פניני הלכה

תפילת נשים

הרב אליעזר מלמד

מכון הר ברכה

ישראל תשע"ב

ב-- כרכים

כרך ראשון

עמודים

עמדי דפוס

עמודי בראיל

העתיקה: אורנה גלעדי

הספריה המרכזית לעיוורים

נתניה  ישראל   2015

העתקה או העברה של העותק המותאם בניגוד להוראות חוק התאמת יצירות, ביצועים ושידורים לאנשים עם מוגבלות התשע"ד - 2014, מהווה הפרה של זכות היוצרים.

תוכן העניינים

(התוכן ערוך כך: שם הפרק ועמוד דפוס)

תוכן כרך ראשון

(התוכן ערוך כך: שם הפרק,  עמוד דפוס,  עמוד ברייל)

*1*

פרק א - יסודות הלכות תפילה

*1*

א - התפילה

*1*

התפילה היא אחד מן הביטויים העיקריים של האמונה בה'. האדם אינו מושלם, יש לו חסרונות והוא משתוקק להשלימם, ועל כן הוא פונה אל בורא העולם בתפילה.

תפילה בעת צרה

חוסר שלמותו של האדם בא לידי ביטוי בשתי רמות. רוב האנשים חשים צורך להתפלל לה' רק כאשר שגרת חייהם נפגעת. למשל, כשאדם נחלה או נפצע, וכאביו גוברים, והוא מבין שכל הרופאים שבעולם אינם יכולים להבטיח את בריאותו והרגשתו הטובה, ורק הקב"ה שבידו נפש כל חי יכול לרפא אותו ולהעניק לו חיים טובים וארוכים. באותה שעה הוא מתפלל מקירות ליבו אל ה' שירפאנו. וכך בכל עת שמתרגשת על האדם צרה, פרנסתו נפגעת, או אויבים קמים נגדו, או חבריו הטובים מפנים לו עורף, אז הוא מבין כמה החיים הטובים שלו תלויים על בלימה, והוא פונה אל ה', שיעזור לו ויושיעו. אבל כששגרת החיים מתנהלת כסדרה, לרוב האנשים אין תחושה של חסרון, ובדרך כלל הם אינם מרגישים צורך לפנות אל ה' בתפילה.

תפילה לשלמות

המעמיקים יותר מבינים שגם שגרת החיים אינה מושלמת.

גם כשהבריאות תקינה והפרנסה מצויה ומצבם המשפחתי טוב וחבריהם נאמנים והמצב הלאומי תקין, גם אז אנשים רגישים, בעלי מודעות עצמית גבוהה, חשים את חסרונם הקיומי. הם יודעים שחייהם מוגבלים. גם אם הכל יהיה טוב, יבוא יום והם ימותו מזקנה. גם עכשיו כשהם צעירים וחזקים, הם אינם מסוגלים להבין ולהרגיש את הכל כפי שרצו, הם אינם יכולים להגשים את כל שאיפותיהם. אפילו שאיפה אחת הם אינם יכולים להגשים באופן מלא. ומתוך תחושת החסרון הזה הס פונים אל הקב"ה, אלוקי השמים והארץ, שהוא היחיד שיכול לגאול אותם מחסרונותיהם. בעצם ההתקשרות של האדם על ידי תפילה אל הקב"ה, האדם מתחיל תהליך של השתלמות וגאולה.

*2*

ב - תפילותיהם של האבות והנביאים

*2*

למדנו בתנ"ך, שבכל עת שהאבות והנביאים נצרכו לעזרה, היו פונים אל ה' בתפילה.

אברהם אבינו עמד בתפילה והתחנן על סדום שלא תחרב, וענהו ה', שאף אם יהיו שם רק עשרה צדיקים, סדום תינצל. אבל לא היו עשרה צדיקים וסדום נחרבה (בראשית יח). יצחק אבינו ורבקה אמנו שייחלו להריון, העתירו אל ה' בתפילה, ונפקדו, ונולדו להם יעקב ועשו (בראשית כה). יעקב אבינו התפלל לה' שיצילו מיד אחיו עשו שבא כנגדו בארבע מאות לוחמים, ונענה וניצל (בראשית לב). אחר חטא העגל, עלה חרון אף ה' כנגד ישראל, ומשה רבנו הרבה בתפילות עד שניחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו (שמות לב). וכשנצטרעה מרים אחותו, עמד והתפלל: "א-ל נא רפא נא לה", ונרפאה (במדבר יב). אהרון התפלל על ידי הקטורת - ונעצרה המגפה. (במדבר יז). אחר המפלה מול העי, נפל יהושע על פניו והתפלל, וה' ענהו והדריכו לתקן את חטא עכן, ואח"כ ישראל ניצחו את אויביהם (יהושע ז). וכשעלו פלשתים למלחמה על ישראל, זעק שמואל אל ה', וענהו ה', והכו ישראל את פלשתים והכניעום (שמואל א' ז). ודוד מלך ישראל היה מרבה מאוד בתפילות אל ה', ותפילותיו הן ספר תהלים. לאחר שסיים שלמה המלך לבנות את בית המקדש, התפלל שתשרה בו השכינה, ושהתפילות המכוונות דרך בית המקדש יתקבלו, ונענה ה' לתפילתו (מלכים א' ח-ט). וכשנלחם אליהו הנביא בנביאי הבעל בהר הכרמל, התפלל שתרד אש מהשמים ונענה (מלכים א' יח). וכן אלישע הנביא התפלל לה' שיחיה את הילד של האשה השונמית, והילד חזר לחיים (מלכים ב' ד).

וכן המלך חזקיה, כשעמד למות ממחלתו, התפלל לה' ונענה והבריא (שם כ).

תפילת חנה

אחת התפילות שהטביעו את חותמן על כל הדורות היתה תפילתה של חנה.

שנים רבות היתה חנה עקרה, והרבתה להתפלל במשכן ה' שבשילה, והיתה הראשונה שפנתה אל ה' בתפילתה בשם הקדוש "צבאו-ת". ולבסוף זכתה ונפקדה בבן גדול, הלא הוא שמואל הנביא (שמואל א' ב). על שמואל הנביא אמרו שהיה שקול כמשה ואהרן, שעל ידי משה ואהרן התגלה דבר ה' במציאות

*3*

הניסית העליונה של המדבר, ועל ידי שמואל נתגלה דבר ה' במציאות הממשית של עם ישראל בארץ ישראל, שהוא גיבש את העם והקים את מלכות בית דוד, והרבה נבואה ונביאים בישראל, ומכוחו נבנה בית המקדש. וכיוון שהיה בעל נשמה גדולה וגבוהה כל כך, היה קשה להורידה לארץ, ונצרכה חנה להרבות בתפילות עד שזכתה ללדת אותו. וכל כך גדולה היתה תפילתה, עד שלמדו ממנה חז"ל הלכות רבות (ברכות לא, א' כמבואר בהמשך יב, ו)

ג - פעולתה של התפילה

*3*

קבע הקב"ה חוק בבריאה, שבהתעוררות שלנו מלמטה להתקרב אל ריבונו של עולם ולבקש ממנו ברכה, יתעורר הוא מלמעלה להשפיע עלינו טוב, לפי צרכינו ולפי צורך העולם. ועניין זה מוזכר בזוהר הקדוש במקומות רבים.

כלומר, גם כאשר ראוי שה' ישפיע טובה לעולם או לאדם, פעמים שהיא מתעכבת לבוא עד אשר ידע האדם את מצוקתו ויתפלל לה' מקירות ליבו.

שני סוגי תפילות ישנם, האחד לקיומו התמידי של העולם. ואם לא היתה תפילה בעולם, היה העולם מפסיק להתקיים. ותפילה זו כמוה כקרבן התמיד שבזכותו מתקיימים השמים והארץ (עי' תענית כז, ב).

הסוג השני הוא תפילה על דברים מסוימים, כגון שהתרחשה איזו צרה ומבקשים להינצל ממנה, או כדי לזכות בתוספת ברכה.

כל תפילה מועילה

כל תפילה פועלת ומשפיעה, וכן אמר רבי חנינא: "כל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם" (ברכות לב, ב). אלא שלפעמים השפעתה מיידית, ולפעמים לטווח ארוך, לפעמים היא נענית לגמרי, ולפעמים באופן חלקי. וכמו שאמרו (דב"ר ח, א): "גדולה היא התפילה לפני הקב"ה. אמר רבי אלעזר: רצונך לידע כוחה של תפילה - אם אינה עושה כולה, חציה היא עושה". והקב"ה הוא היודע כיצד לעזור ולסייע לאדם, ולעיתים, מסיבות שונות, הצרה היא לטובתו, ולכן אין הקב"ה מקבל את תפילתו, ואע"פ כן מועילה לו תפילתו, וברכתה תתגלה באופן אחר.

*4*

למרות שהתפילה פועלת, לעתים הבקשה אינה נענית

ואף גדולי הצדיקים, שבדרך כלל תפילותיהם נתקבלו, פעמים שלא נתקבלו.

ומי לנו גדול ממשה רבנו, שכשחטאו ישראל בחטא העגל ובחטא המרגלים, ואמר ה' לכלותם, עמד בתפילה עד שניחם ה' וסלח לישראל (שמות לב, במדבר יד). וכשבא להתחנן על עצמו, שיזכה להיכנס לארץ ישראל, אמר לו הקב"ה: "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" (דברים ג, כו).

לפיכך צריכה המתפללת להתאמץ מאוד בתפילתה, ולא תחשוב שאם התפללה חייב הקב"ה למלא את מבוקשה, אלא תמשיך ותתפלל, ותדע שהקב"ה שומע את תפילתה, ובוודאי תפילתה פועלת לטובה, אלא שאין אנו יודעים איך, כיצד ומתי.

ד - מצוות התפילה מהתורה או מדברי חכמים

*4*

נחלקו הראשונים בשאלה, האם יש מצווה מן התורה להתפלל בכל יום. לדעת הרמב"ם (ספר המצוות מצוה ה), מצווה מן התורה על כל יהודי להתפלל בכל יום, שנאמר (שמות כג, כה): "ועבדתם את ה' אלוהיכם", וכן נאמר (דברים ו, יג): "את ה' אלוהיך תירא ואותו תעבוד". ואף שיש בפסוקים אלו ציווי כללי על עבודת ה', מכל מקום לדעת הרמב"ם, יש בהם גם ציווי מיוחד להתפלל, שכן דרשו חכמים שעבודה היא תפילה, שנאמר (דברים יא, יג): "לאהבה את ה' אלוהיכם ולעבדו בכל לבבכם", ודרשו (תענית ב, א): "איזו היא עבודה שבלב?

הוי אומר זו תפילה". ובתפילה אחת בכל יום יוצא אדם ידי חובת המצווה מהתורה. וחיוב המצווה כך הוא: שיפתח את התפילה בשבח לה', ומתוך כך ישאל את צרכיו, ויסיים בהודאה על הטובה שהשפיע לו ה' יתברך. והיו שקיצרו בתפילתם והיו שהאריכו, וכולם יצאו ידי חובתם, מפני שמהתורה אין שיעור לתפילה (רמב"ם תפילה א, ב-ג). לאחר מכן קבעו אנשי כנסת הגדולה נוסח לתפילה, כפי שיתבאר בהמשך (הלכה ו).

אולם לדעת הרמב"ן (בהשגותיו שם), מהתורה אין כלל חובה להתפלל בכל יום, כי הלימוד מהפסוקים שהזכיר הרמב"ם אינו דרשה גמורה אלא אסמכתא בלבד. כלומר, אנשי כנסת הגדולה הם שתקנו להתפלל בכל יום שלוש תפילות

*5*

והסמיכו את דבריהם על הפסוק. ולדעת הרמב"ן, רק בעת צרה יש מצווה מהתורה לפנות אל ה' בתפילה, וכפי שלמדנו במצוות החצוצרות, שנאמר (במדבר י, ט): "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוהיכם ונושעתם מאיוביכם".

תפילה בעת צרה

נמצא שהתפילה שאדם מתפלל בעת צרה היא חובה מהתורה לכל הדעות. ולכן מי שהיא או חברתה שרויים בצרה, צריכה להוסיף בתפילתה בקשה מיוחדת על אותה הצרה, שמצווה מהתורה להתפלל אל ה' בעת צרה. וקל וחומר כשהציבור או העם שרוי בצרה, שמצווה להתפלל תפילה ציבורית, ואף היו מתקנים לכך תעניות.

נמשיך ללמוד את סדר התפילות שתקנו אנשי כנסת הגדולה, ובפרק הבא נלמד באילו מהתפילות נשים חייבות.

ה - תקנת התפילה על ידי אנשי כנסת הגדולה

*5*

אנשי כנסת הגדולה תקנו את התפילות והברכות (ברכות לג, א). כלומר, הם שתקנו את נוסח תפילת שמונה עשרה. והם תקנו את נוסח כל הברכות, ובכללן ברכות קריאת שמע וברכות הנהנין. והם תקנו את שלוש התפילות, שחרית מנחה וערבית, שחרית ומנחה כחובה, וערבית כרשות.

מי היו אנשי כנסת גדולה?

חברי בית הדין של עזרא הסופר, שהוקם בתחילת ימי בית המקדש השני, הם הנקראים 'אנשי כנסת הגדולה'. והיה זה בית הדין הגדול ביותר שהוקם אי פעם בישראל. מאה ועשרים זקנים היו חברים בו, וביניהם נביאים וחכמים, כמו: חגי, זכריה, מלאכי, דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, נחמיה בן חכליה, מרדכי בלשן וזרובבל, והאחרון מהם היה שמעון הצדיק (הקדמת הרמב"ם למשנה תורה).

טעם תקנותיהם

בתקופת בית המקדש הראשון עם ישראל זכה להישגים רוחניים עליונים, השכינה שרתה בבית המקדש, גדולי ישראל זכו לנבואה. למרות זאת, בין המוני העם התפשטו עבירות חמורות כעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שבגללם נחרב לבסוף בית המקדש וגלו ישראל. לפיכך כשזכו להקים מחדש

*6*

את בית המקדש השני, הקימו אנשי כנסת הגדולה בית דין גדול, ועשו סייגים לתורה, ותקנו תקנות, וניסחו את התפילות והברכות וקבעו להם סדרים, ויצרו לחיים היהודיים מסגרת שלימה, שהביאה לידי ביטוי את ערכיה של התורה באופן מסודר וממוסד בתוך חיי היום יום. על ידי כך הרחיקו חכמים את העם מהחטאים וקרבום לעבודת ה'.

צורת התפילה בימי בית המקדש הראשון ולאחר התקנה

מובן שגם בימי בית המקדש הראשון היו ישראל מתפללים לה' ומברכים ומודים על הטובות וההנאות. אלא שלא היה לזה נוסח מסודר. וכיוון שלא היה נוסח מסודר, הצדיקים והחסידים היו מתפללים ומברכים בכוונה, אבל המוני העם, היו פוטרים את עצמם בתפילות קלושות. אמנם זהו אידיאל גדול, שכל אדם יתפלל בלשונו תפילה נרגשת היוצאת מעומק הלב, אולם בפועל, טרדות היום-יום שוחקות, ובלא סדרי תפילות קבועים, הציבור הולך ומתנתק מעבודת התפילה ומריבונו של עולם. על ידי תקנת התפילות וניסוחן, החלו כל ישראל להתפלל, ומתוך כך נתחזקה מאוד האמונה בה'. וכך במשך השנים נוצרה דבקות כזו בלבבות, עד שאפילו אלפיים שנות גלות לא יכלו לבטלה.

הדבקות בתפילה ובקורבנות

יתר על כן, בזמן בית המקדש הראשון, רבים טעו והתייחסו לקרבנות כאל פעולה אלילית בעלת כוח כישופי, שמועילה למזל טוב בפרנסה, בריאות, ביטול גזירות רעות וכיוצא בזה. והנביאים יצאו כנגד דעה מקולקלת זו, ולימדו כי עיקר עניין הקרבן בא לבטא את הרצון להתקרב לה' במסירות נפש.

שזה עיקר תכליתו של האדם, שנאמר (דברים י, יב): "מה ה' אלוהיך שאל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלוהיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך". וכשמביא הקרבן אינו מעוניין להידבק בה' ולהיטיב את דרכיו, לא רק שקרבנו אינו מועיל אלא שהוא מתועב בעיני ה', שנאמר (ישעיה א, יא-יג): "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה', שבעתי עולות אילים וחלב מריאים, ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי כי תביאו לראות פני, מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי. לא תוסיפו הביא מנחת שוא, קטורת תועבה היא לי..." על ידי תקנת התפילות החזירו אנשי כנסת הגדולה את הסדר הנכון לעבודת ה', שהאמונה, הכוונה והדבקות, הם היסוד. והם אכן באים לידי ביטוי ברור יותר בתפילות, כמו שאמר רבי אלעזר: "גדולה תפילה יותר מן הקרבנות" (ברכות לב, ב). ומתוך הדגשת כוונת הלב אנו באים ומתפללים לפני ה' שייבנה

*7*

בית המקדש במהרה בימינו ונזכה לבטא את דבקותנו בה' בשלימות - בתפילות ובקרבנות.

ו - הנוסח הקבוע

*7*

בקביעת נוסח תפילה אחיד, שחוזר על עצמו בכל שלוש התפילות בכל יום, ישנו חסרון מסוים. התפילה עלולה להפוך לדבר שבשיגרה ולאבד את הכוונה המתעוררת בעת שאדם מתפלל לפני ה' בלשונו. אולם מנגד, אם חז"ל לא היו מייסדים נוסח קבוע, אף שהצדיקים היו מתפללים מעומק הלב תפילות יפות, רוב הציבור היה מתפלל בחיפזון תפילה משובשת.

ומבאר הרמב"ם (הל' תפילה א, ד), שבמיוחד אחר חורבן בית המקדש הראשון וגלות ישראל לבין האומות, הבעיה החריפה, משום שרבים מישראל לא היו בקיאים בלשון הקודש, שבה ראוי להתפלל. וגם בשפות אחרות לא היו בידם נוסחים יפים לתפילה. לפיכך תקנו אנשי כנסת הגדולה נוסח כל הברכות והתפילות, שיהיה מסודר בפי כל ישראל, כדי שיהא תוכן כל ברכה ערוך גם בפי עלגי הלשון.

הנוסח כולל ומאוזן

יתרון נוסף לנוסח התפילה המסודר, שהוא כולל בתוכו את כל הבקשות הכלליות והפרטיות שראוי לבקש. לולא הנוסח המסודר, מן הסתם כל אדם היה מתפלל על תחום מסוים. הרופאים על חוליהם, החקלאים על הגשם, וכך במשך הזמן עלול היה כל יהודי להתפלל על הדברים הקרובים לליבו בלבד, תוך התנתקות משאר מערכת השאיפות הציבוריות. לכן תקנו חכמים שמונה עשרה ברכות, המקיפות את כל מערכת השאיפות, החומריות והרוחניות, של עם ישראל. וכך שלוש פעמים בכל יום מאזן המתפלל את כל מערכת שאיפותיו ומתאחד עם הרצונות הכלליים של האומה.

בנוסח גנוזים סודות וכוונות

בנוסף על מה שאנו מבינים בנוסח התפילה, הוא כולל בתוכו אין ספור כוונות עמוקות, שמקצתן נתבארו בחכמת הקבלה. וכפי שכתב רבי חיים מוואלוז'ין (נפש החיים ב, י): "והמשכיל יבין מדעתו, שלא לחינם הוצרכו לתיקון תחינה קטנה ותפילה קצרה כזו מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים. אלא

*8*

שהמה השיגו ברוח קודשם והשגת נבואתם העליונה, ונהירים להם שבילי כל סדרי בראשית ופרקי המרכבה, לזאת יסדו ותקנו מטבע ברכות והתפילות באלו התיבות דווקא, מאשר ראו והשיגו איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם, אשר היא נצרכת מאוד לתיקון ריבוי עולמות וכוחות עליונים וסידור המרכבה".

ועוד כתב (שם ב, יג), שכל הכוונות שנתגלו לנו על ידי קדושי עליון והאר"י ז"ל, אינם אפילו טיפה מן הים כנגד עומק פנימיות הכוונות של אנשי כנסת הגדולה מתקני התפילה. שעל ידי הנבואה ורוח הקודש שהופיעה עליהם בעת שתקנו את נוסח התפילות והברכות, הצליחו לכלול במילים קצרות את תיקון כל העולמות, באופן כזה שבכל יום ימשך תיקון נוסף ומחודש לכל העולמות.

ז - תקנת שלוש תפילות

*8*

מנהג האבות

בנוסף לתפילות המיוחדות שהאבות התפללו בעת צרה, הם גם יסדו זמנים קבועים שבהם היו מתפללים לפני ה' (ברכות כו, ב). אברהם אבינו תיקן את תפילת שחרית, כי הוא זה שהתחיל להאיר את העולם באמונתו, ולכן קבע את תפילתו בעת שהחמה החלה לזרוח. יצחק אבינו את תיקן תפילת מנחה. המיוחד ביצחק שהוא המשיך ללכת בדרכו של אברהם אביו. לפעמים קל יותר לפרוץ דרך חדשה מאשר להמשיך ללכת בה. כוחו המיוחד של יצחק, ביכולתו להמשיך ללכת בדרך האמונה, וכנגד זה תפילת מנחה, שהיא מבטאת את ההמשכיות, שכל היום נמשך מכוחה של האמונה. ויעקב אבינו תיקן את תפילת ערבית, כי יעקב התמודד עם קשיים וסיבוכים רבים, ומכולם יצא מחוזק. ולכן תיקן את תפילת הלילה, שגם בחושך, כשהמציאות אינה מאירה את פניה, אפשר להתקשר לקב"ה, ומתוך כך לגלות אור עליון נצחי.

אחר שאבות העולם סללו דרך בתפילות הללו, היו חסידים וצדיקים שהמשיכו ללכת בדרכם והתפללו שחרית, מנחה וערבית, וכפי שאמר דוד המלך (תהלים נה, יז-יח): "אני אל אלוהים אקרא וה' יושיעני. ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי".

*9*

תקנת התפילות כנגד הקורבנות

כהמשך למנהג האבות, תקנו אנשי כנסת הגדולה את שלוש התפילות, שחרית, מנחה וערבית. ותקנום כנגד קרבנות הציבור, מפני שהתפילות באות לבטא את המשמעות הפנימית של הקרבנות. וכיוון שתמיד של שחר ותמיד של בין הערביים הם חובה, לפיכך תקנו את תפילות שחרית ומנחה כתפילות חובה. ותקנו את ערבית כנגד הקטרת חלבים ואיברים, שהיו מעלים על המזבח בלילה. וכיוון שהעלאתם אינה מעכבת, אף תפילת ערבית היא רשות. אמנם במשך הזמן קיבלו עליהם הגברים להתפלל ערבית כחובה. וכיוון שבשבתות וימים טובים וראשי חודשים נצטווינו להקריב קרבן מוסף, תקנו חכמים להתפלל כנגדו את תפילת המוסף, אבל הנשים פטורות מתפילת מוסף (על פי רוב הפוסקים כמבואר להלן ב, ט).

וכיוון שתקנו את התפילות כנגד הקרבנות, זמני התפילות נקבעו על פי זמני הקרבנות (כמבואר להלן ח, א- יח, א). בפרק הבא נלמד אילו תפילות הן חובה לנשים ואילו תפילות רשות.

ח - כוונה והמתקשים לכוון

*9*

תפילה היא עבודה שבלב, לפיכך עיקרה תלוי בכוונה. "וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונים בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות, ולהתגברות כוח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה. ואם תבוא לו מחשבה אחרת בתוך התפילה, ישתוק עד שתתבטל המחשבה" (שו"ע או"ח צח, א). שתי כוונות ישנן בתפילה: האחת כללית, שתכוון המתפללת שהיא עומדת לפני מלך מלכי המלכים ותימלא ביראה ואהבה; והשנייה פרטית, שתכוון ליבה למה שהיא אומרת בפיה.

יש אנשים שמטבעם קשה להם לכוון

ויש לדעת כי בני האדם שונים בטבעם זה מזה. יש שקל להם להתרכז, ולמרות שאומרים את אותו הנוסח בכל יום, קל להם לעקוב אחר המילים ולכוון בהם. ויש שמטבעם קשה להם מאוד להתרכז, וככל שמדובר בנושא שמוכר להם יותר, כך קשיי הריכוז גוברים, ואף שהם מנסים לכוון, מחשבתם נודדת מעניין לעניין. הנה התאמצו לכוון בברכת 'אבות', ומחשבתם פרחה,

*10*

ולפתע הם מוצאים את עצמם בברכת 'סלח לנו'. שוב ניסו להתרכז במשך ברכה וחצי, והנה מחשבתם נדדה, ופתאום הס מוצאים את עצמם כורעים ב'מודים'.

וכבר היו אמוראים שהתאוננו על הקושי לכוון בתפילה, כמובא בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ד), שאמר רבי חייא על עצמו, שמעולם לא הצליח לכוון בכל התפילה. ופעם כשניסה להתרכז בכל התפילה, התחיל להרהר באמצעיתה, מי יותר חשוב לפני המלך, שר פלוני או אלמוני. ושמואל אמר: אני מניתי אפרוחים בתפילה. ורבי בון בר חייא אמר: אני מניתי בתפילה את שורות הבניין. ורבי מתניה אמר: אני מחזיק טובה לראשי, שגם כשאינני שם לב למה שאני אומר, הוא יודע מעצמו לכרוע ב'מודים'. ובפירוש 'פני-משה' באר, שהם היו טרודים בלימוד התורה ולכן התקשו לכוון.

מכל מקום למדנו שקשה לכוון מתחילת התפילה ועד סופה, ואף שצריך אדם להתאמץ לכוון ככל יכולתו, אל יפול ברוחו, כשרואה שאינו מכוון כראוי.

ואף אם חלם ברוב התפילה, אל יתייאש אלא יכוון במה שנותר.

גם מי שלא מצליח לכוון היטב זוכה למעלת התפילה

ולא תאמר המתפללת, אם איני מכוונת מוטב אולי שלא אתפלל. מפני שבעצם זה שבאה לעמוד לפני ה' בתפילה, כבר הביעה את הדבר העמוק ביותר, את עצם רצונה להיות קשורה לה' ולהתפלל לפניו. וכל אשה נמדדת לפי אופייה, ולעיתים מעלתה של מי שקשה לה להתרכז, ולמרות זאת התאמצה והצליחה לכוון במספר ברכות, גבוהה ממעלתה של מי שמצליחה בקלות לכוון בכל התפילה. בנוסף לכך, אלו שקל להם להתרכז בתפילה השגרתית, יתכן שגם בימים המיוחדים או כאשר מתרגשת עליהם צרה, ממשיכים בתפילתם בלא התלהבות מיוחדת במינה. ולעומתם, דווקא אלו שקשה להם להתרכז בנוסח השגרתי, בשעות מיוחדות, הם מצליחים להתעלות למדרגות גבוהות יותר של כוונה.

הכוונה כמו כנפיים

בשם האר"י הקדוש אמרו, שהכוונה היא כנפיים, שעל ידה התפילה עולה ומתקבלת. וממילא כאשר אשה מתפללת בלא כוונה, הרי שאין לתפילתה כנפיים לעלות, והתפילה ממתינה עד אשר תתפלל תפילה אחת בכוונה.

וכשתזכה להתפלל פעם אחת בכוונה, יחד עם אותה תפילה יעלו לפני ה' יתברך גם כל התפילות שאמרה בלא כוונה. והטעם לכך ברור, הרי בעצם זה שבאה להתפלל כבר הביעה את רצונה להתקשר לה' ולשבחו ולבקש ממנו את צרכיה,

*11*

אלא שלא הצליחה לכוון, וכאשר כיוונה, פתחה את השער לכל תפילותיה לעלות.

להלכה, כל שכיוונה את ליבה בברכה הראשונה של שמונה עשרה, אף שאת שאר התפילה אמרה בלא כוונה - יצאה ידי חובתה (שו"ע או"ח סג, ד, קא, א; ולהלן יב, ח).

*12*

פרק ב - מצוות תפילה לנשים

*12*

א - מצוות הנשים בקיצור

*12*

לרוב הפוסקים חייבות בעמידה של שחרית ומנחה

לדעת רוב הפוסקים, נשים שוות לגברים בחיוב תפילה, לפיכך חייבות להתפלל שמונה עשרה בשחרית ומנחה, ותפילת ערבית היא רשות. ויש אומרים שנשים חייבות להתפלל פעם אחת ביום תפילת עמידה, וטוב שיתפללו שחרית, כדי לפתוח את היום בתפילה. ויש אומרים שנשים יכולות לצאת בתפילה קצרה, ולכן בברכות השחר ובברכות התורה כבר יוצאות ידי חובתן.

בדיעבד יוצאות ידי חובתן בתפילה אחת

לכתחילה, טוב שנשים יתפללו שחרית ומנחה בכל יום, כדעת רוב הפוסקים. ואם יתפללו תפילה אחת, יצאו ידי חובתן, ובשעת הדחק יכולות לצאת בברכות התורה ובברכות השחר. ואשה שטרודה בטיפול בילדיה, רשאית לצאת לכתחילה בברכות התורה והשחר.

חייבות בברכות התורה והשחר

בכל אופן גם אשה שמתפללת תפילת שמונה עשרה, צריכה לברך את ברכות התורה וברכות השחר (להלן ו, א, 1; ז, ג, 3).

פטורות מאמירת הקורבנות

היו נשים שנהגו לומר את פרשיות הקרבנות, ויש אומרים שנשים צריכות לומר את פרשת התמיד. אולם להלכה אינן חייבות בזה (להלן טו, 1).

פטורות מפסוקי דזמרא

יש אומרים שנשים חייבות לומר פסוקי דזמרה שהם הכנה לתפילה עמידה, אולם להלכה אינן חייבות לאומרם (להלן טו, ד).

פטורות מקריאת שמע וברכותיה וזכירת יציאת מצרים וטוב שיקבלו עול מלכות שמים

נשים פטורות מקריאת שמע וברכותיה, הואיל ומצוותן תלויה בזמן. והאומרת אותן תבא עליה ברכה. ואמנם יש מי שאומר שנשים חייבות במצוות זכירת יציאת מצרים ביום ובלילה, וטוב שיקיימו את המצווה באמירת ברכת 'אמת ויציב' בשחרית, ו'אמת ואמונה' בערבית. אבל דעת רוב הפוסקים שאינן חייבות בזה. ואף שנשים פטורות מקריאת שמע, טוב שכל אשה תאמר בכל יום את שני הפסוקים הראשונים: "שמע ישראל" ו"ברוך שם", כדי שתקבל על עצמה עול מלכות שמים (להלן טז, א).

*13*

נשים פטורות מאמירת כל התחנונים והפרקים שאומרים אחר תפילת עמידה.

נשים צריכות לומר קריאת שמע שעל המיטה ולברך 'המפיל' (כמבואר בהמשך יט, 1).

פטורות ממוסף והלל

נשים פטורות מתפילת מוסף של שבתות, ימים טובים וראשי חודשים. ואמנם יש אומרים שכשם שנשים חייבות בתפילת שחרית ומנחה כך חייבות בתפילת מוסף, ולכתחילה ראוי לחוש לדבריהם, אולם העיקר כדעת רוב הפוסקים, שנשים פטורות מתפילת מוסף. לכל הדעות נשים פטורות מאמירת הלל (להלן ב, ט).

פטורות מקריאת התורה

יש מי שאומר שנשים חייבות בקריאת התורה של שבת, אבל למעשה, הלכה כדעת רוב הפוסקים, שנשים פטורות משמיעת קריאת התורה של שבת (להלן ב, י).

ב - לרוב הפוסקים נשים חייבות בשחרית ומנחה

*13*

אמרו חכמים במשנה שנשים חייבות בתפילה (ברכות כ, ב), ולדעת רוב הפוסקים הכוונה שמה שתקנו חכמים חל על גברים ונשים כאחד. ומתוך שלוש התפילות שתקנו חכמים בכל יום, שחרית ומנחה חובה, וערבית רשות. ואמנם במשך הזמן הגברים קבלו על עצמם להתפלל ערבית כחובה, אבל הנשים לא קיבלו על עצמן להתפלל ערבית, ולכן היא נשארה לגביהן תפילת רשות.

חייבות בתפילה כיוון שגם הן זקוקות לרחמי שמים

ולכאורה לפי הכלל ש"נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא" גם מתפילה היו צריכות להיות פטורות, שכן חובת התפילה תלויה בזמן, תפילת שחרית בבוקר ומנחה אחר הצהרים. אלא שהואיל והתפילה נועדה לבקש רחמים מאת ה', וגם הנשים צריכות לבקש רחמים כגברים, לפיכך תקנו חכמים את התפילות לגברים ונשים כאחד, וחובה על הנשים להתפלל שחרית ומנחה.

חייבות בשחרית ומנחה גם בשבתות וחגים

גם בשבתות וחגים נשים צריכות להתפלל שחרית ומנחה, ואף שאין אומרים בהן את שלוש עשרה ברכות הבקשה שבתפילת חול, שהם עיקר בקשת

*14*

הרחמים, מכל מקום גם בהן יש בקשת רחמים, כגון: "קדשנו במצוותיך ותן חלקנו בתורתך, שבענו מטובך ושמח נפשנו בישועתך וטהר לבנו לעבדך באמת" וכו'.

ג - הסוברים שחייבות בתפילה אחת ביום

*14*

יש אומרים שלפי שיטת הרמב"ם, נשים חייבות להתפלל רק תפילה אחת בכל יום.

וזאת משום שלפי דעת הרמב"ם שורש מצוות התפילה מהתורה, שבכל יום צריך כל יהודי לפנות אל ה' בתפילה. וכיוון שזו מצווה שאינה תלויה בזמן, נשים חייבות בה. כי רק ממצוות עשה שתלויות בזמן נשים פטורות, אבל במצוות שאינן תלויות בזמן נשים חייבות. ואף שבכל יום ישנה מצווה חדשה להתפלל, אין היא נחשבת מצווה שתלויה בזמן, הואיל וכל הימים שווים, בלא הבדל בין חגים, שבתות וימות החול, ובתוך היממה עצמה לא קבעה התורה זמן מסוים לתפילה, הרי שמצוות התפילה מהתורה היא מצווה יומית שאינה תלויה בזמן.

נשים צריכות להתפלל תפילת עמידה אחת ביום, אף שתקנת שלוש תפילות רק לגברים

נמצא אם כן שתקנת חכמים לגברים להתפלל בכל יום שלוש תפילות אינה חלה על הנשים, אבל מצוות התורה להתפלל בכל יום תפילה אחת מחייבת את הנשים. אלא שהואיל ותקנו חכמים נוסח קבוע לתפילה, על הנשים לקיים את מצוות התפילה מהתורה בשמונה עשרה ברכות כפי שתקנו חכמים. והואיל ותקנו חכמים זמנים קבועים לתפילה, על הנשים להתפלל את תפילתן האחת באחד מהזמנים שתקנו חכמים, בזמן של תפילת שחרית או בזמן של תפילת מנחה או בזמן של תפילת ערבית.

ד - הסוברים שיוצאות בברכות השחר והתורה

*14*

יש מקילים וסוברים, שלפי שיטת הרמב"ם, רק המצווה מהתורה מחייבת את הנשים, היינו להתפלל בכל יום תפילה כל שהיא. ובכל בקשה שיבקשו מאת

*15*

ה' יקיימו את מצוות התפילה. ומה שתקנו חכמים להתפלל שלוש תפילות בנוסח שמונה עשרה ברכות, תקנו לגברים, אבל נשים אינן חייבות בזה.

בברכות התורה יש שבח, בקשה והודאה

ויש שהקשו, היאך אפשר לצאת בבקשה כל שהיא, והלא לדעת הרמב"ם (תפילה א, ב), מהתורה סדר התפילה הוא, שקודם יפתח אדם בשבחו של הקב"ה ואחר כך ישאל צרכיו בבקשה ובתחינה, ואח"כ יסיים בנתינת שבח והודיה לה'. ומשמע שכל זמן שאין עושים כסדר הזה לא יוצאים ידי תפילה, ואם כן איך אפשר לומר שהנשים יכולות לצאת ידי חובת המצווה מהתורה בבקשה כל שהיא (פמ"ג, מג"ג). וביארו כמה אחרונים, שנשים יוצאות ידי חובת התפילה בברכות התורה ובברכות השחר. שכן ברכות התורה פותחות בשבח - "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו", ואח"כ יש בהן בקשה - "והערב נא ה' אלוהינו את דברי תורתך בפינו וכו' ונהיה אנחנו וצאצאינו וכו' יודעי שמך ולומדי תורתך וכו'", ולבסוף יש גם הודאה - "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".

וכן בברכות השחר

וכן בברכות השחר, בכל הברכות יש שבח, ובהמשך בברכת 'המעביר שינה' יש בקשה - "יהי רצון מלפניך וכו' שתרגילנו בתורתך ודבקנו במצוותיך, ואל תביאנו לידי חטא וכו'", ובסיום הודאה: "ברוך אתה ה' הגומל חסדים טובים לעמו ישראל".

ה - הלכה למעשה

*15*

לכתחילה שחרית ומנחה, ובדיעבד אחת מהן

לכתחילה טוב שנשים יתפללו בכל יום תפילת עמידה של שחרית ושל מנחה, ואם יתפללו רק תפילה אחת ביום - יצאו ידי חובתן.

ואף שלדעת רוב הפוסקים נשים חייבות להתפלל שחרית ומנחה, מכל מקום כיוון שמדובר בדין שהוא מדברי חכמים, הרוצות להקל רשאיות לכתחילה לסמוך על דברי הסוברים שנשים חייבות בתפילה אחת ביום. וטוב שתפילה זו תהיה תפילת שחרית, כדי לפתוח את היום בתפילה. ומי שלא הספיקה להתפלל שחרית תתפלל מנחה, ובדיעבד, אם לא הספיקה להתפלל מנחה תתפלל ערבית.

*16*

בדוחק יוצאות גם בברכות השחר והתורה

והנוהגות להסתפק בברכות השחר וברכות התורה - יש להן בדוחק על מה לסמוך, אבל אין ראוי לנהוג כן, מפני שלדעת רובם המכריע של הפוסקים חובה להתפלל עמידה לפחות פעם אחת ביום.

ו - נשים המטופלות בילדים

*16*

המטופלת בילדים רשאית לכתחילה לצאת ידי חובה בברכות השחר והתורה

נשים המטופלות בילדים קטנים וטרודות בניהול ענייני הבית, רשאיות לכתחילה לצאת ידי מצוות התפילה בברכות השחר ובברכות התורה בלבד. שכבר למדנו (הלכה ד) שיש סוברים שמעיקר הדין נשים יכולות לצאת ידי חובת התפילה בברכות השחר ובברכות התורה. ואף שלכתחילה אין ראוי לסמוך על דעה זו, מכל מקום נשים שטרודות בטיפול בילדיהן, רשאיות לכתחילה לצאת בברכות השחר וברכות התורה. וכן העיד רבי אריה ליב בנו של רבי ישראל מאיר בעל 'החפץ-חיים', שאימו כמעט שלא התפללה בשנים שהילדים היו תחת ידיה, ואמרה לו כי אביו אמר לה שהיא פטורה מהתפילה מפני שהיא עוסקת בגידול ילדיה.

גם המסייעת בפרנסה יכולה להקל

ואף אם תלך לעבוד מפני הצורך לסייע בפרנסת המשפחה, או שתשלח את ילדיה למעון, לגן ולבית הספר, ותישאר בבית כדי לסדרו ולנוח מעט, כיוון שככלל היא עייפה וטרודה בטיפול בילדים, מותר לה לצאת ידי חובת התפילה בברכות השחר ובברכות התורה. ואם אפשר לה לכוון בתפילת עמידה - יותר טוב שתתפלל עמידה. וכל אשה רשאית להחליט בעצמה אם עומס הטיפול בילדים מכביד עליה עד כדי כך שלא תתפלל שמונה עשרה. ואם קשה לה להחליט בעצמה, תוכל להתייעץ בזה עם רב או רבנית.

היוצאת לעבוד לשם מיצוי אישי

אבל אשה שיוצאת לעבוד שלא מפני הכרח הפרנסה, אלא מפני שיש לה פנאי, אין ראוי שתסמוך על הדעה המקילה, אלא תקפיד להתפלל בכל יום תפילת שמונה עשרה, בנוסף לברכות התורה וברכות השחר.

כשיגדלו הילדים תחזור להתפלל

אשה שהיתה מטופלת בילדים, והסתפקה בתפילה קצרה, צריכה לשים לב שאחר שילדיה יגדלו ועול הבית יפחת, תחזור להתפלל שמונה עשרה בכל יום.

*17*

ז - כללי המצוות שנשים חייבות ופטורות מהן

*17*

נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן

ככלל, נשים חייבות במצוות כגברים, זולת מצוות עשה שהזמן גרמן, שמרובן נשים פטורות. וכפי שאמרו חכמים במשנה (קידושין כט, א): "כל מצוות עשה שהזמן גרמא - אנשים חייבין ונשים פטורות".

ואלו הן מצוות העשה שהזמן גורם את חיובן ונשים פטורות מהן: א. קריאת שמע של ערבית וקריאת שמע של שחרית (ובכללן זכירת יציאת מצרים, להלן טז, ג) ב. תפילין של ראש. ג. תפילין של יד. ד. ציצית. ה. סוכה. ו. לולב. ז. שופר. ח. ספירת העומר. (יש עוד מספר מצוות שנשים פטורות מהן מסיבות אחרות, והן: א. תלמוד תורה (הכוונה לשם לימוד אבל כדי לחיות חיי תורה חייבות ללמוד, כמבואר בהמשך פרק ז, ב). ב. כתיבת ספר תורה. ג. קידושין. ד. פריה ורביה. (שתי אלו מתקיימות באופן אקטיבי על ידי האיש). ה. מילה. ו. פדיון הבן. סיכום זה על פי הרמב"ם בספר המצוות סוף מניין עשין, מצ' רמח. אמנם יש חילוקי דעות בחלק מהדינים, לדוגמא, לדעת השאגת אריה ל"ה, נשים חייבות בכתיבת ספר תורה.

היוצאים מן הכלל

ויש מצוות עשה שהזמן גרמן שלמדנו בתורה שנשים חייבות בהן, ואלו הן: א. אכילת מצה בליל פסח (פסחים מג, ב). ב. שמחת החג (פסחים קט, א). ג. קידוש של שבת (ברכות כ, ב). ד. תוספת עינוי ביום הכיפורים (סוכה כח, ב).

מצוות דרבנן

לדעת רוב הפוסקים, גם ממצוות מדברי חכמים שהזמן גרמן נשים פטורות, שכל מה שתקנו חכמים כעין דיני התורה תקנו. לפיכך נשים פטורות מאמירת הלל בראש חודש (שאילתות ור"ן). ויש אומרים, שנשים חייבות במצוות שתקנו חכמים והזמן גרמן (רש"י). ולכל הדעות, במצוות שתקנו חכמים מפני הנס, חייבו גם את הנשים, שאף הן היו באותו הנס, והן: א. ארבע כוסות בליל הסדר. ב. מקרא מגילה. ג. הדלקת נרות חנוכה.

נשים חייבות בשאר מצוות עשה

אבל בשאר המצוות, אין הבדל בין גברים לנשים, וכפי שמבואר בהמשך המשנה (קידושין כט, א): "כל מצוות עשה שלא הזמן גרמא - אחד האנשים ואחד

*18*

הנשים חייבין". ונזכיר כמה מצוות לדוגמא: נשים חייבות כגברים בקביעת מזוזה, בהפרשת תרומות ומעשרות, בנתינת הלוואה וצדקה.

נשים חייבות במצוות לא תעשה

עוד אמרו שם: "כל מצוות לא תעשה, בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא, אחד האנשים והנשים חייבין". למשל, נשים חייבות להיזהר כגברים מאיסורי חמץ בפסח, ומאכילה ושתייה ביום הכיפורים. ולמרות שהם איסורים שתלויים בזמן, כיוון שהן מצוות 'לא-תעשה', נשים חייבות בהן כגברים.

היוצאים מן הכלל

ויש כמה מצוות לא תעשה ששייכות לגברים בלבד, והן: 'בל-תקיף' את פאת הראש, ו'בל-תשחית' את הזקן בתער, ואיסור המיועד לכהנים זכרים שלא להיטמא למתים (קידושיו שם).

בפרק הבא נבאר בעזרת ה' טעם להבדל שבין גברים לנשים במצוות עשה שהזמן גרמן.

ח - האם נשים רשאיות לברך על מצוות שהזמן גרמן

*18*

נשים רשאיות לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן

אשה שרוצה להתנדב ולקיים מצוות עשה שהזמן גרמן, יש לה שכר על כך אלא שאינו כשכר האיש. וכפי שאמר רבי חנינא: "גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (קידושין לא, א). ובאר הריטב"א שטעם הדבר, כי מי שמצווה לקיים מצווה, השטן מקטרגו ויצר הרע מתאמץ יותר להפריעו, ולכן שכרו מרובה יותר, וכפי שאמרו "לפום צערא אגרא" (אבות ה, כג).

למנהג רוב הספרדים

אלא שנחלקו הראשונים, האם נשים רשאיות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן. לדעת הרמב"ם ועוד כמה ראשונים, אסור לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן, שהרי אומרים בברכה "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", והיאך תאמר "וצוונו" כאשר לא נצטוותה, ויש בכך ברכה לבטלה. וכן פסק בעל ה"שולחן-ערוך (או"ח תקפט, ו), וכן המנהג הרווח אצל רוב יוצאות ספרד.

מנהג האשכנזים

אולם לדעת רבנו תם ורוב הראשונים, נשים רשאיות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן, שהרי מצוות אלו שייכות במידה מסוימת גם להן, עובדה שיש להן שכר על קיומן. ולגבי נוסח הברכה, אין חשש, מפני שאין אומרים בברכה

*19*

"וצווני" אלא "וצוונו", היינו את כלל ישראל, והאשה חלק מכלל ישראל, ולכן אף היא יכולה לשבח ולהודות לה' על הקדושה שקידש את ישראל, כפי שהיא באה לידי ביטוי במצווה הזו. וכן פסק הרמ"א, וכן מנהג כל יוצאות אשכנז.

ברכות שבח והודאה כולן רשאיות לברך

אבל ברכות של שבח והודאה שתלויות בזמן, כיוון שאין אומרים בהם "וצוונו", כמו ברכות פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע, גם נשים ספרדיות יכולות לברך, ויש להן מצווה בזה. ואמנם, יש מי שאומר, שלפי מנהג הספרדים, כיוון שהנשים פטורות מאמירתן, אינן רשאיות לומר את ברכתן, ולכן בבתי ספר שלומדות בהן בנות אשכנזיות וספרדיות, חובה על המורות להדריך את הספרדיות שלא לומר את חתימת הברכות של פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע (הרב עובדיה יוסף). אולם למעשה, דעת פוסקים רבים, שגם למנהג ספרדים מותר ומצווה לנשים לברך על פסוקי דזמרה, הואיל והן ברכות של שבח והודיה, וכן המנהג הרווח. ולכן המורות אינן צריכות להדריך את הספרדיות לנהוג אחרת מהאשכנזיות, ובמיוחד שהדבר גורם לבלבול בכיתה.

ט - מוסף והלל

*19*

מצווה מהתורה להקריב בימים מיוחדים קרבנות ציבור נוספים לכבוד קדושת היום, והם נקראים 'מוספים', וכנגד קרבנות המוסף תקנו חכמים להתפלל באותם ימים תפילת מוסף. ואלו הם הימים: שבתות, ראשי חודשים, ימים טובים וחול המועד.

מוסף בשבת, בראש השנה וביום כיפור

נחלקו הפוסקים אם נשים חייבות להתפלל מוסף. יש אומרים שהואיל וגם בתפילת מוסף מבקשים רחמים, הרי שהיא כשאר תפילות החובה, שלדעת הרמב"ן, נשים חייבות בהן. ועוד, שהואיל ונתקנו לכבוד קדושת היום, כשם שנשים מצוות לומר קידוש בשבת כך צריכות להתפלל מוסף (מגן גיבורים). ויש אומרים, שהואיל ותפילת מוסף תלויה בזמן, נשים פטורות ממנה (צל"ח). למעשה, הואיל וזו מצווה מדברי חכמים, הלכה כדברי המקילים, ואין חובה לנשים להתפלל מוסף, והרוצה להתפלל רשאית ויש לה בזה זכות. ובראש

*20*

השנה ויום הכיפורים, ראוי שכל אשה תתפלל מוסף, מפני שעיקר בקשת הרחמים של הימים הנוראים בתפילת מוסף.

נשים פטורות מאמירת הלל

תקנו חכמים לגברים לומר הלל בחגים ובחנוכה. וכן נוהגים לומר הלל בראשי חודשים. וכיוון שאמירת ההלל תלויה בזמן, נשים פטורות ממנה, והרוצה לומר הלל תבוא עליה ברכה. אלא שכפי שלמדנו, למנהג ספרד לא תברך, ולמנהג אשכנז רשאית לברך על ההלל.

י - קריאת התורה

*20*

נשים בקריאת התורה

לכל הדעות נשים פטורות מקריאת התורה בימי חול ובחגים, אולם בשבת, לדעת בעל ה'מגן-אברהם' (רפב, ו), נשים חייבות לשמוע את קריאת התורה, שתקנו חכמים שישמעו את כל התורה בכל שנה. אולם לדעת רוב רובם של הפוסקים, נשים פטורות משמיעת קריאת התורה בשבת, מפני שזו מצווה שתלויה בזמן. וכן הלכה. אלא שאשה שיכולה, טוב שתשמע את קריאת התורה בשבת, מפני שלכל הדעות, אף שהיא פטורה, אם תשמע תקיים מצווה ויש לה בזה זכות. (המחלוקת אם אשה חייבת בשמיעת פרשת 'זכור' תבואר בהמשך כג, ה).

הסתגלות בספר תורה בעת ההגבהה

בעת הגבהת התורה, מצווה על הגברים והנשים לראות את הכתב ולכרוע, ולומר "וזאת התורה" וכו' (שו"ע או"ח קלד, ב). יש נוהגות להחמיר, שבזמן שהן רואות דם נידה, אינן מסתכלות בספר התורה, ויש מקילות. והרוצה להקל רשאית, מפני שמעיקר הדין אין בזה איסור.

*21*

פרק ג - טעמי מצוות הנשים

*21*

א - ההשלמה ההדדית שבין איש לאשה

*21*

השוויון העקרוני בין גברים ונשים

ככלל ישנו שוויון בין גברים לנשים, וצלם אלוהים שניתן באדם, כולל גברים ונשים כאחד, וכן סגולת ישראל, כוללת גברים ונשים כאחד, וכן התורה ניתנה לכל ישראל, גברים ונשים כאחד (כמבואר בהמשך ז, א). וכן למדו חכמים מהפסוק (שמות כא, א): "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" - "השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה" (קידושין לה, א).

ההבדלים בין גברים ונשים

אמנם, אי אפשר להתעלם משינויים פרטיים שישנם בין גברים לנשים, הן שינויים גופניים ונפשיים מצד הבריאה האלוקית, והן שינויים הלכתיים כדוגמת ההבדלים במצוות עשה שהזמן גרמן. השינויים הללו מאפשרים לאיש ולאשה להשלים זה את זה.

השלימות והאחדות בעולם המוגבל

כדי לגלות את העניין האלוקי בעולם, יש צורך בגילוי דרך שני פנים שישלימו זה את זה. כל נברא הוא מוגבל, ולכן אינו יכול לקלוט את השלימות האלוקית, אבל על ידי כלל ישראל, מתגלה השלימות האלוקית בעולם. מכאן החשיבות הגדולה של אחדות ישראל, מפני שרק עם ישראל על כל מרכיביו יכול לקבל את התורה ולתקן על ידה את העולם. וכפי השוני שבין הנשמות, כך ישנם טעמים שונים לדברי התורה, וכפי שנאמר (תהלים סב, יב): "אחת דבר אלוהים שתים זו שמעתי". וכן נאמר (ירמיה כג, כט): "הלוא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע". ודרשו חכמים: "מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות - אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נחלק לשבעים לשונות" (שבת פח, ב). "מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות - אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים" (סנהדרין לד, א). וכפי שאמרו על מחלוקת בית הלל ובית שמאי, ועל כל שאר המחלוקות שבדברי חכמים - "אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן" (עירובין יג, ב).

ההשלמה ההדדית של איש ואשה

ההשלמה ההדדית המשמעותית ביותר לאדם, היא ההשלמה שבין הזכר והנקבה, שעל ידה יכול האדם לגלות את צלם האלוקים שבו ולהגיע לשלמותו.

*22*

ולא רק באדם, אלא בכל הבריאה, מהעולמות העליונים ועד העולם הזה, ישנה חלוקה לזכר ולנקבה, וכל מין לבדו אינו יכול להתקיים ולחיות בלא ההשלמה של המין השני. יסוד זה מבואר בהרחבה בחכמת הקבלה. וזהו שאמר רבי אלעזר (יבמות סג, א): "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם", שנאמר (בראשית ה, ב): "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם". ועוד אמרו חכמים (יבמות סב, ב): "כל אדם שאין לו אשה, שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה... בלא תורה, בלא חומה".

כשם שהשוני בין הזכר והנקבה מאפשר להם להתחתן ולהוליד ילדים, כך השוני הרוחני והנפשי מאפשר להם להתאחד, להשלים ולהפרות זה את זה מבחינה רוחנית.

על פי זה ניתן להבין מעט את הטעם היסודי להבדלים ההלכתיים שבין מצוות הגברים והנשים.

ב - טעם שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן

*22*

האחריות לטיפוח המשפחה

הטעם הפשוט והמקובל, לכך שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, הוא כדי שיוכלו למלא את יעודן - לבנות את הבית המשפחתי. אחריות גדולה מוטלת על הנשים, לבנות ולקיים את המשפחה, שעליה מושתת עתידנו האישי והלאומי. אחריות זו נובעת מטבע בריאתן, שהן יולדות ומיניקות; וגם מאופיין הנשי והאימהי, שיש בו סגולות מתאימות לבניית המשפחה וטיפוחה. פעמים רבות האחריות לניהול הבית ולגידול הילדים וחינוכם דורשת התמסרות שנמשכת כל שעות היום והלילה, ואם תוטל על הנשים אחריות לקיום המצוות שהזמן גרמן, התובעות מהאדם לעצור את פעילותו השוטפת ולקיימן, לא יוכלו לטפל כראוי במשפחתן (עפ"י אבודרהם וספר חסידים תתריא).

הפטור מלימוד תורה

אפשר לפרש בדרך זו גם את הטעם לכך שנשים פטורות ממצוות תלמוד תורה. לימוד התורה דורש התמסרות רבה, הן בגיל הנעורים בקניית יסודות הלימוד, והן אח"כ במשך כל החיים בהקדשת שעות בכל יום ללימוד התורה. ואם הנשים היו מצוות בלימוד תורה, לא היו יכולות להתמסר לבניין

*23*

המשפחה. אמנם ברור שגם נשים צריכות ללמוד לחיות על פי הדרכת התורה, אולם אין עליהן חובה ללמוד תורה באופן חקרני ודקדקני לשם העמקה תיאורטית.

בכך הוסר מהנשים המתח התמידי שמלווה את הגברים, שמצווים להקדיש את עצמם להתקדמות מתמדת בהבנת התורה.

מכאן ניתן להבין עד כמה גדול ערכה של המשפחה, שלמען טיפוחה, פטרה התורה את הנשים ממצוות תלמוד תורה וממצוות עשה שהזמן גרמן.

טבע הגברים והנשים שונה

צריך להוסיף, שמעצם הדין שנשים פטורות ממצוות תלמוד תורה ומהמצוות שהזמן גרמן, משמע שמטבע בריאתן הן פחות נזקקות להן, וגם בלעדיהן הן יכולות להגיע לשלמותן האישית (כפי שיתבאר להלן הלכה ה', ועי' ילקוט שמעתי שמואל ע"ח). על פי זה אפשר להבין, שגם אשה שאין עליה עול משפחתי פטורה מן המצוות הללו.

ג - שכל ורגש

*23*

מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, היה רגיל להדגיש את הכלל, שהאיש והאשה שווים. אלא שלאחר קביעת הכלל העקרוני, לפעמים היה עומד על ההבדלים שבין האיש לאשה, "יסוד השכל יותר מורגש אצל האיש. לעומת זאת, צד הרגש שבאדם יותר מובלט אצל האשה" (שיחות הרצי"ה במדבר עמ' 413). כמובן שגם לגברים יש רגש וגם לנשים יש שכל, אלא שככלל נטיית הגברים יותר אל השכל ונטיית הנשים יותר אל הרגש. עמדה זו קיבלה חיזוק לאחרונה ממחקרים שונים על המוח והנפש, מהם יוצא שיש שני סוגי אינטליגנציה, שכלית (IQ), ורגשית (EQ).

אקטיביות ופסיביות

בגלל הבדל זה, בתחומים מסוימים האיש יותר אקטיבי, פעיל, ואילו האשה יותר פסיבית, נפעלת. אחר שהשכל מגיע למסקנות הוא יוצר ובונה, ואילו תכונתו של הרגש שהוא קולט רשמים מהאירועים שמסביב, הוא אינו יוזם אותם אלא מתרשם מהם. על כן אנו מוצאים בהגדרותיהם של חכמי התורה בדורות הקודמים, כי האיש נוטה יותר להשפיע והאשה נוטה יותר לקבל.

*24*

על ידי שתי התכונות הללו, שמשלימות זו את זו, אנו יכולים להתקשר בשלימות לעניין האלוקי, להתגדל באמונה, לחיות חיי תורה, ולתקן עולם במלכות שד-י.

על ידי השכל המנתח והמגדיר, אנו קובעים את העקרונות שלפיהם מודרכים חיינו. ועל ידי הרגש הטבעי, החי, אנו יכולים לקלוט יותר את האמונה והחיוניות שבתורה.

בסעיפים הבאים אנסה בעז"ה להמשיך לבאר רעיון זה על פי דברי מרן הרב זצ"ל ובנו מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל.

ד - מעלת הגברים והשכל

*24*

השכל כללי והרגש פרטי

השכל הוא המייחד את האדם מכל בעלי החיים, על ידי השכל האדם מסוגל לחקור, להגיע למסקנות, לתכנן את פעילותו וליצור שינויים משמעותיים בעולם. על ידי השכל בני האדם מסוגלים לשתף פעולה, להתארגן כציבור ולהגיע להישגים עצומים. לכן השכל הוא המנהיג את האדם ואת החברה. על ידו נקבעים העקרונות, היסודות, שעליהם מושתתים החיים האנושיים. מצד זה השכל הוא כללי. ואילו הרגש הוא פרטי, כפי ההתרשמות האישית, ולא כפי שהכללים והעקרונות מחייבים. השכל נותן לכל רעיון הגדרה כללית קבועה, וכאשר אותם הרעיונות נקלטים ברגש הרי הם מתפצלים לאין ספור גוונים, לפי תכונתו האישית של כל אדם, ואף באותו אדם הרעיונות נקלטים בגוונים שונים לפי מצב רוחו המשתנה.

מעלת לימוד התורה

על פי זה אפשר להבין את מעלתה של מצוות תלמוד תורה, שהיא מתקיימת על ידי השכל. על ידי הלימוד המדוקדק והחקרני, מתבססת התפישה השכלית התורנית, שעל פיה אפשר להנהיג את העולם ולתקנו. זה גם עניינן של מצוות העשה שהזמן גרמן, שהן מעלות על נס באופן ממוקד רעיונות חשובים, שלאורם עם ישראל צריך לילך. קריאת שמע, למשל, מזכירה את יסודות התורה והאמונה; הציצית שמצוותה ביום, מזכירה דרך הבגד את כל המצוות

*25*

ומעוררת לזהירות מיצר הרע; וכך כל המצוות שהזמן גרמן, מעלות על נס ערכים תורניים, שצריכים לכוון את חיינו.

מלך ולא מלכה

על פי זה אפשר גם להבין מדוע ההנהגה נתונה יותר בידי הגברים - מלכים, דיינים, שופטים, שוטרים ואנשי הצבא. וכן אמרו חז"ל: "אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה" (אליהו רבה י; ילקוט שמעוני שופטים מב).

ה - מעלת הנשים והרגש

*25*

קליטת האמונה ברגש

לעומת זאת, הרגש המקבל והמתרשם, מסוגל לקלוט את האמונה ביותר טבעיות וחיוניות. מצד זה האשה קרובה יותר לעניין האלוקי, ומצד זה היא יותר כללית. שכן מתוך ההופעה האלוקית הכללית, שמחייה את העולם, נמשכות אח"כ כל ההגדרות העקרוניות שהשכל מברר ומגדיר. מעלה זו שבאשה נעוצה בחומר שממנו נוצרה. האדם נוצר מהעפר, והאשה מחומר מעודן יותר - מצלעו. וכיוון שהחומר שממנו נבראה האשה משובח יותר, היא יכולה באופן טבעי לקלוט יותר את העניין האלוקי. האינטואיציה הנשית קרובה יותר לאמונה, ולכן גם בלא התיווך של בירורים שכליים תורניים, ובלא התיווך של מצוות ממוקדות שהזמן גרמן, נשים יכולות להתקשר באופן עמוק לתורה ולמגמתה. ואילו הגברים, נזקקים ללימוד התורה ולמצוות שהזמן גרמן, כדי לבסס בקרבם את ההתקשרות לאמונה ולתורה.

בזכות נשים צדקניות

וכן אנו מוצאים שבכל האירועים הגדולים שאירעו לעם ישראל, נתגלתה מעלתן היתירה של הנשים, שהן קדמו לגברים בבחירתן בדרך האמונה. כפי הנראה, הניתוח השכלי הגברי מספיק למצב רגיל, אולם במקום שבו צריך יותר שאר-רוח, יותר אמונה, נצרכות דווקא התכונות הנשיות. "דרש רבי עקיבא: בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים" (ילקוט שמעוני תהלים תשצה, ועי' רש"י שמות לח, ח). במתן תורה היתה הפנייה אל הנשים תחילה (רש"י שמות יט, ג, עפ"י חז"ל). וכן היחס לכבוד תורה נלמד על ידי אשה (להלן ז, א). ואף הגברים לומדים תורה בזכות הכרתן העמוקה של הנשים (עי' ברכות יז, א, ולהלן ז, א). ונשים לא

*26*

חטאו בחטא העגל (פרקי דרבי אליעזר מה), ובחטא המרגלים (תנחומא פנחס ז). ועל העתיד אמרו: "אין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור" (מדרש זוטא רות ד, יא).

לשון הקודש

מעלת האשה באה לידי ביטוי גם בלשון הקודש, שהדברים הכלליים מבוטאים בלשון נקבה: חדשות, נפלאות, נצורות, נשגבות. גם האמונה, התורה, המצוות, התפילה, הסגולה, היהדות, הכהונה והמלוכה, בלשון נקבה. וזאת כאמור מפני שהטבע הנשי קרוב יותר לאלוקיות (שיחות הרצי"ה בראשית ע' 77).

מימוש היסודות בחיים

אותה תכונה המאפשרת לאשה לקלוט ולקבל את העניין האלוקי, מאפשרת לנשים לקלוט את היסודות הגבריים ולממש אותם בחיים. הגברים מסוגלים להגדיר טוב יותר את הרעיון, אבל הנשים מסוגלות יותר לממשו בחיים. תחילת יצירת הוולד אצל הגבר, אבל האשה מפתחת אותו ברחמה, מולידה ומניקה ומגדלת אותו בפועל. לכן הנשים הן עיקר הבית, והן אלה שזוכות לעסוק יותר באידיאל הגדול של בניית המשפחה.

ו - סדר גילוי המעלות

*26*

מתחילה צריכה להיות הכרה בערכה של התורה ותלמודה, ובערכן של המצוות שהזמן גרמן, שהן מאירות את חיי היום יום. תפקידם של הגברים להיות אחראים על שמירת הערכים הכלליים הבאים לידי ביטוי במצוות הללו, ולהכריז עליהם בפומבי בזמנים קבועים, כפי מצוות התורה.

ומתון ההכרה בערך התפקיד הגברי יכולות הנשים להמשיך את האור שבמצוות הללו אל כל רבדי החיים.

במבט לטווח ארוך ניכרת יותר מעלת האשה

במבט ראשון, נראה מעמדם של הגברים גבוה ממעמדן של הנשים, הגברים מנהיגים ומשפיעים ואילו הנשים מקבלות ומושפעות. אולם ככל שמתבוננים לטווח ארוך יותר, כך נמצא כי ההשפעה הנשית הולכת וגוברת. וכך מספרים חז"ל (בראשית רבה יז, ז): "מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי לחסידה אחת, ולא העמידו בנים זה מזה. אמרו: אין אנו מועילים להקב"ה כלום. עמדו וגרשו

*27*

זה את זה. הלך זה ונשא רשעה אחת ועשתה אותו רשע, הלכה זאת ונישאת לרשע אחד ועשתה אותו צדיק, הוי שהכל מן האשה".

האיש בולט יותר בצדדיו האנושיים, השכל הוא שיא האנושיות, אולם האשה בולטת יותר בקליטתה את העניין האלוקי; ולכן אע"פ שהבעל מצווה ללמוד תורה ולקבוע את הערכים, היחס הכללי אליהם מושפע יותר מהאשה, וצדקנותה או להיפך רשעותה, מקרינים על בעלה. לטווח ארוך, היחס הכללי לאמונה, משפיע יותר. ולכן אם האשה צדקת, והיחסים בין בני הזוג טובים, מסתבר שלבסוף גם בעלה יהיה צדיק; ואם היא מרשעת, מסתבר שלבסוף גם בעלה יהיה רשע.

בעולם הבא מעלת האשה גבוהה משל האיש

וכך רמוז בחכמת הנסתר, שבתחילה מתגלה יותר מעלתו של הגבר, אולם בעולם הבא מעלת האשה בעתיד תתגלה יותר מעלתה של האשה, כפי שרמוז בפסוק (ירמיהו לא, כא): "כי ברא ה' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר".

בעולם הזה, מבטנו חיצוני, ולכן מעלתו של האיש הלומד והמנהיג גבוהה ממעלתה של האשה. אולם לעתיד לבוא, המבט יהיה יותר עמוק, ואז תתגלה מעלתה של האמונה והקליטה האינטואיטיבית, עד שמעמד האיש והאשה יהיה שווה. ובעולם הבא, תתגלה כל כך מעלתה של האמונה והקליטה האלוקית, עד שמעמד האשה יהיה גבוה ממעמד האיש. ואמנם גם אז יהיה מקום וצורך בלימוד ובהגדרות שכליות, אלא שהקליטה הרגשית, הנשית, תהיה חשובה יותר.

תיקון חטא אדם הראשון

אפשר לומר שלאחר חטא אדם הראשון וכניסתו של יצר הרע לתוך האדם, קשה יותר לסמוך על האינטואיציה ועל הרגשות הטבעיים, ועיקר ההתמודדות עם היצר הרע נעשית על ידי הדרכתו של השכל, שצריך לשלוט על הרגש ולהנהיגו.

אולם ככל שהעולם יתוקן, והאמונה והמוסר יהיו נחלת הכל, כך יהיה פחות חשש שמא הרגש הטבעי יתפרץ באופן מוטעה והרסני, וממילא המעצורים על גילויו של הרגש יוסרו, ומעלתו תתגלה, ועימו מעלתה של האשה.

בעומק מתגלה מעלת האשה

ואין לומר שהעולם הבא רחוק מאתנו ואינו משפיע כלל על חיינו, מפני שגם היום הוא גנוז בעומק פנימיותינו. הנפש החיצונית כנגד העולם הזה, הרוח הפנימית כנגד העתיד לבוא, והנשמה היותר פנימית כנגד העולם הבא. ולכן גם היום, ככל שמעמיקים יותר, רואים יותר את השפעתה של האשה. אולם הסדר

*28*

הוא שמתוך הענוותנות של האשה לקבל את מעלת האיש והשפעתו, יכולה האישה לגלות יותר ויותר את מעלתה.

חמה ולבנה

עוד אפשר להאריך בנושא זה, אך לא כאן המקום. רק נרמוז בקיצור, שגם היחס בין החמה המשפיעה ללבנה המקבלת, דומה ליחס שבין זכר לנקבה.

מתחילה היו שניהם שווים, ובעקבות גאוותנותה של הלבנה נתמעטה.

אבל באמת בעומק העניין מעלתה גבוהה, שהיא קולטת את ההארה כאן בעולם הזה. ובמידה מסוימת כך הוא היחס בין השמים והארץ, שבמבט ראשון השמים נעלים יותר, ובמבט שני תכלית הבריאה למען הארץ, וסוף מעשה במחשבה תחילה. וכן היחס שבין שבט יהודה ושבט יוסף, מצד אחד יהודה מולך, אולם הבן היקר והחביב הוא יוסף, שהיה יפה כאשה, וביכולתו לגלות את כל האידיאלים הנשגבים בתוך העולם הזה, ביופי ובעושר.

ז - השיתוף והאהבה

*28*

בכל תכונה לבדה ישנו חסרון. השכל החוקר והמגדיר עלול לאבד את החיוניות הנובעת מתוך ההתקשרות אל המקור האלוקי. וכן מרוב עיסוק בעקרונות וכללים הוא עלול לאבד את המגע עם החיים הממשיים. ומנגד, האינטואיציה הרגשית, בבואה לארגן את החיים בעולם, עלולה להיסחף ולטעות, לקלקל את השורה ולסטות מהדין המדויק.

ההשלמה ההדדית

לפיכך, נמסרה עבודת קביעת הכללים והעקרונות לגברים, שנצטוו לעסוק בתורה ולקיים את מצוות העשה שהזמן גרמן, ועל ידי כך לקבוע את היסודות של החיים הישראליים. ואילו הנשים מגלות את ההתקשרות הכללית לאמונה ולחיי התורה הממשיים, ובזכות זאת גם הגברים מתקשרים אל האמונה הטבעית ומבינים נכון יותר את הערך של העקרונות הלימודיים.

הגלוי והנסתר

בגלוי נראה כי תפקידם של הגברים חשוב יותר, ומצד מעלתם זכו במצוות תלמוד תורה ובמצוות העשה שהזמן גרמן, ומכוח זה ההנהגה וההדרכה מסורה לגברים. שכן מי שעוסק בעקרונות התורה הוא צריך להנהיג ולהדריך. אולם במבט עמוק יותר, נראה שערכן של הנשים חשוב יותר. אמנם הגברים עוסקים

*29*

יותר בעקרונות ובהנהגה, אולם בניית המשפחה, שהיא המשמעותית יותר בחיים, נתונה יותר בידיה של האשה. יתר על כך, תכלית הבריאה היא לקלוט את ההארה האלוקית בתוך החיים הממשיים ולחוות אותה במלא העוצמה, ולכך הנשים זוכות יותר.

דווקא על ידי מידת הענווה שבאשה, ביכולתה לקלוט את העניין האלוקי, ולקלוט את ההארה הנובעת מתלמוד התורה וממצוות עשה שהזמן גרמן, ומתוך כך היא יכולה לגלות את מעלותיה הגדולות. ולכן לא מקרה הוא, שמעלת הגבר ניכרת יותר, ואילו מעלת האשה פנימית ונסתרת. "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה, יד). באופן זה גם אפשר להבין את משמעות ברכת 'שעשני כרצונו' (כמבואר בהמשך ו, ב).

טשטוש הייחודיות פוגם את האהבה

כאשר מטשטשים את הייחודיות של כל מין, או יוצרים מאבק ועוינות בין המינים, אין הפריה הדדית בין האיש לאשה, הצעירים מתקשים לבנות את משפחתם, והמשפחות הקיימות מתפרקות ונהרסות.

לעומת זאת, כאשר מבינים את הערך של כל מין, ומתוך כך מתחברים באהבה יתירה, השכינה שורה בין בני הזוג (סוטה יז, א), האמונה והשמחה מתרבות בעולם, והיסוד השכלי והרגשי מתפתחים ומתאחדים. ועם ישראל על כל משפחותיו הולך ונבנה, ומספר תהילת ה' אחד בעולם.

ח - היסוד הכללי מול האישי שבתפילה

*29*

על פי מה שלמדנו אפשר להבין יותר את משמעותה של תפילת הנשים.

שני יסודות באים לידי ביטוי בתפילה, האחד אישי והשני כללי. האישי הוא הפנייה של האדם אל מקור חייו, אל ה' אלוהיו, ובקשת הרחמים מלפניו. והיסוד הכללי נועד לתת ביטוי לקשר הקבוע שבין כלל ישראל לקב"ה, ועל ידי כך לקדש את שמו של ה' בעולם, ולהוסיף ברכה לנבראים. היסוד הכללי של התפילה הוא המשך של עבודת הקרבנות בבית המקדש, ולכן התפילות נתקנו כנגד קרבנות התמיד שהיו קרבים בכל יום בבוקר ובערב על גבי המזבח.

*30*

הדגשת היסוד הכללי בתקנות אנשי כנסת הגדולה

לעיתים ישנו מתח מסוים בין היסוד הכללי ליסוד האישי, מצד היסוד האישי. היה טוב לכאורה לתפילה שתשתפך מן הלב בלא גבולות, בלי נוסח ובלי זמנים קבועים, שאז היא תבטא בחום וברגש את הכיסופים והכמיהה לקרבת אלוהים.

וכך נהגו בימי הבית הראשון. אולם אנשי כנסת הגדולה הדגישו בתקנותיהם את היסוד הכללי, מפני שהבינו שבלא סדר תפילות קבוע, רוב האנשים ישקעו בשגרת יומם ואפילו תפילה אישית לא יתפללו. ולא זו בלבד, אלא שפעמים רבות יש ברגש האישי חסרונות ופגמים, אבל כשאדם מתפלל עם הציבור, מכוח הכלל, מתמלאים חסרונותיו ותפילתו נעשית שלימה. על כן תקנו להתפלל בזמנים קבועים כנגד הקרבת התמיד בבית המקדש. ותקנו לתפילה נוסח מדויק, הכולל בתוכו את כל הערכים החשובים לכלל ישראל. ותקנו את התפילה בלשון רבים, ותקנו להתפלל בבית הכנסת ובמניין, שזהו עיקר מעלתם של ישראל שמסוגלים לגלות את הקדושה בציבור, ועל ידי כך לגלות את שמו של ה' בעולם ולתקנו.

שמירת הצד האישי

אלא שבעקבות הדגשת היסודות הכלליים והקבועים שבתפילה, הצד האישי עם הרגש החם והעז עלול להידחק ועל זה הזהיר רבי שמעון: "אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא" (אבות ב, יג). וכן אמר רבי אליעזר: "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים" (ברכות כח, ב).

ואע"פ כן תקנו חכמים, להדגיש את היסוד הכללי בתפילה, כדי לבסס על ידו את עקרונות האמונה בחיים. מבחינה זו התפילה היא המשך של עבודת בית המקדש, וכמו שהקרבנות ביטאו את הקשר של ישראל והעולם כולו לה', כך התפילות נותנות לכך ביטוי פומבי בכל קהילות ישראל. ואף בשטח הר הבית, היה בית כנסת לתפילות בזמן בית המקדש השני. ואף שהרגש האישי עלול להידחק עקב כך, ההשפעה הכללית של התפילות המסודרות והציבוריות על כל העולם ועל כל יחיד ויחיד היא עצומה, ולכן העדיפו חכמים לתקן את המסגרות המוגדרות של התפילה (יעויין לעיל א, ח).

*31*

ט - תפילת הנשים

*31*

לעומת זאת, בתפילת הנשים בולט יותר היסוד האישי. שהואיל והאשה פטורה מכל המצוות שתלויות בזמן, לפיכך אינה צריכה לומר פסוקי דזמרה וקריאת שמע וברכותיה, וכל שאר הדברים שהגברים אומרים בתפילה. אמנם גם הנשים צריכות להתפלל בנוסח שמונה עשרה, כפי שתקנו אנשי כנסת הגדולה, אלא שהואיל וסדר תפילת החובה שלהן קצר יותר, ממילא יש פחות חשש שהשגרה תשחק את כוונתן. למעשה, גם לגבי תפילת עמידה, רשאית כל אשה להחליט אם להתפלל שתי תפילות ביום כדעת המחמירים או תפילה אחת כדעת המקילים (לעיל ב, ה).

בתפילת הנשים מתבלט הצד האישי

בנוסף לכך, כיוון שאשה אינה צריכה להתפלל בבית הכנסת ובמניין, ממילא היא יכולה לקבוע את תפילתה בזמן שבו תרגיש שתוכל לכוון יותר, וכן קצב תפילתה אינו מוגבל על ידי קצב תפילת הציבור. מכל זה יוצא שבתפילת האשה בולט יותר צד התחנונים האישי. יתר על כן, לגברים שאינם יודעים להתפלל תקנו חכמים שיבואו לבית הכנסת ויצאו ידי חובתם בחזרת הש"ץ, ואילו נשים שאינן יודעות להתפלל אינן חייבות לשמוע את חזרת הש"ץ. הפירוש הפשוט לכך, שאי אפשר להטריח את הנשים בזה. אולם אפשר גם לומר שבתפילת הנשים בולטת יותר כוונת הלב ופחות החובה הדקדקנית, ומי שאינה יודעת להתפלל בנוסח המסודר, תתפלל בלשונה כפי יכולתה. כי העיקר בתפילת הנשים הוא בקשת הרחמים מלפניו.

*32*

פרק ה - נטילת ידיים שחרית

*32*

א - נטילת ידיים של שחרית

*32*

תקנו חכמים ליטול ידיים בכל בוקר, ולברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על נטילת ידיים".

הנטילה מפרישה את הידיים מהצד הנמוך

על ידי הידיים האדם מסוגל לפעול בעולם, על ידיהן הוא לוקח ומקבל, נושא ונותן, משתמש בחפציו השונים ומטפל בגופו. אולם יחד עם ערכן הרב והשימושי, הידיים הן גם אלו שיורדות ומתפלשות בכל עסקי העולם הזה, ויותר מכל איבר אחר הן נוטות להתלכלך ולהזדהם. לכן כשצריך להתעלות ולפרוש מעט מהצד הנמוך של העולם, כדי לעסוק בעניינים שבקדושה, נוטלים ידיים.

זאת הכוונה הכללית של נטילת ידיים, ובכללה גם נטילת ידיים שחרית. אלא שנחלקו הראשונים בשאלה, כלפי מה בדיוק מכוונת הנטילה בשחרית.

לדעת הרא"ש, הואיל והידיים עסקניות הן, קרוב לוודאי שבמשך השינה נגעו במקומות המכוסים שבגוף, וכדי לטהרן לקראת תפילת שחרית, תקנו חכמים ליטול ידיים.

מחלוקת הרא"ש והרשב"א

ולרשב"א, בכל בוקר נעשה האדם כמי שנברא מחדש, שנאמר (איכה ג, כג): "חדשים לבקרים רבה אמונתך". אדם הולך לישון עייף, ומוסר את נשמתו לבוראו, ובבוקר קם עם כוחות מחודשים. את הבריאה המחודשת הזו יש לקדש ולייחד לעבודת ה' על ידי נטילת הידיים בשחרית.

במילים אחרות, לדעת הרא"ש, נטילת ידיים של שחרית מהווה הכנה לתפילה, ואילו לרשב"א, נטילה זו מהווה הכנה והתקדשות לתפילה ולעבודת ה' של כל היום.

מי שהיה ער כל הלילה

נחלקו הפוסקים בדינו של מי שהיה ער כל הלילה. יש אומרים שהואיל ולא ישן, לא תקנו לו חכמים ברכה בבוקר, ולכן יטול ידיים לפני התפילה בלי ברכה. וכך הוא מנהג ספרדים (שו"ע ד, יג). ויש אומרים שעל עצם היום החדש ראוי ליטול ידיים עם ברכה, אלא שהואיל ויש סוברים שרק על נקיון הידיים

*33*

לקראת התפילה מברכים (רא"ש), לכן טוב שיתפנה לפני התפילה ובתוך כך יגע במקומות המכוסים שבגופו, ועל ידי כך יוכל ליטול ידיים עם ברכה. וכך הוא מנהג אשכנזים (מ"ב ד, ל. ע"ע להלן ו, ז; ו, ז בדין ברכות השחר והתורה).

ב - רוח-רעה

*33*

בנוסף לטעמים שלמדנו, אמרו חכמים (שבת קח, ב), שיש להיזהר לפני נטילת ידיים שחרית שהידיים לא יגעו בפה, בחוטם, בעין ובאוזן, מפני שרוח- רעה שורה על הידיים לאחר השינה, והיא עלולה להזיק לאותם האיברים. ורק לאחר שייטול האדם את ידיו שלוש פעמים לסירוגין, תסתלק אותה רוח-רעה מן הידיים, ושוב אין סכנה אם יגעו באחד מפתחי הגוף.

הסרת רוח רעה בנטילת שלוש פעמים לסירוגין

ואף שעיקר טעם הנטילה, כדי להתכונן ולהתקדש לקראת תפילת שחרית ועבודת היום החדש, ועל כך תקנו חכמים לברך "על נטילת ידיים"; מכל מקום אנו חוששים גם לאותה רוח-רעה, ולכן אנו מקפידים ליטול את הידיים שלוש פעמים לסירוגין. דהיינו, קודם נוטלים את יד ימין, ואחר כך את שמאל, ושוב ימין ושמאל, ועוד פעם ימין ושמאל, נמצא שנוטלים כל יד שלוש פעמים לסירוגין. וכן יש להקפיד שלא לנגוע לפני הנטילה באותם האיברים שיש בהם פתח כלפי פנים הגוף, כמו הפה, האף, האוזניים והעיניים (שו"ע או"ח ד, ג-ד; מ"ב יג). כמו כן צריך להיזהר שלא לנגוע באוכל או משקה לפני הנטילה (מ"ב ד, יד).

הטעם על פי הקבלה

טעם העניין מבואר בקבלה (עי' זוהר ח"א קפד, ב), שבלילה, בעת שהאדם נרדם ונשאר דומם ללא מחשבה ומעשה, טועם כל אדם טעם של מיתה, ואז שורה עליו רוח של טומאה. וזהו שאמרו חז"ל (ברכות נז, ב), שהשינה היא אחד חלקי שישים ממיתה. עיקר מעלת האדם ביכולתו לחשוב, להרגיש ולפעול, למען תיקונו של עולם. ובעת השינה, כשהחידלון מתפשט בו, הוא מאבד במידה מסוימת את צלם האלוקים שבו, וממילא רוח הטומאה שורה עליו.

ובעת שהוא מתעורר משנתו ותודעתו חוזרת אליו, רוח הטומאה מסתלקת מכל גופו, ורק

*34*

בקצה, דהיינו בידיים, נשארת רוח-הטומאה. ועל ידי נטילת הידיים שלוש פעמים לסירוגין, מסתלקת רוח-הטומאה גם מהן.

סדר התפילה

וכדי לבטלה באופן שלם, יש להקדים בכל סדר הנטילה את יד ימין הרומזת למידת החסד. ולכן לוקחים תחילה את הנטלה עם המים ביד ימין, וכדי ליטול תחילה את יד ימין, מעבירים את הנטלה ליד שמאל, וכך נוטלים תחילה את ימין ואח"כ את שמאל, וחוזר חלילה עד שלוש פעמים כל יד (עי' כח"ח ד, יב).

הנזק של הרוח הרעה לכוחות הרוחניים

יש שפירשו שעיקר הנזק של רוח-רעה זו הוא לכוחות הרוחניים שבאדם; שאם יגע בעין ובאוזן לפני הנטילה, כוחות הראייה והשמיעה הפנימיים שלו ייפגעו, ויהיה באותו יום כעיוור וחרש בענייני התורה והאמונה. וכן אם יגע בפה ובחוטם, יפגע בכוח הרוחני של האכילה וההרחה (כף החיים ד, יט, עפ"י סולת בלולה).

ג - רוח-רעה בזמננו

*34*

נטילת ידיים בסמיכות לקימה

על פי דברי הזוהר והמקובלים, יש ליטול ידיים סמוך לקימה מהשינה, כדי שלא להשהות על הידיים את רוח הטומאה. וכן הזהירו שלא ללכת יותר מארבע אמות לפני נטילת הידיים של שחרית.

ולכן צריך להכין מים לפני השינה, ולהניחם ליד המיטה, כדי שמיד לאחר הקימה אפשר יהיה ליטול את הידיים (שע"ת א, ב). ויש שהקילו בזה, משום שלדעתם כל הבית נחשב כארבע אמות, וכל זמן שאין יוצאים מהבית יותר ממרחק של ארבע אמות, אין זה נחשב כהליכת ארבע אמות לפני הנטילה (שו"ת שבות יעקב ג, א).

ויש אומרים, שרוח-רעה זו בטלה מהעולם. בתוספות (יומא עז, ב) מובאת דעה, שאין אותה רוח-רעה שורה באלו המלכויות (ארצות אשכנז). ובעל ה'לחם-משנה' כתב שמשמע מדברי הרמב"ם, שחי בספרד ומצרים, שאינו חושש לרוח הרעה שנזכרה בתלמוד (שביתת העשור ג, ב). גם המהרש"ל, שחי לפני כארבע מאות שנה, והיה אחד מגדולי הפוסקים באשכנז, כתב שאין רוח-רעה מצויה בינינו (יש"ש חולין ח, לא). וכך כתבו עוד כמה פוסקים.

*35*

כוחה של הרוח הרעה בימינו

כנראה שההבדל בין הדורות נעוץ בכך, שבדורות הראשונים הכוח הנפשי, המיסטי, היה בולט וחזק יותר. הדבר התבטא מצד אחד ביכולת להגיע להישגים גבוהים ועמוקים יותר מבחינה נפשית ורוחנית, כמו נבואה; ומאידך, בגילוי של כוחות טומאה בכישופים ועבודה זרה. במשך הזמן, הכוח השכלי תפס את המקום המרכזי על חשבון הכוחות הנפשיים, ויחד עם הפסקת הנבואה גם רוחות הטומאה נחלשו ונעלמו, ובמקומן יש רוחות רעות של דעות שקריות ומזויפות.

מסירות הנפש של הגרף פוטוצקי

עוד ישנה מסורת מופלאה, הקשורה בגרף פוטוצקי, שהיה בן למשפחת אצילים בפולניה, ונשאו ליבו להצטרף לעם ישראל ולהתגייר. וכיוון שהדבר היה אסור באותם הימים, התגייר בסתר ועסק בתורה. לבסוף תפסוהו הנוצרים והציעו בפניו שתי אפשרויות: לחזור לנצרות או להישרף חי. גר הצדק בחר למות בשריפה ולקדש שם שמים ברבים. באותה שעה אמר הגאון מווילנא, שרוח הטומאה איבדה מכוחה, ובעיקר ניכר הדבר ברוח הטומאה של שחרית.

ולכן תלמידי הגאון מווילנא אינם מקפידים שלא ללכת יותר מארבע אמות לפני הנטילה.

למעשה: לדעת החיד"א, 'משנה-ברורה' (מ"ב א, ב) ויבן-איש-חי', יש להקפיד שלא ללכת יותר מארבע אמות לפני הנטילה. לעומתם ישנם פוסקים שמקילים בזה, או משום שכל הבית נחשב כארבע אמות, או משום שכיום רוח הטומאה שעל הידיים בטלה (עי' בירור הלכה ד, א, אוצרות יוסף ב). וכך הוא המנהג הרווח ללכת יותר מארבע אמות לפני הנטילה. אולם גם לפי המקילים נוהגים להקפיד בכל מה שנזכר בתלמוד, היינו ליטול ידיים שלוש פעמים, ולא לנגוע בפתחי הגוף לפני הנטילה.

ד - זמן ברכת 'על נטילת ידיים'

*35*

יש לברך אחרי הנטילה לפני הניגוב

הזמן הנכון לברך את ברכת "על נטילת ידיים" הוא מיד לאחר הנטילה ולפני הניגוב. ואמנם הכלל הוא, שבכל ברכות המצוות יש להקדים את הברכה לעשיית המצווה, ולכן מברכים על הפרשת חלה לפני פעולת ההפרשה, וכן

*36*

מברכים על המזוזה לפני קביעתה. אולם לגבי ברכת "על נטילת ידיים" הדין שונה, משום שאין ראוי לברך את הברכה בעוד שהידיים אינן נקיות, ולכן הברכה נדחית עד לאחר הנטילה. ומיד לאחר הנטילה, עוד לפני ניגוב הידיים, יש לומר את הברכה.

הנטילה העיקרית היא הסמוכה לתפילה ועליה יש לברך

בפועל, אין רגילים לברך מיד עם הנטילה הראשונה שלאחר הקימה מהשינה, וזאת מפני שבדרך כלל אנשים צריכים להתפנות לאחר השינה, ואין ראוי לברך ברכה בשעה שאדם צריך לנקביו. ועוד, שלדעת הרא"ש, עיקר הנטילה נועדה להכנה לתפילה, וממילא צריך לברך על הנטילה הסמוכה לתפילה. ולכן, לאחר ההתפנות לוקחים שוב את הנטלה ונוטלים ידיים, ומברכים את הברכה לפני הניגוב. ואדם שאינו צריך לנקביו בבוקר, יברך את הברכה בנטילה הסמוכה לקימה (שו"ע או"ח ו, ב; מ"ב ד, ד).

רצוי להתפלל בסמוך לנטילה, ולכל הפחות לומר אז ברכות השחר

לכתחילה עדיף להקדים לברך את ברכות השחר ולהתפלל עמידה סמוך לקימה מהשינה. ראשית, מפני שראוי להודות לה' בברכות השחר מיד בתחילת היום, וכן ראוי להתפלל עמידה לפני העיסוק בדברים אחרים (להלן ח, ד). בנוסף לכך, ראוי שלא להפסיק זמן רב בין ברכת "על נטילת ידיים" לתפילה, שיש סוברים שעיקר הנטילה נתקנה כהכנה לתפילה (רא"ש). וגם מי שאיננה מתפללת בבוקר מפני טרדות ביתה, תשתדל לפחות לומר את ברכות השחר סמוך לקימה ולנטילה, וכך תהיה הנטילה הכנה לברכות השחר.

דין הקמה לפני עלות השחר

וכן מי שקמה משנתה לפני עלות השחר, תיטול את ידיה ותברך "על נטילת ידיים" ותאמר את כל ברכות השחר. וכל זה בתנאי שקמה אחר חצות הלילה, אבל לפני חצות הלילה אסור לברך את ברכות השחר וממילא גם לא תברך "על נטילת ידיים"; אלא תמתין עד אחר חצות, ואחר שתתפנה לשירותים תיטול את ידיה ותברך על הנטילה ואת שאר ברכות השחר.

ה - נטילת ידיים שלוש פעמים לאחר שינה ביום

*36*

נתעורר ספק בשאלה, מהי הסיבה המדויקת לשרייתה של הרוח-הרעה על הידיים: האם השינה, שבה תודעתו של האדם מסתלקת והאדם נשאר מוטל

*37*

ללא יכולת פעולה, ולפי זה גם הישנה ביום - צריכה ליטול את ידיה שלוש פעמים כדי להסיר את הרוח-הרעה. או שהלילה החשוך, שבו העולם כולו עוצר מפעילותו, גורם לשריית הרוח-הרעה, ולכן גם מי שהיתה ערה כל הלילה צריכה ליטול את ידיה שלוש פעמים.

נטילה אחר שינת קבע בלילה

למעשה, כאשר מצטרפים שני הגורמים יחד, שינת קבע (לפחות חצי שעה) בלילה, אזי הרוח-הרעה שורה במלא תוקפה, וצריך מיד לאחר הקימה להזדרז ליטול את הידיים שלוש פעמים, ולא לנגוע לפני כן בפתחי הגוף ובמאכלים.

נטילה אחר שינת קבע ביום

דרגה פחות מזה, כאשר אשה ישנה ביום שינת קבע, שאף שהרוח הרעה אינה שורה עליה במלואה, מכל מקום ראוי שתחמיר ליטול ידיים שלוש פעמים לסירוגין, אבל אין צריך להזדרז בזה, ואין איסור לנגוע לפני כן בפתחי הגוף

נטילה אחר לילה ללא שינה

דרגה פחות מזה, כאשר אשה נשארה ערה כל הלילה, שיש סוברים שאולי עצם הלילה וסיומו גורם לרוח רעה שתשרה על הידיים, ולכן טוב שלאחר שיעלה השחר תיטול את ידיה שלוש פעמים. וכן אשה שקמה באמצע הלילה ונטלה את ידיה שלוש פעמים, טוב שלאחר שיעלה השחר תחזור ליטול את ידיה שלוש פעמים לסירוגין. (פניני הלכה תפילה ח, הערות 4, 5).

ו - קימה באמצע הלילה לתינוק או לצורך אחר

*37*

אשה שקמה משנתה באמצע הלילה, כדי לכסות את בנה או כדי לתת מוצץ בפיו, אינה חייבת על פי הדין ליטול ידיים לפני כן. ותיזהר שלא תיגע בידיה בפיו או באחד מפתחי גופו.

הקמה בלילה לתינוק רצוי שתיטול לפני שנוגעת באוכל או מחליפה חיתול

אבל אם היא קמה כדי להכין לו אוכל, או להחליף לו חיתול, רצוי שתיטול ידיה לפני כן, כדי שלא תיגע במאכלים או באחד מפתחי גופו בידיים לא נטולות.

וכן אשה שמתעוררת באמצע הלילה להניק את בנה, רצוי שתיטול ידיה לפני כן.

ואם קשה לה ללכת ליטול ידיים, רשאית לסמוך על דעות המקילים שאינם מחייבים נטילה לקמים באמצע הלילה (אשל אברהם בוטשאטש ד, א, ובהלכה ג' נתבאר שיש אומרים שאין כיום רוח רעה). ובכל אופן, לכל הדעות, אין לברך

*38*

על נטילה שבאמצע הלילה, מפני שחכמים תקנו לברך רק על הנטילה בבוקר, שהיא המכינה אותנו לקראת התפילה ולקראת היום החדש.

הקמה בלילה לשתות או להתפנות רצוי שתיטול ידיה

הקמה באמצע הלילה משנתה כדי לשתות דבר מה, לכתחילה טוב שתיטול את ידיה שלוש פעמים ללא ברכה, ואח"כ תברך 'שהכל' ותשתה. וכן מי שהתעוררה משנתה כדי להתפנות, טוב שתיטול תחילה את ידיה שלוש פעמים, כדי שתוכל לנגוע בפתחי גופה בלא חשש. ואחר שתתפנה תרחץ את ידיה כדי לברך 'אשר יצר'. ואם תרצה, תוכל לסמוך על דעת הסוברים, שרק אחר הקימה בבוקר צריך ליטול ידיים שלוש פעמים, ובאמצע הלילה תתפנה בלא ליטול ידיים תחילה.

אבל אחר שתתפנה תרחץ את ידיה כדי לברך 'אשר יצר'. ואם אין לה מים, תנקה את ידיה על ידי שפשוף בבגדה ותברך (שו"ע ד, כב).

ז - מאכלים שנגעו בהם לפני הנטילה

*38*

בדיעבד מותר לאכול מאכלים שנגעו בהם בידיים לא נטולות אם אי אפשר לשוטפם.

למדנו (בהלכה ב) שמפני הרוח-הרעה השורה על הידיים בשחרית, אין לגעת לפני הנטילה בדברי מאכל ומשקה. ואם יהודי שלא נטל את ידיו נגע בדברי מאכל, אם נגע במאכלים יבשים כדוגמת פירות שאפשר לשוטפם, ידיחם במים שלוש פעמים, וכשם שנטילת ידיים שלוש פעמים לכל יד מטהרת את הידיים, כך תטהר את הפירות. אך אם נגע בטעות במשקים או במאכלים שיתקלקלו בשטיפה, יש שהחמירו לזורקם מפני רוח-רעה ששורה עליהם (עוד יוסף חי תולדות ו); אבל לדעת רוב הפוסקים, גם מאכלים שלא ניתן לשוטפם מותרים באכילה.

ויש לכך שתי סיבות: ראשית, מפני שלדעת רוב הפוסקים, אין בכוחה של הרוח-הרעה שעל הידיים לפגום את המאכלים (ח"א כלל ב, ב; מ"ב ד, יד: ערוה"ש ד, טו). ואמנם לגבי משקה חריף כשכר, ישנם פוסקים שמחמירים, מפני חשש היזק.

מכל מקום, לגבי שאר המאכלים, מוסכם על רוב הפוסקים, שאין הם נפסלים בנגיעה בידיים לא נטולות (באו"ה, ד, ה 'לא'). ועוד, שיש סוברים (כמובא בהלכה ג), שאותה רוח-רעה בטלה מהעולם, ואין לחוש להיזקה. ולכן אין לזרוק ולהשחית את המאכלים שנגעו בהם בידיים לא נטולות.

*39*

קניית לחם בחנות

וכן מותר לכתחילה לקנות לחם ושאר מאכלים שמונחים על מדף בחנות, אע"פ שיש חשש שמא נגעו בהם יהודים שלא נטלו את ידיהם שחרית. שכבר למדנו, שדעת רוב הפוסקים, שאין המאכלים נפסלים בנגיעה של ידיים לא נטולות.

בנוסף לכך, ישנו ספק אם אכן אדם שלא נטל את ידיו שחרית נגע במאכלים הללו. ובנוסף לכך, כמעט כל האנשים רגילים לשטוף את ידיהם בבוקר, ואמרו בשם האר"י ז"ל (עוד יוסף חי תולדות ח), שגם שטיפה של פעם אחת מועילה להחליש את כוחה של הרוח-הרעה.

ח - קטנים

*39*

מנהג חסידות וקדושה ליטול ידי תינוקות

אמהות רבות שואלות מאיזה גיל צריך ליטול את ידי הקטנים. לדעת כמה מגדולי האחרונים, יש להקפיד שגם הילדים הקטנים יטלו את ידיהם בבוקר.

ואע"פ שעדיין לא הגיעו לגיל חינוך, כיוון שהם נוגעים במאכלים, יש ליטול את ידיהם, כדי שלא יפגמו את המאכלים ברוח-רעה (חיד"א, פמ"ג משב"ז ד, ז, מ"ב ד, י). ויש נוהגים מנהג חסידות, ליטול ידי תינוקות אפילו בני יומם, וכפי שכתב בספר 'בן-איש-חי' (ש"ר תולדות י), שעל ידי כך מגדלים אותם בקדושה ובטהרה.

מצווה להרגיל את הילדים בנטילה החל מגיל חינוך, ומגיל מצוות זו חובה

אולם למעשה, רבים נהגו שלא להקפיד על התינוקות שיטלו את ידיהם שלוש פעמים לאחר קימתם מהשינה, כי לדעת כמה מגדולי האחרונים, אותה רוח-רעה שורה על הידיים רק מגיל שתים עשרה לבנות ושלוש עשרה לבנים. והטעם, שככל שהאדם יכול להתקשר יותר לקדושה ולפעול לתיקונו של העולם, כך לעומת זאת גם רוח הטומאה מתאמצת לטמאו. ולכן אין אותה רוח-רעה שורה על הידיים של גויים, מפני שאינם מחויבים במצוות. וכן לגבי ילדים, כל זמן שלא נתקדשו להתחייב במצוות, גם רוח הטומאה אינה שורה עליהם במלוא תוקפה. אלא שמצווה לחנך את הקטנים למצוות, וכיוון שהם מתחילים להתקשר למצוות הקדושות, גם רוח הטומאה שורה עליהם במקצת, ולכן משעה שהגיעו לגיל חינוך והם מסוגלים להבין כיצד ליטול ידיים, מצווה לחנכם ולהרגילם בנטילה (עפ"י שועה"ר מהדו"ת ד, ב; א"א בוטשאטש ד, ג; ציץ אליעזר ח"ז ב,ד).

*40*

לסיכום, מצווה להרגיל את הילדים מגיל חינוך ליטול ידיהם שלוש פעמים אחר השינה, וחובה ליטול מגיל מצוות. היינו שתים עשרה לנקבה ושלוש עשרה לזכר. ויש מחמירים ליטול את ידי התינוקות משעה שהם נוגעים באוכל (מ"ב ד, י). ויש יחידים שמהדרים ליטול את ידי התינוקות משעת ברית המילה או אף משעת לידתם, שכבר אז מתחילה להתגלות בהם הקדושה שבסגולת ישראל (כמובא בסוגריים בשועה"ר שם, ועי' כה"ח ד, כב).

פרק ו - ברכות השחר

*41*

א - ברבות ההודאה

*41*

ברכות רבות תקנו חכמים לומר מיד עם הקימה בבוקר, ועניינן להודות לה' על הטוב שהוא גומל לנו בכל יום. וכך מובא בתלמוד (ברכות ס, ב), כשיתעורר משנתו יודה לה', ויאמר: "אלוהי, נשמה שנתת בי טהורה וכו', ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים"; וכשישמע את קול התרנגול המבשר את בואו של היום החדש, יאמר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה"; וכשיפתח את עיניו, יברך: "פוקח עיוורים"; וכשיפשוט איבריו ויתיישב על מיטתו אחר שהיה אסור בכבלי השינה, יברך: "מתיר אסורים"; וכשילבש בגדיו, יברך: "מלביש ערומים"; וכשיעמוד על רגליו, יברך: "זוקף כפופים"; וכשיניח את רגליו על הארץ, יברך: "רוקע הארץ על המים"; וכשינעל את מנעליו, יברך: "שעשה לי כל צרכי"; וכשיתחיל ללכת, יברך: "המכין מצעדי גבר"; וכשיחגור את חגורתו, יברך: "אוזר ישראל בגבורה"; וכשיניח על ראשו כיסוי, כובע או כיפה, יברך: "עוטר ישראל בתפארה"; וכשייטול את ידיו, יברך: "על נטילת ידיים"; וכשירחץ את פניו, יברך: "המעביר חבלי שינה מעיני" וכו'.

ברכות ההודאה מסייעות להכיר טובה בלא להשחק

שגרת החיים שוחקת בדרך כלל את תשומת הלב שלנו לכל הטובה שהקב"ה משפיע עלינו, ובעקבות כפיות הטובה הזו אף הברכה היומיומית שהקב"ה משפיע על האדם אינה משמחת אותו, וחייו נעשים משעממים וריקנים, וכדי לצאת מהשיממון הוא מחפש ריגושים שונים ונגרר אחר תאוות שליליות. כדי שלא נהיה כפויי טובה תקנו לנו חכמים את ברכות השחר, שבהם נודה לבוראנו על כל הדברים הגדולים והקטנים שעל ידם אנו יכולים לתפקד בעולם.

ומתוך הכרת התודה לה', אנו זוכים להתבונן על העולם במבט עשיר ומלא.

אנו לומדים שלכל דבר בחיינו יש ערך אלוקי, ומתעורר בנו חשק לפעול

*42*

נשים חייבות כגברים לברך ברכות השחר, כדי להודות לה' על הטובה המתחדשת בכל יום.

ב - שעשני כרצונו

*42*

תקנו חכמים בברכות השחר שלוש ברכות הודאה מיוחדות, ואלו הן: "שלא עשני גוי", "שלא עשני עבד"; והברכה השלישית: "שלא עשני אשה", והנשים מברכות: "שעשני כרצונו".

שני פירושים לברכת שעשני כרצונו

שני פירושים ישנם לברכת הנשים: לפירוש אחד, יש בברכה זו כעין הצדקת הדין על הרעה, שאף שהנשים נצטוו בפחות מצוות, הן מברכות את ה' מתוך אמונה שהכל לטובה, ואומרות "שעשני כרצונו" (טור או"ח מו, ד). לעומת זאת יש מפרשים, שבברכה זו באה לידי ביטוי מעלתה היתירה של האשה, שהיא מכוונת יותר לרצונו של ה' יתברך, ולכן דווקא היא יכולה לומר "שעשני כרצונו".

וזה שהנשים מחויבות בפחות מצוות, הוא מפני שמצד טבען הן מתוקנות יותר, ולכן נצרכות לפחות מצוות כדי לתקן את עצמן. הדבר בא לידי ביטוי בכך שהאדם נברא עפר מהאדמה, ואילו האשה נבראה מחומר זך יותר, מצלעו של האדם. כלומר, האשה מבטאת התפתחות נוספת מעל קומתו של האיש (שיחות הרצי"ה בראשית עמ' 77-78; שמות עמי 380; עולת ראיה ח"א עמ' עא-עב).

במבט עמוק נעלת הנשים גבוהה יותר

לא מקרה הוא שלפירוש הפשוט ישנה עדיפות לגברים, ולפירוש העמוק ישנה עדיפות לנשים, מפני שאכן לפי המבט הפשוט מעלתם של הגברים יתירה, ואילו מעלתן של הנשים ניכרת על ידי מבט עמוק יותר. ולכן הצניעות המדגישה את המעלה הפנימית חשובה יותר לנשים (לעיל ג, ו-ז).

הבדלי נוסח בין אשכנזיות וספרדיות

למעשה, מנהג אשכנזיות לברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשני כרצונו". ומנהג רוב ספרדיות לומר ברכה זו בלא שם מלכות: "ברוך שעשני כרצונו". ואמנם גם ב'שולחן-ערוך' (מו, ד) נפסק לומר ברכה זו בשם ומלכות, מכל מקום נהגו רוב הנשים הספרדיות שלא לאומרה בשם ומלכות, מפני חשש ברכה לבטלה, שברכה זו לא נזכרה בתלמוד (כה"ח מו, מא).

*43*

ובברכות שלא עשני גוי ועבד, ספרדיות נוהגות לומר: "גויה" ו"שפחה", ואשכנזיות נוהגות לברך כגברים, מפני ששם "גוי" ו"עבד" כולל גברים ונשים.

ג - סדר ברכות השחר

*43*

כפי שלמדנו, תקנת חכמים המקורית היתה, לברך ולהודות על כל דבר ודבר סמוך להנאתו. דהיינו, כשתתעורר משנתה תודה לה' על הנשמה שנתן בה, ותברך: "אלוהי נשמה", וכשתפתח את עיניה תברך: "פוקח עיוורים", וכשתפשוט איבריה, תברך: "מתיר אסורים", וכך בכל הברכות. אבל כיום השתנה המנהג, ורגילים לברך את כל ברכות השחר ברציפות.

לכאורה יש מקום לתמוה, הרי ברור שראוי יותר להודות לה' בסמוך להנאה, וכך תהליך הקימה מהשינה יקבל משמעות עמוקה כאשר ברכות התודה לה' ילוו אותו בכל שלב ושלב. אכן, הרמב"ם פוסק לברך את כל ברכות השחר בדיוק כפי שמובא בתלמוד, דהיינו כל ברכה בעיתה, ויש מעולי תימן שנוהגים כך גם היום.

המנהג לומר את כל ברכות השחר לאחר סיום הקימה

אבל כאמור, המנהג הרווח הוא לומר את כל ברכות השחר בבת אחת. וזאת מפני שאם יאמרום במהלך הקימה, יש חשש שמא ישכחו לברך ברכה אחת או יותר, אבל כשיאמרום ברציפות, יזכרו לומר את כולן. ועוד, שאנו רוצים להדר ולברך את ברכות השחר בצורה המכובדת ביותר, כלומר בידיים נקיות ובלבוש מכובד, ולכן אנו דוחים את אמירת הברכות עד לאחר סיום כל ההכנות לקראת התפילה.

ועוד, שישנם אנשים שקשה להם מאוד לכוון מיד בקומם מן השינה, ורק לאחר שיתלבשו וירחצו את פניהם - יוכלו לומר את ברכות השחר בכוונה (עפ"י שו"ע מו, ב, וסדר היום).

*44*

ד - ברכות השחר למי שלא נהנה

*44*

נחלקו גדולי הראשונים בשאלה, האם אדם שלא נהנה באופן אישי מאחת מברכות השחר יכול לאומרה? למשל, האם עיוורת יכולה לברך "פוקח עיוורים"?

לדעת הרמב"ם לא יברך על דבר שלא נהנה

לדעת הרמב"ם (תפילה ז, ט), רק מי שנהנה מאותו דבר יוכל לברך עליו.

לפיכך, אשה שישנה בלילה עם בגדים, כיוון שאינה מתלבשת בבוקר, לא תברך "מלביש ערומים". נכה שאינה יכולת ללכת, לא תברך "המכין מצעדי גבר".

משותקת שאינה יכולה להניע את איבריה, לא תברך "מתיר אסורים" ו"זוקף כפופים". וכן נוהגים מקצת מעולי תימן. וגם בעל ה'שולחן-ערוך' (או"ח מו, ח) חשש לדעתו, ופסק לומר את אותן הברכות בלי הזכרת השם.

לדעת הגאונים על כולם לברך את כל הברכות וכן נוהגים

לעומת זאת, לדעת הגאונים וביניהם רב נטרונאי גאון ורב עמרם גאון, צריך לומר את כל ברכות השחר על הסדר, בין שנהנה מהם ובין שלא נהנה, משום שברכות השחר נתקנו על הנאת כלל העולם. ועוד, שגם זה שאחרים נהנים מדבר מסוים מועיל באופן עקיף למי שאינו נהנה ממנו באופן ישיר. ולכן גם משותקת שאינה יכולה להזדקף, תברך את ה' על כך שאחרים יכולים להזדקף ולסייע לה. וכן עיוורת תברך "פוקח עיוורים", על שאחרים יכולים לראות, ועל ידי כך יוכלו להראות לה את הדרך, ולהכין לה את כל צרכיה. וכן פסק הרמ"א (או"ח מו, ח).

וכן דעת האר"י הקדוש, שכל יהודי צריך לומר את כל סדר ברכות השחר, כדי להודות לה' על הטובה הכללית שהשפיע לעולם. ובמנהגי התפילה נהגו הספרדים ללכת על פי האר"י, ולכן גם הספרדים נוהגים לומר את כל ברכות השחר על הסדר.

*45*

ה - עד מתי זמנן של ברכות השחר

*45*

לכתחילה יש לברך בסמוך לקימה

לכתחילה יש לומר את ברכות השחר עד כמה שאפשר סמוך לקימה מהשינה, שהרי לפי עיקר התקנה היה צריך לברכן על סדר הקימה מהשינה, ואף שאנו נוהגים לברכן ברציפות אחר כך, מכל מקום אין ראוי לדחותן יותר.

זמן הברכות לכתחילה ובדיעבד

ומי שלא ברכה אותן סמוך לקימה, תשתדל לברכן עד סוף זמן תפילת שחרית, מפני שיש משווים את זמנן לזמן תפילת שחרית. כלומר, תשתדל לברכן עד סוף ארבע שעות של היום, ובדיעבד עד חצות היום. ומכל מקום, מי שלא הספיקה לאומרן עד חצות היום, תוכל לאומרן כל היום, מפני שלדעת רוב הפוסקים, זמנן של ברכות השחר שונה מזמן תפילת שחרית, מפני שהן ברכות הודאה על הדברים הטובים שהאדם נהנה מהם במשך כל היום, ולכן בדיעבד אפשר לברכן כל היום (פ"ה תפילה ט, 3).

אם התפללה כבר עמידה, הפסידה ברכות התורה ואלוהי הנשמה

ומי שאמרה ברכות קריאת שמע והתפללה עמידה ונזכרה ששכחה לומר את ברכות השחר, תשלים את כל הברכות חוץ מברכות התורה ו'אלוהי נשמה'.

מפני שגם אם לא התכוונה לכך, לדעת רבים מהפוסקים, יצאה ידי חובת ברכות התורה בברכת 'אהבת עולם' שלפני קריאת שמע, ויצאה ידי חובת ברכת 'אלוהי נשמה' בברכת 'מחיה המתים' שבתפילת עמידה (שו"ע מז, ז. מ"ב נט, ט.

ועי' בהמשך ז, ה, ובפניני הלכה תפילה ט, 2).

ו - זמן ברכות השחר למי שקמה באמצע הלילה

*45*

זמן ברכות השחר אחר חצות הלילה

כפי שלמדנו, לכתחילה יש לברך את ברכות השחר סמוך לקימה מהשינה, ואין צורך לאומרן דווקא אחר שיעלה השחר. ולכן הקמה לפני עלות השחר, כדי לעבוד או ללמוד או לכל מטרה אחרת, תאמר מיד לאחר הקימה מן השינה את ברכות השחר. אבל לפני חצות הלילה אין לברך את ברכות השחר, ולכן הקמה מן השינה לפני חצות, תמתין עד לאחר חצות הלילה, ואחר שתתפנה תיטול ידיים, תברך על הנטילה ואת שאר ברכות השחר. ואם ברכה לפני חצות

*46*

הלילה - לא יצאה (זמן חצות משתנה לפי עונות השנה ומופיע בלוחות). (מ"ב מז, לא; כה"ח כט; פ"ה תפילה ט, 4 ; ולעיל ה, ד).

יש לברכן אחר הקימה העיקרית

הקמה אחר חצות הלילה לכמה שעות ומתכננת אח"כ לחזור לישון עד הבוקר, תאמר את ברכות השחר אחר קימתה העיקרית. אם עיקר קימתה באמצע הלילה, ואילו השינה שתישן לפנות בוקר נחשבת אצלה כמו שינה בצהרים, אזי מוטב שתברך את ברכות השחר אחר קימתה הראשונה. ואם עיקר קימתה בבוקר, תברך את ברכות השחר אחר קימתה השנייה. (כך דעת רוב הפוסקים וכך ההלכה. אמנם למנהג המקובלים, עדיף לברך אחר הקימה הראשונה. יעויין בפניני הלכה תפילה ט, 5. זה הכלל, כאשר ישנה מחלוקת בין הפוסקים לפי ההלכה למקובלים, ההלכה כפוסקים לפי ההלכה, זולת יחידים שנוהגים בכל דרכיהם על פי הקבלה.) וכן תנהג לגבי ברכות התורה (כמבואר בהמשך ז, ז).

ז - מי שהיתה ערה כל הלילה

*46*

דין הברכות למי שלא ישנה

ככלל, גם מי שלא ישנה כל הלילה צריכה לברך את ברכות השחר, שכבר למדנו (בהלכה ד) שברכות אלו נתקנו על ההנאה הכללית, ולכן גם מי שלא נהנתה באופן אישי מדבר מסוים - מברכת עליו. אמנם לגבי מספר ברכות ישנם חילוקי מנהגים.

ברכת נטילת ידיים

לעניין נטילת ידיים, למנהג ספרדים לא תברך על הנטילה (כה"ח ד, מט). ולמנהג אשכנזים, אם היא עומדת להתפלל עמידה, תתפנה לפני כן ותיגע באחד המקומות המכוסים, שמאז הרחצה הקודמת הזיעה בו מעט, ואח"כ תיטול ידיים בברכה (מ"ב ד, ל. ונתבאר לעיל ה, ה).

ברכת התורה

לגבי ברכות התורה, אם ישנה ביום שלפני כן שינת קבע (חצי שעה לפחות) תברך ברכות התורה. ואם לא ישנה כל היממה, נחלקו הפוסקים אם בבוא היום החדש עליה לברכן בשנית, ולכן הטוב הוא שתאמר את ברכת 'אהבת עולם', שבנוסף לכך שהיא אחת מברכות קריאת שמע, היא גם מועילה במקום

*47*

ברכות התורה. ותקפיד לקרוא אחר הברכה את פרשת שמע כדי ללמוד דבר מה אחר הברכה.

אלוהי נשמה והמעביר שינה

לגבי ברכות 'אלוהי נשמה' ו'המעביר שינה', יש אומרים שרק מי שישנה בעצמה יכולה לברכן, ועל כן נכון לשומען מחברה שישנה ולכוון לצאת בשמיעתן. וכאשר אין שם חברה שעומדת לברכן, לדעת רוב הפוסקים, תברך אותן בעצמה, וכך נוהגים כל הספרדים וחלק מהאשכנזים. ויש אשכנזים שנוהגים להחמיר מספק לאומרן בלא שם ומלכות (פניני הלכה תפילה ט, ו, והערה 6).

*48*

פרק ז - ברכות התורה

*48*

א - שייכות הנשים לתורה

*48*

התורה שייכת לכלל ישראל, גברים ונשים כאחד. וכאשר אנחנו אומרים בברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים", הכוונה שה' בחר בכל ישראל, גברים ונשים כאחד, ומתוך כך "נתן לנו את תורתו". וכן מקובל במסורת, שאילו בעת מתן תורה היתה חסרה אפילו שפחה אחת מישראל, נתינת התורה היתה מתעכבת. וכן במצוות הקהל, המלך קורא בתורה לפני כל ישראל, האנשים, הנשים והטף (דברים לא, יב).

נשים פטורות מלימוד תורה

ואמנם נשים פטורות ממצוות תלמוד תורה, שנאמר (דברים יא, יט): "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם", ולמדו חכמים (קידושין כט, ב): "בניכם ולא בנותיכם".

קדימות נשים בשייכות לתורה

אולם מצד השייכות הכללית לתורה, מצינו שנשים קודמות לגברים. לדוגמא, בעת מתן תורה נאמר למשה רבנו לפנות תחילה לנשים. שנאמר (שמות יט, ג): "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל", ופירשו חכמים: תאמר לבית יעקב אלו הנשים, שלהן תאמר בלשון רכה. ותגיד לבני ישראל אלו הגברים, ולהם תדבר בלשון קשה ותבאר להם את עונשי התורה ודקדוקיה, שלשון 'תגיד' רומזת לדברים הקשים כגידין. ולמדו ממה שנאמר "כה תאמר" שיש להקפיד על הסדר, היינו שתאמר לנשים תחילה (מכילתא, והובא ברש"י).

כבוד' התורה נלמד מאשה

וכן למדנו את היחס לכבוד תורה וכבוד תלמידי חכמים מהאשה השונמית, שהיתה הולכת לנביא בשבתות וראשי חודשים (מלכים ב ד, כג: ר"ה טז, ב). ואין זה מקרה שהיחס לכבוד התורה נלמד מאשה, מפני שהנשים שייכות יותר לצד הכללי העליון שבתורה (שיחות הרצי"ה שמות עמ' 178-181).

כלומר, ישנן שתי צורות התקשרות לתורה. האחת לימודית, והיא המצווה לגברים ללמוד תורה. והשנייה כללית, השייכת יותר לנשים. בחיי היום יום ברור שהמצווה לגברים ללמוד תורה בולטת יותר, אולם לטווח ארוך, היחס

*49*

הכללי של הנשים לאמונה ולתורה הוא בעל השפעה גדולה יותר. וזהו שאמרו חז"ל: "גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים". וביארו חכמים, שנשים זוכות להבטחה היתירה בזכות ששולחות את בניהן ללמוד תורה, ומעודדות את בעליהן ללמוד תורה בבית המדרש, וממתינות להם בשמחה עד שיסיימו את לימודם בלי להאיץ בהם לשוב הביתה בהקדם (עפ"י ברכות יז, א).

לימוד פרטני של גברים לעומת קליטה כללית של נשים

דווקא בזכות הפטור של הנשים מלימוד דקדוקי התורה, יש להן יכולת לקלוט יותר את הצדדים הכלליים, הערכיים, של התורה, ומתוך כך לעודד את בעליהן ובניהן ללמוד תורה, ועל ידי כך לקיים את התורה בישראל. אמנם ברור שגם לגברים יש שייכות עמוקה לצד הכללי שבתורה, שכל הפרטים והדקדוקים שבתורה נובעים מכלל התורה, ומאידך גם הנשים צריכות לדעת את ההגדרות של יסודות האמונה וההלכות המעשיות שבתורה, כפי שיבואר בסעיף הבא. אלא שככלל, הגברים שייכים יותר להגדרות המדויקות שבתורה, ואילו הנשים שייכות יותר להופעה הכללית של התורה בחיים. וביחד, על ידי הגברים והנשים, מופיעה התורה בשלימות.

ב - מצוות תלמוד תורה לנשים

*49*

הבדל יסודי ישנו במצוות תלמוד תורה בין גברים לנשים. המצווה המוטלת על הגברים היא ללמוד תורה, ואילו המצווה המוטלת על הנשים היא לדעת את מצוות התורה, כדי לחיות על פי הדרכתה. כלומר, אשה שזכתה לדעת את כל ההלכות המעשיות, ואת כל יסודות האמונה והמוסר, ברמה ובעומק הנדרשים כדי לכוון את דרכה בחיים, אין עליה יותר מצווה להמשיך ללמוד. אולם גבר שלמד את כל התורה, אפילו אם הוא זוכרה על פה, מצווה עליו להמשיך ללמוד ולהתעמק בתורה.

שני חלקים בלימוד התורה

הרי שיש בלימוד התורה שני חלקים. האחד, לדעת את הדרכות התורה, בהלכה ואמונה, כדי לחיות חיים שלימים, וזה החלק שבו מחויבים הגברים והנשים בשווה. החלק השני הוא הנוטה יותר אל העיון, הפלפול והמחקר, ובו

*50*

מחויבים הגברים ולא הנשים. לכן יש שוני בין תוכניות הלימוד. בתוכנית הלימוד לנשים העיקר הוא לדעת את כל יסודות האמונה, המוסר וההלכה. ואילו בתוכנית הלימוד לגברים, בנוסף ללימוד ההלכה, האמונה והמוסר, יש לשים דגש על לימוד הגמרא ומפרשיה.

אמנם נשים שרוצות להתעמק בתורה לשם שמים, רשאיות להוסיף ללמוד גמרא בעיון. ובתנאי שילמדו תחילה היטב את יסודות האמונה, המוסר וההלכות שחובה עליהן ללמוד. ובמיוחד נשים חכמניות צריכות להרבות בלימוד ובהפנמת יסודות האמונה וההלכה קודם שיתעמקו בגמרא בעיון, כדי שתהיה יראתן קודמת לחכמתן.

אבל לכל שאר הנשים, שאין להן חשק מיוחד להתעמק בתורה, ההדרכה הכללית של חז"ל היא, שלא להעמיק בפלפול השיטות, אלא ללמוד בבהירות את סיכום ההלכות המעשיות בטעמיהן, ולהעמיק ביסודות האמונה והמוסר.

לימוד תורה לנשים בדורות האחרונים

היו דורות שבהם היה די לנשים בלימוד פשוט מאוד של ההלכות הקשורות לבית ולמשפחה, ומעט דברי מוסר. לימוד זה הספיק כדי ליצור בנפשן את ההזדהות והמסירות הרצויה לקיום התורה והחיים היהודיים. אבל בדורות האחרונים, עם התרבות שעות הפנאי, התפתחות ההשכלה הכללית וההתמחות המקצועית של נשים בתחומים שונים, ברור שנשים צריכות ללמוד הרבה יותר תורה מכפי שלמדו בעבר. ואכן, על פי הדרכת גדולי ישראל בדורות אלה, נוצרו מוסדות חינוך ולימוד תורניים המיוחדים לבנות ולנשים. כמו למשל מוסדות 'בית-יעקב' שנוסדו בפולין על ידי הגברת שרה שנירר, בעידודם ותמיכתם של גדולי רבני פולין.

שינוי זה אינו מבטל את ההבדל ההלכתי העקרוני שבין הגברים, שמצווים בלימוד תורה גם לשם הצד המחקרי והעיוני, לבין הנשים שאינן מצוות בכך. מרן הרב קוק מבאר, שדווקא על ידי השוני הזה שבין גברים לנשים, נוצרת השלמה בין השכלתנות המנתחת לבין הרגש החי והטבעי המאחד ומבסס את דברי התורה בחיים הממשיים (עי, בפירוש עין איה למסכת ברכות פרק שביעי מו).

*51*

ג - תוכן ברכת התורה ושייכותה לנשים

*51*

שלושה חלקים לברכות התורה. בראשון, מברכים את ה' שקדשנו במצוותיו וצוונו לעסוק בדברי תורה. בשני, מבקשים שתהיה התורה שה' מלמד את עמו ישראל עריבה בפינו ונזכה ללומדה בחשק, ונזכה אנחנו וצאצאינו לדעת את התורה.

בחלק השלישי, מברכים ומודים לה' שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.

ואמרו חכמים (ברכות יא, ב), שזו הברכה המובחרת שבברכות, מפני שמוזכרת בה סגולת ישראל, שה' "בחר בנו מכל העמים" ומתוך כך "נתן לנו את תורתו".

זה הטבע הנשמתי של ישראל, שקשור ודבוק בה' ובתורתו, ולכן רק עם ישראל יכול לקבל את התורה ולהאיר על ידה את העולם. מבני אומות העולם יכולים להיות גויים צדיקים וחסידים, אבל זו תהיה חסידות פרטית של אנשים יחידים שלא יוכלו לתקן את העולם כולו. רק עם ישראל יכול לעבוד את ה' במסגרת לאומית, ולחתור לתיקון העולם כולו בדרכי האמת והחסד, כפי שניכר מההיסטוריה הארוכה שלנו.

נשים מברכות ברכות התורה

החלק השני והשלישי ודאי שייכים לנשים. בחלק השלישי אנו משבחים ומודים לה' שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ובזה כפי שכבר למדנו (הלכה א) הנשים שוות לגברים. וגם החלק השני שייך לנשים, שזוהי גם תפילתן של נשים שתהיה התורה עריבה בפינו ובפי צאצאינו. אולם לגבי החלק הראשון התעוררה שאלה, כיצד נשים תברכנה: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו" על העיסוק בדברי תורה, והלא נשים פטורות ממצוות תלמוד תורה. יש שביארו שגם נשים יכולות לברך על מצוות שהן פטורות מהן, מפני שאין אומרים בנוסח הברכה "וצווני" באופן אישי אלא "וצוונו", היינו את כלל ישראל, וממילא יכולות לברך גם על התורה (ר"ת, ר"ו, רמ"א). ויש אומרים, שככלל, אסור לנשים לברך על מצוות שאינן חייבות בהן (רמב"ם, או"ז, שו"ע), ואע"פ כן את ברכות התורה מברכות, מפני שכפי שלמדנו, גם נשים צריכות ללמוד את ההלכות

*52*

המעשיות ואת יסודות האמונה, לפיכך גם נשים מברכות "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו".

ד - ערכה של ברכת התורה

*52*

סיבת החורבן היא היחס לתורה

אחר שהארץ נחרבה וישראל גלו מעל אדמתם, התעוררה השאלה הגדולה (ירמיה ט, יא): "על מה אבדה הארץ"? כמובן שהכל ידעו שמפני חטאינו גלינו מארצנו, השאלה היתה מהו החטא השורשי שבעטיו החלה ההתמוטטות הרוחנית שגרמה לחורבן. שאלה זו נשאלה לחכמים, לנביאים ולמלאכי השרת, ולא ידעו להשיב. עד שהקב"ה בכבודו ובעצמו פירש: "וייאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם" (שם ט, יב), ופירשו חכמים בתלמוד, שהכוונה היא שלא בירכו בתורה תחילה (נדרים פא, א). כלומר, אף שבפועל למדו תורה, כיוון שלא התייחסו אליה כאל הוראה אלוקית מן השמים, נחשב הדבר שעזבו את תורת ה'. שכל הלומד תורה כאחת החכמות האנושיות, אינו נחשב כלל לומד תורה. אבל כשאומרים את ברכת התורה כראוי, הרי שניגשים אל התורה מתוך אמונה והתקשרות אל נותן התורה.

על ידי היחס הנכון לתורה מגדלים בנים כתלמידי חכמים

עוד שאלו חכמים (נדרים פא, א): מדוע אין כל בניהם של תלמידי חכמים ממשיכים בדרכם ונעשים אף הם תלמידי חכמים, הרי מסתבר שההורים התאמצו לחנך את בניהם שילכו בדרכם ויעסקו כל חייהם בתורה, ואם כן מדוע לא הצליחו לחנך את כל בניהם לכך? וצריך לדעת שבאותם הימים היה מקובל מאוד שכל בן ממשיך במקצוע אביו, בני הנגרים היו נגרים, בני החקלאים היו חקלאים, וכן כולם. ואם כן, זוהי שאלת הגמרא, מדוע אחוזים גבוהים יחסית מבניהם של תלמידי החכמים אינם תלמידי חכמים. כמה פירושים נאמרו לכך בתלמוד, והפירוש האחרון הוא של רבינא - מפני שאינם מברכים בתורה תחילה. כלומר, פעמים רבות בניהם של תלמידי החכמים לומדים תורה רק מפני שראו את אביהם לומד, וכמו כל הבנים שאוהבים לחקות את אבותיהם, אף הם משתדלים ללמוד תורה. אבל תורה אי אפשר לקנות אלא על ידי לימוד לשם שמים, מתוך התקשרות אישית אל נותן התורה,

*53*

ולכן אותם הבנים הלומדים מתוך שגרה וחיקוי אבותיהם, אינם רואים ברכה בלימודם.

ה - האם חיוב הברכה מהתורה ודין ברכת 'אהבת עולם'

*53*

"אמר רב יהודה אמר רב: מניין לברכת התורה לפניה מן התורה? שנאמר (דברים לב, ג): "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהינו" (ברכות כא, א). פירוש העניין הוא, שכל התורה היא שמותיו של הקב"ה (זוהר ח"ב פז, א; ת"ז תי' י). כי הוא עצמו הרי נסתר לגמרי מאיתנו, ועל ידי התורה הקב"ה מתגלה לעולם, נמצא שהתורה היא שמותיו של הקב"ה, שעל ידה הוא מתגלה לעולם. וזהו שנאמר: "כי שם ה' אקרא" - לפני שתלמדו תורה, "הבו גודל לאלוהינו" - אימרו ברכה לנותן התורה.

בספק אם בירך מחלוקת אם יחזור לברך

למעשה, נחלקו הראשונים בהבנת דרשה זו. רוב הראשונים, וביניהם הרמב"ן והרשב"א, הבינו אותה כפשוטה, שהמצווה לברך ברכת התורה מקורה בתורה שבכתב. ולכן במקרה שאדם מסתפק אם בירך את ברכות התורה, עליו להחמיר ולברך, כפי הכלל: "ספיקא דאורייתא לחומרא". וכן מנהג אשכנזים (מ"ב מז, א, פניני הלכה תפילה י, ג). אך לדעת הרמב"ם וה'שולחן-ערוך (או"ח רט, ג), ברכת התורה היא תקנה מדברי חכמים, ומה שדרשו מן הפסוק אינו אלא אסמכתא. לפי זה, במקרה של ספק, יש להקל ולא לברך.

וכן מנהג הספרדים (כה"ח מז, ב).

אשה שיש לה ספק אם ברכה לא תברך

אבל אשה שמסופקת אם אמרה את ברכות התורה, לכל הדעות לא תחזור ותברך אותן. ואם תרצה לצאת מהספק, תאמר את ברכת 'אהבת עולם' ('אהבה רבה' לנוסח אשכנז). ותקפיד לקרוא את שמע אחר 'אהבת עולם', כדי ללמוד דבר מה אחר הברכה על התורה.

ויכולה לצאת ידי חובה בברכת אהבת עולם

וזה שבדיעבד מי שאמר את ברכת 'אהבת עולם' יוצא ידי חובת ברכת התורה, הוא מפני שהיא כוללת בתוכה את כל התכנים שבברכת התורה (שו"ע מז, ז).

ואף שבחתימתה אין מזכירים כלל את התורה אלא רק את בחירת ישראל - "הבוחר בעמו ישראל באהבה", כיוון שעניין התורה וישראל כרוכים

*54*

זה בזה, הזכרת ישראל כמוה כהזכרת התורה. וכן מצינו שבברכות התורה הברכה החשובה ביותר היא "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", הרי שעניין ישראל והתורה כרוכים זה בזה.

ו - לפני איזה לימוד צריך לברך

*54*

לפני לימוד של כל חלק מחלקי התורה צריך לברך (שו"ע או"ח מז, ב). כלומר, אדם שמתכוון ללמוד ביום מסוים מדרש בלבד, או הלכה בלבד, גם הוא צריך לברך בתחילת היום את ברכת התורה. והטעם לכך, שכל התורה כולה, בין תורה שבכתב ובין תורה שבעל פה, בין החלקים ההלכתיים ובין החלקים המחשבתיים, כולם נאמרו למשה מסיני (ירושלמי פאה פ"ב ה"ד), ועל כולם צריך לברך "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".

על כל לימוד תורה צריך לברך, ולגבי הרהור - מחלוקת

נחלקו הפוסקים אם צריך לברך לפני הרהור בדברי תורה. למשל, מי שמתעוררת משנתה בבוקר ורוצה להרהר מעט בדברי תורה, לדעת רוב הפוסקים, אינה צריכה לברך, ויש חולקים. וכדי לצאת מהספק, הקמה משנתה ורוצה להרהר בדברי תורה, תברך תחילה את ברכות התורה ותאמר בפיה כמה פסוקים ואח"כ תהרהר בדברי תורה. אבל מי שהתעוררה באמצע הלילה משנתה ומתכוונת להמשיך לישון, ורוצה להרהר בינתיים בדברי תורה עד שתירדם, אינה צריכה לברך לפני כן ברכות התורה. וכן מי ששומעת מוזיקה חסידית בעת שהיא מתעוררת בבוקר, או באמצע הלילה, אינה צריכה לברך לפני כן את ברכות התורה (פניני הלכה תפילה י, ד, 4).

אפשר לומר את ברכות התורה וברכות השחר בעמידה, בישיבה, בשכיבה ובהליכה. ויש מדקדקים לומר את ברכות התורה בעמידה או הליכה ולא בישיבה או שכיבה (שם י, 5).

*55*

ז - ברכת התורה לכל היום

*55*

ברכת התורה שאשה מברכת בבוקר מועילה לה לכל היום. ואף אם תלך לאכול ולעבוד, כשתרצה אח"כ ללמוד תורה, לא תצטרך לשוב ולברך את ברכות התורה.

שינת קבע אינה הפסק לברכת התורה

נחלקו הפוסקים לגבי גברים, האם לאחר שינת קבע הם צריכים לחזור לברך את ברכות התורה (פניני הלכה תפילה י, ו) אולם לגבי נשים מוסכם שהן מברכות את ברכות התורה פעם אחת ביממה בלבד, לאחר שינת הלילה.

וגם אם ישנה באמצע היום או הלילה שינת קבע, אינה מברכת לאחריה את ברכות התורה. ואשה שקמה משנתה אחר חצות לילה, ומתכוונת להישאר ערה כמה שעות, ושוב ללכת לישון לכמה שעות, תברך את ברכות התורה והשחר לאחר קימתה העיקרית (כמבואר לעיל ו, ו).

מי שלא ישנה שינת קבע תצא ידי חובה בברכת אהבת עולם

גבר שהיה ער כל היממה, נחלקו הפוסקים אם יברך בבוקר את ברכות התורה (פניני הלכה תפילה י, ז). אבל אשה שהיתה ערה כל היממה לא תברך בבוקר את ברכות התורה, אלא תאמר את ברכת 'אהבת עולם' ואח"כ תקרא את הפרשה הראשונה של שמע, ותצא בזה ידי חובת ברכת התורה (ע' לעיל ו, 4).

ואם ישנה שינת קבע ביום שלפני הלילה שלא ישנה בו, תברך בבוקר את ברכות התורה (מ"ב מז, כח, פניני הלכה תפילה י, 9).

*56*

פרק ח - תפילת שחרית והדינים שלפניה

*56*

א - זמן תפילת שחרית

*56*

כפי שלמדנו (לעיל ב, ב-ה), לדעת רוב הפוסקים, נשים חייבות להתפלל בכל יום תפילת עמידה של שחרית ומנחה, וכן ראוי לנהוג לכתחילה. אם כן צריך לדעת אימתי הוא זמן תפילת שחרית ואימתי הוא זמן תפילת מנחה.

גם למנהגן של נשים רבות שמתפללות תפילת עמידה רק פעם אחת ביום, בשחרית או במנחה, צריך לדעת את זמניהן, כדי לכוון את התפילה לזמן של שחרית או מנחה.

זמני התפילות כנגד הקורבנות

זמני התפילות נקבעו על ידי אנשי כנסת הגדולה על פי זמן קרבן התמיד, שחרית כנגד זמן הקרבת תמיד של שחר, ומנחה כנגד זמן הקרבת תמיד של בין הערביים. זמן תפילת מנחה יבואר בהמשך (יח, א), ועתה נבאר את זמן תפילת שחרית.

זמן שחרית מהנץ החמה ובדיעבד מעלות השחר

תמיד של שחר קרב מ'עמוד-השחר', לפי זה זמן תפילת שחרית היה צריך להיות לכתחילה מ'עמוד-השחר'. אלא שאמרו חכמים שראוי להתפלל אחר 'הנץ-החמה', שנאמר (תהלים עב, ה): "ייראוך עם שמש" (ברכות ט, ב).

אמנם בדיעבד, המתפלל משעלה 'עמוד-השחר' יצא, מפני שהתפלל בזמן הכשר להקרבת התמיד של שחר (שו"ע פט, א; פניני הלכה תפילה יא, 4).

'עמוד-השחר', הוא הזמן שבו נראה האור הקלוש הראשון שבמזרח, ו'הנץ-החמה' הוא זמן זריחת השמש. והזמן המשובח ביותר לתפילת שחרית הוא כ'ותיקין', שהיו מתפללים עמידה ב'הנץ-החמה', לקיים מה שנאמר: "ייראוך עם שמש". (ישנם חילוקי דעות בהגדרת זמן 'עמוד-השחר', ונתבארו בפניני הלכה תפילה יא, ב, 1. ככלל אפשר לומר, שלעולם אין 'עמוד-השחר' פחות מ-72 דקות לפני 'הנץ-החמה'. כלומר משהגיע הזמן של 72 דקות לפני 'הנץ-החמה' כבר ודאי היה 'עמוד השחר'.)

*57*

זמן שחרית עד סוף שעה רביעית ובדיעבד עד חצות

ונמשך זמנה עד סוף ארבע שעות, שכן זמן הקרבת תמיד של שחר עד סוף ארבע שעות. בדיעבד, אשה שלא הספיקה להתפלל עד סוף ארבע שעות, יכולה להתפלל שחרית עד חצות היום, ואף שאין לה שכר כמי שהתפללה בזמן, מכל מקום שכר תפילה יש לה (שוי'ע פט, א). אבל אשה שרוצה לומר את ברכות קריאת שמע, גם בדיעבד לא תאמרם אחר ארבע שעות.

ומי שנוהגת להתפלל בכל יום תפילת עמידה אחת, בשחרית או במנחה, אם עברו ארבע שעות ולא התפללה שחרית, מוטב שתתפלל באותו יום מנחה.

ואם היא חוששת שאולי תשכח להתפלל מנחה, תתפלל שחרית עד חצות היום.

ב - השעות הזמניות וחשבון זמני הבוקר

*57*

השעות שדיברו בהן חכמים הן שעות זמניות. כלומר, מחלקים את היום לשנים עשר חלקים, וכל חלק נקרא 'שעה-זמנית'. בקיץ שהימים ארוכים - השעות ארוכות, ובחורף שהימים קצרים - השעות קצרות.

מחלוקת מגן-אברהם ונר"א

השאלה, מאימתי מתחילים לחשב את היום. לפי חשבון ה'מגן-אברהם', שעות היום הן שעות האור, כלומר החישוב הוא מ'עמוד-השחר' ועד חשכה גמורה ואילו לדעת הגר"א, החישוב הוא לפי השעות בהן השמש נראית, כלומר, מזריחת החמה ועד שקיעתה. וזוהי משמעות שני הזמנים שמופיעים בלוחות.

הזמן המוקדם הוא לפי 'מגן-אברהם', שמתחיל את חשבון השעות מ'עמוד-השחר', והזמן המאוחר הוא לפי הגר"א, שמתחיל את חשבון השעות מ'הנץ-החמה' (פניני הלכה תפילה יא, 13-14).

(דרך אגב ראוי לדעת, שכל המצוות שזמנן ביום, כדוגמת תקיעת שופר וברית מילה, זמנן מתחיל ב'הנץ-החמה', מפני שזמן היום מוגדר על פי השמש. אולם בדיעבד אם נעשו משעלה 'עמוד-השחר, - יצאו בהן ידי חובה, כי מבחינה מסוימת כבר מתחילת האור מתחיל היום (מגילה כ, א).

*58*

למעשה, דעת רוב הפוסקים כדעת הגר"א, בנוסף לכך, כיוון שזמן התפילה הוא מדברי חכמים, הלכה כדברי המיקל, ולכן מחשבים את סוף זמן תפילת שחרית לפי חשבון הגר"א.

ג - סדרי עדיפויות בתפילת שחרית

*58*

אשה שטרודה בגידול ילדיה יכולה לצאת ידי חובת תפילה בברכות השחר וברכות התורה, ובדוחק אפשר לומר שגם אשה שאינה טרודה יוצאת בזה ידי חובתה (לעיל ב, ד-ו).

אולם אשה שרוצה לקיים את מצוות התפילה לפי עיקר ההלכה, תאמר את ברכות השחר וברכות התורה, שני פסוקים ראשונים של קריאת שמע ותפילת שמונה עשרה (לעיל ב, ה).

ואם תרצה לדקדק יותר, תזכיר את יציאת מצרים, לצאת ידי הסוברים שאשה צריכה להזכיר בכל יום את יציאת מצרים. ואם תרצה להזכיר את יציאת מצרים בהידור, תאמר את ברכת 'אמת ויציב', ותסמוך את התפילה לברכת הגאולה (ע' להלן טז, ג).

המבקשת להדר בתפילת שחרית

ואם יש לה יותר זמן ותרצה להוסיף ולהדר, תאמר את עיקר פסוקי דזמרה, 'ברוך שאמר', 'אשרי' עד סוף ה'הללויות', שהם ששה פרקים, וברכת 'ישתבח' (להלן טו, ד). ואם תרצה להוסיף, תאמר גם את קריאת שמע וברכותיה. ואם תרצה להוסיף, תאמר לפני פסוקי דזמרה את פרשת התמיד ופסוקי הקטורת (להלן טו, א-ב). ואם תרצה להוסיף, תשלים את כל פרקי פסוקי דזמרה.

עיקר תפילת שחרית לנשים

עם זאת חובה לחזור ולהדגיש, שמצוות התפילה לנשים לפי ההלכה מתקיימת בשלימות על ידי ברכות השחר והתורה, שני פסוקים ראשונים של קריאת שמע ותפילת שמונה עשרה. ומעבר לזה אין חיוב. וצריך להיזהר שלא ייווצר מצב שמחמת הרצון לדקדק ולהוסיף עוד פרקים או ברכות, הכוונה בעיקר התפילה תיפגם. ולכן כל מי שחוששת שאם תרחיב את תפילתה תתמעט כוונתה, מוטב שתאמר את התפילה המחויבת ולא תוסיף דבר.

*59*

חינוך בנות לתפילה

אמנם במוסדות החינוך, יש מקום לחנך את הנערות להתפלל את כל סדר התפילה, ברכות השחר והתורה, קרבן התמיד, פסוקי דזמרה, קריאת שמע וברכותיה ותפילת עמידה. שהואיל והן פנויות, וממילא נמצאות במסגרת, טוב שגם לתפילתן תהיה מסגרת מהודרת, וכך גם ילמדו להכיר את כל התפילה.

אמנם אחר שהבנות למדו והתרגלו לסדר התפילה, יש לשים לב שהעיקר הוא הכוונה ובקשת הרחמים. ואם המחנכות מבינות שהתפילה הארוכה פוגעת בכוונה, ראוי לאפשר לבנות הרוצות לקצר - לומר את מה שהן חייבות בלא תוספות.

ד - האיסורים שלפני תפילת שחרית

*59*

משעה שעלה 'עמוד השחר' והגיע זמן תפילת שחרית, צריך אדם לעמוד לפני בוראו בתפילה. ולא יקדים כבוד עצמו לכבוד שמים, לפיכך אמרו חכמים שאסור לאדם לעסוק במלאכתו ולצאת לדרכו ולאכול קודם שיתפלל. וגם לא יקדים כבוד חבירו לכבוד שמים, לפיכך אסור לאדם ללכת לפתחו של חבירו לשאול בשלומו קודם שיתפלל.

יש להקפיד על איסורים שלפני התפילה בימים שמתפללת או לפני ברכות השחר כשאינה מתפללת

כעקרון כן הדין גם לגבי נשים, אלא שכל אשה שנוהגת להקל לקיים את מצוות התפילה באמירת ברכות השחר והתורה בלבד, צריכה להקפיד שלא לעשות את הדברים הללו עד שתאמר ברכות אלו. ומי שנוהגת כדעת רוב הפוסקים, ומתפללת בכל בוקר תפילת עמידה של שחרית, צריכה להקפיד ולהיזהר בכל הדברים הללו עד שתתפלל עמידה של שחרית. אולם בשעת הצורך, גם מי שנוהגת להתפלל בכל בוקר תפילת עמידה של שחרית, יכולה לסמוך על דעת המקילים, ואחר שתאמר את ברכות השחר והתורה רשאית לעשות את כל הדברים הללו.

וגם אשה שלפעמים מתפללת עמידה בשחרית ולפעמים במנחה, תשתדל להקפיד באותם הימים שהיא מתפללת שחרית שלא לעשות את הדברים הללו לפני תפילתה. ובשעת הצורך, תוכל להקל לעשותם אחר שתאמר את ברכות השחר והתורה.

*60*

ה - הקדמת שלום לפני תפילת שחרית

*60*

העומדת להתפלל שחרית, תקפיד שלא ללכת לפני כן אל הוריה או חברתה לשאול בשלומם. ואם עשתה כן, חטאה בזה שהחשיבה את כבודם יותר מכבוד שמים, שלפני שעמדה בתפילה - הלכה לברכם בשלום (ברכות יד, א).

הליכה להורים לפני התפילה לצורך מצוה

ואם הוריה צריכים עזרה, ואינה יכולה להספיק להתפלל לפני כן, תלך לסייע להם לפני התפילה, מפני שיש בזה מצווה של כיבוד הורים. ותאמר לפני כן ברכות השחר והתורה. וכן כאשר יש צורך לעזור לאנשים חולים, ואינה יכולה להספיק להתפלל לפני כן, מותר לסייע להם לפני התפילה.

גם כשמותר לומר שלום מוטב לומר בוקר טוב

האיסור הוא ללכת אל החברה כדי לשאול בשלומה, אבל אם חברתה באה לביתה, מותר לשאול בשלומה, וטוב שתקפיד לומר לה "בוקר טוב" ולא "שלום", שעל ידי כך תזכור שעדיין לא התפללה. וכן נערות שמתפללות בבית הספר ופוגשות בדרכן את חברותיהן, מותר להן לשאול בשלומן ולשוחח עימהן, וטוב שתקפדנה לומר "בוקר טוב" ולא "שלום".

שיחת טלפון לפני התפילה

כשיש צורך לטלפן כדי לשאול או להודיע דבר מה, מותר להתקשר לפני התפילה. אבל אין להתקשר לצורך שיחת רעים לפני התפילה (עי' פניני הלכה תפילה יב, א, 2).

מי שאינה מתכוונת להתפלל שחרית, נכון שתקפיד שלא לשאול בשלום חברתה לפני שתאמר את ברכות השחר והתורה.

ו - שלא לעבוד או לצאת לדרך קודם התפילה

*60*

כפי שלמדנו, אשה שעומדת להתפלל שחרית צריכה לנהוג לכתחילה כדיני איש, ומשעה שעלה עמוד השחר, לא תעסוק במלאכתה או תצא לדרכה קודם שתתפלל. אמרו חכמים (ברכות יד, א): "כל המתפלל ואחר כך יוצא לדרך, הקב"ה עושה לו חפציו".

*61*

מלאכה קטנה או דרך קצרה מותרת

אבל מותר לעשות מלאכה קטנה או לצאת לדרך קצרה לפני התפילה. ויש מי שכתב, שאם הדרך אורכת פחות משבעים ושתיים דקות, מותר לעשותה לפני התפילה. ולצורך תפילה, כגון לנסוע לכותל, מותר לנסוע אפילו יותר משבעים ושתיים דקות (שו"ת אור לציון ח"ב ז, ו; פניני הלכה תפילה יב, ה).

לפני עלות השחר, מותרת גם מלאכה גדולה או דרך ארוכה

לפני שעלה עמוד השחר מותר להתחיל במלאכה גדולה או לצאת לדרך ארוכה, שהואיל ועוד לא הגיע זמן תפילת שחרית, אין היא נחשבת כמי שהקדימה את צרכיה לתפילתה. ותקפיד לומר לפני כן את ברכות השחר, שזמן אמירתן הוא סמוך לקימה מהשינה. וכיוון שהתחילה במלאכתה או יצאה לדרך לפני זמן התפילה, רשאית להמשיך גם אחר שעלה עמוד השחר, ובתנאי שתספיק להתפלל לפני סוף זמן התפילה (שו"ע פט, ז; פ"ה תפילה יב, ב).

אשה שאינה נוהגת להתפלל שחרית, נכון שתקפיד שלא לעסוק במלאכתה ושלא לצאת לדרכה לפני שתאמר את ברכות השחר והתורה.

ז - דברים שמותר לעשות לפני התפילה

*61*

שליחת ילדים לבית ספר ועריכת קניות

מותר לעסוק לפני התפילה בצרכי מצווה, כי אין בזה פגיעה בכבוד שמים, שהרי פעולות אלו אינן נעשות לצרכים אישיים. לפיכך, מותר ומצווה לרחוץ ולהלביש את הילדים ולהכין להם אוכל לפני צאתם לגן ולבית הספר. ואם חסרים בבית מצרכי מזון הנחוצים בבוקר, מותר לקנותם לפני התפילה. וכן כאשר יש חשש שאחר התפילה לא ישארו בחנות מאכלים לשבת, מותר לקנותם לפני התפילה (מ"ב רנ, א, כה"ח פט, כה). אבל שלא לצורך מצווה, אסור לקנות אפילו פריט אחד.

פעולות קטנות

מותר לעשות פעולות קטנות לפני התפילה. למשל, מותר לסדר את המיטות. ומותר להוציא את האשפה מהבית לפח המרכזי. וכן מותר לעיין מעט בעיתון. וכן מותר להתעמל מעט לפני התפילה. וכן מותר להכניס כביסה ממויינת למכונה ולהפעילה, מפני שזו פעולה קטנה. אבל אסור למיין כביסה ולהכניסה למכונה (הליכות שלמה ב, ה).

*62*

בישול

אסור לבשל ולאפות לפני התפילה, אבל מותר להדליק את האש מתחת לסיר שהוכן מאתמול, או להכניס לתנור האפייה תבנית שהמאכלים שבתוכה הוכנו מאתמול.

עדיף להקדים את ברכות השחר

אמנם לגבי ברכות השחר והתורה, יש להשתדל לברכן עד כמה שאפשר סמוך לקימה מהשינה, ואף פעולות קטנות וצרכי מצווה מוטב שלא לעשות לפני כן.

רחצה ותספורת

האיסור לאדם לעסוק בצרכיו קודם התפילה, כולל גם איסור להסתפר ולהיכנס לבית המרחץ (רמב"ם תפילה ו, ז). וכן אסור ללכת לשחות בבריכה, או לעשות אמבטיית פינוק לפני התפילה. אבל חובה ליטול את הידיים לפני התפילה, וראוי לשטוף את הפנים ולצחצח שיניים לקראת התפילה (שו"ע ד, יז; מו, א). וכן מותר להתרחץ במקלחת ולהתנקות בסבון לקראת התפילה (פניני הלכה תפילה יב, ג-ד).

ח - אכילה ושתייה קודם התפילה

*62*

משעה שעלה עמוד השחר אסור לאדם לאכול או לשתות משקה קודם שיתפלל.

וסמכו חכמים (ברכות י, ב) דבריהם על הפסוק (ויקרא יט, כו): "לא תאכלו על הדם", ופירשו: "לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם". ועוד אמרו: "כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל, עליו הכתוב אומר (מלכים א, יד, ט): "ואותי השלכת אחרי גוך" (גווך רומז לגאוותך), אמר הקב"ה: לאחר שנתגאה זה - קיבל עליו מלכות שמים"?!

שתייה ואכילה שאין בהן גאוה מותרות

אבל מותר לשתות מים קודם התפילה, מפני שאין בשתייתם שום צד של גאווה.

וכן מותר לאכול מאכלים ומשקים שנועדו לרפואה, שהואיל והם לרפואה אין באכילתם צד של גאווה (שו"ע פט, ד). למשל, מותר למי שסובל מעצירות לאכול לפני התפילה שזיפים, הואיל והוא אוכלם לרפואה (עי' במ"ב פט, כד).

*63*

אשה שנתקפה ברעב עד שאינה יכולה להתרכז בתפילה, רשאית לאכול לפני התפילה, מפני שדינה כחולה שנאלץ לאכול, ואין באכילתה צד של גאווה (שו"ע פט, ד, ועי' מ"ב כו).

הנוהגות לצאת ידי חובת התפילה בברכות השחר והתורה (כמבואר לעיל ב, ד), בנוסף לכך שראוי לברכן עד כמה שאפשר סמוך לקימה מהשינה, נכון להקפיד שלא לאכול או לשתות לפני אמירתן.

ט - אכילה בבית לתלמידות שמתפללות בבית הספר

*63*

היתר אכילה אחר ברכות השחר והתורה בבית ולפני תפילה בבית ספר

נערות שרגילות להתפלל שחרית בבית הספר, ואם לא יאכלו לפני כן בבית, תהיינה רעבות והדבר עלול להזיק לבריאותן או שיפגע ביכולתן להתרכז בתפילה ובלימודים, רשאיות לאכול ולשתות בבית לפני התפילה. אם תספיק להן אכילת ארעי בלא לחם, עדיף שיאכלו אכילת ארעי, ובהפסקה הראשונה יוכלו ליטול ידיים ולאכול לחם. ואין לטעון כי עדיף שיתפללו שחרית בבית, מפני שקביעות התפילה בבית הספר מחנכת את התלמידות ומבססת את מעמדה של התפילה. אולם נכון שיברכו את ברכות השחר והתורה לפני האכילה והשתייה. (לבנים שעברו בר מצווה קשה יותר להקל בזה, מפני שחובת התפילה לגביהם ברורה. אולם לגבי נשים, חיוב תפילת שחרית אינו מוחלט, שכן יש אומרים שחייבות בתפילה אחת ביום בלבד, ויכולות לצאת בתפילת מנחה, ויש אומרים שיכולות לצאת בברכות השחר והתורה, כפי שנתבאר לעיל ב, ג-ה, וממילא גם האיסורים שלפני תפילת שחרית אינם מוחלטים, ולכן בשעת הצורך אפשר להקל לאכול לפני התפילה.)

חינוך קטנים

קטנים שעוד לא הגיעו לגיל מצוות, שתים עשרה שנה לבנות ושלוש עשרה שנה לבנים, רשאים לאכול לפני התפילה, שכל מה שמחנכים את הקטנים שלא לאכול מאכלים אסורים הוא כאשר המאכל אסור מצד עצמו, מפני שאינו כשר.

אבל כאשר תקנו חכמים סייג שלא לאכול לפני התפילה או לפני הקידוש, כיוון שאין במאכלים עצמם איסור, אין הקטנים חייבים בסייג

*64*

זה. ואמנם לכתחילה ראוי שלא יאכלו לפני התפילה, אבל כשיש צורך רשאים לאכול (מ"ב קו, ה; יבי"א ח"ד יב, טו; ועי' בכה"ח קו, יא).

י - מתי מותר לאשה נשואה לאכול לפני התפילה

*64*

לצורך טיפול בילדים

אשה שצריכה לטפל בילדיה, ואינה יכולה להתפלל מיד לאחר קימתה, ועד שתסיים את הטיפול בילדים יעבור זמן רב, ואם לא תשתה קפה או תה, לא תתיישב דעתה, מותר לה לשתות קפה או תה לפני שתתפלל. מפני שאין בשתייתה גאווה אלא צורך, כדי שתהא דעתה מיושבת ותוכל לטפל כראוי בילדיה. ואם תצטרך גם לאכול פרי או עוגה, ובלעדיהם תרגיש חולשה ולא תוכל לטפל בילדיה כראוי, מותר לה לאכול, מפני שהיא אוכלת כדי לחזק את עצמה ולא כדי להתגאות. אבל תשתדל לברך את ברכות השחר והתורה לפני אכילתה ושתייתה.

לצורך אכילה משותפת עם הבעל

אשה שרגילה להתפלל בכל יום תפילת שחרית, ובעלה חזר מבית הכנסת, וכבר הגיע זמן הארוחה והיא עדיין לא הספיקה להתפלל שחרית, תאמר את ברכות התורה שיש בהן תפילה קצרה, ותאכל עימו, ואח"כ תשלים את ברכות השחר ותתפלל עמידה. וזאת מפני שסדר החיים המשפחתי התקין על פי ההלכה שאשה אוכלת עם בעלה, לפיכך, כדי שלא לעכב את בעלה תאכל עימו.

ואחר ארוחתה תשלים את ברכות השחר ותפילת עמידה. ואם תוכל, תשתדל לומר גם את ברכות השחר לפני הארוחה, מפני שיש להשתדל להסמיך את אמירתן לקימה מהשינה. וכל זה כמובן כאשר הזמן דוחק או הבעל ממהר, אבל כשאפשר, עדיף שהאשה תסיים תחילה את אמירת ברכות התורה והשחר ותפילת עמידה, ולאחר מכן יאכלו יחד.

*65*

פרק יב - תפילת עמידה

*65*

א - שלוש פסיעות לקראת התפילה

*65*

בתפילת עמידה אנו עומדים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, מה שאין כן בעת אמירת הברכות והתפילות האחרות, שאף שאנו צריכים לאומרן בכובד ראש ובכוונה, מכל מקום אין הן במדרגה של עמידה לפני המלך. לפיכך, קבעו חכמים הלכות מיוחדות הנוגעות לתפילת עמידה בלבד.

שלוש פסיעות מבטאות רצון להתקרב

כדי לבטא את הרצון להתקרב ולעמוד לפני ה' בתפילה, נוהגים לפסוע שלוש פסיעות לקראת תפילת עמידה (רמ"א צה, א). ויש לסיים את הפסיעות ולעמוד במקום התפילה לפני אמירת הפסוק "ה' שפתי תפתח", מפני שהוא נחשב חלק מתפילת עמידה.

כשהולכת למקום התפילה אין צורך בשלוש פסיעות נוספות

ההולכת להתפלל בבית הכנסת, או למקום שייחדה לכך בביתה, כיוון שכבר פסעה יותר משלוש פסיעות בהליכתה למקום התפילה, אינה צריכה להוסיף לפסוע עוד שלוש פסיעות סמוך לתחילת תפילת עמידה (אליה רבה). ויש אומרים, שגם מי שכבר הלכה למקום תפילתה, אם עבר זמן מאז שהגיעה למקום תפילתה ועד שהתחילה להתפלל, ראוי שתחזור ותפסע שלוש פסיעות לפניה סמוך לתחילת תפילתה (בא"ח בשלח ג, כה"ח צה, ז). אולם כיוון שאין ראוי לפסוע ברציפות שלוש פסיעות אחורנית ומיד אח"כ שלוש פסיעות לפנים, הרוצה להדר בזה, תקדים ותפסע לאחריה זמן מה לפני תחילת התפילה, ואחר שתמתין מעט, תפסע שלוש פסיעות קדימה לקראת התפילה (מנהג מהרי"ל, מ"ב צה, ג).

*66*

ב - לכיוון ירושלים

*66*

בעת אמירת כל הברכות והתפילות השונות, יכול המתפלל להפנות את פניו לכל כיוון שירצה. אבל בשעה שהוא עומד לפני מלכו של עולם בתפילת עמידה, יכוון את פניו לירושלים, למקום שבו בחר ה' להשרות את שכינתו בעולם.

היה עומד בחוץ לארץ, יכוון את פניו כנגד ארץ ישראל, ויכוון את ליבו לירושלים ולמקום המקדש ולבית קודש הקודשים. ואם היה עומד בארץ ישראל, יכוון את פניו כנגד ירושלים, ואת ליבו למקדש ולבית קודש הקודשים. היה עומד בירושלים, יכוון את פניו כנגד המקדש, ואת ליבו לבית קודש הקודשים (ברכות ל, א; שו"ע צד, א).

לפיכך, העומדות ברחבת הכותל המערבי בעזרת נשים, צריכות להפנות את פניהן באלכסון לצד שמאל, לכיוון מקום המקדש.

יש להתפלל לכיוון ירושלים גם אם ארון הקודש בצד אחר

ונהגו בבתי הכנסת להעמיד את ארון הקודש בצד הפונה לירושלים, כדי שהעומדים בתפילה יפנו גם לכיוון ארון הקודש. אמנם העיקר להתפלל לכיוון ירושלים, לכן, אם מחמת טעות או אונס ארון הקודש אינו מכוון ממש כנגד ירושלים, יכוונו המתפללים את פניהם כלפי ירושלים (מ"ב צד, ט). וכן מי שעומדת בעזרת נשים, אינה צריכה לפנות בתפילתה לכיוון ארון הקודש אלא לכיוון ירושלים.

מי שאיננה יודעת היכן הצד הפונה לירושלים, תתפלל לכיוון שתרצה, ותכוון את ליבה לאביה שבשמים (שו"ע צד, ג). ואף אם התברר לה אח"כ שטעתה, אינה צריכה לחזור להתפלל לכיוון ירושלים.

ג - עמידה ורגליים צמודות

*66*

משמעות העמידה

דין מיוחד ישנו בתפילת שמונה עשרה, שצריך לאומרה בעמידה. העמידה מבטאת את ההתייצבות המלאה של האדם, מראשו ועד רגליו, לקראת התפילה.

*67*

בנוסף לכך, יש בעמידה ביטוי ליראה ולאימה של העומד לפני מלכו של עולם.

ולכן צריך שלא להישען בתפילה על שום דבר, שכל הסומך עצמו במקצת, אינו עומד באימה. ובשעת הדחק, כגון אשה חלשה שמוכרחה להישען, תשתדל להישען מעט, כך שגם אם תינטל פתאום משענתה, לא תיפול, שבאופן זה אף שאינה עומדת באימה, מכל מקום היא נחשבת למתפללת בעמידה (שו"ע צד, ח; מ"ב כב).

משמעות הצמדת הרגליים

צריך להצמיד את הרגליים בשעת תפילת עמידה עד שייראו כרגל אחת. הטעם לכך, משום שפיסוק הרגליים חושף את הצד החומרי שבאדם, וגם מבטא את הריצה אחר ענייני העולם הזה. ולכן הכהנים בעלותם למזבח היו הולכים עקב בצד אגודל, וכן בתפילת עמידה אנו נמנעים מפיסוק הרגליים. ועוד, שהצמדת הרגליים עד שייראו כרגל אחת, מבטאת את אסיפת הכוחות המעשיים שלנו להתבטלות כלפיו, שאין לנו אלא רצון אחד, לעמוד לפניו בתפילה.

ולמדו זאת מהמלאכים, שנאמר עליהם (יחזקאל א, ז): "ורגליהם רגל ישרה", כלומר, רגליהם צמודות עד שנראות כרגל אחת (ברכות י, ב; ירושלמי פ"א ה"א; ועי' מהר"ל נתיב העבודה ו).

צריך להצמיד את כפות הרגליים לכל אורכן, כדי שייראו עד כמה שאפשר כרגל אחת, ולא כאותם שמצמידים את העקבים בלבד (שו"ע צה, א, תר"י). בדיעבד, אם התפללה ברגליים פסוקות - יצאה (מ"ב א, כה"ח ב). ומי שקשה לה להצמיד את רגליה, תצמידם ככל שתוכל.

חולה שאינה יכולה לעמוד, תתפלל בישיבה. ואם גם לשבת אינה יכולה, תתפלל בשכיבה (מ"ב צד, כז, כה"ח לד).

תפילה בישיבה או שכיבה

גם מי שנאלצה להתפלל בישיבה או בשכיבה, תשתדל להצמיד את רגליה ולכוף את ראשה במקום הכריעות. מי שנאלצת לשבת בכסא גלגלים, כשתסיים את תפילתה, תסיע את עצמה מעט לאחריה, כשיעור שלוש הפסיעות שבהן נפרדים מהתפילה (עפ"י רמ"א צד, ה).

*68*

ד - תנוחת הגוף והידיים

*68*

עמידה דרך ענווה

המתפללת צריכה לכוף מעט את ראשה, שיהיו עיניה למטה דרך ענווה, ותחשוב כאילו היא עומדת בבית המקדש, ותכוון ליבה למעלה לשמים (יבמות קה, ב; שו"ע צה, ב).

עיניים עצומות או בסידור

שבחו המקובלים את המתפלל בעיניים עצומות. אמנם גם מי שמסתכלת בסידור נוהגת לכתחילה. ורבים מהאחרונים המליצו להתפלל מתוך הסידור, שעל ידי כך, בדרך כלל, קל יותר לכוון (מ"ב צה, ה; כה"ח ט-י; ועי' באו"ה בדברי המאמ"ר).

הידיים בתפילה

לגבי הידיים, לפי הרמב"ם (הל' תפילה ה, ד), טוב שתניח ידיה על ליבה כשהן כפותות, יד ימין על יד שמאל, וכך תעמוד כעבד לפני רבו, באימה וביראה. וכך כתב ה'שולחן-ערוך' (צה, ג), וכן מבואר בכוונות האר"י (כה"ח צה, יב). ורבים סוברים, שהכל תלוי במנהג המקום, ובמקומו של הרמב"ם אכן נהגו כך לעמוד לפני מלכים ושרים, אבל במקומות אחרים נהגו אחרת. למשל, בארצות אדום נהגו לעמוד בידיים שלובות, ובארץ ישמעאל היו עומדים כשידיהם אחרי גבם, לרמוז כאילו אין להם ידיים בלא רשותו של מי שעומדים לפניו (מהר"י אבוהב הובא בב"י, מ"ב צה, ו). לפי זה בימינו, בנוסף לדרך שכתב הרמב"ם, אפשר גם לעמוד כשהידיים צמודות לגוף, או כשהן אוחזות בסידור, או מונחות על השולחן, שגם עמידה זו נחשבת מכובדת. אבל אין לעמוד כשהידיים בכיסים, או על המותניים, שאין ראוי לעמוד כך לפני אנשים מכובדים.

האם להתנדנד בתפילה

רבים נוהגים להתנענע בתפילה, וכתב הרמ"א (או"ח מח, מ"ב צה, ז), שכך ראוי לנהוג לכתחילה, כדי לבטא את ההתרגשות והרעדה שצריכה לאחוז במתפלל, וכדי לשתף את כל הגוף בעבודת התפילה, כדברי הפסוק (תהלים לה, י): "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך". לעומת זאת, השל"ה כתב, שאין להתנדנד בתפילה, ולהיפך, דווקא העמידה בלא תנועה מגבירה את הכוונה. ועוד, שאין דרך כבוד לעמוד ולהתנועע, ואם יבוא אדם לפני מלך בשר ודם ויתחיל להתנדנד בכל גופו, הרי המלך יגרשנו מיד מעל פניו, ואם כן ודאי שאין לנהוג כך בתפילה. ומה שאמרו שטוב להתנועע, הוא דווקא בעת שלומדים תורה או בעת שאומרים

*69*

שירות ותשבחות. אבל בתפילת עמידה, שהיא עמוקה ופנימית, ובה אנו עומדים לפני המלך, אין ראוי להתנועע כלל (של"ה מסכת תמיד נר מצווה). וכיוון שלכל מנהג יש על מה לסמוך, תנהג כל אחת כפי שמועיל יותר לכוונתה (מ"א, מ"ב מח, ה; וע' כה"ח מח, ז-ט).

ה - הכריעות בתפילה

*69*

חמש כריעות בתפילה

בחמישה מקומות תקנו חכמים לכרוע בתפילה, בתחילת ברכת 'אבות' ובסופה, בתחילת ברכת 'מודים' ובסופה, ובסיום התפילה, כשפוסעים לאחור שלוש פסיעות. ותקנו לכרוע בברכות 'אבות' ו'מודים', מפני שהן החשובות ביותר, ובהן צריך להשתדל יותר לכוון (עי' שו"ע קא, א; מ"ב ג). אדם שבא לכרוע בתחילת ברכה אחרת או בסופה, מלמדים אותו שלא יכרע, כדי שלא יעקור את תקנת חכמים, ושלא יראה כמתגאה שמחזיק עצמו לצדיק מאחרים. אבל באמצע הברכות, מותר לכרוע (שו"ע קיג, א; מ"ב ב; עי' פניני הלכה תפילה יז, 3).

כורעים כשאומרים "ברוך אתה", וזוקפים כשאומרים ה'. וב'מודים', כורעים כשאומרים "מודים אנחנו לך", וזוקפים כשאומרים ה' (שו"ע קיג, ז; מ"ב יב.

הכריעה שבסיום התפילה תבואר להלן בהלכה יא).

אופן הכריעה

הכריעה צריכה להיות עד שיתפוקקו כל החוליות שבשדרה, כלומר, שהחוליות שבעמוד השדרה יבלטו בגב. ותכוף את ראשה עד שפניה יגיעו לגובה שבין הלב והמותניים, אבל לא תכוף את ראשה יותר, מפני שכריעה יתירה נראית כיוהרא. ותכרע במהירות, להראות את השתוקקותה לכרוע לפני ה' יתברך, וכשתזדקף - תזדקף לאט, כמי שמעוניינת להמשיך לכרוע לפניו (שו"ע קיג, ו). וזקנה או חולה שקשה לה להתכופף, תרכין את ראשה כפי יכולתה (שו"ע קיג, ה).

שני מנהגים באופן הכריעה: למנהג אשכנז, בשעה שאומרים "ברוך" כורעים בברכיים, וכשאומרים "אתה" שוחים עד שיתפוקקו החוליות. וב'מודים', שאין אומרים בתחילה "ברוך", שוחים מיד בלא לכופף תחילה את הברכיים (מ"ב קיג, יב; ועי' קצוש"ע יח, א). והספרדים נהגו על פי האר"י לכרוע בשני שלבים, בתחילה

*70*

כופפים את הגוף (בלא לכופף הברכיים) ואח"כ את הראש. וכן בזקיפה, בתחילה זוקפים את הגוף, ואח"כ את הראש (כה"ח קיג, כא).

ו - תפילה בלחש

*70*

כמה וכמה הלכות גדולות למדנו מתפילתה של חנה, שעמדה וביקשה מה' שיפקדנה בבן, ונתקבלה תפילתה וזכתה ונולד לה שמואל הנביא, שהיה גדול נביאי ישראל אחרי משה רבנו ע"ה. וכך נאמר (שמו"א א, יג): "וחנה היא מדברת על לבה, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע", ואמרו חכמים: "מדברת על לבה - מכאן למתפלל צריך שיכוון ליבו, רק שפתיה נעות - מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו, וקולה לא ישמע - מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו" (ברכות לא, א).

משמעות התפילה בלחש

עניינה של תפילת עמידה, לבטא לפני ה' את השאיפות העמוקות של הנשמה, ולכן אין ראוי לאומרה בקול ולחושפה כלפי חוץ. ומאידך, אין יוצאים ידי חובת התפילה בהרהור בלבד, מפני שלכל רעיון צריך להיות איזה ביטוי ממשי בעולם הזה.

רצוננו הפנימי טוב, הקלקולים הם בחוץ, ולכן עבודתנו היא לבטא את רצוננו הטוב כלפי חוץ ולתקן בכך את העולם. ולכן גם המצווה העדינה ביותר צריכה ביטוי כלשהו, על ידי חיתוך המילים בשפתיים.

מחלוקת האם תשמיע לאוזניה

נחלקו המנהגים בשאלה, כיצד ראוי להתפלל בלחש: לדעת רוב פוסקי ההלכה ומקצת המקובלים, עדיף שהמתפללת תשמיע את קולה לאוזנה, באופן שרק היא תשמע את קולה, אבל שכניה שלצידה לא יוכלו לשומעה (שו"ע קא, ב; מ"ב ה-ו). ולדעת רוב המקובלים, התפילה כל כך עמוקה ופנימית עד שאפילו לאוזנה לא תשמיע את קולה, אלא רק תחתך את האותיות בשפתיה (כה"ח קא, ח).

ויכולה המתפללת לבחור את המנהג שבו תוכל לכוון יותר.

השמעת הקול והרמת הקול

בדיעבד, גם המשמיעה את קולה בתפילתה, יצאה ידי חובה. ולכן אשה שמתקשה לכוון בלחש, אם היא נמצאת לבדה במקום שאינה מפריעה למתפללות אחרות, רשאית להתפלל בקול כדי לכוון (שו"ע קא, ב). אבל גם אז לא תגביה את קולה, שכל המרים את קולו בתפילתו הרי הוא כנביאי השקר, שחושבים שאלוהיהם כבד-שמיעה, וצריך לצעוק אליו כדי שישמעם (ברכות כד, ב).

*71*

יש מקומות שנוהגים להגביה מעט את הקול בתפילת עמידה של הימים הנוראים, ואין לחשוש שמא מתפללת אחת תפריע לחברתה, מפני שבימים אלו כולם מתפללים מתוך מחזורים (שו"ע קא, ג). ומכל מקום גם באותם המקומות יותר מהודר להתפלל בלחש.

השמעת הקול בשאר התפילה

בשאר חלקי התפילה, כברכות קריאת שמע ופסוקי דזמרה, שאינם פנימיים ועמוקים כתפילת עמידה, לכל הדעות צריכה המתפללת להשמיע את קולה לאוזנה, ומותר להגביה מעט את הקול. בדיעבד, אם רק חיתכה את המילים בשפתיה בלא להשמיע את קולה לאוזנה - יצאה, ואס קראה בהרהור בלא חיתוך בשפתיה - לא יצאה.

ז - בכל לשון

*71*

מותר להתפלל בתרגום ללשונות זרות (סוטה לב, א), אולם מצווה מן המובחר להתפלל בעברית, שבה חיברו אנשי כנסת הגדולה את נוסח התפילה, והיא לשון הקודש, ובה נברא העולם.

יתרונות התפילה בעברית

ועוד יתרון לתפילה בעברית, שהמתפללת בה אף שאינה מבינה אותה, כל זמן שהיא מבינה את הפסוק הראשון של קריאת שמע ואת הברכה הראשונה של תפילת עמידה - יצאה ידי חובתה. מה שאין כן בשפה אחרת, שרק אם תבין אותה, תצא בה ידי חובתה (מ"ב קא, יד, קכד, ב).

למעשה, אשה שאינה מבינה עברית, רשאית לבחור כיצד להתפלל, מצד אחד יש יתרון לתפילה בשפה שהיא מכירה, שבה תוכל לכוון יותר; ומצד שני, אם תתפלל בעברית, תהיה בידה מעלה שהתפללה בלשון הקודש (ע' באו"ה קא, ד, כה"ח טז). (אמנם לדעת הרי"ף, רק מי שמתפללת במניין רשאית להתפלל בשפה אחרת, מפני שהשכינה שורה שם, ותפילתה תתקבל אף שאינה בלשון הקודש; אבל אם תתפלל ביחיד בשפה אחרת, תפילתה אינה מתקבלת. מכל מקום דעת רוב הפוסקים כדעת הרא"ש, שגם ביחידות אפשר להתפלל בשפה אחרת, ורק בשפה הארמית אין להתפלל ביחידות, וכך נפסק להלכה (שו"ע קא, ד, כפי הכלל שהלכה כי"א האחרון, מ"ב יח).

*72*

אין לקבוע מניין בשפה זרה

וכל ההיתר להתפלל בשפות אחרות הוא דווקא כהוראת שעה, לאנשים או נשים שאינם מבינים עברית. אבל אסור לסדר מניין קבוע שיתפלל תמיד בשפה זרה. וזה היה אחד מחטאיהם של הרפורמים, שתרגמו את התפילה לגרמנית והשכיחו מבניהם את לשון הקודש, ובזה פתחו להם פתח רחב לעזיבת היהדות ולהתבוללות (חת"ס או"ח פד, פו; מ"ב קא, יג).

ח - כוונה

*72*

המתפללת צריכה שתכוון, היינו שתשים לב למה שהיא אומרת, וכן תשתדל שלא להסיח את דעתה לדברים אחרים בתוך התפילה. ואם עלו במוחה מחשבות אחרות, תסלקן מדעתה ותחזור להתפלל. ואף אם אינה מצליחה לכוון בכל המילים, תשתדל לכל הפחות לכוון בחתימת כל ברכה וברכה. ואם אינה יכולה לכוון בכל הברכות, תתאמץ לכוון בברכת 'אבות' ובברכת 'מודים', שהן הברכות שכורעים בתחילתן וסופן. ולכל הפחות תכוון בברכת 'אבות', שהיא פותחת את התפילה (שו"ע קא, א, ומ"ב א-ג).

מי שלא התכוונה בברכת אבות

המתפללת ולא כיוונה בברכת 'אבות', מעיקר הדין צריכה לחזור ולהתפלל, שהכוונה בברכת 'אבות' מעכבת. אלא שבעקבות ירידת הדורות וטרדות הנפש, נחלשה יכולתנו לכוון, ולכן הורו האחרונים שלא לחזור, מפני שיש לחוש שאף בפעם השנייה תשכח לכוון ב'אבות' וחזרתה תהיה בחינם (רמ"א קא, א, כה"ח ד). אמנם מי שצריכה להתפלל והיא יודעת בעצמה שמרוב טרדותיה לא תוכל לכוון אפילו בברכת 'אבות', מוטב שלא תתחיל להתפלל, ותצא ידי חובת התפילה בברכות השחר.

מי שעומדת לסיים את ברכת 'אבות' ולא כיוונה דעתה למשמעות המילים, כל זמן שלא אמרה את שם ה' בחתימתה, תחזור לומר מ"אלוהי אברהם" בכוונה (מ"ב קא, ד, בשם ח"א). ואם כבר אמרה שם ה', תחתום את הברכה בכוונה.

וטוב שתחזור להרהר בליבה את ברכת 'אבות', שלדעת הרמב"ם, הרהור נחשב כדיבור. ואם כבר המשיכה לומר "אתה גיבור" - תמשיך בתפילתה, ותשתדל לכוון בכל

*73*

הברכות ובמיוחד בברכת 'מודים', כי יש אומרים, שכוונה ב'מודים' מתקנת את חסרון הכוונה ב'אבות'.

ט - סדר הברכות בתפילות שמונה עשרה

*73*

שבח בקשה והודאה

תפילת שמונה עשרה נחלקת לשלושה חלקים: שבחים, בקשות והודאה. בשלוש הברכות הראשונות אנו דומים לעבד שמסדר שבח לפני מלכו, באמצעיות לעבד שמבקש ממנו בקשות, ובשלוש האחרונות, לעבד שקיבל פרס ממלכו ונפטר והולך לו (ברכות לד, א).

משמעות סדר התפילה

ודבר זה למדנו מתפילתו של משה, שפתח בשבחים, ומתוך כך המשיך להתחנן ולבקש (ברכות לב, א, ובהמשך טו, ג). בלא הקדמת השבחים, יש חשש שתפילתנו תדמה לפולחנם של עובדי עבודה זרה, שכל מגמתם לתמרן באופן מאגי את הכוחות העליונים לתועלתם. אבל אנחנו רוצים לעבוד את ה' ולהידבק בו בתפילתנו, וכל מה שאנו מבקשים שישפיע לנו טובה וברכה, כדי שנוכל לעסוק בתורה ובמצוות ולגלות בכך את שמו בעולם. ולכן תחילה עלינו לדעת לפני מי אנחנו עומדים בתפילה, לפני הא-ל הגדול הגיבור והנורא, מכלכל חיים בחסד, מחיה מתים ברחמים רבים, הא-ל הקדוש, ומתוך כך נוכל לבוא ולבקש בלב טהור על כלל ישראל ועלינו (עי' עולת ראיה ח"א עמ' יד).

נושאי ברכות הבקשות

ואכן בחלק הבקשות, שיש בו שלוש עשרה ברכות, באות לידי ביטוי כלל השאיפות של עם ישראל, שאינן מכוונות לקידום ענייניו האישיים של המתפלל, אלא עיקרן בקשות על גילוי כבוד ה' בעולם. ומתוך כך מובן שגם הבקשות האישיות על רפואה ופרנסה הן כדי שנוכל גם אנחנו להשתתף בתיקון העולם. ואלו הם שלושה עשר הנושאים שעליהם אנחנו מבקשים: חכמה, תשובה, סליחה, גאולה, רפואה, פרנסה, קיבוץ גלויות, תיקון המשפט, כילוי השונאים, ולעומתם ברכת הצדיקים, בניין ירושלים, מלכות בית דוד, ולבסוף על שמיעת התפילה.

סדר הברכות מעכב

לאחר הבקשות אנו חותמים את התפילה בשלוש ברכות כלליות, שבמרכזן ברכת ההודאה על חיינו ועל כל הטובות שה' מטיב לנו בכל עת. ועימה עוד שתי

*74*

ברכות. לפניה אנו מתפללים על החזרת העבודה לבית המקדש, ולבסוף על השלום, שהשלום הוא הכלי שמחזיק את כל הברכות. ויש לדעת כי אנשי כנסת הגדולה הקפידו על סדר הברכות, והמחליף את סדרן לא יצא (להלן יג, א).

הוספת ברכת המינים

כאן המקום לציין, שלמעשה בתפילת שמונה עשרה ישנן תשע עשרה ברכות.

אלא שבתחילה, כשתקנו אנשי כנסת הגדולה את התפילה, היו בה שמונה עשרה ברכות, ואחר התרבותם של המלשינים והמוסרים, עקב עלייתה של הנצרות שהטיפה לשנאת ישראל, תקנו חכמים ברכה נוספת, על הצלתה של האומה מידי המינים והמלשינים. (והמשיכו לקרוא לתפילת עמידה שמונה עשרה, מפני שנשתרש השם הזה מתחילה. עוד ביאר מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שעיקר התפילה היא אכן שמונה עשרה ברכות שיש להן ערך עצמי של שבח ובקשה, ורק ברכת המינים היא על עקירת הרשעות, וכיוון שהיא הוראת שעה, שאחר שתכלה הרשעה לא יהיה בה עוד צורך, נשאר שמה של התפילה שמונה עשרה (הובא בנתיב בינה ח"א עמ' 261)).

י - בקשות אישיות בתפילה

*74*

בנוסח התפילה, כללו אנשי כנסת הגדולה בחכמתם וברוח קודשם את כל השאיפות האידיאליות של עם ישראל. ודקדקו בכל מילה ומילה עד שתקנו נוסח מושלם שעל ידו יכולה הנשמה הישראלית להשתפך לפני בוראה באופן המרומם ביותר (לעיל א, ו).

ואע"פ כן, אם תרצה המתפללת להוסיף בקשות משלה בברכות האמצעיות - רשאית, אבל בשלוש הברכות הראשונות שנועדו לשבחי ה', ובשלוש האחרונות שנועדו להודאה, אסור לערב בקשות פרטיות, כדי שלא לטשטש את עניינן הכללי (שו"ע קיב, א; קיט, א).

הוספת בקשות אישיות בברכות האמצעיות

הבקשות האישיות שאפשר להוסיף בברכות האמצעיות צריכות להיות מעין עניינה של הברכה. למשל, על חולה תבקש בברכת 'רפאנו'. ואם היתה צריכה לפרנסה, תבקש בברכת השנים. ואם היא רוצה שקרובי משפחתה יעלו לארץ, תבקש עליהם בברכת קיבוץ הגלויות. ומיוחדת היא ברכת 'שומע תפילה', שבה

*75*

אפשר לבקש את כל סוגי הבקשות, כיוון שהיא חותמת את ברכות הבקשה וכוללת את כולן. וכשתבוא להוסיף בקשה משלה, תפתח קודם בנוסח הקבוע, ורק לפני משפט החתימה, תוסיף את בקשתה.

הוספת בקשות מרובות ב'אלוקי נצור'

ולא רק שמותר לבקש בקשות אישיות בתפילה, אלא שלדעת רבים, אף רצוי שהמתפללת תוסיף בקשות משלה, מפני שהתפילות האישיות שאדם אומר בלשונו, יוצאות מעומק הלב ומעוררות את הכוונה. אלא שעדיף שלא להאריך בבקשות פרטיות בתוך התפילה יותר מדאי, ואפילו לא בשומע תפילה, מפני שעיקר נוסח התפילה מכוון לענייני הכלל, וכשמרבים בבקשות פרטיות בתוך התפילה, האופי הכללי שלה מתבטל. ומי שנדבה ליבה להרבות בתפילות אישיות, יותר טוב שתבקשם אחר שתסיים את הברכות ותאמר "יהיו לרצון" (הראשון), שכל מה שהיא אומרת אחרי "יהיו לרצון" כבר אינו מעיקר התפילה. אלא שהואיל ועדיין לא פסעה שלוש פסיעות לאחור, עדיין היא עומדת לפני ה' בתפילה, ותפילותיה הפרטיות מצטרפות לעיקר התפילה (שו"ע או"ח קיט, ב, מ"ב קיט, יב).

הזכרת שם החולה

צריכה המתפללת לפרש את בקשותיה כראוי. ולכן המבקשת על חולה, נכון שתזכירו בשמו. לכתחילה, טוב להזכיר את החולה בשמו ובשם אימו או אביו. אמנם, אם החולה לידה, אינה צריכה להזכיר את שמו, כי ברור שעליו היא מתפללת (מ"ב קיט, ב).

יא - סיום התפילה והפסיעות אחורנית

*75*

עיקר התפילה מסתיימת בפסוק "יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך ה' צורי וגואלי" שאומרים אחר הברכה על השלום. לאחר מכן נוהגים להוסיף לבקש "אלוהי נצור" וכו'. וכפי שלמדנו, זה המקום להאריך בתחנונים ובקשות כפי שתרצה, וכן אמרו על רבי עקיבא, שכשהיה מתפלל ביחידות, היה מאריך מאוד בתחנונים שאחר התפילה (עי' ברכות לא, א).

אחר סיום התחנונים, אומרים שוב "יהיו לרצון", ופוסעים שלוש פסיעות אחורנית, כדי להיפרד מהעמידה לפני ה'. אמרו חכמים, שהמתפללת ולא נפרדה

*76*

כראוי בשלוש פסיעות לאחריה ובאמירת "עושה שלום", ראוי לה שלא התפללה (יומא נג, ב). מפני שאם לא נפרדה כראוי, משמע שלא הבינה שעמדה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ונמצאת מבזה את התפילה.

אופן הפסיעות לאחור

לפני תחילה הפסיעות תכרע המתפללת כפי שכורעים ב'מודים' (כמבואר בהלכה ה), ותוך כדי כריעה תפסע אחורנית שלוש פסיעות, ואח"כ תוך כדי כריעה תפנה לצד שמאל ותאמר: "עושה שלום במרומיו", ותוך כדי כריעה תפנה לצד ימין ותאמר: "הוא (ברחמיו) יעשה שלום עלינו", ואח"כ תשתחווה לפנים ותאמר: "ועל כל (עמו) ישראל ואמרו אמן", ותזדקף לאט. לאחר מכן נוהגים לומר "יהי רצון" על בניית בית המקדש, שהתפילה כנגד קרבן התמיד, ולכן אנו מבקשים שיבנה בית המקדש ונוכל להקריב בו את התמיד (שו"ע רמ"א קכג, א).

בעת הפסיעות, עוקרים תחילה את רגל שמאל, שהיא הרגל החלשה, ובכך אנו מראים שקשה עלינו הפרידה מהתפילה. וכל פסיעה תהיה כשיעור כף הרגל, שיהיה האגודל בצד העקב. וכך הוא סדר הפסיעות: תפסע תחילה ברגל שמאל פסיעה קטנה, עד שאצבעות רגל שמאל יהיו סמוכות לעקב רגל ימין. אח"כ תפסע בימין פסיעה גדולה יותר, כדי שאצבעות רגל ימין יהיו סמוכות לעקב רגל שמאל. ולבסוף תפסע ברגל שמאל פסיעה קטנה, כדי להשוות את הרגליים.

ותישאר לעמוד ברגליים צמודות בעת אמירת "עושה שלום".

יש להקפיד שלא לפסוע פסיעה קטנה מעקב לצד אגודל (כלומר כשיעור כף הרגל), כי יש סוברים שבפחות מזה אינו נחשב פסיעה (מ"א). וכשאין מקום לפסוע שלוש פסיעות אחורנית, פוסעים לצדדים, כדי שיהיה בכל פסיעה שיעור עקב בצד אגודל (ערוה"ש קכג, ה). בשעת הדחק, כשאין מקום לפסוע אחורנית או לצדדים, סומכים על הסוברים שאפשר להסתפק בשלוש פסיעות קטנות יותר. אבל אין לפסוע פחות משלוש פסיעות שבהן נפרדים מהעמידה לפני המלך (ב"ח, וע' מ"ב קכג, יד). מנגד, אין לפסוע יותר משלוש פסיעות, מפני יוהרא (שו"ע קכג, ד, פניני הלכה תפילה יז, 9). וכן ראוי שלא לפסוע פסיעות גדולות, שלא תיראה כרוצה להתרחק מהמלך (רמ"א קכג, ג, ועי' מ"ב טז)

*77*

יב - עד מתי עומדים בריחוק מקום

*77*

אחר פסיעת שלוש פסיעות אחורנית, יש להישאר לעמוד ולא לחזור מיד למקום התפילה. והחוזרת מיד הרי היא דומה לכלב השב על קיאו (יומא נג, ב). מפני שאחר שנפרדה מלפני המלך היא חוזרת ובאה לעמוד לפניו באפס מעשה, ומראה בעצמה שלא הבינה שבעת התפילה היא עמדה לפני המלך, ובשלוש הפסיעות נפרדה מלפניו. ולכן המעשה שלה מגונה. ויש שמוסיפים טעות על טעות ואחר שחוזרים למקומם מגביהים עצמם מעט כמו בקדושה, ואין בזה שום טעם.

אין חובה לחזור למקום, ובכל מקרה לא תחזור מיד

אלא כך המנהג הנכון: אם המתפללת מעוניינת לחזור למקום שבו עמדה בתפילה, תמתין במקומה כשיעור של חצי דקה עד דקה, ואח"כ תחזור. ובשעת הצורך, כשהיא צריכה לחזור מיד למקומה, כגון שהיא עומדת במקום שמפריע למעבר, תמתין שניות אחדות, כשיעור מהלך ארבע אמות ואח"כ תחזור (מ"ב קכג, יא; כה"ח כ). ואם אינה רוצה לשוב למקומה, יכולה מיד אחר סיום אמירת "יהי רצון" ללכת לדרכה.

המתפללת במניין, תמתין במקום שכלו פסיעותיה עד שיגיע החזן לקדושה, ולכל הפחות עד שיתחיל החזן את חזרת הש"ץ (שו"ע קכג, ב). לדעת רוב הפוסקים, אין צריך להישאר ברגליים צמודות אחר שמסיימים לומר "עושה שלום" (מ"ב קכג, ו, באו"ה ושעה"צ שם). ויש אומרים, שטוב להישאר ברגליים צמודות עד החזרה למקום (קצוש"ע יח, יג).

יג - הנוסעת והגיע זמן תפילה

הרגילה להתפלל בקביעות שחרית או מנחה, ויצאה לנסיעה ברכב, והגיע זמן התפילה. אם היא נוהגת, אסור לה להתפלל שמונה עשרה תוך כדי נסיעה, מפני שלא תוכל לכוון כראוי, ואף יש בזה חשש פיקוח נפש. לכן תעצור את מכוניתה בצד, ותתפלל.

*78*

תפילה בנחת עדיפה על תפילה בעמידה

אבל אם אדם אחר נוהג, והיא ממהרת להגיע למחוז חפצה, או שנוסע אחר ממהר להגיע למחוז חפצו, תתפלל בישיבה. מפני שאם יעצרו את נסיעתם כדי שתוכל להתפלל בעמידה, תהיה טרודה לסיים את תפילתה במהירות כדי שלא לעכבו, ולא תוכל לכוון כראוי. לכן מוטב שתתפלל שמונה עשרה בישיבה, שכבר למדנו (בהלכה ג), שבדיעבד המתפללת בישיבה יצאה ידי חובתה.

ואף כשהיא מתפללת בישיבה, תצמיד את רגליה (מ"ב צה, ב), ותשתדל להפנות את פניה לכיוון ירושלים (מ"ב צד, טו), ובמקום הכריעות, תזדקף מעט ותכרע כפי יכולתה (שו"ע צד, ה; ערוה"ש יח).

גם בנסיעה עדיף לעמוד

ואם היא נוסעת באוטובוס או רכבת, שהמקום בהם מרווח יותר. אם תוכל לעמוד ולכוון כראוי, מוטב שתעמוד בתפילת שמונה עשרה; ואם העמידה תטריד את כוונתה, או מפני תנודות הנסיעה או מפני שהיא מתביישת משאר הנוסעים, תשב ברגליים צמודות ותתפלל.

ואם יש ביכולתה לקום לזמן קצר כדי לכרוע, תקום ותכרע במקום שצריך לכרוע ושוב תשב; ואם תוכל, בסיום תפילתה תעמוד ותפסע לאחריה שלוש פסיעות.

יד - האם מותר להתפלל בקביעות בישיבה

כפי שלמדנו, תקנו חכמים להתפלל שמונה עשרה בעמידה, ורק בדרך ארעי רשאי אדם להקל בשעת הצורך להתפלל בישיבה. אבל איש הנוסע בכל יום לעבודתו, אף שקשה לו למצוא זמן להתפלל בעמידה, אינו רשאי להקל להתפלל בקביעות בישיבה, ורק במצב של אונס, מותר לו להתפלל בקביעות בישיבה. השאלה, האם גם נשים במצב של אונס רשאיות להתפלל בקביעות בישיבה. ישנן נשים שכמעט שאין להן אפשרות להתפלל בעמידה. מיד כשהן קמות בבוקר עליהן לטפל בילדיהן, לרוחצם, להלבישם, להאכילם ולשולחם לגנים ולבתי הספר. לאחר מכן עליהן לנסוע לעבודתן, כדי לסייע בפרנסת משפחתן.

במקום העבודה אינן רשאיות להתפלל, כדי שלא לגנוב את זמנו של בעל הבית.

המקום היחיד שבו תוכלנה להתפלל שמונה עשרה הוא בעת הנסיעה לעבודה, בישיבה. השאלה כיצד ראוי שינהגו.

*79*

להתפלל בישיבה באופן קבוע או להסתפק בברכות השחר והתורה

אפשר לומר, שהואיל ויש פוסקים הסוברים שאשה רשאית לצאת ידי חובתה בתפילה קצרה, מוטב שתצא ידי חובת התפילה בברכות השחר והתורה ולא תתפלל דרך קבע את תפילת שמונה עשרה בישיבה. ואפשר לומר, שהואיל והיא אנוסה, רשאית להתפלל בקביעות את תפילת שמונה עשרה בישיבה. בנוסף לכך, אין זה דרך קבע לגמרי, הואיל ובשבתות וימים טובים ובימי חופשה, תתפלל בעמידה.

למעשה, כיוון שיש צדדים לכאן ולכאן, רשאית כל אשה לבחור כיצד לנהוג. אם תרצה להתמיד בתפילת שמונה עשרה בכל יום, תוכל להתפלל בישיבה בעת נסיעתה לעבודה, ואם תרצה, תוכל לצאת ידי חובתה בתפילה קצרה. ומי שמסתפקת במצבה, תשאל חכם. ברכבות ואוטובוסים מיוחדים, שיש בהם מקומות נוחים לעמידה, תוכל להתפלל לכתחילה בעמידה (פניני הלכה תפילה יז, 14).

*80*

פרק טו - קרבנות ופסוקי דזמדה

*80*

עד כה למדנו דינים ששייכים לגברים ונשים כאחד, כמו נטילת ידיים, ברכות השחר והתורה ותפילת עמידה. בפרקים הבאים נלמד על תפילות שניתקנו כחובה לגברים, ונשים פטורות מהן, אלא שהרוצות להדר נוהגות לאומרן.

א - אמירת קרבנות לנשים מנהג חסידות

*80*

יש אומרים שגם נשים צריכות לומר את פרשת התמיד, מפני שהתפילות נתקנו כנגד קרבן התמיד, וכשם שנשים חייבות בתפילת שחרית (לפי רוב הפוסקים כמבואר לעיל ב, ב), כך ראוי שיאמרו גם את פרשת התמיד. ויש אומרים שבנוסף לפרשת התמיד, טוב שיאמרו את כל סדר הקרבנות.

אמנם למעשה, המנהג הרווח שנשים אינן אומרות את פרשת התמיד, וכך דעת רוב הפוסקים. והטעם, מפני שעיקר חיוב הנשים בתפילה כדי לבקש רחמים ולא כנגד הקרבנות. יתר על כן, גם הגברים אינם חייבים לומר את סדר הקרבנות, ואפילו את פרשת התמיד מצד הדין אינם חייבים לומר, אלא הוא מנהג שנעשה כחובה. קל וחומר שנשים אינן חייבות לומר את פרשת התמיד וסדר הקרבנות.

והרוצה להדר לומר את פרשת התמיד ואת פסוקי הקטורת - תבא עליה ברכה.

ב - טעם ומנהג אמירת קרבנות

*80*

אמרו חכמים (תענית כז, ב; ומגילה לא, ב) שבשעה שכרת ה' ברית עם אברהם אבינו, והבטיח לו ולזרעו את הארץ לרשתה, שאל אברהם אבינו את הקב"ה: ריבונו של עולם, שמא חס ושלום יחטאו ישראל לפניך, ותעשה להם כפי שעשית לדור המבול ולדור הפלגה? אמר לו הקב"ה: לא אעשה להם כך. שאל אברהם אבינו: במה אדע שלא תכרית את שמם? ענה לו הקב"ה: קחה לי עגלה משולשת

*81*

וכו'. ורמז לו בזה, שהקרבנות יהיו עדים לכך שישנו קשר נצחי בין ישראל לה'. ולכן, גם אם יימצאו בהם חטאים, אין זאת אלא מפני השפעה חיצונית, אבל בשורשם הם צדיקים וקשורים לה'. ולכן, על ידי הקרבת הקרבנות שמבטאים את הקשר המוחלט של ישראל לה', יתכפרו החטאים.

אמר לפניו אברהם אבינו: ריבונו של עולם, ואם בית המקדש יחרב, במה יתכפרו עוונותיהם? ענה לו הקב"ה: "כבר תקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראים בהם, מעלה אני עליהם כאילו מקריבין לפני קרבן, ומוחל אני על כל עוונותיהם".

ועוד אמרו, שכל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם, וכן לגבי כל הקרבנות (מנחות קי, א. ועי' בפניני הלכה תפילה יג, ה-ו בטעם קרבן התמיד והקטורת).

משמעות אמירת הקורבנות

והעניין הוא, שלכל מעשה שנעשה בעולם ישנה נשמה פנימית, והנשמה של המצוות הם דברי התורה העוסקים באותן המצוות. ובמיוחד הדברים אמורים לגבי הקרבנות, שעיקר עניינם לבטא את הקשר לה'. ולכן כשאי אפשר להקריב בפועל את הקרבנות, הלימוד בהם נחשב כתחליף להקרבתם (עי' מהר"ל גבורות ה' פרק ח).

על כן נהגו רבים מהגברים לקרוא בכל בוקר לפני התפילה את פרשת התמיד. ואמנם אין על כך תקנת חכמים, ולכן אין אמירתה נחשבת לחובה גמורה. מכל מקום, כיוון שמנהג אמירת פרשת התמיד מבוסס על דברי חז"ל בתלמוד, ואף תקנו את זמן תפילת שחרית כנגד תמיד של שחר, לפיכך נהגו הגברים לומר את פרשת התמיד בכל יום עד שאמירתה נקבעה כמו חובה.

שנייה בחשיבות לפרשת התמיד היא פרשת הקטורת, שאף היא היתה מוקטרת בכל יום, ובזוהר (ויקהל ריח, ב) שבחו מאוד את האומרה בכל יום. וטוב לגברים לומר גם את שאר הפרשיות והתפילות המודפסות בסדר הקרבנות, אבל אין חובה לאומרם (כמבואר בפניני הלכה תפילה יג, א, 1).

*82*

ג - טעם אמירת פסוקי דזמרה

*82*

הסדר הראוי של התפילה, לפתוח תחילה בדברי שבח לה' ורק אח"כ לבוא לפניו בדברי בקשה. ודבר זה למדנו מתפילתו של משה רבנו, שפתח בדברי שבח, ואמר (דברים ג, כד): "ה' אלוהים אתה החולת להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה. אשר מי א-ל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך". ורק אח"כ ביקש "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה" וגו'. ועל פי זה דרש רבי שמלאי: "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל" (ברכות לב, א).

עיקר הקדמת השבח לבקשה מתקיים בסדר ברכות שמונה עשרה כפי שכבר למדנו (יב, ט), ששלוש הברכות הראשונות פותחות בדברי שבח ורק אח"כ ממשיכים לברכות הבקשה. אולם, יש מקום לפתוח גם את כלל התפילה בדברי שבח, וזה עניינם של פסוקי דזמרה.

משמעות הפתיחה בשבת

על ידי אמירת פסוקי דזמרה מתבונן המתפלל בגדולת הבורא, ומתוך כך כשיעמוד אח"כ בתפילה, ידע לפני מי הוא עומד. ואם לא כן, יש חשש שיבוא לבקש את צרכיו כאותם עובדי עבודה זרה, שכל מגמתם היא הצלחתם האישית בענייניהם הנמוכים, ואינם מעוניינים כלל להידבק בה' יתברך, מקור החיים.

אולם מי שטיהר את ליבו בהתבוננות בגדולת ה', ידע היאך להתפלל, וגם כשיבקש על הבריאות והפרנסה, יבקש זאת כדי שיוכל להידבק בה' ולתקן עולם במלכות שד-י, ועל ידי כך תפילתו תהיה אמיתית יותר וממילא תתקבל (עי' עולת ראיה ח"א עמ' יד).

וזה הרמז בשם 'פסוקי דזמרה', מלשון שיר וזמר, וגם מלשון זמירת הכרם. כמו שהזומר את כרמו חותך את הענפים המיותרים, כדי להגביר את צמיחתם של הענפים העתידים להצמיח פירות טובים, כך על ידי אמירת פסוקי דזמרה כורת המתפלל את מחשבותיו המוטעות וההרגשות הרעות, ומפוגג את העצלות שנצטברה בו עקב השינה, ומתוך כך יוכל להתפלל בכוונה. וכיוון שההיטהרות הזו לקראת התפילה משמחת ומענגת, יש בה שירה וזמרה, ולכן פרקים אלו נקראים 'פסוקי דזמרה' (ע"ע פניני הלכה תפילה יד, 2).

*83*

ד - האם חובה לומר פסוקי דזמרה

*83*

מתחילה, בתקופת התנאים, נחשבה אמירת פסוקי דזמרה כמנהג חסידות ששיבחוהו חכמים, ותקנו לפתוח את אמירת פסוקי דזמרה בברכת 'ברוך שאמר', ולחותמם בברכת 'ישתבח'. במשך הזמן נתפשט המנהג ונעשה למנהג מחייב, וכל הגברים פותחים את תפילתם בפסוקי דזמרה (פניני הלכה תפילה יד, 1).

נשים פטורות מאמירת פסוקי דזמרה

אולם נשים פטורות מאמירת פסוקי דזמרה, מפני שפסוקי דזמרה תלויים בזמן, שזמן אמירתם לפני תפילת שחרית, ונשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן.

ואמנם יש אומרים, שהואיל ונשים חייבות להתפלל עמידה, חייבות גם לומר פסוקי דזמרה כדי להתכונן על ידם לתפילה. אולם לדעת רוב הפוסקים, נשים חייבות בתפילת עמידה בלבד, אבל מההכנות וההקדמות שאינן מעכבות את התפילה - נשים פטורות, שעליהן כבר חל הכלל שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. וכך ההלכה, שנשים אינן חייבות לומר פסוקי דזמרה. והרוצה להדר, רשאית לאומרם עם ברכותיהם, כדי להתכונן לתפילה בשלימות (כמבואר לעיל ב, 10).

ה - מהם פסוקי דזמרה

*83*

'אשרי' ופרקי 'הללויה'

עיקר פסוקי דזמרה הם ששת הפרקים האחרונים שבספר תהלים (פרקים קמה עד קנ). החשוב שבהם הוא הראשון - 'תהלה לדוד' (תהלים קמה). ונהגו לומר לפניו פסוק 'אשרי', ולכן רגילים לכנות את הפרק כולו - 'אשרי'. אחריו אומרים חמישה פרקים, שהמייחד אותם שהם פותחים ומסיימים ב'הללויה'. ועליהם אמר רבי יוסי: "יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום" (שבת קיח, ב).

'הודו'

בתקופת הסבוראים (שאחר האמוראים), הנהיגו לומר 'הודו' (דברי הימים א, טז, ח-לו), שהוא השיר וההלל שאמר דוד בעת שארון האלוקים הוחזר משבי פלשתים לאוהל המשכן. לאחר מכן, בבית המקדש, היו אומרים חציו בעת הקרבת התמיד של שחר, וחציו בהקרבת התמיד של בין הערביים (ב"י או"ח ו). למנהג אשכנז,

*84*

אומרים 'הודו' אחר ברכת 'ברוך שאמר', כדי שכל מזמורי השבח וההלל יהיו כלולים בתוך ברכות פסוקי דזמרה (טור או"ח נ"א). ולמנהג ספרד, אומרים 'הודו' לפני 'ברוך שאמר', מפני שהוא המשך לאמירת פרשת התמיד שבסדר קרבנות (אשכול, כלבו).

'יהי כבוד'

עוד תקנו הסבוראים (מס' סופרים יז, יא), לומר לפני 'אשרי' קובץ פסוקים הפותחים ב"יהי כבוד", שיש בהם חיזוק האמונה בה' ובגאולת ישראל.

והאר"י הרחיב בביאור סודותיהם (כה"ח נא, יג).

'מזמור לתורה' ומזמור לשבת

לאחר מכן, בתקופת הגאונים, נהגו להוסיף לפסוקי דזמרה עוד פרקים ופסוקים. ותקנו לומר 'מזמור לתודה' (תהלים ק), שאמרו חז"ל, שכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממנו (ויק"ר ט, ז). ולכן ראוי לאומרו בנגינה. ואין אומרים אותו בשבתות וימים טובים, אלא אומרים במקומו "מזמור שיר ליום השבת" (תהלים צב).

'ויברך דוד' ושירת הים

כתבו הגאונים, שיש נוהגים לומר 'ויברך דוד' (דברי הימים א' כט, י-יג; ונחמיה ט, ו-יא), ושירת הים אשר שרו משה ובני ישראל לה' (שמות טו, א-יח). במשך הזמן נתפשט מנהג אמירתם עד שבסוף תקופת הראשונים כבר נהגו הכל לאומרם. ואף שעיקר פסוקי דזמרה הם משירי דוד שבתהלים, כפי שאומרים בנוסח ברכת 'ברוך שאמר': "ובשירי דוד עבדך נהללך", מכל מקום אין מניעה להוסיף בפסוקי דזמרה את 'ויברך דוד' שאינו מתהלים, ואת שירת הים, שהיא שירתו של משה (פניני הלכה תפילה יד, 3).

ו - מנהגים וכוונה באמירתם

*84*

מתי יש לעמוד

מפני מעלתה המיוחדת של ברכת 'ברוך שאמר', שרומזת לעניינים עליונים, נהגו לאומרה בעמידה (מ"ב נא, א; כה"ח א). למנהג אשכנזים, עומדים גם בברכת 'ישתבח' החותמת את פסוקי דזמרה. ולמנהג ספרדים, אין צריך לעמוד בה (רמ"א נא, ז, כה"ח מב).

*85*

וכן נהגו לעמוד ב'ויברך דוד' עד "אשר בחרת באברם", משום כבודה של מלכות ישראל שנוסדה על ידי דוד המלך.

אמירה בנחת

אומרים את הזמירות בנחת ולא במרוצה (שו"ע נא, ח). ובמיוחד יש לכוון אמירה בנחת בפרק 'תהלה לדוד' (תהלים קמו, 'אשרי'), ואמרו חכמים שהאומרו בכל יום זוכה לעולם הבא (עי' פניני הלכה תפילה יד, 5), מפני ששבחיו מסודרים לפי סדר האלף בית, ובנוסף לכך נזכר בו הפסוק החשוב: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" (ברכות ד, ב). ומי שנזכרה שלא שמה ליבה בעת שאמרה את הפסוק "פותח את ידך", תחזור לאומרו בתשומת לב. ואפילו אם כבר הגיעה לפרקים אחרים, תחזור לאומרו (שו"ע נב, ז; פ"ה תפילה יד, ג, 5).

אין להפסיק בדיבור

כיוון שברכת 'ברוך שאמר' היא הברכה שלפני פסוקי דזמרה, ו'ישתבח' היא הברכה שאחריהם, הרי שכל פסוקי דזמרה הם חטיבה אחת ואסור להפסיק באמצע אמירתם.

אמנם לצורך גדול, כגון למנוע הפסד, מותר להפסיק בדיבור. וכן כדי למנוע עלבון מותר לומר שלום (במ"ב נא, ז, כתב שיאמר לפני ההפסק ואחריו את שלושת פסוקי "ברוך הי" שלפני ויברך דוד).

ברכת 'אשר יצר'

הנצרכת להתפנות באמצע פסוקי דזמרה, אף שיש אומרים שכדי שלא בינת להפסיק בהם, מוטב לדחות את ברכת 'אשר יצר' לאחר התפילה; מכל מקום יותר טוב שתברך 'אשר יצר' מיד, שאם תדחה את הברכה לאחר התפילה - יש לחוש שאולי תשכחנה (פניני הלכת תפילה יד, 6).

ז - סדרי עדיפות בדילוג

*85*

דילוג באופן חד פעמי

אשה שרוצה לומר פסוקי דזמרה וברכותיהם, אבל אין לה זמן לומר את כל הפרקים, תוכל לומר את עיקרם, היינו, תפתח בברכת 'ברוך שאמר', תאמר את ששת הפרקים, מ'אשרי' ועד סוף הללויות, שהם עיקר פסוקי דזמרה, ותחתום בברכת 'ישתבח'. ואם יום אחד תמהר יותר, תוכל לקיים את מנהגה בקיצור, ותאמר 'ברוך שאמר', 'אשרי', שני הפרקים הפותחים ב"הללויה הללו" (תהילים קמח וקנ) ו'ישתבח'. ואם גם לכך לא יהיה לה זמן, תוכל לומר 'ברוך שאמר',

*86*

'אשרי' ו'ישתבח'. אבל אם גם ל'אשרי' אין לה זמן, לא תוכל לומר את ברכות 'ברוך שאמר' ו'ישתבח', מפני שברכות אלו נתקנו על שירי דוד, ולכל הפחות צריך לומר ביניהם את הפרק העיקרי שהוא 'אשרי'.

דילוג באופן קבוע

וכל זה כדרך ארעי, אבל אין לומר את הברכות על אמירת 'אשרי' בלבד, כי הברכות נתקנו על עיקר פסוקי דזמרה, שהם ששת הפרקים, וכיוון שאשה אינה חייבת לומר פסוקי דזמרה, אין ראוי שתברך את הברכות בדרך של דיעבד על אמירת מזמור אחד בלבד.

במסגרת חינוכית של בנות, המחנכות רשאיות להחליט שבאופן קבוע הבנות תאמרנה את הברכות עם ששת פרקי ההללויות בלבד, כדי שמצד אחד תאמרנה את פסוקי דזמרה ומצד שני לא יכבידו מדאי על התלמידות. אבל אם נראה להן שגם את ששת פרקי ההללויות קשה לתלמידות לומר בכוונה, מוטב שלא יאמרו כלל את פסוקי דזמרה (כמבואר לעיל ח, ג).

*87*

פרק טז - קריאת שמע וברכותיה

*87*

א - נשים במצוות קריאת שמע וברכותיה

*87*

מצוות עשה מן התורה לקרוא קריאת שמע בלילה ובבוקר, שנאמר (דברים ו, ז): "ודברת בם וכו' ובשכבך ובקומך", בשכבך היינו בלילה, ובקומך היינו בבוקר. וכיוון שהיא מצוות עשה שהזמן גרמה, גברים חייבים בה ונשים פטורות ממנה.

תקנו חכמים לומר עם קריאת שמע של שחרית שלוש ברכות, שתי ברכות לפניה ואחת אחריה, ועם קריאת שמע של ערבית ארבע ברכות, שתים לפניה ושתים לאחריה (משנה ברכות יא, א). ברכות אלו הן השלמה ותוספת לעניינה של קריאת שמע, ויש בהן שבח והודאה לה' על בריאת העולם והנהגתו.

גם ממצוות אמירת הברכות נשים פטורות, שאף הן תלויות בזמן: ברכות קריאת שמע של שחרית זמנן עד סוף ארבע שעות, וברכות קריאת שמע של ערבית זמנן כל הלילה.

ואמנם יש אומרים שנשים צריכות להזכיר את יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה, מפני שמצוות זכירת יציאת מצרים היא מצווה תמידית שנמשכת כל היום וכל הלילה. אבל כפי שיבואר בהמשך (הלכה ג), לדעת רוב הפוסקים, כיוון שחובת היום נפרדת מחובת הלילה, גם מצוות זכירת יציאת מצרים נחשבת תלויה בזמן, ונשים פטורות ממנה (שאגת אריה יג, מ"ב ע, ב).

ראוי לנשים לומר קריאת שמע

ואף שנשים פטורות מקריאת שמע, מכל מקום במצוות האמונה נשים חייבות כגברים, ולכן ראוי שיקבלו על עצמן בכל יום עול מלכות שמים באמירת שני הפסוקים: "שמע ישראל" ו"ברוך שם" (שו"ע או"ח ע, א, מ"ב ה, כה"ח ח). והרוצה להדר בזה, תאמר את כל שלוש הפרשיות וברכת 'אמת ויציב', שמוזכרת בה יציאת מצרים, ותסמוך אח"כ גאולה לתפילה (עי' לעיל ח, 4, שמעלת ברכת 'אמת ויציב' קודמת לאמירת שלוש הפרשות).

*88*

עוד שתי מצוות שהזמן גרמן מוזכרות בקריאת שמע - ציצית ותפילין. וכבר למדנו (בפרק ג), שהנשים קולטות את אורן של המצוות שהזמן גרמן גם בלא לקיימן, ואשה שחפצה לקיים מצווה שהזמן גרמה, יש לה על כך שכר. אמנם מסיבות שונות נשים לא נהגו לקיים את מצוות ציצית ותפילין (רמ"א או"ח יז, ב; לח, ג, פניני הלכה ליקוטים א, ח, ח, ט, יג). אולם את קריאת שמע וברכותיה כל אשה קוראת לפרקים, ויש נשים שמהדרות לאומרם בכל יום, וכן הנהיגו בבתי ספר רבים (עי' לעיל ב, ח, 10; ח, ג, 4). לפיכך נלמד בהלכות הבאות את משמעות המצווה והלכותיה.

ב - מצוות קריאת שמע

*88*

קריאת שמע כוללת שלוש פרשיות, הראשונה: 'שמע' (דברים ו, ד-ט), שיש בה קבלת עול מלכות שמים, יחוד ה' ואהבתו. השנייה: 'והיה אם שמוע' (דברים יא, יג-כא), שיש בה קבלת עול מצוות. השלישית: 'ויאמר' (במדבר טו, לז-מא), שיש בה ציווי על זכירת המצוות על ידי מצוות הציצית, ובסיומה מזכירים את יציאת מצרים.

משמעות שלוש הפרשיות

תקנו חכמים להקדים את פרשת 'שמע' לפרשת 'והיה אם שמוע', כדי שיקבל אדם על עצמו עול מלכות שמים תחילה ואח"כ עול מצוות. והקדימו את פרשת 'והיה אם שמוע' שעוסקת בציווי כללי לשמור את כל המצוות, שזמנן ביום ובלילה, לפרשת 'ויאמר' שעוסקת במצוות הציצית שזמנה ביום בלבד (ברכות יג, א).

לדעת רוב הראשונים, הקורא את הפסוק "שמע ישראל" בלבד, כבר קיים את המצווה מהתורה, שהוא הפסוק עליו נצטווינו (דברים ו, ו-ז): "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך וכו' ובשכבך ובקומך" וחכמים הם שתקנו לקרוא את שלוש הפרשיות. אפשר לומר, שאכן עיקר המצווה שיקבל אדם על עצמו עול מלכות שמים, ולכן הקורא את הפסוק הראשון כבר קיים בו את המצווה מהתורה לדעת רוב הראשונים. אלא שככל שירחיב יותר בקבלת עול מלכות שמים, יקיים את המצווה מהתורה בשלימות רבה יותר. ולכן תקנו

*89*

חכמים לקרוא את כל שלוש הפרשיות, שבהן מופיעים יסודות האמונה וקבלת עול המצוות וזכירתם על ידי הציצית (פניני הלכה תפילה טו, 1).

ג - זכירת יציאת מצרים

*89*

מצווה מהתורה לזכור את יציאת מצרים בכל יום, שנאמר (דברים טז, ג): "למען תזכיר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך'. ומזה שהדגישה התורה ואמרה "כל ימי" - למדנו שהמצווה לזכור את יציאת מצרים ביום ובלילה (ברכות יב, ב).

אפשר לקיים את המצווה באמירת פסוק שמוזכרת בו יציאת מצרים, וכן יכול אדם לקיים את המצווה על ידי שיזכיר את יציאת מצרים בלשונו.

תקנו חכמים לומר את פרשת 'ויאמר' בסדר קריאת שמע מפני שני טעמים: האחד, שיש בה מצוות ציצית שמזכירה את כל המצוות, והשני, כדי לזכור את יציאת מצרים. ולכן נוהגים לקרוא 'ויאמר' גם בלילה, שאף שמצד מצוות ציצית אין מקום לאומרה בלילה, מכל מקום מצד הזכרת יציאת מצרים יש מקום לקוראה בלילה (עי' ברכות יד, ב; כס"מ הל' ק"ש א, ב-ג).

והבדל ישנו בין מצוות קריאת שמע למצוות זכירת יציאת מצרים, שזמן מצוות קריאת שמע של יום בשלוש השעות הראשונות של היום בלבד, שאז הוא הזמן שקמים מהשינה, ואילו זמן מצוות זכירת יציאת מצרים של יום נמשך כל היום.

אלא שלפי תקנת חכמים, אנו מקיימים אותה בפועל עם קריאת שמע. גם בברכת 'אמת ויציב' שחרית, ו'אמת ואמונה' ערבית, מזכירים את יציאת מצרים, ומי שאומרן יוצא ידי מצוות זכירת יציאת מצרים גם אם לא יקרא את קריאת שמע.

נשים פטורות מזכירת יציאת מצרים

לגבי נשים: יש אומרים, שהואיל ומצוות זכירת יציאת מצרים נמשכת ברציפות ביום ובלילה, אין היא מצווה שהזמן גרמה, ונשים חייבות בה. ועל כן חובה על נשים לומר בכל יום בשחרית את ברכת 'אמת ויציב', ובערבית את ברכת 'אמת ואמונה' (מ"א). ולדעת רוב הפוסקים, כיוון שיש מצווה מיוחדת

*90*

לזכור ביום ומצווה מיוחדת לזכור בלילה, הרי שזו מצווה שהזמן גרמה, ונשים פטורות ממנה (שאגת אריה יג, מ"ב ע, ב).

ומכל מקום, הרוצה לקיים את המצווה, תבא עליה ברכה. ועדיף שתקיים את המצווה באמירת ברכת 'אמת ויציב', מפני שפרשת 'ויאמר' קשורה למצוות ציצית שממנה נשים פטורות, ואילו עניינה של ברכת 'אמת ויציב', העוסקת בגאולתם של ישראל, שייך לגברים ונשים כאחד. ועוד, שאם מיד אח"כ תתפלל, תזכה בהידור הגדול של סמיכת גאולה לתפילה (עי' להלן הלכה יג).

ד - תוכן פרשת שמע

*90*

פרשת 'שמע' (דברים ו, ד-ט) מורכבת משלושה חלקים: א) יסוד האמונה.

ב) המשמעות של יסוד זה לחיינו. ג) הדרכה כיצד להשריש את האמונה בחיינו.

יסוד האמונה

א) בפסוק הראשון: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" אנו לומדים את יסוד האמונה הישראלית, האחדותית, שה' יתברך הוא אדון הכל, ואין שום כוח בעולם מלבדו. ואף שנראה לעינינו כאילו יש בעולם כוחות שונים ונפרדים זה מזה, האמת שה' הוא אחד, והוא מחיה את כולם, ואין עוד מלבדו.

משמעות האמונה לחיינו

ב) המשמעות של אמונה זו לחיינו - שאין שום ערך בעולם מלבד הדבקות בו יתברך, ולכן "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". ופירשו חכמים (ברכות נד, א): "בכל לבבך - בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע" - שגם היצר הרע צריך להיות משועבד לעבודתו, בין אס על ידי כפייתו ובין אם על ידי הפיכתו לטוב. "ובכל נפשך - אפילו נוטל את נפשך", שצריך אדם להיות מוכן למסור את נפשו על אמונתו בה'.

"ובכל מאודך - בכל ממונך", שאף הממון והרכוש צריכים לשמש בסיס ואמצעי לעבודת ה', ואם יתבעו מיהודי לעבור על דתו או להפסיד את כל ממונו, יוותר על ממונו ולא יפר את אמונתו. ועוד פירשו: "ובכל מאודך - בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, הוי מודה לו מאוד מאוד".

השרשת האמונה בקרבנו

ג) בחלק השלישי מדריכה אותנו התורה כיצד להשריש בקרבנו את יסודות האמונה הללו. ראשית: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצון היום על

*91*

לבבך", ובנוסף לכך - "ושננתם לבניך". וגם אחר שאדם למד היטב את יסודות האמונה, אם לא יחזור ויזכירם לעצמו בכל יום, טרדות החיים ועסקיהם עלולים להשכיח ממנו את אמונתו, ולכן הוסיפה התורה וציוותה: "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". ומכאן יסוד החיוב לקרוא את 'שמע' בבוקר ובלילה. אבל לא הסתפקה התורה בקריאה בלבד, אלא הוסיפה וציוותה להניח את פרשיות האמונה בתוך התפילין ולקושרם על היד ועל הראש - "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך". ולא זו בלבד, אלא גם לקובעם על מזוזות פתחי בתינו - "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", כדי שבכל עת שניכנס ונצא מבתינו, נתבונן במזוזה וניזכר שוב ביסודות אמונת ישראל.

ה - הפרשה השנייה והשלישית

*91*

פרשה שנייה - ערכן של מצוות התורה

בפרשה השנייה - 'והיה אם שמוע' (דברים יא, יג-כא), אנו לומדים על ערכן של מצוות התורה, על השכר למקיימים אותן ועל העונש לעוברים עליהן. שאם נאהב את ה' ונעבדהו בכל לבבנו, ונקיים את מצוותיו, נזכה לברכת ה', הארץ תתן את יבולה, ונאריך ימים, אנחנו ובנינו, על האדמה אשר נשבע ה' לתת לאבותינו ולנו. ואם חס ושלום נסור מן הדרך, יחרה אף ה' בנו, האדמה לא תתן את יבולה, ונאבד מעל הארץ הטובה. ושוב חוזרת התורה ומצווה להתבונן ביסודות הללו, ולקבוע את פרשת 'והיה אם שמוע' בתפילין שעל היד ובתפילין שעל הראש, ולקובעה על מזוזות פתחי בתינו. נמצא כי בפרשה הראשונה הדגש היה על הפנייה שלנו כלפי שמים, במסירת כל כוחות נפשנו לעבודתו.

ואילו בפרשה השנייה הדגש הוא על גילוי הנהגת ה' בעולם. שכן גם קיום המצוות הוא ביטוי לגילוי דבר ה' בעולם, וגם השכר והעונש מבטאים את השגחתו על העולם.

פרשה שלישית - מצוות ציצית

בפרשה השלישית - 'ויאמר' (במדבר טו, לז-מא), מבוארת מצוות הציצית, שיש בה סגולה מיוחדת, שבכוחה להזכיר את כל המצוות, ולעורר לקיומן, כפי שנאמר: "וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם". והרמז לכך, שמצוות ציצית מתקיימת ביום ולא בלילה, כי היום רומז על הגילוי הברור של דבר ה'

*92*

בעולם. ומתוך גילוי אורן של המצוות והזכרתן יש כוח להתגבר על היצר, כפי שנאמר: "ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". ובסופה של הפרשה נזכרה יציאת מצרים. כמו שהציצית מגלה את אורן של המצוות, כך יציאת מצרים גילתה כי יש מנהיג לעולם, ועם ישראל נבחר לגלות את דברו.

שלוש הפרשיות הן הרחבה של פסוק 'שמע ישראל'

נמצא שכל שלוש הפרשיות הן המשך והרחבה של יסוד האמונה שבפסוק "שמע ישראל". בפרשה הראשונה אנו לומדים את משמעותה הבסיסית של האמונה לחיינו, שהיא היסוד האחד והיחיד של חיינו, וזו הרחבה של המילים ה' אחד. ומתוך כך אנו מקבלים על עצמנו את עול המצוות בפרשה השנייה, וזו הרחבה של המילים ה' אלוהינו. ובפרשה השלישית, מצוות הציצית שמזכירה לנו את המצוות, ובסיומה יציאת מצרים שגילתה לעולם כי ה' בחר בישראל והוא המשגיח והמושל בעולמו, ובה יש הרחבה של המילים שמע ישראל. בהמשך (הלכה יב) נלמד שגם הברכות שתקנו חכמים הן המשך והשלמה לקריאת שמע.

ו - משמעותה של יציאת מצרים

*92*

התרבות המצרית החומרית

הממלכה המצרית ששעבדה את ישראל היתה בעצם ממלכת החומר. גם המחקרים ההיסטוריים מאשרים זאת. בין כל עמי קדם לא היתה תרבות חומרנית יותר מהתרבות המצרית. הם כפרו במציאות הנפש ובעולם הבא, ורק הגוף והחומר היו חשובים בעיניהם. לכן הם השקיעו מאמצים כבירים בחניטת המתים ובשימור גופם. אף הפרמידות הגדולות אינן אלא בתי קברות לגוף. גם תרבותם המוסרית היתה בהתאם, העיקר היה לספק את תאוות הגוף, וכפי שמספרים חז"ל, שלא היתה אומה שטופה בתאוות יותר ממצרים (תו"כ אחרי פ"ט). עם ישראל, לעומת זאת, מייצג את ההיפך הגמור, עיקרו שאיפות רוחניות.

ובאותה תקופה קשה, שלטה האומה החומרנית בעם ישראל, ושעבדה אותו בעבודת פרך. נדמה היה כי לאותה הרוח הגדולה, שהחלה להתגלות על

*93*

ידי האבות, לא תהיה עוד תקומה. החומר ניצח את הרוח. עד שנגלה מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו והוציאנו ממצרים.

נצחון הרוח על החומר

ביציאת מצרים גילה ה' לעולם בפעם הראשונה את מלא עוצמתה של הרוחניות. נודע שהעולם הוא לא רק חומר ותאוות, יש גם רוחניות, יש נפש ונשמה, וממילא יש ערכים מוסריים. יציאת מצרים מבטאת את ניצחון הרוח על החומר.

נתגלה שגם אם החומר ינסה בכל כוחו לשעבד את הרוח, בסופו של דבר הרוח תשתחרר מכבליה לחרות. כשם שהכה ה' את מצרים והוציא את ישראל מתוכם ברכוש גדול, כך כל מאבק בין הרוח לחומר יסתיים בסופו בניצחונה של הרוח.

וכשם שעם ישראל, אשר העניק לעולם תורה ומוסר, השתחרר מכבלי החומריות של האומה המצרית, כן גם כל אחד מישראל צריך להשתחרר מכבלי החומריות, כדי לגלות את הרוחניות ולהתקשר לריבונו של עולם על ידי קיום המצוות. על ידי מצוות זכירת יציאת מצרים אנו נזכרים בסגולתם ויעודם של ישראל, ומתוך כך אנו יכולים להשתחרר מכבלי החומר ולגלות את האמת הנצחית האלוקית (ועי' עוד בפניני הלכה פסח א, ב-ד).

ז - כוונה בפסוק הראשון

*93*

הכוונה העיקרית צריכה להיות בפסוק הראשון, שבו אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים, ועליו נאמר (שם ו, ן): "והיו הדברים האלה וכו' על לבבך". לפיכך, צריך אדם לכוון את ליבו למה שהוא אומר בפסוק הראשון, ואם לא כיוון את ליבו למילים שקרא - לא קיים את המצווה (ברכות יג, ב, שו"ע ס, ה; סג, ד).

ואף מי שמכוונת למשמעותה המלאה של כל מילה, צריכה להשתדל שלא להסיח את דעתה לדברים אחרים באמצע הפסוק. אמנם נראה שבדיעבד, כל זמן שחשבה גס על משמעות הפסוק - קיימה את המצווה (פ"ה תפילה טו, 2).

הכוונה המפורטת

וכך ראוי לכוון: "שמע ישראל" - המצווה לקבל את עול מלכותו מיועדת לעם ישראל, שהוא זה שנברא כדי לגלות את אמונת יחודו בעולם. "ה"' - לא

*94*

כפי שהוא נכתב הוא נקרא, נכתב: 'י' 'ה' 'ו' 'ה', ונקרא: 'א-דני', ויש לכוון לקריאתו ולכתיבתו. לקריאתו שהוא אדון הכל, ולכתיבתו, שהוא היה הווה ויהיה. "אלוהינו" - שהוא תקיף, בעל היכולת, בעל הכוחות כולם והוא המולך עלינו. וכשתאמר "אחד", תאריך כדי שיעור שתכוון שהוא היחיד המולך בכל העולם, בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם. וכוונה זו רמוזה במילה 'אחד', 'א' שהוא יחיד, 'ח' - מולך בשבעה רקיעים ובארץ, 'ד' - יחיד ומולך בארבע רוחות (שו"ע ה, א; סא, ו; וע' מ"ב יח).

כוונה כללית

בדיעבד, גם מי שלא כיוונה לפירוש המדויק של כל מילה וכל שם, אם הבינה באופן כללי את משמעות המילים, שעניינם קבלת עול מלכות שמים - קיימה את המצווה (פ"ה תפילה טו, 3).

ואם הסיחה את דעתה ולא שמה לב למשמעות הכללית של המילים בפסוק הראשון - לא קיימה את המצווה, ואם תרצה לקיים את המצווה - עליה לחזור ולקרוא את הפסוק הראשון בכוונה (מ"ב סג, יד; כה"ח יז-יח; עי' פ"ה תפילה טו, ו).

כדי לעורר את הכוונה נוהגים לקרוא את הפסוק הראשון בקול. וכן נוהגים לכסות את העיניים ביד ימין, כדי שלא להסתכל בדבר אחר שיפריע לכוונה (שו"ע סא, ד-ה; מ"ב יז).

ח - פסוק שני וכוונתו

*94*

מיד לאחר הפסוק הראשון אומרים בלחש: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ואף שפסוק זה אינו מופיע בפרשת שמע ואף אינו מהתנ"ך, תקנו חכמים לאומרו בפרשת שמע על פי מסורת קדומה.

אמירת 'ברוך שם' בלחש

מסופר בתלמוד (פסחים נו, א), שלפני פטירתו של יעקב אבינו, נאספו כל בניו אליו, ורצה לגלות להם את קץ הימים, ונסתלקה ממנו שכינה ולא יכל לגלות להם את הקץ. אמר לבניו: שמא יש בכם מי שאינו הגון, כאברהם אבי אבא שיצא ממנו ישמעאל, וכיצחק אבי שיצא ממנו עשו, ולכן איני יכול לגלות לכם את הקץ? פתחו כולם ואמרו: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", כשם

*95*

שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". אמרו חז"ל: ומה נעשה אנחנו? נאמר פסוק זה, והרי לא נכתב בפרשה. לא נאמר אותו, והרי יעקב אבינו ע"ה אמרו. לפיכך תקנו לאומרו בלחש.

והוא נחשב כהמשך לקבלת עול מלכות שמים שבפסוק הראשון, ולכן צריך לכוון גם בו לפירוש המילים (מ"ב סג, יב). וכבר למדנו (טז, א), שנכון שנשים יקראו את שני הפסוקים הראשונים של קריאת שמע בכל יום.

נכון להפסיק מעט בין "לעולם ועד" ל"ואהבת", כדי להבדיל בין קבלת עול מלכות שמים לשאר הפרשה. וכן ראוי להפסיק בין הפסוק הראשון ל"ברוך שם" וכו', כדי להפסיק בין קבלת עול מלכות שמים מהתורה למה שהוסיפו חכמים (שו"ע ורמ"א סא, יד).

שמע ישראל - יחוד עליון, ברוך שם - יחוד תחתון

ואף שאמונת היחוד עמוקה מיני ים, בכל זאת נעמוד מעט על משמעותה. הפסוק הראשון, 'שמע ישראל', מבטא את האמונה העליונה, המוחלטת והאחדותית, והוא נקרא 'יחוד עליון'. במדרגת התפישה העליונה הזו, אין לשום דבר אחר מלבד ה' קיום ממשי בעולם, אלא הוא יחיד בעולמו וכולנו בטלים ומבוטלים כלפיו. וכיוון שעצמותו האין סופית של ה' אינה מתגלה בעולם הזה, לפיכך קשה לתפוש את היחוד העליון באופן קבוע, ורק פעמיים ביום, בעת אמירת הפסוק 'שמע ישראל', אנו מצווים להתרומם אל מדרגתו.

הפסוק השני נקרא 'יחוד תחתון', ובו אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים לפי האמונה המתגלה בעולם הזה, לפיה העולם אינו בטל ומבוטל, אלא ממשי וקיים, וה' יתברך מחיה אותו ומולך עליו, ברצונו יוסיף לו חיים או ימעט ח"ו. וזה נקרא ששמו ומלכותו מתגלים בעולם, כמו שאנו אומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (תניא שער היחוד והאמונה, נפש החיים שער ג).

*96*

ט – דיני אמירתה

*96*

הקוראת את שמע צריכה לקוראה בכוונה גדולה, באימה, יראה, רתת וזיע, ותחשוב בליבה שהיא קוראת עתה את דבר המלך הקב"ה, ותתרכז במשמעות הדברים כאילו היו חדשים אצלה (שו"ע סא, א-ב).

דיוק בקריאה

בנוסף לכוונה, צריכה הקוראת לדקדק באותיותיה, שלא תבליע שום אות, לא תדגיש את הרפה ולא תרפה את המודגש. וכן לכתחילה יש להבחין בין אות 'א' ל'ע', ובין 'כ' ל'ח', ובין 'קמץ' ל'פתח', ובין 'צירי' ל'סגול' (שו"ע או"ח סא, יד-כג). ואמרו חכמים: "כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה - מצננין לו גיהנם" (ברכות טו, ב). בדיעבד, אם קראה שלא בדקדוק - קיימה את המצווה, ובתנאי שלא תחסיר הברה שלימה (שו"ע סב, א; מ"ב א).

לכתחילה תשמיע לאוזנה

הקוראת צריכה להשמיע לאוזנה את מה שהיא מוציאה מפיה, ובדיעבד, אם קראה בשפתיים אף שלא השמיעה לאוזנה, כיוון שעשתה מעשה בשפתיה - קיימה את המצווה. אבל אם רק הרהרה את שמע - לא קיימה את המצווה (שו"ע סב, ג).

קריאת שמע בתרגום לשפה זרה

מעיקר הדין, אף שראוי לקרוא את שמע ולהתפלל בלשון הקודש, מכל מקום אם קראה והתפללה בשפה אחרת - יצאה, ובתנאי שתבין את השפה שבה התפללה (עי' לעיל יב, ז). אלא שכתבו כמה מגדולי האחרונים, שבפועל אי אפשר לקיים את מצוות קריאת שמע בשפה אחרת, מפני שישנן מילים שאיננו יודעים לתרגם במדויק. למשל, המילה 'ושננתם', שמשמעותה בעברית היא גם שינון וגם חידוד, ואין מילה כזו בשפות אחרות. והואיל ולא ניתן לתרגם את קריאת שמע באופן מדויק, אין אפשרות לקוראה בשפה זרה (מ"ב סב, ג.

ויעויין בפ"ה תפילה טו, 7).

*97*

י - אופן אמירתה

*97*

תנוחת הגוף בעת קריאת שמע

מותר לקרוא את שמע בעמידה, בישיבה ובשכיבה על הצד (ברכות י, א; שו"ע סג, א). אפשר ללמוד מהלכה זו, שהאמונה אינה דבר מנותק מהעולם, שרק במצבים מיוחדים אפשר להגיע אליה; אלא האמונה המתבטאת בקריאת שמע שייכת לכל מצבי חייו של האדם בעולם הזה, ולכן אפשר לקרוא את שמע בכל מצב.

קריאה בהליכה

מעיקר הדין, אפשר לקרוא את שמע אפילו בהליכה, שנאמר: "ובלכתך בדרך". אלא שאמרו חכמים שאין ראוי שאדם יקבל על עצמו עול מלכות שמים כדרך עראי, לפיכך נכון שהמהלך בדרכו יעמוד בעת קריאת הפסוק הראשון של שמע (שו"ע סג, ג; מ"ב ט).

עיסוקים שונים בעת הקריאה

מפני חשיבותה של הפרשה הראשונה, שבה אנו מקבלים על עצמנו עול מלכות שמים, צריך אדם להיזהר בשעת קריאתה שלא לעסוק בשום דבר אחר, ולא ירמוז בעיניו או באצבעותיו או בשפתיו (שו"ע סג, ו).

ראוי לציין, כי מצוות צריכות כוונה (שו"ע או"ח ס, ד). כלומר, בנוסף לעצם ביצוע מעשה המצווה צריך גם לכוון שמעשה או דיבור זה הוא מצווה. בטעם ההלכה אפשר לבאר, שכשם שיש לאדם גוף ונשמה, כך גם למצווה יש גוף ונשמה, הגוף הוא מעשה המצווה, והכוונה היא הנשמה (עי' פ"ה תפילה טו, ח).

יא - רמ"ח תיבות

*97*

השלמה לרמ"ח תיבות

התורה נותנת חיים ורפואה לעולם ולאדם, ובמיוחד קריאת שמע שכלולים בה יסודות האמונה וקיום המצוות. ואמרו חכמים, שיש בקריאת שמע רמ"ח (248) מילים, וכן בגוף האדם ישנם רמ"ח איברים, וכשאדם קורא קריאת שמע כתיקונה, כל איבר ואיבר נוטל מילה אחת ומתרפא בה. אלא שבפועל יש בשלוש הפרשיות של קריאת שמע רמ"ה (245) מילים, וכדי להשלים

*98*

לרמ"ח, חוזר החזן ואומר "ה' אלוהיכם אמת", ובזה נשלמו רמ"ח מילים (זוה"ח רות צה, א; ועי' פניני הלכה תפילה טו, יב).

השלמת התיבות לאשכנזיות

אולם נשים שאינן מתפללות בבית הכנסת, אינן שומעות את החזן, ולכן ינהגו כמי שמתפלל ביחיד. כלומר, למנהג אשכנז יאמרו לפני קריאת שמע "א-ל מלך נאמן" (רמ"א סא, ג). ואף שבאמת יש לאשה רנ"ב (252) איברים, שנוספו בה ברחמה שני צירים ושתי דלתות (בכורות מה, א). אפשר לומר שכיוון שרמ"ח האיברים משותפים לכל בני האדם, העיקר הוא להשפיע להם ברכה, ומתוך כך תימשך ברכה גם לאיבריה המיוחדים של האשה (מנחת אלעזר ח"ב כח, האלף לך שלמה או"ח קכ).

השלמת התיבות לספרדיות

ולמנהג ספרד, גם המתפלל ביחיד חוזר ואומר "ה' אלוהיכם אמת" (כה"ח סא, טו-טז), וממילא כך ראוי שאשה תנהג. ויש אומרים שלמנהג ספרדים טוב שתאמר את שניהם: "א-ל מלך נאמן" לפני קריאת שמע, ותחזור לומר "ה' אלוהיכם אמת" אחריה, וכך תאמר רנ"ב מילים כנגד איבריה (שארית יוסף ח"ב עמי קפו).

יב - הברכות הן הרחבה של קריאת שמע

*98*

ברכות שבח והודאה

ברכות קריאת שמע אינן כשאר ברכות המצוות שניתקנו כהכנה לקראת המצווה, ובהן אנו אומרים "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו" לקיים את המצווה וכו'; אלא הן ברכות שבח והודאה ומעט תפילה, ועניינן לבטא באופן רחב יותר את משמעותה של קריאת שמע, שעיקרה הפסוק הראשון.

ברכת המאורות כנגד 'ה' אחד'

בקריאת שמע אנו אומרים "ה' אחד", שהוא היחיד שמהווה ומקיים את כל העולם, ואין עוד מלבדו. ובברכה הראשונה של קריאת שמע אנו מרחיבים את היסוד הזה, ודרך השבח על האור שמתחדש בכל יום, אנו ממשיכים לשבח את ה' "המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית". וכדי להדגיש את אחדותו, יחד עם השבח על בריאת האור אנו מזכירים שהוא ברא גם את החושך. ובלילה, בברכה המקבילה, יחד עם השבח שהוא "מעריב ערבים", אנו מוסיפים

*99*

להזכיר שהוא גם בורא את היום. נמצא אם כן שיסוד אמונת האחדות שבקריאת שמע מורחב בברכה הראשונה.

ברכת אהבה כנגד 'שמע ישראל'

משמעות הפתיחה "שמע ישראל", שהאמונה האחדותית מתגלה לעולם דרך עם ישראל, שנוצר לשם כך. רעיון זה מורחב בברכה השנייה, שבה אנו מודים לה' על האהבה שהוא אוהב אותנו, ומתוך כך נתן לו את תורתו.

ומתפללים שנזכה להבין את התורה ולקיימה באהבה, ועל ידי כך נגלה את שמו בעולם.

ברכת גאולה כנגד 'ה' אלוקינו'

"ה' אלוהינו", עניינו שה' הוא בעל הכוחות כולם, והוא המושל בעולם כרצונו.

שליטתו בעולם על כל כוחותיו ומרכיביו התגלתה באופן הברור ביותר בעת שהוציא ה' את עמו ישראל מארץ מצרים. ועניין זה מוזכר בפרשה השלישית של קריאת שמע, ומורחב בברכה השלישית שבה אנו משבחים את ה' - "אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון, ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע. ממצרים גאלתנו" וכו', ומזכירים את מכת בכורות וקריעת ים סוף, וחותמים "ברוך אתה ה' גאל ישראל".

נמצא אם כן, שכל שלוש הברכות הן המשכה והרחבה של יסודות האמונה שבקריאת שמע.

סדר הברכות אינו מעכב

וכיוון שאין הן כשאר הברכות שמברכים לפני המצוות, לפיכך הסדר שלהן אינו מעכב. ואף שלכתחילה יש לברכן כפי הסדר שתקנו חכמים, מכל מקום בדיעבד, אם שינתה את סידרן יצאה. וכן אם אמרה את הברכות בלא קריאת שמע, קיימה מצווה במה שאמרה, ואף אם אמרה ברכה אחת מהן, יש לה שכר על מה שאמרה (פ"ה תפילה טז, 1).

יג - דיני אמירת הברכות

*99*

סמיכות ברכות קריאת שמע לפסוקי דזמרה

אשה שאומרת את פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע, תזהר שלא להפסיק ביניהם, הואיל ופסוקי דזמרה נאמרים כהכנה לתפילה, לפיכך יש

*100*

להיזהר שלא להפסיק מתחילת ברכת 'ברוך שאמר' שלפני פסוקי דזמרה ועד סוף תפילת עמידה (שו"ע נד, ג).

קדושת יוצר

בברכת 'יוצר אור' אומרים את פסוקי הקדושה, ואף שאסור לומר קדושה בלי מניין, לדעת רוב הפוסקים הקדושה שביוצר אינה צריכה מניין, מפני שאנו מספרים כיצד המלאכים מקדשים את שם ה' ואיננו מתכוונים לקדשו בעצמנו באותה שעה (תר"י, רא"ש). אולם לכתחילה, כדי לצאת ידי כל הפוסקים, מוטב שאשה שאומרת את ברכת 'יוצר אור' שלא במניין, תאמר אותם עם טעמי המקרא, שאז היא נחשבת כאומרת את הפסוקים כדרך לימוד, וזה מותר לכל הדעות (תה"ד, שו"ע נט, ג). ואין היא צריכה לדעת היטב את הטעמים, אלא העיקר שתאמר מעין הטעמים, כדי שתיראה כמי שקוראת בנביא.

הצמדת תפילת עמידה לברכות קריאת שמע

אע"פ שאמירת קריאת שמע וברכותיה היא מצווה בפני עצמה, ותפילת עמידה מצווה בפני עצמה, אשה שאומרת את שתיהן צריכה להצמידן זו לזו, ומיד אחר שתסיים את ברכת 'גאל ישראל' תתחיל להתפלל עמידה. ואמרו חכמים, שכל הסומך גאולה לתפילה, הרי הוא בן עולם הבא (ברכות ד, ב). ואם סמכן כ'ותיקין' (בהנץ החמה) - מובטח לו שלא ינזק בכל אותו היום (ברכות ט, ב, ותוס' שם). והמפסיק בין גאולה לתפילה, דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של המלך, וכשיצא המלך לידע מה הוא מבקש, מצאו שהפליג לעניין אחר, ואף המלך מפליג ממנו.

משמעות סמיכות גאולה לתפילה

הזכרת הגאולה שגאל ה' את ישראל ממצרים כמוה כדפיקה על פתחו של המלך, שגאולת ישראל מבטאת את האהבה של הקב"ה לישראל, ויציאת מצרים נחשבת כאירוסין שבין הקב"ה לישראל. ואסור לאבד את השעה, ומתוך הקירבה המיוחדת שמתבטאת בגאולה, צריכים להגיע לדבקות שבתפילה, ולבקש שכמו שגאלנו ממצרים כך יברכנו ויגאלנו (עי' ירושלמי ברכות פ"א ה"א).

*101*

יד - הפסקה באמצע קריאת שמע וברכותיה

*101*

אמירת שלום בקריאת שמע וברכותיה

כדי למנוע שנאה ועלבונות, התירו חכמים לומר שלום באמצע קריאת שמע וברכותיה לאדם שהנימוס המקובל מחייב זאת (שו"ע סו, א). אולם כתבו הפוסקים, שהואיל ומקובל כיום שלא להפסיק באמצע התפילה, האנשים המכובדים אינם נעלבים מכך שאין שואלים בשלומם, וממילא אין היתר להפסיק בקריאת שמע וברכותיה כדי לשאול בשלום אדם נכבד או אדם שצריך לירא מפניו (מ"ב סו, ב, עפ"י ספר החינוך). אמנם, אם הגיע אדם שאינו מכיר בערכה של התפילה, ואם המתפלל לא יענה לו הוא עלול להיפגע, מותר להקדים לו שלום. ולכן בעלת תשובה שהוריה אינם מבינים את ערך התפילה, רשאית לומר להם שלום, אבל לא תדבר עמהם מעבר לכך. ובאמצע פסוק "שמע ישראל" ו"ברוך שם", אין להפסיק כלל, ורק לצורך פיקוח נפש מותר להפסיק בהם.

מניעת נזק או הפסד

רשאי אדם להפסיק בדיבור באמצע קריאת שמע וברכותיה כדי למנוע מעצמו נזק גופני או הפסד ממוני. ועדיף להפסיק בין הפרקים או בין הברכות (עי' באו"ה סו, א).

הפרשה מאיסור

הרואה את חברתה שעושה איסור, תרמוז לה כדי להפרישה מהאיסור. ואם לא נרמזה, תפסיק בדיבור כדי להפרישה מהאיסור, שאם התירו להפסיק לכבוד בשר ודם באמצע קריאת שמע וברכותיה, קל וחומר לכבוד שמים (ריטב"א, כה"ח סו, י).

דברים שבקדושה

מותר להפסיק באמצע ברכות קריאת שמע כדי לענות על קדיש וקדושה ועוד דברים חשובים שבקדושה, ודינים אלה יבוארו בהמשך (כ, ט-י).

*102*

פרק יז - התפילות שלאחד עמידה

*102*

א - נשים פטורות מכל התפילות שאהד עמידה

*102*

נשים פטורות מכל מה שנוהגים הגברים לומר אחר תפילת עמידה, דהיינו: תחנון, אשרי, למנצח, 'קדושה-דסדרא', שיר של יום, פיטום הקטורת ועלינו לשבח. וזאת משום שאפילו לגברים אין חיוב גמור לאומרם, אלא שמפני טעמים חשובים נהגו הגברים לאומרם, עד שאמירתם נעשתה כמנהג מחייב. אבל נשים שלא נהגו בזה, ודאי אינן חייבות. וכל מה שנשים חייבות הוא בתפילת עמידה, ולא במה שנהגו לומר אחר התפילה. והרוצה להדר רשאית לאומרם.

מכל מקום ראוי ללמוד הלכות אלו, כדי להשלים את לימוד הלכות תפילה, וכדי שהרוצה להדר - תדע כיצד לאומרם כהלכה.

ב - נפילת אפיים

*102*

בסדר תפילת שחרית של גברים, נוהגים אחר סיום תפילת עמידה ליפול אפיים ולהתחנן לפניו יתברך. וזאת כדי לקיים את התפילה בכל שלוש צורותיה - ברכות קריאת שמע בישיבה, שמונה עשרה בעמידה, ותחנונים בנפילת אפיים. וכך התפלל משה רבנו על ישראל כשביקש מה' שיסלח על חטא העגל.

כוחה של נפילת אפיים

לתפילה זו כוח גדול במיוחד, והיא המועילה ביותר בעת צרה. וכן מצינו שבשעה שאמר ה' למשה ואהרן, במחלוקת קורח ועדתו, "הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע", הבינו מיד שעליהם להתעצם מאוד בתפילה, והתפללו בנפילת אפיים, שנאמר: "ויפלו על פניהם ויאמרו: א-ל אלוהי

*103*

הרוחות לכל בשר, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף" (במדבר טז, כא-כב). ומכוח התפילה שנאמרה בנפילת אפיים - הגזירה נתבטלה.

מסירות נפש בנפילת אפיים

כוחה רב מפני שהיא מבטאת את ההתבטלות הגמורה של האדם כלפי בוראו, עד מסירות נפש גמורה. כאילו האדם אומר לריבונו של עולם: כל חושי ואיברי בטלים לפניך, עשה בי כרצונך שכולי שלך. ולכן בתפילת נפילת אפיים ניתן לתקן פגמים שאי אפשר לתקן בתפילה רגילה )עי' זוהר במדבר קכ' ב).

בושה בנפילת אפיים

יש בנפילת אפיים גם ביטוי לבושה של האדם כלפי שמים, שאחר התפילה, שבה עסקנו בגדולתו יתברך ושטחנו לפניו את כל בקשותינו, הננו מתביישים להראות את פנינו, שהיאך העזנו לעמוד לפניו בתפילה, ועל כן הננו נופלים על פנינו. ויש בנפילת אפיים גם ביטוי לצער הנובע מתשובה על החטאים, שמרוב צער איננו יכולים להרים את פנינו (עי' ברבנו בחיי במדבר טז, כב).

אע"פ שגדולה מאוד מעלתה של תפילת נפילת אפיים, לא תקנוה חכמים כתפילת חובה, ולא תקנו לה נוסח קבוע, וכל הרוצה היה מוסיף ומתחנן בנפילת אפיים אחר התפילה. אולי דווקא מפני מעלתה העליונה, שהיא מבטאת התבטלות גמורה כלפי הבורא יתברך, ראוי לה שתצא מהלב מתוך רצון חופשי.

ג - מנהג אמירת תחנונים כיום

*103*

מתחילה היו נוהגים ליפול אפיים בהשתחוויה או בקידה. בהשתחוויה המתפלל מפיל את כל גופו על הארץ, כשגם ידיו ורגליו פשוטות על הארץ. בקידה המתפלל יורד על ברכיו ומרכין ראשו ומצמידו לארץ (ברכות לד, ב; רמב"ם תפילה ה, יג-יד).

החשש בנפילת אפיים

מפני כמה חששות, נתבטל המנהג ליפול אפיים בהשתחוויה או קידה. מקצת מהחששות הם הלכתיים וקשורים לאיסור השתחוויה על רצפת אבנים, והאיסור לאדם חשוב ליפול על פניו לפני הציבור בלא שמובטח לו

*104*

שייענה כיהושע בן נון. אך עיקר החשש הוא לדברי הזוהר (במדבר קכא, א), שהגדיל מאוד את מעלת תפילה זו, שצריך המתפלל בנפילת אפיים למסור את נפשו לה', ולראות עצמו כאילו נפטר מהעולם, ועל ידי כך כל עוונותיו מתכפרים. אלא שאם לא ימסור את נפשו בכנות, יסתכן בנפשו, ולכן לא נהגו ליפול אפיים ארצה (עי' פניני הלכה תפילה כא, ג).

המנהג למעשה

למעשה, מנהג כל יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד להתכופף ולהליט את הראש בזרוע שמאל, ויש בזה בחינה מסוימת של נפילת אפיים שהיא מעין קידה, אבל אינה קידה שלימה, ואין בה חשש של השתחוויה על רצפת אבן (באו"ה קלא, א). והנוהגים כ'בן-איש-חי', חוששים ואומרים את תפילת נפילת אפיים בלי ליפול כלל על פניהם, וכך נוהגים רבים מבני עדות המזרח.

בתקופת הגאונים, החל להתגבש נוסח קבוע לתפילת נפילת אפיים ולתחנונים שאחר התפילה, ובתקופת הראשונים הלך הדבר ונקבע, עד שכל ישראל קיבלו על עצמם כחובה לומר תחנונים מסוימים. כנראה שבעקבות יסורי הגלות שהלכו וגברו, ניטמטמו הלבבות כל כך עד שהוצרכנו לנוסח קבוע של תחנונים.

ומכיוון שנוסח התחנונים התפשט אחר שנתפזרו הגלויות, בולטים בו יותר ההבדלים שבין נוסח ספרד לאשכנז.

ימים שאין אומרים בהם תחנון

כיוון שתפילת נפילת אפיים היא תפילה של שברון לב בביטול הגוף ומסירות הנפש, אין אומרים אותה בימים שיש בהם שמחה (ככתוב בסידור). וכן אין אומרים תחנונים כשנמצאים בעלי שמחה, כחתן ובעל ברית מילה, בבית הכנסת (עי' בפ"ה תפילה כא, ז-ח). וכן נוהגים שלא לומר תחנון בבית האבל, מפני שמירת הדין מתוחה שם, וצריך להיזהר שלא להגביר אותה יותר (מ"ב קלא, כ).

ד - נפילת אפיים כיצד (לנוהגים ליפול)

*104*

אופן כיסוי הפנים

כאמור, למנהג אשכנז וחלק מספרד, נופלים אפיים בהרכנת הראש והשענתו על הזרוע.

ואשה שרוצה ליפול אפיים, תרכין ראשה על יד שמאל, ותטה מעט את פניה לצד ימין, כדי שלא יהיו מופנות ישר כלפי הרצפה.

*105*

וצריך לכסות את הפנים בבגד או בשרוול, ואין מסתפקים בטמינת הראש בזרוע בלא שרוול, מפני שהזרוע והפנים הם גוף אחד, ואין הגוף יכול לכסות את עצמו (שו"ע קלא, א; מ"ב שם). ועיקר הכיסוי הוא לשם צניעות, כאדם המסתיר את פניו מפחד ובושה מפני ה' יתברך. בדיעבד, מי ששרווליה קצרים, ואין בידה מטפחת, תליט את פניה בזרועה החשופה. ואם יש שם שולחן, תשעין את ראשה וזרועה עליו, והשולחן יחשב לכיסוי העיקרי לפניה (פ"ה תפילה כא, ד).

היכן נופלים אפיים

נהגו ליפול אפיים רק במקום שיש בו ספר תורה או ספרי קודש אחרים בדפוס, ובמקום שאין ספרים קדושים, אומרים את המזמור בישיבה בלא נפילה על הזרוע. ובירושלים נהגו ליפול אפיים גם במקום שאין ספרים, מפני שקדושת העיר מועילה במקום ספרים (פניני הלכה תפילה כא, ד).

נפילת אפיים בעמידה

במקום שאין אפשרות לומר נפילת אפיים בישיבה, כגון שאין שם כסא, או שאינה יכולה לשבת מפני שבדיוק אחריה עומדת חברתה בתפילה, וגם אינה יכולה ללכת למקום אחר, תאמר את תפילת נפילת אפיים בעמידה (מ"ב קלא, י). ואם היא ליד קיר, מוטב שתסמוך את זרועה וראשה לקיר, כדרך נפילת אפיים, כך שבלא הקיר היתה נופלת, וכך תחשב קצת כיושבת ונופלת אפיים (כה"ח לח).

ה - סדר התחנונים

*105*

אשה שרוצה לומר תחנונים, ראוי שלא תפסיק בשיחה בין שמונה עשרה לתחנונים, מפני שכשהם נאמרים בצמידות לשמונה עשרה הם מתקבלים יותר (שו"ע קלא, א, מ"ב א).

למנהג ספרד, נוהגים לומר לפני נפילת אפיים וידוי וי"ג מידות רחמים, כדי שמתוך הכפרה הבאה על ידם יגיע המתפלל לשיא של נפילת אפיים (כה"ח קלא, ח). ולמנהג אשכנז ותימן (בלדי), מוסיפים וידוי וי"ג מידות רחמים רק בימי שני וחמישי.

*106*

אמירת י"ג מידות לפני נפילת אפיים

על י"ג מידות רחמים אמרו, שיש בהן סגולה גדולה למחילת עוון. על ידי קבלת האמונה במדרגה העליונה של אמירת י"ג מידות רחמים, הננו מתקשרים אל ה' באופן עמוק ועליון כל כך, עד שהחטאים הופכים לשוליים וחיצוניים לעומת עצם הדבקות שלנו בה' ובהנהגתו, ומכאן הכפרה. ולכן בסליחות וביום הכיפורים, מרבים לומר י"ג מידות רחמים.

אמירת י"ג מידות רחמים נחשבת לדבר שבקדושה וצריך מניין כדי לאומרן (פ"ה תפילה כא, ה). לפיכך, אשה שמתפללת בלי מניין ורוצה לומר תחנונים, תדלג על י"ג מידות רחמים.

בנפילת אפיים, על פי נוסח ספרדי אומרים מזמור כ"ה מתהילים, ולנוסחי אשכנז וספרד-חסידי אומרים מזמור ו'.

הוספת תחנונים בשני וחמישי

בשני וחמישי מוסיפים עוד תחנונים, מפני שהם ימי רצון והתפילה בהם מקובלת. ואומרים אותם בעמידה (שו"ע ורמ"א קלד, א). ונוסח 'והוא רחום' נתחבר על ידי שלושה זקנים מגולי ירושלים, כמובא בספרי הראשונים (אבודרהם, ראב"ן, המנהיג, כל בו י"ח), ולכן אין בו הבדלים גדולים בין הנוסחים. אלא שהספרדים הוסיפו לפניו עוד תחנונים, והאשכנזים הוסיפו תחנונים אחריו.

ישנו הבדל נוסף, שבנוסחי הספרדים וספרד-חסידי, אומרים את התחנונים הנוספים של שני וחמישי אחר נפילת אפיים, ובנוסח אשכנז אומרים אותם לפני נפילת אפיים.

ו - אשרי למנצח ובא לציון

*106*

אשרי

לאחר תחנון, ובימי שני וחמישי לאחר קריאת התורה, נוהגים הגברים לומר שלושה פרקי תפילה. הראשון - 'אשרי', ואף שכבר אמרוהו בפסוקי

*107*

דזמרה, מפני חשיבותו חוזרים לאומרו (עי' פ"ה תפילה כג, א-ב, יד, 5, שגברים אומרים שלוש פעמים ביום 'אשרי').

למנצח

לאחר מכן אומרים מזמור "למנצח מזמור לדוד, יענך ה' ביום צרה", ויש בו המשך לתחנונים שאחר עמידה. וכיוון שהוא תפילה על יום צרה, אין אומרים אותו בימים של שמחה (כפי המודפס בסידורים. בפניני הלכה תפילה כג, א, נתבארו חילוקי המנהגים בזה).

ובא לציון

לאחר מכן אומרים 'ובא ולציון', שהוא 'קדושה-דסדרא', היינו פסוקי: "קדוש קדוש קדוש" וכו', "ברוך כבוד ה' ממקומו", "ה' ימלוך לעולם ועד". המיוחד בקדושה זו, שאומרים את הפסוקים עם תרגומם לארמית. ותקנו לחזור לאומרם (למרות שכבר אמרום בברכת יוצר אור ובקדושה שבחזרת הש"ץ), כדי שכל מתפלל ילמד בכל יום פסוקי נביא, ולכן מתרגמים את הפסוקים לארמית, כדי שכל העם, שהיה רגיל בלשון הארמית, יבין את משמעותם. והטעם, מפני שראוי לגברים שמצווים ללמוד תורה, ללמוד בכל יום בתורה, בנביאים ובדברי חז"ל. בתורה למדו בקריאת שמע, וכאן ילמדו בנביאים, ובסוף התפילה מוסיפים דברי חז"ל. והפליגו חכמים בשבח אמירת 'קדושה-דסדרא', ואמרו שאחר חורבן בית המקדש, היא מן הדברים שבזכותם העולם עומד (סוטה מט, א). ופירש רש"י, שיש באמירתה שתי מעלות גדולות: האחת, מעלת לימוד התורה; והשנייה, שאותם הפסוקים עוסקים בקדושת ה', וכשהם נאמרים במניין מתקדש שמו של ה' ברבים. ובשחרית של שבת, אין צורך לומר 'קדושה-דסדרא', שכבר יוצאים ידי לימוד נביא בקריאת ההפטרה. ומכל מקום, כדי שלא לבטל אמירתה, נהגו לאומרה לפני תפילת מנחה, כדי להוסיף בשבת עוד לימוד, ובמיוחד לימוד העוסק בקדושת ה' (עי' פניני הלכה תפילה כג, ב).

ז - שיר של יום, פיטום הקטורת ועלינו

*107*

שיר של יום

כיוון שתפילת שחרית ניתקנה כנגד קרבן התמיד, ואחר הקרבת התמיד היו הלוויים אומרים 'שיר של יום', נהגו לאומרו אחר התפילה (מסכת סופרים

*108*

יח, א). אולם מתחילה לא תקנו זאת כחובה, והיו שלא נהגו לאומרו.

בסוף תקופת הראשונים כבר נהגו הכל לאומרו.

לפני השיר מזכירים את היום, כגון: "היום יום ראשון בשבת", וזאת כדי לקיים את מצוות זכירת יום השבת בכל ימות החול (עפ"י רמב"ן שמות כ, ח, והאר"י, כמובא בכה"ח קלב, כו).

פיטם הקטורת

אחר 'שיר של יום' נוהגים לומר 'פיטום הקטורת', ולפניו אומרים 'אין כאלוהינו'.

שני טעמים לאמירת 'פיטום הקטורת': האחד, כנגד הקטורת שהיו מקטירים בכל בוקר וערב בבית המקדש. והשני, כדי שכל הגברים המצווים ללמוד תורה ילמדו בכל יום מדברי חכמים, והוסיפו לומר אח"כ עוד דברי אגדה, כדי שגם בהם יעסקו בכל יום (עי' בפניני הלכה תפילה כג, ה, 5).

עלינו לשבח

נהגו לומר בסיום תפילת שחרית 'עלינו לשבח', כדי לקבוע בלבבות את האמונה בה' ואת תקוות הגאולה, וכדי שאח"כ, כשהיהודי ייפגש עם הגויים, במסחרו ועיסוקיו, לא יגרר אחר אליליהם ואמונתם (ב"ח או"ח קלג). על פי האר"י, נהגו לומר 'עלינו' גם אחר תפילת מנחה וערבית. מפני חשיבותה של תפילה זו נוהגים לאומרה בעמידה, ונוהגים לכרוע מעט בעת שאומרים "ואנחנו כורעים" בנוסח אשכנזים, וכשאומרים "ואנחנו משתחווים" בנוסח ספרדי. (מ"ב קלב, ט).

וכיוון שאלו תוספות מאוחרות יחסית, יש בהם הבדלים בין הנוסחים. למשל, בנוסח ספרדים מוסיפים עוד מזמורים ופסוקים לפני 'שיר של יום', וגם נוסח 'פיטום הקטורת' ארוך יותר. ועוד הבדל בסדר התפילות, שלפי נוסח אשכנז אומרים 'עלינו לשבח' לפני 'שיר של יום', ולנוסח ספרדים וחסידים הסדר כפי שכתבנו (עי' בפניני הלכה תפילה כג, ד-ה).

*109*

פרק כב - תפילה וקידוש בשבת

*109*

דיני תפילה וקידוש בשבת מרובים; ונלמד רק את כלליהם ואת הדינים הנוגעים במיוחד לנשים.

א - תפילת שבת

*109*

שבע הברכות בעמידה של שבת

תפילת עמידה של שבת כוללת בתוכה שבע ברכות. נוסח שלוש הברכות הראשונות ושלוש הברכות האחרונות כנוסח תפילות חול, ובמקום שלוש עשרה הברכות האמצעיות אומרים ברכה מיוחדת על קדושת השבת.

מי שטעתה והתחילה ברכת חול

ואמנם היה מקום לומר בשבת את כל הברכות שאומרים ביום חול, ולהוסיף ברכה מיוחדת לכבוד שבת, אלא שלא רצו חכמים להטריח את הציבור להאריך בתפילה, לכן קצרו את תפילת העמידה, ובמקום שלוש עשרה הברכות האמצעיות תקנו לומר ברכה אחת בלבד. אלא שאם טעתה והתחילה לומר ברכות של חול, ונזכרה באמצע אמירת אחת הברכות שהיום שבת, תסיים את אותה הברכה ורק אח"כ תחזור לנוסח השבת. והטעם, שהואיל ומעיקר הדין היה ראוי לומר את ברכות החול, כיוון שכבר התחילה לומר את הברכה, ראוי שתסיים את אמירתה (שו"ע או"ח רסח, ב). (בתפילת מוסף, אם טעתה והתחילה לומר ברכות של חול ונזכרה שצריך להתפלל מוסף, תפסיק מיד ואפילו אם היא באמצע הברכה, משום שאין צורך כלל לומר ברכות של חול בתפילת מוסף (מ"ב רסח, ה). עוד יעויין בפניני הלכה שבת ה, יא, 5)

נוסח הברה האמצעית בעמידה של שבת

תקנו חכמים נוסח ברכה מיוחד לכל תפילה, "אתה קדשת" לתפילת ערבית, "ישמח משה" לתפילת שחרית ו"אתה אחד" לתפילת מנחה. ואם טעתה והחליפה הברכות הללו זו בזו, כגון שאמרה בערבית את הנוסח של מנחה, כיוון שכולן עוסקות בקדושת השבת - יצאה. אבל אם טעתה והתפללה תפילה של חול, כיוון שלא הזכירה את השבת - לא יצאה, ועליה

*110*

לחזור ולהתפלל. ואם נזכרה לפני שסיימה את התפילה, תחזור לברכת השבת ותמשיך ממנה עד סוף התפילה (שו"ע רסח, ה-ו).

ב - קבלת שבת

*110*

לפני יותר מארבע מאות שנה החלו המקובלים בצפת לקבל את השבת באמירת מזמורים ופיוטים, וכיוון שרצו ישראל לתת ביטוי לנשמה היתירה שמתווספת עם כניסת השבת, נתקבל מנהגם בכל ישראל, וזוהי תפילת 'קבלת שבת'. באותה תקופה חי רבי שלמה אלקבץ, והוא חיבר את הפיוט המופלא 'לכה דודי', שנוהגים כיום בכל בתי הכנסת להקביל בו את פני השבת.

קבלת שבת תוך פניה למערב

מנהג האר"י היה לקבל את השבת בשדה, והיו פונים לצד מערב ששם החמה שוקעת, ואמרו חז"ל (ב"ב כה, א) שבצד מערב עיקר גילוי השכינה. ונתקבל המנהג ברוב בתי הכנסת, לפנות לצד מערב בעת אמירת הבית האחרון שבפיוט 'לכה דודי' שבו אומרים 'בואי כלה'. לפי זה, גם כאשר פתח בית הכנסת לכיוון אחר, פונים לצד מערב. ויש נוהגים לפנות לצד פתח בית הכנסת, ואפילו אם אינו מכוון למערב, לבטא בכך שהשבת כאורח הבא דרך הפתח (יש מהספרדים שפונים למערב במשך אמירת 'מזמור לדוד, וכל פיוט לכה דודי).

קבלת שבת קודם השקיעה

בבתי כנסת רבים מתחילים להתפלל מאוחר יחסית, ומגיעים לאמירת 'לכה דודי' אחר השקיעה, וכדי לקיים את מצוות תוספת שבת, עליהם לקבל את השבת לפני השקיעה באמירת "בואי כלה שבת המלכה". וטוב שלאחר תפילת מנחה, עוד קודם לשקיעה, הגבאי יכריז על כך.

קבלת שבת בהדלקת נרות

הנשים נוהגות לקבל את השבת בהדלקת נרות, ועל ידי כך יש להן תוספת שבת למהדרין. מי שנוהגת להתפלל מנחה, תשתדל מאוד להתפלל מנחה של יום שישי לפני הדלקת נרות, מפני שלדעת פוסקים רבים, אחר שתקבל שבת בהדלקת נרות, שוב לא תוכל להתפלל מנחה של חול (מ"ב רסג, מג). בדיעבד, אם לא הספיקה להתפלל מנחה לפני הדלקת נרות, תוכל לסמוך על הפוסקים שסוברים שלמרות שקיבלה על עצמה שבת, וכבר אסור לה

*111*

לעשות מלאכה, מכל מקום עדיין מותר לה להתפלל מנחה של חול (ציץ אליעזר יג, מב. ועי' פניני הלכה שבת ג, ה).

ג - ויכולו ומגן אבות

*111*

בתפילת עמידה של ליל שבת אומרים 'ויכולו', היינו את שלושת הפסוקים שבסיום מעשה הבריאה העוסקים בשבת (בראשית ב, א-ג): "ויכולו השמים והארץ לכל צבאם. ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בל שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות".

שותפות במעשה בראשית

ואמרו חכמים (שבת קיט, ב), שכל האומר 'ויכולו' בתפילת ערב שבת כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית. בכוונה ברא הקב"ה את העולם חסר, כדי שאנחנו נוכל להיות שותפים בתיקונו, והשותפות שלנו מתחילה בזה שאנו מאמינים בבורא ומתוך כך אנו פועלים לתיקון העולם וגילוי כבודו.

תשובה וכפרת עוונות

עוד אמרו חכמים, שכל האומר 'ויכולו' בתפילת ערב שבת, שני המלאכים המלווים את האדם מניחים ידיהם על ראשו ואומרים לו: וסר עונך וחטאתך תכופר. עניינה של השבת קשור לתשובה, והדבר מתבטא באותיות הזהות המרכיבות את המילים שבת ותשובה. ואכן בשבת אנו נזכרים באמונה בבורא עולם ומתוך כך אנו שבים אל כל השאיפות הטובות שבנשמתנו. והאומר 'ויכולו' בליל שבת, מבטא את עומק משמעותה של השבת, ומתוך כך יכול לזכות לתשובה אמיתית ועוונותיו מתכפרים.

עדות על בריאת העולם

בבית הכנסת, הציבור חוזר ואומר 'ויכולו' פעם שניה לאחר תפילת עמידה.

ויש אומרים שיש באמירת 'ויכולו' בציבור עדות על בריאת העולם (עי' פניני הלכה שבת ח"א ד, ג). בנוסף לכך אומרים פעם שלישית 'ויכולו' בקידוש.

וכן מצינו פעמים רבות שנוהגים לומר דבר חשוב שלוש פעמים (כגון באשרי וקדושה)

*112*

מעין שבע

תקנו חכמים שהחזן יאמר אחרי תפילת ערבית של שבת ברכה מעין שבע, והיא כעין חזרת הש"ץ, שיש בה תמצית של כל שבע הברכות שאומרים בתפילת שבת (להרחבה עי' בפ"ה שבת ח"א ד, ב).

ברכה זו שייכת לחזן, ולכן במקום שהקהל שר את הקטע הפותח ב'מגן אבות', צריך אח"כ החזן לחזור ולאומרו לבדו (מ"ב רסח, כב).

ד - פסוקי דזמרה, קריאת המורה ומוסף

*112*

הוספת בפסוקי דזמרה

מתקופת הראשונים נהגו להוסיף מזמורים בפסוקי דזמרה שלפני תפילת שחרית, ובחרו מזמורים שמדברים על מעשה בראשית או מתן תורה, שהשבת זכר למעשה בראשית והתורה ניתנה בשבת. ולפני ברכת ישתבח שבסוף פסוקי דזמרה מוסיפים לומר תפילת 'נשמת כל חי', שהיא שבח מופלא שקשור לשבת, מפני שמוזכרת בו יציאת מצרים, והשבת זכר ליציאת מצרים (טור או"ח רפא, לבוש, ע' פ"ה שבת ח"א ד, ד).

קריאת התורה

אחר תפילת שחרית קוראים בתורה ומפטירים בנביא. על קריאת התורה כבר למדנו (כ, טו), וכן למדנו שבשבת מעלים לתורה שבעה עולים. ועתה נוסיף שמגמת הקריאה בשבת, להקיף את כל התורה. בזמן התלמוד נהגו בארץ ישראל לסיים את התורה בשלוש שנים, ובבבל נהגו לסיים את התורה בשנה אחת. וכן נוהגים כיום. ואם שבת אחת לא קראו את הפרשה, בשבת שאחריה יקראו שתי פרשות, כדי להשלים את הפרשה החסרה (שו"ע או"ח קלה, ב).

תפילת מוסף

אחר קריאת התורה וההפטרה, מתפללים מוסף, ונתקנה תפילת המוסף כנגד הקרבנות הנוספים שנצטווינו להקריב משום קדושת השבת. וכן בכל חג, מתפללים מוסף כנגד הקרבנות הנוספים שנצטווינו להקריב משום קדושת החג (עי' להלן הלכה ו).

*113*

ה - הפטרה

*113*

תקנו חכמים שבנוסף לקריאה בתורה יקראו בנביא מעניין הקשור למה שקראו בתורה, ויברכו לפני הקריאה בנביא ברכה אחת, ואחרי הקריאה ארבע ברכות.

קריאת ההפטרה בעקבות הגזרה

קריאה זו נתקנה בעקבות גזירה, שפעם אחת, בימי הבית השני, גזרו על ישראל שלא יעסקו בתורה. וכיוון שלא יכלו לקרוא בתורה בשבת, תקנו לקרוא במקום זה בנביא כדרך שקוראים בתורה, והעלו שבעה עולים, וברכו ברכת התורה. ואחר שבטלה הגזירה וחזרו לקרוא בכל שבת בתורה, קבעו להמשיך לקרוא בנביא, וקריאה זו נקראת 'הפטרה', שבה מסיימים את הקריאה. ואף תקנו ברכות מיוחדות לקריאה בנביא. וכיוון שבעת הגזירה היו קוראים בנביא שבעה אנשים, כל אחד שלושה פסוקים, לפיכך צריך המפטיר לקרוא בנביא לפחות עשרים ואחד פסוקים. ואם נסתיים העניין לפני כן, אפשר לקרוא פחות פסוקים (שו"ע או"ח רפד, א, מ"ב ב).

המפטיר קורא את ההפטרה

כדי שההפטרה בנביא לא תראה כשווה בחשיבותה לקריאה בתורה, תקנו שהקורא בנביא יעלה תחילה לתורה לעליית 'מפטיר', ומתוך כך יקרא אח"כ בנביא. וכך יהיה ברור שאין קריאת הנביא לבדה שקולה כקריאה בתורה, אלא מתוך מה שקרא בתורה יכול אח"כ להוסיף ולקרוא בנביא.

קריאה מספר מודפס

יש אומרים שצריך לקרוא את ההפטרה מנביא שנכתב בדיו על הקלף, כדרך שקוראים מספר תורה כשר (לבוש). אך הרבה אחרונים כתבו, שאפשר לקוראה גם מספר מודפס. לכתחילה טוב לקרוא מספר שמודפס בו כל אותו ספר נביא, ובדיעבד אפשר לקרוא גם מספר שמודפסים בו פסוקי ההפטרות בלבד, כמו שמודפס בחומשים שלנו (מ"ב רפד, א).

העולה למפטיר צריך לקרוא לבדו בנביא והקהל ישמעו את קריאתו, והרוצה לקרוא עימו בלחש רשאי, ובלבד שלא יפריע לשכניו לשמוע את הקורא (מ"ב רפד, יא, ובאו"ה).

*114*

ו - חובת הנשים בתפילות השבת

*114*

כפי שלמדנו (ב, ב-ה), לכתחילה טוב שנשים יתפללו עמידה של שחרית ומנחה בכל יום, ובשבת יתפללו בנוסח של שבת. ואם יתפללו תפילת עמידה אחת בכל יום, יוצאות ידי חובתן, ומוטב שיתפללו עמידה בשחרית. ובשעת הדחק, אפשר לסמוך על הסוברים שנשים יוצאות ידי חובתן באמירת ברכות השחר וברכות התורה. ונשים שטרודות בטיפול בילדיהן, רשאיות לכתחילה לסמוך על דעה זו.

גם למקילות בחול ראוי להקפיד להתפלל בשבת

אמנם ראוי שגם הנוהגות להקל בימות החול לומר ברכות השחר וברכות התורה בלבד, בשבת יתפללו תפילת עמידה של שחרית, משום שבשבת יש בדרך כלל יותר זמן פנוי. ונשים רבות אף נוהגות להדר לילך לבית הכנסת להתפלל עם הציבור בליל שבת ובשחרית.

נשים פטורות מקריאת התורה

לעניין קריאת התורה, למדנו לעיל (ב, י), שלדעת בעל ה'מגן-אברהם' (רפב, ו), נשים חייבות לשמוע את קריאת התורה בשחרית של שבת, משום שגם הנשים צריכות לשמוע את כל התורה בכל שנה. אולם לדעת רוב רובם של הפוסקים, נשים פטורות משמיעת קריאת התורה בשבת, מפני שזו מצווה שתלויה בזמן. וכן הלכה. אלא שהרוצה להדר, טוב שתשמע את קריאת התורה בשבת, מפני שלכל הדעות, אף שהיא פטורה, אם תשמע תקיים מצווה ויש לה בזה זכות ) (עי' לעיל ב, 13. ואם אשה חייבת בפרשת 'זכור' יבואר בהמשך כג, ה).

נשים פטורות מתפילת מוסף

לעניין תפילת מוסף למדנו (ב, ט), שיש אומרים שנשים חייבות להתפלל מוסף (מגן גיבורים), ויש אומרים שאינן חייבות (צל"ח). למעשה, הואיל וזו מצווה מדברי חכמים, הלכה כדברי המקילים, ואין חובה לנשים להתפלל מוסף, והרוצה להתפלל רשאית ויש לה בזה זכות.

*115*

ז - האם ראוי לאשה לדלג בדי להתפלל עמידה במניין

*115*

שאלה נפוצה, כיצד ראוי שתנהג אשה שבאה לבית הכנסת לתפילת שחרית של שבת בשעה שהציבור כבר עומד להתפלל עמידה. לגברים כידוע יש בזה הלכות מפורטות, כאשר מצד אחד עיקר מגמת התפילה במניין להתפלל עמידה עם הציבור, ולכן מדלגים בפסוקי דזמרה כדי להתפלל עמידה עם הציבור; ומנגד, אינם יכולים לדלג על קריאת שמע וברכותיה, כדי שיסמכו גאולה לתפילה (עי' פניני הלכה תפילה יד, ה, 8; כה, ד). אולם נשים אינן מחויבות בברכות קריאת שמע, וממילא אינן צריכות לסמוך גאולה לתפילה, ומנגד גם אינן מחויבות להתפלל במניין.

תשובה: מצד הדין כל אשה רשאית לבחור לעצמה כיצד לנהוג. אם תרצה, תתפלל לעצמה את כל סדר התפילה, פסוקי דזמרה קריאת שמע וברכותיה ועמידה; ואם תרצה, תתפלל מיד עמידה עם הציבור. וזאת משום שנשים פטורות הן מאמירת פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע, והן מן התפילה במניין עם הציבור, לפיכך יש כאן שתי מעלות, וכל אשה רשאית לבחור איזה מעלה להעדיף. והעיקר הכוונה, שכפי שנראה לה שתכוון יותר, כך ראוי שתנהג.

לנשים עדיפה תפילה במניין על פני תפילה כסדרה

אבל אם תבוא לשאול, נראה להמליץ שתדלג על פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע כדי להתפלל עמידה עם המניין. הואיל ועיקר חובתה של אשה להתפלל עמידה בלבד, מוטב שתתפלל עמידה באופן המהודר, עם המניין, ותזכה אח"כ לענות אמן וקדושה בחזרת הש"ץ ולשמוע קריאת התורה. אמנם תקפיד לומר לפני התפילה את ברכות השחר והתורה. ואם יהיה לה יותר זמן, טוב שתאמר גם את שמע וברכת 'אמת ויציב' ותקיים את מצוות זכירת יציאת מצרים ותסמוך גאולה לתפילה.

*116*

ח - קידוש וסעודות שבת

*116*

שתי מצוות יסודיות מהתורה מבטאות את השבת, מצוות עשה - 'זכור', ומצוות לא תעשה - 'שמור'. מצוות 'שמור' עניינה להימנע מכל מלאכה, ומצוות 'זכור' עניינה לזכור את יסודות האמונה. היסוד הראשון שאנו זוכרים בשבת הוא בריאת העולם, והיסוד השני הוא יציאת מצרים.

נשים חייבות בקידוש

אף שמצוות 'זכור' היא מצוות עשה שתלויה בזמן, נשים חייבות בה כגברים.

שכן מצוות 'זכור' הוקשה למצוות 'שמור', ששתיהן נאמרו בדיבור אחד ולכן דיניהן שווה. וכמו שנשים חייבות במצוות 'שמורי שהיא מצוות 'לא-תעשה', שכך הכלל, שנשים חייבות בכל מצוות 'לא-תעשה', אף כשהן תלויות בזמן, כך גם חייבות במצוות 'זכור'. לפיכך, יכולה אשה להוציא איש ידי מצוות קידוש, שחיובה שווה לחיובו. אבל קטן או קטנה שלא הגיעו לגיל מצוות, אינם יכולים להוציא גדולים, שהקטנים המסוגלים להבין עניין שבת חייבים במצוות קידוש מדברי חכמים בלבד, ואילו הגדולים חייבים במצווה מהתורה (שו"ע או"ח רעא, ב).

קידוש על היין

תקנו חכמים לקיים את מצוות 'זכור' באמירת הקידוש בליל שבת על כוס יין. שתי ברכות בקידוש הלילה, האחת על היין, והשנייה על קדושת השבת. אמירת הקידוש על היין סמוך לסעודה מלמדת אותנו שקדושת השבת מתגלה בכל המדרגות, לא רק בצדדים הרוחניים שבחיים אלא אף בצדדים הגשמיים, ולכן אומרים אותו על היין המשמח ולפני הסעודה.

קידושא רבא

עוד תקנו חכמים לקדש גם ביום על היין סמוך לסעודה. על ידי פתיחת הסעודה בקידוש, ניכר שזו סעודה חשובה ומיוחדת ונזכרים בקדושת השבת. וכיוון שיסוד הקידוש של היום מדברי חכמים, לא תקנו בו ברכה מיוחדת לכבוד השבת, אלא מברכים על כוס יין "בורא פרי הגפן", ונוהגים לומר לפני הברכה פסוקים מעניין השבת. ונקרא 'קידושא רבא', היינו 'קידוש גדול', בלשון סגי נהור, כי באמת קידוש הלילה הוא החשוב. (ע"ע פניני הלכה שבת ח"א ה, א-ג, בביאור הלכות אלו).

*117*

משנה וג' סעודות

גם במצוות שלוש הסעודות ולחס-משנה נשים חייבות כגברים (שו"ע רצא, ו, ומ"ב ובאו"ה שם).

ט - אכילה ושתייה לפני הקידוש בליל שבת

*117*

כיוון שהגיע זמן מצוות 'זכור' שמתקיימת בקידוש, מצווה להזדרז ולקיים את המצווה. וכדי שלא יתרשלו בקיום המצווה, אסרו חכמים לאכול או לשתות לפני הקידוש. ואפילו שתיית מים אסורה לפני הקידוש. אבל לשטוף את הפה במים או לבלוע תרופה מותר (שו"ע רעא, ד; מ"ב יג; שש"כ נב, ג).

אין לאכול ולשתות מכניסת שבת ועד הקידוש

בליל שבת איסור זה חל מרגע כניסת השבת. לכן אשה שקיבלה על עצמה את השבת בהדלקת נרות, אסור לה לשתות אחר כך עד שתקיים מצוות קידוש. בת שאינה מדליקה נרות, צריכה לקבל עליה תוספת שבת באמירת "בואי כלה שבת המלכה", ומאותה שעה היא אסורה באכילה ושתייה עד הקידוש. וכן גבר שקיבל עליו תוספת שבת, אסור לו לאכול או לשתות עד שיקיים את מצוות הקידוש (מ"ב רעא, יא. ע"ע פניני הלכה שבת ה, ט).

י - אכילה ושתייה לפני הקידוש בשבת בבוקר

*117*

ביום שבת, איסור אכילה ושתייה לפני הקידוש חל מהזמן שראוי לקידוש. אשה שאינה רגילה להתפלל שחרית בשבת (עי' לעיל ב, ב-ה), אסור לה לאכול ולשתות משעה שתקום משנתה עד שתאמר ברכות השחר והתורה ותצא ידי חובת הקידוש.

בבוקר אין לאכול ולשתות לפני הקידוש

ואשה שרגילה להתפלל בכל שבת תפילת שחרית, זמן הקידוש שלה חל אחר תפילת שחרית, ומשעה שתסיים את תפילת שחרית אסור לה לאכול ולשתות לפני שתצא ידי חובת קידוש. וגם לפני התפילה לא תאכל ותשתה. ואף שמצד חובת הקידוש אין עליה איסור, מכל מקום ישנו איסור אחר, שלא לאכול ולשתות לפני התפילה, מפני שאסור לאדם להקדים את צרכי

*118*

גופו לכבוד שמים. אבל מים או תרופה מותר לשתות, מפני שאין בשתייתם גאווה אלא צורך.

מותר לשתות או לאכול מעט לצורך התפילה

אשה שיודעת שדעתה לא תתיישב עליה בלא שתשתה קפה או תה, רשאית לשתותם לפני התפילה, מפני שאין בשתייתם גאווה אלא צורך, כדי שדעתה תתיישב ותוכל לכוון בתפילה. ואם היא יכולה, עדיף שתשתה את הקפה או התה בלא סוכר וחלב. ומי שחוששת שאם לא תאכל דבר מה תהיה רעבה מאוד ולא תוכל לכוון בתפילתה, רשאית לאכול מעט עוגה או פירות לפני התפילה.

בשעת הדחק יכולה לאכול לפני הקידוש

בשעת הדחק, אשה שאינה יודעת לקדש, כי אינה יודעת לקרוא את נוסח הקידוש, והיא צמאה, וקשה לה להמתין עד שתשמע קידוש מבעלה, רשאית לומר ברכות השחר והתורה ולשתות לפני הקידוש. ואם תהיה רעבה, רשאית בשעת הדחק גם לאכול. וזאת משום שיש מי שסובר שנשים פטורות מקידוש היום (מהר"ם חלאווה), ובשעת הדחק אפשר לסמוך על דעתו.

יש לאכול עם הבעל גם אם עדיין לא התפללה

אשה נשואה שבעלה התפלל השכם בבוקר וחזר מהתפילה ורוצה לקדש ולאכול עימה, למרות שהיא מתכוונת ללכת אח"כ לתפילת שחרית, מותר לה להשתתף בקידוש ולאכול עימו, מפני שסדר החיים המשפחתי התקין על פי ההלכה, שאשה אוכלת עם בעלה. ותקפיד לברך לפני כן ברכות השחר והתורה (ע' לעיל ח, י, ובהערה שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת. בדעת האג"מ).

דין קטנה

קטנה שהגיעה לגיל חינוך, לכתחילה יש להרגילה שלא לאכול לפני הקידוש, ואם תהיה רעבה או צמאה, מותר לתת לה לאכול ולשתות לפני הקידוש (שש"ב נב, יח; ילקוט יוסף רעא, יז).

יא - הבדלה

*118*

נשים חייבות בהבדלה

נשים חייבות במצוות ההבדלה כגברים. ואע"פ שהיא מצוות עשה שתלויה בזמן, לדעת רוב הפוסקים, הבדלה כלולה במצוות 'זכור', שמצווה לזכור את השבת בכניסתה בקידוש וביציאתה בהבדלה. וכיוון שמצוות 'זכור' הושוותה ל'שמור', כפי שלמדנו לעיל (הלכה ח), ממילא נשים חייבות

*119*

בקידוש ובהבדלה. ואף לסוברים שמצוות הבדלה מדברי חכמים, תקנוה חכמים גם לנשים כדוגמת הקידוש.

כיוון שיש פוטרים, עדיף שתשמע הבדלה מאיש

ויש מי שאומר, שההבדלה היא מצווה בפני עצמה שתקנו חכמים, והיא איננה חלק ממצוות 'זכור', וכיוון שהיא מצווה שתלויה בזמן, נשים פטורות ממנה (אורחות חיים). כדי לחוש לדעה זו, עדיף לכתחילה שאשה תשמע הבדלה מגבר, שהוא חייב בוודאי במצוות הבדלה.

אך אם אין שם גבר שצריך להבדיל, תבדיל לעצמה, כדעת רוב רובם של הפוסקים. וכשתבדיל, תברך את כל ארבע הברכות.

*120*

פרק כג - מהלכות חגים ומועדים

*120*

דינים אלו מרובים ונזכיר מקצת הדינים השייכים לנשים.

א - ראש חודש וברכת הלבנה

*120*

מצווה להרבות בסעודת ראש חודש (שו"ע או"ח תיט, א). מותר לעשות כל מלאכה בראש חודש. ונהגו נשים למעט קצת במלאכתן, והוא מנהג טוב, מפני שראש חודש הוא קצת יום טוב לנשים. וזכו בו הנשים יותר מהגברים, מפני שלא השתתפו בחטא העגל (שו"ע תיז, א, מ"ב ג. ונתבאר הדין בהרחבה בפניני הלכה זמנים א, ו-ז).

נשים פטורות מברכת הלבנה, הואיל והיא תלויה בזמן. ואמנם לפי מנהג אשכנז, נשים רשאיות לברך ברכות שתלויות בזמן, מכל מקום המנהג הרווח שאינן מברכות (מ"ב תכו, א).

ב - שופר ומוסף בימים נוראים

*120*

ברכה על תקיעת שופר

נשים פטורות ממצוות שמיעת קול שופר, הואיל והיא מצוות עשה שתלויה בזמן, אבל הרוצות לקיים את המצווה יש להן שכר, ומנהג נשות ישראל לקיים מצוות שמיעת קול שופר. כאשר איש שכבר שמע תקיעת שופר בא לתקוע לנשים, לא יברך להן. ואם יש שם אשה שנוהגת כמנהג אשכנז, תברך לפני התקיעה. ואם יש שם עוד נשים, ישמעו את ברכתה ויענו אחריה אמן. ואם כל הנשים שם נוהגות כמנהג ספרד, יקיימו את המצווה בלא ברכה (שו"ע תקפט, ו, לעיל ב, ח).

מוסף בראש השנה ויום כיפור

כפי שלמדנו (ב, ט), נחלקו הפוסקים, אם נשים חייבות להתפלל מוסף. יש אומרים, שהואיל וגם בתפילת מוסף מבקשים רחמים, הרי שהיא כשאר תפילות החובה, שלדעת הרמב"ן ורוב הפוסקים, נשים חייבות בהן. ועוד,

*121*

שהואיל ונתקנו לכבוד קדושת היום, כשם שנשים מצולת לומר קידוש בשבת, כך צריכות להתפלל מוסף (מגן גיבורים). ויש אומרים, שהואיל ותפילת מוסף תלויה בזמן, נשים פטורות ממנה (צל"ח). למעשה, הואיל וזו מצווה מדברי חכמים, הלכה כדברי המקילים, ואין חובה לנשים להתפלל מוסף, והרוצה להתפלל רשאית ויש לה בזה זכות. ובראש השנה ויום הכיפורים, ראוי לכל אשה להתפלל מוסף, מפני שעיקר בקשת הרחמים של הימים הנוראים בתפילת מוסף.

התרת נדרים

לא נהגו נשים לעשות התרת נדרים בערב ראש השנה, וסומכות על התרת נדרים התרת הנדרים שנעשית ב'כל נדרי' (הליכות שלמה מועדים א, י). ויש מהדרות לבקש מבעליהן או אביהן, שבשעה שיתיר את נדריו, יוסיף שהוא שליח להתיר את נדרי אשתו ובנותיו.

ג - סוכות

*121*

נשים פטורות מסוכה ולולב

שתי מצוות שהזמן גרמן ישנן בחג הסוכות, מצוות ישיבה בסוכה ומצוות נטילת לולב, ומשתיהן נשים פטורות. ואם ירצו לקיימן יש להן שכר. למנהג אשכנז, יברכו על המצווה, ולמנהג ספרד, על ישיבה בסוכה לא יברכו, ועל נטילת לולב יש שמברכות ויש שאינן מברכות, וכל אחת תמשיך כמנהגה.

שמחה בחג בבגדים ומאכלים

מצווה לשמוח בחג בבשר וביין ובבגדים נאים (שו"ע תקכט, ב). יש אומרים, שעיקר המצווה היא על האיש, על הבעל לשמח את אשתו ועל האב לשמח את בנותיו. ויש אומרים, שגם על האשה יש מצווה לשמח את עצמה בחג במאכלים טובים ובבגדים נאים, וכן הלכה. גם בחול המועד מצווה להיות בשמחה, וללבוש בגדים נאים ולאכול מאכלים טובים (רמב"ם הל' יו"ט ו, יז וכב, מ"ב או"ח תקל, א, ועי' בהליכות ביתה יז, ה-ז).

*122*

ד - "אף הן היו באותו הנס" - פסח; פורים וחנוכה

*122*

אמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בארבע כוסות בליל הסדר (פסחים קח, ב), ובמקרא מגילה (מגילה ד, א), ובהדלקת נרות חנוכה (שבת כג, א), "שאף הן היו באותו הנס".

נשים עדיפות על גברים בניסי פסח פורים וחנוכה

שני פירושים לכך: לרש"י ורשב"ם (פסחים קח, ב, שבת כג, א), חיובן נובע מזה שהן היו שותפות משמעותיות באותו הנס, שכן על יציאת מצרים אמרו חכמים (סוטה יא, ב): "בזכות נשים שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים". שכן למרות ייסורי השיעבוד, הנשים לא איבדו את תקוות הגאולה, וניחמו את הבעלים וילדו את הדור הבא. נס פורים כידוע בא על ידי אסתר. ונס חנוכה התחיל על ידי אשה ושמה יהודית, שבגבורתה הצליחה לכרות את ראשו של ההגמון הצורר, וביטלה את גזירת היוונים כנגד הבתולות (עי' פניני הלכה זמנים יא, 12-14). אם כן יוצא, שמבחינה מסוימת שייכותן של הנשים למצוות הללו אף קודמת לגברים.

נשים נגררות אחר הגברים

אולם דעת רוב המפרשים, שמלשון "אף הן" משמע שעיקר החיוב על הגברים ואף הנשים נגררות אחריהם בחיוב המצווה, כי אף הן היו באותו הנס (תוס' פסחים קח, ב, מגילה ד, א, וכ"כ רשב"א, ריטב"א, ר"ן, מאירי ועוד).

ה - חנוכה

*122*

נשים חייבות בנר חנוכה

כפי שלמדנו נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס. אשה נשואה יוצאת בהדלקת בעלה, ובת יוצאת בהדלקת אביה. ואם אינם מדליקים, מפני שאינם בבית או מסיבה אחרת, על האשה או הבת להדליק נרות. וכמובן שאשה המתגוררת לבדה, צריכה להדליק נרות בעצמה.

*123*

בת בבית הוריה

בת שמתגוררת בבית אביה, לפי מנהג אשכנז, למרות שאביה הדליק נרות, רשאית להדליק נרות בברכה. ולפי מנהג ספרד, בעל הבית הוא היחיד שמדליק נרות בביתו (עי' פ"ה זמנים יב, ג-ד, 2).

איסור מלאכה לנשים בזמן שהנרות דולקים

נהגו נשים שלא לעשות מלאכה בשעה שנרות החנוכה דולקים למצוותם, כדי להראות שנועדו למצווה ולא לשימוש, וגם מפני שהנס התחיל על ידי יהודית, ולכן חג חנוכה אצל הנשים במדרגה גבוהה יותר, כחול המועד שאסור בעשיית מלאכה. לפי הטעם הראשון, אסור גם לבשל ולטגן, מפני החשש שמא ישתמשו לאור הנר. ולפי הטעם השני, רק מלאכות האסורות בחול המועד, כדוגמת כיבוס ותפירה, אסורות בשעה שהנרות דולקים, אבל מותר לבשל ולטגן, וכן המנהג הרווח. ובמשפחות שנהגו להימנע גם מבישול וכדומה, ימשיכו להחמיר כמנהגם. (עי' שו"ע תרע, א. מ"ב ד. הליכות ביתה כג, יד. הליכות בת ישראל כא, יד. והמנהג הרווח להקל, וכך שמעתי מהרב אליהו זצ"ל. ועי' פניני הלכה זמנים יא, יא.)

הלל בחנוכה

יש אומרים, שנשים חייבות לומר הלל בחנוכה, הואיל וגם הן היו באותו הנס, וממילא מצווה עליהן להודות עליו. אולם לדעת רוב הפוסקים, אינן חייבות, וכן המנהג. והרוצות להדר, טוב שיאמרו הלל בחנוכה. למנהג אשכנז יאמרוהו בברכה, ולמנהג ספרד בלא ברכה.

ו - פרשת זכור

*123*

נחלקו הפוסקים בשאלה אם הנשים צריכות לשמוע קריאת 'זכור'. לדעת רוב הפוסקים, נשים פטורות, מפני שמצוות הזכירה קשורה למצוות מחיית עמלק, וכיוון שנשים אינן מצולת להילחם, גם אינן צריכות לזכור את אשר עשה לנו עמלק (החינוך תרג). ויש אומרים, שנשים שייכות למצוות המלחמה, שהן צריכות לסייע ללוחמים, ולכן גם עליהן מוטלת המצווה לזכור את עמלק.

ואף שקבעו חכמים זמן לקריאת פרשת 'זכור', בשבת שלפני

*124*

פורים, מכל מקום מהתורה אין לה זמן, והרי היא מצווה שאין הזמן גרמה ונשים חייבות בה (מנחת חיכוך שם).

למעשה פטורות ולתחילה ישמעו או יקראו מחומש

למעשה, לדעת רוב הפוסקים, נשים פטורות משמיעת פרשת 'זכור'. אולם לכתחילה טוב שאשה תשמע פרשת 'זכור', כדי לצאת ידי כולם. ומי שקשה לה לבוא לבית הכנסת ובכל זאת רוצה לקיים את המצווה, תקרא בעצמה את הפרשה מתוך חומש, שלדעת רבים גם באופן זה, היא יוצאת ידי חובת הזכירה מהתורה. ובמקום שמקיימים בבית הכנסת שיעור לנשים, אפשר להוציא להן ספר תורה ולקרוא בפניהן פרשת 'זכור'. ואף שאין שם מניין, יש בזה הידור, שישמעו את הפרשה מספר תורה כשר.

ז - פורים

*124*

נשים חייבות בכל ארבע מצוות הפורים - מקרא מגילה, משלוח מנות, מתנות לאביונים וסעודה.

חיוב נשים במשלוח מנות ומתנות לאביונים

במשלוח מנות יוצאים על ידי משלוח של שתי מנות לחברה אחת. במתנות לאביונים יוצאים על ידי מתן שתי מתנות לשני עניים. גם נשים נשואות מצוות לשלוח מנות ולתת מתנות לאביונים. לפיכך, צריך כל זוג לשלוח שני משלוחים ובכל משלוח שתי מנות, משלוח אחד מהאיש ומשלוח אחד מהאשה. וכן לגבי מתנות לאביונים, צריכים לתת ביחד ארבע מתנות, שתי מתנות לשני עניים מהאיש, ושתי מתנות לשני עניים מהאשה (מ"ב תרצה, כה). אמנם יש אומרים, שכיוון שהם זוג, יוצאים ביחד, במשלוח מנות אחד ובשתי מתנות לשני אביונים, אבל בנים ובנות גדולים גם לשיטתם אינם יוצאים במשלוח של ההורים (ערוה"ש תרצד, ב). ולמעשה, הלכה כדעת רוב הפוסקים, שגם אשה נשואה צריכה לתת בפני עצמה משלוח מנות ומתנות לאביונים (עי' פניני הלכה זמנים טז, ו).

סעודה ושתיית יין

לדעת כמה אחרונים, נשים פטורות ממצוות שתיית היין בפורים, מפני שאין דרכן של נשים להרבות בשתיית היין (עי' הליכות ביתה כד, כד). אולם בפשטות משמע שגם לנשים יש מצווה לשתות יין בסעודה יותר מכפי שהן

*125*

רגילות בשבתות וימים טובים, אלא שיזהרו שלא להשתכר, כי השכרות מגונה לנשים יותר מלגברים (עי' כתובות סה, א).

זכר למחצית השקל

במנהג נתינת זכר למחצית השקל, שנותנים לצדקה לפני הפורים, יש אומרים שנשים פטורות (עי' מ"ב תרצד, ה), ויש אומרים שחייבות (עי' כה"ח תרצד, כז).

וכך המנהג הרווח כיום, לתת מחצית השקל עבור כל אחד מבני הבית, ואפילו עבור עובר (עי' פניני הלכה זמנים יד, י).

ח - נשים במקרא מגילה

*125*

מחלוקת לגבי חיוב נשים במקרא מגילה

לדעת רש"י ורמב"ם, נשים חייבות במקרא מגילה כגברים, ואשה יכולה לקרוא לבעלה את המגילה. לעומת זאת, דעת בעל הלכות גדולות ורבנו חננאל, שחיוב הנשים שונה מחיוב הגברים, שגברים חייבים במקרא מגילה, ואילו נשים חייבות לשמוע מגילה. ולכן איש שקורא - מברך "על מקרא מגילה", ואשה שקוראת לעצמה - מברכת "לשמוע מגילה". לשיטה זו אשה אינה יכולה להוציא את בעלה בקריאתה. בשו"ת 'אבני-נזר' (או"ח תקיא) פירש, שההבדל נובע מכך שנשים צריכות לשמוע מגילה רק כדי לפרסם את הנס, ולכן חיובן בשמיעת המגילה בלבד ולא בקריאה. ואילו גברים מצווים גם בפרסום הנס וגם בזכירת עמלק כדי להתעורר למחייתו, ולכן הגברים מצווים גם בקריאת המגילה.

לכתחילה אישה לא תוציא איש ידי חובה

וכיוון שהדין שנוי במחלוקת שקולה בין הראשונים, הורו רוב האחרונים, שאשה לא תוציא איש ידי קריאת המגילה. ורק בשעת הדחק, כאשר אין אפשרות שהאיש יקרא לעצמו או ישמע מאיש אחר, תקרא לו אשה, כדי שיצא ידי המצווה לפי הסוברים שאשה יכולה להוציא איש.

אישה יכולה להוציא נשים ידי חובתן

לדעת רובם המכריע של הפוסקים, אשה יכולה להוציא נשים אחרות ידי חובתן. ויש אומרים, שאשה אינה יכולה להוציא נשים רבות, מפני שדין קריאת המגילה לנשים רבות כדין קריאת התורה, וכשם שאשה אינה קוראת בתורה כך לא תקרא לנשים רבות מגילה. ויש אומרים, שכאשר הקריאה נעשית עבור נשים אין מברכים עליה (בן איש חי ש"א תצוה א', כה"ח תרפט, יט).

*126*

והעיקר להלכה כדעת רוב רובם של הפוסקים, שאשה יכולה להוציא נשים אחרות בקריאת המגילה. ואם הן עשר נשים, הקוראת תברך אחר הקריאה את ברכת "הרב את ריבנו". ולכתחילה כדי לצאת ידי כל הפוסקים, עדיף שנשים יצאו על ידי גברים. והמהודר ביותר, לשמוע את המגילה בבית הכנסת עם הגברים, שברוב עם הדרת מלך.

ט - ליל הסדר

*126*

נשים חייבות בכל מצוות ליל הסדר - בסיפור ביציאת מצרים, באכילת מצה ומרור ובשתיית ארבע כוסות, שאף הן היו באותו הנס (פסחים קח, ב; שו"ע תעב, יד; מ"ב תעט, ט, עי' לעיל הלכה ד).

הלל

ובכלל זה חייבות גם בקריאת ההלל, וזו הפעם היחידה בשנה שבה נשים חייבות לקרוא את ההלל (תוס' סוכה לח, א).

הסבה

לכתחילה נשים צריכות להסב בעת אכילת המצה ושתיית ארבע הכוסות, אבל אם שכחו להסב, אינן צריכות לחזור. ונשים נכבדות ששכחו לאכול מצה בהסבה, טוב שיחזרו ויאכלו מצה בהסבה.

י - ספירת העומר

*126*

נשים פטורות מספירת העומר

נשים פטורות ממצוות ספירת העומר, מפני שהיא מצוות עשה שתלויה בזמן.

ואם תרצה לקיים את המצווה, יש לה זכות. וכפי שלמדנו (ב, ח), למנהג ספרד לא תברך, ולמנהג אשכנז רשאית לברך.

מחלוקת עם תברך על הספירה

אלא שגם לפי מנהג אשכנז יש חוששים, שהואיל ואשה אינה מצויה בבית הכנסת בשעת ספירת העומר, ישנו חשש סביר שתשכח לספור יום אחד, ואולי לא תשים לב לכך, ותמשיך לספור אחר כך בברכה. ולפי ההלכה, מי ששכח לספור יום אחד, אינו רשאי להמשיך לספור בברכה, ואם יברך - לדעת רבים ברכתו לבטלה. וכדי שלא להיכנס לחשש הזה, יש אומרים שגם לפי

*127*

מנהג אשכנז, מוטב שלא יברכו על המצווה (מ"ב תפט, ה). ויש אומרים שעל פי הקבלה, אין לנשים לספור ספירת העומר (רב פעלים ח"א סו"י יב). מנגד יש אומרים שמנהג אשכנז שנשים סופרות (מ"א תפט, א).

מי רשאית לברך למעשה

לפיכך, מי שיודעת בעצמה שיכולה לספור את כל הספירה, ואם תשכח יום אחד תדע להמשיך בלא ברכה, רשאית לפי מנהג אשכנז לספור בברכה. ובמיוחד מי שנוהגת להתפלל בכל יום תפילת ערבית, או שבני ביתה רגילים להזכיר לה לספור, החשש שתשכח לספור ספירת העומר קטן יותר. ומי שיש חשש סביר שתשכח לספור באחד הימים, עדיף שלא תספור.

יא - ברכת האילנות

*127*

היוצא בימי ניסן ורואה עצי פרי שמוציאים פרחים, מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם" (שו"ע או"ח רכה, א).

נכון שנשים יברכו ברכת האילנות

נכון שגם נשים יברכו ברכה זו. ואף שברכה זו קשורה לחודש ניסן, ביארו הפוסקים שאין מצווה זו תלויה בזמן, מפני שלדעת רבים אפשר לברך על ראיית הפרחים גם בחודש אחר. וגם לסוברים שאין לברך על הפרחים אלא בחודש ניסן, אין זה מפני שזמן הברכה תלוי בחודש ניסן, אלא מפני שהפרחים מופיעים בחודש ניסן, ולכן אמרו חכמים לברך בחודש ניסן. נמצא שהברכה תלויה בהופעת הפרחים ולא בזמן.

*128*

פרק כד - נוסחי התפילה ומנהגי העדות

*128*

א - שינויי הנוסחים

*128*

הבדלי נוסחים בעקבות הגלות

בעקבות הגלויות ופיזור הקהילות, נוצרו הבדלים בין נוסחאות התפילה של העדות השונות. אמנם בעיקרי התפילה, היינו במה שתקנו אנשי כנסת הגדולה, כברכות קריאת שמע ותפילת עמידה, השינויים קלים מאוד. ואף בעיקר סדר הקרבנות ופסוקי דזמרה, שנקבעו בתקופת התלמוד והגאונים, השינויים קטנים. אבל בתוספות שנוספו בתקופת הראשונים, הן בסדר הקרבנות והן במה שאומרים בסיום התפילה, ההבדלים בין העדות נעשים בולטים יותר. כי מה שנהגו להוסיף בספרד לא בהכרח התקבל באשכנז, וכן להיפך. במיוחד הדבר בולט בפיוטים שנתחברו בתקופת הגאונים והראשונים, והוכנסו לסדר התפילה בימים הנוראים ובחגים. וכך אנו מוצאים הבדלים גדולים בין הנוסחים בסדר הפיוטים שאומרים בתפילות הימים הנוראים.

הבדלי הגיה באותיות וניקוד

גם במנהגי הגיית העברית יש שינויים בין העדות, הן לגבי מבטא האותיות, כמו ב'צ' ו'ק', והן לגבי הניקוד, כמו בקמץ וחולם. ומוטב שכל אדם ימשיך במנהגו, שכל המסורות הקיימות בישראל בקריאת האותיות והניקוד כשרות לתפילה (אג"מ או"ח ג, ה, ואפילו בנוסח החליצה, שלכל הדעות חובה לבטא אותו בכל אותיותיו, יוצאים בכל מבטאי העדות).

שורש ההבדלים בשבטים

ובאר האר"י הקדוש לגבי שינויי הנוסחים, שקבלה בידינו, שיש ברקיע שנים עשר חלונות כנגד שנים עשר שבטי ישראל, ותפילת כל שבט ושבט עולה דרך שער אחד המיוחד לו, והוא סוד שנים עשר שערים הנזכרים בסוף ספר יחזקאל (שער הכוונות דף נ, ד). וכן נפסק להלכה, שכל יהודי צריך להמשיך להתפלל כמנהג אבותיו (מ"א סח, א, מ"ב סח, ד. בהמשך נלמד באיזה מקרים מותר לשנות).

*129*

ב - אין להחשיב נוסח אחד כעדיף מחבירו

*129*

יתרונותיו של כל נוסח

כתב החיד"א בשם האר"י, שתפילת נוסח הספרדים עולה בכל שנים עשר השערים. ולדעתו, מותר לבני אשכנז לעבור לנוסח ספרדי (עי' יבי"א ו, י; יחו"ד ג, ו). אלא שלעומתו החסידים טוענים, שנוסחם (ספרד-חסידי) משובח יותר, שכן גדולי החסידות, בחנו ובדקו נוסחים רבים על פי כוונות הקבלה ועל פי ההלכה, ובחרו את הטוב שבהם. ובעלי נוסח תימן טוענים, שנוסחם מדויק יותר, שכן יהודי תימן במשך כל שנות גלותם לא נדדו ממקומם, וכנגד רדיפות הערבים הגבירו את עקשנותם ושימרו את מנהגיהם בקפדנות יתירה. ואכן ספרי התורה התימנים נמצאו קרובים ביותר בדיוקם לנוסח כתר ארם צובא המדויק. וכמובן שגם מתפללי נוסח אשכנז סוברים שמנהגם הוא המדויק ביותר, שקבלתם איש מפי איש עד שמעון הפקולי. ועוד שיסודו של מנהג ספרד באמוראי וגאוני בבל, ואילו יסוד מנהג אשכנז באמוראי וגאוני ארץ ישראל, שהיו בקיאים יותר באגדה וחכמת הסוד ונוסחי התפילה. אגב, זו הסיבה שבכמה דברים יש דמיון בין נוסח אשכנז לנוסח תימן המקורי (בלאדי), מפני שגם נוסח תימן הושפע מגאוני ארץ ישראל.

כללו של דבר, לכל מנהג יתרון משלו, ואין בכוחנו להכריע איזה מנהג משובח יותר. וכן כתב בשו"ת 'חתם-סופר' (ח"א, טו), שכל הנוסחים שווים, וזה שהאר"י חיבר את כוונותיו על נוסח ספרד, הוא מפני שהיה רגיל להתפלל בו, אבל באמת אילו היה נמצא באשכנז איש כהאר"י, היה מחבר את סדר הכוונות לנוסח אשכנז.

חשיבות שמירת מסורת הנוסח

ואף אם היינו יודעים שמנהג מסוים יותר מדויק, עדיין היה ראוי שבני כל מנהג ימשיכו במנהגם, כי המשך המסורת שהועברה מאבות המשפחה היא בסיס איתן לחיזוק האמונה. בנוסף לכך, גם בנוסח הפחות מדויק, יש ודאי נקודות טובות ייחודיות שצריך להיזהר שלא לאבדן. ורק לאחר שתוקם הסנהדרין, יהיה מקום לתקן נוסח אחיד, הכולל את כל הנקודות הטובות שבכל המנהגים.

ועדיין יהיה מקום לדגשים שונים בתוספת תפילות ובמנגינות שונות, כנגד י"ב השערים, כל קהילה לפי עניינה.

*130*

ג - דין מהגרים וקהילות שנדדו ממקומם

*130*

איסור לא תתגודדו לעניין הנוסחים

בעבר, כאשר המרחק בין הקהילות היה גדול, אשכנזים התגוררו באשכנז, ספרדים בספרד ותימנים בתימן, כל מי שעבר להתגורר במקום אחר, היה נגרר אחר מנהג מקומו החדש בכל מנהגי ההלכה והתפילה. מפני שבקהילה אחת צריך להיות מנהג אחיד, שאם לא כן יתרבו המחלוקות, ויש בזה משום איסור "לא תתגודדו". וכפי שאמרו חז"ל, שאסור שיהיו בבית דין אחד, מקצת שהולכים בשיטת בית שמאי ומקצת שהולכים בשיטת בית הלל, כדי שלא תיעשה התורה לשתי תורות (יבמות יד, א, לרי"ף ולרא"ש). לפיכך, כל מי שהיה מהגר למקום שיש בו מנהג קבוע, היה צריך לקבל על עצמו את מנהג המקום. וכן מצינו משפחת 'אשכנזי' שנוהגת במנהגי ספרדים, ונקרא שמה 'אשכנזי' מפני שבמקורה באה מאשכנז, אלא שכיוון שהיגרה לספרד, כל בניה נוהגים כמנהג ספרד. וכן משפחת 'פרנק' מקורה מספרד, אלא כיוון שהיגרה לאשכנז, נוהגים בניה כמנהג אשכנז.

ואף אם במשך הזמן אנשים רבים היגרו מקהילה אחת לחברתה, עד שבמשך הזמן הפכו משפחות המהגרים לרוב, כל זמן שבאו כיחידים, הרי הם בטלים בקהילה שאליה באו, וכולם צריכים לנהוג כמנהג המקום (שו"ע יו"ד ריד, ב, או"ח תסח, ד: מ"ב יד). אגב, יתכן שרוב בני אשכנז, מקורם ממשפחות שהיגרו מספרד.

שימור הנוסחים בעת קיבוץ גלויות

אבל כאשר קהילה שלימה נדדה למקום אחר, כיוון שהיא קהילה בפני עצמה, אין היא נגררת אחר שאר בני המקום, ואינה צריכה לשנות את מנהגיה (באו"ה תסח, ד). ואפילו אם בני המקום הוותיקים הם הרוב, כל זמן שהחדשים מאוגדים כקהילה עצמאית, עליהם להמשיך במנהגיהם הראשונים. וכן הדין בארץ ישראל, שבחסדי ה', מקבץ נדחי ישראל, עלו לארץ במאות השנים האחרונות קהילות שלימות, ובראשם תלמידי חכמים. וכיוון שעלו כקהילות שלימות, לא נתבטלו לראשונים, אלא הקימו לעצמם בתי כנסת משלהם ושימרו את מנהגי עדתם.

*131*

המתפלל בנין שונה מנוסח אבותיו

ומי שנצרך להתפלל באופן קבוע במניין בנוסח אחר, כגון שעבר למקום שבו המניין היחיד מתפלל בנוסח שונה; רשאי להחליט כיצד לנהוג. אפשרות ראשונה, שכל זמן שהוא מתפלל באותו מניין יתפלל בנוסח שלהם, ואפשרות שנייה, שיחזיק בנוסח אבותיו, ורק בחלקים שאומרים בקול רם יאמר כמותם.

ומי שרגיל בנוסח אחד ובא להתפלל באופן זמני במניין שמתפלל בנוסח אחר, ההוראה המקובלת, שכל מה שהוא אומר בקול - יאמר כפי נוסח המקום, ומה שהוא אומר בשקט - יאמר כנוסח שהוא רגיל בו (פניני הלכה תפילה ו, ה).

ד - אשה שנישאה לבן עדה אחרת

*131*

אשה צריכה לקבל את מנהגי בעלה

אשה שנישאה לבעל מעדה אחרת, דינה כדין מי שעובר לגור במקום שהכל נוהגים בו באופן שונה מכפי שהיה רגיל, שאם בכוונתו לגור שם תמיד, עליו לבטל את מנהגיו הקודמים ולנהוג כמנהג אנשי מקומו החדש (עפ"י שו"ע יו"ד ריד, ב; או"ח תסח, ד, מ"ב יד). וכן אשה שנישאה לבעל מעדה אחרת, הרי היא כמי שעברה לביתו לתמיד, ועליה לנהוג כמנהגיו. למשל, אם מנהג עדתו של בעלה לאכול קטניות בפסח - תאכל, ואם נהגו שלא לאכול - לא תאכל. אם נהגו להמתין שש שעות בין בשר לחלב - תמתין שש, ואם נהגו להמתין שעה - תמתין שעה. וכפי שכתב רבי שמעון בן צמח דוראן (תשב"ץ ג, קעט), שדבר פשוט הוא בלא ספק, שלא יתכן שישבו שניהם באופן קבוע על שולחן אחד, ומה שמותר לזה אסור לזה. ולכן צריכה האשה לילך אחר מנהגי בעלה, שאשתו כגופו.

ואשה שבעלה נפטר, אם נולד לה ממנו ילד - תישאר במנהגי בעלה, ואם לא נולד לה ממנו ילד - תחזור למנהג בית אביה. (וכן למדנו בתורה, שבת ישראל שנישאה לכהן, נחשבת כוהנת ואוכלת בתרומה. ואם בעלה נפטר, אם יש לה ממנו בן - ממשיכה לאכול בתרומה, ואם אין לה בן, אינה אוכלת בתרומה.)

*132*

על כל אשה להתפלל בנוסח של בעלה

וכן לעניין נוסח התפילות, על האשה להתפלל ולברך כנוסח בעלה, כדי שלא יהיו באותו בית שני נוסחים שונים. אמנם, אם אין הדבר מפריע לבעלה, וקשה לה לעבור לנוסח שלו, במה שהיא מתפללת בשקט - יכולה להמשיך להתפלל בנוסח של בית אביה, אבל לא תתפלל או תברך בקול בנוסח אחר. וכשילדיה יגיעו לגיל חינוך, עליה לחנכם להתפלל ולברך בנוסח בעלה. ולכן גם אם בעלה הסכים שתמשיך להתפלל ולברך בנוסח שהתרגלה בו, כאשר יגיעו ילדיה לגיל חינוך, ראוי לה לעבור לנוסח בעלה, כדי שיקל עליה לחנכם לתפילה ולברכות.

ה - באיזה מקרים מותר לשנות את הנוסח

*132*

חשיבותו של נוסח אבות והכוונה בתפילה

כפי שלמדנו, צריך אדם לשמור על מנהג אבותיו, וסמכו זאת על הפסוק: "ואל תטש תורת אמך" (משלי א, ח). אלא שמנהג זה אינו חשוב יותר מדינים אחרים, ולכן פעמים שהוא נדחה. למשל, אדם שיודע בוודאות, שאם יתפלל במניין שבנוסח אבותיו יכוון פחות בתפילתו, ואילו בבית הכנסת שבנוסח אחר יכוון יותר - יבחר את בית הכנסת שבו יכוון יותר, שזהו עיקר התפילה (פניני הלכה תפילה ו, 2). אמנם במקרה של ספק, מוטב שיתפלל בבית הכנסת שבנוסח אבותיו, מפני שלטווח ארוך מסתבר שדווקא בנוסח אבותיו יכוון יותר.

כי פעמים שבגיל צעיר אדם אינו מעריך כראוי את הקשר שלו לנוסח אבותיו, ועם השנים הוא מגלה עד כמה הוא קשור לנוסח אבותיו, ומצטער ששינה בלי מחשבה מעמיקה.

(ואם היה לה בן ונישאה לישראל, למרות שבניה כוהנים, מפסיקה לאכול בתרומה. בתורה. אשה שהתחתנה עם בן עדה אחרת, אינה צריכה לערוך התרת נדרים כדי לעבור למנהגו (אג"מ או"ח א, קנח, מ"ב תסח, יד), מפני שכבר כשהתחילה לנהוג כמנהג בית אביה, היה ברור שאם תינשא לבעל מעדה אחרת, תעבור למנהגיו, וממילא ברור שלא התכוונה לנהוג כבית אביה לתמיד.

בעל תשובה שהתחתן עם אשה דתית מבית דתי, כיוון שמבחינת הנהגות הדת הוא מצטרף אליה, יכול לנהוג כמנהגיה ולא כבית אביו. וטוב לשאול בזה שאלת חכם.)

*133*

עדיפות שיעורי תורה על פני נוסח אבותיו

מי שיש לפניו שני בתי כנסת: באחד מתפללים בנוסח אבותיו, אבל אין מקיימים בו שיעורי תורה. ובשני מתפללים בנוסח אחר, אבל יש בו שיעורי תורה. אם הוא מעריך שעל ידי תפילותיו בבית הכנסת שיש בו שיעורי תורה יזכה ללמוד יותר תורה, מוטב שיתפלל בו אף שאינו בנוסח אבותיו. כי למרות החשיבות של שמירת המנהגים, לימוד התורה חשוב מהכל. וכן לגבי בחירת ישיבה או מוסד חינוכי אחר, אין להחליט על מקום הלימוד לפי נוסח התפילה, אלא השיקול הוא היכן יוכל להתחנך יותר לתורה, למידות טובות ולמצוות.

עדיפות הקשר לקהילה ולדת על פני נוסח התפילה

וכן כאשר ישנם שני בתי כנסת, האחד בנוסח אבותיו, אבל הוא חושש שלא יוכל להתחבר עם קהילת מתפלליו, מפני שהם מבוגרים או צעירים ממנו, או שהם מעטים מדאי, או מכל סיבה אחרת. ולעומת זאת, בבית הכנסת שבנוסח אחר, ישנה קהילה מגובשת שאליה יוכל להתחבר יותר. אם הוא סבור שעל ידי השתתפותו בתפילותיהם, הקשר שלו לקהילה הדתית יתחזק, ועל ידי כך רמתו הרוחנית תעלה או לפחות תישמר, מוטב שיתפלל עמהם אע"פ שאינם מתפללים בנוסח אבותיו.

ו - שמירת המנהגים מול חיזוק הקהילה

*133*

שמירת המנהגים כוללת, בנוסף לנוסח התפילה, גם את צורת ההגייה, תימנים בהגייה תימנית, ספרדים בהגייה ספרדית, ואשכנזים בהגייה אשכנזית, כל קהילה לפי הגייתה המיוחדת. וכן ראוי לכתחילה שכל עדה תמשיך להתפלל במנגינותיה המסורתיות (עי' רמ"א או"ח תריט, א). כמובן שאפשר להוסיף ולחדש מנגינות, אולם הכוונה היא, שבעיקר התפילה ישמר הניגון המסורתי שנתקדש במשך דורות. לשם כך צריך אדם להתפלל לכתחילה בבית כנסת שבנוסח אבותיו (עי' פניני הלכה תפילה ו, 5).

וצריך לדעת שישנם בישראל עשרות מנהגים. נוסח ספרדים מתחלק לכמה מנהגים. בענייני הלכה, השינויים העיקריים הם בין הנוהגים על פי ה'שולחן-ערוך' לנוהגים על פי ה'בן-איש-חי'. ועוד ישנו נוסח של יוצאי צפון

*134*

אפריקה, ואמנם בענייני הנוסח וההלכה השינויים בין יוצאי צפון אפריקה לעירק וסוריה קטנים יחסית, אבל במנגינות השינויים גדולים יותר. ואפילו בין עולי צפון אפריקה יש הבדלים במנגינות, עד שבאוזני עולי מרוקו נשמעים עולי אלג'יר כמזייפים וכן להיפך; ולאוזני עולי לוב, שניהם מזייפים. כדי לשמור על המנהגים באופן מושלם, צריך שיהיו בתי כנסת מיוחדים לעולי טריפולי, לעולי טוניס, לעולי אלג'יר, לעולי מרוקו, לעולי עירק, לעולי סוריה, לעולי פרס, לעולי טורקיה לעולי קוקז וכיוצא בזה.

וכן בין עולי אשכנז ישנם מנהגים שונים. ההבדל הגדול הוא בין החסידים לשאר אשכנזים. אבל ישנם עוד הבדלים משמעותיים בצורת ההגייה ובמנגינות. מנגינותיהם של מתפללי נוסח אשכנז ממערב אירופה שונות לגמרי ממנגינותיהם של מתפללי נוסח אשכנז מליטא. ולגבי ההגייה, יש לפחות ארבעה סוגי הגיות, של עולי ליטא, עולי פולין, עולי גליציה ועולי הונגריה. וכן יש הבדלים בין החסידויות השונות בכמה מנהגים ומנגינות. וכן בין התימנים ישנם שני נוסחים עיקריים, בלאדים ושאמים.

חיזוק הקהילה חשוב יותר משמירת הנוסח

אלא שאם ההקפדה על שמירת המנהגים תגרום לפירוק הקהילה, עדיף לוותר על הדקדוק שבשמירת המנהגים. מפני שבדרך כלל, כאשר הקהילה מגובשת, ומקיימת שיעורי תורה לגברים, לנשים ולילדים, ויש בה פעילות של גמילות חסדים, היא מצליחה לקשר את כל חבריה לתורה ומצוות. ולעומת זאת, כאשר הקהילה נחלשת, גם חבריה נחלשים, ובמיוחד הדבר משפיע לרעה על הילדים.

ואם כן, אף שלכתחילה טוב שכל אחד יתפלל לפי מנהג אבותיו, מכל מקום, אם לשם כך יצטרכו להקים עשרות בתי כנסת קטנטנים, שבקושי יצליחו לקיים בהם מניין, ולא יהיה בכוחם לארגן שיעורי תורה, אזי עדיף שבני עדות הקרובים זה לזה במנהגיהם יתאחדו כדי להקים קהילה חזקה יותר. למשל, כל יוצאי צפון אפריקה יתפללו ביחד. ואם גם זה לא יספיק, אז מוטב שכל מתפללי נוסח ספרד יתפללו ביחד. (בנוסף לכך, אף שמלכתחילה היה ראוי שכל אחד ישמור את כל מנהגיו ונגינותיו, בדיעבד, יש גם צד חיובי במיזוג הגלויות. וכיוון שאדם אינו בוחר לעצמו את מקום מגוריו לפי עדתו,)

*135*

לפיכך, צריך בכל מקום ומקום לשקול את כל הערכים יחד, ערך שמירת המנהגים מול הערך של הקמת קהילה חזקה ומגובשת. וכאשר יש מספיק משפחות מעולי אותה עדה, עד שיש בכוחם לקיים בית כנסת גדול כמסורת מנהגיהם, מה טוב. אבל כאשר אין להם מספיק משפחות, מוטב שיתלכדו עם עדה הקרובה למנהגיהם, ובלבד שיקימו קהילה חזקה. ואם התלכדות העדות הקרובות לא תספיק לבניית קהילה חזקה, מוטב שבני כל העדות, ספרדים, אשכנזים ותימנים, יתלכדו לקהילה אחת. ולעיתים צריך להורות שכל מי שעולה להיות חזן יתפלל כפי נוסח אבותיו, וכך יינתן מקום לכל העדות. וסוגיה זו צריכה להישקל בכובד ראש, ובמקום שיש מרא דאתרא, הוא צריך להכריע בשאלות אלו יחד עם ראשי הקהילה (עי' פניני הלכה תפילה ו, ט).

(ממילא נוצר מצב שהנוסחים הקרובים הולכים ומתלכדים. וכך כבר נוהגים רוב יוצאי אשכנז, שבעלי המסורות השונות מתפללים ביחד.)

סוף הספר