהפכה המהוללת", אשר במהלכה הופל שלטונו של המלך ג'יימס ה-2 והוענקו סמכויות חדשות לפרלמנט, שב לאנגליה.
(בספר תמונה של ג'ון לוק)
ז'אן ז'אק רוסו (1712-1776) - סופר, פילוסוף ומוזיקאי שפעל בשוויץ ובצרפת. נחשב לפילוסוף החשוב ביותר של עידן הנאורות. רעיונותיו השפיעו על המהפכה הצרפתית. כתב ערכים ל"אנציקלופדיה" ופרסם חיבורים רבים. ספרו "על האמנה החברתית" נחשב לחיבור המשפיע ביותר בתחום הפילוסופיה הפוליטית. ספרו זה, וחיבורו "אמיל או על החינוך", שכללו ביקורת על הדת הנוצרית, נאסרו לפרסום בשווייץ ובצרפת, והוא עצמו נאלץ לברוח מחשש שייאסר. זכה להכרה לאחר מותו.
(בספר תמונה של ז'אן ז'אק רוסו)
*30*
(בספר תמונה של מונטסייקה)
בהיות בני האדם חופשיים, שווים ועצמאים מטבעם, אי-אפשר להוציא אף לא אחד מהם ממצב זה, ולהכפיפו למרות פוליטית של אחר ללא הסכמתו. אין אדם יכול לשלול מעצמו את חירותו הטבעית ולאסור עצמו בכבלי החברה האזרחית, אלא באמצעות הסכמה עם בני אדם אחרים להצטרף ולהתאחד לקהילה למען חיים נוחים, בטוחים ושלווים בצוותא - קהילה שבה ייהנה מרכושו בביטחון... משהסכימו בני האדם, בכל מספר שהוא, ליצור קהילה אחת או שלטון, הם מתאגדים על ידי כך מיד, ונהפכים למדינה שבה יש לרוב זכות לפעול ולהגביל את השאר.
ג'ון לוק, "המסכת השנייה על המשטר המדיני", מובא אצל: רות ריכטר ולאה סגל, דמוקרטיה וביקורת, עמ' 23-24.
1. מהו המצב שבו נתונים בני האדם מטבעם, לדעת ג'ון לוק?
2. מהו התנאי היחיד, לדעתו, המאפשר את שלילת חירותו של האדם?
3. הסיקו: מהי המדינה האידאלית, לדעתו?
(בספר תמונה של מונטסייקה)
רוסו קבע שחוקים אמורים לשקף את הרצון הכללי. אך מהו הרצון הכללי? האם הוא אכן מבטא את רצונם של כלל האזרחים (שנקבע בדרך דמוקרטית על ידי הצבעה), ואת ריבונותם? או שמא הוא מבטא את טובת הכלל, מה שרצוי לכלל, כלומר - את צרכיה של החברה כולה? שני פירושים אלה של רצון הכלל נוגדים זה את זה, שכן החלטת הרוב לא תמיד משקפת את טובת הכלל. כך, למשל, טובת הכלל מחייבת שהחברה תגבה מסים לצורך תפקודה, גם אם רוב האנשים יתנגדו לגביית הממים מכיוון שהיא פוגעת ברכושם הפרטי. לכן, סבור רוסו, טובת הכלל אינה נקבעת בהכרח בדרך דמוקרטית של הצבעת הרוב אלא היא יכולה להיקבע על ידי נציגי העם, המבינים את טובתו. על פי תפיסה זאת, השלטון רשאי להפעיל אמצעים כוחניים כלפי אזרחים שאינם מקבלים את "הרצון הכללי" והם פועלים בניגוד אליו, גם במחיר הפגיעה בזכויותיהם. למשל, לכפות את גביית המסים על אזרחים המסרבים לשלם אותם, תוך פגיעה בזכות הקניין (עמ' 31).
בתורתו של רוסו קיימת, אם כן, סתירה בין קביעתו הנחרצת שלפיה "כל בני האדם שווים ובני חורין", הקוראת לבניית עולם המבוסם על זכויות האזרח, לבין תפיסת "הרצון הכללי", המאפשרת לשלטון לפגוע באותן זכויות. לדעת חוקרים, הסתירה משקפת את המתח בין רעיונות הנאורות לבין המציאות. חברת הנאורות נטשה את הדרכים המסורתיות שבאמצעותן הגיעו בעבר להסכמה, למשל: המסורת וההתגלות הדתית. היא הציעה במקומן מערכת מוסכמות חדשה, המבוססת על התבונה. התבונה העניקה באמצעות זכויות האדם כוח רב לפרט. וכדי למנוע אנרכיה ומציאות שבה כל אדם יעשה ככל העולה על רוחו, חובה היה להעצים למול כוח הפרט גם את כוח הכפייה של המדינה.
להשקפה זאת היו השלכות רבות. היא השפיעה על תפיסת עולמם של רבים במאות ה-18, ה-19 וה-20. השפעתה ניכרה הן בקרב הוגים שהניפו את דגלי השוויון והחירות, והן בקרב הוגים שהצדיקו מדיניות של דיכוי בשם טובת הכלל (עמ' 158).
*30*
כמי שפיתחו תפיסת עולם אשר העמידה את האדם במרכז, סברו הוגי הדעות של הנאורות כי האדם זכאי לזכויות שהם הגדירו כזכויות טבעיות. משמעות הדבר היא שהמצב הטבעי של האדם - המצב שבו האדם היה מתקיים אילו היה בודד בעולם, ללא מגבלות של חברה או של שלטון - הוא זה שמגדיר את מעמדו ואת זכויותיו. זכויות טבעיות אלה מכונות זכויות האדם.
*31*
תפיסה זאת באה לידי ביטוי בכתביו של ז'אן ז'אק רוסו .רוסו טען כי "כל בני האדם נולדו מעצם טבעם שווים ובני חורין". הוא סבר כי החירות והשוויון הם מאפיינים של המצב הטבעי של האדם, וכי כל אדם, ללא הבדל דת, גזע או מין, זכאי להם. בהתאם לתפיסה זאת סבר רוסו שהעם הוא למעשה הריבון היחיד של עצמו - הוא בעל סמכויות בלתי מוגבלות. על כן שליט שאינו משרת את טובת עמו מאבד את הלגיטימיות (החוקיות) של שלטונו. לפיכך, לדעת רוסו, מקור החוק אינו ברצונו של השליט או של האל אלא ברצונו ובסמכותו של העם, והוא הגדיר אותו כריבונות העם.
ג'ון לוק הגדיר אף הוא את זכויות האדם. לדעתו, האדם זכאי ל-3 זכויות שאינן תוצר של החברה שהוא חי בה אלא הן נובעות מעצם היותו אדם.
הזכויות הן:
- הזכות לחיים - האדם רשאי לנהל את חייו מבלי שמישהו אחר יאיים על קיומו.
- הזכות לחירות - האדם זכאי ליהנות מהחופש לסוגיו, למשל: חופש הביטוי, חופש התנועה, סחר חופשי, החופש למצות את כישוריו.
- הזכות לקניין (לרכוש) - האדם יכול ליהנות מהרכוש שהוא צבר לעצמו, ללא התערבות המדינה. התערבות המדינה בקניין הפרס (למשל, גביית מסים) מותנית בקבלת הסכמה מצד הנתינים באמצעות נציגיהם.
לדעתו של לוק, המדינה חייבת להבטיח את קיומן של הזכויות האלה. אם המדינה מונעת את קיומן, האדם זכאי לזכות נוספת: הזכות למרוד בשלטון עריץ - שלטון המונע ממנו את זכויותיו.
זכויות האדם, כפי שהוגדרו על ידי רוסו ולוק והוגי דעות אחרים של הנאורות, זכו לתפוצה רבה בקרב בני דורם. הם הפכו לסמל. בשמם יצאו אנשים ועמים למהפכה נגד מי שנתפסו בעיניהם כשליטים עריצים ולמען עתיד טוב יותר. הערכים האלה היו תשתית לניסוח כתבי זכויות וחוקות חדשות.
(בספר תמונה של מונטסייקה)
מהן זכויותיו הטבעיות של האדם? לוק גרס את הנוסחה "חייו, חירותו, בריאותו, איברי גופו... נכסיו". הזכות לחיים, הזכות לשלמות גופנית והזכות לבריאות ולרכוש ניתנות לניתוח כחטיבה אחת, שכן כולן עוסקות בשימור החיים, (...). לעומתן שונה הזכות לחירות, שכן אין היא עוסקת בשימור החיים אלא באיכותם, וגלומה בה (מצויה בה) כבר תפיסה של מה פירוש הדבר להיות אדם. (...). כאשר לוק דיבר על הזכות לחירות שאותה נושא כל פרט, הוא המשיך מסורת (...) הרואה בחירות אמצעי הגנה על אנושיותו של הפרט ולא כלי להאדרת המדינה.
גל גרזון, ליברליזם: קשרים, הקשרים, ביקורות, עמ' 27.
1. בקטע שלפניכם, הזכויות שג'ון לוק מונה ממוינות לשתי קבוצות. מהן הקבוצות? מה מאפיין כל קבוצה?
2. הסבירו מה מייחד את הזכות לחירות מזכויות האדם האחרות.
3. על פי הקטע, החירות היא "אמצעי הגנה על אנושיותו של הפרט ולא כלי להאדרת המדינה". הסבירו קביעה זאת, תוך התייחסות לכלל הזכויות שהגדיר ג'ון לוק.
*32*
*32*
הוגי הנאורות לא הסתפקו בקביעת העקרונות המנחים את החברה - הם שאפו להביא לשינוי רב-משמעות בדפוסי המשטר. הם תמכו בהעצמת המדינה וכוחה, אך בה בעת הם יצאו נגד ריכוז סמכויות השלטון בידי שליט יחיד (עמ' 10) וביקשו להגדיר מחדש את סמכויותיו.
הוגי הנאורות גם הציעו דרכים לתקן את המשטר במדינה ולהבטיח את חירות האזרח. לפי תפיסתו של הברון שארל דה מונטסקייה (ראו הרחבה בהמשך העמוד), מקור הסמכות של השלטון נובע מהחוק. החוק הוא הבסיס לקיומה של החברה. הוא הגורם המאפשר את הגבלת הכוח והחירות של האדם או של השליט - וזאת בהתאם לאינטרס הציבורי, שכן "חירות" אין פירושה "הפקרות". לפיכך, לטענת מונטסקייה, המשטר הטוב ביותר הוא המשטר המלוכני, אבל הוא סבר כי יש להגביל את המלך, כדי להגן על האזרח מפני שלטון שרירותי והפיכתו לשלטון עריץ שאינו כפוף לחוק. כיצד אפשר להגביל את המלך? יש למנוע ממנו לרכז בידיו את כל סמכויות השלטון: החקיקה, הביצוע והשיפוט. זאת משום שהחזקתן בידי אדם אחד מעניקה לאותו אדם מעמד שהוא מעל לחוק, שכן אין מ' שיבקר את החלטותיו ויגביל את כוח סמכותו. במצב זה קיימת סכנה שהשליט יפעל בשרירות-לב וידרדר את השלטון לעריצות.
מונטסקייה הציע, אם כן, להפריד בין זרועות השלטון. זהו רעיון הפרדת הרשויות. על פי רעיון זה החקיקה תהיה בסמכות הפרלמנט, הביצוע יהיה בידי המלך ושריו, והמשפט - בידי רשות שופטת עצמאית. בין שלושת הגופים האלה תהיה חלוקת סמכויות: הרשות המחוקקת תוכל לקבוע את החוק, אך לא יהיה בידה הכוח לבצעו ללא שיתוף פעולה עם הרשות המחוקקת; באותו אופן גם הרשות המבצעת תצטרך לשתף פעולה עם זו המחוקקת, כדי לבטא את כוחה וסמכותה; ושתי הרשויות יחד יהיו נתונות לפיקוחה של הרשות השופטת. בדרך זאת תימנע מרשות אחת היכולת לצבור עוצמה רבה מדי ולהשתלט על הרשויות האחרות.
מונטסקייה, שארל לואי דה-סקונדה (1689-1775) - סופר, משפטן ופילוסוף שפעל בצרפת. ביקר בארצות רבות באירופה והתרשם במיוחד מהמשטר באנגליה. התפרסם בחיבוריו "מכתבים פרטיים" - סאטירה נגד החברה האירופית בת זמנו, ו"רוח החוקים" - חיבור ובו הציג את תורת הפרדת הרשויות, הנקשרת עד היום בשמו ואשר הייתה הבסיס לעיצובן של חוקות דמוקרטיות בארצות הברית ובמקומות אחרים בעולם.
(בספר תמונה של מונטסייקה)
(בספר תמונה של אולימפיה דה-גוז')
כמעט כל משטרי אירופה בתקופת הנאורות היו דומים פחות או יותר למשטר הצרפתי, ואף ראו בו דגם לחיקוי. חצר מלך צרפת בוורסאי, על טקסיה, נהליה ותככיה, שועתקה (הועתקה) למחוזות שלטונם של מלכים ונסיכים במרכז אירופה, בצפונה ובמזרחה. במקום אחד בלבד התקיים שלטון מלוכני שהתבסס על תפיסה לא אבסולוטית - באנגליה. שם (...) קם משטר שהיה מבוסס על שותפות בין המלך לבין הפרלמנט, תוך כדי מתן עוצמה פוליטית רבה בידי ראש הממשלה והקבינט. תוך כדי כך, התפתחו באנגליה מפלגות וסיעות שהתחרו ביניהן על תמיכת הציבור בבחירות תקופתיות. הדגם האנגלי הציע תפיסה של שלטון שהיא מלוכנית מצד אחד, אבל פתוחה לביקורת ציבורית מצד שני.
דגם זה של שלטון ריתק את הצרפתים ועורר בהם רגשות מעורבים של השתאות, חשש וחרדה. כיצד אפשר להעלות על הדעת משטר שאינו בדיוק מונרכיה ואף לא רפובליקה? (...)
המשטר האנגלי זכה להתייחסות מעמיקה של מונטסקייה. בספרו 'על רוח החוקים' (...) מתאר מונטסקייה בהערכה רבה את מבנה השלטון באנגליה, שמגלם בצורה מושלמת, לדעתו, את החלוקה הראויה בין נציגי העם, אנשי האצולה והרשות המבצעת (היא המלך). מונטסקייה מציין בסיפוק שהחוקה האנגלית יוצרת תנאים טובים לתיאום בין הרשויות, ולמעשה מכוננת מצב של חרות.
עמוס הופמן, מהפכה של הרוח: נאורות ומהפכה בצרפת של המאה ה-18, עמ' 238-237.
1. מהם מאפייני המשטר באנגליה לפי קטע המחקר שלפניכם? מדוע היה המשטר הזה ייחודי בתקופתו?
2. כיצד התייחסו הצרפתים לדגם משטר זה? וכיצד התייחס אליו מונטסקייה?
*33*
*33*
זכויות האדם הוגדרו על ידי הוגי הדעות של הנאורות בלשון כוללנית: "כל בני האדם מעצם טבעם שווים ובני חורין". כל אדם ללא הבדל דת, גזע או מין זכאי לזכויות אלה מעצם היותו בן אנוש. עם זאת, בפועל הוקנו הזכויות רק לגברים, ורק לאלה שהיו ממוצא אירופי. הנשים לא היו זכאיות לזכויות יסוד אלה. אף גברים ממוצא לא אירופי, למשל הגברים תושבי "העולם החדש", לא נכללו בכתבי הזכויות שנוסחו בהתאם לרעיונות הנאורות. במציאות זאת, אוכלוסיות שנשללו מהן זכויות היסוד נאלצו להיאבק להשגת חירותן.
*33*
בחברה המסורתית, תפקידי המגדר (ראו הרחבה בהמשך העמוד) היו בעלי אופי מובנה וקבוע. הנחת היסוד המקובלת הייתה שנשים וגברים נולדו במהותם שונים, ולכן מעמדם החברתי ותפקידיהם החברתיים שונים. מקומן של הנשים במסגרת הביתית, וייעודן - לסייע לבעליהן ולדאוג לנוחותם ולרווחתם ולחנך את ילדיהן. מקומו הטבעי של הגבר הוא, לעומת זאת, "בחוץ" - הגבר עסוק בפרנסת המשפחה ובניהול המדינה. מתוקף חלוקה מגדרית זאת, הודרו הנשים מהשיח הציבורי ונשללו מהן זכויות פוליטיות.
נגד תופעה זאת יצאו כמה נשים אשר ניסו לעמוד על זכותן לקבל את הזכויות שהוגדרו בתקופתן כאוניברסליות, כלומר, זכויות החלות על כלל בני האדם. כבר בשנת 1791, במהלך המהפכה הצרפתית, כשנתיים לאחר שהוכרזה בצרפת "הצהרת זכויות האדם והאזרח" (עמ' 44), הכריזה אולאמפ (אולימפיה) דה גוז' (ראו הרחבה בהמשך העמוד), מחזאית ועיתונאית צרפתייה, את הצהרת זכויות האישה והאזרחית. במסמך זה היא קבעה, על בסיס הכלל שניסח ז'אן ז'אק רוסו, כי "האישה נולדת בת חורין והיא נותרת שוות זכויות לגבר". דה גוז' דרשה מעמיתיה למהפכה הצרפתית לתת לנשים זכות בחירה, לכלול נשים באספה הלאומית האמורה לייצג את כל חלקי האוכלוסייה בצרפת, להעניק לנשים זכויות קניין (רכוש), ולתת להן מעמד השווה לזה של הגברים במסגרת התא המשפחתי.
כשנה אחר כך, בשנת 1792, פרסמה מרי וולסטונקרפט (ראו הרחבה בהמשך העמוד) - פילוסופית, סופרת ועיתונאית בריטית - כתב הגנה על זכויות האישה. וולסטונקרפט סברה שאין הבדל מולד בין גזעים או בין מעמדות שונים, ואף לא בין גברים לנשים. ההבדלים בין המינים נובעים, לדעתה, מחינוכן השונה של הנשים. החינוך הלקוי, המציג את הנשים לעיני כול כבורות, פתיות וכרודפות תענוגות הוא, על כן, המקור לאפלייתן ולדיכוין של הנשים. החינוך הראוי צריך לאמן את הנשים להשתמש בתבונתן ולהופכן מדמויות הנשלטות על ידי עולם הגברים לדמויות עצמאיות.
וולסטונקרפט חשבה כי הנשים זכאיות לכל החירויות שהקנתה הנאורות לגברים, וכי שלילתן של זכויות יסוד אלה מהנשים היא אפליה בוטה ומתמשכת וסתירה של כל עקרונות הצדק הבסיסיים. עם זאת, היא לא יצאה נגד תפקידן החברתי של הנשים כאימהות. היא ראתה באימהות את תפקידה המרכזי של האישה, אך סברה שהנשים יבצעו טוב יותר את תפקידן זה אם יקבלו חינוך ויפעלו בחברה כיצורים תבוניים.
מגדר - מושג במדעי החברה, העומק בהבחנות החברתיות והתרבותיות שמייחסים לבני שני המינים הביולוגיים - הגברים והנשים. מקור המושג במילים "לגדר", "לסייג", "להגדיר" (ובלועזית, "ג'נדר").
אולימפיה דה-גוז' (1745-1793) - מחזאית ועיתונאית צרפתייה, תמכה ברעיונות הדמוקרטיים ונלחמה נגד עוולות חברתיות (כמו הסחר בעבדים), ובעיקר לחמה נגד עולות חברתיות (כמו הסחר בעבדים), ובעיקר לחמה למתן שוויון זכויות לנשים במסגרת המהפכה הצרפתית. הוצאה להורג בגלל דעותיה המהפכניות.
(בספר תמונה של אולימפיה דה-גוז')
מרי וולסטונקרפט (1759-1797) - פילוסופית, סופרת ועיתונאית בריטית. ידועה כהוגת הדעות הפמיניסטית הראשונה. כתבה נובלות, מאמרים, ספרי מסע וספרי ילדים. רכשה השכלה בכוחות עצמה, בלי שלמדה במוסד רשמי. הייתה מתומכי המהפכה הצרפתית, ובשנת 1792 דיווחה מפריז על אירועי המהפכה. בשל אורח חייה, שנחשב בזמנה ללא-מקובל, נדחקו כתביה לשוליים והוכרו כבעלי חשיבות רק במאה ה-20.
(בספר תמונה של מרי וולסטונקרפט)
(בשאלות הבאות היעזר במנחה)
1. השוו את תמונותיהן של דה גוז' ושל וולסטונקרפט לתמונות של הוגי הנאורות האחרים בפרק.
2. מדוע, לדעתכם, בחרו האמנים שציירו את שתי הדמויות לציירן כך?
*34*
(בספר תמונה של 'הצהרת זכויות הדם והאזרח', צרפת 1789 - היעזר במנחה)
למן הרגע שהוכח כי גבר ואישה אינם - ואינם אמורים להיות - בנויים באופן דומה, לא באופיים ולא במזגם, ברור לכול כי עליהם לקבל חינוך שונה. לפי הוראותיו של הטבע, שומה עליהם לפעול בתיאום זה עם זה, אך לא לבצע אותם דברים. (...)
הנשים, מצדן, אינן פוסקות להטיח בפנינו כי אנו מחנכים אותן לשטחיות ולגנדרנות, ומשעשעים אותן בלי הרף בהבלים על מנת להקל עלינו את השליטה בהן. הן טופלות עלינו את אותן מגרעות שאנו מוצאים אצלן. אלו שטויות! (...)
ערך האישה כאישה רב הוא, כגבר - ערכה מועט. (...)
לפתח אצל הנשים תכונות גבריות, ולזנוח את תכונותיהן שלהן, משמעו אפוא לגרום להן נזק ניכר בעליל. (...)
כלום יש להסיק מכך שעליה לגדול בבורות גמורה, מוגבלת לתפקידי הבית בלבד? (...) לא ולא. לא לכך כיוון הטבע, שחנן את האישה בשכל כה נעים ושנון. נהפוך הוא, רצונו של הטבע הוא שנשים יחשבו, ישקלו בדעתן, יאהבו, ירכשו דעת, יטפחו את שכלן באותה מידה שהן מטפחות את יפי פניהן. (...)
הנה כי כן, חינוכן של הנשים אמור כולו להתייחס לגברים. לשאת חן בעיניהם, להועיל להם, להתחבב עליהם ולזכות בהערכתם, לגדלם בנעוריהם, לטפל בהם בבגרותם, לייעץ להם, לנחמם, להנעים להם את חייהם ולהמתיקם, כל אלה הנם חובות החלים על הנשים בכל העתים, חובות שיש ללמדן החל מילדותן. (...)
ז'אן ז'אק רוסו, אמיל או על החינוך, עמ' 594-597.
1. מה מאפיין את תכונות הנשים ותכונות הגברים לדעת רוסו? ומהו לדעתו ייעודן של הנשים?
2. איזו טענה "טופלות" הנשים על הגברים? מהי תשובתו לטענה זו?
3. מהי דעתו של רוסו על חינוך נשים?
4. כיצד מתיישבים דבריו של רוסו כאן עם טענתו שלפיה כל בני האדם נולדו מעצם טבעם שווים ובני חורין?
(בספר תמונה של 'הצהרת זכויות הדם והאזרח', צרפת 1789 - היעזר במנחה)
בחנתי כמה ספרים שנכתבו בנושאי חינוך, וצפיתי בסבלנות בהתנהגותם של הורים ובדרך ניהולם של בתי ספר: ומה התוצאה? - שכנוע עמוק בכך שהזנחת השכלתן של בנות מיני הוא המקור העיקרי לאומללותן, שאותה אני מגנה: (...)
אני מקווה שבנות מיני תסלחנה לי אם אתייחס אליהן כאל יצורים הגיוניים, במקום להחמיא להן על חינן (יופיין), ולראותן כאילו היו שרויות בתקופת ילדות נצחית, ואינן מסוגלות לעמוד בכוחות עצמן. (...)
ניתן להסיק (...) מהתנהלותן של נשים בהווה, מחיבתן הרבה לתענוגות, התופסת את מקומן של השאפתנות ושל תשוקות נעלות אחרות הפותחות ומרחיבות את הנפש, כי החינוך אשר לו הן זכו מאז היווסדה של חברה אזרחית עד כה נועד רק להופכן למושאי תשוקה חסרי ערך - לאמצעי להביא לעולם עוד שוטים! (...)
לדעתי, החינוך הטוב ביותר הוא זה שמאמן את התבונה באופן שמחזק את הגוף ומעצב את הלב. או, במילים אחרות, זה שמאפשר לפרט לרכוש את המידות הטובות, אשר יגבשו את עצמאותו. למעשה זוהי פארסה (עניין המעורר גיחוך) לכנות מישהו בעל "מידות טובות", אם מידות אלו אינן תוצר של הפעלת ההיגיון שלו. זוהי דעתו של רוסו ביחס לגברים; אני מחילה אותה גם על נשים (...).
מתוך: ללמוד פמיניזם: מקראה, עמ' 19-22.
1. מהו מקור אומללותן של הנשים, לדעתה של מרי וולסטונקרפט?
2. מה יחסה של מרי וולסטונקרפט לטיעוניו של רוסו הנוגעים לחינוך נשים ולזכויות האדם?
3. מה הייתה, לדעתכם, ההשפעה של רוסו על עמדותיה של וולסטונקרפט.
(בספר תמונה של 'הצהרת זכויות הדם והאזרח', צרפת 1789 - היעזר במנחה)
1. אילו סמלים בחר האמן, מעצב ההכרזה, לצייר סביב נוסח ההכרזה? מדוע לדעתכם הוא בחר בסמלים האלה?
2. מה לדעתכם מסמלות הנשים שנושאות את ההצהרה?
3. עמדו על הפער בין תיאור הנשים בתמונה לבין מעמדן בפועל על פי ההכרזה, הציעו הסבר לפער.
35*
*35*
הקשיים ביישום של רעיונות הנאורות בולט אף ביחסה של החברה האירופית לתושבי הארצות שהיו בשליטתה. העת החדשה התברכה במסעות של ספנים וחוקרים לעבר ארצות חדשות. גילוין של הארצות החדשות יצר מקורות עושר חדשים בעבור בני אירופה, ועודד השתלטות של אירופים על שטחים בארצות החדשות וניצול כלכלי של משאבי הטבע שלהן. תהליך זה קיבל את הכינוי קולוניאליזם (ראו הרחבה בהמשך העמוד). במקביל התפתח סחר עבדים ענף, אשר הביא לשעבודם של בני הארצות החדשות וניצול כוח העבודה שלהם לטובת צרכיה המסחריים של אירופה.
גילוין של הארצות החדשות הפגיש את בני אירופה עם בני אדם שהיו שונים מהם במראה, בשפה ובתרבות. מפגש זה העלה בקרב הוגי הנאורות שאלות חדשות: האם תושבי הארצות החדשות הם בני אדם? האם יש להם נשמה? האם הם דומים באופיים לאדם האירופי? האם הם זכאים לזכויות שוות? דיון זה שיקף יחס דו ערכי כלפי הילידים, תושבי הארצות החדשות. הילידים הסעירו את דמיונם של בני אירופה. בדמיונם ראו בהם האירופים את התגלמות "המצב הטבעי" (עמ' 29) שהאדם מצוי בו. מצב של תמימות וטוהר. הם סברו שהילידים הם יצורים אקזוטיים וכינו אותם בשם "פרא אציל". בעיני האירופים נדמו הילידים ליוונים והרומים הקדומים, שמהם צמחה התרבות האירופית. חברת הילידים, בעיקר ילידי טהיטי, נתפסה בקברה אידאלית החיה בתוך נוף קסום. בין חבריה שוררים יחסים של שוויון, הם רחוקים מצביעות דתית ומאפליה. גן עדן עלי-אדמות.
בשונה מתיאור "הפרא האציל", חלק מהוגי דעות של הנאורות גילו כלפי הילידים יחס מתנשא. בעיניהם הייתה התרבות האירופית תרבות מתקדמת ונאורה, העולה עשרות מונים על התרבות הילידית. הם ראו צידוק לקולוניאליזם ברעיון הקידמה (עמ' 27). לדעתם, עמי אירופה הנאורים והמתקדמים יעשו במשאבים המקומיים שימוש מועיל יותר משיעשו תושבי הארצות החדשות עצמם. נוסף על כך, באותה עת העלה המחקר המדעי של הטבע השערות בדבר עליונותו של האדם על שאר הבריות: האדם הפך לפאר הבריאה ולמטרת הקיום של העולם. חלק מחוקרי הטבע חשבו שאף את בני האדם ניתן לחלק לעמים מפותחים יותר ומפותחים פחות. עם זאת, רבים מהוגי הנאורות לא ראו בחלוקה זאת מציאות קבועה שאינה ניתנת לשינוי. הם האמינו כי עמים לא מפותחים יכולים להתפתח, ולכן פעלו למען הפצת הנצרות והתרבות האירופית בקרב הילידים. תפיסות מסוג זה הצדיקו יצירת יחס מפלה כלפי האוכלוסיות האלה, אשר לא זכו לשוויון זכויות בשל מוצאן.
קולוניאליזם - מושג שמקורו בלטינית: "קולוניה", ובעברית "מושבה". בעת החדשה מתייחס המושג "קולוניאליזם" לשליטה של מיעוט פולשים זרים מארץ מרוחקת על רוב של תושבים מקומיים. השליטים הזרים מנהלים את האזור הנשלט על פי הצרכים שלהם, תוך התעלמות מטובת האוכלוסייה המקומית ומתוך תחושה של עליונות תרבותית ואמונה בזכותם לשלוט. להחלטותיהם יש השפעה על חייהם של התושבים המקומיים.
(בספר תמונה ובה דמותו של בן טהיטי, בלבוש יווני עתיק. יהושע ריינולדס, 1776 - היעזר במנחה)
1. כיצד התמוה משקפת את מוצאה של הדמות בתמונה?
2. שערו מדוע הדמות הולבשה בלבוש יווני קלאסי.
3. באיזו סביבה בחר האמן לצייר את הדמות? שערו מדוע.
(בספר תרשים בשלושה טורים, הועתק כטקסט)
ביטוי בולט ליחס לילידים ניתן למצוא בספרו של דניאל דיפו, רובינזון קרוזו. רובינזון, מלח שספינתו טבעה ונקלע לאי בודד, פוגש על אדמת האי את ששת, אחד מהילידים שחיו על האי.
הוא (ששת) היה בחור נעים ונחמד, טוב-רואי (...), קומתו חסונה ותוארו יפה. (...) הכרת פניו היתה טובה מאד, ולא הביט בגאוה ובוז, אך פני-גבר היו לו, ובהבעתם היה כל הרוך והעדנה אשר בפני האירופי, ביחוד מדי צחקו בדממה. שיערו היה ארוך ושחור אך לא מתולתל כצמר: מצחו גבוה ורחב מאוד, ועיניו חיות, חדות ונוצצות. צבע עורו לא היה שחור מאוד, כי אם חום עמוק, (...). פניו היו עגולים ומלאים, אפו קטן, אך לא שרוע כאשר יהיה לכושים; פיו צר, שפתיו דקות, ושיניו היפות קצובות ולבנות (...).
דניאל דיפו, רובינזון קרוזו, חייו וקורותיו, עמ' 117.
1. מהן תכונותיו הפיזיות של ששת? ומהן תכונות האופי שלו?
2. במה דומה ששת לבני אירופה? ובמה הוא שונה מהם?
3. שערו מדוע דניאל דיפו מדגיש את הקשר בין ששת היליד לבני אירופה?
מאפייני הנאורות
*36*
*36*
(בספר תרשים בשלושה טורים, הועתק כטקסט)
טור ראשון:
ידע: מכלול הידיעות וההבנה המצויים בקרב בני האנוש.
קידמה: תפיסת עולם הרואה את ההיסטוריה האנושית כתהליך התפתחותי המונע על ידי הידע.
אופטימיות: תפיסת עולם הרואה את המציאות באור חיובי.
אושר: השקפה שלפיה הידע והקידמה יפתרו את בעיות האנושות ויסבו אושר לאדם.
טור שני:
אינדיווידואליות: העמדת האדם היחיד במרכז.
תבוניות (רציונאליות): חשיבה הגיונית, חשיבה על פי השכל.
ספקנות: הטלת ספק בכל "אמת" ובחינה מחודשת של כל "אמת" בכלי ההיגיון והתכונה.
חילון: הגדרה מחודשת של מערכת היחסים שבין מה שמקודש (למשל, הדת), לבין מה שאינו מקודש (למשל, המדינה).
טור שלישי:
חירות: זכות טבעית, זכות שזכאי לה כל אדם באשר הוא אדם - לא להיות כפוף לרצון של אחר ללא הסכמתו.
שוויון: השקפה שלפיה כל בני האדם, ללא הבדלי דת, גזע ומין, נולדו מעצם טבעם שווים.
אמנה חברתית: הסכמים כתובים ובלתי כתובים בין בני האדם, אשר קובעים באופן תבוני את מערכות היחסים ביניהם.
ריבונות העם: תפיסת עולם שלפיה העם הוא תבוני ולכן הוא הריבון - השליט היחיד על עצמו.
1. בחרו אחד מהטורים בתרשים והסבירו את הקשר בין מאפייני הנאורות המופיעים בו.
2. נסו להציע תרשים שיארגן את מאפייני הנאורות באופן אחר.
*37*
(בספר ציור של "נוף חורפי עם כנסייה" - היעזר במנחה).
לצד הנאורות התפתחה באירופה בשלהי המאה ה-18 תנועה מחשבתית נוספת - תנועת הרומנטיקה. תנועת הרומנטיקה הייתה תנועה-בת של הנאורות, ובה בעת הייתה זאת תנועה שיצאה נגד רבים מרעיונות הנאורות.
בדומה להוגי הנאורות, גם הוגי הרומנטיקה העמידו את האדם במרכז, אך בשונה מהם הם שמו דגש על 'הרגש' ולא על התבוניות והחשיבה הביקורתית. מלבד הדגש על הממד הרגשי, נבדלה הרומנטיקה מהנאורות בהיבטים רבים. במקום התפיסות האוניברסאליות המכלילות והמנסות ללמוד על אופיים של כל בני האדם, דגלה הרומנטיקה בתפיסה הפרטיקולריסטית - תפיסה בדלנית ייחודית המנסה למצוא את "רוח העם", כלומר, את השונה בכל אומה ואת המייחד כל אומה.
במקום להביט קדימה אל העתיד, ביקשו הוגי הרומנטיקה להחיות את העבר הימי-ביניימי. הם חפצו בעיצובו של משמר מודרני, אבל ביקשו למצוא גם את העולם הקסום והמרגש של הנסיכים והאבירים. במקום השאיפה לידע ולרכישת השכלה הם נשאו עיניהם לפרימיטיבי, לפראי וללא-מתורבת. במקום לברר בצורה תבונית מהו המצב הטבעי, הם שאפו להתחבר אל הטבע עצמו.
לרומנטיקה היו ביטויים רבים בהגות, בספרות ובאמנות, והייתה לה השפעה רבה על תהליכים היסטוריים שליוו את המאה ה-19. לדעת חלק מהחוקרים הייתה זאת התנועה הגדולה ביותר ובעלת ההשפעה הגדולה ביותר במאה העשרים. חוקרים אלה קוראים תיגר על עמיתיהם, אשר העמידו את הנאורות הרציונאלית במרכז השיח ההיסטורי והכתירו אותה בכתר התנועה המרכזית של העת החדשה.
(בספר ציור של "נוף חורפי עם כנסייה" - היעזר במנחה).
מה בין נאורות לרומנטיקה?
רעיונות הנאורות:
- תבוניות וחשיבה ביקורתית.
- אוניברסליזם.
- קידמה.
- שאיפה להשכלה וידע.
- שימוש במדע לטובת שליטה בטבע.
רעיונות הרומנטיקה:
- תבונה המשולבת ברגש.
- פרטיקולריזם והדגשת רוח העם.
- קידוש העבר.
- זיקה אל הפרימיטיבי.
- הערצת הטבע, הגאונות והדמיון היוצר.
(בספר ציור של "נוף חורפי עם כנסייה" - היעזר במנחה).
הציור הוא של הצייר הגרמני קספר דויד פרידריך, 1811. הצייר נחשב למייצגו המובהק של הזרם הרומנטי באמנות. בציור "נוף חורפי עם כנסייה" הוא יוצר הקבלה בין עצי האשוח שבקדמת התמונה לבין הכנסייה הניצבת ברקע התמונה. הכנסייה מסמלת את מורשת ימי הביניים. עץ האשוח, שמחטיו מוריקות כל ימות השנה, מסמל את הנצחיות, ההמשכיות והתקווה לחיי נצח.
1. מדוע בחר הצייר בכנסייה ובעץ האשוח כסמלים?
2. מה רצה הצייר לבטא בחיבור בין שני הסמלים האלה?
3. חוו דעתכם: מדוע הכנסייה מצוירת בתוך מעטה של ערפל?
4. כיצד מייצג הציור את רעיונות הרומנטיקה?
*38*
(בספר תמונה של פרידריך הגדול עם וולטר בארמון סן סוסי - היעזר במנחה)
1. הציגו 3 מאפיינים של חברת הנאורות.
2. עמדו על ההבדלים בין תפיסת העולם שרווחה בימי הביניים לתפיסת העולם של הוגי הנאורות. היעזרו בטבלה:
(בספר תמונה של פרידריך הגדול עם וולטר בארמון סן סוסי - היעזר במנחה)
(תא ריק) | תפיסת העולם בימי הביניים | תפיסת העולם של חברת הנאורות |
האדם - תפקידו ומקומו בעולם | -- | -- |
היחס לידע | -- | -- |
היחס לתהליכי הקידמה והשינוי | -- | -- |
היחס לדת הנוצרית | -- | -- |
מבנה החברה הרצוי | -- | -- |
מבנה המשטר הרצוי | -- | -- |
3. א. בחרו 3 דמויות של הוגי דעות המוזכרים בפרק וקראו עליהם במרשתת (באינטרנט).
ערכו השוואה ביניהם בעזרת טבלה:
(בספר תמונה של פרידריך הגדול עם וולטר בארמון סן סוסי - היעזר במנחה)
הוגה דעות | -- | -- | -- |
מוצאו | -- | -- | -- |
תחומי עיסוקו | -- | -- | -- |
תפקידיו הציבוריים (פוליטיים או אחרים) | -- | -- | -- |
חיבוריו החשובים | -- | -- | -- |
האם פרסם את חיבוריו בגלוי? | -- | -- | -- |
האם זכה להכרה, היכן ומתי? | -- | -- | -- |
רעיונות מרכזיים בתורתו | -- | -- | -- |
ב. אילו מסקנות תוכלו להסיק מההשוואה על האישים שבחנתם?
4. מה היה יחסם של הוגי הנאורות לזכויות הנשים? כיצד ניתן להסביר יחס זה?
5. מה היה יחסם של הוגי הנאורות לילידים בארצות שנכבשו במסגרת הקולוניאליזם? כיצד אפשר להסביר יחס זה?
6. לדעת החוקר מיכאל הרסגור:
הוגי עידן הנאורות שיחררו את המערב מפולחן העבר ומן האימה מפני העתיד, בהוכיחם עד כמה היה העבר פרימיטיבי, אכזרי וחמר תבונה, ובחנכם את הציבור להאמין שבכוחו לתקן את עצמו לקראת חיים מלאים ומעניינים יותר. (עידן הנאורות: מבוא לתולדות החברה המערב-אירופית במאה ה-18, עמ' 16)
א. הסבירו את דבריו של החוקר תוך התייחסות לערכי חברת הנאורות הנזכרים בדבריו.
ב. העמדה שמציג החוקר בקטע שנויה במחלוקת. הציגו דעות בעד ונגד עמדתו, תוך התבססות על מה שלמדתם.
7. נניח שאתם תיירים בצרפת של המאה ה-18 והוזמנתם להשתתף במפגש בסלון של מאדאם ז'ופרן. כתבו לבני משפחתכם מכתב ותארו בו את חוויותיכם מהפגישה.
*39*
*39*
רעיונות הנאורות חוללו שינויים לא רק בדפוסי החשיבה ובעולם הערכים שהיו מקובלים עד לאותה עת, אלא גם במציאות המדינית. במעיף זה נבחן כיצד יושמו רעיונות הנאורות ב-3 תהליכים היסטוריים מרכזיים: שינוי בתפיסת המשטר וגיבושו של האבסולוטיזם הנאור; כינונו של משטר דמוקרטי המבוסס על ערכי הנאורות בארצות הברית; והתחוללותה של מהפכה אלימה אשר הביאה לנפילת המלוכה ולביטול המשטר הפאודלי בצרפת.
מלכים אבסולוטיים מאמצים את רעיונות הנאורות
*39*
רעיונותיהם של הוגי הנאורות השפיעו על מלכים במדינות אחדות באירופה ששלטו בהן שליטים אבסולוטיים (עמ' 10). במשטרים אלה נשמר המבנה האבסולוטי. כל סמכויות השלטון רוכזו בידי המלך, אבל הוא ניסה להעניק לנתיניו תנאים טובים יותר ברוח רעיונות הנאורות. כך נולד המושג "אבסולוטיזם נאור". השליט האבסולוטי-הנאור התחייב לפעול באופן תבוני ומתוך דאגה לטובת נתיניו ולא לתועלתו האישית. לכן השתדל השליט במשטרים אלה לייעל את מערכת השלטון ולקדם את החינוך ואת ההשכלה במדינה. פרידריך השני, ששלט בפרוסיה בין השנים 1740-1786, מייצג שליטים אלה. הוא הצהיר כי השליט האבסולוטי הנאור הוא משרתה הראשון של המדינה, וכי עליו לפעול אך ורק לתועלת המדינה. המלך נתון לביקורת מצד עמו ועליו להתנהג כאילו בכל רגע ורגע הוא מחויב למסור לנתיניו דין וחשבון על פעולותיו. פרידריך השני היה אהוד ביותר על עמו וזכה לכינוי "פרידריך הגדול".
(בספר תמונה של פרידריך הגדול עם וולטר בארמון סן סוסי - היעזר במנחה)
מה אפשר ללמוד מן התמונה על הקשרים בין השליט לבין הוגי הדעות של הנאורות?
(בספר מפה של ההתיישבות בצפון אמריקה במאה ה-17 ובה מופיעות 13 המושבות הראשונות, אשר הוקמו לאורך החוף המזרחי של צפון אמריקה - היעזר במנחה)
ציינו כבר, כי האזרחים אינם מעניקים מעמד של בכורה לאחד מביניהם אלא תמורת שירותים, שהם מצפים לקבל מידיו: שירותים אלה הלא הם שמירת החוקים, השגחה מדוקדקת על קיום הצדק, מלחמת חורמה (מלחמה עזה) כנגד השחתת המידות והגנה על המדינה מפני אויביה. על המושל לפקוח עין על עיבוד האדמות: עליו לספק לאוכלוסייה מזון בשפע, לעודד את המסחר ואת החרושת. כמוהו כזקיף (שומר) נצחי, שעליו להשגיח בשבע עיניים על שכניו ועל התנהגות אויביה של המדינה. (...) ממש כשם שכל קפיצי השעון פועלים למען תכלית אחת ויחידה, דהיינו, מדידת הזמן, כן כל קפיצי הממשלה צריכים להיות מכוונים כך, שכל חלקי המינהל השונים יתרמו באופן שווה לתועלתה המרבית של המדינה - אותה תכלית חיונית, שלעולם אין לשכחה. (...)
הריני שב ואומר אפוא: השליט מייצג את המדינה: הוא ועמו אינם אלא גוף אחד, שאינו יכול להיות מאושר אלא כאשר ההסכמה מאחדת אותם. השליט הוא לחברה, שבה הוא מושל, מה שהראש הוא לגוף: עליו לראות, לחשוב ולפעול למען כל הקהילייה, כדי להשיג למענה את כל היתרונות האפשריים. (...) עליו להזכיר לעצמו לעתים קרובות שאדם הוא: כמוהו כפחות שבנתיניו. אם אמנם הוא השופט הראשון, הגנרל הראשון, הבנקאי הראשון, השר הראשון בחברה, אין זה כדי לסמל את הפעולות הללו, אלא כדי למלא את החובות הכרוכות בהן. אין הוא אלא משרתה הראשון של המדינה, (...).
פרידריך השני, מובא אצל: טוני לנטין, תרבות ההשכלה - הגות ואמנות באירופה של המאה ה-18, יחידה 16, עמ' 28-29.
1. מהן הציפיות של האזרחים מן השליט? מיינו אותן להיבטים.
2. מדוע השליט הוא "משרתה הראשון של המדינה"?
3. אילו דימויים העניק פרידריך השני למערכת השלטון? מהי משמעותם?
4. אילו מאפיינים של האבסולוטיזם עולים מדבריו של פרידריך השני? ואילו ערכים מערכי הנאורות עולים מדבריו?
*40*
*40*
*40*
בשנת 1775 פרצה מלחמת העצמאות של ארצות הברית. מלחמה זאת הייתה תוצר של מאבקי כוח כלכליים ופוליטיים בין אנגליה, ששלטה במושבות ארצות הברית מהמאה ה-17, לבין המתיישבים שהגיעו אליה מאירופה באותה תקופה. אנגליה, כמו מדינות אירופיות אחרות, האמינה בכלכלה מרקנטליסטית (עמ' 17). לכן שאפה אנגליה לנצל את מושבותיה ביבשת אמריקה לצורך ביסוסה הכלכלי.
המתיישבים, אשר הגיעו למרחבים הריקים של היבשת החדשה, התמודדו כיחידים מול איתני הטבע ומול האינדיאנים, תושביה הקדומים של אמריקה. בלהט רב, שנבע בחלקו מאמונתם באל ובשליחות שהם ממלאים, הם פעלו לבניית חברה חדשה, טובה ומתוקנת מהחברה האירופית שאותה עזבו. בחלקה הצפוני של היבשת הם הקימו מושבות בעלות אופי עירוני ותעשייתי, ואילו בחלקה הדרומי הוקמו מושבות בעלות אופי חקלאי, שבמרכזן אחוזות ומטעים גדולים, המבוססים על עבודת עבדים. לדעת חוקרים, הצורך של המתיישבים להתמודד עם מציאות החיים ביבשת החדשה עודדה את התפתחותם של רעיונות אינדיווידואליים, אשר שמים דגש על האדם, חובותיו וזכויותיו. ניגוד זה בין תפיסות העולם של הממשל האנגלי לבין המתיישבים הגיע לשיאו במלחמת העצמאות של ארצות הברית.
המתיישבים הביעו חומר שביעות רצון מהמסים הגבוהים שהיה עליהם לשלם לאנגליה, ומהיעדר ייצוג שלהם בפרלמנט האנגלי. הם מרדו בסמכות השלטון והקימו קונגרס וכוח צבאי עצמאי. ביטוי בולט למרד זה היה כבר בשנת 1773, באירועים שכונו בשם "מסיבת התה של בוסטון". במהלך האירועים זרקו מתיישבים המחופשים לאינדיאנים תה משלוש אוניות מסחר של "חברת הודו המזרחית", כמחאה נגד הפטור ממכס שהעניקו השלטונות הבריטים לחברה זאת. אירוע זה מהווה סימן דרך חשוב בתהליך שהוביל לפרוץ מלחמת העצמאות של ארצות הברית. מלחמה שהסתיימה בשנת 1783, כאשר הכירה אנגליה בעצמאותה של ארצות הברית.
במהלך המלחמה, ב-4 ביולי 1776, נחתמה בפילדלפיה הכרזת העצמאות על ידי קונגרס שבו כונסו נציגי המושבות של ארצות הברית. נוסח ההכרזה קבע כי 13 המושבות הן מדינות חופשיות ועצמאיות. את הכרזת העצמאות ניסחה ועדה ובראשה תומס ג'פרסון. ההכרזה התבססה על הרעיונות שביטאו הוגי הדעות של הנאורות, והיא הדגישה את הזכויות הטבעיות, את ריבונות העם, את הזכות להתנגד לעריצות ואת זכותו של כל אדם לחתור לאושר. בשמם של רעיונות אלה תבעו המושבות לעצמן את הזכות להתנתק משלטונה של בריטניה ולהקים מדינה עצמאית. מאז נקבע ה-4 ביולי ליום העצמאות של ארצות הברית.
(בספר מפה של ההתיישבות בצפון אמריקה במאה ה-17 ובה מופיעות 13 המושבות הראשונות, אשר הוקמו לאורך החוף המזרחי של צפון אמריקה - היעזר במנחה)
במפה מצוינים האזורים הבאים: 13 המושבות, שבטים אינדיאנים, אזור בבעלות אנגלים ואזור בבעלות ספרדים.
*41*
(בספר תמונה של 'פסל החירות')
כאשר, במהלך הקורות את בני-האדם, מתעורר אצל עם מסוים הצורך להתיר את הקשרים המדיניים שקשרוהו עם עם אחר ולתפוס בין מעצמות-העולם מקום נפרד ושווה, שלו הוא זכאי מכוח חוקי-הטבע ואלוהי-הטבע, מחייבו יחס של כבוד הולם כלפי דעותיהם של בני-האדם שיצהיר מה הן הסיבות שאילצו אותו להיפרד.
מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן: שכל בני-האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי-אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר; שכדי להבטיח זכויות אלה מוקמות בקרב בני-האדם ממשלות אשר סמכויותיהן הצודקות נובעות מהסכמת הנמשלים; שבכל מקרה שצורת ממשל כלשהי נעשית מנוגדת למטרות אלה, זכותו של העם לשנותה או לבטלה ולייסד ממשל חדש שיושתת על עקרונות אלה, ויארגן את סמכויותיו כך, שייראו להם כמבטיחות ביותר את ביטחונם ואת אושרם. אכן הזהירות השקולה מחייבת שצורות-ממשל הקיימות זמן רב לא תוחלפנה בגלל סיבות קלות וחולפות. כך גם מראה הניסיון, כי בני האדם מעדיפים לסבול, כל עוד העוול נסבל, מאשר לתקן את מצבם על-ידי ביטול צורות (הממשל) שהורגלו בהן. אולם, כאשר שרשרת ארוכה של מעשי-עוול ועושק-זכויות, המכוונים ללא הפסק לאותה מטרה, מצביעה על תוכנית לשעבדם לרודנות מוחלטת, זכותם וחובתם להפיל ממשל כזה ולקבוע ערבויות חדשות לביטחונם בעתיד. כזה היה הסבל שנשאו המושבות האלה באורך-רוח, וכזה הוא עתה ההכרח המאלץ אותן לשנות את מערכות הממשל הקודמות שלהן. דברי-ימי מלכה הנוכחי של בריטניה הגדולה הם דברי-ימיהם של מעשי-עוול ועושק-זכויות החוזרים ונשנים, כשלכולם מטרה ישירה לכונן שלטון של עריצות מוחלטת. וכדי להוכיח זאת יוצגו העובדות בפני העולם (אשר ישפוט אותן) ללא משוא פנים. (...).
לפיכך אנו, נציגי ארצות-הברית של אמריקה, המכונסים בקונגרס כללי, פונים לשופט-העליון ריבון-העולם להעיד על טוהר כוונותינו, ומפרסמים ומכריזים בחגיגיות בשם העם הטוב הזה וברשותו, כי המושבות המאוחדות האלה הן מדינות חופשיות ועצמאיות, ומן הדין שכך יהיו; כי הן משוחררות מכל נאמנות לכתר הבריטי, וכי כל קשר פוליטי למדינת בריטניה הגדולה מנותק לחלוטין, ומן הדין שכך יהיה; וכי כמדינות חופשיות ועצמאיות יש להן סמכות מלאה להכריז מלחמה, להשכין שלום, לכרות בריתות, לפתח מסחר, ולעשות את כל אותם פעולות ומעשים שזכאיות לעשותם מדינות עצמאיות. ולביסוס הכרזה זו, בהשליכנו יהבנו על ההשגחה העליונה, הננו ערבים הדדית בחיינו, ברכושנו ובכבודנו הקדוש.
תרגם: ארנון גוטפלד.
1. חלקו את הקטע מתוך ההכרזה לחלקים, ונסחו כותרת לכל חלק.
2. מהן לדעתכם מטרות ההכרזה?
3. כיצד מנמקים המתיישבים את זכותם לנתק את קשריהם עם אנגליה?
4. אילו רעיונות של הנאורות מוצאים את ביטוים בהכרזת העצמאות?
5. האם לדעתכם קיבלו רעיונות הנאורות פרשנות חדשה בהכרזה? אם כן, מהי?
6. חוו דעתכם: האם מטרת ההכרזה הייתה ליצור חברה שוויונית ודמוקרטית? נמקו את עמדתכם.
(בספר תמונה של 'פסל החירות')
הפסל ממוקם ב"אי החירות", בפתחו של נמל העיר ניו-יורק. הפסל הוא אחד מסמליה של ארצות הברית. הפסל הוענק לארצות הברית על ידי צרפת, כהוקרה על הגשמת רעיון החירות וכמזכרת לשיתוף הפעולה בין צרפת לבין המושבות במלחמת השחרור שלהן. הפסל נחנך בשנת 1886. שמו המלא הוא "החירות מאירה את העם", והוא מעוצב בצורת אישה האוחזת בידה הימנית את לפיד החירות ובידה השמאלית את הכרזת העצמאות.
בבסיס הפסל חרותות שורות מהשיר "הקולוסוס החדש", שכתבה בשנת 1883 אמה לזרוס, משוררת יהודייה אמריקנית, בת מהגרים:
הבו לי את בניכם היגעים והעניים,
הערב-רב של המונים הכמהים
לנשום כחופשיים.
שלחו אותם אלי,
חסרי הבית וסחופי הסעד,
בפנס אאיר בואם בזה זהב השער.
(המתרגם אינו ידוע)
1. מדוע לדעתכם הפך פסל החירות לסמל בעבור האומה האמריקנית?
2. מדוע לדעתכם נבחר דווקא שיר זה ונכתב בבסיס הפסל?
3. המהגרים שהגיעו לארצות הברית בתקופות שונות התייחסו לפסל החירות כאל סמל. שערו מדוע.
*42*
(בספר תרשים המתאר את מבנה המשטר על פי חוקת ארצות הברית)
במשפטים אלה (של הכרזת העצמאות) טמונים ארבעה רעיונות מדיניים בסיסיים, והם: דוקטרינת (רעיון) חוק הטבע, דוקטרינת הזכויות הטבעיות, דוקטרינת ריבונות העם והזכות למרד. דוקטרינות ותפישות אלה היו משותפות לרבים מהוגי הדעות במאה ה-17 וה-18. חלק מן המשפטים נטל ג'פרסון ישירות מכתביו של לוק.
מעניינת במיוחד היא קביעתו של ג'פרסון לפיה "כל בני האדם נבראים שווים". (...) בפני החוק היו כל בני האדם צריכים להיות שווים. התפישה התייחסה למצב האידיאלי. בני האדם היו שווים ברגע לידתם, אך סמוך לו כבר הופר שוויון זה בשל צבע עורם, מוצאם, הרקע החברתי והכלכלי שלהם וכדומה.
עניינם של דור המייסדים היה ההגנה על קניינם; לפיכך כתב ג'פרסון בטיוטה הראשונה של הצהרת העצמאות על "חוק, חירות וקניין". מכיוון שהמסמך נועד לתעמולה, שונתה המילה קניין ל"חתירה לאושר". הקניין לא היה נחלת הכלל, אך לא היה מי שיתנגד לרדיפה אחרי האושר. (...) בניסוח ההצהרה דחה ג'פרסון את הדגש שהניח לוק (...) על הגנת הקניין כתמצית תפקיד המושל. ג'פרסון ובני זמנו הרחיבו זאת מהגנת זכויות קניין להגנה על זכויותיהם של בני אנוש.
ארנון גוטפלד, ממושבות למלחמת אזרחים: היסטוריה אמריקנית עד 1861, עמ' 40-41.
1. אילו רעיונות של הנאורות, המופיעים בהכרזת העצמאות, מודגשים בקטע? שערו מדוע.
2. חלק מרעיונות הנאורות קיבלו בהכרזה פרשנות חדשה.
א. מהם רעיונות אלה?
ב. מהי הפרשנות החדשה שהעניקה ההכרזה לרעיונות אלה.
(בספר תרשים המתאר את מבנה המשטר על פי חוקת ארצות הברית)
ההיסטוריונים חלוקים בדעתם בשאלה האם מאורעות מלחמת העצמאות בארצות הברית - גירוש השלטון האנגלי והכרזת העצמאות - יכולים להיחשב אירועים מהפכניים. יש הסבורים שאירועים אלה לא הובילו תהליכי שינוי רבי חשיבות בחיי המתיישבים בארצות הברית. הכרזת העצמאות וחוקת ארצות הברית שעוצבה בעקבותיה, היו המשך ישיר של הדרך הדמוקרטית שבה ניהלו המתיישבים את חייהם תחת השלטון האנגלי. גם בהיבט הכלכלי היה דמיון - המתיישבים ניהלו אורח חיים שהבטיח את זכויות הקניין. ואכן, לכל מתיישב היה רכוש פרטי והוא ניהל אורח חיים עצמאי גם לפני מתן ההצהרה. מבנה החברה במושבות צפון אמריקה היה שוויוני והבטיח את זכויות הפרט. המלחמה שחררה את המתיישבים מעולם של האנגלים, ונתנה להם את האפשרות להסדיר את אורחות חייהם משכבר באמצעות חוקה כתובה.
היסטוריונים אחרים סבורים שהאירועים האלה סימנו בארצות הברית מהפכה של ממש, בוודאי בתחום הפוליטיקה. מלחמת העצמאות, ההכרזה וחוקת ארצות הברית עיצבו מערכת פוליטית חדשה, המבוססת על ערכי הנאורות אשר מצאו את ביטויים בתורתם של רומו, לוק ומונטסקייה.
החוקה ניסתה לעצב משטר פדרטיבי (משטר של איחוד מדינות) המבוסס על הסכמת המתיישבים, כלומר, על "אמנה חברתית", ואשר יבטיח את ערך השוויון ואת חירויות הפרט. משטר אשר יקיים בתוכו הפרדת רשויות (ראו תרשים) ומערכת של איזונים ובלמים המאפשרת פיקוח של זרועות השלטון זו על זו, ובכך ינסה למנוע עריצות.
(בספר תרשים המתאר את מבנה המשטר על פי חוקת ארצות הברית)
בחוקת ארצות הברית שלוש רשויות:
רשות שופטת - בית המשפט העליון.
רשות מבצעת - הנשיא.
רשות מחוקקת הקונגרס - הסנאט ובית הנבחרים.
43*
*43*
בשנת 1789 התרחשה בצרפת מהפכה. מהפכה זאת, שסיסמתה הייתה "חירות, שוויון ואחווה", ינקה את רעיונותיה מהוגי הדעות של הנאורות, והושפעה במידת מה אף ממלחמת העצמאות של ארצות הברית. את המהפכה יזמו בני המעמד השלישי (ראו הרחבה בהמשך העמוד), שהיו כ-98 אחוזים מאוכלוסיית צרפת. בני מעמד זה, אשר נשא בנטל המסים אבל זכויותיו היו נחותות, שאפו להשיג ייצוג פוליטי. שיאם של אירועי שנת המהפכה היה כיבוש מבצר הבסטיליה ב-14 ביולי 1789, בפריז. מבצר זה שימש כבית כלא וסימל עבור רבים את עריצות השלטון המלוכני. ה-14 ביולי נחשב עד היום ליום העצמאות של צרפת. גם סמלי המהפכה: דגל הטריקולור - שלושת הצבעים, כחול אדום ולבן, והמנון המרסייז - משמשים עד היום כסמליה הלאומיים של צרפת.
ב-26 באוגוסט 1789 פרסמה האספה הלאומית של צרפת את הצהרת זכויות האדם והאזרח. ההצהרה קובעת שכל בני האדם נולדו שווים וחופשיים. הזכויות הטבעיות של האדם - החיים, החירות והקניין - אינן ניתנות לביטול. ההצהרה מפרטת את הזכויות הנגזרות מזכויות היסוד הטבעיות: שוויון לפני החוק, חופש הדת וחופש הביטוי, הגנה על החיים והרכוש ועוד. מרגע פרסום ההצהרה, תושבי צרפת לא היו עוד נתינים חסרי זכויות אלא אזרחים בעלי זכויות. ההצהרה הייתה ל"אני מאמין" של המהפכנים. היא הופצה באלפי עותקים והוקראה בכיכרות הערים והכפרים. ההצהרה, העוסקת בזכויותיו של כל אדם באשר הוא, נחשבת לאחד ממסמכי היסוד של החברה הדמוקרטית המודרנית.
המעמד השלישי - ערב המהפכה היו בצרפת שלושה מעמדות: מעמד האצולה, מעמד הכמורה והמעמד השלישי. בבני המעמד השלישי נכללו יותר מ-24 מיליון בני אדם. בעלי רכוש וחסרי רכוש, משכילים ופשוטי עם, סוחרים, בנקאים ובעלי מקצועות חופשיים (כגון עורכי דין ורופאים), בעלי מלאכה בערים, איכרים וגם קבצנים ונוודים. למרות גודלו, היה מעמד זה משולל זכויות אזרח.
(בספר ציור בשם "מצנפת הטריקולור" - היעזר במנחה)
(בספר קריקטורה בשם "המשחק צריך להסתיים בקרוב" - היעזר במנחה)
בקריקטורה, מן המאה ה-18, דמויות המייצגות את הכמורה (משמאל) ואת האצולה (מימין), רכובות על גבו של בן המעמד השלישי. בפתקים המשתלשלים מן הכיסים רשומות זכויותיהם של האצולה והכמורה, וחובותיהם של בני המעמד השלישי.
(בספר ציור בשם "מצנפת הטריקולור" - היעזר במנחה)
הציור הוא על מצנפת החירות אשר שימשה אמצעי להפגנת תמיכה ברעיונות המהפכה הצרפתי. במרכז: המצנפת ועליה סמל בצבעים כחל, לבן ואדום. לצדי המצנפת: הטריקולור, דגל שלושת הצבעים, סמל הלאומיות של צרפת. במרכז כתוב: "רפובליקה אחת לא מחולקת", "חירות, שוויון ואחווה, או מוות".
*44*
(בספר ציור של ציר הזמן - היעזר במנחה).
נציגי העם הצרפתי, שנתכנסו לאספה לאומית, רואים את אי-ידיעת זכויות האדם, את הישכחן או את הזלזול בהן, כסיבות היחידות של פגעי הציבור ושל שחיתות הממשלות. לכן החליטו להסביר בהצהרה חגיגית את זכויות האדם הטבעיות הבלתי-משתנות והקדושות, כדי שהצהרה זו, אשר תהיה תמיד לנגד עיני כל בני החברה האנושית, תזכיר להם תמיד את זכויותיהם ואת חובותיהם, כדי שאפשר יהיה להתאים מדי פעם את פעולותיהן של הרשות המחוקקת ושל הרשות המוציאה לפועל (המבצעת) אל מטרתם הסופית של כל המוסדות המדיניים, וכך תכובדנה יותר; וכדי שדרישותיהם של האזרחים, אשר תהיינה מיוסדות מעכשיו על עקרונות ברורים, שאינם ניתנים לערעור, תהיינה מכוונות תמיד לשמירת החוקה ולטובת הכלל. אי-לזאת מכירה ומכריזה האספה הלאומית, בנוכחותה ובחסותה של הישות העליונה, את הזכויות דלקמן של האדם והאזרח.
א. כל בני האדם נולדים ונשארים בני-חורין ושווי זכויות: ההבדלים החברתיים אינם יכולים להיות מיוסדים אלא על טובת הכלל בלבד.
ב. מטרתה של כל התאגדות פוליטית היא השמירה על זכויותיו הטבעיות והבלתי מתבטלות של האדם. זכויות אלה הן: החירות, הקניין, הביטחון וההתנגדות לדיכוי.
ג. מקורה של כל סוברניות (ריבונות) הוא לפי מהותו באומה; שום גוף (חברתי) ושום יחיד אינו יכול להשתמש בסמכות שלטון, שאינה נובעת במפורש הימנה (מן האומה).
ד. חופש - פירושו יכולתו של כל אדם לעשות כל דבר שאינו מזיק לזולת. (...).
ה. אין החוק רשאי לאסור אלא פעולות העלולות להזיק לחברה. אין למנוע שום פעולה שהחוק לא אסר אותה, ואין להכריח אדם לעשות דבר שהחוק לא פקד לעשותו.
ו. החוק הוא ביטויו של רצון הכלל. כל האזרחים רשאים להשתתף ביצירתו, בעצמם או באמצעות באי-כוחם. חוק אחד צריך להיות לכול, הן מבחינת החסות שהוא מעניק והן מבחינת העונש שהוא מטיל. כל האזרחים שווים בעיני החוק והם זכאים במידה שווה להתקבל לכל משרות הכבוד, המשרות והשירותים הציבוריים בהתאם ליכולתם ובלי כל הבדל אחר מלבד ההבדלים המותנים על ידי סגולותיהם וכישרונותיהם.
(...)
יא. ההבעה החופשית של המחשבות והדעות היא אחת הזכויות היקרות ביותר של האדם: כל אזרח רשאי אפוא לדבר, לכתוב ולהדפיס באופן חופשי, אלא שהוא אחראי לכל שימוש לרעה בחופש הזה, במקרים שנקבעו על ידי החוק. (...)
טז. היות והקניין הוא זכות קדושה שאין לפגוע בה, אין לשלול אותו משום אדם, אלא אם כן יתברר בחוק, כי הדבר דרוש לצורכי הציבור, ובתנאי שיינתן מראש פיצוי הוגן.
מובא אצל: רות קליינברג, חירות ושוויון - נושא בחירה בהיסטוריה לחטיבה העליונה, עמ' 4-7.
1. מה הם הנושאים המרכזיים המוזכרים בהצהרה? מדוע דווקא נושאים אלה הודגשו?
2. מהן לדעתכם מטרות ההצהרה?
3. על פי הפתיח להצהרה, מדוע הוחלט לכתוב את הצהרת זכויות האדם והאזרח?
4. אילו מהרעיונות של חברת הנאורות באים לידי ביטוי בהצהרה? שערו: מדוע דווקא רעיונות אלה?
מה ניתן ללמוד מכך על כותבי ההצהרה?
5. חוו דעתכם: האם מטרת ההצהרה הייתה ליצור חברה שוויונית ודמוקרטית? נמקו את עמדתכם.
*45*
(בספר ציור של ציר הזמן - היעזר במנחה).
חרף מגרעותיה והיותה נעדרת ניסוחים ברורים בשאלת החירות, למשל, מהווה ההכרזה תעודה מפוארת של הישגים פוליטיים של ההשכלה הצרפתית, דוקומנט (מסמך) בעל ערך עצום לאנושות כולה. היום אנו עדים לכך, שרעיונות הריבונות העממית, שאינה ניתנת להעברה ולחלוקה, רעיונות חופש האדם והשוויון הפוליטי, ולא רק השוויון בפני החוק, הרעיון הדמוקרטי, כל אלה נהפכים לנכס צאן ברזל (דבר בעל ערך תרבותי רב) בכל רחבי העולם. רק עתה, כעבור 200 שנה, אנו נוכחים בגדולתה של הכרזה זו, אשר הפכה את העולם הקודם, הפיאודלי, העולם של ההיררכיה המסורתית הישנה, לעולם של אזרחים שווים: (...).
ולטר גראב, המהפכה הצרפתית, עמ' 38-39.
1. מהי חשיבותה של הצהרת זכויות האדם והאזרח לפי הקטע שלפניכם?
2. לפי הקטע, "מהווה ההכרזה תעודה מפוארת של הישגים פוליטיים של ההשכלה הצרפתית." הסבירו את הקביעה הזאת תוך הבאת דוגמאות ממה שלמדתם.
3. לפי הקטע, ההכרזה הפכה את העולם הקודם, הפאודלי (...) לעולם של אזרחים שווים." הסבירו את הקביעה הזאת לפי הקטע ולפי מה שלמדתם.
(בספר ציור של ציר הזמן - היעזר במנחה).
המהפכה הצרפתית נתפסת בעיני רבים כהמשך של המהפכה האמריקנית. ואכן, קיים דמיון בין שתי המהפכות. שתיהן הושפעו מרעיונות חברת הנאורות וניסו ליישם אותן, וניתן אף להצביע על ההשפעה של המהפכה האמריקנית על הוגים ומהפכנים בצרפת. ועם זאת, רב השוני מן הדמיון בין שתי המהפכות. מהבחינה הכלכלית-חברתית - המהפכה האמריקנית שימרה את מבנה החברה והכלכלה במושבות צפון ארצות הברית, ואילו המהפכה הצרפתית הרסה את המשטר הפאודלי (עמ' 11): מעמד האצולה ומעמד הכמורה בצרפת איבדו את זכויות היתר שהקנה המשטר הישן.
מהבחינה הדתית - בצרפת המרידה במלך הייתה כרוכה גם במרידה בדת, ולכן התפיסה האזרחית החדשה שללה גם את הדת. בארצות הברית, לעומת זאת, הדת הייתה גורם מרכזי בתודעה הפוליטית של המהפכנים, ולכן הדת המשיכה לשחק תפקיד חשוב בחיי הציבור האמריקני.
מהבחינה הפוליטית - הכרזת העצמאות האמריקנית המשיכה למעשה את המערכת הפוליטית שהתגבשה במושבות צפון אמריקה, בעוד שבצרפת הורד המלך מכיסאו והוצא להורג, ובמקום זאת נעשו ניסיונות לחוקק חוקה דמוקרטית.
מהבחינה החוקתית - הכרזת העצמאות של ארצות הברית נושאת אופי מקומי, לאומי, והיא מתייחסת למצב בארצות הברית בלבד. לעומתה הכרזת העצמאות הצרפתית נושאת אופי אוניברסאלי. היא משתמשת בלשון כוללנית ורואה עצמה כמתווה דרך לעמים אחרים שיבואו בעקבותיה. גם מהבחינה ההיסטורית המהפכה האמריקנית יצרה מערכת משטר יציבה. בשונה מהמצב בצרפת, לא הופנו נגדה "מהפכות שכנגד". לעומת זאת בצרפת, רבים היו בין שורות מתנגדי המהפכה: הן תומכי המשטר הישן מבית, והן שליטים תומכי הסדר הישן מבחוץ. צרפת שלאחר המהפכה סבלה מחוסר יציבות, מחוקות ומשטרים שהתחלפו תדירות ומאלימות וטרור שליוו את המציאות הזאת.
ניתן לומר שהיו במהפכות האלה שני ביטויים שונים ומנוגדים לערכים שמקורם המשותף הוא עידן הנאורות.
(בספר ציור של ציר הזמן - היעזר במנחה).
אחת הסוגיות שהעסיקו רבות את חוקרי העת החדשה היא הקשר בין רעיונות הנאורות לבין אלימות, דיכוי וטרור. לכאורה, רעיונות הנאורות מעודדים את הקמתה של חברה סובלנית, המבוססת על עקרונות של חירות ושוויון ומבטיחה את זכויות האדם. בפועל קיבלו רעיונות אלה ביטויים אלימים לא מעטים. המאבק להשגתם לווה בשימוש בכוח והביא למלחמה בארצות הברית ולמהפכה אלימה בצרפת. בצרפת עשו המהפכנים שימוש נרחב בטרור בכדי לבסס את מעמדם. המלך, משפחתו ומתנגדי מהפכה רבים הובלו אל הגרדום והוצאו להורג בפומבי.
לדעת אותם חוקרים, האלימות טמונה ברעיונות הנאורות עצמה. לטענתם, הזהות שיצר רוסו בין המושג "הרצון הכללי" לבין טובת הכלל, שאינה נקבעת בהכרח באמצעות החלטה של רוב, אפשרה את האלימות (עמ' 31). על פי תפיסה זאת, למדינה יש זכות למנוע פעולה של יחידים הפוגעת ב"רצון הכללי", כלומר בטובת הכלל. קביעה זאת נתנה לגיטימציה (אישור) לנקיטת אלימות חריפה בשם הצדקה אידאולוגית כלפי אנשים שנתפסו כמתנגדי המהפכה. אנשים שלא הבינו את רעיונות החירות והשוויון, אשר מייצגים את טובת הכלל ופעלו נגדם. בעיני המהפכנים, האלימות נראתה אפוא כ"רע הכרחי".
*46*
(בספר ציור של ציר הזמן - היעזר במנחה).
1. הסבירו מהו משטר אבסולוטי נאור. האם אכן היה משטר זה נאור?
2. אחד מעורכי האנציקלופדיה כתב בערך "פרידריך הגדול": "אם שליט זה אינו ראוי להיות מלך, איני יודע מי ראוי לכך". הסבירו את כוונת מחבר הערך. מדוע לדעתכם חשב כך?
3. ערכו השוואה בין הכרזת העצמאות של ארצות הברית להצהרת זכויות האדם והאזרח של צרפת.
היעזרו בטבלה:
(בספר ציור של ציר הזמן - היעזר במנחה).
(תא ריק) | הכרזת העצמאות של ארצות הברית | הכרזת העצמאות של צרפת |
הסיבה למתן המסמך - לפי כותבי המסמך | -- | -- |
זמן מתן המסמך | -- | -- |
חירויות היסוד של האדם | -- | -- |
היחס לחוק או לחוקה | -- | -- |
היחס לאל | -- | -- |
היחס לשלטון המדינה | -- | -- |
היחס לשלטון זר | -- | -- |
מקור הריבונות של העם | -- | -- |
4. על בסיס ההשוואה שערכתם, חוו דעתכם:
א. מהן נקודות הדמיון והשוני בין שני המסמכים.
ב. האם יחסם של המסמכים לרעיונות הנאורות דומה? נמקו עמדתכם.
ג. האם לדעתכם הושפעה הצהרת זכויות האדם והאזרח של צרפת מהכרזת העצמאות של ארצות הברית? אם כן, במה?
5. בחרו אחד מציוני הדרך למימוש ערכי הנאורות: היווצרות המשטר האבסולוטי הנאור, מלחמת העצמאות של ארצות הברית או המהפכה הצרפתית. הסבירו כיצד ציון דרך זה מהווה נקודת מפנה במאבק להגשמת רעיונות הנאורות.
(בספר ציור של ציר הזמן - היעזר במנחה).
1. חוו דעתכם: באיזו מידה הצליחו רעיונות הנאורות לעצב עולם שוויוני המבוסס על עקרונות החירות והשוויון?
2. חוו דעתכם: האם הכרת הנאורות בערך האדם ובזכויותיו האזרחיות עומדת בסתירה למאפייני המדינה הריכוזית? (היעזרו בפרק 1).
3. חוקרים אחדים סבורים כי קיים מתח בין חלק מרעיונות הנאורות ובין האופן שבו ניסו מהפכנים ליישם אותם בפועל. הסבירו מתח זה.
4. עצבו סטיקר המבטא לדעתכם בצורה הטובה ביותר את ערכי חברת הנאורות.
*47*
*47*
בין השינויים שהתרחשו בראשית העת החדשה היו תהליכי המיכון והתיעוש והמעבר של אירופה ממשק חקלאי למשק מתועש. תהליכים אלה הפכו למהפכה של ממש והשפיעו על היבטים רבים בחיי האוכלוסייה באירופה.
- מהם המאפיינים של תהליכי המיכון והתיעוש?
- כיצד השפיעו על חיי הפרט?
- כיצד עיצבו את מבנה החברה המודרנית? ומה הייתה השפעתם על התהליכים המדיניים שהתרחשו בעולם?
(בספר ציור של ציר הזמן - היעזר במנחה).
בציר הזמן מופיעות שלוש מהפכות: מהפכת הדפוס, המהפכה המדעית והמהפכה התעשייתית ואירועים מרכזיים שהתרחשו במהלך מהפכות אלו.
במהפכת הדפוס:
בשנת 1456 יוהאן גוטנברג ממציא את הדפוס.
במהפכה המדעית:
בשנת 1543 קופרניקוס מפרסם את ספרו "על תנועת גרמי השמים".
בשנת 1592 קולומבוס מגלה ארצות חדשות.
במהפכה התעשייתית:
בשנת 1774 ג'יימס ואט ממציא את מנוע הקיטור.
בשנת 1830 צרפת כובשת את אלג'יריה.
המאות ה-18 וה-19 מתאפיינות בריבוי המצאות טכנולוגיות שהביאו להתפתחותו של משק כלכלי המבוסס על ייצור תעשייתי, המוני, מהיר, זמין וזול - משק שונה לחלוטין מזה שקדם לו, המשק החקלאי. התמורות הגדולות שהתרחשו בתחום המדעי והטכנולוגי, בתהליכי הייצור ובהתנהלותו של המשק הכלכלי, מכונים המהפכה התעשייתית. בפרק זה נתאר את מכלול התנאים אשר הובילו להתרחשותו של תהליך המיכון והתיעוש, ונבדוק כיצד השימוש במכונות והמעבר לתעשייה השפיעו על החברה האירופית ועל ההיבטים הפוליטיים באירופה ומחוצה לה.
(בספר תמונה של מפעל תעשייה מהמאה ה-19 - היעזר במנחה)
התמונה שלפניכם מתארת את תהליך הייצור במפעל מהמאה ה-19. השוו אותה לתמונה המתארת את העיר בימי הביניים (עמ' 12). על פי ההשוואה, מהי לדעתכם מהותה של המהפכה התעשייתית?
*48*
*48*
המהפכה התעשייתית הייתה תוצאה של כמה תהליכים, מהפכניים אף הם, שקדמו לה:
- מהפכת הדפוס (ראו הרחבה בהמשך העמוד), אשר החלה במהלך המאה ה-15 ואפשרה הפצה רחבה של המידע, שעד לאותו זמן הועתק בכתב יד בתהליך איטי ויקר.
- גילוין של ארצות חדשות ותהליכי הקולוניאליזם (עמ' 35), אשר החלו במאה ה-15, אפשרו אספקה זמינה של חומרי גלם ושל כוח עבודה זול לאירופה, וסיפקו לתושביה מקורות לעושר רב.
- המהפכה המדעית (עמ' 27), אשר החלה במאות ה-16 וה-17 ושינתה את היחס למחקר המדעי ולפיתוח הטכנולוגי.
- רעיונות הנאורות (עמ' 23), אשר עודדו קידמה והתפתחות של המחקר המדעי.
חלוצת המהפכה התעשייתית הייתה אנגליה, ובעקבותיה התפתחו חברות מתועשות בארצות נוספות.
לתהליכי המיכון והתיעוש כמה מאפיינים מרכזיים: קידמה טכנולוגית, התחדשות מתמדת, ייצור המוני.
מהפכת הדפוס - כינוי לתהליך שהחל בעקבות המצאת מכונת הדפוס באמצע המאה ה-15 על ידי יוהאן גוטנברג, צורף ממוצא גרמני. המצאה זאת אפשרה הדפסה מהירה וזולה של ספרים.
השפעתה של מהפכת הדפוס על בני התקופה הייתה רבה. היא הביאה לעלייה במספר יודעי הקרוא וכתוב: היא גרמה להרחבת היקפה של מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה; ובעזרתה הודפסו עלונים מטעם השלטון, והחלו לצאת עיתונות כתובה וספרות ענפה בשפות הלאומיות.
- קידמה טכנולוגית
השינוי במבנה הכלכלי של החברה באירופה, והמעבר ממשק חקלאי וכפרי למשק עירוני ותעשייתי, התאפשר בזכות תהליכי הקידמה הטכנולוגיים. החשובה שבהמצאות הטכנולוגיות הייתה המצאתו של ג'יימס ואט בשנת 1774 - מנוע הקיטור, אשר החל לשמש כמקור אנרגיה בתעשייה ובתחבורה. המצאה זאת קידמה את תהליכי המיכון והתיעוש במשק הכלכלי. עד אז הייתה הכלכלה מבוססת על עבודת אדמה ועל עבודת כפיים קשה ומאומצת והתאפיינה ביכולת ייצור מוגבלת, ומאותה עת ואילך החלה הכלכלה להתבסס על ייצור בכמויות גדולות ובאיכות טובה ואחידה בעזרת מכונות. תהליך זה נקרא "מיכון". את עבודות הייצור החלו לרכז במפעלי תעשייה גדולים, ותהליך זה נקרא "תיעוש".
עם הזמן התווספו לתהליכי המיכון והתיעוש חידושים שונים ושכלולים רבים, ואלה זירזו את תהליך הייצור והשביחו את המוצרים. כך למשל 'הרכבת', אשר הונעה באותם הימים באמצעות מנוע קיטור, שימשה תחילה להובלת משאות ואחר כך גם ככלי תחבורה לאנשים. כאמצעי להובלת משאות, הרכבת אפשרה אספקה שוטפת של חומרי גלם והפצה של סחורה בכמות גדולה למרחקים, במהירות וביעילות.
(בספר ציור של 'מנוע הקיטור' מבוסס על אנרגיית אדים: מים שמתחממים, הופכים לגז ומתפשטים, מניעים בוכנה המניעה את גלגל המנוע - היעזר במנחה).
היו עוד המצאות טכנולוגיות שהשפיעו על אופיו של הייצור הכלכלי בעולם, לדוגמה: המצאת הנורה החשמלית אפשרה להאריך את יום העבודה עד לשעות החשכה: המצאת הטלגרף אפשרה תקשורת
*49*
זמינה בין בני אדם הנמצאים במקומות מרוחקים (למשל, בין בעלי המפעלים לבין הספקים וסוכני המכירות); והמצאת 'שיטת חלקי החילוף', אשר ביססה את הייצור על חלקים זהים לחלוטין בכל מוצר ואפשרה להפעיל את המכונות בקלות וביעילות.
- התחדשות מתמדת
החברה התעשייתית התבססה על התחדשות מתמדת. ראשית, ההמצאות הטכנולוגיות התכופות חייבו את האדם המודרני לפתח כושר הסתגלות לשינויים מהירים ולניידות גבוהה בין מקצועות שונים או בין טכנולוגיות שונות באותו תחום מקצועי. יזמים ומשקיעים פרטיים ייצרו מקומות עבודה חדשים והשפיעו על מבנה המשק הכלכלי. הם בחנו את המציאות הכלכלית ויזמו ייצור תעשייתי בהתאם להתפתחות הטכנולוגית ובהתאם לדרישות השוק.
- ייצור המוני
תהליכי המיכון והתיעוש אפשרו את צמיחתם של מפעלי תעשייה שמטרתם ייצור המוני ואחיד של מוצרים. מפעלי התעשייה האלה התבססו על רעיון חלוקת העבודה בין פועלי הייצור השונים. כל פועל היה אחראי לפעולה אחת בתהליך הייצור, והיה עליו לבצע פעולה זאת במהירות וביעילות. שיתוף הפעולה בין הפועלים אפשר ייצור מהיר, בהיקף גדול וברמת איכות אחידה של התוצרת התעשייתית.
(בספר ציור הממחיש את השינויים במבנה החברה באירופה - היעזר במנחה)
עמדה א:
המצאותיה הטכניות (של המהפכה התעשייתית) היו צנועות במידה מופלגת, ובשום אופן לא עלו על היקף ניסוייהם של אומנים נבונים בסדנותיהם (...). אפילו המכונה המחוכמת ביותר מבחינה מדעית, מנוע הקיטור הסיבובי של ג'יימס ואט (1774), לא תבעו ידיעת פיסיקה רבה (...).
(...) ברם, התנאים המתאימים בבריטניה (אנגליה) היו גלויים לעין כל; שם (...) נתקבלו הרווח הפרטי וההתפתחות הכלכלית כמטרותיה העליונות של מדיניות השלטון. (...)
(...) המהפכות התעשייתיות החלוציות החלו במצב היסטורי מיוחד, בו צמח הגידול הכלכלי מן ההחלטות המצטלבות של יזמים ומשקיעים פרטיים רבים מספור, שאת כולם הדריך הדיבר הראשון של העת, לקנות בזול שבשווקים ולמכור ביקר שבהם.
אריק הובסבאום, תקופת המהפכה, אירופה 1789-1848, עמ' 55-57.
עמדה ב:
זהו לב העניין: בריטניה (אנגליה) הייתה המקום שבו נוצרו, שוכללו והוכנסו לעבודה כל ההמצאות הבסיסיות שהקימו את התעשייה החדשה - מכונת הטווייה, (...) הנול המכני, תוף הדפוס, כור ההיתוך בפחם (...), תהליך מירוס (ערבוב מתכות) הברזל, והמהפכני מכולם - מנוע הקיטור. (...)
על אנגליה עבר ממש שיטפון של המצאות, שכמותו לא היה כמעט לחלוטין בצרפת, והעליונות הבריטית המכריעה בכושר ההמצאה ובנכונות לחדש היא העובדה הבסיסית המבליטה את השוני המבני בין שתי הכלכלות (הצרפתית והאנגלית) במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה, (...).
אם כי אין להמעיט מחשיבות ההבדלים במבנה החברתי ובמנטליות בין שתי הארצות במאה ה-18, ואסור להקל ראש בגורמים שאפיינו את הסביבה החברתית האנגלית ושעודדו את רוח היוזמה, אין הניגוד בין צרפת לבין אנגליה (בתחומים אלה, בשונה מהתחום הטכנולוגי) נראה כה חריף כפי שסבורים רבים.
פ' קרוזה, "אנגליה וצרפת במאה ה-18: ניתוח משווה של שתי צמיחות כלכליות", בתוך: עידן המהפכות, 1760-1830: קובץ מאמרים, עמ' 69-70, 73.
1. מה היה משקלם של החידושים הטכנולוגיים בהתפתחות המהפכה התעשייתית, על פי עמדה א? ומה היה משקלם על פי עמדה ב?
2. מה היה משקלה של היוזמה הפרטית בתהליך התיעוש על פי עמדה א? ומה היה משקלה על פי עמדה ב?
3. שערו מהם הגורמים העשויים ליצור עמדות שונות ואף מנוגדות אצל חוקרים המנסים לתאר מציאות היסטורית זהה.
*50*
*50*
*50*
המהפכה התעשייתית שינתה את המבנה המסורתי, הטרום תעשייתי, של החברה האירופית. לפני המהפכה התקיימו בחברה האירופית כמה מעמדות חברתיים: האצילים, הבורגנים והאיכרים, ולצדם הכמורה, שהייתה בעלת מעמד נפרד. המהפכה התעשייתית הצמיחה מבנה חברתי שונה, הכולל בעיקר את שני המעמדות המאפיינים את החברה התעשייתית העירונית: מעמד הבורגנים (עמ' 24), ותחתיו מעמד הפועלים, (הפרולטריון) (ראו הרחבה בהמשך העמוד) העובדים במפעלי התעשייה. האיכרים, עובדי האדמה בני החברה הכפרית, היו בני מעמד חברתי נפרד, ומספרם הלך והצטמצם. מקצתם נשארו בעלי אדמות עצמאיים, ומקצתם נעשו שכירים באחוזות הגדולות.
בתוך מעמד הבורגנות בלט קיטוב קיצוני בראש הפירמידה עמדה הבורגנות הגבוהה - בעלי ההון. לבורגנות הגבוהה השתייכו בני המשפחות האמידות - בעלי המפעלים, הבנקאים והסוחרים הגדולים. הבורגנות הנמוכה, הזעיר-בורגנות, שניצבה בתחתית מעמד הבורגנות, הייתה מורכבת מאנשי הפקידות הנמוכה, בעלי מלאכה עצמאיים או בעלי בתי מלאכה, שהיו רובם חסרי השכלה וחסרי הכשרה מקצועית. בתווך ניצב מעמד הביניים הבורגני, שהיה מורכב ברובו מבעלי מקצועות חופשיים.
פרולטריון - כינוי שניתן לבני מעמד הפועלים על ידי הוגי דעות במאה ה-19. מקור המושג" פרולטריון" ברומי העתיקה, שם ייצג המושג את בני השכבה הענייה ביותר. בעת החדשה הפועלים קיבלו את הכינוי "פרולטריון" בשל מצבם הכלכלי העגום ומכיוון שכולם היו שייכים למעמד אחד, מעמד שהיה מנוצל כלכלית.
(בספר ציור הממחיש את השינויים במבנה החברה באירופה - היעזר במנחה)
מבנה החברה הטרום תעשייתית מומחש כפירמידה. בראש הפירמידה 'אצילים', במרכזה 'בורגנים' ובתחתיתה 'איכרים'.
מבנה החברה התעשייתית מומחש כפירמידה. בראש הפירמידה 'הבורגנות הגבוהה', מתחתיה 'מעמד הביניים', מתחתיה 'הזעיר בורגנות' ובתחתיתה 'מעמד הפועלים (הפרולטריון).
*50*
בהשפעת המהפכה התעשייתית הלכו והתרחבו הפערים הכלכליים בין המעמדות בחברה. הבורגנים חיו ברווחה כלכלית שאפשרה להם לנהל חיי נוחות. בני המשפחות האמידות, אלה שהשתייכו לשכבת הבורגנות הגבוהה, חיו אף בעושר מופלג; הם העסיקו משרתים, בילו בנשפים, בתאטרון ובאופרה, ויצרו בהתנהגותם עולם ערכים שאפיין - ומאפיין עד היום - את הבורגנות כולה.
הבורגנים ייחסו חשיבות רבה לרכוש, למשפחה ולחלוקת התפקידים בתוכה. בראש המשפחה הבורגנית עמד הגבר - אבי המשפחה. עליו הוטלה החובה לפרנס את משפחתו, ולו ניתנה הסמכות הבלעדית לקבל החלטות הנוגעות לבני המשפחה. מקומן של הנשים בחברה הבורגנית היה בבית, והן היו אחראיות לניהול משק הבית ולגידול הילדים. כאשר התעשרה המשפחה הבורגנית החלה האישה להעסיק משרתים, מטלות עבודתה במשק הבית הצטמצמו, והחל לעמוד לרשותה זמן פנוי. שעות הפנאי הרבות אפשרו לנשים הבורגניות לפתח חיי חברה, לפגוש נשים אחרות בשעות היום, לשתות תה בחברתן, לשוחח, לרקום ולשחק משחקי קלפים. בערב נהגה המשפחה הבורגנית להיפגש סביב השולחן ולסעוד יחד. ערך המשפחה בלט גם בקשר של הבורגנים לדת: ביום ראשון, יום המנוחה של הנוצרים, ובחג המולד, נהגו בני המשפחה ללכת כולם יחד לתפילה בכנסייה.
*51*
(בספר תמונה של משפחה בורגנית, 1824 - היעזר במנחה)
חוו דעתכם: כיצד משקף הציור את מצבה הכלכלי ואת מעמדה החברתי של המשפחה וכן את חלוקת התפקידים בין בני המשפחה? בתשובתכם התייחסו לפעולות של בני המשפחה השונים ולסביבה שבה הם פועלים.
לעומת אורח החיים הנוח של הבורגנים, בלטו קשיי החיים של בני מעמד הפועלים. הנדידה של רבים מן הכפר אל העיר יצרה בערים עודף בידיים עובדות, ועובדה זאת אפשרה לבעלי המפעלים לנצל את מצוקתם של העובדים ולהשתמש בהם ככוח עבודה זול. תנאי חייהם ותנאי עבודתם של הפועלים ובני משפחותיהם היו ירודים ביותר. יום העבודה של הפועל בבית החרושת או במכרה היה בן 14 ואפילו 16 שעות עבודה - בשכר נמוך ביותר ובתנאי עבודה שסיכנו את חייו ואת בריאותו. הפועלים לא היו זכאים לביטוח מפני תאונות ולביטוח בריאות, ומי שנפצע או חלה - פוטר מיד מעבודתו, בלי לקבל פיצוי כלשהו. המעסיק היה יכול לפטר את הפועל ללא אזהרה מראש, והפועל המפוטר לא היה זכאי לדמי אבטלה - תשלום על הימים שבהם היה מובטל. במפעלי התעשייה הועסקו משגיחים, והם נהגו בפועלים בקפדנות רבה והטילו עליהם עונשים כבדים, ובעיקר קנסות כספיים על איחור לעבודה, על שיחה במהלך העבודה, על עבודה רשלנית ועוד. לפועלים לא הייתה זכות להתאגד כדי לנסות ולשפר את תנאי עבודתם.
השכר הנמוך אילץ את הנשים בנות מעמד הפועלים, ולעתים קרובות גם את הילדים, לעבוד ולסייע בפרנסת המשפחה. בעלי המפעלים העדיפו להעסיק נשים וילדים משיקולים של רווח - מפני ששכרם של אלה היה נמוך אף משכרם של הפועלים הגברים. מצב זה פגע במבנה המשפחה וגרם להתרופפות קשרי המשפחה. הנשים, האימהות, יצאו מבתיהן לעבודה לשעות ארוכות, והילדים נותרו בבית ללא השגחה. הילדים העובדים החמיצו את תקופת הילדות והתבגרו בטרם עת. המציאות הזאת הביאה להקמתם של ארגוני הפועלים הראשונים (עמ' 83), אשר פעלו לשיפור מצבם ומעמדם של הפועלים.
*52*
*52*
אחד מסממניו המובהקים של העולם המתועש הוא הגידול הדמוגרפי - גידול בהיקף האוכלוסייה. אומדנים מלמדים כי מאמצע המאה ה-18 ועד סוף המאה ה-91 צמחה אוכלוסיית אירופה מ-140 מיליון ל-400 מיליון בני אדם (ראו תרשים בהמשך). במאה ה-20 נמשך תהליך זה ואף גבר.
כמה גורמים השפיעו על הגידול באוכלוסיית אירופה:
- התפתחות הרפואה תרמה להארכת תוחלת החיים ולירידה ניכרת בתמותת התינוקות ובתמותת הנשים בעת הלידה.
- חידושים טכנולוגיים הביאו לשיפור באיכות המזון ובכמות המזון.
- גידול ירקות, ושילוב הירקות בתפריט היומי, תרם אף הוא לשיפור בריאותם של בני האדם.
- השיפור בדרכי התחבורה ובאמצעי התחבורה סייע לאספקת המזון במהירות גדולה יותר ובקלות רבה יותר.
- השיפור בתנאי ההיגיינה האישית סייע לירידה בתמותה: היצע רחב יותר של מיני הסבון, ושימוש הולך וגובר בבגדים תחתונים העשויים מכותנה (שמחירם הוזל עקב הייצור המוגבר), צמצמו את סכנת ההידבקות במחלות. גם תנאי ההיגיינה הציבורית הלכו והשתפרו: הרחובות רוצפו, השפכים נוקזו, והוחל באיסוף האשפה מהרחובות ובסיפוק מים זורמים לבתים.
(בספר תרשים המתאר את גידול האוכלוסייה באירופה, 1750-1900 - היעזר במנחה)
בשנת 1750 - מעל 100 מיליון בני אדם.
בשנת 1800 – כ-200 מיליון בני אדם.
בשנת 1850 - מעל 200 מיליון בני אדם.
בשנת 1900 - 400 מיליון בני אדם.
1.
א. מה היה היקף הגידול של אוכלוסיית אירופה במחצית השנייה של המאה ה-18 (1750-1800)?
ב. מה היה היקף הגידול של אוכלוסיית אירופה במהלך המאה ה-19 (1800-1900)?
2. מתי חל השינוי הגדול ביותר בקצב הגידול של אוכלוסיית אירופה?
*52*
השפעת הגידול הדמוגרפי על אוכלוסיית אירופה ניכרה בתחומים רבים. מבחינה כלכלית הכפר, שהיה הבסיס הכלכלי של אירופה, כבר לא היה יכול לספק עבודה לאוכלוסייה הגדלה. חידושים טכנולוגיים בתחומי החקלאות הביאו להחלפת עבודת הכפיים בעבודת מכונה. האיכרים ובעלי המלאכה המסורתיים, שנפגעו מתהליך זה, חיפשו מקורות פרנסה חלופיים, ואלה נמצאו להם בערים המתועשות. עובדה זאת הביאה להגירה רחבת היקף מן הכפר אל העיר (ראו תרשים בהמשך).
הגידול הדמוגרפי וההגירה ההמונית שינו את נופה של אירופה והביאו לתהליך העיור: גידול במספר הערים וגידול אוכלוסייתן. ערים חדשות קמו ונבנו במהירות רבה ובלי תכנון בקרבת מכרות ומפעלי תעשייה, וערים ותיקות ששכנו ליד נמלים וצומתי תחבורה ראשיים התפתחו והחלו לשגשג ולפרוח. נופה של אירופה הפך מנוף כפרי, שיש בו ערים ימי-ביניימיות מועטות, לנוף שהערים הגדולות, המתועשות, תופסות בו מקום מרכזי. בניינים רבי קומות, כבישים, גשרים, מסילות רכבת ועשן מפעלים, החלו לתפוס מקום הולך וגובר בנופה של אירופה.
נוסף על ההגירה מן הכפר אל העיר התרחשו תהליכי הגירה אל מחוץ לגבולותיה של אירופה. בין השנים 1815-1914 היגרו כ-40 מיליון אירופים ליבשות אחרות. רוב המהגרים בחרו להגר לצפון אמריקה, אך היו שהיגרו לדרום אמריקה, לדרום אפריקה ולאוסטרליה.
(בספר תרשים המתאר את ההגירה מהכפר אל העיר במאה ה-19 - היעזר במנחה)
בשנת 1750 - כ-15 אחוזים של התושבים גרו בערים וכ-85 אחוזים מהתושבים גרו בכפרים.
בשנת 1850 - כ-50 אחוזים של התושבים גרו בערים וכ-50 אחוזים מהתושבים גרו בכפרים.
בשנת 1900 - כ-80 אחוזים של התושבים גרו בערים וכ-20 אחוזים מהתושבים גרו בכפרים.
1. תארו את תהליך ההגירה מן הכפר אל העיר בין השנים 1800-1900.
2. באילו שנים חל, לדעתכם, המפנה החשוב ביותר בתהליך זה? שערו מדוע חל גידול דווקא בשנים אלה.
3. שערו אילו השפעות נגרמו על ידי תהליך הגירה זה בהיבטים שונים, כגון: בהיבט הכלכלי (למשל, מקורות הפרנסה של המהגרים), בהיבט החברתי (למשל, הקשרים בתוך המשפחה), בהיבט התרבותי ובהיבט החינוכי ועוד.
*53*
רבים מהמהגרים חיפשו מקום שבו יוכלו להתפתח מבחינה כלכלית, והיו שחיפשו חופש דת וחופש פוליטי.
גם אופייה של ההתיישבות במקומות החדשים שתושבי אירופה היגרו אליהם, הושפע מתהליכי המיכון והתיעוש. בחלק מהארצות החדשות, בעיקר באמריקה הדרומית ובמושבות שבחלקה הדרומי של אמריקה הצפונית, הקימו המתיישבים חוות ענק, אשר התבססו על עבודת עבדים וגידלו גידולים ששימשו חומרי גלם זולים למפעלי התעשייה באירופה. במושבות אחרות, בעיקר באלה שהוקמו בחלקה הצפוני של אמריקה הצפונית, התרחשו תהליכי עיור, מיכון ותיעוש מואצים, הדומים באופיים לתהליכי התיעוש שהתרחשו באירופה.
(בספר תמונה של מנצ'סטר, עיר תעשייה באנגליה, המאה ה-19 - היעזר במנחה)
גידול האוכלוסין בבריטניה (אנגליה) התרחש בד בבד עם גידול מואץ בתפוקת המוצרים, וצירוף מקרים זה כבר הוליד כמה וכמה הכללות חפוזות. היו שטענו, כי גידול האוכלוסייה חל עקב הגידול בתפוקת התעשייה. (...) חוקרים אחרים הפכו את היוצרות, והכריזו, כי גידול האוכלוסייה הוא שעודד את התרחבות התעשייה, בשל השפעתו של הביקוש המוגבר למוצרים תעשייתיים. (...) רצה המקרה ובד בבד עם צמיחת האוכלוסייה במאה ה-18 ואחר-כך, חל (בבריטניה) גידול גם בגורמי-ייצור אחרים ולכן התאפשרה עלייה ברמת החיים של התושבים (...).
תומס אשטון, המהפכה התעשייתית, 1760-1830, עמ' 14-15
1. לפי הקטע שלפניכם, מהו הקשר בין הגידול הדמוגרפי לבין המהפכה התעשייתית?
2. אילו עמדות של חוקרים אחרים בסוגיה זאת, שולל החוקר בקטע?
(בספר תמונה של מנצ'סטר, עיר תעשייה באנגליה, המאה ה-19 - היעזר במנחה)
1. בתמונה שלפניכם אפשר לזהות שני סוגי מרחבים: מרחב כפרי ומרחב עירוני-תעשייתי.
א. מהם מאפייניו של המרחב העירוני-התעשייתי הנראה בתמונה? ומה אתם מזהים במרחב הכפרי?
ב. חוו דעתכם: מה מסמל ההבדל בין שני המרחבים לגבי החברות היושבות בהם?
2. שערו אילו קשיים עמדו לפני תושבי הכפרים שעברו לגור בערים המתועשות.
*54*
*54*
*54*
תהליכי המיכון והתיעוש, ותהליך העיור שבא בעקבותיהם, חוללו תמורות חברתיות ומדיניות מרחיקות לכת. הם הביאו לעיצובה של מדינה המבוססת על חברת המונים מודרנית. בשונה מהחברה המסורתית, הטרום-תעשייתית, אשר בבסיסה ניצב התא המשפחתי - חברת ההמונים הציבה במרכז את הפרט. המעבר מהכפר אל העיר החליש את המסגרות המסורתיות, למשל: המשפחה המורחבת, אשר בעבר דאגה לכל צרכיו של הפרט (לחינוכו, לבריאותו, לפרנסתו ולאושרו), והכנסייה, אשר בעבר סיפקה לפרט משענת רוחנית.
כהמשך לתהליכים שהתקיימו במסגרת המדינה הריכוזית (עמ' 14 ואילך) - בחברת ההמונים המודרנית הוחלפו המסגרות המסורתיות במערכות ממשלתיות גדולות, כגון מערכת החינוך ומערכת הבריאות, אשר דאגו לצרכיו של הפרט. את מקומם של הקשרים האישיים בין בני האדם החליפו בדרך כלל קשרים המבוססים על צרכים, תחרות ואינטרסים. בשונה מהחברה המסורתית, שבה הפרט נמדד על פי מעמדו החברתי, מינו או אמונתו הדתית - בחברה המודרנית החל מעמדו של הפרט להימדד על פי הישגיו. בחברה העירונית התעשייתית הפך האדם לפרט קטן במפעל תעשייתי או במשרד גדול. הוא נאלץ להתמודד לבדו, במסגרת המשפחתית הגרעינית (אב, אם וילדים) עם ההמוניות, הזרות והמורכבות של העיר. בחברת ההמונים הרגיש הפרט בודד וחסר אונים. לדעת חוקרים, מציאות זאת של חברת ההמונים מייצגת את מצבו של האדם המודרני.
לצד הבעיות והקשיים שחברת ההמונים המודרנית הציבה לפני הפרט, היא אפשרה לו לשפר במידה רבה את תנאי חייו. כך, לדוגמה, השתפר מעמדו הפוליטי של הפרט. כיצד? בזכות רעיונות הקידמה התרחשו בחלק מהמדינות המודרניות תהליכי דמוקרטיזציה, ותהליכים אלה נתנו ביטוי לקולו של הפרט. הוענקו לו זכות הבחירה וזכות ההתאגדות במפלגה פוליטית או במסגרות אזרחיות אחרות, ובאופן זה הוענקה לו היכולת להשפיע על הנעשה במדינה. יתרה מזאת, הוא אף היה יכול להציע את מועמדותו ולהתמודד על תפקיד בבית הנבחרים, ועל ידי כך הוענקה לו הזכות להיבחר.
המדינות המודרניות הרחיבו את מערכות החינוך והרחיבו את ידיעת הקרוא וכתוב, דבר שהעצים את מעורבותו של הפרט בחיי המדינה ופתח לפניו אופקים חדשים בתחומי התעסוקה והתרבות. אך חשוב לשים לב: זהו יתרון העלול להפוך לחיסרון כאשר שליט בעל מנהיגות חזקה עושה שימוש נרחב בכלי התקשורת ההמוניים כדי להשיג שליטה על ההמונים, לפקח על התנהגותם ולדכא את זכויותיהם (עמ' 142).
(בספר תרשים המתאר את השינויים שהתחוללו בעקבות המהפכה התעשייתית)
המהפכה התעשייתית חוללה שלושה שינויים:
שינויים דמוגרפיים
- גידול האוכלוסיה
- מעבר מהכפר אל העיר
- הגירה לארצות חדשות
שינויים חברתיים
- התהוות מעמדות חדשים
- היווצרות פערים חברתיים
שינויים מדיניים
- התגבשות חברת ההמונים
- היווצרות מדינת הלאום
- התגבשות תהליכי האימפריאליזם
*55*
(בספר מפה של האימפריאליזם האירופי בשטחי אסיה ואפריקה במאה ה-19 - היעזר במנחה).
למושג המון (mass) דבקו במרוצת השנים שתי משמעויות מנוגדות - שלילית וחיובית. (...) המשמעות השלילית, אשר נובעת מנקודת המבט האריסטוקראטית (של בני המעמד הגבוה) על המושג, התגבשה במאה הקודמת (המאה ה-19). נקודת מבט זו (...) רואה בהמון אספסוף פרוע, חסר ערכי תרבות, תבונה ורציונליות: אנשים חסרי יכולת וכישרון, התובעים לעצמם את הזכות להתערב בקביעת ערכי הכלל, זכות שהיתה שמורה לפנים למיעוט המיומן והמוכשר (כלומר, לבני המעמד הגבוה). (...)
הביקורת האריסטוקרטית שזורה מטבעות לשון מוכרות: "ריבונותו של הבלתי מוכשר", "עידן ההמונים", "גיאות הברבריזם" או "מהפכת ההמונים".
המושג המון במשמעותו החיובית, הדמוקרטית, התגבש במאה ה-20 (...). (מצדדיו) רואים בעין יפה את השוויוניות המתפשטת והולכת, ואת הגישה הנוחה של רבבות להליכי הכרעה פוליטיים. ואולם, גם התפיסה הדמוקרטית איננה מתעלמת מן הסכנות הטמונות בעוצמה הנתונה בידי ההמונים. ההיסטוריה מעידה, ששליט יכול, בכוח אישיותו, לסחוף אחריו את ההמון ולהחדיר בו רעיונות ואידיאולוגיות שאינם רצויים. ההשתתפות והמעורבות של הציבור הרחב בתהליכים שונים עלולות להיות מנוצלות לקידום אינטרסים - לעתים לא דמוקרטיים - של היחיד.
דן כספי, תקשורת המונים, כרך א, עמ' 62
1. על פי הקטע שלפניכם, מהי המשמעות השלילית של חברת ההמונים, כפי שהתגבשה במאה ה-19? ומהי המשמעות החיובית שלה, כפי שהתגבשה במאה ה-20?
2. בני איזה מעמד קבעו את המשמעות השלילית? ומי לדעתכם העניקו לחברת ההמונים את המשמעות החיובית? מה היה לדעתכם האינטרס שהכתיב את עמדתו של כל צד?
3. גם הנוטים לראות את חברת ההמונים בחיוב, מזהים סכנות הטמונות בה. מהן הסכנות?
4. חוו דעתכם: האם חברת ההמונים היא תופעה חיובית או שלילית? נמקו.
*55*
במהלך המאה ה-19 חלו שינויים מרחיקי לכת במבנה הפוליטי של אירופה בפרט ושל יבשות העולם בכלל. שינויים אלה באו לידי ביטוי קודם כול בהקמתן של מדינות לאום. מדינות הלאום הן מדינות שיש בהן התאמה בין גבולות המדינה לבין התרבות השלטת בה, למשל: התאמה בין גבולותיה של מדינה בצרפת לבין האזרחים דוברי הצרפתית, אשר להם תרבות צרפתית משותפת. תהליך זה היה המשך ישיר להיווצרותה של המדינה הריכוזית ולתהליכי ההאחדה שיצר השליט הריכוזי במדינה. הקמתה של מדינת הלאום הייתה תוצאה של כמה גורמים. התיעוש היה, לדעת חוקרים, גורם חשוב בתהליך מדיני זה.
השינויים שיצרו תהליכי התיעוש במבנה החברה פגעו במעגלי השייכות המסורתיים של האדם. כאמור, בחברה המסורתית מצא האדם תמיכה במסגרת המשפחה ובמסגרת הכנסייה. מסגרות אלה נתנו מענה לקשיים ולמשברים שהוא חווה. המעבר לעיר ותהליכי התיעוש, אשר יצרו את חברת ההמונים העירונית, שברו את מסגרות השייכות הקודמות ועודדו חיפוש אסר מסגרות שייכות חדשות. "מדינת הלאום" נתנה מענה לצורך הזה. היא יצרה אחדות לאומית ותחושת שייכות קבוצתית באמצעות סמלים, המנונים ודגלים (להלן, וכן עמ' 90).
החוקר ארנסט גלנר מתאר השפעה נוספת של תהליכי התיעוש על התפתחות "מדינת הלאום". לטענתו ייצור תעשייתי, המוני ויעיל, במטרה להגיע לתוצר אחיד ומשביע רצון ולהגדיל את העושר במדינה, מחייב שיתוף פעולה מלא בין כל הגורמים השותפים לייצור - שלטונות המדינה, בעלי ההון, ובעיקר הפועלים. שיתוף פעולה מעין זה מחייב את העוסקים בתעשייה לדבר בשפה אחידה ולהיות בעלי מאפיינים תרבותיים דומים.
*56*
האחידות התרבותית הייתה תנאי מוקדם להתפתחותה הכלכלית של המדינה המתועשת, ובה בעת היא השפיעה על התגבשות מדינת לאום כמדינה השואפת ללכד את האזרחים ליחידה מדינית אחת על בסיס התרבות המשותפת.
לדעת גלנר, כדי להשיג את ליכוד החברה ואת האחדתה, השלטונות סיפחו סמלים, מוסדות ואמצעים אחרים, ובהם:
- סמלים לאומיים מאחדים: שפה לאומית, סמל מדינה, דגל והמנון.
- מערכת חינוך יעילה, אשר תפקידה היה להנחיל להמונים את היסודות התרבותיים המשותפים, ובכללם הקניית ידיעת הקרוא וכתוב.
- אמצעי תקשורת המוניים, אשר שימשו כגורם מתווך בין השלטון לאזרח והחליפו את הכומר או את ראש המשפחה המורחבת. הפצת ידיעת הקרוא וכתוב אפשרה לשלטון לפנות אל האזרחים ישירות מעל דפי העיתונים ובאמצעות כרוזים, לנסות לעצב את עמדותיהם וליצור דעת קהל לאומית אחידה. כך שימשו מערכת החינוך והעיתונות הכתובה כלי בידי השלטון להפצת מסריו ולעיצוב דעת הקהל. במאה ה-20 הצטרפו אליהם כלי התקשורת החדשים - הרדיו, הטלוויזיה והקולנוע.
- מערכת תחבורה, אשר אפשרה מגע קרוב וישיר יותר בין אזורים שונים ברחבי המדינה. מערך פסי הרכבת ונתיבי השיט עודד תהליכי ניידות. האזרח הפשוט, שבעבר לא חצה את גבולות הכפר שבו חי, היה יכול מעתה לנוע בקלות יחסית על פני אזורים נרחבים. עובדה זאת יצרה היכרות בין האזרחים וסייעה להתפתחותה של האחידות התרבותית במדינה.
*56*
במחצית השנייה של המאה ה-19 התעצמו תהליכי הקולוניאליזם (עמ' 35). מדינות אירופה לא הסתפקו עוד בהשפעה כלכלית על השטחים באסיה ובאפריקה, והן החלו בכיבושם של האזורים האלה. כך, למשל, כבשה צרפת את אלג'יריה בשנת 1830. קצב ההשתלטות היה כה מהיר עד כי לקראת סוף המאה ה-19 היו חלקים גדולים מאסיה, וכמעט כל אפריקה, בשליטתן של מדינות אירופיות. המדינות התחרו זו בזו בהשתלטותן על אזורים. תהליך זה נקרא "אימפריאליזם" (ראו הרחבה בהמשך העמוד).
תהליך התיעוש היה, כאמור, תוצר של הקולוניאליזם, אך באותה עת הוא היה גם גורם שהניע את האימפריאליזם והעצים אותו. האימפריאליזם נתפס כאמצעי להגדלת עושרה של המדינה. מפעלי התעשייה באירופה נזקקו לחומרי גלם זולים ולמקורות אנרגיה, ואלה נמצאו להם בשפע באזורי השליטה החדשים. עליונותם הטכנולוגית של האירופים במאה ה-19 (למשל, הנשק החדיש שהיה ברשותם), אפשרה להם להשתלט על משאבי הטבע ולנצל את הילידים ככוח עבודה זול.
העברת חומרי הגלם לאירופה התאפשרה באמצעות ספינות סוחר משוכללות ובאמצעות רכבות. באנגליה, לדוגמה, הפכה בניית הספינות לתעשייה גדולה וחזקה במהלך המאה ה-19, והיא השקיעה הון רב בסלילת פסי רכבת במושבות שמעבר לים (באזורים המשתייכים כיום להודו, לארגנטינה ולברזיל). הון רב השקיעו המדינות האירופיות גם בבניית נמלים באזורים שמחוץ לאירופה, בהתאם לצרכים הכלכליים שלהן. כך נכרתה, לדוגמה, תעלת סואץ בין ים סוף לים התיכון. התעלה ייצגה את הדרישה לקיצור המרחק בין מדינות אירופה לבין האזורים שבשליטתן.
אימפריאליזם - שיטה מדינית שבמסגרתה מדינה אחת מגדילה את שטחי שלטונה על ידי השתלטות על חבלי-ארץ אחרים ועל היושבים בהם, במטרה להגביר את כוחה הפוליטי ואת עושרה הכלכלי.
בעת החדשה, במסגרת האימפריאליזם שלט מיעוט אירופי בשם מדינתו על אוכלוסיות גדולות במקומות שונים ברחבי העולם - למשל, באסיה ובאפריקה. שלטונן של המדינות האימפריאליסטיות המודרניות היה שלטון מפלה ומנצל. מדינות אירופה עשו שימוש בכוחן כדי להשתלט על כלכלתן של המדינות הכבושות ועל אוצרות הטבע שלהן. יתרה מזאת, מתוך תחושת שליחות ועליונות תרבותית, כפו המדינות הכובשות את תרבותן על התושבים הנכבשים. לתושבים אלה לא היו זכויות אזרח, וכל פעולת התנגדות מצדם דוכאה בכוח.
*57*
(בספר מפה של האימפריאליזם האירופי בשטחי אסיה ואפריקה במאה ה-19 - היעזר במנחה).
(...) הגורם המיידי להתפשטות המערב היה טכנולוגי: המצאתם של אמצעי הניווט הימיים, שאפשרו להגיע אל עמים רחוקים, ופיתוח היכולות הצבאיות, שאפשרו לכבוש את העמים האלה. "במידה רבה", כך ציין ג'פרי פרקר, "הייתה 'עליית המערב' תלויה בהפעלת כוח, בעובדה שהאיזון הצבאי בין האירופים ליריביהם מעבר לים נטה יותר ויותר לטובת הראשונים; (...) המפתח להצלחה של אנשי המערב ביצירתן של האימפריות הראשונות, (...), היה תלוי דווקא בשיפורים האלה ביכולת הלחימה, שכונו 'המהפכה הצבאית'."(...) לא בזכות עליונות רעיונית כבש המערב את העולם ולא בזכות ערכיו או דתו (...), אלא באמצעות עליונותו בשימוש באלימות מאורגנת. אנשי המערב שוכחים עובדה זו לעתים קרובות. הלא-מערביים - לעולם לא.
סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות, עמ' 49-50.
1. מה היה, לפי הקטע שלפניכם, הגורם המיידי להתפשטות הקולוניאלית? ומה היה הגורם המרכזי שהביא להצלחת הכיבושים?
2. לדעת הכותב, "לא בזכות עליונות רעיונית כבש המערב את העולם, ולא בזכות ערכיו או דתו." נגד איזו תפיסה הוא יוצא?
3. לדעתו, הכיבושים היו תוצר של "שימוש באלימות מאורגנת". הסבירו את עמדתו.
(בספר מפה של האימפריאליזם האירופי בשטחי אסיה ואפריקה במאה ה-19 - היעזר במנחה).
במפה מתוארת חלוקת השטחים לפי השליטה הבאה:
בריטית, צרפתית, גרמנית, הולנדית, איטלקית, ספרדית, פורטוגלית, יפנית, בלגית, רוסית, דומיניון בריטי ומדינה אחרת.
1. עיינו במפה ובמקרא המפה וציינו בטבלה את המדינות האירופיות ואת האזורים שהן השתלטו עליהם ושלטו בהם:
המדינה האירופית, אזור ההשתלטות
2. מהן המסקנות העולות מנתוני הטבלה?
3. שערו מה הניע את המדינות האירופיות להשתלט על האזורים האלה.
*58*
כהמשך ישיר לתפיסות הקולוניאליסטיות, מדינות אירופה אימצו צידוק אידאולוגי לאימפריאליזם. לפי תפיסתן, ההשתלטות על אזורים ועל תושבים באסיה ובאפריקה הייתה צעד מוסרי. האנשים באזורים אלה היו בעיני האירופים אנשים נחשלים ובורים, אנשים השקועים באמונות תפלות ואשר תרבותם נחותה. מדינות אירופה סברו כי בחסותן "יזכו" תושבי אסיה לקבל את התרבות האירופית ה"מפותחת" וה"נעלה". הן סברו כי הנחלת התרבות האירופית לעמי המושבות תביא לעידון המנהגים והאמונות של ה"ילידים" ולשינוי האופי ה"לא-מתורבת" שלהם. תפיסה זאת ניזונה מגישה גזענית אשר ייחסה לאדם הלבן, לתרבותו ולמערכת שלו עליונות על פני אלה של האדם שאינו לבן. לשם כך נוצלה תורתו של הבריטי צ'רלס דרווין, ופותח הדרוויניזם החברתי (עמוד 169) (ראו הרחבה בהמשך העמוד).
דרוויניזם חברתי - השקפה שהתפתחה מתוך תורת מוצא המינים שהגה החוקר צ'רלס דרווין - תורה שעסקה בהתפתחות בעלי החיים למיניהם. לפי תפיסת הדרוויניזם החברתי, בקרב האנושות שוררת מלחמת קיום שבה החזק, האיכותי, שורד.
(בספר תמונה של ילידים נושאים נציג של השלטון הקולוניאלי. אפריקה, המאה ה-19 - היעזר במנחה)
(בספר קריקטורה המתארת את ההשתלטות הבריטית על אפריקה מדצמבר 1892 - היעזר במנחה).
בקריקטורה נראה ססיל רודז, ממקימי מנגנון השלטון הבריטי באפריקה, מניח רגליו על כל שטחה של אפריקה - סמל לאימפריאליזם של מדינתו.
1. על פי הקריקטורה שלפניכם, באילו דרכים השיג האדם הלבן את עליונותו על תושבי אפריקה?
2. חוו דעתכם: מדוע ססיל רודז מוצג כשרגליו על הקרקע וראשו בשמים?
(בספר תמונה של ילידים נושאים נציג של השלטון הקולוניאלי. אפריקה, המאה ה-19 - היעזר במנחה)
הייתי אתמול באיסטאנד שבלונדון (שכונת פועלים) וביקרתי באסיפה של מחוסרי עבודה. בשמעי שם את הנאומים הפראיים שלא היו אלא צעקה בלתי פוסקת אחת: לחם, לחם, ובלכתי הביתה ובחשבי על כל אשר ראיתי, נוכחתי לדעת עוד יותר מקודם, עד מה חשוב הוא האימפריאליזם. (...) שאיפתי הנאמנה ביותר היא הבעיה הסוציאלית, כלומר: כדי להציל את ארבעים מיליוני תושביה של הממלכה המאוחדת (בריטניה) ממלחמת אזרחים קטלנית, צריכים אנו, המדינאים הקולוניאליים, לכבוש קרקעות חדשות, שיהא בהן מקום לעודף האוכלוסייה, לרכוש שטחים חדשים לממכר הסחורות (...). אם אינכם רוצים במלחמת אזרחים, עליכם להיות אימפריאליסטים.
ססיל רודז, בתוך: ולדימיר איליץ' לנין, כתבים נבחרים, כרך ה: האימפריאליזם - השלב העליון של הקאפיטאליזם, עמ' 66-67.
1. מהי ההצדקה לאימפריאליזם על פי ססיל רודז?
2. הסבירו לפי הקטע ולפי מה שלמדתם: מהו הקשר בין האימפריאליזם לבין המציאות שיצר תהליך המיכון והתיעוש?
*59*
(בספר תמונה של ילידים נושאים נציג של השלטון הקולוניאלי. אפריקה, המאה ה-19 - היעזר במנחה)
הכובש נמצא על כף אחת במאזניים שכפן האחרת נושאת את הנכבש. אם רמת חייו גבוהה, זה מפני שזו של הנכבש נמוכה; אם הוא יכול ליהנות מכוח אדם, ממשרתים מרובים ומעוטי תביעות, זה מפני שאפשר לנצל את הנכבש ללא מצרים, ושהוא אינו מוגן על ידי חוקי המושבה; אם קל לו לקבל משרות מנהליות, זה מפני שהן שמורות לו ושהנכבש נפסל לכך; ככל שהוא נושם לרווחה, כך הנכבש נחנק.
אלבר ממי, דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש, עמ' 34.
1. על פי תיאורו של ממי, מהו מצבו של הכובש? ומהו מצבו של הנכבש?
2. מהי מערכת היחסים בין הכובש לנכבש? האם ניתן לשנותה?
(בספר תמונה של ילידים נושאים נציג של השלטון הקולוניאלי. אפריקה, המאה ה-19 - היעזר במנחה)
1. מהו דימוי הילידים העולה מן התמונה?
2. מה אפשר ללמוד מן התמונה על היחסים בין הכובשים לנכבשים בקולוניות?
(בספר ציור של המלך לואי פיליפ, פרנץ קסאבר וינטרהאלטר, 1841 - היעזר במנחה).
תהליכי המיכון והתיעוש הביאו, כפי שראינו, להתחזקותה של מדינת הלאום, אשר העצימה את התרבות המקומית בעלת הצביון האחיד: שפה אחת, היסטוריה אחת, שימוש בדגל, בסמל ובהמנון מאחדים, וכדומה. ואולם אותם תהליכים יצרו גם השפעה מנוגדת. הם הביאו להתעצמות הקולוניזציה ולהתגבשות האימפריאליזם, ותהליך זה יצר מפגש תרבותי עם תושביהן של ארצות אחרות. היה זה מפגש שנוצר מתוך מניעים לאומיים של מדינת הלאום השלטת ונועד לחיזוקה הכלכלי והמדיני, אבל בטווח הארוך הוא הביא ליצירתן של מדינות רב-לאומיות ורב-תרבותיות (למשל, ארצות הברית). אלה הן מדינות שמתקיימות בהן זו לצד זו אוכלוסיות שונות, בעלות שפה, תרבות והיסטוריה מגוונות.
בטווח הקצר האימפריאליזם העצים את המתח סביב ערכי הנאורות: בתוך גבולות אירופה ערכים אלה נתפסו כערכים אוניברסליים החלים על כלל הגברים, אבל מחוץ לגבולות היבשת הם איבדו מתוקפם. הכובש והנכבש לא היו בני מעמד שווה. הילידים לא נהנו מזכויות אזרחיות, והכובשים נהנו מזכויות יתר. מציאות זאת יצרה כפילות ביחס אל רעיונות החירות והשוויון. הם יושמו באירופה וכלפי אוכלוסיות של גברים אירופיים, אבל לא יושמו בארצות שמחוץ לאירופה, גם אם היו בשליטה אירופית ונחשבו לחלק מאימפריה אירופית. במצב זה מובן הרקע ההיסטורי שהביא להתפתחותה של מערכת ההצדקות האידאולוגיות לאימפריאליזם.
*60*
(בספר ציור של המלך לואי פיליפ, פרנץ קסאבר וינטרהאלטר, 1841 - היעזר במנחה).
1.
א. בחרו שניים מהמאפיינים של תהליכי המיכון והתיעוש, והסבירו אותם.
ב. תארו כיצד מאפיינים אלה באים לידי ביטוי בתמונה שבעמוד 47.
2.
א. ערכו השוואה בין החברה התעשייתית לחברה המסורתית, הטרום תעשייתית. היעזרו בטבלה:
(בספר ציור של המלך לואי פיליפ, פרנץ קסאבר וינטרהאלטר, 1841 - היעזר במנחה).
(תא ריק) | החברה הטרום-תעשייתית (ימי הביניים) | החברה התעשייתית |
שיטות של ייצור כלכלי | -- | -- |
המבנה החברתי | -- | -- |
מעמד התא המשפחתי | -- | -- |
מקום המגורים העיקרי | -- | -- |
דרכי התקשורת בין השלטון לעם | -- | -- |
ב. מה תוכלו להסיק מן ההשוואה על מאפייניה של החברה התעשייתית?
3. ציינו שני מאפיינים של חברת ההמונים, והסבירו כיצד הם הושפעו מתהליך המיכון והתיעוש.
4. מהי "מדינת לאום"? ומהם הגורמים שאפשרו את האחידות התרבותית במדינת הלאום?
5. מהו אימפריאליזם? כיצד השפיעו תהליכי המיכון והתיעוש על היווצרותו של האימפריאליזם?
6. לתהליכי המיכון והתיעוש הייתה השפעה על היבטים שונים - דמוגרפיים, כלכליים, תרבותיים, חברתיים ופוליטיים. בחרו היבט אחד והסבירו את השפעת התיעוש עליו.
7. החוקר תומס אשטון מנסה לברר אם המהפכה התעשייתית הייתה "אסון":
היה היסטוריון שכתב על "אסונות המהפכה התעשייתית". (...) אם כוונתו שהתמורות הטכניות והכלכליות עצמן היו סיבת האסון, הרי זו השקפה נלוזה. הבעיה המרכזית של עידן זה הייתה כיצד להאכיל, כיצד להלביש וכיצד להעסיק דורות של ילדים, שמספרם היה גדול יותר מאשר בכל תקופה קודמת. (...) אילו נשארה אנגליה אומה של עובדי אדמה ובעלי מלאכה, (...) היה כובד משקלה של אוכלוסייה גדלה בולם את התפתחותה ומדכא את רוחה.
(המהפכה התעשייתית, 1760-1830, עמ' 127-128)
א. לפי הקטע: "היה היסטוריון שכתב על 'אסונות המהפכה התעשייתית'." הסבירו עמדה זאת תוך התייחסות למה שלמדתם.
ב. מהי עמדת החוקר בשאלת חשיבותה של המהפכה התעשייתית? הסבירו אותה על פי הקטע ועל פי מה שלמדתם.
8. סכמו את יתרונותיו ואת חסרונותיו של תהליך התיעוש בהיבטים השונים: השפעתו על הפרט, על החברה ועל המדינה.
(בספר ציור של המלך לואי פיליפ, פרנץ קסאבר וינטרהאלטר, 1841 - היעזר במנחה).
ההיבט | היתרונות | החסרונות |
-- | -- | -- |
9. הכינו כתבה עיתונאית שתעסוק בשאלה: האם המהפכה התעשייתית הביאה לעולם קידמה, או להפך? האם תהליכי המיכון והתיעוש שיפרו את חייהם של בני האדם או פגעו בהם? בססו את עמדתכם באמצעות נימוקים ודוגמאות. אתגר: תוכלו לעצב את הכתבה כפוסט אינטרנטי או ככתבה מצולמת.
*61*
*61*
השינויים שחוללה המודרנה באירופה הניעו את בני התקופה לשאוף למציאות אחרת, נשגבת, ולחפש דרכים להגשימה. כך נולדו והתגבשו אידאולוגיות מגוונות. בפרק הזה נכיר שלוש אידאולוגיות מובילות שהתפתחו במהלך המאה ה-19, ונברר לגבי כל אחת מהן:
- מהו החזון שהציבה?
- איזה שינוי ביקשה להשיג, ובאילו דרכים פעלו אנשיה למימוש השינוי?
- ומה הייתה השפעתה על החיים באותה תקופה?
(בספר ציור של המלך לואי פיליפ, פרנץ קסאבר וינטרהאלטר, 1841 - היעזר במנחה).
(בספר ציר זמן)
1815 - קונגרס וינה.
1830 - מהפכת יולי.
1832 - חוק ייצוג העם בבריטניה.
1848 - "אביב העמים".
1848 - חיבור "המניפסט הקומוניסטי'.
1861 - איחוד איטליה.
1863 - הקמת מפלגת הפועלים הראשונה.
1864 - הקמת האינטרנציונל הראשון.
1871 -איחוד גרמניה.
1907 - לראשונה זכות בחירה לנשים באירופה.
1914-1918 - מלחמת העולם הראשונה.
1919 - חוזה המיעוטים.
מציאות החיים המודרנית לא האירה פניה לחלקים נרחבים באוכלוסייה, שנאלצו לעזוב את בתיהם, לשנות את מקורות פרנסתם ולוותר על מעגלי ההשתייכות הקודמים. במציאות הזאת צמחו הוגים ואנשי מעשה, אשר ביקשו לחולל שינויים שונים ולהביא לשיפור פניה של החברה האנושית. בהשפעתם התחוללו במהלך המאה ה-19 במדינות אירופה מאבקים רבים, אשר במרכזם ניצבו קבוצות מהפכניות ששאפו לשנות את סדרי המשטר המלוכני הישן באירופה. המהפכנים התבססו על התפיסה האופטימית של הנאורות, שלפיה האדם יכול להשפיע על גורלו ולשפר את מציאות חייו. הם יצגו תפיסות עולם מגוונות, והשינויים שביקשו לבצע היו קשורים להיבטים פוליטיים, חברתיים וכלכליים שונים. חלקם היו נכונים לממש את שאיפתם תוך שימוש באמצעים אלימים ואף לבצע מהפכה; אחרים ביקשו לעשות זאת באמצעים לא אלימים - למשל, על ידי שינוי החוק הקיים במדינה.
מול המהפכנים ניצבו נציגי הסדר החברתי הישן, אשר שאפו לשמר את המבנה החברתי ההררכי וכן את מוסדות השלטון המסורתיים - המלוכה, האצולה והכנסייה. מקובל לכנות עמדות מסוג זה בכינויים שמרנות, ראקציה (תגובת נגד) או רסטורציה (השבת הסדר הישן על כנו). הכוחות הראקציוניים היו בעיקר בני המעמדות הגבוהים, אשר ביקשו לשמר את הסדר החברתי הישן שהעניק להם יתרונות על פני המעמדות האחרים. הראקציה משקפת גם נטייה טבעית של בני האדם להירתע משינויים ולדבוק במוכר.
במהלך המאה ה-19 עמדו, אם כן, זה מול זה כוחות בעלי אינטרסים שונים, חלקם אף מנוגדים. מצב זה העמיד את תושבי אירופה מול הצורך להכריע בין מסורת לבין מודרנה, בין שמרנות לבין קידמה. ואם בחרו בקידמה, היה עליהם לבחור לאיזה עולם הם שואפים, ובאילו דרכים הם מוכנים לנקוט כדי להשיג את יעדם. הכרעות אלה היו כרוכות בגיבוש השקפת עולם - אידאולוגיה. בפרק שלפנינו נתמקד בשלוש אידאולוגיות מרכזיות, אשר התגבשו והתפתחו במהלך המאה ה-19 ומתקיימות בצורות שונות עד ימינו - הליברליזם, הסוציאליזם והלאומיות.
*62*
*62*
בשנת 1810 קמה בספרד קבוצה של אנשים, שהושפעו מרעיונות הנאורות ומן המהפכה הצרפתית וקראו להנהיג בספרד חוקה ברוח הרעיונות האלה. הם כינו את עצמם "ליברלים", וככל הידוע הייתה זאת הפעם הראשונה שנעשה שימוש במושג הזה במובנו הפוליטי.
המושג ליברליזם, מקורו בשפה הלטינית שבה פירוש המילה Liber הוא: אדם שאינו עבד, אדם חופשי. המושג מזוהה לרוב עם קריאה לקיומה של מערכת חוקים המבטיחה חופש ביטוי, חופש מחשבה וזכות לבעלות על קניין; כלומר, זכותו של כל אדם לחשוב ולהביע את דעותיו באופן חופשי, וזכותו לעשות ברכושו כרצונו, ללא התערבות המדינה. לכן הליברליזם קורא לצמצום מעורבותו של השלטון בחיי הפרט. בהיבט הפוליטי המשיכו רעיונות הליברליזם את ערכיה של הנאורות, אשר העמידה במרכז את השאיפה להשיג שוויון אזרחי ולהבטיח את זכויות האזרח.
במאה ה-19 קיבלו הרעיונות הליברליים אופי לוחמני. בהשראתם קמו קבוצות מהפכניות, אשר שאפו לבטל את השלטון המלוכני בארצן וליצור מבנה שלטוני חדש, המבוסס על ערכי הליברליזם. נוכחותן של קבוצות אלה הייתה רבת משמעות, ועל כן היא עוררה תגובת נגד קשה מצד נציגי הסדר הישן, המלוכה והכמורה. עוצמתה של תגובת הנגד מלמדת על האיום שהרעיונות האלה העמידו לפני המתנגדים. בסעיף זה נעסוק ברעיונות הליברליים, ובדרכים שבהן נאבקו הליברלים במתנגדיהם כדי לממש את מטרותיהם.
*62*
*62*
הכוחות השמרנים ייצגו, כאמור, את באי כוחו של הסדר החברתי הישן באירופה: המלכים, האצילים ואנשי הדת. המהפכה הצרפתית חוללה שינוי מעמיק במעמדם של כוחות אלה. הצהרת זכויות האדם והאזרח (עמ' 44) והצו לביטול הפאודליזם (4 באוגוסט 1789), ביטלו את מעמדם המשפטי ואת זכויות היתר שהקנה להם המשטר הישן בצרפת מתוקף מוצאם או תפקידם הדתי. בתקופת שלטונו של נפולאון בונפרטה (ראו הרחבה בהמשך העמוד) הופצו רעיונות המהפכה הצרפתית בכל רחבי אירופה וערערו את יציבותו של המשטר הישן גם מחוץ לגבולותיה של צרפת. בשל ההרעה במעמדם, תומכי השמרנות שאפו לשוב אל המשטר המלוכני הישן המשקף, לדעתם, את הסדר הטבעי של מבנה החברה. "סדר טבעי" זה ייצג, לדבריהם, את רצון האל, ואילו הפרתו תפגע באל עצמו ותגרום אי-סדר במדינה.
רעיונות השמרנות נתמכו על ידי הוגי דעות כאדמונד ברק (ראו הרחבה בהמשך העמוד) האנגלי. לדעת ברק מבנה המשטר הישן, אשר בא לידי ביטוי בשלטון המלוכה והכנסייה ובמעמד המשפחה, מגלם בתוכו את חוכמת הדורות ואת הניסיון שנצבר במהלך דורות רבים. לכן הוא סבר כי רק הוגים חסרי זהירות יציעו להחליף את המשטר הישן במשטר שמעולם לא נוסה ושתוצאותיו מעולם לא הוכחו כנכונות. משום כך ביקר ברק בחריפות את המהפכנים הצרפתים, אשר הרסו את מבנה המשטר הישן לבלי הכר. הוא טען שהם חסרי תבונה פוליטית. הוא ראה בפועלם סכנה למוסדות השלטון המסורתיים וצפה שהמהפכה תסתיים באנרכיה ובחזרה לשלטון היחיד. עמדות דומות ביטאו הוגים, סופרים, מוזיקאים ואמנים של הזרם הרומנטי (עמ' 37).
נפולאון בונפרטה (1769-1821) - עלה לשלטון במסגרת הפיכה בשנת 1799, והנהיג בצרפת שלטון קיסרי. הרחיב את גבולותיה של צרפת במסעות כיבושיו. בארצות שכבש ערך שינויים ברוחם של רעיונות הנאורות.
אדמונד ברק (1720-1797) - מדינאי ופילוסוף אירי. ממבקריה המרכזיים של המהפכה הצרפתית. נחשב לאחד המנהיגים המובהקים של רעיונות הראקציה באירופה.
*63*
(בספר ציור של המלך לואי פיליפ, פרנץ קסאבר וינטרהאלטר, 1841 - היעזר במנחה).
רוסו לא העביר אותנו על דעתנו; אין אנו תלמידים של וולטר, (...). לא אתיאיסטים מטיפינו, ולא מטורפים מחוקקינו. יודעים אנו שאנחנו לא גילינו תגליות; וסבורים אנו שאין תגליות לגלותן בתחום המוסר. דומה גם שאין מקום לתגליות הרבה, לא בעקרונות הממשל הגדולים ולא ברעיונות החירות, שהבריות הבינו אותם ימים רבים קודם לידתנו, (...). לבבות אמיתיים של בשר-ודם הולמים בחזותינו. את האלוהים אנו יראים; ביראת-כבוד נישא עינינו למלכים, בחיבה לפרלאמנטים, בהכרת-חובה לשופטים; ביראת קודש לכוהני-דת ובכבוד לאצולה.
אדמונד ברק, "מחשבות על המהפכה בצרפת", מובא בתוך: אידיאולוגיות פוליטיות מודרניות: מקראה, חלק א, עמ' 25.
1. נגד מי יוצא ברק בדבריו? כיצד הוא מכנה את מתנגדיו?
2. מדוע, לדעת ברק, "אין מקום לתגליות הרבה"?
3. מהו המשטר הראוי, לדעת ברק, ומהו מקור סמכותו?
*63*
נפילת שלטונו של נפולאון, בשנת 1814, הייתה נקודת מפנה לכוחות השימור. פירוקה של האימפריה הצרפתית נתן את האות ליצירת סדרים חדשים באירופה ברוח המשטר הישן. במרכזו של תהליך הראקציה ניצב הקנצלר (ראש הממשלה) של אוסטריה, קלמנס פון מטרניך (ראו הרחבה בהמשך העמוד), אשר הציג תפיסה מדינית המכונה שיטת מטרניך. שיטתו קראה לשיבה לגבולות אירופה שלפני המהפכה; לשיבה למשטר המלוכני, שבו המלך הוא בן לשושלת מלכים ונבחר "בחסדי האל" (ולא שליט הנבחר בידי העם), ואשר לכנסייה ולאצולה יש בו זכויות יתר ומעמד מכובד.
שיטת מטרניך יושמה בשנת 1815 בקונגרס וינה. בקונגרס וינה התכנסו נציגי המדינות שהביסו את נפולאון: רוסיה, פרוסיה, אנגליה ואוסטריה, ויצרו מפה מדינית חדשה באירופה (ראו מפה, עמ' 96). הם גם השיבו את המלכים המודחים או את יורשיהם לתפקידם, והחזירו לאצולה ולכנסייה את המעמד המיוחד ואת זכויות היתר שהיו להם בתקופת המשטר הישן. נוסף על כך חתמו המדינות על בריתות והסכמים דיפלומטיים שמטרתם להגן על מאזן הכוחות בין המדינות ולשמור על היציבות והשלום.
*63*
מול כוחות השמרנים ניצבו הכוחות הליברליים, אשר ייצגו את המעמד הבורגני ואת מעמד בעלי ההון בחברה האירופית (עמ' 50). הליברלים תמכו בשאיפתם של המהפכנים הצרפתים לייסד משטר המבוסס על עקרונות החירות והשוויון, אבל היו מוטרדים מן האלימות שליוותה את המהפכה (עמ' 45). הוגי דעות ליברליים ניסו לתת מענה למתח שנוצר בין מטרותיה של המהפכה הצרפתית, אשר הבטיחו להעניק שוויון זכויות לכול, לבין הפגיעה של המהפכנים באותן הזכויות עצמן - בשמם של אותם ערכים ליברליים, ולמענם.
אחד הבולטים בהוגי הדעות הליברליים היה אלקסיס דה טוקוויל. בשני חיבוריו, "המשטר שהיה והמהפכה" ו"הדמוקרטיה באמריקה", ניסה טוקוויל להבין, ראשית, מדוע נזקקה המהפכה הצרפתית לאמצעים אלימים כדי להגשים את מטרותיה.
קלמנס פון מטרניך - (1773-1859) - מדינאי אוסטרי. כיהן כארבעים שנה כקאנצלר (ראש הממשלה) של אוסטריה. מטרניך סבר כי גילויי הליברליזם באירופה מסכנים את קיומה של אוסטריה ומאיימים על הפרת מאזן הכוחות בין מדינות באירופה ודגל בשמירה על הסדר הישן. היה הדמות הבולטת בקונגרס וינה.
אלקסיס דה טוקוויל - (1805-1859) - משפטן, פוליטיקאי, הוגה דעות והיסטוריון צרפתי. ספריו "המשטר הישן והמהפכה" ו"הדמוקרטיה באמריקה", מהווים בסיס ללימוד ההיסטוריה של המאה ה-19. נחשב לאחד מהוגי הדעות המרכזיים שדגלו במשטר הדמוקרטי.
*64*
מלבד זאת הוא ניסה להבין מהן הסיבות לכישלון המהפכה הצרפתית, ומהם הגורמים להצלחת הדמוקרטיה בארצות הברית. חלק מהכשלים של המהפכה הוא תלה ברעיונות הנאורות עצמם. לדעתו, הנאורות מעודדת אמנם את רעיון החירות, שמשמעו הימנעות השלטון מהתערבות ומפיקוח על חיי הפרט, אך הנאורות גם מקדשת את השוויון, שאותו אי אפשר להשיג בלי להתערב בחיי הפרט. כך, למשל, כדי לספק חינוך לכול, על המדינה לגבות מסים גבוהים מהאזרחים - פעולה המחייבת התערבות של המדינה בחיי הפרט. מתחים אלה היו הבסיס לפעולות האלימות שנקטו המהפכנים בזמן המהפכה הצרפתית. הם התערבו בחיי הפרט לצורך השגת שוויון אזרחי. לפי טוקוויל, האלימות היא תוצאה של עריצות הרוב, כלומר: ניסיון של ההמונים לכפות על המדינה תהליכי שינוי בדרכים אלימות, בשמם של רעיונות החירות והשוויון.
טוקוויל ראה בליברליזם תהליך היסטורי בלתי נמנע המעצב את פניה של הקידמה האנושית. מבנה המשטר והחברה בארצות הברית יכולים, לדעתו, לספק תשובה לשאלה: מהם התנאים הנדרשים כדי לאפשר את קיומו של משטר ליברלי, בלי להביא לעריצות ההמון ובלא שתיווצר מהפכה נגדו. התנאים שהוא מונה הם:
- הפרדת רשויות - אימוץ רעיון הפרדת הרשויות כדי להגביל את כוחו של המשטר. משטר שימעיט להתערב בחיי האזרחים יפגע בהם פחות, ולכן הם לא ירצו לשנותו.
- וולונטריזם (ראו הרחבה בהמשך העמוד) - טיפוח חברה המבוססת על גופים אזרחיים (פרטיים) ולא על גופים ממשלתיים. למשל, מערכת בריאות פרטית ולא ממשלתית. מבנה חברתי כזה יפחית, לדעתו, את מידת המעורבות של השלטון בחיי האזרחים, שכן הם מספקים לעצמם את מיטב השירותים בכוחות עצמם. לצורך זה השלטון צריך לעודד יוזמה פרטית.
- הענקת זכויות אזרח - טוקוויל סבר כי רק אדם שיש לו זכויות ישאף להגן על זכויותיו, מחשש שמא יילקחו ממנו. למשל, רק בעל הון יפעל להבטחת זכות הקניין. לכן, הדרך הטובה ביותר להגן על זכויות האדם הוא להבטיח את יישומן בפועל.
- פלורליזם - יצירת חברה שבה כל בני האדם יכולים להביע את דעתם ולפעול בצורה שוויונית.
המשותף לתנאים שטוקוויל מונה הוא הניסיון להבטיח את חירות הפרט. לכן יש הרואים בו את אבי האינדיווידואליזם, כלומר: להוגה שהפך את האינדיווידואליות (העמדת היחיד במרכז) לאינדיווידואליזם - תורה המקדשת את חירות הפרט (עמ' 26).
וולונטריזם - מושג שמקורו במילה הלטינית volutas, שמשמעותה: רצון חופשי. המושג מתייחס לפעולות שנעשות מתוך רצון חופשי, בהתנדבות ושלא על מנת לקבל שכר.
פלורליזם - מושג שמקורו במילה הלטינית plurlis שמשמעותה: רב, מרובה. המושג מתייחס לחברה שבה מתאפשר ריבוי של דעות ומנהגים.
*64*
במחצית הראשונה של המאה ה-19 התאפיינה שאיפתם של תומכי הליברליזם בניסיון להביא לשינוי פוליטי. הם שאפו לעצב במדינותיהם משטרים אשר יממשו את עקרונות הליברליזם ויעניקו זכויות לבעלי הרכוש. מהפכת יולי 1830 בצרפת היא דוגמה בולטת לניסיונות אלה. מהפכה זאת באה בתגובה לניסיונות של כוחות שמרניים לעצב משטר מלוכני בדגם המשטר הישן בצרפת.
הכוחות השמרניים עלו לשלטון בצרפת בשנת 1814, לאחר תבוסת נפולאון שסימנה את סופה של המהפכה הצרפתית. בשנה זאת התמנה למלך על צרפת לואי ה-18, שהיה נצר לבית בורבון (אחת ממשפחות המלוכה החזקות באירופה בימי הביניים ובראשית העת החדשה). בתחילת כהונתו שלט לואי ה-18 ביד קשה. הוא הקים שלטון מלוכני, אך כדי למנוע מהומות וחוסר יציבות הוא ביסס את שלטונו על תמיכת הפרלמנט, אשר העניק לו
*65*
צ'רטר (זיכיון לשלוט). ברוח זאת ניסח בית המחוקקים של צרפת חוקה, אשר שימרה את המשטר המלוכני אך גם הבטיחה חירויות יסוד מסוימות: שוויון לפני החוק, חופש מצפון ודת, הגנה מפני מעצר שרירותי, קדושת הקניין ועוד. לואי ה-18 חתם על החוקה ויצר משטר של מלוכה חוקתית בצרפת.
לאחר מותו של לואי ה-18, בשנת 1824, עלה לשלטון בצרפת אחיו, שארל ה-10. שארל ה-10 היה שמרן בדעותיו, והוא פעל להשיב למלוכה את כוחה האבסולוטי (עמ' 10) וכן לחזק את מעמד האצולה ואת כוחה של הכנסייה. למרות מדיניותו השמרנית, ואולי אף בגללה דווקא, התעצם כוחם של הליברלים בבחירות של יולי 1830. שארל ה-10 ניסה למנוע את כינוס הפרלמנט החדש, שהיה עלול להתנגד למדיניותו. במקביל פורסמו צווים אשר ביטלו את הצ'רטר שהעניק הפרלמנט ואת חוקת 1814.
בגלל מדיניות זאת פרצה בצרפת מהפכת יולי 1830. אזרחי צרפת - חיילים, סטודנטים, מרצים, סופרים ועיתונאים - השתתפו במהפכה ונלחמו אלה באלה. הם הניפו את דגל הטריקולור - שלושת הצבעים (עמ' 43), וב-28 ביולי הם כבשו את בניין עיריית פריז. ב-30 ביולי כבר שלטו המהפכנים בעיר, ושארל ה-10 ויתר על כיסאו.
הממשלה הזמנית שהתכנסה קבעה כי "שארל ה-10 חדל להיות מלך צרפת משום שפגע במוסדות ובחירויות של צרפת ושפך דם צרפתי." במקומו מינה הפרלמנט למלך את לואי פיליפ - מלך ליברלי, הרחוק מנטיות שמרניות ומגינונים שמרניים. המלך החדש, שחב את מינויו לפרלמנט, היה כפוף הלכה למעשה לגוף שמינה אותו, והוא פעל על פי החוקה. כינויו, "מלך הצרפתים בחסדי האל וברצון האומה", מבטא שילוב של יסודות ליברליים עם יסודות שמרניים.
(בספר ציור של המלך לואי פיליפ, פרנץ קסאבר וינטרהאלטר, 1841 - היעזר במנחה).
(המלך החדש) היה מנומס ביותר, אך ללא הבחנה או גדולה - נימוסיו היו נימוסי סוחר, לא נסיך. הוא כמעט לא העריך ספרות או אמנות, אך אהב מאוד את התעשייה. (...) הוא היה נאור, שנון, גמיש: כיוון שהיה פתוח אך ורק אל מה שהיה מועיל (...) היה מלא סלידה גאה כלפי האמת, והאמין כה מעט במידות הטובות, עד שהואפל שדה-הראייה שלו. הוא לא האמין בדת, כבן המאה ה-18, והיה ספקן בפוליטיקה, כבן המאה ה-19. מאחר שלא האמין בעצמו, לא האמין בזולתו.
אלקסיס דה טוקוויל, מובא אצל: דיוויד תומסון, אירופה מאז נפוליאון, כרך א, עמ' 161-162.
1. מהן תכונותיו של לואי פיליפ לפי קטע המקור?
2. שערו מדוע בחר הפרלמנט הליברל' בלואי פיליפ למלך.
(בספר ציור של המלך לואי פיליפ, פרנץ קסאבר וינטרהאלטר, 1841 - היעזר במנחה).
השוו את הציור המציג את המלך לואי פיליפ לציור המציג את המלך לואי ה-14 (עמ' 13). מהן נקודות הדמיון בין שני הציורים? ומהן נקודות השוני בינהם?
*66*
(בספר ציור של לואי פיליפ יוצא מהפאלה רויאל, 31 ביולי 1830 - היעזר במנחה)
רבים אמרו כי הבורבונים "לא למדו דבר ולא שכחו דבר." אין זה הוגן ביותר. (...) עד למשבר הכלכלי של 1825 נהנתה צרפת מצמיחה מסחרית גדולה, והאשראי שלה היה גדול. אוכלוסייתה גדלה בשלושה מיליון נפש בתקופה שבין 1815-1830. התפתחותה החומרית - בחקלאות, בתעשיה ובתובלה - הייתה מוחשית. ב-1829 כבר היתה פאריס כולה מוארת בגז. עידן הרכבות עתה-זה החל. בחודש המהפכה, יולי 1830, ציין סיומו של כיבוש אלג'יריה (בידי צרפת) את ראשיתה של אימפריה קולוניאלית חדשה וגדולה באפריקה. אך הבורבונים, וביחוד שארל ה-10, לא למדו כי בתנאים של המאה ה-19 לא היו התפתחות ושגשוג חומרי תחליף לחירויות חוקתיות ולממשלה אחראית.
דיוויד תומסון, אירופה מאז נפוליאון, כרך א, עמ' 146.
1. מהו מקור מפלתם של הבורבונים, לפי הקטע?
2.
א. לפי הקטע, "רבים אמרו כי הבורבונים לא למדו דבר ולא שכחו דבר". מהו, לדעתכם, הלקח ההיסטורי שהבורבונים לא זכרו ואשר הביא, לדעת חוקרים רבים, למפלתם?
ב. מהי עמדתו של החוקר ביחס ללקח זה?
(בספר ציור של לואי פיליפ יוצא מהפאלה רויאל, 31 ביולי 1830 - היעזר במנחה)
1. כיצד מוצגת מהפכת יולי 1830 בציור שלפניכם?
2. המלך לואי פיליפ, הרכוב על סוס לבן, והדמות הנושאת את דגל שלושת הצבעים, מייצגים את תוצאות המהפכה. הסבירו כיצד.
3. כיצד מקבל ההמון בתמונה את תוצאות המהפכה? על סמך מה קבעתם זאת?
*67*
*67*
הרעיונות הליברליים באו לידי ביטוי נוסף בגל של מהפכות שהתרחשו בשנים 1848-1849 בכמה ממדינות אירופה, שהבולטות שבהן: איטליה, צרפת, גרמניה ואוסטרו-הונגריה. גל מהפכות זה נקרא אביב העמים. חלק מהמהפכות הונהגו על ידי מהפכנים ליברלים שדרישותיהם תאמו את מורשת המהפכה הצרפתית, אך היו מהפכנים שפעלו בשם רעיונות נוספים (עמ' 97).
בצרפת החלו, בפברואר 1848, מהומות של אזרחים אשר תבעו חירויות: חופש העיתונות, חופש ההתארגנות ומתן זכות הצבעה לכול. בלחץ האירועים האלימים ברחובות פריז נמלט מלך צרפת, לואי פיליפ, לבריטניה. לאחר בריחתו הכריזה האספה הלאומית על הקמת רפובליקה (ראה הסבר בהמשך) בצרפת. הרפובליקה החזיקה מעמד בקושי רב כארבע שנים - עד לשנת 1852, שבה השתלטו הכוחות השמרניים על צרפת שנית והכתירו את לואי נפולאון לקיסר.
האירועים בצרפת הציתו מהפכות במדינות נוספות באירופה. בווינה בירת אוסטריה התקוממו סטודנטים, פועלים וחיילים אלה לצד אלה, עד כי הקנצלר מטרניך נאלץ לברוח מן העיר בתחפושת אישה. אבל המהפכה בווינה נבלמה בכוח, והסמכות השלטונית חזרה לידי בית המלוכה תוך דיכוי הכוחות הליברליים. גם בגרמניה התרחשו אירועים מהפכניים ובמהלכם נשמעה הדרישה להנהיג חופש עיתונות, להרחיב את הייצוג בפרלמנט, ולפעול למען איחוד גרמניה שהייתה מפוצלת לכמה מדינות. רוב המהפכות של 1848 דוכאו בתוך חודשים ספורים, אך המאבק לחירות חיזק וביסס את הליברליזם.
רפובליקה - צורת משטר שבה השלטון נקבע על ידי האזרחים לזמן מוגבל, בדרך כלל באמצעות בחירות, ונשמרים בו ערכי החירות והשוויון בין האזרחים.
(בספר ציור של מתרס ברחוב מרזס, וינה 1848 - היעזר במנחה)
בציור נראים אזרחים אוסטרים על מתרס (בריקדה) שהוקם באחד מרחובות וינה. המתרסים שהוקמו במרכזי הערים איפיינו את מהפכות "אביב העמים" ואת מעורבותם של המוני האזרחים בחיי המדינה.
1. ערכו השוואה בין הציור המתאר את מהפכת יולי 1830 בצרפת (עמ' 66) לבין הציור שלפניכם, המתאר את ניסיון המהפכה בווינה ב-1848.
2. מה אפשר ללמוד מן ההשוואה על נקודות הדמיון בין המהפכות? ומה אפשר ללמוד על נקודות השוני בין המהפכות?
*68*
*68*
*68*
המאבק הליברלי במחצית הראשונה של המאה ה-19 לא היה פוליטי בלבד. היו לו אף היבטים כלכליים. ראשיתה של התפיסה הליברלית הכלכלית בצרפת במאה ה-18 הוא במושג "ליסה פיר, ליסה פאסה" ("Laissez fair, Laissez passer"), שפירושו המילולי: "תנו לעשות, תנו לעבור". התומכים בתפיסה זאת קראו לממשלות להימנע מהתערבות בחיי הכלכלה ולהניח להחלטות הכלכליות להתקבל על ידי הפרט. ניתן לאתר את שורשיה של התפיסה ברעיונות הנאורות, אשר קשרו בין עקרון התועלת לבין זכויות האזרח (עמ' 29). על פי תפיסה זאת, אל לשלטון להתערב בפעולות הפרט ולמנוע ממנו את היכולת לפעול לתועלתו האישית, כל עוד הפרט אינו פוגע בתועלת המדינה.
הבולט בין הוגי הדעות הליברלים ששמו נקשר בגישת ה"ליסה פיר, ליסה פאסה" במאה ה-18 היה אדם סמית (ראו הרחבה בהמשך העמוד). סמית סבר כי הכלכלה מתנהלת על ידי "יד נעלמה", כלומר, על ידי פעולות של יזמים פרטיים אשר מבצעים את רוב ההחלטות והפעולות במשק הכלכלי, ולא על ידי המדינה. הממשלה כמעט שאינה מתערבת בפעילות הכלכלית ואינה מגבילה אותה. הפעילות הכלכלית של היזמים מונעת משאיפה טבעית של כל אדם לדאוג לעצמו ולרווחתו, אך מפעולותיהם של כלל היזמים נהנית החברה כולה. סמית כינה התנהלות כלכלית זאת בשם "שוק חופשי". לדבריו, בשוק החופשי המחירים נקבעים לפי הביקוש וההיצע, ולא לפי תקנות ממשלתיות או התערבות חיצונית אחרת. כל פרט יכול ליזום פעילות במשק, ובדרך זאת יכול כל פרט להשיג הון ולהתעשר ולמדינה אסור לפגוע בזכות הקניין. כחלק מזכות זו של האדם על קניינו, רשאי כל פרט לשמור על רכושו, ועל כן המדינה צריכה להמעיט בהטלת מסים המביאה להפחתת רווחיו של האזרח.
במאה ה-19 התעצמה תפיסה ליברלית זאת, והיא באה לידי ביטוי בתורתו של ג'ון סטיוארט מיל (ראו הרחבה בהמשך העמוד). מיל ביסס והרחיב את הגישה התועלתנית שפיתחו הוגי הנאורות. על פי גישה זאת, בני האדם מונעים מהרצון לחוש הנאה ומהחשש מפני הכאב, ומתוך תחושות אלה הם יפעלו להשיג תועלת מרבית לעצמם. מיל סבר כי כאשר מרבית האנשים יפעלו להשגת אושרם הפרטי המשק הכלכלי יגיע לידי מיצוי מרבי, שכן מקסימום האנשים יתרמו מקסימום תועלת (כלומר, יהיה בכך מיצוי של יכולותיהם). מסיבה זאת, השלטון הטוב ימנע מלהתערב בפעילות המשקית מכיוון שזה מועיל לחברה, ולא מכיוון שאלה הן זכויות טבעיות. על פי תפיסה זאת, השלטון צריך להבטיח את חירויות האדם והוא יכול להתערב רק בהיבטים המשרתים את תועלת הציבור כולו. למשל, השלטון יכול להפעיל מערכת חינוך ציבורית אשר תקנה לאזרחים הכשרה טובה ותגדיל את התועלת שהם יעניקו למדינה.
אדם סמית (1723-1790) - פילוסוף וכלכלן סקוטי. מרצה באוניברסיטת אדינבורו ומפקח על המכסים בסקוטלנד. ספרו החשוב ביותר בתחום הכלכלה הליברלית הוא "עושר העמים".
ג'ון סטיוארט מיל (1805-1873) - הוגה הדעות הליברלי המשפיע ביותר במאה ה-19. עבד ב"חברת הודו המזרחית" והיה נציג המפלגה הליברלית בפרלמנט הבריטי. יצירתו החשובה ביותר בתחום זה היא "המסה על החירות".
*68*
תומכי הליברליזם הכלכלי שאפו לבטל את זכויות היתר הפוליטיות המסורתיות, שנבעו מהסדר החברתי הישן והקנו מעמד וזכויות על פי מוצא וייחוס. במקומו הם ביקשו לחזק את מעמדם של בעלי הרכוש ולהעניק להם זכויות פוליטיות.
צעד חשוב בכיוון זה נעשה באנגליה בשנת 1832, כאשר התקבל בפרלמנט חוק ייצוג העם, הנודע גם בשם הרפורמה של שנת 1832. חוק זה שינה את סדרי הבחירות לפרלמנט. עד אז התבססה שיטת הבחירה הבריטית על אזורי בחירה. כל אזור בחירה שלח לפרלמנט
*69*
כמה נציגים, בהתאם לגודלו היחסי. נציגים אלה נבחרו על ידי הציבור, ועל כן היו אמורים לייצג את שולחיהם בפרלמנט. עד לרפורמה של שנת 1832 ביטאה החלוקה לאזורי בחירה את מבנה המשטר הישן. ייצוג רב ניתן לבעלי האדמות והמחוזות הכפריים. הערים, שהיו קטנות ומעטות בימי הביניים, לא זכו לייצוג נרחב. חלוקה זאת נתנה כוח רב בידי מעמד האצולה, אשר כוחו נשען על בעלות על אדמות בשטחים הכפריים. השינויים הדמוגרפיים שחלו במאות ה-18 וה-19 בעקבות המהפכה התעשייתית (עמ' 52), דיללו את האוכלוסייה הכפרית והעצימו את אוכלוסיית הערים. במצב זה ייצגו האצילים אוכלוסייה הולכת וקטנה שחיה באזורים הכפריים.
הרפורמה של שנת 1832 הביאה לחלוקה מחודשת של אזורי הבחירה, כך שמשקל רב יותר ניתן לאזורים העירוניים ולתושבי הערים. נוסף על כך הורחבה זכות הבחירה וגם בעלי נכסים, או מי שיכלו לשכור נכסים במחיר של לפחות 50 לירות שטרלינג בשנה, יכלו לבחור ולהיבחר לפרלמנט. החוק החדש אפשר לאחד מכל חמישה גברים בבריטניה לממש את זכויותיו הפוליטיות. עם זאת, מאחר שהזכות הזאת הותנתה בבעלות על רכוש, היא הבטיחה זכויות לבעלי קניין בלבד. הרפורמה של שנת 1832 הביאה, אם כן, לחיזוק כוחה של הבורגנות ולביסוס מעמדם של בעלי ההון בבריטניה.
למורת רוחם של הליברלים עוררה הרפורמה של שנת 1832 התנגדות בקרב המעמדות הנמוכים בבריטניה, והיא הביאה להקמתה של תנועת הצ'רטריזם. שמה של התנועה נלקח ממסמך היסוד שלה, אשר נקרא "הצ'רטר של העם". תנועה זאת הביעה התנגדות עממית נרחבת לחיזוק זכויות בעלי הקניין, ופעלה לדמוקרטיזציה של המערכת הפוליטית באנגליה. מנהיגיה דרשו להעניק זכות בחירה כללית לגברים, להקים מחוזות בחירה שווים ולבטל את השימוש בזכות הקניין כתנאי להשתתפות בפרלמנט. תנועה זאת הביאה להרחבת זכות הבחירה בבריטניה בשנים שבין 1858-1918.
(בספר תמונה של הפרלמנט הבריטי, 1808)
(בספר כרזה מ-1913 של "מצעד הסופראז'יסטיות הראשון בוושינגטון" - היעזר במנחה)
ענין אחר שמיל רואה אותו בחרדה רבה הוא (...) מה שעלול לנבוע מתוך הרחבת זכות הבחירה הכללית - שבימי מיל הגיעה בהדרגה בבריטניה לידי כך שהיא החלה לכלול שכבות הולכות-וגדלות של המעמד הבינוני הנמוך ומעמד הפועלים. מיל נמצא כאן בדילמה חמורה: מצד אחד מחייבים העקרונות הליברליים (...) להעניק, בסופו של דבר, את זכות הבחירה לכול, ואפילו לנשים, (...). מאידך גיסא (מצד אחר) מיל ער לסכנה החברתית הממשית ביותר של שלטון-אספסוף, של הפקדת ההכרעה הפוליטית בידי שכבות חברתיות רחבות שלא חונכו לקראת הפעלתה של זכות-הבחירה ועשויות להשתמש בה בצורה בלתי-מרוסנת ובלתי-תבונית.
(...) אחת הדרכים שמציע מיל היא בקביעתה של זכות-בחירה מועדפת לבעלי השכלה ומעמד חברתי מבוסס; בדרך זו תימסר אמנם זכות הבחירה לכול, אבל ניתן יהא למנוע התגבשותו של רוב כמותי שאינו מייצג את האיכויות של החברה. (...)
שלמה אבינרי, רשות הרבים - שיחות על מחשבה מדינית, עמ' 175-176.
1. מהי הדילמה שהוגי הליברליזם הכלכלי כדוגמת ג'ון סטיוארט מיל ניצבו לפניה, לפי הקטע שלפניכם?
2. מהו הפתרון שהציע מיל לדילמה הזאת?
*70*
*70*
המאה ה-19 הביאה לשינוי רב משמעות במעמדן של קבוצות שהיו משוללות זכויות במערב אירופה. רבים זכו להגדרה מחודשת של מעמדם הפוליטי, שבמסגרתה יכלו לבחור את נציגיהם לפרלמנט ואף להציע את מועמדותם לתפקידים בבתי הנבחרים. במאה זאת קודמו, אם כן, רעיונות החירות והשוויון, אך זאת הייתה מהפכה מוגבלת בהיקפה. נהנו ממנה בעיקר הגברים לבני העור. קבוצות רבות לא זכו לשוויון זכויות והן נאלצו לנהל מאבק כדי להשיגו.
*70*
אחת הקבוצות שלא נהנתה מהזכות להשתתף בחיים הפוליטיים - לבחור או להיבחר - הייתה הנשים. על פי התפיסה המקובלת באותה התקופה, מקומן של הנשים מן המעמד הבינוני והגבוה היה במרחב הביתי. הנשים עסקו בניהול הבית ובגידול הילדים והיו תלויות בגברים בכל הקשור לכלכלתן. הגבר היה ראש המשפחה והאפוטרופוס (אחראי מבחינה משפטית) על אשתו וילדיו. לנשים לא הייתה זכות לבעלות על רכוש, ורכוש המשפחה נחשב בדרך כלל לרכושו של הבעל, גם אם מקורו היה ברכוש שהאישה הביאה ממשפחתה עם נישואיה.
תהליכי המודרנה יצרו שינוי אף במצבן של הנשים והם איפשרו להן לצאת מן המרחב הביתי. נשים בנות המעמד הגבוה עסקו בדרך כלל בפעילות צדקה בקהילתן. הנשים בנות המעמד הנמוך - חלקן עבדו כפועלות בתעשיית הכותנה והצמר, ורבות מהן עבדו כמשרתות בבתי אמידים. המשרתות ביצעו את כל העבודות בבתי מעסיקיהן: הן ניקו, בישלו, הגישו, כיבסו, גיהצו וטיפלו בילדים. הנשים בנות המעמד הבינוני החלו לעבוד כפקידות, כמורות, כזבניות או כטלפניות. בבריטניה, בצרפת ובגרמניה, נשים מעטות אף החלו ללמוד באוניברסיטאות מיוחדות לנשים.
הפער בין מעורבותן הכלכלית והשכלתן של הנשים לבין מעמדן הפוליטי הנחות גרם להן לפתוח במאבק לשינוי מעמדן. תחילה דרשו הנשים זכויות פוליטיות שוות לאלה של הגברים. אחר כך, לנוכח כישלון מאבקן להשגת שוויון זכויות מלא, דרשו הנשים את זכות הבעלות על הרכוש המשפחתי, וכשניצחו במאבקן - שונה החוק בבריטניה (1870), בגרמניה (1900) ובצרפת (1907). כעת הורשו הנשים על פי חוק להיות בעלות רכוש, אך עדיין לא ניתנה להן הזכות לבחור ולהיבחר למוסדות השלטון.
בתחילת המאה ה-20 החלו הנשים להיאבק בכוח למען זכות הבחירה - סופרז', ומשום כך כונו הנשים הפעילות במאבק זה בשם סופרז'יסטיות. את המאבק על זכות הבחירה לנשים בבריטניה הובילה קבוצת נשים מן המעמד הבינוני והגבוה ממנצ'סטר, שהקימה את איחוד הנשים החברתי והפוליטי (1903). נשים אלה נאבקו בדרכים רבות: הפגנות רחוב, תעמולה, ניסיון לשכנע חברי מפלגות בצדקת טענותיהן ועוד. התגובה לפעילותן הייתה בוז ולעג, ודרישותיהן נדחו. כשראו הנשים שמאמציהן לא הועילו, הן החלו לנקוט מעשי אלימות: הן ניסו להיכנס לפרלמנט תוך עימות פיזי עם השוטרים שחסמו את דרכן, ניסו לחדור למשרדו של ראש הממשלה ברחוב דאונינג 10 בלונדון, השליכו ביצים על פקידי ממשלה, ניפצו חלונות של בתי כולבו, כבלו עצמן לפנסי הרחוב ועוד. חלק מן הנשים נאסרו, אך הן המשיכו במאבקן בכלא והכריזו שביתת רעב.
*71*
לא רק בבריטניה התרחש מאבק הנשים על זכות הבחירה. מאבקן התפשט בהדרגה בכל רחבי אירופה, הגיע עד ארצות הברית והוכתר בהצלחה. בהדרגה הוענקה זכות הבחירה לנשים: לראשונה בניו זילנד (1893), אחר כך - בפינלנד ובנורווגיה (1907), ורק אחר כך - בבריטניה (1918) ובארצות הברית (1920). תהליך זה של הענקת זכויות פוליטיות לנשים התרחב והתפשט לשאר מדינות אירופה.
היסטוריונים מציינים את מלחמת העולם הראשונה (1914-1918, עמ' 106) כנקודת מפנה חשובה בתהליך זה. נשים רבות השתתפו במאמץ המלחמתי. הן מילאו את מקומם של הגברים שהיו בחזית. החוקרים סוברים כי שותפות זאת במאמץ המלחמתי, והתרומה הגדולה לחברה, הקנתה לנשים את כרטיס הכניסה לחיים הפוליטיים במדינות רבות.
(בספר כרזה מ-1913 של "מצעד הסופראז'יסטיות הראשון בוושינגטון" - היעזר במנחה)
הכרזה מתעדת אירוע היסטורי שבו צעדו לראשונה נשות ארצות הברית במטרה להשיג שיוויון זכויות. המצעד התקיים בעיר וושינגטון, בירת ארצות הברית, שבה נמצאים מוסדות הממשל המרכזי של המדינה.
1. תארו את המרכיבים השונים של הכרזה.
2. מהו, לדעתכם, המסר שיוצר/ת הכרזה מנסה להעביר באמצעותה?
3. האם לדעתכם יוצר/ת הכרזה הוא או היא גבר או אישה? נמקו את קביעתכם.
(בספר תמונה של עבד מלואיזיאנה, 1863. בתמונה ניתן לראות את הצלקות הרבות בגבו של העבד).
עמדה א:
המלחמה (מלחמת העולם הראשונה) גרמה (...) בכל מדינה את החשת האמנציפציה (שוויון הזכויות) של האישה - בכל מקום שבו החל תהליך זה לפני 1914.בבריטניה קיבלו נשים בנות 30 ויותר את זכות ההצבעה בבחירות לפרלמנט ב-1918, כמעט ללא התנגדות. כיוון שהמלחמה בת זמננו תובעת מאמץ לאומי כל-כולל, נעשו מוראל האזרחים ופריון הייצור חשובים לא פחות מאשר הכוחות הלוחמים עצמם.
נשים נהרו אל בתי-החרושת והחנויות, אל המשרדים ושירותי המתנדבים, אל בתי החולים ובתי הספר. הן תפסו מקומם של גברים ועבדו לצד גברים, ותביעתן לשוויון במעמד ובזכויות זכתה להכרה ספונטנית.
דיוויד תומסון, אירופה מאז נפוליאון, כרך ב, עמ' 548.
עמדה ב:
סיפורה של מלחמת העולם הראשונה ביחס לנשים, (...) הוא סיפור מורכב. (...) המלחמה ערערה הגדרות מסורתיות של נשיות וגבריות ואפשרה לנשים לחדור לזירות "גבריות", כגון תעשיות הנשק והתחמושת, אך בו בזמן גם הנציחה הגדרות מוכרות של הנשיות המתמסרת, המטפלת והרוחנית: המלחמה יצרה תנאים לשוויון יחסי בין המינים, אך גם העמיקה את הפער בין גברים לנשים. הרי המלחמה נתפסה כאירוע גברי, ולכן רק גברים הורשו ליטול בה חלק: הגברים היו בחזית (...) הרגו ונהרגו למען הנשים (...) הזקוקות להגנה אשר נותרו בבית.
תמי רזי, "האימה והכאוס: אחיות בריטיות במלחמה", זמנים 65, עמ' 124.
1. מה הייתה תרומתה של מלחמת העולם הראשונה למאבק הנשים על שוויון זכויות, על פי עמדה א?
ומה הייתה תרומתה של המלחמה למאבק הנשים על פי עמדה ב?
2. עמדו על נקודות הדמיון ועל נקודות השוני בין העמדות.
3. האם תוכלו להציע הסבר להבדל בין שתי העמדות?
*72*
*72*
במאה ה-19 התגוררו בארצות הברית כ-4 וחצי מיליון שחורים. היו אלה צאצאיהם של תושבי יבשת אפריקה אשר נחטפו, הובאו לאמריקה ונמכרו לעבדות. רוב העבדים הועסקו על ידי 385,000 משפחות של בעלי עבדים בחלקה הדרומי של ארצות הברית. באותם הימים נחלקה ארצות הברית לשני אזורים מרכזיים: אזור הצפון ואזור הדרום. הצפון היה דמוקרטי באופיו ונהנה מתהליכי תיעוש ועיור מואצים, אשר טמנו בחובם רווחה כלכלית. אזור זה היה מרכז הייצור, המסחר והכלכלה של ארצות הברית. לעומתו אזור הדרום התבסס על חוות חקלאיות רחבות ידיים לגידול כותנה ולעתים גם סוכר, טבק ואורז. גידולים אלה היו מקור ההכנסה העיקרי של תושבי הדרום, אשר ייצאו את חומרי הגלם לתעשיית הטקסטיל בצפון. חוות הדרום היו תלויות בכוח העבודה של העבדים השחורים.
רוב השחורים בדרום חיו במשקי בית משפחתיים. הם עבדו מבוקר עד ערב, והיו נתונים תחת איום מתמיד של ענישה שרירותית ושל ניתוק מבני משפחותיהם אם יימכרו לבעל עבדים אחר. מעטים בלבד חיו בתנאים בטוחים יחסית. מעבידיהם, תושבי הדרום, היו נאמנים לתפיסות עולם שמרניות. רבים מהם האמינו כי העבדות מיטיבה עם האדם השחור ומעניקה לו מחסה והגנה, ואחרים ראו בעבדות הכרח כלכלי ודרך חיים. יתר על כן, היו שסברו כי האדם השחור אינו מסוגל לנהל את חייו בכוחות עצמו וכי אין לו שיקול דעת המאפשר לו להיות שותף שווה זכויות במערכת פוליטית.
המאבק למען זכויות השחורים החל כבר בסוף המאה ה-18. בראשיתו הביא המאבק לשחרור הדרגתי של רוב העבדים בצפון ארצות הברית, ובשנת 1808 - לחקיקת חוק האוסר על סחר עבדים לארצות הברית. למאבק זה היו שותפים לבנים תושבי הצפון, שחורים בעלי זכויות בצפון ועבדים שמאסו בחיי העבדות בדרום.
(בספר תמונה של עבד מלואיזיאנה, 1863. בתמונה ניתן לראות את הצלקות הרבות בגבו של העבד).
הם אומרים שהעבדים מאושרים, כיוון שהם צוחקים ועליזים. אני עצמי ושלושה או ארבעה כמוני זכינו למאתיים מלקות ביום אחד, ונכבלנו ברגלינו. אך בלילה רקדנו ושרנו, והצחקנו את האחרים בשקשוק שלשלאותינו. ממש מאושרים היינו! עשינו זאת כדי להרחיק מעצמנו את הצרות, וכדי להגן על לבותינו משיברון מוחלט - זאת האמת לאמיתה. הביטו בזה - האם לא היינו מאושרים עד מאוד? עשיתי זאת גם אני - כרכרתי וקיפצתי בשלשלאות.
מובא אצל: הווארד זין, היסטוריה עממית של ארצות הברית מ-1492 ועד ימינו, עמ' 232.
(בספר תמונה של עבד מלואיזיאנה, 1863. בתמונה ניתן לראות את הצלקות הרבות בגבו של העבד).
1. לפי הקטע, מה חושבים בעלי העבדים על מצבם של השחורים? על מה הם מבססים את טענתם?
2. מה אפשר ללמוד מן הקטע ומן התמונה על מצב העבדים בארצות הברית במאה ה-19?
*73*
משנבחר לנשיא אברהם לינקולן (1860), אשר תמך בצורה ברורה בביטול העבדות, פרשו מדינות הדרום מארצות הברית והקימו איחוד חדש בשם מדינות הקונפדרציה של הדרום. פחות מחודש לאחר הקמת הקונפדרציה, כאשר הושבע לינקולן לנשיא, הוא הכריז שהפרישה של מדינות הדרום אינה בעלת תוקף חוקי. הוא ראה בשמירה על האיחוד מטרה עליונה. בשמה של מטרה זאת פרצה, באפריל 1861, מלחמת האזרחים של ארצות הברית.
מלחמה זאת, שנמשכה 4 שנים (1861-1865), פרצה בשל גורמים רבים, אך סוגיית העבדות הייתה אחד המרכזיים בהם. רצונם של תושבי מדינות הדרום להחיל את העבדות על שטחי התיישבות חדשים במערב עמד בסתירה לעמדתם של תושבי מדינות הצפון בשאלה זאת. במהלך המלחמה הציב לינקולן מטרה מרכזית נוספת למלחמה: מאבק למען ביטול העבדות בארצות הברית. ב-1 בינואר 1863 פרסם לינקולן הכרזה המשחררת את העבדים במדינות המורדות וקוראת להם להצטרף לכוחות צבא ארצות הברית. הכרזה זאת קיבלה משנה תוקף לאחר המלחמה, כאשר אושרו תיקונים לחוקה האמריקנית - תיקונים האוסרים על העבדות בארה"ב ומבטיחים את זכות ההצבעה וזכויות אזרחיות נוספות לכל התושבים, ובכללם השחורים.
(בספר ציור של הקרב על מצודת ואגנר, קורץ ואליסון, 1890 - היעזר במנחה)
אחת הסוגיות המרכזיות שעמדו בבסיס המחלוקת בין מדינות הדרום למדינות הצפון הייתה שאלת עקרון הממשל העצמי. כלומר, שאלת זכותן של מדינות ארצות הברית השונות לנהל את ענייניהן הפנימיים בעצמן, כולל החזקת עבדים, בלי התערבות של הממשל הפדראלי, הנשיא והקונגרס.
העיקרון של ממשל עצמי נכון הוא - נכון בהחלט ועד עולם - אבל אין הוא נוגע לעניין הנדון (מעמד השחורים) (...). או אולי מוטב שאומר, שהשאלה אם הוא נוגע לכאן תלויה בשאלה אחרת: האם הכושי אדם הוא, או לא. אם איננו אדם, הרי זה שהוא (בעל העבדים) אדם, מותר לו לעשות בו, בתוקף הממשל העצמי, את כל הישר בעיניו.
אבל אם הכושי הוא אדם, כלום אין זה ביטולו הגמור של עקרון הממשל העצמי אם אנו אומרים שאין הוא זכאי למשול בעצמו? האדם הלבן כשהוא שולט בעצמו (בשחור) הרי זה יותר מממשל עצמי - הרי זו עריצות. אם הכושי אדם הוא, הרי מלמדת אותי אמונתי העתיקה ש"כל בני האדם נבראו שווים במעלה", ושלא תתכן שום זכות מוסרית של אדם לעשות את זולתו לעבד.
אברהם לינקולן, מובא אצל: רות קליינברגר, תולדות ארצות הברית, עמ' 174-175.
1. מהן עמדות התומכים בעבדות כפי שהן מוצגות בנאומו של לינקולן?
2. מהי עמדתו של לינקולן בשאלת העבדות? הסבירו כיצד עמדה זאת קשורה לעקרון הממשל העצמי.
3. אילו ערכים ליברליים מתנגשים ביניהם בסוגיה זאת, לפי הקטע?
(בספר ציור של הקרב על מצודת ואגנר, קורץ ואליסון, 1890 - היעזר במנחה)
בציור יחידת הרגלים 54, שהוקמה במסגרת צבא צפון ארה"ב, והורכבה בעיקר מאזרחים שחורים מהצפון אך גם מעבדים משוחררים. היחידה איבדה חיילים רבים בקרב, כולל מפקדה, הגנרל שאו, אך חייליה המשיכו להילחם עד לכיבוש המצודה.
1. זהו את חיילי צבא ארצות הברית (הצפון) ואת חיילי מדינות הקונפדרציה (הדרום).
2. חוו דעתכם: מדוע היה חשוב לצייר להדגיש את השתתפותם של חיילים שחורים במלחמה?
3. מהי לדעתכם עמדתו בשאלת זכותם של השחורים לקבל שוויון זכויות? ובאילו אמצעים אמנותיים הוא מביע את עמדתו?
*74*
למרות כל אלה, לא חל שינוי ניכר במצבם של השחורים בדרום לאחר המלחמה. רשמית הם קיבלו, אמנם, שוויון זכויות, והעבדות בוטלה, אך בשל התנגדות האוכלוסייה הלבנה הם התקשו לממש את זכויותיהם וחיו בעוני בשולי החברה האמריקנית. מציאות זאת עוררה פעילי זכויות אדם לבנים ושחורים לפעול במאבק למען מימוש שוויון הזכויות שהוענק לשחורים. מאבק זה נשא פרי רק בשנות השישים של המאה ה-20, כאשר הנהיג את המאבק הכומר מרטין לותר קינג.
(בספר תמונה של מרטין לותר קינג, המצעד לוושינגטון, 1963)
(בספר תרשים)
רבים מן המאבקים להשגת זכויות היו מאבקים אלימים. יוצא דופן היה מאבקו של ד"ר מרטין לותר קינג למען זכויות השחורים בארצות הברית - מאבק שזיכה אותו בפרס נובל לשלום.
ד"ר מרטין לותר קינג היה כומר אפרו-אמריקני במוצאו, אשר הקדיש את חייו למאבק לא אלים למען שוויון זכויות לשחורים. פעולותיו כללו החרמה של מוסדות שיצרו הפרדה בין שחורים ללבנים, וצעדות מחאה. מאבקו הביא לחקיקת חוקים שקידמו את המאבק לשוויון זכויות מלא של השחורים בארצות הברית. למשל, חוק המבטיח את זכויות האזרח ואוסר אפליה על בסיס מוצא במקומות ציבוריים (בשנת 1964). מרטין לותר קינג נרצח בטנסי בשנת 1968, ככל הנראה בידי מתנגדיו.
בשנת 1963, בצעדת מחאה הנקראת "המצעד לוושינגטון", נשא מרטין לותר קינג את נאומו המפורסם, "יש לי חלום".
בנאומו אמר קינג:
יש לי חלום שיום אחד תקום אומה זאת ותגשים את משמעותה האמיתית של סיסמתה: 'אנו רואים אמיתות אלה כמובנות מאליהן: שכל בני האדם נבראו שווים'.
יש לי חלום שיום אחד על גבעותיה האדומות של ג'ורג'יה, יוכלו בניהם של עבדים לשעבר ובניהם של בעלי עבדים לשעבר להתיישב יחדיו לשולחן האחווה.
יש לי חלום שיום אחד אפילו מדינת מיסיסיפי, מדינת המדבר, המזיעה תחת חום אי הצדק והדיכוי, תהפוך לנווה מדבר של חופש ושל צדק.
יש לי חלום שארבעת ילדיי יחיו יום אחד באומה בה הם לא יישפטו על פי צבע עורם אלא על פי טיב אישיותם.
*74*
המאבקים שנישאו בשם הרעיונות הליברליים למען שוויון זכויות לא פסחו על המעצמות הקולוניאליות (עמ' 35). תושבים רבים שחיו תחת משטר אימפריאלי שקיפח בעקביות את זכויותיהם, פעלו לשחרורם מעול הזרים. לאחר מלחמת העולם הראשונה החלו במדינות אסיה הפגנות ושביתות נגד השלטון הקולוניאלי. שכבה דקה של משכילים מקומיים, שחיו בערי הבירה וקיבלו חינוך מערבי, היא שהובילה את הפעילות הזאת נגד השלטון הזר. המשכילים הקימו מפלגות פוליטיות שחרתו על דגלן את ביטול הקולוניאליזם, והם ביססו את דרישותיהם בשם עקרונות זכויות האדם וזכות ההגדרה העצמית ללאומים. לאחר מלחמת העולם השנייה הוגברה הפעילות הלאומית של בני המושבות, ובחלק מהמקומות קיבל המאבק אופי אלים.
מסוף שנות ה-40 של המאה ה-20 החל תהליך הדה-קולוניזציה - פירוק השלטון הקולוניאלי והקמת מדינות עצמאיות. הדה-קולוניזציה החלה במרכז אסיה, כאשר הודו ופקיסטאן קיבלו את עצמאותן (1947). בהדרגה התרחב מעגל המדינות המבקשות עצמאות. סכסוך אלים נוסף התרחש בשנות ה-50 באלג'יריה שבצפון אפריקה. תושבי אלג'יריה ניהלו במשך שנים אחדות מלחמה קשה נגד השלטון הצרפתי, עד שהשתחררו מעולו. תהליך הדה-קולוניזציה התפשט גם אל אפריקה השחורה, וגאנה הייתה למדינה האפריקנית הראשונה שקיבלה עצמאות (1957).
*75*
(בספר תרשים)
1. מי הם כוחות הראקציה? מה מאפיין אותם?
2. מי הם הכוחות המהפכניים הליברליים? מה משותף להם? ובמה הם נבדלים זה מזה?
3. הוגה הדעות אלקסיס דה-טוקוויל מונה ארבעה תנאים לקיומו של הליברליזם: הפרדת רשויות, וולונטריזם, הענקת זכויות אזרח ופלורליזם.
א. בחרו שני תנאים והסבירו אותם. לגבי כל אחד מהם כתבו מדוע הוא תנאי לקיומו של הליברליזם.
ב. יש הטוענים שדה-טוקוויל היה אבי האינדיווידואליזם. הסבירו את עמדתם.
4.
א. הסבירו את ארבעת המושגים החשובים להבנת הליברליזם הכלכלי: "ליסה פיר, ליסה פאסה", יד נעלמה, שוק חופשי, תועלת.
ב. ציירו תרשים שימחיש את הקשר בין המושגים, והסבירו את התרשים שציירתם.
5. ערכו השוואה בין כוחות הראקציה לכוחות המהפכה הליברליים. היעזרו בטבלה:
(בספר תרשים)
(תא ריק) | כוחות הראקציה | כוחות המהפכה הליברליים |
תעודת זהות (מי הם?) | -- | -- |
אישים מרכזיים | -- | -- |
ערכים מרכזיים | -- | -- |
מבנה המשטר הרצוי | -- | -- |
דרכי פעולה מרכזיות | -- | -- |
6. סרטטו תרשים זרימה המתאר את המאבק למימוש זכות הבחירה בבריטניה במהלך המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20.
7. החוקר דיוויד תומסון מסביר: "תיקון מערכת הבחירות והפרלמנט בשנת 1832 (באנגליה), סייע להפוך את התחיקה לאמצעי הנורמאלי לשינויים מנהליים וחברתיים בבריטניה."
א. מהי, לדעת החוקר, חשיבותה של הרפורמה של שנת 1832?
ב. מה הייתה, לדעתכם, חשיבותה של הרפורמה של שנת 1832? נמקו את עמדתכם.
8.
א. ערכו השוואה בין המאבק לזכויות הנשים לבין המאבק לזכויות השחורים. תוכלו להיעזר בטבלה:
(בספר תרשים)
(תא ריק) | זכויות הנשים | זכויות הגברים |
המעמד הפוליטי לפני המאבק | -- | -- |
המצב החברתי לפני המאבק | -- | -- |
השותפים למאבק | -- | -- |
ביטויי המאבק | -- | -- |
הגורמים שהביאו לשינוי | -- | -- |
הדרך שבאמצעותה הושג השינוי | -- | -- |
האם מומשו הזכויות בפועל? | -- | -- |
ב. מה אפשר להסיק מההשוואה על נקודות הדמיון ונקודות השוני בין שני המאבקים? האם תוכלו להסביר את השוני?
9. עמדו על נקודות הדמיון ונקודות השוני בין מאבקם של העמים הכבושים לעצמאות לבין מאבקן של הנשים והשחורים לשוויון זכויות.
10. נניח שאתם כתבים של עיתון השייך לכוחות המהפכה הליברלית, וברצונכם למחות נגד אחת מהעוולות החברתיות הפוגעות בערכים הליברליים. בחרו נושא למחאתכם. חברו כתבה או ציירו קריקטורה המבקרת את המצב הקיים וקוראת לשנותו.
*76*
*76*
בשנת 1827 הופיע לראשונה באנגליה המושג סוציאליזם. המושג הזה, אשר פירושו המילולי הוא "השיטה החברתית", כולל בתוכו מגוון השקפות עולם שביקשו לתת מענה למצוקתם של בני מעמד הפועלים במאה ה-19 - מצוקה שנוצרה עקב תהליכי העיור, המיכון והתיעוש (עמ' 51). הוגי הסוציאליזם התאכזבו מהפתרונות שהציעו הוגי הליברליזם. הם סברו כי הניסיון לעצב חברה חדשה על בסיס מערכת של חוקים המבטיחים את זכויות האדם ואת חירותו, והרצון להקטין את מעורבותו של השלטון בחיי הפרט, אינם נותנים מענה למצוקת הפועלים. הם אף חלקו על הפרשנות הכלכלית של הליברלים, המבוססת על תאוריית "השוק החופשי"(עמ' 68).
הסוציאליסטים הציעו חלופה כלכלית, חברתית ופוליטית לתפיסת העולם הליברלית. דרכי הפעולה שהציעו נעו בין הצעות שלא הייתה אפשרות ממשית ליישמן במציאות של אותה תקופה, לבין שאיפות מהפכניות ליצירת שינוי באמצעות מאבק אלים. לבסוף התגבשו רעיונות המציעים פשרה ומבקשים למצוא פתרון למצוקת הפועלים בדרכים פרלמנטריות. בסעיף שלפנינו נברר מהן דרכי הפעולה השונות שהציעו תומכי הסוציאליזם לפתרון מצוקתם של בני מעמד הפועלים.
הרעיונות הסוציאליסטיים והוגיהם
(בספר תרשים)
בתרשים מומחש סדר התפתחות הרעיונות הסוציאליסטיים:
1. הסוציאליזם האוטופי:
- שארל פורייה
- רוברט אוון
2. הסוציאליזם המהפכני:
- קרל מרקס
- פרדריך אנגלס
3. הסוציאליזם החוקתי:
- אדוארד ברנשטיין
- הפאביאנים
*76*
הרעיונות הסוציאליסטיים הראשונים החלו להתגבש במחצית הראשונה של המאה ה-19. היו אלה רעיונות שנחשבו לבלתי ניתנים להגשמה, ועל כן הוגיהם כונו לאחר מכן "סוציאליסטים אוטופיסטים": סוציאליסטים - מאחר שעסקו בהגותם במצוקות חברתיות; אוטופיסטים - מאחר שהגותם נתפסה כ"אוטופיה", תפיסה המציעה לבנות מציאות אידאלית ומושלמת, שלמעשה אי אפשר להגשימה. הסוציאליסטים האוטופיסטים נחלקו לשתי קבוצות. הקבוצה האחת ראתה במהפכה התעשייתית תופעה שלילית שיש לעקור מן היסוד, ואילו האחרת בירכה על קיומה של המהפכה התעשייתית אך חיפשה מענה למצוקות שנוצרו בעקבותיה.
מייצגה המובהק של הקבוצה הראשונה היה שארל פורייה (ראו הרחבה בהמשך העמוד). פורייה ראה במהפכה התעשייתית תופעה שלילית, והוא שאף להחזיר את אירופה למצבה הטרום-תעשייתי. הוא שלל את תהליכי העיור והתיעוש והציע לבטלם ולחזור אל הכפר ואל האידיליה של החיים בחיק הטבע. לשם כך הוא הציע להשתחרר מן התלות במכונות ולבסס את שוק העבודה על עבודת כפיים בתחומי החקלאות והמלאכה. בהתאם לחזון זה שאף פורייה
שארל פורייה - (1772-1837) - הוגה דעות צרפתי, מאבות הסוציאליזם האוטופי. את רעיונותיו פרסם בספרו "תאוריה על ארבע התנועות ועל הגורלות הכלליים", שיצא לאור בשנת 1808.
*77*
להקים מושבות חקלאיות שיתופיות שהוא כינה בשם "פאלאנקס". כל מושבה הייתה אמורה לכלול 1,600 חברים אשר חולקים ביניהם רכוש משותף, ארוחות משותפות ומערכת חינוך משותפת. המושבות היו אמורות להתנהל בצורה דמוקרטית ולהעניק שוויון זכויות לנשים ולגברים כאחד.
אחד ממייצגיה של הקבוצה השנייה היה האוטופיסט רוברט אוון (ראו הרחבה בהמשך העמוד). בשונה מפורייה, אוון סבר שהמהפכה התעשייתית היא תהליך חיובי מעיקרו. הוא האמין בקידמה ובכוחו של האדם לחולל שינוי. כהומניסט (עמ' 26), המעמיד את האדם במרכז, האמין אוון שאם רק יינתנו לאדם התנאים המתאימים, לא יהיה גבול ליכולתו לשפר את העולם שהוא חי בו. במקביל סבר אוון כי הסביבה שהאדם חי בה מעצבת את אופיו ואת התנהגותו. לדעתו, הדרך למנוע את מעשי הפשע שרווחו בקרב הפועלים שהצטופפו בערים איננה באמצעות ענישה מחמירה אלא על ידי חינוך, רכישת השכלה ושיפור בתנאי החיים. מתוך אמונה זאת שאף אוון לחולל שינוי במצבם של הפועלים באמצעות חקיקה.
אוון ניסה להגשים את רעיונותיו במפעל שניהל בניו לנרק שבסקוטלנד. הוא הפחית בהדרגה את שעות העבודה של הפועלים מ-16 שעות ביממה ל-10 שעות וחצי. הוא פעל לשיפור תנאי השיכון של הפועלים והקים למענם בתים ובהם דירות של שני חדרים לכל עובד. הוא דאג שפועל שחלה יקבל שכר גם בעת מחלתו, ושיתף את הפועלים ברווחים של המפעל - וכל זאת מבלי שהכנסותיו ייפגעו. הוא נלחם נגד תופעות של שכרות בקרב העובדים, ונמנע מלהעסיק ילדים מתחת לגיל עשר. הוא הקים בעבור ילדי המפעל בית ספר שגם הוריהם למדו בו בשעות הערב, ודאג לפעילות תרבותית לעובדים.
המפעל בניהולו של אוון נכשל גם כלכלית וגם חברתית, אך הוא לא התייאש. הוא היגר לארצות הברית והקים שם מושבה בעלת אופי סוציאליסטי בשם "ניו הרמוני". ואולם גם ניסיון זה כשל. למרות כל זאת, ניסיונותיו של רוברט אוון ליצור שינוי במצב הפועלים אינם רק סיפור של כישלון אלא גם סיפור של הצלחה: אוון נחשב להוגה הראשון אשר ראה את מצוקתם של הפועלים ופעל לשיפור מצבם (ראו "מן המחקר" בעמוד הבא). הוא אף התווה דרך להוגים רבים שפעלו לשיפור מצבם של הפועלים באמצעות חקיקה במאות ה-19 וה-20 (עמ' 84).
רוברט אוון (1771-1858) - סוציאליסט אוטופיסט יליד ווילס. נולד למשפחה פשוטה ומעוטת אמצעים. בגיל 18 עבר לעיר מנצ'סטר שהייתה בעיצומו של תהליך תיעוש מהיר, ושם פתח עם שותף בית חרושת למכונות טווייה. הוא הצליח בעסקיו, ובעקבות הצלחתו פתח מפעל גדול יותר. לאחר נישואיו לבתו של תעשיין ניהל את המפעל של חותנו בניו-לנרק שבסקוטלנד.
חוו דעתכם: באיזו מידה יש קשר בין סיפור חייו של אוון לבין עמדותיו הסוציאליסטיות?
(בספר תמונה של רוברט אוון)
(בספר תרשים של מלחמת המעמדות - תהליך בלתי נמנע - היעזר במנחה)
- מתוך תנאי חייהם, מתוך מצוקתם ומתוך חוסר כל חינוך - גורמים שאין לעני כל שליטה עליהם - צומחים דפוסי התנהגות שליליים המצויים בציבור העניים.
- אם האדם הנו 'יציר הנסיבות', הרי אפשר להשפיע על דפוסי התנהגותו על ידי יצירת נסיבות כאלה, שמתוכן יפתח האדם את התכונות המוסריות והחברתיות הדרושות לחיי חברה תקינים ושלמים.
- העבודה מהווה (...) מטבעה אחד היסודות של חינוך האדם, יסוד שאין לו תחליף.
- כשם שהחינוך דרוש לאדם כדי שיצליח בחיים הכלכליים, כן דרושה גם עבודתו הפרובוקטיבית (היצרנית) לחינוכו.
מובא אצל: גדעון פרוידנברג, רוברט אואן, מחנך העם, עמ' 274, 276, 300, 302.
1. אוון סבר כי הסביבה מעצבת את אופיו של האדם ואת התנהגותו. הסבירו את דבריו.
2. מהם, על פי תפיסתו של אוון, האמצעים שיובילו לשינוי מצבו של הפועל? שערו מדוע דווקא צעדים אלה.
*78*
(בספר תרשים של מלחמת המעמדות - תהליך בלתי נמנע - היעזר במנחה)
עמדה א:
כישלונה של ניו הרמוני, (...) היה כישלון חינוכי (...). בניסיון הנועז של הקמת מושבה גדולה זו ושל החזקתה במשך שלוש שנים כמעט, נטל אואן על עצמו את המשימה להוציא קבוצת בני-אדם רבגונית מן העולם 'הישן' ולהעבירם אל העולם 'החדש' מתוך התקווה, שיתלכדו ויתחנכו באווירה המוסרית של המושבה השיתופית לחברה אנושית אמיתית. אך אואן לא היה יכול להעמיד לרשות המשתתפים אלא את המסגרת החיצונית לחיים חדשים (...). את האווירה החברתית-המוסרית הנכספת ואת מוסר-העבודה הדרוש להצלחת המפעל, על המשתתפים עצמם מוטל היה ליצור (...). אך לשם כך היה צורך לחנך אותם (...).
גדעון פרוידנברג, רוברט אואן, מחנך העם, עמ' 296-297.
עמדה ב:
רוברט אוון נכשל במה שרצה יותר מכל, קרי, לשנות את אופי האדם באמצעות ההתיישבות הסוציאליסטית. (...) אבל רוברט אוון אינו רק סיפור של כישלון, אלא גם סיפור של הצלחה, משום שהוא אבי ההומניזם במסורת הסוציאליסטית. אכן, אוון, במובן זה, הוא איש המאה ה-18, תקופת ההשכלה והאמון הרב באדם, וכמי שהאמין באדם, האמין אוון גם שהשמים הם הגבול ליכולתו של האדם: אם יינתנו לאדם תנאים טובים הוא יהיה מושלם לחלוטין.
אבנר דה שליט, סוציאליזם, עמ' 26
1. במה כשל אוון על פי עמדה א?
2. במה כשל אוון על פי עמדה ב? ומדוע סיפורו של אוון הוא בכל זאת סיפור הצלחה?
3. מה משותף לשתי העמדות? ומה ההבדל ביניהן?
(בספר תרשים של מלחמת המעמדות - תהליך בלתי נמנע - היעזר במנחה)
(בספר תחריט של ניו הרמוני מ-1838 - היעזר במנחה)
התחריט מתאר את החזון של אוון בנוגע לחיי הפועלים.
כיצד בא חזונו של אוון לידי ביטוי בתחריט?
*79*
*79*
*79*
במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19 התקיימו אגודות סוציאליסטיות מעטות בלבד. ברוב מדינות אירופה לא הורחבה זכות הבחירה, לא הועמקו זכויות האזרח, לא הוקל מצבם הכלכלי של המוני העובדים, ולא ניתן חופש ביטוי נרחב לעיתונות. לאור זאת, היו שהתייאשו מדרכם של הסוציאליסטים האוטופיסטים, אשר שאפו לשנות את החברה באמצעים חוקיים או באמצעות החינוך והציעו רעיונות סוציאליסטיים חדשים. לטענתם, רעיונות אלה לא הציעו פתרון מעשי למצוקת הפועלים אלא היו חזון דמיוני שאינו בר השגה במציאות.
בשנת 1848 הביאו קארל מרקס (ראו הרחבה בהמשך העמוד) ופרידריך אנגלס (ראו הרחבה בהמשך העמוד) לשינוי בתפיסה הסוציאליסטית. מרקס ואנגלס עיצבו תפיסה חדשה המבקשת להציג תורה כלכלית, חברתית ופוליטית שמטרתה: לשנות את המציאות באמצעות מהפכה. הם כינו את תפיסתם בשם "קומוניזם" (ראו הרחבה בהמשך העמוד) או "סוציאליזם מרקסיסטי". בהשפעתם הוסב שמה של אגודת "ברית המנודים", אשר נוסדה ב-1834 בפריז וייצגה את הסוציאליזם האוטופי, ל"ברית הקומוניסטים".
לדעת מרקס ואנגלס, כל תולדות האנושות מבוססים על מלחמת מעמדות - מלחמה בין מעמדות שולטים (מדכאים) ומעמדות נשלטים (מדוכאים). מקורה של מלחמת המעמדות הוא מאבק על השליטה באמצעי הייצור. במהלך ההיסטוריה, מעמדות שהבינו את תהליכי השינוי הכלכליים שהתרחשו בתקופתם, תפסו עמדות כוח. הם השיגו שליטה על מקורות הייצור, חיזקו את כוחם הכלכלי ויצרו מהפכה אשר העניקה להם עוצמה פוליטית. כך, למשל, עם קריסתה של האימפריה הרומית, כאשר שקעה אירופה מבחינה טכנולוגית, התבסס הייצור על החקלאות, ובמצב זה האדמה הפכה למקור הייצור החשוב ביותר. האצילים הבינו זאת והם השתלטו על האדמות, ובדרך זאת הם ביססו את מעמדם הכלכלי וזכו בעוצמה פוליטית.
על פי מרקס, בתהליך היסטורי זה ישאף המעמד השולט החדש לשמר את כוחו ואת מעמדו, אלא שאי אפשר לעצור את מהלכי ההיסטוריה. שינוי באמצעי הייצור יתרחש בהכרח ויביא לעלייתם של מעמדות חדשים המזוהים עם אמצעי הייצור החדשים. שינוי זה חייב להתרחש בדרכים אלימות, שכן המעמד השולט לא יוותר על מקומו בקלות. לכן המהפכה היא תהליך בלתי נמנע, אשר לאחריו יתבסס תמיד מעמד חדש ותיווצר מערכת דיכוי חדשה, אשר תהיה הבסיס למהפכה הבאה (ראו תרשים).
קארל מרקס (1818-1883) - הוגה דעות, עיתונאי ומהפכן יליד גרמניה, בן למשפחה יהודייה שהתנצרה. היה עורכו של עיתון גרמני, שבו פרסם כתבות על מצבם העגום של הפועלים ועל הקשר בין הדת לשלטון. בשל דעותיו גורש מרקס מגרמניה והיגר לצרפת ולבלגיה. בשנת 1848, בעיצומו של "אביב העמים", חזר לגרמניה, אר משכשלה המהפכה הוא נאלץ להגר לאנגליה, שבה שהה עד מותו ובה פרסם את "המניפסט הקומוניסטי" עם פרידריך אנגלס. מרקס היה שותף אף להקמת "האינטרנציונל הראשון".
פרידריך אנגלס (1820-1895) - פילוסוף, חוקר, פרשן צבאי ואיש עסקים יליד גרמניה. סייע למרקס, במחקריו ומימן את פעילותו של מרקס, ולאחר מותו סיים את כתיבת ספרם המשותף, "הקפיטל". חיבר עם מרקס את "המניפסט הקומוניסטי", והיה שותף להקמת "האינטרנציונל הראשון".
קומוניזם - תפיסת עולם השואפת להעניק שוויון כלכלי וחברתי לכל בני האדם. הוגי הדעות הקומוניסטים שאפו לבטל את הרכוש הפרטי ואת מסגרת המדינה, ולתת לחברה בעלות על כל הרכוש המשותף.
(בספר תרשים של מלחמת המעמדות - תהליך בלתי נמנע - היעזר במנחה)
בתרשים מתוארים שלושה תהליכים. התהליך הראשון מוביל לשני, אשר מוביל לשלישי וזה מוביל שוב לראשון).
תהליך ראשון: מעמד מדכא ומעמד מדוכא
- המעמד המדכא שולט באמצעי הייצור ומדכא מעמדות אחרים
- המעמד המדוכא מנוכר ומנוצל, שואף לשינוי במעמדו
תהליך שני: שינוי בתהליכי הייצור
- המעמד המדוכא מבין את תהליכי השינוי ומשתלט על אמצעי הייצור
- המעמד המדוכא צובר הון ושואף לממש את כוחו על ידי השגת עוצמה פוליטית
תהליך שלישי: מהפכה אלימה
- המעמד המדוכא משתלט על השלטון ויוצר מעמד חדש
- המעמד המדוכא הופך למעמד מדכא כדי לשמור על מעמדו
- נוצר מעמד מדוכא חדש, מנוכר ומנוצל, השואף לשינוי במעמדו
*80*
*80*
מרקס ואנגלס סברו שהמציאות שיצרה המהפכה התעשייתית המשיכה את קיומה של מערכת היחסים בתוך החברה, המבוססת על דיכוי. הם ראו בבעלי ההון מקרב החברה הבורגנית מעמד מדכא וטענו כי תהליך התיעוש נתן בידיהם כוח כלכלי רב - הון ("קפיטל"). על כן כינה אותם מרקס "קפיטליסטים". המעמד המדוכא הוא, לדעת מרקס ואנגלס, מעמד הפרולטריון - מעמד הפועלים (עמ' 50). עם זאת סברו מרקס ואנגלס שהמצב שנוצר לאחר תהליכי המיכון והתיעוש הוא ייחודי ועשוי לבטל את המתח השורר בין המעמדות לאורך ההיסטוריה.
מרקס ואנגלס זיהו בדיכוי של מעמד הפועלים על ידי בעלי ההון שני היבטים: ניכור של העובד מאמצעי הייצור, וניצול העובד. המושג "ניכור" מבטא בתורתו של מרקס את הניתוק מתהליך הייצור וחוסר ההנאה מן התוצר. בתהליכי הייצור המודרניים, הפועל אינו שותף לתהליך הייצור בשלמותו אלא משמש "בורג קטן" בפס ייצור רחב. יתרה מזאת, הוא משקיע את מיטב מרצו וזמנו בתהליכי הייצור, אבל מפרי עמלו נהנים בעלי המפעל ושותפיהם - למשל, הבנקאים והסוחרים. תהליך זה גורם, לדעתם של מרקס ואנגלס, לניצול העובד. המעסיק, המעוניין להפיק מהתוצר רווח מרבי, ישאף להפחית ככל האפשר משכרו של הפועל. עובדה זאת תגדיל בסופו של דבר את הפערים הכלכליים בין בעלי ההון לפועלים.
הפועל מנוצל, אם כן, על ידי מעסיקו, והוא מנוכר לתהליך הייצור ולפרי עמלו. ניכורו וניצולו של הפועל יביאו בהכרח למהפכה של הפועלים. מהפכה זאת תביא להיפוך של הפירמידה החברתית, שכן מעמד הפועלים מייצג את רובה של האוכלוסייה (ראו תרשים). אף על פי שהיפוך הפירמידה הוא, לדעתם של מרקס ואנגלס, תהליך בלתי נמנע, הם קראו למאבק פעיל של הפועלים, לביטול מצב הדיכוי ולזירוז התהליך המהפכני.
ברוחם של רעיונות אלה חיברו מרקס ואנגלס בשנת 1848 את "המניפסט הקומוניסטי", המצע של אגודת "ברית הקומוניסטים". המניפסט הקומוניסטי נחלק לשני חלקים מרכזיים. בחלקו הראשון של המסמך סיכמו מרקס ואנגלס את תפיסתם ההיסטורית ואת השקפתם בשאלת מלחמת המעמדות. הם קראו להביא לקיצו של הדיכוי באמצעות מהפכה שתביא לשבירת מבנה החברה הקיים (ראו תעודה).
(בספר תרשים של היפוך הפירמידה החברתית על פי מרקס)
בתרשים:
- פירמידה רגילה אשר בתחתיתה הפועלים ובראשה הבורגנים.
- פירמידה הפוכה אשר בתחתיתה הבורגנים ובראשה הפועלים.
*81*
(בספר ציור של תלבושת סקוטית. יהושע רינולדס, 1765)
דברי-הימים של כל החברה כולה עד כה הם דברי-ימיהן של מלחמות-המעמדות. בן-חורין ועבד, פטריצי (בן המעמד הגבוה ברומא העתיקה) ופלביי (בן המעמד הנמוך ברומא העתיקה), בארון (בעל תואר אצולה) וצמית (איכר), אומן ושוליה, כללו של דבר - מדכאים ומדוכאים עמדו תמיד זה מול זה, נלחמו ביניהם מלחמה בלתי פוסקת, עתים נסתרת, עתים גלויה, מלחמה שנסתיימה בכל פעם בתמורה מהפכנית של כל צורת-החברה או בכיליונם המשותף של המעמדות הנלחמים. (...)
אולם תקופתנו, תקופתה של הבורגנות, מצטיינת בכך שעשתה את ניגודי המעמדות פשוטים יותר. החברה כולה מתפלגת והולכת לשני מחנות אויבים גדולים, לשני מעמדות גדולים העומדים פנים אל פנים, זה כנגד זה: בורגנות ופרולטריון. (...)
התעשייה המודרנית הפכה את הסדנה של האומן הפטריארכלי לבית-חרושת גדול של בעל-הרכוש התעשייתי. המוני פועלים דחוקים וצפופים בבית-החרושת מאורגנים כחיילים; כטוראים בצבא התעשייתי הם כפופים לפיקודה של הירארכיה שלמה של קצינים וסמלים. לא זו בלבד שעבדים הם למעמד-הבורגנות, למדינת-הבורגנות, אלא הם משועבדים יום-יום, שעה-שעה למכונה, למשגיח, ועל הכל - לבורגני היחיד, החרשתן (התעשיין) עצמו. (...)
הפרולטריון, השכבה התחתונה של החברה הקיימת, לא יוכל להתרומם, לא יוכל לזקוף קומה, בלי שינופץ כל בניין-העל של אותן השכבות המהוות את החברה הרשמית.
מובא בתוך: אנתולוגיה של המחשבה הסוציאליסטית, 1789-1939, עמ' 343, 347, 350.
1. מרקס ואנגלס קוראים במניפסט ל"מלחמת מעמדות" בין מדכאים למדוכאים. מי היו המעמדות המדכאים ומי היו המעמדות המדוכאים בעבר? הציגו דוגמה מדברי מרקס ואנגלס.
2. כיצד השפיעה התעשייה המודרנית על המבנה החברתי ועל מצבם של המעמדות הנמוכים בחברה?
*81*
היפוך הפירמידה החברתית ישנה, לדעת מרקס ואנגלס, את יחסי הכוחות בחברה, ויאפשר עיצוב של החברה על בסיס שוויוני. כאמור, לטענתם היפוך הפירמידה יביא לשלטון את מעמד הפועלים, המייצג את הרוב בחברה. כאשר הרוב ישלוט באמצעי הייצור הוא ישאף לחלק את המשאבים הכלכליים בצורה שוויונית. בחברה מהפכנית זאת כל אדם יעבוד כפי יכולתו ויקבל תמורה על פי צרכיו.
לפי מרקס, למציאות החדשה שתיווצר לאחר המהפכה יש כמה מאפיינים:
1. ביטול הקניין הפרטי, שכן הרכוש הוא הגורם המרכזי לניצול העובדים ולמלחמת המעמדות.
2. ביטול המשפחה, שכן מוסד המשפחה מסמל את הבורגנות והוא מייצג מערכת כלכלית שבה הגבר מדכא את האישה ואת הילדים ורואה בהם חלק מרכושו.
3. ביטול הלאומיות, שכן המערכת הלאומית מייצגת דיכוי כלכלי של עמים אחדים (למשל, אפריקנים) על ידי עמים אחרים (בעיקר אירופים). נוסף על כך, הפועלים מנוכרים למדינתם ואינם רואים עצמם בני לאום מסוים אלא בני מעמד אחד, בין-לאומי - הפרולטריון. (בנושא הלאומיות נדון בהרחבה בסעיף השלישי של הפרק.)
4. ביטול הדת, שכן הדת לפי מרקס היא אופיום (סם ממכר) להמונים. הבורגנות מנצלת את עוצמתה של הדת ומשתמשת בה ככלי לדיכוי הפועלים.
*82*
5. כיבוש הדמוקרטיה והקמת "דיקטטורה של הפרולטריון", שכן אפילו הדמוקרטיה, הפוליטיקה העכשווית, מייצגת את האינטרסים של המעמד השליט. יש לבטלה בכוח כדי למנוע את שליטתו של מעמד אחד בפוליטיקה. לצורך זה יש ליצור שלטון תקיף של ההמונים.
6. חינוך חינם, שוויוני ושיתופי, שמרקס ראה בו ערך וכלי להנחלת רעיונות השוויון - בשונה מן המצב הקיים, שבו לא ניתן חינוך לכול.
התכנית של הקומוניסטים ליום שבו תיערך המהפכה והשלטון יהיה בידי הפרולטריון מתוארת בחלקו השני של המניפסט הקומוניסטי. בחלק זה של המסמך יוצאים מרקס ואנגלס בקריאה למאבק בין-לאומי של הפועלים: "פועלי כל העולם - התאחדו!"
(בספר ציור של תלבושת סקוטית. יהושע רינולדס, 1765)
(...) ראשית מעשה בתוך מהפכת-הפועלים היא הרמת הפרולטריון למעמד שליט, כיבוש הדמוקרטיה. הפרולטריון ישתמש בשלטונו המדיני כדי להוציא בהדרגה כל הון מידי הבורגנות, כדי לרכז את אמצעי הייצור בידי המדינה - כלומר, בידי הפרולטריון המאורגן בתורת מעמד שליט, (...).
אין זה לפי כבודם של הקומוניסטים להעלים את השקפותיהם וכוונותיהם. הם מכריזים קבל עולם כי אין להשיג את מטרותיהם אלא על-ידי הפיכה-בכוח של כל משטר-החברה שהיה קיים עד עתה. ירעדו המעמדות השליטים מפני המהפכה הקומוניסטית. הפרולטרים אין להם מה להפסיד בה אלא את כבליהם. עולם ומלואו לפניהם לזכות בו.
פרולטרים של כל הארצות, התאחדו!
מובא בתוך: אנתולוגיה של המחשבה הסוציאליסטית, 1789-1939, עמ' 356, 364-5.
1. מרקס ואנגלס מנסחים את שלבי המהפכה העתידית שברצונם לחולל. אתרו את השלבים השונים.
2. ציירו תרשים שיבטא את שלבי המהפכה המתוארים בקטע המקור.
(בספר ציור של תלבושת סקוטית. יהושע רינולדס, 1765)
רעיונותיו של מרקס יצרו מתח בין רעיונות החירות והשוויון. מצד אחד, תורתו של מרקס שואפת ליצור שוויון כלכלי ופוליטי. היא קוראת לביטולם של כל היסודות המדכאים בחברה ולהענקת חינוך שוויוני לכול. ועם זאת, מרקס מודע לכוחו של המעמד הקפיטליסטי ולכוחם של הרעיונות הליברליים. הוא חושש שלא יוכל לגבור על כוחות אלה בדרכים דמוקרטיות. כמענה לחשש זה הוא מציע לכבוש את השלטון בדרכים אלימות ולהקים מערכת שלטונית דכאנית, אשר תכפה על המדינה את הגשמת החזון המהפכני אף על פי שהיא פוגעת בחירות ובזכויות האדם. לשם כך הוא מציע להקים את "הדיקטטורה של הפרולטריון". בדיקטטורה הוא רואה אמצעי זמני אשר יאפשר את ביסוס המשטר המהפכני.
ההיסטוריון יעקב טלמון כינה מתח זה בין השאיפה לחירות לבין השאיפה להשגת שוויון כולל בשם "דמוקרטיה טוטליטרית". לדבריו, תפיסתו של מרקס מייצגת צורת מחשבה מודרנית המשקפת חוסר אמון באדם וביכולתו להבין את "הרצון הכללי", כלומר, את טובת הכלל.
על פי תפיסות אלה, יש לשלול מהאדם את זכותו להכריע בסוגיות הנוגעות לכלל הציבור ומשקפות את טובת הכלל, ולכפות עליו את "הרצון הכללי", שהוא טובתו גם אם אינו מסכים לו. על פי הבנה זאת סבר קארל מרקס שהשוויון וביטול הקניין הפרטי מייצגים את "הרצון הכללי", את טובת הכלל. לכן, לדעתו, יש לכפות רצון זה על המוני הבורגנים, שאינם מבינים את טובתם, תוך שימוש בכוח.
*83*
*83*
הגידול במספרם של הפועלים העניק להם תחושה של כוח. כדי לטפל בזכויותיהם של הפועלים קמו איגודים מקצועיים שייצגו את הפועלים על פי עיסוקיהם. בשנת 1829 קם באנגליה האיגוד המקצועי הראשון, והפועלים החלו להיאבק על זכויותיהם: העלאת שכרם, תשלום בעבור שעות עבודה נוספות, הפסקה לארוחת צהריים ויחס מכבד מצד מנהלי העבודה. לפעילותם של האיגודים היו הישגים כגון שיפור תנאי הבטיחות במכרות ובבתי החרושת, הקמת שיכוני פועלים ושיפור בשכר. נוסף על כך הוקמו מפלגות פועלים שנשאו אופי פוליטי וישבו בבתי הנבחרים של המדינות השונות. המפלגות הפוליטיות פעלו בשיתוף האיגודים המקצועיים כדי להשיג תנאים כלכליים וסוציאליים טובים בעבור העובדים שהם ייצגו.
מפלגות הפועלים הקימו איגוד בין-לאומי של הפועלים. פעילות זאת תאמה את תפיסתם של מרקס ואנגלס, שהזיקה בין הפועלים בכל העולם חזקה מן ההשתייכות הלאומית או הדתית. כך הוקם בשנת 1864 האינטרנציונל הראשון - האיגוד הבין-לאומי של הפועלים, ומרקס השתתף בהנהגתו. הפועלים נאבקו למען חקיקה סוציאלית במדינותיהם, אבל ראו את עצמם שייכים למעמד עולמי, הפועל לקראת מטרה משותפת. האינטרנציונל הראשון התפרק כעבור עשר שנים. ב-14 ביולי 1889 נוסד האינטרנציונל השני, ובו התקבלה ההחלטה לחגוג את חג הפועלים מדי שנה באחד במאי. בתנועה הסוציאליסטית התחוללו מאבקים פנימיים ופילוגים, והופיעו בה שני זרמים מרכזיים. האחד, נאמן לתורת מרקס, דגל בקומוניזם, כלומר בסוציאליזם המהפכני ובשאיפה להלאים את ההון ואת אמצעי הייצור על ידי המדינה. על פי תפיסה זאת אין מקום להון פרטי במדינה. והאחר, הזרם הסוציאל-דמוקרטי, ביקש להקים חברה שוויונית על ידי מאבק פוליטי-פרלמנטרי. שאיפתו הייתה להלאים חלקית את ההון במדינה על ידי מסים כדי לספק שירותי רווחה למעוטי היכולת.
האחד במאי
הוא חג הפועלים, הנחוג במדינות רבות בתאריך ה-1 במאי עד ימינו. ראשיתו ב-1 במאי 1886, בשביתה של פועלים בארצות הברית, שהתקיימה בדרישה ליום עבודה בן 8 שעות. בשנת 1889 החליט האינטרנציונל לקבוע יום זה כיום הסולידריות הבין-לאומית של הפועלים בכל העולם. עוד קבע האינטרנציונל כי הדגל האדום יהיה סמל למאבק הפועלים - לזכר הדם שנשפך, דמם של הפועלים האמריקנים.
(בספר ציור של תלבושת סקוטית. יהושע רינולדס, 1765)
כתב את ההמנון אז'ן פוטייה בצרפת, בשנת 1871. השיר הולחן והושמע בפומבי בפעם הראשונה ב-1888. האינטרנציונל - הארגון הבין-לאומי של הפועלים - אימץ את ההמנון בשנת 1910. ההמנון תורגם לעברית בידי אברהם שלונסקי, בשנות ה-20 של המאה העשרים.
קום התנערה עם חלכה (מסכן)
עם עבדים ומזי-רעב (מורעבים)
אש הנקמות הלב לחכה (שרפה כליל)
לקראת אויב היכון לקרב.
עולם ישן עדי היסוד נחרימה (נהרוס עד היסוד).
מגב כפוף נפרוק העול
את עולמנו אז נקימה
לא כלום אתמול, מחר - הכל!
זה יהיה קרב אחרון במלחמת עולם
עם האינטרנציונל ייעור, ישגב אדם.
1. באילו כינויים מכונים הפועלים בהמנון האינטרנציונל? ובאיזה כינוי מכונים המעסיקים? מה רצה מחבר ההמנון להביע בכינויים אלה?
2. על פי ההמנון, מהו תפקידו של ארגון האינטרנציונל?
3. המנון הוא שיר המייצג מדינה או תנועה, וניתן בו ביטוי לשאיפות הציבור. מהן השאיפות המובעות בהמנון האינטרנציונל?
*84*
*84*
*84*
לקראת סופה של המאה ה-19 עמדה התנועה הסוציאליסטית לפני משבר. אמנם קמו ברחבי אירופה איגודי פועלים ואף קם איגוד פועלים בין-לאומי - "האינטרנציונל", אבל מהפכה סוציאליסטית לא התרחשה. לעומת זאת הושגו מספר הישגים סוציאליים חשובים דווקא באמצעות חקיקה. כך, למשל, עלה שכר הפועלים ומספר שעות העבודה שלהם ירד, הוגבלה עבודת הלילה וצומצמה העסקת הילדים. פעילים סוציאליסטים כדוגמת אדוארד ברנשטיין (ראו הרחבה בהמשך העמוד) החלו לתהות אם עתידה להתקיים מהפכה, והאם מהפכה נחוצה בחברה דמוקרטית אשר מצליחה לחולל שינויים סוציאליים באמצעות חקיקה.
ברנשטיין יצא נגד תפיסתו המהפכנית של מרקס. הוא טען כי כדי להביא לשינויים הדרגתיים במבנה החברה יש להשתמש במוסדות הקיימים של המדינה, ולפעול בדרכי שלום. התרחיש שתיאר מרקס, שלפיו המהפכה תפרוץ בשל המצוקה הגדולה - הניצול והניכור - שהפועל נתון בה, אינו תואם את המציאות, טען ברנשטיין. לדעתו, החברה הבורגנית מוכנה לשפר בהדרגה את תנאי העסקתו של הפועל, ובכך היא בולמת את תחושות הניכור. כמו כן, הפועלים הם מעמד חלש שלא יפעל נגד מעסיקיו. אי אפשר לצפות מפועל רעב ללחם שידחה הצעות לשיפור מעמדו בשם רעיונות מהפכניים.
להבדיל ממרקס, ברנשטיין לא ראה בבורגנים "אויבים" אלא בני מעמד חברתי מסוים המתנהלים על פי ערכים ליברליים של חירות ושוויון ומעוניינים בתהליכי שינוי חברתיים. הוא האמין בדמוקרטיה כערך וכדרך חיים. לטענתו, הדמוקרטיה מעניקה שוויון לכול וזכויות אזרח. היא מעמידה את הפרט במרכז ומעוניינת לקדם את טובתו. ברנשטיין לא התעלם מהחשש של מרקס שמא הדמוקרטיה תייצג בפועל את המעמדות השולטים, אך טען שניתן להתמודד עם סכנה זאת על ידי חקיקה: הענקת זכות הבחירה והזכות להיבחר לפרלמנט לכלל. ברנשטיין היה סבור שכניסתם ההמונית של בני מעמד הפועלים לפרלמנט תביא לשינוי המיוחל במצבם ובמעמדם באמצעות חקיקה. יש המכנים תפיסה זאת בשם "סוציאליזם חוקתי".
אדוארד ברנשטיין - (1850-1932) - הוגה דעות ופוליטיקאי יהודי-גרמני. מראשי הסוציאל-דמוקרטיה. החל דרכו כפקיד בנק, אבל במקביל פרסם עלונים סוציאליסטים. גורש מגרמניה בשל פעילותו הפוליטית. היגר לאנגליה, שם פגש את אנגלס. הקדיש את חייו לפעילות פוליטית. חזר לגרמניה בשנת 1902 והיה חבר ברייכסטאג (הפרלמנט הגרמני) כמה פעמים.
(בספר ציור של תלבושת סקוטית. יהושע רינולדס, 1765)
(...) וזו השקפתי במסוכם. הגשמתו של הסוציאליזם אינה תוצאה של קרב-הכרעה פוליטי גדול, אלא של סדרה שלמה של ניצחונות כלכליים ופוליטיים לתנועת-הפועלים בתחומים השונים ביותר לפעולתה. לא תוצאה של עלייה גדולה בשיעורי הלחץ, המצוקה וההשפלה של הפועלים, אלא תוצאה של השפעתם הסוציאלית הגדלה והולכת של השיפורים היחסיים, שהשיגו במאבקם מבחינה כלכלית, פוליטית, סוציאלית-כלכלית ומוסרית. (...)
מובא אצל: זיו, אטינגר ולנדאו, דברי הימים, כרך ד, תולדות זמננו, חלק א, עמ' 118.
מהי הדרך המועדפת על ברנשטיין? ומהי הדרך שהוא שולל? הסבירו את כוונתו.
*85*
*85*
רעיונות דומים נשמעו גם בבריטניה, על ידי קבוצת משכילים אשר כינו עצמם "פביאנים" (ראו הרחבה בהמשך העמוד). משכילים אלה קיוו להשתלב במערכות השלטון הממוסדות ולשנות אותן. וגם הם, כמו ברנשטיין, קיוו להביא ליצירתה של חברה צודקת מבלי להזדקק לדרכי פעולה אלימות. הם סברו שהסוציאליזם צריך לפעול לשינוי מוסרי בערכים שהחברה מושתתת עליהם, ורק אחר כך לשינוי כלכלי במבנה החברה. הם שאפו לעצב חברה סוציאליסטית, הדואגת לזכויות הפועל ובה בעת היא גם פלורליסטית - חברה המאפשרת את קיומן של תפיסות עולם שונות ושל עמדות מנוגדות.
לצד הרצון להשפיע באמצעות חקיקה פעלו הפביאנים ליישום רעיונותיהם בדרכים מגוונות. מעל לכול הם שאפו להטמיע את עמדותיהם באמצעות מערכת החינוך, והם ראו במורים את נושאי דגל המהפכה. לטענתם, המעמדות השולטים נמנעים מלהעניק השכלה לבני המעמדות הנמוכים, כדי להשאירם נבערים, חסרי דעת, ובדרך זאת למנוע התקוממות נגד המשטר. לדעת הפביאנים, חינוך לכול יבטיח את התפתחותה של תודעה חברתית בקרב הפועלים ויביא בהכרח לשינוי במצבם החברתי. מתוך תפיסה זאת פעלו הפביאנים להקמת בתי ספר לילדי עובדים, הקמת מוסדות חינוך למבוגרים, הקמת אוניברסיטה לכלכלה ולמדע המדינה, והפצת חוברות הדרכה לציבור אשר כללו רשימות של ספרים מומלצים לקריאה לציבור הפועלים.
פביאנים - חברים באגודה סוציאליסטית אנגלית, שנוסדה בשנת 1884 ואשר שאפה לחולל שינוי חברתי בדרכים חוקיות ולא במהפכה. היא קרויה על שמו של המצביא הרומאי פאביוס מקסימוס, אשר ניצח את אויביו לאחר שחדר אט אט אל שורותיהם והרס אותם מבפנים. באותו אופן שאפו הפביאנים לחולל שינוי באנגליה. הפביאנים צברו כוח רב ונחשבו לאגודה החשובה ביותר בעשור הראשון של המאה העשרים. הם היו מעורבים בהקמת מפלגת הלייבור האנגלית, ורבים ממנהיגיה באו משורות אגודה זו.
*85*
הביטוי המובהק ביותר של הסוציאל דמוקרטיה הוא הקמת מפלגות פוליטיות ופעילות פרלמנטרית ברוח זו. כבר ב-1863 נוסדה בגרמניה מפלגת הפועלים הראשונה באירופה, ובראשה עמד המנהיג הסוציאליסטי ממוצא יהודי פרדיננד לסל (ראו הרחבה בהמשך העמוד). לסל שאף לשינוי מצב העובדים באמצעים פרלמנטריים, ולכן לחם למען השגת שוויון זכויות לכול בגרמניה. לאחר מותו, בשנת 1891, קיבלה המפלגה את מצע ארפורט - מצע בעל אופי סוציאליסטי-רדיקלי (קיצוני). המצע תמך בחזון המהפכה של קארל מרקס: הקמת מדינה סוציאליסטית המבוססת על שוויון ברכוש. הוא קרא הן למתן שוויון זכויות ולהגנה על זכויות האזרח, והן לתיקונים במצבם של פועלי גרמניה על ידי איסור העסקת ילדים, מתן שכר מינימום וחוקי העסקה הוגנים. עם זאת, מצע ארפורט לא תמך במהפכה אלימה אלא גרס שיש להשתמש באמצעים פרלמנטריים להשגת המטרה הזאת. במהלך השנים צברה המפלגה הסוציאליסטית בגרמניה כוח רב, עד כי בשנת 1912 זכתה ל-110 מושבים בפרלמנט.
גם במדינות מתועשות אחרות הוקמו מפלגות פועלים, רובן מפלגות סוציאליסטיות שהושפעו מן התורה של מרקס ואנגלס. התמיכה במפלגות אלה הלכה וגברה, והן ייצגו את הפועלים במאבקם נגד בעלי ההון ונגד הממשלות. המפלגות הסוציאליסטיות ביקשו לטפח חברה חדשה ושוויונית בלא מנצלים ובלא מנוצלים. מספר חבריהן גדל בהתמדה, ובהשפעתן החלו המדינות בחקיקה סוציאלית. בחוקי עבודה שחוקקו מדינות באירופה הוגבל מספר שעות העבודה ביום; נאסרה כליל עבודת ילדים; נחקק "חוק חינוך חובה"; הובטחו פיצויים לנפגעי תאונות עבודה וביטוח למקרים של אבטלה, תאונות, מחלה ופרישה מעבודה (פנסיה), והותר לאיגודים המקצועיים לפעול. חוקי בריאות הציבור וחוקי "ביטוח לאומי" הבטיחו טיפול רפואי לכלל האוכלוסייה והקמת מרכזי סיעוד ובריאות.
פרדיננד לסל (1825-1864) - הוגה דעות ומנהיג סוציאליסטי יהודי. ייסד את איגוד הפועלים הגרמני הכללי, שהפך ברבות הימים למפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית.
*86*
(בספר ציור של תלבושת סקוטית. יהושע רינולדס, 1765)
המפלגה הסוציאל דמוקרטית תובעת, בהתאם לעקרונותיה, קודם כל:
1. זכות בחירה והצבעה כללית, שווה, ישירה וחשאית לכל האזרחים בני עשרים שנה ומעלה, ללא הבדל מין, בכל הבחירות וההצבעות. (...)
(...)
4. ביטול חוקים המגבילים או המדכאים את חופש הביטוי ואת זכות ההתוועדות וההתאגדות.
5. ביטול חוקים המפלים (...) לרעה את האישה, (...).
6. הכרזה שהדת היא עניינו של הפרט. (...)
7. חילוניות החינוך; חינוך-חובה חינם בבתי הספר העממיים, אספקת-חינם של מכשירי-לימוד ושל כלכלה בבתי-הספר העממיים. (...)
(...)
10. מס הכנסה ומס-רכוש פרוגרסיבי (...).
לשם הגנה על מעמד-הפועלים תובעת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית קודם כל:
1. תחיקת עבודה יעילה בקנה מידה לאומי ובינלאומי, על יסודות אלה:
א. קביעת יום-עבודה של שמונה שעות:
ב. איסור עבודת ילדים למטה מגיל 14;
ג. איסור של עבודת-לילה, פרט לאותם ענפי תעשייה שהיא הכרחית בהם (...);
ד. חופשה רצופה של 36 שעות, לפחות, לשבוע עבודה!
ה. ביטול השיטה של תשלום שכר העבודה שלא בכסף מזומן;
2. פיקוח על כל מפעלי העבודה: (...)
3. שיווי זכויות משפטי שהוא אחד לפועל חקלאי, לעובדי-בית ולפועלי התעשייה והמלאכה.
(...)
"מצע ארפורט", מובא אצל: זיו, אטינגר ולנדאו, דברי הימים, כרך ד, תולדות זמננו, חלק א, עמ' 118.
1. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה שילבה במצעה רעיונות סוציאליסטיים ורעיונות דמוקרטיים. מיינו את המצע שלפניכם על פי עקרונות אלה:
עקרונות סוציאליסטיים: --
עקרונות דמוקרטיים: --
עקרונות שהם גם סוציאליסטיים וגם דמוקרטיים: --
2. הוכיחו על פי סעיפי מצע המפלגה את הקביעות הבאות:
- המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית הושפעה מתורתו של קארל מרקס.
- המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית מעוניינת ביצירת שינוי באמצעות כלים פרלמנטריים.
- המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית מבקשת לחולל שינוי בחייהן של אוכלוסיות מגוונות.
3. חוו דעתכם: איזה סעיף מסעיפי המצע הוא בעל משמעות רבה במיוחד? נמקו את קביעתכם.
*87*
*87*
המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות פעלו בשני מישורים. המישור הליברלי, אשר שאף להעניק זכויות פוליטיות לכלל האזרחים, והמישור הסוציאליסטי, אשר שאף להעניק זכויות כלכליות וחברתיות לבני המעמדות הנמוכים. בעיני ההוגים הסוציאל-דמוקרטים היו אלה שתי דרכים המשלימות זו את זו. כאשר תינתן זכות בחירה להמונים, הם יוכלו להשפיע על אופיים של נציגי הציבור, להיבחר בעצמם לפרלמנט ולעצב את סדר היום הציבורי.
ואולם הניסיון לשלב בין שתי תפיסות רעיוניות אלה - הליברליזם והסוציאליזם - הציב גם אתגרים ויצר מתחים חדשים:
- התפיסה הליברלית התייחסה אל זכות הקניין כאל אחת מחירויות האדם הבסיסיות. לכן הסיקו הוגים ליברלים רבים כי זכויות האדם מותנות בתרומתו הכלכלית של כל אדם לחברה. על פי תפיסה זאת, מי שאינו משלם מסים אינו זכאי לזכויות אזרח. כלומר, זכות הקניין פוגעת בשוויון. בשמו של רעיון זה הציעה "הרפורמה של שנת 1832" באנגליה זכויות פוליטיות רק לבעלי הקניין, דבר שהביא למאבקם של הצ'רטריסטים למתן שוויון זכויות לכול (עמ' 69).
- הניגוד בין הליברליזם לסוציאליזם קיבל את ביטויו גם בסוגיית המיסוי וחלוקת המשאבים במדינה. התפיסה הליברלית האמינה בעקרון השוק החופשי (עמ' 68). היא התנגדה להתערבותה של המדינה בענייני המשק, ובעיקר לזכותה של המדינה לגבות מסים מאזרחיה. מצד שני, חקיקה סוציאלית מחייבת איסוף מסים כדי לממן שירותי בריאות, ביטוח לאומי ועוד. הסוציאליזם דוגל, על כן, בשיטות פעולה אשר פוגעות, לדעת הליברלים, בזכות הקניין, שכן הפעולות שהממשלה נוקטת כדי להגן על רווחתם של בני המעמדות החלשים, ממומנות מכספם של כלל משלמי המסים.
(בספר ציור של תלבושת סקוטית. יהושע רינולדס, 1765)
(...) הגם ששאף לשוויון, הוא (אוון) לא הסכים לוותר בשום אופן על הביטוי האינדיבידואלי של כל פרט ופרט בחברה. למעשה יש כאן התנגשות בין שני ערכים: מצד אחד שוויון ומצד שני חירות: ההתנגשות רלבנטית לכל תחום בחיינו ולכל תיאוריה פוליטית. למשל, אם ברצוננו ליצור יתר שוויון בחברה, יש לחדור יותר לכיס של כל אדם ואדם (למשל במיסוי גבוה), ובכך לפגוע בחירויות של האדם. אותו מתח בין חירות לשוויון מצא את ביטויו בתיאוריה של אוון בכך שלא הסכים לוותר על החירות למען השוויון וניסה למצוא את שביל הביניים, אשר למעשה, מאפיין את הסוציאל-דמוקרטיה מאז ועד היום (...).
אבנר דה שליט, סוציאליזם, עמ' 26.
1. מהם שני הערכים המתנגשים בתורתו של אוון? הסבירו את המתח שנוצר ביניהם.
2. מהי הדרך שמאפיינת את הסוציאל-דמוקרטיה, לדעתו של הכותב?
3. הציגו דוגמה לדבריו ממה שקראתם בפרק.
*88*
(בספר ציור של תלבושת סקוטית. יהושע רינולדס, 1765)
1. לפניכם כמה מושגים שהופיעו בסעיף: מפלגות פועלים, אינטרנציונל, חוקי עבודה, ארגוני עובדים, סוציאליזם, פרולטריון, קפיטליזם, קומוניזם, סוציאליזם אוטופי, סוציאל-דמוקרטיה. בחרו שלושה מהמושגים והגדירו אותם.
2. הסבירו את ההבדלים המרכזיים בין תפיסתו הסוציאליסטית של שארל פורייה לתפיסתו הסוציאליסטית של רוברט אוון. תוכלו להיעזר בטבלה:
(בספר ציור של תלבושת סקוטית. יהושע רינולדס, 1765)
(תא ריק) | שארל פורייה | רוברט אוון |
יחסו למהפכה התעשייתית | -- | -- |
המצב הרצוי לדעתו | -- | -- |
דרכי הפעולה שהציע | -- | -- |
3. הסבירו במה תורתו של מרקס שונה מתורתם של האוטופיסטים.
4. עמדו על ההבדלים המרכזיים בין המרקסיזם (הסוציאליזם המהפכני) לבין הסוציאל-דמוקרטיה (הסוציאליזם החוקתי). תוכלו להיעזר בטבלה:
(בספר ציור של תלבושת סקוטית. יהושע רינולדס, 1765)
(תא ריק) | מרקסיזם (סוציאליזם מהפכני) | סוציאל-דמוקרטיה (סוציאליזם חוקתי) |
ניתוח מצבו של הפועל | -- | -- |
המצב הרצוי שיש לשאוף אליו | -- | -- |
דרכי המאבק | -- | -- |
היחס לליברליזם | -- | -- |
5. בפרק הוזכרו כמה דרכי פעולה של הפעילים הסוציאליסטים, למשל: הקמת איגודי עובדים, הקמת מפלגות פועלים, האינטרנציונל וכו'. בחרו דרך פעולה אחת והסבירו כיצד היא סייעה לשיפור מצבו של הפועל.
6. לדעת חוקרים רבים, הסוציאליזם היה תוצר של מציאות היסטורית. חוו דעתכם על קביעה זאת תוך התייחסות למה שלמדתם בפרק.
7. החוקר ברוך קימרלינג מסביר:
לאידאל הקומוניסטי ולאידאל הסוציאליסטי יש מקור משותף - המרקסיזם. ואולם בתיאוריה הקומוניסטית, הסוציאליזם הוא רק שלב מעבר לקומוניזם, ופירושו האופרטיבי (המעשי) הוא הלאמה של ההון ושל אמצעי הייצור על ידי המדינה. לעומת זאת, על פי האידיאולוגיה הסוציאליסטית, (...) הסוציאליזם אינו נחשב כשלב מעבר אלא כמטרה הסופית, שהיא יצירת קולקטיב החותר לשוויון זכויות הפרטים בחברה, לשוויון בהזדמנויות הניתנות להם ולשוויון בהקצאת המשאבים הבסיסיים.
(בין מדינה לחברה - הסוציולוגיה של הפוליטיקה. כרך א, עמ' 211-212).
א. מהו, לפי הקטע שלפניכם, היחס לסוציאליזם בתאוריה הקומוניסטית ובתאוריה הסוציאליסטית?
ב. מהו ההבדל בין המטרה של הקומוניזם למטרות של הסוציאליזם?
ג. הסבירו את הקשר בין המטרות המתוארות בקטע שלפניכם לבין דרכי הפעולה של כל אחד מהזרמים, הסוציאליסטי והקומוניסטי.
*89*
*89*
הלאומיות המודרנית הופיעה לראשונה במאה ה-19. המושג "לאומיות" קשור למושג אומה - קבוצה גדולה של בני אדם החולקים שפה אחת, תרבות משותפת והיסטוריה משותפת, אשר לעתים הם בני מוצא אחד, ובדרך כלל הם קשורים בקשר היסטורי לארץ מסוימת.
הלאומיות היא מושג רחב יריעה הכולל היבטים רבים ומגוונים, ואנו נתמקד בסעיף זה בכמה מהם. תחילה נגדיר מושגי יסוד ומאפיינים של תופעת הלאומית, נתוודע לשני הדגמים המרכזיים של הלאומיות ונדגים את יישומם בארצות הברית ובגרמניה. אחר כך נבחן שתי תאוריות היסטוריוגרפיות המסבירות את נסיבות היווצרותה של הלאומיות. לבסוף נבדוק את השפעותיה של ההתעוררות הלאומית על מדינות נבחרות באירופה ועל עמיהן.
*89*
חוקרי הלאומיות חלוקים בשאלת הגדרת המושג לאומיות, אך יש ביניהם הסכמה בסיסית בשאלת מאפייניו המרכזיים. לדעת כל החוקרים הלאומיות היא תופעה שבמרכזה ניצבת האומה. מרכיביה המרכזיים של האומה הם:
- שפה משותפת המשמשת כלי מלכד, שבעזרתו אפשר להעביר לדורות הבאים את התרבות המשותפת ולהנחיל להם השקפות עולם ורעיונות.
- היסטוריה משותפת ומוצא משותף המחזקים את תחושת ההשתייכות לאומה.
- קשר לאדמה ואהבת המולדת, המהווים מרכיב חשוב בעיצובה של השייכות הלאומית.
- לעתים גם הדת היא חלק מהגדרת הזהות הלאומית (לדוגמה: הדת היהודית קשורה לזהות הלאומית היהודית, והדת הקתולית קשורה לזהות הלאומית הפולנית).
כאשר אומה פועלת להשיג מסגרת מדינית-פוליטית ייחודית ונפרדת עבור חבריה, היא מבטאת שאיפות לאומיות. על פי תפיסה זאת מהותה של הלאומית טמונה בתהליך זה, שבו האומה מתלכדת סביב השאיפה לחיות במדינה ריבונית והזכות להגדרה עצמית. זכות זאת מקנה לכל אומה את האפשרות לעצב את דפוסי המשטר הרצויים לה באופן חופשי וללא התערבות של גורם חיצוני. השאיפה הזאת מושגת על ידי השתחררות משלטון זר או על ידי איחודן של מסגרות מדיניות נפרדות למדינה אחת, ולעתים בשתי הדרכים גם יחד. כאשר חלקה הגדול של האומה חי במדינה אחת תחת שלטון ריבוני, זוהי מדינת לאום. כאשר במדינה חיות כמה קבוצות לאומיות יחד, זוהי מדינה רב-לאומית.
קבוצה לאומית המודעת להשתייכותה לאומה היא קבוצה בעלת תודעה לאומית. בשם התודעה הלאומית האומה מטפחת את ההיבטים התרבותיים, את הרגש הלאומי ואת היעדים המדיניים. לעתים הלאומיות לובשת צורה של לאומנות - לאומיות קיצונית, הרואה בלאום ערך עליון העולה בחשיבותו על ערכים אחרים (כמו ליברליזם - עמ' 62). לא אחת הגישה הלאומנית משמשת להצדקת אפליה ויחס עוין כלפי מיעוטים בתוך מדינת הלאום, או לגילויי תוקפנות כלפי מדינות שכנות. הלאומיות היא אחת האידאולוגיות הפוליטיות בעלות ההשפעה הגדולה ביותר בעת החדשה.
(בספר ציור של תלבושת סקוטית. יהושע רינולדס, 1765)
ג'וזף ארנסט רנאן (1823-1892), פילוסוף צרפתי שהיה עד לכיבוש צרפת על ידי גרמניה בשנת 1870, כתב:
אומה היא אפוא סולידריות בקנה מידה גדול, המיוסדת על תחושת הקורבנות שהועלו בעבר ועל אלה שתידרש נכונות להעלותם בעתיד.
היא מניחה מראש את קיומו של עבר, ועם זאת, היא באה לידי ביטוי בהווה בעובדה המוחשית של קיומה, היינו, בהסכמה ובשאיפה המובעת בבירור להמשיך בחיים משותפים. קיומה של האומה הוא, סלחו לי על הדימוי, משאל עם יומיומי, כשם שקיומו של היחיד הוא אישור מתמיד של החיים.
מובא אצל: אנתוני ד' סמית, האומה בהיסטוריה, עמ' 27.
1. בקטע שלפניכם קיום האומה מדומה למשאל עם יום-יומי מתמיד. הסבירו את הדימוי.
2. לפי הקטע, מה קובע את ההשתייכות הלאומית - מוצא משותף, שפה משותפת, עבר משותף או הבעת עמדה של היחידים המרכיבים אותה? נמקו.
*90*
(בספר ציור של תלבושת סקוטית. יהושע רינולדס, 1765)
לכל קבוצה לאומית יש סמלים לאומיים: דגלים, המנונים, ימי חג לאומיים, מיתוסים (ראו הרחבה בהמשך העמוד) ומסורות. גם הפולקלור - התרבות העממית הכוללת מנגינות, ריקודים, תלבושות, סיפורי מעשיות ומנהגים מקומיים - נתפס כביטוי של רוח האומה. הקבוצה הלאומית דורשת מכל פרט לגלות לה נאמנות ולכבד את הסמלים ואת המסורות שלה. הסמלים מועברים באמצעות מפגנים ועצרות, חגיגות וטקסים, ספרות ומוזיקה, ובתקופות מאוחרות יותר באמצעות התקשורת - העיתונות, הרדיו, הקולנוע והטלוויזיה.
חלק מהסמלים הם סמלים שבמקורם היו סמלים דתיים. לדוגמה, המושג "אומה" מקבל לעתים משמעות מקודשת של אומה נבחרת, וכך גם המושג "הארץ הקדושה". כך נוצרת דת אזרחית - אמונות, טקסים, סמלים וערכים, המקבלים מעין תוקף דתי ומהווים בסיס לליכוד הקבוצה הלאומית.
אחד המקורות לסמלים לאומיים קשור באירועים היסטוריים. לדוגמה, במהלך המהפכה הצרפתית נוצרו סמלים לאומיים שתפסו את מקומם של הסמלים שהיו מזוהים עם המשטר המלוכני הישן. למשל: הטריקולור, דגל המהפכה, הפך לדגל צרפת; המרסייז, המנון המהפכה, הפך להמנון המדינה: וה-14 ביולי, היום המציין את נפילת המשטר הישן, הוא החג הלאומי של צרפת (עמ' 43). הסמלים הלאומיים העבירו את מורשת המהפכה מדור לדור וליכדו את האומה הצרפתית.
גם המלחמות מהוות מקור לסמלים לאומיים. אחד המרכיבים המעצימים את התודעה הלאומית הוא מוות בקרב למען המולדת. הנפילה בקרב מסמלת את המחיר הגבוה ביותר שהאזרחים נאלצים לשלם תמורת השתייכותם לאומה. לכן בתי העלמין הצבאיים והאנדרטות הלאומיות המוקמים לזכר לוחמים שהקריבו את חייהם למען המולדת ולזכר קרבות הגבורה, הם אחד המרכיבים של התודעה הלאומית.
ההיסטוריונים דנים בשאלה מה הביא ליצירתם של הסמלים הלאומיים, ומה הייתה מידת השפעתם של הסמלים על התפתחות הלאומיות. אחת הדעות היא שהסמלים הלאומיים סייעו להפוך את הלאומיות לתנועה של המונים. בראשיתן הנהיגה את התנועות הלאומיות שכבה מצומצמת באוכלוסייה - שכבה עילית משכילה, אשר באמצעות הסמלים הלאומיים הפכה רעיונות מופשטים למקור הזדהות להמונים. לפי דעה זאת, כוחם של הסמלים הלאומיים רב מכוחם של הרעיונות. בעזרתם נוצר זיכרון קולקטיבי (ראו הרחבה בהמשך העמוד) המלכד את היחידים, יוצר מסורת חדשה, ומעניק פרשנות ומשמעות לאירועים. באמצעות הסמלים הלאומיים, ההמונים יכולים ליצור מיתוסים על אודות העבר המפואר של האומה ועל אודות עתידה.
טענה אחרת היא שהתנועות לאומיות המציאו את הסמלים הלאומיים כדי לבסס את הדעה כי הלאום עתיק, יציב ומקודש. לפי טענה זאת, הסמלים נועדו לבסס את חשיבותן של מדינות ולהצדיק את קיומן.
מיתוס - מילה יוונית שפירושה: דיבור, סיפור. המושג "מיתוס" הוא כינוי לסיפורים מכוננים המשקפים יסודות לאומיים, חברתיים ודתיים. בראשיתו נועד המיתוס לגרום הנאה לשומעים או לקוראים, אך במשמעותו הרחבה הוא מסייע לפרש מציאות של קבוצה, של אומה, או של החברה האנושית בכללה. המיתוס נועד לחנך בני אדם ולגרום להם להתנהג על פי דפוס מסוים, או לחלופין - להתנגד ולהסתייג מן הדוגמה שמציג הסיפור.
זיכרון קולקטיבי - זיכרון משותף לכלל החברה. הנחת היסוד של המושג היא שתמונת העבר של האומה אינה זהה לחלוטין לעבר ההיסטורי כפי שהתרחש, והיא מושפעת גם מהאופן שם האומה מפרשת את עברה. לעיצוב הזיכרון הקולקטיבי מסייעות מערכות ממלכתיות כמו מערכת החינוך, התקשורת והאקדמיה.
(בספר ציור של תלבושת סקוטית. יהושע רינולדס, 1765)
החצאית הסקוטית היא אחד הסמלים הלאומיים של הסקוטים. הסקוטים טוענים כי מקורה בקלטים - אבותיהם הקדומים, שחיו בבריטניה לפני הפלישה הרומית במאה ה-5 לספירה. אולם מחקרים מצביעים על כך שהחצאית הומצאה רק במאה ה-18 כלבושם של כורים, והיא הפכה לסמל לאומי רק בעקבות מאבקם של הסקוטים נגד הכיבוש האנגלי.
(בספר תמונה של "אנדרטת קרב האומות", אנדרטה שהוקמה לזכר הנופלים בקרב נגד נפולאון בלייפציג, גרמניה, 1913)
האנדרטות הלאומיות לזכר לוחמים שנפלו למען המולדת ולזכר קרבות גבורה היו אף הן, כמו המוות בקרב למען המולדת, כלים להפצת הלאומיות. "אנדרטת קרב האומות" נחנכה במלאות 100 שנה לתבוסת נפולאון.
*91*
*91*
ללאומיות דגמים שונים, שהתפתחו בהתאם לנסיבות ההיסטוריות המיוחדות של כל אומה. נדון בשני דגמים מרכזיים אשר מייצגים ביטויים שונים של הלאומיות: הלאומיות האזרחית, אשר באה לידי ביטוי, למשל, בארצות הברית; והלאומיות האתנית, אשר באה לידי ביטוי, למשל, בגרמניה.
*91*
הלאומיות האזרחית מאגדת קבוצה של אנשים לאומה אחת על בסיס רעיונות וערכים משותפים. בדרך כלל הלאומיות האזרחית מתבססת על תפיסה ליברלית והיא משקפת ערכים כלל-אנושיים כמו שוויון, חירות ודמוקרטיה. אין הכרח שבני הלאום יהיו בני מוצא משותף, אך מאחדת אותם מערכת של עקרונות וחוקים משותפים שכל אחד מהם מקבל על עצמו. הלאומיות האזרחית נושאת אופי וולונטארי (התנדבותי), ועל כן מונחים ביסודה העקרונות של חופש הבחירה וחופש ההצטרפות לאומה. הלאומיות האזרחית היא, אם כן, לאומיות המאפשרת לכל אדם - ללא הבדלי דת, גזע או מין - להצטרף לאומה, כל עוד הוא מוכן לאמץ את הערכים המשותפים לאותה אומה.
הערכים שעמדו ביסודה של הלאומיות האזרחית התאימו בייחוד לאופיו של העם האמריקני, שהורכב מקבוצות מהגרים שונות ואשר חסרו לו המרכיבים המסורתיים לגיבושו ולקיומו כלאום. במאה ה-18 לא היו לחברת המהגרים במושבות האמריקניות מוצא משותף, דת משותפת או תרבות משותפת, ולא זיכרונות מעבר היסטורי משותף. המכנה המשותף שחיבר ביניהם החל להירקם רק עם ההתיישבות באמריקה הצפונית ובמהלך המהפכה האמריקנית (עמ' 40). אפשר לראות בשני מסמכי היסוד של החברה האמריקנית - הכרזת העצמאות (עמ' 41) וחוקת ארה"ב - את הבסיס הערכי של האומה האמריקנית ואת "כללי המשחק" שבני האומה קיבלו על עצמם.
הלאומיות האזרחית שהתגבשה בארצות הברית, משמעה: אומה שאזרחיה מאוחדים על סמך הזכות שקיבלו על עצמם ליצור מסגרת מדינית בטריטוריה משותפת, ולנהל אותה על פי עקרונות מסוימים ללא כל קשר לקבוצה אתנית, לעבר היסטורי, לאמונות משותפות ולתרבות משותפת. בארצות הברית, נאמנות לאומית משמעה: נאמנות לחוקה ולאורח החיים האמריקני. ההשתייכות האתנית או הדתית הן בעלות חשיבות משנית. לכן אזרחים אמריקנים יכולים להגדיר את עצמם כ"יהודים-אמריקנים", "סינים-אמריקנים" וכדומה. אך חשוב לציין: גם הלאומיות האזרחית האמריקנית שואפת שכל אחד מאזרחיה יזדהה עם ההיסטוריה האמריקנית - עם גיבוריה, עם מאבקיה ועם ערכיה - במטרה ללכדם לכדי עם אחד.
(בספר ציור של "הרוח של 1776" - היעזר במנחה)
בציור נראה פטריוט אמריקני נושא את דגל ארה"ב. הדגל כלל 13 פסים אדומים-לבנים, כמספר המושבות שהיו בארה"ב באותה העת. 13 הכוכבים הלבנים על הרקע הכחול מבטאים את אחדות המושבות.
1. אילו סמלים לאומיים אתם מזהים בתמונה?
2. כיצד משקפים סמלים אלה את הלאומיות האמריקנית?
3. חוו דעתכם: מדוע בחר האמן בשנת 1776 כשנה המסמלת פטריוטיות? היעזרו במידע שבעמ' 40.
(בספר מפה של אירופה אחרי קונגרס וינה, 1815 - היעזר במנחה)
הקטע שלפניכם לקוח מתוך הספר "מכתבים מחוואי אמריקני" (1782) מאת ז'אן דה-קרבקר, משכיל צרפתי שהיגר לאמריקה והיה לחוואי אמיד. הספר עשיר בתיאורי טבע, תיאורי המנהגים וצורות החיים של התרבויות השונות, ובאהבה עמוקה לחיי הכפר של אמריקה.
(...) מהו אפוא האמריקני, מה הוא אדם חדש זה? הוא בן-אירופה או מצאצאי בן-אירופה. כאן אותה תערובת-דמים מוזרה, שלא תמצאנה בשום ארץ אחרת. יכולני (אני יכול) להראותך משפחה אשר סבה היה אנגלי ואשתו הולאנדית, ובנם נשא אשה צרפתיה, וארבעת בניו כיום נשואים לארבע בנות לאומים שונים. הוא אמריקני אשר עזב מאחוריו את כל דעותיו-הקדומות והרגליו הישנים, וקנה לו במקומם חדשים מאורח-החיים החדש שקיבל עליו, מן המימשל החדש שהוא נשמע לו, ומן המעמד החדש שזכה בו. הוא נעשה אמריקני משהוא נאסף לחיקה הרחב של Alma Mater (האם האומנת) הגדולה שלנו. יחידי-אדם מכל האומות, מותכים כאן לגזע אנשים חדש, אשר מפעליהם ועתידותיהם יחוללו באחד הימים תמורות גדולות בעולם.
מובא בתוך: המחשבה המדינית בארצות-הברית, כרך ראשון, עמ' 74.
1. מהם מאפייניו של האדם האמריקני?
2. כיצד מבטאת התעודה את רעיון הלאומיות האזרחית?
*92*
*92*
באירופה התפתח דגם אחר של לאומיות - לאומיות אתנית. הלאומיות האתנית מדגישה תכונות תרבותיות כגון שפה, דת, מנהגים, ובצדם - קרבת דם, מוצא אתני ומולדת היסטורית. מרכיבים אלה יוצרים תחושה של שייכות לקבוצה ייחודית. תחושת השייכות מתבססת על המוצא המשותף, שאינו ניתן לבחירה. הלאומיות האתנית מקשה על זרים, אנשים שאינם שייכים למוצא האתני המשותף, להצטרף לאומה. לפעמים ההצטרפות לאומה נחסמת לפניהם לחלוטין, ולפעמים ההצטרפות אל האומה מתאפשרת, אך היא כרוכה בעמידה בתנאים מסוימים, למשל: אימוץ המאפיינים התרבותיים של האומה.
דוגמה ללאומיות אתנית אפשר לראות בהתעוררות הלאומית בגרמניה. בתחילת המאה ה-19 הייתה גרמניה מפוצלת ליותר מ-30 מדינות, שחלקן היו יריבות זו לזו. עקב כיבושיו של נפולאון עברו מדינות אלה לשליטתה של צרפת. התרבות הצרפתית השתלטה על חלקים בתרבות הגרמנית, ובני האצולה הגרמנית דיברו בינם לבין עצמם בשפה הצרפתית וסיגלו לעצמם טעם צרפתי בתחומי הספרות והאמנות. לעומתם היו גרמנים שהתנגדו לכיבוש הצרפתי וחשו כי הם שייכים לאומה בעלת מרכיבים תרבותיים משותפים שונים מאלה של הצרפתים. הם החלו לחקור את הלשון ואת ההיסטוריה שלהם וכן לאסוף, לשמר ולחקור מסורות לאומיות, שירים עתיקים ומנהגים עממיים, ולהדגיש את ייחודו הלאומי של העם הגרמני. ציירים הרבו לצייר נופי מולדת, ומשוררים העלו על נס גיבורים לאומיים. מגמות אלה אפיינו גם את תנועת הרומנטיקה, אשר הדגישה את החד-פעמיות שבאדם מסוים ובעם מסוים (עמ' 37).
(בספר מפה של אירופה אחרי קונגרס וינה, 1815 - היעזר במנחה)
(בספר תחריט של "כיפה אדומה והזאב", מסיפורי האחים גרים. וולטר קריין, המאה ה-19)
בין השנים 1812-1814 פרסמו האחים יקוב ווילהלם גרים כ-200 אגדות-עם שאספו ועיבדו. האגדות היו לחלק מהפולקלור הגרמני, והן מהוות אחד מביטויי הרומנטיקה הגרמנית ואחד מהיסודות להחייאת האומה הגרמנית.
(בספר מפה של אירופה אחרי קונגרס וינה, 1815 - היעזר במנחה)
התפתחות הרומנטיקה ועיצוב הלאומיות הגרמנית הושפעו מכמה פילוסופים גרמנים. אחד מהם הוא יוהאן גוטפריד הרדר. הרדר התנגד לעקרונות האוניברסליים של הנאורות והוא הדגיש את העבר הייחודי ואת המסורות הייחודיות של כל אומה. לפי הרדר, רוח האומה טבועה בשפה, בשירה, באגדות העם, בפתגמים, באורחות החיים ובמנהגים. לכל עם רוח מיוחדת משלו, על פי הגאוגרפיה וההיסטוריה שלו.
גם הפילוסוף יוהאן גוטליב פיכטה ביקש לשמור על הרוח המיוחדת של כל עם, ובייחוד רוחו של העם הגרמני. פיכטה, שנחשב ל"אבי הלאומיות הגרמנית", טען כי לעם הגרמני כישרון יצירה מקורי, הנובע מכוחות ראשוניים עמוקים שעיצבו אותו, ובהם תנאי הטבע.
השקפות אלה של הרדר ופיכטה סייעו לעיצובה האתני של הלאומיות הגרמנית, שכן על פי תפיסתם רק אנשים ממוצא גרמני, שתרבותם גרמנית והם דוברי השפה הגרמנית, יכולים להיות בני האומה הגרמנית. על בסיס הרעיונות האלה פעל אוטו פון ביסמרק לאיחודה של גרמניה תחת שלטון פרוסיה, הגדולה שבמדינות גרמניה, במחצית השנייה של המאה ה-19 (עמ' 99).
*93*
*93*
*93*
בין החוקרים קיימות תפיסות שונות בשאלה מתי התעוררה תופעת הלאומיות, ומהם שורשיה. האם זוהי תופעה בעלת שורשים קדומים, כפי שטוען אנתוני דוד ממית, או שמא היא תופעה מודרנית, כפי שטוענים ארנסט גלנר (עמ' 55) ובנדיקט אנדרסון.
כל החוקרים רואים בלאומיות תופעה מודרנית בעיקרה, אלא שסמית סובר שהיא המשך של אורות הזדהות קדם-מודרניות, המבוססות על השתייכות אתנית ועל היסטוריה המשותפת. סמית מבחין בין המושגים "אומה" ו"לאומיות". ה"אומה" היא קבוצת אנשים בעלת תרבות עתיקה, שהתפתחה במשך מאות שנים. ואילו ה"לאומיות" היא שאיפה מודרנית של בני האומה לבטא את מורשתם במסגרת מדינית. גישה זאת מניחה שהאומה היא ישות הקיימת מאז ומעולם, וגם אם היא סמויה מן העין או רדומה - סופה שתתעורר ביום מן הימים כתנועה לאומית. לכן ניתן לראות בלאומיות תופעה מודרנית שיש לה שורשים עתיקים.
לעומתו סבור אנדרסון כי הלאומיות היא פרי הדמיון. לדבריו הלאומיות היא תופעה מודרנית אשר הומצאה וטופחה על ידי קבוצת אנשים שביקשו ליצור לעצמם מכנה משותף. לפי אנדרסון האומה היא למעשה קהילה מדומיינת, שהומצאה על ידי אליטות מסוימות בהתאם לצורכיהן. מרבית היחידים השייכים לאומה לעולם לא יכירו זה את זה ולא ייפגשו זה עם זה. ואולם הזיכרונות של עבר משותף וקיומה של שפה משותפת ושל מנהגים משותפים - מלכדים את בני האומה, והם מדמיינים את עצמם שייכים לקהילה ששוררים בה רגשי אחווה ומחויבות הדדית.
אנדרסון סבור כי גם לתהליכים שהתרחשו בעת החדשה והם חלק מתהליכי המודרנה כמו, למשל, מהפכת הדפוס (עמ' 48), יש חשיבות רבה ביצירת קהילה מדומיינת. כך, למשל, בזכות הדפוס הופצו החל במאה ה-16 ספרים ועיתונים בשפה שהייתה משותפת לקהילות מרוחקות מבחינה גאוגרפית. וכך, באמצעות חומרים מודפסים בשפה הלאומית יכלו אנשים לדמיין את השתייכותם לאומה גדולה ובלתי נראית, ולטפח את התודעה הלאומית שלהם. כך סייע הדפוס להמצאת הלאומיות במאה ה-19.
(בספר מפה של אירופה אחרי קונגרס וינה, 1815 - היעזר במנחה)
(בספר כריכת המהדורה העברית של ספרו של בנדיקט אנדרסון, קהיליות מדומיינות - היעזר במנחה)
1. הסבירו כיצד תמונת הכריכה משקפת את ההסבר של אנדרסון לשורשי הלאומיות המודרנית ולהתפתחותה.
2. עצבו כריכה שתשקף את ההסבר של אנתוני דוד סמית' לשורשי הלאומיות המודרנית ולהתפתחותה.
*94*
(בספר מפה של אירופה אחרי קונגרס וינה, 1815 - היעזר במנחה)
הגל הנוכחי בחקר הלאומיות מאחד את הגישות תחת סיסמה חדשה. הסיסמה לקוחה מספרו רב ההשפעה של בנדיקט אנדרסון, שלו מצהירים אמונים רוב החוקרים הצעירים היום. הקהילות המדומיינות הן האומות, שהן מוצרים תרבותיים, שהומצאו לצורך הלאומיות על ידי אליטות (...).
גם אם אנדרסון וחבריו צודקים והאומה היא 'מוצר תרבותי', והיוצרים והממציאים אינם יוצרים יש מאין בחלל ריק אלא הם מוגבלים על ידי מציאות היסטורית קיימת או זכורה (שהתקיימה בעבר). בכל תנועה לאומית יש לצד המרכיבים המומצאים גם כאלה שנמצאו (בעבר). הלאומיות היא עיקרון פוליטי המורכב ובנוי מתכנים תרבותיים. תרבויות, גבוהות כעממיות, ניזונות מהמתמשך והמתחדש כאחד.
חדוה בן ישראל, "חקר הלאומיות כפנומן היסטורי", בתוך: לאומיות ופוליטיקה יהודית: פרספקטיבות חדשות, עמ' 80.
1. לפי הקטע שלפניכם, מהי האומה לדעת אנדרסון?
2. מהי הביקורת המובעת בקטע על עמדתו של אנדרסון?
3. חוו דעתכם: האם הכותבת מסכימה עם עמדתו של סמית או מביעה עמדה חדשה בשאלת מקורות הלאומיות?
(בספר מפה של אירופה אחרי קונגרס וינה, 1815 - היעזר במנחה)
תופעת הלאומיות הופיעה במאה ה-19 באירופה בקרב קבוצות אוכלוסייה שונות בו זמנית. מגוון הדוגמאות לתופעת הלאומיות עורר אצל חוקרים רבים אח המחשבה שלתופעות האלה יש מכנה משותף. הם ניסו לבחון את מגוון הביטויים של תופעת הלאומיות ולתת להם הסבר אחיד שיצביע על חוקיות ועל עקביות המאפיינות את הלאומיות. מקובל לראות בהסברים מסוג זה תאוריה. התאוריה היא מערך של רעיונות המתאר ומסביר תופעה ממוימת על בסיס מחקר, תצפיות או ניסויים. התאוריות הנותנות לתופעה הנחקרת הסבר מתאים יותר, נחשבות לאמינות.
בנושא הלאומיות - התאוריות עמקו בסיווגה של תופעת הלאומיות, למשל: ללאומיות אתנית ולאומיות אזרחית, או לקהילה מדומיינת. התאוריות עמקו גם בשאלת מקורותיה של הלאומיות: האם היא תופעה ששורשיה קדומים, כפי שסבר סמית, האם היא תופעה מודרנית, כפי שסבר אנדרסון, או האם היא תופעה ששורשיה קדומים אבל יכלה להתרחש רק בעקבות תהליכי המודרנה כדוגמת התיעוש, כפי שסבר גלנר.
שיטת מחקר זאת, אשר שואפת לתת הסבר תאורטי לתופעות היסטוריות, מאפיינת את ההיסטוריה החדשה. ההיסטוריונים המסורתיים נטו לראות בכל תופעה היסטורית מקרה ייחודי שלא יחזור על עצמו ושאינו דומה לתהליכים היסטוריים אחרים, ולכן הם סברו שיש לבחון כל תופעה לגופה. ההיסטוריה המסורתית התמקדה בניתוח תעודות היסטוריות ובהבנת רצף התהליכים ההיסטוריים: בסיבות ובנסיבות שגרמו להתרחשותו של אירוע היסטורי, במהלכים שאפיינו את האירוע ובתוצאותיו.
הניסיון לנתח את ההיסטוריה בכלים חדשים, הכוללים אף הסברים תאורטיים, הוא ניסיון מורכב, שכן ודאי שאין דמיון מוחלט בין כל המקרים הנבדקים. הרי האירועים ההיסטוריים התרחשו במקומות שונים, על ידי אישים שונים ובנסיבות מגוונות. על כן, לכל תאוריה ולכל הסבר יש יוצאים מן הכלל רבים. תופעה היסטורית אחת יכולה לקבל הסברים תאורטיים מגוונים ואף סותרים. כך, למשל, הלאומיות היהודית מוצגת כדגם ללאומיות ששורשיה קדומים - בספרו של גלנר, וכדגם לקהילה מדומיינת וללאומיות מודרנית - בספרו של אנדרסון. גם הבחנות שנראות פשוטות כמו ההבחנה בין לאומיות אתנית ללאומיות אזרחית הן מורכבות. כך, למשל, הלאומיות האתנית פעמים פותחת שעריה לכניסתם של בני לאומים אחרים, כפי שהלאומיות היהודית מאפשרת גיור, ופעמים היא סגורה לכניסת אחרים ואף בעלת עמדות גזעניות.
*95*
*95*
הלאומיות הייתה אידאולוגיה רבת השפעה, אשר בעקבותיה השתנתה המפה המדינית באירופה במאות ה-19 וה-20 לבלי הכר. בסעיף הזה נבחן כיצד הלאומיות הפכה מרעיונות תאורטיים ליסוד המפרק אימפריות והמגדיר מחדש את המסגרות הפוליטיות.
*95*
להתפתחות הלאומיות הובילו שינויים חברתיים מדיניים ורעיוניים שהתרחשו באירופה במאה ה-18. לשינויים האלה קדמו מהפכות רעיוניות - הנאורות והרומנטיקה.
רעיונות הנאורות ערערו את הסמכות של המוסדות המסורתיים, וחיזקו את תהליך החילון - ירידת כוחה והשפעתה של הדת בחיי היחיד והמדינה. הכנסייה איבדה את מעמדה כגורם מאחד ואת מקומה תפסה הלאומיות, אשר הפכה למקור של הזדהות והשתייכות.
בה בעת, רעיונות הנאורות ערערו את הסדר הפוליטי הקיים, שבו מלכים שלטו שלטון יחיד בלתי מוגבל וינקו את מקור סמכותם מהאל, והם הציעו דרכים לתיקון האדם, החברה והמדינה על בסיס התבונה (עמ' 26). חוגים ליברליים אשר דגלו ברעיונות הנאורות השפיעו רבות על נושאי דגל הרעיון הלאומי. חוגים אלה הדגישו את רעיון ריבונות העם, שהעלה הסופר והפילוסוף ז'אן ז'אק רוסו (עמ' 31). בשם רעיון זה הם תמכו במאבקים לשחרור לאומי של עמים משלטון זר. לטענתם, לאזרחים הסמכות לקבוע מי יהיו שליטיהם ומה יהיו מוסדות השלטון שלהם. פעילותם התבטאה במאבק לסילוק המשטר הישן, המשטר המלוכני, ובתמיכה ברעיון ריבונות העם. בהשפעתם דרשו העמים במדינות שהיו תחת שלטון נפולאון להיות שותפים לשלטון במדינותיהם ולהשיג זכויות יסוד כמו חופש דיבור והבעת דעה. בגרמניה, בפולין, בבלגיה, ביוון ובספרד פרצו מרידות אלימות בדרישה לשחרור לאומי.
אף תנועת הרומנטיקה תרמה תרומה חשובה להתפתחותה של הלאומיות. תנועה זאת האדירה את העבר, שאפה להגדיר מהי "רוח העם" ולמצוא את השונה והמיוחד בכל אומה (עמ' 37). נציגיה העצימו את ממדי ייחודה של המורשת התרבותית של האומה, ובכך תרמו תרומה ניכרת להיווצרותן של תנועות לאומיות.
(בספר מפה של אירופה אחרי קונגרס וינה, 1815 - היעזר במנחה)
שלבים מרכזיים במאבק לכינון משטרים לאומיים
שלב ראשון: מדיניות שמרנית העצמת כוחם של המלכים (קונגרס וינה 1815)
שלב שני: ניסיון לכינון מהפכות לאומיות-ליברליות (מהפכות אביב העמים 1848)
שלב שלישי: מאבק אלים לכינון מדינות לאומיות (המחצית שנייה של המאה ה-19)
שלב רביעי: מיעוטים לאומיים נאבקים על זכויותיהם (סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20)
*96*
*96*
הרעיונות הליברליים והלאומיים עוררו את חששם של בתי המלוכה ושל הכוחות השמרניים באירופה. כאמור, בשנת 1815, לאחר התבוסה של נפולאון, התכנסו נציגי המדינות המנצחות בווינה בירת אוסטרו-הונגריה בקונגרס וינה (עמ' 63), במטרה לפתור את הבעיות שנוצרו באירופה ולהשיב לאירופה את הסדר והיציבות. המשתתפים בקונגרס ראו במאבקים לשחרור לאומי גורם מהפכני המערער את הסדר הפוליטי הקיים, ולכן ביקשו לבלום את ההתעוררות הלאומית. הם עיצבו מחדש את הגבולות המדיניים, כך שהם ייצגו מדיניות שמרנית. מדיניות זאת דרשה: שיבה לגבולות אירופה שלפני המהפכה, שיבה למשטר מלוכני שבראשו מלך המייצג שושלת ושולט בחסד האל, ושיבה למצב שבו היו לאנשי הכנסייה ולמעמד האצולה זכויות יתר.
דוגמה לאופן שבו ניסו המדינאים השמרנים לבלום את ההתעוררות הלאומית היא ההחלטות שהתקבלו בקונגרס וינה בנוגע לפולין. שטחיה המזרחיים של פולין סופחו לשלטונו של הצאר אלכסנדר הראשון, ונאסר עליה לנהל מדיניות חוץ עצמאית. השטחים המערביים של פולין חזרו לידי פרוסיה, ושטחי דרום פולין - אזור גליציה - חזרו לידי אוסטרו-הונגריה. רק העיר קרקוב, שלגביה לא הצליחו להגיע לשום הסדר, נותרה כעיר פולנית עצמאית.
(בספר מפה של אירופה אחרי קונגרס וינה, 1815 - היעזר במנחה)
1. זהו במפה את המדינות המנצחות: קיסרות רוסיה, ממלכת פרוסיה, ממלכת בריטניה והקיסרות האוסטרו-הונגרית. מה הם היתרונות והחסרונות הגאוגרפיים והפוליטיים של כל מדינה?
2. ההסכמים בין המדינות בקונגרס וינה נועדו לשמר את יחסי הכוחות בין המעצמות באירופה. כיצד באה לידי ביטוי מטרה זאת במפה שלפניכם?
3. שערו אילו קשיים חדשים עשויים לצמוח מהמציאות הגאו-פוליטית שיצר קונגרס וינה.
*97*
*97*
התסיסה הלאומית באירופה גברה בשנים 1848-1849, כאשר התרחש בכמה ממדינות אירופה גל המהפכות המכונה אביב העמים (עמ' 67). כאמור, חלק מן המהפכות נשאו אופי פוליטי או כלכלי. כך, למשל, במדינות גרמניה פעלו המהפכנים להשגת זכויות אזרח. עם זאת, רוב המהפכות היו מהפכות לאומיות-ליברליות, ומטרתן הייתה להשיג עצמאות לאומית. מהפכות "אביב העמים" מבטאות את התהליך שעברו תנועות לאומיות באירופה החל מהשלב הרעיוני ועד לשלב המאבק לשחרור ולאיחוד. במהלכן התברר כי הלאומיות והנאמנות לאומה הן גורם חזק יותר מהנאמנות לשושלות המלכים. בני אירופה שאפו להקים מדינות המאוחדות סביב זהות אתנית משותפת ולא סביב מדינות רב-לאומיות, אשר התאחדו תחת שלטונו של מלך אחד.
דוגמה למתיחות בין מגמות שמרניות לתפיסות ליברליות-לאומיות היא איטליה. בקונגרס וינה הוחלט לחלק את שטחיה של איטליה בין בית המלוכה של אוסטרו-הונגריה לבית המלוכה של צרפת. קלמנס פון מטרניך, ראש ממשלת אוסטרו-הונגריה, שייצג בקונגרס וינה את המדיניות השמרנית (עמ' 63), אף הכריז כי איטליה אינה "ארגון מדיני" אלא "מושג גאוגרפי" בלבד. בכך ביטא את דעתו כי אין אומה איטלקית וכי אין להקים מדינה איטלקית עצמאית.
התנועה הלאומית האיטלקית נלחמה נגד תפיסה זאת בכל כוחה, כולל מעשי חבלה וטרור אישי. בראשה עמד ג'וזפה מציני (ראו הרחבה בהמשך העמוד) שהקים, בשנת 1831, את התנועה הלאומית של איטליה - איטליה הצעירה. מציני הדגיש את העובדה שאיטליה היא יחידה לאומית ששוכנים בה תושבים בעלי מורשת תרבותית משותפת. הוא שאף להקים באיטליה את "רומי השלישית", שתהיה המשך לממלכת רומי העתיקה ולממלכת רומי האפיפיורית. עם זאת, הלאומיות שייצג מציני התבססה על עקרונות התפיסה הליברלית - זכות ההגדרה העצמית של העמים, ומתן זכויות אזרחיות שוות לתושבים.
הלאומיות ברוחו של מציני תמכה גם בתנועות לאומיות אחרות ברחבי אירופה, שכן לתפיסתו, לכל העמים הנלחמים להגדרה עצמית לאומית יש מטרה משותפת. מציני סבר כי האדם זקוק למולדת - בלעדיה יהיה חסר זכויות ולא יוכל להתפתח ולהשתלב בחברה האנושית ולפעול לקידומה. כלומר, מציני הדגיש בתפיסתו שני יסודות שלדעתו קשורים זה לזה - המולדת והאנושות. לדבריו: "בלי אחדות אין אומה ראויה לשמה, בלי אחדות אין חוסן של ממש". מתוך השקפה זאת פעל מציני לאיחוד מדינות איטליה למדינה אחת, ולהקמת רפובליקה איטלקית עצמאית.
התנועה הלאומית האיטלקית זכתה להישגים במהלך מהפכות "אביב העמים". חלקים משטחי איטליה שוחררו משלטון אוסטרו-הונגריה, ובחלק מהמדינות נחקקו חוקות ליברליות. ואולם תוך זמן קצר בוטלו החוקות, והכוחות השמרניים שבו לשלוט באירופה. צבא צרפת כבש את רומא והחזיר אליה את שלטון האפיפיור.
אף שרוב המהפכות דוכאו בתוך זמן קצר, הן עודדו את ההתעוררות הלאומית. עם זאת, בשל כישלונן של המהפכות הלאומיות-ליברליות, נשאה הלאומיות במחצית השנייה של המאה ה-19 אופי שונה. היא איבדה מאופייה הליברלי והביאה לעלייה בשימוש באמצעים כוחניים. השימוש באלימות היה אחד האמצעים המקובלים להשגת היעדים הלאומיים, כמו גם גילויי תוקפנות כלפי עמים אחרים.
ג'וזפה מציני (1805-1872) - הוגה דעות של הרעיון הלאומי באיטליה. בגלל פעילותו באגודת הקרבונרי נאלץ לחיות שנים רבות בגלות - בצרפת, בשווייץ ובאנגליה. מציגי נהג לציין כי בגיבוש תפיסתו הושפע ממשוררים שונים, בהם הלורד ביירון (אנגליה) ואדם מיצקייביץ' (פולין).
*98*
*98*
במחצית השנייה של המאה ה-19 התחדש המאבק להשגת עצמאות לאומית במקומות שונים באירופה. בשנים אלה החריף המאבק וקיבל ביטויים אלימים, והמגמות הליברליות שאפיינו את המאבק הלאומי ב"אביב העמים" נעלמו. העצמאות הלאומית הושגה באמצעות מלחמה.
המאבק לשחרורה של איטליה ולאיחודה, אשר התחדש במחצית השנייה של המאה ה-19, יכול לשמש דוגמה לתהליך זה. המאבק התנהל בממלכות האיטלקיות השונות בעת ובעונה אחת, ונטלו בו חלק חוגים בעלי השקפות מנוגדות: ליברלים, רפובליקנים ומלוכנים. מנהיגם של החוגים המלוכניים היה ראש הממשלה של ממלכת פיימונטה, קמילו קבור. על אף שהחזיק בהשקפות ליברליות, קבור דגל באיחוד איטליה תחת שלטון מלוכני והוא לא נרתע מלהיעזר בצרפת כדי להדוף את האוסטרים משטחה של איטליה. בעקבות זאת אוחדו פיימונטה וסרדיניה תחת הנהגת ממלכת פיימונטה בשנת 1858, וכעבור שנה נוספה גם לומברדיה. מול קבור, בראש החוגים הרפובליקנים, עמד המצביא ג'וזפה גריבלדי, אשר הנהיג את ההתעוררות הלאומית בדרום איטליה. גריבלדי ארגן את "מסע האלף", מסע לכיבוש דרום איטליה באמצעות צבא לבוש חולצות אדומות.
גריבלדי וקבור ראו שניהם באיטליה יחידה תרבותית אחת, ולכן שאפו שניהם לאיחוד לאומי של כל חלקי איטליה. עם זאת היו ביניהם חילוקי דעות על הדרך להשיג את איחודה של איטליה, ורק בזכות החלטתו של גריבלדי לוותר על התמודדות צבאית מול קבור, ששלט בצפון איטליה, נמנעה מלחמת אחים. תושבי דרום איטליה, נפולי וסיציליה, הצביעו במשאל עם בעד הצטרפותם לאיטליה המאוחדת. בשנת 1861 הוכרזה עצמאות איטליה באופן רשמי ומלך פיימונטה, ויטוריו אמנואלה השני, הוכתר למלך איטליה כולה. רק רומא נותרה ממלכה עצמאית בשלטון האפיפיור. תהליך איחוד איטליה הושלם במלואו כאשר צורפו לאיטליה ממלכת ונציה (ב-1866) ורומא (ב-1870).
לאחר השלמת תהליך האיחוד הפוליטי היה צורך לבצע גם איחוד תרבותי ותודעתי. תושבי איטליה, שהיו מורגלים להתקיים במשך מאות שנים כממלכות נפרדות, נדרשו לגבש לעצמם מכנה משותף אשר יאחד אותם כבני העם האיטלקי. במסגרת זאת נכתבו יצירות בעלות אופי לאומי, אשר שירתו את מגמת האיחוד הלאומי. למשל הספר "הלב" מאת א' דה אמיציס (ראו תעודה).
(בספר ציור של הקרב בקלטפימי באזור סיציליה. רמיניו לגאט, 1860 - היעזר במנחה)
הסופר א' דה אמיציס כתב את ספרו "הלב" בשנת 1888. הספר נחשב ליצירה הנותנת ביטוי מובהק לרגשות הלאומיים באיטליה. גיבוריו של הספר הם בדרך כלל ילדים ובני נוער, אנשים פשוטים בני המעמד הנמוך, המונעים כולם על ידי ערכים נעלים כגון אהבת המולדת, הקרבה עצמית למען הזולת ונאמנות משפחתית.
מדוע אני אוהב את איטליה? (...) אני אוהב את איטליה משום שאמי איטלקייה, מפני שהדם הזורם בעורקיי הוא איטלקי, מפני שאיטליה היא האדמה שבה קבורים המתים שאמי מבכה ואבי מוקיר, משום שעיר הולדתי, לשון דיבורי, הספרים עליהם אני מתחנך - הם איטלקיים, מפני שאחי, אחותי, חבריי והעם הגדול שבמחיצתו אני חי והטבע היפה הסובב אותי וכל הנגלה לעיניי, כל שאוהב אני, שאני לומד, ואני מעריץ - כל זה הוא איטלקי.
(...) אם יבוא יום ואידרש לתת למענך (למען איטליה) את דמי ואת חיי, אשפוך את דמי ואמות כשאני זועק השמימה את שמך הקדוש ומשגר את נשיקתי האחרונה אל דגלך המבורך.
אדמונדו דה אמיצ'יס, הלב, עמ' 105, 263.
1. מדוע נחשבת הלאומיות האיטלקית ללאומיות אתנית? הדגימו.
2. האם לדעתכם אהבת המולדת יכולה להתפתח גם בדגם הלאומיות האזרחית? נמקו.
*99*
(בספר ציור של הקרב בקלטפימי באזור סיציליה. רמיניו לגאט, 1860 - היעזר במנחה)
הקרב המתואר בציור היה הקרב החשוב הראשון של התנועה לשחרור איטליה.
1. מהם הסמלים הלאומיים המאפיינים את צבאו של גריבלדי?
2. מהי הדרך להשגת עצמאות לאומית על פי הציור?
3. השוו את הציור שלפניכם לציור המייצג את הלאומיות האמריקנית (עמ' 91) ולציור המייצג את הלאומיות הגרמנית (עמ' 92). מה משותף לתנועות הלאומיות על פי התמונות?
במקביל למאבק הלאומי באיטליה, שהתמקד באיחודה הלאומי, החל מאבק לאיחודן של מדינות גרמניה. כאמור, גרמניה הייתה מפוצלת לכ-30 מדינות ונסיכויות, שהגדולה בהן הייתה פרוסיה. בין המדינות שררו חילוקי דעות: היו שתמכו בהקמתה של מדינת גרמניה הגדולה, שתכלול איחוד של כל המדינות הגרמניות, כולל אוסטריה, מדינות אחרות תמכו בהקמתה של מדינת גרמניה הקטנה, שתכלול איחוד של מדינות גרמניה ללא אוסטריה תחת הנהגתה של פרוסיה. בעקבות זאת הגיע ראש הממשלה של פרוסיה, אוטו פון ביסמרק, למסקנה כי האיחוד יושג לא באמצעות נאומים בפרלמנטים או בקבלת החלטות בהצבעה דמוקרטית, אלא "בדם וברזל".
ביסמרק ידע כי אוסטריה, שכנתה של גרמניה מדרום-מזרח, אינה מעוניינת באיחוד גרמניה, ולכן הוא הכריז מלחמה על אוסטריה והנחיל לה תבוסה. אחרי המלחמה (1866) הורחבו שטחי שלטונה של פרוסיה גם למדינות צפון גרמניה, ונותק הקשר בין אוסטריה לבין שטחי גרמניה.
כצעד לקראת איחוד גרמניה הקים ביסמרק את ברית מדינות צפון גרמניה בהנהגת פרוסיה, וצירף אליה את המדינות הקטנות במרכז גרמניה. ביסמרק שאף לצרף לברית גם את מדינות דרום גרמניה, אך הוא ידע כי צעד כזה עלול לגרום לסכסוך בין מדינות גרמניה לבין צרפת, שכנתה של גרמניה ממערב. בשנת 1870 יזם ביסמרק מלחמה בצרפת, שהסתיימה בניצחון גרמני ובסיפוח אזור אלזס-לורן (עמ' 111).
(בספר תמונה של ההכרזה על הקמת הקיסרות הגרמנית המאוחדת, ורסיי 1871. אנטון פון ורנר, 1855. ביסמרק מופיע במדים לבנים - היעזר במנחה)
(בספר צילום של אנדרטת הזיכרון הלאומית לכבוד ביסמרק, ברלין 1901.)
לאחר המלחמה בין גרמניה לצרפת בשנים 1870-1871, שבסיומה אוחדה גרמניה למדינה אחת, נבנו ברחבי המדינה עמודי זיכרון ואנדרטות לחיזוק הלאומיות הגרמנית.
*100*
הניצחון על צרפת סלל את הדרך להקמת קיסרות גרמנית מאוחדת שנקראה "הרייך השני" - הקיסרות הגרמנית השנייה (לאחר "הקיסרות הרומית הקדושה", שהתקיימה כאלף שנה במרכז אירופה ובמערבה, ואשר גרמניה ראתה עצמה כיורשת ההיסטורית שלה). בטקס מפואר שהתקיים ב-18 בינואר 1871 בארמון ורסיי, ארמונם של מלכי צרפת, הוכתר וילהלם מלך פרוסיה לקיסר הראשון של גרמניה המאוחדת. הקיסר עמד בראש המדינה החדשה, והוא היה גם מלך פרוסיה ומפקד הצבא.
(בספר תמונה של ההכרזה על הקמת הקיסרות הגרמנית המאוחדת, ורסיי 1871. אנטון פון ורנר, 1855. ביסמרק מופיע במדים לבנים - היעזר במנחה)
1. מה מאפיין את הלאומיות הגרמנית על פי התמונה?
2. הסבירו את הקשר בין מאפיין זה לבין תהליך איחודה של גרמניה.
(בספר מפה של אירופה בשנת 1871 - היעזר במנחה)
התהליכים הלאומיים הביאו לשינוי ניכר במפת אירופה. גבולות חדשים סורטטו, וישויות פוליטיות חדשות קמו. אמנם עדיין היו באירופה מדינות רב-לאומיות, אך המדינות הלאומיות הפכו לגורמים מרכזיים בסדר המדיני החדש שנוצר באירופה.
1. השוו את המפה שלפניכם למפת אירופה לאחר קונגרס וינה (עמ' 96). ציינו את השינויים שחלו במדינות השונות, והסבירו מה גרם לשינויים אלה.
2. אילו מדינות במפה הן מדינות לאום? ואילו הן מדינות רב-לאומיות?
3. בעיני מדינאים באירופה, גרמניה הייתה גורם שסיכן את היציבות. על מה היה מבוסס חשש זה, לפי המפה?
*101*
*101*
הישגי התנועות הלאומיות באירופה - למשל, באיטליה ובגרמניה - לא היו שלמים. איטלקים וגרמנים חיו מחוץ לגבולות מדינתם, ובתחומי המדינות הלאומיות חיו בני עמים אחרים. עמים אלה חיו כמיעוט בעל מוצא אתני משותף בתוך מדינות לאומיות ששלט בהן לאום ממוצא אתני אחר; לכן הם מכונים מיעוטים לאומיים. במיוחד הייתה קיימת בעיה לאומית במדינות הרב-לאומיות, כמו האימפריה העות'מאנית והאימפריה האוסטרו-הונגרית.
הימצאותם של מיעוטים לאומיים במדינות הלאום החדשות יצרה, אם כן, מתיחות רבה. אזרחי המדינות הללו ראו במיעוטים סכנה לזהותה הלאומית של המדינה החדשה. כך התפתחה במדינות החדשות לאומנות קיצונית וחסרת סובלנות כלפי המיעוטים, והיו ניסיונות לפגוע בהם ובזכויותיהם. פגיעה זאת הבהירה לחברי קבוצת המיעוט, שאף במדינה בעלת אופי ליברלי לא מובטחות להם זכויות שוות. על כן פנו חלקים מהם לדרך המאבק על זכויותיהם הלאומיות. היו בהם שפעלו להבטחת ייחודה התרבותי של קבוצת המיעוט בדרכים דמוקרטיות, למשל על ידי הבטחת קיומן של מערכות חינוך נפרדות. אחרים פנו למאבק אלים להשגת שחרור לאומי, מאבק שהביא להתפוררות האימפריות הרב-לאומיות באירופה.
התפוררותן של האימפריות הרב-לאומיות התרחשה לאחר מלחמת העולם הראשונה (עמ' 106). במסמך שפרסם נשיא ארה"ב, וודרו וילסון, לאחר המלחמה, נכללו 14 נקודות (עמ' 129) - עקרונות שבהם יש לדבוק כדי שישרור שלום בעולם. אחד העקרונות קבע כי "בהסדר כל שאלות הריבונות יינתן משקל שווה לאינטרסים של האוכלוסייה הנוגעת בדבר ולטענות הצודקות של הממשלה שהאינטרס שלה עומד להיקבע". בעקבות זאת נכלל בחוזה ורסיי, חוזה השלום שנחתם לאחר המלחמה, עקרון ההגדרה העצמית, וקמו באירופה מדינות חדשות, בהן פולין, צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה.
פולין קמה בשטחים שהיו לפני מלחמת העולם הראשונה בשליטתן של רוסיה, גרמניה ואוסטרו-הונגריה. מתוך כ-30 מיליון תושבים פולנים שחיו בה, כשני שלישים היו פולנים מהבחינה האתנית, אבל שליש מאוכלוסייתה היה מורכב ממיעוטים לאומיים ובהם אוקראינים, יהודים וגרמנים. כאחת מן המדינות החדשות חויבה פולין, כתנאי לעצמאותה, לחתום על חוזי המיעוטים - חוזים שנועדו להגן על זכויותיהם של המיעוטים הלאומיים שחיו בתחומיה. החוזים חייבו את המדינות להעניק למיעוטים שבשטחיהן שוויון זכויות אזרחי, חופש דת ואוטונומיה תרבותית, ולהתיר להם להקים בתי ספר ומוסדות תרבות בלשונם הלאומית. לדוגמה, נקבע כי אין לתבוע יהודי בבית משפט בשבת, ואין לקיים בחירות ביום השבת. חוזי המיעוטים הבטיחו למיעוטים גם ייצוג בבית הנבחרים הפולני, הסיים. למרות זאת, יהודי פולין הופלו לרעה בתחומי הכלכלה: מעטים בלבד התקבלו לעבודה בשירות הממשלה, ובעלי עסקים יהודים התקשו לקבל אשראי מן הממשלה. ב-1934 הודיעה ממשלת פולין כי אינה מכירה עוד בתוקף חוזי המיעוטים, משום שהוא פוגע בטוהר הלאומיות הפולנית.
גם צ'כוסלובקיה התמודדה עם היותה מדינה שבתחומיה מיעוטים לאומיים. מדינה זאת קמה בשנת 1918, לאחר התפרקות האימפריה האוסטרו-הונגרית, והיא כללה רוב צ'כי ומיעוטים ממוצא גרמני, הונגרי, סלובקי ואוקראיני. הלאום הצ'כי גילה יחס סובלני כלפי המיעוטים הלאומיים שחיו בקרבו, אבל המיעוט הגרמני והמיעוט ההונגרי סירבו להכיר בקיומה של האומה הצ'כית. מנהיגם של ההונגרים, אנדור יארוש, ניהל מאבק להחזרת השטחים בצ'כוסלובקיה שהיו מאוכלסים על ידי המיעוט ההונגרי לממלכת הונגריה. וכך, ערב מלחמת העולם השנייה נכפה על צ'כוסלובקיה הסדר שקבע כי למעלה ממיליון איש יסופחו להונגריה.
(בספר תמונה של כרזה: "פולין לפולנים")
הכרזה, אשר פורסמה בפוזנאן, פולין, בשנות העשרים של המאה ה-20, מזהירה מפני היהודים, המסכנים את קיומה של פולין ויורים בחיילים הפולנים בגבם.
*102*
בשונה מפולין ומצ'כוסלובקיה, גילתה יוגוסלביה מלכתחילה יחס עוין כלפי המיעוטים שבשטחה. יוגוסלביה, אשר בראשית דרכה, בתום מלחמת העולם הראשונה, כונתה "ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים" (על שמם של שלושת הלאומים המרכזיים שחיו במדינה), הייתה למעשה בין מלחמות העולם תחת שלטונם של בני הלאום הסרבי. המדינה הסרבית לא גילתה סובלנות כלפי המיעוטים הלאומיים בשטחה, ובכך יצרה התנגדות בקרב מיעוטים אלה, אשר הקימו לעצמם תנועות לאומיות עצמאיות. דוגמה בולטת לכך אפשר לראות בקורותיו של המיעוט האלבני ביוגוסלביה. מיעוט זה התגורר בתבל קוסובו, שהיה שנוי במחלוקת ארוכת שנים בין הסרבים לאלבנים. עד לראשית המאה ה-18 נשלט חבל קוסובו על ידי הסרבים, אך האימפריה העות'מאנית, שנאבקה במיעוט הסרבי, עודדה הגירה כפויה של אלבנים לקוסובו והפכה את האלבנים לרוב בחבל זה. תולדותיו של החבל הפכו אותו למוקד לעימות לאומי, אשר החריף והביא בסופה של המאה העשרים לרצח עם.
מעמדם של המיעוטים הלאומיים נבחן גם במדינות לאומיות ותיקות. דוגמה בולטת לכך היא מעמדם של המיעוטים, בעיקר התורכים, ביוון. יוון הוכרה כמדינה עצמאית בשנת 1832, אך גבולותיה המודרניים נקבעו כ-90 שנה אחר כך (1923) בחוזה לוזאן, אשר נחתם בסופה של מלחמת תורכיה-יוון (1919-1920). במסגרת חוזה זה נערכו חילופי אוכלוסייה בין המדינות: כ-1.5 מיליון יוונים נעקרו מבתיהם בתורכיה ואולצו להגר לשטחי יוון, וכ-600 אלף תורכים עשו את דרכם מיוון לתורכיה. ההסכם איפשר למיעוט קטן בלבד של תורכים, אשר חיו באזור בצפון-מזרח יוון, להישאר בבתיהם. חוזה לוזאן הפך את יוון למדינה הומוגנית אשר בה רוב יווני הנאמן לדת הנוצרית אורתודוקסית ומיעוטים קטנים, מוסלמים או יהודים. יוון התחייבה אמנם להעניק שוויון זכויות למיעוטים שחיו בה, אך בפועל היא ניהלה מדיניות הלניזציה - השלטת התרבות היוונית על כלל האוכלוסייה והגדרת הדת היוונית-אורתודוקסית כדת הרשמית של המדינה. במסגרת זאת נקטה יוון כלפי המיעוטים מדיניות מפלה. מדיניותה נבעה מחשדנותה כלפי זרים, ובהם התורכים, שהיו מיעוט מוסלמי.
לסיכום, אפשר לראות כי לאורך המאה ה-20 ניכר קושי רב ליישם את עקרון ההגדרה העצמית, ובמדינות שונות באירופה הוסיף הנושא הלאומי לשמש בסיס למתיחות פנימית בין שלטון הרוב לבין המיעוטים האתניים שחיו בקרבו.
(בספר תמונה של תמונה ההתנקשות ביורש העצר פרנץ פרדיננד ובאשתו. תמונה שהופיעה בעיתון צרפתי ביולי 1914)
המאה ה-19 הביאה להתפתחותם של רעיונות חדשים - ליברליזם, סוציאליזם ולאומיות. רעיונות אלה ינקו כולם מרוחה של מהפכת הנאורות והובילו תהליכי שינוי חברתיים, כלכליים ופוליטיים. ואף על פי כן, בין הרעיונות החדשים התקיימו ניגודים אשר יצרו בסיס למאבקי כוח במהלך המאה ה-19 ובמהלך המאה ה-20.
מה בין ליברליזם ללאומיות?
הרעיון הליברלי והלאומי העמידו שניהם במרכז את עקרון החירות. אך הליברליזם כיוון לחירות הפרט, בעוד הלאומיות כיוונה לחירות לאומית. החירות הלאומית וחירות הפרט לא תמיד חיות בשלום זו עם זו. פעמים הלאומיות מעמידה את ערך המדינה מעל לחירות הפרט. היא דורשת מהפרט לוותר על צרכיו ועל רצונותיו למען המאבק הלאומי. כאשר הלאומיות היא אתנית, היא שואפת להעצים את מעמדם של בני הלאום האתני במדינה. תהליך זה יכול לפגוע במעמדם של מיעוטים לאומיים בתוך המדינה הלאומית, ולפגיעה בזכויות האזרח.
מה בין סוציאליזם לליברליזם?
הרעיון הליברלי והרעיון הסוציאליסטי מדגישים את חשיבותו של ערך השוויון. הליברליזם מדגיש את ערך השוויון האזרחי והפוליטי, המאפשר לכל פרט בחברה ליהנות מזכויות אזרח. בין זכויות האזרח הללו מונים הליברלים את זכות הקניין. זכותו של הפרט ליהנות מרכושו. תפיסה זאת עומדת בסתירה לעקרון השוויון הסוציאליסטי, אשר מדגיש את ההיבט הכלכלי וסבור כי ההון צריך להיות בבעלותה של המדינה, וזו תעניק מההון המשותף לכל אדם על פי צרכיו.
מה בין לאומיות לסוציאליזם?
בין הליברליזם לסוציאליזם ובין הלאומיות לליברליזם, ניתן למצוא קווים רעיוניים משותפים. לעומת זאת התפיסות הלאומיות סותרות את ההשקפות הסוציאליסטיות באופן שכמעט שאינו ניתן לגישור. הלאומיות יוצאת מנקודת הנחה שהחלוקות המהותיות ביותר של המין האנושי הן על פי קבוצות אתנו-לאומיות, ואילו הסוציאליזם שם דגש על החלוקה המעמדית החוצה גבולות לאומיים. המהפכה הלאומית שוללת את הגשמת החזון הסוציאליסטי, ואילו החזון הסוציאליסטי שולל את הלגיטימיות של המדינה הלאומית. במאה העשרים ייאלץ הסוציאליזם למצוא פתרון רעיוני שיאפשר את הגשמת הסוציאליזם במסגרת גבולות של מדינת הלאום.
*103*
(בספר תמונה של תמונה ההתנקשות ביורש העצר פרנץ פרדיננד ובאשתו. תמונה שהופיעה בעיתון צרפתי ביולי 1914)
1. לפניכם מושגים המופיעים בסעיף: לאומיות, אומה, קבוצה אתנית, מדינת לאום, מדינה רב-לאומית, תודעה לאומית, לאומנות, לאומיות אזרחית, לאומיות אתנית, סמלים לאומיים, זיכרון קולקטיבי, הגדרה עצמית, מיעוטים לאומיים, ריבונות העם.
א. בחרו שני מושגים שלדעתכם משלימים זה את זה, ושני מושגים שלדעתכם נוגדים זה את זה.
ב. הסבירו כל צמד מושגים ואת הקשר ביניהם.
2. לדעת חוקרים אחדים, המדינה היא ארגון פוליטי המסמל את ההשתייכות לקבוצה, ולכן הסמלים הלאומיים שלה - הדגל, ההמנון וסמל המדינה - תופסים מקום חשוב בחיי הכלל ובחיי הפרט.
א. מהו תפקידם של הסמלים הלאומיים בחיי המדינה?
ב. הסמלים הלאומיים מכונים על ידי חוקרים ממוימים "דת אזרחית". הסבירו מדוע.
3. לפי הפילוסוף ארנסט רנאן - האנשים הפרטיים יוצרים את האומה (ראו תעודה, עמ' 89); ולפי הפילוסוף יוהאן הרדר - האומה היא היוצרת את המשתייכים אליה (ראו הרחבה, עמ' 92). הסבירו את ההבדל בין שתי הגישות.
4.
א. השוו את הלאומיות האזרחית ללאומיות האתנית. היעזרו בטבלה:
(בספר תמונה של תמונה ההתנקשות ביורש העצר פרנץ פרדיננד ובאשתו. תמונה שהופיעה בעיתון צרפתי ביולי 1914)
(תא ריק) | לאומיות אזרחית | לאומיות אתנית |
הרקע לצמיחתה | -- | -- |
היסודות הרעיוניים | -- | -- |
האפשרות להצטרף | -- | -- |
ב. חוו דעתכם: האם יש לשייך את הלאומיות היהודית ללאומיות האתנית או ללאומיות האזרחית?
ואולי אין לשייכה אף לאחת מהן? נמקו.
5. אחת הגישות ביחס ללאומיות רואה בה זהות שהומצאה על ידי אליטות (השכבות הגבוהות באוכלוסייה) ושליטים כדי להעניק לגיטימציה למוסדות פוליטיים וחברתיים, וזאת תוך יצירת הילה של המשכיות ועתיקות יומין. האם גישה זאת דומה לגישתו של סמית או לגישתו של אנדרסון? נמקו.
6. במאבקים הלאומיים באירופה התקיים שילוב בין אינטרסים פוליטיים של המעצמות לבין מאבק אידאליסטי למען החירות. בחרו אחד מהמאבקים הלאומיים והדגימו זאת.
7. לפניכם ציטוט מתוך ההמנון הלאומי הגרמני: "אחדות, צדק וחירות למולדת הגרמנית! אליהם נחתור כולנו באחווה בלב ובמעש."
א. על פי ההמנון, באיזו דרך הושגה האחדות של גרמניה?
ב. חוו דעתכם: האם ההמנון משקף את האופן שבו הושגה האחדות הלאומית בגרמניה? נמקו את קביעתכם.
8.
א. תארו את מאפייני המאבק הלאומי באיטליה או בגרמניה. התייחסו למצב המדיני לפני המאבק, למטרת המאבק, למנהיגי המאבק ולתוצאותיו.
ב. איזו מהתאוריות - זו של סמית או זו של אנדרסון - תואמת יותר את המאבק הלאומי במדינה שבחרתם לתאר? נמקו.
*104*
(בספר תמונה של תמונה ההתנקשות ביורש העצר פרנץ פרדיננד ובאשתו. תמונה שהופיעה בעיתון צרפתי ביולי 1914)
.1 במהלך הפרק למדתם על כמה אידאולוגיות שהתפתחו במאה ה-19.
א. השוו בין שתיים מהן באמצעות טבלה:
(בספר תמונה של תמונה ההתנקשות ביורש העצר פרנץ פרדיננד ובאשתו. תמונה שהופיעה בעיתון צרפתי ביולי 1914)
האידאולוגיה | ליברליזם | סוציאליזם | לאומיות |
משמעות שמה של האידאולוגיה | -- | -- | -- |
הנסיבות המודרניות שהובילו לפיתוח האידאולוגיה | -- | -- | -- |
החזון - המציאות שהאידאולוגיה מבקשת להגשים | -- | -- | -- |
האנשים התומכים באידאולוגיה | -- | -- | -- |
האמצעים שבעזרתם מנסים להגשים את החזון | -- | -- | -- |
דמויות מרכזיות בגיבוש החזון ובהגשמתו | -- | -- | -- |
מושגים מרכזיים | -- | -- | -- |
ב. במה היו שתי האידאולוגיות שלמדתם דומות? ובמה הן נבדלו זו מזו?
ג. הסבירו כיצד רעיונות הנאורות השפיעו על גיבושה ועל עיצובה של כל אחת מן האידאולוגיות. האם אתם יכולים להצביע על רעיונות נאורות העומדים במתירה לאותה אידאולוגיה?
ד. האם אתם יכולים להצביע על קשר בין התפתחותן של שתי האידאולוגיות?
ה. חוו דעתכם: האם שתי האידאולוגיות שלמדתם עליהן היו יכולות להתקיים זו לצד זו, או שמא הן שוללות זו את זו? נמקו.
2. ההיסטוריונים השונים נוטים להדגיש היבטים שונים בהיסטוריה, ועל כן אפשר למצוא טענות שונות בדבר האידאולוגיה שהשפעתה על התקופה המודרנית הייתה הגדולה ביותר.
א. מהי, לדעתכם, האידאולוגיה שהתפתחה במאה ה-19 אשר השפעתה ניכרת בחיינו במידה הרבה ביותר?
נמקו את תשובתכם. התייחסו להשפעות חיוביות ולהשפעות שליליות של אותה אידאולוגיה על חיינו כיום.
ב. הכינו כרזה, דף עמדה או נאום ובו/ה תנסו לשכנע את חבריכם לכיתה בדבר האידאולוגיה שהשפעתה על המהלכים ההיסטוריים במאה ה-19 הייתה לדעתכם הרבה ביותר. אתם מוזמנים להציג טיעונים המדגישים את חשיבותה של האידאולוגיה שבחרתם, ואף להציג טיעונים המוכיחים את השפעתה המוגבלת של האידאולוגיה האחרת.
3. אתגר - אידאולוגיות כאן ועכשיו:
א. נסו לאתר אידאולוגיות המתקיימות בסביבתכם. לגבי כל אחת מן האידאולוגיות, נסו לבדוק: מהי המציאות שהיא מנסה להשיג? האם זוהי אידאולוגיה חדשנית או שהיא ממשיכה אידאולוגיה ותיקה יותר שנלמדה בפרק? מיהם תומכיה, ובאילו דרכים הם מבקשים להשיג את יעדיהם?
ב. נסו לגבש אידאולוגיה חדשה - אידאולוגיה הנותנת מענה למציאות בת זמננו. נסחו עבורה מטרה וחזון, שערו מי אמור להיות קהל התומכים שלה, והציעו דרכי פעולה שיש לנקוט לשם מימושם.
ג. הכינו פרסומת להפצת האידאולוגיה שגיבשתם והציגו אותה לפני הכיתה. נסו לשכנע את חבריכם לכיתה להצטרף אליה.
*105*
יחידה ב
*105*
(בספר ציר זמן)
יוני 1914 - רצח יורש העצר האוסטרו-הונגרי.
יולי 1914 - פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
אפריל 1917 - הצטרפות ארה"ב למלחמה.
אוקטובר 1917 - מהפכה קומוניסטית ברוסיה בהנהגת לנין.
ינואר 1918 - נאום "14 הנקודות של וילסון".
מרס 1918 - פרישת רוסיה מהמלחמה.
נובמבר 1918- הפסקת אש.
1919 - הקמת רפובליקת ויימאר בגרמניה; הסכמי ורסיי; פולין מקבלת עצמאות.
1920 - הסכמי סן רמו.
1922 - עליית מוסוליני לשלטון באיטליה.
1929 - עליית סטלין לשלטון בברה"מ; התמוטטות הבורסה בארה"ב.
1933 - עליית היטלר לשלטון בגרמניה.
משברי המודרנה
תהליכי השינוי שהתרחשו במאות ה-17-18 העמידו את האנושות לפני מציאות חדשה, מודרנית. מציאות שהייתה כרוכה במתחים ובניגודים בין תפיסות עולם, בין צורות שלטון, בין מעמדות חברתיים ובין אזורים שונים בעולם. הנסיבות האלה הובילו למלחמה הגדולה - מלחמת העולם הראשונה. מלחמה זאת, שהתרחשה בעשור השני של המאה ה-20, הייתה זירה של מאבק פוליטי וצבאי שלא היה כדוגמתו עד אז.
בהיסטוריה האירופית ובהיסטוריה העולמית המלחמה הזאת הייתה "קו פרשת המים". נקודת מפנה שלאחריה השתנתה המציאות בעולם כולו לבלי הכר. מלבד האבדות הרבות שגרמה בגוף, בנפש וברכוש, המלחמה העצימה קשיים שהיו קיימים עוד לפניה, וחידדה שאלות ציבוריות כגון: מהם היחסים שיש לקיים בין עמים ומדינות? איזה סוג משטר צריך לשרור במדינה? מהו תפקידו של השלטון כלפי נתיניו, ומהם חובותיהם וזכויותיהם של התושבים? מהם העקרונות שלפיהם הכלכלה והחברה במדינה צריכות להתנהל? ומהו מקומן החברתי והפוליטי של הנשים בחברה? בפרק הראשון של היחידה, פרק 5, נעסוק במלחמה, במאפייניה ובתוצאותיה.
המשבר שהמלחמה יצרה הוביל להתהוותה של צורת משטר חדשה וקיצונית - הטוטליטריזם. בכמה ממדינות אירופה התפתחו משטרים טוטליטריים שונים, אך בכל מדינה היו למשטר מרכיבים ייחודיים. בפרק השני של היחידה, פרק 6, נעסוק בהתפתחותו של המשטר הטוטליטרי במחצית הראשונה של המאה ה-20 - במאפייניו הכלליים, וביישומיו הייחודיים במדינות אירופה השונות.
*106*
*106*
בין השנים 1914-1918 התנהלה על אדמת אירופה מלחמה חסרת תקדים בהיקפה ובעוצמתה, מלחמת העולם הראשונה.
- מה היו הנסיבות ההיסטוריות שהובילו להתרחשותה של המלחמה הזאת?
- כיצד השפיעו הנסיבות המיוחדות על מאפייניה של המלחמה ועל תוצאותיה החמורות?
- וכיצד שיקפו תוצאות המלחמה את מורכבותה של המודרנה, אשר מצד אחד הצעידה את האנושות קדימה ומן הצד האחר פגעה באנושות וגרמה לנסיגתה לאחור?
(בספר תמונה של תמונה ההתנקשות ביורש העצר פרנץ פרדיננד ובאשתו. תמונה שהופיעה בעיתון צרפתי ביולי 1914)
(בספר ציר זמן)
1871 - איחוד גרמניה.
1882 - בין ברית בין גרמניה, אוסטרו-הונגריה והאימפריה העות'מאנית.
1907 - ברית בין צרפת, רוסיה ובריטניה.
יוני 1914 - התנקשות ביורש העצר האוסטרו-הונגרי.
יולי 1914 - אוסטרו-הונגריה מכריזה מלחמה על בוסניה ונפתחת מלחמת העולם.
אפריל 1917 - ארה"ב מצטרפת למלחמה.
ינואר 1918 - "נאום 14 הנקודות" של וילסון.
מרס 1918 - רוסיה פורשת מהמלחמה.
נובמבר 1918 - חתימה על הסכמי שביתת נשק וסיום המלחמה.
1919 - הקמת רפובליקת ויימאר.
יוני 1919 - חתימה על חוזה ורסיי.
1920 - ועידת סן רמו.
1929 - התמוטטות הבורסה בארה"ב; משבר כלכלי עולמי.
המודרנה, שייעודה המקורי היה להביא את העולם לקידמה, הובילה אותו לשבר שלא היה כמותו. בקיץ 1914 פרצה המלחמה שבני התקופה כינו בשם המלחמה הגדולה. במהלכה של המלחמה - במשך למעלה מ-4 שנים - אזורים ובני אדם בכל רחבי העולם היו מעורבים בה בדרך זו או אחרת, ומכאן נגזר השם שבו היא מנכרת עד היום: מלחמת העולם הראשונה. המלחמה סחפה את האנושות כולה לתוך מערבולת שהתאפיינה באלימות ובאכזריות יוצאות דופן, והיא הסבה סבל ואובדן למיליוני בני אדם. בפרק זה נעסוק תחילה בגורמים שהובילו למלחמה במשך עשרות השנים שלפניה והביאו לבסוף להצתתה. בהמשך הפרק נדון במאפייניה של המלחמה, ובסופו נבחן שלוש תוצאות מרכזיות שהמלחמה גרמה להן.
*107*
*107*
*107*
ב-28 ביוני 1914 נרצחו פרנץ פרדיננד, יורש העצר האוסטרו-הונגרי, ואשתו, בשתי יריות אקדח שנורו מאקדחו של אזרח סרבי לאומני. השניים נורו למוות כשערכו ביקור רשמי בעיר סרייבו בירת בוסניה-הרצגובינה, שהייתה באותה תקופה בשליטת הקיסרות האוסטרו-הונגרית. תושבי סרייבו - סלווים במוצאם האתני - תמכו בסרביה, המדינה הסלווית השכנה, שהייתה מדינה עצמאית, והתנגדו לקיסרות האוסטרו-הונגרית ששלטה בהם.
ממשלת אוסטרו-הונגריה הטילה על סרביה את האשמה לרצח והציבה לה אולטימטום (אזהרה אחרונה ואיום). לאולטימטום נלוו כמה דרישות: לפרק את הארגונים הלאומיים שפעלו שם, להטיל פיקוח על העיתונות, ולאפשר לנציגי אוסטרו-הונגריה לחקור את מעשה הרצח. הודגש כי אם לא ימולאו הדרישות, אוסטרו-הונגריה תכריז מלחמה על סרביה. הסרבים הסכימו לקבל את מרבית הדרישות מלבד האחרונה, ובתגובה הכריזה אוסטרו-הונגריה מלחמה על סרביה. היה זה ב-28 ביולי 1914, ובתוך כחודש היו כל מעצמות אירופה מעורבות במלחמה.
כיצד קורה שרצח פוליטי גורר אחריו מאבק שמעורבות בו מדינות כה רבות באירופה ומחוצה לה? מתברר כי היריות ביורש העצר היו כגפרור בחבית אבק שרפה. הכוונה היא שסדרה של אירועים והתרחשויות שאירעו לאורך עשרות שנים, בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, הובילה למתיחות הולכת וגוברת באירופה. היו אלה גורמים ארוכי טווח למלחמה, אשר ההתנקשות שאירעה לאחריהם הייתה הגורם קצר הטווח להתלקחות המלחמה. בסעיפים הבאים (עמ' 107-112), נעמוד על הגורמים ארוכי הטווח שיצרו את התנאים המקדימים לרצח ולמלחמה.
(בספר תמונה של תמונה ההתנקשות ביורש העצר פרנץ פרדיננד ובאשתו. תמונה שהופיעה בעיתון צרפתי ביולי 1914)
הסכמים ובריתות מפצלים את אירופה לגושים של מדינות יריבות
בשנת 1871 הוקמה הקיסרות הגרמנית - מדינה שנוצרה בתהליך ממושך של איחוד ממלכות ונסיכויות (עמ' 99). בראש המדינה עמדו הקיסר וילהלם הראשון והקנצלר (ראש הממשלה) אוטו פון ביסמרק. הקמתה של המדינה הגדולה המאוחדת, אשר התפתחה והייתה למעצמה צבאית ותעשייתית, ערערה את מאזן הכוחות באירופה. ביסמרק ניהל מדיניות חוץ שנועדה לבודד את צרפת באירופה ולמנוע מצב שבו גרמניה תיאלץ להילחם בשתי חזיתות: בגבולה המערבי - בצרפת, ובגבולה המזרחי - ברוסיה. לפיכך יזם ביסמרק ב-1879 כריתת ברית צבאית בין גרמניה לאוסטרו-הונגריה. שתי המדינות הסכימו ביניהן על עזרה הדדית במקרה של תקיפה מצד רוסיה. כעבור שלוש שנים, בשנת 1882, הצטרפה לברית גם איטליה. הברית נקראה הברית המשולשת.
*108*
באותה תקופה התפתחה ברית אחרת - ב-1893 נחתם הסכם צבאי בין רוסיה הצארית לבין צרפת הרפובליקנית. על אף שהיו שונות זו מזו במשטרן, בתפיסתן הפוליטית ובכלכלתן, התחייבו שתי המדינות לסייע זו לזו במקרה שגרמניה תתקוף אחת מהן. ברית רוסיה-צרפת עוררה חשש כבד בגרמניה, שכן הברית חשפה אותה למצב שממנו ניסתה להימנע - סכנת מלחמה בשתי חזיתות.
צעד מדיני אחר שהוסיף מתיחות באירופה קשור בבריטניה. מדינה זאת, אשר הצליחה להקים אימפריה ולשלוט בה בעזרת הצי החזק שלה, העדיפה לא להצטרף לשום כוח פוליטי באירופה, ונקטה מדיניות שכונתה הבדידות המזהרת. ואולם כאשר וילהלם השני (קיסר גרמניה בשנים 1888-1918) החל להשקיע משאבים רבים בפיתוח הצי הגרמני - חל שינוי במדיניותה של בריטניה, אשר חששה שגרמניה תנסה לפגוע בעוצמתה והחלה לחפש לעצמה בעלות ברית. כך נוצרה הסכמה מדינית בין בריטניה לצרפת, וב-1904 חתמו שתי המדינות על ההסכמה הלבבית. לא הייתה זאת ברית צבאית אלא הסכמה שנועדה לפתור חילוקי דעות בין בריטניה לצרפת בשאלות ההתפשטות האימפריאליסטית (עמ' 56). בריטניה לא ראתה בכך התחייבות מצדה לתמוך באינטרסים של צרפת באירופה או להצטרף לברית שכבר הייתה קיימת בין צרפת לבין רוסיה. ואף על פי כן, בשנת 1907 חתמו ביניהן בריטניה, צרפת ורוסיה על ברית - ההסכמה המשולשת, שבמסגרתה הוסכם על שיתוף פעולה בין שלוש המדינות.
הבריתות שמנינו נועדו להעניק ביטחון למדינות החתומות עליהן ולאזרחיהן, אבל למעשה הן פיצלו את אירופה לשני גושים יריבים: מדינות המרכז ומדינות ההסכמה. המתח הרב ששרר בין הגושים הביא לידי כך שכל סכסוך מקומי היה יכול לגרום להתלקחות מלחמה בין כל המדינות שהיו מחויבות זו לזו בבריתות.
(בספר ציור "הושג הניצחון של מדינות ההסכמה", אוגוסט 1914 - היעזר במנחה)
מערכת הבריתות באירופה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20
גוש מדינות המרכז:
ברית צבאית:
- גרמניה
- אוסטרו-הונגריה
הברית המשולשת:
- גרמניה
- אוסטרו-הונגריה
- איטליה
גוש מדינות ההסכמה:
ברית רוסיה-צרפת:
- רוסיה
- צרפת
ההסכמה הלבבית:
- צרפת
- בריטניה
ההסכמה המשולשת:
- רוסיה
- צרפת
- בריטניה
(בספר ציור "הושג הניצחון של מדינות ההסכמה", אוגוסט 1914 - היעזר במנחה)
בציור שלושה חיילים - רוסי, צרפתי ובריטי (מימין לשמאל) - המייצגים את "ההסכמה המשולשת", שנחתמה ב-1907 והוסכם בה על שיתוף פעולה בין שלוש המדינות ערב מלחמת העולם הראשונה.
1. אילו פרטים בציור מסייעים לזהות את ארצות מוצאם של החיילים?
2. כיצד הגלויה משקפת את מהותן של הבריתות הבין-לאומיות ואת החלוקה לגושים?
*109*
*109*
בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 החלו להתפתח בכמה ממדינות אירופה, ובהן גרמניה, איטליה וצרפת, רעיונות לאומיים קיצוניים. התפיסה הקיצונית החדשה ייחסה חשיבות מכרעת להשתייכות הלאומית. לפי תפיסה זאת, ההשתייכות הלאומית צריכה לעמוד במרכז זהותו של האדם ולבטל כל השתייכות אחרת על בסיס כלכלי או רעיוני. האזרח צריך לתת ביטוי לאהבתו למדינה שהוא חי בה ולאומה שהוא משתייך אליה, וזאת על ידי הפגנה מוחצנת של רגש. התפיסה הזאת הצדיקה ואף העריכה שימוש בכוח ובאלימות המבטאים, לדעת המצדדים בה, את עוצמת תחושותיו של האזרח ואף מקדמים את מדינתו. לפי תפיסה זאת תוקפנות של יחידים, כמו גם תוקפנות של מדינות, היא חיובית מיסודה, שכן היא תורמת גם ללכידות של בני הלאום וגם להישגיה של המדינה.
התפיסה החדשה נשענה על תפיסות עולם ואידאולוגיות שקדמו לה, כגון הזרם הרומנטי (עמ' 37). זהו זרם ששם דגש על הרגש והעניק חשיבות ללאומיות (עמ' 89) - השקפה שהבליטה את המאפיינים הייחודיים של כל עם. בה בעת דחקו חלק מהתפיסות הלאומיות את הנחת היסוד של הליברליזם (עמ' 62), שלפיה לכל בני האדם יש זכויות בסיסיות.
מה גרם לצמיחתה של הלאומיות הקיצונית באירופה ערב מלחמת העולם הראשונה? הסבר לכך אפשר לראות בתהליכי השינוי שהתחוללו בחברה האנושית במעבר אל התיעוש (עמ' 47) ואל המודרנה. ההשתייכות למסגרות המסורתיות כדוגמת הכנסייה הלכה ונחלשה, וגבר הצורך של תושבי אירופה ביצירת מרכיב זהות והזדהות חדש. כפי שלמדנו בפרק 4, במאה ה-19 התפתחו אידאולוגיות חדשות כגון הליברליזם (עמ' 62) והסוציאליזם (עמ' 76), אשר כל אחת מהן העמידה תפיסת עולם סדורה ומאורגנת ואף הציעה מעגל שייכות חדש, אולם הן צמצמו את מקומו של המרכיב הלאומי. בשתיהן הובלט היסוד האוניברסלי המשותף לכלל בני האדם, שבמסגרתו נדחקו לשוליים המאפיינים המקומיים והייחודיים של בני הלאומים השונים. לעומת זאת זכו המרכיבים האלה להדגשה רבה על ידי התנועות הלאומיות הקיצוניות. יתרה מזאת: הליברליזם והסוציאליזם התבססו על גישה רציונליסטית ושכלתנית, ואילו הלאומיות הקיצונית העניקה משקל נכבד לרגש ולהתנהגות האנושית הנגזרת ממנו. במסגרת הלאומיות הקיצונית הודגשה גם חשיבותם של המיתוסים והאמונות.
*109*
המתיחות ששררה באירופה ערב מלחמת העולם הראשונה הושפעה בין השאר מן ההיבט הלאומי. היבט זה בא לידי ביטוי מועצם במדינות הרב-לאומיות (עמ' 89) וכן באזורי מחלוקת אחרים שהתקיימו בהם מאבקים על בסיס לאומי. היו אלה מאבקים שעוררו רגשות לאומיים עזים ויצרו סכסוכים קשים בין לאומים שונים ביבשת.
סכסוכים כאלה נוצרו, למשל, בין קבוצות אתניות שישבו בחבל הבלקן (ראו הרחבה בהמשך העמוד). במשך מאות שנים היו עמי הבלקן נתונים תחת שלטונה של האימפריה העות'מאנית. תהליך התפוררותה של האימפריה העות'מאנית הגביר בקרבם את השאיפה לעצמאות, והם פתחו במאבק להשגתה. המאבק לעצמאות של עמי הבלקן עורר חששות בקרב מעצמות אירופה, ובמיוחד בקיסרויות השכנות לבלקן - רוסיה ואוסטרו-הונגריה - שכן גם שטחי שלטונן כללו בני לאומים שונים, והן חששו שמא תתפתח תסיסה לאומית גם בשטחיהן. יתרה מזאת, שתי הקיסרויות האלה היו מעוניינות לשלוט בבלקן, ושתיהן ניצלו את היחלשותה של האימפריה העות'מאנית כדי להגביר את מעורבותן שם. רצף התרחשויות זה הפך את אזור הבלקן לאזור תוסס ואלים שפודה "חבית אבק השרפה של אירופה".
חבל הבלקן - אזור גאוגרפי הנמצא בדרום-מזרח אירופה ונכללות בו המדינות בולגריה, סרביה, מקדוניה, יוון (חלקה היבשתי), מונטנגרו, בוסניה, הרצגובינה, קרואטיה, סלובקיה וחלקים מרומניה (מדרום לדנובה) ומתורכיה (בחלקה האירופי). אזור הבלקן מתאפיין בסביבה הררית, והוא קרוי על שם רכס הרי הבלקן המשתרע בתחומו.
*110*
(בספר מפה של קבוצות אתניות בבלקן, בקיסרות האוסטרו-הונגרית ובחלק מהקיסרות הרומית, 1908 - היעזר במנחה)
במפה צבועים אזורי הקבוצות האתניות הבאות:
- איטלקים
- אלבנים
- בולגרים
- גרמנים
- הונגרים
- ולאכים
- תורכים
- יוונים
- מקדונים
- סלובנים
- סלובקים
- סרבים
- פולנים
- צ'כים
- קרואטים
- רומנים
- אוקראינים ורותנים
1. בחרו אחת ממדינות הבלקן שהיו קיימות בתחילת המאה ה-20 וזהו את הקבוצות האתניות שהתקיימו בה?
2. שערו אילו בעיות עשויות להתעורר במדינות רב-לאומיות.
3. אילו מיעוטים אתניים התקיימו בקיסרות האוסטרו-הונגרית ובקיסרות הרומית? וכיצד הדבר עשוי להסביר את החשש של השליטים מפני תסיסה לאומית?
בשנת 1908 גברה המתיחות סביב הבלקן כאשר אוסטרו-הונגריה טיפחה לשטחה שני מחוזות - בוסניה והרצגובינה - שהיו עד אז בשליטתה של האימפריה העות'מאנית. הסיפוח עורר את זעמה של רוסיה, אשר דרשה מאוסטרו-הונגריה לסגת מהשטחים שטיפחה. גם סרביה, מדינה עצמאית ששאפה אף היא לספח אליה את בוסניה והרצגובינה ולזכות בגישה נוחה אל הים, איימה במלחמה נגד אוסטרו-הונגריה. המשבר בבלקן הביא להידרדרות היחסים בין מעצמות אירופה ולהיווצרות אווירה של מלחמה, וזאת מבלי שנורתה ולו גם ירייה אחת.
*111*
בשנים 1912-1913 התאחדו כמה ממדינות הבלקן - בולגריה, סרביה, מונטנגרו ויוון - למלחמה באימפריה העות'מאנית, מלחמת הבלקן. בעקבות המלחמה הזאת הצטמצמה שליטתה של האימפריה העות'מאנית באזור. מלחמת הבלקן עוררה חשש שמא עימותים נוספים כדוגמתה יגררו למלחמה את כל מדינות אירופה, שהיו קשורות ביניהן במערכות של בריתות והסכמים והיו חייבות לעזור זו לזו.
עוד מוקד של מתיחות לאומית היה אזור אלזס-לורן שבגבול גרמניה-צרפת. בין שתי המדינות שררה מתיחות ממושכת בעניין השליטה באזור זה: הגרמנים טענו כי בימי הביניים היה אזור אלזס-לורן שייך לגרמניה וכי תושבי האזור הם גרמנים במוצאם האתני, ולכן ראוי שיהיה בשליטתם; ואילו הצרפתים טענו כי האזור היה שייך לצרפת מאז ומעולם, ואף שפתם של תושביו - השפה הצרפתית - מחזקת את זכותם לשלוט באזור. ב-1871, בעקבות מלחמה בין גרמניה לצרפת, נאלצה צרפת למסור את אזור אלזס-לורן, שהיה עד אז בשליטתה, לידי גרמניה. הדבר פגע בגאווה הלאומית של הצרפתים והגביר את המתח בין שתי המדינות. אזור אלזס-לורן כונה בפי הצרפתים "המחוזות השדודים".
*111*
כיבוש האזורים שמעבר לים, שהתנהל על ידי מעצמות אירופה במחצית השנייה של המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 (עמ' 56), נשא אופי של מעין מרוץ תחרותי: ככל שהתרחבו אזורי השליטה של אחת מן המדינות האירופיות באסיה ובאפריקה, כן ביקשו המדינות האחרות להדביקה ולהרחיב את האזורים שתחת שליטתם. כך הואץ תהליך כיבושם של שטחים מעבר לים. התחרות בין מדינות אירופה על אזורי השליטה כונתה המרוץ האימפריאליסטי. בגלל המרוץ הזה, עד ראשית המאה ה-20 השתייכו רוב שטחיהן של אסיה ואפריקה לכמה מעצמות אירופיות, אשר הקימו בהן קולוניות (מושבות) שהיו כפופות לשלטונן, לחוקיהן ולתרבותן. האימפריה הגדולה ביותר הייתה זו שהקימה בריטניה.
המציאות הזאת הובילה למתיחויות ולעימותים מסוגים שונים - בין המעצמות לבין עצמן, ובינן לבין הקולוניות שלהן. דוגמה מובהקת למתח בין המעצמות היא משבר מרוקו: בשנת 1905 פרץ סכסוך בין גרמניה לצרפת בשאלת מרוקו, שהייתה עצמאית אבל הייתה נתונה להשפעה צרפתית. כדי לצמצם את כוחה של צרפת במרוקו תמכה גרמניה בשליטים מרוקניים מקומיים אשר פעלו נגד צרפת.
בשנת 1911 החריפה גרמניה את המשבר כאשר שלחה לנמל אגדיר שבמרוקו אוניית מלחמה בטענה שצעד זה נועד להגן על האזרחים הגרמנים במקום. למעשה גרמניה ביקשה להביע בכך תמיכה בשליטים המקומיים במרוקו, אך עמדתה התקיפה של צרפת, ותמיכתה של בריטניה בצרפת, גרמו לנסיגתה של גרמניה. המשבר במרוקו, גם אם חלף בלא מלחמה, נתן ביטוי מוחשי לחשדנות ולמתיחות בין מדינות אירופה.
(בספר מפה של אזור הגבול בין צרפת לגרמניה, 1870 - היעזר במנחה)
*112*
עימותים אחרים התרחשו בין המעצמות האירופיות לבין עמי הקולוניות. העמים האלה לא קיבלו את השתלטותה של המדינה האירופית עליהם ועל ארצם ותרבותם, וראו בה הסגת גבול. כך, למשל, בשנת 1900 התחולל בסין ניסיון התמרדות של המקומיים, המכונה מרד הבוקסרים. היה זה מרד של חברי ארגון מקומי בשם "אגודת האגרופים" ("בוקסרים" בפי האירופים), אשר התקוממו נגד התערבותן של מדינות אירופה בארצם (ראו תמונה בהמשך העמוד).
לאימפריאליזם הייתה השפעה רבה על הזירה הבין-לאומית באירופה. מצד אחד, המאבקים בין מדינות אירופה על הבכורה הפוליטית הגבירו את התחרות ביניהן, כאשר לצד מדינות ותיקות כמו בריטניה וצרפת פעלו גם מדינות חדשות כמו גרמניה ואיטליה, שזה עתה אוחדו חלקיהן והן היו למדינות עצמאיות. מן הצד האחר: ההשתלטות על אסיה ואפריקה סייעה לפרוק את המתח שהצטבר בקשרים המדיניים בין מדינות אירופה, ולסכל סכנה של התלקחות מלחמה על אדמת אירופה.
(בספר תמונה של מרד הבוקסרים בסין כפי שהופיע בעיתונות הצרפתית - היעזר במנחה)
מעצמות אירופה, ובהן גרמניה, בריטניה, צרפת ורוסיה, ביקשו לנצל את משאבי הטבע שסין התברכה בהם, וכן להחיל על הסינים את התרבות המערבית ואת הנצרות. חברי "אגודת האגרופים" ביקשו לסלק את מעצמות אירופה ממדינתם, וכן להילחם נגד הקידמה והטכנולוגיה המערבית (למשל, הרפואה המערבית) והמיסיונריות הנוצרית. הם טענו כי כל אלה פגעו במסורת הסינית המקודשת. בין פעולותיהם של חברי הארגון היו חבלות ברכבות, בעמודי טלגרף ובמסילות ברזל שהוצבו בסין על ידי חברות אירופיות.
1. כיצד התמונה משקפת את המאבק של העמים הנשלטים במעצמות אירופה? בתשובתכם התייחסו ללבוש ולאמצעי הלחימה של חברי "אגודת האגרופים".
2. שערו מה היה לבושם ומה היו אמצעי הלחימה של הכוחות האירופיים שהם לחמו נגדם.
*112*
המתיחות הפוליטית, אשר באה לידי ביטוי במערכות הבריתות ובמאבקים הלאומיים, גרמה לתחושת איום בקרב מדינות אירופה השונות, ועובדה זאת הובילה לכניסתן למרוץ חימוש. הן הגדילו את תקציבי הביטחון שלהן, הצטיידו בנשק רב, חוקקו חוקים להארכת משך השירות הצבאי, תגברו את צבאן וחיזקו את היחידות הצבאיות. על ידי כך הן התכוונו להגן על עצמן, וגם להיערך לאפשרות של תקיפת יריבותיהן. מהלך זה התבסס על התפיסה שהכוח הצבאי הוא אמצעי יעיל לפתרון בעיות מדיניות.
מרוץ החימוש גלש גם לזירה הימית. בריטניה הייתה מעצמה ימית. היה לה צי אוניות מפותח ששלט בנתיבי השיט בימים ובאוקיינוסים. גם גרמניה החלה לבנות את כוחה הימי. היא פיתחה צי מלחמה ואף הצליחה לאיים על עליונותה הימית של בריטניה. העובדה שמדינות אירופה החזיקו בידיהן נשק רב כל כך חיזקה בקרב מנהיגי אירופה את החששות מפני מעשי תוקפנות ומלחמה קרובה, והם הכינו תכניות מלחמה.
מערכת הבריתות, התחזקות הקולות הלאומניים, ההצטיידות בנשק וההיערכות לקראת מלחמה הושלמו כבר ב-1907, והמעצמות השונות רק המתינו לתירוץ שייתן את האות לפתיחה במלחמה.
*113*
*113*
*113*
עם הכרזת המלחמה של אוסטרו-הונגריה על סרביה פרצה המלחמה, וכעבור ימים אחדים היו מעורבות בה כמה ממדינות אירופה. המדינות היו ערוכות זו מול זו בשני גושים: מדינות המרכז - גרמניה ואוסטרו-הונגריה; ומולן מדינות ההסכמה - רוסיה, בריטניה וצרפת. במהלך המלחמה הצטרפו עוד מדינות לכל אחד מן הגושים: כך, למשל, האימפריה העות'מאנית ובולגריה הצטרפו למדינות המרכז, ואילו ארצות הברית הצטרפה למדינות ההסכמה.
המדינות גייסו את לוחמיהן - חיילים ואזרחים - ושלחו אותם לחזית. הגיוס התבצע בהתלהבות של הלוחמים ובעידודם, של האזרחים הנותרים בעורף: קשישים, נשים וילדים. ראשי המדינות, הלוחמים והאזרחים הניחו שתהיה זאת מלחמה קצרה, "המלחמה שתשים קץ למלחמות", ובמהרה ישובו הלוחמים לבתיהם. החיילים והאזרחים האמינו במנהיגיהם ובצדקתם. אולם הציפיות התבדו והמלחמה הייתה אכזרית וארוכה. היא נמשכה ארבע שנים - בשנים 1914-1918 - ותבעה קורבנות כבדים.
(בספר מפה של הגושים היריבים במלחמת העולם הראשונה, 1914-1918 - היעזר במנחה)
במפה מסומנים הגושים הבאים:
- מדינות המרכז, 1914
- מדינות ניטרליות שהצטרפו אחר כך למדינות המרכז
- מדינות ההסכמה, 1914
- מדינות ניטרליות שהצטרפו אחר כך למדינות ההסכמה
- מדינות הקשורות בבריתות עם מדינות המרכז; עם פרוץ המלחמה היו ניטרליות, ואחר כך הצטרפו למדינות ההסכמה
- קולוניות של מדינות ההסכמה
- קולוניות של מדינות המרכז
- מדינות ניטרליות
1. ערכו רשימה של המדינות שהשתתפו בכל אחד משני הגושים: גוש מדינות המרכז וגוש מדינות ההסכמה. לגבי כל אחד מהגושים - הבחינו בין מדינות שהשתייכו אליו כבר בתחילת המלחמה, לבין מדינות שהיו תחילה ניטראליות ובמהלך המלחמה הצטרפו אליו.
2. אילו מדינות היו נייטראליות מתחילת המלחמה ועד סופה?
3. כיצד המפה משקפת את השפעת האימפריאליזם?
*114*
במהלך המלחמה חלו שינויים במערך מדינות ההסכמה - עם הצטרפותה של מעצמה אחת ועזיבתה של מעצמה אחרת. בשנת 1917, כאשר התחוללה ברוסיה המהפכה הקומוניסטית (עמ' 148), ביקשה רוסיה להתמקד בענייניה הפנימיים ולהתנתק מחלקה במלחמה הגדולה. ואכן תוך כמה חודשים, בתחילת 1918, חתמה רוסיה על הסכם עם גרמניה ואוסטריה (ראו עמ' 149) ועזבה את מדינות ההסכמה.
עוד לפני עזיבתה של רוסיה, הצטרפה אל מדינות ההסכמה בעלת ברית חדשה - ארצות הברית. מדינה זאת, אשר במהלך המלחמה הקפידה לשמור על נייטראליות, החליטה באפריל 1917 להצטרף למדינות ההסכמה. הסיבה המוצהרת לכך הייתה אידאולוגית - הדאגה לדמוקרטיה. אולם היה לכך גם מניע כלכלי - פעילותן של הצוללות הגרמניות באוקיינוס האטלנטי במהלך המלחמה פגעה במסחר שניהלה ארצות הברית עם מדינות אירופה.
*114*
המלחמה הגדולה, אשר התנהלה בין השנים 1914-1918, הייתה כאמור אירוע היסטורי - אירוע שלא היה כדוגמתו לפני כן בהיסטוריה האנושית. במובנים שונים חרגה המלחמה הזאת מכל מה שהיה מוכר לאדם מן המלחמות שקדמו לה. אחד המושגים החדשים שנטבעו כדי לתארה היה: "מלחמה טוטאלית" (מלטינית, totus: שלם, מלא, הכולל את הכול). ואכן, מלחמת העולם הראשונה התאפיינה בהיקף נרחב מאוד, בהתפשטות הלחימה מן החזית הצבאית אל העורף האזרחי, בהשפעה על היבטים רבים בחייהם של בני התקופה, ובהשקעה של מרבית המשאבים של המשק - כוח האדם, הייצור החקלאי והייצור התעשייתי - לצורכי הלחימה.
במשך 4 שנים תמימות הייתה למלחמה השפעה על כלל תושביהן של המדינות שהשתתפו בה. במהלך התקופה התעוררו שאלות חברתיות, פוליטיות, כלכליות, טכנולוגיות וצבאיות, וההבדלים בין חזית לעורף היטשטשו. כפרים וערים נפגעו מן הלחימה שהתרחשה בשטחם או בקרבתם, ובין מיליוני ההרוגים והפצועים במלחמה נכללו חיילים ואזרחים גם יחד.
ציוני דרך מרכזיים במהלך המלחמה
יוני 1914 - רצח יורש העצר האוסטרו-הונגרי
יוני-אוגוסט 1914 - הכרזת מלחמה הדדית בין המעצמות והמדינות
אוגוסט-ספטמבר 1914 - קרבות בין גרמניה לצרפת על אדמת צרפת
אוקטובר 1914 - הצטרפות האימפריה העות'אמנית
מאי 1916 - חתימת הסכם סייקס-פיקו בין צרפת לבריטניה
אפריל 1917 - הצטרפות ארה"ב למלחמה
אוקטובר 1917 - מהפכה ברוסיה
דצמבר 1917 - כיבוש ארץ ישראל על ידי מדינות
ינואר 1918 - נאום 14 הנקודות של וילסון
מרס 1918 - פרישת רוסיה מהמלחמה
נובמבר 1918 - הימלטות הקיסר הגרמני והפסקת אש
(בספר תמונה של נשים מסייעות למאמץ המלחמתי במפעלי תחמושת. בריטניה, 1917 - היעזר במנחה)
המלחמה הטוטלית היא גילוי היסטורי המתבטא בכך, שתחומה של המלחמה גדל והתרחב כתוצאה משני גורמים ראשיים: הגיוס הלאומי העממי שנתן למלחמה כוח אדם רב, והמהפכה התעשייתית שהעמידה לרשות המלחמה שפע של אמצעי לחימה. יתר על כן, עלתה האפשרות לפגוע בעורף, ופגיעה זו נעשתה בעלת חשיבות אסטרטגית ישירה משום שהאספקה והייצור התעשייתי תלויים בעורף. הייצור התעשייתי מכין את האמצעים עוד לפני המלחמה, ואולם גם מכוון לתמוך בה תוך כדי מהלכה. כמו כן בעורף מצויים מאגרי כוח אדם. המלחמה קיבלה אורך נשימה רב מאוד. המלחמה חדלה להיות התמודדות בחזית הצבאית והיא פושטת לכל מרחבי המדינה והופכת להתמודדות לאומית בין שתי החברות. העורף נעשה מקור עוצמה, ואולם משום כך נעשה גם יעד לפגיעה. ההבחנה בין חזית לבין עורף, בין תחום אזרחי לצבאי, היטשטשה. המלחמה אינה עוד מאורע צבאי, אלא כל היבט בחיי המדינה נעשה משולב בה, וכך נעשתה "טוטלית", שכן כל משאבי האומה בכוח אדם, כלכלה, תיעוש, טכנולוגיה ומדע מושקעים בה.
יהושפט הרכבי, מלחמה ואסטרטגיה, עמ' 391.
1. צטטו מהקטע משפטים המסבירים מהי מלחמה טוטאלית.
2. מהן, לפי הקטע, ההתפתחויות שגרמו לכך שהמלחמה נעשתה למלחמה טוטאלית?
א. אילו תחומי חיים מוזכרים בקטע?
ב. כיצד המלחמה מושפעת מאחד מתחומים? כיצד המלחמה משפיעה על תחום זה?
*115*
*115*
המלחמה התאפיינה בהתגייסות של החזית והעורף גם יחד למאמץ המלחמתי. הלוחמים גויסו לתקופה בלתי מוגבלת, ומשום כך, רבים מהעובדים בחקלאות ובתעשייה נעדרו מעבודתם. בכמה מן המדינות הלוחמות - בצרפת, באוסטריה וברוסיה, לדוגמה - היה מחסור במזון ובתחמושת. כלכלת המדינה הייתה צריכה לספק גם את צורכיהם של הלוחמים וגם את צורכי העורף. לשם כך גויסה אף הכלכלה למלחמה, והייתה לכלכלת מלחמה.
בכלכלת מלחמה הייצור מוגבר, והוא מתרכז בצורכי המלחמה - נשק ותחמושת ואספקה לחיילים. כאשר מגייסים אזרחים רבים לשירות הצבאי, נוצר ביקוש גדול לידיים עובדות שיספקו את צורכי החזית והעורף כאחד. לעומת הייצור המוגבר לצורכי המלחמה, בעורף בולט המחסור: לשוקי העורף מגיעה תוצרת מועטה, ומחיריהם של המוצרים גבוהים. בחורף של שנת 1916-1917, לדוגמה, נאלצו מדינות אירופה לקבוע לתושביהן הקצבות מזון שכללו מנות קטנות של לחם ותפוחי אדמה, ושרר מחסור מוחלט בגבינה, בבשר, בשומן ובסבון. ומאחר שעירוניים רבים קשרו קשרים עם חקלאים תושבי הכפרים וקנו ממוצרי משקיהם, התפתח שוק שחור - מסחר שהתנהל בניגוד לחוק ואשר המוצרים נמכרו בו במחירים גבוהים ומופקעים.
התמשכות המלחמה וגיוס הגברים לתקופה ארוכה גרמו לכניסת נשים לתחומי עיסוק גבריים מובהקים בצבא ובמשק, לדוגמה: בצבא הוקם חיל עזר של נשים, שבו שירתו הנשים כאחיות, כנהגות אמבולנס וכדומה; נשים רבות הצטרפו למעגל העבודה בתעשייה הכבדה - תעשיית הנשק והתחמושת ותעשיית המתכת; נשים אחרות החליפו את הגברים המגויסים בעבודות חקלאות; והיו נשים שהשתלבו בעבודות פקידות ובתחבורה הציבורית וטיפלו בפצועים שבעורף. יש הטוענים כי שנות המלחמה קידמו את הנשים בהיבט הכלכלי ובהיבט החברתי: שכרן עלה ועלתה רמת חייהן, והמלחמה מילאה תפקיד חשוב בתהליך השגת שוויון לנשים (עמ' 70). ואולם לאחר המלחמה נדחקו הנשים שוב לעיסוקים הנשיים המסורתיים.
(בספר תמונה של נשים מסייעות למאמץ המלחמתי במפעלי תחמושת. בריטניה, 1917 - היעזר במנחה)
1. כיצד משקפת התמונה את קידום הנשים בהיבט הכלכלי ובהיבט החברתי?
2. התבוננו גם בכרזה הבריטית שבעמוד 116 (מימין). אילו תפקידים נשיים נוספים מוצגים בכרזה?
*116*
*116*
החזית המרכזית של המלחמה הייתה במערב אירופה, והלחימה התרחשה בשטחיהן של בלגיה וצרפת, שגרמניה פלשה אליהן. הכוחות הגרמניים הפולשים נבלמו על נהר מרן, במרחק כ-40 ק"מ מפריז, ומאז התנהלה המלחמה כמלחמת חפירות - מלחמה נייחת ובה תזוזת כוחות מוגבלת - לאורך כ-760 ק"מ. מלחמת החפירות הייתה מלחמת התשה אכזרית וממושכת, ושום צד לא הצליח להכניע את האחר. המטרה המרכזית של שני הצדדים הלוחמים הייתה לשרוד. תכניתם של מפקדי הצבאות בשני הגושים היריבים - לערוך מתקפה שתשיג הכרעה מהירה - התבדתה: המלחמה הייתה למלחמת מגעה ממושכת ותבעה קורבנות רבים.
במהלך המלחמה השתמשו הצדדים הלוחמים בטכנולוגיות לחימה חדישות. וכך, אם בתחילת המלחמה היה חיל הפרשים אחד החילות החשובים, הרי במהלכה החלו הצדדים הלוחמים להשתמש בתותחים ובמרגמות ואף בטנקים, במטוסים ובצוללות. התותחים והמרגמות היו כלי הנשק החשובים במלחמת החפירות. הטנקים, אשר הוכנסו לשימוש ב-1917, היו גורם מכריע בקרבות היבשה. המטוסים הופעלו לצורכי סיור וריגול ולאחר מכן גם לצורכי תקיפה וכך גם הצוללות. במלחמה הזאת הופעלו לראשונה גם אמצעי לוחמה המוניים, כגון מקלעים אוטומטיים וחומרי לוחמה כימיים, בידי הגרמנים.
מרכיב חשוב במלחמה היה התעמולה. כל מדינה השתמשה באמצעי תעמולה שונים שנועדו לחזק את אוכלוסייתה ואת לוחמיה ולערער את רוחו של האויב ואת כוח עמידתו. הפצת שמועות, פרסום ידיעות בעיתונים, הפצת קריקטורות והטלת כרוזים ממטוסים לחפירות האויב - כל אלה הם דוגמאות אחדות לאמצעי תעמולה כאלה.
(בספר שתי כרזות - היעזר במנחה)
כרזה ראשונה: לעידוד ההתגייסות לצבא, בריטניה 1917.
(בספר שלוש תמונות - היעזר במנחה)
כרזה שנייה: לעידוד ההתגייסות לצבא, ארה"ב 1917
(בספר שלוש תמונות - היעזר במנחה)
1.
א. תארו את תוכנן של הכרזות.
בתשובתכם התייחסו לדמויות, לרקע, לכיתוב, לצבעים וכדומה.
ב. הסבירו את המסר שכל אחת מהכרזות מעבירה.
2. נסו לאתר במרשתת (רשת האינטרנט) כרזת תעמולה נוספת שפורסמה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ונתחו אותה לפי הקריטריונים שפורטו בשאלה הראשונה.
*117*
תמונה ראשונה: חיילים גרמנים בחפירות בצרפת במהלך קרב.
(בספר תמונות:)
תמונה שנייה: טנק בריטי,1916.
(בספר תמונות:)
תמונה שלישית: חיילים אמריקנים בחפירות בצרפת במהלך קרב.
(בספר תמונות:)
1. כיצד התמונות משקפות את השימוש בטכנולוגיות חדשות במהלך מלחמת העולם הראשונה?
2. שערו כיצד השימוש בטכנולוגיות אלה השפיע על תוצאות הקרב ועל תוצאות המלחמה.
טייסים רוסים, 1916
(בספר תרשימים של היקף האבדות במלחמת העולם הראשונה)
צוללת גרמנית
(בספר תרשימים של היקף האבדות במלחמת העולם הראשונה)
*118*
*118*
מלחמת העולם הראשונה הסתיימה בניצחונן של מדינות ההסכמה. הקטל וההרס שחוללה המלחמה היו כבדים. קיימות הערכות שונות לגבי מספר ההרוגים, והן נעות בין 8 מיליון ל-20 מיליון חללים. הפערים בין ההערכות נובעים מכך שחלקן מתייחסות לחיילים וחלקן מונות גם אזרחים שנהרגו במהלך הלחימה. על מספר ההרוגים הגבוה יש להוסיף גם כ-20 מיליון פצועים. בקרב הלוחמים אף אובחנו, לראשונה בהיסטוריה, תופעות של הלם קרב. כלי הנשק החדישים ששימשו את הצדדים הלוחמים במלחמה הזאת - מכונות ירייה, טנקים, צוללות ומטוסים - הגבירו את הקטל. דור שלם של צעירים, ובעיקר בריטים, צרפתים וגרמנים, נספה ועבר מן העולם.
(בספר תמונה של פליטים ארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה)
א. אבדות חיילים
גרמניה: 2,000,000
רוסיה: 1,700,000
צרפת: 1,353,000
אוסטרו-הונגריה: 1,100,000
בריטניה: 761,213
איטליה: 460,000
תורכיה: 375,000
האימפריה הבריטית: 275,000
ארצות הברית: 174,000
(בספר תמונה של פליטים ארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה)
ב. אבדות אזרחים
מוות בעקבות השפעת הספרדית: 6,000,000
טבח הארמנים, הסורים, היהודים והיוונים: 4,000,000
רוסיה: 2,000,000
סרביה ואוסטריה: 1,000,000
גרמניה: 812,000
רומניה: 800,000
מוות בים ובהפצצות אוויר: 100,000
בלגיה: 50,000
(בספר תמונה של פליטים ארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה)
ג. האבדות בנפש ליום ב-10 מלחמות גדולות בעולם לפני מלחמת העולם הראשונה
מלחמת נפוליאון 1790-1815: 233
מלחמת קרים 1853-1856: 1,75
מלחמת פרוסיה-דנמרק 1864: 22
מלחמת פרוסיה-אוסטריה 1866: 1,185
מלחמת האזרחים באמריקה 1861-1865: 528
מלחמת צרפת-פרוסיה 1870-1871: 1,125
מלחמת הבורים 1899-1902: 10
מלחמת רוסיה-יפן 1904-1905: 252
מלחמת הבלקן 1912-1913: 1,901
מלחמת העולם ה-1 1914-1918: 5,509
1. רשמו את נתוני האבדות בחיי החיילים על פי מיון למדינות ההסכמה ולמדינות המרכז. לאיזה משני הגושים היה סך אבדות מצטבר גדול יותר?
2.
א. מהם הגורמים שהובילו לאבדות בחיי האזרחים במהלך מלחמת העולם הראשונה?
ב. באילו מדינות היו אבדות האזרחים הגדולות ביותר?
ג. מה מלמדים הנתונים האלה על האזורים שבהם התקיימה הלחימה ועל השימוש בנשק נגד אזרחים?
ד. איזו מדינה ספגה את סך האבדות הגדול ביותר (חיילים ואזרחים יחד)?
כיצד השפיע, לדעתכם, היקף האבדות על מציאות החיים במדינה זאת?
3.
א. מה אפשר ללמוד מהשוואת הנתונים בסעיף ג של התרשים על היקפה של מלחמת העולם הראשונה בהשוואה למלחמות שקדמו לה?
ב. כיצד אפשר להסביר את ההיקף הגדול של ההרג במלחמה הזאת?
*119*
(בספר תמונה של פליטים ארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה)
בשנת 1929 התפרסם בגרמניה ספר בשם "במערב אין כל חדש", המתאר את ההשתלשלות של מלחמת העולם הראשונה מזווית מבטו של חייל בצבא גרמניה. כמו הדמות הבדויה העומדת במרכז הספר כך גם מחברו, אריך רמרק, השתתף במלחמה. באמצעות ספרו ביקש רמרק להעביר את תחושותיו ואת תחושותיהם הקשות של בני דורו באשר למלחמה ולמוראותיה, וכן להשמיע את ביקורתו על קיומן של מלחמות בעולם.
קיץ 1918. מעולם לא נראו לנו החיים בדמותם הדלה חשוקים (נחשקים, רצויים) יותר. הפרגים האדומים בשדות שאנו רובצים בהם, החיפושיות החלקות המטפסות בגבעולי העשב, הערבים החמים בחדרים האפלוליים, הצוננים, העצים מלאי הסוד בדמדומים, הכוכבים וזרימת המים, החלומות והשינה הממושכת - הו החיים, החיים, החיים!
קיץ 1918. מעולם לא כאבנו בשתיקה יותר מאשר ברגע שובנו לחזית. השמועות הפראיות, המשגעות, על שביתת הנשק והשלום עלו על פני השטח, מבלבלות את הלבבות והופכות את השיבה לחזית לקשה יותר משהייתה אי פעם.
קיץ 1918. מעולם לא היו החיים בחזית מרים ומחרידים יותר בשעות האש, כשהפנים חיוורות רובצות ברפש והידיים מתעוותות לתפילה אחת: לא! לא! עדיין לא! לא עתה ברגע האחרון!
קיץ 1918. משב התקווה החולף בשדות השרופים, הקדחת הדוהרת של קוצר הרוח, של האכזבה, אימת המוות שאין מכאיבה ממנה, השאלה שאין הדעת משלימה עימה: מדוע? מדוע אין שמים קץ לזה? ומדוע מרחפות שמועות אלו על הסוף?
אריך מריה רמרק, במערב אין כל חדש, עמ' 174-175.
1. תארו במילים שלכם את תחושותיו ואת מחשבותיו של החייל הגרמני בקיץ 1918, לקראת סיום המלחמה.
2. האם לדעתכם תחושותיו ומחשבותיו של חייל צרפתי או בריטי בחזית לקראת סיום המלחמה היו דומות לאלה של החייל הגרמני המתואר בקטע? נמקו.
3. בפתח ספרו כתב רמרק: "אין ספר זה מבקש להיות כתב אישום או וידוי. עליו לנסות לספר על דור שנהרס במלחמה - גם אם נחלץ מפגזיה". למה התכוון רמרק, לדעתכם, בדברים אלה? הסבירו.
4. בהסתמך על הקטע שלפניכם - האם אתם מסכימים עם האמירה שאין בספר האשמה?
(בספר תמונה של פליטים ארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה)
בשנים 1911-1915 כיהן וינסטון צ'רצ'יל כשר הימייה של בריטניה. הוא הודח מתפקידו בגלל כישלון צבאי שהאחריות לו הוטלה עליו. לאחר המלחמה, בשנים 1919-1921, הוא התמנה לתפקיד שר המלחמה. הקטע שלפניכם לקוח מתוך נאום שנשא צ'רצ'יל לאחר שהסתיימה המלחמה.
כל הזוועות של כל הזמנים כונסו יחדיו, ולא רק צבאות אלא אוכלוסיות שלמות הוטלו לתוך הקלחת. המדינות המעורבות, הנאורות ורבות-העוצמה, הגיעו, לא בלי יסוד, למסקנה שעצם קיומן הונח בכף-הקלע (היה בסכנה גדולה). אומות ושליטים לא פסלו כל מעשה, אם סברו שיסייע להם לנצח. גרמניה, שפרצה את סכרי התופת, הובילה את מסע האימים: (...) שום הפסקת-אש והידברות לא מיתנו את התגוששות הצבאות. הפצועים גוועו בין הקווים, ההרוגים הרקיבו לתוך הקרקע. אניות סוחר, אניות נייטרליות ואניות בתי-חולים טובעו בימים, ומי שהיו על סיפוניהן הופקרו לגורלם או נקטלו בניסיונם למלט את חייהם בשחייה. נעשה כל מאמץ להרעיב אומות שלמות עד כניעה, בלי התחשבות במין ובגיל. ערים ושכיות-אמנות (אוצרות אמנות) נמחצו באש ארטילרית. פצצות הוטלו מהאוויר בלא אבחנה. גז רעיל בצורותיו השונות חנק וחרך חיילים. אש נוזלית הותזה עליהם. אנשים נפלו מהאוויר אחוזים בלהבות, או טבעו, לעתים אט אט, בין נחשולי-ים אפלים. (...) אירופה וחלקים גדולים של אסיה ואפריקה היו לשדה קרב ענקי, שעליו, לאחר שנים של לחימה, לא צבאות אלא אומות שלמות נשברו ונסו.
מובא אצל: פול ג'ונסון, היסטוריה של הזמן המודרני מ-1917 עד שנות 1990, כרך ראשון, עמ' 19-20.
1. באילו כלי נשק השתמשו המדינות שהיו מעורבות במלחמה, לפי הקטע שלפניכם?
2. על מי מטיל צ'רצ'יל את האשמה לפרוץ המלחמה? מדוע?
3.
א. מה משותף לתיאורים בשתי התעודות המובאות בעמוד זה? ובמה הן שונות זו מזו?
ב. חוו דעתכם: כיצד אפשר להסביר את ההבדלים בין התעודות? האם הם נובעים מן ההשתייכות לצד זה או אחר של המלחמה? האם הם קשורים לתפקיד שמילא כל אחד מהכותבים - צ'רצ'יל ורמרק? האם הם נובעים מן ההבדל בסוגה הספרותית - סיפור לעומת נאום? ואולי יש לכם הסבר אחר?
*120*
*120*
במהלך ארבע שנים סבלה כל אוכלוסיית אירופה מן המצב המלחמתי שנוצר, ובתוכה גם היהודים. היהודים התגוררו במדינות שונות ברחבי אירופה, ובכללן מדינות המרכז, מדינות ההסכמה וגם מדינות נייטראליות. החברה היהודית באירופה מצאה עצמה מפולגת על ידי סכסוך בין-לאומי. עם פרוץ המלחמה נקראו יהודים רבים אל דגלה של המדינה שבה חיו, ונשלחו לחזית. כך נמצאו לוחמים יהודיים גם בצבאותיהן של מדינות ההסכמה וגם בצבאותיהן של מדינות המרכז, ולא פעם היה עליהם להילחם זה בזה.
השפעת המלחמה על היהודים לא הייתה מוגבלת לחזית. כמו שאר תושבי אירופה כך גם היהודים סבלו מפגיעתה של המלחמה בעורף. היהודים הושפעו מן המצוקה הכלכלית והמחסור שנוצרו בעקבות הפניית כל המשאבים למלחמה, ומן ההרג וההרס שנגרמו על ידי תקיפת האוכלוסייה האזרחית. במקרים מסוימים סבלו היהודים מהאשמות על חוסר נאמנות למדינה שבה חיו.
(בספר תמונה של פליטים ארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה)
קטע א
הקטע שלפניכם לקוח מספר בשם "בואי הרוח". הספר מתאר מפגש בין ילד שעלה לישראל ממצרים ובין עולה ותיק שהגיע מהונגריה, המספר לו את סיפור משפחתו, כולל סיפור הלחימה של אביו במלחמת העולם הראשונה.
סתיו תרע''ה. אכן, רעה. בשדה הקרב הייתי. מלחמה חסרת-תכלית לחמתי. להתקפה יצאנו, עם השחר השחור, מתנפלים בתעלה על החיילים שמולנו. קפצתי ממקומי, ובשאגה אדירה, כמו שלמדנו באימונים, תקעתי בחייל שממולי את הכידון הארור. (...) ואני, לוחם טוב הייתי, אבוי לי. לוחם מצטיין, אויה לי. הכידון שלי פילח את ליבו של החייל שמולי בעלות השחר השחור.
החייל שמט את חרבו, נפל למרגלותי וצווח באימה: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד! אוי, זעק בנופלו, אוי לשבעת ילדי, אבוי למשפחתי. (...) הבטתי בו מתפתל מכאב, ואז זעקתי: אחי המתוק, מחל לי, לא ידעתי שאתה יהודי. (...) שפתיו לחשו. הטיתי את אוזני לשפתיו. בכיתי. גם הוא בכה. אדמה נפלה על שנינו. אדמה חומה ורטובה.
הרב חיים סבתו, בואי הרוח, עמ' 156-157.
קטע ב
ש"י עגנון, סופר ישראלי וזוכה פרס נובל לספרות, חי בתקופת המלחמה בארץ ישראל. שנים אחדות לאחר המלחמה הוא ביקר בעיר הולדתו בוצ'אץ', שהשתייכה לפני המלחמה לאימפריה האוסטרו-הונגרית ובמהלך המלחמה נכבשה למשך תקופה מסוימת על ידי הצבא הרוסי. בספרו "אורח נטה ללון" כתב עגנון על רשמיו מן הביקור ותיאר את השפעותיה של המלחמה על הקהילות היהודיות באירופה.
מהלך אדם בינוני (רגיל) עד לעיקרה (מרכזה) של העיר חצי שעה. (...) הליכתי אני ארכה שעה ומחצה, שכל בית וכל חורבה וכל אשפה העמידו בי פנים ועיכבוני.
מן הבתים הגדולים של שתי קומות של שלוש קומות של ארבע קומות לא נשתיירו אלא הדיוטאות (הקומות) התחתונות, ואף הן רובן חרבות. ויש בתים שלא נשתייר מהם אלא מקומם בלבד. (...) כל המקומות כולם נשתנו.
ואפילו האוירים (ריבוי האוויר, המרווחים) שבין בית לבית נשתנו. לא כמות שראיתי אותם בקטנותי ולא כמות שהראום לי בחלום סמוך לחזירתי (...)
(...) מתחילה הייתי אומר, כל מום מן המלחמה בא. אמר לי דניאל ב"ח, יש מומים שהם תולדה של פרנסה, כגון הוא. כל זמן שעמד בקשרי המלחמה היה שלם בגופו, נכנס בעול הפרנסה ניטלה רגלו. (...) כל זמן שהיה בצבא סיפק לו הקיסר מזונותיו, ואם לא היה בהם שביעה - אימת המלחמה הייתה מפיגה את הרעב. וכאן אין לו לאדם אלא רעבונו לבד (...).
ש"י עגנון, אורח נטה ללון. עמ' 7-8, 30.
1. מהן החוויות העומדות במרכזה של כל אחת מהתעודות?
2. כיצד נחרתה מלחמת העולם הראשונה בספרות העברית על פי כל אחת מהתעודות?
3. לפי כל אחת משתי התעודות, חוו דעתכם: האם היה גורלם של היהודים מיוחד, או שמא דמה לגורלם של שאר הלוחמים ותושבי המקום? נמקו את קביעתכם.
*121*
*121*
מלחמת העולם הראשונה הביאה עמה אכזריות רבה שהופנתה, כאמור, גם כלפי האוכלוסייה האזרחית. אחד ממאפייניה האכזריים והקשים של המלחמה היה טיהור אתני - פעולות רצח או גירוש, שהתבצעו במטרה להרחיק קבוצה אתנית מסוימת מאזור מסוים ולהעניק אותו לקבוצה אתנית אחרת. בולגריה, לדוגמה, הואשמה על ידי מדינות ההסכמה שביצעה טיהור אתני בקרב אוכלוסייה ממוצא סרבי שחיה בתחומה.
פעולת טיהור אתני אחרת, קשה במיוחד, בוצעה בעם הארמני. רמת ארמניה נמצאת בין הים השחור לבין הים הכספי, והיא מוקפת בשרשרות הרים. במאות הראשונות לספירה עלתה שושלת מלוכה מקומית, שהנהיגה את תושבי המקום בגיבוש תרבות מקומית ייחודית ובאימוץ הנצרות, שהייתה לדת הרשמית של ממלכת ארמניה. באמצע המאה ה-15 נכבשה ארמניה על ידי חיילי האימפריה העות'מאנית, שהיו מוסלמים בדתם. במשך מאות שנים קיבלו הארמנים, כמו שאר הקבוצות הדתיות באימפריה העות'מאנית, חופש לחיות על פי אמונתם ולנהל בעצמם את ענייני החינוך והתרבות שלהם, כל עוד חוקיהם הייחודיים אינם סותרים את חוקי האימפריה ואינם מתנגשים עמם.
לקראת סוף המאה ה-19 החלה לשרור מתיחות בין השלטון העות'מאני לבין בני העם הארמני, אשר החלו לטפח שאיפות לאומיות (עמ' 89). ההתעוררות הלאומית בארמניה התרחשה בהשראת גילויי הלאומיות בעמי אירופה, ובעיקר בקרב עמי הבלקן. הארמנים ניצלו את חולשתה של האימפריה העות'מאנית, ובשנת 1894 הם פתחו בפעולות התנגדות לשלטון העות'מאני, וזה מצדו הגיב בתגובות נוקשות. בתקופת מלחמת העולם הראשונה היו ארמנים שביטאו תמיכה באימפריה העות'מאנית, ואחרים הביעו תמיכה ברוסיה וקיוו כי היא תסייע להם להגיע לעצמאות. כאשר הובס הצבא העות'מאני בכמה קרבות מול רוסיה, הואשמו הארמנים בבגידה והוטלה עליהם האחריות על ההפסד. עקב כך פתחו השלטונות התורכיים ב-24 באפריל 1915 במסע של טבח בעם הארמני, ובשנים 1915-1916 הם ביצעו בו פעולות גירוש וטבח המוניים. מספר הקורבנות אינו ידוע, וההערכות נעות ממאות ואלפים ועד ל-2 מיליון בני אדם.
(בספר תמונה של פליטים ארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה)
על ההגדרה המשפטית של המושג "טיהור אתני"
המושג "טיהור אתני" נוצר שנים רבות לאחר מלחמת העולם הראשונה - בשנות ה-90 של המאה ה-20, לאחר פירוק יוגוסלביה שבה התבצעו מעשים שזוהו כ"טיהור אתני". על פי הגדרה זאת מעשי ה"טיהור" נבדלו מ"רצח עם" בכך שהם נושאים אופי מקומי. המושג הוגדר במשפט הבין-לאומי כפשע נגד האנושות.
*122*
*122*
עיקר המלחמה התנהל בזירה האירופית, אך היא התפשטה אל מעבר לגבולות היבשת. כאמור, המדינות שנטלו חלק במלחמה החזיקו ברחבי העולם קולוניות (מושבות), וקיומן של הקולוניות סייע להן לשאת בהוצאות המלחמה. יתרה מזאת: כדי להגביר את כוחן, וכחלק מן המרוץ האימפריאלי, המעצמות האירופיות ניצלו את הלוחמה כדי לנסות ולהרחיב את שליטתן באזורים שמעבר לים (עמ' 111).
במזרח התיכון, לדוגמה, לחמו מדינות ההסכמה נגד האימפריה העות'מאנית, שהצטרפה במהלך המלחמה למדינות המרכז. עוד לפני שהוכרעה המערכה חתמו צרפת ובריטניה על הסכם הדדי חשאי, הסכם סייקס-פיקו ובו חילקו ביניהן שטחים של האימפריה העות'מאנית. ההסכם, אשר נחתם ב-1916, נושא את שמותיהם של מרק סייקס, נציג משרד החוץ הבריטי, וז'ורז' פיקו, נציג משרד החוץ הצרפתי. במהלך המלחמה בחזית המזרח התיכון הכריעו הכוחות הבריטיים את האימפריה העות'מאנית. ב-1916 הם כבשו את חצי האי סיני, ומשם המשיכו צפונה ובשנים 1917-1918 כבשו את ארץ ישראל.
(בספר מפה של הסכם סייקס-פיקו, 1916 - היעזר במנחה)
במפה מסומנים האזורים הבאים:
- שטח בין-לאומי
- ממשל צרפתי
- אזור בחסות צרפת
- ממשל בריטי
- אזור בחסות בריטניה
1. כיצד תכננו בריטניה וצרפת לחלק ביניהן את שטחי המזרח התיכון? תארו את מיקום השטחים. היעזרו במפה מדינית של ימינו.
2. תחת איזה שלטון היה אמור להיות שטחה של ארץ ישראל על פי הסכם סייקס-פיקו?
3. שערו אילו קשיים עשויים להתעורר עקב חלוקת השטחים המתוארים במפה.
*123*
*123*
הצטרפותה של ארצות הברית למערכה באירופה (עמ' 114), בשנת 1917, הכריעה את המלחמה. בעזרת כוחות רעננים וציוד חדיש ורב הצליחו מדינות ההסכמה לתקוף ולהכריע את מדינות המרכז בחזית המערבית. גרמניה, המדינה שהובילה את הברית, נחלה תבוסות גם בחזית המזרחית, וצבאה היה קרוב להתמוטטות. בסתיו 1918 החלו מדינות המרכז לחתום על הסכמי שביתת נשק עם מדינות ההסכמה. הקיסר הגרמני, וילהלם השני, סירב להיכנע, וסיומה של המלחמה התאפשר רק לאחר שהוא נמלט. ב-11 בנובמבר 1918, בשעה 11 לפני הצהריים, נחתמה הפסקת האש בקרון ביער קומפיין בצרפת, ובזאת תמה מלחמת העולם הראשונה.
בינואר 1919 החלו דיוני ועידת השלום בוורסיי, בקרבת פריז. בוועידה הזאת התכנסו מנהיגי המדינות המנצחות - וודרו וילסון (ראו הרחבה בהמשך העמוד), נשיא ארצות הברית, ז'ורז' קלמנסו, ראש ממשלת צרפת, לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה, וויטוריו אורלנדו, ראש ממשלת איטליה. במהלך קיץ 1919 חתמו המדינות המנצחות על הסכמים נפרדים עם כל אחת מן המדינות המנוצחות. ההסכם הבולט ורב המשמעות נחתם עם גרמניה, מנהיגת מדינות המרכז. החוזה מכונה "חוזה ורסיי" (ראו הרחבה, עמ' 124).
וודרו וילסון (1856-1924) - הנשיא ה-28 של ארה"ב. כיהן כנשיא בשנים 1913-1921 מסעם המפלגה הדמוקרטית. הגיע לנשיאות מן המחקר האקדמי, וחש מחויבות לחזון הדמוקרטי. הוא שאף לא רק להוביל את ארה"ב להיות חברה מתוקנת וטהורה מבחינה מוסרית, אלא גם להשפיע על התנהלותו של העולם כולו ולהובילו להשגת שלום וביטחון. הרעיונות הנשגבים שהציג לא תאמו את המציאות ההיסטורית של תקופתו, ותפיסת עולמו הכוללת ומרבית רעיונותיו לא התקבלו על ידי ראשי המעצמות האירופיות בוועידת השלום שהתקיימה בצרפת, ואף לא על ידי הקונגרס האמריקני.
*123*
במלחמת העולם הראשונה באו לידי ביטוי היבטים שונים של המודרנה, וניכרים בה השפעתם של רעיונות מודרניים כמו הנאורות, הרומנטיקה והלאומיות. המלחמה העצימה את הניגוד ואת המתח שהיו קיימים מלכתחילה בין תפיסות העולם: המתח בין השכל לבין הרגש; בין הדגשת ההיבטים האוניברסליים, המאחדים את כלל האנושות, לבין ההיבטים המקומיים, המאחדים בני לאום מסוים; ובין האינדיווידואליזם לבין הצורך בהשתייכות.
המלחמה הדגישה את הפער שהיה קיים בין המדינות שהונהגו על ידי שליט ריכוזי (ובראשן גרמניה, אוסטרו-הונגריה, בולגריה והאימפריה העות'מאנית) לבין המדינות הדמוקרטיות (ובראשן בריטניה, צרפת וארצות הברית). בהתאם לכך, המתח בין מדינות המרכז למדינות ההסכמה הפך למעשה למתח בין צורות המשטר.
המלחמה הסירה את המחסומים המוסריים והפסיכולוגיים שהיו מושרשים בקרב החברה האנושית, וכפי שציינו, המלחמה הובילה את אירופה ואת העולם למשבר שלא היה כמותו לפני כן. והקידמה הטכנולוגית, שבאה לידי ביטוי באמצעי הלחימה והתקשורת, העצימה את טווח ההשפעה של הרעיונות השונים והגדילה את היקף הנפגעים וההרס.
*124*
(בספר תמונה של טקס החתימה על חוזה ורסיי באולם המראות בארמון ורסיי, 28 ביוני 1919 - היעזר במנחה)
חוזה ורסיי, אשר נחתם ב-28 ביוני 1919, הטיל את אשמת המלחמה על גרמניה ובעלות בריתה, אשר נקטו מדיניות תוקפנית. החוזה קבע כי הן אחראיות ל"כל האבדות והנזקים שנגרמו למדינות ההסכמה ולעמיהן". כמו כן הוחלט בחוזה על הקמתו של "חבר הלאומים" - גוף בין-לאומי שמטרתו לפתור סכסוכים בין עמים ובין מדינות. הממשלה הזמנית של גרמניה, שהתמנתה לאחר קריסת הקיסרות הגרמנית ובריחתו של הקיסר וילהלם השני, סירבה אמנם לקבל את תנאיו המשפילים של חוזה ורסיי, אך נאלצה לחתום עליו.
חוזה ורסיי עסק בנושאים טריטוריאליים, צבאיים ומדיניים, ובשאלת הפיצויים.
- בהתאם להסדרים הטריטוריאליים שנקבעו בחוזה ורסיי נלקחו מגרמניה כ-13 אחוזים משטחה, הכוללים כ-6 מיליון תושבים, כמחציתם גרמנים, וכן חלקים ניכרים ממשאבי הטבע שלה. בין ההסדרים הטריטוריאליים שנקבעו: חבל אלזס-לורן (עמ' 111) יועבר לידי לצרפת; חבל הסאר (העשיר במכרות ברזל ופחם), יעבור לפיקוח חבר הלאומים לתקופה של 15 שנים, ותפוקת המכרות בשנים אלה תימסר לצרפת; שטחים מגרמניה יימסרו גם לפולין (עמ' 136). כדי להבטיח לפולין מוצא אל הים, ויווצר מעין פרוזדור פולני בשטחי גרמניה, והוא יפריד בין פרוסיה המזרחית לבין חלקיה האחרים של גרמניה. העיר דנציג, שרוב תושביה גרמנים, וכך גם האזור הסמוך לה, יוגדרו כאזור בפיקוח נציב מטעם חבר הלאומים.
- חוזה ורסיי הטיל על גרמניה גם הגבלות צבאיות חמורות: המטה הכללי של הצבא בוטל, והוא הועמד תחת פיקוחן של המדינות המנצחות. נאסר גיוס החובה, וצבא גרמניה הוגבל ל-100 אלף חיילים בלבד, מתוכם 4,000 קצינים בלבד. הצי הגרמני צומצם ל-14 אוניות בלבד, ונאסר על גרמניה להקים ביצורים ולרכוש או לייצר צוללות, מטוסים ונשק כבד.
- ההגבלות המדיניות שהוטלו על גרמניה נועדו למנוע את התעצמותה. נאסר עליה לכרות ברית עם אוסטריה, וכמו כן נאסר על מיעוטים גרמניים במדינות החדשות (עמ' 131) לתבוע הגדרה עצמית ואוטונומיה.
- החוזה עסק גם בגובה פיצויי המלחמה שהוחלו על גרמניה בגלל האבדות והנזקים שגרמה למדינות שבהן לחמה. מכיוון שבנושא זה היו חילוקי דעות בין המדינות, הוחלט כי גרמניה תשלם פיצויים התחלתיים בסך 5 מיליארד דולר עד לשנת 1921, ולאחר מכן תידון הסוגיה מחדש.
חוזה ורסיי עורר בגרמניה התנגדות רבה ופגע בגאווה הלאומית של הגרמנים. במיוחד עורר התקוממות הסעיף שהטיל על גרמניה אשמה בגרימת המלחמה. במבט לאחור, היסטוריונים מדגישים כי השפלתה של גרמניה הייתה גורם שהחריף את רגשות התסכול בתוכה, והמחקרים החדשים על המלחמה כבר אינם מטילים על גרמניה אשמה גורפת לפריצתה של מלחמת העולם הראשונה.
(בספר תמונה של טקס החתימה על חוזה ורסיי באולם המראות בארמון ורסיי, 28 ביוני 1919 - היעזר במנחה)
בתמונה מצד ימין - מנהיגי מדינות ההסכמה (מימין לשמאל: וודרו וילסון, ז'ורז' קלמנסו, לויד ג'ורג'). בצד שמאל - נציגי גרמניה חותמים על החוזה.
*125*
(בספר תמונה של ציור: "המגדל האדום בעיר האל" של ארנסטלודוויג קירשנר, 1915 - היעזר במנחה)
1. בחרו 5 מושגים מרכזיים שהוזכרו בשני סעיפי הפרק, והגדירו אותם.
2. ציינו את הגורמים ארוכי הטווח שגרמו למלחמת העולם הראשונה, והסבירו כיצד כל אחד מהגורמים השפיע על התלקחות המלחמה.
3.
א. הציגו את המאפיינים של מלחמת העולם הראשונה והסבירו את הקשר ביניהם.
ב. חוו דעתכם: איזה מאמצעי הלחימה - הטכנולוגי או התעמולתי - היה בעל החשיבות הגדולה ביותר במהלך המלחמה? נמקו את קביעתכם.
ג. מה הפך, לדעתכם, את המלחמה שהתקיימה בין 1914 ל-1918 למלחמה חסרת תקדים שכונתה "המלחמה הגדולה" ובהמשך "מלחמת העולם הראשונה"?
ד. הסבירו באילו דרכים העובדה שמלחמת העולם הראשונה הייתה "מלחמה טוטאלית" השפיעה על היקף הפגיעות וההרג.
4.
א. איזה מהגורמים לפריצתה של מלחמת העולם הראשונה השפיע, לדעתכם, והביא לביצוע הטיהור האתני שהתרחש במהלכה? הסבירו את האופן השפעתו.
ב. כיצד אפשר להסביר את העובדה שהטבח בעם הארמני התרחש דווקא במהלך מלחמת העולם הראשונה? מה לדעתכם איפשר את ביצועו של הרצח ההמוני בארמניה בשנים האלה?
5.
א. מה אפשר את סיום המלחמה? ומדוע לא יכלו לסיימה קודם לכן?
ב. הציגו את ההגבלות שהעמיד חוזה ורסיי לפני גרמניה.
ג. חוו דעתכם: איזו הגבלה היא בעלת ההשפעה הרבה ביותר על גרמניה? נמקו.
6. כיצד החידושים האידאולוגיים, הפוליטיים והטכנולוגיים של המודרנה, שתוארו בפרקים של יחידה א, באים לידי ביטוי בגורמים שהובילו לפרוץ המלחמה?
7. בספר העוסק ברציחות פוליטיות שהתרחשו במאה ה-20, נכתב על הרצח בסרייבו:
שתי היריות שנורו על ידי תלמיד-גימנסיה סרבי ב-28 ביוני 1914 בסרייבו בירת בוסניה הביאו לא רק למותם של יורש העצר של הממלכה האוסטרו-הונגרית ורעייתו, אלא גם למלחמת עולם שבה נהרגו בין שמונה לעשרה מיליון בני אדם במשך ארבע השנים הבאות, ובעקיפין גם למותם של למעלה מעשרים מיליון בני אדם כעבור חצי יובל שנים: הייתה זו ההתנקשות הגורלית ביותר בתולדות המערב. הקורבן המרכזי, יורש העצר, לא מילא כאן תפקיד חשוב ביותר: הוא לא נערץ על תושבי ממלכתו, ואיש מהם לא ראה במותו אבידה שאין להשיבה.
(אמיל פוירשטיין, רציחות פוליטיות במאה ה-20, עשרים פרשיות רצח נודעות, עמ' 25).
א. מה היו, לפי הקטע שלפניכם, תוצאותיה של ההתנקשות ביורש העצר?
ב. איזו רמת חשיבות מיוחסת בקטע למעשה הרצח? ואיזו רמת חשיבות מיוחסת לנרצח?
ג. חוו דעתכם: כיצד קרה שההתנקשות ביורש העצר הייתה האירוע שבעקבותיו פרצה מלחמת העולם הראשונה?
8. בחרו אחד מהמקורות החזותיים (צילומים או כרזות) המלווים את הסעיף העוסק במאפייני המלחמה, והמלילו אותו: כתבו את הדברים שלדעתכם הדמויות המצולמות או המצוירות אומרות או חושבות לעצמן.
*126*
*126*
כפי שראינו, מלחמת העולם הראשונה הייתה מלחמה חסרת תקדים בהיקפה ובעוצמתה, והדבר בא לידי ביטוי גם בהשפעותיה של המלחמה ובשינויים שהיא חוללה בתחומי חיים שונים. במהלך המלחמה ולאחריה השתנתה מציאות החיים בעולם והעמידה לפני בני האדם בכל רחבי העולם אתגרים חדשים שהיה עליהם להתמודד עמם. בסעיף זה נעסוק בתוצאות המלחמה ב-3 תחומים: בתחום החברה, בזירה הבין-לאומית, ובהתנהלות הפוליטית בתוך המדינות החדשות.
*126*
מדינות אירופה סובלות ממשבר כלכלי ומאבטלה גואה
*126*
המלחמה הקשה שהתרחשה ברחבי אירופה הובילה להרס של אזורי מגורים, חקלאות ותעשייה. הנזק הפיזי שנגרם היה חמור, ומדינות אירופה נקלעו למשבר כלכלי. במהלך שנות המלחמה הארוכות הן השקיעו משאבים רבים ברכישת כלי נשק ובמימון פעילות הצבאות, ולאחר תום המלחמה היה עליהן להקדיש סכומי כסף נכבדים לתיקון נזקי המלחמה הכבדים. הדבר הקשה עליהן לחדש את הפעילות הכלכלית הסדירה ולהחזיר את משקיהן למצב של שגרה. קושי זה השפיע גם על המעצמות המנצחות, ומנהיגיהן עמדו על כך שבחוזה ורסיי (עמ' 124) גרמניה תחויב לשלם פיצויים שיסייעו להן לשאת בהוצאות השיקום.
המלחמה הגדולה גרמה לכך שמדינות אירופה סבלו מאבטלה קשה. האבטלה נוצרה בגלל מיעוט מספרם של מקומות העבודה הפנויים בהשוואה למספר דורשי העבודה. מקומות תעסוקה רבים נפגעו מן המלחמה ישירות ובעקיפין. חלק מבתי העסק הופגזו והושחתו על ידי האויב במהלך הלחימה, ואילו אחרים נאלצו להיסגר מחוסר ביקוש לתוצרתם או מהיעדר עובדים שגויסו לצבא. ומאסר שהמלחמה נמשכה פרק זמן ארוך, במקרים רבים מילאו הנשים את מקומם של הגברים המגויסים. במהלך התקופה עלה בשיעור ניכר מספרן של הנשים העובדות, ולמעשה הן נשאו בנטל הלאומי (עמ' 115).
האבטלה החמירה עם שובם של מיליוני החיילים לבתיהם בתום הקרבות. הפעילות הכלכלית במדינות הייתה מועטה ומצומצמת, והחיילים התקשו למצוא מקור פרנסה. האבטלה של החיילים המשוחררים ושל קבוצות נוספות באוכלוסייה הובילה לתוצאות קשות: עוני, רעב, איבוד מקום המגורים, שתיינות ופשיעה.
ראשי המדינות ניסו לצמצם את היקף האבטלה של התושבים בדרכים שונות. ממשלת בריטניה, למשל, ניסתה ליצור מקומות עבודה חדשים על ידי יצירת עבודות ציבוריות - מיזמים גדולים של בניית תשתיות ותחבורה. מיזמים אלה נועדו לתרום לשיקום ההריסות של המלחמה וגם לספק תעסוקה למובטלים. פתרון נוסף שבאמצעותו ביקש השלטון הבריטי להעסיק את מבקשי העבודה לטובת רווחת המדינה היה: הפניית המובטלים לבניית שיכונים למעוטי האמצעים. אך למרות המיזמים האלה, רבים בבריטניה נותרו מחוסרי עבודה וממשלת בריטניה העניקה להם קצבאות אבטלה (ראו הרחבה בהמשך העמוד) למשך זמן מוגבל. על אף כל המאמצים, בשנים שלאחר המלחמה הלך וגדל שיעור האבטלה בבריטניה, כמו גם בשאר מדינות אירופה.
קצבת אבטלה - תשלום שהמדינה משלמת לאזרח שלא מצא לעצמו עבודה. מפלגות הפועלים (עמ' 85) שפעלו במאה ה-19 במדינות שונות באירופה, דאגו לחקיקה שתבטיח את תשלום הקצבאות - להבטחת רווחתם של הפועלים ושל העובדים השכירים שאיבדו את מקור פרנסתם. תשלום קצבאות האבטלה משקף את האחריות של המדינה לאזרחיה ואת דאגת המדינה לזכויותיהם הבסיסיות.
*127*
*127*
האבטלה לא הייתה הקושי היחיד שהחיילים המשוחררים התמודדו עמו. הם התמודדו גם עם בעיות מוראליות. בקרב החיילים ששבו מהחזית, אם כמנצחים ואם במפסידים, הלכו והעמיקו רגשות אכזבה ומרירות. הם כינו את שנות המלחמה "שנים אבודות", ואת בני דורם שהתגייסו זיהו כ"בני הדור האבוד" (באנגלית: "Lost Generation"). לוחמים רבים חשו כי המדינאים ומפקדי הצבא אשר שלחו אותם להילחם הוליכו אותם שולל, וכי איימי המלחמה - אובדן החברים, הפציעות הקשות בגוף ובנפש וסבל המשפחות בבית - היו לשווא. בדידותם של השבים הביתה, יחד עם תחושת חוסר התועלת שבמלחמות, הלכו והתחזקו. אחת מן התופעות שהתעצמו כחלק מן המוראל הירוד הייתה מחאתם של מתנגדי המלחמה - הפציפיסטים (ראו הרחבה בהמשך העמוד), שהתנגדו נחרצות למלחמה כדרך לפתרון בעיות בין מדינות ודרשו כי חילוקי הדעות ייושבו בדרכי שלום וללא אלימות.
במקביל ביקש הציבור ליצור מציאות חדשה, כתגובת-נגד לערכים שהיו מקובלים קודם לכן. החיילים המשוחררים, בני משפחותיהם וקבוצות נוספות באוכלוסייה, ביטאו תסכול מן המציאות ששררה באירופה עם תום המלחמה. הם הטילו על ההנהגה הקיימת את האחריות על הנסיבות שנוצרו, וביקרו את המדינאים, את אנשי הצבא ואת אנשי הרוח. אי שביעות הרצון מהתנהלות הממשל הובילה במדינות הדמוקרטיות לבחירות חוזרות ונשנות, שנערכו מתוך ציפייה שהנבחרים החדשים יתנו מענה מיידי לקשיים הקיומיים. במרבית המקרים הציפייה נידונה מראש לכישלון. הדבר גרם לאי יציבות פוליטית, עובדה שהקשתה על מציאת פתרונות מקיפים וארוכי טווח לאבטלה ולמשבר הכלכלי.
התחושות הקודרות והביקורת על המלחמה חסרת התוחלת ועל תוצאותיה באו לידי ביטוי בדרכים שונות, למשל בספרות, בעיתונות ובאמנות. יוצרים ואנשי רוח הביעו ביצירותיהם את חששותיהם מאימי המלחמה ואת התסכול שלהם מהשפעותיה הקשות.
פציפיסט - אדם המחזיק בהשקפה הדוגלת בהתנגדות למלחמה ובוויתור על חימוש ועל הכשרה צבאית. הפציפיסטים מתנגדים התנגדות עקרונית לשימוש באלימות ולמלחמה, והם מסרבים להשתתף בכל פעולה צבאית. הפציפיזם הופיע בהזדמנויות שונות במהלך ההיסטוריה (למשל, במלחמה שניהלו היוונים נגד הפרסים במאה ה-5 לפסה''נ), אולם השפעתו בעולם גברה במידה רבה בעקבות מלחמת העולם הראשונה.
(בספר תמונה של ציור: "המגדל האדום בעיר האל" של ארנסטלודוויג קירשנר, 1915 - היעזר במנחה)
לא אלחם! - משום שכל מלחמה שתקרה, לא תקרה אלא בשל השנאה העמוקה השוררת בין האומות ביבשת אירופה, (...) ולי אין כל עניין בה.
לא אלחם! - משום שאם כולנו לא נעמוד בסירובנו להשתתף במלחמה, תהיה סיבתה אשר תהיה, לא יבוא קץ למלחמות ותרבות האדם תרד לטמיון.
לא אלחם! - משום שהתקווה היחידה של העולם להינצל ממלחמה היא בכך שאנשים רבים ככל האפשר מכל אומה ואומה יגידו: לא נילחם! ולא יזוזו מהחלטתם זו.
לא אלחם! - משום שהמלחמה היא רצח ואין ברצוני להכתים את ידי בדם זולתי. ומשום שאני סבור שפטריוטיות שאין עמה מחשבה הגיונית היא קללה לאנושות, ולאומנות קיצונית אינה אלא שיגעון.
לא אלחם! - משום שלמעלה מ-10 מיליון בני אדם נהרגו במלחמה האחרונה ורבים עוד יותר נהרסו בגופם וברוחם, ומשום שהסבל הכלכלי והמלחמה הכלכלית בעולם כיום הם תוצאה ישירה של מלחמת 1914-1918.
לא אלחם! - משום שנשבעתי לעצמי ב"חפירות" שאעשה כל אשר ביכולתי כדי לשים קץ למלחמות, ולפי מיטב אמונתי, הדרך הטובה ביותר לתכלית זאת היא לא להילחם בשום מחיר.
מובא אצל: יצחק שפירא, דברי ימי העמים בעת החדישה, כרך ד, עמ' 155.
1. אילו פרטים היסטוריים המוזכרים בכרוז מלמדים על הקשר ההדוק בין מלחמת העולם הראשונה לבין התעוררות הפציפיזם?
2. מהם הנימוקים העקרוניים המוזכרים בכרוז כבסיס להתנגדות למלחמה?
3. איזה מהנימוקים המועלים בכרוז נגד המלחמה משכנע אתכם? הסבירו מדוע.
4. הציעו טיעונים היסטוריים שניתן להשיב כתגובה על הכרוז.
*128*
(בספר תמונה של ציור: "המגדל האדום בעיר האל" של ארנסטלודוויג קירשנר, 1915 - היעזר במנחה)
בספרו "בית דוד" פרסם הרב זאב וולף לייטר שאלות ותשובות שבהן נשא ונתן עם רבנים בני דורו. הספר יצא לאור לאחר מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1920. אחת השאלות דנה בהתגייסות של כוהנים למלחמה.
וראה בתוס' ע"ז (בתוספות עבודה זרה, יח עמוד ב) (...) בשם רבינו אלחנן (שפירוש האיסור להתחשב עמהם) להיות ממספר אנשי הצבא של עכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות), ואין כאן ספק שמי שעושה כן (מתגייס) מרצונו בלי שום אונס וכפיה או סכ''נ (סכנת נפשות) שארצו נתונה בו ועל כל הנתינים להחלץ חושים הוא נידון כמאבד עצמו לדעת. (...) והחיוב על כל חרדי לעבוד בעד השלום העולמי לבל יישפך דם נקי בקרב הארץ ותושבת (ותושבת) המלחמה. לא אלחם! - משום שנשבעתי לעצמי ב"חפירות" שאעשה כל אשר ביכולתי כדי לשים קץ למלחמות, ולפי מיטב אמונתי, הדרך הטובה ביותר לתכלית זאת היא לא להילחם בשום מחיר.
מובא בתוך: זאב וואלף לייטער, ספר שאלות ותשובות בית דוד, חלק ראשון, סימן עא, עמ' 76.
1. מהי העמדה המובעת בקטע לגבי חובתו של האזרח שחי במדינה להצטרף לצבא שלה? ומהי העמדה המובעת לגבי המלחמה?
2. במה דומה העמדה הזאת לעמדה המובעת בכרוז הפציפיזם בבריטניה (עמ' 127)? ובמה היא נבדלת ממנה?
3. חוו דעתכם: האם הנימוק שלו, "לבל יישפך דם נקי", הוא פנים-יהודי או אוניברסאלי? נמקו את דעתכם.
(בספר תמונה של ציור: "המגדל האדום בעיר האל" של ארנסטלודוויג קירשנר, 1915 - היעזר במנחה)
המלחמה נתנה את אותותיה בכל שדרות הציבור, וכן באמנות. בין האמנים שביקרו את המציאות שיצרה המלחמה היה ארנסט לודוויג קירשנר, אזרח גרמני שגויס עם פרוץ המלחמה לצבא גרמניה. כעבור חודשים אחדים הוא שוחרר בשל מחלה, אך השירות הצבאי הוסיף לתת בו את אותותיו. בשנת 1916 כתב קירשנר: "לחצה של המלחמה וההתגברות העקבית של השטחיות, משקלם כבד מכל דבר אחר. אני נתון תמיד תחת הרושם של קרנבל דמים. קיימת תחושה ברורה של משבר תלוי ועומד וכל העולם הפוך (...). ולמרות הכל אני עדיין מנסה להשליט סדר במחשבות" וליצור מתוך אי-הסדר תמונה של הזמנים הללו, שהרי זהו תפקידי." (אמנות בעידן הטכנולוגי, עמ' 88).
בעקבות המלחמה גברו גם הרצון והצורך למרוד בערכים מקובלים ומקודשים, ואלה השתקפו גם באמנות. בין השאר היה לכך ביטוי בזרם האמנותי המכונה דאדא (מקור המילה "דאדא" ומשמעותה, אינם ברורים. יש הסבורים כי מקורה בצרפתית, ופירושה: "סוס עץ". אחרים טוענים כי מקורה במילה הרומנית "דא", שפירושה: "כן". לדעת אחרים נבחרה המילה באקראי ומתוך שעשוע - פתיחת המילון ובחירת מילה מקרית). הדאדא נוצר בציריך (שוויץ), בפריז (צרפת), בערים שונות בגרמניה ובניו יורק (ארה"ב) בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה, והוא התחזק במידה ניכרת עם תום המלחמה. אמני הדאדא שללו את הערכים שנתפסו קודם לכן כמובנים מאליהם, והם ביקשו לזעזע את הצופים כדי לעודד חשיבה שבעזרתה יהיה אפשר ליצור מציאות חדשה. ביצירותיהם הם השתמשו בחומרים לא מקובלים כאשפה ופסולת, או העניקו לבוש חדש ומקורי לחפצים יום-יומיים. על ידי כך רצו אמני הדאדא "לנער" את הציבור. ביצירותיהם הם נטו להדגיש את האבסורד, כלומר, את החריגה ממסגרת הנורמות המקובלות בחברה על ידי שימוש בהומור או במצבים בלתי מתקבלים על הדעת, כדי לבטא ביקורת.
אמני הדאדא השתמשו בהומור כהגנה מפני הייאוש. הם לגלגו גם על יצירות האמנות וגם על קהל הצופים. כך, לדוגמה, ביקש האמן מרמל דושאן להכניס תוספות משלו לדמות של ה"מונה ליזה" של לאונרדו דה וינצ'י על ידי כך שצייר על פניה שפם וזקן
(בספר תמונה של ציור: "המגדל האדום בעיר האל" של ארנסטלודוויג קירשנר, 1915 - היעזר במנחה)
1. תארו את התמונה. בתשובתכם התייחסו לסביבה המתוארת, לצבעים, לזוויות ולהתרחשות (או להיעדר ההתרחשות).
2. כיצד מבטא היוצר את הביקורת שלו על המציאות ההיסטורית בת זמנו בציור ובדברים המצוטטים מפיו.
*129*
*129*
*129*
בתחילת המאה ה-20 שלטו מדינות אירופה על אזורים נרחבים ברחבי העולם והקימו בהם מושבות, קולוניות (עמ' 35). יחסם של האירופים לאוכלוסיית המושבות היה יחס של עליונות. ילידי המושבות נחשבו בעיניהם לנחותים, ולכן הם הגדירו לעצמם ייעוד "לפתח" ו"לקדם" את בני אסיה ואפריקה ברוח התרבות המערבית ואף להפיץ בקרבם את הדת הנוצרית. על פי רוב קיבלו העמים הנשלטים את פלישתו של הגורם האירופי בהכנעה ובצייתנות.
לאחר מלחמת העולם הראשונה פרצו במדינות אסיה הפגנות ושביתות נגד השלטון הקולוניאלי. את הפעילות נגד השלטון האירופי הזר הובילו שתי קבוצות:
א. חיילים בני המושבות - שלחמו במלחמת העולם הראשונה במסגרת צבאות צרפת ובריטניה. הם הושפעו מהמפגש עם החיילים האירופים ומהרעיונות שהחזיקו, ובהם הליברליזם (עמ' 62) והלאומיות (עמ' 89). בתום המלחמה חזרו החיילים לארצותיהם מלאים בשאיפות לחופש ובנכונות להיאבק להשגתו. הפעילות הלאומית של בני המושבות הלכה וגברה לאחר מלחמת העולם השנייה.
ב. משכילים מקומיים - שקיבלו חינוך מערבי וחיו בערי הבירה. המשכילים הקימו מפלגות פוליטיות שחרתו על דגלן את חיסול השלטון הקולוניאלי וביססו את דרישותיהן על עקרונות זכויות האדם והאזרח, ועל עקרון ההגדרה העצמית ללאומים שטבע וודרו וילסון, נשיא ארצות הברית.
בינואר 1918 נאם הנשיא וילסון לפני הקונגרס האמריקני והציג תכנית מפורטת לגבי יצירתו של הסדר שלום עולמי. תכנית זאת כונתה "14 הנקודות של וילסון", והיא עסקה בצורך בדיפלומטיה גלויה, בעידוד קשרי מסחר בין-לאומיים ובצמצום החימוש. עוד העמיד וילסון את העיקרון המייחס לעמים השונים ברחבי העולם את הזכות להגדרה עצמית, וזאת מתוך הפנמה של ערכי הנאורות והכרה בזכויותיהם של בני הלאומים לריבונות.
רעיונותיו של נשיא ארצות הברית הובילו להקמתן של מדינות שונות ברחבי העולם ובאירופה (עמ' 131), ואף עמדו בבסיס ייסודו של ארגון חבר הלאומים בינואר 1920. חבר הלאומים הוא ארגון בין-לאומי שנוסד במטרה לשמור על השלום ועל הביטחון בעולם ולהבטיח את שלמותן הטריטוריאלית של מדינות העולם - גדולות כקטנות, ותיקות כחדשות.
*129*
נאומו של וילסון היה בבחינת "קו פרשת המים": אחריו השתנתה המציאות הבין-לאומית לבלי הכר. לאחר שהועלה רעיון הזכות להגדרה עצמית, לא היה אפשר להמשיך לנהוג על פי ערכי הקולוניאליזם כבעבר. אפילו המעצמות האירופיות הגדולות והחזקות כמו בריטניה וצרפת לא היו יכולות להוסיף להתנהל כפי שהתרגלו, והן ביקשו להצטייר כמי שמעוניינות להעניק מידה כזו או אחרת של עצמאות לתושביהם של האזורים הכבושים. מאחר שהמעצמות האירופיות לא סברו שהמקומיים באפריקה ובאסיה יכולים לנהל את עצמם כראוי, הן פיתחו את שיטת המנדטים המבוססת על רעיון של הענקת מנדט (ייפוי כוח).
על שיטת המנדטים ויישומה
חבר הלאומים העניק למעצמות אירופה ייפוי כוח, שבמסגרתו קיבלה כל אחת מהן אחריות על טריטוריות מסוימות עד שתושביהן יהיו בשלים לשלטון עצמאי. כלומר, המעצמות האירופיות הוסיפו לשלוט על אזורים שונים ברחבי העולם, אך הן עשו זאת בחסות חבר הלאומים ובפיקוחו. מדי פעם נדרשו המעצמות להגיש לוועדת המנדטים של חבר הלאומים דוחות מפורטים על המצב בטריטוריות שבשליטתן ועל מידת הבשלות של התושבים לקבל על עצמם ריבונות.
*130*
בהתאם לשיטת המנדטים - שטחים במזרח התיכון, למשל, שקודם לכן נשלטו על ידי האימפריה העות'מאנית, נמסרו כשטחי מנדט לבריטניה ולצרפת. הענקת המנדט על אזורים אלה נוצרה כפשרה בין שאיפות ההשתלטות של המדינות המנצחות על השטחים שכבשו במלחמת העולם הראשונה, לבין עקרונות ההגדרה העצמית של העמים, כפי שהוצגו ב-"14 הנקודות של וילסון".
באפריל 1920 התכנסה באיטליה ועידת סן רמו - ועידה שנדרשה להגדיר מחדש את מעמדם של אזורים במזרח התיכון. החלטותיה של הוועדה, אשר נשענו על הסכם סייקס פיקו, קבעו כי צרפת תקבל מנדט על סוריה ועל לבנון, ובריטניה תקבל מנדט על עיראק ועל ארץ ישראל. שטחי המנדט שנמסרו לבריטניה ולצרפת הועברו לשליטתן לזמן מוגבל והוטל עליהן לנהלם ולהכשיר את תושביהם לעצמאות. היה ברור כי המנדט הוא פיקדון זמני, למרות שאף לא אחד מכתבי המנדט כלל סעיף המציין מתי הוא יסתיים.
למרות שבשלב זה האזורים הכבושים ברחבי העולם עדיין לא זכו לעצמאות פוליטית, היה בכך שינוי מהותי. מעצמות אירופה איבדו את הלגיטימציה שהייתה להן בעבר לשלוט כרצונן על שטחים ברחבי העולם ולספחם לשטחיהן ללא ערעור. מדובר בשלב ראשון בתהליך שהלך והתפתח בעשורים הבאים, שניתן לכנותו בשם "דה-קולוניזציה". כלומר, תהליך של השתחררות מן השלטון הקולוניאלי, תהליך התפרקותן של האימפריות הקולוניאליות הגדולות ומתן עצמאות למדינות באסיה ובאפריקה. לאחר מלחמת העולם השנייה התעצם התהליך עוד יותר.
(בספר מפה של המדינות החדשות שקמו בתום מלחמת העולם הראשונה באירופה - היעזר במנחה)
הואיל ומעצמות-הברית הראשיות הסכימו ביניהן, כדי להוציא אל הפועל את הוראות הסעיף 22 מספר-הברית של חבר-הלאומים, להפקיד בידי בעל-מנדט נבחר על-ידי המעצמות הנ"ל את השלטון על השטח של ארץ-ישראל, שהייתה שייכת לפנים לקיסרות התורכית (העות'מאנית), באותם הגבולות שייקבעו על-ידיהן;
והואיל ומעצמות-הברית הראשיות הסכימו גם שבעל-המנדט יהא אחראי להגשמת ההצהרה שניתנה לראשונה ביום 2 בנובמבר 1917 (הצהרת בלפור) (...) לטובת הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל, בתנאי מפורש שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של העדות הבלתי-יהודיות הקיימות בארץ-ישראל, או בזכויות ובמעמד המדיני שיהודים נהנים מהם בכל ארץ אחרת;
והואיל ועל ידי כך הוכר הקשר ההיסטורי שבין העם היהודי ובין ארץ-ישראל וכן ניתנה הכרה לנימוקים המחייבים את הקמתו מחדש של ביתו הלאומי באותה הארץ;
והואיל ומעצמות הברית הראשיות בחרו בהוד מלכותו מלך בריטניה הגדולה בתורת בעל-המנדט על ארץ-ישראל;
והואיל והמנדט לגבי ארץ ישראל נוסח בתנאים הבאים להלן והוגש למועצת החבר לאישור;
והואיל והוד מלכותו מלך בריטניה הגדולה קיבל על עצמו את המנדט על ארץ-ישראל והתחייב להגשימו מטעם חבר-הלאומים בהתאם להוראות הבאות להלן: (...) לכן, באשרה את המנדט הנ"ל, מגדירה (המועצה) את תנאיו כדלהלן:
סעיף 1: לבעל-המנדט תהיינה סמכויות מלאות של תחיקה ושלטון, אלא אם כן ובמידה שסמכויות אלה מוגבלות על-ידי תנאיו של מנדט זה.
סעיף 2: בעל-המנדט יהא אחראי להעמדת הארץ בתנאים מדיניים, אדמיניסטרטיביים (מינהליים) וכלכליים כאלה, אשר יבטיחו את הקמתו של הבית הלאומי היהודי (...) ואת ההתפתחות של מוסדות שלטון עצמי, וכמו כן (יהיה אחראי) לשמירת הזכויות האזרחיות והדתיות של כל תושבי ארץ-ישראל, בלי הבדל בין עם לעם ובין דת לדת.
סעיף 3; על בעל-המנדט לעודד שלטון עצמי מקומי, במידה שהמסיבות תרשינה.
מובא אצל: ברנרד יוסף, השלטון הבריטי בארץ-ישראל, פרשת כישלונו של משטר, עמ' 271.
1. כיצד משקפים הקטעים מתוך כתב המנדט את שיטת המנדטים?
2. מה מייחד את גורלה של ארץ ישראל? אילו פרטים מוזכרים בכתב המנדט ומעידים על חריגה משיטת המנדטים המקובלת?
*131*
*131*
*131*
בתום מלחמת העולם הראשונה ביקש נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, להוביל להשגת שלום כלל-עולמי באמצעות יישומם של העקרונות שהוגדרו בממגרת "14 הנקודות של וילסון" (עמ' 129). מדיניות השלום שביקש וילסון להוביל נדחתה על ידי מנהיגי המדינות המנצחות במלחמת העולם הראשונה.
ביוני 1919 נחתם חוזה ורסיי (עמ' 124) לאחר משא ומתן ממושך שניהלו מנהיגיהן של צרפת, בריטניה, איטליה וארצות הברית. מאחר ששלושת המנהיגים האירופים גילו עמדות תקיפות כלפי יריביהם, המסמך שיצרו היה רחוק מרוחו הפשרנית של נשיא ארצות הברית. גרמניה אולצה לחתום על חוזה שבו הוכרזה כאשמה בפריצתה של מלחמת העולם, ומכאן נגזרו עליה הגבלות ואילוצים שונים. מאחר שהמסמך היה מנוגד לעמדה הרשמית של ארצות הברית, היא נמנעה מלחתום עליו.
בעמודים הבאים נתמקד בתהליכים הפוליטיים שהתרחשו בעקבות המלחמה בשתיים מהמדינות החדשות שנוצרו באירופה - גרמניה ופולין.
עם זאת הוטמע בחוזה ורסיי העיקרון שטבע וילסון לגבי הזכות להגדרה עצמית. במסגרת החוזה הוחלט על הקמתן של מדינות לאום חדשות על שטחיהן של גרמניה, אוסטרו-הונגריה, האימפריה העות'מאנית וברית המועצות. נקבע שהמדינות החדשות יהיו דמוקרטיות, בדומה לצורת המשטר שהייתה נהוגה במדינות המנצחות. עוד נקבע בחוזה כי גרמניה המובסת תהפוך לרפובליקה (עמ' 67).
(בספר מפה של המדינות החדשות שקמו בתום מלחמת העולם הראשונה באירופה - היעזר במנחה)
במפה משורטטים:
- גבולות גרמניה 1914
- גבולות אוסטרו-הונגריה 1914
- גבולות רוסיה 1914
כן רשומות המדינות החדשות: פינלנד, אסטוניה, לטביה, ליטא, פולין, צ'כוסלובקיה, הונגריה, אוסטריה, יוגוסלוויה.
1. אילו מדינות חדשות קמו באירופה בתום המלחמה?
2. ציינו לגבי כל אחת מן המדינות החדשות מי שלט בשטחה קודם לכן.
3. שערו כיצד השפיעה המפה המדינית החדשה על גרמניה ועל פולין, וכיצד היא השפיעה על היחסים ביניהן.
בעמודים הבאים נתמקד בתהליכים הפוליטיים שהתרחשו בעקבות המלחמה בשתיים מהמדינות החדשות שנוצרו באירופה - גרמניה ופולין.
*132*
*132*
*132*
עד מלחמת העולם הראשונה התנהלה גרמניה כמדינה שבראשה עמד קיסר. הרפובליקה הגרמנית קמה באווירה הקשה ששררה בקרב האזרחים לאחר מלחמת העולם ולאחר הדחת הקיסר וילהלם השני (עמ' 123) - אווירה של תבוסה, תסכול ומחדל. הגרמנים ראו בהקמת הרפובליקה מעשה שאויביה של גרמניה - המדינות המנצחות - הטילו עליה בכפייה. לפיכך הפכה הדמוקרטיה בתודעה של הגרמנים לאויבת העם הגרמני. מפקדי הצבא, שרצו להתחמק מאחריות למלחמה ולתבוסה, טענו כי הצבא הגרמני מעולם לא נוצח. הם הטילו את האחריות לתבוסה על הממשלה הזמנית שחתמה על הסכם שביתת הנשק.
טענות אלה הצטרפו לרגשות המרירות והאכזבה מן המלחמה ומתוצאותיה, ששררו בלבם של אלפי חיילים גרמנים ששבו מן החזית והיו למובטלים (עמ' 126). חוגי הימין בגרמניה יצרו מיתוס בדבר תקיעת סכין בגב האומה, ולפיו האומה הגרמנית והצבא היו מעוניינים להמשיך להילחם, ואף היו מסוגלים לנצח, אך חוגים תבוסתניים ולא פטריוטיים בעורף - ובראשם סוציאליסטים, קומוניסטים ויהודים - מנעו זאת. ההאשמות הללו השכיחו את העובדות ההיסטוריות: שגרמניה הוכרעה בשדה הקרב, שהמפקדה הצבאית הגרמנית היא זו שתבעה שביתת נשק, ושהסוציאל-דמוקרטים הכריזו על הקמת הרפובליקה וחתמו על שביתת נשק כדי למנוע את כיבוש גרמניה בידי מדינות ההסכמה.
בינואר 1919 התכנסה אספה מכוננת בעיר ויימאר במטרה לחוקק חוקה לרפובליקה. חוקת ויימאר העניקה את שמה לרפובליקה כולה, והיא נקראה מעתה רפובליקת ויימאר. הרפובליקה התקיימה כ-14 שנה: מקריסת השלטון הקיסרי, בנובמבר 1918, ועד עליית הנאצים לשלטון, בינואר 1933.
על פי החוקה, בראש הרפובליקה עמד נשיא, והוא נבחר בבחירות כלליות לתקופה של 7 שנים. הנשיא היה בעל סמכויות רחבות: הוא היה המפקד העליון של הצבא, והייתה לו סמכות למנות את הקאנצלר (ראש הממשלה) ואת השרים, וגם לפטרם. כדי להגן על הרפובליקה הוענקו לנשיא סמכויות מיוחדות לשעת חירום: ביטול החוקה ושליטה באמצעות צווי חירום ללא צורך באישור הפרלמנט, ואף ביטול חלק מזכויות האזרח. הפרלמנט הגרמני כלל שני "בתים": הבית העליון (רייכסטראט), והבית התחתון (רייכסטאג). הרייכסטאג נבחר אחת ל-4 שנים, וחבריו ייצגו את המפלגות שפעלו בגרמניה באותה העת. הרייכסטאג היה המוסד המחוקק של הרפובליקה, והוא גם פיקח על פעולות הממשלה. הממשלה, מצדה, נשענה על האמון של חברי הרייכסטאג. לנשיא, לעומת זאת, הייתה סמכות לפזר את הרייכסטאג ולהכריז על בחירות חדשות. עוד קבעה החוקה, כי כדי לקבל החלטות בשאלות מדיניות חשובות אפשר לערוך משאל עם.
חוקת רפובליקת ויימאר הכירה בזכויות האדם והאזרח, לדוגמה: שוויון לפני החוק, חופש הדת, חופש ההתאגדות, חופש הביטוי וחופש המצפון, הזכות לעבוד והזכות לשבות. החוקה העניקה שוויון פוליטי לנשים, והותר להן להשתתף בבחירות. זאת בניגוד למה שהיה נהוג באותן שנים בדמוקרטיות אחרות כמו צרפת, הדמוקרטיה הוותיקה באירופה.
כשהוקמה רפובליקת ויימאר בגרמניה, לא הודחה הפקידות הציבורית של תקופת הקיסרות, וזכויותיה לא נפגעו. כך שירתו במוסדות הציבור פקידי מדינה רבים שלא הזדהו עם הרפובליקה ואף נמנעו מלהשתתף בטקסים רשמיים לכבודה. לדוגמה: במערכת המשפט
*133*
המשיכו לכהן שופטים שמונו לתפקידם בתקופת הקיסרות, ובמערכת החינוך לימדו מורים רבים שהיו אוהדי המשטר הקיסרי הישן. בצבא, שצומצם על פי חוזה ורסיי, המשיכו לשרת אנשי סגל הפיקוד של תקופת הקיסרות, ומרביתם גילו עוינות למשטר הדמוקרטי ושאפו לחזור ולכונן בגרמניה משטר מלוכני. לכן טוענים חוקרים כי הייתה זו רפובליקה ללא רפובליקאים.
*133*
כבר בשנות הרפובליקה הראשונות שרר בה פיצול פוליטי עמוק, ומנהיגיה נאלצו להתמודד עם ניסיונות הפיכה ועם טרור פוליטי. הניסיונות לחסל את הרפובליקה באו גם ממתנגדיה במפלגות השמאל וגם ממתנגדיה במפלגות הימין: בינואר 1919 פרץ בברלין מרד ברית ספרטקוס של המפלגה הקומוניסטית של גרמניה בהנהגתם של קרל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג. במרס 1920 ניסו חוגי הימין הלאומני לתפוס בכוח את השלטון בגרמניה, להקים מחדש את הקיסרות ולבטל את המשטר הדמוקרטי. ניסיון זה כונה פוטש קאפ, על שם המנהיג שהוביל אותו, וולפגאנג קאפ. שני ניסיונות ההפיכה האלה דוכאו אמנם על ידי השלטונות, אך הם ביטאו את פגיעותו ואת חולשותיו. בנובמבר 1923 ניסה ראש מפלגת הפועלים הגרמנית הנאציונל-סוציאליסטית, אדולף היטלר, להוביל הפיכה ולתפוס את השלטון במינכן, בירת בוואריה, ובעקבותיה בגרמניה כולה. הפוטש החל במרתף בירה במינכן, ומכאן גם כינויו "פוטש בית הבירה" או "הפוטש של היטלר". שאיפתו של היטלר לחולל מהפכה לאומית דוכא, והיטלר וכמה מתומכיו נעצרו והועמדו למשפט.
מלבד ניסיונות ההפיכה החוזרים התבצעו שורה של מעשי רצח פוליטיים. בשנים 1919-1922 ביצע הימין 354 רציחות פוליטיות. חשיבות מיוחדת נודעה לרצח שר החוץ של רפובליקת ויימאר - ולטר רתנאו - ביוני 1922, זמן קצר אחרי שחתם על הסכם רפאלו (ראו הרחבה בהמשך העמוד). מתנגדיו של רתנאו טענו כי הוא יהודי שהצליח לעלות לגדולה בזכות תבוסתה של גרמניה, וכי "רתנאו היהודי הבין-לאומי נשא נפשו לתבוסת גרמניה". ועוד טענו כי רתנאו כרת ברית עם "השטן הבולשביקי" וכי מכר את גרמניה לבולשביקים (עמ' 148).
(בספר תמונה של אנשי חוג הימין בניסיון הפוטש קאפ, 1920)
הסכם רפאלו - הסכם ידידות בין גרמניה לבין ברית המועצות, שנחתם ב-16 באפריל 1922. ההסכם נקרא על שם העיר שבה נחתם, העיר רפאלו באיטליה. ההסכם היה מהפכני משום ששתי המדינות, שנלחמו זו בזו במלחמת העולם הראשונה, הסכימו לחדש את היחסים הדיפלומטיים ביניהן, לשתף פעולה בענייני כלכלה ולהימנע מהתקפה זו על זו. הסכם רפאלו שינה בבת אחת את מפת היחסים הבין-לאומיים באירופה. בעקבותיו חדלו גרמניה וברית המועצות להיות מדינות מבודדות.
*134*
*134*
עוד גורם שהחליש את רפובליקת ויימאר היה משבר כלכלי שפקד את גרמניה בראשית שנות העשרים. תחילתו של המשבר הכלכלי נעוצה בתוצאות מלחמת העולם הראשונה: על הממשלה החדשה הוטל לספק מקומות עבודה לחיילים המשוחררים, לסייע לנכים ולפצועים, לשקם את התעשייה ולהתמודד עם מימון הוצאות המלחמה ותשלום הפיצויים. פעולות אלה הצריכו השקעות כספיות גדולות.
ממשלת הרפובליקה ניסתה להתמודד עם המחסור על ידי הדפסה מואצת של שטרות כסף ועל ידי צמצום ההוצאות והפסקת תשלום הפיצויים למדינות המנצחות. בתגובה לפעולה זאת פלשו יחידות צבא מצרפת ומבלגיה בינואר 1923 לחבל הרוהר (ראו הרחבה בהמשך העמוד). שתי הפעולות גרמו לאינפלציה (ראו הרחבה בהמשך העמוד). ערך המטבע צנח במהירות כה רבה, עד כי בסכום כסף שבו היה אפשר לרכוש דירה בשעות הבוקר, היה אפשר לקנות בערב רק כיכר לחם אחת. בעלי חנויות חדלו למכור סחורות תמורת שטרי הכסף חסרי הערך והחלו בסחר חליפין - החליפו מוצרים במוצרים.
האינפלציה שיבשה את החיים בגרמניה. היקף המסחר ירד, והייצור הצטמצם. הכנסות השכירים, בני המעמד הבינוני, נשחקו בהתמדה, ורבים מהם הגיעו עד חרפת רעב. המשבר הקשה גרם לפשיטת רגל של עסקים ושל אנשים פרטיים, ומפעלים רבים התמוטטו. בדצמבר 1923 גדל מספר המובטלים עד 3.5 מיליון איש. בעלי חסכונות איבדו בן לילה את ערך כספם, ובקרב האזרחים שררה אווירת ייאוש.
חבל הרוהר - אזור עשיר במכרות ברזל ופחם, שהיו מרוכזים בו מפעלי תעשייה גרמניים רבים. בעקבות פלישת צרפת ובלגיה לחבל הרוהר פתחו עובדי המפעלים הגרמנים בהתנגדות פסיבית: פקידים לא צייתו לשלטונות הכיבוש, ועובדי הרכבות ופועלי המכרות והתעשייה בחבל הפסיקו את עבודתם. ממשלת גרמניה העניקה לשובתים תמיכה כספית ונדרשה לכסף מזומן, אשר הושג על ידי הדפסה נוספת של כסף.
אינפלציה - מושג בכלכלה המציין תהליך מתמשך של עלייה ברמת המחירים במדינה. העלייה גורמת לירידה בערך המטבע ולהפחתת כוח הקנייה של המטבע. במציאות שבה שוררת אינפלציה, הציבור מתקשה לממן את הצרכים הנחוצים לו, והפעילות הכלכלית במדינה מואטת על ידי הפחתת הייצור והמסחר.
(בספר תמונה 'משחקים בכסף בגרמניה', 1923 ותרשים של מחיר כיכר לחם בברלין 1918-1923 - היעזר במנחה)
בתרשים ניתן ללמוד על שיעור האינפלציה בין השנים 1918-1923 לפי מחיר כיכר לחם:
1918 - 0.63 מרק.
1922 - 163.15 מרק.
ינואר 1923 - 250 מרק.
יולי 1923 - 3,465 מרק.
ספטמבר 1923 - 1,512,000 מרק.
נובמבר 1923 - 201,000,000,000 מרק.
הסבירו לגבי התמונה והתרשים כיצד כל אחד מהם משקף את קיומו של תהליך האינפלציה בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה.
*135*
*135*
ממשלה חדשה שנתמנתה לרפובליקה בראשות גוסטב שטרזמן, הצליחה לפתור את האינפלציה על ידי ביצוע רפורמה במערכת הכספים והנהגת מטבע חדש - רנטנמארק. צעד זה הביא להשבת האמון במטבע הגרמני, להחזרת כספים של משקיעים לגרמניה ולריסון האינפלציה. כן הוקפאו תשלומי הפיצויים לשנתיים, הוחזר חבל הרוהר לגרמניה והוענק לה מלווה אמריקני בסך 200 מיליון דולר. גרמניה מצדה התחייבה לחדש את תשלום הפיצויים בסכומים שנתיים הולכים וגדלים, בהתאם להתאוששותה הכלכלית. בעקבות תכנית זאת זרם לגרמניה הון אמריקני - הלוואות והשקעות - והון זה סייע לה להיחלץ מן המשבר הכלכלי. השנים 1924-1929 היו שנים טובות לרפובליקת ויימאר. למרות זאת בבחירות לנשיאות שהתקיימו בשנת 1925 נבחר מועמד הימין, המרשל פאול פון הינדנבורג בן ה-77.
הקאנצלר שטרזמן ניהל מדיניות של התפייסות עם מדינות המערב, ובמרכזה - חתירה משותפת לשלום ולביטחון. במסגרת מדיניות זאת התכנסה ועידה בלוקרנו שבשווייץ, ובה נחתמו בדצמבר 1925 הסכמי לוקרנו (ראו הרחבה בהמשך העמוד). ב-3 השנים שלאחר חתימת הסכמי לוקרנו המשיכו שרי החוץ של גרמניה, בריטניה וצרפת להיפגש ולקיים דיונים בבעיותיה של אירופה. אווירת הביטחון שנוצרה באירופה כונתה "ירח הדבש של לוקרנו". אווירה זאת, ולצדה תכנית בין-לאומית לפתרון סוגיית תשלומי הפיצויים של גרמניה, סייעו לצמיחה כלכלית ברפובליקת ויימאר.
*135*
היציבות הכלכלית והשינוי המסתמן במעמדה המדיני של גרמניה החלישו את המפלגות שהתנגדו לרפובליקה. באווירת הרווחה והשגשוג ירד כוחן של המפלגות הקיצוניות מימין ומשמאל. וכך, בעקבות הבחירות שהתקיימו בשנת 1928, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית היא שהרכיבה את הממשלה.
ואולם היציבות הכלכלית נמשכה תקופה קצרה בלבד. התמוטטות הבורסה האמריקנית באוקטובר 1929, והמשבר הכלכלי החמור שהתחולל בארצות הברית, השפיעו גם על מדינות אירופה. המשבר הכלכלי בארצות הברית פגע במיוחד בכלכלת גרמניה, שהייתה מבוססת על קשר הדוק עם המשק האמריקני. כספי ההלוואות וההשקעות האמריקניות שהוזרמו לגרמניה חדלו להגיע, וכלכלת הרפובליקה, שהחלה להתאושש, נקלעה שוב למשבר. המוני גרמנים, שמשבר 1923 עדיין היה טרי בזיכרונם, נהרו אל הבנקים ומשכו את פיקדונותיהם. בעקבות המשבר התמוטטו בנקים בגרמניה, צומצם הייצור, מפעלים רבים פשטו את הרגל, ואחרים נסגרו. עובדים פוטרו, ומספר המובטלים גדל - בשנת 1931 הגיע מספרם לכ-5 מיליון, ובשנת 1932 - לכ-6 מיליון. גל של התאבדויות העיד על חומרת המצב. המרוויחים הגדולים מן המשבר הכלכלי היו הנאצים: הודות למשבר הם הצליחו להגביר את כוחם ולהגיע לשלטון (ראו בהמשך, עמ' 178).
גרמניה לא הייתה המדינה היחידה שהתמודדה לאחר מלחמת העולם הראשונה עם אתגרים פוליטיים ועם קשיים כלכליים. גם הדמוקרטיות הוותיקות בריטניה וצרפת התמודדו עם משבר כלכלי ועם אי יציבות פוליטית. קשה פי כמה הייתה התמודדותן של המדינות החדשות שקמו לאחר המלחמה, ובהן פולין.
הסכמי לוקרנו - הסכמים שנחתמו בוועידת לוקרנו - ועידה בין-לאומית שהשתתפו בה שרי החוץ של צרפת, בריטניה, איטליה ובלגיה. הייתה זאת הוועידה הבין-לאומית הראשונה שהשתתפו בה גם נציגי גרמניה כמשתתפים בעלי מעמד שווה לנציגי המדינות האחרות. האווירה הנעימה ששררה בוועידה תרמה לקבלת החלטות חשובות: בממגרת ההסכם הכירו המדינות השונות בגבולות שביניהן תוך התחייבות לא לתקוף זו את זו, והמדינות התחייבו לסייע ולערוב לביטחונן של מדינות אחרות. גרמניה התחייבה לפתור כל סכסוך בשאלת גבולותיה המזרחיים באמצעות בוררות. נקבע אף כי עם יישומם של הסכמי לוקרנו תצטרף גרמניה לחבר הלאומים. ואכן, בספטמבר 1926 הצטרפה גרמניה לארגון הבין-לאומי.
*136*
*136*
*136*
במאה ה-18, במשך 23 שנים (1772-1795) חולקה פולין שלוש פעמים, והאזורים שנקרעו ממנה חולקו בין שכנותיה - רוסיה, אוסטריה ופרוסיה (שתהיה מאוחר יותר הכוח המוביל של גרמניה המאוחדת). וכך מאז 1772, במשך כ-130 שנה, לא התקיימה מדינה פולנית עצמאית. מאבקיהם החוזרים ונשנים של הפולנים (בשנים 1830, 1863) להקים לעצמם מדינה ריבונית - כשלו, אולם שאיפתם הייתה ידועה לראשי המדינות המנצחות במלחמה. וילסון, נשיא ארצות הברית, הקדיש בנאום 14 הנקודות לפולין סעיף מיוחד: "תקום מדינה פולנית עצמאית שתכיל את הטריטוריות המאוכלסות ללא ספק על ידי פולנים, עם גישה חופשית בטוחה לים."
לאחר מלחמת העולם הראשונה, על פי חוזה ורסיי, הוקמה פולין העצמאית בשטחים שהיו לפני המלחמה בשליטתן של רוסיה, גרמניה ואוסטרו-הונגריה. פולין העצמאית התמודדה עם כמה בעיות שעמדו לפניה כמדינה חדשה והתחדדו כעת: עיצוב גבולותיה, היחס אל המיעוטים הלאומיים ששכנו בקרבה, ביסוס השלטון הדמוקרטי והתמודדות עם מצוקות כלכליות.
הקמת פולין העצמאית וקביעת גבולותיה יצרו בעיות הן בגבולה המערבי עם גרמניה הן בגבולה המזרחי עם רוסיה. כדי להבטיח לפולין מוצא אל הים, כפי שדרש וילסון ב-14 הנקודות, נוצר אזור פולני בתוך שטח גרמניה, שבקצהו הצפוני - עיר הנמל דנציג (גדנסק בפולנית). כעיר נמל בים הבלטי הייתה לה חשיבות כלכלית רבה עבור פולין. על שמה של עיר הנמל הזאת נקרא האזור בשם פרוזדור דנציג. פרוזדור דנציג קטע את הרצף הגאוגרפי של שטחי גרמניה והגביר את המתיחות בין גרמניה לבין פולין.
לפני מלחמת העולם הראשונה היו דנציג והאזור הסמוך לה שייכים לגרמניה, ורוב תושבי המקום היו גרמנים, אולם לאחר המלחמה תבעו הפולנים את דנציג לעצמם, וזאת בתמיכת צרפת. מנגד סברה בריטניה כי מסירת העיר לפולין תבטא מדיניות מחמירה מדי כלפי גרמניה המובסת. כפשרה הוחלט כי דנציג והאזור שבקרבתה יהיו אזור חופשי בחסות חבר הלאומים. שני הצדדים לא היו מרוצים מן ההסדר: הגרמנים טענו כי ההסדר מנוגד לאופי הלאומי הגרמני של דנציג, ואילו הפולנים חזרו ותבעו את דנציג כעיר בשלטונם.
קביעת גבולה המזרחי של פולין עורר אף הוא בעיות רבות: פולין ביקשה לחזור לגבולותיה כפי שהיו ערב חלוקתה בפעם הראשונה (בשנת 1772), ולכלול בשטחה את אוקראינה, ליטא ועוד אזורים. משלא נענתה - יזמה פולין מלחמה ברוסיה (בשנת 1920), כשנה לאחר חתימת חוזה ורסיי. צבא פולין פלש לאוקראינה, ובתגובה חדר צבא רוסיה לפולין והגיע עד ורשה. בוורשה נבלם צבא רוסיה הודות להתערבות צבאה של צרפת. רק לאחר משא ומתן ממושך נקבע הגבול בין רוסיה לפולין.
*137*
*137*
שליש מאוכלוסיית פולין היה מורכב ממיעוטים לאומיים: כ-4 מיליון אוקראינים, יותר מ-3 מיליון יהודים, כ-1 מיליון ו-700 אלף גרמנים, כ-1.5 מיליון רוסים וכ-30 אלף צ'כים. הרכב זה של האוכלוסייה גרם לפיצול ולעימותים בין תושבי פולין. כדי להסדיר את מצב היחסים בקרב האוכלוסייה המסוכסכת, מעצמות אירופה אילצו את פולין לחתום על חוזה המיעוטים - חוזה שיבטיח את זכויותיהם של המיעוטים שחיו בתוכה (ראו תעודה). החוזה עם פולין, שנחתם ב-28 ביוני 1919, שימש דגם לחוזים דומים שנחתמו אחר כך עם המדינות החדשות האחרות.
גם המערכת הפוליטית בפולין סבלה מפיצול. הדבר הקשה על השלטון לנהל את ענייני המדינה וגרם לאי יציבות פוליטית ולחילופי ממשלות תכופים. במשך 4 שנים (1922-1926) התחלפו בפולין כ-15 ממשלות. בין המפלגות שפעלו בה היו האנדציה (ראו הרחבה בהמשך העמוד) - מפלגה ימנית קיצונית, והמפלגה הקתולית - מפלגה שמרנית ואנטישמית. מפלגות המיעוטים הקימו בשנת 1922 את בלוק המיעוטים - גוש פוליטי שפעל להגנת זכויות המיעוטים הלאומיים במדינה.
גם בתחום הכלכלה ניצב לפני פולין אתגר. פולין הייתה מדינה אגררית - מדינה שרוב תושביה עסקו בעבודה חקלאית - אך עבודת החקלאות הייתה עדיין נחשלת, ורוב קרקעות המדינה היו בבעלותם של אנשים מעטים. במסגרת רפורמה אגררית (ראו הרחבה בהמשך העמוד) שנערכה במדינה הועברו אמנם אדמות לאיכרים תמורת פיצוי לבעליהן, אך החקלאות נותרה נחשלת. גם תהליכי המיכון והתיעוש (עמ' 47) לא היו עדיין מפותחים בפולין באותה עת. אמנם נעשו צעדים ראשונים לפיתוח תעשייה ולניצול אוצרות הטבע שבשטחי פולין (פחם, ברזל ונחושת), אך אלה ננקטו בהשקעה של מדינות זרות ולא על ידי המדינה עצמה ולטובת תושביה. הממשל החדש נדרש לארגן בדחיפות את מערכת המינהל של המדינה, לבסס את הכלכלה ולייצב את המטבע. כדי להתמודד עם הקשיים התקציביים הגוברים הטיל שר האוצר, ולדיסלב גרבסקי, מסים כבדים על מעמד הביניים.
על רקע החמרת מצבה הפוליטי והכלכלי של פולין, ועל רקע תביעותיהם של המיעוטים הלאומיים, התקשו הממשלות המתחלפות לנהל את המדינה. בשנת 1926 תפס יוזף פילסודסקי את השלטון, בעזרת חלק מן הצבא והקומוניסטים. הוא פיזר את הפרלמנט, שלט כמנהיג סמכותי ומנע כל אופוזיציה למשטח - עד מותו, בשנת 1935.
אנדציה, מפלגת האנדקים - תרגום שמה של המפלגה מפולנית הוא "המפלגה הדמוקרטית הלאומית". המפלגה החלה לפעול ערב מלחמת העולם הראשונה והייתה מפלגה ימנית לאומנית, שביטאה את התפיסה "פולין לפולנים". מפלגה זאת ניהלה מדיניות אנטישמית - מדיניות שהייתה מבוססת על ההנחה כי בשל תרבותם השונה היהודים לעולם לא ישתלבו בפולין, וכי עליהם לעזוב אותה. בשנות השלושים, בהשפעת התעוררות הנאציזם באירופה, הוקצנו גם הרעיונות האנטישמיים שהפיצה מפלגת האנדקים.
רפורמה אגררית - שינויים בבעלות על קרקע, המתבצעים על פי תכנית ממשלתית לתיקונים במדינה או על ידי מהפכה.
(בספר שלוש תמונות - היעזר במנחה)
סעיף 2: פולין מתחייבת להבטיח הגנה מלאה לחייהם ולחירותם של כל תושבי פולין, ללא הבדל מוצא, אזרחות, לשון, גזע או דת. (...)
סעיף 8: אזרחי פולין השייכים למיעוטים לאומיים, דתיים או לשוניים ייהנו מאותו טיפול ומאותן ערבויות הניתנים לכל אזרחי פולין. יהיו להם זכויות שוות להקים ולנהל על חשבונם מוסדות פילנטרופיים, דתיים וציבוריים, בתי ספר ומוסדות חינוך אחרים, ולפקח עליהם. כן תהיה להם זכות להנהיג בהם, באופן חופשי, את שפתם ומנהגי דתם.
סעיף 9: בערים ובמחוזות, שחלק גדול מאזרחיהם משתמשים בשפה אחרת מהשפה הפולנית, תעניק הממשלה הפולנית הקלות מתאימות, כדי להבטיח שילדים של אזרחים כאלה יוכלו ללמוד בבתי הספר העממיים בשפתם שלהם (...) לצד לימוד השפה הפולנית כלימוד חובה (...).
פולין מצהירה שאיננה מתכוונת לקבוע ולהרשות שבחירות כלליות או מקומיות יתקיימו בשבת (...).
יהודים לא יחויבו לעשות כל דבר המנוגד לחוקי השבת (...).
1. מהן הזכויות שהוענקו למיעוטים הלאומיים בפולין?
2. מיינו את הזכויות ל-2 סוגים: זכויות שהוענקו לבני המיעוט כפרטים, וזכויות שהוענקו להם כקבוצה.
*138*
(בספר שלוש תמונות - היעזר במנחה)
התוצאות החברתיות והרעיוניות - פסימיות ותסכול
1. הציגו את הגורמים לבעיית האבטלה הקשה ששררה באירופה בתום מלחמת העולם הראשונה, והסבירו מדוע החיילים המשוחררים סבלו ממנה יותר מקבוצות אחרות באוכלוסייה.
2. מנו 3 דרכים שבאמצעותן בא לידי ביטוי התסכול החברתי באירופה לאחר המלחמה. הסבירו כיצד היו 3 דרכי הביטוי קשורות זו בזו.
3. הסבירו כיצד האבטלה השפיעה על המוראל של האנשים ועל היצירה האמנותית בת התקופה?
התוצאות הבין-לאומיות - תהליך התפרקות האימפריות
4.
א. הגדירו את המושגים "קולוניאליזם" ו"דה-קולוניאליזם".
ב. ציינו את הגורמים שהובילו להפסקת הקולוניאליזם, והסבירו את השפעתו של כל אחד מהגורמים.
5. ב-2 באפריל 1917 הסביר הנשיא וילסון בנאום שנשא בקונגרס את המטרות שכדי להשיגן הצטרפה ארצות הברית למלחמה:
(...) למען הדמוקרטיה, למען זכותם של הנשלטים להביע דעה בענייני הממשל שלהם, למען זכויות וחירויות של אומות קטנות, למען שלטון צדק עולמי אשר יתבסס על שיתוף והסכמה בין עמים חופשיים ויוכל להביא שלום וביטחון לכל האומות, ולהפוך סוף-סוף את העולם עצמו לחופשי. (מובא אצל: יונינה פלורסהיים, תולדות ארה"ב - חזון, משברים וצמיחה, עמ' 66).
איזו מהמטרות המדיניות המוזכרות בציטוט הושגו בתום המלחמה? בססו את דעתכם על עובדות מתוך הפרק.
6. האם לדעתכם ניתן לראות בשיטת המנדטים ביטוי לנאורות (פרק 2), או שמא היא שימשה כיסוי לתפיסות שמרניות?
התוצאות הפוליטיות - עליית הדמוקרטיות החדשות ושברן
7.
א. הסבירו את המושג "תקיעת סכין בגב האומה" והציגו את הטיעונים המחזקים את התפיסה הזאת ואת הטיעונים המפריכים אותה.
ב. ערכו רשימה של הפעולות שהתבצעו על ידי חוגים שונים כדי להחליש את רפובליקת ויימאר ולערער את קיומה ואת סמכותם של מנהיגיה.
ג. הסבירו כיצד המצב הכלכלי של גרמניה השפיע על המצב המדיני - בתוך גרמניה, ובקשריה עם מדינות אחרות. בתשובתכם התייחסו ל-3 תקופות שונות - תחילת שנות ה-20, לאחר 1924 ולאחר 1929.
8.
א. הציגו את הקשיים שהתעוררו בקביעת גבולותיה של פולין העצמאית.
ב. מהו "חוזה המיעוטים"? כיצד הכבידו הקשיים שפולין התמודדה עמם בראשית תקופת עצמאותה על קיומו של חוזה זה?
ג. שערו כיצד הדיקטטורה בראשותו של פילסודסקי אפשרה התמודדות קלה יותר עם המצוקות שעמדו לפני פולין.
ד. כתב החוקר דיוויד תומסון: "גורלה של פולין החדשה - שהוקמה כתוצאה מהתמוטטותן בזמן אחד של שלוש מעצמות שהתחלקו בשטחה במשך יותר ממאה שנים - לא שפר עליה". (אירופה מאז נפוליאון, חלק ב, עמ' 586).
הסבירו במה דמתה התמודדותה של פולין להתמודדותה של גרמניה, ובמה נבדלה ממנה. הציעו הסבר לגורם אחד שהיה עשוי ליצור דמיון, והסבר אחד שהיה עשוי ליצור שוני.
*139*
(בספר שלוש תמונות - היעזר במנחה)
1. הסבירו את הקשר שבין הפסימיות החברתית שנוצרה בעקבות המלחמה (התוצאה הראשונה הנמנית בפרק) לבין התהליך הפוליטי של כישלונן של דמוקרטיות חדשות באירופה (התוצאה השלישית).
2. מיינו את התהליכים ההיסטוריים ואת ההשפעות של מלחמת העולם הראשונה, המוזכרים בפרק, לשתי המגמות המנוגדות: מצד אחד התקדמות ושמירה על הישגי המודרנה, ומן הצד האחר נסיגה ופגיעה בעקרונות הנאורות.
3. המודרנה כללה רעיונות ותופעות המנוגדים מעצם קיומם, ומלחמת העולם הראשונה הייתה קו שבר שחידד את העימותים שהיו קיימים מלכתחילה. זהו בסעיף תוצאת המלחמה שאותו למדתם את ביטויי המתח בין הנאורות לרומנטיקה, בין הליברליזם ללאומנות, בין הדמוקרטיה לדיקטטורה וכדומה.
4. היסטוריונים רבים סבורים שהרעיונות האנטי-ליברליים הם תוצאה של המלחמה, ולא גורם שהוביל להתרחשותה. לפי מה שלמדתם, עם איזו מן הגישות אתם מסכימים? בססו את עמדתכם.
5. נסחו חלופת מכתבים דמיונית בין שני אחים הכותבים זה לזה על אודות מלחמת העולם הראשונה ועל תוצאותיה, כשכל אחד מהם מייצג גישה שונה או חי במציאות אחרת: האח האחד מחזיק בעמדה פציפיסטית (אנטי-מלחמתית), והאחר תומך בלחימה כביטוי להשתייכות ולנאמנות למדינה: אח אחד מאמין בזכויותיהם של בני העמים הכבושים לקבל עצמאות, והאחר מתנגד להענקתן: אח אחד חי בגרמניה, והאחר בפולין.
*140*
*140*
אחת מתוצאותיה של מלחמת העולם הראשונה התרחשה בתחום הפוליטי-מדיני, כאשר על בימת ההיסטוריה הופיעה צורת משטר חדשה - הטוטליטריזם.
- מהם מאפייניו של המשטר הטוטליטרי?
- כיצד צמחו המשטרים הטוטליטריים מתוך אידאולוגיות שהבטיחו מרפא לחוליי המודרנה?
- כיצד הושפעה צורת משטר זאת מן הנסיבות ההיסטוריות שבהן התפתחה?
- ומה היו ביטויי הטוטליטריזם בשלושה משטרים שונים - הקומוניזם, הפשיזם והנאציזם?
(בספר שלוש תמונות - היעזר במנחה)
(בספר ציר זמן)
פברואר 1917 - ניסיון הפיכה כושל ברוסיה.
אוקטובר 1917 - המהפכה הקומוניסטית ברוסיה.
1919 - הקמת רפובליקת ויימאר בגרמניה.
1919 - הקמת המפלגה הפשיסטית באיטליה.
1921 - היטלר הופך למנהיג המפלגה הנציונאל-סוציאליסטית.
1922 - הקמת ברית המועצות.
1922 - "המצעד על רומא"; מינוי מוסוליני לראש ממשלת איטליה.
1924 - פטירת לנין.
1928 - "תכניות החומש" בברה"מ.
1929 - עליית סטלין לשלטון בברה"מ.
1933 - מינוי היטלר לקנצלר גרמניה; פרסום צווי חירום בגרמניה; "חוק ההסמכה" בגרמניה.
1936 - ציר רומא-ברלין.
בתמונה הראשונה: ולדימיר איליץ לנין נואם ברוסיה.
(בספר תמונה של הצאר ניקולאי השני, רוסיה, 1900 בקירוב ותמונה של משפה ענייה, רוסיה, 1900 בקירוב - היעזר במנחה)
בתמונה השנייה: בניטו מוסוליני נואם באיטליה.
(בספר תמונה של הצאר ניקולאי השני, רוסיה, 1900 בקירוב ותמונה של משפה ענייה, רוסיה, 1900 בקירוב - היעזר במנחה)
בתמונה השלישית: אדולף היטלר נואם בגרמניה.
(בספר תמונה של הצאר ניקולאי השני, רוסיה, 1900 בקירוב ותמונה של משפה ענייה, רוסיה, 1900 בקירוב - היעזר במנחה)
1. מה משותף לשלוש התמונות? ומה ההבדלים ביניהן? (התייחסו להבעות הפנים, לתנועות הגוף, ללבוש, לקהל ועוד).
2. לאחר קריאת המבוא לפרק (עמ' 141-146), זהו: אילו ממאפייני הטוטליטריזם המתוארים בעמודים אלה באים לידי ביטוי בתמונות שלפניכם?
לאורך הפרק משובצים תצלומים של המנהיגים הטוטליטריים וכרזות תעמולה. התבוננו בתצלומים ובכרזות:
א. השוו את הדמות המאוירת של כל אחד מן המנהיגים עם המראה שלו במציאות (על פי התצלומים).
ב. מהם המכנים המשותפים לאופן שבו מוצגים המנהיגים בכרזות המאוירות?
*141*
*141*
הטוטליטריזם הוא סוג של משטר דיקטטורי (ראו הרחבה בהמשך העמוד). זהו משטר שבמרכזו עומד שליט בלתי מעורער, המעורב בכל תחומי החיים של המדינה ושל האזרחים, ואשר עומדות לרשותו סמכויות שלטון בלתי מוגבלות. שמו של המשטר נגזר מהמילה הלטינית totus, שמשמעה: שלם, מלא, הכולל את הכול. ואכן, המשטר הטוטליטרי שואף לחדור לכל תחומי החיים - לפוליטיקה, לכלכלה, לחברה, לחינוך, לתרבות - ולעצבם על פי תפיסתו. נבחן את המאפיינים המרכזיים של המשטר הטוטליטרי.
משטר דיקטטורי - משטר שבמרכזו שליט אחד, רודני, שכל העוצמה השלטונית מרוכזת בידיו ושסמכויותיו אינן מוגבלות.
*141*
המשטרים הטוטליטריים שהתפתחו במאה ה-20 מתאפיינים, לדעת החוקרים, ב-6 תכונות יסוד משותפות.
- התבססות על אידאולוגיה רשמית אחת. המשטר הטוטליטרי מבוסס על אידאולוגיה מחייבת המכתיבה לאזרחי המדינה כיצד לפעול בכל תחומי החיים. האידאולוגיה העומדת בבסיס המשטר הטוטליטרי מציגה אידאל, אשר כדי להשיגו השלטון רשאי לרמוס את זכויות האדם והאזרח (עמ' 43). המשטר הטוטליטרי שם לו למטרה לשנות את החברה ואת בני האדם, לעצבם מחדש ולהתאים אותם לאידאולוגיה שלו. על ידי כך המשטר מבקש ליצור אדם חדש וחברה חדשה שיהיו מושלמים על פי דרכו ויגשימו את תפיסת עולמו. בהתאם לזאת המשטר הטוטליטרי פועל להשגת שליטה מוחלטת באזרחים, עד כדי פיקוח על חיי היום-יום שלהם ואפילו הכוונת מחשבותיהם.
- קיום מפלגה אחת בלבד. במדינות שמשטרן טוטליטרי קיימת מפלגת המונים יחידה ובראשה מנהיג חזק, כל יכול, שהוא הסמכות העליונה. השליט הטוטליטרי מעוניין למנוע קיומה של חלופה כלשהי להנהגתו ולאידאולוגיה שהוא מייצג, והוא מבטיח זאת על ידי הוצאתן של מפלגות אחרות אל מחוץ לחוק. המפלגה מסייעת בידי השליט לבסס את שלטונו על ידי הבטחת התמיכה בו. בעזרת המנגנון המפלגתי המנהיג מצליח לגייס אנשים מכל שכבות החברה ובכל רחבי המדינה. התפקידים שאנשים ממלאים במפלגה נמסרים להם על פי הוראת המנהיג. חברי המפלגה חדורי אמונה באידאולוגיה של המפלגה ובפעולותיה. הם מצייתים למנהיג, מתגייסים למשימות שהטיל עליהם, קשובים למשנתו ומפיצים אותה. סביב המנהיג מתנהל פולחן אישיות בחייו, ולעתים גם לאחר מותו.
- השלטת טרור על האזרחים. המשטר הטוטליטרי שולט באזרחים באמצעות שימוש באמצעי טרור מסוגים שונים: טרור המבוסס על החוק - המוטל באמצעות מערכת של חוקים, צווים, ובתי משפט המנהלים משפטי ראווה ומוציאים פסקי דין אכזריים; טרור פיזי - המושלט על ידי משטרה חשאית, המשמשת זרוע של השלטון, עוצרת אנשים ומחזיקה בהם בכוח; טרור פסיכולוגי - העושה שימוש ב"שטיפת מוח" כדי להטמיע בקרב האזרחים את האידאולוגיה של השלטון. בדרכי טרור אלה המשטר מפקח על האזרחים, ובהם יחידים וקבוצות המוגדרים כאויביו: אזרחים נחטפים ונעלמים, ואחרים מוצאים להורג בלי משפט. השליט הטוטליטרי מבקש לכוון את התנהגות ההמון ואת אורח חייו בהתאם לרצונו, בלי להתחשב כלל באדם היחיד - ברעיונותיו, בשאיפותיו, בערכיו.
*142*
- שליטה בלעדית (מונופול) על אמצעי התקשורת. המשטר הטוטליטרי מטיל פיקוח נוקשה על דעת הקהל, והוא מכתיב אותה באמצעות שליטה מוחלטת באמצעי תקשורת ההמונים - בעיתונות, ברדיו, בקולנוע, בטלוויזיה, וכיום גם באינטרנט. כך, באמצעות פיקוח והתערבות פעילה בתכנים המופצים לקהל הרחב, הם מונעים זרימה חופשית של מידע אל הציבור. השליטה על אמצעי התקשורת מאפשרת לא רק למנוע כל ביקורת כלפי המנהיג ופעילותו, אלא גם להשתמש בתעמולה המהללת את השליט ומאדירה את שמו. התעמולה השיטתית נועדה להשיג את אהדת העם ולמנוע את השתרשותם של רעיונות חתרניים כלפיו.
השליט הטוטליטרי מפיץ את תעמולתו באספות המונים בנאומים מעוררי רגשות ומלבי יצרים, ולא בעזרת טיעונים המבוססים על חשיבה שקולה וביקורתית. הפצת התעמולה מתבצעת גם על ידי שימוש בסיסמאות, בדגלים, בסמלים ובמצעדים, שבהם מוצגת האידאולוגיה הטוטליטרית כאמת אחת ויחידה. גיוס ההמון באספות עם, במצעדים ובטקסים מסייע לשליט הטוטליטרי לבסס את משטרו.
- שליטה בלעדית (מונופול) על השימוש בכוח ועל גופי האכיפה. המשטר הטוטליטרי מקיים פיקוח ריכוזי על השימוש בנשק. כל הכוחות המזוינים של המדינה נתונים לפיקודו הישיר של המנהיג ומצייתים לפקודותיו. כך המנהיג מחזיק בידיו את הכוח הצבאי לדכא כל התנגדות שמתעוררת כלפיו. חלק מגופי האכיפה של השלטון הם גלויים (המשטרה והצבא), וחלקם סמויים ופועלים בהיחבא (המשטרה החשאית). ריכוז סמכויות אכיפת החוק בידי השליט הטוטליטרי מאפשר לו לפעול כראות עיניו, מבלי שהאזרחים יוכלו להתנגד. (אמנם גם במדינות הדמוקרטיות יש צבא אחד ומשטרה אחת, והם נמצאים בפיקוח ממשלתי, אבל במשטר הדמוקרטי השליט כפוף לשלטון החוק וקיימים מנגנונים שונים המגבילים את כוחו.)
- ניהול מוחלט של כלכלת המדינה. המשטר הטוטליטרי מקיים פיקוח ריכוזי גם על כלכלת המדינה - הפעילות הכלכלית של המדינה כולה מוכתבת על ידי השלטון ומגויסת לטובת צורכי המדינה. מצב זה מושג בין השאר על ידי הלאמה - העברת הרכוש הפרטי לרשות הלאום. כדי לבצע כל זאת, השליט הטוטליטרי משתמש בבירוקרטיה (עמ' 17). חשוב להדגיש: השליט הטוטליטרי הוא הבעלים והמנהל של כל הגופים הכלכליים הפועלים במדינה, ובה בעת הוא שולט באיגודים המקצועיים ובהתארגנויות שנועדו להבטיח את זכויות העובדים. כלומר, השליט הוא גם המעסיק וגם נציג המועסקים. על ידי שיטת ניהול זאת של כלכלת המדינה - המנהיג מנהל למעשה את כל המתבצע במשק, ואין כל אפשרות להתנגד לו או להחלטותיו.
(בספר תמונה של הצאר ניקולאי השני, רוסיה, 1900 בקירוב ותמונה של משפה ענייה, רוסיה, 1900 בקירוב - היעזר במנחה)
הדיון במאפייני המשטר הטוטליטרי התבסס על עבודתם של שני חוקרים - קארל יואכים פרידריך וזבגנייב בז'יז'ינסקי. היו אלה חוקרים ממוצא אירופי (פרידריך מגרמניה ובז'יז'ינסקי מפולין), שחוו את עליית המשטרים הטוטליטריים ולאחר מכן היגרו לאמריקה. השניים יצרו את המודל לניתוח המשטרים הטוטליטריים בשנות החמישים של המאה ה-20, זמן קצר לאחר נפילתם של הנאציזם והפשיזם, ובתקופה שבה הקומוניזם היה עדיין בשיא כוחו. הם הדגישו את הדמיון בין צורות המשטר הטוטליטריות, ומתחו עליהן ביקורת.
*143*
(בספר תמונה של הצאר ניקולאי השני, רוסיה, 1900 בקירוב ותמונה של משפה ענייה, רוסיה, 1900 בקירוב - היעזר במנחה)
מאפייני המשטר הטוטליטרי כפי שהוצגו במבוא שימשו במשך עשרות שנים כמודל מקובל ומוסכם על ההיסטוריונים שעמקו במשטרים הטוטליטריים בכלל, ובמשטרים שפעלו באירופה במחצית הראשונה של המאה ה-20 בפרט. במרוצת הזמן החלו חוקרים שונים לערער על המודל ועל המאפיינים שהוגדרו בו: יש המבקרים את המאפיינים שהוצגו וטוענים כי בשום מדינה לא התקיים משטר טוטליטרי הכולל את כל המרכיבים האלה. חוקרים אחרים עומדים על כך שחלק מהמאפיינים האלה מופיעים במינונים מסוימים גם במשטרים הדמוקרטיים. יתר על כן, מחקרים חדשים הביאו להוספת אבחנות חדשות, כגון:
- השליט מעל לחוק - המנהיג משוחרר מכל מגבלה שהיא, והחוק המחייב את כלל התושבים אינו חל עליו.
- טיפוח דימוי של שלטון העם - המנהיג מוצג כמי שנבחר על ידי העם ולכן גם משרת אותו. דימוי זה סותר, כאמור, את המציאות, שבמסגרתה השליט נמצא בעמדת עליונות ברורה והציבור אינו המטרה ויש לשרת אותו אלא הוא האמצעי לשירות המנהיג.
- יצירה של מצב משבר ו/או זיהוי של אויב משותף, שיש להתלכד כדי להתמודד אתו.
- ניהול מדיניות תוקפנית כלפי מדינות אחרות - השליט יוזם מלחמות, כיבושים וסיפוח אזורים. באמצעות המדיניות התוקפנית מבקש השליט הטוטליטרי להקים אימפריה, לייסד ממלכה, ובכך להציג את העוצמה הפוליטית שלו.
- שימוש באינדוקטרינציה (ראו הרחבה בהמשך העמוד) במטרה להטמיע בציבור את הנאמנות למנהיג. במערכת החינוך מושם דגש על התכנים והשיטות המשמשים לחינוך הילדים והנוער ועל הכשרתם להיות אזרחים צייתנים ומועילים למדינה.
אינדוקטרינציה - מלטינית: דוקטרינה, משמעה שיטה, תורה, תפיסת עולם. צורת הוראה וחינוך המכוונת להפנמה של צורת חשיבה מסוימת ושל ועקרונות הנגזרים ממנה. שיטת ההוראה של האינדוקטרינציה מבוססת על העברת מסרים ברורים וחד משמעיים ועל הכתבה של תכנים על ידי הגורם המלמד, וכן על שינון ולמידה ללא חשיבה עצמאית או הפעלת ביקורת מצד הלומדים.
(בספר תמונה של הצאר ניקולאי השני, רוסיה, 1900 בקירוב ותמונה של משפה ענייה, רוסיה, 1900 בקירוב - היעזר במנחה)
במובנים שונים המשטר הטוטליטרי דומה לצורות שלטון דיקטטוריות שהתקיימו מאז ומעולם, אך הוא נבדל מהן בהיבטים שונים הנגזרים מן ההקשר ההיסטורי שבו הוא נוצר, במחצית הראשונה של המאה ה-20. בעיקר רב הדמיון בין המשטר הטוטליטרי לבין המשטר האבסולוטי הריכוזי, שהתפתח באירופה במאה ה-17 (עמ' 10). בראש שניהם עמד שליט בעל סמכויות נרחבות בכל תחומי החיים. הציבור נדרש לציית לשליט ללא עוררין, ומי שלא עשה זאת - נענש בחומרה. אך להבדיל מהמשטר האבסולוטי, השלטון הטוטליטרי התפתח על רקע רעיונות ותהליכים שלא היו קיימים קודם לכן: רעיונות הנאורות (עמ' 23) ותהליכי הדמוקרטיזציה (עמ' 54). לפיכך היה על השליט הטוטליטרי לייצר, לפחות למראית עין, תחושה שהוא נבחר על ידי הציבור והוא משרת את צרכיו.
בהשוואה לשליט הריכוזי, אשר הסתפק בפיקוח על מעשיהם של התושבים, שאף המנהיג הטוטליטרי להשתלט גם על מחשבותיהם ועל התודעה שלהם. כך נוצרה במדינות שבהן שרר המשטר הטוטליטרי החמרה ביחסם של השלטונות לתושבים, ונשללו חירויות שנתפסו על ידי מנהיגי הנאורות באותה התקופה כזכויות בסיסיות (עמ' 31). השלטון הטוטליטרי גם עשה שימוש נרחב באמצעים הטכנולוגיים שהחלו להתפתח סמוך לתקופת התגבשותו ולא היו קיימים בתקופת השלטון האבסולוטי. אמצעי התקשורת - הרדיו, הקולנוע, הטלגרף, הטלפון ועוד - שימשו את השליטים הטוטליטריים להפצת האידאולוגיה שלהם ולביסוס שלטונם, כמו גם לפיקוח על אזרחי המדינה.
*144*
*144*
חוקרים מצביעים על המציאות המיוחדת שהשפיעה על התפתחותם של המשטרים הטוטליטריים במחצית הראשונה של המאה ה-20.
א. המשטרים הטוטליטריים צמתו על רקע התפתחותה של הדמוקרטיה המודרנית
צמיחת הלאומיות ומדינות הלאום באירופה במאה ה-19 (עמ' 55, 89), והרחבת זכות בחירה לאזרחים (גברים) החל בסוף המאה ה-19 (עמ' 54), הגבירו את כוחם של ההמונים. השליטים נעשו תלויים בהמונים כדי להיבחר וכדי לנהל את שלטונם. המפלגות הפעילו אמצעי תעמולה מודרניים ממונים כדי לגייס את תמיכת ההמונים, אשר אפשרה לשליטים הטוטליטריים להציג את עצמם כדמוקרטים. המשטרים הטוטליטריים לא היו יכולים להתפתח ללא תמיכת השכבות החברתיות החזקות. לדוגמה: תעשיינים, בעלי אחוזות, מפקדי צבא, אנשי אקדמיה וסטודנטים תמכו במשטרים הטוטליטריים באיטליה הפשיסטית ובגרמניה הנאצית. השליטים הטוטליטריים המשיכו לקיים ביטויים חיצוניים של הדמוקרטיה: מערכת בחירות בפרקי זמן קצובים, משאלי עם, חוקה ובה פירוט של זכויות האזרחים, מוסדות דמוקרטיים. אבל בפועל סולפו עקרונותיה של הדמוקרטיה ובוטלו מרכיבים מהותיים שלה: ריבוי המפלגות לא התאפשר, וזכויות האדם לא התקיימו. הבחירות ומשאלי העם לא היו אלא כיסוי לכפייתה של "אמת" אחת על האוכלוסייה כולה.
ב. המשטרים הטוטליטריים צמחו על רקע תהליכי תיעוש ועיור וחיפוש אחר תחושת שייכות
לדעת חוקרים, הטוטליטריזם של המאה ה-20 ניזון מן השינויים שחוו המוני אזרחים בעידן המודרני כאשר נותקו מקשרי השייכות הקודמים שלהם. היחלשות הכנסייה, התיעוש המתעצם (עמ' 47) וערעור הביטחון הכלכלי, וכן תהליך העיור ועמו מעברם של המוני איכרים מחוסרי תעסוקה אל הערים (עמ' 52) - כל אלה ערערו את תחושת הביטחון של אנשים רבים, ניתקו אותם מן הקשרים המסורתיים, הדתיים והכלכליים, ומן ההשתייכות למעמד חברתי מוגדר. המוני בני אדם אלה, שנותקו מכל מסגרת, חיפשו תחושת שייכות חדשה שתעניק להם ביטחון. הם מצאו אותה בדמות המנהיג החזק ובסיסמאות החדשות, כמו "אחדות כל הפועלים", "טוהר הגזע" ו"עליונות המדינה והאומה". המשטרים הטוטליטריים הקימו ארגונים חדשים כדי לקלוט את היחידים חסרי המסגרת, או השתלטו על ארגונים קיימים והעניקו להם מאפיינים חדשים.
ההמונים ראו בטוטליטריזם דת חדשה: המנהיג והמפלגה נתפסו כמו האל ושליחיו, אספות ההמונים וההמנונים נתפסו בפולחנים ובטקסים דתיים, ונאומי המנהיגים וספריהם נתפסו כספרות מקודשת. מצעדי לפידים, תהלוכות ומפגנים שארגנו התנועות הטוטליטריות סיפקו לאנשים תחושת עוצמה וגאווה. כך זכו השליטים החדשים בתמיכה נלהבת של ההמונים, שלא רק השלימו עם הכפייה שהוטלה עליהם אלא אף קיבלו אותה בהתלהבות ותוך הזדהות עם האידאולוגיה החדשה.
ג. המשטרים הטוטליטריים צמחו על רקע התפתחות התחבורה והתקשורת
המשטרים הטוטליטריים הצליחו להגיע לרמה כה גבוהה של שליטה על האזרחים על ידי ניצולם המתוחכם של אמצעי התקשורת ואמצעי התעבורה של העולם המודרני. משום כך אפשר לראות במשטרים הטוטליטריים תוצר של העולם המודרני: בזכות התיעוש אפשרה מערכת משוכללת של מסילות ברזל להגיע במהירות יחסית למקומות מרוחקים ולהפיץ את דברי השליט הטוטליטרי. באמצעות אותה מערכת של מסילות ברזל היה אפשר גם להעביר אנשים ולגרש אנשים ממקום למקום. הטכנולוגיה גם סיפקה לשליטים
*145*
הטוטליטריים כלים לצמיחת המשטר: הם השתמשו ברדיו ובקולנוע כדי לעשות שטיפת מוח לציבור גדול של אנשים. המיקרופונים שימשו את המנהיגים בכינוסים פומביים, והטלגרף, הטלפון ומכשירי ההאזנה סייעו לא רק להעברת מידע לציבור אלא גם לפיקוח הדוק על הציבור. ידיעת קרוא וכתוב של רבים אפשרה להחדיר אידאולוגיה ומסרים שהשלטון היה מעוניין בהם. בעזרת כלים אלה הצליחו המשטרים הטוטליטריים לפתח הזדהות עם האידאולוגיה שלהם, ואפילו עם מנגנוני הדיכוי והשליטה שלהם.
ד. המשטרים הטוטליטריים צמחו על רקע מלחמת העולם הראשונה
למלחמת העולם הראשונה ולתוצאותיה הייתה השפעה רבה על צמיחתם של המשטרים הטוטליטריים. הייתה זאת, כאמור, מלחמה טוטלית. היא דרשה מן המדינות הלוחמות להשקיע את כל משאביהן, והשפיעה במשך ארבע שנים תמימות על כל תושביהן, אזרחים כלוחמים. המציאות הזאת נתנה להמונים את ההרגשה כי מעתה ואילך לא יהיה אפשר לקבוע מדיניות ללא השתתפותם הפעילה, וכי המשטר חייב להיות מבוסס על שאיפותיהם ורצונם. במדינות המנצחות, ובמדינות החדשות שקמו כדמוקרטיות במסגרת הסכמי השלום, הורחבה זכות הבחירה והוקמו מפלגות חדשות, שפנו אל ההמונים. ואילו במדינות שנוצחו במלחמה, או שהרגישו מקופחות עקב הסכמי השלום, גברו רגשי התסכול והביאו להקמת מפלגות שפנו אל הקהל הרחב. מפלגות אלה דרשו להחליף את המשטר הדמוקרטי שהופעל בהן, שלדעתן הכזיב, במשטר אחר, משטר שיבטיח נקמה ופיצוי לגאווה הלאומית שנפגעה.
הסבל של שנות המלחמה, ומספרם הרב של קורבנות מלחמת העולם הראשונה, לוחמים ואזרחים (עמ' 118), יצרו ציפייה לעולם חדש, טוב יותר. אבל רבים מן הלוחמים התקשו לחזור לחיי שגרה. עלו בקרבם רגשי אכזבה ומרירות, והתחזקה בהם התחושה שכל מאמציהם והקרבתם היו לריק. הם התאכזבו מן הדמוקרטיה, ומשום כך חלקם הצטרפו לארגונים ולפעולות שסייעו לשליטים בעלי השקפת עולם טוטליטרית לעלות. כך קודמה עלייתם של המשטרים הטוטליטריים.
בשנות העשרים של המאה ה-20 התרחשו משברים כלכליים, שנבעו מן המלחמה העולמית ומתהליכים כלכליים שהתפתחו בעקבותיה וגרמו סבל רב לאנשים: הם איבדו את מקומות עמדתם, את חסכונותיהם ואת נכסיהם, ומשום כך הם נהו אחר המנהיגים החדשים, שהבטיחו להם פתרונות לאומיים, כלכליים וחברתיים מסוג אחר.
האלימות שהתגלתה בימי מלחמת העולם הראשונה מספקת הסבר נוסף לצמיחתם של המשטרים החדשים. יש היסטוריונים הסבורים כי עידן האלימות החל בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, שהייתה גילוי האלימות הקולקטיבי הגדול בהיסטוריה עד אז. בהשפעתה של מציאות אלימה זאת אימצו גם השליטים הטוטליטריים את האלימות לסוגיה כדי לבסס את שלטונם ולהיאבק ביריביהם הפוליטיים.
(בספר תמונה של הצאר ניקולאי השני, רוסיה, 1900 בקירוב ותמונה של משפה ענייה, רוסיה, 1900 בקירוב - היעזר במנחה)
לא רק ההיסטוריונים התעניינו בנסיבות ההתגבשות של צורת השלטון הטוטליטרית. גם פסיכולוגים, פילוסופים ואנשי רוח נימו לברר כיצד קרה שהאנושות הצמיחה מתוכה צורת שלטון כזאת. בין ההצעות שהועלו: לבני האדם יש נטייה טבעית להעדיף מצבים שבהם אינם צריכים להכריע לבד כי יש מי שמחליט עבורם ("מנוס מחופש"); אנשים רבים נוטים לשתף פעולה ללא עוררין עם גורמים שנתפסים בתודעתם כמקורות סמכותיים; הטוטליטריזם קשור להיבטים כלכליים מפני שיש בעצם קיומו הפנמה של ערכים ונורמות שבעלי הון וכוח מכתיבים לחברה.
*146*
(בספר תמונה של הצאר ניקולאי השני, רוסיה, 1900 בקירוב ותמונה של משפה ענייה, רוסיה, 1900 בקירוב - היעזר במנחה)
שאיפות טוטליסטיות היו גם בעבר. במנזרים, למשל, ניסו לשלוט על כל מה שהאיש חשב ועשה - ניסו לשלוט על התנהגותו היומיומית. משטרים טוטליסטיים היו גם בעבר - בממלכות האינקה והאצטקים, בספרטה, בג'נבה של קלווין. השוני בין משטרים אלה במאה העשרים בא לביטוי בארגון ובשיטות החדירה ה"טוטלית" לכל פינה והשוני גם במניע האידיאולוגי. המניע האידיאולוגי היה להרוס את החברה הקיימת, "הישנה", ולבנות חברה "חדשה". לשם כך היה צורך לחדור עם הרעיון החדש - הפשיסטי, הקומוניסטי או הפונדמנטליסטי (בעל מאפיינים דתיים קיצוניים), לכל תאי החברה.
בנימין נויברגר, "ממוסוליני לחומייני - משטרים טוטליטריים במאה ה-20", בתוך: מדריך למורה לספר מסע אל העבר: המאה העשרים - בזכות החירות, עמ' 3.
1. לפי הקטע, מה הם שני ההיבטים המייחדים את המשטרים הטוטליטריים במאה ה-20?
2. לאילו ממאפייני הטוטליטריזם היבטים אלה נקשרים?
עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה התגבשו באירופה שלושה משטרים בעלי אופי טוטליטרי מובהק: הקומוניזם ברוסיה (ולימים - בברית המועצות), הפשיזם באיטליה ובמדינות אחרות באירופה, והנאציזם בגרמניה. בסעיפים הבאים של הפרק נבחן את שלושת המשטרים האלה. לגבי כל אחד מהמשטרים נבחן את האידאולוגיה העומדת בבסיסו, את תהליך עלייתו של המנהיג לשלטון, ואת הדרך שבה ניהל את המדינה תחת מרותו הבלתי מעורערת.
(בספר תמונה של הצאר ניקולאי השני, רוסיה, 1900 בקירוב ותמונה של משפה ענייה, רוסיה, 1900 בקירוב - היעזר במנחה)
1.
א. ציינו את 6 המאפיינים המרכזיים של המדינה הטוטליטרית, וסווגו אותם לפי תחומי חיים.
ב. בחרו אחד ממאפייני המשטר הטוטליטרי והסבירו אותו במילים שלכם. הצביעו על היתרונות הגלומים בקיומו של מאפיין זה (במה הוא תורם למדינה ולתושבים), ועל הסכנות שהוא טומן בחובו (במה הוא עלול להזיק למדינה ולתושבים).
ג. מאפייני המשטר הטוטליטרי קשורים זה בזה ומזינים זה את זה. בחרו אחד מן המאפיינים והדגימו כיצד הוא משפיע על המאפיינים האחרים ו/או כיצד הוא מושפע מהם.
2. חזרו וקראו על המדינה הריכוזית (פרק 1, עמ' 10-21). באיזו מידה המדינה הטוטליטרית היא המשך ישיר של המדינה הריכוזית? ובאיזו מידה היא מהווה חידוש?
3. היסטוריונים שונים ניסו להסביר מה הניע את תהליך היווצרותו של המשטר הטוטליטרי (עמ' 144-145).
א. אילו מתופעות המודרנה שנלמדו ביחידה א הוזכרו בהסברים ההיסטוריים? הסבירו כיצד כל אחת מן התופעות השפיעה על היווצרותה של צורת משטר זאת.
ב. חוו דעתכם: איזה מההסברים ההיסטוריים המוצעים מספק את המענה המקיף ביותר להתגבשות הטוטליטריזם? נמקו את עמדתכם.
ג. חוו דעתכם: אילו מההסברים ההיסטוריים זוכים לחיזוק על ידי המחקרים שערכו פסיכולוגים ופילוסופים? הסבירו כיצד.
4. אילו מאפיינים של המשטר הטוטליטרי מצויים, לדעתכם, גם במשטר הדמוקרטי? ומה לדעתכם מבדיל בכל זאת בין שתי צורות המשטר?
5. הציעו טיעונים המחזקים את הטענה שהגורם המכריע בהיווצרותו של המשטר הטוטליטרי היה מלחמת העולם הראשונה, וטיעוני נגד הממעיטים בחלקה על בסיס היסטורי או בסיס אחר (פסיכולוגי או פילוסופי).
*147*
*147*
*147*
*147*
במהלך המאה ה-19 פעלו הוגים שונים במדינות מערב אירופה - אנגליה, צרפת, גרמניה ואחרות - ועיצבו את הסוציאליזם לזרמיו השונים (עמ' 76). אחד הזרמים הבולטים ובעלי ההשפעה הרבה ביותר היה הסוציאליזם המרקסיסטי, אשר פותח בגרמניה על ידי קארל מרקס ופרידריך אנגלס. הזרם הסוציאליסטי המרקסיסטי נשא אופי פוליטי, והרעיונות שמייסדיו הגו מטחו במסמך בשם "המניפסט הקומוניסטי" (עמ' 80).
בעקבות רעיונות הסוציאליזם המרקסיסטי הוקמו במרכז אירופה ובמערבה בסוף המאה ה-19 ארגונים מקצועיים וגופים לאומיים ובין-לאומיים שביקשו להגן על זכויות הפועלים, וחלקם אף שאפו לחולל מלחמת מעמדות (עמ' 79). התפיסות הלוחמניות הגיעו גם למזרח אירופה - לרוסיה. אף על פי שרוסיה סבלה באותה עת מפיגור טכנולוגי ועדיין לא הייתה מתועשת, כבר נבטו בה הרעיונות המרקסיסטיים.
לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה סבלה רוסיה, בדומה למדינות רבות באירופה, מאבדות רבות בנפש, ממצוקה כלכלית שהלכה והחמירה וממוראל ירוד. הציבור הרוסי תלה את האשמה בקיומו של שלטון הצאר שהיה נהוג במדינה. בפברואר 1917 התחוללה מהפכה ("מהפכת פברואר") נגד הצאר המכהן, ניקולאי השני (ראו הרחבה בהמשך העמוד).
ניקולאי השני (1868-1918) - הצאר האחרון של רוסיה. במהלך תקופת שלטונו (1894-1918) התרחשו כמה ניסיונות הפיכה. את הניסיון הראשון, ב-1905, הוא הצליח לבלום. במהפכת 1917 פינה ניקולאי השני את מקומו לטובת הקמת ממשלה נבחרת, אך צעד זה לא סיפק את המורדים, וביולי 1918 הוא ובני משפחתו הוצאו להורג במטרה למנוע כל אפשרות של התחדשות שלטון הצאר.
(בספר תמונה של הצאר ניקולאי השני, רוסיה, 1900 בקירוב ותמונה של משפה ענייה, רוסיה, 1900 בקירוב - היעזר במנחה)
1. ערכו השוואה בין שתי התמונות. התייחסו לזהותה של הדמות העומדת במרכז התמונה, ללבושה ולפרטים נוספים הנוגעים אליה, וכן לפרטי הסביבה.
2. מצאו את הקשר בין המציאות ששלטה ברוסיה של תחילת המאה ה-20, העולה מהשוואת התמונות, לבין רעיונות הסוציאליזם המרקסיסטי (עמ' 79).
*148*
עם הדחתו של הצאר הוקמה ממשלה דמוקרטית זמנית והייתה היערכות לקיום בחירות. בין הסיעות השונות שהתקיימו ברוסיה התבלטה הסיעה הבולשביקית, שהייתה הרוב במפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית (ראו הרחבה בהמשך העמוד).
מעצמות אירופה עקבו בדריכות אחר התהליכים שהתרחשו ברוסיה ואף ניסו להתערב בהם, מתוך הבנה שתהיה להם השפעה על גורלה של מלחמת העולם כולה. מדינות ההסכמה, בריטניה וצרפת, שהיו בנות בריתה של רוסיה, רצו למנוע את פרישתה מן המלחמה, ואילו גרמניה ביקשה לעודד את המהלך ולהחליש באמצעותו את יריבותיה. גרמניה עשתה זאת על ידי סיוע בהשבתו של המנהיג הגולה, ולדימיר איליץ' לנין (ראו הרחבה בהמשך העמוד), ששהה באותו הזמן בגלות בשווייץ.
המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית - המפלגה ביקשה ליישם את האידאולוגיה הסוציאליסטית ולבנות חברה מתוקנת הדואגת לזכויות אזרחיה. עם זאת היו חילוקי דעות בעניין הדרך שבה יש לבצע את המהפכה, העיתוי המתאים לה והרכב הנהגתה. חילוקי הדעות גרמו במפלגה לפילוג (1903), שבעקבותיו הוקמו שתי סיעות: הסיעה הבולשביקית (סיעת הרוב) והסיעה המנשביקית (סיעת המיעוט). הבולשביקים היו מאורגנים היסב. בראשם עמד המנהיג הכריזמטי לנין, אשר בהנהגתו הם תפסו את השלטון במהפכת אוקטובר 1917. בשנת 1918 שינו הבולשביקים את שמה של מפלגתם ל"המפלגה הקומוניסטית הכל-רוסית".
ולדימיר איליץ' לנין (1870-1924) - מהפכן, מדינאי והוגה דעות רוסי, מייסד המפלגה הבולשביקית ומנהיג המהפכה שהובילה המפלגה. בשל פעילותו הפוליטית נשלח בסוף המאה ה-19 לגלות בסיביר, ולאחריה נדד ברחבי אירופה. ב-1917 חזר לרוסיה וקרא לביצוע מיידי של מהפכה קומוניסטית ברוסיה. בעקבות המהפכה הוא הנהיג את רוסיה במשך 7 שנים, עד לפטירתו, בשנת 1924. גופתו נחנטה והועברה לאחוזת קבר שבכיכר האדומה במוסקבה. לאחר קריסת השלטון הקומוניסטי בברית המועצות, בשנת 1991, הוקעה המהפכה הקומוניסטית, ופסלו של לנין הוסר מהכיכר האדומה וממקומות נוספים בברית המועצות ובמדינות אחרות.
*148*
*148*
בלילה שבין 24-25 באוקטובר 1917 התחוללה ברוסיה המהפכה הקומוניסטית (המכונה גם "מהפכת אוקטובר"). המהפכה התחוללה כמעט ללא אלימות וללא שפיכות דמים כאשר הבולשביקים, בהנהגתו של לנין, תפסו את מושכות השלטון והקימו ממשלה חדשה בראשותם (ומכאן נגזר שם נוסף של המהפכה -"המהפכה הבולשביקית").
הבולשביקים תכננו לשנות את המשטר הפוליטי של רוסיה ולהפוך אותה ממונרכיה שבראשה עומד הצאר, לרפובליקה שבה השלטון נתון בידי מועצות נבחרות ("סובייטים"), שמשתתפים בהן נציגיהם של הפועלים, האיכרים והחיילים. זהו מקור שמה של הישות הפוליטית החדשה שהוקמה ברוסיה בשנת 1922 - ברית המועצות הסוציאליסטיות.
הבולשביקים שאפו לשנות את המבנה הכלכלי והחברתי של המדינה. מנהיגם, לנין, שאף לממש במהפכה שהוביל את החזון הקומוניסטי שהתווה קארל מארקס (ומכאן נגזר הכינוי "מרקסיזם", עמ' 79). לפי התפיסה הקומוניסטית יש לבטל את הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור (האדמות, המפעלים וההון הפרטי), שהייתה נתונה לאורך דורות רבים בידיהם של מעטים. שינוי זה יבטל את ההבדלים בין המעמדות בחברה הרוסית ויאפשר את בנייתו של עולם חדש, המבוסס על שוויון ועל צדק חברתי לכל בני האדם.
השינוי החברתי צריך להתבטא גם בתחום הפוליטי, בהשגת "דיקטטורת הפרולטריון" (עמ' 82), שבמסגרתה הכוח הפוליטי יהיה נתון בידי בני המעמדות הנמוכים אשר במשך מאות שנים נוצלו על ידי בני המעמדות הגבוהים. בכך, סברו הקומוניסטים, יינתן מענה ממשי למצוקות (כגון עוני) ששררו באותה עת בקרב הציבור ברוסיה, ואף יוצג אידאל מוסרי ויועמד חזון לבניית חברה מתוקנת.
(בספר תמונה של מפגש ההנהגה הבולשביקית ב-23 באוקטובר 1917)
*149*
*149*
האופי הבלתי אלים של מהפכת אוקטובר התחלף עד מהרה במאבק תקיף של שני הצדדים, שהוביל למלחמת אזרחים (בשנים 1918-1921). מול הבולשביקים עמדו תומכי הצאר, אשר התנגדו לשינויים שלנין ביקש להנהיג. תומכי הצאר זכו לתמיכתן של בנות בריתה של רומיה במלחמת העולם הראשונה, שהתאכזבו מפרישתה של רוסיה מן המלחמה (ראו הרחבה). תומכי המהפכה התגייסו לשורותיו של הצבא האדום, ומתנגדי המהפכה התגייסו לצבא הלבן. המהפכנים הצליחו לגבור גם על המתנגדים בתוך רוסיה וגם על הצבאות הזרים שניסו לפלוש לתחומה.
הבולשביקים השתלטו בכוח על השלטון ועל מגוון תחומי חיים. בתחום הכלכלה ננקטה הלאמה של נכסים כמו קרקעות, תעשייה, בנקים, מסחר ותחבורה, אשר הועברו מידיים פרטיות לידי המדינה בניהולם של חברי המפלגה. גם שני המגזרים החלשים - הפועלים והחקלאים - נפגעו מהמדיניות הלוחמנית של הקומוניזם: לפועלים במפעלים בוטלו הזכות להתאגדות והזכות לשביתה, והחקלאים חויבו למסור לממשלה את עודפי תוצרתם מבלי שקיבלו על כך תמורה הולמת. בשנת 1921 הייתה נסיגה קלה וזמנית בהתערבות המדינה בכלכלה על ידי נקיטה במדיניות כלכלית חדשה, נא"פ (ראו הרחבה בהמשך העמוד).
במקביל פעל לנין במישור הפוליטי. הוא גיבש סביבו את מרכז המפלגה הקומוניסטית (כך כונתה המפלגה הבולשביקית החל מ-1918). ארגונה של המפלגה היה היררכי (מדרגי). בראשה עמדו הוועד המרכזי של המפלגה והלשכה הפוליטית (הפוליטבירו) - הגוף הבכיר ביותר במדינה, שניהל את ענייני המפלגה והמשטר. תחתיו פעלו תאי המפלגה, שקמו בכל מקומות העבודה, במוסדות החינוך והמחקר, באיגודים המקצועיים, במשרדי הממשלה ובצבא. המפלגה הייתה אחראית לחינוך חבריה לאידאולוגיה שאותה ייצגה. חברי המפלגה היו חייבים לעמוד לשירות המפלגה ולמלא משימות שהטילה עליהם. הם נהנו מזכויות יתר - אפשרויות קידום בתעסוקה, קבלת מזון ורכישה חופשית של מוצרים למיניהם - והוטל עליהם לפקח על הנעשה סביבם ולדווח על כך. המפלגה פעלה לביסוס כוחה בקרב בני הנוער באמצעות ארגון הנוער - הקומסוסול. לארגון התקבלו בני 14-18, שתפקידם היה לפעול בקרב בני גילם ואחר כך הם התעתדו להצטרף למפלגה.
במקביל לתהליך טיפוח האהדה כלפי הקומוניזם התרחש תהליך פוליטי נוסף, שמטרתו הייתה למנוע אפשרות קיומה של חלופה למפלגה הקומוניסטית. בהתאם לזאת נאסר קיומן של כל מפלגות אופוזיציה, ונאסר להשמיע דעות שונות מן הקו המפלגתי האחיד שגובש על ידי לנין ומרכז המפלגה הקומוניסטית.
באופן דומה הגביל השלטון את חופש העיתונות: הוא איים בסגירת עיתונים שקראו להתנגדות לממשלה החדשה בראשותו של לנין, ובה בעת יסדה המפלגה הקומוניסטית עיתון יומי, "פרבדה" (ברוסית: "אמת"), שהופקד על מסירת הידיעות החדשותיות ועל פרסום מאמרים התואמים את הקו הפוליטי של מנהיגי המפלגה.
בימיו של לנין התבסס ברוסיה משטר שהשתלט על כל תחומי החיים ונקט אמצעי טרור כלפי כל מתנגד. לנין סבר ש"הטרור הוא הדרך לשכנוע", וכבר בראשית ימיה של המהפכה הבולשביקית חדר השלטון לכל תחומי החיים באמצעות צווים. בין הצווים נכללו, למשל, אישורים לביצוע חיפוש בבתי האזרחים, העברת בתי הספר מרשות הכנסייה לפיקוח המדינה, ביטול כל הדרגות בצבא והלאמת בתי החרושת. כמו כן הוקמו משטרה חשאית, שעקבה בסתר אחר האזרחים ומעשיהם, ובתי דין מהפכניים, שנקטו שיטות טרור כלפי המתנגדים.
על פרישת רוסיה ממלחמת העולם הראשונה
ב-3 במארס 1918 חתמו הבולשביקים על הסכם ברסט-ליטובסק - הסכם שלום עם מדינות המרכז, שהסדיר את פרישתה של רוסיה מהמלחמה. הפרישה מהמלחמה נועדה לאפשר לרוסיה להתפנות לענייני הפנים שלה - לבסס את המהפכה ולהבטיח את הצלחתה. במסגרת ההסכם ויתרה רוסיה על פיצויים כספיים ועל שטחים נרחבים.
נא"פ - מרוסית, ראשי תיבות של "מדיניות כלכלית חדשה". כינוי למדיניות שלנין נקט בה בשנת 1921, ובה הונהג ליברליזם כלכלי מוגבל: הותרה יוזמה חופשית, האיכרים נדרשו למסור לשלטון רק חלק מהיבול (את היתר הם הורשו למכור), וכמה מפעלים אף הוחזרו לבעליהם. התעשייה הכבדה וסחר החוץ נותרו בניהול המדינה.
לנין נקט במדיניות הנא"פ במטרה לשקם את הכלכלה הרוסית ולהחזיר את אמונם של האזרחים במהפכה הקומוניסטית. המהלך השיג את מטרותיו.
*150*
התפיסה הקומוניסטית ביקשה לאמצם את השפעתה של הדת על חיי האזרחים. הדת זוהתה על ידי מרקס, ובעקבותיו גם על ידי לנין, כ''אופיום להמונים". כסם הפוגע בשיקול דעתו של הציבור הרחב ומונע ממנו להיחשף לאמת הרצויה, זו המוצגת על ידי הקומוניזם. לפי התפיסה הקומוניסטית, היסוד המעמדי-חברתי צריך לעמוד במרכז הזהות האישית והזהות הקולקטיבית, ולכן ראוי שכל מרכיב זהות אחר, ובתוכו המרכיב הדתי, יופחת ככל האפשר. כדי להשיג זאת סגרה המפלגה הקומוניסטית מוסדות דת כגון כנסיות ומנזרים.
המשטר הקומוניסטי שייסד לנין גבה, אמנם, מתושבי ברית המועצות מחיר אישי כבד, אך הציע פתרון למצוקותיה של החברה האנושית בעת החדשה. הקומוניזם התבסס ברוסיה לא רק בגלל השימוש בטרור ובכוח, אלא גם בזכות היבטים נוספים: הוא העמיד חזון מוסרי שהיה אפשר להזדהות אתו בנקל, ואף הציע השתייכות חברתית על ידי הצטרפות לשורות המפלגה. במקרים מסוימים ההשתייכות למפלגה הייתה כרוכה גם בהיבטים כלכליים. הקומוניזם סיפק מענה לצרכים של תושבי רוסיה, ואף שימש מודל להערצה ולחיקוי ברחבי העולם. במדינות רבות, ובכללן מדינות דמוקרטיות, הוקמו מפלגות קומוניסטיות.
(בספר שתי תמונות - היעזר במנחה)
בתמונה הראשונה נראית כרזה של לנין נואם, 1920. על הכרזה כתוב" על אדמות אירופה רוח משוטטת, קומוניזם שמה".
(בספר תמונה של כרזה להאדרת נושא התיעוש בברית המועצות, 1931. בכרזה מופיע הכיתוב: "מיחידת מחץ קטנה - למפעלים גדולים ולתעשיית מחץ" - היעזר במנחה)
בתמונה השנייה נראה לנין במשרדו, 1918.
(בספר תמונה של כרזה להאדרת נושא התיעוש בברית המועצות, 1931. בכרזה מופיע הכיתוב: "מיחידת מחץ קטנה - למפעלים גדולים ולתעשיית מחץ" - היעזר במנחה)
1. מהי דמות המנהיג העולה מן התמונות? אילו תכונות או מאפיינים בדמותו של לנין בולטים בתמונות?
2. אילו מהפעולות שביצע לנין באות לידי ביטוי בתמונות - ישירות או בעקיפין?
(בספר תמונה של כרזה להאדרת נושא התיעוש בברית המועצות, 1931. בכרזה מופיע הכיתוב: "מיחידת מחץ קטנה - למפעלים גדולים ולתעשיית מחץ" - היעזר במנחה)
הוא (לנין) בנה באופן שיטתי את מנגנון עריצות המדינה המתוכנן ביותר שקם אי-פעם, על כל רכיביו. שלטון היחיד בעולם הישן (בתקופת שלטון הצאר), (...) היה מוגבל או לפחות מסויג על-ידי כוחות חברתיים אחרים: כנסיה, אצולה, בורגנות עירונית (...). אוטופיית העריצות החדשה של לנין לא הכילה משקלות איזון או עכבות כאלו. הכנסיה, האצולה והבורגנות נמחו. כל אשר נותר היה בבעלות המדינה ובשליטתה. ובתוך המדינה פנימה, על אף עוצמתה והתעצמותה, כל חוט של כוח, כל סיב, היה אחוז בידי קבוצת אנשים קטנה ביותר, בעצם בידי איש אחד. (...) לשווא חיפשת אחר ניצוץ של חיים דמוקרטיים (...).
פול ג'ונסון, היסטוריה של הזמן המודרני מ-1917 עד שנות 1990, א, עמ' 80.
1. איזה מתחומי הפעילות של לנין מוזכר בקטע?
2. במה שונה שלטון היחיד של לנין מזה שהיה נהוג בתקופת הצאר, לפני המהפכה?
3. לפי הקטע, באיזו מידה התקיימו מאפייני המשטר הטוטליטרי (עמ' 141-146) בתקופת שלטונו של לנין?
*151*
(בספר תמונה של כרזה להאדרת נושא התיעוש בברית המועצות, 1931. בכרזה מופיע הכיתוב: "מיחידת מחץ קטנה - למפעלים גדולים ולתעשיית מחץ" - היעזר במנחה)
תרגום לעברית ממאמרו של מקסים גורקי (1868-1936), סופר ומחזאי רומי שחי במשך תקופה באיטליה. הוא התיידד עם לנין בתחילת המאה ה-20, ובין השניים נקשרו קשרים שנעו מידידות לשנאה ועוינות. בשנת 1932, לאחר פטירתו של לנין, הוזמן גורקי על ידי סטלין לחזור לרוסיה, והתגייס ליצור אמנות המגויסת לטובת השלטון. פטירתו בשנת 1936 במוסקבה עוררה חשדות שהוא הורעל על ידי סוכני המשטרה החשאית.
רוסיה היא ארץ הפסימיזם. מעולם לא היו החיים קלים שם. העתיד היה נטול כל תוחלת, וההווה היה תמיד נוגה. צער, יסורים, דלות, עלבונות בלי סוף, שכרות (...). מי שלא נאסר לפחות פעם אחת או לא הוגלה לסיביר לא היה רוסי אמיתי. עזובה, דרכים שוממות, כפרים רחוקים זה מזה מרחק מאות פרסה, פילוסופיה נוגה, בעלי אחוזות ואיכרים, ובכל אשר תפנה - ייסורים.
איש עוד לא צחק ברוסיה צחוק בריאים ומאושרים (...). לא נולד סופר שהיה מעז לדבר בטונים של אושר, שהיה קורא לאמונה ולהיות אופטימיסט. ואדרבא, אילו הופיע אדם כזה ונהרו אחריו כלם.
מקסים גורקי על לנין
והוא בא. זה היה לנין. הופיע אדם שניחן בגבורה שבצחוק. לאמתו של דבר לא צחק כלל, ואולם הכריז על תוחלת. בממלכת הקללה החל לדבר על חיים. פילוסופיה אופטימיסטית היתה לו. אני אכנה אותה בשם 'אופטימיזם שואף קרבות'.
הוא היה ברוסיה היחידי עז-רוח, נמרץ, תקיף, שהביא תקוות והבטחות והיה מרביץ בכל מקום את האופטימיזם. אך בעצמו לא צחק אף פעם.
ידעתיו וגם הייתי קרוב לו. אך היינו לאויבים. תמיד היו דעותינו מחולקות (חלוקות). (...).
לנין בתור עסקן פוליטי נטל את מושכות השלטון מידי האינטליגנציה ומעמד התעשייה בעל הידיעות ומסרן (...) לילדים אשר מעודם לא לקחו חלק ביצירת רוסיה החדשה. לידי מי שהיו וגם נשארים עמי-הארצות.
מובא בעיתון דבר, 22 במרס 1922, עמ' 2.
1. מה העניקו לנין והקומוניזם לרוסיה, לפי גורקי? הסבירו את כוונתו תוך שימוש בעובדות היסטוריות.
2. מה נטלו לנין והקומוניזם מרוסיה, לפי גורקי? הסבירו את כוונתו תוך שימוש בעובדות היסטוריות.
3. כיצד ההיכרות עם קורות חייו של המחבר עשויה להסביר את תוכנם של הדברים שכתב?
*151*
*151*
מותו של לנין, בשנת 1924, לא בישר את סיומו של משטר הטוטליטרי אלא החמיר אותו. לאחר שמנהיג המהפכה הלך לעולמו, החלה מלחמת ירושה בין כמה יורשים אפשריים, שהבולטים שבהם היו לאון טרוצקי (ראו הרחבה בהמשך העמוד) ויוסף סטלין (ראו הרחבה בהמשך העמוד). בשנת 1929 סילק סטלין את מתנגדיו מדרכו והפך לשליט היחיד של ברית המועצות. מאז, במשך 24 שנים (עד 1953), הנהיג סטלין את המפלגה הקומוניסטית ואת ברית המועצות כשליט יחיד ובלתי מעורער.
סטלין כיהן כמזכיר המפלגה הקומוניסטית משנת 1922, והוא הצליח להשתלט על המנגנון המפלגתי בהדרגה, על ידי גיוס חברים חדשים למפלגה והגדלת מספר חבריה. הגיוסים לוו בסילוקם של חברים ותיקים. סטלין ראה במפלגה גוף שתפקידו לנהל את מדיניות הפנים ומדיניות החוץ של המשטר. הוא הלך ושכלל את תפקודם של המפלגה ושל מנגנוניה השונים (עמ' 149), והכפיף אותם אליו באופן ישיר ובלעדי.
המשטר הטוטליטרי שהפעיל סטלין נשען על הרתעה על ידי שימוש בטרור. בתקופת שלטונו גבר הטרור בברית המועצות והתעצם כוחה של המשטרה החשאית, שבאמצעותה פיקח סטלין על האזרחים ועל המפלגה. בעזרת רשת מודיעין שהקימה בכל מפעל, משרד, יחידה צבאית, כפר או בית ספר, ובעזרת מלשינים, פיקחה המשטרה החשאית על הנעשה בכל מקום. לטרור היה גם תפקיד פסיכולוגי: המשטר הצטייר כארגון ה''רואה" ו''שומע" הכול, וכך נשמרה ואף גברה הטוטליות שלו.
לאון טרוצקי (1879-1940) - מהפכן והוגה דעות. נולד למשפחה של חקלאים יהודים אמידים בדרום רוסיה. היה בין מנהיגי המהפכה הבולשביקית וייסד את "הצבא האדום" אשר הצעיד את המפלגה הבולשביקית לניצחון במלחמת האזרחים. מבחינות רבות נחשב ליורשו הטבעי של לנין, אך במסגרת מאבקי הירושה הוגלה על ידי סטלין מברית המועצות, וב-1940 אף נרצח במקסיקו, המדינה שבה מצא מקלט.
יוסף סטלין (1879-1953) - מנהיג ברית המועצות בשנים 1929-1953. נולד למשפחה ענייה מגרוזיה ואימץ לעצמו את הכינוי "סטלין", שפירושו: איש הפלדה. במהפכת אוקטובר עמד לצד לנין, ואחר כך מינה אותו לנין לשר לענייני מיעוטים לאומיים. ב-1922 נבחר למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, ומאז צבר כוח בהתמדה. לאחר שלנין נפטר, ניצח סטלין במאבק הירושה והשליט במדינה שלטון טרור ופחד. אחד מהישגיו היה הניצחון על גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. רק לאחר מותו החלו לבקר את מדיניותו ולחשוף את פשעיו כלפי עמו.
*152*
בהוראת סטלין רדפה המשטרה החשאית בסיוע מלשינים את מי שנחשדו כמתנגדים פוליטיים. המשטרה החשאית ביצעה מאסרים המוניים ושלטה במחנות המעצר שבהם נעצרו כ-10-12 מיליון אסירים. הפעולות שביצע סטלין כוונו הן נגד מתנגדיו הן נגד תומכיו, והן כונו "טיהורים" (ראו הרחבה בהמשך העמוד).
הטרור שהנהיג סטלין התבטא גם במשפטי ראווה. הנשפטים הוגדרו כ"אויבי העם" והואשמו בבגידה במהפכה ובריגול. משפט הראווה התבסס על הודאה פומבית של הנאשמים באשמה, הודאה שעליה חתמו עוד לפני המשפט, ובהבעת חרטה על מעשיהם. 'הודאות' אלו נגבו מן ה"נאשמים" בעינויים, באיומים על בני משפחותיהם ובהבטחות שווא. במסגרת החקירה הוזמנו הנאשמים להעלות האשמות דומות נגד חברי מפלגה אחרים. בסופו של דבר הוצאו הנאשמים להורג, אך רובם ראו עצמם בנים נאמנים למהפכה עד הרגע האחרון. במשפטי הראווה הועמדו למשפט בעלי תפקידים בכירים במפלגה וגם מפקדי הצבא האדום וקציניו, שהואשמו בריגול לטובת גרמניה ויפן.
ה"טיהורים" כוונו גם נגד מדענים, סופרים ואמנים, ולמעשה, כל אדם היה עשוי למצוא עצמו נחשד כמי שמסכן את הקומוניזם. דוגמה מובהקת לכך הייתה הפניית הטרור כלפי אנשי המשטרה החשאית. כך הקיפו ה"טיהורים" מיליוני בני אדם וחיסלו כל מוקד כוח שהיה יכול לגלות עצמאות או להתנגד לתכתיביו של סטלין.
פעולות הטרור בוצעו גם בגולאגים - מחנות עבודה. האסירים הועסקו בעבודות כפייה בתעשייה, בסלילת כבישים, בהנחת מסילות ברזל ובכריית פחם ומתכות. הגולאגים שימשו כמסגרות ל"חינוך מחדש" באמצעות עבודה. תנאי החיים בגולאגים היו קשים ביותר - האסירים סבלו רעב, מחלות ותנאי אקלים קיצוניים. במסגרת הטרור שהנהיג סטלין ביצעה המשטרה החשאית מאסרים והגליה של קבוצות אתניות שחיו בתוך ברית המועצות: פולנים, כורדים, צ'צ'נים וטטארים הוגלו ממקומות מושבם לאזורים מרוחקים.
מתוך דרכי הפעולה של סטלין מתברר כי הוא ראה בברית המועצות כלי למימוש האידאולוגיה הקומוניסטית, ולא נרתע משימוש בשום אמצעי כדי להשיג את מטרותיו ולהגשים את החזון הקומוניסטי כפי שהוא פירש אותו. רווחתו וזכויותיו של האדם הפשוט נדחקו הצידה לטובת המדינה והמפלגה והעומד בראשן.
"טיהורים" - סילוק או הריגת האויבים או המתנגדים מהמפלגה או מהמדינה, תוך מתן משמעות חיובית לפעולות אלה.
*152*
לצד השימוש בטרור נשען סטלין גם על טיפוח פולחן האישיות. פולחן האישיות נועד להצדיק את סמכויותיו הבלתי מוגבלות של השליט, ולהעמידו מעל לאזרחי המדינה בפרט ומעל לבני תמותה בכלל. סטלין תואר כ"מנהיג שאינו טועה לעולם", כ"מורה של עמי ברית המועצות ושל האנושות העמלה", "שמש העמים", "האב הגדול". כל הישגיה של ברית המועצות יוחסו לו, וההיסטוריה שוכתבה כדי להאדירו הוא התערב במחקר האקדמי, אנשי האקדמיה היו נתונים למרותו וסופרים ואמנים התגייסו לשבחו בהתאם לתביעתו. נאומיו לוו בתשואות ממושכות ובקריאות "יחי סטלין הדגול!". פסלים בדמותו הוצבו בכל רחבי ברית המועצות, ולפעמים התנשאו לגובה רב ובלטו למרחקים. כרזות ובהן דמותו ה"אבהית" וה"דואגת" התנוססו במקומות רבים במרחב הציבורי.
*153*
*153*
השימוש בעוצמתו של המשטר הטוטליטרי הוביל גם להישגים ולתוצאות חסרי תקדים. כך, למשל, הצליח סטלין להדביק את הפיגור ששרר בברית המועצות בכלכלה בכלל ובתיעוש בפרט. לשם כך הוא הגדיר את יעדי הכלכלה של ברית המועצות בתכניות חומש - תכניות המיועדות לתקופה של חמש שנים. תכניות החומש אפשרו את שליטתה של המדינה בכלכלה, ונועדו לבטא את עוצמת השלטון ולהוסיף לו כוח ויוקרה. פעולות שבוצעו מחוץ ליעדים שנקבעו בתכניות החומש נחשבו לפשע כלכלי ופוליטי. השליטה בכלכלה צמצמה את רוב סממני הכלכלה הפרטית, ולבסוף חיסלה אותם כליל.
בתכנית החומש הראשונה, שביצועה החל ב-1928, שאף סטלין להשיג שני יעדים מרכזיים בתוך זמן קצר: פיתוח תעשייה וחקלאות מודרניות, והשגת קולקטיביזציה של החקלאות (מלשון קולקטיבי - שיתופי) על ידי ביטול המשקים הפרטיים והקמת משקים גדולים במקומם.
תכניות החומש בתעשייה בוצעו תוך שימוש באמצעי כפייה וטרור - לחץ ואיומים של המפלגה והמשטרה החשאית. מיליוני בני אדם גויסו לעבודה מפרכת. נקבעו שלוש משמרות עבודה ומכסות ייצור, וננקטו צעדי ענישה נגד מי שלא עמד בהן. שליחי המפלגה פיקחו על הפעילות במפעלים, אספו מידע על העובדים ועל תהליכי הייצור ודיווחו למשרדי הממשלה. במסגרת הקולקטיביזציה של החקלאות הוקמו קולחוזים - משקים שיתופיים - על אדמות המדינה, ובוטלו המשקים הפרטיים, הקטנים והגדולים. מיליוני איכרים התנגדו למדיניות הקולקטיביזציה בכך שסירבו לעבד את האדמה, שרפו יבולים ושחטו בקר. נגד המסרבים הופעלו אמצעי ענישה: איכרים רבים (מספרם אינו ידוע) הוצאו להורג, אחרים הוגלו בכוח מכפריהם למחנות עבודה, ורבים נאסרו. מדיניות זאת הסבה נזקים חמורים למשק החקלאי, ובמדינה פשט רעב כבד. ואולם למרות אמצעי הכפייה והטרור שהפעיל השלטון בביצוע תכניות החומש, הצלחתן של התכניות האלה עוררה התלהבות ותחושת בניין ויצירה בקרב המוני העם.
(בספר תמונה של כרזה להאדרת נושא התיעוש בברית המועצות, 1931. בכרזה מופיע הכיתוב: "מיחידת מחץ קטנה - למפעלים גדולים ולתעשיית מחץ" - היעזר במנחה)
1. איזה מהיעדים של תכניות החומש מוצג, לדעתכם, בכרזה?
2. מהי העמדה המובעת בכרזה ביחס לתכניות החומש - אהדה או ביקורת? נמקו את קביעתכם.
3. כיצד היה אפשר, לדעתכם, להציג את תכניות החומש באופן אחר?
*154*
(בספר תמונה של החבל היהודי האוטונומי בבירוביג'ן)
קטעים מתוך מאמר שפרסם סטלין לרגל יום השנה למהפכת אוקטובר 1917. המאמר נכתב בשנת 1929, כשנה לאחר הפעלת תכניות החומש.
אנו מתקדמים במלוא הקיטור בדרך התיעוש לסוציאליזם ומותירים אחרינו את הפיגור "הרוסי" העתיק. אנו הופכים לארץ המתכת, לארץ המכונית, לארץ הטרקטור. וכשנושיב את ברית המועצות במכונית ואת האיכר על גבי הטרקטור, יתכבדו ויבואו הקפיטליסטים הנכבדים, המתפארים בנוצות ה"ציוויליזציה" שלהם, וינסו להשיג אותנו. אז נראה אילו ארצות יוכלו להימנות עם המפגרות, ואילו - עם המתקדמות. (...) פיגרנו ב-50 או ב-100 שנים מאחורי הארצות המתקדמות. אנו חייבים לסתום את הפער ב-10 שנים. אחת משתיים: או שנעשה זאת, או שהן ימחצו אותנו.
מובא אצל: אדוארד ה' קאר, המהפכה הרוסית - מלנין עד סטלין, עמ' 174).
1. מהם יעדי תכניות החומש, על פי סטלין?
2. מדוע, לדעתכם, סבר סטלין שהפיגור בתיעוש מסכן את הסוציאליזם?
*154*
כמו לנין, כך גם סטלין נהג יחס חשדני כלפי ביטויים של השתייכות דתית ולאומית, שהיו עשויים להמעיט את תחושת השייכות למפלגה ולרעיון הקומוניסטי ולהפריד בין קבוצות באוכלוסייה. זאת בעיקר מפני שעל שטחה הגדול של ברית המועצות חיו מיליוני בני אדם, אשר נמנו עם לאומים רבים ועם אמונות שונות.
המשטר הקומוניסטי שאף להרחיב את השפעתו על ידי התערבות באורחות חייהם של התושבים, באמונותיהם ובזיקתם הלאומית. השלטון ביצע זאת בדרכי עידוד וטרור כאחד. בני מיעוטים דתיים ולאומיים נדרשו לוותר על הסממנים המייחדים אותם, ובמקומם היה עליהם לקבל על עצמם את התרבות הרוסית ואת מאפייניה הקומוניסטיים. אכיפתן של דרישות אלה התבצעה בתקיפות על ידי החרמת רכוש, איסור קיום פולחנים ועוד. מיעוטים שסירבו להיענות לדרישת השלטונות הסתכנו במשפטי ראווה, בהגליה ובצעדים אחרים. לעומתם, מיעוטים שנענו להזמנת הממשל ושיתפו אתו פעולה, יצאו נשכרים.
*154*
לאחר אוקטובר 1917 התברר לבולשביקים כי השפעתם בקרב הציבור היהודי מועטה. כדי להעמיק את התודעה הקומוניסטית בקרב היהודים, הם הקימו גופים ממשלתיים ומפלגתיים מיוחדים כגון הקומיסריון לענייני יהודים והיבסקציה (ראו הרחבה בהמשך העמוד). בגופים האלה נטלו חלק יהודים קומוניסטים שהזדהו עם ערכי המהפכה. הקומיסריון והיבסקציה פעלו בקרב היהודים בעיקר בשפת היידיש, השפה שבה דיברו יהודי רוסיה, מתוך מטרה להשפיע על ציבור יהודי רחב ככל האפשר וגם בגלל התנגדות השלטון לעברית, שזוהתה עם התנועה הציונית ששאפה לבנות בית לאומי ליהודים בארץ ישראל (עמ' 317). לכאורה היה בהקמת הגופים האלה ביטוי להכרת השלטון בייחודם של בני הלאום היהודי בברית המועצות, אך בטווח הארוך נועדה הקמתם לצמצם את ייחודם של היהודים ולהביא להשתלבותם במערך הכולל של החברה הרוסית. הקומיסריון והיבסקציה הביאו לפירוקם של מוסדות הקהילה היהודית, בטענה שחלק מתפקידיהם כבר מטופלים על ידי מוסדות המדינה. נאסרה פעילות של מפלגות יהודיות שונות (למשל הבונד, עמ' 310), ונעשה ניסיון להעמיד לפני היהודים תחליף ארגוני וערכי המבטא את האידאולוגיה הקומוניסטית.
היבסקציה - המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית. הוקמה בשנת 1918 במטרה לטפח בחברה היהודית תרבות בעלת מאפיינים קומוניסטיים, תוך הזדהות עם המהפכה ועם עקרונותיה ותוך צמצום קיומם של המאפיינים הדתיים או הבורגניים.
*155*
כחלק ממאבקה נגד הדת היהודית ומנהגיה ערכה היבסקציה משפטי ראווה פומביים. במשפטים האלה נשפטו המצוות והמנהגים היהודיים, ונגזר עליהם דין מוות. עקב כך נסגרו בתי כנסת ונאסרו רבנים; נאסרה הדפסת סידורי תפילה והוחרמו ספרי תורה; נאסר לימוד התורה ב"חדר" ונאסרה מצוות המילה. בעקבות איסורים אלה ירדה הפעילות הדתית למחתרת. היבסקציה אף רדפה סופרים עבריים ואסרה על הדפסת ספרים ועיתונים בעברית. לעומת זאת היא הוציאה לאור עיתונים וספרים ביידיש והקימה מוסדות חינוך ששפת הלימוד בהם הייתה יידיש. ואולם היהודים מיעטו לשלוח אליהם את ילדיהם - בגלל התעמולה הקומוניסטית שהפיצו המוסדות האלה, ובשל רמתם הירודה.
שלטונות ברית המועצות הטילו הגבלות גם על התנועה הציונית. על הציונים נאסר לכנס אספות, לשלוח או לקבל מכתבים מארץ ישראל ולהוציא לאור ספרים עבריים. רבים מפעילי התנועה הציונית נאסרו ונשלחו לעבודות כפייה במחנות בסיביר. ארגון החלוץ, אשר הכשיר את חבריו לעלייה לארץ ישראל, חוסל (1926), ופעילותה של "פועלי ציון", מפלגה ציונית-סוציאליסטית, נאסרה (1928).
כמו שאר חברי המפלגה הקומוניסטית, גם הפעילים היהודים נרדפו על ידי סטלין. במהלך הטיהורים שביצע סטלין הוגלו מרביתם למחנות עבודה בסיביר או הוצאו להורג ללא משפט. אמנים, סופרים ואנשי מדע יהודים הואשמו בבגידה, נאסרו והוצאו להורג. נאסרו גילויים של חיים יהודיים ונאסר על הארגונים היהודיים שמחוץ לגבולות ברית המועצות לפעול בתחומיה.
בהיעדר מוסדות קהילתיים ומוסדות חינוך, ובמצב של רדיפת הדת, גברה בהתמדה נטייתם של יהודי ברית המועצות להיטמע בסביבתם ולהתנתק ממנהגי המסורת, מיהודי התפוצות ומן היישוב בארץ ישראל.
בה בעת נקט סטלין פעולה מפתיעה העשויה להתפרש כניסיון להיטיב עם המיעוט היהודי. הוא היה ער למצוקה הכלכלית שהיהודים נקלעו אליה בעקבות השינויים שאירעו בברית המועצות לאחר המהפכה הקומוניסטית, וניסה לתת לה מענה. בשנת 1928 הוא הורה להכין תכנית להתיישבות חקלאית של יהודים בבירוביג'ן, חבל ארץ בחלקה המזרחי של ברית המועצות. שש שנים לאחר פרסום התכנית הוכרזה בירוביג'ן כחבל אוטונומי יהודי, והיידיש הוכרה כשפתו הרשמית. ההצעה הנדיבה של סטלין נבעה, בין השאר, משיקולים ביטחוניים - שאיפה ליישב את האזור הסמוך לגבולה המזרחי של ברית המועצות. אפשר לראות בפעולה זאת גם ניסיון של המשטר הקומוניסטי לפגוע בתנועה הציונית על ידי הצעת פתרון טריטוריאלי חלופי בגבולותיה של ברית המועצות.
יהודי ברית המועצות לא נהרו לבירוביג'ן, ורבים מהבאים להתיישב בחבל מיהרו לעזוב את המקום. ריחוקו של האזור, והאקלים הקר השורר בו, הרתיעו רבים. ה''טיהורים" של סטלין, שבהם הוצאו להורג ראשי החבל, הקטינו אף הם את כוח המשיכה של המקום. יתרה מזאת: תכניות החומש (עמ' 153) אפשרו לצעירים יהודים למצוא מקורות פרנסה בערים המרכזיות ברוסיה.
(בספר תמונה של יהודים בבירוביג'ן עובדים בחקלאות)
(בספר תמונה של כרזת תעמולה, ברית המועצות, 1949. על הכרזה מופיע הכיתוב: "סטלין האהוב - יקיר העם" - היעזר במנחה)
*156*
(בספר תמונה של דיוקן של סטלין - היעזר במנחה)
(בספר תמונה של שביתה במילאנו ב-1920, במטרה להשיג תחבורה חופשית)
1. מהי דמות המנהיג העולה מן הכרזות?
אילו תכונות או מאפיינים מודגשים בה?
2. אילו מרעיונות הפשיזם באים לידי ביטוי בתמונות, ישירות או בעקיפין?
האנטישמיות ממלאת תפקיד משני באידאולוגיה הפשיסטית באיטליה
(בספר תמונה של שביתה במילאנו ב-1920, במטרה להשיג תחבורה חופשית)
קטע מתוך הסיפור "במדור הראשון" מאת הסופר הרוסי אלכסנדר סולז'ניצין, אשר ביקר את פעולותיו של סטלין ונעצר בשל כך (1945) ונידון למאסר ולעבודת פרך. ב-1953 נידון סולז'ניצין ללא משפט לגלות מארצו לכל חייו, וגורש מברית המועצות. לאחר מותו של סטלין טוהר שמו. בשנים שלאחר מכן כתב ספרים המבטאים מחאה נגד משטר הכפייה בברית המועצות.
חוסר אמון בבני-האדם היה הקו המכריע באופיו של יוסיף ג'וגאשווילי (סטלין). חוסר האמון בבני-האדם היה השקפת עולמו.
הוא לא האמין לאמו ולא נתן אמון גם באלוהים, זה שבפניו במשך אחת-עשרה שנות נעוריו היה משתחווה וכורע על רצפת האבן. אחר כך לא נתן אמון בחברי מפלגתו, ובמיוחד באלה שהיתה להם לשון ציורית. לא נתן אמון בחבריו לגלות. לא נתן אמון באיכרים, שיזרעו את החיטה ויקצרו את התבואה אם לא יוכרחו ואם לא תהיה עליהם ביקורת. לא נתן אמון בפועלים, שיעבדו אם לא ייקבעו להם נורמות. לא נתן אמון במשכילים, כי מסוגלים הם ליצור ולא להזיק. לא נתן אמון בחיילים ובגנרלים שיילחמו ללא פלוגות עונשין ויחידות בטחון השדה. לא נתן אמון במקורביו. ולא נתן אמון בנשיו ובפילגשיו, ובילדיו לא נתן אמון. והיה מסתבר (מתברר) שתמיד צדק!
אלכסנדר סולז'ניצין, במדור הראשון, עמ' 112.
1. אילו קבוצות של החברה הרוסית מוזכרות בקטע? ובמה נחשדה כל אחת מהן?
2. איזו תכונת אופי בולטת של סטלין עולה מהקטע? כיצד באה תכונה זאת לידי ביטוי במדיניותו של סטלין?
3. כיצד, לדעתכם, ניתן לאשש או להפריך את הקביעה של מחבר הקטע: "מתברר שתמיד צדק!".
(בספר תמונה של שביתה במילאנו ב-1920, במטרה להשיג תחבורה חופשית)
כאשר מת יוסיף סטלין ב-5 במרס 1953 התאבלה האומה כולה. שעות אחדות בלבד לאחר מותו נלקחה גופתו למעבדה הצמודה למאוזולאום של לנין כדי שתוכן להנחה בארון, שהאבלים יעברו על פניו. הוחלט לחנוט אותו, כשם שנחנט לנין, ולהציבו על בימה לצד אבי המהפכה. המון עצום ורב של אנשים שפניהם אפורות ושטופות דמע צבאו על בית האיגודים המקצועיים כדי לעבור על פני הגופה. הם היו רבים כל כך שמאות נחנקו בדוחק וכמה סוסים של שוטרים רכובים נרמסו למוות. גם מי ששנאו את סטלין חשו בעוצמת הפולחן שקיים אותו.
ריצ'רד אוברי, הדיקטטורים - גרמניה של היטלר, רוסיה של סטלין, עמ' 106.
1. מה הייתה תגובתו של הציבור כלפי סטלין לאחר מותו?
2. כיצד אפשר להסביר תגובה זאת לאור מעשיו הקשים של סטלין כלפי תושביו?
*157*
(בספר תמונה של שביתה במילאנו ב-1920, במטרה להשיג תחבורה חופשית)
1. הסבירו את הסיסמה שטבע ולדימיר איליץ' לנין כמבטאת את מסרות המהפכה הבולשביקית: "שלטון למועצות, אדמות לאיכרים, לחם לנצרכים ושלום לכול!".
2.
א. ערכו השוואה בין פעולותיהם של ולדימיר איליץ' לנין ויוסף סטלין. היעזרו בטבלה:
(בספר תמונה של שביתה במילאנו ב-1920, במטרה להשיג תחבורה חופשית)
ההיבט | ולדימיר איליץ' לנין | יוסף סטלין | מסקנה: דמיון ו/או שוני בין המנהיגים |
פוליטיקה | -- | -- | -- |
כלכלה | -- | -- | -- |
חברה | -- | -- | -- |
שימוש בטרור | -- | -- | -- |
דאגה לזכויות הפועלים והאיכרים | -- | -- | -- |
יחס למיעוטים לאומיים ולמיעוטים דתיים | -- | -- | -- |
ב. התבוננו בכרזות שמתארות את שני האישים (עמ' 150, 156). באיזו מידה הכרזות נותנות ביטוי להבדלים שתיארתם בהשוואתכם?
3. לפניכם רשימה של ציטוטים המיוחסים ליוסף סטלין. בחרו אחד מהם והסבירו אותו בהקשרו ההיסטורי:
- החינוך הוא נשק שהשפעתו תלויה במי שמחזיק אותו בידיו ובמי שהוא מכוון אליו.
- אינך יכול לבצע מהפכה עם כפפות של משי.
- כשחוטבים עצים, ניתזים שבבים.
- מספיקה הידיעה שהיו בחירות. הבוחרים לא מחליטים דבר, סופרי הקולות - כן.
- מותו של היחיד הוא טרגדיה; מותם של רבים הוא סטטיסטיקה.
4. הסופר הרוסי מקסים גורקי (עמ' 151) סבר כי הצלחתו של הקומוניזם ברוסיה נבעה מכך שלנין העניק לבני עמו אופטימיות. האם אתם מסכימים עם גורקי? האם יש לכם הסברים אחרים להצלחתו של השלטון הטוטליטרי הזה?
5. אחת הטענות המושמעות במחקר היא שמדיניותו של סטלין ופעולותיו קידמו את המדינה הסובייטית, אך פגעו פגיעה חמורה בציבור הסובייטי. הסבירו את הטענה, ובססו אותה בעזרת הוכחות מתוך הפרק.
6. כתב החוקר ארצ'י בראון:
ככלל אפשר לומר שסוד קסמו של הקומוניזם בעולם כולו נשען על מרכיבים ייחודיים לכל מדינה ומדינה: על התפתחויות בין-לאומיות (...) ועל כוח המשיכה המשתנה בעוצמתה של ברית המועצות בתקופות שונות. (...) בתקופות שונות, ועל פי נטיות לבם של המתבוננים, הצטיירה ברית המועצות כאות ומופת להערצה ולחיקוי, או לחלופין כסימן אזהרה נורא. (עלייתו ונפילתו של הקומוניזם, עמ' 141)
א. לפי הקטע שלפניכם - מהו סוד קסמו של הקומוניזם, שבאמצעותו השיגה צורת המשטר הזאת תמיכה בברית המועצות ובמדינות שונות בעולם?
ב. חוו דעתכם: באילו מהתקופות שהוזכרו בפרק הייתה ברית המועצות "כאות ומופת להערצה ולחיקוי"? ובאילו תקופות הייתה "סימן אזהרה"? נמקו.
*158*
*158*
*158*
דגם נוסף של המשטר הטוטליטרי - הפשיזם - התפתח סביב השקפת עולם אחרת. הפשיזם העמיד במרכזו את המדינה, את האומה ואת המנהיג העומד בראשן, על כל המשתמע מכך. המושג "פשיזם" נטבע באיטליה בשנת 1919 על ידי בניטו מוסוליני (ראו הרחבה בהמשך העמוד), והוא מבוסס על שני מושגים בתרבות האיטלקית: המושג פשיו (באיטלקית - fascio), שמשמעו "צרור" או "אלומה", והמושג פסקס (בלטינית - fasces), שהיה סמל רומי של גרזן עטוף בצרור של ענפים, שנישא בתהלוכות שהיו נהוגות בימי האימפריה הרומית. המושג הלטיני "פסקס" סימל את הסמכות של המדינה הרומית ואת האחדות שהתקיימה בה, ובאמצעות השימוש בו ביקש מוסוליני ליצור זיקה בין איטליה המודרנית לעברה המפואר. מוסוליני העניק לתנועה את הכינוי, אולם הוא לא היה היחיד באירופה שהחזיק בתפיסת העולם המזוהה כפשיסטית, ואף לא היה הראשון שהעלה אותה. ואף על פי כן, הפשיזם מזוהה עם מוסוליני ועם איטליה.
לפי חוקרים מסוימים, ניצני האידאולוגיה הפשיסטית הופיעו באירופה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה (עמ' 106), אך היו אלה גילויים ראשוניים, שלרובם לא הייתה השפעה של ממש. יש המוצאים את שורשי האידאולוגיה הפשיסטית בכתביהם של מקיאוולי (במאה ה-15-16) ושל הפילוסוף פרידריך ניטשה (במאה ה-19). אחד האישים הבולטים בעיצוב התפיסה היה הפילוסוף הצרפתי ז'ורז' סורל, שחיבר את הספר "הרהורים על אלימות ואשליית הקידמה" ובו קרא לצמצם את הרעיונות הליברליים וההומניים אשר החלישו, לדעתו, את החברה האירופית.
הרעיון המרכזי שסביבו התגבש הפשיזם היה מרכזיות המדינה והאומה. האידאולוגיה הפשיסטית מגדירה את המדינה כערך עליון, והמדינה נתפסת כגוף שיש לקיומו הצדקה מוסרית והיסטורית. במדינה חיים אזרחים שיש להם קשר למקום וזה לזה, ולכן אי אפשר לערער על קיומה או להפחית בחשיבותה. על פי הפשיזם - "המדינה מעל לכול", ועל כן מתבטל ערכם של הפרטים החיים בה. בהתאם לזאת האזרחים נדרשים לשרת את המדינה, ואילו המדינה אינה צריכה לשרת את האזרחים ואף אינה חייבת לשמור על זכויותיהם. באופן דומה ההשתייכות למסגרת המדינה מבטלת את החלוקה לקבוצות-משנה על פי מעמד חברתי, מצב כלכלי וכדומה.
מקומם המודגש של המדינה ושל הלאום הגבירו במידה רבה גם את הלאומנות (עמ' 89). הפשיזם הוסיף על השקפת העולם הלאומנית הבסיסית את התפיסה שבין הלאומים השונים מתקיים מאבק, ולכן בני כל לאום צריכים להיאבק על הישרדותם באמצעות אחדות העם ומסירותו למדינה.
אחד ממרכיביה של האידאולוגיה הפשיסטית הוא האדרה של האלימות ושל המלחמה. השימוש בכוח קיבל לגיטימציה (הסכמה, אישור), והמלחמה הפכה למצב רצוי שבו האזרחים מביאים לידי ביטוי את יכולותיהם, מחזקת אותם ומאחדת את זהותם הלאומית. בהתאם לזאת, המדינות שבהן התבססה התפיסה הפשיסטית אינן נרתעות ממלחמה אלא מעודדות אותה - על ידי מדיניות תוקפנית ועל ידי שאיפה מתמדת להתרחבות טריטוריאלית.
בניטו מוסוליני (1883-1945) - מייסד התנועה הפשיסטית באיטליה (1919) ומנהיגה של התנועה עד מותו. בצעירותו היה חבר המפלגה הסוציאליסטית ואף היה עורך העיתון שלה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התנגד לכניסת איטליה למלחמה, אבל לקראת סוף 1914 שינה את דעתו, גורש מן המפלגה הסוציאליסטית וייסד עיתון משלו - "איל פופולו ד'איטליה" (כלומר, העם של איטליה). בשנים 1922-1943 היה ראש ממשלת איטליה, ובמלחמת העולם השנייה, בשנים 1943-1945, עמד בראש הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית בצפון איטליה, שהתקיימה בחסות גרמניה. בתום המלחמה ניסה מוסוליני להימלט לשווייץ אך נתפס והומת (28 באפריל 1945) בידי פרטיזנים.
(בספר תמונה של שביתה במילאנו ב-1920, במטרה להשיג תחבורה חופשית)
(בספר תמונת סמל הפסקס)
*159*
הפשיזם תמך באליטיזם, כלומר במצב שבו ההנהגה נמצאת בידיה של אליטה (קבוצת מיעוט שלמת) שיש לה, על פי הפשיזם, את הכישורים המתאימים להנהיג את הציבור ולשלוט עליו. לפי התפיסה הזאת מתקיימת חלוקה ברורה בין מנהיגים למונהגים, בין בעל האוטוריטה (מקור הסמכות) לבין מי שנדרש לציית. על ידי תפיסה זאת שלל הפשיזם את הדמוקרטיה אשר העניקה, לדעתם של הפשיסטים, אשליה שבין בני האדם קיים שוויון ושהעם הוא הריבון השולט במדינה. לשיטת הפשיזם הדמוקרטיה מאחזת עיניים והיא גורמת להטעיית הציבור, שכן הנטייה האנושית הטבעית היא שהשלטון יופקד בידי מיעוט שיש לו עדיפות על שאר החברה. לדעת הפשיסטים הטעיה דומה מקיים גם הסוציאליזם, הדוגל אמנם בשוויוניות אך בפועל מונהג על ידי קבוצה מצומצמת. התפיסה הפשיסטית ראתה בשלטון האליטיסטי מקור של עוצמה ועמידות.
הפשיזם התפתח כתגובה לליברליזם ולסוציאליזם (עמ' 62, 76). כפי שלמדנו, שתי האידאולוגיות האחרות שאפו להקים חברות אנושיות מתוקנות שבמרכזן עומדים אנשים - אזרחים או בני מעמד הפועלים. הפשיזם, לעומת זאת, ביקש להבליט את ההיבט הלאומי (עמ' 89). הליברליזם והסוציאליזם חילקו את הציבור לקבוצות ופיצלו את תושבי המדינות השונות על בסיס אידאולוגי. לעומתם הפשיזם העמיד דרך שלישית שהדגישה את המשותף לכלל תושבי המדינה. הפשיסטים ראו בליברליזם ובסוציאליזם אידאולוגיות המשרתת את העם ומחלישות את הלכידות ואת העמידות שלו, והם ביקשו לעשות את ההפך: לאחות את השברים ולארור את העם באמצעות ההשתייכות הלאומית.
לעומת הליברליזם, שנשען על התפיסות השכלתניות של הנאורות, הפשיזם שאב מקורות השראה והשפעה מתנועת הרומנטיקה (עמ' 37). בהתאם לזאת הפשיזם עודד את ההיענות לרגשות וליצרים בסיסיים (אינסטינקטים). כך למשל השימוש בכוח ובתוקפנות הוצגו כביטוי ספונטני (פנימי, ללא התערבות חיצונית), ואילו האיפוק והפשרנות כהתנהלות שבה מעורבת חשיבה המחלישה את האדם ואף גורמת להתנוונותו.
(בספר תמונה של שביתה במילאנו ב-1920, במטרה להשיג תחבורה חופשית)
אבן הפינה של הדוקטרינה (תפיסת העולם) הפשיסטית היא תפיסת המדינה, מהותה, תפקידיה ומטרותיה. לדידו (לפי השקפתו) של הפשיזם, המדינה היא המהות המוחלטת, אשר ביחס אליה יחידים וקבוצות הם יחסיים בלבד. עצם קיומם של יחידים וקבוצות מותנה בכך שהם נכללים בתוך המדינה. (...)
למדינה הפשיסטית מודעות משל עצמה ורצון משל עצמה, ולכן יש בסיס לכנותה מדינה מוסרית (...).
(...) לדידו של הפשיזם, המדינה איננה רק שומר לילה העוסק בביטחונם האישי של האזרחים.
בניטו מוסוליני, "הדוקטרינה של הפשיזם", מובא בתוך: בנימין נויברגר, איטליה הפשיסטית, עמ' 87.
1. כיצד הקטע משקף את עיקרי האידאולוגיה הפשיסטית?
2. מהי מערכת היחסים בין המדינה לבין האזרח המתוארת בקטע? ואילו צידוקים ניתנים לה?
3. מהי הביקורת המשתמעת מהקמע כלפי מדינות הפועלות לפי תפיסה אחרת - ליברליזם או סוציאליזם?
*160*
*160*
*160*
איטליה התלבטה במהלך מלחמת העולם הראשונה לאיזה מהצדדים הלוחמים להצטרף. רק באפריל 1915, בחרה להילחם לצד מדינות ההסכמה (עמ' 113). בתמורה להשתתפותה הובטח לה כי לאחר הניצחון תקבל שטחים באירופה ושטחים נוספים למושבותיה באפריקה. אבל עם תום המלחמה נותרה איטליה פצועה וחבולה: היו לה כ-650 אלף הרוגים וכחצי מיליון פצועים. גם ההבטחות שניתנו לה עם הצטרפותה למלחמה לא קוימו. איטליה חשה מושפלת, ותחושת חוסר התכלית שבמלחמה העמיקה ופגעה במוראל הלאומי.
המדינה נקלעה גם למשבר כלכלי עמוק: מיליוני חיילים משוחררים חיפשו מקורות פרנסה כדי להשתלב מחדש בחיי הכלכלה, אך היה מחסור במקומות עבודה והם נעשו מובטלים. האבטלה הגוברת לוותה באינפלציה גבוהה, ובעקבותיה - במרירות ובתסכול. במדינה שרר רעב בשל מחסור במוצרי מזון בסיסיים כמו קמח ובשר, והיא נאלצה לייבא אותם. המחסור הכבד גרם לשוד חנויות ולאלימות נגד מפקיעי מחירים. מחסור חמור באספקת נפט ופחם שיתק את הכלכלה, וגלי שביתות ומהומות פקדו את המדינה.
הממשלות שפעלו באיטליה באותן שנים לא הצליחו לחלץ את המדינה מן המשבר, והן נשענו על קואליציות רופפות ביותר שהתחלפו בתדירות גבוהה. חמש ממשלות התחלפו בזו אחר זו במשך שלוש שנים (1919-1922). לאחר המלחמה הייתה המפלגה הסוציאליסטית למפלגה הגדולה והחזקה ביותר באיטליה. הסוציאליסטים ביקשו לחולל מהפכה קומוניסטית הדומה לזו שהתחוללה בברית המועצות (עמ' 148), והם המתינו לרגע המתאים; ואילו הימין הלאומני אימץ לאחר המלחמה גישה כוחנית. במסגרת קו פעולה זה פנה הימין אל האזרחים ואל החיילים ועודד אותם לתבוע את השטחים שהובטחו לאיטליה עם הצטרפותה למלחמה ולא הועברו לידיה (לדוגמה, עיר הנמל פיומה). ראש הממשלה, ויטוריו אמנואלה אורלנדו, הואשם בבגידה מפני שאחרי המלחמה השתתף בוועידת השלום וחתם על חוזה השלום - אף על פי שאיטליה לא קיבלה את השטחים שהובטחו לה.
(בספר תמונה של שביתה במילאנו ב-1920, במטרה להשיג תחבורה חופשית)
מוסוליני מגייס אהדה ועולה לשלטון באמצעות הפגנת כוח
במרס 1919 קמה באיטליה מפלגה חדשה שהצטרפה אל שורות הימין - המפלגה הפשיסטית, ובראשה עמד מוסוליני, שכונה גם "הדוצ'ה" (בלטינית: המנהיג). מספר חברי המפלגה גדל בהתמדה, ובבחירות שהתקיימו ב-1921 נבחרו נציגיה לראשונה לפרלמנט.
האיטלקים שתמכו בפשיזם הגיעו מרקעים פוליטיים, חברתיים וכלכליים שונים, והם פעלו מתוך מניעים מגוונים. הרכב התומכים בפשיזם באיטליה משקף את מורכבותה של המציאות האירופית, אשר הובילה חלקים נכבדים מהציבור לאמץ את התפיסה הפשיסטית. אחת הקבוצות הייתה קבוצה של לאומנים, שהיו ברובם בעלי מקצועות חופשיים (אנשי עסקים, עורכי דין, פקידים, אנשי אקדמיה ומורים) אשר רצו להשיג שליטה של האליטה
*161*
(השכבה הגבוהה בחברה). קבוצה זאת ראתה שהמדינה תהיה חזקה ותשתלם על אזורים נרחבים ככל האפשר בעולם. קבוצה אחרת הייתה קבוצת הפוטוריסטים (ראו הרחבה בהמשך העמוד) - אנשי רוח (סופרים, אמנים ופוליטיקאים צעירים), שחלקם נלחמו במהלך מלחמת העולם הראשונה וחשו התפעלות מהלחימה ומהאלימות והזדהו עם השימוש בהן. קבוצה שלישית הייתה קבוצת הסינדיקליסטים (ראו הרחבה בהמשך העמוד) - מהפכנים שהתנגדו לשלטון הקיים ולמסגרות שהוא יצר, ומצאו באלימות את הדרך להשיג את השינוי שהם מבקשים.
בין שלוש הקבוצות המתוארות היו הבדלים גדולים, חברתיים וכלכליים, אך איחדו אותן כמה נושאים משותפים: שלושתן התנגדו, כל אחת מסיבותיה, לליברליזם (עמ' 62) ולסוציאליזם (עמ' 76); שלושתן הדגישו את חשיבותו של הרגש וביקשו להמעיט בחלקן של השכלתנות והתבונה; שלושתן התנגדו לשלטון הקיים שנתפס על ידם כמושחת וחסר אונים לנוכח המציאות. הפרטים המשותפים הובילו את האנשים מהקבוצות השונות לתמוך בפשיזם ולקבל על עצמם את האידאולוגיה שלו. כל אחת מן הקבוצות סברה כי תוכל לפתור את בעיותיה במסגרת המפלגה הפשיסטית.
מספר חבריה ותומכיה של המפלגה הפשיסטית באיטליה הלך וגדל, אולם היא עדיין לא השיגה בבחירות את הרוב הנחוץ כדי לאפשר למוסוליני להתמנות לראש הממשלה. בשנת 1922 היו למפלגה הפשיסטית 35 צירים (מתוך 535 צירים). אולם מאחר שמוסוליני סבר שהשלטון הקיים נכשל וכי יש להחליפו בהקדם, הוא בחר שלא להמתין ולפעול על פי המקובל בדמוקרטיה. וכך, ב-24 באוקטובר 1922 צעדו לכיוון רומא כ-50 אלף חברי המפלגה הפשיסטית (אשר בגלל צבע מדיהם כונו "החולצות השחורות"). מצעד זה ביטא את היקף התמיכה במוסוליני ואת נחישותו להשיג את יעדיו, אם כי במוסוליני עצמו נמנע מלהשתתף באירוע - הוא עקב אחר ההתרחשויות מהעיר מילאנו. עם זאת בשנים שלאחר מכן, כחלק מן התדמית שיצר במוסוליני לעצמו, הוא טיפח מיתוס שלפיו הוא השתלט על השלטון בכוח.
למרות שהמצעד על רומא התבצע נגד הממשלה המכהנת ובניגוד לחוק, מבצעיו לא נענשו ויוזמו אף יצא נשכר מכך: מלך איטליה, ויטוריו אמנואלה השלישי, סירב להפעיל את הצבא נגד פורעי החוק, וכעבור כמה ימים הוא הטיל על מוסוליני להקים את ממשלת איטליה ולעמוד בראשה.
פוטוריזם - זרם ששילב בין פוליטיקה לבין אמנות. שמו, שפירושו המילולי הוא "אנשי העתיד", מלמד על יחסם העוין של אנשיו כלפי כל דבר "ישן" ועל אהדתם כלפי כל דבר חדש שיש בו משום קידמה טכנולוגית או רעיונית. הפוטוריסטים הזדהו עם האלימות והמלחמה וראו בהן דרך להתרחק מהתפיסות הנוצריות שנחשבו בעיניהם כביטוי לחולשה.
סינדיקליזם - המושג נגזר מהמילה "סינדיקט" (איגוד מקצועי) בזכות הכוח הרב שהם מצאו בגופים המקצועיים שעל בסיסם תעמוד המדינה המתוקנת לאחר הרס המדינה הקיימת באמצעות מהפכה שתוביל קבוצה נבחרת שתסחוף אחריה את ההמון באמצעות רגש. זרם זה דומה לקומוניזם (עמ' 79) בשאיפתו למהפכה, אולם מטרתה והדרך להשיג אותה הן שונות לחלוטין. זרם זה התפתח בהשראת הפילוסוף הצרפתי, ז'ורז' סורל.
(בספר תמונה של המצעד על רומא, 24 באוקטובר 1922)
(בספר תמונה של מוסוליני נכנס לרומא כדי לקבל את תפקיד ראש המשלה, 28 באוקטובר 1922)
(בספר תמונות של כרזות תעמולה באיטליה בשנות ה-30 של המאה העשרים. בתחתית הכרזה העליונה כתוב: "הוד מעלתו בניטו מוסוליני, ראש הממשלה, מנהיג הפשיזם, מייסד האימפריה" - היעזר במנחה)
*162*
*162*
*162*
לאחר המינוי לראשות ממשלת איטליה, היה מוסוליני צריך לבסס את מעמדו כמנהיג ואת הטמעתה של האידאולוגיה הפשיסטית. הוא בחר לעשות זאת בהדרגה, כדי לצמצם התנגדות מצד הגורמים השמרנים בחברה. באיטליה הפשיסטית המשיכו להתקיים במשך שנים מוסדות השלטון המסורתיים - המלך והפרלמנט - אך הם נותרו נטולי סמכויות. כעת הדוצ'ה, מוסוליני, ריכז בידיו סמכויות ועוצמה, וכולם היו חייבים לציית לו ולכבדו. הוא הגדיר את צורכי האומה, קבע את הדרכים להשגתם ולא נזקק לעצת מומחים או מדינאים. מוסוליני פעל בלי מגבלות ובלי פיקוח - לא מצד החברה ולא מצד מוסדות המדינה. חברי המפלגה נשבעו אמונים לו אישית, וישיבות המפלגה נפתחו בקריאה "יחי הדוצ'ה!". במשך 16 שנים הוסיפו להתקיים באיטליה בחירות, אולם לפני הבוחרים עמדה האפשרות לבחור במפלגה חוקית אחת יחידה - המפלגה הפשיסטית.
מוסוליני לא היסס לפגוע באופוזיציה ולחסל יריבים פוליטיים. המנהיג הסוציאליסטי ג'קומו מטאוטי נרצח בידי המשטרה החשאית ימים אחדים לאחר שנשא בפרלמנט נאום ובו מתח ביקורת על אופן התנהלות הבחירות. הרצח סימן את חיסולם של סממני הדמוקרטיה האחרונים שנותרו במדינה, וביטא את יחסו של מוסוליני למתנגדיו. הטרור באיטליה גבר, ובמסגרתו נרדפו כל מי שנחשבו למתנגדי המשטר. רבים נעצרו ונכלאו ללא משפט. הוקם בית דין מיוחד להגנת המדינה, והוא דן ב"פשעים פוליטיים". מן הנאשמים ניטלה כל זכות לערער על פסקי הדין, אשר ניתנו בהליכים של שיפוט מהיר. זכויות היסוד של האדם והאזרח, כדוגמת חופש הדיבור וחופש ההתאגדות, נרמסו. עורכי העיתונים מונו על ידי הפשיסטים, ואלה שניסו להביע דעות עצמאיות גורשו מאיטליה ונרדפו אף מחוץ לגבולותיה. בשנת 1938 הופסקו הבחירות באיטליה, הפרלמנט פוזר, ובמקומו הוקם "בית הפאשי והקורפורוציות". מוסוליני עצמו מינה את חברי הארגון וגם את מושלי המחוזות. בשלב זה הופסקה גם מראית העין של השמירה על הדמוקרטיה באיטליה.
בתחום הכלכלה מוסוליני ביקש לשמור את התמיכה של השכבות המבוססות בחברה. המשטר הפשיסטי באיטליה לא שינה את הבסיס הקפיטליסטי הישן של החברה - לא הולאמו נכסים פרטיים, ובדרך כלל לא צומצמה היוזמה הפרטית ולא הוחלש כוחם של בעלי ההון. המגזר הפרטי המשיך להתקיים באיטליה תוך כפיפות למדינה. בה בעת ביקש מוסוליני להשיג את השליטה על כלכלת איטליה, להכפיף אותה אליו ולרתום אותה למימוש יעדיו. על פי חוק משנת 1926, נאסר על קיום איגודים מקצועיים לא פשיסטיים ונאסר על שביתות. הפיקוח הממשלתי על הכלכלה הגיע לשיאו כאשר העובדים והמעסיקים חויבו להתאגד בקורפורציות (תאגידים) על פי ענפי המשק: תעשייה, חקלאות, מסחר, בנקאות, תובלה יבשתית, וכן תובלה ימית ואווירית.
הקורפורציות קבעו את שכר העבודה, את מכסות הייצור ואת מחירי המוצרים. השביתות נאסרו, וסכסוכי עבודה נפתרו בבוררות במסגרת הקורפורציות. דרך התנהלות זאת העניקה למוסוליני את האפשרות לכוון את הכלכלה האיטלקית ולפקח עליה. הוא עצמו היה נשיא מועצת הקורפורציות, והוא היה גם זה שמינה את מנהלי הקורפורציות, על פי שיקוליו (בהם מידת הנאמנות לו).
*163*
מערכת החינוך הייתה נתונה אף היא לתכתיביה של המדינה הפשיסטית: בבתי הספר למדו התלמידים על עקרונות הפשיזם, מורים מונו וקודמו על סמך השתייכותם המפלגתית, ילדים ובני נוער חויבו להשתתף בתנועות הנוער הפשיסטיות ובהן חונך וטופח הדור הצעיר של המפלגה. בצד מערכת החינוך היו גם חיי התרבות באיטליה נתונים להכוונה מלמעלה: יצירות תרבות וספרות הוחרמו, וצנזורה חמורה הונהגה במדינה. עיתונאים, סופרים, שחקנים ואמנים חויבו להצטרף לאיגודים פשיסטיים, ומנגנון תעמולה אדיר הופעל כדי לבצע אינדוקטרינציה של ההמונים (עמ' 143), כלומר - להקנות לכל האזרחים עקרונות וערכים בדרך של שינון, ללא חשיבה ביקורתית.
פולחן האישיות העצים את שלטון היחיד של מוסוליני, וביטוייו היו מגוונים: ברחובות נתלו כרזות, בעיתונות וברדיו הופיעו סיסמאות דוגמת "הדוצ'ה צודק תמיד", "דבר אחד יהא יקר לך יותר מכול - חייו של הדוצ'ה" ועוד. מוסוליני הפך לסמל לאומי, ותמונותיו הוצגו על המבנים הציבוריים ובתוכם ונישאו בתהלוכות רחוב. פשיסטים נלהבים הדפיסו את תמונת דיוקנו של הדוצ'ה ככותרת לנייר המכתבים שלהם, והתמונה לוותה באחת מאמרותיו. ההמונים האזינו בהערצה לנאומיו בכיכרות, הזדהו עם דעותיו ופעולותיו והעניקו לו בכך כוח עצום. לפולחן האישיות היה מקום נכבד בחינוכם של ילדים ובני נוער גם בבתי הספר וגם בתנועות הנוער. תמונותיו של מוסוליני הופיעו בספרי הלימוד והוצגו לראווה בבתי הספר. המנהיג הוצג כאב וכגיבור, והמורים הצטוו להאדיר את תכונותיו, את "אומץ לבו הנפלא" ואת "שכלו המבריק".
התוקפנות והאלימות אפיינו את מדיניות החוץ של איטליה הפשיסטית. מוסוליני חתר להקמת אימפריה איטלקית כדוגמת האימפריה הרומית העתיקה. לדבריו, האימפריה הזאת תוכיח לכול כי איטליה היא אחת המעצמות החשובות באירופה. בהתפשטות טריטוריאלית ראה המשטר הפשיסטי גילוי של חיוניות. לתפיסתו, "המלחמה היא עובדת חיים הכרחית ובריאה". מוסוליני סבר כי מדינות שאינן מתייחסות אל המלחמה כאל דבר קדוש ונעלה הן מדינות ממונות. לפי תפיסתו, המלחמה מעניקה כבוד והדר לעמים המוכנים להתמודד. מוסוליני הדגיש כי הפשיזם אינו מאמין באפשרות של שלום נצחי או בתועלת של שלום כזה. הפשיסטים רצו להחזיר לאיטליה את השטחים שהובטחו לה אחרי מלחמת העולם הראשונה, הם שאפו לחדש את עברה המפואר, להרחיבה על פי גבולות האימפריה הרומית ולהפוך את הים התיכון לים איטלקי. את שאיפותיו האימפריאליות מימש מוסוליני באמצעות הסכמים דיפלומטיים, מלחמות וכיבושים. בין היתר הוא סיפח את אלבניה ב-1925, כבש את אתיופיה ב-1935, והיה מעורב במלחמת האזרחים בספרד ב-1936 לצד הגנרל פרנקו. פעולות אלה העידו על כוונות ההתפשטות של איטליה.
(בספר תמונות של סמלי מפלגות פשיסטיות באירופה. למעלה: המפלגה הרקסיסטית בבלגיה; למטה: מפלגת לגיון המלאך גבריאל ברומניה - היעזר במנחה)
1. מהי דמות המנהיג העולה מן הכרזה?
2. אילו תכונות או מאפיינים מודגשים בדמותו של היטלר בכרזה?
*164*
*164*
באיטליה היה הפשיזם מבוסס מתחילתו על וולונטריות (התנדבות), כלומר, על רצונו של היחיד להשתייך למפלגה הפשיסטית ולהיות אזרח נאמן המשרת את מדינתו על הצד הטוב ביותר. בשלב זה לא היו מגבלות על רקע מוצאו של היחיד ואף לא על רקע דתו. בהתאם לזאת היהודים, כמו מיעוטים אחרים, היו יכולים לבחור אם ליטול חלק בעשייה הפשיסטית. היהודים היו יכולים להשתייך למפלגה הפשיסטית ואף למלא בה תפקידים ציבוריים (לדוגמה, שר האוצר האיטלקי בשנים 1932-1935, גידו יונג).
עם זאת הפשיזם האיטלקי היה מורכב מקבוצות שונות, שבתוכן היו אנשים שהחזיקו בעמדות אנטישמיות ואשר האשימו את היהודים ביצירת הסוציאליזם, בפגיעה בלאומיות האיטלקית ואף בניצול ובטפילות. אולם הפשיזם האיטלקי מיסודו לא התנגד להטרוגניות (אי אחידות) בין תושבי איטליה השונים, ולכן הוא נמנע מלחרות על דגלו את האנטישמיות (בניגוד, למשל, לנאציזם הגרמני - עמ' 171).
היסטוריונים אחדים עסקו בשאלה מה הייתה עמדתו של מוסוליני עצמו כלפי היהודים, אך התקשו להכריע אם היה אנטישמי או לא. הם מצאו בכתביו, בנאומיו ובמעשיו גם ביטויים של אהדה כלפי היהודים (למשל, הוא אמר על היהודים ש"הם העם שנתן את האלוהים"), וגם ביטויי האשמה כלפיהם (למשל, הוא האשים את היהודים בניצחונם של הבולשביקים ברוסיה - עמ' 149).
במהלך המחצית השנייה של שנות השלושים של המאה ה-20 חל שינוי ביחסו של מוסוליני כלפי היהודים, והוא החל להשתמש בטיעונים גזעניים ואנטישמיים. היסטוריונים מציעים לתמורה זאת שני הסברים. ההסבר האחד עוסק בהתגברות השפעתו של אדולף היטלר (עמ' 158) על מוסוליני לאחר שהשניים כרתו ביניהם ברית במסגרת ציר רומא-ברלין (ראו הרחבה בהמשך העמוד) (1935); ההסבר האחר - תגובה של מוסוליני על מעורבותם הרבה של יהודים בשורות המחתרת האיטלקית שפעלה נגדו.
בשנת 1938 הוקם באיטליה המכון לתיקון ולהשבחת הגזע האנושי, החל להידפס כתב העת "הגנת הגזע", התפרסמה ספרות אנטישמית ואף התבצעה חקיקה של תקנות להגנת הגזע האיטלקי. בהתאם לכל אלה חלו על יהודי איטליה הגבלות.
למרות שמדיניותה של ממשלת איטליה הפכה להיות אנטישמית, מקומה של האנטישמיות בתפיסה הפשיסטית האיטלקית היה משני, בעיקר בהשוואה לתנועות דומות, כמו למשל הנאציזם הגרמני. דומה שמנהיגי הפשיזם באיטליה העדיפו לשים את הדגש על מחויבותו של האזרח האיטלקי למדינתו, וייחסו פחות חשיבות לפרטים המפרידים בין בני הלאום לבין עצמם ולשנאת זרים. האנטישמיות הייתה יכולה לשמש מכנה משותף המאחד את התושבים, אולם היא לא הייתה הכרחית בעיצוב הקשרים שבין הפרטים לבין המדינה והשלטון.
"ציר רומא-ברלין" - שמו של הסכם שנחתם בין גרמניה לאיטליה באוקטובר 1936. מטרת ההסכם הייתה לבטל את הבידוד המדיני שהוטל על שתי המעצמות בשל תוקפנותן והתעלמותן מהסכמים ומהנחיות בין-לאומיים. ההסכם נקרא על שם ערי הבירה של שתי המדינות החותמות. בהמשך הצטרפה אליהן יפן, ושמו של ההסכם השתנה ל"ציר רומא-ברלין-טוקיו". ברית זאת שימשה הבסיס למערך הכוחות שהוביל למלחמת העולם השנייה.
(בספר תמונות של סמלי מפלגות פשיסטיות באירופה. למעלה: המפלגה הרקסיסטית בבלגיה; למטה: מפלגת לגיון המלאך גבריאל ברומניה - היעזר במנחה)
עמים מבולבלים, או כאלה המתיימרים להיות כאלה, שואלים את עצמם מה מקור האנטישמיות, כיצד הופכים עמים לאנטישמיים בלי סיבה טבעית. התשובה פשוטה למדי: האנטישמיות היא בלתי נמנעת בכל מקום שבו הופכים השמיים (בני שם, היהודים) ליותר מדי תוקפנים ומכאן לבעלי כוח רב מדי. היהודי רב המשאבים מוליד את האנטי יהודי. (...) המקור וההצדקה לאנטישמיות הם תמיד ובכל מקום זהים: היהודי עצמו, כאשר הוא מגזים, כפי שהוא בדרך כלל עושה.
בניטו מוסוליני, "יותר מדי זה יותר מדי", 31/12/1936, מובא בתוך: בנימין נויברגר, איטליה הפשיסטית, עמ' 118).
1. מי אחראי על היווצרות האנטישמיות לפי מוסוליני? וכיצד הוא גורם לכך?
2. שימו לב למועד פרסומו של המקור. כיצד מסביר ההקשר ההיסטורי את עמדתו של מוסוליני כלפי היהודים?
*165*
*165*
*165*
הפשיזם הוא אמנם מושג איטלקי, אולם במחצית הראשונה של המאה ה-20 הרעיונות הפשיסטיים מצאו אחיזה במדינות שונות באירופה. חלק מההיסטוריונים תולים את צמיחת הפשיזם בתהליכים שהתרחשו במאה ה-19, עם התבססות המשטר הדמוקרטי. תהליך זה הוביל להתפתחות פוליטיקה של ההמונים, שאפשרה את מעורבותו של הציבור הרחב (ולא רק של קבוצות נבחרות) בקבלת החלטות במדינה. מעורבות ההמון בפוליטיקה הייתה נחוצה להתפתחות הפשיזם, משום שהפשיזם פנה אל הקהל הרחב וגייס אותו באמצעים שונים כדי לשמש כחיילים בעיצוב פניה של המדינה. ההמון העניק לפשיזם את כוחו ואת הצידוק לקיומו, למרות שבהמשך הפשיזם עצמו שלל מההמון את הבחירה והחליף אותה בדרישה לציות מוחלט.
ניצני הרעיונות הפשיסטיים הופיעו במדינות שונות באירופה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, אולם מספר תומכיהם היה קטן והשפעתם הייתה מוגבלת ביותר. אחת הדוגמאות המוקדמות הייתה בצרפת בארגון שנקרא "פעולה צרפתית", אשר קם בעקבות משפט דרייפוס (עמ' 298) והצדיק את האשמת השווא של הקצין היהודי על ידי טיעונים פטריוטיים. בשלב זה המערכת הפוליטית הוסיפה לשמור על יציבותה, מאחר שעוצמת הקול הפשיסטי עדיין הייתה חלשה וזניחה. במהלך העשור השני והשלישי של המאה ה-20 התגברה התמיכה בפשיזם, והתפיסה הפשיסטית עברה מן השוליים אל המרכז.
מלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה הקשות (עמ' 106) יצרו בחברה האירופית סדק אשר אפשר את התבססותה של התפיסה הפשיסטית. המלחמה נתנה ביטוי מתמשך לאלימות האצורה בבני האדם, שעמדה כמעט בניגוד מוחלט לרעיונות הנאורות ולאופטימיות שעומדת בבסיס הליברליזם. תוצאות המלחמה החמורות גרמו לאי יציבות פוליטית במדינות רבות, אשר הוכיחה את חולשתו של השלטון הדמוקרטי ואת הקושי שלו להתמודד עם הקשיים הכלכליים והמוראליים שנוצרו במדינות המנצחות ובמדינות המנוצחות כאחד. הציבור, ובראשו החיילים המשוחררים, איבד את אמונו בהנהגה הקיימת. במדינות שונות באירופה התעוררו והתגבשו קבוצות שונות בחיפוש אחר פתרון שיוכל ללכד מחדש את הציבור. היה זה כמעט מהלך טבעי שבמדינות רבות פעלו ארגונים שחרתו על דגלם את הלאומיות בכלל ואת הלאומנות בפרט.
(בספר תמונות של סמלי מפלגות פשיסטיות באירופה. למעלה: המפלגה הרקסיסטית בבלגיה; למטה: מפלגת לגיון המלאך גבריאל ברומניה - היעזר במנחה)
כמעט כל אומה על פני כדור הארץ, ובוודאי כל אומה שהיתה בה פוליטיקת המונים, יצרה בין שתי מלחמות העולם מגמה אינטלקטואלית כלשהי או תנועת פעילים הדומה לפשיזם. תנועות (...) שהיו נפוצות מאוד אך ברובן קצרות-מועד, לא היו מעניינות אותנו במיוחד כיום אלמלא התפתחו כמה מן התנועות הדומות להן לממדים גדולים ומסוכנים. כמה תנועות פשיסטיות קצרו הצלחה גדולה. (...) מאחר שהיו כלי להבעת רגשות התמרמרות ואינטרסים מהותיים, ונתנו אפשרות למימוש שאיפות פוליטיות, הן היכו שורש בתוך המערכת הפוליטית. חלק מהן אף מילאו תפקיד משמעותי בחיים הציבוריים. (...) מי שקודם לכן היו שוליים ובזויים, שינו לפיכך את צורתם והפכו לכוחות פוליטיים רציניים המסוגלים להתחרות באופן שווה עם המפלגות והתנועות המבוססות והוותיקות יותר. הצלחתם השפיעה על מערכות פוליטיות שלמות, נתנה להן אופי עז ותוקפני יותר, ולגיטימיות (אישור, הכשר חוקי) להבעה גלויה של לאומנות קיצונית, גזענות והצקה לשמאל.
רוברט פקסטון, האנטומיה של הפשיזם, עמ' 93-94.
1. הכותב מתאר בדבריו שלושה סוגים של תנועות פשיסטיות, המייצגים שלושה שלבים בתהליך התחזקות הפשיזם. הציגו את שלושת המצבים, והסבירו את התהליך שהם משקפים.
2. מהם ההסברים שהכותב מציע לקיומו של תהליך זה? מה אפשר את התחזקותן של התנועות הפשיסטיות?
3. שערו מדוע במרבית המדינות הפשיזם נעצר בשלב הראשון ולא הצליח להתפתח.
*166*
מפלגות פשיסטיות פועלות במדינות אירופה בשנות השלושים
*166*
רעיונות הפשיזם נפוצו ברחבי אירופה. היקף האהדה שהופגנה כלפיהם, ומידת הצלחתם הפוליטית, הושפעו מן התנאים המיוחדים לכל מדינה.
בשנת 1934 הנהיג קימון גאורגייב בבולגריה הפיכה צבאית, שבעקבותיה הושלם במדינה זאת במשך כמה חודשים משטר טוטליטרי בעל אופי פשיסטי. בין הפעולות שננקטו בתקופת שלטונו הקצר של גאורגייב היו פיזור המפלגות, איסור על קיום ארגוני עובדים, יצירת קורפורציות כלכליות, והקמת תנועת הנוער התחדשות חברתית במטרה להשריש בצעירים ערכים לאומיים. השינויים הללו היו, כאמור, קצרי מועד. המלך הבולגרי, בוריס השלישי, אשר ביקש להחזיר לידיו את מושכות השלטון, אילץ את גאורגייב לעזוב את תפקידו.
בבלגיה התפתחה התנועה הרקסיסטית שפעלה תחת מנהיגותו של לאון דגרל. בשנת 1935 פעלו הרקסיסטים במטרה לשנות את המערכת הפוליטית בבלגיה ולהחליפה במנהיג חזק שיאחד את המדינה, שהייתה מחולקת ושסועה על רקע הבדלים אתניים, חברתיים ודתיים. הם השתמשו בסמל של מטאטא, אשר סימל את השינוי שהם מבקשים לבצע על ידי הרחקת המפלגות הוותיקות וסדרי הממשל המקובלים תוך איחוד כלל האזרחים הבלגים ב"אספה". בבחירות שהתקיימו בשנת 1935 השיגה המפלגה הרקסיסטית 21 מושבים מתוך 202 המושבים בפרלמנט הבלגי. השפעתה של המפלגה הייתה מוגבלת מאחר שלא הצליחה לשמור על גודלה לאורך זמן, ואף עוררה נגדה אויבים מכל הקשת הפוליטית.
ברומניה פעלה מפלגת לגיון המלאך מיכאל, אשר הצליחה בשנת 1937 להיות המפלגה השלישית בגודלה, כשלרשותה היו 55 מושבים מתוך 390. השפעתה של המפלגה הפשיסטית ברומניה לא נקבעה על פי המשקל האלקטורלי שלה אלא על ידי השליט הדיקטטורי ששלט באותה עת. בסוף שנות השלושים דיכא המלך קרול את המפלגה ביד קשה, ולכן השפעתה הייתה זניחה. בשנות הארבעים הוחלף השלטון בשלטון העריצות של הגנרל יון אנטונסקו, אשר רתם את המפלגה הפשיסטית לשירותו ו"לגיון המלאך מיכאל" שימשה כמפלגה היחידה ברומניה. אולם בתחילת שנות הארבעים התעוררה בין העריץ לבין המפלגה מתיחות שהגיעה לכדי חיסולו של הלגיון.
בהונגריה הוקמה מפלגת צלב החץ בראשותו של פרנץ סאלאשי. בשנת 1939 השיגה המפלגה 31 מושבים (מתוך 259) בפרלמנט ההונגרי. אולם ההישג האלקטורלי המכובד לא בא לידי ביטוי בשטח, מאחר שבפועל הונגריה נשלטה באותה עת על ידי הדיקטטורה הצבאית של האדמירל הורתי.
(בספר תמונות של סמלי מפלגות פשיסטיות באירופה. למעלה: המפלגה הרקסיסטית בבלגיה; למטה: מפלגת לגיון המלאך גבריאל ברומניה - היעזר במנחה)
חוו דעתכם: כיצד הסמלים משקפים את האידיאולוגיה הפשיסטית?
אפשר לראות, אם כן, כי זרעי הרעיונות הפשיסטיים נזרעו בכל רחבי אירופה. בחלק מהמדינות (שהבולטת בהן היא איטליה) הרעיונות האלה מצאו קרקע פורייה וזכו להצלחה פוליטית, ובמדינות אחרות הם נשארו בשולי המפה הפוליטית. הצלחתן של המפלגות הפשיסטיות הושפעה מכוחות רבים שפעלו בכל אחת מן המדינות. הם הושפעו מן המשטר שהיה קיים במדינה (דמוקרטי או דיקטטורי), מן היחס שהפגינו כלפיהם המלכים המכהנים והמפלגות האחרות, וממידת עוצמתו של המנהיג הפשיסטי עצמו.
*167*
(בספר תמונה של "הורים בריאים - ילדים בריאים!" מתוך פרסום של "המשרד לרווחת העם", ברלין, 1928 - היעזר במנחה)
1. הגדירו את המושג פשיזם, והסבירו מדוע הוא מזוהה עם איטליה דווקא.
2. לפניכם ציטוטים מפי מוסוליני ואישים פשיסטיים אחרים. קראו אותם וזהו אילו ממרכיבי האידאולוגיה הפאשיסטית באים לידי ביטוי בכל אחד מהם.
- הכול במדינה, דבר לא מחוץ למדינה, ודבר לא נגד המדינה.
- האגרוף הוא תמצית התאוריה שלנו.
- האומה אינה סך הכול של הפרטים (...): היא אורגניזם המורכב משורה אינסופית של דורות, שהפרטים בהם הן רק גורמים חולפים.
- אנו חייבים להחדיר למוחם של העובדים כי ייטב להם ביותר אם ישמרו על הזדהות עם מעסיקיהם, ומעל לכל עם ארצם, ולעזאזל ההזדהות עם חבריהם למעמד בפרגוואי או בהודו-סין.
- ההמון הוא בדרך כלל בור, אדיש, חסר כישורים, רגשני ונוטה ללכת שבי אחר קסמם של מנהיגים.
- עדיף לחיות יום אחד כאריה, מאשר מאה ימים ככבש.
- מלחמה היא תגובת נגד להתפוררות. המלחמה היא ההוכחה המרכזית שחברה איננה יכולה לשקוע ולהתמוטט.
3. מידת ההשפעה של הפשיזם במדינות אירופה נובעת מצירוף של גורמים שהתקיימו בכל אחת מהמדינות. היעזרו בטבלה.
(בספר תמונה של "הורים בריאים - ילדים בריאים!" מתוך פרסום של "המשרד לרווחת העם", ברלין, 1928 - היעזר במנחה)
(תא ריק) | בולגריה | בלגיה | רומניה | הונגריה |
השנה | -- | -- | -- | -- |
המנהיג הפשיסטי | -- | -- | -- | -- |
המפלגה הפשיסטית | -- | -- | -- | -- |
צורת השלטון שהייתה נהוגה במדינה | -- | -- | -- | -- |
שמו של המלך (או העריץ) ויחסו למפלגה הפשיסטית | -- | -- | -- | -- |
הישג פוליטי של המפלגה הפשיסטית | -- | -- | -- | -- |
הסיבות למידת ההשפעה המוגבלת של הפשיזם | -- | -- | -- | -- |
4. כתב החוקר רוברט פקסטון: "הפשיזם היה החידוש הפוליטי העיקרי של המאה ה-20, וגם המקור לחלק מייסוריה. הזרמים העיקריים האחרים בתרבות הפוליטית המערבית המודרנית - שמרנות, ליברליזם, סוציאליזם - הגיעו כולם לכדי הבשלה בין סוף המאה השמונה עשרה לאמצע המאה התשע עשרה. הפשיזם, לעומת זאת, עדיין היה מעבר לכל דמיון אפילו במהלך העשור האחרון של המאה התשע-עשרה". (רוברט פקסטון, האנטומיה של הפשיזם, עמ' 17)
א. הציגו את החידוש הפוליטי שהציע הפשיזם במאה ה-20.
ב. הציעו טיעונים המסבירים מדוע "הפשיזם היה מעבר לכל דמיון אפילו במהלך העשור האחרון של המאה ה-19", כפי שכתב החוקר?
ג. הציעו טיעונים נגדיים: מהם הרעיונות המוקדמים שהפשיזם היה יכול לשאוב מהם השראה?
*168*
*168*
*168*
*168*
עוד משטר טוטליטרי אשר הופיע על בימת ההיסטוריה לאחר מלחמת העולם הראשונה היה המשטר הנאצי בגרמניה. אדולף היטלר, מעצב האידאולוגיה הנאצית, נולד ב-1889 בעיר ברונאו שבאוסטריה. בגיל 18 (1907) הוא עבר לווינה במטרה ללמוד ארכיטקטורה באקדמיה לאמנות, אך לא התקבל וחי בשולי החברה, בין חסרי הבית וחסרי המקצוע. על פי עדותו, בווינה הוא נעשה אנטישמי. נראה כי הוא הושפע מהלאומנות ומן האווירה האנטישמית ששררו שם. ב-1913 עבר היטלר למינכן בירת בוואריה כדי להתחמק משירות צבאי, אך כשפרצה מלחמת העולם הראשונה הוא שינה את יחסו לשירות הצבאי והתנדב בהתלהבות לצבא הגרמני. הוא שירת בחזית הצרפתית כקשר וזכה לעיטורי גבורה. על הסכם שביתת הנשק ועל סיום המלחמה הוא שמע כשהיה מאושפז בבית חולים בגלל פציעה.
היטלר נמנה עם אלה שטענו כי במלחמת העולם הראשונה אולצה גרמניה להיכנע הן על ידי אויביה מבחוץ הן על ידי אויביה מבית. הוא תמך בטענה שגרמניה הובסה באשמת הקומוניסטים, הסוציאליסטים והיהודים, ש"תקעו סכין בגב האומה" (עמ' 132). כאשר חזר למינכן, הוא החל לעבוד במחלקת ההסברה והמודיעין של הצבא. תפקידו היה לבלוש אחר פעילותם של קומוניסטים בצבא בוואריה ולהשתלב בהסברה האנטי-בולשביקית בצבא. בספטמבר 1919 הצטרף למפלגה קטנה, מפלגת הפועלים הגרמנית. באמצעות נאומים באספות במרתפי בירה ובהפגנות רחוב הצליח היטלר להביא לעלייה במספר חברי המפלגה, והוא דחק את הנהגתה ממקומה.
בפברואר 1920 שינה היטלר את שם המפלגה למפלגת הפועלים הגרמנית הנציונאל-סוציאליסטית. בעזרת צירוף הרעיון הלאומי והרעיון הסוציאליסטי הוא ביקש להגיע לציבור גדול ולצרף למפלגה חברים רבים. הוא השתתף בניסוח מצע המפלגה, קבע את סמלה - צלב הקרס, וב-1921 נעשה למנהיגה. היטלר התייחס בעוינות לחוזה ורסיי (עמ' 124), אשר ייחס לגרמניה את האשמה למלחמת העולם הראשונה והטיל עליה הגבלות. הוא הכריז כי "המפלגה תמחה את חרפת ורסיי".
ב-9 בנובמבר 1923, על רקע משבר פוליטי וכלכלי בגרמניה, עשתה המפלגה הנאצית בראשותו של היטלר פוטש (עמ' 133). ניסיון ההפיכה כשל והיטלר הועמד למשפט ונידון לחמש שנות מאסר, שמהן הוא ריצה רק תשעה חודשים בכלא. בתקופה זאת הוא כתב את החלק הראשון של ספרו "מיין קמפף" (ובתרגום לעברית: "מאבקי"). בספר זה הציג היטלר את האידאולוגיה שלו ולאחר עלייתו לשלטון, ב-30 בינואר 1933, הפך "מיין קמפף" לספר היסוד של המפלגה הנאצית ושל גרמניה כולה.
*169*
*169*
את תפיסתו ניסח היטלר על בסיס זרמים מדעיים, תרבותיים וחברתיים שהתקיימו באירופה במאות ה-18 וה-19 והתבססו באזורים שונים ביבשת, בהם גרמניה. מקורותיה של האידאולוגיה הנאצית היו מנוגדים. אמנם היא ינקה ממקורות מדעיים או מדעיים-לכאורה, אבל היא כללה גם אמונות ומיתוסים. בהתאם לזאת היו משוקעים בה יסודות מן הנאורות (שכלתנות, רציו - עמ' 26) לצד יסודות מן הרומנטיקה (רגש - עמ' 37). האידאולוגיה הנאצית שילבה את הגישות ויצרה מהן תפיסת עולם מאורגנת ושיטתית. חידושו של היטלר היה התרגום הפוליטי שהוענק לרעיונות התאורטיים.
אחד ממרכיביה המרכזיים של האידיאולוגיה הנאצית היה הגזענות. הגזענות נולדה והתפתחה באירופה במחצית השנייה של המאה ה-19 בקרב הוגים אירופים שונים כמו אויגן קרל דירינגט (ראו הרחבה בהמשך העמוד) ווילהלם מאר (ראו הרחבה בהמשך העמוד) הגרמנים, וארתור דה גובינו (ראו הרחבה בהמשך העמוד) הצרפתי. תפיסה זאת נשענה על ענפי מחקר שהעמידו שיטות עבודה ותובנות באשר לטיבם של היחסים הקיימים והיחסים הרצויים בין קבוצות בחברה האנושית. הגזענות התבססה, בין השאר, על השיח האקדמי השכלתני במדעי החברה ובמדעי הטבע:
- האנתרופולוגיה: מדע שראשיתו במאה ה-18 והוא עוסק בחקר האדם, במוצאו, באורח חייו, בתכונותיו ובתרבותו. האנתרופולוגיה ממיינת קבוצות אנשים על פי תכונות פיזיות: מבנה הגוף, היקף הגולגולת, צבע העור, צבע השיער, צבע העיניים וכדומה. להתפתחות האנתרופולוגיה תרם האימפריאליזם (עמ' 56), שכן האירופים פגשו ביבשות שבהן הקימו קולוניות אנשים שהיו שונים מהם הן בחזותם החיצונית - בצבע העור, במבנה הגולגולת ובצורת השיער, והן באורח החיים. המפגש עמם עודד עריכת מחקרים על הסיבות להבדלים בין בני האדם ועל השפעתם על ערכי החיים ועל התרבויות. המחקרים האלה הובילו את האנתרופולוגים לסווג את בני האדם לגזעים על פי צבע העור ומידות הגולגולת. על כך התווספה תחושת העליונות של האדם הלבן המביא, כביכול, בשורה תרבותית לבני גזעים שאינם מפותחים.
- הביולוגיה: מדע הכולל את תורת האבולוציה של המדען והחוקר הבריטי צ'רלס דרווין (ראו הרחבה בהמשך העמוד), שעסקה בהתפתחות המינים ופותחה במאה ה-19. על פי תפיסתו של דרווין, שהתפרסמה בספריו "מוצא המינים" ו"מוצא האדם", בטבע מתקיימת בין המינים מלחמת קיום מתמדת, שבה רק החזקים שורדים והאחרים נכחדים. הוא כינה תהליך זה בשם "הבררה הטבעית". תורתו של דרווין נוצלה והועברה, בניגוד לתפיסתו, אל מערכת היחסים בין בני האדם. כך פותחה תפיסה חדשה הנקראת דרוויניזם חברתי, ולפיה גם בחברה האנושית שוררת מלחמת קיום, ועל פי חוקי הטבע גם בקרב בני המין האנושי רק החזקים שורדים. ערכי השוויון והשלום בין בני אדם הוצגו על ידי מצדדי הדרוויניזם החברתי כשליליים וכנוגדים את חוקי הטבע.
במקביל לתפיסות השכלתניות, בעלות היסודות המדעיים לכאורה, התקיים בגרמניה יסוד לאומי אמוציונאלי (רגשי), שנבע במקורו מן הזרם הרומנטי. בין הרעיונות שנכללו בתפיסת עולם זאת הייתה הגישה שאומה היא גוף חי, שלם ונצחי, שמקורו מן הטבע ומן האל. לכן הקשרים בין בני האומה הם קשרים רגשיים, ולזרים, שלא צמחו עמם משחר ימי ההיסטוריה ואשר אינם שותפים לפולקלור העממי, אין מקום בתוך האומה. הרומנטיקה הולידה במאה ה-19 בגרמניה תפיסה הדוגלת בטיפוח היסודות העממיים המשותפים שלבני העם הגרמני - הפולקיזם (שם שנגזר מהמילה הגרמנית volk - עם).
אויגן קרל דירינג (1833-1921) - פילוסוף וכלכלן גרמני. חיבר את הספר "השאלה היהודית כשאלה גזעית, אתנית ותרבותית", שיצא לאור בגרמניה ב-1881, ובו טען כי היהודים מסכנים את העמים שבתוכם הם יושבים, וכדי לצמצם את השפעתם על חיי המדינה והחברה יש לשלול מהם את הזכויות שהוענקו להם במסגרת האמנציפציה.
וילהלם מאר (1819-1904) - עיתונאי גרמני יהודי שהמיר את דתו. בשנת 1879 פרסם חוברת בשם "ניצחון היהדות על הגרמניות", ובה טבע את המושג "אנטישמיות".
ארתור דה נובינו (1816-1882) - סופר ופילוסוף צרפתי. בשנת 1854 פרסם את "המאמר על אי-השוויון בין גזעי האדם", שבו יצר מדרג של הגזעים האנושיים, ובראשו האדם הלבן. פרסום זה שימש תשתית לתורת הגזע שהתפתחה במחצית הראשונה של המאה ה-20.
צ'רלס דרווין (1809-1882) - ביולוג אנגלי, אבי תורת האבולוציה. בשנת 1859 פרסם ספר בשם "מוצא המינים" ובו הציג תאוריה על הישרדות המינים בטבע, המבוססת על תצפיות רבות שנים שביצע במקומות שונים ברחבי העולם. בשנת 1871 הוציא לאור את החיבור "מוצא האדם", ובו הציג תאוריה שלפיה מוצא האדם מהקוף. התפיסות שהציג עוררו סערות בעולם המחקר ובחברה האירופית.
*170*
המחזיקים ברעיון הפולקיזם קראו לחזור אל העבר, לטפח את הפולקלור העממי, לשוב אל עבודת האדמה, אל חיי הכפר ואל הגבורה והאבירות של השבטים הגרמניים העתיקים, ולהתנער מן העולם המודרני: מן הקפיטליזם על תחלואיו, מן התרבות הבורגנית ומן הסוציאליזם בביטויו המרקסיסטי.
*170*
האידאולוגיה של המפלגה הנציונל-סוציאליסטית נטלה את רעיון הפולקיזם והאדירה את ערך הלאום, שקיבל מעמד של ערך עליון. הסיסמה הנאצית הרווחת הייתה: "אתה הנך לא כלום, העם הוא הכול". על פי השקפה זאת אין חשיבות רבה ליחיד ולצרכיו, לזכויותיו ולשאיפותיו. המדינה ניצבת מעל לכול, ועל האזרחים מוטלת חובה לנאמנות ראשונה ומוחלטת כלפיה. זאת ועוד: לכל הגרמנים יש מכנה משותף, והוא טמון במוצאם המשותף ובזיכרונותיהם הלאומיים המשותפים. תפיסה זאת הייתה מימוש קיצוני ביותר של הלאומיות האתנית (עמ' 92). משום כך ליהודים, לצוענים, לסלאבים ולקבוצות אוכלוסייה אחרות שחיו בגרמניה, לא היה חלק במרכיבים המשותפים המצויים בבסיס התודעה הלאומית. הלאומנות הגרמנית הלכה והתעצמה והיא קראה להחזיר את גרמניה אל עברה ההיסטורי המפואר - אל ימי האימפריה הגרמנית הגדולה שהתקיימה בימי הביניים.
מרכיב נוסף של האידאולוגיה הנאצית היה תורת הגזע. על פי תורת הגזע החברה האנושית נחלקת לגזעים עליונים וגזעים נחותים. סופם של הגזעים העליונים לשרוד ולנצח, ושל הנחותים - להיכחד. על פי תפיסה זאת הגזע הארי הוא הגזע העליון, ועמו נמנה העם הגרמני, שנועד להיות "עם האדונים" באירופה ובעולם כולו. לגזעים נחותים נחשבו, למשל, העמים הסלאביים, שנועדו להיות עמים של עבדים לעם האדונים; בתחתית הסולם היו היהודים, שהוגדרו כ"תת-גזע" וכ"תת-אדם".
תורת הגזע הגיעה לשיאה הקיצוני באנטישמיות הנאצית. הנאציזם חתר לשמירת טוהר הגזע הארי ולמניעת עירובו עם גזעים "נחותים וממונים" כגון הגזע השמי, שהיהודים משתייכים אליו. על פי תורת הגזע, תכונותיו ואופיו של כל גזע קבועים ואי אפשר לשנותם. התכונות והאופי עוברים בתורשה מדור לדור באמצעות הדם. התורשה קובעת לא רק סימני היכר חיצוניים אלא גם אופי וכישרונות, וגם תכונות כגון אומץ ופחדנות, נאמנות ובוגדנות. משום כך טוהר הדם הוא יסוד מרכזי בתורת הגזע.
לפי תפיסת הנאצים, מיזוג בין דם הגזע הארי לבין דם הגזע השמי יגרום לזיהום הדם הארי ולניוונו. האנטישמיות הנאצית מבוססת, אם כן, על פער וניגוד שאי אפשר לגשר על פניהם - בין היהודים, בני הגזע השמי, לבין הארים. הארים, שיסודות כוחם הם הדם הטהור והקשר אל האדמה, מגלמים את הטוב, הטוהר והשלמות והם גזע של "מכונני תרבות" (יוצרי תרבות). לעומת זאת היהודים, הנעדרים דם טהור ואדמה משלהם, מגלמים את מהות הרוע, חיים חיי טפילות והם גזע של "מהרסי תרבות". העירוב בין הגזעים גרם, על פי הנאציזם, לניוון החברה האנושית, וניוון זה מתגלה בתופעות כמו ליברליזם (עמ' 62), דמוקרטיה (עמ' 54) ופציפיזם (עמ' 127).
*171*
(בספר תמונה של "הורים בריאים - ילדים בריאים!" מתוך פרסום של "המשרד לרווחת העם", ברלין, 1928 - היעזר במנחה)
בהתאם לאידאולוגיה הגזענית הבליטו הנאצים את קדושת האימהות. תפקידה המרכזי של האישה היה ללדת ילדים טהורי גזע למען האומה הגרמנית. הלידות היו למען העניין הלאומי, וכל ילד שאישה הביאה לעולם נתפס בעיני הנאציזם כמסייע לקיום העם. נשים שילדו ילדים רבים זכו בעיטור "צלב הכבוד". בהתייחסו אל האישה אמר היטלר: "הנשים הגרמניות מבקשות להיות בראש ובראשונה רעיות ואימהות, ואין ברצונן להיות חברות לנשק או חברות לעבודה, כפי שנהוג אצל 'האדומים' (הקומוניסטים). אין להן עניין בבית החרושת, במשרד או בפרלמנט. כל מעייניהן נתונים לבית החם, לבעל האהוד ולילדים רבים ומאושרים." גם נושא האופנה שועבד לאידאולוגיה הנאצית: האישה האידאלית הייתה האישה הפשוטה, הנמנעת מהידור ומאיפור. על פי הנאציזם, המראה הטבעי הוא המראה המעיד על טוהר הגזע.
(בספר תמונה של "הורים בריאים - ילדים בריאים!" מתוך פרסום של "המשרד לרווחת העם", ברלין, 1928 - היעזר במנחה)
1. כיצד מוצגות בכרזה האישה הגרמנייה והמשפחה הגרמנייה?
2. כיצד משקפת הכרזה את עקרונות הלאומנות והגזענות?
*171*
האנטישמיות הנאצית שונה לחלוטין משנאת ישראל המסורתית ונבדלת גם מן האנטישמיות המודרנית. האנטישמיות הנאצית ליקטה יסודות גם מהיסודות הקדומים שהסתמכו על היבטים דתיים ועל אמונות טפלות וגם מן האנטישמיות המודרנית, שהתפתחה באירופה בשלהי המאה ה-19. על פי הדת הנוצרית וגם על פי תפיסת הנאורות, יכול היהודי לשנות את גורלו, אם על ידי התנצרות אם על ידי השתלבות כשווה בין שווים במדינה. אולם לא כן על פי תורת הגזע, המדגישה כי את התכונות הביולוגיות של היהודי אי אפשר לשנות.
האנטישמיות הנאצית הושפעה מדרכי הפעולה של האנטישמיות המודרנית, ואף הקצינה אותן. בדומה למפלגות פוליטיות שפעלו במדינות מרכז אירופה ומערבה ברבע האחרון של המאה ה-19, גם המפלגה הנאצית שילבה במצע שלה רעיונות אנטישמיים. היא הדגישה את הנחיתות של מה שזוהה על ידיה כגזע השמי, וקראה לביטול השוויון האזרחי שניתן ליהודים ולדחיקתם מחיי המדינה - מן הכלכלה, מן הפוליטיקה ומחיי התרבות. ובדומה למפלגות אנטישמיות אחרות באירופה, גם המפלגה הנאצית הפיצה את רעיונותיה האנטישמיים באמצעות חיבורים, עיתונים וקריקטורות, שהגיעו אל המוני אזרחים והדגישו את הדימוי השלילי של היהודים.
בדימוי של היהודי באידאולוגיה הנאצית היו מרכיבים לא רציונאליים, ולעתים קרובות היהודים נתפסו כבעלי מאפיינים מנוגדים: קפיטליסטים וקומוניסטים, חזקים וחלשים, מוכשרים ונחותים. ליהודים הוצמדו כינויים רבים שביטאו את היחס אליהם: "שטן", "יהודי הדמים", "פרזיט העמים", "עכברוש", "נושא חיידקים", "נגיף נצחי של האנושות" ועוד.
*172*
כינויים אלה שללו את התכונות האנושיות של היהודים, הציגו אותם כתת-אדם ורמזו על המכנה הנשקפת מהם לחברה. לטענת היסטוריונים, הדימויים האלה רמזו שיש לנהוג ביהודים כפי שנוהגים בחיידקים: על ידי השמדה. בספרו "מיין קמפף" טען היטלר כי הוא המנהיג שיפתור את הבעיה היהודית, כלומר, את הקשיים שמעוררת נוכחותם של היהודים באירופה בכלל ובגרמניה בפרט.
(בספר תמונה של כריכת הספר "מיין קאמפף")
מה שנראה היום לנגד עינינו כתרבות אנושית, כתולדה של אמנות, מדע וטכנולוגיה, הוא כמעט ללא יוצא מן הכלל פרי עמלו היצירתי של הארי. דווקא עובדה זו מתירה לנו להגיע לידי המסקנה, שאיננה בלתי מבוססת, שהוא לבדו היה מייסד האנושות הנעלה יותר בכלל, ועם זאת מייצג את האב-טיפוס של מה שאנו מבינים במושג "אדם" (...). אילו היו מסווגים את האנושות לשלושה סוגים: למייסדי תרבות, לנושאי תרבות ולמשחיתי תרבות, היה ללא ספק אך ורק הארי נציגו של הראשון. הוא המקור מן המסד עד הטפחות (מההתחלה ועד הסוף) של כל יצירת אנוש. (...)
ההיפוך הגמור מן הארי הוא היהודי. כמעט ואין עם בעולם בו מפותח יצר ההישרדות יותר מאשר אצל עם זה המכונה העם הנבחר. הראיה הטובה ביותר היא עצם עובדת קיומו של גזע זה. היכן העם, שבאלפיים שנות קיומו היה חשוף במידה כה מעטה לשינויים בתכונותיו הפנימיות ובאופיו כמו העם היהודי? ולבסוף, איזה עם סבל תהפוכות כה גדולות כמו זה - ובכל זאת כמו תמיד עלה והזדקף מחדש בלא שינוי מהותו, מתוך האסונות הנוראיים ביותר שידעה האנושות? איזה רצון קשוח לחיות ולשרוד עולה מן העובדות האלה! (...)
(...) כיוון שהיהודי - מסיבות שיובנו מיד - לא היה אף פעם בעל תרבות משלו, הבסיס לפעילותו הרוחנית תמיד נקבע על ידי אחרים. כושר מחשבתו התפתח בכל הזמנים תוך הישענות על ערכי התרבות שבסביבתו הקרובה.
(...) גוברת ההשפעה היהודית במהירות מבהילה על ענייני הכלכלה באמצעות הבורסה. בדרך זו הוא (היהודי) מבסס את מעמדו כבעלים או לפחות כמפקח על כוח העבודה הלאומי. (...) לצורך חיזוק מעמדו הפוליטי הוא (היהודי) מנסה כעת להרוס את כל המחסומים בתחומי הגזע וזכויות האזרח, המגבילים אותו על כל צעד ושעל.
(...) הוא (היהודי) מקפיד על הסתגרות חמורה בקרב בני גזעו. אמנם קורה לעתים שהוא משדך את נשותיו עם נוצרים רבי השפעה, אולם דואג תמיד לטוהר היוחסין הזכרי. הוא מרעיל את דמם של האחרים ושומר על טוהר דמו הוא. (...) הבחור היהודי שחור השיער ושמחתו השטנית על פניו, אורב שעות ארוכות לנערה התמימה, מחלל בדמו את כבודה וגוזל אותה מעמה. (...) כך הוא מנסה אפוא ביוזמתו המחושבת להשפיל את רמת הגזע על ידי הרעלה מתמדת של הפרט.
אדולף היטלר, מיין קמפף, עמ' 64-65, 72-73, 86-87, 97.
1. אילו תכונות מאפיינות את הארי, לפי היטלר? ואילו תכונות מאפיינות את היהודי?
2. אילו פעולות מבצעים היהודים כדי להרוס את הכלכלה, הפוליטיקה והגזע הגרמניים, לפי דבריו של היטלר?
3. שערו אילו תחושות עשויים הדברים האלה לעורר בקוראיהם הגרמניים, וכיצד הם יכולים להשפיע על התנהגותם בעתיד כלפי יהודים.
(בספר תמונה של כריכת הספר "מיין קאמפף")
*173*
(בספר שני איורים המשקפים את האידאולוגיה הנאצית, מתוך ספר הילדים "הפטרייה המורעלת" - היעזר במנחה)
את הספר ערך אחד מבחירי המפלגה הנאצית, יוליוס שטרייכר. הספרון נדפס בשנת 1938 (?) במטרה להזהיר את ילדי גרמניה מפני היהודים. לפי יוצרי הספר, היהודים הם כפטריית רעל המוסווית על ידי התחזות לפטריית מאכל, ולכן יש להישמר מפניהם. הספר משלב סיפורים ואנקדוטות עם איורים שנועדו להמחשה. בספר מוטמעים עיקרי האידאולוגיה הנאצית ומעובדים בצורה המותאמת לילדים.
1. הסבירו במה כל אחד מהאיורים משקף את עיקרי האידאולוגיה הנאצית. היעזרו בקטע התעודה מתוך "מיין קמפף".
2. חוו דעתכם: במה שונה אופן הצגתה של האידאולוגיה הנאצית לילדים בספר הילדים, לעומת אופן הצגתה למבוגרים ב"מיין קמפף"?
3. שערו מה הייתה השפעתם של הקריאה והעיון בספר "הפטרייה המורעלת" על הילדים הגרמניים.
*173*
בעיקרי האידאולוגיה שניסח היטלר הוא כלל גם את רעיון מרחב המחיה. לפי רעיון מרחב המחיה, גרמניה חייבת להבטיח לעצמה מרחב מחיה גאוגרפי - מקום שאליו תוכל להתפשט ובו יחיו כל בני הגזע הארי, יתרבו וימצאו מקורות קיום. על פי האידאולוגיה הנאצית, בהתאם לתורת האבולוציה - לא כל הגזעים יכולים להתקיים בעולם, מכיוון שקיומו של גזע אחד בא על חשבון קיומו של האחר. לכן, לשם השגת מרחב המחיה תתנהל מלחמת קיום בין הגזעים. תפיסה זאת באה לידי ביטוי בספר "מיין קמפף", שבו קבע היטלר: "גרמניה מוכרחה להיות מעצמה עולמית, אחרת לא תהיה גרמניה כלל."
הצורך הגרמני במרחב מחיה היה אמור להתממש במזרח אירופה, במקומות מושבם של העמים הסלאביים, הנחשבים לנחותים על פי תורת הגזע. ההצדקה שניתנה לכך שמאמצי הכיבוש הופנו מזרחה נשענת, לדברי היטלר, על כמה הסברים: התקדים מימי הביניים, שבו השתלטו אבירים גרמנים על אדמות במזרח אירופה, או השאיפה להשתלט על אסמי התבואה של מזרח אירופה כדי לספק מזון לתושבי גרמניה. אולם נראה שהגורם המרכזי היה פוליטי-אידאולוגי: היטלר שאף לחסל את המשטר הבולשביקי (עמ' 149), שנתפס בתודעתו כיצירה של היהדות הבין-לאומית. השתלטות על "מרחב המחיה" בברית המועצות תחסל, על פי התפיסה הנאצית, את ה"בולשביזם היהודי", ובכך תסייע לגרמניה. בתכנית זאת אוחדו, למעשה, המאבק למען השגת "מרחב מחיה" והמאבק נגד היהודים.
*174*
היטלר לא הסתפק בכיבוש השטחים במזרח אירופה והוא תככן הקמת מעצמה גרמנית בשטחה של אירופה כולה. היטלר היה מוכן להסתכן במלחמה כדי להשיג את מרחב המחיה ולהגדיל את השטח המצומצם שהוקצה לגרמניה על פי חוזה ורסיי. כדי להשתלט על מרחב המחיה החל היטלר, מאז היותו קאנצלר גרמניה ב-1933, ביישומה של מדיניות חוץ תוקפנית.
(בספר תמונה של כרזה: "הבולשביזם ללא מסכה" - היעזר במנחה)
במקום הקו המאוזן, שלפיו נחלקים גזעי אירופה כיום, צריך לבוא הקו המאונך. פירוש הדבר הוא, ששכבה גרמנית נבחרת נועדה להיות מעמד אדונים באירופה, ולבסוף גם בעולם כולו. (...)
אין הכוונה להתקין איזו פאן-אירופה, מין משפחה תמימה שוחרת שלום (...) כי אם זאת עלינו לעשות: ליצור אחת ולעולמים את היסודות הפוליטיים והביולוגיים לאירופה גרמנית, אשר יעמדו לנצח. (...) מגמתנו היא לכונן את שלטוננו לדורי דורות ולהעמיק כל כך את שורשיו, עד כי יהיה מובטח לאלף שנים. (...)
לעולם לא נגיע לפוליטיקה גדולה בלי שיהא לנו במרכז גרעין של כוח חזק וקשה כפלדה, גרעין של שמונים או מאה מיליון גרמנים יושבים על הקרקע בתחום סגור. (...) אוסטריה כלולה בתוך הגרעין הזה (...) (ו)גם בוהמיה ומורביה, וכן גם נפות המערב של פולין, עד לגבולות אסטרטגיים מסוימים. גם המדינות הבלטיות, שמאות בשנים הייתה להן שכבה עליונה דקה גרמנית, אף הן באות בכלל זה. (...) בכל האזורים האלה יושבים כיום בעיקר שבטי עמים נכריים, ואם יש בדעתנו לייסד את הרייך הגדול שלנו בניין-עד לדורות, הרי חובתנו היא להרחיק משם את השבטים האלה. (...)
את אגן בוהמיה-מורביה, את חבלי המזרח הגובלים עם גרמניה, ניישב על ידי איכרים גרמנים. את הצ'כים והבוהמים נעקור ממקומם וניטעם על אדמת סיביריה או באזורי ווהליניה (...) את האוכלוסייה בארצות הבלטיות נוכל לגרמן על נקלה (בקלות). אלה הם עמים הקרובים לנו בגזע.
(...) במזרח עלינו לפרוס את שלטוננו עד לקווקז, עד לאיראן. במערב אנו זקוקים לחוף הים הצרפתי, זקוקים אנו לפלנדריה ולהולנד, ובראש וראשונה זקוקים אנו לשבדיה (...) אנו נמשול באירופה או שנתפורר כאומה.
הרמן ראושנינג, שיחות עם היטלר.
1. כתבו במילים שלכם מהי הכוונה של היטלר בהקמת הרייך בן אלף השנים.
2. ערכו רשימה של המדינות שמוזכרות בקטע, וציינו לצד כל אחת מה היטלר התכוון לעשות בשטחה.
3. הקטע משקף דרכי התייחסות שונות לקבוצות אתניות באירופה. זהו את הקבוצות והסבירו את היחס כלפיהן באמצעות מרכיבי האידאולוגיה של גזענות ולאומנות.
(בספר תמונה של כרזה: "הבולשביזם ללא מסכה" - היעזר במנחה)
1. איזה מן הצידוקים לנקיטה במדיניות "מרחב המחיה" בא לידי ביטוי בכרזה?
2. אילו אמצעים חזותיים ננקטים בכרזה כדי להעביר את המסר לציבור הגרמני?
*175*
(בספר תמונה של היטלר, 1928)
עוד עסק היטלר בדמותו הרצויה של המנהיג, אשר הושפעה במידה רבה מן התפיסה הטוטליטרית. היטלר טען כי המדינה אינה נבנית על רעיון הרוב אלא על רעיון האישיות, ולכן עליה לטפח את האישים הנעלים ולהפקיד בידיהם סמכויות. תפיסה זאת של היטלר זכתה לחיזוק באמצעות פיתוח עקרון המנהיג - ה"פיהרר פרינציפ". עקרון המנהיג הוצג בסיסמה: "מרות המנהיג כלפי מטה, אחריותם של המונהגים כלפי מעלה". על פי עיקרון זה יש להפעיל סמכות מוחלטת מלמעלה - מן המנהיג, ומשמעת מוחלטת מלמטה - מן הציבור כולו. תפיסה זאת מבטאת זיקה ללא תנאי בין המנהיג למונהגים, ולפיה עוצמתו של המנהיג, אדולף היטלר, נובעת מהיותו חוליה מקשרת בין העם, המפלגה והגזע. סמכותו מבוססת על הכריזמה - תכונות מיוחדות שבהן ניחן, המעניקות לו יכולת הנהגה והשפעה - ועל האמונה כי הוא מייצג את צרכיו ואת גורלו של העם הגרמני. משום כך גם אי אפשר לערער על מעשיו או לבקר אותם. לפי עקרון המנהיג, היטלר נתפס כמקור כל החכמה וכמקור החוק.
אחת הטענות שהעלו היסטוריונים היה שעקרון המנהיג היה היפוכו של מושג המדינה המקובל בתקופה המודרנית: השליט שוב אינו המשרת של המדינה, אלא להיפך - המדינה היא מכשיר בידי השליט. עקרון המנהיג הבטיח להיטלר לא רק צייתנות של האזרחים, אלא גם שאיפה לזהות מחשבתית בין נושאי התפקידים לבין הפיהרר. כל פקיד, חייל, מורה, שופט או שר במשטר הנאצי היה חייב "לכוון לרצון הפיהרר", כלומר, לחשוב: איך היה הפיהרר מחליט במקומו? האם ההחלטה שלו תואמת את המצפון הנאציונל-סוציאליסטי? כך התקיימה במשטר הנאצי זהות בין רוח העם, רוח החוק ורצון הפיהרר. הקשר הישיר בין המנהיג למונהגים התבטא גם בדיבור היום-יומי של הגרמנים, שנהגו לומר: הפיהרר שלי.
(בספר תמונה של היטלר, 1928)
קליטתו העממית של רעיון האישיות בגרמניה עלתה בקנה אחד עם דחייה עמוקה של רעיונות מערביים על אינדווידואליזם, אשר נחשבו רדודים וחומריים. מלחמת העולם הראשונה האיצה את פיצול השקפת העולם הליברלית-הבורגנית, שהדגישה את שוויון האזרחים ואת האזרח היציב האחראי, הפעיל. חוויית המלחמה והתבוסה הולידה את הכמיהה לגאולה לאומית באמצעות אישיות הרואית, (...). מי שהביעו כמיהה למשיח גרמני בשנות העשרים התמקדו ברעיון של אדם שיעלה מן העם הפשוט. כמיהה זו התפתחה בלא קשר להיטלר, אף כי הוא השכיל לנצל אותה לצרכיו.
(...) פולחן האישיות של היטלר לא הושתל על התרבות הפוליטית הגרמנית, כי אם שאב את כוח המשיכה שלו מציפייה נרחבת, אם כי לא אוניברסלית, למושיע גרמני.
ריצ'רד אוברי, הדיקטטורים - גרמניה של היטלר, רוסיה של סטלין, עמ' 111-112.
1. כיצד מסביר הכותב את האופן שבו החברה הגרמנית קיבלה את רעיון ההנהגה הבלתי מעורערת של היטלר?
2. אילו תופעות היסטוריות שנלמדו סייעו, לדברי הכותב, למצב זה?
(בספר תרשימים של תוצאות הבחירות לרייכסטאג בשנים 1928-1932 (באחוזים)
(בספר תמונת כרזת תעמולה בגרמניה - היעזר במנחה)
(בספר תרשימים של תוצאות הבחירות לרייכסטאג בשנים 1928-1932 (באחוזים)
1. מהי דמות המנהיג העולה מן הכרזה?
2. אילו תכונות או מאפיינים מודגשים בדמותו של היטלר בכרזה?
*176*
*176*
*176*
חולשתה של רפובליקת ויימאר (עמ' 132) הובילה להתחזקותה של המפלגה הנציונאל-סוציאליסטית. במהלך שנות ה-20 וראשית שנות ה-30 חל גידול מרשים במספר חבריה ובדפוסי הארגון שלה, והשפעתה בגרמניה גברה.
למפלגה הצטרפו בני המעמד הבינוני, שלהם נתנו הנאצים תחושת ערך עצמי. לצד בני המעמד הבינוני הצביעו למפלגה הנאצית פועלים במפעלים ומובטלים שחיפשו מענה למצוקתם האישית. גם בקרב המגזר החקלאי היו לנאצים תומכים, בעיקר מאלה שנתפסו לסיסמאות האנטישמיות ולהצעות על רפורמה אגררית. לנאצים היו אוהדים גם בקרב הסטודנטים, שראו במפלגה הנאצית תנועה מהפכנית צעירה ומלהיבה; והיו גם אינטלקטואלים ובעלי הון שתמכו בהיטלר. מידת התמיכה בנאצים השתנתה מאזור לאזור, אך דווקא בברלין, שהייתה מעוז השמאל וחוגי האינטליגנציה, לא הייתה להם תמיכה גדולה. התמיכה במפלגה הנאצית העידה על הצלחת התעמולה הנאצית, שטענה כי המפלגה הנאציונל-סוציאלית באה "לנקות את האורוות" של רפובליקת ויימאר, כלומר - לתקן את הניוון ששרר, לטענתם, ברפובליקה ובתרבותה.
כדי ליצור ארגון וסדר במפלגה ההולכת וגדלה הוקמו גופים צבאיים ומסגרות פוליטיות. הכוח המסייע למפלגה היו חברי פלוגות הסער, אס-אה (.S.A). האס-אה הוקם באוגוסט 1921 בהוראת היטלר, וחבריו הפרו את הסדר באספות של מפלגות יריבות והיו אחראים להתנגשויות שפרצו בין הנאצים לבין יריבים ושוטרים. התנגשויות אלה הביאו למפלגה את הפרסום שהיטלר רצה. מרבית הצעירים שהצטרפו לפלוגות הסער היו חיילים משוחררים שחיפשו פרנסה לאחר המלחמה. בהשפעת המשבר הכלכלי של 1929 וההישגים של המפלגה הנאצית בבחירות בספטמבר 1930 הלך כוחו של האס-אה וגדל. בשנת 1930 נמנו בו כ-60 אלף חברים, וכעבור שלוש שנים, ערב עליית היטלר לשלטון (1933), היו בו כ-400 אלף חברים.
בשנת 1923 הוקם האס-אס (.S.S) - "יחידת ההגנה", שהייתה יחידה מיוחדת בתוך האס-אה. חברי הארגון לבשו מדים שחורים, שימשו כשומרי ראשו של היטלר ונשבעו לו אמונים. כוחו של האס-אס וסמכויותיו גברו ב-1929, עם מינויו של היינריך הימלר (ראו הרחבה בהמשך העמוד) למפקדו. האס-אס היה ממונה על ביטחון מטה המפלגה ועל ביטחונם של רוב בכיריה.
הימלר הצהיר כי הקו המנחה הראשון של האס-אס הוא "הכרה בערך הדם ובעקרון הברירה הטבעית". לשורותיו התקבלו רק צעירים בריאים וחזקים בעלי מראה "ארי". הימלר ביקש לפתח את האס-אס לארגון לוחם - חדור רצון לחופש ורוח לוחמת. האימונים של אנשי האס-אס היו קשים ונועדו לגרום לקשיחות, לדיכוי כל רגש ולשינוי ערכי המוסר. הימלר הדגיש כי הציות ללא תנאי - גם כאשר הרצון האישי מתנגש בפקודה - הוא עיקרון מנחה של האס-אס, וכי יש לציית ללא היסוס לכל פקודה של הפיהרר או של כל מפקד אחר. מספר חברי הארגון הלך וגדל, אם כי היה פחות ממספר חברי האס-אה; בסוף 1932 מנה האס-אס 52 אלף חברים.
גם דרכי הארגון של המפלגה הנאצית תרמו לחיזוקה. הוקמו בה מחלקות הדומות למשרדי הממשלה: יחסי חוץ, עיתונות, פנים, משפט, כלכלה, יחסי עבודה. במפלגה הוקמו גם מוסדות בעלי אופי אידאולוגי ל"גזע ותרבות" ולתעמולה. כך הוקמה מעין "מדינת צללים" שהיטלר הוא שקבע את מדיניותה ואת המינויים בתוכה.
היינריך הימלר (1900-1945) - האדם השני בחשיבותו בגרמניה הנאצית. מילא תפקידים רבים, ובהם: ראש האס-אס, ראש הגסטאפו, מקים שירות הביטחון, האס-דה ושר הפנים מ-1943. לקראת סוף המלחמה הבין כי גרמניה עומדת לפני תבוסה וניסה לפנות לבעלות הברית כדי לפתוח במשא ומתן לשלום. משנודע להיטלר על בגידתו של הימלר, הדיר אותו מצוואתו המדינית ושלל ממנו את כל תפקידיו. עם כניעתה של גרמניה ניסה הימלר להימלט, אך ב-23 במאי 1945 נתפס בידי הבריטים, ולפני שהועמד למשפט הוא התאבד.
*177*
היטלר השתדל לחזק את קשריו עם חברי המפלגה גם באמצעות פעילות של חיי היום-יום ותרבות הפנאי: ארגון ערבי שיח, טיולים, קונצרטים וחופשות משותפות. גידול המפלגה הואץ לאחר שכל חבר התחייב לגייס שלושה חברים חדשים כל שלושה חדשים. מקורות המימון של המפלגה היו תרומות של חברים, דמי כניסה לאספות, מגביות רחוב ותשלום דמי חברות.
(בספר תרשימים של תוצאות הבחירות לרייכסטאג בשנים 1928-1932 (באחוזים)
המעמסה האיומה של ההתמוטטות איימה להשבית כליל את חיי הכלכלה. אלפי בתי חרושת סגרו את שעריהם. הרעב היה בן לווייתו הקבוע של הפועל הגרמני. על זה נוסף השוט המלאכותי של המחסור, שהופעל בידי היהודים ושילח את הפועלים במרוצה מבתיהם כדי להתחנן למזון מידי האיכרים... (...) הממשלה נקטה אמצעים מרחיקי לכת כל כך נגד הציבור עד שפועלים הגונים רבים נאלצו לגנוב כדי להשיג מזון (...) פריצות אף הן היו לדבר של יום-יום, וידי המשטרה היו מלאות עבודה בהגנה על רכוש התושבים. כל האזרחים, להוציא את הקומוניסטים, נכספו לימים טובים יותר. אני עצמי, כרבים אחרים, איבדתי כל מה שהיה לי בגלל המצב הכלכלי הקשה. וכך, בראשית 1930, הצטרפתי למפלגה הנציונל-סוציאליסטית.
מובא אצל: איאן קרשו, היטלר, 1889-1936: היבריס, עמ' 275.
1. על פי העדות הזאת, מה היה המניע המרכזי להצטרפותו של הדובר למפלגה הנאצית?
2. באיזה הקשר מזכיר הדובר את היהודים ואת הקומוניסטים? מה אפשר ללמוד מכך? הסבירו.
(בספר תרשימים של תוצאות הבחירות לרייכסטאג בשנים 1928-1932 (באחוזים)
הארגון התאפיין בראש ובראשונה ביחס של תיעוב כלפי רפובליקת ויימאר, שנתפסה כגוף פוליטי זר שנכפה על גרמניה לאחר תבוסתה במלחמת העולם. מרבית חבריו היו אנטישמים קיצוניים, ורבים מקורבנותיו היו יהודים. החוויה המכוננת של ארגון האס-אה היתה "חוויית השוחות" (חפירות) של הצוותא הגברית בחזית מלחמת העולם הראשונה. שם, בסערת הקרב, למדו חברי הארגון לבוז לעקרונות החוק והסדר ולאורח החיים שנתפס בעיניהם כבורגני וזעיר-בורגני. העולם המודרני נראה כעולם מכני, תחרותי ומנוכר. (...) היה זה בעיקר ארנסט ריהם שהציב לפני האס-אה את האתגר הגדול ביותר שלו - לתפוס בעתיד את מקום הצבא הגרמני הסדיר, שכוחו בוטל כמעט כליל בעקבות חוזה ורסאי. לפיכך, כששב ריהם להנהגת האס-אה (ב-1931) החל לבנות אותו מחדש כארגון צבאי לכל דבר.
בעז נוימן, נאציזם, עמ' 90.
1. על פי הקטע, על אילו צרכים של הציבור ענתה הקמת ארגון האס-אה?
2. מה היו המאפיינים של ארגון האס-אה?
3. שערו כיצד המאפיינים השפיעו על האופן שבו חברי האס-אה ביצעו את המשימות שהוטלו עליהם.
*178*
*178*
המשבר הכלכלי העולמי, שהחל בסוף 1929 (עמ' 135), השפיע ישירות על המציאות הפוליטית בגרמניה ואפשר את התחזקותה של המפלגה הנאצית.
הנשיא הינדנבורג סירב לסייע לקאנצלר המכהן באמצעות הוצאת צווי חירום שיאפשרו יישום של תכנית כלכלית. היעדר המענה הכלכלי הוביל לאי יציבות פוליטית וגרם לכך שבמהלך שלוש השנים הבאות הוחלפו שלוש ממשלות, שבראשן עמדו מנהיגים ממפלגות שונות: מפלגה סוציאל-דמוקרטית, מפלגת מרכז קתולית ומפלגת ימין. במהלך התקופה הציבור הגרמני לא נתן אמון במפלגות השלטון ופנה לתמוך במפלגות אנטי-דמוקרטיות. המצב החמיר בשל המשבר הכלכלי העולמי: מפעלי תעשייה נסגרו, האבטלה גברה, השירותים הסוציאליים והמשכורות צומצמו; ובמקביל גברו ברחובות מעשי האלימות של הנאצים כלפי מתנגדיהם. גם הצירים הנאצים שנבחרו לרייכסטאג נקטו פעולות אלימות. הם הופיעו לישיבות הרייכסטאג במדי נאצים, הפריעו למהלכם של הדיונים ואף עזבו אותם בהפגנתיות. הקאנצלר המכהן לא נקט צעדים נגד מעשי הנאצים ואף ניהל עמם משא ומתן כדי להכניסם לממשלתו, ואולם ניסיונות ההידברות השונים נכשלו.
מינויה של ממשלת הימין באפריל 1932 נשענה על תמיכת הינדנבורג, ששב ונבחר לנשיאות. הקאנצלר היה זקוק לתמיכת הנאצים כדי לבסס את מעמד ממשלתו בקרב הציבור. בהסכמה חשאית עם המפלגה הנאצית הבטיח הקאנצלר להתעלם ממעשי האלימות שלה, וזו הלכה והתבססה בקרב הציבור. הקשרים שנוצרו בין היטלר לבין קבוצה גדולה של אנשי תעשייה, יצרני פחם ופלדה בעלי השפעה על כלכלת המדינה, התהדקו - ואלה הזרימו תרומות כספים נדיבות לקופת המדינה.
בבחירות החוזרות שהתקיימו ביולי 1932 נבחרו 230 צירים מן המפלגה הנאצית, והיא הייתה למפלגה הגדולה ברייכסטאג. ואולם הנשיא הינדנבורג לא הטיל על היטלר את הקמת הממשלה כי זלזל במפלגה הנאצית וראה בה מפלגה של אספסוף. קשיים בהרכבת ממשלה יציבה הובילו לבחירות נוספות, בנובמבר 1932. בבחירות אלה הצטמצמה התמיכה במפלגה הנאצית: נבחרו רק 195 צירים לרייכסטאג, אבל עדיין לא היה אפשר להקים ממשלה בלעדיה. הנשיא מינה לקאנצלר מועמד שהתקשה לבסס את ממשלתו.
(בספר תרשימים של תוצאות הבחירות לרייכסטאג בשנים 1928-1932 (באחוזים)
1928:
הסוציאל-דמוקרטים - 31.7 אחוזים.
הנאציונל-סוציאליסטים - 2.5 אחוזים.
הקומוניסטים - 11 אחוזים.
שאר המפלגות (המרכז והימין) - 55.4 אחוזים.
1930:
הסוציאל-דמוקרטים - 24.8 אחוזים.
הנאציונל-סוציאליסטים - 18.5 אחוזים.
הקומוניסטים - 13.4 אחוזים.
שאר המפלגות (המרכז והימין) - 43.3 אחוזים.
יולי 1932:
הסוציאל-דמוקרטים - 21.9 אחוזים.
הנאציונל-סוציאליסטים - 37.8 אחוזים.
הקומוניסטים - 14.6 אחוזים.
שאר המפלגות (המרכז והימין) - 25.7 אחוזים.
נובמבר 1932:
הסוציאל-דמוקרטים - 20.8 אחוזים.
הנאציונל-סוציאליסטים - 33.6 אחוזים.
הקומוניסטים - 17.1 אחוזים.
שאר המפלגות (המרכז והימין) - 28.5 אחוזים.
1. תארו את התהליך שהתרחש בגרמניה בין השנים 1928-1932. התייחסו להיקף ייצוגה של המפלגה הנאצית ברייכסטאג.
2. חוו דעתכם: מדוע הנתונים המספריים לבדם אינם מאפשרים להבין את עלייתו של היטלר לשלטון בתחילת 1933?
*179*
היטלר עצמו סירב להצטרף לממשלה קואליציונית, אלא אם כן תובטח לו משרת הקאנצלר. בשל המבוי הסתום שנוצר מינה הינדנבורג את היטלר לקאנצלר גרמניה, ב-30 בינואר 1933, והוטל עליו להקים את ממשלת האחדות הלאומית. יומיים לאחר מינוי היטלר לקאנצלר, ב-1 בפברואר 1933, שלח אריך לודנדורף, תומכו של היטלר בראשית דרכו, מברק לנשיא הינדנבורג ובו כתב: "הריני מתנבא לפניך בחגיגיות שאדם הרה אסון זה יפיל את הרייך שלנו לתהום ויביא על אומתנו צרה שלא תשוער. הדורות הבאים יקללו אותך בקברך על צעד זה."
כ-14 שנים לאחר הקמתה קרסה רפובליקת ויימאר. היטלר הגיע לשלטון כפי שתכנן - בדרך חוקית, תוך ניצול האמצעים הדמוקרטיים. הוא הקים מפלגה שהשתתפה בבחירות כחלק מן התהליך הדמוקרטי החוקי. אבל עוד טרם עלייתם לשלטון הכריזו ראשיה כי אין בכוונתם לקיים את הדמוקרטיה לאחר שייבחר. היטלר הבטיח לעם הגרמני כי יקים עבורו את הרייך השלישי (ראו הרחבה בהמשך העמוד) אשר יתקיים במשך אלף שנים.
(בספר תמונה של מפגש בין הינדנבורג להיטלר - היעזר במנחה)
(בספר תמונה של שרפת בניין הרייכסטאג בליל ה-27 בפברואר)
חודשיים לאחר מינויו של היטלר. המפגש התרחש ב"יום פוטסדם" ב-21 במרס 1933, במסגרת השבעת חברי הרייכסטאג החדשים.
מהם יחסי הכוחות בין הנשיא לבין הקאנצלר, כפי שהם באים לידי ביטוי בתמונה שצולמה זמן קצר לאחר מינויו של היטלר לתפקיד?
(בספר תמונה של שרפת בניין הרייכסטאג בליל ה-27 בפברואר)
יוזף גבלס (1897-1945), בכיר במפלגה הנאצית, שלאחר 1933 שימש כשר האחראי להסברה לעם ולתעמולה בממשל הנאצי. זמן קצר לפני הבחירות של 1928 (שבה נבחרו לרייכסטאג 12 צירים נאצים), חשף גבלס את הכוונה האמיתית של המדיניות, כשכתב:
אנו נכנסים לרייכסטאג כדי ליטול ממחסן הנשק של הדמוקרטיה את כלי-הנשק שלה. אנו נעשים צירים ברייכסטג, כדי לשתק את הדמוקרטיה של ויימר בעזרתה-היא. אם הדמוקרטיה אווילית עד כדי לספק לנו בשביל שירות-דוב זה (מעשה שנעשה בכוונה טובה אך גורם נזק) כרטיסי נסיעה חינם והוצאות אש"ל (אכילה, שתייה, לינה), הרי זה עניינה-היא (...) כל אמצעי חוקי כשר בעינינו, כדי לחולל מהפכה במצב-העניינים הנוכחי. (...) אנו באים בתורת אויבים! כזאב הפורץ לתוך עדר כבשים - כך באים אנו. שוב אינכם בגפכם!
מובא אצל: קרל דיטריך בראכר, הדיקטטורה הגרמנית - השורשים, המבנה והתוצאות של הנאציונל-סוציאליזם, כרך ראשון, עמ' 206-207).
1. מהו יחסו של גבלס לדמוקרטיה? באילו דימויים הוא משתמש כדי לבטא את יחסו?
2. חזרו וקראו על הדמוקרטיה בגרמניה (עמ' 132). מהן נקודות החולשה של רפובליקת ויימאר, אשר אפשרו את השתלטותה של המפלגה הנאצית על הדמוקרטיה ואת ביטול הדמוקרטיה?
"רייך - בגרמנית: מלכות, אדנות וקיסרות. כינוי שהנציונל-סוציאליסטים העניקו למדינה ולמשטר של גרמניה שבשלטונם.
הרייך השלישי - מושג שיצר קשר בין המדינה בהנהגתו של אדולף היטלר לבין שתי תקופות בולטות בהיסטוריה הגרמנית: הרייך הראשון - בימי הביניים, כאשר היה מדובר בקיסרות הרומית הקדושה; הרייך השני - בימי הקיסרות הגרמנית, שהוקמה על ידי אוטו פון ביסמרק במחצית השנייה של המאה ה-19. לפי הבטחותיו של היטלר, הרייך השלישי היה אמור להתקיים במשך אלף שנים.
*180*
(בספר תמונה של שרפת בניין הרייכסטאג בליל ה-27 בפברואר)
אין ספק כי הכמיהה הגרמנית למנהיג חזק התעצמה על רקע התבוסה הקשה והמשפילה במלחמת העולם הראשונה, קריסת הרייך השני ורפיסותה של המערכת הפוליטית בתקופת רפובליקת ויימאר. כל הגורמים הללו, ורבים אחרים, העצימו את החיפוש הגרמני אחר "דמות אב". אותה דמות אב היתה אמורה לגאול את גרמניה מהתבוסה ומההשפלה, מהכאוס (תוהו ובוהו) הפוליטי, הכלכלי והחברתי, ובמידה רבה, כך על כל פנים לפי הפסיכו-היסטוריונים, לפצות על אובדנם ופציעתם של אבות כה רבים. במלחמת העולם הראשונה נהרגו כשני מיליון חיילים גרמנים.
בעז נוימן, נאציזם, עמ' 113
כיצד מוסברת בקטע שלפניכם כמיהתם של הגרמנים למנהיג חזק? חוו דעתכם על הסבר זה.
*180*
היטלר פעל לבסס את שלטונו ואת שלטון מפלגתו בכמה מישורים ובכמה דרכים. בפעולותיו של היטלר אפשר לזהות את השפעתן של התמורות שהתחוללו באירופה עם כניסת המודרנה: התחזקות כוחו של ההמון (עמ' 54); איבוד הזהות ותחושת השייכות הקודמות וחיפוש אחר מעגל שייכות חדש; קיומם של רעיונות לאומיים ולאומניים (עמ' 83); התפתחות טכנולוגית שאפשרה שימוש באמצעי תקשורת המוניים (עמ' 54); מודעות לכוחה של מערכת החינוך (עמ' 54); והתגברות האלימות (עמ' 45). גם כאשר היטלר התנגד לקיום הדמוקרטיה וזכויות האזרח, היה עליו לפעול להחלשתן ולביטולן על ידי שימוש בתחבולות להמרת המגבלות שהן יצרו. לכך יש להוסיף את תוצאותיה של מלחמת העולם הראשונה, שנתנו את אותותיהן בגרמניה במידה חמורה והותירו את החברה הגרמנית חבולה ומתוסכלת.
היטלר המתייע באמצעים שונים שעמדו לרשותו מתוקף מעמדו הראשוני כקאנצלר, אך הוא לא הסתפק בהם אלא הרחיב את סמכויותיו בהתמדה לאורך שנות השלושים. הוא ביטל את הפרדת הרשויות (עמ' 32) ואת האמצעים והמנגנונים שנועדו להגביל את כוחו של השליט ולהבטיח את זכויות האזרחים.
*180*
לאחר שהיטלר מונה לקאנצלר בדרך חוקית, הוא חולל סדרה של שינויים שמטרתם הייתה להפוך את גרמניה למשטר טוטליטרי הפועל על פי האידאולוגיה הנאצית. כעבור חודשים ספורים היה היטלר לשליט היחיד של גרמניה. באישור הנשיא, ועל פי החוקה, החל היטלר בפרסום צווי חירום (עמ' 132), שעליהם חתם גם הנשיא הינדנבורג. תחילה עוד ביקש היטלר לשמור על מראית עין דמוקרטית והכריז על בחירות חדשות לרייכסטאג ב-5 במארס 1933, אבל שבוע לפני הבחירות הועלה בניין הרייכסטאג באש (27 בפברואר 1933). משערים שהנאצים עצמם עשו זאת, אך היטלר הזדרז להאשים בשרפת הרייכסטאג את הקומוניסטים, ורבים מהם נאסרו. מאסרים בוצעו גם בקרב חברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, אשר טענה כי הנאצים הם שהציתו את הרייכסטאג.
*181*
שרפת הרייכסטאג סיפקה להיטלר תירוץ, ולמחרת האירוע (28 בפברואר 1933) הוא פרסם צו חירום בשם הצו להגנת העם והמדינה. הצו ביטל למעשה את זכויות היסוד של האזרחים במדינה הדמוקרטית והסיר מעליהם את הגנת החוק. הצו ביטל את חופש הביטוי של היחיד, את חופש העיתונות ואת זכות האספה וההתאגדות. בחסות "הצו להגנת העם והמדינה" הורחבה התערבות השלטון בחיי תושביו במידה רבה: הוצאו צווי חיפוש וצווי החרמה והגבלות על הרכוש, ונקבע עונש מוות על פשעי בגידה במולדת, הצתה וחבלה. אף על פי כן, בבחירות שהתקיימו ב-5 במארס 1933 זכתה המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית לתמיכה של 44 אחוזים מקולות הבוחרים. תוצאות הבחירות לא נתנו לנאצים את הרוב המוחלט שציפו לו. למרות אווירת הטרור היו עדיין מצביעים רבים שהצביעו עבור מפלגות אחרות.
(בספר תמונה של אדולף היטלר (בגבו) נואם בפני חיילים בעצרת נאצית בדורטמונד, גרמניה, 1933 בערך - היעזר במחנה)
לאחר הבחירות נקט היטלר שורת פעולות שנועדו לבסס את שליטתו הבלעדית במדינה. בישיבת הרייכסטאג הראשונה (23 במרס 1933) התקבל חוק ההסמכה. החוק העניק לממשלה, ובפועל להיטלר, סמכות לחוקק חוקים ללא אישור הרייכסטאג ובניגוד לחוקה. "חוק ההסמכה" הביא לאיחוד סמכויות החקיקה והביצוע, לנטרול החוקה ולחיסולו של הרייכסטאג. הוא התקבל בנימוק שלנוכח שעת החירום יש לרכז סמכויות. החוק הפך את גרמניה לדיקטטורה חוקית בראשות היטלר.
כדי להשיג את אחדות המדינה והמפלגה ולבטל את קיומם של מוסדות אחרים במדינה, נקט היטלר בפעולות האחדה ("גלייכשלטונג"). פעולות אלה הקיפו את כל תחומי החיים של העם הגרמני - הכלכלה, הפוליטיקה, החינוך והחברה - והעם כולו שועבד למפלגה הנאצית ולמנהיגה. ההאחדה יצרה מהפכה חוקית ולאומית. מדיניות הגלייכשלטונג ביטאה את עקרון הנאציזם: עם אחד, מדינה אחת, מנהיג אחד. באמצעותה ביקש היטלר להקים את האומה שתיצור את הסדר החדש: תקים את הרייך השלישי - המדינה הלאומית הגרמנית הגדולה - ותשליט את האידאולוגיה הנאצית.
לאחר מותו של הנשיא הינדנבורג (2 באוגוסט 1934) נטל היטלר לעצמו גם את תפקיד הנשיאות, ובכך חיזק עוד יותר את כוחו. החל ב-1935 היה היטלר לפיהרר - המנהיג היחיד של גרמניה: גם נשיא וגם קאנצלר. בתוקף תפקידו זה היה היטלר גם מפקד הכוחות המזוינים, וכל חיילי הצבא הגרמני נשבעו לו אמונים.
היטלר פעל נגד ארגוני הפועלים, שראה בהם איום על מנהיגותו וגורם המפריע לו בניהול המשק הגרמני. תהליך זה החל כבר ב-10 באפריל 1933, כאשר הממשלה הכריזה על 1 במאי כעל יום העבודה הלאומי, ובכך הפסיקה את השתייכותה של גרמניה להתאגדות הפועלים הבין-לאומית (עמ' 83). חברי האס-אה והאס-אס השתלטו על משרדי האיגודים המקצועיים, שאיגדו בתוכם כ-7 מיליון חברים. העיתונים של הפועלים נסגרו, ומנהיגיהם נעצרו. היטלר פירק את האיגודים המקצועיים והקים במקומם את חזית העבודה הגרמנית,
*182*
וכל העובדים היו חייבים להיות חברים בה. החזית טיפלה בתנאי העבודה של העובדים. שביתות נאסרו, וסכסוכי עבודה הוכרעו בבתי דין מיוחדים. מעתה הכתיבה הממשלה את השכר ואת התנאים הסוציאליים.
החל במאי 1933 החל תהליך הוצאתן של המפלגות הפוליטיות אל מחוץ לחוק וחיסולן. במסגרת מדיניות ההאחדה נחקק החוק להגנת אחדות המפלגה והרייך, ולפיו נעשתה מפלגת הפועלים הנאציונל-סוציאליסטית למפלגה הפוליטית החוקית היחידה בגרמניה, והוכרז כי יוטלו עונשים על מי שיקים מפלגה פוליטית אחרת. בתוקף החוק פוזרו כל המפלגות האחרות במדינה. בעקבות פירוקן של כל המפלגות הפוליטיות במדינה, נבחר בבחירות שהתקיימו ב-2ו בנובמבר 1933 פרלמנט שבו הייתה רק מפלגה אחת: המפלגה הנאצית. בעזרת הרייכסטאג, שבו רק מפלגה אחת, היה אפשר לחוקק ולבטל כל חוק. העובדה שהחוקים אושרו על ידי הרייכסטאג הקנתה למשטר הנאצי מסווה חוקי. בדצמבר 1933 הוכרז על אחדות המפלגה והמדינה - הכרזה שיצרה זהות בין המפלגה הנאצית לגרמניה, ובכך הוכרז למעשה רשמית על ביטולו של המשטר הדמוקרטי.
מלבד הפעולות שנקט היטלר כלפי מפלגות יריבות, הוא פעל גם לחיסול מתנגדים אפשריים ממקורביו. ב"ליל הסכינים הארוכות" (30 ביוני 1934) הוא טיהר את שורות פלוגות הסער (אס-אה) וחיסל את ארנסט ריהם, בן בריתו שעמד בראש הארגון, בטענה כי הארגון ניסה לבצע הפיכה נגד המשטר. לפי הערכות נרצחו באותו לילה ובימים הבאים כאלף איש, ובהם כל צמרת האס-אה ואנשים נוספים שהיטלר חשד שהם יריביו, ובהם הקאנצלר לשעבר, קורט פון שלייכר. האס-אה איבד מחשיבותו ומהשפעתו, ובמקומו התחזק האס-אס, שהיה מעתה רשמית לגוף עצמאי.
*182*
כאשר התמנה היטלר לקאנצלר, היו בגרמניה כ-6 מיליון מובטלים. המובטלים ציפו לפתרון תעסוקה ולמקור פרנסה ותבעו מקומות עבודה, והיטלר נדרש לספקם מיד. כדי להילחם באבטלה פרסמה הממשלה תכנית שלפיה החלו ליזום עבודות ציבוריות - סלילת כבישים מהירים וארוכים ובניית מבני ציבור - עבודות שהועסקו בהן מובטלים רבים. היטלר הכריז על גיוס חובה לצבא, מעשה שאמנם היה מנוגד להסכם ורסיי אך תרם לצמצום מספר המובטלים. הממשלה החלה במדיניות חימוש, ובמסגרתה נקלטו פועלים רבים בתעשיות הביטחוניות. כל אלה היו פעולות שסייעו לצמצום האבטלה. גם את עבודות הבנייה שבוצעו לקראת האולימפיאדה של 1936, שהתקיימה בברלין, רתם היטלר לפתרון בעיית האבטלה.
יעד כלכלי נוסף שעמד לפני היטלר היה להביא את גרמניה לעצמאות כלכלית. בשנת 1936 הוכרז על תכנית נוספת, שכונתה "תכנית ארבע השנים". על פי תכנית זאת היו הצבא והמשק הגרמניים צריכים להיות מוכנים למלחמה תוך 4 שנים. לתכנית היו שלושה יעדים: הגדלת החימוש; פיתוח תחליפים כדי להקטין את התלות במדינות אחרות, למשל על ידי הפקת בנזין מפחם; הגדלת היצוא והקטנת היבוא באמצעות פיקוח על המחירים והגבלת השימוש בחומרים רבים.
בהשפעת המדיניות הכלכלית שנקטו הנאצים הם הצליחו לצמצם את מספר המובטלים מכ-6 מיליון מובטלים בתחילת 1933 לכ-200 אלף בסוף 1938. אבל הפועלים נאלצו לעבוד בתנאים שהוכתבו להם, ללא זכויות. מספר שעות העבודה עלה, וזאת ללא תמורה בשכר. הפער ברמת החיים בין המעסיקים למועסקים הלך וגדל. עם זאת, "חזית העבודה" (עמ' 181)
183
העניקה לפועלים מעין תמורה באמצעות פעילויות בשעות הפנאי: טיולים, חופשות ובידור. התעמולה הבטיחה "מכונית לכל פועל". הייתה זאת המטרה המוצהרת בייצור ה"פולקסוואגן" - "מכונית העם" הגרמנית, שאת הרישומים הראשונים שלה צייר היטלר עצמו.
*183*
יוזף גבלס, השר לתעמולה ולהשכלת העם (הסברה) בגרמניה הנאצית, כתב ביומנו: "את הרייך השלישי יצרנו על ידי תעמולה." המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית השתמשה באמצעי תעמולה שונים, והעיקרי שבהם היה אספות-עם רבות משתתפים. האספות התקיימו בכל רחבי המדינה - גם בערים גדולות וגם ביישובים קטנים ומרוחקים. היטלר האמין כי המילה המדוברת משפיעה על ההמון יותר מן המילה הכתובה. בנאומים משלהבים הצליח לרתק רבבות ולשלוט ברחוב יותר מכל מפלגה אחרת. אנשים שהשתתפו באספות התייחסו לעוצמת ההשפעה של היטלר עליהם ונאומי היטלר היו בעיניהם "מילים של נביא".
אספות המפלגה הנאצית נערכו כאירועים מבוימים: המונים התרכזו במקומות הכינוס, שירי לכת הושמעו ברמקולים, חיילים צעדו בסך, דגלים הונפו, וסיסמאות הושמעו בקריאה קצבית. האופי הצבאי של הכינוסים בלט גם בשל המדים החומים של אנשי האס-אה והמדים השחורים של אנשי האס-אס, והייתה לו השפעה פסיכולוגית גדולה על המתכנסים.
היטלר סבר כי התעמולה צריכה לפנות אל ההמונים, ולכן עליה להציג מספר מסרים מצומצם ולחזור עליהם שוב ושוב, עד שייקלטו אצל אחרון האנשים. טענתו הייתה שהתעמולה צריכה להתאים למכנה המשותף הנמוך ביותר, לעורר רגשנות ואמון. ואכן, הסיסמאות שעל כרזות התעמולה הנאצית היו קצרות ופשוטות ופנו בעיקר אל הרגש.
תקשורת ההמונים הייתה אמצעי מרכזי להפצת התעמולה הנאצית. אמצעי התקשורת העיקרי עם ההמונים היה הרדיו. שודרו בו נאומיו של היטלר לציבור, והוא כונה רדיו העם. החל ב-1933 היה הפיקוח על הרדיו ועל השידורים בידי משרד התעמולה, והוא פעל לחסימת השידורים של תחנות רדיו זרות. התעמולה הנאצית התקיימה גם בעיתונות. עיתונאים נזהרו מלהביע דעות עצמאיות וקיבלו הוראות מגבלס לגבי פרסומיהם והתבטאויותיהם. גבלס הקים בית ספר לעיתונות, וכל העיתונאים המתחילים היו חייבים ללמוד בו. בהדרגה נסגרו העיתונים. לתעמולה הנאצית תרם יוליוס שטרייכר באמצעות העיתון שערך, "דר שטירמר", ובו שולבו יסודות אנטישמיים.
(בספר תמונה של אדולף היטלר (בגבו) נואם בפני חיילים בעצרת נאצית בדורטמונד, גרמניה, 1933 בערך - היעזר במחנה)
אילו מן המרכיבים של האידיאולוגיה הנאצית, ומן האמצעים להפצתה, משתקפים בתמונה?
*184*
המשטר הנאצי גייס את הקולנוע להפצת רעיונותיו ומדיניותו. גם היטלר וגם גבלס הבינו את יכולת ההשפעה של הקולנוע על ההמונים. בנאומיו הכריז גבלס: "על הסרט הגרמני מוטלת השליחות לכבוש את העולם כחלוץ ההולך לפני הצבאות הנאציים". הוא דרש מאולפני הקולנוע להפיץ סרטים המתארים את החברה בגרמניה ומטפחים את הסמלים ואת הערכים הרצויים.
האולימפיאדה שהתקיימה בברלין בשנת 1936 הייתה אף היא לאירוע תעמולה חשוב. היטלר הבין כי האולימפיאדה ככינוס בין-לאומי עשויה לסייע להכרה בין-לאומית במשטר הנאצי. האירוע שודר בתכניות רדיו וטלוויזיה לכל רחבי העולם, ואף תועד בסרט תעמולה ("אולימפיה"). חשיפה זאת הציגה את עוצמתה של גרמניה, תוך ניסיון להוכיח את עליונותם הגזעית של הארים.
(בספר תמונה של כרזה של אולימפיאדת 1936 - היעזר במנחה)
אילו תחושות מעוררת הכרזה? וכיצד היא משקפת את רעיונות הנאציזם?
*184*
היטלר הכריז כי המהפכה הנאצית לא נועדה לתפיסת השלטון בלבד - אלא גם לחינוך האדם. המשטר הנאצי ביקש לעצב אדם חדש, אדם עליון. לדברי היטלר, "מי שמבין את הנאציונל-סוציאליזם כתנועה פוליטית בלבד, אינו מבין דבר. היא יותר מדת. זהו רצון לברוא וכיצד היא משקפת את רעיונות 'אדם חדש'." עיצוב האדם החדש נעשה באמצעות מערכת החינוך. היטלר הורה למערכת החינוך להתמקד בפיתוח גוף בריא וחזק ולא בדחיסת מידע. לתפיסתו - "לחינוך הגופני חייבת להינתן עדיפות עליונה, שכן מבנה הגוף הבריא מבטא את יפי הנפש הגזעית של האדם החדש." מורים ממוצא יהודי פוטרו, וכן פוטרו מורים סוציאליסטים ומורים קומוניסטים והוחלפו בהדרגה במורים חברי "הסתדרות המורים הנאצית".
כל מקצועות הלימוד גויסו לשטיפת מוח ברוח האידאולוגיה הנאצית. תכניות הלימודים שונו והותאמו לעקרונות האידאולוגיה הנאצית. בלימודי מדעי הרוח וגם בלימודי המדעים חויבו המורים ליצור ולטפח נאמנות קנאית לעם ולמולדת; לימודי ההיסטוריה נועדו לחזק את הלאומנות, וספרי הלימוד הדגישו את השפלת גרמניה בחוזה ורסיי; בבעיות מתמטיות, בתרגילי כפל וחילוק, בחישובי אחוזים - בכולם שולבה האידאולוגיה; הונהגה תכנית לימודים מיוחדת ללימודי תורת התורשה והגזע; לימודי הביולוגיה הוגדרו כמקצוע מחנך, והוצהר כי "המטרה החשובה ביותר של מדעי הטבע הגרמניים היא להגן על המולדת".
(בספר תמונה של חברי תנועת ההיטלריונגד מקבלים את פניו של היטלר, ברלין, 1933)
הפדגוגיה שלי היא נוקשה. באיזמל יש לסלק את החולשה, במבצרי החינוך שלי יצמח נוער שיפחיד את העולם. רוצה אני בנוער שהוא אלים, שתלטן, עשוי לבלי חת (חסר פחד) ואכזר. בכל אלה יהיה ניכר הנוער. נוער זה חייב להיות מסוגל לשאת כאב, לא שמץ של חולשה, לא שמץ של רכות ידבקו בו. חיית הטרף האצילה והחופשית תשתקף בזיק עיניו. רוצה אני בצעירים חזקים ויפים, והם יוכשרו בכל תרגילי הגוף האפשריים. רוצה אני בצעירים אתלטיים - זהו הדבר העיקרי והחשוב ביותר. (...) הייתי רוצה, שילמדו לגבור על אימת המוות מתוך ההתנסויות הקשות ביותר.
מובא אצל: צבי בכרך, תפיסת האדם באידאולוגיה הנאצית, עמ' 52
איזה נוער היטלר רוצה? אילו מאפיינים הוא מונה? חוו דעתכם על כך.
*185*
(בספר תמונה של חברי תנועת ההיטלריונגד מקבלים את פניו של היטלר, ברלין, 1933)
מתוך ספר ביולוגיה:
משימות לתלמיד: (...)
8. כאשר אתה מתבונן בפסלים ואנדרטאות, שים לב לגזעו של האדם המפוסל ובייחוד לקומתו, לגזרתו ולתוויו הגופניים. נסה להתאים קביעות אלו לתכונות הנפש הגזעיות.
9. בחן את האנשים אשר תכונותיהם הגזעיות המיוחדות משכו את תשומת לבך, לרבות התנהגותם כאשר הם מתנועעים או מדברים. בחן את הבעותיהם ותנועותיהם.
10. בחן את היהודי: דרך הליכתו, התנהגותו, העוויותיו ותנועותיו כאשר הוא מדבר. (...)
מובא אצל: אריה כרמון, השואה, חלק א, עמ' 87-88.
מתוך ספר מתמטיקה:
ענו על השאלה: מטוס סטוקה שעומד להמריא נושא 12 תריסרים של פצצות, שמשקל כל אחת מהן 10 ק"ג. המטוס ממריא לוורשה, מרכז היהדות הבינלאומית. הוא מפציץ את העיר. בשעת ההמראה, כשבמכל הדלק שלו 10 ק"ג דלק, משקל המטוס הוא 8 טונות. עם שובו ממסע הצלב נותרו עדיין במכלו 230 ק"ג דלק. מה משקלו של המטוס כאשר הוא ריק?
מובא אצל: אריה כרמון, השואה, חלק א, עמ' 99.
1. מצאו בקטעים מילים וביטויים המבטאים את תפיסת העולם של האידאולוגיה הנאצית.
2. מה היו המטרות שבאו לידי ביטוי בספרי הלימוד אלה?
3. שערו מה יהיו המאפיינים של בוגרים שהתחנכו במערכת חינוך כזאת.
4. מהו לדעתכם ההבדל בין חינוך לבין תעמולה? לאיזה סוג שייכים הקטעים האלה?
במקביל לבתי הספר פעלה תנועת הנוער הנאצית להחדיר את התכנים האידאולוגיים: נערים בני 6-18 חויבו להצטרף ל"היטלריוגנד" - "נוער היטלר" (והבנות ל"יונגמדל" - "העלמות הצעירות"). הארגון פעל על פי כללי התנהגות צבאיים: הנערים לבשו מדים, קיבלו אימון שיטתי במחנאות ובספורט, ועסקו בפעילות חברתית ככל ארגון נוער. ואולם בו בזמן הם הוצפו באידאולוגיה הנאצית ועברו אימונים קדם צבאיים. בפעילות החינוכית הודגשו ערכי הקשיחות, הנאמנות למולדת ולפיהרר - והציות. חברי תנועת הנוער גויסו למבצעים מיוחדים, כגון סיוע לאיכרים בעת הקציר ואיסוף תרומות לנזקקים.
(בספר תמונה של שרפת הספרים בברלין בליל ה-10 במאי 1933)
*186*
הנאצים השתלטו גם על האוניברסיטאות. הלכי הרוח הלאומניים ששררו באוניברסיטאות עוד לפני עליית הנאצים לשלטון הקלו על השתלטותם. כפי שהעיד שר התרבות של בוואריה ב-1933: "מעתה חובה עליכם לבחון דברים לא על פי אמיתותם אלא על פי התאמתם לרוח המהפכה הנאציונל-סוציאליסטית." מספר הסטודנטים צומצם ונקבע על פי קריטריונים גזעניים, לאומיים ואנטישמיים. האוניברסיטאות אורגנו בצורה צבאית. באוניברסיטאות שררה אווירה של אלימות: סטודנטים לבשו מדים נאציים, הצהרות פוליטיות נישאו בחדרי ההרצאות, ספריהם של מחברים לא רצויים סולקו מן הספריות ונשרפו. רבים מאנשי הסגל האקדמי שלא השלימו עם השינויים הללו ולא קיבלו את הוראות השלטון - פוטרו ממשרותיהם. גם מרצים יהודים פוטרו ממשרותיהם, ומלומדים בעלי שם, בהם אלברט איינשטיין, חתן פרס נובל, עזבו את גרמניה.
כל היוצרים בגרמניה חויבו להשתייך ללשכת הרייך לתרבות. יוצרים שהפרו את תקנות השלטון לא יכלו להמשיך ולהיות חברים בלשכה. כך נמנעה מהם אפשרות פרנסה והם הסתכנו בגירוש למחנה ריכוז. השלטון פרסם רשימות שחורות של יצירות אסורות, וב-10 במאי 1933, ביוזמת איגוד הסטודנטים הגרמנים ובסיוע המשטרה והרשויות המקומיות, הוצאו מן הספריות הציבוריות ספרים שהופיעו ברשימות אלה, והועלו באש. בשרפות הפומביות הועלו באש לא רק ספרים של מחברים יהודים אלא גם ספרים של יוצרים גרמנים, שנחשבו כבעלי "תוכן יהודי" - ליברלי, סוציאליסטי והומניסטי - בהם ספריו של אריך קסטנר. המשורר הגרמני ממוצא יהודי, היינריך היינה, שגם יצירותיו הועלו באש, כתב עוד בראשית המאה ה-19 "במקום ששורפים בו ספרים - שם ישרפו גם בני אדם."
(בספר תמונה של אסירים פוליטיים בדכאו)
*186*
פולחן הפיהרר ניכר בגרמניה הנאצית בכל תחומי החיים, והוא סייע לבסס את מעמדו הפוליטי של היטלר. בחיי היום-יום התבטא פולחן האישיות בברכת "הייל היטלר" שנאמרה במועל יד, ברכה שנתפסה כשבועת אמונים למנהיג. ברכת "הייל היטלר" הלכה והשתרשה לאחר שניתנה הוראה, ביולי 1933, שכל עובדי השירות הציבורי חייבים לברך בברכה זאת, וכן היה עליהם לחתום בה לסיום כל מכתב. גם במערכת החינוך חויבו התלמידים בברכת "הייל היטלר", והתלמידים תרגלו גם את הקריאה וגם את ההצדעה במועל יד שנלוותה אליה. כן חויבו התלמידים ללמוד את תולדות חייו של היטלר ואת תרומתו לגרמניה ולגזע הארי.
התעמולה הנאצית דאגה שלא ליצור דמות נערצת נוספת מבכירי ההנהגה הנאצית, כדי לא להפחית מעליונותו של היטלר. גילויים נוספים בקרב האזרחים ביטאו את פולחן המנהיג, והוא הוצג כ"גואל האומה הגרמנית". ההערצה להיטלר התבטאה גם בימי החג החדשים שנקבעו בגרמניה הנאצית, לדוגמה: יום היטלר, לציון יום הולדתו של היטלר;
*187*
יום האם הגרמנייה, בתאריך יום הולדתה של אמו של היטלר; ויום מינויו של היטלר לקאנצלר, שנחגג באירועים המוניים. נוסף על אלה הונצח שמו של אדולף היטלר בדרכים רבות: רחובות וכיכרות בערים רבות בגרמניה נשאו את שמו, עצי אלון נשתלו לכבודו ונקראו "אלוני היטלר", וילדים רבים נקראו בשם "אדולף".
(בספר תמונה של אסירים פוליטיים בדכאו)
לפניכם עדותה של עיתונאית אמריקנית, ורג'יניה קאולס, למתרחש בעצרת שארגנו הנאצים, באיצטדיון ענק שנכחו בו כ-200 אלף איש.
ככל שקרב רגע הופעתו של הפיהרר, נעשה הקהל חסר מנוחה. הדקות נקפו ונדמה שההמתנה אינסופית. פתאום התעצמה הלמות התופים ושלושה אופנועים שדגלונים צהובים מתנופפים על מגיני הרוח שלהם, עברו במהירות בשער. כעבור דקות אחדות נכנסה לזירה שיירה של מכוניות שחורות: באחת מהן עמד היטלר ליד המושב הקדמי וזרועו מתוחה בהצדעה נאצית.
היטלר החל נואם. ההמון נאלם דום, אבל התופים המשיכו להשמיע את הלמותם הקצובה. קולו של היטלר חרק אל תוך הלילה ופעם בפעם פרץ ההמון בתשואות רועמות. מקצת המאזינים החלו מתנועעים קדימה ואחורה כשהם קוראים "זיג הייל" (הריעו לניצחון) שוב ושוב מתוך שיכרון חושים. הסתכלתי בפנים שמסביבי וראיתי דמעות זולגות על לחייהן של הבריות.
מובא אצל: ריצ'רד אוברי, הדיקטטורים, עמ' 116.
מה הם האמצעים המתוארים בעדותה של קאולס, אשר בעזרתם הושגה ההערצה להיטלר?
*187*
הפנמת האידאולוגיה הנאצית התבצעה בשילוב של שימוש בתעמולה וחינוך להשגת אהדה ואמון העם, ובמקביל נקיטה באמצעים אלימים כלפי מי שלא נענה לה. הנאצים הצליחו ליצור אווירה של פחד בגרמניה. הטרור שהפעיל השלטון נשען על הלשנות, שלעתים היה מקורן באמונה אמיתית באידאולוגיה של המשטר, ולעתים - ביריבות בין בני אדם. ההלשנות גרמו לחשדנות הדדית בין האזרחים, ובו בזמן העניקו לשלטון כוח.
לרשות היטלר עמדו כמה ארגונים וגופים צבאיים שסייעו לו לאכוף את מדיניותו. האס-אה, האס-אס (עמ' 176) והאס-דה (.S.D). האס-אה היה ארגון-הגג, האס-אס היה יחידה בתוכו, והאס-דה היה יחידה בתוך האס-אס. האס-דה - "שירות הביטחון" - הוקם בשנת 1931, ובראשו עמד ריינהרד היידריך (ראו הרחבה בהמשך העמוד). תפקידו של הארגון הזה היה מודיעין וריגול - איסוף מידע על ארגונים ואנשים ברייך השלישי וגם על אנשים בתוך המפלגה הנאצית. באמצעות מידע זה היה אפשר להטיל פחד ולשלוט באנשים, לחסל אותם מבחינה פוליטית, לסלק אותם למחנה ריכוז ולהוציאם להורג. עוצמתו של האס-אס גברה עם הקמת האס-דה, והדבר הפך את האס-אס לארגון החזק ביותר בגרמניה והוא חלש בשלב זה על כל זרועות המשטרה.
משנת 1933 ועד 1936 השתלט הימלר (עמ' 176) בהדרגה על כל הגופים המזוינים בגרמניה. מעתה היה הימלר גם למפקד האס-אס וגם למפקד המשטרה הגרמנית. היה בכך ביטוי לעירוב מנגנון המדינה (המשטרה) עם מנגנון המפלגה הנאצית (האס-אס). באופן רשמי היה הימלר כפוף לשר הפנים, ואולם למעשה, כראש האס-אס הוא היה כפוף להיטלר בלבד והיה לו מעמד עצמאי בהפעלת המשטרות שבראשן עמד. החל באפריל 1934 עמד הימלר גם בראש המשטרה החשאית - הגסטאפו (שהוקם שנה קודם לכן).
ריינהרד היידריך (1904-1942) - ראש משטרת הביטחון הגרמנית (אחת מזרועות המשטרה הגרמנית, שעסקה במודיעין), וראש שירות הביטחון, האס-דה (מנגנון המודיעין של האס-אס). היידריך כינס את ועידת ואנזה ועמד בראשה. ב-27 במאי 1942, בשעה שנטע למשרדו בפראג, התנקשו בחייו אנשי מחתרת צ'כים. באותו זמן כיהן היידריך כנציב שטח החסות של בוהמיה-מורביה (צ'כוסלובקיה). הוא נפצע, ואחר כך מת מפצעיו. מותו גרר מעשי תגמול קשים בכפר לידיצה הסמוך למקום האירוע. גברים ונערים בני 16 ומעלה מן הכפר הוצאו להורג, ואילו הנשים והילדים הופרדו אלה מאלה ונשלחו למחנה ריכוז.
*188*
היהודים היו מושא השנאה והרדיפות האידאולוגי העיקרי של הנאציזם, אך הם לא היו הנרדפים היחידים. הנאצים רדפו יריבים פוליטיים (קומוניסטים, סוציאליסטים), אנשי כנסייה, אנשים שהוגדרו כא-סוציאליים (כלומר, אנשים שאינם תורמים לחברה, ובהם קבצנים, נוודים, אלכוהוליסטים, יצאניות ומשתמטים מעבודה), וכן צוענים והומוסקסואלים. האנשים שנמנו עם הקבוצות השונות סבלו מרדיפות וממעצרים ונשלחו למחנות ריכוז.
מחנה הריכוז הראשון שהופעל על ידי האס-אס החל במרס 1933 היה מחנה דכאו הסמוך לעיר מינכן. המטרה המוצהרת של מחנה הריכוז הייתה "לחנך את האסיר מחדש". לצורך זה נשללו מן האסירים כל זכויותיהם כבני אדם. הם נענשו בעונשים גופניים קשים על כל מעשה של מה בכך. הרעבה, התעללות, השפלה ואווירת אימה מתמדת נועדו לשבור את גופם ואת רוחם של האסירים.
(בספר תמונה של אסירים פוליטיים בדכאו)
השיר שלפניכם מיוחס למרטין נימלר (1892-1984), כומר פרוטסטנטי גרמני, שהביע את מחאתו על שיתוף הפעולה של העם הגרמני עם המשטר הנאצי והטיף לעצמאות הכנסייה בגרמניה. נימלר נעצר בפעם הראשונה בינואר 1934, ושוחרר בעקבות לחץ ציבורי. הוא נעצר שוב בעוון פעילות נגד המדינה, לאחר שבדרשה שנשא בשנת 1937 הבהיר כי על הנוצרי לציית לאל ולא לאדם. הוא נידון לשבעה חודשי מאסר, ובתום המאסר נשלח למחנה ריכוז. נימלר שוחרר רק בתום המלחמה.
בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט;
ואז הם לקחו את היהודים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי;
ואז הם לקחו את חברי האגודים המקצועיים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר אגוד מקצועי;
ואז הם לקחו את הקתולים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי;
ואז הם לקחו אותי,
אף באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני.
1. אילו קבוצות אוכלוסייה מוזכרות בשיר? ומהן הסיבות לרדיפתן?
2. חוו דעתכם: בגלל אילו פרטים בשיר ובביוגרפיה של נימלר השיר מיוחס לו?
3. מדוע לדעתכם לא הרימו בני העם הגרמני את קולם לטובת הקבוצות שנרדפו על ידי השלטון הנאצי?
4. חוו דעתכם: מהו המסר האוניברסלי שנימלר ביקש להעביר באמצעות השיר?
(בספר תמונה של ציור "נפולאון משחרר את העם היהודי" - היעזר במנחה)
*189*
(בספר תמונה של ציור "נפולאון משחרר את העם היהודי" - היעזר במנחה)
1. הציגו את עיקרי האידאולוגיה הנאצית: לאומנות, גזענות, אנטישמיות ומרחב המחיה.
2. האידאולוגיה הנאצית הושפעה ממקורות שונים ומנוגדים. הציגו את המקורות שהשפיעו עליה, והסבירו את דרכי השפעתם.
3. תארו כיצד האידאולוגיה שגיבש אדולף היטלר ענתה על המציאות ששררה בגרמניה בשנות ה-20 וה-30, והסבירו כיצד היא נתנה מענה לצרכים של התושבים.
4. היטלר עלה לשלטון בגרמניה בדרך חוקית ותוך שימוש בכללי הדמוקרטיה.
א. תארו את עלייתו של היטלר לשלטון, והסבירו מהם התנאים הפוליטיים שאפשרו זאת.
ב. הסבירו כיצד היטלר נעזר בדמוקרטיה ובמערכת החוק לתועלתו.
ג. מי היו האנשים שבחרו לתמוך בהיטלר ובמפלגה הנאצית? מה היו המניעים שלהם?
5.
א. ערכו רשימה של החוקים שחוקק היטלר, והסבירו כיצד כל צעד כרסם בדמוקרטיה וקירב אותה לשלטון הטוטליטרי.
ב. מיינו את הפעולות שהיטלר ביצע (או הניע לביצוען) לפי תחומי חיים שונים: פוליטיקה, משפט, צבא, כלכלה, דת, חינוך, תרבות.
ג. חוו דעתכם: לאיזה מתחומי החיים הייתה ההשפעה הגדולה ביותר על חייהם של האזרחים? בססו את עמדתכם.
6. לדברי החוקר קרל דיטריך בראכר, היטלר השתמש בשתי סיסמאות: "מהפכה חוקית" ו"מהפכה לאומית". (הדיקטטורה הגרמנית)
א. הסבירו למה התכוון היטלר בכל אחת מהסיסמאות.
ב. איזו השפעה הייתה, לדעתכם, לסיסמאות האלה על הציבור הגרמני?
ג. חוו דעתכם: מה השיג היטלר מן ההאחדה (הגלייכשלטונג)? נמקו.
7. לטענתו של החוקר ריצ'רד אוברי, "היטלר עלה לשלטון רק משום שקבוצה של לאומנים שהתלכדה סביב הנשיא המזדקן, פילדמרשל פאול פון הינדנבורג, שנבחר כסמל של המדינה ב-1925, החליטה, שלא בטובתה, שהיטלר חיוני להגשמת המהפכה הלאומית הרחבה יותר." (הדיקטטורים, עמ' 61)
א. האם אתם מקבלים את טענתו של החוקר? נמקו.
ב. מה היו הנסיבות שהובילו למינויו של היטלר לקאנצלר? הציגו את אחריותם של גורמים שונים בגרמניה לעליית הנאצים לשלטון: הנשיא הינדנבורג; הקאנצלרים שקדמו להיטלר; המפלגות.
ג. מדוע דווקא בגרמניה גרם המשבר הכלכלי להתמוטטות של המשטר הדמוקרטי?
ד. הסבירו מדוע אפשר לטעון כי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה נעשתה בדרך חוקית תוך שימוש בכללי הדמוקרטיה?
*190*
(בספר תמונה של ציור "נפולאון משחרר את העם היהודי" - היעזר במנחה)
.1
א. אתרו את המאפיינים הטוטליטריים במשטרים שלמדתם עליהם בפרק, והשלימו את הטבלה.
(בספר תמונה של ציור "נפולאון משחרר את העם היהודי" - היעזר במנחה)
המאפיין | הקומוניזם / הפאשיזם | הנאציזם | מסקנה הנלמדת מההשוואה |
אידאולוגיה רשמית אחת | -- | -- | -- |
מפלגת המונים אחת | -- | -- | -- |
השלטת טרור על האזרחים | -- | -- | -- |
שליטה בלעדית על אמצעי התקשורת | -- | -- | -- |
שליטה בלעדית על השימוש בכוח | -- | -- | -- |
ניהול מוחלט של הכלכלה | -- | -- | -- |
הרחבה: השליט מעל החוק | -- | -- | -- |
הרחבה: דימוי "שלטון העם" | -- | -- | -- |
הרחבה: מצב משבר או אויב משותף | -- | -- | -- |
הרחבה: מדיניות תוקפנית | -- | -- | -- |
הרחבה: אינדוקטרינציה | -- | -- | -- |
ב. במה היו דומים שני המשטרים שלמדתם? ובמה הם נבדלו זה מזה?
ג. הציעו הסברים לקיומם של קווי הדמיון ושל ההבדלים.
2. תארו את התהליכים שבאמצעותם עלו השליטים הטוטליטריים לשלטון. באיזו מידה כל אחד מהתהליכים מבשר על השינוי שהמנהיג צפוי לחולל בצורת השלטון?
3. החוקר בנימין נויברגר טוען: "טרור אינו חידוש היסטורי (...). בכל התקופות היה טרור אבל ניתן לומר שהטרור של המשטרים הטוטליטריים במאה העשרים היה שיטתי יותר, אידיאולוגי יותר, טכנולוגי יותר, ובהיקף גדול יותר."
(מתוך ההרצאה: "ממוסוליני לחומייני - משטרים טוטליטריים במאה העשרים")
א. לפי מה שלמדתם ביחידה א, מה היה מקומו של הטרור במעבר אל המודרנה?
ב. הסבירו את הייחוד של השימוש בטרור במדינות הטוטליטריות, על פי המחבר.
ג. חוו דעתכם: מהי מידת התרומה של הטרור בתהליך העלייה לשלטון של המנהיג הטוטליטרי ובהתבססותו?
4. החוקר ריצ'רד אוברי עורך השוואה בין היטלר לבין סטלין ומוצא קווי דמיון רבים לשניהם, אך מבליט את ההבדל ביניהם באשר למטרה האידאולוגית שכל אחד מהם ביקש להשיג על ידי יצירת חברה חדשה ומתוקנת.
א. הציגו את המטרה האידאולוגית של כל אחד מהמנהיגים.
ב. חוו דעתכם: כיצד אפשר להסביר את העובדה שלמרות הפער הגדול בין שתי האידאולוגיות, המנהיגים השתמשו בדרכים דומות?
5. היסטוריונים שונים רואים בנאציזם הגרמני תנועה פשיסטית. האם אתם מסכימים עם הטענה הזאת או חולקים עליה? בססו את עמדתכם.
6. אתגר: לפי מה שלמדתם בפרק, האם אתם מסכמים עם הקריאות הנשמעות בישראל מדי פעם לעלייתו של "מנהיג חזק" בארץ - קריאות המבטאות את השאיפה לקיומו של שלטון בעל מאפיינים טוטליטריים?
נמקו את עמדתכם.
7. נניח שאתם עיתונאים המראיינים את אחד השליטים הטוטליטריים שלמדתם עליהם. כתבו כתבה עיתונאית המתעדת את הריאיון. בכתבה התייחסו לאידאולוגיה של השליט, לאופן עלייתו לשלטון ולאופן התבססותו בו. אתם מוזמנים להחליט אם העיתונאי או העיתונאית כפופים לכללי העיתונות שהשליט הנהיג במדינתו או משוחררים מהם.
*191*
*191*
(בספר ציר זמן)
1648-1649 - פרעות ת"ח-ת"ט.
1666 - פרשת שבתאי צבי.
1772 - חרם על החסידות, חלוקות פולין.
1780-1783 - מפעל "הביאור".
1791 - חוק האזרחות של יהודי צרפת.
1791 - קביעת תחום המושב ברוסיה.
1791 - תיקון ראשון לחוקה בארה"ב.
1802 - הקמת ישיבת וולוז'ין.
1818 - הקמת "ההיכל" בהמבורג בגרמניה.
1827 - "גזרת הקנטוניסטים" ברוסיה.
1839 - מדיניות התנט'ימאת באימפריה העות'מנית.
1840 - "עלילת דמשק".
שנות ה-40 - "ההשכלה מטעם" ברוסיה.
1860 - הקמת "כי"ח".
1862 - הקמת ביה"ס המודרני הראשון במרוקו.
1868 - הפרדת הקהילות בהונגריה.
1870 - "פקודת כרמייה" באלג'יריה.
1871 - שוויון זכויות ליהודי גרמניה.
1881 - "סופות בנגב" ברוסיה, הגירה המונית.
1882 - פרסום "האוטואמנציפציה" של פינסקר.
1884 - ועידת קטוביץ ברוסיה.
1894 - פתיחת משפט דרייפוס בצרפת.
1896 - פרסום "מדינת היהודים" של הרצל.
1897 - הקונגרס הציוני הראשון בבזל.
1897 - הקמת "הבונד".
1902 - הקמת "המזרח"י".
1903 - "פרעות קישינב" ברוסיה.
1903 - פרשת אוגנדה.
1906- הקמת ה"פאלקס פארטי".
העת החדשה הביאה עמה תמורות מהפכניות בחיי היהודים במדינות אירופה, בארצות האסלאם וביבשת אמריקה. חייהם של היהודים נעו בין שני תהליכים מנוגדים: מצד אחד הם השתלבו והתערו במקומות מושבם, ומן הצד האחר התחוללה בקרבם התעוררות לאומית במטרה לשוב לארץ ישראל ולהקים בה מדינה יהודית ריבונית. תהליכים אלה הושפעו מהתמורות הרעיוניות, המדיניות והחברתיות שהתרחשו בחברה הסובבת: צמיחת הנאורות והתפתחותן של גישות מהפכניות, ובתגובה עליהן - התפתחותן של גישות שמרניות; התגבשותן של תפיסות ליברליות ותפיסות סוציאליסטיות; קיומם של מאבקים לאומיים והתפרצויות אנטישמיות. מכלול התהליכים והתמורות הללו דרש מן היהודים להכריע בשאלות קיומיות, כגון: מה משמעותה של הזהות היהודית בעת החדשה? מה צריכה להיות מידת המחויבות של היהודים להלכה? מה אופי הזיקה שתשרור בין כלל היהודים ברחבי העולם?
האתגר שניצב לפניהם היה גדול, והתשובות היו מגוונות. היו תנועות וארגונים שראו בחיוב את ערכי המודרנה ופעלו ליישומם בחברה היהודית, בהם אף כאלה שביקשו להמיר את ערכי המסורת בערכים מודרניים. לעומתם היו שנרתעו מפני המודרנה וביקשו להימנע בכל דרך מהשפעתה על החברה היהודית. בין שני הקצוות האלה ניצבו תנועות אשר מצאו דרכים לשילוב בין ערכי המודרנה לבין היהדות. אלה וגם אלה נתנו ביטוי להיבטים שונים של החברה היהודית המודרנית.
היחידה שלפנינו תעסוק בשינויים המרכזיים שהתחוללו בחברה היהודית בעת החדשה. בפרק 7 נעסוק בתמורות במעמדם המשפטי של היהודים, ובהשלכות של התמורות על היהודים כיחידים ועל הקהילות היהודיות; בפרק 8 נעמוד על השינויים הדמוגרפיים, הכלכליים והחברתיים שהתרחשו בחברה היהודית; בפרק 9 נתוודע אל תנועת ההשכלה היהודית ולהשפעותיה; בפרק 10 נכיר את הזרמים היהודיים השונים שנוצרו לנוכח האתגרים החדשים שעמדו לפני היהודים במפגש עם המודרנה; בפרק 11 נעסוק בהתעוררות הלאומיות היהודית ובהתגברות הסולידריות בין היהודים; בפרק 12 נתמקד באחת התנועות הלאומיות המשפיעות ביותר - הלא היא הציונות - ונלווה אותה במעבר מחזון למימוש.
*192*
*192*
המודרנה הביאה עמה שינויים במעמדם המשפטי של היהודים: בחלק מהמדינות השתפר מעמדם והם הפכו לאזרחים שווי זכויות וחובות, ואילו במקומות אחרים הוחמר יחס השלטונות כלפיהם.
- מה היו השינויים במעמדם המשפטי של היהודים במדינות אירופה?
- כיצד השפיעו השינויים האלה על השתלבותם של היהודים במדינות שהם חיו בהן?
- וכיצד השפיעו השינויים על חייהם של היהודים בתפוצות השונות ועל מוסדות הקהילה שלהם?
(בספר תמונה של ציור "נפולאון משחרר את העם היהודי" - היעזר במנחה)
(בספר ציר זמן)
1772 - חלוקות פולין.
1791 - חוק האזרחות של יהודי צרפת, התיקון הראשון בחוקת ארה"ב, קביעת תחום המושב ברוסיה.
1827 - גזרת הקומוניסטים ברוסיה.
1830 - מהפכת 1830 בצרפת, כיבוש אלג'יריה על ידי צרפת.
1835 - מינוי החכם באשי באימפריה העות'מאנית.
1839 - מדיניות התנט'ימאת באימפריה העות'מאנית.
מעמדם המשפטי של היהודים בסוף המאה ה-18 ובמהלך המאה ה-19 הושפע במידה רבה מהתהליכים שחוללה המודרנה, ובהם: היווצרותה של המדינה הריכוזית, המהפכה הצרפתית, והתגבשותם של רעיונות הנאורות. מעמדם של היהודים היה שונה מאזור לאזור וממדינה למדינה, בהתאם למידת השפעתם של ערכי הנאורות. בחלק ממדינות מרכז אירופה ומערבה היו היהודים לאזרחים שווי זכויות וחובות, ואילו במדינות שהמודרנה חדרה אליהן בשלב מאוחר יותר נותר מעמדם של היהודים כפי שנקבע בימי הביניים, ובמקרים מסוימים מצבם אף החמיר.
המעמד המשפטי של היהודים היה גורם בעל השפעה רבה בכל תחומי חייהם. למשל: הייתה לכך השפעה על העיסוקים שהותר להם לעסוק בהם, על המקומות שהותר להם להתגורר בהם, על ההשכלה שיכלו לרכוש, ועוד. היבטים אלה עיצבו את חייהם של היהודים, הן כיחידים והן כקהילה, בכל מקום שהם חיו בו. לכן יש לבחון את מעמדם המשפטי של היהודים בעת החדשה בכל מקום בהתאם למאפיינים המייחדים אותו.
בפרק שלפנינו נסקור, אם כן, את מעמדם המשפטי של היהודים לפי מקומות מושבם: במרכז אירופה ובמערבה, במזרח אירופה, באזורים שהיו בשליטת האימפריה העות'מאנית המתפוררת (ובהם צפון אפריקה), ובארצות הברית. בחלקו השני של הפרק נציג את השפעתו של המעמד המשפטי על מידת השתלבותם של היהודים במבחר מדינות, ונבחן את דרכי התנהלותן של המערכות הקהילתיות באותן מדינות.
*193*
(בספר תמונה של ציור "נפולאון משחרר את העם היהודי" - היעזר במנחה)
(בספר מפת תפרוסת הקיבוצים היהודיים באירופה ובאגן הים התיכון במאות ה-18 וה-19 - היעזר במנחה)
*193*
האמנציפציה - תוצר של המודרנה
בסוף המאה ה-18 התרחש בצרפת תהליך המכונה "אמנציפציה" (ראו הרחבה בהמשך העמוד), אשר במסגרתו הוכרו גם היהודים כאזרחים שווי זכויות ושווי חובות. בניגוד למעמדם בימי הביניים כמיעוט דתי שקיומו מותנה בחסות השליטים וחייו מלווים בביטויים של השפלה, הפכו היהודים בעת החדשה לאזרחים שמעמדם מעוגן בחוקי המדינה. במהלך המאה ה-19 התפשט תהליך האמנציפציה למדינות אחרות באירופה, וגם למדינות מחוץ ליבשת שהיו בחסות המדינות האירופיות.
במדינות שבהן קיבלו היהודים שוויון זכויות, ניתנה להם האפשרות להשתלב בכל תחומי החיים במדינה - בפוליטיקה, בכלכלה ואף בצבא. היהודים שרצו בכך יכלו לרכוש השכלה במוסדות החינוך של המדינה, לכהן במשרות ממשלתיות ולשמש כמורים וכמרצים. הם הורשו להתגורר בכל מקום שרצו, וחלקם יצאו מהאזורים שיוחדו ליהודים ועברו להתגורר ברחבי העיר. יהודים אחרים היגרו מיישובים קטנים לערים המרכזיות במדינה - לברלין, לווינה, לפריז או לערים גדולות אחרות.
אמנציפציה - מושג שפירושו המילולי: שחרור. מקור המושג ברומי העתיקה, שם הענקת האמנציפציה ציינה שחרור של אדם ממרותו של אדם אחר, ועמידתו ברשות עצמו. במשמעותו המודרנית המושג מציין הענקת זכויות מלאות - אזרחיות, חברתיות ומדיניות - לציבור שלא נהנה קודם לכן מזכויות אלה.
*194*
תהליך הענקת האמנציפציה הושפע מרעיונות הנאורות, מעקרונות המהפכה הצרפתית ומאינטרסים כלכליים ושלטוניים. הוגי הדעות של הנאורות טענו כי השלטון חייב להבטיח את הזכויות הטבעיות של כל אדם, בלי קשר לדתו (עמ' 29). המהפכה הצרפתית שאפה שכל תושבי המדינה יהיו אזרחים שווי-זכויות, בלי קשר למעמדם, לדתם או ללאום שלהם. תהליך הענקת האמנציפציה הושפע גם מעקרון טובת המדינה (ראו הרחבה בהמשך העמוד) - תפיסה פוליטית מודרנית, אשר הניעה שליטים אבסולוטיים להתייחס אל היהודים בהתאם לתועלת שהם מביאים למדינה.
בהענקת האמנציפציה התייחסו השלטונות אל היהודים כאל יחידים, ולא כאל קהילה. הם העניקו ליהודים זכויות שהוגדרו כ"זכויות האדם" - חופש התנועה, חופש העיסוק והחופש לבחור מקום מגורים, וכן זכויות שהוגדרו כ''זכויות האזרח" - ובראשן שוויון על פי החוק והזכויות הנגזרות ממנו. ואולם במתן האמנציפציה לא הכירו השלטונות ביהודים כקבוצה, כקהילה שיש לה מוסדות וארגונים משלה. יתר על כן, הקהילה נתפסה כגוף המעכב את השתלבותם של היהודים במדינה.
מידת ההתקדמות של תהליך האמנציפציה של היהודים הייתה שונה ממדינה למדינה, והייתה תלויה בסוג השלטון ששרר בכל מדינה וביחס של החברה הסובבת אל היהודים. בחלק מהמדינות - בצרפת, לדוגמה - הייתה האמנציפציה תוצר לוואי של המהפכה הצרפתית, אשר עיצבה סדר חברתי חדש, שבו מעמדם של בני האדם בחברה אינו קשור למוצאם. במדינות אחרות - בגרמניה, לדוגמה - האמנציפציה הייתה שיאו של מאבק ממושך ליישומם של ערכים ליברליים (עמ' 62). בארצות הברית היה שוויון הזכויות של התושבים הלבנים, ובכללם היהודים, מעוגן מלכתחילה בחוקה.
טובת המדינה - עיקרון המאפשר לשליט חופש פעולה בלתי מוגבל, אפילו במקרים שבהם מעשיו מנוגדים לדת או למוסר. זהו אחד מהעקרונות הפוליטיים המודרניים, והוא נועד להצדיק מהלכים פוליטיים, צבאיים או כלכליים של השליט, בנימוק שהם נעשים לטובת המדינה. עיקרון זה נקרא גם "הגיון המדינה".
(בספר תמונה של ציור "נפולאון משחרר את העם היהודי" - היעזר במנחה)
(בספר מפת התפשטות האמנציפציה בקרב היהודים במרכז אירופה ובמערבה בסוף המאה ה-18 ובמאה ה-19 - היעזר במנחה)
1. ערכו רשימה של המדינות המופיעות במפה, ולצד כל מדינה ציינו את השנה שבה הוענקה ליהודים האמנציפציה. באיזו מדינה באירופה הוענק ליהודים שוויון זכויות בפעם הראשונה? ואיזו מדינה הייתה האחרונה שהעניקה ליהודים שוויון זכויות?
2. במדינות מרכז אירופה ומערבה נמשך תהליך האמנציפציה כ-80 שנה. מה תוכלו להסיק מכך?
3. באילו מדינות לא הוענק ליהודים שוויון זכויות?
*195*
*195*
*195*
הראשונה במדינות אירופה שהעניקה ליהודים שוויון זכויות הייתה צרפת. עם התקדמות המהפכה הייתה צרפת למדינה חילונית: סמכויות הכנסייה בוטלו והכמרים היו לפקידי המדינה. בספטמבר 1791, שנתיים לאחר פרסומה של הצהרת זכויות האדם והאזרח (עמ' 44), חוקקה האספה הלאומית חוק שהכיר בזכויותיהם האזרחיות של היהודים. כך היו יהודי צרפת ל"אזרחים בני דת משה". החוק התקבל לאחר דיונים ממושכים באספה הלאומית בשאלה: האם החירות והשוויון המובטחים בחוקה חלים גם על היהודים. הדיון התנהל גם בדעת הקהל, ובעיתונות הופיעו פרסומים שונים: היו פרסומים שהתבטאו נגד היהודים, ולעומתם כאלה שתקפו את האספה הלאומית על שהיססה להעניק ליהודים זכויות אדם ואזרח.
המתנגדים להענקת שוויון זכויות ליהודים טענו שהיהודים אינם קבוצה דתית אלא הם אומה, ולכן יישארו תמיד "אומה בתוך אומה" ולעולם לא יהיו צרפתים של ממש. לעומתם טענו התומכים כי מניעת שוויון זכויות מהיהודים עומדת בסתירה לעקרון השוויון שחרתה המהפכה על דגלה. הם סברו שאין להתנות את הענקת השוויון ליהודים בכך שישנו את אורחות חייהם ואת עיסוקיהם, אף שגם הם קיוו כי השוויון יאיץ את השתלבותם החברתית והכלכלית של היהודים בחברה הסובבת. גם התומכים בהשוואת מעמדם של היהודים למעמדם של שאר אזרחי צרפת התנו זאת בביטול הפריווילגיות - כתבי זכויות שהשליטים העניקו לקבוצות מסוימות באוכלוסייה, ובכללן היהודים. דרישה זאת תאמה את רעיונות המהפכה ואת ההתנגדות של מנהיגי המהפכה להעניק זכויות מיוחדות לקבוצות ייחודיות באוכלוסייה.
במהלך המלחמות שניהלה צרפת נגד אויבי המהפכה היא הפיצה את רעיון השוויון, ובכל המדינות שכבשה צרפת זכו היהודים לשוויון זכויות. כך אירע באיטליה, באוסטריה, במדינות הגרמניות, בארצות השפלה (אזור הולנד, בלגיה ולוקסמבורג בימינו), ובשאר המדינות שנכללו בתחומי הקיסרות שהקים נפולאון.
(בספר תמונה של ציור "נפולאון משחרר את העם היהודי" - היעזר במנחה)
האסיפה הלאומית, לאחר ששקלה שהתנאים הדרושים כדי להיות אזרח צרפתי וכדי להיעשות אזרח פעיל, נקבעו על ידי הקונסטיטוציה (החוקה) ושכל אדם הממלא אחר התנאים הנ"ל, הנשבע שבועה אזרחית והמתחייב למלא את כל החובות שהחוקה מטילה, זכאי לכל היתרונות שהיא מבטיחה: (האספה הלאומית) מבטלת את כל הדחיות, ההסתייגויות והיוצאים מן הכלל, הכלולים בחוקים הקודמים לגבי יחידים מבין היהודים, שיישבעו את השבועה האזרחית, שתיחשב ויתור על כל הפריבילגיות (כתבי הזכויות) והיוצאים מן-הכלל, שהונהגו בעבר לטובתם.
מובא אצל: מיכאל זיו, שמואל אטינגר, דברי הימים, כרך ג, חלק א, עמ' 288-289.
1. מה נדרש כל אדם בצרפת לעשות כדי להיחשב לאזרח?
2. מה הייתה הדרישה המיוחדת מהיהודים המבקשים להיות אזרחי צרפת?
3. חוו דעתכם: כיצד עשוי קיום הדרישה להשפיע על חייהם של היהודים בצרפת? התייחסו להשפעה על מוסדות הקהילה ועל הלכידות החברתית.
*196*
*196*
תהליך האמנציפציה של היהודים בצרפת ידע עליות ומורדות כחלק מהתהפוכות שעברו על צרפת בשנים שלאחר המהפכה. ממשטר שהיה אמור להתבסס על זכויות האדם, שותפות ושוויון, הפכה צרפת בימיו של נפולאון לקיסרות. נפולאון, אשר ביקש להסדיר את היחסים בין הדתות למדינה, חתם על הסכם עם האפיפיור, והדת הקתולית הוכרה כדת הרוב במדינה. עם זאת, לבני זרמים אחרים בנצרות, כגון הפרוטסטנטים (עמ' 14), או לבני דתות אחרות, כגון היהודים, הובטח חופש דת (ראו הרחבה בהמשך העמוד).
בשנת 1806 כינס נפולאון אספת נכבדים יהודים לדיון בשאלת היחסים בין היהודים למדינה. נפולאון הפנה לחברי האספה 12 שאלות, שנועדו לבדוק אם הדת היהודית סותרת את החוק הצרפתי ואת יחסם של היהודים לצרפת. השאלות עסקו ביחסם של היהודים לריבוי נשים ולנישואי תערובת, במעמדו של גט שניתן בבתי המשפט הממשלתיים, בהיתר הדתי לקחת ריבית מנוצרים, ובתחומי העיסוק שאפיינו את האוכלוסייה היהודית. חברי האספה, חלקם יהודים אדוקים, הדגישו בתשובותיהם כי צרפת היא מולדתם וכי הם אזרחים צרפתים בני דת משה. הם חזרו והבהירו כי הם רואים בצרפתים הלא-יהודים את אחיהם ואף מוכנים, בשעת מלחמה, להילחם לצדם נגד היהודים המשרתים בצבאות אויביה של צרפת.
תשובותיהם של חברי אספת הנכבדים הניחו את דעתו של נפולאון ואת שאיפתו ליצור זהות צרפתית אזרחית שתחול גם על היהודים. כדי לתת לתשובות האלה תוקף הלכתי שיהיה מקובל על כל היהודים, כינס נפולאון בשנת 1807 אספה בשם "סנהדרין" שכללה 71 נכבדים - כמניין החברים בסנהדרין בימי הבית השני; מהם שני שלישים רבנים, ושליש - בעלי בתים. הוא דרש מחברי הסנהדרין לבטל הלכות שונות המעכבות את השתלבותם של היהודים בחברה הצרפתית. חברי הסנהדרין לא רצו לבטל הלכות, אך הם גם לא רצו ליצור מצב שבו תהיה סתירה בין ההלכה היהודית לבין חוקי המדינה. לכן הם ניסחו את תשובותיהם באופן המשתמע לשתי פנים.
חופש דת - הזכות של כל אדם או קבוצה לתת ביטוי לדתו או לאמונתו ולקיים מצוות, מנהגים או טקסים הנובעים מהן. חופש הדת גם מקנה את הזכות להתארגנות על בסיס דתי, והוא אחת מזכויות האדם הטבעיות המופיעות ב"הצהרת זכויות האדם והאזרח" (1789).
(בספר תמונה של ציור "נפולאון משחרר את העם היהודי" - היעזר במנחה)
1. זהו את הדמויות שבציור. באיזו דרך בחר הצייר להציג את היהודים?
2. באיזו דרך בחר הצייר לתאר את נפולאון? האם אתם מזדהים עם עמדתו של הצייר כלפי נפולאון? נמקו.
*197*
כינוס הסנהדרין היה חלק מהצעדים שעשה נפולאון לארגון המדינה ולארגון הקהילה היהודית (ובכללם הקמת ה"קונסיסטוריה" - עמ' 218). המגמה של שילוב היהודים במדינה ספגה מכה קשה עם התבססות המדיניות השמרנית, בעקבות קונגרס וינה (עמ' 63). אבל עם מהפכת 1830 (עמ' 64) התחדשה מגמת האמנציפציה. הממשלה החדשה אישרה חוק ולפיו הרבנים היהודים - כמו כוהני הדת הנוצרים - יקבלו את שכרם מקופת המדינה. תהליך האמנציפציה נמשך, ובשנת 1846 בוטלה גם השבועה היהודית (ראו הרחבה בהמשך העמוד) - שבועה מיוחדת שביטאה את אפלייתם של היהודים למרות השוויון החוקי. התבססות האמנציפציה בתקופת השלטון המלוכני בצרפת סייעה להפיכת השוויון לעיקרון מקובל, ומאותה עת ואילך לא נחקקו עוד בצרפת חוקים מיוחדים ליהודים.
השבועה היהודית - שבועה מיוחדת המלווה בביטויי השפלה. הייתה זאת שבועה שהיהודים חויבו להישבע בעת דיון משפטי החל במאה ה-6 לספירה. השבועה בוטלה במדינות אירופה השונות בהדרגה במהלך המאה ה-19, כחלק מתהליך התבססות האמנציפציה.
*197*
עד כיבושיו של נפולאון הושפע מעמדם של היהודים שחיו במדינות גרמניה ובאוסטריה מהמדיניות הריכוזית, מעקרונות הנאורות ומהשאיפה להפיק תועלת מרבית מפעילותם הכלכלית. באוסטריה שלט הקיסר יוסף השני (ראו הרחבה בהמשך העמוד), שהיה שליט אבסולוטי נאור (עמ' 39) וברוח זאת הנהיג שינויים במדינות שבתחום שלטונו. השינויים נועדו לשלב את היהודים במדינה הן על ידי רפורמות מינהליות וכלכליות והן באמצעות החינוך.
בשנת 1781 פרסם יוסף השני כתב סובלנות שהעניק חופש דת לנוצרים הלא-קתולים שחיו בתחומי שלטונו. בשנת 1782 הוא הוסיף עליו חוק שהתיר ליהודי אוסטריה לעסוק בכל תחומי המסחר, לייסד בתי מלאכה ובתי חרושת וללמוד בגימנסיה. הזכויות ניתנו לכל משפחה בנפרד, ולא ליהודים כקהילה דתית.
ואולם כתב הסובלנות של יוסף השני כלל גם הגבלות על פעילות כלכלית שנחשבה בעיניו לא יצרנית, ואף צמצם את האוטונומיה שהיהודים נהנו ממנה: אסר על קיום פולחן דתי בפומבי, עיכב את בנייתם של בתי כנסת חדשים והתערב באופי החינוך היהודי. כן אסר הכתב על היהודים להשתמש בעברית וביידיש במסמכים רשמיים ולמנות רב לקהילה. על מנת לעודד השכלה, נאסר על מי שלא למד בבית ספר להינשא לפני שמלאו לו 25 שנה. הגבלות נוספות היו על מספרם של היהודים ברחבי הקיסרות ועל מקומות מגוריהם.
הן הזכויות והן ההגבלות שנכללו בכתב הסובלנות ביטאו את מגמתו של הקיסר יוסף השני לשלב את היהודים במדינה ובחברה הסובבת. לאחר מותו בוטל כתב הסובלנות, אך יורשיו המשיכו את מגמת "תיקון היהודים" - הפיכתם לנתינים נאמנים ומועילים ושילובם במדינה.
במדינות גרמניה, שילובם של היהודים היה הדרגתי וממושך, ותהליך האמנציפציה ידע עליות ומורדות. במדינות שכבש נפולאון נהנו היהודים משוויון זכויות, אבל לאחר תבוסתו החלה כל אחת ממדינות גרמניה לנקוט מדיניות עצמאית בעניין מעמדם של היהודים. במדינות שבהן השליטים הושפעו מרעיון השיבה למשטר הישן (עמ' 63), בוטלו הזכויות האזרחיות שניתנו ליהודים, ועל היהודים הוטלו הגבלות חמורות. לדוגמה, בפרנקפורט הוחלט שהיהודים יחזרו להתגורר ברובע מגורים מיוחד להם.
יוסף השני (1741-1790) - קיסר מבית הבסבורג, שעלה לשלטון בשנת 1765 (בפועל שלט מ-1780) ושלט במרכז אירופה. בהשפעת רעיונות הנאורות חוקק חוקים שהגבילו את כוחה של הכנסייה ויצרו סובלנות דתית. בתחום מדיניות הפנים הוא חיזק את כוחו של השלטון המרכזי על חשבון האוטונומיה של המדינות השונות בקיסרות, ועורר בכך התנגדות.
(בספר תמונה של מטבע לציון פרסום כתב הסובלנות)
משמאל: דיוקנו של יוסף השני ומעליו הכתובת "הסובלנות שולטת" מימין: דמויות של יהודי, קתולי ופרוטסטנטי, ניצבים יחד מתחת לנשר, סמל הקיסרות.
*198*
למדיניות השמרנית היו גילויים נוספים, מוכרים מן העבר: גירוש יהודים - למשל, מן הערים ברמן וליבק בשנת 1816; ופרעות בפרנקפורט ובערים נוספות בשנת 1819. הפורעים ליוו את מעשיהם בקריאות "הפ-הפ (ראו הרחבה בהמשך העמוד), מוות ליהודים". הפרעות לוו בהסתה אנטי יהודית ובפרסום ספרים וחוברות ששללו בתוקף את תביעת היהודים לשוויון אזרחי. שוללי השוויון טענו כי היהודים זרים לגרמניה: הם נאמנים למולדתם בארץ ישראל, ולכן אין הם יכולים להיות אזרחים נאמנים. הם טענו עוד כי היהודים יוכלו להיות חלק מן החברה הגרמנית רק לאחר שימירו את דתם, והיו אף שהציעו לגרש את היהודים מן המדינה.
לעומת הנסיגה במעמדם של היהודים וההתנגדות לשילובם בחלק ממדינות גרמניה - בפרוסיה, שאותה נפולאון לא כבש ושהייתה הגדולה במדינות גרמניה, פורסם בשנת 1812 צו שהכריז על היהודים כעל בני הארץ ואזרחי מדינה פרוסיים. ואולם הצו אסר עליהם לשרת בתפקידים ציבוריים וממשלתיים בכירים, בתפקידי קצונה בצבא ובמשרות אקדמיות.
הפ-הפ - יש הסבורים כי אלה הם ראשי תיבות של ההיגד Hierosolyma est Perdita בלטינית, שפירושו: ירושלים אבודה.
(בספר תמונה של פרעות בפרנקפורט על נהר מיין, גרמניה 1819 - היעזר במנחה)
הפרעות החלו במעשי אלימות של סטודנטים נגד יהודים בעיר וירצבורג שבדרום גרמניה, והתפשטו לערים אחרות בגרמניה.
באילו אמצעים הותקפו היהודים? ובאילו אמצעים הם התגוננו?
*198*
הדיון הציבורי בשאלת מעמדם של היהודים במדינת גרמניה התחדש בהשפעת מהפכת 1830 (עמ' 64). הדיון בשאלה זאת היה חלק ממתקפה שניהלו חוגים בגרמניה נגד השפעת הדת במדינה. כוונתם הייתה לפגוע בדת הנוצרית, אך מאחר שהיא התפתחה מן הדת היהודית, הם ביטאו זאת בביקורת על היהדות ועל היהודים ובהתנגדות לשוויון זכויות של היהודים. לעומתם, חוגים אחרים תמכו עקרונית במתן אמנציפציה. היו שהתנו זאת בכך שהיהודים יערכו תיקונים בדתם, והיו שתמכו בהשוואת מעמדם של היהודים ללא תנאים.
*199*
בפרוסיה, שבה חיו מרבית יהודי גרמניה, חל שיפור מסוים במעמדם של היהודים בעקבות דיון זה. בחוק שהתקבל בשנת 1847 הורשו יהודי פרוסיה לכהן במשרות ציבוריות ואף לשמש כמורים וכמרצים באקדמיה - אם כי לא בתחום מדעי הרוח, שבהם יש ביטוי רב לאידאולוגיות. על אף השיפור במעמדם של יהודי פרוסיה - משירות ציבוריות בתחומי המינהל, השיפוט והשיטור היו סגורות לפניהם. במיוחד פגעה ביהודי פרוסיה, ששאפו להשתלב בחברה הגרמנית, ההצעה למנוע מהם לשרת בצבא - שירות שהם ראו בו זכות.
במעמדם של היהודים במדינות גרמניה לא חל שינוי עקרוני גם בתקופות שבהן התחזקו המגמות הליברליות במדינה. יהודים רבים הצטרפו למהפכות "אביב העמים" (עמ' 67) מתוך הזדהות עם רעיון השיוויון, ורבים מהם נפלו בקרבות ונקברו בקברי אחים עם הגרמנים. למרות זאת, ועל אף שביסוד המהפכות הללו עמדו מגמות ליברליות, לא התקבל שוויון היהודים כמובן מאליו, ובמדינות רבות אף פרצו באותה עת פרעות ביהודים.
היהודים מצדם ביקשו לעגן את השוויון בחוקות החדשות שהתקבלו בעקבות המהפכות. אחד מהם, גבריאל ריסר (ראו הרחבה בהמשך העמוד), טען כי היהודים נבדלים משאר אזרחי גרמניה באמונתם הדתית בלבד, וכי מניעת שוויון זכויות מהם גובלת באי-צדק. בעיתון בשם "היהודי" ("Der Jude") שייסד ריסר, הוא פרסם מידע מפורט על הדיונים בבתי המחוקקים במדינות גרמניה בשאלת זכויותיהם של היהודים. באחד הוויכוחים טען ריסר בלהט: "אנו מעוניינים להשתייך למולדת הגרמנית. למענה נקריב ברצון הכול - מלבד אמונה, אמת וכבוד." מאבקו של ריסר נשא פרי: שוויון היהודים הזכר בחוקה המתוקנת של פרוסיה, וגם לאחר שהמהפכה דוכאה נותר על כנו הסעיף שהבטיח שוויון זה.
במדינות אחרות בגרמניה הושלם תהליך האמנציפציה של היהודים רק בימיו של אוטו פון ביסמרק (עמ' 99). החוגים הליברליים המשיכו לפעול למען השוויון, בטענה כי היהודים אינם אומה נפרדת אלא בני דת אחרת בלבד, וכי בגרמניה מאוחדת הם יחזקו את היסוד הגרמני. ביסמרק תמך ביוזמות של הליברלים להענקת אמנציפציה ליהודים משיקול פוליטי מובהק - הוא רצה שהיהודים יתמכו באיחודה של גרמניה תחת הנהגתה של פרוסיה. בשנת 1869 אושר בפרוסיה חוק, שלפיו כל ההגבלות של זכויות מדיניות ואזרחיות שמקורן בהבדלי דת מתבטלות. מאותה עת יכלו היהודים להשתלב בכל משרה במדינה. לאחר איחוד גרמניה, בשנת 1871 ,הזחל החוק הזה על כל מדינות הקיסרות הגרמנית.
גבריאל ריסר (1805-1863) - ד"ר למשפטים מאוניברסיטת היידלברג, אשר הקדיש את חייו להשגת אמנציפציה ליהודים במדינות גרמניה. ריסר נבחר לפרלמנט של פרנקפורט, ובשנת 1860 הוא התמנה לשופט בבית המשפט העליון בפרנקפורט והיה ליהודי הראשון בגרמניה שהתמנה למשרה זאת.
(בספר תרשים של מגמת השוויון במרכז אירופה ובמערבה - היעזר במנחה)
בתרשים גלגל שיניים גדול ובו רשום 'אמנציפציה'.
לגלגל שיניים זה מחוברים ארבעה גלגלי שיניים קטנים יותר עליהם רשום:
'צמצום או ביטול האוטונומיה', 'השתלבות חברתית וכלכלית', 'תגובות אנטישמיות' ו'טמיעה תרבותית'.
הסבירו על פי התרשים כיצד השפיעה האמנציפציה על חיי היהודים במרכז אירופה ובמערבה. התייחסו לקשר בין התהליכים השונים.
*200*
*200*
*200*
במזרח אירופה היה מעמדם של היהודים במאות ה-18 וה-19 שונה מאוד מזה של היהודים במרכז אירופה ובמערבה. מעמדם של היהודים בשנים אלה הושפע ישירות ממדיניותם של השליטים הריכוזיים ששלטו בארצות אלה, ולא התרחש בהן תהליך אמנציפציה. רק במאה ה-20, בעקבות המהפכה הקומוניסטית (עמ' 148), זכו היהודים ברוסיה לשוויון זכויות.
בסוף המאה ה-18 חיו רובם המכריע של יהודי מזרח אירופה ברוסיה תחת שלטון הצארים. יחסם של הצארים ליהודים הושפע מהמורשת הדתית הנוצרית, מרעיונות האבסולוטיזם הנאור (עמ' 39), וממידת התועלת הכלכלית שיכלו להפיק מהיהודים. מטרתה המוצהרת של מדיניות הצארים הייתה תיקון היהודים, אך בפועל הייתה זאת מדיניות של הגבלות וגזרות.
דוגמה למגמות האלה היא המדיניות של הצארית יקתרינה השנייה, ששלטה בקיסרות הרוסית בשנים 1762-1796. בשנת 1772, עם חלוקת פולין, קיבלה יקתרינה יהודים לשטחה של הקיסרות הרוסית, לאחר מאות שנים שבהן נאסרה בה נוכחות יהודית. יקתרינה השנייה הנהיגה רפורמות בתחום המינהלי והכלכלי, ועל פיהם פעלו גם ממשיכיה. במסגרת הרפורמות היא חילקה את רוסיה למחוזות ואת תושביה למעמדות שונים. החלוקה למעמדות השפיעה גם על היהודים. היהודים העשירים נחשבו לחלק ממעמד הסוחרים והורשו להשתתף באגודות של בעלי מקצוע, והשאר נחשבו לחלק ממעמד העירוניים. אף שגם בתקופות קודמות יהודים חיו בדרך כלל בערים - הגדרתם כבני מעמד העירוניים איפשרה להם לבחור ולהיבחר למוסדות העירוניים, וזאת מבלי שנתבעו לוותר על מוסדות השלטון העצמי היהודי. בשנת 1782, בהשפעת סוחרים רוסים שחששו מתחרות כלכלית, חויבו כל היהודים, סוחרים וגם אלה שנחשבו לעירוניים, להתגורר בערים הגדולות, ונאסר עליהם לסחור באזורים הפנימיים של רוסיה.
בשנת 1791 נוצר תחום המושב - אזור שבו, ורק בו, הותר ליהודים להתגורר. תחום המושב כלל את רוב האזורים שהתווספו לרוסיה בעקבות חלוקות פולין, וכמעט את כל שטחי אוקראינה וליטא, וגבולותיו השתנו מעת לעת. גם בתוך תחום המושב הוטלו הגבלות על ישיבת היהודים בהם: באזורים מסוימים שלו נאסר על היהודים לשבת בכפרים והם הורשו להתגורר רק בערים ובעיירות; אך היו ערים שנאסר על היהודים להתגורר בהן (לדוגמה, בעיר קייב). כמו כן נאסר על היהודים להתגורר באזורים הסמוכים לגבול המערבי של רוסיה, מחשש שמא יסכנו את ביטחון המדינה.
על חלוקות פולין ועל השפעתן
במשך כ-200 שנה, החל במחצית השנייה של המאה ה-16 ועד המחצית השנייה של המאה ה-18, הייתה פולין מאוחדת עם דוכסות ליטא כממלכה עצמאית ובעלת השפעה באזור. בשנת 1772 פלשו צבאות פרוסיה, רוסיה ואוסטריה לשטחי הממלכה וחילקו אותם ביניהם. החלוקה התבצעה בשנים 1772, 1793 ו-1795. מאז חדלה פולין להתקיים כמדינה עצמאית עד לאחר מלחמת העולם הראשונה.
(בספר מפה של תחום המושב, 1881 - היעזר במנחה)
אחד ההסברים ליצירת תחום המושב היה רצונם של שליטי רוסיה לעודד הגירת יהודים לאזורים החדשים שרוסיה סיפחה אליה. האם המפה מחזקת הסבר זה? נמקו.
*201*
מדיניות ההגבלות נמשכה בימי הצאר אלכסנדר הראשון, אשר שלט בקיסרות הרוסית בשנים 1804-1825. בשנת 1804 פרסם אלכסנדר הראשון חוקה שהתבססה על ההנחה כי היהודים הם אמנם גורם מזיק שיש להגן על החברה הרוסית מפניו, אך ניתן לשנות זאת באמצעות שינוי מצבם והפיכתם לגורם יצרני. וכך התירה חוקת 1804 ליהודים ללמוד בבתי ספר רוסיים או להקים בתי ספר משלהם וללמד בהם בשפה הרוסית, ואסרה על אגודות של בעלי מקצוע למנוע מיהודים להצטרף אליהן. בנימוק של הגנה על האיכרים נאסר על היהודים לעסוק בחכירה ובעסקי מזיגה (בבתי מרזח), והם נצטוו לעזוב את הכפרים בתוך 3-4 שנים. במקביל צורפו לתחום המושב אזורים דלי אוכלוסייה, והובטחה עזרה להקמת התיישבות חקלאית יהודית. אכיפתה של גזרת הגירוש מן הכפרים הופסקה כעבור זמן קצר, אך היא נותרה תלויה ועומדת מעל לראשי היהודים במשך עשרות שנים.
*201*
בסוף ימי שלטונו של הצאר אלכסנדר הראשון גברה השפעת השיקולים הדתיים במדיניותו, והוא סבר כי הדרך הראויה לשילובם של היהודים במדינה היא המרת דתם לנצרות. כדי לעודדם להתנצר הוא הבטיח למי שימיר את דתו זכויות כגון: היתר לסחור מחוץ לתחום המושב, היתר להתיישב בכל מקום, וקבלת אדמות לעיבוד חקלאי. ואולם, מרבית יהודי רוסיה לא נענו ליוזמתו של הצאר ולא המירו את דתם.
מדיניות "תיקון היהודים" בכפייה הגיעה לשיאה בימי יורשו של אלכסנדר הראשון, הצאר ניקולאי הראשון, אשר שלט בקיסרות הרוסית בשנים 1825-1855. בשנת 1827 פרסם ניקולאי הראשון פקודה שחייבה את הקהילות היהודיות למסור מספר מסוים של מגויסים לצבא. הפקודה החמירה את מצבם של היהודים משום שלא אפשרה להם להמיר את חובת השירות הצבאי בתשלום כספי, כפי שנהגו עד אז. כמו כן, המכסה שהוטלה על הקהילות היהודיות הייתה כפולה מזו שהוטלה על בני המעמד העירוני הלא-יהודים. יתרה מזאת, השירות בצבא הרוסי החל בגיל 18 ונמשך 25 שנה, אך היהודים נדרשו לשרת שנים רבות יותר, ואפשר היה לגייסם כבר מגיל 12 להכשרה טרום צבאית. בשל גילם הצעיר של המגויסים נקראה הפקודה בפי היהודים "גזרת הקנטוניסטים" - גזרת הטירונים הקטינים.
האחריות לעמידה במכסת הגיוס הייתה מוטלת על הנהגת הקהילות ואף ניתנה להם הסמכות למסור לידי הצבא כל יהודי שפיגר בתשלום מסים או שהפריע, לדעתם, לסדר בקהילה. כלומר, גיוס היהודים לצבא הפך גם אמצעי ענישה בידיהם של מנהיגי הקהילה. הדבר יצר מתח חריף בתוך הקהילה היהודית ופתח לעתים פתח למעשי שחיתות קשים: היו מנהיגים שמסרו לגיוס את ילדיהם של מתנגדיהם; ולא אחת, כשהנהגת הקהילה לא הצליחה לעמוד במכסת הגיוס הנדרשת, נשלחו מטעמה אנשים שתפקידם היה לחטוף ילדים כדי לגייסם לצבא. לכן הגזרה הזאת מכונה גם "גזרת החטופים". בדרך כלל נחטפו בני עניים ויתומים, בהם אף ילדים צעירים בני 9-18. החטיפות יצרו בקהילות היהודיות אווירה של פחד.
הצאר ניקולאי הראשון קיווה כי ניתוקם של המגויסים ממשפחתם בגיל כה צעיר ולתקופה כה ממושכת יקל על המרת דתם. הילדים המגויסים רוכזו במחנות צבא מיוחדים, ושם הם הוכשרו לחיי הצבא. תנאי החיים של הילדים שגויסו היו קשים מנשוא: אימונים מפרכים, רעב ועונשי גוף חמורים. רבים מהם לא עמדו בקשיים ומתו. השירות הצבאי מנע מן המגויסים כל אפשרות לקיים את מצוות היהדות: תפילה, הקפדה על כשרות המאכלים, שמירת דיני שבתות וחגים; גם בדרך זאת הם הורחקו מיהדותם. יתר על כן, בשנות הארבעים של המאה ה-19, בהשפעת הכנסייה, הוטבלו בכוח לנצרות יחידות שלמות של מגויסים יהודים.
(בספר תמונה של חיילים יהודים מסנט פטרסבורג, רוסיה 1850-1860 - היעזר במנחה)
כיצד התמונה משקפת את מטרותיו של ניקולאי הראשון? נסו לזהות סממנים המעידים על יהדותם של החיילים.
*202*
(בספר תמונה של "יהודים בדרכם ליום שוק". אי. ז'יגמוניטוביץ, 1880 בקירוב - היעזר במנחה)
על גזרת הקנטוניסטים נכתבו שירי עם ביידיש ובהם ביקורת על השלטונות ועל מנהיגי הקהילה. בשיר שלפניכם ניסה המחבר לעקוף את הצנזורה על ידי שימוש בשם "יוון" במקום "רוסיה", ובמילה "יוונים" במקום במילה "חיילים".
קורעים-תולשים התינוקות מבית רבן
ומלבישים אותם לבוש יוון.
ופרנסינו, אף הרבנים.
עוזרים לעשותם יוונים.
אצל זישה רקובר יש שבעה בנים,
ומהם אף לא אחד אצל היוונים.
ובנה היחיד של לאה האלמנה
לחטאי הקהל הוא כפרה.
מובא אצל: עדינה אפק, "פרשת הקנטוניסטים: שרידי זיכרון קולקטיבי בראי הספרות", בתוך: דפים למחקר בספרות, עמ' 163.
1. נגד אילו בעלי תפקידים ונגד אילו מעשים מופנית הביקורת בשיר?
2. חוו דעתכם: מדוע בחר המחבר להשוות את רוסיה ליוון?
3. מהו שיר עם? מה אפשר, לדעתכם, להסיק מן העובדה שנכתב שיר עם בנושא הזה?
*202*
במטרה לעודד את תהליך ההשתלבות של היהודים בחברה הרוסית הקים הצאר ניקולאי הראשון בתי ספר ממשלתיים ליהודים ואף בתי מדרש לרבנים. מנהליהם ומוריהם של המוסדות האלה היו נוצרים, ורק את המקצועות היהודיים לימדו יהודים. בתזכיר סודי נכתב במפורש שמטרתם של בתי הספר היא "טיהור המושגים הדתיים של היהודים".
פקודות אחרות של הצאר פגעו בסמכויות הקהילה. בשנת 1844 פרסם הצאר ניקולאי הראשון צו לביטול הקהל, שהעביר את תפקידי הפיקוח על גביית המסים לידי המשטרה והשלטון העירוני המקומי. ההנהגה המסורתית של הקהילה היהודית התחלפה כעת בשכבה מצומצמת של יהודים שהיו מקורבים לשלטונות, אך לא נהנו מאמונם של בני הקהילה. רוב היהודים לא ראו בהשתלבות משאת נפש, ואת פקודותיו של הצאר ניקולאי הראשון הם כינו גזמה. כך ערערו הגזרות של הצארים את הלכידות בחברה היהודית ועוררו מתחים בין התומכים בהשתלבות היהודים בחברה הרומית לבין המתנגדים לה.
המתח בקהילה היהודית החריף גם בעקבות פקודה אחרת של הצאר ניקולאי הראשון, שהתפרסמה בשנת 1851 וכונתה תכנית הסיווג. פקודה זאת סיווגה את היהודים ל"מועילים" ול"לא מועילים", לפי מידת התועלת הכלכלית שלהם. בפקודה נקבע כי יש לשלב בחברה את היהודים "המועילים" - מומרים, חקלאים, בעלי מלאכה ועירונים היושבים ישיבת קבע; ואילו את חופש התנועה של היהודים "הלא מועילים" - לדוגמה, רוכלים נודדים - נקבע כי יש להגביל, ולהגדיל את מכסת הגיוס שלהם לצבא.
מתוך שאיפה לעצב מחדש את דמותו של היהודי פרסם הצאר ניקולאי הראשון תקנות נוספות, שנועדו להכביד על הלבוש היהודי המסורתי. גזרת הלבוש (1853) כללה תקנות מפורטות, שאסרו על הגברים לחבוש כיפות וכובעים מיוחדים (שטריימלאך) וללבוש את המעילים הארוכים שהיהודים נהגו ללבוש (קפוטות). כן נאמר עליהם לגדל פאות. על הנשים נאסר לגלח את ראשיהן, כפי שנהגו לעשות נשים יהודיות ברוסיה לאחר נישואיהן.
*203*
(בספר תמונה של "יהודים בדרכם ליום שוק". אי. ז'יגמוניטוביץ, 1880 בקירוב - היעזר במנחה)
א. מטרת חינוכם של היהודים היא להביא להתקרבות הדרגתית בינם לבין האוכלוסייה הנוצרית ולמחוק את האמונות הטפלות והדעות הקדומות המזיקות שמקורן בלימוד התלמוד.
ב. בתי ספר יסודיים יוקמו בכל קהילה יהודית שבה יתאפשר הדבר; בתי ספר תיכוניים יוקמו אך ורק באותם פלכים שבהם קיימת אוכלוסייה יהודית גדולה, (...).
ג. יקומו שני בתי מדרש לרבנים, האחד בווילנה והשני בעיר אחרת. (...)
ח. תוכנית הלימודים של בתי הספר היסודיים תכלול את המקצועות הבאים: חוקי היהודים, קריאה כתיבה ודקדוק בשפות רוסית ועברית, חשבון וכתיבה תמה; בבתי הספר התיכוניים יילמדו בנוסף לכך גיאוגרפיה רוסית וכללית, היסטוריה רוסית וכללית ושרטוט טכני. כן ניתן להציע קורסי השלמה במקצועות הבאים: הנהלת חשבונות, גיאומטריה, מכניקה, טבע, פיסיקה, כימיה ולימודים מסחריים וטכנולוגיים.
מובא אצל: מיכאל סטניסלבסקי, "התחלותיה של ההשכלה ברוסיה", בתוך: הדת והחיים, עמ' 156-157.
1. על פי החוק, מהי המטרה של הקמת בתי הספר ליהודים?
2. באיזו מידה מקצועות הלימוד בבתי הספר האלה נותנים ביטוי למטרת הקמתם של בתי הספר? הדגימו.
3. שערו מדוע נמנעו מרבית היהודים מלשלוח את ילדיהם לבתי הספר האלה.
(בספר תמונה של "יהודים בדרכם ליום שוק". אי. ז'יגמוניטוביץ, 1880 בקירוב - היעזר במנחה)
חוו דעתכם: האם היהודים הנראים בתמונה הם "יהודים מועילים" לפי הגדרת הצארים? נמקו.
*203*
עלייתו של הצאר אלכסנדר השני לשלטון, בשנת 1855, עוררה תקוות בלב היהודים. אלכסנדר השני הציב לו למטרה לצמצם את הפער בין רוסיה למדינות במרכז אירופה ובמערבה. בעקבות זאת הוא ערך רפורמות מקיפות בתחומי המינהל והכלכלה. אף שהרפורמות לא כוונו ליהודים במישרין, הן השפיעו עליהם מאוד. רבים החלו להשתלב בכלכלה הרוסית החדשה ולנצל את ההקלות החדשות ואת האפשרויות שנפתחו לפניהם.
*204*
נוסף על כך, אלכסנדר השני שינה את המדיניות ביחס ליהודים. לאחר שנוכח לדעת כי הניסיונות של קודמיו לשילוב היהודים בכפייה לא השיגו את מטרתם, הוא ביטל את גזרת הקנטוניסטים ואת הגזרות על הלבוש. במקום זאת פעל אלכסנדר השני לעידוד תהליך של רוסיפיקציה - השתלבות של היהודים בחברה הרוסית. לדוגמה, הוא החליט לאפשר לקבוצות קטנות של יהודים להתיישב מחוץ לתחום המושב. בתחילה הוא התיר זאת ליהודים שהיו סוחרים עשירים, לבני משפחותיהם ולעוזריהם, וכעבור שנים ספורות - גם לבעלי מלאכה בעלי רכוש, וכן לחיילים ששירתו בצבא ולבני משפחותיהם. מלבד זאת הותר לעוסקים במקצועות הרפואה - רופאים, רוקחים, חובשים ומיילדות - להתיישב בכל מקום ברוסיה. הקלות אלה עודדו את היהודים ללמוד מקצוע שיבטיח את פרנסתם. עם זאת, מרבית היהודים שהתגוררו בתחום המושב, יותר מ-2 מיליון יהודים, סבלו עדיין ממצוקה כלכלית.
התקוות שתלו היהודים במדיניותו של הצאר אלכסנדר השני התבדו תוך זמן קצר. בשנת 1863 פרץ מרד של הפולנים שהיו תחת השלטון הרוסי, ובהשפעתו התקבלה ההחלטה לנהוג ביד קשה במיעוטים הלאומיים שבאימפריה הרוסית. החלטה זאת השפיעה לרעה כעבור זמן גם על היהודים, והביאה לנקיטת צעדים נגד "ההתבדלות היהודית". לכך נוספה התגברות של התעמולה האנטישמית בעיתונות הרוסית, והתחזקו הקולות שהתנגדו להשתלבות היהודים בחיי המדינה.
הלכי הרוח האלה הגיעו לשיאם בפרעות שהתרחשו בכמה מקומות ברוסיה בשנות השבעים של המאה ה-19. בשנת 1878 אף העלילו עלילת דם (ראו הרחבה בהמשך העמוד) על כמה יהודים בקוטאיסי שבאזור הקווקז. עם רצח הצאר אלכסנדר השני, בשנת 1881, בידי מהפכנים רוסים, החלה תקופה של מאבק גלוי של השלטונות נגד יהודי רוסיה. השלטונות, שחששו מהתפרצותה של מהפכה, הטילו את אשמת הרצח על היהודים, שכן רבים מהם נטלו חלק בפעילות המהפכנית. ברחבי רוסיה פרצו פרעות שנודעו בשם "סופות בנגב" (ראו הרחבה בהמשך העמוד). הפרעות העיבו על התקווה להשתלבות היהודים בחברה הרוסית, ובעקבותיהן עזבו המוני יהודים את רוסיה - רובם לארצות הברית ומיעוטם לארץ ישראל. הפרעות סימנו את תחילתה של תקופה חדשה בחיי העם היהודי ואת ראשיתה של התנועה הלאומית היהודית.
עלילת דם - תופעה אשר התקיימה במהלך ימי הביניים ובראשית העת החדשה, בעיקר בצפון אירופה ובמזרחה. במוקד התופעה עמדה האשמה של היהודים בכך שהם הורגים נוצרים חפים מפשע, בדרך כלל ילדים, ומשתמשים בדמם לאפיית מצות. בעקבות האשמה זאת התחוללו בקהילות היהודיות פרעות כנקמה. מקובל לציין את הופעתה של עלילת הדם הראשונה בשנת 1144 בעיר נוריץ' שבאנגליה. אמנם בעקבות העלילה הזאת לא היו פרעות ביהודי נוריץ', אבל היא שימשה בסיס למאות עלילות דם נוספות. בעת החדשה התפשטה התופעה גם לארצות הים התיכון (ראו, לדוגמה, עלילת דמשק).
"סופות בנגב" - פרעות שפרצו באפריל 1881 בדרום רוסיה. הפרעות כונו בעיתונות היהודית בשם "סופות בנגב", משום שתרגום המילה "פוגרום" ברוסית הוא "סופת רעמים", ו"נגב" הוא דרום.
הפרעות התרחשו בכמה גלים וכללו התנפלויות על האוכלוסייה היהודית, אונס של נשים ואף מקרי רצח. ה"סופות בנגב" זעזעו את העולם היהודי. הזעזוע נבע גם מההיקף הגאוגרפי של הפרעות וגם מעמדת השלטונות, שנעה בין אדישות להתעלמות, ועד להשתתפות חיילים במעשי הפורעים. השלטונות גם ענשו יהודים שהשתתפו בארגון הגנה עצמית או הגיבו בכוח על הפגיעות בהם.
*204*
*204*
מאז הקמת האימפריה המוסלמית בימי הביניים, חי חלק ניכר מהעם היהודי תחת שלטון דת האסלאם. חלקם בתחומי האימפריה העות'מאנית, אשר שלטה במשך מאות שנים ברוב המדינות באזור אגן הים התיכון, וחלקם במדינות אחרות שדתן מוסלמית, כגון מדינות צפון אפריקה. בכל המדינות המוסלמיות, מעמדם של היהודים נקבע על פי חוקי דת האסלאם. היהודים (וגם הנוצרים) היו במעמד של בני חסות (ראו הרחבה בהמשך העמוד) ויכלו לחיות את חייהם הפרטיים והקהילתיים לפי חוקי דתם. ואולם, ככל שהיו היהודים רחוקים מהמרכז השלטוני, כן הם היו תלויים יותר בחסותם של שליטים מקומיים וסבלו מיחסם העדן של התושבים המוסלמים.
במהלך המאה ה-19 הייתה האימפריה העות'מאנית נתונה בתהליך של התפוררות. בעקבות זאת החלו מעצמות אירופה לבסס את שליטתן בתחומי האימפריה, ובמיוחד במדינות אגן הים התיכון ובצפון אפריקה, ומעורבותן חוללה שינויים מרחיקי לכת בחיי היהודים במדינות אלה.
בני חסות - בארצות האסלאם נחשבו היהודים וגם הנוצרים לבני חסות ("אהל א-ד'מה"). בתוקף מעמד זה הם קיבלו חסות והגנה מן השלטונות ויכלו לקיים את מצוות דתם, אבל הוטלו עליהם גם הגבלות ואיסורים והם חויבו במסים מיוחדים - מס גולגולת (ג'דה) ומס קרקע (ח'ראג') - בשיעור גבוה מזה שהוטל על המוסלמים. בחלק מן המדינות היה עליהם ללבוש לבוש מיוחד, שהבדיל בינם לבין המוסלמים. כמו כן נאסר עליהם לרכוש קרקעות או לעסוק בתפקידי מינהל וממשל.
*205*
בניסיון לבלום את חדירת המעצמות ולעודד זהות עות'מאנית בקרב בני הלאומים הרבים תושבי האימפריה, פתחה האימפריה העות'מאנית בתהליך של תיקונים במעמדם של הלא מוסלמים. מדיניות התיקונים - התנט'ימאת (ארגון מחדש) - פורסמה בשנת 1839 בצו מיוחד, וכללה התחייבות לשלומם, לכבודם ולשלום רכושם של כל תושבי האימפריה. הצו השווה את זכויותיהם ואת חובותיהם של היהודים לאלה של המוסלמים, ובכללן חובת הגיוס לצבא, אולם חלק ניכר מסעיפיו לא הגיע לידי ביצוע בשל התנגדותם של אנשי דת מוסלמים.
צעד נוסף להשוואת מעמדם של היהודים באימפריה היה צו שפורסם בשנת 1856 בלחץ המעצמות האירופיות. הצו פורסם בעקבות הסיוע שהגישו המעצמות לאימפריה העות'מאנית במלחמת קרים (ראו הרחבה בהמשך העמוד), ועיקרו: מעמד הנתינים הלא מוסלמים באימפריה. הסעיף החשוב בצו היה ביטול מס הגולגולת כאות לשוויון בין כל תושבי האימפריה, אולם את מקומו תפס מס הפטור משירות צבאי, שהיה מוטל רק על הלא-מוסלמים. הצו התיר ללא מוסלמים לבנות בתי כנסת וכנסיות, מוסדות חינוך ומוסדות בריאות, והבטיח להגן על רכושם. כן הובטח כי כל הנתינים, ללא הבדל דת, יוכלו להתמנות לכל המשרות הציבוריות ולהתקבל לבתי הספר האזרחיים והצבאיים. היהודים לא הוזכרו בצו במפורש, שכן הרפורמות כוונו בעיקר לאוכלוסייה הנוצרית. בעקבות הצו שולבו יהודים ונוצרים במנגנון השלטוני ובפקידות, אם כי מספרם לא היה רב.
תהליך התיקונים הסתיים בשנת 1876, עם קבלתה של חוקה שהבטיחה את חירויות הפרט והשוויון לכל אזרחי האימפריה. החוקה התקיימה במשך שנתיים בלבד, עד לפיזור הפרלמנט, בשנת 1878. ב-1909 הושבה החוקה על כנה, בעקבות מהפכת התורכים הצעירים (ראו הרחבה בהמשך העמוד), והתקיימה עד להתפרקותה של האימפריה העות'מאנית, בעקבות מלחמת העולם הראשונה.
מלחמת קרים - מלחמה שהתקיימה בשנים 1853-1856 בין האימפריה הרוסית מצד אחד, ובין האימפריה העות'מאנית והמעצמות שסייעו לה - צרפת, בריטניה וממלכת סרדיניה - מצד שני. אף שהמלחמה התנהלה בזירות רבות, החזית העיקרית שלה הייתה בחצי-האי קרים שבדרום רוסיה, ומכאן שמה. המלחמה הסתיימה בתבוסתה של רוסיה.
מהפכת התורכים הצעירים - תנועה מהפכנית בתורכיה, שהשתתפו בה בעיקר קציני צבא. התנועה תבעה רפורמה בצבא ובמשמר, ובשנת 1908 התחוללה מהפכה שהסתיימה בהדחת הסולטאן, עבד אל חמיד השני.
(בספר תמונה של קריקטורה של אדולף כרמייה שהתפרסמה בעיתוני התקופה - היעזר במנחה)
(בספר מפת שטחי שליטתה של האימפריה העות'מאנית במהלך המאות 18-19 ובראשית המאה ה-20 - היעזר במנחה)
במפה מתוארים שטחים שערו משליטת האימפריה העות'מאנית:
לאוסטריה, לקיסרות הרוסית, לאיטליה, לבריטניה ולצרפת.
1. אילו מדינות נכללו בשטחי האימפריה העות'מאנית בראשית המאה ה-19?
2. אילו מדינות נלקחו מהאימפריה העות'מאנית, ועל ידי מי?
3. כיצד מבטאת המפה את תהליך האימפריאליזם? היעזרו בעמוד 56.
*206*
*206*
בעקבות התפוררותה של האימפריה העות'מאנית בשטחים שהיו בשליטתה בצפון אפריקה, פתחה צרפת (בשנת 1830) בתהליך ממושך של השתלטות על אלג'יריה. ממשלת צרפת הכריזה על השטחים הכבושים כעל חלק בלתי נפרד מצרפת ועודדה מתיישבים צרפתיים, רובם חקלאים ואנשי עמקים, להגר אליהם. השלטונות הצרפתים באלג'יריה הגדירו מחדש את מעמדם של הלא-מוסלמים: הם לא נחשבו לאזרחים, אבל גם לא היו עוד במעמד של בני חסות.
מכיוון שיהודי אלג'יריה היו למעשה צרפתים ללא מעמד משפטי מוגדר, היו שהציעו להעניק להם אזרחות צרפתית. בצעד זה תמכו חוגים ליברליים צרפתיים, שראו באמנציפציה של יהודי אלג'יריה המשך טבעי לאמנציפציה של יהודי צרפת. חוגים אלה דגלו גם בביטול המשטר הצבאי באלג'יריה. הם היו משוכנעים שתנאי הכרחי לכך הוא הגדלת האוכלוסייה של בעלי האזרחות הצרפתית, וכי היהודים יוכלו לסייע בכך. אנשי הצבא, לעומת זאת, התנגדו לשינוי מעמדם של היהודים, מחשש שהדבר יעורר תסיסה בקרב המוסלמים. הם טענו גם כי היהודים אינם ראויים לקבל אזרחות צרפתית, בשל ייחודם הדתי והתרבותי.
בשנת 1865 פרסם הקיסר נפולאון השלישי, אשר שלט בצרפת בשנים 1848-1870, צו מיוחד בשם "צו הסנאט". לפי צו זה הותר למוסלמים וליהודים שנולדו באלג'יריה להגיש בקשה לקבלת אזרחות צרפתית על בסיס אישי. בהסבר לצו נאמר כי רק אנשים שרכשו השכלה צרפתית, עמדו בדרישות של מערכת החינוך הצרפתית והסתגלו לתרבות הצרפתית, יוכלו לקבל אזרחות צרפתית. התנאי לכך היה שיקבלו עליהם את חוקי המדינה ויוותרו על המעמד המיוחד שהיה להם כבני חסות. רק 3000 יהודים (מתוך כ-30,000 היהודים שחיו אז באלג'יריה) הגישו בקשה לאזרחות צרפתית. רבים אחרים חששו כי קבלת האזרחות תפגע באורח חייהם הדתי.
מיעוט המתאזרחים מרצון עורר את יהודי צרפת, שהיו כאמור היהודים הראשונים בעולם שקיבלו שוויון זכויות (עמ' 195), לפעול לזירוז תהליך ההתאזרחות של יהודי אלג'יריה. את המאבק למען קבלת האזרחות הצרפתית הוביל מסוף שנות החמישים אדולף כרמייה (ראו הרחבה בהמשך העמוד), עורך דין צרפתי-יהודי, שמונה לשר המשפטים. כרמייה נודע בפעולתו לעזרת יהודים ברחבי העולם והיה בין מייסדי כי"ח (עמ' 206).
ב-24 באוקטובר 1870 פורסמה פקודה שנקראה "פקודת כרמייה", ואשר העניקה לכל יהודי אלג'יריה אזרחות צרפתית מלאה. היה זה המקום היחיד בצפון אפריקה שבו זכו כל היהודים להפוך לאזרחי המדינה האירופית ששלטה באזור. ליהודים, בהיותם אזרחים צרפתים, הוענקה זכות הצבעה, הם חויבו לשרת בצבא, והיה עליהם לנהוג על פי החוק הצרפתי גם בענייני המעמד האישי - נישואים וגירושים. החוק פתח לפני יהודי אלג'יריה הזדמנויות חדשות שלא היה להן אח ורע ביתר מדינות האסלאם.
פקודת כרמייה עוררה תגובות מנוגדות: בקרב יהודי אלג'יריה היו שחששו כי היא תזרז התבוללות; התושבים המוסלמים החלו לראות ביהודים משתפי פעולה עם השלטון הקולוניאלי הצרפתי; גם הצרפתים והאירופים האחרים שישבו באלג'יריה לא היו שבעי רצון מן הפקודה, משום שהם ראו ביהודי אלג'יריה ילידים שחרגו מן המעמד הנחות הראוי להם; ואילו כרמייה התפאר כי הוא פטריוט צרפתי אשר הוסיף אזרחים למדינתו. בשנת 1870 מנתה הקהילה היהודית באלג'יריה 33,0000 איש, וכולם היו לאזרחי צרפת.
אדולף כרמייה (1796-1880) - מדינאי צרפתי ומנהיג יהודי. לאחר מהפכת 1848 התמנה לשר המשפטים בממשלה הזמנית בצרפת, ובתפקידו זה ביטל את עונש המוות על עברות פוליטיות. במסגרת פעילותו למען יהודים עסק בפרשת עלילת הדם בדמשק ובפרשת אדגר מורטרה ועמד בראש חברת "כל ישראל חברים".
(בספר תמונה של קריקטורה של אדולף כרמייה שהתפרסמה בעיתוני התקופה - היעזר במנחה)
חוו דעתכם: מהי העמדה של יוצר הקריקטורה ביחס לכרמייה וביחס להשגת הפקודה שנקראה על שמו? נמקו.
*207*
(בספר תמונה של חיילים שומרים על בית הכנסת הראשי באלג'יר מפני מתפרעים, 1898)
'אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים' (...) ארץ מצרים זוהי אלג'יר, אלג'יר שהנה בעיני אחי המסכנים ארץ העבדות שממנה הם נחלצו רק לפני כשלושים שנה. ומאז ראו כמה הם התקדמו. (...) הפער בינם לבין הערבים הוא עצום. (...) הם רוצים להיות צרפתים: הם ראויים לכך ובקרוב הם יגשימו זאת.
מובא אצל: מיכאל אביטבול, מכרמיה לקטן: אנטישמיות באלג'יריה הקולוניאלית (1870-1940), עמ' 20-21.
מהו הנימוק שבשמו מצדד כרמייה במתן אזרחות ליהודי אלג'יריה?
לאחר פרסום פקודת כרמייה הציף את אלג'יריה גל אנטישמיות שנועד למנוע מהיהודים לממש את זכויותיהם האזרחיות החדשות. חיבורים אנטישמיים ומאמרים בעיתונות תיארו את היהודים כקרובים לילידים המוסלמים יותר מלצרפתים, ולכן טענו כי לאפשר להם להשתתף בבחירות למועצות המקומיות ולפרלמנט הצרפתי. העיתונות הצרפתית המקומית הסיתה בלי הרף את המוסלמים נגד היהודים ודרשה את ביטולה המיידי של פקודת כרמייה. ההסתה גרמה לגל של פרעות, שבמהלכן נרצחו יהודים, חוללו בתי כנסת ונשדד רכוש יהודי.
(בספר תמונה של חיילים שומרים על בית הכנסת הראשי באלג'יר מפני מתפרעים, 1898)
*207*
מעורבותן של המעצמות האירופיות במעמדם של היהודים בצפון אפריקה באה לידי ביטוי גם בתוניסיה. בשנת 1861 פרסם שליט תוניסיה חוקה שכללה תיקונים במעמדם של הלא-מוסלמים, אך בפועל אפלייתם נמשכה. קשיים כלכליים ומרידות הביאו למעורבות הולכת וגוברת של צרפת, עד שבשנת 1881 הייתה תוניסיה למדינת חסות (ראו הרחבה בהמשך העמוד) של צרפת. אך בשל המעמד המיוחד הזה של תוניסיה, ובעקבות התסיסה שעוררה פקודת כרמייה באלג'יריה, לא נחשבו יהודי תוניסיה לאזרחי צרפת. רק בשנת 1910 פורסם צו שקבע כי תוענק אזרחות צרפתית ליהודי תוניסיה בני 21 ומעלה, הדוברים צרפתית ואשר שירתו בצבא.
לעומת אלג'יריה ותוניסיה - במעמדם של היהודים במרוקו, שהייתה גם היא בשליטת צרפת, לא חל שינוי עקרוני. חלק מהיהודים ניסו לשפר את מעמדם באמצעות חסות קונסולרית. חסות זאת הוענקה על יד הקונסולים שייצגו את מעצמות אירופה, ופטרה את מי שהחזיק בה מתשלום מס גולגולת ומהגבלות שונות שהיו מוטלות על לא מוסלמים.
מדינת חסות - הגדרה פוליטית ומשפטית שנוצרה בעקבות תהליכים שהתרחשו במאה ה-19 בשלטון הקולוניאלי, ומשמעותה: מדינה הנמצאת בחסותה של מעצמה. המעצמה מנהלת את יחסי החוץ של המדינה שתחת חסותה ודואגת לביטחונה. בלועזית, פרוטקטורט.
*208*
רוב יהודי מרוקו התרכזו בקזבלנקה, עיר הנמל המרכזית של מרוקו. הקהילה היהודית בעיר התבססה במחצית השנייה של המאה ה-19. עם כיבושה של קזבלנקה בידי צרפת (בשנת 1907), פרצו פרעות ביהודים ונהרגו בהן עשרות יהודים. הרובע היהודי, המלאח, נהרס ונבזז, והיו מקרים של המרת הדת לאסלאם בכפייה. הפרעות הטביעו את חותמן על היחסים בין היהודים למוסלמים בעיר, ובעקבותיהן עזבו את קזבלנקה מאות פליטים יהודים.
גם בעיר פס נערכו פרעות ביהודים. הפרעות פרצו בשנת 1912, על רקע חתימת הסולטן על חוזה פס, שבמסגרתו נעשתה מרוקו למדינת חסות של צרפת, והשטח שבצפון מרוקו עבר לחסות ספרד. בתגובה למהלך זה, ועל רקע אי היציבות הכללית במדינה, פרץ בפס מרד נגד הסולטן, שבמהלכו נרצחו 60 יהודים וכ-10,000 נותרו חסרי בית. הסולטן ניסה לסייע ליהודים ואף הקצה משאבים לשיקום המלאח, אך מעמדם המשפטי של היהודים לא השתנה.
חלק מהיהודים במרוקו קיוו שהחסות הצרפתית תסייע להם לזכות באזרחות צרפתית, כמו אחיהם באלג'יריה. אך השלטונות הצרפתיים במרוקו העדיפו לראות ביהודים חלק מאוכלוסיית הילידים המוסלמית, והם סירבו בתוקף להעניק להם מעמד מיוחד.
*208*
*208*
כפי שראינו, במדינות מרכז אירופה ומערבה היה תהליך האמנציפציה הדרגתי ומלווה בדיון ציבורי, ובארצות האסלאם הוא הושפע מהמעורבות האירופית באזור. בארצות הברית, לעומת זאת, כמדינה שחרתה על דגלה את עקרונות הנאורות, היה מעמדם של היהודים כאזרחים שווי זכויות מעוגן מלכתחילה בחוקה האמריקנית (ולא תוצר של מהפכה או של דיון ציבורי).
הגירתם של יהודים לאמריקה החלה במהלך המאות ה-17 וה-18 מספרד, מפורטוגל, מצרפת, מהולנד, מגרמניה ומאנגליה - הארצות שמהן הגיעו ראשוני המתיישבים ליבשת החדשה. אנגליה, ששלטה ב-13 מושבות בצפון אמריקה, התירה בשנת 1678 למהגרים היהודים להקים בית קברות יהודי בניופורט שברוד איילנד. מקובל לראות במתיישבים האלה את צאצאיהם של יהודי ספרד ופורטוגל - חלקם צאצאי היהודים המגורשים, וחלקם צאצאי אנוסים ששבו ליהדותם עם ראשית ההתיישבות היהודית בצפון אמריקה. עד שנת 1695 הם לא קיבלו רשות לקיים תפילה בציבור, וגם אז התיר להם השלטון האנגלי להתפלל בבית שכור ולא במבנה ציבורי. רק בשנת 1730 הוקם בית הכנסת הראשון על אדמת אמריקה - בית הכנסת "שארית ישראל" - בעיר ניו יורק. בשנת 1740 התקבל ב-13 המושבות האנגליות באמריקה חוק ההתאזרחות, אשר אפשר לזרים שהתגוררו במושבות אלה במשך שבע שנים לקבל אזרחות בריטית. בעקבות החוק הזה היו היהודים באמריקה ליהודים הראשונים בעולם שנהנו משוויון זכויות. המעמד של יהודי אמריקה היה גורם מדרבן למאבקם של היהודים לאמנציפציה באירופה.
*209*
ב-1776, השנה שבה הכריזו 13 המושבות באמריקה על עצמאותן, חיו בהן כ-2,500 יהודים. מעמדם כאזרחים שווי זכויות אושר עם כינון החוקה האמריקנית, אך בכמה מדינות השוויון לא היה מלא בשל היותם בני דת שונה. לדוגמה, בכמה מדינות נאסר עליהם להצביע בבחירות, ונמנע מהם לכהן במשרה ציבורית, מאחר שהמועמדים למשרה נדרשו להישבע בנוסח נוצרי. כל ההגבלות הוסרו בשנת 1791, עם קבלת התיקון הראשון לחוקה, שקבע הפרדה של הדת מן המדינה. בעקבות זאת זכו יהודים לקבל משרות ממשלתיות ולמלא תפקידים בולטים בחיים הציבוריים בארצות הברית, לדוגמה: יולי דוד לוי (1810-1866) - הסנטור היהודי הראשון.
מצבם של היהודים באמריקה היה טוב ממצבם של היהודים בכל מקום אחר בעולם באותה תקופה, ובעקבות זאת גברה ההגירה אליה. וכך, לצד הקהילה הספרדית והפורטוגזית, קמו באמריקה קהילות של מהגרים ממרכז אירופה. בהיעדר הגבלות חוקיות, היהודים השתלבו בחיי הכלכלה ונחשבו לחלק מהמעמד הבינוני. ומאחר שהחברה האמריקנית בכללה הייתה חברה של מהגרים, היהודים לא נחשבו בה לזרים. הם יכלו לקיים את מצוות הדת, לנוע בחופשיות ממקום למקום, לקנות קרקעות ולהתיישב בהן על פי רצונם. לעתים קרובות היו היהודים בין המייסדים של הערים החדשות, דבר שחיזק את תחושת השייכות שלהם למקום ואת זהותם האמריקנית.
(בספר תמונה של בניין בית הכנסת "טורו" בניופורט, רוד איילנד)
בניית בית הכנסת הסתיימה ב-1763, והוא נחשב לבית הכנסת העתיק ביותר שנשתמר עד ימינו בצפון אמריקה)
*210*
(בספר תמונה של "שובו של המתנדב ממלחמות השחרור", של מוריץ דניאל אופנהיים, 1843-1844. בציור מתאר אופנהיים יהודי שהתנדב ללחום למען גרמניה נגד צבאות נפולאון, השב אל משפחתו - היעזר במנחה)
מתוך מכתבו של אחד מראשוני המהגרים מגרמניה לארה"ב בראשית המאה ה-19, אהרון פיליפס.
איך אפשר בכלל לחיות במשטר שבו אינך יכול אפילו ליהנות מהזכויות הפשוטות ביותר שבן אנוש ראוי להן (...). פה כולנו שווים, כל הדתות זוכות לכבוד והוקרה ונהנות מזכויות שוות. יהודי מוכשר הזוכה להצלחה יכול לזכות בכבוד הגדול ביותר כמו כל האחרים. (...) אמריקה הארץ המובטחת, אמריקה החופשית והמאושרת שבה אני מוצא כל שיחפוץ בו לבי. (...) הורים יקרים, אילו רק ידעו היהודים כמה טוב אפשר לחיות בארץ הזאת, איש כבר לא היה רוצה לחיות בגרמניה.
מובא אצל: יונתן ד' סרנה, היהדות באמריקה, קובץ מאמרים, עמ' 78.
1. מיהו הכותב ומיהם הנמענים של המכתב?
2. מהו יחסו של הכותב לארצות הברית? לפי מה הסקתם זאת?
3. מהם, על פי המכתב, היתרונות שיש לחיי בארצות הברית על פני החיים בגרמניה?
4. מהו, על פי המכתב, התנאי להצלחה בארצות הברית? כיצד יכול תנאי זה לעודד את המהגרים?
החברה האמריקנית מגלה כלפי היהודים יחס דו-ערכי
*210*
השוויון שיהודי אמריקה נהנו ממנו לא היה רק שוויון לפני החוק. החברה האמריקנית קיבלה את היהודים בזרועות פתוחות, וכמעט שלא היו בקרבה גילויי אנטישמיות. ועם זאת, על רקע ההשתלבות הכלכלית של היהודים, ולעתים גם הצלחתם הכלכלית, היו שייחסו להם תכונות שליליות. בשנות החמישים של המאה ה-19 שימש הפועל "to jew" במשמעות "לרמות", ובקריקטורות ובמחזות תוארו הרוכלים היהודים כאנשים לא ישרים.
מטבע הדברים, היחס השלילי מצא את ביטויו בעיקר בתקופות של מתיחות. לדוגמה, בשנים 1860-1865, בתקופת מלחמת האזרחים (עמ' 73), שררה מתיחות מסוימת כאשר יהודים רבים במדינות הדרום הזדהו עם מדינות הקונפדרציה והתנגדו לביטול העבדות. עמדה זאת שימשה עילה למפקד צבא מדינות הצפון, הגנרל יוליסס גרנט, לגרש בתוך 24 שעות את כל יהודי טנסי, מיסיסיפי וקנטאקי שבדרום ארצות הברית. גרנט הסביר צעד זה בטענה שהם קיימו יחסי מסחר עם האויב. משהגיעה הידיעה על הגירוש לנשיא אברהם לינקולן, הוא ביטל את הצו מיד. אך לדעת חוקרים, פרשה זו, על אף חריגותה, מלמדת שעוד במאה ה-19, ועל אף השוויון החוקי, שררו בארצות הברית דעות קדומות נגד היהודים.
כאשר גברה השתלבותם של היהודים וגדל מספרם בעקבות גלי ההגירה שהגיעו ממזרח אירופה (עמ' 226) הם נתקלו באפליה במקומות נופש, במועדונים ובבתי ספר פרטיים. גילויי האפליה גברו לאחר מלחמת העולם הראשונה, והם באו לידי ביטוי בהגבלות על מספרם של סטודנטים לרפואה באוניברסיטות ובחוקי הגירה שהגבילו מהגרים יהודים ממזרח אירופה.
*211*
(בספר תמונה של "שובו של המתנדב ממלחמות השחרור", של מוריץ דניאל אופנהיים, 1843-1844. בציור מתאר אופנהיים יהודי שהתנדב ללחום למען גרמניה נגד צבאות נפולאון, השב אל משפחתו - היעזר במנחה)
1. לפניכם צמדי מושגים ואירועים:
- הצהרת זכויות האדם והאזרח - חוק האזרחות של יהודי צרפת
- קונגרס וינה - פרעות הפ-הפ
- גזרת הקנטוניסטים - בתי ספר ממשלתיים
- תוניסיה - מדינת חסות
- פקודת כרמייה - מעמדם האזרחי של יהודי אלג'יריה
- הענקת אזרחות צרפתית ליהודי אלג'יריה - גילויי אנטישמיות באלג'יריה
- חוקת ארצות הברית - פרשת גרנט
א. מה הקשר בין שני המושגים בכל אחד מהצמדים? בתשובתכם ציינו גם אם זהו קשר של ניגוד, של הוספה, של הדגמה, של סיבה ותוצאה, של השוואה או של פירוט והכללה.
ב. כתבו לכל צמד מושגים משפט הכולל בתוכו את שני המושגים.
2. במאה ה-19 חלו תמורות במעמדם המשפטי של יהודים במדינות רבות בעולם.
א. הציגו את תהליך השינוי שחל בכל אחת מהמדינות.
ב. סרטטו ציר וציינו עליו את שמות המדינות ואת המעמד המשפטי שהן העניקו ליהודים שהתגוררו בהן בסוף המאה ה-19, ברצף - מקיפוח ואפליה ועד שוויון זכויות מלא.
קיפוח והפליה ... שוויון זכויות מלא
3. תהליך הענקת האמנציפציה התרחש במדינות שונות במרכז אירופה ובמערבה, והתאפיין בקווים משותפים ובתופעות שהיו ייחודיות לכל מדינה ומדינה.
א. הסבירו מה הקשר בין הענקת אמנציפציה ליהודים לבין רעיונות הנאורות והליברליזם. היעזרו במה שלמדתם בפרקים 2, 4.
ב. לפי חוקרים מסוימים, תהליך האמנציפציה בצרפת נע בין התקדמות לנסיגה. הסבירו את הטענה והדגימו אותה.
ג. מה היו הטיעונים של מחייבי האמנציפציה בגרמניה? ומה היו הטיעונים של המתנגדים לה?
4.
א. מה הייתה מטרתם המשותפת של הצארים במדיניותם כלפי היהודים?
ב. חוו דעתכם: איזו מהדרכים השיגה את מטרתם של הצארים בצורה הטובה ביותר - עידוד או כפייה?
5.
א. הסבירו את שורשיו של המעמד המשפטי של יהודי ארצות האסלאם.
ב. הציגו את התגובות בציבור היהודי לפקודת כרמייה. הסבירו את הגורמים שהשפיעו עליהן.
ג. יש הטוענים כי היהודים נהנו מחדירתן של המעצמות האירופיות לצפון אפריקה, אך בה-בעת גם ניזוקו ממנה. חוו דעתכם על הטענה הזאת, ונמקו.
*212*
*212*
לאחר שסקרנו את השינויים במעמדם המשפטי של היהודים באזורים שונים בעולם, בסעיף זה נתמקד בתגובתם של היהודים לשינויים האלה. תחילה נדון בתמורות בתודעתם ובאורחות חייהם של היהודים כיחידים, ואחר כך נבחן את השפעתם של השינויים האלה על המסגרת הקהילתית.
*212*
*212*
הענקת שוויון הזכויות ליהודים במדינות במרכז אירופה ובמערבה יצרה פיצול בחברה היהודית. יהודים רבים חששו ששינוי המעמד המשפטי יפגע במסורת היהודית ובשמירת המצוות, אבל היו יהודים שהגיבו בהתלהבות לאפשרויות החדשות שנפתחו לפניהם וביקשו להתערות בחברה הסובבת. הם שלחו את ילדיהם ללמוד בבתי ספר ממשלתיים, והצעירים שבהם פנו ללמוד באוניברסיטאות ולעמוק בתחומים חדשים, כגון רפואה ומשפטים. אחרים פנו לתחום העיתונות - חלקם כעיתונאים וחלקם כבעלי מניות בעיתונים הגדולים. יהודים אחדים השתלבו בחיים הפוליטיים, בעיקר במפלגות הליברליות והסוציאליסטיות: בצרפת כיהן אדולף כרמייה כשר המשפטים (עמ' 206), ובאנגליה כיהן בנימין ד'יזראלי כראש הממשלה. יהודים מעטים אף הצליחו להשתלב בצבא ולהגיע לדרגות בכירות: אלפרד דרייפוס, לדוגמה, שירת כקצין בצבא צרפת עד שהועמד לדין (עמ' 298).
חלק מהיהודים פנו לעסוק בתחומים שונים של תרבות ואמנות שקודם לכן היהודים לא עסקו בהם, והם העשירו את התרבות האירופית ביצירותיהם. בגרמניה התפרסמו הפסל והצייר מקס ליברמן, בן למשפחת סוחרים אמידה שייסדה את אחד ממפעלי הטקסטיל הגדולים והמודרניים ביותר באירופה, והצייר מוריץ דניאל אופנהיים, שצייר את אורח החיים של בני המעמד היהודי הגבוה.
(בספר תמונה של "שובו של המתנדב ממלחמות השחרור", של מוריץ דניאל אופנהיים, 1843-1844. בציור מתאר אופנהיים יהודי שהתנדב ללחום למען גרמניה נגד צבאות נפולאון, השב אל משפחתו - היעזר במנחה)
1. מה אפשר ללמוד מן התמונה ומן השם שניתן לו על זהותו הדתית של הבן המתנדב ועל יחסו למדינה?
2. תארו את המפגש בין המשפחה לבין הלוחם.
3. מה אפשר ללמוד מהתמונה על הזהות היהודית של בני המשפחה ועל מעמדה הכלכלי?
4. כיצד מבטא הצייר את המתח בין מסורת לחידוש בקרב החברה היהודית בעקבות קבלת האמנציפציה?
*213*
*213*
ההשתלבות של היהודים במדינה ובחברה הסובבת לוותה לעתים בשינוי הזהות היהודית. היו יהודים שבחרו לאמץ את סגנון הלבוש שהיה נהוג בסביבתם, והיו ששינו את שפתם והחלו לדבר ולכתוב בשפת המקום. חלקם החליפו את מקומות המגורים ועברו משכונות שרוב תושביהן היו יהודים לאזורים אחרים בערים. יחסי השכנות עם הנוצרים והקרבה היום-יומית אליהם הביאו לא אחת לקשרי חברות ואף לקשרי נישואים בין יהודים לנוצרים.
נוסף על כך, מתוך הכרת תודה למדינה שהעניקה להם שוויון זכויות, בחרו חלק מהיהודים להזדהות עמה. בגרמניה היו שהציעו למחוק כל זכר לציון ולירושלים מסידור התפילה, מאחר ש"אין ליהודים אלא את המולדת הפרוסית, שלשלומה הם חייבים להתפלל." ובצרפת היו שהכריזו: "צרפת, אשר הסירה ראשונה את חרפת יהודיה - היא ארץ ישראל שלנו, הרריה - ציון שלנו, ונהרותיה - הירדן שלנו." גבריאל ריסר הצהיר: "אנו רוצים להשתייך למולדת הגרמנית; בכל מקום שנהיה נשתייך אליה. היא יכולה ואף עשויה לבקש מאתנו כל שהיא רשאית לבקש מאזרחיה."
היו גם יהודים שהרחיקו לכת וביקשו להקל על השתלבותם בחברה באמצעות המרת הדת. אחד המפורסמים שבהם היה היינריך היינה (ראו הרחבה בהמשך העמוד). היינה, שהתנצר בשנת 1825 לאחר התלבטות ממושכת, כינה את ההתנצרות "כרטיס כניסה לתרבות האירופית". החברה הנוצרית, מצדה, לא האמינה בכנות ההמרה ובמקרים רבים הבליטה את יהדותו של המומר. שנים לאחר התנצרותו נתן היינה ביטוי לקשיים שהתעוררו אצלו בגלל המרת דתו לנצרות. באחד ממכתביו כתב היינה: "עכשיו אני שנוא על יהודים ונוצרים כאחד." הוא הביע צער על הצעד הזה, והגדיר את עצמו "תלוש" - כבר אין הוא שייך לחברה היהודית, אך גם אינו שייך לחברה הנוצרית.
אך על אף השינויים שהתחוללו בחברה היהודית במרכז אירופה, היהודים המשיכו לבלוט במאפייניהם הייחודיים. על אף התרופפות המסורת והתמעטות ההקפדה על קיום המצוות, מרבית היהודים עדיין העדיפו לבוא בקשרי נישואין בינם לבין עצמם. נישואי תערובת, שגררו בדרך כלל המרת הדת, נחשבו בעיני רבים מהם לנטישת המשפחה והחברה היהודית.
היינריך היינה (1797-1856) - אחד המשוררים החשובים בגרמניה וגולה פוליטי משנת 1831 בפריז. כתב שירים ליריים ואפיים, פרוזה סטירית, מסות ועוד. אף שהתנצר, לא התכחש היינה לזהותו היהודית עד סוף ימיו.
*213*
בניסיונותיהם של הצארים ברוסיה לשלב את היהודים בחברה הרוסית, הם נעזרו ביהודים שסברו גם הם כי יש צורך ב"תיקון היהודים". מדיניות זאת של הצארים ערערה את הלכידות בחברה היהודית ועוררה מתחים בין התומכים בה לבין המתנגדים לה. לדוגמה, בשנת 1841 פנה שר החינוך הרוסי אל ד"ר מקס ליליינטל (ראו הרחבה בהמשך העמוד), יהודי גרמני, וביקש ממנו לסייע בגיוס מורים יהודים מגרמניה ובפיתוח תכניות לימודים מיוחדות לבתי הספר היהודיים ברוסיה. ד"ר ליליינטל סייר בקהילות היהודיות שבתחום המושב כדי לשכנען לקבל את התכנית שמציעים השלטונות, אך הוא נתקל בהתנגדות עזה: מרבית היהודים ראו בתכנית הזאת עוד ניסיון של השלטונות לבולל אותם, והם כינו אותה "גזרת השקאלעס" - גזרת בתי הספר. ההיסטוריונים נוהגים לכנות את ההתרחשויות הקשורות בגזרה הזאת פרשת "ההשכלה מטעם".
ד"ר מקס ליליינטל (1815-1882) - משכיל יהודי גרמני שהגיע בשנת 1839 לריגה כדי להקים בעיר בית הספר יהודי ברוח ערכי ההשכלה. נוסף על תפקידו כמנהל בית הספר, יעץ ליליינטל לשלטונות הרוסיים כיצד לקדם את המודרניזציה בקרב היהודים. בשנת 1845 עזב את רוסיה במפתיע ועבר לארצות הברית, שם כיהן כרב של קהילה רפורמית.
היו אף יהודים שאיימו לפגוע בליליינטל פגיעה פיזית. כל ניסיונותיו של ליליינטל לשכנע את הקהילות היהודיות כי השלטונות רוצים בטובתן וכי תכניתם נועדה להבטיח את השתלבותם של היהודים בחברה, נדחו. הוא אף הבטיח שאם תפגע התכנית במסורת היהודית, הוא
*214*
ימשוך את ידיו ממנה. בשנת 1845 עזב ליליינטל את רוסיה במפתיע ועבר לארצות הברית, שם כיהן כרב של קהילה רפורמית. ייתכן כי עזב את רוסיה לאחר שהבין כי מגמת הצארים הייתה בעצם לנצר את היהודים, וייתכן כי עזב ממניעים אישיים. למרות עזיבתו של ליליינטל, ועל אף ההתנגדות מצד חלק מהיהודים - במחצית השנייה של המאה ה-19 נמשכה מגמת הרוסיפיקציה ואף גברה.
מגמה זאת התרחשה בעידוד השלטונות הרוסיים, ובראשם הצאר אלכסנדר השני (עמ' 203). בימיו של אלכסנדר השני הותר לבעלי תואר אקדמי לצאת מתחום המושב (עמ' 200), ודבר זה הביא לנהירה של תלמידים יהודים רבים לבתי הספר הממשלתיים. בתוך שנים מעטות עלה שיעור היהודים בקרב תלמידי הגימנסיות הרוסיות והאוניברסיטאות, על חלקם היחסי באוכלוסייה הרוסית.
מספרם של היהודים שעזבו את תחום המושב בימיו של הצאר אלכסנדר השני מוערך בכ-60,000 איש. מספר יהודים זה הוא אחוז מזערי מכלל מיליוני היהודים שחיו במזרח אירופה, אבל אלה הם היהודים הראשונים שהשתלבו בחברה הרוסית. הם התיישבו בערים הגדולות והבינוניות של רוסיה, ואימצו את אורחות החיים של הבורגנות הלא-יהודית. הם החליפו את לשון הדיבור שלהם מיידיש לרוסית, ומתוכם יצאו סופרים בלשון הרוסית ופעילים פוליטיים בתנועות רוסיות שונות.
(בספר תמונה של תרשים של מספר הסטודנטים היהודים בגימנסיות ובאוניברסיטות ברוסיה, 1853-1886 - היעזר במנחה)
ב-1853:
מספר היהודים בגימנסיות ברוסיה - 159.
מספר היהודים באוניברסיטות ברוסיה - 0.
ב-1863:
מספר היהודים בגימנסיות ברוסיה - 547.
מספר היהודים באוניברסיטות ברוסיה - 129.
ב-1870:
מספר היהודים בגימנסיות ברוסיה - 2,045.
מספר היהודים באוניברסיטות ברוסיה - 0.
ב-1875:
מספר היהודים בגימנסיות ברוסיה -4,674
מספר היהודים באוניברסיטות ברוסיה - 0.
ב-1880:
מספר היהודים בגימנסיות ברוסיה -.7,999.
מספר היהודים באוניברסיטות ברוסיה - 556.
ב-1886:
מספר היהודים בגימנסיות ברוסיה -.9,225.
מספר היהודים באוניברסיטות ברוסיה - 1,858.
מקור לנתונים: עמנואל אטקס (עורך), הדת והחיים, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל ירושלים, עמוד 287.
1. איזו מגמה בחברה היהודית ברוסיה עולה מנתוני התרשים?
2. חוו דעתכם: על פי התרשים, באיזו מידה מדיניותם של הצארים (עמ' 202-204) השיגה את מטרתה? נמקו.
*214*
המעורבות האירופית באימפריה העות'מאנית ובצפון אפריקה הביאה לתמורות במעמדם המשפטי של היהודים, ובעקבות זאת גם לשינויים בתחומי חיים נוספים: יהודים עברו לגור בשכונות חדשות, וצעירים יהודים רכשו השכלה בבתי ספר ממשלתיים או בבתי ספר מודרניים שייסדו יהודים מארצות מרכז אירופה בארצות האסלאם.
הרבנים חששו אמנם שבתי הספר יקדמו תהליך של התרחקות מהדת, אך רוב היהודים בארצות האסלאם רצו בשינויים בתחום החינוך. הם ראו בתרבות האירופית תרבות מתקדמת וביקשו לשפר את תנאי חייהם באמצעותה. ייתכן כי היעדר ההתנגדות לשינויים נבע גם מכך שהחברה הסובבת לא ניסתה לשלב את היהודים בתוכה, ומשום שהשלטונות לא כפו שינויים אלה על היהודים, כפי שקרה במזרח אירופה.
*215*
בהדרגה התרבו גילויי ההתמערבות בקרב היהודים. הם אימצו את השפה הצרפתית ואת תרבותה, החליפו את הלבוש היהודי המיוחד בלבוש אירופי מודרני, והעניקו לילדיהם שמות אירופיים. הם נחשפו גם לתרבות האירופית - ספרות, תאטרון וקולנוע - ואת מקומה של הקריאה בספרות הרבנית החליפה קריאת עיתונים בלדינו או בצרפתית וקריאת תרגומים של ספרות יפה מצרפתית ומשפות אירופיות אחרות. גילויי ההתמערבות לוו גם בהיחלשות הזיקה לדת: חנויות נפתחו בשבת, וירד מספרם של לומדי התורה. באימפריה העות'מאנית הושפע התהליך גם מהיחלשות מעמדם הכלכלי של היהודים במאה ה-19, שפגעה ביכולתן של הקהילות היהודיות לתמוך בישיבות והביאה לירידה במספר לומדי התורה. מלבד ההתנתקות מהקהילה ומהמסורת היהודית - התקרבותם של הצעירים היהודים באימפריה העות'מאנית לנציגי השלטון הקולוניאלי ולמהגרים האירופים, הביאה גם להתרחקותם מן הרוב המוסלמי שבקרבו חיו מאות שנים.
גורם נוסף שהשפיע על תהליך ההתמערבות של יהודים במדינות האיסלאם היה רצונם של היהודים שחיו במרכז אירופה ובמערבה לקדם את המעמד המשפטי של יהודים בארצות אחרות. לדוגמה, חברת כל ישראל חברים (כי"ח) (עמ' 302), שהוקמה בפריז בשנת 1860, האמינה כי הנחלת תרבות צרפת היא אמצעי לשילוב היהודים במדינות שונות בעולם האירופי המודרני.
לצד חברת כי"ח פעלו בארצות האסלאם עוד חברות שהקימו יהודי אירופה: "חברת עזרה" (ראו הרחבה בהמשך העמוד) מגרמניה ו"אגודת האחים" (ראו הרחבה בהמשך העמוד) מאנגליה. החברות הקימו בתי ספר מודרניים, שלמדו בהם עשרות אלפי תלמידים יהודים. חלק מבוגרי בתי הספר בארצות צפון אפריקה השתלבו בהוראה, בהנהגת הקהילה ובעבודה בחברות מסחריות ובנציגויות אירופיות. חלקם פנו ללמוד באוניברסיטאות ובמוסדות להשכלה גבוהה שהקים השלטון הצרפתי הקולוניאלי, ובני משפחות עשירות אף פנו ללמוד באוניברסיטאות של לונדון ופריז.
חברת "עזרה" - נוסדה בגרמניה בשנת 1901 ונועדה לעזור ליהודים נזקקים. משנת 1904 פעלה בארץ ישראל בתחום החינוך, והקימה בתי ספר בירושלים, ביפו, בחיפה ובצפת, ששפת הלימוד בהם הייתה גרמנית. מטרת הפעילות הזאת הייתה להחדיר את התרבות הגרמנית לארצות האסלאם ולהגביר את המעורבות של גרמניה בשטחי האימפריה העות'מאנית.
"אגודת האחים" - נוסדה בלונדון בשנת 1871 במטרה לפעול למען שוויון זכויות ליהודים בכל המדינות, ולהגן על יהודים שנרדפו על ידי השלטונות במדינותיהם.
(בספר תמונה של תלמידים בבית הספר של כי"ח בעיר תוניס, תוניסיה, 1901. התלמידים בתמונה לבושים תלבושת אחידה, וכמה מהם אוחזים בכלי עבודה; ברקע נראים שלטים בצרפתית)
*216*
(בספר תמונה של דף השער לחוברת המחזה "שני קונילמל" שהוצג בתיאטרון היידי גולדפאדן. ניו יורק, 1893 - היעזר במנחה)
א. מתוך דיווח של יהודים צרפתים שנשלחו לאלג'יריה, יעקב יצחק אלטרס ויוסף כהן, 1842
היהודים מבלים בבתי הקפה ובמועדונים שלנו בשעה שהילידים האחרים מתרחקים מהם בשאט נפש; הם כבר אימצו לעצמם בחיים החברתיים אחדים מהרגלינו ואולי גם כמה ממגרעותינו. המשפחות הפשוטות שלחו את ילדיהן לעבוד בתור עמילי מסחר (סוכנים של גופים מסחריים) או פקידי מינהל, מה שאיפשר להם להתקרב יותר ויותר לתרבות הצרפתית. באלג'יר יותר מ-500 בנות יהודיות עובדות כעוזרות בית אצל משפחות צרפתיות (...) ההתבוללות באה לידי ביטוי גם בפרטים הקטנים ביותר (של חיי היום-יום). כך בבתיהם של יהודים רבים ישנם רהיטים צרפתיים לצדם של רהיטים מקומיים. ניתן למצוא למשל אצלם כורסאות, ספות ושעוני קיר. (...) אצל יהודים רבים, אף ממוצא בינוני, מצאנו עיתונים צרפתים שהם מקבלים וקוראים בעניין.
מובא אצל: שמעון שוורצפוקס, היהודים והשלטון הצרפתי באלג'יריה (1830-1855), עמ' 84-85.
ב. מתוך דיווח של שליח כי"ח לפס, מרוקו, 1913
(...) בשמחה הנני לבשר לכם גם על תופעה מתפשטת של התקבלות הבגד האירופי ב'מלאח' (הרובע היהודי בערים במרוקו). הצעירים, הם שנתנו את האות. הם הודו בפני, כי מאז החלו לבוא בקשרים עם אירופים, הם חשים במבוכה להיראות שונים בבגדיהם, המביאים עליהם לעתים יחס של בוז. אינני מבקש כי אם לעודד אותם להמשיך בדרך הזו; לאימוץ הבגד האירופי נודעת משמעות עמוקה יותר מזו של שינוי חיצוני גרידא. אילו רק עמדו צעירינו בפני הפיתוי לאמץ לעצמם עם הבגד גם חלק מן ההרגלים הרעים והמידות המגונות של לובשיו - שהם מחקים בלהיטות, לרוע המזל - או אז הייתי שבע רצון לחלוטין.
מובא אצל: אהרן רודריג, חינוך חברה והיסטוריה: "כל ישראל חברים" ויהודי אגן הים התיכון - 1860-1929, עמ' 173.
1. מהם הסימנים המעידים על כך שיהודי אלג'יריה סיגלו לעצמם את התרבות הצרפתית?
2. האם גם המוסלמים השתלבו בתרבות צרפת? נמקו.
1. מה הניע את הצעירים היהודים במרוקו לאמץ את הלבוש האירופי?
2. איזה תפקיד ממלא כותב התעודה? כיצד באה עובדה זאת לידי בימוי בתעודה?
3. מאיזו תופעה חושש כותב התעודה? מדוע?
4. חוו דעתכם: האם שליח כי"ח שולל לחלוטין את התרבות הצרפתית? נמקו.
*216*
בארצות הברית, כפי שצוין קודם, שוויון הזכויות היה מעוגן מלכתחילה בחוקה, והאפשרויות שעמדו לפני היהודים הראשונים שהיגרו לארצות הברית היו בלתי מוגבלות. חלקם פנו למסחר - הם ייצאו מזונות לאירופה ולאיי הודו המערבית, וייבאו רום, סוכר וחומרי צביעה. מיעוטם המבוטל סחרו בעבדים מאפריקה.
מכיוון שהיהודים שהיגרו לאמריקה במאה ה-17 ובמאה ה-18 היו מיעוט קטן בקרב כלל המהגרים, ובגלל אופי עיסוקיהם הכלכליים, הם התקשו לשמור על מצחה הדת. החוק האמריקני אסר על עבודה ביום ראשון, ולכן יהודי שביקש לשמור שבת היה יכול לעבוד רק חמישה ימים בשבוע. גם השמירה על כשרות בנסיעות ארוכות לצורכי ממחר הייתה קשה. לכן החלה להתרופף השמירה על המצוות אצל רבים. עם הזמן החליפו היהודים באמריקה את לבושם המסורתי בלבוש מודרני, שינו את שמותיהם לשמות אנגלו-סקסיים, דיברו אנגלית ואימצו מנהגים אמריקניים.
הענקת החינוך היהודי הייתה אף היא משימה לא פשוטה. החינוך היהודי ניתן בדרך כלל בשיעורים פרטיים או בכיתות לימוד, שפעלו בשעות אחר הצהריים, לרוב בדירה צפופה. אחת הדרכים להתמודד עם היעדר חינוך יהודי היה ייסודו של בית הספר היהודי של יום ראשון (בשנת 1838), שלמדו בו בעיקר תפילה ותנ"ך, ללא תשלום. הלימודים בבית ספר זה התקיימו נוסף על הלימודים בבתי הספר הציבוריים. רוב הילדים היהודים בוגרי בתי הספר הציבוריים התערו בחברה האמריקנית ואימצו את תרבותה. עד שנת 1915 היו רק שני בתי ספר יהודיים יומיים בארצות הברית, ובהם למדו הילדים קריאה, כתיבה וחשבון באנגלית, וכן למדו להתפלל במידור התפילה ולקרוא בתורה.
*217*
*217*
למתיישבים היהודים באמריקה הצטרפו בשמת החמישים של המאה ה-19 מהגרים יהודים ממרכז אירופה, וכמה מהם הגיעו להישגים כלכליים מרשימים. בין המשפחות המפורסמות היו משפחת שיף, שהייתה בעלת הבנק הפרטי הגדול ביותר בארצות הברית; משפחת גוגנהיים, שבבעלותה היו מכרות ברזל גדולים; משפחת זליגמן, שעסקה במסחר בבגדים ולימים הקימה בנקים עצמאיים; ומשפחת לוי שטראוס, שהייתה בעלת מפעלים לייצור בגדי ג'ינס.
המהגרים היהודים שהגיעו ממרכז אירופה לא נטו בתחילה לאמץ את התרבות האמריקנית. הם רצו לשמר את השפה הגרמנית, את ערכי התרבות שגדלו עליהם, את הדת ואת המנהגים היהודיים. לשם כך הם הקימו בית כנסת משלהם והתפללו בו על פי מנהג אשכנז. הם הקימו גם מוסדות קהילתיים, כגון מועדוני חברים, אולמות לכינוסים ומוסדות חינוך. הם המשיכו לדבר גרמנית ולקרוא עיתונות גרמנית, ואף דאגו ללמד את ילדיהם את השפה הגרמנית ואת תרבותה.
הרצון לשמור על התרבות של ארץ המוצא אפיין גם את היהודים ממזרח אירופה, שהיגרו לאמריקה בשנות השמונים של המאה ה-19 (עמ' 226).
מהגרים אלה הביאו לגידול ניכר במספר היהודים באמריקה, והם השפיעו על עיצוב הזהות היהודית האמריקנית. גם הם רצו לשמר את תרבותם, שהייתה בעיקרה תרבות בשפת היידיש. הם הקימו תאטראות והעלו בהם הצגות ביידיש. בתאטראות הוצגו בעיקר מחזות קלסיים, מחזות זמר, מחזות על פי סיפורי התנ"ך ומחזות מחיי המהגרים באמריקה, והם שימשו גם כמרכזים חברתיים. בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה הופיעו בארצות הברית כ-150 עיתונים ביידיש, ובהם הופיע מידע על הנעשה בעולם אך גם חומר עיוני וספרותי, וכן עצות למהגרים. כמה מהעיתונים שיקפו את מצוקתם של הפועלים ואת מאבקם על זכויותיהם.
בשנת 1901 החלה לצאת לאור "האנציקלופדיה היהודית". האנציקלופדיה ראתה אור באנגלית והייתה הספר המקיף ביותר שנכתב עד אז במדעי היהדות. בשנת 1899 החל להתפרסם "ספר השנה של יהודי אמריקה", ומאז ועד היום הוא יוצא לאור מדי שנה בשנה וכולל סקירות ונתונים על קהילות יהודיות בארצות הברית וברחבי העולם.
(בספר תמונה של הרובע היהודי בבוסטון, 1899 - היעזר במנחה)
(בספר תמונה של הרב אברהם פלקי (1809-1899), רבה הראשי של איזמיר שבתורכיה, הוכר כחכם באשי מ-1870).
אילו היבטים בחיי היהודים בארצות הברית באים לידי ביטוי בתמונות שלפניכם?
*218*
*218*
*218*
לתמורות שחלו בזהות היהודית בעקבות תהליך האמנציפציה היה גורם נוסף: היחלשותה של הקהילה היהודית והיחלשותה של מוסדות ההנהגה המסורתית. עד תחילתו של תהליך האמנציפציה התבסס מעמדם המשפטי של היהודים במרכז אירופה ובמערבה על פריווילגיות. בפריווילגיות האלה הכירו השליטים בקהילה היהודית כגוף משפטי והעניקו אוטונומיה למוסדות היהודיים.
בתמורה לשוויון האזרחי נאלצו היהודים לוותר על ההכרה בהם כקהילה דתית נפרדת. עקב כך חלו שינויים בארגון הקהילתי ובסמכויות של ההנהגה היהודית המסורתית. עם זאת, חשוב לציין: תהליך ההיחלשות של מוסדות הקהילה וצמצום סמכויותיה החל עוד לפני המהפכה הצרפתית - לא רק בצרפת אלא בכל קהילות היהודים באירופה, וברבות ממדינות הים התיכון. עלייתה של המדינה הריכוזית, ויצירת חוק אחד במדינה, החלישו גם הם את הקהילה.
בצרפת קמו לאחר המהפכה ארגונים דתיים, שהיו לעתים חלק מן המנגנון הממשלתי - לדוגמה, הקונסיסטוריה (ראו הרחבה בהמשך העמוד). מוסדות החינוך היהודיים בצרפת זכו לתמיכה ממשלתית, והמדינה נשאה בחלק מהנטל הכספי של מימון הרבנים, שהיה מוטל קודם לכן על הקהילה. השינויים האלה חיזקו את מעמדו של הרב, והוא היה למנהיג העיקרי וכמעט היחיד של הקהילה - הפרנסים נעלמו, והתבטלו כל התפקידים החברתיים והכלכליים של חברי הקהילה. גם מעמדו של בית הכנסת התחזק, מכיוון שהוא היה המוסד הציבורי היחיד שהתקיימו בו חיי הדת.
בגרמניה, עד לאיחודן של המדינות בשנת 1871 (עמ' 100), היה מעמדה של הקהילה היהודית שונה ממדינה למדינה, בהתאם למעמדם של היהודים בה. בפרוסיה, לדוגמה, החוק שהעניק ליהודים בשנת 1847 שוויון זכויות, הסדיר גם את ענייני הקהילות. החוק קבע כי בכל מקום שגרים בו יהודים יש להקים קהילה, וכי כל היהודים המתגוררים במקום חייבים להשתייך אליה, כפי שהיה נהוג גם בתקופות מוקדמות. החוק חל על כל המדינה וקבע גם שבחירתם של חברי הוועד ושל הנציגים, וחלק ניכר מהחלטותיהם, יהיו נתונים לפיקוח השלטונות וטעונים את אישורם. הסעיף החשוב ביותר בחוק החדש קבע כי בכל הקשור לטיפול בנכסי הקהילה - כל קהילה תקבל מעמד של גוף משפטי; זהו סעיף שמשמעו אוטונומיה בתחומים מסוימים. לקהילה ניתן חופש פעולה כמעט מוחלט בכל ענייני הדת - תפילה ופולחן בבית הכנסת; ענייני נישואים, גירושים וכדומה. לקהילות הייתה גם הסמכות להטיל מסים על חבריהן. בעזרת המסים האלה, והמסים שהממשלה חייבה את כל אזרחיה לשלם, כיסו הקהילות את הוצאותיהן.
לאחר איחודה של גרמניה למדינה אחת, והשוואת זכויותיהם של היהודים לכלל האזרחים (עמ' 193), נותרו מוסדות הקהילה על כנם. ואולם האפשרויות שנפתחו לפני היהודים, והמעבר של רבים מהם לערים הגדולות, גרמו להתמעטות משלמי המסים והיקשו על החזקתם של המוסדות. קושי אחר היה הפיצול שנוצר על רקע חילוקי דעות בנושאי דת.
קונסיסטוריה - ההנהגה היהודית שמונתה על ידי השלטונות הצרפתים. מושג שמקורו בלטינית (consistorium) ומשמעו: גוף מבצע. מדובר בצו שפורסם בצרפת בשנת 1808, ולפיו: כל מחוז שיושבים בו לפחות 2,000 יהודים חייב לייסד קונסיסטוריה. בראש הקונסיסטוריה עמד רב שמונה על ידי השלטונות, ושאר חבריה נבחרו על ידי אישים שמונו על ידי השלטונות הצרפתיים. מעל קונסיסטוריות מחוזיות אלה הייתה קונסיסטוריה מרכזית, שפיקחה על הקונסיסטוריות של המחוזות השונים. תפקידן של הקונסיסטוריות היה לדאוג לביצוע ההחלטות שהתקבלו באספת המכובדים ואושרו על ידי הסנהדרין של פריז: שבבתי הכנסת ישמרו על כללי הנימוס; שהיהודים יעסקו בעבודות כפיים; ושידאגו לכך שאיש לא ישתמט מהשירות הצבאי. קונסיסטוריות הוקמו גם בכל הארצות שהיו בשליטה ישירה או עקיפה של צרפת.
*219*
בשנת 1876 התקבל במדינות גרמניה חוק שאפשר לכל יהודי פרישה מהקהילה ממניעים דתיים. לדוגמה, יהודים שלא היו מוכנים להישאר בקהילה מעורבת עם יהודים רפורמים (עמ' 271) יכלו לראשונה לפרוש מן הקהילה, בלי שייחשבו פורשים מהיהדות. רק עשרות שנים לאחר מכן, במאה ה-20, התקבלו חוקים שאפשרו פרישה מהקהילה גם משיקולים שאינם דתיים.
*219*
בראשית המאה ה-19 היו הלא-מוסלמים באימפריה העות'מאנית מאורגנים במסגרת של מילת - עדה דתית, והיו כפופים לסמכות שיפוט בלעדית של בית-הדין הדתי של עדתם. אבל היה הבדל בין היהודים לנוצרים: רק ראשי הכנסיות הנוצריות פעלו בתוקף מינויים רשמיים מטעם השלטונות העות'מאניים. בשנת 1835 הושווה מעמדו של המילת היהודי למעמדו של המילת הנוצרי, וליהודים מונתה הנהגה מרכזית. רב הקהילה של קושטא (איסטנבול) מונה לחכם באשי (ראו הרחבה בהמשך העמוד) של כל היהודים באימפריה העות'מאנית. עד שנת 1860 הייתה זאת משרה טקסית בלבד: החכם באשי ייצג את יהודי האימפריה לפני השלטונות ושימש איש קשר בינם לבין היהודים. בשנת 1865 פורסמה חוקה שהגדירה את מעמדו ואת דרך בחירתו של החכם באשי, החלישה את כוחם של הרבנים והביאה להתערבות השלטונות בחיי היהודים.
חכם באשי - בתורכית: ראש החכמים. זהו תואר שניתן לרב הראשי של הקהילה היהודית בקושטא, אשר הוכר בצו מלכותי כרב הראשי של כל יהודי האימפריה העות'מאנית. החכם באשי ייצג את היהודים לפני השלטונות, ובאמצעותו העביר השלטון את בקשותיו לכל הקהילות היהודיות ברחבי האימפריה.
(בספר תמונה של הרב אברהם פלקי (1809-1899), רבה הראשי של איזמיר שבתורכיה, הוכר כחכם באשי מ-1870).
לממשלה היו גם שיקולים נכבדים נוספים לקדם במיוחד את מעמדה של הקהילה היהודית. המרד היווני (נגד האימפריה העות'מאנית) גרם להתערבות מעצמות אירופה ובאמצעותם להקמת מדינה יוונית עצמאית בשנת 1832. הממשלה העות'מאנית נעשתה מודעת מיד לסכנות שהיו טמונות בהתפתחויות אלה: הצלחת המרד היווני יצרה תקדים מסוכן שהיה עשוי לעודד מרידה של מיעוטים אחרים, להביא להתערבות חיצונית נוספת, ולהוביל להתמוטטות האימפריה. על מנת להקדים תרופה למכה, היה על הממשלה לשכנע את בני המיעוטים שעתידם באימפריה העות'מאנית בטוח יותר ועדיף על מה שהם יכלו לצפות במדינות הלאומיות הקטנות שקמו או יקומו בשטחה. אך בזה לא היה די. הממשלה העות'מאנית גם היתה חייבת לזכות באמונן ובתמיכתן של מעצמות אירופה הגדולות. (...)
כדי לעמוד בהצלחה בפני כל האתגרים הללו היתה האימפריה העות'מאנית חייבת להגדיר מחדש את זהותה המדינית. (...) קידום מעמדה של הקהילה היהודית באימפריה והבלטתו נועדו לשרת הן את העיקרון והן את התדמית של חברה עות'מאנית פלוראלית (פלוראליסטית).
אביגדור לוי, "הקמת מוסד החכם באשי באימפריה העות'מאנית והתפתחותו בשנות 1835-1865", פעמים 55, עמ' 43.
מה היו המניעים של השלטונות העות'מאניים במינוי החכם באשי?
(בספר תמונה של הרב אברהם פלקי (1809-1899), רבה הראשי של איזמיר שבתורכיה, הוכר כחכם באשי מ-1870).
*220*
*220*
כיבושה של אלג'יריה על ידי צרפת (עמ' 206) יצר שינוי גם במוסדות הקהילה היהודית. בשנת 1831, זמן קצר לאחר הכיבוש, פרסמו שלטונות צרפת צווים שהגבילו את הסמכויות של בתי הדין היהודיים באלג'יריה לערוך טקסי נישואים וגירושים ולתת עצות וחוות דעת בעל פה. גם סמכויותיו של המוקדם - ראש העדה, שמונה בתקופה העות'מאנית ואשר ניהל את ענייני הקהילה היהודית - צומצמו בהדרגה. תחת השלטון הצרפתי הוא נשא את התואר ראש האומה היהודית, והיה לפקיד המקבל שכר משלטונות צרפת. ראש האומה היהודית מונה לשנה אחת בלבד עם אפשרות להארכת מינויו, ולצדו כיהנה מועצה בת שלושה חברים. בשנת 1836 בוטל התפקיד, וסמכויותיו של ראש האומה הועברו לידיו של מגן ראש העירייה של העיר אלג'יר, שהיה יהודי. בשנת 1841 בוטלו בתי הדין הרבניים באלג'יריה.
בעידודם של יהודי צרפת, אשר ביקשו לשפר את מעמדם של יהודי אלג'יריה, הקימו שלטונות צרפת ועדה שתפקידה היה להציע ארגון מחודש של הקהילה היהודית. בעקבות המלצות הוועדה התקבל בשנת 1845 חוק שלפיו גם יהודי אלג'יריה יאורגנו בקונסיסטוריות, בדומה ליהודי צרפת (עמ' 218). ואולם יהודי אלג'יריה לא שולבו בהנהגת הקונסיסטוריות, והן נוהלו בידי רבנים ופקידים שהגיעו מצרפת. בשנת 1867 פרסמו השלטונות פקודה שקבעה כי הקונסיסטוריה של אלג'יריה תהיה כפופה לקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת בפריז.
מטרתה המרכזית של הקונסיסטוריה הייתה להפיץ את התרבות הצרפתית בקרב יהודי אלג'יריה, ולחנכם לשמור אמונים לצרפת. לשם כך עודדו חברי הקונסיסטוריה את היהודים לעמוק בעבודות שנחשבו ליצרניות (במיוחד בעבודות חקלאות). כמו כן הם התנגדו למוסדות החינוך המסורתיים ודרשו כי הילדים היהודים ילמדו בבתי ספר ציבוריים. יהודי אלג'יריה ראו בקונסיסטוריה גוף ממשלתי המייצג את השלטון לפני הקהילה, ולא גוף המייצג את הקהילה לפני השלטון. הם אף פקפקו בסמכות ובידע של הרבנים שהגיעו מצרפת והעדיפו את הרבנים המקומיים המוכרים להם. בשנת 1870, עם הענקת האזרחות הצרפתית ליהודי אלג'יריה (עמ' 206), הותר גם להם להנהיג את הקונסיסטוריה ולנהל אותה, ורק הרב שעמד בראשה הגיע מהקהילה היהודית בצרפת.
*221*
(בספר תרשים של הגידול באוכלוסייה היהודית באירופה, 1800-1900)
1. תארו את התהליך התרבותי שעברו היהודים בכל אחד מן האזורים המוזכרים בסעיף, והסבירו את משמעותו.
2. במהלך הפרק מוזכרות שפות שונות שהיהודים דיברו בהן במקומות שונים בעולם.
א. ערכו רשימה של השפות ושל המקומות שבהם דיברו בשפות אלה.
ב. הסבירו כיצד שפת הדיבור בכל מקום משקפת את התהליך התרבותי שהיהודים המתגוררים במקום היו נתונים בו.
3. אחד האמצעים ל''תיקון היהודים" היה החינוך.
א. מדוע ייחסו שלטונות רוסיה חשיבות כה רבה להקמת מוסדות חינוך יהודיים?
ב. כיצד קיבלו היהודים שחיו במזרח אירופה ובאימפריה העות'מאנית את השינויים המודרניים בחינוך.
ג. כיצד, לדעתכם, אפשר להסביר את ההבדל בין התגובות של היהודים היושבים בכל אחד מן האזורים האלה?
ד. תארו ויכוח המתנהל בין יהודי התומך בהקמת בתי ספר ממשלתיים לבין יהודי המתנגד להקמתם.
4. הביאו שתי דוגמאות להשפעתן של התמורות במעמד המשפטי של היהודים על מוסדות הקהילה ועל הזהות היהודית במרכז אירופה ובאימפריה העות'מאנית.
5. האם מינויו של החכם באשי ב-1835 הביא לשיפור מעמדם של היהודים באימפריה העות'מאנית, או שמא הביא לפגיעה במעמדם? נמקו.
6. גורלם של יהודי אלג'יריה השתנה בעקבות קבלת האזרחות הצרפתית. האם התמודדותם של יהודי אלג'יריה ושל הקהילה היהודית במקום הייתה דומה להתמודדותם של היחידים ושל הקהילה בצרפת? נמקו את תשובתכם.
7. לפי יעקב כ"ץ, אחד החוקרים הבולטים של מעמד החברה היהודית במעבר לעת החדשה:
מפנה מכריע בתולדות החברה היהודית חל רק בשעה שיחידיה שינו את מטרתם הסוציאלית (החברתית) והעתיקוה (והעתיקו אותה) מן החברה היהודית הפנימית לחברה הלא-יהודית של סביבתם. דבר זה אירע, כשהתחילו אלה לראות בחברה הלא-יהודית לא רק מסגרת פעולה כלכלית בלבד, אלא אף יחידת-תגמולים סוציאלית (מסגרת חברתית המספקת תמורה הולמת).
(מסורת ומשבר: החברה היהודית במוצאי ימי-הביניים, עמ' 290).
א. מהו, לפי הקטע, השינוי המרכזי שחל בתולדות החברה היהודית בעת החדשה?
ב. הסבירו במילים שלכם את משמעותו של השינוי, לפי מה שלמדתם בסעיף.
ג. באיזו מידה השינוי שהחוקר מציג מתאים לכל אחד מהאזורים שנלמדו בסעיף?
ד. חוו דעתכם: האם השינוי המרכזי שחל בעת החדשה היה בתחום החברתי דווקא? אם לא - הציעו שינוי אחר.
8. היינריך היינה וגבריאל ריסר בחרו דרכי פעולה שונות כדי להשתלב בעולם המודרני.
א. מה מאפיין את דרכי פעילותו של כל אחד מהם?
ב. תארו מפגש דמיוני של השניים, ובו הם מתווכחים בנושא: דרכו של היהודי בעולם משתנה.
*222*
(בספר תרשים של הגידול באוכלוסייה היהודית באירופה, 1800-1900)
1. סכמו בטבלה את השינויים שחלו בחיי היהודים במאה ה-19. היעזרו בטבלה:
(בספר תרשים של הגידול באוכלוסייה היהודית באירופה, 1800-1900)
(תא ריק) | המעמד המשפטי במאה ה-19 | ההשתלבות החברתית-כלכלית של יחידים | שימור הזהות היהודית | שימור המסגרת הקהילתית |
היהודים במרכז אירופה ובמערבה | -- | -- | -- | -- |
היהודים במזרח אירופה | -- | -- | -- | -- |
היהודים בארצות האסלאם | -- | -- | -- | -- |
היהודים בארצות הברית | -- | -- | -- | -- |
א. מהם המאפיינים המשותפים ליהודים בארצות שבהן נהנו היהודים משוויון זכויות?
ב. נסו להסיק מהטבלה שלוש מסקנות הקושרות את המעמד המשפטי של היהודים להשתלבותם של היחידים בחברה הסובבת, לשימור המסגרת הקהילתית ולשמירה על הזהות היהודית.
ג. חוו דעתכם: באיזה אזור היה מצבם של היהודים במאה ה-19 הטוב ביותר? נמקו.
2. קראו את הציטוט שלפניכם:
תמורה במעמד היהודים במערב אירופה, עם ההחלה הנרחבת של האמנציפציה וביטול האוטונומיה השיפוטית, גרמה טלטלה קשה בקהילה היהודית והעמידה אותה במבוכה רבה. שינויים אלו העמידו את הקהילות בפני שבר עמוק שערער את כוחה של המסורת לארגן את חיי הקהילה, ואיימו על כושר עמידתן של הקהילות ועל שימור זהותן. לפיכך שקעו מנהיגים רבניים ומשכילים כאחד בוויכוח עקרוני על מידת התועלת שהביאה האמנציפציה לחיים היהודיים.
(דוד יוסף, "חזון המשפט העברי: רקע, מגמות ושאיפות", בתוך: דת ומדינה בהגות היהודית במאה העשרים, עמ' 48)
א. מהו ההיבט המרכזי שהמחבר בחר להדגיש בשינוי שחל במעמד היהודים בעת החדשה?
ב. מהן, לדברי הכותב, תוצאותיו של שינוי זה?
ג. הכותב מזכיר ויכוח שהתפתח על מידת התועלת שהאמנציפציה הביאה לחיים היהודיים. העלו שלושה טיעונים המציגים את היתרונות שהביאה עמה האמנציפציה, ושלושה טיעונים המציגים את החסרונות שהביאה עמה.
ד. חוו דעתכם: האם האמנציפציה הביאה לחברה היהודית ברכה או קללה?
3. בחרו אחת הדמויות שהוזכרו בפרק.
א. ערכו תחקיר על הדמות שבחרתם בעזרת המרשתת (האינטרנט) וספרי עזר. בדקו, למשל, את הרקע המשפחתי והתרבותי של הדמות, את פעילותה הספרותית, הכלכלית או הציבורית.
ב. כתבו בשמה של הדמות מונולוג המתייחס לתמורות בחיי היהודים במקום שהיא נמצאת בו. התייחסו ללבטים שתמורות אלה מעוררות אצלה.
*223*
*223*
למודרנה ולתהליכי המודרניזציה הייתה השפעה רבה על מצבם של היהודים בעת החדשה, והיא באה לידי ביטוי, בין השאר, בשינויים דמוגרפיים, כלכליים וחברתיים.
- כיצד השפיעו תהליכי המיכון והתיעוש והענקת האמנציפציה על מספרם של היהודים, על מקומות מגוריהם ועל מקורות הכנסתם במדינות השונות?
- ומה היה חלקם של היהודים בתופעות המודרניות הכלל-אירופיות: צמיחת הפרולטריון, הקולוניאליזם וזרם ההגירה הגדול לארצות הברית?
(בספר תרשים של הגידול באוכלוסייה היהודית באירופה, 1800-1900)
(בספר ציר זמן)
1648-1649 - פרעות ת"ח-ת"ט.
1881 - "סופות בנגב", תחילת ההגירה הגדולה.
1904 - פרעות קישינב.
1905 - מהפכה קומוניסטית ברוסיה.
1914 - פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הפסקת ההגירה הגדולה.
המודרניזציה והתהליכים שנגזרו ממנה - רעיונות הנאורות, המיכון והתיעוש, העיור, ההגירה ל"עולם החדש", עלייתם של בעלי ההון וצמיחת מעמד הפועלים וכן הקולוניאליזם - כל אלה השפיעו השפעה רבה על נסיבות חייהם ועל גורלם של היהודים במאות ה-18-19 ובתחילת המאה ה-20. ככל בני התקופה, כף גם היהודים חוו על בשרם את מורכבותה של המודרנה, שפתחה לפניהם הזדמנויות חדשות אך גם העמידה לפניהם אתגרים וקשיים מרובים. בפרק שלפנינו נבדוק כיצד השפיעו התהליכים המרכזיים שהתרחשו באירופה, ובעיקר תהליכי המיכון והתיעוש, על היהודים בתחום הדמוגרפי ובתחום הכלכלי. כמו כן נבחן את מידת מעורבותם של היהודים בתופעות הכלליות האלה.
*224*
*224*
*224*
אחת התופעות שאפיית את המאה ה-19 באירופה הייתה גידול האוכלוסייה המהיר (עמ' 52). התנאים שהשפיעו על גידולה של כלל האוכלוסייה האירופית השפיעו גם על היהודים, אבל בקרב היהודים היה קצב גידול האוכלוסייה אף מהיר יותר. ההסבר לגידול מואץ זה של היהודים נעוץ בדפוסים תרבותיים וחברתיים, כגון שיעורים גבוהים של נישואין ושל ילודה, הקפדה על תזונה איכותית ותנאי היגיינה טובים, וכן קיומם של מוסדות צדקה ותמיכה קהילתית.
וכך, בראשית המאה ה-19 היה מספר היהודים באירופה כ-2 מיליון יהודים, ובראשית המאה ה-20 היה מספרם קרוב ל-9 מיליון. בארצות האסלאם, לעומת זאת, חיו בראשית המאה ה-20 מעט פחות מ-1 מיליון יהודים. מספר זה כולל גם את היהודים שחיו במדינות כמו תימן, תורכיה ואיראן, שלא היו תחת שלטון קולוניאלי-אירופי.
הגידול באוכלוסייה היהודית היה שונה ממדינה למדינה ומאזור לאזור. במרכז אירופה, לדוגמה, אימצו היהודים את הדפוסים הדמוגרפיים של הסביבה, ועקב כך פחתה הילודה והצטמצם הריבוי הטבעי שלהם. במזרח אירופה, לעומת זאת, התרחש תהליך שהחוקרים מתארים כ"התפוצצות האוכלוסייה": מתחילת המאה ה-19 ועד 1880 גדלה האוכלוסייה היהודית באזור זה מ-1 מיליון נפש בערך בתחילת התקופה ל-5 מיליון נפש ומעלה בסופה.
הריבוי הטבעי הגבוה של היהודים במזרח אירופה הגביר את מצוקתם הכלכלית. רוסיה, לדוגמה, שלא התרחשו בה עדיין תהליכי מיכון ותיעוש, לא יכלה לספק עוד את צורכיהם של אזרחיה, ומצוקתם של היהודים שהתגוררו ב''תחום המושב" (עמ' 200) גברה. עוד לפני גידול האוכלוסייה המהיר חיו היהודים באזור זה בתנאים קשים ובצפיפות מרובה. בעקבות זאת, ובמיוחד לאחר הפוגרומים בשנות השמונים של המאה ה-19 (עמ' 204), הצטרפו רבים מהיהודים לגלי ההגירה ממזרח אירופה למדינות במערב אירופה ולארצות הברית, וחלקם בין כלל המהגרים היה גדול (עמ' 52).
(בספר תרשים של הגידול באוכלוסייה היהודית באירופה, 1800-1900)
מהתרשים ניתן ללמוד כי:
מספר היהודים ב-1800 היה כ-2 מיליון.
מספר היהודים ב-1825 היה כ-3 מיליון.
מספר היהודים ב-1880 היה כ-7 מיליון.
מספר היהודים ב-1900 היה כ-9 מיליון.
עיינו בתרשים שלפניכם ובתרשים שבעמ' 52, והשוו את קצב הגידול של האוכלוסייה היהודית באירופה במהלך המאה ה-19 לקצב הגידול של האוכלוסייה הכללית ביבשת באותה התקופה.
*225*
*225*
היהודים היו חלק מהתופעה הכוללת שהתרחשה במאה ה-19 - תהליך העיור (עמ' 52). עוד לפני כן חיו רוב היהודים בערים, הן באירופה והן בארצות האסלאם. אבל עם השיפור במעמדם וביטול ההגבלות על מקומות מגוריהם, החל תהליך מעבר של היהודים מהעיירות לערים ומהערים הקטנות לערים הגדולות. כך צמחו במהלך המאה ה-19 קהילות גדולות של יהודים בערים מרכזיות באירופה, כגון ברלין, וינה, ורשה, בודפשט ואודסה (ראו מפה). מספר היהודים שישבו בערים האלה היה גדול מאוד בהשוואה לחלקם היחסי של היהודים באוכלוסייה הכללית. ריכוז היהודים בערים הגדולות זירז את התערותם בחברה הסובבת והאיץ בקרבם תהליכים דמוגרפיים כגון צמצום הילודה ועלייה בהיקף נישואי התערובת.
תהליך העיור התרחש גם בארצות האסלאם. מרבית היהודים במדינות השוכנות באגן הים התיכון חיו במאה ה-19 בערים מרכזיות כמו דמשק וחלב, בירות, קהיר, בגדד ובצרה. בצפון אפריקה הואץ תהליך העיור כחלק מתהליך המודרניזציה שהתרחש בקרב הקהילה היהודית תחת השלטון הקולוניאלי, ויהודים רבים היגרו מאזורים כפריים אל ערים גדולות כדוגמת קזבלנקה, רבט ואגדיר במרוקו. יהודים אחרים, שהתגוררו קודם לכן בערים הגדולות, עברו בתוך העיר מרבעים יהודיים ישנים, מסורתיים, שנקראו מלאח (במרוקו) וחארה (בתוניסיה), לרבעים חדשים שנבנו בערים. בתוניסיה, למשל, עברו יהודים רבים מן הרובע היהודי אל הרובע הצרפתי. ברבעים אלה חיו היהודים לצדם של מוסלמים אמידים ומתיישבים אירופים, והמעבר השפיע על מעמדם הכלכלי, החברתי והתרבותי, ועל קשריהם עם המתיישבים האירופים.
(בספר תמונה של מראה העיר קזבלנקה, מרוקו, 1920)
(בספר מפה של הגידול באוכלוסייה בערים נבחרות באירופה, 1870-1910 - היעזר במנחה)
1. עיינו במפה וציינו שתי ערים שריכוז היהודים בהן הוא גבוה במיוחד.
2. נסו להסביר את התהליכים שהביאו לריכוז היהודים הגבוה בערים האלה.
*226*
*226*
תהליך דמוגרפי אחר שהתרחש בעת החדשה, גם בקרב האוכלוסייה היהודית, היה הגירה המונית אל מחוץ לגבולות אירופה. תופעה זאת, המכונה גם ההגירה הגדולה, הייתה חדשה באופייה ובממדיה, והיא התאפשרה בזכות השיפור בדרכי התחבורה בעקבות המהפכה התעשייתית. זרם אדיר של עשרות-מיליוני בני אדם עזבו את אירופה במהלך המאה ה-19, ובהם גם יהודים רבים.
עד אמצע המאה ה-17 היה כיוון ההגירה של היהודים - ממערב אירופה למזרחה. היהודים שגורשו ממדינות מערב אירופה - מאנגליה (1290), מצרפת (1306), מספרד (1492) ומפורטוגל (1496) - עשו את דרכם לפולין או לאימפריה העות'מאנית. כיוון ההגירה של היהודים באותה תקופה הושפע מהעידוד שקיבלו מצד השלטונות הפולניים והשלטונות העות'מאניים להתיישב בארצותיהם ולסייע בפיתוחן.
במאה ה-19 השתנה כיוון ההגירה של היהודים. המהגרים היהודים ממזרח אירופה פנו מערבה, למדינות מפותחות יותר - מדינות מרכז אירופה ומערבה, וארצות הברית. גורם הדחיפה המרכזי, שהיה משותף לכלל המהגרים, הוא המצוקה הכלכלית הקשה ששררה באירופה. להגירה היהודית היה גם גורם דחיפה ייחודי: הפרעות שפקדו אותם מדי פעם בפעם במקומות מושבם, והגזרות שהוטלו עליהם. עוד הושפעה ההגירה היהודית מגורם משיכה חדש, שהיה משותף גם הוא לכלל המהגרים, והוא התפיסה שארצות הברית היא "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" ובה הם יוכלו לשפר את מצבם הכלכלי במידה ניכרת. להגירה היהודית היה גורם משיכה נוסף: המהגרים היהודים קיוו שבארצות הברית הם יזכו גם לחיי חופש ולשוויון זכויות המעוגן בחוקה (עמ' 209).
גורם המשיכה האחרון שהוזכר מסביר את ההגירה היהודית לארצות הברית ממדינות במרכז אירופה ובמערבה. על אף השיפור במעמדם של היהודים בארצות אלה במהלך המאה ה-19, הם עדיין לא היו אזרחים שווי זכויות, ותהליך האמנציפציה ידע עליות ומורדות (עמ' 197). מעריכים כי בשנים 1820-1880 היגרו לארצות הברית כ-240,000 יהודים, רובם מגרמניה ומאוסטרו-הונגריה ומיעוטם מאירלנד. במיוחד גברה ההגירה היהודית לאחר המהפכות של 1848 והאכזבה מתוצאותיהן (עמ' 199). בעיתונות היהודית בגרמניה באותן שנים התפרסמו מכתבים של המהגרים המתארים את התנאים הטובים שהם זוכים להם באמריקה ומעודדים אחרים ללכת בעקבותיהם. הם ציינו במיוחד את העובדה שבמקום מושבם החדש אין חוקים מפלים כמו החוקים שהם סבלו מהם בארצות מוצאם (עמ' 210).
על גורמי דחיפה וגורמי משיכה להגירה
הגורמים המשפיעים על ההחלטה של אדם או של קבוצה להגר ממקום מושבם למקום חדש. במחקר ההגירה מקובל למיין את הגורמים האלה לשני סוגים מרכזיים:
גורמי דחיפה להגירה - הנסיבות לעזיבת ארץ המוצא, כגון קשיים כלכליים או סבל הנובע מרדיפות על רקע דתי או פוליטי.
גורמי משיכה להגירה - הגורמים המניעים את המהגרים לבחור לעצמם את המקום החדש למגורים, מתוך ציפייה שישפרו את מציאות חייהם, למשל: על ידי שיפור מצבם הכלכלי, או על ידי השגת שחרור מרדיפות.
(בספר תמונה של "ניו יורק, ברוכים הבאים לארץ החופש". מראה מהסיפון, 1887 - היעזר במנחה)
1. מה מאפיין את המהגרים היהודים לארה"ב, על פי התמונה?
2. תארו את תגובתם של המהגרים שבתמונה למראה פסל החירות.
*227*
הגירתם של יהודים לארצות הברית הגיעה לשיאה בשנים 1881-1941 - אז היגרו לארצות הברית יותר מ-2 מיליון יהודים, בעיקר מרוסיה. גל ההגירה הזה הואץ בעקבות פרעות הסופות בנגב (עמ' 204), והוא נמשך בעקבות רדיפות ואפליה, גידול דמוגרפי מואץ ועוני כבד של היהודים במזרח אירופה. במיוחד גברה ההגירה בשנים 1904-1914, לאחר פרעות קישינב (ראו הרחבה בהמשך העמוד) ולאחר הפרעות שנלוו לכישלון המהפכה שהתחוללה ברוסיה בשנת 1905.
אף שההגירה היהודית הייתה חלק מגל ההגירה הכללי לארצות הברית, היו לה מאפיינים ייחודיים. בניגוד לכלל המהגרים, שלרוב היגרו כיחידים ולעתים קרובות חזרו כעבור זמן קצר למולדתם, הגיע המהגר היהודי עם בני משפחתו מתוך כוונה להשתקע בארצות הברית. רוב המהגרים היהודים התיישבו בערים גדולות: כמיליון וחצי יהודים השתקעו בניו יורק, ואחרים פנו לפילדלפיה, לשיקגו ולערים אחרות. כך החלה לרדת חשיבותם של המרכזים היהודיים באירופה, והחלה לעלות חשיבותו של המרכז היהודי באמריקה.
שינוי נוסף בכיוון ההגירה של היהודים התרחש במאה ה-19 בארצות צפון אפריקה. במקביל להגירה פנימית של יהודים ממרכז המדינה אל אזורי החוף, עזבו יהודים רבים את מרוקו והיגרו ליעדים מסורתיים כמו ארץ ישראל, או ליעדים חדשים כמו ארצות הברית, ונסואלה, פרו וברזיל.
פרעות קישינב - פרעות ביהודי העיר קישינב שבקיסרות הרוסית, שהתרחשו באפריל 1903, בעקבות עלילת דם נגד היהודים והאשמתם ברצח שני צעירים נוצרים. במהלך ימי הפרעות נהרגו 49 יהודים, 92 נפצעו קשה, 500 נפצעו קל, ולמעלה מ-700 בתים וכן עסקים רבים נבזזו ונהרסו. השלטונות התערבו רק לאחר 3 ימים, וחוקרים רואים בהם אחראים לפרעות.
(בספר מפה של הגירת היהודים מתחום המושב, 1850-1914 - היעזר במנחה)
המפה שלפניכם מתארת את גלי ההגירה היהודית מתחום המושב, מאמצע המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה.
1. ציינו את מקומות היעד להגירה מ"תחום המושב". בראש הרשימה כתבו את יעד ההגירה המועדף, ובסופה - את היעד שהיה בעדיפות נמוכה.
2. חוו דעתכם: מה גרם למהגרים להעדיף יעד אחד על פני יעד אחר?
(בספר תמונה: ץחנץ רכבת, פרנקפורא על נהר מיין, 1850. המסילה שהובילה לתחנה מומנה על ידי משפחת רוטשילד והיתה אחת ממסילות הברזל הראשונות בגרמניה)
השנים | מספר היהודים שנכנסו לארצות הברית |
1881-1889 | 204,300 |
1898-1890 | 366,600 |
1899-1902 | 214,000 |
1903-1907 | 615,200 |
1908-1914 | 656,500 |
סך הכול 1881-1914 | 2,056,600 |
על פי: מירה קצבורג-יונגמן (עורכת), החוויה היהודית האמריקנית, עמ' 15.
לפי הטבלה, מה היו שנות השיא בהגירה היהודית לארצות הברית? נסו למצוא לכך הסבר באירועים היסטוריים המתוארים בפרק.
*228*
*228*
*228*
בהשפעת השינויים שחלו במעמדם המשפטי של היהודים במהלך המאה ה-18 וה-19, ובעקבות התהליכים הדמוגרפיים שתוארו בסעיף הקודם, העיור וההגירה, התרחשו בקרב היהודים תמורות גם בתחום הכלכלי.
במרכז אירופה ובמערבה השתלבו יהודים עשירים בתחומי הכלכלה החדשים - בנקאות ותעשייה. הבנקאים היהודים יעצו לממשלות ולמלכים בענייני כספים, וסייעו בייסוד בנקים לאומיים, במימון מסילות הברזל ובפיתוח הערים. בין הבנקאים היהודים החשובים באותה תקופה היו גרשון בליכרדר, יועצו הכספי של ביסמרק, קנצלר גרמניה (עמ' 99), ומשפחת רוטשילד (ראו הרחבה בהמשך העמוד), שעסקה במתן הלוואות לממשלות רבות באירופה.
אחד מתחומי פעולתם של הבנקאים היהודים היה מימונן של חברות הרכבת הראשונות. ברוב מדינות אירופה, פרט לבריטניה, סיפקו היהודים את המימון הראשוני להקמתה של רשת מסילות הברזל. את מסילות הברזל הראשיות בצרפת, בבלגיה, באוסטריה ובאיטליה מימנה משפחת רוטשילד. בנקאים יהודים מימנו גם את הנחתן של מסילות הברזל בפרוסיה, ברומניה ובספרד.
בעלי הון יהודים פנו גם לענפי התעשייה הכבדה: ייצור מכונות, כריית נחושת, הפעלת מכרות פחם, הפקת נפט ושיווקו בחלק מהמדינות, למשל בגרמניה, השתלבו בעלי הון יהודים גם בענפי תעשייה אחרים: תעשיית הטקסטיל וההלבשה; תעשיית העור; תעשיית העץ, ובעיקר תעשיית נייר וטפטים; והתעשייה הכימית - ייצור תרופות, סבון ונרות.
מאפיין אחר של הכלכלה היהודית במערב אירופה ובמרכזה בתקופה זאת היה הגידול במספר היהודים בעלי המקצועות החופשיים: רופאים, עורכי דין, בנקאים ועוד. בעקבות האמנציפציה יכלו היהודים באזורים אלה של אירופה ללמוד באוניברסיטאות ולעסוק בכל מקצוע שבחרו. וכך, במחצית השנייה של המאה ה-19 היו בעלי המקצועות החופשיים לשכבה ניכרת בקרב הציבור היהודי.
במזרח אירופה היו התמורות בחיי הכלכלה של היהודים במאה ה-19 מתונות יותר. ההגבלות על מקורות הפרנסה והאיסור להחזיק באדמות נותרו בעינם. התיווך ועסקי הרוכלות נותרו מקור ההכנסה העיקרי של היהודים, אך מספר הסיטונאים ובעלי החנויות היהודים עלה בהדרגה. כמו כן התחזקה מעורבותם של היהודים בחברות מסחר גדולות, כמו חברות ספנות אשר שיווקו מוצרי חקלאות ממזרח אירופה למערב אירופה. ברוסיה בלט חלקם של היהודים בסחר הפנים ובסחר החוץ, והיו שהתעשרו מעיסוק זה. משפחת פוליאקוב, לדוגמה, הייתה משפחה של תעשיינים ובנקאים, שהקימו את "החברה הרוסית הדרומית לעיבוד פחם ואבן". המפעלים שהקימו בני המשפחה סיפקו עבודה ליהודים רבים. ברוסיה התפרסמה גם משפחת ויסוצקי, אשר הקימה ב-1849 חברת תה הפועלת ברחבי העולם עד ימינו.
להשתלבותם של היהודים בחיי המסחר במזרח אירופה יש להוסיף את הגידול שחל במספר היהודים בעלי המקצועות החופשיים. בעקבות מדיניות התיקונים והקמתם של בתי ספר ממשלתיים צמחה באזור שכבה חברתית חדשה מקרב בוגרי בתי הספר. רבים מהם עסקו בהוראה בבתיהם של הסוחרים העשירים, והיו ששימשו כפקידים.
משפחת רוטשילד - מוצאה של משפחת רוטשילד הוא מן העיר פרנקפורט שבגרמניה. בניה עברו למדינות אחרות באירופה והשתקעו גם באוסטריה, בצרפת ובאנגליה, ועסקו בהלוואת כספים לשליטי המדינות האלה. במהלך השנים הם פנו להשקעות בתחומים כלכליים נוספים, כגון הנחת מסילות ברזל ופיתוח מכרות. בזכות קרבתם לשליטים הם זכו לתוארי אצולה ואף השתלבו בחיים הפוליטיים במדינות השונות.
(בספר תמונה: ץחנץ רכבת, פרנקפורא על נהר מיין, 1850. המסילה שהובילה לתחנה מומנה על ידי משפחת רוטשילד והיתה אחת ממסילות הברזל הראשונות בגרמניה)
*229*
(בספר תרשים של התפלגות ענפי התעסוקה של יהודי אלג'יריה בין שתי מלחמות העולם)
(תא ריק) | 1895 | 1895 | 1907 | 1907 |
העיסוק | היהודים | כלל האוכלוסייה | היהודים | כלל האוכלוסייה |
חקלאות | 1.6 אחוזים | 37.5 אחוזים | 1.6 אחוזים | 35.2 אחוזים |
מלאכה ותעשייה | 22.5 אחוזים | 37.5 אחוזים | 26.5 אחוזים | 40.0 אחוזים |
מסחר ותעבורה | 65.2 אחוזים | 10.6 אחוזים | 61.4 אחוזים | 12.4 אחוזים |
שירות ציבורי ומקצועות חופשיים | 7.1 אחוזים | 6.4 אחוזים | 7.9 אחוזים | 6.2 אחוזים |
שירותים במגזר הביתי | 3.6 אחוזים | 8.0 אחוזים | 2.5 אחוזים | 6.2 אחוזים |
מקור לנתונים: מיכאל מאיר (עורך), תולדות יהודי גרמניה בעת החדשה, כרך ג, עמ' 41.
1. אילו שינויים חלו בתחומי העיסוק של היהודים בגרמניה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20?
2. מה תוכלו להסיק מן ההשוואה בין שיעור העוסקים בכל תחום עיסוק בקרב היהודים לבין שיעור העוסקים בכל תחום בקרב כלל האוכלוסייה?
(בספר תרשים של התפלגות ענפי התעסוקה של יהודי אלג'יריה בין שתי מלחמות העולם)
סביב 1870 אכן היה מצבם הכלכלי של יהודי גרמניה כציבור טוב למדי, בהשוואה למצוקה הנוראה ששררה ב"תחום המושב" במזרח. אך להוציא את העשירים המעטים-יחסית, ששבחם או קלונם נישאו ברבים, היו "עמך בני ישראל" היושבים בגרמניה ברובם הגדול ציבור של חנוונים וסוחרים זעירים, מעמד בינוני נמוך בעיקרו, שעמל קשה לפרנסתו. (...) מעט הבנקאים ואנשי העסקים ממוצא יהודי שנטלו חלק כלשהו בתיעוש כיזמים ברובם כבר לא השתייכו ליהדות מבחינת דתם או הזדהותם. בעשורים שלאחר מכן היו היהודים קבוצה שנפגעה מהמשך ההתפתחות התעשייתית וברובה הגדול לא השכילה להתאים את עצמה לשינויי המבנה של המשק הגרמני. (...) אם יש "אב-טיפוס" של היהודי הגרמני בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, הרי זה החנווני והסוחר הזעיר, העמל קשה כדי לאפשר חינוך ומקצוע טובים יותר לצאצאיו והמגיע, במקרה הטוב ביותר, לאמידות צנועה ולביסוס. (...) ה"מנהיג הכלכלי" ואשף הפיננסים היהודי, שידו בכל, היה היוצא מן הכלל שנעשה סטריאוטיפ מגמתי בידי שונאי ישראל ואפולוגטים, והם שהורישוהו גם להיסטוריונים.
אברהם ברקאי, "תמורות בכלכלת יהודי גרמניה בתקופת התיעוש", בתוך: יהודים בכלכלה, עמ' 267.
1. מה מאפיין את הכלכלה היהודית בגרמניה בסוף המאה ה-19?
2. לדעת החוקר, התפיסה לגבי כלכלת יהודי גרמניה היא תפיסה מוטעית. הסבירו את קביעתו.
*229*
בעקבות התפתחות התעשייה במרכז אירופה ובמערבה החלו יהודים להשתלב בתעשיית האריגים, בתעשיית המזון ובתעשיית הטבק. כך צמח מעמד פועלים יהודי, שהיה חלק ממעמד הפועלים האירופי הכללי (עמ' 50) אבל היו לו מאפיינים ייחודיים.
הפועלים היהודים התקשו לעמוד בתחרות עם הפועלים הלא-יהודים, שרבים מהם הגיעו מן הכפר אל העיר ויכלו להסתפק בשכר נמוך יותר משום שנעזרו במשפחתם שנותרה בכפר. מציאות זאת יצרה קושי מיוחד עבור הפועלים היהודים, שלא יכלו להיעזר במשפחתם.
*230*
התסיסה בקרב הפועלים בכלל, ובקרב הפועלים היהודים בפרט, גברה, והיא מצאה את ביטוייה בהקמת ארגונים שפעלו לשיפור מעמדם. ההתארגנות הזאת הייתה במידה רבה בעוכריהם, שכן המעסיקים העדיפו פועלים שאינם מהווים מוקד של תסיסה.
התסיסה בקרב הפועלים היהודים הייתה גם תוצאה של הקיטוב הכלכלי והחברתי בחברה היהודית. מצד אחד, כפי שראינו, קבוצה קטנה של יהודים התעשרה והתבססה כלכלית בעקבות תהליכי התיעוש והמודרניזציה. אבל לעומתם, יהודים רבים איבדו את מקור פרנסתם, מאחר שבעולם התעשייתי המודרני לא היה עוד צורך בעיסוקם המסורתי והם לא הצליחו להשתלב במציאות הכלכלית החדשה.
מעמד פועלים יהודי התפתח גם במזרח אירופה. רבים מהיהודים שנשארו באזור זה ולא היגרו ממנו - עברו לערים הגדולות, וחלקם עבדו כפועלים בבתי חרושת. תנאי העבודה הקשים במפעלים הביאו גם הם לתסיסה, אשר באה לידי ביטוי בשנות ה-90 של המאה ה-19 בהקמת מפלגות פועלים יהודיות - חלקן כמסגרת ;ייחודית בתוך תנועת הפועלים הכללית, וחלקן כהתארגנות מפלגתית נבדלת של הפרולטריון היהודי.
*230*
תחת שלטון המעצמות האירופיות (עמ' 56) גדל החלק שנטלו מדינות צפון אפריקה בכלכלה הבין-יבשתית, ועלה היקף היצוא מהן לאירופה. מדינות צפון אפריקה ייצאו לאירופה חומרי גלם כגון צמר, עורות ופוספטים, ומצרכי מזון כגון יין ושמן זית. הסוחרים האירופים היו זקוקים לסוחרים המקומיים - שירכשו בעבורם את חומרי הגלם, וכן שיפיצו באזורם סחורות שיובאו מאירופה. במסחר הבין-לאומי נטלו חלק גם היהודים, כפי שנהגו בעבר, אבל בתקופה הקולוניאלית היה ליהודים יתרון על פני הסוחרים הלא-יהודים:
המדינות האירופיות ביקשו לשלב במערכת המינהל שהקימו בצפון אפריקה משכילים מבני המקום, שיסייעו להן לנהל את עסקיהן ואת חשבונותיהן. היהודים יכלו להיקלט בתפקידים כאלה בקלות בזכות ההשכלה שרכשו בבתי הספר המודרניים, הודות לשליטתם בכמה שפות אירופיות, ובזכות נאמנותם לשלטון. כך החלו צעירים יהודים לנטוש מקומת פרנסה יהודיים מסורתיים כגון מלאכה, רוכלות ומסחר זעיר, ועם הזמן הם עברו לעיסוקים מודרניים. הם למדו ועסקו במקצועות חופשיים - רופאים, עורכי דין, מהנדסים, רואי חשבון, בנקאים ועיתונאים. באלג'יריה ובתוניסיה - חלקם של היהודים בקרב העוסקים במקצועות החופשיים היה גדול מחלקם של היהודים באוכלוסייה הכללית.
במרוקו - תפקיד מיוחד במסחר מילאו סוחרים יהודים שכונו "סוחרי המלך". הסולטן ביקש להיעזר בהם כמגשרים בין החברות האירופיות לבין השלטון והחברות המסחריות במרוקו. הם נהנו ממעמד מיוחד: פטור מתשלום מס גולגולת, ואפשרות להתגורר מחוץ למלאח, שלא כמו שאר האוכלוסייה היהודית.
(בספר תרשים של התפלגות ענפי התעסוקה של יהודי אלג'יריה בין שתי מלחמות העולם)
בעלי מלאכה: 33 אחוזים
סוחרים: 30 אחוזים
פועלים שכירים: 27 אחוזים
בעלי מקצועות חופשיים: 9 אחוזים
חקלאים: אחוז אחד
1. מה אפיין את חיי הכלכלה של היהודים באלג'יריה בין שתי מלחמות העולם, לפי התרשים?
2. שערו מה היו הגורמים למצב הזה.
*231*
*231*
רבים מן המהגרים היהודים שהגיעו לארצות הברית במאה ה-19 מצאו את פרנסתם בתעשיית הטקסטיל. בתעשייה הזאת הקבלנים קיבלו אריגים גזורים והתחייבו להחזירם תפורים ומגוהצים. לשם כך העסיקו הקבלנים פועלים, שעבדו בבתי מלאכה בתנאים קשים מאוד. בתי המלאכה, אשר כונו "סדנאות יזע" ("sweatshops"), פעלו לרוב בחדרים טחובים וחסרי אור ואוויר. הפועלים עבדו לעתים עד 14 שעות ביום, ושכרם היה נמוך. עם הזמן הם החלו להיאבק על זכויותיהם, ובשנים ב-1905 וב-1910 הם ערכו שביתות במקומות שונים בארצות הברית במטרה לשפר את מצבם. הפועלים היהודים היו ממארגני השביתות, ובעקבותיהן הם קיבלו את הזכות לשבות מעבודה ביום השבת ולעבוד בימי ראשון.
גם תנאי המגורים של המהגרים היהודים לארצות הברית במאה ה-19 היו קשים, ורובם התגוררו בשכונות עוני. שכונת עוני טיפוסית כזאת הייתה החלק המזרחי התחתון ("Lower East Side") בניו יורק. רוב תושבי השכונה היו יהודים, והם חיו בצפיפות ובתנאי חיים קשים יותר מבכל עיר אירופית באותם הימים: בדיחת רבות לא היה כל פתח לאוורור או לאור, ותנאי ההיגיינה היו ירודים - לכלוך רב בבתים, בחצרות ובשירותים, והיעדר מים חמים.
גורלם של בני המהגרים היה טוב מזה של הוריהם: הם טיפסו בהדרגה בסולם החברתי ולמדו לנצל את האפשרויות הכלכליות שנפתחו לפניהם. בני הדור השני היו דוברי אנגלית, והם לא עסקו במלאכה אלא פנו לעבודות פקידות, להוראה, למינהל עסקים ולמקצועות חופשיים. במיוחד אפיינה את בני המהגרים השאיפה לרכוש השכלה גבוהה, ורבים מהם נהרו ללמוד בקולג'ים האמריקניים. הם גם שיפרו את תנאי המגורים שלהם ועברו להתגורר בבתים מרווחים יותר ובאזורים חדשים.
השיפור במצבם הכלכלי של המהגרים היהודים בארצות הברית לא היה אחיד. המהגרים היהודים שהגיעו ממזרח אירופה לא הצליחו כמו היהודים שהגיעו לארה"ב לפניהם מגרמניה (עמ' 208). אך הצלחתם של היהודים יוצאי גרמניה עודדה אותם והם התחזקו באמונתם כי בעזרת עבודה קשה יצליחו גם הם. ואכן, הצלחתם הכלכלית של היהודים הייתה גדולה מהצלחתם של המהגרים בני הדתות האחרות בארצות הברית. לשיפור המהיר במעמדם הכלכלי של המהגרים היהודים יש כמה הסברים: היהודים ראו את עתידם ואת עתיד ילדיהם בארצות הברית, ולכן המוטיבציה שלהם להצליח הייתה גבוהה מזו של מהגרים אחרים, שראו את שהייתם בארצות הברית בזמנית. דבר אחר: היהודים התיישבו במרכזים עירוניים גדולים, ואלה הציעו הזדמנויות טובות יותר להשכלה ולהשתלבות חברתית וכלכלית.
(בספר תמונה של קבוצה של עובדים ב"סדנאות היזע", ניו יורק, 1908 - היעזר במנחה)
1. תארו את תנאי העבודה הבאים לידי ביטוי בתמונה.
2. חוו דעתכם: מדוע כונו בתי המלאכה האלה בשם "סדנאות יזע"?
*232*
(בספר תרשים)
1.
א. ציינו את התהליכים הדמוגרפיים, הכלכליים והחברתיים שהתרחשו בקרב הקהילות היהודיות במהלך המאה ה-19.
ב. צרו תרשים הממחיש את הקשרים בין התהליכים השונים.
ג. חוו דעתכם: איזה מהתהליכים הדמוגרפיים היה התהליך המשפיע ביותר? נמקו.
2. תנועת ההגירה של יהודים רבים לארצות הברית במהלך המאה ה-19 הייתה חלק מתנועת הגירה כללית גדולה למדינה זאת באותה תקופה. ציינו את הדומה ואת השונה בין שתי תנועות ההגירה (הכללית והיהודית). התייחסו לגורמי הדחיפה ולגורמי המשיכה להגירה, ולאופייה של ההגירה.
3. מה היו הקשיים העיקריים של המהגרים היהודים בהגיעם לארצות הברית? אילו קשיים היו משותפים לכלל המהגרים, ואילו מהם היו ייחודיים ליהודים?
4. לפי החוקר יעקב מצר:
תוך כדי התהליך (תהליך התיעוש ברוסיה במחצית השנייה של המאה ה-19) השתנה באופן משמעותי המבנה התעסוקתי של היהודים שנטלו בו חלק ומרכז הכובד שלו הוסט ממסחר ושירותים אישיים למלאכה ותעשייה. הכישורים התעסוקתיים הללו, שזה מקרוב נרכשו, (...) תרמו תרומה רבת משקל להתערותם הכלכלית המהירה של המהגרים באמריקה שבה היה לכישורים אלה ביקוש רב.
("ארקדיוס קאהן: 1920-1982 דיוקנו של מלומד'', בתוך: יהודים בכלכלה, עמ' 421).
א. בקטע המקור מתוארים שני תהליכים שהתרחשו בקרב האוכלוסייה היהודית - האחד בארץ המוצא, והאחר בארץ היעד. הסבירו מהו התהליך שהתרחש בכל אחת מהארצות.
ב. הסבירו את הקשר בין שני התהליכים המתוארים במקור.
5. לפי החוקר סרג'יו דלה פרגולה:
תמורות דמוגרפיות לא היו רק (...) תוצאה של תהליך כלשהו, אלא גם שיחקו תפקיד בלתי תלוי וחשוב בעיצובן של תמורות אדירות באופק הקיומי של עם ישראל. תמורות שהיו להן השלכות מכריעות בהמשך התפתחות העם ברמת הפרט והקולקטיב (הכלל) גם יחד. (דמוגרפיה ועמיות יהודית, עמ' 59).
א. הסבירו במילים שלכם את דבריו של החוקר.
ב. הביאו דוגמה לתמורה דמוגרפית ממה שלמדתם בפרק.
ג. הסבירו: מה היו הגורמים שהביאו לתמורה זאת? ומה היו ההשפעות של התמורה על העם היהודי בעת החדשה?
6. נניח שאתם מהגרים יהודים שהגיעו לארצות הברית במאה ה-19. נסחו מודעה של חיפוש עבודה, וציינו בה את כישוריכם, את תאריך הגעתכם לארצות הברית ואת ארץ המוצא שלכם.
*233*
*233*
אחד הזרמים של הנאורות האירופית היה תנועת ההשכלה היהודית. המשכילים היהודים הושפעו מן הרעיונות ומדרכי הפעולה שהתוו הוגי הנאורות, והם פעלו להפצת רעיונות הנאורות ולשילובם במחשבה היהודית ובאורח החיים היהודי.
- מה היה הרקע לצמיחתה של השכבה המשכילה בחברה היהודית?
- מה היו רעיונות הנאורות שאימצו המשכילים היהודים?
- ומה היו תהליכי המודרניזציה שהם ביקשו לחולל בחיי היהודים?
(בספר תרשים)
(בספר ציר זמן)
1778 - הקמת בי"ס מודרני ראשון לנערים בברלין, גרמניה.
1780-1783 - מפעל "הביאור".
1782 - "דברי שלום ואמת", וייזל.
1783 - פרסום "המאסף", פרסום "ירושלים", מנדלסון.
1786 - פטירת מנדלסון.
1787 - מיזוג חבורות המשכילים בגרמניה -"חברת שוחרי הטוב והתושייה".
1798 - הקמת בי"ס משכילי לנערות בהמבורג, גרמניה.
1828 - פרסום "תעודה בישראל", ריב"ל.
שנות ה-40 - "ההשכלה מנועם" ברוסיה.
1862 - הקמת בי"ס של כי"ח במרוקו.
1863 - הקמת "חברת מפיצי השכלה" ברוסיה.
1910 - הקמת בי"ס מודרני בתימן.
יש הסבורים כי תנועת ההשכלה היהודית החלה להתפתח במרכז אירופה במחצית השנייה של המאה ה-18, בהשראתה של תנועת הנאורות האירופית. אחרים מזהים את שורשיה גם במגמה שהתקיימה בחברה היהודית כבר בימי הביניים ובראשית העת החדשה, ומדגישים את היותה גם התפתחות יהודית פנימית. אפשר לראות, אם כן, בתנועת ההשכלה היהודית מיזוג של התפתחות פנימית והשפעות חיצוניות.
המשכילים היהודים תמכו בהשתלבותם של היהודים בחברה הסובבת תוך מימוש ההזדמנויות שפתחה לפניהם המודרנה. את עמדותיהם הם הפיצו באמצעות כתיבה ספרותית וגיבוש תכניות חינוכיות. כך התרחבה בהדרגה השפעת ההשכלה על החברה היהודית במרכז אירופה ובמערבה, ובמרוצת המאה ה-19 היא התפשטה גם למזרח אירופה ולארצות האסלאם. השפעתה ניכרה הן בשינויים שהתחוללו בהשראתה בחברה היהודית, הן בפולמוס אשר התעורר סביבה.
בפרק שלפנינו נתוודע תחילה אל שורשיה של ההשכלה היהודית ואל תרומתה של המודרנה להתגבשות תפיסת העולם של המשכילים היהודים. בהמשך נבדוק את הרעיונות שעמדו בלב תנועת ההשכלה היהודית. בסוף נבחן את יישומם של רעיונות ההשכלה, ואת השפעתם על היבטים שונים באורח החיים היהודי. בחלק זה נדון במימושם של רעיונות ההשכלה באזורים שונים בעולם: במרכז אירופה ובמערבה, במזרח אירופה ובארצות האסלאם.
*234*
*234*
לאורך הדורות היו יהודים שגילו עניין בפילוסופיה ובתחומי ידע שלא נכללו בתחום הספרות התורנית וההלכתית. העיסוק בתחומים אלה היה חלק מעולמם התרבותי של חכמים בימי הביניים, וחלקם (הרמב''ם, לדוגמה) אף ראו בכך חובה דתית. התעניינותם של יהודים בנושאים שאינם יהודיים גברה בהשפעת הרנסנס - התחייה שאפיינה את התרבות האירופית מהמאה ה-14 ועד המאה ה-17 (עמ' 23). היו רבנים (הספורנו, לדוגמה) אשר לצד עיסוקם בתחומי היהדות עסקו גם ברפואה, בפילוסופיה, במתמטיקה ובלטינית. בין האישים היהודים שעסקו בתחומים אלה אפשר לציין את הרמ"א ואת המהר"ל מפראג במהלך המאה ה-16 ובראשית המאה ה-17. ואולם העיסוק בתחומים אלה היה נחלתם של יחידים ולא היה מלווה בשאיפה לשנות את החברה היהודית.
(בספר תרשים)
בתרשים ניתן לראות כי ההשכלה היהודית נחלקה ל: השכלה רבנית, אווירת סובלנות, התקרבות חברתית
*234*
במחצית הראשונה של המאה ה-18 התרחב העניין שגילו אנשי דת יהודים בתחומי ידע כלליים. התופעה הקיפה רבני קהילות, דרשנים ולמדנים ברחבי אירופה, ובמחקר ההיסטוריה היא מכונה לעתים "השכלה רבנית".
אחת הדמויות הבולטות בהקשר זה היא דמותו של "הגאון מווילנה" - ר' אליהו בן שלמה זלמן, הידוע בכינוי הגר"א (ראו הרחבה בהמשך העמוד). הגר"א ראה קשר מהותי בין חכמת התורה לבין הידע שמקורו בהשכלה הכללית. לפי עדות תלמידיו, הגר"א סבר שהידע הזה הכרחי ללימוד התורה: "כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משארי החוכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחוכמת התורה, כי התורה והחוכמה נצמדים יחד." ביוזמתו של הגר"א תורגם לעברית ספרו של המתמטיקאי היווני אאוקלידס, והגר"א עצמו כתב ספר בשם "איל משולש" שעסק בגאומטריה. להגר"א הייתה גם ביקורת על סדרי החינוך המסורתי - ביקורת המזכירה את זו שהייתה מקובלת בקרב משכילים יהודים בתקופה מאוחרת יותר. יש חוקרים המטילים ספק בחשיבות התפקיד שהגר"א מילא בעידוד העיסוק במדעים וברכישת השכלה. לדעת חוקרים אלה, ההשכלה היהודית במאה ה-18 מייצגת בקרב החברה היהודית תופעה חדשה, שנוצרה על רקע התמורות הרעיוניות שהתרחשו בחברה הסובבת, והיא שונה במהותה מן ההשכלה הרבנית.
דוגמה נוספת לרבנים שגילו עניין בתחומי דעת כלליים הוא הרב יעקב עמדן (ראו הרחבה בהמשך העמוד), מגדולי התורה במאה ה-18, אשר גילה עניין רב באסטרונומיה, בפיזיקה, בבוטניקה, ברפואה, במדע המדינה ובהיסטוריה. ואולם, להבדיל מחכמי ישראל בדורות הקודמים, שלא פסלו את העיסוק בפילוסופיה - הרב עמדן אסר על לימודה. נראה כי התנגדותו נבעה מהעובדה שבתקופתו שבה והתפשטה התפיסה הדאיסטית (עמ' 29), אשר עמדה בסתירה לאמונה בהתגלות אלוהית ובניסים. הרב עמדן חשש שלימוד הפילוסופיה יערער את האמונה הדתית בחברה היהודית. הוא התנגד בחריפות גם לקשרים החברתיים שהחלו להיווצר בימיו בין יהודים לנוצרים ונתנו ביטוי לירידת כוחן של הזהויות הדתיות.
הגאון ר' אליהו, הגר"א (1720-1797) - מגדולי חכמי התורה בדורות האחרונים. בשל גדולתו בתורה הוא מכונה "הגאון מווילנה". נודע גם בהשכלה כללית רחבה ובלט בבקיאותו הרבה במתמטיקה, באסטרונומיה ובגאוגרפיה, והתעניין ברפואה ובמוזיקה. אורח החיים של הגר"א היה סגפני במיוחד והוא נהג ללמוד במשך רוב שעות היממה. הוא לא כיהן במשרת רבנות רשמית אך היה מעורב בענייני הציבור, ובמיוחד במאבק בתמידות.
הרב יעקב עמדן (1697-1776) - רב ומנהיג, מן הבולטים ברבני גרמניה במאה ה-18. נודע בכינוי יעב"ץ - ראשי התיבות של שמו, יעקב בן צבי. חיבר כ-50 ספרים, ובהם סידור תפילה וספר זיכרונות. הרב עמדן היה אחד הלוחמים התקיפים בגילויי השבתאות. הוא חשד שהרב יהונתן אייבשיץ הוא שבתאי וגרם בכך לפולמוס גדול בעולם היהודי באותה תקופה. כתב ספרים רבים, בהם מהדורה לסידור התפילה עם פירוט המנהגים.
*235*
הרבנים שעסקו בתחומי ידע כלליים לא ראו עצמם כמחדשים אלא כמי שבאים להחזיר לחברה היהודית את העיסוק במדע ובפילוסופיה, שהיה מקובל בקרב החכמים בימי הביניים ובתקופת הרנסנס. הם גם סברו כי אין זה ראוי שתלמידי חכמים יפגרו בידיעותיהם אחר המלומדים הנוצרים בני תקופתם. (מניע זה מופיע אצל הרב עמדן, אשר ראה בידע המדעי אמצעי להעלות את כבודם של היהודים בעיני העמים ולהביא לידי כך שלא יראו בהם נבערים מדעת.) בהתאם לגישה זאת למדו הרבנים והכירו את הספרות המדעית בת זמנם. הם תרגמו חיבורים מדעיים לעברית ואף כתבו בעצמם ספרים בנושאים שאינם הלכתיים: מבואות לאריתמטיקה ולאלגברה, מאמרים על מדע פופולרי, מילונים עבריים או חיבורים על תורת הלשון העברית ודקדוקה. הספרים נדפסו באותם בתי דפוס שפרסמו ספרות רבנית, ורבים מהם זכו לקבל הסכמה של רבנים נודעים.
חלק ממחברי הספרים ראו בעיסוק בתחומים הכלליים רק אמצעי להבנה נכונה יותר של התנ"ך והתלמוד. לדוגמה: הרב ישראל מזמושץ (ראו הרחבה בהמשך העמוד) כתב ספר בשם "נצח ישראל" על סוגיות אסטרונומיות וגאומטריות בתלמוד ועל השימוש בידע בתחומי המדע לפתרון קושיות בתלמוד. היו שייחסו לרכישת הידע הכללי משמעות דתית או מעשית, למשל: הם סברו כי בעזרת הידע המדעי אפשר להבין את החוקיות שהעולם מתנהל לפיה או לסייע לבני האדם. אבל היו גם שביטאו צמא לידע כתכלית בפני עצמה.
הרב ישראל מזמושץ' (1700-1772) - יליד גליציה. קיבל חינוך יהודי-מסורתי, אך התעניין גם בפילוסופיה, במתמטיקה ובאסטרונומיה. בבגרותו עבר לברלין ושם היה לאחד ממוריו של משה מנדלסון. הוא התנגד בחריפות לעיסוק בקבלה ומתח ביקורת על לימוד בשיטת הפלפול. היה מראשוני המתנגדים לתנועת החסידות.
(בספר תמונה של רחל לוין-ורנגהן (1771-1833). ניהלה סלון ספרותי בברלין שבו נפגשו משכילים יהודים וגרמנים - היעזר במנחה)
רפאל לוי סגל מהנובר (1685-1779) היה מתמטיקאי ואסטרונום יהודי. הספר, שנדפס באמסטרדם ב-1756, עומק באסטרונומיה ונועד להבהיר את הלכות קידוש החודש של הרמב"ם.
הנה אנחנו זרע קודש בני אברהם יצחק ויעקב המחזיקים ברית אלוקינו ודבקים בו ובתורתו יאות שתהיה כונתינו (כוונתנו) בידיעת תכונת גלגלי השמים ומצבם (אסטרונומיה) (...) כדי להשכיל מתוך כך ולהבין גדולת מעלת יוצרם ומנהיגם ועומק חכמתו (...). והנה בדור האחרון הזה באורך טלטול הגלות כמעט אבדה חכמתינו הקדומה ואין איש שם על לב לעיין ולפלפל בעניינים העמוקים האלה (אסטרונומיה וחוכמות אחרות) עד כי נפלנו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא (מילולית: מגג גבוה לבור עמוק). תחת אשר היינו עליון על כל הגויים לתהילה לשם ולתפארת, עכשיו באנו לשמה, למשל ולשנינה (ללעג ולבוז) בכל העמים. ופניתי אני לראות חכמה (...) וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך וקנאתי קנאת סופרים להסיר מסווה הבושה מעל פנינו (...)."
רפאל הלוי מק"ק הנובר, ספר תכונת השמים וכל צבאם, מצבם ומהלכם, עמ' א.
1. כיצד מנומק הצורך בידיעת האסטרונומיה בקטע שלפניכם?
2. תארו במילים שלכם את התהליך שעבר העם היהודי לפי הכתוב בקטע.
3. שערו מדוע חשוב למחבר להדגיש את העבר היהודי.
*235*
במאה ה-18 חל שינוי במצבם של היהודים שביקשו להרחיב את ידיעותיהם בתחומי הפילוסופיה והמדע של תקופתם. אווירת הסובלנות הדתית (עמ' 29) ששררה במקומות שונים באירופה באותה עת הביאה בין השאר לפתיחת שערי ההשכלה הגבוהה לפני היהודים (אף שלעתים נלוו לצעד זה כוונות מיסיונריות וביטויי אפליה). רוכשי ההשכלה היהודים היו חלקם אוטודידקטים (שלמדו בכוחות עצמם), והיו בהם סטודנטים שלמדו באוניברסיטאות. מעריכים כי במאה ה-18 היו באוניברסיטאות גרמניה כ-500 סטודנטים יהודים, רבים מהם מפולין ומגליציה. לצד היותם בעלי השכלה תורנית רחבה, הם היו חדורי שאיפה להרחיב את הידע האישי שלהם ולהעשיר את עולמה הרוחני של החברה היהודית ברוח ערכי הנאורות. לכן הם מייצגים בעיני חוקרים אחדים תופעה המכונה השכלה מוקדמת. במושג זה אין הכוונה לתנועה מאורגנת אלא לקבוצה של מלומדים יהודים ששילבו בהשכלתם ישן וחדש - ידע תורני ותרבות אירופית.
*236*
המגע עם התרבות האירופית בת זמנם לא היה נחלתם של יחידים משכילים בלבד. מאז הופעתם של יהודי החצר (ראו הרחבה) במאה ה-17, גם סוחרים אמידים ויזמים כלכליים רקמו קשרים עם בני השכבה החברתית המקבילה להם בחברה הסובבת, והם אימצו את אורחות חייהם ואת תפיסות העולם שלהם. במאה ה-18, בהשפעת ערכי הנאורות, לבש המגע התרבותי בין היהודים לבין סביבתם צורה חדשה. בחברה המצרית של מערב אירופה ומרכזה צמחה שכבה עירונית משכילה, שייצגה באורח חייה את ערכי הנאורות: השאיפה לאושר והאמונה בעתיד טוב יותר. הם היו מאוחדים ברצון ליצור מרחב חברתי שם ייפגשו אנשים בני שכבות חברתיות שונות, בעלי מקצועות שונים ודתות שונות, ויקיימו ביניהם קשרי ידידות כשווים בין שווים.
רוב היהודים בעולם לא היו מודעים לשינויים התרבותיים האלה, אבל במרכז אירופה ובמערבה היו לא מעט יהודים שהושפעו מהם. יהודים אלה היו בני המעמד הבורגני, והם ביקשו לחקות את בני מעמדם בחברה האירופית הכללית. גם הם בילו בבתי הקפה שהוקמו בערים הגדולות (עמ' 24), קראו את עיתוני התקופה ונחשפו לתפיסות העולם החדשות. סוחרים יהודים החלו להיפגש עם לקוחות לא רק לפגישות רשמיות בבתי העסק אלא גם בחדרי האורחים בבתים, ויהודים שגילו עניין ביצירות ספרותיות שנכתבו בידי הוגי הנאורות הוזמנו להשתתף בסלונים הספרותיים (עמ' 24). בין הסלונים הספרותיים בגרמניה התפרסמו גם אלה שהתקיימו בבתיהן של נשים יהודיות, לדוגמה, הסלון בביתה של רחל לוין-ורנהגן.
(בספר תמונה של רחל לוין-ורנגהן (1771-1833). ניהלה סלון ספרותי בברלין שבו נפגשו משכילים יהודים וגרמנים - היעזר במנחה)
השוו בין דיוקנה של רחל לוין-ורנהגן לבין דיוקנאותיהן של אולימפיה דה גוז ומרי וולסטונקרפט (עמ' 33).
כמו על חלק מהגברים בקהילות היהודיות העירוניות במרכז אירופה ובמערבה, היו באזורים אלה גם נשים יהודיות שהמודרניזציה לא פסחה עליהן. הן נטלו חלק בחיי המסחר, הן שלטו בשפות אירופיות (כגון גרמנית וצרפתית), והן נחשפו לספרות, לתאטרון ולמוזיקה וכן לאופנות הלבוש ולנימוסי החברה שהיו מקובלים באותה עת. נשים אלה היו בתקופתן מיעוט שאינו מלמד על הכלל, ורובן השתייכו למעמד הגבוה בחברה היהודית.
המגע עם החברה האירופית היה, אם כן, הקרקע שעליו צמחה שכבה של משכילים יהודים, שהיו נטועים בשני השלמות כאחד: תרבות הנאורות האירופית, והתרבות היהודית המסורתית.
על יהודי החצר
לדעת חוקרים, ההתקרבות הכלכלית והחברתית של יהודים לחברה הסובבת החלה כבר במאה ה-17, עם הופעתם של יהודי החצר - אנשי כספים וספקי סחורות לחצר המלוכה ולצבא. יהודי החצר עמדו בקשר רצוף וקרוב עם השליטים, ומעורבותם בחיי מדינות אירופה הייתה רבה. רובם שמרו בקפדנות על המסורת היהודית, ולעתים קרובות רבים מהם השתדלו לנצל את מעמדם כדי להיטיב עם הקהילה היהודית. עם הזמן החלו יהודי החצר ובני משפחותיהם להידמות בהופעתם החיצונית, באורח חייהם, באופן דיבורם ובתחומי העניין שלהם אל בני הסביבה הלא יהודית.
*237*
*237*
*237*
אחת הקבוצות הבולטות של משכילים יהודים ששמרו על זיקה לעולם היהודי המסורתי לצד הקשרים עם תרבות הנאורות האירופית, היא החבורה הידועה בכינוי "השכלת ברלין". משכילים שהשתייכו לחבורה הזאת מכונים גם "משכילים מתונים", שכן הם ניסו לשלב בין תרבות הנאורות האירופית לבין התרבות היהודית המסורתית. הם המשיכו לקיים מצוות לצד קיום קשרים חברתיים עם המשכילים הגרמנים. דבר זה התאפשר מפני שבתקופתם נוצרה חברה נייטראלית - חברה שאינה מייחסת משמעות חיובית או שלילית לדתו של האדם. בניגוד לתקופות קודמות, שבהן המגע בין מלומדים בני דתות שונות היה מושפע מהזהות הדתית - במאה ה-18 התקיימו הקשרים החברתיים בין המשכילים הגרמנים למשכילים היהודיים על מצע תרבותי משותף. הם נהגו להיפגש מדי שבוע ב"בית הקפה של המלומדים", שם הם התכנסו לערבי קריאה, ויכוח, דיון ומשחקי שחמט וביליארד.
הבולט בחבורת משכילי ברלין היה משה מנדלסון (ראו הרחבה בהמשך העמוד), שהגותו זכתה להערכה רבה בחוגי המשכילים הגרמנים בתקופתו. מנדלסון נהג לחתום על כתביו בשמות שונים: בגרמנית חתם בשם "משה מנדלסון", על פי שם אביו מנדל-מנחם ("סון", פירושו "בן" בגרמנית), בהתאם למקובל בחברה הסובבת; ואילו בעברית וביידיש הוא חתם כפי שנהגו אז היהודים - משה בן מנחם, משה בן ר' מנדל, או על שם עירו - משה כדסאו. מגוון השמות מלמד על האתגר שמנדלסון התמודד עמו כפילוסוף גרמני וכיהודי: כיצד לשלב בין נאמנות ליהדות לבין תרבות הנאורות על כל גילוייה, הרעיוניים והחברתיים.
משה מנדלסון (1729-1786) - נולד בעיר דסאו שבגרמניה וקיבל חינוך יהודי מסורתי. בהיותו בן 14 עבר לברלין בעקבות מורו, הרב דוד פרנקל, רבה הראשי של הקהילה היהודית בברלין. בעידוד הרב פרנקל החל מנדלסון להרחיב את השכלתו מעבר ללימוד התלמוד וההלכה, ולמד פילוסופיה, שפות ומדעים. בגיל 21, עם סיום לימודיו בישיבה של הרב פרנקל, התקבל מנדלסון כמחנך בביתו של תעשיין יהודי עשיר, וכך התאפשר המשך מגוריו בעיר. עד מהרה התוודע לחברת המשכילים היהודים והגרמנים בברלין, והשתלב בה.
(בספר תמונה של שער רוזטלר, ברלין)
(בספר תמונת תחריט של משה מנדלסון, המאה ה-18 - היעזר במנחה)
1. במה דמותו של מנדלסון שונה מדמות היהודי המסורתי?
2. מה תוכלו להסיק מהעובדה שדיוקנו של מנדלסון הוקדש לקיסר?
(בספר תמונה של שער רוזטלר, ברלין)
מדובר בציור מהמחצית השנייה של המאה ה-19. בשער זה, שנועד ליהודים ולבהמות, נכנס מנדלסון לברלין בשנת 1743. בהיותו חסר מקצוע ונטול רכוש, לא הייתה לו רשות לשבת בעיר. השומר התיר את כניסתו רק לאחר שהשתכנע כי מטרתו של מנדלסון היא ללמוד תורה.
*238*
באורח חייו הקפיד כמנדלסון על שמירת המצוות, ובהגותו עמל קשות להסביר את משמעותן ואת חשיבותן לקיום היהודי בפרט ולקיום האנושי בכלל. בכתביו הוא הצהיר שהוא מאמין באמונה שלמה בקיום הבורא, בתורה מן השמים ובסמכות חז"ל, וכי הוא מוכן לוותר על זכויות אזרחיות אם קבלתן מותנית באי-קיום מצוות היהדות.
בביתם קיימו מנדלסון ובני משפחתו את מנהגי המסורת היהודית, ושמרו על שבתות וחגים. במהלך השבוע אירח מנדלסון רבים מידידיו הנוצרים, והם נהגו לקיים דיונים פילוסופיים מעמיקים. בערבי שבת ובחגים, לעומת זאת, נמנו עם אורחיו בעיקר בני משפחה וחברים יהודים, והם נהגו לשוחח על פרשת השבוע, על ספרים עבריים ועל מצבם של היהודים במדינה.
*238*
בימיו של מנדלסון היו המשכילים רק קבוצה קטנה בחברה היהודית, ולא הייתה עדיין תנועת השכלה יהודית. חוקרים מעריכים כי מספרם של המשכילים היהודים הפעילים, ללא התומכים בהם או המזדהים עמם, היה באותה עת כ-200 איש בכל רחבי גרמניה ומחוצה לה. אף על פי כן, המשכילים היהודים במערב אירופה ראו עצמם כחיל חלוץ הנושא שליחות תרבותית וחברתית, והם ביקשו להפיץ את ערכי הנגרות בחברה היהודית.
תודעת השליחות היא שהניעה את מנדלסון, בשיתוף משכיל נוסף, טוביה בוק, להוציא לאור (ב-1755) כתב עת בעברית בשם "קוהלת מוסר". באמצעות כתב העת הם ביקשו לגייס תומכים לערכי הנאורות, לדוגמה, הם הדגישו את החשיבות שביציאה אל המרחבים ואל חיק הטבע. כדי לסייע בהפנמת הרעיון הם השתמשו במושגים הלקוחים מהעולם היהודי, ולכן הם הציגו את ההתענגות על יפי הבריאה כדרך לעבודת ה'. כתב העת ביטא את ערכי הנאורות גם בסגנונו: דברי המוסר לוו בהבטחה לעולם חדש, טוב יותר, ולא בהטלת פחד מפני העונשים הצפויים לאדם החוטא.
עוד נושא שכתב העת עסק בו היה הזנחתה של השפה העברית. באותה עת רוב היהודים דיברו יידיש, והמשכילים שבהם דיברו גרמנית. כתב העת לא התיימר להפוך את העברית לשפת הדיבור של היהודים, אלא קרא לעודד את מחקר הלשון ואת לימוד הדקדוק העברי. החשיבות העליונה שייחסו המשכילים לשימוש בלשון עברית צחה וללימוד הדקדוק העברי הושפעה מההשקפה שחוחה באותה תקופה, שלפיה האסתטיקה משפיעה על נפש האדם. הם קראו גם להרחיב את השימוש בשפה העברית בספרות יפה ובשירה, ולא רק בספרות התורנית.
(בספר תמונה של שער גיליון של "המאסף" - היעזר במנחה)
קטעים מתוך מכתב שנשלח אל משה מנדלסון על ידי אשתו, פרומט מנדלסון, בעת ששהה בעיר אחרת.
ב"ה, בערלין, עש"ק (ערב שבת קודש), י''ג תמוז תקל"ז (.)
למשה היקר שלום!
אני מקווה שתקבל את מכתבי כשאתה בקנינגסברג, שמח וטוב לב. (...) בערב שבו נסעת מאתנו מצאתי פגם בכל, התקוטטתי עם כל יושבי הבית, עד שלבסוף בא מאיר ורבורג, (...). הזמנתי אותו לסעוד אתנו. (...) לאחר הסעודה ניגנה ברענדל (בתם של פרומט ומשה מנדלסון) לפנינו בפסנתר במשך כשעה (...).
ביום חמישי (...) אחר הצהריים הגיע מר לסינג (ידיד נוצרי) ולקח אותי ואת ברענדל ואת רייקל (עוד בת למשפתת מנדלסון) עמו לקפה אצל רעייתו (...). שתינו קפה וריכלנו על הלהקה הצרפתית והלהקה הגרמנית. (...) אחרי הקפה אנו הנשים הפתיות הלכנו לקומדיה הצרפתית והגברים הלכו ללהקה הגרמנית. (...) והמצחיק הוא שכולנו נהנינו. אני אפילו אעשה מאמץ ללכת לשם עם הילדים ואני מאוד מאמינה שזה יועיל מאוד לילדינו. ברענדל הבינה את עלילת הקומדיה ורייקל תעשה עכשיו מאמץ ללמוד ולהבין ולפחות היום היא יושבת כשספר צרפתית בידיה. (...)
אמי ת"י (תאריך ימיה) מברכת בידידות אותך משה היקר שלי, ואת ר' בנימין. ברך גם את ר' זליגמן ואת רעייתו.
כל ידידיך הטובים מוסרים לך ברכה. איני יכולה לנקוב בשמות כולם, תקצר לכך היריעה. אברהם שלנו, שיחיה, וינטה (ילדיו של מנלדסון) מצבם, ברוך השם, שפיר.
מובא בתוך: תרבות ההשכלה - "הגות ואמנות באירופה של המאה ה-18", עמ' 33-34.
1. אילו פרטים במכתב מעידים על הקשר של מנדלסון לתרבות היהודית?
2. אילו פרטים במכתב מעידים על הקשר של מנדלסון לתרבות האירופית?
3. המכתב כתוב במקור ביידיש. מה אפשר ללמוד מכך שבביתו של מנדלסון דברו בשפה זו?
*239*
-240
הוצאתו של כתב העת "קוהלת מוסר" לאור פסקה לאחר שני גיליונות והוא לא הותיר אחריו רושם רב. ואף על פי כן יש חוקרים הרואים בפרסומו חידוש, לא רק מבחינת התכנים שנכללו בו אלא גם מבחינת התפקיד שנטל לעצמו. לדעת חוקרים אלה כתב העת ביטא שינוי חברתי בכך שהטפת המוסר, שבעבר הייתה נתונה בידי הדרשנים והרבנים, עברה באותה עת לידיהם שלבני השכבה החברתית החדשה - המשכילים. חוקרים אלה רואים בכך סימן לעלייתה של שכבת הנהגה חדשה, השואבת את סמכותה מכישרונה הספרותי ומרצונה להנהיג את הציבור, ולא ממקור תורני או מתפקיד רשמי.
בהמשך למגמה זאת יזם המשכיל היהודי יצחק אייכל (ראו הרחבה בהמשך העמוד) את הוצאתו לאור של כתב העת "המאסף" - כתב עת שנדפס ברובו בעברית ורק חלקים ממנו נדפסו בגרמנית. ב"המאסף" נמתחה ביקורת על הרבנים שהתנגדו למשכילים, וכן הופיעו בו מאמרים בנושאים מגוונים - לשון עברית, מקרא, תלמוד ומדע, וכן שירים וביקורת ספרות. הוצאתו של כתב העת העמיקה את השינוי שכבר החל להתרחש בהרגלי הקריאה המסורתיים של היהודים: המעבר מקריאת ספרות תורנית לקריאת מדורי ספרות ומדע וידיעות חדשותיות.
(בספר תמונה של שער גיליון של "המאסף" - היעזר במנחה)
כתב העת יצא לאור לסירוגין החלמ-1783 במשךכ-12 שנה, והיה לו קהל קוראים קבוע - מנויים ששילמו מראש על רכישתו.
1. למי מוקדש הגיליון של כתב העת?
2. מה אפשר ללמוד מכך? היעזרו בעמ' 39.
יצחק אייכל (1756-1804) - נולד בקופנהגן ובילדותו עבר ללמוד בישיבה בברלין. כבר בצעירותו המל להתעניין במדעים, וב-1778 עבר ללמוד באוניברסיטת קנינסברג והיה תלמידו של הפילוסוף עמנואל קאנט. בקנינסברג הקים אייכל את "חברת דורשי שפת עבר", שהחלה להוציא את כתב העת "המאסף". בהמשך עבר לברלין ובה ניהל את בית הדפוס של המשכילים היהודים. כמו כן השתתף במפעל "הביאור" שיזם מנדלסון.
*239*
מפעל נוסף שיזם מנדלסון בשיתוף משכילים ואנשי עסקים יהודים מברלין היה תרגום התורה לגרמנית. התרגום של ספר בראשית יצא לאור ב-1780, וכדי להקל על קהל הקוראים הוא נכתב באותיות עבריות. תרגומם של שאר חומשי התורה לגרמנית יצא ב-1783 והודפס ב"ספר נתיבות שלום". לתרגום התווסף פירוש בשם "הביאור", גם הוא בשפה הגרמנית ובאותיות עבריות, והספר כולו התפרסם בשם זה. נוסף על חמשת חומשי התורה הורחב התרגום גם לספרים תהילים, שיר השירים וקהלת.
לדברי מנדלסון, תרגום התורה לגרמנית נועד למנוע את השימוש בתרגומים הנוצריים למקרא, וכן להימנע מתרגומים של התורה ליידיש - שפה שמנדלסון ראה בה בליל של שפות, שאינו יכול לתת ביטוי הולם לעושר הלשוני של שפת התורה. בכך המשיך מנדלסון מסורת של תרגומים שנעשו לאורך הדורות בניסיון לגשר על הפער בין לשון הקודש לבין הלשונות המדוברות, ובהם התרגומים ליוונית, ליידיש ולערבית-יהודית. לתרגום לגרמנית היו שתי מטרות: באמצעות התרגום קיווה מנדלסון, מצד אחד - לסייע ליהודים להכיר את השפה הגרמנית ואת התרבות הגרמנית, ומן הצד האחר - למנוע מיהודים לנטוש את היהדות.
כאמור, מנדלסון ראה עצמו מחויב למקור האלוהי של התורה והוא האמין בהתגלות האלוהית. הפירוש שהוא הוסיף לתרגום התורה לגרמנית - "הביאור" - היה מבוסס על הפרשנות היהודית המסורתית ועל מדרשי חז"ל. עם זאת, לצורך הפירוש הוא השתמש בכלים ביקורתיים כגון בחינת שורשיהן של מילים. כמו כן, ברוח הרציונליזם (עמ' 26), מנדלסון לא כלל בספר פירושים שהתבססו על גימטריות או על גילוי רמזים וסודות.
הפירוש של מנדלסון לתורה כמעט שלא עורר התנגדות, ו"הביאור" אף נלמד בחלק מן הישיבות. לעומת זאת תרגום התורה לגרמנית עורר ביקורת מסוימת. לדוגמה, רבה של פראג, הרב יחזקאל לנדא (ראו הרחבה בהמשך העמוד), הביע חשש שמעתה יוקדש רוב זמנם של הילדים ללימוד השפה הגרמנית, וזאת על חשבון לימוד התורה. ולכן, גם אם מטרתו של מנדלסון הייתה טובה, הוא חשש שמא תוצאת הלימוד בעזרת התרגום תהיה שלילית. עוד ביקר הרב לנדא את מנדלסון על כך שלא הדפיס על ספרו הסכמות של רבנים, כפי שהיה מקובל בחברה היהודית, ומנדלסון הזדרז להביע התנצלות על כך.
הרב יחזקאל לנדא (1713-1793) - נולד בפולין והתפרסם בשם ספרו, "הנודע ביהודה", הכולל את פסקי ההלכה שלו. כמו כן כתב דרשות וחידושים על התלמוד. כיהן כרבה של פראג במשך קרוב ל-40 שנה, התקין בה תקנות ועמד בראש ישיבה חשובה ומשפיעה.
רבנים אחרים, כגון הרב רפאל זיסקינד הכהן, רבן של קהילות אה''ו - אלטונה, המבורג וואנסבק בגרמניה - לא הבחינו בין הביאור לבין התרגום, ועוד טרם יצא לאור החומש הראשון הם שקלו להחרים אותו ולאסור את הקריאה בו. אף על פי שמנדלסון הצהיר כי בבעיות פרשניות הוא הכריע תמיד לצד המסורת, הם ראו ב"הביאור" צעד נוסף בהתקרבותם של היהודים לתרבות של החברה הסובבת ולהתרחקותם מהמסורת היהודית.
(בספר תמונה של דף מתוך "הביאור" לבראשית א, ברלין, תקמ"ג - היעזר במנחה)
ומאז (תורגמה התורה לשפות זרות במהלך ההיסטוריה) ועד עתה אין איש שם על לב לתקן המעוות, ולתרגם את התורה הקדושה בלשון המתוקן הנהוג ומורגל בדורנו, וילדי בני ישראל אשר להם לב להבין אמרי בינה ישוטטו לבקש את דבר ה' מעל ההעתקות (תרגומים של) חכמי נוצרים (...). אמנם הדרך ההוא אשר דרכו בו רבים מבני עמנו, הוא רב המוקש והמכשול למועדי רגל, ורעה גדולה יצאה משם. כי המתרגמים הנוצרים אחרי שאין בידם קבלת חז"ל, ואינם שומעין אל דברי המסורה (רשימה של הערות וסימנים שנועדה לקבוע את הנוסח המדויק של המקרא) (...), והם מוסיפים וגורעים ומשנים בתורת ה' לא לבד הנקודות והטעמים, כי אם לפעמים גם את האותיות והתיבות (...) כפי מחשבות לבם והשגתם (הבנתם), (...). אף לא יקבלו את דברי התורה לשמור ולעשות את כל הכתוב שם, כ"א (כי אם) כמו ספר דברי הימים, לדעת את הקורות בימי קדם. ולהבין בדרכי ההשגחה וההנהגה העליונה בכל דור ודור, (...). ואולם אם יתכן זה לחכמי העמים ותלמידיהם לנו בית ישראל לא יתכן, כי לנו התורה הזאת מורשה, לא אל התועלת הנזכר לבד כי אם לדעת את המצוה אשר צונו ה' (...) והיא חיינו ואורך ימינו.
משה מנדלסון, "אור לנתיבה", ההקדמה לספר נתיבות השלום.
1. מהי, לפי מנדלסון, הבעיה הקיימת בתרגומים הנוצריים לתורה?
2. מה אפשר ללמוד מהביקורת של מנדלסון על התרגומים הנוצריים על יחסו לתורה?
3. במכתב אל ידיד נוצרי הסביר מנדלסון כי "הביאור" הוא "הצעד הראשון אל התרבות". האם לדעתכם דברים אלה עומדים בסתירה לדבריו בהקדמה? נמקו.
(בספר תמונה של דף מתוך "הביאור" לבראשית א, ברלין, תקמ"ג - היעזר במנחה)
1. תארו מה כולל דף מתוך הביאור.
2. אילו ערכים ייצג לדעתכם מפעל הביאור - ערכי המסורת או ערכי ההשכלה? נמקו.
3. האם, לדעתכם, הייתה ההתנגדות לביאור מוצדקת?
*240*
בין מנדלסון לבין חלק מהרבנים התגלעו חילוקי דעות גם על רקע השקפותיו של מנדלסון בתחום סמכויותיה של ההנהגה הדתית. בשנת 1783, כ-3 שנים לפני מותו, פרסם מנדלסון את הספר "ירושלים", שכותרת המשנה שלו הייתה "על שלטון דתי ועל יהדות". בספרו ביטא מנדלסון את דעתו כי יש לשלול מההנהגה הדתית העומדת בראש כל אחת מהדתות את הסמכות לכפות משמעת על המאמינים. לפי מנדלסון יש לתת סמכויות ענישה רק בידי המדינה. המדינה רשאית ואף חייבת להעניש אזרחים שאינם מקיימים את חוקיה (משום שהם פוגעים בסדר הציבורי), אבל אסור לה להתערב באמונותיו (משום שמדובר בזכות השמורה לכל אדם).
*241*
מנדלסון קרא לשליטי המדינות לדון את האזרחים לפי מעשיהם בלבד, ולא לפי אמונותיהם. תפיסה זאת תאמה לא רק את עקרון הסובלנות הדתית, אלא גם את התפיסה המדינית האבסולוטית, המתאפיינת בריכוזיות השלטון (עמ' 10).
הקריאה לצמצם את כוחו של הממסד הדתי כוונה גם כלפי הנהגת הקהילה היהודית. מנדלסון חזר על השקפתו כי לפי היהדות תפקידה של ההנהגה הדתית איננו לכפות על האדם דעות והשקפות אלא רק להשגיח על קיום המצוות והמעשים. מנדלסון סבר כי ביהדות, בשונה מן הנצרות - אין משקל מכריע למכלול מחייב של אמונות ודעות אלא בראש ובראשונה למצוות המעשיות ולהלכה, וכי האמונה היהודית אינה מושגת על ידי כפייה. הוא הבחין בין עיקרי האמונה, שכל יהודי חייב להאמין בהם בתנאי שהם עומדים במבחן השכל, לבין החובה לקיים מצוות, שיש לה תוקף מוחלט, גם מבלי להבין את מטרתן של המצוות. מנדלסון סבר כי הנאמנות למצוות מחייבת את כלל היהודים, וכי היא עולה בקנה אחד עם הנאמנות לעקרון הסובלנות הדתית.
*241*
שאלת הסובלנות הדתית בכלל, והסובלנות כלפי היהודים בפרט, הועמדה לפני מבחן מעשי. ב-1781 התפרסם הספר "על תיקונם האזרחי של היהודים", שהעמיד את שילובם של היהודים בחיי המדינה כמקרה מבחן לרעיונות הנאורות. את הספר כתב המשכיל הגרמני כריסטיאן וילהלם פון דוהם, שהיה פקיד בכיר בממשלה ואחד מידידיו של מנדלסון. לפי דוהם, התכונות השליליות שדבקו ביהודים הן תוצאה של מדיניות אפליה ארוכת שנים. הוא סבר כי מדיניות סובלנית כלפי היהודים תעודד את היווצרותו של יהודי חדש - יהודי המנהל את אורח חייו בהתאם לערכי הנאורות.
ספרו של דוהם הצית פולמוס חריף, שהשתתפו בו כמרים, משפטנים ופרופסורים וגם משכילים יהודים. היו שהציעו ליהודים להתאזרח תמורת ויתור על חוקי הדת, והיו אחרים, כמו דוהם, שקראו לפתיחת שערי החברה לפני היהודים ללא תנאים מוקדמים. בניגוד לעמדה שביטא מנדלסון בספרו "ירושלים", דוהם אף הציע לשמר את האוטונומיה הקהילתית שהיהודים נהנו ממנה, ולהשאיר בידי הרבנים סמכויות ענישה.
מנדלסון תמך בעמדתו של דוהם בנוגע לשילובם של היהודים במדינה, אך דחה את החשש שהביע דוהם כי בעקבות צעד כזה תוצף המדינה באזרחים שאינם מביאים לה תועלת כלכלית. מנדלסון חלק על הדימוי השלילי שדבק במסחר כמקצוע לא יצרני. הוא טען כי תרומתו של הסוחר למדינה היא עצומה, וכי הוא "יוצר בעצם הרבה יותר מן הפועל ובעל המלאכה המקים רעש גדול". לפי מנדלסון, ראוי לקבל את היהודים כפי שהם, ואין לדרוש מהם לשנות את אורחות חייהם או את עיסוקיהם כתנאי לקבלתם כאזרחים שווים בחברה.
(בספר תמונה של משה מנדלסון במפגש חברתי בבית קפה בלייפציג. רישום, ברלין 1794)
ואתם, רעים ואחים אהובים! אתם המחזיקים בתורת ישו (הנוצרים), הירע בעיניכם כי נוהגים אנחנו כאשר נהג מיסד דתכם בכבודו ובעצמו (...)? התאמרו כי אינכם יכולים לאהוב אותנו אהבת אחים, להתאחד עמנו אחדות אזרחית, כל עוד אנו נבדלים מכם הבדל חיצוני בחוק הדתי, איננו אוכלים עמכם, איננו מתחתנים בכם, מה שמיסד דתכם בעצמו לא היה עושה ולנו לא היה מתיר? - אם באמת זוהי השקפתכם (...) - אם אין האחדות האזרחית יכולה להתקיים אלא אם נסור מדרך התורה, שלדעתנו עדיין היא חובה עלינו, הרינו רואים, למגינת לב (לצערנו), חובה לעצמנו להודיע בגלוי: מוטב לנו למחול על האחדות האזרחית: ומה שכתב אוהב-האדם דוהם, לשווא כתב: השאר נא הכול כמו שהוא (...). לא בידנו לוותר בדבר הזה: אבל בידנו, אם אנשים כשרים אנחנו, לאהוב אתכם בכל זאת אהבת-אחים, ולבקש מכם בקשת-אחים כי תקלו מעלינו את סבלותינו כפי יכולתכם. אם לא כאחים ואזרחים כמוכם, נהיה נא בעיניכם לפחות כאנשים ותושבים עמכם בארץ. הורו לנו דרכים ותנו אמצעים בידינו, שנוכל להיעשות אנשים יותר טובים ותושבים יותר טובים, (...). והניחו לנו ליהנות מזכויות האדם כל כמה שמרשים הזמן והמסיבות. לנטות מתוך תורתנו אין אנו יכולים במצפון טהור, ומה יתנו ומה יוסיפו לכם אזרחים בלי מצפון?
משה מנדלסון, בתוך: כתבי משה מנדלסון, ספר ראשון, עמ' 139.
1. על פי המכתב, מהן דרישות הנוצרים ממנדלסון? באיזה נימוק מנדלסון דוחה אותן?
2. אילו מעקרונות הנאורות באים לידי ביטוי בדבריו של מנדלסון?
*242*
*242*
התפשטות עקרון הסובלנות במאה ה-18 אפשר למנדלסון ולמשכילים יהודים בני דורו ליצור קשרים עם חוגי הנאורים הגרמנים בתקופתו. לחבורה המצומצמת של משכילים שנהגו להיפגש מדי שבוע ולקיים ערבי קריאה, ויכוח דיון ומשחק, השתייך גם המחזאי והפילוסוף הגרמני הנוצרי גוטהולד אפרים לסינג, ובינו לבין מנדלסון נרקמו קשרי ידידות הדוקים. (ראו "מן המחקר") לסינג, שהיה בנו של כומר פרוטסטנטי, נודע כמי שהטיף לסובלנות ולשינוי היחס ליהודים. בחברת לסינג הכיר מנדלסון את יצירות הספרות הגרמניות ואף החל לכתוב חיבורים בגרמנית. ב-1755 פרסם לסינג את ספרו של מנדלסון, "שיחות פילוסופיות", שבו בחן כמה שיטות פילוסופיות. מנדלסון עצמו פרסם באותה שנה בעילום שם ספר אחר בשם "מכתבים על אודות התחושות", אשר עסק בשאלות של אסתטיקה. לשיא פרסומו הגיע מנדלסון עם הופעת ספרו הפילוסופי "פידון", אשר עסק בשאלת נצחיותה של הנשמה.
חיבוריו של מנדלסון עוררו התפעלות רבה בחוגי המשכילים הגרמנים, ושמו יצא למרחקים כסוקרטס הגרמני - אדם המקדיש את זמנו לחיפוש אחר האמת. הוא אף זכה בפרס ראשון בתחרות של האקדמיה המלכותית הפרוסית למדעים על פרסום ספרו "על הראיות למדעי המטאפיזיקה", ולכבוד צאת הספר הוטבעה מדליה מיוחדת.
ההכרה שמנדלסון זכה לה, וקשרי הידידות שהיו לו עם לסינג, הם דוגמה להשתלבות של המשכילים היהודים בחברה הסובבת, כמאה שנה לפני שיהודי גרמניה זכו לשוויון לפני החוק. עם זאת, חשוב לזכור כי גם מנדלסון הופלה לרעה בשל היותו יהודי.
על אף ההכרה שזכה לה בחוגי המשכילים האירופים בזמנו, מבחינת מעמדו המשפטי נחשב מנדלסון ליהודי נסבל (ראו הרחבה). רק בזכות התערבותם של ידידיו המשכילים האירופים אישר הקבינט את מעמדו של מנדלסון כיהודי חסות שלא מן המניין והעניק לו זכויות מסוימות, אך לא לבני משפחתו. אפלייתו של מנדלסון באה לידי ביטוי ב-1771, כאשר האקדמיה של ברלין בחרה בו כחבר מן המניין, אבל המלך פרידריך הגדול ביטל את הבחירה בגלל יהדותו.
(בספר תמונה של משה מנדלסון במפגש חברתי בבית קפה בלייפציג. רישום, ברלין 1794)
יהודי נסבל
בפריווילגיה שפרסם פרידריך השני מלך פרוסיה ב-1750, הוא חילק את היהודים לשני סוגים. עם הסוג האחד נמנו היהודים שהביאו תועלת לשלטון, כגון יהודי החצר, והם נחשבו "יהודי חסות". עם הסוג האחר נמנו אנשי הקהילה היהודית ובהם רבנים, חזנים ושוחטים, שפרנסתם הייתה על מתן שירותים לקהילה עצמה. הם נחשבו "יהודים נסבלים". היהודים הנסבלים היו חייבים במסים כבדים על זכות הישיבה במקום, על רכישת נכסים ועל הקמת משפחה.
(בספר תמונה של לאפטר ולסינג מבקרים בבית משה מנדלסון. מוריץ דניאל אופנהיים, 1856 - היעזר במנחה)
מנדלסון נתפס כמגלם את התפנית ההיסטורית האדירה שביחסי יהודים ונוצרים. קשרי הידידות ההדוקים שנרקמו בינו לבין המחזאי והסופר לסינג הוצגו כמודל האידאלי של העתיד הנכסף, סמל להוקרת היהודים ולשוויון בפני החוק שלו זכו יהודי גרמניה רק קרוב למאה שנים לאחר מותו. במיוחד סימנה הידידות הזאת בעיני היסטוריונים והוגי דעות את התחלתו של תהליך אינטגרציה מתונה - השתלבות חברתית שלא הייתה בה התבטלות של היהודים, שלא הייתה בה כוונת התבוללות, שהרי מנדלסון, כפי שהדגישו בצדק תמיד כותבי קורות חייו, ידע לדחות מעליו את כל הניסיונות להובילו אל הנצרות. (...)
שמואל פיינר, משה מנדלסון, עמ' 14
1. כיצד הציגו היסטוריונים את היחסים בין מנדלסון לבין המלומדים הגרמנים?
2. הסבירו בלשונכם למה הכוונה בביטוי "אינטגרציה מתונה".
3. הביאו דוגמאות מאירועים בחייו של מנדלסון, המסבירים מדוע הוא נחשב למייצגה של מגמה זאת.
*243*
*243*
העובדה שהסובלנות הדתית לא הייתה עדיין מבוססת בדורו של מנדלסון, באה לידי ביטוי בהצעה שהופנתה אליו להתנצר. בשיחת רעים שקיים מנדלסון ב-1769 עם כומר פרוטסטנטי משווייץ בשם יוהאן קספר לאפאטר, ביטא מנדלסון עמדה של סובלנות כלפי הנצרות, מבלי שהעלה בדעתו את תוצאותיה. לאפאטר שלח למנדלסון עותק של ספר שדן בהוכחות לאמיתות הנצרות ובתוכו מכתב הקדשה, שבו ביקש ממנדלסון להפריך את ההוכחות או להתנצר. מכיוון שמכתב ההקדשה הודפס בכל העותקים של הספר, מנדלסון לא היה יכול להתעלם ממנו.
שתי האפשרויות לא היו נוחות למנדלסון: בהיותו יהודי שומר מצוות לא עלה על דעתו להתנצר, ובהיותו משכיל הנאמן לרעיון הסובלנות הוא לא רצה לתקוף את אמונתם של אחרים. הוא החליט להגיב במכתב גלוי ללאפאטר, שיחשוף לעין כול את מעשה העוול שעשה לו בכך שהפך את יהדותו לעניין פומבי. במכתב התשובה הכריז מנדלסון על נאמנות בלתי מעורערת לדת היהודית, והדגיש את היותה דת סובלנית שאינה תובעת בלעדיות ואינה שואפת לעשות לה נפשות. כמו כן הוא הדגיש כי היהדות מבוססת על אמיתות שכליות התואמות את ערכי הנאורות, וכי היא הדת הקרובה ביותר לדת הטבעית (עמ' 29). מנדלסון דחה את הצעתו של לאפאטר והצהיר כי לא רק שלא ימיר את דתו, אלא שעצם קיומו של פולמוס בין-דתי עומד בניגוד לעקרונות הנאורות.
(בספר תמונה של לאפטר ולסינג מבקרים בבית משה מנדלסון. מוריץ דניאל אופנהיים, 1856 - היעזר במנחה)
רשאי אני לומר שלא מיום אתמול התחלתי לחקור ולבחון את דתי. (...) אילולא הביאתני הביאתני חקירה זו רבת-שנים לידי הכרעה גמורה לזכותה של דתי, ודאי שהיה הדבר צריך להיוודע אילולא במעשה פומבי. איני מבין מהו שיכול היה לקשרני אל דת, הנראית חמורה מאין כמוה וכל-כך בזויה על הכל, אלמלא הכרתי בלבי את אמיתה. (...)
לא אכחד (לא אשקר) כי הבחנתי בדתי הוספות וסילופים בידי אדם, המכהים לצערי את זהרה. (...) אבל בעיקרה של דתי בטוח אני בטחון גמור שאין להזיזו, (...). והנני מעיד בזה לפני אלוהי האמת, הבורא והמקיים אותך ואותי, (...) כי אוסיף להחזיק בעיקרים שלי כל זמן שנשמתי כולה לא תשנה את טבעה. הריחוק מן הדת שלכם, שהודעתיו לך ולידידיך, לא נתמעט מאותו הזמן.
מובא אצל: ברוך מבורך, ראשית ההשכלה בגרמניה, 1769-1799, מקורות, עמ' 1-2.
1. באילו נימוקים דחה מנדלסון את הדרישה להתנצר?
2. איזו תדמית יש ליהדות לדעת מנדלסון? האם היא מבוססת לדעתו?
3. הסבירו כיצד הסובלנות, שהיא ערך נאורות, באה לידי ביטוי בתשובתו של מנדלסון?
על אמיתות שכליות ואמיתות היסטוריות
מנדלסון האמין כי הדת הטבעית כוללת בתוכה עיקרי אמונה אוניברסליים, שהוא כינה בשם אמיתות שכליות. האמיתות השכליות הן אמיתות שבני האדם יכולים להגיע אליהן באמצעות שכלם, בלא ציווי אלוהי. לדוגמה, הציווי "לא תרצח". לכן הן משותפות לכל הדתות ומהוות בסיס למוסר האנושי. לעומת זאת האמיתות ההיסטוריות הן האמיתות הייחודיות לכל דת וקשורות באירועים מיוחדים בהתפתחות הדת, כגון מעמד הר סיני ביהדות. האמיתות ההיסטוריות האלה אינן מבוססות על השכל, אלא הן נרכשות על ידי לימוד או עוברות במסורת מאב לבן, ולכן אין מקום לוויכוח על אודותיהן.
(בספר תמונה של לאפטר ולסינג מבקרים בבית משה מנדלסון. מוריץ דניאל אופנהיים, 1856 - היעזר במנחה)
לאפאטר (מימין), לסינג (עומד) ומנדלסון (משמאל). מפגש כזה לא התקיים מעולם והוא פרי דמיונו של הצייר.
*244*
(בספר תמונה של קברו של מנדלסון ברובע היהודי הישן בברלין - היעזר במנחה)
1. ההשכלה היהודית התפתחה כצירוף של התפתחות יהודית פנימית ושל השפעות אירופיות.
א. הציגו את שורשיה היהודיים המסורתיים של ההשכלה היהודית.
ב. הסבירו אילו מתופעות המודרנה שהתקיימו במאה ה-18 עודדו את התפתחותה ואת התרחבותה לכדי תנועה.
2. תארו אחד ממפעליהם של המשכילים, והסבירו את תרומתו להפצת רעיונות הנאורות בחברה היהודית.
3. פרטו את עמדותיו של משה מנדלסון בסוגיות הבאות: מעמדן של מצוות הדת; כוחו הרצוי של הממסד הדתי; שילובם של היהודים בסביבתם.
4.
א. הסבירו מדוע מנדלסון נמנע מלהתנצר. בתשובתכם התייחסו לנימוקים השונים.
ב. אספו דוגמאות שונות המופיעות בפרק ומעידות על הסובלנות שגילתה הסביבה האירופית כלפי היהודים בתקופתו של מנדלסון, ודוגמאות המעידות על אי סובלנות.
ג. על פי הדוגמאות שאספתם, העריכו באיזו מידה התפשט רעיון הסובלנות בימיו של מנדלסון.
5. התבוננו בתמונה בעמ' 243, המתארת מפגש דמיוני בביתו של מנדלסון, וענו:
א. כיצד בחר הצייר לתאר את חדרו של מנדלסון? מה רצה להביע בכך?
ב. כיצד בחר הצייר לתאר את יחסו של כל אחד מהאישים למנדלסון? האם יחס זה תואם את מה שידוע לכם על הקשרים בין האישים?
ג. האם לדעתכם התמונה מעידה על השתלבותו של משה מנדלסון בסביבה? נמקו.
6. במכתבים ובברכות ששלח לידידיו נהג מנדלסון לשלב את האמרות הבאות: - "חתור אל האמת"
- "אהוב את היפה"
- "רצה את הטוב ועשה את הטוב ביותר"
- "ללא אהבה העולם הוא תוהו"
- "האמת והשלום אהבו".
בחרו שתי אמרות והסבירו אילו רעיונות של הנאורות באים בהן לידי ביטוי.
7. לדעת החוקרת זוהר שביט: "אנשי תנועת ההשכלה והיזמים הכלכליים המירו את תפיסת העולם המסורתית, שביקשה להדגיש את המבדיל בין היהודים והלא-יהודים, בתפיסה חדשה של מערכת היחסים בין היהודים והחברה הסובבת אותם"
(כתב העת ישראל, כרך 16, עמ' 8).
הסבירו במילים שלכם מה הייתה תפיסת עולמם של המשכילים היהודים בנוגע למגעים החברתיים עם החברה הלא-יהודית.
8. בדברי ההספד על משה מנדלסון נאמר: "משה האיש אשר העלנו מבור היוון (בוץ), ממצולות הבערות אל בתי החוכמה והדעת, עזב אותנו."
א. לפי דברי ההספד, מה הייתה תרומת פועלו של מנדלסון?
ב. על מה, לדעתכם, התבססה ההערכה כלפי מנדלסון? האם אתם מזדהים עם הערכה זאת? נמקו.
9. רוב המשכילים לא הכריזו מלחמת תרבות על הדת כשלעצמה. הם לא ביקשו לנתק את אוהדיה מן הזיקה למקורות התורניים, ללשון הקודש ולקיום המצוות והמועדים לפי לוח השנה היהודי, כפי שניסו לטעון כלפיהם אויבי הנאורות למן העימותים הראשונים שפרצו ביניהם. המקרא, הלשון העברית והפילוסופיה היהודית עמדו במוקד עיונם וחקירתם של המשכילים. כמובן, הם התייחסו בסלקטיביות רבה למקורות היהודיים וניסו לעצב מסורת יהודית העולה בקנה אחד עם הנאורות ומבליטה את הערכים המוסריים ואת התבונה. ואולם, זו הייתה מהפכה חילונית, משום שהיא החלישה את המעמד הציבורי של הדת ושל אנשי הדת והצמיחה לצדם ובמקומם תרבות חילונית ומוסדות חילוניים.
שמואל פיינר, מהפכת הנאורות - תנועת ההשכלה היהודית במאה ה-18, עמ' 404-408.
א. מהן הטענות נגדן יוצא הכותב? מהי תשובתו של הכותב לטענות האלה?
ב. חוו דעתכם: באיזו מידה תואמת עמדתו של החוקר את תפישות המשכילים המוצגות בסעיף.
*245*
*245*
*245*
בדומה למייסדי תנועות אחרים בהיסטוריה, גם מנדלסון לא ראה עצמו כמייסד תנועה, והוא אף לא יצר לה אידאולוגיה שיטתית או גיבש עבורה דפוסי התנהלות. עם זאת המשכילים בני דורו ראו בו את אביהם הרוחני, אף שחלקם היו שונים ממנו הן באורחות חייהם והן בשאיפותיהם לעיצוב פניה של החברה היהודית. מותו של מנדלסון (1786) מהווה ציון דרך בתולדות תנועת ההשכלה היהודית במערב אירופה, ולאחריו חלו בה שינויים מהותיים.
בדור שלאחר מנדלסון חל שינוי בדמותם של המשכילים וביעדיה של תנועת ההשכלה היהודית. משכילים רבים זנחו את לימוד הלשון העברית ואת השימוש בה, ובהדרגה חלה אצל חלקם התרופפות בשמירת המצוות. היו שזנחו לחלוטין את אורח החיים היהודי, ומקצתם אף המירו את דתם (ובהם אף ארבעה מששת ילדיו של משה מנדלסון).
תהליך אחר שהתרחש בדור המשכילים שאחרי מנדלסון היה מיזוגן של כמה חבורות משכילים לחברה אחת. ב-1787 התמזגה חבורת המשכילים בקניגסברג עם חבורת המשכילים מברלין, שלרשותה עמד בית דפוס עברי, והם יסדו יחד את "חברת שוחרי הטוב והתושייה". מטרת המיזוג הייתה ליצור מנגנון לתמיכה כלכלית במשכילים, ולהקים במה זמינה שהמשכילים יוכלו להדפיס בה את ספריהם.
"חברת שוחרי הטוב והתושייה" העמידה בראש סדר היום שלה את טיפוחה של הלשון העברית, אך מגמתה הייתה רחבה יותר: הרחבת הידע וקידום ערכי הטוב והמוסר ברוח הנאורות. החברה ראתה עצמה כארגון-גג לכל חבורות המשכילים, והיא דאגה לקיים קשר בין הקבוצות השונות. לכן יש הרואים בהקמתה את ראשית תהליך המיסוד של תנועת ההשכלה היהודית. התפרקותה של החברה ב-1797 נחשבת כסיומו של השלב הראשון בתולדותיה של תנועה זו.
(בספר תמונה של קברו של מנדלסון ברובע היהודי הישן בברלין - היעזר במנחה)
מה אפשר ללמוד מן המצבה על הדרך שבה הגדיר מנדלסון את זהותו?
*245*
במקביל להתגבשותם של המשכילים היהודים במערב אירופה ובמרכזה, הופיעו בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-18 חבורות בודדות ומבודדות של משכילים גם במזרח אירופה. חבורה אחת הייתה מורכבת מבני האליטה הכלכלית היהודית, שקיימה קשרים עם אצילים ופקידי השלטון. בחבורה אחרת נכללו אינטלקטואלים יהודים, כגון רופאים יהודים שיצאו ללמוד באוניברסיטות בגרמניה או באיטליה וחזרו לאחר מכן למזרח אירופה. הם קיימו פעילות ספרותית ענפה - שירה ופרוזה, דרמה, מחקר מדעי וכתיבה עיתונאית, ועקבו אחר הפרסומים של המשכילים היהודים בברלין.
עם זאת, אפשר לראות בתנועת ההשכלה היהודית במזרח אירופה תנועה מגובשת רק בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-19, כלומר, עשרות שנים אחרי תנועת ההשכלה היהודית במרכז אירופה ובמערבה, שהתגבשה כבר במאה ה-18. חוקרים מסבירים את ההופעה המאוחרת של ההשכלה במזרח אירופה בכך שבחברה הלא-יהודית באזור זה לא הייתה לרעיונות הנאורות השפעה ניכרת. כמו כן, היהודים בחלק זה של אירופה לא באו במגע עם התרבות של השלטונות - התרבות הרוסית, אלא עם תרבותם של המיעוטים
*246*
הלאומיים שלצדם חיו (כגון הפולנים, האוקראינים והליטאים). היהודים ראו את תרבות הסביבה כתרבות נחותה מזו היהודית, ולכן הם לא שאפו להתערות בה.
בקרב החברה היהודית במזרח אירופה המשכילים היו מיעוט, אבל הם מילאו תפקיד חשוב בעיצוב המדיניות של השלטונות שביקשו לעודד את השתלבותם של היהודים במדינה. המשכילים נהגו לנסח תזכירים לשלטונות בעניין היהודים, מתוך תפיסה שהשליטים האבסולוטיים הם "מלכי חסד", ושהפיכתו של היהודי לנתין נאמן במדינה הריכוזית עולה בקנה אחד עם עקרונות הנאורות. עמדה זאת הרחיקה את המשכילים מרוב יהודי מזרח אירופה, שראו במדיניות הצארים ניסיון לשלב את היהודים בכפייה (עמ' 201). התייצבותם של המשכילים לימין השלטון עוררה התנגדות לרעיונותיהם וספקות ביחס לנאמנותם לעמם.
*246*
אחד המאפיינים של תנועת ההשכלה היהודית היה תודעת השליחות שליוותה את פעולותיה. מלבד הפעולות שעשו המשכילים היהודים במטרה להפיץ את רעיונות הנאורות, הם ביקשו גם להבריא את החברה היהודית ולהוציא מתוכה גורמים שעיכבו, לדעתם, את שילובם של היהודים במדינה המודרנית כאזרחים שווי זכויות.
אחד הגורמים האלה היה הלבוש היהודי המסורתי. לאורך ימי הביניים הקפידו היהודים על לבוש מיוחד, שתאם את דרישות ההלכה בתחום זה וגם הדגיש את רצונם להתבדל מסביבתם. בעיני השלטונות, הבידול בלבוש תאם את התפיסה הדתית המצרית או המוסלמית, שביקשה להשפיל את היהודים.
כאמור, עם התמורות במעמד המשפטי של היהודים וההשתלבות הכלכלית והחברתית שלהם בחברה הסובבת, החלו יהודים לזנוח בהדרגה את הלבוש היהודי המיוחד ולאמץ את סגנון הלבוש המקובל על כלל האוכלוסייה. שינוי הלבוש לא היה תוצאה של רעיונות ההשכלה, אבל הוא אומץ גם על ידי המשכילים היהודים. בתמונות מתקופה זאת הם מופיעים מגולחי זקן, לראשם פאה אופנתית ולגופם מקטורן מבד קטיפה, כמקובל במעמד הבורגני במאה ה-18. גם משכילים כמו מנדלסון, שזהותם היהודית הייתה ברורה ולא נתונה בספק, אימצו את הלבוש המקובל בסביבתם. מנדלסון, לדוגמה, חבש פאה אופנתית במהלך השבוע, וכיפה בשבת.
התהליך של שינוי הלבוש לא היה בהכרח תוצאה של רעיונות הנאורות, אלא ביטוי לרצון להשתלב בחברה בת הזמן. המשכילים ראו בלבוש היהודי המסורתי מכשלה - גורם שאינו מאפשר ליהודים להתערות חברתית, והם הדגישו את חוסר האסתטיות שכרוך בו. בחיבורים פרי עטם הם לעגו ללבוש היהודי המרושל וכתבו הנחיות מפורטות בנוגע להקפדה על ניקיון ועל הופעה מכובדת. עמדתם הייתה כי הלבוש המודרני אינו מבטא שאיפה להתבוללות (ראו הרחבה בהמשך העמוד) כי אם הסתגלות ופתיחות לתרבות האירופית.
במזרח אירופה תאמה עמדתם של המשכילים את מדיניותם של הצארים, והם ראו בגזרות הלבוש (עמ' 202) צעד נכון בדרך למה שהם הגדירו כתיקון הפגמים בחברה היהודית. עם זאת, דווקא במזרח אירופה שמרו המשכילים היהודים על מראה ולבוש מסורתיים. לדעת חוקרים, עובדה זאת מלמדת על כך שהמשכילים היהודים ברוסיה לא רצו להתנתק מהחברה היהודית ולהשתלב בחברה הרוסית, אלא הם ביקשו ליצור "יהודי חדש" הממזג את המסורת היהודית עם עולם המודרני.
התבוללות (אסימילציה בלועזית) - תהליך שבו יחיד או קבוצה מאמצים תרבות של חברה זרה במטרה להיות חלק ממנה, וזאת תוך טשטוש ייחודם התרבותי או הדתי. למושג זה מיוחסת בדרך כלל משמעות שלילית מבחינת החברה המבקשת לשמור על ייחודה, ומשמעות חיובית מבחינת החברה המבקשת לשלב את היחיד או את הקבוצה בתוכה. בדיון ההיסטורי מקובל כיום להשתמש במושג "השתלבות" או "טמיעה".
*247*
*247*
עוד תחום שהמשכילים היהודים ייחסו לו חשיבות רבה היה השימוש בשפת המדינה ולא בשפה המיוחדת ליהודים, היידיש. הם ראו בשפת המדינה אמצעי לקידום השתלבותם של היהודים במדינה. המשכילים במערב אירופה הפנימו את הביקורת ואת הלעג של החברה האירופית על היידיש, והם ניסו להתנער מהשימוש בה. בהמרת היידיש בגרמנית הם ראו גם אמצעי להכרת תרבות הנאורות. מטרותיהם של המשכילים תאמו את עמדת השלטונות, לדוגמה: בכמה מן המדינות הגרמניות נאסר השימוש ביידיש לצורכי מסחר, והשלטונות הורו לבתי הספר שייסדו המשכילים להנחיל את השפה הגרמנית כשפת הדיבור. אבל השינוי בתחום השפה היה הדרגתי יותר מהשינוי בתחום הלבוש. במערב אירופה, גם משכילים שקראו וכתבו בגרמנית, כולל מנדלסון עצמו, הוסיפו לקיים את הקשרים עם בני משפחותיהם ביידיש.
במזרח אירופה היה פער בין שפת המדינה - השפה הרוסית, ששימשה אמצעי להשתלבות בחיים הכלכליים, לבין שפת התרבות - השפה הגרמנית. השימוש בגרמנית בקרב המשכילים היהודים במזרח אירופה היה כה מקובל עד שהממשלה הרוסית קבעה אותה כשפת ההוראה בבתי הספר הממשלתיים (עמ' 202). רק לאחר המרד הפולני, ב-1863, והתגברות מגמת הרוסיפיקציה (עמ' 204), השתנתה הגישה והוחלט לחזק את הזהות הרוסית של המדינה.
גם בחברה היהודית במזרח אירופה היו שתמכו בלימוד השפה הרוסית - שפת המדינה. ב-1863 הקימו יהודים אמידים בסנט פטרבורג את "חברת מפיצי ההשכלה", שראתה בשפה הרוסית מכשיר עיקרי להשתלבות חברתית. החברה העניקה תמיכה לכתבי עת יהודיים-רוסיים ומלגות לתלמידים יהודים בבתי הספר ובאוניברסיטאות ברוסיה. כמו כן היא מימנה פרסום של חומר חינוכי ברוסית על התרבות ועל ההיסטוריה של היהודים, ובכלל זה תרגום של חמשת חומשי התורה לרוסית.
בה בעת הדגישו המשכילים היהודים במזרח אירופה את החשיבות של ידיעת השפה העברית. בספרו "תעודה בישראל" קרא המשכיל היהודי הרוסי ר' יצחק בר לוינזון, ריב"ל (ראו הרחבה בהמשך העמוד) להפוך את השפה העברית לשפת התרבות. ריב"ל ומשכילים אחרים במזרח אירופה ראו בשימוש בשפה העברית חיץ הניצב לפני האפשרות להיטמע בחברה הרוסית. עם זאת, מתוך רצון למצוא אוזן קשבת בקרב היהודים, הם לא נמנעו מלהשתמש ביידיש - שפת ההמונים היהודית - ולפרסם בה את רעיונותיהם.
(בספר תמונה של שער הספרון "דברי שלום ואמת", ברלין, 1782 - היעזר במנחה)
ואיך לא יבוש איש אשר בשם עברי יכונה ונעדרה ממנו ידיעת לשון עברית! ובפרט אם הוא מיקירי אמתנו וחכם הדור (ב' הפכים בנושא אחד!!) - כי ידבר את חכמי הנוצרים השלמים היודעים לשון הקדש בתכלית השלמות, וכאשר יהי נשאל על איזה ענין ממקראי הקדש, כגון הסתעפות הדורות, או קורות ימי קדם, או בפרושי המלות ודקדוקן, או בתפארת מליצתם, וכדומה. והוא יפער כנער פיו, מבלי לדעת להשיב אותו דבר - הלא בוז יבזוהו, חרוף יחרפוהו. גם אנחנו, כל העדה הישראלית, נהיה על ידו לדראון וחרפה (...).
יצחק בער לעווינזאהן, תעודה בישראל, עמ' 16.
1. במה מנמק ריב"ל את חובת לימוד הלשון העברית?
2. לאילו תכונות מנוגדות רומז הביטוי "ב' הפכים בנושא אחד"?
ר' יצחק בר לוינזון, ריב"ל (1788-1860) משכיל יהודי יליד מערב אוקראינה. בבגרותו עבר לגליציה ושם התיידד עם ראשי המשכילים והוציא לאור את חיבוריו הראשונים, ובהם ספר לימוד השפה הרוסית ליהודים. כתב ספרים שבהם ניסה לשכנע את הקהילות במזרח אירופה לאמץ את ערכי תנועת ההשכלה ולצדם ספרים להגנה על היהדות, ובפרט על התלמוד והשולחן ערוך, מפני התקפות של מיסיונרים נוצרים ויהודים מומרים.
*248*
*248*
הוגי הנאורות הבחינו בין מקצועות יצרניים כגון חקלאות, לבין מקצועות לא יצרניים כגון מסחר, עסקי תיווך ורוכלות, שאחוז היהודים שעסקו בהם היה גבוה. נוסף על כך הם ראו בעיסוק במסחר גורם לניוון מוסרי. המשכילים היהודים הפנימו תפיסות אלה וקראו לפרודוקטיביזציה של היהודים - מעבר למקצועות יצרניים כגון חקלאות ומלאכה. לשם הגשמתה של מטרה זאת הם ניסו לשלב בתכניות הלימודים מקצועות שנחשבו פרודוקטיביים. ניסיונות אלה ביטאו תפיסת עולם שייחסה לתחום החינוך חשיבות עליונה וראתה בו אמצעי לעיצוב דמות חדשה של האדם ושל החברה.
בבתי הספר שהקימו המשכילים היהודים (עמ' 249) הם הדגישו את חשיבותו של לימוד המקצוע, ובחיבורים שכתבו הם קראו לכלול במקצועות הלימוד גם מלאכה או חקלאות. ריב"ל (עמ' 247), לדוגמה, בספרו "תעודה בישראל", קרא ליהודים לעזוב מקורות פרנסה כמו חכירה או הלוואה בריבית, ולעבור לחקלאות. כדי לשכנע את הציבור היהודי ליקט ריב''ל מדבריהם של חכמי ישראל בזכות עבודת האדמה ומלאכת הכפיים. הדגשה זאת של מלאכת הכפיים לא תאמה את ערכיה של החברה היהודית הבורגנית, אשר ביקשה להידמות בתחומי העיסוק לשכבה הבורגנית בחברה הסובבת.
הצעה מגובשת לשינויים בחינוך היהודי התפרסמה בספרון שנשלח ב-1782 לקהילות שונות באירופה. את הספרון, שנקרא "דברי שלום ואמת", חיבר המשכיל היהודי נפתלי הרץ וייזל (ראו הרחבה בהמשך העמוד) בתגובה לפרסום כתב הסובלנות של הקיסר האוסטרי יוסף השני (עמ' 197). וייזל ראה בכתב הסובלנות, ובדיון הציבורי שהתחדש באותה עת בשאלת התאזרחותם של היהודים, הזדמנות לחולל מפנה ולעצב יהודי חדש - יהודי תבוני, בעל ידע תורני וידע כללי.
וייזל הציע תכנית חדשה, שהבחינה בין לימודים כלליים לבין לימודים תורניים. לימודים כלליים כגון שפות, היסטוריה, גאוגרפיה ומדעים הם מקצועות המאפשרים השתלבות בחברה הסובבת, והוא כינה אותם "תורת האדם". הלימודים התורניים כוללים את כתבי הקודש וספרות ההלכה, והוא כינה אותם בשם "תורת האלוהים". וייזל האמין בחשיבותה של תורת האלוהים ובהיותה בעלת תוקף נצחי, אך הוא סבר שלפני שאדם יוכל להתמסר לייעודו הרוחני, עליו ללמוד קודם כול את תורת האדם ורק אחר כך את תורת האלוהים. בחוברת נוספת שפרסם טען וייזל שתורת האלוהים מצווה גם את תורת האדם. נוסף על השינוי בתכנית הלימודים קרא וייזל גם לשינויים ארגוניים, כגון ארגון כיתות על פי גיל התלמידים, העסקת מורים שקיבלו הכשרה וכתיבת ספרי לימוד חדשים.
תכניתו של וייזל ערערה על תפיסת העולם של החברה היהודית המסורתית, אשר העמידה במרכז את לימוד התורה. גם דמות היהודי שחזה וייל הייתה שונה מדמותו של היהודי המסורתי; וייזל ראה לנגד עיניו אדם מאושר - אזרח נאמן למדינתו, המסוגל ליהנות מחייו ולהשתלב בחיי החברה והכלכלה.
נפתלי הרץ וייזל (1725-1805) - נולד בעיר המבורג שבגרמניה, ובילדותו עברה משפחתו לקופנהגן. קיבל חינוך יהודי מסורתי, אך כבר בצעירותו גילה עניין בהיסטוריה, בגאוגרפיה, בטבע ובמתמטיקה. הוא החל לקרוא בספרי מדע עבריים מימי הביניים, ואף למד גרמנית וצרפתית. פרסם ספרים בתחום הדקדוק העברי והיה שותף לכתיבת הפירוש לספר ויקרא במסגרת מפעל הביאור. וייזל היה יהודי שומר מצוות, תלמיד חכם, וקריאתו ללמוד את תורת האדם הייתה בעיניו דרך לביסוס תורת ה'.
(בספר תמונה של שער הספרון "דברי שלום ואמת", ברלין, 1782 - היעזר במנחה)
בשער הספרון רשום:
דברי
שלום ואמת
לקהל עדת ישראל / הגרים בארצות ממשלת
הקיסר הגדול
האוהב את בני האדם ומשמח את הבריות
יאזעפוס השני
יר"ה
מאת
נפתלי הרץ וייזל
1. למי ייעד וייזל את הספרון?
2. מדוע, לדעתכם, הדגיש וייזל את מעלותיו של הקיסר? נמקו.
3. מה אפשר, לדעתכם, ללמוד מכך שגם "המאסף" וגם הספרון של וייזל הוקדשו לקיסרים?
*249*
(בספר תמונה של כיתה בבית ספר אליאנס (כי"ח) לבנות, בגדד, 1902)
והנה לחנך נערי בני ישראל על הסדר הנכון (בדרך הנכונה), יחלק לשתי מחלקות (החינוך נחלק לשני חלקים). המחלקות האחת היא ללמדו תורת האדם, והן הדברים שבעבורן בעליהן ראויין להיקרא בשם אדם, כי הנעדר מהם כמעט שלא .יאות לו התואר הזה, (...). והמחלקות השניה היא ללמדו תורת ה', שהן חוקי האלוהים ותורותיו (...).
ובכלל תורת האדם הן הידיעות הנימוסיות, דרכי המוסר והמידות הטובות (...) ולכלכל דבריו בדברי חן ולשון צחות (להציג בשפה בהירה ויפה), שדברים אלו ודומיהן נטועים בדעתו של אדם, (...). וכן לדעת קורות הדורות (היסטאריע) (היסטוריה) וצורת הארצות והימים (גיאוגראפיא) (גאוגרפיה), (...) וכן (...) חכמת המספר (אריטמעטיא) (חשבון), וחכמת המדידה (גיאומעטריא) (גאומטריה), וחכמת תכונת השמים (אסטראנאמיא) (אסטרונומיה), וחכמת הכרת הצמחים (בוטניקה) וחכמת הניתוח, וחכמת הרפואה וכו'. שכולם בכוח האדם ללמדם.
נפתלי הרץ ווייזל, דברי שלום ואמת, פרק א.
1. מה משותף למקצועות הנכללים בתורת האדם לפי קטע המקור? ומה מאפיין אותם, לדעת הכותב?
2. כיצד מנמק וייזל את הצורך בלימוד תורת האדם? האם אתם מסכימים עם קביעה זאת? נמקו.
3. האם חלוקה זאת מתאימה לחלוקת מקצועות הלימוד המקובלת כיום? הסבירו את תשובתכם.
*249*
בתי הספר הראשונים שרעיונות ההשכלה יושמו בהם נוסדו במערב אירופה כבר בסוף המאה ה-18. ב-1778 קם בברלין בית ספר של חברת חינוך נערים - בית ספר יהודי מודרני ראשון, והוא שימש דגם לבתי ספר שנוסדו בערים אחרות בגרמניה. המשכילים היהודים היו מעורבים בהקמתו של בית הספר, אך היזמים היו יהודים עשירים בקהילת ברלין, שביקשו לעודד את הפיכתם של היהודים לאזרחים מועילים.
בית הספר נועד לילדי העניים, והם היו פטורים משכר לימוד. הלימודים התקיימו בשעות אחר הצהריים וכללו לימודי חול: דקדוק השפה העברית, חשבון, גאוגרפיה וגם גרמנית וצרפתית. כספר לימוד שימשה מקראה בשפה הגרמנית שחיבר דוד פרידלנדר (ראו הרחבה בהמשך העמוד), אחד האישים המרכזיים בהשכלת ברלין (עמ' 237). במקראה שולבו חומרים מפרי עטו של מנדלסון, כגון משלים מן התלמוד שמנדלסון תרגם לגרמנית, ותפילה שמנדלסון חיבר ובה ביקש "עשה אותנו חכמים כדי שנהיה מאושרים."
בשנותיו הראשונות זכה בית הספר של חברת חינוך נערים להצלחה יחסית. למדו בו מאות תלמידים. ואולם בטווח הארוך בית הספר לא ענה על כל היעדים שהמשכילים הציבו לעצמם: שעות הלימוד היו מצומצמות, ומספר התלמידים היה קטן מן המצופה. גם המטרה - הכשרתם של הבוגרים לעיסוק בהוראה ובפקידות - לא סיפקה את רצונם של המשכילים בשינוי מעמיק יותר בחברה היהודית. עם השנים חל שינוי בהרכב התלמידים, ובבית הספר החלו ללמוד גם תלמידים נוצרים והונהגו בו חידושים שנועדו לטשטש את ההבדלים בין התלמידים הנוצרים לבין התלמידים היהודים. לדוגמה: נערכה תפילה משותפת כללית במקום התפילה בעברית. התנגדות הקהילה למגמות אלה, וקשיים תקציביים, הביאו בסופו של דבר לסגירת בית הספר ב-1825.
דוד פרידלנדר (1740-1834) - משכיל יהודי גרמני, תלמידו וידידו של משה מנדלסון. פעל אצל השלטונות כפרוסיה למתן אמנציפציה ליהודים, ובמקביל, להרחבת השימוש בלשון הגרמנית בקרב היהודים. היה היהודי הראשון שנבחר למועצת העיר ברלין (1809). היה גם בין מייסדי בית הספר "חינוך נערים".
*250*
תכניותיהם של המשכילים בברלין לשינוי מסגרות החינוך היהודי המסורתי לא כללו מלכתחילה התייחסות מיוחדת לחינוך הבנות, ובתי הספר המודרניים הראשונים נועדו לבנים בלבד. הבנות למדו בדרך כלל קרוא וכתוב ב"חדר" שנועד לבנות, והיו בנות שלמדו ב''חדרים" עם הבנים.
במשפחות של סוחרים אמידים, בנקאים או משכילים, נהגו להעניק לבנות חינוך אירופי מידי מורים פרטיים, חלקם סטודנטים ומשכילים צעירים. חינוך זה כלל לימוד השפה הגרמנית והצרפתית ולעתים גם איטלקית, שיעורי מוזיקה, ציור וריקוד, כפי שהיה מקובל במשפחות מהמעמד הבורגני האירופי.
בית הספר הראשון לבנות נוסד ב-1798 בהמבורג - המוסד להוראה ולעבודה. הוא היה מיועד לתלמידות ממשפחות עניות, שלמדו בו מלאכת יד ומקצועות יסוד כמו קריאה, כתיבה, חשבון וציור, תפילה ומעט יהדות. בראשית המאה ה-19 קמו גם בערים אחרות בגרמניה בתי ספר לבכות, שהיו מיועדים בעיקר לבנות ממשפחות מעוטות יכולת. בבתי הספר האלה הבנות הוכשרו לתפקידן באימהות וכעקרות בית או למדו מקצוע ומעט לימודי יהדות.
*250*
כמו עמיתיהם במערב אירופה, כך גם המשכילים היהודים במזרח אירופה ראו עצמם כמי שיובילו את החברה היהודית לעתיד טוב יותר, וזאת על אף שמספרם בראשית המאה ה-19 היה קטן. דמות החברה היהודית שהם ראו לנגד עיניהם לא הייתה של יהודים מתבוללים אלא של יהודים מתוקנים - יהודים הנוטלים חלק בחיים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים של תקופתם, אך אינם מוותרים על זהותם היהודית. את אופיו של השילוב הזה ביטא המשורר יהודה ליב גורדון, יל"ג (ראו הרחבה בהמשך העמוד), בקריאה: "היה אדם בצאתך ויהודי באוהלך". ברוח הקריאה הזאת למדו המשכילים רוסית כשפת המדינה ואימצו את הגרמנית כשפת התרבות, וחלקם אף החליפו את שמותיהם לשמות גרמניים.
יהודה ליב גורדון, יל"ג (1830-1892) - משורר ומספר משכיל עברי ברוסיה. יצירתו כוללת בין השאר שירים מקוריים ומתורגמים, משלים, פיליטונים, סיפורים ומאמרי מחקר וביקורת. דגל בהשתלבות היהודים במדינה הרוסית תוך שמירה על ייחודם הדתי-תרבותי. כמו המשכילים האחרים סבר ששינוי בתחום החינוך יוביל לשילוב היהודים בחיי המדינה ולשיפור מצבם. יל"ג היה משורר-לוחם וראה בשירתו כלי להפצת רעיונות ההשכלה ולמאבק לתיקון המציאות החברתית והתרבותית.
את ההשתלבות של היהודים במדינה קיוו המשכילים במזרח אירופה לקדם באמצעות שינויים בחינוך. לכן מאבקם ב"חדר" וב"מלמדים" מילא תפקיד מרכזי בעיצוב דרכי הפעולה שלהם. בכתביהם חזרו המשכילים ותיארו את המציאות החינוכית ב"חדר" כעומדת בניגוד מוחלט לחינוך האידאלי שתיארו הוגים כמו ז'אן ז'אק רוסו (עמ' 29): המרחב הפיזי קטן מדי וחסר אסתטיקה, וקיים פער גילים באוכלוסיית התלמידים. נוסף על כך הם מתחו ביקורת חריפה על צמצום תוכני הלימוד לספרות התורנית, על רמתם של המלמדים ועל שיטות ההוראה.
בהשפעת התפיסה הזאת נוסד בווילנה ב-1808 בית ספר מודרני לילדים יהודים תוך שיתוף פעולה בין קבוצת פרופסורים פולנים מהאוניברסיטה המקומית ובין כמה משכילים יהודים מקומיים. המוסד אמנם נסגר מחוסר תקציב כעבור חודשים אחדים, אולם מספר המתדפקים על דלתו מלמד שבקרב חלק בחברה היהודית במזרח אירופה היה קיים רצון לשינוי. בעקבות זאת הוקמו בראשית המאה ה-19 בתי ספר חדשים במזרח אירופה: מוורשה שבמערב ועד ויטבסק שבמזרח, ומאודסה שבדרום ועד ריגה שבצפון.
בבתי הספר המודרניים נחשפו התלמידים היהודים לרעיונות ההשכלה והחלה להתגבש סביבם קהילת משכילים שכללה, נוסף על התלמידים והתלמידות שלמדו בהם, גם את
*251*
המורים ואת הורי התלמידים. שפת ההוראה בבתי הספר החדשים הייתה גרמנית - ביטוי להערצתם של המשכילים היהודים במזרח אירופה לתרבות הגרמנית ולמשכילים היהודים בגרמניה.
לדעת חוקרים, בתי הספר שייסדו המשכילים היהודים במזרח אירופה יצרו את התשתית להשכלה מטעם - בתי הספר שהקימו השלטונות הרוסיים בשנות הארבעים של המאה ה-19 כאמצעי לעידוד השתלבותם של היהודים בחברה (עמ' 202). המשכילים ייחסו למדיניות של השלטונות כוונה להיטיב עם היהודים, והם אף פנו ביוזמתם לשלטונות בהצעות שונות לערוך רפורמות בחינוך היהודי ולעודד יהודים לעבוד בחקלאות באמצעות מתן חלקות קרקע. החוקרים מייחסים את שיתוף הפעולה הזה לתסכול העמוק שחשו המשכילים היהודים במזרח אירופה, אשר היו באותה תקופה מיעוט שהשפעתו לא גדולה בחברה היהודית. וכך, בעזרת השלטון, קיוו המשכילים לקדם את עניינם ולהגביר את כוחם.
בניגוד למשכילים במערב אירופה, המשכילים במזרח אירופה נתנו דעתם כבר בשלב מוקדם לחינוך הבנות, והחל מהשליש הראשון של המאה ה-19 הם הקימו גם בתי ספר לבנות. אחד המשכילים במזרח אירופה, אברהם בר גוטלובר, טען כי: "חינוך הבנות על פי מצב הזמן ורוח העת הוא חוב גדול וקדוש עלינו." עם התפשטות תנועת ההשכלה היהודית במזרח אירופה, במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19, נוסדו עוד בתי ספר לבנות, ועד סוף המאה ה-19 למדו בהם אלפי נערות יהודיות, מכל שכבות החברה.
(בספר תמונה של כיתה בבית ספר אליאנס (כי"ח) לבנות, בגדד, 1902)
הקיצה עמי! עד מתי תישנה?
הן גז הליל, השמש האירה,
הקיצה, שא עינך אנה ואנה
וזמנך ומקומך אנא הכירה.
(...)
הארץ בה עתה נחיה ניולד
לגלילות אירופה הלא נחשבה --
אירופה הקטנה מחלקי חלד
ובחקרי חכמה מכולם נשגבה.
ארץ עדן זאת הן לך תיפתח,
בניה "אחינו" לך יקראון עתה.
עד מתי תהיה קירבם כאורח,
למה מנגד להם תלך אתה?
הרימה נא ראשך, הישר גבך,
ובעיני אהבה אלימו השגיחה,
ותנה לחכמה ודעת לבך
והיה עם משכיל ובלשונם שיחה.
כל בעלי בינה בך חכמה ילמדו,
פועלים ואומנים כל מעשה חרושת,
אמיצי הלב בצבא יעבדו,
איכרים יקנו שדות ומחרשת.
אל אוצר המדינה הבא חילך
ובנכסיה קח חלק וזבד.
היה אדם בצאתך ויהודי באוהלך,
אח לבני ארצך ולמלכך עבד.
(...)
כל שירי יהודה ליב גארדאן, ספר ראשון, עמ' 4: שירי היגיון 43-44.
1. לאילן שינויים שהתחוללו במעמדם של היהודים ברוסיה רומז יל"ג בשיר? היעזרו בפרק 7.
2. בשירו של י"ל גורדון מופיעה הקריאה: "היה אדם בצאתך ויהודי באוהלך".
א. הסבירו מהו השינוי הנדרש מן היהודים על פי קריאה זאת.
ב. העתיקו מהשיר את המשפטים המבטאים את הדרישה להיות "אדם בצאתך".
ג. האם י"ל גורדון מפרט בשיר כיצד להיות "יהודי באוהלך"? מה אתם מסיקים מכך?
3. נסחו מכתב או שיר תגובה להצעותיו של י"ל גורדון.
*252*
(בספר תמונה של כיתה בבית ספר אליאנס (כי"ח) לבנות, בגדד, 1902)
בדומה לתנועת הנאורות באירופה (עמ' 33), גם יחסה של תנועת ההשכלה היהודית לנשים התאפיין בסתירה פנימית. אף שהשוויון היה ערך מרכזי בתנועת הנאורות, רוב הוגי הנאורות לא קיבלו את הרעיון שהאישה שקולה ביכולותיה לגבר. לדעת חוקרים, עמדה דומה אפיינה גם את רוב המשכילים היהודיים, אשר הביעו ביקורת חריפה כלפי בנות קהילתם, תוך התייחסות למרותן, לאמונותיהן הטפלות ועוד. אמנם המשכילים היהודים הקימו בתי ספר לבנות (עמ' 250, 251) והם ראו בנשים חלק מקהל היעד של כתביהם, אך למעשה השפעתם על דרכי החשיבה ועל אופני ההתנהגות של הנשים היהודיות בנות דורם הייתה מוגבלת. חשיפתן של הנשים היהודיות למודרנה בכלל, ולרעיונות ההשכלה בפרט, התרחשה גם ללא תיווך מצד הגברים היהודים המשכילים, אך גם ללא התנגדות מצד רבני הקהילות וראשיהן. הרבנים הפנו את תשומת לבם ואת מאמציהם למניעת הפצת רעיונות ההשכלה בקרב הגברים בני הקהילה, אך הנשים זכו לחופש יחסי להרחיב את ידיעותיהן ואת השכלתן.
הנשים היהודיות נחשפו לרעיונות ההשכלה ולמודרנה בדרכים שונות. החינוך היהודי המסורתי דאג להעניק לבנות כישורי קריאה בסיסיים באלף-בית העברי כדי שיוכלו להתפלל. כך יכלו הנשים לקרוא ביידיש שנכתבה באותיות עבריות ובה נכתב מגוון רחב של חיבורים, בהם חיבורים בעלי אופי משכילי. משפחות עשירות ומבוססות שכרו לבנותיהן מורים אשר לימדו אותן שפות אירופיות, והיו מקרים שבהם נשכרו גם מורים לעברית. הקריאה ורכישת השפות היו מן האמצעים המרכזיים שבעזרתם יכלו הנשים היהודיות להתוודע אל הרעיונות החדשים. דרך נוספת הייתה היחשפותן של הנשים לתרבות של החברה הסובבת - תופעה שהלכה וגברה במהלך המאות ה-18 וה-19. מידת החשיפה הייתה תלויה במקומות מגוריהן: במרכז אירופה ובמערבה היא הייתה מוקדמת יותר ובשיעור גבוה יותר בהשוואה לזו שהייתה במזרח אירופה.
ההיחשפות לרעיונות ההשכלה הביאה במקרים רבים לשינויים באופן מחשבתן ובדרכי התנהגותן של הנשים היהודיות. השינויים באו לידי ביטוי ביחסים בתוך המשפחה הגרעינית, בעיסוקיהן של הנשים וגם בתפקודן בתוך הקהילה. נשים יהודיות החלו לאמץ לעצמן דפוסי התנהגות מודרניים, ואלה לא התקבלו בעין יפה הן על ידי הגורמים המסורתיים בחברה היהודית והן על ידי הגברים המשכילים. עם זאת, ידוע על נשים בודדות שזכו להכרה של חברים בתנועת ההשכלה. ביניהן אפשר להזכיר את מרים מרקל-מוזסזון ואת טויבה סג"ל, אשר אף צורפו ל"רפובליקה הספרותית" (עמ' 25) של המשכילים היהודיים, ואולם יש לראות בהן "יוצאות מהכלל שאינן מלמדות על הכלל".
*252*
רעיונות ההשכלה היהודית הגיעו גם לארצות האסלאם. ארגונים יהודיים אירופיים, ובראשם כי"ח (עמ' 302), הקימו בתי ספר במטרה לתרום להתפתחותם התרבותית של היהודים בארצות האסלאם. בדרך זאת הם קיוו להביא גם לשיפור במעמדם המשפטי של היהודים. בית הספר הראשון של כי''ח קם בשנת 1862 בעיר תטואן במרוקו, ובעקבותיו הוקמו ב-1864 בתי ספר של כי"ח בדמשק, בבגדד ובקהילות אחרות במזרח. בארץ ישראל הקים כי"ח ב-1870 את בית המפר החקלאי מקווה ישראל.
בבתי הספר של כי"ח היו חידושים רבים לעומת מסגרות החינוך המסורתי: חלוקה לכיתות לפי גיל התלמידים ויכולותיהם הלימודיות; הכנסת אמצעי למידה כגון לוח, ספרים ומחברות; שיפור בתנאי הכיתה, כולל שולחן וכיסא לכל תלמיד', העסקת מורים משכילים ומוסמכים להוראה. גם בנות למדו בבתי הספר של כי"ח. החידוש המרכזי היה בנושאי הלימוד: ספרות, היסטוריה וגאוגרפיה של צרפת, חשבון, שפות אירופיות, ושאר נושאים שנחשבו הכרחיים להשתלבות בעולם המודרני. אמנם גם לימודי יהדות ומקצועות הקודש שולבו בתכנית
*253*
הלימודים, אך מעמדם היה שולי. בתי הספר של כי"ח הכינו את התלמידים לבחינות גמר ולקבלת תעודה ממשלתית, והלימודים התקיימו בשפה הצרפתית. כי"ח הקים גם בתי ספר מקצועיים, שבהם נלמדו מלאכות שונות.
בתי הספר של כי"ח היו הגורם הראשון במעלה להאצת ההתמערבות של החברה היהודית בארצות האסלאם. התלמידים אימצו את השפה הצרפתית ואת תרבות צרפת והחליפו את הלבוש המקומי בלבוש אירופי. חלקם היו קיצוניים יותר ממוריהם הצרפתים בהתרחקותם מן המורשת היהודית.
*253*
היחס של היהודים בארצות האסלאם למוסדות החינוך המודרניים היה שונה ממקום למקום. החינוך המסורתי נועד להכשיר את התלמידים ליטול חלק בחיי הקהילה, ואילו החינוך המודרני נתפס כאמצעי לשינוי המעמד החברתי והכלכלי של היהודים. תפיסה זאת התחזקה על ידי העובדה שהבוגרים של בתי הספר המודרניים השתלבו בעיסוקים חדשים, וכן על ידי התמיכה שהעניקו השלטונות הקולוניאליים בצפון אפריקה לבתי הספר המודרניים.
כך, לדוגמה, בשנת 1845 פרסמו השלטונות הקולוניאליים באלג'יריה חוק שהעניק לקונסיסטוריות (עמ' 218) אחריות בלעדית לחינוך היהודי. הקונסיסטוריות סגרו את ה"חדרים" המסורתיים והחליפו אותם בתלמודי תורה "מתוקנים", שלמדו בהם לפי תכניות לימודים חדשות. בתחילה הסתייגו היהודים מבתי הספר החדשים - בשל האווירה הצרפתית ששררה בהם ובשל השינויים החברתיים שנלוו אליהם, כגון העלייה בגיל הנישואין של הבנות, שלמדו אף הן בבתי הספר המודרניים. אבל עם התמורות במעמדם המשפטי של יהודי אלג'יריה, ובמיוחד לאחר פקודת כרמיה (עמ' 206), החלה נהירה של ממש אל בתי הספר האלה.
מאחר שבבתי הספר שהקימו הקונסיסטוריות לא שולבו כלל מקצועות יהודיים, החליט הרב יוסף גאנאסיא (ראו הרחבה בהמשך העמוד), רבה של העיר קונסטנטין, לתמוך בהקמת בית ספר מיסודה של כי"ח בעירו ואף עמד בראש המפעל החינוכי של כי"ח. הרב גאנאסיא הכיר בעצמו את התרבות הצרפתית והוא האמין בצורך לטפח תלמידים הבקיאים בהיקף רחב של נושאים, נוסף על החינוך היהודי המסורתי.
(בספר תמונה של כיתה בבית ספר אליאנס (כי"ח) לבנות, בגדד, 1902)
בית הספר הוקם ב-1866 ונקרא על שם לורה כדורי, רעייתו של הנדבן אליעזר כדורי.
הרב יוסף גאנאסיא (1879-1962) - הרב הראשי של יהודי קונסטנטין שבאלג'יריה וראש ישיבת "עץ החיים" בעיר. פרסם למעלה מ-130 חיבורים העוסקים בכל תחומי המחשבה וההלכה היהודית, ותרגם ספרים רבים לערבית יהודית. ב-1962, בערוב ימיו עלה הרב גאנאסיא לישראל, ונפטר כחודש לאחר עלייתו.
גם בתוניסיה זכתה כי"ח לשיתוף פעולה מצד מנהיגי הקהילה. אחד הרבנים שהתייחסו בחיוב למוסדות החינוך החדשים היה הרב מתתיה חי גוויטע מתוניסיה. כשנודע לו על ייסוד בית ספר של כי"ח בעיר תוניס (בשנת 1878), הוא נפגש עם המנהל וביקש להקים בית ספר דומה גם בעירו מהדיה. בכך ביקש הרב למנוע את התופעה שלילדים יהודים ממשפחות עשירות שלמדו
*254*
בבתי ספר לא יהודיים. הוא לא היה מודע לכך שנוסף על הקניית כלים להשתלבות בעולם המודרני, הייתה לכי"ח גם שאיפה לקרב את היהודים אל השפה הצרפתית. עד מהרה פרץ סכסוך בין הרב גוויטע למנהל מטעם כי"ח, ובית הספר במהדיה נסגר. אך בשאר הערים והעיירות בתוניסיה קמו עשרות בתי ספר חדשים, ולמדו בהם רוב הנערים והנערות היהודים במדינה זאת.
לעומת זאת בארצות אחרות בצפון אפריקה - בלוב, לדוגמה - עורר בואה של כי"ח ויכוחים סוערים בקהילה, ובמרוקו דרשו הרבנים להרחיק ילדים לפני גיל בר מצווה מבתי הספר של כי"ח. הרבנים במרוקו סחו על יחסם של מורי כי"ח למסורת היהודית ועל התנשאותם כלפי המלמדים בחינוך המסורתי.
התנגדות חזקה במיוחד לשינויים בחינוך ברוח ההשכלה הייתה בקהילת ג'רבה שבתוניסיה. הנהגת הקהילה מנעה בתוקף פתיחת בית ספר של כי"ח ופעלה להעמקת לימודי הדת והמסורת. רבני ג'רבה איימו בהטלת חרם על מי שיפעל להקמת בית ספר מודרני.
(בספר תמונה של "ההיכל" בהמבורג, 1818)
מכתב מאת קבוצת יהודים מתוניסיה אל צדוק כהן, הרב הראשי של צרפת, נשיא הכבוד של כי"ח בפריז.
כבוד הרב הראשי, (...) הרעיון המנחה את ההוראה (במוסדות) כי"ח בתוניסיה, כמו גם בכל מקום אחר, הוא התבוללותה של האוכלוסייה היהודית. כי"ח עושה כמיטב יכולתה כדי "לצרפת" את האוכלוסייה הזאת. (...); בבתי הספר של כי"ח מלמדים את הלשון הצרפתית, את הספרות הצרפתית, את ההיסטוריה והגיאוגראפיה של צרפת, ובאותה עת דוחקים למקום אחרון את הנושאים היהודיים: (...)
כי"ח, תוך פגיעה בכללים היסודיים ביותר, מנסה לטעת בכוח בקרב האוכלוסייה היהודית התוניסאית את הרוח הצרפתית, המיוצגת על ידי החינוך הלאומי הצרפתי.
(...)
שיטת ההוראה הזאת גורמת לבלבול בחיי-הרוח של יהודי תוניסיה, לקרע פנימי, והופכת את הצעירים בוגרי בתי הספר של כי"ח לחסרי שיווי משקל נפשי, ועל כן גם לחסרי מעמד. (...) כתוצאה מן החינוך הזה, הצעירים הללו אינם לא יהודים ולא צרפתים. (...) וכך, בהיותם חסרי ידע ביהדות, הם מתביישים לעתים קרובות במוצאם, מתעלמים מבני דתם, ומצהירים על בוז עמוק לאמונתם, ועוד יותר מכך - לנציגיה. הם איבדו את הכבוד להוריהם, בהם הם מתביישים לעתים, כיוון שאלה עלובים וחסרי-דעת ואינם יודעים את המילים הצרפתיות הספורות שהם עצמם יכולים לגמגם.
מובא אצל: תולדות היהודים בארצות האסלאם, חלק שני, עמ' 238-240.
1. מהי, לדעת כותבי המכתב, מטרתם של מוסדות החינוך של כי"ח?
2. מהם הטיעונים שהעלו כותבי המכתב נגד החינוך בבתי הספר של כי"ח? מיינו את הטיעונים להיבטים שונים.
3. נסחו מכתב תגובה של כי"ח ליהודי תוניסיה המתנגדים לחינוך של כי"ח.
*255*
*255*
בהשפעת בתי הספר של כי"ח ורעיונות ההשכלה חלו שינויים גם במסגרות החינוך המסורתי בארצות האסלאם. את השינויים האלה הובילו רבנים, שביקשו למנוע נטישה של תלמידים לבתי הספר המודרניים. לדוגמה, הרב אליהו חזן (ראו הרחבה בהמשך העמוד), מרבני ירושלים, לוב ומצרים, קרא ללמד בבית הספר הקהילתי מקצועות חול נוסף על שיעורי הקודש, וכן דרש כי המורים יהיו בעלי תעודות הסמכה. כמו כן הונהגה חלוקה לכיתות, והתלמידים למדו מלבד לימודי הקודש גם מקצוע ושפה זרה.
גם בתימן התמודדו עם החינוך המודרני בדרך דומה. הקהילה היהודית בתימן החלה להתמודד עם רעיונות המודרנה רק בראשית המאה ה-20. ב-1910 הקימו השלטונות העות'מאניים, ששלטו באותו זמן בתימן, בית ספר עבור ילדים יהודים בהנהלת הרב יחיא קאפח (ראו הרחבה בהמשך העמוד). בית הספר התאפיין בסדר ובניקיון ובחלוקת התלמידים על פי גיל. כמו כן הורחבו תחומי הלימוד, ונוסף על תורה ועברית למדו בו גם טורקית. בתחילה זכה בית הספר לתמיכה רחבה בקהילה היהודית, אך בהדרגה התרבו המתנגדים לו, בין השאר בגלל הלבוש המודרני של התלמידים ושל המורים.
הפולמוס סביב בית הספר היה אחד מביטויי המחלוקת בקהילה היהודית בצנעא בין בעלי התפיסות הרציונליסטיות - הדרדעים (ראו הרחבה בהמשך העמוד) (שיוצגו על ידי הרב יחיא קאפח), לבין המצדדים בלימוד הקבלה - העיקשים (ראו הרחבה בהמשך העמוד). אולם חוקרים אינם נוטים לראות בפולמוס זה ביטוי של ההשכלה במובנה האירופי. הדרדעים ראו עצמם כמי שמצעידים את הקהילה היהודית לתקופה המודרנית מתוך תפיסה שזוהי המסורת התימנית הקדומה - לימוד תורה ללא יסודות מיסטיים. לעומת זאת, רוב חברי הקהילה החזיקו במסורת של לימוד על פי הקבלה, והתנגדו לשינוי המצב הקיים. הם חשבו שבכך יוכלו לעצור את השפעות המודרנה על היהודים. מגמת ההסתגרות מפני המודרנה התחזקה בתימן לאחר מלחמת העולם הראשונה ושובו לשלטון של האימאם יחיא בתימן.
הרב אליהו חזן (1848-1908) - נולד באיזמיר שבתורכיה ועלה לירושלים בשנת 1857. התיישב בירושלים ומילא תפקידים ציבוריים כגון: מזכיר "כוללות הספרדים" בירושלים, חבר בבית הדין ואב בית הדין. בשנים 1872-1874 יצא הרב חזן כשד"ר לאלג'יריה, תוניסיה, התמנה לחכם באשי בלוב בשנים 1874-1888 ושימש כרב באלכסנדריה בשנים 1888-1908.
הרב יחיא קאפח (1850-1931) - מגדולי חכמי תימן בדורו. פעל להחזרת מנהג תימן הקדום ודחיית מנהגים שנהגו אחרי חתימת התלמוד. בתחום הפסיקה ביקש להחזיר את יהודי תימן לפסוק לפי הרמב"ם ולפי רב סעדיה גאון. ב-1899 נבחר למשרת החכם באשי, אך התפטר בעקבות חילוקי דעות בקהילה.
דרדעים - שיבוש מכוון של הביטוי "דור דעה" בידי מתנגדיהם. הדרדעים דחו את תפיסת העולם הקבלית, והם אימצו את דרכו של הרמב"ם בהלכה, במנהג ובהגותו הפילוסופית.
עיקשים - בשם זה כונו המתנגדים לדרדעים. בראשם עמד הרב יחיא יצחק הלוי, שכיהן כאב בית הדין בצנעא.
(בספר תמונה של "ההיכל" בהמבורג, 1818)
הוא (הרב קאפח) בולט כמי שתמך בעקביות ברפורמה בחינוך היהודי: בשינוי מסגרות הלימוד, מהכניס (בערבית: בית כנסת, ששימש גם לציון ה''חדר", מקום הלימוד) המסורתי למקום המתוכנן והמיועד מלכתחילה לשמש כבית-ספר: וכן בשינוי תוכני הלימוד באמצעות הנהגת לימודי חול. מקומו הבולט של ר' יחיא קאפח אינו מטשטש את העובדה, כי ראשית הניסונות לרפורמה בחינוך נעשו בידי רוב חברי הקהילה ומנהיגיה, ובכלל זה ר' יחיא יצחק, לימים מנהיג ה"עקשים".
בת ציון עראקי-קלורמן, יהודי תימן: היסטוריה, חברה, תרבות, כרך 3, עמ' 97.
1. מה היו השינויים שחלו בחינוך היהודי בתימן לפי קטע המחקר?
2. מה היה חלקו של הרב יחיא קאפח בחינוך המודרני בתימן? מה היה חלקם של רבנים אחרים?
3. מה ניתן ללמוד מכך שגם מנהיג הדרדעים וגם מנהיג העקשים היו שותפים לניסיונות לשינויים בחינוך בתימן?
*256*
(בספר תמונה של "ההיכל" בהמבורג, 1818)
השאיפות של המשכילים ליישם את רעיונות הנאורות בחברה היהודית, ומוסדות החינוך שהקימו ברוח רעיונות אלה, עוררו התנגדות בקרב רבנים שראו בהם איום על ערכי החברה המסורתית. רבנים במערב אירופה הבינו שהתכנית של נפתלי הרץ וייזל לתת קדימות ללימוד המקצועות הכלליים ולהעניק לרכישת השכלה כללית חשיבות עליונה (עמ' 248) מערערת על האידאל החינוכי שראה את פסגת השאיפות בהיותו של היהודי תלמיד חכם. הציטוט שהופיע בספרו של וייזל, כי "כל תלמיד חכם שאין בו דעה (השכלה) נבלה טובה הימנו" (מדרש ויקרא רבה א), פגע ברבנים האלה פגיעה חמורה. הם טענו כי המרתה של התורה בספרות ההשכלה, במדע ובפילוסופיה, אינה מועילה לרכישת מידות טובות ויראת שמים, ובדרשות שנשאו הם הזהירו מפני פגיעה חמורה בערך לימוד התורה.
במזרח אירופה היה המאבק של תנועת ההשכלה חריף יותר. המשכילים היהודים היו כאמור מיעוט בציבור היהודי במזרח אירופה, ופעילותם בשיתוף השלטונות הרוסיים עוררה נגדם ביקורת חמורה. רוב היהודים במזרח אירופה חששו כי ההשכלה תביא לנטישת אורח החיים היהודי המסורתי. הם טענו כי המשכילים תמימים בכך שהם מייחסים לצארים כוונות להיטיב עם היהודים.
מנגד המשכילים, שחשו עצמם נרדפים, ראו במתנגדים להשכלה קנאים חשוכים. הם כתבו חיבורים ותיארו בהם את החברה היהודית באור שלילי ביותר: המלמד - קפדן ובור, הרב - קנאי וחשוך, ולעומתם הצעיר השואף להשכלה - דמות רדופה.
לדעת חוקרים, ההתנגדות מצד הרבנים ליוזמותיהם של המשכילים ולתכניותיהם לשינוי החינוך היהודי לא נבעה רק מתוכנן של יוזמות אלה. חוקרים אלה סבורים כי ההתנגדות נבעה מכך שהמשכילים ייצגו אליטה אינטלקטואלית חדשה, שהעמידה עצמה כמוכיחה בשער מבלי שתהיה לה סמכות תורנית, אף שחלקם הניכר היו שומרי מצוות.
מניע אחר שמציינים החוקרים להתנגדות הרבנים היה היבטים של חילון שהרבנים זיהו ברעיונות המשכילים, והחשש מפני נטישת אורח החיים היהודי המסורתי. רעיונות כגון סובלנות דתית או התבססות על תבונתו וניסיונו של האדם, עמדו בניגוד לערכים היהודיים המסורתיים. על כך נוספה ביקורת שמתחו המשכילים על מה שהם ראו כפגמים בקהילה היהודית ובממסד הרבני. ככל שהחריפו המשכילים את התבטאויותיהם נגד הרבנים ושמו אותם ללעג, כן התחזקה התנגדותם של הרבנים למשכילים. אבל לא היה עוד בכוחם של הרבנים לבלום את תהליכי המודרניזציה, שכן ההשכלה הייתה רק אחד מגילוייה.
(בספר תמונה של "ההיכל" בהמבורג, 1818)
והדורות לפנינו אם שלחו ידם במצות, הן עשה והן ל"ת (לא תעשה), ואפי' (ואפילו) בח"כ (בחיובי כרת) ומיתות ב"ד (בית דין) החמורות לא שלחו יד בעצם התורה, והיתה התורה חשובה מאד גם בעיני הרשעים, (...) אלא שיצר התאווה התגבר עליהם, ולכן תמיד אחר המעשה התחרטו, (...).
ומה נאמר ומה נדבר אנחנו הדור העני הזה, שבעוה"ר (שבעוונותינו הרבים) רבו המתפרצים פריצי בני עמנו אשר שננו כחרב לשונם לבזות תורת משה, ותלמוד דרבינא ורב, (...) וגם את בניהם אינם מגדלים לתורה, ואדרבה מושכים אותם מבית הספר, וירגילום בספרים אחרים, להכניס ספק בלבם בכל האותות ומופתים שבתורה, ומתחלה נותנים אמתלא (תירוץ), כי צריכים הם להרגילם בכתב ולשון הנהוג, וסוף דבר באים לשלוח יד בתורה, ואינם מאמינים לא בה' ולא במשה עבדו, (...).
יחזקאל סג"ל לנדא, דרושי הצל"ח, עמ' 47-48.
1. לאילו מעשים של המשכילים התנגד הרב יחזקאל לנדא? הסבירו מדוע.
2. לאיזה מעשה רומז, לדעתכם, הרב לנדאו כשהוא מייחס למשכילים כוונה "לשלוח יד בתורה"?
3. במה שונים המשכילים מאנשים רשעים בדורות הקודמים?
4. את הדרשות של הרב יחזקאל לנדא הוציא לאור נכדו, שחי במזרח אירופה. מה אפשר ללמוד מכך על התפשטות ההשכלה?
*257*
(בספר תמונה של "ההיכל" בהמבורג, 1818)
1. מה היו מניעיהם של המשכילים במזרח אירופה בהחלטתם לשתף פעולה עם השלטונות?
האם לדעתכם צדקו בהחלטתם?
2. בחרו אחד מתחומי השינוי שהמשכילים ביקשו לחולל בחברה היהודית.
א. מה הייתה מטרתם בשינוי זה?
ב. באיזו מידה היה בשינוי המוצע איום על אורח החיים היהודי? נמקו.
3. בתכניתו של נפתלי הרץ וייזל, המנוסחת ב"דברי שלום ואמת", הייתה טמונה ביקורת על החינוך היהודי.
מה הייתה הביקורת?
4. בתגובה לספר "דברי שלום ואמת" כתב הרב לנדא כי וייזל "בא לכפור בתורה ולבזות תורה שבכתב ותורה שבעל פה ולומר שאין בהם תועלת מועיל."
א. על אילו מדברי וייזל יכול היה הרב לנדא לבסס את האשמותיו?
ב. האם אתם שותפים לדעתו? נמקו.
5. אילו קשיים עמדו לפני יהודים במזרח אירופה, שביקשו להשתלב בסביבה ובה-בעת לשמור על זהותם היהודית?
6. מה מייחד את ההשכלה היהודית בארצות האסלאם לעומת ההשכלה במרכז אירופה ובמערבה?
7. מה הייתה תגובת הקהילות היהודיות בארצות האסלאם לרעיונות ההשכלה?
א. הבחינו בין סוגים שונים של תגובה מצד רבנים בארצות האסלאם.
ב. נסו להסביר את מניעיה של כל אחת מהתגובות.
8. "ביסוד הלימודים בבתי הספר של כי"ח הייתה השפה הצרפתית ותרבות צרפת" (ירון הראל, "בספינות של אש" למערב, עמ' 110).
א. הסבירו במילים שלכם את קביעתו של החוקר. בתשובתכם התייחסו למטרת החינוך בבתי הספר של כי"ח, ולחידושיו.
ב. מה היו החששות שעוררו בתי הספר של כי"ח? האם החששות האלה התאמתו?
(בספר תמונה של "ההיכל" בהמבורג, 1818)
1. לפניכם רשימת שמות ומושגים שהופיעו בפרק: הרב יעקב עמדן, קהלת מוסר, לאפאטר, המאסף, תורת האדם, ירושלים, תעודה בישראל, מקס ליליינטל, אברהם בר גוטלובר, יהודה לייב גורדון, כי"ח, הרב אליהו חזן, הרב יחיא קאפח.
א. בחרו 3 שמות או מושגים וציינו באיזה עניין הם נזכרו בפרק.
ב. מצאו צמדים או קבוצות של מושגים, והסבירו את הקשר ביניהם.
2. החוקר שמואל פיינר טוען כי "בניגוד למיתוסים שנקשרו בו, מנדלסון לא היה הדמות ההיסטורית שבה יש לתלות את ראשיתן של התמורות ששינו באופן דרמטי את פניו של העם היהודי בעידן המודרני. הוא לא היה מנהיג שהוביל תנועת מודרניזציה, לא פעל להשגת אמנציפציה, לא היה מייסדה של תנועת ההשכלה, ובוודאי שלא הניח יסודות לשינוי דרכי הפולחן הדתי."(בתוך: משה מנדלסון. עמ' 176)
א. על מה מבסס החוקר הערכה זו? הדגימו מתוך הפרק. התייחסו גם לתמורות שהתרחשו מחוץ למרכז אירופה.
ב. בחרו דמות היסטורית המוזכרת בפרק, שאפשר לייחס לה את ראשיתן של התמורות. נמקו את בחירתכם.
ג. מה לדעתכם הייתה חשיבותו ההיסטורית של מנדלסון בתולדות העם היהודי? נמקו.
3. נניח שאתם חיים באחת מארצות האסלאם במאה ה-19, ובעירכם מתקיימת הפגנה לרגל פתיחת בית ספר של כי"ח. החליטו אם אתם בעד או נגד פתיחת בית הספר, ונסחו שלט בהתאם לעמדתכם.
*258*
*258*
בעת החדשה נוצרו בחברה היהודית תנועות וזרמים שערערו על כמה מערכי היסוד שהיו מקובלים מדורי דורות, ואף הציעו סולם ערכים יהודי חדש. התנועות והזרמים האלה נעו על הציר שבין מסורת למודרנה והתמודדו עם הרעיונות של זרמים יהודיים אחרים ועם ערכי החברה הסובבת.
- מהם התנועות והזרמים השונים שהתגבשו?
- מה החידוש שהציע כל אחד מהם?
- וכיצד התמודד כל אחד מהם עם ערכי המודרנה?
(בספר תמונה של "ההיכל" בהמבורג, 1818)
(בספר ציר זמן)
1648 - פרעות ת"ח-ת"ט.
1666 - שבתאי צבי מתאסלם.
1760 - פטירת הבעש"ט.
1772 - חרם על החסידים בווילנה.
1797 - פטירת הגר"א.
1802 - הקמת ישיבת וולוז'ין.
1818 - הקמת ה"היכל" בהמבורג.
1840 - הקמת בית המדרש "בית זלכה" בבגדד.
1865 - כנס מיכאלוביץ.
1868 - הפרדת הקהילות בהונגריה.
1876 - פרישת עדת ישורון מקהילת פרנקפורט.
השינויים שהתרחשו בחברה האירופית ובחיי היהודים במאות ה-18 וה-19 פתחו לפני היהודים אפשרויות חדשות, והם נדרשו להגדיר מחדש את זהותם כיהודים. חלקם בחרו להשתלב בחברה הסובבת, הפנימו את ערכי המודרנה ואף אימצו חלק מהביקורת שהביעו הוגיה כלפי היהודים. לעומתם, היו שראו בתהליכי המודרנה איום על הזהות היהודית ונאבקו במה שהם זיהו כסכנה ליהדות. התגובות השונות הולידו תנועות וזרמים מגוונים ומנוגדים בחברה היהודית: החל בתנועות שבחרו לעצב מחדש את עולם הערכים היהודי בהשפעת רעיונות המודרנה, ועד לתנועות שהגיבו בהסתגרות מפני כל חידוש. בין התנועות היו שקראו לתיקונים רדיקליים בדת, והיו תנועות שהקפידו שהשינויים ייעשו מתוך מחויבות להלכה.
חלק מהתנועות והזרמים שנוצרו נתנו ביטוי למגמות ולתהליכים שהחלו להתרחש בחברה היהודית עוד בראשית העת החדשה. אולם התגבשותם הושפעה במידה לא מבוטלת מן התמורות הפוליטיות, המשפטיות, הכלכליות, החברתיות והתרבותיות בחברה הסובבת. מאחר שהזהויות היהודיות התעצבו בתגובה למציאות החיים המתחדשת - בכל אחד מן האזורים התגבשו תנועות וזרמים אשר תאמו את הנסיבות המקומיות.
בפרק שלפנינו נעקוב אחר התהליכים ההיסטוריים אשר הובילו להיווצרותם של הזרמים הדתיים השונים. אלה הם תהליכים שהתרחשו בשלושה מרכזים יהודיים: במרכז אירופה ובמערבה, במזרח אירופה ובארצות האסלאם. בכל אחד מן המרכזים האלה נלווה את היווצרותם של הזרמים על פי הרצף הכרונולוגי שבו נוצרו. בכל זרם נסקור את ההקשר שבו התגבש, את העמדה שלו כלפי המודרנה ואת הדרך החדשה שהציע.
(בספר תמונה של "ההיכל" בהמבורג, 1818)
1. תארו את הדיוקן של כל אחד מהאישים וציינו כיצד הדיוקן מבטא את השקפת עולמו.
2. בדקו למי מהאישים בפרק לא צורפה תמונת דיוקן. שערו מדוע.
*259*
*259*
השינויים שחוללה המודרנה, ובראש ובראשונה האמנציפציה, אפשרו ליהודי מרכז אירופה ומערבה להשתלב בסביבתם והציבו אותם לפני הכרעות שונות. בין השאר עלתה השאלה: מהם הערכים הראויים לעמוד במרכזה של היהדות המודרנית? במהלך המאה ה-19 התגבשו במרכז אירופה ובמערבה כמה תנועות וזרמים ביהדות, וכל אחד מהם הציע דרך אחרת כתשובה לשאלה זאת. ראשונות היו תנועות הרפורמה השונות, אשר התמורות שחוללו היו מהותיות ונגעו בשורשיה של המסורת היהודית, ולכן הן עוררו התנגדות מצד קבוצות שונות. כנגדן ביקשו תנועות האורתודוקסיה והנאו-אורתודוקסיה לשמר את ערכי המסורת, כל אחת בדרכה. בסעיף שלפנינו נעסוק בתנועות הרפורמה ובתגובות אליהן, ונבחן את דרכי התמודדותן עם ערכי המודרנה ועם האתגרים שהציבה לפניהן.
*259*
*259*
התמורות שהתרחשו בסוף המאה ה-18 ובמאה ה-19 במעמדם המשפטי של היהודים במרכז אירופה (עמ' 195), והשתלבותם החברתית והכלכלית בחברה הסובבת, העלו אצל יהודים רבים שאלות בנוגע לרלוונטיות של הערכים היהודיים המסורתיים: האם יש להמשיך ולקיים את המסורת הישנה ומנהגיה בעולם שחלות בו תמורות כה רבות? האם במציאות שבה משתנה יחסה של החברה הסובבת ליהודים נכון להתייחס לקיום שלהם בקרב העמים כאל גלות? איזה מקום יש לייחד לתפילות לשיבת ציון ולבניין בית-המקדש בתקופה שבה היהודים נהנים משוויון זכויות? האם השאיפה לגאולה פירושה שיבת היהודים לארצם או שאיפה לתיקון העולם כולו? ועוד.
בין היהודים שחשבו כי המציאות החדשה מחייבת שינויים, היו משכילים יהודים שהאמינו בתפיסות דאיסטיות (עמ' 29). משכילים אלה סברו כי מבחינת האמונות והדעות - היהדות היא הדת הקרובה ביותר לדת הטבעית, הדת שכל בני האדם שותפים לה, אלא שבמהלך הדורות נוספו לה אמונות ומנהגים שגרמו לניוונה. לדעתם, לאורך דורות רבים המשיכה ההלכה היהודית והתפתחה כל הזמן, ואילו בדורם נעצרה התפתחותה, ולכן היא אינה תואמת עוד את החיים בעידן המודרני. אחד הקיצוניים בקבוצת המשכילים הזאת היה דוד פרידלנדר (עמ' 249), אשר טען כי המצוות המעשיות התווספו ליהדות בגלות כדי לשמור על ייחודם הדתי והלאומי של היהודים; אך עתה, משזכו היהודים לאמנציפציה, הגיעה העת לבטל כליל מצוות אלה.
משכילים אחרים סברו כי המצוות המעשיות אכן איבדו במידה רבה ממשמעותן ומייעודן המקורי, אך הם לא קראו לביטולן אלא הציעו לערוך רפורמה ביהדות - תיקון ועיצוב מחדש של היהדות. לכן הם נקראים יהודים רפורמים, ותנועתם נקראת תנועת הרפורמה היהודית. באמצעות התיקונים הם ביקשו לתת מענה ליהודים שבחרו להשתלב בעולם המודרני תוך שמירה על יהדותם ובלי להמיר את דתם. בתיקונים שהציעו הם לא ראו עצמם מחויבים
*260*
לדרך של פסיקת ההלכה המקובלת, ואף לא ראו את קיום המצוות כמרכיב המרכזי ביהדות. העיקר בעיניהם היו האמונה והרגש הדתי, ולכן העיקרון שהנחה אותם בהנהגת התיקונים בדת היה: באיזו מידה המצווה או המנהג מביאים את האדם להתעלות רוחנית ולשיפור מוסרי.
עיקרון נוסף שהנחה את היהודים הרפורמים בתהליך התיקונים היה אימוצם של מנהגים ודעות שהיו מקובלים בתקופתם. בכלל זה הם אימצו עמדות ביקורתיות שרווחו בחברה הסובבת על המנהגים היהודיים, והם ניסו להתאים מנהגים וטקסים אלה לערכי הנאורות - למשל, האסתטיקה. כך הם אימצו, לדוגמה, את ההברה הספרדית בתפילה, משום שהיא נשמעה דומה פחות ליידיש, והם הקפידו שבתפילה תשרור אווירה מכובדת, בדומה לאווירה המאפיינת לדעתם את הטקסים בכנסייה הנוצרית.
ועם זאת, חשוב להדגיש: היהודים הרפורמים לא רצו להתנתק מהיהדות, והם התנגדו להמרת הדת. הם האמינו בחשיבות שיש לקיום הייחודי של כל דת במסגרת התרבות הכלל-עולמית, וסברו שהאמונה והפולחן הנוצריים מנוגדים לעקרונות התבונה.
*260*
הניסיונות הראשונים לערוך תיקונים בדת החלו כבר בסוף המאה ה-18. לאחר כיבושה של הולנד בידי צרפת התארגנה באמסטרדם קבוצה של יהודים שביקשו לערוך שינויים בחיי היהודים ברוח עקרונות המהפכה הצרפתית, ולבטל מחיצות בין היהודים לבין החברה הנוצרית. הקבוצה, שנקראה עדת ישורון, הנהיגה שינויים בסדרי בית הכנסת, ובכך הייתה במובנים מסוימים לקהילה היהודית הרפורמית הראשונה באירופה. אנשיה ביקשו להידמות לסביבה ההולנדית, ולכן הם השמיטו מנוסח התפילה בבתי הכנסת שלהם פיוטים וקטעי תפילה מסוימים והנהיגו נשיאת דרשה בשפת המדינה.
גם במדינות גרמניה פורסם ב-1810 תקנון שכלל התחייבות לשמור על הדררת הקודש בבית הכנסת ולבטל כל מנהג שנראה בעיניהם כמפר אותה, כגון הכאת המן בפורים. ברוח התקנון קמו בברלין בתי כנסת בבתים פרטיים, והתפללו בהם מאות יהודים. היו בגרמניה אף בתי כנסת שוויתרו בהם על טקס בר המצווה היהודי המסורתי, ובמקומו הונהג טקס הדומה לקונפירמציה - טקס נוצרי דתי המסמל את התקבלותם של נער או של נערה כחברים בקהילת המאמינים הנוצרית.
אחד מציוני הדרך בהתפתחות תנועת הרפורמה היהודית היה ייסודו של בית תפילה בשם "ההיכל" (Temple) בשנת 1818 בהמבורג שבגרמניה. השם שניתן לבית התפילה נועד להדגיש את ההבדל בינו לבין בית הכנסת, והמבנה היה דומה בחיצוניותו למבנה של כנסייה. בית הכנסת הרפורמי היה שונה גם במבנהו הפנימי: הבימה הועתקה ממקומה שבמרכז בית הכנסת אל קצהו, לצד ארון הקודש, וסמוך לבימה הוצב דוכן, שעליו עמד הרב בעת שנשא דרשה.
(בספר תמונה של "ההיכל" בהמבורג, 1818)
*261*
לא רק מקום נשיאת הדרשה היה שונה מן המקובל קודם לכן, אלא גם תוכנה של הדרשה ומטרתה שונו. הדרשה לא דנה בנושאים הלכתיים כפי שהיה מקובל עד אז, אלא ברעיונות מוסריים שנועדו לרומם את רוחם של המתפללים. בהמשך נוספה לתפילה ב"היכל" ביום השבת שירת מקהלה שלוותה בנגינת עוגב: תחילה בידי נגן נוצרי, וכעבור זמן ליווה את התפילה נגן יהודי. התפילות ב"היכל" התקיימו בשפת המדינה - השפה הגרמנית - כך שגם המתפללים שלא ידעו את השפה העברית יכלו להבין את תוכן התפילה. גם נוסח התפילות ב"היכל" היה שונה מהנוסח המסורתי, וכל התפילות המביעות תקווה לשיבת ציון ולביאת המשיח הושמטו מהסידור. באמצעות השינויים האלה ביקשו היהודים הרפורמים להדגיש כי הם רואים עצמם כאזרחים גרמנים נאמנים למולדתם.
עד שנות הארבעים של המאה ה-19 הייתה תנועת הרפורמה היהודית תנועה קטנה, ורק מעטים מיהודי גרמניה תמכו בה. עם הזמן התחזק כוחם של הרפורמים, והתנועה התפשטה מגרמניה אל קהילות יהודיות אחרות: הונגריה, מדינות במערב אירופה וארצות הברית. בכל אחד מהמקומות לבשה תנועת הרפורמה גוון משלה. לעתים הונהגו תיקונים מתונים ולעתים קיצוניים יותר.
(בספר תמונה של בית כנסת החדש בברלין, 1866 - היעזר במנחה)
משמעות רבה יותר (מאשר לאמירת מספר תפילות בגרמנית, לשימוש במבטא ספרדי ולקיצור התפילה) יש להשקפה התיאולוגית הטמונה - אם כי באופן בלתי עקיב - ביסודם של שינויים מסוימים בסדר-התפילה ההמבורגי. האל של ספר התפילות החדש כוחו לא התמעט: הוא מחיה מתים: הוא ברא את העולם בשישה ימים. אבל אין הוא עוד האל שיש לו חיבה יתרה לישראל. (תפילת) ה''עלינו לשבח", על מגמתה הייחודית, הוצאה מתוך תפילת השבת: באותו קטע בימים הנוראים, כשהנוסח העברי המלא שלו (של התפילה) נשמר, מוציא התרגום הגרמני את עובדי האלילים, אך לא את הנוצרים, מכלל הראויים לברכה אלוהית. האל של אנשי הרפורמה אכן ציווה בעבר להקריב קרבנות של בעלי-חיים, אך עתה אין הוא חפץ אלא בתפילות ובקרבנות הלב. במקום משיח שיוביל את ישראל וישיבם לארץ ישראל הוא ישלח גאולה לישראל - ולאנושות כולה.
מיכאל מאיר, צמיחת היהודי המודרני: זהות יהודית ותרבות אירופית בגרמניה 1749-1824, עמ' 155.
1. הסבירו מה השינוי התאולוגי שיצרה התנועה הרפורמית.
2. כיצד מבטא שינוי זה את השקפת עולמה של התנועה הרפורמית?
3. חוו דעתכם: מדוע מבור החוקר כי השינוי התאולוגי חשוב יותר מהשינויים בסדרי התפילה?
(בספר תמונה של בית כנסת החדש בברלין, 1866 - היעזר במנחה)
סגנון האדריכלות של בתי הכנסת בגרמניה הושפע מסגנון האדריכלות של הכנסיות הקתוליות: תקרות גבוהות במיוחד, חלל רחב, והצבת הבימה בקדמת האולם. מעל ארון הקוד ניצב עוגב.
זהו בתמונה מאפיינים שהושאלו ממבנה הכנסייה ושולבו בבית הכנסת.
*262*
*262*
להוגה הדעות של תנועת הרפורמה ולמייסדה נחשב ד"ר אברהם גייגר (ראו הרחבה בהמשך העמוד), שהתגורר בקהילה היהודית בפרנקפורט ובסוף ימיו בקהילה בברלין. הנחת היסוד של גייגר הייתה שהיהדות בימיו משקפת תהליך התפתחות שהתרחש במהלך הדורות, ולאו דווקא את היהדות בצורתה המקורית, כפי שניתנה למשה מסיני.
הנחה זאת הביאה את גייגר לעסוק במחקר היסטורי של היהדות כדי לזהות אילו מצוות הן עיקר היהדות, ולכן יש להן חשיבות גם בעידן המודרני, ואילו מצוות נוספו ליהדות במהלך ההיסטוריה, ועל כן הן בבחינת טפל ואפשר לדעתו לבטלן. לפי גייגר, המחקר ההיסטורי מלמד שהמצוות התפתחו ביהדות בתוך הקשרים היסטוריים מסוימים (לדוגמה: המאבק שניטש בין הצדוקים לבין הפרושים בתקופת בית שני, שינה את המצוות הקשורות לעבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים). בהתאם לתפיסה ההיסטורית הזאת בחר גייגר להשמיט מסידור התפילה שחיבר עבור בני קהילתו תכנים שנתפסו בעיניו לא רלוונטיים לתקופה המודרנית (למשל, את התקווה לחידוש עבודת הקורבנות, ואת השאיפה לשיבת ציון). ועם זאת, בקהילות שגייגר כיהן בהן כרב נוהלה התפילה כמעט כולה בעברית, מתוך הכרה במטען ההיסטורי שהיא נושאת.
גייגר גם טען שהעיקר ביהדות הוא הערכים הכלל-אנושיים, האוניברסליים, המתאימים לכל אדם ולכל קבוצה חברתית. ערכים אלה, הכוללים צווי מוסר כגון "לא תרצח" ו"לא תגנוב", הם לדעתו היסודות העיקריים בדת, ואין לשנותם. אבל את מערכת המנהגים והמצוות הקשורים לאירועים היסטוריים כגון השבת והחגים, המיוחדים ליהודים והמבחינים בינם לבין הסביבה, אפשר לדעתו לשנות.
גייגר פעל למיסודה של התנועה הרפורמית והשתתף בכינוסן של ועידות שבהן עוצבה דמותה. הוועידות נערכו בשנות הארבעים של המאה ה-19 ועסקו בסדרי התפילה ובדפוסי שמירת השבת וכן בניהול הקהילות. נושא אחר שנדון בוועידות היה נישואי התערובת. גייגר שלל נישואי תערובת, אך תמך בהקלת תהליך הגיור של בן הזוג או של בת הזוג הלא יהודים. הוא גם שלל את המרת הדת מטעמי טחות וראה בה ביטוי של חוסר כבוד ליהדות.
(בספר תמונה של אברהם גייגר)
לא ניוושע מהינתקות אלימה וגסה מהעבר ומהמסורת, אלא בעזרת מחקר קפדני של אמרותיה העמוקות. (...) לא כול שנמסר לנו מקודמינו הגיע להם מקדמת-דנא. במשך הזמן ובהתאם לנסיבות הרכיבו על העץ הישן רכיב חדש ולשרשרת המסורת הוסיפו חוליה זו או אחרת. עתה משהענף החדש נצמד אל העץ כספחת, והחוליה החדשה סיבכה את השרשרת, חושבים חסרי-תבונה כי כך היה מעולם. (...). ויש מי שחי רק בהווה ויחשוב כי כל פרט קטן הוא חיוני, וכול מי שישלח ידו אל הקודש כפי שהוא היום - מקצץ בנטיעות. אלא שהאמת תצא לאור ולאט-לאט יתקבצו בני-בינה תחת דגלה של אותה ביקורת היסטורית, המבררת וממיינת (...).
אברהם גייגר, מובא אצל: מיכאל מאיר (עורך), אברהם גייגר - מבחר כתביו על התיקונים בדת, עמ' 1-2.
1. נסחו בלשונכם את הטענה המרכזית של אברהם גייגר בקטע המקור, וכתבו את הנימוקים שהוא מבסס עליהם את טענתו.
2. במה מנוגדת תפיסתו של גייגר לאמונה היהודית המסורתית? נמקו.
3. זהו בדברי גייגר רעיונות המושפעים מתנועת ההשכלה היהודית.
4. מהו הקשר בין מחקר אקדמי לרפורמה בהלכה, לפי גייגר?
אברהם גייגר (1810-1874) - מחשובי המנהיגים של תנועת הרפורמה . למד באוניברסיטה לשונות המזרח ויוונית, וקיבל תואר דוקטור על מחקרו בנושא: "מה קיבל מוחמד מהיהדות?". ערך כתב עת שעסק בשאלת התיקונים בדת והוציא לאור סידור ובו תפילות המביעות את תפיסות העולם של תנועת הרפורמה. במסגרת מחקריו התעמת גייגר עם מלומדים נוצרים בשאלות הנוגעות לתקופת בית שני ולמקורות הנצרות העתיקה.
(בספר תמונה של אברהם גייגר)
*263*
*263*
זרם רפורמי קיצוני במיוחד התפתח בהנהגתו של שמואל הולדהיים (ראו הרחבה בהמשך העמוד), רבה של הקהילה הרפורמית בברלין מ-1847 ועד מותו. הולדהיים טען כי הדת היא יצירה אנושית ולא התגלות אלוהית, ולכן אפשר לערוך בה תיקונים. קנה המידה לתיקונים יהיו עקרונות התבונה והמצפון, ולא ההבחנה ההיסטורית בין עיקר לטפל, כפי שהציע גייגר.
הולדהיים גם לא ייחס חשיבות להתפתחות ההיסטורית של היהדות או לרצף של התפתחות ההלכה. בעיניו, היהדות איננה דת המבוססת על קיום המצוות אלא על אמונות וחובות מוסריות ועל רעיונות. הרעיון הוא המרומם את הנפש, ולא קיום המצווה כהלכתה. מסיבה זאת שלל הולדהיים את ציון החגים כפי שהם מופיעים בתורה והציע לציין רק את רעיון המועד, כלומר, לציין את החג בתאריך מסוים, ללא המצוות המיוחדות לו.
הדגש המרכזי בתפיסתו של הולדהיים היה ראיית היהדות כדת בלבד ולא כלאום. בהתאם לכך הוא הנהיג תיקונים שיסייעו ליהודים להיות אזרחי המדינה וחלק בלתי נפרד מהחברה הסובבת. בבית הכנסת שבו שימש הולדהיים כרב נערכו התפילות בגילוי ראש, בלא טלית, בשפה הגרמנית ובלוויית נגינת עוגב.
מתוך רצון להקל את ההשתלבות המלאה של היהודים בסביבתם הציע הולדהיים שבכל התחומים, כולל חינוך, משפט או נישואין, הם ינהגו לפי חוקי המדינה. הוא אף לא התנגד לנישואי תערובת, והכיר ביהדותם של ילדים להורים יהודים גם אם לא נימולו. הולדהיים הנהיג בקהילתו הקלות בדיני שבת, וסבר כי אם המדינה תאפשר רק יום מנוחה אחד בשבוע, יש להעביר את יום המנוחה של היהודים ליום ראשון, כנהוג אצל הנוצרים.
בהתאם לכך, החל בשנת 1849 הנהיג הולדהיים בקהילתו את תפילת יום ראשון במקום תפילת השבת, אך בסופו של דבר חזר בו, משהתברר כי השינוי שיזם לא יזכה לתמיכה. רעיונות אחרים שהעלה הולדהיים, כגון ביטול האמונה במשיח, מצאו ביטוי בתנועת הרפורמה, אך המגמה שייצג נותרה במיעוט.
שמואל הולדהיים (1806-1860) - רב רפורמי. היה בעל השכלה תורנית רחבה וכן למד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטאות בפראג ובברלין. כיהן כרב בכמה קהילות בגרמניה עוד לפני שנתמנה לרב ולדרשן הקבוע בקהילת היהודים הרפורמים הייחודית של ברלין.
*263*
ההקצנה של התנועה הרפורמית הביאה לפרישתם של מתקני הדת המתונים ממנה. זכריה פרנקל (ראו הרחבה בהמשך העמוד), אחד הרבנים החשובים בתנועה, החליט על הפרישה לאחר שבוועידה השנייה של התנועה, שהתקיימה בשנת 1845, התקבלה ההחלטה כי אין חובה להתפלל בעברית, על אף שהדבר רצוי. זכריה פרנקל ראה בהחלטה הזאת צעד נוסף בהתרחקות של תנועת הרפורמה מהיסוד הלאומי ביהדות. הוא טען כי היהדות איננה רק דת וכי השימוש בשפה העברית הוא אחד המאפיינים של היהודים כעם. הוא התנגד גם להשמיט מנוסח הסידור את התפילות המבטאות תקווה לשוב לציון.
זכריה פרנקל שלל גם את התפיסה הרפורמית שלפיה המצוות אינן תואמות את העידן המודרני. הוא סבר כי יש לערוך תיקונים בדת לא לפי מידת הרלוונטיות של המצווה לבני הדור, אלא רק אם נמצאה לתיקונים הצדקה בספרות התורנית, ואם הם קיבלו את הסכמת הקהילה. מכיוון שכך, התיקונים שהנהיג בבית הכנסת בקהילתו היו מתונים יחסית: הוא נשא דרשות בגרמנית, יזם הקמתה של מקהלת גברים והקפיד על אווירה מכובדת, אך לימד כל יום גמרא בבית הכנסת והקפיד על ההלכה. בהנהגת התיקונים האלה הוא ראה עצמו כממשיך דרכם של חכמי ההלכה המסורתיים, שלדעתו הם השכילו לשמור על רציפותה לאורך הדורות ובאותה עת היו מוכנים להתחדש.
זכריה פרנקל (1801-1875) - הרב הראשון בבוהמיה שלמד באוניברסיטה והיה דוקטור בפילוסופיה ובשפות עתיקות. הוא עמד בראש קהילת דרזדן בשנים 1836-1854, ופעל לשיפור מצבים הפוליטי של היהודים.
(בספר תמונה של זכריה פרנקל)
*264*
בהשראת השקפת עולמו ופעולותיו של פרנקל הוקמה לאחר מותו תנועה שכונתה "התנועה השמרנית", אשר נודעה גם בשם "התנועה הקונסרבטיבית", כלומר, התנועה המשמרת.
התפיסה שעיצב הרב פרנקל מכונה "היהדות הפוזיטיבית ההיסטורית". לפי תפיסה זאת, ההלכה היהודית מורכבת בחלקה מהתגלות אלוהית, שיש לקבלה באופן פוזיטיבי (חיובי), ובחלקה מהתפתחות היסטורית. פרנקל האמין כי את העתיד יש לפתח מתוך העבר, וכי אין לפגוע באופן כפוי ומאולץ במוסדות ובערכים שהתקדשו בתודעה ההיסטורית של העם. מצד אחד הרפורמים טעו, לדעתו, כאשר נטשו חלקים נרחבים מההלכה ומהמסורת, אך מן הצד האחר הוא סבר כי גם המתנגדים לערוך תיקונים כלשהם בהלכה טועים, אף שאין בכך איסור הלכתי.
זכריה פרנקל ביסס את תפיסתו על מחקר היסטורי של התפתחות ההלכה. מחקריו הקנו לו מעמד כאחד מחוקרי המשנה והתלמוד, ובשנת 1854 הוא נבחר לעמוד בראש הסמינר התאולוגי היהודי בברסלאו. הסמינר פעל להכשיר רבנים כדוגמת הרב פרנקל עצמו, שישלבו בהשכלתם ידע תורני עם מחקר מדעי של היהדות.
(בספר תמונה של הסמינר התאולוגי היהודי בברסלאו)
(בספר תמונה של החת"ם סופר, ציור שמן, אמצע המאה ה-19(
כידוע, מתיר התלמוד עצמו את התפילה בכל לשון. אבל העברית שזורה במהותה של היהדות, (...). היא בשבילה "לשון הקודש". (...) הלשון העברית היא לשונם של כתבי-הקודש, ומכילה את כל המומנטים הדתיים שלנו. הדת כעניין מופשט זקוקה לקשר חיצוני, המזכיר לנו את האלוהות. מצוות רבות, ביניהן תפילין ומזוזה ואחרות, מנומקות בכך; גם השימוש בלשון העברית בתפילה ממלא תפקיד זה להזכיר לנו שוב ושוב את לשון כתבי-הקודש ואת בריתנו עם ה'. אמצעי זיכרון אלה דומים לסיבים השזורים יחד לחוט: כל עוד הם שזורים יחד לא יינתק החוט, אבל כל אחד בפני עצמו ייקרע עד מהרה. (...)
(...) אמנם יש צורך דחוף לקיים חלק מהתפילה בלשון הגרמנית. אבל העברית תשלוט ותמלא את מקום הגורמים הרוחניים של השגב והרגש, שבלעדיה ייעדרו מן התפילה. (...) החכמים, שהתירו תפילה בלשון אחרת, רק התחשבו בלחשים, שלא היו מוצאים מרגוע ללא תפילה בלשון אחרת. מעולם לא חשבו החכמים על דחיקת העברית מבית-הכנסת.
זכריה פרנקל, מובא בתוך: ועידות הרבנים בגרמניה בשנים 1844-1864, עמ' 21, 25-26.
1. כיצד מנמק זכריה פרנקל את דעתו בנוגע לשימוש בשפה העברית בתפילה?
2. האם, לפי פרנקל, רצוי להתפלל בגרמנית? נמקו.
3. הסבירו כיצד הדיון בשפת התפילה משקף את תפיסתו הכוללת של פרנקל.
*265*
(בספר תמונה של החת"ם סופר, ציור שמן, אמצע המאה ה-19(
על בסיס היהדות הפוזיטיבית ההיסטורית קמה תנועה יהודית חדשה: התנועה השמרנית, הקונסרבטיבית. הקונסרבטיבים טענו כי היהדות חייבת להגיב לאתגרים חדשים וכי אין מנוס מלבצע בה שינויים. עם זאת, לשיטתם השינויים צריכים להתבסס על ההלכה היהודית.
השינויים שהונהגו בבתי הכנסת הקונסרבטיביים היו בעיקר ישיבה של כל בני המשפחה יחד בעת התפילה, והקלות בשמירת השבת. רבני התנועה הדגישו את חשיבותה של "אחדות העם היהודי" ואת מקומה של ארץ ישראל כמרכז הרוחני של עם ישראל. התנועה הקונסרבטיבית התפתחה בעיקר בארצות הברית, ובימינו היא פועלת גם בישראל בשם התנועה ליהדות מסורתית.
(בספר תמונה של החת"ם סופר, ציור שמן, אמצע המאה ה-19(
התנועה הרפורמית התפשטה במאה ה-19 בעיקר בצפון אמריקה. העקרונות של תנועת הרפורמה, כגון חירות הפרט ופנייה אל העתיד, תאמו את הערכים של החברה האמריקנית, ולכן היא קנתה לה אחיזה בקרב המהגרים היהודים בארצות הברית. במחצית השנייה של המאה ה-19, מרבית בתי הכנסת היהודיים בארצות הברית הנהיגו תיקונים בנוסח התפילה, ביטלו מנהגים מסורתיים ואף הנהיגו ישיבה של נשים וגברים בבית הכנסת יחד.
גיבוש האידאולוגיה של התנועה הרפורמית בארצות הברית היה תהליך הדרגתי, אך כבר מתחילתה היו לה בתי כנסת וסידור תפילה משלה. בסידור, שנקרא "מנהג אמריקה", רק מעט מהתפילות היו בשפה העברית, ותפילות רבות קוצרו או הושמטו. מחבר הסידור, הרב יצחק מאיר וייז (1819-1900), הנחשב לאבי תנועת הרפורמה ביהדות ארצות הברית, הקים ב-1875 בעירו סינסנטי את ההיברו יוניון קולג' - מוסד להכשרת רבנים, חזנים ומחנכים ברוח התנועה הרפורמית. וייז ראה ביהדות הרפורמית את הזרם המרכזי ביהדות, ולא סטייה מהיהדות. בימינו מרכז התנועה נמצא בארצות הברית, ומספר החברים בה הוא הגדול ביותר בקרב התנועות היהודיות בארצות הברית.
(בספר תמונה של החת"ם סופר, ציור שמן, אמצע המאה ה-19(
ראשיתו של המחקר המדעי של היהדות הייתה באווירת הראקציה שהשתררה באירופה לארור קונגרס וינה (עמ' 63), והיא התבטאה בפרסומים אנטישמיים נגד היהודים והיהדות ואף בפרעות (עמ' 198). בעקבות זאת הקימה קבוצה של שבעה סטודנטים יהודים בשנת 1819 את "האיגוד לשיפור מצב היהודים במדינות הגרמניות", שנקרא בהמשך "האגודה לתרבות ולמדע של היהודים". הנחת היסוד של חברי האגודה הייתה שהשנאה והעוינות כלפי היהודים נובעים מכך שהחברה הסובבת אינה מכירה את היהדות ותולדותיה ואת תרומתה של היהדות לתרבות אירופה. לכן הם סברו כי תיקון "מדעי" של המידע על היהדות והצגת יופייה של הדת היהודית יביאו לסילוק הדעות הקדומות בקרב הנוצרים ויקלו על השתלבותם של היהודים בחברה. יתר על כן, הם האמינו כי רעיונותיה של היהדות הם אוניברסליים ולכן יש בכוחם לאחד את המין האנושי כולו.
אף שחברי האגודה תמכו בהיטמעותם של היהודים בחברה האירופית וראו בהיטמעות זאת תהליך בלתי נמנע, הם רצו שהיא תיעשה בדרך מכובדת. הם לא רצו שהיהדות והיהודים ייעלמו מן ההיסטוריה, אלא שהיהדות תתקיים כמו "הנהר הנותר באוקיינוס" - זרם בתוך החברה הכללית. רעיונותיה של האגודה לא מצאו להם הד בציבור היהודי, ובתוך כמה שנים היא התפרקה.
את דרכה של האגודה המשיך אחד מחבריה, לאופולד (יום טוב ליפמאן) צונץ, אשר ראה במחקר המדעי של היהדות בסיס לחיים הדתיים בעידן המודרני ובסיס לשינוי יחסה של החברה הסובבת ליהדות וליהודים (בדומה לזכריה פרנקל ולאברהם גייגר). מחקר זה, הידוע בשם "חכמת ישראל", השפיע על התגבשותן של התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית.
*266*
*266*
*266*
התנועות לתיקונים בדת שקמו בגרמניה עוררו התנגדות בקרב יהודים, שראו בקיום המצוות את התוכן המרכזי של הזהות היהודית. התבססותן של התנועות לתיקונים בדת עוררה בקרב יהודים אלה דאגה לגורלה של היהדות, וחלקם הגיבו בהתגוננות או בהתקפת נגד. תגובה זאת, שהחוקרים מכנים אותה בשם אורתודוקסיה (ראו הרחבה בהמשך העמוד), הפכה מאוחר יותר לתנועה מאורגנת.
היהודים שבחרו בדרך האורתודוקסית האמינו שבהתנגדותם לתיקונים בדת הם שומרים על הדרך הישרה שהותוותה מדורי דורות, בשעה שיהודים אחרים בוחרים לסטות ממנה. בראש המתנגדים לתיקונים בדת עמד החת''ם סופר (ראו הרחבה בהמשך העמוד), רבה של העיר פרסבורג שבהונגריה, אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית.
החת''ם סופר ייצג דרך התמודדות ייחודית עם אתגרי המודרנה. הוא האמין כי ההתחדשות היום-יומית בלימוד התורה, היא המקנה לתורה חיות ונצחיות, ולכן הוא תבע מעצמו ומתלמידיו למצוא את החידוש בדברי התורה. לדעת חוקרים, תביעה זאת של החת"ם סופר לחדשנות למדנית הייתה אחת הדרכים להתמודד עם אובדן כוח המשיכה של התורה שהתרחש בדורו. בניגוד לתביעה לחדשנות בלימוד התורה, החת"ם סופר התנגד בתקיפות להכנסת תיקונים בהלכה ברוח הזמן. הוא הדגיש כי הכנסת שינויים בדת, ולו גם הקלים ביותר, עלולה לערער את כוחה של היהדות, להוביל להתנצרות ולסכן את קיומו של עם ישראל. במלחמתו בתיקונים בדת טבע החת"ם סופר את הסיסמה "החדש אסור מן התורה", כלומר, עצם היותו של מעשה בבחינת חידוש הופך אותו לאסור.
על אף שהחת"ם סופר נודע כפוסק הלכה הנוטה להקל, בנושאים שהיו שנויים במחלוקת עם תנועת הרפורמה הוא אסר כל חידוש, גם כזה שהיה אפשר להתירו מבחינה הלכתית. דוגמה למגמה זו ניתן לראות בתשובתו לקהילה שביקשה לשנות את מיקום הבימה בבית הכנסת ולהעבירה ממרכז המבנה אל קרבת ארון הקודש. עמדתו הייתה חד משמעית כי אין לשנות, וזאת לפי הכלל ההלכתי: "כל המשנה, ידו על התחתונה".
לפי החת"ם סופר, שמירת ההלכה צריכה להתבסס על ה"שולחן ערוך" וסיסמתו: "ובני ישראל יוצאים ביד רמ"א". נוסף על ההקפדה על ההלכות, החת"ם סופר פסק כי מנהג נדר דאורייתא, כלומר, למנהג יש תוקף של דין תורה. אף שהמנהג איננו בעל תוקף מחייב כמו שיש להלכה, לפי החת"ם סופר העובדה שהיהודים מקיימים אותו מלמדת על כך שיסודותיו מעוגנים בהלכה, לדוגמה, המנהג לחגוג יום טוב שני. לכן מרגע שהיהודים קיבלו אותו על עצמם, יש למנהג תוקף של נדר ואין להפר אותו. החת"ם סופר כותב בתשובתו כי עמדתו בנושא מושפעת מכך שבימיו רבו המזלזלים במנהגים.
החת"ם סופר ראה את שורש הרעה - כלומר את תהליך ההתרחקות מהדת - בתנועת ההשכלה. על אף שעמד בקשרי מכתבים עם כמה מהמשכילים, הוא הזהיר את בני משפחתו שלא לקרוא בספריו של משה מנדלסון (עמ' 237), וניסה למנוע את הקמתו של בית ספר מיסודם של המשכילים בעירו פרסבורג. בישיבה שהקים בפרסבורג הוא דרש מהתלמידים להתמסר ללימוד התורה אך התיר לימודים כלליים, בתנאי שהם באים אחרי לימוד התורה. החת"ם סופר יזם הקמת בית ספר ללימוד מלאכה וחקלאות, שיכשיר את התלמידים לעלייה לארץ ישראל - לשם עדיין לא הגיעה המודרניזציה, ושם יהיה אפשר להמשיך בקיום המסורת.
אורתודוקסיה - כינוי שמקורו בלטינית. משמעו: "הליכה בדרך הישר", והוא נועד להבחין בין ההולכים בדרך הישר לבין הסוטים ממנה. האורתודוקסיה היא תופעה שקיימת בכל הדתות, והיא מציינת את הקבוצה המתנגדת לסטייה מהנורמות שהיו מקובלות בחברה המסורתית.
חת"ם סופר (1762-1839) - כינוי שניתן לרב משה סופר על שם ספרו "חידושי תורת משה". הוא שילב באישיותו יסודות רציונליסטיים לצד יסודות מיסטיים. נוסף על חידושי תורה, פסיקת הלכות וכתיבת דרשות, הוא נהג לכתוב קמעות ולחשב חישובי קץ (חישוב המועד של ביאת המשיח).
(בספר תמונה של החת"ם סופר, ציור שמן, אמצע המאה ה-19(
על "החדש אסור מן התורה"
המושג "חדש" המופיע בתורה הוא התבואה החדשה האמורה באכילה לפני שמניפים את העומר בבית המקדש (על פי ויקרא כג, ט-יד). החת"ם סופר השתמש בסיסמה זאת לראשונה בתשובה לשאלה שנשאל בעניין הזזת הבימה ממקומה במרכז בית הכנסת. הוא השיב שדבר זה אסור משום ש"החדש אמור מן התורה בכל מקום".
*267*
(בספר תמונה של הרב שמעון רפאל הירש)
מהצוואה לבני ביתו:
"אתם בני ובנותי, חתני ונכדי ובניהם שמעוני וחיו. (...) אל תט לבכם לדבר רע, להתעלל עלילות ברשע. את אנשים פועלי-און (רשעים), החדשים מקרוב נתרחקו מאת ה' ותורתו בעו"ה (הכוונה למשכילים), אל תדורו (תגורו) בשכנותם ולא תתחברו עמהם כלל וכלל. ובספרי רמ"ד (ר' משה דעסוי) אל תשלחו יד (הכוונה היא לספריו של משה מנדלסון, מן העיר דסאו), אז רגליכם לא ימעדו לעולמי עד (לא תיכשלו לעולם). (...) תנ"ך עם פי רש"י ותורה עם פי רמב"ן תהגו ותלמדו את בניכם (...) והבנות יעסקו בספרי אשכנז (...) המיוסדים על אגדת חכז"ל (...). ומנעו רגליכם מטיאטריות (מתיאטראות) חלילה וחלילה, אני אוסרכם באיסור גמור (...). התחזקו ואמצו בשקידה ועיון רב בתורת ה', (...) היזהרו משינוי שם, לשון ומלבוש ישראל חס וחלילה (...).
בנותי וכלותי הישמרו לכם חלילה וחלילה לגלות טפח (מעט) מבשרכם על ידי קיצור מלבושים הנהוג ח"ו (חס ושלום), לא יהיו כזאת בגידולי ביתי (בבני משפחתי). (...) וגדלו בניכם וצאצאי-צאצאיכם על התורה והעבודה, כאשר ציוונו אלוקינו (...).''
מהצוואה לבני קהילתו:
"ועמוד התפילה וסדרי בתי כנסיות (בתי הכנסת) כאשר היו עד היום הזה, כה יהיו וכה יקומו לנצח. וחלילה לשום אדם לשנות הן בבנין, והן בסידור התפלה (...)".
מובא בתוך: מקורות בתולדות עם ישראל בעת החדשה, עמ' 213
1. מה הורה הרב משה סופר לבני משפחתו לעשות? ומה הוא אמר עליהם? שערו מדוע.
2. מה אסר הרב משה סופר על בני קהילתו? שערו מדוע.
3. מהו יחסו של החת"ם סופר למשה מנדלסון? מה אפשר ללמוד מהכינוי שנתן לו?
*267*
התנגדות מאורגנת לתיקונים בדת החלה מיד עם הקמתו של "ההיכל" בגרמניה בשנת 1818 (עמ' 260). הרבנים בהמבורג פרסמו ספר בשם "אלה דברי הברית", ובו אמרו על כל השינויים שיזמו הרפורמים בסדרי התפילה. נאסר להתפלל ב"היכל"; נאסר לשנות את נוסח התפילה; נאסר להתפלל בשפת המדינה או ללוות את התפילה בנגינה, אפילו בידי נגן לא יהודי. הוויכוח בין שני המחנות מכונה "ריב ההיכל", והוא התפשט מגרמניה גם לקהילות אחרות במרכז אירופה ובמערבה.
מאבק קשה נגד התיקונים בדת התנהל בהונגריה. התנועה הרפורמית בהונגריה הייתה זרם מיוחד שנקרא היהדות הנאלמת (ראו הרחבה בהמשך העמוד), ובמהלך המאה ה-19 היא התחזקה עד שהקיפה חלק ניכר מיהודי הונגריה.
נאולוגיה - קיצור של נאו-תאולוגיה (נאו - חדש; תאולוגיה - חקר הדת). הכוונה היא לזרם הלא-אורתודוקסי העיקרי ביהדות הונגריה ובשטחי הממלכה ההונגרית לשעבר. היהודים שהשתייכו ליהדות הנאולוגית לא פעלו על פי אידאולוגיה ממודרת של תיקונים בדת אלא בחרו לסטות מההלכה בחיי היום-יום. הם לא הכניסו שינויים בנוסח התפילה בבתי הכנסת שלהם, אך קראו להם "היכל". התפילה התקיימה בבתי הכנסת הנאולוגיים בשפה ההונגרית, ואת התפילה ליוו מקהלה ונגינת עוגב.
לנוכח התחזקות היהדות הנאולוגית, בשנת 1865 התכנסו רבנים בעיירה מיכאלוביץ שבצפון הונגריה וחתמו על מסמך שפירט את דרכי המאבק בתיקונים בדת. הרבנים האלה התנגדו לכל השינויים שעשו הרפורמים בהשפעת החברה הסובבת או במטרה להשתלב בתוכה, והגדירו אותם כאיסור "מדאורייתא" - איסור שחומרת הפרתו כחומרת הפרתם של דברי תורה. בין האיסורים שהטילו: לדרוש בלשון "אומות העולם" או להאזין לדרשות כאלה; להתפלל בבית כנסת שהבימה בו איננה באמצע בית הכנסת; לבנות בית כנסת בצורת מגדל עם צריחים כפי שנהגו הרפורמים; לעצב בגדים מיוחדים לשליחי הציבור ולחזנים, כדוגמת בגדי הכמרים הנוצרים; ליצור מחיצות שמאפשרות לגברים לראות את עזרת הנשים בזמן התפילה; להיכנס לבתי כנסת שיש בהם שירת מקהלה; לערוך חופה וקידושין בבית הכנסת (אלא רק תחת כיפת השמים) ועוד.
ההחלטות שהתקבלו בכנס מיכאלוביץ לא היו מקובלות על כל הרבנים בהונגריה. היו רבנים שהזדהו עם החלטות הכנס כדרך למאבק ברפורמה, אך הם לא רצו לתת להן מעמד של איסור מדאורייתא. לעומת זאת, היו רבנים שדרשו להחריף את דרכי המאבק
*268*
ברפורמים וקראו להיבדלות מוחלטת מהם. רבנים כגון המהר"ם שיק (1807-1879), תלמידו של החת''ם סופר, סברו שמן הראוי להוציא את הרפורמים מכלל ישראל, וכי יש לאסור לאכול משחיטתם או לאפשר להם להיקבר בבתי העלמין של הקהילה, והיו רבנים שאמרו אף למול את בניהם. גישה זאת נחשבת לאולטרה-אורתודוקסית - אורתודוקסיה קיצונית.
החוקרים רואים את התגבשותה של האורתודוקסיה בהחלטה שהתקבלה בהונגריה על הפרדת הקהילות. בשנת 1868 התכנס בבודפשט קונגרס של נציגי הקהילות היהודיות בהונגריה במטרה לבחון את השינויים הנדרשים מהיהודים לקראת אמנציפציה. משהתברר כי רוב הצירים משתייכים לזרם הנאולוגי, החליטו הרבנים המתנגדים לתיקונים בדת לבקש מהשלטונות להכיר בהם כקהילה עצמאית נפרדת מהרפורמים, והם נענו בחיוב. לדעת חוקרים, אירוע זה מציין את ראשיתה של האורתודוקסיה כתנועה מאורגנת.
(בספר תמונה של הרב שמעון רפאל הירש)
ועתה כי קמו אפיקורסים, רבנים רעים, והתחברו ודברו בתורה דופי תחת יופי כאשר פרסמו וחקקו אוון בדפוס (...). וגם בתורת משה רבינו עליו השלום שמו יד באיסורים חמורים, מיתה וכרת יקילו, ויאמרו לעד הכל כי אין להם חלק בתורה. (...)
ואם אמנם כח ורשות החרם, נוטל מטעם המלכות ירום הודה מכל מקום לא אדע למה לא נפרסם האמת מה דינם של האנשים האלה לפי דת תורתנו הקדושה כיון שכפרו בתורה מן השמים, כאשר יעיד על זה הרבה מדבריהם וספרי מינים שלהם. אם כן הרי הם אינם יהודים וכגוים גמורים, ורעים מהם (...) וכל שכן שאינם נאמנים, להורות להיות למורים ורבנים, או מורים ומחנכים ילדי ישראל, ושחיטתם נבלה. (...) ופסולים לעדות ולדיינים וממילא הגיטין והקידושין שלהם אינם, (...) ואם כן כיון שכגוים גמורים הם בנותיהם ובניהם אסורים לנו (...).
על פי: שאלות ותשובות מהר"ם שיק חיו"ר, חלק אורח חיים, סימן ש"ה
1. מהו מעמדם ההלכתי של הרפורמים, לפי המהר"ם שיק?
2. מה חש המהר"ם שיק שביכולתו לעשות במלחמתו ברפורמים? ומה אין בכוחו לעשות?
(בספר תמונה של הרב שמעון רפאל הירש)
בין החוקרים קיים ויכוח האם האורתודוקסיה ביהדות היא תופעה חדשה על אף שהיא רואה עצמה כהמשך של היהדות המסורתית, והאם קיים הבדל חד, מהותי, בין החברה האורתודוקסית לבין החברה היהודית המסורתית שלפני העידן המודרני. יש חוקרים הסבורים שהאורתודוקסיה היא תופעה שהתפתחה בתגובה למודרנה, וכי היא שם נרדף לשמרנות. לדעתם היא צמחה על רקע השינוי שחל במעמדן של הקהילות היהודיות, ובכוח הכפייה שניטל מהן. היהודים שביקשו לקיים בהקפדה את המצוות ולשמר את אורח החיים היהודי המסורתי, החלו לחשוש שמא יהפכו למיעוט והגיבו בהתגוננות או בהתקפת נגד.
לפי דעה זאת, החברה האורתודוקסית שונה מהותית מהחברה היהודית המסורתית, ושוני זה בא לידי ביטוי בכמה מאפיינים. לדוגמה, בחברה היהודית האורתודוקסית קיום המצוות הוא בחירה מודעת, לנוכח האפשרויות האחרות של חיים יהודיים. בהתאם לכך, החברה האורתודוקסית רואה צורך לנמק את התביעה לציית להלכה על כל פרטיה ודקדוקיה. אך לא רק עצם ההנמקה היא חידוש. גם תוכנה של ההנמקה חדש, ולא אחת היא חברתית ולא הלכתית, כגון האיסור להידמות לחברה הלא יהודית. מאפיינים אחרים הם החמרה בפסיקה ההלכתית, העצמת מעמדו של פוסק ההלכה והפיכת המנהג להלכה מחייבת.
חוקרים אחרים, לעומת זאת, טוענים כי האורתודוקסיה אינה בהכרח תוצאה של השינויים שאירעו בחברה האירופית, אלא היא תוצאה של תהליכים שהתרחשו בתוך הקהילה היהודית עצמה. לפי דעה זאת, יש קשר הדוק בין מסורת לבין מודרניות, ואין אלה שני תהליכים קוטביים, כאשר המסורת מייצגת את הדת והמודרנה מייצגת את החילון. הן החילון והן האורתודוקסיה הם ביטויים שונים לאופן שבו המודרנה הייתה שותפה בעיצובה של החברה היהודית המודרנית. לדעת החוקרים האלה, חברה יהודית אורתודוקסית מתקיימת רק לקראת סוף המאה ה-19, משעה שנוצרו מוסדות נפרדים לכל אחת מהקהילות. כמו כן הם טוענים כי ההתנגדות לרפורמה היא רק היבט אחד, צר יחסית, של החברה האורתודוקסית. כך או כך, כל החוקרים מסכימים שהאורתודוקסיה, היא עצמה אחד מגילויי המודרנה
*269*
*269*
*269*
זרם נוסף ביהדות האורתודוקסית התגבש בגרמניה. אחד ממנהיגי הזרם היה הרב שמשון רפאל הירש (ראו הרחבה בהמשך העמוד), אשר כיהן במשך 38 שנה כרב בעיר פרנקפורט שבגרמניה. הרב הירש קידם בברכה את השתלבותם של היהודים בחיי המדינה, אך דחה בתוקף את השינויים שהציעו הרפורמים. הוא טען כי הוא מוכן לוותר על השוויון האזרחי במדינה, אם הוא יגרום לנטישת היהדות. הוא סבר כי התורה היא עיקר היהדות, וכי לעם ישראל יש שליחות אוניברסלית להציג את התורה לפני עמי העולם.
הרב הירש ביקש לשלב בין נאמנות למסורת ושמירה על ההלכה היהודית לבין היבטים במודרנה, שהוא ראה אותם כהיבטים חיוביים. הוא ניסח השקפה זו בביטוי שמקורו במשנה (אבות ב, ב): "תורה עם דרך ארץ". משמעותו של המושג "דרך ארץ" בכתבי הרב הירש איננו חד-משמעי. בחלק מכתביו הוא מתייחס בביטוי זה אך ורק לצדדים המעשיים המוטלים על האדם כאזרח המדינה, ובכתבים אחרים הוא מתייחס לצדדים העיוניים או התרבותיים של חיי האדם, כלומר, להיכרות עם התרבות הכללית.
לפי הרב הירש, כל יהודי מאמין חייב לקיים את כל המצוות כפי שהתפתחו במרוצת הדורות, ואין לאיש היתר או סמכות לשנותן. אם נוצר מצב של אי התאמה בין המצווה לבין המציאות בת הזמן, מה שנדרש הוא תיקון של החברה ולא של התורה: "חינוך והעלאת הדור אל התורה, ולא התאמת התורה אל הזמן. לא הורדת הפסגה אל הרדידות של חיינו". על אף התנגדותו לתיקונים בדת, הרב הירש לא נרתע מלשנות מנהגים כדי להיענות לצורכי הדור, ובלבד שהשינוי לא יסתור את ההלכה. לדוגמה, הוא נשא את הדרשה בבית הכנסת שלו בשפה הגרמנית, והנהיג מקהלת גברים. לעומת זאת, הוא התנגד נחרצות להשמטת פיוטים, גם אם הקהל לא הבין את כל הביטויים המופיעים בהם.
(בספר תמונה של הרב שמעון רפאל הירש)
(...) הוגי הדעות של הריפורמה שאפו לאחד את זיקתם ליהדות עם זיקתם לתרבות ההומניסטית הכללית. על כן הכניסו את היהדות כולה, אמונתה ואורחות חייה לתוך ההיסטוריה. רש"ר הירש שביקש לקבוע בניגוד להם את נצחיותה של התורה הוציא אותה מתוך ההיסטוריה. אבל הוא ייחס ערך עצמי לתרבות ההומניסטית, ועל כן החזיר את היהודים אל ההיסטוריה ויצר באופן זה תבנית כפולה ומורכבת שיש בה תחום סגור ומוחלט, נצחי ובלתי משתנה, ותחום פתוח ויחסי, זמני ומשתנה. (...)
אליעזר שביד, "תפיסת היהדות כמהות על-היסטורית", בתוך: תולדות ההגות היהודית בעת החדשה, עמ' 309.
1. על פי הקטע, מה הייתה שאיפתם של הוגי הדעות של הרפורמה? ובמה נבדל מהם הרש"ר הירש?
2. הסבירו במילים שלכם את התבנית הכפולה והמורכבת שיצר הרש"ר הירש - מהו "התחום הסגור" ומהו "התחום הפתוח"?
הרב שמעון רפאל הירש, הרש"ר הירש (1808-1888) - ממנהיגי המאבק נגד הרפורמה בגרמניה, וברוב שנותיו כיהן כרב בפרנקפורט. הקים וניהל בפרנקפורט בית ספר יהודי, שיישם את העיקרון של "תורה עם דרך ארץ". רש"ר הירש תרגם לגרמנית והוסיף ביאור (בגרמנית) לחמישה חומשי תורה ולספר תהלים, ונוסף על כך פרסם ספרים המציגים את השקפותיו על היהדות. רש"ר הירש גם ייסד בפרנקפורט את כתב העת "ישורון" (1845) שנועד לשמש במה להגנה על היהדות.
(בספר תמונה של הרב שמעון רפאל הירש)
*270*
בממגרת מאבקו ברפורמה כתב הרב הירש ספרים לחיזוק השמירה על המצוות בקרב הצעירים. בספרו "חורב" הוא הסביר את הטעמים של כל מצווה ומצווה, וניסה להראות את החוכמה הטמונה בכל אחד מפרטי הדינים של המצווה. הוא נתקל בקושי בהדפסת הספר, ולכן תמצת את רעיונותיו בחוברת קצרה בשם "אגרות צפון" - חליפת מכתבים דמיונית בין בנימין, הצעיר היהודי המתלבט, לבין חברו נפתלי, הדבק במסורת. בחוברת דן הרב הירש בנושאים כגון: תכלית בריאת העולם, תפקידו של האדם וייעודו של עם ישראל. לפי הרב הירש, כל הוויתו של עם ישראל מיוסדת על התורה, אך יש ללמוד אותה בדרך נכונה ובמטרה לקיימה.
התפיסה שייצג הרב הירש מכונה נאו-אורתודוקסיה - אורתודוקסיה חדשה. היא מייצגת נאמנות מוחלטת לתורה ולמצוות מבלי לדחות את ערכי המודרנה. הנאו-אורתודוקסים הבדילו בין "מנהג" ובין "מצווה": אפשר לשנות מנהגים, אך אי אפשר לשנות מצוות. היהודים שהשתייכו לזרם הנאו-אורתודוקסי השתלבו בחברה הסובבת ואף אימצו חלק מאורחות החיים והתרבות שלה, כל עוד לא סתרו את מצוות היהדות. הדבר ניכר בעיסוקיהם, בלבושם, בהשתלבותם בלימודים באוניברסיטאות וברכישת תארים אקדמיים, וכן בנטייתם לבלות את שעות הפנאי בתאטראות ובקונצרטים. בהשפעת הנאו-אורתודוקסיה צמחה הדמות של היהודי האורתודוקסי המודרני - יהודי המשלב קיום קפדני של מצוות התורה עם השכלה כללית, לרוב השכלה אקדמית, לצד התערות חברתית מסוימת.
(בספר תמונה של כיתת בנות בבית הספר הראלי "שמשון רפאל הירש", פרנקפורט 1906)
במסגרת עבודת הקורבנות אין מקום לשרירות סובייקטיבית (התעקשות אישית), אפילו קורבנות נדבה חייבים להיעשות במסגרת הצורות שנקבעו להם. כי מקריבי הקורבן מבקשים את קרבת האלוהים, אך זו לא תושג אלא על ידי שמיעה בקול ה' וקבלת עול מצוות. הנה זוהי הנקודה המבדילה בין יהדות לאלילות. האלילות מבקשת לשעבד את האל למען יעשה רצון האדם, ואילו אישי ישראל משעבדים את האדם לעבודה ה'. משום כך קורבנות הבדויים מלב האדם (קורבנות שהאדם לא נצטווה עליהם) חותרים תחת אותה האמת שהקורבן בא לתת לה ביטוי ומשליטים את הסובייקטיביות השרירותית תחת השמיעה בקול ה'.
1. הסבירו במילים שלכם מה מייחד את היהדות מהאלילות, על פי הרב הירש.
2. בדבריו של הירש עולה ביקורת מרומזת על השינויים שביצעו אנשי הרפורמה. מהי לפי הרב הירש מטרתם של הרפורמים? ובמה הם טועים?
(בספר תמונה של כיתת בנות בבית הספר הראלי "שמשון רפאל הירש", פרנקפורט 1906)
בית הספר נוסד בשנת 1853, וחינוך הבנות היה ברוח הנאו-אורתודוקסיה. בבית הספר למדו - לצד המקצועות היהודיים המסורתיים - גם מתמטיקה ומדעים.
*271*
*271*
החל ב-1850 היו הנאו-אורתודוקסים בפרנקפורט מאורגנים באגודה בשם "עדת ישורון", והיא שהזמינה את הרב הירש לכהן כרב בעירם. הנאו-אורתודוקסים היו מיעוט בקרב יהודי פרנקפורט. הם הורשו לקיים מוסדות מיוחדים משלהם, אך לא חדלו מלהשתייך לקהילה היהודית המקומית, שנשלטה בידי הרפורמים. לאחר שבהונגריה הוחלט על הפרדת הקהילות, החל הרב הירש לפעול נמרצות לפרישתה של עדת ישורון מהקהילה. בעיניו, השינויים שחוללו הרפורמים היו מרחיקי לכת כל כך שלא ניתן עוד להשתייך לקהילה אחת עמם.
הפרישה של עדת ישורון מקהילת פרנקפורט התאפשרה לאחר שבשנת 1876 התקבל חוק ממשלתי שהתיר לאזרחים לפרוש מן הקהילה היהודית המרכזית, להקים לעצמם קהילות קטנות או לבחור שלא להשתייך לקהילה כלל. אולם לא כל המשתייכים לעדת ישורון תמכו בעמדת הרב הירש. הם התקשו לפרוש מהקהילה המקומית שבני משפחתם השתייכו אליה במשך דורות רבים, ומבית הכנסת שאבות אבותיהם התפללו בו. לפרישה התנגד גם הרב יצחק דב במברגר (ראו הרחבה בהמשך העמוד), הרב הראשי של מדינת וירצבורג, שהיה ידוע במאבקו נגד הרפורמים. לדבריו, מאחר שראשי הקהילה הרפורמית בפרנקפורט התחייבו לספק את צורכי האורתודוקסים, אין סיבה לפרוש מן הקהילה. בין השניים פרץ ויכוח נוקב ופומבי הידוע בשם פולמוס הפרדת הקהילות. בסופו של דבר התפלגו הנאו-האורתודוקסים בפרנקפורט לשתי קבוצות: אורתודוקסיה פורשת בהנהגת הרב הירש, שהפכה לקהילה בפני עצמה, ואורתודוקסיה שנותרה במסגרת הקהילה האם תוך שמירה על עקרונותיה.
הרב יצחק דב במברגר (1807-1878) נמנה עם מנהיגיה הבולטים של יהדות גרמניה בסוף המאה ה-19. נודע כאיש חינוך אשר ייסד בעירו וירצבורג ישיבה, בית ספר יסודי יהודי וגם סמינר למורים. הרב במברגר התפרסם גם בזכות ספר שו"ת רבים שכתב, ובזכות תרגום חדש של התנ"ך לגרמנית. שלושת המכתבים בינו לבין הרב הירש, שהתפרסמו ב-1877, הסעירו את דעת הקהל היהודית בת הזמן.
(בספר תמונה של בית מדרש בעיירה מז'יבוז', גלויה, 1915 - היעזר במנחה)
מתוך מכתב גלוי שכתב הרב הירש בתגובה למאמר שפרסם הרב במברגר. לפי דברי הרב (במברגר) יכול יהודי אורתודוקסי להמשיך ולהיות חבר בקהילה רפורמית ללא נקיפות מצפון כלשהן, בתנאי שיוקמו - במסגרת אותה קהילה רפורמית ועל ידה - מוסדות התואמים את צרכיו הדתיים והוא לא ייאלץ להשתתף במימונם של המוסדות הרפורמיים. אדוני הרב, חברות מרצון בקהילה דתית גוררת בהכרח את האמונה בעיקרי הדת העומדים בבסיס אותה קהילה. (...)
מי שנישאר מרצונו החופשי חבר בקהילה הרפורמית - למרות שניתנה לו הרשות להצטרף למוסדות מחוץ לקהילה הרפורמית הפועלים על פי ההלכה - עושה זאת כדי להיות חבר דווקא בה. (...)
מהו טיבה של אותה רפורמה הזוכה בעקבות הכרזתו (של הרב במברגר) - אף כי ללא ספק בשוגג וללא כוונה תחילה מצדו - לזכות קיום בעיני היהדות האורתודוקסית? (...) הקהילה הרפורמית הרחיקה מסידורי התפילה שלה כל איזכור של משיח, של קיבוץ גלויות, של בנייתו מחדש של בית המקדש ושל סדר עבודה (עבודת הקורבנות) בעבר ובעתיד. היא השמיטה מברכת המזון את הארץ, את הברית ואת מלכות בית דוד. (...) כיצד מתייחסים ספרי ההלכה שלנו לשיטה שכזו? האם לא כאל מינות ואפיקורסות המובהקות ביותר? (...) הפסיקה ההלכתית מחייבת הרחקה גדולה יותר ממינות ואפיקורסות מאשר מעבודה זרה.
(...) נשאלת השאלה, כיצד יורשה ליהודי האורתודוקסי (...) להיות חבר בקהילת-מינות (קהילה הסוטה מן הדרך הנכונה), אותה מינות שעל ההתרחקות ממנה מצווים אנו בחומרה גדולה פי כמה מאשר מעבודה זרה. (...)
משוכנעני שכנוע עמוק, כי הרפואה היחידה לזמננו ולתחלואים הפוקדים את יהדות גרמניה זה יותר מיובל שנים אינה אלא אותה הפרדה המתאפשרת לנו עתה בחסדי ד' בתוקף החוק מה-28 ביולי 1876. כל מי שהאמת הדתית יקרה לו, כל מי שהדת לא הפכה עבורו למשחק צורות חסר תוכן עם כללים בלתי מחייבים ללא כל משמעות, חייב לתמוך בהפרדה זו. מי שמעכב את הפרישה (מהקהילות) מעכב את גאולתנו הרוחנית.
מובא בתוך: "מחלוקת שסופה להתקיים: הוויכוח סביב הפרישה מהקהילה (1877)'', פרסומי הקתדרה ע"ש רבי שמשון רפאל הירש לחקר תנועת "תורה עם דרך ארץ", עמ' 24-28.
1. מהי העמדה של הרב הירש? וכיצד הוא מציג את החוק שקבע השלטון?
2. באילו טיעונים מבקש הרב הירש לשכנע את הרב במברגר לעזוב את הקהילה הרפורמית? ובאיזו מידה טיעונים אלה מתאימים למאפייניי תנועת הרפורמה המוכרים לכם?
3. שערו אילו טיעונים נגדיים יכול הרב במברגר להשיב לרב הירש.
*272*
(בספר תמונה של בית מדרש בעיירה מז'יבוז', גלויה, 1915 - היעזר במנחה)
1.
א. ערכו השוואה בין התפיסות השונות של הזרמים היהודיים במרכז אירופה ובמערבה בעזרת טבלה:
(בספר תמונה של בית מדרש בעיירה מז'יבוז', גלויה, 1915 - היעזר במנחה)
(תא ריק) | היהדות האורתודוקסית | היהדות הנאו-אורתודוקסית | היהדות הקונסרבטיבית | היהדות הרפורמית |
מקור השם | -- | -- | -- | -- |
מקום ההתגבשות בתנועה | -- | -- | -- | -- |
מנהיגי התנועה | -- | -- | -- | -- |
מבנה בית הכנסת | -- | -- | -- | -- |
שפת התפילה | -- | -- | -- | -- |
נוסח התפילה | -- | -- | -- | -- |
אווירת התפילה | -- | -- | -- | -- |
אירועים מרכזיים בתולדות התנועה | -- | -- | -- | -- |
ב. הסבירו לפי איזה עיקרון מסודרים הזרמים והתנועות המופיעים בטבלה. התייחסו לרצף שבו הם מסודרים זה לצד זה.
ג. הציעו עיקרון אחר לארגון הזרמים והתנועות האלה ברצף אחר, ובצעו אותו.
ד. חוו דעתכם: האם יש ליצור עמודה נוספת בטבלה עבור היהדות הנאולוגית? נמקו.
2. בשנת 1786 פרסם אחד המשכילים, דוד פרידלנדר (עמ' 249), תרגום של סידור התפילה לגרמנית, מבלי לשנות מהנוסח המסורתי של התפילה. האם אפשר לראות בהוצאת הסידור ניסיון ראשון להנהיג תיקונים בדת? נמקו.
3. לדעת החוקר יעקב כ"ץ: "יצירת בית הכנסת הרפורמי הייתה מעשה כן של הזדהות יהודית, ביטוי של רצון להישאר בתוך הקהילה היהודית."
א. על מה מבסס כ"ץ את דעתו?
ב. האם אתם מסכימים עם דעתו? נמקו.
4. לדעת החוקר אליעזר שבייד, זכריה פרנקל החליט לפרוש מהתנועה הרפורמית משום שההחלטה על תפילה בגרמנית "לא הייתה לדעתו בגדר הוראת שעה שנדרשה כדי להתגבר על קושי שציבור יהודי החפץ להתפלל נקלע אליו שלא בטובתו, אלא הוראת קבע שנתקבלה כתיקון נחוץ לגופו מצד ציבור שההשתלבות בחברה ובתרבות הגרמנית הם (...) אידיאל שהוא דבק בו." (תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש, עמ' 151)
א. מדוע, לפי דברי הכותב, החליט הרב זכריה פרנקל לפרוש מהתנועה הרפורמית? האם לדעתכם צדק פרנקל בהערכת מניעיה של התנועה? נמקו.
ב. מה היה החידוש בתפיסתו של הרב זכריה פרנקל? איזו התנגדות היו דבריו יכולים לעורר? הבחינו בין מניעים שונים להתנגדות.
5.
א. בחרו אחד מהתיקונים בדת שהחת"ם סופר התנגד להם, והסבירו מה היו נימוקיו.
ב. יש המזהים את החת''ם סופר עם המושג "אורתודוקסיה". לפי מה שלמדתם, האם הזיהוי הזה נכון? נמקו.
6.
א. מה מאפיין את ההחלטות שהתקבלו בכנס מיכאלוביץ? אילו מהאיסורים שהוחלט עליהם בכנס אינם נהוגים בימינו?
ב. הביאו דוגמה לתגובה יהודית אורתודוקסית, ודוגמה לתגובה אולטרה-אורתודוקסית. הסבירו כיצד כל אחת מן הדוגמאות משקפת את תפיסת העולם של התנועה.
7. הרב הירש טען כי "הדת עושה יד אחת עם הקידמה." כיצד באה דעה זאת לידי ביטוי בפעילותו?
8. מה דומה ומה שונה ביחסם של החת"ם סופר והרב הירש כלפי הרפורמים?
9. נסחו דיון דמיוני בין יהודי אורתודוקסי, יהודי נאו-אורתודוקסי ויהודי רפורמי ביחס לתיקונים בדת. בחרו באחת מהסוגיות שבהן הצדדים חלוקים ביניהם, ונסחו את עמדתו של כל אחד מהמתדיינים ביחס אליה.
*273*
*273*
במאות ה-18 וה-19 התחוללו בחברה היהודית במזרח אירופה תמורות חברתיות ורעיוניות, ובראשן הופעתה של תנועת החסידות. השפעתה של החסידות הייתה רבת עוצמה והיא טלטלה את החברה היהודית במזרח אירופה טלטלה עזה, שלא אפשרה לה להמשיך ולהתנהל כפי שהתנהלה עד לאותה עת. כנגד החסידות קמה תנועת ההתנגדות, ובעקבותיהן הופיעו זרמים נוספים. בסעיף זה נלמד מה היה החידוש הרעיוני שכל תנועה הביאה עמה, כיצד הטמיעה התנועה את מרכיבי המודרנה, ואילו תמורות ערכיות וחברתיות היא חוללה.
*273*
*273*
אחת התמורות רבות העוצמה שהתרחשו בחברה היהודית במזרח אירופה במאה ה-18 הייתה הופעתה של תנועת החסידות. עד המאה ה-18 קיימו מרבית יהודי מזרח אירופה אורח חיים המבוסס על ההלכה ועל המסורת היהודית. אבל במחצית השנייה של המאה עברה החברה היהודית במזרח אירופה זעזועים קשים, שגרמו לה לבחון מחדש את ערכי היסוד שלה. ראשיתם של הזעזועים האלה הייתה עוד באמצע המאה ה-17, בפרעות ת''ח-ת"ט (ראו הרחבה בהמשך העמוד).
הפרעות גרמו להתערערות הביטחון האישי והקהילתי של היהודים, ולפגיעה כלכלית חמורה בהם. המצוקה הכלכלית הגדילה את הפערים החברתיים באוכלוסייה היהודית, ונפגעה יכולתן של הקהילות לשלם מסים לשלטונות. על אמון הפרעות נוסף גם משבר דתי שהתחולל בעקבות הופעתו של שבתאי צבי, והאכזבה שהותיר אחריו כשהתברר כי הוא משיח שקר.
פרעות ת"ח-ת"ט - פרעות ביהודי אוקראינה, שהתרחשו בשנים 1648-1649, במהלך "מרד הקוזקים" בהנהגת בוגדאן חמייילניצקי. המרד כוון נגד האצילים, הכמרים והיהודים, והוא פרץ על רקע שאיפתם של האוקראינים להשתחרר מעול האצילים הפולנים ולהקים מדינה עצמאית. במהלך המרד נרצחו אלפי יהודים ונחרבו מאות קהילות.
(בספר תמונה של בית מדרש בעיירה מז'יבוז', גלויה, 1915 - היעזר במנחה)
הקינה חוברה על ידי הרב יום טוב ליפמן הלר (1579-1654), הידוע בכינויו "תוספות יום טוב" על שם פירושו למשנה. הרב, שהיה עד לפרעות, עסק ברבות מתשובותיו בהלכה בהתרת הנשים שנותרו עגונות בעקבות הפרעות.
אלה אזכרה בדמעות שליש, צעקה מרה גדולה.
אבוי, אוי, אללי! בזכרי שנתיים, לא היו כהנה לרע מיום שגלינו בגולה.
תיו חית זאת! שנה גן ה' חשבנוה איש איש לנחלתו יהא עולה
תיו טית אחת היא שנה דמי נשפך לא זו אף זו רעה חולה.
(...) הלא כי אין אלוהים בקרבי מצאוני אלה הרעות.
על אלה אני בוכיה ועיני זולגות דמעות.
לא ימנו לרב כמה מאות אלף ממותי חרב, רעב, דבר ושאר מחלות -
ראה ה' והביטה ועשה עמנו אות לטובה.
1. כיצד נתפסו הפרעות בעיני בני הדור? העתיקו את המשפטים בקינה המצביעים על כך.
2. בעקבות הפרעות נקבע יום כ' בסיוון, שבו נחרבה קהילת נמירוב, כיום צום. מה אפשר ללמוד מהעובדה שהקהילות קיבלו על עצמן לצום ביום זה?
על שבתאי צבי
שבתאי צבי (1626-1676) נולד באיזמיר שבתורכיה והיה אחד ממשיחי השקר הידועים ביותר בהיסטוריה של עם ישראל. בצעירותו עסק במיסטיקה ובקבלה, וסביבו התקבצו תלמידים ומעריצים שליוו אותו בנדודיו ברחבי האימפריה העות'מאנית. כשהגיע לעזה פגש את המקובל נתן העזתי, שהכריז כי שבתאי צבי הוא המשיח. הידיעות על בוא ה''משיח" התפשטו בקהילות היהודיות ברחבי התפוצות, ויהודים רבים החלו בהכנות לעלייה לארץ ישראל.
ההתרגשות שעוררה הופעתו של שבתאי צבי הביאה למאסרו על ידי הסולטן העות'מאני. הסולטן תבע ממנו להתאסלם, ולתדהמת מאמיניו הוא נענה לתביעה. משהתברר כי מדובר במשיח שקר האכזבה הייתה גדולה, אך היו שהמשיכו להאמין כי הוא המשיח והתאסלמו אף הם.
*274*
באותה תקופה גם נחלש השלטון המרכזי, והדבר גרם לפגיעה באוטונומיה של הקהילות היהודיות. צירוף נסיבות זה גרם לכך שיהודים רבים איבדו את אמונם בהנהגה המסורתית ובמוסדות הקהילה.
על רקע הזעזועים האלה, התבלטו בחברה היהודית במזרח אירופה, בין השאר, חבורות שהושפעו באופן כללי מהעיסוק ההולך וגובר בתורת הקבלה (ראו הרחבה בהמשך העמוד) בתפוצות ישראל במאה ה-16, ובמיוחד בקבלת האר"י. אנשים אלה כונו "חסידים" (ראו הרחבה בהמשך העמוד).
חבורות החסידים היו שונות זו מזו והן יצרו לעצמן מנהגים וטקסים ייחודיים: היו שנהגו לצום, לענות את עצמם בסיגופים או להתבודד, והיו שהתכנסו בחצות הליל לצורך תיקון חצות - אמירת קינות ותפילות על חורבן המקדש. היו גם חבורות של חסידים (לדוגמה, חבורה של חסידים בברודי) שנהגו להתאסף בקלויז - בית המדרש - וללמוד גמרא או קבלה. היו חבורות של חסידים שנהגו להתפלל בנוסח האר"י - נוסח תפילה ספרדי, שנוספו לו הגהות שערך האר"י. אחרים היו מתכנסים בשבת לסעודה שלישית משותפת ולבשו בגדים לבנים כסמל לטהרה. מנהגים אלה יצרו מרחק בינם לבין הקהילה, שראתה בהם מנהגים המתאימים ליחידי סגולה בלבד.
אחת מחבורות החסידים התקבצה סביב ר' ישראל בעל שם טוב, הבעש"ט (ראו הרחבה בהמשך העמוד). הוא היה מפורסם כבעל שם - מרפא עממי בעזרת קמעות, השבעות, עשבי מרפא וכדומה. לצד עיסוקו בריפוי חולים ובסיוע למבקשי עצתו בענייני פרנסה, נודע הבעש"ט כבעל כוחות רוחניים מיוחדים. בזכות הכוחות האלה, שיכלו להקל את מצוקתם של יחידים וקהילות, ובזכות תורתו, התגבש סביבו חוג של חסידים, ועם הזמן התבסס מעמדו כמורה דרך בעבודת ה'.
פעילותו של הבעש"ט התרכזה בעיקר בתחומי פודוליה (כיום במרכז אוקראינה), ובימיו עדיין לא הייתה החסידות תנועה מאורגנת. לאחר פטירתו, ב-1760, התפשטה תנועת החסידות והיקפה הגאוגרפי גדל: המרכז עבר לאזור ווהלין, ומשם התפשטו הרעיונות לרוסיה הלבנה, לליטא ולמרכז פולין (ראו מפה, עמ' 277). התפשטות הרעיונות לאזורים נוספים הביאה לגידול גם במספר החסידים, ומחוג מצומצם של כעשרות תלמידי הבעש"ט נעשתה החסידות לתנועה של המונים.
תורת הקבלה - תורת הסוד היהודית, שבמרכזה עומדת השאיפה של האדם לצמצם את הפער בין העולם הגשמי לבין האלוהות. לפי הקבלה, האל מתגלה בעולם הגשמי בדרכים מגוונות הנקראות "ספירות". אחד הגילויים של רצון ה' וחוכמתו הוא התורה, ולכן כשאדם מישראל עוסק בתורה הוא מתקשר עם החוכמה האלוהית.
חסיד - מושג שקיבל במהלך ההיסטוריה משמעויות שונות. בהוראתו המקורית: אדם צדיק וירא שמים, המקפיד על קיום מצוות או מתנהג עם הבריות ברחמים ובהתחשבות, מעבר למה שהוא חייב על פי התורה. בתקופת החשמונאים היו החסידים בני קבוצה שהתנגדה לגזרות היוונים; בתקופת התנאים היו החסידים בני חוג מסוים ומצומצם בקרב החכמים; ובתקופת התלמוד הצביע המושג על אנשים יחידי סגולה, העושים מעשים טובים שהם אינם מצווים לעשותם על פי ההלכה אלא הם נעשים לפנים משורת הדין. במאה ה-12 ובמאה ה-13 החסידים היו קבוצה בקרב יהודי אשכנז שנהגה בפרישות ובסגפנות. כך נהגו גם חבורות של מקובלים בפולין במאה ה-17 ובמאה ה-18,לפני הופעת הבעש"ט.
ר' ישראל בעל שם טוב, הבעש"ט (1698 בערך עד 1760) - הידיעות על דמותו של הבעש"ט מועטות, ורובן מתבססות על סיפורים שסיפרו החסידים. לפי סיפורים אלה נולד הבעש"ט כנראה באזור אוקראינה, והוא נהג להתבודד בהרי הקרפטים. הבעש"ט לא חיבר ספרים; רעיונות בשמו מופיעים בספרי תלמידיו.
*274*
אחד הרעיונות החשובים בתורתו של הבשע"ט הוא רעיון הדבקות - כמיהה וחתירה למגע בלתי אמצעי עם האל. רעיון הדבקות מופיע כבר בתורת הקבלה, והוא מבוסס על התפיסה שהאל מצוי בכל מקום - "לית אתר פנוי מיניה": אין מקום פנוי מהנוכחות האלוהית, והאל מתגלה בכל תופעה - גם כזו הנראית גשמית. הבעש"ט העניק פרשנות חדשה לרעיון הדבקות וגם לאופי הגילוי של האל בעולם. לפי הבעש"ט האדם יכול להגיע לדבקות שכן בכל אדם קיים יסוד אלוהי, ומשום שכל תופעה היא לא רק גילוי של האלוהות אלא היא אף זהה לאלוהות.
הבעש"ט האמין לא רק בכך שהאדם יכול לשאוף ולהגיע לדבקות, אלא גם בכך שהדרך אליה איננה באמצעות סיגוף. אם עומד דבר מה בדרכו של האדם לדבקות, עליו לבצע שינוי פנימי. לדוגמה, הבעש"ט האמין כי אם יסיר האדם את הגאווה והאנוכיות, הוא יגיע אל היסוד האלוהי שבנפשו. עוד הוא סבר כי אפשר להגיע לדבקות על ידי קיום המצוות מתוך כוונה למלא את רצון ה'. כוונה זאת חשובה לעתים אף יותר מן ההקפדה לקיים את המצוות על כל פרטיהן ודקדוקיהן.
*275*
לפי הבעש"ט, הדרך העיקרית להגיע לדבקות היא התפילה, ובמיוחד תפילה הנאמרת בכוונה רבה ובהתלהבות. החשיבות שייחסה החסידות לכוונה שבלב גרמה לחסידים להקפיד פחות על זמני התפילה כפי שההלכה מחייבת, ועל קיומה בבית הכנסת. התפילה החסידית התאפיינה באקסטזה - התלהבות גדולה, שלוותה בתנועות גוף ובהרמת קול, לעתים אף בצעקות. דרך נוספת להגיע לדבקות הייתה באמצעות לימוד התורה; לא לימוד בדרך המקובלת אלא לימוד מתוך כוונה לחשוף את המשמעות האלוהית הטבועה בכל אחת מהאותיות והמילים.
נוסף על התפילה ולימוד התורה כדרכים להגיע לדבקות, הבעש''ט האמין כי כל מעשה שהאדם עושה יכול להביא אותו לדבקות, אפילו פעולות גשמיות כגון אכילה ושתייה ואפילו באמצעות היצר הרע. לכן, לדעתו, גם יהודי פשוט שאיננו תלמיד חכם יכול להגיע למצב של דבקות, כל עוד עומדת לנגד עיניו התכלית האלוהית שיש בכל מעשה ומעשה.
(בספר תמונה של הבעש"ט ברישום ארכיוני בעיירה מז'יבוז', 1758 - היעזר במנחה)
(בספר מפה של שלבים בהתפשטות החסידות במאות ה-18 וה-19 - היעזר במנחה)
1. מה אפשר ללמוד מכל אחת מן התמונות ומן הכיתובים?
2. לאיזו מהתמונות יש לדעתכם לייחס משקל היסטורי רב יותר? לתמונת הבית או לרשימת משלמי המסים? נמקו.
רעיון הדבקות כאידאל הדתי הראשון במעלה לא היה חדש במחשבה היהודית, והחוקרים חלוקים ביניהם מה חידש הבעש"ט בנושא זה. חלק מהחוקרים רואים את החידוש של הבעש"ט בכך שהאמין כי כל אדם יכול להגיע לדבקות. חוקרים אחרים טענו כי הבעש''ט סבר שהדבקות היא עדיין נחלתם של יחידי סגולה בלבד, אבל החידוש שלו הוא בדרך החדשה שהציע להגיע אל הדבקות.
הבעש"ט הפיץ את תורתו בקרב תלמידיו בשיחות בעל פה ולא השאיר אחריו תורה כתובה. ואולם תלמידו, רבי יעקב יוסף מפולנאה, אסף את רעיונותיו ואת אמרותיו ופרסם אותם בספר "תולדות יעקב יוסף" (1780) ובספרים נוספים. דברים נוספים בשמו של הבעש"ט מובאים בספרי תלמידיו ובספרי תלמידיהם, לדוגמה הספר "צוואת הריב''ש" (רבי ישראל בעל שם טוב). כמו כן אספו תלמידיו סיפורים שאפשר ללמוד מהם על דמותו ועל רעיונותיו. הקובץ הקדום והחשוב ביותר של הסיפורים האלה הוא הספר "שבחי הבעש"ט", שהופיע 55 שנה לאחר מותו, בשנת 1815. מן המהדורות הרבות של הספר אפשר ללמוד שהיה פופולרי ביותר בחברה היהודית והוא סייע להנצחת שמו ודרכו של הבעש"ט בציבור הרחב.
*276*
(בספר מפה של שלבים בהתפשטות החסידות במאות ה-18 וה-19 - היעזר במנחה)
הספר צוואת הריב"ש נכתב על ידי רבי ישעיה מיאנוב, שהיה מבית המדרש של המגיד ממזריץ', תלמידו של הבעש"ט.
ג: (...) האדם צריך לעבוד השי''ת (את השם יתברך) בכל כחו (...) שהכל הוא צורך (גבוה), מפני שהשי"ת רוצה שיעבדו אותו בכל האופנים. והכוונה כי לפעמים אדם הולך ומדבר עם בני אדם ואז אינו יכול ללמוד, וצריך להיות דבוק בהשי"ת (במחשבתו) ולייחד ייחודים. וכן כשהאדם הולך בדרך ואינו יכול להתפלל וללמוד כדרכו, וצריך לעבוד אותו באופנים אחרים. ואל יצער את עצמו בזה, כי השי"ת רוצה שיעבדוהו בכל האופנים, פעמים באופן זה ופעמים באופן זה, לכך הזדמן לפניו לילך לדרך או לדבר עם בני אדם בכדי לעבוד אותו באופן הב' (השני).
יא: ובכל דבר שיעשה יחשוב בזה שהוא עושה נחת רוח לבוראו ית' (יתברך), ולא לצורך עצמו אפילו מעט. אפילו אם עשה שיהיה לו תענוג בעבודתו זהו לצורך עצמו.
יז-יח: ויהיה תמיד בשמחה, ויחשוב ויאמין באמונה שלימה שהשכינה אצלו ושומרת אותו. הוא מסתכל על הבורא ית' והבורא ית' מסתכל בו.
כד: מחשבתו יהיה למעלה בעולם העליון בעבודת השי"ת, וידבק ויבטח בו שהוא ישיג חפצו.
ל: (בעת הלימוד) כשמדבר צריך שלא לחשוב מחשבה אחרת רק דביקות הבורא ית', ובעת הלימוד צריך לחשוב מחשבות הלימוד, ומכוח זה דבוק באלוהות כראוי.
מה: הבכיה הוא רעה מאד, שהאדם צריך לעבוד (את ה' דוקא) בשמחה. רק אם הבכיה היא מחמת שמחה (ודביקות השי"ת) אז טובה היא מאד.
קלז: יחשוב שהבורא מלא כל הארץ כבודו, ושכינתו תמיד אצלו, והוא דק מן הדק, והוא אדון (על) כל מעשים (...) שבעולם והוא יכול לעשות כל מה שאני אחפוץ, ולכך אינו יפה לו לבטוח רק בו יתברך.
מובא בתוך: ספר צוואת הריב"ש, ר' ישראל הבעל שם טוב, היכל ראשון, שער שני, עמ' ב, ה, י, יב, כ, סו.
1. נסחו בלשונכם את ההדרכה הרוחנית של הבעש"ט לאדם.
2. באילו אמצעים ניתן להגיע לדבקות, על פי הבעש"ט?
3. אילו יסודות בתורתו של הבעש"ט נוגעים לחיי הרגש? ואילו יסודות מדגישים את השכל?
(בספר מפה של שלבים בהתפשטות החסידות במאות ה-18 וה-19 - היעזר במנחה)
שמעתי ממורנו הרב פאלק החסיד המפורסם של קהילת קודש טיטשילנק ששמע מר' אברהם אב בית דין של קהילת קודש דובאסאר שהיה מקודם ש"ץ (שליח ציבור) בבית המדרש של קהילת קודש מעז'יבוז'. פעם אחת היו צריכין לאמר הלל שהיה ר"ח (ראש חודש) או חה''מ (חול המועד) של פסח, והיה רבי אברהם הנ"ל מתפלל תפלת שחרית לפני התיבה, והבעש"ט התפלל על מקומו והיה מנהגו להתפלל בעצמו לפני התיבה מן הלל, ובשמונה עשרה של קול רם נתרעד הבעש"ט רעדה גדולה והיה רועד והולך כדרכו לרעוד בתפילתו תמיד, ומי שראה אותו בשעת התפילה ראה הרעדה שלו. וכשסיים ר' אברהם הנ"ל חזרת התפילה והבעש"ט עומד במקומו ורועד ואינו הולך אל התיבה, ובא החסיד רבי וואלף קוצעס (ר' זאב קיציס) והציץ בפניו והנה בוערות כלפידים ועיניו בולטות והיו פתוחות ועומדים בלי תנועה כמו גוסס חס ושלום. ורמז ר' זאב הנ"ל לרבי אברהם ולקחו אותו זה ביד אחד וזה ביד אחד והוליכוהו אל התיבה. והלך עמהם ועמד לפני התיבה ורעד ערך מה (רעד רעידה קלה) ופתח ואמר הלל, והכל ברעדה; ואח"כ כשסיים הקדיש עמד ורעד זמן רב, והוצרכו להמתין בקריאת התורה עד שנח מרעדתו.
על פי מהדורת אברהם רובינשטיין, שבחי הבעש"ט, עמ' 85-86.
1. מה מאפיין את תפילתו של הבעש"ט? העתיקו את המשפטים המתארים זאת.
2. מה מנע מהבעש"ט למלא את תפקידו לפי הסיפור? וכיצד הצליח בסופו של דבר?
3. מהי, לדעתכם, הסיבה לכך שמחבר הספר "שבחי הבעש"ט" בחר להביא את הסיפור הזה על תפילת הבעש"ט?
4. כיצד לדעתכם יכול הסיפור הזה לסייע בהפצת רעיון הדבקות?
*277*
*277*
לאחר פטירתו של הבעש"ט, בשנת 1760, עברה הנהגת התנועה לתלמידו, רבי דב בער, שהתפרסם בכינוי המגיד ממזריץ' בזכות הדרשות שנהג לדרוש לפני החסידים. בימיו של המגיד התגבשו בחסידות דפוסים חדשים של הנהגה וארגון. שלא כמו הבעש"ט, אשר הרבה לנדוד בין תלמידיו - רבי דב בער הקים מרכז קבוע במזריץ' שבווהלין. המרכז נעשה מוקד עלייה לרגל, שהגיעו אליו חסידים שביקשו לשמוע תורה והדרכה מפיו של המגיד, וממנו יצאו שליחים להפיץ את תורת החסידות. כך קמו עוד בחייו של המגיד מרכזים חסידיים גם במקומות אחרים. לדוגמה, ר' אהרון מקרלין, שהקים את המרכז הראשון של החסידות בליטא.
בכל אחד ממרכזי החסידות החלה להתגבש עדה חסידית עצמאית, והמשתייכים אליה נבדלו משאר בני הקהילה. בשל החשיבות שייחסו לתפילה כדרך להגיע לדבקות, הם התפללו במניין נפרד ובנוסח משלהם, ותפילתם נאמרה בהתלהבות רבה ובהתרוממות הנפש. החסידים נבדלו משאר בני הקהילה גם באופן השחיטה של העופות והבהמות. הם לא סמכו על השוחטים שמינתה הקהילה, והקפידו לאכול רק מן השחיטה שלהם. חלק מן החסידים נהגו לשחוט בסכינים מלוטשים (מושחזים), ויש גם שייחסו לשחיטה משמעות קבלית - דרך "לגאול" את נשמותיהם של בני אדם שהתגלגלו בעופות ובבהמות.
(בספר מפה של שלבים בהתפשטות החסידות במאות ה-18 וה-19 - היעזר במנחה)
1. באילו אזורים באירופה התפשטה החסידות במאות ה-18 וה-19?
2. מה אפשר ללמוד מהתפשטות הגאוגרפית של החסידות? הבחינו בין התקופות השונות המצוינות במפה.
3. אתרו במפה מקומות שהיו מוקד להתפתחות של עדות החסידים המוכרות לכם בימינו.
*278*
ההשתייכות לעדה החסידית הייתה שונה מההשתייכות של יהודים לקהילה המקומית. העדה החסידית השתרעה על פני אזור גאוגרפי נרחב, והשתייכו אליה יהודים מקהילות שונות. ההשתייכות לעדה החסידית נעשתה מתוך בחירה אישית של החסיד. גם הנהגת העדה הייתה שונה מזו של רב הקהילה. בראש העדה עמד הצדיק - אדם שהצליח להגיע למעלת הדבקות. שלא כמו הרב שנבחר לתפקידו על סמך בקיאותו בספרות ההלכה - הצדיק, הרבי, זכה למעמדו בזכות הכריזמה שלו, היכולת להנהיג ולהשפיע על אחרים מכוח אישיותו, ובזכות יכולתו להישאר במצב של דבקות מתמדת. הצדיק נתפס כמורה דרך המהווה דוגמה אישית, וכמי שבכוחו לסייע לחסידים להשיג את הדבקות בה' ואת ההתעלות הרוחנית. אבל תפקיד הצדיק לא היה רק להעלות את החסידים לדרגה רוחנית גבוהה יותר, "מלמטה למעלה". לפי החסידות, הצדיק מתווך גם בין האלוהות לבין העולם, כלומר, "מלמעלה למטה". הצדיק נתפס כמעין צינור בין שמים לארץ להעברת השפע. באמצעות הצדיק האל מעביר לעולם את הברכה על הילדים, על הבריאות ועל הפרנסה: "בני, חיי ומזוני". הצדיק אף מסוגל לבטל גזרות קשות הנגזרות על הציבור ועל יחידים. לפיכך החסידים ניהלו את חייהם לפי הדרכת הצדיק.
החסידים פנו אל הצדיק בבקשת עזרה בכל נושא ונושא: עסקות מסחריות, שידוכים, מעבר לעיר אחרת ועוד. הם נהגו לסעוד עם הרבי בסעודה שנקראה טיש (ביידיש, שולחן), לשמוע ממנו דברי תורה ולשיר ניגונים. האכילה מהשיריים - שאריות שהרבי הותיר ממאכלו והוא מחלק לציבור החסידים המסובים לשולחן - נחשבה גם היא דרך להגיע להתעלות רוחנית. החסידים האמינו כי אין לעבוד את האל מתוך עצבות, בסיגופים ובחומרה, אלא באמצעות הגשמיות ומתוך שמחה והתלהבות.
(בספר תמונה של גביע יין מ"שמירת" צדיקים. פולין כנראה מן המאה ה-19)
שלמה מימון, משכיל יהודי במחצית המאה ה-18 תיאר את ביקורו בחצרו של המגיד ממזריץ'.
באתי ביום השבת אל הסעודה המלאה הדרת-קודש ומצאתי שם המון אנשים נכבדים, שבאו לכאן מגלילות (אזורים) שונים. לבסוף הופיע גם האדם הגדול (הרבי) בהדר דמותו המעוררת יראת-כבוד, והוא לבוש מלבושי אטלס (אריג עדין ויקר) לבן. אפילו נעליו וקופסת-הטבק שלו היו לבנות (...). הוא נתן שלום לכל אחד ואחד מן האורחים החדשים.
הנאספים הסבו לשולחן, ובשעת הסעודה שררה דומיה חגיגית. משגמרו לאכול, פתח הרבי בניגון נאדר (מלא הדר) ומרומם את הרוח. (...) כל אחד מאתנו נצטווה לפסוק פסוק מכתבי-הקודש. איש איש אמר את פסוקו, והרב התחיל לדרוש דרשה, שהיתה מיוסדת (מבוססת) על כל הפסוקים הללו. אף-על-פי שהפסוקים לוקחו מספרים שונים שבתנ"ך ולא היה שום חיבור וקשר ביניהם, בכל זאת צירפם ואיגדם יחד כאילו היו דבר אחד שלם. ופלא גדול מזה כל אחד מהאורחים דימה למצוא באותו החלק מהדרשה, המיוסד (המבוסס) על הפסוק שלו, דבר הנוגע אל עצמו ואל העניינים הקרובים ללבו.
שלמה מימון, חיי שלמה מימון, עמ' 108.
1. תארו את מראהו של הרבי ואת האווירה בסעודה. מה מאפיין אותם?
2. על מה התבססה הדרשה של הרבי? וכיצד השפיעה הדרשה על כל אחד מהחסידים?
(בספר תמונה של גביע יין מ"שמירת" צדיקים. פולין כנראה מן המאה ה-19)
"השמירה" הייתה מטבע זהב או כסף, והצדיק בירך עליו שישמור את בעליו מצרה וישמש מגולה לבריאות ולהצלחה. הגביע שבתמונה נעשה ממטבעות "שמירה" מותכים
*279*
(בספר שתי תמונות - היעזר במנחה)
המושג של האיש המושלם, הרעיון של הצדיק, לא היה חידוש של החסידות. (...) החידוש בחסידות הוא שארגונה סבב סביב קיומם הממשי של צדיקים בעולם, (...). הסוג החדש הזה של המנהיג, אותם 'סופרמנים' רוחניים, היו מוכנים להעמיד את כישוריהם לשירות העם. המיסטיקאי הפורש והמתבודד הוחלף בצדיק שהכריז על נכונותו להשתלב בחיי הקהילה. הוא נטל על עצמו את העול להעלות את האנשים הפשוטים לדרגה גבוהה יותר של קיום. (...)
כמו כן היה הרעיון שיש צדיק אחד שנוכחותו על האדמה מקיימת את העולם כולו. (...) ההמונים, אנשי החומר (אלה שאינם צדיקים), יכלו לפנות אל אלוהים דרך הצדיק, שהיה צינור או שביל בין שמים לארץ. הבעש"ט אולי ראה את עצמו כצדיק היחיד של הדור - האיש הצדיק שבשבילו כל הדור מתקיים - לימים מורי החסידות קיבלו ריבוי של צדיקים. כל אחד מן הצדיקים השתייך לסוג אחר לגמרי מסוגם של יהודים מן השורה. ככל שהתפתחו הרעיונות האלה במרוצת המאה כן השתנו ההדגשים שהדגישו את תפקידו המדויק של הצדיק. (...)
גרשון דוד הונדרט, גאולה קטנה ומעט כבוד: החברה היהודית בפולין-ליטא במאה השמונה-עשרה, עמ' 195-196.
1. לפי הקטע שלפניכם, מה חידשה החסידות במושג "הצדיק"?
2. הקטע מתייחס לשתי תקופות בתולדות החסידות. ציינו מהן, ומה הייתה משמעותו של המושג "צדיק" בכל אחת מהן.
3. חוו דעתכם: מה גרם לשינוי שחל במושג "צדיק" בין שתי התקופות?
דרכה של החסידות מעוררת התנגדות ומאבק
*279*
דרכם המיוחדת של החסידים בעבודת ה', והמסגרות החברתיות שיצרו, משכו אליהם אנשים רבים, ובשנות השבעים של המאה ה-18 הפכה החסידות לתנועה שלא היה אפשר להתעלם מקיומה. מנגד היו אנשים שרעיונותיה של החסידות ודפוסי ההנהגה והארגון החדשים שיצרה, עוררו את התנגדותם. המתנגדים לחסידות לא קיבלו את הרעיון שהדבקות היא המטרה העליונה של עבודת ה', ולא את הדגש על החוויה הדתית, והם ראו בכך פגיעה במעמדו של ערך לימוד התורה. התפיסה החסידית, שלפיה ניתן לעבוד את ה' בכל האמצעים, אפילו באמצעות יצר הרע; מנהגי החסידים בשעת התפילה; ויחסם של חלק מן החסידים לתלמידי חכמים לומדי התורה - כל אלה נתפסו במערערים על ערכי היסוד של החברה היהודית. היו גם שחששו מההתארגנות של החסידים במסגרות חברתיות חדשות, ומכך שראשי החסידות היו מנהיגים כריזמטיים. לדעת המתנגדים לחסידות, מנהיגים אלה היו עלולים להביא את המאמינים לסטות מהדת היהודית, כפי שאירע בימיו של שבתאי צבי. תהליכי הגידול וההתפשטות של התנועה החסידית לאחר פטירת הבעש"ט הובילו להתגבשותו של מאבק נגדה. מרכז המאבק בחסידות היה בליטא, ולכן המתנגדים לחסידות נקראים גם ליטאים.
המאבק בחסידות החל בפסח 1772. מנהיגי הקהילה בווילנה, שכונתה "ירושלים דליטא" בגלל היותה מרכז חשוב לתורה, הכריזו חרם על החסידים וקראו לקהילות נוספות בליטא להצטרף אליהם. בכתב החרם נכתב שהחסידות היא כת ואין לה זכות קיום. הקביעה הזאת נתמכה בדברי הגאון ר' אליהו (הגר"א) (עמ' 234) שהחסידים הם מינים - כופרים שיש להוציאם מכלל ישראל. הגר"א, אשר נודע בזכות גדולתו בתורה, לא נשא תפקיד רשמי בקהילת וילנה, אבל התנגדותו לחסידות חיזקה את מנהיגי הקהילה והעניקה להתנגדות בסיס רעיוני.
(בספר שתי תמונות - היעזר במנחה)
(בספר תמונת דיוקן המיוחס לגאון ר' אליהו מווילנה - היעזר במנחה)
כיצד משקף הדיוקן את האישיות המיוחדת של הגר"א?
*280*
המאבק בחסידות התנהל באמצעות איגרות וכרוזים של כמה קהילות, והן פורסמו בחוברת מיוחדת בשם "זמיר עריצים וחרבות צורים". החסידים הגיבו לחרם בפרסום ספרים משלהם, והמאבק בין החסידים למתנגדים הלך והחריף. ב-1780 התפרסם נגד החסידים כתב חרם שני, והוא אומץ על ידי כל הקהילות בליטא.
כתב החרם אסר כל מגע עם החסידים: נאסר לאכול מן השחיטה שלהם, להשכיר להם דירות או לעשות אתם עסקים, נאסר להתחתן עמם ואפילו לקבור אותם. לשון החרם הייתה חריפה ביותר, והחסידים כונו "טמאים", "מסיתים" ו"מדיחים". בעקבות החרם גורשו חסידים ממקומות מגוריהם, פרנסתם נפגעה, ושידוכים עמם הופרו.
המאבק הגיע לשיאו בחג הסוכות של 1797, עם מותו של הגר"א. המתנגדים טענו כי בשעה שמרבית יהודי וילנה התאבלו על מות הגר"א, החסידים המשיכו בשמחת החג ואף הגבירו את השמחה בשל מות הרב. בעקבות זאת החל גל נוסף של רדיפות של החסידים בידי המתנגדים, ובמהלכו נקטו שני הצדדים צעד חריג ועירבו את השלטונות הרוסיים במחלוקת.
המאבק המאורגן בחסידות דעך בתחילת המאה ה-19, בגלל גורמים שונים. פטירתו של הגר"א, שהיה המתנגד המובהק ביותר לחסידות, הייתה כנראה אחד הגורמים לכך. גורם אחר היה ההכרה של השלטון הרוסי בחסידות: בשנת 1804 הכירו השלטונות הרוסיים בזכותם של החסידים לקיים מניינים נפרדים לפי דרכם, לבנות בתי כנסת ולמנות לעצמם רבנים. התפשטותה של החסידות הייתה לעובדה קיימת, והופרך החשש מכך שהיא כת פורצת גדר.
המחלוקת התמתנה גם משום שהחברה היהודית המסורתית במזרח אירופה נאלצה להתמודד עם הביקורת של תנועת ההשכלה, ובעימות זה היה לשני המחנות - חסידים כמתנגדים - מכנה משותף: מחויבות להלכה ולשמירת המסורת.
בתמונה הראשונה חסיד ואשתו, הדפס מן המאה ה-19, פריז.
(בספר תמונה של שער הספר נפש החיים - היעזר במנחה)
בתמונה השניה ליטאי עם אשתו ובתו, הדפס מן המאה ה-19, פריז.
(בספר תמונה של שער הספר נפש החיים - היעזר במנחה)
עיינו בשתי התמונות וציינו קווי דמיון ונקודות שוני בין החסיד לליטאי?
מה אפשר ללמוד מכך?
(בספר תמונה של שער הספר נפש החיים - היעזר במנחה)
כללו של דבר, מלחמת החורמה כנגד החסידות, שהוכרזה בוילנה באביב תקל"ב, לא הייתה בבחינת תגובה של המימסד כנגד המתמרדים בו, אלא בראש ובראשונה מאבק תיאולוגי של מי שראו עצמם נאמני המסורת כנגד אלה שהצטיירו בעיניהם כסוטים ממנה. ואם תמצא לומר: היה זה מאבק על מהותה וצביונה של מדרגת החסידות בעבודת ה'. גדול הדור, שהיה בו-זמנית חסיד מקובל מן הטיפוס הישן ותלמיד חכם יוצא דופן בהישגיו, הוא שהכריע, שהחסידות החדשה היא בגדר מינות והוא שרתם את הארגון הקהילתי למלחמה בה.
עמנואל אטקס, "הגר"א וראשית ההתנגדות לחסידות", מובא בתוך: מחקרים בתולדות ישראל בעת החדשה, עמ' 458.
1. לפי הקטע, מי היה היוזם של ההתנגדות לחסידות? ואת מי פוטר הכותב מאחריות?
2. לפי הקטע, מהי הסיבה למאבק בחסידות?
3. חוו דעתכם: מהי החשיבות של עצם הדיון בזהותו של יוזם המאבק בחסידות? מדוע עמד נושא זה במרכזם של מחקרים היסטוריים רבים?
*281*
*281*
במהלך המאה ה-19 התחזקה השפעתה של תנועת ההשכלה היהודית במזרח אירופה. כאמור, תהליך זה סייע לירידת המתח בין החסידים וה"מתנגדים", שהפכו בעת ההיא לשותפים למאבק ב"אויבים" חדשים: החילון (עמ' 28) והרפורמה (עמ' 259). הצלחתה הגדולה של החסידות, שבאה לידי ביטוי בגידול במספר חבריה ובהתרחבות תחומי הפצתה, העמידה לפני התנועה אתגרים לא פשוטים כבר בעשורים הראשונים של המאה ה-19. היו אלה אתגרים מבית ומחוץ: ההנהגה של החצר החסידית, האדמו"רות (ראו הרחבה בהמשך העמוד), הועברה בהורשה, והדבר גרם למאבקי ירושה, לסכסוכים פנימיים ולפיצול נוסף בתוך החצרות; נוצרה תחושה כי האמונה בכוחו של הצדיק תופסת את מקומה של עבודת השם של היחיד; לתנועה החסידית התפתח דימוי של תנועה שמרנית, סטאטית (שאינה משתנה), מסתגרת, הדואגת לשימור המסורת שגיבשה בשלביה הראשונים ולשרידותה כתנועה, ולכן היא אינה נותנת כבעבר מענה למציאות המתחדשת; תהליך ההתמסדות שעברה החסידות, שבה התגבשו דפוסי הנהגה ופעילות, הוביל לכך שהיא הייתה למושא לביקורת מצד המשכילים וה"מתנגדים" ואף מצדם של חלק מהחסידים עצמם; ובקרב המשכילים ו"המתנגדים" התחזקה התפיסה שהחסידים מאמינים באמונות טפלות.
מאחר שבאותה תקופה הייתה החסידות תנועה גדולה הכוללת חצרות של חסידויות שונות, אי אפשר להתייחס אליה כאל גוף אחיד. היו בה חסידויות שמרניות אשר פעלו בצורה תקיפה כלפי שינויים והשפעות חיצוניות. בין אלה בלטו, בין השאר, חסידויות "אונטרלנד" ("הגליל התחתון"), שהוקמו בצפון-מזרח הונגריה (דוגמת חסידות מונקאטש, חסידות סיגט וחסידות סאטמר), וכן חסידות חדשה, חסידות תולדות אהרון, שהוקמה בירושלים (בידי ר' אהרון ראטה, מיוצאי הונגריה).
למגמה השמרנית אפשר לקשור גם את הקמתה של הישיבה החסידית הראשונה בעיר וישניצה, על ידי ר' שלמה הלברשטם, בשנת 1880. בעקבות ישיבה זאת הוקמו ישיבות חסידיות נוספות, אשר ביקשו לשמר את האופי המסורתי של החברה היהודית במזרח אירופה. בדרך פעולה זאת אפשר להבחין בהשפעתה של תופעת ה"מתנגדים" שבאה לידי ביטוי בישיבות ליטא (עמ' 285).
חוקרים רבים מצביעים על מגמה הפוכה בתנועת החסידות - מגמת התחדשות. למרות שתנועת החסידות המאוחרת לא הרבתה לחדש בתחום ההגות והמחשבה, היא סיפקה להט דתי והדגשה רבה להתנסות נפשית וחווייתית. הדבר בא לידי ביטוי בקיומם של טקסים ציבוריים שהתאפיינו בהתלהבות ובחוויה של התעלות רוחנית - כדוגמת הטיש החסידי ההמוני, השירה והתפילה בציבור. כמו כן הייתה התייחסות רבה לחיי הנפש של הפרט, לעתים בדומה להלכי הרוח האינדיווידואליסטיים והפסיכולוגיסטיים שהתפתחו במאה ה-20 בתרבות המערבית. בהיבט זה התבלטו חסידויות כדוגמת חסידות פיאסצנה בראשות הרב קלונימוס שפירא, חסידות ברסלב בהנהגתו של ר' נחמן מברסלב (ראו הרחבה בהמשך העמוד), וחסידות חב"ד, שהגיעה לשיאה בתקופתו של ר' מנחם מנדל שנאורסון מלובביץ' (ראו הרחבה בהמשך העמוד). הצלחתן של החסידויות האלה מוסברת, בין השאר, בנטייתם של חסידים צעירים לחפש אחר התחדשות דתית ורוחנית.
למגמות דומות היו שותפים גם אנשי רוח בולטים כדוגמת הלל צייטלין, שפעל בוורשה ושאף לתחייה רוחנית מחודשת של החסידות ברוח חסידות הבעש"ט הקדומה, או מרטין בובר (ראו הרחבה בהמשך העמוד) - פילוסוף יהודי שהוקסם מן החסידות ופעל להפצת רעיונותיה בציבור.
אדמו"ר - תואר שנלווה לשמו של כל אחד ממנהיגי החסידות. התואר נוצר על ידי ראשי התיבות של הצירוף: אדוננו, מורנו ורבנו.
ר' נחמן מברסלב (1772-1810) - מנהיג חסידות ברסלב, נינו של הבעש"ט ויליד מז'יבוז'. הפך למנהיג חסידי בגיל צעיר והוביל את חסידיו בדרך מקורית, שלא הייתה מקובלת על שאר מנהיגי החסידות. בשנת 1798 ביקר בארץ ישראל, ולאחר מכן השתקע בעיר ברסלב, ובה גיבש את עיקרי תורתו וייסד את חסידות ברסלב. בשנת 1810 עבר לעיר אומן, ובה נפטר ונקבר. חסידיו החליטו לא לבחור לעצמם מנהיג חדש אחריו.
ר' מנחם מנדל שנאורסון מלובביץ' (1902-1994) - האדמו"ר השביעי בשושלת חסידות חב"ד (חוכמה, בינה, דעת). יליד אוקראינה וחתנו של האדמו"ר השישי של חב"ד. למד מדעים מדויקים באוניברסיטת ברלין ובסורבון בפריז. בשנת 1941 ברח מהכיבוש הנאצי והשתקע עם בני משפחתו בניו-יורק. לאחר פטירת חמיו התבקש על ידי החסידים למלא את תפקיד האדמו"ר. בתקופתו התפשטה חסידות חב"ד לאזורים שונים בעולם.
מרטין בובר (1878-1965) - סופר והוגה דעות. נולד בווינה ובנעוריו שהה בלבוב, שם בא במגע ראשוני עם החסידות. בבגרותו למד פילוסופיה באוניברסיטאות וינה, ברלין, לייפציג וציריך, והורה פילוסופיה באוניברסיטת פרנקפורט. בשנת 1938 עלה לישראל והחל להורות באוניברסיטה העברית בירושלים. כפילוסוף הרבה בובר לעסוק במהותו של האדם וגיבש תפיסת עולם המשלבת תפיסות שכלתניות ורגשיות. בין השאר הוא עסק בסיפורים חסידיים וגיבש דרך מיוחדת לקרוא אותם.
*282*
בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 אפשר להצביע על דרכים נוספות אשר מנהיגים חסידיים נקמו בהן כדי להתמודד עם תופעות ההשכלה והחילה בחברה היהודית במזרח אירופה. בין הדרכים שננקטו היו גם אמצעים בעלי אופי מודרני מובהק: פרסום עיתון, השתלבות בפעילותן של מסגרות שלטוניות שפעלו במדינה, השתתפות בבחירות לפרלמנט המקומי ואף הקמתו של גוף בין-לאומי - "ההסתדרות העולמית של אגודת ישראל" (1912).
(בספר תמונה של שער הספר נפש החיים - היעזר במנחה)
שינויי הנסיבות ההיסטוריות כפו על תנועת החסידות כולה שינויי מגמה. בעוד שבדורותיה הראשונים מגמת פניהם של ראשיה היתה לרענן את חיי הדת על ידי פיתוח יסודותיהם הרוחניים-הפנימיים הרדיקליים (הקיצוניים), הרי החל בסמוך למחצית הראשונה של המאה הי"ט מגמת פניהם של ראשי-החסידות היא לחיזוק יסודותיהם השמרניים דווקא. סימניה המובהקים של השמרנות החסידית, הדתית והחברתית, הם: נסיגה מודעת מרעיונות ההפנמה והרדיקליזם (הקיצוניות) הדתי, התנגדות נחרצת לכל חידוש ועיבויה של חומת ההסתגרות וההתבדלות.
מנדל פייקאז', "ספיריטואליזם דתי נגד הציונות ואליטיזם דטרמיניסטי: לקחי דרשותיו של האדמו''ר מפרצבה (1866-1930)", מובא בתוך: צדיקים ואנשי מעשה: מחקרים בחסידות פולין, עמ' 279-280.
1. מה הייתה, לפי הקטע, המגמה של החסידות בדורות הראשונים? ומה הייתה המגמה של החסידות החל במחצית הראשונה של המאה ה-19?
2. אילו מהנסיבות ההיסטוריות שנלמדו בפרקים 7-10 עשויות לדעתכם להסביר את שינויי המגמה?
(בספר תמונה של שער הספר נפש החיים - היעזר במנחה)
השואה פגעה אנושות ביהדות מזרח אירופה ובתנועת החסידות ששגשגה בה. לפני השואה מיעטה התנועה החסידית להתפשט למרחבים גאוגרפיים ותרבותיים מרוחקים כמו אמריקה או ארץ ישראל. על רקע זה בולטת התחייה המרשימה של החסידות במחצית השנייה של המאה ה-20 באמריקה (למשל, חסידות חב"ד או חסידות סאטמר) ובישראל (למשל, חסידות ויז'ניץ', חסידות גור וחסידות בעלז).
אפשר לראות במעבר למאה ה-20 מפנה בתולדותיה של תנועת החסידות. הניכור המאפיין את העולם המודרני הדגיש את הייחוד שהציעה החסידות לחבריה, בני הקהילות האורתודוקסיות, בשילוב של המאבק במודרנה עם תחושת הביטחון הקהילתי והערבות ההדדית. החסידות העניקה לחבריה ממסד יציב, סמלים שאפשר להזדהות עמם, מנהיגים שאפשר להעריץ ודרכים נפשיות לעבודה רוחנית ופנימית, כמו גם תחושת שייכות לקהילה ולכידות. בכל אלה יחד מתבטאת התעצמותה של תנועה חברתית ורוחנית המבטאת בתולדותיה ובהתנהלותה מגמות משולבות של הסתגרות והתחדשות, התמסדות וחיוניות מחודשת, שהתרחשו בעיקר בארצות הברית ובישראל - טריטוריות חדשות עם תנאי חיים חדשים, הרחק ממחוזות מזרח אירופה שבהן נוצרה החסידות, כ-200 שנה לפני כן. נראה היה, בשנים הראשונות לאחר השואה, כי החסידות הושמדה השמדה פיזית, (...) נראה כאילו לא נותר דבר מן החסידות, הן זו הקלאסית והן זו שבין שתי המלחמות (...). משום כך, אחת החידות הגדולות בתחום הרוח המאפיינת את תולדות ישראל בזמננו היא תחייתה המופלאה של החסידות מתוך עיי החורבות הפיזיים והרוחניים של עידן ההשמדה. (...) כוחה של החסידות בהוויה היהודית בשלהי המאה העשרים נמצא בסימן עלייה, והשפעתה על צביונה של היהדות בת-זמננו נעשתה תופעה רבת משמעות (...).
יוסף דן, "החסידות במאה העשרים", בתוך: מדעי היהדות: במת האיגוד העולמי למדעי היהדות 31, עמ' 138.
*283*
*283*
*283*
מול האתגר הרעיוני שהציבה החסידות לפני החברה היהודית, גיבשו המתנגדים השקפת עולם שהעמידה את לימוד התורה במרכז החיים הדתיים. הבחירה בדרך של התמודדות רעיונית וחינוכית עם החסידות ולא בדרך של מאבק מיוחסת לתלמידו של הגר''א, ר' חיים מוולוז'ין (ראו הרחבה בהמשך העמוד), רבה של העיר וולוז'ין. הוא עצמו לא היה שותף למאבק בחסידים ואף היו לו קשרים עם מנהיגיהם.
על אף יחסו המתון לחסידים, לא היה לר' חיים מוולוז'ין ספק כי דרכה של החסידות שגויה, והוא יצר הגות שיטתית המנוגדת לה. הגותו התבססה על תורת הקבלה (עמ' 274), שכמה מרעיונות החסידות היו מבוססים עליה, כגון רעיון הדבקות. אבל דרכו של ר' חיים מוולוז'ין להגיע לדבקות הייתה שונה. לפיו, הדרך לדבקות היא רק באמצעות לימוד התורה, אשר יוצר את הקשר בין האדם לאל. כלומר, בניגוד לחסידות, שלא ראתה ערך בלימוד שאיננו נעשה בדבקות, ר' חיים מוולוז'ין ראה חשיבות בלימוד התורה, אף אם הוא נעשה ממניעים אחרים ("שלא לשמה"), שכן בסופו של דבר הם יביאו את האדם למטרה של לימוד התורה ("לשמה"). הוא גם העניק ללימוד התורה ממד של קדושה: הלימוד מסייע להעביר את השפע האלוהי לעולם הארצי, ובו תלוי קיום העולם. וזאת בניגוד לחסידות, שבה הצדיק ממלא תפקיד זה.
ר' חיים מוולוז'ין ראה זהות בין לימוד התורה לבין עבודת ה', והוא העניק למצווה זאת עדיפות מכרעת על פני התפילה ומצוות אחרות. לימוד התורה היה בעיניו התחליף היחיד לעבודת הקורבנות בבית המקדש, וזאת על פי דברי חז"ל: "מיום שחרב בית המקדש אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד" (תלמוד בבלי, ברכות, ח ע"א). לפי ר' חיים מוולוז'ין יש ללימוד התורה, שהיא "נשמת העולם", משמעות קיומית: אם "פסק לימוד התורה, יביא הדבר לחורבן העולם. הענקת משמעות זאת ללימוד התורה התבססה על התפיסה שבריאת העולם לא הייתה אירוע חד-פעמי אלא תהליך מתמיד ומתחדש. בתהליך זה נודע לאדם תפקיד מרכזי: במחשבתו, בדיבורו ובמעשיו, ובעיקר בלימוד התורה.
ר' חיים מוולוז'ין (1749-1821) - תלמידו המובהק של הdאון מווילנה. כיהן כרבה של העיירה וולוז'ין וייסד את ישיבת וולוז'ין. לאחר מותו פורסמו ספריו "נפש החיים", העוסק בחשיבות לימוד התורה, ו"רוח חיים", שהוא פירוש למסכת אבות.
(בספר תמונה של שער הספר נפש החיים - היעזר במנחה)
ויכווין להתדבק בלימודו בו בתורה בו בהקב"ה. היינו להתדבק בכל כחותיו לדבר ה' זו הלכה. ובזה הוא דבוק בו יתברך ממש כביכול. כי הוא יתברך ורצונו חד כמו שכתוב בזוהר. וכל דין והלכה מתורה הקדושה הוא רצונו יתברך שכן גזרה רצונו שיהא כך הדין כשר או פסול טמא וטהור אסור ומותר חייב וזכאי. וגם אם הוא עסוק בדברי אגדה שאין בהם נפקותא (תוצאה מעשית) לשום דין גם כן הוא דבוק בדבורו של הקב"ה.
על פי: ר' חיים מוולוז'ין, נפש החיים, שער ד, עמ' טו.
1. לפי ר חיים מוולוז'ין, מהי מטרת לימוד התורה?
2. לפי ר' חיים מוולוז'ין, מהי משמעותו של העיסוק בדינים ובהלכות, ומהי משמעותו של העיסוק בדברי אגדה?
3. חוו דעתכם: על מה מלמדת בחירתו של ר' חיים מוולוז'ין לתת לגיטימציה ללימודי האגדה?
(בספר תמונה של שער הספר נפש החיים - היעזר במנחה)
בשער הספר מכונה ר' חיים מוולוז'ין "חסיד" חוו דעתכם: מה הייתה הכוונה בכינוי זה?
*284*
ישיבת וולוזי'ן מחדשת את מוסד הישיבה ואת דרכי הלימוד
*284*
את השקפתו בנוגע ללימוד התורה יישם ר' חיים מוולוז'ין בהקמת ישיבת וולוז'ין. על פי עדותו, הוא החליט להקים את הישיבה בעקבות המשבר שלימוד התורה היה נתון בו. הגורם הישיר למשבר היה כלכלי - התמעטות התמיכה של הקהילות היהודיות בתלמידי חכמים בשל המצוקה שהחברה היהודית במזרח אירופה הייתה נתונה בה (עמ' 273). אולם חמור ממנה, לפי ר' חיים מוולוז'ין, היה המצב הרוחני: הזנחת לימוד ההלכה לטובת לימוד ספרי מוסר (ראו הרחבה בהמשך העמוד).
בשנת 1802, לאחר תקופה קצרה שבה סיפק את צורכיהם של התלמידים מכספו, כתב ר' חיים אל יהודי ליטא איגרת והציג בה לפניהם את מגמתו בהקמת ישיבה מסוג חדש. עד אז הייתה הישיבה מוסד קהילתי, וראש הישיבה הועסק על ידי הקהילה. התלמידים נהגו לאכול וללון בבתיהם של בני הקהילה, מנהג הידוע בשם אכילת ימים ("קעסט"), כך שמספר התלמידים בישיבה היה מותנה ביכולתם הכלכלית של בני הקהילה לתמוך בהם. הישיבה שהקים ר' חיים, לעומת זאת, הייתה ישיבה על-קהילתית, אשר לא הייתה תלויה בקהילה המקומית.
עצמאותה של הישיבה התבטאה בכך שהיא שכנה במבנה מיוחד משלה, שלא היה מבנה של הקהילה, ובכך שראש הישיבה קיבל את שכרו מכספי הישיבה ולא מן הקהילה. כספים אלה נתרמו על ידי יהודים בעלי אמצעים מקהילות שונות, ולא רק על ידי היהודים בקהילת וולוז'ין. שליחים מטעם הישיבה עסקו בגיוס כספים לצורך התמיכה בתלמידי הישיבה, וכלכלתם של התלמידים שולמה על ידי הישיבה. שיטת המימון הזאת העלתה את מעמדם של הלומדים בישיבה, ששוב לא נאלצו לאכול בבתיהם של אנשי הקהילה כעניים המחזרים על הפתחים. השינוי במעמדם של הלומדים התבטא בכינוי חדש: לא עוד בחור ישיבה - שם נרדף לעניות - אלא בן ישיבה. המלמדים בישיבה נדרשו לתת דוגמה אישית באורחות חייהם. המטרה הייתה לא רק לימוד התורה, אלא טיפוח של אדם המשלב באישיותו תלמיד חכם ובעל מידות מוסריות.
(בספר תמונה של בניין ישיבת וולוז'ין)
ספרי מוסר - שם כללי לספרים שתכליתם לשפר את התנהגותו של האדם ואת רמתו המוסרית של האדם, כגון הספר "מסילת ישרים" שכתב ר' משה חיים לוצאטו, הרמח"ל (1707-1747), ובו הצעות לתיקון מידות הנפש והדרכה להתקרבות לאל שלב אחר שלב.
*285*
ישיבת וולוז'ין הייתה שם נרדף לחידושים גם בשיטת הלימוד. ר' חיים מוולוז'ין האמין שהמשבר הרוחני מקורו בלימוד התורה בדרך לא נכונה, ולא בפגם שקיים בתורה. הוא יצא נגד לימוד התלמוד בשיטה המקובלת, שיטת הפלפול (ראו הרחבה בהמשך העמוד), והעדיף לימוד בדרך הפשט - בירור הסוגיה תוך חתירה להבנת הכתוב בה. הוא גם הדגיש את חשיבות הלימוד ולא את החוויה הדתית המלווה אותו. רוב התלמידים בישיבה למדו ביחידות ולא בחברותא זה עם זה, ובנוסף התקיימו שיעורים קבועים מפי ראש הישיבה. ההשתתפות בשיעורים הייתה רשות, ומלבד גמרא למדו גם הלכה ותנ"ך. בתקופה שהרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב) (ראו הרחבה בהמשך העמוד) עמד בראשות הישיבה, אף התקיים שיעור שבועי על פרשת השבוע.
המשמעות שייחס ר' חיים מוולוז'ין ללימוד התורה לצורך קיום העולם גרמה לכך שהושם דגש חזק על ההתמדה. התלמידים נדרשו להתמסרות מרבית ללימוד התורה ולניצול כל רגע ורגע לצורך לימוד. מסיבה זאת הונהגו בישיבה תורנויות: חלק מהתלמידים למדו עד שעה מאוחרת, ואחרים השכימו קום כדי ללמוד. כך נמשך לימוד התורה בישיבה במשמרות יומם ולילה, ללא הפסקה, כל השנה, ללא חופשות.
הדרישה להתמסרות מוחלטת ללימוד התורה אפיינה גם את ממשיכי דרכו של ר' חיים מוולוז'ין. הם סירבו בתוקף לדרישת השלטונות לכלול בתכנית הלימודים את לימוד השפה הרוסית, כפי שחייב חוק משנת 1844 (עמ' 203). במשך תקופה ארוכה הצליחו ראשי הישיבה, ככל הנראה באמצעות שוחד, לדחות את רוע הגזרה, אך השלטונות המשיכו להתערב בנעשה בתחומי הישיבה. מעורבות השלטונות נבעה כנראה גם מאי סדרים כספיים ששררו בישיבה וממחלוקות על מינוים של רבנים ועל דרכי הלימוד.
בשנת 1892 הגיעו ראשי הישיבה למסקנה כי אין עוד מנוס מסגירתה של ישיבת וולוז'ין, שפעלה במשך 90 שנה. הסגירה עוררה הדים בציבור היהודי ונעשו ניסיונות לפתוח אותה מחדש, אך הישיבה לא שבה עוד לגדולתה. עם זאת היא שימשה דגם שלפיו הוקמו בליטא ישיבות נוספות, שכונו "ישיבות ליטא".
שיטת הפלפול - אחת משיטות הלימוד של התלמוד, אשר התפתחה במהלך ימי הביניים מתוך רצון להבליט את חריפותו של הלומד. במרוצת הזמן החלה להישמע ביקורת כלפי שיטת הלימוד. מבקריה של השיטה התייחסו לכך שהלימוד בשיטה זאת היה מלווה לא אחת בדיון בשאלות שאין להן משמעות מעשית, או שיש בהן סטייה מההיגיון.
נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב (1816-1893) - חתנו של ר' חיים מוולוז'ין וראש ישיבת וולוז'ין משנת 1853 ועד לסגירתה,ב-1892. בימיו למדו בישיבה מאות בחורים, אך בין רבניה נוצרו מחלוקות ביחס לדרכי הלימוד: בקיאות או עיון. הנצי"ב תמך בלימוד הגמרא בדרך של בקיאות, וייחס חשיבות ללימוד התנ"ך. השיעור שהעביר הנצי"ב מדי יום ביומו על פרשת השבוע היה הבסיס לפירושו לתורה, "העמק דבר".
*285*
ישיבות ליטא יצרו אליטה רוחנית חדשה, שסמכותה התבססה על התמסרות מוחלטת ללימוד התורה. ועם זאת, לא היה בכוחה של ההתמסרות ללימוד התורה למנוע את חדירתן של רוחות ההשכלה לתחומי הישיבות בשלהי המאה ה-19. מיקומן של ישיבות ליטא, בחבל ארץ שבין מזרח אירופה למערבה, חשף את תלמידיהן לספרות ולעיתונות שפרסמו המשכילים היהודים. מעדויות שונות עולה כי חלק מהתלמידים נהגו לקרוא בספרי המשכילים. כמו כן, עצם ריכוזם של צעירים למדנים ושקדנים במקום אחד סייע להפצתם של רעיונות ההשכלה. ועם זאת, לדעת חוקרים קיים פער בין התדמית של ישיבת וולוז'ין כמרכז של השכלה לבין המציאות. לדבריהם, בכל שנות קיומה של הישיבה, העניין של תלמידיה בהשכלה היה שולי בלבד, ומעולם לא שימשה ספרות ההשכלה מתחרה רבת חשיבות ללימוד התורה.
ראשי ישיבות ליטא התנגדו לקריאה בספרות ההשכלה בתחומי הישיבה, ואף שללו מכול וכול את השינויים שתנועת ההשכלה ביקשה לחולל בחברה היהודית. התנגדותם להשכלה נבעה בין השאר מכך שהעיסוק בה בא על חשבון הזמן שיש להקדיש ללימוד התורה. טיעון זה עמד גם ביסוד ההתנגדות הנחרצת של ראשי הישיבות לדרישתם של השלטונות הרוסיים לכלול לימודים כלליים במסגרת הישיבה.
חלק מישיבות ליטא בחרו להתמודד עם המשיכה של התלמידים לספרות ההשכלה דווקא על ידי אימוצם של חלק מהרעיונות שהמשכילים הטיפו להם, במיוחד במה שנוגע לסדרי הלימוד. לדוגמה, הם אימצו את התפיסה שיש ליצור תכנית לימודים מדורגת.
*286*
אחת הישיבות שהתפרסמו בסדרים החדשים הייתה ישיבת טלז, שנוסדה בשנות השמונים של המאה ה-19. מייסדי הישיבה ביקשו להעניק לה דימוי יוקרתי, אשר ימשוך אליה תלמידים מוכשרים ואף יעורר בהם מוטיבציה מתמדת ללמידה. מטרה זאת הושגה, בין השאר, על ידי תהליך מורכב ותובעני של קבלת התלמידים, שנדרשו להשיג לעצמם מכתבי המלצה, לעמוד במבחן קבלה ואף להביא עמם את הכסף למימון לימודיהם. כמו כן, הלימודים בישיבה היו מדורגים וכללו רמות שונות של שיעורים, ורק מי שהוכיח את יכולותיו היה יכול לטפס בסולם הלימודים לשיעורים מתקדמים ומורכבים יותר. הלימודים בישיבת טלז התבצעו בשיטה ייחודית, שהתבססה על לימוד מעמיק ועל ניתוח שיטתי. חלק מהחידושים הארגוניים שהונהגו בישיבת טלז התקבלו בישיבות אחרות בליטא.
במקביל היו ישיבות שהחליטו מלכתחילה לכלול בהכשרתו של תלמיד חכם גם לימודים כלליים. בשנות השמונים של המאה ה-19 ייסד הרב יצחק יעקב ריינס (ראו הרחבה בהמשך העמוד) בעיר שווינצאן שבליטא את ישיבת תורה ומדע, ובה למדו התלמידים את שפת המדינה ומדעים כלליים לצד לימודי קודש. ישיבת שווינצאן התקיימה שנתיים בלבד, ובמהלכן סבלה הישיבה מהתנכלויות מצד המתנגדים לשילוב ההשכלה הכללית, עד שנסגרה (בשנת 1884). הרב ריינס לא התייאש, ובשנת 1905 הוא הקים בעיר לידא ישיבה ששילבה גם היא לימודים כלליים ומשכה אליה מאות תלמידים מרחבי רוסיה. הרב ריינס תמך בשילוב של השכלה כללית עם לימודי קודש, לא רק כדי להבטיח את פרנסתם ואת קיומם של בוגרי הישיבות. הוא האמין כי כזאת צריכה להיות הכשרתם של התלמידים לרבנות. לדבריו, רק השילוב של השכלה עם לימודי קודש יוכל "להציל את הדור הצעיר ממבוכה ומלבטים שבין יהדות לאנושות". ישיבת לידא התקיימה עשר שנים וזכתה להכרה מצד הממשלה הרוסית וגם לתמיכת הציבור היהודי, עד שאירועי מלחמת העולם הראשונה הביאו לסגירתה.
הרב יצחק יעקב ריינס (1839-1915) - רב בליטא ותלמיד לשעבר בישיבת וולוז'ין. הרב ריינס התווה שיטה חדשה בלימוד התלמוד המבוססת על חוקי ההיגיון, ובדרשותיו עמק רבות בנושאי גלות וגאולה וישראל בעמים. הוא נודע בתמיכתו בתנועה הציונית וכמייסד תנועת המזרח"י (עמ' 348).
(בספר תמונה של רבני בגדד, 1877) - היעזר במנחה)
מתוך זיכרונותיו של חיים נחמן ביאליק על התקופה הקצרה של לימודיו בישיבה.
פעם שמעתי את ר' חיים (סולובייצ'יק, אחד מרבני הישיבה) (...) וראיתי את התענוג הנפלא שקבלו תלמידיו וראיתי את דרך הלמוד שלו הנפלא. הוא היה בדרכו, בדרך הפלפול, מודרניסתן גמור, זו היתה הפשטה ציורית. ר' חיים היה ממציא לתלמידיו את הסברות הדקות ביותר באופן פלסתי כל כך עד שפעל גם על הרגש האסתטי. היה יופי מיוחד בהיגיון שלו. מדברים על יופי שחמטי ועמקות מתמטית, הלימוד שלו היה יפה ועמוק כאחד. את הסברות הדקות ביותר הלביש ביאורים מוחשיים, שנתקעו במוח כחצים שנונים וקשה היה לשכחן. דרך זו נתקבלה בתענוג ובשמחה על כל התלמידים (...)
ח"נ ביאליק, "על א.מ. ברכיהו"
1. מה מאפיין את חוויית הלימוד של ביאליק בישיבת וולוז'ין?
2. זהו רעיונות מודרניים בתיאורו של חיים נחמן ביאליק.
(בספר תמונה של רבני בגדד, 1877) - היעזר במנחה)
הזמן החל לדפוק על הפתח למען הכניס גם שם איזו לימודים כוללים הדרושים לאדם באשר הוא אדם. אם אבותינו לא מיהרו כל כך לפתוח את הפתח, לא לבד שאין להאשימם, אדרבה הם ראויים עוד לתהילה, כי הלא אין לכחד כי הלימודים הכוללים דוחקים מעט את לימוד התורה. כי בשעה הזאת שמבלים על לימודים כוללים מבטלים אז מלימוד התורה. (...) ואולם, אחרי שהזמן איננו פוסק מלרדוף, דופק ודופק, ראיתי כי על ידי זה שיש אנשים שהתעקשו בעקשנות יתירה, לבלי לתת (לב) להדפיקות ולבלי לפתוח את הפתח, באו כמה ודפקו בחוזקה ועל ידי כך נשברה הדלת, וגם חלק גדול מכותלי הבניין נתרועעו. לזאת אמרתי אפתח בעצמי את הפתח.
הרב ריינס, "זיכרון בספר", בתוך: ספר שני המאורות, ח"ב, שער ב', עמ' 21-22.
1. מדוע סבור הרב ריינס שיש להלל את המתנגדים ללימודי חול בישיבה?
2. כיצד מנמק הרב ריינס את החלטתו לכלול בכל זאת לימודי חול בישיבה?
*287*
*287*
המשבר שהצמיח את תנועת החסידות והביא להתגבשות היהדות הליטאית הביא גם לעלייתה של תנועת המוסר, אשר הציעה דרך חדשה להתמודד עם אתגרי המודרנה. להבדיל מישיבות ליטא, אשר חלקן נענו לאתגר ההשכלה באמצעות שינוי בדרכי לימוד התורה או באמצעות שינויים ארגוניים, תנועת המוסר ביקשה להתמודד עם התמורות הרעיוניות באמצעות החתירה לשלמות מוסרית של האדם. היא הציעה תיקון פנימי - לא תיקון של החברה או ארגון מחדש של חיי הציבור, אלא תיקונו של היחיד. למייסד התנועה נחשב ר' ישראל מסלנס (ראו הרחבה בהמשך העמוד), שהשפעתו הייתה בעיקר בהיבט של הדוגמה האישית.
ר' ישראל מסלנט לא כתב ספרי מוסר בעצמו, אך הוא הטיף ללימוד קבוע בספרי המוסר שנכתבו בדורות הקודמים. הוא ראה בלימוד ההלכה את הדרך לעבודת ה', אבל טען כי כדי להיות אדם בעל מידות טובות יש ללמוד בהעמקה לא רק את ההלכות שבין אדם למקום אלא גם את ההלכות העוסקות ביחסים שבין אדם לחברו. לפי ר' ישראל מסלנט על האדם להכיר את עצמו באופן יסודי ביותר. רק באמצעות הכרה אמיתית ונטולת אשליות של טבעו יוכל האדם לתקן את מידותיו. רעיונות אלה של ר' ישראל מסלנט תאמו את התפיסה הפסיכולוגית שהייתה מקובלת כבר בזמנו, ולפיה התנהגותו של האדם מושפעת מתהליכים המתרחשים במוחו. כמו כן תאמו רעיונותיו של ר' ישראל מסלנט את התפיסה בת הזמן, שהאדם פועל גם מתוך מניעים שהוא לא מודע אליהם. לפי ר' ישראל מסלנט, לימוד המוסר אמור לחדור עד לעמקי הנפש הבלתי מודעת, ובדרך זאת להביא לתיקון המידות.
החל בשנות הארבעים של המאה ה-19 החל ר' ישראל מסלנט להפיץ את רעיונותיו. בתחילה פנה לציבור של בעלי בתים - אנשים שלמדו בעבר בישיבות ופנו לעסוק במסחר ובמלאכה, ואחר כך אף ייסד בתי מוסר - חדרים מבודדים במקומות שונים, שבהם היה אפשר להתרכז בלימוד המוסר. הוא עצמו התקשה לסחוף אחריו אנשים רבים, אבל תלמידיו מצאו אוזן קשבת בקרב תלמידי ישיבות בליטא.
ר' ישראל (ליפקין) מסלנט, ישראל סלנטר (1810-1882) - נולד בליטא ולמד תורה אצל ר' יוסף זונדל מסלנט (תלמידו של ר' חיים מוולוז'ין). ר' יוסף זונדל הוא שפיתח את שיטת המוסר, וממנו למד ר' ישראל מסלנט כי המוסר דורש לימוד מיוחד. ר' ישראל סלנטר התפרסם כגדול בתורה וכדרשן בחסד. בסוף ימיו פעל בגרמניה ובצרפת להפצת שיטת המוסר.
(בספר תמונה של רבני בגדד, 1877) - היעזר במנחה)
(...) במחוזותינו אלה תהילה לאל איסורי נבלות וטרפות ודומיהם מוטבעים בנפשות הישראלי, עד אשר גם לא יצטרך שום איש לאכוף טבעו ותאוותו להתרחק מהם, כי המה לו לזרא, (...).
ואולם בעוונותינו הרבים, במשא ומתן הוא בהיפוך, רוב בני אדם לא ידרשו על חשש גזל ועושק מעצמם טרם יתבענו חברו, ומהם אשר גם אחר התביעה יעשה תחבולות מרמה או יעיז וכו', והלא בתורה הכול שיה, זה לא-תעשה וזה לא-תעשה כפי ענין התורה ומשפטיה, "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל), "לא תאכל כל נבלה" (דברים יד, כא), או "לא תעשוק את רעך ולא תגזול" (ויקרא יט, יג) ודומיהם, (...). ואנחנו רואים בעוונותינו הרבים שאפילו הלומדים וכמעט גם היראים אינם נזהרים כיאות בלא-תעשה הלזו (לא-תעשק את-רעך ולא תגזל) אשר יום-הכיפורים והמיתה אינה מכפרתה (מכפרים עליה). אכן אם ישים האדם לבו ונפשו ללמוד ההלכות השייכות לממון בעיון גמרא ופוסקים איש לפי ערכו, ובפרט המרכז (הדגש) תהיה על תכונת איסור והיתר לידע איך להישמר מגזל (...) מה רב כוחה להשריש לאט לאט קניין רבה בנפש עד אשר יהיה שווה בעיניו שאלת איסור והיתר ושאלות השייכים לממון (...).
על פי: ר' ישראל מסלנט, אגרת המוסר.
1. מהם שני האיסורים שר' ישראל מסלנט מביא כדוגמה? ומהו, לדבריו, ההבדל ביניהם?
2. הסבירו את הביטוי "והלא בתורה הכול שווה".
3. מה הדרך שמציע ר' ישראל מסלנט לאדם כדי להימנע מגזל?
4. באיזו מידה הייתה תפיסתו של ר' ישראל סלנטר ייחודית? נמקו.
*288*
*288*
בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-19 קמו בליטא ישיבות שאימצו את רעיונותיו של ר' ישראל מסלנט, ולכן נקראו ישיבות המוסר. התלמידים בישיבות אלה הקדישו בכל יום שעה מיוחדת ללימוד המוסר "בהתפעלות" - הקראה בקול רם של פסקה מסוימת בספר מוסר וחזרה עליה פעמים אחדות בניגון מיוחד. מטרת הלימוד בהתפעלות הייתה להפנים את הדברים גם ברמה הרגשית. לימוד המוסר התנהל בחברותא כמו לימוד הגמרא, והתלמידים ניהלו זה עם זה שיחות בענייני מוסר ובמעמדו המוסרי של כל אחד מהם. גם הדרשות שנשא ראש הישיבה היו ברוח תנועת המוסר, ונוסף על התכנים הרעיוניים הן כללו אמצעים רטוריים במטרה לעורר את רגשות התלמידים. הדמות החשובה בישיבות המוסר לא הייתה רק זו של ראש הישיבה, אלא גם של המשגיח - אדם שהצטיין במידות מוסריות ותפקידו היה להשגיח על התנהגותם המוסרית של תלמידי הישיבה.
כל ישיבות המוסר הדגישו את המאמץ לתיקון המוסרי של האדם, אבל הן היו שונות זו מזו. כך, למשל, בישיבת סלובודקה, ייחסו לאדם במהותו כוחות נפש חיוביים, ולכן התיקון המוסרי התבסס על ההכרה ב"גדלות האדם" ובכוחותיו המיוחדים. הרב נתן צבי פינקל, מייסד הישיבה, האמין כי "האלוקים עשה את האדם ישר" (קהלת ז, כט), ואם הוא סוטה מדרך הישר, הסיבה היא שכוחו של היצר גבר על כוחו של השכל. כאשר יגבר באדם אור השכל, יתיישרו ההדורים מאליהם. לעומת זאת בישיבת נובהרדוק הייתה גישה פסימית לגבי יכולתו של האדם להתגבר על תאוותיו, והדגש הושם על המלחמה ביצר הרע. ראשי הישיבה הרבו לתאר את הבלי העולם ואת תענוגותיו והם טענו כי אין תקנה למידות הרעות אלא בשבירתן מיסודן. שבירת המידות נועדה למגר את המידות הרעות בלי להשאיר להן כל שורש, שכן כל זמן שנשארו באדם שורשים של מידות רעות, הן לא יתנו לו מנוח. ישיבות המוסר יצרו מהפכה בעולם הישיבות הליטאיות וגם בישיבות שלא היו שייכות לתנועת המוסר. בישיבת טלז, למשל, הונהג הלימוד בספרי המוסר כחלק מסדר היום של הישיבה.
הרעיונות של תנועת המוסר מעוררים התנגדות
*288*
אף שמטרתן של ישיבות המוסר הייתה לחזק את שמירת המצוות, הן עוררו מחלוקת. בשנות התשעים של המאה ה-19 ניהלו שני גורמים מאבק נגד תנועת המוסר: ההנהגה הרבנית מצד אחד, והמשכילים היהודים מן הצד האחר.
המשכילים היהודים זיהו בתנועת המוסר מגמות שמרניות ולא מגמות מהפכניות, והבינו כי מטרתה לבלום את נטישת הדת. לכן הם ראו בה מכשול להשגת מודרניזציה בחברה היהודית. הרבנים מצדם זיהו בדגש על לימוד המוסר ביקורת סמויה על לומדי התורה ועל כך שלא די בלימוד התלמוד וההלכה כדי לקיים את היהדות במלואה. יתרה מזאת: בדומה לחסידות, גם תנועת המוסר פגעה במעמדם של תלמידי החכמים, בכך שהעמידה את האדם המוסרי בראש סולם הערכים ודחקה הצדה את לימוד התורה. רבני ליטא חששו מביטול תורה, אך יותר מכך הם חששו מפיצול נוסף של החברה היהודית. המאבק דעך לאחר זמן קצר, ובמשך השנים השפיעו רעיונותיה של תנועת המוסר באופנים שונים גם על יתר הישיבות הליטאיות.
*289*
(בספר תמונה של רבני בגדד, 1877) - היעזר במנחה)
1.
א. מה היה החידוש בדרכו של הבעש''ט?
ב. במה שונה דרכו של המגיד ממזריץ מדרכו של הבעש"ט? הציגו שני הבדלים.
2.
א. ערכו השוואה בין המסגרת של הקהילה לבין העדה החסידית. היעזרו בטבלה:
(בספר תמונה של רבני בגדד, 1877) - היעזר במנחה)
מאפיינים | הקהילה המקומית | העדה החסידית |
המנהיג | -- | -- |
מקור הסמכות של המנהיג | -- | -- |
הקריטריון להשתייכות למסגרת | -- | -- |
אופי ההשתייכות | -- | -- |
מוסדות | -- | -- |
ב. איזה מאפיין מגדיר, לדעתכם, את השינוי העיקרי שחוללה החסידות? נמקו.
3. מה היו מניעיהם של המתנגדים לחסידות? מה היו האמצעים שנקטו? ומה היו תוצאות המאבק?
4.
א. הציגו את מאפייניה של תנועת החסידות במאות ה-19-20.
ב. כיצד הגיבה החסידות במאות ה-19-20 על המציאות המשתנה במזרח אירופה באותה התקופה - התחזקות ההשכלה היהודית והחילון?
ג. כיצד ביטאה תנועת החסידות במאות ה-19-20 את מגמות השמרנות וגם את מגמות ההתחדשות?
5. מה היה החידוש בהגותו של ר' חיים מוולוז'ין? וכיצד הוא מהווה תגובה לחסידות?
6. ישיבות ליטא כינו את עצמן "מבצר של תורה". מה אפשר ללמוד מכינוי זה על מטרת הקמתן של הישיבות?
7.
א. הביאו דוגמאות לדרכי ההתמודדות של ישיבות ליטא עם ערכי ההשכלה.
ב. אילו מהמניעים להקמת הישיבה בליטא נותנים מענה לאתגרי המודרנה?
ג. חוו דעתכם על החלטתו של הרב ריינס לכלול לימודי חול בישיבה.
8. לדברי הנצי"ב: "זה דרכה של תורה שאין עמלה ותכליתה מתקיים אלא בימי שמפנה כל ראשו בה, (...) ואי אפשר להיות גדול בתורה בשעה שעוסק בדברים אחרים." (שו"ת משיב דבר. א, סימן מד).
א. לפי הנצי"ב, מה נדרש ממי שרוצה ללמוד תורה?
ב. האם, לדעתכם, יש בדברי הנצי"ב התנגדות עקרונית ללימודים כלליים? נמקו.
9. לפי החוקר עמנואל אטקס: "בשיטה הרעיונית שפיתח ר' חיים (מוולוז'ין) יש משום סינתיזה בין אותם דפוסים וערכים שהיו מקובלים בקרב המתנגדים (לחסידות), ובין אלה שהחסידות נאבקה בשמם וקבלה על קיפוחם." (יחיד בדורו: הגאון מווילנה - דמות ודימוי, עמ' 214).
בחרו אחד מהערכים במשנתו של ר' חיים מוולוז'ין הקיימים גם בחסידות, ואחד מן הערכים הקיימים בהתנגדות.
10.
א. הסבירו מדוע כונו ישיבות המוסר בשם זה, והציגו את המאפיינים שהיו משותפים להן.
ב. מה היו המאפיינים הייחודיים לכל אחת מישיבות המוסר?
ג. מה היו המאפיינים שייחדו את ישיבות המוסר משאר ישיבות ליטא.
11.
א. השוו את תנועת המוסר לתנועת החסידות. מהם קווי הדמיון? ומהן נקודות השוני?
ב. השוו את תנועת המוסר לתנועת ההשכלה. מהם קווי הדמיון? ומהן נקודות השוני?
12. לפי החוקר חגי סמט, "הרקע ממנו ינק ר' ישראל סלנטר את מקורותיו היה בחברה המתנגדית בליטא שבתוכה גם פעל." (מכלול יד).
א. לאילו רעיונות של ר' ישראל סלנטר אפשר למצוא מקור בהגותו של ר' חיים מוולוז'ין? ואילו מהם חדשניים?
ב. אתרו אחד מספרי המוסר, עיינו בו ונסחו בלשונכם רעיון המופיע בו.
ג. הסבירו מהו החידוש ברעיון שבחרתם בהשוואה לתפיסות יהודיות אחרות המוזכרות בפרק.
13. חוו דעתכם: איזו מהתנועות הרעיוניות היהודיות שהתפתחו במזרח אירופה התמודדה בצורה הטובה ביותר עם התמורות שחלו במאות ה-18-19? נמקו את בחירתכם והסבירו בקצרה מה היה המענה של התנועה שבחרתם.
*290*
*290*
יהודי ארצות האסלאם נחשפו לערכי המודרנה בהשפעת השלטון הקולוניאלי, ובהשפעת פעילותם של ארגונים יהודיים ממערב אירופה בארצות אלה (עמ' 215). יחסם למודרנה היה מורכב. מצד אחד הם ראו את השיפור שהביאה עמה במעמדם המשפטי ובמצבם הכלכלי. ומן הצד האחר, היו רבנים שזיהו את המודרנה עם תופעות של חילון וחששו שהיא תביא להתרחקות מהמסורת ומהקהילה היהודית. בסעיף שלפנינו נבדוק את דרכי ההתמודדות הייחודיות של יהודי ארצות האסלאם עם המודרניזציה ועם ערכי המודרנה, ונעמוד על עמדתם ההלכתית של הרבנים בארצות אלה.
רבני ארצות האסלאם מבטאים עמדה מורכבת ביחס למודרנה
*290*
המורכבות ביחסם של הרבנים בארצות האסלאם למודרנה באה לידי ביטוי, בין השאר, בספרות השאלות והתשובות. בתשובות הרבנים בולטת ההפרדה בין היבטים טכנולוגיים, אימוץ של לבוש ושל דרכי בילוי אירופיים, שהיחס כלפיהם היה סלחני, לבין יחסם המחמיר כלפי תופעות שנגדו לחלוטין את מצוות הדת. הבחנה אחרת בתשובות הרבנים היא בין איסורים מדרבנן - איסורים שגזרו חכמים, לבין איסורים מדאורייתא - איסורים שנכתבו במפורש בתורה שבכתב. דרך אחרת של התמודדות הרבנים עם המודרנה הייתה יצירת הבחנה ברורה בין תחומים שונים בחיי היהודים: תחומים שאפשר להתעלם בהם מהשפעות של המודרנה, כגון חיי הכלכלה, ותחומים שיש לשמר בהם את המסורת, לדוגמה, בית הכנסת.
(בספר תמונה של רבני בגדד, 1877) - היעזר במנחה)
במה התמונה משקפת את חדירת המודרנה לארצות האסלאם?
*291*
דוגמה למורכבות שביחסם של הרבנים בארצות האסלאם למודרנה, היא פסקי ההלכה בנוגע ללבוש האירופי שפסק הרב רפאל בן שמעון (1848-1929), רבה של קהיר. אף שהתורה אוסרת ללבוש שעטנז (בגד העשוי משילוב של צמר ופשתן), התיר הרב בן שמעון לחייטים לתפור בגד כזה ולמכור אותו ללא-יהודים. הוא אף התיר למכור בגד כזה ליהודים, בתנאי שהחייט יזהירם על כך מראש, ובתנאי שלא ילביש בעצמו את הבגד לקונה היהודי. דוגמה נוספת היא יחסו של הרב רפאל בן שמעון לתופעה של גברים יהודים במצרים, שגילחו את זקנם בתער למרות האיסור ההלכתי. הרב בן שמעון אמנם התיר להם לשמש שליחי ציבור בתפילות במשך השנה, אך אסר על כך בתפילות של הימים הנוראים.
חוקרים מעלים הסברים שונים ליחסם של רבני ארצות האסלאם למודרנה, ולהבדל בין העמדה שלהם לבין עמדתם של רבני אירופה. חלק מהחוקרים סבורים כי אחד השיקולים שהנחו את הרבנים בארצות האסלאם היה: האם ביכולתם למנוע את התופעה האסורה. לא אחת הם התירו מעשים שכבר התקבלו בציבור, בנימוק שאין בכוחו של האיסור לבלום את התופעה, וכי הוא עלול רק להרחיק עוד יותר את הציבור מן היהדות. חוקרים אחרים מסבירים את עמדת הרבנים בארצות האסלאם בכך שכאשר יהודים בארצות אלה הפרו איסורים הלכתיים, הם לא התכוונו לערער בכך על זהותם היהודית. הם לא הציעו תיקונים בדת, כפי שעשתה התנועה הרפורמית במרכז אירופה ובמערבה (עמ' 259), ולא פיתחו אידאולוגיה שערערה על ערכי החברה המסורתית. הם ראו עצמם כחלק מהחברה היהודית המסורתית, על אף שהרשו לעצמם לסטות מההלכה. לפי הסבר אחר, עמדתם של הרבנים בארצות האסלאם כלפי המודרנה היא דפוס התגובה שאפיין את החברה היהודית כפי שהייתה לפני שנדרשה להתמודד עם אתגרי המודרנה. מאחר שהמודרניזציה תפסה במדינות אלה מקום קטן מזה שתפסה באירופה, מידת ההתגוננות מפניה הייתה שונה מלכתחילה.
יש המייחסים את הסובלנות היחסית של רבני ארצות האסלאם גם לכך שרבים מהם עסקו במסחר ובמלאכה לצד כהונתם כרבנים, ולכן היו מודעים לבעיות שהציבו החיים המודרניים. דוגמה לכך הן פסיקותיו של הרב עבדאללה סומך (ראו הרחבה בהמשך העמוד) מבגדד, שעסק במסחר וענה לשאלות שהגיעו אליו מעיראק, מפרס, מסין ומהודו. אחת השאלות שהרב סומך דן בהן הייתה בעניין נסיעה בשבת ב"עגלות ההולכות על ידי קיטור", כלומר ברכבת. הרב סומך מזכיר בתשובתו כי החת"ם סופר כבר נשאל על כך ואסר על נסיעה ברכבת מחוץ לעיר, מכיוון שיש בכך איסור של יציאה מחוץ לתחום המותר בשבת. גם הרב סומך אסר נסיעה בין-עירונית ברכבת, אך לעומת זאת הוא התיר נסיעה עירונית ברכבת, ובלבד שמטרתה איננה להתקרב למקום עסקיו של אותו אדם. דוגמה נוספת היא ההיתר של הרב סומך לשאת שמשייה בשבת על ידי לא יהודי במקום שאין בו עירוב, משום שזהו סמל למעמד מכובד. באמצעות פסקים אלה ביקש הרב סומך לאפשר ליהודים שהיו מעורים בחברה המודרנית, לקיים אורח חיים מודרני במסגרת ההלכה.
תלמידו וגיסו של הרב עבדאללה סומך היה הרב יוסף חיים (ראו הרחבה בהמשך העמוד) מבגדד, הידוע בשם ספרו, "בן איש חי" (ראו הרחבה בהמשך העמוד). הרב יוסף חיים הנהיג את קהילת בגדד במשך כ-50 שנה, והוא כתב יותר מ-100 חיבורים, שבהם באה לידי ביטוי היכרותו עם תחומי ידע כללים. הוא ראה בשילוב של לימודי חול עם לימודי קודש, שילוב ראוי ונכון. ייחודו של "בן איש חי" היה בכך שפסיקתו התבססה לא רק על ה"שולחן ערוך", אלא גם על תורת הקבלה (עמ' 274). הוא ייחס משמעות מיסטית לדיוק בקיום המצוות בכלל, ולהגייה המדויקת של התפילה בפרט. עיקרון נוסף שהנחה את פסיקתו הייתה ההתחשבות במנהג המקום. פעמים רבות הוא מבקש להימנע מלשנות את המנהג המקומי, אלא אם כן עומד נגד המנהג שיקול הלכתי כבד משקל.
הרב עבדאללה סומך (1813-1889) - נחשב לגדול תלמידי החכמים בבגדד במאה ה-19, ונודע בתשובותיו ההלכתיות. ב-1840 יזם הרב סומך את הקמתו של בית מדרש לרבנים בבגדד, "מדרש בית-זלכה", ועמד בראשו. בית המדרש שבו למדו תלמידי חכמים מצטיינים מכל ארצות המזרח, היה מפורסם ברחבי העולם היהודי.
(בספר תמונה של הרב עבדאללה סומך)
הרב יוסף חיים (1834-1909) - אחד הרבנים הבולטים של יהדות ארצות האסלאם. בין חיבוריו היה הספר "בן איש חי", ולעתים גם הוא עצמו כונה בשם זה. שימש כפוסק מרכזי, קיבל על עצמו את הנהגת קהילת בגדד לאחר פטירת אביו.
(בספר תמונה של הרב יוסף חיים)
"בן איש חי" - ספר של דרשות בהלכה. כל שבת נהג הרב יוסף חיים לדרוש דרשה. הדרשות נאמרו בערבית-יהודית ותורגמו על ידיו לעברית. אחד הספרים שהדרשות פורסמו בהם הוא הספר "בן איש חי". הדרשות כוללות פרשנות על פרשת השבוע, סוגיות הלכתיות, ענייני קבלה, אגדות ומשלים.
*292*
(בספר תמונה של עמוד השער של הספר "הפרוטוקולים של זקני ציון". צרפת, 1934 (?) בשער מופיעה הכותרת "הסכנה היהודית")
ובהיות התורה הקדושה ניתנה לבני אדם גשמיים, ועלולים לכל תמורה, בהתחלפות העתים והזמנים, המושלים והגזרות, הטבעיים והמזגים, המדינות והאקלימים - על כן כל דברי התורה באו סתומים בחכמה נפלאה, ומקבלים כל פירוש אמיתי בכל עת ובכל זמן. והאל הקדוש נקדש בצדקה וקדשנו במצותיו לשמוע אל השופט, כאשר יגזור אומר (יחליט) כל פרנס ושופט לפי הדור והדרור. ובקום אחריו דור חדש ושופטיו, כאשר יראו כי אין רוב הצבור יכולים לעמוד בגזרה ההיא, ניתנה רשות בידו להוסיף ולגרוע, להרוס ולנתוץ, לבטל ולקיים, כאשר יעלה על רוחו ביראת ה' על פניו כל היום! אכן תורת אמת הכתובה באצבע אלוהים חרות על הלוחות, לא תשתנה ולא תתחדש עולם ועד, (...). לא איש אל המשתנה בדעתו לרוח הזמן כי יתנחם (יתחרט) להפר חוקים ומשפטים צדיקים, וגם תורתו התמימה הראנו לדעת, כי היא נצחית לעד ולעולמי עולמים (...).
הרב אליהו חזן, ספר זכרון ירושלים, עמ' 57.
1. לפי הרב חזן (עמ' 255), מה כוחם של חכמים בכל דור ודור לשנות מדברי התורה? ומהי הסיבה לשינויים?
2. כיצד מסביר הרב חזן את נצחיות התורה על אף השינויים המתרחשים בכל דור?
3. לאיזה מבין ההסברים של החוקרים בנוגע לעמדות של הרבנים בארצות האסלאם אפשר למצוא ביסוס בתעודה זאת?
4. השוו את עמדת הרב חזן לעמדת החת"ם סופר (עמ' 255). מה דומה ומה שונה בהתמודדותם עם המודרנה?
רבני ארצות האסלאם מבטאים עמדה מסתגרת ביחס למודרנה
*292*
לעומת הרבנים שגילו פתיחות יחסית לערכי המודרנה או השלמה מסוימת עם התופעות שנלוו אליה, היו בארצות האסלאם רבנים שבחרו להיאבק בה. גישה זאת אפיינה במיוחד רבנים בעיר חלב שבצפון סוריה, אשר התנגדו נמרצות לכל תמורה, שנראתה להם כאיום פוטנציאלי על המסורת. לדוגמה, הם שרפו את הספר "אם למקרא" - פירוש לתורה שהתבסס על ממצאי המחקר המודרני בארכאולוגיה ובהיסטוריה. את הספר כתב הרב אליהו בן אמוזג (ראו הרחבה בהמשך העמוד), ובו הוא התמודד עם טענות מצד ביקורת המקרא.
דוגמה אחרת היא תגובתם של חכמי חלב לשינויים שחלו בחקיקה העות'מאנית בעקבות הרפורמות (עמ' 205). חוקים אלה חייבו רישום של עסקות מקרקעין במשרדי הטאבו, ותשלום מס על כל עסקה. בית הדין היהודי בחלב סירב להכיר בחוקים האלה, וזאת בניגוד לכלל דינא דמלכותא דינא, ולפיו יש להעניק תוקף הלכתי לחוקי המדינה. חכמי חלב גם הטילו חרם על צעירים מחללי שבת, על אף שהכירו בכך שהתופעה התרחבה וקשה לבלום אותה. הם ניסו בכל כוחם לשמר את ערכי המסורת בעולם המשתנה.
הרב אליהו בן אמוזג (1823-1900) - רבה של העיר ליוורנו שבאיטליה במשך 50 שנה. נודע בהשכלתו הרחבה גם במדעים, ובגישתו, שלפיה היהדות היא דת אוניברסלית שחשיבותה רבה לכל אומות העולם.
*293*
(בספר תמונה של עמוד השער של הספר "הפרוטוקולים של זקני ציון". צרפת, 1934 (?) בשער מופיעה הכותרת "הסכנה היהודית")
1.
א. מה מאפיין את חדירת המודרניזציה לארצות האסלאם? כיצד השפיע מאפיין זה על היחס של הרבנים בארצות האסלאם למודרנה?
ב. ציינו שני הסברים שונים של חוקרים ליחסם של החכמים בארצות האסלאם לתופעות המודרנה.
2. חוו דעתכם: האם נכון לומר על עמדתם של רבני חלב שהיא אורתודוקסית? נמקו.
3. לדברי החוקר צבי זוהר: "חכמי מצרים הגיבו למודרניזאציה ולא לרפורמה".
א. הסבירו את דבריו והדגימו אותם.
ב. חוו דעתכם: מה הייתה מטרתם של חכמי מצרים בפסקי ההלכה שלהם?
(בספר תמונה של עמוד השער של הספר "הפרוטוקולים של זקני ציון". צרפת, 1934 (?) בשער מופיעה הכותרת "הסכנה היהודית")
1. לפניכם רשימה של שמות ומושגים המופיעים בפרק: ריב ההיכל, הסמינר התאולוגי היהודי בברסלאו, חכמת ישראל, מנהג אמריקה, אולטרה-אורתודוקסיה, מהר"ם שיק, אגרות צפון, דבקות, עדה, רבי שניאור זלמן מלאדי, נפש החיים, ישיבת וולוז'ין, ישיבת סלובודקה, הרב עבדאללה סומך.
א. בחרו חמישה שמות או מושגים והסבירו באיזה הקשר נזכרו בפרק.
ב. בחרו צמד מושגים והסבירו את המכנה המשותף להם.
2. החוקר יעקב כ"ץ מסכם את מאמרו על האורתודוקסיה כך: "אידיאולוגים של האורתודוקסיה ואף היסטוריונים שתיארוה טוענים לעתים שאין היא אלא שומרת משמרתה של היהדות הפרה-מודרנית (שלפני המודרנה, המסורתית).
בפי האידיאולוגים נאמר הדבר לשבח, בפי ההיסטוריונים לגנאי. אלו ואלו מתעלמים מעקבות התמורות שחלו אף בשומרי המשמרת עצמם, אגב מאבקם להיות שומרי המשמרת". (ההלכה במיצר, עמ' 20).
א. בקטע מוזכרות שתי דעות בנוגע לאופייה של האורתודוקסיה, והן מיוחסות לקבוצות שונות. מהן שתי הדעות? ומהי עמדתו של החוקר ביחס אליהן?
ב. הקטע לקוח מתוך מאמר ששמו "האורתודוקסיה כתגובה ליציאה מהגטו ולתנועה הרפורמית". שערו למה התכוון החוקר כשהעניק למאמרו שם זה.
ג. חוו דעתכם: האם אתם מסכימים עם דעתו של החוקר? נמקו את בחירתכם.
ד. במהלך הפרק עסקנו בזרמים ובתנועות שנוצרו באזורים שונים בעולם. חוו דעתכם: אילו מהם ראויים להיחשב אורתודוקסיים? נמקו את דעתכם.
3. לדעת החוקר שמואל פיינר: כבר בשלהי המאה ה-18 הזהות היהודית הייתה לעניין מורכב ובעייתי ובמקומות מסוימים גם נתונה לבחירה. מיהו היהודי של סוף המאה? הדאיסט הברלינאי (...) שצידד בביטולן המוחלט של המצוות? וייזל הרפורמיסט אך הנאמן לתורה ולמצוות? ר' נחמן מברסלב החולם על גאולת השכינה וגאולת העם ומחפש את בת המלך שאבדה? הגר"א: מודל לתלמיד חכם הדבק בדתיות הישנה, חסיד מהטיפוס הישן וחרד מפני פריצת הנורמות בידי החסידים המתלהבים?
רחל לוין-ורנהגן, האינטלקטואלית ואשת החברה המנוכרת קשות ליהדותה? או הרב (...) מפראג, שחש עצמו כחומה בצורה שחייבת לעמוד אל מול הגלים הסוערים של השבתאות ושל ההשכלה כאחד? רק מעטים קידמו בברכה את פריצתו של העידן המודרני אל רחובות היהודים, אך במהלך המאה ה-18 כבר חיו רבים במודעות למתח שבין עולם ישן ועולם חדש.
(היסטוריוגרפיה במבחן - עיון מחודש במשנתו של יעקב כ"ץ, עמ' 56).
א. לפי הקטע, מה קרה בסוף המאה ה-18? האם לפי הכתוב בפרק המצב השתנה במאה ה-19?
ב. החוקר מתאר 6 אישים שחיו בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19. רשמו את תיאוריהם, וקבעו לאיזו מהתופעות שנלמדו בפרקים 9-10 כל אחד מהם משתייך.
ג. לפי הקטע, "במהלך המאה ה-18 כבר חיו רבים במודעות למתח שבין עולם ישן ועולם חדש." בחרו אחד מהאישים שהחוקר מביא, והסבירו כיצד הוא משקף את ה"מתח שבין עולם ישן ועולם חדש".
ד. הוסיפו דוגמה לדמות יהודית נוספת בת התקופה, שלא נכללה בקטע. אפיינו את הדמות והסבירו את המתח שהיא חיה בו.
4. נסחו שאלון לראיון דמיוני עם אחת הדמויות: הבעש"ט, הגאון מווילנה, ר' חיים מוולוז'ין, ר' ישראל מסלנט, החת"ם סופר, זכריה פרנקל, הרש"ר הירש, הרב עבדאללה סומך.
*294*
*294*
השתלבותם של היהודים בחיי המדינות שבהן הם ישבו העמידה בסימן שאלה את ייחודם הלאומי, את תחושת שייכותם לעם אחד ואת זיקתם לארץ ישראל, מולדתם ההיסטורית.
- כיצד התמודדו היהודים עם המתח בין השאיפה להשתלב כאזרחים שווי זכויות בקרב האנשת שהם חיו בתוכן, לבין רצונם לשמר את ייחודם הדתי והלאומי?
אילו גורמים השפיעו על התגבשותה של הלאומיות היהודית המודרנית?
ומה היו ביטוייה?
(בספר תמונה של עמוד השער של הספר "הפרוטוקולים של זקני ציון". צרפת, 1934 (?) בשער מופיעה הכותרת "הסכנה היהודית")
(בספר ציר זמן)
1860 - הקמת כי"ח.
1897 - הקמת מפלגת הבונד.
1905 - הקמת יט"א.
1906 - הקמת מפלגת ה"פאלקס פארטי".
1912 - הקמת ארגון נשות הדסה.
עם קבלת האמנציפציה נדרשו היהודים לוותר על חלק מן המאפיינים המייחדים אותם ולהזדהות עם המדינה שהעניקה להם את הזכות להיות אזרחיה. אבל משעשו זאת, התברר להם כי החברה הסובבת עדיין לא רואה בהם חלק מבני האומה. דרישות אלה וכן התעוררות הלאומיות האירופית חייבו את היהודים לבחון את יחסם לזהות הלאומית היהודית. בפרק שלפנינו נעסוק בהתגבשותה של התנועה הלאומית היהודית, שביקשה להידמות לעמי אירופה שנאבקו על מימוש שאיפותיהם הלאומיות. התנועה הלאומית היהודית ביקשה לממש את השתייכותם של היהודים ללאום אחד, מבלי לקשור אותם בהכרח למולדתם ההיסטורית, ארץ ישראל.
בפרק זה נסקור ראשית את הגורמים אשר השפיעו על התגבשותה של הלאומיות היהודית המודרנית, חלקם גורמים חיצוניים לחברה היהודית וחלקם גורמים פנימיים בתוך החברה היהודית עצמה. לאחר מכן נסקור מגוון תופעות שיש בהן ביטוי לשאיפה הלאומית היהודית: ראשית, תחושת הסולידריות שפיעמה ביהודים, שנית, פעולות ומעשים שביטאו את תחושת הסולידריות הזאת, ולבסוף, התארגנותן של תנועות אידאולוגיות אשר חתרו למימוש החזון הלאומי היהודי.
*295*
*295*
*295*
במחצית הראשונה של המאה ה-19, כאשר התפתחו תנועות לאומיות במדינות שונות באירופה, ביניהן גרמניה ואיטליה, היה העם היהודי מפוזר במדינות שונות בעולם ללא ריבונות מדינית. אבל על אף היעדרם של המאפיינים המגדירים אומה (עמ' 89), ניכר היה כי היהודים אינם רק קבוצה דתית נבדלת. התורה והמצוות, ההיסטוריה המשותפת והקשרים בין הקהילות היהודיות ברחבי העולם ליכדו את היהודים לעם אחד. בנוסף לכך, העם היהודי שמר לאורך הדורות ובכל מקומות גלותו על זיקה לארץ ישראל, אשר באה לידי ביטוי בתפילה לשוב לציון ובאזכורה של ארץ ישראל באירועים שונים. לפי המסורת הדתית, הגלות היא מצב זמני שבסופו תבוא הגאולה והעם היהודי ישוב לארצו.
כבר בראשית המאה ה-19, אך בעיקר במחצית השנייה של אותה המאה, החלו להתפתח רעיונות יהודיים-לאומיים מודרניים. אפשר לסווג את הרעיונות האלה לשתי מגמות מרכזיות:
- רעיונות השואפים לתת מענה למצוקותיו של העם היהודי כלאום החי בגולה ומשתלב בקרב האומות, ללא קשר הכרחי לציון.
- רעיונות הקושרים את גורלו של העם היהודי עם מולדתו ההיסטורית - ארץ ישראל.
היסטוריונים דנים בשאלה, כיצד הקשר ששמרו היהודים ביניהם במשך מאות שנים - קשר שהתבסס על דת, זיכרון היסטורי ומוצא משותפים - הפך במאה ה-19 לתנועה לאומית בעלת מאפיינים מודרניים. כיצד התודעה המשותפת של היהודים בגולה, שנשאה במשך דורות רבים אופי פסיבי, הפכה לתנועה אקטיבית. בין הגורמים לכך הם מציינים את האתגרים שהעמידה העת החדשה לפני היהודים: הלאומיות האירופית, האמנציפציה, האנטישמיות, וההשכלה היהודית. חלק מהגורמים הם גורמים חיצוניים שמקורם בחברה הסובבת, וחלקם גורמים פנימיים שמקורם בתוך החברה היהודית.
*295*
גורם מרכזי שהשפיע על התעוררות הלאומיות היהודית היה התגבשותן של תנועות לאומיות בקרב עמי אירופה במהלך המאה ה-19. התנועות הלאומיות האירופיות השפיעו על היהודים בשני כיוונים מנוגדים. מצד אחד, היו יהודים שהזדהו עם השאיפות הלאומיות של העמים האירופיים. למשל, גבריאל ריסר בגרמניה (עמ' 199). היו גם יהודים שהזדהו עם מאבקו של העם האיטלקי לאיחוד מדיני, ובצבאו של גריבלדי (עמ' 98) בלטו יהודים רבים. הזדהות זו הייתה גורם מעכב בצמיחתה של הלאומיות היהודית. מהצד האחר, להתעוררות הלאומיות האירופית הייתה גם השפעה הפוכה. הדגשת העבר ההיסטורי, השפה והמורשת התרבותית המשותפים - שעמדה ביסוד התנועות הלאומיות באירופה - עוררה בקרב היהודים את המודעות למאפיינים הלאומיים המיוחדים להם, ובכך הייתה גורם מסייע להתעוררות הלאומיות היהודית.
*296*
להתפתחות הרעיונות הלאומיים ולצמיחתן של התנועות הלאומיות בקרב עמי אירופה הייתה השפעה על הלאומיות היהודית גם בהקשר נוסף. משהחלו עמי אירופה לבחון את השורשים הלאומיים שלהם, התחזקה בקרבם התחושה שהיהודים אינם חלק מהרוח הלאומית המייחדת את העם. בהשפעת הרומנטיקה (עמ' 37) הבליטו מדינות הלאום באירופה את הזרות של היהודים ל''רוח העם", ולכן דחו את ניסיונותיהם של היהודים להשתלב במדינה.
(בספר תמונה של עמוד השער של הספר "הפרוטוקולים של זקני ציון". צרפת, 1934 (?) בשער מופיעה הכותרת "הסכנה היהודית")
צליליה הרועמים של השפה הגרמנית, השירים של המשוררים הגרמנים, הם שהבעירו והזינו בנו את אש החירות הקדושה. (...) אנו רוצים להשתייך למולדת הגרמנית: בכל מקום שנהיה נשתייך אליה. היא יכולה ואף עשויה לבקש מאיתנו כל שהיא רשאית לבקש מאזרחיה. מי שמערער על טענתי למולדתי הגרמנית מערער על זכותי על מחשבותי, על רגשותי, על הלשון שבה אני מדבר, על האוויר שאני נושם; לפיכך חייב אני להתגונן מפניו כמו מפני רוצח.
(לוקט ממקורות שונים)
1. אילו מאפיינים של הלאומיות הגרמנית מעוררים הזדהות בריסר?
2. ריסר יוצא נגד "מי שמערער על טענתי למולדתי הגרמנית." לפי מה שקראתם בסעיף, שערו: נגד איזה טיעון יוצא ריסר בדבריו?
3. שערו מדוע ריסר חש שעליו להתגונן מפני הטענות האלה "כמו מפני רוצח."
*296*
ההשכלה היהודית (עמ' 233) ומתן האמנציפציה (עמ' 193) הרחיבו את מגוון האפשרויות שעמדו לפני היהודים שביקשו להשתלב בסביבתם, וחיזקו את תקוותם להתקבל בחברה הסובבת כאזרחים שווי זכויות. יהודים רבים מצאו מקורות תעסוקה חדשים, והם החלו להידמות לסביבתם בלבושם ובהשכלתם. רבים בחרו בדרך ההשתלבות, ולמען מטרה זאת הם היו מוכנים לוותר על המורשת היהודית. חלקם ביקשו להיות לא רק בני המדינה, אלא גם בני האומה שבקרבה חיו, ולכן לא נתעורר בהם הצורך לחיזוק תודעה יהודית לאומית נפרדת.
אבל השוויון בפני החוק לא תמיד הביא עמו שינוי ביחסה של החברה הסובבת ליהודים. הדעות הקדומות בדבר אופיים וזרותם של היהודים הוסיפו להתקיים, והן השפיעו על מעמדם החברתי של היהודים ועל שילובם בחברה הסובבת בתחום הכלכלי והמקצועי. הן העצימו בקרב היהודים את תחושת חוסר הביטחון ואת החשש מביטול הישגי האמנציפציה. גם חילופי המשטר והאירועים המהפכניים במדינות אירופה, שליוו את המאה ה-19 (עמ' 67), השפיעו על תחושת חוסר הביטחון של היהודים וחייבו אותם לפעול פעם אחר פעם להבטחת זכויותיהם.
כל עוד פיעמה התקווה להשתלבות מלאה של היהודים בסביבתם, לא היה מקום לחזק תודעה יהודית נבדלת. משהתברר ליהודים כי אזרחי המדינות שהם חיו בהן אינם מקבלים את השינוי במעמדם החוקי והמשפטי, פנו יהודים יחידים וקבוצות יהודים לחפש פתרון לאומי.
*297*
*297*
לאחר קבלת האמנציפציה במרכז אירופה ובמערבה, ההשתלבות המהירה של חלק מן היהודים בסביבתם לוותה בהתפרצויות אנטישמיות (ראו הרחבה בהמשך העמוד). השנאה ליהודים לא הייתה תופעה שצמחה בעת החדשה, אך בתקופה המודרנית נוספו לה מאפיינים חדשים, ולכן היא מכונה במחקר אנטישמיות מודרנית. האנטישמיות המודרנית צמחה על רקע תהליכים ייחודיים שהתרחשו בעת החדשה. היא הושפעה מהשינויים הכלכליים והחברתיים שהתרחשו במרכז אירופה ובמערבה במאה ה-19, ובהם תהליכי המיכון והתיעוש (עמ' 47) ותהליך העיור (עמ' 52).
תהליכים אלה לוו במשברים שעוררו תחושות קשות בקרב שכבות שונות באוכלוסייה, ביניהם איכרים שנאלצו לנדוד אל הערים ופועלים שעבדו בתנאים קשים. אלה קינאו ביהודים משום שסברו שהם מפיקים תועלת מן השינויים ומשפרים את מעמדם החברתי ואת יכולתם הכלכלית. כמה מהמשפחות העשירות בתחום התעשייה באירופה היו משפחות יהודיות (עמ' 228), ועובדה זו הגבירה את ההתמרמרות בחברה הסובבת וחיזקה את הסטראוטיפ (ראו הרחבה בהמשך העמוד) של היהודים כמי שמפיקים רווחים על חשבון אחרים. להתפתחות הטיעונים האנטישמיים סייעו גם הוגי דעות סוציאליסטיים, שזיהו את היהודים עם המעמד הקפיטליסטי המנצל (עמ' 80). לעומתם, גורמים שמרניים זיהו את היהודים דווקא עם היסודות המהפכניים בחברה. מכיוון שבראש כמה מהמפלגות הסוציאליסטיות עמדו יהודים, היהודים נתפסו כמהפכנים וכאויביו של הסדר החברתי הישן.
להתחזקות האנטישמיות במאה ה-19 תרמה תורת הגזע (עמ' 170), שסיפקה בסיס מדעי כביכול לשנאת היהודים. לפי תורת הגזע, היהודי נשאר במהותו יהודי, גם כשוויתר על מאפייניו הייחודיים ואף לאחר שהמיר את דתו. לכן, האנטישמיות הגזענית הופנתה גם כלפי יהודים מתבוללים, שאימצו את תרבות הסביבה, ואפילו כלפי יהודים שהתנצרו.
על גילויי האנטישמיות במאה ה-19 השפיעו, כאמור, גם הרעיונות הלאומיים באירופה והתחזקות התפיסות הרומנטיות שהעצימו את הזרות של היהודים לרוח העם. מפלגות פוליטיות שילבו במצען רעיונות אנטישמיים ובאמצעות הסתה אנטישמית ביקשו לזכות בקולות הבוחרים. התעמולה האנטישמית נתפשה כאמצעי ללכד את האומה ולעורר את ההמון נגד אידאולוגיות ליברליות וסוציאליסטיות, שהן במהותן אידאולוגיות אוניברסליות (כלל עולמיות).
תעמולה אנטישמית התפרסמה גם בעיתונות ובספרות. לדוגמה, ב-1897 פרסם וילהלם מאר (עמ' 169) בגרמניה חוברת שכותרתה "ניצחון היהדות על הגרמניות", ובה טבע לראשונה את המושג אנטישמיות. מאר טען כי היהודים השתלטו על גרמניה: על הפרלמנט, על הכלכלה, על מערכת המשפט ועל העיתונות. הטענה שהיהודים משתלטים על העולם הופיעה גם במזרח אירופה ב"פרוטוקולים של זקני ציון" (ראו הרחבה בהמשך העמוד)."הספרות האנטישמית הופצה במדינות שונות באירופה ועוררה התעניינות רבה.
אנטישמיות - מושג שפירושו המילולי הוא: נגד השמיים, והוראתו: שנאה כלפי העמים השמיים. קבוצת העמים השמיים נקראת על שמו של שם, אחד מבניו של נוח, והיא כוללת, בין השאר, את היהודים וגם את הערבים, אבל למעשה המושג "אנטישמיות" משמש לציון השנאה כלפי העם היהודי בלבד. את המושג טבע וילהלם מאר במאה ה-19, ואולם שנאת היהודים לא הייתה תופעה חדשה: בעת העתיקה ובימי הביניים היא כונתה "שנאת ישראל", כלומר, שנאה כלפי עם ישראל.
סטראוטיפ - דימוי או דעה קדומה המושרשים בציבור ומשייכים מאפיינים מסוימים, לעתים מוגזמים ואף שקריים, לכל החברים בקבוצה חברתית ממוימת, גם אם אין לכך ביסוס במציאות.
"הפרוטוקולים של זקני ציון" - ספר שיצא לראשונה ברוסיה ב-1905 על ידי המשטרה החשאית ובו פרוטוקולים (דוחות, סיכומים של דיונים) מזויפים המוצגים כמסמכים שנכתבו בידי יהודים ונשמרו אצלם בסתר. הפרוטוקולים מתארים דיונים סודיים שערכו, כביכול, "זקני ציון" בעת הקונגרס הציוני הראשון במטרה להשתלט על העולם. הפרוטוקולים הופצו גם במדינות מרכז אירופה ומערבה ותרמו להתחזקות האנטישמיות.
(בספר תמונה של עמוד השער של הספר "הפרוטוקולים של זקני ציון". צרפת, 1934 (?) בשער מופיעה הכותרת "הסכנה היהודית")
*298*
בכמה מקומות האנטישמיות באה לידי ביטוי בחקיקה אנטי יהודית ובאפליה בקבלה למשרות ממשלתיות או ללימודים באוניברסיטאות. כמו כן, היא עוררה התפרצויות אלימות, שזעזעו את דעת הקהל היהודית באירופה והגבירו את תחושת חוסר הביטחון של היהודים. בין ביטויי האנטישמיות הבולטים במאה ה-19 נמנים: עלילות דם כגון עלילת דמשק (ראו הרחבה בהמשך העמוד) בסוריה ב-1840, פרשת מורטרה (ראו הרחבה בהמשך העמוד) באיטליה ב-1858, ופרעות סופות בנגב ברוסיה ב-1881 (עמ' 204). התפרצות האנטישמיות הגיעה לשיאה במשפט דרייפוס. המשפט חולל סערה ציבורית בצרפת, שנודעה בשם פרשת דרייפוס (ראו הרחבה בהמשך העמוד), והיא פילגה את החברה בצרפת ועוררה שאלות לגבי השלטון והחברה במדינה ולגבי מעמדם של היהודים בה.
תגובתם של היהודים לגילויי האנטישמיות בתקופה זאת הייתה שונה מבעבר. דווקא משום שבמאה ה-19 הוטב מצבם של היהודים והתחזקה תקוותם להשתלבות בחברה הסובבת, גילויי האנטישמיות הללו עוררו אצל היהודים מצוקה חדשה וחידדו את תחושת השייכות שלהם ללאום היהודי. הם חיפשו אפוא פתרון חדש למצוקה זו.
עלילת דמשק (1840) - עלילת דם שהוטחה ביהודי קהילת דמשק, ולפיה הם רצחו נזיר מצרי ואת משרתו כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות. נכבדי הקהילה נאסרו ועונו. חברי הקהילה זוכו מאשמה רק לאחר התערבותם של יהודים בעלי שם כמשה מונטפיורי, אדולף כרמייה ובני משפחת רוטשילד.
פרשת מורטרה (1858) - חטיפתו של ילד יהודי-איטלקי בשם אדגארדו מורטרה, והטבלתו בכפייה לדת הנוצרית.
פרשת דרייפוס - פרשה שהתרחשה בצרפת בין השנים 1894-1906. אלפרד דרייפוס היה קצין יהודי במטה הכללי של הצבא הצרפתי, אשר הואשם במסירת סודות צבאיים לגרמניה. הוא הועמד למשפט בבית דין צבאי בעוון ריגול ובגידה במולדת. בפסק הדין הראשון קבעו השופטים כי דרייפוס בגד בצרפת והוא אשם. בטקס צבאי פומבי נשללו ממנו כל דרגותיו הצבאיות, והקהל שצפה בו זעק "מוות ליהודים". דרייפוס הוגלה מצרפת והושלך לבית כלא מבודד. משפט דרייפוס עורר סערה ציבורית בצרפת, ובעקבות לחץ ציבורי כבד התבצעה חקירה ונערך משפט חוזר. למרות שהוכח כי המסמכים שהמשפט הראשון הסתמך עליהם היו מזויפים, גם במשפט השני נפסק שדרייפוס אשם. רק במשפט השלישי, שנערך בשנת 1906, טוהר שמו לחלוטין והוחזרו לו דרגותיו הצבאיות.
(בספר תמונה של גיליון של "השחר - היעזר במנחה)
הייתכן שבצרפת, בפריס, העיתונים המסורים ביותר לרעיונות הקדמה והליברליזם (לא פחות מאלה שרעיונותיהם הפוליטיים והדתיים מפגרים ביותר אחרי זמננו) בלעו את סיפורי האימה האבסורדיים הבאים מאלכסנדריה ומביירות על רצח האב תומאסו ומשרתו? ושהם עשו זאת בלי לתהות על קנקנם ובפזיזות הראויה לגנאי? האם יתכן הדבר? האם אפשר להעלות על הדעת כי ב-1840 אותה דיבה מתועבת ילידת הדעות הקדומות הבזויות של ימי הביניים הנוצריים אינה נדחית בשאט נפש כי אם חוזרת על עצמה שוב ושוב? הייתכן שיהודים מאמינים יתוארו כאנשים הסועדים את ליבם, בחג הפסח, בדמם של נוצרים, אשר אותם הם הורגים במו ידיהם במצוות דתם?
מובא אצל: יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה: עלילת דמשק, היהודים והעולם, עמ' 124.
1. נסחו את טענתו של כרמייה נגד העיתונות הצרפתית על פי המאמר.
2. נסחו את עמדתו בשאלת אמיתותה של עלילת דמשק.
3. שערו מה יכולה להיות השפעתו של מאמר עיתונאי מסוג זה אשר נכתב על ידי אדם כאדולף כרמייה.
*298*
בין הגורמים שהשפיעו על התעוררות הלאומיות היהודית לא היו רק גורמים שמקורם בחברה האירופית הסובבת. התעוררות הלאומיות היהודית הייתה גם תוצאה של תהליכים פנימיים בחברה היהודית, וביניהם תנועת ההשכלה היהודית (עמ' 233). ההשכלה היהודית הייתה במהותה תנועה בעלת אופי אוניברסלי (כלל עולמי), אשר במרכזה ניצבה השאיפה להשתלבות העם היהודי בחברה האירופית. עם זאת, בקרב חוגי המשכילים התפתחו גם תפיסות בעלות אופי פרטיקולריסטי (ייחודי), תפיסות שקראו לטיפוח הייחוד הלאומי של העם היהודי.
*299*
דוגמה להשפעה של ההשכלה היהודית על הלאומיות אפשר לראות בפעילותם של אנשי "חכמת ישראל" (עמ' 265). מטרתם של אנשי "חכמת ישראל" הייתה כאמור כפולה: מצד אחד הם רצו לשפר את הדימוי של היהדות ושל החברה היהודית בעיני החברה האירופית, ומן הצד האחר הם ביקשו להרחיב את ידיעותיהם של היהודים עצמם על מורשתם ועל עברם. בהתאם לכך טיפחו אנשי חכמת ישראל את המחקר של נושאי היהדות, בתוכם חקר ההיסטוריה וחקר השפה והספרות העברית. פעילותה של קבוצת המלומדים חיזקה את הלאומית היהודית, שכן המחקרים שהם ערכו סייעו להם להצביע על יסודות לאומיים משותפים וקדומים כמו השפה, התרבות והמולדת העתיקה.
תרומה אחרת של תנועת ההשכלה התבטאה ביחס לשפה העברית. אף שהשפה העברית הייתה אחד היסודות המשותפים לעם היהודי בכל הדורות, במאה ה-19 היא לא הייתה שפת הדיבור של היהודים אלא שפת קודש בלבד - שפת התפילה, הפרשנות וההלכה. החידוש בתנועת ההשכלה היה בכך, שהעברית שימשה את המשכילים להבעת רעיונותיהם ולהתקשרות ביניהם. המשכיל היהודי הרוסי פרץ סמולנסקין (ראו הרחבה בהמשך העמוד), הוציא לאור ב-1869 ירחון עברי בשם "השחר". סמולנסקין טען כי השתלבות היהודים בעם הרוסי לא תצלח, והוא הציע להחיות את השפה העברית ולדבוק בה. מעל דפי הירחון הכריז סמולנסקין: "עם הננו, ואחדותנו תוולד רק על רגש האחווה, על הרגש הלאומי." להשכלה היהודית הייתה, אם כן, תרומה חשובה להתעוררות הלאומיות היהודית.
(בספר תמונה של גיליון של "השחר - היעזר במנחה)
עמדו על הקשר בין שמו של העיתון והפרטים המופיעים על עמוד השער שלו, לבין רעיון הלאומיות.
פרץ סמולנסקין (1842-1885) - סופר עברי ומשכיל יהודי שנמנה עם מבשרי התחייה הלאומית העברית במזרח אירופה. יצירתו כוללת רומנים וסיפורים על חייהם של היהודים בתחום המושב ברוסיה. חי בווינה וייסד בה את הביטאון הספרותי העברי "השחר" וערך אותו. ביטאון זה היה "האכסניה המרכזית" של הסופרים העברים בני זמנו. סמולנסקין הצטרף לתנועת "חיבת ציון" לאחר היווסדה.
*299*
נוסף על הגורמים להתעוררות הלאומיות במאה ה-19 שהוזכרו בסעיפים הקודמים, יש חוקרים הרואים בכמיהה המתמדת לציון גורם פנימי נוסף. הכמיהה לציון ליוותה את היהודים וליכדה אותם בכל הקהילות בעולם בשנות גלותם הארוכות. היהודים האמינו כי הגלות היא מצב זמני, תקופה של ריצוי עונש על חטאים, ובסופה תבוא השיבה לארץ ישראל. הכמיהה לציון באה לידי ביטוי בנוסח התפילה, במנהגים שמטרתם לחזק את הזיקה לציון וביצירה הספרותית של היהודים. במשך מאות שנים קראו יהודים את פרקי התפילה: "ובנה ירושלים במהרה בימינו", ובירכו זה את זה בחגים בברכה: "לשנה הבאה בירושלים". סופרים ומשוררים ביטאו ביצירותיהם את הגעגועים לארץ ישראל. בימי הביניים כתב בספרד ר' יהודה הלוי את שירו "לבי במזרח (בארץ ישראל) ואני בסוף מערב (בספרד)".
*300*
ובתימן במאה ה-17 כתב הפייטן ר' שלום שבזי: "נעלה להר ציון מקום תפארתך" (מקום בית המקדש). בעת החדשה כתב ברוסיה המשורר ח"ן ביאליק בשירו "אל הציפור": "שלום .רב שובך ציפורה נחמדת, מארצות החום אל-חלוני, (...) זמרי, ספרי, ציפורה היקרה, מארץ מרחקים (ארץ ישראל) נפלאות". ולצד הגעגועים שבלב, התקיים לאורך השנים גם המעשה שבפועל - יחידים וקבוצות קטנות לא חדלו מלעלות לארץ ישראל.
גילויים אלה של כמיהה לאיון סייעו לשמור על הייחוד הלאומי-היהודי בהיעדרו של מרכז מדיני ובמציאות של פיזור היהודים בתפוצות. לכן, אף שאינם נחשבים לביטוי של תודעה לאומית יהודית מודרנית, יש חוקרים הרואים בהם גורמים שסייעו להתעוררותה.
(בספר תרשים של הגורמים להתעוררות הלאומיות היהודית המודרנית)
בתרשים מופיעים הגורמים הבאים:
ההשכלה היהודית, הזיקה הדתית לארץ ישראל, הלאומיות האירופית, גילויי אנטישמיות והאמנציפציה.
(בספר תמונה של סמל כי"ח בבית הספר "מקווה ישראל" - היעזר במנחה)
אחת השאלות המרכזיות בוויכוחים על הלאומיות היום היא מידת ההמשכיות המתגלה בקיומו הקולקטיבי (השיתופי) ובתרבותו של עם זה או אחר. לאסכולה (...) (המיוצגת על ידי סמית) והמדגישה המשכיות בהתפתחותן של קבוצות אתניות עתיקות לאומות מודרניות, אין קושי להציג את היהודים כדוגמא קלטית להמשכיות הזאת. בהסתמך על הדת הייחודית ליהודים, הקפדתם המחמירה על כללי ההשתייכות וסימניה, (...), הדבקות בשפה ובקשר הרגשי לטריטוריה (ארץ) מסוימת - בהסתמך על כל אלה נראה לחלק מן החוקרים כי היהודים הם דוגמא מובהקת להמשכיות מקבוצה אתנית לאומה פוליטית. אבל יש גם חוקרי לאומיות המחזיקים בדעה המנוגדת שאומה פוליטית הייתה יכולה להיווצר רק בתקופה המודרנית, לאחר שהעיקרון של ריבונות העם נפוץ ברבים ולאחר שהמהפכה האמריקנית והמהפכה הצרפתית מימשו אותו והיו למודלים לעמים אחרים. הקוראים לעצמם 'מודרניסטים' (ביניהם גלנר ואנדרסון) מדגישים לא את ההמשכיות האתנית אלא דווקא את היווצרות הלאומיות המודרנית כתופעה חדשה, הקשורה בתנאים המודרניים של הכלכלה, התחבורה והתקשורת, וברעיון המודרני של ריבונות העם (...).
חדווה בן-ישראל, "היהודים והלאומיות" בשם האומה: מסות ומאמרים על לאומיות וציונות, עמ' 183-184.
1. בקטע שלפניכם מוצגות שתי עמדות של חוקרים בשאלת מקורה של הלאומיות. נסחו אותן והסבירו כל עמדה.
2. על פי הקטע, איזו מהתאוריות המסבירות את עליית הלאומיות מתאימה יותר למקרה של הלאומיות היהודית?
3. מדוע התאוריות האחרות אינן מסבירות, לדעתכם, את תהליך היווצרותה של הלאומיות היהודית?
4. חוו דעתכם: האם הלאומיות היהודית מייצגת מסורת והמשכיות או תופעה חדשה ומודרנית?
*301*
(בספר תמונה של סמל כי"ח בבית הספר "מקווה ישראל" - היעזר במנחה)
1. בסעיף מתוארות כמה נסיבות המסבירות את עליית הלאומיות היהודית: הלאומיות האירופית, האמנציפציה, האנטישמיות, ההשכלה היהודית והזיקה הדתית וההיסטורית לארץ ישראל.
א. הסבירו כיצד השפיעה כל אחת מהתופעות על התעוררות הלאומיות היהודית.
ב. חוו דעתכם: מהו הגורם החשוב ביותר להתעוררות הלאומיות היהודית? נמקו את עמדתכם.
2. צמיחת הלאומיות היהודית הושפעה מגורמים חיצוניים (מחוץ לחברה היהודית), ומגורמים פנימיים (מתוך החברה היהודית).
א. מיינו את הגורמים לצמיחת הלאומיות לגורמים חיצוניים ולגורמים פנימיים.
ב. מה אפשר ללמוד מהחלוקה הזאת על התהוות הלאומיות היהודית?
3. חוו דעתכם: האם הייתה הלאומיות היהודית תופעה היסטורית מתמשכת או תופעה מודרנית שהתפתחה רק בזכות הנסיבות המיוחדות של המאה ה-19 באירופה?
4. לפי החוקר עוז אלמוג:
אף על פי שהיהודים נפתחו כלפי החברות הסובבות אותם, ואף על פי שהתקבלו כאזרחים שווי זכויות ברבות ממדינות מרכז אירופה ומערבה, התרחשו במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 אירועים רבים שבהם הושפלו יהודים, כיחידים ובקבוצות: התנפלויות אלימות, עלילות שווא וגילויים אחרים של אנטישמיות, (...). בשל תחושת חוסר האונים והתסכול שהולידו אירועים אלה ביקשו רבים מקרב האינטליגנציה היהודית באירופה לשקם את הגאווה הלאומית היהודית.
(בתוך: אפרים יער וזאב שביט, מגמות בחברה הישראלית: כרך א, עמ' 136)
א. הסבירו את התסכול של יהודי אירופה לנוכח גילויי האנטישמיות במאה ה-19?
ב. כיצד השפיעה עליית האנטישמיות על היווצרות הלאומיות היהודית?
ג. עמדו על הדמיון ועל השוני בין הסברו של אלמוג לבין ההסבר המוצע בפרק להשפעת האנטישמיות על עליית הלאומיות היהודית.
*302*
*302*
*302*
*302*
המציאות המורכבת של חיי היהודים באירופה במאה ה-19 - מגמות השילוב והאמנציפציה מצד אחד, ומגמות הדחייה והתופעות האנטישמיות מן הצד האחר - השפיעה בין השאר על התגבשות תודעה לאומית יהודית. אחד ממאפייניה הבולטים של התודעה הלאומית היהודית המודרנית הוא תחושת הסולידריות - תחושת האחווה בין היהודים לבין עצמם. לרוב נבעה התחושה הזאת מהגורל המשותף ומתחושת הדחייה והזרות שיצרה תופעת האנטישמיות. אך על היווצרות תחושת הסולידריות השפיעו גם גורמים נוספים: המסורת היהודית רבת השנים של "ערבות הדדית"; מניעים פילנתרופיים (נדבנות, סיוע לנזקקים מתוך אהבת האדם), אשר נבעו מתחושת הזדהות עם סבלם של יהודים החיים בארצות אחרות; חששם של יהודי מרכז אירופה ומערבה למעמדם, ורצונם להבטיח את ההמשכיות ואת היציבות של תהליכי מתן שוויון הזכויות בארצם; ושאיפתם של יהודי מרכז אירופה ומערבה לשפר את מצבם של היהודים בארצות אחרות אשר סבלו ממעמד משפטי נחות וממצב כלכלי ירוד. במקרים מסוימים הושפעה הסולידריות היהודית באירופה מהתפתחותה של התנועה הציונית, אשר הציעה פתרון לעם היהודי בארץ ישראל. במקרים אלה נעשה ניסיון להציע מענה אחר למצוקות של העם היהודי, שיאפשר את המשך הקיום היהודי בגולה.
לסולידריות שהתפתחה בחברה היהודית במאה ה-19 היו כמה מאפיינים ייחודיים:
- תמיכה של יהודי מרכז אירופה ומערבה ויהודי ארצות הברית ביהודי מזרח אירופה וביהודי המזרח התיכון.
- הסולידריות בלטה הן במישור המקומי, בקשרים שבין חברי הקהילה היהודית לבין עצמם, הן בקשרים שבין כלל היהודים במדינות שהם גרו בהן, והן בקשרים שבין יהודי מערב אירופה לבין היהודים בארצות אחרות.
- בשונה מפדיון השבויים המסורתי, שהתמקד בהצלה פיזית של יהודים במצוקה, הסולידריות היהודית המודרנית התאפיינה לא רק במתן סיוע פיזי, אלא גם במתן סיוע תרבותי ורוחני.
*302*
במרכזה של הסולידריות היהודית המודרנית ניצבו ארגונים כלל-יהודיים, שסייעו ליהודי העולם בדרכים שונות. הארגון הראשון והגדול שבהם היה כי"ח - כל ישראל חברים (ראו הרחבה בהמשך העמוד) - שנוסד ב-1860 בפריז. ארגונים נוספים שפעלו במסגרת זו היו: האגודה האנגלית-יהודית (שנוסדה ב-1870); ועדת החוץ המשותפת של ועד שליחי הקהילות (שנוסדה ב-1878 בארצות הברית); וחברת עזרה (שנוסדה ב-1901 בגרמניה). גם ארגוני נשים נוסדו למטרה זו, והבולט שבהם היה ארגון נשות הדסה, שנוסד ב-1912 בארצות הברית במטרה לתרום להתפתחות הרפואה והחינוך בארץ ישראל.
הארגונים החדשים היו בעלי אופי כלל-יהודי, חוצה גבולות, והם איחדו בין זרמים שונים ביהדות. שלא כמו השתדלנות המסורתית, פעולתם לא הצטמצמה לסיוע לקהילה המקומית ומטרותיהם היו נרחבות וחרגו מסיוע פיזי בלבד. ועם זאת, בדומה לפעילות השתדלנית המסורתית, גם פעולתם של הארגונים האלה הייתה תלויה ברצונה הטוב של המדינה שהם פעלו בה.
כי"ח, כל ישראל חברים (בצרפתית, אליאנס) - ארגון כלל-יהודי שהוקם בשנת 1860 בפריז. סיסמת הארגון, "כל ישראל ערבים זה בזה", נועדה לתת ביטוי לסולידריות היהודית. מטרת הארגון הייתה להגן על היהודים בכל מקום שבו נרדפו, להיאבק למען הרחבת האמנציפציה של היהודים, לתרום להתפתחותם התרבותית ולהפיץ ביניהם את מלאכת הכפיים ואת החקלאות. היה זה ארגון בעל אופי צרפתי, שבראשו הועמד אדולף כרמייה (עמ' 206).
*303*
פעילותם של הארגונים הכלל-יהודיים למען קהילות יהודיות במזרח אירופה ולמען יהודי אגן הים התיכון הייתה מרובה ומגוונת:
- הארגונים העניקו סיוע לקהילות, בעיקר בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. הסיוע בא לידי ביטוי בהקמת רשת בתי ספר (למשל, רשת אליאנס של ארגון כי"ח), בתי חולים, מוסדות להכשרה מקצועית, מוסדות דת וארגונים שסייעו להגנה על זכויות היהודים.
- הארגונים העניקו סיוע ליהודים שביקשו להגר מארצם, משום שהיו נתונים בסכנה פיזית. פעילות זאת התמקדה בעיקר בסיוע ליהודי מזרח אירופה להגר לתחומי ארצות הברית, וכללה אף מתן עזרה כלכלית למהגרים.
- הארגונים פעלו במישור הדיפלומטי כדי לסייע ליהודים נרדפים וכדי להשיג שוויון זכויות לקהילות יהודיות בעולם. במסגרת זאת פעל ארגון כי"ח למען יהודי רומניה, סרביה, רוסיה, האימפריה העות'מאנית, צפון אפריקה ואף למען יהודי שווייץ. וכך, למשל, אדולף כרמיה, שהיה נשיא ארגון כי''ח ושר בממשלת צרפת, פעל למתן אזרחות צרפתית ליהודי אלג'יר (עמ' 206).
- הארגונים יצרו קשר עם קהילות יהודיות מרוחקות. יוסף הלוי, חבר ארגון כי"ח, יצא בשליחות לאתיופיה ב-1867. הלוי קרא להעניק סיוע לקהילת יהודי אתיופיה - קהילת ביתא ישראל - ולהקמת בית ספר של כי"ח באתיופיה, אך מאמציו לא נשאו פרי. הספר שפרסם על הביקור היה מקור הידע העיקרי על הקהילה הזו באותה תקופה ותרם להכרתה בעולם היהודי.
- חברי הארגונים הלאומיים פעלו ליצירת שיתופי פעולה בין-ארגוניים במטרה להעצים את יכולת ההשפעה שלהם.
(בספר תמונה של סמל כי"ח בבית הספר "מקווה ישראל" - היעזר במנחה)
המטרות נוסחו במכתב ששלח הוועד המרכזי של כי"ח אל המורים בשנת 1896.
מה הייתה ומה הינה מטרת כי"ח (...)? בראש ובראשונה לשלוח קרן של אור מתרבות המערב אל הקהילות שנתנוונו במרוצת מאות רבות של דיכוי ובערות; לאחר מכן, לעזור להן למצוא תעסוקות בטוחות יותר ומשפילות פחות מאשר העיסוק ברוכלות באמצעות הדאגה ליסודות ראשוניים של השכלה בסיסית ורציונאלית לילדים; ולבסוף, לפתוח את הלבבות לרעיונות המערב, ובדרך זו לשים קץ לדעות קדומות ואמונות טפלות מסוימות, שאבד עליהן הכלח (שהתיישנו מאוד), ואשר שיתקו את פעולותיהן והתפתחותן של הקהילות הללו. ואולם בנוסף לכל אלה מטרת פעילותה של כי"ח הייתה (...) להעמיד אנשים סובלנים והגונים, נאמנים לחובותיהם, כאזרחים וכיהודים, ומסורים לענייני הציבור ולאחיהם היהודים, היודעים למצוא את שביל הזהב בין צורכי העולם המודרני לבין יראת הכבוד למסורות הקדומות.
מובא אצל: אהרן רודריג, חינוך, חברה והיסטוריה - "כל ישראל חברים" ויהודי אגן הים התיכון 1860-1929, עמ' 28.
1. מה היו מטרותיו של ארגון "כל ישראל חברים"? מיינו אותן להיבטים - תרבותיים, כלכליים וחברתיים.
2. אילו מרעיונות הנאורות באים לידי ביטוי בניסוח מטרות הארגון?
3. חוו דעתכם: באיזו מידה השם "כל ישראל חברים" הולם את מטרות הארגון? נמקו.
(בספר תמונה של סמל כי"ח בבית הספר "מקווה ישראל" - היעזר במנחה)
אילו מרעיונות ארגון כי"ח באים לידי ביטוי בסמל שלו?
*304*
עיתונות יהודית מסייעת בגיבוש סולידריות
*304*
הסולידריות היהודית באה לידי ביטוי נרחב בעיתונות היהודית. העיתונים היהודיים הראשונים כבר הופיעו באמסטרדם במאה ה-17 בספרדית וביידיש. במאה ה-19 התרחבה התופעה ועיתונים יהודיים הופיעו בארצות רבות - לעתים בשפת המקום ולעתים בעברית או ביידיש. בעיתונים אלה התפרסמו כתבות אשר חשפו לפני קהל הקוראים את הנעשה בעולם בכלל ובעולם היהודי בפרט. הם סיפקו נתונים דמוגרפיים, מידע על אישים, מבני ציבור, פרעות והגירה. מצד אחד, הידיעות קירבו את היהודים אל הנעשה בחברה הסובבת, אך בה-בעת הם הפנו את תשומת הלב לנעשה בקהילות יהודיות מרוחקות ולגורלם של יהודים הנתונים במצוקה. בהדרגה דחקה העיתונות היהודית את דרכי התקשורת המסורתיות והפכה לכלי תקשורת מרכזי בין הקהילות היהודיות.
התפוצה הרחבה והפופולריות הרבה של העיתונים היהודיים הפכו אותם למכשיר לעיצוב הזהות היהודית ולגיבוש סולידריות בין קהילות מרוחקות. דוגמה לביטויי הסולידריות מעל דפי העיתונות היהודית אפשר למצוא בתפקיד המרכזי שהיה לתקשורת בהתמודדות עם עלילת דמשק (עמ' 298). העיתונות היהודית נלחמה נגד העלילה הזאת בכמה מישורים. ראשית, היא פעלה להפרכת העלילה עצמה ולהוצאת הצדק לאור. בו-בזמן היא התקיפה את העיתונות הכללית, אשר פרסמה את סיפור העלילה, תמכה בגרסת המעלילים והפיצה עמדות אנטישמיות נגד היהודים. העיתונות היהודית פעלה גם למיגור הדעות הקדומות נגד היהודים, ובעיקר נגד האמונה בעלילות הדם שרווחה בקרב החברה הנוצרית.
(בספר תמונה של גיליון של "המליץ", העיתון העברי השני שראה אור בתחומי רוסיה הצארית - היעזר במנחה).
העיתון שימש הבמה המרכזית של יהדות רוסיה עד לתחילת המאה ה-20. יצא לאור בין השנים 1860-1904, תחילה בשבועון ומאז 1886 כעיתון יומי.
1. מהי מטרתה של העיתונות היהודית על פי הכיתוב על שער העיתון "המליץ"?
2. היכן יצא לאור העיתון? מהו מקום מגוריו של היהודי שהיה מנוי על העותק שלפניכם?
3. מה אפשר ללמוד משער הגיליון שלפניכם על תפוצתו של העיתון ועל מידת ההשפעה שהייתה לו?
*304*
כחלק מגיבוש הזהות היהודית הלאומית נוצרו בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 באירופה כמה תנועות וזרמים. כל אחד מהם התגבש על בסיס אידאולוגיה (השקפת עולם) מסוימת שהוא תרגם גם לעשייה פוליטית, חברתית ותרבותית. בסעיף זה נתייחס ל-4 קבוצות אידאולוגיות: הטריטוריאליסטים, האוטונומיסטים, מפלגת הבונד והחברים בתנועות מהפכניות כלליות. שלוש הקבוצות הראשונות היו תנועות יהודיות, ואילו הקבוצה הרביעית כללה יחידים שבחרו להיטמע במסגרות אירופיות כלליות.
*305*
*305*
*305*
הטריטוריאליזם הוא תפיסת עולם לאומית השואפת למצוא לעם היהודי פתרון טריטוריאלי. הטריטוריאליסטים שאפו למצוא לעם היהודי טריטוריה, חבל ארץ נפרד - לא בהכרח בארץ ישראל - שאינו מיושב על ידי עמים אחרים ואשר יקבל הכרה רשמית כארצם של היהודים. הפתרון הטריטוריאלי שונה מהפתרונות הלאומיים האחרים שיוצגו בהמשך הפרק, ששאפו לשלב את היהודים כיחידים או כקבוצה בקרב העמים שהם חיו בקרבם.
הרעיונות הטריטוריאליים ביקשו למצוא פתרון לשתי בעיות היסוד של העם היהודי בעת החדשה. הבעיה האחת - הסכנה הביטחונית המיידית שנשקפה ליהודים בשל האנטישמיות הגואה, שביטויה העיקרי היה בפוגרומים במזרח אירופה (עמ' 204). הם טענו כי הפוגרומים החוזרים ונשנים ביהודים, מצדיקים את הרעיון הטריטוריאלי. הטריטוריאליסטים חששו שאם לא יימצא ליהודים מקום מקלט בטוח, עתידו של העם היהודי יהיה נתון בסכנה.
הבעיה השנייה הייתה ההשפעה של תהליכי ההגירה ההמוניים של יהודים ממזרח אירופה, בעיקר לארצות הברית (עמ' 226), על עתידה של ההגירה היהודית. הטריטוריאליסטים חששו שזרם ההגירה ההמוני יביא לסגירת שערי מדינות העולם החופשי לפני מהגרים יהודים, ושיהודים הנמצאים בסכנה קיומית לא יוכלו למלט את נפשם ולהינצל. על כן, טענו הטריטוריאליסטים, יש למהר ולמצוא חבל ארץ פנוי עבור היהודים, שם יוכלו לקיים חיים עצמאיים או לפחות חיים אוטונומיים, יציבים ובטוחים, ולטפח את תרבותם הייחודית.
הטריטוריאליסטים, בהנהגתו של הסופר היהודי-האנגלי ישראל זנגוויל (ראו הרחבה בהמשך העמוד), לא הביעו התנגדות עקרונית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, אלא שהם צפו קשיים רבים בהשגת המטרה הזאת. ראשית, המאבק להשגת מדינה יהודית בארץ ישראל יהיה ממושך, ולטענתם, מצוקתם של יהודי מזרח אירופה אינה סובלת דיחוי. הם אינם יכולים להמתין עד שתושג המטרה הזאת, מאחר שחייהם מצויים בסכנה. שנית, ארץ ישראל מיושבת במאות-אלפי ערבים, והיהודים הם רק מיעוט דמוגרפי בה. לכן, היהודים יתקשו להצדיק בפני מדינות העולם את הדרישה לעצמאות לאומית יהודית בשטח המאוכלס ברובו בערבים. כמו כן, התיישבות בשטח המאוכלס בערבים עשויה ליצור מתח רב בין שני העמים, והוא יקשה על השגת המטרה: הקמת מדינה יהודית באזור. מסיבות אלה, הטריטוריאליסטים סברו שמוטב לוותר על חזון ארץ ישראל ולהקים מדינה או אוטונומיה ליהודים בשטח אחר ברחבי העולם.
הוויתור על ארץ ישראל היה כרוך בקשיים אידאולוגיים. הרעיון הלאומי יוצר קשר בחר בין טריטוריה ובין מורשת תרבותית, ואילו הטריטוריאליסטים שאפו להקים לעם היהודי מדינה המנותקת גאוגרפית ממחוזות התנ''ך ומהמורשת היהודית. על כן, היו פעילים שראו בפתרון הטריטוריאלי תשובה זמנית בלבד למצוקת העם היהודי והם לא ויתרו על חזון ארץ ישראל כפתרון קבע לשאלת העם היהודי. פעילים אחרים בחרו להתנתק מהמורשת הקושרת בין העם היהודי לבין ארץ ישראל. לטענתם, העם היהודי פיתח בגלות מורשת אחרת, המתמקדת בהקמת קהילות יהודיות אוטונומיות בגולה ולא בניסיונות לשוב לארץ ישראל.
ישראל זנגוויל (1864-1924) - סופר ומחזאי יהודי בריטי, שהיה פעיל ציוני וממקימי התנועה הטריטוריאליסטית. יצירותיו עמקו בחוויית היהודי בן זמנו, ביחס לתרבות היהודית, בתהליכי התבוללות ובתהליכי ההגירה והקליטה בארצות הברית.
*306*
*306*
הרעיון הטריטוריאלי איננו רעיון חדש. רעיונות טריטוריאליים כבר הועלו בראשית המאה ה-19, למשל על ידי מרדכי מנואל נח (ראו הרחבה בהמשך העמוד). ביטוי מעשי לרעיונות מסוג זה אפשר למצוא במפעלו של הברון הירש (ראו הרחבה בהמשך העמוד) למען יישובם של יהודי רוסיה בארצות אחרות. הברון הירש היה ער למצוקתם של יהודי רוסיה וחלם לעצב דמות חדשה של יהודים יצרניים, עובדי כפיים, חקלאים. הוא פעל לעודד הגירה של יהודים מארצות מוצאם והתיישבותם בארצות אחרות בעיקר במושבות שהקים בארגנטינה. כדי לממש את רעיונותיו הקים הברון הירש את יק''א, "חברה להתיישבות יהודים", והשקיע הון רב ברכישת אדמות, בתכנון ההתיישבות וביישומה. הוא שאף להקים בארגנטינה אוטונומיה יהודית, שבמסגרתה יוכלו היהודים לקיים חיים עצמאיים ללא חשש מפגיעות אנטישמיות.
ההתמסדות הפוליטית של התנועה הטריטוריאלית הייתה ב-1905, בעקבות פרשת אוגנדה (עמ' 339), כאשר מנהיגה המרכזי של התנועה, ישראל זנגוויל, ייסד את "ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית" - יט''א, שמרכזה היה בלונדון. חברי יט"א פעלו בעיקר להשגת טריטוריה עבור היהודים. הם שלחו משלחות למקומות רבים בעולם, וזנגוויל נשא ונתן עם נציגי ממשלות רבים. הוא ניטה לשכנעם כי היהודים יהיו גורם חיובי בשטחי האימפריות השונות ויביאו להתבססותו של הקולוניאליזם. אבל מאמצים אלה לא צלחו. ראשי המדינות הנושאות ונותנות חששו כי הגירה המונית של יהודים לשטחן תעורר דעת קהל שלילית בקרב נתיניהן. הם אף חששו שאוטונומיה יהודית תביא להקמתה של מדינה יהודית עצמאית ובכך "לקח חבל ארץ חשוב משטחי האימפריה. ולבסוף, הבטחתם של מנהיגי הטריטוריאליסטים כי ישיגו תמיכה כלכלית של נדבנים יהודים במעצמות השונות לא התממשה. בשנת 1925 התפרקה יט"א וחבריה הצטרפו לתנועה הציונית. בשנים שלאחר מכן נעשו ניסיונות לממש את הרעיונות הטריטוריאליים, בעיקר בשטחי ברית המועצות. כך הוקמו בשנות השלושים של המאה ה-20 מושבות יהודיות באזור בירוביג'אן (עמ' 155). ניסיונות אלה פסקו ב-1948, עם הקמתה של מדינת ישראל.
מרדכי מנואל נח (1785-1851) - עיתונאי יהודי אמריקאי שהגה תכנית לייסד מדינה יהודית בשם "אררט", שתתווסף למדינות הקיימות בארצות-הברית. לשם כך הוא החל ב-1820 לנהל משא ומתן לקניית אי בקרבת מפלי הניאגרה בארצות הברית, וניסה למשוך לשם סוחרים ובנקאים יהודים שיבינו את ההזדמנויות הטמונות בפרוייקט ואיכרים יהודים ממזרח אירופה שיעבדו את האדמה.
הברון הירש (1831-1896) - בעל הון ונדבן יהודי. בן למשפחה של ברונים יהודים מגרמניה. תמך רבות בארגון כי"ח ופעל להקמת בתי ספר יהודיים ברחבי העולם. הקים את ארגון יק"א ופעל למען התיישבות יהודית.
(בספר תמונה של קריקטורה "מפלגות יהודיות: הטריטוריאליסטים". קריקטורה, פולין 1906 - היעזר במנחה)
קודם כל צריך למצוא ארץ בריאה בלתי נושבה (שאינה מיושבת) או שיושביה מועטים מאוד. שתהי גדולה ופוריה באופן מספיק לקלוט בתוכה תושבים במספר מיליונים ואינה חזקה למדי בהציביליזציה (בתרבות) שלה למען הטמיע בתוכם את היהודים. שנית, צריך שיהי החפץ (הרצון) לבעלי הטריטוריה למסור אותה להיהודים או להתרצות לכל הפחות לכך, כי תהי נושבת על ידי יהודים. והעיקר הוא שיהיו היהודים מלאים את החפץ הנלהב לזרום אל הטריטוריה הזאת בהמוניהם ולהתאמץ בלב ונפש לעשות אותה למדינה יהודית.
ישראל זנגוויל, מובא בתוך: "פרו ורבו", הד הזמן 138, עמ' 2-3.
1. מהם התנאים שיאפשרו, לדעת זנגוויל, השגת טריטוריה לעם היהודי?
2. הסבירו מדוע כל אחד מן התנאים הכרחי להשגת טריטוריה?
3. חוו דעתכם: האם התנאים האלה אכן יכולים לאפשר השגת אוטונומיה ליהודים? נמקו את עמדתכם.
4. שערו מדוע לא צלח חזונו של זנגוויל.
(בספר תמונה של קריקטורה "מפלגות יהודיות: הטריטוריאליסטים". קריקטורה, פולין 1906 - היעזר במנחה)
בקריקטורה נראים ישראל זנגוויל (על הוסלם), ישראל יסינובסקי (מימין) ונחמן סירקין (משמאל) מחפשים על פני כדור הארץ טריטוריה בעבור העם היהודי. המאייר: מנחם בירנוים.
1. כיצד מתוארים בקריקטורה חברי התנועה הטריטוריאליסטית? שערו מדוע.
2. מהי, לדעתכם, עמדתו של המאייר לגבי פעולתו של זנגוויל? האם הוא תומך בה או מתנגד לה? נמקו את תשובתכם.
*307*
(בספר תמונה של הפגנה של חברי מפלגת הבונד, 1917 - היעזר במנחה)
למרות האבחון המדויק של הבעיה היהודית והרגישות שגילו הטריטוריאליסטים לסבל היהודי, ההישגים המדיניים שהטריטוריאליסטים הגיעו אליהם היו מעטים. עשר שנים של חיפוש אחר טריטוריה לא הניבו שום תוצאות מעשיות ויט"א סיימה את דרכה ההיסטורית ערב מלחמת העולם הראשונה. חמש סיבות עיקריות הביאו לדעיכת האידיאולוגיה הטריטוריאליסטית:
א. הרעיון הטריטוריאליסטי הכה שורש בחברה היהודית ברגעי משבר וייאוש (...). בשנים שקטות ואופטימיות איבד הטריטוריאליזם את אחיזתו בחברה היהודית (...).
ב. הטריטוריאליסטים ביקשו להיעזר בהגירה היהודית ממזרח אירופה לקידום מטרותיהם הפוליטיות. (...) הם האמינו כי בכוחם להתערב בדינאמיקה הפנימית של ההגירה היהודית ולהביא לשינוי המיוחל. דומני כי בעניין זה הטריטוריאליסטים לא פירשו נכון את ההגירה והפריזו ביכולתם לשנותה. ההחלטה להגר הייתה מונעת בראש ובראשונה מתוך מצוקה כלכלית ודחף לשינוי המצב הקיים. אמריקה (במיוחד ארה"ב) העניקו למהגר היהודי אפשרות להתחיל חיים חדשים השונים בתכלית מאלו שהיו מנת חלקו במזרח אירופה.
ג. מטרתה העיקרית של יט"א הייתה "להשיג טריטוריה על בסיס אוטונומי לאלה מבין היהודים שאינם יכולים או שאינם רוצים להישאר בארצות מגוריהם". לשם כך החל זנגוויל בחיפוש אחר טריטוריות מתאימות. כל המדינות הנושאות ונותנות הסכימו לקבל את היהודים כיחידים אך בשום אופן לא כאומה ודחו כל אפשרות להקמת אוטונומיה יהודית בטריטוריה שבשליטתם.
ד. לתנועה הטריטוריאליסטית לא הייתה אליטה חלוצית שלקחה על עצמה להכין את הטריטוריה לקליטת המוני המהגרים העתידים לבוא אליה. (...)
ה. (...) הטריטוריאליזם ניתח את המציאות בעיניים מפוכחות (...). הם ראו ברדיפת היהודים סכנה קיומית והצלתם הייתה הכוח המניע המרכזי בפעילותם למען העם היהודי. ואולם, ניתוח קר ומחושב של הבעיה איננו מספיק כדי להניע תנועה לאומית. (...) בנבואות שחורות אין די ויש צורך להפיח במאמינים גם תקווה ולחבר אותם לעשייה הלאומית מתוך הטוב והחיוב.
גור אלרואי, "ארץ לעם ולא עם לארץ", מארב, מוסף 12.
1. על פי הקטע, מהם הגורמים שהביאו לכישלון הרעיון הטריטוריאלי?
2. איזה מהגורמים נראה לכם חשוב ביותר? ואיזה מהגורמים נראה לכם חשוב פחות? נמקו את עמדתכם.
3. האם תוכלו להציע גורמים אחרים לכישלון הרעיון הטריטוריאליסטי? אם כן, מהם?
4. חוו דעתכם: האם הגורמים המוזכרים בקטע יכולים להסביר גם את חוסר ההצלחה של תנועות לאומיות אחרות המוזכרות בפרק זה?
*307*
*307*
בראשית המאה ה-20 התפתחה תפיסת עולם לאומית אחרת, שכונתה "אוטונומיזם". מקור השם הוא במילה "אוטונומיה", שפירושה: שלטון עצמי מוגבל תחת חסותו של שלטון עצמאי אחר. שאיפתם של האוטונומיסטים הייתה להשיג אוטונומיה לאומית ליהודים החיים בגולה. האוטונומיסטים שאפו לאוטונומיה תרבותית בעיקר, שלא כללה היבטים פוליטיים, ובכך היו שונים מן הטריטוריאליסטים. האוטונומיסטים ינקו את רעיונותיהם מהגותו של ההיסטוריון שמעון דובנוב (ראו הרחבה בהמשך העמוד). לדעת דובנוב, העם היהודי שרד בגולה בזכות הרוח הלאומית המפעמת בו. דובנוב המשיל את עם ישראל ליין ואת ארץ ישראל לחבית: עם ישראל שימר בגולה את היין, את התרבות ואת הרוח הלאומית הפנימית, תוך ויתור על החבית - קיומה של מדינה עצמאית בארץ ישראל. כלומר, לפי דובנוב, הרעיון הלאומי אינו קשור בהכרח למסורת היהודית הדתית, אלא הוא במהותו הזכות והחופש של העם להתפתח מבחינה רוחנית. צמיחה רוחנית תיתכן רק בתנאים של חופש מחקר, כולל מחקר מדעי, של תולדות היהודים.
שמעון דובנוב (1860-1941) - סופר והיסטוריון יהודי שפעל ברוסיה ובגרמניה. ממקימי התנועה האוטו-נומיסטית ומעורכי האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית. חיבורו הנודע ביותר הוא "דברי ימי עם עולם" - חיבור בן 11 כרכים הסוקר את תולדות עם ישראל לאורך הדורות. נרצח בידי הנאצים ברינה ב-1941.
*308*
כהיסטוריון החוקר את תולדותיו של העם היהודי, ניתח דובנוב את התהליכים ההיסטוריים שעבר העם בשנות הגלות. לטענתו, במהלך שנות קיומו נדד העם היהודי בין מרכזים רוחניים שונים ובהם פיתח את מורשתו התרבותית הייחודית. המרכז הרוחני הראשון היה בארץ ישראל, ומשם נדד המרכז לבבל, לספרד, לגרמניה, לפולין ולרוסיה. בימיו של דובנוב (סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20) הייתה הגירה גדולה של יהודים לארצות הברית, ולדעתו הגירה זאת מעידה על כך שאמריקה תהיה המרכז היהודי הגדול בעת החדשה. וכפי שהיה בעבר, סבר דובנוב, כך גם בהווה - תפקידו של העם היהודי הוא לפעול במרכזים רוחניים בגולה ולפתח את התרבות היהודית.
דובנוב ראה בחינוך את אחת הדרכים המרכזיות שבהן העם היהודי צריך לפעול. לצד החינוך ללאומיות, יש לחנך לערכים כלל-אנושיים: "לחנך את האדם ואת היהודי בעת ובעונה אחת." דרך אחרת, כאמור, היא המחקר המדעי בתחומי התרבות והרוח.
(בספר תמונה של הפגנה של חברי מפלגת הבונד, 1917 - היעזר במנחה)
כל ההיסטוריה שלנו (של העם היהודי) היא שלשלת של העברות מרכזים תרבותיים מארץ לארץ, ובספרי ההיסטוריים כבר ביררתי למדי את השיטה הזאת של חילוף המרכזים. ארץ ישראל, בבל, ספרד, גרמניה, פולין, רוסיה - אלה מסעי בני ישראל, תחנות גדולות בדרכו של הנודד. בתקופה האחרונה הולכת ומתרחבת תחנה מרכזית באמריקה, וקטנה מזו אבל קרובה לנפש - בארץ ישראל. הראיתי כבר את דרכי העברת המרכזים בימינו בין הקוטב המערבי והמזרחי, והמאורעות האחרונים הוכיחו, שלא טעיתי בחשבון. (...)
כשאנו רואים, שבמשך עשרים וחמש שנים נוצרה, בעיקר על ידי יוצאי רוסיה, "אמריקה יהודית", המונה כמעט שני מיליון נפש, שהעיר ניו-יורק בלבד מכילה קרוב לשבע מאות אלף יהודים ושהזרם הראשי של נודדינו מוסיף והולך אל הרפובליקה הגדולה שמעבר לאוקינוס, הרי יש לנו הזכות להאמין, שאמריקה תעשה במשך הזמן למרכז היהדות היותר גדול בצד רוסיה ובתנאים ידועים גדול גם ממנה.
שמעון דובנוב, מכתבים על היהדות הישנה והחדשה, מכתב שלושה-עשר, עמ' 142-143.
1. על פי דובנוב, מהם המרכזים של העם היהודי שהיו בעבר? ומהו המרכז המתהווה?
2. שערו מה משמעותו של המונח "מרכז תרבות" יהודי? והאם יש לו מעמד מדיני בתוך הארץ שהוא פועל בה?
*309*
(בספר תמונה של הפגנה של חברי מפלגת הבונד, 1917 - היעזר במנחה)
במציאות הגאו-פוליטית המזרח-אירופית של סוף המאה ה-19 שלטו בית הבסבורג (אוסטריה) ובית רומנוב (רוסיה) כל אחד על ערב-רב של אומות, עמים ועממים וקבוצות אתניות. הללו ישבו זה לצד זה וזה בתוך זה, כשכל אחד מהם שרוי בתהליך של עליית הלאומיות (...) תהליך שאיים על עצם שלמותן של אימפריות רבות-לאומים אלה. במציאות זו הלך והתפתח רעיון פוליטי שגרס (שטען) כי יש להפוך כל אחד מהעמים לעם ממלכתי בלי לפרק את היחידה הפוליטית הגדולה שהוא משתייך אליה. רוצה לומר, הוא לא גרס פירוק של המדינה למדינות לאום אלא הפיכתה למדינת לאומים. רעיון זה הציג אלטרנטיבה לכינון מדינת לאום לכל אחד מן הלאומים המתגוררים בטריטוריה מסוימת, וליהודים הוא אפשר לשלב בין לאומיות יהודית לבין נאמנות למדינה שישבו בה. (...) בתיווכה של העיתונות היהודית חדר הרעיון אל חוגים שונים של האינטליגנציה היהודית ברוסיה (...) ותוך כדי דין ודברים עם עמיתיו וחבריו גיבש דובנוב מחדש את מודל הלאומיות הדיאספורית (המשתלבת בגולה).
מרקוס זילבר, דובנוב, "רעיון הלאומיות הדיאספורית ותפוצתו", עיונים בתקומת ישראל, כרך 15, עמ' 86-87.
1. מהי המציאות הגאו-פוליטית שאפיינה את אירופה של סוף המאה ה-19? מדוע התנגשה המציאות הזאת עם רעיון הלאומיות?
2. מהו הפתרון המוצע בקטע למתח בין המציאות הקיימת לבין רעיון הלאומיות?
3. איזו בעיה הנוגעת לקיומו של העם היהודי בגולה ביקש לפתור הרעיון החדש?
4. הסבירו את הקשר בין הרעיון החדש לבין האוטונומיזם.
*309*
בשנת 1906 הקימו דובנוב ופעילים נוספים את המפלגה פאלקס פארטי - מפלגת העם היהודית. חברי המפלגה ראו ביהודים "אומה תרבותית", שצריכה להשתלב בקרב העמים שהיא חיה בתוכם. הקמת המפלגה התאפשרה בעקבות תהליכי הליברליזציה שהתרחשו ברוסיה לאחר ניסיון המהפכה הכושל של 1905. חברי המפלגה שאפו לארגן את חיי היהודים בגולה במסגרת של קהילה לאומית, אשר תחליף את הקהילה הדתית המסורתית. לכל קהילה לאומית יהיה ייצוג בשלטון המקומי והמרכזי של כל מדינה. ליהודים תינתן הזכות להשתמש בשפתם, שפת היידיש, ולשמור את יום השבת כיום מנוחה במקום יום ראשון. על פי השקפה זאת, יש לאחד את כל הקהילות היהודיות ברחבי העולם לפעולה משותפת בגוף שייקרא "ברית הקהילות היהודיות". חברי המפלגה נחלקו ביניהם בשאלה, מי זכאי להיחשב חבר קהילה. האם רק יהודים במוצאם או כל מי שיצהיר על רצון להיות חבר בקהילה, ללא קשר למוצאו.
מפלגת ה"פאלקס פארטי" לא נחלה הצלחה רבה ברוסיה. ראשי המפלגה, שהיו אינטלקטואלים ולא פוליטיקאים, לא הצליחו לגייס תמיכה גדולה במפלגה. גם תהפוכות השלטון ברוסיה לא סייעו להצלחת המפלגה. מלחמת העולם הראשונה, ולאחריה המהפכה של 1917, הביאו לקיצה של המפלגה ברוסיה. לעומת זאת, זכתה המפלגה לפופולריות בפולין, בעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר התבסס בפולין משטר דמוקרטי. המפלגה הצטיירה כעל-מפלגתית ומשכה קולות רבים של יהודים, שלא הזדהו עם המפלגות היהודיות הגדולות. עיקר התמיכה במפלגה הגיע משורות הסוחרים הזעירים ובעלי המעמד הנמוך. גם בברלין, מקום מושבו של דובנוב בשנים 1922-1933, ייסדו היהודים סניף של מפלגת העם היהודית.
*310*
*310*
*310*
הרעיון לשלב את היהודים כקבוצה בקרב העמים עמד גם ביסודה של מפלגת הבונד - מפלגה יהודית סוציאליסטית, שנוסדה ב-1897 בווילנה שברוסיה בכינוס חשאי ולא חוקי. שם המפלגה הוא קיצור של השם ביידיש: "ברית כללית של פועלים יהודים בליטא, בפולין וברוסיה". מטרתה המרכזית של המפלגה הייתה, כפי שהגדיר זאת אחד ממנהיגיה המרכזיים, חיים ז'יטלובסקי (ראו הרחבה בהמשך העמוד), לדאוג ל"כלל ישראל הפרולטרי" (בני מעמד הפועלים).
בראשית דרכו סבר הבונד כי על היהודים להיאבק עם תושבי המדינה האחרים למען זכויותיהם כאזרחים ולמען הצרכים של הפועלים היהודים. חברי הבונד ביקשו להקים גוף אחד, שיאחד את כל הפעילות המהפכנית ברחבי הקיסרות הרוסית. לכן הם הצטרפו למפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית בהנהגתו של לנין (עמ' 148). אבל ב-1901 חל שינוי רעיוני בבונד, והוא החל להיאבק למען הצרכים הייחודיים של המיעוט היהודי.
הבונד תבע להכיר בזכותם של היהודים לאוטונומיה לאומית-תרבותית בארצות מגוריהם. כמו כן תבע הבונד להפוך את רוסיה לפדרציה של לאומים, שלכל אחד מהם זכות להקים אוטונומיה לאומית-תרבותית. הבונד התנגד להגירה כדרך לפתרון בעיית היהודים. הוא דרש להפנות את היהודים לעבודות יצרניות במדינות שהם חיו בהן, ובכך לתרום לשיפור מעמדם.
הבונד ראה ביידיש שפה רשמית של הלאום היהודי, מכיוון שהייתה זו שפת הדיבור של הציבור היהודי שבקרבו פעלה המפלגה. שפת היידיש הייתה בעיניו שפה אתנית, עממית ויום-יומית של הציבור היהודי. לכן ביקשו חברי הבונד להשוות את מעמדה של היידיש למעמדן של השפות האחרות במדינה. בשפה העברית ראה הבונד את שפת העבר של היהודים - שפת התפילה והדת. הבונד קיווה כי בחברת העתיד הסוציאליסטית ישתלב הפרולטריון היהודי בפרולטריון הכללי. בחברה זאת יישמר הייחוד התרבותי של העם היהודי, כפי שיישמר הייחוד התרבותי של העמים האחרים.
שאיפתו של הבונד להיות חלק ממאבק עולמי למען הפועלים מחד גיסא, ולפעול למען לאומיות יהודיות מאידך גיסא, יצרה מתח רעיוני וחברתי בין נציגי הבונד לבין קבוצות שייצגו תפיסות ליברליות בחברה היהודית, למשל האוטונומיסטים (עמ' 307). הבונד ראה עצמו כנציג מעמד הפועלים היהודי (עמ' 229). הארגון תמך בתפיסות מרקסיסטיות (עמ' 79) ובקיומה של מלחמת מעמדות בין הקפיטליסטים בעלי ההון, ובתוכם גם בעלי ההון היהודים, לבין הפרולטריון, הכולל גם את מעמד הפועלים היהודי. מסיבה זו שלל הבונד את זכות קיומן של קבוצות ליברליות יהודיות אלו. תפיסה זו יצרה סתירה פנימית בין הרצון של הבונד לייצג את כלל האומה היהודית, לבין עמדתו המרקסיסטית, שלפיה ליהודים הקפיטליסטים אין זכות קיום, שכן אינם בני מעמד הפועלים. תפיסה זו גם דחפה את הבונד לנסות ולהתקרב לקבוצות פועלים שאינן יהודיות ולמפלגות המייצגות את כלל פועלי העולם, כדוגמת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית.
המתח בין לאומיות לאוניברסליות היה מקור לביקורת על הבונד גם מצד חברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית (עמ' 148). פעילים יהודים במפלגה טענו שהעם היהודי אינו לאום, ועל כן הדרישה להקמת אוטונומיה יהודית אינה לגיטימית. לפי תפיסה זאת, היהודים צריכים לעשות מאמץ להיטמע בסביבתם ולא להיבדל כלאום נפרד. הם קראו לחברי הבונד להיות נאמנים לאינטרנציונל (עמ' 83), לבטל את קיומם כמפלגה עצמאית ולפעול במסגרת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בתפקיד מפיצי הסוציאליזם בחברה היהודית.
חיים ז'יטלובסקי (1865-1943) - הוגה, סופר ומבקר, יליד בלארוס (רוסיה הלבנה). מהפכן בעל דעות קיצוניות. היה פעיל בתנועת "נרודנייה ווליה" ובמפלגה הסוציאל-רבולו-ציונרית (מהפכנית) ברוסיה. בשנות השלושים של המאה ה-20 היגר לארה"ב וייסד בה ארגון בין-לאומי לתרבות היידיש.
*311*
*311*
מפלגת הבונד קמה, כאמור, בשנת 1897. בראשית דרכה הייתה זו מפלגה חשאית, ורק אלפים בודדים נמנו עם חבריה. המפלגה גדלה בעיקר לאחר המהפכה שפרצה ברוסיה ב-1905. בתקופה זאת התחזקה מפלגת הבונד והיא מנתה כ-30,000 חברים. באותן שנים פעלו חברי הבונד לגיוס חברים לתנועה, לפרסום עיתונים וכרוזים, לארגון הפגנות ושביתות פועלים, לארגון איגודים מקצועיים ולארגון קבוצות הגנה יהודיות נגד הפוגרומים. ב-1917, לאחר המהפכה הקומוניסטית (עמ' 148), דעכה פעילות מפלגת הבונד ברוסיה, ומרכז פעילותה עבר לפולין.
בפולין פעל הבונד כמפלגה פוליטית, אבל רק בשנות ה-30 הוא זכה לתמיכה ברחוב היהודי, כאשר גברו מגמות האנטישמיות בפולין והורע מצבם הכלכלי של היהודים. במסגרת פעילות הארגון בפולין הוקמה רשת של בתי ספר דוברי יידיש בשם "ציש"א'' (ראשי תיבות ביידיש של: "ארגון בתי הספר היידיים המרכזי ברפובליקה הפולנית"); הוקמו תנועות הנוער "צוקונפט" (העתיד) ו''סקי''ף" (סאציאליסטישער קינדר פארבאנד - ארגון הילדים הסוציאליסטיים); הודפס עיתון יומי בשם "נייע פרייהייט" (החירות החדשה), שזכה לתפוצה רחבה; הוקמו איגודים מקצועיים; נוסדה ה''קולטור ליגע" ("ליגת התרבות"), שהייתה אחראית להקמתה של הוצאה לאור ושל ספריות ציבוריות; והוקם ארגון לסיוע רפואי. בעקבות השמדתה של יהדות פולין בידי הנאצים פסקה פעילותה של מפלגת הבונד.
(בספר תמונה של הפגנה של חברי מפלגת הבונד, 1917 - היעזר במנחה)
המפגינים שבתמונה נושאים שלט דו-לשוני, המנוסח ביידיש וברוסית. הסבירו מדוע.
על התהליך שעבר ארגון הבונד במהלך שנות פעילותו
הבונד עבר תהליך הדרגתי שבא לידי ביטוי בכמה אופנים: מקבוצת אליטות מקרב האינטליגנציה למפלגת פועלים פוליטית; מגיבוש רעיונות פילוסופיים לייסוד מערכת תוססת של חינוך והסברה עבור הפרולטריון היהודי; מתפיסה "אינטרנציונלית" סוציאליסטית קולקטיביסטית (כוללנית) לתפיסה "נציונלית" (לאומית) פרולטרית: מארגון אוטונומי בתנועה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית למפלגה הדורשת אוטונומיה תרבותית-לאומית ברוסיה; מיידיש כשפת ברירת מחדל לפרסום פרופגנדה בקרב ההמון היהודי ליידיש, המייצגת לא רק שפה, כי אם תרבות עשירה ומגוונת של הלאום היהודי. המעבר ליידיש, כשפת המהפכה המרכזית, סימל יותר מכל את המעבר מתנועת אליטות למפלגת המונים.
בלהה שילה, "היידיש בבונדיזם: מלשון פרגמטית ללשון המייצגת תרבות לאומית אוטונומית", אתר יד ושם.
1. סכמו בתרשים את התהליך שמתואר בקטע. ראו דוגמה:
(בספר תמונה של טרוצקי במצעד צבאי של חיילי הצבא האדום, 1921 - היעזר במנחה)
מקבוצת אליטות - למפלגת פועלים
2. בחרו באחד מהשינויים המתוארים בקטע והסבירו אותו.
3. נסחו הגדרה אחת המתארת בהכללה את כיוון ההתפתחות שמתואר בקטע.
4. לפי הקטע, "המעבר ליידיש, כשפת המהפכה המרכזית, סימל יותר מכול את המעבר מתנועת אליטות למפלגת המונים." הסבירו טענה זאת.
*312*
*312*
*312*
במסגרת החיפוש אחר פתרונות לבעיותיו של העם היהודי בעת החדשה, היו יהודים שהאמינו כי הפתרון יהיה חלק מהפתרון הכלל-העולמי, ולכן הם הצטרפו לתנועות מהפכניות. אחת התופעות הבולטות במאה ה-19 ובמאה ה-20 היא הניסיונות המהפכניים החוזרים ונשנים. מהפכנים ליברליים, לאומיים וסוציאליסטיים ניסו לעצב מחדש את פניה של אירופה בתקווה לעתיד טוב יותר. לא רק צביונן של מדינות ושל לאומים הוכרע במהלכן של המהפכות האלה, גם גורלם של היהודים היה תלוי בהן. הדאגה למעמדו של העם היהודי ולביטחונו בקרב האומות עודדו יהודים לקחת חלק בפעילות המהפכנית.
היו יהודים, בעיקר במרכז אירופה, שפעלו במסגרתן של התנועות הליברליות. הם ביקשו לסייע ליהודים להשתלב במערכות הפוליטיות הקיימות ולהביא לשינוי מעמדם המעוגן בחוק. אך רוב יהודי מזרח אירופה הצטרפו לתנועות מהפכניות בעלות אופי סוציאליסטי. הם קיוו שהשתלבותם של היהודים בסדר החדש שתכונן המהפכה תעניק להם שוויון כלכלי ופוליטי, תשפר את מצבם הכלכלי ואת מעמדם האזרחי ותפתור את בעיית האנטישמיות. הם קיוו גם שהמהפכה תשנה את אופיו של היהודי והוא ייעשה פרודוקטיבי, אדם יצרני התורם בעבודת כפיו לחברה ולמדינה שבתוכן הוא חי.
בעיקר משכה את לבם של המהפכנים הסוציאליסטים תנועת "נרודנייה ווליה" (רצון העם), שקמה בשנות השבעים של המאה ה-19. תנועה זאת קראה להפלת שלטונו של הצאר הרוסי בדרכים אלימות, וליצירת חברה סוציאליסטית המושתתת על ערכים של חירות, שיתוף ושוויון כלכלי. יהודים רבים הצטרפו לתנועה מתוך תקווה שתוביל להשגת שוויון זכויות. חוקרים מעריכים כי לאחר פרעות ה"סופות בנגב" (עמ' 204) היה שיעור הפעילים היהודים בתנועה כ-20-25 אחוזים מכלל הפעילים בה. בדומה, רוב מנהיגי התנועה (5 מתוך 7) בשנים 1884-1887 היו יהודים במוצאם. כשהוקמה במינסק ב-1898 מפלגת הפועלים הרוסית הסוציאל-דמוקרטית, אשר תביא לימים לפרוץ המהפכה הקומוניסטית (עמ' 148) - רבים מפעיליה היו יהודים. ב-1917,כשהמהפכה הרוסית הביאה להקמתה של המדינה הקומוניסטית, היהודים כיהנו בתפקידים מרכזיים במדינה החדשה: 6 מתוך 21 חברי הוועד המרכזי הראשון היו בעלי רקע יהודי. היו שהגיעו לתפקידים בכירים, ביניהם לאון טרוצקי (עמ' 151), שהתמנה לתפקיד שר החוץ הראשון של רוסיה הקומוניסטית ולקומיסר (שר) המלחמה, ואחר כך שימש גם כמפקד העליון של הצבא האדום.
חוקרים סבורים כי הבולטות של היהודים בפעילות המהפכנית קשורה למסורת היהודית, המבוססת על מוסר אנושי ועל שאיפה להקמת חברה צודקת. לעומתם, יש חוקרים המטילים ספק במרכזיות של הזהות היהודית כמניע לפעילותם של צעירים אלה, שכן הם ראו עצמם בראש ובראשונה רוסים, מהפכנים וסוציאליסטים. אף שלא ברור אם המניע לפעילותם של הצעירים היהודים היה לאומי, בחירתם להצטרף לתנועות מהפכניות קשורה קשר אמיץ למוצאם היהודי ולרגשות הסולידריות שחשו עם מצבם הקשה של היהודים בארצם.
(בספר תמונה של טרוצקי במצעד צבאי של חיילי הצבא האדום, 1921 - היעזר במנחה)
חוו דעתכם: האם מוצאו היהודי של טרוצקי ניכר בתמונה? מה אפשר ללמוד מך על האופן שבו הגדיר טרוצקי את זהותו?
*313*
(בספר תמונה של הרב יהודה אלקלעי)
עמדה א:
אין ספק, שהנסיבות האובייקטיביות של קיפוח זכויות היהודים ושל סבלותיהם הכפולים, הן כאזרחים והן כיהודים, דחפו את הנוער היהודי בכוח מיוחד לתוך שורות המהפכה. יהודים חשו, הרבה יותר מכל האחרים, את הצורך בחירות פוליטית, אבל הרגשה מודעת, כי הם יוצאים למערכה כיהודים, לא היתה להם. רבים מהם לא ראו עצמם כיהודים כל-עיקר, וממש כמו ה"נארודניק" הרוסי ראו גם הם לפניהם רק את סבלותיו של האיכר הרוסי (...).''
אליהו צ'ריקובר, יהודים בעתות מהפכה, עמ' 370.
עמדה ב:
בראשית המאה העשרים היה ידוע כי שיעורם של צעירים יהודים בתנועות מהפכניות שהתנגדו לשלטונו של הצאר חרג בהרבה מחלקם היחסי באוכלוסייה (...) השאיפה (של הצעירים היהודים) למהפכה נבעה אומנם ממצוקת היהודים, אולם ההשתתפות בה שרתה רעיון חילוני מובהק, ויהודים צעירים שהצטרפו למהפכנים עזבו בדרך כלל את מורשת בית אבא. למרות זאת היו כאלה שראו בנוכחות היהודית המוגברת בתנועות המהפכניות ביטוי לרוח היהודית ששורשיה בביקורתם החברתית של נביאי ישראל וברעיונות יהודיים מובהקים כמו המשיחיות ותיקון העולם.
עשהאל אבלמן, "נפוליאון האדום", סגולה 36, עמ' 45.
1. מה הניע את היהודים להצטרף לתנועות מהפכניות ברוסיה, לפי עמדה א?
2. איזה מניע שוללת עמדה א כגורם להצטרפותם של יהודים לתנועות מהפכניות?
3. מה הניע את היהודים להצטרף לתנועות מהפכניות, לפי עמדה ב?
4. ציינו את נקודת הדמיון ואת נקודת השוני בין שתי העמדות.
5. חוו דעתכם: האם אפשר לראות בפעילות היהודית המהפכנית פעילות הנובעת ממניעים בעלי אופי לאומי?
(בספר תמונה של הרב יהודה אלקלעי)
משמעותי ביותר בין האירועים האלה במאה ה-19, הוא בלי ספק המשבר הנודע בתולדות ישראל כ'סופות בנגב' (הפוגרומים) והתגובות עליהן בשנים 1881-1882. בהחלט סביר שההיסטוריון יראה פה נקודת מפנה. מכאן ואילך ניתן לעקוב אחרי הופעתן ההדרגתית אך הממושכת של התנועות החדשות אשר תוך תחרות מתמדת ותוך השפעות גומלין ישנו את המבנה ואת התוכן של הפוליטיקה היהודית - הסוציאליזם והעמוניות (של העם, עממיות) היהודיים (הבנויים על שפת היידיש); חיבת ציון; הטריטוריאליזם. לפי תפישה היסטוריוגרפית זאת קדם למפנה זה העידן שבו ציפו יהודי אירופה לאמנציפציה ופעלו למען מיזוג בתוך החברות המארחות ואחרי המפנה נפתח העידן שבו דגלו יותר ויותר במטרה של אוטואמנציפציה, שחרור קולקטיבי והגדרה עצמית לאומית.
יונתן פרנקל, "המשבר כגורם מרכזי בפוליטיקה היהודית המודרנית 1840 ו-1881-1882", בתוך: סולידריות יהודית לאומית בעת החדשה, עמ' 32.
1. לפי דברי החוקר, מהו האירוע שהביא ל"נקודת מפנה"?
2. עיינו בעמ' 204. הסבירו מדוע דווקא אירוע זה הביא למפנה.
3. לפי הקטע, מה אפיין את התקופה שקדמה למפנה? ומה אפיין את התקופה שלאחר המפנה?
*314*
(בספר תמונה של הרב יהודה אלקלעי)
תולדות היהודים במאה ה-19 מלווים בניסיונות של קבוצות יהודים למצוא פתרון לבעיית הקיום של העם היהודי בעת החדשה. תהליכי האמנציפציה הביאו לניסיונות של יחידים ושל קבוצות יהודים להשתלב בחברה הסובבת. מבחינה חוקית הם הוגדרו "אזרחים בני דת משה" וראו עצמם גרמנים או צרפתים שדתם יהודית.
המהפכנים הסוציאליסטים ברוסיה שאפו להשתלב במהפכה כלל-רוסית, וראו בזהותם היהודית זהות משנית. גם התנועה הטריטוריאלית והתנועה האוטונומיסטית שאפו לשלב את היהודים כקבוצה בתוך משפחת העמים. לכאורה, הגשמת מטרתם של הארגונים האלה הייתה כרוכה במחיקת הזהות הלאומית, במלואה או בחלקה, על ידי ביטול הקשר שבין הלאום היהודי למולדתו ההיסטורית בארץ ישראל. אלא שבפועל, הגשמת הרעיונות האוניברסליים השואפים להשתלבות מלאה של היהודים בקרב העמים לוותה במאמצים בעלי אופי לאומי. הסולידריות הלאומית היא שהניעה את ארגון כי"ח וארגונים כלל-יהודיים אחרים בניסיונותיהם להשיג אמנציפציה ליהודים בארצות השונות. סולידריות דומה הניעה גם את פעולתו של ארגון הבונד במסגרת התנועות המהפכניות הסוציאליסטיות.
נראה אפוא כי השאיפה להעצמת מגמות ההשתלבות בחברה הסובבת הביאה דווקא לחיזוקה של המגמה הלאומית הנבדלת: להקמתן של מערכות חינוך ובריאות יהודיות, להתפתחותה של עיתונות יהודית לאומית ושל ספרות והגות לאומית. התגברות כוחם הפוליטי של היהודים כקבוצה תרמה גם היא לחיפוש אחר פתרונות, שישלבו את השאיפות הלאומיות עם השאיפות האוניברסליות, כדוגמת הפתרונות שהציעו חברי התנועה האוטונומיסטית והטריטוריאליסטית. יש המתארים מציאות זאת כתנועת מטוטלת, אשר נעה ממגמות ייחודיות נבדלות למגמות אוניברסליות כלליות, ומצאה לבסוף את מקומה במגמות הלאומיות, שביטוין המובהק ביותר הוא הקמת התנועה הציונית.
*315*
(בספר תמונה של הרב יהודה אלקלעי)
1. בסעיף מוזכרים ארבעה מונחים אשר מייצגים ארבע דרכי פעולה מרכזיות של היהודים לפתרון המצוקות של העם היהודי במאה ה-19: סולידריות, טריטוריה, אוטונומיה ומהפכה.
א. הסבירו את המושגים.
ב. שייכו דרך פעולה אחת המוזכרת בפרק לכל מושג שהסברתם.
2. הסולידריות היהודית התפתחה במאה ה-19.
א. מה היו המניעים להתפתחותה של הסולידריות היהודית במאה ה-19?
ב. נסו ליצור קשר בין המניעים השונים לבין דרכי הפעולה של הסולידריות היהודית (למשל: הרצון לכוון את ההגירה היהודית אל מחוץ לגבולות אירופה הניע את הארגונים לסייע כלכלית למהגרים לארצות הברית). התייחסו לפחות לשני מניעים שונים.
3. הבונד והאוטונומיסטים הציעו לתת ליהודים אוטונומיה. במה דומים הפתרונות של כל אחת מהמפלגות ובמה הם שונים זה מזה?
4. מהו הפתרון שהציעה התנועה הטריטוריאליסטית? במה הוא שונה ובמה הוא דומה לפתרונות שהציעו הבונד והאוטונומיסטים?
5. מה הניע יהודים רבים להצטרף לתנועות המהפכניות השונות?
6. יהודים הצטרפו לתנועות מהפכניות אירופיות שהיו ליברליות וסוציאליסטיות.
א. השוו בין המטרות והמניעים של המהפכנים היהודים שפעלו בתנועות ליברליות לבין המטרות והמניעים של מהפכנים שפעלו בתנועות סוציאליסטיות (התייחסו בתשובתכם למטרות שהיו משותפות לשתי הקבוצות ולמטרות שונות של כל אחת מהקבוצות).
ב. כיצד, לדעתכם, אפשר להסביר את העובדה שיהודים בחרו להצטרף לתנועות מהפכניות בעלות מטרות ודרכי פעולה שונות כל כך?
7. לפניכם פריסה של אירועים על ציר זמן:
(בספר תמונה של הרב יהודה אלקלעי)
1840 - עלילת דמשק.
1858 - פרשת מורטרה.
1881 - "סופות בנגב".
1897 - קונגרס בזל.
1898 - הקמת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ברוסיה.
1905 - ניסיון הפיכה ברוסיה.
א. הוסיפו על פני ציר הזמן את האירועים האלה:
- הקמת כי"ח
- הקמת הבונד
- הקמת מפלגת "פאלק פארטי"
- הקמת יט"א
- הקמת ה''נרודנייה ווליה"
- הקמת האגודה האנגלית יהודית
ב. בחרו אחד מהאירועים שסימנתם על ציר הזמן והסבירו את הנסיבות ההיסטוריות שהובילו להתרחשותו.
ג. סמנו בצבע צהוב פעולות המסמלות שאיפה של יהודים להשתלב כפרטים בחברה הסובבת, ובצבע אדום - שאיפה של יהודים להשתלב כקבוצה בחברה הסובבת.
ד. האם יש קשר בין התהליכים ההיסטוריים לבין הבחירה להשתלב כיחידים או כקבוצה? נמקו עמדתכם.
ה. אתגר: האם הסברו של יהונתן פרנקל להופעתן של רוב התנועות הלאומיות לאחר שנת 1881 (עמ' 313) עולה בקנה אחד עם התהליך המתואר על פני ציר הזמן? נמקו את עמדתכם.
*316*
(בספר תמונה של הרב יהודה אלקלעי)
1.
א. בדקו אילו מהגורמים להתעוררותה של הלאומיות היהודית התקיים בכל אחת מדרכי הפעולה שהוזכרו בפרק. היעזרו בטבלה:
(בספר תמונה של הרב יהודה אלקלעי)
הגורם ללאומית / דרך הפעולה | ארגונים כלל-יהודיים | עיתונות יהודית | טריטוריאליסטים | אוטונומיסטים | הבונד | השתלבות בתנועות מהפכניות כלליות |
הלאומיות האירופית | -- | -- | -- | -- | -- | -- |
האמנציפציה | -- | -- | -- | -- | -- | -- |
האנטישמיות | -- | -- | -- | -- | -- | -- |
ההשכלה היהודית | -- | -- | -- | -- | -- | -- |
זיקה דתית והיסטורית לא"י | -- | -- | -- | -- | -- | -- |
ב. חוו דעתכם: איזה מהגורמים להתעוררותה של הלאומנות היהודית המודרנית השפיע במידה הרבה ביותר על דרכי הפעולה שאינן בעלות אופי ציוני? במה הוא השפיע?
2. נניח שאתם אחד המנהיגים של התנועות או הארגונים היהודיים שפעלו בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, ובעוד כחודש עומד להתקיים מפגש בין מנהיגיהם של כל הארגונים.
א. בחרו בארגון או בתנועה שהוצגו בפרק, שהייתם רוצים לעמוד בראשו.
ב. כתבו את נאום הפתיחה שלכם והציגו את דרך הפעולה שלכם לפני כל המשתתפים.
ג. הכינו שאלות למנהיגי הארגונים והתנועות האחרים.
*317*
*317*
ההתעוררות הלאומית של עמים באירופה במאה ה-19, וההתעוררות הלאומית היהודית, הביאו להתגבשותה של התנועה הציונית - תנועה לאומית יהודית שמטרתה: השגת פתרון מדיני לעם היהודי בארץ ישראל. מטרה זאת עוררה חילוקי דעות, הן בקרב חברי התנועה הציונית בשאלת הדרך להגשמתה, והן בקרב המתנגדים לה, והביאה להתגבשותם של זרמים שונים.
- מה היו ציוני הדרך המרכזיים בהתגבשותה של התנועה הציונית?
- מה היו חילוקי הדעות שהתגלעו בתוכה?
- כיצד הובילו מחלוקות אלה להיווצרותם של זרמים בתנועה הציונית, ולהתנגדותם של קבוצות ואישים מחוצה לה?
(בספר תמונה של הרב יהודה אלקלעי)
(בספר ציר זמן)
1860 - הקמת "החברה ליישוב ארץ ישראל".
1881-1882 - תחילת העלייה הראשונה.
1882 - פינסקר מפרסם את החוברת, "אוטואמנציפציה!".
1884 - ועידת קטוביץ, הקמת תנועת "חיבת ציון".
1896 - הרצל מפרסם את "מדינת היהודים".
1897 - הקונגרס הציוני הראשון, הצגת "תכנית בזל".
1901 - הקמת הקרן הקיימת לישראל.
1902 - הקמת תנועת המזרח"י.
1903 - פרשת אוגנדה.
1906 - הקמת "הברית העולמית של פועלי ציון".
1907 - הקמת "המשרד הארץ ישראלי".
התנועה הציונית הייתה אחד הביטויים של ההתעוררות הלאומית היהודית, שתוארו בפרק הקודם, אך היא נבדלה מהם גם בשאיפתה להשיג ריבונות לעם היהודי וגם בהחלטתה לעשות זאת דווקא במולדתו ההיסטורית של העם, בארץ ישראל. הצלחתה של הציונות נראית לנו היום מובנת מאליה, אבל הרעיון הציוני עורר קשיים ובעיות שהוגי הציונות ומגשימיה נדרשו לשוב ולהתמודד עמם.
הפרק שלפנינו יעסוק בהתגבשותה של התנועה הציונית מאמצע המאה ה-19 ועד ראשית המאה ה-20. הפרק מתאר את התהליך שבו הרעיון הציוני, שבתחילה לא התקבל על ידי הציבור היהודי, התגשם בפועל ובא לידי ביטוי בעלייה לארץ ישראל ובהתיישבות בה. נוסף על כך הוקמה מערכת של מוסדות וגופים רשמיים, שפעלו ללא הרף כדי להגשים את הרעיון הציוני. נסקור את שלביה הראשונים של התנועה הציונית: מהגותם של מבשרי הציונות: דרך פעילותה של תנועת "חיבת ציון" ועד לפעילותו של הרצל ומיסודה של התנועה הציונית. לאחר מכן נדון בזרמים האידאולוגיים שהתפתחו בתנועה הציונית, ונתייחס להתנגדות שהיא עוררה. הפרק מדגיש את היסוד הרעיוני של הציונות: אילו רעיונות ותפיסות עולם באו לידי ביטוי בציונות על זרמיה השונים, מהו הרקע ליצירתם של הרעיונות הציוניים, ומה הייתה מידת השפעתם על המציאות שנוצרה בארץ ישראל ועל העם היהודי.
לאורך הפרק משובצים דיוקנאותיהם של אישים בתולדות הציונות.
אתם מוזמנים להתבונן בדיוקנאות ולחשוב על השאלות הבאות:
א. מה אפשר ללמוד מהם על השתייכותו של האיש לאחד הזרמים או התנועות שנלמדו בפרקים 9-10?
ב. האם שמו ופניו של האיש מוכרים לכם מהקשרים נוספים (שמות מוסדות, רחובות ו/או יישובים)? אם כן, מהם?
ג. נסו לנסח מסקנה: באיזו מידה תולדותיה של הציונות מוסיפות להיות מונצחות במציאות חיינו כיום?
*318*
א. הרעיון הציוני בלאומיות מודרנית
*318*
בשנות השלושים של המאה ה-19 החלו להתפרסם חיבורים, שדנו באפשרות של שיבת העם היהודי לארץ ישראל וניסחו תכניות פעולה מעשיות להגשמת הרעיון. בשלב זה עדיין לא בשלו התנאים בחברה היהודית לקבל את הרעיון הציוני, וכל שכן לתרגם אותו לעשייה של ממש. בשנות השמונים של המאה ה-19 הכשירה מצוקתם של יהודי מזרח אירופה את הקרקע לרעיון הציוני, והוא הבשיל בהקמתה של תנועת "חיבת ציון". בסעיף זה נתוודע אל מבשרי הציונות ואל פעילותם של חובבי ציון, ונבחן את הגורמים שהשפיעו עליהם בהגותם ובמעשיהם.
*318*
*318*
הזיקה של העם היהודי לארץ ישראל לא פסקה בכל שנות גלותו, והיא באה לידי ביטוי בתפילות לשיבה לציון ובעליות של יחידים ושל קבוצות לארץ ישראל. זיקה זאת נבעה ממניעים דתיים, כגון הרצון לקיים את מצוות ישיבת ארץ ישראל או מתוך ציפייה לבוא המשיח. הקשר המסורתי בין העם היהודי לארצו הוא שעמד גם בבסיס יחסה של התנועה הציונית לארץ ישראל. עם זאת, הזיקה של התנועה הציונית לארץ ישראל הייתה שונה באופייה מן הזיקה הדתית והיו בה יסודות חדשים. היא הושפעה גם מהתהליכים שהתרחשו במדינות אירופה במאה ה-19 ובחיי היהודים במדינות האלה, והייתה חלק מההתעוררות הלאומית היהודית המודרנית. בהשראתן של התנועות הלאומיות האירופיות, היהודים שאפו לא רק להתיישב בארץ ישראל אלא גם להקים בה מדינה יהודית ריבונית.
הדיון הציבורי באפשרות של שיבת העם היהודי לארץ ישראל החל בשנות השלושים של המאה ה-19, והוא בא לידי ביטוי בחיבורים ובמאמרים שביקשו להראות שאפשר לממש רעיון זה והוא איננו סותר איסורים דתיים כגון איסור דחיקת הקץ. ההוגים של רעיון זה מכונים בפי החוקרים "מבשרי הציונות", והמפורסמים שבהם היו הרבנים יהודה אלקלעי וצבי הירש קלישר, והוגה הדעות והסוציאליסט משה הס. אישים אלה חיו ופעלו בקרב עמים שנאבקו על עצמאותם, והם הושפעו מן התנועות הלאומיות באירופה במהלך המאה ה-19 (עמ' 95). בהשראת אירועים אלה הגיע כל אחד מהם למסקנה דומה: גם היהודים, ככל העמים, ראויים למדינה משלהם במולדתם ההיסטורית - ארץ ישראל.
הכינוי "מבשרי הציונות" דבק באישים אלה, משום שרעיונותיהם הקדימו את הרעיונות שהופיעו מאוחר יותר בתנועה הציונית. עם זאת, החוקרים חלוקים ביניהם בשאלה, מי נכלל בין מבשרי הציונות. יש חוקרים הכוללים בין המבשרים כל מי שרעיונותיו או תכניותיו כללו תכנים שחזרו והופיעו לאחר מכן בתנועה הציונית (בהם גם הוגים לא יהודים, כגון לורנס אוליפנט). חוקרים אחרים סבורים שרק הוגים שרעיונותיהם הגיעו לכלל מימוש מעשי הם "מבשרים", כלומר, רק אלה שרעיונותיהם היו בסיס להקמת ארגונים שפעלו למען שיבת העם היהודי לציון.
על דחיקת הקץ
בביטוי "דחיקת הקץ" הכוונה היא לאיסור לקרב את הגאולה קודם זמנה. האיסור מסתמך על פסוק המופיע בשיר השירים שלוש פעמים: "הִשבּעתִי אתכם בּנוֹת ירוּשלם בִּצבאוֹת אוֹ בּאילוֹת השׂדה אִם תעִירוּ ואִם תעוֹררוּ את האהבה עד שתחפּץ" (שיר השירים, ב, ז). ומכאן למדו חז"ל על ג' שבועות שהשביע ה' את העם (כתובות קי"א, א). בין השבועות: איסור לעלות בחומה - ולא ברור אם הכוונה היא לעלייה ללא אישור האומות או לעלייה המונית.
בין הפוסקים יש מחלוקת אם האיסור פירושו שלא לדחוק את הקץ על ידי העמדת משיחי שקר למיניהם, או שהכוונה היא שלא ירבו בתחנונים על קירוב קץ הגאולה. לדעת חוקרים, האיסור של ג' השבועות מופיע כנימוק להתנגדות לתנועה הציונית רק במאה ה-19, במקביל להתפשטות תהליך האמנציפציה.
הרב יהודה אלקלעי מאמין בגאולה טבעית
*319*
*319*
הרב יהודה אלקלעי (ראו הרחבה בהמשך העמוד) נולד בעיר סרייבו שעל גבול הונגריה-סרביה. בגיל 27 הוא התמנה לתפקיד הרב הראשי של הקהילה היהודית בעיר זמלין בירת סרביה, שם היה עד למאבקים הלאומיים באזור הבלקן ונתן לכך ביטוי בספריו. ב-1834 פרסם הרב אלקלעי את רעיונותיו בדבר גאולת ישראל בחוברת בשם "שמע ישראל", שם טבע לראשונה את המושג גאולה טבעית. משמעות המושג היא כי הגאולה תבוא בהדרגה, בעקבות מעשיהם של בני האדם, וזאת בניגוד לאמונה שהגאולה תהיה גאולה נסית, כלומר, גאולה שתבוא משמים ברצון האל. לפי הרב אלקלעי, הגאולה לא תהיה אירוע חד-פעמי אלא תהליך הדרגתי של ייסוד יישובים חקלאיים בארץ ישראל, ואלה יקרבו את הגאולה. לדעתו, תפיסה זאת איננה סותרת את התביעה מעם ישראל לחזור בתשובה במטרה לקרב את בוא הגאולה.
רעיונותיו של הרב אלקלעי התבססו על פסוקים מן המקרא ועל מדרשי חז"ל, שהוא נעזר בהם כדי לפרש את האירועים שהתרחשו בתקופתו. גם אירועים שנדמו כמרחיקים את הגאולה, כגון עלילת דמשק (עמ' 298), התפרשו על ידי הרב אלקלעי כסימן להתקרבותה. בעיניו, עלילת דמשק ביטאה לא רק את רדיפת היהודים, אלא גם את השיפור שחל במעמדם של היהודים במערב אירופה, וכן את חיזוק כוחם ויכולתם להושיע את אחיהם. מכאן הסיק הרב אלקלעי כי יהיה אפשר להסתייע ביהודים שעלו לגדולה כדי לבקש רשות מהשלטון העות'מאני לחזור לארץ ישראל.
בשנת 1845 פרסם הרב אלקלעי את הספר "מנחת יהודה", ובו תיאר את ההכנות שיש לעשות לקראת הגאולה. אחת מהן היא יצירת אחדות בעם, שתבוא לידי ביטוי בהפיכת השפה העברית ללשון המדוברת על ידי בני כל העדות, ובהאחדת נוסח התפילה והמנהג. לרב אלקלעי היו גם הצעות מעשיות: להקים מועצה יהודית שתפנה לסולטן העות'מאני ותבקש ממנו רישיון להתיישב בארץ ישראל, ולבקש את תמיכת המעצמות האירופיות, ובמיוחד את תמיכתה של בריטניה, למהלך הזה. הרב אלקלעי לא הסתפק בפרסום רעיונותיו בספרים. הוא נסע למערב אירופה ולארץ ישראל כדי לשכנע מנהיגים יהודים ולא יהודים לתמוך בתכניותיו. בעיניו, הקמת חברות יהודיות כגון כי"ח (עמ' 302), הפועלות לליכוד בני העם היהודי וליישוב ארץ ישראל, הייתה אחד מסימני הגאולה. הוא עצמו הצטרף ל"חברה ליישוב יהודים בארץ ישראל", ובאחרית ימיו הוא אף עלה לארץ ישראל.
הרב יהודה אלקלעי (1798-1878) - ממבשרי הציונות. כתב ספרים בנושא העלייה לארץ-ישראל ואף ערך מסעות בצרפת, באנגליה ובגרמניה, במטרה לגייס את מעצמות אירופה ואת נכבדי היהודים לתמיכה בתכניתו המדינית. ב-1874 התיישב הרב אלקלעי בארץ ישראל - תחילה ביפו ולאחר מכן בירושלים, והוא קבור בבית הקברות בהר הזיתים.
(בספר תמונה של הרב יהודה אלקלעי)
(בספר תמונה של סמל "החברה ליישוב יהודים בארץ ישראל")
חברה שנוסעה בגרמניה ב-1860 על ידי ד"ר חיים לוריא, והתקיימה עד 1864. החברה יהודית עולמית
(בספר תמונה של הרב צבי הירש קלישר)
מושבעים אנו שלא נעלה חומה כולנו יחד (...) כי אם מעט מעט. מפני שהוא יודע את קשי ערפנו בעוונותינו הרבים שבגאולת מצרים אף על פי שהיו בצרה גדולה בחימר ובלבנים ובכל עבודה בשדה (...). אף על פי כן עלו חמושים - אחד מחמשה או מחמשים או מחמש מאות וכו', והאינם רוצים לצאת מתו בשלשת ימי אפילה. כל שכן בזמן הזה שאנו יושבים שקטים ושאננים בארצות העמים. (...) ועוד כי בגאולת מצרים העלה אותם אל ארץ טובה ורחבה ובתים מלאים כל טוב ובורות חצובים וכרמים וזיתים. אבל הגאולה הזאת בעוונותינו הרבים ארצנו חרבה ושוממה וצריך לבנות בתים ולחצוב בורות ולטעת כרמים וזיתים. ולכן השביענו שלא נעלה כולנו יחד משני טעמים, האחד כדי שאחינו שבגולה יהיו לעזרה לעולי גולה כי מסתמה העולים ראשונה יהיו עם עני ודל וחסו בשם ה'. כמו שאמר ישעיה י"ד: כי ה' יסד ציון ובה יחסו עניי עמו, ועוד כי הקב"ה יהי שמו לעולם חפץ שהגאולה הזאת תהיה בדרך ארץ וכבוד. ולכן השביענו שלא נעלה כולנו יחד שלא נהיה נטושים על פני השדה כשוכני אוהלים אלא מעט מעט, עד שתיבנה ותכונן ארצנו במהרה בימינו.
הרב יהודה אלקלעי, מנחת יהודה, עמ' ה.
1. מה הכלל הגדול שמציג הרב אלקלעי בקטע? נסחו אותו בלשונכם.
2. לפי הרב אלקלעי, מהו ההבדל בין גאולת מצרים לבין הגאולה הזאת?
3. לפי הרב אלקלעי, מהו ההסבר לכך שאסור לעלות בחומה?
*320*
*320*
הרב צבי הירש קלישר (ראו הרחבה בהמשך העמוד) נולד בעיר ליסק על גבול פולין-פרוסיה, באזור שהפולנים נאבקו בו על עצמאותם בשנים 1830 ו-1863. בכתביו ניכרת השפעתה של ההתעוררות הלאומית הפולנית ושל המאבקים לעצמאות של עמים שונים, ביניהם העם האיטלקי (עמ' 97). נכונותם של העמים האלה למסור את נפשם למען חידוש לאומיותם הייתה בעיניו דוגמה, שהיהודים צריכים לאמץ. מקור השפעה נוסף על הרב קלישר היה תהליך האמנציפציה, שהוא ראה בו חלק מתכנית אלוהית. הוא האמין כי בימיו תם עידן הרדיפות, שהיהודים בכל הדורות סבלו מהן, וכי החלה תקופה חדשה - תקופת הגאולה.
בדומה לרב אלקלעי, גם הרב קלישר האמין כי הגאולה תבוא בדרך הטבע, וגם הוא סבר כי הכוח הכלכלי והפוליטי שצברו היהודים והשפעתם בחברה הנוצרית יסייעו לתהליך השיבה לארץ ישראל. בהתאם לתפיסה הזאת שלח הרב קלישר ב-1836 איגרת לאחד מבני משפחת רוטשילד, ובה כתב כי "ראשית הגאולה תהיה על ידי סיבה טבעית מבני אדם ועל ידי רצון המלכויות לקבץ מעט מני פזורי ישראל לאדמת קודש (...)". באותה איגרת הוא הציע לקנות את מקום המקדש. מטרת הרכישה הייתה לחדש את עבודת הקורבנות, ובשלב הראשון - להקים מזבח ולהקריב את קורבן הפסח. לדעת חוקרים, ההצעה הזאת מלמדת על היסוד המשיחי המאפיין את רעיונותיו של הרב קלישר ועל כך שהשיבה לארץ ישראל וההתיישבות בה היו בעיניו שלב לקראת הגאולה ובניין המקדש. מתוך תפיסה זאת הוא האיץ ביהודים לעלות לארץ ישראל ולא לחכות לבוא המשיח. הוא האמין כי עלייה המונית תהפוך את ארץ ישראל ל"ארץ נושבת" (ארץ מיושבת) ותקרב את הגאולה.
ברעיונות האלה דן הרב קלישר בספרו "דרישת ציון" (1862). הרב קלישר דחה את הטענה, שלפיה אין מצוות יישוב ארץ ישראל נוהגת בזמנו, והוא הדגיש את חשיבותה של התמיכה הכספית של יהודי הגולה ביישוב הארץ. בספרו הוא תיאר תהליך איטי וממושך, שראשיתו עלייה מוגבלת לארץ ישראל לקראת יישובה מחדש. הוא ניסה למצוא פתרונות לכל הבעיות המעשיות העלולות להציב מכשולים בחידוש עבודת המקדש, כגון ייחוסם של הכוהנים או איתור מקומו המדויק של המזבח. הספר "דרישת ציון" התקבל בהתלהבות, למעט שאלת חידוש עבודת הקורבנות, שעוררה הסתייגות.
הרב צבי הירש קלישר (1795-1874) - כתב ספרים ומאמרים בנושא יישוב ארץ ישראל, והיה ממקימי החברה ליישוב יהודים בארץ ישראל. כדי לקדם את ההתיישבות בארץ ישראל יצר הרב קלישר קשרים עם אישים יהודיים כאדולף כרמייה, משה מונטיפיורי, בנימין דה רוטשילד וקרל נטר, והוא תמך בעמותה שקנתה אדמות ביפו (1866). על שמו נקרא הקיבוץ הדתי "טירת צבי" בעמק בית שאן.
(בספר תמונה של הרב צבי הירש קלישר)
(בספר תמונה של משה הס)
(...) וכי נופלים אנחנו מכל העמים, אשר דמם ורכושם כאפס נחשב למו (להם) נגד אהבת ארצם ועמם? שימו נא לב מה עשו אנשי איטאליען, עם פולין, מדינת אוגנארין, אשר השליכו נפשם מנגד כספם וזהבם (...), עבור שם נחלת ארצם, ואנחנו בני ישראל אשר הארץ המפוארה משוש כל הארץ, היא לנו למורשה, ארץ אשר מכל יושבי תבל קדוש יאמר לה והיא תהלתנו, ונשים יד לפה ונהיה כאיש אשר אין רוח בו, הלא נבזינו בעיני נפשינו, אם כל העמים עשו רק לכבודם ואנחנו לא לבד כבוד אבותינו, אך כבוד ד' יתברך שמו אשר בחר בציון איווה למושב לו (תהילים קלב, יג), אותה נדרוש, (...).
הרב צבי הירש קלישר, דרישת ציון, עמ' 88.
גאולת ישראל אשר אנו חוכים (מחכים) לה - אל יחשוב החושב כי פתאום ירד השם יתברך שמו משמים ארץ, לאמור לעמו צאו, או ישלח משיחו כרגע מן שמים לתקוע בשופר גדול על נדחי ישראל ויקבצם ירושליימה (...). ולא במנוסה נלך ולא בחיפזון יום אחד, כי אם מעט מעט תבוא גאולת ישראל, לאט לאט תצמיח קרן ישועה. (...) ואם יטעון עוד שוב מתעקש לאמור, כי נבטל בזה (בעיסוק בעבודה חקלאית) לימוד התורה מן העוסקים שמה לילה ויום, ונמשיכם (נמשוך אותם) מרוחניותם אל האדמיות (אל יסוד האדמה שבהם) - לא מחכמה שאלת על זאת: אדרבא, מזה תתגדל עטרת התורה, כי אם אין קמח אין תורה, ואם יהיה קמח בארצם ילמדו בהרחבה. (...)
הרב צבי הירש קלישר, דרישת ציון, עמ' 19.
1. לפי הרב קלישר, מה הדוגמה שהעם היהודי צריך לקחת מהאיטלקים, מהפולנים ומההונגרים?
2. מהי תשובת הרב קלישר למתנגדיו?
3. נסו לזהות בדברי הרב קלישר רעיונות שמקורם בתנועת ההשכלה היהודית. היעזרו בפרק 9.
*321*
*321*
משה הס (ראו הרחבה בהמשך העמוד), סופר יהודי יליד גרמניה, קיבל בצעירותו חינוך דתי, אך בבגרותו התנתק כמעט לחלוטין מכל הקשור ביהודים וביהדות. הס קרא את כתבי ההוגים הגרמנים בני דורו והזדהה עם הרעיונות הסוציאליסטיים של מרקס ואנגלס (עמ' 79). הוא ראה עצמו כגרמני, והיה לאחד ממייסדי התנועה הסוציאל-דמוקרטית (עמ' 84) בגרמניה. על פי עדותו, סבלם של היהודים לא עורר בו זעזוע כפי שעורר בו סבלן של הפרולטריון האירופי.
עד לשנות החמישים של המאה ה-19 האמין הס כי היהודים סיימו את תפקידם ההיסטורי וכי סופם להיטמע בין העמים. אבל לאחר הצלחתו של המאבק הלאומי האיטלקי (עמ' 98), הוא התקרב מחדש ליהדות ומצא שיש זהות בין ערכי המוסר היהודי לחזון הסוציאליסטי שלו. בכתביו החלו להופיע רעיונות בדבר הייעוד הייחודי שיש לעם היהודי - הפצת הרעיון המונותאיסטי והמשיחי. מבחינתו של הס, הרעיון המשיחי היה זהה לקיומו של עולם מתוקן שיתבטלו בו הניגודים בין גזעים, דתות, מעמדות ואומות. אבל הס לא חשב על תיקון עולם במובן המרקסיסטי, אלא על הגאולה במשמעותה הדתית - שבה עם ישראל ישכון בארצו. הוא האמין כי גאולת ישראל תביא גאולה לא רק לעם היהודי אלא לעולם כולו.
השינוי בתפיסותיו של הס התרחש בהדרגה והוא הושפע מהתעוררות הלאומיות האירופית, ובייחוד מהמאבק לעצמאותה של איטליה. הס החל להאמין כי הפתרון היחיד לבעיית הקיום של העם היהודי הוא פתרון לאומי. את רעיונותיו ביטא הס בספרו "רומי וירושלים" (1862). הס טען כי היהודים הם אומה וכי הדת היהודית היא רק אחד מגילוייה ההיסטוריים של רוח האומה היהודית. באמצעות דתם שמרו היהודים על הווייתם הלאומית, ולכן הדת היהודית אינה רק דת אלא גם לאום. לפיכך, הוא ביקר בחריפות יהודים מתבוללים על רצונם להיטמע ולהתערות בחברה הגרמנית. לפי הס, הפתרון הלאומי איננו בהשגת אמנציפציה, אלא בריכוזם של היהודים במולדתם ההיסטורית. הוא האמין כי רק בארץ ישראל יוכלו היהודים לקיים את היהדות כהלכתה ולמלא את ייעודם. כדי להגשים זאת העלה הס הצעה מעשית - להציע לשלטונות העות'מאניים סכום כסף תמורת מתן רשות ליהודים להתיישב בארץ ישראל ולפתח אותה. הס היה הראשון שדיבר על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל - מדינה יהודית סוציאליסטית.
משה הס (1812-1875) - סופר ומאבות התנועה הסוציאליסטית באירופה. לאחר המעבר שחל בתפיסותיו מסוציאליזם לציונות הוא הזדהה עם ערכי המוסר היהודי, אשר יביאו למימוש החזון הסוציאליסטי שלו. על שמו נקרא המושב כפר הס השוכן בשרון.
(בספר תמונה של משה הס)
(בספר תמונה של יהודה ליב פינסקר)
עם שחרורה של עיר-הנצח על נהר טיברוס (רומא) יתחיל גם שחרורה של עיר-הנצח בהר-המוריה (ירושלים), עם תחייתה של איטליה תתחיל גם תקומתה של יהודה. גם בניה המיותמים של ירושלים יהיו רשאים לקחת חלק בתחיית העמים הגדולה (...).
רעיון אחד שב וניצב חי לנגדי, אם כי סבור הייתי שכבר החנקתיו בלבי לעד: הלא הוא הרעיון על לאומיותי, על אחדות שאין להפרידה ממורשת אבותי, מארץ הקודש ומעיר הנצח, ממקום לידתה של האמונה באחדות החיים האלוהית ומברית האחווה העתידה להיכרות בין כל בני האדם.
משה הס, רומי וירושלים וכתבים יהודיים אחרים, עמ' 25.
1. מהו הקשר בין עצמאותה של איטליה לרעיון הלאומי הציוני?
2. האם הלאומיות של הס היא רעיון המיוחד ליהודים או רעיון כללי? נמקו.
3. לפי הס, מהו מקומה של ירושלים בתהליך התחייה הלאומית? וכיצד הוא מסביר את חשיבותו של מקום זה לתהליך התחייה הלאומית של היהודים?
4. מצאו בדברי משה הס רעיונות הדומים לרעיונותיהם של מבשרי הציונות האחרים.
*322*
*322*
*322*
החל בשנות השבעים של המאה ה-19, ובעיקר לאחר פרעות סופות בנגב (עמ' 204), קמו ברומניה וברוסיה אגודות יהודיות מקומיות שהתארגנו לשם הגנה עצמית של היהודים, והן הגישו עזרה לנפגעי הפרעות. חברי האגודות התנגדו להגירה של יהודים לארצות הברית והתארגנו לרכישת קרקעות בארץ ישראל ולעלייה לארץ. באגודות אלה חברו יחד יהודים שהשתיים לזרמים שונים בחברה היהודית: יהודים שומרי תורה ומצוות שתמכו ברעיון ההתיישבות בארץ ישראל, ולצדם משכילים עבריים ואף משכילים שהשתלבו בחברה הרוסית.
האגודות נקראו בשמות שביטאו את הכמיהה לשוב לציון, כגון "עזרא" ו"נחמיה", או בשמות שכללו את השם "ישראל", כגון "שארית ישראל" ו"תחיית ישראל", ולכן הן כונו בשם כולל "חובבי ציון". כל האגודות האמינו כי הפתרון למצבם המעורער של היהודים הוא פתרון לאומי בארץ ישראל.
בתחילה לא היה לאגודות המקומיות ארגון מרכזי או מנהיג אחד שילכד אותן, וגם לא מצע משותף. הפעילות התמקדה בעיקר בגיוס כספים לרכישת קרקעות בארץ ישראל ובמיון המועמדים לעלייה. האגודות פעלו בנפרד ובחשאי, בעיקר בגלל החשש מפני תגובת השלטונות ברוסיה, שהתנכלו לכל פעילות בעלת יסוד לאומי. עם הגידול במספר האגודות התחדד הצורך בהנהגה אחת, שתייצג את כל האחדות לפני השלטונות ברוסיה כדי שיתירו את פעילותן, ולפני השלטון העות'מאני, אשר בשנת 1882 אסר עלייה לארץ ישראל. כמו כן נזקקו האגודות להנהגה שתייצג אותן לפני נדבנים יהודים כדי שיממנו את פעילותן ויתמכו במתיישבים בארץ ישראל.
*322*
היוזמה לליכוד האגודות לתנועה אחת מיוחסת ליהודה ליב פינסקר (ראו הרחבה בהמשך העמוד). לפני שהצטרף ל"חיבת ציון" היה פינסקר אחד מחבורת משכילים יהודים, חניכי בתי-הספר הרוסיים ודוברי רוסית, שתמכו במתן אמנציפציה ליהודים וקראו ליהודים להתערות בחברה הרוסית. חבורה זאת ייסדה (1860-1862) שני שבועונים יהודיים ברוסית, "רזסוויט" (שחר) ו"סיון" (ציון), שהיו ראשוני העיתונים היהודיים-רוסיים. במאמרים שפרסם פינסקר בעיתונים אלה הוא טען כי על היהודים לראות ברוסיה את מולדתם ולסגל להם את שפתה ואת תרבותה, אך הדגיש כי עליהם גם לשמר את זהותם היהודית הייחודית.
החל בסוף שנות השבעים של המאה ה-19, עם השינוי במדיניותו של הצאר אלכסנדר השני (עמ' 204) התערער אמונו של פינסקר בכוחה של ההשכלה לשפר את מצבם של היהודים. אכזבתו של פינסקר מהאפשרות שהיהודים ישתלבו בחברה הסובבת גברה ב-1882, בעקבות פרעות "סופות בנגב". פינסקר ומשכילים יהודים אחרים ברוסיה, כגון משה ליב ליליינבלום, הגיעו למסקנה שהיהודים ייחשבו תמיד זרים בעיני סביבתם. הם סברו כי אין לתלות תקוות בכך שיהודי מזרח אירופה יקבלו אמנציפציה ומצבם יוטב. הפתרון לבעיית היהודים היה, לדעתם, רק פתרון לאומי: הקמת ארץ משלהם, שבה לא יירדפו ושממנה לא יגורשו.
יהודה ליב פינסקר (1821-1891) - ממנהיגי "חיבת ציון". נולד למשפחת משכילים עבריים מהעיר אודה שברוסיה והיה רופא במקצועו. בצעירותו תמך בהקמת רשת בתי ספר יהודיים מודרנים ואף שימש בעצמו מורה לרוסית בבית הספר המודרני בעיר קישינב. בהשפעת הפרעות ביהודי רוסיה בשנת 1881, קרא לעם היהודי לפעול בעצמו למען שחרורו הלאומי בתחומי טריטוריה משלו.
(בספר תמונה של יהודה ליב פינסקר)
*323*
פינסקר פרסם את מסקנתו בחוברת בשם "אוטואמנציפציה! - קול קורא מאת יהודי רוסי לבני עמו". לפי פינסקר, גם אם יש בכוחה של האמנציפציה לפתור בעיות של יהודים יחידים, אין היא יכולה לפתור את בעיות העם היהודי. לטענתו של פינסקר, העם היהודי מייצג תופעה מיוחדת במינה: עם שהוא מת-חי - רוח ללא גוף, אומה ללא ארץ. תופעה זאת מעוררת לדעתו יודופביה - פחד של העמים מפני היהודים, ופחד זה גורם לאנטישמיות. פינסקר, שהיה רופא, הסביר את השנאה ליהודים במונחים של מחלת נפש - "פסיכוזה תורשתית" שאין לה תקנה. ב"אוטואמנציפציה" קרא פינסקר לשנות מן היסוד את המצב שבו היהודים תלויים בעמים אחרים ומפקידים בידיהם את עתידם. הוא סבר כי אל ליהודים להמתין באופן סביל לקבלת שוויון זכויות במדינות מושבם - עליהם לפעול בעצמם לשחרורם.
תהליך האוטואמנציפציה - השחרור העצמי - יתבצע באמצעות גיבוש מחדש של הזהות הלאומית היהודית ומציאת טריטוריה נפרדת ליהודים, שם יוכלו למצוא "בית מולדת בטוח". בתחילה לא הייתה לפינסקר העדפה בין "ארץ שלנו", כלומר כל טריטוריה שהיא שהיהודים יוכלו להתרכז בה, ובין "ארץ קודשנו" - כלומר, ארץ ישראל כטריטוריה של העם היהודי. אבל בהמשך הוא אימץ את התפיסה כי ארץ ישראל היא הפתרון הטריטוריאלי היחיד.
(בספר תמונה של המשתתפים בוועידת קטוביץ, 1884 - היעזר במנחה)
אם השאיפות הלאומיות של העמים השונים אשר קמו וחיו לעינינו נחשבו כצודקות בעצם, וכי אפשר עם זה להטיל ספק בצדקת שאיפות כאלה גם מצד היהודית? יותר מאלה העמים משפיעים הם היהודים על חיי הקולטורא (התרבות) של העולם כולו: יותר מאלה הגדילו הם לעשות לטובת האנושיות: יכולים הם להראות על עבר היסטורי, גזע משותף נקי מתערובת, כוח חיוני שאינו פוסק, אמונה בלתי רופפת (לא מעורערת) ומגלת עינויים (פרשת ייסורים) שאין דוגמתה: יותר משחטאו העמים לאיזו אומה אחרת שבעולם - חטאו ליהודים. והאומנם כל זה אינו מספיק עדיין, לעשותם מוכשרים וראויים לרכוש להם ארץ-מולדת?
שאיפת היהודים לאחדות לאומית-מדינית ולעמידתם ברשות עצמם (לעצמאות), מלבד היותה צודקת בעצם, כזו של כל שאר העמים הנדכאים, הנה בהכרח תהיה גם טובה בעיני העמים אשר - בצדק או שלא בצדק - יחשבונו לצנינים בצדיהם. השאיפה הזאת צריכה לבוא לידי גלוי בפועל, באופן שהפוליטיקא הכללית (המדיניות הבינלאומית) של העמים בהווה תהיה אנוסה לטפל בה ולא תוכל להתעלם ממנה, ובלי ספק יש תקוה לאחריתה.
(...)
בחיי העמים (...) יש רגעים חשובים בלתי חוזרים תדיר, אשר באופן השמוש בהם תלוי כל גורל העם או האיש בעתיד לטוב או לרע לו. רגע כזה עובר עלינו עתה. הכרת העם נתעוררה. האידיאות הגדולות של המאה הי''ח והי"ט לא עברו לבטלה גם על עמנו. מרגישים אנו בעצמנו שלא יהודים בלבד אנו, אלא גם בני אדם, ובהיותנו בני אדם, רוצים אנו לחיות כבני אדם ולהיות לאומה כאחרים. ואם באמת ובתמים רוצים אנו בכך, צריכים אנו קודם כל להמיש צוארנו מן העול הישן ולזקוף קומתנו כבני אדם, ועם זה צריך שנחפוץ תחילה לעזור לנו בעצמנו, ואז ורק אז גם עזרת אחרים לא תאחר לבוא.
יהודה ליב פינסקר, אוטואמנציפציה.
1. מה מייחד את היהודים לפי פינסקר?
2. נסחו את טענתו המרכזית של פינסקר. אילו מרעיונות הנאורות באים בה לידי ביטוי?
3. לפי פינסקר, מהו הסדר שבו אמור להתרחש השינוי בחיי העם היהודי?
4. מהו עם על פי תפיסתו של פינסקר? איזו תפיסה של לאומיות הוא מייצג - של אנדרסון או של סמית (עמ' 93)? נמקו.
*324*
*324*
מאז פרסם פינסקר את ה"אוטואמנציפציה" ועד שאגודות חובבי ציון התגבשו לתנועת "חיבת ציון" חלפו שנתיים. בתקופה זו פעילותן של אגודות חובבי ציון הייתה מצומצמת ולא הייתה לה יד מכוונת. האגודות גם התקשו לגייס חברים נוספים, בין השאר משום שיהודים שומרי מצוות נרתעו מלהצטרף לתנועה שבראשה עומדים משכילים.
ב-1884 יזם פינסקר את כינוסם של הפעילים באגודות חובבי ציון לוועידה בעיר קטוביץ שבגבול רוסיה-גרמניה. בוועידת קטוביץ התקבלו החלטות שביטאו את עקרונות תנועת "חיבת ציון": שיבה הדרגתית של העם היהודי אל המולדת ההיסטורית שלו - ארץ ישראל; עלייה לארץ ישראל והקמת חברה עובדת; טיפוח העבודה היצרנית בכלל ועבודת האדמה בפרט כביטוי לתחייה הלאומית ולתיקון האדם היהודי. הדיונים בוועידה התנהלו באווירה חגיגית, מתוך תחושה היסטורית שמתחילה תקופה חדשה בתולדות העם היהודי. משתתפי הוועידה חשו שרעיון יישובה של ארץ ישראל יכול ללכד סביבו יהודים רבים השונים זה מזה בהשקפת עולמם ובאורחות חייהם.
בוועידת קטוביץ נבחר פינסקר ליושב ראש של תנועת "חיבת ציון", ומשה ליב ליליינבלום נבחר למזכיר התנועה. מרכז התנועה נקבע באודסה, ונקבע גם מרכז משני בוורשה. העובדה שבהנהגת התנועה עמדו משכילים כמו פינסקר וליליינבלום, שלא היו מזוהים עם שמירת תורה ומצוות, ביטאה את היכולת של הרעיון הלאומי היהודי לחבר בין אישים שייצגו תפיסות שונות בנוגע לזהות היהודית המודרנית, אך היא גרמה גם לחששם של יהודים שומרי מצוות מפני אופייה החילוני של התנועה. כך קרה שרבנים שהיו בתחילה חברים באגודות חובבי ציון, נרתעו משיתוף פעולה עם אנשים שהיו בעיניהם עוברי עברה ופרשו מהתנועה. לעומתם היו רבנים כמו הרב שמואל מוהליבר (ראו הרחבה בהמשך העמוד) (רבה של ביאליסטוק), שהמשיכו להיות שותפים בתנועת "חיבת ציון". הרב מוהליבר נימק את החלטתו בכך שהמטרה המשותפת - בניין ארץ ישראל - דוחה את חילוקי הדעות. לדבריו, השותפות החדשה שנוצרה בין חרדים למשכילים - היא עצמה אות לכך שהימים הם ימי "אתחלתא דגאולה" (ראו הרחבה בהמשך העמוד).
הרב שמואל מוהליבר (1824-1898) - רב, יליד וילנה ומקימה של אגודת "בני ציון", אחת האגודות הראשונות של תנועת "חיבת ציון". בוועידת קטוביץ נבחר לנשיא הכבוד של התנועה. בהשפעתו התיישבו יהודים מביאליסטוק במושבה פתח תקווה. מוהליבר התנגד להגירה לארצות הברית וקרא ליהודים לעלות לארץ ישראל. הוא עצמו ביקר בארץ, אך לא הספיק להתיישב בה. לימים הועלו עצמותיו לארץ והוא נקבר במזכרת בתיה, המושבה שהוא יזם את הקמתה.
אתחלתא דגאולה - התחלת הגאולה. בתלמוד מתוארים השלבים השונים בתהליך הגאולה העתידה לבוא, ו"אתחלתא דגאולה" היא השלב הראשון בתהליך. מאפייניו הם קשיים ומלחמות מצד אחד, ופריחה של הארץ הנותנת פירותיה - מן הצד האחר.
(בספר תמונה של המשתתפים בוועידת קטוביץ, 1884 - היעזר במנחה)
1. נסו לזהות בתמונה זרמים יהודיים שהתלכדו בתנועת "חיבת ציון".
2. פינסקר יושב בשורה הראשונה, במרכז התמונה, ולשמאלו הרב מוהליבר.
מה אפשר ללמוד מכך על היחסים בין הגורמים השונים בתנועה?
*325*
המשכילים, מצדם, חששו מכך שרבנים ישתלטו על הנהגת התנועה ויערימו קשיים על הפעילות בארץ ישראל. לפיכך, הוסכם בוועידה השנייה של התנועה - ועידת דרוזגניק (1887) - על פשרה שלפיה תהיה חלוקה שווה בין המשכילים לדתיים בהנהגת התנועה. על אף ההסכם, המחלוקת בסוגיה של הנהגת התנועה נמשכה, והיא הערימה קשיים נוספים בדרכה של "חיבת ציון". בשנות התשעים של המאה ה-19 איבדו החרדים את כוחם בהנהגה ורבנים חדשים לא הצטרפו עוד לתנועה. לעומת זאת, גדל מספר המתיישבים בארץ ישראל שלא הקפידו על שמירת מצוות. שוב לא היה ברור עד כמה יכול הרעיון של התיישבות בארץ ישראל להיות גורם מלכד של חוגים שונים בעם היהודי.
בניסיון להתמודד עם המציאות הזאת הקים הרב מוהליבר ב-1893 גוף נפרד בתוך "חיבת ציון" בשם "המזרח"י" (מעין ראשי תיבות של המילים "מרכז רוחני"). מטרת המזרח"י הייתה להפיץ את הרעיון של "חיבת ציון" בקרב החרדים ולאפשר להם להיות שותפים לתנועה תוך שמירה על מסגרת דתית נפרדת.
נוסף על הקשיים הפנימיים בפעילותה של תנועת "חיבת ציון", השלטונות הרוסיים הערימו קשיים על פעילותה של התנועה מחשש שהתארגנות על בסיס לאומי עלולה לערער את יציבות השלטון. רק ב-1890 זכתה התנועה להישג פוליטי, כאשר השלטון הרוסי התיר לה לפעול כחברה לתמיכת בני ישראל עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה ובארץ ישראל. העיר אודסה הייתה למרכז הפעילות של התנועה, ולכן נקראה החברה גם הוועד האודסאי. עד סוף המאה הקיפה התנועה כ-140 אגודות ובהן 10,000-14,000 חברים, אך היא התקשתה לגייס כספים ולתמוך בעולים לארץ ישראל.
(בספר תמונה שתי תמונות - היעזר במנחה)
כתנועה לא שפר גורלה של חיבת-ציון ולא ניתן לה המקום הראוי לה בתולדותיה של התנועה הציונית. וזאת משום שלא קם לה מנהיג כריזמטי כמו הרצל; לא צמחו מתוכה תנועות-נוער נלהבות וקנאיות והיא לא הצליחה לגייס אמצעים מספיקים לתמיכה במפעל ההתיישבות שלה בארץ-ישראל. אלו היו אולי הסיבות לכך שהיא לא הקימה מתוכה אירגון אשר ימשיך לשאת את המורשת שלה גם אחרי שסיימה את תפקידה. (...).
בבואי להגדיר את משמעותה ההיסטורית של חיבת-ציון אני אומר, כי זו היתה תנועה שכשלה ורעיון שהצליח. ההצלחה של התנועה התבטאה באתוס שלה בראשית דרכה, ובעקרונות הרעיוניים שהשפיעו על אלה הבאים זמן רב לאחר שהיא חדלה להתקיים כתנועה חברתית ולאומית.
האתוס האמיתי והממשי של חיבת-ציון הוא קודם כל בראשוניותה, הן כתנועה לאומית והן כמפעל של הגשמה. כתנועה לאומית היא העמידה במרכז ההוויה היהודית את הרעיון של הצורך בהגדרה עצמית במולדת ההיסטורית. למרות היותה תנועת מיעוט ועל אף שמתנגדיה היו רבים וחזקים ממנה, היא הניחה את היסוד לציונות, שהיתה לזרם לאומי מרכזי בעם היהודי. מעבר לכך, היה האתוס של ראשוני המתיישבים, האנשים הפשוטים והתמימים, שרק אנשים כמוהם, אולי, מסוגלים למעשה ראשוני מעין זה. (...)
יוסף גורני, "חיבת ציון: אותו מבט ומבט נוסף", עת-מול, גיליון י"ח.
1. לפי קטע המחקר שלפניכם, מה הסיבות לכך שתנועת "חיבת ציון" לא זכתה להערכה ההיסטורית הראויה? הציעו הסברים נוספים.
2. לפי הכותב, מהי תרומתה של תנועת "חיבת ציון", ועל מה מבוססת הטענה? האם אתם מסכימים עם ההערכה זו? נמקו.
*326*
*326*
מלבד המתחים בנוגע להנהגת התנועה, היו בתנועת "חיבת ציון" חילוקי דעות בנוגע לדמותו של היישוב ההולך ונבנה בארץ ישראל. רוב העולים, שהשתייכו לאגודות חובבי ציון ועלו ממזרח אירופה בשנים 1881-1882, היו אנשים דתיים או מסורתיים ובעלי משפחות. היו בהם שעלו לארץ ישראל משום שחיפשו מקום מקלט מפני הפרעות והמצוקה הכלכלית, והיו שעלו לארץ ממניעים לאומיים. אף שהמניע הלאומי האידאולוגי ייצג מיעוט מן העולים, הוא שעיצב את הדימוי של העלייה בתולדות המפעל הציוני, ולכן העלייה הזאת מכונה בשם העלייה הראשונה. גל נוסף של עולים ממזרח אירופה הגיע לארץ ישראל בשנים 1890-1891. בסך הכול נמנו בעלייה הראשונה כ-25,000 עולים - בהם כמה מאות יהודים שעלו מתימן בעלייה הידועה בשם "אעלה בתמר" (ראו הרחבה בהמשך העמוד).
"אעלה בתמר" - עליית התימנים בשנת 1881, היא שנת תרמ"ב על פי הלוח העברי. לדעת חלק מהחוקרים, יהודי תימן שעלו לארץ ישראל בעלייה הזאת ראו בשנת תרמ"ב שנת גאולה, על פי הפסוק "אמרתי אעלה בתמר ארוזה בסנסניו" (שיר השירים ז, ט), וזה היה המניע לעלייתם. מלבד המניע הדתי, הגורם העיקרי לעלייה הזאת היה הלחץ הכלכלי הכבד והגזרות שהיו מנת חלקם של יהודי תימן תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, וכן בצורת קשה שפגעה באותה שנה בעיר צנעא.
(בספר תמונה שתי תמונות - היעזר במנחה)
(בספר מפת יישובי העלייה הראשונה - היעזר במנחה)
1. התבוננו במפה וענו: באילו אזורים קמו יישובים בתקופת העלייה הראשונה?
2. מיינו את המושבות שקמו בעלייה הראשונה לפי אזורים גאוגרפיים: מושבות יהודה, מושבות השומרון ומושבות הגליל. באיזה מהאזורים הפכו המושבות ברבות הימים לערים?
3. לפי ליליינבלום, "פתח תקוה, אף על פי שנוסדה בשנת תרל"ח, בכל זאת רק במחשבה קדמה לראשון לציון, אבל לא במעשה". מה משמעות הוויכוח בשאלה מי הייתה המושבה הראשונה?
*327*
מרבית עולי העלייה הראשונה התיישבו בערים המרכזיות של אותה תקופה - יפו, חיפה וירושלים - והצטרפו לבני היישוב הישן (ראו הרחבה בהמשך העמוד). אבל כ-25 אחוזים מהעולים הקימו מושבות - יישובים חקלאיים שבהם הייתה לכל איכר בעלות פרטית על האדמה, על המשק החקלאי ועל הבית. בכך הם הגשימו יסוד מרכזי ברעיונות של המשכילים היהודים, שראו צורך בפרודוקטיביזציה של העם היהודי (עמ' 248). ואכן, חלק מהמשכילים היהודים האמינו שהשיבה לארץ ישראל תביא בעקבותיה את המעבר הרצוי של יהודים למקצועות יצרניים.
בתקופת העלייה הראשונה הוקמו בארץ ישראל 23 מושבות, ממטולה בצפון ועד גדרה בדרום. מייסדי המושבות התמודדו עם קשיים מרובים, ובראשם היעדר ניסיון וידע בחקלאות ומחסור באמצעים. קשיים אלה - שעליהם נוספו גם העבודה הפיזית הקשה באקלים החם של ארץ ישראל, מחלת הקדחת וההתנפלויות מצד הערבים - גרמו לכך שחלק מן המתיישבים עזבו את המושבות, וחלקם אף עזבו את הארץ. כדי להתמודד עם המציאות הקשה ביקשו המתיישבים תמיכה כספית מתנועת "חיבת ציון", אבל תמיכתן של האגודות הייתה מועטה.
המתיישבים נאלצו אפוא לבקש תמיכה כספית ממקורות אחרים. יוסף פיינברג, מרוכשי הקרקעות של ראשון לציון, והרב מוהליבר, פנו לעזרת הברון אדמונד דה רוטשילד (ראו הרחבה בהמשך העמוד). הברון רוטשילד הסכים לסייע למושבות בתנאי ששמו יישאר חסוי, ולכן הוא כונה "הנדיב הידוע". לאחר זמן התרחב הסיוע של הברון והקיף עוד מושבות, והן היו תלויות לחלוטין בתמיכתו.
במושבות שנהנו מעזרת הברון ניהלו פקידים מטעמו את חיי המתיישבים: הם קבעו אילו גידולים יגדלו ומה יהיה שכרם של המתיישבים. הפקידים, שהיו ברובם יהודים מצרפת, התייחסו למתיישבים ממזרח אירופה בהתנשאות, והיחסים ביניהם היו מתוחים. שיטת הפקידות הפכה מושא לביקורת והייתה אחד הגורמים לכך שהברון רוטשילד החליט (1900) להעביר את ניהול המושבות לחברת יק"א (עמ' 306).
"היישוב הישן" - כינוי ליישוב היהודי המסורתי הוותיק, שישב בארץ ישראל עד ימי העלייה הראשונה (1881). בני היישוב היהודי התרכזו בעיקר ב"ארבע ערי הקודש" - ירושלים, חברון, צפת וטבריה - וחלקם הגדול התקיימו מכספי "החלוקה". הישוב הישן נחלק ל"כוללים", בעיקר על פי מדינות מוצא, קיים אורח חיים אורתודוקסי, ומרביתו לא נטל חלק בהתעוררות הלאומית. עד לשנות הששים של המאה ה-19 היו רוב היהודים בארץ בני העדה הספרדית, ומתקופה זאת ואילך הפכו בהדרגה בני העדה האשכנזית לרוב.
הברון אדמונד דה רוטשילד (1845-1934) - נודע בכינויים "הנדיב הידוע" ו"אבי היישוב", בזכות תרומתו לביסוס ההתיישבות בארץ ישראל בתקופת העלייה הראשונה. עד שנת 1900 הוא השקיע בכך 1.6 מיליון ליש"ט מהונו, לעומת פחות מ-100,000 ליש"ט שהשקיעו חובבי ציון. לניהול המושבות הוא הקים מנגנון פיקוח וייעוץ של פקידים צרפתים ומומחים חקלאיים, ייבא טכנולוגיות חקלאיות והקים מפעלי תעשייה. כמו כן דאג הברון להקמת בתי-ספר ולהחזקת מורים בשביל ילדי המושבות. הוא ביקר פעמים אחדות בארץ ישראל ודאג להתעדכן בתכיפות על המצב במושבות.
תמונה ראשונה: עלייה מרומניה, 1882.
(בספר תמונה של סמל ביל"ו)
תמונה שניה: ראש פינה, 1890.
(בספר תמונה של סמל ביל"ו)
הפלגתם של 228 יהודים מרומניה באונייה "תטיס", אוגוסט 1882. המראה והלבוש של העולים מבטאים את המאפיינים של עולי העלייה הראשונה. חלק מהעולים התיישבו בזיכרון יעקב, וחלקם התיישבו בראש פינה.
1. העולים כינו את האונייה בשם "טיטוס". מה לדעתכם רצו לבטא בשם זה?
2. כיצד התמונות מבטאות את הקשיים שעמם התמודדו העולים.
328
*328*
בין העולים בלטו בייחודם חברי אגודת ביל"ו (שם המורכב מראשי התיבות של הפסוק "בית יעקב לכו ונלכה" בישעיהו ב, ה). האגודה נוסדה בעיר חרקוב שבאוקראינה וביקשה להפיץ את רעיונות התחייה הלאומית, העלייה לארץ ישראל ופיתוח עבודת האדמה בארץ. בתקנון התנועה הדגישו חבריה את חשיבות העבודה העצמית, ללא עזרת אחרים וללא עבודת ערבים, ואת ההתגייסות המוחלטת למען צורכי העם. הם ראו בהקמת מושבות חקלאיות בארץ ישראל לא רק דרך ליישוב הארץ אלא גם דרך לתחייה רוחנית.
הביל"ויים היו בחלקם סטודנטים צעירים, מהפכנים בהשקפותיהם וחילוניים באורח חייהם, ובחלקם תלמידי גימנסיה, מורים ובעלי מלאכה. האגודה מנתה כמה מאות חברים, אך לארץ ישראל עלו ב-1882 רק 14 צעירים - 13 בחורים ובחורה אחת. בתחילה הם עבדו כפועלים במקווה ישראל ואחר כך בראשון לציון, וב-1884 הם ייסדו את המושבה גדרה. בניגוד למושבות העלייה הראשונה האחרות, שנתמכו בידי הברון רוטשילד, נאבקה גדרה להמשיך ולהתנהל באופן עצמאי והסתפקה בסיוע שקיבלה מכספי תנועת "חיבת ציון". גדרה הייתה מושבה יוצאת דופן גם בכך שמייסדיה ביקשו להגשים רעיונות סוציאליסטיים וחיו חיי שיתוף ושוויון.
עד מהרה הגיעו לחובבי ציון שמועות על חילול שבת במושבה גדרה ועל התרחקות מהדת. ב-1887 פרץ פולמוס בני גדרה, שבמסגרתו נשמעו קריאות לגרש את הביל"ויים מהארץ, אם לא ישנו את דרכם ויתחייבו לשמור מצוות. לבסוף, בעצתם של רבנים כגון הנצי"ב (עמ' 285), הוחלט למנות לביל"ויים מפקח מטעמה של "חיבת ציון" - הרב יחיאל מיכל פינס (ראו הרחבה בהמשך העמוד). בהשפעתו הסכימו הביל"ויים להוסיף לתקנון סעיף על שמירת מצוות, וביניהן מצוות השמיטה.
(בספר תמונה של סמל ביל"ו)
הסמל של אגודת ביל"ו היה מגן דוד שבמרכזו כפות ידיים שלובות ובצלעותיו משובץ הפסוק: "הקטֹן יִהיה לאלף והצעִיר לגוֹי עצוּם" (ישעיהו ס, כב)
הרב יחיאל מיכל פינס (1843-1913) סופר, ממנהיגי היישוב העברי בארץ ישראל. ב-1878 עלה לארץ ישראל כנציג ועד "מזכרת משה מונטיפיורי", והתיישב בירושלים. דגל בשילוב המסורת ורעיונות ההשכלה, ועורר התנגדות כלפיו מצד היישוב הישן. סייע להקים כמה שכונות חדשות בירושלים ולרכוש קרקעות בפתח תקווה. תמך בביל"וים והיה בין רוכשי האדמות בגדרה. פעל עם אליעזר בן יהודה להפצת העברית, וחיד מילים כמו "מחוק" ו"שעון". המושב כפר פינס נקרא על שמו.
(בספר תמונה של הרב יחיאל מיכל פינס)
(בספר תמונה של שער הספר "מדינת היהודים", כפי שפורסם בוורשה (1896), בארגנטינה (1929), בגרמניה (1896) ובאיטליה (1918) - היעזר במנחה)
חושו, אחים, חושו!
נרימה פעמינו!
טושו, אחים, טושו,
לארץ אבותינו!
לא לנו המנוחה,
לא לנו המרגוע
בארץ הקרוחה
ושלטון האזרוע!
רעי בי יהתלו
מה לנו ארץ מורשה?
שם איים יילילו -
תור לך ארץ
חדשה!
אל נא פתאים
תתלוצצו!
אל נא בנים שוכחי אם
פן בכם, אוי, יפרוצו
צוררינו, צוררי שם...
אמי בי מפצרת:
אנא בני, אל תשליכני,
בלתי אני, אויה, נשארת
אומללה; מי יתמכני?
חושו, אחים...
אל נא אמי היקרה,
אל נא בי תפצירי!
אל יחליצך מכל-צרה -
אותי נא בל תעצרי!
חושו, אחים...
שאו נס ציונה
אל עירנו החמודה
כי על כנפי יונה
נעלה הרי יהודה!
חושו, אחים...
נכתב בידי יחיאל מיכל פינס לכבוד הביל"ויים.
1. אילו רעיונות לאומיים מופיעים בשיר?
2. אילו טיעונים נגד העלייה לארץ ישראל מופיעים בשיר? מהי תשובתו של המחבר לטיעונים אלה?
*329*
(בספר תמונה של שער הספר "מדינת היהודים", כפי שפורסם בוורשה (1896), בארגנטינה (1929), בגרמניה (1896) ובאיטליה (1918) - היעזר במנחה)
1.
א. ערכו השוואה בין מבשרי הציונות. היעזרו בטבלה:
(בספר תמונה של שער הספר "מדינת היהודים", כפי שפורסם בוורשה (1896), בארגנטינה (1929), בגרמניה (1896) ובאיטליה (1918) - היעזר במנחה)
(תא ריק) | הרב יהודה אלקלעי | הרב צבי קלישר | משה הס |
מקום מגורים | -- | -- | -- |
מקורות השפעה | -- | -- | -- |
חיבור מרכזי | -- | -- | -- |
רעיון מרכזי | -- | -- | -- |
פעילות למען הרעיון | -- | -- | -- |
ב. הציגו את נקודות הדמיון ואת נקודות השוני בין מבשרי הציונות השונים.
2. לפי משה הס, "היהדות לא הפרידה מעולם את הפרט מן המשפחה, את המשפחה מן האומה, את האומה מן האנושות, את האנושות מן הבריאה האורגאנית והקוסמית, ואת הבריאה מן הבורא. היהדות אין לפניה עיקר אחר זולתי תורת האחדות אשר לה'." (רומי וירושלים וכתבים יהודיים אחרים, עמ' 31-32)
א. לפי הס, מה מאפיין את היהדות?
ב. מה מאפיין את תפיסתו הלאומית של הס? לאיזו מהתפיסות בנוגע ללאומיות - זו של סמית או זו של אנדרסון (עמ' 93) - היא קרובה יותר? נמקו.
3. החוקר שמואל אטינגר טוען כי פעולתם של מבשרי הציונות הייתה מצומצמת ומקומית, וכי הם לא הקימו תנועה של המונים.
א. האם אתם מסכימים עם הטענה? נמקו.
ב. במה, לדעתכם, חשיבותם של המבשרים?
4. בשער החוברת "אוטואמנציפציה" הביא פינסקר את מאמרו של הלל הזקן: "אם אין אני לי מי לי (...) ואם לא עכשיו - אימתי" (אבות א, יד).
א. הסבירו כיצד הפסוק קשור לרעיון המרכזי של האוטואמנציפציה?
ב. פרסום החוברת עורר גם את הטענה שהפתרון הלאומי יגביר את האנטישמיות. שערו מה הייתה תשובתו של פינסקר לטענה זו.
5.
א. מה היו החלטות ועידת קטוביץ? ומה הייתה משמעותה של כל אחת מההחלטות?
ב. שערו אילו קשיים יעמדו לפני חובבי ציון בבואם לבצע את החלטות הוועידה.
6. בעקבות הפעילות של הוועד האודסאי בתנועת "חיבת ציון" קרא הרב יחיאל מיכל פינס: "אל נא תהי מריבה בינינו, כי אנשים אחים אנחנו, היפרדו נא מעלינו - אם תימינו ואם תשמאילו." (בתוך: לאומיות ופוליטיקה יהודית: פרספקטיבות חדשות, עמ' 128)
א. מה היה תפקידו של הרב יחיאל מיכל פינס בתנועת "חיבת ציון"?
ב. מה הייתה משמעותה של הקריאה הזאת? במה היא שונה מדרכו של הרב מוהליבר?
7. העלייה הציונית הראשונה - דימוי מול מציאות:
א. הסבירו את הביטוי "העלייה הראשונה" ואת המשמעויות הטמונות בו.
ב. הציגו את מצבם המשפחתי של העולים בעלייה הראשונה, המניעים שלהם לעלייה, צורות ההתיישבות שלהם, הקשיים שהתמודדו עמם והפתרונות שנמצאו להם.
ג. מהו הדימוי שנוצר לעלייה זאת? על פי הידוע לכם, מה מידת אחיזתו של דימוי זה במציאות?
ד. חוו דעתכם: באיזו מידה השפיעו חברי אגודת ביל"ו על הדימוי שנוצר לאנשי העלייה הראשונה?
8. "הלאומיות היהודית הופיעה (...) כ'דרך שלישית' של התמודדות עם האתגרים שהציבה העת החדשה בפני העם היהודי באשר להמשך קיומו, אך הכילה בתוכה את מרכיביהן של שתי הדרכים האחרות, ההשכלה והאורתודוקסיה." (ישראל ברטל, "תגובות למודרנה במזרח אירופה: השכלה, אורתודוקסיה, לאומיות", בתוך: ציונות ודת, עמ' 32).
א. כיצד באו לידי ביטוי ההשכלה והאורתודוקסיה בתנועת "חיבת ציון"?
ב. חוו דעתכם על הטענה שבתנועת "חיבת ציון" התמזגו רעיונות מסורתיים ורעיונות מהפכניים.
ג. הציגו ויכוח בין רב שתומך בהצטרפות לתנועת "חיבת ציון" לבין רב שמתנגד לכך. בססו את הטענות על עובדות מתוך הפרק.
*330*
*330*
הרעיון הציוני הבשיל בימיו של בנימין זאב הרצל, שיזם כינוס של קונגרס ציוני והקים תנועה שיש לה מוסדות וגופים כלכליים, מדיניים ומיישבים. הרצל ייחס חשיבות למגעים מדיניים במטרה להשיג הכרה בין-לאומית בהתיישבות היהודית בארץ ישראל. בסעיף זה נדון ברעיונותיו של הרצל, בדרכים שבאמצעותן הוא ביקש להביא להגשמתם ובהשפעת רעיונותיו של הרצל על התפתחות התנועה הציונית.
*330*
בנימין זאב (תאודור) הרצל נולד ב-1860 בבודפשט שבקיסרות האוסטרו-הונגרית, בתקופה של תסיסה לאומית ושל מאבק של העם ההונגרי לעצמאות. הזיקה של משפחתו ליהדות הייתה חלשה והוא התחנך על ברכי השפה והתרבות ההונגרית והגרמנית. הרצל למד באוניברסיטה של וינה וקיבל תואר דוקטור למשפטים, אך עד מהרה עבר לעסוק בכתיבת סיפורים, מחזות ומאמרים.
יצירותיו של הרצל עסקו במעמדם של היהודים בחברה לאחר האמנציפציה. כמו משכילים יהודים רבים באותן שנים, גם הרצל האמין כי מצוקת היהודים תיפתר, אם היהודים ישתלבו בקרב העמים שבארצותיהם הם יושבים. בשלב מסוים הרצל אף הגה תכנית קיצונית יותר: המרת דת המונית. ואולם התפרצויות אנטישמיות חוזרות ונשנות באוסטריה, בגרמניה ואפילו בצרפת, סמל הנאורות, גרמו לו לחשיבה מחודשת. הרצל הגיע למסקנה כי לא ניתן להביא לשוויון זכויות באמצעות חקיקה בלבד, וכי האמנציפציה איננה הפתרון לבעיית הקיום היהודי בעת החדשה.
הרצל העיד על עצמו כי התעורר לבחון את שאלת היהודים בעקבות ספרו של הפילוסוף והכלכלן אויגן קרל דירינג: "השאלה היהודית כשאלה גזעית, אתנית ותרבותית" (1881). דירינג טען כי היהודים מסכנים את העמים שבתוכם הם יושבים, וכדי להילחם בסכנה הזאת יש להגביל את השתלבותם של היהודים במשרות ממשלתיות ולאסור עליהם להינשא בנישואי תערובת. בתגובה לכך כתב הרצל ביומנו: "אם סופר כדירינג, בעל שכל חודר ומעמיק ובעל ההשכלה המקפת והעולמית, עשוי לכתוב כגון אלה - מה עוד יש לקוות מן האספסוף הנבער והמופקר?" לכך נוספה התגברות האנטישמיות באוסטריה והצלחתו של קארל לואגר - מנהיג המפלגה הנוצרית-הסוציאליסטית שהייתה בעלת מצע אנטישמי - להיבחר לראשות עיריית וינה. בחירתו הייתה בעיני הרצל דוגמה נוספת להעדר הסובלנות כלפי יהודים באירופה.
הרצל היה עד לגילויי אנטישמיות גם בפריז, שם שהה ככתב מטעם העיתון האוסטרי הליברלי "נויה פריה פרסה" (עיתונות חופשית חדשה). בתוקף תפקידו סיקר הרצל ב-1894 את משפט דרייפוס (עמ' 298), והיו שראו באירוע זה נקודת מפנה בחייו. אך אין כל עדות כי משפט דרייפוס וגילויי האנטישמיות שנלוו אליו הם שהניעו את הרצל לחפש פתרון למצוקת היהודים.
היסטוריונים מציינים כי בסיקור המשפט הביע הרצל פליאה על עיוות הדין שנגרם לדרייפוס ועל השחיתות בממשל ובצבא בצרפת, אבל את מוצאו היהודי של דרייפוס הוא הזכיר רק בדרך אגב. לדעתם, גורמים אחרים סייעו להרצל בגיבוש תפיסתו הלאומית: התערערות הסדר הפוליטי בקיסרות אוסטרו-הונגריה, שהתגוררו בה יהודים רבים; כישלון המגמה הליברלית שייצגה האמנציפציה; והתחזקותן של תנועות ומפלגות אנטישמיות.
(בספר תמונה של שער הספר "מדינת היהודים", כפי שפורסם בוורשה (1896), בארגנטינה (1929), בגרמניה (1896) ובאיטליה (1918) - היעזר במנחה)
(בספר תמונת קריקטורה של הרצל, מתוך חוברת של אגודת העיתונאים, "קונקורדיה", תרנ"ו (1896) - היעזר במנחה)
1. מה ביקש המאייר להביע כשצייר את הרצל על חורבות בית המקדש?
2. שערו על מה זולגות דמעותיו של הרצל.
*331*
גורמים אלה הבהירו להרצל כי החברה האירופית נמצאת במשבר והיא איננה מסוגלת להתמודד עם פתרון בעיית העם היהודי. לכן יש לפתור את הבעיה מחוץ לאירופה, בהקמת מדינה יהודית ריבונית.
*331*
את רעיונותיו ואת תכניתו לפתרון הבעיה של העם היהודי פרסם הרצל ב-1896 בספר שנכתב בשפה הגרמנית ושמו "מדינת היהודים". שם הספר וכותרת המשנה שלו, "ניסיון של פתרון מודרני לשאלת היהודים", רמזו לעיקרי תפיסתו של הרצל: בעיית היסוד של העם היהודי היא בעיה לאומית, ובעיה כזאת מחייבת פתרון מדיני. הספר נפתח במשפט: "הרעיון שאני בא להרצות בחיבור זה - עתיק-יומין הוא. הלא הוא רעיון הקמת מדינת היהודים."
כשכתב את "מדינת היהודים", הרצל לא ידע על הפעילות של תנועת "חיבת ציון" ולא הכיר ספרים קודמים כמו ה"אוטואמנציפציה" של פינסקר (עמ' 323), שעסקו בעניין הלאומי. ואף על פי כן, הרצל ניתח את בעיית היהודים בדרך דומה: מצוקתם של היהודים נובעת מעצם היותם זרים ונרדפים בכל מקומות מגוריהם; האמנציפציה לא פתרה את המצוקה הזאת: והאנטישמיות שוררת ותמשיך לשרור בכל מקום שיש בו קבוצה גדולה של יהודים. היקפה של האנטישמיות הולך ומתרחב, והיא עוברת גם ליעדי ההגירה החדשים של היהודים ומכה שורש גם בארצות הנאורות ביותר.
חידושו של הרצל היה בפתרון שהציע: לדעת הרצל, לא השתלבות מלאה ולא הגירה ימנעו את האנטישמיות, אלא רק פתרון מדיני גלוי ומוסכם על המדינות: מדינה לעם היהודי בטריטוריה כלשהי. מאחר שהבעיה היהודית הייתה בעיני הרצל בעיה מדינית, הוא סבר כי יש לנקוט אמצעים מדיניים-דיפלומטיים לפתרונה. לפיכך, הוא הגה תכנית שלפיה המעצמות הגדולות יתנו צ'רטר - זיכיון בעל תוקף משפטי, שיתיר התיישבות יהודית בארץ ישראל. בכך יבטאו המעצמות בפומבי את הכרתן בעם היהודי ואת הסכמתן לסייע לו. התפיסה של הרצל, המחנה ציונות מדינית, שמה לה למטרה להשיג ריבונות מדינית תוך שימוש באמצעים מדיניים, כלומר במשא ומתן להשגת הצ'רטר.
לצורך הקמת מדינת היהודים הציע הרצל להקים שני ארגונים: אגודת היהודים וחברת היהודים. ייעודה העיקרי של "אגודת היהודים" יהיה מדיני - ניהול משא ומתן עם המעצמות הגדולות בשאלת מסירת טריטוריה לעם היהודי. לאחר מתן הטריטוריה תנהל אותה "אגודת היהודים" כממשלה זמנית. ייעודה העיקרי של "חברת היהודים" יהיה כלכלי - טיפול במכירת הנכסים של היהודים בארצותיהם, בארגון ההגירה של היהודים לטריטוריה המוצעת, וברכישת אדמות ונכסים להתיישבות.
הרצל חשב תחילה שמדינת היהודים לא חייבת לקום בארץ ישראל, המולדת ההיסטורית של העם היהודי. בעיניו, גם ארגנטינה הייתה טריטוריה שאפשר להקים בה את מדינת היהודים. הרצל מציין את היותה רחבת ידיים ואת אקלימה הנוח ואף מעה כמה יתרונות שיש לה על פני ארץ ישראל: התיישבות יהודית כבר החלה להתקיים בה בסיוע יק"א (עמ' 306); שלא כמו ארץ ישראל, היא רחוקה מאירופה ואינה קשורה לסכסוכים בין מעצמותיה; ולא יושב בה עם אחר המתנגד להתיישבות היהודית.
הרצל צפה שתהליך ההגירה לטריטוריה החדשה יהיה איטי וממושך והוא יתחיל רק לאחר שהמדינות יתנו לכך הסכמה מדינית ומשפטית. הוא סבר שהמהגרים הראשונים יהיו יהודים עניים, שהם המתאימים ביותר לכיבוש הארץ, משום שהם מובעים מכוח הייאוש. לאחר שאלה יכינו את התשתית - יסללו דרכים, יניחו מסילות ברזל, יקימו גשרים, יבנו בתים, יכשירו את האדמה - יבואו בעקבותיהם המוני היהודים.
*332*
(בספר תמונה של שער הספר "מדינת היהודים", כפי שפורסם בוורשה (1896), בארגנטינה (1929), בגרמניה (1896) ובאיטליה (1918) - היעזר במנחה)
האמצעים המלאכותיים, שהשתמשו בהם עד כה להיטיב את מצב אחינו ולהוציאם ממצוקותיהם, מקצתם היו רק דלים ורעים, כיסוד המושבות השונות, ומקצתם נבנו על יסודות רעועים, כנסיונות להפוך את בני עמנו יום אחד לעובדי אדמה בארצות פזוריהם.
ומה יסכן (יועיל) לנו אם אלפים אחדים מבני עמנו יעתיקו את מושבם אל ארץ אחרת? אם יעשו שם חיל, יעירו גם שם את שנאת שכניהם, ואם לא יצליחו, יעלו בתוהו ויאבדו. על דבר העתקת יהודים עניים לארצות אחרות כבר חיויתי דעתי; העתקה כזאת לא תספיק לנו, לא תובילנו אל המטרה, אף גם תתנגד למטרתנו, על ידה יתעכב פתרון שאלת היהודים ואי אפשר לה להפתר בדרך הזה לעולם.
(...)
על דבר ה"התבוללות" כבר חיויתי דעתי. איני חושב אף רגע, כי דרושה היא לנו. (...) אולם לו הניחו לנו במשך שני דורות - יוכל היות כי עתה כבר התערבנו בגויים שכנינו, עד אשר לא נשאר מאתנו שריד. אך לא יניחו לנו.
(...)
אשר על כן אנו ולא נחדל מהיות, ברצון או באונס, קבוץ תולדי (היסטורי), בעל סגולות ניכרות לעין כל, העושות אותנו לגוי אחד.
ההצעה בצורתה היסודית פשוטה היא מאד, והיא צריכה להיות בכדי שתהא מובנת לכל. יתנו לנו להאחז בכברת ארץ מיוחדת, אשר תספיק לכל צרכי האומה, ולשבת עליה ברשותנו, והשאר יהיה נעשה בידי עצמנו.
בנימין זאב הרצל, מדינת היהודים
1. מה היו הפתרונות שהוצעו לבעיית העם היהודי עד לימיו של הרצל, ומדוע לדעתו הם נכשלו?
2. מהו הפתרון שהרצל מציע? מהו החידוש בפתרון שהציע?
3. חוו דעתכם על עמדתו של הרצל כי הגירת יהודים לארצות אחרות לא תפתור לעולם את שאלת היהודים. נמקו את תשובתכם.
(בספר תמונה של שער הספר "מדינת היהודים", כפי שפורסם בוורשה (1896), בארגנטינה (1929), בגרמניה (1896) ובאיטליה (1918) - היעזר במנחה)
(השער של התרגום לעברית והשער בגרמנית: באדיבות הספרייה הלאומית
www.nli.org.il)
הרצל כתב את הספר בגרמנית והדפיסו ב-500 עותקים, אך בתוך כמה חודשים הפך הספר לרב מכר ותורגם לרוסית, לאנגלית, ליידיש, לעברית ולשפות אחרות. מאז הדפסתו הראשונה יצא הספר בעשרות מהדורות.
1. מה אפשר, לדעתכם, ללמוד מן העובדה שהספר נכתב במקורו בגרמנית על קהל היעד של הספר?
2. מה אפשר ללמוד ממגוון התרגומים לספר על תהליך השתלבותם של היהודים בחיי המדינות השונות?
*333*
להרצל לא היה ספק שהמדינה היהודית שתקום תהיה מדינת מופת, שישררו בה צדק ושוויון. בספרו "מדינת היהודים" הוא תיאר כיצד הקרקע שהמדינה תיבנה עליה תהיה קרקע בבעלות הלאום, והפועלים יגורו בשיכונים ציבוריים. המדינה לא תתנהל כמדינה תאוקרטית - מדינה המבוססת על שלטון הדת, ותשחר בה סובלנות דתית. בהשפעת הליברליזם כתב הרצל כי במדינת היהודים יהיה "כל אדם חופשי באמונתו ובכפירתו".
ביטוי לשאיפה להקים בארץ ישראל חברת מופת מופיע גם בספרו המאוחר של הרצל, אלטנוילנד. בספר מתאר הרצל חברה עתידית, שמתקיימים בה צדק חברתי ושוויון זכויות ליהודים וללא-יהודים, ונעשה בה שימוש בחידושים הטכנולוגיים של התקופה.
(בספר תמונה של שער הגיליון הראשון של השבועון הציוני "די וולט", 4/6/1897 - היעזר במנחה)
(בספר תמונת שער הספר "אלטנוילנד" בגרמנית ובתרגום לעברית)
ספרו של הרצל, "אלטנוילנד", שהתפרסם ב-1902,הוא רומן דמיוני המתאר את החברה העתידה להתפתח בארץ ישראל. על הכריכה כתב הרצל: "אם תרצו, אין זו אגדה"
1. הרצל בחר לקרוא לספרו בשם "אלטנוילנד" בהשראת ה"אלטמישול" (בית כנסת ישן-חדש) - שמו של בית הכנסת בפראג. חוו דעתכם: מה רצה הרצל לבטא בשם שבחר?
2. מדוע, לדעתכם, בחר נחום סוקולוב לתרגם את שם הספר לעברית "תל אביב"? ומדוע בחרו לקרוא בשם זה לעיר העברית הראשונה?
3. הסבירו את דברי הרצל: "אם תרצו, אין זו אגדה".
(בספר תמונה של שער הגיליון הראשון של השבועון הציוני "די וולט", 4/6/1897 - היעזר במנחה)
הרומן מתאר את מסעותיהם של צעיר יהודי (לוונברג) וידידו הגרמני (קינגסקורט) לארץ ישראל. בביקורם הראשון הם ראו לנגד עיניהם ארץ נידחת ולא מפותחת, כפי שהרצל עצמו ראה אותה בביקורו בשנת 1898. לאחר 20 שנה חזרו השניים לביקור בארץ והופתעו לגלות את השינויים שחלו בה לאחר שהוקמה בה מדינת היהודים.
העיר העתיקה בין החומות (...) שנתה אך מעט. הם ראו את בית תפילת הקבר של הנוצרים, את בית המסגד של אומר (מסגד עומר) ועוד כפות וגגות שהיו מכבר. אך דברים נהדרים שונים נוספו.
הנה למשל, בנין ההוד המבריק ביפעת תפארתו. הוא היכל השלום. שלוות השקט היתה בעיר העתיקה. אך לא כן היה המראה מחוץ ומסביב. שם נבנו חלקי עיר חדשים, מלאים מסילות ברזל חשמליות, רחובות רחבות ועל שני טוריהן מזה ומזה שדרות עצים, המון בתים, ומפרידים ביניהם מגרשי ירקרק חרוץ, גנים גדולים, בולבארים (שדרות), בתי ספר, כיפות למסחר, בניני הדר ובתי משושי. (...)
מה שראו עתה בין חומות ירושלים לא היה עוד הסחי, השאון, הריח הרע, שלפני עשרים שנה.(...) אך לא כן היה המראה עתה. הרחובות הגדולות והקטנות היו מרוצפות אבנים חדשות, שמורות היטב, חלקות ונקיות כנקיון רצפה בחדר טוב. בתי מעון לאנשים מקרב העם לא היה עוד בעיר העתיקה. כל הבנינים נועדו אך למעשים טובים או לתפילה. בתי מקלט לעולי רגל מבני כל הדתות היו שם. לנוצרים למושלמנים (למוסלמים) וליהודים היו בתי חסד שונים, בתי מרפא, בתי אסף לחולים שאין למו(להם) תקנה (חשוכי מרפא), והבתים האלה היו סמוכים זה לזה שורות שורות, אך מרובע כביר אחד לקח היכל השלום האדיר והנערץ, מקום היו שם אספות לאהבי השלום מכל הארצות, וגם למלומדים מכל ענפי המדעים. העיר העתיקה היתה בכללה תל תלפיות של כל העולם כלן, וכל העמים ראו פה איש איש את נווהו (ביתו).
1. מהו חזונו של הרצל ביחס לעיר ירושלים? באילו תחומי חיים בא החזון לידי ביטוי בקטע מהספר?
2. חוו דעתכם: האם חזונו של הרצל לגבי העיר ירושלים מתממש בדורנו, למעלה ממאה שנים לאחר שנכתב?
*334*
*334*
עוד לפני פרסום הספר "מדינת היהודים" פנה הרצל אל בעלי הון יהודים - אל הברון רוטשילד ואל הברון הירש (עמ' 306) - וביקש לקבל את תמיכתם הכספית לתכניתו. הנדבנים חששו לסכן את קשריהם עם השלטונות ולא רצו להתערב ביוזמה הפוליטית היהודית, שנראתה להם חסר סיכוי. בעקבות חוסר הצלחתו קרא הרצל לכינוס פומבי - קונגרס ציוני, שישתתפו בו נציגים יהודים ממדינות שונות. מטרתו הייתה להקים תנועה עממית רחבה בעלת מוסדות ותקציבים שיסייעו בידו להוציא לפועל את תכניותיו.
במסגרת ההכנות לקונגרס יזם הרצל הקמת עיתון בשם "די וולט" (העולם), אשר עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914) שימש כביטאון התנועה הציונית. הרצל מימן את העיתון מכספו, ערך אותו וכתב את רוב המאמרים שהופיעו בו.
הרצל ראה בקונגרס הציוני דרך לרומם את כבודם של היהודים, ולכן ייחס חשיבות רבה לאופיו הייצוגי. בהזמנה לקונגרס התבקשו הצירים להגיע לדיונים בלבוש מודרני: פראק (מעיל שחור וארוך), עניבה וכובע צילינדר, שידגישו את רצינותו של הקונגרס ואת אופיו הרשמי. ליציע העיתונאים הזמין הרצל עיתונאים מכתבי עת יהודיים ואת עמיתיו מן העיתונות הלא יהודית. בכך ביקש להבליט את חשיבותו של הקונגרס בכינוס הדן בבעיה מדינית בין-לאומית ולא בבעיה יהודית פנימית, וגם לתת לקונגרס פרסום בעיתונות העולמית.
בתחילה חשב הרצל לקיים את הקונגרס במינכן שבגרמניה, אך בגלל חששם של ראשי הקהילה המקומית מגילויי אנטישמיות הועתק מקום הכינוס לבזל שבשווייץ. בקונגרס, שהחל ב-29 באוגוסט 1897 ונמשך 3 ימים, השתתפו 208 צירים שהגיעו מ-16 מדינות שונות. כיאה לתנועה דמוקרטית, יכלו גם נשים לבחור צירים לקונגרס. הענקת זכות בחירה לנשים לא הייתה נהוגה בשום מדינה באירופה והייתה יוצאת דופן באותה תקופה.
(בספר תמונה של שער הגיליון הראשון של השבועון הציוני "די וולט", 4/6/1897 - היעזר במנחה)
1. זהו את האיורים שבכותרת העיתון. על מה הם מרמזים?
2. לעטיפת העיתון בחר הרצל את הצבע הצהוב - צבע שסימל בימי הביניים את השפלתם של היהודים. מה, לדעתכם, ביקש הרצל לבטא בבחירה זו?
(בספר תמונה של מקס נורדאו)
(בספר תמונת ההזמנה לקונגרס הציוני הראשון, הנוסח בגרמנית והנוסח בעברית - היעזר במנחה)
1. מה אפשר ללמוד מכך שההזמנה כתובה במקור בגרמנית?
2. בהזמנה נאמר כי "באספה אפשר יהיה לדבר עברית. בבאזל יש אכסניא כשרה". מדוע לדעתכם היה חשוב להרצל להדגיש זאת?
*335*
(בספר תמונה של מקס נורדאו)
את המכתב שלח נכדו של הרב מוהליבר, והוא הוקרא בפתיחת הקונגרס.
כבוד אחי ואדוני הנעלים, רמי המעלה. ראשי עם סגולה בני ציון היקרים יחיו לנצח!
כוחי החלש לא נתנני בשום אופן לבוא בעצמי לקול קריאתכם, והנני שולח במקומי את נכדי הנכבד נ"י (נרו יאיר) לאות כי לבבי אתכם. ומעומק לבבי ונפשי אתפלל לה' אלוקי השמים: אנא ה' הייה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל, הורם מה שיאמרו, הבינם מה שידברו ולא יכשלו בלשונם חלילה להוציא דברים נגד תורתנו הקדושה או נגד הממשלות יר"ה (ירום הודן).
(...)
עתה אקח לי רשות להעיר הערות אחדות על אודות הדברים העומדים על הפרק ועל שולחן הנאספים הנכבדים.
א. בדבר מטרות האספה אין לי אלא להעתיק את דברי ראש הועד המפקח והמזכיר בהודעתם (...). ועלי רק להוסיף, כי המטרה הראשית של האספה צריכה להיות השתדלות רבה ועצומה בכל כחותינו לפני ממשלת תוגרמא (השלטון העות'מאני), כי תרשה לבני עמנו לקנות אדמה ולבנות בתים, בלי כל מכשולים ומעצורים. להשיג הרשיון הזה עלינו להשתדל ולהתאמץ בכל יכלתנו, כי בו תלוי כל קיום דבר הקולוניזציא (ההתיישבות)!
(...)
ג. בסוד האסיפה נחוץ לתקן אשר "בני ציון" שלבם נאמן למטרתנו יהיו ביניהם באהבה ובאחוה גמורה אף כי המה חלוקים בדעותיהם בדברים שבין אדם למקום. ואף שימצאו אנשים אשר יחזיקו את חבריהם לפורצי גדר, אך עליהם להתבונן לוא היתה שריפה גדולה בביתם והיה הכל בסכנה, הונו גם נפשו, ויבוא אחד, שהוא פורץ גדר בעיניו, להציל אותו ואת כל אשר לו, האם לא היה מקבל באהבה ושמחה? הלא כן אחי הננו כולנו היום! אש גדולה יצאה בקרבנו, שלהבת נוראה וכולנו עומדים בסכנה, שונאינו רבו ופרצו ומספרם כבר למיליונים רבים הגיע, ואלמלא מוראה של מלכות כבר חיים בלעונו. ועתה כאשר נמצאו לנו אחים בעת צרה כזאת, המושיטים לנו את ידם לעזרה, לעשות כל מה שביכלתם להציל את עמנו ולחלצהו מן המיצר, האם יהין לב אחד מאתנו לדחותם? יתבוננו כולם היטב וברית אחים לא תופר.
(...)
ד. גם צריכים כל "בני ציון", לדעת ידיעה גמורה ולהאמין אמונה שלמה, כי "ישוב הארץ" היינו: לקנות אדמה ולבנות בתים, לנטוע פרדסים ולזרוע שדות, היא אחת המצוות היותר גדולות שבתורתנו
(...)
בימיכם ובימינו תוושע יהודה וישראל ישכון לבטח ובא לציון גואל.
אחיכם מוקירכם
שמואל בהרב מוהרי"ל מאהליווער
מובא בתוך: היובל של הקונגרס הציוני הראשון, תרנ"ז-תש"ז, 1897-1947, עמ' 68.
1. מהיכן לקוחה תפילתו של הרב מוהליבר בפתיחת המכתב? מה אפשר ללמוד מכך על עמדתו ביחס לכינוסו של הקונגרס?
2. מה הם החששות שהרב מוהליבר מעלה במכתבו?
3. נסחו במילים שלכם את המשל שמביא הרב מוהליבר כנימוק להשתתפות בתנועה הציונית. הסבירו מיהם בני ציון שהוא מכוון אליהם את דבריו, ומהי השרפה שפרצה.
4. האם הרב מוהליבר תומך בציונות המדינית? נמקו.
*336*
*336*
הקונגרס הציוני הראשון נפתח באווירה חגיגית ובברכת "שהחיינו". בנאום הפתיחה אמר הרצל: "אנו רוצים להניח אבן פינה לבית, שבבוא היום תמצא בו האומה היהודית מקלט. העניין נשגב כל כך עד שרצוי לדבר עליו במילים הפשוטות ביותר". נאום מרשים נשא מקס נורדאו (ראו הרחבה בהמשך העמוד), יד ימינו של הרצל, אשר נבחר לסגן נשיא הקונגרס. בנאומו סקר נורדאו את מצבם של היהודים בעולם וניסה להסביר מדוע האמנציפציה של היהודים כה שברירית. לדבריו, שוויון הזכויות לא היה תוצאה של ההכרה כי יש לשנות את היחס ליהודים, אלא תוצאה של אימוץ עיקרון השוויון. את נאומו סיים נורדאו בנבואתו של ירמיהו הנביא: "ושבו בנים לגבולם".
בסיום הדיונים התקבל נוסח מוסכם הידוע בשם תכנית בזל, אשר שימש מצע רעיוני של התנועה הציונית. בתכנית בזל נאמר: "הציונות שואפת להקים לעם ישראל בית-מולדת בארץ ישראל, מובטח לפי משפט הכלל". השימוש במושג "בית-מולדת" ולא "מדינה" נועד למנוע התנגדות מצד השלטונות העות'מאניים, אך כוונתו של הרצל הייתה למדינה יהודית שתזכה להסכמה בין-לאומית.
הקביעה בתכנית בזל כי ארץ ישראל היא הטריטוריה שהתנועה הציונית שואפת אליה הושפעה מעמדתם של חובבי ציון שהשתתפו בקונגרס. כאשר הבין הרצל שהיהודים במזרח אירופה רואים רק בארץ ישראל את מולדתם, הוא שינה דעתו והכריע בעד ארץ ישראל על פני כל טריטוריה אחרת. דבריו של הרצל בקונגרס, כי "הציונות אינה מתכוונת לפגוע באמונתו הדתית של אף זרם ביהדות", גרמו לשביעות רצון בקרב הציונים הדתיים.
בסכמו את הקונגרס הציוני ביומנו כתב הרצל: "בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. אילו אמרתי זאת היום בקול, היו הכול צוחקים לי. אולי בעוד חמש שנים, ודאי בעוד חמישים שנה, יסכימו הכול."
מקס נורדאו (1849-1923) - סופר, עיתונאי ומנהיג ציוני. נולד בעיר פשט שבהונגריה למשפחה יהודית אורתודוקסית, אך בבגרותו התחנך על ברכי התרבות הגרמנית וההונגרית. במקביל לעבודתו העיתונאית למד רפואה ואף פתח קליניקה בפריז. נורדאו סבר כי האנטישמיות התגברה דווקא בעקבות האמנציפציה, והוא תמך בציונות המדינית. נורדאו קרא לטיפוח "יהדות השרירים" - החזרת הכישורים הספורטיביים לעם היהודי שהתנוון - ובהשפעתו קמו אגודות ספורט יהודיות.
(בספר תמונה של מקס נורדאו)
(בספר תמונה של הרצל בקונגרס הציוני הראשון (?))
הציונות שואפת להקים לעם ישראל בית-מולדת בארץ-ישראל מובטח לפי המשפט.
לשם השגת מטרה זו מתכוון הקונגרס לנקוט באמצעים אלה:
א. פיתוח תכליתי של ארץ-ישראל על-ידי יישובה ביהודים עובדי-אדמה, בעלי-מלאכה ועוסקים במשלח-יד;
ב. אירגון היהדות כולה וליכודה על ידי מפעלים יעילים, מקומיים וכלליים, בהתאם לחוקי כל ארץ וארץ;
ג. הגברת הרגש הלאומי וההכרה הלאומית-היהודית;
ד. פעולות-הכנה כדי להשיג את הסכמות הממשלות, שיש צורך בהן למען הגיע אל מטרת הציונות.
מובא בתוך: היובל של הקונגרס הציוני הראשון, תרכ"ז-תש"ז, 1897-1947, עמ' 68.
1. מהי מטרת התנועה הציונית לפי תכנית בזל? ומהם האמצעים להגשמתה?
2. באיזו מידה תכנית בזל מבטאת את תפיסת הציונות המדינית? נמקו.
3. באיזו מידה תכנית בזל מבטאת את עמדתם של חובבי ציון?
4. מצאו בדברי משה הס רעיונות הדומים לרעיונותיהם של מבשרי הציונות האחרים.
(בספר תמונה של הרצל בקונגרס הציוני הראשון (?))
*337*
*337*
רעיונותיו של הרצל כבשו רבים ותומכיו ראו בו "מלך היהודים" - מעין משיח מודרני שיוביל את היהודים למדינתם. הם נענו בהתלהבות לקריאתו של הרצל - "עם אנחנו - עם אחד" - ולרעיון של הקמת מדינה יהודית. מנגד, היו שראו בהרצל "יהודי מטורף" והשוו את תומכיו להמונים שהלכו כעיוורים אחרי משיחי שקר בדורות קודמים. במקרים רבים עורר ספרו "מדינת היהודים" לעג או ביקורת.
להרצל קמה גם התנגדות רעיונית. דרכו המדינית לא הייתה מקובלת על חובבי ציון והם חששו כי רעיונותיו יסכנו את המשך ההתיישבות בארץ ישראל. חובבי ציון ייצגו תפיסה המכונה ציונות מעשית: פעולה למען התיישבות מיידית בארץ ישראל. לשיטתם, רק לאחר קביעת עובדות בארץ - רכישת קרקעות והקמת יישובים - תוכל התנועה הציונית לבוא למעצמות בדרישות מדיניות. הרצל חזר וטען נגדם כי העלייה לארץ ישראל ללא צ'רטר חוקי וגלוי היא בבחינת הסתננות. הוא חשב כי שיטה זאת עשויה להתאים ליחידים בלבד, אך היא איננה פתרון לעם כולו.
(בספר תמונה של פסל המנציח את פגישת הרצל עם הקיסר הגרמני במווקה ישראל. מוטי מזרחי, 2012)
בכרכי ים במבוא השמש
יש - ברוך שככה לו בעולם!
- אנשים גדולים כענקים,
עם רם - מקטנם ועד גדולם.
ואנשי פלאות המה כלם,
מהם כל דבר לא ייפלא;
באצבע קטנה יעשו מדינה,
ובבוהן ידם - עולם מלא...
גם עתה, אומרים, - לא, מכריזים! -
כבר מוכן הכל שם בוינא; -
מקץ שני רגעים ןדקים חמישה -
ותהי, למזל טוב, מדינה!..
ומבשרים יוצאים - לא, הם רצים! -
ושקלים אוספים, אוספים, אוספים;
ועל הנסים, על הפורקן
הם כותבים ספרים, כותבים, כותבים.
ומי האיש החפץ מדינה!
ומי האיש החפץ חיים! -
קנו, קנו יהודים בני רחמנים!
בזוזים שניים, זהים שניים!
ובעוד הד פעמי הענקים
בראש הומיות וברחובות -
אנחנו חגבים נסתרה -
מרחוק נשמע בשורות טובות...
1. מהם המעשים של הרצל ושל הפעילים הציוניים, שביאליק מזכיר בשיר?
2. חוו דעתכם: איזו עמדה מבטא השיר ביחס להרצל ולתנועה הציונית? האם הוא תומך בהם או שולל אותם?
*338*
*338*
במקביל להקמת התנועה הציונית השקיע הרצל את כל זמנו ומרצו להשגת הצ'רטר (עמ' 331). במשך שמונה שנים הוא ניהל שיחות עם הקיסר הגרמני, הסולטן התורכי, מלך איטליה, האפיפיור, ראשי הממשלה ושרי החוץ של גרמניה, אוסטרו-הונגריה ואיטליה, שר המושבות הבריטי, שרי הפנים והאוצר הרוסיים ועוד עשרות מדינאים אחרים. הפעילות הדיפלומטית האינטנסיבית הזאת הפכה את שיבת היהודים לציון משאלה שנדונה בביטאונים יהודיים לנושא שעלה על סדר היום של הפוליטיקה העולמית.
בפגישותיו עם המדינאים הסביר להם הרצל כיצד יציאת היהודים ממקומות מושבם לטריטוריה משלהם תועיל לכל מדינה ומדינה ותצמצם את ממדי האנטישמיות באירופה. לדוגמה, הרצל האמין כי יוכל לרכוש את אמונו של הסולטן התורכי ששלט בארץ ישראל בעזרת גרמניה. לגרמניה היו קשרים הדוקים עם האימפריה העות'מאנית והיה לה אינטרס לשמור על שלמות האימפריה, שהייתה נתונה בתהליך התפוררות. ב-1898 נפגש הרצל בתורכיה עם קיסר גרמניה, וילהלם השני, והציג לפניו את תכניתו להחזיר את היהודים לארץ ישראל. בתחילה התרשם הרצל שהקיסר מגלה אהדה לתכניתו, אולם כעבור כמה שבועות התברר לו כי אין לתלות תקוות בתמיכתה של גרמניה.
בעקבות זאת החליט הרצל לפנות בעצמו, בלי מתווכים, אל הסולטן העות'מאני עבד אל חמיד, ולבקש ממנו לתמוך בהתיישבות היהודים בארץ ישראל. בפגישה שהתקיימה ב-1901 הבטיח הרצל לסולטן כי ההתיישבות תתרום לפיתוחה הכלכלי של ארץ ישראל. הרצל הציע שהתנועה הציונית תסייע לסולטן בפירעון חובותיה של האימפריה העות'מאנית, אף על פי שלא היה ברשותו כסף, ואף שידע כי היהודים בעלי הממון אינם תומכים בתכניותיו. הסולטן הזמין את הרצל לפגישה נוספת והציע לו כי תמורת סיוע כספי של התנועה הציונית לאימפריה העות'מאנית יתיישבו היהודים בכל מקום באימפריה, מלבד בארץ ישראל. הרצל דחה את ההצעה.
(בספר תמונה של פסל המנציח את פגישת הרצל עם הקיסר הגרמני במווקה ישראל. מוטי מזרחי, 2012)
*339*
*339*
למרות הקשיים המשיך הרצל בפעילותו המדינית ופנה לבריטניה, שהתרכזו בה באותה תקופה מהגרים יהודים רבים ממזרח אירופה. ההגירה העסיקה את הציבור הבריטי, והוקמה ועדת חקירה לנושא הגירת הזרים. ב-1902 הוזמן הרצל להעיד לפני הוועדה והציע את תכנית אל עריש - התיישבות של יהודים באזורים שבשליטת בריטניה הנמצאים בקרבת ארץ ישראל, כמו אזור אל עריש שבחצי האי סיני.
ההצעה לא יצאה לפועל, הן בשל קשיים גאוגרפיים ואקלימיים, הן בשל נסיגתה של בריטניה מהרעיון והן בגלל התנגדותה של הממשלה המצרית. בעקבות זאת הציע שר המושבות הבריטי, ג'וזף צ'מברליין, באפריל 1903 את תכנית אוגנדה. לפי התכנית תחביר ממשלת בריטניה ליהודים שטח במזרח אפריקה (כיום בקניה), שבו יוכלו להקים מושבה יהודית ולנהל שלטון עצמי. הרצל נטה לדחות את ההצעה, אולם הוא החליט להביא אותה להצבעה בקונגרס הציוני.
במחקר ההיסטורי יש חילוקי דעות בשאלה, מה הניע את הרצל לקדם את ההצעה הבריטית להתיישבות יהודית באוגנדה. יש חוקרים הסוברים כי הרצל, שהאמין בציונות מדינית, ראה חשיבות בקיומם של מגעים דיפלומטיים. לאחר שהתברר לו כי תכנית אל עריש לא תמומש, הוא בקש להמשיך את הקשרים עם ממשלת בריטניה ולכן ייחס חשיבות להצעה הבריטית. אחרים מציינים שההצעה ביטאה את ההכרה של בריטניה בתנועה הציונית כנציגת העם היהודי, ואת הכרתה בבעיה היהודית כבעיה המחייבת פתרון לאומי. יש גם הטוענים כי להרצל לא הייתה זיקה חזקה לארץ ישראל, וכי העיקר היה בעיניו מציאת פתרון לבעיית היהודים בטריטוריה כלשהי. ואולם דעה זאת עומדת בסתירה לדבריו של הרצל עצמו, שטען כי ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי.
אפשרות אחרת היא שהרצל נטה לקבל את תכנית אוגנדה, משום שלנגד עיניו עמדה מצוקתם של המוני היהודים במזרח אירופה, במיוחד לאחר פרעות קישינב (עמ' 227). לפי דעה זו, הפרעות הן שהשפיעו על הרצל להעלות את תכנית אוגנדה לדיון בקונגרס הציוני השישי, שהתכנס ב-23 באוגוסט 1903. הרצל הבהיר לחברי הקונגרס כי אוגנדה תשמש אתר ארעי להתיישבות על בסיס לאומי, וכי "אוגנדה איננה ולעולם לא תהיה ציון". ואף על פי כן הוא הציע לשקול את התכנית.
משתתפי הקונגרס התווכחו על ההצעה בלהט רב, ובייחוד על השאלה העקרונית: האם יכולה להיות ציונות בלי ציון?! התומכים בהצעה היו ברובם צירים ממרכז אירופה וממערבה, שחששו כי אחיהם במזרח אירופה נתונים בסכנת חיים וחשבו שתכנית אוגנדה יכולה להציל אותם. דווקא הצירים ממזרח אירופה, ובהם רוב נציגי יהדות רוסיה, התנגדו בלהט לתכנית אוגנדה וראו בה בגידה בציונות. בגלל סערת הרוחות שפרצה בקונגרס הוחלט לא להצביע בעד תכנית אוגנדה או נגדה, אלא לשלוח משלחת לאוגנדה, שתחקור את התנאים להתיישבות במזרח אפריקה ותציג את מסקנותיה.
ההצעה בנוגע למשלחת נועדה למנוע פילוג בתנועה הציונית ולדחות את ההכרעה. תמכו בהצעה 295 צירים, והתנגדו לה 178. על מספר הנמנעים יש נתונים שונים, אולם לדעת חוקרים הנמנעים התנגדו גם כן להצעה, אך מפאת כבודו של הרצל לא רצו להצביע נגדו. המתנגדים להצעה קמו מיד ועזבו את אולם הקונגרס. הם קראו לעצמם ציוני ציון, והכריזו על נאמנותם לתכנית בזל (עמ' 336). הרצל, שביקש לעודד את הנוכחים, נעל את הקונגרס בקריאת הפסוק "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני"(תהלים קלז, ה).
*340*
(בספר תמונות של קופות קרן קיימת לישראל)
עמדה א: מכתבו של ליאופולד גרינברג, עורך העיתון "ג'ואיש
כרוניקל", להרצל, 7 ביוני 1903.
ליאופולד גרינברג היה נציגו של הרצל בבריטניה וניהל בשמו את המשא ומתן עם שר המושבות הבריטי, ג'וזף צ'מברליין.
נראה לי שבמהותה אין למזרח אפריקה ערך רב. היא לא תהווה מקור משיכה רב לבני עמנו, שכן אין לנו לגביה חזקה מוסרית או היסטורית. ואולם, ערכה הפוליטי של הצעת צ'מברליין אדיר אם ננצלה במלואה. עלי להדגיש, כי תנאי הכרחי לכך הוא שההסכם שנחתום עם ממשלת בריטניה תהיה בו הצהרה מפורשת על רצונה לעזור לעמנו (...) לכך יהיה ערך עצום עבורך, הן בתוך שורות תנועתנו, והן מחוצה לה. זו תהיה הפעם הראשונה בתולדות הגלות היהודית שיכירו בנו לא כבקהילה מקומית (...) אלא הכרה בנו כעם (...) אנו נוכל לדחות את מזרח אפריקה, אך בינתיים נשיג מידי ממשלת בריטניה הכרה שאין ממנה נסיגה: בנקודת המוצא - ההכרה בנו כאומה. כאשר יתברר שמזרח אפריקה אינה מתאימה לנו, יעלו הצעות נוספות, וכך תיסלל הדרך לארץ-ישראל, בהדרגה אך בבטחה.
1. מהי עמדתו של גרינברג בנוגע לתכנית אוגנדה - האם הוא תומך בקבלתה או מתנגד לה?
2. מהי החשיבות שרואה גרינברג בהצעה זו?
עמדה ב: מאמר מאת אליעזר בן יהודה
אליעזר בן יהודה היה סופר עברי, עיתונאי ומחייה השפה העברית בארץ ישראל.
ממשלה אדירה, אחת היותר אדירות בתבל, פתחה לנו את שערי אפריקה וקראה לנו ככורש בשעתו ללכת ולייסד שם מדינה יהודית חופשית, שנוכל לחיות שם בני חורים כטוב וכישר בעינינו תחת המחסה העליון של העם האדיר החופשי האנגלי. האמנם לא יזדעזע לב כל אחד מאתנו מפני המחשבה, כי אם ניתן להרגע הגדול הזה לעבור, אולי מחר, אולי בעוד שנה, שנתיים, שלוש, תטרף השעה הטובה (ההצעה של ממשלת בריטניה לעם היהודי) הזאת מלפנינו? אולי אז ישתנו העניינים, תשתנה הממשלה, יתאחזו אחרים בהארצות הפנויות, ואז אף אם נרצה, נבקש, נתחנן, נשווע, נזעק - לא יהיה שומע לנו?
המדינה היהודית, מאמרים שונים על דבר הצעת מזרח אפריקה, ורשה 1905, עמ' 9.
1. אליעזר בן יהודה חי בארץ ישראל. כיצד לדעתכם ניתן להסביר את עמדתו?
2. מה היתרונות בתוכנית אוגנדה לפי בן יהודה?
3. מפני מה חשש בן יהודה? האם, לדעתכם, החשש הזה הוא שיקול לתמיכה בתכנית אוגנדה? נמקו.
*340*
בקונגרס בזל ובקונגרסים שהתקיימו אחריו הוקמו מוסדות התנועה הציונית. ראשית הוחלט על הקמת ההסתדרות הציונית העולמית - מסגרת כלל-עולמית שכללה ארגונים ציוניים מקומיים ממדינות שונות. המוסד העליון של ההסתדרות הציונית העולמית היה הקונגרס הציוני, והרצל נבחר לנשיאה. בין השנים 1897-1901 התכנס הקונגרס מדי שנה בשנה, והחל ב-1901, בקונגרס החמישי, הוחלט לכנסו אחת לשנתיים. נוסף על אלה נקבעו הנציגים הנבחרים למוסדות הקונגרס: הוועד הפועל הציוני - גוף שניהל את ענייני ההסתדרות הציונית והתכנס מדי שנה בשנה, וההנהלה הציונית. בקונגרסים הוחלט על הקמתם של עוד גופים שיסייעו להשגת מטרות התנועה, בהם: בנק "אוצר התיישבות היהודים" - שיהיה אחראי לענייני הכספים של ההסתדרות הציונית (1899); הקרן הקיימת לישראל - שתפקידה היה לרכוש בארץ ישראל אדמות שיהיו קניין העם היהודי לעד (1901).
(בספר תמונות של קופות קרן קיימת לישראל)
*341*
הרצל היה מודע לחשיבות קיומם של סמלים לאומיים: דגל, המנון, שפה. בקונגרס הציוני הראשון הוחלט לקשט את האולם בדגל כחול-לבן (כצבעי הטלית) ובמרכזו מגן דוד. הדגל הזה נעשה לדגל התנועה הציונית, ולימים - לדגלה של מדינת ישראל. ההתבססות על המסורת היהודית באה לידי ביטוי גם בהחלטה שהתקבלה בקונגרס הציוני השני לכנות את דמי החבר בתנועה הציונית שקל - כשמו של המטבע היהודי בתקופת המקדש. רק למי שרכש את ה"שקל" הייתה זכות לבחור ולהיבחר לקונגרסים הציוניים. מספר השקלים שנקנו בכל מדינה קבע את מספר הצירים שנשלחו מטעמה לקונגרס.
אחד הנושאים השנויים במחלוקת היה שפת הדיונים בקונגרס. דיוני הקונגרס התנהלו בשפה הגרמנית, שהייתה שגורה בפיהם של יהודי מרכז אירופה ומערבה. פעילי התנועה הציונית ברוסיה, שמרביתם לא הבינו את השפה הגרמנית, ביקשו לשנות את הנוהל הזה. הם אף ביקשו שהמשתתפים בדיוני הקונגרס יהיו רשאים לנאום בשפה השגורה בפיהם. הרצל נענה להם והדיונים התנהלו גם בעברית, ביידיש וברוסית.
(בספר תרשים של מוסדות ההסתדרות הציונות (1897-1920) - היעזר במנחה)
ההסתדרות הציונית כללה חמישה מוסדות: הקונגרס הציוני, קרן היסוד, אוצר התיישבות היהודים, הקרן הקיימת לישראל, המשרד הארצישראלי ביפו.
הקונגרס הציוני:
- נציגיו נבחרו על ידי כל רוכשי השקל.
- התכנס בתחילה מדי שנה בשנה ואחר כך מדי שנתיים.
- המוסד העליון הקובע את מדיניות ההסתדרות הציונית.
- המוסד העליון לענייני תחיקה וקביעת תקציב.
תחת הקונגרס הציוני היה הוועד הפועל הציוני:
- חבריו (20-25) נבחרו על ידי חברי הקונגרס.
- אחראי לביצוע החלטות הקונגרס.
תחת הוועד הפועל הציוני היה הוועד הפועל המצומצם:
- נבחר על ידי הוועד הפועל (כ-7 חברים).
- היה מרכז ההנהלה הציונית.
- אחראי לכל המגעים והפעולות השוטפות של ההסתדרות הציונית.
קרן היסוד (1920): נועדה לספק אמצעי מימון לעלייה ולהתיישבות בארץ ישראל.
אוצר התיישבות היהודים (1899): נועד להיות מכשיר כספי לפעולות מדיניות-כלכלית של ההסתדרות הציונית.
תחת אוצר התיישבות היהודים היה בנק אנגלו-פלשתינה (אפ"ק) (1902): חברה-בת של "האוצר". היה המוסד הכספי לפעילות של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל.
הקרן הקיימת לישראל (1901): נועדה לרכוש אדמות בארץ ישראל ולהופכן לאדמות הלאום. עסקה גם בפעולות ההתיישבות עד מלחמת העולם הראשונה.
המשרד הארצישראלי ביפו (1908): הוקם על ידי הקונגרס בראשות ד"ר ארתור רופין. המשרד ייצג את ההסתדרות הציונית בארץ, וכן סייע בארגון תכניות ההתיישבות ובביצוען.
תחת הקרן הקיימת לישראל והמשרד הארצישראלי ביפן היתה חברת הכשרת היישוב (1908) שתפקידה - רכישת קרקעות, גם בשביל הקרן הקיימת לישראל.
מיינו את מודרות התנועה הציונית לפי: מוסדרות כלכליים, מוסדות פוליטיים ומוסדות מיישבים.
*342*
*342*
לאחר הקונגרס הציוני הראשון קמו ברחבי העולם היהודי מאות אגודות של שוקלי השקל הציוני. לתנועה הציונית הצטרפו פעילים לשעבר של תנועת "חיבת ציון" והיא חדרה לחוגים רחבים באוכלוסייה היהודית. אפילו ברוסיה, שהפעילות הציונית בה הייתה אסורה והתרכזו בה מתנגדיו של הרצל, תומכי הציונות המעשית (עמ' 334), הצליח הרצל לכבוש את הלבבות.
מותו של הרצל (ב-1904) גרם למשבר בתנועה הציונית ולצמצום פעילותה, אולם למרות החששות של גורמים שונים, פעילות התנועה לא פסקה. הקבוצה המרכזית והמשפיעה בהסתדרות הציונית הייתה התנועה הציונית ברוסיה. השפעתה באה לידי ביטוי הן במספר הצירים שהשתתפו בקונגרסים והן בהיקף התרומות שנאספו ברוסיה לגזברות ההסתדרות הציונית, שעלה על סך כל התרומות שנאספו מסניפי התנועה האחרים בעולם כולו. עם פרוץ המהפכה הקומוניסטית, ב-1917 (עמ' 148), בא הקץ לפעילותה של התנועה הציונית ברוסיה.
הפעילות הציונית בארצות האסלאם עד מלחמת העולם הראשונה הייתה מועטה, יחסית. ככל שהאפשרויות שנפתחו לפני היהודים להשתלב בחברה הכללית או בחברה הקולוניאלית היו רבות יותר, כן הייתה התנועה הציונית פחות מעוררת עניין. לדוגמה, בעיראק התבטאה הפעילות הציונית בקיום חוגים, בייסוד בית ספר עברי בעיר בצרה, וברכישת השקל של התנועה הציונית. לא תמיד היו הפעילים הציוניים בארצות האסלאם ערים למשמעות הלאומית המודרנית של הפעילות הציונית, ולרוב ביטאו האגודות בפעילותן את הזיקה המסורתית לציון.
בצפון אפריקה התבטאה הפעילות הציונית בהקמת מסגרות ארגוניות, כגון אגודות, מפלגות ותנועות נוער ציוניות, וכן בדיבור בשפה העברית, בקריאת עיתונים וספרים ובפעילויות תרבותיות וחברתיות. לדוגמה: במרוקו, בעיר מוגדור, קמה ב-1900 האגודה הציונית "שערי ציון", ובאותה שנה קמה בעיר תטואן אגודת "שיבת ציון"; בשנת 1903 נוסדה בעיר סאפי אגודת "אהבת ציון", וב-1908 נוסדה בעיר פס אגודת "חיבת ציון". בקהיר שבמצרים קמה אגודת "בר כוכבא", ונוסדו בה תנועות נוער (כמו תנועת "ילדי הרצל", שבה למדו את השפה העברית וההיסטוריה של עם ישראל).
גם באמריקה, עד מלחמת העולם הראשונה הייתה הפעילות הציונית מצומצמת. היהודים שהיגרו לאמריקה הצפונית במהלך המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 קיוו להשתלב בחברה הסובבת מבחינה חברתית וכלכלית, והם השקיעו בכך את מיטב מרצם וכישרונותיהם. עם זאת, הרעיון הציוני היה קרוב ללבם והם מצאו בו קווי דמיון לאתוס האמריקני - התיישבות חלוצית בארץ חדשה. הם חשו גאווה כלפי היישוב שנוצר בארץ ישראל, ורבים מיהודי ארצות הברית, ציונים ולא ציונים כאחד, תמכו בו. הפעילות הציונית בארצות הברית התבטאה בעיקר באיסוף כספים. היו שנים שסך הכספים שנאספו בארצות הברית הגיע ל-70 אחוזים מכספי התנועה הציונית.
גם היהודים שהיגרו למדינות אמריקה הדרומית, רובם ממזרח אירופה ומיעוטם מארצות האסלאם, נטו להשתלב בחברה הסובבת. מדינות אמריקה הדרומית אפשרו ליהודים להקים ארגונים משלהם, והם התארגנו במסגרת שהייתה מוכרת להם מאירופה - הקהילה. זיקתם לרעיון הציוני הייתה חלשה והם הזדהו יותר עם התפיסות של הבונד (עמ' 310) וטיפחו את תרבות היידיש.
*343*
(בספר תמונה של מנחם אוסישקין)
1.
א. העריכו את הפעולות של הרצל לקידום הרעיון הציוני. היעזרו בטבלה:
(בספר תמונה של מנחם אוסישקין)
השנה | סוג הפעילות | באיזו מידה תרמה הפעולה לקידום הרעיון הציוני |
-- | -- | -- |
ב. האם, לדעתכם, מוצדק לכנות את הרצל על סמך פעולות אלה "חוזה מדינת היהודים"? נמקו.
2. היסטוריונים חולקים על הטענה כי למשפט דרייפוס היה מקום חשוב בגיבוש תפיסתו הלאומית של הרצל.
א. על מה הם מבססים דעה זאת?
ב. ציינו שני גורמים נוספים שהשפיעו על גיבוש תפיסתו הלאומית של הרצל.
3. הופעתו של הרצל עוררה התרגשות רבה. ביומנו כתב דוד בן גוריון: "בא המשיח, איש יפה תואר, עיניו יוקדות, נשוא פנים ושחור זקן, אף מלומד ושמו - תיאודור הרצל, והוא יוביל את עם ישראל לארץ האבות".
א. אילו תקוות נתלו בהרצל?
ב. האם התקוות התגשמו? נמקו את תשובתכם.
4. הרצל הזמין את הרב שמואל מוהליבר להשתתף בקונגרס הציוני.
א. חוו דעתכם: מה הייתה מטרתו של הרצל בהזמנה זאת?
ב. מפאת מחלתו נבצר מהרב מוהליבר להיענות להזמנה, אך הוא שלח מכתב ברכה ובו הביע את תקוותו כי "הרצל וחבריו לא ינומו ולא ישקטו עד אשר ירימו את כבוד ישראל בגויים לישב שאנן על נחלתו''.
לפי הרב מוהליבר, מה הייתה מטרתה של התנועה הציונית? האם היא זהה למטרתה של התנועה לפי הרצל? נמקו.
5. מגוון הדעות ששילב הרצל בתכנית בזל סייע לבסס את רעיונותיה של התנועה הציונית בקרב חלקים רבים מן העם. הציגו את הדעות השונות הבאות ליד' ביטוי בתכנית.
6. בחרו אחד מאזורי הפעילות הציונית ברחבי העולם.
א. ציינו מה מאפיין אותה והסבירו מאפיינים אלה על רקע יחסם של השלטונות במדינה לפעילות הציונית, ועל רקע מעמדם של היהודים בחברה הסובבת. היעזרו בפרק 7.
ב. כיצד ניתן להסביר את העובדה שבמזרח אירופה דווקא היו ביטויי הציונות המובהקים והחשובים ביותר עד מלחמת העולם הראשונה? היעזרו בפרק 7.
*344*
*344*
דרכו המדינית של הרצל להגשמת הרעיון הציוני, אשר תוארה בסעיף הקודם, קידמה את התנועה הציונית מבחינה ארגונית ודיפלומטית. ועם זאת, היא הייתה שנויה במחלוקת. בתוך התנועה הציונית התגבשו זרמים נוספים, שהגדירו בצורה שונה את הבעיה המרכזית של העם היהודי, ולכן גם הציעו דרכים אחרות לפתרונה. בסעיף זה נתוודע לתפיסות העולם שעמדו בבסיסם של הזרם המעשי, הזרם הרוחני, הזרם הדתי והזרם הסוציאליסטי, ונברר את הרקע לצמיחתם, את האופן שבו ניתחו את בעיית העם היהודי ואת דרכי הפתרון שהציעו לה.
*344*
*344*
בניגוד לעמדה הציונית-המדינית שייצג הרצל, ייצגו חובבי ציון עמדה המכונה ציונות מעשית - עלייה לארץ ישראל והתיישבות בה עוד לפני השגת אישור בין-לאומי. עמדה זאת באה ליד ביטוי בעלייה הראשונה ובהקמת מושבות בארץ ישראל (עמ' 327). התומכים בציונות המעשית האמינו כי היא תזרז את השגתו של הצ'רטר, שכן העלייה וההתיישבות יבהירו לעולם את זיקתו של העם היהודי לארץ ישראל ויקבעו בה עובדות. בין המייצגים הבולטים של הציונות המעשית היה מנחם אוסישקין (ראו הרחבה בהמשך העמוד), אחד הפעילים המרכזיים באגודת חובבי ציון במוסקבה. אוסישקין היה מחובבי ציון הראשונים שתמכו בהרצל, אך בעיניו תמצית הרעיון הציוני הייתה רכישת קרקעות בארץ ישראל במטרה ליישב אותה.
זיקתו של אוסישקין לארץ ישראל באה לידי ביטוי בהתנגדותו להצעה שעלתה בקונגרס השישי לשלוח משלחת לאוגנדה (עמ' 339). בעת הדיונים בקונגרס שהה אוסישקין בארץ ישראל, ומשהגיעו אליו הידיעות על הצעה זאת פעל במלוא המרץ לסכלה. הוא פרסם בעיתונות מאמרים ובהם טען כי ההצעה היא "ספר כריתות לארץ ישראל".
את השקפת עולמו ניסח אוסישקין ב-1904 בחיבורו "הפרוגרמה שלנו". לפי חיבורו זה, כדי שתיווסד מדינה יהודית בארץ ישראל, "מן ההכרח הוא, ראשית כל, שכל אדמת ארץ-ישראל, או לכל הפחות רובה, תהיה קניינו של עם ישראל". תפיסה זאת התפתחה בתנועה הציונית לאחר מותו של הרצל, וביטויה המעשי היה ברכישת קרקעות בארץ ישראל ובהשקעת כספי התנועה הציונית בפיתוחה של הארץ. בקונגרס השמיני (1907) התקבלה החלטה שהתנועה הציונית תקים את המשרד הארץ ישראלי - משרד שתפקידו העיקרי יהיה לקדם, לממן ולנהל את פעולות ההתיישבות בארץ ישראל. השילוב שיצרה התנועה הציונית בין הפעילות המעשית בארץ ישראל להמשך הפעילות המדינית מכונה ציונות סינתטית, כלומר, ציונות המאחדת את שתי הגישות.
אחד מראשי הציונות הסינתטית, ד"ר חיים ויצמן (ראו הרחבה בהמשך העמוד), אמר כי כשיושג הצ'רטר הוא "יהיה כתוב ביזע ובדם". הוא יהיה אישור למציאות היהודית החדשה שנוצרה בארץ ישראל, ולא תנאי לה.
מנחם אוסישקין (1863-1941) - מראשי "חובבי ציון". הצטרף להסתדרות הציונית עם הקמתה, והשתתף בכל הקונגרסים הציוניים. אוסישקין היה פעיל מרכזי בתחיית השפה העברית ברוסיה ועסק בפעילות תרבותית. בביקור שערך בארץ ישראל ב-1903 יזם את הקמתו של גוף בשם "הכנסייה הארצישראלית", שנועד להיות גוף מעין-פרלמנטרי של ציוני ארץ ישראל, במקביל לקונגרס הציוני העולמי. מכינוס זה צמחה לימים הסתדרות המורים העבריים. ב-1919 עלה לירושלים, וכעבור כ-4 שנים נבחר לראש "הקרן הקיימת לישראל", תפקיד שמילא עד יום מותו.
(בספר תמונה של מנחם אוסישקין)
חיים ויצמן (1874-1952) - אחד המנהיגים הבכירים של התנועה הציונית ואיש מדע. בימי מלחמת העולם הראשונה היה שותף בכיר למשא ומתן שהביא לפרסום הצהרת בלפור ונטל חלק בהחלטה על הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים. כיהן בתפקיד נשיא ההסתדרות הציונית העולמית בשנים 1921-1946 (מלבד התקופה שבין 1931-1935). כיהן כנשיא הראשון של מדינת ישראל. נפטר ברחובות ונקבר שם. על שמו "מכון ויצמן למדע" ברחובות.
(בספר תמונה של חיים וייצמן).
*345*
*345*
*345*
בתנועה הציונית היו אנשים שחלקו על מטרת התנועה - הקמת מדינה יהודית - והציבו לה מטרה חלופית: הקמת מרכז תרבותי-רוחני בארץ ישראל. לכן נקראת התפיסה הזאת הציונות הרוחנית. בראשם עמד אחד העם (ראו הרחבה בהמשך העמוד), שהתנגד לתכנית בזל ופקפק בסיכויי המשא ומתן הדיפלומטי להשגת הצ'רטר. אחד העם סבר כי הציונות לא תוכל לפתור את בעיית העם היהודי כולו וכי תכניתו של הרצל היא הזיה משיחית שאינה מתאימה לתנועה הציונית שהיא תנועה לאומית, חילונית ומודרנית.
אחד העם הדגיש את "צרת היהדות" (ולא את "צרת היהודים"), והתמקד בה. בביטוי "צרת היהדות" הוא התכוון לביטול הייחוד התרבותי-היהודי בהשפעת ההשכלה, האמנציפציה והמודרנה, אשר סיכן לדעתו את הקיום היהודי. בדברים אלה התכוון אחד העם לא לזהות דתית המבוססת על שמירת מצוות, אלא לזהות יהודית המבוססת על היהדות כתרבות.
לפי אחד העם, את "צרת היהודים" אפשר לפתור על ידי הגירה לכל מקום, אבל את "צרת היהדות" אפשר לפתור רק בארץ ישראל, על ידי תהליך איטי וממושך של הכשרת הלבבות - פיתוח ההכרה הלאומית. תהליך זה של בניית עם יתרחש באמצעות הקמת מרכז תרבותי-רוחני בארץ ישראל, שבו יטופחו הספרות העברית, המחקר ההיסטורי והמורשת התורנית. היצירה הזאת תופץ בקרב קהילות היהודים בתפוצות ותתרום לחיזוק ההכרה הלאומית והאחדות הלאומית. לצד פעולות התרבות יתקיימו בארץ ישראל גם חיי עבודה ומעשה - התיישבות, עבודת האדמה ומלאכה ופעילות מפלגתית. ואולם עיקר מטרתה של הלאומיות היהודית היא התחייה הרוחנית.
כמו פינסקר והרצל, גם אחד העם הוטרד מהסכנה הטמונה באנטישמיות, אבל הוא חלק על הזיקה בינה לבין הלאומיות היהודית. לדעתו זוהי טעות להציג את האנטישמיות כגורם העיקרי לשאלת היהודים. התנועה הלאומית היהודית חייבת לפעול ללא קשר להתגברות האנטישמיות, מתוך רצון חיים לאומי פנימי. לפי אחד העם, לא האנטישמיות והפוגרומים מאיימים על המשך קיומו של העם היהודי, אלא הרס התרבות היהודית.
הביקורת של אחד העם על הרצל ועל התנועה הציונית הייתה המשך לביקורת שהוא מתח על דרכה של תנועת "חיבת ציון", שהעמידה בראש הפעילות הציונית את העלייה לארץ ישראל והקמת המושבות. אף שהיה בעצמו חבר ב"חיבת ציון", אחד העם היה סבור כי עלייה מיידית לארץ ישראל, בלי שקדמה לה הכשרת הלבבות, היא מעשה שגוי. מתוך תפיסה זאת הקימו אחד העם ותומכיו בתנועה את אגודת בני משה (ראו הרחבה בהמשך העמוד). מטרת האגודה הייתה לחזק את היסוד הרוחני והמוסרי של תנועת התחייה הלאומית היהודית, והיא פעלה להקמת בתי ספר ברוח זאת - לדוגמה, הגימנסיה העברית "הרצליה". עם זאת, לפי אחד העם עצמו, אגודת בני משה לא הצליחה לשמש חלופה לדרכה של תנועת "חיבת ציון", כפי שקיווה.
לדעותיו של אחד העם ולביקורת שלו על הציונות המעשית ועל הציונות המדינית היו תומכים בתנועה הציונית ובקונגרס הציוני החמישי (1901), והם התארגנו בסיעה בשם הפרקציה הדמוקרטית.
אחד העם - אשר צבי גינצברג (1856-1927) - חבר בתנועת "חיבת ציון" ובוועד האודסאי ומייסד זרם הציונות התרבותית-הרוחנית. נולד למשפחה חסידית מסורתית ברוסיה ולמד באופן עצמאי היסטוריה, פילוסופיה, סוציולוגיה ופסיכולוגיה. מקור כינויו - "אחד העם" - בחתימה שחתם על מאמרו "לא זה הדרך", שבו ביקר את דרכה של "חיבת ציון". בחתימה זאת ביקש להצהיר שהוא מביע את דעתו כ"אחד העם שענייני העם מעסיקים אותו." ייסד וערך את כתב העת העברי "השילוח". השתתף בקונגרס הציוני הראשון, אך לא הצטרף להסתדרות הציונית בשל התנגדותו לדרכו המדינית של הרצל. חי בארץ ישראל משנת 1921 ועד מותו, בשנת 1927.
(בספר תמונה של אחד העם)
"בני משה" - אגודה שפעלה בשנים 97 ומנתה בשיא פעילותה 160 חברים. היא הייתה מעין מסדר חשאי, ולמועמדים להצטרפות נערכו טקסי קבלה מיוחדים. הם נדרשו להיות דוברי עברית - חובה שלא נשמרה בעקביות. לשכות האגודה היו מפוזרות במקומות שונים: ברוסיה, בארץ ישראל, בגרמניה, בצרפת, בבריטניה ובארצות הברית. בני משה הקימו בארץ ישראל בתי ספר שנועדו לפעול על פי ערכי התרבות הלאומית היהודית לצד ערכי התרבות האירופית המודרנית. הם אספו ספרים לשם הקמת ספריות בארץ ישראל, וייסדו את הוצאת הספרים "אחיאסף".
*346*
(בספר תמונה של הגימנסיה העברית "הרצליה")
נצייר לנו איפוא כי כבר הושגה הסכמת תוגרמא (תורכיה) ויתר הממשלות, והמדינה נוסדה. (...) האמנם בזה כבר בא או נתקרב הקץ להצרה הגשמית? כל עניי ישראל יהיו אמנם רשאים אז לילך למדינתם ולבקש שם פרנסתם כאוות נפשם, מבלי שיפגשו על דרכם מכשולים מלאכותיים בתמונת "חוקים מגבילים" וכדומה. אבל בזה שיוכלו לבקש פרנסה עוד לא יושעו; צריך שיוכלו למצוא את מבוקשם.
(...)
הצרה הגשמית לא תחדל איפוא על ידי יסוד המדינה, ובכלל, לא בידינו היא לשים קץ לה (...) ובין שניסד מדינת היהודים או לא, תהיה היא, הצרה הזאת, תלויה בעיקרה תמיד במצב האיקונומי (הכלכלי) של כל ארץ ומדרגת ההשכלה של כל עם. ונמצאנו איפוא למדים, כי את היסוד היחידי והאמתי של הציוניות צריך לבקש רק בהצרה השניה, המוסרית. (...)
מבקשת היא, היהדות, לשוב למרכזה ההיסטורי, בשביל לחיות שם חיים של התפתחות טבעית, להעביד כוחותיה בכל מקצעות הקולטורא האנושית, לפתח ולהשלים את קניניה הלאומיים אשר רכשה לה עד כה, ולהכניס ככה גם לעתיד לאוצרו של המין האנושי קולטורא לאומית גדולה, פרי עבודה חפשית של עם חי ברוחו, כמו שהכניסה לשעבר. למטרה הזאת יכולה היא להסתפק לע"ע במועט ואינה צריכה לממשלה מדינית, כי אם רק - לברוא לה בארץ מולדתה תנאים נאותים להתפתחותה: קבוץ הגון של אנשים עברים העובדים, באין מפריע, בכל ענפי הקולטורא, מן עבודת אדמה ואומנות עד עבודת החכמה והספרות. הקבוץ הזה, אשר יתלקט מעט מעט, יהיה ברבות הימים למרכז האומה, בו יתגשם רוחה בטהרתו, יתפתח לכל צדדיו ויגיע עד השלמות האפשרית לו. ומן המרכז יבוא אז רוח היהדות אל כל ה"היקף" הגדול, אל כל קהלות הגולה, להחיותן ולשמור על אחדותן הכללית. ואז, כאשר הקולטורא הלאומית בארץ ישראל תגיע למדרגה כזו, נוכל לבטוח בה, כי היא עצמה תקים אנשים מבניה, שיהיו מוכשרים להשתמש בשעת הכושר בשביל ליסד שם גם מדינה - לא רק מדינת-יהודים, כי אם מדינה יהודית באמת.
1. נסחו בלשונכם את רעיונותיו של אחד העם, לפי הקטע.
2. מדוע, לדעת אחד העם, הצרה הגשמית של העם היהודי לא תחדל עם הקמת מדינה?
3. הסבירו לפי המקור מה התכוון אחד העם בביטוי "מדינת יהודים", ולמה התכוון בביטוי "מדינה יהודית".
4. החוקרת רינה חבלין טוענת כי אחד העם מרחיב את מושג היהדות ומתארו במושגים של תרבות ולא במושגים של דת. מצאו בקטע ביטויים המלמדים על כך שהתרבות היהודית שאחד העם התכוון אליה היא תרבות חילונית.
(בספר תמונה של הגימנסיה העברית "הרצליה")
אחד המוסדות שהקימה אגודת "בני משה" בארץ ישראל היה הגימנסיה העברית "הרצליה". בית הספר נוסד בתל אביב ב-1905 והיה בית הספר התיכון העברי הראשון בעולם. מייסדו היה ד"ר יהודה לייב כהן, ובין תלמידיו הראשונים היו אישים אשר לימים מילאו תפקידים חשובים בחיי היישוב והמדינה, כגון אליהו גולומב, שהיה למפקד ההגנה, ומשה שרת, לימים שר החוץ.
*347*
*347*
*347*
תפיסה קרובה לתפיסת הציונות המדינית ייצגו הציונים הדתיים, שהצטרפו לתנועה הציונית. תפיסתם חיברה את הרעיון הציוני להשקפת העולם היהודית הדתית, ולכן היא נקראת הציונות הדתית. הציונות הדתית הייתה שונה מהגותם של הרבנים קלישר ואלקלעי, שביסודה עמד הרעיון המשיחי. הציונות הדתית המשיכה את דרכו של הרב מוהליבר בתנועת "חיבת ציון", אשר ראה חשיבות בשיתוף פעולה עם כל האנשים הפועלים למען יישוב ארץ ישראל, על אף ההבדלים באורחות החיים ובהשקפות העולם בינם לבין היהודים שומרי המצוות.
התפיסה הזאת הניעה רבנים, ובראשם הרב יצחק יעקב ריינס (ראו הרחבה בהמשך העמוד), לתמוך בתנועה הציונית. לפי הרב ריינס, המציאות שהיהודי נתנן בה בגלות היא מציאות פגומה, הן בהיבט החברתי והן בהיבט הדתי. לדעתו, רק בארץ ישראל יכול עם ישראל לקיים את תורת ישראל במלואה, על כל מצוותיה. יתרה מזאת: בארץ ישראל יוכל העם לחזור לעבודת האדמה במקום לעסוק במסחר, המקצוע המאפיין את היהודים בגולה.
הרב ריינס האמין כי בצד השיבה אל הארץ תביא עמה הציונות גם שיבה אל הדת, או כפי שהוא כינה זאת, "רפואת הנפש". לכן הוא דחה את הביקורת שנמתחה על הביל"ויים (עמ' 328) והאמין שתנועת "חיבת ציון" הצילה אותם מטמיעה. מסיבה זאת הוא גם התנגד להגירה לאמריקה וחשש שתביא לחיסול הזהות היהודית.
הרב יצחק יעקב ריינס (1839-1915) - מנהיג המזרח"י. נולד בעיר קרלין שברוסיה ולמד בישיבת וולוז'ין. ב-1884 היה לרב של העיר לידא וייסד בה ישיבה ששילבה בצד לימודי קודש גם לימודים כלליים, על-פי תכנית הלימודים הממשלתית. הרב ריינס הצטרף אל תנועת "חיבת ציון" והיה פעיל בה.
(בספר תמונה של הרב יצחק יעקב ריינס)
(בספר תמונה של בול, 1977 - היעזר במנחה)
ובאמת אין לך דבר המסוגל להמשיך את הצעירים אליו כמו הרעיון הזה, כי הצעירים כפי טבע חום התפעלותם והתרגשותם עלולים בנקל להתרגש מרעיון כזה, ויתמסרו אליו בכל לב, ואז אם יראו בעצמם שהרעיון דורש מהם איזה השתלמות בענינים הנוגעים להיהדות הלא לא יתעצלו בזה, וכן יתמשכו מעט מעט אל היהדות (...) ויתרחקו מן דרכם הנשחתה (מושחתת) וכה יולדו לנו בנים נאמנים לעמנו ודתנו ואשר יהיו לתהלה ולתפארת תחת שעד כה השחירו את פנינו.
ואחרי שהרעיון הזה איננו נושא עליו שום אות ותו מרעיון הגאולה, ואין לו שום נגיעה לכל דבר, המתייחס לעניינה, והוא רק השתדלות בעד הטבת המצב החומרי של האומה ובעד הרמת קרנה בכבוד, הלא לעוון גדול יחשב לכל מי שיניע להניא אותם מדעתם, ולהניח להם מכשולים על דרכם זו. כי הלא השתדלות כזאת היא מן ההשתדלות היותר רצויות והמותאמות עם דרכי התורה, ובכל זמן גלותנו לא נמנעו טובי עמנו, גדוליו וחסידיו לעסוק בעד ישראל בהשתדלות כאלה בכל עת מצא.
הרב יעקב יצחק ריינס, "פתח תקוה", ספר שערי אורה ושמחה (1899), עמ' 24-25.
1. מהי מטרת הציונות לפי הרב ריינס?
2. כיצד מנמק הרב ריינס את תמיכתו בתנועה הציונית? לאילו טענות נגד הציונות הוא מבקש, לדעתכם, לתת מענה?
(בספר תמונה של בול, 1977 - היעזר במנחה)
על גבי הבול מופיע ציור של א"מ לליין שצויר לרגל הקונגרס הציוני החמישי בבזל, תרס"ב.
את הגלויה עיצב הצייר אפרים משה ליליין, חבר הפרקציה הדמוקרטית, לכבוד הקונגרס הציוני החמישי.
1. מה מבטא הפסוק שבחר ליליין לכתוב על הגלויה?
2. מה אפשר ללמוד מכך על השקפת עולמו של ליליין?
*348*
(בספר תמונה של כתב העת של תנועת המזרח"י - היעזר במנחה)
הרב ריינס, מייסד המזרחי (1902), ראה בשיתוף הפעולה עם הציונות החילונית ועם מנהיגות התנועה הכרח שיש לברך עליו. שכן, ההכרעה הדתית לקחת חלק בתנועה הציונית הייתה כרוכה בשני קשיים: האחד הוא קושי הלכתי חינוכי ומעשי, והוא קשור בשיתוף פעולה עם יהודים שאינם שומרי תורה, והשני הוא קושי תיאולוגי הנובע מן החשש מדחיקת הקץ ומהיותה של הציונות תנועה משיחית המונהגת על ידי חילוניים. הרב ריינס, שגישתו כלפי הציונות הייתה פרגמטית (מעשית), יצא להוכיח 'כי הרעיון הזה (הציונות) הוא נקי מכל סיג ופסול (פסולת) ואין בו חלילה שום דבר שינגד לדת. (...) אין בזה קורטוב של הענין מהגאולה, כל עקרו של הרעיון הזה ויסודו איננו אלא הטבת מצב אחינו האומללים'. יתר על כן, הוא גיבה את מנהיגי הציונות, ובראשם הרצל, שכן 'מי לא יודה, כי אנשים כאלה, שהם יודעים בינה לעיתים ואשר כח להם לעמוד בהיכלי מלכים ושרים, כי הם רק הם מסוגלים לזה'.
יצחק קונפורטי, "היהודי החדש במחשבה הציונית: לאומיות, אידאולוגיה והיסטוריוגרפיה", ישראל 16, עמ' 80.
1. אילו קשים עמדו בפני הרב ריינס בהצטרפות לתנועה הציונית?
2. מהי תשובתו של הרב ריינס לטענות של המתנגדים לציונות?
3. מהו יחסו של הרב ריינס להרצל?
4. האם אתם מסכימים עם עמדת הכותב שיחס זה נבע מגישה פרגמטית? נמקו או הציעו הסבר אחר.
*348*
הרב ריינס היה נתון במתח פנימי בין התקוות שתלה בציונות כתנועה שתביא לשיבה אל הדת לבין אופייה החילוני, שהלך והתחזק בעקבות פעילותה של אגודת בני משה. האפשרות שגאולתו של העם היהודי יוצאת אל הפועל בזכות אנשים הרחוקים משמירת תורה ומצוות עוררה קושי שדרש התמודדות רעיונית. לדעת חוקרים, הרב ריינס נימה להתמודד עם הקושי הזה בכך שבחר להדגיש כי התנועה הציונית היא "תנועה של הצלה". לשיטתו, הציונות היא תנועה שאין לה שאיפות רוחניות או משיחיות, ומטרתה העיקרית הצלת חיי יהודים ושיפור מצבם החומרי וכבודם האנושי. העמדה הזאת מסבירה גם את תמיכתו של הרב ריינס בתכנית אוגנדה (עמ' 339), שהוא ראה בה דרך להצלת העם ולא חלילה נטישה של רעיון השיבה לארץ ישראל. וכך נימק הרב ריינס את עמדתו: "אם אין ישראל בעולם, אין ציון בעולם. וכל הימים שישראל יהיה חי וקיים, כל אותם הימים לא אבדה גם תקוות ציון".
תמיכתו של הרב ריינס בתכנית אוגנדה נבעה גם מהזדהותו עם הרצל בהגדרת מטרותיה של התנועה הציונית. הוא סבר שתפקידה של הציונות לעסוק אך ורק בפעילות מדינית והתנגד לפעילות של התנועה הציונית בתחום החינוך והתרבות. פעילות זו, שהובילו אחד העם וממשיכי דרכו בפרקציה הדמוקרטית, הייתה אחד הגורמים לפולמוס הקולטורה. הרב ריינס חשש שהעיסוק בנושאי חינוך ותרבות יגרום להתחזקות המגמה החילונית בתנועה הציונית ויביא לכך שרבבות יהודים שומרי מצוות יעזבו אותה.
על פולמוס הקולטורה (התרבות)
העיסוק של התנועה הציונית בתחום התרבותי-החינוכי החל כבר בקונגרס הציוני השני (1898). בקונגרס התקבלה החלטה כי הציונות שוטפת לא רק לתחייה כלכלית ומדינית, אלא גם לתחייה רוחנית של העם. אף שנקבע כי "הציונות אינה עושה שום דבר העומד בניגוד למצוות הדת של היהדות." בפועל נשאה הפעילות התרבותית של האגודות הציוניות המקומיות אופי לאומי חילוני.
דרישתם התקיפה של חברי הפרקציה הדמוקרטית (עמ' 345) להנהיג פעילות תרבותית בתנועה הציונית במסגרת פעילותה היומיומית, היא שהביאה את הציונים הדתיים להתארגן גם הם כסיעה נפרדת ולהקים את תנועת המזרח"י (1902). הרב ריינס בחר בשם זה כדי להדגיש שהוא ממשיך את התפיסה של הרב מוהליבר, שהקים מרכז רוחני בתוך תנועת "חיבת ציון" (עמ' 324). באמצעות הקמת המזרח"י הוא ביקש להתמודד עם החשש שהעיסוק בנושאי חינוך ותרבות יגרום להתחזקות תהליך החילון בתנועה הציונית וירחיק ממנה יהודים שומרי מצוות. מטרת המזרח"י הייתה כפולה: להבטיח שהציונות לא תפגע
*349*
במסורת היהודית ובדת היהודית, וגם לחזק את השפעת המסורת על התנועה. תנועת המזרח"י ביקשה ליצור שותפות בין דתיים לחילוניים בתנועה הציונית באמצעות הפרדה בין שני התחומים: בכל הנושאים הקשורים בהגשמת הציונות יהיו הדתיים חלק מהתנועה הציונית, אך בעניינים הנוגעים לדת הם יפעלו בנפרד.
ב"קול קורא" שפרסם המזרח"י הודגשה המחויבות לתכנית בזל ולהחלטות הקונגרסים, וכן ההחלטה לפעול להפצת הרעיון הציוני בכלל ובקרב היהודים האורתודוקסים בפרט. החלטת המזרח"י להיות חלק מהתנועה הציונית נומקה בטעמים דתיים: התנועה פועלת לקיום מצוות יישוב ארץ ישראל - מצווה השקולה כנגד כל המצוות. כמו כן, הודגשה המטרה של התנועה הציונית לשפר את מצבם של היהודים.
ראשי המזרח"י הקפידו להדגיש כי אין כל זיקה בין פעולותיה של התנועה הציונית לבין מאמצים לקירוב הגאולה. עם זאת, הם הבחינו בין פעולות כמו איסוף כספים ועידוד ההתיישבות בארץ ישראל, שבהם תהיה שותפות מלאה עם שאר הציונים, לבין פעילות בתחום התרבותי-הרוחני, שבו תהיה הפעילות נפרדת.
עמדה זאת באה לידי ביטוי בסוף 1902 בוועידת מינסק - הוועידה הציונית הראשונה שהתקיימה ברוסיה באישור השלטונות. אף שבוועידה היה מספרם של הצירים חברי המזרח"י גבוה ממספרם של חברי הפרקציה הדמוקרטית, הסכים הרב ריינס להצעת הפשרה של אחד העם. הפשרה שהתקבלה הציעה להקים שתי ועדות חינוך מקבילות, האחת לחינוך לאומי דתי והאחרת לחינוך פרוגרסיבי - ברוח הקידמה. הפשרה החזיקה מעמד עד הקונגרס העשירי (1911), שבו הוחלט על ארגון וריכוז הפעילות התרבותית בארץ ישראל על ידי ההסתדרות הציונית. בעקבות החלטת הקונגרס פרשו חלק מצירי המזרח"י מן התנועה הציונית והצטרפו לאגודת ישראל (ראו הרחבה בהמשך העמוד). באכזבתו כתב הרב ריינס כי אילו הצטרפו לתנועה הציונית כל אותם המונים שומרי מצוות, לא הייתה מתעוררת כל עיקר "בעיית הקולטורה".
(בספר תמונה של כתב העת של תנועת המזרח"י - היעזר במנחה)
על שער כתב העת מופיע הפסוק: "אל תִירא כִּי אִתך אנִי מִמִזרח אבִיא זרעך וּמִמערב אקבּצך" (ישעיה מג, 5)
הסבירו כיצד הפסוק מבטא את תפיסת הציונות הדתית.
אגודת ישראל - תנועה יהודית אורתודוקסית שנוסדה כמשקל נגד לתנועה הציונית. ראשיתה בארגונים שייסדו יהודים אורתודוקסים בסוף המאה ה-19, אך כתנועה פוליטית היא קמה בקטוביץ שבפולין ב-1912 (עמ' 282). מטרתה המוצהרת של האגודה הייתה "לפתור ברוח התורה והמצווה את כל השאלות שתעלינה יום יום על הפרק בחיי עם ישראל."
(בספר תמונה של נחמן סירקין)
מה הביא את הרב ריינס לשנות באופן כה פתאומי את עמדתו? (שואל ההיסטוריון אהוד לח) (...) ומשיב בשתי גירסאות - האחת: הרב ריינס נוכח לדעת שההצעה להסיר את הנושא מסדר היום לא תזכה ברוב, השנייה: הדאגה לאחדות התנועה. (...)
לשתי הגירסאות יש אסמכתאות (...) אך דומה שקיים טעם נוסף, עמוק יותר (...), מן העניין הוא, בהקשר זה, לעקוב אחרי התייחסותו של הרב ריינס להשקפות "אחד העם". (...) כאבו של "אחד העם" על שרבים מגדולי הרוח והיצירה בישראל נותנים חילם לזרים, סלידתו מן ההתבטלות בפני הגויים, יחס הכבוד שלו אל התלמוד ואל ההיגיון התלמודי, הסתייגותו מן ה''השכלה" וספיחיה - כל אלה תחושות והכרות הרווחות גם בכתבי הרב ריינס. (...) הרב ריינס גם האמין בכוחו של "המזרחי" להתמודד התמודדות רוחנית עם עמדות השונות מעמדתו הוא, וביקר את הסתגרותם של החרדים, אשר "יבדלו כלה מעל קהל הציונים ויסגו ממנם אחור", ועל אשר "אבדו את אמונתם בכחם" (...) לולא נסיגה זו היו החרדים מהווים רוב מכריע בתנועה הציונית, אשר היא "מין חומר היולי (ראשוני) העלול לקבל כל צורה שהיא ואין הדבר תלוי אלא בתכונת העובדים בו."
מובא אצל: יוסף שפירא, הגות, הלכה וציונות: על עולמו הרוחני של הרב יצחק יעקב ריינס, עמ' 146-150.
1. מהם שני ההסברים המוכרים לשינוי עמדתו של הרב ריינס? ומהו החידוש של כותב המאמר?
2. מה הייתה, לפי שפירא, משמעותה של הבחירה של ריינס להישאר בתנועה הציונית?
3. איזה מההסברים שהצעתם בתשובה לשאלה 1 בא לידי ביטוי בציונות הדתית בימינו?
4. הרב ריינס נחשב לאבי הציונות הדתית. לאילו מרעיונותיו יש המשך גם בימינו?
*350*
*350*
*350*
בתנועה הציונית היו אישים שביקשו לשלב בין הסוציאליזם (עמ' 76) לרעיונות הלאומיים, זרם המכונה הציונות הסוציאליסטית. השילוב בין שתי האידאולוגיות לא היה פשוט, שכן לפי ההשקפה הסוציאליסטית, הקמת מדינה לעם היהודי יוצרת שינוי במעמדו ובמצבו של עם אחד בלבד, ואין בה פתרון כלל-עולמי ברוח הסוציאליזם.
מי שהוביל את הניסוח הרעיוני של תפיסת הציונות הסוציאליסטית היה ד"ר נחמן סירקין (ראו הרחבה בהמשך העמוד). שנתיים לאחר שפרסם הרצל את ספרו "מדינת היהודים", כתב סירקין חוברת בשם "הבעיה היהודית ומדינת היהודים הסוציאליסטית". סירקין ייחס לאנטישמיות כוח רב וטען כי מקורה בתהליכים חברתיים-כלכליים חדשים שהתרחשו בתקופה המודרנית. לדעתו, בגלל התהליכים האלה היהודים מזוהים עם הבורגנות הקפיטליסטית החדשה והמנצלת, בעיקר על ידי המעמדות שמצבם הכלכלי והחברתי קשה: האיכרים, בעלי המלאכה ובני המעמד הבינוני שכוחו הלך ונשחק על ידי בעלי ההון. לכן, ככל שתגבר מלחמת המעמדות (עמ' 79), כך תתחזק האנטישמיות.
בדומה להרצל, גם סירקין סבר שיש להקים מדינה בארץ ישראל, וכמוהו היה גם הוא מוכן להתפשר על הקמתה בטריטוריה אחרת. אולם שלא כמו הרצל, סירקין סבר כי לא די בפתרון המדיני, וכי התנועה הציונית, כתנועה לאומית, חייבת להוביל לבניית חברה חדשה שתתבסס על רעיונות הסוציאליזם. בחברה זו יתקיים שוויון בין המעמדות, והרכוש ואמצעי הייצור יהיו משותפים לכלל. בכך יהיה, לדעתו, בהקמת המדינה היהודית משום פתרון לא רק לאנטישמיות אלא גם למצוקות שיצר הקפיטליזם. סירקין חלק על הרצל גם בדרך הפעולה: הוא שלל את הפעילות הדיפלומטית להשגת הצ'רטר, ובמקום זאת הציע לשתף פעולה עם עמים אחרים הנשלטים על ידי האימפריה העות'מאנית - לדוגמה, היוונים והארמנים. יחד אתם ייאבקו היהודים לשחרור משלטונה של האימפריה ולמימוש שאיפותיהם הלאומיות.
סירקין תקף את הסוציאליסטים היהודים על כך שאינם ציונים, וטען כי התנהגותם דומה לזו של הבורגנות המתבוללת: גם הם מתנכרים לערכי היהדות ולשורשיהם הלאומיים הייחודיים. הוא שאל כיצד הם, המוחים נגד אי-צדק חברתי ויוצאים למאבק למען המנוצלים, מסוגלים להתעלם מבני עמם המשתייכים לשכבה המנוצלת, הנדכאת והענייה ביותר בחברה. סירקין לא ראה סתירה בין השאיפה הסוציאליסטית המשותפת לעמים שונים לבין השאיפה הציונית הייחודית לעם היהודי. הוא סבר כי השאיפה של עמים שונים להשתחרר משליטתם של עמים אחרים היא חלק מהשאיפה לצדק ולחופש כלל-עולמי, ומכאן הסיק שסוציאליסטים שאינם ציונים סותרים את העקרונות הסוציאליסטיים עצמם.
נחמן סירקין (1868-1924) - ממנהיגי הציונות הסוציאליסטית. נולד ברוסיה למשפחה מהמעמד הבינוני וקיבל חינוך יהודי מסורתי. למד בברלין כלכלה ופילוסופיה והיה פיל בחוגי הסטודנטים בעיר. בשנים 1903-1909 תמך בפתרון טריטוריאלי למצוקת היהודים ואף היגר לארצות הברית. לאחר מכן שינה את תפיסתו הלאומית והיה לאחד ממנהיגי "הברית העולמית של פועלי ציון", שהחל ב-1907 הפכה למפלגה בתוך ההסתדרות הציונית. על שמו נקרא היישוב "כפר סירקין" באזור השרון.
(בספר תמונה של נחמן סירקין)
*350*
במקביל לפעילותו של ד"ר נחמן סירקין בברלין, החלו לקום אגודות ציוניות סוציאליסטיות ברוסיה. חברי האגודות עסקו בפעילויות חינוכיות בקרב הקהילה היהודית: השלמת ההשכלה, לימוד השפה העברית, הכרת ההיסטוריה היהודית ופעילות חברתית וציונית. הם נמנעו במתכוון מפעילות פוליטית, כדי לא לעורר את השלטונות הרוסיים לפעול נגדם.
*351*
אולם לאחר גל פרעות נוסף ביהודי רוסיה בשנים 1903-1905, התחזקה הגישה שתמכה במאבק במשטר הקיים, נוסף על המאבק למען יצירת מרכז לאומי יהודי בארץ ישראל ולמען זכויות היהודים בגולה.
ב-1906 התלכדו האגודות השונות לתנועה בשם "הברית העולמית של פועלי ציון". האידאולוגיה של התנועה התבססה על רעיונותיו של קרל מרקס באשר לתפקידו של מעמד הפועלים ביצירת חברה חדשה (עמ' 81). פועלי ציון טענו כי עתידו של העם היהודי נתון בסכנה, וכי הדרך היחידה להצילו היא להקים אותו מחדש כעם שרובו משתייך למעמד הפועלים. מטרה זאת, של שינוי מבנה החברה, תושג לפי פועלי ציון בדרך של מלחמת מעמדות, כאשר הפרולטריון היהודי ישתתף במאבק העולמי. עם זאת, פועלי ציון חלקו על מרקס בנושא הלאומיות וחרתו על דגלם תביעה למתן "אוטונומיה טריטוריאלית לעם היהודי (...) הניתנת להתגשם רק בארץ ישראל".
אחד ממנהיגיה המרכזיים של תנועת פועלי ציון היה דב בער בורוכוב (ראו הרחבה בהמשך העמוד). בורוכוב חזר על עמדתו של פינסקר כי הגורם לפחד מפני היהודים הוא היותם חסרי מולדת. הפתרון שבורוכוב תמך בו היה הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הוא סבר כי מדינה כזאת תפתור את בעיית האנטישמיות ותביא גם לשינויה של בעיה יסודית נוספת של העם היהודי - המבנה הכלכלי-החברתי שלו.
לפי בורוכוב, המבנה הכלכלי-החברתי של העם היהודי לא היה מבנה רגיל: רק מעטים מהיהודים עבדו בענפי הכלכלה היצרניים - חקלאות, מלאכה ותעשייה - ואילו מרביתם עסקו במקצועות לא יצרניים. לדעתו המבנה הזה עשוי להשתנות רק במדינתם של היהודים ורק בארץ ישראל. לדעתו, מכיוון שארץ ישראל לא הייתה אזור מפותח כלכלית ולא נמצאה בשלב של תיעוש והתפתחות של כלכלה קפיטליסטית, בעלי הון יהודים יוכלו להשקיע בפיתוח חקלאות ותעשייה בארץ ישראל. יוזמותיהם של בעלי ההון יביאו לארץ ישראל פועלים יהודים ותקום בה חברה חדשה בעלת מבנה כלכלי-חברתי בריא.
בדרך זו, טען בורוכוב, יקום בארץ ישראל פרולטריון יהודי, תתחולל בה מלחמת מעמדות ותיווצר בה חברת עמלים שוויונית. הסוציאליזם והציונות יתמזגו זה בזה, ושניהם יחד יאפשרו תהליך של היפוך הפירמידה הכלכלית (עמ' 80) והפיכת העם היהודי לעם יצרני.
דב בער בורוכוב (1881-1917) - נולד למשפחה של משכילים יהודים, שהאמינה בהשתלבות היהודים בסביבתם אך תמכה גם ב"חיבת ציון". בשנת 1900 הצטרף למפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית אך כנראה סולק ממנה בגלל מוצאו היהודי. היה בין מייסדיי "הברית העולמית של פועלי ציון" ב-1906. בשנת 1936 הועלו עצמותיו לארץ ישראל ונטמנו בבית העלמין של כינרת.
(בספר תמונה של דב בער בורוכוב)
(בספר שתי תמונות - היעזר במנחה)
בתמונה הראשונה (מימין) מופיע הדגל של מפגלת פועלי ציון, רוסיה, 1917.
בתמונה השנייה (משמאל) נראים פועלי ציון בוורשה, 1905.
1. זהו את האיורים שעל הדגל. אילו רעיונות הם מבטאים? לפי מה קבעתם זאת?
2. על הדגל מופיעות סיסמאות בשפה העברית. אילו רעיונות הם מבטאים?
*352*
1. ערכו השוואה בין הזרמים השונים בתנועה הציונית. היעזרו בטבלה:
(תא ריק) | הציונות המדינית | הציונות המעשית | הציונות הרעיונית | הציונות הדתית | הציונות הסוציאליסטית |
משמעות השם | -- | -- | -- | -- | -- |
המנהיג | -- | -- | -- | -- | -- |
הגדרת הבעיה | -- | -- | -- | -- | -- |
הפתרון המוצע | -- | -- | -- | -- | -- |
גופים ומוסדות שהוקמו על ידי הזרם | -- | -- | -- | -- | -- |
2.
א. במה הסכימו ביניהם אנשי הציונות המדינית ואנשי הציונות המעשית, ובמה הם היו חלוקים ביניהם?
ב. כיצד גישרה הציונות הסינתטית בין שני הזרמים?
3. לאחר הקונגרס הציוני הראשון כתב אחד העם: "תשועת ישראל עתידה לבוא על ידי 'נביאים', לא על ידי 'דיפלומטים'".
חוו דעתכם: למי מתכוון אחד העם במילה "נביאים"? מדוע הוא מצפה שהם אלה שיחוללו את התשועה?
4. לפי החוקר יוסף שלמון, "אין מרכיב בציונות הכללית שאין לו עקבות בציונות הדתית". (דת וציונות, עמ' 23) הדגימו את דבריו.
5. אחת המימרות המשקפות את תפיסת הציונות הדתית היא: "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל".
חוו דעתכם: האם אפשר למצוא בסיס למימרה הזאת בתפיסתו של הרב ריינס?
6. הציונות הסוציאליסטית הייתה מיזוג של רעיונות הסוציאליזם, שהיו מיסודם בין-לאומיים, לבין הלאומיות, שהייתה מבוססת על יסוד לאומי.
א. הסבירו מהו הניגוד הטמון בצירוף בין סוציאליזם לבין לאומיות.
ב. הציגו את שני האופנים שבהם מיזגו סירקין ובורוכוב בין שני הניגודים האלה.
ג. חוו דעתכם: האם החזון שהעמידו הציונים הסוציאליסטיים היה אפשרי למימוש ולהשגה?
נמקו את תשובתכם.
7. תכנית אוגנדה העמידה את הזרמים השונים בתנועה הציונית לפני הצורך להכריע אם היא עולה בקנה אחד עם השקפת עולמם או סותרת אותה.
א. הסבירו את תמיכתם של חברי המזרח"י בהצעה לשלוח משלחת לאוגנדה על פי השקפותיו של הרב ריינס.
ב. דב בורוכוב היה אחד המתנגדים הבולטים לתכנית אוגנדה (עמ' 339). הסבירו את התנגדותו על פי השקפותיו הסוציאליסטיות.
8. אתגר: אחד העיתונאים שהשתתף בוועידת מינסק הסביר כי חברי הפרקציה הדמוקרטית נרתעו מפעולות חברי המזרח"י, מתוך חשש שמא הם מתכוונים להוביל את התנועה לקנוסה.
א. מה הייתה מטרתם של חברי המזרח"י?
ב. בררו מה משמעות המושג "הליכה לקנוסה". היעזרו במרשתת (באינטרנט) או בספרי עזר.
ג. האם צדקו חברי הפרקציה הדמוקרטית בחששותיהם? נמקו.
9. נסחו בשם הרב ריינס "קול קורא" המנסה לשכנע יהודים חרדים להצטרף לתנועה הציונית, או הציעו דגל המבטא את תפיסתו של המזרח"י.
*353*
*353*
הרעיון הלאומי-הציוני היה אחד האתגרים הקשים ביותר שהציבה המודרנה בפני החברה היהודית. התנועה הציונית הציעה משמעות חדשה למושג הגאולה, ואף הגדירה זהות לאומית-יהודית שאיננה דתית, ולכן עוררה גם התנגדות. ההתנגדות התבסמה הן על נימוקים דתיים והן על שיקולים מעשיים. בסעיף שלפנינו נעסוק בטיעוני המתנגדים לרעיון הציוני ולפעילותה של התנועה הציונית, תוך התמקדות בשלושה שלבים מרכזיים: התגבשות הרעיון הציוני בימי מבשרי הציונות, פעילותה של תנועת "חיבת ציון" וההתיישבות בארץ ישראל, והתמסדותה של התנועה בהנהגתו של הרצל.
*353*
הרעיונות הציוניים עוררו חששות בקרב יהודים שומרי מצוות, אך בשלב הראשון של הופעתם עדיין לא הייתה זו התנגדות מאורגנת. רבנים שונים זיהו יסודות משיחיים בספריהם של מבשרי הציונות, הרב אלקלעי והרב קלישר, והם התנגדו להם מתוך תפיסה שהגאולה תבוא בדרך נסית ולא בדרך טבעית. הם גם לא קיבלו את המשמעות החיובית שייחסו המבשרים לאמנציפציה כתהליך שיכול לסייע בקירוב הגאולה, וטענו כי אסור לנקוט יוזמה אנושית לשם כך. בין המתנגדים לגאולה בדרך הטבע (עמ' 319) היו גם רבנים שעודדו רכישת קרקעות ואף הקמת שכונות חדשות בערים בארץ ישראל, אך הם לא ראו בכך אמצעי לקרב את הגאולה, כפי שראו זאת המבשרים, אלא דרך לקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל.
רבנים אחרים התנגדו לרעיונות של מבשרי הציונות, מחשש שהשיבה לארץ ישראל תוביל להתרופפות בשמירת המצוות. הם גם העלו ספקות בנוגע לאפשרות המעשית להתקיים מעבודה חקלאית בארץ ישראל. בביטאונה של היהדות הנאו-אורתודוקסית בגרמניה, "דר איזראעליס", הוצגו התכניות של החברה ליישוב יהודים בארץ ישראל (עמ' 319) כדמיוניות. חברי מערכת העיתון הצהירו כי יצטרפו לחברה רק בתנאי שיובטח כי המתיישבים ישמרו על המצוות התלויות בארץ ויבוטלו כל הרמזים הפוליטיים הכרוכים בשיבה לארץ ישראל. בעיתון הופיעה גם התנגדות לקירוב הגאולה בנימוק דתי עקרוני: "אִם ה' לֹא יִבנה ביִת שוא עמלוּ בוֹניו בּוֹ" (תהילים קכז, א), ואין תכלית למאמצים הנעשים לקירוב הגאולה בטרם הגיעה העת.
רעיונות המבשרים עוררו התנגדות גם מתוך שלילה עקרונית של רעיון השיבה לציון. לדוגמה, הרב שמשון רפאל הירש (עמ' 269) התנגד עקרונית לתפיסה שהגאולה פירושה שיבה של העם לארץ ישראל לפני ביאת המשיח, וטען כי הייעוד של עם ישראל הוא להישאר בגלות ולהפיץ בה רעיונות מוסריים.
להרב צבי הירש קלישר, אב"ד טהורן (...)
דעתי קצרה מהכיר את הטוב והאמת אשר יפרחו כפי דעתו הרמה מהשתדלותו בעניין ישוב א"י, ואת אשר לבבו למצוה וגם חובה גדולה יחשוב, לקט שכלי לא כן ידומה. ואני בעניי אשר אין לי עסק בנסתרות אין טוב לי כי אם להחזיק בדרך הכבושה מאבותינו קדמונינו נ''ע (נוחם עדן), אשר לא שמו לנגד עינינו כי אם להיות חרדים בכל מאמצי כחנו לתקן דרכנו בדרך התורה לפני אלוקינו ולהרים מכשול מקרבנו, ולצפות לגאולה בכל יום אם בקולו נשמע. ומעולם לא שמו על שכמנו דרך הגאולה על ידי חיזוק ותיקון אדמת קדש, כי אם על ידי חיזוק ותיקון לבבנו ומעשנו לתושיה.
הרב שמשון רפאל הירש, שו"ת שמש מרפא, אגדות ומכתבים י"ב.
1. נסחו בלשונכם את הנימוק שבשמו הרב הירש מתנגד לרב קלישר.
2. לפי מכתב זה, מהי משמעות הגאולה?
3. נסחו מכתב תשובה לרש"ר הירש.
*354*
*354*
לנוכח הפרעות ברוסיה בראשית שנות השמונים של המאה ה-19 ותחילתה של תנועת הגירה המונית ממזרח אירופה, הצטרפו רבנים רבים לקריאה להעדיף את העלייה לארץ ישראל על פני ההגירה לאמריקה, מחשש שבאמריקה יואץ תהליך החילון. ואולם הם לא נקטו עמדה חד-משמעית ביחס להצטרפות לתנועת "חיבת ציון", שכן הם הסתייגו מהנהגתה החילונית. הם גם העלו ספקות באשר לסיכוייהם של המתיישבים בארץ ישראל לנוכח עוינות השלטון התורכי.
היו גם רבנים שהתנגדו התנגדות חריפה לכל יוזמה התיישבותית בארץ ישראל, משום שזיהו בה ערכים שמקורם בתנועת ההשכלה, כגון מעבר לעבודה יצרנית ושוויון. לדוגמה, כאשר פנו חברי תנועת ביל"ו (עמ' 328) לרב שלום דובער שנאורסון, האדמו''ר של חב"ד, הוא השיב כי יתמוך בהם רק אם יוסיפו לראשי התיבות של תנועתם את המשך הפסוק: "נלכה באור ה'".
התנגדותם של הרבנים לתנועת "חיבת ציון" נבעה גם מן החשיבות שהם ייחסו לקיום המצוות התלויות בארץ. מצד אחד, הם לא היו מוכנים לאפשרות שבארץ ישראל יקומו יישובים ללא מחויבות לשמירת המצוות. ומן הצד האחר, הם היו מודעים לכך ששמירת המצוות תיצור בעיה כלכלית קשה. לדוגמה: מצוות השמיטה מחייבת השבתה של העבודות החקלאיות למשך שנה, ושאלת קיומה בתקופת העלייה הראשונה גרמה לפולמוס הידוע כ"פולמוס השמיטה" (ראו הרחבה).
אחד הרבנים, ר' יהודה ליב אלתר, העלה ספק בנוגע ליכולת הכלכלית של הארץ לפרנס את העולים, כאשר עליהם למלא מצוות כה רבות, ובמיוחד "שנת השמיטה שהוא נסיון גדול". חששו היה אף גדול יותר לנוכח השמועות על "כיתות הפריצים והרשעים שנתפשטו בארץ ישראל", ולכן הוא התיר את העלייה רק למי שמתחייב לשמור על מצוות התרומות והמעשרות, שהן המצוות התלויות בארץ.
בשנות התשעים של המאה ה-19 התברר כי הבעיה איננה התנהגותם החופשית של הביל"ויים בגדרה או שמירת מצוות השמיטה, אלא התחזקות המגמה החילונית ב"חיבת ציון". משקלם של בני משה (עמ' 345) בתנועה גדל, וגברה בה הפעילות התרבותית החילונית.
יכולתה של ההתיישבות בארץ ישראל להתקיים תוך שמירת המצוות התלויות בארץ עמדה למבחן בתרמ"ט (1888-1889), שהייתה שנת שמיטה. בעולם היהודי פרץ פולמוס, שנודע בשם "פולמוס השמיטה", והיו מעורבים בו רבנים בארץ ישראל ובתפוצות. חלק מהרבנים, כגון הרב מוהליבר (עמ' 324), פסקו שניתן למכור את הקרקע לנוכרים לזמן מוגבל ובאופן זה לעבוד את האדמה בשנת השמיטה, אך רבנים אחרים התנגדו לפתרון הזה. בין המתנגדים להיתר המכירה היו גם רבנים שתמכו ב"חיבת ציון" אולם סברו שההיתר בעייתי מבחינה הלכתית. אף בין חובבי ציון המשכילים היו שהתנגדו להיתר המכירה משום שלא רצו בעימות עם הרבנים, אך ברוב המושבות, כולל גדרה, נהגו המתיישבים על פיו. בשנות השמונים של המאה ה-19 עדיין חזק היה הרצון לשמור על האחדות בין המחנות ועל המכנה המשותף להם.
*355*
*355*
עם פרסום ספרו של הרצל, "מדינת היהודים", והקמת מוסדות התנועה הציונית התחזקו בקרב החברה האורתודוקסית הקולות שקראו להתארגנות נגד הציונות. בראש ההתארגנות עמדו הרב שלום דובער שנאורסון, שייצג את החסידים, והרב צבי הירש רבינוביץ', רבה של קובנה, שייצג את המתנגדים לחסידות (עמ' 279). הם הקימו ארגון שכונה בפי הציונים "הלשכה השחורה", אשר פרסם ספרים, עיתונים ומכתבים שהזהירו מפני ההצטרפות לציונות וקראו להחרים כל מפעל הקשור בה.
ב-1899 פרסמה הלשכה השחורה מכתב פומבי, ובו קבעה כי הציונות מסוכנת לעם היהודי יותר מכל משיחי השקר שקמו במהלך הדורות. הרב שנאורסון אף פסק שההתיישבות הציונות גרמה לפקיעתה של קדושת הארץ, ולכן הוא קבע כי אין מצווה להתיישב בה ואף מותר ליהודים שכבר יושבים בה לעזוב אותה.
עמדותיהם של המתנגדים האורתודוקסים לציונות כונסו בספר "אור לישרים", שיצא בוורשה בשנת 1900. הציונות מתוארת בספר כתנועת המשך לתנועת הרפורמה, שמטרתה לעקור את התורה ולהפוך את הלאומיות לעיקר היהדות. המסקנה ההלכתית הנובעת מכך היא שהפעילות של התנועה הציונית מפקיעה את הקדושה של הארץ. לפי דעה זאת, אף חשיבותה של מצוות יישוב הארץ בטלה אם אין היא מלווה בקיום מצוות. מנהיגי הציונות מותקפים בספר באופן אישי, כמי שכל פעולותיהם ואורחות חייהם מנוגדים למסורת. הניסיון של הציונות לשנות את מצבו של העם היהודי מוצג בספר כסותר את האמונה בגאולה נסית. טענה זאת, שהתנועה הציונית דוחקת את הקץ (עמ' 318), נעשתה לאחד הנימוקים העיקריים בפי מתנגדי הציונות גם בימינו.
לצד הטיעונים הדתיים העקרוניים, כלל הספר גם נימוקים שהצביעו על חוסר המעשיות שבפתרון הציוני. הציונות מוצגת בספר כחלום שווא, כתנועה קטנה וחסרת כוח, שלא תוכל להתמודד מול המעצמות הגדולות המתנגדות לשיבת היהודים לארצם. כך מוצג בספר גם העם היהודי כעם שאינו מסוגל לפעילות לאומית ולהקמת מדינה. מחברי הספר לועגים לתקוותיהם של הרבנים שתמכו בשיתוף פעולה עם התנועה הציונית ושסברו כי היא תהיה צעד ראשון בשיבה אל היהדות, ורואים בכך היתממות מכוונת ואף הכשלת הרבים. על מידת השפעתו של הספר ועל חשיבותו יש חילוקי דעות בין החוקרים. חלקם סבורים כי השפעתו של הספר הייתה מצומצמת, ולראיה הם מציינים כי רבנים חשובים באותו הדור לא השתתפו בכתיבת הספר, על אף שהתנגדו לציונות.
א. הנה אם גם היו האנשים האלה שלמים עם ה' ותורתו, וגם היה מקום לחשוב שישיגו מטרתם, אין לנו לשמוע להם לדבר הזה, לעשות גאולתנו בכח עצמינו, והלא אין רשאים גם לדחוק את הקץ להרבות בתחנונים על זה (...) וכל שכן בכוחות ותחבולות גשמיים, דהיינו לצאת מהגלות בזרוע אין אנו רשאים, ולא בזה תהיה גאולתנו ופדות נפשנו, ובפרט שהוא נגד תקותנו האמתית כי כל ציפייתנו ותקוותנו הוא שיבא (שיביא) הקב"ה לנו משיח צדקנו במהרה בימינו אמן ותהיה גאולתנו ע"י הקב"ה בעצמו (...)
ב. עוד זאת באמת כל ענייניהם וסודותיהם בדמיון לבד, כי חפצם בלתי אפשר לבוא לידי פעולה כאשר לא יהיה על זה הסכם בשום אופן, וגם אנחנו מצד תכונתנו אין אנו מסוגלים לזה (...).
ג. והעולה על זה אחרי, אשר המתעסקים הראשים בזה המה מתנגדים גמורים לה' ותורתו, וכל חפצם ומגמתם הוא לפרוק עול התורה והמצות ולהחזיק רק בהלאומיות וזה תהיה יהדותם.
אור לישרים, עמ' 50.
1. מנו את הטיעונים של הרב שנאורסון נגד הציונות. הבחינו בין נימוקים המתבססים על שיקולים דתיים לבין טיעונים המתבססים על שיקולים מעשיים.
2. האם התנגדותו של הרב שנאורסון קשורה בשאלת אופייה החילוני של התנועה הציונית? הוכיחו על פי המכתב.
*356*
*356*
במערב אירופה התבססה ההתנגדות להרצל ולתנועה הציונית על נימוקים שונים מאלה של המתנגדים האורתודוקסים. היהודים הרפורמים התנגדו לציונות מפני שלא ייחסו לישיבה בארץ ישראל תוקף דתי או משמעות בתהליך הגאולה (עמ' 261). הם התנגדו לשיבה לארץ ישראל גם מפני שראו ביהדות רק דת ולא לאום. לפי תפיסתם, היהודים יכולים להתקיים בכל מדינה בעולם כאזרחים בני דת משה ואין צורך בהקמת מדינה יהודית ריבונית. הרפורמים התנגדו לתנועה הציונית גם מפני שחששו שרעיון השיבה לציון וההתארגנות להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל יפגעו במאבק היהודים לאמנציפציה. חלקם אף ראו בתמיכה בציונות סתירה לנאמנותם של היהודים למדינות שבהן חיו.
תפיסות אלה לא היו רק נחלתם של היהודים הרפורמים במערב אירופה. גם יהודים אורתודוקסים בחלק זה של אירופה, ובמיוחד הנאו-אורתודוקסים בגרמניה, שללו את הרעיונות הלאומיים, והיו אף שהצביעו על קשר בין הופעת התנועה הציונית לבין התגברות האנטישמיות. היהודים האורתודוקסים בגרמניה התנגדו לתנועה הציונית גם מנימוקים דתיים, והם שללו כל שותפות ארגונית עם יהודים שאינם שומרי מצוות.
(...) ההשקפות הדומיננטיות באורתודוקסיה הגרמנית, שהושפעו במידה רבה מהגותו של ש"ר הירש וממשיכי דרכו הפכו את הלאומיות היהודית למושג מופשט. לאומיות זאת היתה מנותקת מהצורך בבעלות על ארץ ישראל ומהצורך בקיום חיים מדיניים. היא נתבססה על ההנחה כי עם ישראל אינו מבקש לחזור לארץ ישראל על מנת שיזכה לחיים מדיניים עצמאיים. הירש ויורשיו סברו, שעל שיבת ציון להכין תנאים נאותים על מנת שעם ישראל יוכל למלא את הייעוד האמיתי של חיי תורה מלאים. (...)
זאת הסיבה שמלחמתם של האורתודוקסים בציונות היתה לעתים חריפה מזאת של היהדות הליברלית-רפורמית. לגבי האורתודוקסיה היה הוויכוח בראש וראשונה על מהותה של הציונות, ולמעשה - על מהותה של היהדות. שני הצדדים השתמשו באותה מערכת מושגים, אך תוך כדי אינטרפרטציה (פרשנות) שונה והדגשים שונים. לאורתודוקסים היו 'ירושלים', 'ציון', 'ארץ ישראל', 'השפה העברית', 'גאולה' ו'קיבוץ גלויות' מערכת ערכים מקודשת. (...) לטענת האורתודוקסים השתמשו הציונים באותה מערכת מושגים, אך תוך כדי חילונם.
יעקב צור, "האורתודוקסיה היהודית בגרמניה ויחסה אל הציונות", ציונות ודת, עמ' 134-135.
1. מהי משמעות המושגים "ארץ ישראל" או "גאולה" לפי האורתודוקסים?
2. לפי צור, מה הסיבה לכך ש"מלחמתם של האורתודוקסים בציונות הייתה לעתים חריפה מזאת של היהדות הליברלית-רפורמית"?
3. לאיזה מהזרמים שהתנגדו לציונות דומה יותר התנגדותם של האורתודוקסים בגרמניה: להתנגדות של הרבנים במזרח אירופה או למתנגדים הרפורמים?
*357*
1.
א. הציגו את נימוקי המתנגדים לציונות. הבחינו בין שלבים שונים בהתנגדות וציינו את שמות מובילי ההתנגדות בכל שלב. היעזרו בטבלה:
הנימוק | ההתנגדות למבשרים | התנגדות לפעילות חיבת ציון | ההתנגדות להרצל |
-- | -- | -- | -- |
ב. אילו נימוקים מתנגדים עקרונית לרעיון הציוני עצמו?
ג. אילו נימוקים מתנגדים לתנועה הציונית בשל אופייה?
ד. נסחו תשובה לכל אחד מנימוקי המתנגדים.
2. הרב גורדון, מראשי ישיבת טלז (עמ' 286), טען כי "הציונות, יותר משהיא מטהרת טמאים היא מטמאת טהורים."
א. הסבירו מי הם הטהורים ומי הם הטמאים.
ב. על סמך מה ייחס הרב גורדון לציונות את הכוח לטהר טמאים ואת הכוח לטמא טהורים?
3.
א. ב-1910 הכריז יצחק ברויאר, מנהיג האורתודוקסיה בגרמניה: "אני יהודי לאומי". למה התכוון בהגדרה זאת?
ב. יש הרואים בהכרזה הזאת ביטוי לתפיסה אנטי ציונית. הסבירו מדוע.
1. לפניכם כמה משפטים שהרצל כתב או אמר:
- "הציונות היא שיבה ליהדות עוד לפני השיבה לארץ ישראל"
- "הנבחר בפלשתינא, או בארגנטינא? 'האגודה' (התנועה) תבחר בארץ אשר תוכל ואשר עליה יסכימו רב בני עמנו..."
- "דגל, מה זה? כלונס ומטלית אריג. לא, אדוני! דגל הוא למעלה מזה. בדגל מוליכים בני אדם לאשר רוצים ואפילו לארץ היעודה. למען דגל הם חיים ומתים."
- "הכרחי הדבר שסבלם של היהודים יגבר. הדבר יסייע בידינו להגשים את תכניותינו".
א. נסחו לפי המשפטים האלה את תפיסת עולמו של הרצל ואת יעדי הציונות.
ב. אילו זרמים בתנועה הציונית יכולים להזדהות עם כל אחד מהרעיונות האלה? נמקו.
2. בעיתון היהודי "הצפירה" התפרסם ב-1896 מאמר שתיאר את הרצל כמי שמפריח באוויר "כדורי אש מעופפים (...). ולא הרחק מן הכדורים האלה יש מפעל אחד, גורן אחד, וזה שמו: המושבות ליהודים בארץ ישראל. והניצוץ מכדורי האש האלה יוכל להפוך לאפר ולהרוס ולעקור את כל המושבות". בסיום המאמר הציע הכותב להרצל "לכבוש את נבואתו, ואם לא יכבשנה, אז לא נחדל לעשות חובתנו ולהודיע, כי אך את חזון לבו ולא את חזון לב העם מודיע בעל-החלומות הנכבד הזה".
א. מהי עמדתו של כותב המאמר ביחס לרעיונותיו ולפועלו של הרצל? האם הוא שייך לזרם של הציונות המדינית, לאחד הזרמים הציוניים האחרים או שמא היה לא ציוני? נמקו את בחירתכם.
ב. הסבירו את הנימוק המרכזי שבאמצעותו הכותב מביע את דעתו ביחס לרעיונותיו ולפועלו של הרצל.
ג. כיצד הקטע משקף את ריבוי הזרמים שהתקיימו בציונות בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20?
ד. כתבו תגובה למאמר בשמו של אדם המחזיק בדעה אחרת (מזרם אחר בציונות או מתנגד לציונות).
3. כל אחד מהזרמים שהתפתחו בתנועה הציונית או בין המתנגדים לה ראה באופן שונה את היעד של העם היהודי ואת המטרות שעליו להגשים.
א. בחרו באחד הזרמים והסבירו מה היה היעד ומה היה הפתרון.
ב. נסו לחשוב איזו תפיסה רעיונית בימינו ממשיכה את הכיוון הרעיוני של הזרם שבחרתם. נמקו.
4. במהלך הפרק מוזכרים שמותיהם של רבים ממנהיגי הציונות ומתנגדיה. בחרו בדמות אחת, ערכו תחקיר על אודותיה וכתבו בשמה בלוג המכיל את התייחסותה לאירועים היסטוריים שונים שהוזכרו בפרק (כגון: פרעות במזרח אירופה, פולמוס השמיטה, הצעת אוגנדה, פטירת הרצל ועוד).
(מפתח מושגים לא הועתק לברייל)
סוף הספר