ציוני דרך

מסע זהות בשבילי

תרבות ישראל

לתלמידי חטיבת הביניים

אירית חפץ, אריאל אביב,

יאיר ליפשיץ, יוחאי עדן,

יעל גרוס-רונן

מכון שלום הרטמן

ירושלים, תשע"א, 2012

כרך ראשון

עמודים

עמודי דפוס

עמודי בראיל

העתיקה: דלית רוטנברג

הספריה המרכזית לעיוורים

נתניה ישראל 2013

ציוני דרך

מסע זהות בשבילי תרבות ישראל

ספר זה מזמין את הלומדים בו למסע לבירור הזהות היהודית-ישראלית על שלל רכיביה. נצא לדרך מנתיב החיים האישי והמשפחתי לעבר השורשים ההיסטוריים שלנו כצאצאים למשפחתנו וכבנים לעם היודי. נלמד על משמעותה של השבת כמאפיין מרכזי וייחודי של החברה היהודית ונבחן דרכים שונות לעיצובה בימינו. נכיר את סידור התפילה ונלמד על הזיקה שבין חגי ישראל והזהות היהודית והישראלית שלנו. נמשיך וננדוד אל הקהילות היהודיות שהתהוו בתפוצות, נפגוש את המתגעגעים לארץ ואת העולים אליה לאורך הדורות ומאז הקמת התנועה הציונית, ונתלווה אל העולים גם בהגיעם לארץ, ובדרך החדשה שהתחילו בה. נחשוף את הפסיפס התרבותי המרהיב והמורכב שיצרו בני הגלויות השונות, ונעסוק בשאלות ובסוגיות הנוגעות לחיים המשותפים של בני גלויות ולאומים שונים במדינת ישראל. המשתתפים במסע הזהות הזה מנהלים דו שיח עם מגוון מקורות מהתרבות היהודית והישראלית מן המקרא ועד זמננו: פסוקים, מדרשים ודברי הגות, לצד שירים, סיפורים, קטעי יומן ותמונות. זוהי הצידה לדרך שנועדה להעשיר את המסע בשיחה כנה, בדיון ובמחשבה. גם אתם התלמידים תוכלו להיעזר במסלול המוצג לפניכם ולגבש את זהותכם בכוחות עצמכם. הספר נכתב על פי תוכנית הלימודים של המטה לתרבות ישראל במשרד החינוך.

תוכן העניינים

TOC \o "1-3" \n \h \z \u פרק ראשון: יוצאים למסע הזהות

פרק שני: יוצאים למסע ההתבגרות

*31

פרק שלישי: מרוץ שליחים אני כחוליה בשרשרת הדורות

*43

פרק רביעי: מנוחה לצד הדרך – השבת

*53

פרק חמישי: מסע זהות בעקבות חגי ישראל: חנוכה, פורים ופסח

*85

פרק שישי: מסע אל סידור התפילה

*113

פרק שביעי: עם אחד – דרכים רבות מסע אל הקהילה היהודית בתפוצות

*149

פרק שמיני: בדרך לארץ ישראל הזיקה לארץ לאורך הדורות

*187

פרק תשיעי: בדרך הביתה

*201

תוכן כרך ראשון

*8*

פתח דבר

*8*

ספר זה הוא מסע של זהות. יחד עם הספר נבקר בתחנות השונות במסלול של עיצוב הזהות – הזהות האישית שלי, וזו של הקהילה שאני משתייך אליה. כמו בכל מסע, גם בספר זה יש מסלולים, נקודות ציון, צמתים ושבילים צדדיים; וכמו בכל מסע, אנו מקווים שהספר יביא איתו גם גילויים חדשים עבורכם.

אפשר להתייחס אל הספר כמו אל מפה של מסע – מפה שמשרטטת עבורנו מסלול אפשרי שאותו אנו עוברים בתהליך עיצוב הזהות שלנו. ראשיתו של המסלול בשאלת הזהות הבסיסית ביותר: 'מי אני?'. בפרק הראשון ננסה להבין איך אנחנו מגדירים את עצמנו – באופן עצמאי וביחס לזולת ולחברה. משם, נמשיך אל הפרק השני במסע אל תהליך ההתבגרות. כאן נשאל את עצמנו מהי בגרות וכיצד משפיע תהליך ההתבגרות שלנו על זהותנו האישית ועל תהליך ההצטרפות שלנו לחברת המבוגרים. משם ממשיך מסענו לפרק השלישי, ובו נבחן את האופן שבו אנו בוחרים את הדרך שלנו בחיים. הזהות של כל אחד ואחת מאיתנו נוצרת על ידי המפגש של היחיד עם החברה שהוא משתייך אליה. לכן, בפרק השלישי נעבור הלאה מה 'אני' העצמאי אל המעגלים שסביבו, התורמים גם הם לעיצוב זהותנו: אל המשפחה שלנו ואל שרשרת הדורות שאנו מצטרפים אליה.

הפרק השני והפרק השלישי בספר אינם כלולים בתכנית המקצוע (הסילבוס) והינם פרקי רשות המיועדים לבתי הספר המלמדים שעה שבועית נוספת במסגרת תכנית בארי.

משם המעגלים הולכים ומתרחבים, ומקיפים גם את רכיביה האחרים של הזהות היהודית-הישראלית, העם והמדינה: הפרקים הרביעי, החמישי והשישי מוקדשים לסמלים וערכיים מרכזיים בתרבות היהודית: השבת, החגים וסידור התפילה.

בפרק השביעי ימשיך מסענו אל הקהילה היהודית, ובפרק השמיני נגיע אל ארץ ישראל – הזיקה אליה וההיאחזות בה לאורך הדורות.

מסענו יסתיים בפרק התשיעי, שבו נדון במשמעויות של מדינת ישראל המתחדשת ובערכיה המרכזיים, נפגוש את העולים לארץ במשך הדורות, וניחשף אל מורכבותו של הפסיפס התרבותי המרהיב שיצרו בני הגלויות השונות. לאור כל זאת, נבחן שאלות וסוגיות הנוגעות לחיים המשותפים של בני גלויות ולאומים שונים במדינת ישראל. לא נצא למסע זה ללא צידה לדרך. בספר תפגשו מקורות וטקסטים מגוונים – מהתרבות היהודית העתיקה, ספרות המקרא וספרות חז"ל, ועד מקורות יהודיים מודרניים, שירים, סיפורים, מכתבים וקטעי יומן. אנו מציעים לכם מגוון של קולות ונקודות מבט על השאלות היסודיות שאיתן אנו מתמודדים במסע עיצוב הזהות שלנו.

אנו מאחלים לכם דרך צלחה!

*9*

פרק ראשון: יוצאים למסע הזהות

*9*

גיל ההתבגרות שאתם מצויים בפתחו הוא אחד השלבים המרכזיים בחייכם שבו אתם מעצבים את זהותכם: הזהות האישית, המשפחתית, החברתית, המינית, הלאומית, הדתית וכו'. התהליך שתעברו בתקופה זו חשוב לא רק לגיבוש זהותכם בהווה, אלא הוא עתיד להשפיע גם על המשך חייכם. לא בכדי זהו הגיל שבו מציינים במסורת היהודית את בר-המצווה או בת-המצווה. תהליך בירור הזהות מעורר שאלות רבות, ובהן:

- מהי בכלל 'זהות', והאם יש לי רק זהות 'אמיתית' אחת?

- עד כמה הזהות שלי ייחודית רק לי, או שהיא משותפת גם לאחרים?

- עד כמה זהותי תלויה בי, או שהיא נתונה מראש: מולדת או נקבעת על ידי החברה סביבי?

- האם הזהות מתפתחת באופן טבעי, או שנדרש ממני מאמץ כדי לפתחה?

- האם הזהות משתנה במהלך החיים? האם אנו יכולים לשנות אותה?

- מה הקשר בין השם שלי לזהות שלי?

- מה מקומם של מעגלים רחבים יותר (כמו: משפחה, חברים, עם) בזהות שלי?

- מה הקשר בין זהות ובין אחריות? האם אני אחראי לזהותי?

- מהי הדרך הראויה לצאת בה למסע הזהות והחיים? האם יש רק אחת כזו?

הפרק הראשון שלפניכם פותח את מסע הזהות שאליו אנו יוצאים בספר לימוד זה. אמנם המסע יוקדש בעיקר לבירור הזהות היהודית והישראלית שלנו, אולם, בפרקים הראשונים ניגע בשאלות זהות כלליות יותר, וכפי שנראה, עצם העיסוק בזהות הוא דבר המשותף לבני אדם בכל העולם.

במהלך הפרק ננסה לבדוק מהי 'זהות', ונדון בשאלות ובקשיים שונים שהיא מזמנת; נעשה זאת בעזרת מגוון מקורות מן התרבות היהודית ומן התרבות הכללית.

הפרק כלל שלוש נקודות ציון, התורמות כל אחת פן אחר למסע הזהות:

נקודת ציון 1 – "אבל אני תמיד נשאר אני" – על זהות ומתבגרים

נקודת ציון 2 – "מי אני ומה שמי?" – על שם וזהות

נקודת ציון 3 – "על פרשת דרכים" – על הבחירות במסע הזהות

*10*

משימת פתיחה: "יומני היקר"

*10*

לפניכם קטע הפתיחה של ספר שוודאי מוכר לכם, "יומנו של חנון". זהו יומן אישי דמיוני של נער בן גילכם בשם גרג. היומן הפך לסדרת ספרים מצליחה, ואף עובד לסרט קולנוע. היומן נפתח בחודש ספטמבר, עם פתיחת שנת הלימודים, והוא מספק הצצה אל עולמו ואל זהותו של נער בגיל ההתבגרות.

ספטמבר

יום שלישי

קודם כל אני רוצה שיהיה ברור: זה לא יומן, זה ביטאון. כן, אני יודע טוב מאד על העטיפה, אבל כשאימא הלכה לקנות את המחברת הזאת, אמרתי לה במפורש להביא משהו בלי המלה "יומן".

יופי. חסר לי רק שאיזה אידיוט יתפוס אותי מסתובב עם הדבר הזה ויתחיל לחשוב עלי כל מיני דברים.

עוד דבר שחשוב לי להבהיר כבר עכשיו: זה לא היה רעיון שלי, אלא של אימא שלי.

אבל אם היא חושבת שאני הולך לכתוב כאן את ה"רגשות" שלי, או מה שזה לא יהיה, אז היא כנראה מסובבת על כל הראש. אז בבקשה, אל תצפו למצוא כאן כל מיני "יומני היקר" וכאלה...

הסכמתי לשתף פעולה רק כי קלטתי שבעוד כמה שנים, כשאני אהיה עשיר ומפורסם, יהיו לי דברים יותר מעניינים לעשות מאשר לענות כל היום לשאלות מטופשות שיש לאנשים. בדיוק בשביל מקרים כאלה יהיה את הספר הזה.

כמו שאמרתי, יום אחד אני אהיה מפורסם, אבל בינתיים אני תקוע בחטיבת ביניים עם חבורה של מטומטמים.

חשוב לי להדגיש שלדעתי חטיבת ביניים היא הרעיון הכי מפגר שהמציאו אי-פעם. לוקחים ילדים כמוני, שתהליך הגדילה שלהם עדיין לא הגיע לשיאו, ושמים אותם עם גורילות שצריכות להתגלח פעמיים ביום.

ואחר כך מתפלאים שהאיומים וההפחדות הם כזאת בעיה גדולה בחטיבה.

אם זה היה תלוי בי, החלוקה לכיתות הייתה לפי גובה ולא לפי גיל. אבל מצד שני, במקרה כזה ילדים כמו שיראג גופטה עדיין היו בכיתה א'.

בחיי שאני לא מבין מה עובר על הבנות בימינו. ביסודי הכל היה הרבה יותר פשוט: מי שרץ הכי מהר בכיתה, כל הבנות היו דלוקות עליו.

בכיתה ה' רוני מקוי רץ הכי מהר.

בחטיבה זה הרבה יותר מסובך. עכשיו זה הולך לפי הבגדים שאתה לובש, כמה כסף יש לך, או כמה חמוד הטוסיק שלך או משהו בסגנון. ילדים כמו רוני מקוי פשוט לא מבינים מאיפה הדבר הזה נחת עליהם.

ג'ף קיני, יומנו של חנון.

שאלות:

1. מצאו בקטע כמה שיותר סימנים לכך שהכותב הוא נער בגילכם.

2. מדוע גרג (כותב היומן) מתנגד לכתוב 'יומן'? מדוע בכל זאת הוא כותב אותו, לדעתכם?

3. אילו קשיים הקשורים לגיל ההתבגרות באים לידי ביטוי בקטע? חוו דעתכם על קשיים אלו.

4. מדוע יש מילים אחדות שמודגשות בדברי גרג (בגופן גדול)? מה זה מבטא, לדעתכם?

5. מנו כמה שיותר דברים שניתן ללמוד על גרג מן הקטע, ומיינו אותם לפי החלוקה הבאה (לפחות מאפיין אחד בכל קבוצה): מאפיינים גופניים, מאפיינים רגשיים / נפשיים, מאפיינים חברתיים, מאפיינים משפחתיים, מאפיינים לאומיים / תרבותיים, מאפיינים ערכיים / מוסריים.

6. אילו מן הדברים שכתבתם מרכיבים, לדעתכם, את זהותו של גרג? נמקו.

*11*

נקודות ציון

*11*

נ.צ.1 "אבל אני תמיד נשאר אני"

על זהות ומתבגרים

פתחנו ב"יומנו של חנון", ומעיון בו ראינו עד כמה ניתן ללמוד על אדם מתוך מה שהוא מספר על עצמו. ואכן, זהותנו קשורה בראש ובראשונה בסיפור החיים שלנו, ואחת הדרכים השכיחות עד היום לסיפור חיים היא כתיבת יומן אישי. לא מפתיע שבני נוער וצעירים רבים כותבים יומנים אישיים. ניתן אף לראות בכך חלק מתהליך בירור הזהות האופייני לגיל ההתבגרות. כיום כתיבת יומן לובשת גם צורות חדשות, משוכללות ופומביות יותר, כגון: כתיבת בלוגים באינטרנט, ניהול דף בפייסבוק, וכיו"ב.

יומנה של אנה פרנק: מיהי הידידה קיטי?

*11*

תמונתה של אנה פרנק, על בול. גרמניה המערבית, 1979

אנה פרנק (1929-1945)

נערה יהודיה הולנדית שנספתה בשואה. אנה פרנק כתבה יומן ובו תיעדה את חוויותיה כנערה בת 13-15, בתקופה שבה הסתתרה מפני הנאצים עם משפחתה בדירת מחבוא באמסטרדם שבהולנד. לאחר שהמשפחה הוסגרה לידי הנאצים בידי אחד השכנים, נשלחה אנה למחנה הריכוז ברגן-בלזן, ושם נספתה. "יומנה של אנה פרנק" נחשב אחד התיעודים המעמיקים והמרגשים מתקופת השואה, וזוכה עד היום לפרסום רב בעולם כולו.

יומן אחר, מפורסם ומרגש, אך שונה מאוד מהיומן הקודם שהכרתם, הוא "יומנה של אנה פרנק". כידוע, זהו יומן אמיתי המביא את סיפורה של נערה ששנות ההתבגרות שלה עברו עליה בתקופה הנוראה ביותר בהיסטוריה, בימי השואה. למרות הנסיבות הקשות של כתיבתו, גם ביומן זה בולטות שאלות ההתבגרות והזהות המעסיקות את הכותבת, ובאופן מפתיע, חלקן נראה כאילו נכתב היום. הבה נעיין באחדים מקטעי הפתיחה של היומן, ובהמשך נשווה אותם ליומן שקראתם בפתיחה.

שבת, 20 ביוני, 1942

למישהי כמוני זאת תחושה מוזרה מאוד, לכתוב יומן. לא רק שמעולם לא כתבתי, אלא שנראה לי, שלא אני ולא כל אדם אחר ימצא בעתיד עניין בהגיגים של תלמידה בת שלוש-עשרה. אבל בעצם זה לא כל כך חשוב, יש לי חשק לכתוב, ועוד יותר מכך לפרוק מלבי אחת ולתמיד כל מיני דברים (...) אין לי כל כוונה להניח אי-פעם למישהו לקרוא במחברת הזאת, העטופה בכריכת קרטון ונושאת את השם היומרני "יומן" (...).

ועכשיו הגעתי לנקודה שממנה התחיל כל רעיון היומן: אין לי ידידה. כדי להבהיר את העניין אני חייבת כאן הסבר, כי אף אחד לא יוכל להבין את זה שנערה בת שלוש-עשרה היא בודדה בעולם. וזה גם לא נכון. יש לי הורים אוהבים ואחות בת שש-עשרה, אני יכולה למנות לפחות שלושים בנות שאפשר לכנות אותן חברות או ידידות. יש לי שורה של מעריצים שמחכים למוצא פי ובלית ברירה הם מנסים להציץ בי בכיתה במראת כיס שבורה. יש לי משפחה, דודים ודודות נחמדים ובית חם. לא, למראית עין לא חסר לי כלום, מלבד ידידת נפש. בין כל החברות שלי אין אפילו אחת שאני יכולה לא רק להשתעשע איתה, אלא גם לעשות איתה דברים, עם אף אחת אני לא מצליחה להגיע לשיחה על דברים שמעבר: לענייני היומיום, או לקרבה גדולה יותר, וזה מה שמפריע לי. (...)

*12*

כדי לחזק בדמיוני את רעיון הידידה שאני משתוקקת לה זמן כה רב, לא אסתפק ברישום סתמי של העובדות, כפי שעושים בדרך כלל ביומן, אלא ארצה להפוך את היומן עצמו לידידת הנפש שלי, ושמה של הידידה הוא קיטי. (...) במאי 1940 בא הקץ לזמנים הטובים: קודם המלחמה, אחר כך הכניעה, כניסת הגרמנים להולנד, ואז החלו הצרות שלנו, היהודים, גזרה רדפה גזרה והחופש שלנו הוגבל מאד. היהודים חייבים לענוד טלאי צהוב; היהודים חייבים למסור את האופניים שלהם; אסור ליהודים לנסוע בחשמלית (רכבת קלה); אסור ליהודים לנסוע במכוניות, גם לא פרטיות; (...) אסור ליהודים לבקר בתיאטרון, בקולנוע או במקומות בידור אחרים; אסור ליהודים להיכנס לבריכות שחיה וגם לא למגרשי טניס או הוקי, או לכל מתקן ספורט אחר. (...) כך התנהלו חיינו, מלאים באיסורים.

אנה פרנק, יומן

שאלות:

1. מדוע אנה כותבת לעצמה יומן?

2. אילו נושאים וקשיים בעולמה של אנה באים לידי ביטוי בקטע היומן שקראתם?

3. מה ניתן ללמוד על זהותה של אנה מתוך קטע היומן? (כמתבגרת, כיהודיה, כאדם?)

4. א. השוו בין שתי הזהויות המצטיירות משני היומנים. במה הן דומות? ובמה שונות? (תוכלו להתייחס לסיבות לכתיבת היומן, לבעיות המעסיקות אותם כמתבגרים, ועוד.)

5. כיצד, לדעתכם, אפשר להסביר את ההבדלים שמצאתם? (חשבו על הכותב/ת, על התקופה וכו'.)

משימה

- האם ניסיתם פעם לכתוב יומן?

- הביאו שיקולים בעד ונגד כתיבת יומן.

- נניח שהחלטתם לכתוב יומן. כתבו את הפסקה הראשונה שבה הייתם פותחים אותו.

- קראו את הקטעים השונים בכיתה והשוו ביניהם.

מילון הזהות: דומים אבל שונים

*12*

הקריאה ביומנים האישיים חשפה מעט מעולמם של שני הכותבים. ניתן היה ללמוד מן היומנים גם על התלבטויות של מתבגרים בבניית זהותם. אך מהי 'זהות'?

המושג זהות מתייחס לדרך שבה האדם נתפס בעיני עצמו ובעיני החברה.

הזהות כללת תכונות אופי ומאפיינים הקשורים לגוף, להרגלים, לערכים, לנקודות חוזק וחולשות, לקשרים חברתיים, לקבוצות השתייכות ועוד. הזהות כללת גם מרכיבים המשותפים לנו ולאחרים וגם מרכיבים המיוחדים לנו. עניין זה מרומז בשתי הגדרות המילון השונות למילה 'זהות', ובשני הבסיסים הלשוניים שלה: מצד אחד – שוויון או דמיון (מלשון: זהה), ומצד שני – אישיות ייחודית וחד-פעמית (מלשון: זה).

*13*

גיבוש הזהות אינו פעולה חד-פעמית אלא זהו תהליך המתמשך לכל אורך חיינו, ולפיכך מאפיינים מסוימים של הזהות ותכונות האופי עשויים להשתנות ולהתפתח במשך החיים. עם זאת, שלב מרכזי בעיצוב הזהות מתרחש בגיל הנעורים, כשגוברת בנו היכולת ליצור ולגבש תדמית עצמית אחת מתוך שלל התכונות והמאפיינים שלנו.

המילה העברית 'זהות' (תרגום למושג האנגלי: identity) היא למעשה חידוש של אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית.

התבוננו בתצלום שלפניכם: (העזר במנחה)

א. מצאו שלושה דברים שבהם התינוקות שבתמונה זהים או דומים זה לזה, ושלושה – שבהם הם שונים זה מזה.

ב. מה, לדעתכם, יהיה משמעותי יותר בחייהם של התינוקות, מה שמשותף להם, או מה שמבדיל ביניהם? נמקו.

ג. כיצד, לדעתכם, קשור ניתוח התמונה להבנת המושג 'זהות'? היעזרו בהסבר שלמעלה למושג זהות.

2. לפניכם רשימת פריטים מאפיינים של: אדם. ציינו ביחס לכל פריט אם הוא משותף לבני אדם רבים נוספים, או מייחד את האדם המסוים (או את הקבוצה המצומצמת שהוא שייך אליה), ובאיזו מידה מלמד כל פרט על זהות האדם?

מאפיינים של האדם, מאפיין משותף, מאפיין מייחד, האם זהו רכיב בזהות? מדוע?

*14*

משימה

לפניכם דמות חסרת מאפיינים.

INCLUDEPICTURE "C:\\Users\\דוד\\Downloads\\הורדות שמוליק\\abbyysdk-ocrsdk.com-235d52c\\abbyysdk-ocrsdk.com-235d52c\\dotNet\\GuiTest\\bin\\Debug\\Results\\media\\image14.jpeg" \* MERGEFORMATINET

1. ציירו על הדמות שלפניכם חמישה פרטים שונים המאפיינים אתכם, כגון לבוש, שיער, פריטים וחפצים נלווים, הבעת פנים, שפת גוף.

2. ביחס לכל פריט שציירתם, מהו לדעתכם מקורו? (משפחה, חברים, מאפיין מלידה, בחירה אישית שלך וכד').

3. השוו את הציור שלכם לציור של שכנכם לשולחן. במה הציורים שלכם דומים ובמה הם שונים? שערו מהן הסיבות לכך.

4. הציגו את הציורים השונים בכיתה, ודונו בהם. מה למדתם מן המשימה על עצמכם? על חבריכם לכיתה? על המושג 'זהות'?

5.בסוף הדיון תוכלו להוסיף את שמותיכם לציור שהכנתם, ולהכין הדבק (קולאז') כיתתי מן הציורים השונים.

אגדת העיוורים והפיל – כמה זהויות יש לאדם

*14*

משל ונמשל

משל הוא סיפור שאין להבין אותו כפשוטו, אלא יש לו מוסר השכל או מסר סמוי חשוב לחיים – זהו הנמשל. המשל נועד להעביר לשומעים את המסר (הנמשל) בצורה ציורית, מסקרנת ומתוחכמת יותר מאשר באמירה ישירה או בהטפת מוסר. במשלים רבים ישנה האנשה, כלומר ייחוס תכונות של בני אדם (דיבור, רגשות, וכו') לדברים שאינם בני אדם: צמחים, בעלי חיים ואפילו חפצים. המשלים (כמו הפתגמים והמעשיות) הם חלק מן החכמה העממית של תרבויות עתיקות וחדשות, כגון הודו (כמו משל הפיל שקראתם), סין, פרס, וכמובן גם המסורת היהודית. בין המפורסמים שבמחברי המשלים היו שלמה המלך (בתנ"ך), איזופוס (יוון), לה-פונטיין (צרפת) וקרילוב (רוסיה).

בדרך כלל זהות היא דבר קבוע הנמשך לאורך זמן, אך בפועל, הזהות היא מורכבת, מגוונת ואף עשויה להשתנות. למעשה, לכל אחד מאיתנו יש זהויות רבות, המשתנות לעתים במשך החיים, ולעתים יש ביניהן גם מתחים וניגודים, כפי שעולה מן האגדה ההודית שלפניכם.

היה היה כפר הודי שכל תושביו היו עיוורים. באחד הימים יצאו שישה אנשים מן הכפר לטייל, ופגשו בדרכם אדם רכוב על פיל. הם אמנם שמעו בעבר על פילים, אך מעולם לא התקרבו לחיה האדירה. הם ביקשו מהרוכב שירשה להם לגעת בפיל, כדי לחזור אחר כך לכפר ולספר עליו לכולם. הרוכב הסכים. העיוורים נגעו בחיה וליטפו אותה, עד שלמדו כיצד נראה פיל. השישה חזרו לכפר נרגשים כדי לספר על חוויותיהם. אנשי הכפר התאספו סביבם כדי לשמוע על הפיל.

אמר הראשון: "הפיל הוא כמו קיר גדול." – "שטויות," התערב השני, "הפיל חלק מאוד וחד. לא הייתי משווה אותו לקיר אלא לחנית!" השלישי נכנס לדבריו: "מה פתאום! הפיל אינו דומה כלל לקיר או לחנית. הוא דומה לעלה ענק, והוא זז כשנוגעים בו." "לא נכון!" קפץ הרביעי, "אומר לכם איך נראה הפיל – הוא דומה לנחש ענק!" החמישי התנגד גם הוא, ואמר: "הפיל עגול ועבה כמו גזע עץ." העיוור השישי, שניתן לו לרכוב על גבו של הפיל, מחה במרץ: "איך ייתכן שאיש מכם אינו מתאר נכונה את הפיל? הרי הוא כמו הר ענק מתנודד מצד לצד!".

בני הכפר כעסו על העיוורים ששיטו בהם, והתפזרו לכל עבר. ואילו העיוורים המשיכו להתווכח בלהט, ויש אומרים שהם ממשיכים להתווכח עד היום... האם נוכל לעזר להם?

שאלות:

1. איך ייתכן שכל אחד מהעיוורים השיב תשובה שונה?

2. מהן המסקנות שתוכלו ללמוד ממשל זה? מהו לדעתכם הנמשל?

3. הבה ניישם את הרעיון של משל הפיל על חיינו: לו התבקשו אנשים שונים לתאר אותך, מה היה אומר כל אחד מהם? השלימו את הטבלה:

*15*

המתאר, תיאור שלי או של תכונה בולטת שלי

4. השוו בין התיאורים השונים. מה הסיבה להבדלים? האם יש תיאורים מנוגדים? האם יש תיאור נכון יותר מאחר?

5. מה, לדעתכם, מוסיף משל הפיל להבנת המושג 'זהות'?

אני, דתייה בן דור

*15*

לפעמים אני עצוב

ולפעמים – שמח.

לפעמים אני זוכר

ולפעמים – שוכח.

לפעמים אני שבע

ולפעמים – רעב,

לפעמים אני כועס

ולפעמים – אוהב.

אבל

אני תמיד נשאר אני

תמיד נשאר אני

תמיד נשאר אני.

לפעמים אני גדול

ולפעמים – קטן

לפעמים אני גיבור

ולפעמים – פחדן.

לפעמים אני ביחד

ולפעמים – לבד,

לפעמים אני באמצע

ולפעמים – בצד.

אבל

אני תמיד נשאר אני

תמיד נשאר אני

תמיד נשאר אני.

שאלות:

1. מיינו את ההבדלים שעובר המספר בשיר לפי סוגים שונים (לדוגמה: רגשות, מצב חברתי, וכד').

2. מדוע לדעתכם חוזר הפזמון "אבל אני תמיד נשאר אני"? האם אתם מסכימים לשורה זו?

3. השוו בין השיר ובין אגדת העיוורים והפיל: האם היצירות מנוגדות זו לזו או משלימות זו את זו? נמקו.

4. חוו דעתכם: אם אני משתנה כל הזמן, אז מי אני באמת?

ציוני דרך פרק ראשון יוצאים למסע הזהות

*16*

משימה: תעודת הזהות שלי

מלאו את תעודת הזהות שלפניכם:

תעודת הזהות שלי

- לאחר שסיימתם את הכנת 'תעודת הזהות' שלכם, עיינו בתעודות של חבריכם לכיתה.

- ניתן לקיים חידון בכיתה: זיהוי תלמידים על פי פרטים מתוך 'תעודות הזהות'.

- האם גיליתם דברים חדשים על חבריכם? האם תרצו להוסיף משהו לתעודת

הזהות שלכם?

*17*

נ.צ.2 "מי אני ומה שמי?" שם וזהות

*17*

איך נולדו שמות המשפחה?

השימוש בשמות משפחה הוא חדש יחסית בהיסטוריה. בעבר אדם זוהה בדרך כלל על ידי שמו הפרטי ועל ידי שם אביו (כגון: ר' משה בן מימון) או שם המקום שממנו בא (ניתאי הארבלי) או מוצאו (מרדכי היהודי, רות המואבייה), או תפקידו (ר' סעדיה גאון). כך אנו מוצאים במקרא, בדברי חז"ל ולאורך ימי הביניים. השינוי התרחש רק בסוף המאה ה-18 בממלכה האוסטרו-הונגרית, בימי הקיסר יוסף השני. ומאז, גם היהודים נדרשו לבחור לעצמם שמות משפחה ואף לשלם עבורם.

רוב שמות המשפחה שנקבעו מאז מציינים משלח יד (כגון: גלזר שפירושו בגרמנית – חייט; או מלמד, מורה), מקומות מוצא (כגון: אלפסי, מן העיר פס שבמרוקו), ותכונות גוף (כגון: לנג, שפירושו ארוך). אצל יהודים נמצאים גם שמות משפחה שמיוצגים בראשי תיבות. (כגון: כ"ץ, ראשי תיבות: כהן צדק).

(בספר תמונה של עץ ועליו שמות משפחה)

מדרש תנחומא

אוסף מדרשי אגדה (מעין פרשנות רעיונית) על חמשת חומשי תורה. הוא נקרא על שמו של רבי תנחומא בר אבא – חכם שחי בארץ ישראל בתקופת התלמוד, שרבות מאמרותיו מופיעות במדרש. החיבור המשיך להתגבש עד למאה ה-9 לספירה. הוא מכונה גם 'מדרש ילמדנו' בשל הפתיחה החוזרת בו: 'ילמדנו רבנו". בדומה לרוב מדרשי האגדה, הוא עוקב אחר סדר הקריאה בתורה של פרשיות השבוע. (במקורו התבסס על סדר קריאת התורה התלת-שנתי שנהג בארץ ישראל באותה תקופה.)

כששואלים אדם "מי אתה?" הוא ישיב בדרך כלל את שמו. השם מהווה חלק משמעותי ובלתי נפרד מן הזהות. למעשה, שמו של אדם אינו מלמד רק על זהותו האישית, אלא הוא קשור למעגלי זהות רחבים הרבה יותר. לעתים קרובות ניתן ללמוד מן השם על ארץ המוצא של אדם, על משפחתו, על עמו ודתו, על התקופה שבה הוא חי, על מאפייני התרבות שסביבו, ואפילו על עיסוקו ומעמדו הכלכלי והחברתי.

משימה

1. מהו מקור השם הפרטי שלך? שאל את הוריך מי העניק את השם, ומה היו נסיבות הענקתו? מה משמעותו?

2. האם אתה מזדהה עם שמך? האם הוא מתאים לך, לדעתך?

3. בדוק את המקור של שם המשפחה שלך; מה משמעותו? מתי וכיצד נוצר? לשם כך תוכל לראיין בני משפחה שונים: סבים, דודים וכו'.

שלושת שמותיו של אדם

כבר חכמינו במדרש ידעו להצביע על חשיבות שמו של אדם לזהותו האישית ועל המתח שטמון בו.

אתה מוצא שלושה שמות נקראו לו לאדם:

אחד מה שקוראים לו אביו ואמו,

ואחד מה שקוראים לו בני אדם,

ואחד מה שקונה הוא לעצמו;

טוב מכולם – מה שקונה הוא לעצמו.

על פי מדרש תנחומא, פרשת ויקהל, סימן א

שאלות:

1. מדוע המדרש מדבר על "שלושה שמות" של אדם? הרי לאדם יש בדרך כלל רק שם אחד!

2. הסבירו את שלושת השמות לפי המדרש, ופרטו מהם ההבדלים ביניהם. כיצד נקבע כל אחד מהם?

3. מדוע, לדעתכם, קובע המדרש שהשם "הטוב מכולם" הוא השם שאדם "קונה לעצמו"? ומה דעתכם, איזה מהשמות הוא החשוב ביותר, ומדוע?

*18*

לכל איש יש שם, זלדה

*18*

על בסיס דברי המדרש שלמדנו חיברה המשוררת זלדה את השיר המוכר שלפניכם, שאותו נהוג לקרוא או להשמיע בטקסי זיכרון שונים. השיר מדגיש את הקשר העמוק שבין האדם לשמו.

זלדה (1914-1984)

זלדה שניאורסון-מישקובסקי, משוררת ישראלית, נולדה באוקראינה למשפחה מיוחסת בחסידות חב"ד. בגיל 11 עלתה עם משפחתה לירושלים, שם למדה ציור ועבדה כמורה. שיריה של זלדה כתובים בסגנון חופשי, ללא משקל וחריזה. רבים מהם עוסקים בכמיהה אל הנשגב וניכרת בהם השפעתה של ההגות החסידית. אחד משיריה הידועים הוא "לכל איש יש שם", שנתפרסם בביצועה של חוה אלברשטיין ללחן של חנן יובל. בתרבות הישראלית נקשר השיר לזיכרון השואה, והוא מבטא את הרצון לזכור את שמותיהם של הנרצחים, ובכך לשמר משהו מאישיותם. ביום השואה מושמע השיר בטקסים רבים, וביד ושם נערך טקס הקראת שמות שכותרתו "לכל איש יש שם". שם השיר ניתן גם למפעל הנצחה של יד ושם, המתעד את שמותיהם של נספים שעדיין אינם ידועים.

לכל איש יש שם

שנתן לו אלוהים

ונתנו לו אביו ואימו

לכל איש יש שם

שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו

ונתן לו האריג

לכל איש יש שם

שנתנו לו ההרים

ונתנו לו כתליו

לכל איש יש שם

שנתנו לו המזלות

ונתנו לו שכניו

לכל איש יש שם

שנתנו לו חטאיו

ונתנה לו כמיהתו

לכל איש יש שם

שנתנו לו שונאיו

ונתנה לו אהבתו

לכל איש יש שם

שנתנו לו חגיו

ונתנה לו מלאכתו

לכל איש יש שם

שנתנו לו תקופות השנה

ונתן לו עיוורונו

לכל איש יש שם

שנתן לו הים

ונתן לו

מותו.

מתוך שירי זלדה

תמונות ילדים שנספו בשואה באתר הזיכרון "יד לילד" שבמוזיאון יד ושם בהר הזיכרון שבירושלים. האתר מנציח את זכרם של מליון וחצי הילדים היהודיים שנרצחו בשואה. ההנצחה כללת גם תמונות ילדים וכן את שמם וגילם של הנספים.

*19*

שאלות:

1. מדוע, לדעתכם, חוזרת בשיר השורה (שהיא גם שם השיר): "לכל איש יש שם"? מה היא מדגישה לדעתכם?

2. המשוררת זלדה הרחיבה את דברי המדרש שלמדתם לעיל. מיינו את המקורות השונים לשמו של אדם המוזכרים בשיר של זלדה לפי שלושת הסוגים שצוינו במדרש. האם יש "שמות" שלא התאימו לשום קבוצה? אם כן, הציעו קבוצה נוספת שלה הם יתאימו.

3. האם יש משמעות לסדר השמות בשיר? פרטו.

4. מה מוסיפים ה"שמות" שמפרטת זלדה להבנת זהותו של האדם?

(בספר תמונה של שמואל הוגו ברגמן)

שמואל הוגו ברגמן (1883-1975)

מהוגי הדעות הבולטים בישראל, ומראשי האוניברסיטה העברית בירושלים בראשית דרכה. נולד בצ'כיה, שם למד פילוסופיה. בצעירותו היה ברגמן פעיל בחוגים ציוניים-סוציאליסטיים בצ'כיה, והתוודע לאנשי רוח נודעים, בהם הסופר פרנץ קפקא והפילוסוף מרטין בובר. הוא עלה לארץ והשתקע בה ב-1920. חיבר ספרים רבים בפילוסופיה.

משם פרטי לשם משפחה

*19*

שמו הפרטי של אדם מדגיש את היותו יחיד ומיוחד, שונה מאחרים. אולם לאדם גם שם נוסף, המשותף לו ולאחרים: שם המשפחה שלו.

מה ההבדל בין שני השמות, ומהו היחס ביניהם? האם ניתן לוותר על אחד מהם? נעיין בדבריו של הפילוסוף פרופ' שמואל הוגו ברגמן על היחס בין שם פרטי ושם משפחה.

לאדם שני שמות: שם משפחתו (הנקרא על) שם אביו, ושמו הפרטי. כנושא של שם משפחתו משתייך האדם לעבר, משתייך למשפחתו. כל מה שקושר את האדם בלידתו, כל הירושה הטבעית שניתנה לו, והוא איננו יכול להשתחרר ממנה, כל זה מתרכז בשם המשפחה. (...) אבל יש לאדם גם שם פרטי, והשם הפרטי הזה מצהיר שהאדם הזה הוא אדם עצמאי, שהוא איננו כבול על ידי חוקי העבר או על ידי ירושתו, אלא שיש לו הווה ויש לו עתיד. (...) (מחד גיסא) שם משפחתו מזכיר לו לאדם שהוא איננו יכול להיות בן-אדם אם הוא מסרב להיות בן המשפחה, בעל היסטוריה; ומאידך גיסא, שמו הפרטי מזכיר לו לאדם את הפרטיות שלו, את התקווה הקשורה בו.

שמואל הוגו ברגמן, הפילוסופיה הדיאלוגית מקירקגור ועד בובר

שאלות:

1. מה ההבדל בין השם הפרטי ושם המשפחה, לפי הפילוסוף ברגמן?

2. לפי הקטע, מדוע שם המשפחה קשור בעבר, ואילו השם הפרטי – בהווה?

3. מה ניתן ללמוד על אדם משם המשפחה שלו? הביאו דוגמאות מן הכיתה.

4. מדוע, לפי ברגמן, אדם אינו יכול להשתחרר משם משפחתו? הרי הוא יכול לשנות אותו!

5. לפי המקורות שלמדת כאן, מהו הקשר בין שמו המלא של האדם ובין זהותו?

*20*

ישראל – שם פרטי שהפך לשם עם

*20*

רמברנדט, יעקב נאבק עם המלאך

ראינו כי המשפחה היא חלק חשוב בזהות. שמות המשפחה מחברים אותנו בדרך כלל לקהילות המוצא שלנו ולעם היהודי כולו. למעשה, ניתן לראות את העם היהודי כולו מעין משפחה מורחבת.

לפי התורה, ראשיתו של עם ישראל במשפחה אחת. ישראל הוא למעשה שם נוסף של יעקב אבינו, שהיה השלישי מבין שלושת אבות האומה, אחרי אברהם ויצחק. הוא בנם של יצחק ורבקה, ואחיו התאום של עשיו (הוא נקרא יעקב משום שבלידתו ידו אחזה בעקב עשיו); והוא גם אביהם של שנים עשר הבנים ('בני ישראל'). תולדותיו מתוארות בספר בראשית (פרקים כה-נ).

השם ישראל ניתן לו על ידי מלאך ה' אחרי מאבקם הלילי על שפת נהר יבוק. יעקב היה אז בדרכו חזרה לארץ כנען, אחרי עשרים שנות גלות בחרן. במאבק בין השניים גבר יעקב על המלאך, ובעקבות ניצחונו אמר לו המלאך: "לא יעקוב יאמר עוד שימך כי אם ישראל, כי שרית (נאבקת) עם אלוהים ועם אנשים ותוכל (וניצחת)" (בראשית לב, 29). בהמשך המלאך גם בירך את יעקב. גם אחרי שקיבל את שמו החדש, יעקב המשיך להיקרא בשני השמות, ובמשך הזמן השמות הללו התייחסו גם לעם כולו, למשל בפסוק: "מה טובו אוהליך:יעקוב, משכנותיך – ישראל" (במדבר כד, 5).

מעניין כי השם הלאומי שלנו – 'ישראל', מקורו למעשה בשמו הפרטי של אבי האומה, וביתר דיוק: בשם הפרטי החדש שניתן לו לאחר שגבר על קושי ברגע מיוחד בחייו. ניתן אולי לחשוב על הסמליות שבכך, ובכלל, על הקשר העמוק שבין שתי הזהויות – האישית והלאומית – של כל אחד מאיתנו.

שאלות:

1. מהי משמעות שינוי השם מיעקב לישראל, ומהו לדעתכם ההבדל בין שני השמות?

2. מדוע לדעתכם העם כולו נקרא על שמו של אבי האומה?

3. האם, לדעתכם, השם 'ישראל' מתאים לע

(בספר תמונה של מצבות)

אסטלת ישראל – מצבה מצרית המתארת את ניצחונותיו של פרעה מרנפתח. את שמה "מצבת ישראל" קיבלה המצבה בשל הממצא החשוב שבה, אזכור השם אי-סי-רי-אר, שזוהה על ידי החוקרים כ"ישראל'

*21*

"ואלה שמות בני ישראל..."-שם עברי כמקרה-מבחן לזהות

*21*

ראינו כי לשם יש חשיבות רבה לא רק מבחינה אישית, אלא גם מבחינה משפחתית ולאומית, ואולי אפילו מעבר לכך. ואכן, לכל אורך ההיסטוריה זוהו והזדהו יהודים באמצעות שמותיהם – הן השמות הפרטיים והן שמות המשפחה – ובכך בין היתר הם נבדלו מסביבתם הנוכרית.

יעקב רובלס מציג את אילן היוחסין של משפחתו, מצאצאי ה"נאסיון". פנמה סיטי, 1980

את חשיבות השם בזהות היהודית אנו רואים כבר בשלב מוקדם, בזמן שישראל הפכו לעם. פרשת 'שמות' בתורה, המספרת על בני ישראל ערב צאתם ממצרים, נפתחת במילים: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקוב איש וביתו באו: ראובן שמעון לוי ויהודה..." (שמות א, א).התורה מונה את שמותיהם הפרטיים של בני יעקב, אשר הפכו ברבות הימים לשמות של שנים-עשר שבטי ישראל. מדוע הספר העוסק בגאולה ובהצלה ממצרים פותח בפירוט שמותיהם של בני ישראל?

על כך משיב המדרש:

רבי הונא בשם בר קפרא אמר:

בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים –

שלא שינו את שמם,

ולא שינו את לשונם,

ולא אמרו לשון הרע,

ולא נמצא בהן אחד פרוץ בערווה (פריצה והפרה של גדרי הצניעות, ואולי רמז להתבוללות.)

לא שינו את שמם – ראובן ושמעון ירדו (למצרים), ראובן ושמעון עלו (לארץ

ישראל) (...)

ולא היו קורין לראובן – רופוס (...) ולבנימין – אלכסנדרא.

מדרש שיר השירים רבה, פרשה ד: מדרש ויקרא רבה, פרשה לב

מדרש ויקרא רבה

מדרש אגדה ארץ ישראלי על ספר ויקרא שנערך במאה החמישית לספירה. זהו מדרש אגדה לספר שכולו הלכה (ספר ויקרא עוסק בהלכות המקדש והכהונה). מדרשים מעוצבים במבנה קבוע של דרשה שנקרא "פתיחתא": המדרש פותח בפסוק מאחד מספרי התנ"ך (בדרך כלל מן הכתובים או הנביאים), ומסתיים בפסוק הראשון של הפרשה שאותה עומדים לקרוא בבית הכנסת. המדרש מציע קישור וחיבור בין שני הפסוקים וסביבם טווה דרשה רעיונית ארוכה.

שאלות:

1. מהן ארבע הסיבות לגאולה ממצרים, לפי המדרש? מהו, לדעתכם, הקשר ביניהן?

2. מדוע המדרש משבח את העובדה שישראל לא שינו את שמותיהם במצרים? מה עשוי היה לגרום להם לשנות את שמותיהם? (רמז: שימו לב לדוגמאות שהמדרש מביא לשינויי שמות.)

3. כיצד קשורות כל אחת מארבע הסיבות שהמדרש מציין להגדרת הזהות היהודית ולשמירתה?

*22*

משימה

1. לפניכם רשימת שמות. מיינו אותם בטבלה לפי מקורם, לדעתכם. (תוכלו לערוך מיון דומה לשמות תלמידי הכיתה.)

דוד, מרים, יוסי, ירדן, שון, אדם, גולדה, ג'קי, סתיו, דרור, שחר, מנדל, מתילדה, סעדיה, תמר, סיימון, אורי, הרצל, משה, מוש, דקל, ישראל, תום, טומי, בר.

2. מה אתם יכולים ללמוד מתרגיל זה ?

3. כיצד ניתן בעת קביעת שם ליישב את המתח שבין עבר והווה, ובין ייחודיות יהודית והרצון להשתלב בעולם, לדעתכם?

4. גם היום נושא השמות מעורר התלבטויות שונות, כגון:

- הורים מתלבטים אילו שמות להעניק לילדיהם, שמות עבריים או שמות לועזיים, בינלאומיים.

- אנשים מתלבטים, האם 'לעברת' את שמם מהגולה (שם פרטי או שם משפחה) כדי שיתאים לישראל.

דונו באחת ההתלבטויות הללו, הביאו נימוקים לכאן ולכאן, וחוו דעתכם.

שרוליק אופייני, בכובע טמבל, בסנדלים תנ"כיים ובמכנסיים קצרים, בכניסה למוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס בחולון

שרוליק – והזהות הישראלית

*22*

כשהחלו יהודים לעלות לארץ ישראל בתקופת הציונות, רבים מהם רצו לחולל שינוי עמוק בזהותם לעומת העבר והגלות. ביטוי ציורי לדמות החדשה של היהודי הוא דמותו של שרוליק, כינוי לדמות מצוירת המסמלת את מדינת ישראל מאז ראשיתה. את הדמות עיצב הקריקטוריסט והמאייר דוש (קריאל גרדוש), ניצול השואה שעלה לארץ מהונגריה. למעשה, שרוליק הוא שם חיבה לשם העברי המסורתי 'ישראל', אך בציורו של דוש הוא מציין דווקא את דמותו של 'היהודי החדש' שחי במדינת ישראל. שרוליק צויר בראשונה בשנת 1956, שנים ספורות אחרי קום המדינה, כנער צעיר לבוש מכנסי חאקי קצרים, נועל סנדלים תנ"כיים, חבוש כובע טמבל ובלורית מקורזלת מציצה ממנו. דמותו של שרוליק נתפסה כסמל של הישראלי ה'צבר', הגאה והבטוח בעצמו, בניגוד מוחלט לבן-דמותו, 'היהודי הישן', הגלותי והנרדף. מאז ועד היום התפתח שרוליק ועבר שינויים שונים (למשל, גיוס לצה"ל ועוד), אך תמיד נותר צעיר, תמים וחצוף כאחד. הוא ממשיך להופיע בקריקטורות בעיתונות, ביצירות אמנות ועוד.

שאלות:

1. התייחסו לדמותו של שרוליק: מדוע לדעתכם צויר כך? (התייחסו לפרטים שונים בציור, ולמה שהם מבטאים לדעתכם: תכונות, ערכים, אורחות חיים וכו'.)

2. מדוע, לדעתכם, השם הוא "שרוליק" ולא פשוט "ישראל"? (האם זה רק שם חיבה?)

*23*

3. לפניכם קריקטורה בנושא שמות בכיכובו של שרוליק.

מה אומרת הקריקטורה, לדעתכם? (שימו לב לשמות השונים הכתובים על כל בלון. אילו זהויות שונות מסתתרות בבלונים? מדוע על בלונים? ומדוע שרוליק מחזיק את כולם?)

4. עיינו בקריקטורה הבאה משנת 2004 (שאייר דודי שמאי, בהשראת דמותו של שרוליק המקורי). (היעזרו במנחה)

1. תנו כותרת לקריקטורה. מה היא מבטאת, לדעתכם?

2. האם אתם מסכימים לטענה המסתתרת בקריקטורה? נמקו.

3. כיצד, לדעתכם, קשורה הקריקטורה לדיון הקודם בנושא הזהות והאישיות?

4. אילו זהויות מסתתרות בחלקי הקריקטורה השונים?

5. ציירו ציור חדש, שבו תציגו את ההשתקפות הרצויה או הנכונה, לדעתכם, של שרוליק בן ימינו (בדמות נער בגילכם).

*24*

"למה לא היית זושא?"

*24*

התנועה החסידית שנוסדה במזרח אירופה במאה ה-18 הדגישה רבות את ייחודו של כל אדם, כלומר את הפוטנציאל המיוחד והחד-פעמי שלו. באגדה החסידית המפורסמת שלפניכם, השם הפרטי של האדם נושא את ההבטחה הטמונה בו, ועם זאת – את הקושי לממש אותה.

ר' זושא היה רגיל לומר: אם ישאלו אותי בשמים (לאחר פטירתי), למה לא הייתי אלימלך (אחי) – אדע מה להשיב.

אבל אם ישאלו אותי למה לא הייתי זושא – יסתתמו טענותיי (לא יהיה לי מה

להשיב).

שאלות:

1. מדוע קל להשיב על השאלה הראשונה ("מדוע לא היית אלימלך"), אך על השנייה ("מדוע לא היית זושא") – קשה להשיב?

2. הביאו דוגמה מחייכם למשמעותה של אמרה זו (למשל מתחום הלימודים או התחביבים).

3. מאילו סיבות אדם עשוי "לא להיות הוא עצמו"? האם ייתכן בכלל מצב כזה?

4. לפי הסיפור, עד כמה זהות האדם תלויה בו?

רבי משולם זושא (או זוסיא) מאניפולי (נפטר ב-1800)

רב חסידי נודע בפולין במאה ה-18. בצעירותו נדד ר' זושא בדרכים עם אחיו, ר' אלימלך. השניים פגשו את המגיד ממזריטש, ממשיך דרכו של הבעל-שם-טוב, שהיה מייסד החסידות, והתרשמו ממנו כל כך עד שהפכו לתלמידיו המובהקים. לימים היו שניהם לדמויות מפתח בעולם החסידות. ר' זושא נתמנה לרבי בעיירה אניפולי, והצליח לתקן את דרכם של רבים. כאשר הוכיח את בני העיירה על מעשיהם הרעים, היה מתוודה תחילה על חטאיו שלו. ר' זושא חי בדוחק רב, והפך בחייו לסמל של תמימות, ענווה וטוב לב.

"ומי אני?" – משימת סיום

*24*

לפניכם תרשים המציין מעגלי זהות והשתייכות שונים.

זהותי כיחיד/ה

זהותי כמתבגר/ת

זהותי כבן / בת למשפחה

זהותי כחבר קבוצות שונות

זהותי כישראלי/ת

זהותי כיהודי/יה

זהותי כאדם

עיינו בפריטים שבתמונות בעמוד הבא, וסמנו לאיזו מן הזהויות השונות שבתרשים מתאים כל פריט. (שימו לב, כל פריט עשוי להתאים ליותר מזהות אחת.) נמקו את השיבוצים שלכם.

1. הוסיפו פריט אחד משמעותי משלכם (שאינו מופיע ברשימה) לכל אחד ממעגלי הזהויות שבתרשים.

2. חישבו על מצב שבו עשויה להיות התנגשות בין הזהויות השונות שלכם, ופרטו כיצד, לדעתכם, תגיבו במצב זה. (למשל, התנגשות בין: זהות יהודית וזהות אישית; זהויות כמתבגר וכבן משפחה; וכיו"ב.)

3. אילו סוגים של זהות יהודית מסתתרים מאחורי התמונות שציינתם במעגל של זהות יהודית?

4. הרכיבו הדבק (קולאז') של הזהות שלכם באמצעות חלק מן התמונות הללו או תמונות אחרות שתבחרו, ותלו בכיתה.

*25*

*26*

נ.צ.3 "על פרשת דרכים" – על הבחירות שבמסע הזהות

*26*

מסע הזהות בגיל ההתבגרות מביא איתו אחריות, אבל גם עצמאות – חופש הולך וגובר לבחור את דרכנו ולעצב את מהלך חיינו. שני הדברים כרוכים זה בזה: ככל שיש לנו יותר עצמאות לבחור, אנו נושאים באחריות רבה יותר על בחירותינו. אולם הבחירות שאנו בוחרים בדרכנו מעוררות שאלות רבות, למשל: מהי הדרך הטובה ביותר שעלינו לבחור? האם יש רק דרך אחת כזו? ומה כדאי שניקח איתנו לדרך, כדי לעבור אותה בהצלחה?

רחוב בעיר פומפיי, איטליה

משימה

1. לפניכם ביטויים שונים שבהם מופיעה המילה 'דרך', התאימו את ההסברים הנכונים מתוך הרשימה שלמטה לביטויים שבטבלה.

הביטוי, ההסבר

2. מה ניתן ללמוד מן הביטויים השונים על סוגים שונים של דרך ועל הקשיים שהדרך טומנת בחובה?

"צאו וראו, איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם?"

*26*

דרכי החיים מזמנות לנו בחירות רבות: לגבי עצמנו (לימודים, בריאות, מראה וכו'), לגבי יחסינו לזולת (חברים, הורים, מורים, עוברי אורח וכו'), לגבי יחסינו לסביבה וכיו"ב. רגעי הבחירה הם רגעים משמעותיים, כיוון שהם מדגישים הן את העצמאות שלנו והן את האחריות שלנו למי שאנחנו.

לפניכם משנה ממסכת אבות המספרת על שאלה שהציג רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: מהי הדרך הישרה שראוי לאדם לדבוק בה? התלמידים הציעו תשובות שונות, כל אחד לפי דרכו.

מסכת אבות

מסכת בסדר נזיקין, שהוא הסדר הרביעי מבין ששת סדרי המשנה. מסכת אבות מצטטת דברי חכמה של התנאים מתקופת הבית השני ועד סוף תקופת המשנה, ומכאן שמה – 'אבות' – על שם אבות האומה וחכמיה. בניגוד למסכתות אחרות, היא אינה עוסקת בהלכה אלא בדברי חכמה, מוסר ומידות טובות, שכדאי לאדם לקיימם.

*27*

אמר להם (רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו):

צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם?

רבי אליעזר אומר: עין טובה.

רבי יהושע אומר: חבר טוב.

רבי יוסי אומר: שכן טוב.

רבי שמעון אומר: הרואה את הנולד.

רבי אלעזר (בן ערך) אומר: לב טוב.

אמר להם: רואה אני (מקבל, מסכים) את דברי אלעזר בן ערך, שבכלל דבריו דבריכם (דבריו כללים בתוכם את משמעות כל דבריכם).

אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם?

רבי אליעזר אומר: עין רעה.

רבי יהושע אומר: חבר רע.

רבי יוסי אומר: שכן רע.

רבי שמעון אומר: הלווה ואינו משלם...

רבי אלעזר (בן ערך) אומר: לב רע.

אמר להם: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך, שבכלל דבריו דבריכם.

משנה, מסכת אבות, פרק ב, משנה ט

רבן יוחנן בן זכאי

מגדולי התנאים (חכמי המשנה) ומנהיגו של היישוב היהודי בדור החורבן של בית המקדש השני ובשנים הראשונות שאחריו. בימי המרד הגדול (66-73 לספירת הנוצרים) התנגד רבן יוחנן לקנאים, וצידד בשלום ובהבנה עם הרומאים. לאחר החורבן הקים ביבנה מרכז רוחני חדש לאומה. הוא תיקן תקנות שונות לשם המשך קיומו של עם ישראל ותורתו למרות אבדן בית המקדש. הוא העתיק את מרכז הכובד של היהדות מן הפולחן במקדש אל לימוד התורה ואל גמילות חסדים. לרבן יוחנן היו חמישה תלמידים מובהקים, ובהם: רבי יהושע ורבי אליעזר, מגדולי החכמים של דור יבנה.

שאלות:

1. במשנה מופיעות ארבע הצעות שונות לדרך הישרה הרצויה. הסבירו כל אחת מן הדרכים.

2. פרטו מדוע העדיף רבן יוחנן את דברי ר' אלעזר בן ערך. האם אתם מסכימים עם עמדה זו?

3. תארו אירוע בבית הספר, שכדי להתמודד עמו נדרשת בחירה. בחרו שניים מבין החכמים, ותארו כיצד, לדעתכם, כל אחד מהם היה מתמודד עם התרחשות זו באופן שונה.

4. מהי עבורכם הדרך הישרה שכדאי לבחור בה? ומהי הדרך הרעה שכדאי להימנע ממנה?

משימה

המקור שלמדנו פותח בהנחיה: "צאו וראו...", ובעקבותיו נצא גם אנו מן הכיתה.

- קיימו סקר (למשל: בחצר ביה"ס, ברחוב, בבית) ובו תבקשו מארבעה אנשים – מבוגרים וצעירים – שישיבו לכם במילים ספורות, מהי לדעתם הדרך הישרה לבחור בה בחיים.

- הציגו בכיתה את התשובות השונות והשוו ביניהן (דמיון, שוני).

*28*

מחפשת את הדרך הישרה

*28*

חנה סנש 1921-1944))

לוחמת ומשוררת, שלמרות חייה הקצרים הפכה לסמל של אומץ לב, מסירות והקרבה עצמית. נולדה וגדלה בבודפשט שבהונגריה בבית מתבולל, אך בעקבות גילויי אנטישמיות הפכה ציונית. בהיותה בת 18 עלתה לארץ ישראל, למדה חקלאות והצטרפה לקיבוץ שדות ים. התגייסה לצבא הבריטי והתנדבה ליחידת צנחנים שנועדה לצנוח על אדמת אירופה, ולנסות לחבור אל הפרטיזנים כדי להציל קהילות יהודיות מידי השלטון הנאצי. במרץ 1944 צנחה חנה עם חבריה בקרואטיה, אך עם חציית הגבול להונגריה היא נתפסה על ידי המשטרה ההונגרית. למרות העינויים הקשים שעברה במשך חודשים, סירבה חנה לשתף פעולה. בת 23 הוצאה להורג; אפילו מול כיתת היורים, סירבה לכסות את עיניה, והישירה מבט אל גורלה. עצמותיה הועלו ונטמנו בהר הרצל. יצירותיה הספרותיות, ובהן יומנה האישי, ראו אור אחרי מותה. בין שיריה הנודעים, "הליכה לקיסריה", שאף הולחן.

בערב יום הכיפורים 11/10/1940 כתבה חנה סנש ביומנה האישי את השורות הבאות. בדבריה ניכרת גם השפעת התקופה – עיצומם של ימי מלחמת העולם השנייה.

ערב יום הכיפורים. גם הערב לא אצום, כי אינני מרגישה צורך בזה. הערך היחידי של הצום, לדעתי, הוא הבעת סולידריות עם כל היהודים בכל תפוצות העולם. אני מרגישה שיש לי דרכים אחרות להרגיש את השתייכותי ליהדות. אבל את תוכנו של היום אשמור – אבדוק את עצמי, אתוודה.

רצוני להתוודות, לתת דין וחשבון לעצמי, לתת דין וחשבון לאלוהים, זאת אומרת למדוד את חיי, מעשיי לעומת האידיאל הגבוה, הטהור ביותר אשר עומד לפני, להשוות מה שהיה צריך להיות לעומת מה שהיה.

אתחיל את הווידוי בשם האנושיות. אין חטא בעולם שאינו נכנס השנה לתוך העוונות, שבעתיים יותר מאשר כל השנים (...) חטאתי באדישות, בחוסר עשייה, במילים ריקות ללא מעשה, בבזבוז זמן וכוחות, בחוסר התחשבות עם הזולת, בקלות דעת, בחוסר אחריות. אבל דבר אחד נזקף לזכותי: חיפשתי תמיד את הדרך הישרה, השתדלתי ללכת בה והכרתי שזוהי הדרך היחידה שמן הראוי ללכת בה, לא לשם ההצלחה, כי אם לשם הביטחון הפנימי (...). התכנית לשנה החדשה – לימוד והתעמקות במקצוע, בשפה, וחיפוש הדרך. להיות בן אדם.

על פי: חנה סנש, יומנים, שירים עדויות, הוצאת הקיבוץ המאוחד

שאלות:

1. מהי משמעות יום הכיפורים עבור חנה סנש, כאדם חילוני?

2. מול מי מבקשת חנה סנש להתוודות, ומהי משמעות הווידוי עבורה?

3. מהם החטאים שעליהם מתוודה סנש? האם הם חטאים בעיניכם? נמקו.

4. מהי "הדרך" שראוי ללכת בה, לפי חנה סנש, ומהן המטרות שהציבה לעצמה לשנה החדשה?

5. לאור דברי חנה סנש, כיצד מתקשרים הימים הנוראים (ראש השנה ויום כיפור), הפותחים את השנה העברית, למסע הזהות של האדם?

*29*

הדרך שלא נבחרה

*29*

רוברט לי פרוסט

משורר אמריקני הנחשב בעיני רבים כאחד מחשובי המשוררים בשפה האנגלית. פרוסט חי בשנים 1874-1963, ובמהלך חייו זכה בארבע פרסי פוליצר לספרות. הוא ידוע בסגנונו הפשוט והישיר. נאמר עליו שהוא "הפך את שפתם של האנשים הפשוטים לשירה". השיר 'הדרך שלא נבחרה' (The Road Not Taken) הוא מהפואמות המוכרות והאהובות ביותר שלו משנת 1915.

לפניכם שיר של המשורר האמריקאי הנודע רוברט לי פרוסט. גם פרוסט מתמודד עם השאלה כיצד בוחרים דרך? קראו את השיר וענו על ה

שבעקבותיו.

הדרך שלא נבחרה

שתי דרכים נפרדו ביער עבות

לא שתיהן בשבילי; הצרתי על כך

נעצרתי מולן לזמן ממושך

לאורכה של אחת הרחקתי ראות

עד לנקודת פיתולה שבסבך

לשנייה אז פניתי, כמותה מפתה

ואולי במעט מצודדת יותר

רמוסה קצת פחות, כך לי נידמתה

עשביה שעליה פחות עבותה –

בעצם דמו הן כמעט בלי הכר

בשתיהן כאחת ריצד שם האור

על מרבד בתולי של עלי השלכת

אז אמרתי, לזו יום אחד עוד אחזור!

אך לא: שכן דרך נמשכת

ידעתי, מכאן לא אשוב עוד ללכת

ברבות הימים, בשנים הבאות

איאנח בחוזרי לספר איך אי-שם

משתי הדרכים שביער עבות

בחרתי בזו שהלכו בה פחות

ופה הרי כל ההבדל בעולם.

מתוך הארץ, "מוסף תרבות וספרות" 13/12/2002, תרגום: עדנה אולמן-מרגלית

שאלות:

1. הדובר בשיר מתלבט בבחירה בין שתי דרכים. מה מסמלות לדעתכם דרכים אלו?

2. על פי מה בחר המשורר בדרך המתאימה לו? האם, לדעתכם, זהו קנה מידה ראוי לבחירה בדרך?

3. רבן יוחנן בן זכאי, חנה סנש ושני תלמידים מכיתתכם נפגשו בערב קריאה, ובו קראו את השיר 'הדרך שלא נבחרה' של פרוסט. בעקבות השיר התפתח ביניהם דיון בנושא: איך בוחרים בדרך. כתבו את הדיון, והמחיזו אותו בכיתה.

*30*

משימת סיכום: צידה לדרך – מדוקטור סוס...

*30*

בהצלחה! הגיע היום. אתה יוצא למקומות נפלאים! אז שלום. עם רגליים בנעליים, עם שכל בראש תמצא את הדרך שלך, אל תחשוש. אתה יכול ויודע, מוכן ומזומן, ואתה הוא זה שיחליט לאן. תסתכל ברחובות מלפנים, מאחור, יש רחוב שתחליט: "לא כדאי לי לבחור". עם רגליים טובות, ועם שכל לחשוב, תיזהר לא ללכת ברחוב קצת לא טוב. אם בכלל לא תמצא אף רחוב שתאהב – תעזוב את העיר ותצא למרחב. אל שטח פתוח לאוויר ולרוח. שם קורים הדברים... כשיקרה הדבר אל תפחד, אל תזיע, תמשיך ותלך ותראה שתגיע...

דוקטור סוס, אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים

שאלות:

1. הוציאו מדברי ד"ר סוס עצות שונות לדרך, וכתבו אותן במילים שלכם.

2. אילו קשיים או סכנות אורבים בדרך, לפי הקטע?

3. מה מיוחד ב"דרך" של ד"ר סוס לעומת הדרכים האחרות שהוצגו למעלה?

4. כיצד עשויה "הדרך" של ד"ר סוס לסייע לנו בגיבוש זהותנו?

*31*

פרק שני: יוצאים למסע ההתבגרות

*31*

בפרק הקודם נגענו בשאלת הזהות הבסיסית ביותר – 'מי אני?' – וניסינו להבין כיצד זהות נקבעת ואיך היא מעוצבת. שאלת הזהות הופכת להיות משמעותית ביותר בעיקר בגיל ההתבגרות: זהו גיל שבו אנו מודעים במיוחד לזהות שלנו, מבקשים לראשונה לעצב אותה באופן שיתאים לנו, ליצור זהות עצמאית – תוך התמודדות עם המשפחה והחברה שסביבנו.

במהלך מסע ההתבגרות, לצד פיתוח הזהות האישית, אנו משתלבים יותר ויותר בקהילה שאנחנו משתייכים אליה: עם הזמן יותר לנו לנהוג בכביש ולהצביע בבחירות לכנסת, ונוכל לבחור לעצמנו מגמת לימוד ולאחר מכן מקצוע. אנחנו הופכים לאנשים עצמאיים יותר ויותר העומדים בזכות עצמם, ובמקביל לתהליך זה אנחנו רוכשים חברים חדשים ומוזמנים ליטול חלק פעיל יותר בחברה ובתרבות שלנו.

מה משתנה עם תהליך ההתבגרות? ללא ספק, בראש ובראשונה, הגוף משתנה ומתפתח. אבל יחד עמו משתנה גם הנפש, ואיתה גם התודעה ויכולת השיקול המוסרי. ההתבגרות מביאה עמה גם אחריות ויכולת בחירה. בפרק זה, ננסה לעקוב אחר תהליך זה ולשאול:

- האם ההתבגרות היא מהפך חד-פעמי שמתרחש בגיל זה או אחר – או תהליך מתמשך וארוך?

- איזה סוג של אחריות מביאה איתה הבגרות?

- כיצד משפיעה ההתבגרות על קשרי החברות שלנו?

*32*

משימת פתיחה: טקסי התבגרות

*32*

לפניכם תיאורים של שלושה טקסי התבגרות בתרבויות שונות בעולם. קראו אותם וחשבו:

- מה משותף לטקסי ההתבגרות השונים?

- מה ההבדלים ביניהם?

- מדוע, לדעתכם, נבחר טקס זה כטקס התבגרות?

נער משבט המסאי לבוש מסכה במהלך טקס חניכה

קטע א

נערים משבט המסאי שבקניה צריכים לעבור מבחני אומץ שונים כדי שיוכרזו בוגרים.

בעבר נהגו הנערים לצוד אריה כהוכחה לבגרותם, אך מיום שאריות הוכרזו חיות מוגנות האסורות בציד, פסק המנהג. באחד המבחנים שעדיין מתקיימים כיום, צריך הנער להחזיק בקרניו של פר ולהפיל אותו ארצה.

כדי לסמל את כניסתו של הנער לעולם המבוגרים, שורפים את כל צעצועיו ומגלחים את ראשו. בני השבט עורכים לכבודו חגיגה שנמשכת ימים אחדים. בשיא החגיגה נערך טקס מילה. אסור לנער להפגין רגשות כאב או פחד, ואם הצליח בכך, מוענק לו התואר 'לוחם צעיר' והוא רשאי לצוד ציפורים צבעוניות ולעצב מנוצותיהן כתר מפואר לראשו. נערים שחשפו את כאבם או את פחדם, ונכשלו בטקס המילה, רשאים לצוד אך ורק ציפורים שאינן צבעוניות.

שאלות:

1. מהם שלבי טקס המעבר של שבט המסאי?

2. מהן התכונות הנדרשות על מנת להיחשב כבוגר בשבט המסאי?

כומר מברך נערה במהלך טקס הקונפירמציה, נורבגיה

קטע ב

ה'קונפירמציה' היא טקס המתקיים במרבית הכנסיות הנוצריות, בזמן גיל ההתבגרות. משמעות המילה 'קונפירמציה' היא אישור מחדש של נדרי הטבילה. לרוב, במהלך הטקס, הנער או הנערה מצהירים בפני קהילתם על אמונתם הנוצרית, לאחר תהליך ארוך של לימוד. לעתים הנערים והנערות אף נשאלים על עקרונות הדת כחלק מהטקס. בנוסף, הנער או הנערה זוכים לברכה מידי הכומר במהלך הטקס. בזרם הפרוטסטנטי הקונפירמציה היא טקס מעבר מילדות לבגרות. היא כללת התחייבות של הנער או הנערה לפני חברי הקהילה ללכת בדרכו של ישוע. לקראת הקונפירמציה לומדים הילדים אודות האמונה הנוצרית ואודות החובות הדתיות: הם מתוודעים אל המשמעות של עשרת הדיברות ולתוכנה של 'תפילת האדון'. כמו כן נלמדת הצהרת האמונה, שזהו אחד מנוסחיה:

"אני מאמין באל, האב הכל-יכול, בורא שמים וארץ. אני מאמין בישוע המשיח, בנו יחידו, אדוננו. הוא הורה מכוח רוח הקודש ונולד מהבתולה מרים. הוא סבל תחת פונטיוס פילטוס, נצלב, מת, ונקבר.

*33*

הוא ירד לשאול. ביום השלישי הוא קם. הוא עלה לשמים, הוא יושב על יד ימינו של האב. הוא ישוב לשפוט את החיים ואת המתים. אני מאמין ברוח הקודש, בכנסייה... הקדושה, באחוות הקדושים, במחילת החטאים, בתחיית הגוף ובחיי נצח. אמן".

מתוך דבורה אמיר, ענת מוסקוביץ וצאלח סואעד, "לחיות בארץ הקודש, להכיר ולכבד: מעגלי הזמן בשלוש הדתות", הספרייה הווירטואלית של מט"ח

שאלות:

1. מה משמעות טקס ההתבגרות בכנסיה הפרוטסטנטית?

2. מה לומד הצעיר לקראת הטקס?

3. אילו עיקרי אמונה מקבל על עצמו הנוצרי הצעיר?

יניב סער, בן 13, נושא תפילה בבית הכנסת בתלפיות מזרח ירושלים, ביום בר המצווה שלו

קטע ג'

להלן תיאור טקס בר מצווה מהמאה ה-19 במרוקו. המאמר נתפרסם ב-1893 בתרגום לגרמנית

חגיגת בר המצווה חלה כאשר הנער הוא בן י"ב שנה ויום אחד. בהגיעו לשנה הי"ב אביו או רבו מלמדו סוגיא תלמודית באחת המסכתות חולין, מנחות, כתובות, עם המפרשים רש"י, תוספות, מהרש"א ועוד, לפי כישרונותיו ותפיסתו של הנער לילה לילה הוא משנן את השיעור, עד שהוא יודעו על בוריו ובעל פה.

כיוון שהנער עבר את גיל הי"ב, בוחנים אותו החכמים בחינה חמורה וממושכה, וביום הרביעי עורכים סעודה, שאליה מוזמנים הרבנים, ראשי בתי הכנסיות, ידידים וקרובים. ביום החמישי מתפללים שחרית בבית בר המצווה. ראש הרבנים מניח עליו תפילה (תפילין) של יד ואביו תפילה של ראש, בלווית שירה במקהלה. (...)

בין 'אשרי' ו'בא לציון' (שני קטעים במהלך התפילה) דורש הבר מצווה את דרשתו. דממה כבדה שוררת בין הנאספים, מפני שהדרשה מובנת גם לנשים, בהיותו מתרגם את דבריו ללשון הערבית. החכמים מתפלפלים איתו. בתום הדרשה, הקרואים עונים בברכה לעומתו: 'חזק וברוך! יגדיל תורה ויאדיר!'

בר המצווה עוזב את דוכנו, ניגש לכל אחד מהציבור ותיק התפילין בידו, מברכו בהושטת יד והללו מקריבים לו דורונות (מתנות). אחרי כן הוא ניגש אל הנשים לקבל מהן תשורות (מתנות). גם ההורים מעניקים לו אז ביד רחבה. את המתנות שקיבל, הוא מוסר לרבו.

מתוך אתר שיטים, http://www.chagim.org.il

שאלות:

1. מהם השלבים של טקס בר המצווה במרוקו?

2. מהן התכונות הנדרשות על מנת להיחשב בוגר בחברה היהודית?

*34*

נקודות ציון

*34*

נ.צ.1 התבגרות תהליך או מהפך?

*34*

במהלך מסע ההתבגרות ישנם רגעים מיוחדים שבהם אנו עוברים שינוי חד, מעין 'רגעי מהפך': עד יום מסוים אסור היה לנו לנהוג, ומרגע שחגגנו את יום ההולדת – מותר! אבל האם באמת המעבר מילדות לבגרות הוא כה חד? האם לא התחלנו להתבגר הרבה לפני שגיל ההתבגרות התחיל רשמית? והאם אנחנו לא ממשיכים להתבגר גם הרבה אחר כך? יש הטוענים שבדורנו גיל ההתבגרות מתחיל מוקדם יותר מבעבר, בסביבות גיל תשע או עשר – ויכול להמשיך אפילו עד גיל שלושים! אם כן, מה המקום של כל אותם רגעי מהפך בתוך הרצף הארוך של ההתבגרות?

יונתן אוחיון וחבר ממתינים לצלצול לפני כניסתם לכיתה א

תורת ההתפתחות

*34*

משנה ידועה זו מתוך מסכת אבות מחלקת את חיי האדם ליחידות גיל וזמן ומאפיינת כל יחידה.

המשנה מניחה, כפי שהיה מקובל בעולם ההלניסטי, כי בכל פרק זמן בחייו של האדם, הוא עובר משלב אחד למשנהו.

הוא (יהודה בן תימא) היה אומר:

בן חמש שנים למקרא (לימוד מקרא וקריאה);

בן עשר למשנה (לימוד המשנה,שינון);

בן שלוש עשרה למצוות;

בן חמש עשרה לתלמוד (לימוד דבר מתוך דבר);

בן שמונה עשרה לחופה (נישואין);

בן עשרים לרדוף (אחר הפרנסה);

בן שלושים לכוח (כוח צבאי ופיזי);

בן ארבעים לבינה (לתבונה והבנת העולם);

בן חמישים לעצה (ליכולת לייעץ לצעירים)

בן שישים לזקנה.

בן שבעים לשיבה (שלב מתקדם בזקנה);

בן שמונים לגבורה (היכולת להתמודד למרות הקשיים של הזקנה);

בן תשעים לשוח (כפיפות קומה וקשיים פיזיים גדולים);

בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם.

משנה, מסכת אבות, פרק ה, משנה כד

שאלות:

1. מה ייעודו של בן חמש? מה החידוש העיקרי בחייו של בן השלוש עשרה? מה תפקידו העיקרי של בן שמונה עשרה? מה תפקידו העיקרי של בן שלושים? מה תפקידו העיקרי של בן חמישים?

2. מהו גיל הבגרות והאחריות, לדעת המשנה? נמקו את עמדתכם.

*35*

סב ונכדו לומדים תורה, תל אביב 1934

משימה

יהודה בן תימא נוסע במכונת הזמן ומגיע לתקופתנו. הוא לומד את החברה, את החוקים ואת המנהגים, ומחליט להתאים את המשנה לתקופתנו. השלימו את המקומות החסרים במקור שלפניכם, כך שיתאימו לימינו. אפשר לכתוב עבור גיל מסוים כמה דברים, ואפשר להוסיף גילים שהמשנה אינה מציינת, לדוגמה: 'בן שבע עשרה לנהיגה' וכדומה.

שאלות:

1. האם, לדעתכם, ההתבגרות היא תהליך, או שהיא מתרחשת בגיל מסוים? נמקו את תשובתכם.

2. האם, לדעתכם, כולנו עוברים את כל השלבים המוזכרים במשנה?

*36*

על קוצים והדסים

*36*

"זה נותן חוחו"

במשנה שלמדנו, ראינו שהתפתחותו הגופנית והנפשית של האדם היא תהליך הדרגתי ומתמשך.

לעומת הגישה שבמשנה, המקור שלפנינו מציג עמדה שונה. המדרש שלפנינו לומד מסיפור התבגרותם של עשיו ויעקב על מרכזיותו וחשיבותו של גיל שלוש עשרה בתהליך ההתבגרות.

"ויגדלו הנערים (ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקוב איש תם יושב אוהלים)" (בראשית פרק כה, פסוק כז)

רבי לוי אמר:

משל להדס ועצבונית (שיח קוצני),

שהיו גדילים זה על גבי זה (שזורים זה בזה)

וכיון שהגדילו והפריחו (שגדלו ופרחו, לבלבו),

זה – נותן ריחו, וזה – חוחו (קוציו).

כך, כל שלוש עשרה שנה שניהם (יעקב ועשיו) הולכים לבית הספר, ושניהם באים מבית הספר,

לאחר שלוש עשרה שנה זה (יעקב) היה הולך לבתי מדרשות (בתי מדרש), וזה (עשיו) היה הולך לבתי עבודת כוכבים (עבודת אלילים)...

מדרש בראשית רבה, פרשה סג

מדרש בראשית רבה

מדרש אגדה לספר בראשית, שנוצר בארץ ישראל ונערך במאה החמישית או השישית לספירה. פירוש השם 'רבה' הוא 'הגדול' בארמית. מדרש בראשית רבה נכלל באסופה של ספרי מדרש שנערכו בתקופות שונות, ומכונים 'מדרש רבה'. בראשית רבה כלל דרשות, סיפורים, משלים וחידודים לשוניים. כנראה, במקור נאמרו דרשות אלה בעל-פה לפני הציבור בבתי כנסת, ורק אחר כך הועלו על הכתב.

דרשה, מדרש

הדרשה (או המדרש) היא אחת הדרכים שבהן פירשו חז"ל פסוקים מהמקרא. הדרשה מבארת את הכתוב ומפיקה ממנו לקחים. המילה דרשה לקוחה מהשורש ד-ר-ש, והוראתו: שאל, חקר, למד.

הדרשות הרבות שדרשו חכמים פזורות על פני הספרות התלמודית כולה, אולם יוחדו לה גם ספרים מיוחדים הנקראים מדרשים.

שאלות:

1. כתבו בלשונכם את המשל ואת הנמשל.

2. על אלו ביטויים מתוך הפסוק מבוסס המדרש?

א. במה בוחר כל אחד מהאחים כשהם מגיעים לגיל שלוש עשרה?

ב. מה היו, לדעתכם, הגורמים שהשפיעו על האחים לבחור את דרכיהם בחיים?

ג. האם אתם מסכימים עם הפרשנות שנותן המדרש לסיבות שלפיהן בחר כל אחד מהאחים בדרכו? הסבירו.

3. האם לפי המדרש 'על קוצים והדסים', ההתבגרות היא תהליך מתמשך או שהיא מתרחשת בבת אחת? הסבירו.

משימה

כמו על יעקב ועשיו, גם עלינו משפיעה המשפחה ומשפיע בית הספר. נסו לבדוק באמצעות הטבלה שלפניכם כיצד משפיעים עלינו המשפחה ובית הספר:

משפחתי משפיעה עליי בדברים אלה:

בית הספר משפיע עלי ב-

השוו ביניכם: האם בית הספר משפיע על כלכם במידה שווה?

*37*

נ.צ.2 האחריות שבבגרות

*37*

מרי אנדריסן, פסל של אנה פרנק, מוצב סמוך לביתה באמסטרדם

ההפיכה לאדם בוגר מביאה עמה סדרה חדשה של זכויות וחובות. בחברה המודרנית, למשל, אדם בוגר יכול להצביע בבחירות, לנהוג ולשתות אלכוהול – והזכויות האלה עצמן מביאות איתן אחריות חדשה: למשל, לנהוג בזהירות. מתוקף האחריות שמצפים לה מהאדם הבוגר, הוא גם יכול להיענש על פי חוק בצורה חריפה ומקיפה יותר מאשר קטין. מהו הקשר בין התהליכים הנפשיים והפנימיים המתרחשים בנו כאשר אנו מתבגרים, לבין האחריות החברתית והחוקית שאנו כבוגרים צריכים לשאת?

גם הנפש משתנה

*37*

המקורות שלמדנו עד כה עסקו בעיקר בהתפתחויות הגופניות, האישיותיות והמוסריות של המתבגר, ובחובות המוטלות עליו משעה שהוא נחשב בוגר. הקטע הבא, מתוך יומנה של אנה פרנק, שאותה כבר פגשנו בפרק הקודם, מתאר 'מבפנים' את התהליכים העדינים והמורכבים של ההתבגרות:

פלא הוא בעיני, מה שמתרחש בי, ואיני מתכוונת רק לתופעות הגופניות החיצוניות, אלא למה שמתחולל בתוכי. דווקא מפני שאיני מדברת עם אף אחד על עצמי ועל הדברים האלה, אני מדברת עליהם עם עצמי... ואני, כיוון שבקושי מלאו לי שלוש-עשרה שנים כשהגעתי לכאן, התחלתי מוקדם יותר להרהר בעצמי ולדעת שאני 'אדם בזכות עצמו'.

אנה פרנק, יומן

שאלות:

1. אנה פרנק מתארת בהתרגשות את השינויים המתרחשים בתוכה. לאילו שינויים היא מתכוונת?

2. מדוע, לדעתכם, היא אינה מדברת על שינויים אלה עם בני אדם אחרים?

3. אנה כותבת שהיא "אדם בזכות עצמו". מה כוונתה בכך?

4. מהם הרכיבים העיקריים של אותו "אדם בזכות עצמו", שאנה מספרת עליו?

5. האם נוכל לקבוע שעצמאות היא קריטריון לבגרות?

6. עד כמה קריטריון כזה היה נכון בימי חז"ל, ועד כמה הוא נכון בימינו?

ברקע: אנה פרנק. צילום משנת 1942

*38*

הבגרות שבאחריות

*38*

מרטין (מרדכי) בובר, (1878-1965)

חוקר, פילוסוף והוגה יהודי, מעבד מעשיות, מחנך ומרצה באוניברסיטה העברית. עיקר כתביו של בובר עסקו בתודעה דתית, ביחסים בין-אישיים ובענייני קהילה. מפעליו המרכזיים היו איסוף וסיפור מחדש של מעשיות חסידיות (בין השאר בספרים" אור הגנוז" ו"גוג ומגוג"), תרגום התנ"ך לשפה הגרמנית ופיתוח משנתו הדיאלוגית.

הפיכתו של נער לבר מצווה, אין משמעה שמכאן ואילך עליו לקיים מצוות. כשהנער מגיע לגיל שלוש עשרה אין הוא עובר מעולם של היעדר מצוות ונכנס לעולם של מצוות. חלק מן המצוות היה חייב לקיימן עוד קודם לכן, וחלק מן המצוות יתחיל לקיים רק מאוחר יותר. משמעותו של המושג 'בר מצווה' היא שהמצווה אינה מוטלת עליו, אלא הוא מקבלה מרצון.

"אמר רבי אלעזר: צריך אדם להיטפל בבנו עד שלוש-עשרה שנה, ומכאן ואילך צריך הוא לומר: 'ברוך שפטרני מעונשו של זה'" (מדרש בראשית רבה, פרשה סג).

עד עתה היה על האב לשאת באחריות למעשה הבן. עכשיו היא ניטלה ממנו. מעכשיו, על הבן עצמו לשאת באחריות על מעשיו. מה שהוא עושה מעכשיו הוא עושה כאחראי.

אבל לא די בזה. עד עתה הנער לא היה צריך לבחור ולהכריע,- הוא היה חי באווירה ניטרלית, סתמית, שעדיין אין בה שום הכרה של הכרעה – אין ברירת הדרך. אבל מכאן ואילך עליו לברור ולהכריע ימינה או שמאלה, דרך אל האמת או דרך אל השקר, הוא אינו יכול להישאר בחוסר ברירה והכרעה. הוא צריך לתפוס בעצמו את האמת; מי שאינו עושה כך, השקר תופס אותו בטרם ירגיש. אולם, מה הכוונה שעכשיו מתחילים לברור ולהכריע? הכוונה היא שעכשיו מתחיל להיגלות מי הוא האיש הזה. עד עתה היה הנער רץ בעדר עם כל השאר, מעכשיו צריך ללכת בדרך של עצמו, באחריות של עצמו. כאן ניכר הוא בתכונתו הוא; כאן הוא מכיר את עצמו בתכונתו. יתר על כך: על ידי הכרעה אחראית, מוכרע באמת מי הוא.

על פי מרטין בובר, דבר אל בני המצווה

שאלות:

1. בידי מי האחריות עד גיל שלוש עשרה?

2. מה משתנה בגיל שלוש עשרה?

3. הקטע דן בהתבגרות מוסרית – בהבנה מה טוב ונכון, ומה רע ושגוי.

א. הביאו ציטוטים מן הטקסט המוכיחים את הקביעה הזו.

ב. על פי מה מוכרע אם נער הוא מוסרי אם לאו?

4. "עד עתה היה הנער רץ בעדר עם כל השאר, מעכשיו צריך ללכת בדרך של עצמו" – האם משפט זה תואם, לדעתכם, את גיל בר המצווה? נמקו את תשובתכם.

5. האם ההתבגרות הפיזית מסייעת להתבגרות המוסרית או מקשה עליה?

6. האם ההתבגרות הנפשית מסייעת להתבגרות המוסרית או מקשה עליה?

*39*

משימת סיכום

*39*

מלאו את הטבלה שלפניכם

- ההתבגרות נפרשת היום על שנים רבות, והיא מגיעה לפחות עד גיל שמונה עשרה. אילו מבין רכבי ההתבגרות נראים לכם הרכיבים המשמעותיים ביותר בגילים שתים עשרה / שלוש עשרה? נמקו את תשובתכם.

(בספר תמונה של נערה ונער יושבים על דשא ונער קופץ מאחוריהם)

*40*

נ.צ.3

*40*

גוסטב דורה, הנביא מיכה מוכיח את העם

בגיל ההתבגרות, חברים הופכים לחלק משמעותי ומרכזי יותר ויותר בתהליך שבו אנו מעצבים את זהותנו: אנחנו משווים את עצמנו לחברים שסביבנו, מנסים להיות דומים להם או דווקא לייחד את עצמנו מהם, ודעתם עלינו לעתים חשובה לנו הרבה יותר מדעתם של הורים ומורים.

אפשר להציע שני סוגים מרכזיים של חברות: חבר מסוג אחד הוא אותו חבר שנמצא למעננו תמיד, שמוכן לקבל אותנו כמו שאנחנו בלי ביקורת ובלי שיפוט. סוג שני של חבר הוא אותו חבר שיתווכח איתנו, יוכיח אותנו, יציע לנו הצעות קוסמות, חבר שלא תמיד נדע מה עמדתו ואיך הוא יגיב כלפינו – אבל נדע שתמיד יהיה ישר ונאמן לעצמו ויאתגר אותנו בחשיבה ובמעשה. כל אחד משני טיפוסי החברים הללו יכול להיות חבר מאוד טוב, קרוב ונאמן – אבל כל אחד מהם מביא משהו אחר ליחסי החברות. בנקודת הציון הזו נכיר את שני טיפוסי החברים הללו, ונשאל: איזה סוג חבר מתאים יותר לכל אחד ואחד מאיתנו? איזה מין חבר אני לחברי? מה אנחנו מקבלים ומה אנחנו נותנים ביחסי החברות?

חברות כואבת

*40*

רבי משה לייב מסאסוב (1745-1807)

מגדולי אדמו"רי החסידות. נודע באהבתו הגדולה לכל יהודי, ובדאגתו לעניים ולסובלים. בסיפורת החסידית מרובות המעשיות על אודות מעשי הצדקה שלו ומאמציו בפדיון שבויים. רבי משה לייב התפרסם בהתלהבותו העצומה והיה בין הבולטים ביצירת הניגון והריקוד החסידיים.

חברות מזוהה אצלנו בראש ובראשונה עם קרבה ואהבה. מחברות שכזו אנו מצפים להזדהות, להבנה ולתמיכה, כפי שעולה מהסיפור החסידי שלפניכם:

ר' משה לייב (מסאסוב) היה אומר:

כיצד לאהוב את הבריות, למדתי מאיכר אחד.

אותו איכר אכל ושתה עם איכרים אחרים בבית-מרזח.

זמן רב שתק ככל חבריו, אבל כשנתעורר לבו בשל יין, אמר אל שכנו:

"אמור-נא, אוהב אתה אותי או אין אתה אוהב אותי?"

הלה השיב:

"אני אוהב אותך מאוד".

ושוב אמר:

"אתה אומר: אני אוהב אותך, ואי (ואין) אתה יודע מה אני חסר.

אילו אהבת אותי באמת, היית יודע".

אותה שעה למדתי:

אהבת הבריות פירושה לחוש בצורכיהם ולישא עמם (ולסבול איתם) בצרתם.

מרטין בובר, "כיצד למד את האהבה", אור הגנוז

שאלות:

1. מה למד רבי משה מהכפריים?

2. תארו מקרה שבו חבר טוב לא שם לב לכאבכם. כיצד הרגשתם?

3. האם היכרות עם קשייו וכאביו של חבר מספיקה לידידות אמת?

*41*

אומר לו לטובתו

*41*

יוחנן אוחיון וחבר

האם חבר אמיתי תמיד צריך לתמוך בנו לא משנה מה נעשה? לעתים, חברות טובה ונאמנה באה לידי ביטוי דווקא במוכנות של אדם לעמוד מול חברו ולהוכיח אותו על מעשיו. בהלכה שלפניכם הרמב"ם מפרט כיצד יש להגיב כאשר החבר אינו נוהג כראוי:

הרואה חברו שחטא או שהלך בדרך לא טובה – מצווה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך".

המוכיח את חברו – בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום (אלוהים) – צריך להוכיחו בינו לבין עצמו (ביחידות כאשר איש אינו שומע), וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו.

רמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות, פרק ו, הלכה ז

שאלות:

1. מה יעשה החבר הרואה שחברו עושה מעשים רעים?

2. מדוע השיחה צריכה להתנהל בארבע עיניים, בין שני החברים בלבד?

3. האם קל לשכנע את החבר שהשיחה היא רק לטובתו?

4. לפניכם שלושה מקרים:

- דנה שמה לב שרונה חברתה איננה אוכלת דבר בבית הספר ובהיחבא זורקת את האוכל שהיא מביאה מהבית לפח האשפה.

- גיל שם לב שיותם מכין לעצמו דפים עם נתונים לפני כל מבחן ומחביא אותם בקלמר. לאחר מכן הוא מעתיק מהם במבחן.

- אור שם לב ששגית מעליבה פעמים רבות את תום, אחותה התאומה.

בחרו אחד משלושת המקרים. הכינו שיחה בין שני החברים, על פי הכללים שקובע הרמב"ם, והציגו את השיחות בפני הכיתה.

מהו חבר?

*41*

פעמים רבות הרצון להשתייך למעגל חברים גורם לנו לטשטש תכונות וקווי אופי מיוחדים לנו. הטקסט שלפניכם מאפיין חברות אמיתית כיחסים המאפשרים לכל אחד לשמור על אישיותו הייחודית.

הנה אומר לך: חבר הוא אדם אשר איתו תעז להיות אתה עצמך (...) הוא לא יצווה עליך ללבוש דבר על גופך, רק יבקש כי תהיה אתה עצמך. הוא לא ירצה כי תהיה טוב או רע יותר (...) תוכל לומר את כל אשר תחשוב, כל עוד אתה הוא באמת. הוא מבין את כל הניגודים באופייך שבגללם שופטים אותך האחרים שלא כדין (...). הוא מבין. אינך חייב להיות זהיר. אתה יכול להשמיצו להזניחו, לסבול אותו, ומה שטוב מכל, אתה יכול לשתוק איתו. אין זה משנה, הוא מחבב אותך (...) הוא מבין, כן, הוא מבין. אתה יכול לבכות איתו, לחטוא איתו, לצחוק איתו, להתפלל איתו, ועל הכל, יותר מכל – הוא רואה, הוא מכיר וגם אוהב אותך. חבר? מהו חבר? רק זה, אני חוזר, אשר איתו תעז להיות אתה עצמך.

מתוך ריימונד בראד, שפת הידידות

*42*

(בספר תמונה של שני חברים מחובקים הולכים)

א. כיצד חבר מאפשר לאדם להיות הוא עצמו?

ב. דין מגיעה לבית הספר עם חולצה בצבע סגול זוהר, שללא ספק אינה מחמיאה לה. חברותיה עומדות מולה ומגיבות:

שחר: דין, איזו חולצה מדהימה!

עדי: החולצה... אההה... מדגישה את הצבע הכחול של העיניים שלך, וזה נחמד.

מאיה: חולצה מאוד... מעניינת... ייחודית. מפתיעה. כן, מאוד מפתיעה.

טל: דין, הפעם הגזמת. זה מחריד.

נגה: (לא מתייחסת לחולצה כלל ומחליפה נושא).

מי מהחברות, לדעתכם, התנהגה כחברה טובה? ומי מהן מאפשרת לדין להיות "היא עצמה"? הסבירו.

שאלות:

1. האם, לדעתכם, החבר המתואר בקטע הוא החבר האידיאלי? נמקו את תשובתכם.

2. האם חבר שאומר את האמת ומעמיד מולנו מראה, שממנה משתקפים גם דברים שאינם נעימים, יכול להיות החבר המתואר בקטע?

משימת סיכום

*42*

לפניכם אמרות ופתגמים בנושא 'חברות'. שבצו אותם בטבלה, לפי הדמות המתאימה להם בכל אחד משלושת הקטעים שלמדנו.

- בידי אנשים שנאהב יש כוח רב ביותר להכאיב לנו. (פרנסיס ביקון)

- אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה. (מדרש בראשית רבה, פרשה ס, סימן ט)

- תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם. (רבי אלימלך מליז'נסק)

- ידידות שאין ביכולתה להתנגד למעשיו המגונים של חבר אינה ידידות. (אמיל שרטייה)

- מי שאוהב אותך מאוד גורם לך לבכות. (מיגל דה סרוואנטס)

- הרואה חברו שחטא או שהלך בדרך לא טובה – מצווה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא. (הרמב"ם)

- חבר נחוץ לו לאדם יותר מאש וממים. (תיאודוס)

- הדרך הטובה ביותר לרכוש חבר היא להיות חבר. (ראלף ואלדו אמרסון)

- חברה לעולם לא תגיד "אמרתי לך" – גם אם היא באמת אמרה. (וונדי ג'ין סמית)

*43*

פרק שלישי: מרוץ שליחים אני כחוליה בשרשרת הדורות

*43*

כולנו מקבלים דברים רבים מהורינו, מסבינו, מהדורות הקודמים לנו. כאשר אנחנו מצטרפים לקהילה כשותפים בוגרים – זהו הזמן גם לבחון מה היא הקהילה הזאת? מה אנחנו מקבלים מתרבותה? מה עובר בגנים, ומגיע אלינו בתורשה, מהורי-הורי-הורינו – ומה הוא מורשת חברתית ותרבותית?

בתרבות היהודית, למונח 'מסורת' יש מקום מרכזי, טעון ומורכב. מצד אחד, התרבות היהודית מביאה איתה. מסורת עשירה וארוכת שנים, ארון ספרים וטקסים שעוברים מדור לדור. מצד שני, משמעותם של המקורות והטקסים הללו איננה תמיד יציבה וחד-משמעית, וכל דור ודור מעצב אותם מחדש בהתאם להבנתו, לתמונת עולמו ולערכיו.

שני צדדים אלה של המסורת באים לידי ביטוי ברעיון היהודי של 'תורה שבעל-פה'. בשונה מהתורה שבכתב, כלומר הספר הכתוב והחתום, התורה שבעל-פה היא מערכת של פרשנויות לתורה שעוברת על-פה מדור לדור. כך, כל דור הוא חלק משרשרת המסירה של התורה שבעל-פה: הוא מקבל אותה מהדור הקודם לו ומעביר אותה הלאה לדור שאחריו. מצד שני, כיוון שמדובר במסירה בעל-פה – ולא בספר חתום ויציב – הרי הפרשנויות בהכרח משתנות במסירה מדור לדור, וכל דור מפרש מחדש את המורשת שקיבל.

- באיזו מורשת אנחנו משתלבים?

- מה נרצה להעביר הלאה – ומה נבקש להשאיר מאחור?

- האם אנחנו רשאים לשנות את המסורת, לפרש אותה ולעצבה מחדש?

*44*

משימת פתיחה: כוס הקידוש של סבא רבא, אסתר שקלים

*44*

בשבת בר-מצווה

העניק לי אבא

את כוס הקידוש

של סבא רבא,

פיאלה ברכה (פיאלה ברכה – בשפה הפרסית-יהודית: 'כוס הברכה', כינוי לגביע הקידוש)

של ר' אברהם חכמזדה (חכמזדה – שם משפחה פרסי-יהודי שמשמעותו 'בן הרב')

שהייתה

כולה כסף טהור נוהר

במין נוגה אור בוער

ועליה בולטים עיטורים

מגן דויד ומנורה בת שבעה קנים

כזוהר הרקיע מזהירים.

כשסבא רבא על היין קידש

קרנו פניו כמו להב של אש

משק כנפי מלאכי עליון

ליוהו זקוף בהדר וגאון.

וכשנולדתי אני

בן בכור לאבי

קיבל הוא מסבי

את הכוס ההיא:

דורון להמשך השושלת

אות לחוליה בשרשרת.

הניחה אבי במזנון למזכרת

ומצא לשתיה כוס מודרנית,

אחרת.

בשבת בר-מצווה

העניק לי אבא

את הכוס בסלון

ששכבה כלומה במזנון.

דהה המגן באבק השנים

הכסף דעך, כהו הקנים

ורק זיק של ברק, מין גחלת

לוחשת

ניבט מהכוס, קורא לי לגשת.

ולאותו הנוגה נכספתי כלי

את זוהר האש לחשוף בעצמי

נטלתי הכוס וסבא עימי

ורחש כנפיים לוחש באוזני:

"יום השישי ויכולו השמים

ויכול אלוהים... מכל מלאכתו...“

ואני

את מלאכתי

רק התחלתי.

מתוך: שרקיה. השיר נכתב עבור פרויקט חקר שורשים בבתי הספר.

שאלות:

1. מה מיוחד בכוס של סבא רבא?

2. מה מעבירה הכוס לנין?

3. אילו מסורות עוברות עם הכוס מדור לדור? האם נוספו במהלך הדורות מסורות חדשות, לדעתכם?

4. באיזו מלאכה מתחיל הנין?

5. דמיינו וכתבו היכן תימצא הכוס בעוד עשרים שנה, ואיזה שימוש ייעשה בה?

כוס קידוש, טהראן, המאה ה-20

*45*

נקודות ציון

*45*

נ.צ.1 שרשרת המסירה

*45*

כפי שנאמר במבוא לפרק זה, הרעיון של מסירה והרעיון של מסורת (מילים שלא בכדי מגיעות מאותו שורש) מרכזיים לתרבות היהודית. חז"ל ראו את עצמם כחוליה בשרשרת של מסירת התורה – שרשרת שהתחילה בהר סיני ושהם ממשיכים אותה בהעברת התורה הלאה.

גם בדורנו ניצבים רבים מול השאלה מה הם מקבלים מן המסורת ומה הם מעבירים הלאה. הטקסטים שלפנינו מפגישים תמונה אחת מחז"ל ותמונה אחת מהדור שלנו שמאירות את תהליך המסירה ואת תפקידנו בו.

תורה שבעל-פה

כלל היצירה היהודית שאינה מפורשת בתורה שבכתב, על כל צורותיה ותקופותיה. לפי אמונתם של חכמי ההלכה, התורה שבעל-פה, שכללה את כל הפירושים והחידושים שנוספו לתורה שבכתב במהלך הדורות, נמסרה למשה בסיני עם התורה שבכתב.

התורה שבעל-פה נלמדה ונמסרה מדור לדור על-פה, ועד לתקופה מסוימת היה אסור להעלותה על הכתב.

שרשרת המסירה

*45*

משה קיבל תורה מסיני,

ומסרה ליהושע,

ויהושע לזקנים,

וזקנים לנביאים,

ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.

הם אמרו שלושה דברים:

"הוו מתונים בדין,

והעמידו תלמידים הרבה,

ועשו סייג לתורה".

משנה, מסכת אבות, פרק א, משנה א

שאלות:

1. א. מהי התורה שמשה קיבל, ומהי התורה שאותה מסר הלאה?

1. ב. האם זו אותה תורה, לפי המשנה?

2. מה השתנה בין מה שמשה קיבל לבין מה שהוא מסר?

3. הסבירו את ההוראות "הוו מתונים בדין", "ועשו סייג לתורה".

4. אנשי כנסת גדולה "אמרו שלושה דברים". האם הם הוסיפו על מה שקיבלו? האם בכך הם שינו את מה שקיבלו?

משימה

השלימו את הטבלה שלפניכם. הוסיפו נושאים משלכם בסוף הטבלה.

רשימת נושאים, חייב לעבור מדור לדור, אין אפשרות להעביר מדור לדור, לא ראוי להעביר מדור לדור

*47*

נודד במרחבי הזמן

*47*

אפרים ליליאן, היהודי הנודד

הנשיא עזר ויצמן נואם בעברית בפרלמנט הגרמני הבונדסטאג במהלך ביקורו, ברלין 1996

עזר ויצמן, בעת שכיהן כנשיא מדינת ישראל, ביקר בגרמניה ונשא בה נאום המייצג את הציונות ואת העם היהודי כולו:

הגורל הוליד אותי ואת אחי בני דורי בימים הגדולים, בהם שבו היהודים לארצם והקימוה מחדש. שוב אינני היהודי הנודד בדרכי העולם, המהגר ממדינה למדינה, המגורש מגולה לגולה. אבל כל יהודי, בכל דור ודור, חייב לראות עצמו כאילו היה שם, בדורות ובמקומות ובאירועים שקדמו לו. לפיכך עודני נודד, אבל לא בדרכים הנידחות של העולם. עתה אני נודד במרחבי הזמן, נע מדור לדור, נוסע בנתיבי הזיכרונות.

הזיכרון מצמצם את המרחקים... רק 150 דורות עברו מעמוד האש של יציאת מצרים ועד עמודי העשן של השואה. ואני, שנולדתי מזרעו של אברהם ובארצו של אברהם – הייתי בכולם: הייתי עבד במצרים, וקיבלתי את התורה בהר סיני, ויחד עם יהושע ואליהו עברתי את נהר הירדן. נכנסתי לירושלים עם דוד, וגליתי ממנה עם צדקיהו, ולא שכחתי אותה על נהרות בבל, ובשוב ה' את שיבת ציון חלמתי בין בוני חומתה. לחמתי ברומאים וגורשתי מספרד, והועליתי על המוקד במגנצא, ולמדתי תורה בתימן, ושכלתי את משפחתי בקישינב, ונשרפתי בטרבלינקה ומרדתי בוורשה ועליתי לארץ ישראל, היא ארצי שממנה גליתי ובה נולדתי וממנה אני בא ואליה אשוב... אנחנו ושפתנו חיים. אנחנו, שהתנערנו מן האפר, והשפה – שהמתינה בתכריכים של מגילות תורה ובין הדפים של סידורי התפילות – חיים.

...דווקא במאה הזאת, שראתה אותנו מושמדים ומתים, קמנו לחיים. בשפה הזאת, שבגולה שוחחנו בה רק עם אלוהים, אנחנו משוחחים בארצנו זה עם זה.

עודנו מתפללים בה, אבל עתה אנחנו גם מדברים בה וכותבים בה ועובדים בה ולומדים בה, מתווכחים בה, מחזרים בה ושרים בה. והנס הוא גדול שבעתיים, שהרי אילו היו חיים כיום ישעיהו הנביא, שלמה

*48*

המלך וישו הנוצרי – הם היו מבינים את מה שאני אומר, ממש כשם שאני ובתי ונכדי מבינים את דבריהם, שנאמרו ונכתבו ונשמרו באותן מילים מלפני אלפי שנים.

בתרמיל הזיכרונות על כתפי ובמקל תקוותיי בידי אני ניצב בצומת הזמנים הגדול של סוף המאה ה-20. יודע אני מהיכן אני בא, ומתוך תקווה וחרדה אני מבקש לדעת לאן אני הולך. נע ונד אנוכי, הולך בעקבי אבותיי. וכשם שאני מלווה אותם שם ובימים ההם, כך אבותיי מלווים אותי ועומדים אתי כאן ובזמן הזה. וכשם שאנחנו נתבעים, בכוחו של הזיכרון, להשתתף בכל יום בכל אירוע של עברנו, כך אנחנו נתבעים, בכוחה של התקווה, להתכונן לכל יום ויום של עתידנו.

עזר ויצמן, מתוך נאום בפני בתי הנבחרים של גרמניה, 1996

שאלות:

1. מה עובר מדור לדור, על פי עזר ויצמן?

2. מדוע חשוב המסע בזמן?

3. למה מתכוון הכותב כשהוא אומר שהוא חי בכל הדורות כולם?

4. מה תורמת לכותב תחושת הקרבה שלו לדורות הקודמים?

5. מה הייחוד שבמסירת השפה העברית מדור לדור?

6. איך מסביר עזר ויצמן את אחריותנו כחוליה בשרשרת?

7. לאור דבריו ויצמן, האם התורה שמשה מסר ליהושע, ויהושע לזקנים, ממשיכה להימסר, והיא מגיעה עד.ימינו? הסבירו.

משימה

דמיינו שעזר ויצמן במסעו בזמן נפגש עם הדמויות שהוא מזכיר:

- עבד יהודי במצרים

- דוד המלך

- מנחם האיסיי – מלוחמי המרד נגד הרומאים

- דונה גרציה – מנהיגה יהודית בדור שלאחר גירוש ספרד

- יחיא עדני – 'מורי' (כינוי למלמד תורה לילדים) בתימן

- יאנוש קורצ'ק – מחנך יהודי שנספה בשואה

- שרה מלכין – חלוצה ממקימות הקיבוץ הראשון, דגניה

- מרדכי אנילביץ'- מפקד המרד בגטו ורשה

במסע דמיוני זה, כל אחת מהדמויות מציידת אותו במכתב, שבו היא מציינת את הדבר שחשוב לה ביותר שיישאר בזיכרון הדורות.

בחרו שלוש מהדמויות. חפשו עליהן מידע באנציקלופדיה או באינטרנט, וכתבו את מכתביהן.

*49*

נ.צ.2 המשכיות לעומת שינוי

*49*

עד כה ראינו את הרעיון של מסירה מדור לדור – ממשה שקיבל תורה מסיני ועד עזר ויצמן שפוגש מחדש את הדורות הקודמים לו ורואה את עצמו כממשיך דרכם. אולם מהי המשמעות של 'להמשיך את הדרך' של הדורות הקודמים? האם ניתן בפשטות לקבל את המורשת מהם ולהעביר אותה הלאה, כמו שהיא?

או שמא בתהליך המסירה יש תמיד שינוי וחידוש? האם יש דברים שאי אפשר לקבל מהדורות שקדמו לנו?

התפוח אינו נופל רחוק מהעץ

*49*

האם אנחנו רוצים שהדורות הבאים ייראו בדיוק כמונו, או שהיינו רוצים לשנות ולחדש?

בנושא זה נדון בעזרת המשל הבא.

אמשול לך משל:

למה הדבר דומה?

לאדם שהיה הולך במדבר, והיה רעב ועייף וצמא, ומצא אילן, שפירותיו מתוקין, וצלו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, ושתה ממימיו, וישב בצלו.

וכשביקש לילך (ללכת) אמר: "אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהו (שיהיו) פירותיך מתוקין – הרי פירותיך (כבר) מתוקין! ושיהא צלך נאה – הרי צלך נאה! שתהא אמת המים עוברת תחתיך – הרי אמת המים עוברת תחתיך! אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך – יהיו כמותך".

תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ה, עמוד ב

*50*

שאלות:

1. מהו המשל בסיפור?

2. מהו, לדעתכם, הנמשל בסיפור?

3. מה מקבלים צאצאיו של העץ ממנו, על פי המשל?

4. האם יש משהו שהנטיעות של העץ לא יקבלו ממנו, לפי רצונו של המברך?

5. האם אתם מסכימים עם הטענה שיש ברכה בכך שילדיך יהיו דומים לך באופן מושלם במראם, במעשיהם ובמחשבתם?

6. מהם היתרונות ומהם החסרונות בכך שנהיה כולנו עשויים, באופן מדויק, בדמות הורינו?

סבא, עזור לי!

*50*

או אז הלכתי להעלות בסיאנס את אחד מאבותיי מהעיירה הקטנה בדרום רוסיה, ואמרתי לו: "סבא, אומרים לי שהזהות היהודית שלי לא ברורה. עזור לי להבהיר אותה".

שאל אותי סבא: "צאצאי היקר, מה אתה עושה?" אמרתי לו: "כדי שתהיה מדינה צריך להגן עליה, הקמתי צבא". "מה, יש ליהודים צבא?" הוא שואל. "כן", אני עונה. "ומה עוד אתה עושה?" אמרתי לו: "טכנולוגיה וחקלאות ומדע ותחבורה ומדיניות ותקשורת וטלוויזיה וחלל..."

אמר לי: "בני, איני יכול לעזור לך. בסל הזהות שלי אין חומרים כאלה, תגדיר את עצמך בעצמך".

צבי כסה, "אובססיה ישראלית", הארץ, 5/1/1990

שאלות:

1. מדוע פונה המחבר דווקא לסבא שלו, כאשר הוא מחפש זהות יהודית?

2. מה הוא מצפה לקבל מסבו?

3. מדוע סבא שלו אינו יכול לייעץ לו?

4. האם ייתכן כי בתשובתו נתן לו סבו בכל זאת דבר-מה?

משימה

- במחשבה שנייה, אולי בכל זאת יכול הסב להשתמש בניסיון חייו ולייעץ לנכדו. כתבו את עצותיו במחברתכם.

*51*

משימות סיכום

*51*

משימה א

כיצד כל אחד מהטקסטים שלמדנו מתאר את שלשלת הקבלה והנתינה מדור לדור? מקמו את הטקסטים על הציר בין 'קבלה מוחלטת של העברי לבין 'שינוי מוחלט ביחס לעברי:

- המשנה במסכת אבות

- דבריו של עזר ויצמן

- הברכה לעץ

- דבריו של צבי כסה

משימה ב

מה מועבר מדור לדור ומה משתנה?

בחרו מועד (שבת, חג) או אירוע (ברית מילה, בר מצווה, יום הולדת או חתונה) וערכו סקר משפחתי שיבדוק כיצד נהגו או נוהגים לציינו במסורת המשפחתית שלכם. היעזרו בטבלה הבאה:

שאלות, סבא רבא וסבתא רבא, סבא וסבתא, משפחתי

הסיקו מסקנות מהטבלה:

1. אילו מנהגים נשמרו?

2. אילו מנהגים השתנו?

3. האם משפחתך שומרת על המסורת המשפחתית, או שחלו שינויים גדולים מאוד במנהגיה?

4. מהו היחס שלכם למסורות שקיבלתם מאבותיכם? האם ברצונכם לקבל אותן לחלוטין, או לדחותן (באופן מלא או חלקי)?

*52*

*53*

פרק רביעי: מנוחה לצד הדרך – השבת

*53*

בפרק הקודם עסקנו בשאלות שונות הנוגעות לנו במתבגרים המצטרפים לחוליה בשרשרת הדורות של התרבות היהודית. בפרק זה נבקש לבחון את משמעותו של יום המנוחה השבועי, יום השבת, שהוא מיסודותיה החשובים של התרבות היהודית. בעת העתיקה הנהגת יום מנוחה שבועי לכל בני האדם (ואף לבעלי החיים שבבעלותם) הייתה רעיון חדשני ומהפכני. במשך הדורות התקבל רעיון השבת ברחבי העולם, ובימינו במדינות רבות יום מנוחה שבועי אף מעוגן בחוק.

כבר בתורה מוזכרים שלושה טעמים שונים ליום השבת: השבת כעדות לבריאת העולם על ידי האל; השבת כזיכרון ליציאת מצרים; והשבת כיום מנוחה. טעמים אלה מקנים לשבת משמעות מורכבת במישור הדתי, במישור הלאומי ובמישור החברתי והאוניברסאלי.

במהלך הדורות התגבשו במסורת היהודית הלכות, מנהגים וטקסים שונים שמטרתם לייחד את השבת משאר ימי השבוע ולהקנות לה את אופייה מיוחד.

עם ראשית הציונות, התווכחו רבות על האופי הראוי ליום השבת; האם יש להמשיך ולציין את היום השביעי בדרך של שביתה מוחלטת או לוותר על הסממנים המסורתיים של יום השבת. הוויכוחים האלה מעידים על מרכזיותה של השבת בבניית הזהות הלאומית. בהקשר לכך, טבע אחד העם (אשר גינצברג), מחשובי מנסחי היהדות החילונית, את האמרה המפורסמת "יותר משעם ישראל שמרו על השבת, שמרה השבת אותם" (מתוך מאמרו 'שבת וציוניות'). בחברה שאנו חיים בה כיום במדינת ישראל, ניתן למצוא מגוון ביטויים ליום השבת. חלקם מעוגנים במסורת היהודית ואחרים מהווים חידוש ואף ניגוד מוחלט לה. עיסוק בנושא זה עשוי גם להיות הזדמנות להיכרות עם האופן שבו נוהגים תלמידי הכיתה ומשפחותיהם לציין את יום השבת.

בפרק שלפניכם נבחן את המשמעויות השונות והמשתנות של השבת. ננסה להבין מה עומד מאחורי טקסי השבת ומנהגיה, כפי שהתעצבו במסורת היהודית. נבדוק מה משמעותה של השבת עבור כל אחד מאיתנו, ואילו תכנים חדשים אנו יכולים לצקת לתוכה.

בפרק זה שש נקודות ציון, וכל אחת מהן מוקדשת לדיון בהיבט אחר של השבת:

- "ויקדש אותו" – עוסק בשאלה: מהי המשמעות של השבת כיום קדוש ומה המקור של קדושה זו?

- "פני שבת נקבלה" – דן בתפקיד של האדם ביצירת הייחודיות של השבת, ובוחן את הדרכים השונות שבהן אנו מקנים ליום זה את אופיו המיוחד.

- "לעשות את השבת" – מדגיש את השבת כמסגרת המרכזית לתרבות הפנאי, ומציג את התכנים השונים שאנו בוחרים לצקת למסגרת זו.

- "טקסי השבת" – בוחן את המשמעות של טקסי השבת המסורתיים ואת המקום שלהם באורח החיים של כל אחד מאיתנו.

- "לא תעשה כל מלאכה" – דן במשמעותו של איסור עשיית מלאכה בשבת ובאיזו מידה הוא מתאים לזמננו.

- "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" – מדגיש את המשמעות האוניברסאלית של השבת כבסיס לשוויון ולצדק חברתי, ובוחן את ההשלכות של משמעות זו על החברה שאנו חיים בה.

*54*

משימת פתיחה: "מתנת השבת"

*54*

"אמר לו הקב"ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי (אוצרותיי) ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה (לתת אותה) לישראל, לך והודיעם"

תלמוד בבל, מסכת שבת, דף י, עמוד ב

דמיינו לעצמכם את השבת כקופסת מתנות -

- מה נמצא, לדעתכם, בקופסה זו? אילו מתנות היא מביאה עמה?

- חשבו, מהי השבת עבורכם?

(בספר ציור של אנשים סביב קופסת מתנה עטופה)

*55*

נקודות ציון

*55*

נ.צ.1 "ויקדש אותו" מהו הדבר המעניק לשבת את קדושתה?

*55*

במסורת היהודית נתפסת השבת כיום קדוש. הטקס המרכזי של יום זה הוא "הקידוש". בשפה העברית משמעות השורש ק-ד-ש היא מיוחד, נבדל, נעלה (אנו אומרים 'להקדיש זמן', 'להקדיש שיר', 'להקדיש תשומת לב' וכדומה). באמצעות המקורות הבאים נלמד מהי המשמעות של השבת כיום קדוש? מה מקור הקדושה של יום השבת? כיצד באה לידי ביטוי קדושה זו? האם זוהי קדושה ממעל או שהאדם הוא שהופך את השבת ליום מיוחד, קדוש?

תבלין ושמו שבת

*55*

בעת העתיקה הנהגת יום מנוחה שבועי היה רעיון חדשני וייחודי. הסיפור שלפניכם, הלקוח מתוך התלמוד מספר על הפעם הראשונה שהקיסר הרומאי אנטונינוס שמע על הרעיון הייחודי של יום השבת של היהודים:

רבי עשה סעודה לאנטונינוס קיסר רומי בשבת. הביא לפניו תבשילין של צונן (קרים). אכל מהן וערב לו (היו טעימים לחיכו), עשה לו סעודה ב (יום) חול. הביא לפניו תבשילין רותחים.

אמר לו אנטונינוס: "אותם (תבשילים שאכלתי בשבת) ערבו לי יותר מאלו".

אמר לו רבי: "תבלין אחד הם חסרים".

אמר לו: "וכי אוצר המלך חסר כלום (האם למלך אין די כסף לרכוש תבלינים)?" אמר לו: "שבת הם חסרים – יש לך שבת?"

על פי מדרש בראשית רבה, פרשה יא, סימן ד

רבי יהודה הנשיא ואנטונינוס הקיסר

'רבי' הוא הכינוי שניתן בספרות חז"ל לרבי יהודה הנשיא, עורך המשנה ומגדולי החכמים בתקופת התנאים, שחי בערך בשנים 135-220 לספירת הנוצרים. מתוקף תפקידו כמנהיג היהודים בארץ ישראל, היו לרבי קשרים תרבותיים, פוליטיים וכלכליים ענפים עם השלטון הרומי. בספרות חז"ל סופרו אגדות רבות על ידידותו העמוקה של רבי עם שליט רומאי בשם אנטונינוס, שאהב לדון עמו בשאלות דתיות, פילוסופיות ומדעיות. לא ברור מי היה אנטונינוס וספק אם ידידות שכזו התקיימה במציאות; ייתכן שהכוונה לקיסר קרקלה, שמלך בשנים 211-217 והשתייך לשושלת הסוורים, שקיסריה גילו עניין ביהודים ושמרו עמם על יחסים תקינים. כך או כך, אגדות אלה משקפות את מעמדו החשוב של רבי בעיני היהודים והרומאים כאחד.

שאלות:

1. מדוע הגיש רבי לקיסר תבשילים קרים בשבת ותבשילים חמים ביום חול?

2. אילו תבשילים היו טעימים יותר לחיכו של הקיסר?

3. על פי סיפור זה, למאכלי השבת יש טעם מיוחד – האם ניתן להבין מה מקנה לתבשילי השבת את טעמם המיוחד?

4. נסו להמשיך את השיחה שבסיפור. כיצד יסביר רבי לקיסר הרומאי מהו התבלין ששמו 'שבת'?

משימה

היזכרו בדברים שאתם נוהגים לעשות בשבת. בחרו פרט אחד (מאכל, פעולה, מנהג וכדומה) וחשבו מהו ה'תבלין' המיוחד שהשבת מקנה לו.

"וישבות ביום השביעי"

*55*

על פי האגדה התלמודית על רבי והקיסר, לשבת יש טעם מיוחד. ואולם האגדה אינה מסבירה: מה נותן לשבת את טעמה המיוחד? מה הופך אותה ליום מיוחד, קדוש?

הקטע שלפניכם הוא הסיום החגיגי של פרשת בריאת העולם שבספר בראשית.

*56*

פסוקים אלה מנסחים בתמציתיות את רעיון השבת המקראי, ועל כן הם נכללו בתפילות השבת ואף בברכת הקידוש בשבת. באמצעות פסוקים אלה ננסה לבחון: מהי המשמעות של יום השבת כיום 'קדוש'?

ויכולו השמים והארץ וכל צבאם. ויכול אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר;עשה. ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו "שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות

בראשית, פרק ב, פסוקים א-ג

שאלות:

1. ממתי קיימת שבת בעולם על פי תיאור זה מספר בראשית?

2. מה הסיבה להיות השבת יום קדוש? הוכיחו תשובתכם מתוך הכתוב.

3. מה מקנה לשבת את הקדושה שלה על פי פסוקים אלה?

אור פני השבת

*56*

חז"ל, בהתייחסם לפסוקים אלה מספר בראשית, הסבירו כיצד באה לידי ביטוי קדושת השבת:

"ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו" – בירכו באור פניו של אדם, קידשו באור פניו של אדם. לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת (השבוע), כמו שהוא בשבת.

מדרש בראשית רבה, פרשה יא, סימן ב

שאלות:

1. כיצד המדרש מפרש את הפעלים "ויברך" "ויקדש" המוזכרים בפסוק?

2. ממה מאירות פניו של אדם, בעיניכם: מהמנוחה; מהחוויה הביתית, המשפחתית; מאווירת הקדושה; או מתחושת ההתחדשות?

3. אילו דברים אתם עושים בשבת, או הייתם רוצים לעשות בשבת, כדי שיהיה לכם "מאור פנים" מיוחד?

רגש השבת

*56*

בקטע מספר בראשית ראינו כי לשבת סגולה מיוחדת שמקורה בברכה ובקדושה שהנחיל לה האל. הסיפור החסידי שלפניכם עוסק בשאלה: מה הופך את השבת ליום קדוש? האם טמונה בשבת סגולה מיוחדת או שמא ההרגשה המיוחדת שחשים בשבת קשורה לפעולות שעושים בשבת ולהכנות לקראתה?

רבי אלימלך ורבי זוסיא היו מרגישים שניהם את קדושת השבת בכל שבוע מבואה ועד צאתה, ובייחוד בשעה שהחסידים ישבו בסעודת השבת ודיברו ביניהם דברי תורה. כשנזדמנו יחד במקום אחד, אמר רבי אלימלך אל רבי זוסיא: "אחא, אימה תוקפת אותי לפרקים, שהרגשתי את קדושת השבת אינה הרגשה אמיתית אלא היא דבר שבדמיון, ואם כן גם עבודתי את השם אינה עבודה אמיתית".

*57*

"אחא" אמר זוסיא, "גם אותי תוקפת לפרקים אימה כזו". "מה נעשה?" שאל אלימלך. "עלינו" אמר זוסיא, "על כל אחד משנינו, לערוך ביום חול סעודה של שבת לכל פרטיה, ונשב בקרב החסידים ונאמר דברי תורה. אם נרגיש את קדושת השבת, נדע שדרכנו אינה דרך האמת: ואילו אם לא נרגיש כלום סימן הוא שדרכנו נכונה". כך עשו. ביום חול ערכו סעודה של שבת, התלבשו במלבושי השבת, חבשו לראשם את ה'שטריימל' וישבו בין החסידים ואמרו תורה. מיד בא בליבם רגש קדושת השבת כמו בימי השבתות.

כשנפגשו שוב, שאל רבי אלימלך: "הה, אחא, מה נעשה?" "הבה נלך למזריטש",אמר רבי זוסיא.

הלכו למזריטש וסיפרו לרבם מה שמציק ללבם. אמר להם המגיד: "אם לבשתם מלבושי שבת וחבשתם את ה'שטריימל' הרי בדין הוא שהרגשתם את קדושת השבת, שכן מלבושי שבת ו'שטריימל' יש בכוחם להמשיך על האדמה את אור קדושת השבת. ובכן אין אתם צריכים לחשוש כלל".

מרטין בובר, אור הגנוז

שאלות:

1. מהי מטרת ה'ניסוי' של ר' אלימלך ור' זוסיא? מה המסקנה שלהם?

2. השוו בין סיפור חסידי זה לסיפור התלמודי על רבי יהודה והקיסר – מה מקנה לשבת את הייחוד שלה על פי כל אחד מן הסיפורים?

3. חשבו מה ניתן לעשות כדי להפוך את יום השבת ליום מיוחד.

האחים רבי אלימלך ורבי זושא (המאה ה-18)

רבי אלימלך מליז'נסק (1787-1817) ורבי משולם זושא (נכתב גם: זוסיא) מאניפולי (תאריך לידתו לא ידוע, נפטר ב-1800) היו אחים. הם נחשבו לצדיקים בדור השלישי של תנועת החסידות ותרמו להתבססות התנועה ולהפצת רעיונותיה. שני האחים נהגו לצאת יחד לנדודים ארוכים שכונו 'גלות'. באחד ממסעותיהם פגשו את רבי דב בער המגיד ממזריטש, תלמידו של מייסד החסידות הבעל-שם-טוב, והיו לתלמידיו. רבי אלימלך נתפרסם כהוגה מעמיק וחיבר את הספר החשוב 'נועם אלימלך', המכיל דרשות חסידיות לפרשת השבוע ומפתח במיוחד את תורת הצדיק החסידית. רבי זושא נודע כאדם תמים ועניו, ולימד כיצד לעבוד את האל ביושר ובפשטות.

ארמון בזמן

*57*

הרב פרופ' אברהם יהושע השל (1907-1972)

רב, חוקר, פילוסוף ומשורר. נולד למשפחה חסידית בפולין ורכש השכלה אקדמית בגרמניה. עם עליית הנאצים לשלטון גורש מגרמניה, ולבסוף הגיע לארצות הברית, שם היה למנהיג חשוב. בהשראת נביאי התנ"ך קרא השל לבני דורו לשמוע את קולו של האל ולהיענות לתביעתו המוסרית. הוא עצמו פעל רבות למען השלום ונגד הגזענות, והיה שותף וידיד למנהיג המאבק למען שוויון זכויות לאמריקנים-אפריקנים בארצות הברית, הכומר ד"ר מרטין לותר קינג. ספרו המפורסם ביותר של השל הוא 'אלוהים מבקש את האדם', המציג שלוש דרכים עיקריות שבהן יכול האדם לחוש את נוכחות אלוהים הקורא אליו: בעולם, במקרא ובעשיית המצוות והטוב המוסרי. בספרו הקצר 'השבת' עסק השל במשמעותה של השבת. בתרבות המודרנית האדם משועבד כל ימיו לחפצים ולנכסים המצויים במרחב; ואילו היהדות לפי השל אינה מתמקדת בקידוש המרחב אלא בקידוש הזמן. השבת היא 'מקדש בזמן', ובה ניתנת לאדם הזדמנות להשתחרר מהשעבוד שלו למרחב, לכבוש את עצמיותו במקום לכבוש את העולם, ולזכות בחוויה רוחנית ייחודית של נגיעה בנצח.

אברהם יהושע השל, שהיה מההוגים החשובים של היהדות במאה העשרים, כתב ספר על המשמעות הרוחנית של יום השבת לאדם בתקופתנו. בספרו 'השבת' הוא מדמה את השבת לארמון בתוך הזמן:

אנו חיים שישה ימים בשבוע תחת רודנותם (שלטונם) של ה'דברים' שבמרחב; בשבת אנו מנסים לכוון עצמנו לקראת קדושת הזמן. ביום זה אנו נקראים ליצור זיקה עם הנצח שבזמן, לסור (לעזוב) מתוצאות הבריאה, ולפנות אל סוד הבריאה.

על האדם המבקש לחשוף את קדושת היום מוטלת המשימה לנטוש את הניכור הקיים במסחור הבוטה של החיים, ואת היותו לכוד בעול העמל והיגיעה. עליו לצעוד הרחק מהקולות הצורמים שבשאר הימים, ממתחים ומתאוות הרכישה, מהמעילה העצמית בה הוא שרוי. עליו להיפרד ממלאכתו, ולהבין שהעולם כבר נברא וישרוד גם ללא עזרת האדם. שישה ימים אנו נאבקים בעולם, וסוחטים רווח מן האדמה; בשבת אנו פונים אל הזרע הנצחי הנטוע בנפשנו. לעולם מוקדשים הידיים, הנפש שייכת למימד אחר... היום השביעי הוא כארמון בתוך הזמן, ובממלכת הזמן ימצא כל אדם את מקומו.

אברהם יהושע השל, השבת

*58*

שאלות:

1. לפי דבריו של השל, צריך האדם להתאמץ כדי ליצור את השבת. סמנו בקטע את כל המילים המבטאות רעיון זה.

2. מה תפקידה של השבת על פי השל? ומה היא מסמלת לדעתו?

3. השל מדמה את השבת ל'ארמון בזמן' לעומת 'ארמון במרחב'. ציירו את השבת שלכם כ'ארמון בזמן'. מי נמצא בארמון הזה? מה מרכיב את החומות שלו? מה מרכיב את המגדלים? מה נמצא מחוץ לארמון, ומה בתוכו?

משימה

התבוננו בתמונות שלפניכם וחשבו, אילו מהן עשויות להתאים לרעיון של 'ארמון בתוך הזמן' בשבת.

(בספר שבע תמונות: אדם על החוף בשקיעה, אנשים מפריחים עפיפון, איש עובד על מחשב, אבא מקריא סיפור לבנו על ספסל גינה, ידיים חוטבות עצים, איש עם שקיות קניות, משפחה יושבת על הדשא)

*59*

נ.צ.2 "פני שבת נקבלה"

*59*

ערב שבת

בהלכה היהודית, היום מתחיל מהערב שלפניו, משום כך, שעות החשכה שבסוף היום השישי, מכונות במקורות' ליל שבת'. ואולם, בשפת היום-יום מכנים את אותן השעות בדיוק – 'שישי בערב'. גם במקורות עצמם ישנה הבחנה בין 'ליל שבת', לבין 'ערב שבת', המציין דווקא את שעות האור של יום שישי. מנגד, בלשון ימינו הביטוי 'ערב שבת' מתייחס לעתים לזמן החשכה שבסופו של יום השבת. אולם על פי ההלכה, שעות החשכה שבסוף יום השבת נחשבות לתחילתו של יום ראשון ואינן חלק מהשבת – ולכן הן נקראות 'מוצאי שבת'.

הבדלי המונחים עשויים לגרום לבלבול. לדוגמה: שני חברים קובעים להיפגש ב"ליל שבת" או ב"שבת בלילה"

- ייתכן שאחד מהם יגיע בלילה שבין יום שישי לשבת, וחברו יופיע כעבור יממה!

על פי הלוח העברי, היום מתחיל בערב, עם שקיעת החמה, ומסתיים למחרת עם צאת הכוכבים. לפיכך, זמן כניסת השבת נקבע על פי זמן שקיעת החמה כבר ביום שישי.

מהי המשמעות של "כניסת השבת"? מה אנו עושים כדי 'להכניס' את השבת אל יומנו ואל בתינו? אילו מנהגים התגבשו במהלך הדורות סביב ההכנות לשבת? וכיצד נוהג כל אחד מאיתנו בשעות אלה?

שלום עליכם

*59*

כפי שראינו בסיפור על רבי אלימלך ורבי זוסיא, להכנות לקראת השבת תפקיד חשוב ביצירת אווירת השבת.

האגדה התלמודית שלפניכם, שבהשראתה חובר הפיוט הידוע 'שלום עליכם', שאותו נוהגים לשיר על פי המסורת בבית בערב שבת, עוסקת אף היא בחשיבות שיש להכנות אלה.

שני מלאכי השרת מלווין לו לאדם (מלווים את האדם) בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושולחן ערוך ומיטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך (הלוואי שגם בשבת הבאה יהיה כך). ומלאך רע עונה אמן בעל כורחו (אפילו שאינו מסכים). ואם לאו (אם לא מצא בבית נר דלוק, שולחן ערוך ומיטה מוצעת), מלאך רע אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן בעל כורחו.

תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קיט, עמוד ב

שלום עליכם מלאכי השלום

מלאכי עליון

ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

בואכם לשלום מלאכי השלום

מלאכי עליון

ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

ברכוני לשלום מלאכי השלום

מלאכי עליון

ממלך- מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

צאתכם לשלום מלאכי השלום

מלאכי עליון

ממלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא.

(בספר תמונה של הרמן יונקר, סעודה שלישית)

שאלות:

1. האם אתם מכירים פיוט זה? האם נוהגים לשיר אותו בביתכם בערב שבת? אילו מנגינות אתם מכירים לפיוט זה?

2. מהן ההכנות שצריך אדם לעשות לקראת שבת, על פי אגדה זו? האם, לדעתכם, חשוב להכין את הבית לקראת שבת?

משימות

- משימה קבוצתית: בהשראת הפיוט 'שלום עליכם' המחיזו שתי תמונות:

א) תמונת שבת שאינה זוכה לברכת מלאכי השרת;

ב) תמונת שבת שזוכה להיות שבת של שלום.

הציגו את שהמחזתם בפני חברי הכיתה.

- משימה אישית: כתבו כיצד אתם יכולים להשפיע ולעזור לבית שלכם לזכות בברכת שלום לשבת.

- משימת כתיבה: כתבו מכתב דמיוני לחבר מארץ אחרת ותארו לו את האווירה השוררת בישראל ביום שישי לפני כניסת שבת! ציינו מה אתם אוהבים ומה אתם פחות אוהבים באווירה זו.

*60*

משימה קבוצתית

*60*

לפניכם שלושה שירים שכתבו משוררים ישראלים המתארים גם הם את ההכנות לשבת ואת התחושה המיוחדת שיש ברגעים אלה. קראו את השירים והכינו רשימה של כל ההכנות לשבת המתוארות בהם.

א. חלקו את המשימה הזו בין שלושת חברי הקבוצה: כל אחד מהחברים בקבוצה יבחר אחד משלושת השירים, יקרא אותו ויכין רשימה של כל ההכנות לשבת המתוארות בו.

ב. כעת, בקבוצה, כל אחד מהחברים ישתף את שאר החברים ברשימה שהכין.

ג. שוחחו בקבוצה:

- אילו מההכנות שהועלו בקבוצה מוכרות לכם מהבית?

- כיצד אתם נוהגים לקבל את השבת?

- הציגו את מסקנותיכם בפני הכיתה.

שבת, שמואל בס

עוד מעט ירד אלינו

יום שבת הטוב.

לכבודו תכין אימנו

מטעמים לרוב.

בואי, בואי הברוכה,

יום שבת, יום מנוחה!

בואי נא, בואי נא, המלכה!

אך נפסיק פה לימודינו,

הביתה נמהר.

נתקדש לשבתנו

בפרחים ובנר.

בואי, בואי הברוכה,

יום שבת, יום מנוחה!

בואי נא, בואי נא, המלכה!

שיר עם נקי, אהוד מנור

ערב יום שבת,

שעה חמש עד שש,

וכל אחד כמעט

שוב מתחדש.

בכל שבעה ימים

המקלחות שרות,

המים שוב חמים

בצינורות.

שביל באמצע שביל בצד,

חפופים אחד אחד.

איזה ניקיון וסדר,

איזה יופי של מצעד.

מים וסבון,

חשמל דופק שעון,

ולא עושים חשבון

עם החשבון.

מי בושם לפנים,

וחולצת שבת יפה,

וזוג של לבנים

להחלפה.

שביל באמצע שביל בצד...

רגע של חלום

לגוף ולנשמה

כולם אומרים שלום

ומה נישמע.

אפילו גוף חורק

הוא מרגיש פתאום טרי,

וכל אחד שורק

שיר עם נקי.

שבת המלכה, חיים נחמן ביאליק

החמה מראש האילנות נסתלקה –

בואו ונצא לקראת שבת המלכה.

הנה היא יורדת הקדושה, הברוכה,

ועימה מלאכים צבא שלום

ומנוחה.

בואי, בואי המלכה!

בואי, בואי, המלכה! –

שלום עליכם, מלאכי השלום!

קיבלנו פני שבת ברננה ותפילה,

הביתה נשובה, בלב מלא גילה.

שם ערוך השולחן, הנרות יאירו,

כל-פינות הבית יזרחו, יזהירו.

שבת שלום ומבורך!

בואכם לשלום מלאכי השלום!

שבי, זכה, עימנו ובזיווך נא אורי

לילה ויום, אחר תעבורי.

ואנחנו נכבדך בבגדי חמודות,

בזמירות ותפילות ובשלוש סעודות.

ובמנוחה שלמה,

ובמנוחה נעמה –

ברכונו לשלום, מלאכי השלום!

החמה מראש האילנות נסתלקה –

בואו ונלווה את-שבת המלכה.

צאתך לשלום, הקדושה, הזכה –

דעי, ששת ימים אל שובך נחכה...

כן לשבת הבאה!

צאתכם לשלום, מלאכי השלום!

*61*

לכה דודי

*61*

בבית הכנסת נהוג לקבל את פני השבת בתפילה מיוחדת הנקראת 'קבלת שבת'. תפילה זו התגבשה על ידי המקובלים שחיו בצפת במאה ה-16, והיא מבטאת את התחושה שבואה של השבת דומה לבואה של אורחת אהובה. כדי להדגיש אף יותר את הדמיון בין קבלת השבת לקבלת פני אורחת, נהגו המקובלים לצאת לקראתה, ולהתפלל את תפילת 'קבלת שבת' בחיק הטבע. במרכז התפילה שרים את הפיוט הידוע 'לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה'.

לכה דודי (אהובי, כינוי לאל;) לקראת כלה (דימוי לשבת) פני שבת נקבלה

שמור וזכור בדיבור אחד ('שמור' הפותחת את הדיבר על השבת בספר דברים ו'זכור' הפותחת את הדיבר על השבת בספר שמות, נאמרו בבת אחת מפי ה'.) השמיענו אל המיוחד

ה' אחד ושמו אחד לשם ולתפארת ולתהילה