פניני הלכה

ברכות ובין אדם לחברו

מותאם לתוכנית הלימודים בדינים לכיתה ז' (בנים)

הרב אליעזר מלמד

תפילה

הרב אליעזר מלמד

הר-ברכה

רב הישוב וראש הישיבה

ההלכות בטעמן

מבוארות מהיסודות ועד ההלכה למעשה למנהגי ספרדים ואשכנזים

בהוצאת מכון הר ברכה ישראל תשע"ב

עמודי דפוס 1-169

העתיקה: רותי לוי

הספריה המרכזית לעיוורים

ישראל 2018

העתקה או העברה של העותק המותאם בניגוד להוראות חוק התאמת יצירות, ביצועים ושידורים לאנשים עם מוגבלות התשע"ד - 2014, מהווה הפרה של זכות יוצרים.

על ספרי פניני הלכה נדפסו הסכמות הרבנים הגאונים: הרב הראשי (תשמג-תשנג), וראש ישיבת מרכז הרב, הרב אברהם שפירא זצ"ל. הרב הראשי לישראל (תשמג-תשנג), הראשל"צ, הרב מרדכי אליהו זצ"ל. הרב הראשי לישראל (תשלג-תשמג), הרב שלמה גורן זצ"ל. ראש ישיבת מרכז הרב, הרב שאול ישראלי זצ"ל. הרב הראשי (תשנג-תשסג) הראשל"צ הרב אליהו בקשי דורון שליט"א. ראש ישיבת כסא רחמים הרב מאיר מאזוז שליט"א. רבה של קריית ארבע - חברון וראש הישיבה הרב דוב ליאור שליט"א. ראש ישיבת מעלה אדומים ומחבר הספר "יד פשוטה" הרב נחום אליעזר רבינוביץ שליט"א.

כל הזכויות שמורות למחבר (ניתן להעתיק קטעים מהספר שלא למטרות מסחריות) מהדורה אלקטרונית באתר:

ph.yhb.org.il

טל': 02-9709588

אימייל:

sefer@yhb.org.il

תוכן העניינים

תוכן מפורט - עמוד ד

מתוך פניני הלכה תפילה:

א - יסודות הלכות תפילה - עמוד 1

ב – המניין - עמוד 14

ח - נטילת ידיים שחרית - עמוד 23

ט - ברכות השחר - עמוד 32

י - ברכת התורה - עמוד 38

יא - זמן קריאת שמע ותפילת שחרית - עמוד 45

יד - פסוקי דזמרה - עמוד 57

טו - קריאת שמע - עמוד 69

טז - ברכות קריאת שמע - עמוד 82

יז - תפילת עמידה - עמוד 91

כד - תפילת מנחה - עמוד 115

כה - תפילת ערבית - עמוד 123

מתוך פניני הלכה ליקוטים א':

ז - הלכות כיפה - עמוד 135

ח - הלכות ציצית - עמוד 140

ט - הלכות תפילין - עמוד 152

חומר הלימודים לכיתה ז' בנים - עמוד 170

תוכן מפורט

מתוך פניני הלכה תפילה:

פרק א - יסודות הלכות תפילה – 1

א - התפילה. ב - תפילותיהם של האבות והנביאים. ג - פעולתה של התפילה. ד - האם חיובה מהתורה. ה - תקנת התפילה על ידי אנשי כנסת הגדולה. ו - הנוסח הקבוע. ז - תקנת שלוש התפילות. ח - כוונה והמתקשים לכוון. ט - להשמיע לאוזנו ודין הרהור. י - לשון התפילה.

פרק ב - המניין - 14

א - מעלת המניין. ב - טעם למעלת התפילה במניין. ג - מהי תפילה במניין. ד - מידת החיוב של התפילה במניין. ה - סדרי עדיפויות ביחס לתפילה במניין. ו - מי מצטרף למניין. ז - האם העומד בתפילה מצטרף למניין. ח - צירוף חילוני למניין. ט - כיצד מצטרפים למניין. י - מניין שנתמעט.

פרק ח - נטילת ידיים שחרית - 23

א - נטילת ידיים שחרית. ב - רוח רעה. ג - רוח רעה בזמננו. ד - זמן ברכת "על נטילת ידיים". ה - נטילת ידיים לאחר שינה ביום. ו - קימה באמצע הלילה לתינוק או לצורך אחר. ז - מאכלים שנגעו בהם לפני הנטילה. ח - קטנים.

פרק ט - ברכות השחר - 32

א - ברכות ההודאה. ב - סדר ברכות השחר. ג - ברכות השחר למי שלא נהנה. ד - עד מתי זמנן של ברכות השחר. ה - זמן ברכות השחר למי שקם באמצע הלילה. ו - מי שהיה ער כל הלילה.

פרק י - ברכות התורה - 38

א - ערכה של ברכת התורה. ב - תוכן ברכת התורה ודין 'אהבת עולם'. ג - האם המצווה לברך מהתורה. ד - לפני איזה לימוד צריך לברך. ה - ברכת התורה מועילה לכל היום. ו - האם שינה נחשבת הפסקה לברכת התורה. ז - היה ער כל הלילה.

פרק יא - זמן קריאת שמע ותפילת שחרית - 45

א - זמני הבוקר. ב - חשבון זמני הבוקר. ג - זמן קריאת שמע. ד - זמן תפילה. ה - תפילת ותיקין בהנץ החמה. ו - זמן ותיקין והנץ המדויק. ז - עד כמה אפשר להקדים את התפילה. ח - עד כמה אפשר להקדים את התפילה בשעת הדחק. ט - ותיקין ביחיד מול תפילה במניין. י - השעות הזמניות ודיניהן. יא - הלכה למעשה בסוף זמן ק"ש ותפילה. יב - תפילה במניין מול שמירת הזמנים.

פרק יד - פסוקי דזמרה - 57

א - טעם אמירתם. ב - מהם פסוקי דזמרה. ג - מנהגים וכוונה באמירתם. ד - דיני הפסקה בפסוקי דזמרה. ה - על מה ראוי לדלג כדי להגיע לתפילה במניין. ו - סדרי עדיפות בדילוג.

פרק טו - קריאת שמע וזכירת יציאת מצרים - 69

א - מצוות קריאת שמע. ב - זכירת יציאת מצרים. ג - תוכן פרשת שמע. ד - הפרשה השנייה והשלישית. ה - משמעותה של יציאת מצרים. ו - כוונה בפסוק הראשון. ז - פסוק שני וכוונתו. ח - מצוות צריכות כוונה. ט - דיני אמירתה. י - אופן אמירתה. יא - תפילין וציצית בקריאת שמע. יב - רמ"ח תיבות.

פרק טז - ברכות קריאת שמע - 82

א - משמעות הברכות. ב - החיבור בין פסוקי דזמרה לברכות ק"ש. ג - ברכו. ד - קדושת יוצר ואמן על הברכות. ה - עניית דברים שבקדושה בברכות ק"ש. ו - הפסקה מפני אדם מכובד. ז - סמיכת גאולה לתפילה.

פרק יז - תפילת עמידה - 91

א - תפילת עמידה עיקר התפילה. ב - שלוש פסיעות לקראת התפילה. ג - לכיוון ירושלים. ד - עמידה ורגליים צמודות. ה - תנוחת הגוף והידיים. ו - הכריעות בתפילה. ז - תפילה בלחש. ח - בכל לשון. ט - כוונה. י - סדר הברכות בתפילת שמונה עשרה. יא - בקשות אישיות בתפילה. יב - סיום התפילה. יג - שלוש פסיעות לאחריו. יד - עד מתי יעמוד בריחוק מקום. טו - מתי מותר להפסיק בתפילת עמידה. טז - הנוסע והגיע זמן תפילה. יז - אין לשבת בתוך ד' אמות של המתפלל. יח - אסור לעבור כנגד המתפללים. יט - הלכה למעשה. כ - המסיים תפילתו. כא - עוד פרטי דינים.

פרק כד - תפילת המנחה -115

א - עניינה. ב - סדר התפילה. ג - זמנה כנגד זמן התמיד. ד - סוף זמנה. ה - דברים האסורים לפני מנחה. ו - סעודה לפני תפילת מנחה. ז - דעת רבי יהודה.

פרק כה - תפילת מעריב - 123

א - קריאת שמע וברכותיה. ב - תפילת עמידה של ערבית. ג - סדר תפילת ערבית. ד - סמיכת גאולה לתפילה. ה - תחילת זמן קריאת שמע מצאת הכוכבים. ו - תחילת זמן תפילה לחכמים ורבי יהודה. ז - מנהג דיעבד בהצמדת מנחה למעריב לפני הזמן. ח - סוף זמן ק"ש ותפילת ערבית. ט - דברים האסורים לפני תפילת ערבית.

מתוך פניני הלכה ליקוטים א':

פרק ז - הלכות כיפה - 135

א - יסוד ההלכה. ב - האם מותר שלא לחבוש כיפה לצורך העבודה? ג - שיעור הכיפה. ד - כיפה בברכות ותפילות. ה - כיסוי ראש לרווקות.

פרק ח - מהלכות ציצית - 140

א - בגד הציצית. ב - ארבע כנפות. ג - כוונה. ד - ראיית הציצית - הוצאת ציציות. ה - משמעות הציצית. ו - חומר הטלית. ז - זמן ציצית. ח - נשים פטורות ממצוות ציצית. ט - טעם להבדל בין נשים לגברים. י - ציציות עבודת יד ומעשה מכונה. יא - אורך חוטי הציצית ודין ציצית שחוטיה נקרעו.

פרק ט - מהלכות תפילין - 152

א - מהן תפילין. ב - קדושתן והזהירות בהן. ג - איסור הסחת הדעת. ד - משמעות המצווה. ה - כוונת המצווה. ו - מקום תפילין של יד. ז - יד שמאל. ח - מקום תפילין של ראש. ט - המשך קשירת תפילין של ראש. י - שלא להפסיק בין תפילין של יד לשל ראש. יא - ברכת התפילין. יב - שבת ויום טוב. יג - נשים בתפילין, יד - קניית התפילין ואימתי צריך לבודקם. טו - תפילין של רבנו תם.

*1*

א - יסודות הלכות תפילה

א - התפילה

התפילה היא אחד מן הביטויים העיקריים של האמונה בה'. האדם אינו מושלם, יש לו חסרונות והוא משתוקק להשלימם, ועל כן הוא פונה אל בורא העולם בתפילה.

תפילה בעת צרה - חוסר שלמותו של האדם בא לידי ביטוי בשתי רמות. רוב האנשים חשים צורך להתפלל לה' רק כאשר שגרת חייהם נפגעת. למשל, כשאדם נחלה או נפצע, וכאביו גוברים, והוא מבין שכל הרופאים שבעולם אינם יכולים להבטיח את בריאותו והרגשתו הטובה, ורק הקב"ה שבידו נפש כל חי יכול לרפא אותו ולהעניק לו חיים טובים וארוכים - אז הוא מתפלל מקירות ליבו אל ה' שירפאנו. וכך בכל עת שמתרגשת על האדם צרה, פרנסתו נפגעת, או אויבים קמים נגדו, או חבריו הטובים מפנים לו עורף, אז הוא מבין כמה החיים הטובים שלו תלויים על בלימה, והוא פונה אל ה', שיעזור לו ויושיעו. אבל כששגרת החיים מתנהלת כסדרה, לרוב האנשים אין תחושה של חסרון, ובדרך כלל הם אינם מרגישים צורך לפנות אל ה' בתפילה.

תפילה לשלמות - המעמיקים יותר מבינים שגם שגרת החיים אינה מושלמת. גם כשהבריאות תקינה והפרנסה מצויה ומצבם המשפחתי טוב וחבריהם נאמנים והמצב הלאומי תקין, גם אז אנשים רגישים בעלי מודעות עצמית גבוהה, חשים את חסרונם הקיומי. הם יודעים שחייהם מוגבלים. גם אם הכל יהיה טוב, יבוא יום והם ימותו מזקנה. גם עכשיו כשהם צעירים וחזקים הם אינם מסוגלים להבין ולהרגיש את הכל כפי שרצו, הם אינם יכולים להגשים את כל שאיפותיהם. אפילו שאיפה אחת הם אינם יכולים להגשים באופן מלא. ומתוך תחושת החסרון הזה הם פונים אל הקב"ה, אלוקי השמיים והארץ, שהוא היחיד שיכול לגאול אותם מחסרונותיהם. בעצם ההתקשרות של האדם אל הקב"ה בתפילה, האדם מתחיל תהליך של השתלמות וגאולה.

*2*

ב - תפילותיהם של האבות והנביאים

למדנו בתנ"ך, שבכל עת שהאבות והנביאים נצרכו לעזרה, היו פונים אל ה' בתפילה.

אברהם אבינו עמד בתפילה והתחנן על סדום שלא תחרב. וענהו ה', שאם יהיו שם עשרה צדיקים ינצלו. אבל לא היו עשרה צדיקים וסדום נחרבה (בראשית יח). יצחק אבינו ורבקה אמנו שייחלו להריון, העתירו אל ה' בתפילה, ונפקדו, ונולדו להם יעקב ועשו (בראשית כה). יעקב אבינו התפלל לה' שיצילו מיד אחיו עשו שבא כנגדו בארבע מאות לוחמים, ונענה וניצל (בראשית לב). אחר חטא העגל, עלה חרון אף כנגד ישראל, ומשה רבנו הרבה בתפילות עד שניחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו (שמות לב). וכשנצטרעה מרים אחותו, עמד והתפלל: "א-ל נא רפא נא לה", ונרפאה (במדבר יב). אהרון התפלל על ידי הקטורת - ונעצרה המגפה (במדבר יז). אחר המפלה מול העי, נפל יהושע על פניו והתפלל, וה' ענהו והדריכו לתקן את חטא עכן, ואח"כ ניצח (יהושע ז). וכשעלו פלישתים למלחמה על ישראל, זעק שמואל אל ה' בעד ישראל וענהו ה', והכו ישראל את פלישתים והכניעום (שמואל א' ז). דוד מלך ישראל היה מרבה מאוד בתפילות אל ה', ותפילותיו הם ספר תהלים. לאחר שסיים שלמה המלך לבנות את בית המקדש, התפלל שתשרה בו השכינה, ושהתפילות המכוונות דרך בית המקדש יתקבלו, וקיבל ה' את תפילתו (מלכים א' ח-ט). וכשנלחם אליהו הנביא בנביאי הבעל בהר הכרמל, התפלל שתרד אש מהשמיים ונענה (מלכים א' יח). וכן אלישע הנביא התפלל לה' שיחיה את הילד של האשה השונמית, והילד חזר לחיים (מלכים ב' ד). וכן חזקיה, כשעמד למות ממחלתו, התפלל לה' ונענה והבריא (שם כ).

תפילת חנה - אחת התפילות שהטביעו את חותמן על כל הדורות היתה תפילתה של חנה, ששנים רבות היתה עקרה, והרבתה להתפלל במשכן ה' שבשילה, והיתה הראשונה שפנתה אל ה' בתפילתה בשם הקדוש "צבאו-ת". ולבסוף זכתה ונפקדה בבן גדול, הלא הוא שמואל הנביא (שמואל א' ב). על שמואל הנביא אמרו שהיה שקול כמשה ואהרן, שעל ידם התגלה דבר ה' במציאות הניסית העליונה

*3*

של המדבר, ועל ידי שמואל נתגלה דבר ה' גם במציאות הממשית של עם ישראל בארץ ישראל, שהוא גיבש את העם והקים את מלכות בית דוד, ומכוחו נבנה בית המקדש. וכיוון שהיה בעל נשמה גדולה וגבוהה כל כך, היה קשה להורידה לארץ, ונצרכה חנה להרבות בתפילות עד שזכתה ללדת אותו. וכל כך גדולה היתה תפילתה, עד שלמדו ממנה חז"ל הלכות רבות (ברכות לא, א).

ג - פעולתה של התפילה

קבע הקב"ה חוק בבריאה, שבהתעוררות שלנו מלמטה להתקרב אל רבונו של עולם ולבקש ממנו ברכה, יתעורר הוא מלמעלה להשפיע עלינו טוב, לפי צרכינו ולפי צורך העולם. ועניין זה מוזכר בזוהר הקדוש במקומות רבים.

כלומר, גם כאשר ראוי שה' ישפיע טובה לעולם או לאדם, פעמים שהיא מתעכבת עד אשר ידע האדם את מצוקתו ויתפלל מקירות ליבו לה'.

שני סוגי תפילות ישנם, האחד לקיומו התמידי של העולם. ואם לא היתה תפילה בעולם, היה העולם מפסיק להתקיים. ותפילה זו כמוה כקורבן התמיד שבזכותו מתקיימים השמיים והארץ (עי' תענית כז, ב).

הסוג השני הוא תפילה על דברים מסוימים, כגון שהתרחשה איזו צרה ומבקשים להינצל ממנה, או כדי לזכות בתוספת ברכה.

כל תפילה מועילה - כל תפילה פועלת ומשפיעה, וכן אמר רבי חנינא: "כל המאריך בתפילתו אין תפילתו חוזרת ריקם" (ברכות לב, ב). אלא שלפעמים השפעתה מיידית, ולפעמים לטווח ארוך, לפעמים היא נענית לגמרי, ולפעמים באופן חלקי, וכמו שאמרו (דב"ר ח, א): "גדולה היא התפילה לפני הקב"ה. אמר רבי אלעזר: רצונך לידע כוחה של תפילה - אם אינה עושה כולה, חציה היא עושה". והקב"ה הוא היודע כיצד לעזור ולסייע לאדם, ולעיתים, מסיבות שונות, הצרה היא לטובתו, ולכן אין הקב"ה מקבל את תפילתו, ואע"פ כן מועילה לו תפילתו, וברכתה תתגלה באופן אחר.

*4*

למרות שהתפילה פועלת, לעתים הבקשה אינה נענית - ואף גדולי הצדיקים, שבדרך כלל תפילותיהם נתקבלו, פעמים שלא נתקבלו. ומי לנו גדול ממשה רבנו, שכשחטאו ישראל בחטא העגל ובחטא המרגלים, ואמר ה' לכלותם, עמד בתפילה עד שניחם ה' וסלח לישראל (שמות לב; במדבר יד). וכשבא להתחנן על עצמו, שיזכה להיכנס לארץ ישראל, אמר לו הקב"ה; "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" (דברים ג, כו).

לפיכך צריך אדם להתאמץ מאוד בתפילתו, ולא יחשוב שאם הוא מתפלל חייב הקב"ה למלא את מבוקשו, אלא ימשיך ויתפלל, וידע שהקב"ה שומע את תפילתו, ובודאי תפילתו פועלת לטובה, אלא שאין אנו יודעים איך וכיצד.

ד - האם חיובה מהתורה

נחלקו הראשונים בשאלה, האם יש מצווה מן התורה להתפלל בכל יום. לדעת הרמב"ם (ספר המצוות מצוה ה) מצווה מן התורה להתפלל בכל יום, שנאמר (שמות כג, כה); "ועבדתם את ה' אלוהיכם", וכן נאמר (דברים ו, יג); "את ה' אלוהיך תירא ואותו תעבוד". ואף שיש בפסוקים אלו ציווי כללי על עבודת הי, מכל מקום יש בהם גם ציווי מיוחד להתפלל, שכן דרשו חכמים שעבודה היא תפילה, שנאמר (דברים יא, יג): "לאהבה את ה' אלוהיכם ולעבדו בכל לבבכם", ודרשו (תענית ב, א); "איזו היא עבודה שבלב? הווי אומר זו תפילה". ובתפילה אחת בכל יום יוצא אדם ידי חובת מצוות התפילה מהתורה. וחיוב המצווה כך הוא: שיפתח את התפילה בשבח לה', ומתוך כך ישאל את צרכיו, ויסיים בהודאה על הטובה שהשפיע לו ה' יתברך. והיו שקיצרו בתפילתם והיו שהאריכו, וכולם יצאו ידי חובתם, שמהתורה אין שיעור לתפילה (רמב"ם תפילה א, א-ג).

אולם לדעת הרמב"ן (בהשגותיו שם), אין חובה מהתורה להתפלל בכל יום, כי הלימוד מהפסוקים שהזכיר הרמב"ם אינו דרשה גמורה אלא אסמכתא בלבד. ואנשי כנסת הגדולה הם שתיקנו את התפילות בכל יום. ורק בעת צרה לדעת הרמב"ן יש מצווה מהתורה לפנות אל ה' בתפילה, וכפי שלמדנו במצוות

*5*

החצוצרות, שנאמר (במדבר י, ט): "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוהיכם ונושעתם מאויביכם".

תפילה בעת צרה - נמצא שהתפילה שאדם מתפלל בעת צרה היא חובה מהתורה לכל הדעות. ולכן מי שהוא או חברו שרוי בצרה, צריך להוסיף בתפילתו בקשה מיוחדת על אותה הצרה, שמצווה מהתורה להתפלל אל ה' בעת צרה. וקל וחומר כשהציבור או העם שרוי בצרה, שמצווה להתפלל תפילה ציבורית, ואף היו מתקנים לכך תעניות.

ה - תקנת התפילה על ידי אנשי כנסת הגדולה

אנשי כנסת הגדולה תקנו את התפילות והברכות (ברכות לג, א). כלומר הם שתקנו את נוסח תפילת שמונה עשרה. והם תקנו את נוסח כל הברכות, ובכללן ברכות קריאת שמע וברכות הנהנין. והם תקנו את שלוש התפילות, שחרית מנחה וערבית, שחרית ומנחה כחובה, וערבית כרשות.

מי היו אנשי כנסת הגדולה? - חברי בית הדין של עזרא הסופר, שהוקם בתחילת ימי בית המקדש השני, הם הנקראים 'אנשי כנסת הגדולה'. והיה זה בית הדין הגדול ביותר שהוקם אי פעם בישראל, ובו מאה ועשרים זקנים, וביניהם הנביאים והחכמים: חגי, זכריה, מלאכי, דניאל, חנניה ומישאל, עזריה ונחמיה בן חכליה ומרדכי, בלשן וזרובבל, ועוד הרבה חכמים עמהם, והאחרון שבהם היה שמעון הצדיק (הקדמת הרמב"ם למשנה תורה).

טעם תקנותיהם - בתקופת בית המקדש הראשון עם ישראל זכה להישגים רוחניים עליונים, השכינה שרתה בבית המקדש, גדולי ישראל זכו לנבואה, ולמרות זאת בין המוני העם התפשטו עבירות חמורות כעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שבגללן נחרב לבסוף בית המקדש וגלו ישראל. לפיכך כשזכו להקים מחדש את בית המקדש השני, הקימו אנשי כנסת הגדולה בית דין גדול, ועשו סייגים לתורה, ותקנו תקנות, וניסחו את התפילות והברכות וקבעו להם סדרים, ויצרו לחיים היהודיים מסגרת שלמה, שהביאה לידי ביטוי את ערכיה של התורה

*6*

באופן מסודר וממוסד בתוך חיי היום יום, ועל ידי כך הרחיקו את העם מהחטאים וקרבום לעבודת ה'.

צורת התפילה בימי בית המקדש הראשון ולאחר התקנה - מובן שגם בימי בית המקדש הראשון היו ישראל מתפללים לה' ומברכים ומודים על הטובות וההנאות. אלא שלא היה לזה נוסח מסודר, וכיוון שלא היה נוסח, הצדיקים והחסידים היו מתפללים ומברכים בכוונה, אבל המוני העם, היו פוטרים עצמם בתפילות קלושות. אמנם זהו אידיאל גדול, שכל אדם יתפלל בלשונו תפילה נרגשת היוצאת מהלב, אולם בפועל, טרדות היום יום שוחקות, ובלא סדרי תפילות קבועים, הציבור הולך ומתנתק מעבודת התפילה ומרבונו של עולם. על ידי תקנת התפילות וניסוחם החלו כל ישראל להתפלל, ומתוך כך נתחזקה מאוד האמונה בה'. וכך במשך השנים נוצרה דבקות כזו בלבבות, עד שאפילו אלפיים שנות גלות לא יכלו לבטלה.

הדבקות בתפילה ובקורבנות - יתר על כן, בזמן בית המקדש הראשון, רבים טעו לחשוב, שגם אם לא יזככו את ליבם ויתקנו את מעשיהם הרעים, על ידי הקורבנות ימחלו עוונותיהם ויזכו לרוב ברכה. והאמת שהעיקר הוא האמונה בה' וזיכוך הלב ותיקון המעשים, כפי שנאמר (דברים י, יב): "מה ה' אלוהיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלוהיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך". וכן הנביאים התנבאו בחריפות כנגד החושבים שהעיקר הוא להקריב קורבנות בלא דבקות אמיתית בה', וכמו שנאמר (ישעיה א, יא-יג) "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה', שבעתי עולות אילים וחלב מריאים, ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. כי תבואו לראות פני, מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי. לא תוסיפו הביא מנחת שווא, קטורת תועבה היא לי..." על ידי תקנת התפילות החזירו אנשי כנסת הגדולה את הסדר הנכון לעבודת ה', שהאמונה, הכוונה והדבקות, הם היסוד, והם באים לידי ביטוי ברור יותר בתפילות, כמו שאמר רבי אלעזר: "גדולה תפילה יותר מן הקורבנות" (ברכות לב, ב). ומתוך כך הננו מתפללים שנזכה לבטא את דבקותנו בה' בשלימות - בתפילות ובקורבנות.

*7*

ו - הנוסח הקבוע

בקביעת נוסח תפילה אחיד, שחוזר על עצמו בכל שלוש התפילות בכל יום, ישנו חסרון מסוים. התפילה עלולה להפוך לדבר שבשגרה ולאבד את הכוונה המתעוררת בעת שאדם מתפלל לפני ה' בלשונו. אולם מנגד, אם חז"ל לא היו מייסדים נוסח קבוע, אף שהצדיקים היו מתפללים מעומק הלב תפילות יפות, רוב הציבור היה מתפלל בחיפזון תפילה משובשת.

ומבאר הרמב"ם (הל' תפילה א, ד), שבמיוחד אחר חורבן בית המקדש הראשון וגלות ישראל לבין האומות הוחרפה הבעיה, שרבים מישראל לא היו בקיאים בלשון הקודש, שבה ראוי להתפלל. וגם בשפות אחרות לא היה בידם נוסח נאה לתפילה. לפיכך תקנו אנשי כנסת הגדולה את נוסח כל הברכות והתפילות, שיהיה מסודר בפי כל ישראל, כדי שיהא עניין כל ברכה ערוך גם בפי עילגי הלשון.

הנוסח כולל ומאוזן - יתרון נוסף לנוסח התפילה המסודר, שהוא כולל בתוכו את כל הבקשות הכלליות והפרטיות שראוי לבקש. לולי הנוסח המסודר, מן הסתם כל אדם היה מתפלל על תחום מסוים. הרופאים על חוליהם והחקלאים על הגשם, וכך במשך הזמן עלול היה כל יהודי להתפלל על הדברים הקרובים לליבו בלבד, תוך התנתקות משאר מערכת השאיפות הציבוריות. ולכן תקנו חכמים שמונה עשרה ברכות, המקיפות את כל מערכת השאיפות, החומריות והרוחניות, של עם ישראל. וכך שלוש פעמים בכל יום מאזן המתפלל את כל מערכת שאיפותיו ומתאחד עם הרצונות הכלליים של האומה.

בנוסח גנוזים סודות וכוונות - בנוסף על מה שאנו מבינים בנוסח התפילה, הוא כולל בתוכו אין ספור כוונות עמוקות, שמקצתן נתבארו בחוכמת הקבלה, וכפי שכתב רבי חיים מוואלוז'ין (נפש החיים ב, י): "והמשכיל יבין מדעתו, שלא לחינם הוצרכו לתיקון תחינה קטנה ותפילה קצרה כזו מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים, אלא שהמה השיגו ברוח קודשם והשגת נבואתם העליונה, ונהירים להם שבילי כל סדרי בראשית ופרקי המרכבה, לזאת יסדו ותיקנו מטבע ברכות והתפילות

*8*

באלו התיבות דוקא, מאשר ראו והשיגו איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם, אשר היא נצרכת מאוד לתיקון ריבוי עולמות וכוחות עליונים וסידור המרכבה". ועוד כתב (שם ב, יג), שכל הכוונות שנתגלו לנו על ידי קדושי עליון והאר"י ז"ל, אינם אלא טיפה מן הים כנגד עומק פנימיות הכוונות של אנשי כנסת הגדולה מתקני התפילה. שעל ידי הנבואה ורוח הקודש שהופיעה עליהם בעת שתיקנו את נוסח התפילות והברכות, הצליחו לכלול במילים קצרות את תיקון כל העולמות, באופן כזה שבכל יום יומשך תיקון נוסף ומחודש לכל העולמות.

ז - תקנת שלוש התפילות

מנהג האבות - בנוסף לתפילות המיוחדות שהיו האבות מתפללים בעת צרה, היו רגילים לקבוע לעצמם זמן שבו היו מתפללים לה' (ברכות כו, ב). אברהם אבינו תיקן את תפילת שחרית, שהוא זה שהתחיל להאיר את העולם באמונתו, ולכן קבע את תפילתו בעת שהחמה החלה לזרוח. יצחק אבינו תיקן את תפילת מנחה. המיוחד ביצחק שהוא המשיך ללכת בדרכו של אברהם אביו. לפעמים קל יותר לפרוץ דרך מאשר להמשיך ללכת בה. כוחו של יצחק שהמשיך ללכת בדרך האמונה, וכנגד זה תפילת מנחה, שהיא מבטאת את ההמשכיות, שכל היום נמשך מכוחה של האמונה. ויעקב אבינו תיקן את תפילת ערבית, כי יעקב התמודד עם קשיים וסיבוכים רבים, ומכולם יצא מחוזק. ולכן תיקן את תפילת הלילה, שגם בחושך, כשהמציאות אינה מאירה את פניה, אפשר להתקשר לקב"ה, ומתוך כך לגלות אור עליון נצחי.

אחר שאבות העולם סללו דרך בתפילות הללו, היו חסידים וצדיקים שהמשיכו ללכת בדרכם והתפללו שחרית, מנחה וערבית, וכפי שאמר דוד המלך (תהלים נה, יז-יח): "אני אל אלוקים אקרא וה' יושיעני. ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי".

כנגד הקורבנות - כהמשך למנהג האבות, תקנו אנשי כנסת הגדולה את שלוש התפילות, שחרית, מנחה וערבית. ותקנום כנגד קורבנות הציבור, מפני שהתפילות באות

*9*

לבטא את המשמעות הפנימית של הקורבנות. וכיוון שתמיד של שחר ותמיד של בין הערביים הם חובה, לפיכך תקנו את תפילות שחרית ומנחה כתפילות חובה. ותקנו את ערבית כנגד הקטרת חלבים ואיברים, שהיו מעלים אותם על המזבח בלילה. וכיוון שהעלאתם אינה מעכבת, אף תפילת ערבית היא רשות. אמנם במשך הזמן קיבלו ישראל עליהם להתפלל ערבית כחובה (עיין בהמשך כה, ב). וכיוון שבשבתות וימים טובים וראשי חודשים נצטוונו להקריב קורבן מוסף, תקנו כנגדו את תפילת המוסף.

וכיוון שתקנו את התפילות כנגד הקורבנות, זמני התפילות נקבעו על פי זמני הקורבנות (כמבואר בהמשך יא, ד, יא; כד, ג-ד; כה, ב).

ח - כוונה והמתקשים לכוון

תפילה היא עבודה שבלב, לפיכך עיקרה תלוי בכוונה. "וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונים בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות, ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה. ואם תבוא לו מחשבה אחרת בתוך התפילה, ישתוק עד שתתבטל המחשבה" (שו"ע או"ח צח, א). שתי כוונות ישנן בתפילה: האחת כללית, שיכוון המתפלל שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים ויתמלא ביראה ואהבה; והשנייה פרטית, שיכוון ליבו למה שהוא אומר בפיו.

יש אנשים שמטבעם קשה להם לכוון - ויש לדעת כי בני האדם שונים בטבעם זה מזה, יש שקל להם להתרכז, ולמרות שאומרים את אותו הנוסח בכל יום, קל להם לעקוב אחר המילים ולכוון בהם. ויש שמטבעם קשה להם מאוד להתרכז, וככל שמדובר בנושא שמוכר להם יותר, כך קשיי הריכוז גוברים, ואף שהם מנסים לכוון, מחשבתם נודדת מעניין לעניין. הנה התאמצו לכוון בברכת 'אבות', ומחשבתם פרחה, ולפתע הם בברכת 'סלח לנו'. שוב ניסו להתרכז במשך ברכה וחצי, והנה מחשבתם נדדה, ופתאום הם מוצאים עצמם כורעים ב'מודים'.

וכבר היו אמוראים שהתאוננו על הקושי לכוון בתפילה, כמובא בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ד), שאמר רבי חייא על עצמו, שמעולם לא הצליח לכוון בכל

*10*

התפילה. ופעם כשניסה להתרכז בכל התפילה, התחיל להרהר באמצעיתה, מי יותר חשוב לפני המלך, שר פלוני או אלמוני. ושמואל אמר: אני מניתי אפרוחים בתפילה. ורבי בון בר חייא אמר: אני מניתי בתפילה את שורות הבניין. ורבי מתניה אמר: אני מחזיק טובה לראשי, שגם כשאינני שם לב למה שאני אומר, הוא יודע מעצמו לכרוע ב'מודים'. ובפירוש 'פני-משה' באר, שהם היו טרודים בלימוד התורה ולכן התקשו לכוון. מכל מקום למדנו שקשה לכוון מתחילת התפילה ועד סופה, ואף שעלינו להתאמץ לכוון ככל יכולתנו, אל יפול האדם ברוחו, כשרואה שאינו מכוון כראוי. ואף אם חלם ברוב התפילה, לא יתייאש אלא יכוון במה שנותר.

גם מי שלא מצליח לכוון היטב זוכה למעלת התפילה - ולא יאמר אדם, אם אינני מכוון מוטב אולי שלא אתפלל. מפני שבעצם זה שבא לעמוד לפני ה' בתפילה, כבר הביע את הדבר העמוק ביותר, את עצם רצונו להיות קשור לה', ולהתפלל לפניו. וכל אדם נמדד לפי אופיו, ולעיתים מעלתו של מי שקשה לו להתרכז, ולמרות זאת התאמץ והצליח לכוון במספר ברכות, גבוהה ממעלתו של מי שמצליח בקלות לכוון בכל התפילה. בנוסף לכך, אלו שקל להם להתרכז בתפילה השגרתית, בדרך כלל גם בימים המיוחדים או כאשר מתרחשת עליהם צרה, ממשיכים בתפילתם בלא התלהבות מיוחדת במינה. ולעומתם, דווקא אלו שקשה להם להתרכז בנוסח השגרתי, בשעות מיוחדות, הם מצליחים להתעלות למדרגות גבוהות יותר של כוונה.

הכוונה כמו כנפיים - בשם האר"י הקדוש אמרו, שהכוונה היא כנפיים, שעל ידה התפילה עולה ומתקבלת. וכשהתפלל אדם בלא כוונה, הרי שאין לתפילה כנפיים לעלות, והיא ממתינה עד אשר יתפלל בכוונה. וכשיתפלל בכוונה, יחד עם אותה תפילה יעלו לפני ה' יתברך כל התפילות שאמר בלא כוונה. והטעם לכך ברור, הרי בעצם זה שאדם בא להתפלל הביע את רצונו להתקשר לה' ולשבחו ולבקש ממנו את צרכיו, אלא שלא הצליח לכוון, וכאשר כיוון, פתח את השער לכל תפילותיו לעלות.

להלכה, כל שכיוון ליבו בפסוק ראשון של שמע ובברכה ראשונה של שמונה עשרה, אף שאת שאר התפילה אמר בלא כוונה - יצא ידי חובתו (שו"ע או"ח סג, ד; קא, א; ולהלן טו, ו; יז, ט).

*11*

ט - להשמיע לאוזנו ודין הרהור

הרהור לא נחשב כדיבור - ישנן מצוות שמתקיימות על ידי דיבור, כמו תפילה, קריאת שמע וברכת המזון. ונחלקו האמוראים בשאלה, האם בדיעבד גם על ידי הרהור אפשר לקיים מצוות אלו. לדעת רבינא הרהור כמוהו כדיבור, והמהרהר בליבו את התפילה או הברכה - יצא ידי חובתו. לעומתו סובר רב חסדא שהרהור אינו נחשב כדיבור (ברכות כ, ב). ואף שיש אומרים שהרהור נחשב כדיבור (רמב"ם, סמ"ג, ריא"ז), למעשה דעת רוב הראשונים שהלכה כדעת רב חסדא, והרהור אינו נחשב כדיבור (ר"ח, תר"י, או"ז, רא"ש, ראב"ד ועוד). וכן נפסק בשולחן ערוך לעניין קריאת שמע (סב, ג), ולעניין ברכות (קפה, ב; רו, ג).

לכתחילה ישמיע לאוזנו - אם חיתך את האותיות בשפתיו, למרות שלא השמיע את קולו לאוזנו - יצא בדיעבד, הואיל ועשה איזה מעשה בהנעת שפתיו. אמנם לכתחילה, בכל המצוות שמתקיימות בדיבור, צריך המדבר להשמיע את קולו לאוזנו.

תפילות שאומרים בקול רם - יש חלקים בתפילה שנאמרים על ידי כל הציבור, כדוגמת עניית אמן וקדושה שהקהל עונה אחר החזן, שאותם לכתחילה אומרים בקול. ובמיוחד יש להקפיד לענות בקול רם על הקדיש, שיש בזה כבוד שמיים, שכל הקהל עונה במקהלה "אמן" (שו"ע נו, א). ואמרו חכמים שעל ידי עניית "אמן, יהא שמיה רבא" בקול רם, מתבטלות גזרות קשות. וכן נוהגים לקרוא את הפסוק הראשון של 'שמע' בקול רם, כדי לעורר הכוונה (שו"ע סא, ד).

שאר התפילה, כדוגמת פסוקי דזמרה, קריאת שמע וברכותיה ושאר מזמורים, אומרים בקול רגיל. ולכל הפחות באופן שישמיעם לאוזנו. ואם רק חיתך את האותיות בשפתיו בלא שהשמיע את קולו לאוזנו - יצא.

תפילת לחש - תפילת עמידה, שהיא פנימית ועמוקה, נאמרת בלחש. לדעת רוב הפוסקים, גם בתפילה בלחש לכתחילה צריך המתפלל להשמיע את המילים לאוזנו, אלא שיזהר ששכניו לא ישמעוהו (שו"ע קא, ב; מ"ב ה-ו). ולפי מנהג רוב המקובלים, בתפילת לחש לכתחילה צריך לחתך בשפתיים בלבד בלא להשמיע את הקול לאוזנו (כה"ח קא, ח).

*12*

אפשר ללמוד מדין זה רעיון כללי, שאין די במחשבה בלבד, כוונה טובה ללא מעשה איננה מספיקה. הרי הנשמה שבפנימיות הלב טהורה, האתגר הוא לגלות את טובה כלפי חוץ ולתקן את העולם, ולכן צריך לבטא את התפילה על ידי השמעת קול, ולכל הפחות על ידי הביטוי בשפתיים (מהר"ל נתיב העבודה פרק ב).

י - לשון התפילה

מצווה מן המובחר להתפלל בעברית, לפי שבה חיברו אנשי כנסת הגדולה את נוסח התפילה, והיא לשון הקודש, ובה נברא העולם. אולם בדיעבד, מי שאינו מבין עברית, יכול לצאת ידי חובתו בשפות אחרות (סוטה לב, א; שו"ע סב, ב).

מעלת לשון הקודש - הבדל יסודי ישנו בין המתפלל בעברית למתפלל בשאר לשונות, שהמתפלל בשאר לשונות אינו יוצא ידי חובתו בלא שיבין את מילות התפילה. אבל המתפלל בעברית, גם אם לא הבין את משמעות המילים - יצא ידי חובתו. אמנם גם בעברית חובה להבין את משמעות הפסוק הראשון של קריאת שמע, ואת הברכה הראשונה של תפילת עמידה, שהכוונה בהם מעכבת (מ"ב קא, יד; קכד, ב; באו"ה סב, ב). ההבדל בין עברית לשאר השפות, שלעברית יש ערך עצמי, שבה ניתנה התורה ונברא העולם, ולכן גם מי שאינו מבין אותה, יכול לקיים בה את מצוות התפילה מצד ערכה העצמי. אבל כל שפה אחרת, ערכה תלוי בזה שהיא מבטאת את מחשבות האדם ורגשותיו, ולגבי מי שאינו מבין אותה, אין לה כל ערך, ולכן אינו יכול לקרוא בה קריאת שמע ולהתפלל.

למעשה, מי שאינו מבין עברית, רשאי לבחור כיצד להתפלל, מצד אחד יש יתרון לתפילה בשפה שהוא מכיר, שבה יוכל לכוון יותר, ומצד שני אם יתפלל בעברית תהיה בידו המעלה שהתפלל בלשון הקודש, שכל אות ואות שבה מכוונת לתיקון העולמות (ע' באו"ה קא, ד, כה"ח טז).

טעות הרפורמים - ההיתר להתפלל בכל לשון הוא דווקא כהוראת שעה, למי שאינם מבינים עברית. אבל אסור לקבוע מניין שתמיד יתפללו בו בלשון אחרת. וזה היה אחד

*13*

מחטאיהם של הרפורמים, שתרגמו את התפילה לגרמנית והשכיחו מבניהם את לשון הקודש, ופתחו להם בכך פתח רחב לעזיבת היהדות ולהתבוללות (חת"ס או"ח פד, פו; מ"ב קא, יג; וע' בהמשך יז, ח).

*14*

ב – המניין

א - מעלת המניין

עשרה מישראל שעוסקים בתורה או בתפילה - שכינה שורה עמהם, שנאמר (תהלים פב, א): "אלוהים ניצב בעדת א-ל". ואמנם גם כשאחד מישראל מתפלל או לומד השכינה שורה עימו, אלא שיש מדרגות בזה, והמדרגה הגבוהה היא כאשר עשרה מישראל עוסקים בדבר שבקדושה, שאז הקדושה מתגלה בעולם (עיין ברכות ו, א). ועל פי זה תקנו חכמים, שכל הדברים שבקדושה יאמרו במניין של עשרה. בין הדברים שבקדושה הם: חזרת הש"ץ, ברכת כהנים, ברכו, קדיש וקריאת התורה (מגילה כג, ב).

התפילה עם הציבור מתקבלת - אמרו חכמים שהתפילה שאדם מתפלל עם הציבור מתקבלת, שנאמר (תהלים נה, יט): "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי". ואפילו אם לא כיוונו כל כך בתפילתם, אין הקב"ה מואס בתפילתם של רבים (ברכות ח, א). ואף שכל תפילה שנאמרת בעשרה חשובה יותר ומתקבלת, עיקר התפילה בציבור הוא שעשרה מישראל יתפללו ביחד תפילת שמונה עשרה.

נמצא אם כן שיש שתי מעלות במניין: האחת, במניין אפשר לומר את כל אותם דברים שבקדושה שתקנו חכמים לומר במניין; השנייה, בזכות המניין התפילה מתקבלת.

מעלת העשרה הראשונים - וכיוון שעל ידי המניין השכינה שורה, ראוי לכל אדם להשתדל להיות מהעשרה הראשונים, שעל ידם השכינה שורה. ואם אינו יכול להגיע בין העשרה הראשונים לתפילת שחרית, ישתדל להיות בין העשרה הראשונים לתפילת מנחה או מעריב (שו"ע או"ח צ, יד; בא"ח מקץ א).

*15*

ב - טעם למעלת התפילה במניין

במבט ראשון עלול אדם לחשוב כי התפילה שיתפלל ביחידות, תהיה עמוקה ומרגשת יותר, ותבטא יותר את אישיותו וצרכיו המיוחדים. אבל למרות החשיבות שבחוויה הפרטית, עיקר מגמתנו בעולם לקדש שם שמיים, ולקשר את כל העולם על כל מרכיביו לשורשו הרוחני, ולשם כך אנחנו צריכים לפעול מתוך הכלל ולמען הכלל. הדבר בא לידי ביטוי גם בתפילה במניין. וכן בנוסח התפילה אנחנו מבקשים בעד הכלל: "רפאינו ונרפא", "ברך עלינו את השנה הזאת", "תקע בשופר גדול לחרותינו ושא נס לקבץ גלויותינו", "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", וכן כל הברכות שבתפילת שמונה עשרה.

קדושת הכלל בישראל - זהו עניינו המיוחד של עם ישראל, שהוא מסוגל לגלות את הקדושה בציבור. בין הגויים ישנם צדיקים גדולים, אבל הם אנשים פרטיים, שהשפעתם פרטית. קדושת הכלל מתגלה בעם ישראל בלבד, ולכן עם ישראל קיבל את התורה והוא שיכול לבנות את בית המקדש שעל ידו מתגלה האור האלוקי בעולם. ואף עשרה מישראל שמתכנסים לדבר שבקדושה מגלים במידה מסוימת את קדושת כלל ישראל.

תפילות אישיות לאחר תפילת הכלל - ומתוך כך, אם יבוא אדם שמתפלל במניין וקשור לציבור ומצטער בצערו ומבקש את טובתו, וירצה להוסיף ולהתפלל ביחידות תפילות אישיות היוצאות מן הלב, הרי זה משובח, הואיל וכל תפילותיו הפרטיות מקושרות לכלל.

ג - מהי תפילה במניין

מדרגות בתפילה במניין - עיקר התפילה במניין הוא שיתפלל אדם עם עשרה יהודים תפילת שמונה עשרה. ומי שלא הספיק להתפלל עם הציבור בלחש יצטרף בתפילתו לחזרת הש"ץ, ואף תפילה זו תחשב לו כתפילה במניין לדעת רוב הפוסקים.

גם מי שהגיע לבית הכנסת מאוחר, אם יתפלל עמידה בעוד שהציבור עוסק באמירת פרקי התפילה, כדוגמת 'עלינו לשבח', אף שאינו נחשב כמתפלל

*16*

במניין, תהיה לו בזה מעלה מסוימת, שיתפלל במקום שבו עשרה יהודים עוסקים בשירות ותשבחות. ואם הוא מתפלל עמידה של שחרית בעת שהציבור מתפלל מוסף, נחשב כמתפלל במניין (צל"ח ברכות ו, א; מ"ב צ, ל).

שעה שהציבור מתפלל - מי שאינו יכול להגיע לבית הכנסת, ישתדל לכוון את זמן תפילתו לשעה שהציבור מתפללים, ובזה ישתף עצמו במידת מה בתפילתם, ועל ידי כך תתקבל תפילתו, שהשעה שבה הציבור מתפללים היא עת רצון (ברכות ח, א; שו"ע צ, ט). לכתחילה יכוון עצמו להתפלל עם ציבור מסוים שהוא יודע את זמן תפילתו. ואם אינו יודע זמן של ציבור מסוים, יכוון את דעתו להתפלל עם איזה מניין שיהיה, שכן מן הסתם בכל שעה שיתפלל ישנו בעולם איזה שהוא מניין שעומד בתפילה.

ד - מידת החיוב של התפילה במניין

עד היכן צריך ללכת למניין? - מצווה מדברי חכמים להתפלל במניין, וחייבו אדם לטרוח וללכת למניין אפילו אם הוא רחוק מביתו כשיעור מהלך מיל (קרוב לקילומטר), שהוא כשמונה עשרה דקות (מ"ב צ, נב). ואם הוא נמצא בדרכו, אם תוך מהלך של שבעים ושתיים דקות (כשיעור מהלך ארבעה מיל) הוא עתיד להגיע למקום שיש בו מניין, אף שתכנן לעצור למנוחה, עליו להמשיך בדרכו כדי להתפלל במניין. אבל אם מקום המניין נמצא שלא בדרכו, אזי עד שיעור מהלך שמונה עשרה דקות עליו לנטות מדרכו כדי להתפלל במניין (שו"ע צ, טז).

עד היכן צריך לנסוע למניין? - מי שרגיל לנסוע במכונית, יש אומרים שעליו לנסוע למניין עד מרחק נסיעה האורכת שמונה עשרה דקות, וכן מי שנמצא בנסיעה ויודע שתוך שבעים ושתיים דקות הוא עתיד להגיע למקום שיש בו מניין, עליו להמשיך לנסוע עד המניין. ויש אומרים שגם מי שרגיל לנסוע במכונית, אינו חייב לנסוע יותר ממרחק מיל. וטוב להחמיר, והרוצה להקל יש לו על מי לסמוך.

מתי מותר להתפלל ביחיד? - מי שנצרך לטפל בדחיפות בשמירת עסקיו או רכושו, ואם לא יעשה כן, יפסיד ממון, מותר לו להתפלל ביחיד כדי למנוע מעצמו הפסד. אבל הסוחרים ובעלי המלאכה, צריכים להפסיק ממלאכתם כדי להתפלל במניין, למרות

*17*

שבזמן הליכתם לתפילה במניין לא יוכלו להמשיך לעבוד ולהרוויח. ורק אם אירעה להם תקלה שאם לא יטפלו בה יפסידו כסף רב, באותה הפעם הם רשאים להתפלל ביחיד (מ"ב צ, כט).

הנצרך לנסוע לשם סידורים דחופים או לטיפול רפואי, ואם יתפלל במניין לא יוכל להספיק להגיע למחוז חפצו בזמן, כיוון שיש לו מזה הפסד, רשאי להתפלל ביחידות.

ה - סדרי עדיפויות ביחס לתפילה במניין

אדם שקשה לו לכוון בעת שהוא מתפלל בציבור, וביחידות הוא מצליח לכוון יותר. כל זמן שבתפילה בציבור הוא מצליח לכוון את הכוונה הבסיסית שעל ידה הוא יוצא ידי חובה, עליו להתפלל במניין. כלומר כל זמן שהוא יכול לכוון בציבור בברכה הראשונה של שמונה עשרה - עליו להתפלל במניין (אג"מ או"ח ג, ז). מה עוד שבדרך כלל לטווח ארוך הקביעות שבתפילה עם הציבור מחזקת את הכוונה ואת השייכות לדברים שבקדושה.

תלמיד חכם שתורתו אומנותו - גם תלמיד חכם שתורתו אומנותו, שההליכה לבית הכנסת לתפילה במניין גורמת לו ביטול תורה, צריך ללכת להתפלל במניין. ואמנם מעיקר הדין היה יכול להתפלל ביחיד, מכל מקום כיוון שיש חשש שיהיו אנשים שילמדו ממנו להקל ראש בתפילה בציבור, עליו להקפיד להתפלל בציבור. ורק לעיתים נדירות, כשהוא באמצע לימוד חשוב, וההליכה למניין תפגע מאוד בלימודו, רשאי להקל להתפלל ביחידות (עפ"י רמ"א צ, יח).

המלמד תורה לאחרים, ואין לו אפשרות להתפלל במניין וגם לקיים את שיעורו, מוטב שיתפלל ביחידות ולא יבטל את שיעורו, שתלמוד תורה של רבים דוחה תפילה במניין (מ"ב צ, נו).

עדיף להתפלל בציבור מאשר להשתתף בסעודת ברית מילה (כה"ח צ, סז). אמנם במקרה שבעל השמחה עלול להפגע אם לא יבוא, כדי למנוע פירוד לבבות ביניהם, מוטב שיתפלל ביחיד וישתתף בסעודת המצווה.

*18*

מי שיש לפניו שתי אפשרויות, להתפלל ביחידות 'ותיקין' (עם הנץ החמה), או להתפלל אח"כ במניין - לדעת רוב הפוסקים עדיף שיתפלל במניין (ועיין בהמשך יא, ט).

ו - מי מצטרף למניין

מניין הוא צירוף של עשרה יהודים זכרים שיש בהם דעת ואחריות להצטרף לדבר שבקדושה. אבל קטן שאין בו כל כך דעת ואחריות, אינו מצטרף למניין. ומשעה שנתחייב במצוות (בר מצווה), הרי הוא מצטרף למניין.

קטן - יש מהראשונים שסוברים שבשעת הדחק תשעה מבוגרים יכולים לצרף עמהם למניין קטן שמחזיק בידו חומש. ולדעת רוב הפוסקים, גם בשעת הדחק אין לצרפו למניין, וכן המנהג. ובמקום שאם לא יצרפוהו יתבטל המניין ועלול הדבר לגרום לחלק מחברי המניין או בניהם להתרחק מהיהדות - מצרפים אותו למניין.

שוטה שאין בו דעת, כגון שפושט את בגדיו ומאבדם - אינו מצטרף למניין. ומי שלפעמים מאבד את שפיות דעתו ולפעמים חוזר לשפיותו, בעת שהוא מאבד את שפיות דעתו - אינו מצטרף למניין, וכשחוזר לשפיותו - מצטרף (חגיגה ג, ב; באו"ה נה, ח). וכן שיכור כלוט שאינו יודע מה שנעשה איתו - אינו מצטרף למניין. ולכתחילה טוב שלא לצרף למניין גם שיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך (כה"ח נה, יד; עוד עיין בהמשך ה, יא).

חרש-אילם, כיוון שאין לו דרך להתקשר אל העולם, אמרו חכמים שדינו כשוטה לכל דבר, ופטור מן המצוות, וממילא אינו מצטרף למניין (חגיגה ב, ב; שו"ע נה, ח).

*19*

וחרש-אילם שלימדוהו לתקשר עם סביבתו בשפת הסימנים או על ידי קריאה וכתיבה, נחלקו הפוסקים אם דינו השתנה. וכיוון שדין ההצטרפות למניין הוא מדברי חכמים, הלכה כדברי המקילים, ואפשר לצרפו למניין. (1 - במניין כזה עדיף שלא לומר חזרת הש"ץ, שיש לחוש לסוברים שאם אין תשעה עונים קרוב להיות ברכותיו לבטלה).

ז - האם העומד בתפילה מצטרף למניין

אין צורך שכל העשרה יוכלו להשתתף בפועל באמירת הדברים שבקדושה, אלא גם כאשר מקצת מהמשתתפים אינם יכולים לענות אחר החזן, הרי הם משלימים למניין. למשל, אם מיעוטם עדיין לא סיימו תפילת עמידה של ערבית, אף שאינם יכולים לענות על הקדיש וברכו, כיוון שיש שם עשרה מישראל - השכינה שורה ביניהם, וממילא אפשר לומר דברים שבקדושה. וכן חרש שאינו שומע את החזן, או אילם שאינו יכול לענות אחריו, הרי הוא משלים למניין. ובלבד שיהיו שם לפחות חמישה שיענו אחר החזן, שביחד עם החזן יהיו רוב מניין.

מי מצטרף למניין לחזרת הש"ץ? - לדעת כמה מגדולי האחרונים, דין זה שגם מי שאינו יכול לענות מצטרף למניין אמור לגבי קדיש ושאר דברים שבקדושה, אבל לחזרת הש"ץ צריך שיהיו תשעה שיענו בפועל אמן אחר שליח הציבור, שאם לא כן יהיו ברכותיו לבטלה (שועה"ר נה, ז; בא"ח ויחי ו). אולם לדעת הרבה פוסקים, אכן לכתחילה צריך שתשעה יענו אמן אחר חזרת הש"ץ, אבל מצד הדין, גם אלו שאינם עונים אמן מצטרפים למניין, ולכן החזן רשאי להתחיל בחזרת הש"ץ גם כאשר עוד אין תשעה שסיימו את התפילה. וכן מותר לומר חזרת הש"ץ במניין שקלי הדעת שבו רגילים לפטפט בשעת חזרת הש"ץ, עד שיש חשש שלא יהיו תשעה שיענו אמן אחר ברכותיו, מפני שבדיעבד גם אלו שאינם עונים מצטרפים למניין (מ"א, א"ר).

*20*

כדי לצאת מן הספק, במקום שרבים מפטפטים ויש חשש שלא יהיו תשעה שיענו אמן אחר חזרת הש"ץ, יתנה החזן בליבו, שאם הדין כסוברים שצריך תשעה עונים, אזי חזרת הש"ץ שלו תהיה תפילת נדבה, וכיוון שרשאי אדם להתפלל תפילת נדבה, ממילא לכל הדעות לא יהיו ברכותיו לבטלה (מ"ב קכד, יט).

ח - צירוף חילוני למניין

יהודי שעבר עבירות, כגון שאכל מאכלים אסורים או נאף או עבר על שאר עבירות שבתורה - מצטרף למניין. כי למרות שחטא, בפנימיותו הוא ודאי רוצה להיות שותף למגמות הקדושות של עם ישראל, וכפי שאמרו חכמים (סנהדרין מד, א): "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא". אבל החוטא להכעיס, כיוון שהראה בעצמו שאינו שייך לתורה ולישראל - אינו מצטרף למניין (מ"ב נה, מו-מז).

מחלל שבת בפרהסיא - לדעת כמה פוסקים, מחלל שבת בפרהסיא, אפילו אם עושה זאת להנאתו, הרי הוא כעובד עבודה זרה ואינו מצטרף למניין (מ"ב נה, מו). אבל בדורות האחרונים, הורו למעשה כמה מגדולי הפוסקים, שאם מחלל השבת רוצה להצטרף למניין - מצרפים אותו. וזאת משום שכיום מעמד מחלל השבת שונה. בעבר, כשכל ישראל שמרו את השבת, כל מי שהעיז לחללה בפרהסיא, אפילו אם עשה זאת לשם הנאתו, התריס בזה התרסה נוראה כנגד כלל ישראל, ולכן החשיבוהו כעובר עבירות להכעיס שהוציא את עצמו מן הכלל. אבל בדורות האחרונים, שלדאבון ליבנו שמירת השבת נפרצה אצל רבים מישראל, אין השבת מדד למידת הזדהותו של היהודי עם מורשתו, ולכן אם הוא עצמו רוצה להצטרף למניין - אפשר לצרפו. אבל אין ראוי למנותו חזן.

ט - כיצד מצטרפים למניין

כפי שלמדנו מניין הוא צירוף של עשרה יהודים זכרים שיש בהם דעת. וכדי שיצטרפו עליהם לשהות במקום אחד, אבל אם תשעה בבית הכנסת ואחד

*21*

מחוץ לבית הכנסת או בחדר הסמוך לבית הכנסת - אינם מצטרפים למניין. ואם זה שמחוץ לבית הכנסת עומד ליד הדלת או החלון, ומראה להם את פניו - לדעת רוב הפוסקים הוא מצטרף למניין, מפני שקשר העין שביניהם מצרפם. ואין צריך שכולם יראוהו אלא די שמקצתם יוכלו לראותו. ויש אומרים שהראייה אינה יכולה לצרף למניין, ורק אם יכניס את ראשו לחלל החלון, יחשב כנמצא עמהם ויצטרף למניין. לכתחילה יש להחמיר, ובשעת הדחק כשאינו יכול להכנס פנימה, אפשר לסמוך על דעת רוב הפוסקים שמקילים לצרפו כשמראה להם את פניו. (2 - המ"ב נה, נב, כותב לעיקר כדעה המקילה, ולכן מי שמתפלל בעזרת נשים, אם מראה את פניו מצטרף למניין. אלא שלכתחילה כתב שטוב לחוש לדעה המחמירה, ולכן מוטב שיכנס לבית הכנסת כדי להשלים מניין. ובכל אופן, אם יש כבר מניין בבית הכנסת, המתפלל בעזרת נשים נחשב מתפלל במניין, הואיל ועזרת נשים נגררת אחר בית הכנסת).

חדר טפל לבית הכנסת - ומי שאינו מראה את פניו למתפללים בבית הכנסת אבל הוא נמצא בחדר הטפל לבית הכנסת, אף שאינו משלים למניין, אם כבר יש מניין בלעדיו, כשהוא מתפלל עמהם הוא נחשב כמתפלל במניין.

עשרה שעומדים בשדה, כל זמן שהם רואים ושומעים זה את זה מצטרפים למניין (מנח"י ב, מד).

הנמצא בביתו שליד בית הכנסת - כשיש מניין של עשרה בתוך בית הכנסת, כל השומע את החזן, יכול לענות אחריו. למשל, חולה הרתוק למיטתו ששומע את תפילת הציבור מביתו, אף על פי שאינו נחשב כמתפלל במניין, מכל מקום הוא יכול לענות אחר החזן אמן. שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסיקה בין אחד מישראל לבין השכינה השורה עם המניין (שו"ע נה, כ). וכן אם ישמע מבית הכנסת תקיעת שופר או קריאת המגילה, יכול לכוון דעתו ולקיים את המצווה בשמיעתו.

השומע חזן בשידור חי דרך הרדיו או הטלוויזיה, יכול לענות אחריו אמן, אבל אם שמע דרך הרדיו או הטלוויזיה מקרא מגילה, אינו יכול לצאת ידי חובתו, מפני שאינו שומע את קול החזן עצמו.

*22*

ארבע מדרגות - נמצא אם כן שישנן ארבע מדרגות בהצטרפות לדברים שבקדושה. א) כאשר נמצא עמהם באותו מקום או שמראה להם את פניו (לרוב הפוסקים), משלים למניין. ב) הנמצא בחדר הטפל לבית הכנסת ואינו מראה את פניו למתפללים, אינו משלים למניין, אבל אם יש מניין בלעדיו הרי הוא נחשב כמתפלל במניין. ג) הנמצא בחדר אחר או מחוץ לבית הכנסת, אינו נחשב כמתפלל במניין, אבל יכול לצאת ידי חובתו בשמיעת החזן. ד) השומע את החזן דרך הרדיו, יכול לענות אמן אחריו, אבל אינו יכול לצאת בשמיעתו ידי חובה.

י - מניין שנתמעט

התחילו לומר קדיש במניין, ויצאו חלקם, אם נותר שם רוב מניין, כלומר לפחות ששה יחד עם החזן, מסיימים את הקדיש. וכן הדין בכל דבר שצריכים לאומרו במניין, שאם התחילו לאומרו בעשרה ונותר שם רוב מניין, מסיימים את הדבר שהתחילו בו, אבל אין מתחילים דבר חדש (שו"ע נה, ב). ואסור לצאת ולפרק את המניין באמצע דבר שבקדושה, אבל לפני שמתחילים את החלק הבא, בשעת הצורך מותר לצאת.

ואם התחילו חזרת הש"ץ במניין, ויצאו חלקם, אם נותר שם רוב מניין, אומרים קדושה ומסיימים את כל חזרת הש"ץ. אבל ברכת כהנים אין אומרים, מפני שהיא מצווה בפני עצמה. ולגבי קדיש תתקבל שלאחר התפילה נחלקו. למנהג ספרד, אין אומרים אותו, הואיל והוא עומד בפני עצמו. ולמנהג אשכנז, כיוון שמבקשים בו על התפילה שתתקבל, הוא נחשב כסיום התפילה; לפיכך בשחרית ומנחה, אם היו עשרה בתחילת חזרת הש"ץ, יאמרו קדיש תתקבל. (ובשחרית יאמרו גם חצי קדיש שלפני 'אשרי'). ובערבית, אם היה מניין בתחילת התפילה בלחש, יאמרו קדיש תתקבל (שו"ע נה, ג, ומ"ב שם).

*23*

ח - נטילת ידיים שחרית

א - נטילת ידיים של שחרית

תקנו חכמים ליטול ידיים בכל בוקר, ולברך: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים".

על ידי הידיים האדם מסוגל לפעול בעולם, על ידן הוא לוקח ומקבל, נושא ונותן, משתמש בחפציו השונים ומטפל בגופו. אולם יחד עם ערכן הרב והשימושי, הידיים הן גם אלו שיורדות ומתפלשות בכל עסקי העולם הזה, ויותר מכל אבר אחר הן נוטות להתלכלך ולהזדהם. וכשצריך להתעלות ולפרוש מעט מהצד הנמוך של העולם, כדי לעסוק בעניינים שבקדושה, נוטלים ידיים. זאת הכוונה הכללית של נטילת ידיים, ובכללה גם נטילת ידיים שחרית.

ידים עסקניות או בריאה חדשה - נחלקו הראשונים בשאלה כלפי מה בדיוק מכוונת הנטילה בשחרית.

לדעת הרא"ש, הואיל והידיים עסקניות הן, קרוב לוודאי שבמשך השינה נגעו במקומות המכוסים שבגוף, וכדי לטהרן לקראת תפילת שחרית תקנו חכמים ליטול ידיים.

ולרשב"א, בכל בוקר נעשה האדם כמי שנברא מחדש, שנאמר (איכה ג, כג): "חדשים לבקרים רבה אמונתך". אדם הולך לישון עייף, ומוסר את נשמתו לבוראו, ובבוקר קם עם כוחות מחודשים. את הבריאה המחודשת הזו יש לקדש ולייחד לעבודת ה' על ידי נטילת הידיים בשחרית.

במילים אחרות, לדעת הרא"ש נטילת ידיים של שחרית מהווה הכנה לתפילה, ואילו לרשב"א נטילה זו מהווה הכנה והתקדשות לתפילה ולעבודת ה' שבכל היום.

מי שהיה ער כל הלילה - נחלקו הפוסקים בדינו של מי שהיה ער כל הלילה. יש אומרים שהואיל ולא ישן, לא תקנו לו חכמים ברכה בבוקר, ולכן יטול ידיים לפני התפילה בלי ברכה. וכך הוא מנהג ספרדים. ויש אומרים שעל עצם היום החדש ראוי ליטול

*24*

ידיים עם ברכה, אלא שהואיל ויש סוברים שרק על נקיון הידיים לקראת התפילה מברכים (רא"ש), לכן טוב שיתפנה לפני התפילה ובתוך כך יגע במקומות המכוסים שבגופו, ועל ידי כך יוכל ליטול ידיים עם ברכה. וכך הוא מנהג אשכנזים. (עיין בהמשך ח, ד; ט, ה-ו, בדין הנשאר ער כל הלילה או הקם באמצע הלילה, לעניין ברכות השחר וענט"י).

ב - רוח-רעה

בנוסף לטעמים שלמדנו, אמרו חכמים (שבת קח, ב), שיש להיזהר לפני הנטילה שהידיים לא יגעו בפה, בחוטם, בעין ובאוזן, מפני שרוח-רעה שורה על הידיים לאחר השינה, והיא עלולה להזיק לאותם האיברים. ורק לאחר שיטול האדם את ידיו שלוש פעמים לסירוגין, תסתלק אותה רוח-רעה מידיו, ושוב אין סכנה אם יגע בידיו באחד מפתחי גופו.

צורת הנטילה להסרת רוח רעה - ואף שעיקר טעם הנטילה כדי להתכונן ולהתקדש לקראת תפילת שחרית ועבודת היום החדש, ועל כך תקנו חכמים לברך 'על נטילת ידיים'; מכל מקום אנו חוששים גם לאותה רוח-רעה, וכדי להסירה צריך להקפיד ליטול את הידיים שלוש פעמים לסירוגין. דהיינו, קודם יטול את יד ימין, ואחר כך את שמאל, ושוב ימין ושמאל, ועוד פעם ימין ושמאל, נמצא שנטל שלוש פעמים כל יד לסירוגין.

סכנת הרוח הרעה - וכן יש להקפיד שלא לנגוע לפני הנטילה באותם האיברים שיש בהם פתח כלפי פנים הגוף, כמו הפה, האף, האוזניים והעיניים (שו"ע או"ח ד, ג-ד; מ"ב יג). כמו כן צריך להיזהר שלא לנגוע באוכל או משקה לפני הנטילה (מ"ב ד, יד).

ביאור הזוהר - טעם העניין מבואר בקבלה (עי' זוהר ח"א קפד, ב), שבלילה, בעת שהאדם נרדם ונשאר דומם ללא מחשבה ומעשה, טועם כל אדם טעם של מיתה, ואז שורה עליו רוח של טומאה. וזהו שאמרו חז"ל (ברכות נז, ב), שהשינה היא אחד חלקי שישים ממיתה. עיקר מעלת האדם ביכולתו לחשוב, להרגיש ולפעול, למען תיקונו של עולם. ובעת השינה, כשהחידלון מתפשט בו, הוא מאבד במידה מסוימת את צלם האלוקים שבו, וממילא רוח הטומאה שורה עליו. ובעת שהוא

*25*

מתעורר משנתו ותודעתו חוזרת אליו, רוח הטומאה מסתלקת מכל גופו, ורק בקצה, דהיינו בידיים, נשארת רוח-טומאה. ועל ידי נטילת הידיים שלוש פעמים לסירוגין, מסתלקת רוח הטומאה גם מהן. וכדי לבטלה באופן השלם, יש להקדים בכל סדר הנטילה את יד ימין הרומזת למידת החסד. ולכן לוקחים תחילה את הנטלה עם המים ביד ימין, וכדי ליטול תחילה את יד ימין, מעבירים את הנטלה ליד שמאל, וכך נוטלים תחילה את ימין ואח"כ את שמאל, וחוזר חלילה עד שלוש פעמים כל יד (עי' כה"ח ד, יב).

הנזק הרוחני - יש שפירשו שעיקר הנזק של רוח-רעה זו הוא לכוחות הרוחניים שבאדם; שאם יגע בעין ובאוזן לפני הנטילה, כח הראייה והשמיעה הפנימיים שלו יפגעו, ויהיה באותו יום כעיוור וחרש בענייני התורה והאמונה. וכן אם יגע בפה ובחוטם, יפגע בכוח הרוחני של האכילה וההרחה (כף החיים ד, יט, עפ"י סולת בלולה).

ג - רוח-רעה בזמננו

המחמירים שלא ללכת ד' אמות לפני הנטילה - על פי דברי הזוהר והמקובלים, יש ליטול ידיים סמוך למיטה, כדי שלא ישהה אדם על עצמו את רוח הטומאה. וכן הזהירו שלא ללכת יותר מארבע אמות לפני נטילת הידיים של שחרית. ולכן צריך להכין מים לפני השינה, ולהניחם ליד המיטה, כדי שמיד עם הקימה יוכל ליטול את ידיו (שע"ת א, ב). ויש שהקלו בזה משום שלדעתם כל הבית נחשב כארבע אמות, וכל זמן שהוא אינו צריך לצאת מהבית יותר ממרחק של ארבע אמות כדי ליטול את ידיו, אינו נחשב כמי שמשהה על עצמו רוח טומאה (שו"ת שבות יעקב ג, א).

הסוברים שרוח רעה זו בטלה מן העולם - ויש אומרים שרוח-רעה זו בטלה מהעולם. בתוספות (יומא עז, ב) מובאת דעה, שאין אותה רוח-רעה שורה באלו המלכויות (ארצות אשכנז). ובעל ה'לחם-משנה' כתב שמשמע מדברי הרמב"ם שאינו חושש לרוח הרעה שנזכרה בתלמוד (שביתת העשור ג, ב). גם המהרש"ל, שחי לפני כארבע מאות שנה, והיה אחד מגדולי הפוסקים באשכנז, כתב שאין רוח-רעה מצויה בינינו (יש"ש חולין ח, לא). וכך כתבו עוד כמה פוסקים.

*26*

ההבדל בין הדורות - כנראה שההבדל בין הדורות נעוץ בכך, שבדורות הראשונים הכח הנפשי, המיסטי, היה בולט וחזק יותר. הדבר התבטא מצד אחד ביכולת להגיע להישגים גבוהים ועמוקים מבחינה נפשית ורוחנית, כמו נבואה; ומאידך, בגילוי של כוחות טומאה בכישופים ועבודה זרה. במשך הזמן, הכח השכלי תפס את המקום המרכזי על חשבון הכוחות הנפשיים, ויחד עם הפסקת הנבואה גם רוחות הטומאה נחלשו ונעלמו, ובמקומן יש רוחות רעות של דעות שקריות ומזויפות.

מסירות הנפש של גר הצדק התישה את כוחה של הרוח הרעה - עוד ישנה מסורת מופלאה, הקשורה בגרף פוטוצקי, שהיה בן למשפחת אצילים בפולניה, ונשאו ליבו להצטרף לעם ישראל ולהתגייר. וכיוון שהדבר היה אסור באותם הימים, התגייר בסתר ועסק בתורה. לבסוף תפסוהו הנוצרים והציעו בפניו שתי אפשרויות: לחזור לנצרות או להשרף חי. גר הצדק בחר למות בשריפה ולקדש שם שמים ברבים. באותה שעה אמר הגאון מווילנא, שרוח הטומאה איבדה מכוחה, ובעיקר ניכר הדבר ברוח הטומאה של שחרית. ולכן תלמידי הגאון מווילנא אינם מקפידים שלא ללכת יותר מארבע אמות לפני הנטילה.

הלכה למעשה - למעשה: לדעת החיד"א, 'משנה-ברורה' (א, ב) ו'בן-איש-חי', יש להקפיד שלא ללכת יותר מארבע אמות לפני הנטילה. לעומתם ישנם פוסקים שמקילים בזה, או משום שכל הבית נחשב כארבע אמות, או משום שכיום רוח הטומאה שעל הידיים בטלה (עי' בירור הלכה ד, א, אוצרות יוסף ב). וכך הוא המנהג הרווח. אולם גם לדעת הסוברים שאין אותה רוח-רעה מצויה כל כך אצלנו, נוהגים להקפיד בכל מה שנזכר בתלמוד, היינו ליטול ידיים שלוש פעמים, ולא לנגוע בפתחי הגוף לפני הנטילה.

ד - זמן ברכת 'על נטילת ידיים'

ברכה לאחר הנטילה ולפני הניגוב - הזמן הנכון לברך את ברכת 'על נטילת ידיים' הוא מיד לאחר הנטילה ולפני הניגוב. ואמנם הכלל הוא, שבכל ברכות המצוות יש להקדים את הברכה לעשיית המצווה, ולכן מברכים על הנחת התפילין לפני קשירתם, וכן מברכים

*27*

על המזוזה לפני קביעתה. אולם לגבי ברכת 'על נטילת ידיים' הדין שונה, משום שאין ראוי לברך את הברכה בעוד שהידיים אינן נקיות, ולכן הברכה נדחית עד לאחר הנטילה. אבל בכל אופן, אין להרחיק את הברכה ממעשה המצווה, ולכן מיד לאחר הנטילה, עוד לפני ניגוב הידיים, יש לומר את הברכה.

מברכים על הנטילה הסמוכה לתפילה - בפועל, אין רגילים לברך מיד עם הנטילה הראשונה שלאחר השינה, זאת מפני שבדרך כלל אנשים צריכים להתפנות לאחר השינה, ואין ראוי לברך ברכה בשעה שאדם צריך לנקביו. ועוד שלדעת הרא"ש, עיקר הנטילה נועדה להכנה לתפילה, וממילא צריך לברך על הנטילה הסמוכה לתפילה. ולכן לאחר ההתפנות נוטלים שוב את הידיים, ומברכים את הברכה לפני הניגוב. ואדם שאינו צריך לנקביו בבוקר, יברך את הברכה בנטילה הסמוכה לקימה (שו"ע או"ח ו, ב; מ"ב ד, ד).

הקם משנתו זמן רב לפני התפילה - הקם משנתו זמן רב לפני שיתפלל, ויודע בוודאות שעד התפילה יצטרך שוב להתפנות לגדולים, יש ספק מתי ראוי שיברך על נטילת ידיים. לרשב"א הסובר שהנטילה לכבוד היום החדש, עדיף שיברך סמוך לקימתו מהשינה; ולרא"ש הסובר שהנטילה נתקנה כהכנה לתפילה, עדיף שיברך על הנטילה הסמוכה לתפילה. והעצה לזה, שיאמר מיד לאחר הנטילה הסמוכה לקימה את ברכות השחר, ואזי הברכות יחשבו במידה מסוימת להתחלת התפילה, והנטילה כהכנה להם, וכך גם לדעת הרא"ש אפשר יהיה לברך על הנטילה שסמוכה לקימה. והרוצה לדחות את הברכה לנטילה שיטול לאחר שיתפנה שוב לפני התפילה - רשאי.

הקם באמצע הלילה - מי שקם באמצע הלילה ומתכוון להיות ער זמן ממושך ואח"כ לחזור לישון עד התפילה, לכל הדעות יטול בקימה הראשונה את ידיו בלא ברכה, ואחר הקימה השנייה יטול את ידיו בברכה, מפני שהיא הקימה הסמוכה לתפילה. (לגבי ברכות השחר עיין ט, ה, שעדיף לברך אחר הקימה העיקרית ובתנאי שתהיה אחר חצות).

*28*

ה - נטילת ידיים לאחר שינה ביום ולניעור בלילה

האם הלילה או השינה גורמים את הרוח הרעה? - נתעורר ספק בשאלה, מה הגורם העיקרי לשרייתה של הרוח-הרעה על הידיים: האם השינה, שבה תודעתו של האדם מסתלקת והאדם נשאר מוטל ללא יכולת פעולה, ולפי זה גם הישן ביום - צריך ליטול ידיו שלוש פעמים כדי להסיר את הרוח-הרעה. או שהלילה החשוך, שבו העולם כולו עוצר מפעילותו, גורם לשריית הרוח-הרעה, ולכן גם מי שהיה ער כל הלילה צריך ליטול ידיו שלוש פעמים.

א' שינת קבע בלילה - למעשה, כאשר שני הגורמים מצטרפים יחד, ואדם ישן בלילה שינת קבע (כחצי שעה), הרוח-הרעה שורה במלא תוקפה, וצריך מיד לאחר הקימה להזדרז ליטול את הידיים שלוש פעמים, ולא לנגוע לפני כן בפתחי הגוף ובמאכלים. (אמנם את הברכה על הנטילה מברכים על הקימה שלפני תפילת שחרית, כמבואר בהלכה הקודמת).

ב' שינת קבע ביום - דרגה פחות מזה, כאשר אדם ישן ביום שינת קבע, שאף שהרוח הרעה אינה שורה עליו במלואה, מכל מקום ראוי שיחמיר ליטול ידיים שלוש פעמים לסירוגין, אבל אין צריך להזדרז בזה, ואין איסור לנגוע לפני כן בפתחי הגוף.

ג' ער כל הלילה - דרגה פחות מזה כאשר אדם נשאר ער כל הלילה, שיש סוברים שאולי עצם הלילה וסיומו גורם לרוח רעה שתשרה על ידיו, ולכן טוב שלאחר שיעלה השחר יטול ידיו שלוש פעמים. וכן אדם שקם באמצע הלילה וכבר נטל ידיו שלוש פעמים, טוב שיחזור ויטול את ידיו שלוש פעמים לסירוגין אחר שיעלה השחר.

*29*

ו - קימה באמצע הלילה לתינוק או לצורך אחר

הורים שקמים באמצע הלילה לכסות את ילדם - הורים הקמים משנתם באמצע הלילה, כדי לכסות את בנם או לתת מוצץ בפיו, אינם חייבים ליטול ידיים לפני כן. מפני שבכיסוי התינוק או בנתינת מוצץ לפיו אין צורך שייגעו בידיהם בפיו או באחד מפתחי גופו.

קמים להאכיל אותו או להחליף לו חיתול - אבל הקמים כדי להכין לתינוק אוכל, או להחליף לו חיתול, רצוי שייטלו את ידיהם לפני כן, כדי שלא יגעו במאכלים או באחד מפתחי גופו בידיים לא נטולות. וכן אשה שמתעוררת באמצע הלילה להניק את בנה, רצוי שתיטול ידיים לפני כן. ואם קשה לה ללכת ליטול ידיים, רשאית לסמוך על דעות המקילים שאינם מחייבים נטילה לקמים באמצע הלילה (אשל אברהם בוטשאטש ד, א, ועיין בהלכה ג' שיש אומרים שאין כיום רוח רעה). ובכל אופן, לכל הדעות, אין לברך על נטילה שבאמצע הלילה, מפני שחכמים תקנו לברך רק על הנטילה בבוקר, שהיא המכינה אותנו לקראת התפילה ולקראת היום החדש.

הקם כדי לשתות או להתפנות - הקם באמצע הלילה משנתו כדי לשתות דבר מה, לכתחילה טוב שייטול את ידיו שלוש פעמים לפני שיברך 'שהכל'. וכן הקם באמצע הלילה משנתו כדי להתפנות לגדולים, טוב שייטול תחילה את ידיו שלוש פעמים כדי שיוכל לנגוע בפתחי גופו בלא חשש. ואם ירצה יוכל להתפנות בלא ליטול ידיים, כדעת הסוברים שרק אחר הקימה בבוקר צריך להקפיד ליטול ידיים שלוש פעמים. ולאחר שיתפנה ירחץ את ידיו כדי לברך יאשר יצר', ואם אין לו מים, ינקה ידיו על ידי שפשוף בבגדו ויברך (שו"ע ד, כב).

ז - מאכלים שנגעו בהם לפני הנטילה

מאכלים שניתן לשוטפם - כפי שלמדנו (בהלכה ב), כיוון שלאחר השינה שורה על הידיים רוח-רעה, אסור לנגוע לפני הנטילה בדברי מאכל ומשקה. ואם יהודי שלא נטל את ידיו נגע בדברי מאכל, אם אלו מאכלים יבשים כדוגמת פירות שאפשר לשוטפם,

*30*

ידיחם במים שלוש פעמים, וכשם שנטילת ידיים שלוש פעמים לכל יד מטהרת את הידיים, כך תטהר את הפירות.

מאכלים שלא ניתן לשוטפם - ואם נגע בטעות במשקים או במאכלים שיתקלקלו בשטיפה, יש סוברים שצריך לזורקם מפני הרוח-הרעה ששורה עליהם (עוד יוסף חי תולדות ו). ולדעת רוב הפוסקים, אין בכוחה של הרוח הרעה של הידיים לפגום את המאכלים, ובדיעבד מותר לאוכלם (ח"א ב, ב; מ"ב ד, יד; ערוה"ש ד, טו). ואמנם לגבי משקה חריף כשכר, ישנם פוסקים שמחמירים, מפני חשש היזק. מכל מקום, לגבי שאר המאכלים, מוסכם על רוב הפוסקים שאין הם נפסלים בנגיעה בידיים לא נטולות (באו"ה, ד, ה, 'לא'). בנוסף לכך, למדנו (בהלכה ג) שיש סוברים שאותה רוח-רעה בטלה מהעולם, ואין יותר לחוש להיזקה. ולכן אין לזרוק ולהשחית את המאכלים שנגעו בהם בידיים לא נטולות.

קניית לחם במכולת - וכן מותר לקנות לכתחילה לחם ושאר מאכלים שמונחים על מדף בחנות, למרות שיש חשש שנגעו בהם יהודים שלא נטלו את ידיהם שחרית. שכבר למדנו שלדעת רוב הפוסקים אין המאכלים נפסלים בנגיעה של ידיים לא נטולות. בנוסף לכך, ישנו ספק אם אכן בפועל נגע במאכלים הללו אדם שלא נטל ידיו שחרית. בנוסף לכך, כמעט כל האנשים רגילים לשטוף את ידיהם בבוקר, ואמרו בשם האר"י ז"ל (עוד יוסף חי תולדות ח), שגם שטיפה של פעם אחת מועילה להתיש את כוחה של הרוח-הרעה.

ח - קטנים

המחמירים ליטול ידי התינוקות - כתבו כמה מגדולי האחרונים, שיש להקפיד שגם הילדים הקטנים, שעוד לא הגיעו לגיל חינוך, יטלו את ידיהם בבוקר. וזאת משום שהם נוגעים במאכלים, ואם לא יטלו את ידיהם, יפגמו את המאכלים ברוח-הרעה שעליהם (חיד"א, פמ"ג משב"ז ד, ז, מ"ב ד, י). ויש נוהגים מנהג חסידות, ליטול ידי תינוקות בני יומם, וכפי שכתב בספר 'בן-איש-חי' (ש"ר תולדות י), שעל ידי כך מגדלים אותם בטהרה ובקדושה.

*31*

למעשה נוהגים ליטול מגיל חינוך - אולם למעשה, רבים נהגו שלא להקפיד על התינוקות שייטלו את ידיהם שלוש פעמים לאחר קימתם מהשינה, כי לדעת כמה מגדולי האחרונים, אותה רוח-רעה שורה על הידיים רק מגיל שלוש עשרה. והטעם, שככל שהאדם יכול להתקשר יותר לקדושה, ולפעול לתיקונו של העולם, כן לעומת זאת גם רוח הטומאה מתאמצת לטמאו. ולכן אין אותה רוח-רעה שורה על ידי הגויים, מפני שאינם מחויבים במצוות. וכן לגבי ילדים, כל זמן שלא נתקדשו להתחייב במצוות, גם רוח הטומאה אינה שורה עליהם במלוא תוקפה. אלא שמצווה לחנך את הקטנים למצוות, וכיוון שהם מתחילים להתקשר למצוות הקדושות גם רוח הטומאה שורה עליהם במקצת, ולכן משעה שהגיעו לגיל חינוך והם מסוגלים להבין כיצד ליטול ידיים, מצווה לחנכם ולהרגילם בנטילה (עפ"י שועה"ר מהדו"ת ד, ב; א"א בוטשאטש ד, ג; ציץ אליעזר ח"ז ב, ד).

סיכום המנהגים - לסיכום, מצווה להרגיל את הילדים מגיל חינוך ליטול ידיהם שלוש פעמים אחר השינה, וחובה עליהם ליטול את ידיהם מגיל מצוות - שלוש עשרה לזכר ושתים עשרה לנקבה. ויש מחמירים ליטול את ידי התינוקות משעה שהם נוגעים באוכל (מ"ב ד, י). ויש מהדרים ליטול את ידי התינוקות משעת ברית המילה או אף משעת לידתם, שכבר אז מתחילה להתגלות בהם הקדושה שבסגולת ישראל (כמובא בסוגריים בשועה"ר שם, ועי' כה"ח ד, כב).

*32*

ט - ברכות השחר

א - ברכות ההודאה

ברכות רבות תקנו חכמים לומר מיד עם הקימה בבוקר, ועניינן להודות לה' על הטוב שהוא גומל לנו בכל יום. וכך מובא בתלמוד (ברכות ס, ב), כשיתעורר משנתו יודה לה', ויאמר: "אלוהי, נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה וכו', ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים"; כשישמע את קול התרנגול המבשר את בואו של היום החדש, יאמר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה"; כשיפתח את עיניו, יברך: "פוקח עוורים"; כשיפשוט את איבריו ויתיישב על מיטתו אחר שהיה אסור בכבלי השינה, יברך: "מתיר אסורים"; כשילבש את בגדיו, יברך: "מלביש ערומים"; כשיעמוד על רגליו, יברך: "זוקף כפופים"; כשיניח את רגליו על הארץ, יברך: "רוקע הארץ על המים"; כשינעל את מנעליו, יברך: "שעשה לי כל צרכי"; כשיתחיל ללכת, יברך: "המכין מצעדי גבר"; כשיחגור את חגורת מכנסיו, יברך: "אוזר ישראל בגבורה"; כשיניח על ראשו כיסוי, כובע או כיפה, יברך: "עוטר ישראל בתפארה"; כשיטול את ידיו, יברך: "על נטילת ידיים"; וכשירחץ את פניו, יברך: "המעביר חבלי שינה מעיני" וכו'. עוד תקנו שלוש ברכות הודאה מיוחדות על שבחר בנו ונתן לנו את מצוותיו, ואלו הן: "שלא עשני גוי", "שלא עשני עבד", ו"שלא עשני אשה". והנשים מברכות "שעשני כרצונו".

משמעות הברכות לחיינו - שגרת החיים שוחקת בדרך כלל את תשומת הלב שלנו לכל הטובה שהקב"ה משפיע עלינו, ובעקבות כפיות הטובה הזו אף הברכה היומיומית שהקב"ה מעניק לאדם אינה משמחת אותו, וחייו נעשים משעממים וריקנים, והוא מחפש תאוות שונות להפגת צערו. כדי שלא נהיה כפויי טובה תקנו לנו חכמים את ברכות השחר, שבהם נודה לבוראנו על כל הדברים הגדולים והקטנים שעל ידם אנו יכולים לתפקד בעולם. ומתוך הכרת התודה לה', אנו

*33*

זוכים להתבונן על העולם במבט עשיר ומלא; אנו לומדים שלכל דבר בחיינו יש ערך אלוקי, ומתעורר בנו חשק לפעול טוב ביום החדש.

ב - סדר ברכות השחר

המנהג הקדום לברך את ברכות השחר במהלך הקימה - כפי שלמדנו תקנת חכמים המקורית היתה שברכות השחר ילוו את תהליך הקימה, ועל כל דבר נברך סמוך להנאתו, ועל ידי כך תהליך הקימה מהשינה מקבל משמעות עמוקה, כאשר ברכות התודה לה' מלוות כל שלב ושלב בקימה. וכך פסק הרמב"ם למעשה, לברך כל ברכה בעיתה, ויש מעולי תימן שנוהגים כמותו גם היום.

המנהג הרווח לומר את ברכות השחר ברצף וטעמיו - אולם כבר מאות שנים שנהגו ישראל לברך את כל ברכות השחר בבת אחת, בבית הכנסת או בבית לאחר שסיימו להתפנות ולהתלבש. כמה טעמים לכך. ראשית, תקנו שהחזן יאמר בקול את ברכות השחר בבית הכנסת כדי להוציא את עמי הארץ שאינם יודעים אותם בעל פה. ואף אלו שיודעים את הברכות בעל פה, יש חשש, שמא בתוך טירדת קימתם ישכחו איזו ברכה, אבל כשיאמרום מתוך הסידור בבית הכנסת, יזכרו לומר את כולן. ועוד, שרצו להדר ולברך את ברכות השחר בצורה המכובדת ביותר, כלומר בידיים נקיות ובלבוש מכובד, ולכן דחו את אמירת הברכות עד אחר סיום כל ההכנות לקראת התפילה (שו"ע מו, ב). ועוד, שישנם אנשים שקשה להם מאוד לכוון מיד בקומם מן השינה, ורק אחר שיתלבשו וירחצו את פניהם - יוכלו לומר את ברכות השחר בכוונה (סדר היום).

ג - ברכות השחר למי שלא נהנה

נחלקו גדולי הראשונים בשאלה: האם אדם שלא נהנה באופן אישי מאחת מברכות השחר יכול לאומרה? למשל, האם עיוור יכול לברך "פוקח עיוורים"?

רמב"ם: רק הנהנה מברך - לדעת הרמב"ם (תפילה ז, ט), רק מי שנהנה מאותו דבר יוכל לברך עליו. לפיכך, אדם שישן בלילה עם בגדים, כיוון שאינו מתלבש בבוקר, לא יברך

*34*

"מלביש ערומים". נכה שאינו יכול ללכת, לא יברך "המכין מצעדי גבר". משותק שלא יכול להניע את איבריו, לא יברך "מתיר אסורים" ו"זוקף כפופים". וכן נוהגים מקצת מעולי תימן. וגם בעל ה'שולחן-ערוך' (או"ח מו, ח) חשש לדעתו, ופסק שלא להזכיר את השם בברכות שלא נהנה מהן.

המנהג הרווח: כולם מברכים את כל הברכות - לעומת זאת, בעל ספר הכלבו (סימן א) כתב בשם רב נטרונאי גאון ורב עמרם גאון ושאר הגאונים, שהמנהג לומר את כל ברכות השחר על הסדר, בין שנהנה מהם ובין שלא נהנה, משום שברכות השחר נתקנו על הנאת כלל העולם. ועוד, שגם זה שאחרים נהנים מדבר מסוים מועיל באופן עקיף למי שאינו נהנה ממנו באופן ישיר. ולכן גם משותק שאינו יכול להזדקף, מברך את ה' על כך שאחרים יכולים להזדקף ולסייע לו. וכן העיוור מברך "פוקח עיוורים" על שאחרים יכולים לראות ולהראות לו את הדרך ולהכין לו את כל צרכיו. וכן פסק הרמ"א.

וכן דעת האר"י הקדוש, שכל יהודי צריך לומר את כל סדר ברכות השחר, כדי להודות לה' על הטובה הכללית שהשפיע לעולם. ובמנהגי התפילה נהגו הספרדים ללכת על פי האר"י, ולכן גם הספרדים נוהגים לומר את כל ברכות השחר על הסדר. (1 - ברכת 'שעשה לי כל צרכי' היא הודאה על הנעליים. ביום הכיפורים ותשעה באב, שבהם אסור לנעול מנעלים, נוהגים רוב הספרדים, עפ"י האר"י, שאין מברכים 'שעשה לי כל צרכי'. והאשכנזים ומקצת הספרדים, מברכים).

ד - עד מתי זמנן של ברכות השחר

הברכות שאי אפשר לברך אחרי התפילה - מי ששכח לברך ברכות השחר לפני התפילה, יכול לברכן אחר התפילה, חוץ מברכת 'על נטילת ידיים' שאינו יכול לברך אחר התפילה, מפני שהיא נתקנה כהכנה לתפילה. וכן לא יוכל לברך ברכות התורה, שכבר יצא בברכת 'אהבת עולם'. וכן לא יוכל לברך 'אלוהי נשמה', מפני שיש אומרים שכבר יצא ידי חובת אמירתה בברכת 'מחיה המתים' שבתפילת עמידה.

*35*

ולכן מי שנאלץ לדלג על ברכות השחר כדי להספיק להתפלל במניין, יקפיד לומר לכל הפחות את ברכת 'על נטילת ידיים', 'אלוהי נשמה' וברכות התורה, שאם לא יברכו תחילה לא יוכל להשלימן אחר התפילה (מ"ב נב, ב).

עד מתי זמן ברכות השחר - ועד מתי יוכל לברכן? כיוון שיש משווים את זמנן לזמן תפילה, לכתחילה ישתדל לברכן עד סוף ארבע שעות של היום, ובדיעבד עד חצות היום. אבל אם לא הספיק לאומרן עד חצות היום, יכול לאומרן כל היום, מפני שדעת רוב הפוסקים שזמנן שונה מזמן תפילת שחרית, מפני שהן ברכות הודאה על הדברים הטובים שהאדם נהנה מהם במשך כל היום, ולכן אם לא ברכן בבוקר, בדיעבד יכול לברכן כל היום.

ה - זמן ברכות השחר למי שקם באמצע הלילה

זמן ברכות השחר אחר חצות הלילה - לכתחילה יש לברך את כל ברכות השחר סמוך עד כמה שאפשר לקימה מהשינה, ואין צורך לאומרן דווקא אחר שיעלה השחר. ולכן הקם לפני עלות השחר כדי ללמוד תורה או כדי לעבוד או לכל מטרה אחרת, יאמר מיד לאחר הקימה מן השינה את ברכות השחר. אבל לפני חצות הלילה אין לברך את ברכות השחר, ולכן אדם שקם מן השינה לפני חצות, ימתין עד לאחר חצות הלילה, ואז יברך את ברכות השחר. ואם ברך את ברכות השחר לפני חצות הלילה - לא יצא (מ"ב מז, לא; כה"ח כט).

הקם באמצע השינה לכמה שעות מברך בקימה העיקרית - הקם אחר חצות הלילה לכמה שעות ומתכנן לחזור אחר כך למיטתו ולישון עד תפילת שחרית, כגון חייל שקם אחר חצות הלילה לשמירה וחוזר אח"כ לישון - יברך את ברכות השחר אחר הקימה העיקרית שלו. אם מבחינתו הקימה הראשונה היא העיקרית, ומה שהוא ישן אח"כ נחשב אצלו כמו שינה באמצע היום, יברך אחר הקימה הראשונה. אבל אם הקימה השנייה היא העיקרית, יברך אחר הקימה השנייה. ולמנהג המקובלים, בכל אופן אם הקימה הראשונה אחר חצות הלילה, יברך אחר הקימה הראשונה. ואם לא ברכן אחר הקימה הראשונה יברכן אחר הקימה השנייה.

*36*

ברכות התורה - לגבי ברכות התורה, דעת רוב הפוסקים שדינן כדין ברכות המצוות, ולכן יברך אותן אחר כל פעם שיקום משינת קבע בלילה. ויש נוהגים לברכן פעם אחת, אחר הקימה העיקרית, יחד עם שאר ברכות השחר (עיין בהלכות ברכת התורה י, ו).

ו - מי שהיה ער כל הלילה

ככלל גם מי שלא ישן בלילה יברך את ברכות השחר, שכבר למדנו (בהלכה שברכות אלו נתקנו על ההנאה הכללית, ולכן גם מי שלא נהנה באופן אישי מדבר מסוים - מברך עליו. אמנם לגבי מספר ברכות ישנם חילוקי מנהגים.

ברכת נטילת ידיים - לעניין נטילת ידיים מוסכם שצריך ליטול ידיים לפני התפילה, אלא שנחלקו האם לברך על נטילה זו. למנהג אשכנזים, הטוב הוא להתפנות לפני התפילה ולנגוע באחד המקומות המכוסים שבגוף, שמאז הרחצה הקודמת הזיע בו מעט, ובכך יתחייב בנטילת ידיים בברכה. אולם למנהג הספרדים, בכל מקרה לא יברך על נטילה זו (לעיל ח, א, 1).

ברכות התורה - לגבי ברכות התורה, מוסכם שאם ישן במשך היום שלפני כן חצי שעה לפחות, יברך בבוקר ברכות התורה. ואם לא ישן כלל במשך כל היממה, לדעת רוב רובם של הפוסקים יברך את ברכות התורה, אבל כיוון שיש מעט פוסקים שסוברים שלא לברך, לכתחילה טוב לשומען מאדם שישן ולכוון לצאת בשמיעתן (עיין להלן י, ז).

'אלוקי נשמה' ו'המעביר שינה' - לגבי ברכות 'אלוהי נשמה' ו'המעביר שינה', יש אומרים שרק מי שישן בעצמו יכול לברכן, ועל כן נכון לשומען מחבר שישן ולכוון לצאת בשמיעתן. וכאשר אין שם מי שעומד לברכן, לדעת רוב הפוסקים, יברך אותן בעצמו, וכך נוהגים כל הספרדים וחלק מהאשכנזים. ויש אשכנזים שנוהגים להחמיר מספק לאומרן בלא שם ומלכות.

*37*

לסיכום: למנהג רוב ישראל, הנשארים ערים כל הלילה, מברכים את כל ברכות השחר וברכות התורה, וגם צריכים ליטול ידיים לפני התפילה, אלא שלמנהג ספרדים אין מברכים, ולמנהג אשכנזים מתפנים ונוגעים במקום מכוסה ומברכים על הנטילה.

והמהדרים יוצאים ידי ברכות התורה וברכות 'אלוהי נשמה' ו'המעביר שינה' בשמיעה ממי שישן בלילה. וכשאין ממי לשמוע את הברכות, יש אשכנזים שנוהגים לומר את ברכת 'אלוהי נשמה' ו'המעביר שינה' בלא חתימת שם ומלכות.

*38*

י - ברכת התורה

א - ערכה של ברכת התורה

הארץ חרבה כי לא ברכו בתורה - לאחר שארץ ישראל נחרבה וישראל גלו מעל אדמתם, התעוררה השאלה (ירמיה ט, יא): "על מה אבדה הארץ"? מה החטא השורשי שבעטיו החלה ההתמוטטות הרוחנית שגרמה לחורבן. שאלה זו נשאלה לחכמים, לנביאים ולמלאכי השרת, ולא ידעו להשיב. עד שהקב"ה בכבודו ובעצמו פירש: "ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם" (שם ט, יב), והכוונה שלא ברכו בתורה תחילה (נדרים פא, א). כלומר, אף שבפועל למדו תורה, כיוון שלא התייחסו אליה כאל הוראה אלוקית מן השמים, נחשב הדבר שעזבו את תורת ה'. שכל הלומד תורה כאחת החכמות האנושיות, אינו נחשב כלומד תורה. אבל כשאומרים את ברכת התורה כראוי, הרי שניגשים אל התורה מתוך אמונה והתקשרות אל נותן התורה.

התורה לא עוברת בירושה - עוד שאלו חכמים (נדרים פא, א): מדוע אין כל בניהם של תלמידי חכמים ממשיכים בדרכם ונעשים אף הם תלמידי חכמים, הרי ללא ספק ההורים רצו שבניהם ימשיכו בדרכם ויעסקו כל חייהם בתורה, ומדוע לא הצליחו לחנך את כל בניהם לכך? יתר על כן, באותם הימים היה מקובל מאוד שכל בן ממשיך במקצוע אביו, בני הנגרים היו נגרים, בני החקלאים היו חקלאים וכן כולם. והשאלה, מדוע אחוזים גבוהים יחסית מבניהם של תלמידי החכמים אינם תלמידי חכמים. כמה פירושים נאמרו לכך בתלמוד, והפירוש האחרון הוא של רבינא - מפני שאינם מברכים בתורה תחילה. כלומר, פעמים רבות בניהם של תלמידי החכמים לומדים תורה מפני שראו את אביהם לומד, וכמו כל הבנים שאוהבים לחקות את אבותיהם, אף הם משתדלים ללמוד תורה. אבל תורה אי אפשר לקנות אלא על ידי לימוד לשם שמים, מתוך התקשרות אישית אל נותן התורה, ולכן אותם הבנים שלומדים מתוך שגרה וחיקוי לאביהם, אינם רואים ברכה בלימודם.

*39*

ב - תוכן ברכת התורה ודין 'אהבת עולם'

שלושה חלקים לברכות התורה. בראשון מברכים את ה' שקדשנו במצוותיו וצוונו לעסוק בדברי תורה. בשני מבקשים שתהיה התורה שה' מלמד את עמו ישראל עריבה בפינו ונזכה ללומדה בחשק, ונזכה אנחנו וצאצאינו לדעת את התורה. (1 - נחלקו הראשונים והאחרונים האם החלק הראשון והשני הם ברכה אחת או שתי ברכות. לר"ת, רא"ש ועוד - ברכה אחת, ולכן 'הערב' פותחת ב'ו' החיבור. ואילו לרמב"ם הם שתי ברכות, ולכן אומרים "הערב", ועונים אמן אחר סיום החלק הראשון).

ברכת 'אשר בחר בנו' - בחלק השלישי מברכים ומודים לה' שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ואמרו חכמים (ברכות יא, ב) שזו הברכה המובחרת שבברכות התורה, מפני שמוזכרת בה סגולת ישראל, שה' "בחר בנו מכל העמים" ומתוך כך "נתן לנו את תורתו". זהו הטבע הנשמתי של ישראל, שקשור ודבוק בה' ובתורתו, ולכן רק עם ישראל יכול לקבל את התורה ולהאיר על ידה את העולם. מבין אומות העולם יכולים להיות גויים צדיקים וחסידים, אבל זו תהיה חסידות פרטית של אנשים יחידים שלא יוכלו להגשים את היעוד השלם של התורה לגלות את דבר ה' בכל תחומי החיים ולתקן את העולם. רק עם ישראל יכול לעבוד את ה' במסגרת לאומית, ולחתור לתיקון העולם בדרכי האמת והחסד, כפי שניכר מההיסטוריה הארוכה שלנו.

הקשר בין אהבת עולם לברכת התורה - על פי זה מובן מדוע ברכת 'אהבת עולם' ('אהבה רבה' לנוסח אשכנז), שאנו מברכים לפני קריאת שמע, יכולה להחליף את ברכת התורה. שעיקרה עוסק באהבה שה' אוהב את ישראל, וחתימתה "הבוחר בעמו ישראל באהבה", ומוזכר בה עניין התורה באריכות, שישראל והתורה קשורים ותלויים זה בזה.

למעשה, מי שמסופק אם בירך את ברכת התורה, יכוון לצאת ידי ברכת התורה ב'אהבת עולם'. וכן מי ששכח לברך את ברכת התורה לפני התפילה

*40*

והגיע לברכת 'אהבת עולם', יכוון לצאת בה ידי ברכת התורה, ואחר התפילה יזכור ללמוד כמו שלומדים אחר ברכת התורה (ברכות יא, ב; שו"ע מז, ז).

ג - האם המצווה לברך מהתורה

דרשת חכמים ביחס לברכת התורה - "אמר רב יהודה אמר רב: מניין לברכת התורה לפניה מן התורה? שנאמר (דברים לב, ג): "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהינו" (ברכות כא, א). כלומר, כל התורה נחשבת כשמותיו של הקב"ה (זוהר ח"ב פז, א; ת"ז תי' י), שכן הוא עצמו נסתר לגמרי מאיתנו, ועל ידי התורה הוא מתגלה לעולם. וזהו שאמר משה: "כי שם ה' אקרא" - לפני שאלמד אתכם תורה, "הבו גודל לאלוהינו" - אימרו ברכה לנותן התורה.

דין המסופק אם ברך ברכת התורה - אמנם למעשה, לדעת הרמב"ם וה'שולחן-ערוך' (או"ח רט, ג) ברכת התורה מדברי חכמים, ומה שדרשו מן הפסוק אינו אלא אסמכתא. לפי זה, במקרה של ספק, יש להקל ולא לברך. וכן מנהג ספרדים (כה"ח מז, ב). ולדעת רוב הראשונים, וביניהם הרמב"ן והרשב"א, מצווה מהתורה לברך את ברכת התורה לפני הלימוד. ולכן במקרה שאדם מסתפק אם ברך את ברכות התורה, עליו להחמיר ולברך, כפי הכלל: "ספיקא דאורייתא לחומרא". וכן מנהג אשכנזים (מ"ב מז, א).

לשמוע מאדם אחר ברכת התורה - אמנם לכל הדעות, אם ישנו אדם שעדיין לא ברך את ברכות התורה, עדיף לשמוע ממנו את הברכות ולצאת מהספק. וכשאין אפשרות כזו, אם הוא עומד להתפלל ולומר ברכת 'אהבת עולם', יכוון לצאת בה ידי חובתו. אבל אם עדיין לא הגיע זמן התפילה, ואין מי שיכול להשמיע לו את הברכות, לסוברים שברכת התורה מהתורה, צריך להחמיר לברכה מספק, אלא שדי לברך את הברכה השלישית בלבד - "אשר בחר בנו", שהיא החשובה שבברכות התורה.

*41*

ד - לפני איזה לימוד חייבים לברך

לפני לימוד של כל חלק מחלקי התורה צריך לברך (שו"ע או"ח מז, ב). כלומר, אדם שמתכוון ללמוד ביום מסוים מדרש בלבד, או הלכה בלבד, גם הוא צריך לברך בתחילת היום את ברכת התורה. והטעם לכך, שכל התורה כולה, בין תורה שבכתב ובין תורה שבעל פה, בין החלקים ההלכתיים ובין החלקים המחשבתיים, כולם נאמרו למשה מסיני (ירושלמי פאה פ"ב ה"ד).

ברכה על הרהור בתורה - נחלקו הפוסקים אם צריך לברך לפני הרהור בדברי תורה. למשל, המתעורר משנתו בבוקר ורוצה להרהר בדברי תורה, לדעת רוב הפוסקים אינו צריך לברך, ויש חולקים. וכדי לצאת מהספק, עדיף שהקם משנתו ורוצה להרהר בדברי תורה יברך תחילה ברכות התורה ויאמר בפיו פסוק ולאחר מכן יהרהר בדברי תורה. אבל מי שהתעורר באמצע הלילה משנתו ומתכוון להמשיך לישון, ורוצה להרהר בדברי תורה עד שירדם, אינו צריך לברך לפני כן ברכות התורה.

מוזיקה חסידית - השומעים שירי קודש בעת קימתם מהשינה, כיוון שאין כוונתם ללמוד, אינם צריכים לברך לפני כן את ברכות התורה. (2 - לדעת שו"ע מז, ד, רק על לימוד שנעשה על ידי הוצאת הדברים בפה צריך לברך, מפני שכך הוא עיקר לימוד התורה, שנאמר (יהושע א, ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה". ואמנם את העיון בסוגיות, אפשר ולפעמים רצוי לעשות במחשבה, אבל בשאר הזמן צריך ללמוד על ידי אמירה בפה (שועה"ר הל' ת"ת ב, יב). שעל ידי כך הלימוד נעשה ברור יותר, והרעיונות המופשטים נקבעים בתוך ליבו של הלומד. ועוד, שהלומד בקול, זוכר טוב יותר את לימודו (ערובין נד, א). אולם דעת הגאון מוילנא, כיוון שגם הרהור הוא חלק מהמצווה, שנאמר (יהושע א, ח): "והגית בו יומם ולילה", 'הגית' הוא הרהור, צריך לברך גם על הרהור).

אפשר לומר את ברכות התורה וברכות השחר בעמידה, בישיבה, בשכיבה ובהליכה. ויש מדקדקים לאומרן בעמידה או הליכה ולא בישיבה או שכיבה.

*42*

ה - ברכת התורה לכל היום

מברכים את ברכות התורה בבוקר, סמוך לברכות השחר, והברכות מועילות לכל לימוד שילמד אדם במשך אותו היום. ואף שילך אח"כ לאכול ולעבוד, כשיחזור ללמוד אינו צריך לברך שוב את ברכות התורה.

ובזה שונה ברכת התורה משאר ברכות המצוות. שבכל שאר המצוות, בכל פעם שאדם מקיים את המצווה מחדש, עליו לשוב ולברך עליה, מפני שכל שאר המצוות מתקיימות בזמן מסוים. למשל, מצוות הסוכה מחייבת את האדם שיאכל ויישן בסוכה, אבל בשאר הזמן הוא רשאי ללכת לאן שירצה. גם את מצוות הטלית אפשר לקיים ברגע אחד ביום. לכן בכל פעם שהוא נכנס לארוחה נוספת בסוכה או מתעטף מחדש בטלית, עליו לחזור ולברך את הברכה המיועדת לאותה המצווה.

זמנה של מצוות לימוד תורה בכל עת, ולכן הברכה מועילה לכל היום - אולם מצוות תלמוד תורה היא מצווה כללית שמקיפה את כל ימיו ושעותיו של האדם, שנאמר (יהושע א, ח): "והגית בו יומם ולילה". ואף אדם שלמד בבוקר, מצווה שיוסיף ללמוד בערב ובכל שעה שיתפנה (תוס' ברכות יא, ב, 'שכבר'). ועוד, שגם כאשר האדם אינו עוסק בתורה, התורה מדריכה את חייו בתחומי ההלכה, המידות והאמונה. ואפילו בעת שאדם מתפנה, למרות שאסור לו באותה שעה להרהר בדברי תורה, מכל מקום ישנן הלכות שמדריכות אותו גם שם, כך שהוא אינו מתנתק מהתורה בשום מקום ובשום זמן (עי' באגור סי' א' המובא בב"י מז, יא). לכן ברכת התורה שמברכים בבוקר עולה על כל הלימוד שילמד האדם במשך כל היום, ושום עבודה או עסק אינם נחשבים הפסק לגביה (שו"ע מז, י). (3 - לדעת ר"י (תוספות ברכות יא, ב, 'שכבר'), הואיל וברכת התורה שונה משאר ברכות המצוות, בזה שהיא מכוונת על לימוד התורה של כל היום, אין חובה ללמוד דווקא לאחר הברכה, אלא החובה היא ללמוד דבר מה במשך היום. אולם הרמב"ם סובר שדינה ככל ברכות המצוות, שצריך להסמיכן למצווה, ולכן צריך ללמוד מיד אחר ברכת התורה. ואם לא למד מיד, הברכה מתבטלת).

*43*

ו - האם שינה נחשבת הפסקה לברכת התורה

נחלקו הפוסקים, האם שינה נחשבת הפסקה שאחריה צריכים לחזור לברך את ברכות התורה.

דין שינה ביום - לדעת רוב הראשונים, וביניהם הרא"ש, שינת קבע של האדם על מטתו נחשבת הפסק לגבי ברכת התורה. שכל זמן שהאדם ער, עדיין התורה מלווה ומדריכה אותו, אבל בעת השינה, תודעתו מסתלקת והוא מפסיק לחשוב, ולכן השינה נחשבת הפסק במצוות תלמוד תורה. ומעיקר הדין צריך לפי זה לברך את ברכות התורה גם אחר שינה ביום, אולם נהגו להחשיב את שינת היום, גם אם נמשכה זמן רב, כשינת ארעי שאינה יוצרת הפסק, וברכת התורה שמברכים בבוקר חלה גם על הזמן שלאחריה. אולם שינת קבע בלילה נחשבת הפסק וצריך לברך אחריה את ברכות התורה.

דין הקם ללמוד באמצע שינת הלילה - לפיכך, אדם שצריך לקום באמצע הלילה לשמירה, ואח"כ מתכוון לחזור לישון, יברך פעמיים את ברכות התורה, פעם אחת כשיקום לשמירה, ופעם שנייה כשיקום בבוקר, וכך נכון לנהוג על פי רוב הפוסקים (שו"ע או"ח מז, יא; מ"ב כט).

ויש אומרים, ששינה אינה נחשבת הפסק לברכות התורה, אלא דין ברכות התורה דומה לדין ברכות השחר, שמברכים אותן פעם אחת ביממה (ר"ת). ולכן הקם באמצע הלילה לשמירה, יברך את ברכות התורה, יחד עם ברכות השחר, אחר הקימה העיקרית שלו. והנוהגים כך יש להם על מה לסמוך (כמבואר לעיל ט, ה, 5).

ז - היה ער כל הלילה

היה ער כל הלילה, כגון בליל חג השבועות, לדעת הרא"ש ורוב הראשונים, לא יברך את ברכות התורה לפני תפילת שחרית, מפני שכל זמן שלא הפסיק בשינה, עדיין ברכת התורה של היום הקודם מועילה לו. וכן פסקו רבים מגדולי

*44*

האחרונים (פר"ח, גר"א וח"א). ולדעת רבנו תם, יברך את ברכות התורה לפני תפילת שחרית, מפני שברכות התורה מכוונות ליממה אחת, ולכן, גם אם לא ישן במשך כל היממה, משיגיע זמן תפילת שחרית של היום הבא, עליו לשוב ולברך את ברכות התורה. וכן נמסר בשם האר"י ז"ל (ברכי יוסף מו, יב; בא"ח ברכה ג; כה"ח מז, כו).

היה ער כל היממה עדיף שישמע את הברכה מחברו - ואם זה שהיה ער כל הלילה ישן ביום שלפני כן שינת קבע (חצי שעה), לכל הדעות יוכל לברך בבוקר את ברכות התורה (רע"א, מ"ב מז, כח). ואם לא ישן במשך כל היום שלפני כן שינת קבע, כדי לצאת מהספק, עדיף שישמע מחברו את ברכות התורה.

כיצד ינהג כשאין שם חבר - ואם אין שם מי שעומד לברך ברכות התורה, יברך בעצמו את ברכות התורה. וכך נוהגים ספרדים ורבים מהאשכנזים. ויש מהאשכנזים שנוהגים, לכוון לצאת ידי חובת ברכות התורה בברכת 'אהבה רבה' שלפני קריאת שמע (מ"ב מז, כח). (ועיין לעיל ט, ו, סיכום דיני מי שהיה ער כל הלילה).

*45*

יא – זמן ק"ש ותפילת שחרית

א - זמני הבוקר

'עמוד-השחר' שנקרא גם 'עלות-השחר', הוא הזמן הראשון ביום שיש לו משמעות להלכה. בשעת הדחק אפשר לקרוא קריאת שמע ולהתפלל מ'עמוד- השחר', אבל במצב רגיל - אסור. נחלקו האחרונים מהו בדיוק 'עמוד-השחר': האור הקלוש הראשון שבמזרח (מ"א, פמ"ג), או מעט אח"כ כשהאור הקלוש מתפשט מעט על פני המזרח (א"ר, גר"א).

אחרי 'עמוד-השחר' מגיע זמן 'משיכיר', שכבר התפשט מעט אור על הארץ, עד שיכול אדם להכיר את חברו שאינו רגיל לפוגשו ממרחק של ארבע אמות. ובאותו הזמן אפשר גם להבחין בין תכלת ללבן. ומאותה שעה לדעת רוב הפוסקים כבר אפשר לקרוא לכתחילה את קריאת שמע, אבל זמן התפילה לכתחילה עדיין לא הגיע.

הנץ החמה הוא זריחת השמש, כלומר בעת ראיית החלק הראשון של החמה, אז הוא זמן 'הנץ-החמה'. ומאז מתחיל זמן תפילה לכתחילה. והקורא קריאת שמע לפני הנץ ומתפלל מיד עם 'הנץ-החמה', הרי זה מתפלל תפילת ותיקין ששיבחוה חכמים.

כל המצוות שזמנן ביום, כדוגמת ברית מילה, זמנן מתחיל ב'הנץ-החמה', מפני שזמן היום מוגדר על פי השמש. אולם בדיעבד אם נעשו משעלה 'עמוד-השחר' - יצאו בהן ידי חובה, כי מבחינה מסוימת כבר עם אור ראשון מתחיל היום (מגילה כ, א).

*46*

ב - חשבון זמני הבוקר

ההפרש בין עמוד השחר להנץ החמה 72 דקות - לדעת רבים הפרש הזמן שבין 'עמוד-השחר' ל'הנץ-החמה' בארץ ישראל הוא כשיעור מהלך ארבעה מיל, שהוא כ-72 דקות. והכוונה שבימי ניסן ותשרי, עוברות 72 דקות משעה שהאיר המזרח עד שהחמה זורחת.

והוא משתנה לפי עונות השנה - וצריך לדעת כי שיעור זמן זה משתנה לפי עונות השנה. בימי ניסן ותשרי (5/10 5/3) מהלך עליית החמה הוא הקצר ביותר, והחמה זורחת 72 דקות אחר 'עמוד-השחר'. אולם בימי החורף, משך עליית החמה הולך ומתארך, עד שבשיא החורף (22/12) עוברות 78 דקות מ'עמוד-השחר' עד 'הנץ-החמה'. ובקיץ הזמן הולך ומתארך יותר, עד שבשיאו (22/6) עוברות 88 דקות מ'עמוד-השחר' עד 'הנץ-החמה'. כדי לחשב את זמן 'עמוד-השחר' בדייקנות לפי שיטה זו, יש לחשב בכל יום את הזמן שבו תגיע החמה ל-16.1 מעלות מתחת לאופק - ואז הוא זמן 'עמוד-השחר'.

לענין תפילה עמוד השחר הוא משהאיר כל פני המזרח - וכל זה לדעה ש'עמוד-השחר', הוא משעה שהאיר אור קלוש את כל פני המזרח, אבל לדעה שהוא משעלה האור הקלוש הראשון שבמזרח, זמנו מוקדם יותר, כשהחמה מגיעה לכ-17.5 מעלות מתחת לאופק. אלא שכדי לא להיכנס למחלוקת, ראוי לנהוג כדעה המאוחרת יותר (16.1 מעלות מתחת לאופק), ומאז אפשר בשעת הדחק לקרוא את קריאת שמע ולהתפלל.

גם לגבי זמן 'משיכיר' נתעורר ספק, כי למרות שחכמים הגדירו אותו לשעה שאפשר להבחין בין תכלת ללבן, ולהכיר חבר שאין רגילים לראותו ממרחק של ארבע אמות, עדיין יש ספק אימתי בדיוק זמן זה. למעשה מקובל להורות שהוא סביב 50 דקות לפני 'הנץ-החמה'.

*47*

ג - זמן קריאת שמע

זמן קריאת שמע של שחרית הוא משעה שבני אדם רגילים לקום משנתם, שנאמר (דברים ו, ז): "ובקומך". וכיוון שיש אנשים שמקדימים לקום ב'עמוד- השחר' (עם אור ראשון), מן התורה הוא נחשב זמן קימה, ואפשר לקרוא בו קריאת שמע. והטעם, שנאמר 'בקומך' לשון יחיד, משמע אפילו בעת שיחידים קמים משנתם. אבל מי שקורא לפני כן קריאת שמע, לא יצא ידי חובתו, הואיל וקרא לפני שהגיע זמן קימה.

וחכמים עשו סייג למצווה, ותקנו שלא יקראו לכתחילה קריאת שמע אלא בשעה שיותר אנשים רגילים לקום ממיטתם, שהיא שעה שכבר יש יותר אור על הארץ, עד שיכול אדם להכיר את חברו ממרחק של ארבע אמות (שו"ע נח, א), שהוא זמן 'משיכיר' (כ- 50 דקות לפני הנץ בימי ניסן).

בשעת הדחק, כשאדם אנוס ואינו יכול לקרוא קריאת שמע אחר זמן 'משיכיר', יכול לקרוא את שמע משיעלה 'עמוד-השחר'. וכן בדיעבד, אם טעה וקרא את שמע באותה שעה - יצא ידי חובתו. אלא שיש בזה הבדל: אם סיבת הקדמתו נבעה מאונס, אפילו אם נאלץ לעשות זאת בכל יום, יצא ידי חובתו; אבל אם הקדים לקרוא מחמת טעות, יצא ידי חובתו רק אם טעותו אירעה באקראי, היינו אחת לחודש. אבל אם טעה בזה יותר, קנסוהו חכמים שלא יצא, ועליו לחזור ולקוראה אחר 'משיכיר' (שו"ע נח, ג-ד, מ"ב נח, יט).

סוף זמן קריאת שמע - ונמשך זמנה עד סוף שלוש שעות של היום, שכן יש אנשים כדוגמת בני מלכים שרגילים לאחר בשנתם עד שלוש שעות, נמצא שעד סוף שלוש שעות הוא זמן 'בקומך' (ויבואר בהמשך בהלכות י-יא).

והזמן המשובח ביותר לקריאת שמע הוא כ'ותיקין,, היינו מעט לפני 'הנץ-החמה'.

*48*

ד - זמן תפילה

זמן תפילת שחרית לכתחילה מהנץ החמה - אנשי כנסת הגדולה תקנו להתפלל בכל יום שלוש תפילות, וקבעו זמנם כנגד התמידים. תמיד של שחר היה קרב משעה שעלה 'עמוד-השחר', ולפי זה גם זמן תפילת שחרית היה צריך להיות לכתחילה מ'עמוד-השחר'. אלא שאמרו חכמים שראוי להתפלל אחר יהנץ-החמה', שנאמר (תהלים עב, ה): "ייראוך עם שמש" (ברכות ט, ב). ואם התפלל משעלה 'עמוד-השחר' יצא, מפני שהתפלל בזמן הכשר להקרבת התמיד של שחר (שו"ע פט, א).

והזמן המשובח ביותר לתפילה הוא כ'ותיקין', שהיו מתפללים עמידה ב'הנץ-החמה'.

סוף זמן תפילה - ונמשך זמנה עד סוף ארבע שעות, שכן זמן הקרבת תמיד של שחר לדעת רבי יהודה עד סוף ארבע שעות. ואף שלדעת חכמים זמן הקרבת התמיד נמשך עד חצות היום, הלכה כרבי יהודה, מפני שבמסכת עדויות, שכל משניותיה נבחרו להלכה, מובאת דעתו של רבי יהודה. לפיכך זמן תפילת שחרית עד סוף ארבע שעות (ברכות כז, א). ואע"פ כן לא נדחו לגמרי דברי חכמים, ואם עברו ארבע שעות ועדיין לא התפלל שחרית, יכול בדיעבד להתפלל עד חצות. ואע"פ ששכר תפילה בזמנה אין לו, מכל מקום שכר תפילה יש לו (כפי שיתבאר בהמשך בהלכה יא)).

ה - תפילת 'ותיקין' ב'הנץ החמה'

הזמן המשובח ביותר לקריאת שמע ולתפילה הוא כ'ותיקין', שהיו קוראים את שמע מעט לפני 'הנץ-החמה', ומתחילים להתפלל ב'הנץ-החמה'. והטעם לכך, שהמתפלל מאוחר נגרר אחרי טבע העולם, ורק אחר שהשמש כבר זורחת, והחיים מתחילים לפעום במלוא שאונם, הוא מתעורר ונוכח שה' הוא האלוקים ומקבל על עצמו עול מלכות שמים ומתפלל. אבל ה'ותיקין' מקדימים

*49*

ומובילים את הטבע, ועוד לפני שהשמש זורחת והטבע מתגלה במלא יופיו והדרו, הם מקבלים על עצמם מתוך אמונה שלימה עול מלכות שמים, ותיכף כשהשמש זורחת והיום מתחיל, הם עומדים בתפילה וממשיכים שפע ברכה לעולם.

אמרו חכמים: כל הסומך גאולה לתפילה כ'ותיקין' אינו ניזוק כל היום כולו (ברכות ט, ב, ותוס' שם).

אבל מי שיודע שאם יקום להתפלל כ'ותיקין' יהיה עייף ולא יוכל ללמוד או לעבוד כראוי, מוטב שיתפלל אחר כך. וכיוון שכיום אירועים רבים וחשובים מתקיימים בלילה, כשיעורי תורה, חתונות וכדומה, עדיף לרוב האנשים לישון בסביבת חצות הלילה ולקום לאחר הנץ החמה. והידור 'ותיקין' לגביהם הוא, להזדרז להגיע לבית הכנסת לפני זמן תחילת התפילה.

ו - זמן 'ותיקין' ו'הנץ' המדויק

'הנץ-החמה' הוא עת זריחת החמה, ואף שלכאורה הגדרה זו פשוטה וברורה, בפועל אין הדבר כן.

הנץ המדויק הוא בתחילת הראות השמש - ראשית, משך עליית החמה, מהשנייה שרואים את הקצה הראשון של החמה ועד שהיא נראית כולה, כשתי דקות וחצי. ונחלקו הפוסקים מתי הוא בדיוק זמן הנץ החמה: לדעת רוב הפוסקים זמן 'הנץ' מיד כשהחלק הראשון של השמש נראה, ואז צריך להתחיל את תפילת עמידה של 'ותיקין'. ויש אומרים ש'הנץ' הוא בגמר עליית החמה, ויש אומרים שהוא נמשך בכל שתי הדקות וחצי של עלייתה, ויש אומרים שהוא נמשך עוד כמה דקות, כל זמן שקרני השמש עדיין אדומות. למעשה, משתדלים לכוון את תחילת תפילת ה'ותיקין' לעת תחילת עליית החמה, אבל אין מדקדקים בזה יותר מידי, מפני שמתחשבים גם בדעות האחרות.

*50*

ויש אומרים שאין מתחשבים כלל בהרים שבמזרח, אלא מחשבים את הזריחה לפי אופק ישר, כלומר על פי הזמן שהיה אפשר לראות את זריחת החמה אילו לא היו שם הרים. ישנן כיום תוכנות מחשב המאפשרות לחשב בכל מקום ומקום את זמן הזריחה האסטרונומי המדויק תוך התעלמות מההרים שבמזרח, ורבים נוהגים לקבוע על פי חישוב זה את זמן הזריחה.

ז - עד כמה אפשר להקדים את התפילה

לכתחילה לא יתפלל אדם לפני 'ותיקין', מפני שלדעת כמה פוסקים, זמן התפילה לכתחילה הוא מ'הנץ-החמה' ועד ארבע שעות, והמובחר ביותר הוא מיד בתחילת הזמן כ'ותיקין'. נמצא אם כן, שאדם שתפילתו אורכת כעשרים וחמש דקות מתחילתה עד עמידה, הזמן המוקדם להתחלת התפילה הוא עשרים וחמש דקות לפני הזריחה.

ומי שנאלץ להקדים לצאת לדרכו או למלאכתו, רשאי להתחיל את תפילתו משעה שיכיר את חברו ממרחק ארבע אמות, שאז כבר התפשט מעט אור על הארץ, ואז הוא הזמן הכשר לקריאת שמע ולמצוות ציצית ותפילין. וכבר למדנו שזמן 'משיכיר' הוא כחמישים דקות לפני 'הנץ'.

מי שצריך להקדים יותר את תפילתו, יתחיל להתפלל עד סיום פסוקי דזמרה בלי טלית ותפילין, וכשיסיים את ברכת "ישתבח" ימתין לזמן 'משיכיר', ואז יתעטף בטלית ויניח תפילין, וימשיך בתפילתו.

ח - עד כמה אפשר להקדים את התפילה בשעת הדחק

בשעת הדחק אפשר לומר את ברכות קריאת שמע משיעלה 'עמוד-השחר', שהוא 72 דקות לפני הזריחה (בימי ניסן ותשרי). אבל כל זמן שיש איזו אפשרות לומר את ברכות קריאת שמע אחר זמן 'משיכיר', אין לאומרם משיעלה 'עמוד-

*51*

השחר'. למשל, היוצא לדרך, אם הוא יכול להתפלל תוך כדי הליכה או בישיבה (כשחברו נוהג), עליו להמתין לזמן 'משיכיר', ויאמר את ברכות קריאת שמע ויתפלל שמונה עשרה תוך כדי הליכה או בישיבה.

ט - ותיקין ביחיד מול תפילה במניין

עדיפות תפילה במנין על פני תפילת ותיקין - נחלקו האחרונים בשאלה, מה יותר מהודר: להתפלל 'ותיקין' ביחידות, או להתפלל במניין לאחר זמן 'ותיקין'. יש אומרים שהואיל ושבחו חכמים את המתפלל ב'ותיקין', ואמרו שאינו ניזוק כל אותו היום, מוטב להתפלל 'ותיקין' ביחידות. ויש אומרים שעדיף להתפלל במניין, שהתפילה במניין בוודאי נשמעת. בנוסף לכך, יש ספקות אימתי הוא זמן 'ותיקין' המדויק (כמבואר בהלכה ו), ואין ראוי שספק 'ותיקין' ידחה תפילה במניין. ונוהגים להורות שהתפילה במניין עדיפה. אמנם מי שרגיל בכל יום להתפלל 'ותיקין' במניין, ויום אחד אין לו מניין, רשאי להתפלל באותו היום 'ותיקין' ביחידות, כדי שלא לשנות ממנהגו.

תפילת ותיקין ביחיד או תפילה במניין לפני הנץ שהוא זמן דיעבד - ומי שעומדות בפניו שתי אפשרויות, להתפלל במניין לפני הנץ, שהוא זמן תפילה בדיעבד; או להתפלל ביחיד אח"כ ב'ותיקין'. לדעת רבים מוטב שיתפלל ביחיד ב'ותיקין', ויש אומרים שמוטב להתפלל במניין לפני הנץ, ובלבד שיתחיל ברכות קריאת שמע אחר 'משיכיר'. ויש לשאול בזה שאלת חכם. ואם מפני שכמה מהמתפללים יחליטו להתפלל ב'ותיקין' ביחידות יתבטל המניין הקבוע - מוטב שכולם יתפללו במניין לפני הנץ.

י - השעות הזמניות ודיניהן

זמן קריאת שמע נמשך עד סוף שלוש שעות של היום, וזמן התפילה נמשך עד סוף ארבע שעות. והכוונה לשעות זמניות. כלומר, מחלקים את היום לשנים

*52*

עשר חלקים, וכל חלק נקרא 'שעה-זמנית'. בקיץ שהימים ארוכים - השעות ארוכות, ובחורף שהימים קצרים - השעות קצרות.

השאלה מאימתי מתחילים לחשב את היום. לפי חשבון ה'מגן-אברהם', שעות היום הן שעות האור, כלומר החישוב הוא מ'עמוד-השחר' ועד חשכה גמורה. ואילו לדעת הגר"א החישוב הוא לפי השעות שהשמש נראית, כלומר, מזריחת החמה ועד שקיעתה. וכן דעת רוב הפוסקים.

ההבדל בין 'עמוד-השחר' לזריחת החמה הוא כ-72 דקות בימי ניסן ותשרי. כלומר, לפי שיטת ה'מגן-אברהם' מתחילים לחשב את שלוש השעות של זמן קריאת שמע 72 דקות לפני שיטת הגר"א. ולכן סוף זמן קריאת שמע ותפילה לפי ה'מגן-אברהם' מוקדם יותר. אלא שהוא אינו מוקדם ב-72 דקות, מפני שכל שעה לפי ה'מגן-אברהם' ארוכה יותר, וכך יוצא שבסוף שש שעות מגיעים לפי שני החישובים לחצות היום. (למשל, בימי ניסן ותשרי, שיש 72 דקות בין עמוד השחר לזריחה, ההפרש ביניהם אחר שלוש שעות מצטמצם ב-36 דקות, כלומר סוף זמן ק"ש למ"א מוקדם ב-36 דקות מזמן הגר"א. וסוף זמן תפילה מוקדם לפי המ"א ב-24 דקות. וכפי שלמדנו בהערה 1 על השינויים בזמן עמוד השחר לפי עונות השנה, יוצא כי בשיא החורף זמן ק"ש למ"א מוקדם ב-39 דקות. ובשיא הקיץ הוא מוקדם ב-44 דקות מזמן הגר"א.

וכיוון שמדובר בספק דאורייתא, נראה שנכון לחוש לסוברים שעמוד השחר הוא כשנראה האור הראשון, והשמש ב-17.5 מעלות מתחת לאופק, כמבואר בהלכה ב. לפי זה זמן ק"ש של המ"א מוקדם ב-3-4 דקות נוספות לפני זמן הגר"א. יש שמחשבים את עמוד השחר 90 דקות לפני הנץ, ואחר השקיעה מחשבים רק 18 דקות עד צאת הכוכבים, ויוצא להם שזמן מ"א מוקדם מזמן הגר"א בשעה ויותר. וקשה מאוד על דעה זו).

יא - הלכה למעשה בסוף זמן ק"ש ותפילה

סוף זמן קריאת שמע לכתחילה כמגן אברהם - זמן קריאת שמע נמשך עד סוף שלוש שעות של היום, שעד אז עוד ישנם אנשים שקמים משנתם, והקורא אז מקיים את המצווה לקרוא את 'שמע' בזמן קימה - "ובקומך". ואע"פ שרוב הפוסקים נוטים לדעת הגר"א, בקריאת שמע

*53*

שזמנה מן התורה נכון להחמיר כדעת ה'מגן-אברהם', כפי הכלל "ספיקא דאורייתא לחומרא". אמנם יש נוהגים לכתחילה כשיטת הגר"א, ואין למחות בידם.

ואף שזמן קריאת שמע עד סוף שלוש שעות בלבד, אם עברה השעה השלישית ולא קראה, יקראנה עם ברכותיה כל שעה רביעית, ויהיה לו שכר על קריאתה כקורא בתורה (שו"ע נח, ו).

סוף זמן תפילה לכתחילה כגר"א - וזמן תפילת שחרית וברכות קריאת שמע נמשך עד סוף ארבע שעות, שכן קבעו חכמים את זמנה כנגד הקרבת התמיד שהיה קרב עד סוף שעה רביעית. וכיוון שחיובן מדברי חכמים, הלכה כמיקל, ואפשר להתאחר ולסמוך על שיטת הגר"א. ואע"פ כן לכתחילה זריזים מקדימים למצוות וטוב להקדים ולהתפלל כשיטת ה'מגן-אברהם' (מ"ב נח, ד). (יש שרצו לומר שמנהג אשכנזים כגר"א וספרדים כמ"א, ואכן החיד"א כתב שנהגו במ"א, ובאג"מ או"ח א, כד, כתב שנהגו בליטא כגר"א גם לעניין ק"ש. אולם כתב בילקוט יוסף נח, ג; פט, ו, שאין מנהג הספרדים דווקא כמ"א. ולעומת זאת באשכנז רבים החמירו לכתחילה בק"ש כמ"א (מ"ב נח, ד, עוד עיין בתפילה כהלכתה ג, יח)).

ואם עברו ארבע שעות ולא אמר את ברכות קריאת שמע ולא התפלל, לגבי התפילה מוסכם שאפשר להתפלל עד חצות היום. ואף שהלכה כרבי יהודה שזמן תפילת שחרית עד סוף ארבע שעות, ולא כדעת חכמים שסוברים שזמנה עד חצות, למעשה גם רבי יהודה מודה, שאם לא התפלל עד סוף ארבע שעות, יכול בדיעבד להשלים את תפילתו עד חצות היום. ואף שאין לו על כך שכר תפילה בזמנה, מכל מקום שכר תפילה יש לו, אבל אחר חצות לא יתפלל שחרית (ברכות כז, א; שו"ע או"ח פט, א). (ההסבר שזמן שחרית בדיעבד עד חצות מובא בב"י, וכך דעת רוה"פ. אולם יש מפרשים שאין ר' יהודה מודה כלל לחכמים, ואחר ארבע שעות הוא זמן של תפילת תשלומין, ואם כן, מי שבמזיד לא התפלל עד ארבע שעות, אינו יכול להתפלל תשלומין, וכן דעת ראב"ן, פר"ח והגר"א. ובמ"ב פט, ו, חשש לדעה זו, ולכן כתב שהמזיד ולא התפלל עד סוף ד' שעות, יתפלל עד חצות בתורת נדבה. (הרשב"א החמיר יותר וכתב בתשובה שאחר ארבע שעות אין להתפלל כלל). ועיין בבירור הלכה ברכות כו, א (ח-ט).

לגבי החצי שעה שאחר חצות, עיין בירור הלכה ריש פרק ד' בברכות. ואין להתפלל אז שחרית כדברי הב"י והרמ"א פט, א. אלא שהואיל ויש סוברים שאפשר עדיין להתפלל אז שחרית, אם טעה והתפלל, שוב לא יחזור ויתפלל אחר מנחה תשלומי שחרית (מ"ב פט, ז)).

*54*

לגבי ברכות קריאת שמע נחלקו הפוסקים. לדעת רוב הפוסקים, רק לגבי תפילה הקילו שאפשר להשלימה עד חצות, מפני שבעקרון רשאי אדם להתפלל בכל עת תפילת שמונה עשרה כתפילת נדבה, לפיכך בכל מצב של ספק אפשר להתפלל. אבל את ברכות קריאת שמע אי אפשר לומר בנדבה, ולכן מי שאיחר ולא אמרן עד סוף ארבע שעות - הפסידן (שו"ע נח, ו, ח"א). ויש סוברים, שאם מחמת אונס לא אמרן עד סוף ארבע שעות, רשאי להשלימן עד חצות היום. וכך נוהגים חלק מיוצאי אשכנז (באו"ה שם). (השו"ע פסק כרא"ש והטור, שזמנן עד ד' שעות בלבד. וכ"כ בבן איש חי וארא ה, והרב אליהו בסידורו, וכ"כ בהרחבה בילקוט יוסף נח, ו. והמ"ב סמך דבריו על דעת הרמב"ם והפר"ח, שסוברים שזמן ברכות ק"ש כל היום; ודעת המשכנות יעקב עז, שדינן כדין תפילה, שבדיעבד אפשר לאומרן עד חצות. וכתב המהרי"ל שכך המנהג (אשכנז). ומסיק בבאו"ה שבמקרה שלא אמרם מחמת אונס, אפשר לאומרן עד חצות. ואף שרבים מפוסקי אשכנז החמירו כשו"ע, וביניהם שועה"ר וח"א, מ"מ רבים מיוצאי אשכנז סומכים על המ"ב, וכ"כ בהליכות שלמה ז, טו, ואשי ישראל יח, ז.

כתב בילקוט יוסף נח, ו, שגם לעניין ברכות ק"ש אפשר לנהוג כגר"א, ואף שהוא ספק בברכות ולכאורה היה ראוי להימנע מלברך בזמן השנוי במחלוקת, כדין ספק ברכות להקל. מ"מ כיוון שיש סוברים שזמן ברכות ק"ש כל היום וי"א עד חצות, לפיכך אפשר לכל הפחות להקל לאומרם עד סוף ד' שעות לפי הגר"א).

יב - תפילה במניין מול שמירת הזמנים

כיוון שתקנו חכמים לומר את קריאת שמע יחד עם ברכותיה, ומיד אחר כך להתפלל, לכתחילה יש לקבוע את שעת תפילת שחרית באופן שיספיקו לקרוא את שמע לפני שיסתיימו שלוש השעות הראשונות לפי ה'מגן-אברהם'.

*55*

כשהציבור מאחר את תפילתו, ויש חשש שיקראו את שמע אחר זמן 'מגן- אברהם', יודיעו למתפללים שיקראו לפני התפילה את פרשת שמע. והרוצה להדר יקרא את שלוש הפרשיות. (לדעת רוב הפוסקים, רק הפסוק הראשון מהתורה, ולכן כתבו הב"י והרמ"א מו, ט, שטוב לומר פסוק ראשון של שמע בסדר הקורבנות כדי לצאת בו ידי ק"ש. ובמ"ב מו, לא, כתב שי"א שיקרא את כל הפרשה הראשונה, וי"א את שתי הפרשיות (כי לפר"ח שתיהם מהתורה, ועיין להלן טו, 1). והטוב שיקרא את שלוש הפרשיות, כי לפר"ח טוב לצאת ידי זכירת יציאת מצרים בזמן ק"ש.

אמנם לפי הגר"א עפ"י הרא"ה, אין ראוי לצאת ידי ק"ש בלא ברכותיה. מ"מ כאן כדי לצאת ידי זמן מ"א מוטב להקדים ולקוראה לבדה (באו"ה מו, ט, 'ויוצא'). ומי שרואה שהציבור מאחר לזמן ק"ש של מ"א בדקות ספורות, כתב בשו"ת בניין עולם או"ח ד, שיקדים אותם באמירת ברכות ק"ש, וימתין ב"שירה חדשה" לציבור, וכך יזכה לקרוא ק"ש בזמן מ"א עם ברכותיה וגם להתפלל במניין.

בהגהות רע"א כתב, שהמסתפק אם יספיק לקרוא ק"ש עם ברכותיה לפי זמן מ"א, יקראנה לפני כן בתנאי, שאם הלכה כזמן הגר"א או שיספיקו לקרוא את ק"ש בזמן, אינו מכוון לצאת בקריאה זו, ויצא בק"ש שיאמר עם הברכות. אולם כתבו בדעת תורה ועונג יו"ט ג, שבמצווה דאורייתא לא מועיל תנאי. ונחלקו בזה האחרונים. ורוה"פ הזכירו למעשה את עצת רע"א, וכ"כ בילקוט יוסף נח, ה, ובאשי ישראל יח, יח).

כשהציבור מתפלל מאוחר יש להקפיד לקרוא קריאת שמע בזמנה - כשהציבור מאחר יותר ומתפלל עמידה אחר סוף זמן תפילה ל'מגן-אברהם', נחלקו הפוסקים מה עדיף. יש אומרים שעדיף להתפלל במניין בתוך ארבע שעות לפי הגר"א, שכן דעת רוב הפוסקים. ועוד שזמן שחרית מדברי חכמים, וספק בדברי חכמים להקל. ועוד שבשעת הדחק אפשר להתפלל שחרית עד חצות. לפיכך, מוטב להתפלל במניין כתקנת חכמים, למרות שתפילתם אחר סוף זמן תפילה ל'מגן-אברהם'. ויש אומרים שיותר טוב להתפלל ביחיד בזמן הראוי לפי שיטת 'מגן-אברהם', מאשר להתפלל במניין אחר הזמן לפי ה'מגן-אברהם'. (במנחת יצחק ג, עא כתב, שעדיף להתפלל במניין בזמן הגר"א, וכ"כ באבני ישפה ח, יב. לעומת זאת דעת רשז"א (מובא באש"י יח, הערה מ), שעדיף להתפלל ביחיד בזמן מ"א. וכן לגבי מנהג ספרדים נחלקו, במנח"י שם כתב שגם לספרדים עדיף להתפלל במניין. ולעומת זאת דעת הרב אבא שאול, שהספרדים נוהגים לפי המ"א, ועדיף שיתפללו ביחיד מאשר במניין אחר זמן מ"א. ובילקוט יוסף פט, ו, כתב שמי שנוהג תמיד כמ"א ויודע שיכוון בכל תפילת שמונה עשרה, עדיף שיתפלל ביחיד לפי זמן מ"א. אבל אם אינו יכול לכוון היטב, מוטב שיתפלל עם הציבור, שאז תפילתו נשמעת.

צריך לסיים חזרת הש"ץ בתוך ד' שעות (מ"ב קכד, ז). ובאור לציון ח"ב ז, כה, כתב בהערה שאין להתחיל חזרת הש"ץ אחר ד' שעות. ובבאו"ה קכד, ב, 'שיעבור', מסתפק שאולי כיוון שזמן תפילה בדיעבד עד חצות, אפשר לומר את חזרת הש"ץ גם אחר ד' שעות. ועיין באש"י יג, הערה ט).

*56*

אבל אם המניין נוהג שלא כהלכה, ומתפלל אחר סיום ארבע שעות לפי הגר"א, לכל הדעות צריך להתפלל ביחיד לפני כן. (כשיקדים תפילתו לציבור מפני שהם מאחרים, יש אומרים שיתפלל מחוץ לביהכ"נ, ויש אומרים שכיוון שאינם נוהגים כדין מותר להקדים תפילתו בפניהם. עיין מ"ב צ, לה. ונראה שאם מתפילתו בפניהם ילמדו ממנו ויקדימו להתפלל, מוטב שיתפלל בפניהם. ואם לא, עדיף שיתפלל ביחידות במקום אחר).

מי שאין לו תפילין, לא יאחר את זמן קריאת שמע ותפילה, מפני שבדיעבד אפשר לקיים את מצוות קריאת שמע ותפילה בלא תפילין (מ"ב מו, לג; לעיל יב, ט).

*57*

יד - פסוקי דזמרה

א - טעם אמירתם

פסוקי דזמרה פותחים את התפילה בשבת - הסדר הראוי של התפילה, לפתוח תחילה בדברי שבח לה' ורק אח"כ לבוא לפניו בדברי בקשה, כתפילתו של משה רבנו, שפתח בדברי שבח, ואמר (דברים ג, כד): "ה' אלוהים אתה החילות להראות את עבדך את גודלך ואת ידך החזקה. אשר מי א-ל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותך". ואח"כ ביקש "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה" וגו'. על פי זה דרש רבי שמלאי: "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל" (ברכות לב, א). ואמנם עיקר הקדמת השבח לבקשה מתקיים בסדר ברכות שמונה עשרה, ששלוש הברכות הראשונות פותחות בדברי שבח ורק אח"כ ממשיכים לברכות הבקשה. אולם, גם את כלל התפילה ראוי לפתוח בדברי שבח, ולכן תקנו לומר פסוקי דזמרה, שהם דברי שבח והלל לה'. ותקנו חכמים לפתוח את פסוקי דזמרה בברכת 'ברוך שאמר', ולחותמם בברכת 'ישתבח'.

ואמנם מתחילה, בתקופת התנאים, נחשבה אמירת פסוקי דזמרה כמנהג חסידות ששיבחוהו חכמים, אולם במשך הזמן נתפשט המנהג ונעשה למנהג מחייב, שכל ישראל פותחים את תפילתם בפסוקי דזמרה. (ברכות ד, ב: "כל האומר תהילה לדוד (אשרי) בכל יום שלוש פעמים מובטח לו שהוא בן העוה"ב", ובשבת קיח, ב: "אמר ר' יוסי יהא חלקי מגומרי הלל (פסוד"ז) בכל יום". מלשונם משמע שלא תקנו חכמים לומר פסוד"ז, אלא שהוא מנהג חסידות שכל ישראל נהגו בו, וכך נעשה למנהג מחייב. וכלשון רס"ג בסידורו (הוצ' מקיצי נרדמים ע' לב): "התנדבה אומתנו לקרוא מזמורים מספר - תשבחות הקב"ה, ולפניהם ואחריהם שתי ברכות..." וז"ל הרמב"ם (תפילה ז, יב): "שבחו חכמים למי שקורא זמירות מספר תהלים בכל יום ויום, מתהילה לדוד עד סוף הספר. וכבר נהגו לקרות פסוקים לפניהם ולאחריהם, ותקנו ברכה לפני הזמירות... וברכה לאחריהם". ואף שלמד ר' שמלאי (ברכות לב, א) מתפילת משה שצריך לפתוח בדברי שבח, פירש רש"י בע"ז ז, ב, שהכוונה לפתוח את שמונה עשרה בשלוש ברכות ראשונות של שבח. וכן כתב הרמב"ם פ"א הלכות: ב, ד. וא"כ אין לימוד מהתורה לפסוד"ז, והוא מנהג חסידות.

אולם מהרי"ף (ברכות כג, א), הרא"ש (ברכות פ"ה ד-ו) והטור, משמע, שגם פסוקי דזמרה נתקנו כדי לפתוח את כלל התפילה בדברי שבח. ובאר הב"ח או"ח נא, שעל פי דרשת ר' שמלאי מהפסוקים, תקנו חכמים ברכות על פסוד"ז, מפני שאף שלא חייבו לומר פסוד"ז, אם לא היה בזה לימוד גמור מהתורה, שכך הוא סידרה של התפילה, לא היו מתקנים על כך ברכות. (ואפשר אולי לומר הן לפי הרי"ף והן לפי הרמב"ם, שחכמים תקנו לומר בכל יום לפני התפילה 'ברוך שאמר' 'תהלה לדוד' ו'ישתבח', ומנהג חסידות היה לומר את שאר ההללויות, ועל זה אמר ר' יוסי "יהי חלקי מגומרי הלל בכל יום". ועיין בבירור הלכה ברכות לב, א. ואע"פ כן אין לומר בקביעות את הברכות ואשרי בלבד, כי בפועל מנהג פסוד"ז כולל כיום את כל ההללויות, כמבואר להלן הערה 10).

לראשונה נזכר נוסח ברכות פסוד"ז בסדר רב עמרם גאון, ויש מסיקים שבתקופת הגאונים נתקנו (ואף להלכה יש סוברים ש'ברוך שאמר' ו'ישתבח' פחות חשובות משאר ברכות, עי' בבאו"ה נא, ב, 'אם'). אולם בתולעת יעקב כתב בשם אור זרוע, שאנשי כנה"ג תיקנו נוסח 'ברוך שאמר' ע"י פתקה שנפלה מן השמים. וכ"כ הרבה אחרונים, והובא במ"ב נא, א. ובמשכנות יעקב כתב שבתקופת התנאים חיברו אותן, ולכן אסור לדלג עליהן. וי"א שר' ישמעאל תיקן אותן, כ"כ בס' לקוטי מהרי"ח (ע' מקור התפילות ע' יג).

עיין להלן הערה 9, שלדעת רב נטרונאי והרשב"א, אם לא אמר פסוד"ז לפני התפילה, לא יאמרם אחריהם, כי עניינם הכנה לתפילה. ולדעת תר"י והרא"ש, יכול להשלימם עם הברכות אחר התפילה. וצריך לומר שלדעתם, אף שתקנום לפני התפילה, מ"מ בדיעבד, יש להם ערך גם אחר התפילה, שעיקר עניינם לזמר לה', ולאו דווקא כהכנה לתפילה).

*58*

על ידי השבח מדגישים שמטרתנו בתפילה להידבק בה' - באמירת פסוקי דזמרה אנו עוסקים בגדולת הבורא, ומתוך כך כשנעמוד אח"כ בתפילה, נדע לפני מי אנחנו עומדים. ואם לא כן, יש חשש שנבוא לבקש את צרכינו כאותם עובדי עבודה זרה, שכל מגמתם היא הצלחתם האישית בענייניהם הנמוכים, ואינם מעוניינים כלל להידבק בה' יתברך, מקור החיים. אולם אחר שטיהרנו ליבנו בהתבוננות בגדולת ה', נדע היאך להתפלל, וגם כשנבקש על הבריאות והפרנסה, נבקש זאת כדי שנוכל להידבק בתורת ה' ולקדש את שמו בעולם. ועל ידי כך תפילתנו תתקבל.

משמעות השם פסוקי דזמרה - וזה הרמז בשם 'פסוקי דזמרה', מלשון שיר וזמר, וגם מלשון זמירת הכרם. כמו שהזומר את כרמו חותך את הענפים המיותרים, כדי להגביר את צמיחתם של הענפים העתידים להצמיח פירות טובים; כך על ידי אמירת

*59*

פסוקי דזמרה הננו מכריתים את המחשבות המוטעות וההרגשות הרעות, ומתוך כך תעלה ותתקבל תפילתנו. וההיטהרות הזו לקראת התפילה משמחת ומענגת, ולכן הם נקראים 'פסוקי דזמרה'. (עיין בעין איה ברכות לב, א, דרש ר' שמלאי. ובאבודרהם, פסוד"ז הם "כמו פרקליטים לתפילה". ובמנורת המאור, מלשון זמירת הכרם. ובטור או"ח צג, עפ"י הגמ', אין עומדים להתפלל וכו' אלא מתוך שמחה, ולכן נהגו לומר פסוד"ז "כדי לעמוד לתפילה מתוך דברי שמחה של מצווה שעוסק בתורה").

ב - מהם פסוקי דזמרה

עיקר פסוקי דזמרה 'אשרי' וחמשת פרקי 'הללויה' - עיקר פסוקי דזמרה הם ששת הפרקים האחרונים שבספר תהלים. החשוב שבהם הוא הראשון - 'תהלה לדוד' (תהלים קמה). וכל האומרו שלוש פעמים בכל יום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא, ששבחיו מסודרים לפי סדר האלף בית, ונזכר בו הפסוק החשוב "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" (ברכות ד, ב). ונהגו לומר לפניו פסוק 'אשרי', ולכן רגילים לכנותו - 'אשרי'.

אחריו אומרים חמישה פרקים הפותחים ומסיימים ב'הללויה', ועליהם אמר רבי יוסי: "יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום" (שבת קיח, ב).

הוספת פסוקי 'הודו' לפני פסוק דזמרה - בתקופת הסבוראים (שאחר האמוראים), הנהיגו לומר 'הודו' (דברי הימים א' טז, ח-לו), שהיא השירה וההלל שאמר דוד בעת שהחזיר את ארון האלוקים משבי פלשתים לאוהל המשכן. לאחר מכן בבית המקדש היו אומרים את חציו בעת הקרבת התמיד של שחר, וחציו בהקרבת התמיד של בין הערביים (ב"י או"ח נ). למנהג אשכנז אומרים 'הודו' אחר ברכת 'ברוך שאמר', כדי שכל מזמורי השבח וההלל יהיו כלולים בתוך ברכות פסוקי דזמרה (טור או"ח נא). ולמנהג ספרד אומרים 'הודו' לפני 'ברוך שאמר', מפני שהוא המשך לאמירת התמיד (אשכול, כלבו).

*60*

הוספות לפסוקי דזמרה - עוד תקנו הסבוראים (מס' סופרים יז, יא), לומר לפני 'אשרי' קובץ פסוקים הפותחים ב'יהי כבוד', שיש בהם חיזוק האמונה בה' ובגאולת ישראל. והאר"י הרחיב בביאור סודותיו (כה"ח נא, יג).

לאחר מכן בתקופת הגאונים, נהגו להוסיף לפסוקי דזמרה עוד פרקים ופסוקים. ותקנו לומר 'מזמור לתודה' (תהלים ק), שאמרו חז"ל, שכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממנו (ויק"ר ט, ז). ולכן ראוי לאומרו בנגינה. ואין אומרים אותו בשבתות וימים טובים, אלא אומרים במקומו "מזמור שיר ליום השבת" (תהלים צב). ולמנהג אשכנזים הוא כנגד קורבן תודה שהיו בו לחמי חמץ, ולכן אין אומרים אותו בערב פסח וחול המועד פסח וערב יום כיפור, שאין מקריבים בהם קורבן תודה, מפני איסור חמץ או הצום. ולמנהג ספרד אומרים אותו בימים אלו, מפני שעיקרו לשבח והודאה ולא כנגד קורבן תודה (ב"י ורמ"א נא, ח).

כתבו הגאונים, שיש נוהגים לומר 'ויברך דוד' (דברי הימים א' כט, י-יג; ונחמיה ט, ו-יא), ושירת הים אשר שרו משה ובני ישראל לה' (שמות טו, א-יח). ואמנם עיקר פסוקי דזמרה משירי דוד, כפי שאומרים בנוסח ברכת 'ברוך שאמר': "ובשירי דוד עבדך נהללך". אולם בתקופת הגאונים היו שנהגו להוסיף פסוקים מהתורה ומנחמיה, ובסוף תקופת הראשונים כבר נהגו הכל לאומרם. ('תהלה לדוד' (אשרי): תר"י (כג, א) כתבו שעיקר תקנת פסוד"ז בשביל 'תהלה לדוד', עפ"י הגמ' בברכות ד, ב. והרא"ש (ה ו), כתב: "אגב אותו מזמור תקנו לומר (את שאר המזמורים) עד סיום תהלים". ועל מה אמר ר' יוסי (שבת קיח, ב): "יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום", שהם פסוקי דזמרה? לדעת רי"ף, רא"ש וטור, הם ששה פרקים מתהלים, מ'תהלה לדוד' עד סוף תהלים (פרקים קמה-קנ). וכ"כ במס' סופרים יז, יא. אמנם רש"י שם פירש שהכוונה לשני המזמורים הפותחים ב"הללויה הללו" (פרקים קמח, קנ). והובאו דבריהם בב"י סו"ס נ. ולכן מחלקים ברמת החשיבות בין שני המזמורים שפותחים ב"הללויה הללו" לאלו שפותחים ב"הללויה" בלבד.

ושם במסכת סופרים יז, יא, (שנחתמה בא"י בסוף תקופת הסבוראים) נזכר שאומרים 'יהי כבוד' ו'הודו לה'' וכו', וששת המזמורים. יותר מאוחר בתקופת הגאונים נזכר שאומרים 'מזמור לתודה' והנוסח מ'ויברך דוד' ועד שירת הים, וכפי שכתב הטור או"ח סי' נא שהוא מתיקון הגאונים. וכן המזמורים שמוסיפים בשבת נזכרו בסדר רב עמרם גאון. לגבי 'אז ישיר', שאינו משירי דוד, כתב הרמב"ם (תפילה ז, יג) שיש נוהגים לאומרו ויש שאין נוהגים, והכל לפי המנהג. ובספר המנהיג כתב, שאין ראוי לדלג על הזכרת שבח הגאולה הראשונה. והפסוקים: "ברוך ה' לעולם אמן ואמן" וכו' שאומרים אחרי ההללויות נזכרו לראשונה ברוקח (מראשוני אשכנז). והאבודרהם (הספרדי) מנמק - מפני שהם פסוקים המסיימים ספרי תהלים. 'מזמור לתודה' נזכר באורחות חיים (מהראשונים). לפני כשלוש מאות שנח נכנס לסידור "מזמור שיר חנוכת הבית", לפני כן אמרוהו רק בחנוכה. ובמקדש היו אומרים אותו בעת הבאת הביכורים (ביכורים ג, ד)).

*61*

ג - מנהגים וכוונה באמירתם

אומרים את הזמירות בנחת ולא במרוצה (שו"ע נא, ח).

עמידה בפסוקי דזמרה - מפני מעלתה המיוחדת של ברכת 'ברוך שאמר', שרומזת לעניינים עליונים, נהגו לאומרה בעמידה (מ"ב נא, א; כה"ח א). ולמנהג אשכנז עומדים גם בברכת 'ישתבח' החותמת את פסוקי דזמרה, ולמנהג ספרד אין עומדים (רמ"א נא, ז, כה"ח מב).

וכן נהגו לעמוד ב'ויברך דוד' עד "אשר בחרת באברם", משום כבודה של מלכות ישראל שנוסדה על ידי דוד המלך. (למנהג ספרדים אומרים לפני 'ברוך שאמר' "ה' מלך ה' מלך" וכו' פעמיים, ובשבת ויו"ט עומדים, וכתב בב"י נ' בשם שבולי הלקט ע"ו שהטעם לכך, מפני שנתקן עפ"י המדרש שהמלאכים אומרים אותו, והם עומדים. אלא שבחול מפני שמתבטלים ממלאכתם ואין להם פנאי לא נהגו לעמוד. ע"כ. וכיום נהגו לעמוד גם בחול).

כוונה בפסוק 'פותח את ידך' - אחר שלמדנו שאחד משני הטעמים לאמירת 'אשרי' (תהלים קמה) הוא מפני שנזכר בו הפסוק "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", צריך לומר פסוק זה בכוונה. ואם אמרו בלא כוונה - צריך לחזור ולאומרו בכוונה. ואף שכבר הגיע לפרקים אחרים - יחזור לאומרו בכוונה, כי הוא החשוב שבפסוקי דזמרה. ויש אומרים שהואיל ולא כיוון בפסוק העיקרי, כל מה שאמר אחר כך עד סוף הפרק אינו נחשב, ועליו לחזור ולומר מפסוק 'פותח' ועד סוף

*62*

הפרק (מ"ב נב, טז). אבל לרוב הפוסקים מספיק לחזור ולומר את הפסוק 'פותח' בלבד (שו"ע נב, ז). (בסדר רב עמרם גאון כתב בשם רב נטרונאי גאון, שהעיקר הוא לומר את הפרק 'תהלה לדוד' לפחות פעם אחת ביום, ומה שאמרו שלוש פעמים - כדי שלא יפשע ולא יאמרו כלל. ולכן לדעתו בשבת אומרים אותו רק פעמיים. וכן משמע מהרא"ש (א, ו) שכתב: "כל האומר תהלה לדוד בכל יום". אמנם בגמ' שלפנינו (ברכות ד, ב) הגירסא: "כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלוש פעמים - מובטח לו שהוא בן העוה"ב". וכן הרמב"ם בנוסח התפילה כתב לאומרו שלוש פעמים גם בשבת. ועיין בבירור הלכה ד, ב. עפ"י הסוברים שדי לאומרו פעם אחת ביום, כתב בכה"ח נא, לג, שלא יחזור לומר 'פותח' בתוך פסוד"ז מפני שיש בזה הפסק, אלא יכוון ב'תהלה לדוד' שאחר העמידה. אולם לדעת רוה"פ יש להשלימו בתוך פסוד"ז במקום שיזכר, כי בנוסף לכך שיש לחוש לסוברים שצריך לאומרו שלוש פעמים, פסוק 'פותח' הוא החשוב ביותר בפסוד"ז (כפי שכתב תר"י כג, א), ולכן יש לאומרו בכוונה דווקא בין ברכות פסוד"ז. וכך משמע ממ"ב, וכ"כ בבא"ח ויגש יב, ואג"מ ב, טז, ויבי"א ח"ו ה, ו. ולדעת רוה"פ צריך להשלים את הפסוק 'פותח' בלבד, וכ"כ בשו"ע נא, ז, וכ"כ במ"א ובברכ"י ה, ובשו"ע הרב ח, ובציץ אליעזר יב, ח. והמ"ב כתב לומר מ'פותח' עד סוף הפרק, ומקורו בלבוש וח"א).

ד - דיני הפסקה בפסוקי דזמרה

אין להפסיק בין ברוך שאמר וישתבח - כיוון שברכת 'ברוך שאמר' היא הברכה שלפני פסוקי דזמרה, ו'ישתבח' היא הברכה שאחריהם, הרי שכל פסוקי דזמרה הם חטיבה אחת ואסור להפסיק באמצע אמירתם.

הפסק לצורך גדול - אמנם לצורך גדול, כגון למנוע הפסד, מותר להפסיק בדיבור (עיין מ"ב נא, ז, וכתב שיאמר לפני ההפסק ואחריו פסוקי "ברוך ה'" שלפני 'ויברך דוד'). וכן כדי למנוע עלבון מותר לומר שלום (עיין בהמשך טז, ו; ודין הפסקה בין ישתבח לברכו יבואר בהמשך טז, ב).

ברכת אשר יצר - הנצרך להתפנות באמצע פסוקי דזמרה, אף שיש אומרים שכדי לא להפסיק באמצע פסוקי דזמרה, מוטב שידחה את ברכת 'אשר יצר' לאחר

*63*

התפילה. מכל מקום יותר טוב לברך 'אשר יצר' מיד, שאם ידחה אותה לאחר התפילה - אולי ישכחנה. (למ"ב נא, ח, יברך מיד, וכ"כ בערוה"ש. לכה"ח נא, כח, יברך אחר 'ישתבח', לאשל אברהם יברך אחר התפילה. וכ"כ באג"מ ד, יד, שעדיף אחר התפילה, אלא שהרוצה - יכול לברך מיד. ונלענ"ד שכיוון שיש חשש שישכח, מוטב לנהוג כסוברים לברך מיד).

הפסקה לענות לדברים שבקדושה - אם שמע באמצע פסוקי דזמרה ברכות או קדיש, לא יענה "ברוך הוא וברוך שמו", אבל אמן מותר לענות. ואף שמותר לענות אמן - אין חובה לענות, שהואיל והוא עוסק במצוות אמירת פסוקי דזמרה הוא פטור מהמצווה לענות אחר דברים אחרים שבקדושה. ומי שמכוון כראוי בפסוקי דזמרה וההפסקה לעניית אמן תטריד את כוונתו, מוטב שימשיך לאומרם בכוונה, ולא יענה אמן. אבל אם שמע את הציבור אומרים קדושה, יעמוד ברגליים צמודות ויצטרף אליהם, כדי שלא יבלוט כמי שאינו משתתף עם הציבור בדברים שבקדושה. וכן אם הגיעו ל'מודים דרבנן' או 'ברכו', ישחה מעט ויענה עמהם. ואם הוא מתפלל במניין שנמצא בפסוקי דזמרה, ושמע ממניין אחר קדושה או 'מודים' או 'ברכו', רשאי להמשיך לשבת ולומר פסוקי דזמרה, הואיל ואינו נראה כפורש מהציבור בזה שהוא ממשיך להתפלל כסדרו. (בשו"ת ציץ אליעזר יא, ג, ובהליכות שלמה (אויערבאך) ו, יב, בארו שכל דיני ההפסק לדברים שבקדושה בפסוד"ז הם רשות, שאין חובה להפסיק כדי לענות, ולכן אם הדבר מפריע לכוונתו, מוטב שלא יענה. ועיין שם שמ"מ יש לחוש שלא יראה כפורש מהציבור, לכן בקדושה יעמוד, ב'מודים' יעמוד ויכרע, וב'ברכו' יכרע מעט. והואיל וכבר הפסיק כדי לעמוד ולכרוע, נראה שמוטב שיענה עמהם. אבל אם הוא שייך למניין אחר אינו נראה פורש, ולכן אינו צריך לעמוד ויכול להמשיך להתפלל כדרכו. (ועי' בהל' ברכות ק"ש טז, ה, והערה 4).

כיוון שאין חובה לענות, אין צורך כ"כ להאריך בדיני ההפסקה, ונזכיר מקצת מהם בקצרה: כתב במ"ב נא, ח, ובאו"ה שם, של'אמן' על ברכות יכול להפסיק אפילו באמצע פסוק, ובתנאי שנסתיים עניין, אבל לצורך קדיש, קדושה ומודים, (שהם דברים שבמניין, ולמנהג אשכנז גם לאמן של ה'א-ל הקדוש' ו'שומע תפילה'), יענה גם במקום שלא נסתיים עניין. והרבה אחרונים לא הזכירו חילוק זה כלל, ובכל מקום אפשר להפסיק לענות אמן. ועונים בקדיש על כל האמנים שעד "דאמירן בעלמא", כל מנהג למנהגו. אבל האמנים שאח"כ, דינם כ"ברוך הוא וברוך שמו", שאין מפסיקים למענם בפסוד"ז. לגבי 'מודים דרבנן', ממ"ב נא, ח, משמע שיכול לענות את כולו, וביבי"א ו, ד, כתב שיאמר רק "מודים אנחנו לך". והשומע ברקים ורעמים, לח"א כ, ג, רשאי לברך, וכן דעת רוה"פ, ויש חולקים (כה"ח נא, כג)).

*64*

עליה לתורה באמצע פסוקי דזמרה - אין לקרוא לתורה למי שנמצא בפסוקי דזמרה. ורק אם הוא כהן או לוי, ואין שם כהן או לוי אחר, יקראוהו לתורה. וכיוון שהוא באמצע פסוקי דזמרה, לא יפסיק כדי לבקש מהגבאי לומר לו 'מי שברך'. ואם הגבאי טעה וקרא לישראל שעומד באמצע פסוקי דזמרה - יעלה, משום כבוד התורה והציבור (מ"ב נא, י).

ה - על מה ראוי לדלג כדי להגיע לתפילה במניין

מותר לקצר את פסוקי דזמרה כדי להספיק לתפילה במנין - המאחר לתפילה ורואה שהציבור עומד לסיים את פסוקי דזמרה, מוטב שידלג על פרקים מפסוקי דזמרה כדי להתפלל במניין, מפני שמעלת התפילה במניין גדולה ממעלת אמירת פסוקי דזמרה. שכל עניין אמירת פסוקי דזמרה הוא כדי להתכונן לתפילה, שמתוך כך תתקבל יותר, אבל המתפלל במניין בוודאי תפילתו מקובלת ורצויה (ברכות ח, א). לפיכך, המאחר לתפילה מוטב שידלג על רוב ברכות השחר, קורבנות ופרקים מפסוקי דזמרה, כדי שיספיק להתפלל שמונה-עשרה במניין.

יאמר לכל הפחות 'ברוך שאמר' 'אשרי' ו'ישתבח' - אבל על 'ברוך שאמר', 'אשרי' ו'ישתבח' לא ידלג, כדי שלא להפסיד את אמירתם. מפני שברכות פסוקי דזמרה נתקנו על אמירת השבחים שלפני התפילה, ומי שלא הספיק לאומרם לפני התפילה, אינו רשאי לאומרם אחריה. וכדי לומר את הברכות של פסוקי דזמרה, חייבים לומר לכל הפחות פרק אחד, לפיכך יאמר את הפרק החשוב ביותר שהוא 'אשרי'.

אין לדלג על 'אלוקי נשמה', ברכות התורה, עיטוף בציצית והנחת תפילין - וכן צריך להקפיד לומר לפני התפילה את ברכת 'אלוקי נשמה' וברכות התורה, שאם לא יאמרם לפני התפילה - יפסידם (מ"ב נב, ט, ובאו"ה שם). וכן צריך לפני התפילה להתעטף בטלית ולהניח תפילין.

*65*

ואם אין לו זמן לומר את כל הברכות הללו ו'אשרי' ולהספיק להתפלל במניין, יתפלל ביחידות בלא שום דילוג.

אפשר לקצר כדי להספיק להתפלל עמידה בעת חזרת הש"ץ - לכתחילה ישתדל לכוון את דילוגיו כך שיספיק להתפלל עם הציבור, היינו עם עשרה שמתפללים עמידה בלחש. אבל אם הוא רואה שלא יוכל לומר את הברכות ו'אשרי' ולהספיק להתפלל בלחש עם הציבור, ישתדל להתפלל עם חזרת הש"ץ, שגם באופן זה הוא נחשב כמתפלל במניין לרוב הפוסקים. (סיכום הסוגיה: לתר"י, רא"ש וטור, כדי להתפלל במניין מוטב לדלג על כל פסוקי דזמרה וברכותיה. ולמרות שאחר התפילה לא יוכל לומר את ברכות פסוד"ז, עדיף להתפלל כתקנת חכמים במניין, שתפילת הרבים מתקבלת בוודאות. ואילו אמירת פסוקי דזמרה יסודה ממנהג טוב שנהגו ישראל, ואף שתקנו להם ברכות, אין הם עיקר התפילה כברכות ק"ש ועמידה. וכדברי רס"ג ורמב"ם שהובאו בהערה 1. ואף לסוברים שהוא מצד הלימוד מתפילת משה, כמובא שם עפ"י הב"ח בביאור הרי"ף, הרא"ש והטור, מ"מ אין משמע שאמירתם חובה גמורה, אלא שנהגו כל ישראל לאומרם, והמנהג מחייב, אבל אינו דוחה תפילה במניין. וכן פסקו שו"ע נב, א, רמ"א, קצוש"ע יד, ז, וכן פסק בשערי תפילה לר"י רקח על פי צ"א פוסקים.

לעומת זאת, רבים מן המקובלים כתבו עפ"י הזוהר, שיש להקפיד מאוד על שמירת סדר התפילה, שרמוזים בו סודות גדולים, וכל המשנה את סידרם מהפך את צינורות השפע הבאים על ידי התפילה. ולכן גם המאחר לא ידלג על שום קטע מן הקורבנות ופסוקי דזמרה, והובאו דבריהם להלכה בכה"ח נב, ב, וכ"כ בישכיל עבדי ח"א או"ח ב, ו. (ועי' בשו"ת רב פעלים ח"ב או"ח ד, שהסכים שבשעת הצורך ידלג על חלק מפסוד"ז וקורבנות). אולם באר בתשובות חכם צבי ל"ו, שכל ההקפדה של הזוהר שלא לשנות סדר התפילה, אמורים על אדם המתפלל ביחידות, אבל מי שיכול להתפלל במניין, ראוי לו לדלג על פסוקי דזמרה כדי להתפלל עם הציבור, מפני שגם לפי הקבלה תפילת הציבור היא המעולה והמקובלת ביותר. (וכ"כ החיד"א בקשר של גודל ה, י, וכ"כ במ"ב נב, א).

ולבעל משכנות יעקב דעה אמצעית, שכדי להתפלל במניין מוטב לדלג על כל המזמורים שבפסוקי דזמרה ועל ברכות השחר ואמירת הקורבנות, ובתנאי שיספיק לכל הפחות לומר את ברכות פסוקי דזמרה - 'ברוך שאמר' ו'ישתבח', שאם לא יאמרן לפני התפילה יפסיד את אמירתן, והן ברכות חשובות שניתקנו בימי התנאים. וכדי לאומרן צריך לומר ביניהן 'אשרי'. וכן דעת ח"א יט, ז; מ"ב נב, ו, באו"ה נג, ב, 'אין'. וכ"כ למעשה הרב אליהו בסידורו עמ' עו. ועיין בהערה 1, שכך אפשר לבאר את דעת הרי"ף והרא"ש, שסוברים שתקנו חכמים לומר ברכות אלו ו'תהלה לדוד' עפ"י דרשת ר' שמלאי. (ואף שהרא"ש פ"ה ו' הזכיר את דעת תר"י למעשה, אולי מפני שסובר שהתפילה במניין יותר חשובה. ועי"ש ברא"ש שמלשון רב עמרם גאון משמע כדעת המשכנות יעקב).

ואף שלפי גדולי הראשונים והשו"ע, עדיף לדלג גם על הברכות כדי להתפלל במניין, לא הזכרתי למעלה את דעתם, מפני שישנו עוד ספק, האם התפילה עם החזן נחשבת כתפילה במניין. לפמ"ג א"א נב, א, אינה כתפילה במניין, וכן משמע מהרמ"א קט, ב. לעומת זאת, לדעת אשל אברהם בוטשאטש והרבה אחרונים, היא נחשבת תפילה במניין (עיין לעיל ב, ג, ובהערה 2). לפיכך, במצב שבו אם ידלג על הכל יוכל להספיק להתפלל בלחש עם הציבור, כבר יותר טוב שיאמר ברכות פסוד"ז וכמה פרקים שיספיק, ויתפלל עם החזן, שלדעת רוב הפוסקים תפילתו במניין. ואם נשאר לו מעט זמן עד שגם אם ירצה להתפלל עם החזן יצטרך לדלג על כל פסוד"ז כולל הברכות, משני צדדים מוטב שלא ידלג: א' - למשכנות יעקב ודעימיה לעולם אין לדלג על הברכות, ב' - יש סוברים שאין זה נחשב כתפילה במניין, וא"כ לשם תפילה שיש ספק אם היא נחשבת במניין, אין מקום לדלג על הברכות. וזה מה שכתבתי למעלה. (אמנם ביחו"ד ה, ה, לא התחשב בספקות הללו ופסק שידלג על הכל אפילו כדי להתפלל עם הש"ץ).

כשעומדות שתי אפשרויות: לא לדלג כלל בקורבנות ופסוד"ז ולהתפלל עם הש"ץ, או לומר ברכות השחר, פסוקי התמיד והקטורת, 'ברוך שאמר', 'אשרי', וכל הללויות ו'ישתבח', ולהספיק להתפלל עם הציבור בלחש, נלענ"ד שעדיף לדלג ולהתפלל בלחש עם הציבור, שלכו"ע היא תפילה בציבור, וכבר אמר את כל הדברים העיקריים שמקורם בתלמוד. ואם כדי להתפלל עם הציבור יצטרך לדלג יותר, נראה שעדיף להתפלל עם החזן).

*66*

מי שנאלץ לדלג על פרקים מפסוקי דזמרה כדי להתפלל במניין, טוב שישלימם אחר התפילה. (כתב הטור בשם תר"י ורא"ש, שאדם שדילג על כל פסוד"ז כולל הברכות (לשיטתו), ישלימם אחר התפילה עם הברכות (ואף שלמדנו בהערה 1, שדעת הרא"ש שפסוד"ז נתקנו כפתיחה בשבח לתפילה, מ"מ דעתו שבדיעבד יש ערך לאומרם גם אחר התפילה, כפי שמשמע מרס"ג ורמב"ם שם). לעומת זאת דעת רב נטרונאי, שלא לאומרם אחר התפילה. וכ"כ רשב"א. בב"י פירש שרק את הברכות לא ישלים לרב נטרונאי, כי תיקנום לצורך הכנה לתפילה, אבל את הפסוקים נכון להשלים. וכן פסק בשו"ע נב. ולדעת הב"ח והפרישה, כוונת רב נטרונאי שגם את הפסוקים לא יאמר. ובערוה"ש ה' כתב לדינא "דשב ואל תעשה עדיף". וכן דעת מהרי"ץ מתימן שלא לומר פסוד"ז אחר התפילה. ורוה"פ כתבו כשו"ע שנכון להשלים את הפסוקים אחר התפילה).

ו - סדרי עדיפות בדילוג

למדנו בהלכה הקודמת, שבכל מקרה צריך לומר לפני התפילה את ברכת 'אלוקי נשמה' וברכות התורה, להתעטף בטלית ולהניח תפילין, ולומר

*67*

'ברוך שאמר', 'אשרי' ו'ישתבח' ולהמשיך לברכות קריאת שמע. לפיכך המאחר לתפילה, אם יכול לומר את הדברים הללו ולהספיק להתפלל עם השליח ציבור, ידלג על כל השאר כדי להתפלל במניין, ואחר התפילה ישלים את מה שהחסיר. ואם יש לו יותר זמן לפני התפילה, צריך לדעת את סדר החשיבות של הברכות והמזמורים, כדי לדעת את מה לומר תחילה. ונסכם את סדר מעלתם:

ברכות השחר קודמות לשאר פסוקי דזמרה - תחילה יקדים את כל שאר ברכות השחר. ואף שבדיעבד אפשר להשלימם אחר התפילה, מכל מקום כיוון שחובה גמורה לאומרם, ואמרו חכמים (ברכות ס, ב) שזמן אמירתם לכתחילה עם הקימה מהשינה, יקדימם לכל שאר המזמורים והקורבנות.

מזמורים קמח, קנ קודמים לשאר פסוקי דזמרה - כשיש יותר זמן, יוסיף עוד מזמורים לפי סדר חשיבותם. ואף שכל המזמורים והפסוקים חשובים, מכל מקום לצורך התפילה יש מזמורים חשובים יותר ויש פחות. ונסדר את סדר מעלתם. ראשונים במעלה אחר 'אשרי' הם שני המזמורים הפותחים ב"הללויה הללו" (פרקים קמח קנ בתהלים), שלדעת רש"י (שבת קיח, ב) הם עיקר פסוקי דזמרה, ורבי יוסי שיבח את האומרם בכל יום.

פרקי 'הללויה' קודמים לשאר פסוקי דזמרה - אחריהם במעלה, כל שאר הפרקים הפותחים ומסיימים ב"הללויה", שלדעת הרי"ף והרא"ש הם הנקראים בתלמוד (שבת קיח, ב) פסוקי דזמרה, ורבי יוסי שיבח את האומרם בכל יום. נמצא שכשיש יותר זמן צריך לומר ברציפות את הפרקים מ'אשרי' עד "כל הנשמה תהלל י-ה הללויה".

פסוקי התמיד והקטורת קודמים ל'ויברך דוד' - אחריהם במעלה, פסוקי קורבן התמיד ופסוקי הקטורת, שמקור אמירתם נסמך על דברי התלמוד (תענית כז, ב), שכל הקורא בענייני הקורבנות מעלה עליו הכתוב כאילו הקריבם.

אחריהם במעלה, 'ויברך דוד' (מ"ב נב, ד), ולאחר מכן יש דעות מה יקדים, והבוחר יבחר.

*68*

דיני הקדימה בשבת - בשבת יקדים את 'נשמת' לכל פרקי ההללויות, מפני שהיא חלק מ'ישתבח'. ואח"כ יקדים את הפרקים שרגיל לומר בכל יום לפני הפרקים שנוספו בשבת, שהתדיר קודם לשאינו תדיר. (באבני ישפה ט, יד, ובהליכות שלמה ו, ז, כתבו על הקדמת ברכות השחר לשאר פרקי פסוד"ז. עוד נוסיף שגם את ברכת 'על נטילת ידיים' אי אפשר לברך אחר התפילה, אבל אין צורך לכתוב זאת למעלה, מפני שממילא מברכים אותה בבית לפני ניגוב הידיים. והמנהג הנכון לברך אח"כ 'אשר יצר' ו'אלוקי נשמה'. לפיכך העיקר לזכור לברך ברכות התורה לפני התפילה, שאם לא כן יצא ב'אהבת עולם', כמבואר לעיל י, ב, ובהערה 2.

באבני ישפה ט, טז, כתב שאמירת קורבן התמיד ופסוקי הקטורת באים אחר שני המזמורים הפותחים ב"הללויה הללו" וקודמים לשאר המזמורים הפותחים ב"הללויה". אלא שקשה, שדבריו לרש"י בלבד, והתעלם מדעת הרי"ף והרא"ש בברכות לב, א, שפסוקי דזמרה הם כל הפרקים מ'תהלה לדוד' עד סוף תהלים. ואם כן, יש להקדימם לקורבנות, שעליהם נתקנו הברכות, וחיוב ומנהג אמירתם קודם.

במ"ב נב, ה, כתב עפ"י ח"א יט, ו, ש'נשמת' היא ברכת השיר ולכן קודמת לכל השאר. וכתב באבני ישפה ט, יג, שאם אין לו זמן לומר 'נשמת' יתפלל כסידרו, שמעלתה ממש כמו 'ברוך שאמר', 'אשרי' ו'ישתבח'. אמנם ציין שבבית ברוך פקפק בזה. ואכן כמה אחרונים כתבו שכל המזמורים הנאמרים בכל יום קודמים ל'נשמת' שהם תדירים. (וכ"כ ביחו"ד ה, ה, בהערה). והרב מאזוז כתב בהגהות איש מצליח ש'נשמת' קודמת לכל פרקי ההללויות אבל אינה כ'ישתבח' ו'אשרי', וזוהי דעה אמצעית. וכך כתבתי למעלה.

ועיין עוד באבני ישפה פ"ט שסיכם סדר הקדימה לפי נוסח אשכנז וספרד, ועוד עיין בערוה"ש שכתב סדר שונה. ובסידור הרב אליהו ע' עו כתב עפ"י רב פעלים סדר שונה, ולא הארכתי בזה, מפני שממילא רוב האנשים אינם זוכרים את כל הפרטים, וכיוון שכל שאר המזמורים שאומרים הונהגו אחר התלמוד, אין לדקדק כל כך בסדר חשיבותם).

כאן המקום להוסיף, שגם מי שנאלץ להתפלל ביחידות ולקצר את תפילתו כדי שלא יאחר לעבודתו, יקצר על פי הכללים האמורים. וכן מורה שהתעורר מאוחר וצריך להגיע בזמן לתלמידיו, יקצר על פי הכללים האמורים (אג"מ או"ח ח"ד צא, ב).

*69*

טו - קריאת שמע

א - מצוות קריאת שמע

שלוש פרשיות של קריאת שמע - מצוות עשה מן התורה לקרוא קריאת שמע בלילה ובבוקר, שנאמר (דברים ו, ז): "ודיברת בם וכו' ובשכבך ובקומך", בשכבך היינו בלילה, ובקומך היינו בבוקר.

וקוראים שלוש פרשיות, הראשונה: 'שמע' (דברים ו, ד-ט), שיש בה קבלת עול מלכות שמים, יחוד ה' ואהבתו. השנייה: 'והיה אם שמוע' (דברים יא, יג-כא), שיש בה קבלת עול מצוות. והשלישית: 'ויאמר' (במדבר טו, לז-מא), שיש בה ציווי על זכירת המצוות על ידי מצוות הציצית, ובסיומה מזכירים את יציאת מצרים.

תקנו חכמים להקדים את פרשת 'שמע' ל'והיה אם שמוע', כדי שיקבל אדם על עצמו עול מלכות שמים תחילה ואח"כ עול מצוות. והקדימו את פרשת 'והיה אם שמוע' שעוסקת בציווי כללי לשמור את כל המצוות, שזמנם ביום ובלילה, לפרשת 'ויאמר' שעוסקת במצוות הציצית שזמנה ביום בלבד (ברכות יג, א).

המצווה מהתורה - לדעת כמה ראשונים, המצווה מהתורה לקרוא את הפסוק "שמע ישראל" בלבד, שעליו נאמר (דברים ו, ו-ז): "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך וכו' ובשכבך ובקומך". וחכמים תיקנו לקרוא את שלוש הפרשיות.

ואפשר לומר, שאכן עיקר המצווה שיקבל אדם על עצמו עול מלכות שמים, ולכן הקורא את הפסוק הראשון בלבד קיים בו את המצווה מהתורה. אלא שככל שירחיב יותר בקבלת עול מלכות שמים, יקיים את המצווה מהתורה בשלימות רבה יותר. ולכן תקנו חכמים לקרוא את כל שלוש הפרשיות, שבהן מופיעים יסודות האמונה וקבלת עול המצוות וזכירתם על ידי הציצית. נמצא שבפועל אנו מקיימים מצווה מהתורה בקריאת שלוש הפרשיות.

*70*

ב - זכירת יציאת מצרים

פרשה שלישית של קריאת שמע - מצווה מהתורה לזכור את יציאת מצרים בכל יום, שנאמר (דברים טז, ג): "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". ודרשו חכמים מהמילה 'כל' שהמצווה לזכור את יציאת מצרים ביום ובלילה (ברכות יב, ב). אפשר לקיים את המצווה באמירת כל פסוק שמוזכרת בו יציאת מצרים, וכן יכול אדם לקיים את המצווה על ידי שיזכיר את יציאת מצרים בלשונו.

תקנו חכמים לקרוא את פרשת 'ויאמר', כדי לקיים על ידה את מצוות זכירת יציאת מצרים. נמצא ששתי סיבות הביאו לצירופה של פרשת 'ויאמר' לקריאת שמע. האחת, שיש בה מצוות ציצית שמזכירה את כל המצוות, והשנייה, שנזכרה בה יציאת מצרים. ולכן נוהגים לקרוא 'ויאמר' גם בלילה, כי אף שמצד מצוות ציצית אין מקום לאומרה בלילה, מכל מקום מצד הזכרת יציאת מצרים יש מקום לקוראה בלילה (עי' ברכות יד, ב; כסף משנה הל' ק"ש פ"א, ב-ג).

זמנה של זכירת יציאת מצרים כל היום - הבדל ישנו בין מצוות קריאת שמע למצוות זכירת יציאת מצרים, שאת מצוות קריאת שמע של יום אפשר לקיים רק בשלוש השעות הראשונות של היום, שאז הוא הזמן שקמים מהשינה, ואילו את מצוות זכירת יציאת מצרים של היום אפשר לקיים בכל היום. אלא שלפי תקנת חכמים, אנו מקיימים אותה עם קריאת שמע, ואם עבר זמן קריאת שמע, יקיים את מצוות זכירת יציאת מצרים בברכת 'אמת ויציב'. ואם עברו ארבע שעות, יקיים את המצווה על ידי קריאת 'ויאמר' או על ידי הזכרת יציאת מצרים באופן אחר (מ"ב נח, כז; סז, ג, ועיין לעיל יא, יא, בזמן ק"ש וברכותיה, ועיין הל' ערבית, כה, סוף הערה 3).

ג - תוכן פרשת שמע

פרשת שמע (דברים ו, ד-ט) מורכבת משלושה חלקים: א) יסוד האמונה. ב) המשמעות של יסוד זה לחיינו. ג) הוראה כיצד להשריש את האמונה בחיינו.

*71*

פרשה ראשונה - א) בפסוק הראשון: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" אנו לומדים את יסוד האמונה הישראלית, האחדותית, שה' יתברך הוא אדון הכל, ואין שום כח בעולם מלבדו. ואף שנראה לעינינו כאילו יש בעולם כוחות שונים ונפרדים זה מזה, ה' אחד מחייה את כולם, ואין עוד מלבדו.

פרשה שניה - ב) המשמעות של אמונה זו לחיינו, שאין שום ערך בעולם מלבד הדבקות בו יתברך, ולכן "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". ופירשו חכמים (ברכות נד, א): "בכל לבבך - בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע" - שגם היצר הרע צריך להיות משועבד לעבודתו, בין אם על ידי כפייתו ובין אם על ידי הפיכתו לטוב. "ובכל נפשך - אפילו נוטל את נפשך", שצריך אדם להיות מוכן למסור את נפשו על אמונתו בה'. "ובכל מאודך - בכל ממונך", שאף הממון והרכוש צריך לשמש בסיס ואמצעי לעבודת ה', ואם יתבעו מיהודי לעבור על דתו או להפסיד את כל ממונו, יוותר על ממונו ולא יפר את אמונתו. ועוד פירשו: "ובכל מאודך - בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הווי מודה לו מאוד מאוד".

פרשה שלישית - ג) בחלק השלישי מדריכה אותנו התורה כיצד להשריש בקרבנו את יסודות האמונה הללו. ראשית: "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך", ובנוסף לכך - "ושיננתם לבניך". וגם אחר שאדם למד היטב את יסודות האמונה, אם לא יחזור ויזכירם לעצמו בכל יום, טרדות החיים ועסקיהם עלולים להשכיח ממנו את אמונתו, ולכן נצטווינו: "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשוכבך ובקומך". ומכאן יסוד החיוב לקרוא את 'שמע' בבוקר ובלילה. אבל לא הסתפקה התורה בקריאה בלבד, אלא הוסיפה וצוותה להניח את פרשיות האמונה בתוך התפילין ולקושרם על היד ועל הראש - "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך". ולא זו בלבד, אלא גם לקובעם על מזוזות פתחי בתינו - "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", כדי שבכל עת שניכנס ונצא מבתינו, נתבונן במזוזה וניזכר שוב ביסודות אמונת ישראל. נמצא אם כן שהפרשה העוסקת באמונה ובאחדות הבורא מלווה אותנו תמיד, בלב על ידי קריאת שמע, בגוף על ידי התפילין, וברכוש שהוא הבית על ידי המזוזה.

*72*

ד - הפרשה השנייה והשלישית

פרשה שניה - קבלת עול מצוות - בפרשה השניה - 'והיה אם שמוע' (דברים יא, יג-כא), אנו לומדים על ערכן של מצוות התורה, על השכר למקיימים אותן ועל העונש לעוברים עליהן, שאם נאהב את ה' ונעבדהו בכל לבבנו, ונקיים את מצוותיו, נזכה לברכת ה', הארץ תתן את יבולה, ונאריך ימים, אנחנו ובנינו, על האדמה אשר נשבע ה' לתת לאבותינו ולנו. ואם חס ושלום נסור מן הדרך, יחרה אף ה' בנו, האדמה לא תתן את יבולה, ונאבד מעל הארץ הטובה. ושוב חוזרת התורה ומצווה להתבונן ביסודות הללו, ולקבוע את פרשת 'והיה אם שמוע' בתפילין שעל היד ובתפילין שעל הראש, ולקובעה על מזוזות פתחי בתינו. בפרשה הראשונה הדגש היה על הפנייה שלנו כלפי שמים, במסירת כל כוחותינו לעבודתו. בפרשה השנייה הדגש הוא על גילוי הנהגת ה' בעולם. גם קיום המצוות הוא ביטוי לגילוי דבר ה' בעולם, וגם השכר והעונש מבטאים את השגחתו על העולם.

פרשה שלישית - פרשת ציצית - בפרשה השלישית - 'ויאמר' (במדבר טו, לז-מא) מבוארת מצוות הציצית, שיש בה סגולה מיוחדת, שבכוחה להזכיר לנו את כל המצוות, ולעורר אותנו לקיומן, כפי שנאמר: "וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם". והרמז לכך, שמצוות ציצית מתקיימת ביום ולא בלילה, כי היום רומז על הגילוי הברור של דבר ה' בעולם. ומתוך גילוי אורן של המצוות והזכרתן יש לנו כח להתגבר על היצר, וכפי שנאמר: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". ובסופה של הפרשה נזכרה יציאת מצרים, שנצטווינו לזוכרה ביום ובלילה. וכמו ציצית שמגלה את אורן של המצוות, כך יציאת מצרים גילתה כי יש מנהיג לעולם, ועם ישראל נבחר לגלות את דברו.

שלוש הפרשיות הן הרחבת הפסוק הראשון - נמצא שכל שלוש הפרשיות הן המשך והרחבה של יסוד האמונה שבפסוק 'שמע ישראל'. בפרשה הראשונה אנו לומדים את משמעותה הבסיסית של האמונה לחיינו, שהיא היסוד האחד והיחיד של חיינו, וזו הרחבה של המילים ה' אחד. ומתוך כך אנו מקבלים על עצמנו את עול המצוות בפרשה השנייה, וזו הרחבה של המילים ה' אלוהינו. ובפרשה השלישית מצוות הציצית שמזכירה ומשמיעה לנו את המצוות, ובסיומה יציאת מצרים שגילתה לעולם כי ה' בחר

*73*

בישראל והוא המשגיח והמושל בעולמו, ויש בה הרחבה של המילים שמע ישראל. בהלכות ברכות קריאת שמע (טז, א) נלמד שגם הברכות שתקנו חכמים הן המשך והשלמה לקריאת שמע.

ה - משמעותה של יציאת מצרים

מצרים מייצגים את החומר וישראל את הרוח - הממלכה המצרית ששעבדה את ישראל היתה בעצם ממלכת החומר. גם המחקרים ההיסטוריים מאשרים זאת, בין כל עמי קדם לא היתה תרבות חומרנית יותר מהתרבות המצרית. הם כפרו במציאות הנפש ובעולם הבא, ורק הגוף והחומר היו חשובים בעיניהם. לכן הם השקיעו מאמצים כבירים בחניטת המתים ובשימור גופם. אף הפירמידות הגדולות אינן אלא בתי קברות לגוף. גם תרבותם המוסרית היתה בהתאם, העיקר היה לספק את תאוות הגוף, וכפי שמספרים חז"ל, שלא היתה אומה שטופה בתאוות יותר ממצרים (תו"כ אחרי פ"ט). עם ישראל, לעומת זאת, מייצג את ההיפך הגמור, עיקרו שאיפות רוחניות.

ובאותה תקופה קשה, שלטה האומה החומרנית בעם ישראל, ושעבדה אותו בעבודת פרך. נדמה היה כי לאותה הרוח הגדולה, שהחלה להתגלות על ידי האבות, לא תהיה יותר תקומה. החומר ניצח את הרוח. עד שנגלה מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו והוציאנו ממצרים.

יציאת מצרים - עוצמת הרוח וערכי המוסר - ביציאת מצרים גילה ה' לעולם בפעם הראשונה את מלוא עוצמתה של הרוחניות, והערכים המוסריים הנובעים ממנה. יציאת מצרים מבטאת את ניצחון הרוח על החומר. כמה שהחומר ינסה לשעבד את הרוח, בסופו של דבר הרוח תשתחרר מכבליה לחרות. כשם שישראל יצאו ממצרים בניצחון וברכוש גדול, כך כל מאבק בין הרוח לחומר יסתיים בסופו בניצחונה של הרוח.

וכשם שעם ישראל, השתחרר מכבלי החומר של האומה המצרית, וקיבל תורה מהשמים וגילה לעולם את האמונה והמוסר; כך גם כל אחד מישראל צריך לעסוק בכל יום בהשתחררות מכבלי החומריות, כדי לגלות את הרוחניות ולהתקשר לרבונו של עולם על ידי קיום המצוות. ולכן אנו מצווים לזכור את

*74*

יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה, ומתוך כך להשתחרר מכבלי החומר ולהתבונן בסגולתם ויעודם של ישראל ולגלות את האמת הנצחית האלוקית.

ו - כוונה בפסוק הראשון

עיקר הכוונה בפסוק ראשון - הכוונה העיקרית צריכה להיות בפסוק הראשון, שבו אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים, ועליו נאמר (שם ו, ו): "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך". לפיכך צריך אדם לכוון את ליבו למה שהוא אומר בפסוק הראשון, ואם לא כיוון את ליבו למילים שקרא - לא יצא ידי חובתו (ברכות יג, ב, שו"ע ס, ה; סג, ד).

ואף מי שמכוון למשמעותה המלאה של כל מילה, צריך להשתדל שלא להסיח את דעתו לדברים אחרים באמצע הפסוק. אמנם נראה שבדיעבד, כל זמן שחשב גם על משמעות הפסוק - יצא ידי חובתו.

כוונת הפסוק הראשון - וכך ראוי לכוון: 'שמע ישראל' - המצווה לקבל את עול מלכותו מיועדת לעם ישראל, שהוא זה שנברא כדי לגלות את אמונת יחודו בעולם. 'ה'' - לא כפי שהוא נכתב הוא נקרא, נכתב: 'י' 'ה' 'ו' 'ה', ונקרא: 'א-דני', ויש לכוון לקריאתו שהוא אדון הכל, ולכתיבתו, שהוא היה הווה ויהיה. 'אלוהינו' - שהוא תקיף, בעל היכולת ובעל הכוחות כולם והוא המולך עלינו (שו"ע ה, א). וכשיאמר 'אחד', יכוון שהוא היחיד המולך בכל העולם, בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם. והכוונה רמוזה באותיות 'אחד', 'א' שהוא יחיד, 'ח', כנגד שבעה רקיעים והארץ, 'ד' כנגד ארבעת הרוחות. ויאריך בעת אמירת 'ד' כדי שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בארבע רוחות העולם (שו"ע סא, ו; ועיין מ"ב יח).

נראה שבדיעבד, גם מי שלא כיוון לפירוש המדויק של כל מילה וכל שם, אם הבין באופן כללי את משמעות המילים, שעניינם קבלת עול מלכות שמים - יצא ידי חובתו.

*75*

מי שלא כיוון בפסוק ראשון - אם הסיח את דעתו ולא שם לב גם למשמעות הכללית של המילים, שיש בה קבלת עול מלכות שמים - לא יצא ידי חובתו, ועליו לחזור ולקרוא בכוונה. אם נזכר בזה מיד אחר שסיים את הפסוק הראשון, ימתין מעט, כדי שלא יראה כמי שקורא את שמע פעמיים, ויחזור ויקרא את הפסוק הראשון בלחש. ואם נזכר באמצע הפרשה הראשונה, יפסיק ויחזור לתחילתה ויקראנה כסדר. ואם נזכר באמצע הפרשה השנייה, יסיים אותה ואח"כ יחזור לקרוא את כל הפרשה הראשונה, ואחריה ימשיך לפרשת 'ויאמר', ואינו צריך לומר שוב את הפרשה השנייה, שבדיעבד סדר הפרשיות אינו מעכב (מ"ב סג, יד; כה"ח יז-יח).

כדי לעורר את הכוונה נוהגים לקרוא את הפסוק הראשון בקול רם. וכן נוהגים לכסות את העיניים ביד ימין, כדי שלא להסתכל בדבר אחר שיפריע לכוונה (שו"ע סא, ד-ה; מ"ב יז).

ז - פסוק שני וכוונתו

אמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד - מיד לאחר הפסוק הראשון אומרים בלחש: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ואף שמשפט זה אינו מופיע בפרשת 'שמע' ואף אינו פסוק מהתנ"ך, תקנו חכמים לאומרו בפרשת 'שמע' על פי מסורת קדומה.

מסופר בתלמוד ופסחים נו, א), שלפני פטירתו של יעקב אבינו, נאספו כל בניו אליו, ביקש לגלות להם את קץ הימים ונסתלקה ממנו שכינה. אמר לבניו: שמא יש בכם מי שאינו הגון, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, וכאבי יצחק שיצא ממנו עשו, ולכן איני יכול לגלות לכם את הקץ? פתחו כולם ואמרו: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". אמרו חז"ל: ומה נעשה אנחנו? נאמר משפט זה, והרי לא נכתב בפרשה. לא נאמר אותו, והרי יעקב אבינו ע"ה אמרו. לפיכך תקנו לאומרו בלחש.

משפט זה נחשב כהמשך לקבלת עול מלכות שמים שבפסוק הראשון, ולכן גם בו חובה לכוון לפירוש המילים, ואם קראו בלא כוונה צריך לחזור ולקוראו בכוונה (מ"ב סג, יב).

*76*

נכון להפסיק מעט בין "לעולם ועד" ל"ואהבת", כדי להבדיל בין קבלת עול מלכות שמים לשאר הפרשה. וכן ראוי להפסיק בין הפסוק הראשון ל"ברוך שם" וכו', כדי להפסיק בין קבלת עול מלכות שמים מהתורה למה שהוסיפו חכמים (שו"ע ורמ"א סא, יד).

יחוד עליון ויחוד תחתון - ואף שאמונת היחוד עמוקה מיני ים, בכל זאת נעמוד מעט על משמעותה. הפסוק הראשון, 'שמע ישראל', מבטא את האמונה העליונה, המוחלטת והאחדותית, והוא נקרא 'יחוד עליון'. במדרגת התפישה העליונה הזו, אין לשום דבר אחר קיום ממשי בעולם, אלא הוא יחיד בעולמו וכולנו בטלים ומבוטלים כלפיו. וכיוון שעצמותו האין סופית של ה' אינה מתגלה בעולם הזה, לפיכך קשה לתפוש את היחוד העליון באופן קבוע, ורק פעמיים ביום, בעת אמירת הפסוק 'שמע ישראל', אנו מצווים להתרומם אל מדרגתו. המשפט השני נקרא 'יחוד תחתון', ובו אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים לפי האמונה המתגלה בעולם הזה, לפיה העולם אינו בטל ומבוטל, אלא ממשי וקיים, וה' יתברך מחייה אותו ומולך עליו, ברצונו יוסיף לו חיים וברצונו ימעט את חייו ח"ו. וזה נקרא ששמו ומלכותו מתגלים בעולם, כמו שאנו אומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (תניא שער היחוד והאמונה, נפש החיים שער ג).

ח - מצוות צריכות כוונה

כוונת קיום המצווה - נחלקו האמוראים והראשונים בשאלה, האם מצוות צריכות כוונה. כלומר, כשהתורה צוותה אותנו לעשות מצווה מסוימת, האם עצם ביצוע המצווה מספיק; או שצריך גם לכוון בעת עשייתה שהיא נעשית לשם קיום מצוות הבורא. להלכה נפסק שמצוות צריכות כוונה. בטעם ההלכה אפשר לבאר, שכשם שיש לאדם גוף ונשמה, וללא אחד מהם הוא אינו יכול לחיות, כך גם המצווה צריכה גוף ונשמה, הגוף הוא מעשה המצווה, והכוונה המלווה את המצווה היא הנשמה.

לפיכך, אדם הקורא בתורה בפרשת ואתחנן, שבה נכתבה פרשת 'שמע', והגיע זמן קריאת שמע, אם כיוון ליבו לקיים מצוות קריאת שמע - יצא ידי

*77*

חובתו, ואם המשיך לקרוא כדרכו בלא שכיוון את ליבו לקיום המצווה - לא יצא ידי חובתו (ברכות יג, א; שו"ע ס, ד).

נמצא אם כן, שבקריאת שמע אנו צריכים לשים לב לשתי כוונות: האחת, כמו בכל המצוות, שבמעשה זה שאנו עושים אנו מקיימים את מצוות ה'. והשנייה, מיוחדת לקריאת שמע, לכוון למשמעות המילים שאנו אומרים. שהואיל ועיקרה של מצוות קריאת שמע - לקבל עלינו עול מלכות שמים, חובה לשים לב למשמעות המילים שאנו מוציאים מפינו. וכבר למדנו (בהלכה ו), שאם לא כיוון למשמעות המילים בפסוק 'שמע ישראל' - לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור לקוראו בכוונה.

בדיעבד די בכוונה רדומה - נחזור לכוונה הכללית השייכת לכל המצוות. לעיתים ישנה כוונה רדומה, וגם היא מספיקה בדיעבד. לדוגמא, אדם שבא לבית הכנסת להתפלל, ובסדר תפילתו קרא את 'שמע', אע"פ שלא התכוון במפורש לקיים את מצוות קריאת שמע - יצא ידי חובתו. מפני שאם נשאל אותו: מדוע קראת את פרשיית 'שמע'י יענה מיד: כדי לקיים את המצווה, נמצא שהיתה בקריאתו כוונה רדומה. וכן מי שמניח תפילין ומתעטף בציצית, אע"פ שלא התכוון במפורש לשם מצווה, מכל מקום ברור שכל כוונתו היא לקיים את המצווה, וכיוון שיש כאן כוונה רדומה - יצא ידי חובתו (ירושלמי פסחים פ"י ה"ג; ח"א סח, ט; מ"ב ס, י).

יש לכוון בפרשת ויאמר לקיים מצוות זכירת יציאת מצרים - רבים אינם יודעים שהסיבה המרכזית לקריאת פרשת 'ויאמר' - כדי לקיים בה את מצוות זכירת יציאת מצרים המוזכרת בסופה. וכל אלו שאינם יודעים זאת, אינם יוצאים ידי חובתם. מפני שגם אם נשאל אותם מדוע קראו את פרשת 'ויאמר', לא ישיבו: כדי להזכיר יציאת מצרים, נמצא שאפילו כוונה רדומה לא היתה בידם. לפיכך צריך ללמד ברבים, שקוראים 'ויאמר' כדי להזכיר את יציאת מצרים.

ט - דיני אמירתה

יקרא קריאת שמע בכוונה גדולה, באימה, יראה, רתת וזיע, ויחשוב בליבו שהוא קורא עתה את דבר המלך הקב"ה. ואף שקוראים את שמע בכל יום,

*78*

שחרית וערבית, יתאמץ להתרכז במשמעות הדברים כאילו הם חדשים אצלו (שו"ע סא, א-ב).

הדקדוק בקריאת שמע - בנוסף לכוונה, צריך הקורא לדקדק באותיותיה, שלא יבליע שום אות, לא ידגיש את הרפה ולא ירפה את המודגש. וכן לכתחילה יש להבחין בין אות א' לע', ובין כ' לח', ובין קמץ לפתח, ובין צירי לסגול (שו"ע או"ח סא, יד-כג). ואמרו חכמים: "כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה - מצננין לו גיהנום" (ברכות טו, ב). בדיעבד, אם קראה שלא בדקדוק - יצא. ובתנאי שלא יחסיר מילה או הברה שלימה מתוך מילה (שו"ע סב, א; מ"ב א).

יש להשמיע לאוזן כשקוראים את שמע - צריך להשמיע לאוזנו את מה שהוא מוציא מפיו, ובדיעבד אם קרא בשפתיו אף שלא השמיע לאוזנו, כיוון שעשה מעשה בשפתיו - יצא. אבל אם רק הרהר את 'שמע', כיוון שלא קראה בפיו - לא יצא ידי חובתו (שו"ע סב, ג, ועיין לעיל א, ט). (1 - קריאה בטעמי המקרא: לתר"י ראוי לקרוא את שמע בטעמים, ויש נוהגים להדר בכך (שו"ע סא, כד). וי"א שהעיקר הכוונה, ולמי שהקריאה בטעמים מפריעה לכוונה, עדיף שיקרא בלא טעמים (רמ"א מ"ב סא, לח)).

למעשה יש לקרוא את שמע בעברית דווקא - מעיקר הדין, אף שראוי לקרוא את 'שמע' ולהתפלל בלשון הקודש, מכל מקום אם קרא והתפלל בשפה אחרת יצא, ובתנאי שיבין את אותה השפה (ועיין לעיל א, י). אלא שכתבו כמה מגדולי האחרונים, שכיום אי אפשר לצאת ידי קריאת שמע בשפה אחרת, מפני שישנן מילים שאיננו יודעים לתרגם במדויק. למשל, המילה 'ושננתם', שמשמעותה בעברית היא גם שינון וגם חידוד, ואין מילה כזו בשפות אחרות. והואיל ולא ניתן לתרגם את קריאת שמע באופן מדויק, אין אפשרות לקוראה בשפה זרה (מ"ב סב, ג).

י - אופן אמירתה

קריאת שמע בין בעמידה ובין בישיבה - מותר לקרוא את 'שמע' בעמידה או בישיבה או בשכיבה על צידו. ואמנם לדעת בית שמאי צריך לקרוא את 'שמע' בערב בשכיבה, ובבוקר בעמידה,

*79*

שנאמר: "ובשוכבך ובקומך". אולם ההלכה כבית הלל, שפירשו שכוונת התורה להורות את זמנה של קריאת שמע, שהוא בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שקמים, אבל לגבי תנוחת הקורא אין שום הגבלה (ברכות י, א; שו"ע סג, א).

אפשר ללמוד מהלכה זו, שהאמונה אינה דבר מנותק מהעולם, שרק בתנוחה מסוימת אפשר לבטאה; אלא האמונה המתבטאת בקריאת שמע שייכת לכל מצבי חייו של האדם בעולם הזה, ולכן אפשר לקרוא את 'שמע' בכל מצב.

אין לקרוא פסוק ראשון בהליכה ואין לקרוא את שמע בשכיבה - מעיקר הדין, אפשר לקרוא את 'שמע' אפילו בהליכה, שנאמר: "ובלכתך בדרך". אלא שאמרו חכמים שאין ראוי שאדם יקבל על עצמו עול מלכות שמים כדרך עראי, לפיכך נכון שהמהלך בדרכו יעמוד בעת קריאת הפסוק הראשון של שמע (שו"ע סג, ג; מ"ב ט). ובשכיבה על גבו או על בטנו אסור לקרוא קריאת שמע, כי אין זו קריאה דרך כבוד (שו"ע סג, א; ועי' שו"ע אה"ע כג, ג).

אסור לרמוז ולקרוץ בקריאת פרשה ראשונה - מפני חשיבותה של הפרשה הראשונה, שבה אנו מקבלים על עצמנו עול מלכות שמים, צריך אדם להיזהר בשעת קריאתה שלא לעסוק בשום דבר אחר, ולא ירמוז בעיניו או באצבעותיו או בשפתיו (שו"ע סג, ו).

יא - תפילין וציצית בקריאת שמע

לכתחילה יש לקרוא את שמע בציצית ותפילין - מתפללים וקוראים קריאת שמע של שחרית עם תפילין, שנאמר בפרשת שמע: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך" (דברים ו, ח), ואמרו חכמים: "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין - כאילו מעיד עדות שקר בעצמו" (ברכות יד, ב). ומכל מקום גם מי שאין לו תפילין צריך לקרוא קריאת שמע, הואיל ואלו שתי מצוות שאינן מעכבות זו את זו. ואם לא זכה לקיים מצוות תפילין, לפחות יקיים את מצוות קריאת שמע. ואינו נחשב כמעיד עדות שקר, הואיל והוא אנוס (מ"ב מו, לג; עיין לעיל יב, ט, 10).

*80*

מנהג משמוש בתפילין בעת קריאת שמע - נוהגים למשמש בתפילין של יד בשעה שאומרים: "וקשרתם לאות על ידך", ובתפילין של ראש כשאומרים: "והיו לטוטפות בין עיניך", ואח"כ מנשקים את היד שנגעה בתפילין (שו"ע סא, כה; ח"א יד, טו).

מנהג אחיזת הציצית בעת קריאת שמע - וכן נוהגים להתעטף בציצית לפני תפילת שחרית, מפני שהפרשה השלישית של קריאת שמע עוסקת במצוות הציצית. ונוהגים לאחוז את הציציות ביד שמאל כנגד הלב בעת קריאת שמע, רמז למה שנאמר: "והיו הדברים האלה וכו' על לבבך" (שו"ע כד, ב). יש נוהגים ליטול את שתי הציציות שלפניו, ויש נוהגים לאסוף את ארבע הציציות. (2 - בברכ"י כתב בשם האר"י שיאחז את הציציות ביד שמאל, בין קמיצה לזרת, וכ"כ במ"ב כד, ד, ועיין בכה"ח כד, ט.

כתבו כמה אחרונים, שיאסוף את הציציות בעת שיאמר "והביאנו לשלום מארבע כנפות" שבברכת "אהבת עולם" (דה"ח, קצוש"ע יז, ז)).

נוהגים לפני פרשת 'ויאמר' ליטול את הציצית ביד ימין (מ"ב כד, ד), או בשתי הידיים (כה"ח כד, ח). וכשאומרים 'ציצית' מנשקים את הציציות. וכשאומרים 'וראיתם' מסתכלים בהן, ויש נוהגים להעבירן אז על העיניים ולנשקן. וכן נוהגים לנשקן בסיום הפרשה כשאומרים 'אמת'. וממשיכים לאחוז בציציות עד "ונחמדים לעד" שבברכת 'אמת ויציב', ואז מנשקים שוב את הציציות ומניחים אותן (מ"ב כד, ד, כה"ח כד, ח, יח). ויש עוד מנהגים בזה. וכל אלו הידורים של חיבוב מצווה, אבל אינם מעכבים את המצווה.

יב - רמ"ח תיבות

השלמת רמ"ח תיבות על ידי המילים "ה' אלוקיכם אמת" - התורה נותנת חיים ורפואה לעולם ולאדם, ובמיוחד קריאת שמע שכלולים בה יסודות האמונה וקיום המצוות. ואמרו חכמים, שיש בקריאת שמע רמ"ח (248) מילים, וכן בגוף האדם ישנם רמ"ח איברים, וכשאדם קורא את קריאת שמע כתיקונה, כל איבר ואיבר נוטל מילה אחת ומתרפא בה. אלא שבפועל יש בשלוש פרשיות של קריאת שמע רמ"ה (245) מילים, וכדי להשלים

*81*

לרמ"ח, חוזר החזן ואומר "ה' אלוהיכם אמת", ובזה נשלמו רמ"ח מילים (זוה"ח רות צה, א).

השלמה לרמ"ח תיבות כשמתפלל ביחידות - המתפלל ביחידות חסרות לו שלוש מילים, וכמה מנהגים נאמרו כיצד להשלימן. למנהג אשכנז יאמר לפני קריאת שמע "א-ל מלך נאמן". לפי ה'שולחן ערוך', יכוון בט"ו הווי"ן שפותחים את המילים הראשונות של ברכת אמת ויציב (ויציב ונכון וקיים וישר וכו'), שיש בהם רמז לשלושה שמות קדושים, והם יהיו תחליף לשלוש המילים החסרות (שו"ע ורמ"א סא, ג).

ולמנהג רוב הספרדים, היחיד ישלימם לעצמו ויאמר במקום החזן פעם נוספת "ה' אלוהיכם אמת". ואמנם ברור שחזרת היחיד אינה חשובה כחזרת החזן, מכל מקום יש בכך תחליף מסוים. וגם מי שסיים את קריאת שמע אחר שהחזן אמר: "ה' אלוהיכם אמת", יאמר שוב "ה' אלוהיכם אמת", כדי להשלים לעצמו שלוש מילים (כה"ח סא, טו-טז).

להשלים כאן כותרת חלק שני ותוכן עניינים

*82*

טז - ברכות קריאת שמע

א - משמעות הברכות

תקנו חכמים לומר עם קריאת שמע של שחרית שלוש ברכות, שתי ברכות לפניה ואחת אחריה (משנה ברכות יא, א). ברכות אלו הן השלמה ותוספת לעניינה של קריאת שמע, ויש בהן שבח והודאה לה' על בריאת העולם והנהגתו.

ברכה ראשונה שלפני קריאת שמע כהרחבה של המילים 'ה' אחד' - בקריאת שמע אנו אומרים "ה' אחד", שהוא היחיד שמהווה ומקיים את כל העולם, ואין עוד מלבדו. ובברכה הראשונה של קריאת שמע אנו מרחיבים את היסוד הזה, ודרך השבח על האור שמתחדש בכל יום, אנו ממשיכים לשבח את ה' "המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית". וכדי להדגיש את אחדותו, יחד עם השבח על בריאת האור אנו מזכירים שהוא ברא גם את החושך. ובלילה, בברכה המקבילה, יחד עם השבח שהוא "מעריב ערבים", אנו מוסיפים להזכיר שהוא "בורא יום ולילה". נמצא אם כן שיסוד אמונת האחדות שבקריאת שמע מורחב בברכה הראשונה.

ברכה שניה שלפני קריאת שמע בהרחבה של המילים 'שמע ישראל' - משמעות הפתיחה "שמע ישראל", שהאמונה האחדותית מתגלה לעולם דרך עם ישראל שנוצר לשם כך. רעיון זה מורחב בברכה השנייה, שבה אנו מודים לה' על אהבתו אלינו ועל התורה שנתן לנו, ומתפללים שנזכה להבין את התורה ולקיימה באהבה, ועל ידי כך נגלה את שמו בעולם.

ברכה ראשונה שלאחר קריאת שמע כהרחבה של המלים 'ה' אלוקינו' - "ה' אלוהינו", עניינו שה' הוא בעל הכוחות כולם, והוא המושל בעולם כרצונו. שליטתו בעולם על כל כוחותיו ומרכיביו, התגלתה באופן הברור ביותר ביציאת מצרים המוזכרת בסוף קריאת שמע. בברכה השלישית אנו מרחיבים את היסוד הזה, ומשבחים את ה' - "אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון, ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע. ממצרים גאלתנו" וכו', ומזכירים את מכת בכורות וקריעת ים סוף. וחותמים "ברוך אתה ה' גאל ישראל".

נמצא אם כן, שכל שלוש הברכות, הן המשכה והרחבה של יסודות האמונה שבקריאת שמע.

*83*

הברכות וקריאת שמע אינן מעכבות זו את זו - ואף שהסדר שתקנו חכמים בתפילה הוא לומר את קריאת שמע עם ברכותיה, מכל מקום אין הברכות מעכבות את קריאת שמע, שאם קרא את שמע בלא ברכותיה, יצא ידי מצוות קריאת שמע. וכן אם אמר את הברכות בלא קריאת שמע, יצא ידי מצוות אמירת הברכות. וכן אם אמר אחת מן הברכות, יצא במה שאמר, מפני שהברכות אינן מעכבות זו את זו. וקל וחומר שסידרן אינו מעכב, ואם טעה והקדים את השנייה לראשונה - יצא. אלא שלכתחילה צריך לאומרן ביחד כסדר שתקנו חכמים.

ב - החיבור בין פסוקי דזמרה לברכות ק"ש

אין להפסיק בין פסוקי דזמרה לברכות קריאת שמע - אחר שמסיימים פסוקי דזמרה וברכת 'ישתבח', אומר החזן חצי קדיש. כידוע מעלת הקדיש גבוהה מאוד, ושבחו חכמים את העונים עליו אמן בכוונה (עיין כג, ו). ותקנו לאומרו בסיום של כל שלב מהתפילה, כדי לחותמו בקדושה עליונה, ומתוך כך להמשיך לשלב הבא שבתפילה. וחצי קדיש זה מפסיק בין פסוקי דזמרה (שכנגד עולם היצירה) לקריאת שמע וברכותיה (שכנגד עולם הבריאה).

ואין להפסיק בדברים בין פסוקי דזמרה לברכות קריאת שמע, והמפסיק ביניהם עבירה בידו, מפני שפסוקי דזמרה הם הכנה לתפילה (שו"ע נד, ג).

המתנה למנין בין פסוקי דזמרה לברכות קריאת שמע - אם הגיעו לסוף פסוקי דזמרה ועדיין אין להם מניין, יעצרו אחר ברכת 'ישתבח' וימתינו למניין. ואפשר ללמוד בינתיים. לכתחילה ילמדו על ידי עיון בעיניים, כדי שלא להפסיק שם בדיבור. אבל מי שאינו יכול ללמוד בלא להוציא את המילים מפיו, ילמד בפיו, מפני שלצורך מצווה מותר להפסיק בין 'ישתבח' ל'ברכו'. והחזן ימתין לפני 'ישתבח', כדי שכשיגיעו עשרה, יוכל לומר 'ישתבח' ואחריו חצי קדיש. ואם כבר סיים 'ישתבח', אחר שיתאספו עשרה, יאמר שלושה פסוקים, כדי שיהיה לקדיש על מה לחול, ואח"כ יאמר חצי קדיש (מ"ב נג, י-יא).

צרכי ציבור או מצווה בין פסוקי דזמרה לברכות קריאת שמע - כאשר הגבאי צריך להודיע לקהל איזו הודעה דחופה הקשורה לצורכי ציבור או מצווה, ואין אפשרות לדחות את ההודעה לאחר התפילה, יוכל להודיע אותה בין 'ישתבח' לקדיש. ואח"כ יאמר החזן כמה פסוקים וקדיש.

*84*

אבל אם כבר אמרו את הקדיש, אסור להפסיק לצרכי מצווה, וידחו את ההודעה לאחר התפילה (שו"ע רמ"א נד, ג; נז, ב; מ"ב נד, ו).

ג - ברכו

אחר הקדיש אומר החזן "ברכו את ה' המבורך", והקהל עונה אחריו: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", ואף החזן חוזר אחר הקהל ואומר: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד" (שו"ע נז, א).

אמירת 'ברכו' היא פתיחה לברכות קריאת שמע - עיקר עניינו של 'ברכו', לפתוח את ברכות קריאת שמע, שבהכרזת 'ברכו' קורא החזן למתפללים לומר את ברכות קריאת שמע. ואף שאפשר לאומרו גם כשבח בפני עצמו, כפי שאכן אומרים 'ברכו' בסיום התפילה, מכל מקום עיקר תקנתו כדי לפתוח בו את ברכות קריאת שמע. לכן צריך כל אדם להשתדל לסיים את פסוקי דזמרה וברכת 'ישתבח' לפני 'ברכו', כדי שמיד אחר 'ברכו' יוכל להתחיל בברכות קריאת שמע. ורצוי אף לדלג לשם כך על שירת הים. אבל מי שעדיין לא הספיק לומר את ברכת 'ישתבח' שבסיום פסוקי דזמרה, אף שענה "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", יסיים את הברכה ואח"כ ימשיך בברכות קריאת שמע.

קימה לאמירת 'ברכו' - נחלקו המנהגים בשאלה אם צריך לעמוד בעת שעונים על קדיש ו'ברכו'. למנהג רוב הספרדים, אין צריך לעמוד לקראת עניית דברים שבקדושה, אבל מי שכבר היה עומד, צריך להישאר לעמוד בקדיש ו'ברכו' (מהרי"ל, כה"ח נו, כ; קמו, כ-כא; יחו"ד ג, ד). ורוב האשכנזים נוהגים לעמוד בעת עניית הקדיש ו'ברכו', שהם דברים שבקדושה (מ"ב נו, ז-ח; קמו, יח). אמנם לגבי 'ברכו' שהענייה עליו קצרה, נוהגים רבים מבני אשכנז, שאם כבר היו יושבים, כגון בקריאת התורה או לפני מעריב, שאין קמים לגמרי, אלא רק מתרוממים מעט מהכסא בעת שעונים. וכפי שרבים נוהגים בעת שעונים על הזימון בעשרה.

נוהגים לכרוע מעט ב'ברכו' - כשיאמר החזן 'ברכו' יכרע מעט, ויזקוף כשיאמר ה'. ולגבי הקהל נחלקו המנהגים: יש נוהגים לכרוע, ויש נוהגים לכרוע מעט, ויש נוהגים שלא לכרוע

*85*

כלל. וכל אדם ימשיך כמנהג אבותיו. ובמקום שמתפללים ביחד בעלי מנהגים שונים, ראוי שכולם יכרעו מעט.

ד - קדושת יוצר ואמן על הברכות

ענין הקדושה בברכת 'יוצר אור' - ברכת 'יוצר אור' היא שבח לה' המחדש בכל יום מעשה בראשית, והוסיפו פיוטים על כך, פיוט מיוחד ליום חול ופיוט מיוחד לשבת. ואף המלאכים והשרפים, שהם ברואים רוחניים עליונים, מברכים ומשבחים ומפארים ומקדישים ומעריצים וממליכים את שמו יתברך, ואומרים: "קדוש קדוש קדוש ה' צב-אות מלא כל הארץ כבודו", ו"ברוך כבוד ה' ממקומו". וגם זה נכלל בברכת 'יוצר המאורות'.

כיצד יאמר יחיד את קדושת 'יוצר אור' - נחלקו הראשונים, האם היחיד יכול לומר את קדושת המלאכים שבברכת 'יוצר'. יש אומרים שאלו דברים שבקדושה, כדוגמת קדושה שבחזרת הש"ץ, ולכן מי שמתפלל ביחידות אינו יכול לאומרם, אלא ידלג על הפסוקים הללו (ר"ן, רי"ו). ויש אומרים שאין זו קדושה ממש, אלא שאנו מספרים כיצד המלאכים מקדשים את שמו, ולכן גם היחיד יכול לאומרם (תר"י, רא"ש). כדי לצאת מהספק, טוב שהיחיד יאמר את פסוקי הקדושה כמי שקורא בתורה עם ניגון של טעמי המקרא, שכן לכל הדעות היחיד רשאי ללומדם, ובאופן זה גם יצא ידי אמירתם (תה"ד, שו"ע נט, ג). ואין צריך לדעת היטב את הטעמים, אלא העיקר שישתדל להראות כקורא בנביא.

עניית אמן על ברכות קריאת שמע - יש אומרים שהקהל צריך לענות אמן אחר ברכות קריאת שמע שהוא שומע מהחזן (רא"ש), ויש אומרים שאין לענות אמן, כדי שלא להפסיק בין הברכות לקריאת שמע (תר"י עפ"י הרמב"ם).

מנהג ספרדים - למעשה, מנהג ספרדים, שהאומר את ברכות קריאת שמע אינו עונה אמן אחר החזן, כי זה הפסק לגביו. וכדי שלא להיכנס לספק, לכתחילה ראוי לסיים את הברכה עם החזן או מעט אחריו, וכך לכל הדעות אין צריכים לענות אחריו אמן. ומכל מקום, גם מי שסיים לפני החזן - לא יענה אחריו אמן.

*86*

מנהג אשכנזים - ומנהג אשכנזים לענות אמן אחר ברכת 'יוצר המאורות' בשחרית, ואחר ברכות 'המעריב ערבים' ו'גאל ישראל' בערבית. אולם את הברכה הסמוכה לקריאת שמע, משתדלים לסיים עם החזן או מעט אחריו, כדי שלא יצטרכו לענות אחריה אמן ולהפסיק בכך בין הברכה לקריאת שמע. ומכל מקום, מי שכבר סיים את הברכה ושמעה מהחזן, צריך לענות אחריה אמן (מ"ב נט, כד-כה; כה"ח כו, כח).

ה - עניית דברים שבקדושה בברכות קריאת שמע

מותר להפסיק בקריאת שמע כדי לענות על שבחים גדולים - לדעת מהר"ם מרוטנבורג, בשעה שאדם אומר קריאת שמע וברכותיה, לא יפסיק לענות על קדיש וקדושה, שהואיל והוא עוסק כבר בשבחו של מקום, אסור לו להפסיק כדי לענות על שבח אחר. אבל דעת רוב הראשונים (תר"י, רא"ש), שלצורך שבחים גדולים שנאמרים בציבור, רשאי אדם להפסיק אפילו באמצע ברכות קריאת שמע, וכן הלכה (שו"ע סו, ג).

מותר לענות 'אמן יהא שמיה רבה' ואמן שאחר 'דאמירן בעלמא' ושאר אמנים של 'חצי קדיש' - וכשיפסיק, יענה רק על הדברים החשובים ביותר. ואלו הם: בקדיש, יש אומרים שיענה רק "אמן יהא שמיה רבה מבורך לעולם ולעלמי עלמיא", וכן יענה אמן אחר "דאמירן בעלמא ואמרו אמן", שהוא סיום עיקר הקדיש (מ"ב סו, יז). ויש מוסיפים ואומרים שיענה את כל חמשת האמנים שנוהגים לענות בעיקר הקדיש, שנקרא חצי קדיש, אבל התוספות שאחר כך אינן עיקר הקדיש, ולא יפסיק לענות עליהם אמן (כה"ח סו, כג; ועיין בהמשך כג, 14).

מותר לענות על הפסוקים שבקדושה - בקדושה, יענה רק את הפסוקים 'קדוש' ו'ברוך', שהם עיקר עניית הקדושה (מ"ב סו, יז; ילקוט יוסף סו, ב), ויש אומרים שיענה גם פסוק 'ימלוך' (ערוה"ש סו, ו; כה"ח יח). וכך המנהג הרווח. אבל לא יאמר את הפתיחה שהחזן אומר לפני כל פסוק.

מותר לענות על 'ברכו' והמילים 'מודים אנחנו לך' - על 'ברכו' יענה כמקובל - "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", וב'מודים' של חזרת הש"ץ ישתחווה ויענה "מודים אנחנו לך" ולא יותר.

*87*

אמן של הא-ל הקדוש ושומע תפילה - למנהג אשכנזים, עונים אמן על ברכות 'הא-ל הקדוש' ו'שומע תפילה', שבהן מסיימים את ברכות השבח וברכות הבקשה. ולמנהג ספרדים, דינן כשאר הברכות ולא יענה עליהן.

אין הבדל בדין זה בין אם הוא נמצא באמצע הברכה והפרק או בין ברכה לברכה ובין פרק לפרק.

לא יפסיק כלל באמצע החתימה או בפסוק 'שמע ישראל' ו'ברוך השם', אין חובה לענות - וכל מה שאפשר לענות הוא באמצע הברכות או אחר סיומן, אבל אחר שאמר "ברוך אתה ה"' של סיום הברכה ונותרו לו עוד מילים ספורות לחתימת הברכה - לא יפסיק, מפני שאם יפסיק - יקטע את הברכה (באו"ה סו, ג). וכן בשעה שיאמר פסוק "שמע ישראל" ו"ברוך שם כבוד" וכו', שבהם מקבלים עול מלכות שמים, לא יפסיק לשום דבר, שדינם כדין תפילת שמונה עשרה, שאין מפסיקים בה לשום דבר (שו"ע סו, א).

וכל מי שמסתפק אם מותר לו לענות או לא, מוטב שלא יענה, שכן לדעת הרבה פוסקים, אף שמותר לענות, אין בכך חובה, ולכן בכל מקום של ספק מוטב שלא לענות. (1 - אם קראו לו לעלות לתורה, לשו"ע סו, ד, לא יעלה, ולפוסקי אשכנז יעלה. וגם למנהג אשכנזים שיעלה, אם חושש שיקראו לו מוטב שיצא לפני כן מביהכ"נ (מ"ב סו, כו). ואם הוא בפסוקי דזמרה הדין יותר קל, ואם קראו לו יעלה, ואם הוא כהן או לוי יחיד, יכולים לכתחילה לקרוא לו, כמבואר יד, ה.

אם לא היו לו טלית ותפילין, והביאום אחר שהתחיל ברכות ק"ש. עד שיגיע 'לשמע', ימתין לסיום הברכה, ולשו"ע יתעטף בטלית ויניח תפילין בברכה. ולרמ"א, יברך על התפילין, אבל בטלית יתעטף בלא ברכה, מפני שאיו חייבים להתעטף בה בק"ש. ואם הביאו לו כשכבר הגיע לק"ש, אף שדנו כיצד יניח תפילין באמצע הפרק, כדי שלא יראה כמעיד עדות שקר אפילו בפסוק אחד, נלענ"ד שיכול להחליט בליבו שיחזור לקרוא אותו הפרק מתחילתו, ואזי יחשב בין הפרקים, ויברך על התפילין לכל הדעות. ולרווחא דמילתא יכול להמשיך לקרוא עד סוף הפרק כקורא בתורה, ואז יניח תפילין בברכה כבין הפרקים, ויחזור לקרוא בכוונה מתחילת אותו הפרק. ובזה ימלט ממחלוקת השו"ע והרמ"א, ולא יפסיד את הברכה השנייה למנהג אשכנזים, כפי שיפסיד אם יניח באמצע הפרק (עי' מ"ב סו, מז). ואם הביאום בברכת אמת ויציב, לשו"ע יתעטף בטלית ויניח תפילין בלא ברכה. ולרמ"א יברך על התפילין. וכתב מ"ב סו, מז, שנכון לברך רק 'להניח'. ואם הביאום בין "גאל ישראל" לתפילה, יניח תפילין בלא ברכה, ובטלית לא יתעטף, שלא להפסיק בין גאולה לתפילה (שו"ע סו, ח)).

*88*

ו - הפסקה מפני אדם מכובד

אמירת שלום מפני היראה באמצע הפרק - כדי למנוע שנאה ועלבונות, התירו חכמים לומר שלום באמצע קריאת שמע וברכותיה לאדם שהנימוס מחייב זאת. לפיכך, הנמצא באמצע ברכות קריאת שמע, או באמצע אחד מפרקי שמע, וראה אדם שהוא מצווה לירא מפניו, כגון אביו או רבו או אחד מגדולי הדור, יקדים לו שלום. ואם ראה אדם מכובד, כגון תלמיד חכם או עשיר או בעל מעלה אחרת, לא יתחיל לשאול בשלומו, אבל אם הנכבד אמר לו שלום, ישיב לו שלום.

עניית שלום מפני הכבוד בין הפרקים - ואם הוא נמצא בין הפרקים, היינו בין ברכה לחברתה, או בין פרק לפרק, הדין קל יותר, ומותר ביוזמתו להפסיק כדי לומר שלום לאדם מכובד, ולהשיב - משיבים שלום לכל אדם (שו"ע סו, א, ומ"ב וכה"ח). ובאמצע פסוק 'שמע ישראל' ו'ברוך שם' לא יפסיק אלא אם כן מדובר בהפסקה לצורך פיקוח נפש.

הדין למעשה - אמנם למעשה כתבו הפוסקים, שהואיל ומקובל כיום שלא להפסיק באמצע התפילה, האנשים המכובדים אינם נעלבים מכך שאין שואלים בשלומם, וממילא אין היתר להפסיק במשך קריאת שמע וברכותיה כדי לשאול בשלום אדם נכבד או אדם שצריך לירא מפניו (מ"ב סו, ב, עפ"י ספר החינוך). ורק כאשר מדובר באדם שאינו מודע לערכה של התפילה, שעלול להיפגע מכך שלא אומרים לו שלום, מותר לומר לו שלום כפי הדין המקורי. וכן בעל תשובה שהוריו אינם מבינים את ערך תפילתו, רשאי לומר להם שלום, אבל לא ידבר עמהם מעבר לכך.

הפסק בדיבור במקום נזק או הפסד - רשאי אדם להפסיק בדיבור באמצע קריאת שמע וברכותיה כדי למנוע מעצמו נזק גופני או הפסד ממוני. ועדיף כשאפשר לסיים לפני כן את הפרק או הברכה (עי' באו"ה סו, א, 'או'). וכן רב שהגיעה לפניו שאלה דחופה, רשאי להשיב עליה בין הפרקים והברכות (ערוה"ש סו, ד).

קימה מפני הכבוד בקריאת שמע- הקורא קריאת שמע וברכותיה ועבר לפניו תלמיד חכם, יעמוד לפניו (ברכ"י יו"ד רמד, א). אבל בעת קבלת עול מלכות שמים בפסוק 'שמע' ו'ברוך' -

*89*

אין לקום. ויש מי שאומר שבכל משך קריאת שמע עדיף שלא לעמוד (ציץ אליעזר יד, י).

הרואה את חברו שעושה איסור, ירמוז לו כדי להפרישו מהאיסור. ואם אינו נרמז, יפסיק בדיבור כדי להפרישו מהאיסור, שאם התירו להפסיק לכבוד בשר ודם באמצע קריאת שמע וברכותיה, קל וחומר לכבוד שמים (ריטב"א, כה"ח סו, ז).

מתן צדקה בקריאת שמע - אין ראוי לאסוף צדקה באמצע ברכות קריאת שמע, כדי שלא לבטל את המתפללים מכוונתם. מכל מקום אם עני הגון ביקש ממנו צדקה, אפשר לתת לו (הליכות שלמה ז, ד).

ז - סמיכת גאולה לתפילה

אע"פ שאמירת קריאת שמע וברכותיה היא מצווה בפני עצמה, ותפילת עמידה מצווה בפני עצמה, צריך לסומכן זו לזו ואסור להפסיק ביניהן. ואמרו חכמים, שכל הסומך גאולה לתפילה, הרי הוא בן עולם הבא (ברכות ד, ב). ואם סמכן כתפילת ותיקין - מובטח לו שלא ינזק בכל אותו היום (ברכות ט, ב, ותוס' שם). והמפסיק בין גאולה לתפילה, דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של המלך, וכשיצא המלך לידע מה הוא מבקש, מצאו שהפליג לעניין אחר, ואף המלך מפליג ממנו. הזכרת הגאולה שגאל ה' את ישראל ממצרים כמוה כדפיקה על פתחו של המלך, מפני שגאולת ישראל מבטאת את האהבה הגדולה של הקב"ה לישראל, ולכן יציאת מצרים נחשבת כאירוסין שבין הקב"ה לישראל. ואסור לאבד את השעה, ומתוך הקירבה המיוחדת שמתבטאת בגאולה, צריכים להגיע לדבקות שבתפילה, ולבקש שכמו שגאלנו ממצרים כך יברכנו ויגאלנו (עי' ירושלמי ברכות פ"א ה"א).

הפסק בין גאולה לתפילה - ואפילו אם שמע בין גאולה לתפילה קדיש או קדושה - לא יענה (שו"ע סו, ט). ואף בשתיקה לא יפסיק בין גאולה לתפילה.

אמן על ברכת גאל ישראל - חזנים רבים נוהגים לסיים את ברכת 'גאל ישראל' בלחש, כדי שלא יוכלו לענות אחריהם אמן. וזאת מפני שנחלקו הפוסקים אם עניית אמן אחר ברכת

*90*

'גאל ישראל' של החזן נחשבת הפסקה בין גאולה לתפילה, ובכך שיסיים בלחש יפתור את הקהל מן הספק. ויש שאינם חוששים לזה, ומסיימים את ברכת 'גאל ישראל' בקול רגיל. וכאשר ישנם בקהל אנשים שיוצאים ידי חובתם בשמיעת החזן, ברור שחובה על החזן לומר את כל הברכה בקול רם.

עדיפות סמיכות גאולה לתפילה על פני מנין - מי שאיחר והגיע לתפילה בשעה שהציבור עומד להתחיל תפילת עמידה, יתפלל כסדר ויסמוך גאולה לתפילה. ואע"פ שיפסיד את התפילה עם הציבור, בכל זאת עדיף שיתפלל כסדר, משום שסמיכת גאולה לתפילה עדיפה על תפילה עם הציבור. אמנם בתפילת ערבית הדין שונה (שו"ע רלו, ג; ועיין להלן כה, ד).

סמיכת גאולה לתפילה בשבת - לדעת רוב הפוסקים, בשבת אין צורך כל כך לסמוך גאולה לתפילה, ואם שמע קדיש וקדושה בין גאולה לתפילה - יענה עליהם.

*91*

יז - תפילת עמידה

א - תפילת עמידה עיקר התפילה

תפילת העמידה היא שיאה של התפילה - תפילת העמידה היא שיאה של התפילה, וכל החלקים שלפניה הם במידה רבה הכנות לקראתה. והמתפלל עולה ממדרגה למדרגה, מקורבנות לפסוקי דזמרה, ומפסוקי דזמרה לברכות קריאת שמע, עד אשר הוא עולה ונכנס לשער העליון, לעולם האצילות, לעמוד לפני ה' בתפילה. ואמנם קריאת שמע היא מצווה מהתורה, וחובה לאומרה גם בלא קשר לתפילה, מכל מקום תקנו לאומרה עם ברכותיה לפני התפילה, כדי שיהוו הכנה לקראת התפילה. שמתוך קבלת האמונה שבקריאת שמע וברכותיה, ומתוך ברכת גאל ישראל, אפשר לעלות למדרגת התפילה באופן השלם ביותר.

תפילת עמידה כעומד לפני מלך - כיוון שתפילת עמידה היא שיאה של התפילה, דיניה חמורים יותר. למשל - צריכים לבוא אליה בלבוש מכובד, מפני שבתפילת העמידה אנו עומדים לפני המלך; מה שאין כן בקריאת שמע וברכותיה, שבהם אנו מקבלים על עצמנו עול מלכות שמים ומשבחים לה', אבל איננו במדרגה של עומדים לפניו (שו"ע או"ח עד, ו; צא, א).

וכן הלכות רבות שלמדנו על מקום הראוי לתפילה, נאמרו בעיקר לגבי תפילת העמידה. כגון, שלא יתפלל על מקום גבוה, ושלא יתפלל במקום פרוץ, ושיהיו שם חלונות, ושמצווה להתפלל במניין ובבית הכנסת, ושיקבע מקום לתפילתו, ושלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר, ושלא יתפלל בצד רבו ולא אחוריו (כמבואר לעיל בפרק ג). וכיוון שתפילת עמידה היא חלק מכלל התפילה, ממילא בכל משך התפילה משתדלים להקפיד על כל ההלכות הללו. אבל כאשר לא יכולים להתפלל פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע במקום המובחר, ישתדלו לכל הפחות להתפלל תפילת עמידה במקום המובחר.

*92*

ב - שלוש פסיעות לקראת התפילה

נוהגים לפסוע שלוש פסיעות לקראת התפילה, כדי לבטא את הרצון להתקרב ולעמוד לפני ה' (רמ"א צה, א). ומי שכבר עומד במקום תפילתו, אינו צריך לילך לאחריו שלוש פסיעות כדי לחזור ולפסוע לקראת התפילה. ובעצם זה שבא לבית הכנסת, כבר קרב עצמו לתפילה, ופסע לקראתה יותר משלוש פסיעות (אליה רבה). ויש אומרים שגם מי שכבר הלך למקום תפילתו, ראוי שסמוך לתפילת עמידה יחזור לאחריו ושוב יפסע לפניו שלוש פסיעות למקום התפילה (בא"ח בשלח ג; כה"ח צה, ז). והטוב ביותר להפסיק מעט בין הפסיעות אחורנית לפסיעות קדימה, כדי שלא יראה כמי שחוזר ובא. ולכן, כשיגיע ל"תהלות לא-ל עליון" יחזור לאחריו שלוש פסיעות, ולקראת סיום ברכת 'גאל ישראל' יפסע לפניו שלוש פסיעות. וכן במנחה וערבית, כבר בתחילת הקדיש שלפני התפילה יחזור לאחריו שלוש פסיעות, ולקראת התפילה יגש לפניו שלוש פסיעות (מנהג מהרי"ל, מ"ב צה, ג).

שלוש פסיעות לפנים לפני 'ה' שפתי תפתח' - כדי שלא להפסיק בין גאולה לתפילה, ראוי להקפיד לפסוע את שלוש הפסיעות לפני סיום ברכת 'גאל ישראל', כדי שמיד אחר סיום הברכה כבר יעמוד במקום התפילה ויתחיל לומר: "ה' שפתי תפתח", שהוא הפסוק שפותח את התפילה. (1 - גם שליח הציבור פותח את חזרת הש"ץ בפסוק זה, ולמנהג ספרדים אומרו בקול רם, ולמנהג אשכנזים בלחש (מ"ב קיא, י; כה"ח י).

במנחה ומוסף, נהגו האשכנזים לומר לפני כן "כי שם ה' אקרא" וכו', ואם שכח והתחיל "ה' שפתי", לא יחזור לומר "כי שם ה' אקרא", מפני שבפסוק "ה' שפתי תפתח" כבר התחיל את תפילת העמידה. (וכ"כ באש"י כג, הערה סב). אם התפלל בלא לפתוח בפסוק "ה' שפתי תפתח" - יצא, מפני שאינו חסרון בעצם התפילה (באו"ה קיא, ב, 'חוזר', ילקוט יוסף ע' רעח)).

יש להסיר הטרדות לפני תפילת עמידה - לפני תפילת עמידה, צריך המתפלל להסיר ממנו את כל הדברים העלולים לטרוד את כוונתו. הסובל מנזלת, יקנח את אפו לפני התפילה, כדי שלא יצטרך לקנח את עצמו בשעת התפילה. ומי שיש לו ליחה בגרונו שעלולה להפריע לו,

*93*

יוציאנה לפני התפילה, כדי שלא תטריד אותו בתפילה (שו"ע צב, ג. ועיין בפרק ו). ואם נצרך לקנח את אפו בתפילה, יעשה זאת בצורה המנומסת ביותר. ומי שנאלץ לפהק בתפילה - יניח ידו על פיו. שאדם העומד בתפילה צריך להזהר מאוד בכבוד שמים, וכל מה שנחשב כלא מנומס בפני בני אדם, אסור בשעת התפילה (ע' שו"ע צז, א-ב).

ג - לכיוון ירושלים

בכל חלקי התפילה יכול המתפלל להפנות את פניו לכל כיוון שירצה. אבל כיוון שיגיע לשיאה של התפילה, ויקום לעמוד לפני מלכו של עולם בתפילת עמידה, יכוון את פניו לירושלים, למקום שבו בחר ה' להשרות את שכינתו בעולם.

היה עומד בחוץ לארץ, יכוון את פניו כנגד ארץ ישראל, ויכוון את ליבו לירושלים ולמקום המקדש ולבית קודש הקודשים. ואם היה עומד בארץ ישראל, יכוון את פניו כנגד ירושלים, ואת ליבו למקדש ולבית קודש הקודשים. היה עומד בירושלים, יכוון את פניו כנגד המקדש ואת ליבו לבית קודש הקודשים (ברכות ל, א; שו"ע צד, א).

לפיכך, העומדים ברחבת הכותל המערבי צריכים להפנות את עצמם בתפילת עמידה לכיוון מקום המקדש. כלומר, העומדים ברחבה הפתוחה, צריכים לצדד עצמם שמאלה, ואף העומדים בעזרת גברים במקום המקורה, יצדדו עצמם מעט שמאלה.

יש להתפלל לכיוון ירושלים, גם אם ארון הקודש בצד אחר - נהגו לבנות את ארון הקודש בצד הפונה לירושלים, כדי שהעומדים בתפילה יפנו גם לכיוון ארון הקודש. אמנם העיקר להתפלל לכיוון ירושלים, לכן, אם מחמת טעות או אונס ארון הקודש אינו מכוון ממש כנגד ירושלים, יכוונו המתפללים את פניהם כלפי ירושלים (מ"ב צד, ט). ואם כל הציבור טועים ופונים לכיוון ארון הקודש, מוטב שלא לפרוש מהציבור, ויעמוד לכיוון שהציבור עומד, אבל יפנה את ראשו כלפי ירושלים (מ"ב צד, י).

*94*

כשאינו יכול לכוון לירושלים יכוון ליבו לשמים - מי שאינו יודע היכן הצד הפונה לירושלים, יתפלל לכיוון שירצה, ויכוון את ליבו לאביו שבשמים (שו"ע צד, ג). ואף אם התברר לו שטעה, אינו צריך לחזור ולהתפלל לכיוון ירושלים. (2 - כתב במ"ב צד, י, הטועה והתחיל להתפלל לכיוון אחר, אם הוא בביה"כ ומתבייש מהציבור, יכול לזוז ולפנות לכיוון ירושלים. אבל אם אינו מתבייש, ישאר במקומו, שיותר חשוב שלא יזוז בתפילת עמידה. ולבא"ח יתרו א, אם הוא בביכ"נ, בכל מקרה יפנה עצמו לירושלים, כדי שלא יראה כמתפלל לכיוון אחר מכיוון התפילה המקובל. אבל אם הוא בביתו לבדו, ימשיך כפי שהתחיל. ועי' בכה"ח ז, שאם טעה והתפלל למערב וגבו לירושלים, גם ביחידות יפנה עצמו לירושלים).

ד - עמידה ורגליים צמודות

בפסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע רשאי אדם לישב או לעמוד, אבל כיוון שהגיע לתפילת שמונה עשרה, עליו לעמוד ברגליים צמודות. העמידה מבטאת את ההתייצבות המלאה של האדם, מראשו ועד רגליו, לקראת התפילה. בנוסף לכך, יש בעמידה ביטוי ליראה ולאימה של העומד לפני מלכו של עולם. ולכן צריך שלא להישען בתפילה על שום דבר, שכל הסומך עצמו במקצת, אינו עומד באימה. ובשעת הדחק, כגון מי שתשוש ומוכרח להישען, ישתדל להישען מעט, כך שגם אם תינטל פתאום המשענת, ישאר לעמוד בכוחות עצמו, שבאופן זה אף שאינו עומד באימה, מכל מקום הוא נחשב כמתפלל בעמידה (שו"ע צד, ח; מ"ב כב).

יש להצמיד רגליים בתפילת עמידה - יצמיד את רגליו עד שייראו כרגל אחת, משום שפיסוק הרגליים חושף את הצד החומרי שבאדם, וגם מבטא את הריצה אחר ענייני העולם הזה. ולכן הכהנים בעלותם למזבח היו הולכים עקב בצד אגודל, וכן בתפילת עמידה אנו נמנעים מפיסוק הרגליים. ועוד, שהצמדת הרגליים מבטאת את אסיפת הכוחות המעשיים שברגלנו להתבטלות כלפיו, שאין לנו אלא רצון אחד, לעמוד לפניו בתפילה. ולמדו זאת מהמלאכים, שנאמר עליהם (יחזקאל א, ז): "ורגליהם רגל

*95*

ישרה", כלומר רגליהם צמודות עד שנראות כרגל אחת (ברכות י, ב; ירושלמי פ"א ה"א; מהר"ל נתיב העבודה ו').

צריך להצמיד את כפות הרגליים לכל אורכם, כדי שיראו עד כמה שאפשר כרגל אחת, ולא כאותם שמצמידים את העקבים בלבד (שו"ע צה, א, תר"י). בדיעבד, אם התפלל ברגליים פסוקות - יצא (מ"ב א, כה"ח ב).

בשעת הדחק אפשר להתפלל תפילת עמידה בישיבה או שכיבה - חולה שאינו יכול לעמוד, יתפלל בישיבה. ואם גם לשבת אינו יכול, יתפלל בשכיבה. ואמנם לדעת כמה פוסקים, אם לפני שיסתיים זמן אותה תפילה יתחזק ויוכל לעמוד, יצטרך לשוב ולהתפלל בעמידה, מפני שעיקר מצוות התפילה בעמידה (שו"ע צד, ט). מכל מקום הסכמת האחרונים למעשה, שאם התפלל בישיבה או בשכיבה, יצא בדיעבד, וגם אם יוכל אח"כ לעמוד - אינו צריך לחזור ולהתפלל בעמידה (מ"ב צד, כז, כה"ח לד).

גם מי שנאלץ להתפלל בישיבה או בשכיבה, ישתדל להצמיד את רגליו ולכוף עצמו במקום הכריעות. ומי שיושב בכסא גלגלים, כשיסיים את תפילתו יסיע את עצמו מעט לאחריו, כשיעור שלוש הפסיעות שבהם נפרדים מהתפילה (ועיין בהמשך הלכה טז).

ה - תנוחת הגוף והידיים

צריך המתפלל לכוף מעט את ראשו, שיהיו עיניו למטה דרך ענווה, ויחשוב כאילו הוא עומד בבית המקדש, ויכוון את ליבו למעלה לשמים (יבמות קה, ב; שו"ע צה, ב).

יעצום עיניים או יסתכל בסידור תנוחת הידיים בתפילה - שבחו המקובלים את המתפלל בעיניים עצומות. אמנם גם מי שמסתכל בסידור נוהג לכתחילה. ורבים מהאחרונים המליצו להתפלל מתוך הסידור, שעל ידי כך יוכל לכוון יותר בתפילתו (מ"ב צה, ה; כה"ח ט-י; ועיי באו"ה בדברי המאמ"ר).

לגבי הידיים, כתב הרמב"ם (הל' תפילה ה, ד), שיניח ידיו על ליבו כשהן כפותות, יד ימין על יד שמאל, וכך יעמוד כעבד לפני רבו, באימה וביראה. וכך

*96*

כתב השולחן ערוך (צה, ג), וכן מבואר בכוונות האר"י (כה"ח צה, יב). ורבים סוברים, שהכל תלוי במנהג המקום, ובמקומו של הרמב"ם אכן נהגו לעמוד לפני מלכים ושרים כפי שכתב, אבל במקומות אחרים נהגו אחרת. למשל, בארצות אדום נהגו לעמוד בידיים שלובות, ובארץ ישמעאל היו עומדים כשידיהם אחרי גבם, לרמוז כאילו אין להם ידיים בלא רשותו של מי שעומדים לפניו (מהר"י אבוהב הובא בב"י, מ"ב צה, ו). לפי זה בימינו, בנוסף לדרך שכתב הרמב"ם, אפשר גם לעמוד כשהידיים צמודות לגוף, או כשהן מונחות על הסטנדר, סמוכות לסידור, שגם זה נחשב כעומד דרך כבוד. אבל אין לעמוד כשהידיים בכיסים, או על המותניים, שאין ראוי לעמוד כך לפני אנשים מכובדים.

האם להתנדנד בתפילה? - רבים נוהגים להתנענע בתפילה, וכתב הרמ"א (או"ח מח, מ"ב צה, ז) שכך ראוי לנהוג לכתחילה, כדי לבטא את ההתרגשות והרעדה שצריכה לאחוז במתפלל, וכדי לשתף את כל הגוף בעבודת התפילה, כדברי הפסוק (תהלים לה, י): "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך". לעומת זאת השל"ה כתב, שאין להתנדנד בתפילה, ולהפך, דווקא העמידה בלא תנועה מגבירה את הכוונה. ועוד, שאין דרך כבוד לעמוד ולהתנועע, ואם יבוא אדם לפני מלך בשר ודם ויתחיל להתנדנד בכל גופו, הרי המלך יגרשנו מיד מעל פניו, ואם כן ודאי שאין לנהוג כך בתפילה. ומה שאמרו שטוב להתנועע, הוא דווקא בעת שלומדים תורה או בעת שאומרים שירות ותשבחות, אבל בתפילת עמידה שבה אנו עומדים לפני המלך, והיא עמוקה ופנימית, אין ראוי להתנועע כלל, רק שפתיו נעות (של"ה מסכת תמיד נר מצווה). וכיוון שלכל מנהג יש על מה לסמוך, ינהג כל אדם כפי שיוכל לכוון יותר. ובמיוחד שמי שהתרגל להתנועע כמקובל, יקשה עליו לכוון בלא שיתנועע (מ"א, מ"ב מח, ה; וע' כה"ח מח, ז-ט).

ו - הכריעות בתפילה

בחמישה מקומות תקנו חכמים לכרוע בתפילה, בתחילת ברכת 'אבות' ובסופה, בתחילת ברכת 'מודים' ובסופה, ובסיום התפילה בעת שיפסע לאחריו שלוש פסיעות. ותקנו לכרוע בשתי ברכות אלו, שהן החשובות ביותר, ובהן

*97*

צריך להשתדל יותר לכוון (עי' שו"ע קא, א; מ"ב ג). ואם בא לכרוע בתחילת ברכה אחרת או בסופה, מלמדים אותו שלא יכרע, כדי שלא יעקור את תקנת חכמים, ושלא יראה כמתגאה שמחזיק עצמו צדיק מאחרים. אבל באמצע הברכות, מותר לכרוע (שו"ע קיג, א; מ"ב ב). (3 - לגבי כריעה ב'ברכו' נחלקו המנהגים. וכיוון שאצלנו מתפללים בני כל העדות ביחד, כדי שלא להרבות בחילוקי מנהגים, ראוי שכולם יכרעו מעט ב'ברכו', שכך נהגו רוב ישראל, ובזה משמרים במידה מסוימת את מנהג ההשתחוואה, ומאידך אין כאן הוספת כריעה על מה שתקנו חכמים, שהרי אין זו כריעה גמורה שצריכה להיות עד שיתפוקקו החוליות שבשדרה).

צורת הכריעה ב'אבות, וב'מודים' - יכרע כשיאמר "ברוך אתה", ויזקוף כשיאמר ה'. ובמודים, כורע כשיאמר "מודים אנחנו לך", ומזדקף כשיאמר ה' (שו"ע קיג, ז; מ"ב יב. על הכריעה שבסיום התפילה עיין בהמשך הלכה יג).

הכריעה צריכה להיות עד שיתפוקקו כל החוליות שבשדרה, כלומר שהחוליות שבעמוד השדרה יבלטו בגבו. ויכוף את ראשו וגבו עד שפניו יגיעו לגובה שבין ליבו למותניו, אבל לא יכוף ראשו עד חגורתו, שנראה כיוהרא. וזקן או חולה שקשה לו להתכופף, ירכין את ראשו כמידת יכולתו (שו"ע קיג, ה). ויכרע במהירות, להראות את השתוקקותו לכרוע לפני ה' יתברך, וכשיזדקף - יזדקף לאט, כמי שמעוניין להמשיך לכרוע לפניו (שו"ע קיג, ו).

מנהג אשכנזים בכריעה - שני מנהגים באופן הכריעה: למנהג אשכנזים, בשעה שאומר "ברוך" יכרע בברכיו, וכשיאמר "אתה" ישחה עד שיתפוקקו החוליות. וב'מודים', שאין אומרים בתחילה "ברוך", ישחה מיד בלא לכופף תחילה את הברכיים (מ"ב קיג, יב; וע' קצוש"ע יח, א).

מנהג הספרדים בכריעה - והספרדים נהגו על פי האר"י לכרוע בשני שלבים, בתחילה יכפוף את גופו (בלא לכרוע בברכיו) ואח"כ את ראשו, וכן כשהוא מזדקף, בתחילה יזקוף את גופו ואח"כ את ראשו (כה"ח קיג, כא).

*98*

ז - תפילה בלחש

הלימוד מתפילת חנה - כמה וכמה הלכות גדולות למדנו מן הדרך שבה התפללה חנה, שעמדה ובקשה מה' שיפקדנה בבן, ונתקבלה תפילתה וזכתה ונולד לה שמואל הנביא, שהיה גדול נביאי ישראל אחרי משה רבנו ע"ה. וכך נאמר על תפילתה (שמו"א א, יג): "וחנה היא מדברת על לבה, רק שפתיה נעות ןקולה לא ישמע", אמרו חכמים: "מדברת על לבה - מכאן למתפלל צריך שיכוון ליבו, רק שפתיה נעות - מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו, וקולה לא ישמע - מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו" (ברכות לא, א).

עניינה של תפילת עמידה, לבטא לפני ה' את השאיפות העמוקות של הנשמה, ולכן אין ראוי לאומרה בקול ולחושפה כלפי חוץ. ומאידך, אין יוצאים ידי חובת התפילה בהרהור בלבד. מפני שלכל רצון טוב צריך להיות איזה ביטוי ממשי בעולם הזה, כדי שיוכל לצאת אל הפועל, ולתקן בכך את העולם. ולכן גם מצוות התפילה שהיא עדינה ביותר צריכה ביטוי כלשהו, על ידי חיתוך המילים בשפתיים.

האם ישמיע לאוזניו או רק יחתך בשפתיו? - נחלקו המנהגים בשאלה, כיצד ראוי להתפלל בלחש. לדעת רוב פוסקי ההלכה ומקצת המקובלים, צריך המתפלל להשמיע את קולו לאוזנו, באופן שרק הוא ישמע את קולו, אבל שכניו שלצידו לא ישמעוהו (שו"ע קא, ב; מ"ב ה-ו). ולדעת רוב המקובלים, התפילה כל כך עמוקה ופנימית עד שאפילו לאוזנו לא ישמיע המתפלל את קולו, אלא רק יחתך את האותיות בשפתיו (כה"ח קא, ח). וראוי שכל אדם ינהג כמנהג אבותיו או כפי שיכוון יותר.

המתפלל תפילת לחש בקול - בדיעבד, גם אם השמיע את קולו בתפילתו, יצא ידי חובה. ולכן מי שמתקשה לכוון בלחש, אם הוא נמצא ביחידות, רשאי להתפלל בקול. אבל בציבור, בכל מקרה לא יתפלל בקול, כדי שלא יפריע לשאר המתפללים (שו"ע

*99*

קא, ב). ומוטב שיתפלל במניין בלחש, אע"פ שיכוון פחות, שהתפילה במניין מתקבלת (מ"ב קא, ח). (4 - בימים נוראים, שיש לכולם מחזורים, מי שקשה לו לכוון בלחש רשאי להגביה קולו מעט, ובתנאי שלא יתפלל באופן כזה שיפריע את כוונת שכניו (שו"ע קא, ג). ובמקום שהכל רגילים גם בימים נוראים להתפלל בלחש, המתפלל בקול מפריע לשאר המתפללים. וגם במקום שרגילים להשמיע את קולם בימים הנוראים, אסור להרים את הקול, שכל המרים את קולו הרי הוא כנביאי השקר (ברכות כד, ב), שחושבים שאלוהיהם כבד-שמיעה, וצריכים לצעוק אליו כדי שיישמעם).

השמעת קול בשאר התפילה - בשאר חלקי התפילה, כברכות קריאת שמע ופסוקי דזמרה, שאינם פנימיים ועמוקים כתפילת עמידה, לכל הדעות צריך המתפלל להשמיע את קולו לאוזנו. ואת הפסוק הראשון של קריאת שמע אף נוהגים לומר בקול רם, כדי לעורר את הכוונה (שו"ע סא, ד). וכן עונים 'אמן' ו"ברוך הוא וברוך שמו" בקול. ובמיוחד על הקדיש יש להשתדל לענות בקול רם (שו"ע נו, א).

ח - בכל לשון

להלכה אפשר להתפלל בתרגום ללשונות זרות (סוטה לב, א), אולם מצווה מן המובחר להתפלל בעברית, שבה חיברו אנשי כנסת הגדולה את נוסח התפילה, והיא לשון הקודש, ובה נברא העולם (עיין לעיל טו, ט, שכן הדין גם בקריאת שמע).

גם ליחיד מותר להתפלל בכל לשון - ואמנם לדעת הרי"ף, רק המתפלל במקום שיש בו מניין רשאי להתפלל בשפה אחרת, מפני שהשכינה שורה שם, ותפילתו תתקבל אף שאינה בלשון הקודש; אבל אם יתפלל ביחיד בשפה אחרת, תפילתו אינה מתקבלת. מכל מקום דעת רוב הפוסקים כדעת הרא"ש, שגם ביחידות אפשר להתפלל בשפה אחרת, ורק בשפה הארמית אין להתפלל ביחידות, וכך נפסק להלכה (שו"ע קא, ד, כפי הכלל שהלכה כי"א בתרא, מ"ב יח).

*100*

מותר להתפלל בשאר שפות רק כשמבין אותן - עוד יתרון לתפילה בעברית, שהמתפלל בה אף שאינו מבין אותה, כל זמן שהוא מבין את הפסוק הראשון של קריאת שמע ואת הברכה הראשונה של תפילת עמידה - יצא ידי חובתו. מה שאין כן בשפה אחרת, שרק המבין אותה, יוצא בה ידי חובתו (מ"ב קא, יד; קכד, ב. עיין לעיל א, י).

למעשה, מי שאינו מבין עברית, רשאי לבחור כיצד להתפלל, מצד אחד יש יתרון לתפילה בשפה שהוא מכיר, שבה יוכל לכוון יותר; ומצד שני, אם יתפלל בעברית, תהיה בידו מעלה שהתפלל בלשון הקודש (ע' באו"ה קא, ד, כה"ח טז).

חטא הרפורמים בקביעת התפילה בשפה זרה - וכל ההיתר להתפלל בשפות אחרות הוא רק כהוראת שעה, למי שאינם מבינים עברית. אבל אסור לסדר מניין שיתפלל תמיד בשפה זרה. וזה היה אחד מחטאיהם של הרפורמים, שתרגמו את התפילה לגרמנית והשכיחו מבניהם את לשון הקודש, ובזה פתחו להם פתח רחב לעזיבת היהדות ולהתבוללות (חת"ס או"ח פד, פו; מ"ב קא, יג; ובשרידי אש א, ט, אוסר אפילו פיוט אחד בלעז).

ט - כוונה

המתפלל צריך שיכוון, היינו שישים לב למה שהוא אומר, וכן ישתדל שלא להסיח את דעתו לדברים אחרים בתוך התפילה. ואם עלו במוחו מחשבות אחרות, יסלקם מדעתו ויחזור להתפלל. ואף אם אינו מצליח לכוון בכל המילים, ישתדל לכל הפחות לכוון בחתימת כל ברכה וברכה. ואם אינו יכול לכוון בכל הברכות, יתאמץ לכוון בברכת 'אבות' ובברכת 'מודים', שהן הברכות שכורעים בתחילתן וסופן. ולכל הפחות יכוון בברכת 'אבות' שהיא פותחת את התפילה.

אם לא כיוון באבות למעשה לא יחזור להתפלל - ואם התפלל ולא כיוון בברכת 'אבות', מעיקר הדין היה צריך לחזור ולהתפלל, שהכוונה בברכת 'אבות' מעכבת. אלא שבעקבות ירידת הדורות וטרדות הנפש, נחלשה יכולתנו לכוון, ולכן הורו האחרונים שלא יחזור, מפני שיש לחוש שאף בפעם השנייה ישכח לכוון ב'אבות' וחזרתו תהיה בחינם (רמ"א קא, א, כה"ח ד).

*101*

ומי שעומד לסיים את ברכת 'אבות' ושם לב שלא כיוון בה, כל זמן שלא אמר את שם ה' בחתימתה, יחזור מ"אלוהי אברהם" ויכוון (מ"ב קא, ד, בשם ח"א). ואם אמר שם ה', יחתום את הברכה בכוונה, וטוב שיחזור להרהר בליבו את ברכת 'אבות', שלדעת הרמב"ם הרהור נחשב כדיבור. ואם כבר המשיך לומר "אתה גיבור" - ימשיך בתפילתו, וישתדל לכוון בהמשך בכל הברכות ובמיוחד בברכת 'מודים'.

י - סדר הברכות בתפילת שמונה עשרה

תפילת שמונה עשרה נחלקת לשלושה חלקים: שבחים, בקשות והודאה. בשלוש הברכות הראשונות אנו דומים לעבד שמסדר שבח לפני רבו, באמצעיות לעבד שמבקש בקשות מרבו, ובשלוש האחרונות, לעבד שקיבל פרס מרבו ונפטר והולך לו (ברכות לד, א).

פתיחת התפילה בשבח ה' - ודבר זה למדנו מתפילתו של משה, שפתח בשבחים ומתוך כך המשיך להתחנן ולבקש (ברכות לב, א; וע' הל' פסוד"ז יד, א). בלא הקדמת השבחים יש חשש שתפילתנו תדמה לפולחנם של עובדי עבודה זרה, שכל מגמתם לתמרן באופן מאגי את הכוחות העליונים לתועלתם. אבל אנחנו רוצים לעבוד את ה' ולהידבק בו בתפילתנו, וכל מה שאנו מבקשים שישפיע לנו טובה וברכה הוא כדי שנוכל לגלות את שמו בעולם. ולכן תחילה עלינו לדעת לפני מי אנחנו עומדים בתפילה, לפני הא-ל הגדול הגיבור והנורא, מכלכל חיים ומחייה מתים, הא-ל הקדוש, ומתוך כך נוכל לבוא ולבקש בלב טהור על כלל ישראל ועלינו.

עיקר הבקשות על עניינים כלליים - ואכן בחלק הבקשות, שיש בו שלוש עשרה ברכות, באות לידי ביטוי כלל השאיפות של עם ישראל, שאינן מכוונות לקידום ענייניו האישיים של המתפלל, אלא עיקרן בקשות על גילוי כבוד ה' בעולם. ומתוך כך מובן שגם הבקשות האישיות על רפואה ופרנסה הן כדי שנוכל גם אנחנו להשתתף בתיקון העולם. ואלו הן שלושה עשר הנושאים שעליהם אנחנו מבקשים: חכמה, תשובה, סליחה, גאולה, רפואה, פרנסה, קיבוץ גלויות, החזרת המשפט, כילוי

*102*

השונאים, ולעומתם ברכת הצדיקים, בניין ירושלים, מלכות בית דוד, ולבסוף על שמיעת התפילה.

סיום בברכות הודאה - לאחר הבקשות אנו חותמים את התפילה בשלוש ברכות כלליות, שבמרכזן ברכת ההודאה על חיינו ועל כל הטובות שה' מטיב לנו בכל עת. ועימה עוד שתי ברכות, לפניה אנו מתפללים על החזרת העבודה לבית המקדש, ולבסוף על השלום, שהשלום הוא הכלי שמחזיק את כל הברכות.

הוספת ברכת המינים - כאן המקום לציין, שלמעשה בתפילת שמונה עשרה ישנן תשע עשרה ברכות. אלא שבתחילה, כשתקנו אנשי כנסת הגדולה את התפילה, היו בה שמונה עשרה ברכות, ואחר התרבותם של המלשינים והמוסרים, עקב עלייתה של הנצרות שהטיפה לשנאת ישראל, תקנו חכמים ברכה נוספת, על הצלתה של האומה מידי המינים והמלשינים. (5 - המשיכו לקרוא לתפילת עמידה שמונה עשרה, מפני שנשתרש השם הזה מתחילה. עוד ביאר מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שעיקר התפילה הוא אכן שמונה עשרה, שלכל הברכות יש ערך עצמי של שבח וברכה, ורק ברכת המינים היא על עקירת הרשעות, וכיוון שהיא הוראת שעה, שאחר שתתכלה הרשעה לא יהיה בה יותר צורך, לכן נשאר שמה של התפילה שמונה עשרה (הובא בנתיב בינה ח"א ע' 261)).

יא - בקשות אישיות בתפילה

בנוסח התפילה, כללו אנשי כנסת הגדולה בחכמתם וברוח קודשם את כל השאיפות האידיאליות של עם ישראל. ודקדקו בכל מילה ומילה עד שתיקנו נוסח מושלם שעל ידו יכולה הנשמה הישראלית להשתפך לפני בוראה באופן המרומם ביותר.

אין להוסיף בקשות אישיות בברכות השבח וההודאה - ואע"פ כן, אם ירצה אדם להוסיף בקשות משלו בברכות האמצעיות - רשאי, אבל בשלוש הברכות הראשונות שנועדו לשבחי ה', ובשלוש האחרונות

*103*

שנועדו להודאה, אסור לערב בקשות פרטיות, כדי שלא לטשטש את עניינן הכללי (שו"ע קיב, א; קיט, א).

מותר להוסיף בקשות אישיות בברכות האמצעיות מעין הברכה - והבקשות האישיות שאפשר להוסיף בברכות האמצעיות צריכות להיות מעין עניינה של הברכה. למשל, אם היה לו חולה בביתו, יכול לבקש עליו בברכת רפאנו. ואם היה צריך לפרנסה, יבקש בברכת השנים. ואם רוצה שקרובו יעלה לארץ, יבקש עליו בברכת מקבץ נדחי ישראל. ומיוחדת היא ברכת שומע תפילה, שבה אפשר לבקש את כל סוגי הבקשות, שכיוון שהיא חותמת את ברכות הבקשה, היא כוללת את כולן. וכשיבוא להוסיף בקשה משלו, יפתח קודם בנוסח הקבוע, ולפני משפט החתימה, יוסיף את בקשתו.

מותר להרבות בבקשות אישיות ב'אלוקי נצור' - ולא רק שמותר לאדם לבקש בקשות אישיות בתפילה, אלא שלדעת רבים אף רצוי שהמתפלל יוסיף בקשות משלו, מפני שהתפילות האישיות שאדם אומר בלשונו, יוצאות מעומק הלב ומעוררות את הכוונה. אלא שרצוי לא להאריך בבקשות פרטיות בתוך התפילה, ואפילו לא בשומע תפילה, מפני שעיקר נוסח התפילה מכוון לענייני הכלל, וכשמרבים בבקשות פרטיות בתוך התפילה, האופי הכללי שלה מתבטל. ומי שנדבו ליבו להרבות בתפילות אישיות, יותר טוב שיבקשם אחר שיסיים את הברכות ויאמר "יהיו לרצון" וכו', שכל מה שהוא אומר אח"כ כבר אינו מעיקר התפילה, אבל הוא תוספת השייכת לתפילה, שכל זמן שלא פסע שלושה צעדים לאחור, עדיין הוא עומד לפניו יתברך בתפילה (שו"ע או"ח קיט, ב, מ"ב קיט, יב).

כשמתפלל על חולה שאינו לידו יזכיר שמו ושם אביו או אמו - צריך אדם לפרש את בקשותיו בתפילה כראוי. ולכן המבקש על חולה, נכון להזכירו בשמו. לכתחילה טוב להזכיר את החולה בשמו ובשם אימו או אביו. אמנם אם החולה לידו, אינו צריך להזכיר את שמו, כי ברור שעליו הוא מתפלל (מ"ב קיט, ב).

יב - סיום התפילה

בפסוק "יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך ה' צורי וגואלי" שאומרים אחר הברכה על השלום אנו מסיימים את עיקר התפילה. ואם שמע קדיש או

*104*

קדושה בין הברכה לפסוק, לא יענה, מפני שהפסוק מכלל התפילה (שו"ע ורמ"א קכב, א).

ב'אלוקי נצור' מותר לענות לדברים שבקדושה - מתחילת "א-לוהי נצור" ועד "יהיו לרצון" שבסופו, מותר לענות לקדיש, קדושה, ברכו ומודים, כיוון שכבר סיים את עיקר התפילה. אבל כיוון שעוד לא סיים לגמרי את תפילתו, דינו כדין הנמצא באמצע ברכות קריאת שמע ואסור לו להפסיק כדי לענות אמן על ברכות וכיוצא בזה (שו"ע שם; עיין לעיל טז, ה).

וכפי שלמדנו, זה המקום להאריך בתחנונים ובקשות כפי שירצה, וכן אמרו על רבי עקיבא, שכשהיה מתפלל ביחידות היה מאריך מאוד בתחנונים שאחר התפילה (עי' ברכות לא, א).

לאחר שיסיים את התחנונים, יאמר שוב "יהיו לרצון", ויפסע לאחריו שלוש פסיעות. ואם אינו יכול לפסוע לאחריו, מפני שזה שאחריו עדיין עומד בתפילתו, אף שעדיין לא נפרד מהתפילה, מכל מקום כיוון שכבר סיים את התחנונים שאחר התפילה, יענה בקול על כל דבר שבקדושה, ואפילו "ברוך הוא וברוך שמו". וכן רשאי להמשיך להתפלל, ולומר 'אשרי' ו'עלינו לשבח', או לומר תהלים או ללמוד (עיין בהמשך סוף הלכה כ).

יג - שלוש פסיעות לאחריו

לאחר סיום התפילה, יכרע עד שיתפוקקו חוליות שבשדרתו, ויפסע לאחריו בכריעה שלוש פסיעות, ואח"כ בעודו כורע יפנה לצד שמאל ויאמר: "עושה שלום במרומיו", ויפנה לצד ימין ויאמר: "הוא יעשה שלום עלינו", ואח"כ ישתחווה לפניו ויאמר: "ועל כל ישראל ואמרו אמן", ויזדקף. ורבים נוהגים לומר אח"כ "יהי רצון" על בניית בית המקדש, שהתפילה כנגד קורבן התמיד, ולכן אנו מבקשים שיבנה בית המקדש ונוכל להקריב בו את קורבן התמיד (שו"ע רמ"א קכג, א).

אמרו חכמים, שהמתפלל ולא נפרד מהתפילה כראוי בשלוש פסיעות לאחריו ובאמירת "עושה שלום", ראוי לו שלא התפלל (יומא נג, ב). מפני שאם

*105*

לא נפרד כראוי, משמע שלא הבין שעמד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ונמצא מבזה את התפילה.

צורת הפסיעה לאחור - כשיפסע, יעקור תחילה את רגל שמאל, שהיא הרגל החלשה, ובכך יראה שקשה עליו הפרידה מהתפילה. וכל פסיעה תהיה כשיעור כף הרגל, שיהיה אגודלו בצד עקבו. וכך הוא סדר הפסיעות: יפסע תחילה ברגל שמאל פסיעה קטנה, כדי שרגל שמאל תעמוד אחר רגל ימין. אח"כ יפסע בימין פסיעה גדולה יותר, כדי שרגל ימין תעמוד אחר רגל שמאל. ולבסוף יפסע ברגל שמאל פסיעה קטנה, כדי להשוות את רגליו. וכך יעמוד ברגליים צמודות בעת שיאמר "עושה שלום".

יקפיד שלא לפסוע פסיעה קטנה מעקב לצד אגודל, כי יש סוברים שבפחות מזה אינו נחשב פסיעה (מ"א). וכשאין לו מקום לפסוע שלוש פסיעות לאחריו, יפסע לצדדיו, כדי שיהיה בכל פסיעה שיעור עקב בצד אגודל (ערוה"ש קכג, ח). בשעת הדחק, כשאין לו מקום לפסוע לאחריו ולצדדיו, יסמוך על הסוברים שאפשר להסתפק בשלוש פסיעות קטנות יותר. אבל לא יפחות משלוש פסיעות שבהן יפרד מהעמידה לפני המלך (ב"ח, וע' מ"ב קכג, יד). וכן לא יפסע יותר משלוש פסיעות, מפני יוהרא (שו"ע קכג, ד). (6 – בב"י הביא דעות באיזה רגל יפסע תחילה, והכריע בשו"ע קכג ג, עפ"י המדרש, שבשמאל. ואמנם לגבי איטר יש ספק, כמובא בבאו"ה. ובכה"ח כג כתב שגם איטר יפסע תחילה בשמאל). וכן ראוי שלא לפסוע פסיעות גדולות, שלא יראה כרוצה להתרחק מהמלך (רמ"א קכג, ג, וע' מ"ב טז).

יד - עד מתי יעמוד בריחוק מקום

אחר שפסע שלוש פסיעות לאחריו, ישאר לעמוד, ולא יחזור מיד למקום תפילתו. ואם חזר, הרי הוא דומה לכלב השב על קיאו (יומא נג, א). מפני שאחר שנפרד מלפני המלך הוא חוזר ובא לעמוד לפניו באפס מעשה, ומראה בעצמו שלא הבין שבעת התפילה עמד לפני המלך ובשלוש הפסיעות נפרד מלפניו, ולכן

*106*

מעשהו מגונה. ויש שמוסיפים לטעות ואחר שהם חוזרים למקומם מגביהים עצמם מעט כמו בקדושה, ואין בזה שום טעם.

המתפלל במנין - לכתחילה יעמוד במקום שכלו פסיעותיו עד שיגיע החזן לקדושה, ולכל הפחות עד שיתחיל החזן את חזרת הש"ץ (שו"ע קכג, ב). לדעת רוב הפוסקים, אין צריך להישאר ברגליים צמודות אחר שסיים לומר "עושה שלום" (מ"ב קכג, ו, באו"ה ושעה"צ שם). ויש אומרים שטוב להישאר ברגליים צמודות עד שיחזור למקומו (קצוש"ע יח, יג. בכה"ח קכג, יא, הזכיר את שתי הדעות).

המתפלל ביחיד - גם מי שמתפלל ביחידות, ראוי שלא יחזור מיד למקומו הראשון, אלא ימתין במקום שכלו פסיעותיו כשיעור שיגיע החזן לקדושה, שהוא כחצי דקה. ובשעת הדחק, אם הוא מוכרח לחזור למקומו, ימתין כשיעור מהלך ארבע אמות ויחזור (מ"ב קכג, יא; כה"ח כ). והחזן שצריך להתחיל חזרת הש"ץ, יכול לכתחילה להמתין במקום שכלו פסיעותיו כשיעור מהלך ארבע אמות בלבד, ואח"כ יחזור למקומו, מפני שאכן הוא ניגש להתפלל שוב חזרת הש"ץ (רמ"א קכג, ב). וכן מי שצריך להתפלל פעמיים לתשלומין, ימתין כשיעור ארבע אמות, ויחזור להתפלל (מ"ב קכג, יא).

פסיעת החזן לאחר חזרת הש"ץ בסיום קדיש תתקבל - בסיום חזרת הש"ץ, החזן אינו צריך לחזור שלוש פסיעות לאחריו, מפני שהסיום השלם של תפילתו הוא בקדיש תתקבל, שבו הוא מבקש שיתקבלו תפילותינו ובקשותינו, ובסיומו פוסע שלוש פסיעות ואומר "עושה שלום" (שו"ע קכג, ה). ואף שבשחרית אומרים לפני כן תחנון, אשרי ובא לציון, ובימי שני וחמישי קוראים בתורה, מכל מקום הפרידה מחזרת הש"ץ נעשית בקדיש תתקבל שנאמר אחר 'ובא לציון'. ולכן צריך החזן להקפיד שלא לדבר בין סיום חזרת הש"ץ ועד סיום קדיש תתקבל (מ"ב קכג, יח).

טו - מתי מותר להפסיק בתפילת עמידה

אדם העומד בתפילה לפני בוראו, אסור לו לדבר באמצע התפילה בדברים אחרים (עיין בהמשך יח, 1). ואפילו להפסיק בהליכה או ברמיזה אסור. וקל וחומר הוא, שאם לפני מלך בשר ודם עומדים ברעדה ונזהרים שלא להפסיק בדברים

*107*

אחרים, על אחת כמה וכמה שהעומד לפני מלך מלכי המלכים צריך להיזהר בזה.

בספק פיקוח נפש מותר לדבר באמצע תפילת עמידה - אפילו מלך ישראל ישאל בשלומו באמצע תפילתו - לא ישיבנו. אמנם אם מלך גוי שעלול להורגו פונה אליו באמצע תפילתו - יפסיק, שפיקוח נפש דוחה תפילה (ברכות ל, ב). ואם נחש שאינו ארסי כרוך על עקבו - לא יפסיק בתפילתו, ואם מדובר בעקרב או נחש שיתכן שהם ארסיים - יקרא לעזרה, שספק פיקוח נפש דוחה תפילה (ברכות לג, א; שו"ע או"ח קד, א-ד).

לצורך התפילה מותר להפסיק בהליכה או לרמוז - והליכה אינה נחשבת להפסקה גדולה, ולכן במקרה שהתחיל להתפלל במקום שקשה לו לכוון, יכול ללכת למקום אחר. למשל, אם נחש שאינו ארסי מתקרב אליו, והדבר טורד את כוונתו, אף שאין בכך פיקוח נפש, רשאי ללכת למקום אחר כדי להמשיך להתפלל שם בכוונה (מ"ב קד, י). וכן אם עומדים סביבו אנשים או ילדים שמדברים עד שאינו יכול לכוון, אם יוכל לרמוז להם והם ישתקו, מוטב שירמוז להם, שהרמיזה נחשבת הפסקה קלה יותר. אבל אם לא ישמעו לו, ילך למקום אחר וימשיך להתפלל. וכן רב שממתינים לו עד שיסיים את תפילתו, והדבר טורד את כוונתו, רשאי לרמוז להם שיתחילו בחזרת הש"ץ (מ"ב קד, א).

וכן אם ילדו החל להפריע באמצע התפילה, עד שהוא או מתפללים אחרים אינם יכולים לכוון כראוי, ירמוז לו שיצא, ואם אינו מבין, יוציאו מבית הכנסת בלא לדבר, וימשיך בתפילתו.

ואם בתוך תפילתו ארעה תקלה, שאם לא יתקנוה מיד יגרם לו הפסד, לא יפסיק (מ"ב קד, ב; כה"ח ו). אבל אם הדבר מטרידו עד שאינו יכול לכוון, רשאי ללכת לתקן את התקלה.

אם נפל סידור לארץ, ואינו יכול לכוון כל זמן שאין מרימים אותו, יסיים את הברכה שנמצא בה, וילך להרימו. ואם התחיל להתפלל על פה והתבלבל ואינו יכול להמשיך, יכול לילך לקחת סידור וימשיך בתפילתו (מ"ב צו, ז). ואם באמצע התפילה נסתפק באיזה דין שאולי מעכב את התפילה, כגון ששכח לומר דבר מה ואינו יודע מה עליו לעשות, ילך לעיין בספר כדי לדעת כיצד לנהוג. ואם אינו יודע לעיין בספר, יש אומרים שרשאי אף להפסיק בדיבור כדי לברר את

*108*

ההלכה (מ"ב קד, ב). ואם באמצע תפילתו הטלפון מצלצל, ימשיך בתפילתו. ואם אינו יכול להמשיך לכוון, רשאי ללכת לנתק את הטלפון ולחזור לתפילתו.

מה יעשה אם נפלה לו הטלית בתפילה? - נשמטה טליתו ממנו באמצע התפילה, אם עדיין חלקה מונח עליו, רשאי לסדרה. אבל אם נפלה כולה, אסור לו לחזור להתעטף בה, משום שפעולת ההתעטפות מהווה הפסק (שו"ע צז, ד). ואם חסרון הטלית מטריד אותו כל כך עד שאינו יכול לכוון, יתעטף בה כשיסיים את הברכה שנמצא בה (מ"ב צז, טז). ומותר לאדם אחר שראה שהטלית נפלה מחברו להניחה עליו בחזרה (כה"ח כז).

השומע קדיש או קדושה בתפילתו - העומד בתפילתו ושמע קדיש או קדושה, אסור לו לענות. אבל יכול לשתוק ולכוון למה שהשליח ציבור אומר, ויחשב לו כמי שאמר בעצמו. ואם ההפסקה בתפילתו מפריעה לכוונתו, עדיף שימשיך להתפלל.

טז - הנוסע והגיע זמן תפילה

הנוסע לדרכו ברכב והגיע זמן תפילה, אם הוא נוהג, אסור לו להתפלל תוך כדי נסיעה, מפני שלא יוכל לכוון כראוי, ואף יש בזה חשש פיקוח נפש. לכן יעצור את מכוניתו בצד, ויתפלל.

מתי מותר להתפלל בנסיעה? - אבל אם חברו נוהג, והוא או חברו ממהרים להגיע למחוז חפצו, יתפלל בישיבה. מפני שאם יעצרו את נסיעתם כדי להתפלל בעמידה, יהיה טרוד לסיים את תפילתו במהירות, ולא יוכל לכוון כראוי. לכן מוטב שיתפלל שמונה עשרה בישיבה, שכבר למדנו (בהלכה ד) שבדיעבד המתפלל בישיבה יצא ידי חובתו.

ואף שהוא מתפלל בישיבה, יצמיד את רגליו (מ"ב צה, ב), וישתדל להפנות את פניו לכיוון ירושלים (מ"ב צד, טו), ובמקומות שאמרו חכמים לכרוע, יזדקף מעט ויכרע כפי יכולתו (שו"ע צד, ה; ערוה"ש יח).

ואם הוא נוסע באוטובוס או רכבת, שהמקום בהם מרווח יותר - אם יוכל לעמוד ולכוון כראוי, מוטב שיעמוד בתפילת שמונה עשרה; ואם העמידה

*109*

תטריד את כוונתו - ישב ברגליים צמודות, ויקום כדי לכרוע, ושוב ישב; ובסיום תפילתו יעמוד ויפסע לאחריו שלוש פסיעות (עיין שו"ע צד, ה). (7 - חייל הנמצא במסע וטרוד לסיימו, יכול להתפלל בהליכה, שאם יעמוד לא יוכל לכוון כראוי, כמבואר בשו"ע צד, ד. אבל נראה שאם הם קבוצה דתית, יעמדו ויתפללו, שעל ידי שהם חבורה, אין הם טרודים כל כך. בנוסף לכך, כיוון שהם באימון, אין סיבה לפגוע מלכתחילה בתפילה, ועליהם לסדר שהאימונים בצבא לא יתנגשו עם סדרי התפילה).

ואם הוא נוסע באוטובוס בלילה נסיעה ארוכה, ויודע שאחר שיסיים את נסיעתו ישאר לו זמן להתפלל ערבית, יתפלל אחר סיום הנסיעה (מ"ב פט, מב). אולם אם הוא יודע שאחר הנסיעה לא יכוון כראוי, מפני שיהיה עייף וירצה לסיים במהירות את תפילתו, רשאי להתפלל בתוך נסיעתו (עפ"י שועה"ר צד, ה).

אין להתפלל בנסיעה באופן קבוע - וכל ההיתר להתפלל בישיבה וביחידות הוא רק בדרך ארעי, בעת נסיעה מיוחדת, או באונס גמור. אבל הנוסע בכל יום לעבודתו, אף שקשה לו למצוא זמן להתפלל בעמידה, כל זמן שאינו אנוס, אינו רשאי להקל להתפלל בקביעות בישיבה. ובאוטובוסים שסודרו במיוחד כדי שיוכלו להתפלל בהם בעמידה ובמניין - מותר להתפלל בקביעות. ואמנם מלכתחילה צריך להתפלל בבית כנסת מסודר, אבל אם אותם אנשים ממהרים לדרכם ולעבודתם, ויודעים שבבית הכנסת יתפללו בחיפזון ואילו באוטובוס יתפללו במתינות, מוטב שיתפללו באוטובוס זה.

יז - אין לשבת בתוך ד' אמות של המתפלל

לרוב חשיבותה וקדושתה של תפילת עמידה, אסרו חכמים לשבת בתוך ארבע אמות של המתפלל, מפני שהעומד בתפילה עומד לפני השכינה, וכל המתיישב שם בבטלה נראה כמי שאינו מקבל עליו עול מלכות שמים, ומבזה את מקום התפילה.

מתי מותר לשבת ליד המתפלל? - אבל מי שעוסק באחד מחלקי התפילה, רשאי להתיישב ליד המתפלל עמידה, שהואיל והוא עוסק בתפילה, אינו נראה כמי שאינו מקבל עליו עול

*110*

מלכות שמים. ויש אומרים, שגם מי שרוצה ללמוד תורה רשאי להתיישב ליד המתפלל. ובשעת הצורך, כגון שאינו יכול להתרכז בעמידה, רשאי להקל לשבת (שו"ע קב, א; מ"ב ו).

ואם ישב שם לפני שחברו התחיל להתפלל עמידה לידו, אע"פ שאינו מתפלל ואינו לומד, רשאי להמשיך לשבת. מפני שאין בזה ביזוי לתפילה, אלא המתפלל הוא שעשה שלא כדין, שהתחיל להתפלל בתוך ארבע אמותיו. ואע"פ כן מידת חסידות שיתן כבוד לתפילה ויקום, או לפחות ילמד או יאמר תהלים (שו"ע רמ"א קב, ג).

אדם חלש, אפילו כשאינו עוסק בתפילה, מותר לו להתיישב בתוך ארבע אמותיו של המתפלל, שהכל יודעים שמפני חולשתו נצרך להתיישב, ואין בכך פגיעה בכבוד שמים (שו"ע קב, ב). וביום הכיפורים, כמעט כולם נחשבים לחלשים מפני הצום, ומותר להתיישב בתוך ארבע אמות של המתפלל (בית ברוך כו, ט).

ישיבה לפני המתפלל - יש מי שמחמיר וסובר שממש מול פני המתפלל אסור לישב, ואפילו מחוץ לארבע אמותיו, מפני שהמתפלל נראה כמשתחווה לו. ולכן אפילו אם הוא קורא קריאת שמע, וישב שם לפני שחברו התחיל להתפלל עמידה, עליו לעמוד. ולכתחילה טוב לחוש לדעה זו (שו"ע קב, א, מ"ב ט; כה"ח י).

שיעור ארבע אמות - שיעור ארבע אמות הוא כשני מטרים. ליתר דיוק: אמה היא כשיעור זרועו של אדם ממוצע, והיא כ-45 סנטימטר, הרי שארבע אמות הן כ-180 סנטימטר (לשיעור עדכני. עיין פניני הלכה שבת ל, 1). אמנם ברור שאין צורך למדוד את המרחק מהמתפלל בסנטימטרים, אלא צריך כל אדם לנהוג כפי מה שישער בעיניו.

יח - אסור לעבור כנגד המתפללים

אסור לעבור לפני המתפלל בתוך ארבע אמותיו, מפני שהעובר לפניו עלול להפריע לו לכוון בתפילתו. ויש אומרים, שטעם האיסור, מפני שהמתפלל עומד לפני השכינה, והעובר לפניו פוגע בכבוד השכינה.

*111*

מחלוקת היכן אסור לעבור - נחלקו הפוסקים בשאלה היכן בדיוק אסור לעבור, לדעת ה'אליה-רבה', האיסור הוא רק ממש מול פניו של המתפלל, שרק מי שעובר שם מפריע לו בתפילתו. כלומר, רוחבו של אדם בערך חצי מטר, לפיכך אין לעבור באותו חצי מטר שמול פניו עד למרחק של ארבע אמות (כשני מטר). ואילו לדעת ה'מגן-אברהם', בכל מקום שהמתפלל יכול לראות בתוך ארבע אמותיו - אסור לעבור, מפני שהעובר שם עלול להסיח מעט את דעתו של המתפלל.

להשלים שרטוט - מגן אברהם אליה רבה

אם מותר לעמוד לפני המתפלל - עוד נחלקו, שלדעת ה'אליה-רבה', מותר לאדם לבוא ולעמוד לפני המתפלל בתוך ארבע אמותיו ולהישאר לעמוד שם. כי רק כשהוא חוצה את ארבע האמות שמול פניו, הוא מפריע לו בתפילתו, אבל אם הוא בא מהצד ונשאר לעמוד לפניו, אינו מפריע כל כך. ולדעת ה'מגן-אברהם', אסור לאדם להיכנס לתוך ארבע האמות שלפני המתפלל.

להשלים שרטוט

אסור למגן אברהם ולאליה רבה

אסור למגן אברהם ומותר לאליה רבה

יט - הלכה למעשה

לכתחילה, יש להחמיר כדברי ה'מגן-אברהם', שלא לילך בכל ארבע האמות שלפני המתפלל. ובשעת הצורך, אפשר להקל כדברי ה'אליה-רבה', ומותר לעבור לצידו של המתפלל, וכן מותר לעבור ולעמוד ממול פניו.

*112*

ולצורך גדול מאוד, כשאין ברירה אחרת, מותר אף לעבור ממש לפני המתפלל. למשל, כדי להשלים מניין מותר לעבור לפני המתפלל. וכן מותר למי שצריך להעביר שיעור תורה, ולכהן שצריך לעלות לדוכן, לעבור לפני המתפלל. וכן מותר למי שחושש להפסיד את ההסעה שלו לעבור לפני המתפלל.

אבל מי שאיחר מעט לתפילה ורוצה להתפלל במקומו הקבוע, אסור לו לעבור לשם כך לפני המתפלל. ובצידי המתפלל, אם הוא מתפלל אחד, יוכל אם ירצה לסמוך על ה'אליה-רבה' ולעבור. אבל אם לשם כך הוא צריך לעבור בצידי כמה מתפללים, לא יעבור, מפני שקרוב לוודאי שיסיח מעט את דעתו של אחד מהם.

אם עמד אדם בתפילה במקום המעבר, כיוון שנהג שלא כדין בזה שעמד במקום שמפריע למעבר הנכנסים והיוצאים, אין חובה להתחשב בו, ומותר בשעת הצורך לעבור כנגד פניו.

כ - המסיים תפילתו

המסיים תפילת שמונה עשרה והיה אדם עומד אחריו בתפילה, אם הוא רחוק ממנו ארבע אמות ועוד שיעור שלוש פסיעות, כך שאם יפסע שלוש פסיעות לאחריו לא יכנס לתוך ארבע אמותיו - יפסע לאחריו. ואם הוא קרוב יותר, לא יפסע לאחריו עד שהמתפלל אחריו יסיים את תפילתו. ואפילו אם זה שעומד אחריו התחיל להתפלל מאוחר והוא מאריך בתפילתו, אסור לו להיכנס בפסיעותיו לתוך ארבע אמותיו. וכפי שלמדנו נחלקו האחרונים בגדר האיסור:

לדעת ה'מגן-אברהם', גם אם המתפלל אינו עומד ממש אחריו, כל זמן שבפסיעותיו הוא פוסע בתוך הרדיוס של ארבע האמות שלפניו, עליו להמתין עד שזה שאחריו יסיים את תפילתו. ולדעת ה'אליה-רבה', רק אם הוא עומד ממש לפניו אסור לו לפסוע לאחריו כנגד המתפלל, אבל אם זה שמתפלל אחריו אינו ממש כנגדו, מותר לו לפסוע שלוש פסיעות לאחריו. לכתחילה טוב לנהוג כ'מגן-אברהם', ובשעת הצורך אפשר להקל כדעת ה'אליה-רבה' (מ"ב קב, יח-יט). ואף במקרה שהמתפלל ממש מאחריו, בשעת הדחק יוכל לפסוע לאחריו

*113*

באלכסון, שיש מבארים שלדעת ה'אליה-רבה', כל זמן שאינו מתקרב בפסיעותיו אל המתפלל - מותר (בשם החזו"א, הובא בספר ד' אמות של תפילה עמודים נ', שסג, ועיין באש"י כט, ז, ושם לב, הערה עג).

להשלים איור

לאחור עמידה בינו לבין המתפלל - ואם עומד בינו למתפלל מי שכבר סיים את תפילתו, רשאי לפסוע לאחריו, מכיוון שזה שסיים את תפילתו מהווה חציצה בינו למתפלל, למרות שזה שחוצץ עדיין לא פסע שלוש פסיעות.

בשעת הצורך אפשר להקל גם כאשר יש בין המתפלל לבינו מחיצה שגובהה לפחות עשרה טפחים (76 ס"מ), ורוחבה לפחות ארבעה טפחים (30.4 ס"מ). הרוצים להקל, רשאים להחשיב את הספסלים הגדולים והקבועים שבבתי הכנסת כמחיצה, הואיל וגובהם עשרה טפחים.

המתפלל רשאי תפילתו לשבת - מי שאינו יכול לפסוע מפני המתפלל שאחריו, למרות שעדיין לא נפרד מהתפילה, רשאי לענות אמן ו"ברוך הוא וברוך שמו", ולומר את כל התפילות. ואם הגיעו לתחנון, רשאי להתיישב לאומרו, ובתנאי שלא ישב ממש מול פניו. ואח"כ יעמוד שוב במקומו, וכשהמתפלל שאחריו יסיים את תפילתו, יפסע שלוש פסיעות לאחריו ויאמר "עושה שלום" (מ"ב קכב, ד; וע' קד, ט. ועיין לעיל הלכה יג).

*114*

כא - עוד פרטי דינים

כפי שלמדנו, לכתחילה ראוי להחמיר כדעת ה'מגן-אברהם', שלא לפסוע שלוש פסיעות בתוך ארבע אמות שלפני המתפלל, ואפילו אם אין המתפלל אחריו ממש כנגדו.

אבל לפעמים תפילתו של המאריך ניטרדת, מפני שאינו רוצה לעכב את המתפלל לפניו מלפסוע לאחריו שלוש פסיעות; וכאשר הממתין חש בזה, מוטב שינהג כדעת ה'אליה-רבה', שאם אינו ממש כנגדו יפסע לאחריו שלוש פסיעות.

וכן הרגיל להאריך בתפילתו רשאי לבקש מהמתפללים לפניו, שלא ימתינו לו עד שיסיים. ואזי יהיה מותר להם לפסוע לאחריהם מיד כשיסיימו את תפילתם. ומי שמתפלל ממש לפניו, יפסע באלכסון, כדי שלא לפסוע ממש כנגדו.

חזן שעומד אחריו אדם בתפילה, והגיע זמנו של החזן להתחיל את חזרת הש"ץ, ינהג כדעת ה'אליה-רבה', שכל זמן שאינו ממש כנגדו, יפסע לאחריו. ואם הוא ממש נגדו, יפסע באלכסון, ואח"כ יחזור למקומו כדי לומר את חזרת הש"ץ.

ככלל, ראוי לאדם שרגיל להאריך בתפילה, שלא יתפלל אחרי חברו ויגרום לו צער. וכן יקפיד שלא להתפלל אחרי החזן או הרב ויטריחם להמתין עבורו (וע' לעיל ג, ז, באיסור להתפלל אחרי הרב).

כשם שאסור לעבור כנגד המתפלל, כך אין לעבור לפני החזן בעת אמירת חזרת הש"ץ, ולפני מי שאומר קדיש (כה"ח נה, ט).

נחלקו האחרונים האם דין קטן שמתפלל כדין גדול, שאסור לפסוע לפניו ולשבת בתוך ארבע אמותיו (עיין בספר ד' אמות של תפילה עמי רנד-רנז). וכיוון שדין זה מדברי חכמים, הלכה כדברי המקילים, והמהדרים מחמירים.

*115*

כד - תפילת מנחה

א - עניינה

אמרו חכמים: "לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה" (ברכות ו, ב). וצריך להזהיר על מנחה במיוחד, הואיל ותפילת שחרית זמנה קבוע וברור - מיד אחר שיקום משנתו בבוקר, ותפילת ערבית אחר שיחזור לביתו. אבל בשעת המנחה פעמים רבות שאדם טרוד בעסקיו, ועליו להתגבר על טרדותיו ולייחד זמן לתפילת המנחה.

אכן עניינה של תפילת המנחה לקדש את עבודת יומו של האדם, אל מול כל המכשולים והקשיים, המשטינים והמקטרגים. ולכן דווקא על ידי תפילת המנחה נענה אליהו במלחמתו בעובדי הבעל.

תפילת מנחה - קידוש חיי המעשה - בתפילת מנחה אדם מקדש את חיי המעשה שלו, ולכן יש ממנה קידוש ה' מיוחד. ואולי לכן נקראת תפילה זו 'מנחה', לשון נדבה ומתנה. כי בתפילת שחרית כבר קיימנו את חובתינו להודות לה' על כל הטוב שנתן לנו, ובתפילת מנחה אנו מוסיפים ומתפללים. תפילת שחרית היא על מה שה' ברוב חסדיו נתן לנו, ותפילת מנחה עולה מתוך חיי המעשה שלנו.

ב - סדר התפילה

מנהג אמירת קורבנות לפני מנחה - רוב הגאונים והראשונים סוברים, שאין צריך לומר קורבנות לפני תפילת מנחה. וכן הרמב"ם (הל' תפילה ט, ח), והשולחן ערוך, לא הזכירו שאומרים קורבנות במנחה. ויש מהראשונים שכתבו לומר את פרשת התמיד והקטורת לפני מנחה, שכשם שראוי לאומרם לפני שחרית, כך ראוי לאומרם לפני מנחה (רמ"א רלד, א; קלב, ב). והנוהגים על פי האר"י מקפידים יותר לומר קורבנות לפני תפילת מנחה (כה"ח רלב, ו; פס"ת רלד, א).

*116*

פתיחת התפילה ב'אשרי' - הכל נוהגים לומר מזמור 'תהלה לדוד' (אשרי) לפני התפילה, וזאת מפני שראוי לסדר שבחו של מקום לפני תפילת עמידה. והרי הוא כעין 'פסוקי דזמרה' שלפני תפילת מנחה (עיין לעיל יד, א-ב). אמנם אין חיוב גמור לאומרו לפני מנחה, ולכן כשזמן מנחה עומד לעבור, ידלג על 'תהלה לדוד' ויתחיל מיד בעמידה (מ"ב רלד, ו). וכן כאשר הציבור עומד להתחיל עמידה, ידלג על 'תהלה לדוד' כדי שיתחיל להתפלל יחד עמהם במניין (מ"ב קח, יד; אול"צ ח"ב טו, ג).

קדיש עמידה וחזרת הש"ץ - אחר 'תהלה לדוד' אומר החזן חצי קדיש, ואחריו מתחילים להתפלל עמידה בלחש, ואח"כ החזן אומר את חזרת הש"ץ. ואין הכהנים נושאים את כפיהם בחזרת הש"ץ, מחשש שמא ישתו יין בסעודה שלפני כן ויבואו לישא את כפיהם באיסור. אבל בתענית ציבור אין חשש כזה, ולכן נושאים כפיים (ובתנאי שמתפללים אחר פלג המנחה, כמבואר לעיל כ, ה).

תחנון - אחר התפילה אומרים תחנונים. למנהג ספרד וחסידים אומרים: וידוי, י"ג מידות רחמים ונפילת אפיים. ולמנהג אשכנז ותימן (בלאדי), אומרים רק נפילת אפיים. אחרי התחנונים החזן אומר קדיש תתקבל. ובימים שאין אומרים בהם תחנון (כמבואר כא, ז-ח), החזן אומר קדיש תתקבל מיד אחר חזרת הש"ץ.

סיום התפילה - ספרדים אומרים 'למנצח בנגינות' (תהלים סז) ואחריו קדיש יתום, ומסיימים את התפילה ב'עלינו לשבח'. והאשכנזים אינם אומרים 'למנצח', ואומרים קדיש יתום אחר 'עלינו לשבח'.

ג - זמנה כנגד זמן התמיד

זמן המנחה מתחיל חצי שעה אחר חצות - תיקנו חכמים את זמנה של תפילת המנחה כנגד תמיד של בין הערביים. מעיקר הדין זמן התמיד אחר שש שעות, שאז הוא חצות היום, והחמה מתחילה לנטות לצד מערב. אלא שחששו חכמים שמא יטעו בהערכת מקומה של החמה,

*117*

לפיכן תקנו שרק אחר חצי שעה יוכלו להקריב את התמיד של בין הערביים, נמצא שזמן מנחה מתחיל בשש שעות ומחצה של היום. (1 - טעה והתפלל בחצי שעה הראשונה שאחר חצות, נחלקו האחרונים אם יצא בדיעבד, וכיוון שהתפילה מדרבנן, בספק מקילים ולא יחזור להתפלל (כה"ח ב). עוד נסתפקו, אם חצי שעה זו זמנית או קבועה. בשעה"צ רלג, ח, נוטה לומר שהיא זמנית).

קורבן התמיד הוקרב בדרך כלל אחר תשע שעות ומחצה של היום - בפועל נהגו להקריב את התמיד של בין הערביים אחר תשע שעות ומחצה של היום, מפני שתמיד של בין הערביים הוא הקורבן האחרון, החותם את היום, ואחריו אי אפשר היה להקריב עולות ושלמים, חטאות ואשמים, לפיכך דחו את הקרבתו לאחר תשע שעות ומחצה.

בערב פסח שחל בשבת הוקרב התמיד אחר חצי שעה אחר חצות - ורק בערב פסח שחל בערב שבת היו מקריבים את התמיד מיד אחר שש שעות ומחצה, מפני שזמן הקרבת הפסח אחר קורבן התמיד, וכדי להספיק להקריב את קורבנות פסחיהם של כל ישראל עד כניסת השבת, נצרכו להקדים את הקרבת התמיד ככל האפשר.

חלוקת זמן המנחה ל'מנחה גדולה' ו'מנחה קטנה' - זה שורש חלוקת זמן המנחה לשני חלקים: ימנחה-גדולה' ו'מנחה-קטנה'. זמנה של 'מנחה-גדולה' משש שעות ומחצה ועד תשע שעות ומחצה, ומצד הדין זמנה ראוי להקרבת התמיד, אולם בפועל רק במקרים נדירים התמיד הוקרב ב'מנחה-גדולה'. וזמנה של 'מנחה-קטנה' מתשע שעות ומחצה ועד סוף שתים עשרה שעות, כלומר עד סוף היום, ובה היו מקריבים את התמיד של בין הערביים. וקראו למנחה הראשונה 'גדולה' מפני שזמנה ארוך יותר - שלוש שעות, והשניה שזמנה שעתיים ומחצה נקראת 'קטנה'. וכבר למדנו ששעות אלו זמניות. מחלקים את משך היום לשנים עשר חלקים, וכל חלק נקרא שעה זמנית, בקיץ שהיום מתארך השעות ארוכות, ובחורף שהיום קצר השעות קצרות (עיין לעיל יא, י).

עדיפות מנחה קטנה על פני מנחה גדולה - כיוון שבפועל הקריבו את התמיד ב'מנחה-קטנה', לדעת הרמב"ם לכתחילה צריך להתפלל מנחה באותה שעה, ורק בדיעבד אפשר לצאת ידי חובת מנחה בשעת 'מנחה-גדולה'. וכך נפסק בשולחן ערוך (רלג, א). אמנם מנגד יש סוברים שכיוון שמעיקר הדין זמן התמיד מתחיל משש שעות ומחצה, אפשר

*118*

לכתחילה להתפלל מנחה בשעת ימנחה-גדולה' (רי"ף ורא"ש). ויש אומרים שאף ראוי לכתחילה להקדים את תפילת מנחה ככל האפשר, שזריזים מקדימים למצוות (רס"ג).

בשעת הצורך אפשר להתפלל מנחה גדולה לכתחילה - למעשה, עדיף להתפלל בשעת 'מנחה-קטנה'. אולם בשעת הצורך אפשר לכתחילה להתפלל 'מנחה-גדולה'. למשל, מי שיש לו שתי אפשרויות: להתפלל במניין 'מנחה-גדולה' או ביחידות 'מנחה-קטנה', עדיף שיתפלל במניין 'מנחה-גדולה'. וכן מי שנוהג לאכול ארוחת צהרים אחר שהגיע זמן 'מנחה-גדולה', אף שלהלכה הוא רשאי לסמוך על המקילים ולאכול לפני שיתפלל מנחה (כמבואר בהלכה ו), מכל מקום לכתחילה טוב יותר שיתפלל במניין לפני כן. וכן נוהגים בישיבות רבות.

ד - סוף זמנה

מחלוקת אם זמן המנחה עד השקיעה או עד צאת הכוכבים - זמן תפילת המנחה נמשך עד הערב, אלא שנחלקו הפוסקים עד אימתי בדיוק זמנה, ומחלוקתם תלויה בשאלה, מתי מסתיים זמן הקרבת התמיד של בין הערביים. יש אומרים שזמן זריקת דם התמיד היה עד שקיעת החמה בלבד, ולכן עד שקיעת החמה אפשר להתפלל מנחה (תר"י, הגר"א, מ"ב רלג, יד). ויש אומרים שזמן המנחה עד הלילה, מפני שגם עבודת קורבן התמיד של בין הערביים היתה נמשכת עד הלילה, אם בזריקת דמו או בהקטרת חלביו והעלאת נסכיו. וכן דעת רוב הפוסקים (שו"ע רמ"א רלג, א).

לכתחילה עד השקיעה, בדיעבד 13.5 דקות אחריה - למעשה, צריך להשתדל לסיים את תפילת מנחה עד שקיעת החמה, אולם בדיעבד אפשר לסמוך על דעת רוב הפוסקים ולהתפלל עוד כשלוש עשרה דקות וחצי אחר השקיעה, שעד אז לכל הדעות עוד לא התחיל הלילה (עד 4.8 מעלות מעבר לאופק).

גם י"ג מידות רחמים ונפילת אפיים, אפשר לומר באותן שלוש עשרה דקות וחצי שאחר השקיעה (מ"ב קלא, יז; יחו"ד ו, ז).

*119*

תפילה במנין אחרי השקיעה - מי שיש לו אפשרות להתפלל ביחיד לפני השקיעה או בציבור אחר השקיעה, יש אומרים שעדיף שיתפלל ביחידות לפני השקיעה, ולדעת רוב הפוסקים עדיף שיתפלל בציבור אחר השקיעה.

ספק אם לקיים חזרת הש"ץ אחרי שקיעה - מניין שהתחיל להתפלל מאוחר, יש אומרים שלא יוותרו על חזרת הש"ץ, אף שתאמר אחר השקיעה. ויש אומרים שמוטב לוותר על חזרת הש"ץ, כדי שלא לאומרה אחר השקיעה. ויתחיל החזן את שלוש הברכות הראשונות בקול רם, כדי לזכותם בקדושה. ולשתי הדעות מקום בהלכה, וכשיש שם רב, הוא צריך להכריע בשאלות כאלה.

ה - דברים האסורים לפני מנחה

אין להתחיל בפעילות ממושכת אחר שהגיע זמן המנחה ולפני שהתפללו - כדי שלא ישכח אדם להתפלל מנחה, תקנו חכמים שמחצות היום ואילך צריך כל אדם להיזהר שלא להתחיל בפעילות שעלולה להסיח את דעתו עד שישכח להתפלל. לפיכך, לא יתחיל בעבודה שקשה להפסיקה באמצע, וסיומה עלול להימשך עד אחר סוף זמן התפילה. וכן לא יתחיל בעבודה שיש לחוש שתיווצר בה תקלה שתיקונה ימשך עד אחר זמן התפילה. ולא ילך לקניות שעלולות להימשך עד עבור זמן התפילה. וכן לא ילך לשחות בבריכה, כשיש חשש שמא ישהה שם עד שיעבור זמן התפילה.

אם אין חשש שישכח להתפלל מותר להתחיל בפעילות - אבל במקום שאין חשש שמא ישכח להתפלל מנחה, כל הדברים הללו מותרים. למשל, מי שנמצא במקום שקוראים לו לבוא לתפילת המנחה, רשאי להתחיל בכל עבודה. וכן מותר להתחיל בכל עבודה, כאשר ידוע שעומדים לסגור את מקום העבודה לפני סוף זמן מנחה. וכן מותר לערוך קניות במקום שקוראים לאנשים להתפלל מנחה בציבור, או כשביקש מחברו להזכיר לו להתפלל מנחה. וכן מותר להתרחץ במקום שסוגרים את הבריכה לפני שיעבור זמן המנחה. או כשהוא רגיל לשחות זמן קבוע, ואין חשש שיגרר וישהה שם עד סוף זמן המנחה.

*120*

האם צריך להפסיק ולהתפלל, כאשר התחיל בפעילות באיסור? - ואם עבר והתחיל באחד מן הדברים העלולים להימשך זמן רב, אם לפי הערכתו הוא עתיד לסיים את עיסוקו לפני סוף זמן מנחה, כיוון שכבר התחיל בעיסוקו, לא הטריחוהו להפסיק באמצע, ויתפלל אחר שישלים את עניינו. ואם נראה לו שעיסוקו ימשך עד אחר סוף זמן מנחה, יפסיק מיד ויתפלל מנחה.

דין תספורת כיום - ואף שאמרו חכמים שאין להסתפר בזמן המנחה, כתבו האחרונים, שכיום, שהתספורת מסתיימת בזמן קצר מאוד, ואין חשש שמא תארע תקלה במספריים או במכונת התספורת, מפני שלכל ספר ישנם כמה מכונות וזוגות מספריים, מותר להסתפר גם אחר שהגיע זמן המנחה (מ"ב רלב, ו; כה"ח יד).

ו - סעודה לפני תפילת מנחה

משעה שהגיע חצות היום, צריך להיזהר שלא לשכוח להתפלל מנחה, לפיכך לא יתחיל בסעודה גדולה קודם שיתפלל מנחה. וסעודה גדולה היא סעודה רבת משתתפים, כגון סעודת ברית מילה, שבע ברכות ופדיון הבן. אבל סעודת שבת אינה נחשבת לסעודה גדולה. בשעת הדחק אפשר להתחיל סעודה גדולה קודם לתפילת מנחה, ובתנאי שברור להם שיספיקו לסיים את הסעודה קודם לסוף זמן מנחה, וכן ידאגו להזכיר לעצמם להתפלל אחר הסעודה.

מחצי שעה לפני מנחה קטנה, כשלוש שעות לפני שקיעת החמה, לא יתחיל לאכול סעודה קטנה לפני שיתפלל מנחה. ואם יש שם מי שקיבל על עצמו אחריות להזכיר לו להתפלל, רשאי לאכול. ואפשר במקום זה לכוון שעון שיצלצל לקראת שעת התפילה, אלא שצריך להקפיד שמיד כשהשעון יצלצל, יפסיק מסעודתו וילך להתפלל (רמ"א רלב, ב, באו"ה 'ויש', הליכות שלמה ב, יב).

*121*

יש מהדרים שלא לאכול אפילו סעודה קטנה אחר חצות היום קודם שיתפללו מנחה. ולכן נוהגים בישיבות רבות להקדים ולהתפלל מנחה בצהרים, כדי שאחרי התפילה יוכלו לאכול ארוחת צהרים לפי כל השיטות. (2 - בשעת הדחק אפשר להקל לאכול סעודה רגילה גם בשלוש השעות (הזמניות) הסמוכות לשקיעה, גם כשאין לו שומר או שעון מעורר שיזכיר לו להתפלל. וזה בתנאי שהוא רגיל להתפלל במניין קבוע, כסברת ערוה"ש רלב, טז. וכן לדעת מהרי"ו כמובא במ"ב רלב, כו).

ז - דעת רבי יהודה

לדעת רבי יהודה זמן המנחה עד שעה ורבע לפני סוף היום ואחר כך זמן ערבית - המנהג הרווח כדעת חכמים, שזמן מנחה נמשך עד סוף היום, ואחר צאת הכוכבים הוא זמן מעריב (ברכות כו, א). אולם לדעת רבי יהודה, זמן מנחה הוא עד פלג המנחה. פלג הוא חצי, כלומר מחלקים את זמן 'מנחה-קטנה' לשניים. וכבר למדנו (הלכה ג) שזמן 'מנחה-קטנה' משעה תשע וחצי (של שעות זמניות) ועד סוף שתים עשרה, כלומר שעתיים וחצי, ואם כן פלג הוא שעה ורבע. הפלג הראשון הוא זמן מנחה, והפלג השני הוא כבר זמן תפילת ערבית לדברי רבי יהודה.

והטעם לדעתו, שבפועל הכהנים היו מזדרזים ושוחטים וזורקים את דם התמיד בפלג הראשון של 'מנחה-קטנה', ולכן אז הוא זמן מנחה. ובפלג השני כבר היו מעלים את איברי המנחה על המזבח, וכיוון שתפילת ערבית נתקנה כנגד העלאת האיברים, אז מתחיל זמנה. ולחכמים, הואיל ומצד הדין אפשר לזרוק את דם התמיד עד סוף היום, גם זמן מנחה עד סוף היום. וזמן ערבית תואם את זמן קריאת שמע של ערבית, שהוא מצאת הכוכבים.

מותר לנהוג כרבי יהודה לגבי זמן מנחה וערבית - למעשה אין הכרעה במחלוקת זו, ומסקנת התלמוד (ברכות כז, א), שרשאי אדם לבחור לנהוג כחכמים או כרבי יהודה. והוסיפו הראשונים, ובתנאי שיאחז מנהג אחד, שאם ינהג כרבי יהודה, אזי יקפיד שלא יתפלל מנחה אחר פלג המנחה. ואם ינהג כחכמים, אזי יקפיד להתפלל ערבית אחר צאת הכוכבים. אבל אסור להתפלל מנחה אחר פלג המנחה כדעת חכמים, ומעריב לפני צאת

*122*

הכוכבים כדעת רבי יהודה (עיין להלן כה, ו-ז, שם מבואר שלכתחילה יש לנהוג תמיד כאחת השיטות, ובשעת הצורך אפשר לנהוג כשיטה השניה). (3 - נחלקו הפוסקים בשאלה מה כולל היום, לשלטי גיבורים והגר"א ורוב הפוסקים מהנץ עד השקיעה, ולתרומת הדשן מעמוד השחר עד צאת הכוכבים. ולפי זה משתנה זמן פלג המנחה, האם שעה ורבע (זמניות) לפני השקיעה או לפני צאת הכוכבים. למעשה המנהג לחשב מהשקיעה, וכ"כ בלוח א"י ובכה"ח רלג, ז. אמנם משעה"צ משמע שחושש לכתחילה לשתי השיטות (רלג, ד, שעה"צ רלה, יד). אלא שיש לציין כי לשיטת תה"ד יש לחשב את צאה"כ כר"ת, היינו 72 דקות אחר השקיעה, כדי שחצות יהיה באמצע היום, כמבואר לעיל יא, 14. ולפי"ז פלג המנחה מעט לפני זמן השקיעה הנראית (בין שתי דקות לשמונה עשרה דקות, לפי עונות השנה). ועיין באש"י כז, הערה ח).

*123*

כה - תפילת מעריב

א - קריאת שמע וברכותיה

מצוות קריאת שמע בלילה מהתורה - מצווה מהתורה לקרוא קריאת שמע בלילה ובבוקר, שנאמר בפרשת שמע ובפרשת והיה אם שמוע: "בשוכבך ובקומך". וכן מצווה לזכור את יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר (דברים טז, ג): "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", ומזה שנאמר "כל ימי" למדו שמצווה להזכיר את יציאת מצרים ביום ובלילה (משנה ברכות יב, ב). ולשם כך אומרים בלילה גם את פרשת 'ויאמר' שבסופה מזכירים את יציאת מצרים. ואמנם פרשת 'ויאמר' שעוסקת במצוות הציצית שייכת בעיקר ליום, והיה אפשר לקיים את מצוות זכירת יציאת מצרים של לילה באמירת פסוקים אחרים, בכל זאת נהגו גם בלילה לזכור את יציאת מצרים באמירת פרשת 'ויאמר', מפני שהיא שגורה בפי הכל (תוס' יו"ט שם). ועוד שיחד עם שתי הפרשיות הראשונות יש בהן רמ"ח מילים (לעיל טו, יב), ויש באמירת שלושתן קבלת עול מלכות שמים שלמה (לעיל טו, ג-ד). ודיני קריאת שמע נתבארו לעיל בפרק טו.

תקנו ארבע ברכות קריאת שמע בערבית - הוסיפו ותקנו אנשי כנסת הגדולה לומר שתי ברכות לפני קריאת שמע ושתי ברכות לאחריה. הראשונה 'מעריב ערבים', והיא ברכת שבח על חילופי הזמנים, והיא מקבילה לברכת 'יוצר אור' שבשחרית. השניה 'אהבת עולם', והיא שבח על אהבת ה' לישראל ועל נתינת התורה. השלישית 'אמת ואמונה', והיא שבח על הגאולה. והרביעית 'השכיבנו', בה אנו מבקשים מה' שישמור עלינו בלילה ובשינה (עוד עיין טז, א). נמצא שברכות קריאת שמע הן שבע, שלוש בשחרית וארבע בערבית, ואמרו בירושלמי (ברכות פ"א ה"ה) שנתקנו על שם הפסוק (תהלים קיט, קסד): "שבע ביום היללתיך".

*124*

ב - תפילת עמידה של ערבית

תפילת עמידה של ערבית נתקנה כתפילת רשות - יעקב אבינו תיקן את תפילת ערבית (לעיל א, ז), ועל פי זה תקנו אנשי כנסת הגדולה להתפלל שמונה עשרה בלילה, וקבעו את זמן תפילת ערבית כנגד העלאת איברים ופדרים של הקורבנות, שכל מה שלא הספיקו להעלות ביום היו מעלים במשך הלילה (ברכות כו, ב). אלא שמעיקר תקנתם תפילת ערבית היא רשות. כלומר, מצווה להתפלל ערבית ולא חובה. ומי שהיה מעוניין לעסוק במצווה אחרת, או שכבר עלה על מיטתו לישון, או שמסיבה אחרת היה קשה לו להתפלל ערבית - לא היה צריך להתפלל ערבית. והטעם להבדל בין שחרית ומנחה לערבית, ששחרית ומנחה נתקנו כנגד קורבנות התמיד של שחר ובין הערביים, היינו כנגד הזאת דמם. וכשם שבלא הזאת הדם אין יוצאים ידי חובת הקרבת הקורבן, כך חייבים להתפלל שחרית ומנחה. אבל ערבית נתקנה כנגד העלאת איברים ופדרים על גבי המזבח, שאף שמצווה להעלותם, מכל מקום אם לא העלום - הקורבן לא נפסל. ולכן תפילת ערבית רשות.

במשך הדורות נקבעה ערבית כתפילת חובה - אמנם במשך הדורות נהגו כל ישראל להתפלל ערבית, עד שבזמן הראשונים כבר קבעוה חובה. ואע"פ כן אין אומרים בה חזרת הש"ץ, שהואיל ומעיקרה היא רשות, לא תקנו לה חזרת הש"ץ להוציא את עמי הארץ (שו"ע רלז, א).

נשים פטורות מתפילת ערבית - נשים פטורות מתפילת ערבית. ואף לסוברים שנשים חייבות בכל התפילות שתקנו חכמים, הכוונה שחייבות בשחרית ומנחה שניתקנו כחובה, אבל מתפילת ערבית פטורות, ומנהג הגברים שקיבלו על עצמם להתפלל ערבית כחובה אינו חל עליהן.

ג - סדר תפילת ערבית

פתיחת התפילה - והוא רחום - כתבו הראשונים שנוהגים לומר לפני 'ברכו' שלושה פסוקים הפותחים ב"והוא רחום יכפר עוון", לבקש כפרה על העוונות שחטאנו במשך היום. ועוד,

*125*

שבלילה מידת הדין מתוחה וניתנה רשות למחבלים להזיק, ולכן אנו מבקשים "והוא רחום יכפר עוון" (עוד עיין בטור וב"י רלז, וכה"ח רלה, ה). ובשבת וימים טובים אין אומרים 'והוא רחום'.

מנהג אמירת קדיש לפני ערבית - למנהג ספרדים אומרים לפני כן שלושה פסוקים, "ה' צבאות" וכו', ולמנהג חסידים "שיר המעלות" וכו'. לשני המנהגים אומרים אח"כ חצי קדיש, ואחריו 'והוא רחום'. ואם למדו לפני התפילה, ובסיום הלימוד אמרו קדיש 'על ישראל', אין צורך לומר עוד פעם חצי קדיש, שלא להרבות בקדישים (ילקוט יוסף ח"ג רלו, א).

אסור לדבר אחר 'ברכו' - באמירת 'ברכו' פותחים את ברכות קריאת שמע, ועל כן אסור לדבר אחר 'ברכו' כדין אמצע הפרק (מ"ב רלו, א; נד, יד. ועיין לעיל טז, ד). ולכן מי שלא הספיק לומר 'והוא רחום' לפני 'ברכו', לא יאמר אותו אחר 'ברכו', כדי שלא להפסיק באמצע ברכות קריאת שמע (עי' יבי"א ב, ה).

האם לענות אמן אחר ברכות קריאת שמע? - למנהג רוב הספרדים אין עונים אמן אחר ברכות החזן, כדי שלא להפסיק באמצע ברכות קריאת שמע, וטוב שיסיימו את הברכה עם החזן או מעט אחריו, וכך לכל הדעות לא יצטרכו לענות אמן. אחר ברכת 'השכיבנו' יש עונים אמן (ילקו"י ח"ג רלו, ו), ויש שאינם עונים (בא"ח פקודי ה). ולמנהג אשכנזים עונים אמן אחר ברכות החזן, ואין זה נחשב הפסק. אמנם אחר ברכת 'אהבת עולם', כדי שלא להפסיק בין הברכה לקריאת שמע, גם האשכנזים משתדלים שלא לענות אמן, ועושים זאת על ידי שמסיימים את הברכה יחד עם החזן או אחריו (עיין טז, ד. וכל ענייני ברכות קריאת שמע נתבארו בפרק טז).

בסיום ברכת 'השכיבנו' נוהגים הספרדים לענות אמן אחר ברכת עצמם, מפני שהיא סיום סדרה של ברכות. והאשכנזים אינם עונים אמן אחר עצמם, ורק בסיום ברכת 'בונה ירושלים' שבברכת המזון - עונים אמן אחר ברכת עצמם (שו"ע רטו, א; רלו, ד).

סדר סיום התפילה - בין ברכות קריאת שמע לתפילה אומר החזן חצי קדיש, ואחר התפילה אומר קדיש תתקבל. לאחר מכן למנהג ספרד אומרים "שיר למעלות אשא עיני" ואחריו אומרים היתומים קדיש יתום, ואחד מהם אומר 'ברכו' עבור המאחרים שלא זכו לשומעו בתחילת התפילה. לאחר מכן אומרים 'עלינו לשבח', ואין

*126*

אומרים אחריו קדיש. ולמנהג אשכנז, מיד אחר קדיש תתקבל אומרים 'עלינו לשבח', ואחריו אומרים היתומים קדיש יתום, ואחד מהם אומר 'ברכו'. כשאין יתום שאומר קדיש, החזן אומר 'ברכו'.

ד - סמיכת גאולה לתפילה

ההבדל בין שחרית לערבית בסמיכת גאולה לתפילה וברכת 'השכיבנו' - עיקר הגאולה היתה ביום, שאז יצאו בני ישראל ממצרים, ולכן עיקר חיוב סמיכת גאולה לתפילה הוא בתפילת שחרית. ומכל מקום, כיוון שכבר בלילה התחילה הגאולה, גם בלילה יש מצווה לסמוך גאולה לתפילה. אלא שאין מדקדקים בסמיכת גאולה לתפילה בערבית כפי שמדקדקים בשחרית. לכן יכלו חכמים לתקן את ברכת 'השכיבנו' אחר ברכת 'גאל ישראל', והחשיבו אותה כהמשך לברכת 'גאל ישראל', שבברכת 'גאל ישראל' אנו מברכים על גאולת הכלל, וב'השכיבנו' אנו מבקשים על גאולת היחיד מן הסכנות של הלילה. אבל אילו היו מדקדקים בסמיכת הגאולה לתפילה, לא היה אפשר לומר שם 'השכיבנו'.

חצי קדיש בין גאולה לתפילה - וכן אומרים חצי קדיש בין ברכות קריאת שמע לתפילה. שכך הוא סדר התפילה, שבכל מעבר משלב לשלב שבתפילה תקנו לומר קדיש. אלא שבשחרית מפני חומרת הזהירות שלא להפסיק בין גאולה לתפילה, אין אומרים שם קדיש. אבל בערבית שאין צריך לדקדק כל כך בסמיכת גאולה לתפילה, אומרים קדיש בין ברכות קריאת שמע לתפילה.

הכרזת 'יעלה ויבוא' ובקשת גשמים בין גאולה לתפילה - וכן נוהגים במקומות רבים, שבליל ראש חודש הגבאי מכריז לפני תפילת עמידה 'יעלה ויבוא', ובליל ז' במרחשוון, שמתחילים לבקש גשמים, הגבאי מכריז 'טל ומטר'. ואף שבשחרית אין מפסיקים בדיבור, אלא מזכירים לציבור שיש שינוי בתפילה על ידי שהחזן או הגבאי דופק על התיבה, בערבית מקילים להזכיר בפה (שו"ע רלו, ב; מ"ב ז). ויש שגם בערבית דופקים על התיבה כדי שלא להפסיק בדיבור (עי' כה"ח רלו, טוב, פס"ת רלו, ו).

*127*

עדיפות תפילה במנין על פני סמיכת גאולה לתפילה - מי שאיחר והגיע בשעה שהציבור עומד להתחיל תפילת עמידה, יתפלל עמהם עמידה במניין ואח"כ ישלים את ברכות קריאת שמע. ואמנם בשחרית ההלכה שיתפלל כסדר, מפני שסמיכת גאולה לתפילה בשחרית עדיפה על התפילה במניין, אולם בערבית התפילה במניין חשובה יותר, ולכן יתפלל עם הציבור, ואח"כ ישלים את ברכות קריאת שמע (שו"ע רלו, ג).

ה - תחילת זמן קריאת שמע מצאת הכוכבים

צאת הכוכבים למעשה - משייראו שלושה כוכבים קטנים - זמן קריאת שמע של לילה הוא "ובשוכבך" - בזמן שאנשים שוכבים על מיטתם. ותחילתו כשמחשיך, וקבעו לזה חכמים סימן: משיצאו שלושה כוכבים בינוניים. משום שהכוכבים שנראים לנו גדולים, כדוגמת נוגה, מאדים וצדק, נראים גם ביום או בבין השמשות. אבל כשיצאו שלושת הכוכבים שאחריהם, שהם נראים לנו בינוניים, אז הוא סימן לתחילת הלילה (הזמנים בהלכה פרקים מט-נ). וזמן זה נקרא 'צאת הכוכבים'. וכדי שלא יטעה אדם לחשוב שהגדולים הם הבינוניים, כתבו הראשונים שימתין עד שיראה שלושה כוכבים קטנים (תר"י, שו"ע רלה, א).

מחלוקת אם זמן צאת הכוכבים נקבע לפי רוב האנשים או לפי מיטיבי הראות - אלא שכאן נתעורר ספק, לפי מי קובעים את שעת צאת הכוכבים. יש אומרים שזמן צאת הכוכבים נקבע לפי מיטיבי הראות שיודעים היכן צריכים הכוכבים הראשונים להיראות, שהם רואים את שלושת הכוכבים הבינוניים כשמונה עשרה דקות אחר השקיעה. ולעיתים אף רבע שעה אחר השקיעה. וכן משמע מסוגיית התלמוד (שבת לה, ב), שהזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים הוא כשיעור מהלך שלושת רבעי מיל, שהוא כשלוש עשרה וחצי דקות עד שמונה עשרה דקות. ויש אומרים שהולכים לפי רוב האנשים, שהם מבחינים בשלושה כוכבים בינוניים כעשרים וחמש עד שלושים דקות אחר השקיעה. וכל זה אמור לגבי כוכבים בינוניים, אבל כאמור, כתבו הראשונים להמתין עד שיראו כוכבים קטנים, ולשם כך צריכים להמתין עוד כמה דקות.

לכתחילה ערבית 30 דקות לאחר השקיעה - למעשה, רבים נוהגים להתחיל בתפילת ערבית כעשרים דקות אחר השקיעה, שכך הלכה לפי רוב הפוסקים. ולכתחילה טוב להתחיל ערבית

*128*

כשלושים דקות אחר השקיעה. והמתפלל במניין שקראו בו קריאת שמע לפני שעברו שלושים דקות מהשקיעה, טוב שיחזור ויקרא את הפרשה הראשונה של שמע אחר 'עלינו לשבח', כדי לצאת מהספק. והרוצים להחמיר על עצמם יאמרו גם 'והיה אם שמוע', ויש מוסיפים גם 'ויאמר'. (1 - עיין בספר הזמנים בהלכה פרקים מז-נא, ובהרחבות לפניני הלכה שבת ג, א, ז-טו. בשבת לה, מבואר שזמן ביהש"מ (בין השמשות) לר' יהודה הוא מהלך שלושת רבעי מיל, ולר' יוסי זמן ביהש"מ קצר (כחצי דקה). ולדעת רוה"פ ביהש"מ של ר' יוסי מיד אחר זמן ביהש"מ של ר' יהודה. להלכה חוששים לדעת שניהם, כלומר משקיעת החמה ועד מעט יותר ממהלך שלושת רבעי מיל הוא זמן ביהש"מ. (ויש סוברים שביהש"מ של ר' יוסי הוא כמה דקות אחר ביהש"מ של ר' יהודה, כמובא בהזמנים בהלכה מ, ח-יא, ואזי זמן מעריב מתאחר בעוד כמה דקות). ולמדנו לעיל יא, 1, שיש שלוש דעות כמה הוא שיעור מהלך מיל: א) 18 דקות, ב) 22.5 דקות, ג) 24 דקות. לפי זה שלושת רבעי מיל הוא בין 13.5 דקות ל-18 דקות. וכדי להוסיף את זמן ר' יוסי צריך להוסיף עוד זמן מועט, נמצא לפי זה שסוף זמן בהיש"מ בין 14 דקות ל-19 דקות.

אלא שצריך לדעת שיש הבדלים בין עונות השנה, כי בניסן (5/3) ותשרי (5/10) האור מסתלק מהר יותר אחר השקיעה, ולכן מוקדם יותר אפשר לראות שלושה כוכבים. למשל, מה שרואים בניסן 19 דקות אחר השקיעה, רואים בשיא הקיץ (22/6) קרוב ל-22 דקות אחר השקיעה, ובשיא החורף 21 דקות אחר השקיעה.

עוד צריך לדעת, כי העומד על מקום גבוה מעל פני הים, רואה את השקיעה מאוחר יותר. למשל הנמצא על הר או מגדל בגובה של כ-800 מטר מעל פני הים - יראה את השקיעה כחמש דקות אחרי חברו שיעמוד למטה בגובה פני הים. כלומר כיפת השמים תחשך בשווה אצל שניהם, והם יראו את הכוכבים באותה שעה, אלא שאם הם ימדדו כמה זמן עבר בין השקיעה לצאת הכוכבים - ימצא הבדל של כחמש דקות. כי הנמצאים למעלה רואים את השמש עוד כחמש דקות. לפי זה אם חכמים דיברו בירושלים, שגובהה כ-800 מטר מעל פני הים (במקום שההרים אינם מסתירים את האופק), נמצא שאחר 14 או 19 דקות בירושלים זה כמו 19 או 24 דקות בגובה פני הים. ועל פי זה יתבארו כמה דינים.

בפועל, בארץ ישראל באופק ישר בגובה פני הים בימי ניסן (5/3) ותשרי (5/10), 14 דקות אחר השקיעה החמה יורדת רק 3.75 מעלות מתחת לאופק. וקשה על שיטה זו שכן באותו זמן רק הבקיאים ביותר, לעיתים רחוקות, מצליחים לראות שלושה כוכבים. ועיין בהזמנים בהלכה מא, ז, תירוצי האחרונים על כך, שאולי הולכים באמת אחר המיטיבים ביותר לראות, ואולי פעם ראו טוב יותר. וכפי שכתבתי, אפשר לתרץ שחכמים דיברו בירושלים, במקום שההרים אינם מסתירים את האופק, ואז השקיעה מתאחרת בחמש דקות, ונמצא 14 דקות אחר השקיעה בירושלים כמו 19 דקות אחר השקיעה בשפלה.

*129*

ואכן לדעת הסוברים שצאת הכוכבים 19 דקות אחר השקיעה בשפלה, החמה יורדת באותו הזמן 4.8 מעלות מתחת לאופק, ואז הבקיאים לדעת היכן הכוכבים הראשונים צריכים להיראות בכיפת השמים - רואים בימי ניסן שלושה כוכבים בינוניים. אמנם בימות הקיץ צריכים להמתין כ-22 דקות עד לאותו מצב, ובחורף 21 דקות.

ויש אומרים שבפועל רואים שלושה כוכבים בינוניים רק כשהחמה יורדת כ-6.2 מעלות מתחת לאופק, והוא 25.5 דקות אחר השקיעה בימי ניסן, 28 דקות בשיא החורף (22/12), 29.5 דקות בשיא הקיץ (22/6). ובאותו זמן רוב האנשים רואים שלושה כוכבים בינוניים. ואולי אפשר לומר, שזה בערך כמו הדעה שצאת הכוכבים הוא 19 דקות אחר השקיעה בירושלים, ובגובה הים זה יוצא כ-24 דקות אחר השקיעה (ואולי הוסיפו עוד כדקה וחצי מפני שכיום הראייה נחלשה או שיש יותר אור חשמל המפריע לראות את הכוכבים, ואולי באמת אפשר לראות את הכוכבים מעט לפני כן).

ויש שהחמירו יותר וסוברים שבפועל רוב האנשים אינם רואים שלושה כוכבים לפני שהחמה יורדת 7.1 מתחת לאופק, שהוא כ-30 דקות אחר השקיעה בימי ניסן ותשרי בגובה הים, ובקיץ כ-35 דקות. וכך מסרו בשם החזו"א. אולם קשה ליישב את דבריהם לפי הגמ' שנתנה שיעור שלושת רבעי מיל לביה"ש, וגם במדידות שנעשו בשטחים פתוחים שאין בהם אור חשמל, ראו שלושה כוכבים לפני כן. ועיין בהזמנים בהלכה מז, יב; נ, ו-ז. ועוד יש לעיין בצדדים נוספים בסוגיה, כגון שבתשרי, אף שמשך החשכת כיפת השמים כמו בניסן, רואים את הכוכבים מעט מאוחר יותר, מפני מצב הכוכבים בשמים, והשאלה האם הולכים לפי הכוכבים או לפי החושך, ע' הזמנים בהלכה פרק מח.

וכל מה שדברנו הוא על זמן שלושה כוכבים בינוניים, ונפסק בשו"ע שכדי שלא יבואו לידי טעות צריך להמתין עד שלושה כוכבים קטנים, היינו עוד כמה דקות. וי"א שכיום שהולכים לפי השעון, אין צריך להמתין. עיין בהזמנים בהלכה נא, 3. ומ"מ גם למחמירים לכתחילה, בדיעבד, אם קרא את שמע אחר שיצאו שלושה כוכבים בינוניים יצא.

למעשה, המנהג הרווח להתחיל תפילת ערבית 20 דקות אחר השקיעה, והוא טוב לרוב הפוסקים, וכך כתבו בספרים רבים. ואז בכל המקומות הבקיאים רואים שלושה כוכבים, והוא כשהחמה 4.8 מתחת לאופק. (גם בשפלה בקיץ, עד שיגיעו ל'שמע' יעברו 22 דקות).

ואף שאפשר לסמוך על דעת רוה"פ ולקרוא אחר 20 דקות, יותר טוב לקרוא ק"ש 30 דקות אחר השקיעה. ואם קרא לפני כן טוב שיקרא שוב אחר התפילה. ואין צריך לקרוא פרשת 'ויאמר'. ואף שלדעת השאגת אריה, גם הזכרת יציאת מצרים צריכה להיות בזמן הראוי לק"ש, מ"מ למ"א אפשר להזכירה לפני כן בזמן הראוי לתפילת ערבית (מ"ב רלה, יא), לפיכך כאשר קרא אחר 18 דקות מהשקיעה אין צריך לחזור על 'ויאמר'. ואף לגבי 'והיה אם שמוע' הצורך לחזור אינו גדול, מפני שלרוה"פ אמירתה מדברי חכמים.

לכתחילה, כדי לחוש לדעות המחמירים טוב לקבוע את זמן מעריב 30 דקות אחר השקיעה, וכך יצאו בהרים כל השנה גם ידי המחמירים (החמה 7.1 מעלות מתחת לאופק) ובשפלה יצאו כל השנה לפי רוב השיטות (6.2 מתחת לאופק), וברוב השנה יצאו גם לפי המחמירים ביותר. וכדי לצאת תמיד בשפלה גם לפי המחמירים ביותר, צריך לדחות בקיץ את אמירת "ברכו" בעוד 3 דקות, ואזי כשיגיעו לק"ש יעברו כבר 35 דקות.

דין צאה"כ הבינוניים משמעותי גם לזמן ברית המילה בתינוק שנולד בכניסת השבת, שאם נולד אחר צאה"כ צריך למולו בשבת הבאה, ואם בבין השמשות אסור למולו בשבת, ומילתו נדחית ליום ראשון. השאלה מתי הוא צאה"כ בוודאות. ביבי"א ח"ז או"ח מא, ח, פסק ש-20 דקות אחר השקיעה הוא ודאי לילה, וימולו אותו בשבת. ובשמירת שבת כהלכתה ח"ב מו, מה, כתב בשם הרב אוירבאך ש-25 דקות מהשקיעה הוא ודאי לילה. וקשה שלא חילקו בין ירושלים לשפלה ובין עונות השנה. ובספר אוצר הברית ט, ה, ז, הזכיר שיש סוברים 24 דקות, ויש 28 דקות, וכתב שהורו לו לא פחות מ-32 דקות. ושוב לא חילק בין ירושלים לשפלה ובין עונות השנה. ונראה לילך לפי השיטה שהוא כשהחמה 6.2 מעלות מתחת לאופק. ובירושלים הוא כ-20.5-24.5 דקות אחר השקיעה, ובשפלה 29.5-25.5 דקות אחר השקיעה. ניתן לחשב זאת במדויק בעזרת תוכנת "חזון שמים", עפ"י התאריך הלועזי ומקום הלידה לפי קווי אורך ורוחב, ולפי גובה המקום).

*130*

ו - תחילת זמן תפילה לחכמים ורבי יהודה

מחלוקת ר' יהודה וחכמים לגבי תחילת זמן ערבית - זמן תפילת ערבית נתקן כנגד העלאת איברים ופדרים של קורבן התמיד על המזבח. וכבר למדנו (לעיל כד, ז), שנחלקו בדבר חכמים ורבי יהודה. לחכמים זמן מנחה עד הלילה, ומצאת הכוכבים הוא זמן ערבית. ולרבי יהודה זמן מנחה מסתיים בפלג המנחה, שהוא שעה ורבע לפני סוף היום, ומיד אחריו מתחיל זמן תפילת ערבית. למעשה, רשאי אדם לבחור לנהוג כחכמים או כרבי יהודה, ובתנאי שיאחז במנהג אחד. שאם ינהג כרבי יהודה, אזי יקפיד שלא יתפלל מנחה אחר פלג המנחה. ואם ינהג כחכמים, אזי יקפיד להתפלל ערבית אחר צאת הכוכבים. אבל אסור להתפלל מנחה אחר פלג המנחה כדעת חכמים, וערבית לפני צאת הכוכבים כדעת רבי יהודה.

ואף שלדעת רבי יהודה זמן תפילת ערבית וברכות קריאת שמע מתחיל מפלג המנחה, מכל מקום זמן קריאת שמע מצאת הכוכבים. לפיכך צריך

*131*

המתפלל לפני צאת הכוכבים לחזור ולקרוא את שלוש פרשיות שמע אחר צאת הכוכבים (שו"ע רלה, א).

בשעת הצורך מותר לשנות מנהג זמן תפילת ערבית בין ר' יהודה וחכמים - לכתחילה אין לשנות משיטה לשיטה, אלא כל אדם צריך לנהוג תמיד כחכמים או כרבי יהודה, ומנהגנו לנהוג תמיד כחכמים. אמנם בשעת הצורך, רשאי אדם לשנות משיטת חכמים ולנהוג כשיטת רבי יהודה. למשל, בשבתות הקיץ, כשהשבת נכנסת מאוחר, יש שרוצים להקדים ולקבל את השבת מוקדם כדי שהילדים הקטנים יוכלו להשתתף בתפילה ובסעודה, ולשם כך מתפללים מעריב כשיטת רבי יהודה לפני השקיעה. וכן מי שנקלע למקום שנוהגים כרבי יהודה, אע"פ שהוא רגיל להתפלל ערבית אחר צאת הכוכבים, מוטב שיתפלל במניין כרבי יהודה מאשר שישמור על מנהגו ויתפלל ביחידות כחכמים.

ז - מנהג דיעבד בהצמדת מנחה למעריב לפני הזמן

בקהילות שונות, נהגו להתפלל מנחה וערבית ברציפות, בין פלג המנחה לצאת הכוכבים. בתקופת הראשונים נהגו כך בעיקר באשכנז, ובתקופת האחרונים בעיקר בספרד. ורבים מגדולי ישראל הקשו על מנהגם והשתדלו לבטלו, שהרי הוא מנהג שסותר את עצמו, שהואיל והתפללו מנחה אחר פלג המנחה כדעת חכמים, אי אפשר להתפלל באותו הזמן ערבית כדעת רבי יהודה. וראוי לקבוע שיעור תורה בין מנחה למעריב, ועל ידי כך יזכו להוסיף בלימוד תורה ויקיימו את תפילת ערבית בזמנה.

ומכל מקום הורו האחרונים, שבמקום שההמתנה עד אחר צאת הכוכבים תגרום לפיזור המתפללים ולביטול תפילת ערבית, אפשר להקל להתפלל ערבית מיד אחר המנחה. וכמובן שעל כל המתפללים לחזור ולקרוא את קריאת שמע אחר צאת הכוכבים.

האם עדיף להתפלל במנין או להתפלל ערבית אחר צאת הכוכבים? - ויחיד שרגיל להתפלל תמיד כשיטת חכמים, היינו ערבית לאחר צאת הכוכבים, ונקלע למקום שמתפללים בו כמנהג שעת הדחק - מנחה וערבית ברציפות לפני צאת הכוכבים. יש אומרים שעדיף שיתפלל עמהם, כדי להתפלל

*132*

במניין. ויש אומרים שיותר טוב שישמור על מנהגו, ויתפלל עמהם מנחה במניין, אבל ערבית יתפלל ביחידות אחר צאת הכוכבים.

ח - סוף זמן קריאת שמע ותפילת ערבית

זמן קריאת שמע מהתורה כל הלילה, וחכמים קבעו סייג עד חצות - מהתורה זמן קריאת שמע של ערבית נמשך כל הלילה, שנאמר 'בשוכבך', וכל הלילה הוא הזמן שאנשים רגילים לשכב על מיטתם. אבל חכמים עשו סייג לדבר, וקבעו את זמנה עד חצות הלילה, כדי שלא ידחה אדם את קריאת שמע ולבסוף ישקע בשינה ויפסידנה. מכל מקום בדיעבד, אם עבר ולא קרא עד חצות הלילה, יקראנה עם ברכותיה עד 'עמוד-השחר', מפני שמהתורה זמנה כל הלילה.

מי שלא קרא קריאת שמע כל הלילה כאונס, יקרא עד הזריחה בלא 'השכיבנו' - מי שנאנס ולא קרא את שמע עד 'עמוד-השחר', יכול לקוראה עד 'הנץ-החמה' (ונתבארו זמניהם לעיל יא, ב). וכשהוא קורא את שמע אחר 'עמוד-השחר', יקראנה עם שלוש ברכות, אבל ברכת 'השכיבנו' לא יאמר, שהואיל ועלה 'עמוד- השחר' כבר אינו זמן שכיבה. וגם תפילת ערבית לא יתפלל אחר 'עמוד-השחר', מפני שנתקנה ללילה, ואחר 'עמוד-השחר' כבר התחיל היום (מ"ב רלה, לד; שעה"צ מא).

לכתחילה קריאת שמע מיד אחר צאת הכוכבים, ובשעת הצורך מותר לאחר - לכתחילה עדיף לקרוא את שמע ולהתפלל מעריב מיד אחר צאת הכוכבים, שזריזים מקדימים למצוות. אבל מי שעוסק בלימוד תורה, רשאי לכתחילה לאחר את תפילתו עד אחר הלימוד, וכן נוהגים בישיבות להתפלל מעריב בסוף הסדר ולא מיד בצאת הכוכבים. וכן מי שמעדיף להתפלל במניין מאוחר מפני שהוא סבור שיכוון בו יותר, רשאי לכתחילה לאחר את תפילתו. וברור שעדיף להתפלל במניין מאוחר מאשר להתפלל ביחיד אחר צאת הכוכבים.

ט - דברים האסורים לפני תפילת ערבית

איסור אכילה לפני ערבית - אסור להתחיל לאכול חצי שעה לפני צאת הכוכבים, ואפילו בארוחה קלה אסור להתחיל, שמא יימשך בסעודתו עד שיתעייף ויישן. וכן אסור לשתות

*133*

משקה משכר. אבל מותר לאכול פירות וירקות. ואפילו לחם או מזונות עד שיעור כביצה מותר לאכול. (2 - שו"ע רלה, ב; מ"ב רלה, טז; רלב, לה. ובמ"ב רלב, לד, באר שגם תבשיל של מיני דגן מותר לאכול אם אינו קובע לשבוע ממנו. ומזה נלמד שאם הוא מתכוון לשבוע מפירות וירקות או מתבשילי קטניות, הרי זה כסעודה האסורה לפני ק"ש ותפילה). ואם התחיל לאכול לפני שהגיע לחצי שעה שלפני צאת הכוכבים, כיוון שהתחיל לאכול בהיתר יכול להמשיך, ובתנאי שיוכל להספיק לקרוא את שמע ולהתפלל אחר סעודתו (מ"ב רלה, כא).

ואם התחיל לאכול בזמן האסור, יפסיק מסעודתו כדי לקרוא את שמע שהיא מהתורה, אבל את ברכות קריאת שמע והתפילה, שהם מדברי חכמים, רשאי לדחות עד לאחר סעודתו (שו"ע רלה, ב).

היתר אכילה בשעת הצורך על ידי מזכיר - ואם ביקש מחברו שאינו אוכל שיזכיר לו אח"כ לקרוא את שמע ולהתפלל, מותר בשעת הצורך להתחיל לאכול גם אחר צאת הכוכבים (מ"ב רלה, יח). ואם הם שניים שצריכים לאכול ועדיין לא התפללו מעריב, בשעת הצורך יוכלו לסכם ביניהם שיזכירו זה לזה להתפלל מעריב, וכך אין חשש שישכחו (עי' מ"ב בהקדמת תרסט). וכן מי שרגיל תמיד להתפלל במניין בשעה קבועה, וכבר מכיר בעצמו שאינו שוכח להתפלל, כי קביעות המניין מזכירה לו להתפלל, רשאי בשעת הדחק לאכול לפני ערבית (עי' ערוה"ש רלב, טז).

בישיבות רבות, מתחילים לאכול בקיץ ארוחת ערב בחצי שעה הסמוכה לצאת הכוכבים, וסומכים על כך שזמן התפילה קבוע וידוע, וכולם מזכירים זה לזה להתפלל ערבית לאחר הארוחה. ואף שלכתחילה ראוי לאכול ארוחת ערב אחר התפילה, מכל מקום נכון לנהוג כן כדי לשמור על סדרי הלימוד. שאם ידחו את הארוחה לאחר תפילת ערבית - סדר אחר הצהרים יהיה ארוך מדי, וסדר ערב קצר מדי, וזה עלול לגרום לביטול תורה.

היתר אכילה לפני ערבית על ידי סימן - מי שמוכרח לאכול לפני התפילה ואין לו זמן קבוע לתפילה ואין מי שיזכיר לו אח"כ לקרוא את שמע ולהתפלל, יכול לעשות לעצמו סימן שיזכיר לו להתפלל, כגון שיכוון שעון מעורר שיצלצל אח"כ, או שיבקש מחברו לטלפן אליו ולהזכיר לו להתפלל, ומיד כשיצלצל יקרא את שמע ויתפלל (הליכות שלמה

*134*

ב, יב). בדיעבד אפשר לקשור דבר בבגדים, כך שלא יוכל להורידם לפני השינה בלא לשים לב לקשר שנועד להזכיר לו לקרוא את שמע ולהתפלל (עי' פס"ת רלה, ח).

האיסור לישון לפני ערבית - כשם שאסור לאכול בחצי שעה שלפני צאת הכוכבים כך אסור לישון אז שינת קבע. בשעת הדחק, בתחילת הערב, בשעה שעדיין הכל רגילים להישאר ערים, יכול אדם למנות לעצמו שומר שיעירנו לפני זמן התפילה (עי' ערוה"ש רלב, יז).

לימוד לפני תפילת ערבית - אדם שמתכוון להתפלל מעריב ביחיד, לא יתחיל ללמוד אחר צאת הכוכבים, אלא קודם יתפלל ואח"כ ילמד. אבל לפני צאת הכוכבים יכול להתחיל ללמוד אף שהוא מתכוון להמשיך ללמוד ברציפות עד אחר צאת הכוכבים. ואם הוא רגיל ללכת להתפלל בבית הכנסת במניין קבוע שזמנו מאוחר יותר, רשאי להתחיל ללמוד בביתו אחר צאת הכוכבים, שאין חשש שישכח את קביעותו (שו"ע פט, ה; מ"ב פט, ל-לא, רלה, יז).

יש להימנע לפני ערבית מעיסוקים שעלולים להגרר אחריהם - יש אומרים שכל דבר שאסרו חכמים לפני תפילת מנחה, כמלאכה שעלולה להמשך זמן רב, אסור גם לפני תפילת ערבית (רשב"א, מ"ב רלה, יז). ויש אומרים שרק לפני מנחה אסרו להתחיל במלאכות אלו, מפני שאחר הצהרים אדם רגיל לעבוד ויכול להיגרר במלאכתו ולשכוח להתפלל, אבל בערב אין רגילים להיגרר כל כך בעבודה (ערוה"ש רלה, טז, שכך משמע מהרמב"ם ועוד ראשונים). לכתחילה, במקום שיש חשש שיגרר ראוי להחמיר (עיין כד, ה).

*135*

ז - הלכות כיפה

א - יסוד ההלכה

בתלמוד במסכת קידושין (לא, א) מסופר על רב הונא בריה דרב יהושע, שלא היה הולך ארבע אמות בגילוי הראש. משום שאמר: שכינה למעלה מראשי ואיך אלך בראש מגולה.

הכיפה מסייעת ליראת שמיים - הכיפה כאילו תוחמת את גבולו של האדם, ומזכירה לו שיש מי שהוא מעליו. ובמסכת שבת (קנו, ב) מסופר, שהחוזים בכוכבים אמרו לאימו של רב נחמן בר יצחק, בעודו תינוק, כי על פי חכמת המזלות, ברור לחלוטין כי בנה עתיד להיות גנב. כדי למנוע את התגשמות המזל, הדריכה האם את בנה שיקפיד תמיד לחבוש כיפה לראשו, כדי שיהיה עליו מורא שמיים, וכן הקפידה שיבקש תמיד רחמים בתפילתו שיצר הרע לא ישלוט עליו. ולא ידע רב נחמן מדוע אימו הקפידה כל כך על כיסוי ראשו, עד שפעם אחת נפל הכיסוי מראשו, והרים את עיניו וראה אשכול תמרים בדקל, ולמרות שהדקל לא היה שלו חשק בתמרים, ולא הצליח להתגבר על יצרו, וטיפס בידיו על הדקל ונגס בתמרים בשיניו. לאחר שהרגיש את חוזק יצרו לגנוב, הבין רב נחמן מדוע אימו הקפידה כל כך שיכסה תמיד את ראשו.

מנהג חסידות שנעשה מחייב - מבחינת ההלכה, חבישת הכיפה התחילה כמנהג חסידות, שחלק מהחכמים הקפידו שלא ללכת ארבע אמות ללא כיסוי ראש, כדי להתעורר ליראת שמיים. במשך הזמן התפשט המנהג בכל ישראל, עד שיצא מגדר מנהג חסידות והפך להיות מנהג מחייב, שלא לילך יותר מד' אמות ללא כיסוי ראש. ומנהג חסידות שלא לילך אפילו פחות מארבע אמות בלי כיפה (מ"א או"ח ב, ו).

*136*

יש להקפיד על כיפה גם ברוח חזקה - גם כאשר ישנה רוח חזקה, והכיפה אינה יכולה לעמוד על הראש בלא שיחזיקוה, צריך להחזיקה ביד על הראש, כדי שלא ללכת יותר מד' אמות, שהם כשני מטר, בלא כיפה. (זו הסיבה שמותר לצאת בכיפה לרשות הרבים בשבת, שכן גזרו חכמים שאסור לצאת לרשות הרבים עם בגד שעלול ליפול, שמא אחר שיפול יטלטלנו ד' אמות ברשות הרבים. אבל עם כיפה מותר לצאת, מפני שאף אם תיפול, אין חשש שישאנה ד' אמות ברשות הרבים, שהרי אסור ללכת ד' אמות בלא כיסוי ראש, ולכן ברור שאם הוא שומר מצוות, מיד לאחר שירים את הכיפה יניחנה על ראשו (1 - שו"ע או"ח שא, ז, מ"ב קנג)).

ב - האם מותר שלא לחבוש כיפה לצורך העבודה:

בספר 'אגרות-משה' לרב משה פיינשטיין (אג"מ או"ח ד, ב) מובאת שאלה מעניינת בדיני חבישת הכיפה. יהודי שהתגורר בגלות אמריקה חיפש עבודה, ולא מצא אלא במקום שבעלי המשרד תובעים ממנו לשבת במשך העבודה בגילוי ראש, ואם יתעקש לחבוש כיפה, לא יקבלוהו לעבודה וישאר ללא פרנסה. האם מותר לו להקל ולשבת בעבודה ללא כיסוי ראש?

היתר הסרת הכיפה לצורכי עבודה בחו"ל - השיב הרב פיינשטיין, שהואיל וחבישת הכיפה היא מנהג חסידות, אפשר להקל ולשבת בעבודה ללא כיפה. ואע"פ שזה ממנהגי החסידות שכל ישראל קבלום עליהם, וממילא ישנה חובה על כל אחד להקפיד על חבישת הכיפה, מכל מקום מנהג זה אינו דוחה אונס ממון. ואפילו לגבי מצוות עשה מהתורה, כמו למשל אתרוג בסוכות, פסקו חכמים שאין להוציא עליו יותר מחמישית ממונו, קל וחומר לגבי מנהג, שאין חיוב לקיימו אם על ידי כך ייאלץ להפסיד את כל פרנסתו.

בארץ ישראל אין לוותר על חבישת כיפה - וכמובן שאלה כזו תיתכן רק בחוץ לארץ, במקום שישנם גויים רבים שאינם מבינים את הערך של חבישת הכיפה. אבל כאן בארץ ישראל, ניתן לתבוע לכל הפחות יחס של הבנה וכבוד כלפי מנהג הכיפה.

*137*

ג - שיעור הכיפה

גודל הכיפה - שאלה חשובה, האם ישנו שיעור מסוים לגודלה של הכיפה. רבי שלמה קלוגר, שהיה אחד מגדולי הפוסקים לפני כמאה וחמישים שנה, כתב שלגלות לגמרי את הראש אסור מן הדין, ואפילו פחות מד' אמות אסור ללכת בראש מגולה לגמרי. ומנהג החסידות שהתפשט בישראל הוא שלא לילך יותר מד' אמות ללא כיסוי של רוב הראש. כלומר לדעתו הכיפה צריכה להיות בגודל כזה שתכסה לפחות את רוב הראש.

מעיקר הדין צריך כיפה שנחשבת כיסוי - אולם מרבית הפוסקים חלקו עליו, ודחו את ראיותיו, וכתבו שמצד הדין אין חיוב לחבוש כיפה שתכסה את רוב הראש. וכפי שכתב הרב פיינשטיין (אג"מ או"ח א, א): הרוצה להחמיר ולחוש לדעת הגאון ר' שלמה קלוגר, צריך לחבוש כיפה גדולה שתכסה את רוב ראשו, אבל מצד הדין אין חיוב לחשוש לדעתו, כיוון שהיא דעת יחיד. ובפרט שכל יסוד חבישת הכיפה מבוסס על מנהג חסידות. ולכן אם הכיפה מכסה באופן שנחשב שיש כיסוי על ראשו, רשאים לילך כך ברחוב, ואף לברך ברכות, וכמו שעושים כן רבים, ואין להחשיבם חס וחלילה לקלים, עד כאן דבריו.

ראוי שהכיפה תיראה מכל צד - ומכל מקום רבים כתבו, שצריך שהכיפה תיראה מכל צדדי הראש, כך שמכל צד שיסתכלו עליו, יראו שהוא חובש כיפה (ע' יחו"ד ד, א).

כיום החובש כיפה גדולה מקדש את השם - ויש להוסיף, שכיום, אחר שהכיפה הפכה להיות סמל זהות לשומרי מצוות, נמצא שהמכסה את הראש בכיפה גדולה, שניכרת היטב מכל הצדדים, מקיים מצווה של קידוש ה', כאשר אנשים רואים עוד יהודי שאינו מתבייש להצהיר בהופעתו כי הוא נאמן לדרך התורה והמצוות.

ד - כיפה בברכות ותפילות

לעיתים רואים אנשים שאינם מקפידים לחבוש כיפה, אולם כשהם נכנסים לבית כנסת, או כשהם מצטטים פסוקים, או מברכים ברכות, הם

*138*

רגילים לכסות את ראשם. השאלה: האם יש הגיון בכך שאנשים שאינם מקפידים לחבוש כיפה, יכסו את ראשם בבית כנסת?

תשובה: מבחינת ההלכה אכן ישנן שתי רמות בחיוב הכיפה. ההליכה עם כיפה במשך היום כולו, יסודה במנהג חסידות, כפי שמובא בתלמוד (קידושין לא, א), שרב הונא בריה דרב יהושע הקפיד שלא ללכת ארבע אמות ללא כיסוי ראש. ובמשך הזמן התפשט מנהג חסידות זה והפך למנהג קבוע.

חיוב חבישת כיפה בבית כנסת ובעת הזכרת שם שמיים - אולם בעת שנכנסים לבית הכנסת או כשמזכירים שם שמיים ופסוקים, ישנו חיוב מדברי חכמים לכסות את הראש. המקור הראשון לכך נזכר במסכת סופרים (יד, טו), שם מוזכרת דעה שאסור להזכיר שם שמיים ללא כיסוי ראש, ורבנו ירוחם, שהיה אחד מגדולי הראשונים, פסק כך להלכה. וכן בשעה שנכנסים לבית הכנסת, כתבו הראשונים (כל בו בשם הרב פרץ) שישנו חיוב לכסות את הראש, ושיש למחות ביד מי שנכנס לבית הכנסת בראש מגולה. וכך פסק ה'שולחן-ערוך' (או"ח צא, ג).

כיסוי הראש בעזרת היד - דוגמא שתבליט את ההבדל שבין שתי הרמות הללו. אדם שכיפתו נפלה ועפה, יכול בדיעבד לכסות את ראשו בידו וללכת, ואין הוא נחשב כמי שהלך ארבע אמות בלא כיסוי ראש; אבל אם הוא רוצה להתפלל או לומר פסוקים או להיכנס לבית הכנסת, מאחר שישנו חיוב לכסות את הראש, לא יועיל שיכסה את ראשו בידו, שאין הגוף מכסה את עצמו, ורק אם חברו יניח את ידו על ראשו ייחשב הדבר לכיסוי (שו"ע או"ח צא, ד, מ"ב י; מ"ב ו, יא-יב).

לסיכום: אמנם היה טוב שכולם ינהגו את מנהג החסידות ויחבשו כיפה במשך כל היום, אולם גם מי שאינו נוהג כך, יש לעודד אותו לחבוש כיפה לפחות בשעה שהוא מצטט פסוקים או מברך או כשהוא נכנס לבית הכנסת.

ה - כיסוי ראש לרווקות

אחר שלמדנו שגברים חייבים מן הדין לכסות את ראשם בשעת התפילה ובשעת הזכרת פסוקים וברכות, יש מקום לברר מה דין הנשים.

*139*

ואין הכוונה כאן לגבי נשים נשואות, כי הן מחויבות מצד הצניעות לכסות את שערות ראשן. אלא צריך לברר האם בחורות רווקות צריכות לכסות את ראשן בכיפה בעת שהן נכנסות לבית הכנסת או כשהן מזכירות שם שמיים בפסוקים או בברכות.

מנהג הרווקות להזכיר שם שמיים בראש מגולה - ב'שולחן-ערוך' (או"ח צא, ג), נפסק להלכה שאסור להוציא אזכרה מהפה בראש מגולה, וכן אסור להיכנס לבית כנסת בגילוי הראש. ולכאורה נראה שאין חילוק בין גברים לנשים. ואכן ישנם פוסקים שסוברים שגם בחורות רווקות צריכות לכסות את ראשן בעת שהן מזכירות שם שמיים, ובעת שהן נכנסות לבית הכנסת, וכן נהגו במקצת מארצות המזרח (ישכיל עבדי ח"ז ע' רפט). אולם למעשה המנהג הרווח הוא שבחורות אינן מכסות את ראשן. והטעם לכך, שהואיל ולא מצינו מנהג חסידות שבחורות יחבשו במשך כל היום כיפה, משמע שאין הכיפה נחשבת לגביהן ביטוי ליראת שמיים, וממילא אין עליהן חיוב לחבוש כיפה בתפילה ובשעת הזכרת שם ה'. ויתכן שזה מפני שלנשים ישנה יראת שמיים טבעית, שאינה זקוקה לסיוע ולסימנים חיצוניים. ועוד, שעצם ההקפדה על דיני צניעות מבטאת את יראת השמיים באופן יותר גדול ונעלה מהכיפה.

*140*

ח - מהלכות ציצית

א - בגד ציצית

הציצית היא הבגד הלאומי של עם ישראל - הבגד הוא אחד מביטוייו של האדם. לפי צורת לבושו אפשר לדעת משהו על אודותיו. כך הוא בחר להיראות, ומסתבר שלא במקרה. לא רק לגבי כל יחיד ויחיד הדבר נכון, אלא גם לכל עם ישנו איזה בגד לאומי המייחדו משאר האומות, המכסיקנים למשל, התבלטו עם כובע הסומבררו שלהם, הערבים מתעטפים בכאפייה, להולנדים יש קבקבי עץ, וליפנים קימונו. הבגד הלאומי שלנו הוא הטלית בעלת ארבע הכנפות והציציות. שלא כבאומות אחרות שבחרו להן בעצמן את בגדיהן, הבגד שלנו נקבע על ידי הקב"ה.

טעות לחשוב שהכיפה היא הבגד הלאומי, שהרי מבחינה הלכתית חשיבותה של הכיפה פחותה בהרבה מחשיבות הציצית. חבישת הכיפה היא מנהג מתקופת הגמרא, ואילו מצוות הציצית היא מצווה מפורשת מן התורה.

הציצית חשובה מהכיפה - מספרים על יהודי אחד שרצה להתקרב לערכי היהדות, ובא להתייעץ עם הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, בקשר להמשך דרכו. בתוך שיחתו אמר לרב, שקשה לו מאוד לחבוש כיפה, הואיל והוא מרגיש שהיא מייצגת קבוצה מסוימת בעם. ענה לו הרב שבאמת אין חשיבות רבה כל כך לחבישת הכיפה, אך לעומת זאת ללבישת הטלית עם הציציות יש חשיבות מרובה, הואיל והיא מצווה מהתורה. וכך הסתובב בירושלים באותם הימים יהודי עם ציציות בחוץ אך ללא כיפה על ראשו. לאחר מכן אותו יהודי התקדם וגם כיסה את ראשו בכיפה.

ב - ארבע כנפות

בגד שיש בו שלוש כנפות פטור מציצית - נאמר בתורה (דברים כב, יב): "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה". מכאן אנו למדים שדווקא בגד שיש לו ארבע כנפות חייב

*141*

בציצית, אולם בגד עגול שאין בו כנפות כלל, או בגד משולש, שיש בו שלוש כנפות בלבד, פטור מן הציצית (מנחות מג, ב).

בגד שיש בו יותר מארבע כנפות חייב בציצית - ובגד שיש לו חמש כנפות, חייב בציצית, הואיל ובתוך חמש הכנפות כלולות גם ארבע כנפות, והכנף הנוספת אינה גורעת. ויטיל את ארבע הציציות בכנפות הרחוקות יותר זו מזו (שו"ע או"ח י, א).

על פי זה ברור שהבגדים שאנו רגילים ללבוש כיום, כגון חולצה, מכנסיים, חליפה ומעיל, אינם בגדים החייבים במצוות ציצית, הואיל ואין להם ארבע כנפות. כדי לזכות במצוות הציצית, אנו קונים בגד מיוחד, שתכונתו העיקרית היא שהוא מרובע בעל ארבע כנפות, ומטילים בו ציציות ומקיימים את המצווה.

ונשאלת השאלה, מה אם ישנו אדם שאינו רוצה לקחת בגד של ארבע כנפות, האם הוא עובר בכך עבירה, או שהואיל והתורה חייבה רק בגד בעל ארבע כנפות, מי שאינו לובש בגד כזה אינו עובר בכך שום עבירה?

חשוב להשתדל ללבוש בגד ארבע כנפות על מנת להתחייב בציצית - תשובה: ברור שיהודי שאינו לובש בגד מרובע אינו מחויב במצוות ציצית, ואין בידו שום עבירה. אולם מסופר בתלמוד (מנחות מא, א) על רב קטינא, שהיה מתעטף בבגדים שאינם מחויבים בציצית, כך שלא הזדמן לו לקיים את מצוות הציצית. נגלה אליו מלאך ושאלו: אתה הולך עם בגדים שאין להם ארבע כנפות, ומה יהיה על מצוות ציצית? החזיר לו רב קטינא שאלה: וכי עונשים אדם שלא מקיים מצווה שאינו מחויב בה? שהרי מי שאין לו בגד של ארבע כנפות פטור ממצוות ציצית. ענה לו המלאך, שבזמן קשה של פורענות, גם אנשים שבזמן רגיל לא היו צריכים להיענש, בזמן קשה של פורענות פוקדת אותם רעה. ומי שמשתדל להתחייב במצוות ציצית, זכות המצווה יכולה להציל אותו. הרי שלפעמים גם מי שאינו מקיים מצווה זו נענש.

ג - כוונה

אחת השאלות המרכזיות המקיפות את כל מצוות התורה היא, האם מצוות צריכות כוונה או שאינן צריכות כוונה? במילים אחרות, השאלה היא מה

*142*

הוא ציווי התורה, האם ציוותה התורה שנעשה את מעשה המצווה בכוונה מפורשת לקיים את מצוות הבורא, או שכדי לצאת ידי חובת המצווה אין צורך בשום כוונה, ודי בעשייתה המדוייקת של המצווה. ברור שלכתחילה עדיף שכל אדם יבין לעומק את משמעותן של כל המצוות שהוא עושה, ובשעת המעשה יכוון שהנה הוא מקיים את מצוות בוראו. אולם השאלה היא האם אדם שלא התכוון בשעת מעשה המצווה, יצא ידי חובה או לא?

בקיום המצוות יש להתכוון לשם מצווה - נחלקו בשאלה זו התנאים, האמוראים והראשונים. להלכה, נפסק ב'שולחן-ערוך' (שו"ע או"ח ס, ד), שמצוות צריכות כוונה. כלומר, כדי לקיים את המצווה כהלכתה, צריך לחשוב בעת עשייתה, שמצווה זו אני עושה כדי לקיים את מצוות הבורא.

אולם ישנן שלוש מצוות אשר בנוסף לכוונה הרגילה, לקיים את מצוות הבורא, שאותה צריך לכוון בכל המצוות, הוסיפה בהן התורה עוד כוונה. ומצוות אלו הן: ציצית, תפילין וסוכה.

בלבישת ציצית יש להתכוון גם לזכור את כל המצוות - הואיל ואנו עוסקים בהלכות ציצית, נעמוד על הכוונה הנוספת שבמצוות הציצית. נאמר בפרשת הציצית (במדבר טו, לט): "והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם". כלומר, על ידי ההתבוננות בציצית צריכים לכוון לזכור את כל מצוות ה'. וכן מבואר ב'שולחן-ערוך' (או"ח ח, ח): "יכוון בהתעטפו, שציוונו הקב"ה להתעטף בו כדי שנזכור כל מצוותיו לעשותם".

לסיכום, בעת קיום מצוות הציצית יש לכוון שתי כוונות. הכוונה הראשונה משותפת לכל המצוות, והיא שאנו מתעטפים בציצית כדי לקיים את מצוות הבורא. הכוונה השנייה המיוחדת למצוות הציצית היא, לזכור באמצעותה את כל מצוות ה'.

רמז בציצית לתרי"ג מצוות - ורמז לדבר מובא ברש"י (במדבר טו, לט): 'ציצית' בגימטריא שש מאות, ועוד חמישה קשרים ושמונה חוטים, הרי שש מאות ושלוש עשרה. יוצא שתרי"ג המצוות רמוזות במצוות הציצית. בהלכות הבאות נמשיך ללמוד את טעם מצוות הציצית.

*143*

ד - ראיית הציצית - הוצאת ציציות

למדנו שיש בכוחה של מצוות הציצית להזכיר למקיים אותה את כל שאר מצוות התורה, ונשאלת השאלה במה גדול כוחה של מצוות הציצית עד שעל ידה ניתן לזכור את כל המצוות?

יש להוציא ציציות מחוץ לבגד, ועל ידי כך זוכרים את המצוות - ההסבר הפשוט הוא, שהואיל ומצווה זו מתקיימת בלבושו של האדם, ממילא בכל עת רואה האדם את ציציותיו ועל ידי כך הוא נזכר במי שציווה אותו בזה, ומתוך כך הוא זוכר את כל המצוות. כפי שנאמר (במדבר טו, לט): "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". לפיכך, צריך להקפיד להוציא את הציציות מחוץ לבגדים כדי שייראו. וכך נפסק ב'שולחן-ערוך' (או"ח ח, יא): "עיקר מצוות טלית קטן ללובשו על בגדיו, כדי שתמיד יראהו ויזכור המצוות".

על פי הקבלה, בגד הציצית צריך להיות תחת הבגדים - ואמנם בכתבי הקבלה מובא בשם האר"י שעל פי הסוד מקום הטלית קטן צריך להיות תחת הבגדים. ועל פי זה יש שפסקו למעשה, שצריך להסתיר את הטלית קטן ואת הציציות מתחת לבגדים. וכך נהגו הספרדים, שלא הוציאו את ציציותיהם מחוץ לבגד (יחו"ד ב, א).

'מגן אברהם' ביאר שבגד הציצית צריך להיות תחת הבגדים, והציציות בחוץ - אולם בעל ה'מגן-אברהם' (ח, יג) באר, שכל דברי הקבלה אינם אלא לגבי הטלית-קטן עצמו, שהוא צריך להיות מתחת לחולצה, אבל את הציציות עצמן ודאי שצריך להוציא החוצה כדי שייראו, וכפי שמבואר מפשט הפסוק, שנאמר (במדבר טו, לט): "וראיתם אותו". וכך כתב ב'משנה-ברורה' (ח, כו). ואם לא הראה את ציציותיו, מסתפק ה'מגן-אברהם' אם יצא ידי חובתו. ורק למי שהולך בין הגויים ומתיירא להוציא את ציציותיו, התיר ה'מגן-אברהם' להכניסם בתוך בגדיו, ובלבד שבזמן הברכה ומשך הילוך ארבע אמות יוציאם מבגדו.

הרב צבי יהודה זירז את תלמידיו להוציא ציציות - ומורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, ראש ישיבת 'מרכז-הרב', היה חוזר ומזכיר לתלמידים את דברי ה'מגן-אברהם', שצריך להוציא את הציציות החוצה כדי שיראו, ועל ידי כך יזכרו את כל המצוות.

*144*

ה - משמעות הציצית

בגד הציצית המרובע רומז לעולם החומר - התכונה המייחדת את מצוות הציצית, שביכולתה להזכיר למקיים אותה את כל שאר המצוות. ויש בה רמז לכל מציאותו של האדם בעולם הזה. הטלית המרובעת מבטאת את עולם החומר על ארבע רוחותיו, העשיר בכל מיני כוחות ורצונות, אשר מפאת חוזקם לא תמיד יש לנו שליטה עליהם. זהו בעצם חסרונו של עולם החומר, שעל אף עוצמתו ורב גוניותו, אין לו כלים להגשים את שאיפותיו בתבונה. לכן פעמים רבות קורה שהנסחף אחר רצונותיו החומריים, מאבד על ידי כך את כל עולמו. אנו חשים שיש לחומר כוח משיכה אדיר, המדע גילה שבכל אטום גלומה אנרגיה עצומה, אך הבעייה שלנו היא, איך להשתמש בכל הכוחות האלו בלי להינזק.

הפתרון נרמז בתורה במצוות הציצית, יש להוציא מהחומר את כוחותיו על פי סדר והדרגה, בצורה מחושבת ומודרכת.

חוטי הציצית רומזים למצוות התורה, שעל ידן משתמשים כראוי בכוחות החומריים - הטלית המרובעת רומזת כאמור לחומר על כוחותיו העצומים, ואילו חוטי הציציות רומזים למצוות התורה, היינו לדרך שבה יש לקחת את הכוחות הללו ולהשתמש בהם. על ידי הציציות אנו אוחזים בטלית. על ידי המצוות האלוקיות שבתורה, אנו לומדים להשתמש באופן יעיל בכל הכוחות החומריים שלנו. כן הדבר בענייני האהבה בין בני הזוג, ובין אדם לחברו. וכן גם בכל מה שקשור לענייני ממון ובשאיפת האדם להגשמתו האישית, וכן גם במה שקשור לשאיפות הלאומיות. בכל הרצונות והשאיפות הללו עוסקות מצוות התורה, והמגמה העקרונית היא ששום כוח מהכוחות החומריים לא ילך לאיבוד, ויחד עם זה החומריות לא תגרוף אותנו אחריה עד האיבוד לדעת.

ו - חומר הטלית

רי"ף ורמב"ם - מהתורה רק צמר ופשתים - בדרך כלל בגד המוזכר בתורה עשוי צמר או פשתים, ויש אומרים על פי זה, שכשנאמר בתורה שיש להטיל ציציות בבגד של ארבע כנפות, הכוונה לבגד

*145*

העשוי מצמר או פשתים. אבל בגדים העשויים משאר מינים, כמו למשל משי או כותנה, פטורים על פי התורה ממצוות הציצית. אלא שחכמים הוסיפו ותקנו שכל בגד בעל ארבע כנפות, מכל מין שהוא, יהיה חייב בציצית (רי"ף ורמב"ם עפ"י דעת רב נחמן במנחות לט, ב).

תוספות ורא"ש - כל בגד חייב בציצית מן התורה - לעומת זאת יש סוברים, שכיוון שהתורה לא הזכירה במפורש את הצמר והפשתים ביחס למצוות הציצית, ממילא כל בגד שיש בו ארבע כנפות חייב בציצית מן התורה (תוס' ורא"ש ע"פ דעת רבא במנחות לט, ב). למעשה פסק בעל ה'שולחן-ערוך', הרב יוסף קארו, שרק בגד מצמר או פשתים חייב מן התורה בציצית, ואילו שאר המינים חיובם מדברי חכמים. והרמ"א לעומתו פסק שכל מיני הבגדים חייבים בציצית מן התורה (שו"ע או"ח ט, א).

לסיכום: אין כאן מחלוקת אם צריך להטיל ציציות בבגד העשוי מכותנה או משי, כי לכל הדעות ישנו חיוב להטיל ציציות בכל בגד מרובע מכל מין שיהיה. כל המחלוקת היא, אם שורש המצווה להטיל ציציות בבגד שאינו מצמר או פשתים הוא מהתורה או מדברי חכמים.

ולכאורה יש לשאול, וכי מה אכפת לנו אם חיוב הציצית בבגדי משי וכותנה מהתורה או מדברי חכמים, הרי לכל הדעות צריך להטיל בהם ציציות. התשובה, שישנו הבדל עצום בחשיבות בין מצווה מן התורה למצווה מדברי חכמים, ומעלתה של מצווה מן התורה עולה בהרבה על מצווה מדברי חכמים.

עדיף ללבוש ציצית צמר שלכל הדעות מצוותה מהתורה - ולכן, אף שגדולי האשכנזים הראשונים (תוס', רא"ש ומרדכי) פסקו שכל סוגי הבגדים חייבים בציצית מן התורה, אף על פי כן כתבו גדולי אשכנז האחרונים, שעדיף לעשות את הטלית מצמר, כדי שנהיה בטוחים שעל פי כל השיטות אנו מקיימים מצווה מן התורה (מ"ב ט, ה).

נוהגים שלא ללבוש ציצית פשתן מחשש שעטנז - בעבר, כשהיו עושים את ציציות התכלת מצמר, היה חשש שעטנז כאשר הטילו את הציציות בבגד מפשתן, ולכן גם היום נוהגים שלא לעשות את בגד הציצית מפשתן (שו"ע ורמ"א ט, ו).

בגד עור פטור מציצית, ובגד ניילון ספק, ועל כן אין לברך עליו - בגד עור פטור מציצית (שו"ע י, ד). ויש אומרים שגם בגד שעשוי מחוטי ניילון או פלסטיק (פוליאסטר, כדוגמת ציצית רשת) פטור מציצית (אג"מ או"ח ב, א). אולם לדעת רוב האחרונים יש הבדל בין בגד עור לבגד מחוטי ניילון. העור

*146*

מטבעו אינו עשוי כבגד, כי אין בו חוטים, ולכן הוא פטור מציצית. אבל כאשר עושים בגד מחוטי ניילון, הרי הוא ככל הבגדים וחייב בציצית. אלא שלעניין ברכה, כיוון שיש בזה ספק, אין לברך על ציצית שבבגד זה (ציץ אליעזר יב, ג).

לפיכך, מי שאינו רוצה ללכת בקיץ בטלית צמר מפני החום, אל יקח במקום זה טלית מחוטי ניילון (כמו פוליאסטר), כי לא יוכל לברך עליה, אלא יקח טלית מכותנה ושאר בדים, כדי שיוכל לברך עליה.

ז - זמן ציצית

זמן ציצית ביום - נאמר בתורה בקשר למצוות הציצית (במדבר טו, לט): "וראיתם אותו וזכרתם", מכאן שזמנה של מצוות הציצית הוא בשעה שבאופן טבעי אפשר לראות, כלומר ביום, ואילו בלילה גם בגד של ארבע כנפות פטור מן הציצית (מנחות מג, א).

אלא שישנן שתי אפשרויות להגדרת החיוב שביום, הדגשת הזמן או הדגשת הבגד. דהיינו, אפשר לומר שכל בגד מרובע, אם לובשים אותו ביום חייבים להטיל בו ציצית, ואם לובשים אותו בלילה פטורים מן הציצית. האפשרות השנייה היא, ללכת על פי הבגד, דהיינו ישנם בגדים המוגדרים כבגדי יום, שהם כמובן רוב הבגדים, ויש המוגדרים כבגדי לילה, כמו למשל כתונת לילה. ואם כן, בכל אותם הבגדים המוגדרים כבגדי יום, נהיה חייבים להטיל ציציות אפילו אם נלבשם בלילה. ולעומת זאת, בבגדים המוגדרים כבגדי לילה, גם אם נלבשם ביום, נהיה פטורים מלהטיל ציציות.

לרמב"ם רק ביום חייבים בציצית, ולרא"ש רק בגד של יום חייב בציצית - ואכן גדולי הראשונים נחלקו בשאלה זו, הרמב"ם פסק שהולכים לפי הזמן, וכל בגד הנלבש בלילה פטור מציצית, ואפילו שהוא מוגדר כבגד יום. ואילו הרא"ש פסק שהעיקר הוא סוג הבגד, לאמור: בגד יום חייב בציצית אף אם ילבשוהו בלילה, ובגד לילה פטור מציצית אפילו אם ילבשוהו ביום.

למעשה, אנו מתחשבים בשתי השיטות גם יחד. ואם לפי שיטה אחת בגד מסוים חייב בציצית, נטיל בו ציצית למרות שלדעה השנייה הוא פטור. אך

*147*

מאידך גיסא, כל זמן שלא תהיה הסכמה בין שתי השיטות שבגד זה חייב בציצית - לא נברך עליו (שו"ע או"ח יח, א).

יש להקפיד להטיל ציצית כשלובש בגד לילה ביום או בגד יום בלילה, אך לא מברכים - למשל, אדם שיתעטף בטלית קטן בלילה, או חזן בתפילת ערבית שמתעטף בטלית גדול, לדעת הרא"ש הוא חייב בציצית, ולדעת הרמב"ם פטור. ולכן יש לדאוג שיהיו בטלית ציציות כשרות כפי שיטת הרא"ש, אבל אין לברך את הברכה בשעת ההתעטפות כפי שיטת הרמב"ם.

ח - נשים פטורות ממצוות ציצית

נשים חייבות במצוות לא תעשה כגברים - ההבדל הבולט ביותר בין נשים לגברים ביחס למצוות התורה, נעוץ בכלל המפורסם - שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. כדי לבאר כלל זה, צריך להסביר תחילה שמצוות התורה מתחלקות לשני חלקים עיקריים, מצוות עשה ומצוות לא תעשה (חיובים ואיסורים), מה צריך לעשות ומה אסור לעשות. כדוגמה למצוות לא תעשה נזכיר כמה מצוות: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא להעיד עדות שקר, לא ללבוש בגדי שעטנז, ואלו כמובן רק דוגמאות, מתוך שלוש מאות שישים וחמש מצוות לא תעשה שבתורה. בכל אופן לעניינינו, אין שום הבדל בין נשים לגברים במצוות לא תעשה, וכל איסורי התורה מכוונים לגברים ולנשים כאחד.

נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן - לא כן הדין במצוות עשה, אשר לגביהן נאמר הכלל, שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. כלומר, ישנם שני סוגים של מצוות עשה, האחד מצוות שאינן תלויות בזמן, כגון: האמונה בה', מצוות ואהבת לרעך כמוך, כבד את אביך ואת אמך וכדומה. ויש סוג אחר של מצוות שהוא תלוי בזמן, כמו מצוות נטילת לולב, שמתקיימת בחג הסוכות ותקיעת שופר בראש השנה. ומהמצוות האלו שהן תלויות בזמן נשים פטורות.

נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן - ואם כן גם ממצוות הציצית נשים פטורות, שהואיל וחיוב הציצית הוא רק ביום ולא בלילה, ממילא מצוות הציצית היא מצוות עשה שהזמן גרמה, ונשים פטורות (מנחות מג, א; שו"ע או"ח יז, ב). וכן הדין לגבי מצוות תפילין, שהואיל

*148*

ובשבת אין מניחים תפילין, יוצא שמצוות התפילין תלויה בזמן של ימות החול ונשים פטורות ממנה (שו"ע או"ח לח, ג, ודין תפילין לנשים יבואר להלן ט, יג).

ונשים שרוצות להתעטף בטלית, רשאיות לעשות כן בצינעה, ולמנהג אשכנז יברכו ולמנהג ספרד לא יברכו.

ט - טעם להבדל בין נשים לגברים

אפשר לומר בפשטות, שהואיל ובדרך כלל האשה עסוקה בענייני הבית וחינוך הילדים, במשך כל שעות היום והלילה, אין לה זמן לדברים לא שגרתיים, ואין לה פנאי למצוות מזדמנות. זמנה קבוע ללא חללים פנויים, ועל כן אין באפשרותה לקיים מצוות חד פעמיות. האיש לעומת זאת עובד בדרך כלל בעבודה קשה יותר, אולם רק בחלק מהיום, ולאחר מכן הוא נח. הפער בין שעות העבודה לשעות המנוחה הרבה יותר בולט אצל האיש. הוא תמיד ממתין לאיזה זמן של שיא, גם העבודה הקשה שלו מכוונת כלפי איזו תוצאה מוגדרת, כמו למשל גמר העבודה, או המשכורת שבסוף החודש והמנוחה שלאחר העבודה. ובעת המנוחה הוא מתכונן לעבודה. וכן גם יחסו למצוות עשה שהזמן גרמן, האיש ממתין להן כאל דבר מרענן שיכול להציל אותו מהשיגרה.

לעומת זאת האשה יונקת את כוחה מהשיגרה, עבודות הבית והטיפול בילדים הן עבודות שלעולם אינן נגמרות. אמנם יש זמנים שקטים יותר של מנוחה, וכמובן שהנשים מחכות להם, אבל יחסית לאיש, הפער בין המנוחה לעבודה אינו גדול אצלן. כמעט שאין זמן, שלא מוטלת על נשים בעלות משפחה, איזו עבודה. ולכן עיקר התיקון של האשה הוא לא לחכות לאיזה זמן מיוחד של שיא, אלא להפוך ולרומם את כל השיגרה לדבר מושך ומעניין יותר. והדבר מתבטא, גם בכך, שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן.

לסיכום, האיש נוטה מטבעו אל הזמנים המיוחדים, אל מאורעות שיא, ואילו האשה נוטה יותר לטיפוח כל מערכות החיים על כל מרכיביהן הקבועים והשגרתיים.

*149*

איננו יודעים מה הסיבה למצוות, אך ניתן לתת טעמים מובנים לנו - זה אחד הטעמים להבדל שבין גברים ונשים. וחובה לציין, שגם כל הטעמים יחד, עדיין אינם הסיבה. אין אנו מתיימרים לשאול מדוע ציווה הקב"ה דווקא את הגברים במצוות עשה שהזמן גרמן. לשאלה כזו אי אפשר לתת תשובה, הואיל והשכל האנושי המוגבל, אינו מסוגל להבין את המחשבות האלוקיות האין סופיות. כל מה שביכולתנו, הוא לתת טעמים, כלומר הבנות סובייקטיביות, ולא סיבות שבעבורן כביכול קבע הקב"ה את אותן המצוות. וכן יש לדייק מהלשון 'טעמי-מצוות', לא סיבה אלא טעם, היינו הרגשה אישית, וממילא מובן שאפשר לתת הרבה טעמים לכל מצווה.

עוד יעויין בפניני הלכה חלק תפילת נשים פרק ג', בטעם נוסף להבדלים בין גברים לנשים בהלכות תפילה ועוד מצוות.

י - ציציות עבודת יד ומעשה מכונה

יש לטוות ולשזור את חוטי הציצית לשם מצווה - במסגרת הלכות אלו, לא פירטנו את כל הלכות ציצית ולא נכנסנו לשאלות סבוכות, אולם שתי סוגיות עולות ונשאלות תדיר, ולכן נעסוק בהן בקצרה: צריך לטוות ולשזור את חוטי הציצית לשם מצוות ציצית, שנאמר (דברים כב, יב): "גדילים תעשה לך", דרשו חכמים: "לך - לשם חובך" (סוכה ט, א). ואם טוו את החוטים שלא לשם מצוות ציצית - פסולים לציצית. ואם שזרום שלא לשם מצווה, לדעת הרבה פוסקים החוטים פסולים (שו"ע יא, א-ב, מ"ב טו).

לדעת רוב האחרונים ניתן לטוות במכונה לשם מצווה - בדורות האחרונים התעוררה שאלה, האם אפשר לטוות את חוטי הציצית במכונה, ועל ידי כך להוזיל את מחירם. לדעת רוב האחרונים, אם הפעלת המכונה נעשתה בכוונה לשם טוויית חוטי ציצית, ממילא כל מה שהמכונה תייצר נחשב כנטווה לשמה, והחוטים כשרים לציצית. וזאת משום שאין צורך שהמלאכה תיעשה על ידי אדם אלא רק שתהיה בכוונה, וכיוון שההתחלה נעשתה בכוונה, כל מה שנמשך מההפעלה הראשונה נחשב בכוונה. ויש אוסרים הסוברים שצריך שכל מלאכת עשיית החוטים תיעשה בכוונה, וכיוון שהמכונה אינה יכולה לכוון, חוטי מכונה פסולים לציצית.

*150*

לכתחילה טוב להדר בציציות שנטוו ביד לשם מצווה - בציציות שנטוו במכונה יש להקפיד על השגחה שתופעל לשם מצווה למעשה, כתבו רוב האחרונים, שאף כי לכתחילה טוב להדר לקחת ציציות מעשה אדם, שבהם הכוונה שלמה ומהודרת, מכל מקום גם ציציות מכונה כשרות, ואף אפשר לברך על ההתעטפות בציציות אלו. וזאת בתנאי שיש ודאות שאכן מכונת הטווייה הופעלה לשם מצוות ציצית.

אלא שבזמן האחרון התעוררו חששות ופקפוקים שמא אין מקפידים כראוי להפעיל את המכונה לשם מצוות ציצית. וכן התעורר חשש לגבי טליתות מוכנות, היינו טליתות שכבר קשרו בהן את ציציות המכונה, שמא לא קשרום לשם מצווה, ולדעת הרבה פוסקים אם לא קשרם לשם מצווה הציציות פסולות (שו"ע יד, א-ב). לפיכך, הרוצים לקנות ציציות מכונה צריכים להקפיד לקנות ציציות שיש עליהן השגחה ברורה ונאמנה, כי אכן המכונה הופעלה לשמה, והחוטים נקשרו בטלית על ידי יהודים לשם מצוות ציצית.

כיום מחיר הציציות מעשה יד אינו יקר; וראוי לקנותן כדי לקיים את המצווה למהדרין לכל הדעות.

יא - אורך חוטי הציצית ודין ציצית שחוטיה נקרעו

אורך הציצית 24 ס"מ - אורך חוטי הציציות, כולל הגדיל (החלק שיש בו קשרים וכריכות) והחוטים הפשוטים, צריך להיות לכל הפחות כשיעור י"ב גודלים, היינו 24 ס"מ. ואם הוא ארוך יותר אין בכך בעייה, אבל אם הוא קצר מזה, לדעת פוסקים חשובים הציצית פסולה ואין לברך עליה. החלק של החוטים המונח על הבגד אינו נחשב, אלא צריך שאורך הציציות משפת הבגד ואילך, לאחר קשירת הגדיל, יהיה 24 ס"מ. וטוב ששליש מהאורך יהיה מהגדיל, ושני שליש מהחוטים, שכך הוא נוי הציצית.

ציצית שנקרעה כשרה כל עוד נותרו בחוטים 4 ס"מ - לאחר שהציציות נקשרו בבגד כהלכה, היינו שהיה אורכם 24 ס"מ, אם נקרע חוט אחד עד מקום הגדיל, עדיין הציצית כשרה לכל הדעות. וכן אם נקרעו שני חוטים ונותר מהם שיעור 4 ס"מ, עדיין הציצית כשרה לכל הדעות.

*151*

אם חוט אחד נקרע עד הגדיל עדיין מותר לברך אך יש לתקן בהקדם - אם נקרעו כל החוטים אבל נשאר מהם שיעור 4 ס"מ, ואחד נקרע עד מקום הגדיל, אף שיש אוסרים, מכל מקום דעת רוב הפוסקים שהציציות כשרות, וכן נפסק להלכה שאפשר עדיין לברך על הציציות הללו. אבל ראוי להחליפן בהקדם.

אם חוט נחתך מעיקרו, היינו בין מקום הגדיל למקום חיבורו לכנף הטלית - הציצית פסולה.

*152*

ט – תפילין

א - מהן תפילין

ארבע פרשיות בתפילין - בתפילין ישנן ארבע פרשיות מן התורה, שבכל אחת מהן נזכרה המצווה להניחן על היד ועל הראש. ואלו הן ארבע הפרשיות: 'קדש' (שמות יג, א-י), 'והיה כי יביאך' (שמות יג, יא-טז), 'שמע' (דברים ו, ד-ט), 'והיה אם שמוע' (דברים יא, יג-כא). (1 –

בכולן נאמר הציווי להניחם על היד ועל הראש. ב"קדש" נאמר (שמות יג, ט): "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים". "והיה כי יביאך" - (שמות יג, טז): "והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים". "שמע" - (דברים ו, ח): "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך". "והיה אם שמוע" - (דברים יא, יח): "ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אותם לאות על ידיכם והיו לטוטפות בין עיניכם").

בארבע הפרשיות ישנם עיקרי האמונה - בארבע פרשיות אלו, נזכרו עיקרי אמונת ישראל ותורתו. בשתי הפרשיות הראשונות, מבוארת קדושת בכורות ישראל וחג הפסח, המבטאים את קדושתם וסגולתם של ישראל, שעל כן הוציאנו ה' ממצרים באותות ומופתים, ותוך כך נתגלה לנו ולעולם כולו שה' משגיח על כל העולם, והכל בידו. ומגמת היציאה ממצרים להנחיל לנו את ארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש, בה נזכור אנחנו ובנינו את תורת ה' ונחיה לאורה. בשתי הפרשיות האחרונות מבוארת האמונה באחדות ה', והמצווה להתקשר אל ה' באהבה, ללמוד את תורתו וללמדה את הבנים. ועוד מבואר יסוד השכר והעונש, שהקב"ה משגיח על ישראל, ואם נחטא ח"ו - נאבד מעל הארץ הטובה, וכשנהיה צדיקים נתברך ונאריך ימים על האדמה אשר נשבע ה' לאבותינו.

צורת בתי העור שבתוכם מונחות פרשיות התפילין - מניחים את הפרשיות בתוך בית קטן מרובע העשוי מעור של בהמה טהורה. והבדל ישנו בין תפילין של יד לתפילין של ראש, שבתפילין של יד כותבים את ארבע הפרשיות על קלף אחד ומניחים אותו בתוך התפילין, ואילו בתפילין של ראש עושים בית שמחולק לארבעה בתים קטנים, וכותבים את

*153*

הפרשיות על ארבעה קלפים נפרדים, ומניחים בכל בית פרשה אחת. והלכה זו נלמדה מן הפסוקים (מנחות לד, ב). ואולי רמז יש בכך, שבראש יש מקום למחשבות רבות ושונות, אולם כשמגיעים למעשה, ישנה מחויבות להלכה אחת, ולכן כל הפרשות שבתפילין של יד בקלף אחד.

רוב פרטי הלכות התפילין - הלכה למשה מסיני - ורוב שאר הלכות עשיית התפילין מקורן בהלכה למשה מסיני, ומהן: שהתפילין יהיו מרובעות, ויעשו צורת 'ש' בתפילין של ראש, ויתפרום בגידין, ויעשו להן מעברתא שבה תכנס הרצועה, והרצועות יהיו שחורות, והקשר שלהם כעין 'ד'.

ב - קדושתן והזהירות בהן

יש לעשות התפילין לשם מצוות תפילין - התפילין הן אות לקשר המיוחד והמקודש שבין ישראל לאביהם שבשמיים. וכיוון שהן קדושות נצטווינו לכותבן לשם קדושת תפילין, לפיכך יאמר הסופר לפני שיתחיל לכותבן: "הנני כותבן לשם קדושת תפילין", ואם לא אמר כן - פסולות (מ"ב לב, צה). ובכל פעם שיבוא לכתוב אחד מן השמות הקדושים שבהן, יאמר: "הנני כותבו לשם קדושת השם" (שו"ע לב, יט). וכן צריך לעבד את הקלף שלהן לשם תפילין (שם ח).

על מנת לשמור על קדושת התפילין תקנו חכמים שלא להניחם בלילה - וכיוון שהן קדושות צריך המניחן להיזהר מאוד בכבודן, ואסור להתפנות בבית הכסא או אף להפיח בשעה שהן עליו. וכל כך חששו לפגיעה בכבוד התפילין, עד שלמרות שמן התורה מצוות תפילין שייכת ללילה כמו ליום, מכל מקום תקנו חכמים שלא להניח תפילין בלילה, שמא יירדם בעודן עליו ויפיח בהן ויתבזו (שו"ע או"ח ל, ב). ואפילו אדם ששכח להניח תפילין כל היום, וביטל על ידי כך מצוות עשה, אין לו להניחן בלילה. אך אם עדיין לא הגיע הלילה ממש, אלא רק בין השמשות, שהוא ספק יום ספק לילה, יניחן בלא ברכה (באו"ה סו"ס ל, כה"ח ל, יז).

אין לסעוד בתפילין - וכן אסור לאכול בהן סעודת קבע, שמא ישתכר ויבזה בכך את התפילין שעליו (שם מ, ח).

*154*

תרמיל שמונחות בו תפילין - ומי שהניחם בתוך תרמיל, צריך להיזהר שלא לשבת על התרמיל, ורק אם הוא יודע שהן נמצאות בצד אחד של התרמיל יוכל לשבת על צידו השני. (2 - מבואר בשו"ע מ, א, שאסור לתלות את התפילין על וו או אף לאוחזן כך בידו, בין אם הבית למטה ובין אם הקשר של תפילין למטה. אבל בשעה שהוא בא להניח את התפילין כתב במ"ב מ, ב, שמותר לאחוז ברצועות, אף שהבית והקשר תלויים באוויר, מפני שהוא לשעה קלה ולצורך הנחתן. ויש מהדרין לאחוז בבית ובקשר וכך להניחן על הראש, כמבואר בכה"ח מ, א).

ג - איסור הסחת הדעת

אין להסיח את הדעת מן התפילין בעודן עליו, ויש למשש אותן בכל שעה על מנת לזוכרן - בכל משך זמן הנחת התפילין אסור להסיח מהן את הדעת, שכן למדו חכמים (מנחות לו, ב), שאם לגבי הציץ שעל ראש הכהן הגדול, שנזכר בו שם ה' רק פעם אחת, אמרה התורה (שמות כח, לח): "והיה על מצחו תמיד" - שלא יסיח דעתו ממנו; קל וחומר שאסור להסיח את הדעת מן התפילין, שנזכרו בהן עשרים ואחת פעמים שמות ה'. וכדי שלא יסיח דעתו מהן, אמרו חכמים שחייב למשמש בהן בידו בכל שעה. וימשמש תחילה בשל יד ואח"כ בשל ראש, משום שתפילין של יד סמוכות יותר לידו, ואין מעבירין על המצוות (שו"ע כח, א, מ"ב ג). אמנם בשעת התפילה והלימוד אינו חייב למשמש בהן, מפני שעל ידי כוונת ליבו בתפילה או בלימוד הוא מכוון ליבו לה' (מ"ב מד, ג, ובאו"ה שם). אלא שגם בעת הלימוד והתפילה טוב למשמש בהן מעת לעת, שמא זזו ממקומן, ועל ידי המישוש ידע להחזירן למקומן.

אין לחשוב מחשבות אסורות בעוד התפילין עליו - ונחלקו הפוסקים בשאלה מהו היסח הדעת האסור בתפילין. לדעת רוב הפוסקים (רא"ש ורבנו יונה), רק מי שחושב במחשבת עריות או ליצנות שאסורה, או שהוא טרוד כל כך במחשבות גופניות או בצערו עד שלבבו פונה לגמרי מענייני התורה, הרי הוא מסיח את דעתו מהתפילין. אבל מי שעוסק במלאכתו ואינו חושב על כך שהוא מניח תפילין, אינו נחשב כמסיח דעתו, שאין ניגוד בין הנחת התפילין ועיסוק ביישובו של עולם, ורק צריך למשמש בהן בכל שעה, כדי שלא ישכח שהן עליו ויסיח את דעתו לדברים בטלים (עיין שו"ע הרב כח, א).

*155*

ולמחמירים לא תעבור עליו דקה בלא שייזכר בתפילין - ויש מחמירים שהמניח תפילין חייב לזכור בכל עת שהתפילין עליו, ושלא יעבור יותר משיעור מהלך מאה אמה (בערך דקה) בלא שיזכור שהתפילין עליו (שאגת אריה לט).

מנהגנו להניח תפילין רק בעת התפילה והלימוד שאחריה - ואף שלהלכה מוסכם על רוב הפוסקים שרק מחשבת איסור או טרדה מוגזמת בענייני חול אסורים בתפילין, מכל מקום לכתחילה המליצו שלא לעסוק במחשבות חול בעת הנחת התפילין. וזה אחד הטעמים למנהגנו שאיננו מניחים תפילין בכל היום אלא רק בעת התפילה והלימוד שאחריה.

ד - משמעות המצווה

התפילין הן סימן לעבדותנו וכתר לראשנו - התפילין הן אות לישראל. ויש בהן ביטוי כפול: מצד אחד הן מבטאות את העובדה שאנו עבדים המשועבדים לרבונו של עולם, ואנו מצהירים על העבדות שלנו בהנחת התפילין על גופנו, כמו העבדים שהיו נושאים על גופם את סמלו של אדונם. ומנגד הן הכתר המפואר של ישראל, שכן הן מבטאות את היכולת המיוחדת של ישראל להתקשר אל ה' ולגלות את שמו בעולם. התפילין מבטאות את הקשר שבין ישראל לה' יותר משאר המצוות, מפני שבתפילין אנו קושרים את דברי התורה המקודשים לגופינו ממש, ובזה אנו נעשים דבוקים לה' ותורתו לגמרי. הרי שהעבדות לה' היא החירות הגמורה מכבלי העולם הזה, שעל ידה אנו זוכים להתקדש ולהתעטר בכתר מלכותו ולגלות את שמו בעולם.

על ידי התפילין מתקשרים אל האמונה והנצח - התפילין חושפות את הנשמה שבקרבנו, ויש בכך צורך גדול, מפני שבעקבות טרדות העולם הזה האדם עלול לשקוע בכל מיני תאוות ורצונות קטנוניים, ועל ידי קשירת התפילין, שבהן יסודות האמונה והתורה, אנו חוזרים ומתקשרים אל האמונה ולרעיונות הנצח שבתורה האלוקית. וזהו שאמרו חכמים (מנחות מד, א): "כל המניח תפילין - מאריך ימים, שנאמר (ישעיהו לח, טז): "עליהם יחיו".

קשירת התפילין על הראש והיד כנגד המוח והלב - קשירת התפילין על היד והראש רומזת לקשר המוחלט שבין עם ישראל לה' ולתורתו. לעמים רבים יש רעיונות רוחניים, אך אין שום עם בעולם, שהרעיונות הרוחניים שלו החזיקו מעמד במשך תקופה ארוכה כל כך כפי

*156*

שהתורה נשתמרה בעם ישראל. החולשה שהיתה בהם נבעה משתי סיבות: הסיבה הראשונה, הרעיונות של עמים אחרים אינם אלוקיים, מפני שרק בישראל בחר ה' מכל העמים, ורק לישראל נתן את תורתו. הסיבה השנייה שכמובן נובעת מהראשונה - הקשר של אותן האומות לרעיונות שלהם לא היה מספיק חזק ועמוק, ולכן במשך הזמן התנתק. לא היה עם בעולם שקמו מתוכו כל כך הרבה אנשים שהיו מוכנים למסור את נפשם על התורה כמו בישראל. אין עם בעולם שהעניין האלוקי תופש את לבם ומוחם של כל כך הרבה מבניו.

את כל זה מבטאת מצוות קשירת התפילין. הנה לוקחים ארבע פרשיות, שבהן באים לידי ביטוי יסודות האמונה באחדות הבורא ובכוחו הבלתי מוגבל, ומכניסים אותן לתוך בתי התפילין העשויין מעור בהמה, ואף הפרשיות כתובות על קלף מעור בהמה, לרמוז שהרעיונות העליונים חודרים ונוקבים עד החומריות הגסה. וקושרים את התפילין, פשוטו כמשמעו, על היד ועל הראש. ובכך אנו קושרים את שני הכוחות העיקריים שבאדם, הרגש והשכל, לקדושה. תפילין של יד כנגד הלב השייך יותר לרגש, ותפילין של ראש כנגד השכל השייך לראש ולמוח.

ה - כוונת המצווה

יש לכוון בהנחת התפילין על ייחוד ה' וזכרון יציאת מצרים - כל המצוות צריכות כוונה, שיתכוון האדם שהוא מקיים את המעשה הזה מפני שהוא מצווה (שו"ע או"ח ס, ד). ורק במספר מצוות מצומצם נצטווינו להוסיף ולהרחיב בכוונה מיוחדת בעת קיום המצווה. אחת מהן היא מצוות התפילין, שנאמר לגביה (שמות יג, ט): "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים". וכן נפסק ב'שולחן-ערוך' (או"ח כה, ה): "יכוון בהנחתם שציוונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם ייחוד שמו ויציאת מצרים, על הזרוע כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור ניסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על ייחודו ואשר לו הכוח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו, וישעבד לקב"ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות,

*157*

ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו". ויש מהדרים לומר נוסח "לשם ייחוד" לפני הנחת התפילין, כדי לבטא באופן מפורט ומדויק את כוונות התפילין.

בדיעבד די בכוונה לקיים מצוה - ובדיעבד, גם אם כיוון בתפילין כבשאר המצוות, היינו שחשב בדעתו שהוא מניח תפילין כדי לקיים את מצוות ה' - יצא (מ"ב כה, טו).

יש מהדרים לקרוא את פרשיות התפילין אחר הנחתן - יש מהדרים לקרוא אחר הנחת תפילין פרשיות 'קדש' ו'והיה כי יביאך', כדי לזכור בפועל את כל מה שכתוב בתפילין. ואת פרשיות 'שמע' 'והיה אם שמוע', אין צורך לקרוא באופן מיוחד, כי ממילא יקראום אח"כ בקריאת שמע (מ"ב כה, טז).

ו - מקום תפילין של יד

מקום תפילין של יד על השריר שבין המרפק לכתף - מקום תפילין של יד הוא על השריר התפוח שביד בהטייה פנימה לכיוון הלב, שנאמר בפרשת 'שמע' (דברים ו, ח): "וקשרתם לאות על ידך", וכן נאמר בפרשת 'והיה אם שמוע' (דברים יא, יח): "ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אותם לאות על ידכם". ראשית למדו מזה חכמים (מנחות לז, א), שצריך להניח את התפילין במקום הגבוה ביותר שביד, ועל ידי זה יהיו התפילין 'על' היד. ואין לומר שהכוונה להניח על היד לגמרי, כי אז נצטרך להניח את התפילין על הכתף, וזה כבר לא ביד. אלא הכוונה לקושרו במקום המוגבה ביותר מתוך היד, וכשנתבונן ביד ונבדוק מהו המקום הגבוה, נמצא שמקום השריר שבין הכתף למרפק הוא הגבוה שביד, ולמקום זה התכוונה התורה. וכיוון שנאמר גם "על לבבבם", למדנו שצריך להטות את התפילין לכיוון הלב.

וכמה מן הראשונים (שימושא רבה, הגהות סמ"ק, כלבו), כתבו שלא כל מקום השריר כשר לתפילין, אלא מעט ממנו הנוטה כלפי מעלה אינו כשר. ולדעתם רק מקום השריר שנמצא על המחצית התחתונה של העצם שבין המרפק לכתף - כשר לתפילין. וכן פסקו בעל ה'שולחן-ערוך' (כז, ז), והרמ"א (כז, א). אבל הגר"א סובר שכל מקום השריר כשר לתפילין של יד, שכן רוב הראשונים לא הזכירו שמקום התפילין הוא דווקא על המחצית התחתונה של העצם.

*158*

לכתחילה יש להניח תפילין של יד על החצי התחתון של השריר שבין הכתף למרפק - למעשה, כתבו הרבה אחרונים שצריך להניחן כדעת ה'שולחן-ערוך', וכן נוהגים. ולכן אין לעשות את התפילין גדולות מידי, מפני שאז לא ימצא להם מקום על השריר שבחצי התחתון של העצם. ומי שהתפילין שלו גדולות עד שאין להן מקום על השריר שבחצי התחתון של העצם, יניח את התפילין על מקום השריר ואפילו אם יהיה מעל למחצית התחתונה של העצם, כי העיקר שהתפילין יהיו מונחות על מקום השריר. ויש לחשב את העצם מן הכתף ועד המרפק, ומקום השריר נמדד כשהיד כמעט ישרה עם כיפוף קל, שזוהי תנוחתה הרווחת של היד.

תפילין של יד רומזות גם ללב וגם למעשה - כטעם למצווה אפשר לומר, שקשירת תפילין של יד נועדה לרמז לנו שני דברים. האחד שהלב, עם כל העוצמה הרגשית שלו, צריך להיות מכוון ומודרך על ידי התורה. והשני, שמעל כל המעשים הכבירים שהאדם עושה בידיו ובשריריו עומדת האמונה במי שנתן לנו את הכוח לעשות את כל החיל הזה. ולכן אנו מניחים את התפילין על שריר היד וכנגד הלב.

ז - יד שמאל

יש להניח תפילין על יד שמאל - מניחים את התפילין על יד שמאל, שנאמר (שמות יג, טז): "והיה לאות על ידכה", ולמדו חכמים מזה שהתורה כתבה 'ידכה' בתוספת 'ה', שכוונתה להורות שצריך להניח את התפילין על היד הכהה שהיא היד החלשה. ועוד נאמר לגבי התפילין "וקשרתם" וכן נאמר "וכתבתם" (דברים ו, ח-ט; יא, יח; יא, כ), והקישום חכמים זה לזה, שבאותה היד שכותבים צריכים גם לקשור את התפילין, וכיוון שרגילים לכתוב ביד ימין צריכים גם לקשור את התפילין על ידי היד הימנית, וממילא יוצא שמניחים את התפילין על יד שמאל (מנחות לז, א). ודין זה מעכב, ואם שינה והניח את התפילין על יד ימין, לא יצא ידי חובתו (מ"ב כז, א).

שמאלי צריך להניח תפילין על יד ימין - וכל זה אמור לגבי רוב האנשים שהם ימניים, אולם מי שכותב ועושה את כל מלאכתו ביד שמאל, דינו הפוך, והוא צריך להניח את התפילין על יד ימינו שהיא ידו החלשה. כי התורה לא אמרה להניח דווקא על יד שמאל, אלא אמרה

*159*

להניח על היד הכהה, וכיוון שאצל איטר - היד החלשה היא הימנית, ממילא ברור שיניח עליה את התפילין. ואין הבדל אם הוא שמאלי מטבעו או שהרגיל עצמו להיות שמאלי, בכל אופן עליו להניח על יד ימין. (3 - לעיתים שמאלי צריך לשאול תפילין מימני או להיפך, ואזי נוצרת בעייה, מפני שקשר התפילין צריך להיות לצד הלב, והמעברתא שבה עוברת הרצועה צריכה להיות לצד הכתף (שו"ע כז, ב-ג), ואם שמאלי לוקח תפילין של ימני אי אפשר שהמעברתא תהיה למעלה והקשר לצד הלב. וכתב בבאו"ה ד"ה 'המנהג', עפ"י שבות יעקב וארצות החיים, שהדין החשוב יותר שהקשר יהיה לצד הלב, כי הוא דין הגמרא, ולכן יהפוך את המעברתא שתהיה כלפי מטה, וכך הקשר יהיה כלפי הלב. (ונראה שילפף את הרצועה גם על הצד העליון של התפילין כדי לקשרם היטב ליד). ואמנם הח"א הציע להוציא את הרצועה ולהופכה, אבל בבאו"ה מפקפק בזה. ויש להוסיף כי הפיכת הרצועה עלולה לגרום נזק מסוים לרצועות ולמצב הידוק הקשר לתפילין, וגם מסיבה זו נכון לנהוג כדברי הבאו"ה).

מי שכותב ביד אחת ועושה את שאר המלאכות ביד השניה, ישאל חכם על איזה יד להניח תפילין - ונחלקו הפוסקים בדינו של מי שרגיל לכתוב ביד אחת ואת שאר מלאכתו הוא עושה בידו האחרת, האם הכתיבה העיקר או עשיית רוב המלאכות וחוזקה של היד הם העיקר. בשולחן ערוך (כז, ו) נפסק שהכתיבה היא הקובעת, ולכן יניח תפילין על היד שאינו כותב בה. ויש סוברים שמניחים תפילין על היד החלשה שאין רגילים לעשות בה את עיקר המלאכות (התרומה, הגר"א). ויש אומרים שבכל מצב שבו חלק מן הפעולות נעשות בימין, יניח תפילין על שמאל, בין אם הוא כותב בימין בין אם הוא עושה מלאכות אחרות בימין (ב"ח, כה"ח כז, לא). וכיוון שהדין שנוי במחלוקת, וגם יש הבדלים בין איטר לאיטר, ראוי לשאול בזה שאלת חכם.

על ידי התפילין מרוממים גם את היד החלשה - בטעם המצווה להניח את התפילין על היד החלשה, אפשר לבאר, שהיד החלשה מבטאת את הצדדים הפחות טובים שבפעולות הידיים, ועל כן דווקא עליה נצטווינו להניח את התפילין, כדי לקדשה ולקושרה לאמונה ולאהבת ה'.

*160*

ח - מקום תפילין של ראש

מקום תפילין של ראש כנגד בין העיניים, גם אם לא בדיוק באמצע - מקום הנחת תפילין של ראש הוא על המקום ששערות הראש גדלות בו, ועד למקום שמוחו של תינוק רופס (עד סוף המקום הרך בראשו של תינוק). וצריך לכוון את התפילין שיהיו באמצע הראש כנגד בין העיניים (שו"ע כז, ט-י). ואם התפילין אינן מכוונות בדייקנות מירבית באמצע הראש, אלא זזו מעט ימינה או שמאלה, כל זמן שהן מונחות כנגד בין העיניים - עדיין הן במקומן. לכן אין צורך להשתמש בראי כדי לכוונן בדיוק, אלא די לכוונן על ידי מישוש היד (שו"ת דברי חיים ב, ו, וציץ אליעזר יב, ו, ב).

אסור שהתפילין יבלטו מעבר למקום צמיחת השערות - אבל בדבר אחד צריך להיזהר מאוד, שלא יהיה אפילו מקצת מן התפילין כנגד המצח, היינו מתחת למקום גדילת שערות הראש. וכל זמן שאפילו קצת מן התפילין מונח כנגד המצח - המניח כך לא קיים את המצווה, ואם בירך - ברכתו לבטלה.

גם למי ששערותיו ארוכות ונופלות על המצח, אסור להניח את התפילין על השערות שעל המצח, כי את התפילין צריך להניח רק על מקום שורשן של השערות. אדם ששערותיו גדלות על החלק העליון של המצח, לא יניחם שם, אלא רק מעל הראש כשאר האנשים. מי שברבות השנים נעשה מעט קרח, יכול להניחם על המקום שגדלו שערותיו בהיותו צעיר, שכן העיקר הקובע הוא מקום גדילתן לפי הרגיל אצל רוב בני אדם.

*161*

וכיוון שצורת הראש עגולה מעט, ותחתית התפילין ישרה, נמצא שקצה התפילין אינו נוגע ממש במקום צמיחת השיער, ולכן צריך לבדוק כנגד מה מונחים התפילין, ואם אפילו קצת מהן, מונח מעבר למקום גדילת השיער - אינן במקומן ולא קיים את המצווה. ואפילו אם מקום הפרשיות מכוון כנגד מקום גדילת השערות, ורק קצה התיתורא, היינו הקצה של בסיס התפילין, אינו על מקום גדילת השערות - לא קיים את המצווה.

מיקום התפילין על הראש ובאמצע מבטא את עליונות ההשפעה האלוקית ומקורה האחד - כטעם למצווה, אפשר לומר, שהתפילין צריכות להיות מונחות על הראש, כדי לבטא בכך שמקור ההשפעה לכל מחשבותינו הוא מה' שהוא לגמרי מעלינו. אבל אם ירדו קצת אל מתחת לקו השיער, כבר אינן לגמרי למעלה, כאילו יש איזה שוויון בין ההשפעה האלוקית לשכל האנושי, וכיוון שלא הדגיש שההשפעה האלוקית היא לגמרי מלמעלה, לא יצא ידי חובה. והתפילין צריכות להיות כנגד בין העיניים, כדי לבטא שההשפעה האלוקית באה אלינו ממקור אחד, מה' אחד, ולכן התפילין צריכות להיות מונחות באמצע, שהאמצע כולל את כל הצדדים. ומתוך ההשפעה האחדותית נמשכת הברכה לכוחות השונים שבאים לידי ביטוי בהתפצלות לשתי העיניים.

ט - המשך קשירת תפילין של ראש

קשירת תפילין של ראש מתבצעת על ידי הידוק הרצועות סביב הראש, כאשר בצד הקידמי של הראש התפילין, ומאחורי הראש הקשר של התפילין שצורתו כאות 'ד'. ויש שתי שיטות בצורת קשר זה (אחת מהן מרובעת, ואף היא רומזת ל'ד'), ושתיהן כשרות. וצריך להניח את הקשר במקום שהעורף מתחבר לגולגולת. אצל רוב האנשים יש כמין שקע בעורף, ויש להניח את הקשר בתחילת השקע כלפי מעלה, כך שהרצועות ילפתו את הגולגולת, וכך התפילין מתהדקות לראש בצורה הטובה ביותר.

לדאבוננו, רבים מאוד טועים ואינם מקיימים בפועל מצוות תפילין של ראש, מפני שהם מניחים אותן באופן שחלק מהן מונח על המצח מתחת למקום גדילת השערות. וכיוון שמדובר בבעייה שכיחה, כל היכול להעיר לחבריו

*162*

ולשכניו לתקן את טעותם, זכותו גדולה, שעל ידו יזכו לקיים מצוות הנחת תפילין של ראש.

רצוי שימונה בכל בית כנסת מי שיסייע למתפללים בהתאמת הקשר - אבל האמת שלא מספיק להעיר וללמד את הדין, כי הסיבה העיקרית לכך שהתפילין משתלשלות אל המצח היא התרופפות הקשר. שכן בוודאי בשעת קניית התפילין המוכר סידר את הקשר באופן שיתאים לראשו של הקונה. אך כיוון שבכל יום בעת הנחת התפילין מהדקים את הרצועה סביב הראש, הרי שהרצועה נמתחת ומתארכת, ואף מתוך הקשר נמתחת הרצועה, ועל ידי כך הלולאה העגולה מתרחבת, והתפילין מתחילות להשתלשל מעט לכיוון המצח. לפיכך, כל חצי שנה או שנה צריך לשנות את הקשר ולקצר מעט את הלולאה, כדי שהתפילין ישארו במקומן על מקום השיער. לכן הרוצה לעזור לחבריו להניח תפילין במקומן, צריך ללמוד כיצד קושרים וכיצד מקטינים את הקשר. ונראה להמליץ שבכל בית כנסת ימונה אדם שיודע להקטין את הקשר, שיהיה אחראי לסייע למתפללי בית הכנסת בסידור הקשר כדי שיתאים לקיום המצווה. עוד כדאי לציין, שבדרך כלל מי שהתרגל להניח תפילין שלא כדין, אחר שיקטינו לו את הלולאה יחוש שהתפילין אינן מונחות ומהודקות כראוי, כי כאשר מניחים את התפילין על המצח הן מהודקות יותר, שכך הלולאה לופתת טוב יותר את הראש, אלא שבאופן זה אין מקיימים את המצווה.

ככלל, עדיף תמיד שהרצועה תהיה מהודקת יותר, מפני שאפשר להניח את התפילין גם למעלה מקו תחילת השערות, עד לסוף מקום שמוחו של תינוק רופס, כך שאם הקשר יהיה מהודק יותר אין בכך שום נזק, אך אם הקשר יהיה מכוון לכך שהתפילין יגיעו בדיוק לקצה השערות, מיד עם ההתמתחות הראשונה של הרצועה, ישתלשלו התפילין למטה מקו תחילת השערות, ונמצא שהמניח אותן אינו מקיים בהן את המצווה (מ"ב כז, לג).

*163*

י - שלא להפסיק בין של יד לשל ראש

יקשור תחילה את התפילין של יד ואח"כ את התפילין של ראש, שנאמר (דברים ו, ח): "וקשרתם לאות על ידך" ואח"כ "והיו לטוטפות בין עיניך". וחליצת התפילין נעשית בסדר הפוך, חולץ תחילה של ראש ואח"כ של יד (מנחות לו, א).

במקרה של אונס, כשיש לו רק תפילה אחת, של יד או של ראש, מצווה להניח את התפילה שברשותו, מפני שמצוות הנחת תפילין של יד ותפילין של ראש הן שתי מצוות נפרדות, שאינן תלויות זו בזו. לכן, כשאין אפשרות לקיים את שתיהן ביחד כסדרן, עדיף לקיים לכל הפחות אחת (מנחות לח, א; שו"ע או"ח כו, א).

אלא שמן התורה צריך להקפיד, כשאפשר, להניחן ביחד, מפני שאלו שתי מצוות הקשורות זו בזו. ולכן צריך להיזהר מאוד שלא להפסיק בדיבור או מעשה בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש.

חומרת ההפסק בין תפילין של יד ותפילין של ראש - כדי לעמוד על חשיבות העניין, ראוי לציין שכאשר מבוארים בתלמוד דברי 'הכהן-המשוח' לפני היציאה למלחמת רשות, בהם הוא אומר לחיילים שכל איש הירא ורך הלבב ישוב לביתו, מבאר רבי יוסי הגלילי שהכוונה למי שירא מעברות שבידו, שמא ייהרג בעטיין. והדוגמה שנותנים לעבירה היא, כגון שהפסיק בדיבור בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש (סוטה מד, א; מנחות לו, א).

משמעות ההפסק - כנראה שישנו עניין מיוחד שלא להפסיק ביניהן. תפילין של יד באות לקשר את לבנו לעבודת ה', ואילו תפילין של ראש נועדו לקשר את מוחנו, שכלנו, לאמונה בה', וצריך להיזהר מאוד שלא ליצור הפרדה וניתוק בין המוח והלב. אחת הבעיות הקשות בחייו של האדם היא, ההפרדה והניתוק שבין המוח והלב. המוח מבין כך והלב רוצה אחרת. זו אולי הסיבה שההלכה מדקדקת כל כך שלא להפסיק בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש. צריכה להיות הסכמה ואחדות בין הרגש לשכל.

*164*

אבל גם כשאין לאדם אלא תפילה אחת, יניח אותה. ואולי דין זה בא לרמז, שאמנם לכתחילה צריכה להיות הסכמה מלאה בין הרגש לשכל. אולם בלית ברירה, כאשר רק צד אחד, השכל או הרגש, מסוגל להתקרב לעבודת ה', צריך שאותו הצד לא יתעכב עד להצטרפותו של הצד החלש. שהרי מכל מקום יש ערך גם לכל אחד מן הצדדים בפני עצמו.

יא - ברכת התפילין

למנהג הרמ"א שתי ברכות - על הנחת תפילין של יד מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין". ונחלקו הפוסקים בשאלה, האם צריך לברך ברכה נוספת על הנחת תפילין של ראש. לנוהגים כרמ"א, כיוון שאלו שתי מצוות, צריך להוסיף ולברך על הנחת תפילין של ראש - "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מצוות תפילין". (4 - אף שלמנהג הרמ"א חייבים לברך על של ראש, אומרים אחר גמר ההידוק על הראש: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", כדרך שאומרים אחר ברכה שאמרו בטעות (עפ"י מהר"י אבן חביב). ואף שלמנהג הרמ"א אין בזה טעות, אומרים זאת כדי לצאת גם ידי הדעה השנייה).

למנהג השו"ע ברכה אחת - אולם לנוהגים כ'שולחן-ערוך', כיוון שאלו שתי מצוות הקשורות זו בזו ויש להן שם אחד, הברכה שעל תפילין של יד מועילה גם לתפילין של ראש, ואין צורך להוסיף עבורן ברכה מיוחדת. ורק מי שהפסיק בדיבור בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש, צריך לברך על תפילין של ראש "על מצוות תפילין".

יברך לפני הקשירה עצמה - על כל המצוות צריך לברך סמוך ככל האפשר לעשייתן (מנחות לה, ב). ואם כן, כיוון שהמצווה היא 'לקשור' את התפילין על היד ועל הראש, צריך לברך מעט לפני הקשירה.

כלומר אין לברך בעת שמוציאים את התפילין מהתיק, הואיל ואין זה סמוך לעשיית המצווה. וכן אין לברך לאחר קשירת התפילין על היד, הואיל והמצווה כבר נעשתה. אלא יש להניח את התפילה של יד על מקומה ולתופסה

*165*

על ידי הידוק הרצועה. ולפני שמתחילים ללפף את הרצועה על הזרוע מברכים, שכן ליפוף הרצועה הוא הקשירה, שבלא הליפוף אין התפילה של היד עומדת במקומה (שו"ע או"ח כה, ח). וכן לנוהגים כרמ"א ומברכים על הנחת תפילין של ראש, זמן הברכה הוא לאחר שמניחים את הרצועות על הראש ולפני הידוקן, שבהידוק נעשית מצוות הקשירה.

בדיעבד יברך כל זמן שהתפילין עליו - אולם בדיעבד, מי ששכח לברך בעת הנחת התפילין, יכול לברך אחר כך, מפני שמצוות התפילין נמשכת כל זמן שהתפילין מונחות עליו. ובעת שייזכר שלא בירך על התפילין ימשמש בהן ויברך (מ"ב כה, כו; ועיין שו"ע ל, ג).

יב - שבת ויום טוב

אסור להניח תפילין בשבת ויום טוב, מפני שגם הם אות - בשבת ויום טוב אסור להניח תפילין, מפני שהתפילין נועדו להיות אות לקשר שלנו עם הקב"ה, שנאמר (שמות יג, ט): "והיה לך לאות על ידך", ושבת ויום טוב נקראים אות, שנאמר (שמות לא, יג): "אות הוא ביני וביניהם". כלומר גם התפילין וגם שבתות וימים טובים, מבטאים את הקשר המיוחד שבין הקב"ה לישראל. ואם כן בשבת ויום טוב אין צורך להניח תפילין, כי עצם קדושת השבת או החג, מבטא את אותו הרעיון שמתבטא בתפילין. ויתר על כן, אדם המניח תפילין בשבת ויום-טוב, מעיד על עצמו שאין הוא מבין את משמעות הקדושה שבשבת ויום-טוב. ועל כן אסור להניח בהן תפילין (שו"ע לא, א).

מחלוקת לגבי חול המועד - לגבי ימי חול המועד נחלקו המנהגים, ברוב קהילות אשכנז נהגו להניח תפילין בחול המועד, מפני שה'אות' לדעתם תלוי באיסור מלאכה, וכיוון שבימי חול המועד מותר לעשות מלאכה לצורך דבר האבד - צריך להניח בהם תפילין (רא"ש). ובספרד נהגו שלא להניח תפילין, מפני שככלל גם בחול המועד אסור לעשות מלאכה, ורק לצרכים מיוחדים התירו לעשות מלאכה. ועוד שיש בהם 'אות' המתבטא במצוות החג, בסוכות במצוות הסוכה ובפסח באכילת המצה (תוס' ורשב"א).

*166*

ובארץ ישראל נהגו הכל, ספרדים ואשכנזים, שלא להניח תפילין בחול המועד.

מוסף של ראש חודש - בראש חודש, כמובן, מניחים תפילין, אולם כיוון שיש בו קדושה, נוהגים לחלוץ את התפילין לפני תפילת מוסף (שו"ע כה, יג). והטעם, מפני שתפילת מוסף של ראש חודש דומה ליום טוב, ובמיוחד למנהג ספרד שאומרים בקדושה 'כתר'. ונכון להמתין עד לסיום כריכת התפילין ברצועותיהן והנחתן בנרתיק ורק לאחר מכן להתחיל מוסף בלחש, שאם לא כן יהיו התפילין מונחות בחוסר כבוד במשך תפילת מוסף (ועיין בפניני הלכה זמנים א, יד, 19).

יג - נשים בתפילין

נשים פטורות מתפילין - הואיל ומצוות תפילין תלויה בזמן, שבימות החול מצווה להניח תפילין, ובשבתות וימים טובים אסור להניח תפילין, נשים פטורות מהנחת תפילין כשם שפטורות מכל מצוות עשה שהזמן גרמן (עיין לעיל ח, ח-ט).

נהגו שנשים אינן מניחות תפילין - ואמנם לגבי שאר מצוות עשה שתלויות בזמן, כדוגמת לולב ושופר, אם רצו הנשים לקיימן רשאיות ויש בידן מצווה. מכל מקום לגבי תפילין נהגו שלא להניח. והטעם, מפני שנהגו לחשוש מאוד לכבודן של התפילין, ועל כן ממעטים בהנחתן. ומחמת זה למרות שמעיקר המצווה היה ראוי שגברים יניחו תפילין כל היום, מפני החשש לפגיעה בכבודן, נהגו הגברים להניחן בתפילת שחרית כדי לקיים את חובת המצווה ולא יותר. ונשים שאינן מחויבות כלל בתפילין, מדוע שיכנסו לחשש פגיעה בכבודן, ולכן המנהג שנשים אינן מניחות תפילין (מ"א, ערוה"ש).

המניחה בצנעה לשם שמיים - לפיכך, אשה הרוצה להתעלות במצוות, ובאה לשאול אם טוב לה שתניח תפילין, ההוראה שלא תניח. ואם בכל זאת תשתוקק ותרצה להניחן בצנעה, אף שרבים כתבו שיש למחות בידה, מכל מקום כיוון שיש לה על מי לסמוך, אין נכון למחות בידה, שכך הוא הכלל, בכל עת שיש לנוהג על מה לסמוך, אין למחות בידו.

*167*

המתהדרת בתפילין שלא לשם שמיים - ויש נשים שאינן מקפידות בהלכות צניעות ובמצוות רבות, ורק בטלית ותפילין רוצות להתהדר, ויש למחות במגמתן להפוך את התורה ומצוותיה לזירה למאבקים חברתיים, שכן כל עניינן של המצוות להיות מכוונות לשם שמיים, ולא ככלי למען קידום אינטרסים ממינים שונים.

יד - קניית התפילין ואימתי צריך לבודקם

לקנות מאדם ירא שמיים - צריך לקנות תפילין מאדם ירא שמיים, שיכול להעיד באמינות על התפילין שהן כשרות. אבל הקונה תפילין מאדם שאינו מוכר מסתכן בכך שהן פסולות. ואף בדיקה דקדקנית אינה יכולה לגלות את כל הבעיות. למשל, אם הסופר שכח לכוון לפני כתיבת התפילין שהוא כותבן לשם מצוות תפילין, או ששכח לכוון לכתוב את השמות לשם קדושת השם - התפילין פסולות, ודבר זה אינו ניכר בבדיקה. ויש עוד בעיות רבות בפרשיות ובבתים שלא כאן המקום לפרטן. (5 - נזכיר הלכה יסודית אחת לדוגמה. פרשיות התפילין, וכן פרשיות המזוזה, צריכות להיכתב כסדר שהן כתובות בתורה, אות אחר אות, ואם כתב אפילו אות אחת שלא כסדרה, התפילין פסולות. פירושו של דבר, שאם הסופר שכח לכתוב אות אחת מן הפרשה הראשונה, ורק לאחר גמר כתיבת ארבע הפרשות הוא שם לב לכך, אין באפשרותו להשלים את האות החסרה, הואיל וכבר כתב את האותיות הבאות אחריה, ונמצא אפוא שכל עבודתו ירדה לטמיון. וזו רק אחת מההלכות שהסופר צריך לשמור. דרך אגב, זה יכול להסביר לנו, מדוע מחיר התפילין יקר יחסית.

יש לציין שבהלכה זו דין כתיבת תפילין ומזוזות חמור יותר מספר תורה, שתפילין ומזוזות צריכות להיכתב כסדרן דווקא, ואילו את ספר התורה אפשר לכתוב שלא כסדרו, ולכן אם נמצאו בו טעויות, ניתן לתקן אותן במקומן בלא למחוק את כל מה שכתוב אחריהן). הכלל הוא, שאם הסופר והמוכר אינם יראי שמיים, ישנו חשש שהתפילין פסולות.

וכיוון שאי אפשר לסמוך בזה על אורך זקנו של המוכר או על לבושו החיצוני, לכן מי שאינו מכיר באופן אישי סופר או בעל חנות לתשמישי קדושה

*168*

ירא שמיים, מוטב שיפנה לרב המקומי כדי שייעץ לו היכן לקנות תפילין. וכך ראוי לנהוג גם לגבי קניית מזוזות.

בדרך כלל תפילין אינן צריכות בדיקה - תפילין שהוחזקו בכשרות, היינו שנבדקו היטב בעת הכנתן, ונתברר בוודאות שהן כשרות, אין צריך יותר לבודקן לעולם, וכל זמן שהן שלמות הרי הן בחזקת כשרות ומניחים אותן בברכה.

תפילין שיש חשש שנפגמו צריכות בדיקה - וזאת בתנאי שמניחים את התפילין באופן שוטף, אבל אם במשך תקופה ממושכת לא הניחום, ונוצר חשש שבאותו זמן נתעפשו ואולי איזו אות נמחקה ונפסלו, אזי צריך לבודקן כשם שבודקים את המזוזות - פעמיים בשבע שנים. ואם התפילין נרטבו במים או שרואים על העור סימנים של עיפוש או קלקול אחר, יש לבודקו מיד, וכל זמן שלא נבדקו אין לברך עליהן, מפני שיש חשש גדול שמא נפסלו (שו"ע לט, י; מ"ב לט, כו).

טו - תפילין של רבנו תם

מחלוקת רש"י ור"ת לגבי סדר הפרשיות בתפילין - בעקבות הגלות התעוררה מחלוקת בין גדולי הראשונים בסדרן של פרשיות התפילין. לדעת רש"י והרמב"ם, סדר הפרשיות הוא כסדרן בתורה, ואם כן כשהתפילין מונחות על הראש, הפרשה שבבית הימני היא 'קדש', אחריה 'והיה כי יביאך', אחריה 'שמע' ואחרונה משמאל 'והיה אם שמוע'. אולם לדעת רבנו תם הפרשה השלישית היא 'והיה אם שמוע' והפרשה הרביעית היא 'שמע'. וכן בתפילין של יד נחלקו, שלפי רש"י ורמב"ם הפרשה השלישית 'שמע' והרביעית 'והיה אם שמוע'. ולדעת רבנו תם, השלישית 'והיה אם שמוע' והרביעית 'שמע'.

הנחת שני זוגות תפילין - וכיוון שסדר הנחת הפרשיות מעכב, נמצא שהתפילין לשיטת רבנו תם פסולות לפי שיטת רש"י, ואילו התפילין לשיטת רש"י פסולות לפי שיטת רבנו תם. עוד בתקופת הראשונים, הוכרעה הלכה על ידי רוב הראשונים כדעת רש"י ורמב"ם, וכן נהגו כל ישראל. והיו יראי שמיים שהוחזקו בחסידות שנהגו להניח בנוסף לתפילין לפי שיטת רש"י זוג נוסף לפי שיטת רבנו תם, כדי לצאת ידי חובת כל השיטות. לכתחילה הניחום ביחד על היד והראש, וכך יצא

*169*

שהתפללו וקראו קריאת שמע עם שני הזוגות, שאחד מהם כשר. אבל כאשר התפילין מבתים גדולים, כרוב הבתים של ימינו, אין מקום לשני זוגות, והרוצה להניח תפילין של רבנו תם יניחן אחר התפילה. ויקפיד לכוון, שבאותן שהן כשרות הוא מקיים המצווה, ואילו השניות הן חול. שאם יכוון לצאת בשתיהן נמצא עובר ב'בל תוסיף' (שו"ע או"ח לד, א-ג. ועיין מ"ב ובאו"ה שם).

מנהג האר"י - ולפי האר"י ז"ל, יש ערך לשתי השיטות, שכל שיטה רומזת לכוונה וייחוד אחרים, ואם כן שני הזוגות קדושים, ולכתחילה יש מקום להניח את שני זוגות התפילין, כדי לרמוז לשתי הכוונות. על פי שיטתו היו שעודדו את הציבור הרחב להניח באופן קבוע שני זוגות תפילין. וכך נוהגים על פי מנהגי האר"י (קול יעקב לד, סעיפים ד, ז. ועיין יבי"א ח"א או"ח ג).

מנהג הגר"א - לעומת זאת לדעת הגר"א, גם ירא שמיים המפורסם בחסידות אינו צריך להניח תפילין של רבנו תם, משום שהוכרעה הלכה כרש"י ורמב"ם, וכן נהגו כל ישראל, ומנהגם של ישראל תורה הוא. ואם נחשוש לכל השיטות השונות בדיני התפילין, נצטרך להניח לפי חשבונו עשרים וארבעה זוגות תפילין בכל יום. אלא שהלכה כרש"י ורמב"ם ודי להניח זוג אחד בלבד. וכן נוהגים רבים. (גם הרב משאש בשמש ומגן ח"ג או"ח נח, ד, כתב שלא נהגו במרוקו להניח תפילין של ר"ת).

למעשה, ראוי לכל אדם לנהוג כמנהג אבותיו. ואם יש לו רב מובהק - כפי שידריכו רבו.

סוף